פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1423

[שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, כ"ג באדר א' תשע"ט, 28.2.2019

עם צרופת המתכון של מרק כרוב ביתי לחורף

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: מרדכי קידר: "עסקת המאה" או "תוכנית הכישלון". // יוסי אחימאיר: 1. תשעים וחמש  שנה ל"קיר הברזל". 2. כך פועל מדינאי אחראי. // יצחק הילמן: תסריט האימים של תוכנית טראמפ. // עמוס גלבוע: איום הטילים מצפון. // משה כהן: חגיגת קולנוע. // יהודה דרורי: אולי הגיע הזמן שנעשה מה שמצופה מאיתנו?! // בן-ציון יהושע: על ספרו של יונתן גורל, 'רועדים ימים ותלויים'. // משה גרנות: שום ספר לא השפיע עליי כמו התנ"ך, ושום ספר לא גרם לי לאנטגוניזם כמוהו. חלק שלישי ואחרון. // ד"ר יעקב זמיר: קרוקודיל דאנדי. // תקוה וינשטוק: האח של בן גוריון והאחות של גולדה. // פוצ'ו  –  בחיי [5] מ"ט. המְתנה לששת הימים. // ד"ר ארנה גולן: טבע, היאחזות באדמה, עמל כפיים, וילד – בשירי "פרחי בר" מאת זאב. חלק שני. // גיא משיח: חיים בסרט. // נעמן כהן: המתנגד לפשיזם האיסלמו-נאצי הוא נאצי? // יהודה גור-אריה: חלב-האם של הפולנים. // אהוד בן עזר: המושבה שלי. פרק עשרים ואחד. דודתי יעל בודה סיפור על מות אהובה אביתר. // אהוד בן עזר: ספרי דורות קודמים. "טשקנט עיר הלחם" לאלכסנדר נברוב. עברית: 1932. פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 14.1.1977 לפני 42 שנים. // ממקורות הש"י.
 

* * *

מרדכי קידר

"עסקת המאה" או "תוכנית הכישלון"

המזרח התיכון כולו מצפה בקוצר רוח לראות סוף סוף את "תכנית השלום" של הנשיא טראמפ, שיועציו עמלים עליה כמעט שנתיים. לפני מיספר ימים התראיין ג'ארד קושנר לערוץ הבריטי "סקאי ניוז" בערבית והביע את תקוותו כי ניתן יהיה להגיע ל"עסקת המאה" באמצעות "גישה חדשה", כלשונו, לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני. לדבריו, תוכנית זו שואפת לקדם "פתרונות מעשיים וצודקים" לסוגיות השונות העומדות במרכז הסכסוך הישראלי פלסטיני, תוך התאמתם למציאות של 2019.

הוא הדגיש ש"התוכנית המדינית מפורטת מאוד ומתמקדת בשרטוט הגבולות ובפתרון סוגיות הליבה." קושנר הביע תקווה שתוקם ממשלה פלסטינית אחת שתחבר את יהודה ושומרון לרצועת עזה, שכן "יש הפרדה גאוגרפית בין הגדה המערבית ורצועת עזה, אבל אנו רוצים לראות אותן מאוחדות תחת הנהגה אחת. הפלסטינים רוצים ממשלה לא מושחתת שדואגת לאינטרסים שלהם."

לדברי קושנר, צוות עיצוב התכנית "התמקד בארבעה עקרונות: הראשון שבהם – החירות. אנחנו (האמריקנים) רוצים שהאנשים ייהנו מחירות, חירות ההזדמנות, חירות הדת וחירות הפולחן ללא קשר לאמונותיהם. העיקרון השני – הכבוד. יש להגן על כבודם של האנשים, שיכבדו זה את זה. העיקרון השלישי – עליהם ליהנות מהזדמנויות לשפר את חייהם מבלי לאפשר לסכסוכים של אבותיהם לחטוף את עתיד ילדיהם. והעיקרון הרביעי הוא הביטחון."

קושנר עמד על הקשר שעושה "עסקת המאה" בין התחומים המדיני והכלכלי. לדבריו, הפחתת המתח בין הפלסטינים והישראלים "תשפר את הזדמנויות הכלכלה הפלסטינית שהיו מוגבלות בהיעדר שלום." הוא משוכנע שההשפעה הכלכלית לא תהיה מוגבלת אך ורק לישראלים ולפלסטינים אלא גם תחול על האזור כולו.

לדבריו, "במשך שנים נעשה שימוש בסכסוך הישראלי-פלסטיני כדי להסית לקיצוניות. במשך שנים ההתנגדות לישראל איחדה את האזור, אבל כעת זה משתנה." הוא ציין במיוחד את איראן וכינה אותה "הגורם הגדול ביותר לאי היציבות באזור." לדבריו, איראן "פועלת באמצעות סוכניה ומממנת את המיליציות הטרוריסטיות כדי לערער את יציבות האזור, דבר המוביל להגברת מספר הפליטים ומפחית את ההזדמנויות הכלכליות." עד כאן תקציר הראיון עם קושנר.

מדברים קצרים אלה ניתן ללמוד דבר אחד חשוב, שהאמריקנים עובדים על "תוכנית שלום" המבוססת על האופן שבו האמריקנים, לא בני המזרח התיכון, חושבים. לדוגמה, הנוכחות הבולטת של אמירות בעניין הכלכלי מעלה את התחושה שהאמריקנים רוצים לפתור את הסכסוך הישראלי-ערבי באמצעות כסף, עבודה, רווחה כלכלית וחיים טובים, על פי סולם החשיבות שבחברה האמריקנית.

אז איפה הבעייה? הבעייה העיקרית של עסקת המאה היא שהיא נבנתה על בסיס ההנחה שבשנת 2019 תרבות המזרח התיכון שונה מזו שבמאה שעברה, ועכשיו מוכנים עמי האזור, לא רק שליטיהם, לקבל את ישראל כיישות מדינית לגיטימית, שיש לה זכות קיום מלכתחילה כמדינה יהודית או כמדינת העם היהודי, אם רק תוותר ישראל על ירושלים, על יהודה ושומרון, על בקעת הירדן ועל ההתנחלויות.

הבעייה היא שההנחה הזו כלל איננה נכונה, וגם מדינות שעשו איתנו שלום, אינן מכירות בזכות העם היהודי למדינה משלו.

אלא שקושנר חשף את הבעייה הגדולה ביותר של "עסקת המאה" והיא הקמת מדינה פלסטינית, אשר הדמוקרטיה תהיה שם המשחק הפוליטי שלה, כי האמריקנים אינם מכירים שיטה אחרת. וכדי להיות דמוקרטי עד הסוף יוכלו תנועת הג'יהאד, חמאס והג'יהאד האסלאמי, לרוץ בבחירות הפלסטיניות, ואף לזכות במרבית מושבי הפרלמנט הפלסטיני, בדיוק כפי שקרה בבחירות שהתקיימו בינואר 2006, או באמצעות השתלטות אלימה כפי שקרה בעזה ביוני 2007. כלומר ארה"ב מנסה להקים מדינה העלולה להפוך למדינת חמאס וג'יהאד, כי אף חייל אמריקני לא יבוא לכאן כדי לשחרר את ישראל מהסיוט הג'יהאדיסטי שיצמח ביהודה ושומרון, שיהווה המשך – "תחת ממשלה אחת" כדברי קושנר – למדינת הג'יהאד שהשתלטה על עזה.

"שלום" כזה הוא מתכון לדבר אחר לחלוטין: למלחמה, כי ישראל, שלמדה לקח מר ממה שקרה בעזה, איננה יכולה לאפשר לדבר דומה להתרחש בהרי יהודה והשומרון, ונסיגה ישראלית מההרים והקמת מדינה פלסטינית תביא את צהל בחזרה אליהם כדי לחסל את מדינת הטרור הפלסטינית לפני שהיא מחסלת את ישראל.

בעבר התפרסם ש"עסקת המאה" היא מסמך ענק המתפרס על יותר ממאתיים עמודים. גם אם הדבר נכון, תוכנית זו תיכשל לחלוטין אם היא תנסה להקים מדינה פלסטינית על הרי יהודה ושומרון, שכן כל ממשלה אחראית לא תאפשר למדינה כזו לקום ולהתקיים בשל האפשרות הסבירה שהיא תהפוך לעוד חמאסטאן. אם אכן יש בתוכנית טראמפ מרכיב של הקמת מדינה פלסטינית אחת ביהודה, שומרון ועזה, הרי שאין מנוס מהקביעה המעציבה שתוכנית זו תצטרף אחר כבוד אל עשרות תוכניות שנהגו על ידי נשיאים קודמים בעלי רצון טוב, שכולן מעלות אבק על מדף התוכניות האמריקניות המעולות, הטובות והמשובחות, שבעייתן היחידה היא שהן אינן מתייחסות לתרבות הייחודית של המזרח התיכון.

התפטרות זריף

מאז שמונה מחמד ג'וואד זריף לשר החוץ האיראני הוא היה "חיה משונה" בעיני רבים מראשי השלטון באיראן. הוא למד לתואר שלישי במשפט בינלאומי בדנוור, קולורדו, והאנגלית בפיו מושלמת. סגנון לבושו מערבי, ושפת הגוף שלו מזכירה את זו האמריקנית. הוא עורר גיחוך בקרב חברי פרלמנט ופוליטיקאים איראניים רבים, כי הוא ניסה לגשר בין התרבות האיראנית המוסלמית לבין התרבות המערבית המודרנית שאיתה הוא בא במגע יומיומי.

הוא היה האדריכל האיראני של הסכם הגרעין שאובמה לחץ להגיע אליו בכל מחיר, על אפם וחמתם של חסידי הקו הקשה האיראניים, שדרשו להאיץ – לא להשעות – את המאמצים לייצור פצצת אטום, ולא להיכנע לדרישת המעצמות לחדול מייצור זה. הם גם לוחצים להמשיך בפיתוח טילים בליסטיים שיאיימו על כל אירופה, כולל על בריטניה, שצלחה מאות שנים מבודדת על גבי האי.

אלא שזריף נכשל באופן חרוץ, והפרישה האמריקנית מהסכם הגרעין השאירה אותו ללא תחמושת להילחם באמצעותה על הישגיו, ולכן הוא איבד את שאריות הלגיטימציה שלו בעיני הנשיא רוחאני.

אך הקש ששבר את גב הגמל היה העובדה שזריף לא הוזמן לקבל את פני בשאר אסד בביקורו החפוז בטהרן, שהתקיים השבוע. היעדרותו בקרב מקבלי הפנים הייתה בולטת והעלבון המכוון שהסבו לו מארגני האירוע היה גדול מדי, חשוב מדי, ופוגע מדי, ולכן הוא התפטר.

אלא שאם הממונים על זריף לא יקבלו את התפטרותו הוא יישאר במשרת השר עד שימצא מישהו שיחליף אותו.

אך זריף לא לבד, הוא לא השר הראשון המתפטר לאחרונה, שכן לפני יותר מחודש עשה זאת שר הבריאות, והסיבה היא היעדר תרופות בשל הסנקציות הבינלאומית על איראן. נראה שהתפטרות שרים איראנים נובעת גם מתחושה שימיה של כנופיית האייתוללות בשלטון מעטים, ושהמזה"ת ישתנה בקרוב באופן טוטאלי, אחרי שאיראן תקרוס פנימה ותתפרק על פי מפתח אתני, כמו שהתפרקו ברית המועצות, יוגוסלביה וצ'כוסלובקיה.

תחושת הקץ המתקרב קיימת גם בקרב ארגוני האופוזיציה האיראנים הרבים החיים בחו"ל. ארגונים אלו, לאורך ארבעים השנים האחרונות, יותר משפעלו נגד השלטון באיראן, הם פעלו זה כנגד זה והחלישו זה את זה. בחדשים האחרונים רואים התגבשויות והתקבצויות של ארגונים אלו כדי להשיג דבר אחד: סילוק משטר האייתוללות. מה יהיה אחר כך? בזה יטפלו בעתיד. כרגע עסוקים בדבר אחד, בהפלת השלטון, ולכן שמו בצד את האג'נדות הסותרות ומתמקדים במשותף, הרצון להפיל את השלטון.

מעל במה מכובדת זו אני, ובוודאי גם אתם, קוראיי היקרים, מאחלים למדוכאים הנאלצים לחיות תחת עול האייתוללות, שבמהרה יבוא יום השחרור והישועה, להם ולנו.

מרדכי קידר

* * *

יוסי אחימאיר

1. תשעים וחמש שנה ל"קיר הברזל"

מתוך דברים שנשא יוסי אחימאיר, יו"ר מכון ז'בוטינסקי, 
בכנס "מנהיגות וביטחון" על פי משנת זאב ז'בוטינסקי,
שנערך באולם אשכול פיס ברמת-גן ביום 18.2.2019

תבורך היוזמה המשותפת של מכון ז'בוטינסקי בישראל והאגודה להיסטוריה צבאית ישראלית, לערוך יום-עיון מרשים זה בנושא מנהיגות וביטחון, בהקשר למשנתו הצבאית של זאב ז'בוטינסקי. הכנס מתקיים לציון 95 שנה למאמרו המכונן של ז'בוטינסקי "על קיר הברזל". זהו אולי המוכר ביותר מבין אלפי מאמריו ואיגרותיו. באותה שנה גם נוסדה תנועת בית"ר. וכידוע, אם היה תואר שז'בוטינסקי התגאה בו יותר מכל, זה היה התואר: ראש בית"ר.

זה היה ב-1923. נרחיק עוד כמה שנים אחורנית במנהרת הזמן, אל סוף 1917. על גדת הירקון התנהלו אז, לפני מאה שנה ועוד שנה, קרבות בין שתי מעצמות-על עולמיות בזמנן. מציינת זאת אנדרטת השיש שהוצבה על מעברות הירקון הסמוכות, לציון כיבושן על-ידי חיל המשלוח הבריטי בסוף דצמבר 1917, במהלך כיבוש הארץ מידי האימפריה התורכית. וכך נחקק בעברית על עמוד השיש: "הבריגדה ה-155 עברה את הירקון במקום זה על ידי רפסודות וגשר קל וכבשה את העמדות התורכיות."

זוהי אחת מנקודות הציון החשובות בשיחרור ארץ-ישראל על-ידי בריטניה במלחמת העולם הראשונה, שיחרור או כיבוש שהעם היהודי באותו זמן תלה בו תקוות רבות באשר לעתידו בארצו. במסגרת הצבא הבריטי, בהמשך תנועתו מזרחה וצפונה, השתתפו גם שני בטליונים, גדודים עבריים, קלעי המלך ה-38 בפיקודו של קולונל ג'ון הנרי פטרסון, וה-39 בפיקודו של הקולונל אליעזר מרגולין.

הגדודים היו פרי יוזמתו והגותו של זאב ז'בוטינסקי, עוד בשנת 1915, כשהוקם גדוד נהגי הפרדות שלחם בגליפולי. כעבור שלוש שנים, ב-1918, הוא – ז'בוטינסקי – משתתף כקצין בכיבוש מעברות הירדן, באום א-שורט. על כך נסב ספרו הנודע "מגילת הגדוד". רעיון הגדודים העבריים, הקמתם ולחימתם, נועדו להראות לכל, וקודם כל לעצמנו, כי גם יהודים יודעים לשאת נשק, וכי העם היהודי יוכל בעצם השתתפותו בשיחרור הארץ לעגן את זכותו עליה ולכונן בה מחדש את עצמאותו.

זה היה ראשית הגיבוש של מישנתו הצבאית של ז'בוטינסקי. היו לכך, כידוע לכל, כמה שלבי-המשך: תל-חי וטרומפלדור, הגנת ירושלים, בית"ר, קיר הברזל, "קיבצו ברזל" של שמשון, האצ"ל. במיוחד יצויין המאמץ שעשה בארה"ב, בחודשי חייו האחרונים, להחיות את רעיון הגדודים, בדמות כינונו של צבא עברי, גם בפרוץ מלחמת העולם השנייה, שייטול חלק במאמץ המלחמתי נגד הגרמנים הנאצים ולמען קוממיותנו במולדתנו ההיסטורית.

אלא שחזונו זה של ז'בוטינסקי לא התגשם, כי בעת שהותו במחנה בית"ר בהאנטר שבמדינת ניו-יורק נפטר מהתקף לב, והוא כבן פחות מ-60. זה היה גם שמונה שנים לפני קום המדינה, שלמענה לחם ואת דמותה, התנהלותה האידיאלית בחיי היומיום שלה – שירטט בהרבה ממאמריו ונאומיו.

בעלות הברית ובראשן בריטניה הכריעו את החיה הנאצית – לא לפני שנטבחו שישה מיליונים מבני עמנו – ואז חידש האצ"ל ועימו לח"י את המאבק בשלטון המנדט הבריטי בארץ-ישראל. בימים אלה אנו מציינים גם 75 שנה להכרזת המרד של האצ"ל בפיקודו של מנחם בגין.

הפעולות הנועזות של האצ"ל – פיצוץ האגף במלון המלך דוד, פריצת כלא עכו, תליית שני הסרג'נטים כדי להפסיק תליית יהודים, ופעולות נוספות ומכאיבות – אלה היו מכות קשות, שתרמו להחלטת בריטניה לעזוב את הארץ לאנחותיה, ולהכרזת העצמאות היהודית.

חשוב להדגיש: ז'בוטינסקי המנהיג הלאומי-ליברלי, שלל מיליטאריזם-לשמו. הדף כל טענה כאילו הוא ותנועתו הרביזיוניסטית מטפחים רעיון זה לשמו. צבאיות – כן. נשק, אימונים, סדר, משמעת – בוודאי, אבל אך ורק לצורך הגשמת החזון הציוני. אך ורק כאמצעי ולא כמטרה בפני עצמה, שאותה שלל מכל וכל.

הוא נשא בתואר מצביא האצ"ל, אבל לא נלאה בו בזמן מהמאמצים המדיניים-הדיפלומטיים למען הגשמת הרעיון הציוני. 78 שנה לאחר פטירתו, 71 שנה לאחר כינון עצמאותנו, ורעיון "קיר הברזל" – פיסי ונפשי, צבאי אמוני – אקטואלי אולי אף יותר מאז נהגה לראשונה ופורסם לפני 95 שנה.

2. כך פועל מדינאי אחראי

כמה היסטוריונים ישראליים, חוקרי תקופת השואה, קיבלו זה לא כבר פניות מפולין בהצעה לשתף פעולה עם ממשלת פולין במיזם מוזיאון גטו ורשה. ההכרה שממשלת פולין מבקשת "לשפץ" את ההיסטוריה הפולנית בתקופת השואה, הביאה לסירוב מכולם – חוץ מאחד, היסטוריון מהאוניברסיטה העברית, ודניאל בלטמן שמו.

מרגע שקיבל עליו את תפקיד "ההיסטוריון הראשי" של המוזיאון הנ"ל, הוא מיטיב לספק את הסחורה עבור מעסיקיו. יש מי שאינם מתפלאים על כך – אלה הם קוראי עיתון "הארץ", שמעל דפיו מפציע ההיסטוריון הנ"ל במאמרים, שבהם הוא מרבה להשוות את התנהלות ממשלת ישראל לזו של הנאצים, ולתקוף את יד ושם (גילוי נאות: אני חבר הנהלת יד ושם).

רבות נכתב על המינוי התמוה הזה, שמטרתו במלים לא מכובסות, להכחיש את ייחוד השואה על אדמת פולין, ולשמש כלי שרת בידי השלטון להסיר מעל העם הפולני את כתם רצח יהודים בידי פולנים תחת הכיבוש הגרמנו-נאצי. בוודאי שכר נאה הוא מקבל בתמורה למתן גושפנקא אקדמית ליצירת "היסטוריה", שתואמת את המורשת הפולנית המתעדכנת, לעומת עונש כבד שיקבל מי שיעז לכתוב אחרת.

ביום שישי הוכיח בלטמן כיצד הוא מיטיב לספק את הסחורה, כשפירסם מאמר שכותרתו לא פחות ולא יותר: "הכבוד הפולני והצביעות הישראלית". האיש משתלח במ"מ שר החוץ ישראל כ"ץ, על שציטט את ראש הממשלה יצחק שמיר: "הפולנים ינקו אנטישמיות מחלב אימם" (גילוי נאות: הייתי מנהל לשכת רה"מ שמיר). 

"אמירה מחפירה" – הגדיר זאת הפרופסור-מטעם, ושואל: "האם אפשר להפריח נפיחה מגעילה בפרצופה של אומה גאה ולבקש ממנה אחר כך להתייחס אליה כאל ניחוח הדרים?..."

ייתכן שטעה השר כ"ץ בעיתוי הצהרתו-ציטוטו, אבל כלום אפשר להתעלם בכל עת מן האמת שבדברי שמיר, שנאמרו מנהמת ליבו? בספרו "סיכומו של דבר" מספר שמיר על השואה בעיר הולדתו רוז'ינוי, שבה "שלהבות קטנות של שנאה ריצדו סמוך לפני השטח והתלקחו לאש תופת עם בוא הנאצים... אימי ואחותי רבקה מצאו את מותן מידי הנאצים וסייעניהם..." גיסו הכין למשפחתו "מקום מסתור, בקתה ביער, בעזרת יערן שעבד בשירותו שנים רבות" וזה "הרג אותם ביריות בזה אחר זה... אבי, שהופרד מכל בני המשפחה, פנה בבקשת עזרה לידידיו הוותיקים, בני הכפר 'שלו', הוא האמין בהם, והם בגדו בו ורצחוהו נפש..."

אז לומר על דברי שמיר – "אמירה מחפירה"? וכי אין לה ביסוס עובדתי-אישי? וכי לא רבו המקרים הנוראיים כגורל משפחת יזרניצקי? לאילו תהומות עוד יירד הפרופסור הזה בתמורה לשקרים המחפירים שהוא מפיץ? הזהו היסטוריון? רצח יקיריו, כשהוא כבר נמצא בארץ-ישראל, לא מנע לימים מראש הממשלה שמיר, לפעול כמדינאי יהודי אחראי לקידום הקשרים בין ישראל לפולין, אבל כדבריו "לעולם לא אסלח" על טבח היהודים ומשפחתו בתוכם על אדמת פולין.

והנה שמו של יצחק שמיר עלה בימים האחרונים גם בהקשר למערכת הבחירות, ולהסכם (בלוק טכני) שנחתם עם "עוצמה יהודית", ממשיכת מורשתו של הרב מאיר כהנא. אמרת "כהנא" – ואמות הסיפים הפוליטיים זעו. ראש הממשלה נתניהו דחף לשילוב מפלגה זו ברשימה אחת עם מפלגות "הבית היהודי" ו"האיחוד הלאומי" אך ורק למטרה אחת – למנוע אובדן קולות ומהפך שלטוני.

שמיר הוזכר כמי שתמיד יצא ממליאת הכנסת בעת שהרב כהנא – שלימים נרצח בארה"ב – קם לנאום. אכן שמיר תיעב את תורת כהנא, אבל אני בספק אם היה פוסלו, אילו על חודו של קולו הבודד היה נשמר שלטון הימין, ועיקר העיקרים – היו נמנעים ויתורים טריטוריאליים בארץ-ישראל.

 מבחינה זו, ספק אם נתניהו פעל פוליטית בשונה ממה ששמיר אולי היה נוהג, תוך סתימת האף. לא מהזדהות עם הרעיונות הקיצוניים של קבוצת שוליים ימנית זו, אלא מתוך דאגה של ממש, למען המטרה החשובה יותר מכול – מניעת הקמת מדינה ערבית נוספת, פלסטינית, בתוככי המולדת ההיסטורית שלנו. ואל חשש: טרנספר לערבים לעולם לא יהיה!

"למען ארץ-ישראל מותר לשקר" – מצוטט תדירות שמיר, המנהיג הישר, שפיו וליבו היו שווים, שהיה איש אמת ואמונה. ואולי גם נתניהו אומר בסתר ליבו: "למען ארץ-ישראל, ומניעת הקמתה של מדינה פלסטינית בסמוך לכפר-סבא, ורק לשם כך, אני מוכן לבלוע את  העובדה שאיתמר בן-גביר יהיה חבר בכנסת ישראל." וכאשר הלה יישא נאום – הוא, ראש הממשלה, לא יימצא במליאה...

יוסי אחימאיר

* * *

יצחק הילמן

תסריט האימים של תוכנית טראמפ

התוכנית של טראמפ אמורה היתה להתפרסם רק אחרי הבחירות של אפריל 2019. קרתה תקלה וחלק ממנה דלף. לפי המידע שפורסם, מדובר ב"מדינה" שתהיה גם ביהודה ושומרון וגם בעזה.

מי שעומד, ככל הנראה, מאחורי התוכנית הם לאו דווקא האמריקאים אלא בעיקר בית המלוכה הסעודי שהוא שיממן בסופו של דבר את התוכנית. הסעודים הצהירו, שלא יכוננו יחסים דיפלומטיים עם ישראל לפני חתימה על הסכם שלום בין הפלסטינים לישראל. בהיעדר הסכם שלום, גם לא תיתכן ברית ישראלית סעודית נגד איראן, שגם ישראל וגם ארה"ב מעוניינות בה מאוד.

התוכנית לכאורה שקולה ומאוזנת. מדובר, ככל הנראה, בפינוי של תשעים אחוזים משטחי יהודה ושומרון. עזה כבר פונתה ואיננה בחשבון. בנוסף מדובר, ככל הנראה, בפרק פיננסי שמהווה פיתוי אדיר לשני הצדדים, ובעיקר לפלסטינים, בהנחה שהם הצד החלש בסכסוך.

מהבחינה הפיננסית, אין פרטים רשמיים, אבל למרות זאת אנסה להעריך בזהירות המתבקשת, באיזה סדרי גודל של כספים מדובר. ההערכה שלי היא שמדובר בסכומים מספיקים, שיהוו פיתוי לשני הצדדים לחתום על ההסכם. יהי קשה מאוד לדחות הצעה נדיבה מעין זו על  הסף.

מדובר, ככל הנראה, בהזדמנות היסטורית חד פעמית לקבל עשרות מיליארדי דולרים מכספי סעודיה והמפרציות, הצעה שלעולם לא תחזור על עצמה. לכן, האמריקאים כינו את התוכנית "תוכנית המאה", מפני שלהערכתי, מאז תום מלחמת העולם השנייה, לא שולמו סכומים נדיבים כאלה, בהסדר כלשהו.

ההצעה, להערכתי, תהיה בנויה משלוש קבוצות של מקבלי פיצויים: הראשונה, של פלסטינים, בין שגרים בשטחי יהודה ושומרון ובין בישראל, או כאלה שגרים במדינות השכנות לנו, ושיחזרו במסגרת ההסדר למדינה הפלסטינית, אבל לא לשטח ישראל.

השנייה, תכלול כנראה פיצוי לישראלים שעזבו את מדינות ערב והשאירו מאחוריהם רכוש רב.

השלישית,  תכלול כנראה ישראלים שייאלצו לפנות את בתיהם ביהודה ובשומרון. 

אנסה לתמחר את הפרויקט, למרות שכל הערכותיי הו לא יותר מניחוש, אבל אני מעריך שאינני רחוק מהמיספרים האמיתיים.

הקבוצה הראשונה, הפלסטינית, תקבל ככל הנראה, לפי כחמש מאות אלף משפחות, הרשומות במשרדי אונר"א, מאה אלף שקל למשפחה בממוצע, ובסך הכל  כחמישים מיליארד שקל. 

על סכום זה, יתווספו מענקי תשתית למדינה הפלסטינית, שתצטרך לסלול כבישים ותשתיות אחרות כמו בתי ספר, מסגדים ובתי חולים למהגרים החדשים. סך הכול, להערכתי הסכום יהיה  כעשרה מיליארד שקל.

הקבוצה השנייה, של כמאה אלף בתי אב יהודים, שעזבו את מדינות ערב ואיבדו שם את רכושם, תקבל להערכתי בממוצע מאתיים אלף שקל לבית אב, כלומר  כעשרים מיליארד שקל.

הקבוצה השלישית, של מתיישבים שיתפנו, שתימנה להערכתי כעשרים אלף בתי אב לכל היותר, לפי שלושה מיליון שקל לבית אב, ובסך הכול כשישים מיליארד שקל. 

על סכומים אלה יתווספו עוד כעשרים מיליארד שקל על ההשקעות הישראליות בתשתיות, שישראל השקיעה בחמישים שנים בשטחים, ושיעברו לרשות המדינה הפלסטינית. 

בסה"כ, לפי חישוב זה סך הפיצויים לשני הצדדים יסתכמו בכמאה ושישים מיליארד שקל, או כארבעים מיליארד דולר.

כל הכספים האלה יגיעו מסעודיה והמפרציות. זה יהיה המחיר של הקמת הברית הישראלית מפרצית נגד איראן. הפיצוי הטריטוריאלי שכרוך בהסדר, לא יכלול כל שטח ישראלי אחר שיעבור למדינה הפלסטינית. הפלסטינים ייאלצו בסופו של דבר לוותר על הפיצוי הטריטוריאלי שניסו להשיג בשיחות שהיו בעבר עם אולמרט וברק. ההישג הפלסטיני העיקרי כרוך בהיווצרות גבול יבשתי בינם לבין ירדן ומצרים, וכן לשליטה פלסטינית על הר הבית ומזרח ירושלים.

ההישג הישראלי בעיסקה יהיה, עצם הישארותם של מרבית היישובים במקומם. מיספר המפונים, להערכתי, לא יעבור מאה אלף מתיישבים. ההישג השני, כביכול, לישראל יהיה ההישג המדיני. מדובר כנראה בסופיות התביעות הפלסטיניות, ולהכרה של כל מדינות ערב בישראל, להוציא סוריה, לבנון עיראק ותימן הגרורות של איראן, שלעולם לא יכירו בהסדר זה, בהיותו "אמריקני" באופיו.

הליכוד לשיטתו, יתקשה מאוד לקבל הסכם כזה, אבל ממשלה שתורכב מ"כחול ולבן" והליכוד עם שותפים זוטרים, תוכל אולי להסכים להסכם כזה, כרע במיעוטו. ברור ששני הצדדים יהיו עם תחושת אי נוחות מההסכם מפני שהוא לא ימלא את ציפיותיהם המלאות. האלטרנטיבה, לפי טראמפ, תהיה המשך הסכסוך ואובדן ההזדמנות להקמת הברית המיוחלת נגד איראן.

עם זאת, הדלפת התוכנית, עלולה להשפיע גם על תוצאות הבחירות. בנוסף. אם יוגש כתב אישום נגד נתניהו עוד לפני הבחירות ואפילו רק יתחיל השימוע, ללא משפט לפי שעה, עלול הדבר להשפיע במידת מה על תוצאות הבחירות, עד כדי מעבר שלושה מנדטים ממחנה הימין למחנה השמאל-מרכז. די בתנודה אלקטורלית כזאת, כדי לייצר מצב של תיקו בין הגושים. אחרי הבחירות, בלית ברירה, עלולה לקום ממשלת אחדות לאומית, בין בראשות נתניהו ובין בראשות בני גנץ.

אם התסריט הזה יתממש, תקום מדינה פלסטינית בתמיכה אמריקאית וערבית כאחד, על כל הסיכונים הכרוכים בכך מבחינתה של ישראל, אפילו אם ייכתב בהסכם שהמדינה הפלסטינית תהיה מפורזת מנשק כבד, ספק אם ניתן יהיה לקיים זאת בטווח הארוך.

הבעייה המרכזית בעצם הקמתה של מדינה פלסטינית איננו רק בסכנה שתיהפך למדינה חמאסית, ותסכן בכך את כל גוש דן ולב המדינה, אלא בעצם הפרת המאזן הדמוגרפי, הכרוך במהלך זה. עומדים להתווסף לארץ ישראל המערבית, כמיליון מהגרים פלסטינים. בהמשך, יתווספו עליהם עוד מיליון עד שני מיליון ערבים ומוסלמים, בדיוק כמו שקרה בירדן.

למשך תקופה קצרה יחסית אמנם קיים כאן צפי של שגשוג, כתוצאה מהכספים שיוזרמו למדינה הפלסטינית, אבל זה יהיה שגשוג זמני. כמו שכספי הפיצויים לפלסטינים יגיעו, כך גם יתאיידו. מדובר בכספים שיבוזבזו בקלות. להערכתי, אחרי לא יותר מעשרים שנה, המדינה הפלסטינית תהיה העתק מדוייק של ירדן, כלומר מדינה מוכית אבטלה.

בנוסף, ספק רב אם בטווח הארוך ניתן יהיה לפרז את שטחי המדינה הפלסטינית. הרי כבר היום יש ארבעים אלף חמושים בעזה וזו רק ההתחלה. מי מסוגל בכלל לפרוק את הנשק שהצטבר בידיהם וימשיך לזרום גם בעתיד. הרי זו תופעה שקיימת גם במגזר הערבי הישראלי, שישראל עם כל עוצמתה לא השכילה למנוע.

להערכתי, אם נצא מיהודה ושומרון ותקום שם מדינה פלסטינית, היא תהפוך עד מהרה או למדינת אחים מוסלמים או למדינה ג'יהאדיסטית. בניגוד למצב בירדן, לא יהיה כאן בית מלוכה שמשליט את מרותו על המדינה ומונע את האנרכיה.

הסכנה היא שנמצא שוב במצב מלחמה מול המדינה הפלסטינית, והפעם תוך מעורבות איראנית ומדינה פלסטינית חמושה. כשישראל תאלץ לחזור ליש"ע, כבר יחיו במדינה הפלסטינית כשמונה מיליון תושבים. זהו תהליך שלצערנו הוא בלתי הפיך.

יצחק הילמן

* * *

עמוס גלבוע

איום הטילים מצפון –

האם מדינת ישראל ערוכה מולו?

ישנה גישה של בעלי מקצוע הגורסת  שהתשובה היא שלילית בהחלט! מדובר בנושא ביטחוני מהמעלה הראשונה, ומצופה שהפוליטיקאים החדשים שלנו, בעיקר הביטחוניים, יביעו בו את דעתם

הגישה הרווחת במערכות הביטחון, במכוני המחקר השונים, בתקשורת, היא שרצועת עזה היא המקום הנפיץ ביותר המועד להתלקחות, אך למעשה האזור המסוכן ביותר הוא הצפון, שרבבות הטילים והרקטות שבו (בלבנון בעיקר, אך גם בירי מסוריה ועיראק ואף איראן) מהווים איום חמור על המדינה.

בו בזמן, כך נראה לי, הוויכוח הגדול שעורר האלוף (מיל) בריק במערכת הביטחון הוא סביב כשירותה ומוכנותה של זרוע היבשה בצה"ל, ולא סביב יכולתו של צה"ל להתמודד כהלכה עם איום הטילים מצפון. מזה כמה שנים מונחלת לציבור התפיסה כי למדינת ישראל יש יכולת הגנה רב-שכבתית ליירוט הטילים והרקטות: "כיפת ברזל" (שהוכיחה עצמה למופת  מול רצועת עזה) ליירוט של טווח 40 ק"מ. "שרביט קסמים" ליירוט של טווח כ-200 ק"מ. וטילי חץ למיניהם, ופטריוט, לטווחים שבין 200 ל-2000 ק"מ.

האם זה אכן כך? האם עם ישראל יכול לשים מבטחו בחיל האוויר שלנו ובמערכת הרב-שכבתית של הטילים המיירטים שלנו, שאכן יוכלו לעמוד ולהשמיד את איום הטילים הצפוני, תוך נזקים ואבדות נסבלים למדינת ישראל?

המהנדס דן רוגל, עשרות שנים ב"רפאל" ופעמיים חתן ביטחון פרס ישראל, קובע נחרצות:  לא ולא! אסור לישון בלילה!

הרבה אנשי מקצוע מצטרפים לדעתו. שני מכלולי נימוקים הם מביאים על מנת להוכיח שמדינת ישראל לא ערוכה להתמודד עם הטילים מצפון ושאסור לנו להסתמך רק על חיל האוויר  ועל מערכות ההגנה הרב-שכבתיות של הטילים המיירטים.

המכלול הראשון נשען על עובדות שבאות ממערכת הביטחון עצמה. תמציתן: אין למדינת ישראל, ולא יהיו לה לעולם, מספיק טילים על מנת ליירט את הכמות הגדולה של הטילים  שיירו ע"י האוייב כל יום ולילה על ישראל, במטחים ובקצב מהיר. להמחשה: כל יום יירו למעלה מ-2000 טילים ורקטות  אוייב מטווחים שונים. חלק גדול מהם ייפול בשטח פתוח, אך כמה מאות מהם (בעיקר טילים מונחי ג'י פי אס) יהיה הכרח ליירט. ויירוט פירושו ירי של שני טילים ממשגרי היירוט השונים שלנו.

המכלול השני הוא הכספי, והוא מצמרר. בהערכה גסה שביום לחימה אחד אנחנו נירה כ-1400 טילים מיירטים, הרי שהמחיר שלהם (על פי סוגי המשגרים השונים מ"כיפת ברזל" ועד "חץ 3"  הוא 1.3 מיליארד דולר. דהיינו, רק 10 ימי לחימה יעלו לנו (בלי כל שאר ההוצאות של המלחמה,  כמעט 15 מיליארד דולר. סכום ממש דמיוני.

לא רק זה. אנחנו נשארים בלי טילים! צריך למלא  את מה שנורה, וגם זה עולה הון תועפות וגם לוקח זמן.  ומה יהיה אם המלחמה תימשך 20 יום או 30 יום?  נדפיס דולרים ובמעשה קסמים נייצר טילים מיירטים חדשים?

 על רקע זה באים דן רוגל ואחרים ואומרים: לא להתייאש, כי לא פסו אמונים בישראל. יש לנו תשובות טכנולוגיות ומבצעיות על מנת להתמודד בהצלחה עם האיום הטילי מצפון. איני מציג אותן כאן. איני בקיא בנושא שמעורר מחלוקת. אבל, אני חושב שמדובר בנושא שהוא אולי  החשוב ביותר לביטחון ישראל . חשוב לאין שיעור  מבעיות בתי החולים, או להבדיל "ההיפרדות" מהפלסטינים, או ניחושים על "תוכנית המאה" של האמריקאים. 

אני מצפה, בעיקר ממפלגת שלושת  הרמטכ"לים, שיציגו לקהל הבוחרים איך הם מבטיחים לו לישון בשקט בלילה מול איום הטילים הצפוני. ובלי קלישאות! – וכמובן מנתניהו.

עמוס גלבוע

* * *

אהוד: לפגישה עם פוטין במוסקבה היה צריך לנסוע ראש הממשלה המנוסה ח"כ-לעתיד בנימין גנץ ולא ראש הממשלה הכושל הנמצא בדרכו לכלא מעשיהו, בנימין נתניהו

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 27.2.19

* הגולן בכחול לבן – כבר בהיותי נער החלטתי להגשים את אמונתי הציונית בבניין ביתי בקיבוץ צעיר בגולן. ביום שחרורי מצה"ל התיישבתי באורטל וכל חיי הבוגרים קודש להתיישבות בגולן, לקיבוץ אורטל, בו אני חי כבר 35 שנים ובו הקמתי משפחה לתפארת. הייתי מראשי המאבק נגד הנסיגה בשנות ה-90, שירתתי כדובר ועד יישובי הגולן, שבתתי רעב 19 יום במסגרת המאבק. מתוך המאבק צמחה "הדרך השלישית" שהייתי בין מייסדיה וראשיה, ומאז שהתפרקה ב-99', לא הייתי חבר באף מפלגה, כי אף מפלגה לא ביטאה את השקפת עולמי. עם התפטרותו של יעלון מן הממשלה והכנסת, הצטרפתי אליו והייתי בין מייסדי תל"ם.

תל"ם היא היום חלק מ"כחול לבן" ואני נשאל כל הזמן איך אני שותף באיחוד מפלגות שחלק מחבריו אינו שותף לדעותיי. תשובתי היא, שהאיום הגדול ביותר היום על החברה הישראלית הוא המתקפה שנתניהו מוביל על מדינת החוק, הניסיון שלו להעמיד את עצמו מעל החוק ולהפוך בכך את השחיתות לנורמה לגיטימית. האיום הגדול ביותר הוא ההקצנה והקיטוב בחברה הישראלית, ממנה נבנה נתניהו באמצעות הסתה והפרד ומשול, והלגיטימציה לתועבה הכהניסטית. מול האיומים הללו יש להציב אלטרנטיבה של גוש מרכז חזק, שיעצב מחדש את המיינסטרים הציוני, הממלכתי הדמוקרטי. הגוש הזה הוא "כחול לבן".

אכן, יש בינינו מחלוקות מדיניות, אך הן בעיקר בנוגע להסדר הקבע. ולהסדר הקבע אין פרטנר ואין היתכנות בעתיד הנראה לעין. עם זאת, יש הסכמות שבוטאו בנאום ההשקה של גנץ: ירושלים המאוחדת, בקעת הירדן, גושי ההתיישבות ושלילת נסיגות חד צדדיות.

באשר לגולן – העמדה של כל מרכיבי "כחול לבן" חד משמעית: הגולן ישראלי. נקודה. לפני שנה יעלון ולפיד פרסמו מאמר משותף בעיתונות האמריקאית הקורא לארה"ב להכיר בריבונות הישראלית על הגולן. צביקה האוזר, ממנהיגי "כחול לבן", הוא ראש היחדה למען הגולן, המקדמת את ההכרה הזו. גנץ אמר דברים ברורים בנאום ההשקה שלו.

לעומת זאת, נתניהו ויתר על הגולן במו"מ שקיים עם אסד האב ובמו"מ שקיים עם אסד הבן.

כתושב הגולן וכאזרח ישראל, אני מזדהה עם "כחול לבן". "כחול ולבן, הם צבע שלי, כחול ולבן, צבעי אדמתי."

* ספין הגוש החוסם – ספין ההסתה שמוליך נתניהו נגד "כחול לבן" הוא "הגוש החוסם" שהם כביכול בונים עם המפלגות הערביות. ועיתונאים לא מחודדים מחרים מחזיקים אחריו כשהם שואלים את מרואייניהם מ"כחול לבן": "תקימו גוש חוסם עם המפלגות הערביות?"

הספין הזה התעצם בעקבות החיבור בין הציונות הדתית לתועבה הכהניסטית שהשושבין שלו היה ראש הממשלה. כל מי שמוקיע את הטומאה הזאת נענה מיד: וזה שאתם יוצרים גוש חוסם עם המפלגות הערביות, זה יותר טוב?

איזו דמגוגיה. האם גנץ דחה פגישה מדינית חשובה עם פוטין כדי להשקיע יום ולילה לחיבור בין חד"ש ואחמד טיבי, כדי להבטיח שלא יאבדו קולות ל"גוש"? האם הוא שריין מקום ברשימת "כחול לבן" לחבר במפלגה אחרת, כדי לשחד את המפלגות הללו להתאחד?

הרי הבעייה במעשיו של נתניהו, אינה בכך שכהניסטים שנבחרו לכנסת הם חלק מן "הגוש החוסם" שלו, אלא שהוא האיש שיזם עסקה פוליטית אפלה כדי להבטיח שהכהניסטים, שלא היה להם כל סיכוי לעבור את אחוז החסימה, יכנסו לכנסת. והוא בפירוש בונה עליהם כחלק מן הקואליציה (וכתומכים בחוק קרנות המזבח, המכונה בכיבוסית החוק הצרפתי, שנועד להעמיד אותו מעל החוק ולהציל אותו מן הדין).

"כחול לבן" לא תקים קואליציה עם המפלגות הערביות. אגב, ממש לא בשל היותן ערביות, אלא בשל עמדותיהן האנטי ישראליות. האדם הפסול מכל באותן מפלגות הוא דווקא יהודי המחמד שלהן עופר כסיף, תמונת הראי של איתמר בן גביר.

האם "כחול לבן" תקים איתם גוש חוסם? היא לא תקים איתם כלום. מה הם ימליצו לנשיא? מה שירצו. אם הם רוצים להמליץ על ביבי, בבקשה. אם הם רוצים להמליץ על גנץ, שימליצו על גנץ. להערכתי הם לא ימליצו על איש משניהם. מה שבטוח, הוא שהם לא יהיו חלק מהקואליציה.

אז איזו קואליציה תקים "כחול לבן" אם תיבחר? כמפלגת מרכז, היא תקים קואליציה שהיא במרכזה, ולצדה מפלגות מהשמאל הציוני ומהימין הציוני. ואולי גם הליכוד, אחרי שיחליף את מנהיגו.

* רחמים לא ידע – האם נתניהו באמת לא ידע על סרטון תעמולת הזוועה, תעמולת ההסתה וחילול זכרם של חללי צה"ל?

איני יודע. אולי הוא לא ידע.

מה שבטוח, הוא שמי שרקחו את הסרטון, היטיבו לכוון לרוח המפקד. רוח של שיסוי, הסתה, דה-קרדיטיציה, הפחדה, דמוניזציה של היריב.

רוח רעה שיש לקוות שתסולק ב-9.4.

* יריקה בפרצופם של המילואימניקים – אם תיפסל מועמדותו לכנסת של טל רוסו, יהיה זה לא רק אבסורד, אלא יריקה בפרצופם של המילואימניקים. האיש סיים שירות קבע ארוך, ונענה לקריאת צה"ל לתפקיד משמעותי במילואים. על כך הוא ראוי רק להוקרה ולבטח לא להצרת צעדיו.

אם השופט מלצר יפסול אותו, יהיה זה שפל של המשפטיזציה – פרשנות של חומרה בריבוע, דווקא במקום שבו מן הצדק ראוי להקל. היתפסות מחמירה לאותיות הקטנות, במקום שבו נדרשת גדלות נפש.

ובכלל, עצם דרישת הצינון לתקופה של שלוש שנים, היא חוק דרקוני שצריך לעבור מן העולם. אך טבעי, שאנשים שהקדישו את כל חייהם לביטחון המדינה, והגיעו לרמות ההשפעה הגבוהות ביותר, ירצו להמשיך ולהשפיע. ומן הראוי שהמערכת הפוליטית תתברך בהם, ולא תעצור אותם, רק כי פעם היה נוח למישהו לעצור מישהו, ובלי בושה נחקק חוק פרסונלי, שמנוגד לטובת הציבור.

עצם הצינון מוצדק, כדי שלא לחזור על התופעה שבה רמטכ"ל או אלוף משתחררים ולמחרת הם שרים בממשלה (עזר ויצמן, חיים בר-לב, שאול מופז), מה שפוגע באמון הציבור בצה"ל. אבל שנת צינון היא תקופה מתאימה. אני מקווה שהכנסת הבאה תתקן את החוק הלקוי.

* תכנית בלתי קבילה – לאחר היבחרו של טראמפ לנשיאות ארה"ב, סיפרו לנו שהגיע המשיח, שטראמפ עובד במועצת יש"ע ושהוא יקדם מדיניות של ארץ ישראל השלמה.

כמובן שאין שחר למשיחיות הזאת. טראמפ הוא ידיד ישראל. הוא ניהל עד כה מדיניות פרו ישראלית מובהקת, ששיאיה – ההכרה בירושלים כבירת ישראל (אך יש לזכור שנאמר בה שגבולות העיר יקבעו במו"מ), העברת השגרירות האמריקאית לירושלים וביטול הסכם הגרעין האיראני.

אולם על פי כל הסימנים, "עסקת המאה" שהוא עתיד להציג היא ברוח "מתווה קלינטון", כלומר מבוססת על חלוקת הארץ לשתי מדינות סביב קווי 4.6.67 בשינויים קלים. זאת, יש לציין, עמדת כל הממשלים האמריקאיים מאז מלחמת ששת הימים. היחיד שחרג מהן באופן משמעותי לטובה היה הנשיא בוש הבן, במסמך בוש המפורסם. אגב, לאחר ניצחונו של טראמפ, טענתי שעל ישראל לנסות להשפיע על הנשיא לחזור לעקרונות מסמך בוש.

אם אכן תוכנית טראמפ היא כזו, ישראל אינה יכולה לקבל אותה, כי היא מנוגדת לאינטרסים הלאומיים שלנו ומסכנת את ביטחון ישראל. שלום אמת – ודאי שהיא לא תביא. יש לציין, שבמו"מ על תוכנית קרי, נתניהו וציפי לבני הסכימו למתווה המדובר. מי שנשכב על הגדר כדי לסכל זאת היה שר הביטחון בוגי יעלון. סביר להניח שנתניהו נמצא בסוד התוכנית, אולי אף שותף לעיצובה. דחיית פרסום התוכנית נועדה למנוע ממנו מבוכה לפני הבחירות, ואולי היא נעשתה תמורת הבטחה של נתניהו לקבל אותה אחרי הבחירות.

דחיית התוכנית עלולה להביא למשבר וקרע עם טראמפ, שהוא אדם אימפולסיבי מאוד. לכן, יש לחפש כל דרך לומר את ה"לא" בצורות אלו או אחרות של "כן, אבל", ולנסות להעביר את הכדור למגרש הפלשתינאי. הסיכוי שהפלשתינאים יקבלו את התוכנית אפסי, אם כי גם הם עלולים לשחק את המשחק.

אולם מעבר לטקטיקה, במובן העומק של הדברים – מדובר בתוכנית שאסור לקבל.

* מחדל בהר הבית – איני אוהב את הסטטוס קוו בהר הבית, שמאז מלחמת ששת הימים הוא מוטה לטובת המוסלמים ולרעתנו, לרעת היהודים. ואף על פי כן, אני בעד שמירה עליו, כי פיצוץ בחבית אבק השריפה הזה מנוגד לאינטרס הישראלי.

אולם עלינו להקפיד שהמוסלמים לא יפרצו את הסטטוס קוו ולא יפרו את החוק. זה מה שקרה ביום שישי האחרון. המוני פורעים מוסלמים פרצו את שער הרחמים והתפללו ברחבת שער הרחמים, שלפני 15 שנה בג"ץ אסר על תפילתם בו. ומשטרת ישראל, שידעה על הכוונה הזאת שלא הוסתרה, ושהיתה במוקד ההסתה בשבועות האחרונים, עמדה מנגד ואפשרה לדבר לקרות.

זהו מחדל ביטחוני ומדיני חמור של הממשלה ושל המשטרה.

עם זאת, אם היה מדובר במקרה חד פעמי, שלא יחזור על עצמו, הנזק אינו נורא. לכן, לקראת יום שישי הקרוב, על המשטרה לערוך מעצרים המוניים בקרב פורעי החוק ובעיקר בקרב המסיתים, וביום שישי ובשבועות שאחריו בשום אופן לא לאפשר את הישנות הדבר.

* ראש בקיר – בספר משלי נאמר: "כְּכֶלֶב שָׁב עַל קֵאוֹ – כְּסִיל שׁוֹנֶה בְאִוַּלְתּוֹ." כמו כלב שנובר בקיא של עצמו ואוכל שוב אותם המאכלים המזיקים שגרמו לו להקיא, כך הטיפש חוזר שוב ושוב אל טיפשותו, ללא כל יכולת להפיק לקחים.

תמר זנדברג, ראש מרצ, פרסמה סרטון ובו דברים בנאום בחירות, בהם היא מצדדת בנסיגה מהגולן ואיכשהו קושרת את האיוולת הזאת עם... שלום.

ואח"כ הם מתפלאים שהם מגרדים את אחוז החסימה, ולא ברור מאיזה צד שלו.

* אחוות אנטישמים – רוג'ר ווטרס, מגדולי המטיפים האנטישמיים אחרי מלחמת העולם השנייה, הניח לרגע את עיסוקו האובססיבי בהפצת אנטישמיות והתפנה להירתם לעזרת ניקולאס מדורו, רודן ונצואלה. ונשאלת השאלה, האם תמיכתו במדורו היא רק בשל היותו מנהיג אנטישמי, או שיש סיבות נוספות.

* תמצית הביביזם – פרמסתי בפייסבוק רשומה נגד המטיף האנטישמי רוג'ר ווטרס, ומיד קיבלתי תגובה, שעליי לבדוק אצלי במפלגת רק לא ביבי כמה מאיתנו חושבים כמו ווטרס.

התגובה הזאת היא תמצית הביביזם, היא הביביזם המרוכז והמזוקק.

יש כאן שני מאפיינים בולטים של הביביזם. 1. חלוקת העולם לשני חלקים. האחד, אלה שסוגדים לפולחן האישיות של נתניהו, מאמינים שהוא כליל השלמות, המצפן של האמת (ולכן כל שקריו אמת, כיוון שהאל אמר אותם), המוסר (לכן השחיתות שלו היא התנהלות מופתית כי הוא עשה את הדברים) וכו', והשני – כל השאר. השאר, הם מפלגת "רק לא ביבי", כלומר הכופרים בעיקרי הדת הפגאנית של פולחן האישיות. וכולם תואמי המטיף האנטישמי ווטרס.

 2. "המדינה זה אני". נתניהו הצליח להחדיר במאמיניו את עיקר הדת המזהה את המדינה איתו, את טובתו האישית כטובת המדינה ואת ההתנגדות לו כשנאה למדינה. ולכן, ברור שמי שמבקר את נתניהו ומתנגד לו הוא שונא את מדינת ישראל, הוא אנטישמי.

ב-9.4 ניצבת בפני החברה הישראלית ההזדמנות להשתחרר מן הביביזם.

[אהוד: סלח לי אבל ההטיות המפלגתיות והפוליטיות הצדקניות במאמרים שלך, שכמובן אמשיך לפרסמם – כבר עולות לי ולקוראים רבים על העצבים].

* ביד הלשון: יפית – יפית הוא מושב של תנועת המושבים בבקעת הירדן, למרגלות סרטבה, שהוקם בידי עולים מצרפת בשנת 1979.

מה פירוש השם יפית? היישוב מנציח את זכרו של יוסי יפה (1935-1977), חבר מושב חרות, מהמנהיגים הצעירים והמבטיחים של תנועת המושבים בשנות ה-60 וה-70. סא"ל יוסי יפה היה מפקד סיירת צנחנים והשתתף כמג"ד במילואים בשחרור ירושלים במלחמת ששת הימים.

יוסי יפה היה מרכז תנועת בני המושבים – תנועת הנוער של תנועת המושבים, שאז הוגדרה כחטיבת בני המושבים בתנועת הנוער העובד והלומד. הוא היה חלק מן ההנהגה של תנועת המושבים שהובילה את תנופת ההתיישבות המושבית בגולן, בבקעת הירדן ובצפון סיני. ב-1977 חזר יוסי יפה לשירות קבע, עם הקמת עוצבת חצי האש, חטיבת הנ"ט במילואים שהוקמה כחלק מלקחי מלחמת יום הכיפורים. יפה מונה לתפקיד הסמח"ט.

הוא נהרג בתאונת אימונים, כאשר רכבו עלה על מוקש.

אורי הייטנר

* * *

אהוד: יחוקק חוק דמוקרטי בכנסת הבאה, לפיו מעֶבר למיספר הח"כים שיקבלו גנץ ולפיד, ייכנסו – עד 120 מושבים, רק עיתונאים ושדרנים שמתמחים בהשמצת נתניהו – כי רק הם דואגים לשלום המדינה ולמוסריותה וראויים להיות מנהיגיה – ובכך להצילה מאבדון.

* * *

במלאת 8 שנים למותה

של

מינה גוטרמן ז"ל

נעלה לקברה ביום שישי

8.3.19 בשעה 13:30

בבית הקברות במדרשת בן גוריון

מינה היתה בין מקימי קיבוץ עין גדי

* * *

משה כהן

חגיגת קולנוע

בשבוע האחרון זכה הקולנוע "הישראלי" בשני פרסים יוקרתיים.

אז מה אם סרט אחד מספר כמה רע לחיות בישראל, ולמה צריך לרדת מהארץ. 

אז מה אם הבמאי של הסרט השני ירד מישראל מזה שנים והסרט עוסק בנושא אמריקני מובהק.

לא ברור על מה למה הגאווה הישראלית? 

תרתי דסתרי

אחת ההאשמות השכיחות נגד נתניהו, היא – הוא "מפלג" את העם.

והנה רוצה נתניהו לאחד מפלגות (שהן "העם").

אבל אז קמה זעקה צבועה – "נאצים" עלינו רחמנא ליצלן!

מפלגה יהודית ציונית חוקית נאצים ?!

די לצביעות!

זהירות אנטישמיות

כתושבים במדינה יהודית חרדים אנו מפני האנטישמיות ברחבי העולם.

אבל אולי צריכים אנו לחרוד קודם כל מהאנטישמיות בקרבנו.

יש רב בקרבנו, בני לאו שמו, המכנה מפלגה יהודית, ציונית, חוקית – "נאצים". 

זו אנטישמיות מדאיגה מאוד, ואין פוצה פה ומצפצף. 

על כך נאמר, טול קורה מבין עיניך! 

פרובינציאליים

קם איש יליד הארץ ויורד לארה"ב. הוא נושא אישה אמריקנית ומקים משפחה אמריקנית. הוא מביים סרט בנושא הגזענות נגד שחורים בארה"ב, סרט אמריקני דובר אנגלית בביצוע שחקנים אמריקניים. והוא זוכה בפרס על הסרט הקצר הטוב.

כנראה בארה"ב לא מתרשמים די הצורך מההישג הזה, לכן מחליט האיש למנף את הישגו על ידי הכרזה שהוא "ישראלי", ושסרטו עוסק "בשואת היהודים".

זו טענה מופרכת והזויה, אך תושבי ישראל הפרובינציאליים קופצים על המציאה, נשיא המדינה יוצא מגדרו ומכריז שזו מתנה גדולה לילדינו?!

אין גבול לפרובינציאליות שלנו? מה הקשר, להעלות על נס איש שירד מהארץ והפך תושב ארה"ב?!

אפליית השחורים בארה"ב דינה כדין שואת היהודים – זה היינו הך?!

נו, באמת. 

זהירות שמאלן

משה כחלון רץ לבחירות כאיש ימין.

שימו לב, בכל זמן כהונתו הוא תמך במעוז השמאל, בית המשפט העליון, והכשיל כל ניסיון לגרש מהארץ את "מבקשי המקלט" האפריקניים, ההופכים חיי יהודים בארץ לגיהינום. 

הוא סיכל כל ניסיון של הממשלה להעביר חוק לעקיפת בית המשפט העליון, פסקת ההתגברות, וגרם נזק כבד ביותר למדינת ישראל הציונית. 

זהירות, הוא שמאלן מובהק! 

משה כהן

ירושלים

* * *

יהודה דרורי

אולי הגיע הזמן שנעשה מה שמצופה מאיתנו?!

גל האנטישמיות בעולם, שמקורו העיקרי היום הנם האימאמים במסגדים באשר הם, מניח מראש שהאיסלם יגרש את היהודים מארצותיהם, וכי אחיהם בבּלשטין ובמזרח התיכון, לא הצליחו בכך. 

מדינת ישראל בהקמתה היתה בה התרסה כלפי כל האנטישמים בעולם, לרבות העולם המוסלמי, לאמור: "לא הכנעתם אותנו, לעולם לא! – אנחנו כאן ונמשיך להיות ונהיה מגן גם ליהודים בכל מקום בעולם!"

אם אכן אנחנו מאמינים בכך, המדינה צריכה לדאוג ל"שליחי ביטחון" לאותן קהילות יהודיות בעולם, ששם פועלת האנטישמיות המתחדשת ואף לדאוג לכך שליהודים שם יהיה גם נשק בשעת הצורך, להדוף מתפרעים רצחניים באם השלטונות המקומיים מעלימים עין מהמתפרעים (כפי שזה קרה במיספר מקרים לאחרונה). אני מצפה לפעילות-נגד מצד צעירי הקהילה, אני מצפה לראות את בית התפילה של הפורעים עולה באש כנגד שריפת בית כנסת... אבל מישהו צריך לארגן זאת – הגיע הזמן שאנחנו נכנס לעובי הקורה בנושא! אין מצב יותר שיהודים ייפגעו ורק ימתינו לרחמי העולם...

יהודה דרורי 

רמה"ש

* * *

בן-ציון יהושע

עצי הזית הכרותים

יונתן גורל, 'רועדים ימים ותלויים' (שירים)

ציורים: יהודה בקון, ירושלים תשע"ז, בהוצאת צור-אות, 185 עמ'.

המשורר יונתן גורל זיכה אותנו בספר שיריו החמישי "מרחק וגעגוע". בין ספר אחד למשנהו חולפות שנים ארוכות, בבחינת 'הרות גורל'. לא שהמעיין של יונתן גורל יבש חלילה. יונתן גורל מפרסם כל השנים משיריו באכסניות ספרותיות שונות, אך נמנע מלכנס את פירות רוחו. "רועדים ימים ותלויים" הוא ספר עשיר בתוכנו והדור בעיצובו וכולל בתוכו מבחר משיריו האחרונים.

למה העצבות והיגון המלווים את השירה הלירית הנפלאה הזאת? האם  המיתרים הרגישים של יונתן גורל משדרים לו את המתחולל סביבנו? האם אלה  מסקנות 'איוביות' על חיינו? האם השירה הזאת היא ביטוי לציפיות אישיות שלא התממשו? האם זו סוגה ספרותית החוצבת את מנגינותיה ממעמקי היגון?

לי נדמה שזאת תפילת מעמקים של יונתן גורל, תפילה מלאה אמונה של משורר חילוני, המתלבט ומתמודד עם שאלות עמוקות של אמונה, בדידות וכמיהה לקשר אנושי. האם זאת ירושלים של מעמקי הנפש, המכתיבה ליונתן גורל המשורר בן ירושלים?

רק משורר  כמו יונתן גורל, שצמח מתוך ההוויה הירושלמית ולו שורשים של חמישה דורות – כמעט מאתיים שנות חיים בירושלים – רשאי ויכול לבוא חשבון עם ירושלים. משפחתו הגורג'ית עלתה מגיאורגיה והמשורר נושא את שמו של סבו, שהיה נשיא העדה הגורג'ית בירושלים עד שנת מותו (1932). ירושלים מככבת בספרי השירה שלו "משירי התקווה הטובה", "עלים רוטטים בצל", "קינת ירושלים האחרת", "פתאום נפתח צוהר", "מרחק וגעגוע" ועכשיו "רועדים ימים ותלויים".

בספרו האחרון אחד-עשר מדורים. במדור 'ירושלים' הוא מביא שיר על עצי זית כרותים לעומת עצי זית שאין נוגעים בהם לרעה:

עצי הזית של שכני הערבי

נטועים אל מרחוק

באדמת הטרסות המאדימה

ובצִלָּם, בִּקְצוֹתָם, בית קברות זעיר

מֻנָּח לְמַשְׁכֵּבָה

בדממה מוריקה

ואילו אני

אבותַי ואבות אבותַי

לְמַעֲצֵבָה

בהר הזיתים הכרותים...

נשיא המדינה ראובן ריבלין, שהתרשם מהשיר, כתב ליונתן גורל וציין את היותם הוא  והמשורר בנים למשפחות החיות בירושלים ברציפות מאז המאה ה-19.

שבתי וקראתי בספרי השירה של יונתן גורל ומצאתי בספריו הקודמים הרבה תקווה. הם אופטימיים בבחינת שיר השירים ומשלי. "מרחק וגעגוע" ו"רועדים ימים ותלויים" הם לפי התרשמותי בבחינת "קהלת", שירים של חשבון נפש, של סיכום ביניים, "כי מה הווה לאדם בכל עמלו וברעיון לבו שהוא עמל תחת השמש?" – בחינת מוסיף דעת מוסיף מכאוב. 

בראשית דרכו הספרותית היה יונתן גורל (יליד 1935) במרכז העשייה הספרותית. חבריו והשווים לו היו מן הסופרים והמשוררים הנחשבים ביותר שהתאגדו בשעתו מסביב לכתב העת 'אוגדן'. כמה סופרים ומשוררים יכולים להשתוות ליונתן גורל שהצליח להעמיד דורות על גבי דורות של אלפי תלמידים, שלא רק שתו מן המעיין הבלתי נלאה שלו אלא גם הפכו למעריציו? יונתן גורל עשה זאת כמורה בתיכון וכמרצה באוניברסיטה, וכן בספרי הלימוד שכתב בהוראת הספרות (סופוקלס, בובר ושלונסקי). יונתן גורל יודע לחבב על תלמידיו גם את התנ"ך, למצוא בו יסודות פיוטיים מעבר למסריו הדתיים. בקיאותו בתנ"ך ובספרות העברית הם שם דבר.

למקרא שירתו של יונתן גורל ניכר בין השורות עושר תרבותי של משורר הבקי בנבכי אמנות הפיוט. הארמזים הספרותיים מובילים אותנו לאילנות גדולים שבהם נתלה יונתן גורל – שירת ימי הביניים מצד אחד והשירה העברית המודרנית לדורותיה מצד שני. בין הנושאים עומדת ירושלים, הבית ונופיו, המצוקה היומיומית, החוויה הדתית, יחסי אנוש ואהבה. השירים מלאי רגש ותבונה המדברים מלב המשורר אל האדם באשר הוא. זו שירה לירית המצטיינת בסימבוליות ומטפוריות באמירה קצרה וקולעת ובסגנון עשיר המשלב את שפת המקורות עם העברית של ימינו.

השער השביעי 'בעקבות המקרא' הוא מן היפים בספר: "כשאתה נוסע למדבר / עננה קטנה תְּלַוֶּךָ / עיניים לגשם / חוזרות מאפילות / וחרולים נדבקים מנעליך / סלעי מדבר חוֹלְלִים / מחֻדָּדִים כלפי שמיים / ושמיים אדישים לַעֲיֵפָה" (עמ' 121).

 האם בין השורות מסתתרת הגר הנושאת את בנה ישמעאל? כך צצים ועולים באותו מדור 'יוסף בעל כותונת הפסים', מעמד הר סיני והציוויים המתלווים אליו ויונה הנביא הבורח משליחותו. המשורר משווה את בריחתו של יונה עם נתיב הבריחה שלו עצמו. 'מעבר לנהר' (129) שלו – מתכתב עם 'על נהרות בבל' (תהלים קל"ז):

מעבר לנהר

ערבות בוכיות

דמעותיהן שברירי אורה.

חופת שמיים נוהרת

נועצת נרות נשמה

שמש מדליקה.

עמקי מים חיים

שרים 'שם ישבנו'

בזכרנו את מה שהיינו

ואת מה שנהיינו

הכאב והזעקה מוצפנים בתוך שתיקה מדומה. הרבה צניעות יש בכתיבתו של יונתן גורל ודווקא זאת נוגעת בנימי הנפש ומפעימות את הלב. בשירתו יסודות נבואיים, תוך שהוא משלב בשירתו דפוסים מודרניים וקלאסיים, המייחדים את שירתו לעומת השירה העכשווית.

את עמדתו הפסימית כלפי החיים הוא מביע במדור קשה במיוחד 'תלאות החיים', בשיר רקוויאם נשמעת זעקתו על חייו האבודים:

לצעקתי ענה הד

מרוסק מקוטע

כמו תפילה

שלא נשמעה

שוררה

רקוויאם

להיה היה.

הזִקנה היא סוף הדרך לאחר אובדן הילדות, הנעורים והעלומים. הזִקְנה על מכאוביה גובלת בייאוש ובגעגוע למה שהיה ואבד.

הרבה רגש משוקע בשירתו של יונתן גורל המעוצבת במכחול עדין. האם חלק מן הדכדוך ב"רועדים ימים ותלויים" אינו בשל היותו משורר שנשכח מלב? ספר זה כמו גם ספריו הקודמים, (שזיכו אותו בפרסים), קובעים ליונתן גורל מקום של כבוד בשירה הישראלית.

בן-ציון יהושע 

* * *

משה גרנות

שום ספר לא השפיע עליי כמו התנ"ך,

ושום ספר לא גרם לי לאנטגוניזם כמוהו

חלק שלישי ואחרון

במקרא שלנו (הספר הראשון בהיסטוריה של הדתות שמצהיר על קיומו של אל אחד בלתי נראה) מצויות שלוש בדיות יסודיות שהפכו לדוגמות, ואשר קבעו את גורלנו של עמנו לשבט לאורך מאות ואלפי שנים:

בדייה ראשונה – שיש אנשים אשר רשאים לצטט את אלוהים ולומר בשמו "אנוכי ה' אלוהיך" ו"כה אמר ה'." שום ספר שקדם למקרא לא אמר אמירה דומה. השכנוע של המאמין שבתנ"ך מצוטט למילותיו ולאותיותיו, דבר האל – גורם לכך שלא ניתן לערער אפילו על הדברים האבסורדיים ביותר שבאמירות "האלוהיות" – לכל היותר ניתן לפרש ולרכך. כללי המוסר וחוקי המדינה הם טפלים לחלוטין לדבר האל המצוטט מפיו ממש. מכאן שחובה לרצוח בני אמונה אחרת, לשדוד אותם, להשמיד ולאבד כל מי שמסומן על ידי דבר האל. על-כן, הדמוקרטיה, שהיא הדרך היחידה בה אנשים בני אמונות שונות ומעמדות שונים יכולים לדור יחד בכפיפה אחת – נחשבת בעיניהם למוקצה מחמת מיאוס.

בדייה שנייה – שיש השגחה פרטית ולאומית מוכחת, וכל אחד מקבל שכר או עונש על פי מעשיו. הטענה חסרת השחר הזאת מצויה בעשרות מקומות במקרא, אך ניסח אותה באופן ברור במיוחד ירמיהו: "אני ה' חוקר לב, בוחן כליות ולתת לאיש כדרכיו כפרי מעלליו." (י"ז 10). הרי לא יכול להיות היגד יותר מופרך מזה: וכי מיליון וחצי ילדים שנרצחו בשואה קיבלו "כפרי מעלליהם"? האם מאות האלפים שנהרגו בפצצת האטום בהירושימה ונגסקי – כולם היו חטאים? האם מאות אלפים שנספו בצונאמי וברעידות אדמה – קיבלו עונש על פשעיהם? וסתם בן אדם שעובר במעבר חצייה, ונהג שיכור דורס אותו – על מה הוא נענש?

קראתי ושמעתי בעניין הזה טענות מסמרות שיער – שהיהודים נרצחו על-ידי הנאצים כי דיברו בשעת התפילה בבית הכנסת, כי התבוללו, כי "עלו בחומה" והיו לציונים. יש הטוענים שהקדוש ברוך הוא עשה עם יהודים אלה חסד, שכן הם לקו בעולם הזה – במקום ללקות בצורה הרבה יותר גרועה בעולם הבא. מסתבר שאין גבול לאבסורדים אליהם מובילה החשיבה הדתית.

בדייה שלישית – שעם ישראל הוא עם נבחר מכל העמים: "ועתה אם שמוע תשמעו בקולי, ושמרתם את בריתי, והייתם סגולה מכל העמים, כי לי כל הארץ." (שמות י"ט 5), ובגרסה משופרת: "רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה, על-כן אפקוד עליכם את כל עוונותיכם." (עמוס ג' 2). כיוון שאין סיכוי לקיים את כל החוקים הדרקוניים שבתורה – הבטחת הנבחרות נותרת במצב של אי-הגשמה נצחית, אבל עובדה זאת איננה מפחיתה מ"גאוות היחידה", זאת המביטה בזלזול אל "עם החמור" – במקרה הטוב, ובמקרה הרע – היא נדרשת להשמיד עמים שהאל ברא מראש כדי שיושמדו מאיש ועד אישה, מזקן ועד יונק (דברים כ' 16-18).

במסגרת "הנבחרוּת" הזאת מקבלים בני ישראל אישור, ואף פקודה לעולל זוועות: הרפורמה של יאשיהו מתוארת כוונדליזם מבהיל, שבמסגרתו אף הקריבו קורבן אדם (מלכים ב' כ"ג 20, וראו את כל הפרק);  עזרא, המנהיג הדתי של העם בימי שיבת ציון, דורש מהמאמינים לגרש את הנשים הנוכריות, ואלה נענים ומכתימים את קורות עם ישראל באחת העוולות הנוראות ביותר – והכול בשמה של "הנבחרות" (עזרא ט'-י'). כל מי שמביט אל קורות העמים, מבחין אילו זוועות המיטו העמים "הנבחרים" על העולם, והעובדה שאחרי חתימת התנ"ך כמעט שלא הידרדרנו לכך, נעוצה בזה שרוב התקופה לא זכינו בה לעצמאות. לא ניתן לחיות במשפחת העמים אם מצהירים על "נבחרות", אפילו תהיה זאת בנוסח של עמוס הנביא. וגם נראה לי שאין זכות לאנשי הדת להתפאר במספר הרב של הגאונים היהודיים בעולם, כי הם לא התבלטו בזכות התורה, שהרי, כידוע, רובם ככולם היו יהודים מתבוללים.

שלוש הבדיות האלו, שהפכו לדוגמות בדת ישראל, הפכו את עמנו לעם סהרורי שאיננו מבחין בין עובדות למשאלת נפש. תעודות היסטוריות לא מעניינות את החרדים, המדע הוא כמעט מוקצה, התקשורת החופשית היא אוייב. הדת מתנגדת לכל קידמה, והמביט ללא פניות בארצות הנשלטות על ידי ממסד דתי – ימצא שם נחשלות ועוני מבהילים, משפט ברברי, והיעדר מינימלי של חופש הפרט.

בפועל ממש הרי לא ניתן לקיים את מצוות התורה בלי עבדים נוכרים, בלי גויים של שבת, או למצער יהודים חילוניים "מקולקלים", אשר ישמשו כ"חמור" לקראת ביאת המשיח. יהודים אינם יכולים להפעיל טורבינות כוח בשבת, להטיס מטוסים בשבת, להשגיח על חוק השבת – לכל אלה אנו זקוקים לגוי. את הירקות והפירות בשנת שמיטה צריך לקנות מגוי, ואלה המקילים מבין אחינו הדתיים – מוכנים שגוי יקנה את כל יבול הארץ באופן פיקטיבי, כפי שהוא אמור לקנות גם את החמץ בפסח. ולא רק זאת, מאות אלפי אנשים (יהודים וגויים, כוהנים וגרושות) אינם יכולים להינשא במדינת ישראל, כי הנישואין נתונים לחסדם של המוסדות הדתיים. אין עוד מדינה נאורה בעולם שזוג פנויים לא יכולים להינשא בגלל איסורים דתיים. מסתבר שהדתיים, ובעיקר החרדים, אינם רואים כאן שום תקלה, ואם היינו נשמעים לעצותיהם – היינו מגרשים את כל הנוכרים מהארץ, כמו בימי עזרא ונחמיה.

המחנה הדתי, המרבה לדבר גבוהה גבוהה על אהבת ישראל, הוא למעשה המחנה הכי מפולג במדינה – אלה שונאים את אלה, מחרימים זה את זה, מפרסמים זה על זה כתבי שטנה. הדתיים הלאומיים מושמצים על ידי החרדים שאינם מכירים במדינה; הפוסחים על שתי הסעיפים, שאינם מכירים במדינה, אך מוכנים לעשות לה טובה וליהנות מכספיה ושירותיה – אלה מושמצים על ידי שני המחנות. אחר כך יש ליטאים ויש חסידים, ובתוך הליטאים יש אנשי החזון אי"ש ואנשי בריסק, ובתוך החסידות יש חלוקה בין חסידי פולין לחסידי גליציה, הונגריה ורומניה – ולא ניתן למנות את כל החצרות, ורק לשם הטעימה אזכיר את ויז'ניץ וגור ורוז'ין, תולדות אהרן וברסלב ולובביץ' וסאטמר וספינקא ובבא ברוך ו"הרנטן". אחד מעליל על השני ומלשין על השני בפני הרשות כאן ובחו"ל, ולעיתים מתחוללות קטטות המוניות – הכול לשם שמיים – הכול כדי לקיים את הפסוק "היבדלו מתוך העדה הזאת!" (במדבר ט"ז 21). ועיקר שכחתי – מרוב אהבת ישראל, מופרדים במגזר הדתי תלמידים אשכנזיים מתלמידים ספרדיים.

אחינו הדתיים מתהדרים תמיד בייחודה של המשפחה היהודית שהגויים בעצמם מוקירים אותה ורואים בה דוגמה ומופת. אלא ש"פנינה חברתית" זאת נגזרת מעבדותה מרצון של האישה העברייה. על פי התורה, האישה היא רכושו של הגבר, כמו העבד, השור והחמור (שמות כ' 14; אגב בשום תעודה מקראית אין רמז שאי פעם בעתיד תיפסק החרפה הזאת שאדם קונה אדם ועושה בו כרצונו). המקרא  מחייב טקס משפיל ומבהיל כלפי אישה הנחשדת (בלי ראיות!!!) בניאוף. ארוסה שלא נמצאו לה בתולים – סוקלים אותה, אישה אלמנה שהרה מבלי להינשא מחדש – שורפים אותה.

חז"ל תיקנו רבות מהעוולות האלו וצמצמו מאוד את העונשים הדרקוניים, אך עשו לאישה עוול נורא מבחינה אינטלקטואלית –אסרו על הנשים לעסוק בתורה – רבי אליעזר קבע במסכת סוטה שהמלמד את בתו תורה, מלמדה תיפלות – יישרפו דברי תורה, ואל יימסרו לנשים! ההלכה נקבעה כרבי אליעזר, והרמב"ם ושאר גדולי התורה (עד היום!) קיבלו את הדין הזה כהלכה למשה מסיני.

במסכת שבת דף קנ"ב ע"א כתוב הפסוק הנורא הבא: "...אישה – חמת מלא צואה, ופיה מלא דם, והכול רצין אחריה..." – האישה, כמו קטין שוטה, אינה יכולה לשמש עדה, בוודאי שאין להעלות על הדעת שתהיה רב, ומקומה בבית האלוהים מאחורי פרגוד, ובצד האחורי של אוטובוסי המהדרין. והרי יש סימוכין בתורה שבכתב – "ואל אישך תשוקתך, והוא ימשול בך" (בראשית ג' 16). עוול נורא שנקבע לדורות!

במאות השנים האחרונות הוסיפו על האישה גזירות שונות כדי לדכא אותה עד עפר: הנדוניה היתה מוטלת על הורי הכלה, וכן כלכלת הזוג הצעיר בשנות הנישואין הראשונות. עד שהזוג עמד ברשות עצמו, האישה (למעשה, עדיין נערה!) היתה כבר מטופלת בשניים שלושה ילדים, ואז כל עול הפרנסה נפל עליה, שכן הבעל יועד ללמוד תורה. בזכות עמלה זה אמורה האישה לזכות לשבת בגן עדן להדום רגליו של בעלה...

לא לחינם מתפלל המאמין כל בוקר "ברוך... שלא עשני אישה," "שלא עשני עבד," "שלא עשני נוכרי" – הכול בנשימה אחת – כי האישה בחברה הדתית היתה במשך דורות, והינה עד היום, עשוקה ומנוצלת בצורה אכזרית. עד היום בחברה החרדית האישה מטפלת בילדים ומפרנסת את הבעל שלומד ב"כולל". הגברים, שאינם משרתים בצבא, "נהרגים באוהלה של תורה," שלימודם ותפילותיהם, כביכול, מגינים עלינו יותר מכל צה"ל (ראינו איך הלימוד והתפילות עזרו במלחמת העולם השנייה!) חיים על חשבון החברה (קצבאות של המדינה, תרומות ונדבות) ועל חשבון האישה, שאמורה להיות "סופרוומן" כדי לשרוד את הגורל שיועד לה.

עבור העומד מן הצד כמוני, החיים האלה של אחינו הדתיים יכולים למלא את הלב כעס, אבל לא תשוקה לחוות את אותה חוויה דתית במחיר של חוסר מוסריות מופלגת.

גם המגזר הדתי לאומי איננו מעורר אהדה גדולה באובססיביות המשיחית שלו שעל מזבחה הם מוכנים לדרוס ברגל גסה את חוקי המדינה ואת שליחיה.

נציגיה הנפלאים של "תורה עם דרך ארץ" בדמותם של ד"ר יוסף בורג ז"ל והרב מלכיאור יבל"א הולכים ומתמעטים, וכבר שנים שלא הצליחו לתת לדעותיהם ביטוי פוליטי. משני צידיהם חוגגת הקיצוניות – שהיא כולה תוצאתה הבלתי ברוכה של החוויה הדתית.

דרך ארוכה עברתי מאותו גילוי מדהים של אחי – והכמיהה לאל חי, שפיעמה בי במשך שנים, הלכה והתפוגגה לנוכח קריאה מפוכחת של הכתובים, ולנוכח העובדות שטפחו על פניי, ואשר רק את חלקן הזכרתי בדבריי כאן.

משה גרנות

סוף

* * *

ד"ר יעקב זמיר

קרוקודיל דאנדי

10.2.2019. היום נכחתי בישיבת הבוקר של מחלקת נשים בביה"ח קפלן, משם יצאתי לגימלאות. נעים לי להיות נוכח בישיבות המחלקה ולשמוע את הדיונים וההרצאות בנושא המקצוע שבו עסקתי עשרות שנים.

הוזמנו לישיבה הזו כמה עובדות סוציאליות ופסיכיאטר. רופאה מתמחה ומוכשרת מהמחלקה הציגה מקרה של אישה צעירה בתחילת הריונה הראשון, שפנתה לבית החולים לבקש שיסולק ההיריון ממנה בגלל לחצים נפשיים ובעיות משפחתיות שהציקו לה וערערו אותה. בעיקר בגלל התערבותן של בנות משפחתו של בעלה בחיי הזוגיות הטרייה שלה, תסריט ידוע מקדמת דנא. הצוות הרפואי, בתשומת לב רבה וברגישות, דאג לה מבחינה נפשית  בסיוע העובדת הסוציאלית וההיריון אכן המשיך עד לידה מוצלחת.

נזכור שבימינו, עקב התפתותה המהירה של הרפואה עם כל האמצעים הטכנולוגיים המתוחכמים והמחשוב המואץ (והרצחני לעתים), נשכח הפציינט עם בעיותיו הנפשיות ותשומת הלב התרכזה בממצאים הקרים של תוצאות בדיקות המעבדה והמכשירים השונים.

הרופא המשפחתי שהוא האבא של בריאותו של הפציינט, ממהר לסיים את המפגש עימו בגלל עומס העבודה, והפונה יוצא ממנו מאוכזב כי לא שמעו אותו דיו ולא הספיק לפרוק את מה שמציק לו.

בקורס של הרפואה הסינית (2 שנים) סיפרו לנו שבמרפאה גדולה אחת, בעת שיצא הצוות הרפואי להפסקת תה, פתאום בא ישו למרפאה ונכנס הישר לחדרו של אחד הרופאים. אחרי כמה דקות הוא יצא לחדר ההמתנה לבוש חלוק לבן וקרא "בבקשה מי בתור?"

נכנס אליו לחדר איש ישוב בכיסא גלגלים.

"מה הבעייה?" שואל ישו.

"באתי לביקורת, אני  משותק כבר תשע שנים ומרותק לכיסא, לאחרונה הופיעו אצלי כאבי  גב."

מסתכל עליו ישו ואומר "קום ולך!"

"דוקטור סליחה אני משותק מזה שנים ורגליי לא נושאות אותי..."

"קום ולך!" אומר שוב ישו.

האיש קם על רגליו ויצא מהלך מן החדר. אחד הממתינים שאל אותו: "נו, איך הרופא החדש?" –  והוא עונה: "אני יודע? הוא אפילו לא שם עליי סטאטוסקופ!"

המסר  של הסיפור ברור.

לפני מיספר שנים הוצג בארץ סרט חמוד "קרוקודיל דאנדי". מדענית אמריקאית נסעה לאוסטרליה למחקר כלשהו, ואגב שהותה שם הכירה איש מקומי, חקלאי, מין קאובוי מחוספס שנשא את השם הזה. בחזרה לארצה היא הזמינה אותו להתארח אצלה בארה"ב. בין היתר הוא  נלווה אליה למסיבת קוקטייל, שם היו הרבה מי ומי. היא מציגה בפניו את האישים: זה דוקטור וינסטון מרצה לפילוסופיה באוניברסיטה וזה מיסטר רוברטס כלכלן בכיר במשרד האוצר וזה מיסטר ברודוויי פסיכולוג ידוע.

"מה זה פסיכולוג?" שואל דאנדי .

"זה איש שהולכים אליו כאשר למישהו יש בעיות כדי שיעזור לו להתגבר עליהן. מה, אצלכם אין כזה?"

"לא, אצלנו אם יש למישהו בעייה, הוא הולך לגולדסמית בעל המכולת בכפר, מספר לו את הבעייה, והכול מסתדר!"

ובמקומותינו אין יותר חנויות מכולת כך שאין באוזני מי לשפוך את הצרות. קיימים רק סופרמרקטים, אבל הקופאיות שם עסוקות מאוד, בעיקר כדי לברר באיזה מועדון חבר הלקוח  שבא לקנות לחמנייה כדי לזכות אותו בהנחה משמחת לבב אנוש, והן לא פנויות לשיחות סעד כאלה. כך נולד הצורך בפסיכולוגים ובעובדות סוציאליות (אלה האחרונות עבודתן יעילה יותר והן גם לא לוקחות כסף... כמו שאמרה נכדתי בת החמש לאימהּ: "כל פעם שסבא יעקב בא אלינו הוא עושה כל מיני תיקונים אבל לא לוקח כסף"). וככל שהמכולות מתמעטות והולכות כן הולך וגדל מיספרן של הפסיכולוגיות והעובדות הסוציאליות כדי לעזור לבני אנוש. הממשלה אמנם לא סופרת אותן כך שהן חופשיות לשבות מתי שהן רוצות וזה לא יזיז לאיש.

מעשה שחבר נכנס לעשות קניות בהום סנטר ודווקא שם הוא כן מצא  קופאית פנויה אבל היא לא ידעה עברית. הלך לברר אצל המנהל. זה יעץ לו ללכת  למחלקת החשמל, שם יש הרבה מנורות (לאמפות), שיתפוס אחת מהן וידבר איתה כמה שהוא רוצה, שנאמר בלשון היידיש "רעד מיט די לאמפ" כלומר דבר עם המנורה, היא הלאמפה. היא לא תענה לך כלום,  לא תיתן לך עצות מוכנות ולא תעצבן אותך, כך שמובטח לך שתלך ממנה שקט ונינוח. והכול על חשבון הבית, שעל כן קראנו לעסק שלנו "הום".

בברכה

ד"ר יעקב זמיר

* * *

תקוה וינשטוק

האח של בן גוריון והאחות של גולדה

1. מיכל גרין – אחיו של בן גוריון.

הופיע ב"מעריב" ב-1952

"לו היה אחי אחר, הייתי כיום בעל העסק הגדול ביותר," אומר מיכְל (כ' שוואית) גרין, בעל הקיוסק בשדרות נורדאו פינת בן יהודה, ומוזג לעצמו כוס גזוז. "אבל אחי אינו למשפחה, רק למדינה. מעולם לא לבית... איני מבקש פרוטקציה מנשמה נקייה כמוהו ודוד'ל גם לא ייתן לי פרוטקציה..."

דוד'ל, אחיו של מר גרין, הוא דוד בן גוריון, ראש הממשלה בכבודו ובעצמו.

ר' מיכל גרין, כבן שבעים (נולד 1882) הינו אחיו הגדול של דד בן גוריון, קשיש ממנו בארבע שנים. במשפחה היו שלושה אחים (שני הבנים הבכורים כבר נפטרו) ושתי אחיות. דוד היה הילד הרביעי.

"דוד היה גאון כבר בילדותו. פעם, כשחלה אבא, הביא אליו את הרופא הפרופסור. אמר הרופא: 'מימי עוד לא ראיתי שכל כזה.' גם האח השלישי היה למדן עם ראש גאוני. אבא היה חסיד ראשון של הרצל בעיירה..."

בפלונסק, עיירת מולדתו, עסק מיכל גרין במסחר ספרים והיה סוכן של "דרך", מפעל להפצת עיתונים. ב-1934, כשעלה היטלר לשלטון, עלה מיכל ל"פלסטינה" והקים את הקיוסק בנורדאו. זו לא היתה שום פרוטקציה. יעיד על כך מיקומו של הקיוסק. רחוב נורדאו היה חול ובקושי עברה נפש חיה במקום.

שבע שנים לא פדה גרין, לדבריו, אף פרוטה וחי על הכסף שהביא מחו"ל. בן גוריון לא עזר כלום. מה יכול היה לעזור? אפילו לא בעצה. במסחר אינו מבין. לו היה סוחר זה היה עוזר... רק כשהתרחבה העיר והסמינר הסמוך נפתח, עלה גרין  על הרגליים. אך כעת חזרו הימים הרעים. צנע. אין מה למכור מלבד גזוז ועיתונים...

"אני בדרך כלל איני מתלונן וכי באמת רע? כולם נוסעים בטקסים והסינמס (בתי קולנוע) מלאים ולוקסוס כזה לא ראיתי בפלונסק... האוכל?הרי הקיבה אינה עשויה זהב... העיקר ששבעים ונראים טוב. והרי המדינה היא רק ילד בן ארבע וכעת משבר עולמי. בימי האנגלים היו אוכלים ברווזים אבל  כיום הנשימה חופשית, אנו בעלי הבית. עצמאים. זה העיקר..."

בפולין פעל מיכל למען הקרן הקיימת וקרן היסוד. נידב להם כספים. "כשהבטחתי משהו האמינו אפילן בלי ועקסלאך (שטרות). הייתי מה שצריך להיות-ציוני כללי, גרינבוימיסט." (יצחק גרינבוים היה ציר לסיים – בית הנבחרים הפולני, ולימים שר בישראל).

פעם, כשמיכל היה מעסקני הרשימה היהודית לסיים שהתארגנה בעיירה, כמעט ונשלל ממנו רישיון החנות בטענה שהוא "נגד הממשלה". "אבל לא הייתי נגד הממשלה, הייתי רק בעד היהודים... בישראל נגמר ה'ציוניזם'.

"יותר  מכל אהובים עליי האנשים שסללו כבישים במו ידיהם, מתוך דוחק ועוני. ברל היה מלאך ועבד במסירות הנפש ושאר המפלגות – משהו חסר להן."

  אך מיכל אינו מאשים את שאר המפלגות. חלילה. העיקר שהארץ תיבנה ותתפתח, היינו הך איזה מפלגה תעשה זאת. הוא קורא את כל "הפרעסע"(העיתונות) – "דבר", "הארץ" אפילו טריפה פסול "הבוקר". חבל רק שהמפלגות רבות מדי. "כיש פרחים רבים בגן זה יפה לעין, אך הרבה מפלגות אינן  עושות אפקט יפה."

אחיו של ראש הממשלה חושב את עצמו לאיש פשוט. בפולין היה "יחסן. בעל בית, נדבן. פה הנני ככל היהודים. די שניצלתי מהיטלר ויש לי פרנסה. אינני חפץ להתכבד בכבוד אחי. מעולם לא אמרתי 'בן גוריון הוא האח שלי, מגיע לי.' אני ניצב בתור כמו כולם. ואם מעריכים אותי הרי זה כיון שגם אני נשמה טהורה וכשרה כמוהו."

מיכל מרוצה מאד מחייו. לא יתחלף עם ראש הממשלה בשום פנים. הוא גר בבית משותף בשדרות נורדאו סמוך לאחיו. אשתו ברוריה (אשתו הראשונה נפטרה), לשעבר עסקנית הג'וינט במחנות העקורים בגרמניה, שעלתה לארץ רק לפני שנים מיספר, גאה מאוד בבעלה ומשגיחה עליו מאוד. "תחילה היססתי אם להתחתן אתו," מספרת הרעייה." לבל יגידו כי חשקתי בתואר 'גיסתו של ראש הממשלה.' אבל לא ראיתי עוד אדם כמיכל והנני מאחלת לכל בנות ישראל בעל שכזה..."

ב.ג. מבקר לעיתים, בשבתות, בבית אחיו הבכור. בחנוכה האחרון סעד אצלו. כשנולד בן לעמוס בן גוריון היה מיכל "הקוורטר" ("הסנדק). לקח את התינוק מברל לוקר (יו"ר הסוכנות היהודית וח"כ ממפא"י) ומסרו לשרגאי (ראש עיריית ירושלים וממייסדי "הפועל המזרחי"). כשנישאה בתו של מיכל, שימש ראש הממשלה האונטרפירר (השושבין).

 הקיוסק קיים עדיין בפינת נורדאו בן יהודה .

2. שיינה קורנגולד, האחות של גולדה מאיר

הופיע ב" מעריב" ב-1950

 שיינה קורנגולד בת השבעים היתה מוכנה לדבר איתי על הכול, בעיקר על עצמה, אבל אף מילה על אחותה, גולדה מאיר.

בראיון שנתנה לי סיפרה מרת שיינה קורנגולד במפורט על עבודתה הארוכה בשטח משקי הבית בישראל אבל חלילה שיופיע צילום שלה בעיתון. למה? "ככה. מאמר אפשר גם לא לראות. אבל תמונה – זה כבר בולט. והרי אפשר מאמר בעיתון בלי תמונה?"

 ולמה היא מסרבת  לדבר על גולדה שרת החוץ של  ישראל (ולימים ראש הממשלה)?

"מישהו שכותב על גולדה מאיר, מזכיר את שיינה קורנגולד?" מתריסה האחות כשהיא מתעלמת לחלוטין מסיבת בואי אליה. "אז למה שכאשר כותבים על שיינה יזכירו את גולדה? כשרק אומרים 'גולדה!' מיד האישיות שלי נעלמת. זה כאילו היא מיספר אלף ואני מיספר עשר. בתוך האלף קיים כמובן גם העשר אבל מי שם לב אליו?"

אכן, תסביך – להיות אחותה הבכירה, העלומה כמעט, של שרת החוץ הראשונה והיחידה, בישראל. 

על מנת "לנחם" אותי סיפרה גברת קורנגולד כי אינני העיתונאית ראשונה שהיא מסרבת לה. גדודי עיתונאים כבר רדפו אחריה וכולם העלו חרס: "גולדה לא באה בחשבון!" אמנם יש לה הרבה לספר על אחותה "ושום חתול שחור" לא עבר חלילה ביניהן. אדרבא, כששרת החוץ מבקרת אצל בנה הצ'לן מנחם, היא באה לבית שיינה ברחוב בילינסון בחולון. יש לה אפילו חדר מיוחד בבית הקטן, בן הקומה. דירתה של שיינה מקושטת בתצלומי גולדה – צילומים רשמיים, כגון החתימה על מגילת העצמאות וגם בלתי רשמיים, אבל "לא להזכיר את גולדה זה אצלי פרינציפ." ולשיינה הרבה פרינציפים. את קירות הבית מקשטת גם תעודת רישום בספר הזהב של גברת קורנגולד ליובלה השבעים, אשתקד. הגיל אינו ניכר כלל בשפע מרצה ותוכניותיה.

הבנתי שהיא מוכנה לדבר על עצמה ואולי מתוך דבריה אשמע גם על גולדה. אמנם על אחותה סירבה לדבר אך אולי דרך סיפורה אשמע גם על אחותה.

היא נולדה בפינסק (גולדה – בקייב) אחרי חמישה אחים ואחיות שנפטרו בילדותם. אסונות שכיחים בבתי יהודים עניים באותה תקופה. נותרו שלוש בנות. שיינה היא הקשישה שבהן, גדולה בתשע שנים מגולדה. המשפחה היגרה מרוסיה לארצות הברית והתגוררה במילווקי.

גברת קורנגולד לא סיפרה לי על נעוריה בארצות הברית אבל באינטרנט מצאתי את הקשר האמיץ שלה לגולדה. בארצות הברית התמסרה שיינה לפעולה ציונית סוציאליסטית שכמעט סיכנה אותה בהסתבכות עם השלטונות.

ההורים, אנשי מסורת, סלדו מהשקפותיה הסוציאליסטיות, אבל הן השאירו חותם עמוק על גולדה. היא רצתה להתחיל ללמוד בגימנסיה. הוריה, שהתפרנסו בקושי, התנגדו, חשבו שחינוך תיכון הוא מותרות. ואז הציעה לה שיינדל, שכבר היתה נשואה לבחור שהכירה בפינסק, לעבור לגור בביתם הדל בדנוור וללמוד שם. גולדה בת החמש-עשרה אספה כסף לנסיעה ברכבת, נעלמה מבית הוריה, עברה לגור בבית אחותה וגיסה ולמדה. בבית האחות התכנסו צעירים יהודים סוציאליסטים ביניהם מוריס מאירסון, לימים בעלה ואבי ילדיה (היא התגרשה ממנו.) כעבור שנתיים נעתרה להפצרות אביה, שהתבסס בינתיים, וחזרה ללמוד במילווקי.

מדלגת על חייה בארצות הברית, סיפרה גברת קורנגולד כי מנעוריה נטתה לענייני משק בית. "מטבעי אני בלבוסטה. אוהבת לבשל. נולדתי עם כ שרון לטעם באוכל." את הכישרון הפכה למקצוע. ב-1922 עלתה  לישראל עם הקומץ הראשון של עולים מארה"ב. בשנה הבאה יוחג יובל הארבעים לעלייתם. בארה"ב למדה בקורס לאחיות וכשבאה עבדה כאחות מתנדבת ב"הדסה" ברחוב נחלת בנימין בתל אביב. מנהלת המטבח בהדסה חלתה, שיינה מילאה את מקומה – ונשארה בעבודה.

מאז עבדה בעשרות מקומות. החברה קורנגולד, טיפוס חלוצי שמכור לעבודה, אוהבת להתחיל מחדש. ניהלה את המעון לילדי הפליטים היהודים מחברון, ניהלה את המטבח במקוה ישראל, בבן שמן, שם גם נתנה שיעורים במשק בית (בחמש ושלושים בבוקר, לפני ארוחת הבוקר.) לימדה תזונה בגבעת השלושה, ניהלה את הקייטנות של עיריית תל אביב, ועוד ועוד. בכל מקום רכשה ידידים נאמנים. שנתיים השתלמה בתזונה ובניהול מוסדות בקולג' של בטלקריק. הקולג' דגל בטבעונות ואסר על הסטודנטים לעשן ולשתות תה או קפה. עד היום שיינה מסתייגת מאכילת בשר, ובן הזקונים שנסע עימה לקולג' היה צמחוני עד שהתגייס לפלמ"ח, אז כבר לא יכול היה בלי בשר.

שיינה שימשה מומחית לטיב וטעם במשרד של דב יוסף ולאחר מכן כמפקחת על המלונות במשרד העבודה בראשות גולדה מאיר. באמתחתה סיפורי אלף לילה ולילה. כשקמה המדינה היו הרבה מסעדות מפוקפקות ביישובי העולים. היא נסעה ברחבי הארץ, טעמה מתבשילי כל הקדרות – ואת חיכה קשה היה לרמות. בגיל שבעים פרשה מהעבודה. "לא האמינו לי שאפרוש, אבל בשנה שעברה קמתי ויצאתי. ערכו לי בנקט, וזכיתי לשמוע נקרולוג עליי בחיים. לקחתי פיצויים. התנגדתי לפנסיה. למה שישאלו 'כמה עוד תחיה הזקנה הזאת'?"

"חלף רק חודש," היא מוסיפה בגאווה, "ונקראתי לנהל קורס לחדרניות. זה מוכיח כמה אנו דלים בכוחות עבודה בשטח זה. תמיד ביקשתי לאמן ממלאות מקום אבל משרד העבודה טען שחסר תקן. השתדלתי להחדיר בחדרניות-לעתיד את ההכרה כי מקצוען חשוב ביותר."

גם עתה, כשהסתיים הקורס, היא מרצה לפני עולות בחולון על התקציב בבית, על עזרה מצד הבעל וכדומה. "הרי העולים החדשים כיום מרשים לעצמם יותר מאיתנו, כשבאנו ארצה."

ויש לה המון ספרים לקרוא, באנגלית ובעברית. זה התחביב שלה. ויש לה גן ליד הבית. את כל עבודות הגן היא עושה בעצמה. רק "צלחות" לעצי הפרי חופר לה הבן. ללא עזרה היא עושה גם כביסה גדולה. קמה בחמש בבוקר, עובדת בשיטתיות, כועסת כשמפריעים לה באמצע, וגומרת לעבוד "על השעון". מעולם לא כיבסה אחר הצהריים. "אני חיה עדיין קצת לפי המושגים של העלייה השנייה ואין זה חשוב כי איחרתי מעט את העלייה הזו. "שמלה בת עשרים שנה עדיין חדשה בעיניי. תמרוקים ופודרה – הס מלהזכיר, שפתון? חס וחלילה!" בכך, ובצורת הפנים והתסרוקת המצונפת, כמוה כשרת החוץ.

היא אלמנה, אם לשני בנים, שניהם חקלאים, בכפר אביגדור וב"הגואל". יש לה גם בת בגיל חמישים, אחות רחמנייה המתגוררת בארה"ב. (בארה"ב חיה גם אחותה הצעירה של שיינה, קלארה סטון.) היא סבתא לשבעה נכדים. אחת הנכדות כבר בצבא. הבן הצעיר קורא לעצמו "קמה", שם הציע דוד רמז המנוח, הידיד של גולדה. שיינה השלימה עם עיבור השם שלו, "אבל לי, כיוון שאיני שרה, יש את הפריבילגיה להישאר בשמי הלועזי."

היא חולמת על עתודה של מקצוענים בעבודות המלון למיניהן, על מנהלות-משק מומחיות שתשתלמנה בארץ ובחו"ל ותוכלנה להדריך צוות. מזכירה בכל הזדמנות כי התיירות הפכה אצלנו לענף יצוא חשוב, ה"מוכר" את מדינת ישראל לעולם.

"מצער שטרם גידלנו דור של עובדים מעולים בשטח זה. המלצרים שלנו, למשל, אינם אוהבים את המקצוע ואינם גאים בו. הם עובדים בכוונה 'להיפטר', משרתים את הלקוחות בלי לראות אותם ואת משאלותיהם."

בעבודה פוליטית מפלגתית לא עסקה מעולם. אבל היא מרגישה כי תרמה הרבה למדינה באשר למשקי הבית. "אם הבית בסדר – המדינה בסדר."

תקוה וינשטוק

* * *

פוצ'ו  –  בחיי [5]

מ"ט. המְתנה לששת הימים

נסיעת הבכורה עם המח"ט גורודיש עברה בשלום. לא היתה לו שום תלונה עליי  מאחר שישבתי בשקט ולא הפרעתי לו לנהוג.

הגענו לגדוד של פטונים ושם ראיתי פעם ראשונה ואחרונה את מפקד הגדוד אהוד אלעד שספג נזיפה קשה מגורודיש על שפטון אחד לא עמד בקו ישר לשאר הטנקים. אהוד גבה הקומה שלח חייל נמוך שעמד לצדו שיזיז במהירות  את הטנק שלושים סנטימטרים אחורה. היה זה חיים ארז סגנו, שקיבל את הפיקוד על הגדוד  שבוע לאחר מכן, כשאהוד נהרג בקרב על הג'ירדי ביום הראשון למלחמת ששת הימים.

כשחזרנו לבסיס החנה גורודיש את הווליאנט לצידו של הג'יפ, וקפץ ישר לתוך הג'יפ. גדי, שישן על ההגה, מיהר להתעורר, הניע את הג'יפ ויצא מהבסיס. למחרת למדתי שעיקר תפקידו של נהג הג'יפ היה לדאוג שתמיד יהיו חבילות נייר טואלט בג'יפ, ולהיות מוכן בשעת הצורך לקחת את גורודיש לבית השימוש וחזרה. גורודיש לא השתמש בבית השימוש של פלוגת המטה, המוסתר על ידי קירות של פח גלי. גדי היה לוקח אותו לוואדי הקרוב ושם, על שולי הוואדי,  היה נשאר לעמוד  בתצפית, כדי לשמור שאף אחד לא יתקרב.

אותו לילה ישנתי על מזרון שנהג הזחל"ם צהוב השיער השאיל לי. הוא אמר לי שלמחרת אלך למחסן החטיבה ואבקש שני מזרונים, כי יש להם מזרונים בשפע ונותנים לכל אחד כמה שהוא רוצה. היו אלה מזרוני ספוג פוליאוריטן שיוצרו במפעלי מאיר, וגם אני הייתי יכול להביא להם כמה שירצו.

למחרת שהיתי כמעט כל היום ליד הווליאנט. גורודיש יצא מהקרון לנסיעת בוקר עם הג'יפ לוואדי, וכל שאר היום עד הצהריים לא יצא מהקרון, כי הגיעו אליו אורחים בזה אחר זה.

הראשונה שהגיעה היתה קצינה צעירה, זהרה, (שם משוער) שהופנתה היישר מסיום קורס קצינים אל מטה חטיבת שבע. כנראה שגורודיש דרש שיביאו לו קצינה ייצוגית שנראית טוב, כי היא היתה באמת נאה מאוד ומלאה נכונות למלא את תפקידה כיאות. התפקיד שגורודיש הטיל עליה היה לעמוד בפתח הקרון, לשאול את כל הבא מה שמו ומה מטרת בואו. עם הידע הזה להיכנס לקרון ולשמוע אם לתת לו להיכנס, או לבקש שיואיל להמתין.

אני לא הייתי בין אלה שעמדו בתור להיכנס, אבל היה לי נחמד לעמוד לצדה, לשמוע שגדלה על 'איה הג'ינג'ית' ושכל רצונה עכשיו הוא להביא תועלת למדינה ולהשביע את רצונו של המפקד העליון, כי בידיו נתון גורלם של מאות חיילים לחיים או למות. 

אל השיחות הצטרפו מדי פעם גם נהגים אחרים, שהיו ממהרים לחזור לכלי הרכב, כל פעם כשדלת הקרון נפתחה, והיתה סכנה שהמח"ט יגיח ממנה.

היתה רק פעם אחת שהיא לא עיכבה את האורח המתקרב והתפרצה לתוך הקרון להודיע שמשה דיין מגיע.

 משה דיין היה אז אזרח אחרי שסיים את שירותו כרמטכ"ל, אך תהילתו העולמית מאז מלחמת סיני ודמותו הציורית עם הרטייה היתה מוכרת בכל הארץ. איומיו של נאצר והתחלת תקופת ההמתנה החזירו אותו לארץ ומחוסר תפקיד מוגדר, בחר לעבור את המלחמה המתקרבת כחייל בחטיבה שבע. אני לא יודע אם תיאם מראש עם גורודיש את בואו, או בא כדרכו בהחלטת רגע. כל חיילי המטה זיהו מיד מיהו האיש עם הרטייה הצועד לעבר הקרון והלכו אחריו תוך שמירת מרחק. כשהגיע לקרבת הקרון נתקל בשני עיתונאים שבאו להצטרף לחטיבה, שבתאי טבת ודן מירקין, ונעצר לשוחח עימם, עד מהרה התקבץ סביבם מעגל של חיילי החטיבה, שכלל בעיקר את נהגי המטה. הכול הטו אוזן לשמוע את פרשנותו של גדול מצביאי עמנו על המצב ועל העתיד לקרות.

 גורודיש, שלא הבין מדוע האורח המכובד לא נכנס מבעד הדלת שקצינת הלשכה השאירה פתוחה, קם וניגש לפתח. למראהו, ביקש דיין סליחה מכל הסובבים אותו ופנה לעבר המח"ט.

לפני שנעלם בתוך הקרון הספקתי לראותו מעיף מבט בעין אחת לעברה של זהרה ושביב של חיוך צץ על שפתיו. עכשיו הייתי בטוח שהוא ללא ספק ירצה לעבור את המלחמה עם חטיבה שבע.

ההרגשה הבטוחה שלי נמוגה אחרי שעה. כנראה קיבל טלפון חשוב ויצא לעבר מכוניתו כשגורודיש מלווה אותו ואחריו כל נהגי המטה כולל שני העיתונאים. ברגע שמכוניתו של דיין הסתלקה, הסתלקו כל הנהגים ורצו איש איש לרכבו. רק שני העיתונאים נשארו הולכים עם גורודיש לתוך הקרון, כשהקצינה סרה הצידה לפנות להם דרך.

היום עבר עליי ללא אירועים מיוחדים. שמחתי לפגוש את רופא החטיבה ברוך מודן, שהכרתי אותו מימים שלמדנו יחד בבית ספר הכרמל. הוא למד בכיתה אחת עם אחותי אביבה ולדבריה היה הגאון של הכיתה. גאון אולי כן, אבל שש לקרב – בהחלט לא. גם אני איבדתי את אותו להט מלחמה של ימי הנעורים והסכמתי עימו שעדיף לשבת בבית ולקרוא ספר, מאשר ללבוש מדים ולצאת להרוג אנשים.

אחרי ארוחת הערב הודיעה לי זהרה שגורודיש מתכונן לצאת לדרך ושאכין את הווליאנט. לא היה לי מה להכין. החלונות היו מצוחצחים ובתוך הרכב אי אפשר היה למצוא גרגר חול אחד. עמדתי מחוץ לרכב כי לא ידעתי אם הוא רוצה לנהוג, או מוכן פעם אחת לנסות גם אותי. כשהתקרב אליי בהליכתו הדובית, ניסיתי להבחין איזו תנועת יד יעשה לי, אך הוא לא עשה שום תנועה ורק כשהגיע לקרבת הרכב, פנה לעבר הדלת השמאלית. בזריזות של שד זינקתי למושב הנהג ולפני שהתיישבתי כבר הפעלתי את המנוע והורדתי את מעצור היד. הוא לא אמר דבר ואני פניתי לעבר היציאה מהבסיס. התקרבתי למזלג דרכים וחיכיתי שיגיד לי אם לבחור בימני או בשמאלי. כיוון שלא אמר, בחרתי בימני ואז, אחרי כעשרים מטר,  קרא לי: "עצור!"

עצרתי מיד. 

"תגיד לי – אמר כשאני מבחין בצליל זעם בקולו – אני אמרתי לך לפנות ימינה?"

"לא!"

"אז למה פנית ימינה?"

"הכביש הימני נראה לי יותר רחב."

"בסדר סע. מה נעצרת?" 

אחרי כמה קילומטרים אמר לי: "פתח את הרדיו. למה הוא סגור?"

פתחתי את גלי צהל שהשמיעו שירי להקות צבאיות. הוא התמוגג עד ששולה חן התחילה לשיר: " יש לי חבר אידיוט..."

כאן הוא דפק על תא הכפפות וקרא:

"מי כתב את השיר המטומטם הזה?! עם שירים כאלה רוצים לחנך לנו את הצבא?! בושה!"  

לא ידעתי מה להגיד ואם כדאי לי לדבר טובות על יורם טהרלב, אחד ממשוררינו הגדולים. למזלי הוא צעק לי פתאום "פנה שמאלה!" ואנחנו נכנסנו לדרך עפר שהובילה אותנו למחנה קטן שבו, כפי שהתברר לי אחר כך, שכן טליק, מפקד האוגדה.

בשער הכניסה עמד חיל שהרים את ידו כדי שנעצור. הורדתי את הרגל מדוושת הדלק והתכוננתי להניח אותה על הבלם, אבל הוא צעק לי: 

"סע! אני אמרתי לך לעצור? סע!"

החזרתי את הרגל לדוושת הדלק וחלפתי על פני החייל שפיו נפער בתדהמה וידו נשארה קפואה באוויר.

"בפעם הבאה – אמר לי הבוס – כשנתקרב לשער המחנה, תדליק את האור הפנימי, שהשוער יראה עם מי יש לו עסק." 

זכרתי את ההוראה הזאת ואחרי כשעה, כשהיינו בדרך חזרה והתקרבנו לשער, מיהרתי להדליק את האור. הפעם עמדו במרכז השער שני אנשים. החייל הקודם ועוד חייל שעל כתפו דרגת קצונה. הפעם לא האטתי את המהירות ורק ברגע האחרון, כשראיתי ששני החיילים מתעקשים לא לזוז, עצרתי את הווליאנט בחריקת פתאום, כמעט על גוום.

מזל שגורודיש חזה את הבאות ומיהר להחזיק בשתי ידיו את מדף החלון הקדמי. ברגע שעצרתי, ניגש הקצין אל החלון של גורודיש ואילו החייל השני פנה לעבר החלון שלי. ברגע זה, שבו השניים עמדו לצידי הרכב , נתן לי גורודיש את הפקודה: "סע!"

לחצתי במהירות על דוושת הדלק והמכונית זינקה קדימה. הסתכלתי על המראה וראיתי את שני החיילים עומדים המומים ומרימים ידם בתנועת ייאוש.

"עשית להם תרגיל יפה!" – אמרתי, ומאותו רגע, נדמה לי, קניתי את ליבו והוא התחיל להסתכל עליי כאחד שאפשר לדבר עימו.

כשחזרנו לבסיס, כבר ידעתי בלי שיגיד לי, להעמיד את הוולינאנט לצידו של הג'יפ. גדי, ללא אומר, הניע את מנוע הרכב, וברגע שגורודיש קפץ עליו, הוא נסע ללא אומר לעבר הוואדי. כשחזר חיכתה לו זהרה ליד הקרון והוא שאל אותה איפה היא ישנה?

אמרה שעוד לא הספיקה להתארגן, והוא הזמין אותה להיכנס לישון בקרון

אני לעומתה הייתי כבר מאורגן עם שני מזרונים חדשים, שמיכה צבאית ושק שינה. שמתי את המזרונים זה על גבי זה, על הארץ למרגלות עץ אשל הסמוך לקרון, עליהם פרשתי את השמיכה בתור סדין ועליה הנחתי את שק השינה. חלצתי את נעליי ונכנסתי לבוש בבגדי הצבא לתוך שק השינה, ממש כמו פעם בפלמח. 

לפני שעצמתי את עיניי שמחתי לראות שהאשל השאיר לי פיסת שמיים מרופדת בכוכבים נוצצים. מאז שאימי הוציאה את הספה הישנה למרפסת ביתנו ברחוב שמריהו לוין, הייתי ישן עליה בלילות הקיץ. מאז, כל שינה מול כוכבים מזכירה לי תמיד את הבית ואני הייתי נרדם מוצף געגועים לתקופת הילדות.

הפעם שנתי לא ארכה זמן רב. טריקת דלת עזה פקחה את עיניי ואני הבחנתי בזהרה היוצאת מהקרון ומתיישבת על ארגז ירקות ריק.

גחתי משק השינה וניגשתי אליה, לרגע הרימה לעברי את ראשה ומיד שמטה אותו כשכתפיה הרוטטות מסגירות את בכייה החרישי.                                                                                    

"זהרה מה קרה?  הוא עשה לך משהו? אני יכול לעזור לך?" 

"איזה מנוול! – מלמלה לבסוף – מה הוא חושב לו? מה הוא תיאר לעצמו שאם אני רוצה לתרום לצה"ל, אז הוא יכול לפרש את זה איך שהוא רוצה!? ..." 

לא ידעתי מה להגיד, יכולתי רק להוציא מזרון אחד מתוך השניים שהיו לי, הנחתי אותו בטווח ביטחון של מטר מהמזרון שלי, שמתי עליו את השמיכה הצבאית ואמרתי לה שתישן כאן ומחר נראה מה ניתן לעשות.

למחרת בא ג'יפ צבאי והעביר אותה ליחידה אחרת. עד היום אני לא זוכר את שמה האמיתי, אין לי מושג מה היא עושה ולא אתפלא אם אחרי צאת הספר  "בחיי [5] " תבוא אליי איזו אלופה בצה"ל, או חברת כנסת, ותגיד לי שזו היא, שכל כך רצתה פעם לתרום לצבא ההגנה לישראל.

פוצ'ו

המשך יבוא

* * *

ד"ר ארנה גולן

טבע, היאחזות באדמה, עמל כפיים, וילד –

הילדות בהתיישבות החלוצית

בשירי "פרחי בר" מאת זאב

חלק שני

ג. היאחזות באדמה כיצירת מגע אינטימי עם הטבע

בעולם זה של היאחזות באדמה ובטבע פתוח, בעולם ההולך וצומח בעמל כפיים, בזריעה ובשתילה ובנטיעה, מוצב המגע הישיר והמתמיד, הקרוב והאינטימי עם הטבע כמרכז קיומו של הילד. המגע הזה מבורך, שכן הטבע נענה לאדם, אין בו סכנה ורוע ולפיכך ניתן לקיים עימו זיקה הרמונית. "פרחי הבר", הפורחים ללא טיפוחה של יד אדם, אף הם יפהפיים, כדרכו של הטבע, והם סופגים את הטוב שבו ושמחים בו. לכן אין פלא שהם נבחרו לסמל את ילידי הארץ הזאת. יתירה מזו, ניתן ללמוד מתהליכי החיים שבטבע על חיי אדם. "הפרח" (עמ' 7-6), למשל, צומח תחילה כגבעול ואז נעשה ניצן ולבסוף קמל. אבל בטבע, כמו בחיי אדם, קיים לפי זאב גם הפיצוי. עם קמילתו של הפרח הופיע הפרי. אפילו פלא "אש" (עמ' 16-14), שגווני התלהטותה ופלאי צבעיה מתוארים בהרחבה, משמש כמיטאפורה לילדה, "לרחלה שנולדה בתמוז," שכנרמז אופייה סוער ולוהט כאהבתו של המתאהב בה. מאידך, סכנותיה של האש, לא כל שכן בחודש תמוז הלוהט, אינן נרמזות כלל.

בעולם ערכים זה של היאחזות באדמה הטובה, שהילד מממש אותו בגופו, מוצב המגע המתמיד והאינטימי עם הטבע, בייחוד בזה הצומח והחקלאי, כערך נעלה. המגע הזה אפשרי משום שהטבע עצמו רוכש איכות אנתרופומורפית וחיובית וכאמור, התופעות והתהליכים שבו מקבילים באופן עקרוני לחיי אדם. לא רק הצומח, כמו "אילן הפורח בגן" (עמ' 95), מואנש עד שיש לו "שיר" משלו על תופעות הטבע והאקלים שהוא חש אותן היטב. הציפור החוששת לצאת מן הכלוב שנפתח מעוררת חשש במתבונן שמא תשכח לעוף ונעשית מיטאפורה לאדם שאבד לו ערך "המעוף" הפיסי והרוחני (עמ' 90). ואילו לנמלה הקטנה שאיבדה את דרכה לקן הנמלים, יש קהילה אוהבת וחרדה לה ואם וסבתא המוצאות אותה ועורכות משתה, כאילו  היתה ילדה קטנה. זאב גם שוקד לבסס את ביטחונה בדאגת הקיבוץ כולו והמשפחה לחייה. ("נמלים", עמ' 102-101).

במקביל, רוכש האדם מתכונותיהם של החי והצומח. אנשי גינוסר שהקימו יישוב מוצגים, כאמור, כגוזלים שצמחו להם כנפיים ("מתי צמחו להם כנפיים", עמ' 108-107), ואילו שומר הגליל מדומה לנשר שכנפיו אינן נשברות אפילו בסער ובגשם (עמ' 109). בעולם כזה, המאוחד בתכונותיו, בשעת "סופו של קיץ" (עמ' 125-124) מתאחדות כל תופעות הטבע – האילנות, הים, השיבולים והציפורים ואפילו החום – וכולם כאחת צוחקים, דוברים וזועפים, מואנשים כבני-אדם ומצפים כמותם לגשם. הטבע כולו והילד הקטן נותנים, אם כן, גם ביטוי דומה לכמיהה לגשם החיוני. הילד מזדהה ללא סייג עם ערכי ההתיישבות ובשעת "בצורת" (עמ' 131-130), כאשר נעלמת השמחה מעולמם של המבוגרים, כואב הילד את צער אביו ושואל שאלה רטורית: "למה אבא לא שר?" אך הוא עצמו משיב, כי כאשר עצורים השמיים "אין גמול לעמל". בדומה לו, שרה גם האדמה "שיר קדמון" עם רדת הגשמים, שיר של דופק חיים ראשון, שירם של החי והצומח ("ירח כסלו", עמ' 134-132), וכל הטבע כולו שר, צוהל ומברך את הסער נושא הגשמים. ("טבת", עמ' 137-136).

לאור כל אלה אפשרי המגע האינטימי והמרומם עם הטבע ופלאיו. הכושר לקיימו הוא גם יתרונה של הילדות על הבגרות. הילד הוא המחונן ביכולת ליצור זיקה אינטימית ונפשית לטבע. לעומת זאת, המבוגר עשוי לאבדה. "כולם רוצים להיות גדולים," אומר הילד בשיר בשם זה (עמ' 49-48). אבל "אני לא," כי "טוב לי להיות קטן." רק קטנותו מאפשרת לו את המגע הקרוב והנפשי עם הפרח ועם רסיסי הטל הקטנטנים ולהתבונן בפלא מעופה של הציפור במרום. ילדים גדולים יותר כבר איבדו את התמימות הראשונית והמשתאה הזאת, את הרגישות, הדמיון והחלום, שבמהותם היא שירה ("רחוק רחוק אצל מור," עמ' 52-51). הילד הקטן מסוגל גם להתענג על תופעות הטבע שאין בהן תועלת לאדם, כמו על אילן המצוי ב"שלכת" (עמ' 54-53), כיוון שהוא נהדר תמיד ביופיו ובפארו ובשלכתו. אהבתו הטהורה של הילד ליופי ניכרת גם באהבתו הלירית והמתבוננת כאחת, הלומדת ומתקרבת אל "היונים הלבנות" (עמ' 69-65). ואילו זיקתו האינטימית, זו שמעבר לכל מבע מילולי, נחשפת דווקא שעה שהוא מייחס איכות אנושית לשדות, כביכול ניתן לדבר בלא מילים עימם ולכן כמובן דווקא את שניהם "אני אוהבת" כאחת.

באופן זה מוליכה ההתבוננות בטבע לקליטה עמוקה של חיי אדם וערכי משפחה ומתוך אהבה. בדומה לכך, כאשר הילד רואה "זוג ציפורים" (עמ' 71) בונה קן ובקן אחר מצייץ לו כבר אפרוח קט ואביו האנקור, המכונה היום "דרור", כבר נוזף בו ומחנכו, הוא מפנים ערך חינוכי. וכך מגלם "הקן" ומלמדו את חוק הטבע ההרמוני והמבורך של הקמת משפחה.

מאוחר יותר, בשנת 1954, כאשר יתייחס זאב באופן נדיר לחובה ללמוד ("פעמונים צלצלו לשי", עמ' 37-35), מוצג הצלצול הקורא לבית הספר כקוטע את התרפקותו של שי על הטבע וגם את הלימוד שהוא מפיק מהתבוננות בו, מתוך תחושת הרמוניה עימו. אבל עם הישמע פעמוני בית-הספר, הקוטעים את התפעמותו מפלאי הטבע, יודע הילד ש"נבון הוא ונכון הוא" ומקבל סמכות ומשימות וחובות, כי עליו להישמע לקריאה. כמות ש"אדם אכל מעץ הדעת" והשכיל להבין את העולם, כך יביא הלימוד גם לו את הבנת "פלאי העולם" בכוחה של הידיעה. מתברר כי עם הקמת המדינה נכנע אפילו זאב לחוקים ולצרכים החינוכיים החדשים.

זאב אף עושה צעד נוסף. בשירים אחדים הוא מעניק לטבע ולמוכשרים להתמזג עימו אופי פלאי ורב ערך, כמו השתלבו כמיתוס סימלי בזעיר אנפין. הילדים המובחרים שהוא פוגשם ב"דרך לחיפה" (עמ' 43-42), הילד הגיבור, הילדה היודעת לשיר והילד המפליא לנגן, כולם מוצגים כגילויים מופלאים של כוח פיסי או של כשרים אמנותיים, והם מדומים לגילויים המופלאים של הטבע ומזוהים כחלק מהם. הילדים מסוגלים להתמזג עם הטבע ולספוג אותו אף בממש, באופן פיסי. ולכן הם מסוגלים להביא לחברם שלא יכול היה ללכת עימם לטייל בשדות את המראות והריחות של היער ושל הפרחים, של השמש והצל ואפילו את רינת הצלילים של חליל הרועה המתמזג בטבע. הם ספגו הכול ונעשו הם עצמם חלק אינטגרלי בו. ההימצאות בטבע אף מאפשרת לחלום ולאהוב, למצוא ביטוי לכוחות הנפש הנעלים, ובה בעת לשמוח עם חילוף העונות המיטיב עם הטבע והאדם, כשהחורף "כובש את הארץ / אדמה ושמיים" ("באו ילדים לשחק", עמ' 45-44).

בעיר הגדולה, לעומת זאת, מכיוון שכבר גדלה והתפשטה ואין בה זכר לטבע ולהשפעתו המיטיבה, מאבד האדם את תחושת החירות הפיסית והרוחנית והוא "נטול כנפיים" ("מכתב מניו-יורק", עמ' 64-63). בתוכה ממלאת המכניקה האדישה את מקום הטבע, כשמכונת החישוב של הכסף מעידה גם על החומרנות הנעשית ערך עליון. האנשים דורסים זה את זה בריצתם אחר "דבש הכסף", הבא במקום הדבש שבטבע, ואינם מאוחדים עוד ב"כנפי" המטרה הגדולה והמאחדת.

אין תימה, על כן, שההתקדמות הטכנולוגית אינה מלהיבה כלל את זאב למרות שאז הוא כבר עבר לתפקידים ציבוריים. והוא מסוגל להסתגל אליה רק כשהוא רואה בה המשך כלשהו לטבע. את האווירון הוא מכנה "כנפי האדם" והוא מתפעל מן המראות שברקיע, הנגלים לו בשעת הטיסה, כגילוי של פלאי הטבע. ובכל זאת הוא חש כי "התגעגעתי פתאום / התגעגעתי על האדמה" כי "כיברת אדמה" חרושה וזרועה רק היא "כדגל עלי גג / חג" – שלא כהימצאות הרופפת בגבהים (עמ' 129-126).

הוא אף מכנה את עידן ההתפתחות הטכנולוגית "ימי הג'טים", להבליט את ניכורו למטוסי הסילון, ופוצח באפולוגטיקה נרגשת על ערכי העבר החקלאיים. עם כל ההתפתחות הטכנולוגית, הוא טוען, "לא למדו אצבעות אדם לעצב / גרעין חיטה", להעניק חיים כבימי קדם, בימי יצחק אבינו. בימי הטכנולוגיה נשכח האדם, שאף הוא כצמח הזוכה לטיפוח, ממש כבימי אברהם אבינו, זקוק לטיפוח, לאהבה ולאמונה ("עתה", עמ' 83-82).

געגועיו העזים של זאב לעבר של ימי ההתיישבות החלוצית, שהעניקה לאדם ערך וחיבור לטבע, מובעים בבהירות גם בשיר הלירי "חלום" (עמ' 89-88). שיר זה כולו וידוי אישי כאוב ואין בו עוד דבר משיר לילדים, החייב לתפיסתו לייצג מבט אופטימי. בסיטואציה של חלום מתואר בו המשורר יושב על שפת אגם בלילה בתוכו של נוף חקלאי בשל. לפתע עולה בו ההכרה כי איבד את עולמו כאילו  איבד את עצמו, את זהותו שלו, "ופתאום – ואני מתגעגע / ... מתגעגע אליי" כמיה לחוש שוב בעוצמה את האחדות המיתית שבין האדם, הטבע ואדמת המולדת, כשם שחש אי-אז כאשר מבעד לענן האפל של הגשם בקע אורו של יום חדש בסמלו תקווה לצמיחה חדשה בטבע ובאדם. ("שבט", עמ' 85-84).

מנקודת תצפית נוסטלגית זו מוסיף זאב ובוחן גם התרחשויות לאומיות עם הקמת המדינה. הוא כואב את העובדה שנמתחו גבולות חדשים בין המדינה הצעירה לבין ארצות ערב, שנעשו  עויינות, וכאבו  מובע גם כאן מנקודת תצפיתם הלירית-נוסטלגית של בעלי החיים שבהתיישבות העובדת: החתול, התרנגול והאנקור. בעוד הם קוראים בקולם ונענים על ידי בני מינם שמעבר לגבול, כלומר – הם מקיימים קשר ולו קל עם בני מינם, שורר ניתוק מוחלט בין בני האדם, ניתוק – שכנרמז – לא היה קיים קודם למלחמה.

אבל עיקר לו הוא מפעל ההתיישבות. הוא מתאר את ההתיישבות החדשה בנגב תוך היצמדות להתיישבות החלוצית וערכיה, וקורא להחיות את ארץ הנגב "אכולת השרב הצורב והצימאון" כמות שהחיו את העמק והגליל, ומתאר את הנגב כארץ הנגב, מה שמאפשר לו להציג אותה בנוסח אלתרמן כאישה, תוך האנשתה ("באנו אליך הנגב", עמ' 141-140). לא ייפלא, אפוא, שגם ההתערות של העולה החדש בארץ אינה מוצגת, להפתעתי לפחות,  כהתערות בהווייה משפחתית, חברתית או כלכלית אלא דווקא כהתערות בנופי הארץ ובאדמתה ("עולה יהודי מפולין", עמ' 146-145).

ד. המשפחה והילד הממשיך את דגמי המופת

כזכור, הוצגה הקמתה של משפחה ודאגת ההורים לצאצאיהם באמצעות הטבע כערך עליון גם בחיי האדם. אף על פי כן, בשירים שעניינם עולמו של הילד מקומה של המשפחה בו שולי למדי, גם אם תמיד חיובי. הטעם לכך הוא שכמעט אין בשירי "פרחי בר" זכר לחיי היום-יום של הילד בקיבוץ או בעיר. על כן, אף חייו במערכת המשפחתית – מן הקימה בבוקר, הרחצה, האוכל והלבוש, ההכנה לבית הספר או הכנת השיעורים, ניקוי הבית או מערכות היחסים עם האחים, ההורים, בני משפחה אחרים או אף עם החברים – כמעט ואין להם ייצוג, כשם שבעולמו של הילד אין מחלות, פציעות, כאבים, כישלונות  ותיסכולים או תופעות שונות מחיי בית הספר.

ובכל זאת, כאשר מוצגת המערכת המשפחתית, תמיד אופייה חיובי ומחנך, ותמיד מתגלם ביחסים שבתוכה ערך מוסרי או התיישבותי שמעבר לה. האב הבנאי, למשל, מוצב מול הדוד החקלאי בנהלל. שניהם עוסקים בעבודת כפים הראוייה להוקרה. ובכל זאת, עדיף הדוד החקלאי הנטוע בטבע ובהתיישבות (עמ' 61). בולטת אף יותר הצגת אביו וסבו של תא-בזא, הלא הוא הילד מדגניה שכונה כך על שום שיבוש לשונו. שניהם אינם מוצגים ביחסיהם האישיים עם הילד אלא כמגלמים את מיתוס הקמתו של הקיבוץ הראשון. ואילו הבן נארג בו לא רק מתוך הזיקה המשפחתית, אלא בעיקר כחוליה במסכת ההתיישבותית שהוא מחוייב לה, והקשר המשפחתי מסמל אותה.

גם כאשר מוצגים הבן והאב בהקשר פרטי לחלוטין, לכאורה, ברחצה בים, מתפקד האב כסמכות בוגרת ומחנכת, המעמידה את הילד הקטן במבחן האומץ וההעזה של השחייה ומשמש לו מדריך לעמידה באתגרים בחיים בכלל ("אבי לימד אותי לשחות", עמ' 76).

תפקידה של האם שונה. היא מצוייה בבית ומהווה עוגן של ביטחון. ובכל זאת, כאשר היא דואגת לבנה שהתעכב בחוץ, אהבתה ודאגתה לו מתפקדות כאמצעי להבליט  את הקשר האינטימי שיצר הילד בחוץ עם הטבע המיטיב, כי הוא שגרם לו להתעכב בסחפו אותו להתענג על היורה המשקה את האדמה. יותר מזה, בשמחתו – הוא נעשה אז כרועה, כזורעים וככוורנים הבוגרים, ובכך הוא משתלב בעולמם ובמסכת הערכים שלהם.

ובכל זאת, באופן טבעי  האחות היא הדמות המשפחתית הקרובה ביותר לילד. היא קטנה לערך כמותו, משמשת לו חברה ומופת ואישיותה מאירה ושוחרת טוב. אולם גם הקשר ביניהם מתממש על רקע אותם ערכי ההתיישבות והטבע. פעם הוא המדריך אותה בפלאי הטבע הארץ-ישראלי וביופיין וסודותיהן של היונים הלבנות האהובות ("יונים לבנות", עמ' 69-65) ופעם אחת היא המשמשת לו מופת, כשהיא מקדימה אותו במימוש הערך של הקטיף, שקדמה לו הנטיעה ("בשלו הפירות בגני", עמ' 13-12).

וכך, כל בני המשפחה, שהיא לעצמה ערך נעלה, כפופים בהצגתם לערכים הנעלים ממנה, כשם שהטבע הוא המקור להבנתה של הילדה מיכל את מהותה של המשפחה כעיקרון חובק כל היקום. אין תימה, שבשיר הנזכר לעיל, "עץ נטעתי", מוצג הקשר שבין הילד הנוטע שתיל לאדמה המגדלת אותו, כשבועת גבר בוגר לרעייתו, כשהוא מבטיח לה קשר נצחי המסתמן ברך היילוד. שהרי זה חוק טבע אוניברסלי.

אי לכך, מסמנת המיטאפורה של "האחות הבכירה" את יחס הקירבה הנפשית והאמנותית ואת ההערצה לשחקנית חנה רובינא. ואילו זר הפרחים שהוא מביא לה כאח הקטן כמתנה, לאחר מעשה ליקוטם הארוך ברוב אהבה וקירבה לטבע, הוא הזוכה באורח פלא למצוא את מקומו "בראש אחותי" ("זר פרחים", עמ' 94-91).

בסופו של דבר, גובר הערך של אהבת הטבע והתמזגות עימו על ערך המשפחה הממשית והמיטאפורית. אין תימה, שכאשר מסכם זאב את מה שרכשה נפשו בחייו ואשר איש אינו מסוגל לקחתו ממנו, אין הוא מציין איש מן המערכת המשפחתית. ברכושו הנפשי האמיתי והנאצל הוא מונה את מעוף הציפור, דכי המים, כוכב נוגה בטבע, ריחות פרי ופרח והמיית אילן ברוח, ובצידם גם רוך ואור עיניו של אדם, כלומר – את כל שקלט בחושיו ובנפשו מתוך זיקה אינטימית וחושנית לטבע, כמו גם את אמונתו באדם. כל "אלה איש לא חמד. / שלי הם / לעד." ומי יודע, אולי גרמה לכך גם העובדה שלא היו לו ילדים.

מה שונה הוא, אפוא, קניינו הנפשי רווי הערכים של הטבע מקניינה של המשוררת רחל. למרות שגם היא לא הקימה משפחה, וגם היא היתה מעוגנת בערכי ההתיישבות החלוצית של זמנה. בשירה "על מתיי" היא מונה רק את יקיריה ואהוביה שמתו. הם קניינה לעד ומתוך הנמקה פרדוקסלית, כנחמה שמתוך ייאוש: רק בהם "לא ינעץ המוות את סכינו החד" שכן כבר אבדו לה.

ה. חדירת "הרע" לעולם וצער ההתמודדות עימו

בעולמו של הילד בשירי "פרחי בר" מועטים הם, כאמור, גילוייו של "הרע", זה הגורם סבל או מכאוב לאדם בכלל ולילד בפרט. מועטים הם גם במציאות החיצונית שבה הוא חי, כלומר – בחברה האנושית או בטבע, ונדירים בעולמו הפנימי, הנפשי. על כן מועט אף הצורך להתמודד עימו ולנצח אותו את הלבטים והקשיים שבנפש. הטבע מתגלה, לרוב, ודווקא באותן שנים שעדיין ברובו לא היה מעובד,  בפן המיטיב שבו , כשם שאין ייצוג לגרימת עוול, ניצול, פגיעות פיסיות, מוות או חולשות אנוש ויצריו. לפיכך, כמובן שאין בשירים ביטוי לקונפליקטים פנימיים או לכישלונות פיסיים או מוסריים. לכן לרוב גם אין דרמה בשיריו של זאב. אכן, לעיתים ישנם קשיים, חולשות אנוש ומכשולים, אך הם מוצגים כאתגר שניתן להתגבר עליו. ואם  הקושי אינו מעשה ידי אדם, סופו של הטבע שהוא עצמו יתקן אותו  בדרכו.

קושי וצער שמקורם בטבע מתגלים, בעיקר, ביובש הקיצי או בגשם המאחר להגיע, כלומר בגורמים הפוגעים בהתיישבות החקלאית ובצמיחתה, ואז הילד מזדהה  עם צערם של המבוגרים. "אין גשם, אין טל / אין גמול לעמל / עתה אני יודע / למה לא ירון הזורע" אומר הילד המפנים את הערכים החקלאיים של החברה שבה הוא חי. הוא זוכר ימים אחרים וטובים, שבהם הלך לאחר רדת היורה עם אביו שזרע גרעינים המבטיחים "בר", ועכשיו הוא מקונן על  הדגן שנשרף בשדות מחוסר מים וכי תהיה זו שנת "בצורת" (עמ' 131-130). לכן כה רבה שמחתו על הגשם היורד ושירו הוא שיר החיים לאדם, לחי ולצומח ("ירח כסלו", 134-132). הוא צוהל עם הופעת הגשם ב"מרחשון" (עמ' 79-78) וכמובן, עם "היורה" (עמ' 81-80), ורבים שירי השמחה על הגשם, שהגיע לאחר הציפייה, משירי האכזבה.

גם קמילת הפרח, המעוררת צער בקרב זה "העובר את המשעול", זוכה באותו שיר עצמו לפיצוי ולנחמה עם הופעת הפרי ("פרח", עמ' 7-6). וכאשר הילד עמיר שוקע בעצב עמוק לאחר שהבריח את הציפורים, אין הן נוטרות לו והחיוך שב לפניו עם חזרתן. (עמ' 50).

הטבע אפילו נענה למשאלות הילד ולחלומותיו. "היונים הלבנות" מגיעות לשובך של הילד שחלם עליהן בלילה (עמ' 69-65). "עדת גמדים" מופיעה מן הטבע לשמח את הילדה הגר ביום הולדתה (עמ' 27-26). וכאשר "קוסם בא לכפר" לשעשע את הילדים ולהפליאם, הוא עושה זאת בעיקר בחומרים הנטולים מן הטבע, ובכל זאת הילדה תילי מוקסמת יותר מיפי נוף הכנרת.

לסיכונים ולאיום שבטבע באותן שנים אין ייצוג, לא כל שכן לקיומם של "אויבים" המתנכלים להתיישבות החלוצית.

וכמו בטבע, כך בחברה האנושית. מוצג בה, בעיקר, הפן החיובי והמופתי. הדוד החקלאי, האב הבנאי, "הבחורים שלנו" יודעי הכול, האם המסורה והאחות האוהבת והשותפה לערכיו, חברי הקיבוץ, שהם מופת לילד במסירותם, בעבודת הכפים ובשיתוף המאפיין את חייהם, הרועה והנגר והסנדלר כולם מגלמים צד ערכי והומני כאחת.

ובכל זאת, בשירים אחדים, ובייחוד במאוחרים שבהם, במלחמת העולם השנייה ובמלחמת השחרור, לא יכול היה זאב להתעלם מחדירתו של "הרע" למציאות הממשית וממודעותו של הילד למתרחש ונותן לכך ביטוי. עם זאת, בשיריו לילדים הוא מוצא דרכים לרכך את הדברים על מנת שלא לנפץ את ביטחונו ואמונתו של הילד.

כך, למשל, בשיר "מחוסרי עבודה" (עמ' 121-120) הילד עצמו הוא הדובר בשיר וחושף את כאבו למראה יציאתו חסרת התוחלת של אביו לחפש עבודה וחזרתו העצובה עם ערב הביתה ואף את תוצאת אבטלתו: אוכל בצמצום וצער. ובכל זאת, הוא מסיים את השיר בפיצוי ובנחמה: על אף הכול שוררת אוירה טובה ומנחמת בבית והאב מבטא תקווה וביטחון כי "הימים הטובים יבואו, / יבואו." השיר אף אינו חושף את הגורמים הכלכליים לחוסר העבודה, על מנת שלא לעורר בילד ייאוש או מחאה והעצב נתפס כזמני וחולף.

אפילו שעה שמתוארת מצוקה כלכלית חמורה יותר, כשילד תימני מעביר את כל יומו בניסיונות כושלים למכור שרוכי נעליים, לא רק שאין כל רמז או מחאה כנגד גורמיה של המצוקה, הגוררת ילד קטן לעזור למשפחתו ולו במכירת שרוכי נעליים, אלא שגם היום החולף מתואר באופן פיוטי, המרכך את הכאב. וכאשר לבסוף הלילה המואנש "דומם ירד לרחוב" והילד נרדם תחת עץ עם שרוכי הנעליים שלא מכר, מתעורר עצב פיוטי ורחמים אך לא כעס ומחאה. ("שרוכי נעליים", 203-201).

מודעות חברתית-כלכלית אינה ניכרת גם כשמוצג פועל שכיר בחקלאות למרות שנרמז כי הוא רעב, ה"רועה שכיר יום", הנער שכלל לא הוכשר לעבודה זו שהוטלה עליו, אינו מוצג בהקשר של עבודה ושכר, אלא נטוע בהקשר רוחני, כמחפש מגע אינטימי והתמזגות מלאה עם הטבע, עם החי, הצומח והיום ב"שירו", כמו היה משורר או מחפש אלוהים (עמ' 191-190). ממש כאותו ילד עירוני שהלך לטייל בכפרים והמפגש עם האדמה ומה שיש בה מחולל בו חוויה של התמזגות עם העולם והבנת תהליכי הטבע עד ש"שתה מן העולם" ("אדמה", עמ' 200-197).

דחיקת הבעיות הסוציאליות הללו לשולי המודעות יש בה כדי  להפתיע. שהרי זאב מצהיר בלהט על  אמונתו הסוציאליסטית, למשל בשיר "אחד למאי" (עמ' 105). אלא שעל פי השיר הזה עצמו – שנעשה אחד מהימנוני החג, בהתיישבות העובדת בייחוד – הידיים הן העמלות ובונות ובכך מאחדות את פועלי כל העולם מעבר למחיצות אנושיות ולאומיות עד ש"כל העולם – עם אחד". באופן זה, על דרך המיטונימיה (הידיים) המובנת גם לילד הקטן הצליח זאב להעביר לילד את עיקרי האידאולוגיה, ובה בעת להימנע מציון העוולות הסוציאליות, מהצבעה על "הרע" שאותו בא הסוציאליזם האוניברסלי לתקן.

זאב גם  אינו מתעלם מכישלונותיו המוסריים של הילד, אבל הוא מציג אותו כילד נבון ומוסרי ואוהב יופי, שנכשל ללא כוונה רעה אלא רק בגלל תמימותו. באופן זה נעשית החרטה כדרך לתיקון, והכישלון מוצג כהתנסות מלמדת. אי לכך, מתנסחים השירים הללו על דרך הווידוי האישי, והוא מתנסח כווידויו של התמים שנכשל, אבל למד והפיק לקח למד והגיע להכרעה מוסרית.

כך, למשל, בשיר הנודע, "אינני רודף לטאות" (עמ' 97), מתוודה הילד שעתה "אינני רודף לטאות," כי בעבר כן רדף אחריהן. אז נהג לארוב ללטאות ולתופסן, עד שיום אחד נקטע זנבה של לטאה ונותר בידו. אלא שהוא לא התכוון לכך. הוא ארב לה לתופסה משום שהתפעל מיופייה הנפלא וגם גילה נחישות ואומץ בתפיסתה, אבל לא ידע מה תהיינה התוצאות. משנקטע זנבה ונותר בידו "מתפתל כמו חי," עולים בו החרטה והעצב עד כדי דמעות, והוא מגיע להחלטה מוסרית, חדה ובוגרת: "ואזיי / אמרתי: די! / אינני / רודף / לטאות."

תהליך דומה נמסר  גם בשיר "פרפר בא לגן" (עמ' 100-98). תחילה מתואר יופיו הנהדר של הפרפר שלפתע בא וריפרף בכנפיו בגן, ולאחר מכן הילדים שכולם עסקו בשתילת פרחים והתפעמו מאלה שכבר נבטו. רק על רקע היופי והמעשה החיובי מוצגת רדיפתם אחר הפרפר היפהפה שנגלה להם פתאום, עד שהשחיתו בלא משים את הגינה ששתלו הם בעצמם. אולם אופיים המוסרי מטבעו נחשף לא רק בכך שלא התכוונו כלל להשחית את הערוגה ואת כנפי הפרפר, אלא בכך שהכירו בתוצאות המעשה, בחרטה על ההרס ובהתרפקות על יפי הפרפר שאסור היה  לגעת בו על אף יופיו.

אמונתו של זאב באדם כטוב מטבעו, לא כל שכן בילד התמים ובחוסנו הנפשי, מובעת גם מזוית אחרת. בולט הדבר  כשהילדה העולה "אנצ'קה" (עמ' 151-147), למרות שהיא מודעת היטב לקיומה של האנטישמיות בפולין שממנה באה וניכר כאב העבר, גם אם הניסוח הוא במונחים ילדיים, ובכל זאת יש כה כוח נפשי ויכולת הסתגלות על מנת להיקלט בנקל בארץ, ומעניין – דווקא בדרך של השתלבות בנופה. ומאחר שהיא גם מתקבלת בשמחה על ידי אדם וטבע, היא ממירה, באחת וללא כל קושי, את שמה הפולני בשם העברי "חנה" ונעשית ישראלית. זה כוחו של ילד ונער. עם זאת, כמוה נוהג גם מבוגר, המתואר בשיר "עולה יהודי מפולין" (146-145). מכל מקום, היא אדם אוטונומי בהכרעותיו, נבונה ורגישה, אינה תלויה בהכרעותיה במשפחה או במוצא או בחברה – בדומה לרוב הילדים בספר – והסביבה האנושית הזו שבטבע מקלה עליה ביחסה החיובי למציאות החדשה.

אפילו עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, עדין מחפה זאב על האימה והחרדה כשהוא מתבונן מעמדה  של תקווה ואמונה באדם, כביכול ניתן עוד לעצור את ההרג. בשירו "ערב מלחמת עולם" (עמ' 182-181) הוא אף מטיל את תפקיד המזהירים, המנסים למנוע את הקטל, על הילדים התמימים, כביכול יאזינו להם. כיוון שהם לא חיו עדיין את חייהם ובכוחם לחוות את יפי העולם וטובו המצפה להם, הם הנקראים לפנות בזעקה לאבותיהם בכל העולם, מעבר לגבולות של מדינות ועמים – וזאת, על פי השקפה אוניברסליסטית, מורשת הסוציאליזם, על פיה יש מהות או שאיפה המאחדת את כלל בני האדם בעולם שבמצב או מעמד מסויים – ולקרוא אליהם: "אנו רוצים לחיות / לחיות!" הם, כילדים טהורים מטבעם, אף נקראים להישבע כי "כאשר אנו נהיה גדולים לא תטמא ידנו בדם."

האיום על שלום העולם מוצג גם בשיר "חתולים" (עמ' 185-184), אבל הוא נעטף בכסות של משל מחורז לילדים. נאמר בו כי יש להיזהר מכל "חתול". מזה המתחנחן, מתפנק ומבקש ליטוף ומזה השליו ושקט כמו גם מחתול מלא חן ומשתעשע. "היזהר," שב זאב ומזהיר שלוש פעמים. אולם מסוכן מכולם הוא חתול אורב שעיניו זוהרות ובוערות. ו"אני אומר: טורף שאור לו בעיניים / מסוכן כפליים – היזהר," ומוסר ההשכל, המתריע מפני המטורף הזומם והאורב ל"טרוף" ולהרוג בשם אידאולוגיה, ספק אם הובן על ידי הילדים. ובכל זאת, משמעותי הוא היפוך דמותו של החתול מחיית בית אהובה ליצור מסוכן. יש בו כדי להעיד על ניפוץ אמונתו התמימה של זאב באדם ועל הדחף להעביר את המסר אפילו לילדים.

אמנם, הוא נמנע מלקונן על אסון העם היהודי בשואה ולהציגו בפני הילדים, אבל נפילת הלוחמים במלחמת השחרור מביאה אותו עד משבר וגורמת להסרת המגננות.

בשיר "אבא שלי", שנכתב "לזכר אברהם בן יהודה שנפל חלל בין עטרות לירושלים" (עמ'      119-118), הוא לא רק מפקיד את ההספד על האב בידי הילד עצמו, אלא גם פותח בתיאור גופו המת והמדמם של אבי הילד המקונן: "אבא, / אבא שלי הלך לירושלים / ולא שב. / הביאו אותו חיוור, קר, עצום עיניים / דמו זב" – והוא לא פקח את עיניו ולא שלח את ידו הטובה ללטף, "אבא שלי הטוב, הרחום." אמנם, בהמשכה של הקינה משחזר הילד את שיחתו עם אביו, שממנה מצטייר האב כדמות מופת של חלוץ שנתן כל כוחו לאדמת הארץ ולשמירה עליה, וקינתו מוסבת על ההיבט הערכי, שהאב לא יוסיף תת כוחו לה. אבל המוות פורץ באחת לעולמו של הילד וללא כל חציצה או נחמה ופיצוי.

כאבם של הורים שכולים, המתאמצים להיאחז בפיצוי המנחם אך אין להם עוד כוח לכך, נמסר, לעומת זאת, בקינה לירית ארוכה וקורעת לב שנמעניה אינם עוד ילדים. בשיר "לבן" (עמ' 250-246) מוסר זאב את הדיבור המקונן לאב, השופך את מרי שיחו בפני בנו המת, וריסון מבעו מגביר את אפקט כאבו. "עם שחר אתה נולד מחדש, מדי יום ביומו," הוא פונה לבנו המת, נאחז בנחמה המדומה של זיכרו החי תוך מודעות לכאב היעדרו, הנוקב מדי שחר. בשיחו הוא משחזר את תהליך צמיחתו של הבן לצעיר מופלא ונאחז בדמותו המופתית, אך נקלע שוב ושוב למציאות המרה. אבלו אף מוצג על רקע החג הלאומי: "העם חוגג את חג יום הפדות," הוא אומר, אבל השמחה הכללית מעצימה את אבלו שאין לו פדות: "ואתה אינך – בן עמי," אתה ששמך מסמל את הקרבת חייך למען עמך, אינך חי עוד לשמוח בפדות. גם ניסיונו להתנחם ב"אושר כי היית" נכשל והוא מקונן: "ואתה אינך, אתה - - ילדי," אתה שכילד קטן ואהוב אתה לי.

"הרע" פלש, אפוא, באכזריות לעולם שהיה תמים ומלא אמונה, וכל ניסיון להיאחז באשליית הפיצוי והנחמה לא יצלח עוד.

יותר מזה, לפתע, במלחמה, אין זהות מלאה בין אושר הכלל לאושרו של הפרט. בעוד הכלל הלאומי חוגג את עצמאותו, הפרט שלחם למענה נפל ואיננו, והוריו שקועים באבלם ובייסוריהם. הם אמנם שותפים לאמונת העם במטרתו הנעלה, וזו מבליטה את המופת שבדמות הבן שהקריב עצמו למענה, אבל אין בכך למנוע את ייסוריהם הקשים.

נבקע, אם כן, סדק בחומת האמונה שביקש זאב לקיים. אף על פי כן, זאב אינו מציין את זהותם של אלה שתקפו את השיירה וגרמו לנפילת הבן ונמנע מכל אמירה של טינה, איבה או שאיפת נקם. ניכר שהוא מתאמץ לקיים את העמדה המוסרית גם בתגובתו  בשעה של אבל וכאב. להבא הוא יתקשה בכך.

ארנה גולן

המשך וסיום בפרק הבא

* * *

גיא משיח

חיים בסרט

"הסבים שלי הם ניצולי שואה. הגזענות ממנה הם סבלו בשואה – אנחנו רואים אותה קיימת ומשתוללת היום בכל מקום: באמריקה, אירופה וגם בישראל. הסרט הזה נעשה בידי ישראלים, והמסר שלו: להפסיק את הגזענות." – כך נאם השבוע, הבמאי הישראלי גיא נתיב, שזכה באוסקר בקטגוריית "הסרט הקצר" עם סרטו Skin ("עור").

מעניין אם "משרד התרבות" בראשות מירי רגב היה מאשר מימון לסרט ישראלי דומה, העוסק בגזענות במשפחה יהודית "נורמטיבית" מאחת ההתנחלות, שילדיה, "נערי הגבעות" יוצאים לבצע "תג מחיר" גזעני בפלסטינאים חפים מפשע. או בסרט העוסק ביחסים הטעונים, הגזעניים והמפלים שבין הישראלים הוותיקים לעולים מאתיופיה.

כנראה שלא. ולכן נתיב היה צריך לעבור לפני 5 שנים להתגורר בלוס אנג'לס, ולעשות שם סרט, העוסק בגזענות, שביחסים שבין שחורים ולבנים באמריקה, במשפחה אמריקאית לבנה, ניאו נאצית וגזענית, חובבת נשק, המבלה "יום כיף" בפיקניק אלים, ששיאו בתחרות ירי על בקבוקים, שבה נדרש להשתתף גם ילד בן 7.

טהאר בן ג'לון, בספרו המפורסם "הגזענות כפי שסיפרתי לבתי" שיצא לאור בשנת 1998 – מצביע על כך, שתופעת הגזענות היא חלק בלתי נפרד מהטבע ומהיסטוריה האנושית – ושהדרך היחידה להתגבר עליה ולהיאבק בה היא באמצעות חינוך. ילד לא נולד גזען. הוא הופך לכזה כתוצאה מחינוך גרוע לפחד מהאחר ולשנאת הזר.

השבוע קבע בית המשפט מחוזי מרכז, כי אין מקום להפרדה הגזענית, שנעשתה בין גנים של ילדים של מבקשי מקלט מאריתריאה לילדים של ישראלים בנתניה. בית המשפט המחוזי העביר בהחלטתו מסר, שאין מקום במערכת החינוך הישראלית לגזענות, אפליה ולהפרדה על רקע צבע או לאום.

ובאמת, "הכול מתחיל בחינוך של הילדים, ובצורך ללמד את הילדים לאהוב ולכבד זה את זה. כי כשאתה ילד בן 10 בעיירה גזענית באוהיו, ואבא שלך מלמד אותך לירות במקסיקנים בגבול באמצעות רובה צלפים, סביר להניח שתהפוך, עוד כמה שנים, לבחור גזען, אלים ומסוכן, שייקח את אותו רובה ויתחיל לירות ביהודים," כפי שאמר גיא נתיב בראיון שנתן לאחר הזכייה באוסקר.

ככה זה גם כשאתה ילד בן 10 בנתניה, שההורים שלו מסבירים לו למה הוא צריך להיפרד מהחברים כהי העור שלו ולעבור לגן "לישראלים בלבד". אותם ילדים סופגים את הגזענות מהוריהם בילדותם. "יונקים את האנטישמיות עם חלב אימם," כפי שקבע מ"מ שר החוץ ישראל כץ על הפולנים. קל וחומר, שאתה ילד בן 10 ואבא שלך תולה לראווה בסלון תמונה של הרוצח ברוך גולדשטיין. אין להניח שאותו ילד, שחונך על שנאת הזר ו"האחר" יגדל להיות הומניסט וליברל גדול.

"הסרט הזה נעשה עבור הילדים של כולנו, בתקווה שיגדלו לעולם פחות אלים וגזעני ויותר מפוייס. אמן." יופי. תלמדו את זה לא רק במערכת החינוך של עיריית נתניה, אלא גם ובעיקר במערכת ה"חינוך" של הרשות הפלסטינאית, שמכינה ילדים מגיל שלוש לקריירה של "שאהידים" שרוצחים כמה שיותר יהודים.

אז כל הכבוד לזוכה הישראלי באוסקר, אבל לצערנו, בישראל, בה עלולים לשבת בממשלת הימין-חרדים הבאה, כתף מול כתף: כהניסטים, גזעניים, חשוכים וקיצוניים כמו איתמר בן גביר, מיכאל בן ארי וברוך מרזל; כשראש הממשלה נתניהו מכשיר כל שרץ גזען להיות חבר כנסת ומבסס את מנהיגותו על שנאה וגזענות כנגד הציבור הערבי ופילוג ושיסוי בין הימין לשמאל; כשאין קו אדום שעוד לא נחצה בקמפיין בחירות בזוי, ש"רוקד על הדם" ויורד עד לחלקות הקבר של חללי צה"ל, בניסיון להפחיד אותנו בפני מפלגתו "הסמולנית" של רמטכ"ל צה"ל לשעבר: מסתבר שכולנו עדיין "חיים בסרט" - אבל לא סרט קצר וטוב הראוי לאוסקר, אלא סרט גזעני ורע הראוי לכל גינוי.

גיא משיח, עו"ד

אהוד: הקריירה האנטי גזענית המפוארת של טאהר בן ג'לון ספגה מכה קשה כאשר התברר שהוא העסיק בתנאי עבדות בביתו מהגרת מוסלמית חסרת זכויות.

כן, גיא – ישראל היא גן עדן דמוקרטי לעומת הרמאים שמתפרנסים מהמלחמה ב"גזענות", ולעומת ה"פְּרָסים" הבזויים הניתנים לסרטים אנטי-ישראליים ונובעים משנאת ישראל והשמצתה.

* * *

נעמן כהן

המתנגד לפשיזם האיסלמו-נאצי הוא נאצי?

אצל אקטיביסטים פרו-איסלמיים התומכים בכיבוש ערבי-מוסלמי של הפשיזם האיסלמו-נאצי רווח המנהג לכנות בכינוי הגנאי "נאצי" כל מי שמתנגד לפשיזם האיסלמו-נאצי.

כתב "הארץ" לשעבר, יצחק לאופר-לאור העלה פוסט עם תמונתו של העיתונאי עמית סגל עם הכיתוב:

"מלמעלה א. היטלר. מלמטה מימין לשמאל א. היטלר  א. היטלר א. היטלר"

http://rotter.net/forum/scoops1/535055.shtml

לאחר שעמית סגל הגיש נגדו תביעת לשון הרע טען לאופר-לאור: "הבדיחה שלי, כאמור, לא עבדה. הייתי צריך לכתוב תחת שמו בארבעת התצלומים שם אחר, ולהוסיף: אין קשר בין הפרשן לעובדות. יכולתי בטח להיות יותר שנון. צר לי על התעלול הלא מוצלח. אני מבין ששוב אצטרך ללכת למשפט. חבל. בדיוק יצאתי לפנסיה והתכוונתי לטייל קצת בעזרת הפיצויים."

http://rotter.net/forum/scoops1/535499.shtml

עמירם גולדבלום והנאצים

עמירם גולדבלום הוא אקטיביסט פרו-איסלמי ותיק התומך בכיבוש ערבי-מוסלמי של הפשיזם האיסלמו-נאצי.

בתגובה לדברי ההבל של ישראל כץ שציטט את יצחק יזרניצקי-שמיר שהפולנים יונקים אנטישמיות מחלב אימם הוא העיר לו: "אני רק שאלה – יש מישהו שיודע האם ישראל כץ ינק מחלב אימו את שרשרות הברזל שבהן רדף (ברית בריונים יחד עם צחי הנגבי) אחרי ערבים ושמאלנים בקמפוסי ובמעונות האוניברסיטה העברית? בחלב יש מעט ברזל, אבל בכפר אחים היו כנראה כמה ימנים שגידלו את ילדיהם על שנאה ואלימות."

https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.6954496

בתגובה שאלתי אותו: "עמירם גולדבלום, אני רק שאלה. האם אתה עמירם גולדבלום, שינקת מחלב אימך אהבה צרופה לכל כולל את אהבת האוייב הישועית (ישו: "כתוב ואהבת לרעך כמוך, ואני אומר לכם ואהבת את אויבך והתפללת בעד רודפך," מתי, פרק ה) – אולי אתה מכיר ערבי-מוסלמי שלא ינק אנטישמיות מחלב אימו, אולי אתה מכיר ערבי-מוסלמי הרואה את דברי מוחמד באמנת החמאס ואת דברי המופתי של אש"פ שלפיהם יש לרצוח את כל היהודים – גזענות ולא מופת מוסרי:

https://www.youtube.com/watch?v=qHV2SZmkhug

"אם אתה מכיר ערבי-מוסלמי כזה, אנא הצג אותו ונדע, וזו תהיה תרומה אדירה לשלום המקווה.

נעמן כהן

התנחלות תל אביב, מרכז הגדה המערבית.

(רבת עמון ודגניה הן בגדה המזרחית)."

בתגובה ענה לי עמירם גולדבלום: "אתה נאצי יהודי וגם שקרן ומוסת קיצוני. אני מדריך ומלמד סטודנטים במשך 40 שנה וביניהם היו ערבים מוסלמים ונוצרים ודרוזים וגם בודהיסטים שהשתלמו במעבדתי. ההתנגדות של הפלסטינים לכיבוש זו בעיניך אנטישמיות. הבנו את ראש התבן שלך. לפי המציאות בשטח – יש הרבה יותר גזענים יהודים בישראל מאשר גזענים ערבים ופלסטינים. והקשקוש שלך על התנחלות תל אביב לא מגובה לא על פי הפלסטינים (שהכירו במדינת ישראל בגבולות 67' בהסכם אוסלו), לא בידי המצרים, לא בידי הירדנים ולא בידי הליגה הערבית. בולשיט."

בתגובה השבתי לו: "עמירם גולדבלום, כנראה טעיתי בהנחה שינקת מאימך אהבה לכול. אני מציע לך להתנצל על שקראת לי נאצי, כי תקבל תביעת דיבה. ולגופו של עניין, ענה לעניין, לא שאלתי אותך על התנגדות לכיבוש, שאלתי אותך שאלה אחרת, ואני שואל אותה מחדש, ומקווה הפעם לקבל תשובה עניינית (לאחר התנצלות). האם לאחר שלימדת 40 שנה ערבים-מוסלמים, אתה מכיר, או הכרת ערבי-מוסלמי אחד שהצהיר שהוא רואה בדברי מוחמד (המופיעים באמנת החמאס ובדברי המופתי של אש"פ) לפיהם יש לרצוח את היהודים:

https://www.youtube.com/watch?v=qHV2SZmkhug

"גזענות שהוא מגנה, ולא מופת מוסרי?

"אם אתה מכיר או הכרת ערבי-מוסלמי כזה אנא הצג אותו בפנינו ותתרום הרבה לתהליך השלום המקווה.

"אגב בניגוד לדבריך, הפלסטינים הם המגדירים את תל אביב התנחלות בלתי חוקית. רק אתמול הם שלחו בלון תבערה ל'התנחלויות', כפי שהם מכנים את ישובי עוטף עזה.

"מחכה להתנצלות ולתשובה עניינית."

לאחר זמן קצר הוסר הפוסט הפוגע של גולדבלום. איני יודע אם מיוזמתו או מיוזמת עמוס שוקן או מי מעובדיו. בכל מקרה, הנה הוכחה נוספת לשיקוצים שאני מקבל תמיד. כשאני יוצא נגד הגזענות הערבית-מוסלמית מגדירים אותי כגזען.

עדיין אני ממשיך במשימה. אם אתם מכירים ערבי-מוסלמי שאינו גזען אנא גלו לנו.

כל גזענות פסולה בכנסת

לאור הניסיון של יורשי הרב כהנא להיכנס לכנסת ישראל יש למנוע את זה באמצעות חוקית כפי שנעשה בעבר.

ודוק: הרב כהנא היה נגד הדמוקרטיה הישראלית. לשיטתו יש אמנם לסלק את הערבים באוטובוסים בצורה "הומאנית" אבל את היהודים המחללים שבת יש להשליך מבית גבוה בן שתי קומות ואז לסקלם כמפורט במשנה מסכת סנהדרין.

יש לסלק מכנסת ישראל ע"פ החוק כל מפלגה או חבר כנסת המציגים מצע גזעני כגון:

גזענים יהודים כעופר כסיף, או מיכאל בן ארי.

גזען ערבי-מוסלמי-סוני כאחמד טיבי.

גזען ערבי-אחמדי כאיימן עודה.

גזענים יוונים-נוצרים מסתערבים כמטאנס שחאדה, או אעידה תומא סלימאן.

גזען ערבי-דרוזי כעבדאללה אבו מערוף.

כל הגזענים מקומם מחוץ לכנסת ישראל.

לא כל הישג לישראל הוא הישג לישראל

הישג לאמריקה הפסד לישראל

מדברים על ה"הישג" העצום לישראל עם זכייתו של גיא נתיב באוסקר על הסרט הקצר, אבל בעצם זה הישג לארה"ב ולא לישראל.

גיא נתיב ירד מהארץ ויצר סרט שאין לו דבר עם התרבות הישראלית העברית. ירידתו מהארץ אינה הישג לישראל, אלא הפסד לישראל.

לא להביא לקבורה בישראל

מי שירד מהארץ יקבר בארץ בה בחר

הפרויקט הבא של גיא נתיב, זוכה האוסקר שירד לאמריקה, הוא לדבריו להעלות את עצמותיה של סבתו ניצולת השואה – לקבורה בישראל.

אחרי שעשה היסטוריה וזכה באוסקר הוא מעלה בסרטו החדש, "הרמוניה", את מאבקו להביא את סבתו ריטה, ניצולת שואה שהיתה בת 70 במותה, לקבורה בישראל. סבתו נפטרה לפני 13 שנה במדינת וירג'יניה שבארצות הברית, בזמן שהיתה חלק מכת ונקברה שם בקבורה אינדיאנית.

נתיב יוצא עם מצלמה כדי להתעמת מול ראש הכת ולהביא את עצמותיה של סבתו לקבורה בישראל, לפי משאלתו האחרונה של סבו בן ה-92.

במהלך העבודה על הסרט נתיב מנסה לברר מי היתה סבתו, מה עלה בגורלה וכיצד קרה שעזבה חיים שלמים וניתקה כל קשר עם משפחתה, עבור כת בארצות הברית, ונפטרה כשהיא חסרת כל:

http://rotter.net/forum/scoops1/535524.shtml

את התופעה הזו, שלפיה מביאים יורדים מהארץ לקבורה בארץ, יש להפסיק. ארץ ישראל מלאה בקברים לאין הכיל, ומי שבחר לרדת מהארץ ולא לחיות בה, שיקבר בארץ בה בחר.

נעמן כהן

התנחלות תל אביב, מרכז הגדה המערבית.

(רבת עמון ודגניה הן בגדה המזרחית).

* * *

יהודה גור-אריה

הערות שוליים [128]

הגיגים קלים על נושאים כבדים

חלב-האם של הפולנים

ממלא-מקום שר החוץ החדש, ישראל כץ, ציטט את דבריו של ראש-הממשלה לשעבר, יצחק שמיר, שאמר: "הפולנים ינקו את האנטישמיות עם חלב-אמם." דברים אלה מפי השר ישראל כץ עוררו סערה רבתי בפולין, עד כדי כוונה של נשיא פולין לנתק את היחסים הדיפלומטיים עם ישראל, מדינת היהודים.

לא צריך להיות היסטוריון מומחה, כדי לדעת ולאשר את דבריו של יצחק שמיר, שאביו נרצח על-ידי הפולנים, ושל השר ישראל כץ, בן של ניצולי שואה.

מה פשוט יותר מלפתוח ספר היסטוריה כלשהו, או מחקר [מתוך מאות] בנושא זה, על יחסי-השכנות-והעוינות בין הפולנים ליהודים שחיו בפולין זה אלף שנים, ולרוב זכו בהתנכלויות, בפוגרומים ובמעשי טבח למכביר.

לדעתי, הסיבות העיקריות לאנטישמיות הפולנית נובעות כמובן משנאת-ישראל "רגילה", בשל שונוּתם של היהודים, אורח-חייהם המיוחד, השונה כל-כך מאורח-חייו של עם-הארץ – שעורר קנאה אצל שכניהם ה"גויים", וזאת למרות עליבותם של היהודים בדרך-כלל, בעיירות שבהם התגוררו. ובמיוחד, בהיותם חסרי מגן מבחינה ביטחונית, כלומר ביטחון חייהם פשוטו כמשמעו.

וסיבה עיקרית נוספת, אולי החמורה ביותר: שנאה דתית יוקדת: היהודים הארורים צלבו את יֶזֶוס, המשיח שלנו.

ואילו לגבי יחס הפולנים ליהודים בזמן החדש, אפשר לשלוף ולהראות פירסומים, מאמרים, צילומים, סרטים ועדויות אחרות – על התנכלות הפולנים ליהודים בפולין, ערב מלחמת העולם השנייה, במהלכה, ובהשתתפותם של רבים מהם בסיוע להשמדת היהודים בידי הגרמנים, במחנות-ההשמדה על אדמת פולין, שאמנם הוקמו שם בלי לשאול את הפולנים אם הם מסכימים לכך או לא, אך אלפים מהם סייעו לגרמנים ב"עבודתם" במחנות ההשמדה, היו מי שהסגירו יהודים עבור קילו סוכר, ולבסוף, יהודים ששרדו וחזרו לעיירותיהם, פשוט נרצחו. והדברים ידועים.

לעומתם, היו פולנים שעזרו ליהודים הנרדפים, הסתירו אותם והצילו אותם, תוך סיכון חייהם וחיי משפחתם. כ-6,350 מהם מונצחים בשדרות חסידי העולם בירושלים. אבל מבט קל בסטטיסטיקה פשוטה מראה: אלפים בודדים, בני צלם-אנוש, מתוך עם שֶמָנָה כ-35 מיליון פולנים.

ובימינו ישנם פולנים רבים, בני הדור הצעיר, משכילים, בוגרי תיכון ואוניברסיטאות, אנשי תרבות ואמנות, ואפילו ההנהגה והממשלה של פולין, שמצטערים ומגנים ומתביישים במעשי אבותיהם ואבות-אבותיהם לפני שניים-שלושה דורות, והם מצֵרים על הרס התרבות היהודית בארצם. מתוך שלושה וחצי מיליון יהודים שחיו בפולין לפני השואה, נותרו כיום לא יותר מ-7 עד 12 אלף בלבד. מה הם עושים שם?

אך כנראה ש"חלב-האם" הזה לא החמיץ גם בימינו ויש פולנים רבים הממשיכים את המסורת העתיקה של אנטישמיות  ושנאת-ישראל גם כיום.

"חלב-האם" המורעל הזה גולש וזולג אל כל קצווי תבל, כמו סרטן ששולח גרורות, בגופה של האנושות: זה-עתה נודע על תקיפה אכזרית של הרב הראשי של ארגנטינה, גבריאל דוידוביץ' בביתו, כתובות נאצה וצלבי קרס בווארשה, ביוון ובארצות נוספות, כולל ארה"ב, שם נתגלו בימים האחרונים כתובות-נאצה בגן-שעשועים ובבית-ספר יהודי, ואף הכאת יהודים ברחוב.

ויש גם הטפה ארסית, גזענית, נגד היהודים, של אימאמים ואנשי-דת מוסלמים אחרים, בערבית ובאנגלית ובשפות אחרות, במיוחד במסגדים באירופה ובעיקר באמריקה, והשלטונות לא עושים להם כלום ולא סותמים את פיהם, בנימוק של "חופש הדיבור".

ימי דרייפוס חוזרים

הנה חוזרים בצרפת ימי משפט דרייפוס משנת 1895, כאשר בעקבות עלילה נבזית ועיוות משפטי ושקרים וזיופים, דנו את הקצין היהודי דרייפוס בעוון "בגידה במולדת". בעקבות זה פרצה בצרפת סערה אנטישמית נוראה, החל מחוגי הצבא וכולל את מרבית תושביה של צרפת, הנאורה, המודרנית, הדוגלת בסיסמה "חופש, שוויון, אחווה" – פרט ליהודים...

לולא קם בקרב העם המוסת הזה אותו סופר בעל נפש רגישה וחוש צדק מפותח, אמיל זולא, שפירסם את המאמר הידוע "אני מאשים" – כנגד ראשי הצבא המושחתים ובעצם נגד העם הצרפתי כולו, ובזאת הציל את כבודה של האומה הצרפתית.

זה היה כידוע הזרז שהביא את הרצל למסקנה, שמקומם של היהודים במדינה משלהם, ומכאן התפתח הרעיון של הציונות, תנועת ההצלה של העם היהודי, שהצליחה מעל למשוער והקימה את מדינת היהודים כחמישים שנה לאחר שהרצל העלה את הרעיון המהפכני הזה.

ואכן מדינת ישראל קמה על אפם וחמתם של האנטישמים בעולם כולו, שמצד אחד צרחו: יהודים – לפלסטינה! ומצד שני האשימו אותם – אז והיום – בגזילת ארצם של הערבים-הפלסטינים.

ובימינו, כ-120 שנה לאחר פרשת דרייפוס, שוב מתנכלים ליהודים בצרפת, מציירים צלבי-קרס על מצבות ודברי נאצה על קירות הבתים, מבזים, מכים, ואף רוצחים יהודים, סתם כך, רק מפני שהם יהודים.

אבל עכשיו יש ליהודי צרפת ארץ מקלט בארץ היהודים, וזו הלא תמצית הציונות מאז ומתמיד.

ול"קינוח": טייס צרפתי סירב ללחוץ את ידו של פקיד בנמל-התעופה על-שם בן-גוריון בישראל, בהכרזה האנטישמית הנבזית: אינני לוחץ ידו של יהודי... 

* * *

אהוד בן עזר

המושבה שלי

בהוצאת "אסטרולוג" 2000

פרק עשרים ואחד

דודתי יעל בודה סיפור על מות אהובה אביתר

שנים רבות לאחר מכן, כבר לאחר מותה, מצאתי בארגז של דודתי יעל, בין הג'וקים (הקוקורצ'ות, כפי שנהגה לכנותם), המכתבים הנירגשים לאביתר, שלא נשלחו, הפתקים שקיבלה מחברתה ארלטי קלדם, הפארטיטורות הישנות של האופרות האיטלקיות וארנקי-העור המתפוררים – את הסיפור שכתבה על מות אחותה בת-שבע.

יעל כתבה אותו אחרת מכפי שסופר במשפחתנו, בעיקר מפי דודי אלכס. המריבה הגדולה בינה לבין דודי פרצה לאחר שטען שנשים אינן יכולות להיות סופרות, את שירת מרים ושירת דבורה כתבו גברים בתקופת עזרא הסופר, ואם יעל חושבת שהיא תהיה יום אחד סופרת אז כדאי לה קודם ללמוד להשתין בקשת ולקבל זכות בחירה לוועד המושבה! –

 "נשים צריכות לבשל, ללדת ולהתפלל בעזרת הנשים ואם הן חופשיות – אז שתלכנה לשיר בחוג הדראמאטי של בשסמן!"

יעל לא נישארה חייבת: "איך אתה לא מתבייש להכניס אותנו בסירה אחת עם עזרא הסופר? אתה עוד תיראה יום אחד שהספרות כולה תיעשה למקצוע של נשים – הן תכתובנה את הרומאנים, והגיבורות שלהן תהיינה נשים, וכל הקוראים יהיו נשים, שתקראנה רק רומאנים שכתבו נשים, על נשים, ותלמדנה בבתי-הספר רק יצירות שכתבו נשים, על נשים, ותכתובנה רצנזיות וספרים רק על נשים, שכתבו על נשים, ואתם הגברים תמשיכו להשתין בקשת ולנער את הזרג ולהתעסק בפוליטיקה של ועד המושבה!"

היא לא שינתה את שם אחותה אבל הכניסה בסיפור את אביתר ירקוני, אהובה-שלה, שנהרג לא מבעיטת פרד אלא נשחט בהתקפה הגדולה של הערבים על המושבה, וכך כתבה:

לילה. אני שומעת את רחש טיפות הטל הכבד הנספגות ברעפים ממעל, רעפי מרסיי בעלי גוון חום-צהבהב של חרס שרוף. כשיאיר היום, ושמש הקיץ תלכוד באורה החם את הגג, יתאדה הטל, וקרירות נעימה תזלוף מחלל הרעפים ותישמר בקירות אבני-הכורכר העבים של הבית, בלעדיי. מדרום, מכיוון טריק א-שוואכת, דרך השקתות, היא דרך-המלך העתיקה המוליכה ליפו, נשמעים ענבלי שיירות הגמלים העמוסים, ומדי פעם קולות שירה קטועים של מוביליהם, המפיגים את שיעמום הדרך ואולי גם את אימת החשיכה בזימרה חד-גונית הנשמעת לעיתים נשית, ותאוותנית, דווקא מגרונותיהם של גברים.

בני-הבית ישנים ורק אני ערה וכבר אשמורת שלישית לפי צלצול השעה באורלוגין שעל הקיר, במסדרון. עוד מעט יאיר הבוקר ותישמע קריאת התרנגולים בחצר ובחצרות הסמוכות וצפצוף הציפורים המתעוררות בחגוויי הגגות ובצמרותיהם הענפות של עצי התות וגם בחביון הברושים המחודדים ודקלי הוואשינגטוניות.

רק עוד שעה אחת אשהה כאן הלילה. לילי האחרון!

מה יפים היו פניו של אביתר בראותי אותו בפעם האחרונה, עם אביו, בבית-הכנסת הגדול. אני ישבתי עם אימי בעזרה למעלה, מקשיבה אל המיית הקולות העולה מקרב האיכרים המלבינים בטליתותיהם ופניהם מביעים חג. פנים שזופים שנחרשו קמטים בטרם עת, ידעו רעב ומלריה ומות יקיריהם. מדי פעם נשמעה חבטת-יד חזקה בדוכן-התפילה מעל הבימה המורמת, והושלך הס, ואני שומעת בשתיקה שנשתררה את קולו הנעלם של אלוהים, גבוה מעלינו, בתקרה בעלת הנברשות הרבות שהתקינה פקידות הברון, ומיד לאחר הדממה עולה המיית המתפללים ודוחקת את נוכחות האל שלי, הפרטי, הנאדר בכוחו הנעלם.

ואביתר ליד אביו, פניו שחומים, עיניו עליזות ותלתליו נהדרים, קצר-רוח לראותני, אחרי סעודת ליל שבת, עת נטייל בחבורה, הצעירים, אל כרם השקדים העומד עתה במלוא ירקותו, בגבעה, ויש הקוטפים את השקדים הרכים, הירוקים עדיין בקליפתם השעירה, ונוגסים בהם והפה מתמלא חלב בוסר בטעם מריר ומקהה שיניים.

קולות האסון וזעקות אימו ואחיו זליג ואחיותיו בקעו את שדרות הברושים ועצי האקליפטוס שבמושבה ונתפזרו על פני כרמי השקדים והפרדסים החדשים שסביבותיה. בשובם הביתה, רק ישבו לאכול, התפרץ אליהם שכנם, ר' מורדכה-באר'ל, הקרוי כך בקהל מפני שהוא עיקש כפרד, בע'ל בערבית. הוא ר' מורדכה המפרנס בקושי את ילדיו הקטנים ואשתו החולנית, ופרדסו הצעיר עדיין אינו נושא פרי ויש אומרים שמעטים סיכוייו כי התעקש לנוטעו על כנות לימון מתוק ולא חושחש – ובפיו זעקת תחינה – הפרד ניתק ממקומו הקבוע באורווה והריהו משתולל עתה בחצר ועתיד להרוס הכול ולשבור גם את צריף האדמה הנמוך שבו גר ר' מורדכה עם משפחתו הגדולה. הוא-הוא ר' מורדכה-באר'ל שקולו רודף אחרינו כל אימת שאנו, הצעירים, יוצאים לטייל בשבת ובחג מעבר לתחום השבת של המושבה.

אביתר לא היסס רגע. אף לא היה צריך להרהר שפיקוח נפש דוחה שבת וזאת משום שבן למשפחת איכרים היה ואת עבודות המשק הנחוצות היה עושה כל ימות השבוע גם בשבת ומעולם לא רעב סוס בחצרו ולא עמדה פרה ועטיניה מלאים חלב מבוא השבת ועד צאתה, וגם לא לקחו חרת ערבי שיעשה את העבודה כדי להערים על אלוהים. ואף לבית-הכנסת היה הולך רק כדי שלא לצער את אביו. וגם האב עצמו לא החשיב מעודו את עבודת אלוהים על פני עבודת האדמה. להיפך. בימי נעוריו, בירושלים, אליה עלה עם משפחתו במטרה לייסד כפר עברי חדש בארץ-ישראל, רצו אחדים מיהודי העיר האדוקים, החרדים, המתנגדים לשיבת ציון, להכות אותו ואת חבריו שהיו נאספים בהיחבא ומחפשים לקנות נחלת שדה להתיישב בה.

אביתר נכנס לחצר. אבק וחשיכה ושעטת הפרד, הפרד הצוהל כמו כדי לחפות על עליבות זכרותו המסורסת ואל אין-פוריותו. אביתר הצליח להטיל עצמו על גב הפרד, רכב-דבק בו וכמעט חנק צווארו, ורק כשירד ממנו, מנצח, וכבר קשר את הבהמה הסוררת באפסר –

שלח הפרד הערמומי בעיטה אחת אל חזהו של אהובי של אביתר, ולא יסף –

עוד באותו ערב מת אביתר, בתוך חצי שעה מת, אף לא התעורר מאז הופל, וכל מאמצי הפלטשר, חובש-המושבה, להצילו בתחבושות מים קרים על חזהו, לא הועילו.

ואני, את פרי אהבתנו נושאת בבטני!

אין איש יודע על כך. גם לא אימי. גם לא אספר לאיש. בעוד שעה קלה אקום ואלך. בסתיו מצאתי פתקה בילקוטי: "בת-שבע, נפשי חופצה אותך. בחיאתכ אל תאמרי לא כי אתגעל עלייך. אם תאבי חכי באקאציות בחצות היום. א."

ואני ידעתי כי אביתר הוא השולח, וגם לפי שחברותיי צחקו ממני, מתוך קינאה, ודאי, והזהירו אותי שלא אלך איתו כי רק לנצלני הוא מבקש. למוץ את נשיקות פי וללכת להתפאר אחר-כך בפני חבריו.

אבל אני חיכיתי לו בקצה שדרת האקאציות כי אהבתי אותו וגם גנבתי מטפחת שבה ניגב זיעתו לאחר ששיחק בקפיצות עם חבריו ושמרתיה במגירתי והייתי מריחה אותה בלילות עד אשר זרקה אותה אימי בבלי דעת אל הכביסה הכללית ושוב לא מצאתי חפץ בה כי ריחה היה כריח כל שאר מצעי-ביתנו הספוגים עשן יום הכביסה המורתחת בדוד נחושת מפוייח בחצר, והמוקד מתחתיו שולח עשנו לעבר הכבסים המתייבשים על החבל. ואני, מה לי ניחוח נקיון וגיהוץ שמגהצת אימי במגהץ-הפחמים הגבוה, שחור-הברזל, שהייתי מדמה אותו לקטר בשחקי בו, כילדה – מה לי ריחות ביתי אלה המוכרים לי, אם אין בהם ניחוח זיעתו החמוצה של אביתר אהובי?

מאז הפגישה הראשונה, בקצה שדרת האקציות, בחול, הרבינו להתרועע. אימי יסרה אותי והצליפה בלשונה "מלאך-המוות שווסטער", אחותו של מלאך-המוות, כאילו חטא הוא להיוועד עם אביתר אהובי. אבי שתק אך אני ידעתי שגם הוא דעתו אינה נוחה מכך. ואילו אחיי הבוגרים – לילה אחד, כאשר חזרתי עם אביתר מכרם השקדים, בגבעה, התנפלו עלינו לבושים כדרך הבידואים, בעבאיות רחבות ופניהם מוסתרים בכאפיות, אני, קלת-רגל, ברחתי מיד אך את אביתר תפסו והפליאו מכותיהם בו, למרות שנאבק עימם. אני ידעתי שאחיי הם על פי ברק עיניהם, גמישות תנועותיהם והסנדלים לרגליהם, שלא היו כמותם לבידואים. גם את העבאיות העשויות צמר-כבשים היכרתי. אבי נוהג להתעטף בהן, בחורף, כדי להחם את גופו. אביתר לא ידע. ובמושבה סופר כי ערבים תקפו אותנו. ואני לא גיליתי לאביתר שאחיי היו אלה, כי התביישתי.

בבייקה של אביו, הבקתה בפרדס, לשם התלוויתי אליו בתום יום קטיף, לסגור היטב את פתחה ותריסיה, שם ידע אותי אביתר לראשונה. שעה ארוכה רבצנו בסתר ערימות תפוחי-הזהב על הרצפה המרופדת שקים עבים ונקיים על גבי מחצלות, ממלמלים, ממלמלים, ואביתר חיבקני, רבץ עליי צוהל כולו ושיקע שערותיי בתפוחי-הזהב וחפן את פקועי-שדיי הזעירים וגילגלני ונאנח ואף אני שיקעתי ידיי בתלתליו וליטפתי אותו והנחתי לו להפשיל את שמלתי ולפתוח כפתור בתחתונים מכאן וכפתור בתחתונים מכאן, ולפתע חשתי שאצלו, הדבר ההוא, מזדקר ממנו –

 "הדבר ההוא הוא חרפה, הוא סכנה, הוא טומאה," אומרת אימא, "כלבים וחמורים וסוסים עושים זאת, וגויים, ואת היזהרי בתי ואל תניחי לאיש לפתות אותך לא בקוביית-סוכר ולא במלפפון טרי ולא בכל מתת כסף וחפצי-חן או דברי חלקות. כל רצונם לפגוע בך. להרוס אותך ואת שמך הטוב. וכבר נמצאו נערות שחוטות, קבורות בחול, לאחר שפגע בהן הדבר ההוא, ולא רק כאן אלא גם שם, באירופה. וישנן נערות שהולכות וכרסן תופחת – ומשלחים אותן למקום אחר או ממהרים לחתנן עם חדלי-אישים ובלבד שתיגאלנה מחרפתן!"

הדבר ההוא הוא חרפה הוא סכנה ואני יראה וסולדת ממנו. יום אחד שלף אותו לנגד עיניי רועה המושבה, ג'ובראן, החוזר מדי יום לפנות-ערב עם הפרות וכל אחת פונה מעצמה ונכנסת בשער חצרה כיודעת את דרכה לבטח וצועדת אל הרפת וממתינה בסבלנות שיחלבוה, לסעודת-הערב ולגבינה. פגשתי את ג'ובראן ליד שדרת הברושים המובילה לחצרנו. איש לא היה בסביבה והוא שאל אותי: "מעלימתי, גבירתי, בידכ, את רוצה שאראה לך משהו יפה?" – עודני ילדה וחשבתי שמצא חפץ נאה בדרך הקיץ העוברת ליד הביצה או התקין חליל נאה מן הקנים הצומחים לגדות נחל אבו-ליג'ה ואל-עוג'ה, הוא הירקון, אך לא –

מאחורי שדרת הברושים הסתיר אותי וקירבני אליו, פתח מכנסיו הרחבים ונתגלה בפניי הדבר ההוא ואני לא הבנתי וחשבתי שצומחת שם יד כהה, מתנודדת, באמצע גופו, וכשביקש ממני להחזיק בדבר ההוא – קירבתי ידי ונרתעתי ממגע השפיפון החם ומיד ניתז עליי דבר-מה שקוף וריחו מתקתק-מבחיל ואני רצתי הביתה ורחצתי ידיי פעמים רבות בקוביית סבון-הכביסה השכמי שרק בו השתמשו בביתנו לכל הצרכים, רחצת הגוף, שטיפת כלים וכביסה. ולא סיפרתי לאיש. גם לא אימי. לא רציתי שתדע שאני נגעתי בדבר ההוא, האפל, החום, הנודף ריח עדר, היורק ריח שקוף מתקתק-דוחה –

ועכשיו הניח עליי אביתר אהובי את הדבר ההוא ונאנח, ונאנח, ואני הסתכלתי שמה וראיתי שזה בדיוק כדבר ההוא של הרועה ג'ובראן ורק בהיר יותר ומסתכל אליי בעין אחת, עיוור ואוהב, וכך ידעתי את השפיפון החם שמפניו הזהירה אותי אימי וירכיי מלאו בריח השקוף, הדביק, גם על כפתורי התחתונים (כי גומי טרם היה אז, ובכפתורים היתה דבורה התופרת תופרת לנו אותם מבד ערבי פשוט על מכונת-התפירה "זינגר", כשהיא עוברת מבית לבית בימים שנקבעו מראש ונקראו בשם "יום התופרת") – ואני נבהלתי מאוד וגם אביתר רעד, ומיד הביא לי אגודה של ניירות דקים שקופים מדיפי ריח דיפיניל שעליהם מודפס בעיגול שם משפחתו ותפוחי-זהב ג'אפאס באנגלית (אלה הניירות שעוטפים בהם את הפרי למשלוח לאנגליה), והתנגבנו בהפניית גב והוא ביקש סליחתי והציע להתחתן איתי כשנגדל, ואני הבטחתי שאחכה לו ויחד ניבנה בית-אחוזה גדול מוקף פרדס על גדת הירקון ונגדל בו את ילדינו וגם גן-ירק קטן ופרות אחדות וסוסים ונחיה מפרי עמלנו ולא נזדקק לאיש ונצא לטייל ככל אשר תאבה נפשנו, גם בשבת ובחג, ואיש לא יאסור עלינו לצאת מעבר לתחום השבת –

וכשבאתי הביתה, לעת ערב, הסתרתי כדרכי את אשר קרה לי אבל אימי חשדה ואמרה: "מה ריח הדיפיניל נודף ממך כאילו יצאת מתוך ארגז תפוחי-זהב?" ואני עניתי כי מדביקות אנו, חברותיי ואני, פנסי-רוח מן הנייר הדק הזה –

עוד באותו לילה ניכרו בי אותות הדם לראשונה על ירכיי ואני ידעתי כי עתה באתי בברית דמים עם הדבר ההוא והסתרתי גם זאת מאימי וידעתי כי דם בתוליי היה האות ומעתה אשתו הסודית של אביתר אהובי אני, ובננו גדל בביטני –

גם לאביתר לא סיפרתי. איני יודעת מדוע. הוא השתנה. מאז היה לבעלי-בסתר על ערימת תפוחי-הזהב בריח הדיפיניל והשקים הנקיים ולוחות העץ הטרי, הבהיר, של ארגזי-הפרי – התרחק ממני ושוב לא בא לחבקני ולהזין בתנובת הדבר ההוא את הילד שלנו, הנוצר בבטני. התרחקותו אירעה לאחר שאחיי הרביצו לו. מעתה רק בחבורה היינו נפגשים, ובלילות שבת, ובשבתות, ובחגים, כשהיינו מנסים להרחיק מעט מקו-העירוב של המושבה בטיולנו, היה קולו של ר' מורדכה-באר'ל נישא אחרינו – מעבר בתי המושבה הנמוכים, בעלי גגות הרעפים הנקבוביים, השחוחים-קמעה, הנושמים בלילות הטל, ממש כלילה הזה –

 "פריצס! פריצות! פריצות! בחורים ובתולות!

אל תרחיקו מתחום השבת!"

וכל אותה עת אני יודעת כי מאז נגע בי הדבר ההוא החל הילד נוצר במעיי וכל כמה שבועות ניכרים אותות הדם על ירכיי ואני מסתירה מאימי כי הרה אני פן תסטור לי על לחיי כמו שסטרה בלילה ההוא, כשחזרה מאוחר כי ליוויתי את אביתר המוכה אל הפלטשר, חובש-המושבה, למען יזרה אבקת יודופורם צהובה על פצעיו ויהדק בסכין את החבורות שפרחו על מצחו ו –

בני-הבית ישנים ואני עודני ערה וכבר סוף אשמורת שלישית לפי צלצול השעה באורלוגין שעל הקיר, במסדרון. הנה כמעט מאיר הבוקר ונשמעות קריאות התרנגולים בחצר ובחצרות הסמוכות ועימן צפצוף הציפורים המתעוררות בחגוויי הגגות ובצמרותיהם הענפות של עצי התות ובחביון הברושים ובדקלי הוואשינגטוניות –

עוד מעט אקום, אתלבש בחשאי, אקח מן הארון את הרובה של אבי, רובה אנגלי קצוץ-קנה הנקרא "אבו-חמסה" ובמחסניתו חמישה כדורים, ואתחמק לי מן הבית ולא אשוב אליו עוד לעולם. אני אלך צפונה אל דהרת אל-עדש היא גבעת העדשים, בית-הקברות של המושבה הנוהג בנוסח ירושלמי, ללא גדר, ללא שיח ופרח רק מצבות בין קוצים וחרולים וסביבן פרדסים ירוקים לכל מלוא העין והרי אפריים מכחילים-מאפירים במזרח – שמה אעמוד מול קברו הטרי של אביתר אהובי, השוכב באדמת המושבה ליד ראשוניה ובניה שרבים מהם מתו טרם זמנם במחלות, בתאונות ומן המארב, ואומר לו – "אביתר אהובי, סלח לי, היום אגמור את החשבון אבל ילדנו לא ייוולד כי איני יכולה לגלות את סודנו הנורא לאיש, כיצד מנשיקותיך באו לי חיים חדשים והמוות לא יפריד בינינו – "

ומשם ארד אל הדרך המובילה לפרדס הצעיר של ר' מורדכה-באר'ל, שמה אחכה לו, שיבוא בעגלה הרתומה לפרד בעל האוזניים הגדולות והזנב הקצר, הפרד שהרג אותך, אהובי, אחכה לו מאחורי משוכת שיחי האקאציה הנותנים ריח בושם חריף, עתיק, בשפעת כדורי פרחיהם הזעירים, הזהבהבים –

כדור אחד בראשו של הפרד המועד, כדור אחד בראשו של ר' מורדכה-באר'ל, אבי לימדני לקלוע אל המטרה, לקלוע כחוט השערה גם אל מטרה נעה, לכוון מעט לפני ראשו של הפרד, מעט לפני ראשו של ר' מורדכה –

לחיצה, ירייה, רתיעה –

אשבור את השקט –

לחיצה, ירייה, רתיעה –

כמכת-היד החזקה על דוכן התפילה –

ואז אשליך את הרובה אל השיחים, לא, מוטב אקבור, לא, מוטב אקח אותו איתי וארוץ בכתף כואבת אל הירקון, היישר, היישר צפונה, מקום שהוא מתפתל בין טחנות שיח' אבו-רבח לבין הכפר הערבי פרוכיה, שמה אטיל את הרובה אל מי הנהר הירקרקים, הזורמים לאיטם בתנועה בלתי מורגשת כמעט, שמה אתבונן פעם אחרונה אל שמיך, אלוהיי שבמרומים, כן, אני, הרוצחת, צועקת אליך מלמטה, מבעד לצמרות של עצי האקליפטוסים, שדרות סג'אראת אל-יהוד, עץ היהודים, שניטעו במצוות הגננים של הברון לאורך חופי הנהר –

ואטיל עצמי אל המים הירקרקים, שמה אצוף לבושה בשמלתי הלבנה, פרושה בין שושנות המים והחבצלות, בסתר קנה וסוף, טובעת ושרה –

במחילות הרקב תפרח אהבתנו

תפרח ותשגה עד מאוד –

בין שושנות המים והחבצלות, בסתר קנה וסוף, שמה אשוט ואשקע, אשקוט ואירגע –

שמה ימצאוני בבוץ, חנוקת מים ושיחים, ומשם ייקחוני לשכב על ידך, אהובי, לנצח נצחים –

חי נפשי, עוד מעט אקום ואעשה זאת –

אהוד בן עזר

המשך יבוא

* * *

אהוד בן עזר

ספרי דורות קודמים

פרסום חוזר בסדר אלפא-ביתי של המדור השבועי

שהתפרסם במשך שנים רבות במוסף "ספרות ותרבות" של עיתון "הארץ"

עם תמונות הסופרים

"טשקנט עיר הלחם"

לאלכסנדר נברוב

עברית: 1932

פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 14.1.1977

לפני 42 שנים

דומה כי גם כיום מעורר "טשקנט – עיר הלחם" (1921), ספרו של הסופר הרוסי אלכסנדר סרגייוויץ סקובלב, הידוע בשמו אלכסנדר נברוב (1886-1923), התרגשות וסקרנות בלב הקורא בו. נברוב היה בן למשפחת איכרים, ומורה בכפר. הוא תיאר את חיי הכפר הרוסי, בייחוד בשנות המהפכה ומלחמת האזרחים, שנים של שינויים מהפכניים בחיים שהכיר מקרוב. ואולי חסד נעשה עימו בכך שלא האריך ימים מעבר לשנותיה הראשונות של המהפכה ולא היה עליו להתאכזב או לעשות שקר בנפשו.

כך נותרו ספריו וסיפוריו, אשר שלושה מהם מובאים בסופו של הכרך העברי – "מיטה", "על פת לחם" ו"מעשה שהיה" – עדוּת לעולם קרוע ורעב, עולם אשר בו רק מעט היוזמה הפרטית, שפירושה לא פעם הסתאבות ואיבוד צלם אנוש, מצילים את האדם ממוות ברעב ובמחלות. וברקע מצוייר המשטר החדש, הקומוניסטי, אשר אולי יש בו הבטחה לחיים של יושר ושל שובע אך כיום (כלומר, בשנים הראשונות שלאחר המהפכה), אין הוא יכול עדיין להתמודד עם התוהו-ובוהו של המחסור, הניוון והסבל.

מישקא, נער בן שתים-עשרה, נותר מפרנס יחיד לאימו האלמנה ולשני אחיו הקטנים. המשק הכפרי נחרב, לחם אין, וגם לא גרעינים לזריעה, והשדות שוממים. ובמרחק אלפיים פרסה מן הכפר מצוייה טשקנט, העיר בה הלחם והדגן זולים, ואדם יכול למכור בה מחפציו, או לעבוד פרק זמן, ולחסוך כדי כמה פודים של חיטה, למאכל ולזריעה.

מישקא, השומע את דברי האיכרים המבוגרים על טשקנט עיר הלחם, מחליט להגיע אליה בכוחות עצמו. עיקרו של הסיפור בתלאותיו של הנער, העושה את הדרך בת אלפיים הפרסות ברכבת, מתחנה לתחנה, ללא כרטיס, רעב, מוכה, לעיתים חולה, על סף ייאוש ומוות, דרך ערבות קירגיזיה, מאורלבורג לטשקנט. טשקנט נעשית משאת-נפש, פתח לגאולה, מעין גן-עדן עלי אדמות, שזוהרו עתיד לפצות על כל הסחי והמיאוס שבדרך. טשקנט נעשית מטרה מיטאפיסית. וכל קצבו של הרומאן, כל האודיסאה הזאת של הנער בתוך העוני, הקשיחות, העורמה, הסבל, הרעב, הניוון והמוות, מכוונים לקראת מטרה אחת, האפשרות להביא חזרה הביתה,  לכפר,  שישה פודים של גרעיני-חיטה.

והפודים הללו, בטשקנט העיר, משמעותם הרבה יותר מעבר לזו החומרית, כי הם נעשים לסם-החיים, לשורש ולאחיזה בהם. הזוכה להגיע לעיר הלחם, ולשבור בה בר ולחזור לכפרו – הוא ניגאל. והנופל בדרך, ימות. והדרכים, כלומר מסילת-הברזל ותחנותיה, מלאות בני-אדם המאבדים צלם אנוש במאבקם הנואש להשיג מקום נסיעה ברכבת, בתוכה או מעליה, ובלבד שיתקדמו עוד כמה פרסאות.

תירגומו של שלונסקי הופיע בשנת 1932, וזה היה לפחות חמש שנים, אם לא יותר, מאז נכתב שירו הידוע "רכבת". רכבתו של שלונסקי אינה זו הנוסעת לטשקנט, אך ודאי גם לא הנוסעת מיפו לירושלים או מצמח לחיפה. זוהי אולי רכבת ההיסטוריה היהודית, הנוסעת מן האתמול למחר. או אולי המהפכה העולמית, העורפת, המולקת, החורקת, השוקקת, המטאטאת והמתעתעת.

ומעניין לראות כי בתירגומו ל"טשקנט – עיר הלחם", מופיעים שני בתי-שיר דומים, מנוקדים, והם הרהורים נים-ונים בליבו של מישקא, המתחפש לישן בתוך קרון מלא איכרים, המבקשים להתחכם לו ולהשליכו החוצה בהזדמנות הראשונה.

סע-נסעת – חת!

מטה, מטה – תרֵי!

תא-תא-תא! תא-תא-תא!

איש אתה!

איש אתה!

הנה באת! הנה באת!

חת, חת, חת!

אל תֵחת אל תחת, אל תחת!

פוד-חטה! פוד-חיטה!

פוד-פוד-פוד!

(עמ' 77)

גלגלי הקרונות מקניטים:

לא תגיע

              לא תגיע

                             מות!

לא תגיע

              לא תגיע

                             מות!

(עמ' 95-96)

שלונסקי הכיר ודאי את "טשקנט – עיר הלחם" (1921), זמן רב בטרם תירגם את הספר לעברית. ועניינו של חוקר הספרות הוא לבדוק איזו משתי ההשפעות, אם בכלל, קדמה – זו של הרכבת לטשקנט, לשיר של שלונסקי או זו של סגנון שירו של שלונסקי לתרגום הקטע השירי המתאר את הרכבת לטשקנט.

שנת 1921, בה הופיע הספר לראשונה, היא גם שנת תחילתו של ה-נ.א.פ., זו המדיניות הכלכלית החדשה בתקופתו של לנין, אשר באה להועיד, בזמן ובתחומים מוגבלים, מקום ליוזמה הפרטית, כדי לשקם את הכלכלה הלאומית ברוסיה. אולי לא פלא הוא שמישקא, החוזר לבסוף לכפרו עם שישה פודים של תבואה, נעשה בעצם לגיבורה של היוזמה הפרטית, וכל תקוותו, ותקוות המספר – היא שיתבסס וייעשה איכר עשיר ומצליח בכפרו, ואפילו לא חבר המפלגה הקומוניסטית. אמנם שני אחיו הקטנים מתו בהיעדרו, ואימו אף היא גוססת, אך מישקא ניצב ליד שק-החיטה ואומר בקול נמרץ: "אין דבר, עכשיו אין לחשוש, את הכול אתחיל מחדש..." (עמ' 159).

כאמור, אולי מזלו של נברוב היה בכך, שנפטר שנתיים לאחר צאת ספרו, ולא היה עליו לראות מה עלה בגורל מישקא גיבורו, והדומים לו, פחות מעשר שנים לאחר מכן, בתקופת הקולקטיביזציה, כאשר סטלין חיסל את הקולאקים, וגיבורו של נברוב עשוי היה להיראות אז, ללא ספק, כמגלם את עצם ההתנגדות למשטר הסובייטי. תמיהני אם הספר המשיך להופיע ברוסיה בשנים ההן, וכיצד התייחסו אליו.

* "טשקנט עיר הלחם" – מאת אלכסנדר נברוב. תרגם אברהם שלונסקי. הוצאת "מצפה" בע"מ, תל אביב 1932, 192 עמ'.

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אם תתאמתנה השמועות בקשר לתוכנית השלום של טרמאפ האמורה להיות מוצגת אחרי הבחירות לכנסת, דומה שזוהי עוד תוכנית הזוייה, בייחוד התביעה לרצף טריטוריאלי בין הגדה לרצועה תחת יישות מדינית פלסטינית אחת!

חלום באספמיה!

אבל אין דאגה. לא צריך למהר לסרב. הפלסטינים יעשו את עבודת הסירוב עבורנו. הם הרי לא רוצים מדינה. הם רוצים להמשיך לחיות כפארזיטים על חשבון המערב ולחלום על זכות השיבה ועל הריסתה של מדינת ישראל.

שימשיכו.

* זה נשמע נהדר: 36-35 מאנדטים ל"חוסן לישראל" לעומת 32-26 בלבד לליכוד בראשות נתניהו שטרם החזיר את החליפות שקיבל במתנה!

אך אל תופתעו אם מיום ליום יקטן מיספר המנדאטים ש"חוסן לישראל" תקבל בסקרים, ואילו הליכוד ישמור על כוחו למרות שנתניהו טרם החזיר את החליפות שקיבל במתנה.

"חוסן לישראל" עלול לקבל בסקרים פחות מנדאטים מהליכוד, ופחות מהסכום שהיה תחילה  בסקרים – צירוף המנדאטים של שתי הרשימות הנפרדות, לפיד וגנץ. וזאת למרות שנתניהו טרם החזיר את החליפות שקיבל במתנה.

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2247 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-61 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,075 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,073 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,633 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-90 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-73 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-41 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-30 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-38 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-63 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח-בהקלדה של הלקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

[מיספר הערכים לפי ההתקדמות בהקלדה]

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,240 נמעני המכתב העיתי.

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל