פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1425

[שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, ל' באדר א' תשע"ט, 7.3.2019

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: צְעִירָה בַּת שִׁבְעִים [המשך]. // יהודה דרורי: ביבי או טיבי – אותו דבר חביבּי. // כל החשבון עוד לא נגמר, שיר מאת חיימקה שפינוזה, לוטש מילים. // יוסי אחימאיר: הבחירות ו"עסקת המאה". // אורי הייטנר: צרור הערות 6.3.19. // מנחם רהט: מה יעשה נתניהו דקה לאחר המידגם? // משה גרנות: בשבחה של שירה, על "מעלות" – שירים מאת יעקב ברזילי. // אהוד בן עזר: "מפתח תקווה לעמק עכור" – זיכרונות איש ניל"י לד"ר משה ניימן. 1964. פורסם לראשונה בחוברת "קשת", קיץ 1964, לפני 55 שנים. // צבי (הירש) אהרנסון בשבי התורכים – 1918, שלחה מלי טויב אהרנסון. // מ. זושצ'נקו: לשון קופים. // אהוד בן עזר: גוני המאוהב. // איליה בר-זאב: האם זה טוב ליהודים? // תקוה וינשטוק: רכבת העמק. // אסתר ראב ב"רכבת העמק", קיץ 1913. // אסתר ראב: לְלוֹרֶת. // פוצ'ו  –  בחיי [5] נ"א. יפה ירקוני מגיעה לביר גפגפה. // גיא משיח: בובת ברבי ברביבאי. // אהוד בן עזר: המושבה שלי. פרק עשרים ושלושה. בין שדרת האוהבים לסמטת התועבה, צהריים במלון "חובבי ציון" של גרישה ירקוני. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

צְעִירָה בַּת שִׁבְעִים [המשך]

סִפּוּרָהּ הַבִּלְעָדִי שֶׁל יִשְׂרָאֵלָה יִשְׂרָאֵלִי –

חֲתִיכוֹנֶת מְשַׁגַּעַת, בְּקָלִיבֶּר רְצִינִי,

שֶרַק הִיא מִבֵּין כֻּלָּנוּ עוֹד מֻתָּר לָהּ (כָּךְ נִדְמֶה לִי)

לְהַצִּיג עַצְמָהּ בְּנַחַת: "הַמְּדִינָה – נוּ, זֶה אֲנִי!..."

בַּהֶמְשֵׁךְ הָאַחֲרוֹן סִפַּרְנוּ אֵיךְ גּוּפִים שׁוֹנִים

מִשְׁתַּלְּטִים עַל זִכְרוֹנוֹ הַקּוֹלֶקְטִיבִי       

שֶׁל הָעָם, תּוֹךְ שִׁכְתּוּבוֹ שֶׁל מַהֲלַךְ הָעִנְיָנִים       

בְּצִנְזוּר בּוֹטֶה, מוּטֶה וְסֶלֶקְטִיבִי.

אַךְ הַפַּעַם, כְּמֵיטַב הַהַרְפָּיוֹת הַקּוֹמִיּוֹת

נְסַפֵּר עַל פּוֹלָה בֶּן-גֻּרְיוֹן וְעַל אֶפְרַיִם אִילִין

וְאֵיךְ פּוֹלִיצְ'קָה דָרְשָׁה מִמֶּנּוּ שְׁתֵּי מְכוֹנִיּוֹת

בְּתַשְׁלוּם אַפְסִי עַל פִּי הַכְּלָל "אִם אֵין לִי אִילִין – מִי לִי?..."

אֶפְרַיִם אִילִין כַּיָּדוּעַ לֹא הָיָה * קַמְצָן חָלִילָה (אוֹ בִּשְׂפַת הַבְּרִיטִים: miser) * וְהוּא נוֹדַע בְּתוֹר חֲלוּץ-תַּעֲשִׂיָּה * שֶׁל רֶכֶב made in Israel, הַ"קַּיְזֶר פְרַיְזֶר". * וְיוֹם בָּהִיר, עַל סַף בֵּיתוֹ שֶׁל בֶּן-גֻּרְיוֹן * אוֹצֵר רִכְבּוֹ שֶל אִילִין בִּצְפִירָה צוֹהֶלֶת * וּמִקִּרְבּוֹ בְּמְעוּף פָּגָז חוֹדֵר שִׁרְיוֹן * עָט בְּעָלָיו יָשָׁר עַל פַּעֲמוֹן הַדֶּלֶת * וּמִי  מִבַּיִת זֶה מֵגִיחַ וְיוֹצֵא * אִם לֹא הַפּוֹלִיצְ'קָה (קוּטְשׁ-מוּטְשׁ) הַמְּפֻרְסֶמֶת * הַמְּטִיחָה בּוֹ: "כֵּן, מָה אֲדוֹנִי רוֹצֶה?" * וְאִילִין סָח לַבָּלַבּוּסְטֶה הַנִּדְהֶמֶת:  * "הֵבֵאתִי כָּאן, גְּבִרְתִּי, לְבִּיגִ'י מַתָּנָה * מִפַּס-יִצּוּר הַ'קַּיְזֶר-פְרַיְזֶר' שֶׁהֵקַמְתִּי * אֶת מְכוֹנִית כָּחֹל-לָבָן הָרִאשוֹנָה * שֶׁלִּרְשׁוּתוֹ שֶׁל בַּעֲלֵךְ חִנָּם תַָּרַמְתִּי."

* "אֲנִי וְדֻוִד," סָחָה פּוֹלָה, "בִּפְּרִינְצִיפּ * לֹא מְקַבְּלִים כָּאן מַתָּנוֹת מֵאַף אֶחָד * וּכְדֵי שֶׁלֹּא תִּכְעַס קַבֵּל מִמֶּנִּי טִיפּ: * אִם מַתָּנוֹת נִקַּח יָשְׁרֵנוּ חִישׁ יֻכְחַד."

* "אוֹקֵי," אוֹמֵר לָהּ אִילִין לֹא בְּלֵב שָׁלֵם, * "אָז מָה אַתְּ מַצִּיעָה?" וּפּוֹלִיצְ'קָה עוֹנָה: * "אִם אֶת מְחִיר הַשַּׁי נַצְלִיחַ לְשַׁלֵּם * אֶקַּח זֹאת כְּקְנִיָּה וְלֹא כְּמַתָּנָה." * זֶה אֶת רוּחוֹ שֶׁל מִיסְטֶר אִילִין מְקַלְקֵל * כִּי עַל תְּרוּמָה תִכְנֵן קַמְפֵּין יִחְ"צוּן בּומְבַּסְטִי * אֲבָל כְּבִּיזְנֶסְמֶן הוּא צְעָדָיו שׁוֹקֵל.

* "אָז מָה מְחִיר הַשַּׁי?" כָּךְ פּוֹלָה בְּטוֹן דְּרַסְטִי. * אִילִין נוֹקֵב בִּמְחִיר הַ"קַּיְזֶר" וְכָאן פּוֹלָה * כִּמְעַט צוֹנַחַת מֵרֹב הֶלֶם עַז בִּטְרָאח. * "חָשַׁשְׁתִּי," סָחָה הִיא, "פֶּן מֵרַגְלַי אֶפֹּלָה * כִּי אֵין אֲנַחְנוּ עֲשִׁירִים עַד כְּדֵי כָּךְ."

* "אָז סְכוּם אַחֵר קִבְעִי," כָּךְ אִילִין, "וְגִמְלִי * לִי עַל נִדְבַת לִבִּי בִּמְחִיר מוּזָל, סִמְלִי."

* פּוֹלָה נוֹבֶרֶת בְּכִיסָהּ וְלֹא בְּלִי פִּיק- *  בִּרְכַּיִם סָחָה: "חֲצִי שִׁילִינְגּ זֶה מַסְפִּיק?"

* אִילִין נִזְהָר מְאֹד שֶׁלֹּא לִפְרֹץ בִּצְחוֹק * מֵהַצָּעַת מְחִיר כָּל-כָּךְ לֹא רֶנְטַבִּילִית, * נֶחְפָּז מִיָּד אֶת חִיּוּכוֹ מִפִּיו לִמְחֹק * וְסָח: "מְחִיר מֻסְכָּם, גְּבִרְתִּי" – וְאָז, לְִאִילִין * פּוֹלָה שׁוֹלָה בְּלִי בִּזְבּוּז זְמַן וּבְלִי עַצְלוּת * מִתּוֹךְ כִּיסָהּ בְּהַַבָּעָה שֶׁל הִתְנַצְּלוּת * שִׁילִינְגּ שָׁלֵם (כִּי אֵין לָהּ חֵצִי) וְאוֹמֶרֶת:

* "יוֹתֵר מִזֶּה אֵין לִי כָּרֶגַע, מִצְטַעֶרֶת."

* "גַּם בִּמְחִיר זֶה, גְּבִרְתִּי, אֶשְׂמַח אֶת רְצוֹנֵךְ * פֹּה לְמַלֵּא," סָח אִילִין. אֶלָּא – כִּמְחַנֵּךְ * אֶל מוּל תַּלְמִיד חַלָּשׁ בְּמָתֵמָטִיקָה * פּוֹלָה אֶת פְּסַק-דִּינָה אֵינֶנָּה מַמְתִּיקָה * וְסָחָה לוֹ בְּטוֹן נָחְרָץ וּפַסְקָנִי: * "אֶת רְצוֹנִי עוֹד לֹא מִלֵּאתָ, אֲדוֹנִי."

* וְכָאן שָׁאַל אוֹתָהּ מַר אִילִין וְהִקְשָׁה: * "אָז מָה לָתֵת לָךְ כָּאן?" – "עֹדֶף בְּבַקָּשָׁה."

* אִילִין, מֻפְתָּע מִבְּקִיאוּת פּוֹלָה בְּפִינַנְסִים * בְּאַרְנָקוֹ נוֹבֵר אַךְ אוֹי, גַּם לוֹ אֵין צַ'נְסִים * כִּי גַם אֶצְלוֹ שׁוּם חֲצִי שִׁילִינְגּ לֹא נִמְצָא * וּגְבֶרֶת בִּיגִ'י מַסְבִּירָה לוֹ בּקְרִיצָה: * "אִם עַל הַ-car לְךָ נָתַּתִּי לֹא רַק full * מִמְּחִיר סִמְלִי זֶה אֶלָּא אַף תַּשְׁלוּם כָּפוּל * (שִׁילִינְגּ שָׁלֵם בִּמְקוֹם חֶצְיוֹ) – אֵין בְּעָיוֹת: * בִּמְקוֹם הָעֹדֶף תֵּן לִי שְׁתֵּי  מְכוֹנִיּוֹת..."

וְהֶמְשֵׁךְ סִפּוּרֵנוּ יֻגַּשׁ – אַדְרַבָּה –

כְּבָר בְּיוֹם חֲמִשִּׁי בַּשָּׁבוּעַ הַַבָּא.

יוסי גמזו

* * *

יהודה דרורי

בּיבּי או טיבּי – אותו דבר חבּיבּי

הליכוד טוען שוב ושוב כי לגנץ לא תוכל להיות ממשלה בלי הגוש החוסם של המפלגות הערביות האנטי ציוניות שלא תורמות כמעט לכלכלה ולצבא.

מצד שני, לליכוד לא תוכל להיות ממשלה ללא הגוש הימני-חרדי הסחטן והפרזיטי, האנטי ציוני שלא תורם דבר לכלכלה או לצבא.

אם כך, למפלגת כחול-לבן תהיה ברירה אחת – להקים ממשלה ציונית עם הליכוד בקואליציה אבל... ללא ביבי... ידידיי הליכודניקים, אנא תתארגנו לכך ואל תתאבדו עם ביבי.

אהוד: אני חושב שיותר בטוח לתלות את ביבי בכיכר רבין, אחרת הוא עלול לחזור!!!!!!

* * *

לא רק נתניהו יידרש להחזיר את החליפות שקיבל במתנה

ולשלם עליהן מס הכנסה, ביטוח לאומי, דמי שימוש ומע"מ –

אלא גם יורשי לוי אשכול יידרשו להחזיר את מה שחמס בדישו:

כל החשבון עוד לא נגמר

שיר מאת חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

"כל החשבון עוד לא נגמר," כתב ברנר

כי היה מאוד חרא כאן בארץ

עוד לפני שהוא נרצח ב-21'

וגם הרבה אחר כך

חיים אנחנו היום בגן עדן

לעומת החיים שהיו אז

ואם אתם מתגעגעים למשהו

אז היו אז גם הרבה שנאת אחים

הלשנות וויכוחים מרים בצל הבריטים

"שוק שחור" בצנע ועוד קודם

במלחמת השחרור הרבה משתמטים

לא אין אל מה להתגעגע

כי הפערים אז היו לא פחות גדולים

וכאשר האוהלים במעברות דלפו

היו בוץ וגם רפש שאפשר להשתגע

ותראו לי אחד שכיום מתגעגע

לשנאה בין יריבים פוליטיים

"בלי חרות ומק"י," ושיטת הפתקים

וחושיסטאן ורצח קסטנר ו"עסק הביש"

ו"הפרשה" והוצאת בן-גוריון ממפא"י

ו"סמארקץ'!" בכנסת ושביתת הימאים

תאמינו לי היו כאן ימים נוראים

אפלייה על גבי אפלייה ולא אהבת אחים

וכלכלה דפוקה שנושעה מאמריקה ובשילומים

ולמבקר המדינה הראשון זיגפריד מוזס אמרו

"לא תחסום שור בדישו!" [אם אינני טועה בציטוט]

הכול היה כמעט אותו דבר רק שאצל מיליון אזרחים

היו הרבה פחות תאונות דרכים, גניבות, מקרי רצח

ושחיתות מאשר במדינה שמתקרבת לשבעה מיליונים

והיתה פחות תקשורת כתובה ומשודרת וגם ממוסחרת

אבל יותר עיתונים מפלגתיים ויותר מוספים ספרותיים

ולסופר צעיר היה היכן לפרסם סיפורים ושירים

פורסם בגיליון 181

9 באוקטובר 2006

לֹא ז. מוזס אלא א. שמורק

למשורר חיימקה שפינוזה לוטש מילים, שלום,

בשירך המעניין "כל החשבון עוד לא נגמר" [גיליון 181] אתה כותב: "ולמבקר המדינה [או הסוכנות] הראשון זיגפריד מוזס אמר לוי בן דבורה אשכול: 'לא תחסום שור בדישו!'"

ובכן, אתה טועה. מדובר במה שאמר לוי אשכול למבקר הסוכנות דאז, ד"ר א. שמורק.

בראשית ימיה של המדינה, בסוף 1950, החלה חקירה בסוכנות היהודית ביחס לתשלומים ששילמה גזברות הסוכנות בז'נבה לפקידים בכירים בסוכנות היהודית בירושלים. כמו כן, נטען אז כי במסגרת ציוד שרכשה הסוכנות עבור משרדיה בקפריסין, נכללו גם מוצרים – תנורים חשמליים, בגדים ומגבות! – שהגיעו לידיהם של פקידים בכירים בסוכנות.

הסוכנות היהודית מינתה את גרינבוים כבודק בפרשה, ולאחר שהוא לא מצא דבר, החלה בדיקת מבקר הסוכנות ד"ר א. שמורק, בנושא. ד"ר שמורק דווקא הגיע למימצאים חמורים, אך גזבר הסוכנות דאז, לוי אשכול, ניסה למנוע את פירסום דו"ח הביקורת, ואז כנראה השתמש בפסוק: "לא תחסום שור בדישו."

פרטים נוספים אפשר למצוא בעיתוני התקופה, בעיקר בתחילת אוגוסט 1951. [המידע על פי אתר "פוליטיקה עכשיו"].

בכבוד רב

סופר נידח

פורסם בגיליון 182

12 באוקטובר 2006

* * *

יוסי אחימאיר

הבחירות ו"עסקת המאה"

מערכת הבחירות עומדת בצילם של שני נושאים כבדי משקל, שלבטח יכריעו מי יהיה בשלטון בשנים הבאות. הנושא הראשון והמיידי כבר מאחורינו – החלטת היועץ המשפטי להגיש כתב אישום בכפוף לשימוע נגד ראש הממשלה. עננת האישום שמרחפת מעל לראשו, ההתקפות החריפות מכל הכיוונים, בתוך הנגמ"ש ומחוצה לו, וכן ההחלטה השרירותית שלא לאפשר לו לקבל תרומות למימון הגנתו – אלה מכות שלכאורה מחלישות את נתניהו.

ואולי להיפך? אולי הן מחזקות את תדמית ה"אנדר-דוג" של ביבי הנרדף ומגבשות עוד יותר את ה"בייס, שלו, הנע בהתמדה סביב ה-30 מנדטים?

הנושא השני הוא עתידני – "עסקת המאה", כפי שמכונה תכנית השלום של טראמפ, שתפורסם לאחר הבחירות. היא תדרוש ככל הנרמז ויתורים משמעותיים משני הצדדים, בוודאי מצד ממשלת ישראל – הגם שלא נסיגה טוטאלית. בבית הלבן כבר מכינים את הרקע. מלטפים את נתניהו (בהנחה שיהיה ראש הממשלה הבא), מחמיאים כדי שיאמר "הן" בבוא העת, אם וכאשר ייבחר שוב להנהיג את המדינה. לא בכדי טראמפ מכנה אותו: "חכם וחזק."

מיד עם פירסומה הרשמי של התוכנית, דילמה קשה תוצב בפני ישראל. הן זוהי תוכנית מבית היוצר של נשיא ידידותי, שכמוהו לא היה ולא יהיה עוד – לישראל בכלל ולנתניהו בפרט. ואולם ככל שתהיה קשה, ברור כי טובה ממנה, מרוככת ממנה, לא תועלה עוד בעתיד. גם באמריקה אין חוסן למימשל טראמפ. רוחות רעות מנשבות שם מאגף שמאל של המפה הפוליטית.

עם זאת, אין ציפייה שישראל תסכים לקבל את מכלול התוכנית. גם לנו שמורה הזכות לערער, להתווכח, לעמוד על שלנו בסעיף זה או אחר. שהרי מדובר בתוכנית שהיא בראש וראשונה נקודת-מוצא של מו"מ בין הצדדים הנוגעים בדבר.

ומה תהיה תגובת הערבים הפלסטיניים? האם גם הפעם ישמיעו רפלקסיבית את המילה בת שתי האותיות – "לא"? אם לשפוט על פי ניסיון העבר, זה בדיוק מה שיקרה. הסרבנים ברמאללה מאז ומתמיד אינם מדברים על משא ומתן, אלא רק על מתן. הכול או לא כלום – זה התנאי לעצם פתיחת מו"מ. זה התנאי גם לתוצאותיו, מבחינתם.

כאשר הודיעה ישראל לאבו-מאזן לפני כמה ימים, כי הקבינט החליט לקזז מכספי הרשות הניגבים עבורה בישראל, בשל מימון למחבלים ולמשפחותיהם, מיהר הראיס הדועך להגיב:

"ההחלטה שרירותית, לא נקבל את הכסף אם יחסר בו אפילו גרוש אחד. או שנקבל את כל כספנו וזכויותינו, או שלא נקבל כלום."

ובתירגום לתוכנית טראמפ: או שנקבל את כל דרישותינו – נסיגת ישראל לקווי 67', מזרח ירושלים כבירת פלסטין, פינוי התנחלויות וזכות השיבה – או שלא נקבל (כלומר, ניקח) כלום.

מדי יום דולפים פרטים כאלה או אחרים מן התוכנית האמורה, בלי לדעת אם יש בהם שמץ של דיוק. מדינה או אוטונומיה? חלוקת ירושלים? הורדת התנחלויות? השארת גושי ההתיישבות? החזרת פליטים? ועוד כהנה וכהנה נושאים, שכל אחד מהם היא אבן-נגף בדרך להסכם סופי.

טראמפ ואנשיו מכנים את התוכנית "עיסקה". האם יצליחו לעשות עיסקה ולהשכין שלום של פשרות על דעת שני הצדדים? כאמור, באשר לפלסטינים, כמעט אין ספק שהם יפנו לה גב. והרי בעבר שני ראשי ממשלות בישראל, אהוד ואהוד, הציעו להם הרבה מעבר למה שככל הנראה יציע, על פי ההדלפות, הבית הלבן.

גם ישראל תצטרך לעמוד על שלה, להיאבק על מיזעור הוויתורים המכאיבים שיהיה עליה לעשות. וזה מחזיר אותנו לנושא הבחירות ותוצאותיהן.

איזו ממשלה, שתיכון לאחר 9 באפריל, תדע לעמוד טוב יותר על משמר האינטרסים החיוניים של ישראל? ממשלת ימין שבוודאי לא תיכנע לתביעות הערביות הקיצוניות, תסכים לאוטונומיה ולא למדינה, תתנגד לחלוקת ירושלים – או ממשלת מרכז-שמאל, שמצהירה מראש על נכונותה לשתי מדינות, להוריד התנחלויות ואולי גם לוויתורים בירושלים?

זו השאלה שצריכה להיות במוקד ההצבעה ב-9 באפריל. גם העננה של כתב-האישום תרחף מעל הקלפיות, אבל ככל הנראה לא תשפיע עד כדי מהפך בין הגושים.

מצד שני, אם נתניהו ינצח בבחירות, ואם יגיע עם טראמפ לכדי הסכמה אופטימלית על פתרון הבעייה הפלסטינית, הדבר יקפיץ את מפלגות הימין בקואליציה שלו – עד כדי פירוקה. וכך "עסקת המאה" מבית היוצר של נשיא ארה"ב, הגם שתידחה מיידית ברמאללה, עלולה לחולל משבר פוליטי בישראל שלאחר הבחירות. ואולי מעז ייצא מתוק. אולי תביא לשלום מסוג אחר – כינון ממשלת אחדות ברוטאציה בין הליכוד לכחול-לבן.

יוסי אחימאיר

פורסם לראשונה ב"מעריב", 3.3.2019

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 6.3.19

* בחירות 2019 – זאת תמונת הבחירות הקרובות. לרשות נתניהו עומד גוש הדוק ויציב של מפלגות שתמלצנה עליו לנשיא (אף שחלק ממנהיגיהן יצטיידו לשם כך בכדורים נגד בחילה): הליכוד, מפלגות הימין, המפלגות החרדיות ו"כולנו".

אם מפלגות אלו תגענה ל-61 מנדטים, כולן תמלצנה על נתניהו, הנשיא יטיל עליו להרכיב ממשלה וקרוב לוודאי שהוא יצליח להרכיב קואליציה צרה עם כל המפלגות הללו.

אם למפלגות הללו לא יהיו 61 מנדטים – גם אז כנראה שמיספר הממליצים עליו יהיה גדול ממיספר הממליצים לגנץ, בהנחה שהמפלגות הערביות לא תמלצנה על אף מועמד. במקרה כזה, לא ברור על מי תוטל הרכבת הממשלה וייתכן שהכדור יעבור מצד לצד ו"מעשה המרכבה" ייארך זמן רב. אבל דבר אחד בטוח – במקרה כזה, נתניהו לא יוכל להרכיב ממשלה, כיוון שאף מפלגה שמחוץ לגוש הזה לא תצטרף לממשלה בראשותו.

לכן, אם לגוש של נתניהו יהיו 60 ח"כים ומטה, גנץ יהיה ראש הממשלה הבא, שתהיה ממשלת מרכז. "כחול לבן" תהיה מפלגת הציר בממשלתו, לשמאלו מפלגת העבודה, לימינו "כולנו" (וכמובן "גשר", אם בניגוד לסקרים הנוכחיים תעבור את אחוז החסימה) ולפחות עוד מפלגה מן הגוש של נתניהו. איזו? אולי הליכוד (ללא נתניהו), אולי הימין החדש, אולי ש"ס, אולי יהדות התורה, אולי "ישראל ביתנו" (שעל פי הסקרים אינה עוברת את אחוז החסימה). כמובן שהמפלגה שהפכה למפלגת הבית הכהניסטי – מחוץ לתחום. ההעדפה שלי – הליכוד (ללא נתניהו).

* בשל עמדותיהן – תוקפים את "כחול לבן" על כך שאינה מוכנה לשתף בקואליציה את המפלגות הערביות. שמעתי אפילו את מילת הקסם "גזענות".

וחשוב להבהיר את הדברים. הבעייה עם אותן מפלגות אינה היותן ערביות, אלא האידיאולוגיה שלהן (ולטעמי יאיר לפיד מעד בלשונו כשאמר שלא נשב עם "הערבים"). המפלגות הללו שוללות את זהותה ומהותה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי ובכל עימות ביטחוני בין ישראל לבין אויביה הן מתייצבות לצד אויביה. לכן, קואליציה עמן אינה מתקבלת על הדעת.

הלוואי שתקום מפלגה ערבית ישראלית, פטריוטית של מדינת ישראל, שחותרת להשתלבות אמת של ערביי ישראל במדינה ובחברה הישראלית. אין ספק שמפלגה כזאת תהיה שותפה רצויה בקואליציה.

ובאשר לחד"ש-תע"ל: רשימה זו חצתה קו אדום נוסף, כאשר בחרה לרשימה את עופר כסיף, שלידו חנין זועבי היא כמעט ציונית.

* לא ההגדרה הלאומית – הטענה כאילו הפסילה של המפלגות הערביות נובעת מכך שהם ערבים, כמוה כטענה שהפסילה של הכהניסטים נובעת מכך שהם יהודים. כמובן שזאת שטות מוחלטת. בשני המקרים הבעייה אינה הגדרתם הלאומית אלא העמדות שהם דוגלים בהן והדרך שהם מטיפים לה. נכון, במקרה של הכהניסטים מצטרפת לכך הבושה, כיהודים, מעצם העובדה שיש יהודים כאלה. אך הדבר נכון באותה מידה בנוגע לעופר כסיף, בן גביר השמאלני.

* אם תחזרו על שקר – נתניהו זימן את השרים והח"כים של הליכוד, ולימד אותם את שיטת התעמולה החביבה עליו: אם תחזרו על שקר אלף פעמים הוא יהפוך לאמת. וכך נולדה הסיסמה "ביבי או טיבי".

* האלטרנטיבה – לא ביבי ולא טיבי.

* דווקא נתניהו – אם אתה רוצה את איתמר בן גביר בוועדה למינוי שופטים - הצבע נתניהו!

* מפלגת ההתיישבות – למעלה מחמש מאות מחקלאי הגולן והגליל העליון התכנסו למפגש  עם הנהגת "כחול לבן" בבית האריזה של משק בן דור ביסוד המעלה. המשותף לכולם: אנשי התיישבות, אנשי אדמה, אנשי הגשמת הציונות, אנשי שורשים הנטועים באדמת המולדת, אנשי הסְפָר הצפון מזרחי של המדינה. וכולם כמהים לשינוי.

הנהגת "כחול לבן" ביטאה הזדהות ותמיכה בחקלאות ובחקלאים. גנץ: "החקלאות היא ערך במדינת ישראל. אנו נשמור עליה."

יעלון: "יש אצלנו מאבק לאומי על הקרקע. יש מאבק על עיצוב הגבולות. החקלאות היא אינטרס לאומי של המדינה. אבל בממשלה הרגשתי, כשדיברתי על החקלאות, שאני מדבר סינית. המסר של נתניהו הוא רק תחרות תחרות תחרות. "

יעלון התחייב להילחם בטרור החקלאי. "יש לקרוא לדברים בשמם. זה טרור לאומני פלילי."

* מפלגת הגולן – הנהגת "כחול לבן", בראשות גנץ, יעלון, לפיד ואשכנזי, ערכה ביקור בגולן. בתצפית קונייטרה, לנוכח האויב הסורי, הצהירו הארבעה על מחויבותה המוחלטת של "כחול לבן" ועל מחויבותה המוחלטת של ממשלה, בראשות "כחול לבן", לשמירה על הגולן בריבונות ישראל, לפעולה להכרה בינלאומית בריבונות ישראל על הגולן, לחיזוק ההתיישבות הישראלית בגולן ולהכפלת מספר התושבים היהודים בגולן. הם העלו על נס את הקשר ההיסטורי העמוק של העם היהודי לגולן, את ההיסטוריה היהודית בגולן. גנץ: "לעולם לא נרד מהגולן!"

"כחול לבן" היא מפלגת הגולן. נכון, גם נתניהו יודע להצהיר הצהרות כאלו, אבל כאשר הוא ניהל מו"מ עם הסורים, בקדנציה הראשונה עם אסד האב ובשנייה – עם אסד הבן, הוא קרס והסכים לנסיגה מהגולן.

* פעור תהומה – נער השליחויות דודו אמסלם הוא... איך נגדיר זאת בעדינות? לא המיתר הכי מכוון בגיטרה. במוצ"ש הוא התעמת ב"פגוש את העיתונות" עם יועז הנדל, ממנהיגי תל"ם ו"כחול לבן".

אמסלם הגיע חמוש בדף המסרים, ותוך התעלמות מכל שאלה של המנחה או אמירה של יועז, הוא דקלם אותו כתוכי, בצעקות, שוב ושוב. הוא נראה כמי שמתאמץ לחקות את דמותו ב"ארץ נהדרת", כולל הסיומת המתחננת בסוף משפט "שנייה דקה", כדי שחלילה לא יופסק שטף דקלומו. הוא דקלם כאשר הוא נשאל, הוא דקלם כאשר לא נשאל, הוא דקלם כאשר יועז נשאל. כשיועז החל לדבר – אחרי שאמר שלוש מילים אמסלם התפרץ ושב לדקלם, וכשיועז ניסה להמשיך את דבריו... "שניייה דקה". ושוב ושוב הניח את ידו על יועז, כאומר "חכה רגע (כלומר 'שניה דקה') אני צריך לחזור על הדקלום שלי."

והוא קצת התבלבל בדקלום. כאשר ניסה לתאר את מגוון הדעות ב"כחול לבן" הוא אמר: "בינך לבין אסף זמיר יש הרבה יותר פְּעוֹר תְּהוֹמָה מאשר בינך לביני."

* תשובה לנעמן כהן – במו"מ שניהלו נתניהו & לבני על תוכנית קרי, נתניהו הסכים לנסיגה מבקעת הירדן, ו"התעקש" על נוכחות צבאית לאורך נהר הירדן לשנים אחדות. מי ששכב על הגדר כדי לסכל את האסון הזה היה יעלון. כך שבעניין בקעת הירדן, גם בעניין בקעת הירדן, אני יודע היטב על מי ניתן לסמוך ומיהו משענת קנה רצוץ.

* אתנחתא קומית – רוה"מ בנאומו: "אני רוצה להגיד לכם ב... יושר." חחחחח

* לא ממושמעות – יאיר לפיד: "הנשים שלנו לא ממושמעות." בעיניי, זו דווקא מחמאה.

* מצע הליכוד – למה אומרים שאין לליכוד מצע? כתב החשדות הוא מצע הליכוד.

* מיתוס הנבואה – כפעיל "כחול לבן", ניתן היה לצפות שאעלה כאן רשומת רהב בעקבות הניצחון הגדול של "כחול לבן" בבחירות בביה"ס "בליך". הרי, כידוע, "בליך" הוא בית הספר שמנבא את תוצאות הבחירות.

אבל כבוגר "בליך" אני מעדיף להזהיר את חבריי –חבר'ה, תרגיעו. המיתוס על "בליך" כמנבא תוצאות הבחירות הוא בלוף. המיתוס הזה נוצר ב-1977. באותה שנה, הליכוד ניצח בבחירות ב"בליך", כנגד כל הסקרים, כנגד כל ההערכות, והתוצאות נראו כבדיחה. וכיוון שבבחירות האמיתיות הליכוד אכן ניצח, קיבל בית הספר את ההילה של מנבא הבחירות. אבל ב-42 השנים שעברו מאז, ברוב המקרים הוא לא ניבא את התוצאות.

בתקופת המאבק על הגולן, נערך "משאל עם" על הנסיגה ב"בליך". כיוון שידענו עד כמה יש עניין תקשורתי במשאל ב"בליך" המיתולוגי, נערכנו לקמפיין אדיר בבית הספר. ואכן, זכינו שם לניצחון גדול, שקיבל סיקור נרחב. כדובר ועד יישובי הגולן, הוצאתי הודעת ניצחון, שבה התפארתי בתוצאות, המנבאות את תוצאות משאל העם.

...אבל ידעתי שהניבוי הזה לא יותר טוב מכל בית ספר אחר. אגב, לא היה אף בית ספר שנערך בו משאל והתוצאות היו שונות.

* זמן אהבה – מתוך שירם של אהוד בנאי ודוד ד'אור "זמן אהבה":

"לאן לפנות?" שאלתי,

"לשמאל או לימין?"

"תלך ישר," כך הוא אמר,

"ישר ותאמין."

* הודאה במחדל – ישראל החלה להגיב על כל שיגור של בלוני תבערה. זהו שינוי של 180 מעלות במדיניות, והודאה, למעשה, בטעות, בכישלון ובמחדל. מוטב מאוחר מאשר בכלל לא, אך ברור שאפקט התגובה לאחר שנה של "הכלה" והבלגה, קטן לאין ערוך מאפקט של התגובה, אילו באה בעִתה, ומנעה את תועפות ההרס והסבל של השנה האחרונה.

* אז מה הוא אמר? – "ידיעות אחרונות" פרסם הודעת התנצלות בפני טל רוסו, והודיע שמבדיקה של תמליל הריאיון, מתברר שהוא לא אמר את הדברים שיוחסו לו בנוגע לתושבי עזה.

התנצלות זאת מעוררת תמיהה, כיוון שמדובר בפסקה שלמה: "אני זוכר כילד בחולתה את הישיבה במקלטים, היינו נתונים להפגזות של הסורים, אבל לא תפסנו את זה כמו שתושבי עוטף עזה תופסים את מצבם היום. נכון, זו היתה תקופה אחרת. התחושה היתה שכל פעם מישהו אחר נושא בנטל וסובל, אבל גם תושבי עוטף עזה אולי צריכים לזכור שלפני כן היו האוטובוסים המתפוצצים בירושלים, חיפה ותל אביב, שגבו מחירים לא פחות גבוהים. אני חושב שהיה נכון שתושבי עוטף עזה יגלו קצת יותר חוסן. הייתי מופתע מסוג הבכיינות סביב טרור העפיפונים. חשוב שהתושבים יידעו שהבעת חולשה משפרת את המוטיבציה של הצד השני. זה סובב ומסובב. כשהייתי אלוף פיקוד דרום היה לי מזל שהייתי עם שלישייה מנצחת – אלון שוסטר, חיים ילין ודוד בוסקילה. הם ידעו להקרין עוצמה."

האם הפסקה כולה לא נאמרה ופשוט הושתלה לראיון? אם כן – למה? מי אחראי לזיוף? מה נעשה לו? האם הוא פוטר או לפחות זומן לדין משמעתי?

ואם הדברים אינם המצאה ולא הושתלו במלואם – מה רוסו אמר? ניתן לצפות מהעיתון להציג את התמליל.

משהו לא כל כך אמין בהתנצלות הזאת.

* לא יציאה מעזה – בראיון ל"7 ימים" הביע טל רוסו תמיכה רטרואקטיבית בהתנתקות. אני חולק עליו – התנגדתי להתנתקות בזמן אמת, והתנגדותי גדולה אף יותר רטרואקטיבית לנוכח תוצאותיה. כמובן, שאני מכבד את דעתו השונה של רוסו.

מה שאהבתי בדבריו של רוסו, היה שהוא אמר אמת מושכחת בנוגע להתנתקות. "זה לא שיצאנו מעזה, היינו בגוש קטיף במסדרון קטן."

בעיניו זו סיבה המצדיקה את הנסיגה, בטענה שזה היה "מסדרון הנפץ". בעיניי זו סיבה נגד הנסיגה – כי בניגוד לשקר המוסכם, בהתנתקות ישראל לא נסוגה מעזה, לא "הוציאה את ה'ילדים' שלנו מסמטאות ג'יבליה," לא "הצילה את ישראל משליטה מיותרת על מיליוני פלשתינאים" וכד'. זו פשוט דמגוגיה. ישראל יצאה מעזה ב-1994, ביישום הסכם אוסלו א' – עזה ויריחו תחילה. בהתנתקות ישראל עקרה את גוש קטיף ויצרה תקדים הרה אסון של חזרה לקווי 4.6.67. והטענה שהיא המשיכה להיות "כובשת" בעזה עד ההתנתקות, נכונה כמו טענת השמאל הרדיקלי ו"הארץ", שישראל היא "כובשת" בעזה גם היום.

* מתמטיקה – מנפלאות הווייז: על הצג כתובה לי שעת ההגעה – 11:35. ולפתע התרעה של שינוי מסלול, והודעה משמחת: נחסכו 5 דקות. וכעת שעת ההגעה היא 11:37.

* המצפן והמצפון – בקיבוץ בית השיטה, הלכה ביום ראשון לעולמה והובאה למנוחות שורי מיינרט, מחנכת ומנהיגה, אשת חזון ומעש, אשת ספר וארגון, מעמודי התווך ומעצבי הדרך של בית השיטה במשך עשרות שנים.

במלחמת יום הכיפורים היתה שורי המזכירה החברתית של בית השיטה. היא טיפלה בקליטת הנשים והילדים של מרום גולן שפונו ביום הראשון למלחמה לבית השיטה. בתפקידה, היא התמודדה עם הטלטלה הקשה והאבל הכבד של הקיבוץ, שאיבד במלחמה 11 מבניו.

שורי הייתה ממניחי היסוד של אימוץ קיבוץ אורטל בידי בית השיטה, ולאורך כל השנים מאז התעניינה ושאלה באיכפתיות, בסקרנות ובאהבה על הקורה באורטל.

שורי הייתה מופת של הגשמת ערכיה הציוניים וההומניסטיים, של אהבת האדם, אהבת הארץ ואהבת הקיבוץ.

שורי נפטרה בגיל 97. עד לפני חודש עוד היתה צלולה לחלוטין.

ספדה לה בהלוויה חברת בית בית השיטה: "תודה שהיית לנו המצפן והמצפון."

יהי זכרה ברוך!

* ביד הלשון: מדבר סקר תרחק – עונת הבחירות היא עונת הסקרים. הכול קוראים סקרים, מצפים לסקרים, ויש גם המכורים לסקרים. גם אני קורא אותם באדיקות (ולמרות שאני מנסה, לא תמיד אני מצליח לא לקחת לריאות).

הסקרים יודעים לשקף במידה רבה את תמונת המצב ביום הסקר. יש להם יכולת להשפיע על ההצבעה ולהיות לנבואה שמגשימה את עצמה. אך באשר לחיזוי הבחירות – אנו יודעים שהם כשלו פעמים רבות.

אני מציג כאן שתי אמרות שפר של פוליטיקאים מנוסים וחכמים, ששניהם כבר אינם איתנו, שהיטיבו להתייחס לסקרים.

ד"ר יוסף בורג (שנים רבות מנהיג המפד"ל ושר הפנים) נהג לומר: "מדבר סקר תרחק", פרפרזה על "מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק" (שמות כ"ג, ז').

שמעון פרס נהג לומר, שסקר הוא כמו בושם. אפשר להריח, אבל מוטב לא לטעום.

אורי הייטנר

* * *

אהוד: אנחנו חיים בתקופה די מאושרת

ודמוקרטית כי אולי בזכות הנהגתו של נתניהו

אנחנו יכולים לעסוק בטינופוֹ בתקשורת

ולא בשום נושא רציני אחר

השייך לאיומים הביטחוניים ולעצם קיומנו

מה עוד שלו-עצמו כבר אסור להופיע בתקשורת

ולכן אפשר לטנף אותו ללא הפרעה מצידו!

* * *

מנחם רהט

מה יעשה נתניהו דקה לאחר המידגם?

לא צריך לנחש, מול דפוס התנהגותו הקבוע במערכות הבחירות שעברו: טלפון ראשון למפלגנץ, בהצעת אחדות בראשותו * את הימין האותנטי ישאיר כדרכו לסוף התור, אם בכלל

לא בטוח שלראש הממשלה נתניהו יש מספיק זמן לקרוא את הדברים שנכתבו כאן, בטור הזה, לפני כשבועיים. אבל כשהופיע באחת ההתכנסויות באחרונה, הוא ציטט את הדברים שנכתבו כאן: "כל הסתגרות בבית ביום הבוחר פירושה עוד קול... לשמאל האובדני; כל קול למפלגות מגלומניות בימין שלא יעברו את אחוז החסימה הוא עוד קול לשמאל הקיצוני."

כדברים האלה בדיוק אמר נתניהו באחת מהופעותיו האחרונות. כך דיווח העיתונאי נחמן שפירא בטוויטר, בזמן אמת, מתוך אירוע פנים-ליכודי: "נתניהו מסיים בגעוואלד חזק: 'מי שמצביע ללפיד וגנץ מצביע שמאל. מי שמצביע למפלגת ימין שלא עוברת את אחוז החסימה מצביע שמאל. מי שנשאר בבית מצביע שמאל."

נתניהו צדק. אבל איבד את העיקר. הוא לא חשף, מטעמים ברורים, את מלוא הדברים שנכתבו כאן: "כל קול לנתניהו הוא עוד קול למדינה פלשתינית." העיקר חסר מדבריו, ונשמט כמובן מדף המסרים של הליכוד.

מדהים להיווכח עד כמה הציבור הימני אינו מפנים עובדה זו. מפתיע תמיד מחדש לגלות, שיש עדיין בימין האותנטי אידיוטים שימושיים, שיצביעו נתניהו, כדי לחטוף את סטירת הלחי המסורתית, שנייה שלאחר סגירת הקלפיות. נתניהו חשוב להם אפילו מהשקפתם האישית. 

האידיוטים השימושים מסרבים להבין שהצבעה ישירה לנתניהו תתפרש ע"י נתניהו עצמו, ע"י הציבור ואפילו העולם, כתמיכה ברורה במדיניותו: כניעה מחפירה לדרישת הטרוריסטים הכלואים לתנאי מלון חמישה כוכבים, כולל ארוחות פאר בבישול עצמי וטלפונים סלולאריים נטולי מיסוך; רתיעה מבישה מהריסת בית רוצחה של אור אנסבכר הי"ד, שעוד מעז לחייך בביהמ"ש מתוך ידיעה ברורה ששום רע לא יאונה לו אצל היאהוד, ושמשפחתו תקבל הון עתק על כל חודש מאסר מפנק; אוזלת היד מול מחבלי בלוני האש, כאילו מדובר בתופעת טבע; שתיקה שערורייתית  מול הוואקף והירדנים, שהקימו בעצם הימים הללו, מתוך התגרות ברורה, מסגד חמישי בהר הבית (שב-1967 מצא בו צה"ל רק מסגד אחד), וזאת לאחר הכניעה הביזיונית בפרשת המגנומטרים; התרפסות מול מזוודות המיליונים למחבלי עזה; הזדרזות בלתי נתפסת לביצוע פסיקות בג"ץ להרס עמונה ונתיב האבות ויישובים נוספים, מול התעלמות מפסיקת בג"ץ החלוטה להריסת המאחז שבנו בסוג של התרסה, הרש"פ והאיחוד האירופי – חאן אל אחמר.

וזה לא רק נתניהו. רוח המפקד מרחפת מעל. השבוע שמענו על בכירה ערבייה במשרד התרבות, שתמכה בפומבי בפיגוע בו נרצחו שני לוחמי מג"ב בהר הבית. בפוסט פומבי שפירסמה מנהלת תחום תרבות ערבית במשרד התרבות, היא הצדיקה את הריגת לוחמי מג"ב וכינתה את רוצחיהם שאהידים. איש לא חשב להעיף עובדת בכירה זו משירות המדינה, שלה היא בזה ואת רצח מגיניה היא מצדיקה. נציבות שירות המדינה הסתפקה בעונש סמלי להחריד. רוח המפקד.

ועם כל זאת, אין ספק שהימצאות נתניהו ליד ההגה עדיפה על פני מסירת ההגה למפלגנץ. אבל לפני שמשלשלים את הפתק לקלפי, צריך לזכור את דפוס ההתנהגות השיטתית של נתניהו, במערכות הבחירות שעברו. מיד בהיוודע תוצאות הבחירות, ומבלי לבזבז שנייה מיותרת, הוא נוהג להרים טלפון ראשון לכינון הקואליציה הבאה, לכל המפלגות, כולל השמאל, תוך דחיקת הימין ממש אל סוף הרשימה.

לא צריך להיות נביא כדי לנבא את תסריט מוצאי ה-9 באפריל: נתניהו מצלצל לגנץ ולפיד ומציע הם לחבור לממשלה בראשותו. ואם הם, נניח, מתנים הסכמתם, באי שיתופן בקואליציה של מפלגות הימין – הבית היהודי והימין החדש – נתניהו (וגם שרה שמתעבת את בנט ושקד), נענה ברצון. הכיסא, ככלות הכול, חשוב מן האידיוטים השימושיים שהביאוהו עד הלום.

נתניהו, כמו נתניהו, ימשיך לרמוס את נאמניו הלויאליים. הוא כבר עשה זאת לא פעם. אבל האידיוטים השימושיים עדיין בכיס שלו. ראו למשל את המימצא המדהים שהעלה פרופ' אשר כהן לגבי בחירות 2015: במושבים הדתיים שמסונפים לתנועת הפועל המזרחי, וחבריהם ודאי מעוניינים במדיניות ימין תקיפה, בניגוד לרשימה החלקית שהבאנו לעיל, הגיע שיעור ההצבעה לבית היהודי בבחירות האחרונות לכדי פחות מ-10%. כל השאר הצביעו ליכוד. לך תסביר להם שהצבעה כזו פירושה כן לתוכנית המאה ולמדינה הפלשתינית שמתכנן עבורנו הידיד טראמפ. 

הגיע הזמן להיפרד מהשפיפות הגלותית, לחדול מלהיות סמרטוט הרצפה שזורקים לפח לאחר השימוש. זה הזמן להצבעה מושכלת, שתאלץ את נתניהו, להרים את הטלפון הראשון לא לגנץ-לפיד, אלא לרב רפי פרץ ולנפתלי בנט, ולהשאיר את מפלגנץ בחוץ.

מנחם רהט

* * *

משה גרנות

בשבחה של שירה

על "מעלות" – שירים מאת יעקב ברזילי

צבעונים, 2019, 96 עמ'

שם הספר "מעלות" מנתב את הקורא אל מזמורי ספר תהילים ק"כ-קל"ד, שכולם מתחילים במילים "שיר המעלות", ועניינם של רובם הוא עבודת הלויים בבית המקדש, כשכל שיר הושר, לפי המסורת, באחת מתוך 15 המדרגות שהפרידו בין עזרת הנשים לעזרת ישראל. ובכן, מה ליעקב ברזילי, ניצול מחנה ההשמדה ברגן בלזן, שירמוז על פולחן לאל? הרי בשירי השואה הרבים שכתב הוא "הוציא אותו לפנסיה". גם בקובץ שלפנינו יש שיר אחד, בו מוזכר האל בביטול סרקסטי:

מהפך

בבחירות האחרונות

שהתקיימו בכיפת החלל

שישה מיליון בוחרים הכריעו

הריבון המכונה אלוהים

לא ישחק עוד תפקיד האלוהים

במחזה "ניחוח חרדל".

(עמק 76)

ובכן, מה למשורר שביכה את השואה בשיריו – מה לו ולעולם הקדושה שמרומז בשם הקובץ?

השיר הראשון בקובץ זה מציע פתרון – גופה של האישה האהובה הוא מקדש חייו:

מקדש מעט

גופך מקדש מעט

לרצות גופי להתמרח דבש

לשוטט במעלות חסדים

לשנן בעל-פה חמוקייך

לכרכר סביב בטנך ההומה

כשיכור מתנדנד מאהבה

להסתבך במורדות הסבך

בלי להודות באשמה.

כמה טוב שלא חמקתי

בחסות האפילה

כל הלילה מיפיתי את גופך

כמי שממפה קרקע בתולה.

(עמ' 15)

במדור הראשון של הספר "אהבה משכרת" ימצא הקורא שירי אהבה מרטיטים, בהם רמזים ארוטיים חבויים למחצה. הרי טעימה:

"...חשקתי גופך / לתור בלי מפה / לטפס גבעות / להחליק ואדיות / עד יונף דגלי / בנוף פראי" ("בלילה ההוא", עמ' 15).

הקורא נדרש לדמיין לאילו תוואי שטח מתכוון המשורר, ומהו הדגל שהונף. כבר אלתרמן לימד אותנו שבגופה של האהובה מצויה טופוגרפיה שלימה (לבדי אהיה בארצותייך הלך" – ב"פגישה לאין קץ").

ובשיר אחר: "גופך / מפת דרכים / אטפס הררייך / כאלפיניסט מיומן" ("לא מיין" , עמ' 29).

הקורא מוצא בקובץ שירים זה שורות שנחרטות בזיכרון בשל יופיין ובשל העובדה שהן קולעות בדיוק לרחשי לב הקורא שזכה בחסד האהבה:

"קריצת בוקר ראשונה" (עמ' 12); "חלמנו את עצמנו לדעת" (עמ' 15); "נשק ליל הדין" (עמ' 18); "מצאתי עצמי מכותר ביופייך"; "ערסל כיסופים" (עמ' 30); "נדף ממנה ריח בית בושם" (עמ' 37); "היה בינינו דו-שיח של שתיקות" (עמ' 38); "גם האהבה משתלכת" (עמ' 39); "... האהבה חיידק לא אלים" (עמ' 63).

שלושה שירי אהבה מופנים אל פאם פאטאל מן העבר הרחוק – המונה ליזה ("באשמורת אחרונה", "מאהבה של ליידי ליזה", "מאחורי התמונה", (עמ' 46-44).

אמרנו "מקדש" – ליעקב ברזילי יש יחס של קדושה לשפה העברית ולשירה, ואלה באים לידי ביטוי במספר שירים וקטעי שירים ארספואטיים:

שירה

שירה היא בכי ראשון

בהיבקע שליית הרחם

צליל קולו של ילד

ממעמקי אדמה רועשת.

שירה

היא ציוץ ציפור

מהדהד בחלונות הבוקר

טיפת גשם מטפטף

בפתחו של רגב צמא.

שירה

היא המיית יונה

משתוקקת אהבה.

(עמ' 49)

 בולטת כאן האנאפורה (המילה "שירה" חוזרת בראש כל בית). אנאפורות נמצא גם בשירים אחרים (עמ' 13, 27, 59, 63, 75); ויש גם שימוש בפזמון, שהוא "הבן-דוד הקרוב" של האנאפורה – בשיר "ספיקות" (עמ' 81) חוזר המשפט "זה מותר או אסור?" (ראו גם "עט נובח", עמ' 61).

אבל נחזור לענייננו – שירים ארספואטיים – מסתבר שהשירה גם מתגמלת:

יתרון

לשירי יתרון ניכר

על פני השמש

הם עשויים לזרוח

גם בלילה

עת השמש מנמנמת.

(עמ' 70)

בשיר ארס פואטי אחר מסתבר שבממלכת השירה לא הכול הולך חלק:

בלילה

כל הלילה  אני מתרועע

עם המוזות

ומבקש נדבה או שתיים

לא תמיד הן נותנות

כמו אישה

שחוסכת עצמה מבעלה.

(עמ' 69)

בקובץ הזה ימצא הקורא היגדים בעלי ניחוח ארספואטי: "אני צולל מעמקים / לדלות בת השיר" (עמ' 21); "הייתי פואמה / בן רגע הפכתי היקו / הצטמקתי" (עמ' 22); "יש לי עט נובח שירים... יש לי עט נובח מילים... יש לי עט נובח פיוטים... יש לי עט נובח הייקו" (עמ' 51).

יעקב ברזילי הוא אשף בזיווגי מילים היוצרים משמעויות חדשות: "ספסלים מדברים סתיו / געגוע לישבנים" (עמ' 53); "שלכת  / היא אילנות מסתפרים קרחת" (עמ' 56); "ממטרה של קללות" (עמ' 58); "קנאה / היא אם פונדקאית / של שנאה" (עמ' 60).

יש בקובץ גם שירים אירוניים, כמו "אשפוז כפוי" (עמ' 73); "פרגון" – (על קוצר ידה של הביקורת הספרותית – עמ' 84), וכן על תחושת הרדיפה של העומד בראש הפירמידה הפוליטית בישראל:

עוינות

לאחר חקירה סמויה של חודשים

גילו שירותי הביטחון של ישראל

כי גם מזג האוויר מפגין עוינות כלפי הממשלה

הוגשה הצעת חוק –

לסגור את השירות המטאורולוגי

ולהקים במקומו תאגיד מזג אוויר.

(עמ' 85).

הקובץ מסתיים בשני שירים בעלי נימה הומוריסטית: "התנסויות" (עמ' 90), ו"הוא ואימא שלו" (עמ' 92). וכן, יעקב ברזילי, יליד 1933 מתמודד (איך לא?) עם הזיקנה שבפתח – בשירים "החול בשעון" (עמ' 67) ו"משפט תקדימי" (עמ' 89).

כמו כל יוצר הספוג תרבות גם יעקב ברזילי מתכתב עם יוצרים אחרים: "מי יאהב אותך יותר ממני" (עמ' 15) מתכתב עם שירו של ארקדי דוכין בשם זה. "מאהבה של ליידי ליזה"  (עמ' 45) מתכתב עם "מאהבה של ליידי צ'טרלי" מאת ד. ה. לורנס. השיר "שירים לאן" (עמ' 57) מתכתב עם השיר המפורסם של י"ל גורדון – "למי אני עמל?"

אני מקווה שהצלחתי לרמוז ברשימה קצרה זאת מדוע אני כל כך אוהב את שירתו של יעקב ברזילי שמשתבחת מספר לספר.

משה גרנות

* * *

הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

* * *

אהוד בן עזר

"מפתח תקווה לעמק עכור" – זיכרונות איש ניל"י

לד"ר משה ניימן

תשכ"ד, 1964

פורסם לראשונה בחוברת "קשת", קיץ 1964

תחת הכותרת "מפתח תקווה לעמק עכור", בחתימת א.ב.

לפני 55 שנים

ד"ר משה ניימן הוא אחד מן השותפים הפעילים בפרשת הריגול הארצישראלי למען האנגלים בימי מלחמת-העולם הראשונה במסגרת חבורתו של אהרן אהרונסון, שלימים נודעה בשם "ניל"י".

שניים הם המאורעות העיקריים שבהם לקח ד"ר ניימן חלק מעניין ואף נכבד בתולדות הארץ: פעולותיו כרופא צבאי וכקצין תורכי בשנות המלחמה האחרונות בעפולה – שהיתה צומת-דרכים חשוב ובה תחנת-רכבת שריכזה סביבה פעילות צבאית תורכית-גרמנית ערה.

והמאורע השני – שיחותיו של ד"ר ניימן בכלא "חאן-אל-באשה" בדמשק עם יוסף לישנסקי ונעמן בלקינד, לפני תלייתם על-ידי התורכים באשמת ריגול.

מפי לישנסקי שמע ד"ר ניימן איך בעת מנוסתו הלשינו עליו אנשי "השומר" לפני התורכים, גם ניסו להרגו ולמסור להם את גווייתו. אלא שבטלנותם של אנשי "השומר" גרמה שבעת שירו בלישנסקי הצליחו רק לפצוע אותו – ועוד כשבועיים ימים הסתובב לישנסקי הפצוע בארץ עד שנתפס בידי רועים ערביים סמוך לנבי-רובין והוסגר לתורכים.

על פרטי עבודת הריגול, ובמיוחד על חלקו שלו בה, אין ד"ר ניימן מספר בספר שלפנינו. הטעם לכך הוא שזיכרונות אלה נרשמו על-ידו סמוך לקץ המאורעות המסופרים בהם – והאווירה בקרב ה"יישוב" היתה אז כה קשה עד שלא הרהיב עוז לגלות את היקפה של עבודת הריגול ואת הסיבות האמיתיות שגרמו את מעצרו ומשפטו הצבאי אצל התורכים.

לעומת זאת משמשים פרקי זיכרונותיו על לישנסקי מקור יחיד כמעט לקורות ימיו האחרונים של הלה – ואכן חוזרים ומצוטטים דברי מחברתו של ד"ר ניימן, בנוסח זה או אחר, ברוב הספרים העוסקים באותה פרשה, ואשר כותביהם השתמשו במקור זה עוד בהיותו שמור בכתב-יד בלבד.

באחד מיומניו רשם אהרן אהרונסון: "יוחנן מגוש-חלב מת כגיבור עלום ואלמוני ואילו יוספוס פלבסיוס, מוג-הלב והבוגד, נשאר בחיים כדי לכתוב את ההיסטריה."

ספרו של ד"ר ניימן הוא לצערנו אחד הספרים הבודדים מאלה שהופיעו והנמנים על צידו של יוחנן מגוש-חלב. מערכת מדעית שלמה עוסקת בכתיבת ספר "תולדות ההגנה", שאינו מצטיין ביושר אינטלקטואלי רב בהערכת מפעלם של אנשי ניל"י –

ואילו עדותו של ד"ר ניימן לגבי לישנסקי ובלקינד, המשמשת מקור היסטורי ראשון-במעלה להגשת התמונה הנכונה ממאורעותיהם האומללים והטראגיים של אותם ימים, עדות זו הוצאה על-ידי המחבר על חשבון עצמו, בצורה חובבנית, וללא כל עריכה מדעית וסגנונית מדוקדקת. אכן ארץ משונה ואכולת-שנאה היא ארצנו אם חמישים שנה אינן פרק-זמן מספיק להשקפה אובייקטיבית על פרשיות מן העבר.

ספרו של ד"ר ניימן דין היה שיקיף יותר – שהרי החומר קיים ומצוי. בספרם של ליבנה ונדבה על פרשת ניל"י מובאים קטעים מדו"חות הריגול של ד"ר ניימן, שאותם שיגר ממקום מושבו בעפולה. חומר זה אינו מופיע בספר שלפנינו.

ד"ר ניימן חי עתה בירושלים ואין הוא איש צעיר ביותר. אלה החוטאים כלפיו, מדעת ושלא מדעת, בחטא של שיכחה והעלמה, אינם נמנים על גיבוריה האמיתיים של התקופה אלא על זרעו של יוספוס פלבסיוס. כי אכן, ה"פלביוסים" למיניהם – שלא נקפו אצבע לשיחרור הארץ מידי התורכים בכוחות ה"יישוב" עצמו – השתיקו את קולם של אלה ששילמו בחייהם בעד שיחרור זה. עתיק מאוד הוא הריב ההיסטורי על "זכויות" בבניין הארץ ובשיחרורה.

* ד"ר משה ניימן: "מפתח תקווה לעמק עכור" (זיכרונות איש ניל"י). ירושלים 1964. 102 עמ'.

* * *

"בעלי התוספות" תשעה ועשרים איש

צבי (הירש) אהרנסון בשבי התורכים – 1918

לאחר בתי הכלא בנצרת  ודמשק הועבר לכלא באיסטנבול וחזר הביתה

שלחה מלי טויב (אהרנסון)

יעקב יערי פולסקין בספרו על פרשת ניל"י מספר מה אירע לשבויים שהיו כלואים בכלא בדמשק ושוחררו על מנת לשרת בצבא הטורקי כי חובת הגיוס חלה עליהם.

"לאחר השחרור מבית הסוהר  בדמשק לפשעים מדיניים חאן אל באשה," יערי פולסקין כותב, "יומיים התהלכו המשוחררים ברחובות דמשק ושאפו את האוויר הצח במלוא ריאותיהם אחר המחנק הארוך של בית הכלא. כשהתייצבו בפעם השנייה לפני המשטרה הפתיעו אותם בפקודה חדשה: כל הנתינים העותומאניים שהם בגיל חובת הצבא, חייבים ללכת ולהגן על המולדת בתור חיילים... חייבי הגיוס הובלו ברכבת לחלב, כשהם קשורים כמחרוזת-דגים זה לזה בחבל ארוך אחד.

ה"חיילים" הללו כינו את עצמם "בעלי התוספות", משום שבתעודה האישית של כל אחד מהם נרשמה תוספת: "נאשם בריגול וזוכה מחוסר הוכחות מספיקות." פירושה של תוספת זו היה, שהחיילים הללו טעונים יחס מיוחד, השגחה מעולה על הליכותיהם והפלייה לרעה לעומת שאר החיילים, ואפילו שילוח לחזית, למקומות המסוכנים ביותר.

למעשה: "בכל מקום סירבו פקידי מחנות הגיוס לקבל לרשותם את 'בעלי התוספות', כאילו היו מצורעים או נגועים במחלה מדבקת, והקצין הוכרח להובילם הלאה והלאה."

לאחר בית כלא מזוהם בעיר אדאנה, הועברו למרתף כלא גדול ועמוק בבירת הקיסרות העותומאנית – איסטנבול.

"רק מגפת-החולירע, שפרצה בבית הכלא, הכריחה את המנגנון התורכי לזוז מקיפאונו. הטירונים הועברו לקסרקטין, אבל גם כאן היו נתונים לשמירה מיוחדת כמו אסירים, וקיבלו הכשרה מועטת ומכות מרובות, בייחוד התאכזרו הסרדיוטים (חיילים אכזריים) בצבי אהרנסון. כשתקפה אותו מחלת-הנפילה, שבאה עליו מחמת העינויים בנצרת, היו הסרדיוטים המחנכים דוקרים את בשרו עד זוב דם, שמא הוא מתחלה בזדון כדי להשתמט מן החינוך הצבאי. שני קצינים יהודיים מארץ ישראל הקלו במקצת את מצבם של החיילים-האסירים, ובמחיר שוחד גדול אף הירשה להם הסרדיוט לצאת העירה לטיול קצר.

"בסוף החורף נתפרדה הקבוצה של 'בעלי התוספות' אחר שטיפוס-הבהרות חדר לתוך הקסרקטין והפיל רבים משכניו למשכב."

כנראה לאחר מכן צבי אהרנסון שוחרר לביתו ( 1918) ונשאר  נכה  עד  יום מותו בשנת 1929. כנראה ה"פלאקות" שקיבל כוונו לא רק לרגליו, כנהוג, אלא גם לראשו.

מלי טויב אהרונסון

 * * *

מ. זושצ'נקו

לשון קופים

קשה  היא השפה הרוסית הזאת, אזרחים יקרים! וַי, כמה קשה.

הסיבה העיקרית לכך היא שמצויות בה מילים לועזיות עד בלי די. נו, קחו למשל את הלשון הצרפתית. הכול שם טוב ומובן. קֶסְקֶסֶה, מֶרְסִי, קוֹמְסִי – הכול, שימו נא לב, מילים צרפתיות טבעיות ומובנות.

ותנסה כעת להידחף עם משפט ברוסית – אין זו אלא צרה צרורה. כל הדיבור זרוי מילים עם פירוש לועזי מעורפל.

בשל כך הדיבור נעשה קשה יותר, הנשימה מופרעת והעצבים מתרופפים.

השכנים שלי הִרבו לשוחח. הנה, שמעתי לאחרונה שיחה. הייתי באספה.

היתה זו שיחה חכמה מאוד ואינטליגנטית מאוד, אבל אני, איש חסר השכלה גבוהה, הבנתי את השיח שלהם בקושי, כמו נפל על אוזניים ערלות.

הכול החל מעניינים של מה בכך.

השכן שלי, גבר לא זקן עדיין, בעל זקן, רכן אל שכנו משמאל ושאל אותו באדיבות:

"אז מה, חבר, הישיבה הזאת היא פְּלֶנַרִית, או מה?"

"פְּלֶנַרִית," השיב השכן כלאחר יד.

"ראו גם ראו," התפלא הראשון, "ואני מסתכל, מה זה? דומה עליי שהיא פְּלֶנַרִית."

"אתה יכול להירגע," אמר השני בחומרה, "היום היא פְּלֶנַרִית מאוד, וגם הותאם לה קווֹרוּם שכזה – שרק נהיה בריאים."

"מה אתה אומר?" שאל השכן, "האומנם גם הקווֹרוּם הותאם?"

"בחיי," אמר השני.

"אז מה אִתו, עם הקווֹרוּם הזה?"

"שום דבר," השיב השכן, נבוך משהו, "הותאם וזהו זה."

"ראו נא ראו," הניד את ראשו בצער השכן הראשון, "ממה זה יכול להיות, אה?"

השכן השני פשט ידיים לצדדים הסתכל בחומרה בפני בן שיחו, אחר-כך הוסיף בחיוך רך:

"הנה, אתה, חבר, נראה שאינך מצדיק את הישיבות הפְּלֶנַרִיות הללו... ואילו לי זה נוגע יותר. הכול איכשהו, התבין, יוצא בהן מינימלית ממהותו של יום... אף שאומר לך ישירות, אני מתייחס לאחרונה באורח די פֶּרְמַנֶנְטִי לאספות הללו. כך, אתה מבין, זו תעשייה של מן הפח אל הפחת."

"לא תמיד," התווכח הראשון, "אם, כמובן, תסתכל מנקודת ראות, כלומר תיכנס, כמו שאומרים, אל נקודת הראות, ומשם, מנקודת הראות, תסתכל, אז כן – התעשייה באורח קונקרטי."

"קונקרטי, למעשה," תיקן אותו בחומרה הראשון.

"טוב, אולי," הסכים בן שיחו, "גם אני מניח שזה ייתכן. קונקרטי למעשה. אף על פי שלא תמיד..."

"תמיד," חתך אותו בקיצור נמרץ השני, "תמיד, חבר נכבד, בייחוד, אם אחרי הנאומים התת-סקציה מתבשלת באורח מינימלי. שכן במקרה כזה לא יהיה סוף לדיסקוסיות ולצעקות..."

אל הבמה עלה אדם ונופף בידו. הכול השתתקו. רק השכנים שלי, מחוממים מן הוויכוח, לא השתתקו מיידית. השכן הראשון לא יכול בשום אופן להשלים עם זה שהתת-סקציה מתבשלת באורח מינימלי. נדמָה לו, שהתת-סקציה מתבשלת באורח שונה במקצת.

מסביב החלו מהסים את השכנים שלי. השכנים משכו בכתפיהם והשתתקו. אחר-כך השכן הראשון רכן שוב אל השני ושאל בשקט:

"מי זה האיש שיצא אל הבמה?"

"זה? זה הפְּרֶזִידיוּם מופיע. גבר חד מאוד. ונואם בחסד. הוא תמיד מדבר חדות על מהותו של יום."

הנואם הושיט לפנים את ידו והחל לנאום.

וכאשר השמיע מילים מתנשאות בעלות משמעות לועזית מעורפלת, הנהנו השכנים שלי בחומרה בראשיהם. בשעה שהשכן השני, היה מתבונן בחומרה בראשון, ברצותו לומר כי הוא בכל זאת צדק בוויכוח שהסתיים זה עתה.

קשה, חברים, לדבר רוסית!

 1925

תרגום מרוסית: יואל נץ

* * *

אהוד בן עזר

גוני המאוהב

מתוך קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער", 1991

בעברית יש אהבה, אהבים ואהבהבים.

וישנו גוֹנִי המאוהב.

אהבה זה כשאוהבים, אהבים כשמתעסקים ואהבהבים כשמפלרטטים, כלומר רק רוצים אבל מדברים יותר ממה שעושים.

ואילו גוני המאוהב חושב שהדבר הכי חשוב באהבה זה לרצות ברצינות את מי שאוהבים, וככל שאתה אוהב חזק יותר כך מגיע לך פרס גדול יותר, שהוא – התגשמות האהבה, הזכייה באהובת-ליבך. האהבה העזה היא הפרס שהאוהב מעניק לאהובתו, כאילו הגיש לה על טס את ראש עצמו, והכריז:

"קחי אותי! לא יהיה לך עוד מישהו שיאהב אותך כמוני!" – (בדומה למה שכתוב בעשרת הדיברות: "לא יהיה לך אלוהים אחרים על פניי!")

והיא צריכה להיות אסירת-תודה לו על שמצא אותה ראויה לאהבתו, להעניק לו את חייה במתנה – וכמובן גם לעשות כל מה שהוא מצווה עליה.

*

תחילה לא שם גוני לב לדוֹקִי. הכיתה החדשה היתה מלאה בנות; עוד אחת מתרוצצת ולה שיער שחור, חלק, אסוף-לאחור, והיא מצייצת – מה זה משנה? העולם מלא צייצניות שעושות לך חור בראש בדיבורים שלהן, שתדפיס להן עבודות במחשב שלך, שתמצא מסיבות ליום שישי בערב. שתשמע כמה נחמד החבר-החייל של זיווית (ואיך אבא של גואל, זה שם החייל, כבר נותן לו את המכונית). שתביא להן דברים טובים מהבית לטיול. ש... ש... ש...

אבל יום אחד, כאשר הסתכל באלבום של אימו מן הזמן שהיתה סטודנטית, התפלא לראות עד כמה היא ודוקי דומות. אותו שיער שחור, חלק, אסוף-לאחור (התמונה של אימו היתה בשחור-לבן), אותן פנים מעוגלות, עיניים קצת אלכסוניות, גוף דק ואפילו – חזה בולט.

תחילה זה סתם שיעשע אותו וחשב להביא את התמונה כדי להראות לדוקי, סתם כך; אבל אז, בטיול למצדה, כאשר ישבו בערב סביב למדורה, באכסניה בעין-גדי, בין התמרים, מול חוף ים-המלח, ושרו יחד שירי תרפ"ה-פ"ו, שירים של תנועות-הנוער של פעם שנשאר בהם, זאת יש להודות, משהו שמכמיר (זאת אומרת – מחמם) את הלב, שרה דוקי סולו בקולה הצלול:

"בוא ואשק לך, / בני האדם, / מול ירק שדות, / שמיים של אור – "

ופתאום חש גוני שהקטנה הזו, הַפָּשׁוֹשִׁית, היא הדבר החשוב ביותר שפגש עד כה, והיא התוכן של חייו מעתה. הוא כאילו חדל להיות הוא-עצמו, איבד את מרכז-הכובד שבתוכו, ומעתה יזכה בשיווי-משקל רק אם יהיה איתה יחד, כמעט תמיד, כי האהבה שלו אליה חזקה ממנו וממנה.

את סופו של הטיול עבר כסהרורי. הוא לא הפסיק להסתכל עליה, מנסה לצוד את מבטה. מתרגש בדברו אליה. בלילה, בשק-השינה, הירהר כבר בשמות שיתנו לילדים שלהם, האם על שם סבא שלו יצחק, שנהרג במלחמת השיחרור, או שם יותר מודרני? ואולי יציע לה לנסוע עימו בפסח לאילת, שניהם יחד, לבדם, על החוף? ומתי אפשר יהיה כבר להתחיל ללמוד נהיגה, כדי שיוכל לקבל פעם את המכונית מאביו ולנסוע עם דוקי, רחוק, נאמר – לבניין הטלוויזיה ברוממה שבירושלים, שם יקבלו אותו בכבוד רב כי הוא מופיע שם בתור ה... המפורסם, ה... מה? – עוד לא החליט.

הוא צילם אותה פעמים אחדות בטיול, נתן לה תמונה בלי לכתוב מאומה מאחור, התבייש. אבל שמר אצלו בחדר את תמונותיה, יחד עם תמונת אימו שסחב מהקופסה שלה, והיה מתבונן בסתר ושוקע בהזיות-בהקיץ שבהן הוא ודוקי הזוג המפורסם ביותר בארץ.

*

בחגים עבר על פני בית-הכנסת שברחוב והתבונן ברחמים באנשים המתפללים שם. מה הוא האלוהים שאותו הם מעריצים ואליו הם קוראים – לעומת דוקי שלו? הדת זה בטח עניין לאנשים זקנים, שכבר חדלו לאהוב, שאין להם משהו כמו דוקי שייתן טעם לחייהם.

*

לבסוף אזר אומץ והזמין את דוקי להצגה ראשונה. לא העז לגעת בה אבל חשב כל הזמן עליה וכמעט לא ראה מה מתרחש בסרט. כאשר צחקה – צחק, רק כדי שלא תרגיש.

אחרי הסרט הלכו לאכול המבורגר, ידיו רעדו, פתאום לא הסתדר לו עם שקיות הקטשופ ורוטב אלף האיים. הוא ליווה אותה הביתה, מזיע מהתרגשות וחש עצמו ככישלון מוחלט. בטרם נפרדו, הציע לה, כמי שקופץ למים עמוקים מבלי לדעת לשחות – חברות.

הוא היה בטוח שתסרב. להפתעתו – הסכימה, ואף הניחה לו לנשקה על מצחה.

בדרך הביתה היה גוני המאושר באדם. שר בקול רם. ריקד. דיבר אל עצמו. בטח שהדבר החשוב ביותר כבר נעשה. מעכשיו החיים יהיו אחרים. דוקי הסכמה להיות חברה שלו. לא יהיה לה עוד מישהו שיאהב אותה כמוהו. היא לא יודעת באיזה אוצר זכתה!

*

עשרה ימים היו חברים. הלכו עוד פעם לסרט והכינו יחד, אצלה בבית, עבודה בהיסטוריה. ביום האחד-עשר אמרה לו דוקי:

"אני מציעה שנישאר ידידים אבל אני לא יכולה להתחייב."

"מדוע?"

"אתה מלחיץ אותי נורא. אני צריכה לספר לך כל יום עם מי נפגשתי, מה עשיתי, לאן אני חושבת ללכת. מרגיז אותך שאני נפגשת עם חברות שלי. אני מרגישה כמו בבית-סוהר."

"אבל אני אוהב אותך!" נפלט סוף-סוף מפיו הדבר.

"אז אולי האהבה לא מתאימה לי. חשבתי שכאשר אוהבים זה כמו שני צמחים שפורחים יחד, ולא שהאחד עושה כל הזמן צל על השני, וחונק אותו."

"אז באמת הגיע הזמן שתפסיקי לחנוק אותי! בחיים לא יהיה לך עוד מי שיאהב אותך כמוני!"

"אני חונקת אותך? אז באמת, אין לי מה לדבר איתך יותר כי ממילא לא תבין!"

והם נפרדו.

"המטומטמת הזו," לחש לעצמו גוני, גרונו חנוק דמעות, בדרכו הביתה, "בחיים לא יהיה לה עוד מי שיאהב אותה כמוני! היא עוד לא מתארת לעצמה מה היא הפסידה בי!"

אהוד בן עזר

* * *

איליה בר-זאב

האם זה טוב ליהודים?

הִתְעוֹרַרְתִּי לִפְנֵי חֲצוֹת, אִיֵּי סָמוֹאָה הֵזִיזוּ עַצְמָם

מִקַּו הַתַּאֲרִיךְ הַבֵּין-לְאֻמִּי הַיְשֵׁר אֶל הַשָּׁנָה הַחֲדָשָׁה.

קַמְתִּי בְּבֹקֶר קַר אֶל "אָבִיב" בַּחֹרֶף,

לִרְאוֹת בְּנֵי אָדָם טוֹבְחִים זֶה בָּזֶה.

בְּלוּחַ שְׁנַת 2012, רָחוֹק מִכָּאן, בְּוַרְשָׁה, לַהֲקוֹת

עַכְבְּרוֹשִׁים בִּמְנוּסת חֶרֶב – הַפּוֹלָנִים צוֹהֲלִים.

בְּבֵית שֶׁמֶשׁ אֵין כָּל חָדָשׁ. לִפְנֵי הַמַּחֲנֶה,

בְּעֵמֶק הָאֵלָה, הִסְתַּתֵּר יָרֵחַ חִוֵּר.

מִשָּׁם יָצְאוּ פַּעַם ל"ה בַּחוּרִים.

31/12/2011

מתוך "טיסה נגד השעון" הוצאת קשב לשירה 2012 – מה נשתנה?

* * *

תקוה וינשטוק

רכבת העמק

 לחו"ל כבר איני נוסעת יותר – וגם לא אסע. כבר קשה לי מדי. וכמו להכעיס, הטיסות כיום זולות בהרבה משהיו אי פעם, והטיסות הישירות ליעדים רחוקים רבות מאי פעם – וכל החגיגה הזו שכה אהבתי כבר אינה עבורי. גם לא טיול מאורגן ולא שיט בספינה היפה לקשישים. הנסיעה השנתית לחו"ל, מנהג רגיל, חלפה עם הגיל.

גם בארץ כמעט וחדלתי לנסוע. גם לכך דרושים כוחות שאינם. נותרתי בקובייה של תל אביב. עצוב. אביב. עצוב. הנחמה היחידה – שבמרוצת השנים כבר טיילתי בכל אתר שעורר בי עניין, ממטולה עד אילת מהשומרון לחרמון... אבל באוקטובר 2016, כשנחנכה מחדש "רכבת העמק", התעורר בי רצון עז לנסוע בה.

מימיי לא נסעתי ברכבת הזו אף שבצעירותי, בימי המנדט, היתה קו פעיל ומקובל. לעמק יזרעאל ולסביבתו נסענו באוטובוס. תחבורה יהודית שהגיע סמוך למחוז חפצנו, שלא כרכבת,  שלרוב עצרה הרחק מהקיבוצים ומהמושבים. עתה חשתי שזו היתה החמצה. החמצתי נסיעה ברכבת שהיתה שלוחה של "מסילת הברזל החיג'אזית", הגיעה למרחבי המזרח האקזוטי ואיחדה ארבע ארצות: פלשתינה א"י (ארץ-ישראל), עבר הירדן, סוריה וחיג'אז (ערב הסעודית). מסילה הנראית לי כסמל לעולם הישן ולהיסטוריה מרתקת.

ריעננתי את ידיעותיי על הרכבת הזו, החיג'זית. היא נועדה להסיע את המוסלמים מהארץ ומהארצות שלידה למכה ולמדינה שבחיג'אז. עד אז הלכו המוסלמים לערי הקודש שלהם דרך המדבר. הרכבת היתה המיזם הגדול ביותר של האימפריה העות'מאנית. הקמתה החלה ב-1886 אבל החברות האירופיות שבנו אותה התחלפו. לימים הבדואים עם לורנס איש ערב האגדי תקפו אותה, בכוונה להחליש את תורכיה. החיג'אזית נחנכה בשנת 1908. למעשה, היא הגיעה רק עד מדינה וחסרו לה עוד 400 קילומטר להגיע למכה. בדמשק עלו נוסעי הרכבת החיג'אזית לרכבת אחרת, שהובילה  למכה.

מאז הוקמה מסילת הברזל החיג'אזית החלו תוכניות לצרף אליה גם את "פלשתינה". היוזמה באה מצד הבריטים, שחיפשו עוד דרך יבשה להודו ולתעלת סואץ. בין מתכנני התוואי הנוסף היה סר לורנס אוליפנט, אותה דמות ססגונית, סופר, עיתונאי, מיסטיקן, חבר הפרלמנט הבריטי והעיקר: ציוני נלהב, ידיד של נפתלי אימבר מחבר "התקווה". אוליפנט שאף לחבר את חלוצי עמק יזרעאל לחיפה, למרכז הארץ ואף לירדן ולסוריה. חלם על התיישבות יהודית בחורן. הוא שטח בפני השולטן התורכי עבדול חמיד השני את תוכניתו על רכבת מחיפה שתתחבר לרכבת החיג'אזית – ולא נענה. אבל ב-1900, כשחגג יובל  25 שנים למלכותו, החליט עבדול חמיד להגשים את הרעיון שיוסיף לו כבוד והכריז על הקמת רכבת חיפה-חיג'אז, בדיוק לפי התוואי של סר אוליפנט.

שלוחת המסילה לחיפה נסתיימה במלואה בשנת 1908. זו היתה מסילת הברזל השנייה בארץ, אחרי קו  ירושלים-יפו-תל-אביב. היא שימשה את תושבי עמק יזרעאל וסביבותיו והיוותה עורק תחבורה חשוב במלחמת העולם הראשונה. אחרי הכיבוש הבריטי חדלה להיות חיג'אית והיתה מנדטורית בלבד. המסילה לא היתה שלווה. במאורעות 1936-39 חיבלו בה הערבים ובסוף ימי המנדט פוצצה בידי הערבים וגם היהודים ("ליל הגשרים"). קטע מהמסילה חיפה-עפולה דשדש עוד שנתיים אחרי קום מדינת ישראל וב-1951 הושבתה רכבת העמק  כליל. חלקים ממנה נמכרו כגרוטאות.

והנה באוקטובר 2016, לערך 65 שנים אחרי ששבקה חיים, קמה רכבת העמק לתחייה ושוב קירבה את ה"פרובינציה" לחיפה ולמרכזי הארץ. זו מסילה של  60 קילומטר, כמעט כולה בתוואי המקורי של רכבת העמק, עם אופציה להגיע אי פעם לצמח, לחמת גדר, לירדן ולסוריה, אינשאלה.

 מהיום שנחנכה מחדש השתוקקתי לנסוע  ברכבת העמק. אותה לא היכרתי. אבל חששתי. הרכבת הזו אינה מגיעה לתל אביב. כבימי התורכים והמנדט היא יוצאת מחיפה. צריך להגיע לתחנת  סבידור מרכז, לעלות על רכבת לחיפה, לרדת ולעבור לרכבת העמק, לרדת ולשוטט קצת בבית שאן – אם כבר אז כבר – שוב לעלות לרכבת לחיפה, לרכבת לתל אביב...

אמנם הרכבת נוחה לנסיעה. מושבים מרווחים, מרחב לרגליים. אפשר לקרוא, לכתוב, אפילו להתחבר למחשב באחד השקעים, לאכול, לחטוף שינה, אולם הסרבול הלולייני של העליות, הירידות וההחלפות הפחיד אותי. חששתי שהנסיעה גדולה עליי. נסעתי עד קצווי עולם בכלי רכב למיניהם – ועתה נרתעתי מנסיעה ברכבת בארץ.

למעלה משנתיים חככתי בדעתי: לנסוע או לא לנסוע? עד שבושתי בפחדים ובתחושת חוסר האונים. מה זה? בסך הכל נסיעה ברכבת! הרי נסעת בחייך באין ספור רכבות!  זו השעה האחרונה שלך לעלות על רכבת העמק. כעת את עוד יכולה. החלטתי: נוסעים!

מצוידת במידע על מועדי הנסיעות, עם בת הלוויה הטובה שלי, יצאתי לפני ימים אחדים לנסיעה שנראתה לי כמסע נועז. ניסע ברכבת עד לתחנה הסופית. אם כבר, אז כבר! 

 נסענו לתחנת סבידור וברציף מיספר 1 עלינו על הרכבת לחיפה. היה בוקר נעים, לא גשם, לא שביתת רכבות, לא ערב שבת או חג עמוסים. סתם יום של חול. לא צפוף. בתחנת חיפה מרכז עברנו בקצת מדרגות ובמעלית לרציף 2 והמתנו על ספסל לרכבת שלנו, מול כרזה גדולה: "אל תאחרו את הרכבת! כל דקה חשובה!" – מתאים מאד לרכבת אולם הכרזה היא מטעם "מגן דוד אדום" ונועדה להצלת נפשות.

"רכבת העמק" הגיעה בשעה המדויקת, ריקה למדי. שעה 11, מאוחר לנוסעים לעבודה או ללימודים. רכבת שקטה, נקייה, גם חדרי הנוחיות נקיים. חולפים על פני חיפה רבתי. בת גלים. עין המפרץ. מבני הנמל והים משמאלנו, הכרמל מתנוסס מעלינו. פרברים. מבני תעשיה. תנופת בניין  גדולה.

ומתחילה הדרך הכפרית. שדות שכבר מתחילים להוריק, תלמים ארוכים ישרים של אדמה כהה, מדושנת מהגשמים שירדו השנה בשפע, מוכנים לזריעה. ובקצות החלקות, ליד פסי המסילה, צצים הפרחים הצהובים, חרדל הבר המצוי ואף החרציות אוצרות השמש המקסימות. עוד מעט קט וכל שטח פנוי יתכסה בתפרחת זהובה. הרכבת נוסעת במהירות רגילה ככל הרכבות. אי אפשר לקפוץ ממנה לתפוש כובע שהתעופף ולחזור אליה. גם לא לרדת לקטוף פרחים. כיום כל אלה רק סיפורי אגדות רומנטיים. כיום גם אסור לקטוף פרחי בר.

קול ברור מכריז על התחנות בעברית, אנגלית וערבית. כל תחנה משולטות בשלוש השפות. בית יהושע. יקנעם. תחנה ישנה בסגנון תחנות האבן המנדטוריות שעברה שיפוץ. ביקרתי בתחנה הגדולה הזו כשכבר שופצה. על קירותיה לוחות עם מידע על הרכבת החיג'אזית. ויש  גם  שרידים מרכבת העמק הישנה (רוב השרידים – במוזיאון הרכבת בתחנת חיפה מזרח). תחנת מגדל העמק כפר ברוך. זרם דליל של יוצאים ועולים. מנהרה ארוכה. במרחק – גוש של רבי קומות. זו עפולה. לא יאומן! עפולופקה המנומנמת, ה"חור" הנידח שבקצה הסרגל – כביש הסרגל, כמובן – גם היא בערים, הדורה בבנייניה החדשים.      

 ועוד מעט התחנה החמישית, האחרונה – בית שאן. (שאן – כנראה אל 'קדמוני). מהעתיקות שבערי הארץ, נוסדה ארבעת אלפים שנה לפני הספירה. בספר יהושע היא מופיעה בנחלת מנשה אך בני ישראל לא הצליחו לכבוש אותה ובית שאן נודעת בעיקר כעיר שעל חומותיה נתלו גוויות שאול ובניו. זו היתה עיר נחשקת, יושבת על מקורות מים – נחל  חרוד, ועל כמה צירי תנועה. היא נכבשה בידי המצרים, הפלישתים, הרומאים, הביזנטים, הצלבנים, המונגולים, התורכים... לשיאה הגיעה בית שאן בתקופה הרומאית. אז נקראה סקיתופוליס והיתה מרכז לעשר ערים. מבני הציבור, בתי המרחץ, הקרדו המשוחזר, ובראש וראשונה התיאטרון הגדול הכמעט שלם, מעידים על גודלה וחשיבותה של העיר.

אבל בתקופה התורכית היתה בית שאן קטנה ועלובה. ערב קום המדינה עשיתי שנת שרות בטירת צבי. בדרך לקיבוץ עברנו על פני בית שאן. עיירה שחורה של בתי בזלת נמוכים וחושות  וכמה בוסתני פרי ולהקות זבובים, ונערים בסחבות נהגו לידות אבנים שחורות באוטובוס שלנו.

והנה הגענו לתחנת הרכבת של בית שאן. אולם בסגנון תחנות הרכבת החדשות בארץ. ומה קולטות עינינו? פסנתר! פסנתר בתחנת רכבת! מסתבר שכיום כל תחנה מאובזרת בפסנתר. כל דכפין ייתי ויבוא ויפרוט עליו ואפילו יקיים הופעה מוסיקלית.

ליד תחנת הרכבת אוטובוסים העירה. עולים על אוטו למרכז. כביש תקין. מדרכות. כיכרות ומרכזי קניות. כרזת בחירות קרועה של ג'קי לוי. בתי כנסת. תלמודי תורה. מספרות. בחלון ראווה קטן שמלות נשף. מאז 1999 זו עיר. כ-17,000 תושבים, בעיקר עולים מעיראק, מרוקו, רומניה וצפון אפריקה שיושבו בעיר עם קום המדינה.

 "העתיקות כאן, קרוב," אומר הנהג. זו התחנה האחרונה של האוטובוס. ירדנו.חום קיץ באמצע אדר. העתיקות אינן נראות ולא מצאנו שילוט אליהן. ויתרנו על המאמץ. חבל, אבל לא נורא. פעמיים כבר ביקרתי בהן.

שוטטנו על פני מספרה ועל פני חנות לתשמישי קדושה והגענו לשורת בתים נאים בני קומה. עם חצרות גדולות. כל בית סגור ומסוגר בגדרמאבן או מפיתוחי ברזל, גם גדר חיה. שכונת הווילות של בית שאן.

אנו מחפשות מסעדה. כבר שעת צהריים. יוצאות לרחוב מסחרי. מאוד נקי. הרבה פחי אשפה. הבתים רובם ישנים, כנראה עוד מראשית ימי המדינה. אפילו חורבת בזלת קטנה נטושה, שריד מתקופה אחרת. לידה בית חדש, שתי קומות, בנוי מבטון בצבע בהיר ומעוטר בטורים של אבני בזלת. ניסיון לסגנון בנייה ייחודי, תואם לעיר, אבל תנופת בנייה אינה נראית.

חולפים על פני רחובות נקיים ממש, ניקיון ראוי לציון. הרבה פחי אשפה. והנה מין שוק פתוח. קולבים על מוט מציעים חליפות לגברים, גם בשלושה חלקים. יד שנייה. שלט "בזול". חנות תמרוקים וגם היא "בזול". "טוב לכיס – בזול." כל החנויות "בזול", זה מה שעדיין נדרש  כאן.

מחלון האוטובוס ראינו בתי קפה ומסעדות אבל באזור שאליו נקלענו שוטטנו בלא מעט רחובות עד שראינו סככת פלסטיק ירוקה שרשום עליה "הבית הירוק". מין חנות פלאפל בלי פלאפל, רק נקניקיות.

עם נקניקיה וחמוצים בבאגט התיישבנו בסככת הפלסטיק של המיבנה. מסתכלות ברחוב. שיירה ארוכה של מכוניות ומשאיות. העיר משמשת מרכז תחבורה. אבל הולכי רגל כמעט ואינם נראים, גם לא קורקינטים ואופנועים חשמליים. מעיפים מבט בסככה. סמוך לתקרה,על קיר האבן המחבר אותה למסעדונת הנקניקיות – קופסת מתכת ממנה מבצבץ זנב נוצה. יונה דוגרת על ביציה. זו בית שאן .לא תל אביב.

אוטובוס חנה בקרבת מקום. חזרנו לרכבת. הפסנתר עודו ניצב. לא נגנב. ירדנו בתחנת עתלית לבקר קרובה שמתגוררת שם, ועם חשיכה עלינו על הרכבת לתל אביב והגענו הביתה. עשינו את זה!

לא נסיעה של אירועים מסעירים. רק מעט איזכורים לרכבת הישנה. אבל היה יום של כיף. מרחבי כפר וירוק לעיניים, ארץ מתפתחת ויישוב עולים עם פוטנציאל שעוד יביא להתבססותו. עוד יבואו – ברכבת – גם לתיאטרון הזה. לא רק לקיסריה.

וחשבתי כי גם הגיל השלישי אינו בהכרח סוף לנסיעות ועם קצת אומץ אפשר לתור בארץ וליהנות.

תקוה וינשטוק

* * *

אסתר ראב ב"רכבת העמק", קיץ 1913

לפני 106 שנים

מכתב אל Laurette

אני בדגניה – – והדרך הנה היתה כה משונה, כה מיוחדה במינה – – אני אף פעם לא טעמתי את הרשמים באופן זה – – מעודי לא הייתי כה קרובה לנשמת ארץ נפלאה זו – – זית, ניקרה ושביל – סיפרו את לובן לילותיה העתיקים ובהירות ימיה – תכלת

אט אט בקענו לתוך ההרים, האבנים הלכו וגדלו הלכו ושחרו עד שנעשו לסלעים אפלים, המושלכים כעדרי חיות משונות על הרים גבוהים; ובין הזעף הזה קמטי צחוק כה דקים: טס מורד פורה קטן: זית שב, תאנות וורודות כנף וערביה נושאה בשלווה יד שזופה עדויית צמידים – אל הפירות הכהים – – גאיות צרות וירוקות כעריסות – אשר מדבקות בצלעי ההרים השחורים – –

וזיתים יש אשר גזעם יהיר וצמרתם נהדרה ויש כפופי ראש ורועפי אבל חרישי; יש שבים, מפוצלי-שנים וזועפים; ויש עתיקים ופורשי כפיים; ותפילות נשכחות שוטפות מכפיהם אל התכלת – – התכלת – – ויש זית בודד בראש הר וסביבו שממה ולובן; לספר בדליות נעות אגדת בדידות גדולה – –

אט אט אנו חודרים הלאה והארץ כבדואי צעיר יבש וערום משתטחת לפניי השמש הלוהטת – – ואט נוטה השמש לערוב ואנו חודרים לתוך נשמתם של ההרים – – שביל מֵתָנֶה בדידות בצלעי הרים פראים, עיזים אחדות ורועה מגודל שיער יענו אחריו – – אט יורד הערב ושוקע בין ההרים – – ערבי עם גמלו נעים בשביל משונה סודי הנכנס ללב ההרים – – הערב מכסה עליו – –

בין הערביים – – ההרים שותקים מסביב – – ובנקרה צורח ינשוף בודד והצווחה נתלית בתוך השקט – – – הרים עוצרים בנשימתם – –

לילה – – הרכבת בוקעת לתוך החשכה ועמוד גיצים ואור מתפרץ מתוכה ומאיר לפניה את הדרך – והגיצים מתפרצים מן הלוע כהמון נשמות תוססות, עפות רגע באוויר מאירות סלעים בודדים ונושרות אט עייפות – – וגוועות על הקוצים בצידי הדרך – – כה אפלה שירת הרכבות כגוף תולעת-יוחנא ענקית – – כוכבים תמהים מושלכים מעל ההרים ומאירים באור חיוור סביבה משונה ובלתי ברורה – – –

                                                                                                         אסתר

*

נכתב: שלהי קיץ 1913, בדגניה, וזו גם תקופת ההתרחשות. מכתב ללא תאריך מאסתר ראב בדגניה ללורת (לורט) פסקל בפתח-תקוה, המתאר את נסיעתה ברכבת של אסתר, כניראה מתחנת עפולה, דרך בית-שאן, לצמח, שהיתה גם תחנתה של דגניה. מאחר והמכתב נישאר אצל אסתר, לא ברור אם אכן נשלח והוחזר או שלא נשלח כלל. מועד כתיבתו נקבע לפי בואה של אסתר לדגניה בשלהי קיץ 1913, ראשית שנת תרע"ד. על הדף המקופל חוזר השם: Laurette. דיו חום עתיק והנייר כבר קרוע בקיפוליו, כאילו קראו בו פעמים רבות. הוא נמצא מקופל במעטפה קטנה, כשל כרטיס-ברכה, ובה גם מכתבים ופתקים של לורט, כולם בצרפתית, כניראה מתקופות שונות. וכן מכתב של אחותה הצעירה באלנש מפריס לאביהן, מתאריך ה- 6.6.1921.

לורט (לורת) פסקל 1895-1923, היתה בתו של פרץ פסקל מפתח-תקוה, נולדה בג' אלול תרנ"ה, 1895, והיתה צעירה מאסתר בשנה לערך. השתיים היו חברות. לורט ביקרה בנעוריה בפריס, הביאה לאסתר מרוח העולם הגדול והשפיעה עליה רבות; סיפרה לה על איזאדורה דונקן, ובחלומותיה של אסתר באותה תקופה נצטרפו יחד אהבת הריקוד, איזאדורה דונקן, והליכה הגלילה, לירדניה. בתקופת מלחמת העולם הראשונה, התחבא בבית משפחת פסקל ובפרדסם יוסף לישאנסקי, בבורחו מפני התורכים, זה היה באוקטובר 1917. לורט פסקל איבדה את עצמה לדעת בג' תשרי תרפ"ד, 1923. בין הסיבות להתאבדותה מונים בפתח-תקוה את היחסים הגרועים ששררו בין הוריה. אימהּ מרים היתה בתו של אליעזר רוקח הידוע. פרץ פסקל חי שנים רבות בגלוי עם המורה רחל איכילוב, שנותרה רווקה כל ימיה. אסתר הקדישה ללורט ולשושנה בוגן את השיר "לאחיותיי העניות, הנסערות" שנכתב שעה שאסתר התגוררה בחילואן, בתרפ"ד 1924, ונכלל, ללא ההקדשה, בספרה "קמשונים" (1930). בחודש אלול תרפ"ה (1925), כאשר ביקרה בפתח-תקוה, כתבה אסתר לזכר לורט שיר נוסף, "ללורת", שאותו לא פירסמה. השיר נדפס לראשונה בכרך "אסתר ראב / כל השירים" (זמורה, ביתן, 1988). ר' על לורט ב"אסתר ראב, בין אתמול והיום – הדרך קצרה וארוכה", "דבר הפועלת" 3-4, 1974,כניראה מאת רבקה כצנלסון.

* * *

אסתר ראב

לְלוֹרֶת^*

בֵּין סִבְכֵי יַסְמִין עוֹד עָשֵׁן הֲדַר-שְׂעָרֵךְ

עוֹד עִקְּבוֹת רַגְלַיִךְ הַזַּכּוֹת

בְּחוֹל הַגַּן לְאוֹר יָרֵחַ נָמוֹת  –

כְּלֶהָבָה לְבָנָה עָלִית מֵאֹפֶל הַקַּרְקַע

כִּבְדַת-פְּלִיאָה וְגוֹרָל.

עַד כִּי סָלְדָה יַד גֶּבֶר נָגַע בָּךְ

בְּתוּלָה וָאֵם הָיִית  –  וְאוֹן גְּבָרִים

בִּמְנוֹף מַחֲשַׁבְתֵּךְ.

שְׁחִי עָלֵינוּ עִם עֶרֶב בַּעֲנַן שִׂמְלוֹתַיִךְ הַלְּבָנוֹת

עַל פְּנֵי כְּרָמִים אֵלֶּה...

וּפָרַשְׂנוּ יָדֵינוֹ תַּחַת כַּפּוֹת רַגְלַיִךְ הַזַּכּוֹת.

•

פ"ת. אלול, תרפ"ה

1925

___________

* לוֹרֶת פַּסְקַל (א.ב.ע.)

* * *

פוצ'ו  –  בחיי [5]

נ"א. יפה ירקוני מגיעה לביר גפגפה

הייתי בין אחרוני השיירה שנסעה לחפש את מטה חטיבה 7 ברחבי סיני והרגשתי לא נוח לשבת לבד במכונית פרטית ללא מגן. החלטתי להערים על המצרים, הצבתי במושב שלידי את הרובה וחבשתי את כובע הפלדה שלי על ראש הקנה. אם מישהו יארוב לי בדרך, שירה קודם על הרובה.

כשהחשכה ירדה והתעבתה, החליט יואל גונן  מפקד השיירה, לעצור את המסע ולחכות לאור היום. כשקמנו בבוקר ראינו שאנו חונים ליד מחנה צבאי עזוב. החבר'ה ירדו מהרכב לחילוץ עצמות ולצורך השקיית המדבר הצחיח. אחד הטבחים החליט להציץ לצריפי המחנה אולי ימצא שלל מעניין.

פתאום שמעתי ירייה. הסתכלתי וראיתי את הטבח בורח מהצריף ותוך כך יורה ללא הבחנה לכיוון הפתח. מהפתח יצא ערבי בידיים מורמות כשהוא מתקדם לעבר הטבח הממשיך לירות עליו ולפספס. כל הפלוגה עמדה וצפתה במחזה כמסתכלת בסרט קולנוע. לא יכולתי להתאפק וצרחתי בהיסטריה:

"למה הוא יורה עליו!? הרי הוא מרים ידיים. למה הוא יורה?" 

רק אז התעורר מפקד השיירה ופקד: "משה! הפסק אש!" 

הטבח הוריד את נשקו ושני חיילים אחרים רצו אל הערבי שכתפו שתתה דם. אמרו לי אחר כך שהעלוהו על קומנדקאר כדי להעבירו ליחידה אחרת, שיש בה רופא צבאי. אם עשו זאת, או מצאו דרך אחרת להיפטר ממנו אני לא יודע. 

בהמשך הנסיעה הגיעה אלינו הבשורה שהצנחנים נכנסו לירושלים העתיקה וכבשו את הכותל. מכל כלי הרכב בקע השיר ירושלים של זהב והאופוריה חגגה.                                  

את גורודיש מצאתי במחנה מצרי הסמוך לביר-גפגפה. כשהגעתי אל המבנה שלו, יצא משם בדיוק פינקו (ברוך הראל) סגן המח"ט, ושאל מה עם השברולט שלו. אמרתי לו שהנהג שמע צלצול במנוע והחליט לנסוע למוסך בבאר שבע. ידעתי גם  שהוא החליט עם חברו לנסוע אחר כך לתל אביב, אבל את זה  לא סיפרתי לפינקו, כי חשבתי שאולי זה לא יעניין אותו.

המשכתי משם אל חדרו של גורודיש ואמרתי לו שהגעתי. הוא אמר: "טוב מאוד, תיקח את השק ותכניס לבגז של הווליאנט."

השק שהצביע עליו היה על הרצפה בפינת החדר. ברגע הראשון הוא נראה לי ריק. כשהרמתי אותו הרגשתי שהוא די כבד. כשהכנסתיו לתא המטען הצצתי לתוכו וראיתי חמישה אקדחים. בתקופה הקצרה ששהיתי עם גורודיש למדתי לא לשאול שאלות ולא שאלתי כלום. הסתרתי את השק בין החפצים האישיים שלי בתא המטען  של הווליאנט  ודאגתי תמיד לנעול אותו  היטב. ידעתי שגורודיש ללא ספק יספור את האקדחים וחסר לי שאחד מהם יחסר.

יומיים אחרי זה סיפר לנו הרדיו שחוץ מיהודה ושומרון גם הגולן כבר בידינו והוכרזה על הפסקת אש כללית. 

למחרת היתה כוננות בכל החטיבה. יפה ירקוני הודיעה שהיא תגיע לביקור וגורודיש החליט שזאת ההזדמנות לערוך מסדר חטיבתי. כל צוותי הטנקים והזחל"מים קיפלו את רשתות ההסוואה וצחצחו את  כלי הרכב וכלי הנשק, כאילו שזה מה שהיה חשוב ליפה. גם אני החלטתי על דעת עצמי שהגיע הזמן להוריד את הבוץ מהרכב, ובמשך חצי יום עמלתי עם דליי מים להוריד את צבעי האדמה ולהחזיר לו את צבעו המקורי, המבריק.

עד לפנות ערב התארגנה החטיבה בצורת חי"ת כאשר בפיתחת החי"ת ניצב טנק הפטון של גורודיש, האמור לשמש אותו ואת יפה ירקוני כתחליף לבמה.

יפה ירקוני אולי יכולה להסתייג מהכינוי "זמרת המלחמות" אבל היא לא יכולה להכחיש (היום אפילו אם רוצה היא לא יכולה)  ששלושה ימים אחרי שחטיבה 7 הגיעה לתעלת סואץ, היא כבר עמדה על הטנק של מפקד החטיבה ושרה לפני כל החטיבה. שום להקה צבאית לא הגיעה לאותו מסדר ואפילו לא צוות הווי. רק יפה ירקוני, היא והמלווה שלה, נדמה לי יגאל חרד.

כל חטיבת הטנקים הסתדרה בצורת האות חי"ת באזור ביר גפגפה, כשעל הטנק של גורודיש  מוצב מיקרופון. המסדר נפתח בנאום הניצחון של המח"ט, שקרא לחייליו (כולל אותי) – "אחי גיבורי התהילה!"

היה זה נאום נרגש ומלא מליצות גבורה שלמחרת כיכב בכל העיתונים.

עם תום הנאום ותום מחיאות הכפיים, קיבלה יפה ירקוני את המיקרופון ופתחה  ב"האמיני יום יבוא, טוב יהיה מבטיח לך." אחר כך שרה  עוד שלושה שירים ממלחמת העצמאות, שכנראה לא דיברו יותר מדי ללב החיילים כי אחרי שסיימה את השיר השלישי, התחיל צוות הטנק הקרוב לצעוק לה: "ירושלים של זהב!" 

יפה לא התרשמה מהקריאות ועברה לשיר את "אל נא תאמר לי שלום – אמור רק להתראות." הטנקיסטים נתנו לה לשיר עד הסוף וכשגמרה התחילו לצעוק שוב "ירושלים של זהב".

יפה נתנה להם לצעוק כרצונם עד שהתעייפו ואז אמרה:

"עכשיו אשיר לכם את אחד השירים היפים ביותר של מלחמת העצמאות – באב אל וואד." 

למשמע שם השיר פרץ צוות הטנק הסמוך בקריאה  מחודשת של "ירושלים של זהב". הקריאה עברה מטנק לטנק ועד מהרה היתה כל החטיבה מדקלמת כאיש אחד:

"י-רו-ש-ל-ים של ז-ה-ב!" "י-רו-ש-ל-ים של ז-ה-ב!" "י-רו-ש-ל-ים של ז-ה-ב !"

בעוד כל החטיבה מדקלמת את שם השיר שכבש אז את כל הארץ בסערה, שמעתי שיחה בין המח"ט ויפה ירקוני:

אומר גורודיש: "למה שלא תשירי להם את ירושלים של זהב?"

עונה לו יפה: "השיר הזה לא מתאים לקול שלי."

אומר לה גורודיש, שהיתה לו באופן אבסולוטי שמיעה אַל-שמיעתית: "אז תתאימי אותו! מה הבעייה?"

וכשגורודיש אומר "תתאימי!" אז מתאימים, אם זה אפשרי או לא.

"בסדר –אמרה יפה ירקוני אל המיקרופון – אשיר לכם עכשיו את ירושלים של זהב!"

קולות הצהלה שבקעו מעל עשרות הטנקים, היו רמים וצוהלים יותר מהקולות שבקעו שלושה ימים קודם כאשר החטיבה ראתה מול עיניה את תעלת סואץ.

כשהשתררה דממה, כיחכחה יפה בגרונה והחלה לשיר את "אוויר הרים צלול כיין..." האוויר אולי היה צלול, אבל הקול... נו טוב, לא אפרט, סך הכול היו לה כוונות טובות, אבל המציאות היתה נגדה. וזה מה שקרה במציאות:

צוות הטנק הסמוך, שכנראה היתה לו שמיעה קצת יותר אנינה מזו של המח"ט, הבין מהר מאוד לאיזה 'אסון' הוא הכניס את כל החטיבה וכאשר יפה הגיעה בצליעה אל סוף הבית הראשון, עוד לפני שהתחילה את הפזמון החוזר, התחילו אנשי הטנק הקרוב לדקלם בלחישה גוברת:

"בא-אב אל ווא-ד! בא-אב אל ווא-ד!..."

עד מהרה היתה כל החטיבה מדקלמת בקצב אחיד את "באב אל וואד".

יפה, בעלת השמיעה החדה, קלטה מהר מאוד את הקריאה החדשה, הפסיקה את השיר באמצע הפזמון החוזר והודיעה:

"בסדר בסדר, הבנתי את הרמז. תקבלו את "באב אל וואד!" 

ושוב היו תרועות צהלה שהרעידו את כל סיני.

מאז שמעתי את השיר הזה מפי יפה ירקוני עוד עשרות פעמים אם לא מאות, אבל אף פעם לא התרגשתי ממנו, כמו שהתרגשתי אז באותו לילה בלתי נשכח, ליל  ה-15 ביוני 1967, באזור ביר גפגפה. 

בסופו של אותו ערב מרגש היתה מסיבה קטנה בחדרו של גורודיש. אני ישבתי בצד, רואה ואינו נראה, ושמעתי את סיפורי הניצחון של הנוכחים.

אחד הגיבורים היה יוסי בן חנן, הבן של המורה להתעמלות מהרדיו. היתה תקלה בטנק שלו, הצריח עם התותח נתקע ואם רצו להפנות את הקנה אל המטרה היה צריך לסובב את כל הטנק. כשבן חנן ראה שכל הגדוד בראשות הסמח"ט פינקו, חלף על פניו בדרך לאל עריש, אמר לצוות הטכני להניח לתותח ונתן הוראה לנהג לרדוף אחרי הגדוד. כך חלף יחידי במעבר הג'ירדי כשמכל עבר יורים עליו. כשהגיע אל תעלת סואץ ושמע שהעיתונאים מחפשים מתנדב שיקפוץ לתעלה, לא היסס, קפץ עם הקלשניקוב שלו לתוך המים ואחר כך תמונתו התפרסמה בכל העולם.

מי שהפך לבדיחה באותה מסיבת רעים היה מנחם אבירם (מן)  מח"ט חטיבה 60, שהחטיבה שלו  שקעה בחולות עם הכניסה לסיני וכמעט לא הצליחה ליצור מגע עם האוייב. כשזכתה לכך לבסוף, עלתה על מארב וספגה אבידות רציניות. ישבתי בצד והשתוממתי לשמוע ולראות עד כמה כולם שמחים למפלתה של החטיבה-האחות, כשצחוקו של גורודיש גובר על כולם. עד אז  המושג – מלחמת גנרלים – לא היה ידוע לי.

פוצ'ו

המשך יבוא

* * *

גיא משיח

בובת ברבי ברביבאי

האם בשנת 2019 – עדיין צריך את "יום האישה"? לשם מה? כדי ששוב נקרא על נשים "מוכשרות, משפיעות ופורצות דרך," ועל "האפלייה וחוסר השוויון" בין נשים לגברים בחברה הישראלית?

כן. בדיוק לשם כך. ומפני  שבישראל של 2019, ולמרות "חוק שוויון זכויות האישה"-1951, שנחקק שנתיים בלבד לאחר קום המדינה, יש עדיין הדרת נשים בוטה במרחב הציבורי, חוסר שילוב בולט של נשים בעמדות הנהגה, ותת-ייצוג מקומם לנשים בצמרת כל המגזרים. בקיצור: עוד ארוכה הדרך לשוויון אמיתי בין נשים וגברים. ולכן עוד שנים רבות נאלץ, כנראה, "לחגוג" את יום האישה.

קחו את הפוליטיקה למשל: במפלגות לא מעטות – אין ולו אישה אחת ב"חמישייה הפותחת". כך בשתי המפלגות הגדולות: הליכוד ומפלגת "כחול לבן". רק השבוע, כשנשאל יאיר לפיד בנוגע למיעוט הנשים בצמרת "כחול לבן" – פנה לפיד לאורנה ברביבאי, הממוקמת במקום 10 ברשימה: "קומי אורנה, שיגידו לך שלום."

כשברביבאי סירבה לקום, אמר לפיד: "היא לא רוצה לקום. יש מעט נשים, וגם הן לא ממושמעות. אומרים לה לקום, לא קמה."

הבדיחה הלא מוצלחת של לפיד עוררה ובצדק רב, זעם. השרה גילה גמליאל תקפה: "יאיר לפיד הוא יהיר, שוביניסט, חלש ועלוב." יו"ר מרצ, תמר זנדברג עקצה את לפיד בציניות חדה: "באמת, מה שוות 2 נשים בעשירייה, אם אי אפשר לשלוט בהן." וברשת החלו לרוץ עשרות בדיחות שוביניסטיות דוחות כגון: "מה הטעם ב-4 גנרלים, אם אין אף אישה בצמרת, שמוכנה לעשות להם קפה."

ובאמת, אם לפיד היה מעז להתבדח כך על עולה מאתיופיה או על מצביע מזרחי משדרות – הבדיחה הזו היתה עולה לו בלא מעט מנדטים. ולכן טוב עשה לפיד, שהתנצל מיד. אלא שהבדיחה השוביניסטית, הסקסיסטית והמיזוגנית משקפת את המסר המעוות, הסטריאוטיפי והמפלה (המחלחל לבני הנוער), שהגברים הם המנהיגים ובעלי הסמכות, ושהחברה מצפה מנשים למשמעת, להיות מונהגות ופסיביות, בבחינת "תהיי יפה ושיתקי", מעין "בובת ברבי-ברביבאי".

הבדיחה האומללה משקפת היטב את חוסר השיוויון הבסיסי בכל מערכי הכוח בישראל: בפוליטיקה, בצה"ל ובעסקים. גם כיום: יש פער עצום בין החזון החקיקתי השיוויוני לבין המציאות העגומה והמפלה: הנשים עדיין אינן שותפות שוות לגברים. הן לא יושבות מסביב שולחן ההחלטות, אלא רק מהוות חלק מ"קישוט" יפה, וכמובן "ממושמע" ברקע. 

בישראל של היום: נשים שוות פחות, מרוויחות פחות, ונאלצות להיאבק על זכותן למימוש עצמי ועל מקומן במרחב הציבורי והפוליטי. רק בראשן של כ-4% מהחברות הציבוריות במשק – מכהנת אישה כמנכ"ל או כיו"ר. מתוך 77 הערים בישראל – רק ב-6 מכהנת אישה כראש העיר. רק בראש שתי מפלגות (קטנות, שספק אם תעבורנה את אחוז החסימה) עומדות נשים: מרצ וגשר. בשתי המפלגות הפוליטיות הגדולות: הליכוד וכחול לבן – יש מיעוט מקומם של נשים בצמרת הרשימה. ורק פחות משליש מחברות הכנסת הן נשים.

אז נכון, מותר חוש הומור. גם אם גרוע. ובדיחה שוביניסטית לא מוצלחת אחת, עדיין לא הפכה את לפיד ל"חזיר שוביניסטי", שאינו מעריך ומקדם נשים. ובכל זאת, פוליטיקאים הם מודל לחיקוי – ולקראת יום האישה (החל ביום שישי הקרוב) צריך לזכור, שהדרך עד לפריצת "תקרת הזכוכית" ולהשגת ייצוג שיוויוני לנשים ולגברים בישראל עוד ארוכה.

החברה הישראלית משופעת בנשים כישרוניות וחרוצות. כל שצריך לעשות זה לבחור בהן: לדירקטוריונים, לתפקידים בכירים במגזר הפרטי, הציבורי והממשלתי וכן, גם למקומות גבוהים ברשימות לכנסת. עם יותר נשים בהנהגה – ולא נשים "ממושמעות", אלא דווקא נשים חופשיות, חזקות, דעתניות, נחושות, המאמינות בעצמן – המציאות תהיה הרבה יותר טובה, ושווה הרבה יותר.

עו"ד גיא משיח

אהוד: מלחמת יום כיפור פרצה כאשר גולדה היתה ראש ממשלה.

* * *

אהוד בן עזר

המושבה שלי

בהוצאת "אסטרולוג" 2000

פרק עשרים ושלושה

בין שדרת האוהבים לסמטת התועבה,

צהריים במלון "חובבי ציון" של גרישה ירקוני

יעל התאהבה גם בפועל-הפרולאטר זיאמה פולונסקי, שלימים זכה להיות אחד החותמים על מגילת העצמאות בתור חבר מועצת-העם הזמנית, וגם אביה האמיתי של אשתי הזמנית רותי. הוא הופיע יום אחד במושבה בחברת השומר עמשי, ממייסדי ארגון "השומר". יחד פסעו השניים ברחוב החול הנכנס למושבה ממערב, מצד יפו, עד שהבריקה לעיניהם שדרת הברושים הגבוהה בצבע ירוק עז ורחוץ בגשם, שהוליכה למלון "חובבי-ציון". הם עברו בין שיחי תויות עדינים, ליד אקליפטוסים מצלים נודפי ריח עז, עצי זית שעליהם הבהיקו מניצנוצי טיפות הגשם הקל, חרוב גבוה רקום פרחים אדומים של בוגונוויליה, ועץ פיקוס ענקי. ברחבה מול מדרגות המלון היתה גם בריכה עגולה ובה דגי-זהב, ועלים ירוקים, רחבים ובשרניים, צפו על פניה.

המלון היה בית-מגורים גדול בן קומה אחת ולו גג רעפי-חרס קלויים חומים-כתומים מתוצרת מרסיי. הוא שימש מרכז לאנשים המשכילים במושבה והתארחו בו סופרים, עיתונאים, עסקנים ציונים ותיירים שביקרו בארץ. הפועלים הסתפקו במלון השני, מלון הפועלים ברחוב פינסקר, הוטל רבינוביץ, שנקרא על שם בעליו.

בניגוד לרוח הדתית החמורה שנשבה במרכז המושבה, בסביבות בית-הכנסת הגדול שברחוב הראשי, התנהלו במלון "חובבי-ציון" חיים חופשיים יחסית. כל מוצאי-שבת היתה נערכת נשפיה או מסיבה על כוסיות קוניאק, דגי הרינג מלוחים, תפוחי-אדמה מבושלים בקליפתם שהיה צריך לקלוף אותם, זיתים, זה היה הכיבוד, בלי עוגות וממתקים, וכמובן – תה. בחדר המרכזי על הרצפה ניצב סמובר ענק שגובהו כגובה נער בר-מצווה. הוא הכיל מאה ועשרים כוסות מים. במרכזו היתה ארובה אשר מתחתיה הניחו את הפחמים הבוערים, וכך התחממו המים במכל. בכל הארץ לא היה עוד מיחם דומה לו בתקופה ההיא, והוא היה לשם דבר.

בחצר הגדולה נערכו באביב ובקיץ הצגות תיאטרון. צעירים וצעירות טיילו בלילות יד ביד בשדרת הברושים, התנשקו, ציחקקו והתמזמזו. כאן אפילו עישנו בשבת! – לכן כונה רחוב החול בפי האיכרים "דאס טריפע געסל", הרחוב הטמא, סימטת התועבה, והשדרה המוליכה ממנו למלון – שדרת האוהבים.

השניים הקיפו את הבריכה ועלו במדרגות למרפסת שהיתה סגורה בזגוגיות שקופות וגם צבעוניות ובה סעדו עתה צהריים האורחים הקבועים של המלון. את החלונות כיסו אדי מרק. היה חורף. עמשי, הגבוה מבין השניים, תלה את אדרתו החומה, הקרוייה עבאייה, על מיתלה-עץ עגול בעל זיזים מסולסלים, בפינת החדר, ושאל: "אפשר לאכול איתכם?"

הוא היה בחור שזוף וצנום, עיניו כחולות, גבוה, והעברית בפיו גרונית ומדגישה בי"ת ופ"א רפות, כפי שדיברו בגליל. חברו זיאמה היה נמוך ממנו, רחב-כתפיים, גופו שרירי ומוצק, הוא הכשיר עצמו לעבודת-האדמה בכפר באוקראינה לפני עלותו ארצה. גם לו היתה אדרת שאותה קנה בבוקר, בשוק של יפו.

 "שולם-עליכם עמשי! מה נשמע במסחה ובשאר המושבות בגליל? באת להנהיג גם אצלנו שמירה עברית? לא היה מזיק. הגיע הזמן." קידם את פניו בקולו המאנפף-קמעה גרישה ירקוני, הפרדסן בעל-המלון, אביהם של אביתר, נחמיה ואפרת.

העיניים היו נטויות אל עמשי בסקרנות. הוא הסיר את כובעו והניח אותו על השולחן לפניו. "לא. ראשית, אינני עוסק עתה בשמירה. שנית, למושבה שלכם לא נבוא לשמור, אלא-אם-כן נוזמן על-ידי הראש שלכם בכבודו ובעצמו. טרם הגיע הזמן לכך, אבל הוא יבוא, ייתכן מחר. גם בחדרה לקחנו את השמירה מהיום למחר. אבל אנחנו רוחשים הרבה כבוד לשיח' איסחאק נורדאו שלכם. סוף-סוף הוא מהראשונים. משהו מהנסיון שלו משמש גם אותנו בשמירה במושבות הגליל. והוא גם ג'דע! – ממש בן-חיל, איך הוא רוכב ואיזו סוסה יש לו ואיך הערבים מכבדים אותו, אין עוד אחד כמוהו בכל הארץ!"

 "אם הייתם הולכים בדרכים שלנו, לא היו לכם קורבנות. חיים של בן אדם יקרים מגניבת אשכול ענבים או פרה!" אמר האיכר סנדרל גרשוני, פניו שמנמנים ושפם שחור קטן ניראה כמודבק על שפתו העליונה. "למה לא תלמדו מאיתנו איך לא להסתבך בגאולת-דם?"

 "אדם משלנו בוודאי יקר לנו מכל, אבל הביטחון והכבוד של עמנו יקרים וחשובים יותר, כי אם נישן רק בחסדם של הערבים, הם יוכלו לילה אחד לקום ולשחוט את כולנו, ממטולה ועד באר-טוביה, בלי שנתעורר ונספיק לקחת ביד אקדח או רובה! אתה חושב שמתוך התפארות וקלות-דעת צמחה השמירה העברית? לא, היא נולדה בגליל התחתון, באותן מושבות עבריות קטנות מוקפות בידואים שהשתלטו על השמירה, ואשר האיכרים חיו בהן ממש תחת חסותם! אתם הלא יודעים שאני, שלא כרוב חברי 'השומר', אני בן-הארץ הנני, ואני אומר לכם שלא היה מוצא אחר לאיכרים, ולכן קיבלו את חברינו כשומרים." ולאחר שתיקה קצרה הוסיף עמשי: "ואם אתה אומר שאדם יקר יותר מאשכול ענבים – מדוע אתה לא נותן עבודה בפרדס שלך לפועל עברי, בן העם שלך?"

אשת גרשוני, אישה יפה וחטובת-גו וצעירה מבעלה בשנים רבות, ניראתה עוף זר במקצת, ושונה במראיה משאר האיכרות המבוגרות, שבאו רובן-ככולן ממזרח-אירופה. שערה הצהוב שופע, חזה גבוה ופניה צחות ועגולות כשל גוייה אך לעיניה ברק שחור, ספרדי. היא התערבה בשיחה ואמרה: "לנו אין צורך בשמירה חדשה ולא באגודת בר-גיורא שלכם. לנו יש שומר שאין דוגמתו בכל הארץ!" – ואגב כך תקעה מבט עז בעמשי המפורסם ויפה-התואר.

 "נו, אל תגזימי..." אמר בעלה סנדרל, הוא סקנדר אבול-באר'ל אבו-ג'יללה. קולו נשמע דק, כאילו שתה זה עתה ביצה חיה. הערצתה היתירה של אשתו לראש השומרים של המושבה שיח' איסחאק נורדאו, שסטר על לחיו, הרגיזה אותו. מה עוד שמרכלים. אנשי המושבה נגועים ברכילות.

 "עליכם שומר אלוהי ישמעאל!" נהם עמשי מתחת שפמו כלפי אשתו של גרשוני.

 "ומה התועלת בכם?" התגרתה הגרשונית בעמשי, "האם כדאי שייהרג יהודי בעד אלומת חיטה או שעורה או אשכול ענבים, ותגבר השינאה בינינו לבין שכנינו?"

 "מעליש, בעלבוסטע, שתאריכו ימים בשמירתכם. אנחנו לא לוטשים אליה עין, חס ושלום. יש לנו די. ואצלכם, למרות גבורתו של ראש השומרים שלכם, שיח' איסחאק נורדאו, מת איכר מפצעיו אחרי שערבים היכו אותו!" ענה עמשי ותלה עיניו בירקוני, כמבקש ממנו לחלצו מן הוויכוח. וכשבעל-המלון פנה אליו, לחש עמשי: "התרנגולת, במקום להטיל ביצים, מנפחת כרבולת וקוראת כגבר!"

גרשוני חש בנימת הלגלוג המושמעת כלפי אשתו, שלף מכיס-חזייתו שעון-כסף שהיה מוחזק בשרשרת דקה, פתח, הציץ בספרות העבריות, סגר בטריקה את המיכסה שדמות הרצל חקוקה בו – ומשך את אשתו מהמרפסת הסגורה.

 "בואי נלך שיינע-פשה," החל צולע כלפי הפתח, "הרבה נחת נשבע מהם ביום שנצטרך שישמרו עלינו!"

 "לא יזכו לכך!" סיננה הגרשונית בעלת החזה הגדול, שהיתה בת למשפחה מאוד מיוחדת בירושלים, "חוצפה! בעלבוסטע!" – ויצאה, אבל לאט, ודומה שהיתה שמחה להישאר עוד קצת בחברת עמשי יפה התואר. ואכן, בטרם נפרדו היא עוד רצה לבית-הכבוד שבחצר ותחתוניה לחים, והשאירה את גרשוני קצר הרוח לקרטע על האדמה הכבושה שבין מדרגות הבית לשדרת הברושים.

הפגם בהליכתו, בגלל שרגלו נסתבכה וביציו נשתפשפו בירידה בחבל מהאונייה בחוף עג'מי – גיחך אותו, כשם שמגוחכת היתה דרך גימגומו של אחיו הצעיר-ממנו יינע קוס-אוחתו. כאילו מום כפול הוטל במשפחה.

סיפרו שכאשר שני האחים עוד דיברו ביניהם, היה יינע שואל את סנדרל: "איך הולך?" – וסנדרל עונה ליינע: "כמו שאתה מדבר!"

"נזכה, עוד נזכה חוואג'ה סקנדר!" אמר אחריה ירקוני. "כמו ש'השומר' באו לרחובות, גם למושבה שלנו עוד יגיעו למרות שהם לא אוהבים את איכרינו הנחצצים! – תאכלו מהסאלאטה, אני מצטער שלא מצאתי ירקות טובים בשוק. הפלחיות הביאו היום רק מעט, ואיכרינו המפונקים, להם חשוב לנטוע פרדס, אבל לגדל ירקות הם לא אוהבים, וקונים אותם אצל הערבים!"

 "הכול עבודה ערבית!" פלט בלעג עמשי.

 "בוודאי! ומי גדול לנו מחוואג'ה בארס," המשיך ירקוני, "הוא מסייה קלדם, הגביר של המושבה, שאומר: 'לא באנו לתקן את העולם ולתת עבודה לפועל העברי, ואם מצליחים אנחנו לחיות מהחקלאות למרות הכול, ובכבוד, הרי זה לא מפני שאנחנו ציוניסטים גדולים אלא מפני שאנחנו פלאנטאטורים, בעלי מטעים! – ומפני שהפועלים שלנו הם בידואים, פלחים וחורנים!' – ומה אתם חושבים? וכי לחינם זוכה קלדם לגינוי חריף מצד חבריי, החלוצים הצעירים? הוא לא נותן להם עבודה בפרדסו הגדול, והם רוקדים הורה בערב שבת כשחרוזי שירה נחמדים מלווים את הריקוד: 'הבוז לכם הקלדמים / יומכם יבוא כלבים נבזים!'"

 "ואתה, מדוע נעשית בעל מלון ולא פלאנטאטור?" פתח זיאמה לראשונה את פיו.

 "כל מי שבא מיפו למושבה נכנס קודם-כל לבית שלנו, שהוא הראשון ברחוב, לשאול כתובת, לשתות, לנוח," הסביר גרישה ירקוני, "ואיך לא נזמין אותו לאכול וללון? וכשראינו כך החלטנו לעשות את הבית למלון!"

גרישה ירקוני הלץ היה דווקא פרדסן מנוסה, כלומר – מנוסה בצרות, כי כרוב האיכרים ידע צרות רבות בגידול עצי ההדר.

יום אחד הלך רגלי לפרדסו בחודש תמוז וסחב בפח מעט שמן-סיכה למניע, כך קראו אז למנוע השאיבה של הבאר. השיג אותו סנדרל גרשוני הצולע, שלא מכבר נטע את פרדסו-שלו, והוא רוכב על חמור קפריסאי גדול ונאה, שזה הרולס-רויס של החמורים. היו לחמור אוכף חדש ושקיים חדשים, אבל הוא היה רזה מאוד, צלעותיו בלטו, כאילו הרעיבו אותו.

אמר גרשוני לירקוני: "רב גרישה! מדוע אתה הולך רגלי בחום ואינך קונה לך חמור לרכיבה? הנה החמור שלי, יחד עם האוכף, עלה רק שני נפוליונים!"

ענה לו גרישה ירקוני: "גוט צי דאנק, [תודה לאל], לך, רב סנדרל, טוב, מפני שהפרדס שנטעת עודנו צעיר ואינו מניב פרי. אך כשפרדסך יתחיל להניב פרי כמו הפרדס שלי – אזיי גם אתה תלך לפרדס ברגל!"

ולאחר שהתבונן בחמור, הוסיף גרישה ואמר: "אני רואה, רב סנדרל, שהחמור שלך הוא באמת בחזקת בהמה כשרה!"

 "מדוע?"

 "הוא בוודאי צם אצלך כל יום שני וחמישי, נוסף לתעניתות הגדולות. אני חושש שגם צום הראמאדאן חל עליו."

 "אסור לפטם ולפנק חמור, כמו שכתוב: וישמן החמור ויבעט!" ענה גרשוני.

יום שישי אחד לפנות-ערב יצאה שמועה כי הפועלים העבריים, שאיחרו לחזור מהעבודה, איחרו גם לאפות את הלחם, וטרם הספיקו להוציא את הככרות מהתנור לפני בוא השבת.

כמה מקנאי המושבה ובראשם ר' אברום גלר, ראש חברת "מגיני הדת" במושבה, (היחיד מקרב המתיישבים הראשונים, שבול הנושא את דיוקנו הופיע בשנת היובל למדינה, ובספח אף נכתב שהוא יסד את המושבה), אלה נזעקו מיד למיטבח הפועלים שבו רעשו הפרימוסים תחת תבשיליהם הקלושים כזועקים את דלותם ורעבם לשמיים – השליכו את הככרות האפויים-למחצה על הרצפה, רמסו והשחיתו אותם ברגליהם וזאת מבלי לחשוש כלל לחילול השבת (נוולות וחילול השם היו בהם כבר אז), והפועלים נישארו ללא לחם לשבת.

למוחרת בבוקר בשעת התפילה נכנס לבית-הכנסת הגדול גרישה ירקוני, שהיה אחד ממנהיגי "הצעירים" של המושבה בתקופת המרד נגד ה"זקנים". הוא שלף את אקדח המאוזר הגדול שלו מתוך קת העץ החלולה, חיברה אליו בקול טריקה והניפו באוויר, ירה ירייה אחת שהידהדה ופגעה בתקרה, את הנקב אפשר לראות גם כיום, ובהס שהושלך באולם הזהיר בקול רם וצלול, אם כי מאנפף-קמעה:

 "נבלה נעשתה אתמול במושבתנו! דיר באלכום [היזהרו] אנשי עמורה, דיר באלכום משפחות סדום! – אתם, שיינער בעלבתעס! [בעלי-בתים נאים!] דעו לכם, אם לא יהיה לפועלים מה לאכול השבת, לא יוכל איש מכם כאן להמשיך להתפלל! אני אנקב את התקרה ביריות עד שהשמיים יתחשבנו איתכם, אתם, פוצוואטס! מענטשען פון סודום!"

דבריו השפיעו, ואפילו ר' אברום גלר החוויר ולא הוציא מילה מפיו. באותה שבת זכו הפועלים לקבל ממיטב התבשילים שהכינו נשות האיכרים לסעודת צהרי-השבת, ושאותם טמנו כהרגלן בתנור-האפייה של בומביי. תהלוכת הקדרות נמשכה והלכה מפתח המאפייה שבשוק הגדול ועד למיטבח הפועלים ולחדרי הפועלים שבקלוב הפועלים, ליד הגורן.

ואולם בכך לא נסתיים הדבר. שלושה ימים לאחר מכן קרה אסון. בבית אחד האיכרים מת ילד במחלה.

מיד החלו האדוקים ללבות מהומה במושבה. "וכי על שום מה מתים ילדים?" דרש ר' אברום, "הווה אומר: מפני החטאים... ואין זאת, כי אם מת הילד על החטא הגדול של אותה רוסישקע ציוניסטקע, קורבע חצופה וחשופת זרוע, בתיה מיט די הוזין, שלשה את הבצק ביום שישי לפני כניסת השבת, והכניסה את הככרות לאותו תנור טריפע במיסבח הפויעלים הטמא!"

לא נחה דעתו עד שלא הצליח להפחיד את האיכרים, שמי שיתן עבודה לאותה ציוניסטע מכשיפע מיט די הוזין המביאה מזל רע ואסונות, ישא בתוצאות. הבחורה המסכנה כמעט שהוכרחה לעזוב את המושבה אבל אז בא לעזרתה גרישה ירקוני וקיבל אותה לעבודה בפרדסו, וכעבור זמן-מה נשכחה הפרשה והחרם הוסר.

לימים התחתנה הציוניסטע מכשיפע מיט די הוזין עם פרדסן שהתעשר ונבחר לנשיא התאחדות האיכרים. האישה הגדולה הזו היתה מדברת בכעס על מנהיגי הפועלים, שבשביתותיהם למען העבודה העברית הם הורסים את ענף הפרדסנות.

מה הקשר בין כל הכרוניקות המושבתיות האלה לבין הספרות העברית?

אין קשר.

גם לא יהיה.

האמת, אני אדם חולה. חולה כרוניקה, מחלת ה"פיצ'בקעס", כפי שדודי אלכס היה מכנה אותה – שיגעון הזוטות. מין עגבת היסטורית שאוכלת את המוח. ושלא כמו חיים ברנר, אני, במקום כל שלוש נקודות, משתמש בנקודה אחת, שלדעתי קוטעת טוב יותר את מה שאי-אפשר לבטא. כי הדיוק הכרונולוגי הוא נר לרגליי ותומך לביצים שלי. ישנה אמנם סברה שהספרות הנחשבת עוסקת דווקא בדברים לא-חשובים, אבל גם כאן צריך הרבה מזל כדי שהביצים הלא-חשובות שלך תיחשבנה חשובות, ואילו הביצים הלא-חשובות של עמיתיך תמשכנה להיחשב בלתי- חשובות. אינני זוכר אם כבר סיפרתי, שבעיתון "הבוקר" של האיכרים, שאותו היינו קוראים כל בוקר על ביצה רכה וכוס קקאו מחלב עז, התפרסם המדור היומי של הזוטות: "מבוקר עד ערב בערים ובמושבות". הספר שלי היה צריך להתפרסם שם, בהמשכים. חבל מאוד שאי אפשר לפרסם ספרים אל תוך העבר, אל הדמויות והקוראים של פעם, כמו שוודי אלן עשה ב"שושנת קהיר הסגולה", או כמו שדודי ההולל אלכס היה מצטט מאוסקר ויילד ואומר: "כל נקבה רצינית היא אישה אבל לא כל אישה היא נקבה רצינית. אם רוב קוראיך שייכים לדור הקודם ואינם בחיים, שלח אליהם את אלה שאינם קוראים אותך היום."

האורחים במרפסתו המזוגגת של גרישה ירקוני המשיכו להתווכח על השמירה במושבות, אז הפסיק אותם בעל-הבית ואמר:

 "שומר כמו שיח' איסחאק שלנו אין ולא יהיה. סיפרתי לכם כבר על שלג הביצים ודם האבטיחים?"

 "גם זאת מגוזמאות קופל קובלמן?" צחק מישהו.

 "לא גוזמאות, רבותיי, שלג, שלג ביצים, ומאיזה ביצים? ביצי סוסים! הבידואים של אל-עריש חכרו מיקשאות ליד המושבה והובילו אבטיחים למצרים על גבי גמלים. לילה אחד גילה שיח' איסחאק נורדאו שהם גונבים אבטיחים ממיקשה של אחד האיכרים. הוא רכב על סוסתו לתוך המיקשה שלהם. לפי המנהג יש רשות לשומר לעבור כך כרצונו. הם עמדו מולו ולא הרשו לו לעבור. שיח' איסחאק הסביר להם את זכותו אך הם התעקשו. אחד מהם היכה בנבוט את הסוסה. מיד הניף עליו שיח' איסחאק מגלב והראה לו מה כוחו. הוא הצליף על ימין ועל שמאל, ואחרי שברחו הבידואים עלה עם הסוסה על ערימת האבטיחים, שנאספה למשלוח, ורמס אותם.

 "כאשר חזר למושבה, ראיתי את רגלי הסוסה ורגליו של שיח' איסחאק והן אדומות כאילו רחצו בדם. חששתי פן נפצע או פצע, 'חמוץ בגדים מאדום?' אמרתי לו.

 "'זהו עסיס האבטיחים של בידואי אל-עריש!' – בישר לי המוכתם."

 "ואיפה השלג?" שאל מישהו.

 "חכו. בפעם אחרת, כאשר חזר שיח' איסחאק בעגלה רתומה לשני סוסים, פרצה פתאום לקראתו בצרחות, מבין גדרות הצבר שלצד הדרך, חבורה של בידואים. הם לבשו כותנות שהתבדרו ברוח בשעת מרוצתם, שערותיהם היו שחורות כלילה והתנופפו גם הן. והם רצו לעבר העגלה, חמושים בנבוטים.

 "'זה הוא, שיח' איסחאק נורדאו! דמו בראשו!'

 "שיח' איסחאק שלנו זיהה מיד שאלה הבידואים מאל-עריש. הוא הצליף בסוסים והיטה אותם לדרך אחרת, לא סלולה. הסוסים רצו כמשתוללים. ירדו ועלו מהמורות ורק בדרך נס הוא לא הושלך מהעגלה.

 "'נפלח את ראשך כמו שפלחת את האבטיחים שלנו! יא כלב אבן-כלב!'

 "ענן אבק עלה מאחור, ובתוכו דמויות הבידואים המרקדים כצללים. פניהם מפחידים בהתקרבם, עיניהם כיוצאות מחוריהן. חורקים שיניים. מפיהם ניתז קצף. צועקים, מייללים, מקללים, רגליהם היחפות היטיבו לרוץ כאיילות, ומרוב כעס קרעו אחדים מהם את כותנותיהם מעל גופם ונשארו ערומים-למחצה.

 "בהתקרבם לעגלה החלו להשליך נבוטים, שהתעופפו כחיצים. אחדים מהרודפים כבר השיגו את העגלה וניסו לתפוס בסוסים כדי לעוצרם. שיח' איסחאק שלנו התרומם על מושבו, הסיט במושכות את היצול ימינה ושמאלה וכך הדף לצידי הדרך את הנדחקים אל העגלה. הוא הפליא לכוון הנה והנה את צמד הסוסים: 'דיו! דיו! ילען-דינכום! צ'ורט ווזנאיה!'

 "בידואים אחדים נפלו והתפתלו בזעקות כאב לאחר שהתנגשו ביצול ובפרסות או נדרסו בגלגלי העגלה. חבריהם התמלאו חמת רצח. הסוסים התכסו זיעה וקצף לבן ונשמו בכבדות אבל שיח' איסחאק טס על כנפי הרוח ועצר רק בשער החצר שלנו. ראיתי שהסוסים טובלים בקצף לבן מחיכוך הביצים למטה, וגם מריריות הפה, 'אהלן וסהלן, מברוכ שיח' איסחאק! א גוטען טאג! במקום להקיז בפרסות סוסתך את דם האבטיחים – גירדו ביצי סוסיך הפעם את שלגי הלבנון? – כמו שנאמר: "איתי מלבנון ביצה!"'

"שיח' איסחאק מיהר לרדת מהעגלה כדי לפתח את הרתמות אך בו-ברגע קרס אחד הסוסים, התקפל על ארבע רגליו ונפח את נשמתו בקול יבבה חנוקה מוות של בהמה."

אחר-הצהריים השמיים התקדרו לקראת גשם. עמשי יצא לטייל עם זיאמה פולונסקי הנמוך ורחב-הכתפיים ברחוב הראשי של המושבה, שבמרכזו בית-הכנסת הגדול. בצידי הרחוב ניטעו עצי איזדרכת, הבתים היו בני קומה אחת ולהם מרפסות שלוחות אל הרחוב.

 "ראית כיצד נעצה בי עיניים הבעלבוסטע הגרשונית הגאה?" שאל עמשי.

זיאמה גיחך.

 "צחק, צחק, ואני מבטיח לך שלא אעזוב את המושבה בטרם אמוץ משפתי שיינע-פשה היפה, צהובת השיער ועצומת השדיים, נשיקה שכמותה לא זכתה מעודה לקבל מבעלה הצולע!"

 "תשב כאן כל החורף רק כדי שתוכל אחר-כך להתפאר?"

 "אתה לא מאמין? בוא נתערב – אם אשק לה, נתחלף באדרותינו!"

אהוד בן עזר

המשך יבוא

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* שלום אהוד, גירסתו של אוריה בארי לגבי היחסים – או אי-היחסים – בין מיכל גרין לבין אחיו דוד בן-גוריון מקבלת אישוש מכלי שני.

שכן של הוריי עבד במפעל למשקאות ובין היתר תיחזק את מכונות הסודה בקיוסקים בתל-אביב. בין היתר סיפק שירותים לקיוסק של מיכל גרין.

הוא סיפר שגרין היה בנתק מאחיו. בין היתר סיפר שגרין מפעיל את הקיוסק  ביום העצמאות, כי "זה חג שדובידל המציא."

לעומת זאת נהג לסגור את הקיוסק בראשון במאי ולהשתתף במצעד.

אשר מעוז

* הי אודי, הצהרת שאתה מאמין לנתניהו שאין לו פולחן אישיות. אם ככה, למה הוא סילק, או גרם לעזיבתם, של כל אלה שפחד שיאפילו עליו במקצת? (יאיר לפיד, משה כחלון, גדעון סער, נפתלי בנט ועוד).

אני רוצה לשאול אותך עוד: האם מירי רגב הלקקנית היא שרת תרבות טובה לטעמך? ולמה מינה אותה נתניהו?

האם ההדתה שמתנהלת בכל מקום בגלל הצורך של נתניהו לרצות את הדתיים רצויה לפי דעתך?

האם אתה חושב שצריך לתמוך כל כך הרבה בישיבות שבחוריהם אינם עושים דבר למען המדינה, ולא בהעשרת החינוך בעיירות פיתוח? או לחילופין, להזרים כסף למערכת הבריאות הקורסת?

האם אתה חושב שזה רצוי ללבות את השנאה בין "סמולנים" לאנשי הימין? בין יהודים לערבים? בין אשכנזים ליוצאי עדות המזרח?

את כל אלה מבצע ראש הממשלה שלך, שאתה מאמין בו.

דבר אחרון – גם נתניהו לא נולד ראש ממשלה, ואין אדם שאין לו תחליף.

בנדלה

אהוד: אין ספק שבנימין גנץ עתיר הניסיון הממשלתי וגם הניסיון מתקופת כהונתו הארוכה כח"כ וכחבר בוועדות השונות בכנסת – יהיה ראש ממשלה מנוסה וטוב-יותר מנתניהו ויפסיק את כל העוולות הנוראות שאת מונה בנתניהו – שכולן באו כידוע לאוויר ישראל בגלל נתניהו ואשתו שרה.

וכמו שאומרים – אויבו של הטוב הוא הטוב ביותר, גנץ הוא משכמו מעלה לעומת החשוד השוקע נתניהו הנלחם על חייו הפוליטיים בצל המשפטים שעלולים להכניס אותו לתא של אהוד אולמרט במעשיהו למשך שנים רבות – כי זה מה שמגיע לראש ממשלה מוצלח בישראל. וגם אין מה לדאוג לעתיד וזאת כי גנץ ידוע בקשריו הטובים עם טראמפ ועם פוטין עוד מן הימים שבהם למדו שלושתם יחד בכפר הירוק.

ויאיר לפיד – הוא בוודאי עוד יותר מוצלח ועתיר ניסיון מגנץ ונתניהו גם יחד. טראמפ ופוטין יתרפקו על צווארו ויעזרו לו לגייס את בחורי הישיבות כדי שהחרדים ישימו סוף-סוף סוף להשתוללות של החיילות המזדיינות שלנו בצה"ל ולחילול בתי החולים שלנו בחמץ בפסח.

* כל הכבוד אהוד על דברי התפיחה שלך. אני אמנם תומך במדיניותו של נתניהו בגדול, אבל אני חש שגם אם לא הייתי תומך בו הייתי מצביע עבורו הפעם. הרדיפה המשפטית הזו נגדו ממלאת אותי פחד לעתידנו כמדינה חופשית.

חזי עמיאור

* לאודי שלום, כתיבתו של אורי הייטנר בעיתונך היא פלג מים חיים בין זרמי המאמרים שמצדדים בחפותו של ראש הממשלה ומאשימים בכל דבר את "מפלצת השמאל". טוב שאתה מאפשר ל"שמאלנים" שקולים כהייטנר ועו"ד משיח להתבטא בניגוד לדעתך ולמאמריהם של מרבית הכותבים בעיתון.

בידידות רבה –

דוד שריר

* אודי שלום! בעקבות הכתבה בגיליון 1423 על "טשקנט עיר הלחם": קראתי את הספר הזה אי שם בשנות ה-50 ולפני שנים אחדות "בא לי" פתאום לחזור ולקרוא אותו .לא הצלחתי למצוא אותו באף אחת מהספריות, ובחנויות הספרים הגדולות לא ידעו אפילו על מה אני מדבר. לבסוף נעזרתי באיתמר לוי והוא השיג לי אותו .

נהניתי מאוד אך אולי, ובעיקר, מהתרגום שיצג את העברית הארכאית של אותם ימים. לעיתים קראנו קטעים שנשמעו, בגלל השפה, כמו עיתון היתולי, ואין לי ספק שהקורא של ימינו צריך להחזיק לידו מילון עברי-עברי כדי להבין את הכתוב ...

אך מעבר לכל זה – אני בהחלט מזדהה עם הכתבה .

יונתן זמיר

* ככה זה כשהשינאה והשוקניזם מביאים לידי טמטום: "סיכום תקופת שלטונו של נתניהו מלמד שזו היתה תקופה של כלום ושום דבר. הוא לא קידם את המדינה בנושא המדיני-ביטחוני וגם לא בנושא הכלכלי-חברתי. כל מטרתו היתה הישרדות בשלטון."

[נחמיה שטרסלר, "הארץ" באינטרנט. 5.3].

* יהודה ויזן מצטט את הפילוסוף האנגלי בן-ימינו רוג'ר סקרוטון בספרו "על טבע האדם":

"צורת מחקר חדשה פלשה לאקדמיה. בעבר נהגו ללמד באוניברסיטאות נושא מוגדר, בעל תוכנית לימודים מוגדרת, והיו – במדעי הרוח – עורכים מחקר חסר פניות המונחה על ידי חיפוש האמת, ואיש לא היה נחרד במיוחד אם המחקר הוביל למסקנות מפתיעות או בלתי רגילות. ובכן, אחד הדברים הראשונים שמתרחשים כאשר ממשלה טוטליטרית תופסת את השלטון הוא 'טיהור' האוניברסיטאות, שמשמעו סילוק האנשים שעושים דברים מסוג זה – כלומר, סילוק האנשים שעורכים מחקרים חסרי פניות המונחים על ידי חיפוש האמת... אנו עדים לצמיחתם של אינספור מקצועות חדשים באוניברסיטה, אשר נדמה כי השאיפה בהם לאמת משנית לדבר מה אחר, כאשר אותו 'דבר מה' הוא למעשה השאיפה לקונפורמיות פוליטית מסוימת. קחו למשל מקצוע כגון לימודי מגדר... קשה מאוד להעלות על הדעת שתוכלו להצליח במקצוע זה אם אינכם מחזיקים בדעות פמיניסטיות, בין אם למן ההתחלה ובין אם – לכל הפחות ולבטח – בסיכומו של דבר... אני סבור שתמצאו שישנם לא מעט מקצועות שכאלה באוניברסיטאות שלנו. מקצועות אשר בהם יישור הקו עם אורתודוקסיה כלשהי זוכה לקדימות על פני המתודה האינטלקטואלית...

"כשהסחורה היחידה בעולם האינטלקטואלי היא הכוח (למי יש שליטה על מי...), אפשר, מן הסתם, להפוך כל מקצוע – לא משנה עד כמה הוא נראה בתחילה כחסר פניות – למכשיר של מאבק אידיאולוגי. כל שעליכם לומר הוא: 'אתם יודעים? – עד כה, לימודי הספרות האנגלית היו הפעלה של כוח גברי על המגדר הנשי, אז אני הולך להפוך אותם על פיהם ולעשותם להפעלה של כוח נשי על השליטה הגברית.'

"ואתם יכולים להפוך את כל המקצועות הנלמדים באוניברסיטה על פיהם, לארגן אותם מחדש כחלק מהאג'נדה של השחרור, ובדרך זו לחשוב שאתם עדיין עורכים מחקר. והדבר המעניין הוא, כמובן, שגם תוכלו להסתמך על כמות עצומה של מחקרים כוזבים ופילוסופיות כוזבות אשר יעניקו לכם סמכות... צמיחתה של תעשיית המחקר הכוזב מאפשרת לאנשים להיעשות לאוטוריטות, לטעון לסמכות, בהתבסס על נונסנס. המטרה של אותו נונסנס היא להפוך את יישור הקו עם הדעה המקובלת לדבר היחיד שישנו. ואם המחקר הוא נונסנס, מה עוד נותר? רק המסקנות – ומסקנות אלה, מן הסתם, מתבררות כאותן אקסיומות ליברליות הנהוגות אשר מהן למעשה מתחילים."

ויזן: בדברים החותכים הללו אפשר לראות כעין סיכום של מאבקו רב השנים – מעין מסע צלב (עם דגש על הצלב) – של סקרוטון נגד הנגע הפוסט-מודרני שאיכל את חוגי התרבות בעולם המערבי, ונגד הגותו של פוקו בפרט, שאת ספרו "המילים והדברים" (תרגום: אבנר להב, הוצאת רסלינג, 2011) הוקיע כחיבור ש"מצדיק כל צורה של עבריינות בהראותו כי ציות אינו אלא תבוסה," וכ"ספר ממולח" אשר "כתוב בכזבנות שטנית ומנכס עובדות בבררנות כדי להראות שהתרבות והדעת אינן אלא 'השיח' של הכוח. אין זו יצירה פילוסופית, אלא תרגיל ברטוריקה." ואין צורך להוסיף על כך. ["הארץ" באינטרנט, 5.3.19].

* אהוד: יש השואלים מדוע וכיצד החל המכתב העיתי להופיע בפברואר 2005? – ובכן, צירוף של כמה גורמים והשפעות.

רשימת כתובות ב"תפוצת נאט"ו" של אי-מיילים שהצטברה אצלי ואליהן הייתי שולח מדי פעם מכתבים ומאמרים.

דוגמת עלון פרטי שהיתה שולחת באינטרנט, לתפוצת משפחתה, ידידה שלי מימי עין-גדי, בֶּנְדָלֶה, היא רות קדרי, ציירת ומאיירת שעיטרה את גיליונות הדף השבועי "אפיק" שהיה יוצא בעריכתי בעין-גדי החל משנת 1956 לערך ואם איני טועה נמשך עד היום.

זיכרון של כתב-העת המעולה "בטרם" בעריכתו של אליעזר לבנשטיין-ליבנה, שהחל יוצא עוד לפני קודם המדינה.

ההשפעה של אחד הספרים האהובים עליי מנעוריי, "רפובליקה שקיד", ששם יש פרק שלם על "מגיפה" של הוצאת העיתונים של חניכי המוסד ברוסיה.

וגם שנמאס לי להיות תלוי בפרסום מכתבים שלי למערכות העיתונים, וגם מאמרי-דיעה שלי, שהיו תלויים תמיד ברצונם הטוב של העורכים, ולרוב גם קוצרו וסולפו בעריכה.

 וכמובן העזרה הטכנית של בני, בן, שליווה ומלווה את כל החומרה והתוכנות שמאפשרות לי בלחיצת מקלדת אחת לשגר גיליון של 50 עמודים ויותר לאלפי נמענים – פעמיים בשבוע במשך פחות מרבע שעה כל פעם.

ולימים גם יוזמתו של יוסי גלרון-גולדשלגר מאוניברסיטת אוהיו לכלול את כל גיליונות המכתב העיתי וצרופותיהם באתר נפרד במסגרת האוניברסיטה, אתר שמתעדכן על ידו מדי כל גיליון חדש ועומד לרשות מנועי החיפוש של גוגול לגבי כל מה שאי פעם התפרסם במכתב העיתי.

במסגרת זו כבר קיים גם אתר המאמרים של "לקסיקון ספרי דורות קודמים", חלק ראשון, ובמקביל אני מקליד ומפרסם במכתב העיתי את שאר המאמרים, מלפני ארבעים וחמישים שנה, לפני תקופת המחשב, וכאשר יושלם המפעל הוא יועמד כולו באתר לרשות הגולשים בעברית באינטרנט, והכול כמובן חינם.

ונוספו על כך יותר מארבעים הספרים שפירסמתי בחיי וכולם, למעט אלבום נחום גוטמן, אזלו אבל את חלקם המוקלד אני יכול לפרסם פעם נוספת בהמשכים במכתב העיתי, כמו גם להמליץ על קובץ הכרך המנוקד של כל שירי דודתי אחות-אבי אסתר ראב, העומד עכשיו לרשות כל קורא ישירות ממני או גם באמצעות האתר של יוסי גלרון-גולדשלגר.

כך עוברים עליי ימיי בלחשוב, לכתוב, לערוך, להקליד, לאכול ולישון.

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2247 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-61 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,075 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,074 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,633 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-90 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-73 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-41 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-30 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-38 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-63 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח-בהקלדה של הלקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

[מיספר הערכים לפי ההתקדמות בהקלדה]

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,240 נמעני המכתב העיתי.

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל