פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1428 י"א באדר

[שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, י"א באדר ב' תשע"ט, 18.3.2019

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: משה כהן: צביעות פחדנית. // אוריה באר: רק שתיקה ואלם על רצח ערביות. // אורי הייטנר: 1. יעד מדיני: הכרה בריבונותנו על הגולן. 2. צרור הערות 17.3.19. // מתי דוד: תקופת השואה. פרק מספרו החדש "סיפור חיים". // משה גרנות: על הספר "סיפור חיים" מאת מתי דוד. // אהוד בן עזר: "הספר הירוק", שעתיים ועשר דקות של סרט נהדר.  // נסיה שפרן: שבועיים במקסיקו סיטי ומסביב. // יהודית ואהוד בן עזר: ביקור במקסיקו סיטי, נובמבר 1996. // אהוד בן עזר: ספרי דורות קודמים: "מחיי יוסף טרומפלדור", 1922, 1953. פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 25.2.1972. // אסתר ראב על יוסף טרומפלדור, מתוך "ימים של לענה ודבש", עם עובד, 1997. // מלי [אהרנסון] טויב: 100 שנה למותו של אהרון אהרנסון 1919-2019. // מכתב של רן אהרנסון. // מכתבו של יואב לוכסמבורג. // נעמן כהן: מפלגת העבודה – "השד העדתי" חוזר. // אהוד בן עזר: המושבה שלי. פרק עשרים ושישה, האיכרה שיינע-פשה גרשוני חושקת בעמשי השומר. // ממקורות הש"י.

* * *

משה כהן

צביעות פחדנית

מתבשרים אנו השכם והערב על מעשי רצח בחברה הערבית על רקע "חילול כבוד המשפחה".

בעקבות מעשי רצח אלה עולות דוברות פמיניסטיות וקוראות להפסיק את אפליית הנשים. 

אבל אין הן יכולות להגיד את צמד המילים "בחברה הערבית", וכך גם לא  הדוברים האחרים, כי זה נחשב בישראל "בלתי תקין מבחינה פוליטית", ואין אצלנו עבירה חמורה מזאת ומי שעובר אותה מוקע "כגזען", ואוי לו ואבוי לו. 

ואני שם את נפשי בכפי ומתריע נגד הצביעות הפחדנית הזאת, ואני מעז לומר שרצח נשים על רקע "כבוד המשפחה" הוא בעייה של החברה הערבית. 

משה כהן

ירושלים

אהוד: אני מתפלא עליך שאינך שם לב שמרבית מעשי הרצח בחברה הערבית בישראל, בגלל "כבוד המשפחה" – אירעו בתקופת שלטונו הממושכת, המושחתת והמשחיתה של בנימין נתניהו – כך שהאשמה העיקרית היא בו ולא בגברים הערביים הסבורים שהנשים במשפחה שייכות להם בכל המובנים, גם הרגשיים והמיניים.

אגב, בכל מעשי הרצח המתועבים האלה בישראל מואשמים – "ערבים", ולא: "פלסטינים", כפי שנוהגים לכנותם בכל הפגנה נתמכת-תקשורת נגד ממשלת ישראל. שהרי ה"פלסטינים" הם עם קדושים שלא ייתכן אצלם רצח שכזה.

בקרוב, כאשר בנימין גנץ יהיה ראש הממשלה, ייפסקו כל מעשי הרצח האלה.

* * *

אוריה באר

רק שתיקה ואלם על רצח ערביות

כמה שאלות לחברי הרשימה המשותפת, הקובלים ללא הרף על המשטרה, על רשויות המדינה, ועל כל היישוב היהודי בארץ. מתי לאחרונה  גיניתם בחריפות את הערך האבסורדי הידוע בשם "כבוד המשפחה", המתיר רצח ופגיעה ברכוש למי שפוגעים  לדעתכם בכבוד המשפחה?

מתי לאחרונה קראתם לאוכלוסייה הערבית לשתף פעולה עם תחנות המשטרה המוצבות עתה במרבית הישובים הערביים הגדולים? מתי לאחרונה פניתם אל אחיכם הערבים וביקשתם שיסגירו  את כלי הנשק המצויים כמעט בכל בית ערבי בישראל? מתי לאחרונה פניתם לאוהדים הערביים וביקשתם מהם להפסיק להשתולל במשחקים עם קבוצת יהודיות? ראה סחנין... מתי לאחרונה קראתם לתושבים הערביים להיות אזרחים טובים ושומרי חוק.

למיטב זיכרוני באפס פעמים.

 אימי זיכרונה לברכה היתה אומרת בחיוך מר: "תמיד  יש להם רק 'טעייינס'. תמיד רק טענות. את עצמם אין הם בוחנים כלל."

וכך, שוב נרצחה נערה צעירה שרק רצתה להתחתן. אך התגובה במחנה הערבי – רק שתיקה ואלם.

הטעות ההיסטורית

זה קורה למרבית הצער שוב ושוב בהיסטוריה שלנו. מנהיג עושה טעות חמורה שעולה לנו בנזק  לדורות, מתוך צדקנות ורצון למצוא חן בעיני אויב נו. אחר כך, כבר אי אפשר לתקן טעות זו.

הפעם, מן הראוי להצביע  על הטעות האיומה בהעברת השליטה בכל מרחבי הר הבית, לאחר כיבוש הכותל וכל מזרח ירושלים, לידי הוואקפ.

אכן כן, הר הבית היה בידינו, כשפי שקרא  בקשר מוטה גור. אך זה היה למשך שעות ספורות בלבד. חייל צעיר נלהב, רץ לעבר הר הבית, ודגל ישראל בידו. הוא תקע את הדגל במרומי ההר, וצעק מלוא ריאותיו: "הר הבית כולו שלנו."

אחרי ארבע שעות בלבד, כך אומרים ההיסטוריונים, נתן  הוד רוממותו דיין הוראה להוריד את הדגל. הוא התבלבל והתלבט מה לעשות. בצר לו פנה למאיר שמגר. זאת במקום להחליט לבד ולומר מפורשות: "ההר שלנו. אנו השליטים במקום. כמובן תוך שמירת   זכות התפילה למוסלמים."

ההמשך ידוע. הייעוץ שקיבל היה בלתי סביר לחלוטין: "העבר את השליטה לוואקפ.".

דיין עשה זאת.

ההמשך ידוע. הוואקפ פיזר לכל רוח את שרידי עם ישראל במקום, העמיס שרידים יהודיים יקרים אחרים על משאיות וזרקם לאן שהוא,  ונהג בגסות רוח בכל מבקר יהודי בהר. ועכשיו? עכשיו אנו עומדים כעניים דורשים את זכויותינו. זאת, כשיכולנו אנו לשלוט בהר ולהיות האדונים ההוגנים במקום.

כל  זה קורה למצער, כש"האנשים החכמים", כביכול, יודעי כל, שמידת הצדקנות מעבירה אותם על  דעתם, הם נותני העצות. עכשיו, לך תקן את המעוות שללו עיוותו... 

אוריה באר

אהוד: לדעתי זו לא היתה טעות היסטורית אלא החלטה נבונה ומרחיקת ראות. אחרת היינו שופכים מדי יום ביומו עוד שמן על מדורת השנאה המוסלמית כלפינו כאן וברחבי העולם. דיין נהג בחוכמה ובאחריות ויצר מצב שכל הצדדים יכולים לחיות איתו לאורך ימים.

* * *

אורי הייטנר

1. יעד מדיני: הכרה בריבונותנו על הגולן

52 שנה לאחר שחרור הגולן ולאחר ראשית ההתיישבות הישראלית בגולן ולמעלה מ-38 שנים לאחר החלת הריבונות הישראלית על הגולן, הגיעה השעה להכרה בינלאומית, וקודם כל אמריקאית, בריבונות הישראלית.

אלה הנימוקים להכרה: הגולן הוא חלק מא"י, הרווי בהיסטוריה יהודית. הגולן שוחרר במלחמת מגן מובהקת, בעקבות התוקפנות הסורית. בכל שנות השלטון הסורי על הגולן, סוריה לא השלימה עם קיומה של ישראל בגבול כלשהו ובאופן עקבי הפעילה מהגולן תוקפנות קשה כלפי ישראל ואזרחיה, כולל ניסיון להטות את אפיק הירדן ולייבש את ישראל. תקופת השלטון הסורי על הגולן מסתכמת ב-21 שנים בלבד (1946-1967). ישראל בגולן כבר 52 שנה מתוכם 38 שנים כריבון מלא.

ישראל היכתה שורשים עמוקים בגולן. ההתיישבות הישראלית בגולן כבר עמוק בעשור השישי להיווסדה. לוותיקי המתיישבים כבר יש נינים. חמישה ראשי ממשלה ישראליים (כולל הנוכחי) הציעו לסוריה את הגולן תמורת הסכם שלום, והיא סירבה לכל ההצעות. אין בגולן כל איום דמוגרפי על צביונה של ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית עם רוב יהודי מוצק לדורות. מלחמת האזרחים בסוריה הביאה להתפכחות של רבים ממצדדי הנסיגה. היום מבין כל בר דעת, שאילו ישראל נסוגה, חלילה, מהגולן, איראן או דאעש היו יושבים על הכינרת.

סוריה התפוררה ואין להניח שתחזור להיות מדינה ריבונית אחת בגבולותיה הקודמים, ואין כל רלוונטיות לתביעה של מדינה נוספת לריבונות על השטח. איום הגרעין האיראני מרע את מצבה האסטרטגי של ישראל. הסכנה של התגרענות איראן אינה רק מפני שימוש בפועל בנשק גרעיני. המונופול הישראלי על נשק גרעיני (על פי מקורות זרים) הוא אחד מגורמי ההרתעה, שבעטיין נמנעו מדינות ערב מפני מלחמה כוללת נגד ישראל מאז מלחמת יום הכיפורים. התגרענות איראן עלולה להביא לחידוש המלחמות הכוללות. לכן, יש לעמוד על כך שיהיו לישראל גבולות בני הגנה, ולכן עליה לשבת בגבולותיה הנוכחיים בגולן ובבקעת הירדן.

כאשר ישראל החילה את ריבונות על הגולן (1981) האמריקאים השתוללו. הנשיא רייגן הטיל סנקציות על ישראל ודחף לגינוי ישראל במועצת הביטחון, בתמיכת ארה"ב. לא בכדי, עד לשנים האחרונות גם אנו, תושבי הגולן, לא העלינו את נושא ההכרה הבינלאומית בריבונותנו על סדר היום, כי היתה זו משאלת לב חסרת סיכוי, והערת דובים מרבצם היתה מזיקה. אולם התפוררותה של סוריה, התגרענות איראן ושלטון טראמפ יצרו שעת כושר שאולי תביא להכרה המיוחלת. הכרה כזו תהיה העמקה נוספת של אחיזתנו בגולן. האחיזה בגולן נעשית כל העת בדרך הציונות המעשית – התיישבות, והציונות המדינית – חוק הגולן וחוק משאל עם. גם היום יש להתקדם במקביל בהכפלת האוכלוסייה היהודית בגולן ובקידום ההכרה הבינלאומית בריבונותנו על הגולן.

התפתחויות של השבועות האחרונים: לראשונה, ארה"ב הסירה את ההגדרה "שטח כבוש" מהגולן, בדו"ח השנתי על זכויות האדם בעולם. לראשונה, ארה"ב התנגדה לגינוי ישראל על חוק הגולן, בעצרת האו"ם. ביקורים של בכירים אמריקאיים בגולן.

האם הדבר מעיד על כך שהממשל האמריקאי עתיד להכיר בריבונות ישראל? גם אם לא, עלינו לברך תמיד על כל התקדמות, וההתפתחויות שהזכרתי הן התפתחויות מדיניות חשובות ביותר. איני יודע, כמובן, מה כוונת הממשל, אך להערכתי, יש סיכוי לגמרי לא רע, להכרה סוף סוף בריבונות.

גם אם תהיה הכרה של הנשיא טראמפ, חשוב מאוד לגבות אותה בהחלטה דומה של בתי הנבחרים, כדי שקיומה לא יהיה תלוי ברצונו של הנשיא הבא. הבעייה היא שממשלת ישראל התרחקה מן המפלגה הדמוקרטית, בהשליכה את כל יהבה על טראמפ, צעד שפוגע במעמדה של ישראל בארה"ב. חובה על ישראל לחזק את מקור כוחה בארה"ב – התמיכה הדו מפלגתית בה. הדבר נכון גם להכרה בריבונותנו על הגולן. יש לפעול לנושא בקרב שתי המפלגות.

מיד לאחר הסכם הגרעין האיראני, כתבתי במאמר שעל ישראל לדרוש כפיצוי מארה"ב, בין השאר, הכרה בריבונות ישראל בגולן. קולות כאלה נשמעים לרוב בשנים האחרונות. ראש הממשלה פועל לכך בשנים האחרונות, וגם גורמים אופוזיציוניים כמו יאיר לפיד ובוגי יעלון.

אולם אני רוצה להעלות על נס את היוזם של המהלך והרוח החיה בו – צביקה האוזר. האוזר, לשעבר מזכיר הממשלה והיום מועמד ברשימת "כחול לבן" לכנסת, דוחף לכך בכל מאודו מזה שלוש שנים. הוא הקים את היחידה למען הגולן, שעיקר פועלה הוא קידום ההכרה. הוא העלה את הנושא על סדר היום בארץ ובארה"ב, חיבר לרעיון בכירים בבתי הנבחרים בארה"ב ויצר הד תקשורתי. אמנם הוא אינו תושב הגולן, אך משמר את אחד הסודות להצלחת מפעלנו – איננו ממתינים לממשלה, אלה יוזמים ועושים בעצמנו. כך עשה ועודה גם צביקה האוזר, בנושא ההכרה בריבונות.

2. צרור הערות 17.3.19

* נדמה לי – הגופים האלה שעפים בשמיים ונורים לעברנו כדי להרוג ולהרוס נקראים רקטות או טילים גם אם הם נורים לעבר עוטף עזה. גם בעוטף עזה חיים בני אדם. גם בני האדם שחיים בעוטף עזה הם ישראלים. גם לישראלים האלה מדינת ישראל מחויבת. גם עליהם ממשלת ישראל וצה"ל צריכים להגן. גם הפגיעה בהם באה מרצועת עזה. האוייב שיורה עליהם הוא אותו אוייב. גם באוייב שפוגע בהם ישראל מחויבת להכות. ישראל מחויבת ליצור הרתעה גם כדי שלא יירו על שדרות, נחל עוז ונתיב העשרה. ככה, לפחות, נדמה לי. אני הוזה?

* הכלה – מי שאינו מבין שדין הצתה כדין רקטה ושדין רקטה על עוטף עזה כדין רקטה על תל אביב – יקבל גם הצתה, גם רקטה על עוטף עזה וגם רקטה על תל אביב. מי שאינו מבין זאת, אינו מבין את אחריותו.

* מלוא האחריות – כל הערב שאחרי הירי על גוש דן, התקשורת עסקה בהשאלה – האם זה חמאס או "ארגונים סוררים"? אנו למודי ניסיון משיטות ערפאת. הוא השתמש בחמאס כזרוע שלו לפיגועי טרור ובמקביל המשיך לסמם אותנו במתק שפתיים. אין זה מן הנמנע שחמאס נוהגים באותה דרך. אך גם אם יוצאים פיגועים לא על דעתו – הוא הריבון בשטח, הוא נושא ב-100% מהאחריות.

* המשוגע התורן – בימים הרעים ההם, בהם ירושלים היתה מחולקת ובליבה חומה והעיר העתיקה היתה שבויה בידי צר ואוייב, מפעם בפעם ירה צלף ירדני מעל החומה לעבר ישראלי. ירדן מיהרה להתנער מהמעשה ולהסביר שמדובר בחייל שהשתגע, ואצלנו השתרש בשפה הביטוי "המשוגע התורן". נדמה לי שה"ירי השגוי" של הפאג'רים לעבר גוש דן, הוא מאותה סדרה.

* למה על האמריקאים להכיר בריבונות ישראל על הגולן – 52 שנה לאחר שחרור הגולן ולאחר ראשית ההתיישבות הישראלית בגולן ולמעלה מ-38 שנים לאחר החלת הריבונות הישראלית על הגולן, הגיעה השעה להכרה בינלאומית, וקודם כל אמריקאית, בריבונות הישראלית.

אלה הנימוקים להכרה:

הגולן הוא חלק מא"י, רווי בהיסטוריה יהודית.

הגולן שוחרר במלחמת מגן מובהקת, בעקבות התוקפנות הסורית.

בכל שנות השלטון הסורי על הגולן, סוריה לא השלימה עם קיומה של ישראל בגבול כלשהו ובאופן עקבי הפעילה מהגולן תוקפנות קשה כלפי ישראל ואזרחיה, כולל ניסיון להטות את אפיק הירדן ולייבש את ישראל.

תקופת השלטון הסורי על הגולן מסתכמת ב-21 שנים בלבד (1946-1967). ישראל בגולן כבר 52 שנה מתוכם 38 שנים כריבון מלא.

ישראל הכתה שורשים עמוקים בגולן. ההתיישבות הישראלית בגולן כבר עמוק בעשור השישי להיווסדה. לוותיקי המתיישבים כבר יש נינים.

חמישה ראשי ממשלה ישראליים (כולל הנוכחי) הציעו לסוריה את הגולן תמורת הסכם שלום, והיא סירבה לכל ההצעות.

אין בגולן כל איום דמוגרפי על צביונה של ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית עם רוב יהודי מוצק לדורות.

מלחמת האזרחים בסוריה הביאה להתפכחות של רבים ממצדדי הנסיגה. היום מבין כל בר דעת, שאילו ישראל נסוגה, חלילה, מהגולן, איראן או דאעש היו יושבים על הכינרת.

סוריה התפוררה ואין להניח שתחזור להיות מדינה ריבונית אחת בגבולותיה הקודמים, ואין כל רלוונטיות לתביעה של מדינה נוספת לריבונות על השטח.

איום הגרעין האיראני מרע את מצבה האסטרטגי של ישראל. הסכנה של התגרענות איראן אינה רק מפני שימוש בפועל בנשק גרעיני. המונופול הישראלי על נשק גרעיני (על פי מקורות זרים) הוא אחד מגורמי ההרתעה, שבעטיין נמנעו מדינות ערב מפני מלחמה כוללת נגד ישראל מאז מלחמת יום הכיפורים. התגרענות איראן עלולה להביא לחידוש המלחמות הכוללות. לכן, יש לעמוד על כך שיהיו לישראל גבולות בני הגנה, ולכן עליה לשבת בגבולותיה הנוכחיים בגולן ובבקעת הירדן.

* שאלה בחשבון – אני מתלבט. האם נכון לומר שחמישה ראשי ממשלה ישראלים הסכימו לנסיגה מהגולן, או שישה? 1. רבין. 2. פרס. 3. נתניהו. 4. ברק. 5. אולמרט. 6. נתניהו. מה דעתכם?

* ניצחנו – חתן פרס ישראל, אבי ההתיישבות בגולן, יהודה הראל, התראיין לאסתי פרז ב"כאן 11". הדבר המעניין ביותר היה רוח הריאיון. בעבר הלא רחוק, כל ריאיון איתנו, אנשי הגולן, נסוב סביב סימן השאלה על עתיד הגולן. ניסו לדחוק אותנו לפינה שבה נסביר למה אנחנו עומדים בין מדינת ישראל לבין ה..."שלום" נדמה לי שהם קראו לזה, או משהו כזה.

ואילו בראיון הזה, נקודת המוצא היתה שהוויכוח מאחורינו, ושהכול כבר מבינים מה נכון. "האם היום, כשכולנו כבר מבינים, אפשר לומר שזה בזכות הסורים יותר מאשר בזכות מה שישראל עשתה?"... "היום, כשאצלנו כבר כולם מבינים, השלב הבא הוא שגם העולם יכיר?"

וזה הניצחון הגדול שלנו, אזרחים מן השורה, שנטלנו אחריות ויישבנו את הגולן ונשאנו על שכמנו את המשא הלאומי החשוב הזה, על ממשלות ומנהיגים שחתרו למסירת הגולן לסורים.

* סיפורו של יהודה, סיפורה של ההתיישבות בגולן – היות הגולן חלק בלתי נפרד מישראל, היא היום אקסיומה שמקובלת על הכל, זולת קומץ סרבני התפכחות פאתטיים. לא רחוק היום, ותהיה גם הכרה בינלאומית בריבונות ישראל על הגולן.

ההישג הזה ממש אינו מובן מאליו. זו תוצאה של מפעל חיים אדיר של אלפי מתיישבי הגולן, למעלה מיובל שנים. הדמות המרכזית במפעל הזה הוא יהודה הראל. בדרכו המיוחדת, במנהיגות ביישנית, בכריזמה נטולת רעמים וברקים, הוא הוביל את הגולן מהעלייה החלוצית של ראשוני המתיישבים למחנה סורי נטוש במרכז הגולן, עוד טרם החלטת ממשלה, שבועות ספורים לאחר שחרור הגולן במלחמת ששת הימים ועד חקיקת חוק יסוד משאל עם ב-2014. ובתווך, עשייה ענפה של הקמת יישובים וביסוסם, של יצירת מפעלים כלכליים, חינוכיים ותרבותיים, הובלת מאבקים ציבוריים נגד נסיגה, הובלת המאבק לסיפוח הגולן. וגם הסלוגן "הגולן חלק בלתי נפרד מישראל" הוא הברקה שלו.

סיפורו של יהודה הראל הוא סיפורה של ההתיישבות בגולן ועוד סיפורים רבים ומרתקים בנוסף לכך.

בסוף החודש ייצא לאור ספרי "יהודה הראל – ביוגרפיה", בהוצאת "ידיעות ספרים", ובו תוכלו לקרוא את סיפורו המרתק של יהודה, את סיפורה המרתק של ההתיישבות בגולן.

* משרתים את הספין – חבל שכולם נגררים אחרי הספין של נתניהו, שבמשך שבוע מצליח להדחיק את הבעיות האמיתיות כדי להתנגח עם פוסט לא אינטליגנטי במיוחד (בלשון המעטה) של רותם סלע באינסטגרם.

יש כאן בורות ושטחיות וערבוב בין נושאים שונים. בין זהותה הלאומית של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, כהגדרת מגילת העצמאות: "אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל", לבין זכויות הפרט, זכויות האזרח, שהן שוות לכל, ואין שמץ של סתירה בינן לבין הגדרתה הלאומית של ישראל, סמליה הלאומיים וכו'. במקום שיש אפלייה בתחום השוויון האזרחי, יש לתקן אותה, אך זה לא קשור להגדרה הלאומית ולא לחוק הלאום. ואין כל קשר בין שוויון אזרחי לבין ישיבה בקואליציה. כדי לשבת בקואליציה צריך בסיס משותף. ברור שבקבינט שדן במלחמה בטרור לא יוכלו לשבת מי שתומכים בטרור ובכל מלחמה הם בצד של האוייב (ראו את הפגנותיהם ב"צוק איתן", במתקפת הסכינים ובכל עימות). היותם פסולים לקואליציה אינה קשורה להיותם ערבים (הגרוע ביותר ביניהם הוא דווקא עופר כסיף היהודי), אלא לעמדותיהם, כפי שהכהניסטים אמורים להיות פסולים לכל קואליציה, לא בגלל שהם יהודים אלא בשל עמדותיהם.

וכל הסיפור הזה הוא עוד ספין של נתניהו. בניסיון להשחיר את "כחול לבן" הוא מפיץ את השקר שכחול לבן ילכו עם מפלגות אנטי ציוניות ("ביבי או טיבי"). הוא כמובן יודע שזה שקר, אבל נתניהו הוא הרי שקרן. כל ההעלאה של נושא "הערבים" נועדה לשרת את הספין הזה. כך גם דברי הבלע והשקר של מירי רגב, על פיהם אחמד טיבי יהיה שר בממשלת גנץ. רותם סלע, באיוולתה ובבורותה, שירתה את הספין הזה. נתניהו הבין זאת, ולכן מינף פוסט לא חשוב של אישיות לא חשובה (מבחינה ציבורית) כדי לקדם את הספין. וכל הדמגוגים שקפצו בהגנה על מי ש"בסך הכל אמרה את המובן מאליו שהערבים הם בני אדם," הם אידיוטים שימושיים של הספין הצבוע של נתניהו.

* הצבעה לתל"ם – יש לי חברים שאומרים לי: שכנעת אותי להצביע לתל"ם, לבוגי יעלון. הוא מבטא אותי. זאת הצבעה נטו לדרך שבה אני מאמין. אבל כחול לבן... זה משהו אחר. זה אמורפי מדי. זה מגוון מדי. זה מהול מדי. קשה לי...

יש לי תשובות עקרוניות, מהותיות. אבל אציג כאן את התשובה הפוליטית הפרגמטית. עד המקום ה-30 יש שלושה מועמדים לתל"ם. בין המקום ה-30 למקום ה-36 – עוד שלושה. מי שיקבע אם יהיו לתל"ם שלושה ח"כים או שישה, אלה המאמינים בדרכה של תל"ם ועדין מתלבטים.

* רוח רעה – לעיתים אני תמה, מהיכן הם שאבו תועפות של שנאה כזו לבני גנץ? ליעלון אני מבין. חלפו שלוש שנים מאז שעמד איתן כמנהיג אמת, להגן על צה"ל מפני הניסיון להפוך אותו לכנופיה. השנאה הזאת נבנתה במשך שלוש שנים. לפיד? אני מבין. הוא כבר 7 שנים בפוליטיקה. אבל מתי הם הספיקו לפתח כזה תיעוב לגנץ? כנראה שמדובר במנגנון שנאה אוטומטי. האות ניתן, והשנאה מנותבת על אוטומט כלפי המוקד התורן (כולל בתוך הליכוד).

ולפעמים זה מגוחך. אחד מתועמלני ביבי בפייסבוק כתב במשך תקופה ארוכה כיודע דבר: אתם תראו שגנץ יצטרף לליכוד. הוא ממש רייר כשהמשפט הזה יצא תחת ידו. וביום שבו גנץ הודיע על הקמת מפלגה חדשה – טונות של שנאה, תיעוב ובוז.

איזו רוח רעה הביא נתניהו לחיינו.

[אהוד: הם למדו מ"טונות של שנאה" שאתה והדומים לך כיהודה דרורי משליכים על נתניהו].

* יצוק בבטון – אנשים שמתעלמים מתוצאה של חקירה יסודית ביותר של המשטרה וחקירה יסודית ביותר של רשות המסים, שעברו בחינה קפדנית מאוד של הפרקליטות, ובדיקה יסודית ביותר של היועץ המשפטי לממשלה, שסינן כל מה שאינו יצוק בבטון וניסח כתב חשדות חמור ביותר כולל שוחד, קונים כל דבר רכילות בלתי בדוק, שכנראה יצא מסביבתו של השרלטן, ומתייחסים אליו כאל איזו עובדה משמעותית. הזויים.

* דז'ה-וו – הטבח המחריד במסגדים בניו-זילנד מחזיר אותי למעשה זהה, בדיוק השבוע לפני 25 שנה, במערת המכפלה. תלמידיו ומעריציו של המחבל, רוצח ההמונים, עתידים להיבחר לבית המחוקקים הישראלי, בזכות מאמציו הבלתי נלאים של נתניהו שרקח עסקה שתעביר אותם בכל מחיר את אחוז החסימה, למרות שלבד לא היה להם שום סיכוי. ועל פי מה שדווח, הוא הבטיח לאחד החוליגנים חברות בוועדה למינוי שופטים.

* הצד השני של המחלף – מבקר המדינה פרסם השבוע דו"ח חריף על מצב התחבורה הציבורית בישראל. מצבה בכי רע, והדו"ח שיקף לאזרחי ישראל את המציאות שהם מכירים בשטח. תפקידה ושליחותה של הביקורת הוא להצביע על ליקויים כדי להביא לתיקון, ולכן התמונה שהיא מציגה לרוב היא חד צדדית. התמונה בשלמותה מורכבת יותר.

ברצוני להציג את הצד השני של המטבע – מזווית ראייתי כתושב הגולן, כתושב הסְפָר הצפוני. חבריי ואני יכולים להעיד שהעשור האחרון היה עשור של מפנה בתשתית התחבורתית בספר הצפוני. אין זו רק מהפכה תחבורתית, אלא קפיצת מדרגה חברתית וכלכלית, שקירבה בצורה משמעותית את המרכז לפריפריה ואת הפריפריה למרכז. עוד אני יכול להעיד, כתושב הגולן מאז 1984, שהעשור האחרון בלט בתנופה שלו, לעומת עשורים של דריכה במקום קודם לכן. אנחנו נמצאים חודש לפני הבחירות. ישראל כץ הוא יריב פוליטי. אין זה מקובל במחוזותינו לפרגן ליריב, בוודאי לפני בחירות. אבל ההגינות מחייבת.

* ראיון משלים – לפני שבועות אחדים ראיינתי למחקר את גדליה גל, לשעבר ח"כ ממפלגת העבודה וממנהיגי תנועת המושבים. בתום הראיון הוא אמר לי שלא אצא מביתו בלי שיצייד אותי בצנצנת זיתים שכבש. אנחנו משפחה אוהבת זיתים, והציון שנתנו לזיתים של גדליה – גבוה מאוד. מהר מאוד חוסלה הצנצנת, ומאז הילדים שלי מדרבנים אותי לפגוש אותו לראיון משלים. "בטח יש עוד כמה שאלות ששכחת לשאול אותו."

* עוני – בעניין השופט עוני חבש. מי קורא לילד שלו עוני? איך ילד כזה חש, כשהוא שומע שצו השעה הוא מיגור העוני?

* ביד הלשון: הקיץ של אביה – בישיבת סיכום של צוות היגוי באורטל לאחר אירוע קהילתי מוצלח ורב משתתפים, העירה אחת המארגנות: "ואני חששתי שיהיה 'הקיץ של אביה'."

"הקיץ של אביה" הוא ספר אוטוביוגרפי של גילה אלמגור, ובעקבותיו יצא הסרט שנשא אותו שם. אביה היא גילה, הילדה. אחד מרגעי השיא ב"הקיץ של אביה" הוא מסיבת יום ההולדת העשירי שלה, שהיא התכוננה אליה בהתרגשות, אך אף אחד לא בא. הביטוי "הקיץ של אביה" הפך שם נרדף למסיבה שאיש לא בא אליה.

אורי הייטנר

* * *

מתי דוד

תקופת השואה

פרק הפתיחה מתוך ספרו החדש של מתי דוד

"סיפור חיים"

נולדתי בלבוב (פעם היהודים קראו לה למברג) למשפחה יהודית משכילה ודי אמידה. אבי, ד"ר קרול דוד, יליד ברודי, ממשפחה חילונית שחיה כל חייה בלבוב. היה עורך דין שעסק בעיקר בנדל"ן. אימי היתה פרידה לבית גוטמן. אבי התפרסם בשנות ה-30 כשזכה במשפט ירושה שניהל עבור משפחת אצולה איטלקית בעלת רכוש רב בפולין. בתמורה קיבל מהיורשים אדמות ושתי אחוזות גדולות.

שפר גורלנו במלחמת העולם השנייה. הוריי ואני ניצלנו. כל אחד בנתיב אחר של הישרדות: האמת, יש חוויות מתקופה זו שנחרטו בזיכרוני וישנן כאלו שאימי סיפרה לי. אבי, מעולם לא שיתפני במה שעבר עליו בתקופת השואה. עד היום אני כועס על עצמי שלא שאלתי. שלא הקשיתי. שלא חקרתי.

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה גוייס אבי לצבא הפולני. הוא, שידע חמש שפות, גוייס לצבא כמתורגמן. שלושה שבועות החזיק הצבא הפולני מעמד מול גרמניה הנאצית. אבי נמלט לבוקרשט, שם התגורר ושרד כפליט נוצרי. אימי נשארה בלבוב כאשר אני, בן 5, לצידה. בשנתיים של השלטון הסובייטי בעיר הפקיעו השלטונות חלקים מכל דירה כדי לשכן בהם עובדי ממשל וקציני הצבא האדום – והותירו לבעלים חדר מגורים קטן אחד. ימי השלטון הסובייטי זכורים לי כמסכת מתמדת של נדודים, אם כי מה שנשאר חרוט בזיכרוני הוא גן הילדים הקומוניסטי אליו נשלחתי ובו נדרשתי, כמו שאר הילדים, לנשק את תמונתו של סטאלין מדי יום.

מש"קיטרתי" לאימי על הנשיקה הבלתי נסבלת מבחינתי ל"שמש העמים" סטאלין, היא קנתה את שחרורי מהגן הסטליניסטי בשוחד ששילמה לקומיסר המקומי.

המשטרה הסובייטית נהגה להגיע מדי לילה ולהוציא משפחות שלמות מבתיהן. אימי, שחששה מהגירוש, דאגה לכן שנלון מדי לילה בדירה אחרת של קרובים ומכרים. נראה כי התנאים הקשים חידדו אצלי את כל החושים ולימדו אותי כי רק בתחבולות אשרוד.

לימים הוקם בלבוב גטו ואימי, כמו שאר יהודי לבוב, אולצה לעקור מדירתנו המרווחת לגטו שהוקם ברובע צר, מזוהם ועני, שהוקצה למגורי יהודים וגודר בגדרות תיל ובחיילים חמושים ששמרו על הגדרות. היינו כשלושים איש מבני המשפחה המורחבת וחיינו בעוני ובמחסור, רעב  ומחלות כאשר סביבנו גדרות ושומרים חמושים. כל יציאה מהגטו לעבודה היתה סיוט. לא פעם נלקחו ילדים מהוריהם ומאז לא נודע גורלם. אימי נהגה, לכן, ליטול אותי עימה ביציאה מהגטו (בימים בהם עדיין התאפשרה יציאה כזו). אותי היא העלימה בין המעיל העבה שלבשה לבין זה של שכנתה. רגעי המעבר בשער הגטו היו הקשים ביותר. הבדיקה היתה קפדנית וחיפוש נעשה בכליהם של השבים מהעבודה בחוץ כדי לוודא שלא גנבו אוכל או מוצרים ממקומות העבודה שהיו כידוע "למען המאמץ המלחמתי".

יום אחד. במהומה השגרתית ליד שער הכניסה לגטו. נעלמתי מעיני אימי. היא כבר נכנסה לתוך הגטו ולא יכלה לצאת. הפאניקה שלה היתה גדולה, כך סיפרה לי. כעבור שעות מיספר, בהן חרדת אימי השיגה שיאים, דפק שוטר יהודי, מאנשי הגטו, בדלת, והחזיר אותי הביתה. "אינני יודע מה קרה אבל הילד ביקש שאביאו הביתה והיטיב לתאר את הכתובת." אמר השוטר.

בשנת 1942, כשהחלו הנאצים לחסל את גטו לבוב ולשלוח את דייריו למחנות המוות בטרבלינקה ובאושוויץ, הוקם מחנה מעבר, ינובסקה, שהוקף בגדרות תיל. שם בינובסקה רוכזו כשלושים אלף יהודים שהושבו על קרקע חקלאית מוקפת גדרות וכלבי שמירה. משפחות-משפחות שהמתינו לגורלן. 

באחד הימים התחולל הנס הראשון בסיפור הישרדותה של משפחתנו. מפקד המחנה הודיע ברמקול שכל מי שאינו יהודי ונמצא, לדעתו, בטעות במחנה, חייב להתייצב בלשכתו.

אימי החליטה להמר. כדוברת גרמנית רהוטה היא התייצבה מול מפקד המחנה ובקול בוטח אמרה כי היא נתינה רומנייה, לא יהודייה, הנמצאת בטעות במחנה, ודרשה מהמפקד לשחררה לאלתר. היה זה פרץ של אומץ לב נדיר ותושייה של אימי, שהצילה בכך פעם נוספת את חיינו.

המפקד החליט לשחררה לאלתר ללא כל בדיקה נוספת. נראה שביטחונה העצמי שיכנע אותו באמיתות גרסתה. הואיל ואימי התייצבה בגפה בפני מפקד המחנה, מיד לאחר החלטת השחרור ציינה כי יש לה בן קטן במחנה. גם כאן הביטחון העצמי שלה, קור הרוח והנחישות עבדו והמפקד הורה לאתרני. תוך שניות נמסרה הודעה במערכת הכריזה של המחנה: "מריאן (זה היה שמי באותה עת ולא מתי, השם היהודי) מצטווה להתייצב מיד בלשכת מפקד המחנה."

דודתי, אחות אימי, איתרה אותי ולקחה אותי אל המפקד הגרמני ששאל את אימי מי זו שבאה עם הילד. כשהשיבה כי זו אחותה אירע הנס והגרמני הורה לשחרר אותנו ויצאנו אל החופש.

השימוש במילה "חופש" אינו במקומו במקרה שלנו. חופש לא אמר לנו דבר. אמנם ניצלנו מהעמסה לרכבת שיצאה לטרבלינקה אבל עברנו דרך השער ויצאנו אל הבלתי נודע: בלי תעודות, בלי מזון, בלי כסף, בלי בגדים ובלי שום סיוע או קרוב ומכר שיכול לתת יד. לבד בעולם עויין, מאיים ומלא סכנות. חופש, שבהגדרתו המקובלת זה בוודאי לא היה. משלושים אלף היהודים שעברו במחנה ינובסקה שרדו 60 בלבד. אימי ואני ביניהם. שלושת אחיותיה האחרות נספו בתאי הגזים.

כשנפתחו שערי המחנה בפנינו ונצטווינו "לכו," השאלה שעמדה בפנינו הייה לאן. לבוב היתה עיר של מלשינים ומשתפי פעולה עם הנאצים. אימי, בצעד של ייאוש, שמה מבטחה באוקראינית שחיה לידנו ואשר שימשה בעבר כאומנת של בני משפחתה של אימי בילדותה. (הימור שהצדיק עצמו). זו – פארניה שמה – סיכנה את חייה והסתירה אותנו בביתה. משחלתה פארניה בטיפוס העבירה אותנו לבית של חברה טובה שהתגוררה בכפר סמוך. גם זו גילתה אומץ לב והסכימה להסתיר אותנו, גם מבעלה,  בתוך בור מכוסה בקש. רק בחשכת הלילה היינו יוצאים לנשום מעט אוויר צח ליד שפת הבור.

כל אותה עת אבי, שהיה פליט בבוקרשט, ניסה להפעיל קשרים כדי להוציאנו מהתופת. הוא הצליח לקשור קשרים עם קצין ורמכט, קולונל פון ליקל, רוקח במקצועו, שגויס לשמש כמפקד רכבות-המטען שנעו בקו ברלין-למברג-בוקרשט. לימים נודע לי כי בבוקרשט הכיר אבי גרמני שעבד בבית חרושת גדול למוצרי גומי. על האיש סופר כי היה פולקסדויטשה (פולני ממוצא גרמני) משלזיה. אבי הסיק מאופי דוברו כי האיש יהודי ואכן התברר כי הוא מהנדס יהודי מלבוב. המהנדס היהודי גילה לאבי כי הצליח להבריח את משפחתו לבוקרשט בסיועו של קצין ורמכט –פון ליקל שמו. מהר מאוד התברר כי אותו פון ליקל מוכן למלט גם אותי מתוך הגטו ולהעבירני לבוקרשט.

אבי ניצל את קשריו והעביר באמצעות פון ליקל מכתב, שביקש שיימסר לרופאת שיניים, מכרה של הוריי,  בתקווה שזו תדע להעבירו לידי אימי.

לאחר חצי שנה של מגורים בבור עם תקרת הקש הגיע המכתב הראשון מאבי לאימי. אחריו גויס מבריח גבולות אוקראיני שסיפר כי אבי סיכם עם אותו קולונל פון ליקל שיאסוף (פון ליקל) את בנו מתי בתחנת הרכבת בלמברג (לבוב) ויסיע אותו לבוקרשט. להוכחת אמינותו הביא איתו מבריח הגבולות דרכון פולני מזויף עבורי, בנו, על שם מריאן טדיאוש וואווצ'ק.

הפרידה מאימי היתה קשה. ילד קטן עומד לצאת אל הלא נודע, גורלו נתון בידי מבריח גבולות אנונימי שאמור למוסרו לידי קצין ורמכט גרמני. הסיכוי שהמשימה תסתיים כשאני בחיים היה מזערי בעיני אימי. לחשתי מילות פרידה לאימי הבוכייה ועשיתי עצמי "גבר" ולא הזלתי ולו דמעה אחת. "אנחנו נפגש בקרוב," פלטתי לעברה במאמץ אחרון לנחם וגם כדי לשכנע עצמי בסיכויי להתאחד עמה.

הלכתי עם המבריח, שהזהיר אותי שעליי להיצמד אליו אך לא להראות שום סימן שאני מכיר אותו ואף לא להחליף איתו מילה כל הדרך עד לתחנה. כך פסענו לנו בדרך הקצרה שנראתה לי כמו דרך של אלפי קילומטרים. ילד קטן בן 8 צועד מול מאות נאצים חמושים, בדרך אל החופש. כל שגיאה, כל תקלה, כל מילה מיותרת – יכולים להביא למוות.

משהגיעה הרכבת לתחנה זרק אותי המבריח לידיו של פון ליקל – מפקד הרכבת שלקחני מיד לתא הפיקוד שלו.

היה זה מחזה מיוחד במינו. אני, ילד יהודי בן 8 דובר פולנית, נמצא בקרון אחד עם קצין גרמני שדובר רק גרמנית. הוראות ממנו קיבלתי בשפת הסימנים. משהתקרבנו למעבר הגבולות, לקראת הביקורת הקפדנית של אנשי אס. אס. ומשטרת הגבולות, הצביע פון ליקל בפני על מזוודתו הגדולה שהיתה על המדף העליון. הבנתי מיד את כוונתו ונכנסתי למזוודה שפון ליקל סגר מבחוץ. כך הצלחנו לעבור את הביקורות שנמשכו שעות, כאשר אני במזוודה השחורה של פון ליטל. אותו פון ליקל נהג בתושייה רבה ובנקודות הביקורת הכין סוג של "חפלה" כדי להסיח דעתם של אנשי הביקורת הגרמניים ולהוריד מאפקטיביות הביקורת שערכו. אין ספק שאם הייתי מתגלה היו יורים בי ובפון ליקל מיטיבי.

בהגיענו לתחנה אחת לפני בוקרשט הוריד אותי פון ליקל מהקרון הצביע על אבי ונפרד ממני בלטפו את ראשי.

למרות היותי ילד קטן, החיים בגטו לימדוני שלא למשוך תשומת לב מיותרת ועל כן האיחוד המחודש עם אבא ברציף היה מאופק. נתתי לו יד והלכתי בעקבותיו לחדר בו התגורר בבוקרשט.

אימי, שנותרה בבור האפל עם גג הקש, מצאה גם היא דרך להינצל. אבי שוב ניצל את קשריו והפעיל שוב את מבריח גבולות – זה שהבריח אותי – אם כי הפעם בנתיב שונה לחלוטין. אימי חצתה את ההרים כשהיא צועדת  קילומטרים רבים בלילה האפל והקר כשרק סמרטוטים לרגליה, מורעבת ותשושה. בכל הדרך דאג המבריח להשליך פיתיונות בשר לכלבי השמירה הרבים של הנאצים, שהיו כמעט בכל מקום. אימי והמבריח עלו על רכבת לעיר יאסי שברומניה, לאחר הצעידה הממושכת, ובכל ביקורת גבולות, כל אימת שנתקלו בכוחות נאציים, הציג המבריח את אימי כנוצרייה אילמת שלא ניתן לתקשר עמה. שם ביאסי, לאחר שאימי הוסתרה בבית יהודים שהוכן עבורה כדירת מסתור, נעלם המבריח והותיר אותה לבדה. לפי מיטב זיכרוני אימי סיפרה לי כי מיאסי לבוקרשט הגיעה ברכבת והפעם שוב בסיועו של פון ליקל. היא הוצמדה לקצין רומני והוצגה כפילגשו. כך מצאנו עצמנו שוב, משפחת דוד, מאוחדת ברומניה.

ברומניה השתמשתי בדרכון הפולני המזויף על שם מריאן טדיאוש וואוווז'ק, ואבי הצליח לסדר עבורי תעודת מעבר מיוחדת ממשטרת הזרים הרומנית. לא מצאתי תשובה לשאלה כיצד אני. שקיבלתי זהות של נער נוצרי. למדתי באותה עת במשך 7 חודשים בבית הספר היהודי "תרבות" בבוקרשט. נראה שאבי סידר זאת בדרך כלשהי.

בתחילת שנת 1944 אישרו שלטונות רומניה, בסתר, יציאת ארבע ספינות פליטים יהודים לתורכיה. עד ההפלגה היה מי שהלשין את  הדבר לנאצים ושלוש מהספינות טובעו. הרביעית – "קאזבק" שמה, זו שלנו, השורדים לבית דוד, הגיעה לחוף מבטחים באיסטנבול. שם דאגו נציגי הסוכנות היהודית להעלותנו במהירות על רכבת שהובילה אותנו דרך חאלב שבסוריה, לבנון ומעבר הגבולות בראש הנקרה – עד לעתלית. ממש חלום אחרית הימים בזמננו אנו.

מעתלית נשלחתי לרמת יוחנן ועל ילדותי הנפלאה בקיבוץ כילד חוץ אספר בפרק הבא.

במשך שנים רבות ניסיתי להתחקות אחרי עקבותיו של קולונל פון ליקל. כל שהיה בידי היה מקום מגוריו, העיר דואיסבורג שבגרמניה. בנסיעותיי לגרמניה עם משלחות מפלגת העבודה ניסיתי, לא פעם, להפעיל בכירים גרמנים במאמץ לאתרו, אך לשווא. במהלך שהותי בוועידת ILO –INTERNATIONAL LABOR ORGANIZATION  – כנציג ההסתדרות הכללית בג'נבה, אף ניסיתי לברר פרטים על אודותיו אצל פקיד גרמני בכיר שהיה במקום אך גם מאמציי אלו עלו בתוהו.

בשנת 1983, כמעט 40 שנים לאחר מבצע ההצלה המופלא שלי, חל המפנה המיוחל. בפגישה שקיימתי עם מנכ"ל עיריית דואיסבורג בתל-אביב, הבטיח לי הלה שיאתר עבורי את משפחת פון ליקל. אכן, עם שובו לגרמניה שלח לי המנכ"ל מכתב בו ציין כי איתר את אלמנתו של פון ליקל. מאז ניהלתי עמה קשר מכתבים עד לפטירתה. במכתביה כתבה לי האלמנה, אליזבט שמה, כי היא מצרה על כך שבעלה לא זכה לחיות ולראות את ההכרה במעשהו. היא הוסיפה וסיפרה כי בעלה הבריח יהודים נוספים עד שנתפס מבריח מזון ומכתבים ליהודים בפולין. על המעשה נשפט בבית דין צבאי, נכלא, ושוחרר מהצבא הגרמני. פון ליקל נפטר מיספר שנים לאחר המלחמה.

עד היום אני מצר על כך שלא היתה לי הזדמנות לפגוש את פון ליקל או את אשתו כדי להודות להם באופן אישי על שסיכנו חייהם כדי להציל אותי, ואולי גם לטפל באפשרות להעניק לאותו קצין גרמני, פון ליקל, את אות חסיד אומות עולם.

מתי דוד

* * *

משה גרנות

התמסרות טוטאלית בלי להגיע לפסגות

על הספר "סיפור חיים" מאת מתי דוד

(שותף לכתיבה – יורם דורי)

הוצאת אופיר ביכורים, 150 עמ'

האישיות של מתי דוד, כפי שהיא מצטיירת בספר שלפנינו, מעוררת אהדה, ולו משום האופטימיות השופעת שלה, וההתמסרות הטוטאלית שלה לכל משימה שהיא לקחה על עצמה. וכל זאת למרות שלא משתמע מהספר שהאיש הגיע להישגים מרשימים בכל אחד מהתחומים בהם הוא התנסה: כלכלן במשרד מבקר המדינה, מזכיר ארצי של עובדי המדינה בהסתדרות, דירקטור בחברת החדשות, חבר במועצה הציבורית של ערוץ 1 וערוץ 2; בין מארגני מצעד החיים הראשון, וחבר בבית הדין לאתיקה של מועצת העיתונות.

כאמור, אל הפסגות ממש הוא לא הגיע – היתה לו אמנם פינה  ברדיו (עם יוסי גרבר), וכתב אינספור כתבות ב"ניוז 1" ובעיתונות היומית, אבל לדרגת עיתונאי מעולם לא הגיע. הוא מתאר עסקנות פוליטית עניפה, עם ההישגים משמעותיים, אבל, למרות שניסה להתמודד – לא הצליח להתברג במקום ריאלי ברשימת מפלגת העבודה לכנסת.

הספר גדוש בשמות של אישים, עימם יצר קשר, ולפי דבריו, חלקם גם הושפעו ממנו, אבל עצם ההתפארות בקשרים אלה מצביעה על מעמדו האמיתי גם בעיני עצמו. אגב, התפארות – מתי דוד מרבה לטפוח לעצמו על השכם (ראו דוגמאות בעמ' 56, 61, 86, 94), וכידוע, קוראים מעוניינים להסיק בעצמם את ההתרשמות מהדמות המתוארת בביוגרפיה, ואילו בספר זה לא ניתנת להם הפריווילגיה הזאת.

בעניין הזה אני חייב לספר חוויה אישית: ביקרתי בלוויית אימי ז"ל בבית ביאליק שהיה מנוהל על ידי משה אונגרפלד המנוח. קשה להגזים ברושם הקשה שהמקום השאיר על מי שנזקק לשירותיו של אונגרפלד – המקום היה מוזנח בצורה פושעת ממש – ספרים קרועים התגוללו על הרצפה, אחרים נשרו מהמדפים העמוסים. למרבה הפלא אונגרפלד היה מוצא ספרים עתיקים שנדרשו על ידי חוקרי ספרות שנקלעו למקום. אימי, כצפוי, התרשמה קשות מהאיש ומהמקום. ואני לוחש לה: "זה משה אונגרפלד, איש חשוב, כתב ספר על כתבי ביאליק." ואז אימי אמרה משפט שנחרט בזיכרוני: "ביאליק חשוב, מי שכותב על ביאליק – לא ממש חשוב."

בזמנו לא הסכמתי עם דבריה של אימי, כי ידעתי שלאונגרפלד יש זכויות בשדה הספרות, אבל ללא ספק מקצת מהצדק יש בדבריה.

ומדוע הבאתי את הדברים האלה ברשימה על ספרו של מתי דוד? משום שהספר גדוש בשמות של אישים ידועים שלדוד היה קשר כלשהו עימם, כביכול הקשר הזה עשוי להרעיף על מתי דוד עצמו מהגדולה שלהם.

החלק הראשון של הספר, המתאר את המעבר הלא ייאמן שבין זוועות השואה שכמעט פגעו במתי (מריאן בשמו הקודם) ובמשפחתו, והתקומה, שזכה הוא וזכתה משפחתו בארץ ישראל. החלק הזה כתוב בצורה מרתקת, וללא ספק יכול לשמש מצע לרומן, או לפחות לנובלה: אביו של מתי (מריאן), עו"ד ד"ר קרול דוד, מגויס לצבא פולין הנלחם בגרמנים, בתור מתורגמן (ידע חמש שפות). הצבא הפולני מובס תוך שלושה שבועות, וקרול בורח לרומניה. מתי עם אימו נשארים בעיר לבוב, הנכבשת קודם על ידי הסובייטים, ואחר כך על ידי הגרמנים. היהודים מוכנסים לגטו לקראת משלוחם לאושוויץ ולטרבלינקה. אימו, שיודעת לדבר גרמנית, מצהירה שהיא איננה יהודייה, והמנהל הגרמני של הגטו משחרר אותה, את אחותה ואת מתי (שלוש אחיותיה האחרות נספו בשואה). היציאה מהגטו אינה מבטיחה הצלה, כי אין בידיה של אימו תעודות, לא כסף ולא מקום להסתתר ממלשינים. מכרה אוקראינית מסתירה אותם בבור מכוסה בקש. וכאן קורה הלא ייאמן: האב, הנמצא בבוקרשט, יוצר קשר עם קולונל גרמני, בשם פון ליקל, הממונה על רשת הרכבות, וזה ממציא למתי דרכון מזויף של ארי בשם מריאן טדיאוש ואבז'ק, וכן מזמן לילד בן השמונה מבריח גבול שמביא אותו לרכבת המנוהלת על ידי הקולונל. זה מחביא אותו במזוודה, כדי שלא יתגלה על ידי המפקחים שחיפשו יהודים ברכבות. אילו גילו את מתי, ללא ספק גם הקולונל וגם מתי היו מקבלים כדור בראש. כעבור זמן אותו קולונל שולח מבריח גבולות נוסף להביא גם את האם. הוא מביא אותה ליאסי, ושם הקולונל מסיע אותה ברכבת עד לבוקרשט, והמשפחה מתאחדת באורח ניסי ממש. מאלמנתו של פון ליקל נודע למתי דוד שהאיש המדהים הזה הציל עוד יהודים, ועל כך שילם ביוקר – נשפט ונשלח למאסר. לא ברור מהספר אם פון ליקל זכה על מעשי הגבורה שלו לאות חסיד אומות העולם, אות שכל כך מגיע לו.

המשפחה עולה לארץ באונייה "קזבק" שמגיעה עד איסטנבול, ומשם דרך סוריה ולבנון מגיעים ארצה, כשמתי נקלט בקיבוץ רמת יוחנן, שם הוא מצליח להפוך לצבר.

כאמור, הפרק הראשון, שעניינו "משואה לתקומה", הוא הפרק הכי מעניין בספר. לעומת זאת, בפרק על החוויות שחווה מתי דוד בשלושים שנה ששימש כמדריך תיירים (עמ' 73-37), אין חידושים מפליגים, וגם מי שסתם תייר בעולם (ואיזה ישראלי לא תייר בעולם?) יכול להזכיר חוויות לא פחות מעניינות מאלו שמתי דוד מזכיר, וגם לא מעט תקלות שהן נחלתו של כל טיול, בוודאי טיול מאורגן.

עניין מסוים יש לקורא בתיאור מפגשיו של מתי דוד עם לך ולנסה, עם גנרל יהודי בצבא האדום, עם ערבי עיראקי הפועל בפולין להשגת נשק עבור כנופיות הטרור, עם זביגנייב בז'יז'ינסקי, איתו נפגש בשדה התעופה בלונדון, ושוחח עימו בפולנית; אברהם שפירא, שכונה "מנכ"ל המדינה", שעדותו של מתי כי שפירא לא חילל שבת, כי לא טס עם אשתו ארצה, וגם שהמטוס בו טסה אשתו לא חילל שבת – העדות הזאת, לפי דבריו של מתי דוד, גרמה לשרידות הממשלה. וכן מוזכרים עוד אישים שהנסיעות הרבות לחו"ל זימנו לו כשהוא מדריך בראש קבוצות טיילים.

הפרק שעוסק בעסקנות הפוליטית של מתי דוד מזכיר מפגשים והתכתבויות עם פנחס ספיר, יוסי שריד, חיים הרצוג, דליה דורנר, רינה שפירא, מוטי קירשנבאום, בוגי יעלון, אהוד ברק, פואד בן-אליעזר, לובה אליאב, שלמה גזית, אהוד אולמרט, אביגדור ליברמן, יולי אדלשטיין, קובה קרייזמן.

מתי דוד זוכה לשבת ליד דוד בן גוריון בפאנל הדן באיחוד בין רפ"י ומפא"י. תמונה המנציחה את המפגש והשיחה הזאת עם האיש שמתי דוד העריץ (הוא החשיב עצמו כל חייו כבן-גוריוניסט) – מופיעה על עטיפת הספר.

לזכות פעילותו הפוליטית הוא מזכיר את מלחמתו נגד ישראל קיסר בעניין העושק של מבוטחי הפנסיה (שיטת הממוצעים, במקום העדפת המשכורת של שלוש השנים האחרונות), מלחמתו בגזל בעלי החשבונות "הרדומים"; הוא חושף את התשלומים הענקיים שמקבלים בכירים בהרצאות שהם מקיימים בחו"ל; נלחם נגד תשוקת הפרסום של העיתונאים הגורמת לא אחת לסיכון החיילים; מצדד בהקמת "מדיקל סנטר" בהרצליה, ומגנה את אבא אבן שהתנגד כי המוסד ייבנה קרוב מדי לווילה שלו. הוא מספר שתמך בפרס, באהוד ברק, בפואד בן-אליעזר, בחיים רמון ובעמיר פרץ. למרות היותו נץ ובן-גוריוניסט מושבע, הוא מסכים עם אשכול, נגד דעתו של בן-גוריון, ומצדד בהבאת עצמות זאב ז'בוטינסקי לארץ. הוא מצדד בממשלת אחדות לאומית, ומתנגד להקמת מדינה פלסטינית. הוא מוקיע את הנטייה שמאלה של מפלגת העבודה, נטייה שלדעתו תוביל אותה לשקיעה. הוא מתעב את המדיניות הפרו-פלסטינית של עיתון "הארץ", את "שוברים שתיקה" ו"בצלם", אבל גם את "להב"ה" ו"נוער הגבעות".

הזכרנו את הטפיחות שטופח מתי דוד על כתף עצמו – ובכן, בסוף הספר מופיעים 17 אישים שמהללים ומשבחים את מפעל חייו של מתי דוד, ביניהם – משה שחל, אופיר פינס, עוזי ברעם, זלמן שובל, שמעון שטרית, עמיר פרץ, יוסי פלד, אהוד ברק.

לפי התבנית שלו – הספר – המגובה בתמונות בני המשפחה, בחלק מהאישים שפגש באורחות חייו, בתעודות וכתבות בעיתונות– נועד לבני המשפחה ולחברים, אבל צריך להודות כי יש קטעים בספר שעשויים לעניין את כלל הציבור הישראלי.

משה גרנות

* * *

אהוד בן עזר

"הספר הירוק"

שעתיים ועשר דקות של סרט נהדר

בימוי: פיטר פארלי. משחק: ויגו מורטנסן, מאהרשלה עלי

טוני ליפ (ויגו מורטנסן) גר עם אשתו וילדיו בניו יורק, הוא איטלקי-אמריקאי לפי הסרט – הוא לא סיים תיכון, והחיים שלו מסתכמים במשפחה שלו ובפיצה.

ד"ר דון שירלי (מהרשלה עלי) הוא ההיפך הגמור – פסנתרן מחונן בעל שם עולמי, אפריקאי-אמריקאי מעודן שנהנה בעיקר מהדברים היוקרתיים שיש לעולם להציע, וסולד מכל דבר וולגרי או בוטה.

כשטוני נאלץ לקחת חופשה מהעבודה ומחפש דרך חדשה להשתכר כסף למשפחה, הוא מופתע לגלות שהתקבל לעבודה כנהג הפרטי של ד"ר שירלי בסיבוב ההופעות שלו ברחבי דרום ארה"ב – לא המקום הכי מזמין לגבר שחור בתקופה ההיא, 1960. השניים יוצאים למסע אנושי מרגש במהלכו הם ייאלצו להתמודד עם גזענות וסכנה, אך גם לחוות רגעים מפתיעים ומלאי הומור. מסע בו הם ייאלצו לשים בצד את המחלוקות הטבעיות ביניהם בשביל לשרוד – ואפילו להגיע להפי-אנד מרגש.

הסרט "הספר הירוק" מספר עך אודות המסע האמיתי אל דרום ארצות הברית בשנת 1960 של הפסנתרן הג'מייקני-אמריקאי דון שירלי ושומר ראשו הניו יורקי ונהגו, טוני ליפ. התסריט נכתב על ידי ניק ואללונגה, בריאן הייז קורי ופיטר פארלי.

לנוכח אורכו של הסרט היו לנו תחילה ספקות אם בחרנו נכונה ללכת לראותו. אבל השעתיים ועשר הדקות, ללא הפסקה, ב"סינמה סיטי" – עברו כהרף עין מבלי שהשתעממנו אפילו פעם אחת. איזה סרט רגיש ונהדר. שני שחקנים נושאים אותו לכל אורכו בתפקידים הראשיים של דון שירלי וטוני ליפ, שהוא ממוצא איטלקי, אבל ויגו מורטנסון המצויין, שאינו ממוצא איטלקי, משכנע בסרט במאה אחוז שהוא אכן ממוצא איטלקי. 

דון שירלי הוא שחור, פסנתרן גאון, הומוסקסואל, משכיל ומצפוני מאוד. לעומתו טוני ליפ הוא טיפוס איטלקי ניו-יורקי, קצת שומר ראש, קצת קשור בעצמו לעסקי מאפיה, והוא גם ראש משפחה, אישה ושני ילדים, בעל לב חם ודאגה למשפחתו. ההווי שסביבו מזכיר סרטי מאפיה איטלקיים בניו-יורק. לי הוא הזכיר את דמותו של השחקן הנהדר רוברט דה נירו.

מומלץ. מומלץ. מומלץ. לכו לראות את הסרט. הוא ילווה אתכם עוד ימים רבים אחרי שתראו אותו. ותרצו להיזכר ברבות מהסצינות שמתרחשות בו.

* * *

נסיה שפרן

שבועיים במקסיקו סיטי ומסביב

במבט ראשון

מקסיקו סיטי היא עיר ענקית, כ-25 מיליון תושבים, ואם איננה העיר הגדולה ביותר בעולם, היא בוודאי בחמישייה הראשונה. יש משהו מפחיד בערים גדולות כל כך. ומה שבטוח – לא קל לטייל בהן. צינורות החמצן של המטרופוליס הענק הזה הם זרועותיה המפותלות של הרכבת התחתית. כאן לצערי לא אוכל לדווח ממקור ראשון. הכוונה היתה לנסוע במטרו, לפחות פעם אחת בשביל החוויה, אך במשך השבוע ששהינו שם לא יכולנו להביא את עצמנו לידי כך. ירדתי פעם אל אחת התחנות, בכניסה היה אפילו ציור קיר יפה, ציורי קיר הם הרי המומחיות של המקסיקנים, אבל לתוך הקרביים של מערכת העיכול עצמה לא העזנו להיכנס.

נהג מונית שהסיע אותנו תיאר את הנסיעה במטרו כך: משלמים 5 פזו (סכום פעוט, התשר המקובל בכניסה לבתי השימוש הציבוריים), והתשלום הזה כולל גם מאסאז', סאונה, ואירומה-תירפיה...

מוניות לא חסרות בעיר הגדולה הזאת, כולל הוּּבֶּר וגם טקסיפַיי. המחירים זולים ורוב המוניות מגיעות תוך כמה דקות. הבעיה הגדולה היא הנסיעה עצמה. השתדלנו להימנע משעות הלחץ, והקפדנו לבקר בכל האתרים באזור אליו נסענו כדי שלא נצטרך לחזור לשם שנית. מכאן ניתן להבין שאין שום דרך קלה לבקר במקסיקו סיטי. גם נהג פרטי במכונית הכי מהודרת, גם טיול מאורגן באוטובוס הכי נוח – כולם תקועים בסופו של דבר בכבישים העמוסים.

כדי להגיע לכל המקומות שהיו בתוכנית היינו זקוקים בסופו של דבר ליומיים-שלושה נוספים. רוב המוזיאונים פתוחים משעה 10 בבוקר עד 5 אחר הצהריים, כך שגם אם נותר עדיין מעט כוח בסוף היום, וגם אם המוזיאון הבא אינו רחוק יחסית, כבר לא נותר מספיק זמן להגיע אליו. אני מדגישה את המוזיאונים כי לדעתי זוהי גולת הכותרת של העיר, לפחות עבור המבקר שאיננו דובר ספרדית. אחזור אל המוזיאונים הנהדרים של מקסיקו סיטי בהמשך.

מקסיקו סיטי איננה עיר תיירותית בקנה מידה עולמי. היא איננה מדהימה ביופייה כמו הערים השמורות באירופה, או כמו סן-פרנציסקו או ריו-דה-ז'נירו – שתיהן על המים. גם במקסיקו עצמה יש ערים יפות ממנה. הסֶנטרוֹ היסטוֹריקוֹ, העיר הקולוניאלית שבנו הכובשים הספרדים במאה ה-16, מוזנח למדי. מבנים נהדרים, עד כמה שידוע לי רובם נשמרו ולא נהרסו, אך צבעם אפרורי ולא נראה שזכו אי פעם לניקוי יסודי. גם שכונות הסמוכות לסוֹקאלוֹ, הכיכר המרכזית, מוזנחות מאוד, כולל השכונה בה התיישבו המהגרים היהודים הראשונים שהגיעו למקסיקו בתחילת המאה ה-20 (אפשר להירגע, היהודים כבר מזמן לא גרים שם).

ועם זאת זוהי עיר מרתקת, עיר ללא הפסקה, מזכירה את תל אביב בדינמיות שלה, בחיי הרחוב האינטנסיביים, בצבעוניות של האוכלוסייה, בהתרחשויות התרבותיות – וכן, גם בהזנחה.

מקסיקו סיטי איננה בירת תרבות עולמית, כמו ניו-יורק כיום, או לונדון או פריז. אבל זוהי בהחלט בירת תרבות של אמריקה הלטינית. המתחרה היחידה שלה היא בואנוס איירס, בירת ארגנטינה, אך הרכב האוכלוסייה של ארגנטינה הוא אירופאי בעיקרו, ואילו האוכלוסייה של מקסיקו, כמו זו של רוב מדינות אמריקה הלטינית, היא מעורבת ברובה.

המקסיקנים מדגישים זאת. בסיורים המאורגנים בהם השתתפנו הדגישו המדריכים שוב ושוב שהעם המקסיקני כיום הוא תערובת של האוכלוסייה הילידית ושל הכובשים הספרדים. לא חשתי שנאה לספרדים. מלחמת העצמאות כבר היתה מזמן, לפני כמאתיים שנה, ובמציאות של המאה ה-21 רוב המקסיקנים הם מסטיצים – דם ילידי מעורב בדם ספרדי. יש כמובן גם אוכלוסייה אירופאית קטנה שלא התערבבה, ויש גם ילידים שלא התערבבו ועדיין שומרים על שפתם המקורית: כנראה בסביבות 20 אחוז, ורובם מרוכזים במדינות מסוימות. בחצי האי יוקָטָן או בצ'יאפָס, למשל, 65 אחוז מהאוכלוסייה היא ילידית. שם כנראה היחס לספרדים ולצאצאיהם שונה.

בעקבות המהפכה המקסיקנית, למעשה מלחמת אזרחים שהחלה ב-1910 ונמשכה כעשור, הפכה מקסיקו סיטי יעד לסופרים, מהפכנים ואנשי אופוזיציה אחרים שנרדפו בארצותיהם. סופרים רבים מן היבשת חיו ופעלו במקסיקו סיטי. את רוב השמות לא הכרתי, אך הידוע מכולם הוא גבריאל גארסיה מארקס, חתן פרס נובל ויליד קולומביה, שחי במקסיקו סיטי ב-30 שנותיו האחרונות. את "100 שנים של בדידות", הספר שפרסם אותו בכל העולם, הוא כתב כאן.

בשנות החמישים, בתקופת הרדיפות של הסנאטור מקארתי אחר אנשי השמאל, הגיעו למקסיקו סיטי גם סופרים אמריקאים שמאסו באווירת הטרור שהטיל מקארתי על אמנים, סופרים ואנשי קולנוע. הסופר ג'ק קרואק חי כאן, המשורר היהודי אלן גינסברג, וסופרים אחרים פחות מוכרים. הגולה המפורסם ביותר שניסה למצוא מקלט במקסיקו סיטי היה המהפכן ליאון טרוצקי – שאליו עוד אחזור.

אבל מקסיקו סיטי איננה רק עיר מקלט. זוהי עיר המושכת אליה סתם אנשים מן היבשת, כאלה שרוצים להתנסות בחיים בעיר גדולה, בהיצע תרבותי עצום, בבתי קפה בכל פינה, בבארים שוקקי חיים, במגוון עצום של מסעדות, במוזיאונים הכי טובים ביבשת. העולם הלטינו-אמריקאי הוא עולם אדיר בגודלו.

בתור הארוך לשירותי הנשים באחד המוזיאונים גילגלתי שיחה עם אישה צעירה מצ'ילה. היא סיפרה לי שהיא ובן זוגה הגיעו למקסיקו סיטי לפני 5 חודשים. בסנטיאגו בירת צ'ילה הרבה לא קורה, ואילו כאן כל יום הוא חגיגה. לא הספקתי לשאול אותה אם זוהי שהות זמנית או שבכוונתם להשתקע, אך אני מניחה שהם יחזרו לצ'ילה אחרי שימצו את כל מה שהעיר הענקית הזאת מציעה.

אומרים לנו שהאנגלית היא השפה העולמית כיום. אבל בלי ספרדית קשה להסתדר במקסיקו סיטי, שלא לדבר על האזורים שמחוץ לעיר הבירה. עם הספרדית הבסיסית מאוד שלי לא יכולתי כמובן ליהנות מרוב אוצרות התרבות שהעיר הזאת מציעה, אך גם ידע מינימלי של השפה מסייע.

דייגו ריבֵרָה, דגלים אדומים, ומסע אל העבר הרחוק

ביקרתי בעבר באזורים אחרים של מקסיקו, חצי האי יוקטן ומדינת צ'יאפס, בהם הדגש הוא על התרבות הילידית, זו שלפני הכיבוש הספרדי. טיפסתי אז על המון פירמידות, וטוב שכך עשיתי, זה היה לפני הרבה שנים. בביקור הזה לא הגעתי לפירמידות בכלל, מלבד זו שהתגלתה ב-1978 סמוך לכיכר המרכזית, מאחורי הקתדרלה, והיא כלולה כמובן בכל סיור מאורגן של הסנטרו היסטוריקו.

הגעתי הפעם בעיקר כדי לבקר במוזיאונים. איני יודעת אם במקסיקו סיטי יש יותר מוזיאונים מאשר בכל עיר אחרת בעולם, אך אני מניחה שהיא בחמישייה הראשונה. מדריך אחד אמר לנו שאולי בלונדון יש יותר מוזיאונים, וקראתי באיזשהו מקום שיש במקסיקו 120 מוזיאונים (לא כולל גלריות) ורק בברלין יש יותר. בכל מקרה, יש הרבה, וכמה מהם עניינו אותי במיוחד.

הסיבה לעניין המיוחד הזה נעוצה כנראה ב"גירסא דיַלדוּתא", בחשיפה להיבטים מסוימים של התרבות המקסיקנית בילדותי. הקשר הכי ראשוני שאני יכולה לחשוב עליו הם ציוריו של אמן ציורי הקיר דייגו ריברה, שהופיעו לעיתים קרובות במוסף הספרותי של "קול העם", כמובן בשחור-לבן. אבי היה חבר המפלגה הקומוניסטית ובמשך שנות ילדותי העיתון היחיד בבית היה "קול העם". דייגו ריברה ודויד אלפרו סיקֵיירוֹס, המוּרָליסטים הכי מפורסמים של מקסיקו,  היו קומוניסטים אדוקים ולציוריהם נחשפתי בגיל צעיר. למעשה, מקסיקו הייתה טבועה בי מילדות בראש ובראשונה כארצם של דייגו ריברה וסיקיירוס.

ציפיתי להתרגשות נוסטלגית כלשהי כאשר אראה במו עיניי את ציורי הקיר המפורסמים, אך מה שציפה לי ביומי הראשון במקסיקו סיטי היה בלתי צפוי לחלוטין – נסיעה במכונת הזמן אל ימי נעוריי הרחוקים. תהלוכה של המוני אנשים הנושאים דגלים אדומים צעדה ברחוב הראשי של מקסיקו סיטי. את קריאותיהם הקצובות לא הבנתי, וגם את מה שהיה כתוב על הכרזות שנשאו לא ממש הבנתי, אבל הדגלים היו אדומים עם ציור של פטיש ומגל, ועל כמה מן הכרזות הופיע תצלום של השלישייה הקדושה: מארקס, אנגלס ולנין. לפחות על כרזה אחת הופיעה הרביעייה – כן, גם סטלין היה שם.

עד מהרה התברר לי שזה לא היה במקרה. מישהו הושיט לי עיתון בשם "ואנגארדיה פרולטריה", ולמרות שזה היה בספרדית המילים היו מוכרות: האוונגארד של הפרולטריון. מצד ימין, מתחת לשם העיתון ולסיסמה "פועלי כל הארצות התאחדו" בספרדית, הייה תמונה קטנה של הרביעייה, גם כאן הופיע סטלין. בעצם דיוקנו של סטלין היה הבולט ביותר, הוא היה היחיד שאפשר היה לראות את ראשו בשלמותו. משמאלו היה לנין, דחוק בינו לבין אנגלס, ואפשר היה לראות רק את קצה קרחתו. גם את שערו של אנגלס, הדחוק בין לנין ובין מארקס, כמעט לא ראו. מארקס היה אמנם הראשון מצד שמאל, אך מאחר שהדיוקנאות צוירו בפרופיל, והראשון היה סטלין, מן הדיוקן של מארקס נותר הכי מעט.

אני מודה שמזה שנים רבות, מאז כתבתי את ספרי "שלום לך קומוניזם" שהתפרסם בהוצאת הקיבוץ המאוחד בשנות השמונים של המאה שעברה, איני עוקבת כמעט אחר מצבה של התנועה הקומוניסטית בעולם. אך את דיוקנו של סטלין חדלו לשאת אפילו בימי נעוריי, שכן פשעיו כבר היו ידועים לכול, והנה פתאום קמים לתחייה הימים שלפני הוועידה ה-20, הימים בהם היה סטלין שותף שווה זכויות בקאנון הקומוניסטי העולמי. מכונת הזמן החזירה אותי לימים רחוקים יותר מאשר שיערתי, ימים בהם הייתי צעירה מדי מכדי להבין מדוע צריך להוריד את תמונתו של סטלין מן הקיר. והנה פה סטלין הוא חלק מן הקאנון – מתי זה קרה? ואיך זה שלא ידעתי?

באווירה כזאת נכנסתי לארמון האמנויות היפות, בניין גדול ומרשים בסגנון ארט-דֶקו שנבנה בראשית המאה ה-20, התקופה בה הדיקטטור פּוֹרפיריוֹ דיאז ניסה להפוך את עיר הבירה לפריז של מקסיקו. עיקרו של המוזיאון בקומה העליונה שם אפשר לראות את ציורי הקיר של שלישיית המוּרליסטים הגדולה: דייגו ריברה, סיקיירוס ואורוזקו. ממדי הציורים והצבעוניות שלהם פשוט מהממים. הציור הידוע מכולם והמרשים ביותר הוא "האדם השולט ביקום" אשר במרכזו אדם המפעיל מכונת ענק.

סיפור מעניין כרוך בציור הקיר הענק הזה: ב-1933, כאשר רוקפלר בנה את המגדל המפורסם שלו במנהטן, התבקש דייגו ריברה לצייר ציור קיר בכניסה. מדובר בציור ענק בו מופיעות מאות דמויות. אחת הדמויות, אחת מתוך מאות, היא דמותו של לנין. הקפיטליסט האמריקאי לא הסכים כמובן שדיוקנו של לנין יופיע בציור, ואילו דייגו מצידו לא הסכים לוותר. בסופו של דבר לא רק שהציור נמחק, אלא שנהרס באופן שלא יישאר שום זכר ממנו. זו היתה התנגשות בין שני ענקים, כל אחד עם אגו ענק, שבסופה הושמדה אחת היצירות הענקיות של התקופה.

למרבה המזל צייר דייגו ריברה את הציור מחדש, אם כי בממדים קטנים יותר, ע"פ צילומים שנותרו מן הציור המקורי. בנוסף ללנין הוא הוסיף קומוניסטים אחרים, שלא היו בציור המקורי, וגם תהלוכה של 1 במאי עם דגלים אדומים, אולי מעין "דווקא" למי שהרס את היצירה המקורית. כיום זוהי נקודת המוקד של ארמון האמנויות היפות, מעין "ראשון בין שווים" במיקומו הבולט ובשטח שהוא תופס. 

הייתי סקרנית לדעת את מי אזהה בציור הענק הזה הכולל מאות דמויות. בסך הכול לא הרבה: קרל מארקס ואנגלס לצדו, טרוצקי מחזיק דגל אדום ועליו כתוב בספרדית ובאנגלית: "פועלי כל הארצות התאחדו". זה הכול. אני בטוחה שמי שמתמצא בהיסטוריה של מקסיקו מזהה הרבה יותר.

יצא כך שמכונת הזמן המשיכה לדהור לאחור בהמשך היום. הפגנה נוספת נערכה באותו רחוב מרכזי, רחוב ה-5 במאי, בו צעדו הקומוניסטים של מקסיקו בבוקר. הפעם זו היתה הפגנה ענקית והקומוניסטים, עם דגלי הפטיש והמגל האדומים, היו חלק קטן ממנה. היו שם אלפי אנשים, הרבה אלפים, אולי אפילו עשרת אלפים ע"פ הערכה של מישהו, גברים ונשים מכל שדרות החברה, שנשאו דגלים בכל מיני צבעים וכרזות שונות שאת רובן לא הבנו. מקסיקני שעמד בצד וידע קצת אנגלית הסביר לנו שמדובר באיגודים המקצועיים. הוא התייחס בביטול מסוים לכל העניין, ואמר שהפגנות כאלה נערכות כאן לעיתים קרובות. עמדנו שם יותר משעה, אך לא נראה היה שיש סוף לזרם האנשים שצעדו ברחוב – בצורה שקטה ומסודרת, יש לציין.  

בסופו של דבר נכנסנו למסעדה סמוכה, "קפה אל פופולר", עם חלון גדול ממנו ניתן להשקיף על הרחוב. האנשים צעדו לכיוון הכיכר המרכזית, שם נערכה כנראה עצרת גדולה, אך לשם לא הגענו. כעבור שעתיים, כאשר סתם הסתובבנו במדרחוב מַדֵרוֹ ההומה אדם, ראינו קבוצות מפגינים, לא מאורגנות הפעם, חוזרות מן הכיכר.

כעבור 3 ימים הגענו אל מוזיאון Museo Mural Diego Rivera. המוזיאון מוקדש בעצם לציור קיר אחד של ריברה: "חלום של יום ראשון אחר הצהריים באָלָמֵדָה". אלמדה הוא הפארק המפורסם במרכז העיר. גם בציור הזה כרוך סיפור מעניין: הציור הענקי הזה (4.7 גובה, 15.6 רוחב) נעשה בסוף שנות ה-40 עבור מסעדה של מלון מפואר. ברעידת האדמה של 1985 קרס המלון, אך בדרך נס ציור הקיר שרד, והועבר למוזיאון מיוחד שנבנה עבורו סמוך לפארק אלמדה.

הגענו לשם ביום ראשון בצהריים. פסנתרן וזמרת אופרה הופיעו על רקע ציור הקיר הענק. הזמרת שרה שירים ספרדיים ידועים, שכמה מהם אפילו זיהיתי. השילוב בין ההופעה המוסיקלית לבין הציור הנודע היה מרגש, ואיפשר גם לבחון את פרטי הציור ביתר עיון. בציור הצבעוני הזה מופיעות המון דמויות, מעין מי ומי בהיסטוריה המקסיקנית: כל האישים שהילכו בפארק אלמידה החל בכובש הספרדי הרננדו קוֹרטֶז. לצד אנשי המעמד העליון הלבושים בגדים אלגנטיים מופיעה גם משפחה ילידית שמגורשת ע"י המשטרה. בפינה השמאלית מופיעים קורבנות האינקוויזיציה, בן משפחת אנוסים מן המאה ה-16 המועלה על המוקד.

המקסיקנים בוודאי מזהים את מרבית הדמויות, חלק ניכר מהן נשיאי מקסיקו לאורך ההיסטוריה. מי שאינו מתמצא בהיסטוריה של מקסיקו אינו יכול להבין את הציורים האלה על כל פרטיהם, וגם אני נעזרתי ב"פירוש רש"י" חלקי, אך אי אפשר שלא להתרשם מן העושר הרב של הפרטים, הצבעים המרהיבים והקומפוזיציה המורכבת של אחד מציורי הקיר הידועים ביותר של האמן הגדול ביותר מבין המורליסטים הגדולים.

זוהי למעשה היסטוריה מצוירת והיא לא נוצרה במקרה. באווירה שאחרי המהפכה המקסיקנית קמה לתחייה מסורת ציורי הקיר, שקדמה לכיבוש הספרדי. "שלושת הגדולים", ריברה, סיקיירוס ואורוזקו, חיברו מניפסט שקורא ליצירת ציורי קיר בעלי מסר חברתי, כאלה שגם פשוטי העם שאינם יודעים קרוא וכתוב יוכלו להבין. ציורי קיר מונומנטליים נוצרו במאות, אולי אלפי, בניינים ציבוריים. זה התאפשר תודות לשר החינוך באותן שנים, שהאמין שאזרחי מקסיקו ילמדו על ההיסטוריה שלהם מציורי קיר, וגם מימן את עבודת האמנים.

גישה זו באה לידי ביטוי מובהק במוזיאון להיסטוריה: Castillo de Chapultepec  –הנמצא בפארק ענק בו נמצאים גם מוזיאונים חשובים אחרים: המוזיאון לאנתרופולוגיה, שנחשב לאחד הטובים בעולם, והמוזיאון המרשים לאמנות מודרנית. מדובר למעשה בטירה מן המאה ה-18 בה התגוררו עד 1939 מיספר נשיאים מקסיקניים. בשנה זו הפכה הטירה למוזיאון הלאומי להיסטוריה של מקסיקו. ציפיתי למוזיאון היסטוריה מלא בהסברים כתובים, רובם כמובן בספרדית, אך למרבה ההפתעה ההיסטוריה של מקסיקו היתה "כתובה" ברובה בציורי קיר גדולים של הציירים המוכרים. ציור קיר ענק של סיקיירוס, למשל, מתאר את פרק הזמן "מהתקופה של פרופיריו דיאז למהפכה." הגענו לשם ביום ראשון, יום בו לא גובים תשלום במוזיאונים, והצטופפנו בין כל המבקרים האחרים, גברים, נשים וטף, רובם נראו "עמך" מקומיים. מדהים עד כמה אמנות ציורי הקיר לא התיישנה ושומרת על כוחה גם כיום. גם אם לא מבינים הכול, וגם אם לא מתמצאים בהיסטוריה המקומית, אי אפשר שלא להתפעל מן הממדים העצומים ומן הדמויות הגדולות מן החיים.

האמת היא שאפשר היה להקדיש שבוע שלם לציורי הקיר, ובמיוחד לדייגו ריברה. אבל נאלצנו לוותר, גם על כמה ציורים שנחשבים לטובים ביותר, כי בכל זאת רצינו להגיע גם לכמה אתרים אחרים. למרבה המזל כמעט במקרה הגענו למקום שאינו מוגדר כמוזיאון, אך יש בו אוצר בלום של מאות ציורי קיר של דייגו ריברה, וכפי שהתברר דווקא שם היו הציורים המוכרים לי ביותר מימי ילדותי.

דרוש הסבר קצר כדי להבין היכן נמצאים ציורי הקיר האלה. רוב המבנים בעיר העתיקה היו שייכים לכנסייה הקתולית. מדובר במבנים גדולים בני 3 קומות המקיפים חצר פנימית גדולה, אשר שימשו כמנזרים. בכל קומה היו חדרי מגורים רבים בהם התגוררו הנזירות. בסוף המאה ה-19 החליט הנשיא בניטו הוּאָרֶז להלאים את רכוש הכנסייה, החלטה שגרמה לסכסוך קשה עם הוותיקן. החלטה אמיצה זו הוסיפה לעיר המון בניינים נהדרים פנויים. אחד מן הבניינים האלה, שהיה קודם לכן מנזר פרנציסקני, הפך לאחר המהפכה המקסיקנית למשרד החינוך.

דייגו ריברה צייר שם את ציורי הקיר הראשונים שלו. מדובר במפעל ענק שהחל ב-1923 ונמשך 5 שנים. מדובר במאות ציורים המשתרעים על 3 קומות, ציור בין כל שתי דלתות. אילו היו מצרפים את הציורים זה לזה אורכם היה מגיע לקילומטר וחצי לפחות. רוב הציורים מתארים כפריים מקסיקנים בעבודותיהם המסורתיות: קוטפי תירס, עובדים במטעי הסוכר, בנאים, קדרים, עובדי מכרות, אורגים, צורפים, נשים מכינות טורטיות. אלה היו ציוריו המוקדמים של ריברה: פחות צבעוניים מן הציורים המאוחרים, צבעי אפור וחום על כל גווניהם, פה ושם צהוב ואדום מאופקים. בציורים מופיעות דמויות ילידיות, בפירוש לא אירופאיות. בעקבות מהפכת 1910 החלו להתמקד במקסיקניות הילידית ולא עוד באירופאיות של המעמד השליט.

לא ראיתי את כל הקומות, אי אפשר לראות בבת אחת כמות כזאת של ציורים, ולא היה כבר זמן לחזור לשם שנית. אך חשתי שסגרתי מעגל. הגעתי אל דייגו ריברה הראשוני, זה שזכרתי מימי ילדותי. אלה היו הציורים שהופיעו בעיתון "קול העם": ממדים קטנים יחסית, פשוטים מאוד ואינם דורשים ידע מוקדם כלשהו. ציורים שמתאימים לעיתונים של אז שהודפסו רק בשחור-לבן. חלק מהציורים זכרתי מיד ברגע שראיתי אותם, כמו לא חלפו מאז כל כך הרבה שנים.

מוזיאון פרידה קאלו

באותם ימים רחוקים בהם ראיתי במדור התרבות של עיתון "קול העם" את הצילומים בשחור-לבן של עבודותיהם של דייגו ריברה וסיקיירוס, לא זכור לי שנתקלתי בשמה של פרידה קאלו – אפילו לא כאשתו של דייגו.

פרידה קאלו זכתה אמנם להצלחה מסוימת בשנות חייה האחרונות: עבודותיה הוצגו בגלריה בניו יורק, מוזיאון ה"לובר" רכש עבודה אחת שלה, והמוזיאון לאמנות מודרנית של מקסיקו רכש את "שתי פרידות" – אחד מציוריה הידועים ביותר בו מופיעים זה לצד זה שני פורטרטים שלה. אך העיסוק הממשי בעבודתה החל בהדרגה בשנות ה-70, עם התעוררותה של תנועת הנשים. בעשור האחרון של המאה שעברה שמה כבר נעשה ידוע גם מחוץ לחוגי האמנות. בעקבות הסרט "פרידה" מ-2002 החלו לנהור תיירים רבים, בעיקר אמריקאים, לראות את הבית בו גדלה גיבורת הסרט.

  קבוצות שונות שהיו עד אז בשולי החברה מצאו בה דמות הזדהות: נשים, כמובן; מאחר שאימה של פרידה הייתה מסטיצה, תערובת אינדיאנית-ספרדית, הזדהו עמה הילידים שחיו ביבשת אמריקה לפני הכיבוש הספרדי, וגם צאצאיהם המסטיצים; פרידה חלתה בפוליו בילדותה, ובגיל 18 נפגעה קשות בתאונת דרכים, וכך הפכה גם מקור השראה לנכים; ומאחר שבין הרומנים הרבים שניהלה לאורך חייה היו גם יחסים עם נשים, היא זכתה לאהדה גם בקרב חוגים להט"ביים.

והייתה גם הזדהות על רקע יהודי. פרידה הציגה את אביה כיהודי-הונגרי. אביה של פרידה היה צלם ידוע. הוא היה קרוב אליה כנראה יותר מאשר אל בנותיו האחרות. גם בשל נכותה, הוא עצמו סבל ממחלת הנפילה, וגם בשל העניין המשותף באמנות. פרידה היתה עוזרת לו במעבדה וכך רכשה ידע רב באמנות הצילום.

העובדה שהיה יהודי לא הוזכרה בשום מקום בבית הכחול, הבית בו נולדה ובו גם מתה, אשר הפך שנים ספורות לאחר מותה למוזיאון. כמי ששום דבר יהודי אינו זר לה הטרידה אותי עובדה זו. מדוע מוצג אביה של פרידה כגרמני ואין שום זכר ליהדותו? חיפוש ברשת הבהיר לי שאיני מעודכנת במחקרי-פרידה המאוחרים. שני חוקרים גרמנים נברו בתולדות משפחתו של האב. הם הרחיקו עד המאה ה-16 וגילו שמדובר במשפחה נוצרית לותרנית שלא היה בה שום יהודי.

מדוע הציגה אותו פרידה כיהודי? ההנחה היא שהיא החלה להציגו כך בשנות ה-30, עם עליית הנאצים לשלטון. פרידה, קומוניסטית אדוקה, חשה אהדה ליהודי אירופה הנרדפים, ואולי גם ניסתה להרחיק עצמה מכל קשר גרמני. באותן שנים אפלות, אבא ממוצא יהודי היה עדיף על אבא גרמני בחוגים אליהם היתה פרידה קשורה. פרידה בנתה במודע את הביוגרפיה של עצמה. היא נולדה ב-1907 אך טענה שנולדה ב-1910. לאו דווקא כדי להיראות צעירה יותר, אלא משום שהמהפכה המקסיקנית הגדולה החלה ב-1910, והיא רצתה שיזהו אותה כחלק מן המהפכה.

פרידה קאלו היא כיום אוצר לאומי. בדומה לממצאים ארכיאולוגיים מן התקופה הקדם-קולומביאנית, שיש איסור להוציאם מתחומי מקסיקו (מלבד לצורך תערוכה כמובן) גם את ציוריה של פרידה קאלו אסור להוציא מחוץ למקסיקו.

בשלב הנוכחי, אותו ראיתי במו עיני, פרידה היא יותר מכל מותג: דיוקנה מופיע על חולצות טי, סלים, ספלי קפה, מגנטים, פנקסי כתובות, וכל פריט אחר שאפשר להעלות על הדעת. פרידה הרבתה לצייר את עצמה. מחמת נכותה היא בלתה חודשים ארוכים במיטה, ואביה התקין עבורה כן ציירים מיוחד וראי מעליו. פניה היו למעשה האובייקט העיקרי שעמד לרשותה. ישנו מבחר גדול של "פרידות", וכל אחד יכול לבחור ב"פרידה" הנראית בעיניו.

כשהגעתי לשוק העירוני ראיתי בכל הדוכנים את סלי הפלסטיק האופייניים למקסיקו, ועל חלקם הגדול התנוסס דיוקנה של פרידה. ידעתי מיד שאלה יהיו המתנות שאביא לידידותיי: פרידה עם תוכי, פרידה עם שני קופים, פרידה עם טווס, פרידה עם פרפרים, פרידה עם סתם זר פרחים לראשה. חלק מבעלי החיים האלה היא גידלה בחצר הגדולה של הבית הכחול.

מוזיאון פרידה קאלו נמצא בשכונת קוֹיוֹאקָן הנעימה, במרחק מסוים ממרכז העיר. הוא צבוע בכחול מזעזע, כמעט סגול, וגם בארץ צבעונית כמו מקסיקו הוא בולט בצבעו העז. המוזיאון הוא כיום אטרקציה מן המעלה הראשונה ומומלץ לרכוש כרטיסי כניסה מראש. למזלנו כך עשינו. אחרת היינו נאלצים להצטרף אל התור  הארוך ולהמתין – לפעמים שעתיים-שלוש. זהו בית מגורים, הוא לא נבנה כמוזיאון, ומדי חצי שעה מכניסים קבוצת מבקרים חדשה.

  המיוחד בבית הזה הוא שפרידה נולדה בו ובגיל 47 מתה בו. לא היה צורך לשחזר שום דבר, הכול נותר כפי שהיה בחייה. אפשר לראות אפילו את מיטתה ועליה מסכת המוות שלה. אפשר לראות את כיסא הגלגלים בו התנייעה בשנותיה האחרונות. הכלים במטבח הם הכלים המקוריים בהם סעדה. מוצגות שם עבודותיה המוקדמות בעיקר, ומי שמתעניין רק בעבודות האמנות שלה לא ימצא שם הרבה – רובן במוזיאונים.

כמה עשורים לאחר שהבית נפתח למבקרים התגלה באחד החדרים אוצר גדול של מלבושיה המיוחדים של פרידה. היא הרבתה ללבוש שמלות גדולות ארוכות בסגנון מקסיקני. זו הייה בחירה יוצאת דופן בתקופה בה כל מה שלא היה אירופאי נחשב לנחות. לשמלות האלה היה גם תפקיד מעשי. הם הסתירו את המחוכים הנוקשים שתמכו בגופה לאחר התאונה, וגם את הפרוטזה בשנותיה האחרונות, לאחר שרגלה נכרתה. הפרוטזה הזאת, בצורת מגף אדום בוהק, וכמו כן המלבושים האחרים, מוצגים במבנה מיוחד שהוקם כנראה לאחר שהתגלה ה"אוצר".

בתוך הבית וגם בחצר הגדולה מוצגים פסלים רבים, פרידה היתה אספנית של פריטים קדם-קולומביאניים, ומוצגים גם פסלי ענק צבעוניים עשויים מעיסת נייר, אמנות מקסיקנית עממית המזוהה עם חג המתים. יש גם מסעדה קטנה ולא מעניינת וכמובן חדרי נוחיות למבקרים הרבים, ועל במה מיוחדת בגן מוקרן סרט דוקומנטרי על חייה של פרידה קאלו כל הזמן. אין הרגשה של צפיפות בגן, אפשר לשבת שם בניחותא ולהתבונן בצמחייה העשירה וכמובן במבקרים האחרים.

אילו רק היתה פרידה יכולה לחזות בכל זה – פעם היא היתה ידועה בעיקר כאשתו של דייגו ריברה, וכיום ידוע דייגו בעיקר כבעלה של פרידה...

מוזיאון ליאון טרוצקי

במרחק של כעשר דקות הליכה ממוזיאון פרידה קאלו נמצא מוזיאון טרוצקי. אין זה מקרה ששני הבתים האלה קרובים כל כך זה לזה. אין שום צורך לרכוש כרטיסים מראש כדי להיכנס לביתו של מייסד הצבא האדום. בזמן ביקורנו שם היו במקום כתריסר מבקרים אחרים, וכמה סועדים ישבו במסעדת הגן הסמוכה. אני מניחה שמגיעים לכאן בעיקר סטודנטים להיסטוריה, סתם אנשים שמתעניינים בתולדות המאה ה-20, וכמובן עולי רגל טרוצקיסטים. כן, יש עד היום מפלגות טרוצקיסטיות בעולם.

טרוצקי בוודאי לא היה אחד מגיבורי נעוריי. למען האמת ממרחק השנים לא כל כך זכרתי מדוע הפך מייסד הצבא האדום, אחד מראשוני המהפכה הבולשביקית – לאוייב המהפכה ולאוייב העם. טרוצקי, הזכיר לי ד"ר גוגל, שאף להגשים את הסוציאליזם בקנה מידה עולמי וראה לנגד עיניו מהפכה מתמדת. סטלין הסתפק בהגשמת המהפכה בברית המועצות. אבל ברור שביסודו של דבר זה היה מאבק אישי. לנין העדיף את טרוצקי ואף ציין זאת בצוואתו, אך סטלין היה חזק יותר ולא בחל בשום אמצעי לחסל את כל מי שעמד בדרכו.

בתחילה הוגלה טרוצקי לקזחסטן הנידחת. אחר כך החלה מסכת נדודים מארץ לארץ: 4 שנים בטורקיה, שנתיים בצרפת ושנתיים בנורבגיה. ברה"מ הפעילה כמובן לחץ על הארצות שהעניקו לו מקלט מדיני ואלה מיהרו להיפטר ממנו. האמן דייגו ריברה, שהיה אז בשיא פירסומו, שיכנע את ממשלת מקסיקו להעניק לטרוצקי מקלט מדיני. הקשר ביניהם נוצר כנראה משום שהקומוניזם הרשמי הקיא את שניהם משורותיו. ריברה, שהוזמן לבצע עבודות גדולות במקומות שונים בארה"ב, כולל העבודה במגדל רוקפלר, הואשם בכך שמכר את נשמתו לקפיטליזם האמריקאי.

בתחילה גרו טרוצקי ואשתו (השנייה) בבית הכחול עם דייגו ופרידה. במהלך תקופה זו בגד למעשה טרוצקי באיש שכה היטיב עימו וניהל פרשת אהבים עם פרידה אשתו. פרידה מצידה אולי רצתה לנקום בדייגו על פרשת אהבים שניהל עם אחותה כריסטינה. ככל הידוע דייגו עצמו לא ידע על כך. מכל מקום יחסי הידידות הצטננו וטרוצקי ואשתו עברו לגור בבית המשמש כיום כמוזיאון טרוצקי.

הבית בו חי טרוצקי בשנה האחרונה לחייו נותר כפי שהיה בחייו. שולחן כתיבה צנוע ומיטה נזירית בפינה. טרוצקי ואשתו לא חיו לבדם. הוא כתב בבית הזה ספרים, מאמרים ומכתבים. חדר מיוחד עמד לרשות המזכירות שהקלידו את מאמריו ואת התכתובת הענפה שניהל עם סניפי התנועה הטרוצקיסטית בעולם. אפשר לראות את המטבח הצנוע ואת חדר השירותים, וגם את הבגדים שלו התלויים עדיין בארון. הנכד בן ה-13 התגורר גם הוא בבית הזה, הוריו מתו בסיביר.

סמוך לבית ישנו מיבנה בו מוצגת תערוכה על תולדות חייו של טרוצקי. מוצאו היהודי אינו נזכר, אך מוזכר שמו המקורי: לב ברונשטיין. המבנה הזה נבנה במקור עבור אנשי השירותים ועבור המאבטחים שנועדו להגן על חייו. לא היו לו אמצעים לשכור מאבטחים מקצועיים, והשומרים היו צעירים אמריקאים שהזדהו עם רעיונותיו. המאבטחים האלה הכזיבו.

ב-1939 ארע ניסיון התנקשות אשר בראשו עמד לא אחר מאשר דויד סיקיירוס. עמיתו של ריברה בהנהגת תנועת ציורי הקיר, סטליניסט מובהק, פרץ אל הבית עם עשרות אנשים חמושים. סימני הכדורים הרבים שנורו שם עדיין נראים על הקיר. טרוצקי ואשתו התחבאו מתחת למיטה וכך ניצלו. הנפגע היחיד היה הנכד שנפצע קל ברגלו.

סטלין היה נחוש לחסל את יריבו. קומוניסט ממוצא ספרדי הצליח לרכוש את אמונו של טרוצקי וביקש להראות לו כתב יד של ספר שכתב. הוא נכנס לחדרו של טרוצקי, וכאשר זה עיין בכתב היד הוא שלף דוקרן קרח מתוך מעיל הגשם שלבש והלם בראשו. טרוצקי נפח את נשמתו למחרת.

  הוא קבור בחצר הגדולה סמוך לבית. עמוד ביטון פשוט הנושא את שמו ובמרכזו תבליט של פטיש ומגל. נותר רק לדמיין כיצד היתה נראית ההיסטוריה של המאה ה-20 אילו טרוצקי ולא סטלין היה ממשיכו של לנין.

רומא

שכונת רומא זכתה לאחרונה לפרסום עולמי בעקבות סרטו של הבמאי המקסיקני אלפונסו קוּארוֹן, ששיחזר את ילדותו בשכונה זו באופן כה מרגש.

בסיור מודרך בשכונה זו התברר לנו שבעצם אין כיום מקום שנקרא ככה סתם רומא. יש רומא סוּר (דרום) ויש רומא נורטֶה (צפון). הבמאי קוארון גדל ברומא סור, ואילו הדירה בה התאכסנו במשך שבוע היתה ברומא נורטה, אזור שקט, אולי אפילו שקט מדי. מדי בוקר ראינו מבעד לחלון מנקה רחובות עם מטאטא זרדים מנקה את המדרכה ממול. אולי נגיעה קטנה מן העולם של אתמול.

בשנים האחרונות נעשתה קולוניה רומא אזור אופנתי, אפילו היפסטרי – יותר מכל שכונה אחרת במקסיקו סיטי. ראשיתה בתחילת המאה ה-20. הדיקטטור פורפיריו דיאז, ששלט במקסיקו יותר מ-30 שנה, רצה להפוך את מקסיקו סיטי לעיר עולמית, מעין פריז של מקסיקו. הוא יזם את בנייתה של השכונה הזאת, הנמצאת ממערב למרכז ההיסטורי. למעשה זו היתה השכונה המתוכננת הראשונה: בתים בסגנון אירופאי, שדרה מרכזית רחבה, קו חשמלית, מים זורמים וחשמל. זה היה אז המקום הכי יוקרתי לגור בו.

אחר כך העיר החלה להתפשט לכיוון מערב, נבנו שכונות יוקרתיות יותר, ורומא נעשתה שכונה של המעמד הבינוני. החלו אז להרוס ארמונות שהותירו אחריהם העשירים שנדדו למקומות אחרים, ובמקומם נבנו בנייני דירות ובניינים מודרניים מסחריים. זוהי התקופה בה גדל הבמאי אלפונסו קוארון, שנות ה-70, העשור לפני שקיעתה הגדולה של רומא.

רעידת האדמה הגדולה של 1985 דרדרה את השכונה סופית. האזור כבר לא היה מבוקש, רבים מבנייני הדירות הזולים שנבנו בחופזה נהרסו, וכבר לא היה טעם להרוס את ארמונות הפאר המוזנחים של ראשית המאה ולבנות במקומם בנייני דירות חדשים. זה היה כנראה מזלה של שכונת רומא. רבים מבנייני ראשית המאה, בניינים בסגנון ארט-נובו ובסגנון ניאו-קלאסי, שרדו. עם תחילת המאה ה-21 החל תהליך שיקום. בבניינים ההיסטוריים האלה נפתחו מסעדות, בתי קפה אופנתיים, גלריות וחנויות ספרים. רבים מהם בשדרת אלוָורוֹ אוֹברֶגוֹן, השדרה שנועדה לחקות את שאנז אליזה.

איננו בליינים גדולים, אך היו לנו שתי הזדמנויות לחוש בפועל את האנרגיה של רומא בלילה. נרשמנו לסיור טאקו שנערך ברחוב הראשי של רומא. טאקו הוא המקבילה של הפיתה, אך הוא קטן יותר ועשוי מקמח תירס. וכמו בפיתה, העיקר הוא המילוי. הטאקו הכי פופולרי נקרא אַל פַּסטוֹר ומקורו מזרח תיכוני. מדובר למעשה בשווארמה, אך במקום בשר כבש או בקר משתמשים בבשר חזיר. ככל הנראה המהגרים היהודיים מסוריה, מדמשק ומחאלב, הם שהביאו את השווארמה למקסיקו בראשית המאה ה-20. החזיר, כמובן, הוא תוספת מקסיקנית.

איני יכולה להעיד על טעמו של טאקו אל פסטור, אך המשתתפים האחרים, 16 אנשים נרשמו לסיור, נראו מרוצים מאוד. המדריך השתדל להשיג עבורי טאקו צמחוני, אך בסופו של דבר החליט על קֶסַדייָה, טורטיית תירס גדולה מלאה בירק דמוי תרד עם גבינה. אולי אותה הגברת בשינוי אדרת, אבל היה טעים, וכשעצרנו לטאקו שני, הפעם מדוכן ברחוב, הזמנתי שוב קסדייה.

הערב הסתיים בבניין ענק בו 3 קומות, כל קומה גדושה באנשים שישבו מסביב לשולחנות גדולים ושתו. בקושי סידרו לנו שולחן בפינה בקומה השלישית. הגישו לנו כוסיות זעירות מלאות מֶסקַל, משקה אלכוהולי צהבהב, סוג של טאקילה, עשוי גם הוא מצמח האגבה. משקה אלכוהולי אחר ממנו טעמנו נקרא פּוּלקֶה, גם הוא עשוי מן הדבש של האגבה, אך מותסס. אנחנו הסתפקנו בדוגמיות הקטנות, גלגלנו שיחת הכרות עם משתתפי הסיור שישבו ממש לידינו, את האחרים לא היה אפשר לשמוע, ועזבנו די מוקדם. מישהו אמר לנו שאחרי חצות מתחילים הריקודים.

הזדמנות נוספת להיחשף לסצנה המקומית הייתה לנו ב"מֶרקָדו רומא", שוק גורמֶה ענק שנפתח ב-2014. אפשר לערוך בו קניות וגם לאכול. בשוק מיוצגות מסעדות רבות ונציגים של המסעדות השונות מנסים לשכנע אותך לאכול אצלם. ההמולה רבה, ומי שאינו מכיר את המקום ולא מתמצא ברזי המטבח המקסיקני יכול להתבלבל בקלות. השוק הזה, שהיה מלא צעירים מקומיים, מחזק ללא ספק את מעמדה של רומא כמרכז הקולינרי של מקסיקו סיטי.

הבית בו גדל במאי הסרט "רומא" לא נכלל בסיור. עדיין לא. התברר שהוא במרחק הליכה מן הדירה שלנו. הבית נמצא ברחוב Tepeji 21.  הסרט צולם בבית דומה ממול לבית המקורי: מס' 22. על הבית הזה כבר יש שלט בו מצוין כי שם צולם הסרט "רומא". מי שראה את הסרט יזהה בקלות את שער הברזל אשר דרכו נכנסה מדי ערב המכונית הענקית של האב, ואת קשיי הניווט שלו כאשר המכונית מתחככת כל הזמן בקירות – וגם בקקי של הכלב שהעוזרת לא הספיקה לנקות. לאחר שהאב עוזב את המשפחה קונה האם מכונית קטנה יותר שנכנסת בקלות למוסך הצר. כשעמדנו לעזוב הגיעה למקום קבוצה של נשים, שצילמו זו את זו על רקע שני הבתים. לא היינו הסקרנים היחידים.

בעקבות יהודי מקסיקו סיטי

שום דבר יהודי לא זר לי, כדברי האימרה הידועה, אך העניין העיקרי שלי ביהודי מקסיקו התייחס יותר לעבר הרחוק ולא כל כך ליהודים של היום. היהודים שחיים היום במקסיקו הם היהודים "שלנו": המהגרים האשכנזיים שהגיעו בראשית המאה ה-20 – הם, הורי ומכריהם – כולם הרי הגיעו מאותו השטעטל; הספרדים שהגיעו מן האימפריה העותומנית הם הוריה של חברתי חיה שהגיעו מטורקיה ודוברי לדינו אחרים בשכונה שלנו; וגם את החאלבים שהגיעו מסוריה היו לי הזדמנויות להכיר. שמחתי לדעת שהיהודים מעורים בחיים המקסיקניים עד כדי כך שראש העיר של מקסיקו סיטי היא יהודייה בשם קלאודיה שיינבאום. לא ידעתי אם לשמוח או להתעצב על כך שהעדות השונות אינן מתערבבות, ואפילו לדמשקאים ולחאלבים יש בתי כנסת ובתי ספר נפרדים. מצד אחד זה יפה שכל עדה שומרת על הנוסח המיוחד לה. מצד שני אין שם כל כך הרבה יהודים, לפי ההערכה כ-50 אלף בלבד במקסיקו כולה, כך שמדובר בקהילות ממש קטנות.

נרשמנו לסיור היהודי (יש שניים לפחות) ומאחר שהיינו שניים בלבד הבהרתי למדריך שהכי מעניינים אותי היהודים האנוסים, שידועים כאן כ-Conversos. הבעייה כאן שאין הרבה מה להראות בפועל, אך המדריך התאמץ והסיור היה מוצלח ואפילו מרגש. המדריך קרלוס סנצ'ז עצמו אינו יהודי, אך הוא גדל בסביבה יהודית, והוא גם בטוח שבין אבות אבותיו היו אנוסים.

גם דייגו ריברה טען שאימו היתה ממשפחת אנוסים. ב-1935 התבטא כך: "יהדותי היא היסוד הדומיננטי בחיי." ככל הידוע הוא לא חי חיים יהודיים משום בחינה. היו לו חברים יהודים והוא עיטר אפילו ספר שירה באידיש של המשורר היהודי-מקסיקני יצחק ברלינר, אך אין שום הוכחה למוצאו היהודי מלבד העובדה שזו היתה תחושתו האישית לגבי מוצאו. 

זו לא היתה תחושה מופרכת. סיכויים רבים שאימו באמת היתה ממוצא אנוסי.

בארצות אמריקה הלטינית ובדרום מערב ארה"ב (אזור שהיה חלק ממקסיקו עד אמצע המאה ה-19) זורם הרבה דם יהודי – אולי יותר מאשר בכל מקום אחר בעולם מלבד המרכזים היהודיים הידועים. בדיקות גנטיות, חידוש של המאה ה-21, מגלות יותר ויותר צאצאי אנוסים. מחקר שנערך לאחרונה ערך בדיקה גנטית ב-6,500 תושבים של מקסיקו, קולומביה, צ'ילה, פרו ואקוודור. האנשים נבחרו באופן מקרי לחלוטין. התברר שרבע מהם נשאו לפחות 5 אחוזים של גנים יהודיים-ספרדיים. אף אחד אינו יודע כמה צאצאי אנוסים חיים כיום בחלק זה של העולם, אך מספרם נאמד במיליונים.

כיצד הגיעו כל כך הרבה אנוסים לחלק זה של העולם? בין אנשי המשלחת של הרננדו קורטז, כובש מקסיקו (1519), היו גם "נוצרים חדשים". מוסד האינקוויזיציה החל לפעול במקסיקו רק ב-1572. במשך 50 שנה העולם החדש נראה מקום בטוח לאנוסים ולצאצאיהם.

רוב הילידים קיבלו את הדת הקתולית ללא התנגדות, והוסיפו לקיים גם את מנהגיהם המקוריים. החשודים העיקרים היו בני גזע מעורב וכמובן "הנוצרים החדשים" וצאצאיהם. אפילו אלה שקיבלו עליהם את הנצרות בכנות, גם כאלה שהפכו לכמרים – לא היו בטוחים. די היה בחשד של שכן כדי להעמיד את חייהם בסכנה. משערים שכ-50 בני אדם הועלו על המוקד במשך 250 שנות האינקוויזיציה. 29 מתוכם הואשמו ביהדות. מיספר זה אינו ממחיש כמובן את אווירת הפחד בה חיו אנשים אלה, שכל אחד יכול היה להלשין עליהם בשל סיבה כלשהי.

אז מה כבר יכולים להשאיר אחריהם אנשים שחיו למעשה במחתרת? לא הרבה באופן אישי. המימצא הידוע ביותר הוא יומן שכתב במאה ה-16 האנוס לואיס דה קַרווַחַל לפני שהועלה על המוקד בעינויים קשים. אבל ארמון האינקוויזיציה חי וקיים. בניין גדול החולש על פלזה סן דומינגו בעיר העתיקה, בחלק מוזנח יחסית של העיר. בחלקו האחורי של הבניין היה בית סוהר. האסירים ישבו שם לפעמים שנים עד שנידון עניינם.

באופן שאינו מובן לי לחלוטין הבניין הגדול הזה משמש כיום כמוזיאון לרפואה. בכניסה הוצגו בעבר מכשירי העינויים של האינקוויזיציה, אך מאחר שהבניין נפגע ברעידת האדמה של 1985 – הם הועברו למקום אחר. כל הכיכר הזאת, עם היסטוריה כה עשירה (גם בניין המכס ממנו נשלחו כל אוצרות מקסיקו לאירופה נמצא כאן), הם החמצה אדירה. מישהו מנסה להסתיר כאן את העבר הכאוב? אין לי מושג. פשוט מוזר שבעיר בה נמצאים מוזיאונים כה נפלאים אף אחד לא העלה על דעתו להפוך את ארמון האינקוויזיציה למוזיאון האינקוויזיציה. מה פתאום מוזיאון לרפואה?

כל המקומות האחרים אליהם הוביל אותנו קרלוס שייכים כבר להיסטוריה המאוחרת: בית הכנסת האשכנזי הראשון ברחוב Justo Sierra שהוקם ב-1941, ולאחרונה שוקם ושופץ ומשמש כיום לאירועים מיוחדים, שכן יהודים כבר אינם חיים באזור המוזנח הזה; חנויות בגדים שחלק מהן שייכות עדיין ליהודים, ובכניסה לכמה מהן יש עדיין מזוזות; הבניין של חנות התכשיטים "אסמרלדה", הכי יפה שהיתה פעם בכל מקסיקו, שהקימו שני מהגרים יהודים שלא העמידו צאצאים ורכושם הרב עבר לידי המדינה; בית הקולנוע הראשון במקסיקו שבנה מהגר יהודי בתחילת המאה ה-20.

  בשלב זה היינו עייפים מאוד וגם רעבים. בילינו את שעות הבוקר במוזיאון לאנתרופולוגיה. להגיע למקום המפגש בבית הכנסת לא היה קל. המונית נתקעה בפקק תנועה אדיר והנהג סירב להסיע אותנו לבית הכנסת ברחובות הצרים והמוזנחים. הוא טען שנגיע לשם יותר מהר ברגל מאשר במכונית. נאלצנו לרדת ליד הקתדרלה והגענו ממש בריצה למקום המפגש.  קרלוס, שהבין שאני מתעניינת בתקופת האינקוויזיציה, רצה להגיע למקום בו העלו את האנוסים על המוקד, שהיה אז מחוץ לעיר וכיום הוא באזור פארק אלמדה. אבל הגענו לקצה גבול הכוחות, וכאשר הצביע לעבר בניין היסטורי כלשהו שהיתה לו איזו שייכות יהודית, כל מה שראינו לפנינו היתה מסעדת Sanborns, רשת מסעדות נעימה שכבר הכרנו, וכולנו ידענו שזהו סוף הסיור היהודי.

סן מיגֶל דה אַיֶנדֶה

במרחק של כמעט 4 שעות נסיעה מצפון למקסיקו סיטי נמצאת העיר הקטנה (יחסית) סן מיגל דה איינדה. זוהי אחת מ"ערי הכסף", הערים בהן גילו הכובשים הספרדים מכרות כסף גדולים. הודות לכסף הרב שהתגלה בהן היו אלה ערים עשירות מאוד ונבנו בהן בתקופה הקולוניאלית בניינים נהדרים. למרבה המזל שימרה העיר את רוב הבניינים העתיקים. כיום זוהי עיר נופש אליה נמלטים בעיקר צפון אמריקאים בחודשי החורף הקשים, ורבים מהם גם מתיישבים שם. גם שם יש בניינים היסטוריים וכל מיני סיפורים מעניינים. הגענו אפילו לבניין גדול הנקרא "קָזָה כהן", בעבר חנות של יהודי סורי אשר על חזיתה תבליטים של מגן דוד. יש שם בית כנסת המשמש בעיקר את היהודים האמריקאים שחיים שם, ולאחרונה נפתח שם גם בית חב"ד. בערב שבת היו שם כתריסר אורחים, רובם תיירים.

את רוב הזמן בילינו בשיטוטים ברחובות, בשווקים ובמסעדות. היינו עייפים מאוד לאחר הסיורים הארוכים ברחובות מקסיקו סיטי ובמוזיאונים הרבים. היה לנו גם יום מעייף במיוחד של טיפוס לשמורת טבע שם אפשר לראות את מיליוני פרפרי המונארך המבלים את חודשי החורף באזור. מראה הפרפרים הרבים בצבעי כתום וצהוב היה באמת נפלא, בעיקר כשהם מתנתקים מן העצים וטסים כמו ענן כתום למעלה. אבל העלייה היתה תלולה, והירידה היתה אפילו גרועה יותר, ואלמלא סייע לי אחד העובדים הצעירים בפארק הייתי כנראה נשארת למעלה עם הפרפרים עד עצם היום הזה. בקצרה, שהות של כמה ימים בעיר המקסימה סן מיגל דה איינדה היתה המנוחה הנכונה.

נסיה שפרן

אהוד: קרוב-משפחה שלנו, רוּדי ברונשטיין, היה קרוב-משפחה של ליאון טרוצקי-ברונשטיין. רודי היה נשוי לפסיה לבית פַּיֵיס מפתח-תקווה, שאחותה סימה היתה אשתו של דודי אחי-אימי גרשון ליפסקי. רודי ופסיה החזיקו שנים רבות בקפה "חרמון" הידוע ברחביה. לפני כן, בתקופת המנדאט, היתה להם מסעדה ידועה במעלה רחוב בן-יהודה בירושלים בשם "קוויק-לאנץ'".

בביקורנו במקסיקו-סיטי ב-1996 החמצנו את בתיהם של פרידה קאלו וטרוצקי אבל נהנינו מהמוזיאונים שבהם הספקנו לבקר. מצב הביטחון העירוני היה רעוע מאוד והזהירו אותנו שלא לעצור סתם מונית ברחוב כי עלולים לשדוד אותנו.

בבודאפשט ראינו לאחרונה תערוכה מרהיבה ומדהימה של פרידה קאלו ואפילו קניתי שם ספל עם דמות דיוקנה.

* * *

יהודית ואהוד בן עזר

ביקור במקסיקו סיטי, נובמבר 1996

יום רביעי, 13.11.96. יוצאים במונית לנמל התעופה של גוואדאלחרה [אחרי ההשתתפות שלי בקונגרס של פא"ן שנערך בעיר]. ב-17.30 אנחנו ממריאים בטיסת איר-מקסיקו 229Q, מגיעים למקסיקו-סיטי כבר בחושך, ב-18.35. בראשית ההמראה, כאשר המטוס אוסף גובה, בסיבוב, אנחנו טסים מעל אגם צ'אפאלה ורואים שוב את המקום שבו היינו בטיול. בדרך מחשיך, כל הטיסה נמשכת כשעה, והמדהים הוא שהמטוס מנמיך ומנמיך כרבע שעה, וכל הזמן אנחנו טסים מעל העיר הענקית הזו מקסיקו-סיטי, 28 מיליון תושבים! – העיר הגדולה ביותר בעולם.

הנסיעה למלון לוקחת זמן רב בגלל המרחק והתנועה הצפופה. אנחנו מגיעים למלון פרזידנטה אינטרקונטיננטל הנמצא ברובע המהודר פולנקה. השגרירות אכן שמרה לנו חדר באחת הקומות הגבוהות ביותר, ששייכת גם ל"קלאב", כלומר, ארוחת-בוקר כלולה במחיר וגם במשך היום אפשר לקבל עיתונים, שירותי משרד וכיבוד קל חופשי. החדר צופה על הפארק הגדול והאודיטוריום הענק. מראה מרהיב.

יום חמישי, 14.11.96. מקסיקו-סיטי. בבוקר, לאחר ארוחה בקומה העליונה של ה"קלאב", בחברת יהודים וישראלים רבים, אנחנו לוקחים מהמלון מונית עם מדריך-נהג. הוא לוקח אותנו לכיכר המרכזית של העיר. מתרשמים מהבניינים השוקעים, מהכנסייה הגדולה שאחד ממגדליה אלכסוני. אין צורך לנסוע לפיזה. בפנים, מרבית חלל הכנסייה מלא בפיגומי פלדה שנועדו למנוע את התמוטטות הבניין. מתברר שהצירוף של שקיעת אדמת העיר, שמרכזה ניבנה על אגם, יחד עם רעידת האדמה שהתרחשה לפני שנים אחדות, הוא מסוכן מאוד.

התצוגה המרשימה ביותר היא של ציורי הקיר של דיאגו ריברה בארמון של הפרלמנט המקומי הישן. גם כאן קבוצות רבות של תלמידים עוברות עם מדריכים מתמונה לתמונה והם לומדים את תולדות מקסיקו מתוך הציורים.

לאחר הסיור במרכז לוקח אותנו נהג המונית לשוק מקורֶה גדול. יהודית לא מתאפקת וקונה שש כוסות כחולות-שקופות. אני קונה קלטת ותקליטור של זמרים מקומיים ידועים.

אנחנו שבים למלון, אוכלים ארוחה קלה באחת מהמסעדות הרבות שבקומה השנייה, מסעדה איטלקית. ובמקום לנוח אנחנו יוצאים ברגל לבקר במוזיאון האנתרופולוגי, הנמצא מרחק של כעשרים דקות הליכה מהמלון. האמת שבזמן הקצר אנחנו לא מספיקים לבקר בכולו אבל מקבלים מושג ראשוני על התקופות השונות וגם על הפיראמידות, שמחר ניסע לבקרן. מרשימות ביותר הן האבנים הענקיות, העגולות, כמזבח, שעליהן היו מקריבים בני-אדם.

אנחנו שבים למלון, נחים קצת, ולפנות-ערב בא מירון ראובן מהשגרירות הישראלית לקחת אותנו לאוניברסיטה של מקסיקו, לפגישה שנקבעה לי. אני מתלבש בצורה חגיגית, עם עניבה, כמו שגם התלבשתי להרצאה הראשונה בקונגרס (לנאום בנושא הפלסטיני כבר עליתי בחולצה רגילה). בדרך אני מוסר למירון דו"ח בעל-פה על הקונגרס. עיניו אדומות מחסור שינה. מתברר שגם שולמית אלוני נמצאת בעיר, משתתפת באיזה כנס, והוא חייב ללוותה וכך הוא מתמרן מאירוע לאירוע בתוך פקקי התנועה הקשים של העיר. העיר כה גדולה, שכל מסלול חדש הוא כמו נסיעה בארץ זרה, וכך לוקח לנו זמן עד שאנחנו מגלים את הקמפוס, ואת האזור שבו תתקיים ההרצאה. באוניברסיטה הזו לומדים ומלמדים רק 380,000 אלף איש.

סוף-סוף אנחנו מגיעים למקום שבו חיכו לנו. מקבלת את פניי אישה נעימה שבאה עם ציוד תרגום. מתברר שהיא תשב לידי ותתרגם סימולטנית, לי מספרדית לאנגלית, ומהאנגלית שלי, לספרדית, לה יאזינו המשתתפים באוזניות שתחלק. היא מבקשת שאומר לה כמה דברים כלליים על נושא הרצאתי, כדי שתוכל להכין מראש את אוצר המילים שלי.

יהודית ומירון שבים במכוניתו העירה, ואותי תחזיר גברת יהודייה מקומית הממונה על אגודה של קשרי תרבות מקסיקו-ישראל.

בחדר לא גדול, סביב שולחן סמינריוני גדול, מתאספת חבורה של כעשרים נשים וגברים, צעירים ויותר מבוגרים, רובם מצוות המורים והחוקרים של מה שנקרא כניראה החוג לפילולוגיה. המארח, ד"ר סרנה, איש נאה, ספרדי-גזעי ואציל הליכות, מציג אותי על פי התמצית שקיבל, ואני נותן הרצאה של כחצי שעה. מדבר לאט וברור. מספר על היכולת לקרוא בעברית כמעט כל מה שכתבו יהודים במרוצת הדורות, גם בתרגום משפות אחרות. על העושר וגם הקושי של שפה של עם קטן. על ההשפעות הרבות של הטלוויזיה והמחשבים על הדור הצעיר שיכול להסתדר בעולם ואינו זקוק דווקא לתרבותו המקורית. מספר קצת על המשפחה שלי שתולדותיה שזורות בכתביי והיא מין קהל נוסף שלי. מביא איתי גם חוברת שיריה של אסתר ראב באנגלית ומספר בקיצור על שני סוגי הספרים, התקני והביתי, כאשר את האחרון אני מייצר לבד.

אחר-כך בא תור השאלות והפגישה כניראה מאוד מעניינת אותם, כניראה זו פעם ראשונה שהם רואים סופר עברי שכותב בשפת התנ"ך, ומחזיקים אותי בשאלות הרבה זמן כך שהפגישה נמשכת יותר משעתיים. השאלות מעניינות ומראות על ריחוק גדול שלהם מעולמנו. למשל, הם שואלים מה מעמדן של הלטינית והאידיש בישראל? מה דעתי על תרגומי התנ"ך לשפות אחרות? – כאילו אנחנו מחזיקים עדיין בידינו את זכויות היוצרים של הספר. אני מסביר שלנו אין שליטה על התרגומים, וזוהי בעייתה של כל שפה שאליה מיתרגם התנ"ך.

הם שואלים על השפעת הספרות הספרדית על הספרות הישראלית ושמחים לשמוע כי לגבריאל גרסיה מארקס היתה השפעה גדולה על הפרוזה שלנו. אני מספר גם על הלאדינו, על מרגלית מתתיהו שכותבת בה עד היום שירים, על עודד סברדליק שאת האנתולוגיה שלו אני משאיר אצלם, עם עוד פירסומים שנותרו בידי ממה שהבאתי לקונגרס.

אני מספר גם על בעיות של הוצאה לאור, של גודל מהדורות וחיי-מדף לספר בארץ, וכדומה. במשך כל הזמן המתרגמת הסימולטנית מתרגמת אותי להם ואותם לי בצורה יוצאת מן הכלל. ד"ר סרנה נותן לי מתנה שני פירסומים שלהם, שנעשו בדפוס ממוחשב. לא תיארתי לי שהפגישה תתארך זמן כה רב, ואני מתרשם מאוד לטובה מאנשים אלה, שטרחו ובאו לפגישה.

מחזירה אותי למלון הגברת היהודייה העומדת בראש אגודת הידידות. כל דרך כזו היא עניין של יותר מחצי שעה וגם שאלה של התמצאות בעיר ענקית זו שגם תושביה הקבועים צריכים כניראה מדי פעם לשאול את עצמם היכן הם.

במלון, יהודית כבר מחכה, אני מחליף בגדים וחברנו דני קציר בא לאסוף אותנו לארוחת-ערב. הוא רוצה להראות לנו את נפלאות מיטבח או גריל הבשר המקומי ולוקח אותנו למסעדה ענקית, חלקה בגן פתוח, "ארגנטינה", שבה מכינים כמויות עצומות של בשר על האש. אני דווקא אוהב סטייק פילה טוב, עשוי טוב, על האש, אבל כבר מרגיש שכאן נכונה לי אכזבה. המנות הראשונות, מיטבל מקומי טעים ולחם או טורטיות, טעים, אבל אחר כך מגיעות המנות שהזמנו. דני אומר שסטייק פילה הוא הפחות טעים כאן וצריך להזמין סטייק רגיל. אני מקבל סטייק בגובה, ברוחב ובאורך המקלדת שלי, ואף שביקשתי אותו עשוי-היטב, רק קליפה דקה שלו חרוכה, וכולו אדום בפנים. יהודית מזמינה צלעות ומקבלת מנה בגודל של חצי חיה או בהמה. גם דני מזמין צלעות. פעמיים אני מבקש להחזיר את הסטייק שלי לגריל, ודבר לא עוזר, אני חותך מפה ומשם, ומתגעגע לשווארמה תל-אביבית, שלא לדבר על סטייק פילה של "ניו-יורק ניו-יורק" ברחוב אבן-גבירול.

דני, שעוזר ליהודית גם במנתה שלה, אומר שלא נורא, את הבשר שלא מסיימים כאן, לוקחים הביתה. אנחנו משלמים עבור הארוחה, ולדני אורזים את הסטייק הענק שלי. הוא אומר שכאשר הסטייק עומד במקרר, וחותכים אותו קר, הוא טעים לא פחות.

ארוחת הבשר מעבירה ממני את החשק לאכול בשר בימים הקרובים. דני היה מוכן להמשיך לטייל כל הלילה ברחובות מקסיקו-סיטי, אבל אנחנו עייפים ומתחננים שיחזיר אותנו למלון כדי שנוכל ללכת לישון.

יום שישי, 15.11.96. מקסיקו-סיטי. בבוקר, ארוחה טעימה, בחינם, ב"קלאב" שבקומה העליונה, הצופה על החלק היפה של העיר, הפארק הגדול והשדרות.

אחר-כך אוספים אותנו באוטובוס למשרד תיירות מקומית, לביקור בפיראמידות. כאשר אנחנו מגיעים למשרד, מתברר שעומדים להעלות אותנו על אוטובוס ישן, ללא מיזוג, וכבר בבוקר חם מאוד. יהודית אינה מוותרת. אנחנו מבטלים את הטיול. מחזירים אותנו למלון, ושם אנחנו לוקחים, תמורת מאה דולר, מונית עם נהג-מדריך יודע אנגלית. זה עולה בסך הכל כשלושים דולר יותר מאשר שני כרטיסים לטיול באוטובוס.

המונית נוחה והנהג איש נחמד מאוד וטוב-מזג, יותר יעיל ואמין מהנהג של אתמול. כל הנהגים הללו עובדים עם המלון והנסיעה עימם בטוחה.

אנחנו עוברים על פני שכונות העוני של העיר, המשתרעות על הגבעות משני צידי הכביש, בנייה פיראטית, ללא דרכים, ללא חשמל ומים, מקומות שםג המשטרה מהססת להיכנס אליהם. לאחר נסיעה לא ארוכה מגיעים לאזור הפיראמידות. תחילה אנחנו עורכים סיור מודרך עם הנהג ברחבה הענקית שיש בה כמה מקדשים ובמות. מאות ילדים, תלמידים, כיתות-כיתות, בסדר מופתי, מסיירים עם מוריהם בכל האתרים הללו, עומדים בסבלנות בתורים ארוכים. במקדש הראשון עומד מדריך או מורה ומסביר על האלה המקומית, או האל, שמקורם בשמש. הוא מחזיק בידו מעין שופר עשוי קונכיית-ים, כולם מרימים ידיים, גם אנחנו, והוא משמיע קולות בקונכיה כדי שנוכל להתחבר אל השמש.

בהמשך אנחנו עוברים אולמות ומעברים ורואים ציורים ותבליטים ומרוב הסברים אינני זוכר כמעט כלום, חוץ מכך שבזכות היותנו עם המדריך איננו צריכים לעמוד בתור.

בהמשך המדריך עוזב אותנו לשעה ואנחנו פוסעים במסלול הענק שמוביל מהרחבה המרובעת, מוקפת החומה, אל שתי הפירמידות, האחת מימין והשנייה ממול. הן ניראות הרבה יותר גדולות מהפיראמידות של גיזה, אבל פחות מלאכותיות, דומה שבסיסיהן הן שתי גבעות טבעיות גדולות, בעוד שהפיראמידות המצריות מתנוססות בלב שטח מישורי וניראות בנויות מבסיסן.

אין לנו כוח וחשק לטפס במדרגות הגבוהות והלא-נוחות למרום הפיראמידה, ואנחנו מסתפקים בצילומים, כשאני מטפס רק שתי מדרגות. בסיום הסיור, ליד במה מוגבהת שממנה משקיפים על שתי הפיראמידות, אנחנו פוגשים את המדריך, שלוקח אותנו למרכז קניות של תוצרת עממית. מסבירים לנו את דרך הטיפול בשיח האגבה, שממנו עושים גם את הטקילה. אני קונה בקבוק של דבש אגבה מקומי, הדומה לדבש חרובים או תמרים. בחנות חפצי החן אני קונה שני סכיני אבן שקופה, כהה, מקומית, לפתיחת מכתבים. כאן הם נמצאים גם אצל רוכלים על הקרקע, וניראים קיטש, אבל כאשר אני חוזר לישראל, ונותן אחד מהם מתנה לסנדו דוד, ששלח אותי מטעם פא"ן לכנס. אני מצטער שלא הבאתי יותר מהאחד שנותר אצלי, כי הם ממש מעשה אמנות.

הנהג מחזיר אותנו למלון בשעת צהריים.

את אחר-הצהריים אנחנו מנצלים לביקור משלים במוזיאון האנתרופולוגי. למען האמת, אנחנו כבר קצת מדלגים כי קשה להבחין את המפריד בין התרבויות השונות. משם למוזיאון לאמנות המודרנית, מול המוזיאון האנתרופולוגי. יש בו קומת כניסה ובה תצוגה מדהימה של מיטב ציירי מקסיקו. אני הולך שבי אחר תמונתה של דולורס דל ריו, שצייר דייגו דה ריברה, עוד לא ראיתי עיניים יפות כאלה. גם הציורים האחרים מדהימים ביופיים, בהם של פרידה קאלו, שהיתה אשתו של דייגו דה-ריברה. למרבה הצער אין להם כמעט גלויות, גם לא של תמונת דולורס דל ריו.

אנחנו חוזרים ברגל בשדרה הגדולה ומגיעים לאזור שמתחת למלון, על גבול הפארק, אולם ענק של הופעות המוניות של זמרים. מצטלמים על רקע השקיעה ושבים למלון.

בערב לוקח אותנו דני למרכז קניות ענק, מהגדולים בעולם, שניבנה בעיר-פרבר סמוכה. אנחנו באים סמוך מדי לשעת הסגירה ולא מצליחים לקנות וגם לא לראות הרבה, לבד מעשרות גוונים של שיש ועמודים מעוטרים. שבים במכונית למרכז העיר, כאשר דני אינו חדל להסביר על הבנייה בפרברים השונים. הפעם הוא לוקח אותנו למסעדה מקומית, ליד מקום העבודה שלו, המתמחה בטורטיות ממולאות בכל מיני סוגי בשר ודברים אחרים. האווירה עממית מאוד ואנחנו נהנים הרבה יותר מאשר בערב הקודם.

לאחר הארוחה אנחנו נוסעים לבית של משפחה ישראלית. בעלי הבית הם המנהל ואשתו רחל, מורה, שניהם בבית הספר היהודי המקומי, והמורה היא מקרית-חיים, רחל היא ידידה של יהודית שאותה יהודית לא ראתה עשרות שנים. סביב השולחן יושבים עוד כמה זוגות של ישראלים שעובדים בבית-הספר.

נער צעיר, בן של זוג אורחים, מתבונן בי בהערצה, מהיותי סופר, ואינו חדל לשוחח איתי. אני מבטיח לשלוח לו רשימה של כתבי-עת שאליהם הוא יכול לשלוח לפירסום רשימות שלו. אני גם משאיר במתנה את ספרי "הילדה מן הים" שהבאתי איתי. מספרים לי הרבה על בית הספר, ומראים תמונות. לומדים בו מכיתה אל"ף ועד סוף התיכון. יודעים עברית. החינוך ציוני לעילא ולעילא. זה אחד מבתי הספר הטובים בעיר. רוב התלמידים באים מבתים עשירים. עלייה לישראל? אין. אומר לי בעלה של רחל: "ראית פעם יהודים עשירים עולים לישראל? טוב להם כאן."

שבים למלון עייפים והולכים לישון.

שבת, 16.11.96. מקסיקו-סיטי. היינו צריכים להמריא ב-10.00, בטיסת איר-מקסיקו 402Q, ולהגיע לקנדי, ניו-יורק, ב-15.25. אבל כבר ביום השני במקסיקו-סיטי סידרנו בסניף חברת-התעופה שבמלון טיסה מאוחרת יותר, כדי שנספיק עוד לראות את העיר.

שבת היא יום של ירידים. דני לוקח אותנו לאזור מפורסם ביריד שלו, ציירים, דוכנים של קראמיקה ושאר מלאכות מקומיות. אנחנו מטיילים כשעה ואני קונה לי אוטובוס כפרי מחימר צבוע, צעצוע אופייני שכמותו קיבלתי בשעתו מתנה מאחת המשתתפות בכנס הראשון בפורטוגל.

מבקרים בזונה רוסה, אזור קניות, בידור, חנויות ובתי-מלון שניראה יותר מעניין מהאזור שבו המלון הענק שלנו. אם יצא לי להגיע לעיר הזו פעם נוספת, אעדיף לקחת מלון כאן. את דני שוק העתיקות לא מעניין והוא מניח לנו שעה להסתובב ולהתרשם. אני רוכש במחיר מצחיק, כשבעה דולר, מקטרת אבן לבנה עטופה בעץ, שניראית חדשה לגמרי ומצדיקה את רכישתה באיכותה.

משם מביא אותנו דני לצהריים במסעדה עממית, אף היא לא רחוקה ממשרדו, שיש בה, בשירות עצמי, עשרות קדרות ומגשים שניתן לבחור מהם. אנחנו נהנים מאוד, אני נזהר אבל יהודית כניראה מגזימה וזה עתיד להתנקם בה בהמשך הטיול.

לאחר עוד כמה קניות, מחזיר אותנו דני למלון למנוחה קצרה, ולפנות-ערב שב לקחת אותנו במכוניתו עם חפצינו לנמל התעופה הנמצא במרכז העיר הענקית הזו. בזכותו אנחנו מחכים עימו בחדר האח"מים, שיש שם שתייה וכיבוד קל, נפרדים ממנו ועולים על טיסת אייר מקסיקו לניו-יורק. הטיסה נמשכת דומני כחמש שעות, טיסת לילה, ואנחנו מגיעים לניו-יורק אחרי חצות. לוקחים מונית מקנדי למלון. מקבלים חדר לא רע, בקומה גבוהה, והולכים לישון. קר מאוד בעיר, שתים-עשרה מעלות לערך, ואולי אפילו תשע.

אהוד בן עזר

* * *

אהוד בן עזר

ספרי דורות קודמים

פרסום חוזר בסדר אלפא-ביתי של המדור השבועי

שהתפרסם במשך שנים רבות במוסף "ספרות ותרבות" של עיתון "הארץ"

עם תמונות הסופרים

"מחיי יוסף טרומפלדור"

תרפ"ב, תשי"ג / 1922, 1953

פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 25.2.1972.

בחודשי חייו האחרונים, לפני שקבע את מושבו בפרדסי יפו, ישב יוסף חיים ברנר באוהל בגדוד העבודה על שם יוסף טרומפלדור במגדל אשר לחוף הכנרת, ועסק בעריכה ובתרגום של כתבי יוסף טרומפלדור. ברנר הספיק לתרגם ולערוך את יומן גליפולי, התופס כמחצית מן הספר (עמ'115-301), ולהתוות לספר את צורתו הכללית.

ביום-השנה הראשון למאורעות תל-חי [שהתרחשו ב-1920] כתב ברנר:

"לא זכיתי להכיר את יוסף טרומפלדור מקרוב. אבל הקריאה במכתביו, יחד עם הידיעה על מעשיו (בשבי-יאפאן, במגדל, בגאליפולי, ב"החלוץ",  בתל-חי) – מעמידה על אופיו האנושי. זה היה אנוש שלם בתכלית: בפשטות של תמימות, בהבנה של יושר, ברעות של טהרה, בהומור, ביחסי אמת אל עצמו ואל קיבוצו. הוא היה תמיד אוטופי, הוא חי תמיד עם העולם, עם זרועות-העולם, ויחד עם זאת היה נתון כולו – כולו – לד' אמות, שהוא נמצא בהן באותה שעה, לאנשים המסובבים אותו באותה שעה. הוא היה איש-פעלים, איש-סדרים. הוא הבין, שהכול חשוב, הוא אהב את דומן-האדם ועם זה לא פחד ללוש אותו, לגבש אותו לגבעה נישאה. את עצמו ראה באחרית-הימים עומד על הגבעה. והוא היה גם אז איש-צבא. רק איש-צבא. אשרי מי שעמד בד' אמותיו."

אלה דבריו של ברנר, שמגולמת בהם, בצד ההערכה, גם עמידה על מגבלותיו של האדם אשר את יושרו וגבורתו העריץ. הוא היה "רק איש צבא" – ומעניין מכתבו של טרומפלדור משנת 1916, והוא אז כבן שלושים ושש, אל אחד-העם, מכתב המעיד על לבטיו בהיותו בחור צעיר, בתקופה שבטרם התגייס לצבא הרוסי:

"לשעבר קרוב הייתי לטולסטואיות, ומשלקחו אותי (בשנת 1903) לעבודת הצבא, היה בדעתי לסרב להישבע, ושבתי מרעיון זה אולי בעיקר מתוך חשש שמא יגידו 'הם': 'היהודון עושה עצמו כמתעתע: מסתמך על דעות, ולמעשה הוא מפחד מפני עבודת-הצבא'... אפשר, שנהגתי לא נכון, אפשר שלא הייתי צריך להתחשב עם דעותיהם של אנשים שאינני מכבדם, אלא בחצי-הטולסטואיות שלי ובאנטי-המיליטאריזם שלי היו הרבה נקודות רפות גם לעצמי. איך שיהיה, לפי השקפותיי אינני איש-צבא ולקחת נשק ביד מוכן אני רק בשעה שאינני רואה לפניי שום דרך אחרת." (עמ' 192).

במכתביו מתקופת פורט-ארתור והשבי ביאפאן (1904-1905) מתגלים קווי-אופיו. "הרי אני כיום סגן-אופיצר, מחונן באות הצטיינות צבאית ממדרגה רביעית וגם מועמד לקבלת אותות ממדרגה שלישית ושנית. בגאווה אני רשאי לאמור, כי זכיתי לכל אלה ביושר ובצדק, על ידי מעשיי בשדה-הקרב בלבד. מילאתי את חובתי וליבי טהור. עתה רק רצון אחד לי, והוא, כי כולכם, ובייחוד אימא ואתה (אביו), לא תצטערו ביותר על שאיבדתי בכך את ידי השמאלית." (עמ' 24-25).

והוא מוסיף: "כתובתי: יאפאן, אוסקה פו כמדרה. מדור-שבויי-המלחמה. ליוסף טרומפלדור, מס' 14276."

במחנה השבי הוא מאגד קבוצה בת 11 איש לשם הקמת מושבה בארץ-ישראל, ובדרכו בחזרה מן השבי, מאירקוטסק, הוא שולח להם מכתב עם הוראות: צינמאן, תהיה איכר! צלצקי – גם אתה. אתה, ז'אק, תשתלם בנגרות. כץ! אתה גגות תעשה לבתינו. למד גם לעשות מלוחות פחים כל מיני קומקומים וספלים. וכן הלאה. ומידידו בלוצרקובסקי (אשר כתב ספר זיכרונות עליו) הוא דורש, שם בשבי היאפאני: "חבּר מילון רוסי-עברי!" (עמ' 29).

מתוך מידת דייקנות זו הוא גם מתאר במפורט, במכתב מפטרבורג לארץ-ישראל משנת 1912 – את מיבנה גופן של החברות המכינות עצמן לעלות לארץ, וזאת כנראה כדי להעיד על יכולתן לעמוד בקשיים.

בהיותו בפטרבורג מתיידד עימו גרישה (צבי) שץ וכותב לו מכתבים בעלי אופי וידויי. טרומפלדור מאופק במכתביו, כאילו חושש מן הרגשנות. גרישה מבקש ממנו רשות להשתמש בלשון "אתה" במכתבים, במקום "הוא".

טרומפלדור עונה:

"כעת בדבר השימוש בלשון 'אתה' ובלשון 'הוא'. גרישה חביבי, מיום שחדלתי לאמור לכל מכה 'אתה' (זאת אומרת, מן השנה האחת-עשרה או השתים-עשרה לימי חיי), עוד לא החלפתי 'הוא' זה ב'אתה' ביחס לשום איש. ולי, הרבה אנשים היו לי בחיי, שהוקרתים וכיבדתים וגם שתיתי איתם יחד – עם רבים מהם – גם מכוס-היגון וגם מכוס-השמחה (מן האחרונה, אמנם, מעט), גם בימי מלחמה וגם בימי שלום. אני מאמין באנשים. אני מאמין, שבזמן מן הזמנים נראה והינה טובים הם (יכולים להיות טובים), אבל לפי שעה אין אני מוקיר אנשים ביותר (כשם שאיני מוקיר ביותר את עצמי), אני תובע מהם תביעות גדולות וקשה לי להתרועע עם מישהו כאח ורע. אליך התוודעתי זה לא כבר. כנראה עשינו זה על זה רושם טוב, ואולם אין זה די, עוד אי-אפשר ב'אתה'. אני מאמין באנשים, אבל אינני מאמין לאנשים, היום הזה נפגשתי עם בן-אדם, פתחתי זרועותיי, חיבקתי ואמרתי לו 'אתה', ומחר והינה לא אנשים קרובים אנחנו (אקווה, שאותנו לא יקרה כמקרה הזה). למה, אפוא, 'אתה' ומה ערך לו? ואני מחשיב ערכו. – – – " (עמ' 63).

גרישה נעלב, כנראה, ובמכתב הבא מוסיף טרומפלדור ואומר: "אל נא תחשוב, שאני שונא גילויי-נפש. להיפך, אני מוקיר אותם, אבל עם זה הנני מגנה כל כניסה לא-עדינה לנפש זרה וחושב אותה למעשה ברברי שאין כמוהו. כתוב, אפוא! בקוצר-רוח אחכה למכתבך. שלך, אוסיה." (עמ' 64).

מצד אחד, אפוא, פרוגרמות על התיישבות ציונית, ביקור אצל איכרים טולסטויאניים ברוסיה כדי ללמד מהם, הקפדה על פרטים, מתן הוראות, הנהגה, ועם-זאת, אותה הרגשה של ריחוק, של דיסטאנס, הרגשה אולי צבאית: הוא תובע הרבה מעצמו, וגם מאחרים, ולכן כנראה אינו עולה יפה הניסיון בחוות מגדל ב-1912.

תקופת גליפולי (1915). בראש הגדוד עמד הקולונל האנגלי ג'. ה. פטרסון, שהיה אחרי-כן מפקד הגדוד העברי ה-38 בארץ-ישראל. טרומפלדור לא ידע אנגלית, ולכן לא עמד בראש הגדוד אלא בתקופה האחרונה, לאחר שפטרסון חלה והוכרח לעזוב. אבל עיקר העבודה המעשית, הפיקוד על האנשים, נפל על טרומפלדור.

מבחינה זו יומן גליפולי הוא גם מגילה של ייסורים ותסכול. הגדוד היה מורכב מאשכנזים, ספרדים וקראים, שרובם תושבי מצרים. בצד מעשי גבורה, וחיים תחת שארפנלים, רבו הסכסוכים בין האנשים. מעמדם לא היה ברור: פועלים של הצבא הבריטי או חיילים לכל דבר. קולונל פטרסון דרש משמעת צבאית, ואילו טרומפלדור ניסה להעמיד את הצבאיות על הכרה ציונית.

הדבר הורגש בייחוד בשאלת העונשים. פטרסון ושאר הקצינים האנגליים דגלו בעונש המקובל בצבא הבריטי – מלקות, ואילו טרומפלדור התנגד לכך. אבל המוראל של מובילי הפרדות היה לא פעם ירוד למדי, נדמה היה להם כי רומו, כי אין דואג למשפחותיהם ולזכויותיהם. וקשה היה להשליט משמעת רק בדיבורים.

לא פעם עקפו האנשים את טרומפלדור ופנו בקובלנה אל הקולונל, והתוצאה היתה בדרך-כלל גרועה יותר לגביהם. באחת הפעמים הללו הגיע הדבר לקרע גלוי, היתה סכנה שטרומפלדור יישלח לבדו חזרה למצרים, ואז – "עכשיו אני מתהלך ואיתי כעשרים אנשים מבני ספרד וגם אשכנזים אחדים – ספק משמר כבוד, ספק שמירת-אסיר..." (עמ' 154) – לא הניחו לו לנסוע כי חששו פן בלעדיו יורע מצבם כפליים.

בהגיע חוסר-המשמעת בגדוד למדרגה בלתי-נסבלת, ואסיפת מובילי הפרדות שלחה עצומה קולקטיבית לקולונל בבקשה שישלחום הביתה, אירע אחד המחזות המזעזעים בחיי הגדוד, שהשאיר טעם מר והרבה לבטים ביומנו של טרומפלדור.

הקולונל אסף את האנשים בחמש וחצי בבוקר, וציווה להלקות בפומבי שתים-עשרה מלקות לשלושה מתמרדים, וכאשר קפצו לעזרתם כמה מחבריהם מבין השורות, הם הוחזרו לאחור בנפנוף חרב שלופה. אחר כך נקשרו המולקים אל הגלגלים הגדולים של העגלות האנגליות למשך שלוש שעות.

"מחזה ההלקאה היה קשה מאוד, אך לא אדבר על הנעשה בנפשי..." כותב טרומלפדור, "הנני מכריז ומודיע, שאת האחריות המוסרית בעד מעשה זה אני מקבל עליי עצמי." (עמ' 177). ומר היה לו עד מאוד שדווקא לאחר עונש זה רפתה המתיחות במחנה והאנשים נעשו צייתנים.

ב-31 בדצמבר 1915 פונה הגדוד מגליפולי. פטרסון התחייב בפני האנשים שיקבלו את מלוא זכויותיהם של חיילים אנגליים. ובהיוודע לו כי אין הצבא עומד מאחורי הבטחתו, הביא, מתוך רגש אחריות כלפיהם, לפינויים.

הספר מסתיים ביומן תל-חי. הדברים ידועים, ואולם מעניינת אפיזודה אחת, נשכחת, מחודש ינואר 1920.

טרומפלדור וחבריו הלכו לחמרה (נקודת-היאחזות יהודית זעירה, בה הוחזק בזמנו לישנסקי) כדי להציל חפצים ונשק מנקודה זו, שניטשה בלחץ המאורעות. כשהגיעו לחמרה והחלו מאספים אי-אלו חפצים, לא הרגישו, שהקיפה אותם חבורה לא קטנה של בדווים מזויינים, שדרשו מהם לפשוט את בגדיהם ולמסור להם את נשקם.

טרומפלדור, שהיה מזויין במאוזר, אמר תחילה להתנגד להם, אך בראותו שלשווא הדבר, השליך את אקדחו. השודדים התקרבו אליהם והפשיטום. ערומים וחגורי-שק שבו לתל-חי.

המקרה עשה רושם רע על טרומפלדור: "הכול ראיתי בחיי: הורגים, שוחטים, אולם אין פושטים בגדים. במנהג ברברי כזה אני נתקל בפעם הראשונה, עוד טוב שהצלחתי להציל את המאוזר..." (עמ' 321-322).

* "מחיי יוסף טרומפלדור", קובץ רשימות וקטעי מכתבים. הביא לדפוס מנחם פוזננסקי. מהדורה ראשונה, יפו תרפ"ב [1922]. מהדורה שלישית, הוצאת עם עובד, תל-אביב, תשי"ג [1953]. 372 עמ'.

* * *

אסתר ראב על יוסף טרומפלדור

מתוך "ימים של לענה ודבש"

מאת אהוד בן עזר

עם עובד, 1997

בשנת 1913 שהה יוסף טרומפלדור בדגניה ונמצא בה עד אשר עזב את הארץ בקיץ 1914. בואו לקבוצה קשור היה בהתרבות מעשי הריגת שומרים בגליל בידי ערבים. יומיים לאחר הריגתו של משה ברסקי, נהרג יוסף זלצמן בשדות כנרת, ובדצמבר 1913 נהרג בסג'רה השומר יעקב פלדמן.

על בואו של טרומפלדור לקבוצה מסופר בקובץ "דרכה של דגניה":

נכה-מלחמה, גידם בשמאלו, עשה בעבודות הקשות ביותר, בעידור, בחריש, בהעמסת אלומות בקילשון. פנים רציניים, חמורים – וצחוק של ילד תמים. אוסיה קראנו לו, משכמו ומעלה גבוה מכולם. הוא אהב את דגניה, וחזה בה את הקומונה בטהרתה. לא ראה, או התעלם מחולשות קטנות. קשה היה לו לסגל לעצמו את השפה, אך דיבר עברית בעקשנות ובמאמצים רבים.

אסתר תיארה בפניי כיצד עמדה יום אחד בשמלתה הארוכה, המהודקת בחגורה, והתבוננה באוסיה המעמיס קש, או חציר, על העגלה, כשהוא מחזיק את הקילשון בידו האחת. כאשר ראה את מבט ההשתאות, ואולי הסקרנות, על פניה של בת-האיכרים הצעירה והרזה, ניגש אליה בחיוך, תפס בחגורתה והרים אותה אל-על בתנופת ידו אחת, להראות לה!

 "ראיתי את טרומפלדור בבואו," היא חוזרת ומספרת לדפנה אלון, "אני זוכרת יום אחד, כשעבדתי בשדה, ראיתי איש מרים בידו האחת קלשון ענק ומעמיס חבילות על עגלה, נדהמתי מכוחו. כשהבחין בי קרא אליי, אחז בחגורתי והניף אותי למעלה, לשמיים... אסתר ראב צוחקת," מוסיפה וכותבת דפנה אלון, "וכשהיא צוחקת יש לה פני נערה צעירה. היא יושבת מולי במכנסיים וחולצה רקומה. אישה בהירה, כסופת-שיער, מתרגשת ומרגשת."

על העברית של טרומפלדור אמרה לי אסתר שהיתה מעורבת במילים רוסיות, ובקבוצה נהגו לצחוק על צורות-הדיבור האופייניות לו כגון – "הקיבה כואבת לי," או – "אני פרי קפצתי." – פרי היא קידומת ברוסית המראה על פעולה חוזרת, שבתי וקפצתי, או – קפצתי מעל.

* * *

מלי [אהרנסון] טויב

רשמים מיום עיון שנושאו

100 שנה למותו של אהרון אהרנסון 1919-2019

מדען, מנהיג, מדינאי

ביוזמת המועצה המקומית זיכרון יעקב ובית אהרנסון, מוזיאון ניל"י נערך ב-14/3/19 יום העיון  בבית התותחן – בית ניר, בזיכרון יעקב. הכניסה היתה חופשית. נוכחו כ-300 איש. לאחר הברכות דיבר פרופ' אסף דיסטלפלד מאוניברסיטת ת"א בנושא "אם  החיטה לא מפסיקה להפתיע" – פרטים חדשים על תירבות החיטה. למי שמתעניין – יש באינטרנט פרטים מלאים בנושא הכוללים עבר, הווה ועתיד.

כבת משפחה גדלתי על סיפורי המשפחה. האמת שהרצון של אבי ואחיו ואחיותיו לספר היה גדול יותר מהרצון שלנו להקשיב. כנראה שבכל אופן נספגו וחילחלו הדברים לאוזנינו. כחובבת מושבעת של קריאה קראתי כל ספר בבית בנושא שכתבו בני המשפחה, והדברים שנכתבו על המשפחה. ספרים שהיום אני מחפשת אותם בנרות בחנויות לספרים משומשים ומוצאת לפעמים במחירים מצחיקים  (8 שקל למונוגרפיה על עכו שכתב אהרון אהרנסון, כנראה באחת מהשנים   1911-1915) או במחירים מופקעים – 500 שקל לספר, אם ניתן להשיגו: "צמח עבר הירדן המזרחי" , "צמח עבר הירדן המערבי". בהוצאת בית אהרנסון.

הספר של ד"ר ניימן "מפתח תקווה לעמק עכור" בכלל לא ניתן להשגה. את 5 הכרכים של יערי פולסקין, שבִּתי צילמה מספריית בית-ספר – אין להשיג.

אהרון היה אוטודידקט ובעצם היה מנהיג המשפחה. הוא היה איש משפחה חם וניהל ביד רמה את המשפחה. כולם היו רתומים בהתנדבות לעיסוקיו ולאורחיו.  בשיחות שניהלתי לימים עם אחותו רבקה, שהאריכה ימים, היא סיפרה לי על התחנה המטאורולוגית הצמודה לבית, שרבקה ושרה בנערותן היו ממונות עליה ומדי יום רשמו את נתוני האקלים.

כשאהרון חזר ממסעותיו הרבים ברחבי המזרח התיכון הביא צמחים שאסף – חומר יקר ערך. צמחים שכבש אותם  במקום גידולם ואחיותיו העבירו למשמרת במעשב – עשביה אותה טיפחו ושמרו.

האוסף הועבר בצער רב לאוניברסיטה העברית בירושלים בתחילת שנות ה-80, בזמן חייה של רבקה אהרנסון, שלא יכלה  להמשיך לטפחו. העשבייה הכוללת של האוניברסיטה מכילה כיום  מיליון צמחים. ולדברי  פרופ'  יצחק גוטרמן, אוסף אהרנסון שמור היטב.

גולת הכותרת היתה גילוי צמח אם החיטה ע"י אהרון אהרנסון בשנת 1906 בראש פינה. מדי שנה אחותו רבקה היתה יוצאת לראש פינה ומלקטת שם את צמחי החיטה שהיו מקשטים זמן רב את הבית. עם גילוי אם החיטה, ללא המכשור הקיים היום והטכניקות הקיימות כיום לפיענוח הצופן הגנטי, אהרון העריך נכון את תגליתו וסיכם במיספר משפטים את חשיבות תגליתו לאנושות והאפשרויות הגלומות בה. כיום מתממש חזונו בפועל.

ההרצאה התמקדה בהשוואת הגנום בין צמח האם של אם החיטה והחיטה התרבותית [בעיקר במעקב אחר מקור היווצרותן של  שתי מוטציות שלא קיימות בצמח האם של אם החיטה  וקיימות   בחיטה התרבותית].  נעשית עבודה מופלאה באוניברסיטה בתל אביב על ידי צוות חוקרים, ובוודאי נשמע בעתיד על התיאוריות ויישומן.

להפתעתי, לפי  טיב השאלות – הקהל גילה ידע והתעניינות מרובה בנושא גנטי כה מקצועי – מוטציות ופיתוח הגנום.

את ההרצאה השנייה נשאה ד"ר אסתר כרמל-חכים, מאוניברסיטת חיפה: "דמותו של אהרנסון בעיניה של הפועלת האגרונומית רחל ינאית". המרצה היא בת הקיבוץ שער העמקים וחברת קיבוץ רמת השופט.

ההרצאה הבאה היתה של גב רחל סילקו, מנהלת מוזיאון בית  הגדודים:  "לפוצץ את הדומייה" ההנצחה של אהרון אהרנסון בתקופת היישוב. הגב' רחל סילקו עבדה בתקופה מסוימת בבית אהרנסון, מוזיאון ניל"י.

שתיהן השקיעו מאמץ רב בקריאת החומר הכתוב המצוי בספריות והגישו את החומר ברהיטות והקהל הקשיב ברוב עניין. הן לא חידשו דבר. קיבלו דברים כהווייתם ללא התעמקות בנושא. למשל – האם אכן היה רקע רומנטי ליחסים העכורים בין ד"ר הילל יפה ואהרון אהרנסון  ומשפחתו? או האם בכלל היתה בכתובים, בזמן שהמחתרת פעלה, רשימת חברי  ניל"י ? מי קובע כיום מי היה חבר ניל"י? כיום יש למשפחות שונות אינטרסים מנוגדים.

היה לי קשה לשמוע, כבת-משפחה, את דבריה של  רחל סילקו, כשהנושא הוא אהרון אהרנסון  – מתדיינת עם הנושא: האם אלכסנדר אהרנסון היה חבר ניל"י פעיל? קיים אמנם מכתב שאהרון נוזף באלכסנדר, והגיעה לאלכסנדר  נזיפה זו, אבל מכאן עד לדבריה המרחק גדול. אכן, חלק מבני המשפחה היו בחו"ל אבל תמיד בשליחות כלשהי הקשורה במחתרת  ניל"י.

סבי צבי אהרנסון היה כל הזמן בזיכרון יעקב. ולמרות זאת הייתי צריכה להוכיח את עופר רגב   על דבריו שכתב אודות סבי וסבתי – שלא היו חברי ניל"י. וכל זאת  בביוגרפיה המוזמנת שכתב על משפחת  רוטמן. פעם ראשונה שנתקלתי במושג "רשימת חברי ניל"י". מי כן היה חבר ומי לא. אני  מקווה שגב' רחל סילקו  לא תכלול  סוגייה זאת בספרה. בעיניי, שתיהן פספסו את דמותו של אהרון אהרנסון ואת הקונפליקט בין היישוב למשפחת אהרנסון.

עדיף היה לעניות דעתי אם אהוד בן עזר היה מרצה  ממקור ראשון על אהרון אהרנסון ועל התקופה, כפי שהשתקפה ביומן של דודו ברוך בן עזר שעבד עם אהרון בחוות הניסיונות בעתלית. החומר שאהוד ערך מוצע חופשי בקובץ וורד עברי לכל מי שיפנה אליו.

[ברוך בן עזר ראב מפתח-תקווה היה עוזרו של אהרן אהרנסון במלחמה בארבה ולימים היה מנהל תחנת הניסיונות החקלאיים בעתלית, עד שהחל לישאנסקי לפעול בניל"י, וברוך עזב בגלל אופיו של לישאנסקי. ברוך כתב זיכרונות מפורטים על כל אותה תקופה, באידיש, ואבי בנימין תירגם אותם לעברית. ויש גם דברים שברוך כתב במקורם בעברית על האהרנסונים. – אב"ע].

בימים אלו של טרום בחירות כשהרוחות בישראל מתלהטות בין ימין ושמאל ומרכז ברצוני להאיר מזווית הראיה שלי את היחסים  בין משפחת אהרנסון ליישוב. קראתי לאחרונה את ספרה האוטוביוגרפי של כרמית גיא על קיבוץ יד חנה, ונוכחתי לדעת עד כמה הסטיגמות המנוגדות היו ועדיין מושרשות ביישוב בישראל ובעולם. משפחת אהרנסון היתה משפחה נורמטיבית של מהגרים שעזבו ארץ ובית ובאו להקים את ביתם בארץ חדשה. הבנים אהרון וצבי נולדו ברומניה. אהרון היה בן שש. וצבי בן ארבע. המשפחה דמתה בכול לחבריהם שעלו איתם לארץ ישראל. יוצא דופן היה מסלול חייו של אהרון. תגליתו, כישוריו והישגיו, קשריו עם השלטון העות'מני ומעמדו הבינלאומי. בפוטנציה הוא היה דמות של מנהיג שהיה לו רבות לתרום לנו אילולא נספה בתאונת המטוס מעל תעלת הלאמנש בדמי ימיו, בן 43.

אנשי העלייה השלישית היו גם הם מהגרים שבאו  לארץ שהיו בה כבר אנשי העלייה הראשונה והשנייה. הם היו סוציאליסטים, ומכורח המציאות להישרדותם הקימו  את גדוד העבודה ומושבים וקיבוצים. מלכתחילה נוצרו 2 מחנות – בני העלייה הראשונה והשנייה – בעלי הנחלות והבתים – "הגבירים" [את טועה, רק מקרב בני העלייה הראשונה, שגם הם לא כולם היו "גבירים". – אב"ע], ובני העלייה השלישית ואילך בעלי התפיסה הסוציאליסטית.

ההתנגשות היתה בלתי נמנעת. דויד בן גוריון ויצחק בן צבי למדו בקושטא וכנראה בתחילה האמינו וצידדו בטורקיה. אהרון אהרנסון דגל מלכתחילה בתפישת עולם שהטורקים עושים יד אחת עם הגרמנים שנואי נפשו, ומלכתחילה העדיף את הבריטים והאמריקאים. לימים הוכח שהצדק היה עם  אהרון. אלו היו תפישות עולם שונות.

ניגוד רב ביותר היה לגבי ההתייחסות לערבים תושבי הארץ. אהרון חי וגדל ביניהם ושלט בשפה הערבית והעסיק אותם. הוא העריך את ידיעותיהם לגבי קרקע, חקלאות, צמחים, והחיים בלבנט. בני העלייה השלישית ראו (אם בכלל ראו אותם?) בערבים מתחרים וגוף זר. הם באו לארץ כדי להיות פועלים והתנגדו לעבודה ערבית. ההתנגדות לאהרון היתה רבה.  הם ראו בו מעסיק המעדיף עבודה ערבית, אדם בעל קרקע ובית. הניגודים היו עוד לפני הקמת מחתרת ניל"י, שיצרה תהום בלתי ניתנת לגישור בין היישוב למשפחת אהרנסון. ולא אאריך בנושא. [אציין שגם כיום, בשיחותיי עם אנשים שונים לגבי משפחת אהרנסון, אני מזהה מיד מי גדל בתנועה הקיבוצית או בתנועת נוער סוציאליסטית ומי בא מהמושבות או מהעיר].

המרצה האחרון היה פרופ' רן אהרנסון, האוניברסיטה העברית ירושלים: "אהרון אהרנסון והמודרניזציה של ארץ ישראל." רן הינו נכדו של שמואל אהרנסון, אחיו של אהרון אהרנסון. ההרצאה היתה מעניינת. בעיקר התרכז במיכשור שאהרון ניסה לייבא לארץ בעקבות סיוריו בעולם. רן טבע  את המונח – מהגרים, לגבי בני העלייה הראשונה והשנייה. כאנקדוטה הוא סיפר כי לאהרון  היתה המכונית הפרטית הראשונה בארץ ישראל, שנסעה הלוך 8 שעות מזיכרון לירושלים, וחזרה דרך שכם – 5 שעות. רן עוסק רבות בתולדות הישוב וכתב בנושא ספרים רבים ובקרוב יצא לאור ספרו המקיף על אהרון אהרנסון.

ובסגנון "הארכיון זוכר" בטלוויזיה  – רן אהרנסון זוכר ואני זוכרת ואהוד בן עזר זוכר מה שהתפרסם בשעתו בגליון 358 של "חדשות בן עזר". [אפשר למצוא באינטרנט.] בעקבות המאמר "מאה שנה למסעו של אהרון אהרנסון לים המלח." [מצוטט מעיתון "הארץ", וכן, "הארץ" און לין. 1.7.08]

אני מקווה  מאוד שרן השתפר מאז ונהנה כולנו מספרו על אהרון אהרנסון לכשיתפרסם. יש תמיד זרמים תת קרקעיים, בעיקר במשפחות ותיקות, אני מקווה שאהרון אהרנסון יזכה לביוגרפיה הוגנת ומהימנה  שנהנה ממנה כולנו.

אהוד בן עזר כתב בשעתו [במכתב העיתי בלבד]: "ד"ר רן אהרונסון הוא בעיניי היסטוריון לא אמין וגם מגמתי. די לקרוא את השטויות שכתב במשך השנים על פתח-תקווה כדי להיווכח בכך. והסיבות ברורות, רצונו לבטל את חלקה של פתח-תקווה [1878] בעלייה הראשונה ובתור 'אם המושבות' כדי לבסס את ראשוניותה של מושבת משפחת סבו שמואל אהרונסון, הלא היא זיכרון יעקב [1882].

לא רק התגובה של אלי רז, אלא די לקרוא את המילים הטיפשיות שבהן רן אהרונסון מדבר על אחי-סבו אהרן: 'הסיפורים עליו הסתובבו במשפחה, אבל תמיד חשבתי שאלו סיפורי סבתא. לקח לי שנים לגלות שהוא היה באמת איש יוצא דופן וגאון רב תחומי.'

נו, באמת.

ומה, למשל, על עזרת יהודי ארה"ב לאהרונסון בהקמת תחנת הניסיונות החקלאיים בעתלית, ומה על היותו עומד בראש המלחמה בארבה ב-1915 מטעם השלטון התורכי? ומאיפה השטויות האלה של רן אהרונסון על 'נאמנות כפולה' כביכול של אהרן לציונות ולעות'מנים? הרי זה ברור כשמש שכל מי שניסה להתקרב לעות'מנים בארץ ולפעול בעזרתם ו/או גם ללמוד את שפתם ו/או גם בלימודים גבוהים באיסטנבול: אלברט ענתבי, אבשלום גיסין, יצחק בן-צבי, דוד בן-גוריון, ועוד, ועוד – לא עשה זאת אלא מתוך דאגה לעתידו של היישוב העברי ומתוך גישה ואמונה ציונית טהורה, ואיש לא שיעשע עצמו באמת שיש עתיד ליישוב העברי תחת השלטון הרקוב והמושחת של האימפריה העות'מנית.

אינני מבין מה עניין יש לו לרן אהרונסון לספר ציז'בטים וללכלך על דמותו של אחי סבו? וכי לא מספיק לו שליכלך על פתח-תקווה?"

עד כאן דברי אהוד בן עזר.

במאה השנים האחרונות  נערכו מעט מאוד ימי זיכרון או ימי עיון לזכרו של אהרון אהרנסון. כיום המשמעות הגדולה של פיצוח הגנום של חיטת הבר בוודאי תרמה רבות לקיום יום  העיון הזה – וטוב שכך.

אהרון נספה בטיסה מעל תעלת לאמנש בשנת 1919. אתמול, 14.03.19, היה יום הזיכרון לחללים שמקום קבורתם לא נודע. בכניסה לבית הקברות בזיכרון יעקב יש יד לזכרו של אהרון אהרנסון.

בהר הרצל – בחלקה של אלו שמקום קבורתם לא נודע, יש כרית-אבן לזיכרו של אהרון אהרנסון, ודומני שהוא הראשון לנעדרים בארץ-ישראל שמקום קבורתם לא נודע.

יהי זכרו ברוך.

מלי טויב לבית אהרנסון

* * *

מכתב של רן אהרנסון

שלום מלי, ותודה על המחמאה. חבל שלא חזרת עליה ברשימתך על יום העיון, אולי כחלק מהגישה המתחנפת לאהוד בן עזר שכוללת אכזבה משונה על כי לא הוזמן להרצות ומגיעה לשיאה בציטוט הארוך של דבריו – ציטוט שאינו קשור כלל ליום העיון שאמור להיות נושא דברייך.

אז לידיעתך – ואולי לידיעת רבים:

א. אהוד נוהג להתנפל עליי מאז העזתי במיני-פולמוס מעל דפי "הארץ" להוכיח, בין השאר, כי פתח-תקווה בשלבה הראשון – זאת 'של' קרובו ברוך ראב (בן עזר) – בעצם 'פיגרה' בכמה שבועות אחרי ראש פינה (אז: ג'עוני או גיא אוני), ולה מגיע אם כך התואר 'אם המושבות'.

ב. אני הוא שיזמתי את יום העיון הנדון – וכן עוד אירועים, בהם לפחות 3 יבוצעו בקרוב (רשימה ב'עת-מול', כתבה ב'הארץ', תוכנית מיוחדת ברדיו). רעיוני זה אומץ ע"י נירה אפרתי כיו"ר בית אהרנסון, ובוצע על ידם היטב בתמיכת המועצה המקומית.

ג. כל המעיין בספרות הדור האחרון ימצא בקלות כינוי 'מהגרים' לאנשי העליות לארץ, כולל לראשונות בהן. השתמשתי בכינוי זה בהקשר לתהליכי קולוניזציה (להבדיל מקולוניאליזם), תוך ציון המאפיינים הייחודיים לארץ, לצד איזכור חוזר של חלוצי העליות הראשונות כ'עולים".

ה. העבודה שלי, שעומדת בפני סיומה ושתתפרסם כספר, אינה ביוגרפיה אלא מחקר גאוגרפי -היסטורי. כמו שהדגשתי בהרצאה, להבדיל מביוגרפיה הוא עוסק במפורש רק בהיבטים נבחרים מקורות היחיד הנדון ובמשמעות הכללית שלהם מבחינת התחדשות הארץ והאזור. מכאן גם שם המחקר ואולי הפרסום: 'אהרן אהרנסון והמודרניזציה של א"י.'

התעזי לשלוח תגובתי זאת לאהוד בן עזר, לפרסום בביטאונו, כנספח לדבריך?

רני

[רן אהרנסון]

אהוד: "התנפלתי" עליו אז, למיטב זיכרוני – לא בגלל ראש פינה אלא מפני שהוא כפר בכך שפתח-תקווה הוקמה ב-1878 בתור מושבה חקלאית – וטען שמייסדיה היו יהודים דתיים שרצו רק לגדל יבולים לצורך קיום מצוות התלויות בארץ, ולכן לדעתו אין לראותה כמושבה.

אגב, כאשר פתח-תקווה נוסדה, "קרובִי" ברוך ראב בן עזר טרם נולד. רן אהרנסון כנראה לא שמע מימיו על אביו של ברוך, יהודה ראב בן עזר, שהיה ממייסדי פתח-תקווה לפני 141 שנים, וכנראה גם אין לו מושג על הדברים המרתקים שכתב ברוך בזיכרונותיו על משפחת אהרנסון ובעיקר על אהרן ושרה.

* * *

מכתבו של יואב לוכסמבורג

אהוד היקר, לסבא-רבא אלעזר ראב היתה בת בשם חנה שנישאה ל משה חיים פרלקוורט.

למשה חיים וחנה נולדו: אברהם שלמה פרלקוורט, בנו. שרה איטה שמואלביץ (לבית פרלקוורט), בתו. יצחק יחזקאל פרלקוורט, בנו.

אני בנה של רות לוכסמבורג בת יצחק יחזקאל פרלקוורט, בנה הצעיר של חנה לבית ראב.

אחי, דויד לוכסמבורג, המכותב כאן, נכח בשבוע שעבר בכינוס משפחתי שסיפר על משפחות  שוורץ, פרלקוורט, בריל  ואחרים, שעלו לארץ בעלייה הראשונה ולפניה.

סבא-רבא שלנו הרב יצחק שווארץ מצד סבתנו (אסתר מלכה), יליד ירושלים 1860, היה בנו של ר' ברוך מרדכי שוורץ בעל "מפעל" לייצור חומץ בירושלים. ברבות השנים נשא יצחק את חיה שרה בת אהרון נתן לרר, ונולדו להם שלמה לוי, משה, צבי (ממתנדבי הגדוד העברי בגאליפולי), בצלאל (ז"ל), נחמה אשת צבי בריל, אסתר מלכה אשת יצחק פרלקווארט.

הרב יצחק שוורץ נסע עם משפחתו לדרום אפריקה לשמש כשוחט, מוהל וחזן  בפרטוריה וביוהנסבורג.

בכנס הוקרא מכתב של סבתי אסתר מלכה לאחיה בדרום אפריקה, שנולד בארץ ויצא עם אביו בשליחות ועד הקהילה.

במכתב המרגש מסופר על אחיה האחר  של סבתי, בצלאל, שנהרג  בסקילה על ידי פורעים ערבים, כנראה בחיפה.

אנחנו מחפשים מידע על המקרה הזה.

במשפחת אימי בת ה-92, אחיה אבינועם בן ה-96 ואחיינם איתן הינוקא בן ה-82 – זוכרים שהיה סיפור כזה אבל לא דיברו בו לא אז ולא היום.

האם תוכל לעזור לנו ?

בטוחני שתמצא גם אתה עניין בסיפור שכזה, שאירע בתחילת המאה העשרים כאן בארץ ישראל.

שבוע טוב.

יואב לוכסמבורג

אהוד: לצערי לא ידוע לי הסיפור. אולי מי מהקוראים של המכתב העיתי יכול להאיר את עינינו? אולי הקטע הבא, מתוך כתבה של נעמן כהן שהתפרסמה במכתב העיתי מס' 591 ביום 15.11.2010 יכול לשפוך אור על המקרה?

"מהר מאוד הגיע מחיר המלחמה גם לגבת. ב-8 דצמבר 1947, בשעה חמש אחרי הצהריים, נהג בצלאל שוורצטוך במשאית של גבת מחיפה בדרכו הביתה. ממש ליד כפר בלד א-שייך, שם נקבר עז א-דין אל-קאסם – השיח' הסורי שהצית את אש הרצח ביהודים, וב-1933 רצח את משפחת יעקובי בנהלל – שמו הערבים מארב. המכונית נעצרה על ידי מחסום. בצלאל ניסה לעקוף את המחסום והמשאית התהפכה. הפורעים הערבים רגמו אותה באבנים, התנפלו על המכונית, ודקרו את הנהג בסכינים. את המכונית העלו באש. בתשע בערב חזרו והעבירו את גופתו לבית חולים רוטשילד בחיפה. בצלאל שורצטוך – נהג המשאית של הקבוצה, היה החלל הראשון של גבת במלחמת השחרור. בצלאל בן 35, חייל משוחרר מהצבא הבריטי, הניח אישה, בן ובת. "

* * *

נעמן כהן

מפלגת העבודה – "השד העדתי" חוזר

לאחר נאום "הצ'חצחים המפורסם של מייצ'יסלב בגון (מנחם בגין), בו הסית את היהודים הערבים להצביע בעדו, האשכנזי, ולא בעד מפלגת העבודה, ולאחר שאהוד ברוג-ברק התנצל בפניהם בשם מפלגת העבודה לדורותיה, בתקוות שווא לקבל את קולותיהם, השד העדתי חוזר אבל הופך בבחירות אלו לנשק של העבודה נגד הליכוד.

יו"ר העבודה, אברהם גבאי, בן עדת המערביים-מוגרבים (מרוקאים) תקף את ראש הממשלה ומשפחתו (יהודים מזרחיים "אוסט יודה") בעקבות תמונת הסלפי שצילמו בכירי הליכוד: "הם מדירים ומסתירים את השרים והשרות המזרחיים (קרי מערבים-מרוקאים) שלהם, זה גזעני.

"מזרחי שמכבד את עצמו, (הכוונה למערבי-מוגרבי-מרוקאי) שמכבד את ההורים שלו, את המורשת שלו, את זה שההורים שלו קיוו יום אחד להיות שווים במדינת ישראל, שחושב שהילד שלו שווה וחושב שהילד שלו צריך לחלום להיות ראש ממשלה במדינת ישראל, כל מזרחי (מערבי-מוגרבי-מרוקאי) שחושב שהילד שלו צריך לחלום להיות ראש ממשלה במדינת ישראל – לא יכול להצביע למשפחת נתניהו." (המזרחית "אוסט יודה").

האם השד העדתי יעזור עתה למפלגת העבודה ויחזירה לשלטון?

הרצח הנתעב בניו זינלנד לעומת חוסנה של החברה הישראלית

רנטון טארנט, אוסטרלי נוצרי בן ה-28 הסתער (כנראה עם שותפים) על מסגדים בקרייסטצ'רץ' וירה בהמונים שבאו לתפילות יום השישי, ורצח 50 בני אדם בתוכם ילדים ועשרות נפצעו. במניפסט שכתב תיאר נקמה שתיכנן כלפי אלו שהגדיר "פולשים".

מקור ההשראה שלו – אנדרס ברינג בריוויק, פעיל ימין נורווגי שהורשע בביצוע מתקפת הדמים ביולי 2011. במהלך המתקפה, מצאו את מותם 77 בני אדם, בהם בני נוער, ונפצעו עשרות בני אדם נוספים.

טראנט הגדיר את בריוויק כ"אביר", והתייחס לתמיכת הנורווגים באבירי הצלבנים הטמפלרים. הוא טען גם כי קיבל השראה לבצע את הפיגועים כנקמה על פיגוע בשוודיה: "בשנתיים שקדמו לפיגוע המדובר דעותיי השתנו באופן דרמטי. האירוע הראשון שהחל את השינוי היה הפיגוע בשטוקהולם ב-7 באפריל 2017." הוא הוסיף: "לא יכולתי עוד להפנות את גבי לאלימות. הפעם הדבר היה שונה."

לדבריו, הדבר שעשה את ההבדל הוא מותה של אבה אקרלונד שהלכה לפגוש את אימה לאחר הלימודים, ונרצחה על ידי תוקף מוסלמי. טראנט הגדיר עצמו כ"אדם לבן רגיל שנולד באוסטרליה למשפחה במעמד הפועלים, בעלת הכנסה נמוכה." הוא הוסיף: "אני אדם שהחליט לנקוט עמדה בשביל העתיד של האנשים. להראות לפולשים כי אדמתנו מעולם לא תהיה אדמתם, המולדת שלנו היא עדיין שלנו וכל עוד האנשים הלבנים עדיין חיים – הם לא יצליחו לכבוש את אדמותינו ולעולם לא יחליפו את עמנו." הוא הוסיף: "לפי ההגדרה כן מדובר בפיגוע. זו מתקפת טרור אבל אני מאמין שמדובר בפעולה מפלגתית נגד כוח כובש."

עוד ציין בטקסט כי הוא לא תכנן בהתחלה לבצע את הפיגוע בניו זילנד. "הגעתי לניו זילנד במטרה לחיות בה באופן זמני בלבד בזמן שהתאמנתי, אבל אז גיליתי שהיא יעד בעל סביבה עשירה לא פחות ממדינות המערב. שנית, תקיפה בניו זילנד תביא את האמת על המתקפה על הציוויליזציה שלנו."

ודוק: המוסלמים לא נלחמים באוסטרליה או בניו זינלנד במטרה להפכה למדינה ערבית-מוסלמית, הם לא הכריזו מעולם כי מטרתם לפי דתם היא לרצוח את כל האוסטרלים. ולמרות זאת רק מפחד המוסלמים ומעשיהם הוא ביצע את הטבח. מובן שאף אחד גם לא יגדיר בעקבות מעשהו את האוסטרלים כעם של רוצחים.

הרצח האיום והנתעב הזה רק מאיר את פניה ההומאניים של החברה הישראלית.

בניגוד לאוסטרלים הערבים נלחמים יום יום במטרה לחסל את מדינת היהודים. יום יום הם מבצעים מעשי רצח ביהודים כאשר הם בניגוד לגרמנים ששמרו בסוד את תוכניתם להשמדת היהודים – הערבים מצהירים בריש גלי כי יש לרצוח את היהודים הקופים והחזירים ע"פ דברי נביאם מוחמד, על מנת להביא את יום הדין. ולמרות כל זאת מספר מקרי הנקמה שמבצעים רוצחים יהודים בערבים-המוסלמים הוא זעום ביותר ביחס לכל ארץ מערבית כלשהי שאינה נמצאת במלחמה איתם. (הרוצח הנתעב ברוך גולדשטיין רצח כנקמה על הרג יהודים 29 מתפללים במסגד).

ומי האחראית לטבח המוסלמים בניו זינלנד?

צ'לסי ויקטוריה קלינטון, הבת של, הנשואה ליהודי מארק מרגוליס-מזווינסקי, הותקפה באוניברסיטת NYU על כך שהיא האחראית לטבח בניו זינלנד שנעשה לדברי התוקפים בהשראת דבריה של הילרי קלינטון כנגד חברת הקונגרס הסומלית-מוסלמית האנטישמית אילהן עומאר, על אמירותיה האנטישמיות כלפי ישראל.

הישראלית לשעבר האוטו-אנטישמית ותומכת החרם הערבי, אסף רוז במחשוף נדיב, מככבת במופע.

http://rotter.net/forum/scoops1/539557.shtml

למותר לציין ש-120 הנוצרים שנטבחו בניגריה ע"י המוסלמים, לא הוזכרו.

http://rotter.net/forum/scoops1/539554.shtml

משחקי ילדים

בסרט הצרפתי הנפלא מ-1952 "משחקים אסורים" (("Jeux interdits" משחקים הילדה היתומה פולט, עם הילד מישל בן העשר בקבורת בעלי חיים. משחקם של הילדים בא כשיחזור למאורעות השכול שחוו במלחמת העולם השנייה.

הנה תיהנו מנעימת הסרט הפופולארית:

https://www.youtube.com/watch?v=8DHElffraz0

והנה בעוד ילדי ישראל משחקים במשחק הווידיאו פורטנייט:

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%98%D7%A0%D7%99%D7%99%D7%98

"חרכת תחריר פלסטין" – "הארגון לשחרור פלסטין" (שנכתב ההיפך: "פת"ח", כי חטף זה מוות), הארגון של אבא של מאזן, מתנאה במשחק ילדים אחר.

תנועת הפת"ח פרסמה בחשבון הפייסבוק הרשמי שלה ב-4.3.2019, פוסט המשבח את הילדים הפלסטינים, שמשחקים את "משחק השהיד". נכתב בו: "כל ילדי העולם משחקים במשחקים רגילים, רק ילדייך, פלסטין, משחקים ב'משחק השהיד'. אלפי ברכות לילדייך, פלסטין."

הנה ראו את תמונת המשחק:

https://www.facebook.com/116877711723730/photos/a.122273154517519/2052879641456851/?type=3&theater

הפרסים המובטחים לילדים "השהידים" הם כמובן בתולות שחורות עין ונערים שמשים.

מה אומרת על כך המועצה לשלום הילד?

"נעים בהמונים היוזמה הדמוקרטית המשותפת"

האם לראשונה יימצא ערבי-מוסלמי שאינו גזען?

קמה עכשיו תנועה חדשה של אזרחים יהודים וערבים, המציעה שותפות יהודית-ערבית משותפת בשם "נעים בהמונים – היוזמה הדמוקרטית המשותפת".

https://www.jdi.org.il/

האם בתנועה זו יימצא סוף סוף ערבי-מוסלמי שאינו גזען?

במצע התנועה שהתפרסם ב"הארץ" נכתב כי יש לפנות בשאלות לגבי התנועה לד"ר ת'אבת אבו ראס. (אבא ראש), אז פנינו ושאלנו אותו את השאלות הבאות:

1. האם אתה מכיר בקיומו של העם היהודי, בזכותו להתקיים, ובזכותו למדינה ריבונית?

2. האם אתה רואה בדברי מוחמד המובאים באמנת החמאס ובדברי המופתי של אש"פ לפיהם יש לרצוח את היהודים הקופים והחזירים:

https://www.youtube.com/watch?v=qHV2SZmkhug

גזענות שאתה מגנה, או מופת מוסרי? שתיקה כהודאה דמיא.

התשובה שקיבלתי היא:

נעמן היקר                                                                                                         16.3.19           

אין לאף עם מונופול על הטמטום והרשעות והשנאה. אני מגנה כל אמירה גזענית כנגד כל עם באשר הוא. גם בקירבנו אנחנו המוסלמים יש מטומטמים ורשעים רבים שלצערי לפעמים בשלטון ונתמכים גם על ידי מדינות המערב וארה"ב. מקווה שאתה מודה שגם בקרב היהודים יש רבים כאלה. מחרחרי השינאה והגזענות בדמות נתניהו ושותפיו.

תודה

תאבת

עניתי לו כך:

ד"ר ת'אבת אבו ראס תודה על תשובתך.

אני כמובן מגנה כל אמירה גזענית של כל יהודי המחרחרת שנאה כנגד הערבים, ומגנה כל קריאה לרצח ערבים, ומגדיר אותה כגזענות נתעבת שיש לגנות ולהוקיע.

לצערי הרב לא ענית כלל על שאלותיי. ואני מנסח אותן בשנית בתקווה לקבל הפעם תשובה עניינית ולא מעורפלת.

1. האם אתה מכיר בקיומו של העם היהודי, בזכותו להתקיים, ובזכותו למדינה ריבונית?

2. האם אתה רואה בדברי מוחמד (המובאים באמנת החמאס, ובדברי המופתי של אש"פ) לפיהם יש לרצוח את היהודים הקופים והחזירים:

https://www.youtube.com/watch?v=qHV2SZmkhug

גזענות, או מופת מוסרי?

שתיקה או ערפול – כהודאה דמיא.

תודה רבה.

נעמן כהן

למרבה הצער ד"ר ת'אבת אבו ראס לא השיב.

שתיקה כהודאה דמיא.

ד"ר אבו ראס אינו מכיר בקיומו של העם היהודי, בזכותו להתקיים, ובזכותו למדינה ריבונית, ורואה בדברי מוחמד שלפיהם יש לרצוח את היהודים מופת מוסרי.

אלו הם פני התנועה החדשה "נעים בהמונים – היוזמה הדמוקרטית המשותפת".

אנחנו טרם התייאשנו מלמצוא ערבי-מוסלמי שאינו גזען. אם אתם מכירים כזה אנא הודיעונו.

עמירם גולדבלום הוא ההוכחה:

"שמאל" הוא אקטיביזם פרו-איסלמי

אני מותקף רבות על כך שאינני משתמש יותר במונח "שמאל" לגבי רוב אלו המכנים כך את עצמם כיום, אלא מכנה אותם "אקטיבים פרו-איסלמים", והנה יש לי תנא דמסייע המצדיק את המושג החדש. פרופסור עמירם גולדבלום.

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A2%D7%9E%D7%99%D7%A8%D7%9D_%D7%92%D7%95%D7%9C%D7%93%D7%91%D7%9C%D7%95%D7%9D

בתגובה למאמר של ישראל הראל: "בנימין נתניהו אבי מסגדי הר הבית", "הארץ",15.1.19)

הוא כותב כך: "לא יעזור לך הראל – מסגד אל אקצה עומד כבר 1400 שנה, יותר זמן מאשר שני בתי המקדש גם יחד. והכיבוש המוסלמי היה הומאני מול הכיבוש היהודי בימי יהושע בן נון. אז הכובש מכובש פטור ואלוהים של המוסלמים חזק מהאלוהים שלך הראל. האלוהים שלך היה שקוע בהגברת הנאציזם בגרמניה וחיסול יהודים באושוויץ..."

https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.7022041

עמירם גולדבלום, הוא ההוכחה המובהקת, לטענתי, שהוא אקטיביסט פרו-איסלמי התומך בכיבוש ערבי-מוסלמי ומכך גם בפשיזם האיסלמו-נאצי התובע להשמיד את היהודים (ככתוב במצע החמאס ובדברי המופתי של אש"פ) הנישא על ידיו.

אותו עמירם גולדבלום כינה אותי נאצי, ומחק אמנם את הפוסט מפחד, כאשר איימתי עליו בתביעה, אבל הוא עדיין מסרב להתנצל על כך.

ולא די בכך, כפיליסטיני (במובן של "פיליסטיניזם-בורות) זעיר בורגני, הוא חשף את בורותו כשקבע שדגניה היא בגדה המערבית של הירדן כמו תל אביב ולא בגדה המזרחית, ועוד האשים אותי בבורות על שאמרתי את ההיפך.

כל הפוסל במומו פוסל –

אלי ישי והרב מזוז הם קהילת התועבה

אלי ישי ורבו מאיר מאזוז מכנים את הלהט"בים: "קהילת התועבה":

http://rotter.net/forum/scoops1/538492.shtml

לכן ע"פ העיקרון ההלכתי "הפוסל במומו פוסל" (בבלי קידושין ע"ב) התואר הזה יאה להם. שניהם וחסידיהם הם "קהילת התועבה".

על פי אותה הלכה. בצלאל סמוטריץ מארגן "מצעד הבהמות" הוא "בהמה מנהיגה"

על פי אותה הלכה הרב רפאל פרץ שהשווה להט"בים לכלבים. הוא "כלב".

הנה תקדים הלכתי שנלך לפיו.

ח'ליל א-סכּאכּיני – יווני-נוצרי-ערבי-פלישתי-נאצי

ח'ליל א-סכּאכּיני (1878-1953) היה יווני-נוצרי-אורתודוכסי שהסתערב ולימים התפלשת, ונהפך לסמל לאומי לבני עדתו.

כמנהיג פוליטי של ערביי ארץ ישראל בתקופה העות'מנית הוא התפרסם לראשונה כאחד מראשי תנועת "א-נהדה אל-אורת'ודוכסיה" ("התחייה"). תנועה זו היתה התארגנות של ערבים-נוצרים-אורתודוכסים כנגד שלטונם של הפטריארך וכמריו (שכולם היו יוונים), בדרישה להעברת סמכויות וזכויות גם אליהם.

חליל אל-סכאכיני, היווני-נוצרי שהסתערב בגין הכיבוש הערבי, התלבט בין שתי הזהויות – יווני וערבי לנוכח הסתירה ביניהן. הוא קרא לכל היוונים-נוצרים שהסתערבו להתאסלם אם רצונם לשמור על לאומיותם הערבית. למרות שכבקיא בספרות הערבית קבע שהערך הספרותי של התנ"ך עולה על הקוראן, והוא שנא את אום כולתום, והעדיף עליה את בטהובן.

בליל 27 בנובמבר 1917, בשלהי הכיבוש התורכי, דפק בדלת ביתו תלמידו לערבית לשעבר, אלתר לוין. (הידוע גם כמשורר 'אסף הלוי'), ששימש כמרגל מטעם הבריטים, בבקשה למקלט. למרות הסכנה סכאכיני הכניס אותו לביתו ונתן לו מסתור.

סכאכיני ובני משפחתו השביעו את לוין לבל ייצא החוצה מביתם כדי שלא ייתפס. לוין, שהיה יהודי חרדי ולא אכל את מזונם של בני משפחת סכאכיני, ביקש מיהודי שעבר ברחוב למסור את כתובת מחבואו לבני משפחתו, כדי שישלחו לו מזון. התורכים עקבו אחרי זקנה, שהביאה ללוין מזון, וכך גילו את מקום מחבואו. סכאכיני ולוין נאסרו, וכמה ימים לאחר מכן, כאשר נסוג הצבא הטורקי מירושלים, הובלו באזיקים לכלא בדמשק. שם הצליח סכאכיני להמתיק את גזר דין המוות שנגזר עליו, ולאחר ארבעים ימים בכלא הוא שוחרר. לאחר שחרורו המשיך לגור בדמשק במשך שבעה חודשים, עסק בלימוד ובכתיבה, ופעל גם לשחרורו של לוין מהכלא.

באוגוסט 1918 ברח סכאכיני מדמשק על מנת להצטרף לכוחותיו של האמיר פייצל, מנהיג המרד הערבי, ובדרך כתב את "המנון המהפכה הערבית". לאחר מכן ניסה לחזור לארץ דרך מצרים, ולאחר כמה חודשים במצרים הוא שב, בראשית 1919, לירושלים. (אלתר לוין התאבד בתלייה ב-1933, מסיבות עלומות).

כלאומן ערבי-נוצרי האמין סכאכיני באחדות ערבית, וראה בארץ ישראל חלק מ"סוריה הגדולה" הכוללת גם את לבנון. וכמובן היה מהמתנגדים החריפים של הציונות בהתאם לאסטרטגית ההישרדות הערבית-נוצרית להקצין נגד היהודים יותר מהמוסלמים. (על אסטרטגיה זו היה לו ויכוח עם יהודה לייב מגנס נשיא האוניברסיטה העברית האנטי-ציוני).

סכאכני נטל חלק פעיל בתנועות לאומיות ערביות. בין השאר היה המזכיר של "א-נאדי אל-ערבי" ("המועדון הערבי"). ודוק: "ערבי" ולא "פלישתי", כי הוא לא הכיר בקיומו של עם פלישתי נפרד. עם חוג ביתו נמנה גם מוחמד אל-חוסייני, המופתי של ירושלים.

בשנת 1920 מונה למפקח על בתי הספר הערביים במחוז שכם, אבל במחאה על מינויו של יהודי (הרברט סמואל) לתפקיד הנציב העליון הבריטי, הוא התפטר ועבר לגור במצרים. עם סיום כהונתו של הרברט סמואל, חזר לעבוד במחלקת החינוך המנדטורית.

כשקיבל עבודה ברדיו המנדט התפטר מיד בנימוק שבעברית שֵם הארץ בשידורים הוא "ארץ ישראל", ולא פלסטין. (למרות שאלוהיו-ישו קרא לארצו ארץ ישראל ולא פלשת).

במאורעות 36' – כשנרצחו שלושה יהודים בצאתם מקולנוע אדיסון. כתב לבנו: "אין גבורה דומה לזו, להוציא גבורתו של השיח' אל-קסאם". וכן תיאר בסיפוק כיצד "המורדים" הערבים חיסלו את המושבות היהודיות.

בתקופת מלחמת העולם השנייה, בדומה למוחמד אל-חוסייני, ראה סכאכיני בהיטלר בעל ברית למאבק בציונות, ובזמן המלחמה והשואה, התנגד סכאכיני לסיוע כלשהו ליהודים, ובפרט לפתיחה של שערי המקלט הלאומי שהוקצה ליהודים על ידי חבר הלאומים בפלשתינה.

סכאכיני קיווה שגרמניה הנאצית תכבוש את הארץ מידי היהודים ולכן תמך בנאצים. ביומנו כתב שעד עליית היטלר לשלטון, אנשים פחדו מעוצמתם של היהודים, ואילו היטלר הראה לעולם שאין ליהודים עוצמה כזו והעמיד אותם על מקומם.

סכאכיני הצטער על תבוסת גרמניה במלחמת העולם השנייה: "אם רשאי אחד הצדדים הלוחמים להתגאות – הרי זו גרמניה, מפני שהיא נלחמה נגד העולם כולו."

ב-30 באפריל 1948 ברחה משפחת סכאכיני מביתה שבשכונת קטמון בירושלים (יום אחד בלבד לפני שהשכונה נכבשה על ידי כוחות ההגנה). המשפחה גלתה לקהיר, שם חי סכאכיני את שנותיו האחרונות.

על שמו קרוי היום רחוב בבית חנינא, בית ספר לבנות בעיר העתיקה בירושלים ומרכז תרבות בראמאללה.

כזה היה האיש רבותיי, כשם היומן שכתב: "כזה אני רבותיי, מיומנו של חליל סכאכיני".

https://www.booknet.co.il/prodtxt.asp?id=41228#.XHxQg2dJlwE

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%97%27%D7%9C%D7%99%D7%9C_%D7%90-%D7%A1%D7%9B%D7%90%D7%9B%D7%99%D7%A0%D7%99

יוונייה-נוצרית-ערבית-צרפתית-נאצית

בת משפחתו של ח'ליל א-סכּאכּיני, היוונית-נוצרית שהסתערבה, אליזבט מרי אנטואנט סכאכיני (בתסי) נישאה לברון הצרפתי קצין פרשים בשם פייר־ז'אק מוריס.

https://gw.geneanet.org/rsavouillan?lang=fr&n=sakakini&oc=0&p=elisabeth+marie+antoinette

ב-1893 נולדה להם בת בשם אמילי פול מרי ויולט.

  Émilie Paule Marie Violette, fille du baron Pierre Jacques Morris (capitaine de cavalerie en retraite) et d’Élisabeth Marie Antoinette Sakakini , dite Betsy Sakakini 

ויולט מוריס התחנכה במנזר בן למדה שיעורי חינוך גופני מאת מורים אנגליים.

במלחמת העולם הראשונה התנדבה מוריס לשרת כנהגת אמבולנס בחזית וגילתה אומץ לב שהביא את מפקדיה להציבה כקשרית.

בתום המלחמה היא החלה בקריירה ספורטיבית. היא שברה את שיאי צרפת בהטלת כדור ברזל ודיסקוס, ובין השנים 1921-1924 החזיקה בשיאי אירופה ובשיאי עולם במקצועות אלה.

היא צברה 50 מדליות בתחרויות בינלאומיות. שיחקה בקבוצת כדורגל נשים ראשונה מסוגה, ובנבחרת הכדור-מים של צרפת. היא השתתפה בתחרויות אופניים ובקרבות אגרוף והיאבקות חופשית, בין השאר נגד גברים. היא למדה לטוס וביצעה פעלולי טיסה, היא רכבה על אופנוע, אך מרגע שגילתה את מרוצי המכוניות נהפכה זאת לאהבתה הגדולה. עד כדי כך, שב-1930, על פי דוגמת האמזונות, היא כרתה שד כדי שיהיה לה קל יותר לתמרן בתא הנהג של מכוניות הספורט.

ויולט מוריס היתה תמיד לבושה בבגדי גברים, מסופרת קצר, מרכיבה מונוקול, מעשנת שתי חפיסות סיגריות ביום ומקללת חופשי. היא נהגה להגיד על עצמה: "כל מה שגבר יכול לעשות, ויולס מוריס תעשה טוב יותר." היא הצהירה בגלוי על נטייתה המינית הלסבית, וניהלה מערכות יחסים פומביות עם נשים. היא ניהלה רומן עם הזמרת והרקדנית השחורה ג'וזפין בייקר, ולאחריה עם השחקנית איבון דה בריי, שחקנית התיאטרון האהובה על הסופר, מחזאי והבמאי ז'אן קוקטו — שנהפך גם לאחד מחבריה הקרובים.

בתחילת שנות ה-30 היא הגישה תביעה משפטית נגד "הפדרציה הצרפתית לספורט נשים", נגד האיסור שהוטל על מתחרות ללבוש מכנסיים קצרים על פי צו משנת 1800. היא הפסידה, והשופט קבע כי "אין זה מתפקידו להתערב... ידוע כי מכנסיים הם לא בשימוש מקובל אצל נשים ולכן בסמכות הפדרציה לקיים את האיסור." וחייב אותה בהוצאות המשפט.

בשנת 1936 – היא הוזמנה להיות אורחת כבוד במשחקים האולימפיים בברלין, בהזמנה אישית של אדולף היטלר, ומאז הפכה לסוכנת נאצית, ושיתפה פעולה עם המשטר הנאצי, ומאוחר יותר עם שלטונות הכיבוש בצרפת.

במשפט סודי שערכו לה אנשי המחתרת, היא הואשמה בכך שגויסה כמרגלת לשירות הביון הגרמני, והעבירה תוכניות צבאיות לגרמנים. היא מסרה שמות של אנשי הרזיסטנס הצרפתי לגסטפו והשתתפה בעינויים של עצירים ובעיקר עצירות. בנוסף, בגריפת רווחים גדולים ממכירת דלק שהוחרם על ידי הצבא הגרמני – בשוק בשחור.

ב- 26 באפריל 1944. נסעה ויולט מוריס בת ה-51 במכונית ה"סיטרואן הנעה-קדמית" מפוארת בדרך כפרית במחוז נורמנדי, בצרפת, המכונית נעצרה עקב תקלה מכוונת במנוע. מן המארב יצאו אנשי המחתרת החמושים וריססו בכדורים את הרכב ואת חמשת הנוסעים, בהם שני ילדים. המטרה – הנהגת, בת 51, ויולט מוריס.

גופתה נלקחה לחדר מתים קרוב ובמשך חודשים איש לא בא לדרוש אותה, עד שלבסוף נקברה ללא ציון בקבר משותף של חסרי בית ואלמונים.

לאחרונה יצא לאור בפריז ספר בשם: "אישה אשר רצה" (Femme qui court) מאת משורר, סופר, ומבקר הספרות ז'ראר דה קורטנס. המנסה לזכותה ממה שיוחס לה.

(שלמה פפירבלט, "אלופה, מהפכנית או בוגדת?", "הארץ" 23.1.19)

https://www.haaretz.co.il/gallery/literature/.premium-1.6867038

תפוז-יהודי-ערבי-פלישתי

מי לא זוכר את הפרסומת לפרי הציוני-ישראלי התפוז (תפוח זהב) שהתנגן בכל רדיו:

"התפוזים התפוזים טובים באלף אחוזים מן הזהב מן הזהב שמחפשים אותו לשווא":

https://www.facebook.com/shapamradio/videos/%D7%9B%D7%9B%D7%94-%D7%9E%D7%9B%D7%A8%D7%95-%D7%AA%D7%A4%D7%95%D7%96%D7%99%D7%9D-%D7%91%D7%A9%D7%A0%D7%95%D7%AA-%D7%94-60/351409281635081/

מאז עברו הרבה שנים והזהב אינו נמצא יותר בתפוזים.

מראשית הציונות היה התפוז סמל לפריחת ההתיישבות היהודית בארץ, והתפוז גדל בפרדס הוא פרדייס, גן עדן בפרסית עתיקה, תקוות החזון הציוני. "פרדס" הוא גם הכינוי של תורת הסוד היהודית. לכן גידול תפוזים אומץ בהתלהבות בידי המתיישבים שהגיעו לארץ חדשה.

ב-1938 היווה ייצוא ההדרים 84% מכלל הייצוא המקומי. חמישית מתושביה היהודים של הארץ עסקו אז בפרדסנות והתפוז הפך ל"סמל התרבות הישראלית".

התפוזים יצגו את ישראל על כל בימה אפשרית. הם הופיעו בכרזות, בסרטים, בשירים. צעירות בכובעים כחולים חייכו במרומי סולמות, עובדים במכנסיים קצרים קטפו אותם ברינה.

תפוזי השמוטי והמותג ג'אפה-יפו נהפך למותג עולמי .

לאחרונה הפך התפוז לנאראטיב אנטי-ציוני מובהק בידי הערפלישתים ותומכיהם היהודים.

האקטיביסט הפרו-איסלמי, אייל סיוון, יצר ב-2009 סרט תיעודי בשם "ג'אפה", בו הוא טוען שהמותג הוא גניבה ספרותית-מסחרית מהערפלישתים.

https://zochrot.org/he/video/56325

התפוזים בפתח תקווה

קרן בנבנישתי, אקטיביסטית פרו-איסלמית יורדת החיה בניו יורק, מציגה במוזיאון פתח תקווה עבודת אמנות שנקראת "פג'ה", כשמו של הכפר ערבי ששכן עד 1948, ממזרח לפתח תקווה ועל אדמתו ובתיו קמה לאחר מכן מעברה שהפכה לשכונת קריית אלון.

בנבנישתי מציגה בהקרנת וידיאו מכבש הדפוס שבו השתמשו עד שנות ה-90 להדפסת ניירות העטיפה ששימשו לאריזת תפוזי "ג'אפה". לצדם מופיעים קטעים מספרו של ויקטור גֶרן ובהם תיאור גיאוגרפי, היסטורי וארכיאולוגי של פלשתינה ב-1868, המתעד את כפרי האזור, שמאז נעלמו מן המפה. על המסך השני נראים רישומים על דפי נייר אריזה שירשה בנבנישתי מסבתהּ, שעבדה כאורזת הדרים ביבנה.

מכונת הדפוס שהדפיסה את הלוגו של "ג'אפה" על נייר האריזה נמצאת במרכז חדר מגורים בפתח תקווה. ד"ר חיים מייטליס, מנהל מדור היסטוריה ושימור בעיריית פתח תקווה, עדיין יכול להפעיל אותה.

בנבנישתי מסבירה כי: "תפוז הוא דבר פוליטי. כל שיחה עכשווית על תפוזי ג'אפה ועל פג'ה היא שיחה פוליטית. בבתי האריזה של הפרדסים ארוזה ההיסטוריה של הארץ, אבל התחושה שלי היא שבישראל מעדיפים להתעלם מההיבט הזה. לא רוצים לשמוע. המחיקה שנעשתה בהקשר הזה היא החשובה בעיני — פג'ה לא קיימת יותר — ובדיעבד ייתכן שהייתי צריכה להתעקש שהמלה 'נכבה' תופיע בעבודה. בהיעדרה קל יותר להתעלם."

("התפוז פרי פוליטי", משה גלעד, "הארץ", 22.1.19)

https://www.haaretz.co.il/travel/.premium-MAGAZINE-1.6856384

בפתח תקווה אין כבר תפוזים. וגם אהוד בן עזר נכדו של "הקולוניאליסט" יהודה ראב  מפלח התלם הראשון בפתח תקווה (פעם עיר הפרדסים), כבר לא גר שם.

נעמן כהן

התנחלות תל אביב, מרכז הגדה המערבית.

(רבת עמון ודגניה הן בגדה המזרחית).

אהוד: עיקר ההדפסה של ניירות העטיפה לתפוזים בפתח תקווה, שנדפו ריח חומר החיטוי דפיניל, נעשתה בבית הדפוס של דודי גרשון ליפסקי ושותפו שלמה מכנס, דפוס "הדר", שנמצא תחילה בבניין גדול בחצרו של ברל מכנס ברחוב רוטשילד ואחר כך עבר לבניין דו-קומתי סמוך לתחנת הרכבת. בחופשים אני עבדתי שם בקיפול גיליונות-נייר, כי הם הדפיסו גם ספרים. לצערי לבית הדפוס המרכזי הגדול הזה ולחשיבותו לתולדות הפרדסנות – לא נשאר זכר בתולדות פתח-תקווה – אלא מצאו רק איזו מכונת-דפוס זניחה בבית פרטי ברחוב חובבי ציון.

* * *

אהוד בן עזר

המושבה שלי

בהוצאת "אסטרולוג" 2000

פרק עשרים ושישה

האיכרה שיינע-פשה גרשוני חושקת בעמשי השומר

לפתע נשמעו נקישות נירגשות על דלת המרפסת.

שיינע-פשה האיכרה היפה, עטופה במעיל חורף כבד וספוג-מים של בעלה, בידה מנורת קרוסין כבויה, הופיעה מתוך הלילה כאחת השחקניות בהצגת התיאטרון העברי שהתקיימה בקיץ האחרון בחצר המלון של ירקוני. מאחורי גבה הצטיירו על צמרות הברושים צמדי-ברקים שהאירו לרגע סילוני-מטר בהירים.

 "הדוקטור! שיבוא הדוקטור! גרשוני נפל, אם אדליק אור, הבית יישרף..."

הכניסו אותה פנימה, היא רעדה. רעמת שערה הצהוב, הנהדר, היתה רטובה כולה ופרצה מבעד למטפחת ספוגת המים שבה כיסתה על ראשה. חזה הגדול היכה גלים.

 "המים רותחים בסמובר, שיינע-פשה, תשתי טה נא פריקוסקו? [עם קוביית סוכר] – "

היא סירבה.

מיד התארגנה משלחת. עמשי השומר וזיאמה פולונסקי הניחו כל אחד כף-יד על זרועו וכף-יד על זרוע חברו, הושיבו ביניהם את הדוקטור ורצו עימו החוצה בגשם כשידיו חובקות את כתפיהם, אחריהם ירקוני, נושא שתי מטריות שחורות, אחת לסוכך עליהם ואחת על האיכרה שיינע-פשה גרשוני שפסעה לצידו בחול הרטוב, והמנורה שבידה מהבהבת עתה.

בהתקרבם לבית גרשוני נשמעו אנחות.

עמשי הניף גבוה את מנורת הקרוסין להאיר בה, והם הקימו מהרצפה, בתחתוניו, את גרשוני הצולע ועזרו לו להגיע לחדר-השינה. הוא פשט את הז'אקט והחולצה, שהיו ספוגים ריח עז של קרוסין, הגרשונית הביאה לו בשתיקה קערת אמאיל לבנה, כד מים, ומגבות. הדוקטור ביקש מכולם לצאת את החדר.

סנדרל גרשוני לא אהב את הדוקטור בגלל סיפורי פייגה-דובע, אימו של סנדרל. קיץ אחד חלה יינע-מייער אחיו הצעיר. בקיץ הקודם אכל אח אחר שלהם, שמעון, חצי פח סאברעס, ומת מסתימת-מעיים, ואילו אחותם הקטנה רבקה נפטרה בקדחת זמן קצר לאחר בואם ארצה. לכן נבהלו אז כולם והזעיקו את הרופא. הוא בא, מישש את ראש הילד ואמר עליו:

 "עצמותיו רכות מדי. החלל הרך הזה בראש מוכיח שהילד יהיה אידיוט!"

פייגה-דובע נדהמה לשמוע את הדברים. הילד חולה וצריך לרפא אותו – ולא מהאידיוטיות שלו לעתיד-לבוא אלא ממחלתו הנוכחית.

ד"ר זכריאס-כהן רשם תרופה שיש לקנותה בבית המרקחת של המושבה, שניבנה בכספי הברון. ואולם מחלתו של הילד גברה עתה בצורה בלתי-רגילה, כאילו הרפואה רק הזינה את המחלה.

מה לעשות? פייגה-דובע רצתה לקרוא לפלטשר, החובש של המושבה, שהיה כאח מעשי וכאחות מרפאה גם יחד, ובו האמינה יותר מאשר ברופא. ואולם אסור היה לפלטשר להתערב אלא כאשר הרופא נמצא מחוץ למושבה. למזלם נסע הדוקטור ליפו. בא הפלטשר, הסתכל בילד, הסתכל בתרופה, ואמר:

 "המנה שניתנה לילד היתה מספיקה גם לסוס. להפסיק."

מיד הפסיקו בטיפול. הפלטשר העמיד לילד כוסות-רוח וכך הציל את חייו. אבל אולי משהו מהאידיוטיות שאיבחן בו הרופא עבר לראשו של שימל, הבן-דוד של רותי, בנו הערבי של יינע-מייער.

לאחר כרבע שעה יצא הרופא מהחדר ואמר לשיינע-פשה: "גרשוני כבר ישן. אם הצטנן, תקראי לפלטשר שיעמיד לו כוסות-רוח. זה לא יזיק. אם תכאב הרגל, שישים אותה בסד."

 "נלך?" שאל ירקוני.

 "ולא תישארו לשתות כוס טה? המים בסמובר חמים עדיין, גם אצלי."

 "עלי לחזור אל האורחים שלי." התנצל ירקוני. שברי האהיל הירוק ושלולית הקרוסין על הרצפה לא היו לרוחו.

הגברים פסעו במסדרון אל היציאה החשוכה, הורידו ממיתלה-העץ העגול את אדרותיהם, רק עמשי נותר עדיין מאחור.

 "בעלבוסטע, את רואה? לפעמים יש תועלת בשומר עברי!" אמר בעברית גרונית, שם דגשים בבי"ת ובפ"א רפות כמו בערבית, וכפי שדיברו בגליל בהשפעת המורים וילקומיץ ואפשטיין מראש-פינה: 'הזבובים מסתובבים בחלב הרטוב!'

 "שומר עברי מדוע לא, אם רק לא ייהרג או יהרוג בעד אשכול ענבים." התגרתה בו הגרשונית, בחקותה את הבי"ת הדגושה ב'עברי' ו'בענבים'. "ובעיניך אישה שלא מסתפקת בתפקיד תרנגולת היא כבר תרנגול הקופץ בראש?"

דלת המבוא נפתחה אל הגשם, שהמשיך להכות בחצר, אך נחלש והלך.

 "נלך," אמר ירקוני לדוקטור ולזיאמה פולונסקי. "אמנם, טה בניחוח קרוסין ממיחמו של סקנדר אבול-באר'ל לא אוכל להציע לכם בביתי."

 "לכו," אמר עמשי, "מיד אשיג אתכם."

במסדרון החשוך נותרו עתה עמשי ושיינע-פשה הצעירה. הוא התקשה רגע להתעטף באדרתו החומה, והיא עזרה לו ולחשה לפתע:

 "זה נכון מה שמספרים עליך, עמשי?"

 "מה מספרים, בעלבוסטע?"

 "שבמושבות הגליל – אין תרנגולת אחת שלא מיששת גם נשקת?"

בחשיכה ניסה מבטו לחדור ולפענח את הבעת פניה. האם בתמימות היא דוברת או מתגרה בו? בת-הארץ היא, בת ירושלים, מעורה היטב בכל המתרחש ביישוב – חרף היותה עוף מוזר במקצת. הוא הניח את כפות-ידיו על לחייה, מתחת לסנטרה, ונשק לה על פיה.

שפמו דיגדג את פניה וכל גווה התכנף באדרתו הרחבה. שדיה הזקופים של שיינע-פשה צהובת השיער נצמדו אליו לרגע ממושך. אותות ההתרגשות ניכרו בגופו השרירי והיא ודאי חשה בכך כי לפתע נפלט מגרונה קול עבה, ניחר מגעגועים, כאילו דיבוק מדבר מקירבה:

 "תן לי אותו, עמשי הגיבור, תן לי להחזיק את השמוק העברי שלך כי אצלי הפיזדה כבר רטובה מהצהריים..."

ובבת-אחת קרעה עצמה ממנו ונמלטה אל פנים הבית, נבהלת מעצמה, מעודה לא העיזה אפילו לחשוב מילים טמאות שכאלה.

רועד קמעה יצא עמשי במהירות החוצה, לאוויר המושבה הרחוץ, שהיה טרי ושקט לאחר הגשם. נשמע רק קולו המתרחק של ירקוני ההולך ומספר אנקדוטה לדוקטור ולזיאמה פולונסקי, ושלושתם פסעו עליזים במורד הרחוב והמטריות הסגורות מתנפנפות בידי ירקוני והדוקטור כמקלות-הליכה, וזיאמה קצר-הקומה צועד בתווך ביניהם.

עמשי השיג אותם עד מהרה ולחש באוזני זיאמה: "נשקתי לשיינע-פשה היפה וגדולת החזה. לולא היתה איכרה, הייתי אומר שהיא ניראית כמו ברונית גרמניה. ותאר לך, היא אמרה... ואמרה... ואני, איך ויל זיין מָמֶש תוקע לה בפיזדה, לקאלאניסטע [לאיכרה], תקיעה גדולה ילען-דינהא..."

והם החליפו אדרותיהם.

אהוד בן עזר

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אהוד היקר, המאמר של משה מוסֵק על עבודת הארכיונאים מרתק ממש, ואני בהחלט מסכים איתך שהוא היה מנהל נפלא של "גנזים". כשהייתי עורך "מאזנים" היה בינינו קשר פורה, ואני אפילו הקציתי מדור ל"גנזים", דבר החסר בכתב עת זה בשנים האחרונות. משה מוסק גם כותב בצורה מרתקת.

 שלך,

 משה גרנות

* אהוד יקר, אני מסכימה עם החצי השני של התגובה המפוכחת שכתבת, אך איני מקבלת את החצי הראשון:

1. "הקשקושים של שתי האידיוטיות רותם סלע וגל גדות..."  

2. "אינם משנים דבר, לטוב או לרע, במצב האנטישמיות בעולם."

אם הן היו אידיוטיות – הן לא היו כל-כך עשירות, מפורסמות, עם מיליוני עוקבים ברשתות ועוד ועוד.

ונניח שהן היו כאלה, והן לא! אז אסור להן להביע את דעתן? הרי לכל מי שכותב/ת בעיתונך יש דעה, ואתה, בטובך, מאפשר לו/ה להתבטא – גם אם אינך מסכים לדעת האיש – בלי לכנות אותו/ה "אידיוטיות".

אילה זמרוני

אהוד: אכן אולי לא דייקתי. התכוונתי אידיוטיוֹת מבחינה פוליטית – שאינן מבינות את המציאות שבה אנו חיים.

אבל אולי את צודקת. הן לא כל כך אידיוטיות – הן מבינות היטב על איזה צד של הפרוסה התקשורתית המושחתת, המתגמלת והמלטפת – – מרוחות הביקורות המרושעות, גם הביקורות שלהן – על ישראל, מרוחות יחד עם השבחים והתמיכה בערבים, שפעם הם ערביי ישראל במדינת כל אזרחיה ופעם הם "פלסטינים", שרבים מהם מזדהים עם הטרור הערבי שמטרתו לחסל אותנו, כפי שקרה רק אתמול לפני הצהריים בפיגוע ליד אריאל, שבו אדם אחד נהרג ושניים נוספים נפצעו אנוש וקשה.

* שר החינוך נפתלי בנט: "כשחיילי צה"ל רואים מחבל הם חושבים חמש פעמים לפני שהם פותחים באש מחשש שיועמדו לדין. הגיע הזמן לומר ביושר – בג"ץ אוזק את ידי חיילי צה"ל מלנצח את הטרור. כדי לנצח את חמאס, צריך לשחרר את צה"ל מבג"ץ." ["הארץ" באינטרנט. 17.3].

אהוד: אלה תוצאות הטיפול הכושל בסמל אלאור אזריה המסכן, הרשעתו ומאסרו. עידוד לטרור הפלסטיני.

* האם היא בן-אדם נורמאלי? – "'הערבים נעים בכמויות אדירות אל הקלפי,' אמר בנימין נתניהו לפני ארבע שנים, כדי להבהיל, תרתי משמע, את בוחריו אל הקלפי (אותי, אגב, הבהילה הגזענות הזאת עד כדי כך שהצבעתי לרשימה המשותפת). אז, במערכת הבחירות הקודמת ובפרט ביום הבחירות ממש, היווה המשפט הזה דוגמה גסה לאופן שבו משתמש נתניהו תאב השלטון בהסתה גזענית כלפי הערבים כדי לבסס את כוחו כתקווה הלבנה היחידה של ציבור בוחריו הגזענים." [נרי לבנה, "הארץ", 15.3.19].

אהוד: התשובה – כן, נרי לבנה היא בן-אדם נורמאלי. ככה היא שומרת על מקום העבודה שלה ב"הארץ", מפרסמת שם את שטויותיה ומצביעה ל"רשימה המשותפת". היא לא גזענית כמוני, שמשפחתי נמצאת בארץ 143 שנים, עוד לפני שהחלה ההגירה הערבית לארץ-ישראל מכל קצווי המזרח התיכון של אנשים שהמוני צאצאיהם קוראים כיום לעצמם "פלסטינים" – לא, היא לא גזען כמוני, שהצבעתי ואצביע עבור נתניהו. היא תצביע אולי גם הפעם ל"רשימה המשותפת" של שונאי ישראל ושל עופר כסיף – והנשים התל-אביביות המשכילות והעשירות ילקקו לה את התחת במדינת כל אזרחיה; שהרי לדעתן אין לנו שום סכסוך עם הערבים ה"פלסטינים" אלא קיימת רק "גזענות" שלנו כלפיהם! – ומדוע? הרי הם כל כך נחמדים ומאמינים בשלום הצודק. והלא לפעמים הם אפילו קודם שוחטים ורק אחר-כך אונסים – כדי למנוע סבל מיותר מן הנאנסת.

* נסיה שפרן: נהניתי מאוד לקרוא את כתבותיה של ארנה גולן על נעוריה בקיבוץ מסדה.

אני נהנית מאוד לקרוא את פרקי הרומן שלך "המושבה שלי". פתח תקווה שלך שונה מאוד מפתח תקווה שלי, ואני שמחה לגלות אותה. גם הסגנון מיוחד והולם את רוח התקופה אותה אתה מתאר.

התרגשתי גם לגלות שם מוכר לי באחד הפרקים. יהושע מזון, שכנראה למד איתך בפיק"א, ואביו נספה באונייה שהוטבעה ע"י הגרמנים במלחמת העולם השנייה. הוא גר ברחוב בו גדלתי. הוא נפטר כבר מזמן, בברזיל הרחוקה, אבל אחותו ככל הידוע לי חיה בגבעתיים.

אהוד: אכן למד איתנו באותה כיתה בבית הספר פיק"א יהושע מזון היתום מאב, שארשת פניו היתה טראגית, ומאז אותה תקופה לא היה לי קשר איתו ולא ידעתי מה עלה בגורלו.

אני שמח שאת נהנית מ"המושבה שלי". לדעתי זהו אחד הרומאנים המעניינים והמהנים ביותר בספרות הארצישראלית, שמעולם לא נכתב ולעולם גם לא ייכתב עוד אחד כמוהו – אבל אני כמעט בודד בהערכתי זו, בבחינת נחתום המעיד על עיסתו, מה עוד שבבחרותי אכן הייתי נחתום בקיבוץ עין-גדי.

מרבית האנשים "החשובים" העוסקים בספרות העברית וכותבים עליה וקובעים את גורלה ותולדותיה ומעניקים את פרסיה – לא קראו כלל את "המושבה שלי" ואינם יודעים על קיומו. ופרופסורית בּוּרָה אחת, בת של סופר ידוע, אף קבעה לפני שנים אחדות בשחצנות כי טרם נכתב הרומאן על המושבה הארצישראלית!

עם זאת "המושבה שלי" אינו ממש פתח-תקווה ההיסטורית. מרבית האנשים המתוארים בספר, כולל בני-משפחתי, כבר מתו מזמן  – ואילו היו קוראים אותו כיום היו מזדעזעים ממה שעיניהם קוראות בו. כי אולי מעולם לא היתה קיימת בפתח-תקווה במרוכז מציאות כה גרוטסקית – אלא רק בדימיונו הפרוע של סופר נידח! ולמרות שאני מכנה את הספר במהלכו בשם כרוניקה – זוהי ספרות בידיונית ולא היסטוריה!

אמנם, נעזרתי לא מעט בקטעי זיכרונות פיקאנטיים שהעלה למעני על הכתב אבי בנימין, בן פתח-תקווה.

* בלוף הפריצה לפלאפון של גנץ: אף אחד לא פרץ  לטלפון של גנץ ואף אחד לא משך משם אינפורמציה כי לא היה שם שום מידע אישי או ביטחוני מפליל (והסים היה חדש...). הכול בלוף,  תרגיל הסחה (FAKE NEWS) מתועב מבית מדרשו של ביבי שבא לנסות וליצור הקבלה עם המתחרה  ("גם הוא מושחת כמוני..."). ביבי בפאניקה כיום להדוף את נושא הצוללות וכך הוא מנסה להעביר את כובד המשקל הנורא של האשמות כלפיו לעבר הצד השני, ולהוציא מהפוקוס הלאומי את השלמונים והשוחד והפרות האמונים שלו ושל אשתו. הטריק המתועב הזה חייב להוליך לסופו השלטוני של ביבי – שבכל מקרה יאכלס בעתיד את האגף המיוחד במעשיהו –וכולנו יודעים זאת.

יהודה דרורי

רמה"ש

* מנהיגי ומפקדי החמאס והג'יהאד האיסלאמי ברצועת עזה מודים לתקשורת הישראלית, רדיו וטלוויזיה, שעזרו להם ליצור פאניקה בקרב מיליוני אזרחי ישראל בגוש דן בעקבות שיגור כושל של שתי רקטות. תארו לעצמכם איזה שירות נהדר תעניק התקשורת הישראלית לטרור האסלאמי אם ישוגרו יותר משתי רקטות כאלה – שכל הפצצות ה"בליץ" הנאצי על לונדון הן כאין ואפס לעומתן!

* מאחר וביום שישי האחרון החמאס לא שילם דולרים לאזרחי עזה, כולל נשים וילדים, כדי שישתתפו בהפגנות השקר ה"ספונטאניות" על הגדר נגד ישראל, ובעזרת אללה אחדים מהם, גם נשים וילדים, ייהרגו שם כדי לזכות את הטרור הפלסטיני בפרסום אוהד בתקשורת העולמית – הם, העזתים, הפגינו הפעם חינם ללא תשלום ובחמת זעם גדולה נגד יוקר המחייה ונגד החמאס האשם בכך – זאת ביום שישי האחרון ברחובות עזה, והם פוזרו במטחי יריות של אנשיו. ייתכן שעזתי אחד שרף עצמו למוות לאחר שהחמאס ביטל דוכן שלו כעונש על מחאתו. ללמדך שמצוקתם אכן קשה ביותר, אך לא בגללנו אלא בגלל החמאס, שמנסה להסיט אותה נגדנו.

* אהוד: בקשר לניו-זילנד, שם אירע לאחרונה הרצח הנורא של עשרות המוסלמים במסגד. הנה קטע מתוך היומן שלי על התרשמותי מהרצאתו של הסופר החכם ס. יזהר באוכספורד בפורים, 11.3.1998 – שבה הוא התגולל בין השאר על דליה רביקוביץ, שכל מה שהיא חולמת עליו בשיר שלה הוא להגר לניו-זילנד:

הרצאתו מזכירה בשניים-שלושה משפטים את אלתרמן, נאמר שגם לו היה חזון, ואחר כך עובדת בקו ישר למשוררים שאין להם אוטופיה ואין להם חזון או שיש להם חזון קטן, אגואיסטי, אינדיווידואלי: נתן זך, מאיר ויזלטיר, יצחק לאור, דליה רביקוביץ ואגי משעול, ומוזכרים גם דן פגיס, חיים גורי, ט. כרמי, אבל הכול באותה נימה בכיינית ונוסטאלגית – פעם היה דור שהיתה לו אוטופיה, שרצה לשנת את המציאות, והיום יש דור של משוררים שלא חשוב להם שום דבר מחוץ לעצמם, ואין להם חזון.

ולתוך המישמש הזה מופיעה פתאום קינה נוספת, הנה גם האוטופיה של הקומוניזם נכשלה. איפה הדור של האנשים בעלי הערך, שהיתה להם אוטופיה ושרצו לשנות על פיה את המציאות כדי שלאדם ולחברה יהיה טוב יותר?

מסתבר שבעיני יזהר, האוטופיה של הציונות (שכמובן לא היתה רק אוטופיה אלא צורך נואש, שלמרבה המזל התמשש והצליח) והאוטופיה של הקומוניזם – הן שוות ערך מבחינה היסטורית ויש להצטער באותה מידה על קריסת שתיהן רק משום שהיו האוטופיות של האנשים החיוביים וההירואיים ההם, שרצו יותר. זה שהציונות התגשמה והצליחה ברוב מטרותיה, כולל נורמאליזאציה, וזה שהקומוניזם נכשל והסתאב ואולי חזונו היה שגוי מיסודו – כל זה יוק, איננו בהרצאה. אלא שוב ושוב בכי על האכזריות בעולם, על השואה והירושימה והזוועות הניראות כל יום בטלוויזיה – בנשימה אחת, כאילו הנאצים והאמריקאים אשמים באותה מידה. כיום הכול שחור, הכול ייאוש ואובדן-דרך, אין כלום, רק לדתיים יש אוטופיה אבל היא טובה רק למי שמאמין באלוהים, כולל אלה שיש להם בישראל מגמות משיחיות, ואילו לאדם חילוני כמונו אין במה להאמין והוא נותר בריקנות שלו, שאותה מרגישים המשוררים האגואיסטים האלה, שחושבים רק על עצמם ועל ההנאות הקטנות שלהם, יושבים ומתבוננים ברחוב, בבני האדם, ואינם שואפים לכלום. כך זך. כך דליה רביקוביץ החולמת בשירה לנסוע לניו-זילנד ולהירגע שם בירוק, עם הכבשים. זה הדור שאין לו חזון. לכך הידרדרה המציאות הישראלית, והמשוררים מרגישים זאת ראשונה.

אף לא מילה אחת על שירי האהבה, על הליריקה, על שירת הנוף, כלום. הכל בסגנון קוהלת. איתו תמות חוכמה. ולצעירים השליליים האלה אין חזון. אין אוטופיה.

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2247 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-61 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,075 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,074 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,633 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-90 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-73 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-41 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-30 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-38 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-63 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח-בהקלדה של הלקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

[מיספר הערכים לפי ההתקדמות בהקלדה]

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,240 נמעני המכתב העיתי.

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל