פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1429 פורים עם תפוזים

[שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, י"ד באדר ב' תשע"ט, 21.3.2019

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: מְגִלַּת הֶסְתֵּר. // אהוד בן עזר: פורים בפתח-תקווה 1886. // אהוד בן עזר: פורים בבית-הכנסת באוקספורד 1998. // עמוס גלבוע: המצע המדיני-ביטחוני של מפלגת "כחול לבן". // יוסי אחימאיר: "קינדרלעך", תיזכרו את אשכול. // יצחק הילמן: האם ניתן לממש את תוכנית טראמפ? // אורי הייטנר: 1. לדיראון עולם. 2. צרור הערות 20.3.19. // איליה בר-זאב: אזעקת שווא. // אלי רוה: לוזר. // יהודה גור-אריה: הגיגים קלים על נושאים כבדים. // מנחם רהט: למה נקראים עשרת בני המן בנשימה אחת? // משה גרנות: נשים אסרטיביות, גברים לא כל כך... //  מ. זושצ'נקו: תעתועי הטבע. // אסתר בן-נון: קראו לי אסתר ראב. // דב אהרונוב: החלטת בג"ץ מאתמול [17.3]. // תקוה וינשטוק: 1. מצחיק ומחופש מבחוץ וחכם מבפנים, "הטבורית": צמח חודש אדר ב' וחג הפורים. 2. פולה: "אולי תפתח קרקס?" // גיא משיח: שקד מתבשמת בפאשיזם. // משה בר-יוסף: מות התפוז? // אהוד בן עזר: המלך תפוז. // אהוד בן עזר: "הכפר הערבי" למשה סטבסקי, 1946. פורסם לראשונה במוסף "משא" של עיתון "למרחב" ביום  2.4.1969 לפני 50 שנה. // אהוד בן עזר: המושבה שלי, פרק עשרים ושבעה ...ומתנחמת בשמוק הפרולצארי של הפועל זיאמה פולונסקי. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

מְגִלַּת הֶסְתֵּר

מֵאַחַר שֶהַיוֹם, שֶהוּא בֶּטַח יוֹם טוֹב * חָל פּוּרִים וְאֶפְשָר בְּהֶחְלֵט לַעֲרֹב * לַדִמְיוֹן בֵּין עֻבְדּוֹת אוֹתוֹ חַג וּפִשְרָן * וּבֵין מָה שֶכַּיּוֹם מִתְרַחֵש בְּאִירָן * כָּאן מֻגָּש כְּתַב-פְּלַסְתֵּר * שֶנִּכְתַּב בְּהֶסְתֵּר * מֵחֲשַש הַשּוֹטִים מְעַקְּמֵי-הַקְּלַסְתֵּר * הָאוֹמְרִים בְּלִבָּם (לֵב מוּג-לֵב): "אִי אֶפְשִי * לְהַרְגִּיז אֶת אַרְצוֹת הָעוֹלָם הַחָפְשִי * בְּאֵירוֹפָּה שָעָה שמֶמְשֶלֶת שוּשַן * מַמְשִיכָה בְּתִחְמוּן עַרְמוּמִי וְעַקְשָן * לְהַגְנִיב צֶנְטְרִיפוּגוֹת לְבּוּנְקֵר סוֹדִי * שֶאֶפְשָר בּוֹ יְהֵא  בְּאִפּוּל יְסוֹדִי * לְהַעֲשִיר בְּלִי כָּל פִּקּוּחַ זָר אֶת האוּרַנְיוּם * שֶשִּׂיא הַבְּלוֹף הָעַרְסִי-פָּּרְסִי הַקָּרוּי אִירָנְיוּם * מַצְלִיחַ לְהַסְווֹת אוֹתוֹ בְּמַסֵּכָה שֶל תֹּם * מִפַּקָּחֵי סוֹכְנוּת אֵנֶרְגִּיָּה שֶל הָאָטוֹם * שֶכָּל כְּסִילֵי אֵירוֹפָּה לֹא תוֹפְסִים כִּי כָּךְ נָתַן * בִּימֵי וְעִידַת מִינְכֶן, צֶ'מְבֶּרְלִין (כְּסִיל לֹא קָטָן * וְחָכָם לֹא גָדוֹל) לְחֶלְאַת-הָאָדָם * אַדוֹלְף הִיטְלֶר הֶתֵּר לְהַטְבִּיעַ בְּדָם * מִילְיוֹנֵי קָרְבָּנוֹת שֶיּוֹרְשָיו שֶל הָמָן * לֹא יָכְלוּל ְהַשְמִיד לוּא עָצְרוּ בָּם בַּזְּמַן.

וַיְהִי בִּימֵי אֲחַשְוֵרוֹש הַפוּנְדֶּמֶנְטָלִיסְטִי

(הוּא-הוּא הָאָיָאתוֹלַהּ שֶאֵינוֹ חָדֵל לִרְקֹם

חֲלוֹם-זְוָעוֹת אָטוֹמִי שֶל גִּ'יהָאד קָנִיבָּלִיסְטִי

בִּשְלַל כּוּרִים גַּרְעִינִיִּים: "נָתַאנְז", "בּוּשֵר" וְ"קוֹם").

וַיַּעֲרֹךְ שַלִּיט-שוּשַן מִשְתֶּה כְּיַד הַמֶּלֶךְ

לְפַרְתְּמֵי פָּרַס וּלְשָׂרֵי מָדַי כֻּלָּם

עִם מִשְמְרוֹת-מַהְפֵּכָה נוֹשְׂאֵי נַבּוּט וָשֶלַח

וְעִם סְטְרִיפְּטִיז שֶלֹּא נִרְאָה כָּמוֹהוּ מֵעוֹלָם.

וְלַמַּלְכָּה שָלַח פַּתְשֶגֶן: "בּוֹאִי וְהַרְאִי נָא

לְמֻזְמָנַי וְחַרְמָנַי אֶת חֲמוּדוֹת נוֹפֵךְ

שֶיִּתְפַּקְּעוּ אוֹיְבַי מִוָּשִינְגְּטוֹן עַד פָּלֶשְׂתִּינָה,

אַךְ רַק בִּתְנַאי שֶ'בּוּרְקָה' תְכַסֶּה אֶת כָּל גּוּפֵךְ."

וַתְּמָאֵן לוֹ גְבֶרֶת וַשְתִּי וַתֹאמַר: "תִּקְפֹּץ לִי!

כִּי רַק סָתוּם-בְּלַחַץ לֹא מֵבִין עוֹד, מִשּוּם-מָה,

שֶשּוּם חוֹבֵב-סְטְרִיפְּטִיז לִרְאוֹת כָּאן 'בּוּרְקָה' לֹא יַחְפֹּץ לִי

בִּמְקוֹם לָזוּן עֵינַיִם בָּאֱמֶת הָעֵירֻמָּה..."

"שְטֻיּוֹת," הֵשִיב הַמֶּלֶךְ לַטִּעוּן הָאָנָטוֹמִי,

"מָה שֶאָסוּר מוֹשֵךְ תָּמִיד יוֹתֵר מִן הַמֻּתָּר, 

הֵן גַּם אֲנִי מַסְתִּיר מִן הָעוֹלָם כָּל כּוּר אָטוֹמִי

וְהָעוֹלָם סַקְרָן מְאֹד לִרְאוֹת אֶת הַמֻּסְתָּר."

"הַנֶּשֶק הַסּוֹדִי שֶלִּי, מַלְכִּי," עָנְתָה לוֹ וַשְתִּי,

"אֵינוֹ הַנֶּשֶק הַסּוֹדִי שֶלְּךָ, הוּא טְרִיק פְּרָטִי

וְאֶת הַ'בּוּרְקָה' לֹא אֶלְבַּש כְּשֵם שֶלֹּא לָבַשְתִּי

כְּתֹנֶת-כְּפִיָּה בְּבֵית-מְשֻגָּעֶיךָ הַדָּתִי..."

כָּעַס הַמֶּלֶךְ וְכִקְנָס עַל אָמָּנוּת מֻפְשֶטֶת

שֶכָּל חַכְמֵי-הַדָּת שֶלּוֹ כָּבְלוּ אוֹתָהּ בְּסַד

הֶחְלִיף מִיָּד אֶת וַשְתִּי בְּאֶסְתֵּר הַמְּהַפְּנֶטֶת

(שֶבֶּן-דּוֹדָהּ, הוּא מָרְדְּכַי, הָיָה סוֹכֵן "מוֹסָד"...)

שָמַע זֹאת בְּחִיּוּךְ-עָרְמָה רֹאש לְשָׂרֵי הַסּגֶל

הוּא חַסַן רוֹחָנִי הָעַרְס, תַּחְמַן-הַחִיּוּכִים

שֶמִיסִיס אֶשְטוֹן הַכְּסִילָה עָלְתָה אֵלָיו לָרֶגֶל

וּמַר אוֹבָּמָה וְשָׂרָיו נִפְתוּ לוֹ כְּתוֹמְכִים

בַּהֲקָלַת הַסַּנְקְצְיוֹת מֵעָלָיו כְּדִין הַפֶּתִי

הַמַּאֲמִין לְכָל דְּבַר-שֶקֶר הֶעָטוּף צִפּוּי

שֶל נֹעַם-הֲלִיכוֹת בּוֹ מִסְתַּנְוֵר כָּל כְּסִיל פָּתֵטִי

כְּשֶלְּטֵרוֹר אִירָאנִי יֵש יִפּוּי וְגַם חִפּוּי

וְחִיש, עַל פִּי מַסֹּרֶת שֶל הַרְבֵּה אַנְטִיסֶמִיטִים

בַּפְּרוֹטוֹקוֹלִים שֶל זִקְנֵי צִיּוֹן, אָמַר כָּזֹאת:

"מַלְכִּי, הַצִּיּוֹנִים חוֹדְרִים אֵלֶינוּ כְּטֶרְמִיטִים,

הֵם לֹא רַק  בְּדוּבַּאי יָדְעוּ כֵּיצַד לְהִתְחַזּוֹת,

הֵם גַּם חִסְּלוּ לָנוּ מַדְּעַן-גַּרְעִין, אוֹתָם בַּנְדִּיטִים

וְגַם גָּרְמוּ לָנוּ בְּמֵי יַם-סוּף לְהִתְבַּזּוֹת

כְּשֶנֶּחְשְׂפָה עֶרְוַת כֻּלָּנוּ בַּשְּלַבִּים הַקְּרִיטִים

בָּהֶם 'קְלוֹז-סִי' חָטְפָה שָם חֲשִׂיפוֹת קְלוֹז-אַפּ עַזּוֹת

לְעֵין תֵּבֵל כֻּלָּהּ –  לָכֵן מִיָּד, בְּלִי שְמַאלְץ פּוֹלִיטִי

יֵש לְהַפְעִיל נֶגְדָּם בִּשְווּנְגּ אֶת כָּל הַסַּרְכָּזוֹת!!!"

וּמָרְדְּכַי שוֹמֵעַ זֹאת מִבַּת-דּוֹדוֹ בְּרַעַד

וּכְבָר מַזְעִיק אֶת דַּעַת-הַקָּהָל הָעוֹלָמִית,

אַךְ לָעוֹלָם, מַמָּש כְּמוֹ בִּימֵי מִינְכֶן, אֵין שוּם דַּעַת

וּמַנְהִיגָיו – כְּמוֹ צֶ'מְבֶּרְלִין שֶעַל אַרְצוֹ הֵמִיט

אֶת שוֹק הַ"בְּלִיץ" – חִדְלֵי-אִישִים, כָּךְ הָאֱמֶת נֶחְשֶׂפֶת,

וּמָה שֶכָּל אֶחָד מֵהֶם מוּכָן כָּאן וּמְזֻמָּן

זֶה רַק לָתֵת לְתַחְמָנֵי אִירָאן אַרְכָּה נוֹסֶפֶת

וּלְאַפְשֵר לַחוּלִיגָאנִים לְהַרְוִיחַ זְמַן...

כִּי סִין, בִּגְלַל פְּגִישַת אוֹבָּמָה עִם הַדָּלַאי-לָאמָה,

נִמְנַעַת מִלָּצֵאת נֶגְדָּם בְּסַנְקְצְיוֹת מַרְתִּיעוֹת

וּפּוּטִין מוֹסִיף נֵפְטְ אִירָאנִי לִמְדוּרַת הַדְּרָמָה

וּבְלִי בּוּשָה מוֹכֵר לָהֶם טִילֵי "סֶם 300"

אַגַּב תְּמִיכָה בָּרַב-רוֹצֵחַ אַסַד – וְאוֹבָּמָה

סָח כְּמוֹ גַנֶּנֶת "נוּ-נוּ-נוּ" לְסַחְטָנֵי פָּרַס

וְסַחַר בֵּין גֶּרְמַנְיָה לְאִירָאן (לֵךְ-דַּע-בְּכַמָּה)  

מִתַּחַת לַשָּטִיחַ הַפָּרְסִי שֶעוֹד נִפְרָשׂ

בֵּין חֶבְרַת "סִי-מֶן" לָאִירָאנִים חֵרֶף הָרֶקְלָמָה

שֶל נִעוּר-חֹצֶן-כִּבְיָכוֹל מִטֶּהֶרָאן – הוּא פְּרָס

לְתַחְמָנוּת הָאָיָאתוֹלוֹת הָאוֹרְגִים מַסֶּכֶת

שֶל תֵּרוּצִים וְשֶל כְּזָבִים אֲגַב צִפְצוּף אָרֹךְ

עַל טִמְטוּמוֹ זֶה שֶל עוֹלָם חָפְשִי (חָפְשִי מִשֵּׂכֶל)

אֲשֶר בְּמוֹ יָדָיו מֵכִין הַיּוֹם כְּבָר אֶת הַבְּרוֹךְ

שֶל קָטַסְטְרוֹפַת-יוֹם-מָחָר שֶאוֹי לָנוּ אִם פֶּתַע

תֻּנְחַת עַל הָעוֹלָם מִכִּוּוּנָהּ שֶל טֶהֶרָאן

בְּעוֹד הַמַּעֲרָב הָאִימְפּוֹטֶנְטִי כֻּלּוֹ רֶתַע

וּמִתְחַנֵּן מַמָּש שֶיִּצְחֲקוּ לוֹ בְּאִירָאן

שָלֹּא כִּטְרַאמְפּ נְשִׂיא אַרְהַ"ּבּ שֶלֹּא מוּכָן לִהְיוֹת

פְרַאיֶר וְעַל שוּשַן מַפְעִיל סַנְקְצְיוֹת כַּלְכָּלִיות

וְכֵן בְּרִיטַנְיָה שֶבְּהַצָּתָה דֵּי מְאֻחֶרֶת

קָלְטָה שֶ"חִיזְבַּאלְלַהּ" אִרְגּוּן טֵרוֹר הוּא וְעוֹכֶרֶת

אֶת מְנוּחַת נַסְרַאלְלָה שֶבְּבּוּנְקֵרוֹ נֶחְבָּא

עַד שֶאֲפִלּוּ פּוּטִין כְּבָר תּוֹפֵס שֶאַדְרַבָּה

פְּלִישַת אִירָן לְסוּרְיָה אֵין בָּהּ בְּחֶשְבּוֹן אָרֹךְ

תּוֹעֶלֶת לָאֵזוֹר כֻּלּוֹ, לְהֶפֶךְ: יֵש בָּהּ בְּרוֹךְ...

וְכָל בַּר-דַּעַת הַזּוֹכֵר אֶת לֶקַח הַהִיסְטוֹרְיָה

מִימֵי הַ-"Peace and Honor" שֶל מַר צֶ'מְבֶּרְלִין הַכְּסִיל

שוֹמֵעַ אֶת אִוֶּלֶת גִּמְגּוּמֵי הַסָּנֵגוֹרְיָה

שֶל אֵלֶּה הַסְּבוּרִים כִּי רַק דָּבָר אֶחָד יַצִּיל

אֶת הַמַּצָּב: אִם יִנָּתֵן לְעַרְסִים פָּרְסִים אֵלֶּה   

לָרֶדֶת מִן הָעֵץ עָלָיו טִפְּסוּ שָם עוֹד וָעוֹד

(מִבְּלִי לִתְפֹּס כִּי רַק עֵצָה אַחַת יֵש בָּהּ תּוֹעֶלֶת –

לְהַשְאִירָם עַל אוֹתוֹ עֵץ, אֲבָל תְּלוּיִים מְאֹד

מִצַּמַּרְתּוֹ וָמַטָּה עִם פּוֹרָתָא, פַּרְשַנְדָּתָא

וַאֲרִידָתָא וּוַיְזָתָא, כָּך שֶבּוֹ-בַּזְּמַן

עִם כָּל מִשְפַּחַת-רֶשַע זֹאת יֵלְכוּ שָם עַלָא פַּאטָה 

כְּמוֹ שֶכָּתוּב כְּבָר בַּמְּגִלָּה עַל יֶתֶר בְּנֵי הָמָן...)

יוסי גמזו

* * *

אהוד בן עזר

פורים בפתח-תקווה 1886

לפני 133 שנים

מתוך "פרשים על הירקון", 1989

למרות קשיי החיים היה מצב רוחם של הפתח-תקוואים טוב. אנשים חופשיים וצעירים היו, ומלאי חום-נעורים. המקום היה קטן וכולם שווים לשמחה, לצער ולעוני. אפילו מעשי קונדס לא חסרו.

הגיע חג פורים תרמ"ו, 1886.

היו במושבה צעירים אחדים, שידעו משהו מהאופרטות של גוֹלְדְפַאדֶן, שהיו מאוד פופולאריות, וכן ראו תיאטרון בארצות-מוצאם. על-פי יוזמתם נערך משחק פורים, פּוּרִים-שְׁפִּיל, אשר כמוהו לא ראתה פתח-תקווה, ואולי גם לא תראה עוד.

סנדר חדאד רכב באישון-לילה לירושלים, להביא משם נייר מוזהב לקישוט התלבושות.  חולקו תפקידים. אחד היה מרדכי הצדיק, צנום כגרוגרת. אחד המן בן-חיל, לבוש בגלימה אדומה. רק בתפקידי הנשים התקשו הבמאים. אך רווח והצלה עמדו להם ממנדֶל, בחור כבן עשרים, בנו של אברהם קופלמן, שהיה רחב-גוף ולץ ידוע, כאביו, ועתה תבע לעצמו בתוקף שני תפקידים – של ושתי ושל אסתר המלכה. בקשתו ניתנה לו כי היה מוחזק לידען בהלכות נשים...

מלבדם היו עוד ארבעה שומרי-ראש למלך, לבושים כצ'רקסים ומזויינים בחרבות אשר שאלו מן הבידואים מכריהם.

הכול היו מרוצים, לבד מאחד, אשר מחה נמרצות על שהשאירוהו בלי תפקיד. למען השלום המציאו בשבילו תפקיד נוסף, מעין שר-הפנים או וַּזִיר, כנהוג אצל התורכים. הלבישו אותו בגדי-פאר ונתנו בידו מקל כבד, שחור, שגולת-כסף בראשו. מקלות כאלה היו בידי הקוַּאסים, שומרי-הראש של הקונסולים בירושלים וביפו. מדי עבור הקונסול ברחוב, היה הקוַּאס הולך לפניו, מקיש במקלו ומפַנה לו את הדרך.

וכך היה עתה – מדי עבור איש מפמליית המלך אחשוורוש, היה הוזיר מקיש במקלו על הרצפה ושר את הפזמון שחוּבּר לשם כך:

"שוּרוּ, הביטו, קונסולאטים,

איש החצר הופיע!"

המשחק נערך לראשונה בליל קריאת המגילה, בביתו המרווח של זרח ברנט. היה זה מחזה מרהיב-עין! הכול התנוצץ בשלל צבעים וזהב. החרבות שיקשקו והאקדחים הוצמדו למותניים, ועל הכול ניצחו בעלי התפקידים הראשיים. גוּלת הכותרת – אסתר יַעלת החן, הגדולה  והרחבה כענק. את המחזה חיברו או התאימו הבמאים לפי מבחר מנגינות יהודיות, וולַכִיוֹת, ומארשים של תזמורת הצבא התורכי בירושלים.

הפתח-תקוואים, נשותיהם וילדיהם, ישבו בחדר הגדול כשהם לבושים בבגדיהם החגיגיים. המקום הואר במנורות-נפט, בסיסיהן נוצצים בברק מתכת והלהבות מהבהבות בראשי-הזכוכית. במרכז החדר, על במה מאולתרת, עמד מרדכי הצדיק ושר לר' אסתר כבד-הגוף, הנלקחת אל בית המלך:

"אסתר'ל עטרת ראשי

את מחלצותייך ליבשי,

וביפי פנייך הזעירים

שחרי פני מלך המלכים.

ואם ישאלוך: מי את, יַא אוּחְתִי!

ענֹה תעני: שבט בנימין משפחתי.

אסתר משבט בנימין,

והמאמין יאמין..."

בסוף המשחק יצאו הכול אל הרחוב וירו באקדחיהם לאוויר העולם. אחר כך רכבה כל הלהקה ליהוד והציגה את המחזה לפני ה"אינטיליגנציה" היהודאית, לשמח גם את ליבם של תושבי ה"מרכז הרוחני", רבנים, מורים וסופרים, מטובי אנשי-הרוח בארץ-ישראל.

*

למחרת היום המשיכה הלהקה בהצגותיה פעמים רבות, בעוברה מבית לבית. השתייה היתה כדת. ר' אסתר'ל הענק צעד מעדנות והרים מדי פעם את שולי לבוש-המלכות שלו, מאחור, לעיני נשים נדהמות, וילדים שהגיבו בתשואות.

לבסוף הגיעה השמחה לדרגה כל כך עילאית עד שאחשוורוש המולך על מלאבס הסיר מעליו את כל הבגדים החמודים, נשאר רק בחַלָט, בחלוק שלו – יום חמסין היה היום ההוא – והחל לרוץ בקבקבי-עץ ברחוב חובבי-ציון, שלא היה אלא דרך-עפר כבושה, ולהכריז בקולי-קולות:

"הקשיבי פֵּיסֶח-תִּקְוֶה! הקשיבו יהודים! אני עולה לירושלים! לעיר הקודש אני עולה כדי להוריד את הפֶּחָה התורכי מגדולתו... הקשיבי פיסח-תקוה... אוי, אוי, אני מרחם עליכם... אוי, אוי, ילדיי המסכנים, נתיני מדינתי שלי, אני אציל אתכם מידי התֶרְכְּלֶ'ה שִׁיקְסֶה!... ומידי המן-פחה... ומידי הרבנית ושתי מבריסק ירום-הודה... ומידי היַאנִיצַ'ארִים עקומי-החרבות... ומידי המַאְ'מוּרִים לוקחי-הבקשיש... שמעו פֵּיסֶח-תקוואים, נתיניי הנאמנים, אני, שֻׂלְטַאן עַבְּדֶל-מַגִ'יד, מזמין אתכם לקושטא לתפילת סַלַאם-אִל-מַלִיכְּ בארמוני בְּיִלְדִיז קְיוֹסְק..."

והשמיע, מתנודד, קול גיהוק אדיר שבא מרוֹטֶל היין שהערה אל קרביו.

בקושי רב עלה בידי חבריו להשיגו אך אחשוורוש העליז, שולטאן פורים-שפיל מפתח-תקווה, לא השתתק. "כולם לכרוע ברך ולהריע אחריי!" – פקד:

"פָּדִישָׁהִמִיז צ'וֹק יָשָׁסוּן!

מלכנו יאריך ימים!"

והוא לא נרגע משֵׂאת מידבּרותיו, בלוויית גיהוקים אדירים – עד אשר ארבעה שומרי-ראש המלך, נראים כצ'רקסים ומזויינים בחרבות, ועימם וזיר ובידו מקל שחור עם גוּלת-כסף – תפסו את שולטאן-פורים והטבילוהו, לבוש בחלוק-בלבד, הַטבֵּל היטב בשוקת הבהמות של המושבה, ליד הבאר, בתחילת רחוב חובבי-ציון. וכאשר רבץ על-כורחו במים, צורח ומכה, ליקקו הסוסים את שְׂער ראשו ואחוריו.

וצהלו, בחמסין, כאילו גם הם שיכורים.

* הפרק מיוסד על ספר זיכרונותיו של סבי יהודה ראב בן עזר "התלם הראשון".

אהוד בן עזר

* * *

אהוד בן עזר

פורים בבית-הכנסת באוקספורד 1998

לפני 21 שנים

מתוך היומן

אוקספורד. יום רביעי. 11.3.1998. אני הולך בחברת עוד כמה צעירים, בעיקר צעירות, הנמצאים בירנטון [הכפר שבו שוכנת האחוזה של "אוקספורד סנטר פור היברו אנד ג'ואיש סטאדיס"], ומגיעים לבית-הכנסת. אני שם כיפה שחורה על ראשי, היא נמצאת אצלי תמיד בארנק-הצד הקטן של הנסיעות, בעיקר ללוויות. בית-הכנסת הוא מיבנה מודרני. עזרת הנשים יותר גדולה מתחום הגברים כי שם יושבים גם הילדים עם האימהות. הקהל מאוד צעיר ואני יושב בשורה ראשונה, בצד – המקומות חופשיים, מוקף נערים יהודים אנגליים, לבושים ספורטיבית, בנעלי ספורט וטי-שירטס. אחד מחזיק בקבוק ויסקי קטן עטוף בעיתון. אני שואל אותו אם הוויסקי כשר והוא עונה לי: "כן. זה ויסקי שמיוצר בתאילנד. שם נמצאים כל כך הרבה ישראלים שהוא מוכרח להיות כשר. יש עליו חותמת כשרות של סניף חב"ד בתאילנד!"

בקיצור, חברה נהדרים, עם חוש הומור וחיוניות בעיניים. לא ניראים דתיים במיוחד ולא מעוררים אנטאגוניזם כמו נוער הכיפות הסרוגות בארץ, שרובו שטוף בחזון הלאומני המשיחי. למרות שבית-הכנסת אורתודוכסי, האווירה חופשית מאוד ומזכירה קהילה ריפורמית כמו בית דניאל בתל-אביב. אין רב או חזן קבוע. את המגילה קורא בחור צעיר, יונתן וֶבֶּר, המשמש גם מורה להיסטוריה יהודית ב"מרכז" בירנטון. הוא דומה באופן מדהים ל-י. גיסי. אותו זקן. אותן תנועות וחיתוך דיבור, אותה קומה ואותו רזון יחסי.

לבושו: נעליים חצאיות שחורות מצוחצחות היטב. ז'קט בצבע אדום-בריק נוצץ עם דוגמאות בחום-זהב, כשלטי-אבירים קטנים, וחגורת בד שחורה שאינה רכוסה אלא משתלשלת כשני זנבות לצד ירכיו. (למחרת מסבירה לי אשתו, קוני, שהלבוש "סמוקינג ז'קט" של אביו, מעין חלוק-בית שגברים היו נוהגים ללבוש אותו לארוחה לא-פורמאלית בביתם. אין לכך קשר עם עישון, אף כי העישון היה ממש נפוץ. בתור ילדה היא זוכרת שאחרי הארוחה מחלקים לגברים סיגרים ולנשים מניפות, וזאת בתוך חדרים סגורים). על הז'קט הצבעוני – טלית ענקית, וממעל, על מחלפותיו הארוכות וזקנו העבות – כובע נפוליון שחור גדול, משולש קצוות. וכן משקפיים עגולים בסגנון סבתא.

לידו ניצב גבר עב-זקן, הניראה ככרוז במכירה פומבית או כשחקן המבוגר, שמת באמצע המסיבה ב"ארבע חתונות ולווייה אחת"; לראשו כובע צילינדר ענק בצבע אדום. לפני קריאת המגילה הוא עורך חזרה עם הקהל, בעיקר הילדים, ומסביר באנגלית שכל פעם שיושמע השם "הומן" צריך להרעיש בכל האמצעים, עד אשר הוא ירים את "גָמָלִי" (בעברית), בובת גמל בינונית בצבע חום, וזה האות להפסיק בבת אחת את הרעש. הוא עושה שתי חזרות, והקריאה מתחילה, לאחר שקדמה לה סדרת הברכות הרגילות.

לאט-לאט מתברר לי שמעודי לא שמעתי קריאה מיוחדת כזו של המגילה. עברית שכספירית. בהברה ספרדית צלולה ומדוייקת, עם טעמי המקרא וזאת בקריאה מתוך מגילת הקלף עצמה, ללא ניקוד, ומבלי לעשות אפילו שגיאה אחת בהגיית כל השמות הפרסיים המסובכים והמשונים שבמגילה, שלא לדבר על צורות מיוחדות-לעיתים של העברית. אני מחזיק בידי, ככל השאר, מהדורה דו-לשונית של המגילה, שהוצאה בארה"ב ויש בה לא מעט שגיאות דפוס, לפחות בעברית.

לנוכח קריאתו הרהוטה אני סבור תחילה שהוא מחביא מגילה מנוקדת קטנה בתוך מגילת הקלף, אך לא. הוא יודע את כל הטעמים והניקוד בעל-פה. אמנם הקריאה בתורה היא תמיד מתוך מגילה, ללא ניקוד וטעמים, שאותם צריך לדעת בעל-פה, אך בהברה אשכנזית אין שומעים את יופייה של השפה אלא מעין מיש-מש שצלילו כאידיש, ואילו כאשר שומעים את העברית הספרדית של גאוני ש"ס, מתברר לעיתים שיש להם בעיות בהבנת הנקרא.

האווירה הולכת ומתחממת ככל שמוזכר יותר שמו של המן. הציבור נכנס ממש לאכסטזה של הרעשה בכל הכלים האפשריים – רעשנים, קופסאות, טפיחות ידיים, שריקות וקולות. התפרצות אדירה של שחרור אנרגיות, שכלל לא ניראית מתאימה לאופי האנגלי העצור, שגם היהודים חיים כאן במסגרתו.

אחד המרעישים ביותר הוא דב-בער קארלר, המורה לאידיש שמוצאו מרוסיה, גבר ענק, מוקף זקן עבות ומחלפות שיער. מחזיק בידו רעשן וממלא אחר המנהג בדבקות. הוא משמש מורה לאידיש כאן, ויכול היה לשחק בתור טוביה ב"כנר על הגג" באופן יותר משכנע מחיים טופול.

הערב נעשה מעניין יותר ויותר מעוד כמה בחינות. מתברר שיונתן ובר הוא אחד הקריינים המעולים ביותר של המגילה והוא עושה זאת כבר קרוב לעשרים שנה. הוא אינו רב ולא חזן. הקהילה מתנהלת כאן ללא רב, ובהתנדבות. הוא עצמו מתפלל בשבת בבוקר עם מתפללים בנוסח אשכנז. כל הזרמים והנוסחים חיים כאן בשלום תחת קורת גג אחת, וכל יהודי אורח מתקבל בסבר פנים יפות ומיד מרגיש את עצמו חלק מן הקהילה והשמחה. ממש משונה לי שלפתע כל הפנים האנגליות, שאינן שונות בהרבה מהממוצע האירופי של רחוב באוכספורד – הן של יהודים.

הקריאה של יונתן ובר היא ממש מונודרמה, ערב תיאטרון אנגלי משובח, בעברית. סיפור המגילה, שיש בו איכויות ספרותיות ודראמטיות רבות, אפילו סקס וחשדות, וכידוע שם אלוהים אינו נזכר בו אפילו פעם אחת – הסיפור כאילו מתרחש עכשיו, בקריאתו של יונתן ובר. כל פעם שהוא מסיים פרק, הוא עושה הפסקה קצרה, כמו לאחר ניגון פרק בקונצרט, ואז קורא הגבאי בעל ה"גמלי" והמטה בקול של דראמאטי עבה, ובאנגלית חגיגית: "צ'פטר טו!" או "צ'פטר טרי!" – "צ'פטר פור!" – והקריאה מתחדשת, וכאשר האווירה מתחממת, מקדים יונתן ושר קטע תרועה קצר, כמו של חצוצרה: "טה לה לה לה, טה לה לה לה..."

הקהל רובו מבין לפחות את העברית של המגילה, זה ניכר לפי תפילותיהם לפני ואחרי, ולפי תגובותיהם ל"מדרש פורים" מפי יונתן ובר, שבא בסוף, לאחר קריאת המגילה, ויש בו חידודי לשון בעברית שדורשים ידיעה טובה מאוד בשפה, ומובנים מיד על-ידי רוב השומעים.

וישנו גם הנמשל, או הסמל. יושבת קהילה יהודית של כמאתיים איש, המון ילדים וילדות קטנים, רובם מחופשים וצבועים, יושבת בלב הממלכה הבריטית, וחוגגת בקולי-קולות את מפלתם של ושתי ושל המן וכיצד היהודים התגברו בסופו-של-דבר על הגויים ואפילו הרגו בהם, ברשות המלך אחשוורוש (שניראה לי משום מה דומה לנסיך צ'ארלס), במשך יומיים.

בישראל לא חשבתי מעודי על המימד הזה – שקריאת המגילה בגולה היתה מעין משחק של נקמה בגויים, שיחרור לחצים, כמו "שפוך חמתך" בליל סדר פסח. אם הייתי גוי אנגלי והייתי נוכח בערב הזה ומבין את תוכנו הייתי אומר לעצמי שהיהודים הם בכל זאת "עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב" – זאת חרף המרחק והשוני בין המלכה ושתי למלכה אליזבט.

הקריאה המחודשת במגילה מגלה לי עוד דבר. זה שנים מתקנים מחדשי העברית וקובעים שאין לומר הראשון לחודש אלא האחד בחודש, ולא האחד עשר לחודש אלא האחד עשר בחודש, והנה במגילה כתוב "הארבעה עשר לאדר"! – כלומר שהלמ"ד הוא בסדר גמור, ורק אידיוטים התנפלו עליו להשמיטו.

בתום קריאת המגילה, שלא שיעממה אף רגע, ולאחר שהקהל הוציא את כל המרץ שלו בהרעשות המן, נושא יונתן ובר "מדרש פורים" בנוסח "ברוך מוכר פרי הגפן", מדרש שכל-כולו שיר-הלל למצוות ההשתכרות בפורים, והוא מוזג לעצמו כוסית ויסקי ושותה בברכה שאינה קשורה בפרי הגפן. מאוחר יותר מסבירים לי שהוויסקי נחשב כשר משום שאינו עשוי מפרי הגפן ולכן אין חשש ליין נסך. אני לא בקיא גדול, אבל נידמה לי שבארץ אדם דתי לא מרשה לעצמו לשתות ויסקי, שכידוע מיוצר רק על ידי נוכרים. אין ויסקי "כשר". אולי לכן הדת היהודית ניראית כאן יותר נחמדה, ולא משעבדת.

בתום הקריאה והברכות מתאספים הכל באולם הסמוך להרמת כוסית ולאכילת אוזני המן. אני חש צורך לגשת ליונתן ובר ולשבח אותו על קריאתו הנפלאה. מציג עצמי בשמי ואומר שאני סופר עברי הנמצא כעת בירנטון. בו-במקום הוא מזמין אותי לבוא לביתו מחר בערב למסיבת פורים ולקידוש.

אהוד בן עזר

* * *

עמוס גלבוע

המצע המדיני-ביטחוני של מפלגת "כחול לבן"

מגלומניה וחלומות באספמיה. ישראל תעצב את עתיד המזרח התיכון, תוביל את המדינות הערביות "שואפות היציבות, תציג לפני טראמפ  את חזון המזרח התיכון של בעלות בריתו ותחזירו אחר כבוד לאזור שלנו.

אני חוזר לעיין בחלק המדיני-ביטחוני במצע מפלגת "כחול לבן". למה דווקא במצע, שידוע לכול כי מדובר  בגיבובי מילים שאין יכולת או כוונה לבצען (טראמפ הוא מהיחידים שאני מכיר שטורח לקיים את מה שהבטיח במצע שלו. לכן הוא בין השאר כל כך חריג ושנוא על פוליטיקאים ועל מתחריו) – כי אני ממש מקיא כיום מתעמולת הבחירות המחליאה, שעוסקת בכול, רק לא בנושאים העומדים על סדר היום, כאשר הספינים ו"סיפורי הכזב" מככבים. המצע לפחות מנסה להציג, למי שיש סבלנות לקרוא, את עיקרי תפיסת המפלגה בנושאים השונים, יהיה זה בצורת כתיבה ברורה או לקויה.

גיליתי דבר אחד ברור וטוב בפרק הביטחוני: אמירה ברורה כי "רמת הגולן היא חלק בלתי נפרד ממדינת ישראל. נושא זה אינו נתון למשא ומתן."  לאור ניסיון העבר המר מרבין, ומהבטחות מצעי מפלגות, כמובן שלרבים מותר, ובצדק, לפקפק בהתחייבות החדה הזאת. אבל, בואו וניתן למובילי "כחול לבן" ליהנות מהספק.

ובו בזמן מה שצד את עיניי בחלק המדיני-ביטחוני היתה  המילה "לעצב", במובן לגבש, לתת צורה ומסגרת.

במי מדובר?

במדינת ישראל המעצבת את כל המזרח התיכון, כאילו היתה מיכאל אנג'לו המעצב בגאונותו את פסל דויד, ואת פסל משה ביד אחת, וביד השניה מעצב בציוריו את הקפלה הסיסטינית בוותיקאן. אודה, שעד עכשיו לא נתקלתי במגלומניה ישראלית כזאת, בהערכה עצמית כזאת של מדינת ישראל, ולדעתי גם בחוסר הבנה כזה של המציאות המזרח תיכונית והבין מעצמתית. 

במה מדובר?

בואו ונראה רק שתי דוגמאות.

הראשונה,  הקביעה כי למדינות רבות במרחב המאוימות ע"י האיסלאם הקיצוני ודאע"ש, יש היום אינטרס משותף חשוב איתנו, ממרוקו ועד ירדן והמפרץ הפרסי. "מדינות אלו מוכנות היום לעצב איתנו מזרח תיכון אחר שירסן את התוקפנות של איראן ויכריע את השד של האיסלאם הקיצוני."

אז זה בהחלט נכון שלכמה מדינות יש אינטרס ביטחוני משותף איתנו, ומוכנות לשם כך ליצור קשרים מסוימים איתנו לתועלתן הן. אבל, לעצב ועוד איתנו מזרח תיכון אחר? איזה? דמוקראטי? שלא שוחט אחד את השני? שלא מחליף בריתות כמו בגדים? שבו אנחנו מעצבים עם סעודיה את תימן ואת קטאר ואת כווית? שבו אנו עוזרים למלך עבדאללה להתגבר על התנועות האסלאמיות החזקות שבארצו?

אם יש מקום אחד שבו אנו באמת יכולים לסייע הרי זה מול מצרים בחצי האי סיני. כל השאר, חלומות באספמיה – ועוד אנחנו בתפקיד הגיבור שיכריע את האיסלאם הקיצוני? רק לפני דור וחצי ניסינו "לעצב" את גורלה של לבנון הקטנה, שהיא אפילו לא כחגב לעומת בעיות המרחב, וחטפנו כהוגן.חשבתי שגם למדנו משהו מהניסיון המר הזה – "לעצב" את החיים של אחרים. כנראה שלא.

השנייה, הקביעה כי ניזום ועידה אזורית, שבה הנושא החשוב (בצד "העמקת ההיפרדות מהפלסטינים") – יהיה "מעמדה האזורי של ישראל ככוח מוביל עם השותפות שלה," שתיטולנה חלק פעיל במפגשי המעצמות . ולא רק זאת: "ישראל תציג בפני הנשיא טראמפ את עיסקת המאה האמיתית: חזון של מזרח תיכון מונהג ומעוצב ע"י בעלות בריתה של ארה"ב ולא ע"י הציר הקיצוני. רק כך נוכל להשיב את ידידתם רבת העוצמה לאזור להבטיח שהאינטרס הישראלי יבוא לידי ביטוי בכל מקום."

לקרוא ולא להאמין! לגיבור-על דמינו. עליסה בארץ הפלאות עם "וונדר וומן". כל הסבר מיותר.

הדילמה: לצחוק או לבכות?

עמוס גלבוע

אהוד: שלושה רמטכ"לים מיל' ועיתונאי אחד הקרויים מפלגה אינם יכולים לטעות וגם אין להם בן-דוד מושחת בשם נתן מיליקובסקי ובכלל לא צריך כל-כך הרבה צוללות עם אופציה גרעינית כדי להגן על ישראל. מספיק חמש ולא צריך שש, זאת יודע כל בן-אדם ישראלי ממורמר גם אם לא היה רמטכ"ל, עיתונאי או סתם פוץ איוואנוביץ'.

* * *

יוסי אחימאיר

"קינדרלעך", תיזכרו את אשכול

"קינדרלעך, מתי כבר נגמור להקים את המדינה ונלך הביתה?" – זו היתה אחת מאמירותיו השנונות של ראש הממשלה השלישי, לוי אשכול ז"ל, שצוטטה שוב ושוב באזכרה הממלכתית שנערכה בשבוע שעבר, במלאת יובל שנים לפטירתו. בהזמנת "יד לוי אשכול", שמפעילה את המוזיאון החדשני בבניין ההיסטורי בלב ירושלים, השתתפתי באזכרה בהר הרצל. אני ה"חרותניק", מקום 117 ברשימת הליכוד לכנסת הנוכחית, חשבתי בליבי, שיהיה זה נכון מצידי לתת כבוד לזכרו של אחד מראשי מפא"י, שהיה יריב פוליטי הוגן, מקרב ומאחד.

כמו יצחק שמיר אחרי מנחם בגין, כך היה לוי אשכול אחרי דוד בן-גוריון. הכול תמהו, כיצד יתפקדו לאחר שני ה"גדוילים" (ביטוי החוזר שוב ושוב ב"נער האופניים" של אלי עמיר). כיצד ייכנס אשכול לנעליו של "האחד בדורו", שעשה הכול כדי להכשיל את יורשו. מסתבר שהן אשכול ב-1963, הן שמיר ב-1983, נכנסו היטב לתפקיד הרם, ורק לאחר מותם גברה הערכה לפועלם.

בן גוריון לא נתן "אשראי" לאשכול, כפי שזה ביקש בתחינה, ולשווא (בן-גוריון אף לא טרח להגיע להלווייתו), אבל עד מהרה השתחרר אשכול מצילו הגדול. רק מנהיג מסוגו – שהאינטרס הלאומי קדם אצלו לאינטרס המפלגתי-מעמדי – יכול היה "להפר" את הוראת קודמו הדוגמטי ולתת את ההוראה להעלות את עצמות היריב זאב ז'בוטינסקי. רק ראש ממשלה כמוהו יכול היה להפר את הצו הבן-גוריוני של "בלי חרות ומק"י", ולכונן ממשלת ליכוד לאומי בהשתתפות השר בלי תיק מנחם בגין. רק הוא יכול היה למחול על כבודו ולהפקיד את תיק הביטחון בידי משה דיין ערב מלחמת ששת הימים.

מרחבת קבר חוזה המדינה, בנימין זאב הרצל, אני נע אל מקום הטקס ב"חלקת גדול האומה". הנה אני ניצב לבדי אל מול המצבה השחורה של זאב ז'בוטינסקי ורעייתו יוענה, ומהרהר על המחווה הלאומית הנאה, שעשה אשכול בשנת 1964. גם לאחר מותו של ז'בוטינסקי, שמונה שנים לפני קום המדינה, לא זנח בן-גוריון את יריבותו המרה למנהיג הרוויזיוניסטי המת. את סירובו להעלות ארונו נימק במלים בוטות:  "הארץ זקוקה ליהודים חיים ולא לעצמות מתות." סוג של נקמנות קטנונית.

המחווה של לוי אשכול היתה ראשית ההתפייסות בין המחנות, תרמה לחיזוק אושיותיה הדמוקרטיות של המדינה הצעירה, והיתה אבן-דרך שהובילה למהפך ב-1977 (שמונה שנים לאחר פטירתו של אשכול) ולכינון ממשלת האחדות הלאומית בין הליכוד לעבודה ב-1984.

עוד שתי עמדות של מנהיג "חרות" יישם אשכול: הראשונה, דרישתם של מנחם בגין ויגאל אלון, להורות לצה"ל לפרוץ לעיר העתיקה והכותל המערבי ולאחד את ירושלים בריבונות ישראל. והשנייה, לבטל את המימשל הצבאי הנוקשה שהיה מוטל מאז 1948 על ערביי ישראל.

מרחבת קבר ז'בוטינסקי מערבה, אני נקלע לסדרת בדיקות ביטחוניות, נע בין שתי יריעות בד לבן, שמסתירות את חלקת קברו של ראש הממשלה השביעי יצחק שמיר, חולף בזו אחר זו על פני מצבותיהם של שמעון פרס, יצחק רבין, ישראל ישעיהו, גולדה מאיר ומגיע למקום קבורתו של אשכול. 

לתומי סברתי, כי תהיה זו אזכרה ממלכתית-עממית, כיאה למנהיג העממי הזה, ונתבדיתי. הטקס מבחינה זו הוחמץ. בני המשפחה ועשרות "מקורבים" נטלו בו חלק, ביניהם נציגות קטנה ממפלגתו הצונחת של אשכול עצמו, בנוסף לתלמידים שהובאו מראשון-לציון, וכמובן שני המספידים הראשיים – מן המחנה ה"אחר"... קריאתם של הנשיא ריבלין ושל ראש הממשלה נתניהו, להציף את לוי אשכול כדמות מופת לציבור הרחב בימינו, לא הידהדה אל מעבר ל"חלקת גדולי האומה". קול הלמות מערכת הבחירות הפרועה, גובר על דממת הר הרצל ושוכניו.

לוי אשכול תרם רבות לבניין המדינה, בכל תפקיד שמילא, עד שמצא את מנוחתו האחרונה. כמוהו כמנהיגים שקדמו לו ובאו אחריו, משמאל ומימין. לחלקם מתעצמים הגעגועים. ובעודי צופה בטקס המרשים לזכרו, לא יכולתי שלא להרהר ביני לבין עצמי: חמישים שנה לאחר מותו בעת מילוי תפקידו הרם, עדיין מוקדם "ללכת הביתה". הבית הלאומי של העם היהודי בוער, ולא בגלל בלוני-נפץ וטילים מתעופפים, אלא בגלל ה"קינדערלאך" שמנהלים בימים אלה בחירות שלוחות רסן ונטולות כבוד. עוד רבה המלאכה עד שתתבסס כאן חברה של נאורות וסובלנות, כפי שהגה זאב ז'בוטינסקי וכפי שחלם המפא"יניק הטוב לוי אשכול, ועד שיושגו שלום-בית, אחדות פנימית, שיוויון וביטחון. המדינה כמעט בת 71, וטרם נגמרה הקמתה. נוחה בשלום על משכבך, לוי בן דבורה ויוסף שקולניק.

יוסי אחימאיר

פורסם לראשונה ב"מעריב", 18.3.2019

* * *

האם בנימין גנץ חכם?

האם הוא מתאים להיות ראש ממשלה?

* * *

יצחק הילמן

האם ניתן לממש את תוכנית טראמפ?

מזה 52 שנים קיים חיכוך תמידי עם הפלסטינים בהר הבית. לאחרונה, החיכוך מתמקד על השטח הסמוך לשער הרחמים. המון מוסלמי, בהסתת הרשות הפלסטינית, פרץ לשטח, תוך חיכוך עם המשטרה, במטרה להקים במקום מסגד, בנוסף לשלושת המסגדים שכבר קיימים בהר הבית. בכל פעם שנוצר חיכוך כלשהו על הר הבית, ירדן, שבה חיים כשישה מיליון פלסטינים, מוחה ומבקשת מישראל להנמיך את הלהבות.

מקור הבעייה, איננו בכיבוש הישראלי של ירושלים, אלא בעצם החזקה האדמיניסטרטיבית שניתנה לירדן על ידי ישראל על ההר ב-1967, מיד בתום מלחמת ששת הימים. משה דיין, ראה בשליטה ישראלית על מסגדי הר הבית מקור לצרות וחשב שהעברת ההר לשליטת ירדן תפתור את הבעייה. כמובן שזו הייתה אשלייה. כך קרה שנוצר מעין "ותיקן" ירדני קטן במרכזה של ירושלים. היום כבר יש עובדה מוגמרת, ואי אפשר לסלק את ירדן מההר. כשם שאי אפשר לסלק את ירדן מהר הבית, כך גם אי אפשר לסלק את ישראל מיהודה ושומרון. 

ב-1967 היו תושביה הערביים של יהודה ושומרון, כולל ירושלים, אזרחים ירדניים. הם גם זכו לייצוג בפרלמנט הירדני בעמאן. האזרחות הזו היתה תוצאה של סיפוח יהודה ושומרון, בלשון הירדנים "הגדה המערבית",  לירדן. זה קרה ב-1950 מעט אחרי חתימת הסכמי שביתת הנשק עם ישראל, בתום מלחמת העצמאות. אותה שעה היה שוויון מיספרי בין תושבי הגדה המזרחית למערבית. סטטוס אזרחי זה נמשך גם ב-1967, אלא שבאותה השנה נכבשו יהודה ושומרון על ידי ישראל, והריבונות על השטח עברה לישראל.

גם אחרי הסכם השלום בין ישראל לירדן מ-1994, לא השתנה סטטוס זה, למרות שירדן הסכימה שהשטח יימסר לניהול הרשות הפלסטינית, אלא שהרשות איננה מדינה והיא שואבת את סמכותה מישראל. בינתיים, באורח מוזר, מישהו דאג להשכיח את העובדה, שערביי יהודה ושומרון נותרו, גם אחרי חמישים שנה, אזרחים ירדניים. 

עכשיו, כאשר ממשל טראמפ עומד להציע את "עסקת המאה" – קיימות ציפיות בחלק מהציבור הישראלי, שסוף כל סוף הבעייה תמצא את פתרונה. אלא שההיסטוריה מלמדת שההיתכנות להסדר כזה היא נמוכה ואף שואפת לאפס, כי אנחנו כבר לא ב-1967.

בחמישים השנים האחרונות התווספו ליהודה, שומרון וירושליים, כשמונה מאות אלף ישראלים, וכבר מזמן לא מדובר בשטח "פלסטיני" בלעדי. אמנם מבחינת הפלסטינים השעון עמד מלכת ב-1967, אבל לא כך הדבר מבחינתה של ישראל. הפלסטינים לא רק דורשים שישראל תחזור לקוי 1967, אלא גם שתסכים להחזרת מאות אלפי פליטים לישראל. במצב זה, אין כל סיכוי שישראל, יהיה מי שיעמוד בראשה, תסכים לכך. לכן, ההסדר הזה נדון לכישלון.

גם אין כל סיכוי שרצועת עזה תוחזר לרשות הפלסטינית. עזה היא למעשה יישות עצמאית ואין גם כל סיכוי שישראל תכבוש את הרצועה בכדי למסור אותה לשליטת הרשות הפלסטינית, שאיבדה אותה לטובת חמאס.

לאור זאת, צריך להתכונן לאפשרות שהשיחות ייכשלו ותעלה השאלה מה יהיה מעמדם של תושביהם הערביים של יהודה ושומרון?

במקרה כזה ישראל צריכה לדרוש מירדן לחדש את אזרחותם של הפלסטינים החיים ביהודה ושומרון, שהיו שבע עשרה שנים אזרחיה הנאמנים. הנימוק הוא, ששני מיליון הפלסטינים ביהודה ובשומרון, הם בעצם ירדנים. ייתכן כי בהמשך מי מהם יקבל גם תושבות או אפילו אזרחות ישראלית, אבל בינתיים הם ירדנים. בירדן חיים שישה מיליון פלסטינים ירדנים. אז יהיו עוד שני מיליון פלסטינים ירדנים בישראל. זה לא יזעזע את ממלכת ירדן וגם לא את ישראל. זה רק יהדק את קשריהם של ירדן והעולם הערבי כולו עם ישראל.

להערכתי, הסדר כזה, בתמיכה סעודית ואמריקאית יהווה פיתרון מצויין לסכסוך הבלתי מסתיים עם הפלסטינים. הסדר כזה, יפתח את המזרח התיכון למצב חדש. סעודיה והמפרציות ייפתחו שגרירויות בתל-אביב וישראל תוכל לאחד כוחות איתם נגד האיום האיראני. כולם יצאו מורווחים.

יצחק הילמן

  * * *

אורי הייטנר

1. לדיראון עולם

לפני 25 שנים, ארגנה תנועת "זו ארצנו", בהנהגתו של משה פייגלין, בטרם הפך למשיח הסטלנים, מבצע שנקרא "מבצע מכפיל". היה זה במסגרת תפיסת המרי האזרחי שהוא הטיף לו באותם ימים. המבצע היה הקמת מאחזים הפגנתיים בכל רחבי יו"ש, ולהכריז על הכפלת מיספר היישובים, מתוך כוונה להתעמת עם צה"ל וכוחות הביטחון.

בעקבות המבצע, פירסמתי ב"מעריב" מאמר שכותרתו "מבצע מכעיס". במאמרי גיניתי את המבצע, הן בשל רעיון המרי האזרחי המסוכן, אך גם בעיניים של איש התיישבות, בעיצומו של מאבק על עתיד ההתיישבות. כתבתי, שמי שמציג הפגנה כהתיישבות, אל יתפלא אם הציבור יתייחס להתיישבות כאל הפגנה.

למחרת פירסום המאמר, קיבלתי טלפון ממיכאל בן חורין, חבר מושב נוב שבגולן, ופעיל מרכזי בתנועת "כך" של "הרב" כהנא, מועמד בצמרת רשימתו הגזענית לכנסת ה-11 ומי שהכריז ב-1989 על הקמת "מדינת יהודה", שמשמעותה היפרדות ממדינת ישראל השנואה על הכהניסטים, ומינה את עצמו ל"נשיאה". חרף הסלידה העמוקה שלי מעמדותיו הפוליטיות ומפעילותו הפוליטית, חיבבתי אותו והיינו מיודדים. בן חורין ביקש להיפגש איתי, ולשוחח איתי על המאמר שפירסמתי ב"מעריב".

בפגישתנו הוא מחה על כך שכדובר ועד יישובי הגולן, שאמור לייצג גם אותו, אני תוקף את "אחינו ביש"ע". הסברתי לו את עמדתי, והמסר המרכזי שלי היה שהקיצוניות הזאת פוגעת במאבק על א"י ובמאבק על הגולן. והוא השיב משפט שהימם אותי: "מבחינתי, אין דבר כזה קיצוני."

מה פירוש הדבר? תהיתי, והוא השיב: "כל מה שבעיניך קיצוני – בעיניי מבורך, וככל שהוא יותר קיצוני – הוא מבורך יותר."

כמו למשל? שאלתי, והוא השיב: "כל מה שתדמיין לעצמך וייראה בעיניך שיא הקיצוניות – הוא לא מספיק טוב משבילי."

זה נשמע לי מטורף.

ביום שישי של אותו שבוע, ערב פורים, בדיוק לפני 25 שנים, בוצע הטבח במערת המכפלה, שייזכר לדיראון עולם בתולדות העם היהודי. המחבל, רוצח ההמונים, ברוך גולדשטיין, נכנס לפנות בוקר למערת המכפלה בשעת תפילת השחר המוסלמית, חמוש ברובה ומחופש לקצין צה"ל וירה בגבם של המתפללים. הוא רצח 29 מבוגרים וילדים ופצע 125. מרחץ הדמים נפסק בשל מעצור בנשקו, שהציל עוד עשרות או מאות ממוות.

באותו בוקר מר ונמהר התעוררתי אל החדשות הללו, ומיד נזכרתי בשיחתי עם בן חורין. אני חייב להתקשר אליו, חשבתי ביני לביני, להוכיח לו לאן אפשר להגיע בקיצוניות הזאת. הרי לא יתכן, סברתי, שהוא תומך במעשה.

הייתי עסוק אותו היום בהכנות לאירועי פורים באורטל, ולא הספקתי להתקשר אליו עד כניסת השבת. תכננתי להתקשר אליו בצאת השבת.

בערב צפיתי במהדורת החדשות ומי ניבט אליי מן המרקע, מדושן עונג, צוהל ושמח, חוגג את הטבח ההמוני ומשבח את המחבל? מיכאל בן חורין, כמובן. כמובן שלא התקשרתי אליו, ומאז ועד היום לא החלפנו מילה בינינו. כתבתי לו רק מכתב חריף בצאת השבת.

כעבור ימים אחדים נעצר בן חורין למעצר מנהלי של חצי שנה. לאחר מכן הוא הפיק את ספר ההלל והשבח למחבל, "ברוך הגבר".

ערכתי באותם ימים את העיתון "הרי גולן". בכל פעם שהגיע מכתב למערכת ממיכאל בן חורין (אז המכתבים הגיעו בדואר, עם מעטפה), שלחתי אותו חזרה לנמען, והוספתי פתק עליו כתבתי: "או 'הרי גולן', או 'ברוך הגבר'. אתה בחרת." כעבור שנים אחדות נפגשנו בבית המשפט. אחת השיטות של הכהניסטים ועוזריהם היא להלך אימים על המבקרים אותם באיומי תביעות, ולעיתים הם מנצחים, וממנים את פעולותיהם בכסף זה. בן חורין תבע אותי והפסיד בבית המשפט.

אך לא רק בן חורין צהל וחגג את הטבח הנורא, אלא כל הכהניסטים. כל הפרצופים המוכרים של המוטציה הזאת של היהדות, הופיעו בטלוויזיה, חוגגים את הרצח. הם ותלמידיהם. התמיכה בטבח זיעזעה אותי אף יותר מן הטבח עצמו. את הטבח ביצע מפגע בודד, ובכל חברה עלול לקום פסיכופט ולעשות מעשה כזה. התמיכה של הקולקטיב הכהניסטי זעזעה אותי יותר מכך.

הבנתי שגולדשטיין, תלמידו המובהק של כהנא, מימש במעשהו את האידיאולוגיה שלו. לכן, עד היום הוא מושא הערצם של הכהניסטים. הוא דמות המופת ומעשהו הוא מעשה המופת. לא בכדי דיוקנו מופיע בבתיהם ומשרדיהם של כהניסטים רבים ובהם איתמר בן גביר, ממנהיגי הכנופיה.

לא בכדי, בעקבות הטבח, תנועת "כך" הוצאה אל מחוץ לחוק (שנים אחדות לאחר שנפסלה מלרוץ לכנסת). ביום הרצח הבנתי מהו הכהניזם, מה הפילוסופיה שלו, למה הוא חותר.

שלחתי מאמר לגיליון פסח של "נקודה", ביטאון מועצת יש"ע, תחת הכותרת "ביעור חמץ". קראתי בו למתיישבי יש"ע להילחם בכהניזם, לדווח על פעילות הכהניסטים לשב"כ, לחסל את התופעה. העורך נתן למאמר כותרת אחרת, ציטוט מתוך מאמרי: "חסלו את הכהניזם, ולא – הכהניזם יחסל אתכם." שנה וחצי מאוחר יותר, לאחר רצח רבין בידי יגאל עמיר, מעריצו של גולדשטיין, התקשרו אליי תושבים מיש"ע שזכרו את מאמרי, והביעו צער שלא שמעו בקולי.

מאז תקופת נעוריי סלדתי עד עומק נשמתי מן הכהניזם. הזדעזעתי כשכהנא נבחר לכנסת ב-1984. באותן בחירות הצבעתי לתנועת התחיה. התחיה היתה המפלגה ה"ימנית" ביותר בכנסת באותה תקופה. עם זאת, בינה לבין כהנא היה פעור אוקיינוס. ברור היה ש"התחיה" קרוב לר"צ לאין ערוך יותר מאשר לכהנא. לא בכדי, "התחיה", יחד עם כל המפלגות בכנסת, תמכה בחוק נגד הגזענות, שאסר על השתתפות כהנא בבחירות. לא בכדי חברי "התחיה", יחד עם כל חברי הכנסת, יצאו מאולם המליאה בכל פעם שהוא עלה לנבוח את נאומיו המתלהמים.

באותן שנים, השתתפתי בהפגנות שארגנה תנועת מענ"ה – מטה על נגד הגזענות, יחד עם חניכיי מגרעין תנועת הצופים לאורטל, ולצדנו חניכי כל תנועות הנוער ובהן בית"ר ו"בני עקיבא".

לצד סלידתי מן התופעה, היא סיקרנה אותי מאוד. קראתי מחקרים ומאמרים רבים עליה, קראתי חומרים רבים שכתב כהנא – חוברות ומאמרים. ולמדתי על הכהניזם באוניברסיטה. בלימודי התואר הראשון שלי במדע המדינה, בחרתי שני קורסים של אהוד שפרינצק ז"ל על פוליטיקה קיצונית. קורס אחד על פוליטיקה קיצונית בעולם ושני – בארץ. למדנו על תופעות של קנאות ורדיקליות מן הימין עד השמאל; מן המחתרת היהודית מימין ועד מצפ"ן ואודי אדיב משמאל, מנטורי קרתא ועד הפנתרים השחורים. במסגרת קורס זה כתבתי את מחקרי על אורי אבנרי, שאותו פרסמתי בבמה זו לאחר מותו, אשתקד. התופעה שלה הקדשנו יותר מאשר לכל תופעה אחרת, הייתה הכהניזם. שפרינצק היה מומחה מס' 1 לכהניזם, והיו לו שעות כהנא רבות מאוד.

חשבתי שאני מכיר את הכהניזם ומתמצא בו, אבל רק ביום הטבח נפל לי האסימון. רק ביום הזה הבנתי ש"מוות לערבים" אינה רק קריאת האספסוף המתלהם בהפגנותיהם, אלא זו תמצית האידיאולוגיה שלהם. לא בכדי, גולדשטיין, מי שרצח יותר ערבים מכל מחבל אחר, הוא גיבורם האולטימטיבי, עד היום. לא בכדי כהנא עצמו יצא להפגנת שמחה ותמיכה בטבח הערבים של עמי פופר בבת-ים.

האידיאולוגיה של כהנא מבוססת על הצו "לא תחנם". המשמעות המעשית של הציווי, אליבא דכהנא, היא שאין מקום לנוכרים בארץ ישראל. הוא הבטיח שכאשר יעלה לשלטון יגרש את כל הערבים מארץ ישראל. אבל כיוון שלא היה בשלטון, ולא היו בידיו רכבות ומשאיות למימוש זממו, הוא סבר שיש "לעודד" את הערבים לעזוב, אם באמצעות שוחד ואם באמצעות אלימות. לא בכדי, הסמל של הכהניזם הוא אגרוף קמוץ, מונף כלפי מעלה. איך אפשר לגרום להם לעזוב? ככל שנהרוג יותר ערבים, כך הם יסתלקו. בטבח במערכת המכפלה ובתגובות עליו, הבנתי שהמצע האמתי של כהנא הוא "מוות לערבים".

זאת התועבה הכהניסטית. אין כהניזם אחר. אין כהניסטים אחרים. כל הניסוחים הפתלתלים שבהם מנהיגיהם היום מנסים להסוות את דרכם כדי לזכות בלגיטימציה, הם מסך עשן, שנועד לחפות על דבקותם בתורתו של כהנא כפי שהוגשמה בידי ברוך גולדשטיין.

עצם קיומה של המוטציה הכהניסטית היא חרפה לעם ישראל. אולם אנו יכולים להתגאות בכך, שבעוד מפלגות ימין קיצוני נוסח "עוצמה יהודית" עולות כפורחות באירופה, אצלנו הכהניזם אינו מתקרב לאחוז החסימה. על פי כל הסקרים, זה היה מצבם גם בכנסת הנוכחית. העובדה שנתניהו הציל אותם, היא חרפה לאומית. במעשהו, הוא נתן לגיטימציה לתורתו הגזענית של כהנא ורהביליטציה לטבח במערת המכפלה.

איני חושד בנתניהו שהוא תומך בגזענות הכהניסטית. אני משוכנע שהוא סולד ממנה. הבעייה היא שהוא מוכן להקריב הכול למען האינטרס שלו. אם הוא פחד מקולות שיתבזבזו ויפגעו במחנה ויפילו אותו מן השלטון, הוא יכול היה ליזום תמיכה של הליכוד ומפלגות הימין בפסילת "עוצמה יהודית" מלרוץ לכנסת, ובכך היה פותר את הבעייה. אבל היה לו חשוב להכניס דווקא אותם לכנסת, כי הוא סומך עליהם שיתמכו בכל חוק שיסייע לו לשבש את פעולת טחנות הצדק בענייניו הפליליים.

לאן נוליך את החרפה?

2. צרור הערות 20.3.19

* הראשון לזהות – סימני השאלה באשר למעורבותו של נתניהו בפרשת כלי השיט והצוללות מעוררים דאגה חמורה. החשש שראש הממשלה העדיף שיקולי בצע כסף אישיים על האינטרס הביטחוני, חייב להדיר שינה מעיניו של כל פטריוט.

הפרשה הזאת חייבת להיחקר לעומק, ואין לי ספק שהיא תיחקר. ואני סומך על המשטרה וגורמי החוק שהם יגיעו לחקר האמת. אני מקווה מאוד, לטובתה של מדינת ישראל, שיתברר שהחשדות נגד נתניהו בנושא זה הם חשדות שווא.

הסוגיות הפליליות צריכות להיחקר בידי הגורמים המוסמכים, ואין לי דעה בעניין כיוון שאיני מכיר את הראיות. אולם מאז ומתמיד טענתי שהפן הציבורי חשוב בעיניי לא פחות מן המשפטי והפלילי. הרף להנהגה לאומית צריך להיות גבוה הרבה יותר מן הסף הפלילי. אין די בכך שאדם אינו פושע פלילי כדי שינהיג את המדינה, אלא עליו לעמוד ברף ערכי ומוסרי הרבה יותר גבוה.

מבחינה ציבורית, עצם העסקתם של בני משפחה וחברים קרובים בקודש הקודשים של ביטחון ישראל – היא כשלעצמה מעשה מושחת. כאשר מתברר שהמקורבים הללו פעלו באופן מושחת, מי שמינה אותם, לא על בסיס כישורים אלא על בסיס קשרים איתו, נושא באחריות להתנהגותם, בין אם ידע על כך ובין אם לאו. חזקה על מי שאמון על "הראשון לזהות", שיהיה ראשון לזהות את השחיתות.

* החלטה בלתי מאוזנת – ישנן שתי אסכולות בנוגע לרמת הייצוגיות בדמוקרטיה. ישנה הגישה המכילה, על פיה עוצמתה של הדמוקרטיה נבחנת ביכולתה להכיל גם את הקיצון שבקיצון, כולל המטורפים ביותר שבשולי השוליים. וישנה הגישה של דמוקרטיה מתגוננת, על פיה על הדמוקרטיה להגן על עצמה מפני אויביה מבפנים, המייחסים לה חולשה ומנצלים את פתיחותה כדי להרוס אותה מבפנים.

אני דוגל בדמוקרטיה המתגוננת. בעיניי, זה הלקח של רפובליקת ויימאר. אבל אני מבין ומכבד גם את התפיסה המכילה.

החלטת בית המשפט העליון, לפסול את בן ארי ולאשר את בן גביר ואת עופר כסיף אינה קונסיסטנטית ואינה מאוזנת. אני מאושר שהאיש הרע הזה, החוליגן בן ארי, לא יטמא את הכנסת. אני מצר על כך שהחוליגנים עופר כסיף ואיתמר בן גביר יטמאו את הכנסת.

* ברוך שפטרנו – בשבוע שעבר השתתפתי במפגש עם הרב רפי פרץ, ראש רשימת איחוד מפלגות הימין. בפגישה, תקפתי בחריפות את הברית הנואלת עם התועבה הכהניסטית. בדברי תשובתו תירץ פרץ את המעשה במיני תירוצים שונים ומשונים. אחד התירוצים היה לגליסטי. הוא אמר שיש הבדל בין עוצמה יהודית לכהנא. "עובדה – בג"ץ פסל את כהנא ואישר את עוצמה יהודית."

אז הנה, בג"ץ הוציא לו את הערמונים מן האש. הוא יכול לברך "ברוך שפטרנו".

* קמפיין מתוזמר – בימים האחרונים הרשתות החברתיות מוצפות בפוסטים רבים של מנוולים היוצאים נגד תרומת הריאה לנחמה ריבלין. אין זאת, כי אם קמפיין מתוזמר היטב, מבית המדרש שממנו מתנהל קמפיין הנקם הנואל נגד ריבלין מיום היבחרו.

* מאבק צמוד – מירי רגב ויאיר נתניהו מתחרים על התואר: ביבי ללא פילטרים.

* מיהו מזרחי – אבי גבאי אמר בראיון שכל מזרחי שמכבד את עצמו – שלא יצביע נתניהו. ושאלתי היא: האם כשהוא מדבר על "מזרחים" הוא מתכוון אליי? ראשית, אני חי באחד היישובים המזרחיים ביותר בישראל, ובחבל הארץ היחיד במדינה שהוא ממזרח לשבר הסורי אפריקאי. שנית, ההורים שלי באו ממזרח אירופה.

וברצינות – די כבר עם הגלותיות הזאת. נשאיר את זה לדרעי.

* הרס האיזונים והבלמים – שיטת מינוי השופטים בישראל, ששותפים לה נציגי שלוש הרשויות - שופטי בית המשפט העליון ונציגי הכנסת והממשלה (בעיניי אין הצדקה לכך שנציגי לשכת עורכי הדין שותפים לה) היא מאוזנת וראויה. בעבר היתה בעייה. הבחירה של השופטים ברוב רגיל, יצרה מאיוריזציה – רוב קבוע לברית בין שופטי בית המשפט ונציג לשכת עורכי הדין, והדבר פגם מאוד בבחירה. הוא יצר מצב שכמעט כל השופטים באו מאותה אג'נדה ואותה סביבה משפטית וחברתית. הדבר תוקן ביוזמתו של גדעון סער. על פי תיקון סער, היום נדרש רוב מיוחד, 7 מתוך 9 חברי הוועדה, לבחירת שופטים בבית המשפט העליון. התיקון הזה ביטל את הרוב האוטומטי שהיה לנציגי המערכת המשפטית, וחייב הסכמה רחבה על מועמדים, דבר שמבטיח הרכב מאוזן ומגוון.

למרבה הצער, בקוניוקטורה מסוימת שבה היה לה רוב בוועדה, איילת שקד ניסתה להחזיר את הגלגל אחורה. הברית בינה לבין נציגי לשכת עורכי הדין, שבעבר היו בני ברית של בית המשפט, יצרה את הרוב הזה. לכך נוספה התחכמות בבחירת נציגי הכנסת. מזה למעלה מ-25 שנים, נהוג ששני נציגי הכנסת הנם אחד מן הקואליציה ואחד מן האופוזיציה, כדי לתת ביטוי למגוון הקולות המיוצגים בכנסת. בכנסת האחרונה הקואליציה התחכמה, כאשר בחרה כנציג האופוזיציה את ח"כ אילטוב מ"ישראל ביתנו", שאמנם היתה סיעה אופוזיציונית, אבל מן הזרם של הקואליציה, בוודאי בנושא המשפטי, והבחירה בו מנעה ביטוי של מגוון הקולות בחברה. אילטוב עצמו לא היה הגון כדי להתפטר מן הוועדה כאשר מפלגתו הצטרפה לקואליציה, ולאופוזיציה כלל לא היה נציג.

כעת ההתחכמות הזאת עלולה להפוך לשערורייה רבתי, כאשר בהסכם עם הכהניסטים יש כוונה למנות את החוליגן, תלמידו ומעריצו של המחבל הרוצח ברוך גולדשטיין – איתמר בן גביר, לוועדה למינוי שופטים כ... נציג האופוזיציה, אם נתניהו ינצח.

לשמחתי, ניסיונה של שקד לחזור להצבעה ברוב רגיל וליצור מאיוריזציה של הצד שלה בוועדה, לא צלח.

כעת היא רוצה להעתיק את השיטה האמריקאית, שבה רק הפוליטיקאים ממנים את השופטים. זה רעיון גרוע מאוד, שיפר את האיזון הראוי והיפה שנוצר, בעיקר מאז תיקון סער. השופטים יהיו תלויים בפוליטיקאים ומי שירצו להתקדם לעליון, עלולים לכוון את פסיקותיהם כך שיתאימו לרצון הפוליטיקאים, ותהיה זו פגיעה קשה בעצמאות בית המשפט.

ההשוואה לארה"ב מתעלמת מהפרדת הרשויות האמתית הקיימת בה בין הרשות המבצעת – הנשיא, לבין הרשות המחוקקת. הרשות המחוקקת עצמאית, חבריה עצמאיים ולעתים לא נדירות הרוב בבתי הנבחרים לעומתי לנשיא.

אצלנו אין כל הפרדת רשויות בין הממשלה לכנסת. הממשלה שולטת בפועל בכנסת. אין סעיף קטן בחוק זניח ושולי שיש בו חופש הצבעה, והכל מנוהל בידי הממשלה. בחירת השופטים בידי הכנסת, פירושה כפיפות של בית המשפט העליון ושל הכנסת לממשלה.

איזונים ובלמים הם נשמת אפה של דמוקרטיה. הצעתה של שקד מבטלת את האיזונים והבלמים. זו הצעה רעה בכל עיתוי, ובוודאי לעת הזאת, שבה מדינת החוק נמצאת תחת מתקפה קשה, שאותה מוביל ראש ממשלה שתלוי נגדו כתב חשדות חמור ביותר.

* ביקורת שקרית – אני מתנגד לאיילת שקד ובפרט להצעותיה החדשות, הרדיקליות, לרפורמה במינוי שופטים. צפיתי בסרטון שלה על בושם פשיזם, והוא לא מצא חן בעיניי. אגב, אני בספק אם הוא יועיל לה ויוסיף לה קולות.

אבל מאמר ביקורת של צפי סער ב"הארץ" על הסרטון, היה ממש מגוחך. וכיוון שאיני חושד בכותבת שהיא לא הבינה את ה"הפוך על הפוך" – זו ביקורת שקרית. לטענתה, הסרטון הזה יוצר לגיטימציה לפשיזם, הופך את הפשיזם לסקסי. סער כותבת: "'שחור זה יפה' זה הרי כל כך סיקסטיז; עכשיו, מתברר, פשיזם זה יפה." המשפט הזה מרגיז ובלתי הוגן, כיוון שבדיוק בימים האלה מופיע באקרנים תשדיר שירות של משרד המשפטים נגד גזענות, שכותרתו: "אדם זה אדם," והמסר שלו הוא בהחלט ששחור זה יפה.

* מי אשם במצוקתם – ישראל נסוגה מן העיר עזה ומשאר ערי רצועת עזה כבר לאחר הסכם אוסלו א' – עזה ויריחו תחילה, ב-1994. מאז, עזה היא בשלטון פלשתינאי. בניגוד לשטחי יו"ש, ברצועת עזה לא הוחזרה השליטה הביטחונית הישראלית ב"חומת מגן" (אני גוייסתי ב"חומת מגן" בצו 8 לפעולה ברצועת עזה, אך היא בוטלה ברגע האחרון, ואנו הופנינו לאזור טול-כרם).

ב"התנתקות", 2005, ישראל נסוגה מכל שטח הרצועה עד גרגר החול האחרון, החריבה את כל יישוביה וגירשה את כל אזרחיה, עד היהודי האחרון, החי או המת. ואז שמענו איך רצועת עזה תפרח ותשגשג, ושמעון פרס התפייט שהיא תהיה סינגפור של המזרח התיכון. כל העולם, ובראש ובראשונה ישראל, עמדו בתור לסייע לעזה, להשקיע בה הון עתק, כדי להגשים את החלום הזה.

אבל לפלשתינאים היו תוכניות אחרות. את כל המשאבים הם השקיעו בטרור – במנהרות, ברקטות, בטיפוח כוחם הטרוריסטי. כך נהגה הרש"פ, ששלטה בשטח בשנתיים שלאחר ההתנתקות, וביתר שאת – חמאס, שהשתלטה על הרצועה ב-2007.

זאת הסיבה למצוקה הכלכלית הקשה של תושבי רצועת עזה. זו, ורק זו. לא כל קשקושי ה"מצור". אין מצור. יש סגר ימי בהתאם לחוק הבינלאומי של מדינה מותקפת, ויש גבול סגור עם מדינת אוייב, כמו גבולותינו עם לבנון וסוריה. בעצם... סגור? לא. ישראל ממשיכה להעביר לרצועת עזה מדי יום מאות משאיות אספקה, גם בימים הקשים ביותר של ירי רקטות לעבר אוכלוסייה אזרחית ישראלית. ישראל ממשיכה לספק חשמל לתושבי הרצועה, גם בימים שבהם נורו רקטות מכוונות לעבר תחנת הכוח באשקלון. ואני לא מדבר על מעטפות הפרוטקשן לחמאס לאחרונה.

חמאס מנתב את זעם ההמון לצעדות "שיבה" לעבר ישראל – מוכרים להמון את הסיפור שעם קצת לחץ, ישראל תתמוטט והם "ישובו" במיליוניהם לשטח ישראל, לבתים של הסבא רבא שלהם, ובבת אחת, כבמטה קסם, תיפתרנה כל צרותיהם.

בימים האחרונים מסתבר שהציבור ברצועת עזה מבין מי באמת אשם במצוקתו.

* אישה רעה – ב"כאן 11" שודרה כתבה קשה ועצובה על מצוקת הגברים הגרושים, המופלים לרעה בבתי הדין הרבניים ובידי החוק, מופרדים מילדיהם וחייהם נהרסים. הנתון המחריד ששודר בכתבה, הוא שאחוז ההתאבדויות של גברים גרושים הוא פי 7 יותר משל גברים נשואים. וזאת, למרות שגברים פרודים, שאינם גרושים עדיין, נספרים בסטטיסטיקה הזאת כנשואים, כך שהנתון כנראה אף יותר מובהק.

בכתבה הזאת רואיינו שתי נשים. כיוון שלא צפיתי בה בטלוויזיה, אלא שמעתי אותה ברדיו ברכב, איני יודע את שמותיהן. אחת הנשים מאמינה בשוויון מגדרי, ולכן דיברה על העוול נגד הגברים הגרושים והצורך לתקן אותו. השנייה היא שונאת גברים מיליטנטית ונקמנית. האמירה המזעזעת ביותר שלה, היתה התייחסות לנתוני ההתאבדות. מה הקשר? היא היתממה. צריך לבדוק מה הרקע האישיותי שלהם. מי אמר שיש קשר בין ההתאבדות לגירושין?

זו גישה נכונה כאשר מדובר במתאבד הבודד. אין לה שחר, כאשר הסטטיסטיקה כל כך מובהקת. האמירה הזאת היא ציניות ורוע לשמם.

המסקנה המתבקשת היא הצורך לקדם את שוויון המינים, כי הנפגעים מן המצב הקיים הם הנשים והגברים כאחד.

* התקופה המעצבת – במפגש של ועדת החינוך הגולנית, התבקשנו לחשוב על חוויה מעצבת מתקופת נעורינו / ילדותנו. אני אמרתי, שגם אם יהיה עליי להציג עשר חוויות, כולן תהיינה מנעוריי בתנועת הצופים, בשבט ר"ג ואח"כ בגרעין. זו התקופה שעיצבה את חיי, את אישיותי, את מי ומה שאני. החוויה כמדריך ורשג"ד, כפעיל בשכבה שלי ובשבט, כתרבותניק, כפעיל חברתי; עיצוב המנהיגות שלי ודרכי כמגשים בקיבוץ ובגולן; בעצם כל מה שאני עושה מאז ועד היום, כולל חברותי בוועדה, הם המשך ישיר של מה שהתחלתי בתנועה.

ומכלל הן, ניתן להסיק את הלאו. מקומו של בית הספר בעיצוב דמותי שולי שבשולי. 

* על מה תוכל לקרוא בספרי – בסוף החודש ייצא לאור ספרי "יהודה הראל – ביוגרפיה", בהוצאת "ידיעות ספרים".

על ילדותו, נעוריו ובחרותו של יהודה על הציר ברלין, גבעת ברנר, דמשק (!), תל אביב, חולון, תל אביב, ארה"ב, מנרה. על העלייה החלוצית למחנה הסורי הנטוש בעליקה שבועות אחדים לאחר המלחמה, עוד טרם החלטת הממשלה – עלייה ששינתה את ההיסטוריה ועיצבה את גבול המדינה. על המעבר כעבור חודשים ספורים לקוניטרה, וההתבססות בתנאים חלוציים ותחת הפגזות סוריות מתמידות, ועל המעבר לנקודת הקבע. על הטראומה הגדולה של פינוי יישובי הגולן במלחמת יום הכיפורים ועל חזרתם המהירה לקימום היישובים ולמאבק ציבורי ראשון נגד נסיגה. על הקמת קשת – איך איש הקיבוץ המאוחד ותנועת העבודה הקים את היישוב הראשון של גוש אמונים. על המאבק המוצלח לסיפוח הגולן לריבונות ישראל, שהובילו יהודה הראל ושבס, ועל התמרונים הטקטיים והקונדסיים שהביאו להצלחה הגדולה. על עבודתו עם רבין, בשנותיו הקשות במדבר הפוליטי. על המאבק לשינוי פני הקיבוץ ועיצובו של "הקיבוץ החדש" והתמודדותו של יהודה על תפקיד מזכיר התק"ם, כהתרסה נגד הממסד התנועתי. על המאבק נגד נסיגה מהגולן בשנות ה-90 ושיאו – 19 ימי שביתת הרעב בגמלא. על הקמת "הדרך השלישית" וכיצד כפה יהודה את קהלני כמחליפו בראשות התנועה, על אפם וחמתם של האלופים הוותיקים. על ניסיונו של נתניהו לפתות את "הדרך השלישית" לרוץ במסגרת הליכוד, ומה ניתן ללמוד מכך על שיטות פעולתו הפוליטית. על האופן שבו נתניהו סובב בכחש את ראשי "הדרך השלישית" קהלני ויהודה הראל, שעה שניהל מאחורי גבה של הממשלה מו"מ עם סוריה על נסיגה מהגולן. על הדרך שבה תמרן יהודה את ראשי המדינה לקבלת חוק יסוד משאל עם, בתום מאבק שנמשך עשרים שנה. על מה שלחשה נשיאת בית המשפט העליון אסתי חיות באוזניו של יהודה הראל, חתן פרס ישראל, בטקס הענקת הפרס.

על כל אלה ועוד תוכל לקרוא בספרי "יהודה הראל – ביוגרפיה".

* התחגגתי – ברכות לנעמי פולני, כלת פרס ישראל. האמת היא שמה שמפתיע אינו שהיא זוכה בפרס ישראל, אלא שהיא עדיין לא זכתה בו. אני אוהב מאוד להאזין לעברית הייחודית שלה, היצירתית, האישית, שגם בעשור העשירי לחייה לא נס לחה. למשל, בראיון בעקבות הזכייה בפרס היא סיפרה על ה"דְהָמָה" שאחזה בה כשקיבלה את ההודעה המפתיעה. "התחגגתי", היא סיפרה על מה שהידיעה עשתה לה.

* ביד הלשון: נעים בהמונים - יוזמה חדשה של פעילי שמאל קיצוני, נועדה לדרבן ערבים ויהודים התומכים בעמדותיהם להגיע לקלפיות ביום הבחירות. על פי עקרונות גילוי הדעת של היוזמה והרכב חבריה, הכוונה היא למצביעי מרצ וחד"ש-תע"ל. שם היוזמה: "נעים בהמונים – להציל את הדמוקרטיה בישראל."

הכותרת "נעים בהמונים" נועדה לנגן על אסוציאציה מדבריו המפורסמים של נתניהו ביום הבחירות ב-2015. אבל נתניהו אמר "נוהרים בהמוניהם". אז זהו, שלא. נתניהו אמר "נעים" ולא "נוהרים".

מעניין איך בתודעת הציבור משתרש ביטוי באופן שונה מכפי שנאמר. הדוגמה הבולטת אותה כבר הצגתי, היא "צריך להחליף את העם," שכביכול אמר בן אהרון בליל המהפך ב-77' – הוא לא אמר את הדברים וזו פשוט המצאה.

אבל כאן מדובר במקרה שונה – הדברים נאמרו, אך נשמרו בזיכרון הקולקטיבי בצורה שונה במקצת מן הנוסח המקורי. דוגמה נוספת: עד היום, בחלוף 29 שנים, עדין מזכירים רבים את קריאתו המפורסמת של יצחק שמיר לאברהם שריר, במרכז הליכוד, אחרי "התרגיל המסריח": "אברשה! חזור הביתה!" – אך שמיר אמר דווקא: "אברהם שריר! חזור הביתה!"

לא שיש הבדל כלשהו בין אברשה לאברהם שריר, או בין נעים לנוהרים. אבל זאת תופעה מעניינת (אותי לפחות).

אורי הייטנר

  * * *

איליה בר-זאב

אזעקת שווא

בַּחֲדַר הָאוֹרְחִים תִּקְרַת עֵץ אֲלַכְסוֹנִית,

אֲרֻבָּה לְלֹא עָשָׁן.

גּוֹן צָנוּעַ בְּקִירוֹת הַבָּיִת. עַל הַשֻּׁלְחָן סִפְרֵי שִׁירָה –

לְעַיֵּן, לְדַפְדֵּף,

לְהִתְעַכֵּב.

בְּסוֹף הַחֹרֶף, עִם סֵפֶל הַקָּפֶה, הַבְּקָרִים

עֲדַיִן אֲפֵלִים.

בַּקִּיר הֶחָשׂוּף, אֶקְסְפּוֹזִיצְיָה שֶׁל קַאפְקָא בִּכְתָמִים שְׁחֹרִים.

מִמּוּל, מוֹדֶלְיָאנִי –

הֶדְפֵּס נַעַר יוֹשֵׁב*, כַּפּוֹת יָדָיו רַכּוֹת,

נָחוֹת זוֹ עַל זוֹ.

מִמַּעֲרָב כִּמְעַט רוֹאִים אֶת הַיָּם הַתִּיכוֹן מִתְנַגֵּחַ בְּמַרְאֵה לֹבֶן

הַבָּתִּים בְּחוֹלוֹת אַשְׁדּוֹד.

מֵעֵבֶר לַחַלּוֹן, שׁוּרַת בְּרוֹשִׁים בִּתְנוּעָה מַתְמֶדֶת,

אָבִיב מְאַתֵּת בִּשְׁלַל צְבָעִים.

מֵעָלַי רַעֲשֵׁי נְחִיתוֹת מֻכָּרוֹת שֶׁל מְטוֹסֵי קְרַב,

אֵין מֶרְחָב מוּגָן –

לִפְנוֹת עֶרֶב אַזְעָקַת שָׁוְא קָרְעָה קְרִיעָה.

 RAGAZZO CON GIACCA*

* * *

אלי רוה

לוזר

סיכום מרפרף ובלתי מחייב

של שישים שנות חיי לוזר

 הוריו בישלו דייסה. לבכור העניקו יכולות מדען בתחום רפואה, לשנייה יופי מצדד וכישרון דרמטי, לשלישי כושר גופני וגמישות כשל נערת גומי, ולרביעי אמונה עיוורת בבורא עולם. לסוגר חלציהם לא נותרו משאבֵּי נתינה ולא היה לו השכל להתלונן. 'לך תראה אם אני בשירותים?' אחיו התנשאו עליו. פעה כשה והלך. איזה מין כסילים? ודאי שהלך. רק כדי להתרחק מהם. 'תחליף את התחנה בטלוויזיה ותגביר את הווליום.' היה השלט-הרחוק בתקופה שהשידורים היו חפים מצבע! זה היה הספורט היחידי שלו ובזכותו לא התנוון. זימזם לעצמו שיר שכביכול נדבק אליו כמו מסטיק לכף הרגל, אך היה מאוס על אחיו. "ג'ינג'י קלאבסה מחרבן בטראסה, הגיע אברשה והכניס לו אגרוף וראשה. יאשה מת על נאטשה, יאשה מת נאטשה..."

זו תמצית חייו של לוזר. כבשה שחורה. למה כבשה ולא נמלה, דבורה או זברה? למה בלשון נקבה? ילדים שבקושי בקעו מביצתם ולא הבחינו בין ימינם לשמאלם  רדו בו לעיני אחיו שעמדו מנגד בחיבוק ידיים. שקוף כמו אוויר ולא ניספר. רק ביום שבו יצא לגמלאות מוקדמות, כמו בגמיעת שיקוי קסמים או משאלת לב של כוכב נופל התהפך גורלו – רכש את בית הבושת היחיד במדינה שפועל ברשות.

אני מתחיל. נקודה.

עם יציאתו לגמלאות מחברת אבטחה בינלאומית, חברה עם רזומה בינלאומי המצלצל כמו צלילים בומבסטיים במערכת תופים. אבל לאמיתו של דבר במדרוג ההיררכיה היה תפקידו של הלוזר נמוך מפני ים המלח. לא מאבטח, לא סוכן סמוי ולא מפענח תשדורות או מתכנת מחשבים. מנהל חשבונות: מכין דוחות כספיים, בונוסים ומשכורות.

   לרשותו עמדו שלושה וחצי מטר מרובעים לערך שכללו שולחן רחב, ארון מסמכים צר וחלון צרפתי. על אדנו הציב שתילי קקטוס, שישמשו אותו כאביזרי הגנה בשעת חרום. בעלת החברה, בשנות חמישים לחייה, שלטה בחברה ביד רמה למרות שלל ניגודיה. עיניה החומות היו חמות אך מבטן צונן ומצמית. עטתה על גופה הנשי בגדים גבריים נוקשים. תנועותיה מדודות אך בשעת רצון התנועעה כאחוזת תזזית. במשפט אחד הרעיפה על בן שיחה סימפוניית מילים ובשני ירדה לחייו.

וכך נהגה כלפי הלוזר. החמיאה לשקדנותו ובד בבד פתחה עליו ג'ורה בגין מאזן שלא התאזן באגורות זניחות. שיבחה את צבעי עניבתו ובאותה נשימה התרעמה על הז'קט הלא תואם. וזאת, למרבה האירוניה, היתה העילה ליציאתו לגמלאות. נפטרה מסרח העודף, מהבל הבלים ורעות רוח. כבש עיניו באדן החלון הצרפתי בתקווה שאחד הקקטוסים ישיב בהתקפת נגד, או לכל הפחות יגונן עליו.

רק עניין אחד העיב עליו ביציאתו לגמלאות מוקדמות. נלקחה ממנו היכולת לשחק בבונוסים שנועדו לעובדי החברה בגין הצלחתם. על הבונוסים משלמים מיסים ולכן היה יכול לשחק באחוזי ההפרשים לזכאות העובדים, ואת ההפרשים הכניס לחשבון הבנק שלו. איש בחברה לא העלה בדעתו לחשוד במעשיו הפליליים של לוזר. אלמלא ההרפתקה הזו היה ממשיך להשמיע נחירות בחישובי המאזנים ובכתיבת המשכורות. אך כאשר נכפתה עליו יציאה לגמלאות – בזכות כספים אלה רכש את בית הבושת שפעל ברשות.

אלי רוה

* * *

יהודה גור-אריה

הערות שוליים [130]

הגיגים קלים על נושאים כבדים

טילים עלייך תל-אביב

שני הטילים ששוגרו ביום ה' שעבר מעזה – ולא משנה בידי מי בדיוק, והאם בכוונת מכוון, או "בטעות" – מוכיחים שוב ושוב שהיוזמה להתלקחות והסלמה היא בידיהם, ואנו רק מגיבים, וזה לא יכול להימשך ככה.

הם הרי יודעים שעל כל טיל או פצצת מרגמה תבוא תגובה כואבת של צה"ל, אך זה לא איכפת להם. לא נורא אם ייהרגו להם כמה אנשים וייהרסו כמה בניינים, ואפילו מפקדות שלהם, שמהן נמלטו בזמן. העיקר שהם מוכיחים לעצמם ולעולם, שהם מסוגלים להפחיד את  היהודים.

אז אני חוזר ושואל שוב ושוב: האם יש למישהו מבינינו תשובה נבונה, נכונה ומושכלת לפתרון הבעייה/הצרה של עזה?

אהוד בן עזר הגיב על שאלתי זו באומרו: "'שאלת עזה' לא תיפתר, כי מלחמת 48' טרם הסתיימה וכנראה גם לא תסתיים בעתיד הנראה לעין."

אני חושש שהוא צודק כנראה, וזה מחריד. האם נגזר עלינו לחיות על חרבנו, מי יודע עד מתי?  אני משוכנע שיש בידי צה"ל אמצעים וכלים מתאימים לתגובות כאלה או אחרות, דרסטיות יותר או פחות, גם אפשרות וכוח לכבוש [שוב] את עזה. אבל צה"ל לא פועל על דעת עצמו. הוא מקבל הוראות מהדרג המדיני – ראש הממשלה, שר הביטחון [ששניהם מוחזקים כידוע בידי בנימין נתניהו] וכן הקבינט הביטחוני כולו. לכן עליהם מוטלת החובה לדאוג לביטחונה של ישראל, באמצעותו של צה"ל.

דברי אל הקיר

בס"ד

פורים תשע"ט

לשווא כל עמלכן, בנות-ישראל הסוררות, עטויות טליתות ותפילין [מזוייפות], נושאות בידיכן ספרי-תורה [פסולים], תוקעות בשופרות [צרודים], מזמרות [תוך זיוף] מזמורי-קודש –  ומטמאות בכך את הכותל הקדוש, בעצם נוכחותכן לידו.

מנַיין לכן, נשים חוצפניות, ההעזה והחוצפה להפר מסורת בת אלפי שנים, את ההלכה והשולחן-ערוך, ונוהג של דורות, ולחפש שוויון ולדרוש שיווי זכויות עם הגבר-הזכר – נזר הבריאה, ואתן דורשות להיות כמוהו בכל תחומי החיים של היהדות בימינו?

הרי כידוע לכל בר-בי-רב: האישה-הנקבה היא יצור נחות מן הגבר: לא חכמה, [טיפשה כמו קיר – כמו שנהוג לומר בימינו], אסורה ללימוד תורה, לא ראויה להגוֹת בספרים הקדושים, ובעצם, מה לה כי תגיח ממעמקי האוהל המשפחתי, ששם מקומה? 

אשת-חיל? – לא כי! אשת חיָל בחֵיל התורה. שפחה חרופה של הזכר הקדוש, היושב רכון על דפי התלמוד והמשנה והזוהר והמדרשים, וכל מהותה ותפקידה של האישה הוא לדאוג לפרנסתו, לספק לו מזון ומיטה, וללדת לו ילדים [רצוי זכרים].

כבודה [של] בת-מלך פנימה? לא בת-מלך אלא בת-שפחה שפלה כמוה, נקבה עלובה. פסולה לעדות, [בצד קטן וחרש ושוטה]. כך מובא הרי בכל הספרים הקדושים, שאת לא מסוגלת ולא אמורה להבין את כל עומקם וחוכמתם העילאית.

זכורני, לפני כמה שנים בא אליי אחד מחסידַי הנאמנים, אב אובד-עצות, שרוי בעצב ובצער עמוק, לא עלינו, וסיפר לי בבכי מר: בתי סוררת ומורה, לא שומעת בקול אביה ואימה. במקום להכשיר עצמה לחופה וללידת ילדים וגידולם, היא יצאה לתרבות רעה: התגייסה לצבא השמד הזה שהם קוראים לו צה"ל, למדה לטוס, הפכה לטייסת-קרב, היושבת ברכב-אש כמו – להבדיל – אליהו הנביא זצ"ל, וממריאה לשמיים, בניגוד לאמירה המפורשת: השמייים שמים לה' והארץ נתן לבני-אדם [תהילים קט"ו]. לכן מטוסים עמוסי נוסעים למאות, ביניהם גם אחינו בני-ישראל,  נופלים כאבן מן השמים כאֶבן. בימי אליהו זכור לטוב, לא נפל שום מטוס.

מה יכולתי לומר לו, למסכן? כמובן, לא מה שאמורים לעשות לבן סורר ומורה, ככתוב בפרשת תצא, דברים כ"א. די בכך אם ינָעֵר את חוצנו ממנה ולא יישא עיניו למרום, לראותה חולפת מעל ראשו על כנפי-נשרים של ברזל. כן איחלתי לו שיזַכֶּה אותו הקב"ה בבנים זכרים בלבד, לשמחת ליבו הדווּי.

ויש בנות המתגייסות לחיל הים והופכות למפַקדות של ספינות-טילים, שם הן פוקדות על מלחים-זכרים, הנושאים אליהן עיניים. אחרות מתחככות  עם חבריהן לוחמי השריון בבטן הטנק, שאין בו כל מחיצה. וכך הלאה. 

ואוי לנו שכך קורה במחננו, שבנותיהם של שלומי אמוני ישראל, במקום לעמוד ליד הכיריים ולבשל תבשילין לבני-ביתן, הן בורחות לאוניברסיטה ר"ל, שם לומדות דברי טִפלוּת ומדעי-הבל, כמו פילוסופיה או ספרות וכדו', או לימודים אחרים כגון ארכיאולוגיה, הכופרת במועד בריאת העולם, לפני התשע"ט – 5779 שנים בדיוק, בטענה שהדבר קרה מאות מיליוני שנים לפני בריאת העולם, כמתואר ב"בראשית". אפיקורסות חוצפנית. אחרות לומדות כלכלה או מדעים או רפואה, והן הופכות לרופאות, מנסות לרפא חולים בחיתוך אברים ובהזרקת תרופות של סמים, בניגוד לאמירה המפורשת כי ה' הוא "רופא חולי עמו ישראל." או שהן הופכות לשופטות [להבדיל מדבורה הנביאה, השופטת, שהיתה גם מפקדת של צבא שבטי נפתלי וזבולון במלחמה נגד יבין מלך חצור]. ויש מהן פרופסוריות ודוקטוריות ומרצות באוניברסיטה, כאילו הן מלמדות תורה בישיבה.

אוי לנו כי התדרדרנו, סייגים נפרצו ונשים מרדניות מעזות לעשות, מה שמוטל על הגברים בלבד. שוויון עליך ישראל...

אבל כל אלה לא יעזרו לכן, בנות נַעֲווֹת המרדוּת. כל עוד בלבב פנימה נפש יהודי הומייה, כל עוד נשאר בעולם גבר יהודי אחד, ירא-שמיים וחרד לדבר השם, אתן הנקבות לא תזכו להכרה ולשוויון ולדמוקרטיה.

בדת היהודית הנפלאה והצודקת שלנו אין דמוקרטיה, המצאה של עכו"ם יוונים ימ"ש, מימי אנטיוכוס הרשע. אצל ישראל-סבא [לא סבתא] אין שוויון ואין זכויות שוות לאישה לעומת בעלה.

לכן, נשים סוררות, תעשו מה שתעשו, תפזזו באשר תפזזו, תצאו במחולות-מחניים, תזעקו חמס – הכותל הקדוש יענה לכן לפי הביטוי הידוע ביידיש: רעד צו דער וואנט, פירושו: דברי אל הקיר.

ולבסוף: חג פורים שמח ומבדח, ושמחה וששון ויקר לכל היהודים,  וליהודיות גם.

הרב גבריאל מרדכי ב"ר זכריה הכהן

עיר הקודש ביתר עילית תובב"א

בדרך לאינקוויזיציה?

אביגדור ליברמן התבטא לאחרונה: הרבנות [הראשית] צריכה להחליט: האם היא גוף ממלכתי, או – אינקוויזיציה.

דומה לנו שהיא הולכת לחלופה השנייה – אינקוויזיציה יהודית.

100 שנות תחבורה

לא מובן איך זה, שמבקר המדינה, שלא מבין בתחבורה ובשינוע ובכבישים ובמסילות-ברזל, הוציא דו"ח חמור על מערכת התחבורה בישראל. רק רע, רק רע. איך הוא לא ראה את כל ההישגים של שר התחבורה ישראל כ"ץ, והוא מאשים אותו בכל הכשלים והמחדלים והצרות בתחום התחבורה בארץ, בשנים האחרונות?

לעומת זאת, מובנת בהחלט תגובתו של השר לדו"ח הזה: לא ניתַן להדביק פיגור של 100 שנה ב-10 שנים בלבד, שבהן קידמתי את נושא התחבורה.

אכן, דברים כדורבנות. השר כ"ץ השיג לנו סגירת פער של 10 שנים מתוך 100. אם נזדיין בסבלנות, נזכה לראות את סגירת הפער כולו – בעוד 90 שנה, בשנת 2109, כששר התחבורה הוותיק ישראל כ"ץ גוזר את הסרט. אינשאללה.

הרכבת יורדת מהפסים

הפתרון היחיד לבעיית הרכבת החולה, שיורדת מן הפסים, תוך אין-ספור התקלות, השיבושים, השביתות הפראיות ו"מחלות" של נהגי הקטרים [בצה"ל קראו למִתְחָלֶה כזה "ארטיסט"] בניהול כושל של ההנהלה, ובהפקרות של ועד עובדי הרכבת, המתעללים  במאות אלפי הנוסעים, הוא – לסגור את הרכבת, לפטר את כל ההנהלה, את ועד העובדים והפקידים – ולמסור את ניהולה לידי הסינים היעילים והכל-יכולים, שיידעו להפעיל אותה ביעילות, באמינות וללא שביתות כל שני וחמישי [וגם בימי ראשון ושישי...]

"בתחנה בבאר-שבע עומד קטר..."

סוציאליזם חזירי

אם סוציאליזם פירושו התנהלות חזירית של עובדי הרכבת, המשבשים את שירות הרכבת כמעט מדי יום ביומו, ומתן כוח מופרז לוועדי עובדים להשיג לא רק משכורות גבוהות והטבות שונות, ומשמרת עבודה קצרה ונוחה, וזאת על חשבון סבלם של מאות אלפי נוסעים – שאינם קפיטליסטים כידוע – אז מה כבר ההבדל בין קפיטליזם חזירי לבין סוציאליזם חזירי? זה סוציאליזם זה?

זו חזירות.

משכורת רפואית

מתהלכת שמועה כי פלוני-אלמוני, רופא בכיר בבית-חולים במרכז הארץ, קנה לאחרונה משאית של 25 טון.

מה לרופא [פרוקטולוג] בכיר ולמשאית?

זאת כדי להעביר את משכורתו החודשית לביתו.

יהודה גור-אריה

* * *

מנחם רהט

זו לא מהתלה לפורים:

למה נקראים עשרת בני המן בנשימה אחת?

ההלצה החבוטה הפכה למציאות מרה, של הנהגת האיפה ואיפה שיפוטית: דין אחד לימין הקיצוני ודין שונה לשמאל הקיצוני * מותר להסית להרג יהודים ולאובדן המדינה, אבל אסור להוקיע את המסיתים הללו * החוק היה לצחוק

מדהים עד כמה מסוגלת המציאות לעלות אפילו על הדמיון הפרוע ביותר. מפליא כיצד בדיחה פורימית חבוטה משקפת מציאות אבסורדית שבג"ץ כפה עלינו.

וכך מספרת הבדיחה שזכתה לעדנה: מדוע מחייבת ההלכה את הקורא במגילת אסתר בפורים, לקרוא את שמותיהם של עשרת בני המן במהירות הבזק, בנשימה אחת? – מפני שאילו יפסיק אפילו לשנייה, ייכנס הבג"ץ לסדק הצר ויציל מחבל התליה את אויבי ישראל המובלים לתלייה בשושן הבירה, אבל יצווה להעמיד לדין את מרדכי הצדיק ואסתר המלכה, באשמת גזענות...

צחוק בצד, אבל זה שנים שאזרחים רבים, למעלה ממחצית האוכלוסייה היהודית בישראל, מתהלכים בהרגשה שהבג"ץ הוא ממשלת-העל שמנהלת באמת את המדינה. לא השיטה הדמוקרטית, לא הממשלה הנבחרת בידי העם, לא 'קול המון כקול שדי', לא בחירות בקלפי. השלטון נחטף בידי מועצת החכמים כחולת-הדם, שממרומי מגדל השן המנותק, משחקים בתפקיד השליט האמיתי, מעל רצון העם ונגד רצון העם, בניגוד גמור לעקרון הדמוקרטי הנעלה של הפרדת הרשויות.

כשזה המצב, מי באמת צריך בחירות בקלפי? הבחירות רק מצחיקות אותם. יש כללי משחק אחרים, שמאפשרים לחבורה שאיש לא מינה לתכלית זו, לעשות את החוק לצחוק ואת הדמוקרטיה לבדיחה. החוק מבחינתם אפילו איננו בגדר המלצה. אין כניסה למגדל השן –  להגינות, לצדק הטבעי, להיגיון. 

מדובר כמובן בפסילת מירוצו לכנסת של מיכאל בן ארי מעוצמה יהודית, תוך כדי הכשרת מירוצם של בל"ד-תע"ל שאנשיהם אינם מסתירים את כמיהתם לכיליונה של המדינה היהודית, ואנשיהם זועקים בראש חוצות: "בדם ואש נפדה את פלשתין" – קריאה שמשמעותה רק אחת: הכרזת מלחמה על המדינה היהודית, על עצם הקיום היהודי בארץ ישראל, בשאיפה ברורה לכיליונה.

ולצידן של שוחרות אובדן המדינה, הכשיר הבג"ץ גם את עופר כסיף, יהודי-המחמד ברשימה הקומוניסטית הערבית, שקורא לשרה בכירה "חלאה ניאו נאצית", וליהודים העולים לממש את זכות הריבונות הישראלית בהר הבית: "סרטן עם גרורות שיש לחסל ביד חזקה ובזרוע נטויה." אם דבריו של ד"ר בן ארי, שיש להעניש את תומכי החמאס והחיזבאללה, הם בגדר גזענות, כיצד זה שהקריאות וההסתות לרצח יהודים שבפי השמאל האולטרא קיצוני והערבי, אינן גזענות? איפה ההיגיון? איפה הצדק? איפה האינטגריטי, ולוּ רק למראית עין?

חברי חונטת ממשלת-העל (שיש הרואים בהם חונטה שחורה, על שום גלימותיהם), מזכירים מאד – צר לומר זאת אבל אלה העובדות – את החונטות האלימות בדרום אמריקה שהשתלטו על השלטון בניגוד לרצון העם, השיתו עליו דיקטטורה אלימה, ועדיין קוראים לעצמם דמוקרטיה. כך נהגו גם השלטונות החשוכים של סין העממית שהנהיגו דיקטטורה על 'העם הנבער מדעת', אבל קראו לעצמם דמוקרטיה למופת; וכך גם רוסיה הסובייטית שהתהדרה לשווא בתיאור עצמה כדמוקרטיה עממית. הצד השווה שבכולן, שהן היו בעצם דמוקטטורה: שדדו את השלטון מן הריבון האמיתי, שהוא כמובן העם, ועוד העזו להתהדר בדמוקרטיה שהוכחדה.

לא היה אולי מקום להזדעזע מפסילת ד"ר בן ארי, שאמור היה לייצג בכנסת את מה שמוגדר 'ימין קיצוני', אילו נהג הבג"ץ בהגינות ובאותה אמת מידה, ופוסל גם את העשבים השוטים של 'שמאל קיצוני'. לא הפסילה עצמה מזעזעת, כי אם מידת האֵיפָה ואֵיפָה שהנהיגו כבודם: לרגליהם של הקיצונים משמאל, הם פרשו שטיח אדום בדרך לבית הנבחרים, ומצד שני פסלו את זכות העם, הריבון, לייצוג אותנטי. חוסר הסימטריה הוא עוול משווע. מדיניות ה'דאבל סטאנדרד' (הסטנדרט הכפול), היא בלתי נסבלת.

מה המסקנות? יש בעצם שלוש: האחת, שהגיעה העת לגוון מאוד את הבג"ץ, כדי להפסיק את המשחק הפסבדו-דמוקרטי, ואם זה לא יילך, לפזר את הכול ולהתחיל לבנותו מחדש.

שנית, כל עוד המצב הנוכחי לא משתנה, ראוי להתייחס לבג"ץ כפי שנתניהו התייחס בתגובה לאמירתו של פעיל באסיפת בחירות בשבוע שעבר: "ציפית למצוא שם צדק? זה המקום האחרון למצוא בו צדק."

ושלישית, וזה העיקר לעת הזאת: למתוח על פני כל השנה את מצוות 'ונהפוך הוא', כדי לרסן את העריצות השיפוטית, באמצעות הצבעה לאחת הרשימות שתוכלנה לתקן את המעוות. בוודאי לא לאלה שטירפדו כל מהלך להבראת חוליי מיסדר שחורי הגלימה.

מנחם רהט

* * *

באבל על מותו של ד"ר שאול כ"ץ

מטובי החוקרים הישרים והאמינים

של תולדות פתח-תקווה בראשיתה

* * *

משה גרנות

נשים אסרטיביות, גברים לא כל כך...

על ספרו של מיכאל רייך "מגן שאול – סיפורים"

ספרא 2019, 183 עמ'

רוב דמויות הנשים בשבעת הסיפורים הקצרים שבספר "מגן שאול" הן אסרטיביות, יוזמות קשר מיני עם הגברים שהן רוצות בהם. כך היא לילית צחור בסיפור "המיית הלב" – רווקה בת 39, פוזלת ובעלת חטוטרת, מחליטה שזאת ההזדמנות האחרונה שלה להביא ילד לעולם, והיא מעיזה לפנות לגבר הנחשק ביותר בקיבוץ, אמיר, הנשוי למרגלית, ומצליחה לגרום לו להתאהב בה, להתגרש מאשתו ולשאת אותה לאישה.

בלהה מרום, בסיפור "מגן שאול", שיהושע פוליטי זנח למען יוכבד קירשטיין, באה עימו חשבון, ומגיעה אל מקום עבודתו בחפירות כדי לדרוש הסבר על העלבון שספגה.

טליה הג'ינג'ית בסיפור "חמור" כותבת לאיתי מכתב, בו היא מבקשת קשר איתו, ובהמשך היא זאת שחפצה בקשר גופני, וגם מיני, ואילו איתי מסתייג ממנה, ואף מעליב אותה קשות, עלבון שגורם לסיום הקשר, ולייסורי מצפון אצל איתי.

בסיפור "הסוד" תלמה נוטשת את גידי, החבר שלה במשך שנתיים לפני הגיוס, ומקיימת קשר עם אהוד, גס הרוח. פאולה, אשתו של שמואל בן שלום, אביו של מושיק, חברו של גידי, הדובר בסיפור, יולדת את שני ילדיה, לא לבעלה, שמואל, אלא לזליג המסגר של הקיבוץ.

בסיפור "הקונכייה" נמרוד שפירא, היפיוף בעל הרגל הקלוטה, מחליט להיות רווק נצחי ולבוא במגע מיני רק עם נשים נשואות. נשים נשואות אלו שטועות להתאהב בו, זוכות ממנו ליחס מחפיר. דליה, הנשואה לפרופ' אמיתי גולדמינץ, כירורג בעל מוניטין, יוזמת סקס עם נמרוד, והוא מציג עצמו "קשה להשגה", דוחה את הצעתה, ואפילו חוקר אותה מדוע היא בוגדת (באיזו זכות? הרי הוא יוצר קשרים רק עם בוגדות!). לבסוף הוא מתאהב בה, ובניגוד לעקרון שלו בתחום היחסים עם נשים, הוא מציע לה נישואין, שאינם מתממשים, כי אלמוני ירה בו בגבו רגע לפני שקידש אותה. בעקבות המקרה, הוא דוחה בגסות את הצעתה לחזור על טקס הנישואין.

בסיפור "הישורת האחרונה", אמנם הגיבורה אפרת שמחוני מתנהגת באורח הסטריאוטיפי לנשים מדורות עברו: בפעמים הראשונות היא מסרבת להזמנה של אלעזר לקשר מיני, אך לבסוף מתקיים ביניהם לילה של התעלסות סוערת, ממנו היא נכנסת להריון, ונאלצת ללדת את בנה יובל כאם חד-הורית, כי אלעזר פשוט נעלם מחייה. אלעזר הוא דמות הגבר חסר המצפון שמשתמש בנשים וזונח.

קו אופייני נוסף לקובץ הסיפורי הזה הוא הנטייה לגלוש מטקסט ריאליסטי אל "גומחות" סוריאליסטיות: בסיפור "חוני ואיש הדשא" מספר הגיבור בוני (בניהו) שהוא ראה מלאכים יורדים מהשמיים, ומלאך יוצא מן האדמה שדמיון לו לאחיו הצעיר ירמי שמת משברון לב על נטישתה של אהובתו נירה, נטישה שכנראה גם גרמה לכך שלא טיפל במחלתו הקשה, כי השתוקק למות.

בסיפור "חמור" איתי, שכל המושב חושבים אותו ללא יוצלח, ומכנים אותו "חמור", רואה פתאום את עצמו במראה בדמות חמור. לאחר הפרידה מטליה שנגרמה בגלל גסות הרוח של איתי, הוא חולם חלום שבו הוא הולך לתלות עצמו בכרם הזיתים שבו השקיע את כל מרצו, ואשר למען השבחת פרנסת המשפחה הוא הקים בית בד משגשג.

בסיפור "הסוד" גדעון כרמל (גידי) מגיע בגיל שבעים למפגש עם כל מחזור ילדי הקיבוץ בני דורו. הוא כמה לדעת מדוע תלמה עזבה אותו, ובחרה דווקא באהוד הדוחה וגס הרוח. התשובה של תלמה יותר ממוזרה: היא נהגה להזות כי אוכלי אדם שמתגוררים על הגלבוע מבקשים להתנכל לה, וחשבה שאהוד יכול להגן עליה. היא נרפאה מההזיה הזאת בעקבות טיפול פסיכולוגי.

הסיפורים מעניינים למדיי, אבל  נדמה כי המחבר מבקש להסיט את הקורא מעיקר העלילה אל גלישות לא לעניין: בסיפור "המיית הלב", הסיפור המתאר כיצד לילית הדחויה זוכה בילד, ולימים גם בבעל נחשק – שזה לוז הסיפור – מביא גם פרטים שממש אינם קשורים ללוז זה: פועל אריתראי, שגר עימה בדירה, מרוקן לה אותה כשהוא מפסיק לעבוד בקיבוץ; וכן מתוארים מאמציה של לילית להשיג רשתות נגד יתושים, גם העובדה שהיא קוראת מכתבים של חברי הקיבוץ. באמת, איך כל זה מתקשר ללוז הסיפור? 

הסיפור "מגן שאול" מתאר את שאיפתו של הארכיאולוג ד"ר יהושע פוליטי למצוא את המגן של שאול על פסגת ברקן שעל הגלבוע. הוא מסתמך על דבריו של אדוארד רובינסון, בדבר חייל ישראלי שמצא את מגן שאול והחביא אותו ביישוב הקטן שאת שרידיו ניתן למצוא על ההר. בסוף הסיפור מגיע הארכיאולוג למסקנה (לא ממש מפתיעה) כי המגן האמיתי הם חיילי צה"ל. וגם בסיפור זה יש גלישות מלוז העלילה, למשל היחסים שבין גלילה, הבת של יהושע ויוכבד, עם אחיקם, הצעיר המסייע ליהושע בחפירות.

הסיפור הכי מרגש בקובץ הוא "הישורת האחרונה" – אפרת שמחוני הגיבורה, חולה סופנית, פונה במכתב מרגש אל הגבר שנטש אותה בהריון, ונעלם מחייה. הלב באמת נצבט כאשר גבר חסר לב זה מקבל פנים אנושיות כשנודע לו כי למרות שרופאים קבעו שהוא עקר, אפרת ילדה לו בן. הסוף מרמז שאחרי מות אפרת ממחלה קשה, אלעזר ייהפך לאב מסור לבן יובל.

הסיפור הזה הכי מצא חן בעיניי, אבל צריך להודות שמדובר בהחלט בסיפורים מיוחדים.

משה גרנות

* * *

מ. זושצ'נקו

תעתועי הטבע

מובן שלא כולם צריכים לגור בערי הבירה. ברנשים מסוימים, למשל, גרים פשוט בתחנת הרכבת של "כפר הדייגים".

מספר ההנאות בתחנה הזאת זעום, כמובן, לעומת אלה שבבירה. למשל, חסרים מצרכים. אם יצאת מן התחנה, אז  תהלך, בטובך על גבי האדנים. אם אינך רוצה להלך על גבי האדנים – שב לך כל חייך בתחנה.

יום אחד, מכּר אחד שלנו, תושב שורשי ב"כפר הדייגים", לא החזיק עוד מעמד והלך לו לטייל. וזה התרחש עוד באביב.

הוא יצא מתחומי התחנה והחל מהלך לו על גבי האדנים. זה היה, כאמור באביב, באפריל. ממש ערב הפסחא.

הוא מהלך על גבי האדנים. והדרך, אתם הלוא יודעים בעצמכם, מה זה להלך על אדנים. והנה כאן בנוסף לכך בוץ של אביב, שלוליות. אם אך תסטה הצִדהּ, נאמר זאת ישירות, לא טוב – אפשר לטבוע, משום שבאביב הטבע נמס, פורח.

ובכן מהלך לו המכר שלנו לאורך המסילה, מהלך לו ושוקע בחלומות. וכיוון שכאמור, זה היה באביב, אחרי הפסחא, בשלהי אפריל, הציפורים מעופפות, ברקע בוקעים מיני קרקורים. האוויר הוא משוגע שכזה.

עוד הוא, המכר שלנו, מהלך, אתם יודעים, והוא חושב, כך, טוב לציפורים שהן מצייצות להן למעלה, אבל אם רק תיתן לציפור להלך על האדנים, בטוח שהיא תשתתק.

ככה הוא חושב, ובו ברגע מחליק הצִדהּ. והעניין, יש לומר, היה עוד באביב. שבימי הפסחא. רטוב.

הוא מחליק הצידה ורגלו פוגעת בבור, והוא טובל את הרגל במים עד הברך.

המכר שלנו הוציא את הרגל והחוויר.

"עוד מזל שאני מהלך לבדי, בלי נערה," הוא חשב, "שהרי אילו הייתי עם נערה –אוי לאותה בושה. הרגל, נבֵלה, רטובה. מטפטפת, קישורי התחתונים נפתחו. קישורי המכנסיים תלויים. זה שנתיים שהמגפיים לא צוחצחו. הפרצוף איום ונורא. בושה!"

כעס מאוד המכר שלנו.

"ובכן, ככה זה!" הוא חושב בליבו, "בורות מים בדרכים של הבנייה הממלכתית? מניחים לאדנים להירקב? ושהעם יטבול? הנה זה בדיוק מה שנכתוב."

הגיע המכר שלנו הביתה. חלץ מגפיים. וכשסיים לחלוץ, פתח בכתיבה.

הוא רשם רשימה חושפנית לא ארוכה. ושלח אותה אל "העיתון האדום." כך וכך, שעה שעברתי, וכן הלאה, טבלתי בדרכים של הבנייה, ויכול להיות שהאדנים נרקבים...

הרשימה הודפסה בסוף אפריל.

מכאן החלו להתגלגל האירועים העיקריים במהירות הבזק.

עד שסיימו לקרוא את הרשימה הזאת, ועד שדנו בה בהנהלה, ועד אשר ציידו את הוועדה – חלפו ארבע עשרה שנה.

טוב, משך הזמן הזה היה, כמובן קצר יותר. אלא שהעידן שלנו הוא עידן מעבר, וככזה הוא סוער כל-כך, שכל יום עשוי להיחשב כשנה.

קיצורו של דבר, בראשית יולי יצאה הוועדה בואכה תחנת הרכבת "כפר הדייגים" לבחון בה את הדרכים.

הגיעו. מסתכלים – והנה שקר וכזב. אין שום מים. יתר על כן, מלא אבק. חם ויבש כמו בסהרה.

גיחכה הוועדה מתחת לשפם שלה במרירות, – תהתה עד כמה מיטיבים בני האדם לשקר, והסתלקה.

בתחילת יולי הופיעה בעיתון הפרכה. לאמור שקר וכזב והמצאה. ובכלל, כך וכך, לא נמצאו כל מים בתחנת הרכבת. גם לא בכד.

ובהנהלה עד היום חושבים שהמכר שלנו שיקר.

שיחשבו. קל יותר לחיות בידיעה שהצדק אתך.

1924

תרגום מרוסית: יואל נץ

* * *

אסתר בן-נון

קראו לי אסתר ראב

קראו לי אסתר ראב

כאשר הייתי ילדה

מי שהכיר את המשוררת אסתר ראב

נחשב בעיני בן תרבות

ומי שלא ...

כשהייתי ילדה חיפשתי בקונקורדנציה את המילים קמשונים וחרולים –

בישעיהו ל"ד קמוש וחוח

ובמשלי כ"ד – והנה עלה כולו קמשונים כוסו פניו חרולים וגדר אבניו נהרסה.

היום אוהבים את אסתר ראב

בגלל שהיתה הצברית הראשונה שכתבה שירים

קוראים לה ילידית –

אוהבים את שירי הטבע שלה ופחות את השירים הציוניים והאנושיים

אופנות בשירה

אני אוהבת אותה כולה –

לכל נכד שמתגייס אני קוראת את השיר "משאלות"

כן, "אני רוצה עצים יפים ולא מלחמות"

היום אוהבים אותה בגלל שהיתה לדעתם פמיניסטית.

אני אוהבת אותה על זה שהיתה עם פועלי דגניה

אף שגדלה בבית איכרי.

כאשר היתה כבר זקנה בבית האבות בטבעון

היתה מטלפנת לאבא שלי בלילה

ואבא (ולפעמים גם אני)

היינו נוסעים לטבעון

נוסעים ביערות חשוכים

להרגיע את פחדיה

בודדה היתה בסוף חייה.

היא היתה ציונית

מחוברת לתנ"ך ולהיסטוריה ולאנשים

אהבה את הארץ הזאת

והרגישה מחוברת גם ליהודה ושומרון –

והנה השיר ציוניות, שהיא כתבה:

צִיּוֹנִיּוּת

אֲנִי צִיּוֹנִית  –

וְתִשְׁכַּח יְמִינִי אִם אֶשְׁכַּח זֹאת!

אֲנִי צִיּוֹנִית

מִיּוֹם שֶׁאֲבוֹתַי

שָׁפְכוּ דְּמָעוֹת

לְתוֹךְ נַהֲרוֹת-בָּבֶל  –

וְנַפְשָׁם יָצְאָה כְּאֵד

לְמוֹלַדְתָּם;

אֲנִי צִיּוֹנִית

מִפְּנֵי שֶׁאֲבוֹתַי

הִשְׁאִירוּ מְרֻבָּע

תָּפֵל וְשָׁחוֹר

עַל קִירוֹתֵיהֶם הַלְּבָנִים

וְשָׁפְכוּ לְקִרְבּוֹ

אֶת אֶבְלָם

עַל הַמִּקְדָּשׁ

שֶׁחָרַב

אֲנִי צִיּוֹנִית

מֵאַלְפֵי-נֵרוֹת דּוֹלְקִים

בַּלֵּילוֹת  –

שׁוֹקְעִים בְּגַחֶלֶת הַתּוֹרָה

וְהַכִּסּוּפִים לְמוֹלֶדֶת

אֲנִי צִיּוֹנִית שֶׁצָּמְחָה

מִתּוֹךְ פְּסֵיפָסִים

רִצְפוֹת בָּתֵּי-כְּנֶסֶת

יְהוּדִיִּים שֶׁנִּתְגַּלּוּ  –

שָׂם כָּתוּב

בְּכָל צִבְעֵי-הַקֶּשֶׁת

וּמֵאִיר בְּאוֹר עוֹלָם

בְּאוֹתִיּוֹת עִבְרִיּוֹת  –  כְּאִלּוּ  –

רַק תְּמוֹל נֶחְקְקוּ:

"שָׁלוֹם עַל יִשְׂרָאֵל"

אֲנִי צִיּוֹנִית

מִמְּרוֹמֵי "מַסָּדָה"

הַמַּשְׁקִיפָה עַל

שְׁיָרֵי

הַמַּחֲנֶה הָרוֹמָאִי

אִם יִשְׁכַּח זֹאת הָעוֹלָם

תִּשְׁכַּח יְמִינוֹ מַצְפּוּנוֹ וְלִבּוֹ.

1975

*

ב"ה מוצאי שבת 'זכור' התשע"ט

לאהוד בן עזר שלומות,

אני שולחת אליך מה שכתבתי על אסתר ראב, וגם קראתי דברים אלה בערב לזיכרה (וגם ליוכבד בת מרים) שהתקיים בתיאטרון החאן ביוזמת 'משיב הרוח'.

בברכה

אסתר בן-נון

אהוד: אסתר בן-נון היא אשתו של הרב יואל בן-נון ובתו של קרוב-משפחתנו צדוק ראב ז"ל. לפני נישואיה שמה היה אסתר ראב. 

צדוק ראב, שגר בשעתו בקריית ים, היה תומך נאמן של המשוררת אסתר ראב בשנותיה האחרונות כאשר התגוררה בטבעון, ודאג לה רבות.

צדוק ראב גורש מביתו שלוש פעמים. פעם ראשונה בימי מלחמת העולם השנייה בבודפשט, ממנה נמלט ברכבת קסטנר. פעם שנייה כאשר נפל בשבי הליגיון הירדני בעת שהיה במגיני גוש עציון במלחמת השחרור. ופעם שלישית ואחרונה כאשר עבר להתיישב ליד בנו יחזקאל ראב בעצמונה שבגוש קטיף ופונה משם עם כל תושביה.

* * *

דב אהרונוב

החלטת בג"ץ מאתמול [17.3]

אסביר מדוע אני תומך בה בשלימות וללא היסוס. היבט אחד של ההחלטה הוא השוואה בין מידת הקיצוניות של דיעות של אנשים מהשמאל הקיצוני שהם בעלי דיעות חריגות ומאידך גיסא מידת הקיצוניות של דיעות הכהניסטים, גם הן חריגות. בהחלט מצטיירת מעין סימטריה מבחינת קיצוניות הדיעות. ואומנם יש מקום לכאורה לתמיהה מדוע אני סובר שבכל זאת ההחלטה היא אמיצה ומוצדקת לחלוטין.

ההסבר לתמיכה שלי בהחלטה הוא מידת הסכנה למדינה. אין צל של סיכוי שהשמאל הקיצוני ישתתף באופן מכריע ומשפיע בהחלטות. אין אפילו צל של סיכוי שיכנסו  לממשלה.

לעומת זאת לכהניסטים הובטחו תיקים מאוד משמעותיים. אלו תיקי ביצוע שעלולים לשנות את פני המדינה כליל. הובטחה להם גם השפעה מכרעת על אופי ודיעות אותם שופטים שייבחרו וייכנסו לבית המשפט העליון.

זוכרים מה אמר ביבי לאולמרט כשכיהן כראש ממשלה? "כשאתה נמצא בחקירות פליליות  אתה חייב להתפטר מיידית מתפקידך כראש הממשלה עקב ניגוד חריף של אינטרסים" (זאת בניסוח חופשי שלי אבל נאמן לחלוטין  לרוח הדברים שנאמרו על ידי ראש הממשלה בנימין נתניהו). אמירה נכונה לחלוטין שלא ניתן לחלוק עליה.

כיום נתניהו מתעלם כליל מאמירתו הנכונה מאין כמוה לאולמרט בזמנו?

בגלל מצבו העדין כיום ישנה אפשרות שקשה מאוד להתעלם ממנה. הסכנה היא  שביבי יעשה הכול על מנת לשרוד בשלטון וזאת מפחד אימים מפני העונשים הכבדים המאיימים עליו. ואז חלילה ייכנע לכהניסטים. ימלא את הבטחותיו וימנה מתוכם שר חינוך, שר משפטים ואולי אפילו שר ביטחון. גם יאפשר להם ללחוץ לבחירת שופטים של בית המשפט העליון החושבים כמותם.

במקרה כזה אופי המדינה עלול חלילה השתנות מקצה לקצה.

בית המשפט העליון אינו יכול לתת יד להרס מדינת ישראל. כמו במקרה של חוק הלאום גם במקרה הזה ישנה היתממות ואחיזת עיניים. דיעות האנשים הן לא הפקטור היחיד, כפי שמנסים "למכור" לנו הכהניסטים. הסכנה לדמוקרטיה במדינת ישראל והחלפתה במשטר הלכה אינה טמונה בהחלטת  בית המשפט העליון. הסכנה היא במשיחיסטים ובכהניסטים המנסים לאחז את עינינו.

פרופ' דב אהרונוב (אמריטוס)

הפקולטה למתמטיקה, הטכניון

אהוד: כדי לנצח בבחירות ביבי גם מסוגל להכריז מלחמה על איראן ולהתגרש משרה. מ"מנהיג" מושחת כמוהו אפשר לצפות לכל דבר. הוא וטראמפ הם שני עבריינים המוליכים את העולם אליי תהום.

* * *

הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

* * *

רות יצחקי ריכטר

אני שמחה לבשר לכם שהשלמתי את ספר האגדות שחיברתי במשך שנים רבות. הן עוסקות בצמחי בר ונוי בישראל, בירושלים, בים ובמלאכות עתיקות. הספר מכיל כמאה אגדות מקוריות, ויצא עכשיו לאור בהוצאה הדיגיטלית "עברית" שכתובתה https://www.e-vrit.co.il/  צריך תחילה להירשם אבל ההרשמה לא עולה כסף. לאחר ההרשמה הספר נשלח לאייפד לטלפון נייד או למחשב.

 אפשר לקנות את הספר שם במחיר 39 שקל בלבד.  שם הספר "פעם אחת, לפני הרבה שנים..." (חשוב להקפיד על המרכאות ועל סימני הפיסוק כשמקלידים באתר את שם הספר). הספר לא יצא לאור במהדורה מודפסת. לספר מתכונת אלבומית, והאגדות מלוות בקטעי מדע המסבירים את מושא האגדה ובתמונות מרהיבות שצילם בעלי, אריה ריכטר.

 אנא הפיצו ושתפו. אשמח לקבל את תגובותיכם במייל rrichter@012.net.il או בטלפונים 037314024    0524824436

רותי יצחקי ריכטר

[דבר המפרסם]

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

* * *

תקוה וינשטוק

1. מצחיק ומחופש מבחוץ וחכם מבפנים

"הטבורית" : צמח חודש אדר ב' וחג הפורים

בעקבות המאמר של ד"ר שרה'לה אורן וד"ר חן שרמן יועצת בוטנית.

  "הטבורית" הוא צמח המעורר צחוק במראהו, כאילו התחפש לכבוד פורים. עם זאת הוא מלא חוכמה וכוח חיות.

ילדים קוראים לטבורית  "פופיק", היינו טבור. אותו שקע הקיים במרכז בטנו של האדם, שריד מהימים שהיינו מחוברים לגוף אימנו דרך חבל מזין בתקופת ההריון. את ה"חבל" הזה חותכים בזמן הלידה.

העלים של הטבורית עגולים, בהירים ובשרניים ובמרכזו של עלה נראה שקע המזכיר את הטבור, ומכאן שמו של הצמח הזה. במגילת "שיר השירים" נקרא הטבור בשם "שריר" והוא אחד השבחים שמעתיר "הדוד" על אברי גופה היפים של האהובה. הדוד אפילו ממלא את טבורה ביין: "שררך אגן הסהר. אל יחסר המזגֲ."

בישראל צומחת הטבורית הנטויה בעיקר בסדקים שבין קירות ובפיסות קרקע בין סלעים. היא מופיעה גם בחולות בשרון, בייחוד בחולות שבהם חלקי החול יציבים יחסית ויש בהם רקבובית האוגרת מים. הצמח רב שנתי, בעל  פקעת. בסתיו מצמיחה הפקעת "שושנה" של עלים ובאביב עולה ממרכז העלים עמוד בגובה של כשלושים 30 ס"מ ועליו תפרחת דמוית שיבולת. הצמח פורח עד מרץ-מאי, היינו בימים אלה. לכל פרח חמישה עלי כותרת זעירים בצבע בהיר ההופך בהדרגה לאדום חום. בהמשך נוצר הפרי, המלא וגדוש בזרעים זעירים הנישאים באוויר.

מעניין איך מצליח הצמח (ממשפחת הטבוריים) לשמור על משק המים שלו בין הסלעים הצחיחים: עלי הטבורית וכן גבעוליה הבהירים מטמיעים (מבצעים פוטוסינתזה). העלים מכוסים שכבה עבה של מעין שעווה המגינה עליהם מפני התאיידות מים. העלים מצוידים גם בפיוניות-פיות קטנים – לצורך חילופי הפחמן ותחמוצת הפחמן. הצמח פותח את הפיוניות רק בלילה, שאז התאיידות המים מועטה מאוד. ולפעמים, אפילו לזמן ממושך, הטבורית כלל אינה פותחת את הפיוניות. היא מתמקדת במחזור פחמן במעגל סגור הנוצר מנשימה עצמית בלילה. זו התנהגות מובהקת של צמח סלעים המסתפק בכיסי קרקע מצומצמים או באדמה חולית מחלחלת.

לטבורית "פלוס" נוסף: טיפות המים וכן אגלי הטל מצטברים ב"טבור", השקע שלה במרכז העלה העטוף בשעווה. בשלב מסוים מטפטפים המים מהשקע אל חלקת הסלע שליד הצמח ומספיגים בלחות את מעט האדמה שמסביבו.

"משנכנס אדר מרבין בשמחה, גם בבדיחות הדעת ושלל תלבושות," כותבת ד"ר שרה'לה אורן. "הנה פגשנו צמח שהתחפש ל'פופיק', לטבור. כל עלה שלו דמוי לבטן בהירה. הוא מצחיק מבחוץ ומיוחד בפנים. הוא ניחן בשיטות מפליאות וחכמות להישרדות. מצליח להיאחז בכיסי קרקע מצומצמים בין  הסלעים, ולכן אמור מעתה משנכנס אדר מרבין בשמחה וגם בחוכמה מן הצומח!" מסיימת ד"ר אורן את דבריה לקראת  חג הפורים הקרב.

2. פולה: "אולי תפתח קרקס?"

בעקבות רשימתי ב"מעריב" מיום 9.9.1957

השנה היא 1957. הארץ נסערת: ראש הממשלה דוד בן גוריון (71) "עומד על הראש" כפי שלמד מד"ר פלדנקרייז, ממציא שיטת ההתעמלות והריפוי העצמי. חודש אוגוסט. בן גוריון נופש עם רעייתו בטבריה, אז בירת הנופש של ישראל. הם במלון האהוב עליהם, "גלי כנרת" שעל שפת הכנרת. יש  סיכוי שיבצע עמידה על הראש בחוף המלון.

שבע בבוקר. צלם "מעריב" ואני כבר ניצבים מול חוף הרחצה של "גלי כנרת". בודקים ובולשים את השטח. המשימה שלנו: לתפוש את בן גוריון בפוזה "הראשית" ולדובב אותו על המבצע הספורטיבי. שפת הים ריקה. בתוך הכנרת כמה מתרחצים. בן גוריון ספון במלון. צוות המלון אינו יודע/אינו רוצה לגלות את הסוד, מתי יורד ראש הממשלה לחוף.

תשע – ועדיין אנו באמבוש. השמש כבר קופחת על הראשים שלנו. אבל בתשע ושלושים משחק לנו המזל: בפתח "גלי כנרת" מופיעה דמותו המוצקה של ראש הממשלה. לבוש כתונת לבנה הוא מתחיל בצעדה על כביש החוף. מהיר, נמרץ מוקף, שני שומרי ראש. אנחנו רצים בעקבותיו, מקפידים על המרחק הראוי מראש הממשלה. אני איני רגילה לצעדות ומתחילה להתעייף. בן גוריון ממשיך בהליכתו הנמרצת ואחר מחצית השעה מתחיל לצעוד בחזרה למלון, השומרים לצידיו. שום אפשרות לצלמו או להוציא ממנו מילה.

בן גוריון נעלם במלון, אך עד מהרה יוצאת מהמלון גברת פולה בן גוריון, עוטה בגד ים ומעליו מעיל משובץ. מצב רוחה מרומם. היא מצטלמת ברצון. אנחנו מספרים שבאנו לראות את עמידת הראש של ראש הממשלה והיא מסבירה:

"העמידה על הראש זה משהו בלתי רגיל. זוהי תיאוריה. עומדים על הראש – והדם זורם ללב ולריאות. זו השיטה של  ד"ר משה פלדנקייז. הוא דוגל בקשר שבין הגוף  למחשבה, אומר שהמוח יכול להפעיל כל שריר בגוף. בטוח שהוא עוזר לבן גוריון מאוד. בן גוריון עומד על הראש כל בוקר. אני לא עומדת על הראש. הראש שלי קטן. אני שמחה שאני יכולה לעמוד על הרגליים..." והיא ממשיכה: "השבוע בא למלון רופא מחסידי דוקטור פלנקרייז. הוא ניסה לעמוד על הראש – ולא הצליח. אבל בן גוריון עמד על הראש והראה לו את זה! הצעתי לבן גוריון: 'אולי תפתח קרקס?'"

מה אוכל בן גוריון במלון?

לדברי רעייתו, בן גוריון אוכל בשר אבל לא מרק ולחם. לא מרבה לשתות. ארוחת הערב שלו צנועה ביותר. בשמונה בבוקר הוא יורד לארוחת בוקר, אחר כך יוצא לטייל, ובשתים-עשרה בצהריים נכנס לים. כך יעץ לו הרופא, כיוון שבאותה שעה החום לא גדול. וגם הקהל מועט."

ואכן, בשתים-עשרה בדיוק חבשה גברת פולה את כובע הים וירדה לים. כעבור שעה קלה יצא גם בן גוריון לים, במכנסי רחצה שחורים, גבו וחזהו ורודים מ"נשיקות שמש", עדות לרחצות קודמות, נושא בידיו  נעליים ומגבת. נכנס לים, מגיע עד לשורה האחרונה של המתרחצים ומתחיל לשחות על הגב.

"הוא שוחה דווקא מצוין לגילו, בייחוד שאומרים שכבר שנים לא היתה לו פרקטיקה בזה," מתפעל המציל, ממנו בקשנו חוות דעת על ראש הממשלה כשחיין.

רעמת ראשו של ראש הממשלה בולטת למרחקים. שני תיירים מקנדה שבאו ל"מכביה" נכנסים למים לצלם אותו, לא מקרוב מאוד. גם כשראש הממשלה בבגד ים חייבים בכבודו.

חולפות כעשרים דקות. בן גוריון יוצא מהים, פוסע מיספר פסיעות מהירות על חול החוף, מלוויו עימו. כעת אחריו. כעת, אחרי ציפייה של שעות, מגיע סוף סוף הרגע הגדול: ראש הממשלה כורע על ארבע, משעין את ראשו ואת ידיו על החול, ובזריזות רבה מניף את רגליו באוויר. הרגליים מתרוממות קצת כפופות. כנראה שבן גוריון אינו מרוצה. הוא מחזיר את הראש והרגליים לקרקע, מנסה שוב. הפעם ניצבות הרגליים באוויר ישרות ומאונכות לגמרי. הוא לא מסתפק בזה ומבצע עמידת ראש שלישית. מה חושב ראש הממשלה כשראשו כבוש בקרקע ורגליו בשמיים...

עשינו את זה! תפשנו את בן גוריון על הראש! המצלמה מתקתקת. בן גוריון כבר רגיל שהעיתונות אינה מותירה לו חיים פרטיים. מילא, יצלמו גם את הסנסציה הזו.

הטכס הספורטיבי נמשך. יש עוד תרגילי ראש על הקרקע. ראש הממשלה ניגש למציל, מחליף איתו מיספר מילים. גם אנחנו חוזרים למציל. הוא מספר בגאווה שכבר השיט את בן גוריון בחסקה שלו לאורך החוף. מלא התפעלות מעמידת הראש של ראש הממשלה. הוא, המציל, אינו יכול להתחרות בו בזה. "ניסינו ולא יכולנו," מודים גם השומרים המלווים.

ראש הממשלה ואשתו נחים זמן מה על כסאות הנוח, ובשעה אחת ורבע חוזרת החבורה הקטנה, הזוג ושני מלוויו, למלון. החול לוהט. כולם נועלים נעליים מלבד בן גוריון. הא הולך יחף עד למלון.

"הזקן היה נפלא!" פולט מישהו מקהל הצופים.

פולה קולטת את קריאת ההתפעלות ופונה בתמיהה למי שפלט אותה: "הזקן? מי זה 'זקן'?"

תקוה וינשטוק

* * *

גיא משיח

שקד מתבשמת בפאשיזם

סרטון הקמפיין של "הימין החדש", בכיכובה של שרת המשפטים איילת שקד, כפרזנטוריות לבושם בשם "פאשיזים" – ממש לא מצחיק. גם אם מדובר, לכאורה, בהומור אירוני וב"פארודיה" – סרטון שבו שרת משפטים מתבשמת ב"פשיזם" נתפס רע, רע מאוד. ולא רק בארץ, אלא בעיקר בכל רחבי העולם המערבי הנאור.

הסערה שעורר הסרטון חצתה את גבולות המדינה. בכל עיתוני העולם החשובים מה"וושינגטון פוסט" ועד הניו יורק טיימס נכתב שמדובר בסרטון "מביך", "מדאיג" ו"ביזארי ביותר". בניגוד לדבריה בסרטון, הבושם פאשיזם של איילת שקד, אינו מריח "כמו דמוקרטיה". כשמו כן הוא: הוא מצחין עד השמיים. הבורות של שקד לגבי הבנת המונח "פשיזם" מדאיגה בהיותה סכנה של ממש לדמוקרטיה הישראלית.

הסרטון כבר גרם לנזק תדמיתי לישראל בעולם, בכך שנתן חומר תעמולה בידי אויבי ישראל. ובאמת, לסרטון מיהר להגיב ארגון ה-BDS שצייץ ש"הניחוח של 'פאשיזם', שאותו משפריצה על עצמה שרת המשפטים של ישראל, מוכר היטב לפלסטינאים הנאבקים תחת שלטון האפרטהייד של ישראל."

ואם לא די בכך, מדובר בסרטון סקסיסטי, מעורר גועל שמחפיץ נשים. אין מדובר בסרטון "מגניב" או מצחיק. אלא בסרטון מביש, מביך וחסר כל חוש הומור, המשקף היטב את התנהלותה של שרת המשפטים בארבע השנים האחרונות.

לפי הסקרים האחרונים, מפלגת "הימין החדש" של בנט ושקד לא עוברת את אחוז החסימה. אולי זו הסיבה לכך ששקד שאלה לקראת הבחירות את דחפור ה-D9 ממוטי יוגב, והיא עולה איתו באגרסיביות חסרת מנוח על בית המשפט העליון. שקד מבהירה שהיא לא תשקוט ולא תירגע, עד שתצליח להרוס ולמחוק לחלוטין את "הפרדת הרשויות" ולהכפיף את בג"ץ לממשלה, בשם "המשילות", לכאורה. כך ניתן יהיה, לשיטתה, "לנטרל" נושאים "שוליים" ו"מעצבנים" כמו: "שחיתות שלטונית" ו"זכויות אדם".

בקמפיין הבחירות של "הימין החדש" בג"ץ הפך ל"אויב העם". בית המשפט העליון מושווה לחמאס, שיש להילחם בו בכל הכוח. לפי בנט ושקד בית המשפט העליון הוא "חבורה של שמאלנים אשכנזים קשישים" שמחלישים את צבא העם.

אם, חס וחלילה, תמונה שקד לקדנציה נוספת כשרת משפטים – אנו עוד עלולים למצוא את איתמר בן גביר בתפקיד היועץ המשפטי לממשלה ואת מיכאל בן ארי (שנפסל ע"י בג"ץ מלרוץ לכנסת) כשופט עליון. 

אין ספק שאיילת שקד היא מספיק יפה כדי להוביל – כדוגמנית – קמפיין לבושם. נקווה שזה בדיוק מה שתעשה לאחר הבחירות, תדגמן, וש"שקד תנצח על בג"ץ" – לא יהפוך למציאות מפחידה ומצמררת, אלא רק יישאר בזיכרון כסלוגן בחירות גרוע במיוחד.

עו"ד גיא משיח

* * *

משה בר-יוסף

מות התפוז?

בעקבות רשימתו של נעמן כהן על תפוז-יהודי-ערבי-פלישתי אני מעביר לך רשימה שפורסמה לאחרונה בגיליון 73 של הירחון האינטרנטי "גמלה-עט" המופץ בעיקר בקרב ציבור גמלאי משרד החקלאות.

חבר העביר לי רשימה של משה גלעד המתחילה: משמיעים עכשיו הרבה ברדיו את "מות התפוז", השיר החדש והיפה של רונה קינן. יש לו קצב אופטימי ומילים לא קלות לעיכול: "מות התפוז / תפוח זהב לשעבר / רקב עולה מן ההדר / יש שם משהו זר / מות התפוז / היו הספדים נוגעים ללב / מי החלום היו מרים / העץ לא לבלב / מותו של עץ התפוז / בקיץ שוב מלחמה / ושוב הדמעות, שוב אין ברירה."

קינן אינה הראשונה לקונן על מותו של הסמל הריחני. נחום גוטמן פירסם לפני 60 שנה את הרומן "שביל קליפות התפוזים" (הוצאת יבנה, 1958) ובו הפרק "פרדסים מתים", והשורה "השבילים היו שוממים מאדם. על שערי הפרדסים נתלו השרשראות עם מנעולים סגורים."

[אהוד: למיטב זיכרוני מדובר על מצב הפרדסים בתקופת ההסגר על הארץ בימי מלחמת העולם הראשונה].

 דוגמה קרובה יותר לשיר של קינן אפשר למצוא אצל אבא שלה. עמוס קינן כתב ב"דרך לעין חרוד" (עם עובד, 1984) את השורה: "רק אם אצליח להגיע אל הפרדסים יש לי סיכוי. (...) זאת היתה הממלכה שלנו. מאז הכול שיכונים.

והנה התשובה לקינתה של קינן:

משוררים פטורים מבחינות אמינות ואינם מצוידים בדרך כלל בידע ביולוגי וחקלאי. היו אומנם יוצאים מהכלל, ובכללם רחל ואלתרמן שהיו בוגרי אגרונומיה במונטפליה, אבל זה היה מזמן ומאז מבחנם של רוב משוררינו זה טעם הקהל, מבחן קשה אך לא בתחום אמינות הנאמר. ומיטב השיר כזבו נאמר על חרוזים ושירים מסוגים שונים כולל אלה שנשמעים יפה ומילותיהם מחוברות למנגינות קליטות.  וכך גם שירה של קינן על מות התפוז. נשמע מדכדך וצריך לעורר חמלה וצריך להיות מלווה בגעגוע וטוב להביאו לקראת ט"ו בשבט בסמוך לחג האילן  כדי להבין עד כמה ניתן לעשות טרגדיה מדומה מסיפור הצלחה.

כי בניגוד להבלי המשוררת וקינת כותב הרשימה – התפוז לא מת אלא עבר מכאן לארצות אחרות בהן פועל משתכר 3 דולר ליום עבודה מפרך בפרדס. וכן למקומות בהם מחיר דונם אדמת פרדסים כעשירית או מאית ממחיר אדמות מתאימות לגידול הדרים בארץ, ומחיר המים עשירית ופחות מההוצאה אצלנו.

ועוד עניין שאינו בתחום מומחיותם של כותבי סיפורים ומשוררים – גידול תפוזים מזמן אינו עניין לרומנטיקאים אלא לתעשיינים, ותעשיות התפוזים לפרי טרי ובמיוחד לרכז בכל העולם מתמודדות עם בעייה קשה של צמצום הביקוש לתוצרתם המצויינת.  בעיקר בגלל הקשר ההדוק בין הסוכר שבפרי הנפלא הזה להשמנה ולכל מה שנחשב כלא בריא ולא אסתטי בעיני מי שיכולים לשלם את מחיר ייצורו והבאתו למדפי המרכולים. 

ואין צורך להיות סוציולוג או כלכלן כדי לדעת שקל יותר לבלוע שיר מר על תפוז נרקב מאשר לחיות במדינה בה פועל משתכר פחות משלושה דולר ליום עבודה. ומה שמשתמע מהמחיר הגבוה של אדמות פרדסים אצלנו  ובארצות רבות אחרות שסיבתו פשוטה וקשורה לתופעה קלה להבנה – לפיה פרדסי הדרים מוצלחים גדלים במקומות המתאימים במיוחד לקיום יום יומי נעים של בני אדם ילדים וזקנים. כי עצי הדר מפונקים, אינם אוהבים כפור וגם ימים חמים במיוחד אינם ממש חביבים עליהם, ובקיצור תנאי קיום אופטימליים ללא צורך בהשקעה גדולה בחימום ובקירור סביבת המגורים.

זאת ועוד, פרדסים גדלים במקומות בהם ניתן למצוא כמויות גדולות של מים מתוקים המספיקים לאחר פרצלציה לא רק לשתייה אלא גם לבריכות שחייה. ולכן פרדסים מעצם טבעם הם אינדיקטורים מצוינים לאורבנזציה עתידית  ולמקומות בהם ברבות הימים יצמחו  קרוב לוודאי וילות לעשירים ובנייה רוויה לעמך. זה לא התחיל אצלנו  וסביר שזה יימשך ויגיע כבר בעתיד הקרוב לכל מקום בו מגדלים פרדסים היום. כך צמחה לוס אנג'לס על פרדסי אנהיים והסביבה,  וזה גם מה שקרה לאורלנדו  וסביבותיה, כך היה בוולנסיה בספרד ובאציריאלה בסיציליה וסאו פאולו ברזיל, וזה מה שקרה ליפו-תל-אביב, לרחובות ונס ציונה ולפתח תקווה – שבימי היותה מושבה של כמה מאות משפחות צמחו בסביבתה כמעט שלושים אלף דונמים של פרדסים.

בימים ההם ארץ ישראל ייצאה תפוזים למצרים ובעיקר שלחו לשם את פרי הבררה שלא עמד ברמה שנדרשה למשלוחים האיכותיים יותר לאירופה, והיום מצרים, בזכות המצאת הטפטוף הישראלית ובזכות מים בחינם ואדמות חול בשפע ופועלים בשלושה דולרים ליום – מוצפת תפוזים שמספיקים לא רק לצרכיה אלא להצפת שוקי אירופה ודחיקת תפוזי ספרד, שבעבר שלטה בשוק התפוזים במרכולי אירופה.

ואל תקנאו במזלם הטוב של המצרים שהפך אותם מיבואנים למגדלים ויצואנים גדולים של תפוזים כי הרומנטיקה שמזכירים כותבי שירי ערגה על עבר הדר נהדר של מגדלי תפוזים בארץ היא בעיקרה תחנת מעבר בקיומנו כעם המפרנס עצמו. פרדסנים בארץ עשו חיל והרוויחו מתפוזים שגידלו רק במשך שנים מעטות, ובעיקר בשנים בהם את ספרד פקדו אסונות טבע ואדם כשנים קרות או מלחמת אזרחים. אבל את עיקר הנחת הפיקו הפרדסנים ובניהם כאשר שכונות המגורים  קרבו לפרדסים ויכלו למכור את הדונמים המעטים שהיו להם לבנייה לקבלנים. ומדונם בנייה במקום טוב ניתן היה להפיק הכנסה שעשרות ואף מאות שנות גידול הדרים לא היו מכניסים.

בשיעורי הגאובוטניקה לומדים על תהליך סוקצסיה בהתפתחות חברות צמחים באתרים גאוגרפיים שונים. וכך  שטחי הבור באדמות השרו,ן עליהם צמחה החילפה, שימשו תחילה  בעיקר לגידול אבטיחים שהיו משלחים מנמל קטן ליד כפר ויתקין למצרים, ובהמשך השטחים הללו הפכו למקום גידולם של פרדסי השרון בהם הזן העיקרי היה התפוז שמוטי. הזן הזה, שהקנה לתוצרתה של יפו את פירסומה, מקורו היה במוטציה אקראית שקרתה בפרדסו של מגדל בשם איוב שנמצאה על עץ תפוזים מרובה זרעים מזן שנקרא בלדי שאותו גידל. יתרונו של השמוטי היה בקילופו הנוח טעמו המשובח והיותו חסר זרעים כמעט.

התאריך המדויק בו הבחינו במוטציה הזו והתחילו להרבות מהענף המשובח שגילו אינו ברור אבל יש לנו מידע על גבולות הזמן – אי אז בין שנת 1840 לשנת 1860 – והמקור למידע הזה היה גאוגרף בשם יהוסף שוורץ שכתב כמה מהדורות של ספר בשם "תבואת הארץ". במהדורה הראשונה שהתפרסמה ב-1840 הוא מעיד שפרדסני יפו אינם יודעים את מלאכת ההרכבה ולכן אין חשש שאתרוגיהם מורכבים, ואילו במהדורה נוספת משנת 1860 הוא מעיד כי הם למדו להרכיב והיו להם סיבות להתחיל להרכיב הדרים ולא אפרט את כולן אציין רק כי את השמוטי ניתן היה לגדל רק על ידי הרכבות של עיניים שנלקחו תחילה מענף שצמח על עץ הבלדי של אותו איוב ובהמשך מעצים שצמחו מהעצים המורכבים.

[אהוד: את ה"עיניים" של עצי שמוטי הרכיבו על כנה של חושחש או של לימון מתוק].

פרדסני יפו לא ששו לספק רכב של הזן החדש למתיישבי פתח תקווה והמושבות  הדרומיות יותר, ואלה השתמשו בטכניקות מקובלות של שכירת שירותי גנבי חומר ריבוי ערבים, שהיו מסתכנים ותולשים  ענפים מפרדסי שמוטי טובים וכבר לאחר מחזור אחד של רכש כזה והרכבתו על שתילים בפרדסיהם נמצא להם למתיישבים היהודים מספיק חומר ריבוי כדי להרחיב שטחים.

זן השמוטי היה עמיד במשלוח, בעל קליפה עבה יחסית ובעל טעם טוב. גידולו המוצלח של שמוטי בסביבת יפו והמושבות היה מלווה באגדהאורבנית בעלת השלכות מסחריות חשובות, לפיה את הזן המצויין הזה ניתן היה לגדל בהצלחה רק בסביבת יפו. לימים מר אמבש, אביהן של סוזי אבן וגב' הרצוג, הקים בלימסול שבקפריסין חברת הדרים גדולה שגידלה שם שמוטי מצויין.  אבל ניסיונות לגדל שמוטי מוצלח במקומות אחרים בעולם לא הצליחו ואפילו בארץ היה קו שמוטי בסביבת אשקלון, שדרומה לו הזן הזה נחשב לפחות מצליח. אבל מעבר לשאלה הגאוגרפית, היתה כנראה גם סיבה גנטית וחשש מתחרות, שגרם לפרדסני פתח תקווה לא להיענות לבקשות נוטעים ברחבי העולם ואולי אף לספק להם חומר ריבוי שלא מהמובחר.

ואגב גם בלימסול, היכן שהשמוטי גדל לתפארת, הוא נזנח וגם זני הדרים שבאו בעקבותיו נעקרו, כי אדמות שמוטי וזני הדרים מצויינים – גם לבתי  מלון, לקזינו ולמגרשי גולף ובכלל שולחן קזינו יחיד מכניס יותר ירוקים מכל הזהובים המצויינים שגדלו על העצים שם.

מעבר לנהי על מות הפרדסנות אצלנו שזה כזב שירי חסר בסיס, שהרי גדלים עדיין כאן כ-180 אלף דונם פרדסים מצויינים בשטח שאינו נופל משטחי הפרדסים שנמצאו בידי יהודים בשנות השלושים – כאשר ענף ההדרים היה קטר הצמיחה של המשק הישראלי . וכקטר צמיחה הוא ריכז את מיטב אנשי הכלכלה המקומית ואת מיטב אנשי המחקר והענף, והמועצה ראתה את העתיד והשקיעה במחקר וצמחו מכך פירות של זני קליפים מהמשובחים בעולם – ואילו היום פרדסנות אינה קטר ומנהליה אינם מובילים ואיש לנפשו ואיש למשווקים הרבים המתחרים זה בזה במקום על ליבם של רוכשי הפרי ביעדים בחול.

והבעייה אינה בעצי ההדר הגדלים כאן היום אלא בדרך התנהלות החקלאות הישראלית וביחס או נכון חוסר היחס הנכון למעשה החקלאי כולל הפרדסני בארץ. וזה לא התחיל היום ומחזיר אותנו לימי רפול, שהחליט בעצת צועקים אינטרסנטים וחסרי חזון לפרק את המועצה לשיווק פרי הדר, שקמה כמה עשורים קודם על ידי מיטב אנשי הגידול המסחר וכלכלת הענף. אנשי ציבור ומגדלים ובקיאים במסחר בינלאומי. ונהרסה על ידי אנשים שהבינו באיסוף תרמילים, ובמקום לנסות לשקם את בעיות המועצה לשיווק פרי הדר המקומית, והיו לה בעיות לא קלות שדרשו שיקום  בדרך אבולוציונית שקולה – פנו לרבולוציה. ואת התוצאות הקשות בשנים מאז הפירוק ספגו פרדסנים, שהיו צריכים להתחנן לבתי אריזה ולמשווקים שיקלטו את הפירות שגידלו. וביטול המועצה הרס גם את המחקר ואת הניצול הנכון של הצלחות המחקר בעבר, והסיפור עצוב ומאכזב, וזה לא כזב, אבל עניינים מסובכים מסוג זה אינם נושאים טובים לשירי פזמונאים.

משה בר-יוסף

* * *

אהוד בן עזר

המלך תפוז

א

לפני שנים רבות, כאשר נוסדה המושבה הראשונה, לא היה לאיכרים מה לאכול והיו רעבים. הלכו אל החיטה ואמרו: "חיטה, חיטה, תהיי המלכה שלנו."

אמרה החיטה: "אם אתם רוצים שאהיה המלכה שלכם, תקנו מחרשות ושוורים. תחרשו את השדות אחרי הגשם הראשון. תזרעו חיטה בתלמים. תקצרו את השיבולים בקיץ. האסמים יתמלאו חיטה. תטחנו את החיטה לקמח ולא יחסר לכם לחם לאכול."

קנו האיכרים שוורים ומחרשות. חרשו את השדות וזרעו את גרגירי החיטה.

אבל השמיים הורידו יותר מדי גשם, הצמחים בשדות חלו במחלות חיטה – קימחון, חילדון ופחמון, ולא היה לאיכרים מה לאכול.

ואז אמר סבא, האיכר: "אין דבר, ניטע גפנים."

ב

הלכו האיכרים אל הגפן ואמרו: "גפן, גפן, תהיי המלכה שלנו."

אמרה הגפן: "אם אתם רוצים שאהיה המלכה שלכם, תטעו באדמה זמורות גפן. בקיץ הרביעי תבצרו את האשכולות ותאכלו ענבים מתוקים. תסחטו מהענבים את המיץ, זה התירוש, שיתסוס בחביות ביקב ויהיה ליין שמשמח את הלב. תמכרו את היין ותהיו עשירים ולא תהיו רעבים אף פעם."

נטעו האיכרים כרמים. בנו יקב וגם בית-חרושת לבקבוקים, למילוי היין. בעונת הבציר הובילו בעגלות אל היקב סלי-נצרים מלאים ענבים. שרו שירי בציר. האוויר היה מלא ריח נפלא של תירוש ועינב שתססו בחביות והיו ליין.

אבל קיץ אחד התמלאו העלים של הגפנים כנימות שחדרו עד לשורשים. הגפנים התייבשו. האיכרים הלכו בכרמים ובכו ועקרו את הגפנים.

ואז אמר סבא: "אין דבר, ניטע עצי תות ונגדל זחלי משי."

ג

הלכו האיכרים אל התות ואמרו: "תות, תות, תהיה המלך שלנו."

אמר התות: "אם אתם רוצים שאהיה המלך שלכם, תטעו עצי תות. את העלים יאכלו זחלי המשי. מהפקעות תעשו קורי משי. מהקורים תטוו בד משי יקר ותמכרו אותו, ולא תהיו רעבים."

התמלאה המושבה עצי תות רחבי צמרת. באביב ובקיץ קטפו האיכרים את העלים ושמו עליהם את הביצים הזעירות. מהביצים בקעו זחלי המשי והם כירסמו את העלים, גדלו והשמינו. אחר-כך סגר עצמו כל זחל בפקעת של קורי משי זוהרים, והאיכרים אספו את הפקעות הצהובות וזרקו אותן לדודי מים רותחים בבית-החרושת למשי.

אבל האיכרים לא הצליחו להפריד מן הפקעות את קורי המשי. בית-החרושת למשי נסגר לפני שטוו בו אפילו סליל חוט אחד.

ואז אמר סבא: "אין דבר, ניטע שקדים."

ד

הלכו האיכרים אל השקד ואמרו: "שקד, שקד, תהיה המלך שלנו!"

אמר השקד: "אם אתם רוצים שאהיה המלך שלכם, תטעו כרמים של שקדים. תמכרו את היבול ולא תהיו רעבים."

נטעו האיכרים כרמים של שקדים. בט"ו בשבט התכסו הגבעות, עד קצה האופק, בשלג יפה של פריחה. בקיץ קטפו את השקדים. בכל החצרות ישבו האיכרים וקילפו את השקדים. במרפסות נאספו עשרות שקים גדולים ובהם ארוזים שקדים שהדיפו ריח טרי.

אבל התברר שאי-אפשר למכור את השקדים. אין קונים, מפני ששקדי חוץ-לארץ טובים יותר. עקרו האיכרים את עצי השקד. ולא היה כסף לקנות די לחם, והאיכרים היו רעבים.

ואז אמר סבא: "אין דבר, ניטע עצי שיטים וניבנה בית-חרושת לבושם."

ה

הלכו האיכרים אל השיטה [האקציה] ואמרו: "שיטה, שיטה, תהיי המלכה שלנו!"

אמרה השיטה: "אם אתם רוצים שאהיה המלכה שלכם, תטעו שדרות של עצי שיטה. מהפרחים תייצרו בושם ותמכרו אותו לנשים בכל העולם. מכולן יעלה ריח הבושם שלי. מי שמייצר אותו לא יהיה רעב לעולם."

נטעו האיכרים שדרות של עצי שיטה. באביב פרחו העצים, ושלג צהוב של פרחים מילא את כל המושבה בריח חריף ומשכר.

אבל גם בית-החרושת לבושם נכשל. ביום עבודה שלם הצליח איכר לקטוף פרחי שיטה שאפשר להפיק מהם תמצית רק לבקבוק בושם אחד. המצב נעשה קשה. פחות פרה ברפת. פחות ופחות לחם. בגדים יותר משומשים, ולא היה כסף לשלם שכר-לימוד של הילדים.

ואז אמר סבא: "אין דבר, ניטע פרדסים."

ו

הלכו האיכרים אל התפוז ואמרו: "תפוז, תפוז, תהיה המלך שלנו!"

אמר התפוז: "אם אתם רוצים שאהיה המלך שלכם, לכו ליפו ותביאו את תפוח-הזהב הכי טעים – את השאמוטי. תגדלו אותו, ותייצאו אותו באוניות לכל העולם, ולא תהיו רעבים אף פעם."

חרשו האיכרים חריש עמוק. חפרו בארות והכניסו בהן משאבות-מים. בנו תעלות להשקאה. התלהבות הנטיעות תפסה את כולם. בכל החצרות עלו ריחות שתילים של לימון-מתוק וחושחש, והשתילים שימשו ככנות שעליהן הורכב השאמוטי של יפו. בין חלקות הפרדסים הצעירים פרשו מסילות ברזל צרות. על הפסים משכו סוסים קרוניות עמוסות פרי אל בתי-האריזה, שם ישבו המבררות על מחצלאות, האורזים עטפו את התפוזים ושמו בתיבות, והנגרים היכו בפטישים והכינו תיבות-עץ. מבתי-האריזה יצאו שיירות גמלים טעונים ארגזי תפוזים אל הנמל. הסבלים העמיסו את הארגזים על האוניות, והן הפליגו לארצות רחוקות.

והמלך תפוז כבש את העולם, והארץ התמלאה פרדסים ובהם עצי שאמוטי, ולנסיה, לימון, אשכולית, טבורי, קלמנטינה, סצומה, אתרוג, תפוזינה, פומלו ופומלית. וכל חורף שואלים הרבה אנשים, בארצות רבות: "מתי כבר יהיה אפשר לקנות את התפוז הטעים ביותר בעולם, את השאמוטי?"

ומאז האיכרים, וגם סבא, לא היו רעבים אף פעם.

נכתב כהצעה לספר מצוייר, שלא מומשה, ונכלל כנאום דודי ב"בית האיכר" ברומאן "המושבה שלי", 2000. המקור, דברי אסתר ראב בראיון שערך עימה יואל רפל, ושודר ב"קול ישראל" ב-9.9.1977 בשם: "ממלאבס עד פתח-תקווה, במלאת מאה שנה לאם המושבות", ונכלל ב"אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, בשם "שמעתי את המיית הריקנות של הארץ".

בפנייה אלינו אפשר לקבל בקובץ אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראבּ) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות.

* * *

מוזיאון נחום גוטמן לאמנות

מציג תערוכה חדשה: "מאחורי קירות המוזיאון"

אשר מציגה את המתרחש מאחורי קירות מוזיאון לאמנות

ומעוצבת ברוח עולם ה-DIY  – עשה זאת בעצמך

שמאפשר עצמאות, למידה, התנסות ויצירה.

בתערוכה מיוחדת זו יוכלו המבקרים ליצור בעצמם יצירות אמנות

 ולאצור תערוכות בחלל התצוגה

ולהתנסות בשלבים השונים של הכנת תערוכה במוזיאון

כל אחת מתחנות התערוכה מציעה מידע, פעילות,

התבוננות והנאה ומלמדת רבות על עולם האמנות ומה שמעבר לו.

פתיחה לקהל הרחב: יום שבת, 23 במרס בשעה 11:00
הכניסה חינם לכולם!!!

* * *

אהוד בן עזר

"הכפר הערבי"

למשה סטבסקי

1946

פורסם לראשונה במוסף "משא" של עיתון "למרחב" ביום  2.4.1969

תחת הכותרת "קריאה אפשרית"

לפני 50 שנה

 [אהוד: תחילתו של המדור "ספרי דורות קודמים" היתה במדור "קריאה שנייה" ו"קריאה אפשרית" במוסף "משא" של עיתון "למרחב" בעריכתו של אהרון מגד. כאשר מנחם ברינקר קיבל את עריכת "משא", הוא ביטל את המדור, ואז עברתי ל"תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" בעריכת בנימין תמוז].

מראשית ימי ילדותי היו שמותיהם של משה סטבסקי ומשה סמילנסקי מלווים אותי ונדמה היה לי שהם שני הסופרים היחידים של ארץ-ישראל, כך על כל פנים נשתקפו הדברים מזווית הראייה שלי כילד בפתח-תקווה. משה סמילנסקי עם "משפחת האדמה" ו"האלמנה יוכבד" ומשה סטבסקי עם "הכפר הערבי", וניתווספו עליהם ספר היובל של פתח-תקווה לשנת החמישים ועוד שני ספרי יובל של חדרה ושל זיכרון יעקב, וגיליון עיתון ישן בבית סבי [מצד אימי, חנוך יששכר ליפסקי] ובו פרשת [הרצח, והאונס, שפוענחו על-ידי אברהם דרויאן] של זוהר ושטאהל, אלה היו מושגיי על ספרות וסופרים.

בבואי לספר על "הכפר הערבי" של משה סטבסקי, שאינו ספר קריאה במובן המקובל – רומאן או קובץ סיפורים, אלא "פרקי הווי" בלבד, עליי להודיע מראש שאני משוחד לגמרי, ולטובה, מפני הזיכרונות, והיות שהספר מעלה בפניי את משפחתי ואת מושבתי לא פחות משהוא מסביר לי את אורח חיי הפלחים הערביים. משה סטבסקי ומשה סמילנסקי נראו לי שייכים למהות ארץ-ישראלית אחת, אולי מפני שני הסמ"כים החוזרים בשמות שניהם, ואשר בתור ילד נקלטו באוזניי לעיתים עד כדי בלבול בין האחד לשני.

את סמילנסקי לא ראיתי מימיי, אך סטבסקי היה מבקר לעיתים בביתנו בפתח-תקווה בזכות דודתי אחות-אבי אסתר ראב, שהיתה ידידה טובה שלו, ומפני שאסף חומר (זאת אני מבין עכשיו) לספרו על הכפר הערבי, אצל סבי יהודה ראב בן עזר ושני דודיי, להם הוא מודה בסוף ספרו: "לידידיי מבין האיכרים והשומרים: האחים ברוך ואלעזר ראב."

סטבסקי היה צנום, ובלורית שיער לבן לו, שהיה חלק כמשי ומסורק לאחור ופנים חדות ושקופות ועיניים שמבטן טוב, הייתי אומר – כמעט שטוב מתוך חולשה ויסורי הגוף, ואם אינני טועה היו כחולות. נידמה לי שבשנותיו האחרונות צלע והיה נעזר במקל. עד היום אני זוכר אותו כשהוא עומד בחדר האורחים בביתנו הישן ומדבר איתי על עניינים שאינני מבינם. אבל הרגשתי שהוא אדם טוב, ושהוא סופר ומפני כך הוא חלש מאוד (דודתי אסתר היתה בעיניי המשוררת בה"א הידיעה, ושניהם היו למעני ההתגלמות הראשונה של אנשי ספרות בשר-ודם).

כשחזרתי וקראתי עתה ב"כפר הערבי" הבנתי מדוע ישב סטבסקי שעות רבות אצל דודי ברוך ודודי אלעזר ורשם מפיהם דברים. הם היו בקיאים בחקלאות הערבית, ידעו שמות הכלים והמכשירים, עונות העיבוד, החרישה, הזריעה, הקציר והגורן, ועוד יותר מכך אהבו את הדיבור הערבי המתובל בסיפור ובמשל. בינם לבין עצמם כמעט שלא היו מדברים עברית אלא ז'רגון שחציו אידיש וחציו ערבית ומתובל בכמה מילים עבריות וקצת צרפתיות, מורשת תקופת הברון, אך לא צרפתית של "תרבות" אלא רק של שמות כלי עבודה בחקלאות שהיו תרומת האגרונומים [הגננים] של הברון לחקלאות הארץ-ישראלית.

מיטב השיחה היה כאמור חלקם של האידיש ושל הסיפור, הברכה או המשל בערבית, שהיו תבלין לכל פגישת רעים ומשפחה, ההקדמה לכל פגישה ברחוב או אחרי העבודה. "כיף חאלק?" "אל-חמד לילה!" "כול-שי בחיר" ו"אינשאללה מבסוט" – שמעתי יותר מששמעתי "שלום," "מה שלומך?" ו"תודה לאל."

מימיי לא ידעתי אידיש וערבית, ושיחותיהם העסיסיות של בני משפחתי המבוגרים היו בעיניי תמיד כספר החתום. וכבר אז הייתי מצטער על שאינני מבין וזוכר "פניני לשון" אלו. סיפוריו של דודי ברוך, שהיה אמן הסיפור הקצר בערבית – גם מתרגמו בעל-פה לעברית וגם מקשטו ומוסיף עליו נופך מהוויי ימיה הראשונים של פתח-תקווה ואיכריה, אך כל זאת בעל-פה, לתיבולה של שיחת רעים, ומעולם לא כתבם ולא השאיר אחריו את זיכרם.

היום אני מצטער על שסטבסקי לא רשם יותר ולא שילב בספרו את כל אוצר הפולקלור הזה, אך גם במה שהביא בספרו יש די והותר, ולי היתה הקריאה עתה בספר כמין החזרת עולם שאבד ואשר רק קווים בודדים ממנו, אם כי מכריעים בחשיבותם לעולמי כילד וליחסי אל הערבים – נשארו חרותים בזיכרוני, לעיתים בלא שהבנתי מה שראיתי. כל אותו אוצר פתגמים משפחתי שהייתי שומע מדי פעם בבית וחלקם נשתכח ממני או נסתלף:

"דרבּני ובּכּא, סבּקני ואשתקא" – היכני ובכה, הקדימני ויתלונן. "אילי ביעטי פלוסו – בינת אש-שולטן ערוסו!" – מי שנותן כספו, בת השולטן ארוסתו. "אל-מרה בלא חיא כטעאם בלא מלח" – האישה בלי בושה כתבשיל בלי מלח. "אל עצאיה ללמרה מן אל ג'ינה" – המקל (בשביל האישה) – מגן-העדן. ואין אלו אלא מועט מן המועט ממה שמחזיק הספר.

בפתיחה לספרו אומר סטבסקי (הוא אבו-נעמן, על שם בנו, ובשנותיו האחרונות החליף שמו לעברית ונקרא משה סתוי): "מגמת הספר לתאר תיאור מקיף את חיי הכפר הערבי  בארץ (הדומים בהרבה לחיי אבותינו בימים קדומים), חיים ההולכים ומשנים צורה עם ההתיישבות היהודית והשפע שההתיישבות היהודית הביאה עימה." (עמ' 5).

ואכן הספר לכל חלקיו שובץ, במקביל לתיאור אורחות החיים של הפלח, אימרותיו, מנהגיו וכלי עבודתו – בשפע פסוקים ממקורותינו, מן התנ"ך, המישנה והתלמוד, בהם משתקפים עד כדי דמיון מפתיע החקלאות העברית הקדומה ואורח חיי העברים בתקופת התנ"ך והמישנה. הקבלה זו עוברת בכל פרקי הספר: הכפר, הבית, המשפחה, מוסדות הציבור, מזון ומחייה, כלים ורהיטים, תלבושת, מיקח ומימכר האדמה, חרישה וזריעה, הקציר, הגורן, מטעים, האישה במשק הפלח, בעלי-חיים, בינו לבינה, אירושין, יום הכלולות, לידה, חטיפה וגירושין, נימוסים והכנסת-אורחים, בריאות הגוף וריפוי חולים, אמונות תפלות, גאולת הדם, הדת ומנהגי הדת.

הספר יצא לאור בשנת 1946. הציטטה של הפתיחה, המגדירה להפליא את מהות הספר, גישתו ומיקומו בתוך התקופה, משייכת אותו לאותה מגמה רומנטית בספרות הארץ-ישראלית אשר ראתה את חיי הפלח הערבי בדמות אבותינו מתקופת התנ"ך, ואת הקידמה שאנו מביאים לאיזור – כתהליך מודרג ובעל סיכויים גדולים לעתיד.

משה שמיר, שעשה דרך ארוכה מן החוויות הרומנטיות אל הגישה המוסרית אידיאולוגית של "השומר הצעיר", משם אל הייאוש של ספרו "הגבול" ומשם אל הקיצוניות של מלחמת בני אור בבני חושך הבאה לידי ביטוי בספרו האחרון "חיי עם ישמעאל" (ספריית מעריב, 1969), כותב בספרו האחרון בגילוי לב על החווייה של הנוף הארץ-ישראלי ב-1946 לערך, מול רועה ערבי ועדרו:

"חיי, חייו של כל מי שגדל בארץ הזאת – מלאים בשעות כאלה ובחוויות כאלה. כבר אמרתי במקום אחר: הערבי חי בתודעתו של היהודי כסמלה של הטבעיות, של השורשיות. הוא היה האלמנט החזק, האובייקטיבי, הקיים לעצמו. מעולם ובשום מקרה לא יכולנו להטיל ספק ביציבות נוכחותו סביבנו ובתוכנו. השלמתנו עם שכנותו של הערבי לא היתה זקוקה לשום אופרציה שכלתנית. מובנה היתה מאליה כמו השלמתנו עם אקלימה של הארץ והריה. זאת היתה הגישה הרומנטית, ואני מתרפק עליה בוודאי לא רק משום שהיא קשורה בזיכרונות המתוקים של הילדות והנעורים, אלא משום שזוהי הגישה הנוחה." ("חיי עם ישמעאל", עמ' 184).

פרקים אלה, מסמילנסקי וסטבסקי עד אחריתם של שמיר ויזהר והצעירים מהם ביחס להווייה הערבית, ראויים לדיון נוסף, כיצד התגלגלה הרומנטיקה בסיוט, בסלידה ובזרות תהומית.

* משה סטבסקי: "הכפר הערבי", פרקי הווי. ספריית "שחרות", הוצאת "עם עובד", תל-אביב, תש"ו [1946]. 409 עמ'.

* * *

אהוד בן עזר

המושבה שלי

בהוצאת "אסטרולוג" 2000

פרק עשרים ושבעה

...ומתנחמת בשמוק הפרולצארי של הפועל זיאמה פולונסקי

זיאמה פולונסקי נשאר במושבה גם לאחר שובו של עמשי השומר לגליל.

הוא התיידד עם דודתי יעל והיה מנשק את אצבעותיה היפות והארוכות. לאחר שהחלים מהמכות שקיבל אותו לילה מהבידואים, מבלי דעת שאלה היו אחיה אלכס ואלישע, הוא אבי, ומבלי שאדרתו של עמשי השומר תגן עליו מפניהם – החליטה יעל שהיא תראה למשפחתה ולאנשי המושבה מה כוחו של זיאמה – ותמצא לו עבודה, ודווקא כשומר. כן, היא תוכל לעשות זאת. הרי הפרדס הגובל עם פרדס משפחתנו זקוק לשומר. השאלה היא אם שיח' איסחאק נורדאו יסכים לקבל לשמירה בחור שזה לא כבר ירד מהאונייה.

יעל חלצה את סנדליה התימניים ונעלה נעליים לבנות, לבשה את שמלת-השבת, הרטיבה וחזרה והרטיבה את שערותיה, סירקה והחליקה אותן ככל האפשר לבל יתמרדו תלתליה, שמה את צמיד הכסף המרוקע על זרועה, וסרה לביתו של שיח' איסחאק נורדאו. תחילה קיבל אותה בחשד קל בלבד. גם לאוזניו הגיעה השמועה שהיא תולה כביסה בשבת כדי להרגיז את אימה ולביישה בעיני המושבה. אך כאשר פרשה לפניו את מטרת בואה, נצטמצמו עיניו הכחולות והחלו לירות זיקים עכורים.

 "את הרי לצידם, לצד הרוסים. זה ידוע! אני לא יכול לקחת על עצמי אחריות על עבודת שמירה של בחור חדש בארץ, שרק לפני ימים אחדים ירד מהאונייה ואפילו לא מדבר ערבית. בשמירה נחוצה אחריות רבה לרכוש המושבה, לחיי התושבים, לחיי השומרים עצמם, ליחסים עם השכנים הערבים ועם השלטון. כל זה יתקלקל אם אפטר את השומרים הבידואים ואקח משלנו במקומם! הבידואי נאמן לי ולא איכפת לו אם הגנב ערבי או יהודי. הוא יודע שאם לא יהיה שומר טוב, אפטר אותו. זה לא עניין לאומי. גם האפנדי יפטר אותו אם לא ידע לשמור היטב."

יעל עמדה והביטה בו וחשבה: הרי אלה זבובים כחולים שנמלטים מעיניו, זבובי-אשפה כחולים-ירקרקים. היא שמחה על מחשבותיה ושכחה אותו לגמרי. ואז, משום מה, אולי בהשפעת נעוריה, בבת-אחת נשתנו פניו של נורדאו ובטון מעשי שאל: "כמה הוא מבקש עבור העונה, הבחור הרוסי שלך?"

פני יעל לא נשתנו. "אני לא יודעת," אמרה, "יבוא ותדבר עימו."

 "טוב, אני מחכה לו."

היה זה ניצחון גדול בימים ההם. דודתי יעל קיבלה אותו כדבר המובן מאליו, ואילו נורדאו העדיף להיראות כמי שנכנע למשוגותיה מאשר שנאלץ לשנות דעתו בגלל הלחץ שהפעילו עליו כמה מהאיכרים הצעירים, בעלי הפרדסים, וירקוני בראשם.

השומרים הערבים באו אליו בטענה: "מדוע התחלת לקחת שומרים לא-משלנו?"

 "אסור כבר ליהודים לעסוק בשמירה? אולי תפסלו גם אותי?"

בקרבת הפרדס היה כרם ענבים. בעונת הבציר שמר עליו מוגרבי, מוסלמי מצפון-אפריקה, שהיה מבקר אצל השומר זיאמה פולונסקי ומביא לו לפעמים מאשכולות הכרם ומספר לו מעשיות. מעשה בנער-הרועים חוסני, שלאחר שהגיע עם חבריו העירה, קנה בשוק אצל חכם זקן פסוק תמורת דינר: "אל תחצה את המצולה בטרם בדקת את עומקה!" בזכות הפסוק ניצל חוסני משיטפון פתאומי בוואדי, ואילו חבריו, שליגלגו עליו, טבעו כולם.

באחד מלילות השמירה שמעו זיאמה והמוגרבי דפיקות חזקות מכיוון הבייקה, בית-האריזה, שבו נערמו תיבות ריקות לאריזת התפוזים. התעורר בזיאמה חשד שמישהו נמצא שם. הוא ביקש מהמוגרבי לגשת עימו לבית-האריזה ולבדוק מה סיבת הדפיקות, אך הלה סירב ואמר שזה מקרה של "קטיל".

"מה זה קטיל?"

"קטיל, יא חוואג'ה, זו נשמה של הרוג שדמו רותח וזועק לנקמה. לפני שנים רבות נרצח זלמה משהור, איש מפורסם, באחד הוואדיות בסביבה הזו. דמו טרם נוקם, לכן הוא רותח בלילות הקיץ החמים!"

"קטיל-שמטיל," ענה זיאמה, "מקטיל אינני פוחד."

והוא הדליק מנורה וביקש מהמוגרבי שיחזיק בה בעת שהוא-עצמו נכנס להיווכח מה סיבת הדפיקות.

"לפני שנים רבות עבד כושי, מקנת-כספו של אחד השייח'ים הידועים בנגב, ברח לכאן עם בת-השייח' היפהפיה, שהתאהבה בו... שניהם נרצחו... ואיש לא גאל את דמם."

זיאמה ניגש לערימת התיבות, הרים תיבה אחת, קפץ משם עכברוש בגודל חתול וציווץ כאילו דרכו עליו. עיניו ירקו אש ירוקה. המוגרבי זרק את המנורה – "יא אללה!" – ומרוב בהלה ופחד ברח כל עוד נפשו בו. למרבה המזל לא פרצה שריפה.

למוחרת סירב המוגרבי להמשיך בשמירת הכרם כי פחד נשמתם של הקטיל המשהור והיפהפיה ההרוגה נפל עליו. זיאמה כבר עמד לכתוב לחבריו השומרים בגליל לבוא למלא את מקום השומר המוגרבי.

בלילה אחר שמע זיאמה רשרוש מכיוון השער של הפרדס, והבחין שערבי מטפס על השער. הוא לא איבד את עשתונותיו ומיד המציא תכסיס, כאילו הוא מעיר עוד חברים שבאו מהגליל לעזור לו בשמירה, והיפנה עצמו לעבר בית-האריזה וצעק:

"היי! חבר'ה! קומו מהר, גנב מטפס על השער!"

ותוך השמעת קולות אחדים של המתעוררים-משנתם, "מה מי מו," – "אוסיה, אימסיקו!" – אוסיה, תפוס אותו! – זיאמה התקרב לשער, כך שהערבי הוטעה לחשוב מי יודע כמה חבר'ה נמצאים עם השומר בפרדס, ומיד התנצל ושאל בפחד:

"יא חוואג'ה, פי שריבעט מויע?" – אדוני, יש מים לשתייה?

זיאמה קילל אותו ברוסית באם-אימו ובערבית באבי-אביהו, והלה נשא רגליו וברח כל עוד נפשו בו.

ואולם, חדירת שומר עברי למושבה לא היתה לרצונם של ערביי הסביבה, בייחוד הביעו את מורת-רוחם אלה שלטשו עיניהם לקבל משרת שומר במשכורת קבועה ונהגו לגנוב מהפרדסים המרוחקים כדי להמריץ את בעליהם למנות להם שומר. לא מרוצים היו גם השכנים הערבים שנוח היה להם לבוא לכלל הבנה עם שומר מבני-עמם ולגנוב בלי הפרעה.

השומר החדש זיאמה פולונסקי, ה'מוסקוב', לא הבין דקויות שכאלה ביחסים שבין שומר לגנב. אמנם היו שאמרו כי ל'מוסקוב' יש איזו אמונה מופקרת שבאה מהשטן, סוציאל-רבולוציונריות שמה, על פיה צריך לחלק את הרכוש ולבטל את הקניין הפרטי. אבל בפועל לא הראה זיאמה נטייה להתחלק ברכוש היהודי עם שכניו הערבים, ולכן החליטו להפחיד אותו ולהרתיעו, כדי שיסתלק מהשמירה.

בשבת בבוקר באו להודיע לשיח' איסחאק נורדאו כי זיאמה נפצע ברגלו מיריית רובה ציד.

נורדאו הזעיק מיד את גששו הבידואי אחסן דלדום, והם מיהרו לפרדס. זיאמה שכב באחת מצלחות העפר הרך, החפורות במעדר סביב כל עץ בפרדס, והיה עטוף באדרת החומה של עמשי. הוא אמר:

 "ירו בי מצד מערב, אולי ממרחק ארבעים מטר. תיכף אחרי הירייה שמעתי צעדי איש בורח בכיוון ההוא."

כחמישים צעדים ממקום פציעתו, על אדמת הבור שבקצה הפרדס, מצא אחסן דלדום עקבות אדם שבא וחזר, והן הובילו עד לסוכת השומר שבפרדס המרוחק, על גבול אדמת הביצה, פרדס שהיה שייך לערבים. משם והלאה ניראו עקבות איש מבוגר וילד מוליכים לכיוון דרום-מערב, וסוכת השומר היתה ריקה, אין קול ואין עונה. בסוכה התגורר שומר הפרדס, בידואי שחור מאל-עריש, עבד אבו-נימר שמו, יחד עם בנו הקטן, כבן עשר. שניהם נעלמו, והיה ברור כי הוא זה שניסה לפגוע בזיאמה.

אילו קרה הדבר ביום חול היה נורדאו שולח את אחסן להביא לו מהבית את הסוסה, הרובה והתפילין, כמנהגו בצאתו למירדף. אבל עתה שבת.

 "גש אל בית הרב," פקד על הגשש, "ספר לו מה קרה ושאל אם מותר לי לרכוב ולצאת אל מחוץ לתחום השבת של המושבה, אחר העקבות. אם יאמר כן – תחזור וגם תביא לי את הסוסה והנשק."

כאשר ראה שזיאמה הפצוע מתבונן בו בתמיהה, הסביר: "בענייני גניבות, כאשר הנזק כספי בלבד, אסור לחלל את השבת. כך פסק הרב קוק מיפו. אבל כאשר מדובר בפגיעה בנפש, מותר. במקרה שלך לא ברור המצב, כי אתה רק נפצעת."

 "ואני חשבתי שאתה גיבור גדול יותר מן השבת!" אמר זיאמה.

 "אתם," אמר נורדאו, "הכל מותר אצלכם, אפילו לעשן בשבת!"

זיאמה לא נישאר חייב. "וגם לחזר אחר נשים נשואות התיר לך הקדוש-ברוך-הוא רק בימות חול?"

כמו כדי להשלים את דבריו של השומר הפצוע נשמעו קולות צחוק צלולים של שתי צעירות, בנות המושבה, שטיילו בשבת בבוקר על סוסיהן במשעולי הפרדסים: דודתי יעל וחברתה ארלטי קלדם, בתו של מסייה בוריס.

ארלטי הנאה, בהירת הפנים, ודודתי בעלת הגוף החטוב ועור השוקולד, יצאו מבין עצי-ההדר ירוקי העלים, שהיו גדושים פרי שאמוטי זהוב-כתום. הן הופתעו למראה הפצוע, שבאו לבקרו על משמרתו.

 "מה אתן רוכבות בשבת כמו פריצות!" גער בהן נורדאו. "אין לכן מה לעשות?"

כאשר ראה זיאמה את השתיים, השים עצמו מתעלף, והשתיים השמיעו קריאות-בהלה. דודי ההולל אלכס נהג לספר שכך קרה לשומר המסכן לאחר שראה את ארלטי היפהפיה ולא בגלל יעל שלנו, הרזה, הירקרקת ואכולת המאלאריה.

עודם מדברים והנה שב אחסן דלדום עם הסוסה, הנשק והתפילין, וקצת דברי אוכל שצררה אשת איסחאק.

 "הרב אמר – איסמע יא שיח' איסחאק נורדאו, אתה לא רק מותר לך, אתה חייב לקחת את הסוסה והנשק ומותר לך לצאת מחוץ לגבולות המושבה ולעשות כל מה שאתה יכול כדי לתפוס את היורה."

 "קחו אותו אתכן למושבה. מצבו לא מסוכן." פקד נורדאו על הצעירות, והוא יצא עם אחסן אחר עקבות המבוגר והילד, שהוליכו דרומה.

על הסוס הראשון רכבו השתיים, דודתי מחזיקה במושכות וארלטי חובקת אותה מאחור ותופסת במותניה. הן משכו אחריהן במושכותיו את הסוס השני, שעליו שכב זיאמה מקופל על בטנו, ידיו וראשו פשוטים מכאן, רגליו מכאן, העבאייה, האדרת החומה, כיסתה את גבו, והרובה הקשור לידו היטלטל באוויר עם כל תנועה של הסוס.

השתיים היו גאות על השליחות שנפלה לידיהן והן שרו בקולות צלולים: "שאו ציונה נס ודגל / דגל מחנה יהודה..."

חלקות הפרדס מכאן ומכאן היו רחוצות ועמוסות פרי הדר בשל. הרובה נשמט ארצה ונתקל בגדם עץ יבש בצד הדרך, מושך אחריו את זיאמה, שזרם מעל גבי הסוס אל חתימת העשב החדש שהחל צומח בשוליה. הוא נותר מונח שם והשתיים המשיכו לרכוב קדימה, שדיה של זו מתחככים בגבה של זו, והן שרות "שאו ציונה".

לאחר רגעים אחדים נעצר הסוס שמאחור, והמושכה נמתחה ועצרה גם את סוסן של הצעירות. הן הביטו לאחור וחדלו לשיר. זיאמה איננו!

מיד חזרו על דרכן ומצאו אותו בעשב הטרי, הרימו אותו, העמיסוהו שוב על גבי הסוס והמשיכו בדרכן למושבה. תחילה ניראו רציניות אך עד מהרה חזרה אליהן תחושת השובבות והן שבות לשיר:

 "שאו ציונה נס ודגל..."

כאשר עברו השתיים על פני בית גרשוני צהלו הסוסים וצהל לעומתם הפרד החדש מתוך האורווה שבחצר ויצאה אליהן בעלת-הבית אנא חוואג'ה צחת הפנים.

 "את מי אתן מובילות על גבי הסוס, נערותיי השרות?"

 "את השומר העברי שנפצע ברגלו, בעלבוסטע, אל הדוקטור זכריאס-כהן!" ענתה דודתי יעל.

ליבה של שיינע-פשה גרשוני הלם בהתרגשות מרגע שהבחינה באדרתו החומה של עמשי, זה השומר השחצן, היפה, כחול-העיניים, שנשק לה בליל הגשם ועורר את השדים בפיזדתה.

 "הכניסו אותו אליי, ולכנה לקרוא לדוקטור." מיהרה שיינע-פשה אל ביתה פנימה.

אורחת הסוסים הקטנה פסעה אל חצר גרשוני שהיו בה רפת, אורווה, אסם ועצים רבים, ובית נאה במרכז. ארלטי ויעל קפצו מסוסן והוליכו-גררו מעל האוכף אל המרפסת את זיאמה המעולף. הן ידעו היטב שבבתיהן לא יתקבל הפרוליטאר-הפצוע במאור פנים, מוטב שיחלים כאן.

 "עמשי השומר!" דיקלמה שיינע-פשה בהתרגשות כאשר שבה למרפסת הקדמית, נושאת כד אמאיל לבן מלא מים ומגבות ורצועות בד לחבישה. אך למראה פניו של זיאמה נחרדה. הכד נשמט מידה אל הרצפה, והיא כמעט התעלפה.

 "מה קרה לך בעלבוסטע? מה זה רעדת והרטבת פתאום?" אמרה דודתי יעל. "נורדאו אמר שהפצע אינו חמור. על זיאמה רק לנוח ימים אחדים."

 "לכנה מיד והבאנה את הדוקטור, אבל ברגל. גם כך סוערות עליו הרוחות במושבה, שהוא מזלזל בקדושת השבת."

שיח' איסחאק נורדאו ואחסן דלדום עברו בין הכפרים סלמה וחירייה, נכנסו לחולות שממערב לראשון-לציון והמשיכו ללכת עד לקרבת הכפר יבנה. במוצאי-שבת, סמוך לחשיכה, אבדו עקבות השניים בבטישת החול שהותירה אחריה שיירת גמלים שצעדה דרומה.

 "את שמו של עבד אבו-נימר אנחנו יודעים," קבע שיח' איסחאק נורדאו. "לפי העקבות ברור לנו שהוא זה שברח אחרי הירייה. נחזור ליפו, שם נודיע למשטרה עליו ועל תוצאות החקירה שלנו."

לא עברו ימים רבים ועבד אבו-נימר נידון שלא-בפניו לעשר שנות מאסר אלא שבינתיים התברר כי נמלט מהארץ ואין בדעתו לחזור כלל כי הוא יודע שיושלך מיד לכלא.

זיאמה פולונסקי הנמוך, רחב-כתפיים, בעל הגוף השרירי והמוצק, שכב בביתו של האיכר סנדרל גרשוני והתרפא מפצע הירייה. גרשוני הצולע התיידד עימו ואף הציע לו לעבוד כמשגיח על עבודת הקטיף בפרדס או להשתלם באריזה או ללמוד את מלאכת הנגרות שבהתקנת תיבות למשלוח הפרי. זיאמה קירטע מחדר לחדר כשהוא נעזר במקל-הליכה שהשאיל לו בעל-הבית.

האיכרה גרשוני טיפלה בזיאמה במסירות רבה ופיטמה אותו יום אחר יום במיטב תבשיליה והקפידה לנגב ולרחוץ אותו במטלית לחה וביסודיות, כתינוק, וכשהחלים מעט היתה מסיקה את דוד-המים עבורו ומכריחה אותו להיכנס ולטבול כל יום באמבטיית הברזל היצוק שקנה לה בעלה, אך בכל טירחותיה אלה גם הפגינה כלפיו קרירות, כאילו הוא אשם שהוא – הוא, ולא מישהו אחר.

יום אחד נסע גרשוני ליפו, למשרד של אגודת "פרדס" בנמל, כדי לזרז את העמסת הפרי על האונייה שעגנה בים. הוא לא חזר למושבה בדילג'אנס הערב, ושלח להודיע לאשתו שיחזור רק למוחרת.

לאחר ארוחת-הערב, שעברה בשתיקה תוך כדי כירסום כנפי העוף מהמרק, צלע זיאמה לחדרו. הוא היה אדום עדיין ושלוק מהאמבטיה החמה. מאוחר יותר נפתחה הדלת והאיכרה גרשוני גבוהת החזה הופיעה בחלוק-שינה, שערה הזהוב סתור, כך ניצבה מול מיטתו ובידה כוס חלב שהיה חם עדיין מחליבת-הערב, ואותו הביא לפני שעה קלה הפועל הערבי.

 "זה נכון מה שמספרים עליך, זיאמה פולונסקי?" שאלה בעודו שותה, ועיניה נעוצות באדרתו החומה של עמשי הפרושה על כיסא, ועליה מונח מקל-הליכה.

 "מה מספרים?"

 "שאתה כמו עמשי השומר. שאין נערה אחת במושבה שלא נשקת לה?"

זיאמה צחק במבוכה. שיינע-פשה אמנם צעירה ויפה ומחלפות שערה נהדרות ואי אפשר להסב עיניים מהחזה הגדול שלה אך היא אישה נשואה, וקצת מבוגרת וגבוהה ממנו, והתנהגותה מפחידה. אילו ידע בעלה!  – מצד שני, אולי כך נוהגות הבורז'ואיות, כמו ברומאנים?

 "האיכרה גרשוני, אני, רק לפני שבועות אחדים ירדתי מהאונייה," ענה במיבטאו הרוסי הכבד, "יש לי רובוטה, עבודה, אבל עוד אין לי ניסיון."

 "מדוע העיניים שלך לא כחולות כשלו?" שאלה והגבירה את האור במנורת הקרוסין כפי שלא הירשה גרשוני אלא אחת לשנה בסדר פסח. "אין דבר. אתה יכול לנשק אותי גם ככה..."

זיאמה המופתע מאוד ניסה למחות במילים מגומגמות, "אבל, האיכרה גרשוני, הכבוד... אם אגע בך, אני לא אוכל להישאר כאן, אחר-כך, לעבוד אצל בעלך..."

 "תן לי, תן לי זיאמה להחזיק את השמוק הפרולצארי את הפוץ המתוק שלך כי הפיזדה אצלי כבר רטובה מהצהריים..." דיקלמה לפתע שיינע-פשה ברגש ובסגנון של ראשית התיאטרון העברי את המילים הטמאות, ואלה התגלגלו על לשונה בקלות מדהימה וכבר היתה במיטתו, חמה, רחוצה ונקיה, ומנשקת אותו על פיו וטועמת בשפתיו את שרידי החלב הטרי של חליבת-הערב –

"האיכרה גרשוני, מה פתאום פוץ פרולצארי?" התקומם, "אני בא ממשפחת רבנים מפורסמת, מצאצאי המנחם-זיאמה פולונסקי מוויסלה..." – אך היא לא הניחה לו: "תגיד פיזדה בורז'ואית זיאמה, תגיד פיזדה בורז'ואית, זה בשפה שלכם..." – ומילאה עתה את פיו בפיטמתה, שהדיפה ריח סבון טרי והיתה גדולה כבישליק והיתה עסיסית ומחוספסת כפרי-צבר מקולף – בעוד שרידי החלב החם על שפתיו, עד שנעתר לה ודבק בה ושניהם התגלגלו ונעשו למושבה אחת ללא הבדלי מעמדות מי למטה מי למעלה והיא נמצצה וצרחה מעונג.

זיאמה, בחור קצר-קומה ומוצק וכוחו עז במותניו, אך אישה טרם ידע מימיו, והאיכרה שיינע-פשה המיוחמת ולבנת-העור לימדה והכניסה אותו פעם ועוד פעם אל פיזדתה הרטובה והוא עלה וירד אותו לילה על הפיסגה הזהובה והמיוערת של הגרשונית מהמושבה שלנו שלוש פעמים – – "איך בין ממֶש תוקע לה בפיזדה, לקאלאניסטע ילען-דינהא..." נזכר בנבואת עמשי השומר שנלחשה באוזנו – – ובכל תקיעה היא והוא נלפתו וקראו יחדיו, "עוד פרוליצאר... עוד בורז'ואיה... מטיילים ביער... הללויה..."

כתשעה חודשים לאחר הבוקר שבו עזב במפתיע זיאמה, הפרולטאר השומר, את בית גרשוני ואת המושבה וצלע הגלילה (ושוב לא ניראו פניו בה עד שלא זעק ביום ההלווייה של אביתר ירקוני ועד שלא נאם באסיפת בחירות בכיכר העיריה בתור שר בממשלת בן-גוריון השנייה או השלישית), ערך סקנדר אבול-באר'ל מסיבה מפוארת לאיכרים האמידים ולנשותיהם בהיוולד לו בתו-יחידתו רותי-רבקה (על שם דודתה רבקה שמתה בצעירותה בקדחת), נינתו של הברון הגרמני גונטר פון לאקסן מהאנובר. וסקנדר עבר מאורח לאורח ואמר: "הנה צוקריה גדולה. תאכל עוד ביסקוויט, כבר אכלת שלושה. קח עוד מופלטצ'ינקה, כבר לקחת שתיים!"

"שהקמצן הזה יאביס את כל שנואי-נפשו? פלאי פלאים! הוא הרי אוסף אפילו את חרצני הזיתים שאורחיו אוכלים ומפצח אותם כדי שאשתו תבשל מהתוך שלהם ריבה... פלאי פלאים, ימות משיח ממש, ממש, שֶבת לגרשוני נולדה..." חזר ואמר גרישה ירקוני בקולו המאנפף-קמעה באוזני כל מי שהקשיב לו במלון "חובבי-ציון".

המשך יבוא

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אהוד היקר, לא סתם טרומפלדור הפך לאגדה – העדות של אסתר ראב על חייו ביום יום – תוכיח.

 נעמן כהן צודק בקטרוג שלו על אבי גבאי שמעורר שוב את השד העדתי. אני מחזק את ידיו של נעמן בשאלות הנוקבות שלו כלפי הגזענות המזוויעה של האיסלאם.

שלך,

משה גרנות

* יורש העצר הסעודי מוחמד בן סלמאן אישר קמפיין סודי להשתקת מתנגדי משטר – שכלל מעקבים, חטיפות, מעצרים ועינויים של אזרחים סעודים – יותר משנה לפני רצח העיתונאי ג'מאל חאשוקג'י. כך טוענים גורמי ממשל אמריקאיים שקראו חומרי מודיעין מסווגים על הקמפיין המדובר. כמה מהמשימות החשאיות בוצעו על ידי חברי אותו צוות שרצח באוקטובר את חאשוקג'י בקונסוליה הסעודית באיסטנבול וביתר את גופתו. לפי הגורמים האמריקאיים וכמה אזרחים סעודים, הרצח של חאשוקג'י, היה חלק מקמפיין רחב להשתקת מתנגדי משטר סעודים. ["ניו יורק טיימס"].

אלה החברים שלנו ושל האמריקאים במאבק נגד האיראנים!

* מיכאל מילשטיין: "מדינה בתוך מדינה" — זהו המונח שחזר שוב ושוב בסדרת שיחות שערכתי באחרונה עם אנשי ציבור ותקשורת מהחברה הערבית, שבמוקדן עמדה הפשיעה הגואה בקרב אזרחי ישראל הערבים. השיח הבהיר לי את חומרת הבעייה והשלכותיה, אך גם את הכשל המלווה את ניתוח הנושא ואת ההצעות שהועלו עד היום להתמודדות עימו.

עיון קל בנתוני דו"ח מבקר המדינה מ-2018 על האלימות בחברה הערבית, זה כל שנדרש כדי להבין את עוצמת התופעה. בכל הממדים ניכרת בשנים האחרונות הידרדרות: אזרחים ערבים מעורבים בכ-60% מהפשיעה החמורה בישראל (במיוחד מקרי הרצח), פי שלושה משיעורם באוכלוסייה (21%); מספר הנשים הערביות שנרצחו בשנה שעברה מכלל הנשים שנרצחו הוא כ-40%; היקף עבירות הירי בחברה הערבית גבוה פי 17.5 מזה במגזר היהודי; ו-80% מהחשודים בעבירות החזקת נשק ללא רישיון הם לא-יהודים. ["הארץ" באינטרנט. 19.3].

* יהודה דרורי: יואב יצחק (של ניוז 1) לא הכי מוסרי בעולם... יואב יצחק מוכר בציבור (וגם על ידי) כלוחם אמיץ בשחיתות אם כי זיהיתי אצלו עד היום שני כשלים מוסריים. הראשון שהוא תמך בכל ליבו ברב פינטו על אף כל ההוכחות נגדו ("שפוט של פינטו" כבר אמרתי?...) וכיום הוא משתדל להגן על נתניהו כאשר הוא מודע לכל הראיות המרשיעות נגדו.

אתמול קראתי את מאמרו ב"ניוז1" בו הוא קובע נחרצות סעיף אחר (כמו עו"ד של נתניהו...) מדוע אין להאשימו בכלום בנושא הצוללות, כאשר במכוון הוא מתעלם מהקשרים של נתניהו לאנשים המעורבים ברכישת הצוללות וכאשר הוא מנקה אותו מ-16 מיליון שקיבל (בצדק או לא בצדק אני לא יודע).

אבל הקטע הכי חלש אצלו קשור לנושא האישור לרכוש את הצוללות למצרים, ועל כך מגיב בלוגר בשם אלחנן משי שכותב: "אם הכול כל כך כשר, מדוע האישור לגרמנים למכור צוללות מהדגם החדיש למצרים, הוסתר משר הביטחון. מדוע במדינה מתוקנת שר הביטחון צריך לבקש מנשיא המדינה המבקר בגרמניה לברר מי נתן את האישור, כך לפחות לדבריו. במדינה עם קבינט ביטחוני ומועצה לביטחון לאומי אין סיבה בעולם שהחלטות מסוג זה יוסתרו מכל הצמרת הביטחונית. בשולי הדברים, אם לראש הממשלה יש בן דוד שהוא גם שותפו לעסקים ולמימון וגם שותף בחברה שמוכרת מוצרים לחברה הגרמנית, חברה שתרוויח מעסקת הצוללות האם אין מקום שראש הממשלה יודיע על ניגוד עניינים בכל הנוגע לעסקה עם טיסנקרופ. מה גם שמדובר בשותף עסקי שנתן לראש הממשלה מימון לרכש המניות וכיום מבקש לשלם על ההוצאות המשפטיות מכאן שאין מדובר בקשרים מהעבר אלא קשרים שנמשכים עד היום."

על הערות מחכימות אלו עוד לא שמענו את תגובתו של יואב יצחק.

עד כאן יהודה דרורי.

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2247 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-61 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,075 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,074 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,633 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-90 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-73 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-41 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-30 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-38 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-63 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח-בהקלדה של הלקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

[מיספר הערכים לפי ההתקדמות בהקלדה]

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,240 נמעני המכתב העיתי.

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל