פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1426

[שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, ד' באדר ב' תשע"ט, 11.3.2019

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: עַל מוֹתוֹ הַמַּחְרִיד שֶׁל חַיָּל בּוֹדֵד. // עמוס גלבוע: 50 שנה למלחמת ההתשה בחזית המצרית. // אברהם תומר: התרגיל המסריח של בוגי יעלון להפלת שלטון הימין. // מוטי היינריך: גל השנאה וההיסטריה נגד נתניהו. // משה כהן: היסטריה חולנית. // יעקב חסדאי: למה הימין נצמד לנתניהו? // יהודה גור-אריה: הערות שוליים. // אורי הייטנר: 1. מתקפה דו-ראשית. 2. צרור הערות 10.3.19. // מתי דוד: הפנים האמיתיות של בנימין נתניהו. // יהודה דרורי: מדוע אנחנו מתעסקים בכלל בבעיות היהודים בארה"ב? // גיא משיח: שובר השיוויון. // יצחק מאיר: קרנבל באאלסט. // אברהם כץ עוז: הדתיים. // פוצ'ו  –  בחיי [5] נ"ב. איך גורודיש הגיבור נמלט מאשתי. // יוסף אורן: הריאיון האחרון של עמליה כהנא-כרמון. // מ. זושצ'נקו: מקרה פסחא. // נעמן כהן: הרפליקה של אגנס פריד-משעול. // אהוד בן עזר: ספרי דורות קודמים, "באלכסון" לדב שטוק [סדן], 1942. פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 8.12.1972. לפני 47 שנים. // אהוד בן עזר: המושבה שלי, פרק עשרים וארבעה, אדירה היתה הסטירה שסטר ראש השומרים שיח' איסחאק נורדאו על לחיו של האיכר גרשוני. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

עַל מוֹתוֹ הַמַּחְרִיד שֶׁל חַיָּל בּוֹדֵד

בְּעוֹד שֶׁהַתִּקְשֹׁרֶת מְחַרְתֶּתֶת כָּאן עַזּוֹת

עַל כָּל מָה שֶׁצָהֹב וְסֶנְסַצְיוֹנִי וּבּוֹמְבַּסְטִי

כִּמְעַט שֶׁלֹּא  הִרְגַּשְנוּ כְּלָל בַּיְּדִיעָה הָזֹּאת

שֶׁנֹּכַח כָּל הַבְלֵי הַמֶּדְיָה יֵשׁ לָהּ תֹקֶף דְּרַסְטִי: 

סְטֶפָן, חַיָּל בּוֹדֵד בְּצַהַַ"ל, בֶּן עֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם 

אֲשֶׁר שֻׁחְרַר מִן הַשֵּׁרוּת בִּגְלָל סְעִיף נַפְשִׁי

 נִמְצָא בְּחַדְרוֹ שֶׁבְּ"בֵית הַחַיָּל" בְּחֵיפָה כְּשֶׁהֻבְרַר לְכֶל עַיִן

שֶׁלֹּא רַק בְִּחֶבֶל-תְּלִיָּה מְאֻלְתָּר הוּא יָצָא  מִסִּבְלוֹ לַחָפְשִׁי

אֶלָּא גַם מִמְּרִירוּת, הִתְנַכְּרוּת וְקַדְרוּת הַחַיִּים הַקְּצָרִים שֶזֻּמְּנוּ לוֹ

בְּלִי אֵם וּבְלִי אָב כְּשֶׁשָּׂם קֵץ לְחַיָּיו לְאַחַר מְצוּקָה נוֹרָאָה

כְּשֶׁגַּם מוֹסְדוֹת צַהַ"ל, שֶׁזֶּה תַפְקִידָם, כִּי בָּאָרֶץ קְרוֹבִים לֹא הָיוּ לוֹ

הָיוּ אֲמוּרִים לְטַפֵּל בּוֹ בְּחֹם וְאֶמְפַּתְיָה כָּל יוֹם וְשָׁעָה

וְהֵם – לֹא מִלְּאוּ תַפְקִידָם כָּרָאוּי וּמוּתָר וַאֲפִלּוּ חוֹבָה הִיא

לִשְאֹל אוֹתם דּוּגְרִי לְאָן נֶעֱלְמָה לָהּ עַרְבוּת יִשְׂרָאֵל זֶה בָּזֶּה

וּמָה גַם לְחַיָּל בּוֹדֵד שֶאֵין לוֹ פֹּה לֹא בַּיִת,

לֹא מִשְפָּחָה וְלֹא תְמִיכָה וְאִיש אֵינוֹ חוֹזֶה

עַד מָה פָטָלִי הוּא חֶסְרוֹן הַחֹם הַפָמִילְיָרִי

לְנֶפֶש אִיש צָעִיר הַמִּתְיַסֶּרֶת בִּמְצוּקָה

בְּאֶרֶץ חֲדָשָה שֶבָּהּ נַפְשוֹ כְּנֶפֶש זָר הִיא

וּמָה אַכְזָר הוּא הַלְּבַד לַלֵּב הַמְּדֻכָּא.

אָז אֵיפֹה הַחֶמְלָה הָאֱנוֹשִׁית הַמְּקָרֶבֶת

חַיָּל בּוֹדֵד הַמִּתְנַדֵּב אֶצְלֵנוּ לַשֵּׁרוּת

וְאֵיפֹה הַמּוּסָר הַיְּהוּדִי כְּשֶנֶּעֱזֶבֶת

נַפְשׁוֹ הַמִּתְחַנֶּנֶת לְמַגָּע, לֹא לְזָרוּת?

וּמָה עִם  הָאִכְפָּתִיּוּת, הַיַּחַס, הַטִּפּוּל?

וּמָה עִם הַצָּבָא וּתְשׂוּמֶת-לֵב קַבָּ"ן שֶׁלָּנוּ

מוּל הַזְנָחָה פּוֹשַׁעַת זוֹ? שׁוּם כְּלוּם, מַמָּשׁ אִפּוּל

והֶלֶם וְחֶרְפָּה צוֹרֶבֶת עַל חֶשְבּוֹן כֻּלָּנוּ.

יוסי גמזו

* * *

עמוס גלבוע

50 שנה למלחמת ההתשה בחזית המצרית

אז ברה"מ הקומוניסטית, מעצמת על, נלחמה בנו בכוחותיה היא, היום היא מתואמת איתנו. אז ארה"ב סירבה לספק לנו מטוסים מתקדמים, היום היא בעלת ברית אסטרטגית. והיום החמאס מנהל נגדנו מלחמת התשה מזה שנה, באין מפסיק!

 ב-8 מרץ מלאו  50 שנה לתחילתה הפורמאלית של "מלחמת ההתשה" בחזית המצרית. נאצר, שליט מצרים, הוא זה שנתן למלחמה הזאת את השם הזה. מטרתה היתה להקיז את דמנו עד שנסכים לסגת, לפחות מתעלת סואץ. היא הסתיימה, בתיווך אמריקאי, בהפסקת אש אחרי כשנה וחצי, בחצות 7-8 אוגוסט 1970. הארוכה במלחמות ישראל, הנשכחת ביותר, ואולי מהקשות ביותר שידע צה"ל. 367  הרוגים היו לנו, כ-1000 פצועים, ו-15 מטוסים אבדו לנו. המשק האזרחי שלנו כמעט שלא נפגע. אצל המצרים הכלכלה נהרסה, כל ערי תעלת סואץ נהרסו  ועשרות אלפים נהרגו.

בפרספקטיבה של 50 שנה אני רוצה להעלות 4 נקודות מרכזיות ממלחמה זו שכוחן יפה לימים אלו.

האחת, ההתשה כצורת לחימה שהערבים נוקטים בה. במרץ שנה שעברה פתח החמאס במלחמת התשה מול יישובי עוטף עזה וצה"ל שעל גדר הגבול. הוא ממשיך בה, בדרכים שונות גם עכשיו. במה היא שונה מזו שהיתה ב"אפריקה" על גדות תעלת סואץ?

אז ושם לא היתה מעורבת אוכלוסייה אזרחית ישראלית, רק צה"ל. הכוח היבשתי של צה"ל היה קטן, מול ההיקף הגדול של הצבא המצרי שמולו, והוא היה ממש ננסי מול שפעת הארטילריה המצרית . צה"ל יזם כל הזמן, בין השאר, גם  מבצעים יבשתיים גדולים כקטנים, רועשים כשקטים, על מנת לנסות ולהביא להפסקת אש מצרית או לצמצמה. היו אלו מבצעים שדומני כי כיום הדור הצעיר היה חושב שהם לקוחים מסרטי הפנטזיה.

ואילו עכשיו, האוכלוסייה האזרחית שלנו נתונה להתשה וצה"ל צריך למנוע מהחמאס להתיש אותה, כמו שצריך למנוע ממנו לחדור למדינת ישראל. צה"ל הפעם הוא הענק, והחמאס הוא כחגב לעומתו. אבל צה"ל הענק לא יוזם, ומשאיר כל הזמן את היוזמה בידי החמאס. אפס מבצעים בניסיון להפסיק את ההתשה. ב-1969-1970 היה צורך להסביר לחיילים מדוע הם נהרגים הרחק מהבית, אי שם ב"אפריקה", כיום צריך להסביר לאוכלוסיית עוטף עזה מדוע אנשיה הם "הגיבורים".

השנייה, הרוסים. לפני 50 שנה ברית המועצות היתה אוייב מר שלנו. במשך כ-5 חודשים  צה"ל נלחם נגד כוחות צבא של מעצמת על, נגד הטכנולוגיה שלה המופעלת ע"י אנשי הצבא שלה.  כ-25 סוללות של טילי קרקע-אוויר  חדישים (שלמערב לא היה ידע וטכנולוגיה ותורת קרב נגדם) – נלחמו נגד חיל האוויר שלנו, ו"כופפו את כנפיו." וכל אותו זמן ארה"ב, הידידה שלנו מול ברה"מ, סירבה לספק לנו מטוסי פאנטום. רק "להשלים אבידות" מטוסים שלנו היא היתה מוכנה, ובתנאים מדיניים משלה. היו אלו זמנים קשים. והיום, במקום ברה"מ הקומוניסטית הענקית, ישנה רוסיה של פוטין, והיא אינה אוייב שלנו. יודעת להעריך היטב את הכוח שלנו, היכולות שלנו והנחישות שלנו. ואולי החשוב מכול: ארה"ב, מעצמת העל היחידה כיום בעולם, היא בעלת הברית האסטרטגית שלנו, הימים בהם סירבה לספק לנו מטוסים מתקדמים נראים עכשיו  כלקוחים מעולם האגדות. אכן, הזמנים משתנים

השלישית, זרעי תעשיית ההזנק הישראלית, שמקורם ביחידות הטכנולוגיה של חיל המודיעין, התפתחו במלחמת ההתשה לפני 50 שנה. היה צורך חיוני, ממש קיומי, להתמודד מול טכנולוגית העילית של מעצמת-העל הקומוניסטית. המוח היצירתי  היהודי מצא כאן את ביטויו המעשי.

הרביעית, ולהבדיל, זרעי הכישלון המודיעיני במלחמת יום הכיפורים, ובמרכזם "הקונספציה" הידועה, נזרעו כבר בהתשה. הקונספציה המקובעת, עד הרגע האחרון, היתה: "ברה"מ לא תשלח כוחות צבא משלה למצרים!"

אבל, היא כן שלחה! וכל מילה נוספת לגבי לקח עתידי היא מיותרת!

עמוס גלבוע

* * *

אברהם תומר

התרגיל המסריח של בוגי יעלון

להפלת שלטון הימין

למפלגת תל"ם אין כוח אלקטורלי, אך היא העניקה לגנץ חותמת כשרות של איש מרכז ויצרה לחץ על לפיד להצטרף לרשימה שמאיימת לשנות את מאזן הגושים

רק טיפש יתנבא לאן תיקח אותנו מערכת הבחירות הצמודה הזו, אך דבר אחד בטוח: לראשונה מזה עשור שלטון הימין נמצא בסכנה ממשית. הנתון החשוב ביותר בכל מערכת בחירות הוא מאזן הגושים, כאשר בשנים האחרונות יתרונו של גוש הימין-חרדים היה יציב למדי, ואילו כעת על פי הסקרים מסתמן שוויון בין הגושים. מנדט אחד לפה או לשם עלול לשנות את כל התמונה, ובמצבים כאלו צריך לחפש את האקס-פקטור, ההבדל הקטן שיצליח להעביר את מעט הקולות מגוש הימין אל גוש השמאל.

יש שיגידו כי מדובר בחקירות נתניהו וברצון של חלק מהימין לראות בשלטון מועמד נקי יותר, אך הסקרים לא תומכים בתזה הזו. ייתכן שיש כאלו שלא יצביעו לליכוד בשל המלצות היועמ"ש, אך רובם המכריע עוברים למפלגות ימין אחרות, והשוויון בין הגושים נשמר.

כאשר הגושים צמודים, אחד המהלכים הכי יוקרתיים במגרש הפוליטי הוא להצליח להעביר אליך נציגים של מחנה היריב, לפעמים רק עבור תמיכה במהלך פוליטי ספציפי, ולפעמים להצטרפות לקואליציה או למפלגה עצמה ממש.

התופעה הזו כמובן אינה חדשה, וקיבלה את הכינוי "כלנתריזם" על שמו של חבר מועצת ירושלים רחמים כלנתר שנטש את סיעתו בשנת 1956 כדי למנוע את הדחת ראש העיר אגרון. כך היה בניסיון הכושל של שמעון פרס בתרגיל המסריח, או בניסיון המוצלח של יצחק רבין עם גולדפרב ושגב באוסלו ב', או כאשר סיעת "עצמאות" של אהוד ברק התפצלה מהעבודה כדי להעניק לנתניהו את היציבה שבממשלותיו. כולם פותו בהצעות מרחיקות לכת הרבה מעבר לכוחם הפוליטי, בשל ההישג היוקרתי אותו איפשרו למציע האתנן, והדוגמה העכשווית לכך היא מפלגת תל"ם בראשות בוגי יעלון.

חותמת כשרות

כדי להבין את המהלך שעשתה המפלגה הזו בחודשיים האחרונים, אין ברירה אלא להיכנס קצת לסקרים המושמצים. יעלון רשם את מפלגתו בראשית חודש ינואר, וצירף אליה שני פרצופים מוכרים בימין: יועז הנדל וצביקה האוזר. הוא אמנם הכריז אז כי מדובר ב"יום מרגש של בשורה לאזרחי ישראל," אך בסקרים שבאו מיד לאחר מכן תל"ם אפילו לא הצליחה להתקרב לאחוז החסימה.

באותם ימים עמודת המנדטים של הליכוד עוד היתה בודדה בצמרת, כאשר גנץ (בטרם פתח את הפה) ולפיד (שלרגע לא סגר אותו) מתחרים ביניהם על משבצת המפלגה השנייה בגודלה עם 14-10 מנדטים לכל אחת. האג"ח האלקטורלי של יעלון באותם ימים היה ברמת 'זבל', ודרכו אל מגרש הגרוטאות הפוליטי היתה בטוחה.

צבי האוזר ויועז הנדל

חודש לאחר מכן התמונה התהפכה לחלוטין, גם עבור גנץ אבל יותר מכך עבור יעלון. במהלך מבריק מבחינתה, חברה תל"ם ל'חוסן לישראל' והבטיחה לעצמה לא פחות משלושה מקומות בצמרת הרשימה המאוחדת ועוד אחד במקום ריאלי (עבור אורלי פרומן).

גם גנץ נהנה מהעסקה – ממאבק צמוד בלפיד הוא קפץ לגזרת העשרים מנדטים והחל לקרוא תיגר על הליכוד. את הקולות הוא לקח בעיקר ממפלגת העבודה, אבל גם קצת מלפיד וכנראה גם קצת מכחלון, ליברמן והליכוד, כי מאז גם המאבק בין הגושים נעשה צמוד יותר.

תל"ם כמעט לא הביאה בנדוניה מנדטים משל עצמה, אבל היא העניקה לגנץ את חותמת הכשרות של איש מרכז שמצליח למשוך גם אנשי ימין אל רשימתו וממילא תדמיתו פחות מאיימת. המשמעות של החיבור בין יעלון לגנץ גדולה אף יותר, כי היא זו שיצרה לחץ עצום על לפיד לוותר על הבכורה בגוש ולהצטרף כמספר 2 לטירון הפוליטי שגנב את ההצגה. כך קרה שמפלגה נטולת כל כוח פוליטי ממשי הצליחה, לצד גורמים נוספים כמובן, להניע מהלך שמסכן את שלטון הימין בקדנציה הבאה.

אופורטוניזם ממלכתי

אי אפשר להתעלם מהעובדה ששלושת נציגיה הבכירים של תל"ם הם נפגעי נתניהו – אנשים שעבדו בצמוד אליו ופרשו או הופרשו, ומאז מנהלים נגדו מלחמת חורמה אישית. הם יקראו לכך מאבק על טוהר המידות ונגד השחיתות ואפשר להאמין שכך הם באמת סבורים, אך התגמול הפוליטי האישי לו זכו בעקבות המהלך והתפנית האידאולוגית שמתחייבת מהמעבר לגוש השמאל, מאירים באור קצת מגוחך את ה'ממלכתיות' בה הם מתהדרים.

אם רק יסתכל יעלון, שבעבר התלונן על התככים הרבים במטכ"ל, על חבריו לרשימה, הוא יראה שם שני רמטכ"לים כאשר אחד מהם הוא גבי אשכנזי – הרמטכ"ל המושחת והחתרן ביותר שידענו. מיד לאחר מכן יראה את אבי ניסנקורן – מנהיג המאפיה החוקית הגדולה ביותר בישראל, שרק חוק האגודות העות'ומניות מסתיר את ערוותו. טוהר המידות? הצחקתם אותנו. הכול אופורטוניזם ואינטריגות נקמניות בכסות צלופן ממלכתי.

מאז החיבור, ניכר כי נציגי תל"ם שרויים בבלבול עז. הנאום המגומגם של יעלון  בכנס האיחוד היה אחד המביכים ששמענו, וגם יועז הנדל, שתקשורת אמורה להיות הצד החזק שלו, מביא איתו לראיונות בעיקר ערימת קלישאות לצד זריית חיצים רטוריים לכיוון הליכוד.

אברהם תומר

מתוך אתר "מידה", 3.3.19

אהוד: "חוסן לישראל" אינה מפלגה במובן המקובל של המילה אלא צירוף מלאכותי של הנהגה ממונה מטעם-עצמם של שלושה גנרלים ועיתונאי אחד – שהם-עצמם גם קבעו את רשימת מועמדיהם לכנסת ללא שום פריימריס, ללא בחירות פנימיות – בחירות שכן התקיימו במפלגות אחרות כמו הליכוד, העבודה, מר"צ והרשימות הערביות, – ואפילו ללא ועדה מסדרת.

"חוסן לישראל" אינה מפלגה ואינה דמוקרטית, וכפי ששיערנו והזהרנו – ייתכן שהיא גם תלך ותצטמק בסקרים – לכן אפשר לצפות להתפוררות ולעריקות ברשימתה אחרי הבחירות, כאשר חלק מהח"כים שלה עשוי להצטרף לקואליציה בראשות נתניהו ולהתמנות לשרים בממשלתו – וחלק יישאר באופוזיציה משעממת כאשר "רק לא  נתניהו" מאחד אותם.

* * *

מוטי היינריך

גל השנאה וההיסטריה נגד נתניהו

"ההסתערות הפוליטית על נתניהו, בעיקר בפרשות שבהן הוא חשוד בשוחד במסגרת ניסיונותיו לזכות ביחס תקשורתי מפרגן, חושפת צביעות. למרבה האירוניה, הצווחה הגדולה ביותר המושמעת נגד נתניהו בוקעת דווקא מפוליטיקאים ומעיתונאים, שהפרקטיקה היומיומית של עיסוקם בנויה בדיוק על אותו חטא שהם מייחסים בזעם קדוש לנתניהו: הפרקטיקה של תן-וקח... מהלכים אלה צריכים לעמוד למשפט הציבור, ולא להיגרר אל בתי המשפט. אם נתניהו יועמד לדין באשמת שוחד על חתירתו לקבל עיתונות מפרגנת, יהיה בכך תקדים בינלאומי הזוי, וביטוי לבורות גמורה באשר לאופיו של המשחק הפוליטי."

נחשו מי כתב את הקטע המצוטט וגם את כותרת כתבה זו?

לא מישהו שחשוד באהדה לנתניהו. הכותב הוא המשנה לראש הממשלה ושר המשפטים לשעבר – חיים רמון. נושא הכתבה של חיים רמון, אינו נתניהו, אלא מפלגות השמאל-מרכז הציוני. בכתבת דעה בעתון "הארץ" מבקר רמון את השמאל, שמתיימר להיות אלטרנטיבה לנתניהו, כי ויתר על המאבק האידיאולוגי נגד דרכו של נתניהו, המחבלת לדעתו בסיכויי השלום ומנציחה את הכיבוש. במקום מאבק אידיאולוגי נסחף השמאל, בצביעות גמורה, אל "גל השנאה וההיסטריה נגד נתניהו." דברי חיים רמון.

אין פוליטיקאי בארץ או בעולם, בעבר או בעתיד, שאינו מנסה להטות את התקשורת לסיקור אוהד. פוליטיקאי שנעדר מהתקשורת אינו קיים. לשם כך נעזרים באנשי מקצוע וביועצים במשרה מלאה. זה תפקידם של "ראש המטה", "הדובר", "היועץ האסטרטגי", ו"יועץ התקשורת". הם מנסים לדחוף ידיעות וראיונות מטעם הקליינט שלהם לכל כלי תקשורת. ברוב המקרים הם כותבים בעצמם את "הידיעה העיתונאית" – ותפקידו של כתב העיתונות מצטמצם להעתק/הדבק.

יחסים ברורים של תן וקח, לפעמים צ'ופרים לעיתונאי ("שוחד" בעברית) ולפעמים איומים מוסווים וגלויים. לפעמים זה נשמע כך: "אם אתה מפרסם מחר בעמוד הראשון... אני מסדר לך ביולי נסיעה עם נשיא המדינה למוסקבה." ולפעמים זה יכול להישמע כך: "דיר באלאק... אם אתה לא מפרסם מחר בעמוד הראשון... אתה יכול לשכוח ממני."

עיתונאי ללא מקורות – גמור.

זה גם תפקידם של אנשי יחסי הציבור בחברות עסקיות. הם נמדדים לפי מיספר הידיעות ושטח הפרסום שהם מצליחים לדחוף לתקשורת. כל יועץ תקשורת יכול לכתוב ספר זוועה על הדרכים והאמצעים בהם נקט כדי לקדם את שולחיו, ועוד יותר על התכנונים והמזימות שלבסוף לא יצאו לפועל. "הסיפורים" של עד המדינה ניר חפץ, יועץ התקשורת של נתניהו, מתאימים לטובים ורבים בברנז'ה בארץ ובעולם.

נתניהו סבל במשך שנים ארוכות מנחת זרועו של עיתון "ידיעות אחרונות" ואתר האינטרנט שלו. זו הסיבה שהציע לידידו שלדון אדלסון לממן חינמון שיהיה משקל נגד העוצמה התקשורתית של "ידיעות אחרונות". ואכן, העיתון "ישראל היום" גורם לנזקים של עשרות מיליונים לתאגיד של משפחת מוזס.

ארנון מוזס ניסה מהלך פוליטי לצמצום תפוצתו של "ישראל היום", מהלך שהתקדם בעצלתיים ובינתיים... חשבון הבנק של "ידיעות אחרונות" המשיך לדמם. כנראה שארנון מוזס היה במצב די נואש כשהחליט שאין די בגיוס 43 חברי כנסת ליוזמה, צריך לגייס גם את ראש הממשלה. והדרך – להציע לנתניהו "הצעה שלא יוכל לסרב לה": תקשורת אוהדת תמורת התערבות של נתניהו לצמצום תפוצת "ישראל היום". כמו כל הצעה של "סנדק", אין צורך לפרט מה יקרה אם נתניהו יסרב להצעה.

פגישות מסוג זה לא נערכות בסגנון של "הייתי בסביבה אז קפצתי לביקור..." מוזס לא קפץ לנתניהו כי טייל במקרה בשכונה. הבקשה לפגישה עם ראש הממשלה מועברת תחילה בעל פה, בדרך של "גישושים" באמצעות ידיד שמקובל על שני הצדדים. המסר הראשוני בדרך כלל תמים, משהו כמו "למה שלא תיפגש עם נוני מוזס, אני יכול לסדר פגישה באווירה טובה, יש סיכוי שבפגישה אישית תצליח לשכנע את נוני למתן את עמדת 'ידיעות אחרונות' כלפיך." לא מגלים את כל הקלפים, משאירים הפאנץ' לפגישה עצמה, אחרת הפגישה מיותרת.

מנדלבליט וארבעים פרקליטיו מבקרים את נתניהו שלא קם מיד "וזרק את מוזס מכל המדרגות." זו חוכמה של מי שמעולם לא התעורר עם ראש כרות של סוס במיטתו. תגובתו של נתניהו היתה חכמה הרבה יותר, הוא המשיך לנהל מו"מ עם "החוטפים" כדי להרוויח זמן – כשמדברים, ב"ידיעות אחרונות" בינתיים לא יורים (או יורים פחות). השיחות עם מוזס התנהלו באוקטובר 2014 כשבמקביל מנסה ח"כ איתן כבל לקדם את החקיקה נגד העיתון "ישראל היום" (סתם כך, בגלל שהוא מוקיר את תרומתה של משפחת מוזס למדינת ישראל).

נתניהו ניסה "להלך בין הטיפות ולא להירטב" – לא להשיב בשלילה ל"סנדק" מתוך תקווה שהליך החקיקה ייתקע לבסוף באחת מוועדות הכנסת, גם אם יעבור בקריאה טרומית. כך יובהר ל"סנדק" שנתניהו פעל לטובתו, אבל הביורוקרטיה הפרלמנטרית הכשילה את המהלך... ובינתיים – נתניהו מרוויח זמן עם "ידיעות אחרונות", יורים עליו פחות. מומלץ לקרוא את הכתבה המפורטת של יואב יצחק באתר.NEWS1  לבסוף "הפשע" לא התבצע.

עכשיו נותר לחכות להחלטת השימוע, האם ליצור תקדים היסטורי ולהעמיד פוליטיקאי לדין על רדיפתו אחר תקשורת חיובית. מעניין אם גם השופטים ייסחפו "בגל השנאה וההיסטריה נגד נתניהו."

מוטי היינריך

מתוך "ישראל היום", 7.3.19.

* * *

משה כהן

היסטריה חולנית

8 במרס, שעה 10, רשת ב': בעקבות פרשת פשעי הפדופיליה של מייקל ג'קסון נערך דיון האם פשעיו של אמן צריכים להעיב על  יצירתו.

זכות הדיבור לאריאנה מלמד, הטוענת אכן, פשעים פוסלים יצירתו של אמן,

והא ראיה... בנימין נתניהו!?

לא להאמין, מה עניין שמיטה להר סיני?

הרי לכם דוגמה כיצד היסטריה חולנית ("רק לא ביבי") עלולה להעביר אנשים על דעתם. 

משה כהן

ירושלים

* * *

יעקב חסדאי

למה הימין נצמד לנתניהו?

מזה מיספר שבועות מתנהל דיון מסביב למועד החלטת היועץ המשפטי לממשלה בפרשות בהן מואשם נתניהו, ובעיקר מה יהיה תוכן המלצתו – האם להגיש כתב אישום בכפוף לשימוע.

עוד לפני קבלת החלטת היועץ ופירסומה ברבים הכריזו מפלגות השמאל, כצפוי, כי אינן מוכנות לשבת בממשלת נתניהו. בני גנץ, ומפלגת "כחול-לבן" המתינו עד להודעת היועמ"ש (28/2/2019) על הגשת כתב אישום נגד נתניהו בכפוף לשימוע, ואזיי הודיע בני גנץ, שהסקרים מנבאים לו ולמפלגת "כחול-לבן" הצלחה בבחירות – כי לא יישב בממשלה עם נתניהו.
לעומתם הכריזו מראש מפלגות הימין כי תהיה אשר תהיה החלטת היועץ – הן יילכו אך ורק עם  נתניהו אם וכאשר ירכיב ממשלה, והסקרים הנוכחיים מראים כי סיכוי גוש הימין טובים. 

החלטת מפלגות הימין מפליאה משתי בחינות: מבחינה עקרונית ומבחינה מעשית.

מבחינה עקרונית, אפשר היה לצפות שמפלגות דתיות, ובוודאי גם מפלגות חרדיות, מכירות את התנ"כ. לעם ישראל יש לפחות שני מנהיגים גדולים, משה רבנו ושמואל, שכל אחד מהם כאשר הציג בפני העם את חשבון הנפש שלו. במה הם התפארו?

 משה רבנו אמר: "לֹא חֲמוֹר אֶחָד מֵהֶם נָשָׂאתִי" (במדבר, ט"ז 15).  שמואל הנביא אמר : "אֶת-שׁוֹר מִי לָקַחְתִּי וַחֲמוֹר מִי לָקַחְתִּי וְאֶת-מִי עָשַׁקְתִּי אֶת-מִי רַצּוֹתִי, וּמִיַּד-מִי לָקַחְתִּי כֹפֶר, וְאַעְלִים עֵינַי בּוֹ; וְאָשִׁיב, לָכֶם" (שמואל א, י"ב 3).

כלומר, בתודעה של אנשים דתיים צריך להיות כי ניקיון כפיים היא תכונה נדרשת ומחייבת ממנהיג לאומי. תהיה אשר תהיה התוצאה של המהלך המשפטי של נתניהו, ניקיון-כפיים ספק אם יימצא שם. לכן, מן הבחינה העקרונית, אפשר היה לצפות ממפלגות דתיות וחרדיות וגם ממפלגת "הימין החדש" להיסוסים כאשר הם תומכים באופן נלהב כל כך בנתניהו.

אולם הבעייה כאמור אינה רק עקרונית ומוסרית אלא גם מעשית. למפלגות "הימין החדש", "הבית היהודי" וכן למפלגות החרדיות  יש מוקד מרכזי אותו הן מדגישות. המוקד של מפלגות "הימין החדש" ו"הבית היהודי" הוא – "ארץ ישראל". המוקד של המפלגות החרדיות הוא לימוד התורה ומוסדות התורה. אם מפלגות אלו יקשרו את גורלן למפלגת "הליכוד" ולבנימין נתניהו הן עלולות להישאר בפני שוקת שבורה. אם מעשי נתניהו והסיטואציה הנוכחית במערכת הפוליטית יביאו להקמת מממשלה בלעדיהן, מה יהיה החשבון שלהן? הרי כדי להשיג את מטרותיהן צריכות מפלגות אלו לשתף פעולה עם כל מי שיקבל את עקרונותיהן.

ל"ימין החדש" ול"הבית היהודי" יש במפלגת "כחול-לבן" מחנה שלם שילך איתם את כל הדרך. אז מדוע הם באופן חד-משמעי תומכים בנתניהו? אולי כדאי שישאירו לעצמו פתח מילוט.
זה נכון גם מן הבחינה המוסרית וגם מן הבחינה המעשית.

* דברים אלו נערכו מתוך שיחות בנושא שערך יעקב חסדאי תחת הכותרת "הרהור וערעור" והם מתפרסמים באתר תנועת לאו"ר www.laor.org.il 

* * *

יהודה גור-אריה

הערות שוליים [129]

הגיגים קלים על נושאים כבדים

"פוטש" של גנרלים?

בין יריביה של מפלגת "כחול-לבן", שבראשה עומדים כידוע שלושה רבי-אלופים לשעבר, ולצידם גם רב-סמל בדימוס, יש הטוענים שזו חבורה של גנרלים, המתכוונת לתפוס את השלטון בישראל באמצעות "פוטש" אזרחי, בדומה [ולהבדיל] לחונטות של גנרלים בארצות דרום-אמריקה ובאפריקה [כולל ידידנו א-סיסי] במצרים.

זו אשמה חמורה מאוד. על הטוען כך, להוכיח שגנרל כלשהו בישראל הציב פעם גדוד טנקים ותותחים מול הכנסת, וזאת במשך כל 71 שנות קיומה של מדינת ישראל.

לגנרלים [לאחר תקופת צינון כנדרש בחוק], כמו לכל אזרח בישראל,  שמורה הזכות להתמודד – באופן דמוקרטי – בבחירות, על מקום ומעמד בהנהגת המדינה. הם סבורים שניסיונם בפיקוד על צה"ל מכשיר אותם לניהול המדינה במסגרת אזרחית. עליהם להוכיח זאת בפועל, אם ייבחרו לכך.

ניסיון כזה של אהוד ברק הסתיים בכישלון, כאשר זה איבד את השלטון אחרי שנה וחצי בתפקיד.

לעומתו, אריק שרון הוכיח הצלחה כראש-הממשלה, לכל הדעות, כולל פינוי ההתיישבות היהודית [ההתנחלויות] מרצועת עזה, מעשה שנתון בוויכוח עד ימינו.

כן ידועה הפרשה של לחץ גנרלים, בראשותו של עזר וייצמן, על לוי אשכול, ראש הממשלה ושר הביטחון, ערב מלחמת ששת הימים, למַנות את משה דיין לשר הביטחון ולצאת למלחמה. אך ודאי שזה לא היה פוטש של תפיסת השלטון בכוח.

משָׂחֵק לידי יריביו

אם אמנם נכון שכל השמאל וגם [כמעט] כל התקשורת וכן הרשות המשפטית, כולל המשטרה, כולם נטפלים לראש הממשלה בנימין [ביבי] נתניהו, לרוב לא בצדק לכאורה, ובמיוחד יצא קצפם של הללו על המתנות – לכאורה – שקיבל –  לכאורה – מידידו ארנון מילצ'ן, בסכום הזניח של כרבע מיליון שקל, וזאת בעד סיגרים ושמפניה שסיפק לזוג נתניהו, נשאלת השאלה: מדוע נתן ביבי למשמיציו ותוקפיו עילה לכך? האם לא יכול היה לקנות לו כמה סיגרים קובניים ובקבוקי שמפניה – מכיסו, ממשכורתו [הצנועה] כראש-הממשלה, וממשכורתה של רעייתו שרה, העובדת כפסיכולוגית של ילדים בעיריית ירושלים?

כמו שאומרים: שיחק לידיהם.

אם התפרנים הרשעים-המרשיעים תופרים לך תיקים [ש"לא יהיה בהם כלום"], מדוע סיפקת להם בד?

אל דאגה ביבי, ככל שירדפו אותך, כן תרבה [מנדטים] וכן תפרוץ קדימה. זה ישחק לטובתך, ורבים מתומכיך ינהרו לקלפיות ויצביעו "ביבי".

יהיה בסדר

ח"כ עפר שלח ממפלגת "כחול-לבן" התבטא לאחרונה והבטיח חגיגית: יש לנו תוכנית להוסיף 12.5 מיליארד שקל למערכת הבריאות בחמש השנים הבאות.

כאשר נשאל מניין יילקח הכסף הזה, הוא השיב: אין מה לדאוג. נסתדר.

ואנחנו, למודי ניסיון וזוכרי הבטחות-שווא, יודעים את החוק החקוק על לוח ליבנו בעט ברזל וציפורן שמיר: כאשר מישהו מבטיח לך: "סמוך עליי, יהיה בסדר," קבל את דבריו בהיפוך של 180 מעלות –  שום דבר לא יהיה בסדר, אל תסמוך ואל תבטח בנדיבים [פוליטיקאים], המבטיחים לך הרים וגבעות, ולא יוצא מהם אפילו לא עכבר קטן אחד.

יהיה [לא] בסדר.

אירוֹוִיזיוֹן דרג ב'

כיוון שמרבית הכרטיסים הטובים לאירוויזיון כבר נמכרו ל-VIP מכובדים שונים, בתקשורת, בספורט ובחוגים אחרים, נשארו בקופה רק כרטיסים דרג ב', זולים יותר, בלתי יוקרתיים, ולא נחשבים. לאור זה מועלית כאן  הצעה מהפכנית כדלקמן: ייערך אירוע אירוויזיון דרג ב' – לעם הפשוט, לפלֶבֶּאים, דלת העם.

מחיר של 1,150-2,000 שקל, ביני ובינך מה הוא?  

שאלת עזה

אין בידי ולפני עיניי מצעי המפלגות המתחרות על קולו של הבוחר בבחירות הקרובות לכנסת, ואינני יודע אם יש במצע כלשהו התייחסות עניינית  לבעייה של עזה ולסכנות האורבות משם, במיוחד לתושבי היישובים הסמוכים לרצועה, מה שנקרא "עוטף עזה". לכן אני חוזר ושואל [כפי שכבר שאלתי לא פעם במדורי זה]: מי יודע איך פותרים את הבעייה/הצרה של עזה?

[אהוד: "שאלת עזה" לא תיפתר כי מלחמת 48' טרם הסתיימה וכנראה גם לא תסתיים בעתיד הנראה לעין].

סקר סרבנים

כידוע, בכל סקר ישנו אחוז מסויים [גדול, יש להניח] של סרבנים, שמסרבים לענות ולא רוצים להשתתף בסקר. אין זה אומר שאין להם דעה, אלא שאינם מוכנים להביע אותה בסקר כלשהו.

מעניין אם מישהו מרבי-הסוקרים יערוך פעם סקר על השקפת עולמם ודעותיהם הפוליטיות של הסרבנים האלה.

שגשוג כלכלי

אין ספק: ישראל נהנית בימינו מעושר מופלג ומשגשוג כלכלי ברמה גבוהה ביותר. הוכחה: בשנת 2018 נזרקו לפח הזבל 2.5 מיליון טונות מזון ראוי למאכל אדם, כ-35% מהיקף ייצור המזון בישראל – מזון כשר לאכילה, לא מקולקל, כמות אוכל שיכולה להשביע 175 אלף נזקקים. אבל איפה תמצא בישראל 175 אלף נזקקים? זו הרי מדינה עשירה.

יהודה גור-אריה

* * *

אורי הייטנר

1. מתקפה דו-ראשית

שלטון החוק בישראל נמצא תחת מתקפה חזיתית. המתקפה על שלטון החוק אינה מצד אחד במפה הפוליטית והציבורית, אלא זו מתקפה דו ראשית.

זו מתקפה מצד כל מי שאינם יודעים להבחין בין ראיות והחלטות בנושא הפלילי והמשפטי לבין עמדותיהם והעדפותיהם הפוליטיות. די בעמדתם הפוליטית כדי לקבוע עמדה "משפטית" ברורה – ותפקידם של מוסדות החוק: המשטרה, הפרקליטות, היועמ"ש ובתי המשפט הוא לבצע את תפקידם, כלומר להחליט "נכון." "נכון" – כלומר על פי דעתם הפוליטית של התוקפים.

מזה שנתיים ניצב היועמ"ש תחת מתקפה דו-ראשית, שתלך ותחריף לקראת החלטתו הסופית אחרי השימוע. סביר להניח שגם בית המשפט יעמוד בפני מערכה דו-ראשית, ואם יוגש ערעור – גם בית המשפט העליון. גם בית המשפט יעמוד בפני מתקפה של אלה שבעיניהם מי שעומד למבחן אינו הנאשם אלא השופטים – האם הם יחליטו נכון? הרי הם עובדים אצלנו, משוכנעים שני הצדדים.

אין סימטריה בין שני הצדדים התוקפים ברמת הסכנה שהם מהווים לחברה. חוסר הסימטריה נובע מפער הכוחות בין הצדדים. צד א' במתקפה על שלטון החוק מסוכן יותר כי בראשו עומד ראש הממשלה רב הכוח, וכי גייסותיו רבים לאין ערוך; המון מוסת וסוער. אבל ברמה העקרונית, מדובר בדיוק באותה גישה, והנוקטים בה משני הצדדים שותפים בהחלשת האמון במערכות האכיפה, החוק והמשפט. הנזק הזה נגרם מצד אלה שאינם זקוקים לראיות, כי הם הרי יודעים שלא יהיה כלום כי לא היה כלום. ולכן, אם כן יהיה משהו – פירוש הדבר שהמשטרה, הפרקליטות, היועמ"ש ובעתיד בית המשפט שותפים לקנוניה קונספירטיבית של תפירת תיקים, או לכל הפחות נכנעו ללחץ של תופרי התיקים מתוך רדיפה פוליטית. הנזק הזה נגרם גם מצד אלה שאינם זקוקים לראיות, כי הם הרי יודעים בעליל שנתניהו אשם בכל החשדות נגדו וגם בחשדות שעדין לא הועלו אבל אולי אי פעם יעלו, ולכן – כל החלטה שהיא פחות מהרשעה מוחלטת באישום החמור ביותר בכל סעיף וסעיף היא "הוכחה" לכך שהמשטרה, הפרקליטות, היועמ"ש ובעתיד בית המשפט "מורחים", "מחפים", "עובדים אצל", "קונסילרי" וכו' וכו' וכו'.

בראש החץ של המתקפה מצד אחד עומד נתניהו. בראש החץ של המתקפה מצד שני עומדים אלדד יניב בהפגנותיו האספסופיות ליד ביתו של היועמ"ש ובית הכנסת שלו, ואהוד ברק. הנה דוגמית אחת למתקפה המרושעת ולשיסוי נגד שלטון החוק, גורמי האכיפה ושומרי הסף מצד אהוד ברק:

"מנדלבליט ממיט חרפה על כולנו ושובר במו ידיו את עקרון השוויון בפני החוק, כשהוא ׳נשכב על הגדר׳ כדי למנוע מאזרחי ישראל, שיידרשו השנה ללכת לקלפיות, לדעת לפני שהם מצביעים, מה בדיוק יש..." וכו'. ומה זו אם לא תמונת ראי של התבכיינות הפאסיב-אגרסיב של נתניהו, בהתקפותיו על שלטון החוק. ואגב, אנו הרי זוכרים שאהוד ברק עצמו, אינו בדיוק מופת של מנהיגות נקיית כפיים וטהורת מידות, ושהוא הצליח להימלט מדין בעיקר בזכות השתיקה של אנשיו. ואנו זוכרים שהוא רצה לפטר את היועמ"ש רובינשטיין כשניסה להגן מפניו על שלטון החוק.

יש להבחין בין העניין הפלילי-משפטי, לבין העניין הציבורי-מוסרי. במבחן הציבורי נתניהו חצה כבר מזמן את הקווים האדומים ואינו ראוי עוד להנהגה לאומית. ראשית, בשל התנהלותו המושחתת והמסואבת, בלי קשר לשאלה האם הוא גם עבריין פלילי. הרף שעלינו להעמיד בפני מנהיגינו ראוי להיות גבוה לאין ערוך מן הסף הפלילי. שנית, בשל הלגיטימציה לשחיתות והקלת הראש בשחיתות, כפי שנשמעות בהמוניהם באמירות כמו: "כולה סיגריה מחבר"... "חמגשיות"... "שתי ידיעות עלובות בוואלה"... "אסור כבר לקבל מתנות מחברים?" (כאילו מדובר בספר ליום הולדת)... "גם צ'רצ'יל"... וכו' וכו'. שלישית, בשל ההסתה נגד מדינת החוק ומוסדות המדינה. רביעית, בשל שטיפת מוח הציבור בתאוריית קונספירציה חולנית מטורללת על איזו "מדינת עומק" של מוסדות המדינה, שאינה מאפשרת לראש הממשלה לשלוט, היא השליט האמתי במדינה והיא מופעלת בידי סורוס, נוני מוזס והקרן החדשה ושאר הבלים. חמישית, בשל הניסיון של נתניהו להעמיד את עצמו מעל החוק באמצעות חקיקה. שישית, בשל עיצוב אידיאולוגיה חדשה על מהות הדמוקרטיה, תחת שמות קוד כמו "רצון העם" ו"משילות", שמשמעותן שעצם העובדה שהוא ראש הממשלה, מעידה שכל מה שהוא עושה, גם לביתו, מבטא את "רצון העם", ולכן כל מה שעומד מולו הוא ניסיון הפיכה נגד רצון העם (היועמ"ש שהוא בסך הכל פקיד שאמור לתת שירות משפטי לשלטון ולאפשר לו לעשות ככל העולה על רוחו, בתי המשפט שאף אחד לא בחר בהם והם התמנו בשיטה של חבר מביא חבר... "האליטות"... וכו' וכו').

כל אלה הן סוגיות ציבוריות ופוליטיות, שעליהן ראוי לנהל מאבק ציבורי ופוליטי. בשל כל הסוגיות הללו, אני רואה חובה לאומית להיאבק למען החלפתו של נתניהו, למרות שאני מעריך את הישגיו כראש ממשלה ושבנושאי חוץ וביטחון אני קרוב לעמדותיו, במקרים רבים. אלו אינן סוגיות משפטיות.

את הסוגיות המשפטיות יש להפקיע מן הדיון הפוליטי ולהשאיר אותן למערכת המשפטית, שפועלת אך ורק על פי ראיות. בשאלות המשפטיות יש אך ורק מבחן אחד – מבחן הראיות. הראיות אינן פוליטיות, אינן אידיאולוגיות, אינן קשורות ל"משלנו" או "משלהם". במבחן המשפטי, נתניהו הוא בחזקת חף מפשע, כל עוד לא הורשע בבית משפט. ומי שיקבע את אשמתו או חפותו לא יהיו עיתונאים, לא פוליטיקאים ולא מפגינים, אלא שופטים, כי יש שופטים בירושלים.

2. צרור הערות 10.3.19

* הסכמה לאומית רחבה – במצע המדיני של "כחול לבן" אין זכר לנוסחת השווא השחוקה והעבשה: "שתי מדינות לשני עמים." יש בו התחייבות שלא תהיה עוד התנתקות חד צדדית והכרה בכך שההתנתקות היתה טעות. יש בו התחייבות לשמור על גושי ההתיישבות ולחזק אותם, לשמור על בקעת הירדן ועל ירושלים המאוחדת כבירת ישראל הנצחית. יש התחייבות להביא כל הכרעה היסטורית (כלומר הסכם שלום) למשאל עם או להכרעה ברוב מיוחד בכנסת.

האם זה המצע שאני הייתי מנסח? לא. האם זה המצע של תל"ם? לא. אבל זה בהחלט מצע שיכול להוות בסיס ליצירת הסכמה לאומית רחבה, על הקווים האדומים של ישראל. הסכם קבע בלאו הכי אינו עומד על הפרק, בהעדר פרטנר. הקרע הפנימי, לעומת זאת, הוא איום אמיתי. ואם ניתן לגבש הסכמה לאומית רחבה, במקום שיח ה"שמאלנים! פשיסטים! בוגדים! לאומנים!" –זו בהחלט שליחות היסטורית.

* לא נתון למו"מ – המסר במצע "כחול לבן" בנושא הגולן חד משמעי: "רמת הגולן היא חלק בלתי נפרד ממדינת ישראל, ונושא זה אינו נתון למשא ומתן. נפתח וניישב את האזור."

אפילו אני מופתע מההצהרה שריבונות ישראל על הגולן אינה ניתנת למו"מ. יש להודות, שהאמירה הזו מנוגדת לנוסחה המסורתית של ישראל: מו"מ ללא תנאים מוקדמים. על פי נוסחה זו, יש לישראל עמדות ברורות, קווים אדומים בלתי עבירים, אבל במו"מ יכול הצד השני להעלות כל נושא, כפי שאנו יכולים להעלות כל נושא.

זו הפעם הראשונה שממשלה ישראלית, בראשות "כחול לבן", תסטה מהקו הזה, ותצהיר ברורות שאין ולא יהיה כל מו"מ על הגולן. ובצדק. 52 שנה אחרי שחרור הגולן, ושחרור תושבי הגליל והעמקים מן הסיוט של הגולן הכבוש בידי הסורים. אחרי 52 שנות התיישבות. אחרי 38 שנות ריבונות ישראלית. אחרי שהסורים דחו כל הצעת שלום ישראלית, כולל הצעות של 5 ראשי ממשלה (רבין, פרס, נתניהו, ברק ואולמרט) לנסיגה מכל הגולן. אחרי התובנה שנוצרה במלחמת האזרחים הסורית, על כך שנסיגה היא מתכון לאסון לאומי. ולאחר שהציבור הישראלי התאהב בגולן, חש בו תחושת מולדת הבסיסית ביותר, שייכות וזיקה טבעיים – ברור שהגולן כמוהו כמו הגליל, הכרמל והשרון. וכפי שלא יהיה כל מו"מ על הגליל, הכרמל והשרון, לא יהיה מו"מ גם על הגולן.

ומה לא אהבתי במשפט הזה? למה רמת הגולן? לשם מה ה"רמת"? למה לא, פשוט ויפה – הגולן? הגולן שלנו!

* פוקח עין תורנית – בימים האחרונים פרסמתי בדף הפייסבוק שלי סרטונים מביקור הנהגת "כחול לבן" בגולן, עם דברים מפורשים שאמרו גנץ, לפיד ויעלון על כך שלעולם לא נזוז מהגולן, על כך שנפעל להכפלת ההתיישבות בגולן, על כך שנפעל להכרה בינלאומית בריבונות ישראל בגולן. ובהמשך השבוע פירסמתי את מצע "כחול לבן" המבהיר שעתיד הגולן אינו ניתן למשא ומתן.

קיבלתי תגובות רבות בנוסח: "אז הם הבטיחו," "מה זה חשוב מה פוליטיקאים אומרים לפני בחירות?" "גם רבין אמר: 'מי שיעלה על הדעת' וגו'," "ממתי אתה מאמין לפוליטיקאים?" וכן הלאה. אגב, משום מה הם שכחו לציין עובדה נוספת – שגם נתניהו הבטיח, אבל הסכים לנסיגה מכל הגולן במו"מ עם אסד האב בקדנציה הראשונה שלו ועם אסד הבן בקדנציה השנייה שלו.

כיוון שעם המגיבים ברוח זו נמנים חברים טובים שלי מהגולן, מצולקי הבטחות ואכזבות, אני רואה לנכון להתייחס בכובד ראש לטענה, בתור תושב הגולן וכמי שמעורב בהובלת כל מאבק על הגולן ב-35 השנים מאז התיישבתי כאן.

כאשר מפלגה כותבת דברים כל כך ברורים במצעהּ – מן הראוי שנשבח זאת ונפרגן לה. מן הראוי שנברך אותה על כך, גם אם איננו תומכים בה ואין בכוונתנו להצביע לה. כאשר מנהיגים באים לגולן ומשמיעים מסר כזה, עלינו להעלות את הדברים על נס. אחרי שאנו משבחים, אפשר גם לבטא את מידת הספקנות הבריאה, המבוססת על היסטוריה של פער בין דיבור לפני בחירות ומעשה אחרי בחירות.

בנושא הזה, אני מאמץ דברים שזלמן ארן, ממנהיגי מפא"י ושר החינוך לשעבר, אמר פעם לבן גוריון: "אנחנו הולכים אחריך בעיניים עצומות, אבל מדי פעם אנחנו פוקחים עין תורנית לראות שהעיניים שלך אינן עצומות."

כן, אני מאמין לראשי "כחול לבן" ובוודאי ובוודאי ליעלון, בכנות דבריהם וכוונותיהם. ותמיד תמיד אני ספקן, בוחן ובודק. אני סולד מתופעת החסידות השוטה בפוליטיקה הישראלית.

ועם זאת, ובלי קשר ל"כחול לבן", איני שותף לציניות ולחוסר האמון הגורף כלפי פוליטיקאים. אין דמוקרטיה בלי פוליטיקה, אין פוליטיקה בלי פוליטיקאים, ואני מציע לתת להם קרדיט, ולבקר אותם על מחדליהם, כישלונותיהם או דרכם אם אנו מתנגדים לה, מתוך נקודת מוצא של הקרדיט הזה.

בנושא הגולן, אני מאמין שהסכנה כבר מאחורינו, ולכן בנושא הזה אין לי חששות אפילו מנתניהו, למרות הרקורד המפחיד שלו בנושא הגולן. 

* חוק הלאום ושוויון לפרט – אני תומך בכל ליבי ובכל נפשי בחוק הלאום. כתבתי על כך מאמרים רבים וניהלתי על ויכוחים מרים. במצע "כחול לבן" יש התייחסות לחוק הלאום: "חוק הלאום עיגן את היותה של מדינת ישראל מדינת הלאום של העם היהודי, שבה הוא מממש באופן ייחודי את זכותו להגדרה עצמית לאומית."

הוויכוחים שניהלתי היו על עצם החוק, ובעיקר על טענת הכזב שנמתחה עליו, כאילו יש בו פגיעה כלשהי בשוויון האזרחי של המיעוטים בישראל.

לפני כחמש שנים פירסמתי ב"ישראל היום" מאמר, שבו הצעתי להוסיף בחוק הלאום משפט ובו מחויבות לשמור על השוויון האזרחי לפרט. אמנם אין קשר בין משפט כזה לבין החוק והוא מיותר לגמרי, אולם חשוב מאוד שחוק הלאום יתקבל בהסכמה רחבה, ואם משפט כזה ישמש סולם להורדת המתנגדים מן העץ ויביא אותם לתמוך בחוק (עוד בטרם התקבל), ראוי להוסיף אותו.

מאז, חזרתי על ההצעה פעמים רבות. אולם לאחרונה, שיניתי את גישתי. השתכנעתי, שיש בעייה – אין בחוקה של מדינת ישראל כל התייחסות לעקרון השוויון האזרחי. את הבעייה הזו יש לתקן. אולם אין כל קשר בין הבעייה הזאת לבין חוק הלאום. לכן, הצעתי להכניס את עקרון השוויון לחוקה, אך לא בחוק הלאום, שעניינו ההגדרה הלאומית, אלא בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו.

במצע "כחול לבן" נאמר: "עקרון השוויון בזכויות הפרט נעדר ממנו, ועל כן נחוקק אותו בחקיקת יסוד, ברוח מגילת העצמאות."

אני תומך בכך. אני שומע רעיון על חוק יסוד מיוחד לנושא זה. נראה לי שאין בכך צורך, אלא עדיף לעגן את השוויון בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו.

וחשוב לשים לב לפרטים. מדובר על "השוויון בזכויות הפרט". כי האבחנה היא ברורה: אין שוויון לאומי, יש שוויון אזרחי. כל הזכויות הלאומיות במדינת ישראל הן אך ורק של העם היהודי. ישראל היא המדינה המבטאת את ההגדרה הלאומית של עם אחד בלבד – העם היהודי. ובמדינת הלאום של העם היהודי, יעוגן בחוקה שוויון זכויות הפרט לכל, כמובטח במגילת העצמאות.

* מי מגן על הכהניסטים – היועמ"ש צדק בהמלצתו לפסול את מועמדותו של הגזען הכהניסט בן ארי וטעה בהמלצתו לאשר את התמודדותו של הגזען הכהניסט בן גביר.

להערכתי, בג"ץ ידחה את העתירות נגד אישור ועדת הבחירות לבן ארי ובן גביר להתמודד. הגישה של בית המשפט העליון שמה את הדגש על חופש הביטוי, כמעט ללא איזונים ובלמים וללא קווים אדומים. הנהנים העיקריים מעמדת בג"ץ הם השמאלימין הרדיקלי. הכהניסטים שמרבים להשמיץ את בית המשפט העליון ולהילחם נגדו יודעים, שלאורך שנים מי שמגן עליהם הוא בית המשפט העליון.

* מסר ערכי – החלטת ועדת הבחירות לפסול את רע"ם בל"ד נכונה. ההחלטה לפסול את בן גביר השמאלני - עופר כסיף, נכונה יותר.

בית המשפט העליון יבטל את ההחלטות, כפי שידחה את העתירות נגד האישור לכהניסטים לרוץ, אך יש מסר ערכי חשוב בעצם קבלתן.

* השוקניה מזדהה עם דרכה של בל"ד – פשקוויל המערכת של השוקניה השתלח בוועדת הבחירות המרכזית על החלטתה לפסול את הרשימה האנטי ישראלית רע"ם-בל"ד ואת עופר כסיף – איתמר בן גביר השמאלני. פסילת מפלגות אינה דבר קל, ויש מקום לביקורת עליה, בשם חופש הביטוי והרצון להכיל את הקצוות. אפשר לתקוף אותה בשם עקרון הייצוג ומתן פתחון פה לכל הקולות בחברה. אני, באופן אישי, דוגל בדמוקרטיה מתגוננת ובהצבת קווים אדומים, אך מכבד בהחלט גם את העמדה ההפוכה (שהיא גם הגישה הנקוטה בבית המשפט העליון). הבעייה בפשקוויל אינה עצם ההתנגדות לפסילה, אלא הנימוקים. כלומר לא התנגדות לפסילה מתוך העיקרון שיש להכיל אפילו את העמדות הפנאטיות הללו, אלא התמיכה באותן עמדות.

בל"ד ועופר כסיף מתנגדים לעצם קיומה של מדינה יהודית. אין מדינת ישראל שאינה יהודית והפיכתה למדינה לא יהודית, משמעותה חיסולה של מדינת ישראל, והקמת מדינה אחרת תחתיה. אגב, כסיף אמר בפירוש בראיון מקיף למוסף "הארץ", שיש לבטל את חוק השבות "הגזעני", וליישם בפועל את "זכות" השיבה כולל גירוש ישראלים מבתיהם כדי ליישב בהם "פליטים" פלשתינאים. הוא מציע בפירוש הטבעתה של מדינת ישראל במיליוני פלשתינאים, כדי שבמדינה שתקום על חורבותיה יהיה רוב פלשתינאי ברור.

את המאבק נגד קיומה של מדינה יהודית מגדירה מערכת "הארץ": "מאבק לשוויון אזרחי". שוויון אזרחי קיים גם קיים. לדעתי, יש לקבע אותו גם בחוקה, בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו. אבל הם לא נאבקים על שוויון אזרחי, אלא על חיסול המדינה היהודית. את תמיכתן של מפלגות אלו בטרור, מגדיר פשקוויל המערכת: "הזדהות של האזרחים הערביים עם המאבק של העם הפלסטיני הנתון זה 51 שנה תחת הכיבוש הישראלי." לטענתו, הצגת התמיכה בטרור כתמיכה בטרור, והתמיכה בחיסול המדינה כתמיכה בחיסול המדינה, היא "מניפולציה נבזית של רוב עריץ ושיכור מכוח."

הפשקוויל השתלח בעיקר בהצבעת "יש עתיד" בעד הפסילה (מבין מרכיבי "כחול לבן" רק "יש עתיד" מיוצגת בוועדה, המורכבת מן הסיעות בכנסת היוצאת. אגב, גם במערכת הבחירות הקודמת "יש עתיד" תמכה בפסילת בל"ד). לטענתו, "כחול לבן" "לעולם לא תהיה אלטרנטיבה לימין, הן רעיונית והן מעשית." קשה לבייסים של השמאלימין להכיר בקיומו של מרכז בישראל, ולכן הבייס של הימין מציג את "כחול לבן" כשמאל והבייס של השמאל מציג את "כחול לבן" כימין. לשניהם טוב באזור הנוחות של הדיכוטומיה בין שני קטבים הולכים ומקצינים.

אגב, באותו עמוד, לצד פשקוויל המערכת – עוד שני פשקווילים של רווית הכט וקרולינה לנדסמן, באותה רוח – הזדהות אידיאולוגית עם המסר של ביטול המדינה היהודית והצגתו כמאבק ל"שוויון אזרחי" והשתלחות ב"כחול לבן" הימנית. לנדסמן הגדירה את גנץ ולפיד כמי ש"ינקו את האנטישמיות עם חלב אימם." למה? כי מי שרוצה מדינת לאום יהודית, ולא מדינה לא יהודית (או בהגדרתה המכובסת "מדינת כל אזרחיה") הוא... אנטישמי.

* גזענות – הקמפיין של השוקניה נגד פסילת מפלגות השוללות את קיומה של מדינה יהודית, מתהדר במלחמה ב"גזענות". ההיפך הוא הנכון. שלילת זכות ההגדרה העצמית, שהינה זכות טבעית של כל עם ועם, מן העם היהודי בלבד – היא-היא הגזענות. גזענות חשוכה ובוטה.

* גוש חוסם נגד הלבנת השחיתות – אתר וַיינט חושף את תכנית סמוטריץ' להצלת נתניהו, באמצעות חקיקה המחייבת רוב מוחלט מבין חברי הכנסת בהצבעה במליאה, כדי להסיר את החסינות. הם עושים הכול כדי להעמיד את נתניהו מעל החוק ולהפוך את השחיתות השלטונית לנורמה. מהמפלגה שחברה לתועבה הכהניסטית איני מצפה לדבר. אבל אני מצפה מ"כולנו" ו"הימין החדש" להודיע כבר עתה שבכל מקרה, לא יתנו ידם לכל ניסיון לעצור את ההליך, לא באמצעות חוק קרנות המזבח ("הצרפתי") ולא באמצעות כל התחכמות אחרת. להיות גוש חוסם נגד הלבנת השחיתות.

* פוליגרף – מה דעתכם? אם יחברו את בנט ושקד לפוליגרף והם יתבקשו לומר את מי הם מעדיפים כראש הממשלה, את נתניהו או את גנץ, מה תהיה תשובת האמת שלהם?

* סרבני ראיונות – שני המתמודדים על ראשות הממשלה, נתניהו וגנץ, נמנעים לחלוטין מראיונות לתקשורת.

זו התנהגות שאינה הולמת חברה דמוקרטית. התקשורת היא כלב השמירה של הדמוקרטיה. תפקידה לנשוך, לשאול שאלות קשות ומביכות, ותפקידם של המנהיגים להתמודד עם השאלות. השאלות הקשות הן השליחות העיתונאית, ובהן העיתונאים ממלאים את תפקידם כבאי כוחם של האזרחים (בכל אופן, האזרחים המודעים לאזרחותם).

בעבר הלא רחוק היה זה מובן מאליו שראשי ממשלה מתראיינים. לעתים קרובות נערכו ראיונות ברדיו ובטלוויזיה עם גולדה, רבין, בגין, שמיר ופרס. הם ראו בכך חלק מתפקידם.

בקדנציה הראשונה של נתניהו ובזו של ברק, נפרץ איזה סכר, והשניים הגזימו בראיונותיהם. לעתים היה נדמה שהם עובדים באולפנים. זה היה מוגזם – זו היתה זילות של מנהיגותם.

כששרון החליף את ברק, הוא החליט להפסיק את השלשול הזה, אבל במקום לחזור לנורמליזציה, הוא עבר לעצירוּת. פשוט הפסיק להתראיין, והנהיג את הנאום למצלמות בפתח ישיבת הממשלה, ללא שאלות. אולמרט המשיך בדרך זו וגם נתניהו, ביתר שאת. ובעקבותיהם גם שרים בכירים, שחשו שבכך הם מעמידים את עצמם במעמד של מנהיגים לאומיים שכבר מעל לצורך להתראיין.

כתומך ב"כחול לבן" אני מאוכזב במיוחד מסרבנות הראיונות של גנץ. אני מצפה ממנו להציג אלטרנטיבה לנתניהו, גם בכבוד לתקשורת, שהוא כבוד לאזרחים, שהוא כבוד לדמוקרטיה – כהוכחה שצריך ואפשר לנהוג אחרת.

* הגנרלים – מתוך מאמר מבריק של פרופ' אודי מנור: "שמתי את המושג 'גנרל' במירכאות כביטוי למחאה שלי כאזרח ישראלי כנגד הכתבלבים, אלו שבטעות מכונים כאן 'עיתונאים', המייצרים שיח לפיו אנשים כמו אשכנזי, גנץ, יעלון ולפניהם לא יאומן רבין, דיין, אלון, גור, וייצמן, שרון ויסלחו לי אלו שלא נכנסו לרשימה הזו, ולא זה המקום לדון בהבדלים ביניהם ויש הבדלים כמובן – עצם זה שכתבתי אלון ודיין באותה נשימה היא שערורייה מבחינות מסוימות עליהן כתבתי בספרי על אלון – ובכן, עצם זה שהם אלופים ורבי אלופים לשעבר הופך אותם לחשודים מבחינה פוליטית-אזרחית כי 'אנחנו לא רוצים להיות חברה מיליטריסטית' בלה בלה ושאר ההבלים שמפיקים פסיבדו-סוציולוגים-חדשים.

"אני בכל אופן סבור שאדם שבמשך 25 שנה בערך שירת את עמו ומולדתו ועשה זאת במסלול מורכב מאין כמותו, תוך שהוא משלם מחירים אישיים אדירים (ונכון, גם מרוויח כמה דברים – לאו דווקא כסף – על הדרך, כמו תהילה וחשיבות עצמית ובעיקר משמעות וסיפוק), ואופק פעולתו הולך ונוסק, ובכן אדם כזה לא רק מתאים להיות חלק ממעגל מקבלי ההחלטות, אלא חמור מאוד אם חברה בכלל וחברה כמו זו שלנו בפרט, היתה מוותרת עליו. ואין בכך לפגוע בכבודם ובחשיבותם ובכישרונם של אנשים חפים מעבר צבאי כמו הרצל, ויצמן, הנרייטה סאלד, משה שרת, בן גוריון, מנחם בגין, יצחק שמיר, עמיר פרץ ואפילו, כן, אפילו שמעון פרס ובנימין נתניהו."

ואני זוכר איך הלהגנית החצופה, רעולת העט, סילבי קשת, נהגה לכנות את אלופי צה"ל "דגנרלים".

* חלאות – מי שמציגים את רמטכ"ל צה"ל לשעבר, אדם שכל חייו קודש לביטחונה ושלומה של מדינת ישראל, שכל חייו הוליך אחריו לוחמים אל הקרב, כמי ש"שמוכן להפקיר את חיילי צה"ל לידי האויב," בשל דבקותו בערכי צה"ל כטוהר הנשק ומוסר לחימה, הם לא סתם שקרנים עלובים ובזויים. הם חלאות – אנשים חסרי מוסר, חסרי כל גבולות ביכולת וברצון שלהם לשקר ולהסית, כדי לקושש עוד איזה קול. אין במילון הגדרה שיכולה לתאר את עומק הבוז שאני רוחש לחלאות הללו.

* אידיוטים שימושיים – כל מפלגה ומפלגה מכריזה על עצמה שתהיה "הפתעת הבחירות". תחושתי היא, שהפתעת הבחירות תהיה "זהות" של פייגלין. את הערכתי הזאת התחלתי לגבש בשבועות האחרונים, למקרא תוצאות הבחירות בבתי ספר חילוניים ברחבי הארץ, שבהם מפלגה זו זוכה לקולות רבים, לעיתים מתקרבת למספר דו-ספרתי. ולאחרונה היא החלה לעבור את אחוז החסימה במיספר סקרים כלליים. יש לציין, ש"זהות" היא מפלגה אולטרה ימנית, הימנית ביותר זולת הכהניסטים. אבל את הקולות שיכניסו אותה לכנסת היא שואבת מן האלקטורט של "עלה ירוק".

* פני הדור – סגן יו"ר ועדת הבחירות המרכזית מטעם הליכוד הוא דוד ביטן. ועדת הבחירות אמונה על טוהר הבחירות. יש לכך הגדרה אחרת מתיאטרון אבסורד?

* שיטות של מאפיה – כבר שנים רבות, גיא רולניק, מייסד "דה-מרקר", הוא נושא הדגל במלחמה נגד השחיתות בעולם התקשורת הישראלית ובקשר המושחת הון-עיתון-שלטון. ולאורך השנים הוא מוכיח שהדמות הבעייתית ביותר במערך הזה, הוא נוני מוזס, ראש אימפריית התקשורת של "ידיעות אחרונות".

במאמרו השבוע, הוא ניתח את כתב החשדות בפרשיות נתניהו בהקשר זה, של השחיתות בתקשורת, והוא מציג אותה כסכנה גדולה לדמוקרטיה אף יותר מהשחיתות השלטונית. הוא מתאר את התנהלותו של נוני מוזס כמאפיה.

את התמונה הגדולה שמציג רולניק, ממחישה נעמי לויצקי בתמונת מיקרו. במוסף הספרותי של "הארץ" מופיעים שני פרקים מספרה האוטוביוגרפי "ילדה רעה". אחד מהם מתאר, דרך סיפור אישי, את מסכת הלחצים של נוני מוזס על עיתונאים לא לחשוף מידע חיוני על מקורביו, וכיצד המערכת מתיישרת לפיו.

כותב רולניק בסיכום מאמרו: "לרוב העיתונאים שמדווחים לכם בוקר ולילה על תיקי 1000, 2000 ו-4000, נוח להתרכז בנתניהו. לכאורה, זה טבעי, הגיוני ומתבקש. הוא ראש הממשלה. אבל ביום שאחרי נתניהו אנחנו נישאר עם אותה תרבות, אותן שיטות ובמקרים רבים אפילו עם אותם אנשים. השקט המוחלט מכיוונם של הפוליטיקאים מול השחיתות בצמרת העיתונות, שנחשפה במלואה במסמכים רשמיים, נובע מכך שהם מניחים שדבר לא ישתנה אחרי השימוע, כתבי האישום והבחירות, יהיו התוצאות אשר יהיו.

"אם יש קמפיין אחד, היסטורי, קריטי, שכולנו צריכים לנהל יומם וליל, בין אם אנחנו ימין, שמאל, מרכז, חילונים, דתיים, ליברלים או שמרנים, זה הקמפיין הזה."

* כרזה אנטי ציונית – כרזת הנאצה הענקית בירושלים: "סבא רפורמי = אבא מתבולל + נכד גוי," היא שילוב של רשעות, בורות ושקר. הזרם הרפורמי הוא המחסום הגדול ביותר בפני התבוללות, והוא הציל מיליוני יהודים משמד.

מדינת ישראל, מדינת הלאום של העם היהודי, היא מדינתו של העם היהודי כולו. לא רק של המיעוט האורתודוכסי. מדיניות ציונית מחייבת קירוב יהדות העולם לישראל, ולא הרחקתם. הקנאות, השנאה והבורות של המסיתים נגד רוב העם היהודי, מבטאים דרך אנטי ציונית.

* אין מדיניות חוץ – בראיון ל"דה-מרקר" אמר דדי פרלמוטר, לשעבר סגן נשיא אינטל והיום מועמד מס' 2 ברשימת "גשר" בראשות אורלי לוי: "שר החוץ האמריקאי לשעבר, הנרי קיסינג'ר, אמר פעם שבארה"ב הבחירות נסובות תמיד על נושאי פנים – ובישראל זה הפוך."

האמת היא שמה שקיסינג'ר אמר שונה לגמרי, כמעט הפוך: "לישראל אין מדיניות חוץ – רק מדיניות פנים." כוונתו היתה, שמדיניות החוץ של ישראל אינה עניינית, אלא מוטה לשיקולי פוליטיקה פנימית וריצוי דעת הקהל.

* החודש הנוסף – אנו בראשית חודש אדר ב'. בשנה מעוברת יש 13 חודשים – שני חודשי אדר. השנה המעוברת נועדה להשלים את הפער שבין הלוח הירחי והלוח השמשי, כך שכל חג יוחג בעונה החקלאית המתאימה לו, ובראש ובראשונה – פסח באביב. לשם כך, בכל מחזור של 19 שנים, מופיעות 7 שנות שמיטה.

מהו החודש הנוסף? על פי ההיגיון הפשוט, החודש הנוסף הוא אדר ב'. בכל שנה אחרי שבט מופיע אדר, אך בשנה מעוברת נוסף חודש נוסף ונקרא אדר ב'. אך לא – החודש הנוסף הוא דווקא אדר א'. אדר ב' הוא חודש אדר הרגיל, אך לפניו, בין שבט לבינו, נוסף אדר א'. ולכן, כל המועדים של חודש אדר, מצוינים באדר ב' – פורים, י"א באדר, ימי זיכרון לנפטר וימי הולדת. מוזר שהחודש הנוסף לא נקרא דווקא שבט ב'.

חודש טוב!

* ביד הלשון: אַלוּף בַּצְלוּת – אחד המיזמים הנדל"ניים שעל פי החשד קידם ח"כ דוד ביטן תמורת שוחד, הוא ברחוב אַלוּף בַּצְלוּת בת"א. לא ידעתי על קיומו של הרחוב, ולמרות ההקשר המפוקפק, ממש שמחתי שיש רחוב כזה, המנציח את סיפורו המבריק של ביאליק "אַלוּף בַּצְלוּת וְאַלוּף שׁוּם".

"אַלוּף בַּצְלוּת וְאַלוּף שׁוּם" היא מקאמה סאטירית שנכתבה לילדים, ומוגדרת בידי הכותב כ"בדיחה עממית בחרוזים", אך בעיניי היא מתאימה למבוגרים לא פחות. זהו סיפור על בן מלך שהגיע לאי בודד, בסעודה שהותקנה לו סיפר שחסר לו טעם הבצל בתפריט. מסתבר שאין באי בצל ותושבי האי לא שמעו עליו מעודם. בן המלך הוציא ממטענו בצל, בושלה לו סעודה חדשה, הוא תרם למארחים את כל הבצלים שהיו עימו, והם, שהתאהבו בבצל, העניקו לו בתמורה שק מלא במטבעות זהב ואת התואר אַלוּף בַּצְלוּת.

בן מלך אחר ששמע על כך, ורצה אף הוא להתעשר כמותו, שלח שליחים לאי, שמצאו שאין באי שום. בן המלך ביקר במקום וחזר בדיוק על מעשהו של אַלוּף בַּצְלוּת, הפעם עם שום. אך התמורה שקיבל הייתה שק מלא ב... בצלים.

(בטח קלקלתי... לכתוב את עיקרי הסיפור לא בלשונו המבריקה והעשירה של ביאליק וללא החרוזים...).

נחום גוטמן אייר את הסיפור, שלימים עלה כמחזה וכמחזמר.

אורי הייטנר

* * *

מתי דוד

הפנים האמיתיות של בנימין נתניהו

פורסם לראשונה ב-1.8.2017 באתר של "חדשות מחלקה ראשונה"

לאחר ארבע קדנציות ועשר שנים שבהן כיהן כראש ממשלה, בנימין נתניהו עומד במוקד השיח הציבורי והביקורתי שעוסק באישיותו, בהתנהלותו, בכישוריו, בדעותיו, במדיניותו ובהחלטותיו. זה עדיין לא סוף עידן נתניהו, אבל סוג של מאזן ביניים.

בטרם אערוך תקציר השוואתי, בין דעתם החיובית על נתניהו של התומכים והמעריצים שלו, לבין דעתם השלילית על נתניהו של המתנגדים והיריבים שלו, ראוי להציג מקבץ עובדתי מוכח של ההישגים המדיניים והכלכליים של ישראל, בתקופתו של נתניהו כראש הממשלה, המפורטים בהמשך בהרחבה.

ישראל בהנהגתו של נתניהו הפכה למעצמה ביטחונית, כלכלית, טכנולוגית ומדעית. ישראל הפכה למדינה מחוברת ומחוזרת בעולם. זאת למרות תועמלני הכישלונות. למרות התחזיות השחורות של הפוליטיקאים שהתנפצו. למרות הנבואות המפחידות של הפרשנים שהתפוגגו. למרות האזהרות של העיתונאים שהתרסקו. למרות האתראות מפני צונאמי מדיני שהתבדו. למרות האשמות הכזב שישראל כביכול "מבודדת", הכלכלה מתרסקת, והעם מצוי כביכול בייאוש טוטאלי וחושש לעתידו הקטסטרופאלי, לדעת דוברי השמאל הקיצוני.

ולמרות ההישגים הגדולים של ישראל בתקופתו של נתניהו, גובר המיאוס ממנו, בעיקר בגלל הנהנתנות שלו שלא יודעת שובע, ובגלל ההתנהלות השתלטנית שאינה יודעת גבולות. נתניהו לא ייפול בגלל "הכיבוש", ולא בגלל אי-האמון של האופוזיציה. הוא עשוי ליפול בגלל פרשיות השחיתות או בקלפי. השאלה שנותרה עד מתי ביבי יחזיק במושכות השלטון והשררה?

תקציר ההישגים של ישראל בהנהגתו של נתניהו

מדינת ישראל תחת נתניהו נהנית ממעמד עולמי יוצא דופן, המתבטא בקשרי החוץ שלה עם בנות ברית, עם יריבים לשעבר, ואפילו עם יריבים לכאורה בהווה. בשנים האחרונות ישראל זכתה להצלחות דיפלומטיות רבות. נתניהו התקבל לאחרונה כמנהיג וכנואם מרכזי בכנס ברית מדינות אפריקה המזרחית, בכנס ברית מדינות אפריקה המערבית, ובכנס ברית ארבע מדינות מזרח אירופה (פולין. הונגריה. סלובקיה. צ'כיה). נתניהו התקבל בימים אלה בכבוד ובהערכה רבה על-ידי נשיא צרפת, עמנואל מגרון שיצא בהצהרה חשובה ביותר לטובת ישראל, באומרו ש"האנטישמיות הפכה להמצאה של האנטי ציונות."

ביקוריו של נתניהו באוסטרליה, בסין, בסינגפור, באוזבקיסטן, באזרביג'אן ובהונגריה, מחזקים את מעמדנו בעולם. ניצחונו של טראמפ ומינויה של שגרירת ארה"ב באו"ם, ניקי היילי, שהפכה לדוברת הכי פרו ישראלית, שינו את מעמדנו לטובה, בזכות הסנגוריה של ארה"ב לטובתנו, בניגוד לתקופתו של אובמה. קשריו הטובים של נתניהו עם הנשיא פוטין והנשיא טראמפ מחזקים את מעמדנו הבינלאומי.

ישראל מדינה יציבה כלכלית וביטחונית

בשנת 2017 ישראל יציבה וחזקה כלכלית. אין גירעון במטבע חוץ. יש עודפים גדולים במטבע חוץ, אין אינפלציה, אין אבטלה, יש שיפור במצבן של השכבות החלשות והתיירות בשיאה.

משקיעי חוץ באים ממזרח וממערב התוצר המקומי הריאלי לנפש נושק ל-40 אלף דולר. רמת החיים הריאלית עלתה, והרזרבות עומדות על 110 מיליארד דולר. מצבה הבינלאומי המזרח-תיכוני של ישראל הטוב ביותר מאז הקמתה. יחסי מסחר וכלכלה עם מדינות המפרץ, במינון גובר.

החששות מחרם עסקי ותרבותי נוסח ה- BDS– התפוגגו. הזוועות של מלחמות הסונים והשיעים באזורנו פקחו עיניה של דעת הקהל המשכילה בעולם וחוללו שינוי עמוק ביחסה לישראל. רוב הישראלים מרגישים ביטחון כלכלי, אישי ולאומי. התקשורת חדלה להיות הראי והמצפון של הציבור. לאחר שטעתה בכול.

תקציר ממוקד וחלקי של ההישגים וההצלחות

נחתם הסכם הסיוע האמריקני לישראל בשווי 38 מיליארד דולר, ישראל זכתה בעצמאות אנרגטית, שדה הגז "לוויתן" יצא לדרך בהשקעה 15 מיליארד דולר. נחתם הסכם עם ירדן להספקת גז ישראלי בשווי 3 מיליארד דולר. הוקמה הברית הים-תיכונית בין יוון, קפריסין וישראל. הייצוא הביטחוני של התעשיות הישראליות הסתכם ב-6.7 מיליארד דולר. דו"ח האו"מ קבע שישראל נמצאת במקום 11 בעולם במדד האושר. משלחת ישראלית גדולה בראשותו של נתניהו התקבלה בסין לרגל כינון 25 שנה ליחסים הדיפלומטים והכלכליים. נחתמו הסכמים כלכלים. ישראל היתה אורחת הכבוד בכנס החדשנות הטכנולוגית בסין. משלחת כלכלית מדינית בראשותו של נתניהו חתמה על הסכמים במדינות מזרח אפריקה, ומשלחת בראשותו של נתניהו הייתה אורחת הברית הכלכלית של מדינות מערב אפריקה. במפגש נחתמו הסכמי סיוע וחודשו הקשרים עם מדינות.

הודו נפתחה להשקעות ולקשרים ביטחוניים כלכליים ומדעיים רבים. הועמקו שיתופי הפעולה הביטחוניים השקטים עם מצרים במלחמה בטרור. מערכת ההגנה האווירית "שרביט קסמים" הפכה למבצעית, הסתיימה בניית הגדר בגבול מצרים בסיני, שעצרה את שיטפון המסתננים.

ניצחונו של טראמפ בארה"ב, גרם לשינוי דרמטי של יחס ארגון האו"ם לישראל, בזכות שגרירת ארה"ב באו"ם, ניקי היילי שהתפרסמה בנאומי ביקורת חריפים נגד הנטייה של האו"ם נגד ישראל ותמיכה גלויה בעד ישראל. ניקי היילי ביקרה לאחרונה בארץ.

ביקורו של ראש ממשלת הודו בישראל מסמל שינוי דרמטי של מדינת הענק ביחסה לישראל. ביקור שמחולל המשך העמקת הקשרים הביטחוניים והכלכליים.

השקל הישראלי ממשיך להיות אחד המטבעות החזקים בעולם. כל יום עולות על הכבישים 1000 מכוניות חדשות. נפתח קו תעופה חדש של חברה סינית מהונג קונג. נישבר שיא של כל הזמנים של התיירות הנכנסת, כולל התיירות מסין.

הביקורים הממלכתיים של ראש הממשלה באוסטרליה. בסין. בסינגפור. באוזבקיסטן. באזרבייג'אן ובאפריקה מחזקים את מעמדנו בעולם. חברות סיניות השקיעו מאות מיליונים במיזמים משותפים עם הטכניון בחיפה ועם מכון ויצמן ברחובות. משלחות רבות של מדינאים ופוליטיקאים מכל העולם הגיעו לביקורי עבודה בארץ, ממזרח וממערב. דו"ח חיובי ביותר של הבנק העולמי על כלכלת ישראל: אבטלה נמוכה. החוב הלאומי הצטמצם. צמיחה גבוהה. הייטק משגשג. ישראל הפכה למוקד עולמי של ידע ותפעול סייבר. עסקת מובילאיי תכניס לקופת המדינה כמה מיליארדים. בזכות מתקני התפלת מי הים נפתרו בעיות המים של ישראל. נבנו ונפתחו קווי רכבת חדשים. קילומטרים של כבישים וגשרים חדשים. מהפכה תחבורתית בתשתיות בכל חלקי המדינה בדרום ובצפון.

מצבה הגיאופוליטי של ישראל כיום הטוב ביותר בהשוואה לעבר. 60 אחוז ממשקי הבית גרים בדירות בבעלותם. מפגש היסטורי בין שרי האנרגיה של מדינות הים התיכון והאיחוד האירופי עם שר האנרגיה יובל שטייניץ, לקידום מיזם צינור הגז הטבעי מישראל לדרום אירופה. עלייה משמעותית בעלית רמת החיים של חלק באוכלוסייה הערבית. נמשך גל ההצלחות של היזמים והחברות בהייטק. הדו"ח השנתי של בנק ישראל קובע ששנת 2016 היתה שנה טובה ברוב נתוני המאקרו המצוינים של יציבות וצמיחה. שיפורים בהסדרים הפנסיונים, ובביטוחי הבריאות.

ביקור ראש ממשלת אתיופיה בארץ, אחת המדינות החשובות והגדולות באפריקה (מדינה נוצרית) מסמל העמקת הקשרים עם אפריקה. התעשייה האוירית זכתה במכרז לתחזוקת מטוסים סיניים. ישראל מקבלת 50 מטוסים מהחדישים והטובים בעולם מארה"ב.

חודשו הקשרים הדיפלומטיים עם טורקיה. הקשרים הכלכליים לא נפסקו כלל.

שיעור הילודה הישראלי הוא הגבוה ביותר בעולם המערבי.

הטכנולוגיה שמשמשת את נאסא למשלוח תמונות מהמאדים לכדור-הארץ פותחה ע"י שני ישראלים. מערכת ההפעלה "ווינדוס" פותחה ברובה במיקרוסופט ישראל. מרכז הפיתוח של מיקרוסופט, היחידי מחוץ לארה"ב, פועל בישראל. ישראל פיתחה שיטות השקייה שמאפשרות גידול יבולים בשטחים צחיחים ושני ישראלים שמחזיקים בשיא עולמי ביבול כותנה (245 ק"ג) כאשר הממוצע העולמי 70 ק"ג. ביתן מצרי-ישראלי משותף נפתח בניו-יורק.

ההשקייה בטפטפות, שהן המצאה ישראלית, חוסכת מים בכל העולם. בישראל יש יותר מוזאונים באופן יחסי לאוכלוסייה מאשר בכל מדינה אחרת. ישראל מובילה בעולם במיספר המדענים והטכנאים בכוח העבודה שלה. כלכלת ישראל גדולה יותר משל כל שכנותיה יחד. ישראל היא אחת משמונה המדינות בעולם ששולחות לוויינים לחלל. ישראל אחת המדינות ששלחה ציוד רפואי והומניטרי לאזורי אסון. משלחות של רופאים ובתי חולים שדה הגיעו לרוב המקומות של אסונות טבעיים.

שירותי הביטחון הישראלים מדריכים ומשרתים חברות תעופה מכל העולם. ההכנסה לנפש בישראל היתה גדולה יותר מזו בבריטניה. ישראל מפיקה יותר עבודות מדעיות לנפש מאשר כל מדינה אחרת בעולם. וויז הישראלית שכבשה את העולם.

לאור התעצמות העימות בין המדינות הסוניות לאירן, ולאור המשבר הפוליטי במערב אירופה, הבעייה הפלשתינית איבדה את מקומה בשיח הבינלאומי.

נפתר הסכסוך הדיפלומטי עם ניו-זילנד. ירדן מוצאת ומייבאת סחורות דרך נמל חיפה. תלמידי תיכון ישראלים זכו במדליות בתחרויות בעולם בתחום הרובוטיקה, המדעים והמתמטיקה. זמרים ולהקות מפורסמות רבות באות להופעות בארץ ולמרות איומי חרם של הBDS- שבעה ישראלים זכו בפרסי נובל.

מדוע נתניהו כל כך חיובי בעיני תומכיו ואוהביו?

מנהיג בעל שיעור קומה בינלאומי. אדם בעל יכולות מרשימות שהיקנו לו ולישראל מעמד עולמי. גלי ההגירה והטרור האיסלאמי באירופה ובעולם, בשילוב ירידה דרמטית במחירי הנפט בעולם, הפכו את עמדותיו נגד הטרור האיסלאמי לפופולריות בעיני מדינאים רבים באליטות במערב ובמזרח. נואם מזהיר – והמסביר הציוני, המדיני והלאומי הטוב ביותר. אדם חכם בעל רמה שכלית גבוהה בכל קנה מידה אנושי. למרות כל נבואות החורבן של יריביו ושונאיו, הצליח לנהל מדינה שהגיעה בזכותו להישגים מופלאים בכל התחומים. אחד המנהיגים המבריקים שהצמיח הימין. הוא מזכיר באיכות ובעוצמה שלו את בן-גוריון ואת יצחק רבין. מחזיק בתפיסת עולם סדורה ומגובשת. מנהיג לאומי נחוש שיודע להציב קווי גבול ברורים להגנת מדינתו.

אחד המנהיגים המערבים הבודדים שהעז לקרוא תגר על הסדר העולמי המזויף של האו"ם. מנהיג שהעז להציב מראה ריאליסטית מול האו"מ ותוקף את היומרה של מוסדות האו"ם לקדם צדק ושלום. העז לכנות את מועצת זכויות האדם – "בדיחה". הצליח להדוף את כל הלחצים לנסיגות מהשטחים ולהקמת המדינה הפלשתינית.

מדוע נתניהו כל כך שלילי בעיני יריביו ושונאיו?

להלן לקט של כמה מביטויי הביקורת השליליים ביותר נגד בנימין נתניהו, שפורסמו על-ידי הפרשנים ובעלי הדעה:

מנהיגותו של נתניהו מובילה לייאוש טוטאלי ועתיד קטסטרופאלי למדינה. לנתניהו אין עמדות מוצקות אלא רק תחבולות. הוא דואג אך ורק להישרדותו הפוליטית ולא דואג לענייני המדינה. הוא טקטיקן פוליטי אבל כישלון אסטרטגי. הוא החדיר לשיח הציבורי תרבות השקר כמודל למנהיגות. הוא רימה את מנהיגי המחאה החברתית וגם את פרופ' טרכטנברג כשמינה אותו לעמוד בראש הוועדה. הוא מרחיק בשיטתיות את כל מקורביו: (גדעון סער. משה כחלון. עוזי ארד. משה יעלון. איציק מרדכי). בעיני יריביו ומבקריו נתניהו הוא דמות של אדם יהיר. מתנשא. נהנתן. שקרן. לחוץ. אופורטוניסט. מנותק מהעם. מנהל מדיניות של פגיעה בשלטון החוק ובמעמדו של בית המשפט העליון. גרם לנזק ביחסים עם ארה"ב בגלל יחסיו והתנהלותו נגד אובמה. הפר הבטחות שלטוניות רבות. לא יוזם מהלך מדיני לפתרון הסכסוך. מתנער מהבטחתו להקמת מדינה פלשתינית.

סימה קדמון על "דוקטרינת נתניהו"

לשיא דברי השטנה והשנאה הלא רציונאלית נגד נתניהו, הגיעה העיתונאית סימה קדמון (ידיעות 4.11.16) ברשימתה על "דוקטרינת נתניהו". ביקורת אובססיבית שלוחת רסן ובלתי נשלטת על נתניהו. סימה קדמון משווה את נתניהו לדיקטאטור הרומני צ'אושסקו. לדיקטאטור הצפון קוריאני קים ג'ונג און. למלך הבווארי הגרמני המשוגע לודוויג השני. לנשיא הטורקי ארדואן. לנשיא הרוסי פוטין. לקיסר הרומי נירון. לשליט הקומוניסטי של מזרח גרמניה הוניקר. ואפילו לא שוכחת את נפוליון. היא מייחסת לנתניהו את מחלת הפרנויה. עווית בלתי נשלטת. וסיבוכי אופי פתלתלים.

 הפעם לא מדובר בחופש הביטוי ובביקורת עניינית רציונאלית, אלא ביטוי של שנאה חולנית לא רציונאלית. סימה קדמון איבדה שליטה עצמית בכתיבה פראית ולא רציונאלית.

מתי דוד

* * *

יהודה דרורי

1. מדוע אנחנו מתעסקים בכלל

בבעיות היהודים בארה"ב?

כאדם שחי 15 שנה כמבוגר בארה"ב, מעורב ביותר בפוליטיקה הכללית והיהודית, אני חושב שהגישה כיום של ה"מומחים" וכותבי הטורים למיניהם נובעת פשוט מחוסר ידע מצד אחד, ומתפישות חד צדדיות שחלקן אף עוינות בעליל.

בואו ונבין עובדה יסודית החשובה מכולן – יהודי ארה"ב הינם המנוע הכלכלי, הפוליטי, התרבותי והמוסרי של ארה"ב, וכל מי שלומד ארץ פלורליסטית זו קולט זאת מיד. היהודים ככלל הם הכי משכילים ולכן גם הכי הומאניים וגישתם הליברלית לכל צדדי החיים מתורגמת אצל האידיוטים אצלנו ואצלם כ...שמאלניות (רחמנא ליצלן).

אז לא שמאל ולא נעלים – הם מתקדמים וליברלים אף שרוב רובם של תושבי ארה"ב הינם שמרנים, נוצרים קונסרבטיביים, שהתנגדותם לפעמים לרעיונות שמפיצים היהודים נרשמת במקומות רבים שלא בצדק כאנטישמיות.

ברור בהחלט שקיימת גם אנטישמיות מערבית קלאסית הנובעת הן מעיקרי הדת הנוצרית (או מהאסלם לאחרונה...) – ובעיקר מקינאה חולנית בהצלחתם של היהודים שהינם תחרותיים ולרוב חכמים יותר, המונעים ע"י מוטיבציה יהודית טיפוסית.

היהודים אימצו את המפלגה הדמוקרטית, שלא כפתה עליהם את הנוקשות הקונסרבטיבית, כך שללא היהודים, המפלגה הדמוקרטית הייתה מתרסקת כיום. ב-20 השנים האחרונות היו למפלגה הדמוקרטית הישגים רבים, ונצחונו של טראמפ מראה שלרוב האמריקאים נמאס מהליברליות של הדמוקרטים בנושאי מדיניות-חוץ, כלכלה, משפחה, מגדר, גזע וכיו"ב...

זו היתה הצלחתו של טראמפ כי הוא היה שם לנצֵח – ולאו דווקא בגלל דעותיו (שאף אחד עדיין לא יודע מה הן.) אבל העמידה המוחלטת של ישראל לימין טראמפ (כי עמדתו שלו היא למען ישראל) – זיעזעה יהודים רבים במפלגה הדמוקרטית הרואים בו אוייב – וזה משפיע על יחסם לישראל.

הם יירגעו מהר מאוד כאשר יבינו שלא אנחנו הגורם למפלתם אלא ה"ליברליות" המופרזת שלהם (על-פי השקפתם של הבוחרים האמריקאיים).

בקיצור אנחנו דנים פה בעניין אמריקאי פנימי ועלינו לא להתערב כלל לכאן או לכאן. אלו בעיות פנים אמריקאיות שהיהודים האזרחים שם יהיו חייבים להתמודד איתן ולא אנחנו.

2. כיצד להתמודד עם הגרעון התקציבי!

הגרעון התקציבי המסוכן שהתבשרנו עליו בשבוע שעבר יוכל להיפתר רק ע"י העמקת הגבייה מהציבור שלא משלם כלל מיסים (כ-20% ממנו). הגרעון לא רק בגלל כחלון הכושל אלא בעיקר בגלל  ראש הממשלה נתניהו הלחוץ והנסחט ע"י החרדים מצד אחד וע"י אידיאולוגיה כלכלית דוגמטית שאימץ, מצד שני.

לא חייבים להעלות מיסים – לפי הנתונים הכלכליים הארציים, הגרעון הזה לא היה קורה אם המיסים המתוכננים והניצפים היו אכן מגיעים לקופת המדינה, אבל הכלכלה הקטנה (שהיא למעשה די גדולה) עובדת הרבה מאוד ב"שחור" מאין ביקורת וכפיית תשלומי מיסים כחוק. ולא רק זה אלא גם העמקת הגבייה במגזר החרדי והמגזר הערבי היתה  משפרת את המצב.

העמקת הגביה מחייבת חקיקת 2 חוקים חשובים – האחד חובת הקניית תעודת זהות ביומטרית לכל אזרח – והשני, חוק חובת דיווח שנתי לכל אזרח ותושב במדינה. שני חוקים אלו יכניסו מיליארדים של שקלים לקופת המדינה, ואם עדיין זה לא נעשה, זה מכיוון שהחרדים יתנגדו נמרצות לכך (ואף יפרשו מהקואליציה אם יוחלט על כך) ובו זמנית זה עלול להביא למרי אזרחי במגזר הערבי בייחוד שנגלה בו לפחות רבע מיליון שב"חים...

חובת הדיווח השנתי של כל אזרח ותושב תתבטא בכך שכל מי שיבקש שירותי מדינה בין שזה משרד הרישוי, משרד הפנים או שירותי הרווחה, יחוייב להראות אישור שדיווח אותה שנה על הכנסותיו ומיסיו למדינה. (מערכת מסוג זה קיימת ופועלת בארה"ב שנים רבות).

הנחישות בהעברת שני החוקים הנ"ל הינה המפתח להצלחה או לכישלון באיזון התקציב ובהבראת אוצר המדינה, אבל הערך המוסף של התעודה הביומטרית הוא ביכולת המדינה לזהות את אזרחיה או תושביה, ביכולת הביטוח הלאומי לוודא מי מקבל כספים ומי לא זכאי להם, מי מדווח שנתית על מיסיו ומי משתמט, מי חי בחו"ל ומושך קיצבאות ביטוח לאומי מהארץ, מי זכאי לביטוח בריאות ומענקי לידה ועוד ועוד...

תלותו הניצחית של נתניהו בחרדים לא תאפשר העברת החוקים הנ"ל. לכן, הממשלה הבאה שתקום חייבת להיות חילונית ביסודה וחופשית מכל לחצים מהמגזר החרדי או הערבי, ולפיכך גם, אסור שממשלת נתניהו תמשיך בדרכה הכלכלית הנוכחית – זו שתמוטט בסופו של דבר את המערכת הכלכלית בישראל.

יהודה דרורי

רמה"ש

אהוד: כאשר גנץ המנוסֶה יהיה ראש הממשלה בעזרת הגוש החוסם שלו, אזיי כל עוולות נתניהו אלה, בייחוד במגזר הערבי והחרדי – תתוקנה.

באשר ל"חובת הדיווח השנתי של כל אזרח" – זה לעולם לא יתקיים כי זה מעבר ליכולת של כל אזרח ואזרח – אלא אם יגויסו לכך חינם על חשבון שלטונות המס אלפי יועצי מס שימלאו עבור כל אזרח ואזרח את ההצהרות, שאפילו לא כל פקידי המס בקיאים בנפתוליהן, דברי יועץ המס המנוח שלי, ישראל אמיר.

* * *

גיא משיח

שובר השיוויון

האם משה פייגלין, עוף מוזר (שלא לומר הזוי) ימני, קיצוני משיחי ו"הומופוב גאה" עתיד להיות "לשון המאזניים" בקואליציה הבאה ומי שיקבע מי יהיה ראש הממשלה הבא?

האם פייגלין – באמצעות גרעין קשה של דתיים לאומניים ובתוספת "קולות צפים" של סטלנים שנמשכים לניחוח החריף של הגראס – יהיה זה שיכריע מי יהיה ראש הממשלה הבאה?

חודש אחד בדיוק לפני הבחירות – והמאבק "ראש בראש" בין נתניהו לגנץ צמוד מתמיד. מדובר בתיקו בין שני הגושים הגדולים: "הליכוד-החרדים-ש"ס" ו"כחול לבן-העבודה-מרץ". אלא שלפי הסקרים האחרונים, מפלגת "זהות" של משה פייגלין עשויה להיות "הפתעת הבחירות", לעבור את אחוז החסימה, להיות "שובר השוויון", שישנה את המאזן שבין שני הגושים.

במקום ה"לא ביבי" – של כל המפלגות, פייגלין בחר להתמקד בנושא צעיר וסקסי: "כן לקנאביס," עשרות אלפי צעירים, חלקם שמאלנים, פליטי "עלה ירוק", בונים על תמיכתו בשימוש בקאנביס, מצטרפים ל"טרנד" החדש ובוחרים בו כ"הצבעת מחאה" כנגד כל מה שנתפס ביניהם כפוליטי ומושחת או תוצר סינטטי ומלאכותי של משרדי פרסום.

הצעירים אינם מודעים כלל לכך,  שהאיש הסולידי, האפרורי והמנומס עם משקפי ג'ון לנון הוא בעצם פוליטיקאי ימני, משיחי וקיצוני, הטוען ש"אין דבר כזה עם פלסטינאי", מתנגד בתוקף לכל הסדר עם הפלסטינים ותומך בהחלת הריבונות הישראלית על כל ארץ ישראל לרבות על הר הבית, שעליו הוא מייחל לבנות את "בית מקדש שלישי".

בחודש האחרון לבחירות, דווקא ההתפתחויות ב"מורד הטבלה" – הן המעניינות ביותר: "ישראל ביתנו" של אביגדור ליברמן ו"גשר" של אורלי לוי אבקסיס – קורסות כנראה מתחת למחסום אחוז החסימה. מנגד פייגלין ממשיך לזנק, כשהמומנטום, ה"באאז" ו"הדיבור" עליו ברשתות החברתיות רק הולך ומתגבר ומושך אליו עוד "קולות צפים". אפילו מצע מפלגת זהות, "להיות יהודי חופשי", ספר בן 344 עמודים אותו חיבר פייגלין – הפך השבוע לרב מכר בחנויות הספרים.

ה"פייגלינים" הדלוקים נוהרים אחרי ה"פילוסוף החדש" בהמוניהם עם ג'וינט ביד. השקט של פייגלין מטעה. הוא מדבר ברכות, לרוב מחייך, ולעולם אינו מרים את הקול. כל אחד יכול למצוא אצל פייגלין בדיוק את מה שהוא מחפש. ובוחרים מכל המפלגות עוברים אליו באמונה, שפייגלין יביא להם את האושר, בדמות לגליזציה של החשיש, ושוכחים שהירוק שמבטיח פייגלין, הוא גם קיצוני וימני מאוד. פייגלין מגדיר את עצמו כ"הומופוב גאה", מתנגד למשפחות "חד הוריות", מאמין ב"משפט התורה" ודוגל ב"טרנספר נאור" בדמות תשלום "תגמול הגירה" לערבים אזרחי ישראל, בתמורה לכך שיהגרו לארץ אחרת.

"אנחנו לא בכיס של אף אחד, לא של גנץ ולא של נתניהו," אמר השבוע פייגלין. והוא צודק. אם פייגלין אכן יצליח לעבור את אחוז החסימה, נתניהו הלחיץ והסחיט ייתן לו כל תיק בכיר שיבקש, ובלבד שפייגלין יצטרף לרשימת הממליצים עליו לנשיא. גם גנץ ולפיד יסכימו לתת ל"אליל בני הנוער" החדש כמעט את הכול, אפילו את "תיק החינוך", כדי שיעבור למחנה המרכז שמאל, ובכך יכריע את תוצאות הבחירות. אז האם פייגלין עשוי להיות שר חינוך או שר הבריאות הבא, ובהתאמה: לארגן טיולים של עשרות אלפי בני נוער להר הבית או להכניס את הקנאביס ל"סל הבריאות"? 

עו"ד גיא משיח

* * *

יצחק מאיר

אווילות משרישה שהיתה והנה היא ישנה.

קרנבל באאלסט

קשה לי להבליג. נולדתי בבלגיה, אנטוורפן, להורים שהיו בה פליטים מארץ הורותם בה לא מצאו מחייה. בלגיה , בסוף שנות העשרים של המאה הקודמת וראשית שנות השלושים, קלטה כשישים אלף יהודים, שהקימו בה תשתית קהילתית יהודית, גם ציונית, וגם חינוכית עצמאית.

הזיכרון הראשון שלי – כל מה שאירע עד אז לא זכרתי עוד עד הנה – היו ההפצצות  ביום השישי, ה-10 במאי, על העיר, ובין הפצצה להפצצה אנשים רצים ברחוב בו דרנו, סמוך לבלגיאלאי, צועקים יהודים יהודים, Joden Joden.

ב-12 במאי, יום ראשון, נסנו על נפשנו ברכבת היחידה  או האחרונה בדרך לגבולה של ספרד הרחוקה. כעשרים קרונות. שניים בלבד נותרו, ואימנו בהן, אחרי שמונה ימים בדרך. השאר הופצצו.  נסנו על נפשנו מן הדמונים שבאוויר, ונסנו על נפשנו מאלה שהיו על האדמה, האדמה שקלטה פליטים יהודים, היתה גם האדמה שגידלה את שונאיה. מעורב. המלכה האם הצילה ילדים. כפריים החביאו ילדים. גם כמה וכמה מנזרים. אבל בבלגיה היו משתפי פעולה, כולל המלך לאופולד, ושכבה חולנית של אנטישמים. נתפסנו. נכלאנו. התחילה הדרך הארוכה שעברה בין כל הנוראות.

שבתי לבלגיה כשגריר ישראל. לא סגרתי בכך שום מעגל. לא חוויתי בזה שום ניצחון. חגגתי שם את העובדה החותכת שאני חי בעולם בו יש ישראל, ובו איש לא יהין לרוץ שוב ברחובות לצעוק  Joden Joden. חגגתי בה את היות אזרח בן פליטים חופשי בארצו לרקום יחסי אנוש עם כל ארץ שבעולם. בטבעיות. בתחושה שהתקווה אחר ימים שיכלו לזרוע רק ייאוש היא מצוות  עשה מן השמיים ומן הארץ מאלוהים ומאדם.

 והיום אני רואה ביו טיוב את הקרניבל באאלסט ועל פלטפורמות של הרכב המסיע דמויות גרוטסקיות צבעוניות בין שורות המון צבעוני ססגוני צוהל – עוברות בסך דמויות של יהודים ארוכי חוטם, חבושי שטריימל, יושבים על כספות, מושלים בעולם. Joden Joden! – וראש העיר מסביר כי הקרניבל הזה בן 600 מאות שנה של אנטישמיות שעיטרה את התרבות של עמי  אירופה ולא רק אירופה, מותר גם להתייחס להומור כאל הומור גם כשהנושא הוא היהודי הנכלולי. אחרי הכול זה חלק מתרבות נושנה ומושרשת שאמנם איננה עוד אבל הנה ישנה. שרדה כתרבות. כסיל אטום. זה לא אנטישמיות, זה רק , Joden Joden.

 בוז לו!

זה לא שהאנטישמיות חוזרת. זה שהיא מעולם לא הלכה  רחוק יותר מן המרתפים.  לא בלגיה. לא ארץ. לא ראש עיר. לא אאלסט. אנטישמים  שהיו הם אנטישמים שיהיו. לא חשוב איפה. באשר שם היו. זה טירוף שאינו ניתן למרפא. זה לא בדם. זה במוח. החולה.

קשה לי. כי זה כל כך גורלי.  לא גורל יהודי. חלילה. כל כך גורלי  למי שנוצר כך לדבוק בחולי רע דרך הדורות והוא אדם, ובכל זאת, אדם חולה.  אך אודה זה נוגע גם אישית. אחר הכול, אני  ששמעתי בילדותי Joden Joden וזה הזיכרון הראשון שלי. ועתה שוב.

יצחק מאיר

07.03.2019

* * *

אברהם כץ עוז

הדתיים

כשהייתי יו"ר אגף הארגון  של מפלגת העבודה  בשנים 1976/7/8 היה תיאום  בין מפא"י לבין המפד"ל.

אותם בעיקר הטרידה השאלה של מינוי המועצות הדתיות, ולנו לא היתה סיבה שלא לסייע להם, כשותף רב שנים ונאמן.

אחד המסרים החשובים של המפד"ל ובעיקר של 'הפועל המזרחי' היה הצורך והרצון למצוא  שפה משותפת  בין החילונים לבין  הדתיים  הציוניים בישראל, ואנו לא שללנו  מטרה  זו.

הקיבוץ הדתי  עשה בנושא  זה עבודה גדולה וחשובה בהתיישבות העובדת ובתנועות הנוער.

בסוף שנות השבעים חלה במפד"ל מהפכה פנימית על ידי הצעירים – המר, בן מאיר, יהלום וחבריהם, וגם חנן פורת  בן כפר עציון וחבריו, שהרימו את  דגל  ההתנחלויות. אחריו נגררו  רבים מהמפד"ל, ודי מהר המטרה של  מציאת שפה משותפת ירדה מהמצע של המפד"ל, ונכנס נושא קדושת הארץ וההתנחלויות.

חנן  פורת סחף אחריו את תנועת הנוער וקבוצה של רבנים, שאחדים בהם לא ידעו מה הגבול במאבקים הפוליטיים, ותמכו ברצח  פוליטי – שאומנם התרחש. לא פלא  שמכל התהליכים האלה והמבוכות הערכיות, צמח דור של נוער הגבעות, בורים ועמי ארצות, גזענים שונאי חילונים ושונאי חרדים, המקדשים רק את ההתנחלויות, כאילו זו המצווה האחת-עשרה שניתנה לנו בתורה.

לדעתי הקיצוניות והאפשרות לרצח פוליטי לא נעלמו, והן ישובו ויעלו עם התחלת שיחות שלום. לדעתי  ש"ס  הולכת ונגמרת. רוב מצביעיה יחזרו לליכוד. דרעי יחזור למעשיהו, שמוטריץ בנט ובן גביר ימשיכו להקצין ימינה בלי להבין שימין זה אנטישמיות ופשיזם.

אינני יודע מי הרוצח הבא, אבל הוא קיים איפשהו בין נוער הגבעות לשמוטריץ, לבן  גביר, לכהנא ולבנט.

אברהם כץ עוז

* * *

פוצ'ו  –  בחיי [5]

נ"ב. איך גורודיש הגיבור נמלט מאשתי

הפעם הראשונה שנסעתי מסיני לתל אביב, היתה כאשר גורודיש הוזמן למפגש מפקדים עם שר הביטחון משה דיין. נאמר לי שעליי לנסוע  עם הווליאנט לשדה דב, שם אחכה למח"ט  שיגיע במטוס מסיני ואביא אותו משדה התעופה לבית החייל.

יצאתי מביר גפגפה עם חשכה מתוך תקווה שאספיק לתת קפיצה הביתה ולתת נשיקה לעדנה בתי הקטנה לפני שתלך לגן. הגעתי לתל אביב בעוד מועד, אך בסוף חששתי שגורודיש יקדים לנחות, ואם לא ימצא אותי, מי יודע מה יהיה בסופי. בכאב לב ויתרתי על התוכנית, ונסעתי היישר לשדה התעופה. שם חיכיתי כשלוש שעות, עד שהבוס  הגיע, ובלי לאבד דקה חש לווליאנט כשאני פוסע לצדו. הייתי אמור להמתין לו בחניון של בית החייל עד שההרצאה תסתיים ואז להחזירו לשדה התעופה או לסיני. הסידור הזה היה לי נוח מאוד, כי  ביתי נמצא במרחק חמש דקות הליכה מבית החייל, מה שאיפשר לי לרוץ הביתה ולנשק, אם לא את עדנה הפעוטה, אז לפחות את אימא שלה. בכל זאת לא העזתי לקפוץ, כי חסר היה לי שהוא ייצא באמצע המפגש ולא ימצא אותי.

החניון והכביש שלפני בית החייל היו מלאים מכוניות צבאיות וביניהם ערב-רב של נהגים צעירים, שכל אחד משוויץ בקצין הבכיר שלו. כשעתיים נמשכה הפגישה ובסופה יצא אליי גורודיש ברוח מרוממת כשהוא מבשר לי שלא חוזרים לסיני ושאקח אותו למלון דבורה. בדרך סיפר שמשה דיין נשא נאום לסיכום המלחמה ובין השאר אמר שאמנם נתן לטליק, מפקד האוגדה, הוראה שלא להגיע עד תעלת סואץ, אבל סמך על גורודיש שהוא לא יעצור עד שיגיע למים.

אחרי מחמאה כזאת החליט גורודיש להישאר בעיר ואני לא העזתי לשאול אותו אם הוא לא רוצה שאביא אותו לאשקלון לאשתו.  

את הסיבה להחלטתו של המח"ט להישאר בעיר גילתה לי תושבת השכונה רחל וילנציק, שמרפסת המטבח שלה צופה לעבר שדרות סמאטס, הרחוב בו אני גר. רחל היתה בלונדינית נאה גבוהת-קומה ומלאת חזה, שבזכות הופעתה המשובבת, קראה לה כל השכונה בשם המבטיח בריג'יט ברדו. היו לה ארבעה ילדים, ביניהם בת צעירה, ליאור היפה, שהייתה חברה של הבת הקטנה שלי עדנה. מתוך כך נוצרה בינינו אחוות הורים. היא היתה מרבה לבוא אלינו ואשתי מדי פעם, היתה גם באה אליה עם עדנה. בריג'יט ידעה כמעט כל מה שקורה בשכונה ובין השאר, ידעה שברחוב שלנו גרה מי שהיתה פעם המזכירה של מפקד חטיבה שבע. זאת שאחרי שהשתחררה מהצבא הפכה להיות "בת דודתו" והנהג הסדיר, נהג הבוס, היה מביא אותה מדי פעם לבסיס לביקור קרובים.  בריג'יט סיפרה לנו שלא פעם ראתה את גורודיש שבא לאסוף אותה ברכבו. היא היתה  ממתינה לו בקצה השני של הרחוב, כדי שהוריה לא יראו והוא היה בא ולוקח אותה אל הלא נודע.

ברגע שהסיפור נודע לי, מיד חשבתי שאני יכול לנצל אותו לטובתי, ובפעם הבאה כשהסעתי את גורודיש לתל אביב, סיפרתי לו דרך אגב שאשתי גרה עם הילדה אצל הוריה. הדירה שלנו עומדת ריקה, ואני חושב שיהיה לו יותר נעים לישון בדירה פרטית ברחוב שקט ולא במלון הומה ברחוב בן יהודה.

הוא שאל באיזה רחוב הבית שלי ואני אמרתי: "אתה לא מכיר אותו, זה רחוב קטן, שדרות סמאטס, אני יכול להראות לך אותו,  יהיה לך נוח לגור בו, כי הוא ליד בית החייל. אם תרצה אוכל עכשיו להביא אותך ישר אליו." 

הוא עשה עצמו מהרהר ואחר אמר: "בסדר תביא. נראה איפה זה." 

לא הספקתי להגיד לדיצה שתסתלק מהבית, לכן הכנתי את גורדיש  לאפשרות שאשתי תהיה שם, כי היא מגיעה לפעמים לדירה לאוורר אותה. דיצה הופתעה והתרגשה לראות אותי מגיע לביתנו יחד עם גיבור מלחמת ששת הימים. אחרי שעשיתי ביניהם הכרה, היא התנצלה שהמקרר ריק, אבל אם יחכה, תרוץ למכולת ותביא משהו. הוא היה מספיק אדיב כדי להגיד שהוא לא רעב וכל מה שהוא רוצה זה רק לתפוש תנומה ולנוח. השארתי לו את הווליאנט ואת מפתח הדירה, ונסעתי עם דיצה בפז'ו שלנו, לבית הוריה.

מטעמי צנעת הפרט, לא שאלתי למחרת את גורודיש איך הוא ישן, אבל אני מתאר לעצמי שהדבר הראשון שעשה אחרי שהשארנו אותו לבד בדירה, היה לטלפן ל"בת דודתו" ולבשר לה שהוא נמצא שני צעדים ממנה.

הרעיון שלי להציע לגורודיש את ביתי השיג את מטרתו, כי כעבור כמה ימים הוא מסר לי  שאנחנו שוב  נוסעים לתל אביב. הפעם הספקתי להודיע לדיצה שתפנה את הדירה, כי בערב גורודיש יבוא אלינו. היתה זו טעות מצידי, כי לא העליתי בדעתי שדיצה, שהוקסמה מגיבור המלחמה, תרוץ מיד לשדרות סמאטס כדי לאפות  עוגה ולחכות לבואו. החניתי את הרכב לא רחוק מהבית. נתתי לגורודיש את המפתחות ועברתי לפז'ו שלי, כדי לנסוע לבית ההורים.

את מה שקרה אחר כך סיפרה  לי בריג'יט שעמדה בתצפית על מרפסת המטבח, אחרי שדיצה טילפנה וסיפרה לה בהתרגשות שהגנרל יגיע אלינו שוב. למשמע הבשורה, נטשה בריג'יט את כל עבודת הבית ולא נטשה את מרפסת המטבח עד שראתה אותי מגיע ונכנס למכונית הפז'ו שלי. גורודיש חיכה עד שאסתלק ואז פנה ברגל לכיוון הבית של המזכירה. אחרי כעשר דקות השניים חזרו לבית מס. 7 ונכנסו לחדר המדרגות. חוש אינסטינקטיבי הורה לבריג'יט לא לנטוש את המרפסת והיא נשארה עליה לצפות לבאות. הבאות קרו בדיוק  כפי שניחשה. השניים יצאו בריצה מהבית  כשגורודיש מוביל את מזכירתו היישר לווליאנט. השניים נכנסו בחטף לרכב ונמלטו מהרחוב.

בריג'יט, שידעה שדיצה מחכה בבית עם העוגה, אמרה לי שתיארה לעצמה שהשניים יברחו, אבל לא חשבה שגורודיש הגיבור ירוץ במהירות כזאת.

כשלא מצאתי את דיצה בבית הוריה, הלכתי לחפשה בבית הוריי ושם מצאתי את עדנה בתי בת השלוש. אימי סיפרה לי שדיצה השאירה אצלם את הקטנה, כי אחרי שבפעם הקודמת לא היה לה במה לכבד את גורודיש, היא רצתה להפגין בפניו את מומחיות האפייה שלה, ולהגיש לו עוגת שוקולד, שידעה להעניק לה טעם קוצר מחמאות.

כששמעתי שדיצה נסעה לביתנו רציתי למרוט את שערות ראשי, אבל העדפתי ללכת למקלחת ולחפוף אותן בשמפו תחת הקילוח המרגיע. כשדיצה חזרה סוף סוף לבית הוריה, סיפרה לי שנדמה היה לה ששמעה צעדים ודלת חורקת, אבל בדיוק אז הוציאה את העוגה מתוך התנור ועד שניגשה לדלת מצאה אותה סגורה. כאשר פתחה אותה לא ראתה איש, אבל הבחינה באורותיה המהבהבים של המעלית היורדת.

למחרת  בבוקר נסעתי הביתה ודיצה הצטרפה אליי, כי רצתה לראות איך הוא נוגס את  העוגה ולא סמכה עליי שאדע לחתוך אותה בקווים ישרים כמו שהיא אוהבת. הגעתי אל הבית בשעה 8 כפי שקבענו ומצאתי שם  את הרס"ר החטיבתי מחכה לפני הבית. הזמנתי אותו לעלות וחיכינו עם העוגה עד שהמח"ט יגיע ויחנוך אותה. הוא הגיע והתנצל בפניי, על שברגע האחרון החליט בכל זאת לישון במלון דבורה. קיבלתי את ההתנצלות בהבנה, דיצה הגישה שתי פרוסות עוגת שוקולד ריחנית ושאלה איזה קפה הם רוצים. גורודיש היה מנומס מאוד, ביקש עוד פרוסה קטנה והבטיח לדיצה שיתקשר לאשתו שתטלפן לדיצה ותבקש את המתכון. 

כשחזרנו חזרה לג'יב ליבני, חיכתה לנו הפתעה. מרצדס כמעט חדשה שקצין הרכב מצא בעזה וחשב שגורודיש ישמח לקבלה. גורודיש באמת שמח וטפח על שכמו של זממה שהתמוגג מנחת.

מי שהרוויח מכל העניין, הייתי אני, כי קיבלתי הוראה לנסוע למוסך המרכזי של צה"ל בסרפנד כדי להחליף את צבעו הלבן של הרכב בצבע חום-ירקרק של רכב קרבי ולתת לו מיספר של מכונית צבאית. במכונית זאת נסעתי אחר כך עד סוף השירות שלי, כשמפעם לפעם אני גורם לגורודיש נחת רבה, כשאני נותן גם לו לנהוג קצת.

אחרי שהשתחררתי מהמילואים סיפרו לי ,שהנהג הסדיר שהחליף אותי, נכנס עם המרצדס לעזה ושם, למרות הצבע החדש והמיספר הצבאי, זיהה אותה בעל הרכב, שהיה נהג מונית ודיווח על כך לממשל הצבאי. לא עזרה לו לגורודיש דרגתו ושמו שהלך לפניו. השופט שאליו הוגשה התביעה, פסק שיש להחזיר את השלל לבעליו, וגורודיש נאלץ לבצע את פסק הדין.

אני מקווה רק שלפני המסירה, לא שכח להוציא את שק האקדחים שהיה מונח בתא המטען, מוסתר מתחת לשינל צבאי. 

פוצ'ו

המשך יבוא

* * *

יוסף אורן

הריאיון האחרון של עמליה כהנא-כרמון

רק במועד פטירתה לפני כחודשיים התברר לי שהריאיון שקיימתי עם עמליה כהנא-כרמון ב-21.2.2007 בפני קהל בבית אריאלה בת"א היה הריאיון האחרון שהעניקה בחייה. כעשר שנים קודם לכן מימשה את פרישתה מחיי הספרות בהחלפת מקום מגוריה, כאשר עזבה את דירתה בת"א ועברה להתגורר ביחידת דיור מוגן בכפר-סבא. ואכן, מאחר שלא פירסמה מאז שום יצירה חדשה, לא פנו אליה להופיע בפני קהל וכנראה שהיתה מסרבת להצעה כזו אילו הופנתה אליה.

ההתעניינות בה וביצירתה התחדשה בשלהי שנת 2006 עם הופעת "פגישה, חצי פגישה" – לקט של סיפורי אהבה מספריה בהוצאת הקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה. מאליו מובן ששילבתי את הספר בהרצאות הסדרה שלי בבית אריאלה "ספרים בכותרות", סדרה שהתייחדה בכך שהתרכזה רק בסיפורת המקור במתכונת שהוכחה כמצליחה במשך שנים. משתתפי הסדרה קראו כרך סיפורת חדש של סופר ישראלי ועסקו בו ובכלל כתיבתו של הסופר במשך חודש. לפגישה הרביעית בחודש הוזמן הסופר לראיון על ספרו בפני קהל באולם האירועים הגדול של מרכז התרבות הזה. אני נוטה להאמין שעמליה הסכימה להופיע לריאיון במסגרת זו משום שהכירה את הערכתי הגדולה לא רק לכרכי הסיפורת שלה, אלא גם למסות שפירסמה במוספי הספרות ושעל כינוסן והכשרתן לפרסום בספר שקדה בשני העשורים האחרונים לחייה.

אני מניח, עמליה, שלא היה לך קל לבחור מבין הסיפורים הקצרים שלך את הסיפורים לקובץ "פגישה, חצי פגישה", אשר הופיע השנה במסגרת "הספרייה הקטנה" של הוצאת הקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה.

לא אני בחרתי את הסיפורים לקובץ הזה, אלא מנחם פרי, שהוא העורך של ספרי סימן קריאה. הוא זה שיזם את הקובץ, בחר את הסיפורים, קבע את סדר הצבתם וגם בחר לקובץ את השם "סיפורי אהבה". לי נודע על כך רק כאשר העבירו אליי את ההגהות של הקובץ. עם מבחר הסיפורים כבר לא יכולתי להתווכח בשלב ההגהות, אך הספקתי עדיין להציע לקובץ את הכותר שלי – "פגישה, חצי פגישה", שאותו לקחתי משיר של המשוררת רחל, ואחרי ויכוח נוסף נכנע פרי גם לדרישתי והדפיס בית אחד מאותו שיר בפתחו של הקובץ. כמו כן הספקתי לבטל את הציור שבחר לעטיפה, קטע מציור של לוסיאן פרויד,  ולהחליפו בציור של מאטיס.

אבל היתה גם בעייה נוספת. כשהתחלתי לעבור על ההגהות, התברר לי שמנחם החליט שהסגנון שלי הוא קשה מדי, והכניס שינויים בטקסט כדי לעשותו קריא יותר. מבחינתי זה לא בא בכלל בחשבון, ואני מחקתי כמה שיכולתי את השינויים הללו. כך, למשל, נכתב במקור בסיפור "נעימה ששון כותבת שירים" שנעימה יורדת מהאוטובוס והמורה יחזקאל נשאר יושב. מנחם שינה כאן וכתב "והמורה יחזקאל נשאר לשבת". במהלך הוויכוח שהיה בינינו ויתר מנחם על התיקון שלו, אך אחרי שהקובץ נדפס גיליתי שהשאיר את "לשבת" שלו. זה מאוד מפריע לי. כל הספרים הם ילדיי, ואני לא רוצה שיהיה ספר שאני לא אוהב אותו. למה אני מספרת את זה? כי אם יגידו לכם שעמליה כהנא כרמון היא אישה איומה, אז מבחינת מו"לים היא אישה איומה, מה לעשות. 

    זה מזכיר לי, עמליה, את סיפור הופעת קובץ הסיפורים הראשון שלך, "בכפיפה אחת" ב-1966, שמחלוקת בינך ובין עורכו, עזריאל אוכמני, עיכבה את הדפסתו במשך יותר משנתיים. גם אז לא הסכמת לשינויים שרצה אוכמני להכניס בכתב-היד שלך.

כן. גם אז היה לי ויכוח עם העורך. אסביר זאת על-ידי ההיסטוריה שלי ככותבת. ובכן, כשאני הייתי ילדה קטנה, עדיין במיטה עם מעקה עולה ויורד, ההורים שלי היו נורא מודאגים: למה הילדה כל הזמן שוכבת ובשתי הידיים עושה תנועות כאלה (כאן הדגימה עמליה את התנועות שעשתה אז). ואז שאלו אותי בעדינות: עמליה, למה את עושה את זה? וכך הסברתי להם את התנועות שעשיתי: היד הזאת היא אני מהמשפחה שלנו, והיד השנייה היא ילד ממשפחה אחרת, ואנחנו חברים ומדברים כל הזמן. הורי שמעו את ההסבר הזה ונדהמו. אז זהו, כבר אז התחלתי לכתוב סיפורים.

המורה שלי בכיתה א' היתה אימו של יורם קניוק, ואחרי שקראה חיבורים שלי כבר אמרה לאימי: הילדה הזו תהיה סופרת. זה לא סימן, מפני שהגננת שלי היתה אשתו של ברנר, חיה ברוידה, והיא אמרה לאימי: הילדה הזאת תהיה מתמטיקאית חשובה. ואני לא בטוחה עד היום שאני שולטת בלוח הכפל כהלכה... על כל פנים, אני הייתי גם תולעת ספרים, ילדה שקראה המון. תסלחו לי אם מה שאני מספרת נשמע כהתרברבות, אבל כשהייתי בכיתה ג' נהגו המורים להזמין אותי לחדר המורים והיו מכתיבים לי משפטים, כדי להראות אחד לשני איך אני מאייתת בעברית בלי שגיאות. למה? כי כבר אז קראתי הרבה מאוד.

אני הייתי קוראת הכול, אפילו את העיתונים שהיו עוטפים בהם את הדגים לקונים. ובאחד העיתונים האלה, קראתי סיפור על אישה שגילתה את ההרפתקאות של בעלה במיטה. והרבה זמן חשבתי אז, איך אפשר להכניס הר של פתקאות לתוך מיטה (בסיפור "ברחוב" מיוחס המקרה לגיבורת הסיפור, חווה). יש להניח שהרבה מן הדברים שאני קראתי כילדה לא יכולתי להבין, כמובן, אבל קראתי המון. ובכן, רשמו אותי לספרייה של ההסתדרות, אך כעבור זמן לא רב נגמרו שם הספרים עבורי, ואז רשמו אותי לספריה של אקסלרוד שהיתה אז בתל אביב. הוא קרא לי "משפך", כי כל יום הייתי מסיימת ספר ומגיעה להחליף אותו. יום אחד הוא הזמין את הוריי ואמר: הילדה הזאת היא שקרנית, היא לא קוראת את הספרים. אך נכשל כאשר בחן אותי בנוכחותם על המסופר בהם. גם החווייה האישית הזו נכנסה לאחד הסיפורים שלי. נחזור עכשיו לשאלה שלך.

ברשותך אזכיר לך אותה. שאלתי על עיכוב ההדפסה של הקובץ "בכפיפה אחת". אני  מבין שהיה ויכוח גדול בינך ובין העורך עזריאל אוכמני.

את הסיפור הראשון שלי פירסם שלונסקי בשנתון שייסד אז, "אורלוגין", והוא זה שהמליץ על הכתיבה שלי לספריית הפועלים ונחתם חוזה ביני ובין ההוצאה שבו היה כתוב שחור על גבי לבן, כי "לא יהיו שינויי נוסח ולא תהיה כל עריכה."

אבל העורך עזריאל אוכמני, חבר קיבוץ עין שמר, אפילו לא קרא את החוזה והכניס אינסוף שינויים בכתב-היד שלי. אם אני כתבתי "שפן", אז הוא כתב "ארנבת". אם אני כתבתי זה, אז הוא שינה לזה. ואוכמני קבע: וכך זה גם יהיה.

פניתי לשלונסקי ואמרתי לו: תראה, אני נתתי ספר מסוים ואני מקבלת כעת משהו אחר. אז הוא אמר לי, אמנם אסור היה לעשות את זה, כי זה בניגוד לחוזה, אבל הספר כבר נדפס, ואי אפשר לעשות שום דבר.

אמרתי: אני לא מקבלת את זה. ואז פניתי אל משה שמיר, שהיה מקורב לספריית הפועלים ומעורה בנעשה שם, ומשה אמר לי: עמליה, אני אומר לך, לא כדאי לך שהביוגרפיה שלך תכלול את זה שהספר הראשון שלך היה מלווה בסקנדל. תבלעי את זה.

ואני לא רציתי לבלוע. בעלי ואני פנינו לעורך דין, וכך הגיע הנושא הזה לבית המשפט. והשופט שמע את הסיפור ואמר לאחד מעורכי-הדין שישבו שם: אתה תטפל בזה, מה שאתה תחליט זה יהיה פסק דין משפטי שאני מראש מאשר אותו. ואני עוד צעקתי: "אבל ללא עריכה," ובעלי אמר לי: "לא צועקים בבית המשפט."

אני כבר השלמתי עם זה שלא יהיה ספר. אבל עורך הדין, אני חושבת ששמו היה זליגמן, היה יקה והוא הבין שחוזה זה חוזה. וכך אחרי ויכוח שנמשך עם ההוצאה במשך שלוש שנים, אכן הופיע "בכפיפה אחת" כפי שאני כתבתי אותו. לימים נכנסה החווייה הקשה הזאת לסיפור שלי שנקרא "ברחוב", ושם מופיעה דמות בשם מר דובדבניות. אוכמני זה מר דובדבניות. מר דובדבניות הוא, איך לומר, ההנצחה שלי לוויכוח עם אוכמני. הלא כל סיפור וכל הכתיבה היא הנצחה של אירועים, של רגעים חווייתיים, דברים חווייתיים שעברו עליך. אז גם אוכמני זכה להיות מונצח.

מכאן, עמליה, אני אמשיך את הסיפור. בשנת 1966 הייתי ממש בראשית דרכי בביקורת הספרות והקובץ "בכפיפה אחת" היה אחד מהספרים הראשונים שהועברו אליי לביקורת. ההתמודדות עם טקסטים כה איכותיים וכה תובעניים בניסוחם ובדרכי הבנייה של העלילה היתה לי אז אתגר בכלל לא פשוט. רק כאשר הגעתי לסיפור "מושכלות ראשונים", שנדפס כאחרון בקובץ, התברר לי, שזו אשר עומדת מאחורי הסיפורים האלה, שהיתה עד אז אלמונית לחלוטין עבורי, היא סופרת בשלה ומגובשת לחלוטין אשר מקפידה מאוד בבחירת המילים, בהצבת חלקי המשפט בסדר שונה מהמקובל ובהכפפת המשפטים בפיסקה לריתמוס מוזיקלי מיוחד שהותאם לנושאי הסיפורים – או בקצרה: סופרת שמתייחדת בסגנון מקורי.

ואשר לנושאי הסיפורים – התברר לי שכולם עסקו בניגוד שבין תלות ובין חופש. עלילתם המרכזית סיפרה על בני אדם, גברים ונשים, שמלחמת חייהם היא אחת ויחידה: להשתחרר מהכבלים של התלות כדי לזכות בחופש שהם ראויים לו ושאינם יכולים לחיות בלעדיו.

לצערי, לא נכלל הסיפור "מושכלות ראשונים" במבחר החדש, אך אילו היתה לי יכולת להשפיע, הייתי משלב את הסיפור הזה בכל מבחר של סיפוריך הקצרים. א' – כדי לשכנע את כל העולם שעמליה כהנא-כרמון לא רק כותבת על נשים. בסיפור "מושכלות ראשונים" גבר הוא גיבור הסיפור. ו-ב' – כדי שיבינו מהסיפור הארס-פואטי הזה, מהי הספרות בעיניך.

אז במקום שאני אסכם את מה שאומר גיבור הסיפור על הספרות, אני מבקש ממך, עמליה, לנסח את האמירה שלך בנושאים שבהם דן הסיפור: מהי בעצם הכתיבה עבורך? מהי ספרות בעינייך?  

אני לא יודעת איך להציג את העניין. ולכן, אגיד קודם כל מה שספרות היא לא בעיניי. לפני חודשים אחדים השתתפתי בפאנל שהתקיים באוניברסיטת ת"א יחד עם הפילוסופית ג'וליה קריסטבה שעברה לכתוב גם סיפורת. באותה הזדמנות הודיעה, שהרומאן הבא שלה יהיה ספר מתח. למה ספר מתח? כי זה יאפשר לה להציג את התיזה כלפי הרוע המוחלט, שהרי ספר מתח מתרכז בניסיון להדביר את הרוע. על כל פנים היא יוצאת לכתוב ספר מתוך איזו שהיא תיזה שהיא רוצה למסור את זה בצורת סיפור.

אני חלקתי עליה, כי כשאני יושבת לכתוב סיפור, אין לי שום תיזה, והסיפור מבחינתי זאת התלקטות של מקרים. סיפור בנוי על רגעים של התפעמות, רגעים של התעוררות חווייתית לגבי משהו. ללאה גולדברג יש שורה שאני מאוד אוהבת, "הירוק היום ירוק מאוד." זה היה רגע של התפעמות חווייתית אשר איפשר לה לכתוב את השורה הזו. לכל אחד מאיתנו יש רגעים של התפעמות חווייתית, אלא שאנחנו שוכחים אותם. אבל הם כנראה לא נשכחים, אלא מונחים באיזה תיבת דואר, כמו מכתבים ששלחת לעצמך, ואם אתה סופר, אז המכתבים האלה מתחילים פתאום להגיע אליך יום אחד ומתגבשים בסיפור הקושר בין ההתפעמויות הנפרדות האלה שהיו מונחות בתיבת הדואר. פעם שמעתי את יהודה עמיחי אומר שהוא כותב על מלחמה ואהבה. אם תשאלו אותי על מה אני כותבת, אשיב לכם: לתחושתי אני כותבת על מוות בחיים והתעוררות לחיים. זהו תחום ההתפעמויות שלי וזהו שדה הפעולה שבו אני מנסה לעשות. אני לא יודעת אם עניתי, אבל ניסיתי.

ענית תשובה מאוד מעניינת, וכמובן שכבר שמעתי אותה ממך בעבר.

ממני?

לא. אלא במסה שפירסמת ב-1994 במוסף לספרות של העיתון "ידיעות אחרונות" תחת הכותרת "מוות בחיים והתעוררות לחיים."

בחייך, תראה לי את זה. אני לא זוכרת.

בספר שלי "הקול הנשי בסיפורת הישראלית", שפרסמתי ב-2001, סיכמתי את הרעיונות שביטאת במסות שלך על הכתיבה. ואלה הדברים שכתבת במסה "מוות בחיים והתעוררות לחיים": "אם ישאלו אותי, מה נותן לי מעשה הכתיבה דה פקטו, התשובה שלי תהיה: לי היום מעשה הכתיבה הוא בית, עיר. כאן אני אזרח. - - - היום כל מה שאני עושה ולא שייך לעשייה הזאת, בשבילי הוא בגדר הסחת דעת. - - - מה שאני מתכוונת בזה הוא לצורך החיוני בעשייה הזאת עצמה, לעיסוק בה הלכה למעשה, כמו סנדלר על האימום, כדבר המרכזי לי, שמסביבו, לטוב או לרע, בנויה היום ההוויה שלי. על כל המתחייב מכך. בכל השטחים שמחוץ לעשייה הזאת, כיום אני חצי-גולה. אם במטה קסם של מכשפה רעה פתאום יילקח ממני כל הקשר שלי עם הכתיבה – עם הכתיבה שלי בעבר, בהווה, או בעתיד – אני אחוש את עצמי אדם בן-בלי-בית. אני לא אדע מה אני עושה בעולם, אני אחוש את עצמי מיותרת. אני חושבת כך שהיום, את היותי חלק מן החברה, נותנת לי הכתיבה. זאת צורת הדיאלוג שלי עם העולם."

ברשותך, עמליה, אצטט עוד פיסקה מתוך המסה החשובה הזאת, את זו שבה את מסבירה את הכותרת שבחרת לה: "נדמה לי שהכתיבה שלי היא בעיקר על הקוטביות בין מוות בחיים לבין התעוררות לחיים, ועל זרם החילופין שמתרוצץ ללא הרף בין המטענים החשמליים של שני הקטבים האלה. כמעט בכל סיפור שלי זירת האירוע להתרחשות הזאת תהיה באחת משלושת אלה, או בתחומיו של המפגש גבר-אישה, או בתחומי התהליכים של מעשהו של היוצר, או בתחומי הרגע של הארה, שהוא משהו כמו רגע של התעלות דתית."

מתוך שלוש האפשרויות שהצגת כזירות לקיום הקוטביות בין מוות בחיים לבין התעוררות לחיים, יהיו מובנים לקורא זירת המתח במפגש בין גבר לאישה וזירת המתח בעשייתו של היוצר. לעומת זאת, אני משער, עמליה, שהקורא יתקשה להבין, כיצד מתקיימת הקוטביות בין מוות בחיים לבין התעוררות לחיים בזירת המתח השלישית, שהיא לדברייך זירה "בתחומי הרגע של הארה" הדומה במשהו להתעלות דתית. ועל זירה זו אני מבקש ממך הרחבה או הסבר.

אני לא כל כך זכרתי את כל מה שכתבתי שם.

בשביל זה ישנם מבקרי ספרות, הם אמורים לזכור.

על זה אני חותמת. אבל תבהיר את השאלה שלך.

בשאלה שלי ביקשתי הסבר לחוויית ההארה, שהדמויות הנשיות בסיפורים שלך מתנסות בה, ואשר את מתארת אותה כרגע קסום בחייהן, כרגע שבו הן אוזרות כוח להיחלץ מהמצב שהיו נתונות בו, שהוא מצב של "מוות בחיים", ומתאמצות להתקדם למצב מנוגד לו – והוא מצב "ההתעוררות לחיים". במה דומה הרגע הקסום הזה לרגע ההתעלות הדתית?

ההארות האלה שמדי פעם מתרחשות בחיינו, מוצגות בסיפוריי כצורה של אבולוציה פנימית, המבהירה לך שיש לך תפיסה משלך לגבי העולם, לגבי הסובב אותך. עכשיו אני רוצה לומר משהו לגבי המילה "דתית", ואולי להסביר את המשמעות של המונח הזה במקרים שאני משתמשת בו. אז כאן אני צריכה שוב פעם לחזור לביוגרפיה, מותר לי? 

ודאי. הבמה היא שלך.

אבי היה מאנשי העלייה השנייה והיה מראשוני קבוצת כנרת וממקימי קיבוץ עין-חרוד, הקיבוץ שבו נפגשו הוריי ושבו נולדתי. למעשה היה אבי כבר אדם די מבוגר, כאשר הגיעה לעין-חרוד חלוצה צעירה ונחמדה, שזאת היתה אימי. אז לא השתמשו במילה להתחתן, ולכן אשתמש במונח מאותם ימים, שהם "התקשרו" וקיבלו אוהל להתגורר בו ביחד. לימים נולד בן. והבן כשעוד היה תינוק חלה באיזה מחלת מעיים, ואז להביא רופא מחיפה זה היה כמו להביא היום מומחה מארצות הברית, כי הקיבוץ לא יכול היה להרשות לעצמו. אימי רצתה לבוא, לראות את הילד החולה ולהיות על ידו, אך החברות הוותיקות, שהיו המטפלות בחדר ילדים, אמרו לה: את עובדת בגן הירק, שם את פועלת. אנחנו עובדות פה, כאן אנחנו ללא הפרעות, את לא תפריעי לנו. אז היא בלילה היתה שוכבת מתחת לחלון ששם היתה המיטה של התינוק לשמוע איך הוא נושם. בקיצור, הילד נפטר ואימי שהיתה שבורה מזה, לא היתה מסוגלת להשתתף בלוויה ולכן גם אבי נשאר איתה. אחרי ימים הם רצו לראות את הקבר של התינוק. ואז החברים אמרו להם: באותו יום היה כנס בקיבוץ, ואנחנו לא יודעים איפה קברנו אותו. וככה זה עד היום, לא ידוע איפה קברו את הילד. היו ימים אחרים אז. סולם הערכים היה אחר. לימים נולדתי אני, וחליתי באותה מחלת קיבה. ואז אימי אמרה לאבי: אני לא מוכנה לעבור עוד פעם פרשה כזו. וביום בהיר אחד היא חטפה אותי והחליטה שהיא נוסעת לחיפה להגיע לרופא. ובינתיים גם אבי הגיע, והיא אמרה לו: אני לעין-חרוד לא חוזרת. ובכן, הם עזבו את עין-חרוד, ועברו לזמן מה ליגור. אבל בינתיים אבי, שבכל זאת היה אדם מרכזי, קיבל תפקיד בתל-אביב והוריי עברו לתל-אביב. ואני גדלתי בתל-אביב ובה חייתי את רוב שנותיי. הסיפור הזה חושף שמבחינת הרקע שלי אני משתייכת למקומות שהמילה "דתית" היתה כמעט מילת גנאי בהם, אף על פי שאבי הוא מצאצאי הבעל-שם-טוב וכך גם כל המשפחה.

אני מציע להתעכב כעת על שני סיפורים שנבחרו על ידי מנחם פרי להיכלל בקובץ החדש ואשר נכתבו בהפרש של כמעט שני עשורים – הסיפור "נעימה ששון כותבת שירים" שנדפס ב-1966 בספרך הראשון, "בכפיפה אחת", והוא מהמוקדמים שלך,  והסיפור "אני לא משותקת, אתה לא אילם" מתוך "למעלה במונטיפר" שהופיע ב-1984. בחרתי להשוות ביניהם משום שהיה נדמה לי שדרך שני הסיפורים האלה אני יכול אולי להדגים התפתחות בכתיבתך ובעיקר בהשקפתך על המצב הקיומי של הנשים.

אני לא בטוחה. הסיפורים הם לא השקפות. אין לי איזה מתכונת שמתחדשת ושאני צריכה להיות נאמנה לה. אני כותבת כפי שאני אומרת, על רצף של הארות, המתגבשות לסיפור כאשר אני רואה שאני יכולה לעשות עם זה משהו שלגביי הוא, אני לא אגיד הצהרה, אבל מין גילוי דעת, על איך אני עומדת מול ההתפתחות הזאת והזאת.

אבל בין המבקרים התגבשה ההשקפה, שכבר בסיפורים המוקדמים עסקת, עמליה, במצבן של הנשים.

תחסוך לי את זה.

בסדר, אני מוותר על השאלה.

אך אני רוצה בכל זאת להסביר, מדוע ביקשתי ממך לחסוך לי את הדיון במצב של הנשים. בזמנו הייתי חלוצת הנושא, ומאוחר יותר, במעמד שבו העניקו לי את פרס ביאליק ב-1993, גם קיבלתי הוכחה שהיתה הצדקה לכתוב מסות על הנושא. באותה שנה חילקו את הפרס ביני ובין דוד אבידן. עיריית תל אביב נוהגת לחלק תוכנייה לקהל המשתתף בטקס חלוקת פרס ביאליק, שרשומים בה כל אלה שקיבלו את הפרס מאז ייסודו. ועד שהגיע תורי לקבל את הפרס, עיינתי בתוכנייה הזאת ולהפתעתי גיליתי שבמשך כל השנים שבהן חילקו את פרס ביאליק היתה רק סופרת אחת שקיבלה את הפרס לפניי, והיא דבורה בארון. כל מקבליו האחרים במשך עשרות שנים היו סופרים-גברים. אז היה הזמן הנכון להגיב על כך, אבל היום, אחרי שנים מאותו מעמד, מוטב למתן את הדיבור על מעמד האישה בספרות העברית. 

את מציעה להפסיק לדון בנושא בשיח הציבורי?

לא בשיח הציבורי, אלא בדיונים על הספרות העברית. אסביר את דבריי. הסופר העברי עסק בעבר בעיקר במפעל הציוני ובחוויה הציונית, בבירור השאלה "מה זה להיות בארץ הזאת?" אבל הספרות עסקה בחוויה הזאת לגבי הגבר, איך הוא חי את החוויה של המעשה שלנו כאן בארץ הזאת. לחוויה של האישה לא ניתן בכלל ביטוי, כאילו לא היתה קיימת. ואז עלה על דעתי, זה כמו בבית הכנסת. הן יושבות שם באופן פאסיבי בעזרת הנשים, וצופות משם בפעילות של גברים המנהלים את התפילה באולם. וכך גם בספרות: הם המדברים, הם הכותבים, וכן הלאה. ואז, אחרי הטקס שבו קיבלתי את פרס ביאליק, שעורר בי הרהורים על השאלה הזאת, כתבתי שבעה מאמרים על איך זה להיות אישה כותבת בספרות העברית.

לימים כל הנושא הזה של מעמד האישה, מקום האישה, בחברה ובספרות עבר כל כך הרבה גלגולים, שהיום אני כבר לא רואה את עצמי חלק של זה. זאת אומרת, זה הגיע לנקודה, לעמדה כזאת שאני לא בהחלט שותפה לה. לא כל כך לעצם העמדה, כמו לטון ולגישה לזה. היום אני כבר מתרחקת מהנושא, כי כבר נוצרו ביחס אליו מעין הצהרה או נייר-עמדה. וההצהרה בנייר-העמדה כתובה בצורה כזאת שאני לא מסתדרת איתה ולא כל כך מזדהה איתה.

עמליה, הבה נחזור לסיפור הכי נודע שלך ושאת הכי מזוהה איתו, וזה הסיפור "נעימה ששון כותבת שירים", הממשיך לכבוש את הלבבות של הקוראים שנים כה רבות אחרי שנכתב. מה סוד קסמו של הסיפור הזה?

אני האדם האחרון שאהיה מסוגל לענות על זה. אבל באמת, לא פעם כשאני מגיעה לאיזה שהוא מקום ומציגה תעודת זהות לאיזה פקיד או לאיזה פקידה, או אני חותמת את השם, אחד מהם אומר לי: "הא, זה את? אני נבחנתי עליך, כי זה היה כלול בחומר לבגרות." אני חושבת שרוב קהל הקוראים שלי מכיר רק סיפור אחד שלי, וזה הסיפור הזה "נעימה ששון כותבת שירים". אז מה היתה השאלה לגביו?

השאלה היתה: סוד קסמו? אולי אני אנסה, לשם התגרות בך, להציע לך הסבר אפשרי כתשובה לשאלה זו. כקורא הוקסמתי פחות מכך שילדה כבת 12, בראשית ההתבגרות שלה, בתוך ירושלים שההלכה הנוקשה שולטת בה ושולטת גם בתוך בית הספר "אוהל שרה", קמה ומתמרדת נגד המסגרת הכובלת את נפשה ואת יצריה הטבעיים. הוקסמתי יותר מהיכולת של ילדה זו לזהות בגיל הזה בתוכה משהו שהוא צורך בסיסי לקיומה ומהנכונות שלה להתייצב למענו נגד כולם.

אני לא בטוחה שנעימה ששון יוצאת חוצץ נגד משהו בהכרה. היא כזאת. אין לה אפשרות להיות אחרת. היא לא יודעת להיות אחרת. היא זה. אבל אולי אני אומר בהזדמנות זאת שהזכרת את נעימה ששון ואת ירושלים, איך הגעתי פתאום לילדה כזו ממסגרת חינוכית כמו "אוהל שרה", שנועדה לבנות בלבד.

מלחמת העצמאות, מלחמת תש"ח, פגשה אותי כאשר הייתי סטודנטית בשנה השלישית שלי באוניברסיטה העברית. מובן, שהפסקתי את הלימודים והוצבתי לתפקיד קשרית בחטיבת הנגב של הפלמ"ח. נדמה לי שזה כבר התפרסם כל כך הרבה פעמים, אבל מי שעוד לא שמע, אז בכתב ידי כתוב המברק, שלכבוד י"א באדר מקדישה חטיבת הנגב למדינה את אום רשרש, אילת.

נגמרה המלחמה ואנחנו, הסטודנטים, חזרנו לירושלים ללימודים להשלמת התואר. כל אלה שהיו כבר בשנה השלישית ועשו לפחות עבודת גמר אחת, קיבלו אוטומטית .B.A, וגם אני ביניהם. התכוונתי להמשיך לתואר השני, אך אז קיבלתי הצעה שלא יכולתי להגיד לה לא: לנסוע ללונדון להיות המזכירה העברית בפדרציה הציונית. לא ידעתי שאני אחזור ארצה רק כעבור שבע שנים בעם רב, כי בלונדון נישאתי לסטודנט ישראלי שלמד הנדסה. שמו אריה כרמון. אז אתם מבינים כעת איך נוסף השם "כרמון" לשם המשפחה שלי מבית ההורים – "כהנא". באנגליה היינו למעלה מחמש שנים ושם נולדה הבת הראשונה שלנו. ואחרי כן היינו עוד כשנתיים בשוויץ, ושם נולד הבן השני שלנו. אחרי שבע שנים חזרנו לישראל, ואני אז אישה מטופלת בשני תינוקות. הילד השלישי נולד כבר בתל-אביב. אבל לא ויתרתי על רצוני להשלים את הלימודים וללמוד לתואר שני, ומשפחתי באמת איפשרה לי זאת. את התואר השני עשיתי בבית הספר לספרנות, שנפתח אז והתקבלו אליו רק בעלי תואר ראשון. והלימודים כבר לא היו בהר הצופים, שכבר לא היה בידינו, אלא בגבעת רם.

ירושלים שעזבתי לפני המלחמה, היתה ירושלים אחרת, מזו שמצאתי כאשר חזרתי ללמוד בה את התואר השני. והיא זו המתוארת באמצעות בית הספר לבנות "אוהל שרה", שבו למדה נעימה ששון. על ירושלים הקודמת, זו שעזבתי בתש"ח כדי להיות קשרית בחטיבת הנגב של הפלמ"ח, כתבתי ברומאן שלי "ירח בעמק איילון", שזה ספר שהופיע אחרי "בכפיפה אחת".

תודה, עמליה, על ההזדמנות שהענקת לנו היום להיות בחברתך בכפיפה אחת.

- - - - - - -

* זהו הנוסח המלא של הריאיון. נוסח מקוצר מהריאיון הזה התפרסם במוסף לספרות של "ידיעות אחרונות" ב-22/2/2019, כחודש אחרי פטירתה.

יוסף אורן

* * *

מ. זושצ'נקו

מקרה פסחא

הנה, אחים שלי, חג הפסחא ממשמש ובא – הפסחא הפרבוסלבי.

המאמינים, אלה שהם כבשים תמימות, יסחבו את הקוליץ' שלהם לשם קידוש. שיסחבו! אני לא אסחוב. מספיק. בפסחא הקודם, אחים שלי, דרכו לי על הקוליץ' שלי ברגל גסה!

העיקר היה, שהתעכבתי קצת ואיחרתי להתחלה. מגיע אני אל גדר הכנסייה והנה השולחנות כבר תפוסים. אני מבקש מן האזרחים הפרבוסלביים שיצטופפו קצת, והם מסרבים. מגדפים.

"איחרת." הם אומרים, "שד משחת שכמוך, שים את הקוליץ'* שלך על הקרקע. אין לך מה להצטופף כאן ולדחוף. אתה תפיל פה קוליצ'ים."

נו, אין מה לעשות, הנחתי את הקוליץ' שלי על הקרקע. כל מי שאיחרו, הניחו על הקרקע את הקוליצ'ים שלהם.

ברגע שהנחתי החלו הצלצולים וצלצולי המשנה.

והנה אני רואה, האב בכבודו ובעצמו החל פוסע עם הציצית.

הוא טובל את הציצית בדלי ומתיז סביב. למי בפרצוף, למי על הקוליץ' – הוא לא מבחין.

ומאחורי האב טופף ברוב כבוד והדר גבאי הצדקה, אוסף תרומות.

"אל תתקמצנו," הוא אומר, "הקהל הפרבוסלבי! שימו מטבע באמצע הצלוחית."

הנה, הם חולפים על פניי, והגבאי השהה את מבטו בצלוחית שלו ו... – טראח ברגל שלו לתוך הצלחת שלי.

נעתקה לי ממש הנשימה.

"מה זה?" אני אומר, "ארוך שיער אחד שכמותך, אתה דורך לי על הקוליץ'?.. בליל פסחא..."

"סליחה," הוא אומר, "לא בכוונה."

אני אומר:

"מהסליחה שלך לא אתפור לי מעיל פרווה. עכשיו שישלמו לי את מלוא המחיר. שים", אני אומר, "שים את הכסף על השולחן!"

התהלוכה נעצרה. האב עם הציצית ניגש.

"למי זה כאן," הוא אומר, "דרכו על הקוליץ'?"

"לי," אני אומר, "דרכו. הגבאי, בן הכלבה, דרך."

אומר האב:

"הנה, אני," הוא אומר, "אזליף בציצית הזאת על הקוליץ' שלך. אפשר יהיה לאכול ממנו, שהרי דמות רוחנית היא שדרכה עליו..."

"לאו, אבי," אני אומר, "גם אם תשפוך עליו את כל הדלי, אינני מסכים. אני מבקש להחזיר לי את הכסף."

נו, פרצה התנצחות. יש מי שתומכים בי, ויש שמתנגדים.

הפעמונר וויליץ' משרבב את ראשו מן הצריח ושואל:

"שאצלצל, או להפסיק בינתיים?"

אני אומר:

"תמתין וויליץ' עם הצלצולים, כי לצלילי הפעמון הם יזרגגו אותי לגמרי."

הפופ סב סביבי כמו חולה, ופושט את ידיו לצדדים.

וגבאי הצדקה, השד ארוך השיער, נשען אל הגדר ומנקה ממגפו את הקוליץ שלי בעזרת קיסם.

אחר-כך מוסרים לי מן הצלוחית סכום לא גדול ומבקשים שאלך לי, משום שאני מפריע להם בצעקות שלי.

נו, יצאתי אל מחוץ לגדר, צעקתי עוד קצת משם על גבאי הצדקה, ביישתי אותו, ואחר-כך הלכתי.

וכעת אני זולל קוליצ'ים כאלה, מבלי שיהיו מקודשים.

הטעם אותו דבר, אבל הרבה פחות אי נעימויות.

* מין עוגה שנאפית לכבוד חג הפסחא.

1926

תרגום: יואל נץ

* * *

נעמן כהן

הרפליקה של אגנס פריד-משעול

המשוררת אגנס פריד-משעול עורכת בימים אלו מסע יחצני לפרסום ספר השירים החדש שלה "מה לך נשמונת". הנה הקטע המצוטט עוד, ועוד.

מָה לָךְ נְשָׁמֹנֶת

שֶׁכָּךְ אַתְּ מְפַרְפֶּרֶת

בְּתוֹךְ הַגּוּף שֶׁהוּא בֵּיתֵךְ

שְׁגִּילוֹ אֵינוֹ גִּילֵךְ,

מָה לָךְ יְחִידָה שֶׁכָּכָה נִתְקַעְתְּ

בְּמִנְהֶרֶת הַזְּמָן

צוֹרַחַת בַּיּוּנְדַאי הַכְּחוּלָה

עִם פּוֹל אַנְקָה

You are my destiny

כְּאִלּוּ עֲדַיִין אַתְּ בַּת שֵׁש-עֶשְֹרֶה

כְּאִלּוּ יָכוֹל מִישֶהוּ אַחֵר

לִהְיוֹת גּוֹרָלֵךְ —

הדריאנוס קיסר, "שחיק עצמות", שדיכא את מרד בר כוכבא וחיסל כחצי מיליון יהודים – היה גם איש רוח. הוא שלח משלחת לגלות את מקורות הירדן, והיה לו דיבור עם חז"ל. ברומא היה ידוע גם כמשורר.

שיר אחד נפלא שכתב הקנה לו שם עולם:

Publius Aelius Hadrianus (76-138)

Animula vagula blandula
Hospes comesque corporis
Quae nunc abibis in loca
Pallidula, rigida, nudula
Nec ut soles dabis iocos

נֶפֶש קְטַנָּה, עַרְפִּלִית, נְעִימָה

אוֹרַחַת-חֲבֵרָה שׁל גּוּפִי

לְאָן אַתְּ עַכְשָׁו הוֹלֶכֶת

חֲוַרְוֶרֶת, נֻקְשָה, עֵרֻמָּה,

לֹא עוֹד כִּלְפָנִים, מְגַחֶכֶת.

(תרגום יורם ברונובסקי)

קראו את המקור והרפליקה.

כחול ולבן סכנה לישראל?

* תשובה לנעמן כהן – במו"מ שניהלו נתניהו & לבני על תוכנית קרי, נתניהו הסכים לנסיגה מבקעת הירדן, ו"התעקש" על נוכחות צבאית לאורך נהר הירדן לשנים אחדות. מי ששכב על הגדר כדי לסכל את האסון הזה היה יעלון. כך שבעניין בקעת הירדן, גם בעניין בקעת הירדן, אני יודע היטב על מי ניתן לסמוך ומיהו משענת קנה רצוץ. ("חדשות בן עזר", גיליון 1425)

את התשובה הזו אני משער, כתב אורי הייטנר יום לפני שהתפרסם מצע מפלגתו (האם אנשי תל"ם של משה סמולינסקי-יעלון מודרו מהמצע?)

והנה הסעיף הרלוונטי כפי שפורסם במצע המפלגה: "בקעת הירדן תהיה גבול הביטחון המזרחי של ישראל."

 ודוק: גבול ביטחוני, ולא גבול מדיני.

בהינתן שלא ייתכן גבול ביטחוני שאינו גבול מדיני, ואין גבול מדיני ללא יישובים יהודיים בריבונות המדינה, כל תוכנית לוויתור על ריבונות יהודית בבקעת הירדן היא סכנה לקיום המדינה.

ודוק: תוכנית ג'ון כהן-קרי, שאותו מזכיר הייטנר, דיברה על הירדן כגבול ביטחוני עם צבא זר בחסות אמריקאית. תוכנית שאין לה כל היתכנות.

לאור התוצאה – האם דבריו של הייטנר שניתן לסמוך על משה סמולינסקי-יעלון נכונים, או שהוא משענת קנה רצוץ?

עצה טובה ליחיעם

קורא בשם יחיעם (אין שם משפחה) מלין על המאמרים של אורי הייטנר שהם משעממים אותו, ועולים לו על העצבים (סתירה לא?).

 ("חדשות בן עזר", גיליון 1424).

היות שאותי הם דווקא מעניינים, ואני מודע לכך שיש גם כאלו היוצאים נגד מה שאני כותב, יש לי עצה טובה ומועילה ליחיעם, שתוכל להרגיע את עצביו המעורערים, ולהוסיף בריאות לו ולאחרים החשים כמוהו.

יחיעם, אם מאמר כלשהו משעמם אותך ועולה לך על העצבים, קח את העכבר בידך. שים לב באמצע יש גלגל קטן. גלגל את הגלגל קמעא, והופ, המאמר עובר למאמר הבא. ניצלת.

אם בכלל נמאס לך מכל העיתון, למעלה בקצה הדף יש סימן X – קח בידך את העכבר הבא את סימן העכבר אליו, לחץ על הצד השמאלי של העכבר, והופ, כל העיתון נעלם. ניצלת.

יחיעם, זו מדינה חופשית אף אחד לא מכריח אותך לקרא משהו, אבל לאף אחד אין הזכות לעשות צנזורה ולמנוע קריאה מאחר.

יחיעם, השתמש בעכבר לבריאותך.

מפקדי הפלמ"ח הם האחראים לנפילת הל"ה

לאחר שבהשפעת "מצבי הרוח הפשיסטיים" שירש מבית אבא, טפל יוסף גיסינוביץ-אחימאיר עלילת דם בזויה על יצחק רבין ז"ל כאשר האשימו ב"רצח" אנשי אלטלנה: לדידו של אחימאיר, "מורשת רבין במלואה היא: רצח אנשי 'אלטלנה'." ["מה לרבין ול'דג נחש'?" – "חדשות בן עזר" 491], הוא לא מתבייש לאמץ את התעמולה של היטלר שהאשים את היהודים ברציחתם, תעמולה שאומצה גם ע"י הגזענות האיסלמו-נאצית, והוא מאשים את מפקדי הפלמ"ח באחריות לנפילת הל"ה.

(יוסף גיסינוביץ-אחימאיר, "יש חלקות של חללי אצ"ל", "הארץ" 5.3.19)

https://www.haaretz.co.il/opinions/letters/.premium-1.6985235

יוסף גיסינוביץ-אחימאיר, האחריות למותם של הל"ה היא על הערבים בלבד. הם שהרגו אותם. הפסק לעוות את ההיסטוריה!

התותח "הקדוש" שירה על אלטלנה הוא שאיפשר את הקמת המדינה לנוכח ניסיון הפוטש של מיצ'יסלב בגון (מנחם בגין). בושה וחרפה גם לנשיא חצי המדינה ראובן ריבלין המסרב מבחינה פוליטית להנציח על אנדרטת אלטלנה את שלושת חיילי צה"ל שנהרגו ע"י האצ"ל בניסיון הפוטש של אלטלנה.

(גילוי נאות. הקטע הזה פורסם במקור כתגובה למכתבו באתר עיתון "הארץ", אך לאחר כמה שעות נמחק).

הפחד הוא יועץ רע

בתקופה האחרונה אנחנו עדים למתקפה עוצמתית של צה"ל. מתקפת פחד:

צה"ל התנגד לאי העברת כספים למשפחות מחבלים.

צה"ל מתנגד למיסוך בתי הכלא של המחבלים:

http://rotter.net/forum/scoops1/536831.shtml

צה"ל מתנגד לפעולה למען הכרה אמריקאית בסיפוח הגולן:

http://rotter.net/forum/scoops1/536609.shtml

ממש מפחיד כמה צה"ל מפחד.

אי אפשר שלא להיזכר במשפטו האלמותי של פרנקלין דלאנו רוזוולט: "הדבר היחיד שעלינו לפחד ממנו הוא הפחד עצמו – פחד שאין לו שם, אין לו היגיון ואינו מוצדק אשר משתק את המאמצים שלנו להתקדם."

מילים נרדפות – קופרודוקציה צרפתית-גרמנית-ישראלית

לב דיזנגוף אולם 5: סרט מוזר ומשעמם. (מזכיר קצת את השעמום בסרטיו של עמוס גיתאי). הדמויות שטוחות, לא הגיוניות, ולא מפוענחות. אין עלילה מעניינת. דומה שכל הסרט נועד אך ורק לשמש פמפלט זול לשנאת ישראל של הסרטן, נדב לפיד, שהצהיר שעשה את הסרט מתוך שנאת ישראל ורצון להעליב את הישראלים בתקווה שיום אחד ישראל תימחק:

 (נירית אנדרמן, "נדב לפיד רציתי להעליב את הישראלים", "הארץ" 29.2.19)

https://www.haaretz.co.il/gallery/cinema/.premium-MAGAZINE-1.6977148

הסרט מתחיל כשצעיר ישראלי בשם יואב (תומא מרסייה) מגיע לבניין מגורים נאה בפריז, נכנס לדירה ריקה, זורק את תרמילו לרצפה, ונכנס להתקלח באמבטיה. (סצינת עירום גברי בוטה הגוררת צקצוקים מנשים מבוגרות באולם).

תומא מרסייה (בנו של הסַפָּר מישל מרסייה) המגלם את יואב בתפקידו הראשון בקולנוע. מגלם את עצמו כדמות ילדותית, ואלימה עם מטען נפשי לא ברור.

לאחר הרחצה, כשהוא יוצא מהמקלחת, הוא מגלה שמישהו גנב את כל בגדיו וחפציו. הוא מנסה לגלות את הגנב ומתרוצץ בקומות הבניין וקורא לעזרה. כשהוא מתייאש מעזרה הוא נכנס לאמבטיה הקרה ושוכב בה מוכן למותו. (בביקורת אחת קראתי מבינים את הסצינה באמבטיה כסמל לטקס הטבילה הנוצרי).

זוג צרפתי צעיר – שכנים, גבר ושמו אמיל (קוונטין דולמר) ובת זוגו קרולין (לואיז שאביוט) שומעים את צעקותיו נכנסים לדירתו ומגלים אותו שוכב עירום באמבטיה, סובל מהיפותרמיה. הם מעבירים אותו למיטה. האישה מתרשמת מאד מאברו של יואב וקוראת: הוא נימול! ואומרת שצריך לקרא לאמבולנס. אמיל נכנס למיטה ומחמם את יואב בגופו. יואב ניצל.

אמיל, בן לתעשיין עשיר, תורם לו בגדים וכסף, ובתמורה יואב מעניק לו את החפץ היחיד שנשאר לו, נזם.

יואב מסביר לחברו החדש מדוע הגיע לצרפת: "עברתי לצרפת כדי לברוח מישראל כדי לברוח ממקום גס, נבער, אידיוטי, מזוהם, מצחין, מכוער, נתעב, דוחה, רקוב מסואב, בזוי, מרושע." (תיאור שגדולי האנטישמים יכולים ללמוד ממנו).

אמיל עונה לו בשכל: "אף מדינה לא יכולה להיות כל זה. תבחר."

https://www.youtube.com/watch?v=rYrmslKHqKQ

יואב מסביר שהוא רוצה להצתרפת כי ממילא אין לו לאן לחזור כי ישראל לא תתקיים יותר. צרפת כן. (הסרט כמובן לא מדבר על כך שחיסול מדינת היהודים יבוא בגלל כיבוש ערבי-מוסלמי).

פעמיים בסרט מופיעה סצינה של יואב העומד מול חזית הנוטר-דאם בהתפעמות כסמל להצתרפתות מלאה. (כמובן שאין רמז סימבולי לכך שבחזית הנוטר-דאם סמלה של צרפת מופיעים 28 מלכי ישראל ובראשם דוד מלך ישראל שמלכי צרפת ראו עצמם כיורשיהם).

http://www.paristoric.com/index.php/musees-et-religions/notre-dame-de-paris/937-notre-dame-la-galerie-des-rois

במסע להצתרפתות מושלמת יואב מחליט לא לדבר יותר עברית ולדבר אך ורק צרפתית. "סבא שלי עלה לפלשתינה וויתר על השפה שלו אידיש, וכל משפחתו הושמדה בשואה, ואני רוצה לוותר על העברית." הוא מסביר לחברו החדש. הוא קונה מילון ובאובססיביות משנן מילים נרדפות בצרפתית.

יואב עוסק רק ב"מילים נרדפות". אין לו כל סקרנות אינטלקטואלית למה שנקרא "תרבות צרפת" – היסטוריה, ספרות, אמנות, פילוסופיה. אם היה מעוניין יכול היה ללמוד זאת אפילו באוניברסיטה בתל אביב:

https://humanities.tau.ac.il/french/french

אמיל הצעיר, הצרפתי המקסים, (הנראה דווקא טיפוס יהודי), שנראה מאוהב ביואב, מנסה לכתוב משהו אבל ללא הצלחה. אביו התעשיין העשיר ביקש ממנו שיהיה לפחות רבע ויקטור הוגו, והוא לוקח את סיפוריו של יואב מהארץ, ביניהם זיכרונות מהשירות הצבאי, ומנסה ליצור מהם משהו. זוגתו קרולין היא מוזיקאית נגנת אבוב, וגם היא נמשכת ליואב.

כדי להתפרנס יואב מוצא עבודה כמאבטח בקונסוליה הישראלית המייצגת הנאמנה את המדינה ממנה נמלט. אין בזה שום היגיון עלילתי, אך היא משמשת לסרטן לפיד להדגיש את מה ששנוא עליו בישראל: ביטחוניזם, פרנויה לאומית, התנשאות דתית, מאצ'ואיזם.

יואב מתלווה למאבטח נוסף בשגרירות, ירון (אוריה חייק), יהודי-ערבי מסורתי בעל לב חם (שאין ליואב) המזדהה עם היהודים הנרדפים בצרפת, המצר על כך שלא היה במקום כדי להגן על היהודים שנרצחו ב"היפר כשר".

ירון, המתואר אלים, בהמי, המסמל מיליטריזם ישראלי ושתלטנות יהודית (דה גול: "היהודים הם עם בוטח בעצמו ושתלטן") נכנס עם יואב אל תוך קרון מטרו פריזאי. עם כיפה גדולה על ראשו ושירת התקווה על שפתיו. וכופה עצמו על הצרפתים הנוסעים. סצינה מגוחכת בשעה שיהודי עם כיפה בכלל אינו יכול להסתובב חופשי ברחובות פריז. ובמקרה כזה מיד היה מקבל מכות רצח.

בציור דמותו של ירון יש גם התנשאות על דמות היהודי-ערבי המפגין רגש יהודי, אבל חסר השכלה מערבית כמו שיש ליואב האשכנזי, כי אינו מכיר את סיפור מלחמת טרויה.

כאיש ביטחון, יואב רואה אנשים מחכים מחוץ לקונסוליה בגשם, והוא פותח להם את השערים ומכניסם פנימה. כתוצאה מזה הוא מפוטר מהעבודה. הוא חי ומתקיים בקושי מספגטי בהוצאה של אירו וחצי.

אימא של יואב מתקשרת אליו מהארץ בדאגה בשיחת וידיאו. הוא עונה לה רק בצרפתית. "אתה הרי יודע שאני אני לא מבינה," היא מתחננת, והוא מנתק. הוא החליט להצתרפת ולדבר רק צרפתית.

פעם אחת בלבד הוא חוזר לדבר עברית, כאשר הוא מצטלם לסרט פורנו עבור כסף. הצלם אומר לו לשכב על הגב ולדחוף אצבע לתחת (נשים מבוגרות בקהל צקצקו מחוסר נוחות מהסצינה הפורנוגרפית הבוטה).

"תגיד בשפה שלך איך אתה נהנה," מצווה עליו הצלם, ורק אז יואב מבטא את הנאתו מהאצבע בתחת בעברית. (בטוחני שיהיו מבקרים שימצאו בכך סימבוליזם פסיכו-אנאליטי-אנאלי-פוליטי). כאן נכנס גם קטע פוליטי קצר כאשר יואב אמור להשתתף בסרט פורנו עם ערפלישתית מלבנון, אך היא מסרבת להצטלם איתו, באופן לא מפתיע – כי הוא ישראלי.

האב מגיע אישית לפריז בדאגה למצב בנו. יואב מסרב לפגוש אותו, והוא מצליח להיפגש איתו רק רגע ברחוב, הוא מביט בו, אומר לו שהוא דואג לו, ועוזב אותו.

 סצינה מוזרה מאוד ולא ריאלית. הדמויות לא מפוענחות. לא ברור בכלל למה יואב עזב את הוריו ומסרב לקשר איתם? מהי הסיבה לכך? מה עבר עליו בילדותו מהוריו שהביאו אותו ליחס כזה אליהם. הסיפור היחיד מהעבר שרודף אחרי יואב הוא שבילדותו, כשסיפרו לו על מלחמת טרויה, לא סיפרו לו על מותו של הקטור.

אם שקספיר כתב על המלט: "this is madness, yet there is method in't" "יש שיטה בשיגעון שלו" הרי בסרט אין כל שיטה, ואין כל הסבר למצבו של יואב. הוא fou משוגע? או un malade mental חולה נפש, או ביידיש משיגענע או צידרייטער. המילים הנרדפות אינן נותנות הסבר.

אין גם הסבר פוליטי לבריחתו של יואב מהארץ. לא הלם קרב, או טראומה אחרת.

הידידות של יואב עם בני הזוג אמיל וקרולין מגיעה למפנה כאשר קרולין באה לבקר את יואב והוא שוכב איתה, עם "גברת אבוב" כפי שהוא קורא לה. לא נראה בכלל שהם מאוהבים. הוא בןודאי לא. אמיל המאוהב בו תופס אותם, ובגלנטיות מייעץ להם להתחתן כדי שיואב יוכל לקבל אזרחות צרפתית, והוא מסדר את הנישואין עם קרוב משפחה שיש לו בעירייה.

בדרך להתאזרחות בצרפת משתתף יואב יחד עם מהגרים נוספים המבקשים להיקלט במדינה בשיעור להטמעת ערכי הרפובליקה הצרפתית.

המורה (לאה דרוקר), פונה לתלמידים בטון דידקטי-פטרנליסטי: "בצרפת לגבר אין זכות להכות את אשתו, נכון או לא נכון? בצרפת אין לאבות זכות לשחוט את בניהם אם הם נמשכים לגברים, נכון או לא נכון? בצרפת הכסף מיועד לחינוך, ולא לדת, כי אלוהים אינו קיים!"

יואב מתבקש לשיר את הטקסט האלים והמדמם של ההימנון הצרפתי, המרסלייז: "אל הנשק, אזרחים! היערכו בגדודים, צעד, צעד! ירווה דם טמא את תלמינו!"

כשמתבקש כל אחד לשיר את ההימנון שלו, מדקלם יואב את "התקווה": "כל עוד בלבב פנימה, נפש יהודי הומייה." הוא מדקלם זאת כאשר כבר אין לו נפש יהודייה, (ואולי מעולם לא היתה לו), יש לו רק טבע אלים של יהודי-ישראלי.

נראה שהסרט מגיע ל"הפי אנד", יואב מתחתן, מתאזרח בצרפת, ומתצתרפת לחלוטין, אבל לא.

כמובן, גם כאן כבמיטב הספרות האנטישמית, היהודי (הישראלי) מעצם מהותו וטבעו אינו יכול להצתרפת. טבעו האלים אינו ניתן לעידון.

כתב העת הצרפתי "מחברות הקולנוע" (Les cahiers du cinéma) הקדיש פעמיים בלבד תמונת שער לסרט ישראלי. ב-2008, עם "ואלס עם באשיר",  ועתה עם "מילים נרדפות".

https://www.cahiersducinema.com/produit/edito-n753-mars-2019-synonymes-cinema/

שניהם סרטים אנטישמיים אנטי-ישראליים, אבל הצרפתים אוהבים את "מילים נרדפות" גם מסיבה נוספת. (בניגוד לרושם החיובי שעולה בעיניי מתיאור הצרפתים וצרפת בסרט, שהוא ההיפך מהרושם שעולה מהישראלים ומהיהודים) – הסרט חושף לדידם של הצרפתים את הניוון הבורגני של ארצם, ואת שקיעת צרפת, כמתואר בספריו של מישל וולבק.

הסוף חייב להסתיים ברע. "היהפוך כושי עורו ונמר חברבורתיו?" גם היהודי לא. הוא יישאר תמיד "אחשוורוש" (היהודי הנודד).

יואב בא לאמיל, ומבקש את סיפוריו בחזרה, אמיל נענה לו. לאחר מכן הוא מגיע לקונצרט של אשתו, ובטירוף מוחלט (לא מוסבר) משתולל שם באלימות, מטיח בהם בפומבי את השאלות שלמד בקורס לאזרחות צרפתית.

ברגע שהוא שובר את הכללים, מוותר על הנימוס הצרפתי, ומטיח בפני הצרפתים מילים על היוהרה, ההתנשאות והצביעות שלהם, כל הדלתות נסגרות בפניו והוא מאבד את עולמו בבת אחת. אשתו עוזבת, והוא נשאר לבד ומגיע עם התרמיל להיפרד מאמיל.

אמיל לא פותח לו את הדלת. הוא צועק: "אבל אנחנו חברים!" – והוא מנסה לפרוץ את דלת הדירה בכוח. ואינו מצליח. הדרך להצתרפת נחסמה. סוף.

כתובת: "הסרט מוקדש לזיכרה של ערה לפיד."

(אינני מכיר את ערה לפיד אמו של הסרטן, אך אם היא היתה טובת לב וחינכה את בנה לאהבת ישראל, מן הראוי להוסיף לה את התוספת היהודית-עברית ז"ל, ולא להנציח אותה בסרט מלא שנאה זה. אך אם היא זו שחינכה אותו לשנאת ישראל כמו שהתבטאה בסרט שהוקדש לזכרה, הרי ראוי לה באמת שהסרט ינציח את זכרה).

למרבה הצער מסתבר שהגזענות האנטישמית בתל האביב, במרכז הגדה המערבית אינה פחותה מהגזענות האנטישמית בגדה השמאלית של פריז.

מבחינה אחת הסרט חשוב. הוא חושף את הריק הרוחני היהודי של מגזר מסוים באוכלוסייה היהודית-ישראלית המונעת ע"י התסביך היהודי העתיק של שנאה עצמית וטאנאטוס.

אפילוג

מדוע, למרות כל מה שפורסם על הסרט, בכל זאת הלכתי לראותו?

התשובה היא נוסטלגיה. בגילו של יואב גם אני נסעתי לפריז ושכרתי דירה דומה (קטנה יותר)   ,Cambre de bonne

https://en.wikipedia.org/wiki/Chambre_de_bonne

וחייתי שם. (כמובן בלי לאבד את אהבת ישראל ואהבת המשפחה).

ליום ההולדת שלי שלחו לי במתנה את הספר "רעב" של קנוט המסון.

גיבור הספר "רעב" מאת קנוט המסון הנורווגי, שמשפט הפתיחה שלו: "שם ישבתי אז – וארעב," מספר על צעיר המבקש את הגאולה בסמטאותיה האחוריות של אוסלו (לשעבר כריסטיאנה). קופא שם מקור, הוזה מחמת הרעבה שאותה גזר על עצמו.

הסטודנט (היום פרופסור מכובד) בעל חוש ההומור, ששלח לי את הספר, התקמצן ולא שלח אותו בדואר אוויר, כך שקיבלתי אותו כבר בארץ. אם הייתי עושה סרט עליי בטוחני שהיה יותר מעניין. אבל זה לא אפשרי. הצרפתים והגרמנים לא היו מממנים אותו.

לא בכדי ערבי-מוסלמי, סעיד בן סעיד, הפיק את הסרט, והצרפתים מימנו את היצירה האנטישמית של נדב לפיד, ולא בכדי הגרמנים בברלין בירת הרייך בחרו לתת לה את פרס דב הזהב. אם היהודים הם כאלו, אולי השמדתם היא מעשה ראוי.

זה כמו שעזיז-מעוז הכניס לסרטו פוקסטרוט קטע המתאר את צה"ל בצורה שלילית, קטע שאין לו שום קשר לעלילה המדברת על טעות בזיהוי ומטרתו רק נשיאת חן בעיני שונאי ישראל, גם כאן הסרט אינו מספר לנו על צעיר הבורח ממשפחתו ומארצו סיפור אישי פרטי ואוניברסאלי שיש בכל מקום, ללא שנאת ישראל אין הצלחה ופרסים.

מה לדעתכם היה קורה לו העלילה היתה מביאה את יואב שרצה להימלט מישראל לצרפת, והיה נקלע שם לטבח בהיפר כשר ומציל יהודים, וחוזר לזהותו היהודית והישראלית? או אז בטוח לא היה זוכה בפרס הסרט הטוב בברלין בירת הרייך.

נעמן כהן

התנחלות תל אביב, מרכז הגדה המערבית.

(רבת עמון ודגניה הן בגדה המזרחית).

* * *

אהוד בן עזר

ספרי דורות קודמים

פרסום חוזר בסדר אלפא-ביתי של המדור השבועי

שהתפרסם במשך שנים רבות במוסף "ספרות ותרבות" של עיתון "הארץ"

עם תמונות הסופרים

"באלכסון"

לדב שטוק [סדן]

1942

פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 8.12.1972.

לפני 47 שנים

הסיפורים שבספר, אומר באחרית דבר דב שטוק, הוא דב סדן, נתחברו בשנים תרפ"ז-תרצ"א (1927-1931) במקומות טלטוליי בארצנו (בית-אלפא, זיכרון-יעקב, פתח-תקווה, טבריה), בגולה (בסאכסוניה התחתית), וכולם נדפסו בכתבי-עת ("דבר", "הפועל הצעיר", "מאזנים", "גזית"), רובם סמוך לחיבורם, ומיעוטם לאחר זמן. בכינוסם עתה לא הוטלו בנוסחתם הראשונה שינויים, זולת תיקוני לשון, דקדוק, כתיב, פיסוק ואילו השמטות קטנות. הסיפורים לא נדפסו לפי הסדר הכרונולוגי של כתיבם אלא לפי עניינם למדוריהם.

"באלכסון" הוא ספרו השלישי של דב סדן, לאחר קובץ שירי-ביכוריו, "צלילים", שיצא בפשמישל בשנת 1921, ונגנז בידי מחברו, ולאחר ספרו "ממחוז הילדות", פרקי וידוי וזיכרון, שהופיע בשנת 1938.

סדן נולד בברודי שבגאליציה המזרחית ב-1902, ופרק מתקופת ילדותו עבר עליו בכפר. בשנות מלחמת-העולם הראשונה עברה משפחתו ללבוב ושם למד בגימנסיה פולנית. הוא עלה לארץ בשלהי 1925, ואולם ב-1928 עשה בשליחות בגרמניה ופעל במרכז "החלוץ" בברלין ובמרכזי הכשרה בווסטפאליה. דומה שאלה הן התחנות המפרנסות במידה זו או אחרת רבים מסיפוריו בקובץ, המחזיק למעלה מעשרים סיפורים.

"הצל הטוב" הוא ציור מעולמו של פונדקי יהודי. הוא וילדיו היו עדים למריבה שגררה בעקבותיה מעשה-רצח. הרוצח נתפס והפונדקי נאלץ להעיד נגדו. עם פרוץ מלחמת-העולם, משתחרר הרוצח מבית-הסוהר ונעשה חייל. וכך הוא, שהיה אימתם של הילדים, נעשה עתה לצל הטוב: "מעיניו  נוצצת ההכרה, כי שעתו הגיעה. עתה נצרכים לשתי הצבתות הקשות שלו. הכול נצרכים לו. באין ברירה דבקה ציפיית-הישע של הילדים הנפחדים בקומתו האבירה. שתי הצבתות הקשות שלו הרגיעו." (עמ' 16).

"במגרש" הוא אולי הסיפור השלם ביותר מבחינה אמנותית בקובץ. עניינו יהודי בעל צריף למשחקי-מזל בשם זליג, המתפרנס מן האיכרים הגויים, שמקווים לזכות בשני הפרסים הגדולים: מחרשה וסוס. מערכת היחסים הסבוכה שבין יהודי לגויים מתבטאת ביחסם של האיכרים לזליג.

"כשאתה זורע חיטה יודע אתה, שאותה שדה לא תצמיח אלא חיטה, וכאן אתה צופה להפתעה: שמא חיטה, שמא שעורה, מאה פעמים ואחת ראית, שהשדה כאן עלתה דרדר ואין אתה אומר: שמא דרדר. יש סדרים קבועים וקשים בעולם, אך היי"ש של הירצקה וגלגלו של זליג מטלטלים אותך מעבר לסדרים. הם ההקלה. חביב היי"ש של הירצקה וחביב גלגלו של זליג. חביבים מאוד." (עמ' 19).

זליג מוכר לאיכרים תקוות, עד שצריפו נהרס והוא נפצע קשה בידי מנהיגם הביריון, הנאטקו. מצד אחד שמחים האיכרים על עשיית דין במי ששיחק בתקוותיהם. אבל, מעתה משעממים החיים: "עד כה היתה איזו פסגה, שנישאו אליה העיניים בציפייה להפתעה, ועתה משתרע מישור, רק מישור, זרעת חיטה – תצמח חיטה, בשום פנים לא שעורה ולא שיבולת-שועל." (עמ' 19).

לכפר בא איש-מזלות חדש, פרוסי, רכבת-ברזל קטנה ברשותו, ומי שמצליח להדוף אותה לגובה מסוים על פסיה, זוכה. תחילה כובשים את אנשי הכפר הפשטות והיושר שבדבר, אך עד מהרה הם מתאכזבים. מעתה אין מקום למזל, ולתקוות. מי שכוחו בידו – זוכה. והאחרים, גם אם ינסו מאה פעמים, אין להם סיכוי. גלגל-המזלות של זליג השפיל את כולם אך הכול היו שווים לפניו.

"בגלגל המזל לא ידע איש מקומו וכאן ידעו הכול מקומם: המעטים למעלה, הרבים למטה וכת-הביניים באמצע. כמעט שנפקחו העיניים לראות, כי הפרוסי הוליכם שולל. מירמה רבה. בעצם אין כאן הפתעה, אין פסגה שהעיניים נשואות אליה, אלא המשך המישור." (עמ' 23).

הנאטקו משתחרר מבית-הסוהר ובא אף הוא לנסות מזלו אצל הפרוסי, ומאחר שהכוח קובע – הוא זוכה ביום אחד, יום היריד, בכל רכושו של הפרוסי, בהדפו שוב ושוב את רכבתו אל הגובה הדרוש. הפרוסי, צמא הנקם, הורג באותו הלילה את הנאטקו. את הפרוסי תולים, ולאיכרים שוב משעמם.

אך הנה, ביום היריד הבא, בשני בשבת, "מתוך צריפו קרא להם קולו הידוע של זליג, קול חוגג של אלוהים היודע את נפש ברואיו. אולי חשב: שוב אפשר לכם להטיל לתוך החלל הסתום את העירוב של היסוס וודאות. שוב יעמוד גשר על עברי-פי-פחת. גשר שאין איש מכם יודע בו את מעמדו. בואו, גלגל-המזל עומד על מכונו, בואו, יש רווחה. הנני." (עמ' 23).

סיפור זה ראוי היה להמחזה או לתיסכות.

לא כל סיפורי הקובץ סופם שלם וחיובי. ברבים מהם יש קינה על היהודי הנשחק בגלגלי מלחמת-העולם והמהפכה הרוסית. כך, למשל, הסיפור "המדחום", המתאר את שמחתו התמימה של חייל יהודי בצבא הקיר"ה, זיינביל שפורן, ששלל מדחום מעיירה רוסית שמעבר לגבול. והנה, לא עוברים ימים והרוסים כובשים את עיירתו של זיינביל, הורגים ובוזזים, והחפץ היחיד שנשאר בשלמותו בביתו השדוד של זיינביל הריהו, כמובן, המדחום.

כמוהו גם הסיפור "במעלה", המתאר את גילגוליו של מהפכן יהודי בצבא הקיר"ה. כיצד הוא מיטלטל  עימם בשבי הרוסי, נעשה מנהיגם, ומכין אותם למלחמת-המעמדות אשר תשנה את פני המולדת הישנה בחוזרם מן השבי. אבל, הדבר הראשון שעושים חבריו בדרכם חזרה, בבואם למולדת, הוא להתנפל בדרכם על יישוב של יהודים: "הך את הז'ידים מוכי-השחין ומוכרי-אלוה, הכם עד חורמה! הך, אחא, עד כלות-נשמה!" (עמ' 41). והמהפכן  היהודי מאבד עצמו לדעת.

דומה לו, אם כי הוא מתרחש בראשית שנות השלושים, הסיפור "לווייה אחרונה", המתאר לווייה יהודית בכפר קודר, פרוטסטאנטי, אשר בווסטפאליה. אלברט מוזס הוא יהודי בודד בכפר, משפחתו יושבת במקום כשלוש מאות שנה, ואולי יותר. הוא חש על בשרו את ניצני האנטישמיות בכפר. לווייה של קרובת-משפחה משמשת לו עילה לחשבון-נפש נוקב. הוא ניצב עם הרבינר מול מצבת הראשון מבני-משפחתו, מציץ בה בגניבה, בעיניים עצומות למחצה, מהסס קצת ואחר מכוון אצבעו כלפי עצמו: 'כן אדוני הרבינר, וזאת תהיה האחרונה." (עמ' 90).

* דב שטוק [סדן]: "באלכסון". סיפורים ובדומה להם. הוצאת "גזית", תל-אביב, תש"ב, 1942. 141 עמ'.

* * *

אהוד בן עזר

המושבה שלי

בהוצאת "אסטרולוג" 2000

פרק עשרים וארבעה

אדירה היתה הסטירה שסטר ראש השומרים שיח' איסחאק נורדאו על לחיו של האיכר גרשוני

אדירה היתה הסטירה שסטר ראש השומרים שיח' איסחאק נורדאו על לחיו של האיכר גרשוני. לילה אחד נגנבה פרה מהרפת של גרשוני. למוחרת בבוקר, רוכב על חמורו הקפריסאי הרזה, הופיע חוואג'ה סקנדר השמנמן וקצר-הקומה בחצרו של שיח' איסחאק כאשר זה עמד ודיבר עם גששו הבידואי אחסן דלדום. גרשוני הקים קול צעקה:

 "איזה עסקים אתה עושה שוב עם השומרים הבידואים שלך, עם הגנבים האלה?"

 "אני אחראי על השמירה במושבה ואתה צריך לסמוך עלי שאני יודע מה אני עושה." השיב לו שיח' איסחאק. "יכולת, במחילה מכבודך, לנעול בלילה את הרפת ולא היו גונבים לך את הפרה היפה שלך, אלא-אם-כן אתה נהנה מכך שהיא משוטטת בלילות..."

 "פיזדמטי!" הקפיץ הרמז את גרשוני והוציאו מדעתו. שפמפמו השחור, הקטן, רטט כמברשת מעל החמור הגדול. "קיבינימאט שתלך, חרא אתה, חרא אבן-חרא, ילען-אבוכ! מה, אני העראבער שלך שתדבר אליי ככה?!"

 "חוואג'ה סקנדר!" גער בו שיח' איסחאק, ומבט זועם הבריק בעיניו, בעלות ברק הפלדה הכחול, שהישירו מבט בפני בן-שיחו. "תיזהר! לא בכבוד שלי אתה פוגע אלא בכבוד המושבה כולה!"

 "הגיע הזמן להגיד לך, נורדאו, שאתה בכלל לא שומר עלינו. אתה עקרוט, ערמומי, אתה א-באנדיט, א-גאזלן, אתה גרוע מגנב, מסתובב כל היום, לא עושה כלום, פאראזיט. חי על חשבוננו. הגיעו לי עד הנה – כל העראבישע-שטיק שלך! אתה אחו-אל-מאניוק! א-שוואנץ!... "

על כך סטר לו שיח' איסחאק על לחיו.

 "אתה עוד תשלם ביוקר על כך, שיח' איסחאק נורדאו! אני אתבע אותך לבירור בוועד המושבה!" גרשוני הנדהם, שפמו השחור הקטן מרטט ולחיו לוהטת, קירטע חזרה אל חמורו הגדול כשהוא נחנק-כמעט מכעס, ועזב את החצר.

 "יא, יא-מסכין, אללה יחרב-ביתו! – פגעתי כניראה בכבוד הפסקוצווע שלו!" חייך שיח' איסחאק נורדאו לתוך שפמו והמשיך את עסקיו עם הגשש הבידואי.

"פילטיז אל-דבור מאפיש אסל!" אמר הגשש. בעכוז הצירעה דבש לא תמצא!

ליל-קיץ אחד, ליל חמסין, פסעו שיח' איסחק נורדאו ועימו מסייה בוריס קלדם, הוא חוואג'ה בארס, אביה של ארלטי, לעבר ביתו של גרשוני. הם היו בסיור ביקורת על השמירה במושבה, חמושים באקדחי המאוזר הגדולים שנתונים בנרתיקי-עץ אשר לאחר השליפה אפשר לחברם בתור קתות.

כאשר חלפו על פני הבית שמעו מבפנים אנחות מזעזעות.

השניים טיפסו והציצו מבעד לחרכי התריס והנה ראש גרשוני המוגבה מונח על השד הערום של שיינע-פשה כמו על כר, ומעליו רובץ תאומו – והוא גדול כל-כך שמאיים לחנוק את הבעל הטמון ביניהם –

וגרשוני צועק ומחרחר כטובע,

ואין לדעת אם מתוך שינה הוא קורא להושיעו או שעֵר הוא –

צחוק הגורל הוא שהשדיים, שכה הפעימו אותו כאשר גילה אותם לראשונה בכלתו הבתולה בליל החתונה, שהרי את שיינע-פשה הצעירה שידכו לו – איימו עתה על חייו לכלותם.

 "מון דְיֵיה! [אלוהיי!] – הלא שדי השיקסע הגרמנייה עוד יהרגוהו!" התחרמן למראיהם קלדם.

 "יא בא יה! – " השתאה שיח' איסחק, "אללה אכבר! אללה אכבר! – סנדרל תקוע עלא ראסו בביז [שד] מרתו! בפני סכנה שכזו בחיי לא עמדתי!"

מיד פרצו שני השומרים עם אקדחיהם פנימה ובקולות "זוז הצידה!" – הצילו מחנק את בעל הבית, בהודפם מעל פניו בכתפיהם את גבעת השד העליון של שיינע-פשה זוגתו.

למוחרת עבר מעשה ההצלה מפה לאוזן במושבה.

עוד סיפרו אצלנו שכאשר שיינע-פשה ובעלה אינם רבים – משמשים שדיה כמגש שעליו מניח סנדרל בבוקר את ספל הקפה ופרוסת הלחם בחמאה ובריבה שהוא מעלה לה מהמיטבח למיטתה, ולעיתים היא מרשה לו להצטרף מהצד לסעודה.

בעקבות הסטירה ההיא התקיימה בוררות בביתו של סבי והשתתפו בה מסייה בוריס קלדם וגרישה ירקוני. גרשוני המוכה אמר שהוא מסתפק בהטלת עונש מוסרי על שיח' איסחאק נורדאו, כלומר התנצלות ולא עונש כספי. שיח' איסחאק נורדאו הודה שהיכה. השניים יצאו החוצה. הבוררים רצו לפסוק התנצלות, כהצעת גרשוני. אבל שיח' איסחאק נורדאו, שנודע לו הדבר על-ידי שליח שעמד והאזין להם מאחורי התריס, שלח להודיע לבוררים שלא יקבל עליו קנס של התנצלות וכי הוא מוכן רק לקנס כספי ואפילו גדול, "אפילע איך זאל האבען א טאפ פיל מיט גאלד! [אפילו בשיעור של פח מלא זהב, אם יהיה לי!]"

כמובן שלא היה לו. כלאם פאד'י, מילים ריקות, היו דבריו. אולי פח זיתים או שמן זית היה לו. לכן הבוררות התפטרה והבירור חזר לוועד.

ערב. פנסי-הקרוסין המעשנים, הנתונים בבתי-פח שניראים כפיראמידות הפוכות, האירו מעל גבי העמודים ברחוב. אור עלה מחלון בית-הפקידות שבו התאספו חברי ועד-המושבה, וסערת הצעקות פרצה החוצה. סנדרל גרשוני ותומכיו מבין האיכרים דרשו לפטר את שיח' איסחאק נורדאו ולהטיל עליו קנס כבד, ואילו נורדאו מצידו אמר: "אם אתם עושים לי בירור וקונסים אותי, אתם פוגעים בביטחון המושבה כולה!"

 "זאת עוואנטה [ערמומיות], הוא למד לדבר ככה מהעראבערס שלו..." האדים גרשוני בכעס חנוק עד שהיה חשש לבריאותו, ומזגו לו כוס מים צוננים מאיבריק שחור לח מותניים [כד חרס בעל זרבובית, שדוברי העברית מכנים אותו בטעות בשם ג'ארה] שניצב על אדן החלון הרחב.

 "ואיזה נזק נגרם לביטחון המושבה מזה שלא תכה יהודי?" חקר ראש הוועד את נורדאו.

 "מה, אני, בסך-הכול, עשיתי? נתתי לו סטירה קטנה שאינה דומה כלל להצלפות בשוט ולמכות, שכל שיח' מכובד מרשה לעצמו להפליק לבני-שבטו!" שיח' איסחאק נורדאו גימגם קצת, כדרכו. מפרק משפט לצמדי-מילים שסופם נבלע כאילו פיו מלא תפוחי-אדמה לוהטים. הדבר לא הפריע לו אלא אדרבא, נשמע סמכותי, מתאים לגערות ולפקודות. החי"ת והעי"ן הגרוניות, כדרך הערבים, היו מודגשות אצלו, בצרידות, גם כשדיבר אידיש או קצת עברית. "ואיך, אתם חושבים, נוהגים בנתינים שלהם שיח' חמודה ושיח' ערב-מלאלאחה ושיח' ערב-ג'ראמנה, וכל השיח'ים השכנים שלנו? במקל! בשוט! – ואני, אני לא השיח' שלכם? כבודי לא כבודכם? כוחי לא כוחכם? איך אתם רוצים שהשכנים הערבים יכבדו אותי אם ייוודע שאתם מעמידים אותי למשפט על דבר עלוב שכזה? איזה כבוד יהיה לי בעיניהם? אללה ישהד [אלוהים יעיד] – הלא רק למענכם אני מכה אתכם, למען ביטחונכם ולכבוד המושבה!"

בישיבה הועלו הצעות של קנס כספי בצירוף בקשת סליחה. היתה הצעה לשלול מנורדאו לשנה את הזכות להשתתף בבחירות לוועד. אחד החברים, שעשה עצמו למגן הראשי על שיח' איסחאק נורדאו, אמר: "אכן אללה ישהד כי שיח' איסחאק נורדאו לא היכה ראשונה את גרשוני ורק שאין זה לפי כבודו של שיח' איסחאק שהוא קיבל ראשונה מכה ועל-כן הוא מקבל עליו להודות בדבר שלא עשה."

על כך ענה לו ראש הוועד: "די עם אלוהים! אולי תביאו עד אחר שאפשר לדבר איתו?"

והישיבה סערה. היו עוד נושאים דחופים על הפרק. בחוץ התגודדו והפגינו פועלים עבריים רעבים, מחוסרי-עבודה, שהתלוננו על הוועד, מדוע אינו מחייב את הפרדסנים להעסיקם, ובהשפעת גרישה ירקוני, שעודד אותם, צעקו:

 "חברי הוועד תיישים זקנים! חברי הוועד כלבים זקנים! אלטע קאקערס! חניוקעס! חאלירעס! הגיעה שעתכם להתפטר!" – והם רקדו בחושך הורה על בטן ריקה ושרו: "הבוז לכם הקלדמים / יומכם יבוא כלבים נבזים!"

ובפנים נמשכו הוויכוחים והצעקות ולא הגיעו לשום החלטה. ממש "חמאם בַּלַא מוֹיֶיה" – כפי שהיה דודי אומר, בית-מרחץ ללא מים, שהרעש בו כבד מנשוא. לשווא היכה ראש הוועד בפטישו על השולחן כדי להשקיט את הקהל.

לפתע פסעה ובאה אליו אשתו, שישבה ביציע הקהל, ניגשה לראש השולחן, לקחה מידו את הפטיש, היכתה בו על השולחן פעמיים בתוקף רב, והכריזה בגרמנית (היא היתה אישה יהודייה נמרצת מאוד, ייקית):

 "האסיפה סגורה! עקיבא, בוא הביתה לישון!"

וכך היה.

ורק בישיבה הבאה, וברוב "דיעות נעלמות", כלומר, בהצבעה חשאית, הוחלט להטיל על שיח' איסחאק נורדאו קנס כספי של שישים פרנק, ותו לא. להתנצל לא הסכים בשום פנים ואופן.

המשך יבוא

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אהוד היקר, ברשותך, אעיר שתי הערות: לגבי "לא תחסום שור בדישו" – מסתבר שגם בתקופה ההרואית של שנותיה הראשונות של המדינה היו אנשים ששלחו ידם לקופה הציבורית. זאת איננה המצאה של פוליטיקאים וראשי ערים של ימינו.

גיא משיח מתלונן על אפליית נשים בפוליטיקה. הסיבה העיקרית, לדעתי, היא שהן מקוות כי ישבצו אותן במקומות מכובדים במפלגות קיימות. אדרבה, שיקימו בעצמן מפלגות (בעיקר נשים דתיות שהן הכי מופלות), ולא יצפו שאחרים יעשו להן טובה.

משה גרנות

* שלום רב. לגבי קבלת מתנות: לפני שנים, כשבתי לילך הקטנה והנבונה, ציפתה בכיליון עיניים ליום הולדתה, ודיברה רבות במתנות שתקבל לכבוד האירוע, ניסיתי ללמדה, שאין זה יפה כל כך לדבר, ולעסוק בקבלת מתנות. היות שהיתה ילדה נבונה וחוקרת, תהתה על כך, וביקשה הסבר מנומק מדוע. היות שהייתי טרודה במטלות הבית השונות, ולא הייתי פנויה להרצאה חינוכית מלומדת, עניתי לה, שחכמינו אמרו וקבעו ש"שונא מתנות – יחיה!"

לילך האזינה, הפנימה וחשבה על כך בחדרה, וכעבור זמן מה חזרה, כשכבר חשבתי שנפטרתי מהעניין, (בדיעבד, הסתבר, שהיה זה  לאחר חשיבה מאומצת ומעמיקה בנידון), ואמרה:

"עכשיו אני מבינה, מדוע כל כך הרבה אנשים מתים..."

רק לאחר דקות ארוכות הבנתי את אשר ילדתי הפנימה והבינה. כנראה שגדולים וותיקים ממנה עדיין לא הפנימו המסר...

בברכה לחיים ארוכים וטובים לכולנו,

אורית דשא

* הי אודי, העלון המשפחתי שלי, שנקרא "עיתומיש" (צירוף של עיתון ומשפחה), נוסד ב-2002, וממשיך להופיע גם כיום.

בנדלה

* תיקון לתקוה וינשטוק: רכבת-העמק עוברת בתחנת כפר-יהושע (לא בית-יהושע). בנייני האבן "מימי התורכים" הם תחנת כפר-יהושע מימי המנדט (תל-שמם בערבית).

אביבה קם

* למי מהפוליטיקאים שלנו מתאים הפתגם הערבי: "טָוִיל וַהָבִּיל פִי רָאסוֹ כָּלִיל!" – גבוה וטיפש [מלשון אהבל] על כל ראשו.

* מר אהוד בן עזר שבוע טוב. חותמת על כל מילה בתצהיר שלך בפתיח של המכתב העיתי. ומזדהה עם  חושיך  החדים  באשר  לרדיפה המשפטית המטורפת אחר ביבי,  וניסיונות הבאשת שמו הטוב ויושרתו הפטריוטית.

אנשים פה פשוט השתגעו, ושנאתם הפרנואידית  מעבירה אותם על כושר שיפוטם. כמוך אני בטוחה שמה שמניע את ביבי הוא הדאגה למדינת ישראל ולא יצרים קיסריים של התאהבות בכס השלטון [טענה פסיכית]. גם לא יכול להיות שכל כך הרבה מחברי מפלגתו תומכים בו ורואים בו ראוי להמשיך להוביל את מדינת ישראל בשנים הקרובות [מן הסתם קדנציה אחרונה] – טועים. יש מספיק מועמדים בליכוד להחליפו – לוּ חשבו שהוא מאוהב בכיסא.

כמוך גם אני לא ימנית בכלל. אבל בפרינציפ לא אתן קולי למשוגת ההמון. ובפרינציפ אצביע לביבי. גם כי התופעה האי רציונלית  הזאת מעצבנת אותי [השנאה והרדיפה] וגם כי כמוך אני חושבת שעוד כוחו במותניו ושהוא ראש ממשלה בעל הישגים, וטוב למדינת ישראל.

אני בכלל חושבת שבזמננו לא צריך לצפות מראש ממשלה שיהיה מגדלור של מידות טובות. הוא צריך להיות לא מושחת ודי סביר בהתנהלותו, ובעל מקצוע. לנהל מדינה זה עסק. השיקולים צריכים להיות ענייניים ומקצועיים.

בברכה,

חוה ליבוביץ

רמת גן

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2247 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-61 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,075 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,074 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,633 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-90 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-73 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-41 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-30 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-38 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-63 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח-בהקלדה של הלקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

[מיספר הערכים לפי ההתקדמות בהקלדה]

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,240 נמעני המכתב העיתי.

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל