פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1430

[שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, י"ח באדר ב' תשע"ט, 25.3.2019

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

עיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: פַּרְפָּרִים בַּבֶּטֶן וּפַרְפָּרִים בָּרֹאשׁ... // חובב טלפז: במלחמה לא כמו במלחמה: פרק י"ח. “Is this the hill to die on?” // יהודה דרורי: מה היה יכול להיות בטלפון של גנץ? // יורם אטינגר: משקל הבעייה הפלסטינית במציאות המזרח התיכון. // אורי הייטנר: צרור הערות 24.3.19. // יצחק הילמן: איוולת הצוללות. // משה כהן: פרטנרים לשלום. // אורית דשא: געגוע בחוּם, טורקיז ולבן. // אלי מייזליש: מכתב לגנץ – עריקה באופק. // מיכאל מעוז: מיומנו של חיית אדם. // משה גרנות: בעקבות הסדרה "מעברות" בערוץ 1, "נער האופניים" של אלי עמיר, ו"מעברה" של יוסי אלפי. // הרצל ובלפור חקק: ריקה ברקוביץ – הקול הפנימי של הילדים. // גיא משיח: קרן אור. // תקוה וינשטוק: "12 אוהלים התמוטטו במעברת ראש העין בחורף 1951." // נעמן כהן: לא השוונץ של גנץ ולא הזיבי של ביבי. // אהוד בן עזר: ספרי דורות קודמים. "הזורעים בדמעה" למשה סתוי (סטבסקי), 1959. פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 8.7.1978 לפני 41 שנים. // אהוד בן עזר: המושבה שלי. פרק עשרים ושמונה. הסוד האפל במוצאה של רותי גרשוני אהובתי. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

פַּרְפָּרִים בַּבֶּטֶן וּפַרְפָּרִים בָּרֹאשׁ...

לִפְנֵי זְמַן-מָה הֻצְּפוּ שָׁמֵינוּ הַמְּסֻגְרָרִים

מִבְּלִי שֶׁשּׁוּם חַזַּאי עַל כָּךְ בִּשֵּׂר וְאַף הוֹדִיעַ  

בְּמִילְיוֹנֵי זוּגוֹת כַּנְפֵי מָעוֹף שֶׁל פַּרְפָּרִים

מִן הַמִּין הַמֻּכָּר כְּ"נִמְפִית הַחוּרְשָׁף" מִכּוּוֵּית וּמִקְּצוֹת סָעוּדִיָּה.

הֵם דָּאוּ מֵעָלֵינוּ בִּקְרוּז-הָאָבִיב הַשְּׁנָתִי שֶׁלָּהֶם בְּדַרְכָּם

מִשָּׁמֶיהָ שֶׁל אַסְיָה לְעֵבֶר אֵירוֹפָּה כְּשֶׁהֵם נִפְרָשִׂים כְּשָׁטִיחַ

מְעוֹפֵף אוֹ מַרְבָד סַסְגּוֹנִי וְרוֹטֵט שֶׁל קְסָמִים, שֶׁכֻּלּוֹ מְרֻקָּם

בְּרִפְרוּף פַּרְפָּרִים בִּמְרוּצַת חַג פּוּרִים עַל עָרִים וּכְפָרִים, הַמּוֹכִיחַ

כִּי גַם לַפַּרְפָּרִים יֵשׁ עַדְלָאיָדַע מְתֻרְבֶּתֶת

עִם שֶׁפַע תִלְבּוֹשוֹת צִבְעוֹנִיּוֹת, מָה שֶׁגָּרַם

לְהִתְרַגְּשׁוּת הַמִּתְבַּטֵּאת בְּ"פַרְפָּרִים בַּבֶּטֶן"

לְכָל צוֹפֶה שֶׁמַּבָּטוֹ אֶל גָּבְהֵיהֶם הוּרַם.

אַךְ לֹא רַק יֹפִי פַּרְפָּרִי שֶׁעָף לוֹ בַּשָּׁמַיִם

עוֹרֵר שִׁמְחָה אֶצְלֵנוּ בְּשִׁכְבוֹת הָעָם כֻּלָּן,

גַּם הִזְדַּהוּת אַרְצוֹת הַבְּרִית מִתּוֹךְ תְּמִיכָה שְׁלֵמָה עִם

זְכוּתָהּ הָרִבּוֹנִית שֶׁל יִשְׁרָאֵל עַל הַגּוֹלָן

וְכַצָפוּי מֵרֹאש: אוֹתָהּ מֶחְוָה מִיָּד הֶחְרִידָה

אֶת צְבִיעוּתָהּ שֶׁל רוּסְיָה שֶׁהֵחֵלָה כָּאן לִטְחֹן

כְּמוֹ בְּתַקְלִיט שָׁחוּק מִין מְחָאָה שֶׁכְּבָר הֶחְלִידָה

שֶׁרַק אִם תְּאַשֵׁר אֶת זֶה מוֹעֶצֶת בִּטָּחוֹן

תֶּחְדַּל רִבּוֹנוּתֵנוּ בַּגּוֹלָן לִהְיוֹת נֶחְשֶׁבֶת

לְהִשְׁתַּלְטוּת פְּרוּעָה עַל שֶׁטַח סוּרְיָה הַתְּמִימָה

לַמְרוֹת שֶׁהִִשְׁתַּלְּטוּת רוּסִית עַל קְרִים לֹא מִתְיַשֶּׁבֶת

עִם הַסְכָּמַת מוֹעֶצֶת בִּטָּחוֹן שֶׁמִּשּׁוּם מָה

אַף פַּעַם לֹא אִשְּׁרָה פְּלִישָׁה רוּסִית לִקְרִים וּבֶטַח

לֹא תוֹקְפָנוּת רוּסִית בִּתְחוּם אוּקְרַאיְנָה כַּזָּכוּר

וְאַסַד שֶׁטָּבַח בִּבְנֵי עַמּוֹ חוֹטֵף לוֹ נֵתַח

שֶׁל צִדְקָנוּת הוּמָאנִית שֶׁגַּם הִיא מִשְׂחָק מָכוּר

בְּהַשְׁרָאַת מַר פּוּטִין וּתְמִיכַת מוֹשְׁלֵי אִירָאן

הַזּוֹעֲמִים עַל טְרַאמְפּ מִמְּקוֹם שִׁבְתָּם בְּטֶהֶרָן

וּמַמְשִׁיכִים לְהַעֲשִׁיר אוּרַנְיוּם וְלִפְלֹשׁ

לְסוּרְיָה כִּי עוֹד יֵשׁ לָהֶם שָׁם פַּרְפָּרִים בָּרֹאשׁ

עַל הִשְׁתַּלְּטוּת אִירָאן עַל אֲזוֹרֵנוּ בָּהּ-בָּעֵת

שֶׁסַּנְקְצְיוֹת מַחְרִיפוֹת אֶת בִּטְחוֹנָם הַמִּתְמַעֵט

שֶׁבּוֹ כַּלְכָּלָתָם הָפְכָה בְּאֵין לָהּ גֵו זָקוּף

מִכַּלְכָּלָה כְּתוּבָה בְּכָ"ף לְקַלְקָלָה בְּקוּ"ף...

יוסי גמזו

* * *

חובב טלפז

במלחמה לא כמו במלחמה: פרק י"ח

“Is this the hill to die on?”

כשנה ורבע הוביל ג'נרל ג'ורג פאטון את הארמיה שלו בחדירה לנורמנדיה, לצרפת רבתי, בקרבות קשים ומרים נגד גרמניה, כשלצידו מסופחים כוחות נוספים מבנות הברית. עם כניעתה של גרמניה הוא ניהל מסיבת עיתונאים רבת משתתפים. לקראת סופה העז עיתונאי צרפתי לשאול אותו האם הוא קיבל עזרה מיחידות צרפתיות...

תשובתו המפורסמת נחקקה בסלעי ההיסטוריה: "הייתי מבכר לפגוש מולי דוויזיית שיריון גרמנית עם טנקי פנצ'ר מאשר להיעזר בדוויזייה צרפתית מאחורי." 

מטראמפ נשללת האופציה לקבל תמיכה מבית הנציגים בקונגרס עם רוב דמוקרטי. היה צפוי. אלא שבשבוע שעבר "עזרו" לו 12 מ"בנות בריתו" – מספסלי הרפובליקנים בסנאט!

לפני ההבהרה המתבקשת – הערת חובה לקורא ותיק בסידרה. הפעם הסינים לא במגרש המשחקים. יש מבחינתם מעין פסק זמן שבו הם מוזמנים אחר כבוד לצפות בקרב בסגנון "תפוס כפי יכולתך" – בין טראמפ לבין מרבית הקונגרס. כרגע הם נינוחים בתא האח"מים "הצדיקים" [שמלאכתם נעשיית בידי אחרים] במעלה יציע הקהל.

זו לא היתה "העזרה" היחידה שהוענקה לטראמפ. בית הנציגים תרם לו שתיים נוספות, הנשענות, איך לא, על החוקה.

הראשונה – מרשימה ביותר, התקבלה ללא מתנגדים. קוראת לפרסם במלואן את החלטותיו ומסקנותיו של החוקר המיוחד רוברט מולר בנושא "הקשר של טראמפ עם רוסיה במערכת הבחירות." למזלם של כל 435 הנציגים, הכוללים 197 רפובליקנים, החוקה דווקא לא מאפשרת לפרסם את כל ההחלטות והמסקנות הנ"ל וגם לא את כל החומר שנצבר במשך שנתיים של חקירה מאומצת בעזרת סוללת עו"ד שעלתה למשלם המיסים קרוב ל-30 מיליון דולר. בעיקרון רק חומר שהביא לכִּתְבֶי אישום מותר לפירסום, בעוד שלאלה שנחקרו מהמסד עד לטפחות שלהם ויצאו – נקי עומדת זכות חיסיון מפירסום החקוקה בחוקה! אז מה עושים הנציגים המכובדים? העבירו את החלטתם ההיסטורית כ"לא מחייבת". בשפתנו – להרגיש עם וללכת בלי. אז אם זו היתה צריכה להיות אותה "גבעה עליה כדאי למות" הרי שאף נציג לא בחר לטפס עליה.

השנייה – החלטה להפסיק את התמיכה בערב הסעודית במלחמתה בחוּת'ים (תימן) כמחאה על רציחת הכתב הסעודי ג'מאל חאשוקג'י, כתבו של הוואשינגטון פוסט. משנת 1932, שבה חתם הנשיא פרנקלין רוזוולט על הסכם רכישת נפט שהגיע בתקופת אובמה לשיאו עם 10 מיליון חביות ביום (!) – בוצעו בסעודיה פשעי זוועה בשם חוקי השריעה. לאורך 84 שנות יבוא הנפט מסעודיה לא נימצא ולו צדיק אחד שישים אצבעו על סעודיה הענקית במפת המזרח התיכון. ואילו עתה, לא לפני שארה"ב הפסיקה את יבוא הנפט בכלל ועומדת לייצאו בקרוב, לפתע פתאום מתעורר שם המצפון ההומניטרי!

יש כאן שילוב אינטרסים מורכב שקצרה היריעה מלהרחיבו כאן. אסתפק במיספר הערות.  בסתיו האחרון לטראמפ היה חשוב להוריד את מחיר הנפט הגולמי מ-70 עד 80 דולר לחבית – לסביבת ה-50 דולר (ראה, בין היתר, מאמרים קודמים בסידרה). הרצח הברוטאלי הזה הביא לטראמפ קלף ג'וקר שביכולתו ללחוץ על הסעודים להגדיל את ייצוא הנפט הרבה מעבר להחלטות אופ"ק. ממחצית אוקטובר 2018 ועד מחצית דצמבר פעלו הסעודים כרצונו הגבירו את הייצוא ליכולת שיא והמחיר אכן ירד אפילו מתחת ל-50 דולר! מחיר הפסד – מתחת למחיר ההפקה והשינוע. שתי ציפורים במכה אחת –  עונש בהפקת הפסד והשגת מטרה אסטרטגית בצידה. כאשר הגיע ה"הגוועלד" הסעודי לאוזניו רמז טראמפ לכמה רפובליקנים בסנאט שיתמכו בהצעת החלטה מצד הדמוקרטים להפסקה חלקית בסיוע לסעודיה. הדמוקרטים, ששאפו להראות לטראמפ שהסנאט החדש לא בידיו, עטו על התמיכה הרפובליקנית, לא לפני שהאחרונים הוסיפו סעיפים ממתנים כמו שהתמיכה בסעודיה תוכל לחזור לתפקידה "בהתאם לאינטרסים אמריקנים." ההחלטה אכן עברה בסנאט ברוב של 56 נגד 41. מחצית "העוקץ" הושג והסעודים קיבלו את הרמז העבה שהמחצית השנייה – בבית הנציגים לא תאחר לבוא אם יקטינו את ייצוא הנפט... הרמז הוּבן.

במקביל, ארה"ב הרחיבה משמעותית בחודשים האחרונים את כושר הפקת נפט מפצלי שמן ע"י חברות הנפט שלה בתנאי שהמחיר יעלה לסביבת ה-60 דולר. רמז בכיוון תואם עם סעודיה שהחלה להאט את הייצוא שלה  ע"פ "החלטות אופ"ק" והמחיר כרגע הוא 59.51 דולר לחבית!  18 רפובליקנים (מהשמרנים שבהם – תומכי טראמפ) הצטרפו לדמוקרטים בבית הנציגים והעבירו את "ההחלטה המקבילה". מעשה "בלעם" במהדורה מודרנית. טראמפ חתם על ההחלטה במהירות שיא, בלי מצלמות. כנראה שלא הצליח לבלום חיוך למראה הצלחת העוקץ שמחוויר את המקורי מהסרטים בכיכובם של פול ניומן ורוברט רדפורד האגדיים.

הגבעה עליה כדאי "למות" קיימת, ועוד איך. היא הוכרזה ע"י טראמפ כמשימת-על לביצוע כבר בראשית מערכת הבחירות ב-2016: "החומה". ומאז שנבחר, כ-ו-ל-ם כבר מתכתשים עליה אך למעשה נלחמים על המניע שלה.

המניע מצידם של הדמוקרטים הוא להציף את מערכות הבחירות בבוחרים "מוּטים מראש" (captive), הם ודורותיהם הבאים אחריהם. המניע מצידם של הרפובליקנים הוא פשוט: למנוע את ההצפה הזו. ההצפה היא תהליך רב-שלבי לאורך זמן ניכר אם מתבצע באופן בלתי חוקי לעומת קיצור זמן משמעותי אם "מלבינים" אותו.

השלב הראשון – הקריטי מכולם – הוא מעבר זָרים בלתי חוקי את הגבול, אל אדמת ארה"ב. חשוב להבין – ארה"ב דווקא נולדה כמדינה קולטת מהגרים, ולעולם לא חדלה מכך! הקונגרס הוא המחליט על נפח ההגירה החוקית השנתי כמו גם על פרופיל המהגרים. להגירה החוקית אין, לא היתה, ולא צריכה להיות השפעה משמעותית על המאזן הבינמפלגתי. מאידך, להגירה הבלתי חוקית קיימת, גם קיימת, השפעה מכרעת מפירת-איזון – לטובת הדמוקרטים.

כרגע אסתפק רק בהשלכה המרכזית הרת-השלכות והיא: גימודה של הדמוקרטיה במעצמת העל – ארה"ב. האבות המייסדים שתיכננו ביניהם, בהתכתבויות לאורך שני עשורים, את עיצובו של "איחוד מדינות" החדש הבינו שעליהם ליצור שיטת בחירות לנשיא שונה משיטת הרוב המוחלט.  עליהם לקשור ל"איחוד" מדינות קטנות כך שקולן לא ייבלע מול המדינות הגדולות שיש להן תנאי סביבה שונים בהבטים חשובים. עליהם למנוע בכל מחיר ריבוי מפלגות שיביא לסחיטות פוליטיות מצידן של מפלגות קטנות (מוכַּר?).

 השיטה שנבחרה –  Electoral College, ביחד עם השיפוצים לאורך זמן של "התיקון ה-12" ושיטת "המנצח לוקח הכול", שתחמה את מספר המפלגות ל-2 בלבד ללא הגבלה מפורשת! – סיפקו ברוב המקרים את השאיפות הנ"ל (במהלכים היסטוריים מכוננים ומרתקים). יתרה מזאת, השיטה המשופצת בצירוף תיקצוב 2 סנטורים למדינה ללא קשר לגודלה, סיפקו את המֶלֶּט, הדֶבֶק, הכה חיוני לשמר את כל המדינות שזורות באיחוד הייחודי. אחת התקוות הבלתי כמוסות של המייסדים היתה שמערכת פוליטית המתבססת על שתי מפלגות בדיוק, ללא כל סעיף בחוק או בחוקה המחייב זאת (גילוי נאות: זה מה שמשך אותי ללמוד את ההיסטוריה המרתקת של אמריקה) – ימנע היווצרותן של מפלגות או שכבות אוכלוסייה סקטוריאליות. מפלגות או שכבות כאלה מאפשרות למימשל לנהוג כרצונו כל עוד ימלא מבוקשן. המייסדים צדקו לחלוטין בנוגע לקיומה של מפלגה סקטוריאלית, אין לה הוויית קיום כאשר יש רק שתי מפלגות.

המייסדים טעו בנוגע לאפשרות קיומה של שכבה סקטוריאלית (ההיספנית למשל) המאומצת בחום ע"י אחת משתי המפלגות! קשה להאשים אותם, הסבירות הנמוכה שזה יקרה החזיקה מעמד בלמעלה מ-200 שנה! לזכותם יאמר שתחת הנחתם לקיומו של שלטון החוק, שבין היתר לא מאפשר פלישה המונית בלתי חוקית, מאד ייתכן שקיומה של שכבה סקטוריאלית היה נמנע!

אם היתה אשלייה כלשהי למהות התהליך המאיים על שרידות "האימא" של הדמוקרטיות החופשיות, באו קריאות עדכניות של כמה מועמדים\ות לנשיאות ב-2020 מטעם הדמוקרטים לבטל לאלתר את שיטת ה-Electoral College על כל שיפוציה הנ"ל. לא פחות!

להערכתי הצנועה, זהו תסריט הסיוטים שהרים את טראמפ מריבצו הנוח ובפיו הבטחת הבחירות מס' 1: חומה!

החומה

לארה"ב ולמקסיקו יש גבול משותף שאורכו 3,145 ק"מ, מרביתו פרוץ למעבר, רק בחלקו – ליד ערים בצד האמריקני קיימים גדר\מכשול\חומה ברמות יעילות משתנה של חסימת מעבר. התמ"ג בארה"ב הוא כ-60 אלף דולר בשנה לנפש ובמקסיקו רק 20 אלף. התמריץ למעבר ממקסיקו לארה"ב גדול בהרבה מהיחס הנ"ל של 3:1 – כי שכבת העוני במקסיקו היא רחבת הקף. הפלישה הבלתי חוקית ממקסיקו לארה"ב היתה מיזערית בראשיתה אך תפסה תאוצה משמעותית בראשית המאה הנוכחית ברמות של כחצי מיליון בשנה בתחילה, ועם עליית קצב שנתית הגיעה בחודש האחרון לקצב שנתי של כמיליון מהגרים בלתי חוקיים ממקסיקו ומארצות מרכז ודרום אמריקה, הסובלות ממשטרים דיקטטורים מושחתים, "כלכלת סמים" ושלטון כנופיות. כמה מדינות כאלה צנחו לרמת מדינת-כשל, מה שהביא רבים מאזרחיהן להימלט על נפשם צפונה אל ארץ החלומות. קובה – לפני יותר מיובל, ונצואלה – היום, הן דוגמאות קלאסיות. הגולים מקובה שעשו את המעבר הימי לחופי פלורידה בסירות תמורת תשלום, ברוב המקרים, היו בעלי יכולת כספית או מקצועית ונקלטו באפקטיביות תחת מערכת מתקדמת של טיפול במבקשי-מקלט מדיני. המפורסם בהם הוא סנטור מרקו רוביו מפלורידה שנולד כבר שם למשפחת גולים. הוא מייצג קהילה גדולה שממשיכה לפרוח.

עד 1990 מספר המהגרים הבלתי-חוקיים בארה"ב עוד היה נסבל, כ-5 מיליון. עם הסכם הסחר נפט"א בין ארה"ב מקסיקו וקנדה – עלה הביקוש לעובדים בארה"ב בקצב מוגבר העולה בהרבה על קצב ההגירה החוקית. התפתחה העלמת עין מאסיבית של העסקת הבלתי-חוקיים, ששכרם נפל בהרבה מאלה החוקיים (בלי מיסים וללא זכאות לתשלומי רווחה). בשנת 2000 כבר התקרב מספרם ל-10 מיליון. כשעברו את ה-12 מיליון הפסיקו לספור (בלי מרכאות), למרות שמשמר הגבול האמריקני ספר בזמן אובמה בין 500 ל-600 אלף פולשים בשנה. השנה צפויים כמיליון פולשים. מכאן, ההערכות היום נעות בין 20 ל-22 מיליון שב"חים (שוהים בלתי חוקיים) או בשפתה של ננסי פלוסי (הספיקר בבית הנציגים) – "חסרי-דוקומנטים", והיא לא מתכוונת שהם שכחו את התעודה בבית...

בעקבות עשרות המיליונים הנ"ל קיימות שתי אוכלוסיות במעמד שונה.

א. CA - Deferred Action for Childhood Arrivals. אלו הם ילדים שחצו את הגבול כתינוקות בזרועות הוריהם – "על כורחם". היום הם חצו את גיל 18. הם חסרי אזרחות ומכאן לא יכולים לממש את הזכות לבחור.

ב. ילדים שנולדו ל"חסרי-הדוקומנטים" על אדמת ארה"ב ומכאן הם אזרחים אמריקניים לכל דבר ועניין. יתרה מזו, מגיל 18 ואילך הם זכאים לבקש גרין-קארד עבור הוריהם! מכאן, התאזרחות הוריהם היא רק שאלה של זמן.

מי שטיפח כל השנים את התהליך הזה היו הדמוקרטים. הם אלה שדאגו ליישב אותם בפאתי הערים הגדולות בהן יש להם רוב מוחלט גדול, כשבמקביל לתהליך הקליטה – הרוב שלהם מתעצם והולך. הדמוקרטים ניסו בכל דרך עוד בתקופת אובמה לאזרח את "החולמים" – קבוצה (א) הנ"ל. אז לא צלחה דרכם כי הרפובליקנים שלטו בבית הנציגים ברוב גדול וחסמו את דרכם.

הפירות למאמצי הדמוקרטים להלבין את ההגירה הבלתי חוקית לאורך השנים לא איחרו לבוא. כל הבלתי-חוקיים שהפכו לאזרחים בדרך זו (חוקית) או אחרת (בלתי חוקית) זכרו ויזכרו היטב בעתיד לדורות רבים מי הביאם עד הלום, כלומר אל פרגוד קַלְפִי הבחירות.

הדמוקרטים עושים את ה-כו-ל על מנת לשָׁמֵר את הגבול פרוץ. כל פולש שדרכה רגלו צפונית לגבול הבלתי חסום מכריז על בקשתו למקלט מדיני ומשם מובטחים לו חודשים רבים של שהות במחנה מעבר אמריקני עם דיור, מזון וטיפול רפואי, עד ששלטונות ההגירה המטפלים בעשרות אלפי מבקשי מקלט יגלו שהכפר ממנו יצא המסכן, אי שם ממקסיקו דרומה, נינטש או נשלט ע"י כנופיות ומבריחי סמים למיניהם. מכאן, קבלת היתר למקלט מדיני – סלולה. להם דואגת הספיקר – פלוסי לתקציב של כ-3 מיליארד דולר עבור מזון, תרופות ודיור למצביעיה בעתיד, ובמקביל מתנגדת להתחלת בניית "החומה של טראמפ" שתקציבה בשלב הראשון הוא 5.7 מיליארד דולר!

הדמוקרטים עושים כל שביכולתם לשמור את "חסרי-הדוקומנטים" הללו בערים הגדולות, אותן הצליחו להפוך ל"ערי-מקלט" בעלות מעמד חוקי גם עבור הפושעים שבהם שישבו בכלא מקומי בעברות פדרליות כמו אונס, חטיפה ורצח – והיו אמורים להימסר להמשך טיפול משפטי ומאסר לרשויות הפדרליות. במקום זה משכנים אותם ברחבי העיר הרחק מחוקרי ה-FBI. 

המשמעות בטווח הרחוק היא הרת-גורל. המפה הבאה מציגה את תוצאות הבחירות לנשיאות ב-2016.

 העיגולים האדומים מציגים את אזורי הבחירה בהם זכו הרפובליקנים בניצחון. הכחולים מראים את האזורים בהם זכו הדמוקרטים. העיגולים הכחולים קוטרם גבוה כי הם מייצגים מיספר אזורי בחירה צמודים – כלומר בערים הבינוניות ובמיוחד בגדולות. אפשר בקלות לזהות כאן את ערי המזרח הצפוני – בוסטון, ניו-יורק, פילדלפיה ובלטימור. משם דרומה את אטלנטה ומיאמי וכיו"ב.

תמונות דומות מבחירות קודמות, שלא מצאתי, יראו בוודאות שהעיגולים הכחולים היו קטנים יותר בהיקפם והאדומים גדולים יותר (הכול יחסי). המגמה הזו תימשך גם ב-2020 אפילו אם טראמפ ינצח בהפרש אלקטוראלי גדול יותר! הסיבה פשוטה – לזרם חדש של פולשים "זכאי-מקלט" אין מקום באזורים הכפריים וגם אין שם עבודה למרביתם!

התמונה מציגה איום קיומי לטווח ארוך לרוב רפובליקני בסנאט! הסנטורים בכ"א מהמדינות נבחרים ע"י כל תושבי המדינה ולא ע"פ אזורי הבחירה שבה. מכאן שמדינות הנחשבות עוד היום "כפריות" במהותן אלא שיש להן עיר אחת גדולה יחסית, שולטים או ישלטו בעתיד הקרוב  הדמוקרטים. בהן, כבר לא ייבחר סנטור רפובליקני, נקודה! כזהו גורלן של וואשינגטון סטייט עם העיר סיאטל, אורגון עם פורטלנד, קולורדו עם דנוור, ניו מקסיקו עם אלבוקרקי, נבדה עם לאס וגאס וכיו"ב.

המטרה הנוספת עליה יהיה כדאי להילחם לנשיאות ולסנאט היא טקסאס. חלקה הדרומי כבר דמוקרטי מזמן. בצפונה, בדאלאס, נילחמים חזק. שם האזור העירוני הוא רחב ידיים אלא שבפרבריה גרים עובדים רבים של התעשיות הביטחוניות. לאלה אין חיבה יתרה לממשלה שלוקחת מהם מיסים בכדי לתחזק חסרי-דוקיומנטים ותוכניות רווחה אחרות עתירות תקציב. ב- 2020 יתרחש שם הקרב על 36 אלקטורים לבחירת הנשיא, או במאזן ההפרש על כפולת האלקטורים = 72!  טראמפ, שהציל את בחירתו מחדש של הסנאטור הרפובליקני הבכיר טד קרוז בנובמבר האחרון, יבקר שם הרבה יותר מפעם אחת בשנה הבאה עבור בחירתו מחדש!

לסיום, נשוב לשתי קבוצות בהן פתחנו. 12 הסנטורים הרפובליקנים שהצביעו, תוך נטישת נשיא ממפלגתם, לא לקחו סיכון אישי כלשהו. אף אחד מהם לא עומד לבחירה ב-2020. טיעונם על הפרה חוקתית מצידו שהיה לה צידוק כשלעצמה, תיפסל ב"עליון" כי היא נוגדת סעיפי חוקה אחרים התומכים בעמדת טראמפ, מה ששימש לו הצדקה מלאה להטיל את הווטו הראשון שלו. "הבייס" שלו יבוא איתם חשבון ביום פקודה.

הסינים עדיין יושבים ביציע האח"מים "הצדיקים" וצופים בהנאה חתומת-סבר בקרבות החומה בין האדומים (רפובליקנים) לבין הכחולים (דמוקרטים) ומאחלים הצלחה לשניהם, לכחולים (הרבה) יותר. אתמול בצהרי היום דובר הסינים שיחרר הודעה לאקונית קצרה: "אנחנו משעים בינתיים את המשך המו"מ על הסכם הסחר." הם חזו נכוחה. הדאו ג'ונס ירד באותו היום ב-269 נקודות!

תגובת טראמפ? הוא "מצא" 12.8 מיליארד דולר "חופשיים" בפנטאגון בהם הוא יכול להשתמש לבניית החומה כפתרון למצב החירום שהכריז – זכות העומדת לנשיא במצב כזה. האפשרות החוקתית לביצוע תיבחן ב"עליון" כי המתנגדים בקונגרס (כולל ה-12 מ"בנות בריתו" הנ"ל) מתבססים על זכותו וחובתו החוקתית של הקונגרס לקבוע את הגובה והיעוד של כל פעולה תקציבית. 

המלחמה, עליה לצדדים "כדאי" להילחם – נמשכת בכל עוזה!

חובב טלפז

20 למרץ 2019

* * *

יהודה דרורי

מה היה יכול להיות בטלפון של גנץ?

נתניהו דרש שגנץ יחשוף מה כל כך מביך בטלפון שלו שהוא לא רוצה לחשוף... אז מסתבר על פי מיספר עיתונאים שמדובר כנראה באיזה סטוץ-עבר של בני גנץ... סטוץ?! בני גנץ?! הייתכן שהחנון הזה מתברר בסוף כאחלה גבר? אמנם הוא לא בגד ב-3 נשים כמו נתניהו, ולא זנח ילדה, אבל נתניהו כנראה מתעקש להראות לציבור שגנץ הוא חרא בוגדני כמעט כמוהו. העניין הוא שבלשיו של ראש הממשלה גילו זאת מזמן, חיכו לשעת הכושר לפרסם זאת. אז לגנץ בו-זמנית נפל ליד איזה בונבון רציני שנקרא: "16 מיליון שקל." – זה כבר משהו כבד יותר. נראה כבר מי ירוויח ומי יפסיד?

מפלגת העבודה סוס מת! ומי הסוס החי?

אם מפלגת העבודה תזכה ב-10 מנדטים, היא כנראה תכשיל בזאת את מפלגת "כחול-לבן" להיות המפלגה הגדולה ביותר, כמפלגה עם סיכוי רציני להקים קואליציה ללא נתניהו... האם הטימטום הזה הוא המטרה של הקונגלומורט המוזר הזה בראשותו של טייקון קטן ורעב-שלטון? האם יש פה אפילו איזה שמץ מ-מפא"י ההיסטורית? נאדה! רבותיי תתעוררו! מפא"י ההיסטורית סיימה את תפקידה בפוליטיקה הישראלית ממש כמו "אחיותיה" – "אחדות העבודה", "הפרוגרסיבים", "הציונים הכלליים" המפד"ל, "חרות", ואפילו מפ"ם ומק"י!

אלא שכיום הליכוד ממשיך מפלגות "חרות" + "הציונים הכלליים", מר"צ היא ממשיכת מפ"ם + מק"י ו"הבית-היהודי" ממשיך "הפועל המזרחי" + המפד"ל. והיום גם ההתארגנות של "כחול-לבן" היא ממשיכת מפא"י! ואם מישהו מהמפא"יניקים הוותיקים עדיין לא הבין זאת, הרי שזה בגלל זיקנתו... והוא לכן ימשיך להצביע לסוס מת וחסר תוחלת וערכים.

מה צריך להיות המענה שלנו לפרובוקציות של החמאס?

דובר צה"ל אישר כי כלי טיס של חיל האוויר תקף חוליית מחבלים שהפריחה בלוני תבערה מרצועת עזה לעבר שטח ישראל, ומוקדם יותר שמענו ששוב התעמתו מפגינים פלסטינים עם כוחות הביטחון באזורי הגדר.

נשאלת השאלה: עד מתי נמשיך לסבול את החוצפה החמאסית ללא "תגובה נאותה"? ללא כושר המצאה ישראלי מצוי?

אז ראשית עלינו להתחיל בסיכולים ממוקדים על מפריחי הבלונים והעפיפונים...  אנחנו נלמד מהשטינקרים שלנו בשטח מי הם ומה מקום מגוריהם, ונפציץ את בתיהם על יושביהם. פעם פעמיים נעשה זאת, ותראו כמה מהר למקצוע הטרוריסטי הזה לא יימצאו מועמדים (כמו שקשה להם כיום למצוא חופרי מנהרות...) לגבי ההפגנות עלינו להפעיל אמצעים אוויריים לפיזור הפגנות המוניות הן ע"י ריסוס בחומרים הגורמים הקאה (ויש גזים כאלה) הן ע"י ריסוס בחומרים הצובעים את העור בצבעים שעמידים לסילוק והן ב"חומרי סירחון בלתי נסבל" – כל האמצעים הללו קיימים בעולם, הם לא נראים טוב בטלוויזיה אבל הם מאוד, מאוד אפקטיביים... אז להוריד את הכפפות כוכבי, ולהתחיל להכות בהם!

מהיכן הכסף שואלים ה"מומחים"?

עולה בצדק שאלה חשובה המנסה ללעוג ל"כחול-לבן" שיש להם תוכניות גדולות לשיפורים חברתיים אבל אין להם מקורות כספיים (כביכול...) – אז בואו ונבדוק: ראשית, אפשר לקצץ מיליארדים מ"כספי המפלגות" ובעיקר מכספי שיחוד החרדים. שנית, העמקת הגבייה תתיכן אם יחוקק חוק חובת דיווח שנתי. לפי נתוני האוצר 25% אנשים בארץ לא משלמים מיסים (חוק שיהיה צמוד לחובת נשיאת תעודת זהות ביומטרית). ייחשפו הרמאים! שלישית, בבנקים ובחברות קופות הגמל מצויים כיום קרוב ל-15 (!) מיליארד שקל שבעליהם לא ידועים. עד היום לא מובן מדוע ע"פ חוק, האוצר, דרך האפוטרופוס הכללי, לא דורש בעלות על כספים אלו. תחשבו על כך!

כיצד מכים חזרה את עזה?

איך מפסיקים את ההטרדה של כנופיות החמאס המקימות כל לילה רעשי פיצוצים ע"י הגדר במטרה להדיר את מנוחת תושבי "העוטף"? מענה: כל לילה, בערך בשעה 02:30, יוצא מטוס קרב של חיל האוויר לטיסה נמוכה לאורך הרצועה, טיסה השוברת את מהירות הקול... אם זה לא עוזר, המטוס חוזר על אותו תרגיל בשעה 04:00.

איך מפסיקים את טרור הבלונים מרצועת עזה? מקימים "עמותת חובבי בלונים" אצלנו, ששוכרת ספינה שתשייט קבוע לאורך חופי עזה (במרחק של מיספר קילומטרים מהחוף) וחברי העמותה יתחרו מי יעיף מהספינה יותר בלונים הצמודים לחומרי הצתה – מזרחה. ואיך מפסיקים את הבערת הצמיגים והעשן הרע מעזה, הזוחל לכיוון "העוטף"? הספינה הנ"ל תגרור אסדה שעליה יהיו צמיגים ישנים שיועלו באש. כל כך פשוט...

יהודה דרורי

* * *

מאחר שלא מספיק הולכי-רגל

נדרסו על המדרכות באופניים חשמליים

הציבו עיריית תל-אביב או זכיין מטעמה

מאות אופניים חשמליים להשכרה בכל פינת רחוב

כדי להגביר את יכולת דריסתם את האזרחים

בייחוד את הילדים ואת הקשישים:

"נשבור להם את העצמות!"

* * *

שגריר (בדימוס) יורם אטינגר

משקל הבעייה הפלסטינית במציאות המזרח התיכון

"חדשות מחלקה ראשונה", 21 מרץ 2019

מדינות ערב הפרו-אמריקאיות כגון סעודיה ומדינות המפרץ, ירדן ומצרים, נוקטות במדיניות חוץ וביטחון – כולל הרחבת שיתוף הפעולה עם ישראל – הנובעת מהסכנה הקיומית הנשקפת מהצונאמי הערבי המשתולל מאז 2010, האייתולות באיראן והטרור הסוני.

המציאות הגועשת במזרח התיכון מאיימת על כל משטר ערבי, והביאה למפגש שרי החוץ מסעודיה, מצרים, ירדן, כווית, איחוד האמירויות ובחריין ב-31-30 לינואר 2019 ברבת עמון. המפגש התמקד באתגרי הביטחון העיקריים: איום האייתולות מאיראן המתפשט לעיראק, סוריה, לבנון, תימן, בחריין, מזרח סעודיה, ועוד. חתרנות "האחים המוסלמים" וטרור דאע"ש. הפלסטינים לא הוזמנו למפגש, והנושא הפלסטיני לא היה על סדר היום – ביטוי למיקומו הנמוך בסדר העדיפויות הערבי.

ששת המדינות הערביות, כמו גם עומאן, מוקירות את תדמית ההרתעה הישראלית ורואות בה את "סוכן ביטוח החיים" היעיל במזרח התיכון. הן גם רואות בישראל מקור ייחודי לטכנולוגיות ומוצרים בתחומי ההשקייה, החקלאות, הרפואה, הבריאות, התקשורת והסייבר, ומכאן שיתוף הפעולה הביטחוני והאזרחי חסר-התקדים עם ישראל, למרות הקיפאון בהקשר הפלסטיני.

ב-2019 משוכנעות מדינות ערב שהרקורד המתועד הפלסטיני – הכולל בוגדנות, חתרנות וטרור בינערביים; שתוף פעולה עם טרור בינלאומי, צדאם חוסיין, הגוש הסובייטי, צפון קוריאה וגרמניה הנאצית – יהפוך מדינה פלסטינית לשמן על מדורת המזרח התיכון, רוח גבית לאייתולות ולטרור הסוני, ובמה לתגבור הנוכחות המודיעינית והצבאית של רוסיה וסין (ואולי אף תורכיה) במזרח התיכון.

החשש מהשפעתה השלילית של מדינה פלסטינית על יציבות משטריהם והאזור כולו, הביא להחלטת הנשיא סאדאת (1979-77) והמלך חוסיין (1994) להדוף לחץ אמריקאי שקרא להתמקד בעניין הפלסטיני בשיחות השלום עם ישראל.

מדיניות מזרח תיכונית בכלל, ויוזמות שלום בפרט, חייבות להתבסס על מציאות המזרח התיכון – אלימה, בלתי-צפויה, מורכבת ומתסכלת מאז המאה השביעית – ולא על הרהורי-לב שהכשילו את כל יוזמות השלום האמריקאיות והבינלאומיות. המערב מתעלם מהפתגם הערבי: "על מילים אין משלמים מכס," ולכן הוא מפרש את מבול המלל הערבי הפרו-פלסטיני כאילו הוא עדות למרכזיות הבעייה הפלסטינית, שפיתרונה חיוני, כביכול, לצמצום זעזועי המזרח התיכון.

המערב נכשל בבדיקת המלל הערבי מול המציאות המזרח תיכונית, המתעדת היעדר מחויבות צבאית ערבית – ומעט מחויבות פיננסית ערבית (הרבה פחות ממענקי סעודיה למורדים באפגניסטן ב-1989-1979) – לעניין הפלסטיני. התופעה בולטת בהיעדר מעורבות ערבית בשלושת מלחמות ישראל-חמאס בעזה (2009, 2012, 2014), שתי האינתיפאדות (1992-1987) והמלחמה מול אש"פ בלבנון (1982). מלחמות ערב-ישראל לא פרצו עקב העניין הפלסטיני, ובתום מלחמת השחרור כבשו עיראק, ירדן ומצרים את שומרון, יהודה ועזה, אך לא מסרו אותם לפלסטינים, ואף אסרו על פעילות לאומנית פלסטינית.

ב-2019 הערבים אינם שוכחים את – ולא סולחים על – תקיעת הסכין הפלסטינית בגב כווית ב-1990 (שיתוף פעולה עם פלישת צדאם חוסיין), הרס דרום לבנון והצתת מלחמות אזרחים בביירות על ידי אש"פ ב-1982-1970, הניסיון הפלסטיני להפיל את המשטר ההאשמי ב-1970 ("ספטמבר השחור") והחתרנות והטרור הפלסטינים בסוריה (1966) ומצרים (1955).

על יוזמות שלום להיצמד למציאות המזרח התיכון, וללמוד מתקדימי העבר על ידי הימנעות משגיאות ולא על ידי חזרה על שגיאות.

יורם אטינגר

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 24.3.19

* נדבך חשוב – ההכרה האמריקאית בריבונות ישראל על הגולן היא בשורה גדולה וחשובה למדינת ישראל; בשורה היסטורית. היא מהווה נדבך נוסף בפעולות שהפכו את הגולן לחלק בלתי נפרד מישראל. ללא היסודות וללא כל הנדבכים שהונחו לאורך השנים, ההישג הזה לא היה קורה. לא הגיע פתאום קוסם ועשה "הוקוס פוקוס". וביום הזה חשוב שנזכור ונזכיר את כל הנדבכים שקדמו.

החלו בכך נציגי הקיבוצים ביישובי המועצה האזורית גליל עליון שהתכנסו בגדות המופגזת, במבניה המחוררים, 12 יום אחרי שחרור הגולן במלחמת ששת הימים, והחליטו לקחת אחריות, לקום ולעשות מעשה, בלי להמתין לממשלה ובלי להמתין לאף אחד אחר, ולהקים התיישבות ציונית בגולן.

נדבך נוסף הוא קומץ החלוצים שעלו 5 שבועות בלבד לאחר מלחמת ששת הימים למחנה הסורי הנטוש עלייקה, הקימו את קיבוץ גולן (לימים – מרום גולן), חלוץ היישובים בגולן בפרט ומעבר למה שהיה "הקו הירוק" בכלל.

נדבך נוסף הם הקיבוצים והמושבים, חילונים ודתיים, שעלו בשנים שלאחר שחרור הגולן ליישב את הגולן ולהפוך אותו לישראלי.

נדבך נוסף הם הממשלה והגורמים המיישבים שדחפו את ההתיישבות בגולן ונתנו לה את הגיבוי הממלכתי. בראש ובראשונה ייזכרו לטוב ראש הממשלה לוי אשכול והשרים יגאל אלון וישראל גלילי. יגאל אלון הוא הראשון שדרש, כבר ב-1968 את סיפוח הגולן לריבונות ישראל.

נדבך נוסף הם תושבי הגולן שגם מכת פינויים במלחמת יום הכיפורים לא הרתיעה אותם ולא שברה את רוחם. תוך כדי הקרבות הם החלו לעלות חזרה לקומם את היישובים, ומיד יצאו בפעולה לתנופת התיישבות, להקמת קצרין, ליישוב מרכז הגולן השומם, למאבק פוליטי ראשון נגד נסיגה בהסדר הפרדת הכוחות.

נדבך נוסף הם חלוצי קצרין, בירת הגולן, שהתארגנו לאחר מלחמת יום הכיפורים ועלו לקרקע ב-1977 בשיתוף פעולה חסר תקדים עם הקיבוצים והמושבים בגולן.

נדבך נוסף הוא ועד יישובי הגולן שלאחר ההחלטה על עקירת ההתיישבות בסיני, הבין שכדי להבטיח אחיזה בחבל ארץ, אין די בציונות המעשית ויש צורך בציונות מדינית, יזם את חוק הגולן, שסיפח את הגולן לריבונות ישראל, חולל מאבק ציבורי למען החוק והחתים מאות אלפי אזרחים על העצומה להחלת הריבונות.

נדבך נוסף הוא צעדו המדיני הנועז של בגין, שנענה למאבק של תושבי הגולן ובעיתוי מתאים הוביל את הכנסת לחקיקת חוק הגולן בשלוש קריאות ביום אחד.

נדבך נוסף הוא מאבקם של תושבי הגולן נגד מסירת הגולן לסורים וחורבן יישובי הגולן ורתימת רובו של עם ישראל למאבק "העם עם הגולן". מול 5 ראשי ממשלה – רבין, פרס, נתניהו, ברק ואולמרט, שנשאו ונתנו על נסיגה מהגולן, לא הרכנו ראשהובלנו מאבק מנצח.

נדבך נוסף הוא הרחבת יישובי הגולן בשנים שלאחר עשור של מאבק.

נדבך נוסף הוא חוק יסוד משאל עם, שעליו נאבקנו במשך עשרים שנה, עד חקיקתו הסופית ב-2014.

נדבך נוסף הוא היוזמה שנראתה דמיונית, של צבי האוזר, לשעבר מזכיר הממשלה והיום מועמד ברשימת "כחול לבן" לכנסת, לפעולה למען הכרה בינלאומית בריבונותנו על הגולן. האוזר הקים את היחדה למען הגולן שיזמה ודחפה את המהלך. יבורך ראש הממשלה בנימין נתניהו שהצטרף ליוזמה והפעיל את מאמציו ואת קשריו המדיניים לקידום היוזמה. וכמובן, ראוי לברכה נשיא ארה"ב דונלד טראמפ, שקיבל את ההחלטה ההיסטורית.

ההישג הוא גדול, אך יש עוד מה לעשות כדי לקדם את היעד הציוני של אחיזתנו בגולן, הן במישור הציונות המעשית והן במישור הציונות המדינית.

במישור הציונות המעשית: הכפלת ההתיישבות היהודית בגולן בכלל ובקצרין בפרט ולאחר הפסקה ממושכת – הקמת יישובים חדשים בגולן.

במישור הציונות המדינית: להביא לחקיקה של בתי הנבחרים בארה"ב המכירה בריבונות ישראל על הגולן, כדי לעגן את הכרזת טראמפ כך שלא תהיה תלויה ברצונו הטוב (או הרע) של נשיא בעתיד. לשם כך יש לפעול לתמיכה דו-מפלגתית, של הרפובליקאים והדמוקרטים כאחד, בחוק כזה. והשלב הבא – להביא להכרה של עוד ועוד מדינות בריבונות ישראל על הגולן.

עתיד גבולה הנוכחי של ישראל, כשהגולן הוא חלק בלתי נפרד מישראל, להיום גבול של שלום. זה יקרה כשגם הסורים ישלימו עם ריבונות ישראל על הגולן. אבל עד שזה יקרה, הם צריכים לעבור שלב מוקדם – השלמה עם קיומה של ישראל.

* גודל השינוי – את גודל השינוי במדיניות האמריקאית, אפשר להמחיש בשני המקרים הבאים.

כאשר ראש הממשלה בגין החליט להחיל את ריבונות ישראל על הגולן, בדצמבר 1981, הוא עשה זאת במהלך בזק – הביא לכנסת את החוק במפתיע והעביר אותו בשלוש קריאות בו ביום. הסיבה העיקרית לכך, היתה הרצון להימנע מלחשוף את עצמו ללחץ אמריקאי בטרם תושלם המשימה.

הנשיא האמריקאי היה רונלד רייגן. הוא השתולל מזעם. ארה"ב יזמה החלטת גינוי לישראל במועצת הביטחון (החלטה 497) וכמובן תמכה בה. רייגן הטיל סנקציות על ישראל – הישעה את מזכר ההבנה האסטרטגי בין ישראל לארה"ב.

במהלך המו"מ עם סוריה שניהל רבין, הוא הזמין את קרלוצ'י, שר ההגנה האמריקאי, לסיור בגולן, כדי להציג בפניו את הסכנות הגדולות הכרוכות בנסיגה, כדי להצדיק את הסדרי הביטחון עליהם הוא התעקש. קרלוצ'י סירב לבקר בגולן, כי מדובר בשטח כבוש. במקום זאת, הוא צפה על הגולן מתצפית באזור מנרה.

היום נשיא ארה"ב הכריז על הכרתו בריבונות ישראל על הגולן.

* המשמעות המעשית – ההכרזה האמריקאית על הכרה בריבונות ישראל על הגולן חשובה מאוד מבחינה מדינית, אך יש לה גם השלכות מעשיות.

כאשר ניהלתי את מתנ"ס הגולן, לא הצלחתי להשיג משאבים ותרומות מהסוכנות היהודית ומפדרציות יהודיות בארה"ב, כמו עמיתיי. הסיבה לכך הייתה, שאין בארה"ב פטור ממס על תרומות מעבר לקו הירוק, כי על פי החוק האמריקאי מדובר בשטח כבוש. הקושי הזה פגע גם בהשקעות בישראל.

ההכרה בריבונות על הגולן פותחת פתח לתיקוני חקיקה בארה"ב, ברוח הצהרת הנשיא והמדיניות האמריקאית החדשה.

* לעולם – רוסיה הודיעה שלעולם לא תכיר בריבונות ישראל על הגולן. אני לא מתרגש. גם ארה"ב הכריזה כך בעבר.

* שפה זרה – ההכרה האמריקאית בריבונותנו על הגולן שימחה כל ישראלי שפוי. גם התקשורת, ככל שהספקתי לראות, התייחסה כך לבשורה. אבל ערד ניר הגיע לאולפן אבל וחפוי ראש, נוטף מרירות, ודומה היה כמי שחרב עליו עולמו. והוא נזף בנו, עם כל מיני מילים מוזרות בשפה משונה, כמו "הגולן הוא שטח קבוש" ומיני נפיחוֹת מסוג זה.

* בעד הטוב – אומרים לי: מה אתה מתלהב? הרי מדובר במהלך שנועד לסייע לנתניהו בבחירות. נניח. אולי. אז מה? זה מה שחשוב? גם אם זה נכון – בכל זאת אני מתלהב. אני שמח על הטוב, גם אם הוא נועד לקדם מטרה שאני מתנגד לה. כי בשבילי, ישראל לפני הכול.

* כוחה של סיסמה – כותרת "ישראל היום": "טראמפ עם הגולן". כותרת "ידיעות אחרונות": "ארה"ב עם הגולן". שתי הכותרת הן וריאציה על סיסמת המאבק על הגולן בשנות ה-90, פרי מוחו הקודח והיצירתי של אורי אורבך ז"ל: "העם עם הגולן". סיסמה זו עיצבה את דעת הקהל, ויותר מכך – שיקפה את דעת הקהל, והשפיעה השפעה קריטית על ראשי הממשלה; היתה זו סיסמת המאבק הציבורי הדמוקרטי המוצלח ביותר בתולדות המדינה, שהציל את ישראל מאסון לאומי. 

* שניהם צודקים – בזה אחר זה התראיינו ביומן הבוקר של "כאן ב'" שני אנשים שאני מעריך מאוד – צבי האוזר, יו"ר היחדה למען הגולן, האיש שיזם והניע את המהלך שהביא להכרה האמריקאית בריבונותנו בגולן והיום ממנהיגי תל"ם ומועמד "כחול לבן" לכנסת, ויהודה הראל, חתן פרס ישראל, אבי ההתיישבות בגולן ועמוד התווך שלה לאורך יובל, שהשבוע יוצאת לאור הביוגרפיה שלו, פרי עטי. הם הציגו שתי עמדות מקוטבות בנושא פיתוח הגולן. בעוד האוזר קרא לאכלוס מאסיבי של הגולן, יהודה דיבר על שמירה על האופי של הגולן כאזור של שטחים ירוקים ופתוחים, שמירה על הטבע וקהילה איכותית. מי צודק? שניהם. אכן, יש לשמור על כל מה שיהודה אמר, אך אני מאמין שהכפלת האוכלוסייה היהודית בגולן יכולה להיעשות בלי לפגוע באותם ערכים. קצרין מונה היום 8,000 איש, והיא בהחלט יכולה וראויה להיות עיר של 30,000 איש. כל אחד מיישובי הגולן יכול להכפיל את עצמו. יש מקום לעוד מיספר יישובים בגולן. את כל אלה ניתן לקיים תוך שמירה על אופייה של ההתיישבות בגולן.

[אהוד: שמחתי ללמוד מדבריך שחלקך וחלקו של צבי האוזר מ"המפלגה" שלך – בהכרת טרמאפ בריבונותנו בגולן, גדולים מחלקו של העבריין המושחת נתניהו שרק "הצטרף ליוזמה" ובקושי הזכרת אותו לטובה בדבריך פעם אחת ויחידה – ושאותו אתה ממשיך להשמיץ, כמו בהמשך דבריך כאן. תגיד, אתה לא מתבייש לעשות צחוק מעצמך?]

* רשלנות עיתונאית – במשך שלושה ימים, בכתבות המסקרות ב-ynet את ההכרה האמריקאית בריבונותנו על הגולן, מופיעה טבלה תחת הכותרת "רמת הגולן במיספרים". הטבלה מביכה ברשלנותה. נכתב בה שיש בגולן 32 יישובים יהודיים. אבל בגולן יש 33 יישובים יהודיים. מי נשכח? כנראה שה"תחקירן" נכנס לאתר של המועצה האזורית גולן, וראה שכתוב שיש במועצה האזורית 32 יישובים. מכאן שהיישוב שנשכח הוא קצרין – בירת הגולן, שהיא מועצה מקומית נפרדת. עוד נכתב, שיש בגולן 18,000 תושבים יהודים, מהם 8,000 בקצרין. עוד שגיאה. במועצה האזורית גולן יש 18,000 תושבים יהודים ובמועצה המקומית קצרין – 8,000, ובסך הכל – 26,000.

* קידום מכירות – סקופ! העיתוי של ההכרה האמריקאית בריבונותנו על הגולן לא נובע מקרבה לבחירות, אלא נועד לקידום מכירות של ספרי: יהודה הראל – ביוגרפיה.

* גב הספר – השבוע יוצא לאור ספרי "יהודה הראל – ביוגרפיה", בהוצאת "ידיעות ספרים". וכך נכתב על גב הספר:

לא רבים יודעים מיהו יהודה הראל, אף כי יהודה, גיבורה של הביוגרפיה הזאת, הוא מהיחידים בבני דורו אשר שינו את דיוקנה של הארץ, קבעו את גבולותיה, הפכו את הגולן לחלק בלתי נפרד מישראל.

יהודה הוא מהפכן בעל מזג ייחודי: רתום כל כולו למטרה ובה בעת נהנה מאוד מן הדרך. בין הצלחותיו אפשר למנות את "הקיבוץ החדש" ו"חוק הגולן", אולם בהצלחותיו רואה יהודה רק את קצה הקרחון של הכישלון.

הראל הוא האלמוני בין אנשי המעשה, המוח היוצר והפועל מאחורי הקלעים. הביוגרפיה שלו היא הזדמנות להביט בחיינו שלנו מבעד לעיניו של רומנטיקן מפוכח במיוחד.

הסופר, אורי הייטנר, מראשי המתיישבים בגולן, פובליציסט, היסטוריון ומחנך, ייחד שנים רבות למחקר מפעליו של הראל. הייטנר נמנה אמנם עם מעריציו של יהודה, אך אינו מעלים עין מחולשותיו ומפגמיו. כתיבתו הכנה והאינטימית חושפת בפנינו אישיות ייחודית, הנעה בחיוניות בין ודאות לספקנות עמוקה.

"מעטים האנשים בדורנו שחוללו מהפכה של ממש. יהודה הראל אחראי לשתיים: ההתיישבות בגולן והשינוי העמוק בתנועה הקיבוצית. הקורא בביוגרפיה של יהודה הראל, יהיו עמדותיו הפוליטיות אשר יהיו, ימצא בה מדריך מפורט למהפכן ההומניסט."

ירון לונדון.

* רפי איתן צדק – בשובו מטקס החתימה על הסכם אוסלו בבית הלבן, הכריז שר החוץ שמעון פרס: תמו מאה שנות טרור.

11 שנים קודם לכן, אמר יועץ ראש הממשלה למלחמה בטרור רפי איתן: נכונו לנו עוד מאה שנות טרור.

דבריו של פרס עוררו התלהבות גדולה. דבריו של רפי איתן עוררו כעס וביקורת עצומה.

היום, 26 שנים אחרי הצהרתו של פרס ו-37 שנים אחרי הצהרתו של איתן, ברור לנו מי צדק. זאת, למרות שאיתן מאוד מאוד מאוד היה רוצה, כמו כולנו, שהצדק יהיה בפיו של פרס.

רפי איתן דיבר מתוך המציאות. הוא היה אדם בעל מעוף, דמיון יוצר, אופטימיות, אך היה נטוע בשתי רגליו על קרקע המציאות הישראלית והמזרח תיכונית, והיטיב לנתח אותה בריאליות מפוכחת, כמעט אכזרית.

מתוך ריאליות זאת, הוא הקדיש את כל חייו לביטחון המדינה, ותרומתו היתה אדירה.

הערכתי מאוד את כניסתו לפוליטיקה בראש מפלגת הגימלאים. הוא היה אז איש עסקים מצליח, בעל עסקים בינלאומיים, איש אמיד, שהחליט בגילו המבוגר לעזוב הכול ולהקדיש את השנים הבאות למצוקות החברה הישראלית ובעיקר למצוקתם של הזקנים, בוני הארץ ומייסדי המדינה. אולם הוא לא בנה מפלגה ורשימה, אלא נענה לבקשה והוצנח לעמוד בראש רשימה... לא הכי איכותית, מה שגרם לכישלונו הפוליטי.

הכרתי אישית את רפי איתן, שבתו יעל היא חברת קיבוץ אורטל וחברה אישית קרובה שלי. הוא היה אחד האנשים החכמים, המבריקים והיצירתיים ביותר שהכרתי, וכל שיחה אתו הייתה חוויה אינטלקטואלית.

יהי זכרו ברוך!

* חמוץ ונרגן – ארבע שנים התחמק נתניהו מכל ראיון, סירב לכל הבקשות והתחינות של כלי התקשורת לראיין אותו. לפתע, בלחץ הבחירות, הוא הודיע מעכשיו לעכשיו שהוא בא לראיון בערוץ 12. מיד שונו כל התכניות כדי לתת לו זמן לראיון ככל שירצה. ובצדק, זה שיקול דעת עיתונאי מוצדק.

הגיע נתניהו לאולפן חמוץ ונרגן, מתבכיין על הריאיון ה"מלטף" לגנץ (שקר וכזב), ולאורך כל הריאיון התבכיין על התקשורת, על הערוץ, על המגישים.

בדמגוגיה מסיתה שוב ושוב קשר בין גנץ לטרור ("יקים ממשלה עם המפלגות התומכות בטרור"). חזר על השקר כאילו ראשי "כחול לבן" תמכו בהסכם הגרעין האיראני. חזר על השקר כאילו הם התנגדו לגדר עם מצרים. זלזל בכתב החשדות החמור מאוד נגדו, כולל באשמת שוחד.

ואח"כ הוא מצפה שהצופה יאמין למה שהוא אומר בנושא הצוללות? גם בנושא הזה הוא היה מאוד לא משכנע. בעקבות דבריו, ברור ביתר שאת שיש כאן שאלות קשות מאוד, שחייבות להיחקר ואין לי ספק שהן תיחקרנה. אגב, בניגוד למה שהוא אמר – מדובר בחשדות חדשים שלא נבדקו.

צפיתי שעה ארוכה בראיון עם ראש הממשלה שלי והתביישתי.

[אהוד: מי שצריך להתבייש זה אתה, שאחרי שנתניהו הוא שהצליח להביא להכרת ארה"ב בריבונות ישראל בגולן, שם הבית שלך – אז במקום להודות לו ולומר שטעית – אתה כפוי-טובה מלא שנאה וממשיך להפיץ עליו השמצות כאילו הן כבר עובדות בדוקות!]

* השאלה שלא נשאלה – הרבה שאלות מהותיות וחשובות מראייניו של נתניהו לא שאלו אותו. איני מלין עליהם, כי בכל זאת אין בידיהם זמן בלתי מוגבל. אבל אף שאלה על היחלצותו הבלתי נלאית להצלת התועבה הכהניסטית?

* תכנית איילת שקד – להפוך את השופטים לשפוטים (של הפוליטיקאים).

* איך שגלגל מסתובב – חתירתה של איילת שקד להכפפת בית המשפט למערכת הפוליטית נובעת מאשליה שלעולם חוסן, והיא תמיד תהיה הרוב. היא אינה לוקחת בחשבון את האפשרות, שהיא עלולה למצוא את עצמה במיעוט, ואיני בטוח שבמצב כזה היא תרצה לראות בבית המשפט שלוחה של הרוב הפוליטי.

* למה אתה מגן על בית המשפט? – שואלים אותי: איך זה שאתה, ששנים רבות כתבת אינספור מאמרים נגד המשפטיזציה ונגד האקטיביזם השיפוטי, מגן כך על בית המשפט?

זאת עמדתי בנושא: בראש ובראשונה, יש לעמוד על היותה של ישראל מדינת חוק; מדינה שבה הכול כפופים לחוק והכול שווים בפני החוק. יש לכבד את מערכות החוק והמשפט, לא לפגוע בהן, לא להשתלח בהן, לא להסית נגדן ובוודאי לא לטפול עליהן תיאוריות קונספירציה, תפירת תיקים וכד'.

יש לנהל מלחמת חורמה בשחיתות, לא לתת לה לגיטימציה – ולא רק בשחיתות פלילית, אלא בהשחתת המידות וסיאוב, בלי לתת להם שמות חיבה כמו "נהנתנות", שהיא כביכול לגיטימית.

יש לשלול את הגישה על פיה הדמוקרטיה כולה מתבססת רק על "רצון העם", וכל מה שהוא לכאורה רצון העם (כלומר כל מה שרוצה המנהיג שהצליח להרכיב קואליציה) לגיטימי. דמוקרטיה מחייבת איזונים ובלמים, כדי להבטיח שתהיה מדינת חוק, שתבטיח את זכויות המיעוט ואת זכויות הפרט. מערכת משפט חזקה היא חלק מאותם איזונים ובלמים.

אין זה אומר שמערכת המשפט חסינה מביקורת, כפי שאין זה אומר שהיא חפה משגיאות. למיטב הכרתי, מערכת המשפט בדור האחרון, ובעיקר בית המשפט העליון, שגתה רבות באקטיביזם שיפוטי, בהתערבות שאינה במקומה בנושאים פוליטיים, פגעה במערך האיזונים והבלמים של הפרדת הרשויות, וכתוצאה מכאן פגעה במעמד בית המשפט וחיזקה את מתנגדי מדינת החוק.

לא הכול שפיט. מלוא כל הארץ – לא רק משפט. כמו שיש לרסן כל כוח – כך גם את כוחו של בית המשפט, ובראש ובראשונה, עליו לרסן את עצמו.

חשוב להבהיר, שהעובדה שאנשים רבים כמוני נעמדים כחומה בצורה להגן על המערכת המשפטית, שעה שראש הממשלה החשוד בפלילים מנהל נגדה מלחמת חורמה – אינה אומרת שהפכנו לחסידים שוטים של בית המשפט, שחזרנו בנו מן הביקורת על האקטיביזם ושאיננו חותרים לשינוי ולרפורמות.

שר המשפטים דניאל פרידמן הציע רפורמות ראויות, שעם רבות מהן הסכמתי, אך ממשלה שהעומד בראשה היה אולמרט – עבריין מושחת, לא היתה כשירה להוביל רפורמה כזאת, כי לא באה לנושא בידיים נקיות. הוא הדין בממשלה בראשות נתניהו.

אולם יש מקום לשינוי. ומן הראוי שיהיה זה שינוי בהסכמה. לאחר הבחירות יש להקים פורום פסגה של שלוש הרשויות, בראשות שלושת ראשי הרשויות – ראש הממשלה, יו"ר הכנסת ונשיאת בית המשפט העליון, שיגבשו יחד הסכמות על אופן האיזונים והבלמים הראוי לדמוקרטיה המבוססת על הפרדת רשויות. יש לגבש הסכמה באילו מקרים ראוי שבית המשפט יתערב; לדעתי, רק כאשר מדובר בפגיעה אקוטית בזכויות האזרח. יש לגבש הסכמה באיזה אופן עליו להתערב – למשל מה ההרכב המינימלי שמוסמך לדון בפסילת חוק ובאיזה רוב הוא רשאי לפסול חוק. יש לגבש הסכמה על פסקת התגברות של הכנסת – באיזה רוב רשאית הכנסת להתגבר על פסילת חוק (ודאי שלא 61 ח"כים. זאת בדיחה). יש לבחון את שיטת בחירת השופטים, אך זו צריכה להיות מאוזנת, הכוללת את נציגי שלוש הרשויות. יש גם לבחון כיצד מחזקים את הכנסת, שהיום נשלטת למעשה בידי הממשלה, ובכך נפגעת הפרדת הרשויות.

אני משוכנע שניתן להגיע להסכמות ולעגן אותן בחקיקה. לשם כך יש צורך ברצון טוב, בהבנה שיש צורך בשינוי ובכך שהמנהיגים ייגשו לתהליך כזה בידיים נקיות.

* עדיף D9 – הכהניסט, מעריצו של המחבל הרוצח גולדשטיין, איתמר בן גביר, שעלול להיות חבר בוועדה למינוי שופטים, אמר בראיון ל"ישראל היום" שהוא לא רוצה לעלות על בית המשפט ב-D9 אלא להציף אותו ב-15 שפטלים. עדיף D9.

* הלך הזרזיר אצל עורב – מי קפץ להגן על תשדיר הביבים של נתניהו; הלעג על צלקות פציעתו של אמנון אברמוביץ'? באופן לא מפתיע – רוגל אלפר. לא רק תמיכה – היה זה פשקוויל הערצה לתעמולה של נתניהו, בזכות אותו תשדיר. וזה ממש לא מפתיע. כי תחביבו של אלפר הוא לבזות את חללי צה"ל, המשפחות השכולות, נכי צה"ל ופצועי המלחמות; לנוד להם, ללעוג להם, לבוז להם, לשמוח לאידם. רק יום קודם לכן הוא פרסם פשקוויל שטנה ונאצה נגד נכה צה"ל זיו שילון. והוא מצא שותף.

* ראש קטן – יאיר קטן פרסם מאמר ב"ידיעות אחרונות" בו הסביר מדוע לא ילך לקלפי. המוטיב החוזר במאמרו הוא "נמאסתם עליי." והניסוח המובלע בין השורות הוא "הכול אותו חרא." וקיבלתי הודעה מפי פעיל ותיק במפלגת העבודה, שעמד בראש תנועת נוער ואף התמודד בעבר על מקום בכנסת, שתומך ברעיון הזה ואף הוא מחרים את הבחירות.

הצעד שלהם הוא בריחה מאחריות, אבל למעשה המשמעות שלו היא שהם אחראים על כל דבר רע שיקרה כאן, כיוון שנטשו את הניסיון לקדם את מה שטוב בעיניהם. למעשה, בהחרמת הבחירות, כאילו הם נתנו את קולם לעופר בן גביר ואיתמר כסיף.

* מיתות משונות – בחדשות 12 הופיעה כיתובית: מיתות החמאס (במקום מיטוט).

* הבנת הנקרא – אם יורשה לי לא להצטנע – לאחר קריאת המגילה בפורים באורטל, ניגשה אליי אורחת שביקרה באורטל, ואמרה לי: אתמול הייתי בקריאת מגילה בבית הכנסת ולא הבנתי כלום. היום הייתי בקריאה שלך והבנתי הכול.

* קצת שקט בבקשה – אסף, בני החייל, הלך לקריאת מגילה. הרשו להם להרעיש רק בהמן הראשון והאחרון. ואללה?! תנו לצה"ל לנצח!

* ביד הלשון:  כַּאֲשֶׁר אָבַדְתִּי, אָבָדְתִּי – מה הקשר בין הביטוי "כַּאֲשֶׁר אָבַדְתִּי, אָבָדְתִּי" לפורים?

משמעות הביטוי הוא החלטה מודעת לקחת סיכון גדול. המקור לביטוי הוא מגילת אסתר. מרדכי מודיע לאסתר (באמצעות שליחיה) על התוכנית להשמיד את כל היהודים, ומצפה ממנה למהר ולהשפיע על אחשוורוש להעביר את הגזירה. היא מסבירה לו, שאם תיכנס אליו ללא הזמנה, אם לא ירצה בבואה – דינה מוות. הוא משיב לה שלרגע הזה הגיעה למלכות, כלומר כל המהלך לא היה שווה, אלא לרגע הזה שבו ניתנת בידיה האפשרות להציל את עם ישראל.

תשובתה של אסתר היא נקודת המפנה העיקרית במגילה – הרגע שבו היא מתעשתת, תופסת מנהיגות, וזו תשובתה אליו:  "לֵךְ כְּנוֹס אֶת כָּל הַיְּהוּדִים הַנִּמְצְאִים בְּשׁוּשָׁן, וְצוּמוּ עָלַי וְאַל תֹּאכְלוּ וְאַל תִּשְׁתּוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים לַיְלָה וָיוֹם גַּם אֲנִי וְנַעֲרֹתַי, אָצוּם כֵּן; וּבְכֵן אָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ, אֲשֶׁר לֹא כַדָּת, וְכַאֲשֶׁר אָבַדְתִּי, אָבָדְתִּי." המשמעות של דבריה, היא: אני בוחרת לקחת סיכון ולעשות את המעשה, יהיה מחירו אשר יהיה. בחלק מן הקהילות נהוג לקרוא את המילים "וְכַאֲשֶׁר אָבַדְתִּי, אָבָדְתִּי" בנגינה של מגילת איכה, שאותה אנו קוראים בתשעה באב.

וְרָצוּי לְרֹב אֶחָיו – בתוכנית מיוחדת לפורים ב"כאן ב'", שוחחו יגאל גואטה ואמילי עמרוסי על מגילת אסתר, והתעכבו על ציטוט מפסקת הסיום של המגילה, המתאר את מרדכי היהודי: "וְרָצוּי לְרֹב אֶחָיו", ועל שאלות של רוב ומיעוט, ושאף מנהיג אינו יכול להיות מקובל על כל העם, אפילו מרדכי וכד'. גם מאיר שלו, בטור שלו ב"ידיעות אחרונות" כתב זאת.

בכך המשיכו שלו, גואטה ועמרוסי את מסורת המדרש לפסוק הזה עוד מן המשנה, מסכת מגילה, שבה נאמר:

"לרוב אחיו ולא לכל אחיו: מלמד שפירשו ממנו מקצת סנהדרין." ומאז ועד היום עוד כהנה וכהנה הרחבות ופירושים ברוח המדרש הזה.

היופי של מדרש הוא נטילת פסוק ופירושו באופן שמתאים למסר שאנו רוצים להנחיל. במקרה זה, למשל, על הכרעת רוב; על כך שעל המיעוט לקבל את הכרעת הרוב, או על המחויבות של מנהיג לכל העם ולא רק לרוב שתמך בו וכן הלאה.

אולם מן הבחינה הלשונית גרידא, משמעות המילה "רוב" שונה.

נלך מספר פרקים אחורה במגילה, להתייעצות של המן עם מקורביו, מה לעשות במרדכי המסרב להשתחוות לו. הוא פותח את ההתייעצות בתיאור הטוב שממנו הוא נהנה, ואיך כל הטוב הזה אינו שווה לו, כאשר מרדכי היהודי אינו משתחווה לו. "וַיְסַפֵּר לָהֶם הָמָן אֶת כְּבוֹד עָשְׁרוֹ וְרֹב בָּנָיו, וְאֵת כָּל אֲשֶׁר גִּדְּלוֹ הַמֶּלֶךְ וְאֵת אֲשֶׁר נִשְּׂאוֹ עַל הַשָּׂרִים וְעַבְדֵי הַמֶּלֶךְ." מה פירוש "וְרֹב בָּנָיו"? האם הוא סיפר להם רק על שמונה מתוך עשרת בניו? הרי הוא התהדר בריבוי, בשפע ובעושר.

המילה "רוב" כאן, אין פירושה למעלה מ-50% בהצבעה, אלא ביטוי לשפע. כאשר המן מספר על רֹב בָּנָיו, הכוונה היא שהוא סיפר על בניו הרבים. וכך גם מרדכי. כאשר המגילה מתארת כיצד הוא עלה לגדולה, היא מציינת את היותו רצוי על אחיו הרבים; כלומר מלבד הגדולה לה זכה כמשנה למלך האימפריה, הוא גם היה המנהיג הנערץ על המוני היהודים.

השימוש במילה "רוב" לתיאור שפע קיים גם בעברית של ימינו, בביטויים כמו "רוב ברכות", "רוב תודות", "מקשיב רוב קשב" וכו'.

אורי הייטנר

* * *

יצחק הילמן

איוולת הצוללות

בשנות השמונים חיל הים החליט להצטייד מחדש בצוללות לאור צרכיו המבצעיים. במערב היו שלוש מקורות לאספקה: בריטניה, צרפת וגרמניה. אותה תקופה, ארה"ב כבר לא יצרה צוללות דיזל, וצוללות גרעיניות היא לא מכרה לאף מדינה. אותה שעה היחסים עם צרפת ובריטניה לא אופשרו רכישת צוללות מאף אחת מהן. לישראל נותרה רק גרמניה.

בנוסף לכל זה, ממשלת גרמניה החליטה להעניק לממשלת שמיר סיבסוד ניכר על מחירן, כגמול על האיפוק שגילתה במלחמת המפרץ. גרמניה גם ביקשה לפצות את ישראל על מכירת חומרים לאיראן, בניגוד לאינטרס הישראלי. כתוצאה מכל אלה, העניקה גרמניה לישראל הנחה של שליש ממחיר שתי צוללות ה"דולפין" שהוזמנו בטיסן-קרופ.

שלוש הצוללות הבאות נרכשו מאותו יצרן, ובתנאים דומים. בכך השלימה ישראל כביכול את בניית חמש הצוללות שביקשה. נשאלת השאלה מדוע הוזמנה צוללת שישית ולאחר מכן עוד שלוש נוספות. להערכתי, אם צריך חמש צוללות, ייתכן גם, שנחוצה גם צוללת שישית. אשר לשלושת  האחרונות, אלה לא נרכשו להרחבת שייטת הצוללות, אלא להחלפת צוללות 1, 2 ו-3 שעומדות להתיישן ולצאת מהשירות בעשור הקרוב. לכן גם מועדי האספקה לשלושת הצוללות האלה הם ארוכי טווח.  

וכאן נשאלת השאלה מדוע להזמין כבר לאלתר את צוללות 7, 8,ו-9. הרי אפשר היה לחכות עוד שש שנים ואז להזמינן?

כאן נכנס, ככל הנראה הסיכון המדיני. הקנצלרית הנוכחית מאוד ידידותית לישראל. זאת בניגוד לקודמיה, שהיו הרבה יותר קרירים וביקורתיים כלפי ישראל. גם אלה שיבואו אחריה, לא מן הנמנע, שיחזרו למדיניות של קודמיה. אם זה מה שצפוי, ייתכן שכבר לא נוכל לרכוש צוללות מגרמניה ובוודאי שלא בצרפת או  בבריטניה. לכן הקדמת ההזמנה, עוד בתקופת כהונת מרקל, היא מעשה חכם.

כל הסגה על המניות שהיו לנתניהו בחברה קטנה בשותפות עם בן דודו מיליקובסקי, שנמכרה לחברה אחרת, שהיא בין מאות הספקים של טיסן, היא הזויה לחלוטין. לטיסן יש כתשע מאות חברות בת, אבל את החומרים, כמו כל ענק תעשייתי היא קונה לעתים במרוכז, כי על ידי זה היא חוסכת כסף רב. מישהו יודע להיכן בדיוק מוכנסים חומרי גלם אלה ולאילו פרויקטים? הרי מדובר בחומרים בעשרות מיליוני אירו, כאשר המחזור של קונצרן טיסן הוא של מאות מיליארדי ארו. טיסן קונה פלדות, אלקטרודות, צינורות ועשרות אלפי סוגי קשיחים ורכיבים מכל העולם. מדובר בפיזור סטטיסטי עצום, שאיש לא מסוגל לעקוב אחריו. אז לבוא עכשיו עם סיפור, שנתניהו מכר את מניותיו לחברה קטנה, ומכאן שקיים ניגוד עניינים במכירת מניותיו ושחייבים למנות מיד ועדת חקירה ממלכתית לבדיקת הקשר בין מניות אלה לצוללות לישראל, היא מוזרה – בלשון המעטה.

אשר לטענה שנתניהו אישר לממשלת גרמניה למכור צוללות למצרים, מבלי שקיבל לכך אישורים מתאימים, גם טענה זו מוזרה. ישראל לא יכולה להתנגד למכירת צוללות גרמניות למצרים, ובפרט כאשר קיים הסכם שלום בין השתיים. המספנות מוכרות לעשרות ארצות, אז מוכרים גם למצרים. סו ווט? ואם גרמניה לא תאשר לטיסן מכירת צוללות למצרים, המצרים ייפגעו מכך? אם זה היה קורה, היו המצרים פונים לצרפת או לבריטניה, ואפילו  לרוסיה או לסין, וגרמניה שזקוקה להזמנות אלה היתה רואה בצעד הישראלי כהתנהגות בלתי ידידותית כלפיה.

התנגדות פומבית ישראלית לעסקה גרמנית-מצרית היתה גם מטילה צל על יחסינו עם מצרים, שאנו כל כך משתדלים לשמור עליהם כמעט בכל דרך אפשרית.

אז בני גנץ ומשה יעלון וגבי אשכנזי, החליטו שכדאי לישראל לקלקל את יחסיה גם עם מצרים וגם עם גרמניה, בו-זמנית?

בשנות השמונים ביקשה ערב הסעודית לקנות מטוסי אפ-15 מבואינג וישראל התנגדה לכך בתקיפות, וביקשה שהקונגרס יבטל את העיסקה. לא עזר לנו כלום, ושבעים וחמישה מטוסים סופקו לערב הסעודית, גם בלי הסכמתנו. איש לא צעק ואיש לא האשים את אף אחד בבגידה או בקרוב לבגידה.

אלא שיריבי נתניהו הגיעו למסקנה, שאותו מותר להאשים בכל דבר, גם אם מדובר בבדותות. מה שנקרא פייק ניוז. עד שהציבור יבין היכן הבלוף, כבר הבחירות תהינה מאחורינו ובינתיים בני גנץ יצליח אולי להיבחר (לא ברור איך) לראש ממשלה, אולי גם משה יעלון יחזור להיות שר הביטחון ואולי יאיר לפיד יעשה כהונה שנייה, יותר מוצלחת מקודמתה, כשר אוצר. בנסיבות אלה, שלושה שבועות לפני הבחירות, מותר לדעת הרביעייה לעשות הכול.

יצחק הילמן

* * *

אהוד: פרשת הצוללות היא שיא חדש של שקרים וטינוף נתניהו כאשר הוא עצמו אינו יכול לגלות את כל סודות המדינה שהביאו אותו כנראה להתנגד למכירתן למצרים בתקופת מורסי ולהסכים בתקופת א-סיסי! יש לקוות שהעלילה הזו תפעל כמו בומרנג ותחזק אותו בבחירות!

* * *

משה כהן

פרטנרים לשלום

ראינו בטלוויזיה את מצהלות השמחה בפרלמנט הירדני לרגל הפיגוע הרצחני באריאל. הרי לכם פרטנרים ראויים לשלום. ישראל מזרימה להם אלפי מטר מעוכב של מים מהכנרת המתייבשת. נוכח גילויי השמחה שלהם – לאסוננו, מגיע להם עוד כמה אלפי קוב מים, כפי שהם דורשים. 

רק לא כחלון!

ממשלת ישראל ניסתה להעביר רפורמות ולרסן את ההשתוללות האקטיביסטית של בית המשפט העליון – מהגנה על מחבלים ומסתננים ועד להגנה על מועמדים לכנסת ערביים, שוללי זכות קיומה  של ישראל. 

מי שמנע את הרפורמות המשפטיות היה השר משה כחלון שהתפאר שהוא משמש חומה בצורה לבית המשפט העליון האקטיביסטי.

אי לכך סיסמת הבחירות הנוכחיות צריכה להיות "רק לא כחלון!"

תעמולת בחירות

23 במרס, שעה 7:00, רשת ב', תוכניתו של יוסי אלפי "מספרי סיפורים". תוכנית לא פוליטית לכאורה. התוכנית מוקדשת "לקריאה לשלום". המנחה קורא בקול נרגש "לשלום" ומירי אלוני שרה את "השיר לשלום", ראיונות עם ערבים, עם שוחרי שלום וכו'.

לי נשמעה התוכנית כתעמולה שמאלנית בוטה, ברשת שידור ציבורית המריצה סיסמה של שידורים "מאוזנים".

תקנו אותי אם אני טועה.

צבא חזק?

טוענים "האנשים הנאורים" שצה"ל הוא הצבא החזק במרחב ולכן צריכים אנו ללכת לוויתורים למען השלום עם הערבים. 

אינני יודע עד כמה צה"ל חזק. 

מאז 1967 לא הכריע צה"ל אף מלחמה. 

בשנת 1973 ספג צה"ל מהלומה קשה ביותר. 

במלחמת שלום הגליל ספג  צה"ל אבידות קשות ולא הצליח להדוף את צבא סוריה. 

מאז ירד כוחו של צה"ל גם עקב מגבלות המשפט הבינלאומי. 

אסור לצה"ל לפגוע באוכלוסייה אזרחית גם אם היא משמשת מגן לכוחות לוחמים ולאמצעי לחימה כגון טילים, וארגוני הטרור העומדים מולנו פועלים רק מתוך אוכלוסייה אזרחית ונהנים מחסינות. אסור לצה"ל לפגוע במתפרעים מסוכנים המיידים אבנים, משלחים בלוני תבערה ונפץ וכיו"ב. 

במלים אחרות, ידיו של צה"ל כבולות בין אם הוא "חזק" או לא. טענת "האנשים הנאורים" שאנו יושבים לבטח הודות לכוחו של צה"ל מופרכת לחלוטין. 

שלטון על עם אחר

"האנשים הנאורים" מתקוממים על שאנחנו "שולטים על עם אחר." זו לדעתם הסיבה לסכסוך. הם  מתכוונים לכך שהסכסוך נובע מכך שאנו "שולטים" על שטחי ארץ ישראל ששוחררו בשנת 1967. טענה  מופרכת. הסכסוך והטרור השתוללו גם לפני 1967. ובכלל, על איזה "שלטון על עם אחר" מדובר? לערבים יש שלטון עצמי ברשות הפלסטינית וברצועת עזה, והם נהנים ממלוא זכויות האזרח במדינת ישראל. 

משה כהן

ירושלים

* * *

טראמפ מכיר בריבונות ישראל ברמת הגולן! –

זו מכה נוראה לשונאי נתניהו המייחלים למפלתו

ואשר השנאה היוקדת מעניקה טעם לחייהם.

* * *

אורית דשא

געגוע בחוּם, טורקיז ולבן

שריקתו המוכרת

נשמעה ברמה...

חיפשתיו בעיני,

מתגעגעת למראהו,

לצבעיו המרהיבים,

לחום החם של ראשו הפחוס,

ללבן הבוהק של סינורו,                                                                                                   

לטורקיז כנפיו וזנבו,

לראשו הפחוס,

למקור העבה,

אך הוא נעלם

ואיננו.

רק צריחת שריקתו

הדהדה באוויר

הריק.

ונשאר

הגעגוע...

אדר ב', תשע"ט

* * *

אלי מייזליש

מכתב לגנץ – עריקה באופק

לכ' הרמטכ"ל לשעבר מר בני גנץ, שלום רב מר בני גנץ,    

יש לי הרושם שאזרחים רבים רוצים לדבר איתך. אנשים שמאסו בנתניהו ומעוניינים במנהיג עממי נטול שררה ושחיתות וכל מיני מרעין ובישין; צוללות וכו'.

נושא המנהיגות הוא עתיק יומין מאז משה רבנו, ומשה הסכים לקבל שותפים להנהגה לפי עצתו של יתרו. אבל לפי הרושם שאתה משאיר, מתקבלת ההבנה שאתה הולך להיות סוליסט.

גם  ההצגה המבוימת, כאילו לצידך עומדים עוד 3-4 אלופים או רבי-אלופים, היא דוחה ומכעיסה את הציבור. גם הקמת מפלגה חדשה, כאילו כל המפלגות הקיימות עשרות שנים אינן טובות עבורך – היא התנשאות פגומה, מאחר שרבות מהן הנהיגו את המדינה והיו ממשלה. ולכן, אני מניח כי אינך מתרברב להופיע כאן כמו נפוליאון, גנרל שהפך לקיסר, אלא להופיע בעצרות עם ולנסות לשכנע כי תנהל את המדינה שונה מביבי, טוב מביבי, ובלי שחיתות ובלי מתנות ושוקולדים.

אבל אתה יודע שזה בולשיט – כי המדינה הגיעה כבר עכשיו, בימי הנהגתו של נתניהו, לשיא העשייה בכל תחום אפשרי: בביטחון, בכלכלה [אין אבטלה ואין עניים] בהתיישבות ובבנייה ובעלייה. אין שום תחום שאתה יכול לתרום, לשנות להיטיב ולשפר [נניח את איכות הלחם האחיד...] כי הארץ נפלאה ובטוחה כמו שלא היתה מעולם. מחסלים את כל המחבלים, מדינות משפרות יחסים ומעבירים שגרירות לירושלים, כל דירה חדשה כיום היא דירת פאר לעומת הבנייה בעבר. מעליות, גנים, פרחים, אזורי מסחר, חינוך, מים בכינרת כבישים חדשים, מסילות ברזל, אין מדוזות, החול בחופים נקי ומסונן. שוקולד פרה 8 שקלים. כל קובייה חצי שקל. מאות משאיות בתור לנמל אשדוד וחיפה. מביאים כינורות של פגניני. לא חסר כאן כלום.

אז מה תביא? צוללות? יש. מטוסי קרב? יש. אז מה? תפרק את שלטון הליכוד? הרי רוב העם ליכוד: 63% [עם כל הימין]. אז תלך עם הערבים?  הרי זו שאלה פשוטה בחשבון. יש לך בסקרים מכסימום 30 מנדטים. לממשלה יציבה אתה זקוק לפחות לעוד 35 מינימום. מהיכן תאסוף אותם? מהגורן? לא. הדתיים והחרדים הולכים עם נתניהו משכבר הימים [מפד"ל-בנט-אגודה-ש"ס] זה 60. עכשיו ליברמן וזה מסמר בראש השמאל. השמאל [עבודה מר"ץ וכו'] 20-25. אז לעולם לא תוכל לבנות קואליציה. אין לך מלט, לא ביטון, לא סיד ולא בלוקים. אז מה? תבנה כנסת מקרשים? מענפי יער? ממדורות ל"ג בעומר? ואפילו אם תחבור לימין ולדתיים יקצצו לך את כל הכנפיים שהפרחת בנאום המיתולוגי שלך. או אז כנראה תחליט על עריקה משדה הקרב. גנרל? 

בברכה,

אלי מייזליש

* * *

בבחירות הצביעו "כחול-לבן"

רק גנץ ישכנע את טראמפ

להכיר בריבונות ישראל בגולן!

* * *

מיכאל מעוז

מיומנו של חיית אדם

אני נאלץ להודות – אני חיית אדם. לא ידעתי זאת עד שצפיתי במגזין עם אשרת קוטלר שדיווחה לעם ישראל, כי [הוריי?] שלחו אותי לצבא וקיבלו חיית אדם.

ואני לא ידעתי שאני כזה.

אז בואי אשרת ואספר לך על מעלליי בשטחים. הגעתי לשם כי שלחו אותי, לא הוריי אלא מפקדיי, כדי להגן על הוריי, עלייך ועל תושבי ישראל כולם, יהודים כערבים. אינני איש פוליטי ולא אכנס לוויכוח בנושא הכיבוש. אסתפק בכך שאספר לך על כמה ממעלליי שם.

בשירות החובה פיקדתי על מחסום מדרום לצומת דותן. למחסום הגיע רכב ובו זוג פלשתיני כשהאישה נושאת תינוקת בזרועותיה. בעלה סיפר שהם בדרך לבית החולים בשכם שכן התינוקת נפלה ואובחן שבר בגולגולתה. הבטתי בתינוקת והייתי מסופק אם ביה"ח בשכם ערוך למקרה כזה. הזעקתי את האמבולנס הגדודי עם הרופא והם פינו את המשפחה לבית החולים הלל יפה. לפני שנסעו ביקש ממני האב את מיספר הטלפון שלי. למחרת התקשר אלי וביקש להודות לי, ובמילותיו: "הצלת לי את הבת."

הוא לא סבר שאני חיית אדם.

במקרה אחד, בתעסוקה מבצעית כקצין מילואים, הוטל עליי להקים מחסום מצפון לצומת הלידו כדי למנוע מפלשתינים להגיע לים המלח כי "הנופשים פוחדים ויעזבו את המקום." את הפקודה ביצעתי תוך עדכון המג"ד שהמחסום אינו חוקי בעיניי. גם הוא לא חש בנוח עם המשימה והבטיח לבדוק עם החטיבה אם ניתן לבטלה. מנוסעי כלי הרכב שעיכבתי ביקשתי שימתינו מעט כי אני בודק מה ניתן לעשות. לילדים חילקתי סוכריות ממנת הקרב שלי. לשמחתי, כעבור חצי שעה צלצל המג"ד ובישר לי שקיבל אישור מהמח"ט לקפל את המחסום וכך עשיתי, וכלי הרכב הורשו להגיע ליעדם.

גם הם חולקים בוודאי על התואר שהדבקת לי.

כמו כל חייל ומפקד ששירת שירות משמעותי בצה"ל, נתקלתי בתופעות פסולות: מש"ק שהשפיל נוסעי רכב שאותו עצר לבדיקה, חייל שלקח פחית שתייה שהציע לו נהג בעת בדיקת מסמכיו, נהג שניסה להכות עציר לאחר שנוטרל ונכפת, ועוד. כל המקרים הללו טופלו במקום – המש"ק נשפט, נכלא והודח מהגדוד; הפחית הוחזרה לנהג בליווי התנצלות; הנהג, איש מילואים, נשפט ורותק.

אינני סבור שחיילים חריגים אלה הם חיות אדם. אני גם בטוח שאף צבא לא היה ממצה עימם את הדין כפי שנהג הצבא שלנו.

ב"התנצלות" שהבעת בסוף המגזין הבהרת, כי הביקורת שלך הופנתה "אך ורק כלפי אותם חיילים שהשליטה שלנו על הפלסטינים בשטחים הביאה אותם לפגוע בחפים מפשע," קרי חיילי גדוד "נצח יהודה". אינני מכיר חיילים אלה. עם זאת יצא לי לפקד על בני ישיבות [ביינישי"ם] ומצאתי אותם ערכיים ומצפוניים.

השאלה האם הפלסטינים הינם חפים מפשע אינה מהווה שיקול באשר לפסול שבמעשה שלהם. עם זאת, למען השלמת התמונה דווח, כי "מדובר בשני פלסטינים שהיו מעורבים בפיגוע הקטלני שבו נרצחו שני הלוחמים סמ"ר יובֵל מור יוסף וסמ"ר יוסף כהן הי"ד, חבריהם של הלוחמים לפלוגה."

 גם עובדה זו אינה מצדיקה את מעשיהם. מה שחשוב יותר הוא כיצד התגלו לךְ המעשים. ובכן, הדבר נחשף בכתב אישום שהוגש נגד החיילים. אינך סוברת כי מן הראוי לשבח צבא שנוקט בצעדים כאלה נגד חיילים שפעלו שלא כדין?

כאליבי למתקפתך הדגשת, כי "ילדיי שלי, וגם חבריהם, כולם לוחמים קרביים בשטחים. כבר הרבה שנים, גם חבריי," – על-פי הערך שלך ב"ויקיפדיה" יש לך שתי בנות. ככאלה הן לא היו חייבות לשרת כלוחמות קרביות ואני מבקש להחמיא לך על שכתוצאה מהחינוך שקיבלו בבית הן התנדבו לשירות משמעותי. אני רק מקווה שלא קיבלת בחזרה חיות אדם.

הכותב הוא רס"ן במילואים, מפקד מחלקת סיור בגדוד תותחנים.

אהוד: מאחר שאני לא מרבה לצפות בטלוויזיה, אינני יודע מי זו אשרת קוטלר ואיזה משקל יש לדבריה.

* * *

משה גרנות

הכול בגלל נקניק סיביו

בעקבות הסדרה "מעברות" בערוץ 1,

"נער האופניים" של אלי עמיר,

ו"מעברה" של יוסי אלפי

כיוון שבנתיבות חיי חוויתי את העלייה ארצה וגם שהייה במעברה, ברור שהתעניינתי בספרים ובכתבות בטלוויזיה על תקופה כאובה זאת בקורות ישראל המתחדשת. אלי עמיר ויוסי אלפי מבקשים שנאמין כי תקופת המעברות תיזכר כתקופה של חלוציות וגבורה, ואלי עמיר אף מדמה את התקופה לימי מֵי-פלאואר של ההגירה החלוצית לצפון אמריקה. לדעתי, הם מבקשים להעניק לתקופה הכואבת הזאת מחלצות שאינן לפי מידותיה. אני, כאמור, "בוגר מעברה", והיה לי גם המזל לעבוד שכם אל שכם עם חלוצי העלייה השנייה והשלישית.

אין בכלל מקום להשוואה ביני, בינינו, לבין הענקים ההם. משפחתי עלתה ארצה ב 22.2.1951, והוסענו במשך יום שלם למעברת באר-שבע. שם קיבלנו אוהל, ארבע מיטות ושמיכות. בלילה התחוללה סופת חול, והאוהל עף. קשה לתאר את הייאוש שאחז בנו: איך אפשר לחיות כאן (ים של אוהלים, אין שיח, אין עץ, אין צל!)? איך נתפרנס? מה נאכל? איזה סיכוי יש במקום הזה לחיי רוח? אבא, ששרד את המחנה לעבודות הכפייה הפשיסטי, ואת ההתנכלויות של המשטר הקומוניסטי, הצליח להוציא אותנו מהמעברה, ולשכן אותנו ב"ארמון" (צריף שוודי) במושב עובדים.

ואיך הוא עשה את זה? הרי במכס הקומוניסטי הפשיטו אותו כדי לחפש דברי ערך מוחבאים על הגוף, הם הסירו אפילו את טבעות הנישואין מהידיים. המטען שהרשו לנו להביא ארצה היה זהה לרכושו של קבצן. אבא ידע שבארץ יש משבר כלכלי גדול, שכינו אותו "צנע", והוא הצליח להגניב במטען שני נקניקי סיביו. סיביו היא עיר יפיפייה בטרנסילבניה, שהתפארה באדריכלות הגרמנית של בתיה ובנקניק שלה שהיו לו מוניטין גם מחוץ לרומניה. אבא לקח את שני הנקניקים ומכר אותם בשוק של באר-שבע, ועם הכסף שפדה נסע לאורכה ולרוחבה של הארץ לחפש מקום סביר שניתן לשכן בו את משפחתו. הוא מצא מקום כזה בכפר יהושע, שם שוכנו עולים חדשים ב"ארמונות" – צריפים שוודיים, שהיה בהם מטבח עם מים זורמים, נוחיות ומקלחת בחוץ (היה קיץ, והמים בצינורות הגלויים היו רותחים) – ממש אמריקה!

אלא שהמקום היה מובטח לנו רק לזמן מוגבל – אחרי מספר חודשים נאלצנו להצטרף להתיישבות במושב עובדים, ואמנם הגענו למושב הוותיק כפר יחזקאל, ושם קיבלנו צריפים הרבה יותר צנועים, בעלי גג פח, ללא מים זורמים וללא חשמל, ובחורף הקשה של שנת תשי"ב (1952-1951), ראיתי לא פעם את אבא תומך את הגג במוט ברזל, כדי שלא יתמוטט עלינו. אחרי שנתיים קיבלנו שיכון ללא תקרה (ראו מלמטה את הרעפים), ללא מרצפות, ללא מים זורמים וללא חשמל. אבל במקום הזה שמתחת לפני הים עשיתי הכרה עם ארץ ישראל הוותיקה.

הייתי אז בן שלוש-עשרה-ארבע-עשרה כשפגשתי את הנפילים, הגיבורים ואנשי המידות, אנשי העלייה השנייה והשלישית. עמדתי מולם משתאה לנוכח טוהר מידותיהם, וידעתי אז בחוש שלעולם לא אשתווה אליהם, ואולי רק אצליח להטמיע באישיותי רסיסים מן האור הגדול אשר שפע ממעשי ידיהם. הם אלה שמרדו בהורים ובמסורת, וחתרו בהחלטיות לברוא יהודי חדש שמתעב מסחר ועסקי אוויר ושתדלנות וגינוני ייחוס ולמדנות לשמה, ובמקום זה לברוא יהודי שמתקיים מעבודת האדמה, שמוציא לחם מן הארץ בזיעת אפיו, שמגן בגופו על בני ביתו, שאיננו מתייאש מן העשייה.

בעשר אצבעות הם הקימו כפרים יפהפיים בלב השממה, והגנו עליהם מפני מתנכלים, והם גם הספיקו להקריב את מירב הקורבנות לפני ובעת מלחמת השחרור. לנו באמת לא היה כלום, ולהם כבר היו בתים קטנים ויפים טבולים בירק, הפרות געו ברפתות, והתרנגולות קרקרו בלולים. המטעים, שדות הבר והשלחין הרנינו את הלב ביפעת עלוותם, והאותיות החרותות בשיש הזכירו את מחירה של החירות, את מחירו של החלום. וכשבאנו להסתפח לכפריהם, הם הפשילו שרוולים ולימדו אותנו לעבוד בשדה, ובערב, כשהם ואנחנו סחוטים מרוב עבודה, הם היו מכנסים אותנו ומלמדים עברית, שרים עמנו מזמירות הארץ ומספרים לנו את סיפורי ארץ ישראל החדשה.

עבדתי על ידם בשדה, וחשתי בליבי ייאוש נורא משום שידעתי כי לעולם לא אצליח להתחרות עמם בדילול התירס, בעישוב ערוגות הצנונית, בקציר האספסת בחרמש, בקטיף ההדרים. למרות גילם, הם היו מהירים, מיומנים, בוטחים ושקטים. בעיניי הם היו יצורים על-אנושיים. מעולם לא חשתי יחס של התנשאות מצדם, מה שאינני יכול לומר על נכדיהם שהיו בני גילי, ושבוודאי לא היו זכאים להתחלק בתהילתם.

הם היו שזופים, לבושים בפשטות נזירית –א"ד גורדונים מהלכים במרחק של מגע יד! וכשהמולדת נזקקה להם (ומתי היא לא נזקקה להם?), הם ובניהם התנדבו ליחידות הצבא הקרביות ביותר. בניהם היו קצינים גבוהים בצה"ל, מג"דים ומח"טים, ובילו חודשים במילואים, כשמשקיהם משוועים לידיים עובדות.

ובכן, אנשי המעברות חוו חוויות איומות של עוני מחריד, של השפלה, של חוסר תקווה, אבל הם לא היו חלוצים, ולא היו גיבורים, כפי שיוסי אלפי רוצה שנאמין – הייתי במעברה, וראיתי הכול במו עיניי, ואין כלל מקום להשוות אותי, אותנו, לאנשי העלייה השנייה והשלישית. רוב העולים היו בטוחים שהם מגיעים לירושלים עיר הקודש, שיפגשו כאן דמויות מהתנ"ך, ומוסדות המדינה, שידעו לאיזו עניות מייעדים אותם, היו מביאים אותם בלילות למעברה, כדי שלא יידעו מה מחכה להם. רימו אותם שהמעברה ממש קרובה לתל-אביב, וכשראו עיניהם לאן הובלו, הם הצטערו על היום שהסכימו לעלות ארצה (הגם שלא היה לאן לחזור – הארצות האסלאמיות שללו את הדרך חזרה, ולארצות הקומוניסטיות ממש לא היה כדאי לחזור).

אני זוכר שעל האונייה "טרנסילבניה", שהובילה אותנו ארצה, כשהגענו לים האגאי, והאונייה היטלטלה כמו שיכור, וכולם הקיאו את נשמתם, שאלתי את בני אחי: "פה על האונייה נורא רע, אבל בישראל יהיה לנו טוב, נכון, בני?" – והוא חייך חיוך עצוב והסביר לי שאין סיכוי לחיים טובים בארץ ישראל – על סיפון האונייה הזאת יש כאלפיים עולים, לאף אחד אין שום רכוש (כאמור, המכס הקומוניסטי הפשיט אנשים כדי לבדוק אם לא הסתירו דבר ערך, הסירו אפילו טבעות נישואין מהידיים, ומן הסתם גם מארצות אסלאמיות לא הגיעו לכאן עולים עם רכוש), כמעט אף אחד לא יודע את השפה, כמעט לאף אחד אין מקצוע (הרוב בעלי "לופט געשעפטן"), וכל שבועיים מגיעה אונייה כזאת לארץ, ועוד אוניות מארצות אחרות – איך יהיה טוב?

ובכן, אנחנו היינו מוכנים למצוקה שמחכה לנו, אבל רוב העולים היו בטוחים שהם מגיעים, כאמור, לארץ זבת חלב ודבש, והאכזבה היתה קולוסאלית, תחושה עמוקה שהובלו אותם שולל, שרימו אותם. חבל שאיש מפוכח כמו אחי לא טס עם העולים מעיראק, או באונייה מצפון אפריקה – כדי להבהיר להם נכוחה לאן הם מגיעים. רבים מדרי המעברות רצו לחזור לארץ המוצא (כך גם אימו של אלי עמיר), היה אפילו עולה חדש שמכר את התינוק שנולד לאשתו כדי להשיג כסף לחזור לצרפת. במעברה הובעה שנאה ענקית למדינה, לבן-גוריון למפא"י, שנאה שלא שככה גם כאשר המעברות חוסלו.

בפרק השלישי של "מעברות" מספר פרופ' סמי שלום שטרית, איך יום אחד נעלמו הרומנים מהמעברה, ונותרו בה רק יוצאי ארצות האסלאם, וההסבר: את הרומנים העדיפו המוסדות, והעניקו להם שיכונים.

ובכן, עוד אגדה חסרת שחר שליבתה את השנאה לאשכנזים, שנאה שהתפרצה בצורה מזוויעה בשנות השמונים של המאה הקודמת ("אשכנאצים!", "אשכנזים לבוכנוואלד!"). תיארתי לעיל את הוויה דולורוזה שעברה משפחתי עד שקיבלה שיכון, שלמענו חתם אבא על משכנתא לעשרים שנה – וכל זה התאפשר משום שאבא הצליח להגניב ארצה נקניק סיביו – הכול בגלל נקניק סיביו, שבוודאי לא מצדיק את טונות השנאה שהופנו כלפינו מאז ועד היום.

מי שצפה בפרק הרביעי של "מעברות", התוודע לעובדה המוזרה שדרי המעברות לא היו מוכנים לעזוב את מגוריהם שם ולעבור לשיכון, כי הוא היה כרוך בחתימה על התחייבות כספית, ומשום החשש שתיוולד שם שכונת מצוקה, ערש של אלימות ופשע. המוסדות נאלצו לפנות את המעברות בכוח, ולהרוס את הצריפים כדי שלא יהיה לאן לחזור.

ובכן, תקופת המעברות היתה באמת תקופה איומה, תקופה של ייאוש, של עניות מנוולת, ומי שחווה אותה, על הרוב זוכר אותה בכאב גדול, אבל להשוות את דרי המעברות לחלוצים שיזמו מהלך היסטורי חד-פעמי בדברי ימי עם ישראל, ואולי אפילו בדברי ימי העולם – זאת השוואה חסרת שחר, ואת זאת אני אומר מידע אישי כ"בוגר מעברה" וכחניכם של החלוצים.

משה גרנות

* * *

מאמר חשוב של יואב יצחק על פרשת הצוללות

נגד העלילה שמופצת נגד נתניהו

מביא נתונים עובדתיים והסברים משכנעים

ראוי מאוד לקרוא ולהתרשם

מול גל שקרים והכפשות היסטרי שמוטח בנתניהו

http://www.news1.co.il/ArticlePrintVersion.aspx?docId=133146&subjectID=3

* * *

נתניהו המושחת ייכלא במעשיהו

בגלל ששיחד את טרמאפ

להכיר בריבונות ישראל בגולן

ממעשיהו הוא ינהל את ישיבות הממשלה

ימשיך לקחת שוחד

וטראמפ יבוא לבקר אותו בכלא כדי לחזק את מעמדו

לקראת הבחירות שלו לקדנציה השנייה בארה"ב

* * *

הרצל ובלפור חקק

ריקה ברקוביץ – הקול הפנימי של הילדים

ריקה ברקוביץ הלכה לעולמה ב-ו' באדר א' תשע"ט. ספריה לילדים כבשו לבבות. ריקה השאירה חותם לדורות במפעל הגדול שלה – תחרויות הכתיבה לילדים זה למעלה מעשור.

כמה מילים על כתיבתה, על הדרך שבה טיפחה דור כותבים צעיר. כמה מילים על ריקה ברקוביץ שריגשה את הילדים ועודדה אותם, שביקשה מהם לכתוב את האמת הפנימית שלהם – לכתוב "דבר יחיד ומיוחד שלא כתב עוד אף אחד."

הַמוטו של ריקה ברקוביץ בשיחותֶיה עם ילדים היה ברור ושובֶה לב: אַל תשכחו לכתוב בצורה מיוחדת, כתיבה ראשונית ומרגשת, כתיבה שהיא רק שלכם. ריקה ניסחה זאת במילים אֵלה: "לכתוב דבר יחיד ומיוחד שלא כתב עוד אף אחד."

זה היה עמוּד האֵש שלה. עם הדֶגֶל הזה היא דהֲרה קדימה, ושילהבה באהבה את ילדי ישראל. במשך שנים הֵריצה 'פלוגות' של ילדים לתחרויות בכל רחבי הארץ, ולמפעל האדיר שלה נרתמו אלפי ילדים, בתי ספר מכל רחבי הארץ, מפעל מבורך שנמשך למעלה מעשׂוֹר. המסד לתחרויות הכתיבה, כל התשתית של הַקשר עם משרד החינוך ובתי הספר נעשה תוך הסתייעות בבלפור חקק שהיה בצד היותו יושב ראש אגודת הסופרים – מפקח במשרד החינוך והתרבות.

ריקה ברקוביץ יסדה לפני למעלה מעשור מפעל תחרויות כתיבה בבתי ספר יסודיים ולפני כמה שנים הצטרפה יהודית מליק שירן והחלה במפעל של תחרויות כתיבה לנערים בחטיבה העליונה.

 את המפעל המקסים הזה ידעה להקים יד ביד עם אגודת הסופרים העברים, ואנו כשהיינו יושבי ראש במשך 12 שנה, הושטנו לה יד אוהבת. ריקה שלנו חיכתה לאותן יצירות, שנכתבו בצורה בלתי אמצעית, לאותם סיפורים ושירים, שילדים כותבים בראייה ראשונית ומקורית, ברוח רעננה ומיוחדת.

במשך השנים שנשאנו בתפקיד יושבי ראש אגודת הסופרים העברים הענקנו לריקה את ברכת הדרך, סייענו בקשר עם בתי הספר ברחבי הארץ, בטיפוח סדנאות כתיבה לבחירת הילדים הזוכים. מבחינתנו זה היה צו השעה – להקים לנו דור של סופרי המחר.

כשהגענו לַפגישות עם ריקה ברקוביץ ברחבי הארץ, ידענו כמה אהבו הילדים את הסיפורים והשירים שכתבה. היא ביקשה שיבטאו את הקול הפנימי, את האמת שלהם – ומה פלא שהילדים הוקסמו מן הספר המחכים שכתבה, "הקול הפנימי". ריקה ביקשה שייטיבו לתאר את ההרגשות שלהם בגוונים שונים, בניואנסים שונים. הספר שלה "פרפרי הרגשות" כבש את לב הקוראים.

ריקה אהבה להציג עלילות שהיו על בסיס של משלים כדי להנחיל לילדים תובנות אנושיות באמצעות סיפורים על בעלי חיים. ספרי המשלים שלה אכן מציבים אותה כממשיכה למופת של קרילוב.

 הנה דוגמה לשיר שכֹּה ריגש ילדים: 

מר ענן וגברת רוח

מר ענן כבד נפוח, גשם בכרֵסו עצור

מלווה בגברת רוּח בא אלינו לביקור

והנה חולפים השניים על גגות ורְעפים

זה מקִדיר פני השמיים,

זו נושֵׂאת עלים עפים,

הברק חִצָיו שולח, רעם בקולו מכריז

'הזדרז ענן פורֵח, גשם מים להתיז,'

ויורדת טיפות המים על שדה, אילן וגן

'גשם גשם משמיים', מזמְרים ילדי הגן.

הילדים באמת אהבו את הראִייה המיוחדת הזו, שבָּה הרוח והגשם הפכו לְמַר ולגברת, והמחזֶה החי הזה שֶלקוח מן הטֶבע הסוער, שָבה את לב הילדים והנערים. הם ידעו, מה ריקה הנפלאה מבקשת מהם, הם קראו את מה שהיא כותבת. המפגשים של ריקה עם ילדי ישראל היו מפגשים של נשמות אוהבות. מן הגגות והרעפים אכן ראינו עלים עפים, ראינו נשמות של ילדים מתעופפות ומוקסמות.

הכתיבה של ריקה ברקוביץ אכן שָאֲבה מן הטבע, מן האדמה המחכּה לגשם, מנפש האדם הצמֵאה לרוח שתעיר שינויים ותקווה. כאשר כתבה לילדים על חג האילנות, קראה לשיר שלה 'חג טוּ בִּשְׁבַט שֶׁלִי' – וידעה לסַפר בו לַילדים על אהבתו של אילן שֶלה לַעצים ולַעבודת האדמה.

ואילן היה באמת אילן, ולא רק עץ. היא סיפרה באהבה על אילָן אהוב לבּה, שאכן נתן את כל הנשמה עבוּר העצים, אילן בעלָה, שעמל למען הפרדסים שלו, למען עצי הפרי. ריקה סיפרה כל זאת בכתיבה מענגת, מרתקת, שובָה לב. באותה רוח, הקסימה ריקה שלנו בכתיבתה על גינת היָרק, שטיפחה יחד עם אילן האהוב.

באהבה רבה סיפרה על משפחתה היקרה, על האחים היקרים שלה, צבי ואברהם שאהבו לטעת עצי פרי, ובלב מלא חיים כתבה לנו ריקה: "זכיתי לראות בכל יום מימי ילדוּתי את לבלובם ופריחתם של עצינו ואת תנובת פרותיהם ובהם: פֵּרוֹת ההדר, השסק, האפרסק, האפרסמון, תפוחי העץ ושזיפים למיניהם, שעד היום זכורים לי שמות זניהם: סנטה רוזה, מריפוסה, מטלי, ויקסון – פירות על כל מבחר טעמיהם."

[אהוד: למיטב זיכרוני בילדותנו ובילדותה של ריקה ברקוביץ טרם היה בארץ פרי האפרסמון].

הפריחה והשורשים היו רק משָל לַשאיפה של ריקה לטַעַת בלב ילדי ישראל את המכוּונות להצמיח משהו חדש, וריקה תמיד הלהיבה את הילדים בטיפוח הדִמיון, היצירתיות.

קטע יפה שכתבה ריקה ברקוביץ, סיפור-משל בשם "דמיון מֶלֶך ההמצאות". בסיפור זה טסה ריקה עם הילדים מעלה מעלה. בכתיבתה שבתה כסופרת את כל הילדים. בסיפור מבריק זה היטיבה ריקה ברקוביץ להמחיש לכל ילד וילדה, כיצד הדמיון הוא חֵלק מתוכם, ענף שמשְׂתרג מהם, עליהם רק לפרוש כנפיים, כנפי רוח שיש בהם. היא שידרה להם, שכוחות היצירה הם חלק מובנה, הם שלהם. לכל אחד מהם יש תו ייחודי משלו. אם רק יחפּצו בכך, יידעו  למצוא את הקֶסֶם הזה:

"בכל איש ובכל ילד, יש קוסם, אשר הופך את מה שאֵין לְמָה שיש, ממציא דברים ומחדֵש. באחד הוא מתרוצץ ומתוכו הוא מתפרץ – ובתוכו של השני הוא סתם בטלן וישנוני. פעם שֵד שובב כל כך... ופעם ילד טוב, מלאך. במחשבות הוא מתגלגל, לפעמים קצת משתולל, מבלבל, עושֶׂה שטויות, אצלו הכול יכול להיות...."

מה הפלא שילדים הלכו שֶבִי אחרֶיה?

אלה רק דברי פתיחה רעננים ומקסימים, שהקפיצו את הילדים. מה פלא, שהקריאה של ריקה ברקוביץ להעיר את הדמיון כָּבשה לבבות, כבשה עולמות. סיפור קֶסֶם זה תורגם גם לשפות שונות, הופץ בתוספת דפי עבודה בפורטוגזית הן בברזיל, הן בפורטוגל. ילדים מרַחֲבי העולם אהבו את ריקה שלנו. לא הופתענו, שילדי ישראל הלכו אחרי הֶחָליל הקסוּם שלה, כמו הילדים באגדה, אשֶר נהֲרו אחרי החלילן מהמֶלין...

עיקר יצירותיה התמקדו בהעברת אמִתות חיים לילדים באמצעות מְשָלים, וכאן ריקה עשתה חיל, ומצאה את הנתיב המופלא לעולמם של הילדים.

אחד מספריה המבוקשים ביותר היה  "ספר המשָלים הראשון של ריקה" – והספר המקסים לוּוה בציוריו של הקריקטוריסט האהוב זאב פרקש. הנה דוגמה לאחד המשלים:

"מעשה שהיה: תרנגול שסבל לילה ויום מאימת השועל, הצליח סוף סוף לנעוץ ציפורניו בשועל הטורף שאיים על חייו."

הילדים ודאי שמחו, שהרע הפסיד והטוב ניצח, וריקה המשיכה באותו משל:

"ניצוד השועל והחל ליילל: 'הצילו אותי! תרנגול משתולל!'"

ולפי המשל היפה שלה, ניסה השועל ליצור דעת קהל בקֶרֶב החיות, שֶהנה התרנגול הוא התוקפן, הוא זה שמתעלל בשועל מסכּן:

"כל היער כולו מעכבר עד ג'ירף, אפילו ממעל גם בני כנף, קראו יחדיו בקולם הנחרץ: 'תרנגול, בשועל מקורך אל תנעץ! ...ובכלל, קרקרן כרבולי מפוחד, ממתי זה הפכת להיות הצייד?!' –  בעולם החיות שומרים על הכלל: הנטרף לא טוֹרף, עזוב ת'שועל."

ריקה ידעה לבנות מציאות, שבּה מציגים לילדים כללי חיים ודרכי התנהגות, וכמובן – תערובת מפתיעה שמשנה את הכול. מֵעבר לכל המציאות הצבעונית היה ביצירה שלה מפלס מקביל: ריקה ידעה לטפטף מסרים, שמשליכים על החברה האנושית:

"לפתע פתאום גם בלול הנאור נמצא לַשועל הטורף סנֵגור: 'לא ולא!' קרקרה פרגית מבוהלת, 'כזו אלימות אני לא מקבלת! בלולֵנו הדמוקרטי יש מוּסר וּכללים... ואסור לתרנגולים לפגוע בשועלים.'"

הדילֶמה הופכת בסיפור שובה הלב שלה לדילמה קיומית ומוסרית: ושימו לב, גם התרנגול שנעץ מקוֹר בשוּעל המיתַמם, מתחיל לחשוב פעמיים:

"אותו תרנגול בליבו מהרהר: לשחרר את השועל? או לא לשחרר? אך קשה לו מאוד להחליט בעצמו. מה אתם הייתם עושים במקומו?"

ריקה הצליחה ליצור מציאות מסעירה ומרתקת, וברגע המתאים פנתה לילדים, כדי שינסו להפנים את המסופּר וישמיעו את דעתם. המסופּר הפך בבת אחת להיות חֵלק מעולמם, ובצורה מבריקה.

ריקה ידעה לבקש מֵהם לשוט על כנפי הדמיון, ובסיפרה "דמיון מלך המציאות" המחישה את רעיונותיה בצורה סיפורית מרתקת. ריקה פנתה לילדים להקשיב להֶמיית לבם, לחלומות שלהם – והספר שלה 'הגיע זמן לישון' כבש אותם.

מעבר לעלילות הסיפוריות היה גם מֶסֶר: את מוסַר ההשׂכֵּל שילבה ריקה בהֶמשך, והוכיחה מעל לכול, שבאֱמת לכתוב יצירה זה רגע של חסד, השראה קדושה, "דבר יחיד ומיוחד... שלא כתב עוד אף אחד." אלתרמן הגדיר זאת במילים 'פתאומית לעד'. כך רשמה ריקה בְּשולֵי המשל המקסים שלה:

"אתה יכול להעתיק, להתחזוֹת למי שאינךָ, להַציג כתב יד של אחר כשלך, עד לרגע שתיווכח, שאף אחד... ואפילו אתה עצמך כבר לא מאמין לך."

הנה לכם דוגמה מובהקת ומוחשית, מדוע עלינו לחבר יצירה, שאף אחד עוד לא כתב...

ראו נא את מחרוזת ספרי הילדים שלה – כמה היא נוטעת בילדים כוחות להלך בשבילי הדמיון, לראות ביום ההולדת שלהם יום שנועד רק להם – ויש לה אפילו ספר בשם כזה. החלומות הופכים להיות כלי יצירה, וקראו נא הדרך שלה להוביל את הילדים במחול הרגשות שלהם –"פרפרי הרגשות". לשמוע את הקול הגנוז בהם, "הקול הפנימי". ספרים שימשיכו למשוך את לב הילדים, את לב כולנו.

בשירים שכּתבה ניסתה ריקה להקסים את עצמה ואותנו בחידושים. ריקה ברקוביץ אהבה את מחוזות הדמיון, הטבע, נפלאות הבריאה, נפלאות היצירה. בכתיבתה מלאת הצבע והדימויים ביקשה ריקה להבין את נפלְאות הטבע, את המחזוריוּת המיוחדת והמפעימה בחֶלקי הבּריאה. הילדים שקראו בספריה שמעו את הניגון הפנימי בעולם: מחזוריות שמשדֶרֶת לנו חיים קסומים והתחדשות. כך כתבה בשיר שלה 'גל האהבה': "שוב הגלגל מתגלגל, מסתובב וחוזר" – והיא מתארת את אהבתה כמשל למחזוריות בטבע: "היקב שלי את יינו  משמר."

ריקה אכן אהבה את ריח הפרדסים, את שדות הדגן, את בציר הענבים, ואת כל זה תירגמה לאהבת היצירה. את האהבות האלה הקנתה לילדי ישראל. מפעל האהבה שלה לילדי ישראל היה הבּציר הגדול מכולם, פרדס ההרפתקאות הצבעוני ביותר. מפעל תחרויות הכתיבה שלה יישאר חקוק לעד בפנתיאון הספרות העברית.

חלף חודש – וכולנו מתגעגעים. יהיה זכרה של ריקה היקרה לכולנו ברוך.

הרצל ובלפור חקק

* * *

גיא משיח

קרן אור

לאחר שלוש וחצי שנים בהם סרב להתראיין ולהשיב לשאלות עיתונאים, ניאות נתניהו לצאת מ"איזור הנוחות" שלו, מהבועה המלטפת של ה"ליכוד TV", במטרה לעצור את הבאזז, הצובר תאוצה נגדו בתקשורת וברשתות החברתיות, המאשים אותו בהפקרת אינטרסים ביטחוניים של מדינת ישראל בתמורה לבצע כסף ורווח אישי ענק של 16 מיליון שקלים, וזאת בניסיון לקבוע "סדר יום" תקשורתי אחר.

אלא שהפעם, בצד השני לא היה אלירז ("התוכי") שדה הנוח והחנפן, אלא קרן מרציאנו הקשוחה, הבקיאה היטב והמצויינת – ש"עשתה לביבי בית ספר". קרן הפנתה קרן אור חדה ונוקבת לכל הפינות האפלות, בשאלות פיקחות ונשכניות – שנותרו ללא מענה. בתשובותיו העמומות, ולמרות משך הזמן האדיר שניתן לו (35 דקות), נתניהו לא הצליח לפזר את מסך עשן החשדות הכבדים, והריאיון חזר אליו כבומרנג.

נתניהו התפתל, עיניו התרוצצו בחוריהן, אבל הוא לא הצליח לתת הסבר הגיוני, מדוע הסכים לאשר לגרמנים למכור 3 צוללות תקיפה אסטרטגיות למצרים, תוך שהוא מסתיר מצמרת מערכת הביטחון: שר הביטחון דאז (בוגי יעלון) והרמטכ"ל (גבי אשכנזי) עניין ביטחוני ואסטרטגי כה מהותי וחשוב. נתניהו גם לא הצליח להסביר מדוע אישר את עסקת הצוללות למרות "ניגוד העניינים" שבו היה, בשל העובדה שבן דודו, נתן מיליקובסקי, הוא הבעלים של חברה העתידה להרוויח מהעסקה.

נתניהו ניפנף בידיו וטען בתוקף ש"לא הרוויח פרוטה" מעסקת הצוללות, אבל לא הסביר כיצד זה הצליח לצאת ברווח כזה גדול של למעלה 700%, ממכירת מניות של חברה שהיתה בהפסדים? ומי ה"קונה המסתורי" שקנה ממנו, בניגוד לכל היגיון, את המניות במחיר מטורף שכזה?

נתניהו גם לא אמר אמת, כטען  שמכר את המניות שלו שנה וחצי לפני רכש הצוללות. הצוללת השישית, שנתניהו לחץ לרכוש, בניגוד גמור לעמדת מערכת הביטחון, נרכשה בעודו מחזיק במניות.

אם נתניהו לא ידע שהאנשים הכי קרובים לו: ראש לשכתו ושני עורכי דינו (מולכו ושמרון) מעורבים עד צוואר ומרוויחים מיליונים מכירת הצוללות – הוא אינו ראוי להנהיג. ואם ידע, הרי זה גרוע הרבה יותר. וברוח פורים: נתניהו נמצא במצב "עד-לא-ידע" תמידי. ובאמת איך זה – שבהיותו ראש הקמפיין של הליכוד הוא לא ידע על סרטון "קברי חללי הל"ה" וסרטון "אברמוביץ השרוף" ("אתה נראה כמו טיל") המביש, שלעג לאברמוביץ שנכווה בכל גופו במלחמת יום הכיפורים?

מצד שני, נתניהו מפגין ידיעה גמורה לגבי מה מצאו האיראנים בטלפון הנייד של גנץ, ועושה שימוש פוליטי אסור במידע שהגיע לידיעתו כאחראי על השב"כ ומערך הסייבר – ושאמור להיות חסוי.

נתניהו גם לא נתן מענה של ממש לטענה (שהעלתה כלפיו השרה מירי רגב עצמה), ולפיה הוא סירב לצרפה (בשל היותה אישה מזרחית) לתצלום ה"סלפי" של חבורת ה"גברים הלבנים האשכנזים" שבצמרת הליכוד, וגם לא השיב לטענה של אבי גבאי על אמירות גזעניות שלו נגד מזרחים, בהן אמר בראיון, שחיילי גולני המזרחיים "הם בסדר כל עוד יש להם קצינים לבנים."

נתניהו טען שאין מקום שתוכניות הסאטירה יציגו את אשתו כ"חזירה", אבל לא הצליח להסביר, כמי שמתגאה שהוא "מבין בכלכלה ובעסקים" וככזה שהרוויח ב"מכה" 16 מליון שקל, מדוע אשתו צריכה היתה לבקש מטייקונים שיקנו לה שמפניה ותכשיטים? ואיך זה שאדם כל כך אמיד אינו יכול להרשות לעצמו לשלם לעורכי דינו מכיסו, ודורש מהמדינה לממנם?

בשבועיים הקרובים שנותרו עד הבחירות  צפוי הקמפיין של הליכוד לרדת כ"צוללת" עוד הרבה יותר מכוער ונמוך. השאלה המעניינת ביותר "שאלת 16 המיליון" היא, האם ה"בייס" הקבוע של הקיסר "יישאר בכיסו" וימשיך לקנות, לבלוע ולהאמין באופן עיוור – להשמצות, לספינים ולשקרים, שמפיץ ראש הקמפיין נתניהו דרך "הליכוד TV" ונתניהו יצליח לצוף מעל האשמות החמורים – או שאולי "פרשת הצוללות" שקמה פתאום לתחייה (בגלל בקשת המימון שהגיש נתניהו) דווקא תטביע אותו במצולות.

עו"ד גיא משיח

אהוד: נדמה לי שדווקא בתור עורך-דין היה עליך להיות קצת יותר שקול בביקורת שלך על נתניהו, להתייחס ברצינות להסברים המשכנעים שהוא מביא להגנתו – מול הלכלוך שזורקים עליו, ולא להצטרף למקהלת הערפדים.

* * *

תקוה וינשטוק

"12 אוהלים התמוטטו במעברת ראש העין

 בחורף 1951"

בעקבות רשימתי  ב"מעריב" ב-9.1.1951

עתה, אחרי סדרת הטלוויזיה על המעברות ואחרי ספרו החדש של אלי עמיר "נער האופניים", צפו המעברות מחדש: הפלא של מדינה הקולטת עלייה כפולה כמעט ממיספר תושביה – והמצוקה הנוראה של יושבי המעברות.

דומה ששיא הסבל במעברות היה באותו חורף של שנת 1951 שהיה גשום במיוחד. 12 בתים התמוטטו במעברת ראש העין. נשלחתי מ"מעריב" לכתוב על אותה מעברה.    

מסכנים... חסרי בית! חשבתי בדרך לראש העין שעל גבול פתח תקווה. אבל יש למעברה הנהלה שוודאי כבר שיכנה את נעדרי המגורים, שיכנה את התינוקות בבתי תינוקות... לעומת התריסר שקרסו, 1500 אוהלי המעברה מחזיקים מעמד גם במבול – ולמדינה הרי טרם מלאו שלוש שנים...

 עד שהגעתי למעברה וראיתי במו עיניי מה מתרחש בה אחרי הגשמים העזים –אותם גשמים שהביאו ברכה לחקלאים, מילאו את הכנרת והזרימו מים למפלים ולפריחה המרהיבה.

 הגשמים פסקו – ובמקומם השתלט על המעברה הבוץ. כבד, עמוק, טובעני ומפחיד. הבוץ מילא את השביל הראשי, עורק החיים במעברה. לא הותיר פינה שלא חדר אליה. נערם בפתחי כל אוהל וכיסה והשקיע כל רגל מהלכת. ילדים פסעו לבית הספר כשעל נעליהם בוץ כבד שכמעט לא איפשר להם ללכת. הקטנים, ילדי המעונות, לוו בידי אבותיהם. מפעם לפעם נעמד אב. מושך את הבן ומחלצו מעיסת הבוץ שלתוכה נתקע, ומקפיץ אותו בלולייניות מעל לתלולית בוץ נוספת. האבות לבשו שמלות בד קלות לבנות ומתוכן בצבצו רגליים יחפות, ללא גרביים. לעיתים, כשהתרוממו מעל לבוץ, התגלה שאחת מנעליהם שחורה והשנייה חומה, או שהאחת אפורה והשנייה אדומה. הנעליים התואמות טבעו כנראה אי שם בבוץ.

גם אחת מנעלי שקעה ביוון המצולה. נאחזתי בעמוד ברזל שהיה תקוע סמוך למקום עמידתי, מתאמצת  לשלות את הנעל בלי לנקוע רגל. למזלי נעל היו קשורות היטב בשרוכים  והצלחתי לדרוך שוב על שתי נעליים.

מסביב נראים אוהלים פרומים, חלקם נטויים לצד מאיימים ליפול, שוליהם מכוסים בוץ ועדיין מטפטפים  מהם מים. לא בכדי ביקש חוני המעגל בשעתו, בימים עברו,  שגשמי הזעף ייפסקו "ולא יהיו בתיהם קבריהם..."

איכשהו הגעתי עד למשרדי המעברה, מצאתי קרש, גירדתי את גושי הבוץ שהתיישבו על נעליי  ונכנסתי פנימה, לחדר מחומם. 

מנהל המעברה מיהר להרגיעני. לא כל המחנה אוהלים. עשרים אחוז מהתימנים – כל המעברה תימנים בלבד – מתגוררים בבתי אבן, שריד מימי הבריטים שהקימו בראש העין בסיס תחמושת. ועוד בישר לי: קיבלנו את דרישת העולים לתת לכל משפחה שיכון נפרד ולא לשכן כמה משפחות יחד.

 עם המנהל סיירתי במיבנים. התברר שהוא קצת הגזים:  הבתים משמשים בעיקר למגורים של צוות המחנה, למשרדים, למיבני ציבור, לכיתות בית ספר וכמובן למועדונים של כל המפלגות –ורק מעטים  מאד מהעולים מתגוררים בבתים.

  באחד החדרים ישבה משפחה, שלוש עשרה נפשות. "לא פלשנו!" מיהר ראש המשפחה להצטדק על שאינו גר באוהל. בעברית תימנית שהבנתי בקושי סיפר כי לפני כמה חודשים, עוד לפני השיטפונות, התמוטט לפתע האוהל שלהם והם הועברו לכאן. ממש "מעז יצא מתוק..."

בחדר השני – זוג זקן. הבעל חולה כרוני, שחפן. "אין טעם להכניס אותו לבית חולים," מסביר מנהל המעברה, "וגם אשתו זקנה וחולה." ולכן  זכו לקורת גג ולארבע קירות.

מאגף "המיוחסים" שוכני הבתים, המשכנו לאגף השני במעלה – מאה עשרים אוהלים אמריקנים שהוקמו בחיפזון לפני כשבוע, לקראת הגשמים. חשבו לרצף את האוהלים החדשים בכורכר או באבן אבל לא הספיקו לבצע את הכוונות הטובות – "לפתע" באו הגשמים. האוהלים החדשים קטנים מאוד. רק שתי נפשות יכולות להתגורר בהם. והמשפחות התימניות מרובות ילדים, ברוך השם, והמשפחה מתחלקת בין שלושה אוהלים. בגשמים העזים כבר קרסו שניים מהאוהלים האמריקאיים שוודאי נועדו במקור לנופש קיץ. המנהל טוען כי האוהלים שעמוד התווך שלהם חוזק בסמוכות לא התמוטטו – ולאחר ההודעה המרנינה הזו חוזר למשרדו ואני נכנסתי לאחד האוהלים הקטנים החדשים.

  מיד הסתמאו עיניי מחמת העשן הכבד. באמצע האוהל – מדורה, לא גדולה, אך מפיצה מעט חום באוהל הרטוב, הטחוב. אין כל אמצעי חימום אחר. גם לא תנור נפט פשוט. מדורה באוהל זו סכנת נפשות אבל הקור היה בלתי נסבל והנשים – כמובן הנשים – יצאו מבעוד יום וקוששו בכל שטח המחנה ענפים וזרדים, נשאו אותם על ראשיהן והבעירו מדורה באוהל. כן, יודעים שזו  סכנה – אבל גם מקור וטחב באוהל אפשר לחלות ואף למות... ואולי תייבש המדורה קצת בגדים. אחד הגברים הודיע לי כי האוהל כבר מלא לגמרי. יש בו ארבע נפשות, חשש שאני עומדת להביא דיירים נוספים.

שוטטתי הלאה והגעתי לתחתית המדרגה, לעלובים שבעלובים – האוהלים הגדולים הנראים עד קו האופק. מנהל המעברה עצמו הודה כי שלושים אחוז מהאוהלים הללו "זקוקים לתיקון". הם דקים, מלאי חורים גדולים ואין מסביבם שום תיעול, והיתדות נשמטות מהקרקע.

אני באוהל גדול, רטוב מלבר ומלגו. "הרצפה" הינה בוץ טובעני, טובעני כמעט כמו השבילים במחנה. הגשמים חדרו מלמעלה, מהשמיים, ומלמטה, מנחלי המים שעל הקרקע. גם כעת, כשפסק המבול, ממשיכות טיפות מים לזלוג לאוהל כמין דמעות מרות. כאן מתגוררות כמה משפחות. בפינה מצטופפות יחד נשים אוחזות בתינוקות, נשים אחרות מכינות משהו למאכל, פעוטות מתרוצצים ונופלים ברווח הצר שבין המיטות. כל האוהל מלא מיטות וכמה כיסאות. זה כל "הרכוש" של העולים. במיטות שוכבים גברים בגלביות דקות ומקטורנים נושנים, מהדקים לגופם שמיכות קרועות רטובות. אחת הנשים אוחזת במזרן, סוחטת ממנו מים ואומרת בעברית-ערבית: "כל הלילה לא עצמנו עין." ילד כבן שמונה, כבר תלמיד בבית הספר, מסביר לי את דבריה בהיגוי מובן יותר: "בלילה העברנו את המיטות מצד לצד באוהל אבל שום מיטה לא נשארה יבשה וכל הבגדים והחפצים רטובים. רק מים ומים..."

"יחיא, בעלי, נשאר כל היום באוהל ולא יצא החוצה – אין לו בגד יבש ללבוש!" צועקת אישה אחרת "ובשביל מה יוצא? (ייצא) אין עבודה בפרדס."

ויחיא אומר בקול שקט, נואש: "תראי איך התימנים מתענים פה, בארס (ארץ)  הקודש! חברים שלי יצאו מהאוהלים ונכנסו לגור בקולנוע. הקולנוע תמיד ריק. לפעמים איזה סרט. טרזן. שם לא נכנס גשם ואנחנו באוהלים מלא גשם ובוץ... תימנים לא סריך קולנוע! סריך גג... אבל אני לא רוסה לעשות פלישה לבית  ושיזרקו אותי."

כבר שעת צהריים, הגברים קמים מהמיטות הילידים דוחפים זה את זה וממהרים להתיישב במעגל על פיסת קרקע יבשה יחסית בירכתי האוהל. ברגליים מקופלות תחתיהם הם תופשים פיתה ומהקערה הגדולה הניצבת בתווך, שולים כדורי פלאפל חריף, מנת הרעב התימנית. אלה ימי "הצנע". שנות רזון לכל הארץ.

אני עומדת לחזור לתל אביב לבית החם ומישהו שואל אותי: "ראית את האוהל של מרים סעדא?" ומורה לכוון האוהל שלה.

הלכתי לשם. קרקע האוהל בוץ עם עקבות רגליים. לא מצאתי מקום שאוכל לעמוד בו בלי לשקוע והתיישבתי על מיטה רטובה, מגביהה את רגליי באוויר לבל תשקענה.

מקצה האוהל נשמע קול התייפחות. שם ישבה מרים והניקה תינוק. התינוק נולד לפני שלושה ימים ומאז הוא שוכב בחיק אמו. האוהל קרוע ואי אפשר לסוגרו כהלכה. לחות נוראה. ריחות מבחילים. התינוק מייבב בקול חלוש – אין לו כוח לבכות – והיבבות נבלעות בבכי אימו. "כל הגוף שלי כואב," אומרת  מרים סעדא ומספרת כי ביום שישי חשה צירים, קראה למיילדת של המחנה וזו "קבעה" כי "הבהלה מוקדמת" וסירבה להכניס אותה לבית החולים. כעבור כמה שעות יצא התינוק לאוויר העולם בעזרת מכרה תימנייה. כשבאה המיילדת וראתה שהתינוק לא חיכה לבואה ומישהי, עולה תימנייה, כבר עזרה לו לצאת, התמלאה חימה ואיְמה: "בגלל שנולד באוהל ולא בבית חולים הוא לא יקבל פנקס מזון!"  והלכה, משאירה את האם והתינוק באוהל הפרוץ.

מסתבר כי במעברת ראש העין נולדים מדי חודש כארבעים תינוקות. בבית התינוקות במחנה חמישים מיטות סך הכול, והמים חודרים לבית מבעד לחלון. עתה "חושבים" להקים בית תינוקות שני. קיימות עוד "תוכניות" – מפלגת "הציונים הכלליים" עומדת לפתוח פעוטון ל-350-400 ילד. כבר עומד לרשותם מיבנה אך ציוד אין בו עדיין ומרחפת עליו סכנת פלישה. מפעל "קורת גג" לחורף – העברה זמנית של ילדים מהמעברה לבתים של מתנדבים – אפילו לא התחיל כאן.

האמת המרה – המחנה לא היה מוכן לקדם אפילו גשמים רגילים, שלא לדבר על גשמי זלעפות. בכל עונת הקיץ לא נעשו באוהלים תיקונים לקראת החורף. גם בסתיו, שהתארך השנה, נותרו האוהלים הרקובים כפי שהיו. בכל המחנה העצום אין תעלת גשמים ראויה לשמה, לא סיפקו קרשים היכולים לשמש תחליף-מה לרצפה. רק כעת, כשהמעברה כבר בשנתה השלישית, "גילה" הצוות כי רק יתדות שאורכם לפחות חמישים ס"מ מסוגלים להחזיק  מעמד בקרקע הטובענית של ראש העין. 

מזלו של אותו מנהל ומזלם של עובדיו כי ראש העין כולה היא מעברת תימנים – אנשים צייתנים וסובלנים ביותר, הרגילים גם לתנאים הקשים ביותר. ולמזלם – המשפחות כולן באותו כור היתוך, באותם עינויים. אין מפונקים ופרוטקציונרים. כשבא תימני להנהלת האוהל כשפניו השחומים לבנים כסיד והוא מבקש: "אדוני, אשתי הרה... תעביר אותנו בבקשה לאוהל יותר טוב!" – יכול תמיד צוות העובדים להשיב לו: "כמעט כל הנשים במחנה בהריון, כל הזקנים חולים, כל הגברים מטופלים בתינוקות, מדוע דווקא אותך נעביר לאוהל יותר טוב?" – והתימני שותק.

 וכך הם ממשיכים  לשבת באהלים הקרועים, רטובים עד מח עצמותיהם וצרת רבים היא חצי נחמה...

[אהוד: אני מתפלא שלא ראית אז בביקורך במעברה יהודים אמריקאיים עשירים חוטפים תינוקות תימניים חולים, מסיידים אותם ומבריחים לארה"ב בתור ילדים לבנים!]

me too

הודעה מסוג חדש על אוטובוס חדש: "נוסע/נוסעת יקר/ה – במקרה שבוצעה נגדך עבירת גוף או הטרדה מינית זכותך לפנות לנהג על מנת שיסיע את האוטו  לתחנת המשטרה הקרובה או יפעל על פי הוראות שוטר אם יימצא בסמוך."

תקוה וינשטוק

* * *

נעמן כהן

לא השוונץ של גנץ ולא הזיבי של ביבי

מערכת הבחירות הנוכחית התדרדרה לשפל המדרגה, והגיעה לרמה הנמוכה ביותר מאז ומעולם. אנשי הליכוד מנהלים קמפיין נמוך נגד גנץ על כי חשף את השוונץ בהיותו נער לנאווה יעקובי (שהפכה לג'יקובס), והם ממשיכים בהכפשתו בכך שהוא סחיט, כי לאיראנים יש מידע על השוונץ של גנץ אצל מיכל (מיכִּי) חיימוביץ'.

מן הצד השני, אנשי "כחול לבן" מנהלים קמפיין שלילי נמוך לא פחות נגד נתניהו על כי בגלל הזיבי של ביבי הוא בגד בשלוש נשותיו, ואינו בקשר עם בתו הבכירה.

כל זה מגונה.

מערכת הבחירות מן הראוי שתעסוק בנושאים החשובים באמת, ולא על השוונץ של גנץ, או על הזיבי של ביבי.

השילוש הביטחוני הקדוש

עדיין רב הנסתר על הנגלה

לאחר הריאיון שנתן ראש הממשלה בנימין מיליקובסקי-נתניהו ובו הודה בכך שאישר לגרמניה למכור למצרים צוללות, והסביר את העובדה שהדיר את כל הדרג המדיני והצבאי מהאישור כסוד בטחוני, עדיין נותרה תעלומה, מדוע הדיר נתניהו את כל הדרג הביטחוני מהאישור שנתן, ולמה סוד זה שוכן רק בקרב השילוש הביטחוני: יעקב נגל, יעקב עמידרור, ואביחי מנדלבליט.

הרמזים של משה סמולינסקי-יעלון על בגידה מצידו של נתניהו הם מנוולים וראויים לתביעת דיבה, עם זאת מעבר לסדרי מנהל תקין עדיין מוטלת החובה על ועדת החוץ והביטחון של הכנסת המוסמכת לדון בעניין, לתת הבהרות לציבור.

"נעים בהמונים היוזמה הדמוקרטית המשותפת"

האם לראשונה יימצא ערבי-מוסלמי שאינו גזען?

קמה עכשיו תנועה חדשה של אזרחים יהודים וערבים, המציעה שותפות יהודית-ערבית משותפת בשם "נעים בהמונים – היוזמה הדמוקרטית המשותפת". (על כך כתבתי ב"חדשות בן עזר" גיליון 1428 י"א באדר).

והנה יש התפתחות. האקטיביסט הפרו-איסלמי-"המייחד" ("דרוזי" זה כינוי גנאי מוסלמי*) האנטי-ישראלי, סלמאן מצאלחה, מפרסם מאמר ב"הארץ" בו הוא טוען שהוא מסרב לחתום על מצע התנועה כי היא מדברת על שתי מדינות לשני עמים והוא, "המייחד" (הדרוזי), אינו מכיר בשני עמים. (לא קיים עם יהודי, אין לו זכות קיום, ואין לו זכות למדינה).

(סלמן מצאלחה, שוויון של ממש. "הארץ", 20.3.19)

https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.7041069

המעניין הוא שמצאלחה "המייחד" (הדרוזי) הפיליסטיני (במובן של בור) לא הבין אפילו את מצע התנועה שאותה הוא קרא. במצע קיים רק המשפט "שתי מדינות" ולא קיים כלל המשפט "לשני עמים". מסתבר שהפיליסטיניות (תרתי משמע) משבשת שכלו של אדם. קל וחומר ש"מייחד" (דרוזי) מייחל לעצמו להיות תחת כיבוש ערבי-מוסלמי.

*השם "דרוזי" ככינוי גנאי מוסלמי, ניתן להם על שם נשתכין אל-דרזי, אדם ממוצא פרסי שהיה אחד ממפיצי הדת שהאמינה באלוהותו של השליט הפטמי במאה ה-10 אבו עלי מנצור שקיבל את הכינוי "שליט מטעם האלוהים" (אל חכים באמר אללה) ולכן הדת הזו הוכרזה ע"י האיסלם כדת כפירה סוג א' שיש לעקור מן העולם ומאמיניה, אינם זכאים אפילו לחיות תחת חוקי ההשפלה של "בני החסות" כמו היהודים, הנוצרים, והשומרונים.

והנה התפתחות נוספת: בכל זאת קיבלתי תשובה מד"ר ת'אבת אבו ראס.

19.3.19

אין שום עירפול

אתה שואל שאלות מובנות מאליהן. ברור שאני מכיר בעם היהודי. איני רואה בישראל כמדינתו של העם היהודי בלבד אלא גם מדינתם של האזרחים הערבים הגרים כאן. אני מתנגד לחוק הלאום שמדבר על זכות זו ליהודים בלבד.

אני מגנה דבריהם של מטיפים אסלאמיים כנגד היהודים כמו שאני מגנה דבריהם של גזענים יהודים כנגד האסלאם והערבים.

תאבת

Dr. Thabet Abu Rass

Co-Executive Director

The Abraham Fund Initiatives

ועל זה עניתי לו ב-20.3.19:  

תודה רבה על תשובתך. אני מעריך זאת מאוד. אני לא שואל שאלות מובנות מאליהן. ואסביר זאת. ע"פ האמנה הפלישתינאית המפורסמת מ-1964 אין עם יהודי, אלא רק דת יהודית, לכן היהודים אינם זכאים לריבונות לאומית, כלומר למדינה. אבו מאזן ממשיך את הגישה הגזענית הזו כאשר הוא מכריז כי לעולם לא יכיר בישראל כמדינה יהודית. (הרי אין עם יהודי שזכאי לריבונות). כל המפלגות הערביות בארץ אוחזות גם הן בגישה גזענית זו כאשר הן אינן מכירות בקיומו של העם היהודי, בזכות קיומו, ובזכותו לריבונות. והן תומכות בזכות השיבה, כלומר הפיכת מדינת היהודים למדינה ערבית-מוסלמית.

במצע "נעים בהמונים" שפרסמתם ב"הארץ" נכתב שאתם בעד פתרון שתי מדינות, אבל הושמט שם "שתי מדינות לשני עמים". כלומר אין עם יהודי הזכאי לריבונות כלומר למדינה יהודית. תשובתך שוב מעורפלת. האם התנגדותך לחוק הלאום היא מהותית כלומר האם אתה שולל את זכות הריבונות של העם היהודי הבאה לביטוי במדינת היהודים, ותובע זכות ריבונות לאומית גם לערבים בה? (כלומר שלא תהיה יותר מדינת היהודים) או שאתה דורש רק את תיקון החוק כך שיוזכרו בו זכויות אזרחיות (לא לאומיות) של האזרחים הלא יהודים?

לכן השאלה נותרה. האם אתה מכיר בקיומו של העם היהודי, בזכות קיומו, ובזכותו לריבונות לאומית?

גם על השאלה השנייה תשובתך שוב מעורפלת. השאלה לא היתה על מטיפים מוסלמים. דעתו של מוחמד חוסיין, המופתי של אש"פ (שהוא מינוי ישיר ואישי של אבו מאזן, ומביע את דעותיו הגזעניות-אנטישמית), אינה חשובה כלל. השאלה ששאלתי היא – האם אתה רואה את דברי מוחמד לפיהם יש לרצוח את היהודים הקופים והחזירים גזענות או מופת מוסרי?  ודוק: השאלה היא על דברי מוחמד, ולא דברי המצטטים אותו. ועל כך לא קיבלתי תשובה.

התשובה חשובה כי מצע תנועת החמאס (תנועת הרוב בקרב הפלישתינאים בבחירות חופשיות) מבוסס על דבריו אלו של מוחמד כמניע לחיסול מדינת ישראל, ולרצח כל היהודים. לכן חשובה תשובתך. האם אתה רואה את דברי מוחמד לפיהם יש לרצוח את היהודים גזענות או מופת מוסרי?

נעמן

למרבה הצער ד"ר ת'אבת אבו ראס לא השיב. שתיקה כהודאה דמיא. ד"ר אבו ראס אינו מכיר בקיומו של העם היהודי, בזכותו להתקיים, ובזכותו למדינה ריבונית, ורואה בדברי מוחמד שלפיהם יש לרצוח את היהודים מופת מוסרי. אלו הם פני התנועה החדשה "נעים בהמונים – היוזמה הדמוקרטית המשותפת". אם תתקבל תשובה. נפרסם זאת. אנחנו טרם התייאשנו מלמצוא ערבי-מוסלמי שאינו גזען. אם אתם מכירים כזה, אנא הודיעונו.

הלאה הכיבוש הערבי (והתורכי) של כורדיסטאן!

אפילו ביום היסטורי זה של חיסול החליפות האיסלמית ע"י הכורדים, עדיין תומכים כל הערבים, ותומכיהם האקטיביסטים הפרו-איסלמים היהודים – בכיבוש הערבי של כורדיסטן ואינם מכריזים: הלאה הכיבוש הערבי (והתורכי) של כורדיסטן!

אז אנחנו נכריז זאת.

הזהו אדם?

פרימו לוי בספרו "הזהו אדם?" – המספר על חוויותיו מזמן היותו אסיר ועובד כפייה באושוויץ, תוהה תמידית בשאלה "האם זהו אדם?" שהרי היטלר היה אדם, ורודולף פרנץ פרדיננד הס, מפקד אושוויץ, היה אדם.

לאחרונה החלה היחידה הממשלתית לתיאום המאבק בגזענות במסע פרסום נגד גזענות בשירות הממשלתי

https://www.gov.il/he/departments/about/about_ministry_of_justice_anti_racism

היחידה בחרה בקליפ החוזר על המשפט: "אדם הוא אדם הוא אדם" וכו':

https://www.youtube.com/watch?v=j8dMJaoAJdo

קליפ אווילי. הרי כל גזען הוא אדם, אדם גזעני, וכל לוחם נגד גזענות הוא גם אדם שאינו גזעני. לכן מן הראוי להסיר את הקליפ האווילי ולהחליפו בסיסמה אמיתית. למשל "ואהבת לרעך כמוך" – "מה ששנוא עליך לא תעשה לחברך."

למען האמת הסיסמה המתאימה ביותר היתה: "כל אדם נברא בצלם", אבל למרבה הצער המושג הזה "בצלם" זוהם כאשר הוא משומש עתה כמושג גזעני בידי האקטיביסטים הפרו-איסלמיים, תומכי הפשיזם האיסלמו-נאצי.

ויקו למשפט והנה משפח

האם יש צורך באפלייה מתקנת ליהודים?

החוק בעניין פסילת מפלגה או מועמד חד וברור. מפלגה או מועמד נפסלים "אם יש במטרה ממטרותיה או במעשיה, במפורש או במשתמע, אחת מאלה: שלילת קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, הסתה לגזענות, תמיכה במאבק מזוין של מדינת אוייב או של ארגון טרור נגד מדינת ישראל או אם יש לרשם יסוד סביר למסקנה כי המפלגה תשמש מסווה לפעולות בלתי חוקיות (סעיף 5 לחוק)."

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%97%D7%95%D7%A7_%D7%94%D7%9E%D7%A4%D7%9C%D7%92%D7%95%D7%AA

מיכאל בן-ארי (מישהו יודע את שמו האפגני המקורי?) נפסל ובצדק, מכיוון שהביע דעות גזעניות, והחוק אוסר על הסתה לגזענות, ומפלגתו מתנגדת לדמוקרטיה.

לעומת זאת בית הדין הגבוה (המתנאה להיות) לצדק, התיר (בניגוד מפורש לחוק) לרוץ לכנסת למועמדים המכריזים בריש גלי שהם שוללים את קיומה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית (אינם מכירים בקיומו של העם היהודי, בזכות קיומו, ובזכותו למדינה) ונאבקים להפיכת ישראל למדינה ערבית-מוסלמית (חוק השיבה), מסיתים לגזענות אנטי-יהודית, ותומכים בארגוני הטרור הערפלישתיים ובחיזבאללה.

ההגנה של בג"ץ על ממשיכיו של עזמי בשארה לא עוזרת לדמוקרטיה, אלא מעודדת הקצנה. ההכשר שהוענק בעבר לבשארה הביא להצטרפותה של חנין זועבי לספינת ארגון הטרור ה-IHH. היא ידעה שבג"ץ יתייצב לצידה.

באירופה ידוע ש"חופש הביטוי" של אימאמים מעודד אלימות כשם שהטרוריסטים מקרב ערביי ישראל מושפעים מהסתה אנטי-ישראלית של אנשי בל"ד, או התנועה האיסלמית של  ראאד סלאח, או עופר כסיף.

בג"ץ חותר נגד הדמוקרטיה הישראלית. לשם השוואה יש ללמוד מהדמוקרטיה האנגלית המתגוננת. הפוליטיקאי וחבר הפרלמנט הבריטי אוסוולד מוזלי הקים מפלגה בשם "האיחוד של הפשיסטים הבריטים". מפלגה שתמכה באויב הגרמני. ב-23 במאי 1940 נשלח מוסלי ביחד עם אלפי חברי מפלגתו למחנות מעצר, ומפלגתו פורקה. מה שהבינו השופטים הבריטיים, נשגב מבינתם של שופטי ישראל. שמירה על הדמוקרטיה מחייבת הוצאת המתנגדים לה. שופטי אנגליה מעולם לא עסקו בשאלה מה יגידו עליהם בעולם. הם דאגו רק לאינטרסים של הדמוקרטיה האנגלית. דמוקרטיה כזו תשרוד יותר שנים. השארת נציגי האויב בכנסת מחלישה את הדמוקרטיה גם בכך, שהיא תורמת לעליית כוחות אנטי דמוקרטיים בצד היהודי.

על המחול – "לֹא נֻתְּקָה עוֹד הַשַּׁלְשֶׁלֶת"

לפני שנים למדו בבתי הספר ובתנועות הנוער את הפואמה המפורסמת של החלוץ איצי-יהודה-לובס רוזנברג, הידוע יותר בשם יצחק למדן, "מסדה". על שמה של הפואמה הוקם אפילו קיבוץ. קיבוץ מסדה. בפואמה מודגש הקשר בין המחול לשרשרת הדורות היהודית:

לֹא נֻתְּקָה עוֹד הַשַּׁלְשֶׁלֶת

עוֹד נִמְשֶׁכֶת הַשַּׁלְשֶׁלֶת

מִנִּי אָבוֹת אֵלֵי בָּנִים

מִנִּי מְדוּרוֹת אֵלֵי מְדוּרוֹת

עוֹד נִמְשֶׁכֶת הַשַּׁלְשֶׁלֶת

אֲבוֹתֵינוּ כָּךְ רָקָדוּ

יָד אַחַת עַל שֶׁכֶם רֵעַ

סֵפֶר-תּוֹרָה שְׁנִיָּה אוֹחֶזֶת

מִכָּל-עַם בָּאַהֲבָה נִשָּׂא

אֲבוֹתֵינוּ כָּךְ רָקָדוּ

כָּךְ נִרְקֹדָה גַּם אֲנַחְנוּ

יָד אַחַת תֶּאֱמַץ מַעְגָּל

נֵטֶל-דּוֹר שְׁנִיָּה חוֹבֶקֶת

סֵפֶר-יָגוֹן גָּדוֹל, כָּבֵד הוּא

כָּךְ נִרְקֹדָה גַּם אֲנַחְנוּ

כָּךְ נִרְקֹדָה גַּם אֲנַחְנוּ

וַעֲצוּמוֹת הֵן כָּךְ עֵינֵינוּ

כֹּה נִמְשֶׁכֶת הַשַּׁלְשֶׁלֶת

בְּעֵינַיִם עֲצוּמוֹת

פֶּן תְּנֻתַּק וְתִתְפּוֹרֵר

כָּךְ נִרְקֹדָה גַּם אֲנַחְנוּ.

יש גם מוזיקה:

https://www.zemereshet.co.il/song.asp?id=1136

מסתבר שגם לערפלישתים יש מסורת מחול עוברת מדור לדור, וגם אצלם "לֹא נֻתְּקָה עוֹד הַשַּׁלְשֶׁלֶת". עוֹד נִמְשֶׁכֶת הַשַּׁלְשֶׁלֶת.

עמותה של ערפלישתיים אזרחי ישראל (בכפייה), בשם "פלסטיניאת", (פלישתיות) הפועלת לקידום תודעת ה"נאכְּבָּה", שמייסדה נושא את השם המתאים לה: "ג'יהאד" (מלחמה מצווה דתית) חיג'אזי (מחיג'אז) – ארגנה סיור בצפת לזכר פואד חיג'אזי (מחיג'אז)  שהיה אחד הרוצחים הערביים הבודדים במאורעות תרפ"ט (1929) שהבריטים הוציאו להורג.

הרוצח חיג'אזי, שעבד כפקיד במחלקת הבריאות רצח את בני הזוג משה ופרידה אפריאת, שניים מתוך 17 יהודי צפת שנרצחו באותם מאורעות, ולמרבה הזוועה, הוא הופקד בתוקף עבודתו במחלקת הבריאות לטפל בפצועים היהודים של הפוגרום שערכו הערפלישתים ביהודי העיר, ובהם בתם של בני הזוג אפריאת שאותם רצח. הבת היא שזיהתה אותו. כמובן שאותו רוצח הוגדר ע"י הערפלישתים כ"שהיד". הסיור בצפת הסתיים בריקוד דבקה שמח של להקת מחול ערבית שהובאה במיוחד למקום ביתו לשעבר של הרוצח "השאהיד פואד חיג'אזי".

 (ישי פרידמן, צפת ריקוד דבקה לכבודו של רוצח יהודים בתרפ"ט, "מקור ראשון", 17.3.19)

https://www.makorrishon.co.il/news/123371/

נסיים במילותיו של יצחק למדן מ"מסדה" (שהיום ודאי היו נתפסות כטקסט לאומני גזעני):

"עֲלִי, שַׁלְשֶׁלֶת הַמָּחוֹל,

שֵׁנִית מַסָּדָה לֹא תִּפֹּל!"

גם צפת לא!

סכנת פשיזם באוניברסיטה העברית

רבים מסגל האוניברסיטה העברית מתריעים שנים נגד הפשיזציה בחברה הישראלית. למשל פרופסור זביגנייב אורלובסקי הידוע יותר בשם זאב שטרנהל, שהפך מחוקר פשיזם לתומך בכיבוש הערבי-מוסלמי של הפשיזם האיסלמו-נאצי.

התמיכה בפשיזם האיסלמו-נאצי באוניברסיטה הביאה לכך שסגל החוג למזה"ת באוניברסיטה העברית חושש מפני נהירת חיילים "המונית" לחוג, כי לא נעים להם "לפגוע" בסטודנטים הערבים, שהמדים יגרמו להם לחוש לא בנוח, זה יפגע בתכני הלימוד, כי לימוד משותף של חיילים יהודיים וערפלישתים פוגע בחופש הדיבור של הערפלישתים, ויפגע במחקר ובשיתוף בינלאומי של האוניברסיטה כי בעולם לא יקבלו חיילים יהודים כסטודנטים.

https://mobile.twitter.com/MoranT555/status/1108335393446023173

אם המצב יימשך כך והפשיזם האיסלמו-נאצי ימשיך להתפשט באוניברסיטה, לא רחוק היום בו יודרו היהודים מהאוניברסיטה, או יוחזר החוק האנטישמי הישן של "נומרוס קלאוזוס" כלפי הסטודנטים היהודיים – והאוניברסיטה תהפוך מ"האוניברסיטה העברית בירושלים" –  ל"אוניברסיטה הערבית באל-קודס".

ח"כ משה מזרחי-רז תומך בחמאס

האקטיביסט הפרו-איסלמי, משה מזרחי-רז, ח"כ מטעם מר"צ, יחד עם ערפלישתים-מוסלמים ואקטיביסטים פרו איסלמים – נתן חסות להפגנת סולידאריות עם מפגיני "צעדות השיבה" בעזה שמארגן "החמאס" במלאת שנה להפגנות על הגדר.

ההפגנה תתקיים בתאריך 30/3/2019 מול משרד הביטחון בת"א בסימן "לשחרר את כלא עזה" להפסיק את הטבח במפגינים, הסרת המצור לחלוטין, ומימוש "זכות השיבה" הפלסטינית.

http://rotter.net/forum/scoops1/540614.shtml

נמליץ לו למשה מזרחי-רז, המתנאה בכורדיותו, לתת דוגמה ולממש את זכות השיבה שלו.

האינטרנציונל האנטישמי

בעוד האקטיביסטים הפרו-איסלמים יוצאים נגד בנימין מיליקובסקי-נתניהו על שהוא חובר למה שהם מכנים "פשיסטים" אירופאים בגלל התנגדותם לפשיזם האיסלמו-נאצי, דווקא הם אלו שזוכים לתמיכה מהפשיסטים האירופאים. נציגים מן הימין הפשיסטי הקיצוני האירופי נפגשו בביירות עם בכירים בחיזבאללה והביעו את תמיכתם במלחמתו נגד ישראל.

https://www.memri.org/tv/meps-far-right-alliance-freedom-peace-visit-beirut-hizbullah-praise-fight-israel-imperialism

מה יאמר על זה חוקר הפשיזם זאב שטרנהל?

הצנזורה של "הארץ"

לעתים רחוקות מאוד מאוד מפרסמים ב"הארץ" מכתבים שלי, אלא אם מדובר בהתאמה לרוח העיתון. והנה פרסמו מכתב, אבל כמובן בהשמטה קטנה. אני מסמן אותה בקו ובסוגריים.

ריבלין וחולדאי מתנגדים

בתגובה על המכתב למערכת "האצ"ל הודר במכוון", מאת יוסף קוסטר ("הארץ", 19.3)

כמה אירוניה יש בדברי מנחם בגין על אנדרטת אלטלנה בחוף תל אביב, "מלחמת אחים לעולם לא", בשעה שהוא, בגין, החל במלחמת אחים בניסיון פוטש, וכמה מהמונצחים על האנדרטה הם חיילי צה"ל שערקו בפקודתו מהצבא בעיצומה של מלחמת השחרור. (כשצבא הכיבוש המצרי נמצא כ-30 ק"מ מתל אביב).

למרבה הצער כשלו כל המאמצים להנציח על אנדרטת אלטלנה את שלושת חיילי צה"ל שנהרגו מאש אנשי האצ"ל: פסח וולודינגר, בן 19, נותר יחיד מכל משפחתו שנספתה בשואה. בפרוץ המלחמה התגייס לפלמ"ח, השתתף בקרבות ונפצע קשה בידו. הוא הועבר לשרת במטה הפלמ"ח בתל אביב, שם נפצע מאש אנשי האצ"ל, ולאחר כמה ימים מת מפצעיו. משה חיים כ"ץ, בן 19, ניצול שואה וחייל חטיבת "אלכסנדרוני", שהשתתף ב-11 קרבות עם צבאות ערב שפלשו לארץ, ויעקב פריד, בן 21, חייל חטיבת "קרייתי", נהרגו על ידי אנשי האצ"ל ליד כפר ויתקין.

 למרבה (הבושה) והצער, גם נשיא המדינה ראובן ריבלין וגם ראש העיר תל אביב רון חולדאי מתנגדים להנצחתם שם. (נעמן כהן מכתב, "הארץ", 22.3.19)

https://www.haaretz.co.il/opinions/letters/1.7043895

מערכת "הארץ" אינה יכולה לקבל שצבא ערבי הוא צבא כובש, "כיבוש" הרי יכול להיות רק יהודי.

"חפשו את כהן וחבורתו!"

לשם שינוי הפעם לא מדובר בי, אלא ב"כהן" כשם גנרי לכל היהודים.

"סוציולוג" קטרי בשם עבדול עזיז אל כזרי אל-אנאסרי, בהשתלחות אנטישמית, מאשים את היהודים בטבח המוסלמים בניו זילנד: ומסביר: "חפשו את כהן וחבורתו..."

https://www.memri.org/tv/qatari-sociologist-ansari-blames-jews-for-nz-christchurch-mosque-massacre

נעמן כהן

התנחלות תל אביב, מרכז הגדה המערבית.

(רבת עמון ודגניה הן בגדה המזרחית).

* * *

אהוד בן עזר

ספרי דורות קודמים

פרסום חוזר בסדר אלפא-ביתי של המדור השבועי

שהתפרסם במשך שנים רבות במוסף "ספרות ותרבות" של עיתון "הארץ"

עם תמונות הסופרים

"הזורעים בדמעה"

למשה סתוי (סטבסקי)

1959

פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 8.7.1978

לפני 41 שנים

אין לתאר כתיבה רומנטית ופולקלורית על טבע הארץ, חקלאותה ויושביה הערבים, ללא סיפוריו של משה סטבסקי (1884-1964). דמות מיוחדת היה משה סטבסקי בעולם הספרות הארצישראלית – חקלאי, סופר ובלשן. יליד רוסיה שעלה ארצה ב-1911 ומאחוריו כבר פרק של כתיבה עיתונאית וספרותית ביידיש. בארץ היה פועל חקלאי ושומר, וממתיישבי באר-טוביה בשנות העשרים, ואחר-כך בעל משק-חלב ברחוב מנדלי בתל-אביב במשך כמה שנים. אהבתו הרבה לחקלאות, לעבודת השדה ולבהמות, פירנסה את סיפוריו, ולא כחובב אלא כאיש-מקצוע המקיים במו ידיו את משקו.

בקיאותו במקורות היהודיים, יחד עם עניינו באורחות חיי הכפר הערבי, העשירו את כתיבתו הספרותית וגם הביאוהו לכתיבת ספרו "הכפר הערבי" ["עם עובד", תש"ו, 1946], שהוא אחת התעודות החשובות לא רק להכרת חיי שכנינו אלא גם לצורת הראייה הרומנטית בה נצטיירו הערבים בעינינו, כשומרי מסורת החקלאות העברית מימי המקרא והמשנה.

וכמו באורח טבעי עורר מפגש זה שבין חקלאות וספרות את היצר הלשוני, לברר את משמעותם המדוייקת של מונחי הטבע והעבודה החקלאית בשפה העברית, ומכאן הבלשן שבו.

הסיפורים שקובצו בספר "הזורעים בדמעה" רובם נדפס במשך השנים בבמות שונות. כך למשל סיפורו "היתום", שנכתב ביפו באלול תרע"ג [1913], נדפס בקובץ "מולדת" לנוער וכן ב"ספריה קטנה" של פסח גינזבורג. תאריכים, רובם משנות ה-20 [למאה ה-20], מצויים גם בשולי כמה סיפורים אחרים בקובץ ומעידים על זמן חיבורם. אך בבואו לכלול את סיפוריו הקצרים בקובץ אחד, סידרם המחבר בשלושה שערים על פי נושאיהם ולאו-דווקא זמן כתיבתם: סיפורי הכפר העברי, בעלי חיים וסיפורי הכפר הערבי.

*

סיפורי השער הראשון אינם מצטיינים בעלילתם , הנושאת לעיתים אופי אפיזודי, מעין כרוניקה שאירועי-חיים של המחבר מלווים אותה. חינם נעוץ בעיקר בכוח התיאור, לעיתים הלשון תנ"כית, חגיגית ומתפעמת מדי, אך בתיאורים מוחשיים של יום עבודה בכפר מצוי סטבסקי במיטבו. כמו בסיפור "הבוקר אור" (תרפ"ט, 1929), שסובב כולו על בוקר בכפר עברי:

"אי-שם חורקת מיטה, אי-שם סיימה בהמה סעודתה השנייה, רבצה בכל כובד גופה ובגניחה, אי-שם גירד סוס את עורו בשיניו מתוך נמנום בעמידה והשרשרת שבצווארו השמיעה קול צלצול וחדלה. בהמה ליקקה ליקלקה והתלקקה. אי-שם נשמעה העלאת-גירה של צאן בשקידה רבה, ברוב מתק בפה וקצף לבן על שפתיהן. עכבר גדול עבר, קפץ והחריד את התרנגולות. ואי-משם בקצווי הכפר טיפסה לטאה, כמתוך שינה, על גבי הגדר, עלתה על הגג והניעה רגע את הרעפים, כאילו נידרדרו על ראש הגג גרגרי עופרת, עברה את הגג ונעלמה אל מעבר משם." (עמ' 24).

*

בשער השני, "בעלי חיים", מצויים סיפורי-הווי על סוסים ("היתום"), פרות, כלבים ועיזים, וביסוד כל סיפור עומד בעל-חיים שהמחבר הכירו מקרוב.

"היתום" הוא סייח, ולימים סוס אציל, השייך לאחד מאנשי "השומר" ועליו גאוות בעליו. והמספר נפשו נקשרת לסוס והוא שב ופוגש בו מדי פעם, ובינתיים נפרשת יריעת חיים ארצישראלית.

גם בסיפורים הללו רב עדיין חלקה של התמימות, מחוץ לאחד, "האורח" (תרפ"ט, 1929), שהוא סיפור קצר ועז ביטוי, מן הטובים שכתב סטבסקי, ואשר הנאטוראליזם שבו (אם ניתן לכנות כך סגנון שעיקרו תיאורי-טבע) – יוצא מפשוטו. הסיפור, שמקדים בשנים לא-מעט את "פרשת בלק" של עגנון – מתאר בואו-ממרחקים של כלב שוטה לכפר, פגישתו עם כלבי-הכפר, המחלה שהוא נושא בקירבו, התנצחותו עימם, עד להתפרצות סופית של תאוות נקם ושנאת הזר –

"וכעבור רגע נישאה באוויר צנפה של תריסר כלבים, אשר צרחו ויללו איומות, קרעו גזרים זה מזה ונשכו את בשר עצמם. ופאום נודע לכול תריסר הכלבים כי המוות הוא, הוא הנישא ומצטנף עימהם בצנפה הזאת, המוות אשר מבעוד לילה הרגישו בו ועם בוקר נגלה להם בדמות כלב חולה-כלבת, המתעלף בצמא, שזנבו לחוץ בין רגליו, עיניו משורבבות, ריחו מר ופגול ומפיו יז קצף לבן..." (שם. עמ' 72-73).

עניין זה של כלבים חולי-כלבת בספרות הארצישראלית של אותה תקופה אינו המצאה ספרותית (אף כי יימצא ודאי מי שיעשה מחקר גם על "מוטיב הכלבת בספרות העברית"), אלא היתה זו סכנה של ממש בקרב אנשי העליות הראשונות, ובמשך תקופה ארוכה, עד שהוקם מכון פסטר בארץ, היה מי שנוּשך בשיני כלב חייב לעשות דרך ארוכה באונייה לאלכסנדריה כדי לקבל שם את זריקות הנסיוב נגד המחלה.

*

השער המעניין בספר, והוא מעין השלמה לספר "הכפר הערבי", הוא שער "סיפורי הכפר הערבי".

אותה שניות שהיתה מכורח המציאות ופועלת אצל מרבית הסופרים בני דורו של סטבסקי בארץ ישראל, מצוייה גם כאן. מצד אחד מופיע בשער הראשון הקטע הנרגש "לאחותי באר טוביה" (תרפ"ט, 1929), וזאת לאחר שנחרבה בידי הערבים (סטבסקי, כאמור, חי ועבד שנים אחדות במושבה הזאת, בטרם נחרבה).

ומצד שני זיקה נפשית להוויי הערבי הציורי, רצון להכירו מקרוב ולהבינו מכלי ראשון, באותה רוח שמאפיינת את מחזור סיפוריו הידוע של משה סמילנסקי "בני ערב" (אגב, משה סמילנסקי חתם על סיפוריו אלה גם בשם "חווג'ה מוסה", בעוד סטבסקי השתמש בכינויו בפי הערבים "אבו-נעמן" לצורך דומה).

הסיפור "בנגב" מתאר את מצוקת הפלחים בתקופת התורכים, בשנת בצורת, לאחר הדיִש, בחכותם לשמאים, הבאים לאמוד ולקחת את חלקו של חוכר-המס התקיף, מטעם הממשלה, ביבול. הסיפור כתוב מתוך הזדהות רבה עם מצוקת הכפריים, אשר "כמו איש אחד התייצבו במלחמה, במלחמה בעד המולדת האחת והיחידה –  בעד הגורן." (שם. עמ' 138).

"האחים" ו"גמילות-חסד", מעלים הווי מיוחד של "יחסי-שכנים" שהמחבר מספרם מניסיונו לאחר שנכווה בהם מעט, אך מעדיף להראות את המשעשע והאנקדוטי שבהם. כאן מדובר במכשיר עבודה שהושאל ולא הוחזר, כאן בהלוואה שמקבלה כפר בה, והמספר מופיע בכל אחד מהסיפורים הללו בכפל דמות, כמשתתף-פעיל שהתאכזב, ואפילו הגיע להתדיינות בערכאות, וכמספר-מעשיות מעולה אשר רואה בכל הקורה לו מעין "מציאה" לצורך מטווה הסיפור.

סיפורים מעין אלה, כחלק מתרבות השיחה (בהשפעת המזרח), היו נפוצים גם בקרב יהודים משכבות מסויימות בארץ, בעיקר במושבות הוותיקות ובשכונות עירוניות שהיתה עליהן השפעה מזרחית.

סיפורים מסוג דומה הם "ביש-גדא", "השקר והכזב", "עצה ותחבולה", "אהבל – חושם", ו"ידיד בצרה". שמותיהם מעידים עליהם שהם מאוצר הפולקלור הערבי, סיפורים שנהוג לשלבם בשיחה, ומסגרת השיחה אף מצוייה בכמה מהם גופא, אלא שאין נושאיהם מן הדברים שאירעו למספר עצמו, כי אם דפוסים קבועים מחיי הכפר הערבי, אניקדוטות, משלים, מעשיות שיש עימן מוסר-השכל או כניעה לגזר-דינו של הגורל. ובבוא סטבסקי להעלותם בכתב נתן להם מעין מסגרת רצינית יותר, מסוגננת, כשהוא מצליח לא פעם, באמצעות לשונו הרהוטה והמדוייקת, לשוות להם מעין מסגרת של סיפור פולקלורי שכמותו מצויים בכל שפה, וגם במקורותינו.

*

אילו עשתה הוצאת "עם עובד" חסד של אמת עם משה סתוי (סטבסקי) והיתה מוציאה מחדש את ספרו "הכפר הערבי" – ראוי היה להוסיף למהדורתו החדשה גם את שער "סיפורי הכפר הערבי" שבספר הזה, וכן את "האורח", ובכך היתה ניתנת לקורא העברי, וגם לערבי קורא-העברית – תמונה מעניינת ובעלת ערך אמנותי ומחקרי גם יחד מחיי הכפר הערבי בראשית המאה [ה-20].

* משה סתוי (סטבסקי): "הזורעים בדמעה". סיפורי כפר. הוצאת אגודת הסופרים העבריים ליד דביר. תש"ך. 1959. 195 עמ'.

* מ. סטבסקי: "היתום". סיפור. ספריה קטנה בהוצאת פ. גינזבורג. כ"ה. דפוס "הארץ" תל-אביב. 20 עמ'. המחיר גרוש אחד (5 סנט). (תרפ"ו-תרפ"ח לערך) (1926-1928).

* * *

אהוד בן עזר

המושבה שלי

בהוצאת "אסטרולוג" 2000

פרק עשרים ושמונה

הסוד האפל במוצאה של רותי גרשוני אהובתי

נולדה כדי שאתאהב בה ותמרר את חיי. פחדתי אפילו לדבר איתה, למרות שלמדנו באותה כיתה. בביתנו אמרו שהמשפחה שלה היא "מוקצע", כלומר מוחרמת, מפני שהפרד המשוגע שלהם הרג את דודתי בת-שבע, וגם חאמד זיכרו-לברכה, הפועל של סבא, קיבל אז את בעיטת המוות שלו. העובדה שיש משהו טמא ואפל במוצא שלה, בסוד לידתה, רק עשה אותה ליותר מושכת בעיניי.

ראיתי אותה עומדת יום אחד, במגפיים, המריצה העמוסה לידה, והיא מפזרת מתוכה חציר שהיה צהוב כשערותיה. היא זרקה אותו אל מעבר לגדר של חלקת השדה הסגורה, שרעו בה הסוסים שלהם והחמור הקפריסאי של אביה, לא רחוק מתל האבנים שנישאר מהחפירות של החיילים הבריטיים נגד הצבא התורכי. גרשוני לא רכב מעודו על סוס והסתפק בחמור עד שקנה את המכונית אבל עבדאללה השחור, הפועל הערבי שלו, היה חורש בסוסים וגם רותם אותם לעגלה כדי להוביל את החציר לאסם והירק הקצור לרפת.

החמור נמלך בדעתו והחליט להשתין על העשב הטרי כשהוא פורש בשלבים את צינורו השחור עד מלוא אורכו כטלסקופ, ורותי החלומית שלי הביטה בו וחייכה לעצמה בעיני הירוק-פרדס עם דבש כהה, שהבריקו וכמו נתרחבו.

היה משהו מפתה בחולשה שלה, בסקרנותה מול החמור, ואני, לבוא עליה ככה כשהיא לבדה בשדה, בבגדי העבודה האפורים, הרחבים, שגופה הענוג, הלבן כחלב ובעל הדם הכחול, מוסתר בהם. ואני, לתפוס באשד שערותיה הצהוב, ולנפץ, ולנפץ כמו ברומאנים האנגליים שמסתיימים באסון.

בדרך-כלל בנות איכרים לא היו עובדות בשדה אלא לומדות, מנגנות בפסנתר או בכינור, כותבות פתקאות זו לזו ועוזרות לאימהות בעבודת הבית. דווקא רותי, בתו של גרשוני העשיר, לא בחלה בעבודה פשוטה זו, שכרגיל היה עושה אותה עבדאללה השחור. ואני, שמקנא אפילו בחמור, לקחתי אבן בידי.

יובל שנים חלף, ועל מה שעוללתי אז עדיין אינני יכול לספר. היא לעולם לא תדע שזה הייתי אני. בלילות חלמתי אותה ערומה, שרועה על גבה בשדה תבואה שהצהיבה. גופה מתפתל. מזהיב בשמש ובקמה. כפות-ידיה חופנות שיבולים. שערותיה הארוכות נשפכות בין הגבעולים, מתמזגות בהם. גבעולים עולים בערוותה הצהובה, מדגדגים לה. גבעולים נלחצים לפיטמותיה הכתומות. "אימא אדמה," לחשתי לעצמי כאשר שכבתי עליה ונשקתי לה דונמים רכים של נשיקות מדגדגות. לפתע נמוגה וחיבקתי תבואה. חלומות של בן-איכרים.

ערב אחד עקבתי אחריה. היא הלכה עם שתי חברות, וברחוב שלה כל אחת פנתה לדרכה. רציתי לדבר איתה על אהבתי אליה. הכנתי פתקאות שעימן, אפשר לומר, החלה הקאריירה הספרותית שלי. הייתי חולה במחלת הכתיבה, אבל לא העזתי לשלוח לה אותן והייתי דוחף אותן בניקבות שבעצי הזית העתיקים בחצר והוזה בלילה, לפני הנירדמות, שרותי באה לבקר אצלי, להעתיק שיעורים, ומוצאת את הפתקאות ומסכימה להיות חברה שלי, בסתר, כמובן, כי המשפחות לא תסכמנה. אנחנו כשני שבטים בידואים שיש ביניהם חשבון נקמה של גאולת דם כמו בסיפורים "בני ערב" של חוואג'ה מוסא.

רותי נכנסה לביתה, ידעתי שלא אוכל לדבר איתה על אהבתי אבל כוח חזק ממני גרם לי להישאר מוסתר בשדרת שיחי הטויות החשוכה של גרשוני, בין עלי-מחט עוקצים וקורי-עכביש ספוגי-טל שנקרעו, מבלי שארגיש, כאשר גבי נלחץ אליהם, וזימזמתי לעצמי שיר, כמו תפילה: "אורי, אורי, אל תבכה / כי אתה בחור יפה / קח את רותי לאישה / ותיתן לה נשיקה – "

בחלון של רותי נדלק אור צהוב-אדמדם של מנורת-לילה. היה קריר בשיחי הטויה, רעדתי. רותי הסירה חולצה רקומה, הפשילה גופייה צחורה מעל ראשה. הרימה בכפות-ידיה את בליטות החזה הזעירות, הלבנות, ליטפה את עצמה, בדקה בתשומת-לב את הפיטמות [רק לאחר שנים הבנתי שגם ירשה את שגעון הניקיון של אימה], וחייכה לעבר החלון בביישנות כאילו היא בטוחה שאף אחד לא עומד בחצר ומתבונן בה. הייתי נירגש אבל לא מגורה, כי מי שאוהבים אותה אין בה שום דבר גס שמגרה, הכול קדוש. אחר-כך הסירה את מכנסי-ההתעמלות הכחולים ונשארה בתחתונים לבנים, גדולים מאוד... התגרדה שם... הייתי מנשק... התכופפה לעבר המנורה, והכל החשיך...

 ...בגלל מכה אדירה שירדה על ראשי. תחילה חשבתי שנפלה עליי בוקסה, ארגז, מגג האסם של סקנדר אבול-באר'ל אביה או שהוא מתקין מלכודות שנוחתות על ראשי המציצים לבתו או שהפרד המשוגע שלו עדיין מעופף שלוח פרסה באוויר... אבל כאשר שמעתי מי מדבר ידעתי מיד, היכה אותי יוסקה-דרעק.

 "אתה 'סתלק מכאן 'בחור יפה' חתיכת מאניאק קטן!" צעק עליי בקול חנוק, "עושים רושם אתם המשפחה, יעני, חריינים בספריות! – 'תן לה נשיקה'?! – אתה, אם 'תפוס אותך עוד פעם מציץ לבת-דוד שלי אחתוך לך את הביצים ותוכל לַציץ לאופרה של סטמבול, שמה יזרגגו אותך לשירה!" – הטעים את המילה האחרונה במלעיל, והלמ"ד בקמץ, מבלי שהבנתי כלל למה התכוון. מה, אימא שלו באשה-קריינדל דינגה את שפמו של ג'מאל-פאשא – אז זה אומר שיש לו כזה ניסיון עם התורכים?

הוא ניסה לתפוס אותי בחשיכה ולא הצליח, רק בעט בי בכל כוחו, וברחתי הביתה, חונק את דמעותיי שביקשו להתפרץ בגלל הכאב. אני חושב שהוא השתמש בסנדה. היה יכול להרוג אותי. מצד שני, מה היה לו לעשות שם? לשמור שלא יציצו לה? או שבעצמו בא להציץ לו עליה, התורכי?

"כל הבנות הן יצור של השטן, / חוץ מאחת אני שונא את כולן..." החלפתי לעצמי את המנגינה כשאני פוסע בשדרת הברושים של רחוב המייסדים על פי מארש האבל של שופן ובועט קדימה אבן מכאיבה בחושך, כמו כדורגל, ובוכה. אני, במו-עיניי ראיתי כיצד ביום חורף אחד, כאשר בית-הספר היה מוקף שלוליות ובוץ עמוק, יוסקה נשא את רותי על כתפיו לביתה, מהדקת ירכיים על צווארו כיושבת על אוכף של סוס, והוא משיט את עיניו מצד אל צד וצוהל.

המשך יבוא

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אהוד שלום וחג פורים שמח. אני נמנה מזה שנים  על המכותבים ל"חדשות בן עזר". אינני קורא את החומר ביסודיות, ברוב המקרים – אני מסתפק בקריאת מיספר שורות, תופש את הפרינציפ, ומדלג לקטע הבא.

הסקרנות מביאה אותי לשאול אותך 4 שאלות:

א. מה סגל המערכת וההוצאה לאור של הביטאון. שני גיליונות בשבוע, אינם הולכים ברגל.

ב. מה תפוצת הגיליון שאתה מפיץ בתפוצה ישירה? אני מניח שזה בוודאי באזור העשרות אלפים?

ג. האם שקלת גם הפצת מהדורה אנגלית, לאו דווקא מלאה, אלא לפחות רק חלקים העשויים לגלות עניין של הקורא שלא בעברית?

ד. וסליחה על החטטנות – מה תקציב ההפצה לגיליון בודד או לשנה כולה, ומה/מי המקור התקציבי המממן את הביטאון?

שוב, חג פורים שמח,

שלמה גזית

לשלמה גזית שלום רב.

א. סגל המערכת וההוצאה לאור של חדשות בן עזר כולל אדם אחד, אהוד בן עזר, שהחליט כבר בשנת 2005 כי להוציא מכתב עיתי זה מעניין יותר, קבוע יותר ומיידי יותר – מאשר להוציא על חשבון עצמו ספר, שנעלם עד מהרה ממדפי החנויות. כך יש לי, כסופר וכעורך – קשר חי, מדוייק ולרוב גם הדדי – עם עשרות כותבים מרתקים ואלפי קוראים.

בענייני מיחשוב וניקוד עוזר לי בני, בן בן-עזר. ובפרוייקטים מיוחדים, כמו הקלדת כרך "כל שירי אסתר ראב" עוזרת לי אחותי לאה שורצמן.

ב. תפוצת הגיליון רשומה בכל גיליון. לאחרונה 2242 נמענים. לכך יש להוסיף גולשים יודעי עברית מכל קצוות העולם הנכנסים לאתר של המכתב העיתי, שאותו מחזיק ומעדכן מראשיתו פרופ' יוסי גלרון-גולדשלגר באוניברסיטת אוהיו. אין לי מעקב קבוע אחר מיספר הגולשים. מעניין שיש רבים ממצרים.

ג. אין באפשרותי להוציא מהדורה אנגלית כי אין ביכולתי לממן ולערוך תרגום, אפילו חלקי, של כל גיליון וגיליון באנגלית, וממילא כל תפוצת הנמענים שלי היא עברית. אם יש חומר מעניין באנגלית אני כולל אותו במכתב העיתי מתוך הנחה שכל נמעניי יודעים אנגלית.

ובאשר לתפוצת קוראי האנגלית שאינם יודעים עברית, הם יכולים להסתפק במהדורה האנגלית של "הארץ" בתנאי שיידעו שבדרך-כלל האמת היא ההפך ממה שמתפרסם שם.

ד. חוץ משעות העריכה שלי, שאותן אני מבלה בהנאה רבה, אין שום "תקציב" למכתב העיתי לבד מהתשלום המועט הקיים-ממילא לרשת האינטרנט שעליה אני מנוי, ולא משנה להם שם אם אשלח פעמיים בשבוע רק כמה גיליונות בודדים – או אלפים.

המכתב העיתי נשלח חינם לכל דורש ובמקביל כל הכותבים בו עושים זאת חינם. גם קטעי המידע הנמסרים בו מדי פעם, מתפרסמים חינם לפי שיקול דעתי – ושום תשלום לא ישנה את מדיניות העריכה שלי.

מדי יום שישי בערב קורא משה טימור בתוכניתו "שישי אישי, מועדון החברים של יום שישי" שיר אקטואלי חדש של יוסי גמזו והוא גם מציין שהשיר מתפרסם בעיתון האינטרנטי של אהוד בן עזר.

מאחר שכל שנותיי הייתי "פרי-לאנס", והוצאתי יותר מארבעים ספרים, ולא קיבלתי שום פרס או הכרה ציבורית או אקדמית בזכות מה שפעלתי כל השנים למען הספרות העברית הארצישראלית, כולל אסתר ראב ונחום גוטמן – אין לי מקורות הכנסה לבד מקצבת זיקנה של הביטוח הלאומי. מי שמממן את קיומי, וממילא גם את עריכת המכתב העיתי, היא אשתי, שיש לה גימלה נאה בתור אחות שעבדה עשרות שנים במערכת הבריאות.

העיקר הבריאות. כל עוד היא תקינה, אין פרס גדול ממנה.

אהוד בן עזר

 * אהוד היקר, אהבתי את דבריו של יוסי אחימאיר על לוי אשכול (50 שנים לפטירתו), האיש שביטל את הממשל הצבאי, הושיט יד לשנואי בן-גוריון, והביא ארצה את עצמות ז'בוטינסקי.

יהודה גור-אריה כתב סאטירה חזקה על הדרת נשים בעולם הדתי והחרדי.

שיר יפה כתבה אסתר בן נון על אסתר ראב, שהייה המשוררת הצברית הראשונה. אני קורא עכשיו ספר על חלוצה אחרת – נחמה פוחצ'בסקי, כותבת הפרוזה הראשונה.

איזה מזל היה לתקוה וינשטוק לצפות בטבריה בבן-גוריון צועד, שוחה ועומד על הראש, ולשמוע את הערותיה של פולה.

הסיפור של זושצ'נקו "תעתועי טבע" בתרגום יואל נץ מתאר בהומור "איחור" ביורוקרטי, שכמוהו יכול לקרות גם אצלנו.

בברכה נאמנה,

משה גרנות

אהוד: הפעם היחידה בחיי שפגשתי את אשכול היתה כאשר בתפקידו כראש המחלקה להתיישבות של הסוכנות היהודית ישבנו עימו בחדר התרבות בעין גדי בעת ביקורו אצלנו. זה היה בשנת 1956 לערך.

* שלום לאהוד בן עזר, עייפנו מהתחסדותו של אורי הייטנר בשפעת מלל המכפיש ברפש את יריביו, משבח ומאדיר את עצמו, ואת מנהיגיו-יקיריו המתחלפים מבחירות לבחירות.

ללא בושה הוא מכנה 'לדיראון עולם' את פעילותו של משה פייגלין בתמיכה בהרחבת ההתיישבות-ההתנחלות ביהודה ובשומרון. אינני מחסידיו של משה פייגלין, אך הוא נראה לי איש תרבות, ובניגוד לשפתו המעליבה של אורי הייטנר, לא שמעתי שמשה פייגלין העליב או פגע באדם כלשהו, גם לא ביריביו.

בגינויו את מבקשי הרחבת ההתיישבות ביהודה ובשומרון, אני נזכר באורי הייטנר ממפגשי איתו בימי ההתיישבות הראשונים על הגולן, אז עלינו, חבורת ותיקי הפלמ"ח, לביקור בגולן, עם אורי הייטנר כמדריך וכמורה-דרך.    

בתחילה, הצגתי ושיבחתי אותו בפני החבורה, מייצג מתנחלי הגולן. אורי התפרץ לדבריי, והכריז: "אנחנו לא מתנחלים! אנחנו מתיישבים בגולן!"

כיום הוא מכחיש את העובדה, אך גינויו בחב"ע 1429 "לדיראון עולם" – את המגמה להרחבת האחיזה ביהודה ובשומרון, מאשש את האמור עליו. ואם יזדמן לו לפגוש את עזמי בישארה, ייתכן והוא ישמע ממנו כי 'התיישבותו' בגולן, גרועה מתמיכת משה פייגלין ביישוב יהודה והשומרון.

בעיקר מתיש אותנו אורי הייטנר המתחסד בניצול עמודי חב"ע להכפשת בנימין נתניהו, היריב המפחיד של מפלגתו של אורי הייטנר.

את בן ארי ובן גביר השנואים עליו, הוא מתאר כאלימים מושחתים, וחוליגנים המטמאים את סביבתם, ואני הקטן זוכר היטב, שהתנחלותו הברוכה של אורי הייטנר בגולן – התאפשרה באלימות ממסדית חריפה לאין שיעור, ולמגינת ליבנו, במות מאות מחיילי צה"ל.

בהערכה,

ברוך תירוש

בוטרוס בפלי"ם

* המנוולים השקרנים ממועצת "זכויות האדם" של האו"ם: "מועצת זכויות האדם של האו"ם אימצה היום (שישי, 22.3) את דו"ח ועדת החקירה שקבע כי ישראל ירתה בכוונה בילדים ובעיתונאים בסבב העימותים האחרון בגבול רצועת עזה. עוד קבעה הוועדה כי יש חשד שכוחות הביטחון הישראליים ביצעו פשעי מלחמה בעימותים וכי על בית הדין הפלילי הבינלאומי לחקור זאת. בהצבעה שקיימה היום המועצה הצביעו 23 מדינות בעד אימוץ ההמלצות, לעומת שמונה מדינות שהצביעו נגד ו-15 שנמנעו. בריטניה, שהתחייבה להתנגד לאימוץ ההמלצות, נעדרה בסופו של דבר מההצבעה. בישיבה שנערכה בסוף החודש שעבר בז'נבה קבעו חברי ועדת החקירה כי על פי בדיקה שערכו, רוב המפגינים שנהרגו בסבב ההפגנות היו לא חמושים.

ראש הממשלה בנימין נתניהו אמר אז בתגובה כי "המועצה קובעת שיאים חדשים של צביעות ושקרים. ישראל דוחה את הדו"ח על הסף." ["הארץ", 22.3].

מעניין מה אומרים על כך תמר זנדברג וחבריה במר"צ, והאם הם עדיין שותפים לדעותיה של חנין זועבי?

* יהודה ויזן על ספרה החדש של אגי משעול "מה לך נשמונת?" – "במצב דברים מתוקן לא הייתי טורח לכתוב על הספר הזה – כי אין באמת מה לכתוב עליו, חוץ מזה שהכול מצוי על הסקאלה שבין מביך מאוד למשעשע בקושי – אלא שצדק יותם ראובני כשכתב כאן לפני שבועות אחדים כי שירי אגי משעול "מעוררים מחשבה, שמבקשת תשומת לב גם זמן רב אחרי הנחת הספר" (מוסף "ספרים", 1.3). אכן, קשה שלא לתהות ארוכות לאחר המקרא בשירי משעול כיצד ייתכן שאנשים, אשר בכל זאת קראו דבר או שניים בימי חייהם, יוצאים בהצהרות כגון "אגי משעול שייכת, ללא ספק, לשושלת המשוררות העבריות הגדולות – רחל בלובשטיין, יוכבד בת מרים, אסתר ראב, לאה גולדברג, דליה רביקוביץ ויונה וולך" (דן מירון), או "השירים של אגי משעול הם אחת הסיבות הטובות לחיות בארץ" (אריאל הירשפלד); קשה שלא לתהות מה הניע את אוניברסיטת בר-אילן, אוניברסיטת תל אביב, האוניברסיטה העברית ומכון ויצמן לעטרה בדוקטורטים של כבוד ובפרסים, או ממתי "שירה פופולרית" – שם מכובס לשירה פשטנית ורעה – זוכה לכזאת יוקרה והוקרה?" ["הארץ", 22.3.]

אהוד: כנראה שאני לא יחיד בדעתי על שיריה של אגי משעול.

* קינת הממורמרים, החמוצים והפוץ-איוונוביצ'ים. ציטוט – "אהוד: שלושה רמטכ"לים מיל' ועיתונאי אחד הקרויים מפלגה אינם יכולים לטעות וגם אין להם בן-דוד מושחת בשם נתן מיליקובסקי ובכלל לא צריך כל-כך הרבה צוללות עם אופציה גרעינית כדי להגן על ישראל. מספיק חמש ולא צריך שש, זאת יודע כל בן-אדם ישראלי ממורמר גם אם לא היה רמטכ"ל, עיתונאי או סתם פוץ איוואנוביץ'."

בגיליון 1429 של עיתונך העיתי, הערת כך למאמרו של עמוס גלבוע תוך פנייה מנומסת, מעודנת וכפולה אליי אישית. ראית בי "כל בן-אדם ישראלי ממורמר", שכחת להוסיף גם "חמוץ", וחזרת ופנית אלי גם כ"סתם פוץ איבנוביץ'." כל-כך התרגשתי מפנייתך האישית אליי עד שהחלטתי לחרוג ממנהגי, לקרא את עיתונך העיתי כ"דע את האוייב" ולהגיב.

ידוע ומקובל שאוהבים "מאבדים את הראש", לא יכולים לשפוט כהלכה, רואים את מושא אהבתם באור ורוד רומנטי ובעיניים כלות. ואתה שהתאהבת בעבריין, רואה בו עלם חמודות, נער חלומות, איש טוב ומיטיב, ברוך יתרונות וחסר כל חיסרון – מושלם, אין כמוהו, אין בלתו.

לא מעניין אותי אם בן-הדוד נתן מיליקובסקי מושחת או צח כשלג, מעניין אותי ומפריע לי בן-הדוד המושחת של נתן מיליקובסקי, הוא מורה דרך להמוני רמאים הנוהים אחריו והולכים בדרכו.  האם לביטחון מדינת ישראל דרושות חמש או שש צוללות? מקובלת עלי דעתה של כל הצמרת הביטחונית, אומר שנית: כל הצמרת הביטחונית של מדינת-ישראל, שדרושות ומספיקות חמש צוללות, דעה זו אמינה עלי יותר מדעת יחיד של עבריין.

כבדרך אגב אתה שואל-רומז: "האם בנימין גנץ חכם?" – הרי האיש המושלם מינה אותו לרמטכ"ל. הייתכן שהמושלם טעה באופן כה חמור ולא חכם ומינה את גנץ שאינו חכם וראוי?

"האם הוא (גנץ) מתאים להיות ראש-ממשלה?" – אני מאמין ומקווה שכן, לבטח הוא עדיף עשרת מונים על פני כל עבריין.

כמובן שהתגובה לדבריי תהיה: ראה את הישגיו הרבים של המנהיג – העברת השגרירות האמריקאית לירושלים, הכרה אמריקאית ברמת-הגולן כשטח ישראלי, עוד נראה כמה מס יגבה איש-העסקים היושב בבית-הלבן, עבור מתנותיו. שוב ניווכח שאין ארוחות חינם, ומי כמו מנהיגנו מבין חינם מהו.

בדאגה ובתקווה,

יהודה לבנוני

אהוד: בעקבות דבריך אני מציע לך לחדול לקרוא את המכתב העיתי שהוא מבחינתך "דע את האוייב" – ולקרוא רק את עיתון "הארץ", שעם דברֵי מרבית כותביו הפוץ איוונוביצ'ים תוכל להזדהות בלב שלם – גם לגבי העבריין בנימין נתניהו וגם לגבי מיספר הצוללות אשר לדעת השוקניה נחוצות לישראל מול האיום האיראני.

* קטע ממאמרו המרושע של חמי שלו, שאינו חדל לערבב פרשנות רעילה עם דיווח חדשותי מוטֶה לרעה בכל הקשור לטינוף נתניהו. שלו אינו נואש עדיין מהתקווה שנחזיר את הגולן לאסד! – זאת הרמה השכלית של עיתונאי השוקניה:

"כל זה פחות מעניין עכשיו את נתניהו, שכל מעייניו נתונים להצלת משרתו ועורו. אם ייבחר, יהיה כל כך אסיר תודה למיטיבו שוודאי יגיב בהבנה אם טראמפ יבקש בכל זאת לדחות את ביצוע ההכרה. על פי גודלו של החוב והסיכוי הקלוש שאי פעם יצליח להחזירו – למרות שבוודאי ינסה, אם טראמפ יבקש, ב-2020 – אולי נתניהו גם יגלה הבנה אם טראמפ יאמר לו שנפלה אי-הבנה, ושצריך להחזיר את הרמה לבעליה החוקיים, דהיינו בשאר אסד."

["הארץ" באינטרנט, 23.5].

* שלום אהוד! כפי שכתבתי לך בעבר, בעיניי "חדשות בן עזר" הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות "מנוי" על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש"אדלג" על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות.

תודה רבה!

אריה הוכמן

ורד יריחו

* האם ייתכן כי עורכי הסקרים יודעים שיש לליכוד מיספר מאנדאטים רב יותר מכפי מה שהם מפרסמים? – וזאת משתי סיבות: ייתכן שהם לא מפרגנים לנתניהו ומשתדלים להמעיט בהצלחתו, ומצד שני אנשי הליכוד, שיודעים שמצבם טוב יותר – מעדיפים אווירת חירום שקוראת למצביעים לרוץ להציל את נתניהו ולא להישאר אדישים כאילו הניצחון ממילא כבר מובטח.

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2242 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-61 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,075 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,074 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-88 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,633 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-91 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-73 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-41 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-30 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-38 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-63 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח-בהקלדה של הלקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

[מיספר הערכים לפי ההתקדמות בהקלדה]

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,240 נמעני המכתב העיתי.

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל