פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1427

[שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, ז' באדר ב' תשע"ט, 14.3.2019

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: צְעִירָה בַּת שִׁבְעִים [המשך]. // עמוס גלבוע: מצע מפלגת "כחול לבן" בעניין המדיניות כלפי החמאס. // חובב טלפז: פרק י"ז – סְדָקִים במלחמת תרבות. // יהודה דרורי: מדינת כל תושביה – לא כל אזרחיה! // יוסי אחימאיר: השלום כבר בן 40. // משה מוֹסֵק: המקצוע: צייד ארכיונים. // אורי הייטנר: 1. מפגש עם רפי פרץ. 2. צרור הערות 13.3.19. // אורית דשא: חגיגה בירוק ובצהוב. // דן דייקר: האוייב מבפנים: כך הפכו ארגונים יהודיים למשמיצי ישראל הגדולים ביותר. // מנחם רהט: לא למדינת איסראעיל. // מ. זושצ'נקו: משטר של חיסכון. // תקוה וינשטוק: 1. ללַוות עד הסוף. 2. הסרט "פרא אציל", בימוי מרקו כרמל. // פוצ'ו  –  בחיי [5] נ"ג.  התקופה היפה בחיי. // גיא משיח: מדינת כל סטלניה. //  י"ז: ספרי דורות קדומים. // אהוד בן עזר: קטע מתוך "פרשים על הירקון". // אהוד בן עזר: ספרי דורות קודמים, "מסעי גוליבר" ליונתן סוויפט, תורגם לעברית: 1923. פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 24.7.1970. לפני 49 שנים. // אהוד בן עזר: המושבה שלי, פרק עשרים וחמישה, "כול שי טייב. חוואג'ה סקנדר הווא בגול קומנטוחס וסית שיינע-בשה היי בתגול קישמנטוחס!" // ממקורות הש"י. // כבר עבר שבוע, מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים.

* * *

יוסי גמזו

צְעִירָה בַּת שִׁבְעִים [המשך]

סִפּוּרָהּ הַבִּלְעָדִי שֶׁל יִשְׂרָאֵלָה יִשְׂרָאֵלִי –

חֲתִיכוֹנֶת מְשַׁגַּעַת, בְּקָלִיבֶּר רְצִינִי,

שֶרַק הִיא מִבֵּין כֻּלָּנוּ עוֹד מֻתָּר לָהּ (כָּךְ נִדְמֶה לִי)

לְהַצִּיג עַצְמָהּ בְּנַחַת: "הַמְּדִינָה – נוּ, זֶה אֲנִי!..."

כְּבָר סִפַּרְנוּ כֵּיצד פּוֹלָה בֶּן-גֻּרְיוֹן דָרְשָׁה מִאִילִין

בְּחוּשֶׁיהָ הַחַדִּים לְבִּיזְנֶס שְׁתֵּי מְכוֹנִיּוֹת

בְּתַשְׁלוּם אַפְסִי עַל פִּי הַכְּלָל "אִם אֵין לִי אִילִין – מִי לִי?"

וְכֵיצַד בְּכָךְ גָּרְמָה לוֹ מְבוּכָה וּבְעָיוֹת.

אַךְ הַפַּעַם נַעֲמִיד עַל דִּיּוּקוֹ כָּאן בְּלִי לַחְמֹל

אֶת הַבְּלוֹף שֶׁהַיָּמִין טוֹפֵל אֶצְלֵנוּ עַל הַשְּׂמֹאל.

כִּי אַבָּא בִּיל"וּ שֶׁבַּעֲלוּמָיו שִלֵּב * גַּם צִיּוֹנוּת גַּם סוֹצְיאָלִיזְם, שֶׁלְּנֶתֶק * עָמֹק וַָמַר גָּרְמוּ אָז בֵּין לִבּוֹ לְלֵב * כָּּל אִכָּרֵי הַמּוֹשָׁבוֹת רַבֵּי הַוֶּתֶק * וּפְקִידוּתוֹ שֶׁל בָּרוֹן רוֹטְשִׁילְד – לֹא נֶחְשַׁל * אַחַר דְּבָרָיו שֶׁל סָבָא יִשְׂרָאֵל וְסָח לָהּ * לְיִשְׂרָאֵלָה: "בַּת, אַמְשִׁיל לָךְ כָּאן מָשָׁל" * וְכֹה אָמַר לָהּ בִּמְשָׁלוֹ שֶׁכָּךְ נֻסַּח לָהּ: * הָיֹה הָיָה כָּאן פַּעַם בַּיִת רַב-קוֹמוֹת, גּוֹרֵד-שְׁחָקִים, * בִּנְיָן שֶׁתְּנוּפַת בְּנִיָּתוֹ מֻסְכָּמוֹת וְרוּטִינוֹת נִפְּצָה וְהֵעֵזָה * לִשְׁבֹּר וְעַל כָּל הַקּוֹנְבֶנְצְיוֹת לִגְבֹּר – וְהַגּוּף שֶׁבָּרָא וְהֵקִים * מֵיזַם-אַדִּירִים זֶה הָיוּ פּוֹעֲלִים לְמוּדֵי עֲַמַל-פֶּרֶךְ וָיֶזַעּ * וְעֵת שֶׁׁהֻשְׁלַם הַבִּנְיָן וּבִשְׁלַל נְאוּמִים וּמְחִיאוֹת שֶׁל כַּפַּיִם * נָחֹגָה סוֹפְסוֹף חֲנֻכַּת אוֹתוֹ בַּיִת בִּקְהַל מֻזְמָנִים שֶׁל אָחָ"ם * (צִבּוּר מְעֻנָּב וַהֲדוּר חֲִלִיפוֹת וּשְׂמָלוֹת  שֶׁהִרְהִיבוּ כָּל עַיִן) * יָרַד מִפִּגּוּם אֲחוֹרִי שֶׁעוֹד טֶרֶם הוּסַר מֵאוֹתוֹ הַמִּתְחָם * פּוֹעֵל שֶׁלִּבּוֹ לֹא הִתִּיר לוֹ לָלֶכֶת הַבַּיְתָה לְִפְנֵי שֶׁהִבְטִיחַ * מַבָּט אַחֲרוֹן, בִּקָּרְתִּי וּמֻקְפָּד שֶּׁלּוֹ, כִּי בִּמְרוֹמֵי הַבִּנְיָן * כְּבָר לֹא נִשְׁתַּיְּרָה פִּסַּת-קִיר אַחְרוֹנָה בָּהּ אֵין סִיד מְכַסֶּה אֶת הַטִּיחַ * דְּרִישָׁה שֶׁהִיא תְנַאי לְסַיָּד וּבַנַּאי שֶׁהוּא אִישׁ מִקְצוֹעִי לָעִנְיָן. * וְהִנֵּה, כְּשֶׁהִפְנוּ הָאָחָ"ם עֵינֵיהֶם נִכְחָם וְָרָאוּ מָה מֻּכְתָּם הוּא * סַרְבַּל-הַסַּיָּד הָאוֹחֵז שָׁם בַּיָּד, שְׁטוּף זֵעָה, בְּמִבְרֶשֶׁת וּדְלִי * שָׁלֵו וּמְחֻיָּךְ וּמַמָּשׁ לֹא שַׁיָּךְ לַבַּנְקֶט הַנָּחֹג בְּרֹב-עַם, הוּא * עוֹרֵר בָּאוֹרְחִים הַכְּבוּדִים שֶׁצָּפוּ בּוֹ מִין גַּל מוֹרַת-רוּחַ כְּלָלִי. * 'מָה עוֹשֶׂה כָּאן הַשְּׁמוּצִיק הַזֶּה הַכָּל-כָּךְ לֹא מַתְאִים לְחֶבְרָה כֹּה מֻבְחֶרֶת?' * שָׁאֲלוּ זֶה אֶת זֶה בְּמִין טוֹן מְבַזֶּה שֶׁל פַיְן-שְׁמֶעקֶערִים שְֶּׁסְּנוּבָּתָם * מְעִידָה עֲלֵיהֶם כִּי וַדַּאי מִימֵיהֶם לֹא עָמְלוּ כְּלָל מִבֹּקֶר עַד עֶּרֶב * בִּיגִיעָה מְפָרֶכֶת בְּכָל סוּגֵי מְלֶאכֶת בְּנִיָּה כְּמוֹ מַשְׁבִּית-שִׂמְחָתָם * הָעוֹמֵד לְמוּלָם בִּבְגָדִים שֶׁכֻּלָּם רְסוּסֵי סִיד וָטִיחַ וּמֶלֶט * בְּעוֹד הֵם עֲטוּיֵי מַחְלָצוֹת וּשְׂמָלוֹת נוֹצְצותֹ בְּאוֹתָהּ חֲנֻכַּת- * הַבַּיִת, שֶׁזֶּה הַצּוֹפֶה וְחוֹזֶה בְּשִׂמְחַת חֶבְרָתָם הַצּוֹהֶלֶת * נִרְאֶה כִּפְּלֶבֵּי שֶׁהֻשְׁלַךְ בְּמַלְבּוּשׁ מְלֻכְלָךְ לְחִנְגַּת לַהֲקַת * פַּטְרִיצִים מֵאֵיזוֹ פְּלָנֵטָה אַחֶרֶת בְּיַד הַמִּקְרֶה הַבּוֹחֶרֶת * לַחְמֹד לָהּ לָצוֹן וּמִתּוֹךְ הֶחָלָל הַחִיצוֹן לְהַנְחִית מִין חַיְזָר * כֹּה זָר וּמוּזָר שֶׁכֻּלּוֹ נֶטַע זָר וּדְמוּתוֹ הַכֹּל-כָּךְ מְשְׁלֻמְפֶּרֶת * בּוֹטָה וְצוֹרֶמֶת וּפֶתַע גוֹרֶמֶת אִי-שֶׁקֶט בְּזֶה הַמִּגְזָר. * 'וּבְכֵן,' כָּךְ גָּעֲרוּ כְּמוֹ בְּאוֹרֵחַ לֹא קָרוּא הַשְּׁמֶעקֶעס חוֹגְגֵי אוֹתוֹ הַטֶּקֶס * בַּזָּר הַפְּרוֹלֵטָר אֲשֶׁר נִרְאָה כֹּה מְיֻתָּר עַל רֶקַע הַ"שַּׁמְנָהּ וְהַסָּלְתָּהּ", * 'כֵּיצַד כְּמִין סְֶנְסַצְיָה צָצְתָּ כָּאן בִּפְּרוֹבוֹקַצְיָה כָּל-כָּךְ בִּלְתִּי צְפוּיָה וְלֹא מֻצְדֶּקֶת * בְּהוֹפָעָה פְּרוּעָה זוֹ וְתִלְבֹּשֶׁת כֹּה גְרוּעָה זוֹ וְסְַך הַכֹּל בְּעֶצֶם מִי אַתָּה?'

* 'אֲנִי, אוֹרְחִים נָאִים, אֶחָד מִכָּל הַבַּנָּאִים אֲשֶׁר בָּנוּ בְּיֶזַע וּבְפֶרֶךְ * אֶת הַבִּנְיָן שֶׁאִם כִּי הוּא נֶחְשֶׁב כָּעֵת קִנְיָן כָּל הַצִּבּוּר כֻּלּוֹ – הֲרֵי עֻבְדָּה * שֶׁמִּי שֶׁהֵקִימוֹ וְהִצִּיבוֹ כָּאן בִּמְקוֹמוֹ אַחַר תְּקוּפַת בְּנִיָּה אֲרֻכַּת דֶּרֶךְ * אֵינוֹ לָבוּשׁ בִּפְרָק וּבְשִׂמְלוֹת-פְּאֵר שֶׁל סְרָק כִּי אִם פָּשׁוּט בְּבֶגֶד-עֲבוֹדָה * וְכָל גִּדּוּף כְּמוֹ "שְׁמוּצִיק" בְּזִלְזוּל וּבְקַמְצוּצִיק שֶׁל לַעַג לְפוֹעֵל-בִּנְיָן יָגֵעַ * כָּזֶה שֶׁסַרְבָּלוֹ מֻכְתָּם בְּתֹקֶף עֲמָלוֹ בְּכָל סוּגֵי חָמְרֵי בִּנְיָן שֶׁיֵּשׁ * אֵינֶנּוּ מְבַיֵּשׁ אֶת הַפּוֹעֵל הַמְּאַיֵּש אֶת צֶֶוֶת הַבּוֹנִים כִּי אִם פּוֹגֵעַ * כְּבּוּמֵרַנְגּ מָהִיר בִּקְהַל הַסְּנוֹבִּים הַיָּהִיר וְהֵם בִּלְבַד צְרִיכִים לְהִתְבַּיֵשׁ'..."

* כָּךְ סָח לְיִשְׂרָאֵלָה אַבָּא בִּיל"וּ וְעוֹנֶה לָהּ * עַל מָה שֶׁהִיא שׁוֹאֶלֶת בְּסַיְּמוֹ אוֹתוֹ מָשָׁל * שֶׁהוּא אָמְנָם הִמְשִׁיל לָהּ אַךְ עֲדַיִן לֹא הִפְשִׁיל לָהּ * אֶת לוֹט פִּשְׁרוֹ וְהִיא מַקְשָׁה: "וּמַהוּ הַנִּמְשָׁל?"

* "נִמְשַׁל מָשָׁל זֶה," הוּא אוֹמֵר לָהּ, "זֶה הַשְּׂמׂאל שֶׁלָּנוּ * שֶׁכָּל הַמַּשְׁמִיצִים כַּיּוֹם בְּלַהַג קוֹלָנִי אֶת כָּל מִי שֶׁמַּרְהִיב בְּעֹז וָאֹמֶץ בֵּין כֻּלָּנוּ * לַחְלֹק עַל שׁוֹבִינִיזְם הַיָּמִין הַקִּיצוֹנִי * מִיָּד  טוֹפְלִים עָלָיו אֶת מָה שֶבּוֹ הֶאֱכִילָנוּ * זְמַן רָב מִדַּי כָּל פֶּתִי: אֶת הַסְּטִיגְמָה 'שְׂמׂאלָנִי'. * אַך אִיגְנוֹרַנְטִיּוּת וְאָרוֹגַנְטִיּוּת הֵן צֶמֶד  * מַּמָּשׁ כְּמוֹ זוּג הַמִּגְרָעוֹת בּוּרוּת וִיהִירוּת * כָּךְ שֶׁקּוֹמְבִּינָה זוֹ שֶׁל שְׁתַּיִם אֵלּוּ מִתְעַלֶּמֶת * מִמָּה שֶׁבְּדִבְרֵי יְמֵי הָעָם הַזֶּה חָרוּט * וְזֶה אוֹמֵר שֶׁגַּם אִם לֹא נִשְׁכַּח אַף לֹא לְרֶגַע *מָה שֶׁתָּרְמוּ גוּפִים אֶזְרָחִיִּים וִימָנִיִּים * עוֹד טֶרֶם לֵדָתֵךְ, בִּתִּי, בְּהַקְרָבָה וָיֶגַע * כְּמוֹ אֵצֶ"ל וּכְמו לֶחִ"י בִּתְחוּמִים מַחְתַּרְתִּיִּים * וּכְמוֹ יָזְמָה פְּרָטִית בַּחַקְלָאוּת וּבַחֲרֹשֶׁת * ֹ עֲדַיִן מִסְתַּבֵּר כִּי גַם אִם שֶׁבַע נַעֲמֹל * עַל אוֹבְּיֶקְטִיבִיּוּת מִן הַנִּמְנָע יְהֵא לִתְלֹשׁ אֶת * הַדַּף שֶׁבּוֹ רָשׁוּם כִּי אֶת הָרֹב עָשָׂה הַשְּׂמֹאל. * הוּא אֶת פְּלִיטֵי עֲלִיָּה ב' שֶׁהֻבְרְחוּ בַּסֵּתֶר * אֶל סָבְתָא פָּלֶשְׂתִּינָה הֶעֱלָה בְּמִסְפָּרִים *רַבִּים לְאֵין עֲרֹךְ יוֹתֵר מֵאֵלֶּה שֶׁל כָּל יֶתֶר * גּוּפֵי הַעְפָּלָה בִּלְתִּי לֵגָלִית אֲחֵרִים. * הוּא הִסְתַּדְּרוּת עוֹבְדים הֵקִים ְוְהִתְיַשְּׁבוּת עוֹבֶדֶת * שֶׁגַּם מַנְהִיג כְּזַ'בּוֹטִינְסְקִי שֶׁלִּגְלֵג קַלּוֹת: *'עוֹד תַּרְנְגֹלֶת וְעוֹד עֵז אֵינָם כּוֹבְשִׁים מוֹלֶדֶת' * טָעָה טָעוּת גַּסָּה, כִּי הִתְיַשְּׁבוּת זוֹ אֶת גְּבוּלוֹת * הָאָרֶץ עַד הַיּוֹם קוֹבַעַת וּכְבָר אָז קָבְעָה פֹּה * וְהוּא, הַשְּׂמֹאל, בְּלַהַט שֶׁלֹּא שָׁח וְלֹא הוּמַךְ * יָצַר כְּשֶׁמִּן הָעָם עָצְמָה הִתְנַדְּבוּתִית נָבְעָה פֹּה * גַּם אֶת אִרְגּוּן הַ'הֲגָנָה' וְגַם אֶת הַפַּלְמָ"ח.* וּמָה שֶׁלֹֹּא נֶחְשָׁב כְּטַקְטִי אִם אוֹתוֹ נַזְכִּיר * אֲבָל מֻכָּר לַכֹּל לֹא מִשִּׁלְשׁוֹם וְלֹא מִתְּמוֹל: * אַף פַּעַם לֹא בֻּצַּע – כָּל הִיסְטוֹרְיוֹן בְּכָךְ מַכִּיר – * רֶצַח פּוֹלִיטִי בִּמְדִינָה זוֹ בִּידֵי אִישׁ הַשְּׂמֹאל.

* לָכֵן, כְּשֶׁשֵׁם הַשְּׂמֹאל בַּדֵּמָגוֹגְיָה הָרֵטוֹרִית * הוֹפֵךְ בְּפִי סְכָלִים וְסַלְפָנִים לְתֹאַר-גְַּנַאי * זוֹ לֹא אַשְׁמַת הַשְּׁמֹאל שֶׁעַמָרָצִיּוּת הִיסְטוֹרִית * עוֹשָׂה אוֹתוֹ פְּלַסְתֵּר בְּפִי כָּל שׁוֹבִינִיסְט קַנַּאי. * זוֹהִי אַשְׁמַת לְאֻמָּנוּת פָנָטִית הַטּוֹרַחַת * יוֹם-יוֹם עַל כִּרְסוּמָהּ שֶל דֵּמוֹקְרַטְיָה אֲמִתִּית * בִּשְׁמוֹ שֶל זַ'בּוֹטִינְסְקִי כִּבְיָכוֹל אֲבָל שׁוֹכַחַת * שֶׁהוּא עַצְמוֹ כְּדֵמוֹקְרָט וְלִיבֵּרָל הִשְתִּית * אֶת שֵׁם תְּנוּעַת בֵּיתָ"ר הַיְּמָנִית-רֵבִיזְיוֹנִיסְטִית * עַל שְׁמוֹ שֶׁל טְרוּמְפֶּלְדּוֹר שֶׁבְּפֵרוּשׁ הָיָה אִישׁ שְׂמֹאל * וְשֶׁאֱמוּנָתוֹ הָעֲמֻקָּה, הַסּוֹצְיָאלִיסְטִית * נָגְדָה אֶת תְּפִיסָתוֹ שֶׁל זַ'בּוֹטִינְסְקִי בְּלִי לַחְדֹּל * מִן הַכָּבוֹד שֶׁזֶּה לָזֶה הָגוּ בְּלִי שׁוּם צְדִיָּה אָז * וּמִּשִׁלּוּב-כּוֹחוֹתֵיהֶם בּוֹ חֵלֶק הָאֲרִי * בִּימֵי מִלְחֶמֶת הָעוֹלָם הָרִאשׁוֹנָה הָיָה אָז * חֲזוֹן שְׁנֵיהֶם בִּדְבַר הֲקָמָתוֹ שֶׁל גְּדוּד עִבְרִי. * וְאִישׁ כְּזַ'בּוֹטִינְסְקִי, אִישׁ-תּרְבּוּת אֲנִין-הָאֹפִי * שֶׁלֹּא כְּאֵלֶּה הַנּוֹשְׂאִים כַּיּוֹם אֶת שְׁמוֹ לַשָּׁוְא * נִזְהַר מִלְּהַטִּיל לְשׁוֹן ווּלְגָּרִיּוּת שֶׁל דֹּפִי * בַּשְֹּמֹאל וְהֶשֵּׂגָיו כַּמִּתְיַמְּרִים לִהְיוֹת יוֹרְשָׁיו * וּכְשֶׁבַּאֲסֵפָה בְּבֵית-הָעָם בְּפֶרֶץ זַעַם * כִּנָּהוּ בִּיג'י בְּגָסוּת "מַר הִיטְלֶר וְלָדִימִיר" * (כִּי זַ'בּוֹ – וְלָדִימִיר נִקְרָא בְּרוּסְיָה), בְּטוּב טַעַם * סָח זַ'בּוֹטִינְסְקִי: 'לְעוֹלָם אֶזְכֹּר כִּי כְּשֶׁהֶחְמִיר * מַצַּב עַמֵּנוּ, חִיש כָּמוֹנִי סוֹצְיָאלִיסְטִים אֵלֶּה: * גוֹלוֹמְבּ, בֶּן-צְבִי וּבֶן-גֻּרְיוֹן לָבְשׁוּ אֶת מַדֵּיהֶם * שֶׁל הַגְּדוּדִים הָעִבְרִיִּים וְלֹא יְהֵא זֶה פֶּלֶא * אִם כַּאֲשֶׁר הַצִּיּוֹנוּת תִּדְרֹשׁ זֹאת שׁוּב מֵהֶם * הֵם לֹא יְהַסְּסוּ שֵׁנִית לִלְבֹּש אוֹתָם וְיַחַד * עִמִּי יִלָּחֲמוּ עַל עִנְיָנֵנוּ הַמְּשֻׁתָּף."

* וְכָךְ, מִקֵּץ שָׁנִים רַבּוֹת שֶל יְרִיבוּת נִצַּחַת * חוֹמְדוֹת לָהֶן תּוֹלְדוֹת עַם יִשְׂרָאֵל כְּמוֹ בְּמֶחְטָף * פָּרָדוֹקְסָלִי מְעוֹרֵר כָּבוֹד עָמֹק מִין סְצֵנָה * שֶׁבָּהּ לַמְרוֹת אוֹתָהּ אֵיבָה בֵּין שְׂמֹאל וּבֵין יָמִין * הָאִישׁ הַמְּמַלֵּא בְּלִי שֶׁמֶץ תֵּרוּצִים שֶׁל מֶנַע * אֶת מִשְׁאַלְתּוֹ שֶׂל זַ'בּוֹטִינְסְקִי וְהַמַּאֲמִין * כִּי חוֹבָתוֹ לְהַעֲלוֹת אֶת עַצְמוֹתָיו עַל פִּיהָ * שֶׁל צַוָּאַת מַנְהִיג בֵּיתָ"ר לָאָרֶץ בִּפְקוּדָה * שֶׁל מֶמְשָׁלָה עִבְרִית הוּא, עַד כַּמָּה שֶׁזֶּה מַפְתִּיעַ, * לֵוִי אֶשְׁכּוֹל, אִישׁ דְּגַנְיָה וּתְּנוּעַת הָעֲבוֹדָה * וְזֶ'סְטָה זוֹ הִיא לֶַקַח עַז לְכָל אַנְשֵׁי שְׁלוֹמֵנוּ * לְכָךְ שֶׁמַּחְלוֹקוֹת פּוֹלִיטִיּוֹת הֲכִי עַזּוֹת * אֵינָן פּוֹטְרוֹת מִגֶּ'נְטְלְמֵנִיּוּת שֶׁבְּיָמֵינוּ * כֹּה רְצוּיָה וְכֹה לֹא מְצוּיָה בְּאֶרֶץ זֹאת.

וְהֶמְשֵׁךְ סִפּוּרֵנוּ יֻגַּשׁ – אַדְרַבָּה –

כְּבָר בְּיוֹם חֲמִשִּׁי בַּשָּׁבוּעַ הַַבָּא.

יוסי גמזו

* * *

עמוס גלבוע

מצע מפלגת "כחול לבן"

בעניין המדיניות כלפי החמאס

אוסף של משאלות לב. במרכזן: תקיעת טריז בין החמאס לאוכלוסייה שברצועה. משימה דמיונית כי החמאס נטוע בתוך האוכלוסייה והיא נטועה בתוכו.

הקביעות כי בגין לא היה מתקבל היום לליכוד, ועוד כהנה וכהנה קביעות לגבי התנהגותו האפשרית של בגין, ואפילו של ז'בוטינסקי – הן מרתקות ומעוררות למחשבה עמוקה. הבעייה היא שהן לקוחות מעולם המתים, ולי לצערי אין עימו שום קשר. עולם החיים אולי יותר משעמם, אבל איתו לפחות יש לנו קשר והוא גם מגיב.

למשל, המציאות שהתהוותה בשנה האחרונה בעוטף רצועת עזה, והאתגרים שהחמאס הציב בפנינו. זהו נושא ביטחוני עכשווי מהמעלה הראשונה שכל ממשלה שתיבחר תצטרך מיידית להתייחס אליו. זה לא איום כבד, אבל זהו קוץ בעכוזה של המדינה.

בשנה האחרונה, ממשלת ישראל, בתמיכה חזקה של צה"ל, נקטה באסטרטגיה מיגננתית תגובתית זהירה ביותר, שלדעתי לא השכילה  לתת תשובה הולמת לאתגר שהציב החמאס, ובוודאי לא להגן כראוי על שטחה הריבוני בעוטף עזה ועל האוכלוסייה האזרחית שבו.

לכן, עניין אותי במיוחד  המצע של מפלגת "כחול לבן" בעניין המדיניות שלה ביחס לחמאס ורצועת עזה. ובכן, במצע יש ארבע וחצי שורות בנושא הזה.  לשונן: "במאבק בחמאס... ישראל תיזום ולא תיגרר. בעזה עלינו להוביל מהלך כפול: מחד גיסא תגובה רבת עוצמה על התגרות והפעלת אלימות לשטחנו, ומאידך גיסא מהלך משותף עם גורמים אזוריים שיציגו בפני תושבי עזה אפשרות לחיים טובים יותר ויבהיר להם שמה שעומד בינם לבין חיים אלה הוא תוקפנות חמאס כלפי ישראל. הכלל הראשון של המלחמה בטרור הוא תקיעת טריז בין האוכלוסייה לבין ארגון הטרור החי בתוכה. וזה יקרה רק אם תיושם מדיניות יוזמת בשני המישורים: הצבאי והמדיני-כלכלי."

זה שצריך להגיב בעוצמה על התגרויות החמאס, בוודאי מקובל על רבים. אבל, כל הרעיון של תקיעת הטריז בין האוכלוסייה לחמאס, מצוי לדעתי בעולם האשליות ושאיפות הלב.

 מדוע?

ראשית, ומעל לכל, החמאס אינו ארגון טרור החי בתוך האוכלוסייה האזרחית ברצועת עזה.  התיאור הזה אולי יפה לארגון טרור מרקסיסטי, למשל, הפועל נגד הממשלה במדינה דרום אמריקאית במעמקי היערות, ונשען על אוכלוסייה אזרחית.

ברצועת עזה המצב שונה לחלוטין. החמאס הוא בשר מבשרה של האוכלוסייה. הוא קם ונולד שם. הוא נטוע עמוק בתוך האוכלוסייה והאוכלוסייה נטועה עמוק בו. הוא לא ארגון קיקיוני. הוא הממשלה, הוא זה שזכה בבחירות. והאוכלוסייה היא ברובה של צאצאי פליטים מהיישובים בשטח העוטף את הרצועה, שהיו שם לפני הקמת המדינה. איך נקראות הצעדות השבועיות לגדר? "צעדות השיבה". וכל זאת בלי לדבר עדיין על כך שהחמאס הוא ארגון שלא מהסס להפעיל כוח נגד האוכלוסייה שלו עצמו, בדיוק כפי שנהוג במשטרים במדינות ערב.

אז מה מקווים כאן? שהאוכלוסייה תתקומם? שהיא תסתנוור מהחיים הנפלאים הצפויים לה בלי החמאס? מהאפשרות שהם ייהפכו ל"סינגפור" כמו שקיוו אבות ההתנתקות?

שנית, הניסיון ההיסטורי המצטבר לימד אותנו שפיתוי כלכלי לא "עובד" על החמאס, מכיוון שהאידיאולוגיה שלו, "הציונות" שלו, מונעת זאת. העדיפות העליונה שלו, שהיא סיבת קיומו, היא המאבק המזוין נגד ישראל. לכן גם אם יתנו לו מכל טוב, כולל נמל ושדה תעופה, זאת תישאר העדיפות שלו, ואילו הדאגה לאוכלוסייה האזרחית תישאר בעדיפות שנייה.

לדעתי, כל מי שחושב אחרת, חי באשלייה מתוקה. בואו ונזכור שאחרי "צוק איתן" קוימו ועידות אזוריות ובינלאומיות ודומני שסכום של כמה מיליארדי דולרים הוקצו לשיקום האזרחי של הרצועה. אך החמאס, כלשון השיר מעדיף ויעדיף "תותחים במקום גרביים."

ממצע של רמטכ"לים ציפיתי ליותר משאיפות לב, וחבל!

עמוס גלבוע

* * *

חובב טלפז

במלחמה לא כמו במלחמה:

פרק י"ז – סְדָקִים במלחמת תרבות!

חודש פברואר לא היטיב עם שני הצדדים, האמריקני והסיני, אך מסיבות שונות לחלוטין.

הצד האמריקני, קרי טראמפ, נלחם נמרצות בהגנה נגד הדמוקרטים ובכמה חזיתות שונות ונבדלות. מול הסינים הוא מנהל בסבלנות מבחינתו מו"מ חסר פשרות בנושאים מרכזיים כמו הסרת מכסי מגן, אכיפה נגד גניבות קניין רוחני והפסקת סיבסוד היצוא – כל אלה איפשרו עד כה את פריחת הכלכלה הסינית ברמות בלתי נתפסות של צמיחה שנתית דו-סיפרתית במשך יותר משני עשורים. היום, הסינים הצעירים ששולטים באנגלית מתָפְעלים מחשבים ללא כל צורך בתרגום לשפת אימם, מריצים מודלים המדמים צמיחתה של סין לפחות עד 2025. כל ירידה נוכחית בשיעור הצמיחה, שלא נצפתה לפני השקת המכס הנוכחי שמובילה לירידת ביקושים ליצוא מסין – מותירה השקעות רחבות היקף באמצעי ייצור תעשייתי, שכבר בוצעו, בלתי מנוצלות.

לכך משמעות רבה כי התעשייה בסין היא דרך חיים תרתי משמע. בקירבת מפעלי הייצור מקימים את העיר שתאכלס את העובדים בהם על משפחותיהם, בתי ספר, חנויות וכל השירותים העירוניים הרגילים. קשה לתאר את הסיוט שנגרם כאשר תהליך איכלוס אלפי משפחות העובדים והעברתן ממקום אחד למישנהו ניקטע לפתע כתוצאה מירידה בביקוש של שורת מוצרים במרחק של האוקיינוס השקט ממקום הייצור. אם מדובר בחודשי פיגור בלבד זו צרה שניתן להתגבר עליה אבל הופעת מוצרים דומים בשוק האמריקני מארצות מתחרות כמו יפן, דרום קוריאה, וּוייטנאם מהווה איום קיומי בעתיד, ומכאן להפיכתה של עיר חדשה כזו לעיר רפאים עוד לפני שנולדה!

ע"פ כתבת תחקיר שהתפרסמה ב-TIME בתחילת פברואר, סין נעה עם גיבנת מכשילה שלא ניתן לחסלה בקצב מהיר. ע"פ מדיניות הילד הבודד למשפחה שהונהגה עוד בימי מאו וחסידיו, שנמשכה כ-30 שנה ("בכדי להקטין את מספר הפיות שיש להאכיל") – נותרו היום הרבה משפחות עם "נסיך קטן" (“Little Emperor”) –  ילד מפונק, מכור למשחקי וידאו וניזון ממזון מהיר. בלשוננו – מקרה אבוד. השינוי המתבקש הביא להרשאה חוקית לשני ילדים למשפחה, מה שעדיין הותיר היום "רק" כ-150 מיליון משפחות עם "נסיך" בודד.

גרוע מכך, היום עדיין קיים אי שיוויון חמור בין גברים לנשים ברמת עשרות אחוזים. זאת כתוצאה של המתת תינוקות נקבה עם היוולדן, שנבעה מהצורך החיוני לעבודת גברים. בימים אלה התקבל, לאחר התלבטות ארוכה, החוק שמבטל למעשה את כל חוקי תכנון המשפחה. אלא שאיזון בין-מיני צפוי להשלים בתהליך הדרגתי רק בסוף המאה הנוכחית.

עד אז סובלת סין מהיעדר מדיניות פנסיה ראויה לשמה. רמת הפנסיה שקיימת רחוקה מאוד מלשנות חיי עוני מעבר לסף הרעב. משימה זו מוטלת לכן על הבן העובד למחייתו בבחינת "והדרת פני זקן" הנטועה במסורת קונפוציוס. אלא מאי, העלייה הכללית ברמת החיים ובתוחלתם, מותירה גם את סבו וסבתו ספונים על שולחנו שלו בלבד, כי אין ולא היו לו אחים או בני דודים!!!

גרוע מכך, קרוב לוודאי שנותר רווק. ע"פ המאמר הנ"ל, הרווקות הכֹה מחוזרות בודקות לפני הנישואים כמה נפשות על  בחיר ליבן המיועד להאכיל. ניתן לחשב מה הסיכוי של עובד המאכיל 7 נפשות (עצמו, הוריו, והורי  הוריו).

השיקול הבא יכול להסביר את הביטחון של טראמפ בהצלחת המו"מ בעקבות הטלת המכס בשלב הנוכחי של 10%. בהנחת גמישות ביקוש מאוזנת בשווקי היצוא (בעיקר – ארה"ב), העלאת מחיר סחורה באחוז מסויים תביא לירידה באותו אחוז בכמות הנצרכת. המשמעות – ירידה דומה בהיקף הייצור ואיתו אבטלת עובדים בהיקף מתואם, כולל כאלה המפרנסים עד 7 נפשות!

אבטלת מפעל סיני "קטן" של 100 אלף עובדים מגדילה בחצי מיליון לפחות את מספר הפיות שיש להאכיל. סיוט כהלכה. איך מתמודד המימשל הסיני עם הבעייה?

הפתרון המתבקש של הנהגת פנסיית-אמת היה מייקר את שכר העבודה ומנטרל בכך את יתרונה הברור בשווקי היצוא, ולכן ניפסל.

חוק "מקורי" הנשקל בפרלמנט הסיני, המונה 3000 "נציגים" – שמשום מה מוחאים כפיים באותו הקצב, יחייב את אותו עובד לבקר את הוריו אחת לחודש... ו"בא למימשל גואל."

על הרקע הזה, כמה נתונים עדכניים מחודש פברואר האחרון, המכמתים את מרחב הבעייה העומדת לרבצה של הנהגת סין.

ע"פ סקר רחב היקף של הוול-סטריט ז'ורנאל, הייצוא מסין נפל בפברואר באופן חריף (ביותר מ-20% לעומת פברואר הקודם). ירידת ביקושים בארה"ב כתוצאה מ-10% מכס, שסיבסודו הממשלתי לא מתאפשר ע"פ תנאי המו"מ שכבר הושגו, הוחרפה במקביל ע"י ירידת ביקושים פנימית בעקבות ראש השנה הסיני. היבוא נפל ב-5.2%, שיעור כפול מהמצופה. התוצאה המשמעותית ביותר היא נפילת העודף המסחרי לחודש פברואר לרמה חד-ספרתית נמוכה של 4.12 מיליארד דולר לעומת צפי של 24.45 מיליארד!

התמונה הבאה מאששת את שוויה – "יותר מאלף מילים" – ומציגה את הצטברות המכולות המכאיבה ברציף הייצוא של אחד מנמליה המודרניים ביותר של סין.

Containers and trucks at an automated container terminal in Qingdao port, China.

התוצאות לא איחרו לבוא. במחצית פברואר הושגה התקדמות במו"מ. למרות הערפל לגבי פרטי ההישגים שנשמר באדיקות ראוייה לציון ע"י שני הצדדים, ניתן ללמוד מהג'סטה האבירית שהניח טראמפ לצד הסיני, בדמותה של הודעה על דחיית העלאת דרגת המכס האמריקני  מ-10% ל-25% כבר ב-3 במרץ. ההודעה המרגיעה של טראמפ, ב-21 לפברואר, באה גם כציון של אווירה נוחה לקראת כינוס הפיסגה בין טראמפ עם מנהיג צפון קוריאה קים איל ג'ון שתוכנן ל-27-28 בפברואר בווייטנאם. ועידת הפיסגה הזו לא היתה אמורה להביא לתוצאות סופיות אלא להתחלת תהליך פירוק מערכות הגרעין הקוריאניות תמורת תהליך הפשרה של הסנקציות הכלכליות על צפון קוריאה. לוחות הזמנים לרמות הפירוק וההפשרה היו אמורות להיחתם ב- 28 בפברואר...

זה לא קרה!!!

טראמפ מנהל שתי מערכות עיקריות, חיצונית ופנימית, כשלכל אחת מהן מתלווה מערכת מישנה בנפח מצומצם. במערכה החיצונית הכוללת את סין כעיקרית ואת צפון קוריאה כמשנית – עסקנו. המערכה הפנימית מתרחשת בקונגרס האמריקני, מול הדמוקרטים כמערכה ראשית ומול מוקדים רפובליקנים מרדניים (שלא לומר בוגדניים) מטרידים – כמערכה משנית.

מה שחשוב להפנים זו העובדה המדהימה, שלמרות שאין לה אישור רשמי, נראה בעליל שהמערכות הפועלות נגד טראמפ, קרי, נגד ארה"ב (שעמה בחר בו את נשיאו ל-4 שנים תמימות),  תומכות אחת בשנייה למרות שהאוקיאנוס השקט – הגדול בעולם – מפריד ביניהן!

סין, שפועלת בדומה לסרטן ממאיר, החלה בפלישה בלתי מזיקה (בינתיים) לשוק האמריקני ובמקביל שאבה אליה אלפי חברות אמריקניות ואחרות מכל העולם תוך גניבת פטנטים וקניין רוחני, הכול עם חיוך של שלום שהתקבל בברכה ע"י שלושה נשיאים אמריקנים קודמים, כ"א עם שתי קדנציות מלאות. את ההתקדמות הצבאית, כולל גרעינית – סין מבצעת במחשכים ברחבי ארצה הענקית, אבל את אלה המחייבים ניסויים באליסטיים גלויים מטבעם היא מבצעת במדינת החסות הצמודה – צפון קוריאה, המשעבדת את עמה לטובת קידום פיתוחו המתקדם של הנשק הגרעיני, אותו המעצמות הגרעיניות הקיימות הסכימו ביניהן לנצור. את היתרון האסטרטגי הזה על שאר המעצמות הגרעיניות, המתבטא בהמשך פיתוח גרעיני משולב העברה באליסטית, שמתקיים לאורך רבע מאה, מנסה הנשיא טראמפ, בכוחו הבלתי-דל, לעצור!

מיפגש הפיסגה בהאנוי ניכשל, בעיקר מכיוון שאמריקה נתונה במלחמת תרבות חריפה, שעוצמתה סודקת את אושיות החוקה האפקטיבית ביותר בְּעולם המשטרים מבוססי דמוקרטיה חופשית. אות הפתיחה ניתן עם ספירת הקולות ב-9 בנובמבר 2016. הדמוקרטים, שחלומם נגוז באחת, פתחו במלחמה רבת היבטים בנשיא "לא משלנו" בקצב מתגבר ובהתמדה של 24/7.

בנושא הזה אעסוק בהרחבה במאמר הבא. נסיים כאן במה שניראה לדעתי כשת"פ לכיבוש גול עצמי אמריקני מטעמם של הדמוקרטים.

במאמרים קודמים הראיתי שאחת הדרכים להציץ פנימה למהלך המו"מ הממושך בין סין לארה"ב הוא בניתוח דינמי של מניות הצדדים. התמונה מציגה את מהלך מדדי המניות ב-30 יום האחרונים של הדאו ג'ונס למעלה, והשנחאי קומפוזיט למטה.

עד ל-22 לפברואר (הקו האנכי השמאלי) עלה הדאו באופן מרשים בכמעט אלף נקודות, שהן כ-4%. השנחאי עלה גם הוא באופן מתון. באותו היום התפרסם (התגלה קודם) בתצלומי לוויין, שאתר הניסויים בצפון קוריאה, שתפקודו הושעה לקראת הפגישה הראשונה בשנה שעברה, "התעורר" לחיים. הפרה חמורה (Cardinal Breach) של התהליך עליו הוסכם.

כל הנורות האדומות בממשל טראמפ נידלקו. גם אצל הדמוקרטים אבל שם בצבע ירוק. בעוד אצל טראמפ  שוקלים אם בכלל לקיים את הפיסגה, הוחלט לקיימה בכדי לחשוף עמדות, השגת לגיטימציה להחרפת הסנקציות, ובמיוחד להבין אם ידה של סין "במעל הזה". לכך תהיינה השלכות במו"מ המייגע, ובמיוחד על מועד הפעלת המכס על כל חצי טריליון דולר ערך סחורות ייבוא שנתי מסין.

הדמוקרטים מחליטים לגנוב את ההצגה ממפגש הפיסגה ומזמנים את העו"ד לשעבר של טראמפ – מייקל כהן – להעיד בפני הוועדה לעניני משפט וחוקה. כהן, מי שכבר נשפט על עוולותיו הבלבדיות, יצא אשם על שקריו שניתנו לקונגרס תחת שבועה, קיבל דחיית מאסר של ארבעה חודשים בדיוק בשביל להעיד על "תעלוליו" של מרשו באופן פומבי בבית הנציגים, בשידורים מחוף לחוף, בדיוק מרשים למועד שידורי הפיסגה בהאנוי ביומה הראשון.

ביום הראשון עדיין לא נוצר המשבר הצפוי בשיחות כשלעצמן. בלילה בהאנוי, מייקל כהן "סיפק את הסחורה" ביום של ואשינגטון. הסינים, שחזו במהלך העדויות שסתרו את עדויותיו שלו בשנה שעברה והביאו בין היתר להרשעתו בדין על "שקריו לקונגרס", שיגרו, בניראות גבוהה, את המסר החד משמעי לקים הממושמע: דרוש את הסרתן של כל הסנקציות, ובאופן מיידי. משמעות הדרישה הזו היא ניפוץ כללי משחק. הרי צוותי ההכנה למיפגש, הבכירים משני הצדדים, עמלו שבועות רבים, כמקובל, על מערכת הסכמות לתהליכי הפשרה משני הצדדים, ולפתע מופיע הנשיא (בובה סינית) קים – ודוקר את בלון ההסכמות בסיכה קטנה.

עם הודעתו זו של קים לטראמפ למחרת בבוקר (הקו הימני בתמונה), טראמפ קם, יצא מהחדר ונעל את המפגש בחד-צדדיות מופגנת.

אין כל חדש תחת השמש, טראמפ  כבר היה במו"מים כאלה בעברו העשיר, בהם ניפץ ונופץ לחליפין. את מצהלות הדמוקרטים אפשר היה לראות ולשמוע בכל העולם. המניות למחרת עלו בשני המדדים בעקבות הצפי המוקדם למערכת ההצגה ביום השני. אך מאז צנחו במשך שבוע שלם בארה"ב לעומת עלייה מרשימה בשנחאי אבל, רק עד יום ה' – 7 במרץ. למחרתו, חלה התפתחות חריפה במו"מ לרעת הסינים, מה שהוביל לצניחה חסרת תקדים בשנחאי – 4% ובהונג-קונג 2%.

אני מוכן להמר על ההתפתחות שהובילה לכך: הודעה של טראמפ על החלה קרובה, כנראה בחודש הבא, של המכס על כל הייבוא מסין!!!

מה שנותר בינתיים זו מלחמת תרבות עזה, בלי כפפות, מתחת לחגורה, בין טראמפ לדמוקרטים, שחריפותה מתבטאת בסדקים פנימיים הפוגעים ביסודות "ברית הארצות" הייחודי הזה הנקרא ארה"ב, שאין לו תחליף.

על כך במאמר הבא.

חובב טלפז

10 במרץ 2019

* * *

יהודה דרורי

מדינת כל תושביה – לא כל אזרחיה!

צודק ראש הממשלה נתניהו כשהוא אומר שישראל היא לא מדינת כל אזרחיה – כי אזרחים הם אנשים המאמינים במדינה ובקיומה החוקי, אלה האנשים התורמים לכלכלתה ולביטחונה.

יש לנו בארץ כיום 3 קבוצות של אנשים אשר בשום פנים ואופן אי אפשר לכנותם אזרחים.

הקבוצה הראשונה (לפחות 800,000) – החרדים, אלה אשר אינם מכירים במדינה ובחוקיה. שונאים אותה לא שולחים ילדיהם לצבא לא תורמים לכלכלתה – ובו זמנית מוצצים את כספה.

הקבוצה השניה, המוסלמים – והיא הגדולה ביותר (למעלה מ-1,000,000) שיש מהם השוללים מכל וכל את קיומנו כאן, חולמים על נקמה דתית (בצורת גירוש או רצח המוני של יהודים...) תורמים מעט לכלכלה (עובדים בעיקר ב"שחור"), ואינם מתגייסים לצבא או לשירות לאומי.

הקבוצה השלישית מורכבת מכ-400,000 שוהים בלתי חוקיים מהשטחים ומפועלים זרים אחרים מכל העולם, שכלל לא איכפת להם מהמדינה כל עוד יוכלו להשתכר פה מעבודתם.

מדובר לפיכך בכ-30% מהאנשים המתגוררים במדינת ישראל, שאינם יכולים להיות מוכרים כאזרחים אלא אך ורק כתושבים! ההפרדה פה היא חשובה, אמנם לא בזכויות בפני החוק ובבתי המשפט, אלא בזכויות להטבות שהמדינה נותנת לאזרחיה – ואם נתניהו אכן זיהה את ההבדל העקרוני בין תושב לאזרח, מדוע במשך 10 שנות שלטונו לא עשה דבר בעניין?! ויש מה לעשות.

ראשית, חוק חובה של תעודת זהות ביומטרית שתאפשר למדינה לזהות בוודאות כל מי שחי בה!

שנית, הנפקת תעודת תושב אשר תזהה את האדם בפני רשויות הרווחה כאחד שאינו זכאי כלל לקצבאות המדינה או לשירותי הרווחה האחרים, למעט הבריאות, אם הוא נושא  אישור שנתי על תשלום מלא של מיסיו. תעודת התושב אינה נותנת זכות לקבלת פספורט ישראלי אלא רק "תעודת מסע" ואינה מקנה זכות לבחור או להיבחר בבחירות כלליות. הפרדה מסוג זה קיימת במדינות דמוקרטיות רבות בעולם כולל בארה"ב, אז למה לא אצלנו?

יהודה דרורי

רמה"ש

מדרורי לאהוד : בארה"ב נהוג שתושב ניגש לדואר הקרוב, מקבל כרטיס פשוט (בגודל שליש דף רגיל) ועליו לכתוב בו שם ושם משפחה, כתובת, מיספר ביטוח לאומי, וכמה כסף ברוטו הרוויח בשנה החולפת וכמה מס שילם למס הכנסה, לביטוח הלאומי ולמדינה בה הוא חי . לחתום לפני הפקיד, והלה נותן לך ספח המאפשר לו לקבל שירותי מדינה באותה שנה.

רק 10% מהצהרות הללו נבדקות (בבדיקה רנדומלית). הפרקטיקה הזו קיימת כבר עשרות שנים ועובדת מצוין עם מיליוני אנשים. מה רע שיהיה הסדר כזה אצלנו כדי לגלות את כל הרמאים והפרזיטים? ומי צריך פה רואי חשבון? כאשר 25% של המשתכרים כיום לא משלמים מיסיהם, המדינה (זה אנחנו) מפסידים בשנה כ-36 מיליארד שקל!

אהוד: בישראל הֶסדר כזה לא יפעל כי רק כדי לרכז את כל האישורים והזיכויים והתשלומים שלך ושל אשתך על הכנסתכם השנתית – אתה זקוק ליועץ מס, אחרת תימצֵא מצהיר הצהרה לא מלאה, ואם תיפול במידגם, יקנסוך.

ואיך, למשל, תקבל בזמן אמת אישור על שיעור הניכוי במקור המגיע לך, אם רק 10% מהתיקים יטופלו?

והאם אתה רואה את החרדים, את חלק ניכר מהערבים, את מרבית הקשישים, ואת אלה שאינם יודעים עברית – מצהירים? והאם אתה רואה את מערכת המיסים מקבלת ומחזיקה כשישה מיליון הצהרות-מס שנתיות של הישראלים הבוגרים?

* * *

יוסי אחימאיר

השלום כבר בן 40

משיפוליו המערביים של הר הזיתים נשאו ביום שני רבים את עיניהם מערבה, לעבר הר הבית ושער הרחמים ה"מתחממים". היה זה ליד חלקת הקברים של עליזה ומנחם בגין, שם התייחדו עם זיכרו של ראש הממשלה השישי, במלאת 27 שנה לפטירתו.

האזכרה עמדה בצילו של תאריך עגול שמצויין בימים אלה, 40 שנה לחתימת הסכם השלום עם מצרים. ראש הממשלה בגין, נשיא מצרים סאדאת, הם שני המנהיגים משני צידי המיתרס, שבתעוזתם גישרו על פני תהומות של איבה וחשדנות, וחתמו על ראשון הסכמי השלום במזה"ת.

המחיר ששילמה ישראל היה כבד מנשוא. פינוי כל שטח סיני על יישוביו הפורחים, שדות הנפט ואתרי התיירות, וחזרה לקו הגבול הארוך, הפרוץ, הנמתח בין טאבה בדרום לרפיח בצפון. הנסיגה הושלמה כעבור כשלוש שנים, ב-19 באפריל 1982, לא בלי שמתיישבי סיני, בחבל ימית ובאופירה, ותומכיהם הרבים, ניהלו מאבק נואש למנוע את רוע הגזירה.

במודעה על פני עמוד שלם בעיתון "מעריב" (5.3.1982), מטעם "הוועד לעצירת הנסיגה בסיני", פנו הנאבקים בסערת רוחם אל הרגש: "כל המאמצים המושקעים בחבל ימית, השתילים הרכים, הבתים, הקרוואנים, ודמעותיה של ילדה מתנתקת – דמעה בדמעה נגעו. שמחת היצירה, זיעת האפים וכאבי העקירה, הבכי והצער, הדבקות בציונות, ההיצמדות לאדמת ארץ-ישראל והדבקות במילוי משימתם (בזעם עצור), כולם – הלא הם עבותות האהבה, הקושרות את עם ישראל לארצו. לא תהיה נסיגה!"

המאבק נגד הנסיגה לא צלח. העיר ימית, יישובי החבל, נהפכו לעיי חורבות. ומי היה מעלה על דעתו אז, שמחזה אימים זה של נסיגה, ואף ביתר כאב, יחזור על עצמו כעבור 23 שנים בעקירת גוש קטיף, והפעם אפילו בלי הסכם? בניגוד להתנתקות מרצועת עזה, פינוי סיני נעשה במסגרת הסכם בין-מדינתי, בתמיכת ארה"ב. עקירה מחבל שגודלו פי שלושה מישראל ה"קטנה", שכאב מאוד למנחם בגין. אבל ראש הממשלה, הראשון ממחנה הימין, נטל את הסיכון הגדול בתמורה לשלום שהוא האמין בהיתכנותו ובפירותיו, וגם מתוך הכרה שדין סיני אינו כדין יהודה ושומרון, שהם הליבה של ארץ-ישראל ההיסטורית.

40 שנה חלפו מאז המעמד ההיסטורי על מדשאת הבית הלבן, וממרחק השנים מתחוור, שאכן היטיב בגין לצפות את הנולד. יתרונות ההסכם, על המחיר הכבד ששולם, עולים על חסרונותיו-סיכוניו. ארבעה עשורים של "שלום קר", שהיו בו מעלות ומורדות, אבל גם אפס מלחמות עם השכנה מדרום. במיוחד בימים אלה אי אפשר שלא לראות את יתרונו. את שיתוף הפעולה המודיעיני בין ישראל למצרים, בניסיון "להרגיע" את השתוללות החמאס, ובסיוע העקיף שנותנת ישראל לקאהיר במאבק נגד הטרור הדאע"שי בסיני.

ההסכם עם מצרים סלל את הדרך להסכם שלום שני, עם ממלכת ירדן, באוקטובר 1994. הפעם לא שילמה ישראל מחיר טריטוריאלי כלשהו, והבטיחה לעצמה שקט יחסי לאורך גבולה המזרחי, הארוך שבגבולותיה. גם עם ירדן השלום הוא "קר", הגם שתיירים ישראליים פוקדים את אתריה המופלאים וירדנים רבים מוצאים פרנסתם באילת. ירדן מבינה את יתרונות השלום עבורה, הן בתיאום הביטחוני, הן באספקת מים מהכנרת והן בתיירות הנכנסת.

המלך עבדאללה מוצא עצמו לעתים קרובות תחת לחצים-מבית, להפר את ההסכם שחתמו אביו המלך חוסיין וראש הממשלה רבין. הוא מתלהם במיוחד בנושא הנפיץ של הר הבית, שבו משום-מה הוקנו זכויות דתיות לירדן במסגרת הסכם השלום. עם זאת, בעת שהפלסטינים מחממים בלא רחמים את גיזרת שער הרחמים, נציגים ישראליים וירדניים דנים בחשאי במאמצי רגיעה.

מנחם בגין ע"ה, שפתח את מעגל השלום בין ישראל לשכנותיה הערביות, היה בוודאי מביט בסיפוק על נכונות מצרים וירדן באלה הימים לתווך בין ישראל לעזה מצד אחד, ובין ישראל לרמאללה מצד שני. חתירה לרגיעה ולשלום גם עם ערביי ארץ-ישראל – זו היתה משאת ליבו, אבל הוא זה שהניף את דגל האוטונומיה כפתרון היחיד שנוכל להסכים לו באשר ליהודה, שומרון ועזה. עד יומו האחרון קבע נחרצות: מדינה פלסטינית לא תקום ולא תהיה בתוככי ארצנו!

בגין עשה הבחנה ברורה בין הוויתור הטריטוריאלי בסיני, לבין הוויתור הפונקציונאלי המיושם הלכה למעשה בשטחי A ו-B.  לא עוד נסיגות. על עמדה זו חייבת ישראל לעמוד מכל משמר – זוהי צוואתו המדינית, המבוססת על אמונתו בזכות הבלתי מעורערת של עם ישראל למולדתו ההיסטורית בשלמותה. ההכרה בכך מתחזקת ביום הזיכרון ה-27. בדרכו זו צריכות לדבוק ממשלות ישראל לעתיד.

יוסי אחימאיר

פורסם לראשונה ב"מעריב", 11.3.2019

אהוד: 40 שנים ואין שום קשרים תרבותיים עם המצרִים ואין תיירות של מצרִים לישראל, ודומה שאין כבר ישראלים שנוסעים לבקר במצרים כי אלה שזה עניין אותם כבר היו שם פעם אחת, והאווירה ברחוב המצרי כיום לא מעודדת אותם לנסוע פעם נוספת.

* * *

משה מוֹסֵק

המקצוע: צייד ארכיונים

על הצלת ארכיונים פרטיים מכלייה, המסחר בהם והוצאתם מהארץ – בהיבט אישי

שבע שנות עבודתי בארכיון מכון 'גנזים' של אגודת הסופרים העברים, היו מהשנים המעשירות והמרתקות בחיי המקצועיים. לאחר שפרשתי מארבעים שנות עבודה בארכיון המדינה, שמחצית מהן שימשתי כמנהל הארכיון, חשבתי לתומי שמיציתי את "חיי הארכיוניים" ומעתה והלאה אנהל חיי נוחות של גימלאי מזדקן. אבל אז נקרתה לידי הזדמנות שלא יכולתי לסרב לה, לסייע בשיקום ארכיון הסופרים העברים שסבל במשך שנים רבות ממצוקה ניהולית ומקצועית קשה.

תקציב נדיב שהעניק משרד התרבות והספורט עבור שיקום הארכיון החשוב והיקר הזה והעברתו למבנה ייעודי ראוי במתחם 'בית אריאלה' בתל אביב, הבטיחו לו עידן חדש ומעורר תקוות להמשך פעילותו. במקביל לעבודות הפנימיות בארכיון, בסידור ובקטלוג האוספים הקיימים ובמתן שירות שוטף לקהל המשתמשים, הקדשתי שם את מירב זמני לאיתור ולקליטת ארכיונים אישיים של יוצרי ספרות לסוגותיהם: סופרים, משוררים, מחזאים, חוקרי ספרות  ודומיהם. באלה אתמקד בכתבה זו.

החרדה של כל ארכיונאי היא שחומר בעל ערך המיועד להפקדה בארכיון, יילך בדרך כלשהי לאבדון. מקרים מעין אלה, שהם בגדר מצבי אל-חזור, מתרחשים לא פעם ודוגמאות רבות לכך לא חסרות. בבוקר שבת אחת למשל, התקשר אליי אחד מעובדי הארכיון וסיפר לי בהתרגשות על ערימה גדולה של כתבי-יד של סופר מפורסם, שנפטר לא-מזמן, המושלכים בפתח ביתו בכיכר רבין ועוברים ושבים נוברים בהם ולוקחים מהם מכל הבא ליד. העובד פעל במהירות ובנחרצות, דרש מכל הסובבים להחזיר את כתבי-היד שנלקחו, העמיס את תיבות הקרטון ושקיות הפלסטיק הגדושות על מונית והעביר אותן למחסן ארכיון 'גנזים'. כך ניצלו, ממש בדרך נס, מקורות חשובים לחקר יצירתו של הסופר ולחקר הספרות העברית בכללותה.

מקרה נוסף של הצלת ארכיון, מזעזע ונוגע ללב, התרחש עוד לפני תקופת עבודתי בגנזים. על כך סיפר לי במאי תיאטרון שבאתי לקבל את ארכיונו: יום אחד, בעיצומן של חזרות בתיאטרון התקשר אליו בנו הצעיר של  מחזאי, שנפטר לא מכבר, ובקול חנוק וממרר בבכי סיפר לו, שאימו השליכה לרחוב את כל כתבי-היד של אביו, בגלל שגילתה ביניהם מכתבי אהבה ששלחה לו אחת משחקניות התיאטרון. המקרה המדובר אירע בחיפה והמחזאי שהיה באותה עת בתל אביב, הזעיק שניים מחבריו בחיפה שנחלצו מיד להציל את הארכיון מכלייה ולהעבירו ל'גנזים'. לאחר שהסיפור נודע לי, צילצלתי לאלמנה ושאלתי אותה אם נישארו בידיה עוד כתבי-יד של בעלה המנוח. השיחה בינינו לא היתה נעימה, בלשון המעטה.

מאחר שאין בארץ 'משטרת ארכיונים' המסיירת דרך קבע ברחובות הערים, לצורך איתור ארכיונים המושלכים לרשות הרבים, קשה מאוד למנוע מקרים כאלה. אך בכל זאת, יש דרכים רבות לצמצם את מידת התרחשותם. אחת הדרכים היעילות ביותר היא יצירת קשר עם בעל הארכיון בחייו או עם משפחתו לאחר מותו. עדיף כמובן לשכנע אותו להפקיד את כתבי-היד שלו בעודו בחיים. מרבית הארכיונים שהועברו לגנזים בתקופת עבודתי שם, הופקדו בדרך זו. במקרים שהיוצר נפטר לפני שכתביו הופקדו, חשוב להזדרז זמן קצר לאחר מותו ולטפל בהעברתם לארכיון. קרה לא פעם שאיחור ביצירת הקשר עם משפחת הנפטר, במקרים בהם נדרש פינוי מהיר של דירת מגוריו, הביא להשלכת עיזבונו הספרותי למיכל האשפה הסמוך.  

מספרים שאחד מקודמיי בתפקיד, עבר כל בוקר על עיתוני היום וגזר מהם את מודעות האבל על אנשי-העט שהלכו לעולמם. לאחר מיספר ימים, כאשר המשפחה האבלה ישבה עדיין שבעה, היה מתייצב בביתם ויוצר עימם קשר ראשוני. הופעתו הבלתי צפויה של הארכיונאי בבית האבלים, שהיתה לבטח צעד מקורי ונועז, עוררה לא פעם פליאה מצד המשפחה ולעיתים אף מבוכה לא קטנה. במקרה אחד, הזוי לחלוטין, דמה כנראה הארכיונאי דימיון מפתיע לאחי הנפטר, אח שנעלם בערבות סיביר לאחר השואה ומאז לא נודעו עקבותיו. ההתרגשות שקמה בבית הנפטר עם התגלותו המפתיעה של "האח האובד" לא שככה במהרה עד שהצליח בקושי לשכנעם, שהסיבה הממשית להופעתו הבלתי צפויה בביתם,  שונה לחלוטין ממה שהם דימו לעצמם ומכאן שאין כל עילה לשמחה ולסערת הרוחות שאחזה בהם.

במרבית המקרים, הנכונות של הארכיון הציבורי לקלוט את הארכיון האישי של היוצר התקבלה מצידו ומצד בני משפחתו, בהוקרה ובתודה. כך הם יכלו להיות בטוחים שכתבי-היד המקוריים, המכתבים, היומנים, והרשימות שכתב וחלקם לא פורסם מעולם, יפתחו מעתה לעיון הציבור.

אך היו גם מקרים, שבני המשפחה התקשו מאד להיפרד מכתבי-היד של יקיריהם ולכן חייב הייתי לקיים איתם קשר מתמשך, בשיחות טלפון או בביקורים בביתם. כשנעתרו לבסוף להוציא אותם מידיהם, ניתן היה להבחין בצער הפרידה שלהם מהכתבים הקרובים לליבם.

מקרה אחד, עצוב במיוחד נצרב בזיכרוני. אלמנה ערירית של משורר וחוקר ספרות פורה, הסכימה ברצון להפקיד את ארכיון בעלה אך ביקשה דחייה של חודשים מיספר כדי לארגן ולסדר אותו. חודשים אלה נמשכו לא פחות משלוש שנים! אחרי שסיימה לסדר את הארכיון העשיר, היא התעקשה גם לרשום כל פיסת נייר שנמצאה בו ולהכין קטלוג של אלפי הפריטים שהכיל, עבודה הנעשית בדרך כלל על ידי עובדי הארכיון. ברור היה לי שקשה לה מאד להיפרד מכתבי בעלה המנוח. כשהגיע מועד ההפקדה, תאריך שנדחה על ידה מספר פעמים, מצאתי אותה בביתה ממררת בבכי. היא גם התעקשה ללוות, הלוך ושוב, את הסבלים שנשאו את תכולת הארכיון וכאשר הם הוציאו את התיבות האחרונות היא התמוטטה בפתח ביתה. דומה כאילו ברגע זה חזרו אליה היגון וסערת הרגשות, שליוו אותה בעת הוצאת הגופה של בעלה האהוב מביתם.    

אך לא כל הפקדות הארכיונים היו מלוות ביגון ובדרמות מסעירות. להיפך, ברוב המקרים המפגשים עם היוצרים או עם בני משפחותיהם, היו נעימים ביותר. היתה כאן זהות אינטרסים מלאה בין הארכיונאי המבקש להעשיר את ארכיונו ובין המפקידים, שנטו לקוות שארכיונם יזכה במשכנו החדש לשמירה טובה ובטוחה יותר ולתנאים אופטימאליים של שימור, מיזוג ומיגון נאותים. בנוסף לכך, כתבי-היד המופקדים בארכיון נועדו להיחשף לציבור ובמקרים מסוימים, לעלות לאתר הארכיון ולרשתות האינטרנט. כך הם יגיעו בלחיצת כפתור לכל דורש ברחבי תבל.    

מפגשים אלה שלי עם אנשי הספרות, סיפקו לי לעתים קרובות חוויות מרטיטות, מעוררות עניין והנאה שלא חוויתי כמותן בחיי המקצועיים. מתי יכולתי לצפות שתיפול לידי ההזדמנות נאותה לפנות בחופשיות לכל סופר, משורר, מחזאי או חוקר ספרות ושתהיה לי לכך לגיטימציה מלאה לפגוש אותם ולשהות בחברתם, להכירם מקרוב ולשוחח עימם על חייהם ועל יצירתם. השתדלתי לא פעם לנסות ולבנות פרופיל משותף של כל אנשי-העט, אותם יצא לי לפגוש ולהכיר במפגשים אלה. ניסיתי למצוא קווי דמיון משותפים לציבור היצירתי, המיוחד והמסקרן הזה ולהגיע לתובנות מסוימות בקשר אליו. כמובן שהיתה זו משימה לא קלה. אותם עשרות רבות של סופרים ומשוררים ואנשי ספרות למיניהם שפגשתי, היו בני דורות שונים, באו מרקע חברתי ותרבותי שונה והתייחסותם לעצמם, ליצירתם ולשאר הנושאים עליהם דיברנו, היו שונות בתכלית.  אמרתי "דיברנו" אך אין זה מדויק. לי כמעט לא יצא לדבר במפגשים אלה. אולי שאלתי מיספר שאלות פה ושם אבל שיחה בשניים, במובן המקובל של המילה, כמעט שלא התקיימה. רובם היו עסוקים מדי בעצמם וביצירתם. עליי ועל חיי הפרטיים, גם לאחר שנפרדנו, הם ידעו מעט מאוד.

עם זאת, היו גם אנשי ספרות שאיתם נרקמו יחסי קירבה ואמון, החורגים מקשרים סתמיים וחד-פעמיים, שבין הארכיונאי ומפקיד הארכיון. יום אחד פנתה אלי משוררת אצילת נפש, פרטיזנית ידועה, שלחמה בנאצים בתקופת השואה והציעה לי לקבל את ארכיונה האישי. נסעתי לקיבוצה בגליל ובזכות החוויה המרגשת של המפגש הראשון, חזרתי וביקרתי אותה פעמים רבות, על אף המרחק וקשיי הנסיעה אליה. בדרך זו נקשרה בינינו ידידות אמיצה. בביקורי האחרון בביתה, ביום בו חגגו לה חבריה יום הולדת שמונים, באתי לקבל ממנה את שארית ארכיונה. כשעמדתי ללכת היא הובילה אותי לחדר השינה שלה ולהפתעתי, סגרה את הדלת אחרינו והציגה בפני כספת קטנה, קבועה בקיר חדרה ומוסתרת מאחורי וילון ירקרק. לאחר שפתחה את הכספת ואפשרה לי להציץ בחטף בערימת הכתבים השמורים בה, היא הודיעה לי שאינה מוסרת לי אותם כעת. לשם כך אצטרך לבוא ולקחת אותם משם לאחר מותה. בדרכי החוצה היא נתנה בידי מפתח קטן לדלת הכספת וביקשה ממני לא לגלות זאת לאיש. חודשים מספר לאחר מכן הודיעו לי על פטירתה. לא הספקתי להגיע לשעת ההלוויה אך ביתה המה מאדם, כמו בחגיגת יום הולדתה. מיהרתי לחדר השינה שלה והסטתי את הווילון הירקרק. דלת המתכת הקטנה היתה פתוחה לרווחה והכספת היתה ריקה. לא שיתפתי בכך איש. מי יודע מה היא הסתירה שם בכתביה, עליהם היא שמרה בסוד. מי לקח אותם? ומה עלה בגורלם?

לא פעם מתפרסמות בתקשורת ידיעות על מכירת כתבי-יד במכירות פומביות או בדרכים אחרות ועולות מעצמן השאלות, כיצד כתבים אלה, שעל פי רוב יש להם ערך ארכיוני ומחקרי רב ובהתאם ערך כספי גבוה, הגיעו לידי המוכרים? במקרים רבים הם הגיעו אליהם בדרכים כשרות. אך יש גם מקרים, לא מעטים, שהכתבים נגנבו או יצאו בדרכים פליליות מידי בעליהם החוקיים. יש שהושאלו מהם ולא הוחזרו. במקרים רבים הם פשוט נגנבו מהארכיונים בדרכים שונות, לעיתים על ידי עובדי הארכיון עצמו או על ידי קהל המשתמשים באוספיו. לא אכנס כאן לפירוט המקרים הרבים של גניבות מארכיונים ולדרכי הסחר בהם, אמחיש זאת רק בשתי אנקדוטות. אחת למקרה של גניבה ואחת לסחר בכתבי-יד.

יום אחד קיבלנו הודעה מבמאי טלוויזיה שביקש לבוא לארכיון עם צוות צילום, להכנת כתבה על משוררת צעירה שנודעה בכתיבתה המתירנית. לבקשת הבמאי, הוצאנו עבורו צרור מכתבי אהבה לוהטים וארוטיים שהיא כתבה בנעוריה למורה לספרות שלה, שאף הוא היה משורר פורץ גדר. מכתביה הנועזים, ששפתיה המרוחות באודם הוטבעו בשוליהם, נשמרו בארכיונו האישי של המורה לספרות, שהופקד ב'גנזים'. לפי דרישת המשוררת וכדי לשמור על פרטיותה בשעת הריאיון המצולם, התבקש עובד הארכיון שלנו, שהיה אמור לשמור על האוסף, לצאת מהחדר. לאחר שצוות הצילום והמשוררת עזבו את הארכיון, גילינו שמספר מכתבים נלקחו מהצרור. פעולה מהירה מצדנו הביאה להחזרה מיידית של כל המכתבים שלקחה. לטענתה, כדי שלא ייחשפו לעיני הציבור. על אף העבירה החמורה שבוצעה, נענינו לבקשתה להימנע מפתיחת מכתביה האינטימיים, עד להסכמתה.     

עורך כתב עת ספרותי, שהקפיד לשמור ברשותו את כתבי-היד המקוריים שהתפרסמו ברבעונו, הפקיד אותם במהלך השנים ב'גנזים'. אולם בהגיעו לשיבה טובה, הוא התנה את הפקדת שארית ארכיונו בעסקה סיבובית מפתיעה. הוא יסכים להפקיד את שארית ארכיונו, שבו נותרו עוד פריטים יקרי ערך, בתנאי שנחזיר לו צרור מכתבים שכתב לו משורר ספרדי, זוכה פרס נובל בספרות, אותם הוא הפקיד בארכיון עוד לפני שהמשורר הנודע זכה בפרס היוקרתי. ברור היה שלמכתבים אלה יש עתה ערך כספי רב. לנו הוא גילה, שדרישתו לקבלם חזרה נועדה לממן את כניסתו לדיור מוגן.

כלל מקודש אצל ארכיונאים, באשר הם, שאין להחזיר תיעוד שהופקד בארכיון. בעיקר, כאשר המפקיד התחייב במפורש בהסכם ההפקדה לא לדרוש אותו בחזרה. אך במקרה זה, הן מתוך התחשבות בבקשתו של העורך הקשיש והן מתוך רצון לזכות ביתרת ארכיונו, נטינו להסכים לדרישתו. הלבטים המועטים שעוד היו לנו בקשר לכך נגוזו, כשנודע לנו שמכון יוקרתי לספרות בישראל מתכוון לרכוש את האוסף במכירה הפומבית, יהיה מחירו אשר יהיה. בדרך זו קיבלנו את יתרת ארכיונו של העורך,  והמכתבים שהוחזרו לו נרכשו על ידי מכון הספרות.

לבסוף, הסוגייה הכאובה של הוצאת חומר ארכיוני בעל ערך מחקרי, לאומי והיסטורי, מישראל. על-פי "חוק הארכיונים תשט"ו – 1955", חומרים ארכיוניים "המצויים בכל מקום שהוא ושיש בהם עניין לחקר העבר, העם, המדינה או החברה או שהם קשורים לזכרם או לפועלם של אנשי שם" לא יוצאו מגבולות הארץ "אלא אם ניתן לגנז לעיין בהם, להעתיקם או לצלמם" או במקרה שהגנז ויתר על סמכותו ואישר את הוצאתם מישראל.

כלומר לגנז, מנהל ארכיון המדינה, יש סמכות בלעדית לאשר את הוצאתם מישראל של רשומות בעלות ערך, גם אם לא נשארו כאן העתקים של החומר המוצא. החשש שארכיונים אישיים של יוצרי תרבות ישראלים מובילים וידועי שם, יירכשו על ידי גורמים מחו"ל ויוצאו מהארץ קיים תמיד. לשמחתי ולשמחת שוחרי הספרות בישראל מקרים כאלה היו בודדים. ידוע המאבק הממושך שהצליח בסופו למנוע את הוצאת כתבי-היד של פרנץ קפקא מישראל ומאידך מקנן עדיין בליבנו הצער על הגלייתו של ארכיון המשורר יהודה עמיחי מעבר לים.

יש לציין שארכיון עמיחי הוצא מישראל באופן חוקי, לאחר שקיבל לכך את אישור הגנז. אך כדי למנוע בעתיד את הוצאתם לחו"ל של ארכיונים פרטיים בעלי ערך תרבותי-לאומי, מוצע לפעול במיספר דרכים: אחת מהן, לחייב על-פי תקנות חוק הארכיונים את אלה המתכוונים להוציא מהארץ אוספים מעין אלה, לפרסם בעוד מועד את כוונתם ברבים. הפרסום המוקדם עשוי לאפשר גיוס גורמים ציבוריים או פרטיים שיפעלו למען הישארותם בארץ; בנוסף לכך, רצוי למנות לנושא זה גוף ציבורי רחב שבסמכות לקבוע את ערכו של האוסף, ולא רק שהגנז לבדו, יאשר או יפסול את הוצאתו מישראל; שלישית, ליצור קרן ממשלתית-ציבורית לרכישת נכסי תרבות ייחודיים ושמירתם בארץ; ולבסוף, לחזק בקרב הציבור בישראל את המודעות לחשיבות הישארותם בארץ של נכסי תרבות בעלי ערך לאומי-מחקרי.      

מתוך התחשבות בפרטיותם של האנשים שהוזכרו בכתבה, לא צוינו כאן שמותיהם. עם הקוראים הסקרנים, הסליחה.

ד"ר משה מוסק, שימש בעבר הממונה על ארכיון המדינה ומנהל מכון 'גנזים' של אגודת הסופרים העברים.

אהוד: בתקופת כהונתו המבורכת והיעילה של ד"ר משה מוסק כמנהל ארכיון "גנזים", והודות לטיפולו האישי המסור, הצלחתי להעביר ל"גנזים" את מרבית הארכיון המקורי של המשוררת אסתר ראב, דודתי אחות-אבי, שאת רובו הצלתי, הקלדתי ופיענחתי והוא שימש לי להוצאת הכרכים של כל שיריה וכל הפרוזה שלה וכן הביוגרפיה שלה "ימים של לענה ודבש". מסרתי גם מאות ואלפי עמודים מודפסים במדפסת-מחשב של יומנים שלי במשך עשרות שנים, שייפתחו לציבור רק בשנת 2036.

לצערי, מאז שזרקו את ד"ר משה מוסק מתפקידו כמנהל "גנזים" אינני מצליח ליצור קשר בר-קיימא עם המכון, ואיש מעובדיו טרם מצא לנחוץ לבקר אצלי ולראות את יתרת החומר הרב שברשותי, חומר של אסתר ראב ושלי. מה שכן – בישרו לי שאת עשרות התיקים של קטעי העיתונות שמצויים בידי, משנת 1955 ואילך – הם לא יוכלו לקבל כי אינם מקבלים קטעי עיתונות, כך שכיום אינני יודע מה יהיה גורלם – ומאחר שאני סופר לא-חשוב, שום מוסד אחר גם לא פנה אליי לקבל אותם כמו שקיבלו באוניברסיטאות את הארכיונים של הסופרים והמשוררים החשובים שלנו, ויש שאפילו מכרו אותם לחו"ל.  

* * *

אורי הייטנר

1. מפגש עם רפי פרץ

הרב רפי פרץ, ראש רשימת איחוד מפלגות הימין, התארח במדרשת השילוב בנטור, שיש לי הזכות לשרת כיו"ר העמותה וההנהלה שלה.

דבריו בפני החניכים היו דברים יפים מאוד, מסוג הדברים שערבים מאוד לאוזניי. דברים על אחדות ישראל, על אהבת ישראל, על רעיון והגשמתו במעשה, על שליחות למען הכלל. הרב רפי סיפר את סיפור חייו, איך בכל שלב ראה עצמו כשליח הממלא שליחות למען עם ישראל, בשירותו כטייס בחיל האוויר, בחינוך, בהתיישבות, בחזרה לצבא ועכשיו בהליכה לפוליטיקה. הוא התפעל מן הדברים שפגש במדרשת השילוב.

הוא דיבר יותר כאיש חינוך מאשר פוליטיקאי, ואני אוהב פוליטיקאים שהם יותר אנשי חינוך. דבריו היו ממש מרגשים אותי, אלמלא ידעתי שהוא האיש שנתן רהביליטציה לזוועה הכהניסטית, וחבר אתם להליכה משותפת לבחירות.

דיברתי אחריו, ואשתדל לשחזר את דבריי במלואם:

ברצוני להשמיע באוזניך דברים קשים, שבאים מכאב. מדרשת השילוב היא מופת של אחדות ישראל, של אהבת ישראל. היא מוכיחה שניתן להסיר מחיצות בין חילונים ודתיים וליצור יחד שגדול מסכום כל חלקיו, והשליחות שלה למען עם ישראל היא להוכיח שהדבר אפשרי.

ההיפך המוחלט מדרכנו, הוא דרך ההקצנה, הקיטוב, הקנאות, השנאה וההסתה. הדרך של שותפיך החדשים.

אני מעריץ גדול של הציונות הדתית, של המפעל ההתיישבותי שלה, של המפעל החינוכי שלה, של תרומתה לצה"ל ולחברה הישראלית.

בשנות השמונים, כשהכהנא נבחר לכנסת, צעדתי עם חניכיי בתנועת הצופים נגד הגזענות והכהניזם. לצידנו צעדו חניכי השומר הצעיר והנוער העובד והלומד, בית"ר ובני עקיבא. זה היה מובן, שיהודים, ציונים, דמוקרטים, מגשרים על כל הפערים ביניהם ופועלים יחד נגד הכהניזם והגזענות.

בני עקיבא, שחינכו ופעלו נגד הכהניזם, ייצגו את דרכה של הציונות הדתית. גם המפד"ל ו"מורשה" של הרב דרוקמן, שהחרימו את כהנא, הצביעו בעד הוצאתו אל מחוץ לחוק ויצאו מאולם המליאה כשהוא דיבר, פעלו על פי דרכה של הציונות הדתית.

ועכשיו אתם חוברים לתועבה הכהניסטית. למה?

גם לכהניסטים יש רעיון והם מגשימים אותו במעשה. מי שהגשים במעשה את הרעיון הכהניסטי, הוא אלילם ומורה דרכם של שותפיך החדשים – ברוך גולדשטיין, המחבל, רוצח ההמונים. הוא הגשים את הרעיון הכהניסטי, כאשר חדר למערת המכפלה, וירה בגבם של מתפללים, קשישים, מבוגרים וילדים, שכל חטאם הוא שנולדו ערבים, וירה בהם ללא רחם, ללא הרף עד שהיה לו מעצור בנשק. הוא רצח 26 בני אדם ופצע עוד עשרות רבות. ומאז הוא הגיבור של שותפיך החדשים. הם מחנכים עליו ועל המעשה שעשה, כאיש מופת שעשה מעשה מופת. התמונות שלו תלויות בבתיהם ובמשרדיהם. הוא יישם את האידיאולוגיה הכהניסטית: "מוות לערבים," כפי שצווח האספסוף הכהניסטי בהפגנות שלהם, כפי שצעקו לאבותינו באירופה "מוות ליהודים."

אתה סיפרת לנו על השליחות שלך כל חייך, וזו שליחות באמת מרשימה. הברית שלך עם התועבה הכהניסטית מביישת את כל מה שעשית.

עד כאן דבריי. הרב פרץ אמר בתגובה, שאילו היה נער בתקופת כהנא, בטח היה צועד איתי באותה הפגנה. לא בכדי, כהנא הוצא מחוץ לחוק, אבל "עוצמה יהודית היא חוקית והיא מאושרת בידי בג"ץ. אם בג"ץ לא היה מאשר אותה, לא היינו הולכים איתה."

הוא סיפר שבמו"מ עם עוצמה יהודית הוא הציב בפניהם שלושה קווים אדומים והם קיבלו אותם:

א. להביע התנגדות לפעולות "תג מחיר".

ב. להתנגד לכל פגיעה בחיילי צה"ל וזלזול בהם.

ג. לצאת נגד כל פגיעה בערבים חפים מפשע.

לטענתו, הם קיבלו את כל הדרישות שלו, ובעיניו זה הישג גדול של הציונות הדתית, שגרמה לעוצמה יהודית לצאת נגד פגיעה בערבים ונגד תג מחיר.

הרב פרץ הסביר שגם אחרי דבריהם רב המרחק בינו לבינם, אבל נוצר בסיס משותף למנוע זריקה לפח של שני מנדטים שהיו עלולים להעביר את השלטון לשמאל. הוא הבהיר שמדובר רק בבלוק טכני עד הבחירות, ומיד אחרי הבחירות הם יתפצלו.

על דבריו הגבתי במילה אחת: מיתמם.

אגב, לא ראיתי את הכהניסטים האלה עומדים מול המצלמות ומצהירים הצהרה ברוח דבריו (וגם אילו הצהירו, לא הייתי מאמין להם).

2. צרור הערות 13.3.19

* שתי מדינות לשני עמים – אני בעד הפתרון: שתי מדינות לשני עמים.

אין כוונתי לפתרון הראש הקטן, הקונבנציונלי, של שתי מדינות לשני עמים בתוך הקופסה, כלומר בין הירדן והים. אין זה פתרון, אלא ערובה להמשך הסכסוך והעצמתו, לשפיכות דמים ולמלחמה נוראה בין מדינונת פלשתינאית שאין לה יכולת קיום והמוצא היחיד של המשטר שלה הוא עימות בלתי פוסק עם ישראל, לבין מדינונת ישראל נעדרת גבולות בני הגנה.

אני מצדד בפתרון של שתי מדינות לשני עמים מחוץ לקופסה, בין המדבר והים. מן הירדן מזרחה מדינה ירדנית פלשתינאית. מן הירדן מערבה מדינת ישראל. שטחי הרש"פ ושטחים בעלי אוכלוסיה פלשתינאית צפופה ביהודה ושומרון יסופחו לריבונות ירדן, במסגרת פשרה טריטוריאלית ריאלית, ויהיו מפורזים.

המשותף לשני סוגי הפתרון "שתי מדינות לשני עמים," הוא שנכון לעכשיו אין להן פרטנר. במקום לדחוף פתרון שאין לו היום פרטנר, אך אם יהיה לו פרטנר הוא ימיט אסון לאומי על ישראל, מן הראוי שישראל תדחוף את הפתרון הראוי והרצוי, שיכול באמת לשים קץ לסכסוך ולהביא לשלום אמת.

ועד אז, עלינו לנהל את הסכסוך בשום שכל, בתבונה ובאחריות, בתקיפות ובנדיבות.

* כחול לבן זה מרכז – הקמפיין של מפלגת העבודה: "כחול לבן זה ימין." הקמפיין של הליכוד: "כחול לבן זה שמאל." והאמת? כחול לבן זה מרכז.

אזור הנוחות של הליכוד ושל מפלגת העבודה הוא המציאות הדיכוטומית, הקיצונית, שבה אין רצף, אין מרכז, יש שני מחנות המצויים במלחמת עולם ביניהם, תהום פעורה ביניהם, וכל מחנה נגרר אחרי הקיצונים שבשוליו – אם אלה הכהניסטים ועוזריהם או שוברים שתיקה ודומיהם.

המציאות הדיכוטומית הזאת עלולה להפוך את הדמוקרטיה ל"בייסוקרטיה" – שלטון הבייסים הקיצונים, שהמנהיגים מפחדים לעמוד מולם.

כחול לבן שוברת את הדיכוטומיה, ומציעה חלופה של שיקום המיינסטרים הציוני, ממלכתי, דמוקרטי ואחראי.

הליכוד ומפלגת העבודה, הימין והשמאל, נבנים מהשנאה ומהקנאות, אך השנאה הזאת מסוכנת לחברה הישראלית. המרכז – כחול לבן, מציע חלופה ציונית שפויה.

* מדינת לאום יהודית של כל אזרחיה – ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי ושל העם היהודי בלבד. ישראל היא גם מדינת כל אזרחיה, ואין כל סתירה בין השניים. היא אינה "מדינת כל אזרחיה" במובן השקרי של שם קוד לביטול יהדותה של המדינה, אלא בכך שהיא מקיימת שוויון אזרחי ופוליטי מלא לכל אזרחיה, ללא הבדל דת גזע ומין כלשון מגילת העצמאות, או בלשון הפוליטיקלי קורקט של ימינו – ללא הבדל השתייכות לאומית ומגדרית.

מה פירוש שוויון פוליטי? יש לערבי וליהודי זכות מלאה לבחור ולהיבחר. יש לערבי וליהודי הזכות המלאה לכל תפקיד.

אולם שותפות בקואליציה אינה זכות מזכויות האזרח, אלא עניין של הסכמה פוליטית. לא זכור לי שמרצ עתרה לבג"צ נגד נתניהו על כך שהוא לא הכניס אותה לקואליציה למשל, וגם הליכוד לא עתר נגד אולמרט שלא צירף אותו לקואליציה [?]. אין שום קשר בין זכויות האזרח לבין שותפות קואליציוניות.

מי שטוען שפסילת רע"ם-בל"ד ותע"ל-חד"ש כשותפות לגיטימיות בקואליציה נובעת מהיותן ערביות – דמגוג. זה כמו לומר שפסילת עוצמה יהודית כשותפה לגיטימית לקואליציה נובעת מהיותה יהודית. מבין נציגי המפלגות הערביות לכנסת, הקיצוני ביותר ולכן הפסול ביותר לשותפות בקואליציה הוא יהודי כהלכה, שנולד לאם יהודייה ועונה לשם עופר כסיף. האם הוא פסול בגלל שהוא יהודי?

האם זה סביר שבממשלה שתנהל עימות צבאי עם האוייב יישבו מי שתומכים באוייב? האם זה סביר שבממשלה שתנהל מו"מ מדיני עם האוייב (שלום עושים עם אויבים) יישבו מי שמצדדים בצד של האוייב?

ערביי ישראל הם אזרחים שווי זכויות. עם זאת, הם אינם שווי חובות. הם פטורים משירות בצה"ל. למה? כי צה"ל הוא צבא במלחמה עם בני עמם. כלומר, יש תובנה מובנית שמעבר לסיסמאות ליברליות יש גם מציאות מורכבת. הוא הדין בשותפות בממשלה.

אני מייחל ליום שבו תקום מפלגה ערבית החותרת להשתלבות של ערביי ישראל בחברה הישראלית ובמדינת ישראל, ולא בהפיכת המדינה למשהו אחר. מפלגה ערבית ישראלית פטריוטית למדינת ישראל. מפלגה כזו תהיה פרטנרית – לא רק לגיטימית אלא רצויה ומועדפת, בכל קואליציה.

* הצחקת אותנו – בראיון לוויינט הצהיר איימן עודה שאם כחול לבן ירצו שמפלגתו תמליץ לנשיא להטיל את הרכבת הממשלה על גנץ, יהיה על גנץ להזיע, לעלות לנצרת ולהתחייב לבטל את חוק הלאום, להפסיק את "אקיבוש" ועוד כהנה וכהנה.

והתגובה היא כמובן: חחחחחח.

* עיקרי תכנית פייגלין – חיילים מסטולים יישלחו לכבוש את הרש"פ.

* על סוגיית הלגליזציה – לפני למעלה מעשרים שנה, פירסמתי בעיתון "על הצפון" מאמר, ובו הצעתי לגליזציה מלאה של הסמים, "קלים" וקשים כאחד. הרעיון שכתבתי היה כזה: העולם המערבי משקיע לאורך עשרות שנים מיליארדים רבים במלחמה בנגע הסמים, והוא נוחל כישלון. הסחר בסמים הוא המנוע של עולם הפשע בכל העולם. גם במלחמה בפשע משקיע העולם מיליארדים רבים, והתוצאות אינן טובות.

הצעתי לצאת מהקופסה, ולשבור את השוק של עולם הפשע, באמצעות לגליזציה מלאה של הסמים ומכירתם בבתי מרקחת בעלות נמוכה.

את המיליארדים שייחסכו יש להשקיע בחינוך והסברה נגד שימוש בסמים ובשיקום נרקומנים.

היתה זו הצעה איך להילחם בהצלחה, בהפוך על הפוך, בסמים ובפשע.

סייגתי את הרעיון, בכך שהוא ישיג את התוצאות רק אם יהיה גלובלי, ובשום אופן אין ליישמו בישראל בלבד, כיוון שאז ישראל תהפוך למרכז סמים עולמי, ויהיה בכך נזק כבד.

כעבור שבוע התפרסמה בעיתון "קול העמק והגליל" של רשת "ידיעות תקשורת" כתבה תחת הכותרת "דובר ועד יישובי הגולן מציע לגליזציה לסמים." כל רעיון ה"הפוך על הפוך" לא הופיע בכתבה, ונגרמה לי מבוכה רבה.

מאז לא חזרתי לרעיון, שבלאו הכי היה יותר תרגיל חשיבתי מהצעה מעשית.

בשנים שבהן ניהלתי את מתנ"ס הגולן, שיתפתי פעולה עם הרשות למלחמה בסמים ואלכוהול, בפעולות חינוכיות נגד סמים ואלכוהול. נחשפתי יותר ויותר לסכנה בסמים "קלים". חווינו טראומה קשה כאשר נער נורמטיבי מאחד מיישובי הגולן שאף בחוף גולן שכטה של גראס שדפקה לו את הראש, ורץ ריצת אמוק אל הכינרת והטביע את עצמו למוות.

לצד הפעילות החינוכית וההסברתית נגד השימוש בסמים, לא היתה לי עמדה נחרצת בסוגיית הלגיטימציה. אותו רעיון שהגיתי באמצע שנות התשעים, בצורה זו או אחרת ליווה אותי במחשבה, שהדרך להילחם בנגע אינו בהכרח באמצעות החוק, ואולי לגליזציה אף תוריד את מפלס ה"מים גנובים ימתקו" ותפחית את השימוש.

גם היום אין לי עמדה נחרצת בנושא.

תופעה אחת עוררה אצלי תמיהה מראשיתה ועד היום, והיא תופעת "עלה ירוק". איני מדבר על עצם הקמתה של מפלגה כזאת – תמיד כל מיני אנשים הזויים, משוגעים לנושא אחד, הקימו מפלגות הזויות. מה שהתמיה אותי היה התמיכה הרחבה במפלגה, שבכל מערכת בחירות התקרבה לאחוז החסימה. תמיד תמהתי על אותם אנשים, שמכל אתגרי הביטחון, החברה, הכלכלה, החינוך וכל מה שעומד בפני מדינת ישראל, בוחרים לכנסת מפלגה שעיסוקה הוא השטות הזאת.

דומה שהפעם, דווקא כאשר "עלה ירוק" אינה מתמודדת, התופעה מתרחבת, עד כדי דיבור של הסוקרים שסוגיית הלגליזציה שווה 5 מנדטים! הדבר ההזוי במיוחד, הוא תמיכתם של "שמאלנים" רבים, מצביעי מרצ לשעבר, במפלגת הימין הקיצוני "זהות", כיוון שהציבה על ראש שמחתה את הקנאביס.   

* הליברטריאן שתומך בקומוניסטים – רוגל אלפר מגדיר את עצמו כליברטריאן. והוא מנמק: "אני תומך בממשל קטן, ובמודל מדינת 'שומר הלילה' שמספקת הגנה ואכיפת חוק, ולבד מזה מאפשרת לפרט לנהל את חייו ללא התערבותה." ומי שקורא את מאמריו יודע שאכן, אלו עמדותיו. כלומר, רוגל אלפר הוא ימין כלכלי קיצוני, ברוח "מסיבת התה" בארה"ב.

המפלגה שמצעה הכלכלי הוא הקרוב ביותר לעמדותיו היא "זהות", והוא מודע לכך ומאשר זאת. אך כמובן שלא יתמוך בה והוא אף יוצא נגדה בחריפות בשל עמדותיה בנושאים האחרים, שלהבנתו (די בצדק) סותרות את הליברטריאניות.

אז למי הוא יצביע? הוא כבר הודיע פעמים רבות על תמיכתו באחמד טיבי. אחמד טיבי, כידוע, רץ בבחירות עם חד"ש. חד"ש היא מפלגה קומוניסטית. הליברטריאניות והקומוניזם הם הקטבים הקיצוניים ביותר.

איך מצביע ליברטריאן למפלגה קומוניסטית? שנאתו למדינת ישראל והתנגדותו העקרונית לקיומה של מדינה יהודית חזקה יותר מכל אידיאולוגיה בנושאים אחרים. וכליברטריאן הוא מוכן ללכת יחד עם הקומוניסטים נגד האויב המשותף – מדינת ישראל.

* ציניות במקום ציונות – הדלקת משואת התפוצות בטקס הדלקת המשואות ביום העצמאות, הוא ביטוי למהותה ולזהותה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי. זהו ביטוי טקסי לכך שישראל היא ביתו של כל יהודי בעולם. זהו ביטוי להיותה של ישראל מדינה ציונית.

מירי רגב, בניסיון להספיק להרוס עוד משהו, ולתפוס עוד כמה כותרות, וליצור עוד כמה מחלוקות, ולהנחיל עוד שנאה, ולגרום לעוד פירוד, ולגרום לעוד כמה נזקים שכעדותה ייקח שתי קדנציות לתקן אותם – החליטה לרמוס ברגל גסה את הנוהג היפה הזה.

מה לה ולציונות? היא בעניין של ציניות וליצנות.

(למען ההגינות יש לציין, שמי שהנהיגה את הנוהג היפה של משואת התפוצות היתה... מירי רגב. אבל באובססיה שלה להשחית כל דבר טוב ויפה, היא משחיתה גם דבר יפה שהיא הנהיגה).

* מחלוקת – כותרת ב"ידיעות אחרונות" מספרת על ההסכמה היחידה בין נתניהו לגנץ – על פלאפל עמר בקריית שמונה. בעניין זה יש אי הסכמה מובהקת ביני לבין אשתי. היא ממפלגת פלאפל עמר. אני דווקא ממפלגת פלאפל אהרון. אבל גם פלאפל עמר טוב. ואם מדרימים עד לראש פינה – פלפל אוסול הוא הטוב ביותר.

* פינת הזוטות – שמעתי על איזה ויכוח בין ביבי לאיזו דוגמנית. דבר אחד לא הבנתי. למה זה לא הופיע במדור הרכילות?

* ביד הלשון: צרור הערות: ולא נודע כי בא אל קרבו – ברשומה שכתבתי השבוע, קראתי להכפלת האוכלוסייה היהודית בגולן. קורא הגיב על כך, בהבעת חשש לאובדן הצביון הבתולי של הטבע הגולני. השבתי לו, שהכפלת האוכלוסייה ביישובי הגולן ואף תוספת של 2-3 יישובים חדשים, לא תשפיע על צביון זה, ולבטח לא תהפוך את הגולן לבעל צביון המתקרב לאורבני, והוספתי ש"לא נודע כי בא אל קרבו."

מה פירוש המשפט הזה? הוא שאל, והודיתי לו על שנתן לי רעיון לפינתי "ביד הלשון".

הניב הזה מופיע בסיפור חלום פרעה. פרעה חלם על שבע הפרות הדקות שאכלו את שבע הפרות השמנות. הוא מספר ליוסף: "וַתָּבֹאנָה אֶל-קִרְבֶּנָה, וְלֹא נוֹדַע כִּי-בָאוּ אֶל-קִרְבֶּנָה, וּמַרְאֵיהֶן רַע כַּאֲשֶׁר בַּתְּחִלָּה." כלומר, אחרי שהפרות הרזות אכלו את השמנות, הן נותרו רזות כשהיו, ולא ניכר עליהן כל שינוי.

ומכאן הניב, המתאר מצב שבו נכנס דבר-מה לתוך דבר אחר ונטמע בתוכו בלי להותיר סימן.

אורי הייטנר

* * *

אורית דשא

חגיגה בירוק ובצהוב

ביום שמש חורפי,

במורד הכרמל,

החמציצים –

מכל סדק

בגביעיהם מציצים;

ולצידם ומעליהם,

הקידה השעירה,

דוקרנית וירוקה,

בפריחת פרפריה

מצהיבה;

ולידה ומתחתיה:

החרדלים, הסביונים

ואף החרציות,

החלו לחרוץ

כותרותיהן

המצהיבות.

וכך,

בין ירוק לצהוב,

בתוך העשב

המוריק,

מציצות בי

עיניו הירוקות

של החתול,

המנסה להתחמם

בקרני השמש,

היקרות מפז,

המאירות וחודרות

ולחוות עדנתן הרכה,

מבעד לסכך הקור

הירוק...

גם הוא יודע,

כי לא רחוק היום

בו הירוק ייעלם

וישתלט הצהוב,

שישחים,

יאפיר

וישמים...

אדר ב' בכרמל, תשע"ט

* * *

זה בסדר שהמנגנון הענק של רשויות החוק בישראל

דופק את נתניהו ולא מרשה לו להיעזר בתרומות למימון הגנתו

אנחנו רוצים שהוא יגיע למעשיהו

כאשר לפחות את מחצית רכושו הפרטי

הוא כבר ביזבז על עורכי-דין

ככה יעשה לאחד מראשי הממשלה

הכי מושחתים וכושלים ומטומטמים שהיו לישראל

אוי כמה טוב יהיה לנו ביום שהוא ייכנס לכלא!

* * *

דן דייקר

האוייב מבפנים: כך הפכו ארגונים יהודיים למשמיצי ישראל הגדולים ביותר

מתוך אתר "מידה", 5.3.2019

פעילים יהודים אמריקנים מקדמים חרם ודה-לגיטמציה של ישראל תוך שימוש באותן שיטות בדיוק של יאסר ערפאת וממשיכיו

במהלך העשורים האחרונים, מספר קבוצות יהודיות בארה"ב ניסו להפוך לזרם מרכזי את ה"אנטי-ציונות" –  הדחייה של ישראל כמולדת של העם היהודי. האנטי-ציוניים היהודים רואים עצמם כמי שמחסלים את "הרוע" שנותר מן המאה הקודמת, לאחר קריסת הפאשיזם, הסטליניזם והאפרטהייד בדרום אפריקה.

אנטי-ציוניים "פרוגרסיביים" אלה, כפי שהם מגדירים עצמם, מבחינים בין יהודים מתנגדי ישראל למקביליהם הערביים והמוסלמיים. ברם, העוינות האנטי-ציונית היהודית למדינה היהודית מקבילה למטרות שלילת הלגיטימיות של ישראל על ידי  הערבים ואש"ף, אשר מקורה במניפסטים קומוניסטיים, לאומיים ערביים, ואסלאמיים קיצוניים.

יהודים אנטי-ציוניים אמנם נמנעו מלהשתמש בטקטיקות הטרור של אש"ף ושל ארגוני טרור פלסטינים אחרים, אולם הם משקפים רטוריקה, אידיאולוגיה ומטרות דומות. שני הזרמים דוחים את קיומה של המדינה היהודית ובפועל מבצעים דה-לגיטימציה דתית, אתנית וגזענית של היהודי כפרט, מה שהופך את מסע הצלב המשותף שלהם לאנטישמי באופן מובהק.

מבחינה היסטורית, צורת הפעולה האנטישמית, העומדת בבסיסה של הפעילות היהודית האנטי-ציונית, מושרשת בהסתה הסובייטית והפלשתינית באו"ם. בשנת 1965 סירבה ברית המועצות, המעצמה האנטישמית הראשית באותה עת, להכיר באנטישמיות כגזענות כמו האפרטהייד או הנאציזם. על פי ההיסטוריון ג'ואל פישמן, הסובייטים "קבעו תקדים לחיבור בין הציונות לנאציזם" כצעד נקמני לסתירת מהלכי-הנגד של ארצות-הברית.

הקישור הסובייטי בין ציונות לנאציזם כביטוי לגזענות, שני עשורים בלבד לאחר השואה, סלל את הדרך לנאום הגזעני של המחבל ומנהיג אש"ף יאסר ערפאת בנובמבר 1974 מעל בימת העצרת הכללית של האו"ם. "הציונות היא אידיאולוגיה אימפריאליסטית, קולוניאליסטית, גזענית," אמר אז. מסע הצלב האנטישמי של ערפאת הביא גם לתמיכת מדינות הגוש הסובייטי ומדינות ערביות ואפריקניות בהחלטה 3379 הקובעת כי "הציונות היא צורה של גזענות."

שגריר ישראל באו"ם דאז חיים הרצוג הצהיר בעצרת הכללית כי החלטה זו "היא ביטוי נוסף לשנאה האנטישמית והאנטי-יהודית המרה שמשלהבת את החברה הערבית." לדבריו, ממשלות ערב "הפיצו באופן רשמי את הזיופים הזדוניים של הפרוטוקולים של זקני ציון."

מנהיגים יהודיים בארה"ב גינו את נאומו של ערפאת ואת מתקפת האו"ם כנגד הלגיטימיות של המדינה היהודית. ממש לפני ההצבעה הגורלית באו"ם, הזהיר שגריר ארצות הברית לאו"ם דניאל פטריק מויניהאן כי "האו"ם עומד להכניס את האנטישמיות למשפט הבינלאומי," וציין כי "רוע גדול השתחרר אל העולם."

מפגש אינטלקטואלי ומוסרי

עשרים ושבע שנים מאוחר יותר, ריענן ערפאת את נאומו האנטי-ציוני והאנטישמי בוועידה העולמית של האו"ם נגד גזענות שהתקיימה בדרבן שבדרום אפריקה ב-2001. ערפאת ותומכיו התמקדו בישראל כהתגלמות הרוע שיש להביא לפירוקו, כמו את משטר האפרטהייד בדרום אפריקה. ההצהרה הסופית של פורום הארגונים הלא-ממשלתיים בדרבן הכירה ב"מעשי רצח עם ונוהג הטיהור האתני של ישראל כשיטה גזענית שהיא סוג של אפרטהייד."

כמעט שני עשורים אחרי ועידת דרבן (אותה כינה אירווין קוטלר, שר המשפטים הקנדי לשעבר שנכח בה, כ"מיין קאמפף של הטרור"), מהדהדות קריאותיו של ערפאת ותומכיו בקרב קבוצה הולכת וגדלה של יהודים אנטי-ציוניים החברים בארגונים שונים. יהודים אלה מתנגדים למדינת הלאום של העם היהודי, ומגנים את ישראל בשפה זהה כמעט לזו בה השתמש ערפאת כאשר התייחס לישראל במשך כל חיי.

ארגון בשם הרשת היהודית האנטי-ציונית הבינלאומית– JAN  כתב ב-2018: "אנו מתנגדים לניצול ולהשחתה על ידי הציונות את ההיסטוריה של רדיפות יהודים ורצח עם כדי להצדיק את הבלתי מוצדק – את ההתנחלות בפלסטין ואת הטיהור האתני של הפלסטינים." בארגון הצהירו גם כי "המאבק הפלסטיני נגד האפרטהייד הגזעני הישראלי והגזענות של הציונות הוא אחד המאבקים הקריטיים ביותר נגד הגזענות והקולוניאליזם של ימינו."

ארגון יהודי אנטי-ציוני מוביל אחר הוא JVP Jewish Voice for Peace – שהרטוריקה שלו מזכירה את זו של אש"ף וערפאת. חברי JVP ומבקרים אנטי-ציוניים יהודים אחרים שמגיעים לארץ מטיפים ש"באנו להיווכח שהציונות הינה מענה שקרי וכושל לשאלה האמיתית, הקריטית איתה התמודדו רבים מאבותינו – כיצד להגן על חיי היהודים מפני אנטישמיות רצחנית באירופה."

בJVP- מגדירים את הציונות כ"גזענית, קולוניאליסטית ומשטר אפרטהייד," ומשווים את  התנועה הלאומית לריבונות יהודית בטוחה לרשע של האנטישמיות שעליה היא התכוונה להתגבר. היגיון זה מייצג את נקודת המפגש האינטלקטואלי והמוסרי בין אותם יהודים אנטי-ציונים לבין אש”ף התומך בטרור.

ממשיכים את המסר

ב-1974 עמד ערפאת בפני העולם על בימת האו"ם, חזה "עולם חופשי מקולוניאליזם, אימפריאליזם, ניאו-קולוניאליזם וגזענות... כולל הציונות," ועמד על כך ש"עולמנו שואף לשלום, צדק, שוויון וחופש." למרות קבלת פרס נובל לשלום, נחשף יאסר ערפאת בסוף חייו כמנהיג תומך טרור שנשא דברים באו"ם שלושים שנה קודם לכן. ב-2004 השיג צה"ל אלפי מסמכים שהוכיחו את דבקותו במלחמה הבלתי פוסקת להשמדת המדינה היהודית, תוך מימון ארגוני הטרור של אש"ף ושיתוף פעולה עם חמאס והמשטר האיראני.

עראפת סיים את חייו מנותק ומבודד, אך אנשים כמו רבקה וילקומרסון העומדת בראש ארגון JVP  ממשיכים את המסר שלו לתוך המאה ה-21. הצהרת JVP בינואר 2019 שללה את הציונות באופן רשמי  וטענה ל"חזון של צדק, שוויון וחופש לכל בני האדם." לדברי הארגון, "אנו מתנגדים לציונות באופן חד משמעי משום שהיא מנוגדת לאותם אידיאלים."

בנוסף להתנגדות לציונות, ב- JVPתומכים באופן מלא בגישת החרם נגד ישראל, הקשורה גם היא להיבטים מרכזיים באסטרטגיית אש"ף. שני הארגונים תומכים ברשת ה BDS-בקמפוסים בארה"ב, אשר פעיליה מאמצים ואף מפארים טרוריסטים מורשעים. קבוצות BDS כמו "סטודנטים למען צדק בפלסטין" (SJP) אירחו מחבלים כמו לילה חאלד ורסמה עודה מהחזית העממית, חאדר עדנאן החבר בג'יהאד האסלאמי, וכן גורמי חמאס המובילים את ההתפרעויות בגבול  עזה.

הלקח שיש ללמוד

ההנהגה היהודית בתפוצות מסכנת את עתיד העם ומדינת ישראל, כאשר היא אינה מגנה ומסתייגת בקול רם ואחיד מארגונים פוליטיים ותומכי טרור דוגמת JVP – מנהיגים יהודיים אוהבים לדבר על "האוהל הגדול" בו מתכנסים כל הזרמים ביהדות, אך גם באוהל הזה יש קו אדום. כל עוד לא נעשה מאמץ מאוחד לבודד את ארגוני השוליים הקיצוניים והאנטי-יהודיים – אלה ימשיכו לצבור השפעה בשטח וברשתות החברתיות, ובשיתוף פעולה עם קבוצות יהודיות "פרוגרסיביות" אחרות ימשיכו בפועלם לשלול את זכות קיומה של ישראל כמדינה יהודית, וכל זאת תחת האצטלה של צדק אוניברסלי, שוויון וחופש.

דן דייקר הוא חוקר מדיניות חוץ וביטחון במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה, ועומד בראש הפרויקט למאבק ב BDS-של המרכז. בעבר שימש כמנכ"ל הקונגרס היהודי העולמי, וכעמית מחקר במכון הבינלאומי ללוחמה בטרור במרכז הבינתחומי בהרצליה. המאמר התפרסם לראשונה באתר המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה.

* * *

מנחם רהט

לא למדינת איסראעיל

אושיית האינסטוש רותם סלע אינה אשמה * זה החינוך הקוסמופוליטי שקיבלה, שלא סיפק לה מידע בסיסי לגבי חיוניותה של מדינה יהודית לעם היהודי

רותם סלע, ילדה-טובה-קריית-חיים, אח"מית בעולם הבידור והתרבות הישראלי, הצליחה בהבל פוסט בחשבון האינסטגרם שלה, למצות במילים כל כך מעטות, את הכשל הכל כך קולוסאלי של מערכת החינוך הישראלית.

מערכת החינוך הממלכתי, לא כולל הממ"ד, הציבה לעצמה יעד ברור: לגדל כאן 'יהודי חדש', ישראלי נטול שורשים. ומה קיבלה? – אזרח נטול היסטוריה, יהודי פוסט ציוני, שמדינת היהודים שהקימו אבותיו, אינה בגדר ערך בעיניו. סוג של 'פוסט יהודי', שאין לו בעייה לראות כאן את מדינת איסראעיל: מדינת כל אזרחיה וערבייה, מסתנניה ולאומיה. הרי כולם שווים, לא כן?

למי שאיננו בעניינים, רקע קצר: אושיית האינסטוש התייחסה בחשבונה לאזהרת השרה מירי רגב: אם מפלגנץ תנצח, היא תקים קואליציה בתמיכת הערבים. מכאן קצרה הדרך לפוסט האווילי הזה:

"...ואני שואלת את עצמי... ומה הבעיה עם הערבים??? ריבונו של עולם, ישנם גם אזרחים ערבים במדינה הזו. מתי לעזאזל מישהו בממשלה הזו ישדר לציבור שישראל היא מדינת כל אזרחיה? וכל בני האדם נולדו שווים, וגם הערבים רחמנא ליצלן הם בני אדם..."

השמאל הסהרורי, הפוסט ציוני, לא היה מנסח את זה יותר טוב. בטח ערביי ישראל, שהיו שמחים לראות כאן את מדינת איסראעיל.

אבל, ככלות הכול, רותם סלע לא אשמה. זה החינוך שקיבלה. הזהות היהודית, שפעם היתה סלע קיומנו, נשחקה עד דק, ובמקומה פיטמו את מוחם של התלמידים בתיאוריות קוסמופוליטיות, הומאניות, ליברליות. רק לא יהודיות. הרי כולם שווים, לא כן? 

אז נכון שבני האדם נולדו שווים, אבל בפועל הפכו חלק מהם, במדינות הנצרות והאיסלם, למפלצות, לחיות אדם, לזוללי יהודים לתיאבון. מה לא עשו על מנת להשפילם, לנדותם, לכלותם מעל פני האדמה? פרעות ופוגרומים, אינקוויזיציות ועלילות דם, גירושים ושחיטות ושואות בנוסח 'כצאן לטבח'.  

עד שקמה התנועה הציונית והעמידה חלופה בריאה לחיי הניוון הגלותיים. במאמץ אדיר התהפך מהלכן של אלפיים שנות. היא ריכזה את עם ישראל בארץ ישראל – חבל ארץ טורקי נידח, שמעולם לא התקיימה בו שום מדינה, מאז ימי מלכי ישראל, והקימה בו מדינה יהודית-דמוקרטית, ראשונה באלפיים שנות. ברוב טובה העניקה זכויות אזרח אישיות, לא לאומיות, לערבים שנלחמו במאה השנים האחרונות לריסוק הבית היהודי הלאומי.

 המדינה היהודית היחידה עלי אדמות, לא נועדה לפתור את בעיות הערבים. אבל ברוב אבירותה הושיטה יד לשכניה ולערביהָ, ברוח מגילת העצמאות.

תשובתם היתה מלחמת השמד. סיסמתם היתה 'אידבח אל יאהוד.'

אבל המדינה היהודית לא נהגה בהם כפי שהם עלולים היו לנהוג, רח"ל, אילו ניצחו ולו רק פעם אחת. הרוב היהודי העניק למיעוט הערבי כל מה שלא קיבל אף ערבי במרחב: דמוקרטיה ורווחה וביטחון אישי. הוכרה זכותו לבחור נציגים לכנסת של היאהוד, אבל תמיד הצליחו לשלוח דווקא את הזיבורית: ח"כים עויינים, מהם שמדברים גלויות על כיליונה ומהם שמסייעים בגלוי ובחשאי לנתעבים שבאוייביה.

הצבעתם הקבועה לאותן סיעות עויינות, חושפת את עוינותם למדינה היהודית, שלגביה כתבו ב'מיסמך החזון' הגזעני, כי "ישראל היא תולדה של פעולה קולוניאליסטית שיזמו האליטות היהודיות-ציוניות באירופה ובמערב." המיסמך דורש את ביטול חוק השבות; ביטול הגדרת ישראל מדינה יהודית והפיכתה למדינה רב תרבותית; שיבת כל הפליטים; נסיגת ישראל לגבולות 1967, והקמת מדינה פלשתינית נקייה מיהודים בשטחים שיפונו; מתן אוטונומיה לערביי ישראל, ועוד הבלים שכאלה, שאפילו השמאל השפוי לא מוכן לאמץ.

וזו לידיעתך, רותם סלע, עמדת המתונים.

המיליטנטים מהחמאס והג'יהאד ואש"ף מדברים גלויות על השמדה מוחלטת של המדינה היהודית ושל יהודיה, כולל שלך, רותם סלע, והקמת פלשתין 'יודן ריין' מן הים עד הירדן. גורלם של הכופרים היהודים יהיה כגורלם של כל הכופרים האחרים, בעיקר הנוצרים, תחת מגפי האחים המוסלמים ואל קעידא ודאע"ש ושאר החולירות.

את כל זה לא סיפרה מערכת החינוך לרותם סלע, שבתמימותה לא מבינה מדוע ישראל אינה מדינת כל אזרחיה. אז במקום החינוך הקלוקל, קבלי טיפ: עד לעידן אחרית הימים, ימי 'וגר זאב עם כבש', יזדקקו היהודים למדינה יהודית. רק באמצעותה יבטיחו את הקיום היהודי, מול שוחרי אובדנה. וגם אז, כדאי שתמיד נהיה הזאב במשל הזה, ולא הכבש.

מנחם רהט

* * *

מ. זושצ'נקו

משטר של חיסכון

כיצד מתנהל משטר של חיסכון בערים האחרות, אני, חברים, אינני יודע.

אבל, הנה בעיר בּוֹרִיסֹוב משטר כזה קיבל תפנית משתלמת מאוד.

במשך חורף קצר אחד, רק במוסד שלנו נחסכו שבעה סַזֶ'נִים* של עץ האשוח. מה, לא טוב?

עשר שנות חיסכון שכאלה – זה בכל זאת עשרה קוב. ובמאה שנה אפשר בקלות לחסוך כדי שלוש דוברות. כעבור אלף שנים אפשר יהיה בכלל לסחור בעצים.

ומה חשב לו העם עד עכשיו? מדוע הוא לא נקט קודם לכן דרך קבע במשטר חיסכון שכזה? כמה שזה מרגיז! והחיסכון הזה התחיל אצלנו עוד בסתיו.

המנהל שלנו – הוא אחד משלנו. על כל דבר ועניין מתייעץ איתנו ומדבר איתנו כאילו היינו שארי בשר שלו. סיגריות אפילו, בן הכלבה, יורה.

אם כן מגיע אלינו יום אחד המנהל הזה ומצהיר:

"נו, ובכן, חבריה, זה התחיל... שנסו מותניים! תחסכו שם איזה דבר או שניים..."

אבל מה ואיך לחסוך – לא ברור. התחלנו לשוחח, איפה לחסוך. אולי למנהל החשבונות, השד הזקן הזה, לא נשלם, או שאולי משהו אחר.

אומר המנהל:

"אם לא נשלם למנהל החשבונות, חבריה, השד הזקן הזה ירוץ תיכף ומיד אל ההגנה על העמֵל. זה יהיה אסור. צריך למצוא משהו אחר."

אז תודה רבה לניוּשה, המנקה שלנו, היא הציבה על סדר היום עניין נשי.

"כיון ש..." הוא אומרת, "כזהו המצב הבינלאומי ובכלל יש בעיה, אז," היא אומרת, "אפשר, למשל, לא להסיק את חדר השירותים. לשם מה, לשרוף גזרי עץ לחינם? בסופו של דבר זה לא חדר אורחים!"

"נכון," אנחנו אומרים, "שהשירותים יישארו בקור. נחסוך אולי שבעה סַזֶ'נִים. שיהיה שם קצת קריר, הרי זה לא נורא כל-כך. הקהל לא יתעכב שם זמן רב בכפור. כתוצאה מכך, התפוקה עשויה להתרומם באורח אקטואלי."

אמרנו ועשינו. חדלנו מלהסיק – התחלנו לחשב את החיסכון.

ואכן, חסכנו שבעה סַזֶ'נִים. התחלנו לחסוך את השמיני, ולפתע היכה בנו האביב.

כמה מרגיז!

אלמלא, אנו חושבים, האביב, ייקח אותו השד, היינו חוסכים עוד כמחצית הקוב.

בקיצור, האביב דפק אותנו. נו, אבל גם שבעה סַזֶ'נִים, יש להודות, לא מתגלגלים על הרצפה.

וזה ששם איזושהי ארובה התבקעה מן הכפור, הרי זו ארובה שהוצבה עוד בימי המשטר הצארי. ארובות שכאלה, מן הראוי, בכלל לעקור מן השורש.

עד הסתיו נסתדר בקלות בלי הארובה, ובסתיו נציב אחת זולה. בסופו של דבר זה לא חדר אורחים!

 * סזֶ'ן – כ-15 מטר

1926

תרגום מרוסית: יואל נץ

* * *

תקוה וינשטוק

1. ללַווֹת עד הסוף

קוראים לזה "ליווי רוחני" – ליווי חולים סופניים שהרפואה הפליאטיבית כבר אינה יכולה לסייע להם. מקצוע חדש יחסית, קיים בארץ כעשור.

לכאורה, מה החידוש? הרי רופאים גריאטריים, אחיות, עובדים סוציאליים – מטפלים בחולים הסופניים. אז מה מוסיף "הליווי הרוחני"?

אך מיד מתחלפת התמיהה הזו באחרת, ב"איך לא חשבנו על זה קודם?" – הרי הסופניים אינם כשאר החולים המצפים לריפוי. להם כבר לא יועילו כל הישגי הרפואה. הם בחושך גדול, כאב ובדידות. בהתמודדות נוראה. אבל בבית החולים מקבלים החולים הסופנים בדרך כלל טיפול רגיל של צוות עמוס בחולים רגילים, ולמטפלים אין לא ידע ולא הכשרה לטיפול ייחודי בחולה החי על זמן שאול. יותר ויותר גוברת כיום בעולם הדרישה לכלול ליווי רוחני בלימודי הרפואה. להכשיר כוחות עבודה לליווי רוחני. בארץ כבר קיימת מודעות לנושא. מוסדות גריאטריים, בתי חולים, בתי אבות וגם בתים פרטיים מכניסים מלווה רוחני מקצועי לצוות שלהם. סטודנטים לרפואה כבר מקבלים יום לימודים שלם לליווי הרוחני.

"קיים מכנה משותף לכל מי שפועלים סביב החולים הסופניים – ההקשבה," אומרת המלווה הרוחנית המקצועית מירב גרי. "הליווי הרוחני מורכב מכל צורות הטיפול בחולה הסופני ובנוסף גם בידע מיוחד שלמדו על החולים הסופניים. אך כיוון שהל ווי הרוחני, ככל ריפויי ההשלמה, טרם הוגדר, מיטשטשים לפעמים התחומים בין מטפל רגיל ומלווה רוחני."

מירב היא יו"ר העמותה של המְלווים המקצועיים בארץ, המונה, בינתייםְְְ כמאה חברים, רובם נשים מבוגרות. למלווים-הגברים המעטים זו לרוב קריירה שנייה. צעירים לא ששים לעבודה כזו, שאין בה קידום ולא עתיד כלכלי. מה שיש בה בשפע זו אהבת אדם. העמותה הממומנת על ידי עמותה יהודית בארצות הברית, שואפת להכרה ממשרד הבריאות ולקיחת קריטריונים לפעולה מארצות הברית, שם נולד רעיון הליווי הרוחני לחיילים שנפגעו אנושות במלחמת העולם הראשונה. בארצות הברית נותנים מלווה רוחני גם לחולים שנפגעו מתאונות דרכים ומאסונות אחרים ונעשו נכים. בארץ ניתן הליווי כיום לחולי סרטן בלבד.

מירב גרי (66) נישאה לאיש הטלוויזיה אבי כהן (""גב האומה") והיא אם לשניים, בתם של השחקנית והסופרת הנודעת פנינה גרי (מייסדת תיאטרון "זוית" מחברת "סיפור אהבה ארץ ישראלי") ושל העיתונאי המנוח רוברט גרי מסוכנות רויטרס. בתם הבכירה, דורית, הלכה בדרכי אביה והיתה לעיתונאית. מירב הצעירה היתה שחקנית, כאימה.

"הופעתי על כל הבמות בארץ, מהקאמרי עד לתיאטרון חיפה," היא מספרת. "ותמיד משהו חסר לי. חיפשת עבודה שתיתן לי יותר משמעות. קראתי את ספרה של אליזבט קוכלר, פסיכיאטרית אמריקנית שעבדה עם ילדים על סף המוות וכתבה על התהליכים שעוברים אנשים שנודע להם שמחלתם סופנית, ועל הטיפול בהם, וחשתי שזו העבודה שאני מחפשת."

שנתיים למדה "ליווי רוחני" בבית החולים "שערי צדק" בירושלים. לימודים הכוללים גם דינאמיקה קבוצתית, פסיכולוגיה של החיים ופילוסופיה של המוות וגם עבודה מעשית במחלקה האונקולוגית של בית החולים. ב-2004 קיבלה תואר של מלווה רוחנית מוסמכת. היא עובדת בבית החולים ובהוספיס של שיבא, תל השומר. "מפתיע כמה איני מתגעגעת למחיאות הכפיים וודאי לא ל'וואן' שהסיע אותנו מיישוב ליישוב." אומרת מירב.

הליווי הרוחני מתחיל כשהאונקולוג מודיע לחולה שאין לו מרפא. המלווה הרוחנית נמצאת באותו מעמד, מה שנותן לחולה הרגשה שעוד מטפלים בו, לא עוזבים אותו. כשהחולה נכנס להוספיס, בראש וראשונה שואלת אותו המלווה אם מישהו מטפל בו ומחזק אותו נפשית. לפי המידע היא מוצאת את הבודדים ועובדת איתם ביתר אינטנסיביות. היא מנסה לבדוק מה נכון ולא נכון לחולה הספציפי. אבל לא פעם מסתייגים החולים, אפילו הבודדים, אלה שאינם זוכים לביקורים – מהליווי הרוחני המוצע להם, מחשש שכוונתו להדתה. המטפלת מסבירה כי עניין הדת כלול אמנם בליווי הרוחני, אבל הוא רק מרכיב אחד בין המרכיבים הרבים. "אין לנו אג'נדה דתית. הליווי שלנו מתאים לכל דת ומדינה, לישראלים ולעובדים זרים." אומרת גרי, "כבר ליוויתי רוחנית גם פיליפינית."

יש חולים המדחיקים ומשכיחים את המחלה. מוכנים לשמוע מקרוביהם שהם נכנסים לשיקום, לא להוספיס. שעוד יכול להתרחש נס.

"איני מתערבת בזה, ההתעלמות זו הדרך שלהם לחיות." אבל היא מעירה: "גם כשמצפים לנס אפשר בו זמנית להתכונן לרע ביותר. אני שמה את המוות על השולחן. לא מנסה לכסות עליו, לא מנסה לשנות את המציאות. רק משתדלת  לשפוך אור על הדברים הטובים... יש מסורבי טיפול: מה כבר יכול לעזור לנו? אני אומרת לחולה: בואי נחפש יחד למה כדאי לך לחיות. נסי!  ספרי לי על עצמך... ואם הצלחתי לדובב, אני מדגישה את החיוב: היית מורה – חשבי על דורות הילדים שבזכותך זכו להשכלה. כשאת מסתכלת על חייך וחושבת: עשיתי משהו! זה מקור כוח. נוצר בינינו קשר, אולם כל פעם היא שואלת למה אני באה אליה.

"כשחולה מתלוננת בפני שבנה הבכור אדיש למצוקותיה, אני מעירה: 'אבל הבן צעיר ואשתו קשובים לך!' – חולים שמתפרצים, צועקים – אני לצידם. זה צורך אנושי. תתפרץ, אם זה עוזר לך. לעיתים באמת אין נחמה. במה תנוחם אֵם חולה סופנית, שבתה היחידה נהרגה? היא בוכה ולפעמים אני בוכה איתה. אנשים מפחדים לבכות ליד החולה. זה מעיד על  חומרת מצבו. ואני אומרת לחולה: 'תבכי! הבכי הוא מתנה שקיבל האדם. כך גם החלומות, אפילו שהם נשארים רק חלומות. אם את מספרת שחלמת כי מלאכים עוזרים לך, אפשר לקחת אותם כסמל. שומרים עלייך בשמיים...' אם  החולה רוצה להתפלל שהמוות לא יהיה נורא, שלא תיחנק, והתפילה מקלה עליה – אני מתפללת איתה. אני גם נותנת לגיטימציה לחולה המבקשת כדורים להחשת הקץ..."

מלווה רוחני מחפש את מקור הכוח שיש לחולה, שממנו יוכל לקבל חיזוק נפשי. שירה, ספרות, מוסיקה וכל ערכי התרבות – מהווים מקור לעידוד ולפורקן. לחולה האוהבת לקרוא מביאה המלווה ספרים מהסוג החביב עליה, מספקת דיסקים לחובבי מוסיקה, מתרגלת ביוגה עם המעוניינים בכך. נצלו את החיים שיש לכם! תיהנו! – זה המוטו שלה. בקרו בתיאטרון, בקולנוע, שבו על שפת הים... אתה רגיל לצאת לטיולים – צא גם כעת לטיול אם זה בכוחות שלך, ואם יש בך צד יצירתי ואת אוהבת לצייר? שרבטי, גם אם לא תציגי במוזיאון. אתה אוהב לרקוד? לך לריקודים. ותצחקו! "בוכים וצוחקים באותן העיניים," כתב יהודה עמיחי.

ויש גם חולים הרואים בהוספיס בית לכל דבר. חולה צעיר הביא דיסקים, וחברים הגיעו לשומעם. לאישה בשנות החמישים לחייה שלא נישאה מעולם ולא היו לה ילדים, היתה קבוצת חברות שגיבתה אותה. היא באה להוספיס כי כבר לא היה לה מוצא אחר. באו חברות וארגנו לה את הכול, הפכו לספה את המיטה שבחדרה – לכל חולה בהוספיס חדר משלו –קשטו אותה בכריות. החולה הביאה מזכרות... סך הכול התגוררה בהוספיס חודש וחצי.

התגובות של החולים הסופניים שונות, אבל לכולם חשוב לא לאבד את השליטה על חייהם, לשמור על צלם האדם, על ה"דיגניטי". גם להשאיר איזה זכר, לדעת שחייהם לא היו לשווא. וגם, אולי בעיקר, שהמוות יהיה  שקט, בלי ייסורים. בלי ביזיון. כולם חשים שלא אהבו מספיק, לא נסעו מספיק, לא בילו מספיק. לא היו מספיק עם הילדים...יש חולים החשים בדידות חרף כל הטיפולים. ועדיין רובם שומרים על התקווה. כל עוד אדם חי יש לו תקווה.

אף שרבים חושבים כי העבודה הזו מפרכת ומדכאה, מירב אוהבת אותה מאוד. "כשאני נכנסת להוספיס אני משתדלת להשאיר את האגו מאחורי הדלת. אני מזדהה עם הסבל והבכי של החולים. יוצאת לפעמים מהעבודה בהרגשה שהחמצתי משהו, אבל זה הכי טוב שיכולתי לעשות באותו יום. עם זאת אני יודעת שהחולים הם רשות נפרדת ובעצם אף אחד לא יכול להבין ממש את הכאב של החולה, גם לא אני, כי מעולם לא הייתי במצב הזה. ואני גם יודעת לצאת מענייני החולים. אחד הדברים שלמדתי בקורס – להפריד את הלווי מהחיים הפרטיים. בבית אני לא מדברת  על העבודה. למה להעכיר להם את החיים? העבודה היא רק חלק מחיינו. אני הולכת להצגות, לקונצרטים. העבודה גורמת לי להעריך מה שיש לי. לומר תודה גם על הדברים הקטנים. זו גם הכנה טובה לזיקנה."

2. הסרט "פרא אציל"

בימוי מרקו כרמל

ישראל 2018

 אלי, הצעיר גיבור הסרט, מתגורר בשכונת הארגזים, שכבר שמה מעיד עליה. הוריו התגרשו. האב אלכוהוליסט. האם חיה על סמים. שניהם בגמילה. אלי מתלבט בין מגורים עם אימו ובן זוגה או עם אביו, צייר זרוק.

אלי הוא אכלן כפייתי. האוכל ,שהוא כנראה נחמה לבעיותיו, יוצר לו בעייה חדשה. עקב משמניו הענקיים קוראים לו הנערים "שמניאק". המורה לספרות מכנה אותו "פרא אציל" עקב מאמציו לפשר בין הוריו, בין חבריו ולסייע לבת-כיתתו.

שכונת הארגזים גדושה אלימות, הרבה דם.ג ם סצינה נועזת שספק אם כבר הועלתה בסרט ישראלי – מגע גופני של האם המסוממת לבן שנסחף בעקבותיה. האם מתאבדת הבן בזעזוע נפשי. סוף מר.

משחק טוב של אלון אבוטבול, גם של ליאת אקטע ושל שירה האס. נוה צור נכנס לפנימיותו של אלי, אך התקשיתי להאמין שעודו תלמיד בית ספר. מראהו מבוגר מדי. מוזר שהבחור המגודל הזה אינו עובד ונזקק כל כך לבית ההורים. בסרט, שלא כבספר, שולט מראה העיניים.

נעשה לפי הספר "פרא אציל" שכתב דודי בוסי. הוא אף השתתף בעריכת התסריט. הסרט זכה בשני פרסי אופיר.

תקוה וינשטוק

* * *

פוצ'ו  –  בחיי [5]

נ"ג. התקופה היפה בחיי

בימים שבהם שוטטתי במרחבי סיני כנהגו של מפקד החטיבה, הייתי בטוח שהגעתי לשיא החלומות של חיי, ואם מישהו היה אומר לי שמעבר לפינה מחכה לי שיא יותר גבוה – להיות נהגו של הרמטכ"ל, הייתי מסתכל עליו כעל מי שנטרפה דעתו. מי אני, יבחוש בן פשפש, שאזכה להיות נהגו של יצחק רבין אשר שמו הלך לפניו בכל העולם?

השמועה שהרמטכ"ל עומד לערוך ביקור בחטיבה הגיעה אלינו אחרי שעברנו  מביר גפגפה והתמקמנו במרחבי ג'יב ליבני. גורודיש מצא שם מחנה מצרי נטוש, ומצא לעצמו חדר שהיה פעם חדרו של מפקד המחנה. יום לפני בואו המיועד של הרמטכ"ל קרא לי  ופקד עלי לכתוב שיר לחטיבה שבע, כדי שצוות ההווי של השריון, ישיר אותו על במת המסדר לפני  המפקד העליון של הצבא. ההנחיות שקיבלתי היו שהשיר יכלול את שם החטיבה ושמות שני הגדודים שלה 'סער' ו'סופה'.

רציתי להגיד לגורודיש שאני לא משורר וכל ניסיוני בשירה מסתכם בכתיבת פזמונים לחתונות בקיבוץ, אבל ידעתי שעם  פקודות של גורודיש אי אפשר להתווכח. לכן אמרתי : "כן המפקד!" ונסעתי עם המרצדס לאיזו פינה במחנה, ושם מול הר צחיח שהתנשא מעליי, כתבתי את מה שיצא לי:

שיר לשבע

ענן אבק עלה עז לרקיע / ורעד אדמה מהר להר

משק ברזל את האוויר הבקיע / כשהשריון חדר אל המדבר

שבע – אַת פלדה רוגשת / שבע – סער וסופה 

שבע – אַת אדם של עשת / אַת החטיבה...

פקודות הקרב בקעו מכל צריח  /  המרגמות פתחו בהרעמה

התותחים ירו ברזל מרתיח /  כשהשריון פתח במלחמה.

שבע – אַת פלדה רוגשת...

השמש לא עמדה אז דום ממעל / היה לה חם בתופת שכזאת

בתוך מדבר, אבק קרבות בו יעל /  זרמו אדם פלדה ולבבות.

שבע – את פלדה רוגשת... 

מדבר סיני עוד יצמחו כפרים בו  / גנים, מטע, שדות, וים חורשות

וזחל"מים או טנקים אם עוברים בו / תראו אותם עוברים עם מחרשות. 

שבע – את פלדה רוגשת... 

"איזה שטויות! –אמר גורודיש למקרא הבית האחרון – איפה ראית בעולם טנקים שסוחבים מחרשות. את הבית הזה תחליף. אני מחכה."

לא ניסיתי להתווכח. חזרתי למרצדס ותוך כמה דקות כתבתי בית שיש בו אוייב אכזר שהובס ויש בו קרבות עם זעם השריון. את זאת גורודיש אהב מאוד ואמר: "עכשיו זה בסדר!" 

  הבית החדש סילק כליל את הטנקים עם המחרשות  וסיים את ההמנון עם "זעם השריון"

מדבר סיני עתיר קרבות היית  / מצעד אנוש תפילות וחיזיון

אויב אכזר הובס בך ראית  / יזכור לעד את זעם השריון.

 שבע – את פלדה רוגשת... 

  אחרי שהמילים הניחו את דעתו של המח"ט הוא הורה  להביא אליו את מיכאל זנדברג, מפקד צוות ההווי. מיכאל, שהיה אז חייל סדיר, נכנס לחדר בפיק ברכיים וקיבל פקודה להלחין את השיר, ללמד את הצוות מילים ומנגינה ולהתאמן עליו כל הלילה, לקראת ההופעה מחר לפני הרמטכ"ל וכל החטיבה.

מיכאל יצא ואני התכוננתי לצאת אחריו, אבל אז אמר לי גורודיש: "אתה תישאר!"

כשהיינו לבד בחדר, ריכך לעברי את פניו חמורי המבט ושאל בטון של חבר המתייעץ עם חבר שווה ערך: "תגיד לי את האמת. איך היה הנאום שלי בביר גפגפה?"

מכל הנאום זכרתי רק את הכותרת שאותה נשא בעוז מעל טנק הפטון: "אחיי גיבורי תהילה!"  בכל זאת, מאחר שידעתי מה הוא רוצה לשמוע, אמרתי ללא היסוס: "מצוין."

הוא בלע  בהסכמה מלאה את התשובה המגובשת, ושאל אם אני חושב שכדאי לקרוא שוב את אותו נאום לפני הרמטכ"ל.

  עד היום אני לא יודע מאיפה היה לי העוז והיתה לי החוצפה להישיר מבט  מול אימת החטיבה ולהגיד לו בלי לגמגם שמגיע לרמטכ"ל לקבל נאום חדש ולא משומש, יד שנייה.

הבחנתי תכף שהתשובה לא נשאה חן בעיניו. ומיהרתי להסביר שאת הנאום ההוא ציטטו כבר בעיתונים, ואולי יהיו כאלה שיזכרו זאת.

הוא בלע את רוקו, הניד ראש בתנועה לא ברורה ואמר לי: "חופשי!"

יצאתי בהרגשת ניצחון. אמרתי לעצמי – למה שיהיו לו חיים קלים. אם לי הוא אמר להחליף את הבית האחרון של השיר, מותר גם לי להגיד לו שיכתוב נאום חדש.

בדיעבד מסתבר שדווקא עשיתי לו שרות רב. כי הנאום החדש שנשא למחרת היה מרשים מאין כמותו, ואת משפט המחץ שלו:  "אל המוות הישרנו מבט והוא השפיל את עיניו," מצטטים עד היום בכל הזדמנות. 

 מצאתי לנכון לספר פרט זה, כי במשך הימים הבאים, פנו אליי רבים בשאלה אם אני כתבתי לו את הנאום, ועד היום אני לא חדל להכחיש ולהגיד שכל הקרדיט מגיע לגורודיש. אני רציתי רק שיזיע קצת, כמו שאני הזעתי בשבילו.  

  אף אחד לא ידע באיזו שעה הרמטכ"ל יגיע וההכנות לבואו לא פסקו. אם חשבתי שעם כתיבת השיר, שנהפך עם השנים להימנון החטיבה, סיימתי את תפקידי, הרי טעיתי. רס"ר החטיבה בא אלי בריצה ואמר שגורודיש קורא לי. פחדתי שאולי הוא רוצה שאחליף עוד בית, אך היה זה פחד שווא. הוא פשוט היה משועמם, אחרי שכל הלילה עבד על הנאום החדש רצה עכשיו לדעת אם אני יודע  מה תפקידו של הנהג, כאשר הרמטכ"ל בא אליו לרכב.

אמרתי לו: "להסיע אותו לאן שיגיד."

"ו...? " – הוסיף.

"ולדאוג לכך שיגיע בביטחה ליעדו."

"ו..."

"וזהו."

"לא וזהו. כשהרמטכ"ל מגיע לרכב אתה רץ ומקדים אותו. פותח לפניו את הדלת וסוגר אותה אחרי שהוא נכנס. ברור?"

"לגמרי."

"אז לך ותתאמן."

  "סליחה?" 

 "לך ותתאמן! איזה סופר אתה שלא מבין עברית!?"  

  החבר'ה חשבו שהשתגעתי. ראו אותי נוסע ברחבה, עוצר את המרצדס, יוצא ממנו בריצה ופותח את הדלת שליד הנהג. עם הפתיחה אני  קד קידה ל'אליהו הנביא", סוגר אחריו את הדלת וממהר לרוץ חזרה להגה. חוזר להגה,  נוסע עוד כמה מטרים וחוזר על התרגיל שוב ושוב.

באחת הפעמים שמעתי שניים מדברים. האחד אומר: 

"מה קרה לפוצ'ו? הוא השתגע?"

והשני עונה: "למה לא. כל כך הרבה זמן נהג של גורודיש, איך אתה רוצה שלא ישתגע."

הדברים פגעו בי, אך לא חדלתי להתאמן, כי ידעתי שגורודיש ישאל אותי אם התאמנתי ולא רציתי לקחת סיכון.

אחרי שגמרתי לעשות מעצמי צחוק לפני כל אנשי המטה, הודיע לי הרס"ר שהמפקד שוב קורא לי. נכנסתי ועמדתי דום כראוי. הוא בחן אותי מלמעלה למטה ושאל אם אני מתכונן עם הבגדים המרופטים האלה, לקבל את פני הרמטכ"ל. היו אלה הבגדים היחידים שלי שאיתם ישנתי ונהגתי וניקיתי את הרכב כל תקופת המלחמה.

הסברתי לו שאין לי בגדים טובים יותר. אמר לי ללכת למחסן ולהגיד למחסנאי הראשי שייתן לי את הבגדים הכי טובים שיש לו.

הלכתי למחסן, המחסנאי הצביע על כל המדפים הריקים ושאל אותי אם אני רואה בגד אחד? אמרתי שאני אמנם לא רואה, אבל גורודיש אמר לי להחליף את הבגדים וזאת פקודה. 

אמר לי האפסנאי: "פקודה שמודה. תגיד לגורודיש שהוא יכול לנשק לי בתחת!"

אמרתי לו: "בסדר. אני אגיד לו."

אמר לי: "תגיד לו מה שאתה רוצה. מה אתה חושב שאני מפחד ממנו?"

אחרי עשר דקות חזרתי אליו ואמרתי לו: "גורודיש קורא לך!"

הוא החוויר כסיד ושאל בקול רועד "בשביל מה?"  

אמרתי לו: "אין לי מושג, סך הכול אמרתי לו שאתה מבקש שהוא ינשק לך בתחת, אז הוא אולי הוא רוצה שאביא אותך בשביל זה."  

האפסנאי כמעט רצה להרוג אותי.  

 "אתה השתגעת?!  – צרח עלי – באמת אמרת לו את זה? מה אתה מטומטם?"

 רק לפני שנכנסנו לחדר, כשחששתי שעוד מעט הוא יעשה במכנסים, הרגעתי אותו והודיתי  שלא היה לי אומץ להגיד מה שביקש, אבל אם יהיה צורך, אני לא אתבייש להגיד לו.  

אני לא זוכר אם הקשתי על הדלת, אבל כנראה שהלמות לבו של האפסנאי נשמעה גם מבלי שנקפתי אצבע וגורודיש קרא לנו להיכנס. כשנכנסנו ועמדנו בדום יפה לפניו, הוא פנה לאפסנאי ושאל:  "מה יש לך להגיד?"

"המפקד –הוא אמר בקול של איש העומד מול חבל התלייה – המחסן ריק לגמרי. אני מזמין אותו לבוא  ולראות אם אפילו יש בו גרב אחת." 

"תתחלפו!" – פקד המח"ט.

"מ... מה?"

 לא אני הייתי זה ששאל: "מה?" – אני  כבר הספקתי ללמוד את כוונות הבוס שלי והתחלתי להוריד את החולצה. גם האפסנאי התחיל להבין, הלך אחריי  לפינת החדר ושם שאל אותי בלחש אם גם את התחתונים להחליף. אמרתי לו:" חס וחלילה!"  – כי לא הייתי בטוח שהפחד לא שינה את צבעם.

כשיצאנו מהחדר אחרי שהשבענו את רצונו של גורודיש, הייתי לבוש במדים הכי יפים ומגוהצים שהיו לי אי פעם בצבא.

  בזמן הנותר חזרתי למרצדס, ניקיתי אותו שוב ושוב ודאגתי שאף גרגר אבק לא יהיה עליו. רק אחרי שהבדיקה המדוקדקת שלי השביעה את רצוני, נכנסתי לרכב והרשתי לעצמי לחטוף תנומה.

בערך בחמש אחרי הצהרים התעוררתי למשמע דלת נפתחת וקולו הצרוד של המח"ט הקורא בהתרגשות: "סע! הוא  מגיע!"

כעשר דקות המתנו בקרבת מנחת המסוקים, כשעיניו של גורודיש נשואות למזלי לעבר השמיים.  למה למזלי? כי עיניי הבחינו מצידו השני של החלון הקדמי בשתי נקודות זעירות, כנראה פרי תוצרתם של שני זבובים  שנעלמו מעיניי. ברגע שחשבתי לרדת עם סמרטוט כדי לנקות את שתי הנקודות, הבחין המח"ט בנקודה אחרת, הנעה בשמיים הבהירים ואמר לי בהתרגשות: "הנה הוא!"

הסרתי את עיני מהחלון, הסתכלתי לשמיים וראיתי נקודה שחורה  ההולכת וגדלה תוך שהיא ומתקרבת ישר לעברנו. כשנעצרה מעלינו אפשר היה לראות  שזהו מסוק צבאי בעל שני מנועים.  הכלי החל לרדת ארצה, וכשאפשר היה להבחין באיש העומד בפתחו, נטש גורודיש את המרצדס המבהיק ואץ לעבר משטח הנחיתה. גם אני לא שכחתי את תפקידי החשוב ורצתי לעבר הדלת השנייה. עמדתי לצידה במצב הכן וברגע שפתחתי אותה, הסתער עלינו ענן אבק אדיר ונכנס לתוך האוטו. מיהרתי לסגור את הדלת שהאבק לא יצא, ועצמתי את עיניי לבל אתעוור. ברגע שפתחתי אותן ראיתי איך שני גיבורי האומה גחים מתוך הענן וצועדים לעברי במצעד לכת צבאי. בעוד גורודיש מזדרז להיכנס ולשבת על המושב האחורי, מיהרתי אני לפתוח את הדלת הקדמית מימין להגה, וחיכיתי זקוף ומתוח לרמטכ"ל שייכנס, אך הוא לא. הוא נעצר לשנייה ליד הדלת האחורית ואחר פתח אותה בחטף. לבדו פתח. לא נתן לי אפילו להגיע אליו ולפתוח. הוא כנראה לא התאמן, רק אני. מה עושים עכשיו? עמדתי המום,  וראיתי איך הוא  מרכין את ראשו ושואל את היושב בפנים אם אפשר לשבת לידו. גורודיש המופתע, במקום להסביר לו איפה מקומו של הרמטכ"ל, התבלבל ואמר לו: "לכבוד הוא לי." ממש במילים אלה. כאן רבין לא איבד שנייה אחת ולפני שהבנתי מה קורה, נכנס פנימה וסגר אחריו את הדלת. בעצמו סגר. רואים שהוא לא התאמן אפילו פעם אחת. ניסיתי לפחות לעזור לו לסגור את הדלת האחורית, אבל גם את זה לא הספקתי. הרמטכ"ל הזה חשב כנראה שהוא עוד בפלמח. בדלית ברירה הסתפקתי בסגירת הדלת הקדמית, רצתי לעבר המקום שלי ליד ההגה. נכנסתי, התנעתי את הרכב והפעלתי את המגבים כדי שאראה את הדרך, ואחר כך...

 אחר כך  במשך חמש דקות תמימות הייתי הנהג של רב אלוף יצחק רבין. הסעתי אותו ממנחת המסוקים עד במת המסדר, וזאת היתה התקופה היפה בחיי. בחיי...

סוף בחיי [5]

(בחיי [6] יופיע  אי"ה אחרי אתנחתא של כמה חודשים)

פוצ'ו

אהוד: אנחנו מחכים בקוצר רוח. שמע, אל תתמהמה, אתה כבר לא ילד. מהר וכתוב כאילו קיבלת פקודה מגורודיש.

* * *

גיא משיח

מדינת כל סטלניה

ראש הממשלה נתניהו, הפוליטיקאי המנוסה והמצליח ביותר בזיהוי הלכי הרוחות בציבור הישראלי, מבטיח בימים האחרונים לבחון ולשוקל את נושא הלגליזציה של "חשיש לכולם". ואין כמו ביבי כדי לזהות מהי ה"סחורה החמה" שהציבור הישראלי הכי רוצה.

"כחול לבן" הודיעו, בתגובה מהירה, שגם הם "בוחנים" את נושא ה"לגיטימציה של הקנאביס" ובכל מקרה, תומכים במצב הקיים של "אי הפללת משתמשים". יו"ר העבודה, אבי גבאי, אף הגדיל לעשות כשהשמיע וידוי מרגש על כך שעישן בעצמו חשיש, והצהיר שמפלגת העבודה תתמוך בצריכה אישית לכולם. מרץ, כמובן, תומכת גם היא ב"לגליזציה". וכחלון ולוי אבקסיס זיהו גם הם את הבאזז החדש והצטרפו ל"חגיגת הגראס", בתקווה שהיא תרים אותם אל מעבר ל"אחוז החסימה".

הנסיקה של משה פייגלין בסקרים, גרמה ל"אפקט פייגלין", קרי: לכך שהלגליזציה של הקנאביס הפכה לנושא הכי הלוהט של הבחירות, שזינק (יחד עם פייגלין) לראש סדר היום הפוליטי. הסקרים הכֹה מחמיאים לפייגלין, שהפך את נושא הלגליזציה של הקנאביס ל"דגל העיקרי" של מפלגתו ("זהות") (כשבמקביל טרח להצניע היטב את מצעו הימני, הקיצוני, המשיחי)  – גורמים למפלגות רבות למהר ולקפוץ על הטרנד החדש ו"ליישר קו" עם פייגלין, שהפך ל"אליל הנוער".

ראשי המפלגות היטב מבינים שאת המצביעים הצעירים (ש"נוהרים בהמוניהם" לפייגלין) מעניין ומושך הרבה יותר נושא הלגליזציה מאשר נושאים "משעממים ומשמימים" כמו: מצב מערכת הבריאות או "מציאת הסדר" מול הפלסטינאים – והם מצטרפים ל"טרנד האופנתי" וממהרים להודיע, שגם הם קפצו על "עגלת הקנאביס" השועטת במרץ לקלפי.

הסקרים האחרונים מראים שפייגלין ומפלגת זהות שלו עשויים להפוך ל"לשון המאזניים" ולהכריע את השוויון בין גוש הימין שבראשות הליכוד לבין גוש המרכז-שמאל שבראשות "כחול לבן". ההודעה של פייגלין, שהוא "לא בכיס של אף אחד" – גורמת לכך, שייתכן שלא ניתן יהיה להרכיב ממשלה, מבלי שראש הממשלה הבא יסכים ל"תנאי סף" של התחייבות ללגליזציה של הקנאביס. כך שבהחלט ייתכן, שבבחירות האלו הדרך לכיסא ראש הממשלה תהיה תלויה בהכשרת החשיש.

וכאילו כדי להוסיף לפייגלין עוד קולות, המשטרה "שברה וייבשה" את השוק, כשעצרה השבוע 42 חשודים, שהפעילו את "זירת המסחר" המובילה למסחר בקנאביס בישראל – את אפליקציית ה"טלגראס". הטלגראס – היא למעשה "סופרמרקט און-ליין" לחשיש מכל הסוגים והמחירים.

"אלפי סוחרים ועשרות אלפי לקוחות הצטרפו ל'טלגראס', מאז שהוקמה לפני כשנתיים בלבד. ב'טלגראס' נערכות לפי ההערכות עסקאות בשווי של מאות מיליוני שקלים." טוענים במשטרה, ומוסיפים: "מדובר ב'ארגון פשיעה' לכל דבר ועניין. בטלגראס לא מכרו רק חשיש, אלא גם סמים קשים (אקסטזי ו-MDMA בעיקר), והם גם לא היססו למכור סמים לקטינים."

לפי ההערכות בישראל יש כמיליון משתמשים בקנאביס. כך שהחל מהבוקר מדובר ב"מיליון צרכנים" שמאוד-מאוד מודאגים לגבי עתיד המשך אספקת "הסמים הקלים" שלהם. אפליקציית הטלגראס הקלה מאוד על קניית הסמים. בעזרתה ניתן היה למצוא סוחר באופן מיידי בכל מקום בארץ, לקבל משלוח כעבור זמן קצר. ויותר מזה: התחרות האינטרנטית בין הסוחרים הביאה לירידה משמעותית במחירים. ואפילו יש גם "מבצעים" מיוחדים ואטרקטיביים.

אז מה יהיה עכשיו "הטרנד" הבא?

האם המפלגה שתציע "להכשיר" גם את אפליקציות הסחר בגראס "תיקח את כל הקופה", בדמות עשרות מצביעים סטלנים שיזלגו לעברה? מגניב, לא? אז זהו, שממש לא.

יצר ההישרדות של הפוליטיקאים מכל קצות הקשת הפוליטית, ובראשם ראש הממשלה נתניהו, עלול להביא  ל"לגיטימציה" למציאות הרסנית, מסוכנת ובלתי הפיכה, שבה רחובות של ישראל יוצפו בסמים, וממש לא רק בסמים קלים.

עו"ד גיא משיח

* * *

י"ז

ספרי דורות קדומים

כולם יודעים שהעורך שלנו שיחי' ויאריך ימים, אהוד בן עזר, הסופר הידוע כנידח, ממליץ לקוראיו בפתח עיתונו המבורך, שאם אין להם מה לקרוא, ילכו ויקראו שוב בספרים ישנים וכו'. וכך הוא בעצמו מיטיב עם הקוראים ומביא בפניהם ממיטב הספרים של הדורות הקדומים.

אני אימצתי את העצה הזו ומדי פעם מיישם אותה, יען כי מה שאתה מוצא בחנויות הספרים זה שהערימה האדירה של המודפסים המקדמת את פניך שם, חלקה האחד דברי קש והחצי השני גבבה, כך שחבל להוציא עליהם ממון.

לאחרונה נפל לידי ספרו של נתן אלתרמן "פונדק הרוחות". מחזה בעברית יפה ומעניינת, לא שאני מבין את כל הרזים שחבויים מן הסתם אי שם במחזה הזה או בראשו של המחבר, אבל פה ושם ליקטתי כמה פנינים.

בין הדמויות המופיעות במחזה, אישה פונדקית ואחד חננאל, בעל תיבת נגינה ופושט יד עם קוף.

בין היתר אומר פושט היד לחננאל, שלא מרשה לו להמשיך במלאכתו:

שמע, אתה באמת יצאת מדעתך. לאסוף קצת פרוטות אני מוכרח.

(לפונדקית) אמרי לו שאני אלך ואחזור. אני לא אעשה איתו שום חוזה שלא ירשה לי לקבץ נדבות.

פונדקית (לחננאל) תן לו ללכת. הוא ישוב.

פושט היד (אל חננאל  שאינו נושא ראשו) : הבט בה, חננאל . היא מדברת  אליך. אין אתה חייב לשמוע. אבל היא שווה שיביטו בה. מיד אני חוזר. (קם ללכת. חננאל אינו מעכב בעדו.)

את יפה הלילה, פונדקית. אני אומר לך זאת מפני שרק אני מסתכל בך כרגע. אין איש מלבדי רואה אותך כרגע, פונדקית.

פונדקית: הבט בי חננאל. (חוזרת ואומרת בתקיפות, בקול צעקה כמעט) הבט בי חננאל!

חננאל נושא ראשו ומביט בה בתימהון, מופתע מתקיפות דיבורה.

חננאל (בחיוך): אישה יפה מוכרחה שיביטו בה, מה?

פונדקית: כך טבע הדברים.

חננאל: כשאין מביטים בה, יופייה כאילו אינו קיים, נכון?

פונדקית (צוחקת): כשאין מביטים בה, היא עצמה כאילו אינה קיימת.

בעל התיבה: אני כבר יצאתי מתחרות הסיכויים. תיבה בלה שלי מקפצת אחרַיי על רגל עץ ומשגיחה. יפה. גמרנו. אגש לראות מה שלום הקוף.

פושט היד: תיקח אותו אל רופא בהמות.

בעל התיבה: אתה אומר זאת כאילו זה גנאי לו שהוא נצרך לרופא בהמות. אף כי גם לי משונה קצת לרפא אותו בין הולכי על ארבע.

פושט יד: אתה יודע מה יוריד  את הקוף הזה שאולה? היחס האנושי שלך. אתה חושב שאתה נוהג בו כבוד כשאתה מתייחס אליו כאל אדם. אתה מתעלל בו. הוא אינו אדם . הוא קוף.

מכאן המשכתי לשייט בספרי דורות קדומים עד שהגעתי ל"סנשו פנצ'ר" של מידד שיף האגדי. שם התעכבתי על הסיפור הקצר שלו "יחסיותו של היחס":

עלם היגר מלבנון לאמריקה. אחר  שהתבסס שם רצה לשאת אישה. חשש פן לא יוכל להסתדר עם אחת מבנות המקום, ובכן עמד לנסוע למולדתו כדי להביא לו אישה משם. אמר לו אחד המהגרים מבני ארצו: ידידי הצעיר, לא כל אדם יסכים שבתו תצא למרחקים, ובייחוד אם נאה היא וחסודה ותוכל למצוא שידוך טוב במולדת. לכן בהגיעך ללבנון עלה לזחלה ושאל לאבו עיסא, והוא דודן לאימי. יש לו בת, ורדה שמה, זה אך מלאו לה שש עשרה. ברה כחמה צנועה ושקדנית. אולי תישא חן בעיני אבו עיסא ויתנה לך לאישה. ופתחון פה לך: מסור לו שלום ממני.

בא הצעיר ללבנון, עלה לזחלה, ושאל לאבו עיסא. דפק על דלתו, ומשנכנס פתח ואמר במתק שפתיים:

האתה, אדוני, אבו עיסא, המפורסם בחריצותו, בענוותו, בפיקחותו וביושרו? שלום לך משארך אנטון, היושב עתה בשיקגו, וברכותיו לך ולבניך בני החיל ולזוגתך ולבנותיך הכבודות, ובייחוד לוורדה היפהפייה והצנועה, אשר עיניה ככוכבים ושערה כאשד שחור ושפתיה כטרפי הכלניות...

תפס אבו עיסא את הצעיר בעורפו והשליכו מהבית ככלבלב שטינף מרבד.

קם הצעיר, מישש את איבריו, ניער את בגדיו, והלך משם כסהרורי. והנה לקראתו דודו. אמר דודו: מה לך, חביבי?

סיפר הצעיר לדודו מה קרה לו. נתכרכמו פני הדוד ואמר: בוא איתי.

הלכו לבית אבו עיסא, הדוד בראש והצעיר נגרר אחריו, מוכן להפנות עורף בבוא הסערה. הלם הדוד בגולת מטהו על דלת אבו עיסא. פתח להם אחד הבנים. אמר הדוד:

מהר, זב-חוטם, וקרא לאביך!

כהרף עין בא אבו עיסא. נחר הדוד ואמר: הוי אתה, שתוקי ועלומי, בן החרופה ואחי הנשגלת! הנה בא אחייני זה, מטובי בני טובים, ומואיל לדבר נכבדות באותו משתינונת זנונית שלך, המזרן הציבורי, מעוכת הדדים ונלושת הירכיים, ואתה מעז לגרשו מביתך?

אורו פני אבו עיסא ואמר: אה, אם בלשון בני אדם אתם מדברים אליי, בואו,  היכנסו, ובתי נתונה לו. חשבתי שבן חיל זה לועג לי.

מוסר השכל (כפי שאומר שלום עליכם), שלא להתעלם מיפי האישה, כי אם לזכור שזו חובה לציין זאת בפניה (למרות קשקושי הבבל"ת ששרות הפמיניסטיות).

מכאן,  שעליך להתייחס ליצור כפי שהוא, לדבר בשפתו, לא להרימו ולא להנמיכו, אחרת "יש צרות."

(זוכרים את מה שיעץ לנו מובארק כאשר ניהלנו משא ומתן עם חוטפי גלעד שליט?)

בברכה

י"ז

רמת גן עיר הפיג'אמות

* * *

אהוד בן עזר

קטע מתוך "פרשים על הירקון"

ר' דוד ביקש מיהודה שבדרכו חזרה יעשה עיקוף ויִקנה זרעים לתבואות-החורף בכפר גַ'לִיל, הנמצא מעֵבר לירקון. עליווה התעקש ללוות את יהודה בדרכו ואף ביקש מאחד הסכינאים של כנופייתו להכין לו סוסה ואוכף. מן הסתם – גנובה. סירוביו המנומסים של יהודה לא הועילו. יהודה חשש פן עליווה טומן לו פח אך לא היתה ברירה בידו. עליו להמשיך את משחק הידידות, שייתכן כי היא אמיתית. גם אבו-יוסף היה נוהג, במקרים כאלה, בדרך של כבדהו היטב וחשדהו מאוד. בבגדי יהודה היה חבוי האקדח של סיטשי, ואולם הוא ידע שמסוכן להשתמש בו, ואפילו להראותו, אלא בשעה של סכנת-חיים ממש.

השניים יצאו לדרך, צפונה. האם קבע עליווה מפגש עם שאר בני-כנופייתו באחד מעיקולי הדרך, מאחורי משוכת-צבר מאובקת? אם יקרה כך, על יהודה לנהוג כאבו-יוסף וקודם כל לקחת את עליווה כבן-ערובה. קל לומר – לקחת. הענק הזה גדול מעט כסוסו של יהודה. ברכבו על סוסתו קרובות כפות-רגליו הענקיות לגעת בחול, כאילו על חמור קטן הוא רוכב.

עליווה סידר שפמו, עטה כאפיה ועקאל במקום הכיפה הקטנה, הטאקיה, שהיתה קודם לראשו, גם היטיב את מצב בגדיו. הוא רכב בנחת על סוסתו כשגבו מוטה ורגליו, בארכּוּבּוֹת, כפופות אחורנית, כדרך אדם מכובד ומיושב בדעתו. כשעברו על פני ביתו השומם של האנגלי ההרוג, מוֹדֶל, תיאר עליווה, בזהירות, את ששמע על יופייה של אשת האנגלי, בהיותה בשבי.

לאחר רכיבה של כמחצית-השעה הגיעו לכפר סומֵיל. ליד המזבלה הגדולה של הכפר, על אם הדרך, שיחקה חבורת ילדים ב"כוֹרָה", משחק של חבטת מקלות בכפיסי-עץ, הַקפָּצָתָם והעפתם למרחק.

"מַרְחַבָּה, יַא עַמִּי!" – ברוך הבא, דודי! – קידמו אחדים מהם את פני עלוויה ויהודה.

"מַלְעוּן אַבּוּכְּ, יַא כַּלְבּ, אִימְשִׁי!" – ארור אביך, כלב, הסתלק מכאן! – ענה להם עליווה בשאט נפש, וירק לעברם.

הילדים נבהלו ופינו להם דרך בשתיקה.

יהודה ועליווה רכבו עתה לעבר שפך הירקון, כדי לחצותו במקום שקרקעיתו רדודה לגמרי.

"מדוע דיברת אליהם כך?" שאל יהודה את עליווה.

"כך צריך, יודָה-עַרְבּ. שפה אחרת אינם מבינים."

"אתה בטוח בכך?"

"חכה ותראה שצדקתי."

שעה קלה לאחר חציית שפך הירקון התקרבו השניים לכפר שֵׁיח'-מוּנִיס. שוב פגשו בלהקת נערים משחקים במקום האהוב עליהם – המזבלה שלרגלי הגבעה, בכניסה לכפר. ושוב קידמו את פני הרוכבים בברכות:

"מַרְחַבָּה, יַא עַמִּי!"

"מַרְחַבְּתֵיין, יַא בְּנַיֶּה!" – ברכה כפולה עליכם, בניי! – ענה עליווה בחביבות.

"מה שלומך?"

"יגמול לכם אלוהים!"

"וּלְאָן עַלַה בָּאבּ אַלְלָה?" (ולאן, אלא אם כן אינך רוצה לומר לאן פניך מועדות).

"לגַ'לִיל, יַא חַבִּיבִּי."

וכן הלאה, דברי נימוס במתק-שפתיים.

אך הרחיקו צעדים אחדים, והנה שמעו מאחוריהם מקהלה מרקדת בלוויית תנועות-ידיים מגונות וקולות הפלצה:

"חַרַא פִי לִחְיְתַכּ, יַא עַמִּי! – חַרָא פִי עֵינַכּ, יַא עַמִּי! – חַרַא פִי תּוּמַּכּ, יַא עַמִּי!" – חראים בזקנך, בעיניך, בפיך, דודי!

"עכשיו אתה רואה, יודה-ערב, איך צריך לנהוג בהם?" שאל עליווה בארשת-ניצחון.

"נראה שצדקת, עליווה ידידי." השיב יהודה.

* * *

אהוד בן עזר

ספרי דורות קודמים

פרסום חוזר בסדר אלפא-ביתי של המדור השבועי

שהתפרסם במשך שנים רבות במוסף "ספרות ותרבות" של עיתון "הארץ"

עם תמונות הסופרים

"מסעי גוליבר"

ליונתן סוויפט

תורגם לעברית: 1923

פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 24.7.1970.

לפני 49 שנים

לא מעטים מאיתנו שיעשעו ודאי את נפשם בהשערה, שתיתכן "מכונת מילים". נורֶה למחשב להדפיס את כל צירופי המילים האפשריים בשפה, מכל המילים הקיימות בשפה, ובכל אפשרויות הצירוף הקיימות ביניהן, והתוצאה שתתקבל תכלול לא רק את כל הספרים שנכתבו בעבר אלא גם את כל הרומאנים, השירים, הסיפורים והמחזות שעתידים להיכתב בשפה זו, מעתה ועד לסוף כל הדורות.

נשארת אמנם עוד בעייה קטנה – מי יתגבר על הכמות האסטרונומית של החומר המודפס, וכיצד נבחין בין השתנותו של רומאן אחד לרומאן שני דרך מיספר עצום של נוסחים, השונים כל אחד מן הבא אחריו אך במילה אחת!

ללמדך שאין חדש תחת השמש – העסיק עניין זה את יונתן סוויפט כבר בעשור השלישי למאה השמונה-עשרה. אחד הפרקים המהנים והפחות ידועים משאר ספרי מסעות גוליבר, הוא הפרק המתאר את הביקור בבית-המדרש הגדול בלאגאדו, בארץ באלני-בארבי, הכלול בספר השלישי למסעות גוליבר. באחד האגפים של בית-המדרש יושב מורה העסוק בהמצאתה של "מכונת המילים". ממליץ המורה על מכונתו, וגוליבר מספר:

"הן הכול יודעים מה רב העמל והטורח בדרך אשר יילכו בו רוב האדם להגיע לחוכמה ולאמנות. בעוד אשר, על פי מזימתו אשר זמם, יוכל כל איש בער, במחיר לא רב ובמעט יגיעת בשר, לכתוב ספרים בפילוסופיה ובשירה, בדת ובדין, בחשבון ובדעת אלוהים בלי להיעזר עזר מעט בעבודת-רוח או בהיגיון.

"האיש הוליכני אל המסגרת, אשר על צלעותיה עמדו כל תלמידיו טורים-טורים, והמסגרת, עשרים רגל אורכה ועשרים רוחבה, מוצבה בתוך החדר, וצלעותיה חטובות-עץ מרובעות, כתבנית קובייה, אך אחדות מהן גדולות מעט מחברותיהן, וכולן מחוברות יחד בחוטים דקים. חטובות העץ האלה היו מכוסות נייר, מודבק על כל עבריהן סביב: ועל פיסות הנייר האלה היו כתובות כל המילים אשר ללשון הארץ, לכל נטיותיהן, מושגיהן ודרכיהן השונים, אך בלי כל סדר.

"המורה העיר לי אוזן לראות ולשים לב למראה, כי ביקש להניע את המכונה. על פי דברו אחזו התלמידים איש-איש באחת מידות-הברזל אשר היו מחוברות על שפת המסגרת סביב, ארבעים ידות, ויסבו את המכונה פתאום והנה כל מערכת המילים נהפכה לאחרת. אז אמרו לשלושים ושישה מן הנערים לקרוא חרש את הטורים הרבים, אשר נגלו על המסגרת. וכאשר נמצאו שלוש או ארבע מילים יחד, אשר יכלו להיות חלק של משפט, קראו אותן בקול אל ארבעת הנערים הנותרים, הם 'הסופרים'.

"העבודה הזאת נשנתה שלוש או ארבע פעמים, ומדי היסוב המכונה על סביבותיה העתיקו את המילים אל מצב אחר, כי חטובות-העץ המרובעות נעו עם המכונה מעלה ומטה. שש שעות ליום עבדו התלמידים הצעירים את העבודה הזאת יום-יום. והמורה הראני כרכים רבים בתבנית גדולה, כולם אוסף שברי משפטים. את אלה אמר לחבר אחד אל אחד ונתן לבני האדם משפעת החומר הזה מערכה שלמה, כליל תורת כל מלאכת מחשבת וכל דבר חוכמה ומדע. אך עוד יוכלו להיטיב ולהחיש את המלאכה, אם ירים הקהל תרומות כסף לעשות חמש מאות מסגרות כאלה בלאגאדו ולהפעילן, והמורים המנצחים על המלאכה יתנו איש-איש את אוספי המילים אשר לו לקבוץ אותן לקבוצה אחת." ("עמ' 186-187).

הרי לנו אפוא, על רגל אחת, יסודה של תורת המחשבים, עם תביעה ברורה לסובסידיה מן הציבור. המדענים שפוגש גוליבר עוסקים אף הם בעבודות חשובות: האחד עבד שמונה שנים להוציא קרני שמש מקישואים ולהכניס את קרני השמש בצלוחיות סגורות וחתומות היטב, ובעת קור ישלחו אותן החוצה לחמם את האוויר, והוא מתלונן על כי מחיר הקישואים רב מאוד        בשנה הזאת ומבקש מתת-כסף להמשך מחקרו.

השני מנסה להוציא מצואת-אדם את המזון, כאשר היה בו בתחילה. האחר מבקש לארוג בד משי מקורי עכביש, תחת תולעי המשי, ולקבוע את צבע האריג על פי הזבובים יפי-הצבעים אשר הוא נותן למאכל לעכבישים, כדי לחסוך את הכסף היוצא על צביעת המשי. ורופא גדול, נודע לשם, מרפא כל כאב באמצעות מפוח גדול השואב, או מנפח, את בני המעיים, מבעד לפי-הטבעת.

ספרו השלישי הזה של גוליבר, המספר גם על האי המעופף לאפוטה, הוא אולי המעניין ביותר כיום, אם כי הוא אולי גם הספר שזכה לפחות תשומת לב, מאחר שאין בו טיול ל"ארץ" אחת, כבספרים הקודמים: הספר הראשון – "מסע לליליפוט", השני – "מסע לברוב-דין-נג" (ארץ הענקים), והרביעי – "מסע לארץ ההוינהנהונים" (ארץ הסוסים).

הספר השלישי הוא אחרון לפי סדר הכתיבה, ומקובל לחשוב כי בו כלל סוויפט את כל הרשימות והקטעים שלא נכנסו למסגרת של אחד מספרי מסעות-גוליבר הקודמים.

מ. מבש"ן (הוא מנחם ברונשטיין) תירגם לראשונה את הספר בשנת 1923 (באותה שנה הופיע גם תרגומו לספר "הלב" של ד'אמיצ'יס). מהדורתו השלימה של גוליבר הופיעה ב-1945, ולאחרונה היא ניתנת שוב בידי הקורא העברי. בני הנעורים מכירים בעיקר את "המסע לליליפוט", ואולם בצירוף הספרים האחרים מקבלת יצירתו של סוויפט משמעות סאטירית נוקבת, אכזרית וחכמה, אשר אסור לקורא בן-ימינו להחמיץ אותה.

אחרית דבר לספר מאת יצחק שנהר (שנברג) ז"ל, ומאמר מבוא מאת מונק על "הגאווה של למואל גוליבר", משלימים את הקריאה, אם כי יש להודות שמאמרו של מונק מאכזב מאוד, בחוזרו בחוכמה לא מרובה על כמה טענות טורדניות – כי סוויפט עצמו לא היה מיזאנטרופ כגוליבר, כי אין לזהות את גוליבר עם סוויפט, וכי העובדה שסוויפט הוכרז בסוף ימיו למשוגע באופן רשמי אין בה כדי ללמד על כך שהיה משוגע כאשר כתב את ספרו.

אשר לי, אני מעדיף את המיזאנטרופיה, השיגעון, הפסימיזם ומרי-הנפש של יונתן סוויפט ושל למואל גוליבר – על פני האופטימיזם האמריקאי המתקתק של האדון סמואל מונק.

* יונתן סוויפט: "מסעי גוליבר", תרגם מאנגלית מ' מבש"ן [מנחם מנדל בּרַאוּנשטיין (בּרוֹיְנשטיין) 1858-1944]. ירושלים: דפוס כהנא, תרפ"ג 1923. יצא שוב במהדורה משופרת בהוצאת שוקן בתש"ה-1945. מהדורה שנייה: מבוא מאת סמואל ה. מונק. אחרית דבר מאת יצחק שנהר. ציורים מאת גראנוויל. הוצאת שוקן, ירושלים ותל-אביב, 1968. 325 עמ'.

* * *

אהוד בן עזר

המושבה שלי

פרק עשרים וחמישה

"כול שי טייב. חוואג'ה סקנדר הווא בגול קומנטוחס

וסית שיינע-בשה היי בתגול קישמנטוחס!"

סבא של שיינע-פשה גרשוני היפה היה ר' דוביד דער גר, רבי דוד הגר, והוא במקורו ובראשיתו ברון גרמני נוצרי בשם גונטר פון לאקסן מהאנובר, שאהב להאזין לתפילות היהודים, והיה נוהג לעמוד ליד חלונות בית-הכנסת וליהנות מניגוניהן בשבתות ובחגים, ובייחוד בראש-השנה וביום כיפור. בהיותו ילד חשש גונטר ולא העיז לגלות להוריו את אהבתו ליהודים ואת חלומו להיות כאחד מהם. בהגיעו לפרקו נשא לאישה בחורה גרמניה צהובת שיער וצחת עור, ונולדו לזוג בת ובן. לאחר שנים אחדות, כאשר ילדיו בגרו ועמדו על דעתם, העיז לאקסן לגלות לאשתו שהחליט לעלות לארץ-הקודש, ושאל אותה אם היא מוכנה לבוא עימו.

 "אתה יכול לנסוע. אני נישארת פה," סירבה לו בכל תוקף, אף כי טרם ידעה שהדבר כרוך גם בגיור.

לאקסן פנה לבתו הבכורה אנה ולבן הצעיר הרינג: "ואתם, הרוצים להישאר עם אימכם או לבוא איתי לפלשתינה?"

 "אנחנו רוצים לנסוע איתך." השיבו השניים.

בבואם לירושלים התגייר לאקסן ונקרא שמו בישראל דוד. לאחר שהתגייר צם ארבעים יום ולילה למען יסלח לו אלוהים על השנים שבהן היה גוי. צומו הממושך נבע אולי גם מהמשבר שגרמה לו התגיירות ילדיו ומן המחיר הכבד שגבתה ממנו. לאחר שנמול קיבל בנו הצעיר הרינג-יחזקאל הרעלת-דם ומת. רק הבת חנה נישארה בחיים.

רבי דוד הגר היה מבאי-ביתו וידידו של הרב העיוור ר' שמואל סלאנט, רבה האשכנזי של ירושלים ומנהיג היישוב הישן. כאשר הרב היה שומע את צעדי ר' דוד הגר, היה מזהה מיד את הליכתו ואומר: "רב דוביד דער גר גייט." ר' דוד הגר הולך.

חנה הגיורת, בתו של ר' דוד הגר, ניראתה גרמניה גמורה: עיניה תכולות, שערה צהוב, ודיברה בעיקר גרמנית. במשך הזמן למדה אידיש, ערבית וגם ספניולית – לאחר שנישאה ליהודי-ספרדי יליד חברון. היא ילדה שורה של בנות, שיינע-פשה היתה הצעירה שבהן.

צללי מנורת הקרוסין בעלת אהיל הזכוכית הירוקה ריצדו על הקירות והתקרה. לאורם ישב האיכר גרשוני השמנמן אל השולחן עם שיינע-פשה אשתו לארוחת-הערב וכירסם כנף תרנגולת ממרק. טיפות אחדות דבקו בשפמפמו השחור, הקטן. באצבעות לחות סיבב את ציר הפתילה והמעיט את מידת הבעירה במנורה, אך אישתו הצעירה ובעלת החזה הגדול שבה והגבירה את עוצמת האור.

"את לא רואה טוב?" הקניט אותה בקולו הטנורי. "לא הבחנתי שראייתך נחלשה כאשר נעצת מבטייך בשומר החצוף מן הגליל!"

"תחסוך, תחסוך בקרוסין סנדרל," השיבה שיינע-פשה היפה בלעג. "קמצן אתה כאחיך בעל הפה העקום והביצים המכונמות! אתה! אתה הרי סופר אפילו את הביסקוויטים שבהם אתה מאכיל כל אורח! אולי גם תכבה כבר את המנורה ותשב בחושך? תפשוט מכנסיך מעליך ותשב בתחתונים כדי שהמכנסיים לא יתבלו?"

 "אזוי? כך אעשה!" רטן.

 "נשוי היית צריך להיות לחבל שבו השחילו אותך אל חוף עג'מי!"

 "ועל שכמותך נאמר: אויבי איש, אנשי ביתו."

 "ומה אינני עושה טוב בבית, בעלי? לא עטפתי כל קציצת גפילטע-פיש בעור הקרפיון שלה? המרק שלך מלוח? העוף צואה [בחולם] לך?"

"אין משפחה במושבה שאוכלת עוף באמצע השבוע, ואת לועגת!" וכדי להקניטה גלל פנימה את הפתילה עד שכבה שביב האור הכחלחל האחרון, נעלם בחושך גם שפמו השחור, הקטן. מיד פשט את מכנסיו בהנאה רבה וטפח על כרסו העגלגלה כשהוא משמיע גם קול נפיחה רם מלווה באנחת-רווחה: "א-מחייה!"

"להיות נשואה לך זו מכה שאינה כתובה בתורה. איפה ראיתם אדם ששוכב במיטתו ישן ­– בישיבה?"

"אזוי? – אם ישנים ישר, הנשמה פורחת. ואת, הלוואי שלא תזכי לראות! – ישר אשכב רק כאשר יוציאו אותי באלונקה שחורה עם הרגליים קדימה..."

"מזל רע תביא לי, מלוכלך, אפילו לנגב היטב אינך יודע או שאתה חוסך גם כשאתה מכריח אותנו להשתמש בנייר עיתון... רק בהפלצות אתה לא קמצן. איזה שמוק אתה!"

"איפה למדת לדבר כך? – "

"קאליקער שכמוך..."

"כפויית-טובה!"

"והילדים? ילדים אין..."

"מכשיפע! מה יהיה איתך, אני שואל אותך, מה יהיה?"

"אל תדאג! כשיבוא היום שלי – אני אהיה כמו מלכה, ישאו אותי על כפיים, קהל גדול של מלווים ילך אחריי ואתה, אתה תחגוג את אלמנותך... אוי וי," החלה לבעוט את רגלה ברצפה, "מדוע, מדוע מכל היהודים שבארץ-ישראל נתנו אותי דווקא למפלצת כמוך?"

"לכי, לכי תגידי שאם משפשפים יותר מדי את השדיים זה עושה אגזמה – כמו שאת אומרת לי!" בלע את רוקו מרוב התרגשות וקם וקירטע כשהוא מנופף לעברה במקל הטיולים שבו נעזר בהליכתו, בגלל הצליעה, "גאלתי אותך מחרפת עוני בירושלים, מהבית המסריח של אביך אבו-אלבנאת הבטלן, את, מה את בכלל... שיקסע! – "

אך המקל פגע באהיל הזכוכית הירוקה וניפצה לרסיסים. גרשוני הנדהם השתנק בקריאת-צער על אובדן המנורה היקרה ונפל לרצפה בתוך שלולית קרוסין שהתהוותה עד מהרה סביבו.

"לא, לא, אל תדליקי גפרור, אידיוטית!" צעק, "הבית עוד יעלה באש! רוצי לקרוא לרופא!"

הצעקות בבית גרשוני לא היו בגדר הפתעה במושבה. יום אחד הן הגיעו לעוצמה כה עזה, שקהל הלך והתאסף ליד החצר. האיכרים ובני-משפחותיהם ראו את שיינע-פשה הצעירה ובעלת החזה הגדול שוכבת באחד החדרים במצב של התעלפות, ואת סנדרל מקרטע הלוך ושוב על הבלקון על רגלו הצולעת, שפמו השחור הקטן הניראה מודבק מרטט והוא אינו מוצא לעצמו מקום. לאחר שעתיים, כשהצעקות התחדשו, שלחה סבתא את עיסא אל-חאמד, הפועל שלנו, שילך לשתות שם מים ובינתיים יראה מה מתרחש בין הקליפע לרוצח.

שב עיסא ואמר: "כול שי טייב. חוואג'ה סקנדר אבול-באר'ל הווא בגול קומנטוחס וסית שיינע-בשה היי בתגול קישמנטוחס. הוא בגול לה אבלה, שרמוטה, אנתי באסקוצווע [את פאסקוצווע] והיי בתגול לו אהבל, שמוק, אנת גורנישט. וחמד-אל-אללה, כול שי טייב!" – הכל בסדר. האדון סקנדר אבי-הפרד אומר שקי בתחת וגברת שיינע-פשה אומרת שק בתחת. הוא אומר לה מטומטמת, את זונה, והיא אומרת לו מטומטם וזרג, אתה לא שווה כלום. ותודה לאל, הכל בסדר!

במושבה סיפרו שכל יום ראשון קונה סקנדר דג מלוח ותולה אותו על חוט, ובמשך כל ימות השבוע הוא ושיינע-פשה מלטפים בכפות ידיהם את הדג – ומלקקים אותן, ומקנחים בפרוסות לחם עם בצל. ולשבת – מכינה שיינע-פשה מן הדג – געפילטע פיש!

ועוד סיפרו שבערב, לאחר ה"ארוחה", סקנדר לא מדליק אור אלא שולח את שיינע-פשה לישון מוקדם, עם התרנגולות, שכידוע נירדמות מיד לאחר שקיעת השמש, וממשיך לשבת בחושך, בתחתוניו בלבד, משנן בעל-פה דפים מן הגמרא שלמד בנעוריו.

מדוע בתחתונים? כי כך: "חוסכים נפט, חוסכים מכנסיים, ובחושך היתושים עפים אל השכנים."

ככה הצליח לצרף פארה לפארה ובישליק לבישליק ולרכוש לעצמו את מה שכונה אז בשם "הקאלאניע": פרדס קטן ונאה, בית עם "קירות פרוסיים", שזה היה צריף מקירות עץ כפולים, ממולאים באבני דבש (אך כשאני היכרתי את רותי כבר בנה על מקומו את הבית בן שתי הקומות מלבני סיליקאט לבנות), אורווה ורפת וגם כרם שקדים. אמרו עליו במושבה שכל רכושו בא לו מ"קישקע געלט", דמי חיסכון בהלעטת הקיבה, ומ"גאטקעס געלט" – כסף שנחסך מן הישיבה בתחתונים.

כאשר היה סנדרל צולע לפרדס, נהג לשאת איתו קוֹפָה, שהיא סל ערבי גדול מנצרים רכים, ומקל. תופש בשתי אוזני הקופה ביד אחת והולך לו בנחת ובודק בעיני המאסלינעס (זיתים שחורים, שאמנם לא עברו בירושה לרותי כי הוא לא היה אביה הביולוגי) הקטנות שלו בדרכים, ואוסף בקצה המחודד של המקל גללי סוסים ובקר מיובשים בתוך הקופה ומביא אותם לפרדסו.

בכך היה נאה מקיים את סיסמתו, שעליה חזר תמיד: "יוישער און שפארזאמקמט!" – יושר וחיסכון! – "בזכות פרדסנים כמוני ניצלה המושבה מפשיטת-רגל גם בשנותיה הקשות ביותר! – אם אתה בא כל בוקר לפרדס שלך ואומר לו: גוט מארגען, בוקר טוב, הוא עונה לך בסוף העונה: גוט-יאהר, שנה טובה."

על כך חג' עבד אל מצרי, אמן הכינויים, הוסיף לו גם את הכינוי: אבו-ג'יללה, אבי הגללים.

אמרו שסנדרל ישר עד להחריד אך קפדן וקמצן. פרדסו היה מהיפים שבפרדסינו, ומפיו גם נירשמה בתולדות המושבה והפרדסנות העברית הגדרתה המדוייקת של שנת יבול:

שנה בינונית – כאשר היבול טוב אצל כולם.

שנה טובה – כאשר היבול רע אצל אחרים וטוב אצלו.

שנה רעה – כאשר היבול של האחרים טוב ואילו אצלו גרוע.

כשהיה סנדרל עובר ברחוב ותוקע נפיחה, היו האיכרים פונים אליו ומאחלים לו:

 "מברוכ, אגזונטהייט [תבורך, לבריאות] רב סקנדר! שמא הוא חולה? במה נתברכנו היום שהוא מעניק לנו מטובו בחינם?"

וכאשר חמורו הקפריסאי הגדול, שאותו קנה בגלל הצליעה שהיקשתה עליו ללכת ברגל מדי יום לפרדס (גם ברכיבה עליו היה מחזיק את הסל ביד אחת, המקל בשנייה, ואוסף גללים), היה תוקע סידרת נפיחות קולניות, כדרכם של חמורים, היו האיכרים שואלים את רוכבו:

 "יאמר לנו רב סקנדר, במחילה מכבודו – הטשולנט של שיינע-פשה היה כה גרוע, שהאכילו את החמור בשעועית?"

דודי ההולל אלכס, שהיה בעל כשרון חיקוי לא-מבוטל, אהב לתאר את סקנדר כאשר הוא מתאונן על חמורו הרזה, הרעב, ובעל האוזן המרוסקת:

 "חכם-להרע זה, מדוע בדו עליו כי טיפש הוא? והלא בכוחו לרמות אותנו על כל צעד ושעל.

 "בדרך לפרדס, שלא ככל החמורים, הרגילים לעלות על השביל הטוב ולטפוף ברגליהם במהירות, הוא, משים עצמו חמור ויורד לצידי השבילים. תחשוד: נופל הוא מכל החמורים, ותטעה: הוא בכוונה זדונית יורד למען לא יהיה עליו לרוץ כמקובל אצל חבריו בהגיעם לשביל. כי בצידי שבילים, ברפש או בחול, מי זה מחייבו לאוץ?

 "ואיך הוא חוטף בפיו את המקל הנוגש בכל הזדמנות טובה וזורקו!

 "וברידתך מעליו, ואך יחדל להרגיש בשוקיך ועקביך הרודים בו – מיד תקיעה איומה אל תוך האוזניים! ואין להועיל, והתקיעה נוקבת כשפוד מאוזן אחת עד חברתה.

 "נסה נא להכותו – ויברח.

 "ואהבתו! נידמה הוא עייף, רגליו כושלות בכל רגע, אך פתאום מרחוק – אחורי חמור או אתון, אין הבדל לגביו... ומיד – האוזניים המשולשלות מזדקפות, הראש מורם, הזין נשלף, ונשלף, ונשלף... (כאן היה דודי רומז לקינאה המינית שחש סנדרל כלפי חמורו) וההליכה אז כעל גבי קפיצים. מקפץ, ומקפץ, בקושי תבלמנו. כופף רגע את ראשו ארצה ורגע ירימנו אל על, נחיריו ושפתותיו משתרבבות, ומריח...

 "ולעולם, לעולם אל תבטח בו, אפילו בהשתעשעו עימך, שלא ישפוך אליך פתאום את זעם אהבתו..."

הרכיבה על גבי החמור המקפץ היתה מעייפת, ולעיתים, כשהיה מתחרמן, גם מסוכנת, ולכן, כאשר הגיעו אוטומובילים למושבה, הפקיד סנדרל את החמור בידי הפועל שלו, עבדאללה השחור, וקנה אוטו.

 אבל אוטו כשלו לא היה בכל הארץ.

זה היה טנדר ירוק, קטן, בנוי מעץ, הגלגלים כמו של עגלה. וחוץ מההגה, ידית ההילוכים, המצמד והבלמים, לא היו בו שום אבזרים נוספים, אף לא שעון אחד, חוץ משעון מעורר.

בבקרים היה סקנדר פוקד על העוזרת התימנייה להרתיח מים בקומקום ולצקת אותם לתוך הרדיאטור של הטנדר כדי שהמנוע יתחמם.

התימנייה סיפרה במושבה שהטנדר של גרשוני "נוסע על מים מהג'ומג'ום!"

כדי להתניע את הטנדר היה צורך לסובב בקדמת המנוע ידית-ברזל הנקראת מנואלה – עד שהמנוע התחיל להשתעל בקול צרוד והטנדר קירטע והיה מוכן לנסיעה.

אם הדרך היתה במורד, היה סקנדר מדמים את המנוע ונוסע בהילוך חופשי, כדי לחסוך בבנזין.

בעליות, כאשר הטנדר התקשה לטפס, היה מוציא את כף-רגלו הלא-צולעת מתא-הנהג אל הדרך ודוחף בעזרתה קדימה את הטנדר.

את הסל היה מניח על המושב לידו, ברגל הבריאה היה מקציב בנזין במשורה, ברגל הלא-צולעת דרך-דחף על הדרך, ביד האחת החזיק בהגה ואילו בשנייה אסף במקל אל תוך הסל כל גלל שבגללו היה מאט לעיתים את האוטו ולפעמים כמעט עוצר אותו.

ואם חרא-של-פרות היה רטוב מאוד, ולא היה אפשר להעלותו במקל המחודד, היה מסמן לו אותו כדי לחזור ולאוספו לכשיתייבש, ומה רבה היתה אכזבתו בשובו אם איזו פלחית מהכפר הסמוך כבר קוששה את עוגת הזבל כדי להסיק בה את הטאבון.

אלה היו אנשים.

גם אם הפרד של סנדרל רצח את דודתי בת-שבע ואת חאמד, הפועל שלנו.

דודתי יעל היתה אומרת: "אלוהים, אחרי שיצר את סנדרל, שבר את התבנית!"

כאשר היה סנדרל מגיע בטנדר לראש הגבעה הקרובה לפרדסו, נהג להסתתר מאחורי עץ ולהסתכל בפועלים, בודק אם המשיכו את מנוחת הצהריים מעל לשעה המוקצבת לכך.

כל יום בשבע בבוקר היה מצלצל הפעמון הגדול, שהותך בבית החרושת של הגרמני וגנר ביפו, ובאותו רגע היו הפועלים מתחילים לעבוד, בדרך-כלל עד השעה שתים-עשרה, שאז היה הפעמון מצלצל להפסקה. כרבע שעה אכלו ושלושת רבעי שעה ישנו שינה עמוקה בצל העצים או על מחצלאות ושקים בבתי-האריזה. באחת צלצל הפעמון לסיום ההפסקה, ובארבע לסיום העבודה. לא קרה שפועל יתחיל לעבוד לפני צלצול הפעמון או יסיים לאחריו. "דאראב אל ג'אראס!" – צילצל הפעמון, היו אומרים, וזהו.

וסנדרל גרשוני, אם היה תופס את פועליו שלא התעוררו בשעה אחת בצהריים, היה מפעיל עליהם את השעון המעורר, מקים אותם בצעקות ומפטר אחדים מהם.

יום אחד ישבה בפרדס קבוצה של פועלים לארוחת-הצהריים. הוציאו פיתות ובצל, זיתים וגבינת צאן, ליקטו עגבניות-בר קטנות וצנון שגדל פרא ועלי חמציץ. בישלו קפה על מדורת עצים זעירה. בגלל אור השמש החזק לא ניראתה כלל הלהבה שלה, ורק העשן הלבן הסתלסל כלפי מעלה. מישהו הוציא קופסת טבק קטנה ודפדפת ניירות דקים וחילק אותם, עם קמצוץ טבק, לכל אחד. הפועלים גילגלו בנחת סיגריות, הדביקו אותן בלחלוח קל, מעבירים על קצה הלשון, הציתו אש בסיגריה אחת, מהגחלים שבין האבנים, מתחת לפינג'אן, והעבירו את האש מסיגריה לסיגריה.

עשן הסיגריות הכחלחל התערבב בעשן הלבנבן של מדורת הקפה, הספלונים נמסרו מיד ליד, וריחות קפה והל התפשטו באוויר עם ריח גחלים לוחשות.

שלושת רבעי השעה המוקדשים למנוחה כבר חלפו ועברו וגם "דאראב אל ג'אראס", פעמון המושבה –  כבר צילצל בשעה אחת לחזור לעבודה, והם עדיין שרועים בצל העצים, נשענים בגבם על גומות העפר הפריך, הקריר, של עצי הפרדס, ונוחרים בפה פעור. הטוריות נשענות על גזע העץ, כאילו גם הן נחות.

טוריות אלה היו מעדרים רחבים וחדים, קמורים במקצת, שבהם היו הפועלים עודרים מתחת לעצים וגם מתחחים את האדמה. במשפחה שלנו היה מקובל שכל שאר העבודות שבעולם, למעט העבודה בטורייה, הן סוג של פאראזיטיות ושל בריחה מעמל-כפיים.

לפתע פקח עינו אחד הפועלים, אולי זבוב עקץ אותו, ואמר: "שכה אחיה! הנחש שוב עולה להסתכל עלינו!"

כולם נחרדו וקמו: "איפה הנחש?"

 "נרוצץ אותו!"

 "הביאו טורייה!"

 "לא! לא! – התכוונתי לחוואג'ה סקנדר אבול-באר'ל!" קרא הפועל הראשון.

הסתכלו כולם לכיוון הגבעה ולא ראו דבר.

 "לא! לא שם! הפעם הוא עולה במדרגות החיצוניות אל הגזוזטרה בקומה השנייה של בית הבאר!"

 "בחייאתי! [שכה אחיה!]" הוסיף אחד הפועלים, "במקום להביא את השעון המעורר, הפעם על צווארו תלוייה המשקפת!"

התייעצו הפועלים בינם לבין עצמם והגיעו להחלטה מהירה. ההחלטות הטובות ביותר באות לא פעם במצבים של לחץ ומצוקה. הם יצאו לקצה השדה, הגובל בפרדס ונשקף אל בית הבאר, כרעו בשורה לאורך אחד התלמים הטריים והפשילו את מכנסיהם. כאשר קירטע סקנדר לקצה הגזוזטרה, המרפסת, של בית הבאר, וקירב את המשקפת לעיניו – ראה בתוכה רק שורה של אחוריים בוהקים בשמש, מבריקים באור החזק, כתם אחר כתם, לבן, לבן ורק לבן. שיפשף בממחטתו את עדשות המשקפת כי חשב שהן מהתלות בו, אך כאשר שב וכיוון אותה אל שורת האחוריים –

 – נתן אחד הפועלים אות, נפיחה אדירה הרעידה את האוויר כתרועת טרומבונים אחדים בבת-אחת, העלים הירוקים בפרדסי הסביבה נעו גלים-גלים כמו לאחר שנזרקת אבן לבריכה רוגעת – והמחריאים בכריעה שרו לנגד עיניו המתפלצות של הפרדסן סנדרל גרשוני את הימנון הפועלים "תחזקנה ידי כל אחינו המכוננים..." כשהם מתאמצים לירות יחדיו בסוף כל פסוק מוסיקלי.

כשהגיעו האוטומובילים למושבה החליט מוניש אבו-חארה, הוא מנחם-מוניש גולדשטיק, גיסו של סנדרל גרשוני, שעל יוסקה בנו להחליף מקצוע ולעבוד בגאראז' [מוסך] שנפתח בסככת-פחים בשכונת הפחונים חארת-אל-טנק שבה גרו העניים, ליד השוק הגדול. הביאו לשם מכונאי גרמני שעבד בבית החרושת למכונות של הגרמני וגנר ביפו, ואת יוסקה, הבן-דוד של רותי, שמו לצידו כדי שיתלמד. השניים דיברו ביניהם גרמנית, שפה שלמד יוסקה בבית-הספר לפושעים צעירים ליד ברלין. כשהיו אנשים משאירים אוטו בגאראז', היה יוסקה משתין להם לתוך טנק-הדלק וככה כל נזק הוכפל.

איש לא גילה את התעלול ועסקי הגאראז' פרחו עד שסנדרל גרשוני הביא יום אחד את אוטו-העץ המצחיק שלו לתיקון. למוחרת תפס את אחיינו עם הצינור הגדול בטנק הקטן, הוא הצינור המשקה מאחור את הפועלות הערביות בפרדסים ושעתיד לבקע את הבתולים השניים של פרלה רוגוז'ינסקי ולהיות נעקץ בדבורים שנתן לו בצנצנת ממכוורת בית-הספר המורה חניאל גרינבלט-גבעוני, שהיה המאהב האפלטוני של ארלטי קלדם, שהיתה חברתה הטובה של דודתי יעל, שהתאבדה, ארלטי, לא דודתי יעל.

"אתה תפסיק לזיין לי את האוטו לפני שאתן לך א-פאץ' כזה שתיראה כוכבים והפוץ-כחמור שלך יישאר לך בפנים!" סמקו פניו השמנמנים של סנדרל, שפמו השחור הקטן רטט, וקולו הדק כמעט נחנק מכעס.

יוסקה פוטר. הגאראז' נסגר. במשך שנים אחדות היה צריך לנסוע מהמושבה לתל-אביב לשם כל תיקון קטן ברכב.

אבל דבר אחד טוב יצא מכך. יוסקה למד לנהוג אף כי מעודו לא הוציא רשיון. לימים רכש אוטו-ג'ורה, מכונית-מכל אפורה מעודפי הצבא. מעתה, במקום לאסוף, כאביו, בחבית הגדולה של עגלת הדו-אופן את פחי הצואה מצריפוני המחראות שבירכתי החצרות של האיכרים אל בורות התסיסה שבפרדסים – היה יוסקה פורש צינור מודרני ארוך ושואב במשאבה מיכנית אל מכל מכוניתו את תכולת הג'ורות, אלה בורות השפכין בחצרות, שעלו מדי פעם על גדותיהם והסריחו את המושבה; ובשעת השאיבה היה המנוע מחריש אוזניים, והצינור העבה מתפתל בעוויתות זרימה ומכה על הקרקע כמו נחש שמן.

כשבנה סנדרל את הבייקה, בית-האריזה הגדול בפרדסו, הזמין את בעל-המלאכה הטוב ביותר במושבה, את דאוד אל-נג'אר, דוד הנגר, ונשבע לו כי הפעם לא יחסוך בקרשים ולא בפחים, ולא במסמרים ובברגים, ולא בלוחות ובעמודי ברזל – וכמובן גם שלא בשכר-העבודה.

דאוד אל-נג'אר הביא פועלים, נגרים ובנאים, והעמיד ארבעה קירות גבוהים לבית-האריזה, אבל, אבוי, אבוי ואבוי – התברר שבניית הקירות בלעה את כל החומרים ואת כל ימי-העבודה שהיקצה סנדרל לבית-האריזה, ולא היה במה ועם מי לקרות את הגג.

סנדרל תבע שדאוד אל-נג'אר ישלים את עבודתו במחיר שעליו הוסכם מראש, ואילו דאוד אל-נג'אר טען שסנדרל מנסה לבנות בית-אריזה במחצית החומרים הדרושים לשם כך.

עזבו דאוד אל-נג'אר ופועליו את פרדסו של סנדרל, ששילם להם רק את מחצית השכר. בית-האריזה נותר בלי גג, הבנאים והנגרים במושבה טענו שהמרחק בין הקירות גדול מדי ואף אחד לא יצליח לקרותם – אך לא איכר כסנדרל ייוואש.

כאשר ישב בחושך ושינן בעל-פה את המסכתות מהתלמוד שלמד בנעוריו וגם סיפר לעצמו את הסיפורים שקרא בבחרותו, נזכר כי באחד מהם סופר שהפרעונים, המצרים הקדמונים, בנו את הפירמידות, ואת העמודים הענקיים שתמכו בגגות של מקדשיהם, בשיטה כזו – היו מניחים את אבן-הבניין, מערימים סביבה חול עד לגובה האבן, מעלים ומניחים עליה אבן נוספת, וכך עד לתקרת המקדש או עד קצה הפירמידה. כאשר הושלמה המלאכה, היו מפנים את גבעת החול – ואז והפירמידה, או המקדש על עמודיו הגבוהים וגגו, היו נחשפים במלוא תפארתם.

שכר סנדרל שני בעלגולעס ממקום חניית בעלי העגלות, מול בית-המרחץ, ובמשך חודשים אחדים סחבו הסוסים עגלות מלאות חול לפרדס, והעגלונים שפכו את החול בבית-האריזה עד שנוצרה גבעה שהגיעה לגובה הקו המיועד לתקרה.

לאחר שסיימו, בא לבית-האריזה ברל חדד הנפח, המכונה גם ברל אסמר, השחור. חנותו נמצאה בשוק הגדול. הוא היה מומחה לתיקון פרימוסים ולעבודות פח של מרזבים, והתפרסם בכך שעיטר את גזעי העצים בפרדסי המושבה בכותרות חרוטיות עשויות פח, שניראו כשרוולים, כדי לעצור את זחלי הארבה שטיפסו אל הצמרות כדי לכרסם את העלים הירוקים. על כך אף קיבל פרס, צרור של מג'ידיות, מאת הגנרל אחמד ג'מאל-פאשא, המושל הצבאי של סוריה וארץ-ישראל.

טיפס ברל אסמר על גבעת החול והתקין לבית-האריזה גג של פחים, כמעט בלי תומכות וקרשים.

באו העגלונים אל סנדרל ושאלו: "איפה התשלום שהבטחת לנו?"

אמר סנדרל: "תקבלו כאשר תגמרו את העבודה."

 "כבר גמרנו." אמרו.

 "לא, עליכם גם לפנות את החול מבית-האריזה!"

עזבו העגלונים בקללות את פרדסו של סנדרל, ששילם להם רק את מחצית השכר, ובית-האריזה נותר אמנם עם גג אבל סתום כולו בחול.

התאספו האיכרים לחזות בטיפשותו של סקנדר אבול-באר'ל, שעכשיו יעלה לו כפל-כפליים לפנות את גבעת החול שצמחה בבית-האריזה החדש בפרדסו. הם לא ידעו שכל ערב עם חשיכה, לאחר שהעגלונים היו מסיימים לשפוך שיכבה חדשה של חול – היה סנדרל מקרטע על הגבעה, ובעזרת פועלו עבדאללה השחור זורע בה מטבעות פחותות-ערך, ששקעו מיד בחול. לעיתים רחוקות היה זורק מטבע כסף, שערכה רב יותר, בישליק, מטליק ואולי שילינג.

קשה היום לדעת אם הדבר אירע בתקופת העות'מנית או בימים שבריטניה שלטה בארץ-ישראל. אבל מה זה משנה? הלא כל שנות תרפ"ה-פ"ו דומות זו לזו ובכולן אין איש בימינו מתעניין מחוץ לכמה חוקרים באוניברסיטאות וכן כמה זקנים וישישות שנולדו בפלסטינה עוד כשהיתה תחת שלטון הסולטן סר עבדול ווקופ או אולי הנציב העליון סר ארתור תלחס-טיזי.

עמדו האיכרים בפתח בית-האריזה וצחקו. פתאום ניצנצה להם בחול מטבע כסף. מיד יצאה שמועה כי בבייקה של סנדרל טמון אוצר של מטבעות. התאספו ובאו כמעט כל אנשי המושבה, מקטן ועד גדול, נשים, זקנים וטף, ועדה-פרומנדה המשוגעת, וכמו בבהלה לזהב – פינו בסלים ובדליים את החול מגבעת המטבעות, ניפו אותו וסילקו אותו וזכו במטבעות חסרות הערך – קופיקות, פארות או מילימים – ואילו סנדרל זכה בבית-אריזה חדש במחצית המחיר.

לשיינע-פשה צהובת השיער וצחת העור, אשתו של סנדרל, היה שיגעון לניקיון. רק נשמע מתקרב צליל הפעמונים של המחרוזת שעל צוואר סוסו של גיסה מוניש-דרעק שנודע גם בכינויו הושא אל-עטאר, הבשם, או איליביסקי, זה שמשקה – היתה קמה וסוגרת היטב את החלונות בכל החדרים בגלל הריח הנורא שהפיצה העגלה עם חבית הצואה.

הבית, שאותה תקופה טרם נולדה בו רותי, הבריק כברק ולא ניראה בו גרגר אבק. אלמלא היתה שיינע-פשה אישה נאה בזכות עצמה היה אפשר לומר עליה מה שהיו אומרים על איכרות אחרות שלקו בשיגעון הניקיון – שאין היכן לירוק בבית אלא על בעלת-הבית.

שיינע-פשה האמינה שהניקיון אינו רק חיצוני אלא נחוץ מאוד גם לאברי הגוף פנימה. על כן היתה הולכת כמעט מדי שעה להטיל את מימיה ולרוקן את צואתה והיתה שוטפת את נקביה עמוק ככל האפשר וחופפת היטב את יער מבושיה, רק אז היתה חשה עצמה נקייה ומטוהרת, כי המחשבה על כך שיש במעיה קורט של צואה היתה משגעת אותה.

וככל שתיעבה את בעלה, לא פטרה גם אותו ממצוות הניקיון המוחלט. ומאחר שהיה חיגר ושמן ולא הקפיד ביותר על הטואלטה, היתה שוטפת אותו במו ידיה בחדר האמבטיה שהתקין לה לדרישתה בתוך הבית, ושהיה המודרני ביותר במושבה; ולידו בית-הכיסא ובו אסלה, חידוש גדול, כי אצל רוב האיכרים בתי-הכבוד היו עדיין צריפונים בחצר, וממש פחד לצאת אליהם בלילות, בגשם ובקור ובשדי-התחת השוכנים בבור; ורק סנדרל כבר לא היה צריך להשתין בלילות לבקבוק הזכוכית הדומה לברבור, שבהתמלאו משמיע צליל סילוני ודק כקסילופון – אלא השתין בקצף באסלה שבביתו! – – –

היא היתה רוחצת ומנקה היטב את אחוריו ובוזקת אבקת פודרה על הביצים שלו והוא – שסבל מאוד מהבוז ומהקרירות שרחשה כלפיו בחיי האישות (וגם מעצירות, היה לועס שזיפים מיובשים ולדר ממישמיש מיובש וכדורי פחם ושותה הרבה מים ונכנס גם לבית-הכיסא כשהוא מחזיק בידו האחת כוס מים או תה או מישרת שזיפים כהה, ובאחרת זקורה האצבע כשהיא מרוחה במשחת וזלינה, ושומעים אותו מתאמץ ונאנח – – –

ושיינע-פשה מהסה אותו ואומרת: "סנדרל, השתגעת? בן-אדם איננו צינור!"

והוא: "שיינע-פשה, לפחות, כדי להפחיד את המעיים! אוה, אוה, אוהה... א-מחייה!"

והיא: "גיב א-פורץ, סנדרל, לפחות גיב א-פורצלה, א-פורצשפייזלה!" – שזה שיבוש של פורשפייזה, מתאבן, – "שאם לא, אתקין לך חוקן!")

 – – – !

– והוא, הוא היה נותן אחר-כך את עצמו בידיה כתינוק מחותל, ובייחוד נהנה כאשר היתה חודרת ומנקה את פי הטבעת שלו, אך משתדל להסתיר זאת מפניה פן תחדל אם תדע שהוא נהנה ופן תיבהל למראה אברו המתקשח למגע אצבעה מאחור כי כשהיה פולט היתה מקימה צרחות עד לב השמיים –

והפועל הערבי עבדאללה היה שומע ובא ונעשה עד למחזות הניקיון המוזרים של היהודים שעה שהיה מציץ בחוואג'ה סקנדר אבול-באר'ל אבו-ג'יללה ובטיזו ובטיז מרתו הצעירה, היפה וצחת העור מבעד לסדק בתריס ואחר-כך הולך לרפת ועומד מול הפרה וחולם שבעלת-הבית צהובת השיער ובעלת השדיים המופלאים מחזיקה באברו הגדול ותוחבת לו חוקן או אצבע בתחת והוא בועל אותה ואת בעלה גם יחד.

סנדרל היה אומר כי לכל אדם קצוב מיספר ימי חייו מראש. כיצד יודעים אותם? למעלה, בשמיים, יש מקום שבו ניצבות צלוחיות זכוכית מלאות שמן ובהן פתילות של צמר-גפן. הפתילות בוערות, והשמן כלה. וככלות השמן – האדם מת.

 "לילה אחד," הוא מספר, "חלמתי שאני בשמיים ורואה את כל הפתילות הבוערות. והצלוחיות – חלקן מלאות וחלקן הולכות ומתרוקנות. אני מחפש את הצלוחית שלי והנה, מה אני רואה – היא ריקה כמעט לגמרי, עומדת לכבות, ועל ידה הצלוחית של שיינע-פשה אשתי, ובה השמן רב. מה אני עושה? מסתכל הנה והנה, וכשאני רואה שאף אחד לא רואה אותי, אני טובל את האצבע בצלוחית של שיינע-פשה ומעביר טיפת שמן לצלוחית שלי, טובל ומעביר – " סנדרל מורה באצבעו את תנועת ההטפה, כבסדר פסח, "טובל ומעביר – ופתאום אני מתעורר מחלומי ושומע את שיינע-פשה שלי אומרת," והוא מחקה אותה באידיש: "לא די שהערת אותי, אתה עוד טובל אצלי את האצבע שלך כל פעם בחור אחר!"

יום אחד פגש סנדרל ברחוב במושבה ערבי עם גמל נושא מטען של קש. הוא השתווה עימו על המחיר ואמר לו ללכת לביתו לפרוק את המטען ולקבל מהגברת שיינע-פשה את התשלום.

בא הערבי לחצר. יצאה שיינע-פשה מהבית ואחריה מדדה עבדאללה השחור, הפועל הקבוע, מחזיק שמשיה לבנה רחבת-כנפיים להצל עליה. תמכה האישה ידיה במותניה, הבליטה את חזה הגדול ושאלה את בעל הגמל:

"מה אתה עושה פה?"

"הבאתי קש."

"מי אמר לך להביא קש?"

"חוואג'ה סקנדר אמר לי."

"מי חוואג'ה? מה חוואג'ה? אנא חוואג'ה! לא צריך קש. לך מפה!"

מאז כינוה במושבה גם בשם "אנא חוואג'ה".

במרפסת המלון הסגורה, שכל חזיתה חלונות הנשקפים אל פרדסי המושבה, ישבו ירקוני, רופא המושבה ד"ר זכריאס-כהן ועוד אורחים ובהם עמשי וזיאמה. ירקוני לא הניח לשניים ללון במלון-הפועלים הזול והפשוט אלא הציע להם את אחד מחדרי ביתו, ללא תשלום. בחוץ התחזק הגשם, נשמעו מדי פעם רעמים, חיצי ברקים ניצתו בין צמרות הברושים האפלות ונשקפו מבעד לזגוגיות.

 "החבר שלך לא הוציא כמעט מילה מאז הצהריים." פנה ירקוני אל עמשי. "ספר לנו, אתם זוממים איזו קונספיראציה? מכינים אכספרופריאציה חדשה כמו אצל המהפכנים ברוסיה?"

 "אם לא שכחת שמי זיאמה פולונסקי ואני לא מהפכן ולא חתרן ולא מחרים כספים מהבורגנים. אתמול ירדתי מהאונייה ביפו ואני רוצה להישאר כאן ולהיות פועל, מוכן אפילו להיות חמור כאן, לא איכפת לי, כי במושבה סוף-סוף כולם יהודים! ויותר מכל אני חולם עוד מהגולה שאהיה גם אני שומר!"

 "הגיע באמת הזמן שיהיו כאן יותר שומרים עבריים," אמר דוקטור זכריאס-כהן. "גבורות המושבה מהשנים הקודמות כבר לא משפיעות. מזמן שבאתי לכאן אני רואה שהשכנים גונבים ושודדים מכל הבא ביד, בשדה ובבית, אפילו סוסים ובהמות מתוך האורווה, ואומרים שהשומרים הערבים הם-עצמם הם שעוזרים לגנבים!"

 "אומרים?" תרמה חלקה גברת רוזה ירקוני, אשתו של בעל-המלון, "כאשר באים להתלונן לפני ועד-המושבה – הם קוראים לשיח' איסחאק נורדאו והוא שוכר עוד שומר ערבי על חשבוננו. כמה פעמים ביקשנו שיקח יהודי, אבל האדון איסחאק אומר שזה עולה יותר מדי כסף והוא גם לא יקבל על עצמו שום אחריות לשמירה עברית."

 "ואיזו אחריות זאת עכשיו? כלום. גונבים." חזר ואמר הדוקטור.

 "אתם מחפשים ישועה מוועד-המושבה?" ליגלג ירקוני בקולו המאנפף-קמעה, "עיזבו אותם, אלה תיישים זקנים! כלבים סרוחים! אלטע קאקערס! חלירע! האיכרים כבר יודעים שהוועד לא יכול לעשות כלום. באסיפה של אגודת 'פרדס' הוחלט לעשות ניסיון, ונקבע כי מחצית השומרים בפרדסים יהיו משלנו. יתנו להם כפליים לחודש משנותנים לערבים. עכשיו זה תלוי בבחורים שלנו, שיראו את כשרונם ומסירותם לעבודה, אם יצליחו, אולי בקרוב כל השומרים יהיו יהודים!"

 "אמרו לו שירכב בלילות ויערוך ביקורת על השומרים, הסרוחים תמיד בסוכותיהם וישנים. מה אמר נורדאו? שהוא לא יכול, מפני שהוא צריך לישון," הוסיפה גברת רוזה.

 "עד ששיח' איסחאק יתעורר לשמירה עברית," אמר ירקוני, "מזכיר לי מעשה ביהודי זקן שישב ברכבת ליד צעירה יפה ונימנם. 'רב איד, על יד אישה יפה כזו אתה מנמנם?' שאלו אותו. 'רבויסיי [רבותיי], עד ששלי יתעורר – אני יכול להרשות לעצמי תנומה קלה!' ענה. רבויסיי, לילה טוב! נלך כולנו לישון!"

המשך יבוא

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אהוד היקר, פעמיים בשבוע אני לא הולך לישון לפני שאני קורא את המכתב העיתי שלך, עליו אתה טורח לבטח בהנאה מרובה. לא מסכים לרוב הדעות המושמעות בו אך בכל זאת סקרן לדעת מה חושבים היריבים "הטועים".

משה מוסק

* תודה על גיליון 1426 המלא והגדוש, ובמיוחד על מאמרו המאלף והישר של מתי דוד על נתניהו. זאת כתיבה שיודעת לרכז נושא ולהגיש אותו בצורה אמינה ומאירת עיניים. מעולה.

עמוס גורן

אהוד: אני מחכה לעוד סיפורים מרתקים שלך מההווי שכבר אינו קיים – של "קול ישראל" ברחוב הלני המלכה 21 בירושלים, שאותו כה היטבת לתאר.

 * למר אהוד בן עזר, פורים מגיע בקרוב ואני מתריע מפני שימוש בבתי-הספר בחזיזים, זיקוקים, נפצים, קפצונים ושאר חומרי נפץ מאולתרים, שגרמו בעבר במקומות שונים בארץ גם להתפוצצות חומרים אלו בכיסים של ילדים, וגרמו לכוויות בדרגות 2-3 ולטיפול ממושך בבתי-חולים. יש סכנה בחומרי הנפץ ובאפשרות להיפגע מהם!

בכבוד רב ובברכת פורים שמח

צביקה שטרוסברג

בני-ברק

* שלום אהוד, סיפורך על הטייסים הגרמניים במלחמת העולם הראשונה ממש מרתק! אני שומעת אותו לראשונה.

מה לא היה בפתח תקווה שלנו...

תקוה וינשטוק

אהוד: הסיפור מופיע ברומאן "המושבה שלי" שיצא לאור בשנת 2000 אבל את מי זה מעניין ומי בכלל קרא אותו? הרי אני לא שייך לספרות העברית וגם לא להיסטוריה של ארץ-ישראל!

כל הפרטים ההיסטוריים בסיפור, למעט צירוף יעל וחברתה ארלטי, לקוחים מארכיון משפחת ראב בן עזר שבידי והם אמת-לאמיתה. אבל כאמור, את מי זה מעניין ומי בכלל יודע על כך?

* ההופעה החופשית והמשוחררת של נטע ברזילי השמנה בבגד-ים צהוב בתצוגת האופנה משדרת המון תקווה וביטחון עצמי לנערות, לבחורות ולנשים שסובלות מעודף השמנה ושונאות את מראה גופן הרוטט. סוף-סוף גם שמן זה יפה. במִשְמָן, ארצם של המישמנאים, בספרו המקסים של אנדרה מורואה – היתה נטע זוכה ודאי לא רק באירוויזיון אלא גם בכתר מלכת היופי. חבל רק שאנחנו איננו מסוגלים לשמוע את השירים הצורמים שלה. יעני, קשישים.

* השיר שנבחר לייצג את ישראל בתחרות האירוויזיון במאי בישראל מזכיר לנו את המחזמר והסרט הנפלאים של מל ברוקס "המפיקים". שם בוחרים בכוונה מחזה שנועד לכישלון בטוח, ולבסוף הוא נעשה להיט, וכאן השתדלו כנראה בצורה דומה לבחור שיר שבטוח שלא יְזָכֶּה אותנו פעם נוספת בצרה היקרה הזו של אירוח האירוויזיון.

* לאחרונה אנחנו מכבים את רשת ב' ברדיו כדקה לפני החדשות, סופרים עד עשר ואז פותחים ומקשיבים לחדשות. נחשו מדוע.

* צריך להעריך את אומץ-ליבו של רא"ל מיל' בני גנץ, שללא שום הכנה מוקדמת הוא מוכן לקחת על עצמו את התפקיד הקשה והמסובך של ראש-הממשלה, וגם להופיע בפני איפא"ק, מסלול אשר לראשי-ממשלה אחרים בישראל לקח שנים רבות להיות כשירים לו, והם שימשו קודם לכן שנים רבות בתפקידי שרים או שגרירים. זיכרו אפילו את תקופת כהונתו הראשונה והלא-מוצלחת של בנימין נתניהו כראש ממשלת ישראל.

יוצא מן הכלל היה אולי מנחם בגין, שמתפקיד ראש האופוזיציה במשך שנים ארוכות צנח בבת-אחת לתפקיד ראש-הממשלה, אבל היה לו ניסיון פרלמנטרי רב מהתקופה שהיה שר בממשלת האחדות ומהשנים הארוכות-מאוד שישב בכנסת, והוא הביא את השלום עם מצרים.

אגב, להיות ראש ממשלת ישראל זה תפקיד כל כך אחראי, תובעני וקשה, ממש סביב השעון, שמי שנושא בו אין לו כמעט זמן לעשן סיגרים ולשתות ויסקי ושמפניה, שגורמים לצרבת, לטשטוש הדעת, וגם אינם מוסיפים בריאות.

* שלום אהוד. אני לא יכולה להתאפק. הייתי שמחה אם תתייחס לסוגיית הקשר שבין העלייה האיומה והנוראית של האנטישמיות ברחבי העולם לבין חוק הלאום. דווקא בנקודת זמן זו.

לכל הרותם סלע, גל גדות והסלבים שחוגגים על דבריהן: על מה ולמה לחמו החלוצים הראשונים, דורות המייסדים וניצולי השואה? על הקמת בית לאומי יהודי לעם היהודי בארץ ישראל! על מה לחמו ולוחמים חיילי צה"ל מאז 1948? על הגנה ועל שמירת מדינת ישראל – הבית הלאומי של העם היהודי!

חוק הלאום הוא מצוין. כי הוא מזכיר לכולנו מה אנחנו עושים כאן. זאת לא מדינת המובן מאליו... כמובן, הצוציקיות רותם סלע וגל גדות פשוט לא למדו כלום בבית הספר או בבית הוריהן. ההסברה והחינוך כשלו כישלון חרוץ. התוצאה: ויכוח מטומטם על חוק מצוין. דלק לשונאי ישראל ברחבי העולם...

מדינת ישראל גם מחויבת לשוויון זכויות של כל האזרחים בה, בתנאי שהם יהיו נאמנים למדינה ולא יחתרו תחתיה. ראה זועבי וחבריה... כך מחייבים וכך נוהגים בארצות הברית, ובכל מדינה אחרת בעולם.

ושוב, ההסברה הישראלית...

בברכה

נאוה אלדר

אהוד: אין שום קשר בין האנטישמיות בעולם, שאי אפשר לדעת אם כיום היא יותר או פחות מבעבר – לבין חוק הלאום. כי מי ששונא יהודים ושונא את ישראל, גם אם הוא יהודי שונא ישראל – אינו זקוק לחוק הלאום כדי לשנוא אותנו.

גם אם היינו מקבלים חוק של "זכות השיבה" ל"פלסטינים" – היו ממשיכים לשנוא אותנו כל אלה שכבר שונאים אותנו כיום. הקשקושים של שתי האידיוטיות רותם סלע וגל גדות אינם משנים דבר, לטוב או לרע, במצב האנטישמיות בעולם.

* עכשיו, שאנחנו יודעים שנשים הן זונות אם הן לא נשמעות לבעלים שלהן, זו כבר לא בעייה עבורנו להצדיק רצח שלהן על הרקע של כבוד משפחה מטונפת.

* מרדכי ניסן: הספר החדש שלי THE CRACK-UP OF THE ISRAELI LEFT ("ההשתגעות של השמאל הישראלי") דן במכלול של המלחמה התרבותית מזה עשרות שנים נגד עיקרי הציונות ומדינת ישראל. לא מהיום נפגע השמאל בנגיף של הזדהות עם אויבי עמנו, התנגדות להתיישבות בארצנו, והטחת האשמות על עוולות מדינתנו. תרבות של שנאה כלפי המחנה הלאומי והימין, הדתיים והמתנחלים, מאפיינת גורמי אליטות בתקשורת ובאקדמיה, במערכת המשפט, בעיתונות  ואצל אלילי תרבות. אני מביא שמות וציטטות למכביר. תוצאה בולטת ממגמות ארסיות אלה היא שהמיעוט הערבי המיליטנטי מוצג כקורבן של הממסד הישראלי, בעוד הוא נוטר טינה עמוקה כלפי ישראל כמדינה יהודית. ההתכחשות של השמאל לזהות יהודית לאומית בריאה, וסימני בוגדות מושרשים בשורותיו, זכו בעבר לחשיפה וביקורת מברל כצנלסון ונתן אלתרמן, ועוד אנשי ציבור בולטים. מבין מוסדות השמאל, כמו בצלם ושוברים שתיקה, הקרן הישראלית החדשה ושלום עכשיו, רשימה ארוכה של גורמים שפועלים לקעקע את שמה הטוב של ישראל. כמו-כן הספר סוקר את העוינות כלפי ישראל מכיוון היהדות הליברלית באמריקה וגם ממקורות אנטי-ישראלים אחרים. הספר רווי התייחסות אישית של דוברים שמאלנים למיניהם, את החוצפה של אנשים שתובעים מישראל נסיגה ואין להם מושג על מה הם מדברים. הדבר נכון גם לגבי "מומחים" ישראלים שהצעותיהם הנלוזות, ביחס לפלשתינים וסורים, הופרכו על ידי המציאות המזרח-תיכונית לאורך השנים. עם טון חריף ובשפה ממוקדת יש כאן חוויה חינוכית מרתקת וחשיפה מרננת של אלה הדוגלים בעמדות פוסט-ציוניות ואנטי-ישראליות. עם זה הספר מסיים עם רוח של פיוס בין ימין ושמאל ושלום בישראל.

אפשר לרכוש את הספר אצל amazon.com       

* אהוד היקר, פוצ'ו מתאר בנימה של הומור את יחסיו עם גורודיש, ועל התפרפרויותיו "הסודיות", שהיו גלויות לשכנים ולפוצ'ו עצמו. אחי ז"ל היה טנקיסט בחטיבה 7, בתחילת שנות החמישים, והוא העיד עד כמה האיש הזה היה מעורר חלחלה אצל פקודיו.

בסיפור של זושצ'נקו, המתורגם על ידי יואל נץ, מוזכר "אב", אני בספק אם קוראי כתב העת יודעים שהכוונה לכומר.

שלך,

משה גרנות

* אהוד: אני מאוד לא מתפעל, זאת בלשון המעטה, משיריה של אגי משעול. זה הישג עצוב לשירה העברית – אם היא נחשבת כיום למשוררת מרכזית, כמעט לאומית, אולי בזכות השיר שקראה לזיכרה של מחבלת פלסטינית מתאבדת בירושלים – בשער ברנדנבורג בברלין?

* * *

כבר עבר שבוע

מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

כבר עבר שבוע –

מאז סמי סאלים חאמד נער יפה תואר

אולץ לפוצץ עצמו ב"שווארמה ראש העיר"

בתחנה המרכזית הישנה בתל אביב

ולהרוג תשעה אנשים –

(אחרת שולחיו היו מחסלים אותו ואת בני משפחתו

ואילו הסגיר עצמו עם המטען היו חבריו האסירים

אונסים ושוחטים אותו בכלא כבוגד – )

כבר עבר שבוע –

והמשוררת הלאומית אגי משעול

(כהגדרתה בראיון עימה ב"מוסף הארץ")

טרם פירסמה שיר קינה על מות

סמי סאלים חאמד נער ענוג שאולץ –

(כפי שכתבה על המתאבדת בסופרמרקט בירושלים

שיר שקראה בכנס משוררים בינלאומי

ליד שער ברנדנבורג בברלין)

הייתכן?

שֶׁרק על מתפוצצות היא מְגָגְדֶרֵת שיר?

פורסם בגיליון 135 של המכתב העיתי מיום 24 באפריל 2006

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2247 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-61 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,075 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,074 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,633 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-90 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-73 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-41 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-30 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-38 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-63 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח-בהקלדה של הלקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

[מיספר הערכים לפי ההתקדמות בהקלדה]

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,240 נמעני המכתב העיתי.

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל