פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1424

[שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, כ"ז באדר א' תשע"ט, 4.3.2019

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: סִפּוּרָן שֶׁל שָׁלוֹש אוֹתִיּוֹת. // ישראל בר-ניר: בהם לא נוגעים The Untouchables. // אמיר לוי: ממשלה מחליפים רק בקלפי. // מנחם רהט: מ'שמש העמים' עד גופשטיין. // יהודה דרורי: אביגדור ליברמן – סוף הדרך! // אורי הייטנר: צרור הערות 3.3.19.  // משה כהן: שידור ציבורי "מאוזן". // אילן בושם: 9 שירים ל'חדשות בן עזר'. // משה גרנות: חשיפה ביוגרפית והרהור שני, על ספרו של אלי עמיר "נער האופניים". // יוסף אורן: המשורר שלמה אֲבַיוּ הגיע לגבורות. // הדסה מור: "3 ספרי האימה, התנ"ך, הברית החדשה והקוראן" מאת ד"ר משה גרנות. // פוצ'ו  –  בחיי [5]  נ. המלחמה  מתחילה. // גיא משיח: תמות נפשי. // ד"ר ארנה גולן: טבע, היאחזות באדמה, עמל כפיים – וילד, בהתיישבות החלוצית בשירי "פרחי בר" של זאב. חלק שלישי אחרון. // אהוד בן עזר: "מפתח תקווה לעמק עכור" – זיכרונות איש ניל"י לד"ר משה ניימן. פורסם לראשונה במוסף "משא" של עיתון "למרחב" ביום 12.6.1964 לפני 55 שנים. // נעמן כהן: משל פוליטי. // אהוד בן עזר: המושבה שלי. פרק עשרים ושניים. הטייס הגרמני הלמוט פילמי נוחת בפרדס אל לב דודתי וחברתה ארלטי. // ממקורות הש"י.

* * *

אני תומך בכל מילה שאמר ראש הממשלה נתניהו בשידורו לאזרחי ישראל ביום חמישי האחרון בערב ואצביע בעדו בבחירות הקרובות וזאת לא מפני שאני "ימני" אלא למען מדינת ישראל וכדי להציל אותה משיגעון הרדיפה המשפטי של ראש ממשלה שהוא מן הטובים והמוכשרים שהיו לנו ואשר אני מאמין כי לא "פולחן אישיות" – אלא טובת ישראל היא העומדת לנגד עיניו!

אהוד בן עזר

* * *

יוסי גמזו

סִפּוּרָן שֶׁל שָׁלוֹש אוֹתִיּוֹת

 עַל הוֹדָעַת הַיּוֹעָמָ"שׁ

עוֹד בְּיוֹם ה' הָאַחֲרוֹן

שָׁמַע כְּבָר כָּל אֶזְרָח מַמָּשׁ

מִפִּי הָרַדְיוֹ וּמִגְּרוֹן

פַּרְשָׁן, דַּרְשָׁן אוֹ קַשְׁקְשָׁן

שֶׁבִּשְׁלַל אוֹפְּצְיוֹת מִתְחַבֵּט,

אַךְ בֶּטַח לֹא אֶת פֵּרוּשָׁן

שֶׁל אוֹתִיּוֹת הָאָלֶ"ף בֵּי"ת.

כִּי לֹא בָּרוּר עוֹד לְכֻלָּנוּ

אִם לֹא מִתְבּוֹנְנִים בָּהֶן

שֶׁגַּם בָּאָלֶ"ף בֵּי"ת שֶׁלָּנוּ

יֵשׁ אוֹתִיּוֹת שֶׁיֵּשׂ לָהֶן

חוּץ מִצִיּּוּן בַּקַּלְפִּיּוֹת

לְכָל תְּנוּעָה וּמִפְלָגָה,

גַם זְכוּת לִדְרֹשׁ סוֹפְסוֹף גְּלוּיוֹת

לוֹמַר כָּאן דּוּגְרִי בְּלִי שְׁגָגָה

וּבְלִי דְהִיּוֹת וּשְׁהִיּוֹת

מָה דַעֲתָן עַל הַמַּצָּב

כְּפִי שֶׁכַּמָּה מֵאוֹתִיּוֹת

הָאָלֶ"ף בֵּי"ת חוֹשְׁבוֹת עָלָיו.

וּבְכֵן, בֵּין כָּל מַרְעִין בִּישִׁין

נַתְחִיל עִם שְלֹשֶׁת עִצּוּרִים

שֶׁשְּׁמוֹתֵיהֶם  חֵי"ת, דָּלֶ"ת, שִׁי"ן

וְהֵם, בְּצֵרוּפָם, אוֹמְרִים

מִלָּה עִבְרִית פְּשׁוּטָה: חָדָשׁ

שֶׁבָּהּ (רָאוּי כִּי זֶה יֻדְגַּשׁ!)

אֵין  בְּדִבְרֵי הַיּוֹעָמָ"שׁ

שׁוּם פְּרָט שֶׁהוּא מַמָּשׁ חָדָשׁ

כִּי כְּבָר כֻּלָּנוּ וָתִיקִים

בְּהַכָּרַת כָּל הַתִּיקִים

וּתְכָנֵיהֶם, בָּהֶם נִרְשַׁם

כָּל פְּרָט עַל שֵׁם הַנֶּאֱשָׁם

שֶׁבּוֹ אֲשָׁם חָמוּר מוּטָח

אֶלָּא אִם חַפּוּתוֹ תוּכַח.

וְכָאן אֲנַחְנוּ מַזְכִּירִים

שׁוּב אֶת אוֹתָם הָעִצוּרִים

שֶׁכְּבָר הִזְכַּרְנוּ בִּתְחִלַּת הַשִּׁיר הַזֶּה

 אְֲּבָל בְּסֵדֶר קְצָת אַחֵר

שֶׁכָּל אֶזְרָח אוֹתוֹ זוֹכֵר

כְּשֶׁבָּעִתּּוֹן יוֹם-יוֹם צוֹפֶה הוּא וְחוֹזֶה

בְּשֶׁטֶף עַז שֶׁל חֲשָׁדוֹת שֶׁלֹּא יֶחְדַּל אֶת

לֵב הַצִּבּוּר לִדְקֹר כָּל בֹּקֶר בִּשְׁלָשַׁת

הָאוֹתִיּוֹת הַמַּרְתִיעוֹת  חֵי"ת, שִׁי"ן וְדָלֶ"ת

הַמִּצְטָרְפוֹת לִכְדֵי מִלָּה אַחַת: חֲשָׁד

לַמְרוֹת שֶׁכָּל הַחֲשָׁדוֹת

בִּפְרָט שִׁי"ן, חֵי"ת וְדָלֶ"ת כָּאן

מַרְאִים דָּה פַקְטוֹ עַל עֻבְדּוֹת

שֶׂל פִּשְׁעֵי שֹחַד מְסֻכָּן

הַמְּמַלְּאִים אֶת תִּיקֵי אֶלֶף,

אַלְפַּיִם, שְׁלֹשָׁׁת אֲלָפִים,

שֶׁלֹּא קָרְסוּ כִּנְבְוּאוֹת-סֶלֶף

אוֹדוֹת קְרִיסַת מִגְדַּל-קְלָפִים

כִּדְבַר הָאִישׁ שֶׁבִּזְמַנּוֹ

הָיָה רוֹקֵד בִּמְלוֹא אוֹנוֹ

סְבִיב מְדוּרַת הַלָּ"ג בָּאוֹלְמֶרְט וְטוֹעֵן

שֶׁאִם חֲשָׁד כָּאן מַעֲכִיר

אֶת שְׁמוֹ שֶׁל אִישׁ-מִמְשָׁל בָּכִיר

כְּשֶׁהַנֶּחְשָׁד בְִּמִשְׂרָתוֹ עוֹד מְכַהֵן

אֵין שׁוּם תֵּרוּץ לוֹ והֶתֵּר

אֶלָּא מִיָּד לְהִתְפַּטֵּר

כִּי בְּעָסְקוֹ בִּקְרָב פְּרָטִי וּמִשְׁפָּטִי

אֵין בִּיכָלְתּוֹ בְּשׁוּם פָּנִים

לְהִתְמַסֵּר לָעִנְיָנֵּים

שֶׁהֵם בִּתְחוּם סֵדֶר יוֹמוֹ הַמֶּמְשַׁלְתִי.

נוּ, וְכַיּוֹם: אוֹתוֹ צַדִּיק

שֶׁלֹּא חָדַל אָז לְהַזְעִיק

אֶת הַצִּבּוּר בְּשֵׁם הַיֹּשֶׁר וְהַחֹק

זוֹעֵק חָמָס מַמָּשׁ בְּשֶׁפֶךְ

וְטוֹעֵן כָּאן אֶת הַהֶפֶךְ

שֶאֶפְשָׁר סוֹפְסוֹף לִבְכּוֹת פֹּה (אוֹ לִצְחוֹק)...

יוסי גמזו

* * *

ישראל בר-ניר

בהם לא נוגעים  The Untouchables

מבוא ורקע

The Untouchables – הבלתי נגיעים, הוא כינוי לקבוצות באוכלוסייה שהן מעל לחוק.  קבוצות שרשויות אכיפת החוק נמנעות מלגעת בהן. בודדים בלבד מבין השייכים לקבוצות האלו הועמדו לדין, וגם זה רק במקרים יוצאים מן הכלל. החסינות של הקבוצות האלה היא לפעמים תוצאה של חוסר יכולת, ויותר פעמים תוצאה של חוסר רצון של רשויות אכיפת החוק להתמודד איתן. התופעה היא אוניברסלית.

ציבור הנהנים ממעמד של Untouchable הוא מגוון. ניתן למצוא בו דמויות מעולם הפשע המאורגן, טייקונים ועתירי הון למיניהם – אצולת הממון, צאצאים של גדולי העבר ומיוחסים אחרים, ידוענים וכוכבי תקשורת למיניהם, פוליטיקאים מהמחנה ה"נכון" וסתם אנשים שיש להם "קשרים" בצמרת.

איך זה עובד?

אין כללים ברורים. במדינת ישראל, היועץ המשפטי לממשלה (להלן היוע"מ) הוא הפוסק האחרון והבלעדי בשאלה מי יועמד לדין. הוא נעזר בפרקליטות, וכן בחוקרי המשטרה, אבל ההחלטה הסופית היא שלו, ושלו בלבד. ערעורים לבית המשפט העליון על החלטותיו של היוע"מ הם בחזקת ברכה לבטלה. היו מקרים ספורים בלבד בהם בית המשפט העליון מצא לנכון להתערב בהחלטותיו של היוע"מ.

הנימוק הנפוץ ביותר בו היוע"מ ו/או הפרקליטות מצדיקים אי העמדה לדין הוא "חוסר עניין לציבור."  מעניין לדעת איך קובעים מה מעניין ומה לא מעניין את "הציבור". במהותו הנימוק של "חוסר עניין לציבור" הוא קביעה שרירותית.

כאשר עוסקים ב-Untouchables העבירות הן בדרך כלל רציניות ולא זוטות.  בנסיבות אלו היכולת לסגור תיקים באופן שרירותי מחמת "חוסר עניין לציבור", היא למעשה צ'ק פתוח ליוע"מ ולפרקליטות לבצע אכיפה בררנית במסווה של "שמירה על החוק".

אסתפק כאן בדוגמא אחת מהימים האחרונים.  הרמטכ"ל לשעבר, אהוד ברק, שכיהן גם תקופה קצרה [מאוד] כראש ממשלה, תיאר את מנדלבליט כ"קונסיליירי" בגלל שהוא איננו מזדרז להגיש כתב אישום נגד נתניהו. "קונסיליירי" זה כינוי ליועצים המשפטיים של משפחות הפשע המאורגן בארה"ב. בספר החוקים של מדינת ישראל מופיעה עבירה של "העלבת עובד ציבור," שהעונש עליה הוא חצי שנה מאסר בפועל. ידוע לי על לפחות שני אנשים איתם מיצו את הדין על העבירה הזאת.

במקרה הנוכחי העובדות ברורות ואין צורך בפרשנות. מנדלבליט הוא עובד ציבור ודבריו של ברק, שנאמרו בריש גלי ואף התפרסמו בכתב, הם עלבון. לא ראיתי ולא שמעתי על כך שננקטו צעדים כל שהם נגד אהוד ברק.

אהוד ברק נושא קופה של שרצים עשירה עוד מהתקופה בה התמודד על ראשות מפלגת העבודה לפני 20 שנה.  מעולם לא נגעו בו, לא האשימו אותו, ועל אחת כמה וכמה הוא לא הועמד לדין. אומנם התקיים "שימוע", אבל ברק לא התבקש לבוא לצורך השימוע לאגף החקירות במשטרה, או למשרד אחר כלשהו בפרקליטות או במשרדי היוע"מ. היוע"מ באותה תקופה (אליקים רובינשטיין), הטריח את עצמו, נסע לביתו של ברק וקיים אתו שיחה ידידותית בארבע עיניים.

להשוואה, במהלך מסע הצלב החקירתי המתנהל נגד נתניהו, הוא לא נהנה מהפריבילגיה הזאת. אבל זה נושא למאמר בפני עצמו.

השאלה מהבדיחה על הציפורים והקפה בתקופת הצנע – ירצו יעמידו לדין, לא ירצו לא יעמידו.

כולם שווים בפני החוק, אבל ישנם כאלה ששווים יותר

עבור הבלתי-נגיעים, הממסד המשפטי הוא מערכת לעקיפת החוק ולא מערכת לאכיפת החוק.  אבל זה לא סוף הסיפור. בין הבלתי-נגיעים שכולם שווים יותר, ישנה תת-קבוצה של כאלה ששווים הרבה יותר, אנשים שהחסינות שלהם היא מוחלטת ושנגדם מעולם לא הוגשה תביעה או שננקטו נגדם צעדים משמעתיים כל שהם. בהיעדר כינוי הולם, אקרא להם "תפרנים".  בשפת יום  יום "תפרן" הוא עני ואביון, אבל כאן כוונתי היא לאנשים שעיסוקם תפירה. לא תפירה של חליפות או פרטי לבוש, אלא תפירה של תיקים פליליים.

פעם אחר פעם שומעים בדיונים ציבוריים מעל במות שונות על כך שבמשטרה, בפרקליטות או היוע"מ (תבחרו לבד מי) "לא תופרים תיקים". גורלם של דמויות ציבוריות כמו נשיא המדינה, ראובן ריבלין, יעקב נאמן המנוח, אביגדור קהלני, רפול המנוח (רשימה חלקית בלבד) – מלמד שזה לא כך.

היוע"מ, ד"ר אביחי מנדלבליט, מתהדר בכך שתהליך קבלת ההחלטה על העמדה לדין נקי מכל דופי. לדבריו החלטותיו נקבעות על סמך הראיות, והראיות בלבד, והוא מוסיף, רק תיקים שרשויות התביעה מצאו אותם, לאחר סינון קפדני, מבוססים מבחינה משפטית, מובאים להכרעה שיפוטית.

האם זה באמת כך? האם היוע"מ צודק?

לאור הרשימה החלקית שהבאתי לעיל, וכן מקרים נוספים שלא זכו לכותרות, התשובה היא חד משמעית – לא בא' רבתי.

לא יעלה על הדעת שהיוע"מ לא מודע למתרחש במוסדות שהוא עומד בראשם, ושההיסטוריה של הגופים האלה לא מוכרת לו. אין לפיכך מנוס מהמסקנה שהיוע"מ משקר במצח נחושה. מה שמקל עליו את המלאכה היא העובדה שהציבור (ההמון, או האספסוף במקור הלטיני) רוצה שירמו אותו.

שי ניצן, פרקליט המדינה, היה בתפקידו הקודם ראש היחידה לתפקידים מיוחדים בפרקליטות.  "תפקידים מיוחדים" זה שם מכובס ליחידה שכל עיסוקה הוא הגשת תביעות משפטיות חסרות שחר נגד פעילים של הימין. איתמר בן גביר, שהיה מטרת קבע של היחידה הזאת, מחזיק את השיא – קרוב ל-90 תביעות ואפס הרשעות. כשבן גביר סיים את לימודי המשפטים והגיש בקשה לקבל רישיון לעבוד כעורך דין, לשכת עורכי הדין דחתה את בקשתו כי "הוגשו נגדו יותר מדי תביעות"(!) והוא נאלץ לפנות לבית המשפט העליון כדי להסיר את רוע הגזירה.

לא ידוע לי על אף מקרה בו מי שהוא שהיה מעורב בתפירת תיק נענש בצורה כל שהיא, הודח מתפקידו או שקידומו נעצר. אף אחד לא הועמד לדין, אפילו לא נעשה לו שימוע.  ממש היה כלא היה. עוברים לסדר היום וממשיכים.

חסינות כזאת אין לאף אחד מהבלתי-נגיעים שאינם חלק מהממסד המשפטי.

המאמר נכתב כשמול עינינו מתחוללת שערורייה של תפירת תיק לנתניהו. הדברים נעשים לאור היום ולא במחשך. יותר ויותר מתקבל הרושם שהפעם זה יצליח וייווצר התקדים של מהפך פוליטי באמצעות תרגיל משפטי מפוקפק. כשיתפזר האבק, ויתברר שאכן לא היה כלום, זה יהיה מאוחר. הבחירות תהיינה מאחורינו. ואת התוצאות לא ניתן יהיה לשנות. זו תהיה בכייה לדורות.  כל זה בזכות העובדה שתפירת תיקים הפכה לתעשייה משגשגת מאחר ואף תופר לא נענש בכל צורה שהיא. אדרבא רבים זכו לקידום.

והערה אחרונה – בארץ החלה לרוץ הצגה חדשה של תיאטרון האידיש בכיכובם של יעקב בודו ומוטי גלעדי. שם ההצגה "דז'יגן ושומכר רצים לבחירות".  שם המפלגה ד"ש  (נו, איך אפשר אחרת?) ו מופיע שם המשפט – "אם זה נראה כמו אווז, מגעגע כמו אווז, והולך כמו אווז – אז זה אווז [באידיש, כמו בגרמנית, גנץ זה אווז]." 

באידיש זה נשמע יותר טוב.

ישראל בר-ניר

* * *

אם יקרה אסון וגנץ יחליף את נתניהו

לבסוף גם גנץ ימצא עצמו במעשיהו

* * *

אמיר לוי

למען שלטון החוק והדמוקרטיה:

ממשלה מחליפים רק בקלפי!

מתוך "מידה", 28.2.19

ההכרעה בבחירות הקרובות תהיה בין כוחות אנטי-דמוקרטיים שמבקשים להפיל את שלטון הימין, לבין הרצון של אזרחי ישראל

הודעת היעמ"ש אביחי מנדלבליט הערב (חמישי, 28.2) כי החליט להגיש כתבי אישום נגד ראש הממשלה נתניהו בכפוף לשימוע – תיתן כנראה את האות לפסטיבל תקשורתי שטרם נראה במקומותינו. בימים ובשבועות הקרובים, ולמעשה עד ליום הבחירות עצמו, נשמע ללא הרף בכל ערוצי התקשורת מדוע ראש הממשלה צריך להתפטר. טענה זו לא תושמע רק בידי יריביו הפוליטיים המתמודדים מולו בבחירות, אלא גם ובעיקר מפי שלל פרשנים ומומחים למיניהם.

אך האם נתניהו באמת צריך להתפטר, גם לאחר שיוגש נגדו כתב אישום?

התשובה היבשה והעקרונית על פי החוק הישראלי היא לא מהדהד. סעיפים 17 ו-18 לחוק יסוד הממשלה קובעים באופן חד משמעי כי כהונת ראש ממשלה תופסק רק לאחר פסק דין סופי.

נזכיר שוב שמדובר בחוק יסוד, עובדה שכמובן ידועה לגדודי הפרשנים המשפטיים שימלאו את האולפנים הערב, אך לא תפריע להם לדרוש את התפטרות נתניהו ללא שום הסמכה בחוק. להפך – יצירת תקדים של התפטרות ראש ממשלה עם הגשת כתב אישום ובניגוד לחוק הכתוב ישרת את השמאל הישראלי היטב.

מדוע להתאמץ בשכנוע של העם ובניסיונות חוזרים וכושלים לנצח בבחירות, כאשר אפשר פשוט לנהל מסע צלב משפטי נגד מנהיג הימין, ולהטריד את ראש המדינה המסובכת בעולם בחקירות ובהדלפות עד שיפול? במילים אחרות, כל אבירי שלטון החוק לכאורה מקדמים מהלך לא חוקי שמהווה מדרון חלקלק מאוד בעל השלכות מסוכנות על הדמוקרטיה בישראל.

הפיכה שלטונית

לכך יש להוסיף כמובן גם את חזקת החפות, הקובעת שאדם הוא בגדר זכאי כל עוד לא הוכחה אשמתו, ונתונה לו הזכות להתגונן ולהציג ראיות לחפותו. זוהי נקודת המוצא הבסיסית בכל הליך משפטי פלילי עבור כל נאשם, מאחרון האזרחים ועד ראש הממשלה.

רק לאחרונה ראינו כיצד היועמ"ש החליט לסגור את התיק נגד השר חיים כץ לאחר שימוע שנערך לו, ולמרות שגם אז הוכרז בקול תרועה על כתב אישום. משום מה בכל הקשור לחקירות נתניהו חזקת החפות נעלמה לה מזמן, מבחינת המאשימים אותו בתקשורת ובמערכת המשפט נתניהו אשם בכל מקרה.

ניתן היה לראות זאת כבר מהרגע בו נפתחו החקירות בתיקים השונים, חלקן על סמך שמועות או כתבות בעיתון וחלקן לאחר חיפוש קדחתני והפיכת כל אבן, כפי שהודו גם בפרקליטות ובמשטרה. גם המשאבים הבלתי הגיוניים שהשקיעה מערכת אכיפת החוק מבחינת כוח אדם וכספים, ושלל הפרשיות האחרות הקשורות לפוליטיקאים אחרים אבל כלל לא נחקרו, מעידים על כך שבחקירות נתניהו המטרה סומנה מראש והיא קידשה את כל האמצעים.

האכיפה הבררנית הזו מעידה באופן מובהק כי מדובר בחקירות פוליטיות ותו לא, ולכן התפטרות של ראש ממשלה בנסיבות כאלה תהיה משולה לניצחון הפקידים על רצון העם, ניצחון הדיפ-סטייט על נבחרי הציבור ולמעשה סוג של הפיכה שלטונית. אפשר לקרוא לזה בהרבה שמות, דמוקרטיה היא לא אחד מהם.

כל זה התרחש בעידוד וברוח גבית מהתקשורת ומהפגנות השמאל המאורגנות שנועדו להלך אימים על מנדלבליט, ולא הותירו לו למעשה ברירה אלא להחליט כפי שהחליט. כל החלטה אחרת שלו היתה מובילה לקמפיין עוד יותר אישי נגדו והוא כנראה ביקש לבחור בדרך הקלה.

היום הגורלי

אך הנקודה החשובה ביותר בסיפור היא העיתוי בו הוא מתרחש. החלטה על כתב אישום נגד ראש ממשלה והחלטת ראש ממשלה להתפטר הן החלטות דרמטיות בכל זמן, ובטח בתקופת בחירות, אז הן מקבלות משמעות רבה עוד יותר. המשמעות היא שבחירתו של העם נפגעת בשל הליכים משפטיים שעשויים להיות נגועים פוליטית, שעשויים להתמשך חודשים ארוכים בטרם קבלת החלטה סופית.

בעבר הפרקליטות דווקא הקפידה לעצור חקירות של נבחרי ציבור בטרם הבחירות, בדיוק מן הסיבה שבזמן כה קצר לא ניתנת לנאשם הזכות להשמיע את עמדתו, בעוד ההאשמות נגדו הושמעו והודלפו במשך תקופה ארוכה ללא הפסק. לכן ההודעה על הכוונה להגיש כתבי אישום במועד קצר כל כך לפני הבחירות היא התערבות גסה הפוגמת בהליך הדמוקרטי.

ברור שהחל מרגע ההודעה כל מאמצי השמאל יופנו לנושא כתב האישום ולניסיון להפעלת לחץ על נתניהו. כל מערכת הבחירות מרגע זה תעסוק רק בדבר אחד, ונקודת המוצא של נתניהו תהיה מתוך התגוננות ובקרב מאסף נגד התקשורת כולה. גם הציבור הישראלי אשר זכה לפמפום אינסופי על כל פרט קטן מהחקירות יצטרך לקחת את המצב המשפטי בחשבון, וכמובן המפלגות שיצטרכו להחליט לאחר הבחירות על מי להמליץ לנשיא לראשות הממשלה.

כל זה מוביל בהכרח ליום הבחירות הקרב, שהפך להיות גורלי מאי פעם. כאשר אתם הולכים להצביע בקלפי בעוד מיספר שבועות, ההצבעה שלכם לא תהיה רק עבור מועמד כזה או אחר. ההחלטה בבחירות האלה היא בין כוחות אנטי-דמוקרטיים שמבקשים להפיל את שלטון הימין, לבין ההכרעה של אזרחי ישראל.

הבה נקווה שיום הבחירות יהווה תזכורת הכרחית לאחד העקרונות הבסיסיים בכל משטר דמוקרטי – ממשלה מחליפים רק בקלפי, ולא בחדרי החקירות ובאולפני הטלוויזיה.

אמיר לוי

* * *

באבל על מות השחקן הנפלא

שמעולם לא התמסחר

עודד תאומי

אשתו הראשונה של אביו

השחקן מאיר תאומי (טימן)

היתה השחקנית פרידה כרמלית

ונולדה להם בת תמר

שלימים הפכה לתמר ברלוי

לאחר שאימהּ נישאה לאשר ברלוי

ותמר היתה אחותו-למחצה של עודד

שנולד מאשתו השנייה של מאיר תאומי

שנרצח בידי ערבים בגן הוואי בשנת 1947

תמר היתה היפהפייה של פתח-תקווה

ונישאה לאהרון בן עזר

כולם כבר מנוחתם עדן

* * *

מנחם רהט

מ'שמש העמים' עד גופשטיין

צדקנֵי הרצף שבין השמאל הציוני-דתי לעיתון "הארץ", מוכנים לשרוף את המועדון – ובלבד שנפשם הממורקת לא תוּכְתָם מהתגייסותה של עוצמה יהודית להצלת הבית היהודי

מעשה ביהודי ציוני בכל רמ"ח ושס"ה, ששירת הימנון התקווה היתה קדושה בעיניו לא פחות מתפילת נעילה המרוממת של יום הכיפורים. הוא הקפיד  להתייצב זקוף ומתוח, כמקובל, כל אימת שהושמע ההימנון הלאומי. יום אחד חש כי בעת ששר את התקווה, הגיעה יד אלמונית לכיסו ושלפה מתוכו את ארנקו התפוח. מה יעשה הציוני האדוק? יחדל לשיר ויסכל את הגניבה? אבל היאך יפגע בקדושת התקווה?

אותו פראייר משול לאותם יפיופים במחנה הציונות הדתית ומחוצה לו, שנפשם המזוככת התקשתה לשאת את צירופה של עוצמה יהודית לבית היהודי. האם עדיף מבחינתם שיישרף המועדון, ושתימחק הציונות הדתית מן המפה, ובלבד שנשמתם תישאר צחה כבדולח?

נשכח מהם עיקרון-העל שחייב להנחות את דרכו של כל בר-דעת, ש'הטוב ביותר הוא אויבו של הטוב,' ומי שרוצה 'לתפוס מרובה' מידרדר למצב של 'לא תפסת'. נתעלמו מהם הסקרים והלכי הרוח והתחזיות, שניבאו כי רשימת הבית היהודי לא צולחת כלל את אחוז החסימה הדרקוני, ולראשונה לא יהיה לציונות הדתית ייצוג במליאת הכנסת, וזאת אלמלא האיחוד הטכני עם 'הגזענים' בן-גביר ובן-ארי, מרזל וגופשטיין (שביריונים מהשמאל מאיימים על חייו, בשל מאבקו בהתבוללות).

ואשר לחיבור עצמו: לא חייבים לאהוב את עוצמה יהודית, אבל גם אי אפשר לפסול אותה בטענות שווא, בהתבטאויות מסיתות נוסח גזענים ונאצים וחוקי נירנברג. בן-גביר ובן-ארי מציעים היום תפיסת עולם ששום יהודי נאמן למורשת ישראל המקורית, האורתודוקסית, אפילו המודרן-אורתודוקסית, אינו יכול להתכחש לה: התנגדות להתבוללות (בארה"ב כבר מקיף הנגע 70% מהקהילה היהודית, ו-90% מקהילת היורדים); עידוד הגירתם של 'אוייבי המדינה' (כך נכתב במצע עוצמה יהודית – ולא גירוש ערביי ישראל כפי שמעלילים עליה); הכרה בעיקרון ש"זכותנו על ארץ ישראל אינה ניתנת לעירעור מאז ולעולם"; התנגדות למדינה פלשתינית דאע"שית-חמאסית; הצורך בהעמקת הזהות היהודית בקרב תלמידי ישראל (ללא שלילתה בתואנות הדתה); הענקת מלגות מלאות לחיילים משוחררים; הפרדת מוסד התביעה הכללית ממוסד היועהמ"ש; אכיפת שיוויונית של החוק על כל אזרחי ישראל, לרבות הרשויות המאפשרות השתוללות בתחומי הבנייה והארנונה – ועוד.

מה רע בכל אלה? האם אחד מן הסעיפים הללו אינו מקובל על יפי הנפש, שבקלות דעת פושעת נזעקו: געוואלד!  נאציזם!? ואם הם כל כך פסולים, כיצד ישבו נציגיהם עם בעלי אג'נדה דומה (גנדי זאבי, למשל) בממשלות ישראל הקודמות?

הצדקנים והטהרנים, למן מפלגת מימ"ד ז"ל ועד מערכת עיתון "הארץ", שולפים את מענה הקסם הנשלף לעת כזאת: שומו שמיים – הם מייצגי הרב כהנא, שהציע בכנסת לא מעט חוקים גזעניים.

וזה בהחלט נכון (ורק מחמת קוצר היריעה לא נפרטם). אלא שמאז הירצחו ב-1990 על קידוש השם בידי מחבל מוסלמי מאל קאעידה – בשעה שהופיע בפני יהודים בניו יורק במגמה לשכנעם לעלות ארצה, חלפו כמעט שלושים שנה. הרבה מים זרמו בירדן מאז. וגם בנהר הוולגה.

אבל הם מסרבים לשכוח את חטאי הרב כהנא, בדיוק כשם שהזדרזו לסלוח להזויי השמאל הרדיקלי הישראלי, ממפ"ם דרך חוגי שמאל קיקיוניים למיניהם, שסגדו בפני העריץ הגדול של המאה ה-20, הרודן יוזיף ג'וּגאשווילי סטאלין – והכתירו את הקצָב ממוסקבה בביטאונם 'על המשמר' בתוארי הפלגה נשגבים וכוזבים: "שמש העמים," "מנהיגם הגאוני והאהוב של עמלי העולם כולו," ועוד מליצות פלצניות ושיקריות שכאלה.

לאיש מבין טהרני הרצף שבין מימ"ד ל"הארץ", לא היתה בעייה לשבת עם השמאל שסגד עד כדי התבטלות למפלצת ששילחה למעלה מ-40 מיליון איש למותם המיותר. מימ"ד ישבה איתם לפחות בארבע ממשלות ישראל. אבל עם עוצמה יהודית, זו שמשתיתה כיום את מצעה על הנחות יסוד יהודיות בעליל, יש להם בעייה, שמובילה לדיבורים מטורפים על רצח פעילים בעוצמה יהודית ועל הממשלה הבאה שתקים תאי גזים, רחמנא ליצלן.

מוטב שיזכרו שוחרי 'ייקוב הדין את ההר', שאם לא יהיו תלויים זה בזה, יהיו כולם תלויים זה לצד זה.

מנחם רהט

* * *

יהודה דרורי

אביגדור ליברמן – סוף הדרך!

כשהתחיל אביגדור ליברמן את דרכו הפוליטית חשבתי שהוא איש חכם ויגיע רחוק ואכן הוא הגיע עד לתפקיד הבכיר של שר ביטחון, אלא שלאחרונה נפרד מהתפקיד סתם, בקולו הרועם שהשתתק כמעט מיד! הוא ציפה במהלך זה לאסוף נקודות בציבור כמנהיג ערכי אבל זה לא עבד! מסתבר גם לכולנו שהבסיס שבנה לעצמו עם מפלגת "ישראל ביתנו" נראה רעוע ביותר.

בתחילה נתמך ע"י כרבע מעולי ברה"מ ולאט לאט, ככל שאלו למדו לשחות בביצה הפוליטית הישראלית – ירדה תמיכתם עד כדי כך, שהסקרים כיום טוענים שמפלגה זו לא עוברת את אחוז החסימה...

שלושה דברים עיקריים פגעו בו. הראשון, שלא הצליח להכניס למפלגתו ולראש הבוחרים את הרעיון שהוא כביכול כבר לא "מפלגה של רוסים" אף שצירף לא-רוסים להנהגה.

מצד שני – הסתבר שהעילית במפלגתו פשוט מושחתת וחבריה עומדים כיום לדין וחלקם אף נשפטו והורשעו.

ושלישית, היותו מזוהה כמתנחל ובו-זמנית כלוחם בחוקים דתיים, יצרו אצל רבים בלבול לגבי דרכו...

אתמול עשה את השטות האחרונה והקריטית כשהודיע שלא ישב בקואליציה עם גנץ (שם היה לו סיכוי להיות הגורם הקריטי האחראי להעברת שיווי המשקל מהימין למרכז), ולא רק זאת, מצד שני הוא תקף את הליכוד כמפלגה חצי-חרדית  והאשימה באיבוד ערכים חילוניים (וגם לא שכח בדרך לפסול את ש"ס במשרד הפנים). ממש מתקבל אצלי הרושם שליברמן החליט להתאבד פוליטית – ויותר מכך, זה בוודאי מצליח לו...

יהודה דרורי

רמה"ש

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 3.3.19

* אמון במנדלבליט – מראשית החקירות, אני שב ומביע את אמוני המלא ביועמ"ש אביחי מנדלבליט ובכל החלטה שיקבל. לאורך התקופה יצאתי שוב ושוב נגד תוקפיו – הן נתניהו וחסידיו והן אהוד ברק, אלדד יניב ושכמותם.

אני בוטח במנדלבליט ובהחלטותיו. אין הכוונה שהוא אינו יכול לטעות או שאני מסכים עם כל החלטה שלו, אלא שאני בטוח שהחלטותיו כולן ענייניות, מקצועיות ומבוססות על תשתית ראיות. אדם אחר בתפקידו, על סמך אותן ראיות, ובשיקול מקצועי וענייני, יכול להגיע להחלטות שונות בחלק מן הסעיפים או בכולם. בדבר אחד אני משוכנע – שום שיקול זר לא השפיע על החלטותיו.

יש פערים בין מסקנות המשטרה והפרקליטות להחלטות מנדלבליט. על פי מסקנות המשטרה, יש להעמיד את נתניהו לדין על שוחד בתיקים 1000 ו-2000, ואילו מנדלבליט החליט להעמיד אותו לדין "רק" על מרמה והפרת אמונים. יש מי שיראו בכך, כביכול, עדות ל"רדיפה" של המשטרה. אחרים יראו בכך הוכחה ל"רפיסות" של היועמ"ש. אין לכך שחר.

כל החקירה נוהלה בהנהגת מנדלבליט ובהובלתו. את עצם ההחלטה מה לחקור, ההחלטות על עדי המדינה וכל ההחלטות המרכזיות בחקירה, הוא קיבל. אין זה אומר שהוא חייב לקבל את כל מסקנות המשטרה ומסקנות הפרקליטות בכל המקרים. המסקנות שלהן מבוססות בעליל על ראיות אמת, אבל נקודת המבט שלו רחבה יותר. הוא אמור לבחון את הראיות בעיניים של שופט, ולבחון אם די בראיות שנאספו כדי להביא להרשעה בכל תיק ותיק ובאיזה סעיף. אסור שזו תהיה נקודת המבט של המשטרה. כשהיועמ"ש מחליט אחרת מן ההמלצות, אין בכך הטלת דופי בהמלצות או בממליצים. גם אין זה אומר שאי אפשר היה להגיע להחלטות שונות על פי אותן המלצות. החוק הציב מספר מסננות כמו הפרקליטות והיועמ"ש בדרך בין חקירה לפסק דין, כדי להגן על זכויותיו של החשוד ולהבטיח משפט צדק. אם היועמ"ש מחליט לקולא לעומת המשטרה והפרקליטות, כפי שהוא אכן החליט, אין זה אומר שהמשטרה והפרקליטות לא עשו מלאכתן נאמנה, כפי שכאשר מוגש כתב אישום – אם אין הוא מסתיים בהרשעה, אין בכך כדי להטיל דופי בתביעה.

יש לזכור שהחלטת היועמ"ש אינה סופית, אלא כפופה לשימוע. השימוע יכול להשפיע על החלטות היועמ"ש ולשנות אותן.

מבחינה משפטית, עומדת לנתניהו חזקת החפות. גם אם יוגש כתב אישום (אחרי שימוע), כל עוד בית המשפט לא הרשיע את הנאשם, הוא בחזקת חף מפשע. אגב, חזקת החפות אינה קיימת בערעור. בערעור, המערער הוא בחזקת אשם, ועליו להוכיח את חפותו.

עד כאן בעניין המשפטי, הפלילי. בעיניי, הפן הציבורי חשוב לאין ערוך. הפן הציבורי הוא השאלה, מה אנו מצפים מן ההנהגה הלאומית. אל לנו להסתפק בסף הפלילי בציפיותינו מן ההנהגה. זהו סף נמוך מאוד למנהיג – לא להיות עבריין פלילי. עלינו להציב רף מוסרי ערכי גבוה לאין ערוך מהסף הפלילי; רף של דוגמה אישית, טוהר מידות וניקיון כפיים. כל הידוע לנו על התנהלותו של נתניהו, עוד בטרם הוחלט להגיש נגדו כתב אישום – די בו כדי לקבוע שמדובר בהתנהלות מושחתת ומסואבת.

ויש דבר אחד שהוא חמור לאין ערוך יותר מכל החשדות וכל ההאשמות הנוגעות לנתניהו, והוא המסע שלו נגד מדינת החוק, נגד גורמי האכיפה, נגד בתי המשפט; ההסתה נגדם כאילו תפרו לו תיקים, כאילו יש איזו "מדינת עומק" דמיונית, שקשרה קשר להפיל אותו כדי לסכל את "רצון העם". חוקי מגה-שחיתות שהוא מנסה באמצעותם להעמיד את עצמו מעל החוק. בשל אלה, נתניהו אינו ראוי עוד להנהגה, גם בלי קשר לשאלות המשפטיות והפליליות.

* אדמה חרוכה – נתניהו מתנהג כחיה פצועה. אין לו עכבות. הוא מוכן לשרוף את המועדון ולהשאיר אחריו אדמה חרוכה, ובלבד שיציל את עורו. והמוני מעריציו, שטופי פולחן אישיות, הולכים אחריו כעיוורים. הם אפילו אינם מבחינים שהם מעדיפים את טובתו האישית של נתניהו על טובת המדינה, כי הם סיגלו את אורח המחשבה המעוות של נתניהו ש"המדינה זה אני" ואילו המדינה האמתית היא "מדינת עומק".

* הישגו הגדול של נתניהו – אחד הדברים הטובים ביותר שעשה נתניהו, ובכך תרם תרומה משמעותית לשלטון החוק בישראל, היה מינויו של אביחי מנדלבליט ליועץ המשפטי לממשלה.

* איפה מנדלבליט ממוקם בתיאוריית הקונספירציה – קצת קשה להם לומר שמנדלבליט הוא איש השמאל הקיצוני. אז מה אומרת התיאוריה? הוא רוצה להתקדם לעליון. העליון הוא כידוע ארגון שמאל רדיקלי הממומן בידי הקרן החד"שה. תנאי הקבלה לעליון – תפירת תיקים לנתניהו וביצוע הפיכה שלטונית נגד רצון העם. ברור, לא?

* תחמושת לנתניהו – האם האלדד יניבים וכל האספסוף שבמשך שנתיים רדפו את מנדלבליט, פגעו בו, עשו לו שיימינג, הטרידו אותו והציקו לו יכרעו ברך ויבקשו ממנו סליחה ומחילה?

פחחחחח.

להיפך, החצופים האלה, בעזות מצח, יספרו שבזכותם הוגש כתב האישום, ובכך יספקו תחמושת לנתניהו במלחמתו נגד מדינת החוק. ובעצם, התפוקה היחידה של כל פעולתם היא תחמושת לנתניהו. לא בכדי, היא מככבת בתעמולת ביבי נגד מדינת החוק, כ"הוכחה" לרדיפה הפוליטית שמאחורי כתב האישום.

* ונוסף גם הוא על שונאינו – למה הליכוד עתר לבג"ץ נגד פרסום החלטת היועמ"ש? כדי שאחרי שהעתירה תדחה, הוא יציג זאת כהוכחה לכך שגם בג"ץ הוא חלק מהניסיון של הסססמול לבצע הפיכה שלטונית.

* איך לא חשבנו על זה קודם? – אין גבול לדמגוגיה. ואם חשבנו שיש – תעמולת נתניהו חוצה אותו שוב ושוב.

מפלגת נתניהו מפיצה מודעות, שבהן היא מציגה את מחדליה וכישלונותיה המחפירים בתחומי הבריאות, החינוך, הרווחה והפריפריה, ומאשימה בהם את... בזבוז הכסף על חקירת השחיתות השלטונית של נתניהו, שאותה היא מציגה כ... "רדיפה פוליטית", כביכול (לא, חלילה, בגלל הכספים שהועברו לאלוביץ').

הנה, יש להם את מי להאשים. ומכאן גם להציע את הפתרון – חקיקת חוקים שיעמידו את נתניהו מעל החוק, יאפשרו לו לעשות ככל שהוא חפץ, והפתרון לכל תחלואי החברה הישראלית יבוא מאליו, כי הכסף שנועד להגן על המדינה מפני שחיתות הוא הפתרון לכל התחלואים.

אבל אפשר לבחון רעיון אחר, כיצד לחסוך את כספי החקירות. איך לא חשבנו על זה קודם? אפשר פשוט לבחור, לשם שינוי, הנהגה ישרת דרך, נקיית כפיים, טהורת מידות; הנהגה של דוגמה אישית, כיבוד החוק, ממלכתיות. הנהגה שלא יהיה מה לחקור במעשיה. איך לא חשבנו על זה קודם?

* שרים בממשלה – על פי פסיקת בג"ץ, מי שהוגש נגדו כתב אישום אינו יכול לכהן כשר בממשלה. אבל בין ראשי הליכוד יש רבים שיוכלו להיות שרים בממשלת אחדות לאומית ממלכתית בראשות בני גנץ.

* מה אומר החוק – מנופפים לעינינו עם החוק, על פיו ראש ממשלה יכול להמשיך בכהונתו עד שיורשע בפסק דין חלוט, עם טענה לפיה הדרישה להתפטרותו מנוגדת לחוק. זאת טענה חסרת יסוד.

החוק אינו מביע עמדה על דרישה להתפטרות, וגם אינו קובע מתי ראוי שראש הממשלה יתפטר. החוק קובע מתי בכל מקרה עליו להתפטר. אם הוא הורשע בפסק דין חלוט – בו ביום פוקעת כהונתו, גם אם 120 ח"כים ו-100% מהציבור תומכים בו.

כל עוד אין פסק דין חלוט, החוק אינו מחייב את התפטרותו, ושאלת התפטרותו היא חלק מן הדיון הציבורי והפוליטי.

יש שיתמכו בכך שהוא יכהן עד תום הערעור.

יש שיקראו לו להתפטר ברגע שהורשע, לפני ערעור.

יש שיקראו לו להתפטר ברגע שהוגש נגדו כתב אישום, אחרי שימוע.

יש שיקראו לו להתפטר ברגע שהיועמ"ש החליט על כתב אישום בכפוף לשימוע.

יש שיקראו לו להתפטר ברגע שהפרקליטות המליצה להגיש נגדו כתב אישום.

יש שיקראו לו להתפטר ברגע שהמשטרה ממליצה על כתב אישום.

יש שיקראו לו להתפטר ברגע שנפתחה נגדו חקירת משטרה. זו, למשל, עמדתו של ראש האופוזיציה בנימין נתניהו, שקרא לאולמרט להתפטר כשהחלו החקירות נגדו, כי לא ייתכן שאדם שיש נגדו חשדות לשחיתות והוא נמצא בחקירות משטרה יכהן כראש ממשלה. נתניהו ביטא את העמדה הזאת בצורה כל כך משכנעת, שאיני יכול להתווכח איתו על כך.

* בין נתניהו לאולמרט – יש לנו זיכרון קצר... אהוד אולמרט סיפר בדיוק אותו נראטיב קונספירטיבי הזוי שמספר נתניהו, על אודות "רדיפה פוליטית", "תפירת תיקים", "הפלת ראש ממשלה מכהן". על פי הסיפור שלו, הוא היה על סף הגשמת חזון השלום הנצחי בין ישראל לאויביה, ומה שהכשיל את השלום המיוחל, היה התיק שתפרו לו אויבי השלום. מיהם אויבי השלום? הימין הקיצוני, המשטרה, הפרקליטות, היועמ"ש ובתי המשפט שחברו יחדיו לתפור לו תיק ולהדיחו. תמונת ראי של סיפורי נתניהו.

ומהם ההבדלים בין השניים? א. סביב אולמרט היה קומץ מלחכי פינכה שדיקלמו את הנראטיב. לנתניהו המון חסידים שוטים שקונים את הסיפור הקונספירטיבי.

ב. מול אולמרט ניצב ראש אופוזיציה חזק ונחוש, שידע לתת פייט אמיתי ולא הרפה. בנימין נתניהו שמו.

ג. חבריו של אולמרט לממשלה ולמפלגה לא השתפנו ולא התקרנפו, אלא הראו לו את הדרך החוצה.

* שיניו הרקובות של כלב השמירה – מטבע הדברים, עיקר תשומת הלב הציבורית מופנית להאשמות נגד רוה"מ. אולם החלטת מנדלבליט היא יום שחור לא רק לשלטון, אלא לא פחות מכך לתקשורת הישראלית.

התקשורת אמורה להיות כלב השמירה של הדמוקרטיה, חוד החנית במלחמה בשחיתות. אבל התקשורת הישראלית עצמה נגועה בשחיתות. כתב האישום על שוחד נגד נוני מוזס, האיש החזק מזה שנים בתקשורת הישראלית, וכן כתב האישום נגד אלוביץ' וההרשעות בעבר של דנקנר ונמרודי, מצביעים על סיאוב עמוק בתקשורת הישראלית.

* תרגיל עוקץ – יש הרבה צביעות בדבריו הנכונים של נפתלי בנט נגד הזוועה של ח"כים כהניסטים, חלילה. הרי רק בשבוע שעבר הוא היה שותף למסע הלחצים על הבית היהודי להתמסר לזוהמה הכהניסטית כדי "לא לאבד קולות". אולי היה זה תרגיל עוקץ ציני – ניסיון להדיח את הבית היהודי למלתעות הכהניסטים, כדי להבריח מהם את נאמני הציונות הדתית, בתקווה שהימין החדש ייבנה מכך.

ולמרות הצביעות, אני שמח על דבריו של בנט. יש חשיבות רבה להצבת הגבול, לאמירה של מנהיגים בימין שתהום רובצת בינם לבין החלאה הכהניסטית, שחייבת להיות מוקצה מחמת מיאוס.

* והנה משפח – העיתון "גלובס" חושף את פרטי ההסכם לאיחוד בימין, ובין השאר נמסר שם, בתיאום עם הליכוד, שפרא האדם, הביריון הכהניסטי, איתמר בן גביר, ימונה, לא פחות, לוועדה למינוי שופטים. זה כמו למנות את מרדכי וענונו לראש הוועדה לאנרגיה אטומית.

* שני איתמר בן גביר – חלום בלהות. בכנסת הבאה עלולים לכהן שני איתמר בן גביר. איתמר בן גביר הכהניסט ואיתמר בן גביר השמאלן האנרכיסט, העונה גם לשם עופר כסיף.

* ניסיון חיסול – הכתב והפרשן הפוליטי עמית סגל חווה השבוע מתקפת סיכול ממוקד מן השמאל, ובעיקר ב"הארץ", שהיה מלא במתקפות זעם נגדו. העילה היתה מאמר בטור שלו ב"ידיעות אחרונות", שבו הציג עסקאות שעשה בעבר השמאל עם מפלגות אנטי ישראליות, כולל בל"ד, כדי להבטיח את שלטונן.

לא אהבתי את מגמת המאמר – לגבות את הלגיטימציה שנתניהו ומפלגות הימין יצרו לכהניסטים. לא אהבתי את חוסר ההגינות במאמר – סגל "שכח" לציין, שאין קשר בין המפלגה שעומדת היום מול נתניהו ומאיימת על שלטונו, לבין המפלגות שעליהן הוא כתב. אלה אינם אותם אנשים, אלו אינן אותן מפלגות ואין זה אותו גוש פוליטי. מאמרו היה חלק מן הספין שמנסה להכחיש את קיומו של מרכז פוליטי גדול, ולהציג את המרכז כ"שמאל".

אולם עצם הצגת העובדות ההיסטוריות הללו וההוכחה שהיו מי שנהגו כלפי מפלגות אנטי ישראליות באופן דומה לזה שנתניהו נהג כלפי הכהניסטים, היא בדיוק מה שצריך לעשות פרשן פוליטי ברמה גבוהה.

פעמים רבות יש לי ביקורת על סגל. ניתן לבקר את סגל, כפי שניתן לבקר כל עיתונאי, אבל המתקפה נגד סגל לא היתה התנגדות עניינית לדברים שכתב, אלא דה-לגיטימציה ודה-קרדיטיזציה וניסיון לחיסול וסתימת פיות. המתקפה נגד סגל נובעת דווקא מן העובדה שהוא אחד העיתונאים הפוליטיים המוכשרים, המקצועיים, הרהוטים, הידענים, הסקופרים שפועלים בישראל, ואוי אוי אוי – הוא לא מן הצד הנכון.

* משמרת מחאה שקטה – ועדת "חקירה" של האו"ם קובעת שיש חשד שישראל ביצעה פשעי מלחמה בזמן ההפגנות על גבול עזה. כך נמסר בהודעה לתקשורת של ארגון אמנסטי סניף ישראל (אני מקבל את כל הודעות הדוברות שלהם).

אם אחזור על דעתי בדבר מהימנות ה"חקירות" של האו"ם, כבר אשעמם גם את עצמי. אבל אני רוצה להצביע על נקודה אחת, הן במסקנות ה"חקירה" והן בהודעת אמנסטי. ההודעה מקפידה לדבר על "הפגנות". מי שקורא את ההודעה יכול להתרשם שמפגינים פלשתינאים עמדו עם שלטים ליד הגבול, קראו קריאות וחיילי צה"ל ירו לעברם.

מדי יום, במהלך ה"הפגנות" הללו, מיידים ה"מפגינים" עשרות אם לא מאות רימוני יד, מטעני חבלה ובקבוקי תבערה לעבר חיילי צה"ל, ומנסים להרוס ולפרוץ את הגדר ולחבל בריבונות ישראל. לא רק זכותה אלא חובתה של מדינה להגן על ריבונותה. לטעמי, התגובה הישראלית חלשה מדי.

אין לי ספק, שכל מדינה אחרת בעולם שהיתה ניצבת מול אתגר כזה, היתה נוהגת אחרת. זה היה מסתיים במרחץ דמים בקרב ה"מפגינים".

* עזות מצח – בראיון ל"7 ימים" השתלח אלוף (מיל') טל רוסו ממפלגת העבודה בתושבי עוטף עזה, על התנגדותם למדיניות ההכלה של הממשלה ודרישתם לביטחון. הוא כינה אותם "מתבכיינים" ודרש מהם לגלות חוסן.

איזו עזות מצח! מדובר במתיישבים ישראלים, מגשימי הציונות, המיישבים את הגבול ומאז שנת 2000 וביתר שאת מאז ההתנתקות, נמצאים תחת אש ובקו האש. הם מגלים חוסן בלתי רגיל. במשך שלוש וחצי שנים לאחר "צוק איתן" הם נהנו משקט, וכבר כמעט שנה הם שוב חיים תחת אש. רוסו מזלזל בהצתת שדותיהם של החקלאים ובחיים בתוך ענן עשן, ומכנה זאת "עפיפונים". במקום לתקוף את הממשלה על מחדל ההבלגה הוא משתלח באזרחים שנפגעים מן המדיניות הזאת.

רוסו, בן קיבוץ חולתה שבעמק החולה, השווה את עמידת תושבי עוטף עזה עם העמידה של תושבי הגליל תחת מתקפות הסורים בגולן, בימי ילדותו בקיבוץ. אכן, עמידתם היתה מופת של חוסן לאומי. אך האם הם לא דרשו ביטחון? דרשו גם דרשו. האם הם לא שלחו משלחת לאשכול בעיצומה של מלחמת ששת הימים ודרשו במפגיע שהממשלה תשלח את צה"ל לשחרר את הגולן ולשחרר אותם מן הסיוט הסורי? בישיבת הממשלה הם אף אמרו שאם המציאות שהם חווים 19 שנים תימשך גם אחרי המלחמה, הם לא יוכלו להחזיק מעמד. ועכשיו גם תושבי העוטף "חוגגים" 19 שנים תחת אש. ועל המדינה להבטיח את ביטחונם.

* לימוד גולן החמישי – בחוץ סערה רבתי – שלג, ברד, גשם, רוחות עזות, זרימות אדירות, מפלים שוצפים קוצפים, הכול זורם. ובחיים הציבוריים – רעידת אדמה, כתבי אישום חמורים נגד ראש הממשלה.

ואני ביליתי כל אותן שעות, בהנאה צרופה, בלימוד גולן החמישי.

אסקפיזם?

לא. לא היתה זו רק תורה לשמה (ויש לי כבוד רב גם לתורה לשמה), אלא הלימוד כולו הוקדש לנושא הקיטוב בחברה הישראלית. פעמים רבות הצבעתי על הקיטוב הזה כאיום החמור ביותר על החברה הישראלית, והתקבצות של מאות מתושבי הגולן וחניכי המכינות הקד"צ בגולן, לליבון הנושא, ללימוד ולדיון, הם מקצת התיקון. (השתתפות בני אסף, חייל ברגילה הראשונה שלו, שמחה אותי במיוחד).

כרגיל נערכו מושבים מקבילים, ולמרבה הצער טרם למדתי את הפטנט ההארי פוטרי להתעתק ולהיות במקביל בכל המושבים, וכל בחירה שלי היתה ויתור על תכנים מעניינים. השתתפתי בלימוד בהנחיית המשורר אליעז כהן בכתביו של עמוס עוז. במפגש המרכזי – במליאה, עם אפרת רוזנברג שפירא שהאירה את אוזנינו בסקירה סוציולוגית מרתקת של תמורות בחברה לאורך שבעים שנותיה, ועל הקיטוב הקשה והמסוכן היום, כאשר האידיאולוגיות הפכו לזהויות (הסבר מעניין, שאולי אכתוב עליו בנפרד, לתיאוריות משטר המחנות והבייסוקרטיה עליהם אני מרבה לכתוב). השתתפתי בעיון בסוגיית ההלכה בדורנו על פי כתביהם של אדם ברוך והרב עובדיה יוסף ובלימוד של חניכי מדרשת השילוב בנטור (שיש לי הזכות והעונג להיות היו"ר שלה) בנושא סיפורם של רחבעם וירבעם ומה אנו יכולים ללמוד בדורנו מסיפורם.

לימוד גולן החמישי הסתיים במופע מרגש ומפעים של שלמה גרוניך. גרוניך כבר אינו ילד, בעליות (הווקאליות) הוא קצת פחות סוחב מבעבר. הוא כבר אינו קם ורוקד ומקפץ והולך על הידיים כמו לפני 35 שנה (אז צפיתי לראשונה בהופעה שלו). אך הוא עדיין גדול, ואצבעותיו פורטות על הקלידים באותה וירטואוזיות ובאותה קלילות כבצעירותו.

כבכל שנה, אני חבר בצוות התוכן של לימוד גולן. הפעם היתה זו השנה הראשונה שלא הרציתי בכנס.

* ביד הלשון: יפי הבלורית והתואר – טל רוסו התראיין לאמירה הס ב"7 ימים" ונשאל: "יבוא בן עדות המזרח מנתיבות, ויאמר: מה לי ולקיבוצניק אשכנזי, שהיה רוב חייו עם יפי הבלורית והתואר בצבא?" ורוסו השיב: "אני אשכנזי אני? אני יפה הבלורית והתואר?" והמשיך בפירוט השושלת הספרדית של משפחתו.

יום לפני פרסום הראיון, נכחתי בהרצאה של אפרת רוזנברג שפירא בכנס לימוד גולן ה-5. ההרצאה עצמה היתה מאלפת ויצאתי ממנה עם תובנות מעניינות. וגם שם, כאשר היא דיברה על כור ההיתוך, היא אמרה שניסו להפוך את העולים, ניצולי השואה ויוצאי ארצות ערב "ליפי הבלורית והתואר".

איך פוליטיקת הזהויות, שמקלקלת את השורה, הפכה שורה קסומה משיר נפלא, לייצוג של "גברים-אשכנזים-חילונים-פריבילגיים", רצוי "קיבוצניקים" והמהדרין יאמרו "לבנים"?

מדובר בשורה משירו של חיים גורי "הרעות":

"אך נזכור את כולם

את יפי הבלורית והתואר

כי רעות שכזו לעולם

לא תיתן את לבנו לשכוח."

בשיר "הרעות" מעלה חיים גורי על נס את אחוות הלוחמים ואת זכר הנופלים. מיהם יפי הבלורית והתואר? חללי תש"ח. למה הם יפי בלורית ותואר? כי הם מתו צעירים, עולי ימים, כשבלוריתם עוד במלוא תפארתה. הלוחמים והחללים היו צברים ועולים חדשים מכל העדות ומכל הגלויות, וגורי מתחייב בשם כולנו "נזכור את כולם". פוליטיקת הזהויות, שמשחיתה את החברה הישראלית, משחיתה גם את השיר ההימנוני הזה, שקודש בדם.

אורי הייטנר

* * *

אהוד: החללית הישראלית "בראשית" תאפשר מהירח שידור טוב יותר וברור יותר של כניסת בנימין נתניהו לכלא מעשיהו לריצוי עונש מאסר ממושך בגלל ההישגים שהביא למדינת ישראל המשוגעת.

* * *

משה כהן

שידור ציבורי "מאוזן"?

תאגיד השידור הציבורי "כאן" ממומן מקופת הציבור ושייך לכלל הציבור. חזקה עליו לתת מקום לדעות השונות הרווחות בציבור. והנה היום, 28 בפברואר, מפרסם היועץ המשפטי את כתבי האישום נגד ראש הממשלה. הציבור  והמשפטנים חצויים, חלקם תומכים ביועץ המשפטי וחלקם חולקים עליו. האם לא ניתן היה לצפות שתובאנה דעות מכאן ומכאן. 

ומה רואים אנחנו בשידור הציבורי?

מופיע פאנל של דב גיל-הר, מוטי גילת וחדווה אלמוג והם שופכים מהבוקר עד הערב אש וגופרית על  בנימין נתניהו, וכדי "לאזן" את התמונה מראיינים את ...רויטל סויד, שעוד מעצימה את קו הקטרוג שלהם. אנשים אלה יוצאים מגדרם כדי להכפיש את נתניהו.

תוהה, אנוכי הקטן, איך  לא  מצאו לנכון להביא אפילו מרואיין אחד, אף לא אחד!  שיציג את הדעה הנגדית. איך ייתכן שקבוצת שדרנים בעלי עמדה מסוימת, מנכסים את השידור הציבורי ועושים בו כבתוך שלהם, איך? האין אלה כספי המיסים שלנו? לא מגיע לנו שום ייצוג? 

הפקרות שזאת!

נרפות הימין

מחנה הימין הלאומי, לפי תוצאות הבחירות, מהווה רוב בעם. אך בפועל הוא מיעוט נרדף, לפי המאמר "מצביעים ימין ומקבלים שמאל," כי כל עמדות המפתח במדינה בידי השמאל. 

אך אין זו גזרה משמיים, לו היה נמרץ ונחרץ יותר יכול היה המחנה הלאומי להילחם על מעמדו בציבור. במקום זה גילה המחנה הלאומי נרפות וחולשה בלתי נסלחות ונותר על כן במעמד נחות. 

זה החיזיון הנגלה לעינינו בימים אלה, כאשר השמאל מנחיל למחנה הלאומי תבוסה ניצחת עם הגשת כתבי האישום נגד נתניהו 40 יום לפני הבחירות. מלכתחילה שולט השמאל במחלקת החקירות של המשטרה ובפרקליטות, ובתקשורת. אבל בלתי נתפס למה עמד המחנה הלאומי מנגד כאשר אלדד יניב ומני נפתלי שלטו ברחוב מול ביתו של היועץ המשפטי והפעילו עליו לחץ ללא נשוא.

להוציא דוד אמסלם, לא הופיעו דוברים מהימין במאות הראיונות ברדיו ובטלוויזיה שמסיתים נגד נתניהו השכם והערב. כאשר ניסה נתניהו להתגונן בפני ההדלפות הפוגעניות מהפרקליטות, גינו אותו על שהוא "תוקף את שומרי הסף."

למה הופקר הרחוב לשמאל ולא נערכה שום הפגנה מצד ימין, כדי לתמוך ביועץ המשפטי הלחוץ?

לכן ההסתה מהשמאל היא שלוחת רסן וללא מגבלות. ואהרון ברק מרשה לעצמו ללחוץ בפומבי על היועץ המשפטי. 

לדעת המשפטן הנודע אלן דרשוביץ האישומים נגד נתניהו חסרי יסוד. 

תעודת עניות למחנה הלאומי שעומד מנגד ומפקיר את שדה המערכה, קרי הרחוב והתקשורת, לשליטה מוחלטת של השמאל. תנו רבנן, המוחל על כבודו – כבודו מחול. 

על סיר הבשר

עדים אנו לגל גואה של אנטישמיות ברחבי העולם ומתקוממים נגדו. וכאן נשאלת השאלה, למה אין אנו רואים גידול העלייה לישראל? 

מאז ומתמיד קשה לעם ישראל להיפרד מסיר הבשר בגולה. אדרבה, רואים אנו צעירים ישראלים יורדים מהארץ ועושים חיל בחו"ל. וכאשר הם מקבלים פרס לקולנוע בברלין על סרט פוגעני ומכפיש את ישראל, איך אנו מגיבים? אנו מזכים אותו בתשואות חן חן ונשיא המדינה אומר שהוא נתן מתנה לילדי ישראל?!

אז מה לנו כי נלין? 

משה כהן

ירושלים

* * *

אילן בושם

9 שירים ל'חדשות בן עזר'

2 במארס 2019

*

אָמַר מְשׁוֹרֵר לִידִידוֹ:

וְאִם יֵשׁ לְךָ יְלָדִים

שֶׁאַחֲרֶיךָ נִשְׁאָרִים

אָז מָה נִשְׁאַר מִמְּךָ?

שִׁירִים.

מִי יִזְכֹּר

אַחֲרֵי שְׁנוֹת דּוֹר

אֶת יְלָדֶיךָ שֶׁנּוֹתְרוּ אַחֲרֶיךָ

אִם לֹא כָּתַבְתָּ שִׁירִים?!

*

אָמַר אִישׁ לְשֻׁתָּפוֹ:

אָח... אָח...

הָעֵסֶק לֹא הָלַךְ,

הָיָה לָנוּ עֵסֶק עִם עֵסֶק שֶׁהָלַךְ...

*

הֶרְגֵּל הָיָה לָאִישׁ

שֶׁהָיָה שָׁר וַחֲזֵהוּ הִתְרַחֵב מֵאֹשֶׁר

כַּאֲשֶׁר שָׁמַע עַל מִישֶׁהוּ מוּכָּר שֶׁנִּפְטַר;

לֹא חָלִילָה לְאֵידוֹ שֶׁל הַנִּפְטָר הָיָה שָׁר

אֶלָּא עַל כָּךְ שֶׁהַחַלָּף שֶׁבִּידֵי הַמַּלְאָךְ

חָלַף לְעֵת עַתָּה עָלָיו...

מיתת נקישה

פִּתְאוֹם טְרַאְאְאְ...חְחְח

רֹאשׁוֹ שֶׁל הַיּוֹשֵׁב עַל הַבַּאר

נִדְפַק בְּדֶלְפֵּק

וְהוּא שָׁבַק.

תמונה

– בְּאֵיזוֹ פּוֹזִיצְיָה

הוּא מְצֻלָּם שָׁם?

– בְּאוֹפּוֹזִיצְיָה לְכָל מֵת וּמִתְמוֹטֵט:

הַיָּד בָּרֹאשׁ תּוֹמֶכֶת,

הַמַּבָּט חַד וּמְחֻדָּד

מִתְגָּרֶה וּמַזְמִין לַקְּרָב...

צַר לִי צַר

מַר לִי מַר

לִשְׁמֹעַ עַל מַר אֲשֶׁר נִפְטַר,

שֶׁלֹּא עָזְרָה לוֹ הַפּוֹזִיצְיָה

וּמַבָּטוֹ הַמְּאַתְגֵּר,

אִישׁ שֶׁהִדֵּס כְּמוֹ טַוָּס

הוּבַס.

הרצון לחיות

הַנָּכֶה שֶׁהִתְנַיֵּעַ בְּכִסֵּא גַּלְגַּלִים

וְהִסְתַּיֵּעַ בְּכָל מָה שֶׁזָּז

(בְּעֶגְלַת הַנֵּכִים, בַּמְּטַפֵּל וּבַכֶּלֶב)

אָמַר לְעַצְמוֹ:

טוֹבִים חַיֵּי כֶּלֶב מֵחַיַּי,

אֲבָל בְּכָל זֹּאת הִמְשִׁיךְ לְהִסְתַּיֵּעַ

בְּעֶגְלַת הַנֵּכִים

בַּמְּטַפֵּל

וּבַכֶּלֶב.

*

אֵלִי וָלָךְ^* בֶּן הַמֵּאָה לִפְנֵי שֶׁהָלַךְ

עוֹד הוֹפִיעַ, עוֹד הִפְצִיעַ

בִּסְצֵנָה קְטַנְטַנָּה:

לֹא נָתַן לַזְּמַן אוֹתוֹ לְהַכְנִיעַ!

­_ _ _ _ _

^*  שחקן הוליוודי, הופיע במערבונים של קְלִינְט אִיסְטְווּד ­

מתיר אסורים

מַתִּיר הָאִישׁ אֶת שְׂרוֹכֵי נְעָלָיו

כְּמוֹ מֵסִיר אֲזִיקִים;

כַּפּוֹת רַגְלָיו הַלְּחוּצוֹת

אֲסִירוֹת תּוֹדָה נוֹשְׁמוֹת לִרְוָחָה.

*

אוֹי וֵיי-זְ-מִיר

צִיֵּץ הַזָּמִיר,

אֶרֶץ קוֹטֶלֶת זְמִירֶיהָ

מָה יְהֵא עָלֶיהָ?

שִׁירָה בִּמְשׂוּרָה

וּבְאֵין שִׁירָה

אֵין בְּשׂוֹרָה

וְהַחַיִּים אֲפֹרִים כְּמוֹ דְּרוֹרִים...

אילן בושם

* * *

משה גרנות

חשיפה ביוגרפית והרהור שני

על ספרו של אלי עמיר "נער האופניים"

עם עובד 2018, 623 עמ'

אלי עמיר חושף בספר שלפנינו טפח מהביוגרפיה שלו מגיל שלוש-עשרה ועד הגיוס לצבא. נורי, הגיבור הראשי של הספר, כמו ב"תרנגול כפרות", הוא אלי עמיר עצמו בנעוריו, וכדי שלא תהיינה ספיקות בעניין הגיבור, נורי מגלה למיכל, חברתו מבית ישראלי אשכנזי עשיר, כי שמו "הערבי" הוא פואד אליאס נאסח בן סלים חלאסצ'י (עמ' 183), וזה אמנם היה שמו כשעלה ארצה, ולפני שעיברת אותו למגינת ליבם של הוריו.

הספר מגולל מסכת ארוכה של מאבקים אליה נקלע הנער נורי, המבקש להתקבל כשווה בין שווים בחברה הישראלית, הנשלטת על ידי האליטה אשכנזית, שבזה לתרבותו ולמבטא שלו בעברית. בעמל רב הוא מצליח להתקבל "כאחד מהחבר'ה" בקיבוץ, ואף מצליח להתחבב על בת קיבוץ, והנה, מגיע אביו, הלבוש "פרנג'י", ודורש מבנו לנטוש את העולם החדש אליו הבקיע במאמצים קשים, לסייע בפרנסה (הוא הבן הבכור), ולהגשים את חלומו שלו – להשתקע בירושלים, ללמוד בתיכון, וגם באוניברסיטה, ולמשוך אחריו את משפחתו מכפר  העיוורים, כפר אוריאל שליד גדרה (לשם הובאו לטענתם בעורמה), אל ירושלים, שהיתה משאת נפשם מהגולה.

בלב כבד עוזב נורי את הקיבוץ, מתגורר בצריף השוודי הצפוף (הורים ושבעה ילדים!) – שחום היום ופשפשי הלילה ממררים להם את החיים. בנוסף על כך שני אחיו הקטנים יותר – מושי וסבאח – מתגרים בו, מעליבים אותו, ורואים בשלוש שנות שהותו בקיבוץ (אצל הכופרים שאינם שומרים שבת ואינם צמים בכיפור) – מעשה הגובל בבגידה במשפחה.

נורי מצליח בקושי להשיג עבודה אצל איכר "פולני" נצלן (מהשכר העלוב עליו להפריש רבע לנער תימני שמצא לו את העבודה), ובסופו של דבר עושה בדיוק מה שאביו "הפטריארכאלי" דורש ממנו – נוסע לירושלים ומתגורר באופן זמני אצל משפחת אגאסי, היא משפחת אחותה שחיה בבור מים שהפכו אותו למרתף מגורים צפוף וטחוב. משפחה זאת, היא הנגטיב של כל מה שחווה בקיבוץ, הם יוצאי מחתרת אצ"ל, ושונאים כל מה שיש בו ריח של הציונות האשכנזית, ובוודאי שונאים את הקיבוצניקים "הכופרים". אלילם הוא מנחם בגין, "שיראה להם!"

למרות שהגיעו ארצה בשנות העשרים, ולא בעלייה הגדולה שאחרי קום המדינה – מצבם בסולם החברתי הוא  מן הנמוכים ביותר. נורי  עובד עם האב והבנים הגדולים בנגרייה, מתפלל עימם בבית הכנסת, טובל כמוהם במקווה המטונף, וסובל מכל רגע. אחר כך הוא עובר לגור ב"חצי חדר" (כלומר, עליו לחלוק את החדר עם עוד דייר), בבית מלון זול, שבעלת הבית חוסכת על מים וחשמל. שם הוא חווה חוויה טראומטית, כאשר אחד מדיירי המשנה, הומוסקסואל ופדופיל מתנפל עליו בלילה, ונורי צועק ומעורר את בעלת הבית המגרשת את האיש האלים (עמ' 260-258). החוויה הקשה הזאת איננה מניחה לו במשך זמן רב.

נורי זוכה לקידום, והופך לנער אופניים שמחלק עיתונים לעשירי רחביה.

שיטוטיו של נורי בירושלים, קודם כתושב חדש, ואחר כך כמדווש על אופניים כדי לחלק עיתונים, ובהמשך בטיוליו עם מיכל ועם רוזיטה (עליהן יורחב הדיבור בהמשך)  חושפים אותו בפני חוצותיה ומוסדותיה של העיר הקטנה והמחולקת של שנות החמישים של המאה הקודמת, והתיאורים האלה מובאים בספר ביד אמן. בין השאר, מתפעל נורי מכך שהנשיא בן-צבי שוכן בצריף ירוק, שמשרד החוץ בראשות משה שרת שוכן בצריפים, והכנסת שוכנת בבית פרומין, שבוודאי איננו מפואר כמו בנייני הממשלה בבגדאד. אגב, בכל הספר מושווים אתרים ומושווית ההוויה בארץ לאלה שבבגדאד, כשהיתרון, כמובן, לבגדאד.

נערה בשם מיכל, בת להורים עשירים בשם אלחנן וטליה שיסלר (להם דירה מפוארת ברחוב רמב"ן שברחביה, נסיעות לפאריס, רומא ומדריד בשנות החמישים כשיציאה לחו"ל היתה מותנית בקצבת דולרים מהבנק!) – מוצאת עניין במחלק העיתונים העיראקי, ומקבלת את פניו  בחיוך גדול, כשהיא לבושה בחולצה גברית שמכסה את גופה  עד רגליה, ומשתדלת להבהיר לו שהיא מעוניינת בקרבתו (עמ' 143). בין השניים מתפתחת אהבה מרטיטת לב. עבורו זאת אהבת בוסר, שכן, למרות החניכה החופשית שקיבל בקיבוץ, הוא עדיין פוריטן בגדאדי, המחויב לא לנגוע בגופה של אישה לפני החתונה. היא האסרטיבית בין השניים, משום שהיא נולדה לעולם חופשי, ומשום שכבר היה לה חבר עימו קיימה חיי אישות, חבר שהודיע לה יום אחד שנגמר לו, והוא מעדיף את חברתה נורית (עמ' 412-408). מיכל ונורי מבלים במסעדות, בקולנוע ובקונצרטים, כאשר היא המקדימה לשלם. היא נותנת לו תנור סלילים בחורף הקשה, וסורגת לו סוודר, ונורי חש לא גברי, ולא ראוי, הן משום עוניו, והן משום פער המעמדות.

נורי נרשם ללמוד בגימנסיה "דעת", שהיא בית ספר פרטי, חסר גב של עירייה או הסתדרות, ולכן שכר הלימוד הוא גבוה, מעל יכולתו לשלם. בבית ספר ערב זה לומדים נערים עובדים שבערב הם עייפים מכדי להקשיב, ולעיתים הם פשוט נרדמים. המורים, רובם בעלי תואר דוקטור, מזלזלים בהם, ובעיקר אינם נותנים אמון ביוצאי ארצות האיסלאם, שחסרה להם, לטענתם, חשיבה מדעית. נורי מצליח להוכיח את היפך כשהוא מכין עבור בית הספר הרצאה על קיקירו ותקופתו.

נורי עובד מסור, עובד בשתיים, ואף בשלוש משרות, ובגלל שמו הטוב הוא מתקבל לעבודה במשרד ראש הממשלה, שם הוא נמצא בקרבתם של המנכ"ל טדי קולק, ומזכירו של בן גוריון – יצחק נבון, עימו הוא אפילו מתיידד, כששניהם מתכבדים בכריכים ששרה, מחלקת התה, ניצולת שואה, מכינה להם. במשרד ראש הממשלה נפגש נורי עם טיפוסים מיוחדים, כמו קוכמייסטר, ששונא את מפא"י ואת בן גוריון, דוגל בהגשמת "האני" (נוסח איין ראנד), ולא "האנחנו" (נוסח הפלמ"ח והציונות הסוציאליסטית). הוא פוגש שם את השלם של המשרד ששמו קלינסקי, ועוזרו ששמו שטארק, שני רכלנים חביבים, שמראים חיבה לנורי, אך לא מחמיצים שום הזדמנות לרמוז מאין הוא בא. השיחות בין קלינסקי לשטארק מתוארות בהומור דק – השניים עוקצים זה את זה, ויש להם לשון מיוחדת הטבולה ביידישיזמים ובמטבעות לשון סוציאליסטיות. הספר מתאר עוד דמויות בכישרון רב, אך נסתפק בזה.

החבר הקודם של מיכל, חוזר ומבקש שיחדשו את הקשר. היא חשה שהיענות לו תוביל אותה אל עברי פי פחת, וחשה תחושה נוראה של בגידה כלפי נורי, אבל היא מכושפת על ידי רמי, הבחור המטורזן, הרוכב על אופנוע, ומתפאר בווילה שכביכול שייכת לאביו, כשלאמיתו של דבר, אביו הוא רק שוכר בבית זה. מיכל חיה בחדרו כמו אשת איש, ומבלה עמו במסעדות מפוארות. רמי הוא אמנם חסר כל רוחניות, אבל הוא שופע עוצמה ומיניות שכובשים את מיכל עד כדי כך שהיא כמעט לא מבקרת בגימנסיה, ויורדת בלימודים במידה כזאת שהמורים נאלצים להשאיר אותה כיתה ולגרש אותה מהגימנסיה.

כאן מתואר ביד אמן הדיכאון והאבל של נורי על הפרידה הפתאומית (שבעיניו – היא חסרת פשר) ממיכל. נצבט הלב לקריאת העמודים האלה (עמ' 416 ואילך). בין השאר, הוא שופט את עצמו לשכב לישון על הרצפה לאות אבל. נחמה הוא מוצא בחיקה של רוזיטה, נערה שבאה מבית הרוס, שכמו מיכל, גם היא היוזמת, ואף מפתה אותו לשכב עמה כשהיא מקיימת בייבי-סיטר אצל הדודה שלה (אמצעי מניעה היא גונבת מבית המרקחת, שבו היא עובדת, וששם הבעלים הזקן מנסה להתעסק עמה). הקשר של נורי עם רוזיטה מזמן לו חוויות מוזרות: מסתבר שהוא מתבקש ללוות את אימה ואותה לביתו של המאהב של האם, מי שהיה מיועד להיות בעלה, אבל הוריה כפו עליה גבר אחר שהתגלה כאדם גס ואלים. נורי גם נוכח כי גברים רבים משחרים לפתחה של רוזיטה, והם בוודאי מקיימים עמה יחסים, אולי אפילו בתשלום (עמ' 457, 489-488).

בסופו של דבר, מיכל מתעשתת, מסיימת את קשריה עם רמי, נרשמת לגימנסיית ערב "דעת", שם לומד נורי, מבקשת ממנו מחילה, ומייחלת לחידוש הקשר. נורי מאושר, אבל כאשר מיכל נוסעת עם משפחתה למדריד, הוא נקלט שוב לחיקה של רוזיטה שממש, לא מוכנה לוותר עליו לטובתה של האשכנזייה.

בספר מתואר כיצד, למרות חששותיו, מגיע נורי לארוחת ערב במשפחתה של מיכל. הוא פוגש הורים בעלי המון רצון טוב, אבל גם את רובי, אחיה השחצן. הוא נכנע לדרישתה של מיכל להכיר את משפחתו המתגוררת בכפר אוריאל, כפרם של העיוורים, בצריף השוודי הצפוף מוכה הפשפשים – וכל זה בתירוץ שהיא מבקשת להכין צילומים לתערוכה על העיוורים (בפעולות ההתנדבות שלה היא גם פעילה בבית חינוך לעיוורים שבירושלים). מיכל מתפעלת מהעולם הפטריארכאלי שבו חיה המשפחה, אבל בחוזרה למשפחתה, היא מגוללת את העליבות שהיא פגשה בכפר העיוורים ובמעברה הקרובה, שם מצויים רק בני עדות המזרח, כי האשכנזים שהיו בה ברחו ממנה. מיכל שמעה מפיה של אימו של נורי, שאם בת שלה תעשה כמעשיה – תתלווה לבחור לשישי שבת – היא תזרוק אותה מהבית.

במצוותה של מיכל נוטש נורי את המלון העלוב של גברת וייסקופף, ועובר לגור בחדר מרווח בדירתו של הישיש שלום בן ברוך, מעריץ אדוק של ז'בוטינסקי, שנוהג להתארח בדחילו ורחימו בביתו של פרופ' ד"ר יוסף קלוזנר. כשבעל הבית יוצא לבית הבראה באשקלון, נורי מזמין את מיכל לדירה, ואז הם מממשים את אהבתם בהתעלסות שתוארה ביד אמן (מיכל מגרה את נורי, כשהיא  שוכבת כמעט ערומה על הספרים היקרים של שלום בן ברוך – עמ' 597-595). באירוע סוער זה מתגלה צלקת על ירכו של נורי, ומסתבר כי בשעת כעס, אימו זרקה עליו סכין, ואחר כך קוננה על מעשיה.

נורי עולה בדרגה, ואף זוכה בקביעות במשרד ראש הממשלה. הוא נפגש שם בדמויות של "גדוילים", מי שעליהם כותבים בעיתונים. הוא קורא תכנים סודיים, ומכתבים שנשלחים לראש הממשלה, וכן תשובותיו למכתבים אלה, כמו מכתבו של עמוס עוז מחולדה, או של המהנדס זרחין שמפציר בבן-גוריון להקים מתקנים להתפלת מי ים. (עמ' 341-339).

לאחר אודיסיאה שלימה, בה נתקל נורי בביורוקרטיה  מייאשת, ובנבכי הפרוטקציה, שבלעדיה קשה להתקדם בארץ – הוא מצליח לקבל אישור שמשפחתו תעבור לירושלים – חלומו הגדול של אביו (אימו מאוכזבת מרות מהארץ, ורוצה לחזור לבגדאד). נורי, המאושר שחלומו של האב התגשם, מגיע לצריף של המשפחה בכפר אוריאל, ואז הסתבר לו שכל עמלו היה לשווא – אימו לא רוצה לעבור, והילדים לא מוכנים לעזוב את בית הספר "פינס" בגדרה, ואת הגינה ועצי הפרי בדונם האדמה שנתנו להם, וגם לא את העיזים והתרנגולות שרכשו וגידלו. בסופו של דבר האם מסכימה לבוא לירושלים לראות את השיכון (קטמון ו', ליד בית צפאפה המצויה מעבר לגבול הירדני). היא מביעה ייאוש ממה שרואות עיניה, ונורי נתקף זעם על האם שמעולם לא ליטפה אותו, ולא העריפה עליו רוך, ורק סכין זרקה לו בילדותו, ועכשיו היא מתייחסת בחוסר שביעות רצון מופגן אל המאמצים האדירים שנורי השקיע כדי להעביר את משפחתו לירושלים. ב"אפילוג" אנו לומדים כי בסופו של דבר המשפחה עברה לירושלים, והבנים מושי וסבאח, שמוצאים עבודה, מצליחים לאבזר את הדירה הקטנה במקרר חשמלי ובגז.

הבאתי את הסיכום הקצר והלא ממצה הזה, כי הוא בהחלט רלוונטי למסר החבוי והגלוי שהמחבר ביקש להביאו בפני הקורא, והוא שבעיראק היתה תרבות מושפעת מהתרבות הערבית וגם מהתרבות המערבית, וכאן התעלמו ממנה, ביזו  אותה, התייחסו אליהם כאל מפגרים. טענה חוזרת ונשנית בספר: מדוע לומדים רק את קורות היהודים האירופיים, ולא את קורות יהודי ארצות האסלאם (ראו לדוגמה עמ' 394)? מדוע מלמדים בספרות רק יצירות של סופרים אשכנזים (עמ' 530)? ומדוע זמרים ונגנים עיראקים שהופיעו בפני שועי ארץ בקהיר ובדמשק (עמ' 548), נדחים כאן, ולא מרשים להם להופיע אפילו בחינם בבית קפה? אב המשפחה היה הרי מכובד בעיראק, וכאן הציונים זלזלו בכבודו ובכבודנו (עמ' 203). מדוע שחקן מוכשר כמו אריה אליאס לא התקבל לשחק ב"הבימה"? (עמ' 253). הספר מציין שבני עדות המזרח רואים עצמם קורבנות של המהפכה הציונית (עמ' 94), ויש גם רמז לאלימות שתהיה מופנית אל האשכנזים בעתיד, כאשר בני עדות המזרח יהיו רוב – אז תגיע שעת חשבון עם הקיבוצניקים הכופרים (את הדברים האלה שם המחבר בפיו של אברהם אגאסי, בנה של נונה דודתו של נורי – עמ' 422; ראו גם את קללותיו של עזיז, הנגן העיוור, כלפי הווזוזים, (עמ' 248)

צריך להיות עיוור ואטום כדי להכחיש שהקליטה של עדות המזרח הייתה קשה עשרת מונים מזו של העולים החדשים ממזרח אירופה. זה נבע לא רק מההבדלים במנטאליות, או ברצון הרע של המוסדות, אלא בעיקר משום ששפתם הייתה שפתם של האוייב שרצה להטביע אותנו בים, וארב לנו כל יום להרוג בנו ולנסות להשמידנו. את הדברים האלה אומר מפורשות קלינסקי, השלם של משרד ראש הממשלה, המראה ידידות לנורי ומדריך אותו בסבך הביורוקרטיה והפרוטקציה (עמ' 355).

אני התרשמתי בזמנו מהכנות של סמי מיכאל שתיאר את יוון-המצולה שבה התקיימו חיי אחינו היהודים בעיראק: אנאלפביתיות (בבית הקברות אין אפילו אות כתובה אחת), אף גיבור ב"ויקטוריה" מעולם לא פתח ספר. הבעל העריץ מבלה את לילותיו ב"תיאטרו", ומתעלל בעריצות מפלצתית באשתו, ואישה בכלל איננה אלא אסקופה נדרסת. משפחות מן הסוג הזה מוזכרות גם בספר שלנו: משפחת יתום העיוורת, שהבעל מפליא את מכותיו באשתו, שצווחותיה נשמעות בעל השכונה (עמ' 30, 60), ומשפחתה של רוזיטה שאביה מכה את אשתו וילדיו בנבוט ( עמ' 468 ואילך). ברור שכפי שמסופר בספר שלנו היו גם יהודים עשירים שהיו קרובים לרשות, ואשר ניסו להתקרב לתרבות המערב. בספר שלנו נאמר שבמשפחתו של נורי היו מלומדים, סופרים ועיתונאים (עמ' 268) אבל רוב המתפארים שכביכול השאירו אחריהם גן עדן – מתגלים כמי שהיו עניים מרודים (עמ' 245).

אילו סממני תרבות נוספים ניתן ללקט בספרנו: אביו של נורי מתלבש בצורה אירופית ("פרנג'י", ראו עמ' 235, 245), יש לו מדף של ספרים בערבית (עמ' 541), אבל בשום מקום לא נכתב שהוא קורא בהם, במקום זה הוא מבלה בבית הקפה של הרומנייה עם שאר גברים (נשים לא תדרוכנה על סף בית הקפה!)

מסתבר שהכורדים לא מורישים בצוואתם אגורה לנשים, אפילו הן אלמנות ומטופלות בילדים (עמ' 526) . נורי מתאר את החאפלות המוסיקליות בבגדאד, הכרוכות בגניחות של הנאה, בקריאות ביניים של הקהל, בשתיית עראק – וכל זה בהשוואה להתנהגות הקהל בקונצרטים בארץ  (עמ' 264); וכן, באשר לכבוד שנגזל מאבות מזרחיים – נורי עצמו מתקומם נגד הסגידה לכבוד שמובילה לנקמות אינסופיות ולרצח נשים על מה שמכונה "כבוד המשפחה" (עמ' 434). וברור שגבר מזרחי אינו נכנס למטבח (עמ' 600), וגם המנהג המשפיל להציג סדין מוכתם בדם לאחר ליל כלולות מוזכר בספר. (עמ' 572).

ואגב, בית הקפה של הרומנייה בכפר אוריאל, זאת שמונעת מזמרים ונגנים עיראקים להופיע בבית הקפה שלה, שם היא מנגנת על פסנתר – לאורך כל הספר אין לה שם, והיא תמיד מוזכרת כ"רומנייה" (עמ' 39, 82 ואילך, 86, 93-92, 176, 245, 269, 557, 597), וכן, מוזכר בספר בעל מכולת רומני שמרמה את העיוורים במשקל, ומוהל את החלב במים, ובעת מבצע סיני, סגר את המכולת וברח מפחד למרכז (עמ' 73-70, 584). גם לו אין שם. בסביבת מקום יש בעל קיוסק, ודווקא לו כן יש שם –  קוראים לו קראוס (עמ' 95).

אני חייב כאן לספר חוויה אישית: בעקבות כתבה שפרסמתי ב"הארץ" (2.7.1993) על "ויקטוריה" של סמי מיכאל, נקראתי לפאנל בהיכל התרבות באור-יהודה, מעוזם של עולי בבל. סמי מיכאל, וכל מי שעמד על הבימה לא קראו בשמי, אלא חזרו וכינו אותי "הרומני"...

ובחזרה לעניין התרבות – אילו סופרים במעלתם של אלי עמיר, סמי מיכאל, יוסי אלפי ורוני סומק היו מתחילים לפרסם את יצירותיהם בסוף המאה ה-19, ועולים לארץ בשנות העשרים (כמו ביאליק, טשרניחובסקי, פיכמן שטיינברג, למדן, שמעונוביץ' ורבים אחרים), אין סיכוי ש"הווזווזים" היו מדכאים את תרבותם. עובדה שעם הספר הראשון שאלי עמיר הוציא לאור "תרנגול כפרות" הוא זכה לחיבוק ולקונצנזוס מקיר לקיר (דבר שאפילו ביאליק לא זכה –  אם נזכור איך שלונסקי ושטיינמן מיררו את חייו בסוף שנות העשרים): עמוס עוז, לובה אליאב, יצחק נבון, שמעון פרס, ואפילו יצחק רבין, שהראה רגשות רק לעיתים רחוקות, גמרו את ההלל על היצירה, ובהמשך זכה אלי עמיר לכיבודים מפליגים: יקיר ירושלים, אזרח כבוד של העיר תל-אביב, דוקטור לשם כבוד ממכון וייצמן, מאוניברסיטת תל-אביב, מאוניברסיטת בן-גוריון, מאוניברסיטת בר-אילן. הוא כובד בהדלקת משואה ביום העצמאות, והיה מועמד לשבת על כס נשיא המדינה, והוא חייב להודות שכל הכבוד הזה הגיע בעיקר מהאשכנזים, למרות שביצירותיו הוא לא עשה להם הנחות.

לסיום אני חייב לספר חוויה אישית: ב 19.2.1951 עליתי עם משפחתי באונייה "טרנסילבניה" מנמל קונסטנצה לחיפה – שלושה ימים מייגעים, כשהאונייה גדושה בכאלפיים עולים, מרביתם שרועים על הסיפון העליון, ומקיאים את נשמתם בסערה שפקדה את האונייה בהגיעה לים האגאי. אני, נער בן שתים-עשרה, מפוחד ומרוגש למדיי, שאלתי את אחי בני, בן השבע-עשרה: 'בני, יהיה לנו טוב בארץ ישראל?'

הוא חייך אליי חיוך עצוב, וענה דווקא בנחת: 'איך יהיה טוב? על האונייה הזאת שרועים אלפיים מהגרים, כמעט לאף אחד אין מקצוע, כמעט אף אחד לא יודע את השפה, לאף אחד אין שום רכוש, כי המכס הקומוניסטי פירק אפילו את טבעות הנישואין מהידיים – איך נחיה? איך נתפרנס? איפה נגור? ואתה צריך לזכור שזאת אונייה אחת מיני רבות של יהודים פליטים מארצות רבות...'

אימה אחזה בי – איך לא חשבתי על זה? ידעתי רק שארץ ישראל היא ארץ זבת חלב ודבש, וקינאתי בילד הלבוש במכנסיים קצרים וגופייה שמתנדנד על ערסל בכרזת הפרסום של קרן קיימת.

כשהגענו ארצה, ואחרי הדי די טי והרישום, נשלחנו למעברת באר-שבע, שם קיבלנו אוהל בתוך ים של אוהלים (שעפו עם סופת החול הראשונה!), וכן קיבלנו גם לחם חסד – ברור שהיינו מדוכאים, אבל בהחלט לא מופתעים (על חוויית העלייה לארץ והקליטה הקשה  כתבתי בספרי "להיות כמו כולם", כתר 1986).

אילו סופר במעלתו של אלי עמיר היה מגיע לארץ בשנות העשרים, ואילו אחי, בני היה מתגנב למטוס שהביא את משפחתו של נורי לארץ – אולי אז היו המאורעות מתרחשים אחרת. בינתיים לא נראית תכלה וקץ לרגשות הקיפוח של יוצאי ארצות האיסלאם, שהולידו שיח אלים, ולזכותו של אלי עמיר צריך לומר שהוא היה איש הרוח היחיד מבין יוצאי ארצות האיסלאם שהתעמת עם המיליטנטים שבין עסקני הקיפוח של שנות השמונים של המאה הקודמת שהבטיחו לירות באשכנזים ברחובות.

משה גרנות

אהוד: היה גם סופר לא-"מזרחי" אחד שפירסם בשנת 1963 רומאן על אותה תקופה, רומאן ראשון שלו שגם הומחז והוסרט אבל לא זכה לשום אותות כבוד או הערכה או פרסים וחיבוק מ"הקונצנזוס" – מפני שאותו סופר, שמשפחתו נמצאת כבר 143 שנים בארץ,  מתוייג עדיין בתור "אשכנזי" – ולכן גם הוסר הרומאן שלו מרשימת ספרי הקריאה המומלצים של משרד החינוך – בגלל חוסר אותנטיות של מוצא המחבר, שאילו היה ממוצא "מזרחי" היה ספרו נשאר ברשימה.

* * *

יוסף אורן

המשורר שלמה אֲבַיוּ הגיע לגבורות

לפני ימים אחדים התכנסו חבריו ומוקירי שירתו של המשורר שלמה אֲבַיוּ בפּאב של קיבוצו, קיבוץ געש, להשקת ספר שירה חדש שכינס לציון הגעתו לגבורות – "אבק כוכבים, אדם" – שהוא ספר השירה ה-10 שלו. בין הבאים להשקת ספר זה בלטה קבוצה מלוכדת של חבריו מתקופת לימודיו בגימנסיה הריאלית בראשון לציון. ואלה הדברים שאמרתי בהשקה זו בִּשְׁמָם עליו ועל שירי ספרו החדש: 

    שלמה יקירי, הקבוצה הנרגשת שהגיעה להשיק איתך את ספר שיריך העשירי, "אבק כוכבים, אדם", הטילה עליי לברך אותך בשם המחזור של בוגרי הגימנסיה הריאלית בראשון לציון, המחזור שסיים בשנת 1958 את לימודיו תחת עינו הפקוחה וקולו המהדהד של מנהלו המיתולוגי, אליעזר קררי, מחנך מופלא שריכז במשפט קצר אחד את משנתו החינוכית, "תשאף תמיד קדימה," ולרוב גם הוסיף למשפט זה, באוזני מי שהוזמן להתייצב במשרדו, חובת שינון של מזמור מתהילים כדי לתת תוקף לדבריו.

   אתה, שלמה, אינך היחיד במחזור שהגשים בכל השנים שחלפו מאז ימי הגימנסיה את הוראתו זו של המנהל קררי. כל 30 בוגרי המחזור שלנו הגיעו להישגים מרשימים, כל אחד בתחומו ועל-פי הרף הגבוה שהציב לחלומו. אך יחיד אתה בחבורה שחלם והגשים את השאפתנות שלו באופן שבו סיכמת אותה בהגיעך לגבורות: "הנני אדם עם פְּריבילֶגְיוֹת, שחתר להיות אמן ולחיות עם האמנות – ועשה זאת!"

   ביושרך האינטלקטואלי, שלמה, הקדמת לקביעה הזאת פירוט של המכשולים הרבים שנזרעו בפניך לאורכה של הדרך, מסיום התיכון ועד המעמד הזה, והוספת באירוניה, על דרך האוֹכְּסִימוֹרוֹן, שדרך זו היתה עבורך "גְאוּלָה דרך הבּיבים."

   ואכן, בספר שיריך הנוכחי, שלמה, אתה מתעכב על כל התחנות של חייך, מאיזמיר בתורכיה, "בית העולים בבאר יעקב" והשכונה בשולי נס-ציונה ועד טבריה ירושלים וקיבוץ געש. לכאורה זהו ספר ביוגרפי לחלוטין, אך זו דרכם של שירים הליריים במיטבם, שאמנם מוקפאים בהם רגעים ריאליסטיים משטף חייו הרצופים של המשורר, אך בה-בעת, אם רק מפשירים אותם נכונה, מהדהדת בהם גם משמעות אוניברסלית. משמעות כזו כללת בשם שבחרת לקובץ הזה: "אבק כוכבים, אדם". כלומר: "כל אדם", ולאו דווקא זה המתהלך בינינו ונושא את השם "שלמה אֲבַיוּ". 

המבחן של שירים ליריים מתבטא ביכולתם לעמוד בשלוש דרישות:

א) בתעוזת החשיפה העצמית של המשורר להקפיא גם רגעים קשים מחייו (כאלה שאתה הצמדת להם את התואר "רגעים מן הבּיבים").

ב) בהתמדתו של המשורר לבסס על רגעים אלה הגות אוניברסלית – מסקנות כלל אנושיות, בנות התקופה וגם על-זמניות.

ג) בהתנזרות של המשורר משימוש מרובה בקישוטי שירה המוֹהלים את "הרגעים מן הבּיבים" בתוספות המפחיתות במידה ניכרת את מרירותם – קישוטים כגון : חריזה ומשקל, המענגים את האוזן במוזיקליות שלהם, ואמצעי הלשון הפיגורטיבית (הדימויים והמטפורות) המסעירים את הדמיון אצל הקורא.

ואתה, שלמה, עמדת בשיריך הליריים בשלוש הדרישות הללו, כפי שיוכיח העיון בשניים משירי האהבה הרבים שכינסת בספר הזה.

בראשון מביניהם, בשיר "בעבור בְּדַל אינטימיות" (עמ' 63), חשפת את כיסופיך לטעום גם בשנות "הגבורות" עוד "מֵעֹצֶם הַמְּתִיקוּת שֶׁל בְּדַל הֵאִינְטִימִיּות הַנָּשִׁית-הָאֳנוֹשִׁית." ומאחר שלא קל לשתף אחרים בצורך שלנו לזכות באינטימיות הזו בכל גיל ולא כל שכן בהגיענו לגיל הגבורות, כבר קיימת את הדרישה הבסיסית הראשונה מכותב שיר לירי: להיות מוכן לחשוף בשיר רגשות ומחשבות באופן הנאמן ביותר לאמת הרגע שחווה בחייו. המוכנות הזו של המשורר להקפיא בשיר כל רגע חוויתי ראוי, ובכללם גם רגעים קשים מחייו, היא המעניקה לשיר הלירי את כוחו המוסרי להציע את עצמו לקורא כאמנות המבטאת אמת מהחיים. כל מה שהקורא נדרש לו הוא להפשיר את השיר במוחו ובנפשו על מלוא סגולותיו המילוליות.

את כיסופיך ל"מתיקות בדל האינטימיות הנשית-אנושית" המחשת, שלמה, גם בשיר "בְּלוּז על אותו הַכַּר", שבו חתמת את הקובץ הזה. ברשותך אתעכב בקצרה על השיר היפה הזה, המדגים היטב את השכבות שמהן בנוי השיר הלירי:

בְּלוּז היא סוּגָה במוסיקת ג'ז המביעה עצב וכיסופים, ואכן אלה התחושות שמבוטאות בשיר הזה באמצעות זימון שתי תמונות של אהבה משתי תקופות בחייהם של אוהבים. שתי השורות הראשונות של השיר חושפות את הרגע הריאליסטי שהוליד אותו – אחרי עשרים שנות פרידה מאישה שאהב, קיבל ממנה ה"אני" הגברי הדובר בשיר "תְּמוּנָה חֲדָשָה בָּה אַתְּ חוֹבֶקֶת אֶת כַּלְבֵּךְ, עוֹטֶפֶת אוֹתוֹ אַהֲבָה."

התמונה הזו, שבה אהובתו מהעבר חובקת בהווה את הכלב שלה, מציפה בזיכרונו תמונה מן העבר, מתקופת אהבתם אי-אז:

"בְּדַל תְּמוּנָה שֶׁבָּה נִרְדַּמְנוּ עַל אוֹתוֹ

כַּר בְּיַבֶּשֶׁת נֵכָר וְאַתְּ מְחַיֶכֶת אֵלַי."

ההיזכרות בתמונה מאהבתם בעבר מבטאת את געגועיו בהווה להישנות "בְּדַל אינטימיות" ביניהם, זהה לזה שחווה איתה בעבר ושבהווה לא הוא זוכה בו, אלא הכלב שלה.

כדאי לשים לב שהגבר איננו מדבר בשיר הזה על אהובתו בלשון עבר ואינו אומר: "ואת חִיָכְת אלַי," אלא מדבר אליה בלשון הווה: "וְאַתְּ מְחַיֶכֶת אֵלַי," כי כך היא נוכחת בתודעתו גם אחרי עשרות השנים שחלפו מאז נפרדו זה מזה.

ואכן, מדגים השיר המִכְתָמי הזה, שהוא רק בן תשע שורות, בשני רבדיו (רובד הרגע הריאליסטי מההווה ורובד האירוע השמור בזיכרון מהעבר) – את שתי התביעות הנוספות משיר לירי: את היכולת של החוויה האינטימית הפרטית המשתקפת בתמונה מאהבתם בעבר לבטא אמת אוניברסלית ועל-זמנית, ואת היכולת של מחבר השיר לבטא כל זאת באמצעים פשוטים בעזרת חומרים ריאליסטיים מהמציאות המוכרת לכולם.

וגם זאת: שני השירים מתקשרים על-ידי צמדי הקטנה דומים, "בדל אינטימיות" בכותרת השיר הראשון "ובדל תמונה" בגוף השיר השני. ושניהם מצדיקים לקבוע, ששיר לירי מָשׁוּל לכְּמוּסה המְשמרת בתוכה פיסה מאמת החיים הן במשמעותה האישית והן במשמעותה האוניברסלית. 

וכעת הגענו לתופינים – אל הברכות. בשם החבורה של המחזור שלנו אני מעביר אליך, שלמה היקר לנו מאוד, את ברכתנו הבאה: עוד שנים של בריאות טובה, שבהן תבטא בשירים נוספים רגישוּת לתופעות החיים ועמקוּת מחשבה בפיענוח משמעותן כמִיָמים יָמימה, שירים שבאמצעותם גם תוסיף להגשים את תורת החיים של המנהל קררי: לשאוף תמיד קדימה.

לברכות האלה נצרף, שלמה, גם בקשה: התחֵל בהגיעך לגבורות להתפייס עם הסובב אותך – פיוס שאותו אדגים בעזרת השיר "קפה במרפסת" (המופיע בעמ' 61), שבו תיארת בוקר בקיבוץ – אותו קיבוץ שלא כולם בו הבינו תמיד שאמן בזהותו העצמית ובאורח-חייו מתהלך ביניהם. מפאת אורכו של השיר אביא רק את שני בתיו האחרונים:

"הִשְׁתַּדֵל, בִּי אֲנִי מֵאִיץ, עֲשֵׂה מַאֲמָץ לִרְאוֹת

אֶת טוּב הַמָּקוֹם, הֲלֹא קַו חֵן אֶחַד אוֹ שְׁנַיִם,

יֵשׁ אַף לַיְשִׁימוֹן הַנִּדָּח בְּיוֹתֵר, לֹא כֵן?! רְאֵה,

יֵשׁ כָּאן דְשָׁאִים לֹא מְעַט, אִילָנוֹת עוֹלִים יָפֶה,

נוֹי וְגִנּוּן טוֹבִים לְמַדַּי, זְרִיחוֹת וּשְׁקִיעוֹת נָאוֹת,

וַאֲפִילּוּ חוֹף יָם בְּסָמוּך, מַמָּשׁ מִתַּחַת לְאַפְּךָ.

טוֹב שֶׁיֵשׁ צִפֳּרִים, דֶּשֶׁא, שְׁכֵנָה אַחַת עִם סַל,

אַחֶרֶת מְדַדָּה עַל שְׁבִיל בְּמַקֵּל, רוֹאֶה אַתָּה,

אֲנִי נוֹזֵף בְּעַצְמִי, לֹא רַק מְרִיבוֹת אֲנִי רוֹגֵשׁ.

רְסִיס נוֹגֵעַ בְּרִיסֵי עֵינִי, דּוֹמֶה."

ואתה, שלמה, שכה יקרת לנו, זכור: כולנו פוסעים בעקבותיך לחצות את הקו שזה עתה חצית אותו קצת לפנינו – קו "הגבורות" – ולכן, אנחנו מבקשים ממך: קדם את פנינו שם עם חיוך גדול ועם זרועות פתוחות, כפי שמקובל בין חברים ותיקים.

יוסף אורן

* * *

הדסה  מור

על "שלושת ספרי האימה –

התנ"ך, הברית החדשה והקוראן"

מאת ד"ר משה גרנות

הוצאת צבעונים 2018, 213 עמ'.

כידוע, ספר התנ"ך הוא רב-המכר הגדול בעולם מזה מאות רבות של שנים מאז נכתב, ועוד היד נטויה.  אין כמעט בית  שאין בו ספר תנ"ך, שתורגם לעשרות  רבות של  שפות, לא רק בקרב בתי היהודים כי אם גם במרבית בתי הנוצרים. דומני שלא אטעה אם אומר שאחת הסיבות לפופולריות שלו,  היא לא רק משום שהתנ"ך נחשב לספר קדוש,  ספר היסטוריה וספר פילוסופיה,  כי אם משום  שאכן יש בו הרבה "סיפורי אימה", כפי שסבור ד"ר משה גרנות, שכתב ספר  מרתק המביא את כל האירועים האימתניים, לדעתו, שאירעו בשלושת ספרי הקודש של שלוש הדתות המאמינות באל אחד.                                                                                                         

ביד אמן שולף ד"ר גרנות את כל האירועים   שלדעתו הם אימתניים, המאוזכרים בעיקר בספר בראשית, כדי להעיד, שאלוהים הנו אל קנאי, אכזר, הרודף ומשמיד את כל מי שמפנה לו עורף  ועובר לעבוד אלוהים אחרים, וכי העונש שהוא מטיל על מי שמפנה לו עורף הוא לא רק אישי כי הוא נוקט גם בהשמדה המונית של חפים מפשע.

לא במקרה הדיבר בראשון בעשרת הדברות הוא: "אני אדוני אלוהיך לא תעשה לך אלוהים אחרים על פניי." לאור הדיבר הזה, עובר כחוט השני המוטו של מלחמת חורמה בכל אלה  שזונחים אותו  ועוברים לעבוד אלוהים אחרים, דהיינו, עבודת אלילים. ברור שהדיברה "לא תעשה לך אלוהים אחרים על פניי"  מופנית אך ורק לבני ישראל,  לעם הבחירה, לעם שאלוהים הוציאו מארץ מצרים.  היא אינה מופנית לעמים האחרים  עובדי האלילים.

אולם מדברי ביקורתו של ד"ר גרנות  לגבי התנהגותו של אלוהים כלפי עם הבחירה, כאילו  הוא כופה על העם לדבוק בתורתו  ולהאמין רק בו,  נראית  למחבר "כרעיון המושתת על היבדלות מוחלטת משאר העמים וצווים דרקוניים המחייבים את גירושם והשמדתם."

דומני שיש פה עירבוב  מהותי של כוונות ומשימות. הציווי  של לא תעשה לך אלוהים אחרים על פניי מכוון אך ורק לבני ישראל. אלוהים לא רק שלא ציווה על "גירושם והשמדתם" של בני עמים אחרים משום שאינם מאמינים בתורתו. אדרבא, הוא ציווה לאהוב את הגר אשר בקירבך.    ולעניין ההתבדלות – אם לא היה דורש מבני ישראל לדבוק בתורתו, כדי להתבדל מהעמים האחרים,  דהיינו מעובדי האלילים, אז לא היה קם העם היהודי. והרי  הדת היהודית מושתתת על   הייחודיות שבה, שבאותם ימים היא התבדלה מעובדי האלילים של העמים האחרים.

כדי להביא דוגמא ל"צווים הדרקוניים"  שמחייבים  את  גירושם והשמדתם של עובדי האלילים למיניהם, מביא ד"ר גרנות את גירושה של הגר על ידי אברהם. הנה, הגר המצרייה,  שהיא עובדת אלילים  על פי מורשתה,  מגורשת  עם בנה  מביתו של אברהם.  (על פי רצונה של שרה, כמובן).  באמת לא יפה. אבל מה עם המשך הסיפור,  שאלוהים  המציא להגר את  פכית המים להרוות את צימאונה, ומה עם  הנדיבות העצומה  והיד הרחבה שהושיט לעברה – לפיה בנה ישמעאל יהפוך לגוי גדול?  

לסיפור האימה של גירוש הגר מצטרף סיפור האימה של גניבת הבכורה מעשו בידי יעקב  וגם  סיפור מכירתו של יוסף בידי אחיו לישמעאלים, שהינו אימתני בעיניו.

נכון, יש באירועים אלה חוסר הגינות. אבל אלה הם מעשי יחידים. ובעיקר, הסיפורים הללו הם אלה שהופכים את ספר בראשית לאחד הספרים המרתקים והמדהימים בעוצמתם, המלאים ביצריות וברגשות אנושיים עזים, המעשירים ומלהיבים את הדמיון, שאגדות האחים גרים  המלאות באכזריות, מחווירות לעומתם.  אפילו סיפור הפילגש בגבעה, שהוא באמת אכזרי, האם  יש מקום "להאשים" בו את אלוהים?

לדעת ד"ר גרנות, "רעיון הבחירה מושתת על עוולות חוזרות ונשנות  המפורטות בכתובים."

אולם  מה לעניין  הגר ועשו וסיפור העקידה האכזרי והנפלא בעיני – ולעניין הבחירה של העם היהודי? האם אלוהים הִנחה את יעקב לגנוב את הבכורה מעשו?  ודווקא  גירושה של הגר הוא זה שהביא את האל להביא לעולם גוי גדול, את בני ישמעאל, שהפכו עם השנים לאויבי העם הנבחר על ידו.

בכלל, רוב האירועים האימתניים שהמחבר מונה במקרא, נובעים לדעתו  מעצם היותו של אלוהי היהודים "אל  קנא ותמהיל של אכזריות וקנאה תהומית המשרטטת קווי דמיון מבהילים. על בסיס הקנאה  האלוהית הזאת קמה והווה דת ה' – אין דת ה' אלא במלחמה מתמדת באלילים  ובעובדיהם."

כאמור, על פניו נראה שיש כאן ערבוב  מהויות. גרנות ממש לא עושה את ההבדל המהותי המתבקש: מלחמתו של האל לא היתה נגד כל עובדי האלילים בני העמים האחרים. מלחמתו  היתה  נגד בני העם שנבחר על ידו, שזנחו אותו והלכו לעבוד אלוהים אחרים. אז מה רע בקנאה הזאת? הרי אילמלא  עשה כן, אלמלא העניש ה' את בני ישראל ש"עשו את הרע בעיני ה'," לא היתה מתקיימת הדת היהודית. אלמלא מלחמת החורמה בבני ישראל שזנחו את תורתו והלכו לעבוד אלוהים אחרים, דהיינו, אלילים, סביר להניח שכל העולם כולו היה נשאר ערב רב של עובדי אלילים למיניהם, וגם הנצרות והאסלאם לא היו  נבראים כלל,  שהרי שתי דתות אלו צמחו אך ורק על בסיס הדת היהודית.

ד"ר גרנות אמנם מונה מעשי אימה גם בברית החדשה ובקוראן, אך אינו מדגיש את קנאותם של ישו ושל מוחמד לגבי קיום הדת החדשה שהמציאו ויסדו. לצד קנאותו של אלוהי היהודים לשמירה על תורתו ודתו –  קנאותם  של ישו ומוחמד והאכזריות שנקטו הם ומאמיניהם, כדי להשריש ולהטמיע את דתם בלב ההמונים –  היתה עוצמתית פי כמה וכמה.

גרנות מביא את עיקרי הדת הנוצרית והמוסלמית,  ששתיהן  מחרפות ומגדפות את היהדות ואת היהודים  ומצווים להרגם ולהשמידם,  אולם הוא אינו מזכיר כלל כיצד הם הטמיעו  את דתם בקרב ההמונים. כי אלו לא כתובים בברית החדשה ובקוראן. כתובים בהם עיקרי הדת אך לא הדרכים האכזריות שננקטו כדי להטמיעם בקרב ההמונים.

במשך שלוש מאות שנה, החל מהמאה השישית, יצאו מאמיניו של מוחמד מערב הסעודית כשהם דוהרים על סוסיהם וחרב שלופה בידיהם כדי להשמיד את כל העמים עובדי האלילים ולאלצם לקבל עליהם את דת האיסלם.

וכי מהיכן צמחו עשרים ושתיים מדינות מוסלמיות בעולם? מאמיני מוחמד  עשו סיבוב לאורך כל חופי צפון אפריקה, מצרים, תוניסיה, אלג'יריה, לוב, מרוקו, וניהלו שם מלחמות עקובות מדם,  הרגו והשמידו והרסו, ובכוח החרב כפו על העמים הללו לקבל עליהם את הדת המוסלמית.

במרוקו במיוחד ניהלו לוחמי האסלם מלחמות  אכזריות עד שבלית ברירה  נאלצו יושביהם להתאסלם. ומשם דהרו מאמיני האסלם להטמיע את הדת החדשה אפילו בקרב הנוצרים, אך ללא הצלחה רבה. רק בספרד  הנוצרית הם שלטו 400 שנה.  משם דהרו לוחמי האסלאם עם חרבותיהם השלופות לכל ארצות המזרח התיכון ואילצו את יושביהן לקבל עליהם את  דת מוחמד, כולל פלשתינה,  שבה  גרו אז רק הביזנטים  הנוצרים, ויהודים.  בעיקבות  הכיבוש  המוסלמי,  הביזנטים נעלמו מן המפה ואילו היהודים – הקיץ עליהם הקץ. הגברים הושמדו, ואת הנשים היהודיות המוסלמים נשאו לאישה  ואיסלמו כמובן  אותן ואת ילדיהן. שארית הפליטה, היהודים – ברחו  מהארץ והוגלו  וכך, רק אז,  התרוקנה הארץ מתושביה היהודים לתקופת גלות של  כאלפיים שנים. האיסלמיסטים המשיכו לדהור אל תוככי מרכז אסיה, עד אינדונזיה ומלזיה הגיעו, ובכוח ההרג וההשמדה השיגו את יעדם. 

אז מה יש לד"ר גרנות להלין על "ההשמדה ההמונית"  שביצע אלוהי היהודים במי שבגד בו והיפנה לו עורף, מקרב בני ישראל?

האם  היהודים  ביקשו  להשמיד עמים שלמים כדי שהללו יקבלו על עצמם את הדת היהודית,  כפי שעשו המוסלמים וגם הנוצרים במידה רבה? מעולם לא. אדרבא. קשיים ללא נשוא מוערמים על כל מי שמבקש להצטרף לדת היהודית. וזוהי גם גדולתה של הדת היהודית וגם, אכן, ייחודה והתבדלותה. 

למעשה, כל סיפור אימה מקראי, יש בצידו גם צד החסד והצדק. אך אליבא ד"ר גרנות רק הצד האכזרי עומד לנגד עיניו. כך למשל סיפור המבול שבעיניו הוא אכזרי ובלתי צודק, על שהשמיד והכחיד את כל בני האדם והחי והצומח מעל פני האדמה. 

האמנם יש כאן רק דימוי של השמדה? הרי סיפור בנייתה של תיבת נוח הוא אחד הסיפורים המקסימים והנפלאים שקיימים בעולמנו. המבול אינו סתם השמדה. זוהי השמדה לצורך בריאה מחדש. בריאתו של  עולם טהור ונקי ויפה, שנברא מעל חורבותיו של עולם מכוער וחוטא ונבער. לא לשווא סיפור תיבת נוח הצית את דמיונם של יוצרים כה רבים שתיארו אותו במיטב כישרונם בספרות ובאמנות  לכל סוגיה.

וכך כל יתר סיפורי "ההשמדה" האחרים. האדמה פצחה את פיה ובלעה את כל בני קורח?  אחלה סיפור. הפיכתם של סדום ועמורה לתילי חורבות כי לא נמצא בהן צדיק אחד לרפואה?  איזה מחזה מלהיב. והפיכתה של אשת לוט לנציב מלח? מי שממרה את פי אדוניו מגיע לו להיענש. 

ד"ר גרנות מתרעם גם על אליהו הנביא שהשמיד את כל שבעים ושבעה עובדי הבעל. אבל הרי אלו היו מבני ישראל שזנחו את תורת ה'. זאת היתה חובתו ומשימתו של הנביא: לעקור את עבודת האלילים מקרב בני ישראל. אני סבורה שאפילו ד"ר גרנות, שאינו מאמין באלוהים, יסכים איתי שהדת היהודית נעלה ומתעלה בהרבה מעל עבודת אלילים. עובדה שכמעט כל עובדי האלילים   שהיו קיימים בעולם, נימחו מעל פני האדמה, חוץ מכמה שבטים או עמים באפריקה ובאסיה.  ואילו האמונה באל אחד  השתלטה  על פני עמים וארצות רבות ברחבי העולם.

סיפור עקידת יצחק, אף הוא סיפור  שגרנות רואה בו סיפור אימה. נכון, יש מידת אכזריות בכך שמאלצים אב לעקוד את בנו כדי לנסות את מידת אמונתו  באלוהיו. אבל  הרי סיפור עקידת יצחק מסתיים בנימה אופטימית ובנשימת רווחה כשנשמעת הקריאה "אל תשלח ידך אל הנער" –  והופעתו של האייל הנאחז בקרניו שבא במקומו של הבן שנעקד. זהו  סיפור מדהים ונוגע ללב של אדם שמאמין באל, ובטוח שלא יעשה עימו כל עוולה. אין פה אכזריות. יש פה אמונה שמצדיקה את עצמה.

גם בסיפור יציאת מצרים מונה גרנות את העוולות שבוצעו במהלכה, שהגדולה שבה לדעתו  הוא מכת הבכורות שהנחית ה' על המצרים כדי לשכנע את פרעה לשחרר את עמו. למה להשמיד את בכורי החוטאים ולא את החוטאים עצמם? הוא שואל.

נכון, זה לא צודק כלפי הבנים הבכורים שלא חטאו, אבל האם יש עונש קשה יותר לאבות שבניהם בכוריהם מתו בין לילה? העונש הזה הינו מכה כבדה לחוטאים עצמם, שאלמלא הוכו בו, לא היו בני ישראל משתחררים מעבדותם ולא היו מגיעים לארץ המובטחת. 

בכל הסיפורים הללו,  משה גרנות מעיד על עצמו שאין הוא מאמין בהם. אולי הוא צודק. אבל מה זה חשוב אם הים באמת נבקע לשניים וכל מרכבות פרעה טבעו בים וכל בני ישראל הגיעו בשלום ליבשה? הרי זהו אחד הסיפורים המופלאים והמדהימים שמזה אלפי שנים מסופר מדי שנה, על ידי המוני בני ישראל, אז על מה ד"ר גרנות מבכה,  או מגנה את אכזריות האל על שהמית את בכוריהם של המצרים קשי הלב? וכי איזו התחשבות היתה למצרים ביהודים, כשהעבידום בפרך כדי לבנות להם את פיתום ואת רעמסס?

משום מה, ד"ר גרנות אינו מציין כלל את הדרכים האימתניות ואת מעשי הטבח וההשמדה ההמונית שבהן נקטו מאמיני הנצרות והאסלם כדי להטביע ולהטמיע  בקרב ההמונים את האמונה בדת.  ישו, לפחות, דיבר על  ענווה, על חמלה, על מחילה, אולם ממשיכי דרכו שמו לנגד עיניהם בעיקר את השמדת היהודים והשמדתה של דת, שעליה מבוססת בפועל דתם החדשה. כך הנצרות וכך גם האסלאם. אז בעוד אלוהי היהודים נלחם במי שהיפנה לו עורף ועבד אלילים, הנה שתי הדתות החדשות הללו, שמבוססות שתיהן על הדת היהודית, עיקר העיקרים שלהן הוא צווים דרקוניים הקוראים להשמדת היהודים. דומני שזהו העוול הגדול שנעשה אי פעם בהיסטוריה העולמית, וממשיך בעוולותיו עד עצם היום הזה.

מסתבר, שלא רק אלוהי היהודים הוא אל קנא שאינו חס על מי שמפנה עורף לתורתו. השרשת דת בקרב המונים, מחייבת מסתמא, מעשי אכזריות ואף השמדה של מתנגדיה. כמה נחלי דם נשפכו בידי הנוצרים הראשונים עד שהקיסר מהמאה הרביעית בלבד, קיבל עליו את הדת הנוצרית וכך  התפשטה הדת בקרב כל עמי אירופה ואמריקה.

כמה מעשי אכזריות המונית בוצעו כלפי יהודים  שלא אבו לקבל על עצמם את הדת הנוצרית?  והרי הדברים ידועים. מעשי ההשמדה שבתנ"ך מחווירים לעומת מעשי הזוועה שבוצעו בידי  שתי  הדתות, שבספרי הקודש שלהן אין זכר לדרך שבה הוטמעה דתם. בברית החדשה ובקוראן  נמסרים חוקי הדת מפי שני בני אנוש.  ישו, שביטל בפועל את כל חוקי הדת היהודית,  בעיקר את חוקי האכילה, הנחת התפילין, כיסוי הראש, ועוד מטלות. ממש עשה להמונים חיים קלים.  ומוחמד,  שהבטיח  להמונים חיים נפלאים  ומדהימים – אבל רק בעולם הבא. ואילו בעולם הזה  הוא ציווה על מלחמות מצווה לכיבוש העולם, והשמדת היהודים ויתר הכופרים.

בקיצור, אם קיימת אימה בספר התנ"ך, הריהי מגולמת בסיפורים יפהפיים, מן המרתקים והמרגשים שנכתבו אי פעם. "סיפורי אימה" ייחודיים שאינם מהללים את העולם הבא כי אם אופייניים לתכונות האנושיות שבלב כל אדם ואדם, סיפורים על אל שמעניש את מי שאינו הולך בדרכיו, אבל  הוא גם אל מלא רחמים, אהבה, עזרה לזולת, לא רק לאדם כי אם גם לבהמה, והפסוק של "לא תחסום שור בדישו"  מגלם בתוכו את כל ההתחשבות והאהבה לבעלי החיים ולא רק לבני האדם.

האם צריך בכלל להאמין בקיומם של כל "סיפורי האימה" הללו שבמקרא?

באופן פרדוכסלי, גרנות עצמו בטוח שגם אם הם התקיימו, הם התנהלו במימדים קטנים בהרבה ובעוצמות נמוכות בהרבה מאלה המתוארות. גרנות מגנה את חוסר הצדק האלוהי  שבסיפורי המקרא, אבל לדעתי, העיקרון של שמירת הדת, השמירה על  עיקרי הדת בידי העם הנבחר על ידו, עולה על חוסר הצדק הספציפי הזה או האחר. ואלמלא הקנאות האלוהית למלא את מצוות הדת ולא לעבוד אלוהים אחרים, לא היתה מתקיימת הדת היהודית.

כך גם בדתות שבאו אחריה, הנצרות והאסלם. בלי אכזריות, בלי להשמיד בעלי אמונה שונה  מזו שאתה רוצה להפיץ,  לא תתקיים הדת שאתה רוצה שההמונים יאמינו בה.  כך ישו, כך מוחמד.  ואני אומרת זאת ומתחלחלת לעצם הרעיון של ההשוואה בין קנאותו של אלוהים  למצוותיו לבין קנאותם של מייסדי הדת הנוצרית והמוסלמית. 

לא אשכח את מאמרו של אחד העם,  "כהן  ונביא", עוד מימי התיכון, שבו הוא קובע את גדולתה של היהדות לעומת הנצרות והאסלם. לדבריו האלוהות היהודית הנה מופשטת. האמונה היהודית הגיעה לדרגת הפשטה גבוהה של אל בלתי גשמי, בלתי נתפש בחושים האנושיים,  והדרך אליו היא ישירה, בעוד הנצרות  והאסלם לא השיגו את יכולת ההפשטה ונדרשו ל"סולם"  בדמות בן אנוש, ישו ומוחמד, כדי להגיע לאלוהיהם.

לזכותו של ד"ר גרנות, הוא מוצא בתנ"ך גם "איים של  מחשבה חופשית, מעוררת התפעלות   בהעזה שבאה בהם לידי ביטוי."  בין האיים הללו הוא מונה את  שירת איוב, דברי  קהלת והנביא ירמיהו, "אשר העזו פנים כנגד האל  ולא היו מוכנים לעשות שקר בנפשם ולטעון שהעולם מתנהל בצדק..." הוא רק לא  מציין, שכל אלה האמינו בכל ליבם ונפשם באלוהים  ולא היו סבורים כמוהו שכל האירועים הנזכרים במקרא היו "הכפפת לב האדם למצוות היושב במרומים." אפשר גם להאמין באלוהים וגם למחות כנגד עוולות ואי-צדק. אין שום סתירה בין הדברים.

ד"ר גרנות מציין גם לחיוב את היעדר שכר ועונש בעולם הבא במקרא,  ואף מהלל את תיאור חייהם של שני המלכים הראשונים לישראל – שאול ודוד. לדבריו "כותבי הסיפורים היו מבינים גדולים בניבכי נפש האדם והיטיבו לרמוז  לנכלוליותם של   הגיבורים הנחשבים לבחירי אלוה."

גרנות מהלל  את שיר השירים, שיש  בו "שירי טבע ואהבה מן  היפים שנכתבו אי פעם בעולם,"  תוך ציון העובדה  שהמגילה הזאת "אינה מזכירה שם שמיים" – אך הוא מוצא טעם לפגם כאשר פרשנים  פירשו את דברי האהבה כאהבת כנסת ישראל.  הוא צודק.  האהבה על כל נושאיה וגווניה אינה זקוקה לפרשנות.

גרנות  מונה  לזכות את כל החוקים המוסריים שבתורה, ומציין את מלחמתם של מקצת מהנביאים לצדק סוציאלי, בראשם הנביא עמוס, שדבריו "מעוררים  כבוד  כלפי נבואתו, הגם שמקור כוחה הוא  אותו אל קנא ואכזר."

שלושה ספרי אימה, אחלה פחד. כולנו הרי אוהבים סרטי אימה. להיכנס למבוך מפחיד,  להתנסות במצבים מעוררי חרדה. אז למה לא ספרי קודש?

 קיראו את דברי ביקורתו ההגותיים של ד"ר משה גרנות – ותיהנו  או תתנגדו,  אך בעיקר  – תמצאו בו עניין רב.

הדסה מור

* * *

פוצ'ו  –  בחיי [5]

 נ. המלחמה מתחילה 

כל פלוגת המטה ידעה למחרת מה שקרה בקרון המח"ט, כי הקצינה, לפני שעלתה על הג'יפ שבא לקחתה, דאגה לספר על כך לכולם.

כנראה שהסיפור לא חידש הרבה לחיילי הפלוגה, כי אף אחד לא עשה מזה עניין, וגורודיש המשיך לקבל מבקרים בקרונו בלי שתעמוד שם קצינה שרוצה לתרום.

אחרי ארוחת הצהרים, כשנכנסתי לווליאנט לתפוס תנומה על המושב האחורי, הוא נכנס בסערה לרכב, ובלי לבקש רשות תפס את מקומי ליד ההגה והניע את הרכב. התיישבתי קפוא במקומי, בלי לדעת אם הוא יודע שאני נוסע עימו. לא שאלתי לאן נוסעים וישבתי ללא אומר, כשאני מציץ מדי פעם  על מד הקילומטרים ורואה שהוא עובר את גבול המהירות המותר.

הגענו לבאר שבע בשלום, הוא נכנס לשכונת וילות חדשה ועצר ליד בית קטן, לקח תיק שהיה עימו, זרק לחלל האוויר: "אני כבר חוזר." ונעלם בחצר הבית.

יצאתי מהרכב והתמתחתי לפרוק את עצמותיי. מכונית פורד לבנה נכנסה לרחוב ונעצרה ליד הבית מולי. אני מתבונן על הנהג היוצא ממנה ולא מאמין למראה עיני – חנוך שכטר. הגאון של הכיתה שלידו ישבתי בגימנסיה הרצליה  בשעורי המתימטיקה. התחבקנו. גם הוא התפלא לראות אותי והזמין אותי אל הבית ממול, בו הוא גר. מסתבר שהוא עובד כמהנדס במפעלי ים המלח ומיהר לחזור הביתה לראות אם קיבל כבר צו גיוס. הפציר בי שאבוא לביתו לשתות קפה. הסברתי לו שאם המח"ט יחזור וימצא שהפקרתי את הרכב, הוא מסוגל לשלוח אותי לבית סוהר. כשחזר והפציר, הסכמתי להיכנס לביתו, אבל לא לשתות קפה אלא לעשות פיפי, בתנאי שהוא יישאר ליד הווליאנט עד שאחזור. הסברתי לג'ינג'ית שפתחה לי את הדלת שאני חבר של בעלה ושהוא שומר על האוטו שלי בחוץ ומרשה לי לשאול אותה אם היא יודעת במקרה איפה נמצאים השירותים. היא ידעה ואני עמדתי כמעט חמש דקות כשהזרם שנאגר מאז שעת הצהרים לא חושב להסתיים. כשחזרתי שאל אותי חנוך אם שתיתי משהו ואני התנצלתי שלא נשאר לי זמן. הוא החזיר לי את המפתחות שהפקדתי בידו ואמר שתכף יחזור. כשחזר היה בידיו מגש עם ספל קפה גדול וצלחת עם כמה פרוסות עוגה. 

בדרך חזרה  אני נהגתי, גורודיש ישב לצידי מנומנם מדיף ריחות בושם וסבון. הבנתי שסך הכול נסע להתקלח אצל חברים והצטערתי שלא עשיתי כמוהו, כי חנוך בטח היה שמח להציע לי בנוסף לקפה גם את המקלחת.

כשהגענו לבסיס אמר לי גורודיש שמהיום ואילך אדאג שיהיו תמיד ברכב שתי מימיות מים ושמיכה צבאית נקייה. הלכתי למחסנאות למלא את המשימה וכשחזרתי מצאתי ליד הקרון מכונית לארק צבאית. מסתבר שהיתה זו מכונית הקבע של המח"ט. המכונית היתה צמודה לגורודיש יחד עם נהג סדיר. כשהתחילה הכוננות בצבא והווליאנט הגיעה אליו בתוקף צו גיוס, הוא שלח את המכונית הצבאית שלו לאשקלון, כדי שתעמוד לרשות אשתו יחד עם הנהג. כמובן שהייתי שמח יותר אם אני והווליאנט הייתי עומד לרשות אשתו, אך לא אני הוא הקובע. חבל.

ראובן, הנהג הסדיר, לא בא לבד. עימו ברכב הגיעה אורחת צעירה שהוזמנה לארוחת ערב בקרון המח"ט. ראובן הסדיר הסביר לי ולשאר הנהגים שהקיפו אותו שזאת היא "בת דודו" של המח"ט שבאה למסור לו ד"ש וכולם אמרו לו: "בטח בטח."

למחרת היה גורודיש במצב רוח מרומם וכשנסענו לבקר אזור חדש שאליו החטיבה היתה אמורה לעבור, פצח בשיר "את זמר הפלוגות" ואני הצטרפתי אליו. בימים הבאים למדתי שכאשר יש לו מצב רוח טוב, הוא אוהב לשיר בקול ואף אחד לא מעז להגיד לו כמה הוא מזייף. הוא אהב לשיר את שירי הבריגדה "הגדודונים בחוד חודי הכידונים" וכמובן גם את שירי הפלמח. סיפר לי שהיה בפלמח בחטיבת הראל, אבל לא הצלחתי לדלות ממנו סיפורי קרבות. סיפר לי שנפצע באחד הקרבות, אך לא פירט ולא הגיב כשסיפרתי לו שגם אני נסרטתי בזרוע,  כשעברתי את גדר התיל של משלטי חוליקאת.

ברדיו הודיע הקריין בקול תבוסתני שנאצר סגר את מיצרי טיראן וגורודיש אמר:  

"יופי! עכשיו המלחמה מובטחת!" 

גם אני הייתי שותף לדעה הזאת, אבל לא ל'יופי!' של גורודיש.

העיתונים בישרו על הקמת ממשלת אחדות ועל בחירתו של משה דיין לשר הביטחון. במקום לחזק את הכוננות, קיבלו רבים אישור לצאת לחופשה, גם שני העיתונאים שהצטרפו אלינו, שבתאי טבת ודן מירקין, הרימו רגליים, נסעו לתל אביב, ומאז ועד סוף המלחמה לא ראיתי אותם. שבתאי טבת לא בזבז את נסיעתו לריק, כי כמה חודשים לאחר תום הקרבות, יצא ספרו רב המכר 'חשופים בצריח' שכוכבו הראשי, גורודיש, מצוייר כלוחם נועז שנהג באנשיו ביד ברזל, והמשמעת המוחלטת שכפה על חייליו הוכיחה את עצמה, כשחטיבה שבע הגיעה בפיקודו ראשונה לתעלת סואץ.

גדודי החטיבה עמדו על גבול הרצועה כאשר בקשר ניתן האות 'סדין אדום' וכל הטנקיסטים קיבלו פקודה להסיר את רשתות ההסוואה ולהיות מוכנים לתזוזה.

אני עמדתי ליד הווליאנט שלמזלי לא זכה ברשת הסוואה ולא היה לי מה להוריד. הטנקים זזו ממקומם והחלו לנוע בטור, גורודיש בחר לנסוע בזחל"ם שממנו ניתן לצפות על הסביבה ביתר קלות. חיכיתי שמישהו יגיד לי מה לעשות, אך איש לא אמר ואני נשארתי עומד בעיניים כלות אחרי הטור היוצא ומשאיר אחריו רחבה שבה פזורים כלי רכב בודדים, ביניהם קרון המח"ט. 

יותר מאוחר הודיעו ברדיו שחיל האוויר שלנו השמיד כשלש מאות מטוסי אוייב ואני הבנתי שהמלחמה שלי נגמרה. במשך הלילה השמיע הרדיו כל מיני ידיעות מעורפלות על הקרבות בסיני ובבוקר התבשרנו שכוחותינו הגיעו לפאתי אל-עריש. את הידיעה הזאת שמעתי יחד עם שני מילואימניקים צעירים, שרק לפני כמה חודשים השתחררו משירותם הצבאי וכשהגיעה תקופת הכוננות מיהרו לחזור ליחידה שלא יפסידו את המלחמה. אחד מהם, יואב, קיבל גם הוא מכונית שברולט אזרחית והיה הנהג של סגן המח"ט. עכשיו, כששמעו ברדיו שהחטיבה הגיעה לאל-עריש, החליטו השנים לחתוך את הגבול דרך רפיח ולחבור אליה. ניסיתי לשכנע אותם שזה מהלך טיפשי ומיותר, אבל הוא היו נחרצים שלא להפסיד את המלחמה, ואמרו לי שאני לא רוצה, אני לא חייב. באמת לא רציתי וגם לא הייתי חייב, אבל באיזשהו מקום לא יכולתי לתת לשני הילדים האלה לנסוע לבד ונסעתי אחריהם.

הם מצאו דרך עפר ונסעו לכיוון מערב לפי הרגש. מדי פעם תעו ונסעו בחזרה ואני אחריהם. עלינו לאיזו גבעה שממנו ראינו  מחנה צבאי . גדר תיל  רעועה עצרה אותנו וחייל ישראלי שצץ מעבר מרחוק מאחורי ביתן קטן, סימן לנו בשתי ידיו שלא נעז להתקדם, כי יש מוקשים. הפעם השנים הקשיבו לי. הם שוכנעו שהשתתפו במלחמה והחליטו לחזור. בדרך חזרה עברנו ליד אוהלי בדואים פה ושם ראינו דמויות חופזות ונעלמות, הבחור שישב בשברולט ליד הנהג, הוציא את הרובה מהחלון והיה מוכן לירות על מי שיפגוש. נסעתי אחרי השניים ופעם אחת שקעתי בחול, הם התקדמו ולא הרגישו שאני אינני. קיללתי את הרגע שהחלטתי לנסוע אחריהם. ירדתי מהרכב עם הרובה על כתפי והתחלתי לאסוף אבנים ולהניחם  מתחת לגלגלים האחוריים. כרבע שעה עבדתי בשטח, כשאני צופה בדמויות שחורות על גבעה ממול ומתפלל שלא יבואו לעזור לי.

ברגע שדימיתי שהדרך מוכנה, נכנסתי לווליאנט, הכנסתי את ידית המהלכים לרוורס ולאט לאט נסעתי אחורה. באורח פלא הצלחתי לצאת ואחר כך הצלחתי לעקוף את הקטע החולי ולנסוע מזרחה עד שהגעתי אל השנים ששקעו גם הם וניסו לצאת, כשיואב נוהג והשני דוחף אותו מאחור.

הם עוד צעקו עלי ושאלו: 'לאן נעלמת?' 

עזרתי להם לצאת ואמרתי שלא יברחו עד שלא יראו שגם אני עברתי את הקטע.

בסופו של דבר הצלחנו להגיע  בניסים לנקודת היציאה, שמצאנו אותה ריקה מכלי רכב. השניים החליטו לנסוע לבאר שבע בטענה שמשהו מצפצף במנוע והם רוצים לחפש מוסך. הטיתי אוזן למנוע שלי, אבל לא הצלחתי לשמוע שום צפצוף. נשארתי לבד ברחבה ולמחרת שמעתי ברדיו שכוחותינו כבשו את עזה והחלטתי לנסוע לשם. בדרך ראיתי שיירה של שלושה קומנדקרים נוסעת צפונה. כשעצרו ליד צומת והסתכלו במפה, שאלתי אותם אם הם נוסעים לעזה. מסתבר שהם נושאים ברכבם כמה חללים והם מחפשים את בית הקברות הזמני שהוכן ליד קיבוץ בארי. נסעתי אחריהם הגעתי למשטח שבחלקו היו עשרות בורות פעורים ובחלקו האחר  כמה תלוליות עפר שבראשם נעוץ שלט עם שם החייל ומספרו האישי. היו שם כמה שמות שהספקתי להכיר ונצבט הלב כשזכרתי את אותם צעירים תוססים שכל כך ששו לצאת למלחמה. 

לפנות ערב הגעתי לפאתי עזה ומצאתי שם את הג'ובניקים של החטיבה מקובצים לפלוגה האמורה להיכנס לרצועה ולחבור לחטיבה ששעטה לעבר תעלת סואץ. רווח לי שאני לא לבד, ובלי לבקש רשות הכנסתי את הווליאנט לטור ונסעתי אחרי קומנדקראר שגרר טנק מים.  

פוצ'ו

המשך יבוא

* * *

גיא משיח

תמות נפשי  

הדרך היחידה שנותרה לנתניהו לחלץ את עצמו מהכלא, ואותנו מפגיעה אנושה בשלטון החוק, מטירוף מערכות פוליטי ומפילוג ושסע נוספים בחברה הישראלית – היא באמצעות גיבוש "עסקת טיעון". "עסקת המאה", שבה – בתמורה לפרישתו מהחיים הפוליטיים, יימחקו כל התיקים נגדו.

משפט אינו מדע מדויק ואובייקטיבי. בתי המשפט הם רולטה. נתניהו, כמו כל נאשם אחר בפלילים המגיע ל"היכל הצדק" – אינו יכול לצפות את התוצאות מראש. כל שופט שוקל את הראיות והעדויות בצורה שונה, ובמשקפיים אישיים וסובייקטיביים. אלא שמ"כתב האשמות" עולה, שלא רק שלטונו של נתניהו נמצא בסכנה ממשית, אלא גם חירותו האישית. אפילו אם יורשע רק בחלק מהעבירות המיוחסות לו, הוא ייכנס לכלא. בדיוק כמו: קצב, אולמרט, דרעי, הירשנזון ואחרים.

נתניהו זכה ל"הנחת סלב" נדיבה ביותר וביחס מועדף ומקל מהיועץ המשפטי, "בלי ההנחות שנתן היועמ"ש לנתניהו, גם תיקים 1,000 ו-2,000 היו צריכים להיות תיקי שוחד," קובע פרופסור מרדכי קרמניצר (הארץ, 3.3.19). פרקליט המדינה, שי ניצן והפרקליטה המלווה בתיק, ליאת בן ארי – ביקשו להעמיד את נתניהו לדין בעבירת שוחד גם בשני תיקים אלו. היועמ"ש חשב אחרת.

ועדיין:  הראיות והעדויות בשלושת התיקים חזקות ומוצקות ביותר. העונש המרבי על עבירות מרמה והפרת אמונים (בה מואשם נתניהו בתיקים 1,000 ו-2,000 הוא 3 שנות מאסר.  אין מדובר ב"סיגריות וחמגשיות" אלא ב"קו אספקה" סדיר של סיגרים ושמפניות הכי יקרים ממילצ'ן ביותר מ-700 אלף שקלים (בתיק 1,000).

העונש בגין עבירת שוחד – בה מואשם נתניהו בתיק 4,000 – הוא מאסר של 7 שנים. תיק 4,000 – הוא גם התיק החזק ביותר נגד נתניהו: מאשים היועמ"ש את אלוביץ שגייס את אתר האינטרנט "וואלה" שבבעלותו לטובת נתניהו, יצא מגדרו ועשה את הכול כדי לספק סיקור חיובי לנתניהו וסיקור שלילי ליריביו הפוליטיים מהימין דווקא: בנט וכחלון – כשבתמורה קידם נתניהו ואישר את עסקת "בזק-יס", שהניבה לאלוביץ רווח של כמיליארד שקל, כך קובע היועמ"ש בכתב האשמות החמור. 

כך שאין מדובר ב"שתיים וחצי כתבות" כפי שטוען נתניהו, אלא בשליטה מוחלטת של משפחת נתניהו ב"וואלה". זהו תיק רזה, ממוקד וחזק – "תיק מברזל" המביא ראיות ועדויות רבות למערכת ה"תן וקח" שנמשכה בין אלוביץ לנתניהו על פני 4 שנים. לפי "כתב האשמות", נתניהו אפילו הסכים להחליף את שר התקשורת, גלעד ארדן (למרות שהאחרון רצה מאוד להישאר בתפקידו), לאחר שאלוביץ טען שארדן "עושה בעיות" ולא מספק את הסחורה. כנ"ל – לגבי מנכ"ל משרד התקשורת, אבי ברגר, שגם אותו הדיח נתניהו, לאחר שלא מילא את דרישות אלוביץ; והחליפו באיש מטעמו, שלמה פילבר (שלימים הפך ל"עד מדינה" בתיק זה).

אלא שנתניהו – כמו נתניהו. במקום להתמקד במגעים ל"עסקת טיעון", שתאפשר לו – למענו ולמעננו, פרישה מכובדת, הוא מעדיף "לשרוף את המועדון" ולהחריב את שלטון החוק. כשמדובר בהישרדותו האישית, נתניהו אינו עוצר באדום. מבחינתו, "תמות נפשי עם פרקליטים," ולא איכפת לו שבדרך נגיע ל"חורבן הבית השלישי."

באמצעות צונאמי של שקרים, סחי ורפש ברשתות החברתיות, "עובדות אלטרנטיביות" ו"פייק ניוז" בחינמון "ישראל היום" (המופץ במאות אלפי עותקים) ו"פרשנות מוטה ומוטעת" ב"ליכוד TV" – אותם מדבררים גם תועמלניו רגב, לוין וגלנט, ביבי משוכנע שיצליח לשכנע את ה"בייס" לבחור בו שוב.

כך, בלי טיפת בושה, וללא שמץ הגינות וממלכתיות, טוען נתניהו שהוא "קורבן" של מערכת המשפט והפרקליטות; עושה דה-לגיטימציה ליועמ"ש באמירה: שהיועמ"ש "לא עמד בלחצי השמאל"; ומכפיש את בכירי הפרקליטות בטענה: שמדובר ב"תפירת תיקים", "מסע ציד" ו"ניסיון חיסול פוליטי" חסר תקדים נגדו. זו דרכו: הסתה והכפשות, שיסוי ושיסוע, וחבל. כי כל אלו לא יעזרו לו למלט את עצמו מאימת ומגזר הדין המחמיר הצפוי לו. לא הפעם. עסקת טיעון – דווקא כן.

עו"ד גיא משיח

* * *

ד"ר ארנה גולן

טבע, היאחזות באדמה, עמל כפיים – וילד

הילדות בהתיישבות החלוצית בשירי "פרחי בר" של זאב

חלק שלישי וסיום

ז. הקמתה של מדינת ישראל – תודעה היסטורית וחילונית

הקמת המדינה, האירועים שקדמו לה ומלחמת העצמאות מחוללים תהליך אידאי רב משמעות בשירי זאב, שעיקרו תזוזה ממסכת הערכים של ההתיישבות החקלאית-חלוצית למערכת אידאית לאומית-מדינית. התזוזה הזאת גורמת להעצמת המודעות ההיסטורית ולחידוד הזיקה לתבניות מקראיות הולמות, וערכי ההתיישבות והזיקה לטבע נעשים כפופים לערכים החדשים, תוך חיזוקה של השקפת העולם החילונית.

"נער הפלמח" (עמ' 112), למשל, מגלם בדמותו גם את הקשר הבלתי אמצעי לטבע הארץ-ישראלי. אבל בעיקרו של דבר מתגלם בו מחדש הלוחם המקראי ההודף את האוייב. צירוף ערכים זה ניכר גם בדמותו של איקי החייל הצועד במצעד (עמ' 114-113). הוא מייצג את הגבורה העברית הלוחמת, אך בה בעת מוצג כגילום חדש של קדוש אגדי ומופלא שגבר על האוייבים בטבע. בשיר השבועה, "באנו אליך הנגב" (עמ' 141-140), ניכרת מודעות היסטורית לכיסופיהם של דורות מעונים בגולה אל ארץ אבותיהם, אולם שבועתו של הדובר ושל העם להחייאת הנגב מתנסחת בתבנית ההתיישבות בעמק ובגליל, כהחייאתה של האדמה וכהחייאת הארץ כיישויות נשיות. גם בשיר המתפעם מ"ראשית אילת" מוצגת הקמת העיר החדשה שבקצה הנגב כחזרה על התבניות המקראיות של יוצאי מצרים, מלכי יהודה ואף שיר השירים. בה בעת מוסיף ומובע מיתוס עבודת הכפים, המתממש באילת בעבודת החוצבים, השותלים, הבנאים והסוללים.

תבנית ה"בראשית", שהעניקה משמעות של "בריאה" מעשה ידי האדם להתיישבות, משרתת עתה את הכרזת העצמאות ומימוש העצמאות. בשיר "אנו חוגגים את יום העצמאות", (עמ' 160-159), הכרזת העצמאות מדומה לקריאה "ויהי אור" והטבע כבר אינו ממלא תפקיד משמעותי בה. התבניות המקראיות של סולם יעקב, פלא סיני (מתן הלוחות) והברית בין הבתרים, שכולם מעמדים של התגלות אלוהית, באים עתה על מנת לגלם את משמעות הפלא הנשגב, מעשה ידי העם, של העצמאות. הופעתו של "הבול היהודי הראשון" (עמ' 158-157) אינה עשוייה, כמובן, להתקשר לתבנית מקראית ועל כן, מביאה ההתפעמות העזה להצגת הבול (בנוסח אלתרמן) כבן משפחה צעיר הרווי סממני טבע ישראלי, שכל בולי הלאומים השונים, שאף הם מואנשים כבני המשפחה, תמהים תחילה להופעתו אך מקבלים אותו לבסוף באהבה.

על רקע ההתפעמות מאירועי העצמאות בולט ההיעדר של ייצוג כלשהו, ואפילו נוסטאלגי בלבד, לחיים היהודיים בגולה, למסורת ולתרבות שנוצרו בה, לא כל שכן לאור השואה שמחקה והשמידה את הקיום היהודי באירופה. תמוה על כן, שאין זכר בשירים אפילו לילדותו של זאב עצמו בעיירה שבפולין, להוריו ולמשפחתו, שרבים מתוכה נרצחו בשואה. אמנם, לאחר השואה הפגישה אותו שליחותו החינוכית "עם ילדים בקפריסין" (עמ' 165-164) וחוללה בו זעזוע והזדהות עמוקה עם סיבלם וכאב-יתמותם. הוא חש כי במיפגש עימם "נשמתי עשן ומחנק ואסון  / הד ענות עם בייסוריו." אולם השיר כתוב מנקודת תצפיתו של זה שבא מן המולדת ולשם הבאת הילדים אליה. זוועות השואה מיוצגות באמירה מוכללת ורומזנית זו ועיקרו של השיר הוא במתן תקוות הילדים להיגאל במולדת.

ההתמקדות בתחייה הלאומית ובצמיחתו של אדם יהודי חדש נכרכת גם בביסוס גובר של העמדה החילונית המובהקת, המציבה חלופה לאמונה הדתית ומציבה את האדם במרכז היקום. תוך כך נבררים בקפדנות רכיבים מסויימים בלבד מן המסורת היהודית, בייחוד לרגל החגים המסורתיים, ומוענקת להם משמעות חדשה ההולמת את הזמן. אפילו שעה שבית הכנסת נזכר ובאופן נדיר, בשיר "בניכר" (עמ' 163-162), המתאר את המיפגש החד-פעמי, הדומם והנירגש עם יהודי מוסקבה לרגל משחקן של נבחרות הכדורגל, הרי בית הכנסת מנותק מן ההקשר הדתי ומוצג בהקשר הלאומי. מתקיים בו ללא מילים מיפגש רווי כמיהה למדינה היהודית העצמאית, עד שדומה היה ליהודים שם ש"ראו בחלום את המלך דוד."

כאמור, בעולם שיריו של זאב מוצב האדם במרכז, כמו הדיח את האלוהים ובא במקומו. הוא הבורא והפועל, היוצר ומקיים את העולם והוא האחראי להנהגת העולם הנברא שתהא טובה ומוסרית. "אני אדם" משיב האדם שטייל בעולם, התפעם ו"שתה" את תופעות הטבע, הפנים את טובן אל תוכו כמו היו הוא והעולם בתוכו לאחד, וחווה אף היות אב וילד כאחת ("אדם", עמ' 218-216).

ההתמזגות הפלאית עם סודות הטבע והיקום עד לאובדן "האני" המופרד מן הטבע, מחולל באדם עילוי נשמה ודבקות ומביא בו אושר גדול, כמו לנוכח התגלות אלוהית ("זה קורה לי תמיד", עמ' 208-204). גם הילד מוכשר לחוויית דבקות כזאת ששיאה בהתגלות של אחדות הטבע שבבחינת תחליף לאלוהות. הילד העירוני הנפגש עם היקום החקלאי חווה חוויה מיסטית. הוא חווה את סוד "ההתהוות בתבל", סוד הצמיחה והגדילה ופלא זיקתם של השמים לארץ עד שבשיאה "הפעם שתה מן העולם" והגיע להכרה ש"הכל אחד". וכמובן, "האחד" אינו האלוהים אלא הטבע על שפעת גילוייו, פלאיו וסודותיו ("אדמה", עמ' 200-197).

השיר "אלואה" (עמ' 227-221)  אף מרחיק לכת. כמשתמע מכותרתו ניתן בו ביטוי לאמונה כי האדם ממלא את מקומו של האלוה בעולם ובמעשיו הוא קובע את טיבו של "האי אוההו", המסמל את העולם, מן הרגע שבו התרומם האדם מן האדמה ויצר כל שבו. סיפור תולדותיו של האדם אלואה מציע, איפוא, כעין מיתוס תחליפי לסיפור הבראשית המקראית, מבליט בו את יצירת הטוב והיופי שבעולם. רק לקראת סופו מתמודד זאב עם שאלת האחריות המוסרית המוטלת על האדם בשל מעמדו כיוצר ובורא ועם קיומו של "הרע" בעולם. כיוון שאלוהים אינו קיים בעולם שירי זה, ממקד זאב את עיונו ב"רע" שבמעשי אדם, שעה ש"מוסדות-אדם יימוטו" ו"איש את איש ירדוף" ו"הוא שודד ורוצח, ושורף והורס." אלא שתשובתו פשוטה: יש לקרוא אז לאלואה, ל"אדם" שישיב את הסדר הטוב על כנו, וזאב בוטח מעומק ליבו בכוחו הטוב של אדם.

אלא שהשירים הסמליים הללו, שהשפעת שלונסקי ניכרת בהם, כמו גם המאמץ הנואש להוסיף ולהאמין באדם לנוכח המלחמה הקשה, אינם מיועדים עוד לילדים. שהרי שירים לילדים תפקידם לחזק את הילד התמים, להעמיק את אמונתו ולהעניק לו מסכת ערכים חיובית. לכן, מוטמעת השקפת העולם החילונית, על כובד האחריות המוטל על פיה על האדם, בשירים הפשוטים במיבנם ובתפיסת עולמם האופטימית, המתמקדים בזיקה לטבע, בעבודת הכפיים ובהיאחזות באדמה האופטימית, ובייחוד בשירים שנכתבו לחגים. בשירים הללו מובלעת מגמתו להציע חלופה חילונית, מסכת ערכים לאומית והתיישבותית-ציונית למסורת הדתית ארוכת השנים. זה הטעם להימנעותו מכתיבת שירים לחגים שאופיים דתי מובהק והם נטולי היבט חקלאי או לאומי, כמו ראש השנה ויום הכיפורים, והתמקדותו בחג הסוכות, חנוכה, ט"ו בשבט או שבועות (משום מה אינו מתייחס לפסח), וכמובן, הוא מייחד שירים לחגים התיישבותיים חדשים בתכלית, כמו "חג הגז", אחד במאי או יום העצמאות.

ט"ו בשבט זוכה, כמובן מאליו, למקום מיוחד וקרוי "חג האילן" או "חג האילנות". ומכיוון שאין לזאב צורך להתמודד בהקשר זה עם מטען ערכים דתי, נקל לו להעצים את הערכים החדשים המסתמלים בחג: הילד הקטן הוא הנוטע עץ בחג וקושר עצמו באדמת הארץ לחג ("עץ נטעתי", עמ' 86), הטבע המואנש כולו רוגש ושמח "כי מחר הוא יום הולדת / וחג גיל לשתיל / בכל חורש בגליל," כמו היה השתיל עצמו ילד קטן ואהוב ("בחג האילנות", עמ' 178-175). במקביל מקונן זאב על גדיעת אילן ("היה אילן", עמ' 180-179) או מתפעם כילד משירו של אילן, שכאשר נדם הופיע הפרי (עמ' 96-95), ואילו צעדת הנוטעים בשדה עם השתילים ביום החג מלווה על ידי הטבע כולו באהבה נרגשת ("בשבט", עמ' 85-84).

חג השבועות, הלא הוא "חג הביכורים", משלים את קודמו שהרי בו נאסף הפרי מן השתילים שניטעו. כמובן, אין זכר להיבט הדתי שבו כחג מתן תורה. מובלט בו ערכה של הנטיעה כהיאחזות באדמה, עבודת כפיים והסיפוק שבאיסוף הפרי, כמו גם המימד הציבורי של התרומה לכלל, הבאת היבול כתחליף חילוני להבאת הביכורים במקדש. בשיר "בשלו הפירות בגני" (עמ' 13-12) מוצג הילד כמקיים בעצמו ובהתרגשות ושמחה את מצוות איסוף הפרי מן הגן שנטע בידיו ואף כחווה חווייה אישית ואינטימית של מגע עם הטבע. לעומת זאת, השיר "גני שלי" (עמ' 46) מתמקד במימד הציבורי והטקסי של החג, כפי שהתגבש בהתיישבות העובדת, כשהילד מכריז כי "לא גדול הוא גני שלי, / לא גדול, / אבל נתתי את הכול, / הכול".

כלומר אני, הילד, מימשתי את ערכי העשייה וההתמסרות המוחלטת לכלל ועשיתי זאת במלוא הכוונה וככל יכולתי הדלה עדיין.

חג הסוכות זוכה לייצוג בשיר "סוכת מיכל" (עמ' 25) וניכרת בו המגמה להטמיע את מסכת הערכים ההתיישבותית. בראש וראשונה ניכר פירוק מכלול המרכיבים המסורתיים וברירה בתוכם. ההקשר של הנדודים במדבר מושמט, שהרי החג נחוג כבר בהתיישבות בארץ שאליה הגיעו. רכיבים מן המסורת שעניינם בטבע נשמרים, אולם משמעותם משתנה. ארבעת המינים מצויים בסוכתה של מיכל: התמר, הבא לציין את הלולב, האתרוג, ההדס ו"ענף עץ" הרומז לערבה. אלא שאין הם מובדלים לעצמם, לא כל שכן שאינם נקשרים במצוות החג. הם שלובים בין פירות נוספים ובאים כמותם לייצג את טבע הארץ המבורך ואת פרי העמל החלוצי. בנוסף מהדהד בסוכה קולם של "המלך דוד ואבות העם" וכך מועברת הסוכה מהקשר המידבר לתבנית המקראית של קיום לאומי בארץ ישראל. מסכת הערכים אף זוכה להשלמה מעניינת: נשמע בה ניגונם של "יהודים בסוכה" להבליט כך את אחדות העם היהודי שכולו מתמקד ותולה תקוות בישוב המוקם בארץ.

אולם שירו הנודע ביותר של זאב הוא "אנו נושאים לפידים" (עמ' 135), שנכתב לחג החנוכה ונעשה המנון החג כבר בשנות ה-30, כשהלחן שחיבר לו מרדכי זעירא בנוסח שיר לכת, עשה אותו מתאים למצעד הלפידים שהיה שיאו של הטקס החגיגי (והיום הוסב להדלקת המשואות בערב יום העצמאות). ברקע מהדהדת, אמנם, השפעת שירו של ביאליק, "למתנדבים בעם", שאף הוא נקרא והושר בטקסי החנוכה.

אבל זאב הרחיק לכת מביאליק בהעניקו לשיר משמעות חילונית מוצהרת ונועזת, שבמרכזה ערכי ההתיישבות. "נס לא קרה לנו, / פך שמן לא מצאנו," מצהירים הדוברים-החלוצים בשיר. תעוזתם וגבורתם, ולא כוחו של האלוהים, הם שהביאו לסילוק אפילת הדורות שבגלות והם עשו זאת בחציבה המפרכת בהרים עד שנחשף "האור", הוא אור ההתיישבות. יותר מזה, במעשיהם יצרו בריאה חדשה השקולה כנגד "ויהי האור" האלוהי. האדם, החלוץ, הוא שחולל זאת ומכאן קריאתו לכל מי שליבו "צמא לאור" להצטרף ולבוא.

שירי החגים, המעטים אמנם, איפשרו, אם כן, להעניק משמעות ותוכן חדשים לחגים היהודיים המסורתיים, כך שיתאימו למציאות החדשה ולערכים החדשים. הדבר נעשה בדרך של ברירה קפדנית בחומרים המסורתיים ושילובם של הרכיבים ההולמים את השקפת העולם החילונית, הציונית וההתיישבותית בהקשר החדש תוך הדרתם של הרכיבים הדתיים. האדם החדש נעשה מרכז.

ונביא לסיום בשלמותו את השיר שדיברנו בו כאן, הלא הוא "אנו נושאים לפידים", שבעוצמת אמנותיו , כוחו השירי והלחן שחובר לו, שרד עד היום כמו בימי ילדותי בעמק הירדן והוא מוסיף להישמע בכל מצעדי החנוכה ולבטא את התשתית החילונית של החג עם קשר סמוי שמוליך למסורת.

ארנה גולן

* * *

אנו נושאים לפידים

מילים: אהרון זאב

לחן: מרדכי זעירא

אָנוּ נוֹשְׂאִים לַפִּידִים

בְּלֵילוֹת אֲפֵלִים

זוֹרְחִים הַשְּׁבִילִים מִתַּחַת רַגְלֵינוּ

וּמִי אֲשֶׁר לֵב לוֹ

הַצָּמֵא לָאוֹר

יִשָּׂא אֶת עֵינָיו וְלִבּוֹ אֵלֵינוּ

לָאוֹר וְיָבוֹא!

נֵס לֹא קָרָה לָנוּ

פַּךְ שֶׁמֶן לֹא מָצָאנוּ,

לָעֵמֶק הָלַכְנוּ, הָהָרָה עָלִינוּ

מַעַיְנוֹת הָאוֹרוֹת

הַגְּנוּזִים גִּלִּינוּ.

נֵס לֹא קָרָה לָנוּ

פַּךְ שֶׁמֶן לֹא מָצָאנוּ –

בַּסֶּלַע חָצַבְנוּ עַד דָּם

וַיְּהִי אוֹר!

* * *

אהוד בן עזר

"מפתח תקווה לעמק עכור" – זיכרונות איש ניל"י

לד"ר משה ניימן

תשכ"ד, 1964

פורסם לראשונה במוסף "משא" של עיתון "למרחב" ביום 12.6.1964

תחת הכותרת "בימי ניל"י"

לפני 55 שנים

באחד מיומניו רשם אהרון אהרונסון: "יוחנן מגוש חלב מת כגיבור עלום ואלמוני ואילו יוספוס פלביוס, מוג הלב והבוגד, נשאר בחיים כדי לכתוב את ההיסטוריה."

ספרו של ד"ר משה ניימן, שהיה אחד השותפים הפעילים בחבורת אהרונסון בימי מלחמת העולם הראשונה, אשר לימים נודעה בשם "ניל"י" – הינו לצערנו אחד הספרים הבודדים, שמחברו מת עלום-שם כדוגמת אישים היסטוריים מסוגו של יוחנן מגוש חלב.

""מפתח תקווה לעמק עכור" הינה מחברת רשימות וזיכרונות של ד"ר ניימן, אשר הועלתה על הכתב סמוך לקץ המאורעות המסופרים בה, ונשארה בכתובים זמן רב בארכיון בית אהרונסון בזיכרון-יעקב. כמה מן הספרים החשובים העוסקים בפרשת "ניל"י", כמו ספרם של ליבנה ונדבה "'נילי' – תולדותיה של העזה מדינית" ו"ספר ההגנה" – מצטטים בהרחבה רבה, עד כדי הבאת פרקים שלמים, את מחברתו של ד"ר משה ניימן, שהיתה כנראה כל אותו זמן בבחינת תעודה כתובה בלבד ולא הופיעה בצורת ספר.

בשנה האחרונה הוציא ד"ר ניימן, איש ירושלים, את ספרו בהוצאת עצמו. (אני מדגיש פרט זה כדי לרמוז עד כמה קולעת לפרקים מימרה זו של אהרון אהרונסון). הספר מלא שגיאות דפוס ושיבושי-סגנון. ללא כל עריכה מדעית מדוקדקת. – עובדות המוכיחות על חובבנות שאין כמותה בדרך הוצאתו – ובכל זאת זוהי תעודה ממדרגה ראשונה שחייבים לקרוא בה ולהרהר בה רבות. ואם לא זכה ספרו של ד"ר ניימן להוצאה ממלכתית מכובדת ולעריכה הגונה – שעה שמיליונים מוּצאים בארץ על מבצעי-ראווה של "בעלי-זכויות" בבניין הארץ, ועל שיכתובה של ההיסטוריה – תעודת עניות היא לממלכה, ולא למחבר.

ד"ר משה ניימן היה רופא וקצין בצבא התורכי בימי מלחמת העולם הראשונה. בעת שהותו בעפולה, שהיתה צומת-רכבות חשובה באותה תקופה – שימש ספק ידיעות, ראשון במעלה, על תנועות הצבא התורכי והגרמני. את ידיעותיו היה מעביר לעתלית, לתחנת הניסיונות החקלאית, שם ישבו שרה אהרונסון ויוסף לישנסקי אשר ריכזו בידיהם את הנהלת הארגון בארץ וקיימו את הקשר עם שירותי המודיעין הבריטיים ועם אהרון אהרונסון, שמקום מושבם היה במצרים. הקשר קויים בדרך הים.

לקראת סוף 1917, היא השנה בה נתרחשו המאורעות המכריעים בפרשת "ניל"י", עבר ד"ר ניימן לשמש רופא בפתח-תקווה והסביבה. אבי בנימין, שהיה אותה תקופה נער כבן ארבע-עשרה, זוכר עד היום כיצד היה מוביל בכרכרת המשפחה שלנו את ד"ר ניימן לסיבובו השבועי, מפתח-תקווה לכפר-סבא ולטול-כרם.

באחד הסיורים הללו, בשעה מאוחרת בלילה, עצרו לפתע שני אנשים את הכרכרה. אחד מהם היה אחיו של ד"ר ניימן, מנדל ניימן, אשר ניגש ולקח חבילת ניירות והסתלק מיד. אותה עת לא ידע איש במה המדובר. ורק לימים נתברר, כפי שמספר הד"ר ניימן במפורש גם בספרו, שאח זה היה המקשר הקבוע בינו לבין אנשי האירגון בעתלית או בזיכרון.

בסופה של שנת 1917, נתגלה האירגון על-ידי התורכים והחלה פרשת המאסרים והעינויים. ד"ר ניימן נאסר והובא לכלא חאן-אל-באשה בדמשק, וכאן מתחיל החלק המעניין של הספר, אשר שימש לאחר מכן מקור כמעט יחיד לכל יתר הספרים שעסקו בפרשת "ניל"י".

ד"ר ניימן ישב בתא שכן לתאו של יוסף לישנסקי ואף שוחח עימו כמה וכמה פעמים, בגבולות האפשר, בתוך כתלי-הכלא. כל הפרק המספר על תקופה זו הובא כבר בפרטות על-ידי יערי-פולסקין בספרו "מרגלים או גיבורי המולדת?" שהופיע לפני שלושים וארבע שנים.

בתוך הפרטים המסופרים – גם קטעי צוואתו של לישנסקי מהם אנו עומדים על הלך-רוחו ודעותיו בימיו האחרונים. עדותו של ד"ר ניימן לגבי לישנסקי ונעמן בלקינד משמשת, אפוא, מקור היסטורי ראשון במעלה לקבלת תמונה אמיתית מהמאורעות האומללים והטראגיים של אותם ימים שחורים ליישוב היהודי בארץ.

פרט מאלף על רוח-התקופה הוא, שבכל מחברתו של ד"ר ניימן לא נזכר אף לא ברמז, עיסוקו הממשי בריגול, ואנו יודעים על כך רק מתוך עדויות אחרות, שאינן מובאות כאן, אלא מצויות בארכיון בית-אהרונסון, ואשר כמה מהן הובאו בספרם של ליבנה ונדבה. שעה שד"ר ניימן כתב את מחברתו (1918), היו הרוחות ביישוב עדיין כה מסוערות וכה מלאות שנאה והתנכרות לחבורת אהרונסון, עד שד"ר ניימן לא מצא לנחוץ לפרט את חלקו העובדתי בריגול, וכך עשוי הקורא לחשוב שלפנינו מקרה של אדם שנאסר על לא עוול בכפו. ו"העוול" – כלום לא היה מעשה גבורה ממדרגה ראשונה?

אכן, איזה מצפון-רע ואיזו הרגשת-אשמה פיעמה בלב מנהיגי היישוב אחר מלחמת העולם הראשונה – אם ברוח זו היה על שרידי חבורת אהרונסון לספר על מעשיהם.

ספרו של ד"ר ניימן אינו שלם. אי-אפשר לדרוש ממנו לתת תמונה מקפת של התקופה – מאחר שעניין לנו עם ספר-זיכרונות. אין בכוונתו של המספר לתת יותר מאשר הדברים הממשיים בהם התנסה.

הופיעו עד עתה לא מעט ספרים העוסקים ברקע ההיסטורי ובסיפור הפרשה כולה, ואפשר להניח שיופיעו נוספים. ברור הוא שעל איש-המדע וההיסטוריון הבלתי-מפלגתי מוטלת החובה לברר את החומר ולהוציאו לאור – ולא על העד. אבל, אפילו כך – במסגרת ספר עדות, צריך היה לעזור לד"ר ניימן לשחזר את זיכרונותיו, לסייע לו בהבאת פרטי פעולתו הממשית בעפולה ובאזור פתח-תקווה, וברישום תעודותיו-רשימותיו שנשארו מאותה תקופה – ובדרך זו להבליט את שני צירי המעשה החשובים ביותר הקשורים באדם זה – חלקו הממשי בריגול, ושיחותיו האחרונות עם לישנסקי.

* ד"ר משה ניימן: "מפתח תקווה לעמק עכור" – זיכרונות איש ניל"י. ירושלים תשכ"ד. 1964. 102 עמ'.

* * *

נעמן כהן

משל פוליטי – פַארְשְטִינְקֶענֶע מעיישֶה

 (סיפור עם ריח...)

שלושה רופאים יהודיים צעירים הולכים ברחוב ורואים איש זקן שהולך כפוף גב וברגליים מפוסקות.

ההליכה המוזרה הזאת מאתגרת אותם לתת דיאגנוזה, ממה סובל הזקן שהולך בצורה כזאת?

אומר הראשון: "דֶער יִיד האָט אַ קִילֶע" (ליהודי יש קילה/שבר)

אומר השני: "נַיין, דאָס אִיז נִישְט אַ קִילֶע, דאָס אִיז מָרִידְן" (לא, זה לא קילה, זה טחורים).

אומר השלישי: "נָיין, דאָס אִיז נִישְט אַ קִילֶע, אוּן נִישְט מַרִידְן. דאָס אִיז לוּמְבָּגוֹ" (לא, זה לא קילה ולא טחורים, זה לומבגו).

מאחר ששלושתם נתנו אבחנות שונות, היה חשוב לכל אחד מהם להוכיח שהוא צודק. האיצו את צעדיהם, השיגו את הזקן ואמרו לו:

"רֶעבּ יִיד, מִיר זֶענֶען יוּנְגֶע דוֹקְטוֹיְרִים (יהודי יקר אנחנו רופאים צעירים), אָיְינֶער זאָגְט אַז אִיר האָט אַ קִילֶע, צְבַיְיטֶע זאָגְט – מַרִידְן; דֶה דְרִיטֶע זאָגְט - לוּמְבַּגוֹ. (אחד אומר שיש לך קילה השני טחורים והשלישי לומבגו).

מִיר דַארְפְן וִיסֶען וֶער אֶס האָט גֶרֶעכְט? (אנחנו מבקשים לדעת מי מאיתנו צודק?).

עונה הזקן:

"קִינְדֶערְלֶךְ טָיֶירֶע, אַלֶע האָבֶּען אַ טוֹייֶעס גֶעהאָט (ילדים יקרים, לכולכם הייתה טעות גדולה), ופונה אל כל אחד מהם:

דוּ האָסְט אַ טוֹיֶיעס גֶעהאָט, דאָס אִיז נִישְט אַ קִילֶע (אתה טעית אין לי קילה).

דוּ האָסְט אַ טוֹיֶיעס, דאָס אִיז נִישְט מַרידן (אתה טעית אין לי טחורים),

דוּ האָסְט אַ טוֹיֶיעס, דאָס אִיז נִישְט לוּמְבַּגוֹ (אתה טעית, אין לי לומברגו).

אוּן, דֶער עִיקֶר, אִיךְ אַלֶעייְן האָבּ אוֹיְךְ אַ טוֹייֶעס גֶעהאָט – (והעיקר, גם אני טעיתי טעות מרה).

אִיךְ האָבּ גֶעמֶעייְנְט דאָס אִיז אַ קְלֶיינֶע פאָרְץ (חשבתי שזה רק נאד קטן), אוּן צוּם סוֹף, האָבּ אִיךְ זִיך בַּאקַאקְט (ובסוף חירבנתי במכנסיים).

מה אגיד לכם אנשים צעירים: פוּן אַן אַלְטֶען תוּחֶעס קֶען נִישְט אַרוֹייְס גֶעייְן אַ פְרֶעייְלַאכְן פאָרְץ... (על תחת של זקן כבר אי אפשר לסמוך שיפיק נאד עליז...)

זקני העדה מכירים ודאי את הסיפור העתיק הזה, ומה הקשר למשל הפוליטי?

רבים רבים רוצים לעשות אַ פְרֶעייְלַאכְן פאָרְץ ולהעיף כבר את נתניהו, אבל הסכנה הגדולה היא שנקבל במקומו אַ בַּאקַאקְט גדול.

מה יהיה עם בקעת הירדן?

אורי הייטנר מסביר לנו ב"פינת הלשון" שלו מה הוא מקור שמו של "יפית" מושב בבקעת הירדן שנקרא ע"ש יוסי יפה. (גיליון 1423) בינתיים מנהיג מפלגתו בנימין גנץ-האווז ממשיך לספר לנו (בפינת הלשון שלו) שבקעת הירדן תהיה רק גבול ביטחוני ולא גבול מדיני.

בהינתן שאין גבול בטחוני ללא מדיני, ואין גבול מדיני ללא יישובים יהודים, על אורי הייטנר מוטלת המשימה לשכנע בפינת הלשון שלו בכל לשון את מנהיגו העליון (על משה סמולינסקי-יעלון) לשנות את מדיניותו ולהכניס למצע מפלגתו ההולך ונכתב את החשיבות של שמירה על בקעת הירדן בריבונות ישראל, כי בלעדיה אין ביטחון לישראל.

אם גנץ-האווז יוותר עליה הוא מהווה סכנה לביטחון ולעתיד ישראל.

אוהבי ההשפלה

הפסיכיאטר והסקסולוג האוסטרי-גרמני ריכרד פון קְרַאפְט-אֶבִּינג טבע מושג הקרוי על שמו של ליאופולד פון זאכר מאזוך אשר תיאר בספרו חוויות רבות המבוססות על הצורך לסבול כאב והשפלה כדי להגיע לגירוי, לאקט מיני ולאורגזמה. משמו המושג "מזוכיזם".

מזוכיזם הוא פאראפיליה, הלך נפש שבו האדם נהנה לסבול כאב והשפלה על מנת להגיע לסיפוק, לגירוי מיני או לאורגזמה.

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9E%D7%96%D7%95%D7%9B%D7%99%D7%96%D7%9D

מסתבר שההנאה מההשפלה נפוצה בקרב רבים רבים בארץ, ומי שחשף אותה בצורה המדויקת והמפחידה, המראה את עומק החולי בחברה הישראלית הוא האנטישמי נדב לפיד הלועג ומשפיל את הישראלים, ומייחל למותם, והם עוד מריעים לו.

לאחר שזכה בפרס דב הזהב בבירת הרייך, ברלין, סיפר נדב לפיד: "בטיסה מברלין לארץ, נוסעים רבים ביקשו להצטלם איתי וסיפרו לו כיצד צפו בטקס ונורא התרגשו ושמחו. וגם ברחובות תל אביב עוצרים אותו הרבה אנשים, מברכים אותו על הזכייה 'וזה מוזר, כי זה סרט על בחור שפותח מילון ואומר את כל המלים הכי גרועות שהוא מוצא בו על ישראל.

"יש במקום הזה צמא אדיר להצלחות ולהכרה, והזכייה של 'מלים נרדפות' נתפסת בדיוק כמו זכייה באירוויזיון או במדליה בג'ודו. באהדה הזאת יש איזו משפחתיות שהיא נוגעת ללב, אבל בעיניי קצת מצחיק לדבר על גאווה ישראלית בהקשר של הסרט הזה, שיש בו גם קלון ישראלי.

"הייתי הולך בפריז, מקלל את הישראלים בצרפתית, אומר לעצמי, 'יום אחד ישראל תימחק, אבל לא נורא, זאת מדינה כל כך בינונית שהעולם לא יפסיד הרבה.' אתם כל כך אוהבים את המדינה שלכם, משוכנעים שכולם צריכים לאהוב אותה, ואני רציתי לומר 'תראו אני ישראלי, ואני יכול לשנוא את ישראל, לומר עליה מילים איומות, ולא לגמור אף פעם לקלל אותה.'"

(נירית אנדרמן, "נדב לפיד רציתי להעליב את הישראלים", "הארץ" 29.2.19)

https://www.haaretz.co.il/gallery/cinema/.premium-MAGAZINE-1.6977148

מדהים ממש מדהימה כמות הישראלים אוהבי ההשפלה וחובבי הטנאטוס.

כבר כתבתי שאין לנו מה להלין על האנטישמיות המתפשטת עתה בצרפת כאשר ישראלי ממוצא פולני-ליטאי, שמשפחתו הושמדה בשואה, הוא אוטו-אנטישמי המתדלק אותה. מסתבר שאין שנאה כמו השנאה העצמית.

הישראלי בסרטו של נדב לפיד "מילים נרדפות" מתאר את מדינת היהודים בכל המילים הנרדפות האפשריות המתארות רשע. שפה כל כך עשירה שגדולי האנטישמים יכולים ללמוד ממנה: "עברתי לצרפת כדי לברוח מישראל כדי לברוח ממקום גס, נבער, אידיוטי, מזוהם, מצחין, מכוער, נתעב, דוחה, רקוב מסואב, בזוי, מרושע." דווקא הגוי הצרפתי עונה לו בשכל: "אף מדינה לא יכולה להיות כל זה. תבחר."

https://www.youtube.com/watch?v=rYrmslKHqKQ

כמה מגוחכת הסצינה בסרט בה מופיע יהודי עם כיפה המרגיז את נוסעי המטרו בשירת התקווה בשעה שיהודי עם כיפה בכלל אינו יכול להסתובב חופשי ברחובות פריז. לא בכדי ערבי-מוסלמי סעיד בן סעיד הפיק את הסרט והצרפתים מימנו את היצירה האנטישמית של נדב לפיד, ולא בכדי הגרמנים בברלין בירת הרייך בחרו לתת לה את פרס דב הזהב. אם היהודים הם כאלו, אולי השמדתם היא מעשה ראוי. בושה למשרד התרבות בראשותה של מרים סיבוני-רגב שהשתתף במימון.

למרבה הצער מסתבר שהגזענות האנטישמית בתל האביב, במרכז הגדה המערבית, אינה פחותה מהגזענות האנטישמית בגדה השמאלית של פריז.

ישראלים תומכי האנטישמי קורבין

לאחר ש-8 חברי פלרמנט פרשו ממפלגת הלייבור בעקבות משבר האנטישמיות במפלגה, חתמו כ- 300 אזרחים ישראלים על מכתב התומך באנטישמי קורבין כחבר החמאס והחיזבאללה.

בין היהודים האוטו-אנטישמים, האקטיביסטים הפרו-איסלמים התומכים בכיבוש ערבי-מוסלמי של הפשיזם האיסלמו-נאצי (ולכן תומכים באנטישמי קורבין) שחתמו: שלמה זנד (הפולני-אוסטרי האנטישמי מכחיש העם היהודי), ענת מטר, עדי אופיר, עינת ויצמן, אודי אלוני ועוד.בין היוונים-נוצרים שהסתערבו עקב הכיבוש הערבי-מוסלמי, האנטישמיוֹת: אמל מורקוס, וח"כ עאידה תומא סלימן, וכמובן ערפְּלישתים-מוסלמים אנטישמים.

נוסח המכתב: "חברים יקרים, אנחנו יהודים ופלסטינים אזרחי ישראל, מחויבים לשוויון אזרחי בתוך ישראל, לסיום הכיבוש והמצור על עזה, לשלום צודק ולצדק לפליטים הפלסטינים. הסולידריות של הכוחות המתקדמים בחו"ל היא חיונית למאבקנו, ולכן קידמנו בברכה את בחירתו של ג'רמי קורבין, מנהיג מחויב לשלום, כמנהיג מפלגת הלייבור הבריטית.

"מאז בחירתו, קורבין היה נתון להתקפות מתמשכות על הידידות כביכול שלו לאנטישמיות. אנו דוחים את מהות ההאשמות הללו לחלוטין, ואנו מציינים כי חלק ממאשימי קורבין, כמו ראש הממשלה בנימין נתניהו, הם עצמם גזענים ידועים ובעלי בריתה של אנטישמים ידועים, כגון ויקטור אורבן והלאומנים הפולנים. עוד נציין, כי גם מבקרים רבים של קורבין טוענים כי הם מכבדים את הזכות לבקר את ישראל בתיאוריה, אך בפועל נראה כי ההתקפות שלהם נועדו למנוע את הדיון על ישראל-פלסטין ולמנוע מממשלת לייבור עתידית להפעיל לחץ ממשי על ישראל לשנות את המדיניות שלה.

"עם זאת, אנו מכירים במציאות האנטישמית, כולל מצד שמאל, ואנו מברכים על מאמציה המתמשכים של הלייבור להילחם בה בשורותיה. מאמצים אלה נטולי צביעות של הימין, שמגנה את האנטישמיות, האמיתית והמדומה, תוך עידוד הגזענות בגלוי. באקלים עולמי של פאשיזם עולה, הצביעות הזו מסוכנת ביותר. כדי להיאבק בה, יש בהחלט לדחות את האנטישמיות ולעמוד גם על זכויות הפלסטינים ועל הסוציאליזם.

"אנו קוראים לכל ידידי השלום הישראלי-פלסטיני להצטרף להנהגת מפלגת הלייבור במחויבותה החד-משמעית ליצירת פוליטיקה נטולת שנאה ודעות קדומות, ולתמוך בנו בעבודה משותפת למען עתיד ללא דיכוי ואפלייה בישראל ובפלסטין. חבריהו בלייבור, אנו מאחלים לכם הצלחה בועידה הארצית הקרובה שלכם ובמאבקים שלפניכם."

http://rotter.net/forum/scoops1/536520.shtml

https://www.jewishvoiceforlabour.org.uk/blog/citizens-of-israel-send-letter-of-support-to-corbyn/

מרצָה אנטישמית באוניברסיטה העברית

פרופסור נדירה שלהוב-קיבורקיאן – מרצה מבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטה העברית – נשאה הרצאה באוניברסיטת קולומביה בניו יורק שכותרתה: "טכנולוגיות אלימות בירושלים הפלסטינית."

בהרצאה שהציגה על סמך מה שהיא כינתה "מחקר אקדמי" היא אמרה: "מרחבים פלסטינים הם מעבדות, תעשיית הביטחון בישראל משתמשת בהם כתצוגת תכלית ההמצאה של מוצרים ושירותים של תאגידי הביטחון בישראל מתודלקת על ידי עוצר ארוך טווח ודיכוי של הפלסטינים על ידי צה"ל," הסבירה המרצה הישראלית הבכירה לנוכחים. לאחר מכן תיארה שצה"ל עורך ניסויים גם בילדים פלסטינים: "ילדים פלסטינים מבינים שהם צד לניסויים של ישראל."

פרופסור נדירה שלהוב-קיבורקיאן, היוונייה-הארמנית-הנוצרייה, שהסתערבה עקב הכיבוש הערבי, הציגה תורה אנטישמית קלסית במימון האוניברסיטה העברית.

מהאוניברסיטה העברית נמסר: "הדעות שהושמעו על ידי פרופסור נדירה שלהוב-קיבורקיאן לא מייצגות ולא מבטאות בשום צורה או אופן את האוניברסיטה העברית ולא את הנהלת האוניברסיטה, אלה הם דעותיה האישיות שמבטאות אך ורק את עצמה."

http://rotter.net/forum/scoops1/533565.shtml

ודוק: האוניברסיטה העברית אינה אנטישמית, אלא רק מממנת את האנטישמיוּת.

גרמניה מטפלת בפעילי החרם

בניגוד לישראל ולבריטניה, המדינה שמצליחה לטפל בתנועת ה-BDS היא דווקא גרמניה שמעמידה לדין ישראלים הלוקחים בתחומה חלק פעיל בחרם נגד ישראל.

הנה שני העומדים לדין בגרמניה: רוני ברקן, אקטיביסט פרו-איסלמי שהגשים את חלומו של מוחמד ערפאת, ירד לגרמניה והפך לפעיל החרם, וערפלישתי מעזה בשם מאג'ד.

http://rotter.net/forum/scoops1/536351.shtml

מתי נזכה שפעילי החרם יועמדו לדין גם במדינת ישראל. או אז יוכל העורך, אהוד בן עזר, להשתחרר מאיומי אחד המשתתפים בעיתונו המאיים עליו תמידית בתביעה משפטית אם תיכתב האמת עליו כשותף בפעילות החרם.

האוחזים בחרם, בחרם יאבדו. "שקץ תשקצנו ותעב תתעבנו עי (עושה) חרם הוא"

עוזי ויזל – מִמחרים למגְשים מעשי המחרימים

הפלמ"חניק מחטיבת הראל, הצ'לן עוזי ויזל, לא הצטרף במקרה לחבריו במחלקת הל"ה, אשר נפלו במלחמת העצמאות בדרכם לגוש עציון. ברגע האחרון נזכרו כי עבר קורס ספורט וקראו לו להדריך את המגוייסים הראשונים של צה"ל, כך קיבל את חייו במתנה.

"אחרי המלחמה כעס על חבריו המוזיקאים, שנותרו בחו"ל ולא הצטרפו להגנת המולדת במלחמה. יותר מכך הוא נפגע מהמדינה, שקיבלה אותם בזרועות פתוחות לאחר היווסדה. הוא חדור תחושה צורבת כי עוול נעשה בכך שהמדינה מקבלת בסבר פנים יפות כל ישראלי, אמן ושאינו אמן, החוזר למולדת לאחר שנעדר ממנה בשעת מבחן, ונותנת לו 'ג'וב'. כאב לו לעוזי, משום שאצלו, כאצל רבים מחבריו הלוחמים, חרתה המלחמה צלקת עמוקה.

"הוא לא היסס להשתמש במילים חריפות ביותר נגד 'המשתמטים', וקרא למדינה להחרימם. כדבריו. 'כשם שאין מזמינים לארץ את האמנים ששיתפו פעולה עם הנאצים, להבדיל, לא היתה הממשלה צריכה להתיר הופעת אמנים שלא חזרו הנה בימי מלחמת השחרור.'"

 לימים הגשים עוזי ויזל את חלומו של מוחמד ערפאת וירד לאוסטרליה, שם נפטר.

https://www.haaretz.co.il/magazine/obit/1.6961208

(עופר אדרת, "הצ'לן שניצל מהל"ה", "הארץ", 24.2.19)

זיקנתו ביישה את צעירותו.

מה באמת אמר יצחק יזרניצקי-שמיר?

יוסף גיסינוביץ-אחימאיר מתקיף את ההיסטוריון דניאל בלטמן על כך שהוא השתלח במ"מ שר החוץ ישראל כ"ץ, על שציטט את ראש הממשלה יצחק יזרניצקי-שמיר: "הפולנים ינקו אנטישמיות מחלב אימם" ורואה בהם "אמירה מחפירה".

לקרוא לזה "אמירה מחפירה?" שואל גיסינוביץ-אחימאיר, ומסביר כי הדברים נאמרו מנהמת ליבו של שמיר שבספרו "סיכומו של דבר" סיפר על השואה בעיר הולדתו רוז'ינוי*, שבה "שלהבות קטנות של שנאה ריצדו סמוך לפני השטח והתלקחו לאש תופת עם בוא הנאצים... אימי ואחותי רבקה מצאו את מותן מידי הנאצים וסייעניהם..." גיסו הכין למשפחתו "מקום מסתור, בקתה ביער, בעזרת יערן שעבד בשירותו שנים רבות" וזה "הרג אותם ביריות בזה אחר זה... אבי, שהופרד מכל בני המשפחה, פנה בבקשת עזרה לידידיו הוותיקים, בני הכפר 'שלו', הוא האמין בהם, והם בגדו בו ורצחוהו נפש..." (יוסף גיסינוביץ-אחימאיר, "כך פועל מנהיג אחראי", "חדשות בן עזר" 1423) .

נכון שדניאל בלטמן הוא אקטיביסט פרו-איסלמי קיצוני התומך בכיבוש ערבי-מוסלמי של הפשיזם האיסלמו-נאצי, ויש להתחשבן איתו על דבריו, אבל כאן הוא דווקא צודק.

יוסף גיסינוביץ-אחימאיר המתנאה בכך שהיה ראש לשכתו של יזרניצקי-שמיר עושה לו כאן שירות דב ומציג לא נכון את דבריו.

בניגוד לאופן שמציג אותו גיסינוביץ-אחימאיר, יזרניצקי-שמיר היה במקרה זה באמת "מנהיג אחראי".

שנים אחדות אחרי שצוטט מ-1989 אומר שהפולנים ינקו אנטישמיות מחלב אמם, חזר בו יצחק יזרניצקי-שמיר ואמר שדבריו הוצאו מהקשרם.

בראיון שהעניק בשנת 1996 ליומון הפולני ״ז׳צ׳פוספוליטה״ נשאל שמיר על ידי הכתב, האם הוא עדיין חושב שפולנים יונקים אנטישמיות עם חלב אמם.

תשובתו של שמיר היתה נחרצת: ״מעולם לא השמעתי הצהרה כזו."

וכך הסביר: "לפני כמה שנים נתתי ריאיון לעיתונאי מהג׳רוזלם פוסט על המצב הפוליטי בישראל. בתום הריאיון, כשהעיתונאי היה כבר בדרך החוצה, דיברנו על תקרית אנטישמית שאירעה באותו יום בפולין. אמרתי לו, שקשה להבין איך ישנה עוד אנטישמיות בפולין, מאחר שכמעט ואין יהודים בפולין, והערתי שייתכן שאותם אנטישמים יונקים זאת עם חלב אימם.

"לאחר שהדברים פורסמו מחוץ להקשרם, לא ראיתי צורך להבהיר את העניין, כי כל אדם הגיוני מבין שאין להבין את הדברים כפשוטם. ידוע שחלב אם אינו מכיל את החומרים המשפיעים על היווצרות התודעה של התינוקות, כשהם גדלים וחושבים. דבריי היו מטאפורה לכך שרגשות או השקפות אנטישמיות, כמו רעיונות אחרים, הם תוצר של החינוך שאנשים מקבלים בביתם."

שמיר, יליד פולין, פירט בראיון את נסיבות רצח אביו ובני משפחה אחרים באכזריות בידי שכניהם הפולנים, באזור הנמצא כיום בבלארוס. "לנוכח אירועים אלו, שלא היו בודדים בפולין הכבושה, אני שואל את עצמי ואמשיך לשאול את עצמי: מאין באה שנאה בהמית כזו אצל אותם אנשים? נראה לי שלמטען רעיונות ומושגים שנספגים משחר ילדות יש השפעה על היווצרות תודעה מסוימת. עובדה היא שאנטישמיות עוברת מדור לדור."

(אלדד בק, "כץ ציטט אך ראש הממשלה חזר בו בעבר", "ישראל היום", 22.2.19)

https://www.israelhayom.co.il/article/635273

*בשנת 2015 ביקרתי בעיירה רוז'ינוי, היום בבלארוס.

מהו באמת "קיר הברזל"?

ולדימיר (זאב) יבגנביץ' ז'בוטינסקי "נשא בתואר מצביא (ארגון הפורשים) האצ"ל, אבל לא נלאה בו בזמן מהמאמצים המדיניים-הדיפלומטיים למען הגשמת הרעיון הציוני. 78 שנה לאחר פטירתו, 71 שנה לאחר כינון עצמאותנו, ורעיון "קיר הברזל" – פיסי ונפשי, צבאי אמוני – אקטואלי אולי אף יותר מאז נהגה לראשונה ופורסם לפני 95 שנה". (יוסף גיסינוביץ'-אחימאיר, תשעים וחמש שנה ל"קיר הברזל", בן עזר גיליון 1423)

הנה הטקסט של "קיר הברזל":

http://www.jabotinsky.org/media/9761/%D7%A2%D7%9C-%D7%A7%D7%99%D7%A8-%D7%94%D7%91%D7%A8%D7%96%D7%9C.pdf

אבל למה באמת התכוון ולדימיר (זאב) יבגנביץ' ז'בוטינסקי במונח "קיר הברזל"?

בראשית 1923 פרש ז'בוטינסקי מן ההנהלה הציונית על רקע מחלוקת מדינית מתמשכת עם וייצמן.* 

ז'בוטינסקי עמד על חילוקי דעות אלה בשלהי 1923 במאמרו המכונן 'על קיר הברזל',  בו בלי לנקוב בשמו של וייצמן הוא תקף את השינוי שחל בעמדותיו בשני נושאים משלימים: הברית עם האימפריאליזם הבריטי כתנאי להגשמת הציונות, ותפקיד הגדודים העבריים כציר שיתוף הפעולה הקולוניאלי בין הבריטים לציונים כפי שהתוותה הצהרת בלפור.

ב'קיר הברזל' יצא ז'בוטינסקי נגד המערערים על תלותו של המפעל הציוני באימפריאליזם הבריטי. הוא קבע כי לנוכח ההתנגדות של ערביי ארץ ישראל להתיישבות היהודית – שאינה שונה, לדעתו, מהתנגדותם של 'הילידים' ל'מיישבים' בכל מקום אחר לאורך ההיסטוריה – 'ערכה של הצהרת בלפור' ו'תועלתו של המנדט' נעוצים בכך 'שכוח לא מקומי הטיל על עצמו התחייבות ליצור בארץ תנאי מינהל וביטחון כאלה, שיהיה ביכולתם למנוע בעד האוכלוסייה המקומית כל ניסיון של הפרעה במאמצינו, גם אם יעלה על דעתם להפריע.' לכן – הוא קבע כי המפעל הציוני בארץ ישראל יוכל להתפתח רק ב'חסותו של כוח שאיננו תלוי באוכלוסייה המקומית, מאחורי קיר-ברזל שלא יהא בכוחה של האוכלוסייה המקומית לפרוץ אותו.'

כלומר, המפעל הציוני בארץ ישראל יוכל להתפתח רק בחסותה של בריטניה, ולפיכך הזהיר ז'בוטינסקי מפני כל ניסיון להגיע להסכם עם 'הלאומיים הערביים בבגדד, מכה ודמשק.' תמיכה בלאומיות הערבית – מדיניות שעימה היה מזוהה וייצמן  – טען ז'בוטינסקי, תהיה 'גם מעשה התאבדות וגם בגידה,' ולכן 'אין אנו יכולים להיות שותפים לקנוניה פוליטית שמטרתה הרחקת בריטניה מאיזור תעלת סואץ, מן המפרץ הפרסי וחיסול מוחלט של השלטון הקולוניאלי הצרפתי והאיטלקי בשטחים המאוכלסים ערבים.'

'קיר הברזל', לפי ז'בוטינסקי, הוא אימפריאליזם בריטי הנשען על 'כידונים יהודיים', שכן דעת הקהל הבריטית לא תסבול 'ש-our boys ימותו בשביל עניינים זרים,' כשם שמשלם המסים הבריטי יתנגד לממן את הגנת ההתיישבות היהודית בארץ ישראל.** 

בד בבד דחה ז'בוטינסקי את הרעיון לבסס את 'קיר הברזל' על ארגון צבאי של 'חלוצים מזויינים' הנתון למרות המוסדות היישוביים, כפי שתבעו חסידי ארגון ה'הגנה' שהלך והתגבש באותן שנים. לדבריו, רק 'הגדוד היהודי' כחלק מחיל המצב הבריטי יוכל למלא תפקיד זה, שכן 'חיילים יהודים מהווים כוח, אם נמנים הם על הצבא הבריטי ומייצגים את העוצמה הבריטית העומדת מאחוריהם. אם אינם נמנים על הצבא הבריטי – אינני מאמין בהם.'***

* יוסף שכטמן, זאב ז'בוטינסקי, תל אביב תשט"ז, עמ' 456-443..

**שם, עמ' 399.

***שם, עמ' 398, 400-405.

על רקע זה יש להבין גם את התנגדותו של ז'בוטינסקי לכוח מגן עברי עצמאי שיגן על תל חי ותבע להפקיר אותה לכיבוש ערבי-מוסלמי.

תנועות הפועלים הכריזו על גיוס מתנדבים לעזרת תל-חי, ויוסף ולדימירוביץ' (ווֹלפוביץ') טרומפלדור (ז'בוטיסקי כתב תרומפלדור) נחלץ לעזור.

ז'בוטינסקי התנגד לעמדה זו וטען כי התפקיד להגן על תל-חי מסור בידו של הכוח הקולוניאלי הבריטי וכי במקום ניסיונות נפל להגנה על תל-חי, על היישוב להפנות את מאמציו ללחץ על הבריטים כדי שהם יעשו זאת: "העמדה שצריכים אנו להגן עליה איננה מטולה ותל-חי. היא כל הגליל הצפוני. תביעתנו זו נקבעה מכבר, וידועה היא לכל העולם הפוליטי: ארץ-ישראל בשלימותה מדינה אחת וכולה תחת מחסה אנגליה – מחסה אנגלי על כל טפח וטפח של אדמת ארץ-ישראל". (בלי הגולן)*

*נקדימון רוגל, "תל-חי: חזית ללא עורף", הוצאת יריב-הדר, תל-אביב, 1979 עמ' 154.

מיכאל כהן כדמותו של יודאס

מיכאל דין כהן Michael Dean Cohen,  בן לאב ניצול שואה, יליד 1966, הוא משפטן שעבד כעורך דינו של דונלד טראמפ טרם סיום עבודתו במאי 2018. עת הורשע במספר עדויות.

בנאום לפני הקונגרס, בהצהרת הפתיחה, כינה כהן את הנשיא טראמפ שלמענו עבד: "גזען", "נוכל" ו"רמאי" ואמר שהוא מתבייש בעצמו על שעבד עבורו.

האם בגידתו זו במעסיקו לנוכח שמו היהודי – כהן, תצייר אותו כג'ודאס בעיני חוגים אמריקאיים אנטישמיים?

ימים יגידו.

מיהו ציוני?

המהגר מאוקראינה, כתב "הארץ" דימיטרי (דימיטריוס ביוונית הוא חסיד האלה דמטר) שומסקי (האם חומסקי?), הוא אקטיביסט פרו-איסלמי התומך בכיבוש ערבי-מוסלמי וחיסול מדינת היהודים והפיכתה למדינת "כל אזרחיה" (כמו אוקראינה) – נותן לנו הגדרה חדשה מיהו ציוני?

לדידו של שומסקי האקטיביסט הפרו-איסלמי התומך בכיבוש ערבי-מוסלמי ובחיסול מדינת היהודים, לורד האו האו הישראלי, גדעון לואי (לוי)  הוא ציוני.

כיצד זה יכול להיות? ההוכחה היא שלואי (לוי) הגדיר את עצמו כפטריוט.  ולכן קובע שומסקי "גדעון לוי הוא ציוני, בדיוק כפי שאמיל זולא, שנלחם על חפותו של אלפרד דרייפוס, היה צרפתי, ולדימיר קורולנקו, שהתקומם נגד עלילת הדם נגד מנחם מנדל בייליס, היה רוסי, ותומש מסריק, שהגן על לאופולד הילזנר בעלילת הדם של פולנא, היה צ'כי.

"גם אם לוי יבקש להמיר כאן את 'ציוני' ב'ישראלי', לא יהיה בכך כדי לטשטש את שורשיה הציוניים של הישראליות. שכן הציונות איננה אידיאולוגיה כי אם גורל — וטוב שכך."

(דימיטרי שומסקי, "אין ספק גדעון לוי הוא ציוני", "הארץ", 17.2.18)

https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.6937863

הבנתם? הציונות אינה אידיאולוגיה של שחרור העם היהודי משלטון זר והקמת מדינה יהודית ריבונית בארץ ישראל – אלא הציונות היא גורל להיות תחת כיבוש ערבי-מוסלמי.

דימיטריוס, התעלית כאן בהרבה על ה"שיחדש" Newspeak של אורוול.

הגזענות של טאהר בן ג'לון

דומה שגיא משיח, המצטט את הערבי-מוסלמי-מרוקאי: "טהאר בן ג'לון, בספרו המפורסם 'הגזענות כפי שסיפרתי לבתי' שיצא לאור בשנת 1998 – מצביע על כך, שתופעת הגזענות היא חלק בלתי נפרד מהטבע ומהיסטוריה האנושית – ושהדרך היחידה להתגבר עליה ולהיאבק בה היא באמצעות חינוך. ילד לא נולד גזען. הוא הופך לכזה כתוצאה מחינוך גרוע לפחד מהאחר ולשנאת הזר". ("חדשות בן עזר" 1423) – דומה שהוא מעולם לא קרא אותו. הנה המלצה:

לקרוא את הספר: "הגזענות כפי שסיפרתי לבני" – שנכתב כתשובה לספרו הנודע של טאהר בן ג'לון "הגזענות כפי שהסברתי לבתי". שאלות חשובות לא זכו להסבר אמיתי בספרו. בניגוד לנאמר אצלו, כי הדתות הגדולות אינן גזעניות וגזעני הוא רק השימוש שבני אדם עושים בהן, בוחן ספר זה בלא כחל וסרק שאלות כמו: מהן הסיבות לגזענות? האם יש יסודות גזעניים בדתות? האם יש גזענות ביהדות? האם יש גזענות בנצרות? מהן הסיבות לגזענות של מוחמד נביא האיסלם? בלשון תמציתית ובהירה מספק הספר תשובות לכל השאלות.

https://simania.co.il/bookdetails.php?item_id=35450

למרבה הצער טהאר בן ג'לון ממשיך לשמור אמונים לגזענות הערבית-מוסלמית המסורתית ולא מתנער ממנה.

נעמן כהן

התנחלות תל אביב, מרכז הגדה המערבית.

(רבת עמון ודגניה הן בגדה המזרחית).

* * *

אהוד בן עזר

המושבה שלי

בהוצאת "אסטרולוג" 2000

פרק עשרים ושניים

הטייס הגרמני הלמוט פילמי נוחת בפרדס אל לב דודתי וחברתה ארלטי

כך כתבה יעל דודתי, אך האמת היא שבנעוריה היתה מאוהבת לא רק באביתר, היא העריצה כל צעיר בעל-ערך שבא למושבה מתרבות אחרת והביא עימו רוח חדשה.

דודתי וארלטי היו מאוד רומאנטיות. הלא כך התאהבו שתיהן בטייס הגרמני אברסט [דרגת קצונה] הלמוט פילמי [או פלמי], מפקד טייסת 300, שירד משמיים לפרדסים שלנו והוזמן לארוחת-צהריים אצל סבא. הלא כדי לפגוש את אהוב-ליבן החליטו השתיים ללכת ברגל לשדה-התעופה של חיל-האוויר הגרמני ברמלה. כל המושבה גוייסה אותו לילה לחפש אותן, ובראש המחפשים סבא, דודי אלכס וחוואג'ה בארס, הוא מסייה בוריס קלדם, אבא של ארלטי.

הדבר קרה בתקופת המלחמה העולמית. סבא ישב בביתו על הגזוזטרה יחד עם האיכר הטמפלרי שטללר מהמושבה הגרמנית וילהלמה. פתאום חג מעליהם אווירון צבאי דו-כנפי, הנמיך ברעש חזק מעל בתי המושבה הנמוכים, ונבלע בגוש הפרדסים שבמערב המושבה.

מיד מיהרו למקום דודי אלכס ואבי, יחד עם שטללר, ומצאו שני קצינים גרמניים חיוורים כסיד. התברר שבגלל מחסור בבנזין הם נחתו נחיתת-אונס על המסלול הקופצני של טריק א-שוואכת, דרך השקתות, היא דרך-המלך העתיקה שהוליכה ליפו.

שטללר הציע להם עזרה. אלכס נישאר עם אחד הטייסים, אברסט הלמוט פילמי, כדי לשמור על האווירון, אבי נשלח לקרוא לשוטרים, ושטללר לקח בכרכרתו את הטייס השני, אברסט פלקה, ונסע איתו לרמלה כדי להביא בנזין משדה-התעופה של הטייסת הגרמנית שבדרום העיר, לא רחוק ממסילת-הברזל לירושלים.

אברסט הלמוט פילמי נישאר ליד האווירון עם דודי אלכס עד שבאו עשרה שוטרים תורכיים, שנצטוו לשמור על האווירון של בעלת-בריתם, גרמניה, בעיקר מפני ילדי המושבה, והשבט הבידואי הסמוך, שהחלו להקיף אותו בהמוניהם. זה היה אווירון דו-מושבי מסוג ראמפלר סי-וי, חמוש במקלע שפנדאו קבוע מלפנים ובמקלע פאראבלום בתא האחורי, ומצדדיו מצוייר סמל הצלב של חיל האוויר הגרמני על רקע לבן שהיה אף הוא כצלב אך רחב יותר.

דודי הביא את אברסט הלמוט פילמי לבית סבא. על חזה הטייס התנוססו אותות גבורה וצלב-ברזל, דרגות לכתפיו, צווארון מקטורנו הגבוה היה כבסיס לראש מוצק וגאה, עצמות לחיים רחבות, עיניים חודרות ושיער בלונדי בהיר מסורק כשהפסוקת, ה"שביל" – באמצע. הגרמני ניראה ממש ככוכב ראינוע.

השניים הגיעו בדיוק לשעת הצהריים. סבא הזמין את הטייס לסעודה המשפחתית. באותו יום בישלה סבתי צלי כבד עם תפוחי-אדמה, ויעל הכינה צימס של קלבסה, דלעת, עם קוגל. כל קובית כתומה היתה שקופה, כמו גלזורה. הטייס אכל בתיאבון רב והתפעל מדודתי הצעירה יעל, לא רק שידעה לדבר בשפתו אלא גם הכירה ספרות גרמנית בזכות ספרייתו של סבא, שהפליא אף הוא את הגרמני בציטוטים מהיינה, משילר ומגיתה.

על משימותיו, הפצצת הכוחות הבריטיים וצילומים מן האוויר על מצב התקדמותם, על כך לא אמר מילה. לעומת זאת סיפר בהרחבה על שני טייסים תורכיים ששנה לפני המלחמה יצאו מקושטא לקהיר במסע שמטרתו לפאר את כוחה האווירי של האימפריה העות'מנית. בדרכם עצרו בביירות ובערים אחרות ובכל מקום נערכו לכבודם חגיגות. חגיגה גדולה היתה אמורה להיערך בירושלים, מרבית אנשי העיר עם נכבדי הפאשאליק וקציניו עמדו בשדה פתוח וחיכו לנחיתת האווירון עם שני הטייסים המהוללים, ואולם אליה הם לא הגיעו אלא נפלו בדרך על גבעה ממזרח לכינרת. שנים חלפו וביום השנה האחרון לנפילת שני הטייסים התבקש פילמי לחוג ולהטיל מהאוויר זר פרחים טריים על האנדרטה שהוקמה במקום נפילתם, בשעה שנערך לכבודם טכס האזכרה הצבאי.

אחר-הצהריים, בשעה שתיים לערך, שב אברסט פלקה בטיסה בראמפלר אחר מרמלה, הוא חג בו מעל המושבה ולבסוף נחת גם הוא בדרך השקתות, ליד האווירון הראשון. בצינור גומי העבירו בנזין מאווירון לאווירון.

לאות תודה על ארוחת הצהריים הכניס אברסט הלמוט פילמי לאווירונו את דודי אלכס, ואחר-כך את דודתי יעל. לאחר שהושיב אותה במושב הטייס עצמה יעל את עיניה, שימרה את מגע ידיו במותניה כאשר הרים אותה, וכל חייה לעתיד חלפו לנגד עיניה בדמותה שהיא מרחפת, מרחפת מעל למושבה. אותו רגע החליטה לברוח כדי להינשא להלמוט היפה.

שני הקצינים הגרמנים נפרדו ממלוויהם, חבשו את כובעי-העור ומשקפי-האבק, נכנסו כל אחד לאווירונו ועמדו להמריא דרומה מעל לקהל הרב שהתאסף לחזות בפלא. הם ביקשו מדודי ומאבי לסובב ידנית את המדחף, כמו שהיו מפעילים את מנועי המכוניות בעזרת מנואלה, זו ידית התנופה למנוע. כשהחל המטוס משתעל, והמדחף צבר מהירות ונעלם באוויר, תפסו בני האיכרים והשוטרים התורכיים ודודי ואבי בכנפיים מאחור ורצו ודחפו כל אווירון כברת-דרך עד שהמריאו השניים בזה אחר זה.

היתה זו פעם ראשונה שאווירונים נחתו במושבה והמריאו ממנה. הפעם השנייה אירעה לאחר שנים ונדפס עליה טור שלם במדור "מבוקר עד ערב בערים ובמושבות" של עיתון "הבוקר": וינסטון צ'רצ'יל הצעיר נחת נחיתת-אונס בספיטפייר שלו בפרדס של דודי, ושם עמד והשתין ליד עץ תפוזים. לימים התברר שהעץ היה מוטאציה חד-פעמית של שאמוטי-דם ודודי הצליח לגדל ממנו זן שלם וייחודי הקיים עד היום אבל לא קרא לו בשם "צ'רצ'יל" או "וינסטון" – אלא דווקא "שרה" על-שם שרה אהרונסון, שבמשך כל חייו שום אישה אחרת לא התקרבה בעיניו למדרגתה.

לאחר שלושה ימים חג אברסט הלמוט פילמי פעמים אחדות באווירונו מעל בית סבא, הנמיך טוס כמעט עד הקצה של גג הרעפים, וצעק בגרמנית: "גוט מארגן [בוקר טוב!] הער יודע! גוט מארגן פראולין יולה!"

היה אפשר לשמוע את קולו לסירוגין, בין פעימות המנוע הרעשניות, ולראות את פניו בכובע העור של חיל-האוויר הגרמני, ובמשקפיים. אברסט פילמי השליך מכתב קשור לשקית חול ובו הודה לסבא על הכנסת האורחים, לסבתא על הארוחה שנתנה לו, וצירף אגד פרחי-שדה לדודתי יעל, היא פראולין יולה.

ארלטי עמדה אף היא בחצר שלנו עם חברתה יעל וראתה את הטייס הגרמני, את המכתב והפרחים שצנחו מהשמיים, ואלה הספיקו לנפשה הרגישה, הטווה חלומות-בהקיץ, להתאהב בו גם היא.

אותו לילה נעלמו השתיים. הלכו ברגל לרמלה. מצאו אותן באמצע הדרך, ישנות חבוקות מתחת לגשר הממלוכי שבנה הסולטן ביידאס. יעל איבדה נעל. ארלטי נשרטה בחזה מענף עץ דוקרני. בשובם הביתה חבט סבא באחוריה של יעל, למרות שכבר היתה נערה מבוגרת. "אני עוד אמריא מעל כולכם!" מיררה בבכי.

לאחר כשנה כבשו הבריטים את המושבה ושיחררו אותה משלטון התורכים. הם הגלו את שטללר ואת שאר איכרי וילהלמה ומשפחותיהם למצרים. סבא דאג לעיבוד הפרדסים ולשמירה על השדות של ידידו. שנה לפני כן, כאשר תחת שלטון התורכים עמדה משפחתנו בסכנת גירוש צפונה, אל מעבר לירקון, יפה סבא את כוחו של האיכר שטללר לדאוג לפרדס ולבית שלנו.

יום אחד נישרף מעל למושבה בלון מעופף בריטי, לאחר שהותקף על-ידי אווירון גרמני. אחד האיכרים (דודי טוען – סנדרל גרשוני הצולע, "אבא" של רותי) הלשין במיפקדה הבריטית שסבא קשור להתקפה האווירית בגלל ידידותו עם שטללר ועם איכרים אחרים בווילהלמה, ומפני שאירח את מפקד טייסת 300 הגרמנית שנחת בפרדס, וקיבל מכתב מהאוויר על-ידי אווירון גרמני.

החשד התעבה, מפני שתחת שלטון התורכים שימש סבא כמזכיר הוועד לתמיכה בנתינים האוסטרו-הונגרים, ותפקידו היה לחלק למשפחות את ההקצבות הקונסולריות. סבא לא בגד בנאמנותו לקיסרות ההאבסבורגית, שבצל כנפיה חסתה המשפחה שלנו כל השנים, וזאת חרף היות האוסטרים בני-ברית לתורכים ולגרמנים, אויבי הבריטים.

סבא נקרא לחקירה והוכיח שהטייס זרק את המכתב לפני זמן רב. הוא מסר את הנייר לקולונל המודיעין הבריטי ברונטון, אך לא את פרחי השדה. אלה נעלמו. לאחר שנים רבות מצאתי פרחים אלה, שהתעופפו ובאו למושבה מרמלה, כשהם מיובשים ומוסתרים בין דפי מחברתה של דודתי יעל.

בתקופת מלחמת העולם השנייה סופר בעיתונים על גנרל בכיר בלופטוואפה בשם פילמי, שבתקופת שירותו כטייס צעיר הכיר היטב את ארץ-ישראל וארצות אחרות במזרח התיכון. נכתב שם שעל שמו של פילמי נקראה פלוגה במסגרת ה-צב"פ, צור בזונדרן פרוונדונג, הפלוגה לתפקידים מיוחדים, במסגרת הלגיון הערבי שנלחם בחזית המזרחית לצד כוחותיו של היטלר. גנרל פילמי היה אמור לשוב לארץ-ישראל בתור גאולייטור, מושל צבאי, יחד עם קצינים וחייילים נאציים, ילידי-הארץ, שעזבו את מושבות הטמפלרים ערב המלחמה כדי להתגייס לצבא הגרמני. דודי אמר שזהו הלמוט פילמי, מפקד טייסת 300, שנחת באווירון הראמפלר הגרמני בפרדס שלנו.

אהוד בן עזר

המשך יבוא

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* בוקר טוב אהוד. כתבת בגיליון האחרון: "סְלח לי [יפה מצידך, נימוס הוא תכונה ברוכה], אבל ההטיות המפלגתיות והפוליטיות הצדקניות במאמרים שלך כבר עולות לי ולקוראים רבים על העצבים [אמת! אמת! הגרפומן אורי הייטנר החליט לתמוך בסוס מת, וזאת זכותו, אבל אין לו רשות לנסוך שיעמום על הרבים, ודאי לא להוציאם משלוותם. ולכך הוספת גם] שכמובן אמשיך לפרסמם – " [וזאת למה? אפשר למחוק מדבריו הרבים מדי של הייטנר כל "ניתוח" פוליטי ולהתיר לו לחתום את מדורו במילים, "הכותב מתכוון להצביע כחול לבן."]

תודה,

יחיעם   

 * אני אוהב את הכתבות והראיונות של תקוה וינשטוק – הפעם התענגתי על הסיפורים של מיכל גרין, אחיו של דוד בן-גוריון, ושל שיינה קורנגולד, אחותה של גולדה מאיר.

תודה!

משה גרנות

* טרחנות מעצבנת: "* פייק – נתניהו: בתוך שנה ארה"ב תעביר את שגרירותה לירושלים. 

טראמפ: ארה"ב לא תעביר את שגרירותה לירושלים בתוך שנה.

נתניהו: אין סתירה בין הדברים."

האמור לעיל נכתב על ידי הטהרן א. הייטנר. לא זכור לי שאי פעם רשם התנצלות על כותרת ה״פייק" בה הכתיר את דברי נתניהו. יש מצב שהייטנר מתחרה בבן כספית באהבת נתניהו.

בבדיקה אחרונה, אכן שגרירות ארצות הברית נמצאת בירושלים.

בברכה

מ. בן ברוך

* גם החולים הקשים ביותר ייאלצו לרדת בפסח הקרוב ממיטותיהם כדי לשבור את רעבונם במה שיביאו להם בני משפחותיהם – שיהיו כלואים מחוץ לבנייני בתי החולים ב"חצרות החמץ" ברחבי המדינה המשוגעת. אולי יהיו גם חולים שימותו בימי הפסח בגלל הגזרה של המנוולים הדתיים על האיסור של הכנסת מזונות "חמץ" בכלי המבקרים – כי אין גבול לתועבה היהודית בישראל בשם הדת.

אוריה באר: ראשית, יאמר נא במפורש: אני מעריך מאוד את כתבותיה של תקוה וינשטוק. גם  את רשימתה משנת 1952, כשהיתה בשעתו  עיתונאית מתחילה ואני רק נער צעיר – על מיכל גרין ז"ל, אחיו הבכור של דוד בן גוריון.

מיכל, הקשיש כבר אז, סיפר לתקווה סיפורים רחוקים מהמציאות. הכול כדי להיראות חביב ונחמד. אך הכול היה רחוק מהמציאות.

ומעשים שהיו כך היו.

 באותם ימים רחוקים גרנו בצפון בתל אביב, לא רחוק מהקיוסק המפורסם של  מיכל גרין. לא פעם הלכתי עם אימי בשדרות נורדאו. פעמים לגן הילדים ששכן בביתו של נתן אלתרמן. פעמים, כשאימא הלכה לקנות במזנון או בצרכנייה ממול. אימא, שאהבה לפטפט באידיש, מצאה במיכל גרין בן שיחה חביב. היינו שותים גזוז ומיכל היה מדבר ומדבר...

ובכן, לדבריה של אימא, כלל לא היו יחסים טובים בין מיכל לאחיו דוד בן גוריון. מיכל כעס על אחיו על שלא תמך בו ולא עזר לו. על שהתעלם ממנו ולא בא לבקרו, ועל כל מכלול היחסים הקשים והרעועים ביניהם. לא פעם נקט מיכל בלשון חריפה שאין להעלותה כל הכתב, וגם אני הקטן, שהבין מעט אידיש של אז, תמהתי.

מיכל לא היה זקוק לעזרת אחיו. הקיוסק הכניס לו הכנסה קטנה, אך קבועה, מגזוז וסודה של אותם ימים. והמבקרים לא היו מעטים. אני זוכר שכל חברינו ב"תנועה המאוחדת" בצריף הגדול שממול, היו שותים את משקאותיו.

מיכל גרין ראה עיתונאית נחמדה שאפשר "לעבוד" עליה וסיפר לה סיפורי סיפורים שלא היו ולא נבראו. את האמת סיפר באידיש לאימא, שהאזינה ברוב קשב והצטערה על מצב היחסים בינו לבין אחיו הקטן, ואולי... אולי האמת היא באמצע.

מי יודע כיום?

* עדי בן עזר, מחברת הרומאן "אפרודיטה 25" (אסטרולוג 2002), היא בתם של הלל ואורנה בן עזר, נכדתם של תמר ואהרון בן עזר [בן-דודו של אהוד], נינה של ברוך בן עזר ראב וחימֵשית ליהודה ראב בן עזר, ממייסדי המושבה העברית הראשונה פתח-תקווה בשנת 1878.

תמר בן עזר היתה בתו של השחקן מאיר תאומי (טימן) ושל אשתו הראשונה, השחקנית פרידה כרמלית. עודד תאומי היה חצי-אח שלה. לימים נישאה פרידה לאשר ברלוי, ממייסדי ובעלי מחצבות מגדל צדק, ונולדה להם בת, יונה.

השחקן יעקב טימן היה אחיו של מאיר תאומי. בנו הוא השופט-לשעבר שלי טימן. יעקב טימן שיחק בשנת 1964 את תפקיד ספראי במחזה "המחצבה" בתיאטרון "זוטא" של זיגמונט טורקוב, שנכתב בידי אהוד בן עזר על פי הרומאן הראשון שלו משנת 1963.

* בעיתון "הארץ" אסור לכתוב שמאיר תאומי נרצח באכזריות בידי פורעים ערביים בעודו עומד על הבמה ב"גן הוואי" בשנת 1947, ולכן נאמר שם רק: "תאומי נולד בתל אביב והיה בנו של מאיר תאומי, שחקן תיאטרון 'אוהל', שנהרג בפיגוע ירי כשבנו היה בן 10."

ככה זה כשמזייפים היסטוריה כדי לטשטש רצחנות של ערבים כלפי היישוב העברי.

* הסקרים צוהלים: נתניהו לא יוכל להרכיב קואליציה כי יש לו רק 59 ח"כים מול "גוש חוסם" של 61 ח"כים. שוכחים רק לציין כי "הגוש החוסם" מורכב מכ-12 עד 13 ח"כים ערביים, חלקם שונאי ישראל, וכי ה"גוש" הזה לעולם לא יוכל להרכיב ממשלה. יצטרכו ללכת לבחירות נוספות או שתוקם ממשלת מיעוט בראשות נתניהו – כאשר כדי להפילה בהצבעות אי-אמון יצביעו יחד גנץ והערבים – מבלי שתהיה באפשרותו להציג ממשלה חלופית!

* אפשרות אחרת – גנץ יהיה שר הביטחון ולפיד שר החוץ בקואליציה של ממשלת נתניהו, שייתכן כי משפטיו יימשכו יותר מקדנציה אחת – בין חמש לעשר שנים, עד סוף הערעור לעליון ועד שיזוכה כליל מהטירוף המשפטי שמתגולל עליו. אם נתניהו "אשם" אז אין פוליטיקאי בישראל בעבר ובהווה שאינו "אשם" בהתנהלות דומה, חוץ מקדיש לוז, כמובן. אין דמוקרטיה בלי יחסים של קח ותן. כך גם הצדיק אהוד ברק, למשל, שניצל מהרשעה בזכות השתיקה של עוזרו יצחק בוז'י הרצוג.

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2247 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-61 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,075 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,073 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,633 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-90 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-73 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-41 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-30 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-38 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-63 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח-בהקלדה של הלקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

[מיספר הערכים לפי ההתקדמות בהקלדה]

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,240 נמעני המכתב העיתי.

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל