פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1422

[שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, כ' באדר א' תשע"ט, 25.2.2019

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: הַלֶּגוֹ וְהָאֵגוֹ. // אורי הייטנר: 1. אשכול – הבולדוזר של ההתיישבות. 2. צרור הערות 24.2.19. // ישראל בר-ניר: יא ירח, יא ירח! // יהודה דרורי: ביבי והחרדים כמפלגת שחיתות. // משה כהן: אחוז הבלוף. // יצחק הילמן: היחסים עם פולין. // מנחם רהט: זהירות, הונאת המאה לפניך! // יורם אטינגר: הפרופיל היהודי בפוליטיקה בארה"ב. // איליה בר-זאב: El Co'ndor Pasa // יוסף אורן: המהפכה כבר מתרחשת. // משה גרנות: שום ספר לא השפיע עליי כמו התנ"ך, ושום ספר לא גרם לי לאנטגוניזם כמוהו. חלק שני. // פוצ'ו  –  בחיי [5] מ"ח. מלחמה חדשה בפתח. // ד"ר ארנה גולן: טבע, היאחזות באדמה, עמל כפיים – הילדוּת בהתיישבות החלוצית, בראי "פרחי בר" מאת זאב. // אנו נושאים לפידים. מילים: אהרון זאב. // גיא משיח: צנחן, מטכ"ליסט, גולנצ'יק וסמל. // אהוד בן עזר: אוליאנה. // הקונצרט במוצ"ש האחרון בפילהרמונית. // נעמן כהן: החיים והמוות בידי הלשון והדקדוק, על נפלאות ה' הידיעה // טאהא מוחמד עלי: איזון עדין. // אהוד בן עזר: ספרי דורות קודמים: "אישה" למדלין מרכס. פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" ביום 8.6.1973 לפני 46 שנים. // אהוד בן עזר: המושבה שלי. פרק עשרים. שלוש לוויות בגלל פרד משוגע אחד. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

הַלֶּגוֹ וְהָאֵגוֹ

"לֶגוֹ" הוּא מִשְׂחַק הַיְּלָדִים הַמּוֹדוּלָרִי

בּוֹ לוֹמֵד כָּל יֶלֶד גַּם פֵּרוּק גַּם הַרְכָּבָה

בְּעוֹדוֹ רָחוֹק מִכָּל תִּחְמוּן פַּרְלָמֶנְטָרִי

וּמִפוֹיְלֶע שְׁטִיק נְטוּל כָּל סְיָג וְעַכָּבָה.

אֵין בְּעִסּוּקוֹ בְּ"לֶגוֹ" זֶה בְּלָה-בְּלָה וְשֶׁפַע

הַצְהָרוֹת פַלְצָנִיּוֹת בְּרַעַשׁ וּמְהוּמָה

כְּמוֹ פּוֹלִיטִיקָאִים בִּנְאוּמִים שֶׁל רִיק וָאֶפַע:

"כָּל מַאֲוַיַּי הֵם רַק לְמַעַן הָאֻמָּה."

הוּא פָּשׁוּט נָתוּן לְמִשְׂחָקוֹ בְּתֹם נָאִיבִי

כְּשֶׁיְּכֹלוֹתָיו הַטֶּכְנְִיּוֹת מְטֻפָּחוֹת

בְּלִי לִתְפֹּס כִּי "לֶגוֹ" זֶה בְּלַהַט קוֹמְפּוּלְסִיבִי

מְשֻׂחָק בַּגּ'וּנְגֶּל הַפּוֹלִיטִי לֹא פָּחוֹת.

אַךְ מִפְּנֵי שֶׁגְּזָר דְּרָקוֹנִי שֶׁל אֲחוּז הַחֲסִימָה

אֶת דִּינָן שֶׁל מִפְלָגוֹת קְטַנּוֹת בְּלִי חוּס חוֹתֵךְ פֹּה

מְבִינוֹת גַּם מִפְלָגוֹת גְּדוֹלוֹת אֶת כֹּרַח הַמְּשִׂימָה

שֶׁל אִחוּד בִּמְקוֹם לְחוּד כִּי יֵשׁ לְהִשְׁתַּדֵּךְ פֹּה

הֵן בַּשְּׂמֹאל הֵן בַּיָּמִין כְּשֶׁעַל מָקוֹם רִאשׁוֹן

רֹב הַמִּתְחַרִים כָּרֶגַע בְּמִשְׂחַק הַ"לֶּגוֹ"

נִרְתָּעִים מִסְּטוּץ כָּזֶה עַל אַף צַחוּת לָשׁוֹן

שֶׁל הַפְרָאזָה "הַמְּדִינָה קוֹדֶמֶת לְכָל אֵגוֹ"

כְּשֶׁלֹּא fight עַל עֶקְרוֹנוֹת פֹּה אֶלָּא עַל פֶּרְסוֹנוֹת

שֶׁל אִישִׁים הַמִּתְנַגְּשִׁים בַּקְּרָב עַל הַ-playlist

 אָז כֵּיצַד כּוֹפִים כָּל צַד לָשִיר בְּאוּנִיסוֹנוֹ

אִם דּוֹרֵש כָּל קַנְדִּידָט מַנְדָּט לִהְיוֹת סוֹלִיסְט?

כִּי כֻּלָּם תּוֹךְ פַּחַד מֵאִבּוּד הָעַצְמָאוּת

גַּם בִּמְחִיר תְּבוּסַת בְּחִירוֹת, טוֹרְחִים עוֹד לְטַכֵּס 

טְרִיק שֶׁיְּכַסֶּה עַל הָעֻבְדָּה שֶׁהַמַּהוּת

הִיא רַק "מָט" מַנְחִיל פְּרִימָט בְּמִשְׂחַקֵי הַכֵּס.

וְרַק אָז, כְּשֶׁשְּׁעַת הַשִּׁי"ן שֶׁל הַגָּשַׁת הָרְשִׁימוֹת

מִתְקָרֶבֶת כְּאוֹרֶבֶת לְפוֹסְלֵי הַחֲבִירָה

מִתְפַּכְּחִים הַמִּתְמַקְּחִים וּמִסְתַּפְּחִים לַהַסְכָּמוֹת

שֶיַּכְרִיעוּ בַּבְּחִירוֹת בֵּין הַבְּכוֹרָה וְהַבְּכִי רַע.

זֶה קוֹרֶה גַם בַּיָמִין וְגַם בַּשְּׂמֹאל וּבַמֶּרְכָּז,

זֶה קוֹרֶה גַם בְּאוֹתוֹ מִגְזָר עַרְבִי – מַמָּשׁ פְּסִיכוֹזָה

כְּשֶׁבִּמְקוֹם דִּבּוּק פֵּרוּק חֶלְקֵי הַ"לֶּגוֹ" שֶׁאָחַז

בְּמַרְבִּית הַמִּפְלָגוֹת פִּתְאֹם שֻׁנְּתָּה כָּל הַפְּרוֹגְנוֹזָה

וּתְמוּרַת טְרֶנְדּ הָאָמֶבּוֹת הַמַּרְבּוֹת מֵרֹב פִּצּוּל

אֶת גָּדְלוֹ שֶׁל מִסְפָּרָן תּוֹךְ הַפְחָתַת סְכוּם הַמַּנְדָּטִים

שֶׁתִּזְכֶּה בּוֹ כָּל אַחַת מֵהֶן, מַזְכִּיר סוֹפְסוֹף צִלְצוּל

גּוֹנְגּ אֲחוּז הַחֲסִימָה לְכָל עֶשְׂרוֹת הקַנְדִּידָטִים

אֶת הַכְּלָל הַדַּרְוִינִיסְטִי הַקָּשׁוּחַ וְהַקַּר

שֶׁבַּגּ'וּנְגֶּל הַפּוֹלִיטִי וְדִינוֹ הַסֶּלֶקְטִיבִי

רַק גְּדוֹלִים וַחֲזָקִים שׂוֹרְדְים וּמִי שֶׁלֹּא מֻכָּר

כְּתַקְדִּים רַב מִתְפַּקְּדִים הוּא סוּג שֶׁל דּוֹן קִישׁוֹט נָאִיבִי

וּכְכָל שֶׁמְרֻבֶּה יוֹתֵר מִסְפָּר הַמַצְבִּיעִים

כָּךְ בְּכָל הִתְמוֹדְדוּת אִישִׁית, צְמוּדֶה וְגַם לוֹחֶצֶת

כָּל מִעוּט אֵלֶקְטוֹרָלִי סִכּוּיָּיו אֵינָם כִּי אִם

צַ'נְס נַנָּס כֹּה אִם לֹא פְיַאסְקוֹ וּתְבוּסַת בְּחִירוֹת מוֹחֶצֶת.

כִּי מֵעַל הַכֹּל בּוֹלְטוֹת וּמִסְתַּמְּנוֹת שְׁתֵּי מַסְקָנוֹת  –

אָלֶ"ף: שֶׁדְּרוּשִׁים לָנוּ רַק שְׁנֵי קוֹנְגְּלוֹמֵרָטִים

כְּמוֹ בְּאֶרֶץ הַדּוֹד סֶם, בְּלִי שְׁלַל שִׁבְרֵי סִיעוֹת קְטַנּוֹת

וּבִזְבּוּז-קוֹלוֹת נוֹאָל בְּלִי שׁוּם תְּבוּנָה פְּרַגְמָטִית,

רַק גּוּשֵׁי יָמִין וּשְׂמֹאל, שְׁתֵּי פָּרָדִיגְמוֹת מֻבְחָנוֹת

כְּגוֹן גּוּף רֶפּוּבְּלִיקָנִי מוּל הַדֵּמוֹקְרָטִי.

וְיֶשְׁנָהּ עוֹד מַסְקָנָה: מוּל קִבָּעוֹן וְקִפָּאוֹן

וּכְשָׁלִים מֶמְשַׁלְתִּיִּים שֶׁל מִן הַפַּחַת אֶל הַפַּח:

מַעֲרֶכֶת הַבְּרִיאוּת, גִּדּוּל הָעֹנִי, הוֹן-שִׁלְטוֹן,

בְּרוֹךְ לִשְׁכַּת עוֹרְכֵי-הַדִּין בָּהּ הַמִּשְׁפָּט הוּא כְּבָר מִשְׂפָּח,

שְׁמוּרוֹת-טֶבַח-הַכְּבִישִׁים וְאִי תְחוּשַׁת הַבִּטָּחוֹן

הַצִּיוִילִי בֵּין קְרָבוֹת מִשְׁפְּחוֹת-פֶּשַע וּמַפַּח-

נֶפֶשׁ כָּל אֶזְרָח בְּתִיק הַצּוֹלְלוֹת וְהַסִּרְחוֹן

גַּם בִּשְׁאַר תִּיקִים

וְיֵשׁ כְּמִיהָה עַזָּה

לְמַהְפָּךְ.

יוסי גמזו

* * *

אהוד: נתניהו אולי קצת הגזים בדבריו הביקורתיים על מתחריו – אבל הוא צדק בכל מילה שאמר בנאומו בערב חמישי האחרון על מצבה האיתן של ישראל ועל עצמו והישגיו – ומיד התקשורת, שניסתה להפריע לנאומו, עטה עליו לחסלו!

אני אצביע עבורו!

* * *

אורי הייטנר

1. אשכול – הבולדוזר של ההתיישבות

ב-52 השנים שחלפו מאז שחרור הגולן ועד היום, קמו בגולן 33 יישובים. שליש מהם, 11 במיספר, הוקמו בשנה וחצי שלאחר השחרור.

אותה שנה וחצי, היא התקופה שבין מלחמת ששת הימים לפטירתו של ראש הממשלה לוי אשכול. אשכול היה חולה מאוד, ואף על פי כן, נרתם כל כולו לקידום ההתיישבות החדשה בגולן, בבקעת הירדן ובגוש עציון. הוא היה מעורב בה באופן אישי, כפי שאף ראש ממשלה לפניו או אחריו לא היה מעורב בהתיישבות. הוא עשה זאת כבולודוזר. כזה הוא היה כל חייו. הבולדוזר של ההתיישבות. לא היה בתולדות הציונות אדם שתרם תרומה כה מכרעת להתיישבות הציונית בארץ-ישראל כאשכול, שעמד מאחורי הקמת מאות יישובים יהודיים בארץ ישראל.

השבוע מלאו חמישים שנה לפטירתו.

מאז עלייתו לארץ, בשלהי העלייה השנייה (1914), אשכול עסק בהתיישבות. הוא דחף להתיישבות, וכבולדוזר וביצועיסט שאין שני לו, הקים חבלי התיישבות שלמים. הפתרון שלו לכל משבר ביטחוני, מדיני וכלכלי, לפני קום המדינה ואחריה, היה התיישבות.

[אהוד: ליתר דיוק, תחילה היה בין השאר פועל-עגלון חרוץ ויפה-תואר בפתח-תקווה, חייל בגדוד העברי וחבר קיבוץ דגניה ב'].

כשמונה ב-1951 לשר החקלאות, היה מאושר על שנפלה בידו הזכות להוביל את הגדול במפעלי ההתיישבות בתולדות הציונות. אולם הוא הסכים לקבל על עצמו את התפקיד, בתנאי שימשיך במקביל לכהן כיו"ר המחלקה להתיישבות בסוכנות היהודית, כגזבר הסוכנות וכמנכ"ל "מקורות". היום הדבר היה נחשב כניגוד אינטרסים, אולם הוא ראה בכך איחוד אינטרסים, למען המטרה הלאומית העליונה – יישוב מאות אלפי העולים, שורדי השואה ויוצאי העלייה ההמונית מארצות ערב, במאות יישובים חדשים, רובם חקלאיים, פריסת התיישבות ציונית לאורך גבולות הארץ כדי לעצב את הגבול ומניעת חזרתם של מסתננים ערביים לתוך מדינת ישראל וליישובים שננטשו.

גם כשמונה ב-1952 לשר האוצר, הוא המשיך למלא את תפקיד יו"ר המחלקה להתיישבות בסוכנות היהודית. הוא האמין שהדרך להבטיח את הצלחת מפעל ההתיישבות האדיר, היא קיצור מקסימלי של המסלול בין פיו של יו"ר המחלקה להתיישבות לאוזנו הקשובה והמכרעת של שר האוצר... אשכול המשיך לעמוד בראש המחלקה להתיישבות בכל 11 שנות כהונתו כשר האוצר. רק כשנבחר לתפקיד ראש הממשלה ושר הביטחון, ויתר על התפקיד. אך גם אז, סוגיות ההתיישבות, החקלאות והמים היו מרכזיות ביותר בסדר העדיפויות שלו ובסדר היום שלו; לפני מלחמת ששת הימים – ולאחריה.

ביום השני של מלחמת ששת הימים, הציע אשכול פעולה לכיבוש מקורות המים בגולן. ביום הרביעי למלחמה הציע לכבוש את הגולן כולו.

בביוגרפיה של אשכול, שכתב יוסי גולדשטיין, נמצא התיאור הבא: "לימים תיאר שלישו הצבאי של אשכול את המעמד שבו שמע ראש הממשלה על כיבוש קונייטרה. בירת הרמה הסורית הייתה היעד האחרון של צה"ל בכיבוש הרמה, ואשכול 'התחבק והתנשק עם הקצינים לידו, כמו עלם צעיר'."

אשכול תמך בהתיישבות בגולן, דחף ליישוב הגולן, והיה מעורב מאוד בהחלטות המעשיות להגשמת הרעיון.

שנה לאחר שחרור הגולן, הציע יגאל אלון לספח את הגולן לריבונות ישראל. אשכול התנגד לכך בתוקף ואף סירב להעלות את הנושא לדיון בממשלה. הוא חשש שדיון כזה יעורר דובים מרבצם ויביא ללחץ אמריקאי להפסיק את ההתיישבות בגולן. הוא האמין שאת הגולן יש לספח בהתיישבות ולא בחקיקה. עוד דונם ועוד עז. הוא היה איש הציונות המעשית הקלאסית. 

מי שהיטיב לנתח את גישת אשכול, היה אורי אבנרי, שלא חדל לתקוף אותו על מדיניותו. הוא הדביק לו את הכינוי "הנחלן", במובן של מקים התנחלויות סדרתי. לטענתו, מה שהעסיק את אשכול מנעוריו היה התיישבות. בכל תפקידיו הוא ראה כלי שרת להתיישבות ולאחר מלחמת ששת הימים הוא ראה בתפקידו כלי שרת להתיישבות בשטחים. את נכונותו לוויתורים הגדיר אבנרי כטקטיקת השהייה, כדי למנוע לחצים בינלאומיים שיפריעו להתיישבות. "למראית עין אשכול הוא אדם נוח לבריות, גמיש מאין כמוהו, שוחר שלום מטבעו. למעשה, שונה לוי אשכול לגמרי מתמונה זו.

"אשכול, בשנתו ה-72, הוא אדם קפוא במחשבותיו ובדעותיו. האדם שעסק במיטב שנות חייו בהתיישבות ציונית, רואה גם עתה את תפקידו העיקרי בהתנחלות. לשם כך היה מנוי וגמור עימו להחזיק בשטחים, ליישבם בהקדם האפשרי. אולם בניגוד לצעקני הסיפוח שתבעו הכרזות דרמטיות, דגל אשכול בקו הפוך: לדבר על שלום, לסחוב את העניינים, עד שהעולם יתרגל.

"הקו של 'עוד דונם ועוד עז,' קו 'הציונות המעשית', ניצח בדמותו של אשכול שוב את הקו של הציונות ה'מדינית' של שוחרי-ההכרזות... התשובות של אשכול, שגובשו בשנות העשרים לאור האתגרים של שנות העשרים, נתקבלו... כתשובות לשנות השישים."

בפולמוס החלוקה בשנות השלושים, צידד אשכול בעמדת בן גוריון וויצמן – תמיכה בחלוקה, כדי להבטיח הקמת מדינה יהודית מוקדם ככל האפשר. זו היתה עמדתו גם בנוגע לתוכנית החלוקה ב-1947. מצד שני, במהלך הדיונים על החלוקה, דחף אשכול להקמתה בדחיפות של התיישבות ענפה דווקא באזורים השנויים במחלוקת, אזורי הספר, כדי להשפיע באמצעותם על עיצוב גבול החלוקה.

השְׁנִיוּת הזו, היא המפתח להבנת דרכו של אשכול. אשכול לא היה בטוח בהכרח, שהיכן שתעבור המחרשה העברית, שם יקבע הגבול. הוא הבין שבמערכת מדינית מורכבת, התנועה הציונית לפני קום המדינה ומדינת ישראל לאחר מכן, אינה יכולה לעשות כל שיעלה על רוחה, ויתכנו פשרות פרגמטיות, גם באשר לגבולות המדינה. גישתו להתיישבות, היתה שיש להקים התיישבות ענפה כדי להשפיע על עיצוב הגבול. לא בטוח שהדבר יצליח, אך משימתנו היא לעשות ככל האפשר כדי להצליח. אשכול לא התחייב שהגולן יישאר בסופו של דבר בידי ישראל. הוא ידע שאם יהיה פרטנר לשלום, צפויה לנו מערכה קשה, ולא ידע כיצד ממשלה ישראלית, בימיו או בעתיד, תעמוד בה. אולם הוא ידע שהאינטרס הישראלית הוא שהגולן, או חלקים רחבים ככל הניתן ממנו, יהיה ישראלי. והוא הבין שהדרך להשפיע על כך היא התיישבות. לכן, הוא דחף להתיישבות בגולן.

יהי זכרו ברוך!

2. צרור הערות 24.2.19

* האמת שלי – איני יכול, איני רוצה ואיני יודע לעשות שקר בנפשי. איני יכול להתייצב מאחורי הסכם הרוטציה עם יאיר לפיד.

אני בעד חיבורים במרכז. רציתי חיבור עם אורלי לוי, המייצגת מאבק על צדק חברתי עם השקפה ניצית. אבל אני גם בעד חיבור עם "יש עתיד". אך לא בכל מחיר. לא במחיר רוטציה.

מתוך הגינות ולויאליות כלפי המפלגה שבה אני חבר, והיא חלק מרשימת כחול לבן, לא אתקוף את המהלך. מי שרוצה לקרוא את דעתי על הרוטציה, מוזמן לחפש מה כתבתי על הרעיון ב-2015. את עמדתי היום, אני משמיע בתוך מפלגתי.

ולמרות הכול, בבחירות אתמוך באיחוד המרכז. ראשית, כדי לחזק את תל"ם ואת בוגי יעלון, שמייצגים את אמונתי והשקפת עולמי. שנית, כי כאשר מפלגת העבודה דנה ברצינות בהתבוללות בתוך מרצ והליכוד יוצר לגיטימציה לכהניזם, חשוב מאוד שהמרכז יציג חלופה משמעותית להקצנה המטורפת הזאת, לקיטוב חסר האחריות הזה. חלופה, המעצבת מחדש את המיינסטרים הציוני, הדמוקרטי, הממלכתי, האחראי.

"כחול לבן" היא החלופה המוצעת הן לאנשי הזרם הממלכתי בליכוד ובימין, והן לאנשי הזרם המרכזי בתנועת העבודה, שמפלגותיהם ברחו מן התלם שלהם.

ניצחון של המרכז בבחירות, יביא להקמת ממשלה שרשימת "כחול לבן" במרכזה, ולצדה מפלגות משמאל ומימין. ואולי ממשלת אחדות, בהנחה שאם הליכוד יפסיד נתניהו יפרוש.

* מפלגת הג'נוסייד – על קיר משרדו ועל קיר ביתו הפרטי של איתמר בן גביר תלויה תמונה גדולה של המחבל הרוצח הארור ברוך גולדשטיין שם רשעים ירקב. בכך מציב בן גביר את המופת, המודל לחיקוי.

למה דווקא גולדשטיין הוא המופת? כי אף אחד לא רצח כמוהו כל כך הרבה ערבים. החיה הדו-רגלית גולדשטיין ירה בגבם של עשרות מתפללים, זקנים, מבוגרים וילדים, וטבח בהם בהמוניהם, מסיבות גזעניות; כל חטאם הוא היותם ערבים, והאידיאולוגיה שלו היא "מוות לערבים."

המחבל רצח 29 מתפללים, פצע 125 ואז היה לו מעצור בנשק. במקום התפללו 800 בני אדם, והמטרה שלו היתה לרצוח כמה שיותר, כי ערבי צריך למות.

למה המחבל הזה הוא הגיבור והמופת של בן גביר? כי הוא רצח 29 ערבים. אילו רצח 290 הוא היה הרבה יותר גיבור. אילו רצח 2,900 הוא היה עוד יותר גיבור. הכהניזם נושא את דגל הג'נוסייד, ולא בכדי קריאת הקרב של האספסוף הכהניסטי היא "מוות לערבים" – אחותה התאומה של הקריאה "מוות ליהודים" של תואמי הכהניזם האנטישמים לאורך הדורות.

בן גביר הוא המנהיג הנוכחי של החיה הכהניסטית. פרא האדם שחודש לפני רצח רבין נופף בסמל שהוא וחבריו תלשו ממכוניתו של ראש הממשלה והצהיר שהפעם הגענו למכונית ובפעם הבאה נגיע אליו – נשאר אותו פרא אדם, גם כאשר הוא עוטה גלימת עוכר דין.

ההליכה של הציונות הדתית המפוארת עם מפלגת "מוות לערבים" היא כתם בל יימחה (והעובדה שמדובר בבלוק טכני והם יתפצלו אחרי הבחירות אינה מפחיתה מחומרת הכתם). והעובדה שהשושבין של הזוועה הזאת הוא ראש הממשלה, מעידה על כך שאינו ראוי להנהגה לאומית.

* הבית הכהניסטי – ראש ממשלת ישראל דחה פגישה מדינית ביטחונית חשובה ביותר, עליה עמל חודשים רבים, עם נשיא רוסיה, כדי להתעסק בביבים הנחותים ביותר בתולדות הפוליטיקה הישראלית, אותה הוא מדרדר לשפל חסר תקדים.

נתניהו יצר את הבית הכהניסטי והכשיר את השרץ המתועב ביותר בתולדות ישראל, כי הוא יודע שהם יתמכו בכל חוק, הזוי ככל שיציע, כדי להעמיד אותו מעל החוק, להכשיר את השחיתות ולהציל את עורו.

* אין לו גבולות – כדי להמשיך לשלוט נתניהו עוד יציע לאיתמר בן גביר להיות שר המשפטים.

* לאן נוליך את החרפה? – כבר זמן רב אני מתריע מפני האיום החמור ביותר על החברה הישראלית: הקרע והשסע בין מחנות הולכים ומקצינים, שבהם הזנב הקנאי הפנאטי – "הבייס", מכשכש בכלב. אבל שפל כזה לא דמיינתי. שראש ממשלת ישראל ייגרר – לא אחרי שולי השוליים, אלא אחרי מי שצריכים להיות גם מחוץ לשוליים.

כאשר יצחק שמיר, איש אמת ומנהיג אמת, היה ראש הממשלה, החיה הכהניסטית סולקה מן המשחק הפוליטי ונאסר עליה להתמודד לכנסת. החוק הזה התקבל ברוב של 119 נגד חלאה. כל הימין, הדתיים והחרדים תמכו בו. בא נתניהו, ומפעיל את כל כובד משקלו, רוקם עסקאות אפלות, כדי להכניס למרכז התמונה את הזוועה הזאת – את המפלגה שאלילה הוא המחבל הרוצח גולדשטיין שר"י, ושהאידיאולוגיה שלה היא "מוות לערבים". 

לאן נוליך את החרפה?

* הסססמולנים – למה יצחק שמיר, יובל נאמן, רפול, גאולה כהן, זבולון המר, הרב חיים דרוקמן וחנן פורת, פעלו לגירושו של כהנא אל מחוץ לזכות ההתמודדות לכנסת, כמוקצה מחמת מיאוס? כי הם היו ססססססמולנים מניאקים, שהופעלו בידי הקרן החד"שה להשמדת ישראל, בוגדים עוכרי ישראל.

* ביבי נגד נתניהו – ביד אחת ראש הממשלה אחראי אישית על השב"כ שפועל נגד כנופיות הימין הרדיקלי וביד השנייה הוא חותר בכל כוחו לתת להן לגיטימציה.

* צדיקה בסדום – כאשר יפעת ארליך נבחרה למקום השלישי בבית היהודי, בירכתי אותה בדף הפייסבוק שלה, והבעתי תקווה שתטיל וטו על חיבור עם הכהניסטים. לצערי, היא לא הצליחה למנוע את התועבה, אך היא הוכיחה את עצמה כאישה ערכית, כציונית דתית ברוח הציונות הדתית הקונסטרוקטיבית, זאת שיישבה את הארץ והקימה מפעל חינוכי אדיר, היפוכה המוחלט של הזוועה הכהניסטית. אני מתעקש להאמין, למרות מה שקרה השבוע, שרוב הציונות הדתית קרוב יותר למה שיפעת ארליך מייצגת – בניין ואהבה, מאשר למה שמייצגים מנהיג קו-קלוקס-קלאן הישראלי בנצי גופשטיין וחבריו – הרס ושנאה.

* דתיית מחמד צבועה ומתנשאת – העובדה שרבנים ובכירים בציונות הדתית פנו ליפעת ארליך והפצירו בה להתמודד על המקום המשוריין לנשים בבית היהודי; העובדה שיפעת ארליך בחרה לקפוץ למים הפוליטיים וברור היה לה שמקומה הוא הבית היהודי; העובדה שהמועצה הציבורית של הבית היהודי בחרה דווקא בה למקום השלישי ברשימה; העובדה שהבית היהודי התנאה והתגאה בהצטרפותה ובהיותה חלק מן ההנהגה של תנועתם – מעידה כאלף עדים מהי זהותה הפוליטית, הדתית והרעיונית של יפעת ארליך. היא אשת ימין דתית מובהקת. גם היותה תושבת עפרה מעיד על כך ובעיקר – תוכנם של מאות מאמריה.

אבל ברגע שיפעת החליטה לפרוש מרשימת הבית היהודי עקב התנגדותה לחיבור עם הכהניסטים – אני ממליץ לכולם להיכנס לדף הפייסבוק שלה ולקרוא את מאות התגובות... – ממומנת בידי הקרן להשמדת ישראל, הדוברת של נוני מוזס, דתיית מחמד של מוזס, מתחנפת לחברים השמאלנים שלה בידיעות אחרונות, דתיה מזויפת, חובשת כובע ליצן על הראש, מתנשאת, צבועה, גזענית אשכנזייה מסריחה, מתאים לך להיות במרצ. והגרוע מכל: "ליברלית" ו... שומו שמיים – "פמיניסטית" ר"ל.

הנה דוגמית: "בגרמניה היה קאפו. יהודון גלותי שליקק לנאצים. אבל אפשר היה להבין אותו. יהודון פחדן ללא גב שמשקשק מנאצי שיכול להעלים אותו בשנייה. מה התירוץ של יהודונים פחדנים שמפחדים מתגובות של ניאו נאצים מהשמאל הישראלי שמטיפים נגד כהנא אבל הולכים עם רוצחי חיילים או לפחות בתומכי רצח חיילים. מה התירוץ שלך??? כהנא. יהודי שלא רצח ולא הטיף לרצח. בסך הכול אמר את מה שרוב העם חושב בסתר ליבו. לכי להתכאווד [?] דתייה צבועה."

אלה השותפים שנתניהו פעל בכל מאודו להבטיח שיטמאו את כנסת ישראל. ויש לציין שהיו גם הרבה, לא פחות, תגובות של תמיכה ואהדה, של ציונים דתיים הנאמנים לדרכה של הציונות הדתית.

* יחד נגד הטומאה – ב-1985 צעדתי בראש חניכיי, חברי תנועת הצופים בשבטים "כרמל" ו"משוטטי בכרמל" בחיפה, חברי הגרעין שהדרכתי "טל" לאורטל, במצעד תנועות הנוער נגד הגזענות והכהניזם ברחובות חיפה. את המצעד ארגן מענ"ה – מטה על נגד הגזענות. לצדנו צעדו חברי הנוער העובד והלומד, השומר הצעיר והמחנות העולים וחברי בני עקיבא ובית"ר. השותפות הזאת היתה טבעית ומובנת מאליו – בני נוער יהודים ציונים, מכל זרמי הציונות, פועלים יחדיו נגד טומאת הגזענות והכהניזם.

* בהצלחה לימין החדש – אני מאחל הצלחה לימין החדש. אני מקווה מאוד שאנשי הציונות הדתית ינטשו את הבית הכהניסטי ויעברו לימין החדש. עם כל המחלוקות שלי עם הימין החדש, אני מקווה שהציונים הדתיים יעברו אליו והבית הכהניסטי לא יעבור את אחוז החסימה.

* זוכרים מה זה להיות יהודים – השדולה הפרו-ישראלית בארה"ב – אייפא"ק והארגונים היהודיים הגדולים מוקיעים את התועבה של ברית עם עוצמה כהניסטית.

למה?

כי הם לא שכחו מה זה להיות יהודים.

* הזנבות מכשכשים – מרצ תומכת ב"שוברים שתיקה" – הארגון שעובר בכל רחבי העולם, מעיר לעיר, ממדינה למדינה, כדי להסית נגד מדינת ישראל ולהעליל עלילות דם על צה"ל. מרצ תומכת ב"בצלם" הארגון שהמנהיג שלו נאם בפני מועצת הביטחון והפציר בה להפסיק לדבר ולהתחיל לעשות – לפעול באופן מעשי נגד מדינת ישראל. מרצ תומכת בסרבנים – אלה שבשעה שבנינו מחרפים נפשם על הגנת המדינה עורקים מן המערכה ומציגים זאת כ... "מצפון". מצפון עאלק.

מפלגת העבודה, תנועת העבודה המפוארת, מעלה על דעתה להתבולל במרצ? טוב שהיא נמנעה מההתבוללות, אך עצם הדיון על כך, עצם הבעת התמיכה בכך מצד בכירים במפלגת העבודה והעובדה שהדבר לא קרה בעיקר מסיבות טכניות – הערכה שזה לא יוסיף לשתי המפלגות קולות, היא חרפה. בן גוריון ורבין מתהפכים בקבריהם.

משהו רע מאוד קורה השבוע בחברה הישראלית. התגלמות הסכנה החמורה של ההקצנה בימין ובשמאל. הימין חובר לכהניסטים. תנועת העבודה שוקלת חבירה ל"שוברים שתיקה". הזנב הפנאטי מכשכש בכלב. הקיטוב מגיע לשפל שלא היה כמותו. זה מתכון לקרע לאומי.

מול ההקצנה המטורפת בימין ובשמאל, טוב שקם גוש מרכז גדול, שמציב אלטרנטיבה אמיתית ושפויה של חידוש המיינסטרים הציוני, ממלכתי, דמוקרטי, אחראי.

* הרכש החדש – אני מעריך מאוד את אלוף (מיל') טל רוסו, הרכש של מפלגת העבודה. אבל אילו התלבטתי על הצבעה למפלגת העבודה (אני לא), דווקא איציק שמולי היה מהווה גורם משיכה משמעותי יותר בעבורי.

* בניגוד לנראטיב של הספינר – הצמד נתניהו & ציפי לבני ניהל מו"מ אינטנסיבי עם מזכיר המדינה קרי על תכנית מדינית ברוח תוכניות אהוד א' ואהוד ב' – מדינה פלשתינאית על בסיס קווי 67' עם חילופי שטחים ואפילו נסיגה מבקעת הירדן, והשארת כוח צבאי לאורך נהר הירדן לשנים אחדות.

נתניהו הטיל על הרמטכ"ל גנץ להקים צוות שיעבוד מול האמריקאים על המרכיב הביטחוני של הנסיגה.

מי שבלם את הסכנה היה שר הביטחון בוגי יעלון, שנשכב על הגדר כדי להציל את הבקעה. הוא פירק את הצוות הצה"לי ויזם משבר עם האמריקאים.

עכשיו נתניהו ממציא ומפיץ ספינים הפוכים מן המציאות.

אגב, בסופו של דבר מי שסיכל את כל המהלך היה אבו-מאזן, כפי שהפלשתינאים סיכלו כל מהלך מדיני, כיוון שהם אינם מוכנים להשלים עם קיומה של ישראל.

* האשמה קולקטיבית – כשפרץ המשבר עם פולין, לפני ימים אחדים, כתבתי שלמיטב הכרתי לא היה כל דופי בהתנהלותו של נתניהו. כאשר הוא עמד ליד אנדרטת השואה בפולין, היה עליו להזכיר את האמת ההיסטורית הקשה, שפולנים רבים שיתפו פעולה עם הנאצים. אולם הוא הקפיד לא להאשים את העם הפולני כקולקטיב, כי האשמת העם הפולני מנוגדת לאמת ההיסטורית. אם אמירת האמת גורמת לפולנים לחולל משבר – שיחוללו משבר.

לא כן באשר לדבריו של מ"מ שר החוץ ישראל כץ. הוא הכליל את העם הפולני כולו בהאשמה קשה של אנטישמיות מוּלדת. בעצם, גם את אלפי חסידי אומות העולם, שכל אחד מהם סיכן ביודעין ובוודאות את חייו ואת חיי כל משפחתו, לעתים את חיי כל הכפר שלו, כדי להציל יהודים.

הוא פגע ללא הצדקה במדינה ידידותית, והוא עשה זאת דווקא בעיצומו של משבר, כאשר ראש הממשלה מוציא הודעת הבהרה על דבריו, בניסיון לפתור את המשבר.

ארבע שנים ציפה ישראל כץ בכיליון עיניים למינויו לשר החוץ, וכבר ביום הראשון – כזאת מעידה, כזה נזק.

כדאי לזכור שהאחראים לשואה היו הגרמנים.

* ביתו של כל יהודי – יהודי גולת צרפת – מקומכם בארץ ישראל! ולא רק בגלל האנטישמיות, אלא קודם כל כי ישראל היא ביתו של העם היהודי.

* אנטישמיות גמורה – נשיא צרפת מקרון הודיע, בעקבות גל האנטישמיות, שצרפת תגדיר בחוק את האנטי ציונות כאנטישמיות. יותר ויותר חודרת להכרת האנשים הנאורים באמת, ששלילת זכותו של העם היהודי להגדרה עצמית, היא אנטישמיות לשמה.

* הצורר האנטישמי – יו"ר מפלגת הלייבור ג'רמי קורבין הכריז ש"אין מקום לאנטישמים בלייבור." אם היתה לו יושרה, חלקו השני של המשפט היה: "ולכן אני מסלק את עצמי לאלתר מן הלייבור."

* רוגל אלפר הפתיע – כצפוי, רוגל אלפר פירסם פשקוויל בגנות החללית הישראלית לירח. פירסומו של פשקוויל כזה היה באותה סבירות שהשמש תזרח בבוקר. הפשקוויל, כל כולו לעג ובוז למיזם, ובוז ל"דתיות", רחמנא לצלן, שבאה לידי ביטוי בשם "בראשית".

אבל, אני מודה שרוגל אלפר הפתיע אותי הפעם. במילות התואר שלו על המיזם, המילה לאומנות הופיעה רק פעמיים, והמילים פשיסטי ונאצי לא הופיעו הפעם אפילו פעם אחת.

* ביד הלשון: גנרלים – שם גנאי תעמולתי לרמטכ"לים ואלופים בצה"ל, שהקדישו את כל חייהם לביטחון מדינת ישראל, ברגע שבחרו צד פוליטי ש"לא משלנו". השימוש בשפה זרה נועד לשוות להם תדמית של זרוּת  והתנשאוּת (אנחנו הלוחמים והם ה'גנרלים' וה'אליטות') ולרמוז לחונטות צבאיות בדרום אמריקה.

אלוף – מילה עברית תנ"כית כל כך יפה. ובג'יבריש הפוליטי – אם אתה שלנו אתה אלוף. אם אתה שלהם אתה גנרליסימו. 

אורי הייטנר

* * *

ישראל בר-ניר

יא ירח, יא ירח!

בשעה טובה, עם עלות השחר של יום ט"ז באדר א', שנת ה'תשע"ט (21 בפברואר 2019 למניין אומות העולם), התבשרנו על הצטרפותה של מדינת ישראל למועדון החלל. חללית ישראלית שוגרה אל הירח, ובכך ישראל הפכה להיות המדינה הרביעית (אחרי ארה"ב, רוסיה וסין) בעולם שהגיעה אל הירח, הלא הוא המאור הקטן ככתוב בסיפור הבריאה.

זו באמת פריצת דרך, וכיאה למוצר שמקורו בארץ הקודש, מנהלי הפרויקט הקפידו להתייחס לנוכחותו בחלל של האל בורא עולם. החללית הישראלית מכונה "בראשית" (נו, איך אפשר אחרת?) והיא מכילה, בין השאר, קפסולה עם תקליטורים עליהם הוקלטו התנ"ך ותפילת הדרך.

השם "בראשית" שניתן לחללית, מרמז על כך שזו רק תחילת הדרך, ושיהיה לה המשך. אבל לפני שממשיכים, יהיה צורך לפתור כמה בעיות שאינן כל כך פשוטות. בעיות שמי שאיננו מבני ברית יתקשה להבינן.

הרב גורן, מי שהיה הרב הצבאי הראשון של צה"ל ואח"כ כיהן כרב ראשי, התמסר לנושא עם פרוץ עידן החלל במחצית השנייה של המאה הקודמת, כשהתברר שחלומו של ז'ול וורן על טיסות לירח עומד לקרום עור וגידים.

גורן עסק בבעיות ההלכתיות שעשויות להתעורר כתוצאה מהתפשטות המין האנושי לחלל.  ושלא תהא זאת קלה בעיניכם. חשבתם פעם על הדילמה בפניה יעמוד אסטרונאוט יהודי שומר מצוות, כאשר כף רגלו תדרוך על פני הירח?

איך הוא יידע מתי להתפלל תפילת שחרית ו/או תפילת ערבית? איך הוא יידע את מועדי כניסת ויציאת השבת? איך הוא יידע מתי חל ראש חודש?י איך הוא יידע מתי לומר את ברכת קידוש הלבנה? 

כל אלו בעיות שחז"לינו בכל הדורות כלל לא היו מודעים לקיומן. ואולי יש בעיות נוספות שגם אני לא מודע להן.

הרב גורן נפטר לפני 25 שנה. אינני יודע אם היו לו תשובות לכל השאלות האלו, ואם כן, אם הוא העלה אותן על הכתב. מן הראוי היה שמועצת גדולי התורה או מועצת חכמי התורה (אם האסטרונאוט הוא ממוצא אשכנזי או מעדות המזרח בהתאם), תיתנה דעתן לנושא.  כדאי להוציא "שולחן ערוך לחלל", אותו האסטרונאוט יישא באמתחתו על מנת שלא יחטא בחילול השם חס וחלילה.

ישראל בר ניר

אהוד: אתה טועה. אין שום חללית ישראלית בדרך לירח. זה הכול תעמולת בחירות שקרית של ראש הממשלה הכושל נתניהו – שאינו מפסיק לרמות את העם בהישגים מדומים. חכה שגנץ המנוסֶה יהיה ראש ממשלה. אז נגיע להישגים אדירים!

* * *

יהודה דרורי

ביבי והחרדים כמפלגת שחיתות מפחידה

בואו ולא נשלה את עצמנו שביבי נקי מכל מקרי השחיתות בהם הוא נחקר, כך שאם כל אחד יחשוב לעצמו באופן הגיוני פשוט- – הוא יגיע למסקנה הבלתי נמנעת שביבי יגמור בקרוב בכלא כאשר הוא משאיר אחריו מורשת מתועבת של נאמניו ביחד עם החרדים + סכנה של ממש לקופת הציבור. מסתבר שלהצביע לביבי זה לא "להצביע לימין" אלא להצביע לביבי ולסחטנים!

נדגיש זאת שוב – ההצבעה בבחירות הקרובות עבור ביבי כמותה כהצבעה עבור החרדים  –אלה שלא תורמים לכלכלת המדינה – אלה שלא מכירים במדינה הציונית (ממש כמו עודא וטיבי !...) – אבל סוחטים ממנה כל שקל אפשרי, וגם כהצבעה עבור החרדלים המשוטטים על גבעות יו"ש ומושכים את הממשלה לעבר שליטה מלאה על כל שטחי יהודה ושומרון, דהיינו לקבל לתוכנו  עוד 2 מיליון ערבים עויינים! במקום למצוא דרכים להיפרד מהם...

האם זה באמת מה שרוצה הימין? או זה מה שרוצה אדם מושחת כמו בנימין נתניהו? מנהיג אולי חכם בכלכלה ובמדיניות חוץ אבל אדם לא מוסרי, שמצוי כיום בדרכו לכלא כמו אולמרט ועוד 5 שרי-עבר...

בן בריתו החשוב, אריה דרעי, שכיום בחקירות, שעל פי הפרקליטות חמורות בהרבה מאלו שעליהם הורשע בשעתו ונכלא, מופיע במודעות הענקיות בחוצות ערינו הטוענות ש"ביבי זקוק לאריה" מה שיכול להיקרא בהמשך: "באותו תא בכלא רמלה..."

בסיכומו של קטע קצר זה אני שואל כל קורא מהיכן החוצפה הפרופוגנדיסטית הזו של ביבי להאשים מראש את מפלגת גנץ-לפיד שהם כביכול יחברו למפלגות הערביות כאשר הוא עצמו חבר לחרדים המתועבים ואנשי כהנא, שהם לא פחות אויבי המדינה... ואני כבר שומע ביום הבחירות את ביבי זועק "הערבים באים" בעוד שאני רוצה לצעוק לעם השפוי : "תזהרו לכם! – החרדים והכהניסטים באים להצביע לביבי!" (לא לימין!...)

יהודה דרורי

רמה"ש

* * *

משה כהן

אחוז הבלוף

מה משותף בין מפלגה דתית קנאית לבין מפלגה קומוניסטית?

עובדה, ברשימה הערבית המאוחדת שתי מפלגות כאלו רצות יחד.

זהו לדעתי הבלוף של אחוז החסימה.

אחוז החסימה נועד לחסום מפלגות קיקיוניות, אך מה משמעותו אם ניתן לעקוף אותו בקלות על ידי "בלוק טכני", שבשום אופן אינו איחוד אמיתי.

מה הועילו חכמים בתקנתם? 

משה כהן

ירושלים

* * *

יצחק הילמן

היחסים עם פולין

כשהולכים להתחשבן עם הפולנים על קורות השואה, יש לזכור שבמקביל לרצח שלושת המיליונים של יהודי פולין, נרצחו גם שלושה מיליון פולנים לא-יהודים. עם זאת, בפולין לא קם מעולם משטר של משתפי פעולה, בדומה למה שקרה בצרפת, בבלגיה, בנורווגיה ובמדינות אחרות תחת הכיבוש הגרמני, ובכך שמרו הפולנים במידה רבה על כבודם הלאומי.

נוסף על כל אלה, קורפוס פולני שלם בפיקוד הגנרל אנדרס ואחרים, נלחם באיטליה נגד גרמניה הנאצית, במסגרת הצבא הבריטי. כוחות פולניים, הם אלה שכבשו את מנזר מונטה קסינו, שחסם את כוחות בעלות הברית בדרך לרומא. בנוסף, הפולנים תרמו, לאחר נפילת פולין, כאלף טייסים פולניים לחיל האוויר הבריטי וגם מסרו למודיעין הבריטי את סודות מכונת ההצפנה הגרמנית, האניגמה. טייסים אלה, שהצטרפו לחיל האוויר הבריטי, הצילו את בריטניה מתבוסה. בלעדיהם, ייתכן שבריטניה היתה מפסידה את הקרב שהתחולל בשמיה. אילו היה מובס חיל האוויר הבריטי, הגרמנים היו פולשים לבריטניה וכובשים גם אותה.

מעבר לכל אלה, אלפי יהודים ובפרט ילדים יהודיים, ניצלו על ידי פולנים. רבים מהמצילים האמיצים האלה הוכרו כחסידי אומות העולם. מי שהציל יהודים ונתפש היה מומת במקום. לכן, בין הפולנים, היו גם משתפי פעולה מרצון או מאונס, אבל היו גם אוהבי יהודים ואנשים הגונים.

אנטישמים היו בכל אירופה, כולל ברוסיה אם כי הרוסים לא רצחו יהודים. אדרבא, הם גייסו אותם לצבאם – וחצי מיליון יהודים נלחמו בשורות הצבא הסובייטי נגד היטלר. אבל היו גם אלפי יהודים שנשלחו לחינוך מחדש בסיביר. אז יש מישהו שטען שהרוסים אנטישמיים מלידה? איש לא טען זאת למרות שזה מצלצל טוב.

בניגוד לגרמניה, מולדת הנאציזם, שרדפה את יהודיה כבר ב-1933 עם עליית היטלר לשלטון, בפולין היתה אנטישמיות, אבל המדינה לא רדפה יהודים ולא רצחה אותם ולא נישלה אותם מפרנסתם. האנטישמיות הפולנית, אפשר שעודדה את הנאצים להקים את מחנות ההשמדה הגדולים שלהם דווקא על אדמתה. אבל גם בלעדיה, היו הגרמנים עושים זאת מסיבות של יעילות מרושעת.

בתום מלחמת העולם השנייה פולין היתה מדינה הרוסה. תשעים אחוזים מבנייניה של ורשה היו הרוסים לחלוטין. בהמשך, בין 1945 ועד ל-1989, היתה פולין למעשה מדינה כבושה בידי רוסיה בין במישרין ובין באמצעות המפלגה הקומוניסטית שנשלטה על ידי הק.ג.ב. – בכל אותה תקופה, פולין לא יכלה לעשות דבר וחצי דבר, כדי להתפייס עם העם היהודי או עם מדינת  ישראל.

גרמניה, בניגוד לפולין, בהיותה מדינה חופשית, גם השתקמה כלכלית וגם התפייסה במידה רבה עם העם היהודי ומדינת ישראל. איש לא שכח לגרמניה את עברה, אבל למרות התנגדות בקרב חלק מהציבור הישראלי – איש לא מנע את הסכם השילומים שנחתם בינה לבין ישראל, ושהביא לשיקומה של ישראל אחרי מלחמת העצמאות, ואיפשר לה קליטת מיליון יהודים ואת הצטיידותו של צה"ל בנשק חדיש. בלעדי הסכם זה היה מצבנו חמור בהרבה.

לכן, יש להבין שפולין נולדה מחדש רק ב-1989, עם התפרקותה של ברית המועצות.  רק  ב-1989, החלה למעשה להשתקם. מאז עשתה פולין צעדים אדירים לשיקומה ופיתוחה. למרות משקעי המלחמה הנוראיים, פולין התפייסה עם גרמניה, הצטרפה לקהילייה האירופית ולברית נאט"ו, ובכך הפכה למדינה ידידה לישראל. החשבון של פולין עם העם היהודי לא נסגר, כשם שהחשבון של העם היהודי עם גרמניה לא נסגר ולא ייסגר לעולם. מכאן ועד כניסה להצהרות עויינות, כפי שפולין טוענת שהושמעו נגדה, המרחק רב.

לבוא ולטעון ב-2019 שהפולנים ינקו את האנטישמיות שלהם עם חלב אימם היא עוולה מוחלטת. זוהי אמירה מעליבה וכוללנית ורחוקה מאוד מהאמת. היא בראש ובראשונה סותרת את העובדה שיהודים חיו בפולין במשך כאלף שנים. אמנם לא תמיד ביחסים אידיאליים אבל בוודאי לא באקלים קבוע של רדיפות.

ישראל התפייסה ככל האפשר עם גרמניה, ולכן אי אפשר שלא תתפייס גם עם פולין. זה פשוט לא הגיוני. אם נתחשבן עם כל אומות העולם שאנשים מקירבם שיתפו פעולה, בין כבודדים ובין כמדינה, עם הנאצים – כל אירופה תהיה נגדנו. בעולם של ימינו, כאשר העולם הערבי טרם השלים עם קיומנו, ואיראן מצהירה השקם והערב שתשמיד את ישראל, כל סכסוך עם מדינה ידידה לנו, רק יחליש אותנו. אין טעם להסתכסך עם פולין. פולין היא מהמדינות החשובות במרכז אירופה. דווקא בגלל ההיסטוריה הבעייתית שלה, היא תעשה כל שביכולתה להתיידד עם ישראל. אנחנו צריכים לחזק רצון זה ככל האפשר ולא להחלישו.

כדי לחזק את מעמדה באירופה ובפרט עם ארצות הברית, פולין עושה מאמצים אדירים, להסיר מעליה את כתם השואה ובפרט למחוק את המושג "מחנות ההשמדה הפולניים", שממנו עולה שהפולנים, כביכול, הם שהקימו אותם ביוזמתם. זה הרי לא היה ולא נברא. בכך הפולנים צודקים לגמרי. הפולנים יודעים שלא הכול מביניהם היו צדיקים, אבל היו רבים מביניהם סיכנו חייהם כדי להציל יהודים.

יש מאות אלפי אזרחים ישראליים, שהוציאו דרכון פולני וזה מהווה סימן לאמון של ישראלים במדינה הפולנית. פולין רוכשת נשק מישראל וזה צעד שמקרב אותה מאוד לישראל. ישראלים רוכשים אלפי דירות בווארשה, כשם שהם עושים גם בברלין. לסיכום, הקשרים בין שתי המדינות לא היו מעולם טובים יותר.

פולין עושה מאמצים עצומים להתקרב לישראל וזה לא פעם בניגוד לעמדות של שותפותיה המערביות, שרואים בקרירות מדיניות זאת. לכן, הצהרות בנוסח הצהרת ראש הממשלה בנימין נתניהו בווארשה, שנאמרה בהיסח הדעת לעיתונאי ישראלי, או להצהרת ממלא מקום שר החוץ ישראל כץ, שבכלל לא ברור למה נאמרה, ובפרט אחרי אמירת נתניהו, לא מביאים כל ברכה.

אסור לשכוח את ההיסטוריה הכואבת של העם היהודי בכלל, ובפולין בפרט,  אבל חייבים ליישר איתם את ההדורים. הכעס והזיכרונות לא יועילו לנו. אנו רק ניפגע יותר.

יצחק הילמן

אהוד: שר התחבורה ישראל כץ יכול לזקוף לזכות סיכלותו הדיפלומאטית המדהימה את ביטול ועידת וישגראד בירושלים. יש לקוות שפיו לא יגרום לניתוק יחסינו עם צרפת ואולי גם עם ארה"ב. אילו יובל שטייניץ היה מתמנה לשר-החוץ בתפקיד מלא, ולא המומחה לרכבות חשמליות כץ – אווילות כזו אולי לא היתה באה לאוויר העולם.

* * *

מנחם רהט

זהירות, הונאת המאה לפניך!

מערכת הבחירות עוסקת בפכים הקטנים ובורחת מן השאלה האמיתית – 'עיסקת המאה', שהיא האפוקליפסה של המזרח התיכון

יריית הפתיחה למערכה העיקרית בתיאטרון בחירות 2019, תיירה עם נעילת שעריה של ועדת הבחירות המרכזית וסיום שלב הגשת הרשימות. מרגע שנדע מי הרשימות המתמודדות והרכביהן, יחל הדבר האמיתי, שימשך עד ליום הבחירות. ב-46 הימים שבין הגשת הרשימות לשעת פתיחת הקלפיות, יופרחו באוויר הרבה סיסמאות – מדיניות, פוליטיות, כלכליות וחברתיות – חלקן רק כדי לבלבל את הבוחר ולְשָטות בו.

ורק סוגיה מהותית אחת, קיומית מבחינתה של מדינת ישראל, נשכחה, לפחות עד לרגע זה, במהומת קרנבל הבחירות: האם אתה, הוד מעלתך הבוחר, תומך בהקמת מדינה פלשתינית בקווי 67' פחות או יותר, עם ייבוש ההתיישבות שמחוץ לגושים ועם ירושלים חצויה? האם אתה בעד או נגד האיוולת הזו, שעוד עלולה להפוך את זוועות הרקטות מעזה ובלוני התבערה למושא געגועים? 

עיניו של הנשיא טראמפ כבר נשואות אל ה-10 באפריל, יום לאחר הבחירות. או-אז תיחשף 'עיסקת המאה' שלו, שדורשת "ויתורים משמעותיים", כלשונו, גם מישראל: מדינה פלשתינית על 90% מהשטח, גירוש מתיישבים, חילופי שטחים בשיעור 10% וחציית ירושלים. לדברי מקורות בוושינגטון, ראש הממשלה נתניהו מודע לתוכנית זו, ואולי אף שותף לה. שהרי מעולם לא חזר בו מן העיקרון ההרסני שכפה עליו אובמה: 'שתי מדינות לשני עמים.' אובמה כבר לא גר שם יותר, אבל נתניהו ממשיך לתמוך בפתרון העיוועים שלו. 

בוושינגטון אמרו כי טראמפ נענה לבקשת נתניהו, שלא לפרסם את התוכנית לפני הבחירות, לבל תזיק לו אלקטורלית. פרשני הבית הלבן טוענים, שנתניהו נגרר להקדמת הבחירות, לא בשל רדיפות המשטרה והפרקליטות, אלא מפני שהנשיא איים לפרסם את התוכנית באפריל הקרוב, מה שאילץ את נתניהו להקדים את הבחירות, על מנת שיחולו לפני פירסום תוכנית המאה.

מי שיתנגד לעיסקת המאה הנואלת הזו, יהיו המפלגות שמימין לנתניהו. אבל נתניהו, כמו נתניהו, יזדרז לטלפן מיד עם סגירת הקלפיות לבני גנץ וליאיר לפיד, ואולי גם לגבאי, אם ישאר משהו ממפלגתו, ויציע להם להצטרף ל'קואליציית המאה' בראשותו, שתאמץ את עיסקת המאה ותסיים, לדעתו, את סיכסוך המאה. את המפלגות שמימין, ישאיר נתניהו בצד, כדי שלא יפריעו.

יש רק מצב אחד שנתניהו לא יוכל להתעלם ממנו: כוחן של המפלגות שמימין לליכוד. רק ימין משמעותי יוכל לאלץ את נתניהו להעדיף את מפלגות הימין על פני גנץ, לפיד ושאר סיעות השמאל-מרכז. רק ימין עוצמתי יוכל לסכל את מימוש חזון האפוקליפסה עכשיו. 

במדינת ישראל, שהיא המדינה היחידה בעולם כולו שאיום השמדה מרחף על עצם קיומה, צריכות היו הבחירות להתנהל סביב שאלה זו: בעד או נגד עיסקת המאה שתכונן כאן לראשונה בהיסטוריה מדינה פלשתינית סרטנית, בראשות החמאס ושאר כנופיות הטרור.

אבל ראש הממשלה נתניהו, אבי עיקרון 'שתי מדינות לשני העמים', עושה הכל כדי להימנע מלהציב שאלה זו, שעלולה לגרוע ממנו מנדטים של נאמני א"י – על סדר היום האלקטורלי. לכן שיחק אותה ב'כאילו', כמי שחותר למיזוג מפלגות הימין למניעת אובדן קולות.

וכך הולך ונרקם מאחורי גבו של הבוחר מבצע הרדמה ענק, 'הונאת המאה', להשכחת עיסקת המאה המאיימת על עצם קיומנו. ואנחנו באמת נרדמים בשמירה: כמו על סיפון הטיטאניק, נסחפים לשאלות הבל של שימועים והחלטות היועהמ"ש ופרקליט המדינה, וגובהו של גנץ והג'ל בבלוריתו של לפיד ועוד הבלים חסרי משמעות אמיתית לגבי עתידנו בארץ הזאת.

מה אם כן עושים? לחדול מלהיות אידיוטים שימושיים, ולזכור את האמת, כל האמת ורק האמת:

א. כל קול למפלגות מגלומניות בימין שלא יעברו את אחוז החסימה, הוא עוד קול לשמאל הקיצוני.

ב. כל הסתגרות בבית ביום הבוחר פירושה עוד קול לשמאל האובדני. זו האמת ואין בילתה.

וכדי שלא לסיים בחזון האפוקליפטי המדכדך, נחתום במילתא דבדיחותא מענייני היום:

המפלגות החרדיות לא הצליחו להתאחד לקראת הבחירות הבעל"ט, למרות שפערי האידיאולוגיה ביניהן מינוריים להפליא. אז מדוע בכל זאת סירבו להתאחד? יש לחשוש שהן פחדו מן השם המפלצתי שהיה נדבק לחבירה הזו, אילו התאחדו. צרפו את ראשי התיבות של ארבע המפלגות המרכיבות את העולם החרדי: דגל התורה, אגודת ישראל, עץ (מפלגת הליטאים הקיצוניים הירושלמים), ש"ס; ותבינו: דעא"ש...

מנחם רהט

* * *

שגריר (בדימוס) יורם אטינגר

הפרופיל היהודי בפוליטיקה בארה"ב

ב-2019 יש בארה"ב כ-6 מיליון יהודים – 1.8% מהאוכלוסייה, במקביל ל-28 צירים יהודים בבית הנבחרים (6.5%), 9 סנטורים יהודים (9%), 3 שופטים יהודים בבית המשפט העליון (33%), 2 מושלי מדינות יהודים (4%) ו-13 ראשי ערים יהודים בערים מרכזיות כמו לוס אנג'לס, שיקגו, לאס וגאס, אוסטין, וכו'.

ב-2019 יו"ר הוועדה העוצמתית ביותר בבית הנבחרים, ועדת ההקצבות, היא היהודיה ניטה לואי, העומדת גם בראש תת-וועדת ההקצבות למדיניות חוץ הקריטית לישראל. יו"רים יהודיים נוספים בבית הנבחרים הם ג'והן יארמוט' (ועדת תקציב), אליוט אנגל (ועדת החוץ), טד דויטש (תת-ועדת החוץ לענייני המזרח התיכון וטרור בינלאומי), אדם שיף (ועדת המודיעין) וג'ראלד נאדלר (ועדת המשפט). צ'אק שומר מכהן כמנהיג הסיעה הדמוקרטית בסנאט.

אחוזי ההצבעה של יהודי ארה"ב כפולים – כמעט – משאר האוכלוסייה, והשפעתם רבה על תוצאות הבחירות לנשיאות ולבתי המחוקקים במיספר מדינות "מתנדנדות" (בין תמיכה בדמוקרטים או ברפובליקנים) כגון פלורידה, פנסילבניה, מישיגן, אוהיו, מינסוטה, וויקונסין, ועוד.

מאז 1924 80%-70% מיהודי ארה"ב תומכים במועמדים דמוקרטים (חוץ מהנשיאים אייזנהאואר ורייגן שזכו ל-40% ו-39%), למרות שינויים דרמטיים, כלכליים וביטחוניים המתחוללים בזירה המקומית, הארצית והבינלאומית. ב-2012 70% הצביעו בעד הנשיא אובמה למרות התייחסותו הבעייתית לישראל.

להוציא מלחמות ואירועי טרור זוועתיים, ישראל אינה מככבת בסדר העדיפויות של יהודי ארה"ב, ומשתרכת אחרי נושאי-פנים המעסיקים את תושבי ארה"ב, כולל היהודים: תעסוקה וכלכלה, מינוי שופטים לבית המשפט העליון, חוקי הגירה, רווחה, חינוך, דיור, מלחמה בפשע ותשתיות.

ציר בית הנבחרים היהודי הראשון, לואיס צ'ארלס לוין מפנסילבניה, והסנטור היהודי הראשון דוד לוי יולי מפלורידה – נבחרו ב-1845. המושל היהודי הראשון, ושינגטון בארטלט מקליפורניה, נבחר ב-1887. שופט בית המשפט העליון היהודי הראשון, לואיס ברנדייס, מונה לתפקיד ב-1916.

אבל, השורשים היהודים בפוליטיקה של ארה"ב הם ב-1620, כאשר ספינת המתיישבים הראשונה, "מייפלאואר", הגיעה ליבשת החדשה. הנוסעים הנוצרים-פוריטנים ראו בבריטניה את "מצרים המודרנית"; את מלך הבריטי "פרעה המודרני"; את ההפלגה באוקיינוס האטלנטי "חציית ים סוף המודרנית"; ואת היבשת החדשה "הארץ המובטחת המודרנית". מכאן מאות ערים, עיירות ואתרים נוספים בארה"ב הנושאים שמות תנ"כיים כגון ירושלים, שלם, בית אל, שילה וציון.

ב-1753 הוקם "פעמון החירות" בפילדלפיה ועליו חרוט פסוק היובל מספר "ויקרא" (כ"ה, 10): "וקראתם דרור בארץ לכל יושביה." ב-1776 פירסם תומאס פיין, מהאבות המייסדים של ארה"ב, את המסמך "שכל ישר", שהיה המלט של המרד נגד הבריטים, המבוסס על תפישת עולם אנטי-מלוכנית של השופט גדעון והנביא שמואל. ב-1975 הנפיק השירות הבולאי האמריקאי בול לכבוד חיים סולומון, שמימן ב-1776 חלק ניכר ממלחמת השחרור נגד בריטניה. ב-1836 מימן אדולפו סטרן – בן ליהודי שומר שבת – חלק ניכר ממלחמת העצמאות של טקסס נגד מקסיקו.

ב-2019 מתנוססים פסלי משה רבנו מעל ראשי תשעת השופטים העליונים ומול כס יו"ר בית הנבחרים בוושינגטון.

בניגוד לתובנה המקובלת, הפרופיל היהודי בארה"ב לא שואב את עוצמתו רק ממעורבות ייחודית במערכות הבחירות, אלא בעיקר משורשים יהודיים בני 400 שנים שעיצבו את דמות הדמוקרטיה, החברה והפוליטיקה בארה"ב.

יורם אטינגר

* * *

איליה בר-זאב

El Co'ndor Pasa

שיר לא פוליטי... אי שם בארץ רחוקה

הוּא יַעֲבֹר, שַׁלִּיט עֶלְיוֹן,

מַחֲזִיר נְשָׁמוֹת לִפְגָרִים בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה,

מְשַׁחְרְרָן בְּעָנָן גָּדוֹל

אֶל עוֹלָם אַחֵר.

מֻטּוֹת כְּנָפָיו מְטִילוֹת צֵל רַע, מְאַיֵּם, אֲבָרוֹת מְשֻׁנָּצוֹת שְׁחֹרִים-

EL Co’ndor Pasa

בְּמַעֲלֵה הַשָּׁמַיִם אוֹרֵב לִבְשַׂר תּוֹתָחִים.

קֵרֵחַ, רָעֵב, צָמֵא –

חָשׁ לֶאֱכֹל, בַּאֲשֶׁר דַּם חֲלָלִים שָׁם יִשְׁתֶּה.

הוּא עוֹבֵר – קָנִיבָּל בְּסִמְטָאוֹת הָעִיר,

בְּחָרְבוֹת הַבָּתִּים

מְלַקֵּט טַף בִּטְפָרָיו, עוֹבֵר בִּיעָף, לֹא מַרְפֶּה.

* * *

יוסף אורן

המהפכה כבר מתרחשת

אנו נמצאים כעת בעיצומה של תקופה שבה מרוכזת כל תשומת הלב בבחירת ההנהגה אשר תמשיך לממש את החזון הציוני בארץ-ישראל. בתקופה כזו אין לאמנות המרחב הדרוש לה כדי לקיים פעילות גדולה ומשמעותית בתחום שהיא מופקדת עליו – תחום התרבות.

גם לספרות, שהיא האמנות המבטאת רגשות, רעיונות וחזון באופן מפורש יותר מעמיתותיה, אין מקשיבים בעת הזאת. ואף על פי כן, דווקא היא הקדימה את המערכת הפוליטית והכריזה על חילופי דורות בתוכה.

הסיבה שמסבירה את חילופי הדורות בספרות העברית, אחרי שבעים השנים שחלפו מתש"ח ועד תשע"ח, שהיו שנות פעילותו של "דור ייסוד המדינה", גלומה בעובדה שדור ייסוד המדינה על חמש משמרותיו מיצה את תפקידו ב-70 שנותיה הראשונות של הריבונות. המיצוי הזה התבטא במהלך שהתחיל בדבקות בלתי-מעורערת באוטופיה של החזון הציוני במשמרות המוקדמות והסתיים בתיאורים דיסטופיים שניבאו את כישלון הישגיה של אוטופיה זו במשמרות המאוחרות. את המהלך הזה תיארתי בהרחבה במסה "האוטופיה היהודית והדיסטופיה הישראלית" בבמה זו בחודש אוקטובר 2018.

לפיכך אין להשתומם שהמהפכה שבוצעה בספרות העברית העניקה השראה גם לפוליטיקה. בנוסף לתופעה המצערת שמיספר המוגזם של מפלגות די-דומות בהשקפתן המדינית נרשמו להתחרות ביניהן על קולות הבוחרים, בולטת לצידה התופעה המעודדת הבאה: שבמפלגות המוליכות, אלה שירכיבו את הגושים הגדולים של הקואליציה ושל האופוזיציה, הודחו נבחרים שבעיקר "עשו לביתם" אל מקומות בלתי ריאליים, המפחיתים את סיכוייהם לשבת בכנסת הבאה, וקודמו ברשימותיהן למקומות הראשונים מועמדים צעירים המגלים נכונות לפעול לטובת הציבור שמתוכו צמחו. ריענון כזה של המנהיגים בשני הגושים פותח סיכוי לבית נבחרים אידיאולוגי יותר ומסור יותר להמשיך בהגשמת חזונה של הציונות, כפי שחילופי הדורות צפוי לחולל גם בספרות.

יוסף אורן

אהוד: איזה מזל יש לי שאני נמצא מחוץ לספרות העברית, גם בעיניך, ולכן אין לספריי שום קשר לדבריך.

* * *

אני נרגש וגאה לפרסם

שקיבלתי מבית הדפוס את הספרים שהזמנתי

"היינו שאננים פסיפס ירושלמי"

הספר יחיד במינו ומאגד שירים וסיפורת על אירועים דרמטיים

בתולדות המדינה וירושלים מתוך פרספקטיבה אישית מאוד.

חברותיי וחבריי שכבר הזמינו את הספר

הוא יישלח אליכם בדואר השבוע

לחברות ולחברים שטרם הזמינו אני מזכיר

עלותו 70 ש"ח למשלוח בהמחאה לכתובתי:

אלוני זמורה, רחוב חנה סנש 22 דירה 45 חיפה 3385402

והספר יישלח אליכם לכתובת שתציינו

* * *

משה גרנות

שום ספר לא השפיע עליי כמו התנ"ך,

ושום ספר לא גרם לי לאנטגוניזם כמוהו

חלק שני

החוויה הדתית היא תופעה כלל עולמית – אינספור דתות יש בעולם – וכולן יחד, וכל אחת לחוד, מבקשות לענות על צורך נפשי עמוק של האדם כי תהיה לחיים עלי אדמות איזו משמעות, כי מאחורי התופעות הריאליות, "האדישות" לכמיהות האדם – יהיה כוח מנהל  ומסדיר ומשגיח.

הדתות נותנות מענה לצורך האדיר הזה, אך כיוון שלא ניתן בשום אופן להגיע אל הוכחת מציאותו של האל – לא באמצעות הניסוי המדעי (תופעה מאוחרת מאוד בתולדות האדם), ולא באמצעות השכל הישר – לא נותר אלא לתת לדמיון דרור. ובאמת כל דת עיצבה את האל שלה על פי דמותה של האוכלוסייה שבה פעלה.

היוונים, למשל, בראו אלים יפים, יצריים, גחמנים, נהנתנים הסרים למרותן של המוירות, אלילות המזל. ההודים יצרו אלים בעלי אינספור התגלויות וגלגולים. הנוצרים יצרו אל מתייסר וקם לתחייה, שנועד לשפוט את כל באי תבל,  וכן הלאה.

בד בבד עם בניין דמותו של האל מתחבר בלב המאמין, ואחר כך בכתבי הקודש של אותה הדת – הסכם עם אותה דמות דמיונית: אני האדם תולעה אתפלל אליך, האל, אקריב לך קורבנות, אביא לך ממיטב המתנות, אהלל ואשבח אותך, אמלא אחרי ציוויי כלי קודשך – ואתה בתמורה תיתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש, תגן עליי מפני אויביי, תוריד גשמים בעיתם ותרבה את תנובת השדה ומשק החי. "הסכמים" כאלה מוזכרים במפורש וברמז בכל ספרי הקודש בעולם. סוג קדום של הסכם עם האל הוא האכילה המשותפת מאותו הבשר: המאמין שורף חלק מהקורבן שנועד לאל, ואילו את החלק האחר אוכל המאמין ובני ביתו. ברגע ששני הצדדים אוכלים מאותו הבשר – הם הופכים אוטומטית לבעלי ברית, ולכן האל, שנכפתה עליו "האכילה" –  "אנוס" להישמע לבקשות המאמין.

בתחילתם ההסכמים "חייבו" בעיקר את האל – והדוגמה הקלאסית היא דרישתו של אברם לערובה מהאל שיקיים את הבטחותיו: "במה אדע כי אירשנה?" (בראשית ט"ו 8), ואז האל "ביוזמתו" מציע לאברם להכין את בעלי החיים לברית בין הבתרים, שהיא ברית בה מתחייב האל בפני האדם.

לאחר שיעקב חלם את חלומו, בלכתו מבאר-שבע לחרן, הוא נודר נדר בזו הלשון: "אם יהיה אלוהים עימדי ושמרני בדרך הזה אשר אנוכי הולך, ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש, ושבתי בשלום אל בית אבי – והיה ה' לי לאלוהים." (בראשית כ"ח 20-21). "כדאי" לו לאל להיענות לבקשות של יעקב, כי כך יזכה במאמין חשוב!

דוד מתלונן בפני שאול המלך על כך שהוא נרדף על-ידו על לא עוול בכפו, ובין השאר הוא אומר: "ועתה ישמע נא אדוני המלך את דברי עבדו: אם ה' הסיתך בי – ירח מנחה, ואם בני האדם – ארורים הם לפני ה' כי גירשוני היום מהסתפח בנחלת ה', לאמור – לך עבוד אלוהים אחרים." (שמואל א' כ"ו 19). נתעלם בינתיים מכך שמדברי דוד משתמע שהוא האמין כי לכל כברת ארץ יש אלוה בעל תוקף לאותו המקום, ונתרכז בהסכם המשתמע שבין האדם לאל: האל צריך את הקורבן שלו – היעדרו יכול לגרום לכעסו, לכן על האדם למלא את הצד שלו ב"הסכם" ולהקריב קורבן לאל, וכך תשכך חמתו.

תפקידה של התפילה, שבאה לעולם במקביל לשאר פולחן (טקסים, קורבנות מנחות ונסכים), ואשר לימים היתה לעיקר הפולחן – תפקידה הוא גם כן לשמש למילוי התחייבותו של האדם כלפי האל, ולהזכיר לאל מהן התחייבויותיו כלפי האדם. על כך ניתן להתרשם מהתפילה הארוכה של שלמה בחנוכת המקדש, תפילה שהיא רצופה בקשות, המסתיימות במילים: "ושמעת השמיים מכון שבתך את תפילתם ואת תחינתם ועשית משפטם." (מלכים א'  ח' 49, וראו את כל התפילה – שם פס' 22-53).

אלא שחובת הצד האנושי הולכת וגדלה עם השנים, והאל "משתחרר" מחובותיו, והוא מתבקש כי למרות נחיתותו של האדם בהסכם – יתרצה ויעניק חסד למאמין, הגם שלא ממש מגיע לו. התפילה נעשית יותר ויותר רצופה בווידויים על חטאים, בהלל ושבח מופלגים לאל – כל זאת כדי להמעיט בערכן של הבקשות האנושיות. הדברים כתובים שחור על גבי לבן בסידור ובמחזור, ומכל המאמינים רק ישעיהו ליבוביץ' מכחיש (לטעמי, בלי שום בסיס) את האופי ההסכמי שבכל הפולחן, ובוודאי שבתפילה.

כתבתי לעיל כי כל אוכלוסיית מאמינים עיצבה את דמותו של אלוהיה בצלמה ובדמותה, כך עשו גם מעצבי אמונת הייחוד בעם ישראל. מסתבר שהאפיון המקראי לאלוהי ישראל הוא ממש מעורר פלצות: היחסים בין האל לעם ישראל מושווים במקרא ליחסים בין גבר לאשתו, או לנשותיו. העובדה ש"אשתו" עוגבת על אלילים אחרים, או על מעצמות זרות, מעוררת קנאה מטורפת ממש. המעשים ש"הגבר" הקנאי עושה ב"אישה" החוטאת גובלים בסאדיזם מזעזע. הקורא את יחזקאל ט"ז, כ"ג, הושע א' 2-9, ב' 1-20, ועוד מקומות רבים בישעיהו ובירמיהו – איננו יכול להשתחרר מהמחשבה שרק נשמות מסוכסכות עד היסוד יכולות לצייר ציורים מזעזעים כל כך. הרי כתובים אלה ייחסו לאל את המידות האפילות ביותר של האדם!

אחת החולשות המוזרות ביותר (האנושיות מאוד!), המיוחסות לאלוהים, היא הקפדתו האובססיבית על יוקרתו: "וייגש איש האלוהים ויאמר אל מלך ישראל, ויאמר: כה אמר ה', יען אשר אמרו ארם אלוהי הרים ה', ולא אלוהי עמקים הוא, ונתתי את כל ההמון הגדול הזה בידך, וידעתם כי אני ה'." (מלכים א' כ' 28). אין זה מהותי מי הצודק בין שני המחנות הניצים – המחנה שפגע ביוקרתו של האל – גורלו נחרץ!

מסתבר שעל המלחמה הבלתי פוסקת של האל באלילים קמה ונופלת האמונה בה'. המאמין נדרש להידמות לאל בקנאה הזאת ולהשמיד, להרוג ולאבד כל זכר לאמונה אחרת (דברים, י"ב 2 – 3, י"ג 7-18 י"ז 2-7, י"ח 20, ועוד כתובים רבים מספור). המקרא מדגיש את אכזריותו של האל, הגאה על בגדיו המגואלים בדם, על רוב הגוויות שהוא משאיר אחריו, על בשר אדם שהוא אוכל ועל עוללים שהוא ממית (דברים ל"ב 42, ישעיהו ל"ד, מ"ט 26, ס"ג 1-3, הושע ט', צפניה א' 7, תהילים ס"ח 22-24, ק"י 5-7 ועוד רבים).

מה הפלא, אם כן, שנושאי לפיד האמונה הישראלית הם אברהם, המוכן לרצוח את בנו על מזבח האמונה, שמואל המצווה להשמיד עם שלם וההורג במו ידיו את מלכם השבוי, אליהו הרוצח מאות כוהני הבעל, ויהוא, שאת גולגולות נרצחיו הוא מניח באדישות ובאטימות ליד פתח השער עד הבוקר, ועל מעשיו נחשב כמי שהיטיב לעשות הישר בעיני ה' (מלכים ב' י' 30). מה נאמר ומה נדבר – רוצח המונים אטום זה נחשב לשליח  האל!

כאמור, אלוהי כל הדתות הם פרי רוחם של מעצבי האמונה, והמאמינים פשוט אינם מוכנים לגשת אל מושא אמונתם בכלים הבסיסיים שהטבע חנן אותם: הניסוי וההיקש ההגיוני. הם כל כך כמהים שתהיה איזו תכלית למציאות ולחיים – כל כך כמהים שיהיה כוח שיסדיר את התוהו ובוהו שבמאבק ההישרדות שבטבע – עד כי הם מוכנים להאמין בכל בדייה, בכל שקר, וכלי הקודש מאז ומעולם נבנו ונשכרו מתמימותם חסרת התקנה של המאמינים – די להזכיר אצלנו את מוכרי בקבוקי המים הקדושים, הקמיעות וכן את ההילולות סביב קברי הצדיקים.

המשך יבוא

* * *

הספרייה המרכזית

בית יד לבנים

רח' המחתרת פינת ההגנה, רמת השרון

תורת הגמול המקראית

הרצאה שביעית בסדרה לשנת תשע"ט

המרצה – ד"ר משה גרנות

המקרא מציע חמש תיאוריות באשר לגמול שמקבלים בני האדם משמיים.

אף תיאוריה אינה מתיישבת עם עובדות החיים.

הטקסטים יחולקו למשתתפים.

ההרצאה מתקיימת באולם המחתרת

ביום ב', 4.3.2019 בשעה 17.30

בבית יד לבנים

הכניסה חופשית

* * *

פוצ'ו  –  בחיי [5]

מ"ח. מלחמה חדשה בפתח

מי שהביא פריחה למחלקת ההלחמות, היה צה"ל שנתן לנו את הזמנת הקניות הכי גדולה שקיבלנו עד כה. הלחמת מעילי ניילון להגנה מפני התקפת גזים.

חלפו כעשר שנים מאז מלחמת סיני, ואנו התרגלנו לכך שמפעם לפעם יש פעולות תגמול ונפוצות שמועות על מלחמה קרבה. מרוב שמועות כבר אף אחד לא לקח ברצינות אפשרות כזאת, למרות שעבדול נאצר דאג מדי פעם, להפחיד אותנו באיומים. בן גוריון התפטר וירד לשדה בוקר, משה שרת, שמילא את מקומו, גם הוא סיים את תפקידו והלך לנהל את הוצאת הספרים "עַם עוֹבֵד". לוי אשכול קיבל את דין התנועה והיה לראש הממשלה ושר הביטחון.

כשר ביטחון הוא לא נטל סיכונים. דאג לחימושו של צה"ל  ובין השאר חתם כנראה גם על הזמנת מעילי הניילון. על קיומן של מסכות גז הנמצאות במחסנים ידענו מאז ומתמיד. הכרנו אותן מסרטים על מלחמת העולם הראשונה, אבל על מעילי גז איש לא שמע. הצורך בכך נולד כנראה לאור המצאת נשק כימי חדש הפוגע בגוף האדם.

כך קרה שבוקר אחד נכנס למחלקה מנהל המפעל אימריך ביכלר, ועימו איש אחד חמור מבט שנשא בידו תיק עור נפוח. האיש הוציא מהנרתיק יריעת ניילון בצבע חלבי ושאל את רודי אם יוכל להלחים את זה.

רודי תכף הבחין שמדובר בסוג של פוליאטילן ולא בפי וי סי, ואמר שהמכונות שלנו לא מתאימות לזה. אמנם אפשר לחבר, אבל חוזק החיבור לא יהיה זהה לזה של הפי וי סי. 

האיש ביקש שננסה בכל זאת. רודי ניגש למכונת ההלחמה הקטנה חיבר, כיוון את החוזק ולחץ. שתי היחידות התחברו, אבל כשמתח את היריעות בחזקה הם נקרעו בקו החיבור.

להפתעתי האיש הביע שביעות רצון ואמר שהעיקר שאם לא מותחים אותן הן לא נקרעות.

למחרת בא שוב, הפעם עם יריעות  גזורות בהתאמה שהלחמתן במקומות המסומנים תהפוך אותן לגלימה היכולה לכסות את כל הגוף מלבד הצוואר והראש, שאותם עתידה לכסות מסכת הגז. 

רודי אמר לאיש שיבוא מחר, כי המסגר שלנו צריך להתאים את מטילי ההלחמה לצורה הנגזרת. 

למחרת, כשהגיע בשעות הצהריים, רודי יכול היה להראות לו שלוש גלימות שניתן להתכסות בהן בהצלחה, בתנאי שיעטו אותן בזהירות בלי למשוך יותר מדי.

נציג משרד הביטחון היה מרוצה מאוד, ונתן הזמנה למשלוח ראשון. התחלנו לעבוד במרץ כשכל יומיים מגיע מומחה ממכון התקנים, כדי לבדוק את חוזק המעילים. רודי כל הזמן  אמר שהוא לא חותם על אחריות למעילים, אלא אם יהיו עשויים מפי וי סי. אני האופטימי הרגעתי אותו ואמרתי שלא ידאג, כי אני יכול להבטיח לו שלא תפרוץ מלחמה.

מי שהחליט לערער על האופטימיות שלי היה עבדול נאצר, שהתעורר בוקר אחד והודיע לחיילי האו"ם שאם חייהם יקרים להם, שיפנו את סיני.

בארץ התחילה אווירת מתח, כל יום ארזו צעירים רבים את תרמיליהם ויצאו למחנות הצבא. גם תורי הגיע. נקראתי לבוא מיידית לתיכון עירוני ה' בשכונת יד אליהו. אבי החליט לבוא עימי למרות שהזכרתי לו שאני כבר לא ילד קטן. התיכון היה מפוצץ מאנשים. אבי תפס קצין אחד ואמר לו שלא ייתכן לקרוא לי מהיום להיום בלי לתת לי אפשרות להתארגן ולמצוא מחליף בעבודה שאני עושה למען הצבא.

הקצין, שרצה להפטר מהנודניק הזה, רשם את שמי ואמר לי לבוא מחר. כשהגעתי למחרת והפקיד ראה בניירות שיש לי רישיון נהיגה על זחל"ם, שמח עליי כמוצא שלל רב, והציב אותי לחטיבה שבע, חטיבת טנקים וזחל"מים שרוב אנשיה שייכים לצבא הסדיר.

משאית הובילה אותי ועוד כמה מילואימניקים  לנגב לשטחי האימונים ליד קיבוץ צאלים.

האפסנאי צייד אותי במדי צבא, נתן לי רובה וכדורים כנשק אישי ושלח אותי לסככת הרכב לחתום על זחל"ם. על הזחל"ם שקיבלתי ניצב מבנה קטן מפח ובתוכו  עמדו זה לצד זה כמה מכשירי קשר עם אנטנות ארוכות, שפרצו מהגג ישר אל השמיים. מסתבר שהיה זה הזחל"ם של ישראל זמיר, קצין הקשר של החטיבה. חוץ מהזחל"ם היה לו גם ג'יפ שאתו הסתובב בין כל היחידות, כשהוא מתאים כל כלי קשר אל  מכשירי הקשר המרכזיים שהיו בזחל"ם שלי.

שלושה ימים עברו עליי ללא מעש, כשאני צמוד לרכב שלי נכון כל רגע לתזוזה. בבוקר היום הרביעי הכריז הרמקול שעל כל נהגי הזחל"מים להגיע למשטח המסדרים. היינו כעשרים נהגים שהסתדרנו שם בשורות, לפקודתו של זממה, קצין הרכב החטיבתי. זממה, בחור גבוה ונאה, העיף מבט על כל הנהגים וגם על כל הפקידים שהתאספו לצידנו לשמוע אם תבוא הפקודה: "על הרכב עלה!" 

פקודה זו לא הגיעה, להפך, בקול רגוע יחסית ניגש זממה ישר לעניין וקרא:

"מי שרוצה להיות נהג בוס שיצביע!" 

כל הנהגים הרימו יד, כי מי לא ירצה להחליף את הזחל"ם המגושם ברכב פרטי של בוס, המרבה בדרך כלל לנסוע העירה?

ראיתי שכולם מצביעים, אז הצבעתי גם. אני מאלה שהולכים תמיד עם העדר.

כשזממה ראה שיש לנו יותר מדי מתנדבים, החליט לדלל את המצביעים ואמר:  

"והבוס הוא המח"ט גורודיש."    

ברגע שנשמע השם הנורא 'גורודיש' – מיד ירדו כל הידיים בהינף אחד. אני בתור מילואימניק חדש, לא ידעתי במי מדובר, אבל כשראיתי שכולם מורידים, הורדתי גם אני. הורדתי. איש עדר כבר אמרתי? כנראה שהייתי המוריד האחרון, כי אצלי האסימון נופל אחרי שכבר עוברים לכרטיסי פלסטיק.

זממה הסתכל לעברי ואמר: 

"אתה עם השפם בוא הנה!" 

התבוננתי סביב ולא ראיתי אף אחד עם שפם, אולי רק פקידה אחת שהיה לה אף ארוך שהטיל על שפתה צל חשוד.

 הנחתי יד על חזי ואמרתי:

"אני?"   

"כן כן! אתה! אל תיתמם! קח את הדברים שלך ובוא איתי !" 

הלכתי עד שהגעתי לרחבה שבמרכזה קרון גדול וליצדו  כל מיני כלי רכב. היו שם שני ג'יפים, זחל"ם, טנק ושתי מכוניות אמריקניות אזרחיות מרוחות בוץ להסוואה. האחת שברולט שחורה והשנייה וַליאנט שכתמי לובן שבצבצו בין מריחות הבוץ הסגירו את צבעה  המקורי.

זממה הוציא צרור מפתחות, פתח את הווליאנט ואמר לי: "זה שלך!"

נכנסתי פנימה ושקעתי בתוך ריפוד רך ונעים. אחרי הישיבה על מושב הזחל"ם הנוקשה, הרגשתי את עצמי על כס המלכות. מולי מערכת  לחצנים, רדי , מחוגים המצביעים על חימום וקירור ועוד כמה שעונים שלא הבנתי מה תפקידם.

בין כה וכה החלו לצאת, מכלי הרכב האחרים, חיילים סדירים במדי צבא ללא רבב והחלו להסתכל עליי במבט, שברגע הראשון היה נראה לי כמבט של קנאה. כשהסתכלתי ביתר חדות, הבנתי שזה לא מבט קנאה, אלא מבט רחמים ואחד החיילים שהציג את עצמו בשם גדי, שאל אם אני יודע נהג של מי אני הולך להיות.  

אמרתי: "כן! של המח"ט. לא?"

"ואתה יודע מה שמו?"

"כן. אמרו לי. גרגמל?"

"לא גרגמל, אלא גורודיש. לא שמעת על גורודיש?" 

"עד היום לא שמעתי כלום, אבל מה כבר יכול להיות. אפילו אם הוא מח"ט, אז הוא לא בן

אדם?" 

"לא! – אמר לי חייל אחד  צהוב שיער עדין למראה, שאחר כך נודע לי שהוא נהג הזחל"ם – גורודיש לא בן אדם. תדע לך שאם הוא תופס אותך ביום שהוא קם על צד שמאל, חייך לא חיים. ותמיד הוא קם על צד שמאל. איפה אתה חושב המילואימניק שנהג בווליאנט לפניך?"

"אני לא יודע. איפה הוא?" 

"לקחו אותו הבוקר לבית חולים בבאר שבע. חטף שלשול כרוני מרוב פחד." 

נזכרתי במילואימניק אחד דק גיזרה, שמוליק, שהתהדר באקדח שהיה צמוד למותניו וסיפר שבטח יעשו ממנו נהג מח"ט גם בסדיר.

ברגע זה נפתחה דלת הקרון של המח"ט בתנופה ועלם מתולתל חייכני קפץ ממנו תוך דילוג על שתי המדרגות. בן רגע נפוצו כל החיילים שעמדו לידי ורצו איש איש לרכבו. העלם המתולתל, שאחר כך הכרתיו  בשם אורי אור, זינק לתוך אחד משני הג'יפים, התניע אותו ונעלם בסערה כשהוא משאיר אחריו ענן  אבק שחלק ממנו הגיע גם לווליאנט שלי.

גדי, שהיה נהג הג'יפ השני,  בא אלי בריצה ואמר לי:  

"כדאי לך לנקות את האבק מהחלונות, אחרת הוא יגמור עליך!"

הוא חזר בריצה אל הג'יפ שלו ואני  התחלתי להרגיש  איך אומץ הלב, מתחיל אט אט להתרחק ממני. חיפשתי  ומצאתי בתא הדלת מטלית ירוקה, יצאתי עימה מהרכב, ניערתי אותה והתחלתי לנקות את חלונות הווליאנט טוב טוב.  נדמה לי שאת חלונות הפז'ו שלי, לא ניגבתי אף פעם כל כך טוב. 

כרבע שעה לאחר מכן, כשאני כבר יושב חזרה ליד ההגה, נפתחה בתנופה דלת הקרון  וגבר ממוצע קומה ורחב כתפיים, צעד לעברי בהליכה דובית נמרצת. כשהיה במרחק עשרה צעדים הניע את ידו בתנועה של גרוש זבוב טרדן.

לא הבנתי שהוא מסמן לי לצאת מהאוטו, לא הבנתי בכלל אם הוא מתכוון אליי, ליתר ביטחון הנעתי לעברו את כפי בתנועה של 'מה אתה רוצה?'

את מה שהוא רצה הבנתי בדקה הבאה, כאשר  פתח את דלת הווליאנט בחוזקה ונבח לעברי:  

"תצא מהאוטו! אתה לא מבין עברית?" 

תוך שנייה הייתי בחוץ ותוך חצי שנייה הוא היה בפנים יושב במקומי ליד ההגה. לפני שסגר את הדלת ולפני שהספקתי להתרחק, המשיך את הנביחה הזועמת שלו ואמר:

"ואם אתה רוצה לנסוע תיכנס בצד השני!" 

אותו רגע ידעתי שאני לא רוצה לנסוע, כל מה שאני רוצה זה לחזור לזחל"ם המגושם שלי, ולשבת לצידו של ישראל זמיר קצין הקשר הנורמאלי שלי. כמובן שהיתה זו משאלה הזויה ואני מצאתי את עצמי רץ בזריזות של עז וממהר לשבת לידו של המח"ט המפחיד.

בשלב הבא התבוננתי איך הוא מתניע את הרכב, בודק את המהלכים עם רגל על דוושת הניוטרל, מפעיל את המגבים, פותח וסוגר את הרדיו ולבסוף מכניס את ידית המהלכים למהלך הראשון, נעקר מהמקום ותוך כך מעביר למהלך השני ויוצא מהמחנה.            

לא שאלתי לאן נוסעים והוא לא חשב שהוא צריך להגיד לי. במשך הימים הבאים למדתי להבין שהבוס שלי, בנוסף לכל הסגולות שלו, הוא גם חולה הגה, ואחת החולשות שלו היא לשבת ליד ההגה, לזכר הימים שהיה ילד למשפחה חרדית במאה שערים בירושלים, והסתכל בעיניים כלות על המכוניות החולפות, כאשר לו אין כסף אפילו לנסוע באוטובוס.

פוצ'ו

המשך יבוא

* * *

ד"ר ארנה גולן

טבע, היאחזות באדמה, עמל כפיים, וילד –

הילדות בהתיישבות החלוצית

בראי "פרחי בר" מאת זאב

לכבוד שנת ה-90 לייסודו של "בית החינוך המשותף" בעמק הירדן

1. במקום הקדמה: מה מחבר אותי לשיריו של זאב?

ובאמת, מה מחבר אותי באופן אישי לשיריו של משורר זה, שהרי לא היכרתי אותו מעולם, והיום כמעט איש אינו זוכר שהוא מחברם של כמה משירי הילדות והחגים הנודעים ביותר?

ובכן, קודם כל וראשית כל, העובדה ששיריו, שכונסו בספרו "פרחי בר" (הופיע לראשונה בהוצאת הקיבוץ המאוחד בשנת 1951, ובשנת 1964 הופיעה מהדורה מעודכנת ונאה, גם הפעם בלוויית איוריה של תרצה טנאי ובאותה הוצאה), שירים אלה נתחברו בעיקרם בתקופת ילדותי ונעוריי בקיבוץ מסדה, והם מתארים בצורה מקסימה את אותה תקופה ומסכת ערכיה הציוניים והסוציאליסטיים. לא מעטים מהם אף מציגים את צורת החיים השיתופית בקיבוץ של אותה תקופה באהדה גדולה וכמעט בהערצה.

יותר מזה, בשם המיטאפורי "פרחי בר" הוא מכנה אותנו, ילידי הארץ של שנות ה-30 וה-40, כי הרי אנחנו לפי ראייה זו "הצברים החמודים והעוקצניים" הגדלים בארץ שעדיין רובה אינה מעובדת ועל כן הם כפרחי בר (וכמובן שהם אינם ממש עוקצניים בשיריו).

 וישנה גם עובדה קלה יותר. שמו המלא של המשורר, שכינה עצמו בשם הספרותי "זאב", הוא אהרון זאב וינטרוב (1900-1968), והרי זה שם משפחה הרווח במשפחת אבי. אמנם, מוצאה של משפחת אבי הוא מבוקובינה (היום רומניה ומולדובה) ואילו זאב נולד בעיר סוקולוב פודולסקי (אז באימפריה הרוסית והיום במזרח פולין), אף על פי כן ייתכן איזה קשר משפחתי, ובוודאי שנעים לי לשער כך.

וחשוב מזה, לאחר שעלה זאב לארץ ישראל בשנת 1925, אחרי  הרפתקאות סבוכות ומסוכנות בגלל פעילותו הציונית ברוסיה, הוא עבד תחילה בבניין. אך מאחר שהשלים את לימודיו בבית המדרש למורים עבריים שבעירו, קודם למנוסתו משם, הרי שעם ייסודו הרשמי של "בית החינוך המשותף" שבדגניה א' בשנת 1930, חיפשו מורים יודעי עברית, שילמדו את הילדים הראשונים של הדגניות וכינרת (בשנים מאוחרות יותר  למדו בו רוב ילדי עמק הירדן). וכך הגיע זאב לדגניה ושימש מורה שנים אחדות בבית הספר שבו הייתי אני עתידה ללמוד בשנות ה-40.

אמנם, לאחר שנים ספורות הוא עבר לתל אביב ושימש מורה ב"בית הספר לילדי פועלים" שבשכונת בורוכוב בגבעתיים, ובחר ללמד שם כראוי לסוציאליסט כמוהו, שאף ביקש לחיות ליד מרכז תרבותי כתל אביב. עם זאת, כל ימיו, ואף שהוא עתיד להתמנות עם קום המדינה לקצין התרבות והחינוך הראשון של צה"ל ולאחר מכן הוא שייסד את הוועד למען החייל – כל ימיו הוא עתיד להתרפק בשיריו על אותם ימים רחוקים שבעמק, על ההווייה החקלאית ועל דמותם הצברית של הילדים שגדלו שם.

והחשוב מכול: הוא השאיר לנו מורשת בבית הספר, שכולנו היינו מלאי התרגשות לקראתה, הלא זה מצעד הלפידים של חג החנוכה, אין לי ידיעה ברורה מתי חיבר זאב את שירו הנודע, ששימש בשעתו כעין הצהרת מרד של ציוני חילוני כנגד המסורת הדתית שהותירה את רובו של העם בציפייה לגאולה "ניסית" אלוהית – ורומם אל מולם כמופת את הנס הציוני של יישוב הארץ, הלא הוא השיר "אנו נושאים לפידים". אבל העובדה שמרדכי זעירא חיבר לו את הלחן של שיר לכת קיצבי ונהדר, איפשרה לשיר שיהפוך בשעתו  לשיר חנוכה המרכזי בעמק ובבית הספר שלנו. ואכן, אצלנו, "בבית החינוך המשותף" בשנות ה-40, כשהגעתי לשם, מדי שנה בשנה בחנוכה, מצעד הלפידים היה האירוע המרכזי.

העמידו את כולנו, כל תלמידי בית הספר, במיגרש המרכזי במלבן מסודר למופת כשפנינו  מופנים אל הבית בן שתי הקומות ששימש כמרכזו של בית הספר. בידי כל אחד מאיתנו נתנו לפיד קטן, כלומר – מקל שבראשו קופסת פח שבתוכה סמרטוט או קש רווי בנפט וכולנו שקענו בציפייה אחת דרוכה ובדממה. ואז, כל המגרש הגדול הוחשך לפתע. או אז נשמעה קריאה  אדירה, אותה השמיעה רותה בת דגניה א', שעמדה בקצה הקומה השנייה, ברמקול מאולתר של אותה תקופה, וקראה בקול גדול קטע מהשיר עד שסיימה אותו בקריאה נרגשת:  "ויהי אור!" – ואכן היה אור! כולנו הדלקנו את הלפידים ברוב שמחה, האורות נדלקו בבניין ובחצר, והחלה תהלוכת הלפידים ברוב שירים וצהלה.

שיאו של המצעד היה, כמצופה גם אם לא רצוי, שמדי שנה בשנה נדלקו שערותיה של ילדה אחת או שתיים, והצהלה והבהלה חברו יחדיו. כי המים שהוכנו מראש מנעו את השריפה.

שירי זאב תמיד סיקרנו אותי לראות כיצד נשתקפה ילדותי בעיניו של אדם שבא מן החוץ, כולו נתון בלהט אידיאולוגי ובמסירות ליישוב הארץ והפרחתה, וראה והתבונן בנו במבט שכולו תקווה חינוכית והערכה. תמיד אף השתאיתי על העובדה שהוא, שכה אהב ילדים וכתב עליהם והשתאה על חייהם, הוא עצמו לא היו לו ילדים. ואולי דומה הדבר (באקראי?) לאותן המשוררות של מחצית המאה שעברה, שחלקן אף לא הקימו משפחה כלל. מכל מקום, עתה ניתן לשיריו לדבר.

בין "צמח בר" ל"פרחי בר"

מילותיו של השיר "כמו צמח בר" חוברו על ידי רחל שפירא בשנת 1974 כשיר הנושא לסרט הטלוויזיה, "דודי ורעי", שעובד על פי הרומן בשם זה מאת נעמי פרנקל. ברומן תוארו חייה של צעירה בת-קיבוץ, והוא פורסם שנתיים קודם לכן וזכה להצלחה. לפירסומו של השיר ולשרידותו עד היום כאחד מ"שירי ארץ-ישראל" האהובים, תרמו גם הלחן שחיבר לו נחום היימן וביצועה רב העוצמה של חוה אלברשטיין, ולאחר שנים גם של סי היימן. זהו שיר פרידה של בת קיבוץ, שבמונולוג הלירי שלה נפרדת בכאב מ"שדותיכם" של חברי הקיבוץ, שבהם נטועים שורשיה. אמנם, נסיבות עזיבתה מעורפלות למדי, אבל ברור שהיא מעגנת אותן בהיותה יוצאת דופן והיא דוברת כאינדיבידואל המגיע בכאב להכרה בזהותו החריגה, המסתמלת ב"אש הזרה" של תשוקותיה וחלומותיה, שגרמו לדחייתה על ידי חברי הקולקטיב, נמעניה. בנתקה את עצמה מהם היא אומרת: "היו שלום, אני חייתי ביניכם כמו צמח בר," כלומר – כצמח שמעצם מהותו לא היה בכוחו לגדול בתבנית הצמח "המעובד", על פי הנורמות הנוהגות בקיבוץ, ואין לה מוצא אלא לפרוש.

לא ייפלא אפוא, שיוצריו של השיר והרומן היו בשעתם חניכי קיבוץ וחברי קיבוץ. רחל שפירא אף היא בת-קיבוץ. הם הכירו היטב את ההוויה הקיבוצית והיטיבו לתת מבע, איש איש בדרכו, לכאבו של יוצא הדופן בחברה הקולקטיביסטית, ואף בחרו להאיר את הדברים מנקודת תצפיתו. רחל שפירא אף בחרה בדימוי "צמח בר" (שנעמי פרנקל תעשה אותו כותרת לשם הרומן הבא שלה) כיוון שהוא צומח מן ההוויה החקלאית הקיבוצית שבה היו מעוגנים חיי הקיבוץ, שחתר לעיבוד שדותיו ול"עיבוד" חניכיו וחבריו.

נקל להבחין במשמעות השונה לחלוטין שהעניק המשורר זאב לאותם צמחי בר בשיריו לילדים, שנכתבו כ-40 שנים קודם לכן. הוא הכתיר את כינוס שיריו לילדים ובני נוער בשם "פרחי בר" (הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1964, בלוויית איוריה של תרצה טנאי) ונטל את השם מכותרתו של השיר הראשון, שבו בחר לפתוח את הכינוס כולו. ניכר כי זאב רואה את "הפרחים" שבצמחי הבר ולא את צמח הפרא, הצומח מחוץ לשטח המשותף. יותר מזה. מן השיר עולה, כי אף שמתוארים בו צמחי בר בפריחתם היפה והעליזה, הם מסמלים את הצברים הקטנים, נמעניו של השיר והספר, כמו בברכתו הנודעת של ח. נ. ביאליק לילדי ישראל. הצברים הללו, הגדלים באדמה החשופה עדיין ובלתי מעובדת, צומחים למרות הקשיים בחבורה מלאת יופי והם עליזים ומשוחררים. זאב אינו ממקד את מבטו ביוצא הדופן אלא מתבונן מבחוץ ומתפעל מן החבורה הצומחת בחיק הטבע הישראלי המיטיב, והם יפים וטובים מעצם מהותם.

כמרבית שיריו לילדים, נוצר אף שיר זה בשנות ה-30 וה-40 בהיותו מורה ומחנך, תחילה ב"בית החינוך המשותף" בעמק הירדן ולאחר מכן ב"בית החינוך לילדי עובדים" בשכונת בורוכוב. בחברו את שיריו ביקש זאב, שעלה מפולין בשנת 1925 ונוכח עד מה מועטה השירה בעברית לילדי ארץ-ישראל, להעניק לצברים הקטנים שירים שימלאו יעדים רבי ערך, שיהלמו את גילם הצעיר, ישקפו את מציאות חייהם בהתיישבות ההולכת ומתהווה, ישמשו מבע לחוויותיהם הייחודיות, ובה בעת יטמיעו בהם את הערכים ההתיישבותיים והחלוציים וירחיבו את הידע הלשוני שלהם. תוך כך, מצא זאב עצמו בשירים הללו אפיק של ביטוי לחוויותיו שלו במיפגש המפעים עם החיים החלוציים, ואף כי נמנע מהטפות אידאולוגיות נתן בהם מבע גם לערכיו ולאמונותיו שלו.

בבסיסם של שירי "פרחי בר" מפעמת, על כן, מערכת הערכים ההתיישבותית, שבמרכזה אהבת הטבע הארץ-ישראלי, הוקרה לעמל כפים ובייחוד לעבודה החקלאית של יישוב הארץ. הקולקטיב הקיבוצי הוצב כחלוץ היישוב וכמגשים ערכיו ותקוות הלאום, ובני הקיבוץ, שנתחנכו במסגרת "החינוך המשותף", הוצגו כממשיכי דרכו וכמשתלבים בה, חשים שיש בה כדי להביא אושר, סיפוק, מגע עם הטבע והאדמה ועשייה למען הכלל והזולת.

שירם של שפירא והיימן נטוע כבר במסכת ערכים שונה. האינדיבידואל ולא עוד הכלל מוצב במרכז, והוא תובע את מימוש זהותו הייחודית ואת זכותו להיות שונה ולהינתק מן הכלל, גם אם עדיין כרוכה העזיבה בכאב. בשנים הללו, וביתר שאת לאחר מכן, הולך ומתגבש ערעור מפורש על מערכת הערכים הקיבוצית, שהכלל הוא מרכזה ויעדה, וצורת החיים הקולקטיביסטית הולכת ונחשפת לביקורת מבפנים ומבחוץ לה. כבר החל תהליך הדחתו של הקיבוץ ממקומו הנשגב ורבים מבניו כבר נטשו אותו, בהעדיפם על פניו את ההוויה "העירונית", שבילדותם חונכו לבוז לה. צורת החיים של ילדותנו, כמו פניה של הארץ וערכיה, נשתנו כליל.

בחרתי, על כן, להציג את שירי "פרחי בר" לזאב כמין מורה דרך  לזכרונותיי מילדותי, כיוון שטמון בהם במידה רבה המפתח לאותה תקופה רחוקה. בעוד שירים כ"צמח בר" על מטען ערכיו, שאף גובשו ביתר שאת לאחריו, חוצצים בינינו לבין ילדותנו ועשויים לשבש את זיכרונותינו ואת שיפוטנו להם, יש בשיריו של זאב כדי להוות הכוונה נכונה אולי יותר להבנתה של הילדות הקיבוצית באותן שנים, גם במה שיש בהם וגם במה שאין בהם. שהרי, בסופו של דבר, באמת  צמחנו כאותם "פרחי בר", קטנים, ללא פינוק וללא טיפוח מעדן, ובקיבוץ גם בחברה לוחצת ובתנאים לא קלים, ובנוסף גם בתוכו של טבע חשוף ומלא קוצים ההולך ונעשה מעובד. ועם כל הקשיים והלחצים ברובנו היינו, כמדומה, תמימים ומרוצים בחברותא, גוברים על הכאב "הפרטי" ומוצאים בכל זאת את הטוב והמחזק שבכלל הקיבוצי שאליו חונכנו. ומעל הכול, חשנו היטב  כי הכול רואים בנו את תקוות הקיבוץ, היישוב והעם.

תמונת העולם והילדות בקיבוץ ובהתיישבות העובדת ב"פרחי בר"

עקרונות היסוד

על פי שירי "פרחי בר", בייחוד המוקדמים שבהם, אלה שנכתבו קודם למלחמת העצמאות, העולם הוא פשוט במרכיביו, ברור ואף נוח להתמצאות. בהיותו מעוגן בטבע הפתוח או החקלאי, בהתיישבות החלוצית בקיבוץ ובכפר או אף בעיר הנבנית, שהטבע עדיין מקיף אותה ושרוי בתוכה או בסמוך לה, מוצג העולם כנטול גורמים העשויים ליצור מורכבות, סבך או מאבק בין קטבים של טוב ורע. הרי זה עולם שאין בו ריבוד חברתי, גם לא טכנולוגיה מודרנית, לא מלחמה ושכול או אויבים בטבע או בחברה האנושית, וגם אם מצויים בו קשיים הם מוצגים כאתגרים שניתן וטוב לעמוד בהם. ועל כן, בעיקרו של דבר שוררת הרמוניה בין מרכיביו.

בעולם זה, שביסודו הריהו שוחר טוב, מקום נוח וטוב לחיות בו – ואני סבורה שזאב לא הציג אותו כך רק בגלל שיקולים חינוכיים – אין כמעט ייצוג, לא בטבע ולא בחברה האנושית, לגילויי רוע ועוול, שנאה או כאב, אלימות או מחלות. על כן אף אין בשירים הללו כמעט דרמה אנושית, קונפליקטים חמורים בין כוחות חיצוניים או בין כוחות פנימיים שבנפש האנושית, לא זו של הילד ואף לא זו  הבוגרת.

כפועל יוצא, אך נדיר למדי, הוא שיר הווידוי האישי. שהרי סוג שירי זה משמש בדרך כלל לשם חשיפת קשיים כמוסים בנפש שמקורם במגע עם המרחב האנושי במשפחה או בחברה, או אף בהתמודדות הילד עם העולם ועם עצמו. לכן גם  מועט הייצוג לכישלונות  ולכאב. כנגד זאת, מוצגים לרוב ההישג או ההתגברות, השיתוף או השמחה ונבנית גישה אופטימית המאפשרת פעולה ועשייה.

השירים כמו באים לאשר שהאדם הוא טוב ביסודו ובעל כושר פעולה ועשייה ואף הטבע נענה לו כיוון שממהותו הוא נוח ומקסים ואופיו אנושי וקרוב. הטבע הארץ-ישראלי אמנם מציב קשיים בפני האדם המבקש להתערות בו. יש בו שרב ויובש וחום ושממה או סופות, ברקים ורעמים עזים, ועל יד העיר גם ים רחב שיש בו סכנה. אבל הקשיים הללו חולפים לבסוף כדרך הטבע עצמו ואז מתגלה הטוב והיפה שבו: הצמיחה, יפי הפריחה, הפרי וגם הגשם המאפשר כל זאת והצלילות ויפי הנוף, והאדם עשוי, על כן, להתגבר על הקושי ולהתערות ולהצמיח. ומה זה אם לא חלוציות ואמונה בה?

החברה האנושית המוצגת בשירים הללו היא חקלאית בעיקרה. עצם ההתמקדות בה משווה לה ערך, בעוד ההוויה העירונית זוכה לייצוג מועט ובהיבטים המקבילים לזו החקלאית. כך שהאדם מוצג, בעיקר, כמקיים זיקה לאדמה, לצומח ולחי שבה ולהצמחתה ועיבודה ובניינה והוא חווה את יופיין וטובן של תופעותיה. הקיבוץ ממוקם כפיסגת הקיום הארץ-ישראלי, כיוון  שמתממשת בו ההרמוניה השלמה בין אדם לאדם ובין האדם לטבע. בחברה כזאת גם הילד משתלב בשמחה ונוהג כבוגר קטן ונבון. וכיוון שמובע אמון בכושר עמידתו של הילד באתגרים המוצבים לפניו, כמו גם בכושרו לחוות באופן עשיר את חווית הטבע ועיבוד האדמה ובנכונותו להעניק מעמל כפיו, הזעיר אך רב הערך, למען הכלל, הרי הוא ראוי להמשיך ולשאת את ערכי החברה שהוא חי בתוכה.

בעולם שיריו של זאב גם להורים, כמו לאחים ולאחיות, תפקיד שוחר טוב. הם מעניקים ביטחון ואהבה ומשמשים כמופת לילד. ובכל זאת, תפקידה של המשפחה מצומצם ומועט לעומת מקומם של נציגי החברה ונציגי הטבע. מפתיע במיוחד הוא הצמצום בהצגתם של חיי היום-יום של הילד בכללם, אם בבית ואם בחברת בני גילו. אף כי זאב עצמו היה מורה ומחנך, אין ייצוג בשירי "פרחי בר" לחיי היום יום של הילד, למשחקיו, מאכליו, חבריו או לחיי בית הספר, ללימודים, להווי של כתה, לדמויות של מורים או לחברת בית הספר, כביכול – לא היו קיימות מסגרות חינוכיות וחברתיות מחייבות של שיגרה וחובות.

ואמנם, בשירים הללו – שרבים מהם סיפוריים אך טעוני יסודות ליריים, מיטאפוריים וסמליים – ממוקמות ההתרחשויות בייחוד מחוץ לכתליו של בית כמו היה העולם פתוח. תמיד צפונות בו לילד הפתעות חיוביות וחוויות עדינות ובעיקר אפשרויות לימוד ועשייה ראוייה. כך בטבע וכך בעולם האנושי.

בדומה לכך, ניכרת הנטייה להתעלם מן היום יומי והשגרתי ומן התופעות בפרטיותן ובחד-פעמיותן. המגמה היא להציג את הפרטי והקונקרטי כגילוי מייצג של סוג רחב ממנו ("האילן", "השיר", "הבנאי", "הסנדלר", "הילד", "האחות") ועל כן גם מועט מאד ציונם של שמות פרטיים או גילויים ומאפיינים יוצאי דופן. פעמים רבות מוצגות התופעות, בייחוד בטבע, כטומנות בתוכן מהות או תהליכים שמעבר למוחשי ולנגלה, והמשורר הוא החושף אותן בכוחו הייחודי ומרמז לייצוגיות שבהן או לסמליותן ולעומק משמעותן. זו היא שליחותו של המשורר וסגולתו הייחודית שניחן בה.

מכל אלה משתמע, כי אין זה מתפקידו של המשורר לילדים לחשוף בפניהם את סיבכי המציאות או לתת מבע לכאבי הילד. ומדוע?  כיוון שחשיפה מעין זו לא היא הדרך להכין אותו לבגרות האמיתית. היפוכו של דבר, הצגת דגמי קיום מופתיים, כמו גם הארת המציאות תוך רמז לנסתר ולמהותי ועל פי ערכי החברה הבוגרת, הם שיכשירו את הילד להשתלבות בה ולהמשיך את דרכם של הבוגרים המגשימים. המגמה להימנע מהצגת הגילויים השליליים שבאדם ובטבע ולו גם תוך גינויים, נובעת כמדומה מהשקפה שבכוחם לערער את ביטחון הילד וחוסנו, ולפגום בתמימותו ובאמונתו בסדר הדברים הנכון. לכן גם פרטי חיי היום-יום אינם חשובים, אלא המהותי בקיום הארץ-ישראלי. עם כל זאת, דומה כי "המשקפיים" החינוכיים והמסננים, שבעדם הציג זאב את הדברים לילדים, נבעו, כאמור, גם  במידה רבה מעומק ליבו ואמונתו. וראייה, שכאשר ניבעה סדק בראייה ובאמונה זו, סמוך למלחמת העצמאות ובתוכה עם הקרבות והנופלים בהם, פרצו הדברים מלב נכאב ונאמרו במפורש, גם אם לא רק בשירים לילדים.

ובעיקר, ניכר בשירי זאב, במה שיש בהם או שאין בהם, כי המשורר מייעד את השירים לנמענים שהם הצברים הקטנים, ילידי הארץ וחניכיה, וכי הם נתפסים בעיניו כגילום צעיר של היהודי החדש הנטוע במציאות חדשה שיש לתת לה ביטוי חדש. לפיכך, גם אין הוא נותן בשיריו ייצוג למסורת היהודית שבגולה, שבבית אבא ואימא, או לגילויים שונים בקיום היהודי "הגלותי" ואפילו לא כהתרפקות נוסטלגית. אפילו ההתייחסות המעטה לשואת העם היהודי מתקיימת מנקודת תצפיתו של זה, המקים את המולדת לעם היהודי ונטוע בה, ושירתו היא מבע להתיישבות החלוצית ולערכים שבבסיסה.

הקיבוץ כדגם המופת של הקיום האנושי, ועמל הכפיים – כמרכזו

הקיבוץ מוצג, כאמור, כאופן הקיום המושלם. הטעם לכך נמסר בשיר, שהיה נודע ביותר בשנות ה-30 וה-40, "בעין חרוד טוב מאוד" (עמ' 59-58). יסוד החיוב בעיקרון המהפכני ויוצא הדופן על פיו "אין בו כסף כלל" ועל כן שורר בו מבנה חברתי של שיתוף ושוויון. ביטולה של ההוויה הכלכלית במסגרת הקולקטיב הקיבוצי גורם לכך שכל צורך והנאה מסופקים לילד, כמו גם לכל חבר בקיבוץ, על פי צורכו, מתוך רצון מלא ובחינם. כולם עובדים בשיתוף פעולה, יוצרים את האוכל ואת כל שאר צורכי החברים. כל אחד תורם לזולת בעבודתו, ובשמחה הם מצרפים את הילד שייהנה עימם. בסופו של יום נהנים כולם יחדיו מפרי עמלם וחוגגים במחול. אכן, "בעין חרוד / טוב מאוד", כפי שאפילו החרוז מטעים (ואולי בגללו בכלל נבחר שם הקיבוץ...)

זאב מכיר, כמובן, וגם מתפעם מייחודו של כל אדם בחברה, שאין אדם דומה לזולתו, אבל הוא מטעים בשירו הסמלי "רוח" (עמ' 57-56) כי אף על פי כן, המטרה המשותפת מאחדת את כולם. אמנם "ברוח / כל אילן ינוע אחרת," הוא פותח ומתאר עמידתו של כל אילן ברוח תוך האנשתו. יש העומד ורועד ויש כי ייקוד, אחד סוער והאחר שליו. אולם "הרוח – אחד..." כל אדם שונה הוא – אבל המטרה אחת. והמטרה, על פיו, היא יישוב הארץ והערך העליון היא עבודת הכפיים, כשזו החקלאית עדיפה על כולן. על כן, עדיפה עבודתו החקלאית של הדוד מנהלל אפילו על זו של האב הבנאי החי בעיר ("יש לי דוד בנהלל", עמ'  62-60).

אבל מעל הכול מתנשא הקיבוץ, לא כל שכן הקיבוץ הראשון, הוא דגניה א', הממזג בתוכו את מימוש הערכים כולם. יותר מזה, משום ראשוניותו מוצג קיבוץ דגניה כ"בראשית" חדשה ובמיתוס בריאתו "אור האדם" ממלא את מקום "אור" הבראשית המקראית, ושלבי בריאתו הם כשלבי הבריאה האלוהית. השלמות שבו מוצגת גם במיטאפורה מוסיקלית: "האיש האחד הוא הצליל, / קבוצת אנשים הם השיר / כשיוצרים עולמם בתבונת כפיים / ומתלימים יחדיו התלם בניר" ("סיפורו של תא-בזא", עמ' 41-37). גם שנים לאחר מכן, כשמוקם קיבוץ גינוסר, זוכים מייסדיו להלל מיטאפורי כשהם מוצגים כאנשים שצמחו להם כנפיים, כראויים להלל כיצורי טבע מופלאים  שיצריו ובנו יישוב ("מתי צמחו להם כנפיים?" עמ' 108-107).

עבודת הכפיים גם כשלעצמה, לאו דווקא בקולקטיב, מוצגת כערך נעלה, אם כמעשה יצירה שהאדם שמח וגאה בה ואם כמעשה למען הזולת והכלל, שהאדם שמח על תרומתו להם. "הבחורים שלנו" מוצגים בשיר הלל , שהיה מושר אז בפי כל, כ"יודעים הכול". הם יודעים  לבנות ולסלול ולעשות כל עבודה המאפשרת בניית יישוב או שכונה (עמ' 96). הסנדלר שתפר "זוג נעליים" (עמ' 103) מתפעם ממעשה כפיו, מיצירתו, אך גם משום שפרי עמלו ישרת את האדם שיהלך עימו ברחוב. כמוהו כנגר השר ורוקד להפתעת ילדי הקיבוץ. שמחתו פורצת על שום שיצר דבר חדש בידיו שלו, אך גם כיוון  שהארון ישרת את חברי הקיבוץ. אלה שני ערכים מרכזיים. לכן  שניהם מוצגים כדמויות מופת תמימות, שלמות בעמל כפיהן וגאות בו כמין צדיקים תמימים.

עמל הכפיים כהענקה לכלל ההתיישבותי מוצג כערך עליון גם בעולמו של הילד התמים. הוא מקיים בשמחה, בידיו הוא ובכוונה רבה, גם אם בהיקף קטן ואישי על פי יכולתו, את ערכי עולמם של המבוגרים. הוא נוטע עצי פרי בגנו הקטן וחווה את שמחת אסיף הפרי אף ביתר תוקף כאשר הוא מגלה כי אחותו שותפה לו ואף הקדימה אותו במעשה הנפלא בשעת בוקר ("בשלו הפירות בגני", עמ' 13-12). בגינה המשותפת לו ולשאר ילדים רווח לו עם שחר בגלותו כי סוף סוף גם לו "נבט לי בגן" הציץ הקטן, "השובב הירוק" (עמ' 70). אפילו "בחור" קטן כבן שלוש כבר מזדהה עם שמחת המבוגרים עם רדת היורה. לכן הוא זוכה לכינוי החיבה "בחור", שהרי בשמחתו הוא שותף לזורע, לגנן ולכוורן, שכולם יחד נקראים לרקוד ("היורה", עמ' 81-80). "לא גדול הוא גני שלי, / לא גדול, / אבל נתתי את הכול / הכול," אומר הילד בשיר "גני שלי" (עמ' 46). בשיר זה, שנקבע לו מקום של כבוד בכל טקסי חג הביכורים בהתיישבות העובדת, מתאר הילד באהבה את גנו ופריו ואת הטקס, אך בעיקר הוא מדגיש כי גם אם מועט הוא תוכן סל הביכורים שהביא, הריהו פרי עמל כפיו וכוונתו העמוקה בטיפוחו.

בדומה לכך בט"ו בשבט, שכונה אז "חג האילן", נוטע הילד שתיל ובנטיעתו בעצם ידיו שלו הוא רואה יצירת קשר אישי ונצחי עם האדמה, שמשמעותו המובלעת  ורבת העניין היא כיצירת זוגיות מחייבת והקמת משפחה: "אני ואת / קשורים לעד / בנטע הרך / יגדל ויצמח" ("עץ נטעתי", עמ' 86).

ארנה גולן

המאמר הוא עיבוד של מאמר בשם זה, שנדפס בספרי: "גבריות, נשיות ומשא הזהות", הוצאת עקד, 2010 עמ' 77-106.

* * *

אנו נושאים לפידים

מילים: אהרון זאב

לחן: מרדכי זעירא

אָנוּ נוֹשְׂאִים לַפִּידִים

בְּלֵילוֹת אֲפֵלִים

זוֹרְחִים הַשְּׁבִילִים מִתַּחַת רַגְלֵינוּ

וּמִי אֲשֶׁר לֵב לוֹ

הַצָּמֵא לָאוֹר

יִשָּׂא אֶת עֵינָיו וְלִבּוֹ אֵלֵינוּ

לָאוֹר וְיָבוֹא!

נֵס לֹא קָרָה לָנוּ

פַּךְ שֶׁמֶן לֹא מָצָאנוּ,

לָעֵמֶק הָלַכְנוּ, הָהָרָה עָלִינוּ

מַעַיְנוֹת הָאוֹרוֹת

הַגְּנוּזִים גִּלִּינוּ.

נֵס לֹא קָרָה לָנוּ

פַּךְ שֶׁמֶן לֹא מָצָאנוּ –

בַּסֶּלַע חָצַבְנוּ עַד דָּם

וַיְּהִי אוֹר!

אהוד: משנת 1944 עד תחילת שנת 1947 למדתי בבית הספר לילדי עובדים בצופית. שרתי את האינטרנציונל בצד התקווה ו"תחזקנה" ["תחזקנה ידי כל אחינו המחוננים / עפרות ארצנו באשר הם שם / אל יפול רוחכם עליזים מתרוננים / בואו שכם אחד לעזרת העם" – "עליזים" בשיר היו אנשי ארץ-ישראל העובדת ולא במובנם היום] – והייתי עֵד לשמחתם של אנשי צופית, אנשי תנועת העבודה, ה"שמאל" הציוני של אז – על עלייתה של הלייבור לשלטון – ולמפח-נפשם על המרורים שמיד האכילה בהם ממשלת הלייבור של אטלי ובווין – את היישוב העברי.

המורה שלי בכיתות גימ"ל, דל"ת וה"א – היתה רבקה קרמר, שבעלה, תחת הכיסוי של עבודתו כנהג טכסי, היה אחד מראשי ההגנה בארץ. תקופת זמן הם גרו לידנו בקלמניה.

כל בוקר היינו הולכים ברגל, אני וחברי אהוד אקסלרוד-אלמגור ז"ל, על גבול פרדס קלמניה והכרם, עד לבית הספר בצופית. החג הבולט ביותר במסגרת בית הספר היה תהלוכת הלפידים הלילית בחנוכה, מבית הספר בן שתי הקומות במרכז המושב – לבית העם שבגבעה במערב המושב. הולכים ושרים בהתלהבות ובהרגשת כוח עולה: "אנו נושאים לפידים" – וכל אחד מאיתנו נושא לפיד בוער תוצרת בית, בחשיכה. מדינת ישראל טרם הוקמה אז.

ביטוי לימים ההם נתתי ברומאן הנידח שלי "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון" (הוצאת ידיעות אחרונות, 1994) – המתרחש ברובו בקלמניה, שדה ורבורג וצופית, בשלהי תקופת המנדט.

* * *

אהוד בן עזר

אוליאנה

מתוך חיבה מיוחדת לשחקנית הנהדרת ג'וי ריגר, שהפליאה לשחק בסרטים הישראליים "החטאים", "סיפור אחר" ו"אין בתולות בקריות" – הלכנו לראות אותה משחקת במחזה של דיוויד מאמט "אוליאנה" [1992] בתיאטרון הקאמרי. בימוי שרה פון שוורצה. תרגום אהוד מנור, ועידכון התרגום בידי שרה פון שוורצה. השחקן שמולה בהצגה הוא דן שפירא. כל עול המחזה-ההצגה מוטל על שניהם בלבד במשך כשעה ועשרים דקות, ללא הפסקה. ראינו לפני שנים רבות את ההצגה בלונדון, אבל לא זכרנו ממנה הרבה, ואולי גם לא הבנו חלק מהטקסט.

ריגר ושפירא הופיעו באולם 3 הנמצא בקומה מינוס שתיים. כסאות מתקפלים חורקים ואפשר להיתקל ברגליהם וכמעט ליפול כשפוסעים בשורה, ובמשך ההצגה הם חורקים וחורקים. אבל השניים הגישו משחק מעולה. כל הכבוד להם. שני שחקנים נפלאים ומתוזמרים היטב. ואיזו כמות אדירה של טכסט עליהם לזכור! ממש לא יאומן. וללא שום תקלה. הכול זרם היטב כמו יצירה מוסיקלית.

את דן שפירא שמענו היטב, אבל את ג'וי ריגר שמענו רק חלקית. לעיתים היא מדברת בלחש. לעיתים היא מדברת עם הגב לקהל. זה לא סרט, זה תיאטרון. ואין כיתובים רצים על המסך. וחבל שהבמאית לא עמדה על הקושי לשמוע אותה, לעיתים. ועם זאת המשחק של ג'וי ריגר נהדר. היא בחורה חזקה ורצינית שמופיעה כל הזמן בסרטים ובהצגות תיאטרון, עובדת קשה מגיל צעיר, היא רק בת 24 כיום, והיא בדרכה להיות אחת השחקניות הגדולות של התיאטרון והסרט הישראליים, ואינה נחה לרגע על זרי התהילה אלא ממשיכה לעבוד ולעבוד.

ועם זאת לא התלהבנו מהמחזה. פטפוט ארוך כזה. איך דן שפירא מצליח לזכור כל כך הרבה משפטים שחוזרים על עצמם שוב ושוב בשינויים קלים בלבד? וההתרשמות ממהלך הטקסט היא שמגיע לסטודנטית שהמרצה ינסה להתעסק איתה ומגיע לו שהיא תנסה להרוס אותו ומגיע לה שהוא כמעט יכה אותה בסצינת הסיום.

עד היום לא הבנו למה קרוי המחזה "אוליאנה". חיפשנו הסברים ולא מצאנו. גם לא הודפסה תוכנייה להצגה. רק דף עם פרטים קצרים על המחזה וההפקה.

אהוד בן עזר

* * *

קרל מריה פון ובר, אלן גילברט,

ליסה בתיאשבילי, סרגיי פרוקופייב וקרל נילסן במוצ"ש האחרון בפילהרמונית

התזמורת בהרכב מלא פתחה את הקונצרט בפתיחה לאופרה "אוברון" של קרל מריה פון ובר (1786-1826) בניצוחו המצויין של אלן גילברט, ביצוע שהלהיב את הקהל וזכה למחיאות כפיים רבות. הפתיחה הזו היא החלק הידוע ביותר מהאופרה, שלא זכתה להצלחה רבה בביצועה השלם.

הכנרית ליסה בתיאשבילי היתה הסולנית של הקונצ'רטו מס' 2 לכינור ולתזמורת של פרוקופייב (1891-1953). היא בוודאי כנרית ממדרגה ראשונה וזאת הוכיח גם ההדרן היחיד שנתנה, אבל הקונצ'רטו הוא יצירה קשה ולעיתים קרובות גם משעממת, ואף שהקהל יצא מכליו בתשואות לנגינה שלה, אני לא "התחברתי" ליצירה הזו ולא נהניתי להאזין לה. אמנם הבחנתי במיוחד בקטעים שבהם נגינתה בכינור של בתיאשבילי לוותה בכלי ההקשה, בייחוד התוף הגדול.

החלק השני, הקצר (כ-35 דקות), של הקונצרט היה לדעתי החלק המוצלח והמלהיב ביותר. אלן גילברט ניצח על ביצוע הסימפוניה מס' 3 של המלחין הדני קרל נילסן (1865-1931), שזה היה לה ביצוע בכורה בפילהרמונית. סימפוניה עזת ביטוי, התזמורת בהרכב מלא, קטעים של הומור, נגינה מהנה ומלאה שמחה. בפרק השני משתתפים שני זמרים, היושבים בתוך התזמורת: אנסטסיה קלוואן, סופרן, ועודד רייך, בריטון – והם מעניקים נופך מיוחד של קולות אנושיים, ללא מילים, ליצירה הכלית. הפרק הרביעי, לקראת סיומו, ובייחוד הפינאלה, היא מן היפות והמסעירות ששמעתי אי פעם. והקהל הגיב שוב בתשואות ממושכות.

אהוד בן עזר

* * *

גיא משיח

צנחן, מטכ"ליסט, גולנצ'יק וסמל

כמו בכל מערכות הבחירות שבעבר, "סדר היום" הביטחוני (ולא החברתי-כלכלי) יהיה זה שיכריע את הבחירות הקרובות. אזרחי ישראל יצביעו בקלפי למי, שהם מרגישים, עמוק עמוק בבטן, שייתן להם יותר ביטחון. ל"חבורת הפלאפלים" – שלושת הרמטכ"לים לשעבר: גנץ, בוגי ואשכנזי – יש ניסיון צבאי נצבר הגדול בהרבה מזה של "מר ביטחון" נתניהו. אלא, שברגע האחרון, בדיוק כמו בבחירות הקרובות, עלול "מר ביטחון" להפיץ סרטון "געוואלד", נמוך ומכוער, בדמות "הערבים נוהרים" – ולקחת שוב, בקו הסיום, את כל הקופה.

סקרים שפורסמו מעניקים ל"שחקנית החדשה", מפלגת "כחול לבן", שבראשות "ברית ההונגרים", גנץ את לפיד: 35-36 מנדטים, לעומת 29-30 מנדטים לליכוד שבראשות נתניהו. מדובר בפער מרשים ודרמטי של 6 מנדטים. עם פרסום המלצות היועמ"ש להגשת 2 כתבי אישום (בכפוף לשימוע) בשוחד נגד נתניהו: בתיק 1,000 – מילצ'ן: סיגרים ושמפניה; ובתיק 4,000 – אלוביץ-וואלה (כשתיק 2,000 – מוזס – כנראה ייסגר) הצפויה בסוף השבוע – הליכוד עתיד לאבד אף מנדטים נוספים.

גם אם מדובר ב"סקרי אווירה", עדיין, זו הפעם ראשונה, מאז נפתח המרוץ לבחירות, שיש תחושה באוויר, שיש תקווה למהפך ו"סיכוי לשינוי". הליכוד כבר אינה המפלגה הגדולה והמובילה. מסתבר שבמלחמה של הארבעה נגד אחד – הארבעה גוברים, בינתיים. אלא שעד "הגמר הגדול" ב-9 באפריל יש עוד מלא זמן; ויש לצפות שהדיירים שבבית "האח הגדול" שבבלפור – המנסים להציל עצמם מאימת הדין – ישיבו בכל הכוח – מלחמה שערה.

המכנה המשותף היחיד שמאחד את הצנחן, המטכ"ליסט, הגולנצ'יק והסמל – זה הרצון להחליף את נתניהו. שלושת הביטחוניסטים (ש"שכבו בבוץ", "הרגו מלא ערבים" ו"אכלו מאותו המסטינג") מאיימים "לקרוע" את המסיכה מעל פני "מר ביטחון", בנימין נתניהו, שלטענתם רק דירדר בעשור האחרון לכהונתו את המצב הביטחוני של ישראל. "נתניהו 'קנה' שקט בחזית הדרום באמצעות העברת מזוודות של עשרות מיליוני דולרים לחמאס; ואיפשר את התבססות והתחזקות איראן וחיזבאללה בגבול הצפון," טוענים מעוטרי הדרגות מ"כחול לבן".

בתגובה פבלוביאנית צפויה, נתניהו מיד עלה למתקפת-נגד בקמפיין הפחדה והסתה, ולפיו מדובר למעשה בשלושה "גנרלים שמאלנים, שמתחזים לימין," ה"מסתמכים על "גוש מפלגות ערביות", שפועלות לחסל את ישראל" וה"מעוניינים בפינוי יישובים."

נתניהו האשים "שגנץ מוכן לתת את ראשות הממשלה ליאיר ("הג'ובניק") לפיד, שניסיונו הביטחוני מסתכם בכך שהיה כתב במחנה". והוסיף: "לפיד וגנץ גם תמכו בהסכם הגרעין עם איראן," והוא נתניהו היה זה שהביא את "העשור הביטחוני הטוב ביותר בתולדות המדינה," בכך שמנע ("לאחר שפעלתי מול טראמפ וכל העולם") מאיראן להשיג נשק גרעיני ולהתבסס בסוריה, וחיסל את נשק מנהרות החיזבאללה.

בתשובה למתקפה טוענים ב"כחול לבן", שנתניהו הוא "ימין רק בדיבורים": ההצבעה של נתניהו בזמנו בעד "ההתנתקות", נאום בר אילן ("שתי מדינות לשני עמים"), הסכם חברון ועסקת גלעד שליט (בה שוחררו למעלה מ-1,000 מחבלים עם דם על הידיים) – מעידים על כך שנתניהו "מתקפל" מעמדות הימין, בכל צומת ביטחונית.

נתניהו אינו דואג לביטחון ישראל, טוענים בכחול לבן, אלא רק ל"ביטחון נתניהו" וחירותו. אין לו שום אידיאולוגיה, חוץ מאחת: הוא עצמו. נתניהו חצה כל קו אדום בצירוף כהניסטים, גזעניים וקיצוניים לגוש הימין. מטרתו היחידה של "החשוד מבלפור" היא לזכות בבחירות, כדי להעביר את "החוק הצרפתי", שימנע הגשת כתבי אישום נגדו באשמת שוחד, שעלולים להכניסו לכלא.

מלחמת ה"ראש בראשים" החלה. ה"כחול לבן" הממלכתי יהפוך בשבועות קרובים ל"ירוק חאקי" מלחמתי. שאלת השאלות שתכריע את הבחירות היא: האם "מר ביטחון" נתניהו יצליח שוב להפחיד את אזרחי המדינה, שרק בזכותו "לא נפחד לעלות לאוטובוסים ולהיכנס למסעדות"? או שהציבור הישראלי יאמין ויבטח הפעם דווקא ב"כוח המחץ" המשולש של שלושת הרמטכ"לים לשעבר?

גיא משיח, עו"ד

אהוד: בכל מקרה, בלי המנדאטים של שתי הרשימות הערביות, בכללן התופעה המחליאה של הח"כ-לעתיד ד"ר עופר כסיף – לא יהיה לפוליטיקאי המנוסה זה שנים רבות במילוי תפקידים בכירים בממשלת ישראל, בנימין גנץ – גוש חוסם נגד בנימין נתניהו!

ובכל מקרה, גם לפי הסקרים הגרועים ביותר, עדיין יש לנתניהו גוש חוסם של 60 ח"כים בלי הערבים עם ד"ר כסיף.

* * *

נעמן כהן

החיים והמוות בידי הלשון והדקדוק

על נפלאות ה' הידיעה

החלטה 242 היא ההחלטה שנתקבלה במועצת הביטחון של האומות המאוחדות לאחר מלחמת ששת הימים, ב־22 בנובמבר 1967.

ההחלטה מצהירה כי היא מושתתת על עקרונות מגילת האו"ם המחייבים יצירת שלום צודק ובר קיימא במזרח התיכון.

בסעיף הראשון של ההחלטה נאמר כך:

1. מן הראוי ששלום זה יכלול את נסיגת כוחותיה המזוינים של ישראל משטחים שנכבשו בעימות האחרון.

באותה עת, 1967, לא היה מוכר עדיין המושג "פלסטינים", והשפה הערבית טרם היתה שפה רשמית באו"ם. הנוסח האנגלי של ההחלטה אמר כך:

i) Withdrawal of Israeli armed forces from territories occupied in the recent conflict;

https://en.wikipedia.org/wiki/United_Nations_Security_Council_Resolution_242

ודוק: ההחלטה נוסחה בכוונת מכוון בנוסח הזה שישראל תיסוג מ"שטחים" ולא מ"השטחים", כלומר לא מכל השטחים, אלא רק מחלקם.

הצרפתים, בהנהגת המנהיג האנטישמי שארל אנדרה ג'וזף מרי דה גול שהאשים את היהודים במלחמה, (וקבע ש"היהודים הם עם עילית הבטוח בעצמו ושתלטן") תירגמו את ההחלטה לצרפתית:

1. Retrait des forces armées israéliennes des territoires occupés au cours du récent conflit

https://fr.wikipedia.org/wiki/R%C3%A9solution_242_du_Conseil_de_s%C3%A9curit%C3%A9_des_Nations_unies

כלומר נסיגה מכל השטחים שנכבשו, ולא רק מחלקם.

באותה עת, 1967, עדיין היתה קיימת ברית המועצות, וכל החלטה במועצת הביטחון היתה טעונה בהסכמת הסובייטים. בריה"מ הצביעה בעד החלטה 242. 

אבל בעד איזה נוסח הצביעו הרוסים?

רצה הגורל (וטובת ישראל) שבשפה הרוסית מבחינת המבנה הדקדוקי שלה אין ה' הידיעה*.

הרוסים הצביעו אפוא בעד ההחלטה כאשר ברוסית אין הכרעה אם מדובר בנסיגה מ"שטחים", או מ"השטחים".

בדומה לרוסית גם בשפה הפולנית אין את ה' הידיעה. וכך נגרם המשבר הדיפלומטי הנוכחי עם פולניה.

ראש הממשלה בנימין-מיליקובסקי-נתניהו (שאביו בן ציון מיליקובסקי נולד בווארשה) אמר בראיון עיתונאי בעת היותו בווארשה כי  פולנים שיתפו פעולה עם הגרמנים בשואה.

https://www.youtube.com/watch?v=qMjzYqt-a5o

הפולנים, בגלל הדקדוק הפולני שחסר בו ה' הידיעה, הבינו שנתניהו אמר "הפולנים", ולא "פולנים" (הרי בשפה הפולנית זה זהה). וכך החל המשבר דיפלומטי.

וכדי להוסיף שמן למדורה בא ממלא-מקום שר החוץ החדש, ישראל כץ, הנטול כל הבנה ביחסי חוץ ובדיפלומטיה (כמו גם חוסר הבנה בתחבורה) ובחוסר רגישות שפך אש על המדורה כאשר ציטט את ראש הממשלה לשעבר יצחק יזרניצקי-שמיר (שהוריו ומשפחתו נרצחו ע"י פולנים) שאמר: "הפולנים ינקו את האנטישמיות עם חלב אימם." הפעם פולנים עם ה' הידיעה.

ראש ממשלת פולניה, מתיאוש מורוביצקי, הנמצא גם הוא בתקופת בחירות ומותקף ע"י פולנים אנטישמיים, לא יכול היה להבליג על כבודו פולניה, והוא ביטל את בואו לישראל, כינה את האמירה גזענית, ודרש מכץ התנצלות.

"הבוקר," אמר מורוביצקי, "מסרתי את עמדתי לגבי הפסגה לראשי ממשלת הונגריה, צ'כיה וסלובקיה. ההחלטה לדחות את הפגישה עם ישראל מראה שהמדינות המשתתפות בפסגה מאוחדות, ושהתקפות גזעניות חסרות שחר מצד ישראל לא יערערו את האחדות," דברי מורביצקי.

http://rotter.net/forum/scoops1/533900.shtml

הנה כי כן הדקדוק הפולני, וחוסר הרגישות של שר החוץ ישראל כץ (לא כל דבר גם אם הוא נכון יש לומר) הביאו למשבר דיפלומטי שהביא לביטול פסגת וישיגראד, ופגע באינטרס הישראלי.

אשמת המדינה הפולנית והאומה הפולנית

לאור המשבר הנוכחי שבא בעקבות החוק הפולני החדש, על ממשלת ישראל להבהיר את הדבר הבא:

המדינה הפולנית והעם הפולני אינם אשמים בהשמדת היהודים. אמנם כמאתיים אלף יהודים נרצחו ע"י פולנים (לפני השואה ואחריה), אבל הפולנים הרוצחים פעלו כפרטים, ולא בשם האומה הפולנית והמדינה הפולנית.

האחריות הקולקטיבית לשואה מוטלת אך ורק על גרמניה והעם הגרמני. וכל מחנות ההשמדה היו מחנות גרמניים.

לעומת זאת המדינה הפולנית והאומה הפולנית אשמים בשוד הנרצחים כאשר לא התירו לשרידי השואה לקבל את רכושם שנלקח מהם במהלך המלחמה.

 האומה הפולנית והמדינה הפולנית הריבונית אשמים בכך שלאחר המלחמה, תחת הממשלה הפולנית העצמאית, יהודים רבים, שרצו לחזור לביתם, נרצחו על ידי פולנים שהשתלטו על בתיהם ורכושם במהלך המלחמה.

אליהו הנביא שאל: "הרצחת וגם ירשת?" ממשלת פולניה הריבונית המייצגת את האומה הפולנית לא רצחה, אבל ירשה את רכוש הנרצחים, ובזה יש היא נושאת באשמה קולקטיבית. ואת זאת יש לזכור ולהזכיר לפולנים.

* בשפה הרוסית אין את ה' הידיעה, אבל גם לא מבטאים בכלל את האות ה'. למשל במקום היטלר מבטאים גיטלר, במקום הרפס מבטאים גרפס, במקום דיזנהוף מבטאים דיזנגוף. בפולנית למשל במקום ה' מבטאים ח'.

מי עוד יונק אנטישמיות עם חלב האם?

מעניין שכל אנשי "המוסר הצרוף" התוקפים את נתניהו על שהוא לא תקיף מספיק עם הפולנים וההונגרים האנטישמים כי הוא רוצה תמיכה מהם במאבק נגד הכיבוש הערבי-מוסלמי של הפשיזם האיסלמו-נאצי – מעולם לא יאמרו למשל ש"הערבים-המוסלמים יונקים אנטישמיות מחלב אימם," שהרי בניגוד לגרמניה הנאצית בה היו גם גרמנים שהתנגדו להיטלר, או לפולניה שם היו פולנים שהתנגדו לאנטישמיות (לפחות 6863 חסידי אומות העולם שהסתכנו והצילו יהודים) טרם נמצא ערבי-מוסלמי שלא ינק אנטישמיות מחלב אימו ושאינו גזען.

טרם נמצא ערבי-מוסלמי הרואה את דברי מוחמד באמנת החמאס ובדברי המופתי של אש"פ שלפיהם יש לרצוח את כל היהודים גזענות ולא מופת מוסרי.

אם מישהו מכיר כזה, שיאמר.

ציפורה מלכה בז'וז'וביץ-לבני-שפיצר – ההיבריס והנמסיס

שלום רב לכתך ציפורה לא נחמדת

רק לפני זמן קצר ציפורה מלכה בז'וז'וביץ-לבני-שפיצר נאבקה לקבל את תפקיד ראש האופוזיציה, וכדי לקבלו היא איימה בפרישה ממפלגת העבודה.

מרוב פרישות שעשתה ממפלגה למפלגה (ליכוד, קדימה, התנועה, המחנה הציוני,) הוחלף בארץ המושג "כלנתריזם" במושג "ציפיזם".

ומה היה הנימוק שלה לבחירתה לתפקיד ראש האופוזיציה? ציפורה מלכה בז'וז'וביץ-לבני-שפיצר טענה ש"האינטרס שאהיה ראש האופוזיציה הוא לא שלי. הוא של הציבור." 

בתשובה לשאלתם של רזי ברקאי ורינה מצליח על המו"מ עם גבאי אמרה ציפורה מלכה בז'וז'וביץ-לבני-שפיצר: "ללא צניעות", האינטרס שתהיה ראש האופוזיציה הוא "לא שלי, אלא של הציבור."

http://rotter.net/forum/scoops1/485915.shtml

הבנתם? לציבור הישראלי יש לדבריה אינטרס שהיא תהיה ראש אופוזיציה, אך לא חלילה ראש הקואליציה.

בדלית ברירה מינה אותה אברהם גבאי לתפקיד ראש האופוזיציה, ומיד אחר כך שלח אותה במעמד פומבי מבזה למצוא לה מפלגה אחרת. והיא נזרקה לגמרי גם מהאופוזיציה.

במערכת הבחירות האחרונה ב- 2015 לקתה ציפורה מלכה בז'וז'וביץ-לבני-שפיצר בהיבריס כאשר ניבלה את פיה ובדברי רהב התפארה שהיא ובוז'י, "שנינו, נוריד את הזבל (ביבי) ביחד" לפח:

https://www.youtube.com/watch?v=p6l6TzCm530

אז לאחר ההיבריס, הגיע הנמסיס, וציפורה מלכה בז'וז'וביץ-לבני-שפיצר עצמה נזרקה לפח הזבל, פח האשפה של ההיסטוריה.*

ציפורה מלכה בז'וז'וביץ-לבני-שפיצר השחיתה את הפוליטיקה הישראלית. כשלא קיבלה את הרוב בליכוד פרשה לקדימה, כששאול מופז גבר עליה בקדימה, פרשה והקימה את התנועה. היא היתה מיוזמי חוק הלאום, ואחר כך ממתנגדיו.

ובייחוד פתטי המשפט התמידי המגוחך שלה, שרק אם היא תיכנס לחדר, יבוא השלום.

"רק תנו לי להיכנס לחדר המשא ומתן – אני יודעת להגיע להסדר," אמרה בביטחון ובשכנוע פנימי עמוק שלא ברור על מה הם נשענים בגלל ולמרות שצברה הרבה שעות עם אחמד קריע (אבו-עלא). על זאת מלגלג עליה אפילו האקטיביסט הפרו-איסלמי, גדעון לואי (לוי)

https://www.haaretz.co.il/news/elections/2.929/1.1895515

שלום רב לכתך ציפורה לא נחמדת.

* בין ההיסטוריונים קיימים חילוקי דעות מי המציא את הביטוי "לזרוק לפח האשפה של ההיסטוריה" – האם היה זה טרוצקי שבספרו על המהפכה מביא מילה במילה את נאומו בקונגרס השני של הסובייטים, ב-25 באוקטובר 1917, ביום תפיסת השלטון בידי הבולשביקים, נאום שבו הוא שולח את יולי מרטוב אל "פח הזבל של ההיסטוריה," או שמא מקורו של הביטוי בכתביו של היסטוריון המהפכה ניקולאי סוכונוב שהוצא להורג ב-1940? – מכל מקום ברור שהביטוי היה אהוב מאד על ראשי הבולשביקים ולכן גם נהפך לביטוי שכיח ואהוב בקרב אנשי השמאל.

אנטישמיות בצרפת

רק הזכרתי (ב"חדשות בן עזר" 1420) את הסופר והמסאי אלן סורל, שנשפט לשנת מאסר בפועל על המשפט שלו: ""היהודים הם מניפולטיביים, שתלטנים ושנואים," שבעצם שאב השראה מגנרל דה גול שאמר על היהודים שהם: "עם נבחר, בטוח בעצמו ושתלטן":

https://www.youtube.com/watch?v=JA9nFQyRTdw

https://www.youtube.com/watch?v=E0L2qA98_ro

וכבר בצרפת פרשה אנטישמית חדשה.

צרפת בחזרה לשנות השלושים: אחד הסמלים היהודים בצרפת, הפילוסוף הצרפתי-יהודי, איש השמאל, אלן פינקלקראוט, בן 69, חבר האקדמי פרנסייז, שהוריו ניצולי שואה מפולניה, יצא במוצאי שבת מבניין בבולבאר מונפרנאס שבפריז לראות את הפגנת "האפודים הצהובים", וברגע שהמפגינים עוטי האפודים הצהובים מבחינים בו הם נכנסים לאקסטזה של שנאה: "יהודי מסריח", "ציוני מסריח", "פלשתין", "גזע מלוכלך", "תסתלק מפה לתל אביב" – והכל בצרחות אלימות.

מוביל הצרחות האלימות שכמעט הפכו לפוגרום הוא מפגין שמצביע על הצעיף דמוי הכאפייה שלו ואומר בגאון: "צרפת היא שלנו!" (מאוחר יותר זוהה על ידי שירותי הביטחון כערבי-מוסלמי סלפיסט). היעד למפגן השנאה האנטישמי – הפילוסוף הצרפתי היהודי, איש השמאל, אלן פינקלקראוט, בן 69, חבר האקדמי פרנסייז  – עזב את המקום כשגבר הנושא תחת זרועו אפוד צהוב מלווה אותו.

https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-5464693,00.html

לפי נתונים רשמיים עלה מיספר התקריות האנטישמיות במדינה זו בשנה החולפת ב-74%. בסבב קודם של הפגנות "האפודים הצהובים" נכתבה המלה "יודן" על חנות בייגלים, וצלבי קרס רוססו על ציורי רחוב של סימון וייל, ניצולת אושוויץ שכיהנה כשרה בצרפת.

אנטישמיות בישראל

מה לנו להלין על האנטישמיות בצרפת כאשר ישראלי ממוצא פולני-ליטאי, שמשפחתו הושמדה בשואה, הוא אוטו-אנטישמי המתדלק אותה.

הישראלי בסרטו של נדב לפיד "מילים נרדפות" מתאר את מדינת היהודים בכל המילים הנרדפות האפשריות המתארות רשע. שפה כל כך עשירה שגדולי האנטישמים יכולים ללמוד ממנה:

"עברתי לצרפת כדי לברוח מישראל כדי לברוח ממקום גס, נבער, אידיוטי, מזוהם, מצחין, מכוער, נתעב, דוחה, רקוב מסואב, בזוי, מרושע."

דווקא הגוי הצרפתי עונה לו בשכל: "אף מדינה לא יכולה להיות כל זה. תבחר."

https://www.youtube.com/watch?v=rYrmslKHqKQ

כמה מגוחכת הסצינה בסרט בה מופיע יהודי עם כיפה המרגיז את נוסעי המטרו בשירת התקווה בשעה שיהודי עם כיפה בכלל אינו יכול להסתובב חופשי ברחובות פריז.

לא בכדי הצרפתים מימנו את היצירה האנטישמית של נדב לפיד, ולא בכדי הגרמנים בברלין בירת הרייך בחרו לתת לה את פרס דב הזהב. אם היהודים הם כאלו, אולי השמדתם היא מעשה ראוי?

ותנחשו מי עוד השתתף במימון התועבה האנטישמית? משרד התרבות בראשותה של מרים סיבוני-רגב.

הגזענות הערבית-מוסלמית

"דין מוחמד בסיף!"

העיקרון הדתי המוסלמי של: "דין מוחמד בסיף" מוצג בבהירות ע"י אימו של מחבל ערפלישתי-מוסלמי-סוני בשם מוחמד סייד מוחמד עלי.

האם של הטרוריסט מהללת את בנה: "הוא היה קצב, כמו אריה, הוא ידע איך לשחוט!" (איטבח) (אל יאהוד)

https://www.memri.org/tv/mother-palestinian-terrorist-said-ali-butcher-knife-commando-allah-deserve-sacrifice

(תמיהה – מדוע אדם שמגדיר את עצמו אריה, חיית טרף, קצב ששוחט יהודים, לא מוגדר ע"י אשת המוסר, אושרת קוטלר, כחיית אדם? האם תמיד רק יהודים הם חיות?)

הגזענות היהודית-ערבית

לא אחת כתבתי על הגזענות של חלק מהיהודים-הערבים (חלק קטן לשמחתנו) המאמצים את הנאראטיב הגזעני-אנטישמי של הערבים-המוסלמים כלפי היהודים, אך מפנים אותם כלפי האשכנזים.

עיתון "העוקץ" שלח לי מייל, ובו הוא מעלה את הנאראטיב הזה:

העוקץ: "תוצאות הפריימריז בשבוע שעבר הוכיחו שוב כמה לבנה מפלגת השלטון. וכך, הגיחה לה השאלה הנצחית שמוטחת בלעג במזרחים ובמזרחיות – שמאלנים, ימנים ומה שביניהם – "למה מזרחים ממשיכים להצביע למי שדופק אותם?!"

אם נשים רגע בצד את העובדה שלא כל המזרחים עשויים מקשה אחת, ואת העובדה שאותה שאלה יכולה להיות מופנית באותה הקלות לאשכנזים מצביעי ביבי, הרי שהשאלה הזאת ראויה לתשובות מושכלות.

ואכן, מיטב כותבינו – איריס חפץ, אלונה מרים אילוז, גל לוי והילה דיין – כינסו כאן מבחר של תשובות מאתגרות ומפתיעות. גיזרו ושימרו לפעם הבאה שזורקים עליכם/ן את השאלה הזאת, כדי שהפעם לא תגמגמו!

http://www.haokets.org/2019/02/08/למה-מזרחים-ממשיכים-להצביע-לליכוד

הלאה (ולא בלתי קשור): על מי מוטלת האחריות היהודית לנכבה? איך קשורה הנכבה המתמשכת של הפלסטינים לדיכוי המזרחים בישראל? מהי האחריות של אשכנזים כלפי שתי הקבוצות? כל השאלות הללו עמדו במרכזה של קבוצת מחקר וחשיבה בעמותת "זוכרות", בהנחייתו של תום מהגר. לקראת כנס בנושא שנערך בסוף השבוע שעבר, נתכבדנו להעלות באתר שני מאמרים מאירי עיניים:

מיכל זק מגוללת תהליך מאתגר של הנחיית קבוצה בנושא "הנכבה, האשכנזים והמזרחים", שבו חשה ממש כמו להטוטנית: "בקבוצה שלנו ב'זוכרות' היה מקום לסיפור המזרחי, כפי שלא חוויתי באף קבוצה של יהודים ופלסטינים", היא כותבת במאמר "להטוטנות, זהות וקבוצות דיאלוג".

http://www.haokets.org/2019/02/13/להטוטנות-זהות-וקבוצות-דיאלוג/

ואילו מיכל הרמתי חוזרת אל 1948, עוד שנת אפס שבה עברו יהודי המזרח בפלסטין ובכל המזרח התיכון משבר חסר תקדים: האליטות הספרדיות איבדו את זכויותיהן הילידיות, התנשלו ממעמדן הציבורי, ולא נותר להן אלא להשתלב במציאות המדינית החדשה באזור. וכך כותב אליהו אלישר, ראש ועד עדת הספרדים בירושלים, עוד ב-42׳:

http://www.haokets.org/2019/02/14/ציונות-סכום-אפס-השיח-של-ספרדים-בני-הארץ/

קריאה נעימה,

יונית ותמי

אני ממליץ לקרוא.

לגבי השאלה מדוע "יהודים-ערבים" (בלשונם מזרחים) ממשיכים להצביע ליכוד? שבו כל הגברים אשכנזים והם דופקים אותם?

התשובה במאמר: "הליכוד מציע עסקה מושלמת: אפשר גם לשנוא ערבים, גם להרגיש שיש לך שליטה על חייך וגם להזדהות עם מישהו כמו ביבי, שהוא קורבן שיכול לכל מי שבא לחסל אותו."

"במרד ואדי סאליב צעקו המזרחים 'מלך מרוקו, קח אותנו בחזרה,' אחרי שהבינו בדיוק לאיזה חוף הם הגיעו. מכיוון שזה לא הצליח, הם בוחרים בפתרון הקיים: להמליך אותו מקרבם. את מנחם בגין המזרחים המליכו, על אפם וחמתם של האשכנזים שרצו להחליף את העם. עכשיו ממליכים את ביבי. זה אמנם מלך דה-לה-שמטה, אבל יש לו ארמון, סיגרים ושמפניות ועושים לו מופלטות."

אגב דווקא לפי הנתונים במאמר רוב מצביעי הליכוד הם דווקא אשכנזים:

"בבחירות 2015 הצביעו לליכוד 985,408 אנשים, שהיוו 30 מנדטים.

39% מתוכם = 384,309 = מזרחים.

41% מתוכם = 404,017 = אשכנזים.

20% מתוכם = 197,082 = אחרים (אתיופים, יוצאי ברה"מ, ערבים, דרוזים ועוד)."

(אגב חלוקה מוזרה. גולדה מאבוביץ-מאירסון-מאיר, ילידת קייב אוקראינה, מוגדרת במאמר "אשכנזייה", ואילו אנטולי ישראל בוריסוביץ-שרנסקי, יליד דונצק אוקראינה, נקרא "יוצא בריה"מ").

היהודים-הערבים ויחסם לאשכנזים

בנושא היחסים בין יהודים-ערבים לאשכנזים יצא לאחרונה ספר חדש שאני ממליץ עליו:

איתי נגרי, "המחאה המזרחית בוואדי סאליב", האירועים והשפעתם עד לפנתרים השחורים, הוצאת רסלינג, תל אביב, 2018

http://www.resling.co.il/book.asp?book_id=1058

 וזהו התקציר של הספר:

קיץ 1959 היה סוער בחיפה ולאורכה ולרוחבה של הארץ כולה. המחאה העדתית שפרצה בוואדי סאליב ב-8 ביולי, לאחר ירי שוטר ביהודי ממוצא מרוקאי, הציתה את האווירה הטעונה בשכונה החיפאית הישנה מרובת המדרגות והסמטאות הצרות. דוד בן הרוש, תושב השכונה שפעל למען תושביה חודשים קודם לכן, לקח את הנהגת האירועים לידיו. יידויי האבנים, המבנים והרכבים ההרוסים והשרופים, השוטרים והמפגינים הפצועים – אלה ועוד העידו על עוצמתה של המחאה העדתית בחיפה, במגדל העמק ובבאר שבע. ניסיונות הרגעה מצידם של שוטרים מיתנו במשהו את גובה הלהבות. הממשלה הקימה ועדת חקירה והטילה על המשטרה להפסיק את האירועים. היא ניסתה לצפות היכן יפרצו אירועים נוספים, ובמפנה החודשים יולי-אוגוסט הם פרצו שוב בחיפה.

המהומות היו קשות – שוטרים ומפגינים אלה מול אלה. אבנים וחפצים כבדים הושלכו ברחובות ומהגגות לעבר השוטרים שהגיבו במעצרים ובשימוש באלותיהם. בן הרוש נעצר ונכלא לאחר שירה כדור מאקדחו כששוטרים הגיעו אל הדירה אשר בה שהה. הוא התמודד בבחירות לכנסת וכשל, אבל זיכרו ופועלו לא נשכחו. המחאה החברתית אשר אותה הוביל היתה לאירוע מכונן בתולדות המדינה והחברה הישראלית. השפעות המחאה ניכרו לאורך שנות ה-60 ועד לימי הפנתרים השחורים בתחילת שנות ה-70; הן ניכרו בתקוות לשינויים שנמשכו זמן רב או שלא התממשו כלל; הן ניכרו גם בפינוי הבתים הרעועים הראשונים בשכונה ועד להתחדשותה רק לאחרונה.

ספרו של איתי נגרי מספר את סיפורה של מחאת ואדי סאליב – מחאה חברתית-מזרחית שהחלה בשכונה אחת בחיפה והפכה להיות רעידת אדמה עדתית-חברתית שהשאירה את חותמה על החברה הישראלית כולה. הבנת סיפורה של המחאה והשפעותיה מהווה נקודת מפתח להבנתם של המפגש, המאבק והשילוב בין "מזרחיים" (כינוי מכובס פוליטקלי קורקט ליהודים-ערבים-מוגרבים-מערביים) ל"אשכנזים" בישראל.

הספר מבוסס על דוקטורט שכתב ד"ר איתי נגרי על מחאת ואדי סאליב.

מחבר הספר ד"ר איתי סטולרו-נגרי הוא נכד למשפחת עולים מרומניה שנקלטו עם קום המדינה בשכונת ואדי סאליב בחיפה, וכבר במבוא הוא מעיר שהמונח "מזרחים" בשם הספר אינו מכוון למיקום הגיאוגרפי.

חבל שזו רק הערה והדבר לא מופיע מפורשות בשם הספר שהרי מדובר ביהודים ערבים מערביים-מוגרבים-מרוקאים.

יהדות המגרב-המערב היתה היהדות המערבית ביותר עד גילוי אמריקה. הכינוי "יהודים מזרחיים" מתאים דווקא ל"אוסט יודה" – יהודי מזרח אירופה, הנקראים אשכנזים.

לאחר נטישת הערבים את חיפה במלחמת השחרור תפסו את מקומם עולים יהודים, שהתיישבו בעיר התחתית.

עולי רומניה התיישבו בין פסי הרכבת וחוף הים במערב העיר העתיקה וברחוב עיראק שהשתנה לקיבוץ גלויות בתחום ואדי סאליב. יוצאי בולגריה התיישבו במורד נווה שאנן ובכרמל המזרחי, דוברי ההונגרית בשכונת חליסה דרומית לוואדי סאליב ולהדר הכרמל, ועולי מרוקו בחלק מוואדי סאליב וסביבתו.

עם קום המדינה, מרבית האוכלוסייה בוואדי סאליב היתה מיוצאי רומניה, ורק מיעוטה מיוצאי צפון אפריקה. במרוצת השנים נטשו עולי אירופה את השכונה שקיבלה בהדרגה צביון אתני של ארצות האיסלם.

ב-1959 היו בשכונה כ-15 אלף איש. שליש מהם מיוצאי צפון אפריקה. היתר רומניה, פולניה, וארצות המזרח אחרות.

רחוב סטנטון למשל, ששונה לשיבת ציון, כונה סטנטונסקו בגלל ריכוז העולים הרומנים שחיו בו.

חבל שהמחבר לא מרחיב יותר על ההרכב הדמוגרפי, ההשכלה, התעסוקה, המצב הסוציו-אקונומי של כל עדה שיכול היה להביא להבנה טוב יותר את רגש הקיפוח של העולים מצפון אפריקה.

לא אחת מזכיר המחבר את ספרה של רינה פרנק-מיטרני שנולדה ב-1951 בוואדי סאליב להורים עולים מרומניה, וכתבה ספר אוטוביוגרפי המתאר את החיים בשכונה מנקודת ראותה. על רקע ילדותה בשכונה.

רינה פרנק מיטרני, "כל בית צריך מרפסת", ת"א, 2005

https://www.ybook.co.il/book/5195/page_8322

ביולי-אוגוסט 1959 התגוררו בשכונה 3414 משפחות מתוכן 781 משפחות מצפון אפריקה.

המחאה החלה כשסבל בשם עקיבא יעקב אלקריף, התפרע שיכור בקפה רוזוליו של בן שטרית, והוזמנה משטרה. אלקריף זרק בקבוקים על השוטרים, הם ירו בו והוא נפצע קשה. כשהשליך בשכרותו את הבקבוקים על השוטרים הוא לא שיער שייהפך לסמל.

המפגינים יצאו מהשכונה לכיוון המחוז הצפוני של המשטרה ברחוב העצמאות 84.

המפגינים יוצאי מרוקו נשאו את תמונתו של מלך מרוקו עם פנייה אליו לקבלם בחזרה. דגלים שחורים מעוטרי סיסמאות וכרזות כגון "איה הצדק?" "המשטרה הרגה אדם חף מפשע!" ו"אין חוק במדינה".

בתיאור המאורעות מביא ד"ר סטולרו-נגרי את ההפגנה המוזכרת גם ע"י עיתון העוקץ לפיה דרשו המפגינים מעולי מרוקו לשוב למרוקו. חבל שהוא לא מציין למה הדבר לא עלה בידם. האם לא קיבלו אישור מהמלך? או שהכול היה כלפי חוץ בלבד ללא כוונה אמיתית?

כ-800 איש נעו לכיוון שכונת הדר הכרמל. ההתנפלות על הבתים של האשכנזים וניפוץ הזכוכיות של חלונות החנויות והבתים נתפס אז כשיעתוק של ליל הבדולח הנאצי, ונתפס כזלזול אנטישמי בציונות ובשואה, כותב ד"ר סטולרו-נגרי, כאשר באותו זמן הארץ סערה סביב החלטת הממשלה למכור נשק לגרמניה.

בהמשך מביא ד"ר סטולרו-נגרי את תיאורה של רינה פרנק מיטרני המתארת זאת כך בספרה:

"הם זרקו אבנים לעבר כל הבתים שגרו בהם אשכנזים, ולוצ'י אמרה לנו להיכנס מיד הביתה כי עוד מעט הם יגיעו לבית שלנו ויזרקו גם עלינו אבנים. נכנסנו הביתה כולנו, חוץ מאבא שלי שהמשיך לעמוד לבד במרפסת, מסתכל על החברים שלו מהשכונה שמשתוללים. אימא צעקה עליו שייכנס מיד אבל אבא סירב. "אני רוצה לראות שיזרקו עליי אבנים," הוא אמר, "הרי אני משלהם." הצצנו מהחלון וראינו המונים מגיעים עד לבית שלנו ברחוב סטנטון מספר ארבעים. לפתע מישהו צעק שבבית של פרנקו לא נוגעים. "הוא משלנו, הוא רומני." וכולם המשיכו לעלות למעלה במעלה הרחוב לכיוון הדר, תוך כדי זריקת אבנים על כל מי שנחשד אשכנזי." (שם עמ' 187)

המפגינים זרקו אבנים לכל מה שסימל אשכנזים – מועדוני מפא"י וההסתדרות, בנקים, ניידות ואנשי משטרה, חנויות ועסקים. נס המרד חולל מחאה וזעם נגד מה שהצטייר כאפליית העולים מארצות האיסלם בכלל ומצפון אפריקה בפרט.

(בעדותו בבית המשפט מאוחר יותר טען בן הרוש שזאת פרובוקציה מתוכננת שעשו בריונים מטירת כרמל תמורת תשלום).

למרות כל עוצמת האירועים טוען המחבר, השתתף באירוע רק חלק קטן מתושבי ואדי סאליב, רובם או אף כולם יוצאי ארצות האיסלם ובעיקרם יוצאי צפון אפריקה. ובמקרים רבים היו ביניהם ילדים נשים ובני נוער אבל בשום שלב מההתפרעויות לא היו יותר מ-200-300 איש, וכן גורמים פליליים.

ועדת החקירה קבעה מטעמיה שאין לזהות בשום אופן את כל העדה הצפון אפריקאית וגם לא את כל ואדי סאליב והמאורעות לא נשאו אופי עדתי.

הספר כתוב בשפה קולחת ומעניינת, ופורש את היריעה להשלכות מאורעות ואדי סאליב על יחסי יהודים-ערבים לאשכנזים מראשיתם עד להופעת הפנתרים השחורים.

זהו ספר חובה לכל הרוצה להרחיב דעת בנושא.

נעמן כהן

התנחלות תל אביב, מרכז הגדה המערבית.

(רבת עמון ודגניה הן בגדה המזרחית).

* * *

טאהא מוחמד עלי

איזון עדין

בשנת 48'

היה לנו שוֹר

אציל

ולו קרניים

כשאר השוורים.

להם היה טרקטור

רגיל

עם שרשרת

כשאר הטרקטורים.

מערבית: ששון סומך

[ידיעות אחרונות, ספרות, 15.9.06. טאהא מוחמד עלי הוא משורר ערבי ישראלי]

חיימקה שפינוזה

איזון לַאיזון העדין

בשנת 48'

היו לנו שש מאות וחמישים אלף

יישוב עברי

עם קרניים

כשאר היהודים.

להם היו שבע מדינות

של צבא רגיל

עם שרשראות וטנקים

כשאר הזורקים את היהודים לים

מה ההבדל? את טאהא מוחמד עלי מדפיסים ב"ידיעות אחרונות", אותנו לא, כי לנו אף אחד לא מלקק את התחת.

פורסם בגיליון 177של המכתב העיתי מיום 25 בספטמבר 2006

גילוי נאות: וכשיצא לאור ספר השירים של הסופר הנידח אהוד בן עזר, שאמנם אינו נחשב למשורר עברי – "יעזרה אלוהים לפנות בוקר" – לא נמצא אף שיר אחד ממנו ראוי להידפס במוסף הספרות של "ידיעות אחרונות".

* * *

אהוד בן עזר

ספרי דורות קודמים

פרסום חוזר בסדר אלפא-ביתי של המדור השבועי

שהתפרסם במשך שנים רבות במוסף "ספרות ותרבות" של עיתון "הארץ"

עם תמונות הסופרים

"אישה"

למדלין מרכס

עברית: 1928

פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 8.6.1973

לפני 46 שנים

הסופר אנרי ברביס (1873-1935) החל את דרכו בשירה, כסימבוליסט, ואחר-כך פנה לסיפורים נאטוראליסטיים. אף שהיה חולה-שחפת, התנדב למלחמת העולם הראשונה, ועל ספרו "האש" (1916) זכה בפרס גונקור ועורר על עצמו זעם רב.

הוא היה אחד ממנהיגי הקבוצה הפאציפיסטית הבינלאומית "קלארטה" ואת שנותיו האחרונות הקדיש לתעמולה לשלום ולסדר סוציאלי חדש. הוא הוזמן לביקור בברית-המועצות ומת שם. לעברית תורגם ספרו "מכתבים מן החזית" בידי מרים ברנשטיין-כהן.

על מדלין מרכס, מחברת הרומאן "אישה", לא מצאתי שום פרטים, לבד מדבריו הנלהבים של ברביס במבוא לספר:

"ספר נהדר. הנפש השוכנת בו היא כה אנושית, כה נשית, עד כי כל דבר-שבח עלול להכביד עליה ולהכאיב לה. – – – הספר הזה מביא לידי ביטוי – וזהו מאורע ספרותי ומוסרי רב-חשיבות – מה שלא תואר עד עתה בשלמות: את האישה.

"ייתכן לומר כי מהות האישה הלכה עד-עתה וניטשטשה במידה שהירבו לדבר עליה. מרוב דברים אי אפשר היה לראותה, ועל-כן נראה את היצירה המעמיקה הזו בזוהר חדש של תגלית, בקולה הפשוט והנלבב נחוש כי האישה תרגיש אחרת, ממה שאנו הגברים התייהרנו להכריז עליה. כאן עומדת לעינינו אישה, המתקוממת בצעקה מלאת הוד של ישרות נגד הטעות שבאינסטינקט האימהי – 'קול הדם' – נגד שלטונה המוחלט של האהבה. אישה היודעת ומודה, כי המוות יכלה רק את המתים ולא את הנשארים בחיים. הנותנת צורה חדשה לחוק ההתקשרות וההתאגדות, לאימהות ולכאב. וביטוי חדש זה לאישה, בשורה צעירה ואדירה זו, המפשטת את כל הרעיונות המלאכותיים והזרים בעצם לנפשנו, עולה ובוקעת בתקופה זו, שהאישה נכנסת לתוך החוג הפעיל של האנושיות ומתקנת את עצמה להשתתף בחיים הכלליים לא רק בתפקידה של פרייה-ורבייה ושירות בלבד.

"ספר זה הוא במלוא מובן המילה אובייקטיבי. הכול מתואר בו על-ידי העין, הרוח והלב של ה'גיבורה'. גם שֵם לא ניתן לה. שום התערבות מבחוץ אינה מפירה אחדות זו. אין כלל הרושם ש'אישה' זו מדברת ומספרת: רק ידוע לנו מה שהיא גופה יודעת. אין לקרב את הסיפור הזה לשום נוסחה ואין לראות בו כל סימנים של חיקוי. ספר כביר. מרתיח ומחדש בתכלית החידוש."

עד כאן דברי ברביס, אשר מתאימים לתיאורה של יצירת-מופת. נראה כי כאשר הופיע הרומאן "אישה" דובר בו רבות, ומשום כך גם מיהרו לתרגמו לעברית. אולי נמשך ברביס אחרי הסיפור משום ששני הגברים של גיבורתו מוצאים מותם במלחמת-העולם הראשונה. לי היתה הקריאה כמין שיעור בהתיישנותו של ספר חדשני בשעתו.

הספר כתוב בגוף ראשון, ושלושה הם חלקיו: לידה, הווייה, התהוות. הוא מתרחש בראשית העשור השני למאה [ה-20], בפאריס. ה"אישה", בת למשפחה פריסאית אמידה, מורדת בחיי השקר של הוריה ובורחת מביתה לחיים חופשיים. היא מוצאת לעצמה חדר בפנסיון משפחתי, עבודה בפקידות, וחברה של צעירים וצעירות המחפשים את המחר ושרים בלילות.

"חמש-עשרה להבות מתמזגות ללהבה אחת. זו היא שירה פראית, חזקה ומלאת-צעקות, הרועדת מזעזועים פנימיים, אשר השמחה בה מטורפת והצחוק מקפיא ברעד. הם שרים מתוך התעוררות ומתוך אותה הרצינות וההתמדה, אשר בה יעשו כל דבר ודבר." (עמ' ל"ה).

אצל שניים מידידיה המבוגרים, עימם היא עובדת במשרד, היא פוגשת בגבר אשר בו היא מתאהבת ולו היא נישאת. היא חשה עצמה אישה משוחררת, "מודרנית", טווה חלום רומאנטי על קן משפחתי, בניגוד לחיי הצביעות של הוריה. אבל בחיי האישות שלה היא מלאה מעצורים.

בלילה הראשון: "לקחני בזרועותיו וארגיש את חמימות נשיקתו על גובה חזי. דומה היה כאילו היכני מי בקירבי פנימה. פחד רע הקפיא את דמי והתכווצתי. שריריי התמתחו ואהי נכונה להגן על עצמי. אז הרים את ראשו, מעולם לא ראיתיו כה טראגי. תווי-פניו התקשו וצבע עיניו נראה כמעט נוזל... התחמקתי מידיו, כצמח אשר יתיקוהו מגבעולו." (עמ' ס"ב).

והיא מהרהרת: "אני ראיתי את החיים כמלחמה, כיצירה, כיצירת אמנות, ואראה את פעולותיי ספוגות חופש-הרצון ושאיפה לשלמות. ואני שכחתי, כי הגשמתן נתונה בזרועות אלה, אשר צבען פושר ורך, ולבית-שחיין ריח פלפל. אני חשבתי: הנה הוא יבאר לי את הווייתי כולה, כי נתתיו לקרוא במעמקי נפשי. אין הוא יודע דבר... לא את הצורה המתוקה אשר לשדיי, לא את דמות הנבל הגבוה אשר לשוקיי, לא תווי סובכי-רגליי המוצקים ולא את כל הגוף הבלתי-נודע הזה אשר הבעתו תשתנה לרגעים – – – בהיות הגבר והאישה מאוחדים, קרובים ונסערי-חימה כשני אויבים, תהא האישה, הנכנעת והמזויינת בחולשתה, לשלטת. זאת נוכחתי לדעת זה כבר, ואני חשה איך מעומק יישותי חסרת הניסיון נובט ועולה השלטון. ולא אני היא החפצה בשלטון – זהו גורל קדמון השואף להתגשם." (עמ' ס"ב-ס"ג).

רק לאחר שבועות רבים היא מגלה את מה שמסתתר מעבר לכל הרהוריה השכלתניים:

"אמש, אף כי הגיעה שעת חצות, בוששה השינה לבוא. הוא נשק לי על שפתיי ועל חזי. אז תקפני חפץ מוזר, שיחררתי את אברינו הקלועים למען קלעם שנית... לרצון מי נשמעתי? דומה כי פחדתי. אמנם יראתי מפניו, כי הוא לחצני אליו כל-כך בחוזקה... תוך כדי צחוק הרחקתי את ראשי, ואחוש מיד ברדוף אחריי נשימתו הקודחת. זרועותיו הידקו את גופי, ציפורניו נצמדו בבשרי וחזהו העיק עליי כאבן-ריחיים. לא... די... אני יראה... אולם ככל אשר הוספתי להתחמק כן הוסיף לרדוף אחריי... הוא עוד ימעכני!.. גל זוועה דחפני לבקש אוויר. וכן משוחררת, מתביישת בפני עצמי התחלתי מגינה על עצמי. התנגדותי גברה, התפרצה ותקדיר את תווי פניי. אה! שנאתיו... אולם שוב חנק גופו את גווי ופיו לחץ את פי: הוא היה חזק, ואני עצמתי את עיניי... כשהבקיעה סערת-התפרצותו את הדממה, חשתי כי נקרע בי קרע אכזרי. מה חפצתי להימנע מהתנגשות עמוקה ומחפירה זו, אבל אני נשארתי מוטלת בזרועות שלובות על המיטה כחיה מתה... הגוף האחד אשר יצרנו כבר נפלג לשניים, הוא יגע וחלש – ואני כפצועה וכמסורה להרגשה כה מוזרה... מה ארכו לי הרגעים, עד אשר משכני אליו למען נשקני בעדינות כביתר הערבים. הנחתי ברצון את ראשי במשקע כתפו, ואקח בשנית את מקומי החמים והרך, אולם לא ידעתי עוד רוך ועדנה וכל נימי מהותי התכווצו. קו אור חיוור האיר את פניו. לא היה עוד ברצונו לדבר וישכב כפוי-טובה כמת... ובלילה זה אני היא אשר בעיניי הפקוחות מהשתוממות ראיתי בהירדמו. בייחוד היה רגע אחד... עת הבריק כמו ניצוץ בהתלכד גופותינו, רגע אשר בו חדלתי מהיות, ואהי כנמרה, תלושה מעימו ואחוזה על-ידיו, כחפץ אשר נסחף עם זרם הים, ואשר יזרוק הים בכעסו אל אדמת-חוף זרה. לו היתה לי שהות לחשוב, כי אז הכרתי, כי רגע זה שווה את כל החיים ואת המוות, ואולי גם יותר מן החיים." (עמ' ע"ב-ע"ג).

ילד נולד להם. האישה מקדישה לילד את כוחותיה ומסירותה. ואולם בליבה כוסס אי-נחת. שנתיים חולפות, היא אוהבת את בעלה אבל הנה היא פוגשת ידיד, במסיבה, ותוך זמן קצר נסחפת אחריו בשיכרון-חושים העולה בעוצמתו על חיי האהבה שידעה עד כה: "אני הערצתיו בתפארת-האושר שלחושים, וזה קרני בפעם הראשונה..." (עמ' קכ"ט).

היא מנסה להמשיך לחיות ולאהוב את בעלה וידידהּ גם יחד: "שמעני נא, שמעני, כמו לו יכולת הבינני, הנני לפרוש לרגליך אותו אין-סוף החבוי בתוכי... לו רק ידעת, כי מיום בואו רבתה אהבתי אותך. לא רק בת-צחוקך והווייתך יאפפוני באלפי זרועות, לא כי אחוש, בטחוני בעצמי כי גבר, ואהיה טובה ויפה – הלא תודה – משהייתי." (עמ' קג"ד).

היא מנסה להיפרד מידידה החדש, שהוא איש נשוי, ושוב חוזרת ונפגשת איתו. מלבטיה פוטרת אותה המלחמה. שני אהוביה מגוייסים לחזית. תחילה נהרג בעלה. ויום אחד היא פוגשת ברחוב את אשת ידידהּ, בבגדי אלמנות. מעתה היא חשה עצמה אלמנה פעמיים.

"הנשים לא תדענה דיין לנשום, להלוך ולבוא לבדן, וכי אין לנו איש זולתנו. אין איש. ובמוצאי אהבה חדשה, אני אשר נתאלמנתי פעמיים, ואשר ילד לי למען הרבות בדידותי, אמצא רק בדידות חדשה. אכן ידעתי כי תבואנה גם הנשיקות, הראיונות וסימפוניית הקולות. ובכל-זאת אדע תמיד כי בודדה אני. כל הימים. כל הימים... מה יהירה אהיה אם אגיע בכוחותיי אני אל מחוז-ביטחון זה. לא זכותי היא מתי הביאוני שמה. מנחתם הנשגבת והאיומה היא." (עמ' ר"ב).

כדי לחוש את נשמת הספר הזה, שכנראה הושקעה בו חווייה אישית עזה, יש לחפור הרבה מבעד לסגנון כתיבה פיוטי, נמלץ ומתפעל, גדוש מחשבות קטנות שמעמעמות את תחושת המציאות שבסיפור. אבל אולי בשעתו היה דווקא בגילוי-לב של הרהורי אישה המספרת על עצמה בגוף ראשון משום סנסציה ספרותית שפירסמה את הספר.

* מדלין מרכס: "אישה" רומאן. תרגום רחל נוימן. מבוא מאת אנרי ברביס. ספריית מצפה. ספרי פרוזה. העורך אשר ברש. הוצאת מצפה. ירושלים. תרפ"ח. 1928. ר"ה עמ'.

*

לרשימתי על הספר "אישה" למדלין מרכס ("תרבות וספרות" 8.6.1973): שם המתרגמת הוא רחל ניומן ולא נוימן, כפי שנדפס בטעות.

אריה ברודו, מתל אביב, כותב לי: "נדמה לי שמדלין מרכס היא אשתו של הוגה-הדעות הנרי מרכס, מהחוגים השמאלניים בצרפת, בשנות ה-20 של המאה הזאת [המאה ה-20], אשר היה בתקופה מסויימת גם תועמלן ציוני. אשתו של הנרי מרכס היתה סופרת בזכות עצמה, והיתה שייכת גם היא לאותם חוגים רעיוניים פרו-קומוניסטיים."

הארץ. תרבות וספרות. 29.6.1973.

* * *

אהוד בן עזר

המושבה שלי

בהוצאת "אסטרולוג" 2000

פרק עשרים

שלוש לוויות בגלל פרד משוגע אחד

ומדוע שתק מנחם-מוניש גולדשטיק הזקן, הדוד של רותי, במשך השבועות הארוכים שבהם החזיק יוסקה בנו בעל פני התורכי את האם המתה במקרר, עוד בטרם תקף אותו השיתוק?

כי הוא שנא אותה והיא אותו.

כל השנים היא לא הניחה לו להתקרב אליה, בגלל הריח הדוחה שנדף ממנו – אלא לילה אחד שבזכותו כניראה התעברה ונולד להם יוסף.

את יוכבד, התרכל'ה-שיקסע, הביאה איתה מוכנה.

מנחם-מוניש אהב בחייו רק פעם אחת. אהב בנעוריו את דודתי בת-שבע אהבה נוראה שהיתה חסרת סיכוי גם אלמלא נהרגה מבעיטת הפרד המשוגע של אחיו הגדול, האיכר סנדרל גרשוני הצולע. מנחם-מוניש היה בא פעמיים בשבוע לרוקן את צריפון המחראה בחצר סבא רק משום שידע כי בין החומרים שהוא דולה משם מצויות גם הפרשותיה של בת-שבע האהובה והמעודנת.

אני יודע שאני נשמע כמו היסטוריון של קקה אבל הדיוק הכרונולוגי הוא נר לרגליי ותומך לביצים שלי.

עצוב היה סיפור מותה של דודתי בת-שבע.

השמיים מעל למושבה בראשיתו של אותו חורף רחוק היו כחולים-עכורים, ללא עב-ענן. האוויר היה מלא אבק. על הקיר, באורצל המסדרון בבית סבא, התנוסס ברומטר עגול, נוצץ בברק זכוכית ובצבעי זהב המתכת ומסגרת העץ החום. מהמיטבח נדף ריח חמוץ של מי-גבינה בקדרות-החרס הרבות. בידיים שלובות מאחור עבר סבא על פני הברומטר בפעם המי-יודע-כמה והעיף לעברו מבט של רוגז וציפייה כאובה, כאילו בכוח המכשיר לחולל את הנס ולהביא גשם.

מעקה-המרפסת של סבא היה עשוי לוחות-עץ ירוקים, גזורים בדוגמת תחרה מסתלסלת. על עמודי-העץ של הגדר, ממול הבית, היו מונחות לייבוש קדרות-חרס הפוכות אשר הבריקו בשמש כראשים חומים-צהובים של דחלילים. סבתא תמכה ידיה במעקה מכאן ומכאן, וצעקה לעבר חאמד הנמצא למטה בחצר:

 "שנאסרה שלך תבוא מחר! מחר היום של הכביסה הגדולה!"

 "אינשאללה, יא-מעלימתי." תלה בה חאמד עיניים נאמנות. "כל יום, יום אחרי יום של הכביסה הגדולה אצל סית אבול-באר'ל, נאסרה באה אלייך."

 "אל תזכיר לי אותה. אם השמיים יבשים השנה, זה בגלל בני-אדם כמוה וכמו בעלה סקנדר אבול-באר'ל."

 "הכל מאלוהים." נשא חאמד כלפי מעלה. "אם ירצה, יוריד גשם, ואם לא, גם אז לא נמות כולנו ברעב, כי רחמיו גדולים ואנו בוטחים בו."

ובאותה שעה קרא אליו האיכר סנדרל גרשוני את החרת, הפועל הערבי שעבד בחצרו, שנמצאה במעלה הרחוב, ואמר לו: "עבדאללה, הפרד הזה לא רק טיפש, הוא גם נעשה מסוכן. אני לא יודע מה קרה לו. אולי היובש באוויר עושה אותו משוגע. אתמול הפך עגלה מלאה סנדות, קרשים, והיום בעט בפיילה, גיגית, שהיתה מלאה כביסה, והפך גם אותה."

 "זה הכל מאלוהים, חוואג'ה סקנדר," אמר עבדאללה השחור. "לא נתן לפרד שכל כמו לבני-אדם."

 "יש גם בני-אדם משוגעים. אבל את הפרד אני רוצה למכור."

 "בסדר. אני אשאל בכפר."

 "לא טוב בכפר. מכירים את הפרד."

 "אני אקח אותו בשבוע הבא לשוק בלוד ואמצא איזה טיפש שיקנה אותו."

 "אמא," התפרצה הביתה בשמחה דודתי בת-שבע העדינה ובישרה, "בבית-הספר יציגו את ההצגה דון יצחק של סנטו סימו ואני..."

 "מי זה דון יצחק שה סנטו סימו?"

 "אמא! דון יצחק אברבנאל, השר היהודי, שהתגרש מספרד, ואני אהיה שרה בת דון יצחק, וסנטו סימו זה שם המחבר של המחזה..."

 "את? את תשחקי במחזה?"

 "כן. וכל החברות שלי תהיינה בתהלוכה של המגורשים..."

 "נערים ונערות תשחקו יחד?"

 "אנחנו נראה גבורה של בנות ישראל! והמורה גרינבלט-גבעוני הוא דון יצחק, אבי!"

 "את תמימה, שבע'לה. הלא תהיה שערוריה כאן כמו לפני כמה שנים, כאשר רצו להציג בפסח את המחזה 'זרובבל' ברחובות ובאו חיילים תורכים מיפו ואסרו את ההצגה וגירשו את המציגים בבושה ובמכות. וחברת מחזיקי חומות המושבה כאן שמחו מאוד, ואחד החברים שלהם ברחובות היה ראש המלשינים והמפריעים שם, והם שלחו לו אגרת תודה וברכה, וגם חיזקו את ידיו של הרב מיפו שיצא בהודעה גלויה נגד ההצגה. ואת חושבת שראש-הוועד וחברת 'מגיני המושבה' ישתקו?"

 "הם יבינו, אמא, אחינו המגורשים זה סיפור עצוב, על גאולת העם, ואם לא היה גירוש ספרד, אמא – מאיפה היו באים כל הפרענקים? ואת צריכה מהר לתפור לי שמלה, לבנה."

 "מחר, שבע'לה, הכביסה הגדולה. אכבס שני סדינים ונעשה היטב בקרוכמל, עמילן, שיהיו חלקים, ומהם תלבשי גלימה להצגה."

מחלונות בית ועד-המושבה בקעו ונשמעו אותו ערב קולות רמים.

 "לא תהיה הצגה בבית-הספר רוטשילד!" צעק ר' אברום גלר, ראש חברת "מגיני המושבה", שארבעה הדברים החביבים עליו ביותר היו מציצה בברית מילה, בדיקת הערוב בערב שבת, קריאה בקול גדול לסגירת החנויות בשוק ביום שישי לפני החשיכה ולהדלקת נרות, והזעקת האיכרים: "קום צו די לוויע!" – בואו ללווייה – – ועתה הפיק הנאה משונה מהתרגזותו: "משומדים! אפיקורוסים! שמעתי שרוצים לבנות היכל למלך נוצרי ולשים צלם על הבמה!"

 "מה עולה על דעתך, רב אברום?" ניסה סבא להרגיע אותו. "אצלנו אין ולא יהיה צלב. אפילו הדרכים והרחובות אינם חוצים זה את זה."

 "ומה על השערוריה שזכרים ונקבות ישחקו יחד? זאת פריצות! נבלה! רב אברום צודק!" נכנס פנימה האיכר גרשוני הצולע ומיד חיזק את דברי ר' אברום.

 "אתה טועה, חוואג'ה סקנדר אבול-באר'ל," פנה סבא לגרשוני, כשהוא מדגיש בזלזול את כינויו בערבית – אדון סנדרל אבי-הפרד, "וגם אתה, רב אברום – אינכם מבינים את בני-הנעורים. מנשבות רוחות חדשות. העולם משתנה. מרכבות נוסעות בלי סוסים, בני-אדם מעופפים ושטים באוויר! מיפו לירושלים הולכת רכבת קיטור."

 "מה שהיה הוא שיהיה!" פסק ר' אברום. "ולא דרכי הפתאים המניפים דגל ציוני, מפטפטים צרפתית, חולמים על בר-כוזיבא, על פריס, אינם מדקדקים במצוות – לא בחמורה ולא בקלה. המורים – אלה עוכרי ישראל, התלמידים – כחומץ לשיניים! ובגללם, בגלל המעשים האלה, נעצרים השמיים, והארץ צמאה וחרבה!"

לפני-הצהריים ישבה נאסרה הגדולה והחסונה בחצר של סבא, חובטת מעלה-מטה, בתנועה איטית, את הכבסים הרווים מי-סבון אל לוח הפח הגלי, שבסיסו בגיגית וראשו בחיקה השופע והגלוי-למחצה. לצידה, תחת עץ-הזית, רבץ תינוקה עיסא כשהוא עטוף פקעת בד צבעוני.

לפתע התעורר הפעוט כמתוך חלום, או אולי זבוב הציק לו, והשמיע קול פעייה קלה. נאסרה לקחה פיסת-בד, הרטיבה ונתנה לו למצוץ. הוא המשיך לצפצף כמתלונן ופלט את הבד. נאסרה בצעה פיתה יבשה, הרטיבה במעט מים ושמה בפי תינוקה. הבכי התגבר. אזי היא חלצה שד חום, רפוי ומצולק שריטות ישנות, שבהן העור קצת יותר בהיר, תחבה את הפיטמה השחורה בפי בנה, והניקה אותו מחלבה השופע.

טורקוומדו, לבוש פלרינה אדומה, יצא מעל פני פרדינאנד ואיזבלה, שעדיין לא נמצאו להם פלרינות מלכותיות להצגה. לתמונה הבאה, שעליה עמדו לחזור עתה, עלתה סוף-סוף בת-שבע קצרת-הרוח על במת בית-הספר העממי "רוטשילד".

 "שרה, גשי אלי, אל אביך דון יצחק ואמרי לו, לי – " הדריך אותה המורה חניאל גרינבלט-גבעוני הצעיר, הבמאי, שגם שיחק את תפקיד דון יצחק אברבנאל.

בת-שבע רעדה כשנגע בה המורה היפה גרינבלט-גבעוני, ורעידתה לא פסקה כי לפתע נשמעו דפיקות חזקות על דלתות-העץ הגבוהות של בית-הספר העממי "רוטשילד", המגינות עליו כשערי מיבצר.

 "פריצות! תועבה! משחקי-גויים!" התפרץ פנימה ר' אברום בראש בני חבורתו, לבוש קפטן שחור שכנפותיו נפרשות לצדדים במרוצתו, פניו לוהטים, עיניו יורות זיקי קנאות, וזקנו המאפיר רוטט בכעס. הוא גירש את המשתתפים לכל רוח וסטר למורה הצעיר חניאל גרינבלט-גבעוני על לחיו. בני-חבורתו הפכו את התפאורה – שטרם נשלמה הכנתה, וקרעו את הכובעים הצבעוניים, העשויים קרטון.

עב קטנה עלתה מצד מערב, מכיוון הים. בת-שבע רצה בבכי מבית-הספר לבית סבא. בבית לא היה איש, רק בחצר – נאסרה הגדולה והחסונה רכונה עדיין על גיגית הכביסה. דוד נחושת כרסתני, שחור כולו מפיח, ניצב על שלוש אבנים מפוחמות. מתחתיו הזדחלו ועלו תמרות עשן דק. לשונותיו ליחכו את שולי הסדינים התלויים לייבוש על חוטי-ברזל שהיו מתוחים בחצר, והעניקו לכביסה ריח עשן חריף, טרי. על פני הדוד ביעבעו מי-סבון רותחים, וביניהם ביצבצו איי כבסים לבנים, פינות של ציפות שהאוויר נכלא בהן והן מזדקרות כקרחוני-בד נפוחים ומפעפעות בועות-קצף כמתוך שדיים חיוורים רבים.

התינוק ישן תחת עץ הזית, לצידה של נאסרה.

בדרך העפר, הטחון-דק, חזר חאמד מהמירעה עם הפרות של המשפחה. העדר געה, זורר, העלה אבק מחניק, בלול בריח גללים יבשים.

 "מה קרה לך? מדוע את בוכה?" שאלה נאסרה את בת-שבע דודתי.

בת-שבע ניגבה בשרוולה את דמעותיה. "שום-דבר. אני כבר לא אציג. לחינם את מכבסת את הסדינים לתלבושת שלי."

 "למה את מדברת כך, בנת-שבע? אני עוד אכבס לך את הסדינים לחתונה, אינשאללה."

 "אני לא אתחתן, לעולם. גם המורה גרינבלט-גבעוני אינו מחזיר לי אהבה."

 "ששש... אוסקותי, שתקי, למה תפתחי פה לשטן? אצלכם הנשים מלכות. האבות לא מוכרים אותן. אצלכם אישה מביאה מוהר לחתן, ולא קונים אותה כמו בהמה בשוק!"

 "יאללה אישה, תשתקי כבר!" גער בה חאמד, ששמע את דבריה בהיכנסו לחצר. הפרות עשו דרכן לרפת, כל אחת למקומה הקבוע. והוא צעד לעבר אשתו, בקול מאיים אך בחצי-חיוך: "לא שכרו אותך לספר סיפורים אלא לכבס בגדים לחוואג'את! לאדונים!"

אחר-כך נכנס לרפת, שהיתה עשויה לבני חומר אדמדם מעורב בקש, ישב על שרפרף וחלב פרה כשהדלי בין ברכיו. אצבעותיו הזריזות משכו פיטמה אחר פיטמה. אחת, שתיים... אחת, שתיים... – נשמעו צלילים בקצב, בזה אחר זה חדר סילון לבן ודק אל החלב שכבר נמצא בדלי והתמזג עימו בשכבת קצף ריחנית התופחת ועולה ומפיצה ריח חלב חם, מהביל. חאמד הקפיד לחלוב באופן שווה את ארבעה העטינים הוורודים, בעלי הכתמים האפורים, ועבר לפרה אחרת.

רכוב על סוסתו שצבעה היה אדמדם-חום נכנס סבא לחצר, ירד מעליה ועלה בכניסה הראשית. מיד ניגש למסדרון, להתבונן בברומטר העגול, הנוצץ בברק זכוכית ובצבעי זהב המתכת ומסגרת העץ החום.

 "אללה אכבר!" מילמל כאשר לנגד עיניו התרחש לפתע הנס: "סוף-סוף הברומטר יורד!"

בחוץ התעוררה הסוסה לצהול בדבקות בלתי-רגילה ולא מצליחה להפסיק את קריאתה, כמו בבת-אחת נבקע האוויר, צנחו השמיים, ונפער בהם פתח רחב המוליך את כל משאלותיה הסוסתיות כלפי מעלה.

אותה שעה הפרד, בחצר גרשוני, פער פה בשרני-ורוד, בעל שיניים בולטות, ענקיות, שצבען צהוב-ירקרק, השמיע צהלת ייחום עקרה, נשך את ידו של עבדאללה השחור, השתחרר ודהר החוצה, דרך השער הפתוח, אל רחוב העפר שאינו סלול, בין גדרות של עצי השיטה.

עבדאללה הנשוך מיהר לרחוב ורדף אחר הפרד החום-שחור בצעקות: "הויסה! הויסה!" – אך לא הצליח להשיג אותו ולעוצרו, וזרועו זבה דם.

בתנופת-שיגעון התרומם ראש הפרד מעל גדר חצרו של סבא, גופו הגדול, הנוצץ-זיעה, עף באוויר, פרסותיו ניפצו לשברים את קדרות-החלב העשויות חרס, התלויות לייבוש על עמודי הגדר – וכשהוא נוחת בחצר דהר לעבר הכביסה, מפיל את בת-שבע, דורס אותה, ממשיך לחוג במהירות במעגל כשהוא שובר כל מה שפרסותיו הולמות ופוגעות בו, הופך את דוד הכביסה ועובר מרחק כף-יד פרושה אחת מנאסרה ומתינוקה.

לקול צעקותיה הנוראות של נאסרה, שהגנה בגופה על בנה, נזעק חאמד מהרפת ורץ לעבר הפרד המשתולל כדי לעוצרו. הפרד השלים עוד מעגל ובקע לפתע מבין הסדינים הפרושים לייבוש – בעט בחזהו של חאמד, הפילו ארצה ונעלם לעבר הגינה שבקדמת הבית, רודף עתה אחר הסוסה האדומה-חומה, הנמלטת, כדי לעלות עליה מאחור.

ביום קר, בשמיים נמוכים, בעננים כבדים, בקדרות שלפני הגשם, השחירה מרוב אדם דרך-העפר בינות לפרדסים, זו הדרך המוליכה אל גבעת בית-הקברות של המושבה. כמעט לא נישאר איש בביתו אותו יום, יום קבורתה של דודתי בת-שבע, שהפרד המשוגע של גרשוני פגע בחזה והרגה. סבא התייפח ואמר עליה קדיש: "יתגדל ויתקדש שמיה רבא..."

 "שבע'לה! שבע'לה! לאן הלכת שבע'לה... סדינים רציתי לתפור לך... תכריכים תפרתי..." – זעקה סבתי, נופלת על תלולית הקבר, מתעלפת. והנה ברק בשמיים הנמוכים, ורעם מתגלגל אחריו מעל הפרדסים הגבוהים, ואחיה ואחיותיה של בת-שבע, ובני-משפחתנו מצד סבא ומצד סבתא נפלו אלה בזרועות אלה ומיררו בבכי, והמורה הצעיר והיפה חניאל גרינבלט-גבעוני צנח גם הוא, מתעלף, ובבת-אחת התחיל לרדת המטר הסוחף, ואלה מבני-המושבה שחששו או שקיוו לו, והצטיידו לקראת ההלווייה במטריות, פרשו אותן עתה מעל לראשיהם, והיתר הצטופפו סביבם. זרזיפים חומים ששטפו את האבק שבאוויר טיפטפו משולי המטריות השחורות על פני המלווים והתערבבו בדמעותיהם, והקור והרטיבות חדרו לרגלי האנשים, והם עמדו והחליפו רגל ברגל בבוץ שנוצר עד מהרה, בוססים ומקפצים, והחזן שר: "אל מלא רחמים, המצא מנוחה נכונה... במעלות קדושים וטהורים... בזוהר רקיע... בגן-עדן תהיה מנוחתה..."

רק מקצת בני-חברתם של מחזיקי חומות המושבה, וכן חוואג'ה סקנדר אבול-באר'ל, שיינע-פשה אשתו הצעירה, אחיו יינע-מייער קוס-אוחתו והשולוקטה אל-פחל שלו – אלה לא העיזו להראות את פניהם בלווייה, אבל גיסם ההמום מנחם-מוניש צפה בה מרחוק כשהוא נחבא בצל הפרדס של נורדאו, הסמוך לבית-הקברות.

והפרד – זה נעלם בשדות יחד עם הסוסה האדומה, וזמן רב חלף עד שמצאו אותם.

בגשם שוטף, בברקים וברעמים שקורעים את השמיים, במשך שלושה ימים ושלושה לילות, בבית-חומר דל – התפתל בייסורים קשים חאמד, שצלעותיו התרסקו מבעיטת הפרד של אבו-באר'ל, עד שמת.

אחר מיטתו הלכו הדרווישים, אחר גופתו פסעו בעלי-המום, העיוורים והפיסחים של הכפר, המוחזקים "קדושים", וכל אלה לא פסקו מלהכריז בקול ובמקהלה: "לא אללה אילא אללה ומוחמד רסול אללה! –אין אלוהים מבלעדי אלוהים ומוחמד הוא שליחו!"

הנשים, ונאסרה הגדולה והחסונה בראשן, הלכו בריחוק מקום, מקוננות ומייללות ומשלבות לתוך היללה משבחי חאמד המת.

השכיבו את חאמד על צידו הימני, ראשו למערב ופניו לדרום, לצד מכה. הגברים התיישבו בעיגול סביב הקבר, חזרו על הפסוקים הקדושים, והאימאם שינן למת את התשובות שעליו להשיב בעומדו בפני בית-הדין של מעלה.

עם סתימת הגולל הסתלקו הגברים, ואילו הנשים הוסיפו לילל. הן הקיפו את נאסרה, רקדו סביבה ריקודי-אבל, פרעו שערותיהן וטפחו בידיהן על ראשן ועל לוח-ליבן שעה ארוכה, עד ערוב היום.

לבוש קפטן שחור, פניו לוהטים, עיניו יורות זיקי קנאות וזקנו המאפיר רוטט בכעס, עמד ר' אברום על הבמה בבית-הכנסת הגדול, ודרש בפני קהלו בקול עז וחזק, היורד לעיתים למדרגת בכי:

 "מוריי ורבויסיי, השערות! השערות החשופות וכל דבר ערווה ופריצות שעלה ברחובותינו ונפוץ על במותינו... חילול הקודש, חילול שם שמיים בפרהסיה! שערות נשותינו ההולכות בגילוי-ראש, המה, המה עשו כל התועבות האלה, המה עוכרי ישראל, רחמנא ליצלן! והשוכן במרומים קינא בשערות הנשים ושלח את הבהמה המשוגעה מחצרו של רב סנדרל לעשות הרג ולאבד נפש מישראל!

 "מוריי ורבויסיי, וחושבים אתם כי רק השערות וגילוי הראש הנפוצים במושבה הסבו בהרג? לא! כי גרוע מהמה התריאטרה, הפריצות, והתועבה, ומשחקי הגויים שעל הבמה. ומה היא הבמה? היא בהמה. שאין באותיות הבמה אלא אותה בהמה שהרגה את הילדה שאין בה מה, אין עדיין... שהיא, הילדה, לא חטאה אלא התבהמה, שהחטיאוה בחורים ובתולות היוצאים יחד במחול, ומתלקטים אליהם כל צרוע וכל זב, כקטן כגדול, והזקן כנער נעשה פתאום, ונשים וגברים יחדיו משתתפים בחיזיון ומתנהגים כבהמות עלי במות, והילדה התמה, אשר לא ידעה ולא הבינה, השחיתוה מוריה על לא עוול בכפה, ונתגלגל לה גורל הבמה שנשאוה אליה משחיתיה בגורל הבהמה שהרגה אותה... והבהמה, בבמה, והבמה, בבהמה... בבמה... בבמה... בבמה... שמע..."

ניתז לפתע קצף מעל זקנו של ר' אברום, עיניו היוקדות בקנאות התגלגלו בחוריהן והוא נפל על במת בית-הכנסת באמצע דרשתו, ומת גם הוא.

אהוד בן עזר

המשך יבוא

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

 * אהוד היקר,  תודה על פרסום חלק א' של מאמרי על התנ"ך. אני בדרך כלל כותב קצר, אבל זה נושא שדורש אישוש רב.

אתה מתאר בצורה שובה לב את הביקור שלך בהונגריה. אני ביקרתי שם שלוש פעמים, ודבריך הזכירו לי מה שחוויתי. ארץ יפהפייה, אבל עם שידיו מגואלות בדם בני עמנו.

תקוה וינשטוק כתבה יפה על יוסף הלוי ויעקב פייטלוביץ' שרצו לחבק את נידחי ישראל בחבש. תקווה טעתה, כמובן, יעקב פייטלוביץ' נפטר ב-1955 (ולא ב-1995 כפי שכתבה בטעות).

שלך,

 משה גרנות

אהוד: אתה לא כותב קצר. אתה כותב ארוך ומרבה במראי-מקום.

* אהוד שלום, לנוכח בקשתך זו שפורסמה בגיליון האחרון של חדשות בן עזר: "הודעה לכותבים במכתב העיתי – גוועאלד! עקב הצטברות 'הר' של חומר שנשלח אלינו, שחלקו מאמרים ארוכים מאוד, ייקח זמן עד שנפרסם את מרביתו. אנחנו מתחננים בפני השולחים, אנא כיתבו בקיצור, אחרת הקוראים יחדלו לקרוא אתכם! ואנחנו נתקשה לפרסם את דבריכם!" – דומני כי מן הראוי  להביא לידיעת כותביך את מטבע הלשון שנשתגרה בפי הדור הצעיר, לאמור: אמל"ק, שמקורו בראשי תיבות של הקביעה החד משמעית הבאה: ארוך מדי, לא קורא.

וזו בין היתר סיבה טובה לי עצמי לנהוג בקצירת האומר ולהסתפק בכ-600-650 מילה בלבד.

בברכה

מנחם רהט

* מכובדי הסופר הנידח, זו לי הפעם הראשונה שאני נתקל בחומר שכבר הופיע במכתב העיתי לפני שנים. מאמרו המיותר של הסופר והמבקר ד"ר משה גרנות: "שום ספר לא השפיע עלי..." שפורסם בגיליון 1421, כבר הופיע בגיליון 1192 מנובמבר 2016 תחת הכותרת: "הכמיהה לאל חי". בזמנו הסברת לי שקוראיך המבוגרים, כבר נקעה נפשם מדיונים על נושא האלוקים, והנה הנושא חוזר בדלת האחורית. במידה ושינית את המדיניות שלך הנני ממליץ כי תביא בפני קוראיך המבוגרים ועבור ד"ר גרנות מאמר שהוא פרק מתוך ספרו של ד"ר יורם חזוני, נשיא מכון הרצל בירושלים. שם ספר הוא Philosophy of Hebrew Scriptures שכנראה לא תורגם לעברית.

את הפרק שתורגם לעברית ניתן למצוא בכתובת הבאה:

https://hashiloach.org.il/%D7%94%D7%9E%D7%95%D7%A1%D7%A8-%D7%A9%D7%9C-%D7%A8%D7%95%D7%A2%D7%99-%D7%94%D7%A6%D7%90%D7%9F/

אלכס לכיש

* אורי טל מעלה מחשבה: מעניין שאף אחד מהפרשנים והעיתונאים לא עלה על התרגיל הסופּר-מתוחכם של ביבי: צירוף הגזענים של עוצמה לישראל לאיחוד הדתי עליו לחץ ביבי, יגרום ללא ספק לסלידה מהמפלגה המאוחדת מצד הרבה ציונים דתיים שפויים (שעוד לפני חתימת ההסכם הביעו את שאט נפשם מהגזענים האלה). הסלידה הזאת והמחשבה לשבת עם כאלה במפלגה אחת – תגרום להם לעזוב את האיחוד הזה – איך אם לא – ישר אל זרועות הליכוד.

* אם יואב גלנט יהיה שר-הביטחון בממשלת נתניהו הבאה, הוא יוכל להתחשבן קצת עם כמה רמטכ"לים-לשעבר שאולי מנעו ממנו את הרמטכ"לות ועכשיו הם משפשפים את הכיסאות של ח"כי האופוזיציה.

אתם רואים את המורמים-מעם האלה יושבים על התחת ארבע שנים באופוזיציה?

* מה יעשו שלושת הרמטכ"לים-לשעבר והעיתונאי-לשעבר, החשובים כל-כך בעיני עצמם –  אם יתברר להם שאין באפשרותם להקים ממשלה בלי בנימין נתניהו, המושמץ כיום קשות על ידם – אבל תהיה להם אפשרות לשמש שרים בכירים מאוד בממשלתו, להשפיע, ובכך לגאול את מרבית הציבור הפלוראליסטי בישראל מהסחיטה החרדית, הדתית, והקיצונית-לאומנית? – ולבטא בכך את הקונצנזוס האמיתי של רוב הציבור בישראל.

* מקורות הש"י מוסרים כי נתגלה כי שר התחבורה ומ"מ שר החוץ ישראל כץ, שציטט את רה"מ שמיר שאמר שהפולנים ינקו את האנטישמיות עם חלב אימם, אמירה שהביאה לביטול ועידת וישגראד בירושלים – נתגלה כי כץ ינק עם חלב אימו את החוכמה.

* בהפגנותיהם ביום שישי האחרון, שעל ההשתתפות בהן הם מקבלים תשלום בדולרים – העזתים המוסתים הקריבו עוד נער, בן 15, על מזבח השנאה התהומית שלהם לישראל, חוסר נכונותם להגיע להסדר שלום עם ישראל, והמשך קיומם הטפילי על תקציבי אונר"א – לנצח.

מדינות ערב ידעו היטב מדוע הן לא פותרות את בעיית הפליטים הפלסטיניים, למרות שמיספר גדול יותר של פליטים יהודיים נאלצו לעזוב אותן ללא רכושם ולהגר לישראל. הן ידעו כי ככה מלחמת 48' עדיין נמשכת. היא לא הסתיימה מעולם וספק אם תסתיים אי-פעם.

* "הבעלים של ניו אינגלנד פטריוטס, המיליארדר היהודי רוברט קראפט, מואשם בשידול לזנות. נגד קראפט הוצא צו מעצר יחד עם 25 אחרים במסגרת מבצע חשאי של משטרת ג'ופיטר, פלורידה. הוא מואשם בשני מקרים של שידול לזנות, במכון עיסוי שקשור לרשת של סחר בבני אדם. המיליארדר, שהוא ממייסדיו של ענף הפוטבול בישראל, הוא חתן פרס 'בראשית' לשנת 2019 על תרומתו לישראל." ["הארץ" באינטרנט. 22.2].

לנו, סופר עברי נידח, ולסופרים רבים כמונו בישראל – אין כמובן שום סיכוי לזכות אי-פעם בפרס "בראשית" כי אנחנו לא משדלים לזנוּת וגם איננו מיליארדרים הזקוקים כנראה לפרס "בראשית".

* ארבעה דיקטטורים שולטים ברשימות המועמדים שלהם לבחירות הקרובות, ארבעה שרק על פיהם יישק כל שיבוץ מועמד במפלגותיהם, וזאת בלי דמוקרטיה, בלי פריימריס ובלי ועדה מסדרת – אבל הם יוצאים חוצץ נגד ה"דיקטטור" נתניהו, שרשימתו נבחרה באופן דמוקרטי בפריימריס במפלגתו והוא עומד בראש קואליציה דמוקרטית שיש לה רוב בכנסת.

כאשר בנימין גנץ יהיה ראש הממשלה הוא יבטל את כל ההישגים השקריים של בנימין נתניהו ויעלה את ישראל על דרך המוסרית, המוסרית, והמוסרית, בעיקר בעברית.

* לאהוד בן עזר עורך המכתב העיתי שלום. קראתי תגובתך לרשימתו של משה כהן ואני מניחה שהיא סרקסטית. ובלשון סגי נהור. האומנם? בקשר לביבי "המושחת" לכאורה.

בתודה

חוה ליבוביץ

אהוד: בגיליון האחרון 1421 אין שום תגובה שלי לרשימה של משה כהן.

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2247 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-61 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,073 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,073 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,633 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-90 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-73 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-41 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-30 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-38 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-63 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח-בהקלדה של הלקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

[מיספר הערכים לפי ההתקדמות בהקלדה]

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,240 נמעני המכתב העיתי.

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל