| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
פעמיים בשבוע
גיליון מס' 1431
[שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]
תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, כ"א באדר ב' תשע"ט, 28.3.2019
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות
משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"
דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."
אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,
למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com
לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת
האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות
האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!
הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"
עוד בגיליון: יוסי גמזו: צְעִירָה בַּת שִׁבְעִים [המשך]. // מרדכי קידר: עזה – סבך של דילמות. // עמוס גלבוע: ההכרה האמריקאית בריבונות ישראל ברמת הגולן. // ישראל בר-ניר: השתבש להם – הפרקליטות מקוננת על מר גורלה. // מתי דוד: נבואה של אזהרה. // ידידיה יצחקי: היסטוריה של ימין ושמאל. // מוטי הרכבי: כיצד קשורה פרשת הצוללות לבמבה של אוסם? // יורם אטינגר: ישראל ברמת הגולן – אינטרס אמריקאי. // משה כהן: לא נמסר על פגיעות. // איליה בר-זאב: עֲקֵבוֹת בנחל, למשל, צבוֹע. // יוסי אחימאיר: הצילו, "בגידה!" // איטה טיטלבוים: חצי כיכר לחם. // אורי הייטנר: 1. מתנחל גאה. 2. צרור הערות 27.3.19. // משה גרנות: על ספרו של יוסי אלפי "מעברה". // יוסי גלרון-גולדשלגר: מבקש מידע על שמואל בן-יעקב (יעקבסון). // מנחם רהט: אשכרה תקשורת עויינת. // עדינה בר-אל: קופון בעיתון להגרלת מגרש? היומון "מוֹמֶנֶט" ביידיש בוורשה. // גיא משיח: סינוואר יבחר. // נעמן כהן: המדיניות כלפי עזה – איך לנצח. // אהוד בן עזר: ספרי דורות קודמים. "זיכרונות" לרונלד סטורס. עברית: 1937-1938. פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" ביום 4.7.1975 לפני 44 שנים. // אהוד בן עזר: המושבה שלי. פרק עשרים ותשעה. בליל החתונה עם פרלה, יוסקה שם דבורים על הזין. // ממקורות הש"י.
* * *
יוסי גמזו
צְעִירָה בַּת שִׁבְעִים [המשך]
סִפּוּרָהּ הַבִּלְעָדִי שֶׁל יִשְׂרָאֵלָה יִשְׂרָאֵלִי –
חֲתִיכוֹנֶת מְשַׁגַּעַת, בְּקָלִיבֶּר רְצִינִי,
שֶרַק הִיא מִבֵּין כֻּלָּנוּ עוֹד מֻתָּר לָהּ (כָּךְ נִדְמֶה לִי)
לְהַצִּיג עַצְמָהּ בְּנַחַת: "הַמְּדִינָה – נוּ, זֶה אֲנִי!..."
בַּשָּׁבוּעַ שֶׁעָבַר סִפַּרְנוּ אֵיךְ מֻשַּׂג הַשְּׂמֹאל
בְּפִיהֶם שֶׁל סַלְפָנִים וּבַלְפָנִים הָפַךְ לְפֶגַע
וְשֵׁם-גְּנַאי כְּשֶׁהַהִיסְטוֹרְיָה כָּאן קוֹבַעַת בְּלִי לַחְמֹל
כִּי לָרֹב אֶת הַמְּדִינָה הַזֹּאת הֵקִים הַשְּׂמֹאל בְּיֶגַע
כְּשֶׁאֶת כָּל אוֹתוֹ שִׁכְתּוּב עֻבְדּוֹת אָץ הַיָּמִין לַחְגֹג
בְּאוֹתוֹ יַלְקוּט כְּזָבִים שֶׁל גּוֹג, מָגוֹג וְדֵמָגוֹג.
אַךְ הַפַּעַם – אָנֶקדּוֹטָה עִם הַשְׂכֵּל וְעִם מוּסָר
עַל אִמּוֹ שֶׁל אִישׁ-צָבָא שֶׁלֹּא חָשַׁשׁ לִהְיוֹת רָסָ"ר.
כָּאן סָבְתָא פָּלֶשְׂתִּינָה בִּקְרִיצַת לָצוֹן אוֹמֶרֶת: * "זֶה שֶׁבִּמְקוֹם מַר גְּרִין זָכָה מַר שְׁקוֹלְנִיק בְּמִצְוָה * שֶׁל גֶ'נְטְלְמֶנִיּוּת מַזְכִּיר לִי פַּרְשְיָּה אַחֶרֶת * וְחִיּוּבִית הַרְבֵּה פָּחוֹת בָּהּ אֵם אַחַת נִצְבָה * בְּלִי שֶׁיָּדְעָה זֹאת כְּלָל כְּמַטָּרָה לְגַסּוּת-רוּחַ * שֶׁל חַיָּלֵי בְּסִיס-אִמּוּנִים מֻכָּר שֶׁבּוֹ חָסַר * אִיּוּשׁ הוֹלֵם לַּגּ'וֹבּ כְּפוּי-הַטּוֹבָה וְהַקָּשׁוּחַ * וְהַמְּאֹד לֹא פּוֹפּוּלָרִי הַקָּרוּי רָסָ"ר. *
"עַל מָה אַתְּ מְדַבֶּרֶת?" תּוֹהֶה סָבָא וּמַקְשֶׁה לָהּ. *
"עַל אִמָּא שֶׁל אִישׁ-קֶבַע," סָחָה סָבְתָא, "שֶׁנִּמְסַר * לִבְנָהּ תַפְקִיד שֶׁיֵּשׁ בּוֹ אַחְרָיוּת שֶׁאֵין דּוֹמֶה לָהּ * בְּסִיּוּמוֹ שֶׁל קוּרְס צְבָאִי – וְהוּא: לִהְיוֹת רָסָ"ר. * וּבְכֵן, בָּעֶרֶב שֶׁלִּפְנֵי תְּחִלַּת רָסָ"רוּתוֹ שֶׁל * הַבֵּן יַקִּיר לָהּ מְגַהֶצֶת אִמָּא אֶת מַדָּיו * וּמִתְיָרֵאת מִכָּךְ שֶׁבִּתְגוּבָה לְמָרוּתוֹ שֶׁל * רָסָ"ר חָדָשׁ זֶה יִרְחֲשׁוּ טִינָה לוֹ כָּל פְּקוּדָיו. * וְכָךְ, בִּמְקוֹם שֶטֶרֶם גִהוּצָהּ תַתִּיז קְצָת מַיִם * עַל הַמַּדִּים הָעֲרוּכִים עַל קֶרֶשׁ-הַגִּהוּץ * הִיא מַרְטִיבָה אוֹתָם בְּשֶׁפַע שֶׁל דִּמְעוֹת עֵינַיִם * וּמַבָּטָהּ מִתּוֹךְ חֲשָׁשׁ כָּבֵד בִּבְנָהּ נָעוּץ. *
'מָצָאתָ לְךָ ג'וֹבּ, יַלְדִּי,' גוֹנַחַת הִיא בְּבֶכִי, * 'הֲרֵי לִהְיוֹת רָסָ"ר מַשְׁמָע לִהְיוֹת שָׂנוּא עַל כָּל * הַחַיָּלִים,' וְהַדְּמָעוֹת זוֹלְגוֹת לָהּ עַל כָּל לֶחִי, * 'וְהֵם בְּגִדּוּפִים יִרְצוּ יוֹם-יוֹם אוֹתְךָ לִסְקֹל.' *
'אַל תִּדְאֲגִי,' אוֹמֵר לָהּ בְּנָהּ לָאֵם הַמִּתְמוֹגֶגֶת * בְּחֶרְדוֹתֶיהֶ לַצָּפוּי לוֹ כְּבָר לְמָחֳרָת. * 'אֲנִי אַחְזִיק אוֹתָם קָצָר.'
'מִזֶּה אֲנִי מֻדְאֶגֶת,' * אוֹמֶרֶת לוֹ אֵמּוֹ וְקֶמֶט בְּמִצְחָהּ נֶחְרָט. *
בַּבֹּקֶר קָם הַבֵּן וְאֶת מַדָּיו לוֹבֵשׁ בְּנַחַת, * נוֹשֵׁק לָהּ וְנֶחְפָּז לוֹ אֶּל מִגְרַשׁ-הַמִּסְדָּרִים, * אַךְ אִמָּא לֹא שְׁקֵטָה וְעַד שׁוּבוֹ הִיא חָשָׁה פַּחַד * מִמָּה שֶׁמְּנַבֵּא לָהּ לְבָבָהּ בַּמִּסְתָּרִים. * וּכְשֶׁרָסָ"ר טָרִי זֶה שָׁב הַבַּיְתָה לֹא פָּגוּעַ * שׁוֹאֶלֶת הִיא בִּנְקיפַת-לֵב: 'נוּ, אֵיךְ עָבַר הַיּוֹם?' *
'חָלָק כְּמוֹ קֶרֶש שֶׁל גִּהוּץ,' מֵשִׁיב לָהּ בְּנָהּ, רָגוּעַ * וְהִיא, שֶׁכְּבָר הִתְכּוֹנְנָה לְמַשֶּׁהוּ אָיֹם * עֲדַיִן מִתְקַשָּׁה לִקְלֹט מָה שֶׁשּׁוֹמְעוֹת אָזְנֶיה * וְסָחָה לוֹ: 'וּכְשֶׁהֶחְזַקְתָּ שָׁם אוֹתָם קָצָר * וְהֵם חָשְׁבוּ שֶׁאֶת גִּדּוּפֵיהֶם אֵינְך שׁוֹמֵעַ, * הֵם לֹא כִּבְּדוּ אוֹתְךָ בִּשְווּנְגּ קְלָלוֹת שֶׁלֹּא עָצַר?' *
'אֲפִלּוּ לֹא קְלָלָה אַחַת,' מֵשִׁיב לָהּ בְּנָהּ בְּשֶׁקֶט. *
'קָשֶׁה לְהַאֲמִין,' יוֹרָה בּוֹ אִמָּא כְּתוֹתָח. *
'נָכוֹן,' הוּא סָח לָהּ, 'אַךְ בְּאַרְטִילֶרְיָה לֹא פּוֹסֶקֶת * שֶׁל נִבּוּל-פֶּה הֵם לֹא הִפְסִיקוּ לְהַזְכִּיר אוֹתָךְ...'"
וְהֶמְשֵׁךְ סִפּוּרֵנוּ יֻגַּשׁ – אַדְרַבָּה –
כְּבָר בְּיוֹם חֲמִשִּׁי בַּשָּׁבוּעַ הַַבָּא.
יוסי גמזו
* * *
ברכות חמות לראש הממשלה בנימין נתניהו
בשובו מביקורו הקצר והמוצלח בארה"ב
אשר במהלכו הכיר הנשיא הידידותי
ביותר למדינת ישראל – טראמפ
בריבונותה של ישראל על רמת הגולן
* * *
מרדכי קידר
עזה – סבך של דילמות
בשעה 5:19 בוקר יום שני, 25 במרץ, נשמע קול פיצוץ עז במושב משמרת בשרון, כשרקטה שנורתה מאזור רפיח, בדרום רצועת עזה, נחתה על בית משפחת וולף ופצעה שבעה מבני המשפחה. למרבה המזל, אבי המשפחה שמע אזעקה והעביר את רוב בני משפחתו למרחב המוגן המשפחתי, וכך ניצלו חייהם. לא צריך דמיון מפותח מידי כדי לשער מה היה קורה אילולא שהו בני המשפחה במרחב המוגן בעת נחיתת הרקטה על ביתם.
האירוע גרר תגובה ישראלית בצורת הפצצת עשרות מטרות של חמאס ברחבי רצועת עזה, כולל משרדו הפרטי של אסמאעיל הניה, והפצצות אלו גרמו פציעות לכמה אנשים. ברור שישראל לא הגיבה במלא העוצמה, שכן אם כך היתה עושה, היו נופלים ברצועת עזה חללים רבים.
הגורם לשיגור הטיל יכול להיות אחד או יותר מהסיבות הבאות:
1. הפעלת מתקן שיבוש לשיחות סלולריות בכלא קציעות שבנגב, מתקן המונע מאסירי חמאס לקיים קשר טלפוני עם חבריהם באמצעות מכשירי טלפון המוברחים אליהם אל תוך הכלא.
2. תקיפת סוהרים בכלא קציעות ופציעת שניים מהם ביום ראשון, 24 במרץ, בעקבות הפעלת מתקן שיבוש השיחות.
3. ניסוי טיל חדש המיוצר בעזה שטווחו 120 קילומטר.
4. רצון להפריע לסיור ראש הממשלה בארה"ב.
5. מחלוקות בתוך חמאס בין הדרג הצבאי, הדרג המדיני ופקידי הממשל בעזה.
סדרת האירועים הללו מעלה שוב שורה ארוכה של דילמות הקשורות לחמאס:
הראשונה: האם על ישראל למוטט את שלטון חמאס בעזה או להשאירו?
הסיבות למוטט את משטר חמאס הן רבות:
א. הארגון השתלט על רצועת עזה ביוני 2007 באלימות רבה ונוראה שהופנתה נגד כוחות הביטחון של הרשות הפלסטינית, שאנשיה ברחו לישראל מפחד.
ב. חמאס הוא דיקטטורה חשוכה של ארגון טרור הפוגע בשכנה שלווה, ישראל, ללא התגרות מצידה.
ג. אנשי חמאס מאמינים שהם נמצאים בג'יהאד מקודש ונצחי נגד מדינת היהודים, ולכן אין שום סיכוי שהם יסכימו לחיות בשלום אמיתי לצידה.
ד. מבחינת חמאס, "השטחים הכבושים" הם כל מדינת ישראל, ולכן המשמעות האחת והיחידה של "שחרור השטחים הפלסטינים" היא חיסול מדינת ישראל.
ה. חמאס איננו מבחין בין חיילים לאזרחים ופוגע בכוונה תחילה באזרחים שלווים, כולל נשים וילדים, ולכן יש לישראל כל הזכות ואפילו החובה לעשות ככל יכולתה כדי לחסל את הארגון הרצחני הזה.
ו. הארגון אינו חס אפילו על נתיניו: רק בשבוע שעבר ראינו את האכזריות שבה פיזרו כוחות הביטחון של חמאס הפגנות שלוות של אזרחים שהפגינו נגד יוקר המחייה ברצועה.
ז. חמאס מוגדר בעולם כארגון טרור, והשארתו בהנהגת רצועת עזה היא בפועל מתן מדינה לארגון טרור. הדבר מהווה תקדים מסוכן, העלול לחזור על עצמו בלבנון, שכן חיזבאללה שולט למעשה במדינה ובמתרחש בה. בעתיד יהיו בעולם לא מעטים שיאשימו את ישראל ביצירת מדינות טרור אלו, למרות שהיא הקורבן של ארגוני הטרור חמאס וחיזבאללה.
אלא שמנגד יש סיבות לא מעטות לא לצאת לפעולה נחרצת נגד חמאס:
א. חמאס נבחר באופן דמוקרטי בשנת 2006 ומאז ועד היום הוא מאייש את מרבית מושבי המועצה המחוקקת הפלסטינית, ולכן שלטונו הוא שלטון לגיטימי.
ב. סילוק חמאס מהשלטון יחייב את כיבוש כל הרצועה ולחימה מבית לבית, דבר העלול לעלות בחיי חיילים ישראלים רבים.
ג. הציבור בישראל לא מעוניין לכבוש מחדש את הרצועה, הן בשל הסכנה לחיילים, הן בשל חוסר הרצון לספח את עזה, על כשני מיליון תושביה, לישראל.
ד. מיטוט משטר חמאס יחייב את ישראל לדאוג לכל מחסורם של תושבי הרצועה, מחינוך ועד בריאות, ממזון ועד חומרי בנייה, ולישראל אין אינטרס לקבל אל תחת אחריותה שני מיליון עזתים.
ה. שלטון חמאס פירק את הרשות הפלסטינית ומצדיק את טענת הישראלים הטוענים ש"אין פרטנר" למשא ומתן לשלום שכן מה שיוסכם עם אש"ף לא יכובד בידי חמאס וההיפך.
ו. שלטון חמאס בעזה משמש כתקדים למה שעלול לקרות ביהודה ושומרון, אם תקום בשטח זה מדינה פלסטינית, שכן גם אזורים אלו עלולים להיות קורבן לארגון טרור זה כפי שקרה לרצועת עזה ביוני 2007.
בשל סיבות אלו ניתן לומר ששלטון חמאס בעזה משרת אינטרס ישראלי חשוב – מניעת הקמתה של מדינה פלסטינית בשטחי יהודה ושומרון.
כתוצאה מהמתח הרב בין סידרת הסיבות לחסל את שלטון חמאס ובין סידרת הסיבות להשאירו, ממשלת ישראל מהססת מלנקוט פעולה צבאית נרחבת ברצועת עזה, וביומיום ישראל מנסה להשיג שקט מול הרצועה באמצעות הרתעה הנובעת מסבבי לחימה האמורים להבהיר לראשי חמאס שישראל נחושה להגן על עצמה בכל מחיר ולא תרשה שום טיל, רקטה או פגז נגדה.
אלא שאנשי חמאס מצאו דרכים אחרות להוציא את הישראלים משלוותם ואולי גם מדעתם: ארגון הפגנות על יד הגדר, ושילוח עפיפונים, בלונים ורחפנים הנושאים אש וחומרי נפץ אל עבר ישראל תוך ניצול משטר הרוחות הנושבות ממערב למזרח, מעזה לישראל. בנוסף הם הקימו את "יחידות ההטרדה הלילית" המטרידה מדי לילה אלפי ישראלים המתגוררים ב"עוטף עזה" ומנסים לישון כמו אנשים נורמליים בכל רחבי העולם. יחידות אלו – במקרה הטוב – מפוצצות מטעני חבלה במרחב גדר הביטחון, ובמקרה הרע מתקינות מטעני חבלה על גדר זו כדי לפגוע בחיילי צה"ל.
אנשי חמאס מנסים לגרור את ישראל להגיב באופן קשה על מעשיהם לאורך הגדר, כדי שהם יוכלו לרוץ לאו"ם, למועצת זכויות האדם ולארגונים בינלאומיים כדי להתלונן על מעשיה של ישראל ולהציגם ברבים כפשעים, חטאים ועוונות, ולצערי הרב יש לא מעט אנשים בעולם – יהודים כלא יהודים – ה"קונים" את הרעיון הזה בעיניים עצומות ומצטרפים לתנועת החרם נגד ישראל.
קיימים בממשלת ישראל לא מעט לבטים לגבי המטרה הסופית של עזה:
1. האם הרצועה צריכה להישאר תחת שלטון חמאס או תחת שלטון פלסטיני מרכזי, כנראה ברמאללה?
2. מה צריכה להיות התגובה הישראלית לשיגורי הטילים? העפיפונים? הבלונים? הבלונים עם מטעני הנפץ? האם מותר להרוג ילד המעיף קבוצת בלונים עם מטען חבלה קטלני שיהרוג ללא ספק את כל מי שיתקרב אליו?
שאלות אלו ועוד לבטים נוספים מקשים על ממשלת ישראל לעצב מדיניות כלפי רצועת עזה.
טראמפ והגולן
צר לי לקלקל את המסיבה לכמה ישראלים, כולל נתניהו, שכן הכרת הנשיא טראמפ בריבונות ישראלית בגולן אינה יוצרת ריבונות כזו. הדרך החוקית היחידה להעביר את הגולן לריבונות ישראל היא הסכם בין סוריה וישראל שיעביר את הגולן לישראל, ואישור מועצת הביטחון להסכם זה.
להצהרה של טראמפ יש שתי משמעויות בלבד:
1. אנשי ממשל אמריקנים, אזרחים ואנשי צבא, יוכלו לבקר בגולן באופן חוקי בלי להסתבך עם החוק האמריקני. כמו כן, חברות, ארגונים ואנשים אמריקנים יוכלו להשקיע בעסקים בגולן או לתרום כספים לתושביו היהודים.
2. סיוע פוליטי וציבורי לדרישה הישראלית לקבל ריבונות על הגולן, דרישה שסוריה יכולה לא לקבל בכלל כפי שעשתה עד היום.
לכן שמחתם של נתניהו וחבריו על ההכרזה של טראמפ היתה מוגזמת ולפני זמנה, כי המטרה מאחוריה היתה פוליטית: לסייע לנתניהו בבחירות בעוד שבועיים.
מרדכי קידר
* * *
עמוס גלבוע
ההכרה האמריקאית בריבונות ישראל
ברמת הגולן
הישג מדיני-אסטרטגי ישראלי מהמעלה הראשונה. הוא יוצק טונות של בטון מזוין לישיבה שלנו ברמת הגולן ומשליך לפח האשפה את הסיסמה "שטחים תמורת שלום". עכשיו תורנו להכפיל את אוכלוסיית רמת הגולן.
השבוע, ב-25 מרץ, נחלה ישראל את אחד מהישגיה האסטרטגים-מדיניים הגדולים ביותר בתולדותיה: הצהרה נשיאותית מיוחדת של נשיא ארה"ב על הכרה בריבונות ישראל על רמת הגולן. הצהרה מסוג זה נתן בזמנו הנשיא לינקולן כאשר הכריז על ביטול העבדות. אין טעם להתייחס לשלל דברי ההבל שבקעו אצלנו מכמה כלי תקשורת ופוליטיקאים שניסו בכל כוח הטיפשות להמעיט בערך ההישג הזה, לגמדו ולהפליג בהשלכות השליליות כביכול. השיא: הטיעון כי אסד מרוויח מזה, מכיוון שעכשיו ירחמו עליו וישכחו לו שרצח חצי מיליון מבני עמו. על זה נאמר: "אל תען כסיל כאיוולתו."
אכן מדובר בנייר בלבד, וספק אם מדינות נוספות יילכו בעקבות ארה"ב (כמו, להבדיל בנושא השגרירות בירושלים), אך זהו נייר שמשמעויותיו מפליגות:
ראשית, הוא יוצק טונות של בטון מזוין לישיבה שלנו ברמת הגולן, ולחוק סיפוח הגולן שהעביר מנחם בגין בכנסת ישראל ב-1981, חרף התנגדות עזה של ארה"ב בראשות הנשיא רייגן. עכשיו התור שלנו לנצל את הלגיטימיות שהעניק הנשיא טראמפ על מנת להכפיל את אוכלוסיית הגולן, לבנות בה עיר חדשה, להפכה ליעד לאומי עליון לפיתוח ובנייה. זאת, לדעתי, צריכה להיות המשימה בעדיפות של כל ממשלה שתקום לאחר הבחירות.
שנית, ארה"ב זרקה לפח האשפה את הסיסמה ארוכת השנים – "שלום תמורת שטחים", שבגינה כל ראשי הממשלה שלנו מאז רבין (למעט אריק שרון) היו מוכנים לוותר על רמת הגולן. ההיסטוריה מלאה באירוניה: הנימוק האחרון לוויתור בזמן אולמרט היה שסוריה תתנתק מאיראן ותצטרף למשפחת המערב. הפרס: ישיבה על הכנרת!
ועכשיו, הריבונות שלנו בגולן מוכרת ע"י מעצמת העל היחידה בעולם, כחלק מהמאבק להוצאת איראן מסוריה. זהו מאבק שלנו, כמו מאבק של ארה"ב. שיאו של המאבק יגיע בחודש מאי כאשר ארה"ב תטיל סנקציות מלאות על ייצוא הנפט האיראני.
שלישית, ישראל היא לא רק נכס אסטרטגי של ארה"ב. היא ,למעשה, זרוע אסטרטגית וטקטית של ארה"ב! היא הזרוע האמריקאית בחלקו המערבי של המזרח התיכון. הייחוד שלנו הוא בכך שבכל בעלת ברית של ארה"ב מצויים חיילים אמריקאיים. אצלנו אין חיילים אמריקאיים!
רביעית, ארה"ב של טראמפ מודיעה לכל העולם כי היא נשארת גורם משפיע במזרח התיכון והיא אינה נוטשת את ידידיה. להיפך, היא גומלת להם. כאשר טראמפ הודיע לפני כמה חודשים כי ארה"ב תוציא את חייליה מסוריה (בסך הכול 2500 איש במזרח סוריה) ,"הפרשנים" של חלק מהתקשורת שלנו יצאו בהכרזות היסטריות כי "ארה"ב תוקעת סכין בגבה של ישראל." קש וגבבא.
טראמפ נותן כמובן מתנה נהדרת לנתניהו לפני הבחירות. אך זוהי מתנה למדינת ישראל, קודם כל ומעל לכל, והיא תהיה של כל ממשלה בישראל. היא לא תוצר של רגע, של גחמה, אלא תולדה של משהו רחב יריעה בהקשרים האסטרטגים הגדולים. כוונתי להתפוררות העולם הערבי מאז 2011, ובמרכז התפוררות המדינה הסורית ומשטר האימים שלה. התהליך שהחל מזה כשנה על עיצוב הגבולות של סוריה ודמותה העתידית. החתירה האיראנית להגמוניה בסוריה ודרכה בכל הסהר הפורה ומולה תקיעת היתד הצבאית הרוסית בסוריה. המדיניות החכמה שנקטה ישראל כאשר נמנעה מלהתערב במלחמה הפנימית הסורית וידעה כיצד לא להפוך לאוייב של הרוסים. ואולי מעל הכול: ארה"ב חדלה להיות תלויה בנפט הערבי, ולכן חדלה להיות סחיטה ולשלם לעולם הערבי שמתפורר ב"מטבע ישראלי". נהפוך הוא: היא יכולה לתת לישראל הרבה מתנות!
עמוס גלבוע
* * *
ישראל בר-ניר
השתבש להם
קול ברמה נשמע, קול בכי, ונהי תמרורים – הפרקליטות מקוננת על מר גורלה
עד מדינה היה, ואיננו עוד. מיקי גנור, שבפיו הושמה עדות עליה תוכנן לבנות את התיק שיביא להרשעתו של נתניהו, פתח את פיו ומה שיצא, שומו שמיים, זה לא מה שהחוקר רצה. שבועות וחודשים של מאמצי שכנוע הושקעו בחקירה. מה לא הבטיחו לו, מה לא הציעו לו, מה לא נתנו לו – עד חצי המלכות היו מוכנים להעניק לו. וכל זה לא עזר, הכול היה לשווא. האיש בשלו – עדותי כתובה שחור על גבי נייר בתצהיר (deposition) שהפקדתי למשמרת אצל עורך דיני טרם חתימת עסקת עד המדינה – זאת האמת וכל האמת.
תיק לתפארת, תיק שהיה אמור להיות מורשת לדורות, היה כלא היה. צלל כעופרת במים אדירים.
מה הוא חשב לו הגנור הזה? מצא לו עם מי להתעסק! על זה אי אפשר לעבור בשתיקה. הוא כבר ילמד מה קורה למי שמעז להמרות את פינו. ישר לבית המעצר – שם הוא כבר ילמד בדרך הקשה מי הוא בעל הבית.
להיטות הפרקליטות והמשטרה להרשיע את נתניהו הגיעה לממדים של בולמוס שאין עליו שליטה. הם היו מוכנים לשלם כל מחיר עבור כל בדל של עדות שיסייע בידם להשיג את המטרה הזאת. כפי שניסח את זה כתב הטלוויזיה, גיא פלג, גובה המחיר שהפרקליטות היתה מוכנה לשלם לגנור (פטור מעונש של ממש על עבירות כבדות משקל) מעיד על החשיבות שיוחסה להפללת נתניהו.
גירסת הפרקליטות, ובעקבותיה הצגת הדברים בתקשורת, על מה שקרה, היא מעניינת (זאת בלשון המעטה).
ראשית מספרים לציבור שגנור "שינה", או "חזר בו" מעדותו. ובכן, לא מניה ולא מקצתיה. לא היתה שום עדות. היתה "הבנה" (של הפרקליטות) שבתמורה לאתנן שהובטח לו, גנור ינפיק עדות שתפליל את נתניהו. לית מאן דפליג שהפרקליטות לא היתה מציעה אתנן לעד מדינה כלשהו על מנת לספר בשבחו של נתניהו.
אח"כ "צריך לחקור" איך קרה שהעדות שגנור הפקיד בתצהיר אצל עורך דינו סותרת את זו שהפרקליטות שמה בפיו בעת חתימת הסכם עד המדינה. זה כשל לוגי (אני מתבטא בעדינות). איך עדות יכולה לסתור עדות אחרת שעדיין לא ניתנה, ותינתן באיזה שהוא מועד בעתיד? אם כבר, היה מקום לחקור מדוע העדות המאוחרת סותרת את זו שניתנה בעבר. לך תתווכח עם עורכי דין.
להשלמת התמונה ולתפארת הפרקליטות, דורשים להושיב את גנור במעצר ולנתק אותו מכל מגע עם העולם החיצון – מעצר בית לא מספיק. כאשר השופט לא נענה לדרישת הפרקליטות עוקפים אותו ופונים לבג"ץ שיביא את הישועה. וכצפוי בית המשפט העליון נענה ברצון לבקשת הפרקליטות. למה? כי לדברי השופט מזוז (מי שכיהן בעבר כיועמ"ש) קיים חשש מוחשי לפגיעה באינטרס הציבורי. ועוד הוא אומר – המדינה הוכיחה (?) שקיים חשש ממשי שגנור ישבש את החקירה אם ישוחרר – אבל אף אחד לא דבר על שחרור, דובר על מעצר בית!
גולת הכותרת בנימוקיו של מזוז היא – לא ניתן לאיין חששות אלה באמצעות חלופת מעצר. לפחות כישרון לשוני יש לו לשופט.
כך נולד הסיפור על שיבוש הליכי משפט (Obstruction of Justice) .
לפני שנדון בשאלה אם אכן היה שיבוש או ניסיון לשיבוש הליכי משפט כטענת הפרקליטות, ואם כן ע"י מי, כדאי להתייחס לסוגיה הבאה– העבירה המופיעה בספר החוקים "שיבוש הליכי משפט" מתייחסת להליך משפטי. האם תפירת תיק היא "הליך משפטי"? למומחים בנושאי חוק ומשפט יש וודאי תשובה. לי נראה שהפרקליטות מגזימה במידת ה"גמישות" שהיא מרשה לעצמה בהגדרותיה.
לגופו של עניין, "שיבוש הליכי משפט" זאת עבירה של ממש, ובלא מעט מקרים עבירה חמורה ביותר – השמדת עדויות, הטרדה ופגיעה פיסית בעדים, איומים ופגיעה בשופטים – הן מיספר דוגמאות. הפרקליטות לא כל כך מוטרדת מהשאלה אם אכן היה לא היה שיבוש. אצלה נהוגה גמישות הגדרתית המאפשרת בשעת הצורך לייחס היבט פלילי לפעולות נורמטיביות וחוקיות למהדרין.
למעשה כל עו"ד המייעץ ללקוחו לשמור על זכות השתיקה, או לסרב לענות לשאלות שעשויות להפליל אותו, חשוף לאפשרות שהוא יואשם בשיבוש הליכי משפט. טכנית זה נכון, כי לקוח שבעקבות ייעוץ של עורך דינו, אינו משתף פעולה עם חוקריו, מפריע להם לבצע את מלאכתם. כך זה היה כאשר עדנה ארבל, בתקופת כהונתה כפרקליטת המדינה, תפרה תיק ליעקב נאמן המנוח על מנת לטרפד את מינויו לשר המשפטים. במה היא האשימה אותו? ב"שיבוש הליכי משפט". איזה שיבוש? ייעוץ משפטי שהוא נתן ללקוח שלו. בסופו של דבר נאמן זוכה (לא לפני שהוא עבר שבעת מדורי גיהינום) – אחרי ככלות הכול יש גבול ללוקשים ששופטים מוכנים לבלוע מהפרקליטות, אבל כאשר הסתיימו הדיונים בבית המשפט, מישהו אחר כבר ישב על כיסא השר, ונאמן נותר בחוץ.
והעיקר, עדנה ארבל קודמה לבית המשפט העליון. יש שכר לעמלנו.
בעולם החי היצורים מחולקים למינים ולמשפחות. חלוקה דומה קיימת גם בעולם המשפט. העבירות מחולקות למשפחות. העבירה "שיבוש הליכי משפט" שייכת למשפחת המעורפלים (זה שם שאני המצאתי), אלה עבירות שהמכנה המשותף שלהן הוא ערפול הגדרתי (המשפחה הזאת כוללת שורה של עבירות כמו "הפרת אמונים", "קבלת דבר במרמה", "הסתה", "גזענות" וכיוצא באלה, אבל זה נושא למאמר נפרד.
ערפול הגדרתי הוא כלי שיפוטי יעיל ביותר. באמצעותו ניתן למתוח את היריעה ולהפליל כמעט כל פעילות נורמטיבית. הוא מאפשר לפרקליטות לגלות יחס של איפה ואיפה בלי משוא פנים כלפי חשודים שונים. בהשאלה מהמושג "אמת לשעתה", שהומצא ע"י בית המשפט העליון, בפרקליטות אתה מוצא "עבירה לשעתה". הפרקליטות מחזיקה באמתחתה שורה של עבירות כאלה. מרבית הזמן הן מונחות כאבן שאין לה הופכין. הן מתעוררות לחיים כאשר עולה הצורך..
והערה לסיום. בתקשורת התפרסם שהפרקליטות "שוקלת" אם לבטל את עסקת עד המדינה שנחתמה עם גנור. זה נראה לי מוזר. מה יש כאן לשקול? האם הסכם עד מדינה הוא חתונה קתולית? נראה לי שבפרקליטות לא מתלהבים מהאפשרות שהציבור הרחב יבין שעסקת עד המדינה עם גנור הותנתה בכך שהוא ימסור עדות שהיא שמה בפיו על מנת שהיא תוכל להרשיע את החשוד העיקרי בפרשה.
אחרי "שיר ההלל" של שי ניצן למושג עד מדינה, קשה להודות שמדובר באדם המוכן למכור את עדותו לכל המרבה במחיר.
מה ערכה של עדות כזו?
הקורא יכול להחליט לבד.
ישראל בר-ניר
* * *
חדשות מחזית הדרום:
מלחמת 48' טרם הסתיימה!
* * *
מתי דוד
נבואה של אזהרה
נשיא טוניסיה לשעבר, חביב בורגיבה, אמר בזמנו לחבריו בליגה הערבית: "הערבים לא צריכים להילחם נגד ישראל, כדי להרוס אותה מבחוץ, מאחר שהיהודים יהרסו את עצמם בעצמם, במריבות פנימיות בתוכם."
כל מה שמתחולל בתוכנו, על רקע להט המאבקים להשגת השלטון, מזכיר את כל התופעות ההרסניות שהובילו לחורבן בית ראשון ושני. רוב הפוליטיקאים איבדו את האחריות הלאומית ואת שיקול הדעת האישי, והם קורעים את המדינה לגזרים בגלים של השמצות, עלילות ושנאות. היצרים האישיים והמפלגתיים איבדו לאחרונה את כל הבלמים והם מובילים להרס אינטרסים קיומיים לאומיים. התרבות הפוליטית שמתחוללת בתוכנו בימים אלה צללה לתהומות של השמצות, עלילות ואיבוד עשתונות.
במחנה ההשמדה מידנק מוצב שלט – "גורלנו אזהרה לכם!" – הצו ההיסטורי של לקחי השואה והתקומה מחייב את כולנו לאחדות פנימית. לעוצמה צבאית, לתבונה מדינית ולערבות הדדית – ולא למריבה מפלגתית הרסנית, כביכול בשם הדמוקרטיה והשלום.
זעקי ארץ אהובה – הצילו את המדינה מהפוליטיקה שהורסת אותה. ברגעים אלה של המשך הטרור הפלסטיני-איראני מעזה, יש לעצור ולבלום את המשך ההתפרקות הפנימית בצמרות שעלולנ לגרום לדמוקרטיה מתאבדת.
[אהוד: תנוח דעתך. אין דמוקרטיה בלי פוליטיקה ש"הורסת אותה" – כחששך. הפוליטיקה והמאבקים המפלגתיים בונים, מחזקים ומקיימים את הדמוקרטיה – ולא הורסים אותה. לפעמים זה קצת מסריח. בעבר זה אפילו הסריח יותר! ואילו "אחדות פנימית" קיימת רק בדיקטטורות וזאת בזכות דיכוי העם.
תרחיש אפשרי לאחר הבחירות
בהנחה שהליכוד וכחול לבן ישיגו מיספר מנדטים כמעט שווים, בהפרש קטן, ואף אחד מהם בנפרד, לא יצליח להרכיב קואליציה, ייווצר מצב שיאפשר להם או יאלץ אותם להקים ממשלת אחדות לאומית. ממשלת "ביביבני" bibibeni או "בניביבי" benibibi – זה תרחיש דמיוני? ואולי אפשרי? ואפילו אולי בלי הדתיים?
מתי דוד
רמת אפעל
אהוד: זה נשמע לי הגיוני אלא אם כן שני החדשים יתעקשו על רוטציה בראשות הממשלה – שליש תקופה רא"ל מיל' גנץ, שליש תקופה העיתונאי-השדרן-לשעבר לפיד ושליש נתניהו המתכחש לבתו. גם בנימין זאב הרצל היה עיתונאי.
* * *
ידידיה יצחקי
היסטוריה של ימין ושמאל
לאורכה של היסטוריה בת אלפי שנים, נקבע מזמן לזמן גורלה של ארץ זו, ארץ-ישראל, במאבקים פוליטיים בין "שמאל" ל"ימין", כשהימין מייצג עמדות מיליטאנטיות, שדוחות ויתורים ופשרות על רקע של מצבים פוליטיים, אקטואליים לזמנם, והשמאל מציע דרכי שלום והסכמה.
נקדים ונאמר שלפחות שלוש פעמים המיטה הקנאות הדתית והלאומנית אסון כבד, חורבן נורא על עם ישראל בארץ ישראל. כך, אם נרחיק אל סוף ימי בית המקדש הראשון בארץ יהודה, בית המלוכה, השושלת של בית דוד, בהנהגת המלך צדקיהו – החזיק בעמדה מיליטנטית, "ימנית" במושגים של ימינו, בהתייחסות למאבק בין המעצמות של אותם ימים, בבל ומצרים. עמדתו של הימין הייתה שיש להתנגד להצטרפות לאימפריה הבבלית תוך השענות על תמיכתה המפוקפקת של מצרים. הנביא ירמיהו, "שמאל מתון" במושגים של ימינו, עמד על אי-התערבות במאבק הבין-מעצמתי, והטיף לעמדה זו. הוא עמד בתוקף על דעותיו, אף ייחס אותן לאלוהים. הימין דחה את עמדותיו, שם אותם ללעג, וכשנראה היה שהנביא מרחיק לכת בתפיסתו הפוליטית, איימו להמיתו, כמו את הנביא אוריה לפניו (ירמיהו, כו 24-20), אבל המלך ואנשיו הסתפקו בכך שזרקו אותו לכלא, ל"חצר המטרה".
הסוף ידוע, ירושלים חרבה, בית המקדש עלה באש, חומות העיר נפרצו, והמעמד העליון של ארץ יהודה הלך בשבי, המלך צדקיהו הושלך לכלא אחרי שניקרו את עיניו ושחטו את בניו, בנוכחותו. ירמיהו נמלט למצרים, שם המשיך להטיף את דעותיו השמאלניות, שייחס אותן לאלוהים.
עברו מאות שנים, ארץ יהודה היתה למחוז באימפריה הרומית. השלטון הרומי היה סובלני לדת היהודית, והניח ליהודים לקיים את הפולחן שלהם בבית המקדש, ולהחזיק במנהגים שלהם, הם הכירו גם במלכים שלהם מבית הורדוס, אף על פי שהם לא היו מקובלים על היהודים, לפיכך הנהיגו הרומאים נציב מטעמם, שישב בירושלים. החכמים, חכמי המשנה, הורו לקבל את השלטון הרומי ולהשלים איתו, כל עוד אין הוא פוגע בקדשי היהדות, אבל בגליל נרקם מרד בשלטון הרומי, מגמה זו נישאה בידי חבורה של "קנאים", בראשם שמעון בר-גיורא ויחנן מגוש חלב. במושגים של ימינו היה זה "ימין קיצוני". אחד מראשי הקנאים, יוסף בן מתתיהו מיודפת, הבין שהמרד מהווה סכנה קיומית לעם ולארץ, אימץ עמדה שמאלנית, לפיה יש למנוע את המרד ודחה את הצו "למות בכבוד". בהיותו איש משכיל שידע יוונית ורומית, הציע את שירותיו למצביא הרומאי, אספסיאנוס פלוויוס, שהיה מעוניין להניח למרד לדעוך, בלי מלחמה.
ההמשך ידוע, הקנאים השתלטו על ירושלים שבאה במצור קשה, ולא הניחו אפשרות של הידברות עם הרומאים, רק רבי יוחנן בן זכאי, מראשי "השמאל" שביקש למנוע את החורבן הצפוי, השים את עצמו מת, ותלמידיו הוציאו את "הגווייה" שלו אל מחוץ לעיר, שם הוא התייצב לפני אספסיאנוס, ולפי המסופר פנה אליו כאילו היה קיסר, מה שאכן היה כעבור זמן מה.
אספסיאנוס שאל את ריב"ז מה הוא מבקש ממנו, הרב ביקש את "יבנה וחכמיה", וכשזו ניתנה לו, הקים בה ישיבה שנתנה תוקף לקיום היהדות בארץ ישראל, אף על פי שירושלים עצמה נחרבה, בית המקדש נשרף, כמו בפעם הקודמת. יוחנן מגוש חלב נשבה וישב בכלא רומאי כל ימי חייו, שמעון בר גיורא הובא לרומא בראש שיירת שבויים ושם הוצא להורג. הקנאים התאבדו בהמוניהם, כמו במצדה.
תבוסתם של הקנאים, "הימין" של אותם ימים, הביאה תוצאות מרחיקות לכת בתולדות העם היהודי. יהודים לא הורשו להתיישב בירושלים, ועד לראשית המאה העשרים לא היתה ירושלים עיר של יהודים, היא נבנתה מחדש כעיר רומית, "איליה קפיטולינה" שמה, ובית המקדש נבנה כמקדש רומי לכבודו של האל יופיטר, והארץ נקראה מאז "פלשתינה", זכר לפלישתים שישבו אי-אז בארץ זו.
השם "ירושלים" נשמר רק בידי היהודים, השם הרומי נשאר שמה של העיר כמה מאות שנים, ועם הכיבוש המוסלמי נקראה העיר בערבית "אל-קודס", הקדושה. הצלבנים, בראשית האלף השני, היו אלה שהחזירו את השם "ירושלים", אבל השם "פלשתינה" נשאר, כי השמות "ישראל" ו"יהודה" שמרו על זיקה ליהדות, שלא לרצונם של הנוצרים, ונשמרו רק בפיהם של היהודים. השם "פלשתינה" דבק בארץ עד היום הזה. ועוד, על הר הבית נבנה מסגד מוסלמי, לא נראית כל אפשרות שייבנה בית המקדש, אי פעם. אפשר שדווקא בפרט זה עשה עמנו שר ההיסטוריה חסד, לבל יעלה על דעתנו לשוב לפולחן אנאכרוניסטי של בית-מטבחיים, לאמור, להקרבת קרבנות.
אחרי שהישיבה בירושלים נאסרה על יהודים, הם התיישבו בסביבותיה, בערי השדה, בין היתר בעיר ביתר מדרום-מערב לירושלים. ביתר היתה עיר מרכזית לקהילה היהודית ביהודה. שהחלה לשקם את עצמה. הישיבה ביבנה, שניתנה ליוחנן בן-זכאי מידי אספסיאנוס, היתה למרכז רוחני חשוב. נראה שבלעדי מרכז זה ודומיו היתה היהדות בארץ ישראל נכחדת. בארץ יהודה, להוציא את ירושלים, נהנו היהודים מחופש דתי, בחסות הרומאים. אבל שניים או שלושה דורות אחרי חורבן ירושלים קמו תנועות "משיחיות" של קנאים בקרב היהודים, שהטיפו למרד ברומאים, בימינו היו רואים בהם "ימין" מובהק. בראש קבוצות מיליטנטיות אלה עמד שמעון שכונה "בר-כוכבא". אחד מגדולי החכמים של אותם ימים, רבי עקיבא, ראה בו משיח, לא פחות, ושלח את תלמידיו להצטרף לכוחותיו. בר-כוכבא הכריז על עצמו, בתמיכת רבי עקיבא, נשיא ישראל. החכמים האחרים של אותו דור ראו את הדברים אחרת, והתנגדו למרד. לרבי עקיבא אמרו, "יעלו עשבים בלחייך (הרבה אחרי שתמות) ועדיין בן-דוד (המשיח) לא יבוא."
המרד נחל תבוסה מוחצת, מאות אלפי יהודים נהרגו, אלפים רבים נשבו ונמכרו לעבדות. רבי עקיבא וחכמים אחרים שתמכו במרד נהרגו בידי הרומאים (עשרת הרוגי מלכות). ארץ יהודה חרבה, והיהודים שנשארו בחיים עזבו את הארץ. זה היה גם "מרד התפוצות" – בגליל, בטבריה, באושא, בציפורי בשפרעם ובעוד ערים קמו קהילות יהודיות, בהנהגתם של חכמים, עם נשיא יהודי שהנהיג את הקהילות היהודיות האלה, בתמיכתו של השלטון הרומי. הידוע שבהם היה רבי יהודה הנשיא. המתינות השמאלנית קיימה את יהדות הגליל ואת יהדות התפוצות כמה וכמה דורות, אם גם במסגרת האימפריה הרומית.
לעיתים ההיסטוריה חוזרת על עצמה. כדאי לזכור זאת.
אהוד: אכן כדאי לנו להפסיק להיות "ימניים" כלומר ציונים ואנשי "ארץ ישראל העובדת" בשעתה – הלוקחים את גורלם בידיהם עד כדי הקמת המדינה והחזקה כיום באופציה גרעינית, וזאת אחרי השואה – ולדעתך עלינו להתפרק מנשקנו ולמסור את עצמנו לשלטון ממלכות המזרח המוסלמי כמו עיראק, איראן, סוריה ומצרים – כדי שימשיכו לקיים אותנו ב"מתינות שמאלנית" תחת אשור, בבל, פרס ומצרים!?
* * *
מוטי הרכבי
כיצד קשורה פרשת הצוללות לבמבה של אוסם?
בנושא הצוללות הישראליות, למרות החקירות שעלו כ-250 מיליון שקל, לא נמצא עדיין הקשר לנתניהו. שלא יהיה ספק, הקשר בוודאות קיים אך בינתיים לא נמצא – וזה לא סוף פסוק, ייתכן מאוד שעוד 250 מיליון שקל של חקירות והרבה דמיון יפתרו את הבעייה!
אבל אל דאגה, בינתיים מצאנו צוללות גרמניות!
מסתבר שלנתניהו כוח מאגי בעזרתו הוא יכול לשלוט באופן מוחלט בנשיא מצרים א-סיסי וקנצלרית גרמיה אנגלה מרקל ולכפות עליהם את רצונו! בכוח הכישוף המאגי נתניהו גרם לנשיא מצרים לקנות צוללות ולקנצלרית גרמניה אנגלה מרקל למכור צוללות. ולמה? זה קצת מורכב אבל אנסה להסביר את הקשר של כל זה לבמבה של אוסם!
נתניהו מכר את מניותיו בחברה שמספקת אלקטרודות לחברת פלדה (שנים רבות לפני שעסקת הצוללות המצריות בוצעה, אבל כבר מצאנו שלנתניהו כוח מאגי לראיית הנולד – (וזה שווה עוד חקירה).
מסתבר שחברת הפלדה שקנתה אלקטרודות, מוכרת פלדה גם לחברה שמייצרת צוללות, שמכרה צוללות למצרים, ואיך זה קשור? כידוע צוללות מצריות דורשות מלחים מצריים, והרי ידוע שמלחים מצריים אוהבים במבה תוצרת אסם, שקונה את הבוטנים-לבמבה מפלורידה, שעוטפים אותם בשקים שמשווק האח של שרה (שעדיין לא נמצא) וכך הוא יכול להתעשר! – הבנתם את השחיתות והתחכום!
וזה שמנדלבליט והפרקליטות, שאינם ידועים בחיבתם הגדולה לנתניהו, קבעו שאין שום סיבה לפתוח בחקירה חדשה – רק מוכיח שגם הם אוהבים במבה מביסלי. אבל אל דאגה מפלגת גנץ-תקשורת-לפיד-יעלון-אשכנזי מצאה פרשה לא פחות חמורה– בנושא הטלפון של גנץ.
כידוע עם ישראל מורכב מרכלנים סקרניים שרוצים לדעת מיהו המועמד לראשות הממשלה ומהם הדברים המאוד מביכים שמצאו האיראנים בטלפון של גנץ. אז זה הזמן לגלות את האמת על פרשת הטלפון. מסתבר ששרה, בעזרת טלקינזיס, כפתה על פוטין לשלוח נערות צעירות לגנץ ולשתול דברים מאוד מביכים בטלפון שלו! נתניהו המכשף ניצל את העובדה שהרומנים מעבירים את השגרירות לירושלים והכריח אותם לגנוב בדרך את הטלפון של גנץ. שגריר הונדורס, שגם הוא בדרך לירושלים, העתיק את תוכן הטלפון והעביר אותו לפרסים (מאחר וטרמפ מחרים את האיראנים, רצה השגריר שגם הם
לא נשאר לנו אלא להתפאל היכולת של גנץ לעלות בזמן על המזימה ואפילו למצוא שבנימין נתניהו הצליח להוציא את חומיני מהקבר ולגרום לו לקלל קללת פולסא דנורא בפורים את גנץ.
מוטי הרכבי
* * *
שגריר (בדימוס) יורם אטינגר
ישראל ברמת הגולן – אינטרס אמריקאי
"ישראל היום", 25 במרץ
הכרת ארה"ב בריבונות ישראל ברמת הגולן מקדמת את ביטחונה הלאומי ומעמדה הבינלאומי של ישראל, ובמקביל מעניקה רוח גבית לאינטרסים אמריקאים במזרח התיכון. החלטת הנשיא טראמפ – העשויה לקבל חיזוק על ידי החלטת קונגרס – שופכת אור על הסינרגיה הביטחונית בין ישראל לארה"ב, והתועלת ההדדית של שתופי הפעולה בין השתיים. ההכרה בריבונות ישראל ברמת הגולן מעצימה את תדמית ההרתעה של ישראל, שהיא מוצב קדמי ומכפלן-כוח של ארה"ב במזרח התיכון, המאריך את הזרוע האסטרטגית של ארה"ב מבלי לתגבר את כוחותיה באזור.
לדוגמא, ב-1970 פלשה סוריה הפרו-סובייטית לירדן הפרו-אמריקאית במטרה להפיל את השלטון ההאשמי ולגרום לתגובת שרשרת שתביא לקריסת המשטרים הפרו-אמריקאים בסעודיה, כווית, איחוד האמירויות, עומאן ובחריין, לקידום דרמטי של האינטרס הסובייטי, ולמהלומה חסרת-תקדים לכלכלה ולביטחון הלאומי של ארה"ב, שהיתה תלוייה מאוד בנפט המפרץ הפרסי.
ב-1970 היתה ארה"ב שקועה בבוץ הווייטנאמי, ולכן נבצר ממנה להושיט סיוע צבאי למלך חוסיין. הנשיא ריצ'רד ניקסון ביקש מרה"מ גולדה מאיר לפעול לבלימת הפלישה הסורית, ואכן כוח צה"ל תוגבר ברמת הגולן, הגבול המשותף של ישראל-סוריה-ירדן, 55 ק"מ בלבד מדמשק. המסר התקיף, בגיבוי תדמית ההרתעה של ישראל, הביא לנסיגת סורית מירדן תוך 48 שעות וללא חילופי-אש בין צבאות סוריה וישראל.
ב-1970 תרמה שליטת ישראל ברמת הגולן לצמצום עימותים ואי-יציבות במזרח התיכון, לתגבור ביטחונם של משטרים ערביים פרו-אמריקאים ולבלימת מפולת אנטי-אמריקאית. תרומה זאת לאינטרס ארה"ב התרחשה ללא מעורבות צבאית אמריקאית, על משמעויותיה התקציביות והביטחוניות המכאיבות, והסיכונים הכרוכים בכך במישור הבין-מעצמתי.
ב-2019 מקדמת השליטה ברמת הגולן את יכולת ישראל להצר את צעדי האייתולות מאיראן, השואפים להשתלט על עיראק, סוריה ולבנון; לצמצם את התפרצויות הלבה הסונית והשיעית מהר הגעש הסורי; להרחיק את המאכלת האנטי-אמריקאית מצווארו של כל משטר ערבי פרו-אמריקאי; ולשדרג את ביטחון בית המלוכה האשמי, המאויים על ידי ההתפשטות האיראנית, מיליון וחצי פליטים סוריים בצפון ירדן, פוטנציאל חתרני של הרוב הפלסטיני ושל "האחים המוסלמים" בירדן, והפיצול הפנים-בדווי.
חיוניות תדמית ההרתעה הישראלית לאינטרס ארה"ב (המשודרגת על ידי שליטה ברמת הגולן) – מתגברת על רקע מציאות המזרח התיכון: המגלומניה של האייתולות באיראן, הרואים בארה"ב את המכשול המרכזי בדרך להשתלטותם על המפרץ הפרסי, חצי האי ערב, המזרח התיכון ועוד; המשך הצונאמי הערבי המאיים – מאז 2010 – על כל משטר פרו-אמריקאי, וניזון מ-1,400 שנות אלימות, אי-סובלנות וחוסר וודאות במישור הבין-ערבי ובין-אסלאמי; מרכזיותה ההיסטורית של דמשק בליבוי עימותים בין-ערביים, נרקו-טרוריזם (המספק הרואין לערים הגדולות בארה"ב), טרור בינלאומי בכלל ואנטי-אמריקאי בפרט (פאן-אם 103, פיצוץ שגרירות ארה"ב ומפקדת המארינס בביירות, ועוד); והקשר השיטתי ההדוק בין סוריה לבין אויבי ויריבי ארה"ב כמו ברה"מ, רוסיה, סין, צפון קוריאה, איראן, קובה, ונצואלה ועוד.
נסיגה מרמת הגולן תפגע בכוח ההרתעה הישראלי, תחריף סכנות קיומיות, ותהפוך את ישראל מנכס לנטל אסטרטגי עבור ארה"ב.
יורם אטינגר
* * *
לא נמסר על פגיעות
החמאס משגר טיל אחד למושב משמרת, בית שלם נהרס, שבעה דיירים נפגעים לרבות תינוק ופעוטה.
ישראל תוקפת עשרות מטרות בעזה והרדיו מודיע בהודעה מינורית "לא נמסר על פגיעות בנפש."
הווי אומר, "הצבא החזק ביותר במרחב" מתמחה בלתקוף מבלי לפגוע.
לולא זה היה מעציב, זה היה משעשע.
משה כהן
ירושלים
אהוד: הגיע הזמן שתבין: החמאס רק מחכה להפצצה שלנו על בית מגורים בעזה, עם עשרות הרוגים, נשים וילדים. זה בעיניהם הישג עצום למכונת התעמולה שלהם, כמו שעשה בשעתו החיזבאללה בלבנון – ואת זאת אנחנו מונעים מהם.
לכן הגיע הזמן שתתעורר קצת מתשוקת הנקם והרצח שלך – תשוקה לפגיעוֹת שלנו בחיי אדם שלהם! – "הצבא החזק ביותר במרחב" נוהג בחוכמה, אינו מתפתה לעזור לתעמולת הקורבניות הפלסטינית – אלא מכה בהם קשות בדרכים אחרות ומכאיבות מאוד, שהרי חיי אדם שלהם אינם נחשבים כלל בעיניהם.
הסאגה הארצישראלית
שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!
"והארץ תרעד"
מאת אהוד בן עזר
בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים
ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה
בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי
לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום
* * *
איליה בר-זאב
עֲקֵבוֹת בנחל
למשל, צבוֹע (1)
נחל צפית
אֵינִי יוֹדֵעַ אִם הוּא חוּם אוֹ מְפֻסְפָּס, הַגְּלָלִים לֹא חוֹשְׂפִים
מֵידָע – יְצוּר לֵילִי מַבְחִיל, פַּרְוָה מְדֻבְלֶלֶת.
לֹא נָעִים לְהֵעָלֵם בְּלִסְתוֹתָיו פֶּן יְבֻלַּע לִי, לְהִתְעַלֵּס בִּסְבִיבָתוֹ שֶׁל
רַב עָצְמָה וְשׁוֹבֵר עֲצָמוֹת.
אֲני חוֹשֵׁש שֶׁהַצָּבוֹעַ יְהַפְּנֵט אוֹתִי, יִגְרֹר אֶת גֻּלְגָּלְתִּי לִמְאוּרוֹת סֵתֶר,
יִתְחַכֵּךְ בִּשְׁאֵרִית בְּשָׂרִי כְּדֵי לִשְׁמֹר עַל חֶלְקַת הָאֱלֹהִים שֶׁלּוֹ.
אֵינִי מֻמְחֶה לִנְבֵלוֹת, אֵין בִּי חוּשׁ רֵיחַ לְאִתּוּר פְּגָרִים."גֵּי הַצְּבוֹעִים" (2)
כְּצִלּוֹ שֶׁל מֵת. עָקֵב בְּצַד אֲגוּדָל, הַצָּבוֹעַ חָזָק מִמֶּנִי.
בְּחַפְּשׂוֹ טֶרֶף יַעֲבֹר בְּשֵׂעָר סָמוּר וְיַלֶּלֶת מְמֻשֶּׁכֶת יוֹתֵר מִשְּׁלוֹשִׁים ק"מ
בְּלַיְלָה, כְּמֵיטִיבֵי הַלֶּכֶת.
טִפּוֹת הַגֶּשֶׁם מֵאֶמֶשׁ מְרַפְּדוֹת אֶת שְׁבִילֵי נַחַל צָפִית. הָאוֹר הַצָּלוּל חוֹשֵׂף
צִמְחֵי מִדְבָּר, עִקְבוֹת בַּעֲלֵי חַיִּים וּשְׁאֵרִיּוֹת דֹּמֶן עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה.
נְמָלִים מְכֻנָֻּפוֹת פּוֹרְצוֹת מִתּוֹךְ הַשִּׁיטָּה הַסְּלִילָנִית (3) זְכָרִים רְעֵבֵי פְּרִיָּה וּרְבִיָּה מִתְעוֹפְפִים בְּצָהֳלַת שִׂמְחָה אֶל בִּרְכַּת הַשֶּׁמֶשׁ,
אֶל עֲנַן הָאֵש בַּמַּעֲרַב –
אֶל מוֹתָם.
פורסם לראשונה ב"מקומות שהיינו בהם" קשב לשירה-2016
1 צַבֻּעְ )ערבית) – צָבוֹעַ. חוּם או מפוספס. – (Hyaena brunnea, Hyena Hyena) בעל חיים יונק מסדרת הטורפים. בעל לסתות חזקות המותאמות לפיצוח עצמות קשות. בלילות, בחפשו טרף משמיע קול יללה מבהיל. אמונות תפלות נרקמו סביבו-יכולת היפנוט וגרירת הקורבן אל מאורתו,יכול להחליף את מינו ועוד.
2 "גיי צבועים" – שמואל א' י"ג-י"ח. גיי=גיא.
3 שיטה סלילנית – Acacia raddiana)) עץ מוגן, מדברי, קוצני. צומח בערבה ובחלקי נגב. שורשים ארוכים עד 10 מ'. מיספר רב של בעלי חיים מתגוררים בשיטת קיום של פונדקאי.
"מַה שְׁלוֹם צָבוֹעַ אֶל כֶּלֶב, מַה שְׁלוֹם עָשִׁיר אֶל רָש" – בן סירא י"ג כ"א, ספרים חיצוניים.
"צָבוֹעַ זָכָר שֶׁיֵּש לוֹ שָׁעָה שֶׁהוּא קָשֶׁה כָּאֲרִי" – תלמוד ירושלמי בבא קמא ב' ג'.
* * *
יוסי אחימאיר
הצילו, "בגידה!"
במהלך מבצע "צוק איתן" חזרה והופיעה תמונה על מסכי הטלוויזיה – ראש הממשלה בנימין נתניהו בסיור בשטח, לימינו שר הביטחון משה בוגי יעלון ולשמאל הרמטכ"ל רב אלוף בנימין גנץ. מסתודדים, מתייעצים, מחשבים מהלכים. השלישייה שניהלה את המערכה במהלך חמישים יום, כשהם מתנהלים בהרמוניה ובחלוקת סמכויות ברורה. מי היה מעלה אז על דעתו, שכעבור כחמש שנים ימצא עצמו ראש הממשלה במערכה מסוג אחר – והפעם כשנגדו קמים השניים, גנץ ויעלון?
נכון, זוהי מערכה פוליטית, לקראת הבחירות המתדפקות בשער, אבל מערכה מלוכלכת במיוחד, הקרב על הבית בבלפור. שותפיו-לשעבר של נתניהו, שנהפכו ליריביו המרים, מנסים להסתער על חומותיו, להפילו מהשלטון ולרשת את מקומו. עד כדי כך רבה יוהרתם, שהם מכריזים שוב ושוב: "עם נתניהו לא נשב בממשלה אחת."
שניהם היו רמטכ"לים, אך רק יעלון הספיק, מאז פשט מדיו, לרכוש ניסיון פוליטי, פרלמנטרי וממשלתי. אף-על-פי-כן, הוא התכופף בפני יורשו בתפקיד ראש-המטה-הכללי והסכים להיות שלישי ברשימת גנץ היומרנית. בכך הוכיח מיומנות פוליטית, שאלמלא כן, היה נעלם כליל מן הזירה הפוליטית. האיש, שנדמה היה כי הוא פוליטיקאי מזן אחר, הצליח לשריין לעצמו ולעוד שני "ימנים" מקומות בטוחים ב"כחול-לבן", ויחד עם זאת הסיר את הכפפות מעל ידיו.
אפשר אולי לסלוח לבוגי, שהוא מתייג את ביבי כ"מושחת", על סמך החשדות שעליהם עלול ראש הממשלה ליתן ככל הנראה את הדין בבוא העת. בוגי, איש ישר, אינו מחכה לפסיקה המשפטית ולא לפסיקת הבוחרים. הוא את גזר-דינו של נתניהו כבר חרץ. כל כך הוא בטוח בדבריו הנחרצים והמופרכים על הצוללות וחלקו של נתניהו כביכול בפרשה, שהוא פלט את האמירה הקשה: "זה יכול להגיע אפילו עד כדי בגידה."
הנה כי כן, איש פוליטי רב יומרות, ששתק כל עוד שירת בממשלת נתניהו, שנעלב וסירב לקבל את תפקיד שר חוץ במקום שר הביטחון, יוצא למסע נקם והתחשבנות, תחת דגל המאבק בשחיתות, כביכול.
המילה "בגידה", "לבגוד", ובמופעים אחרים שלה, חוזרת ומופיעה בימים האחרונים שוב ושוב, כאשר מדובר בנתניהו, בעיקר על-ידי אנשי שמאל בפייסבוק או בטוויטר. גם עיתונאים מסויימים אינם בוחלים בגידופים כשמדובר בראש הממשלה. בכיר ב"ויינט" כתב את המלים האלה: "נתניהו רוצה מלחמת אזרחים בישראל – לשם הוא מוביל יחד עם פחי האשפה שעובדים איתו ומסביבו." זה הסגנון המלוכלך. אחרים מציירים את נתניהו כגזען, כנאצי, כפיהרר, וכיו"ב השוואות למשטר אחר ולימים אחרים.
ללא ספק, הקו נחצה כאשר משתמשים במלה "בגידה", ובמיוחד כאשר איש נכבד, שהפך עורו, מטיח אותה בראש ממשלת ישראל. "נתניהו פגע בביטחון המדינה" – הוסיף יעלון בלא ששמץ מזה נכון, ואז זרק לעברו בגסות: "חלאס, ביבי!"
החרה-החזיק אחריו "ביטחוניסט" אחר ברשימה, מי שהיה סגן ראש "המוסד", רם בן ברק, והטיח לחלל האוויר את המשפט הירוד: "ראש הממשלה בגד בשלוש נשותיו."
בעבר, כשאנשי ימין קיצונים השתמשו בפועל "לבגוד" כנגד יריבים פוליטיים, מיד קמו – ובצדק – קולות זעקה וזעקות חמס, ונעשה "עליהום" – שלא בצדק – על מחנה שלם. אף ייתכן שבן-העוולה שנטל את חייו של ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל, פעל בהשפעת טענת ה"בגידה". אבל לשמוע מילה זאת בחוסר אחריות, מתוך ה"מיין-סטרים", בפי מי ששימש כשר ביטחון ולפני זה כרמטכ"ל – לכך אין תקדים בפוליטיקה הישראלית.
מדובר בעלילה, שאולי תצריך את יחידת אבטחת האישים להגביר את העירנות סביב ראש הממשלה. מר נתניהו מכחיש כמובן את האמירות נגדו בפרשת הצוללות, שמועלות ללא ריסון וללא בקרה עצמית, במסגרת הקמפיין הנואש של "רביעיית המועדון". על העלילה נגדו כ"בוגד" אפשרי, בצדק הוא מגיש תביעה משפטית נגד ראשי "כחול-לבן". זו אינה פגיעה רק בו אישית, ראש הממשלה, כי אם באמון אזרחי המדינה במנהיגותם.
אני עוד מקווה שמר יעלון יחזור בו מה"בגידה" ויתנצל עליה. אני מקווה כי האשמה החמורה תהיה קו פרשת המים לכולנו, פוליטיקאים כטוקבקיסטים, וכי מכאן ואילך עד תום מערכת הבחירות, היריבים יתעשתו והטונים יונמכו קמעא. ואחרי שאמרתי כל זאת, לא אתפלא, אם בפוליטיקה ההפכפכה שלנו, בה נפרצו כל הסכרים, והושמעו עלילות וכזבים, הכול ישתנה לאחר הבחירות. האווירה הפוליטית תטוהר, ושוב נראה – אולי – את תמונת השלושה יחדיו: נתניהו בראש, כאשר בממשלתו שני שרים, סרים למרותו, גנץ ויעלון.
פורסם לראשונה ב"מעריב", 25.3.2019, לפני התוקפנות החדשה של אירגון הטרור חמאס.
יוסי אחימאיר
אהוד: חוץ מאשר במקרים נדירים מן העבר, כמו לסקוב, דיין ורבין, ישנוֹ איזה תהליך מסתורי שבו רמטכ"ל ואפילו סתם אלוף שסיים את כהונתו – מקבל בשיחרור מכה על ראש ומתחיל לדבר שטויות!
* * *
איטה טיטלבוים
חצי כיכר לחם
"מכרתי את טבעת הנישואין כדי שיהיה לי מספיק כסף לנסוע לבקר את אבא בבית הסוהר." סיפרה אימא כשבגרתי והתחלתי לשאול שאלות על הקורות אותנו במלחמת העולם השנייה. אבא שלי, שהיה איש ישר ותמים, בניגוד למראהו הזקוף ויפה התואר, ישב בכלא כי אחד מעמיתיו לעבודה בבית החרושת לדגים העליל עליו שגנב דגים.
היינו ברוסיה במנוסה מהגרמנים ש"רדפו" אחרינו ואחרי עוד הרבה יהודים בניסיונם לכבוש את רוסיה. הם נעצרו ואנחנו המשכנו לברוח.
"עזבתי אותך לבד בחדר בו גרנו והשארתי על השולחן חצי כיכר לחם שיספיק עד שאחזור בערב. וביקשתי מהשכנים שישגיחו עלייך. היה חורף קשה. חציתי את הנהר הקפוא והגעתי לעיירה בה היה כלוא אבא בבית הסוהר. השומר אמר ששעות הביקור הסתיימו ושאחזור מחר. לא הכרתי איש ולא ידעתי היכן אעביר את הלילה."
אימא ואבא הצעירים, ואני בזרועותיהם, הצליחו להימלט מוורשה הכבושה על ידי הגרמנים לאיזור שהיה בשליטת הרוסים. הם נמלטו לכיוון ביאליסטוק, עיר הולדתו של אבי. ביאליסטוק היתה מוצפת פליטים ממערב פולין, שנמלטו מהגרמנים. אימא ואבא לא הצליחו למצוא מקום מגורים ופנו לכיוון מינסק, לעיירה דויד הורודוק, בה גרו אחות אבי, לאה, בעלה אברשה, ושני ילדיהם. לפני שהעיירה הפכה להיות תחת שלטון הרוסים, היה אברשה מנהל בית-הספר "תרבות", מהרשת המפורסמת, ולאה היתה מורה בו. בעזרתם נמצאו לנו מגורים צנועים. אבא עבד בביאליסטוק והיה מגיע בסופי שבוע.
לימים אבא זיהה מטוסי קרב גרמניים טסים מעל האיזור והוא הבין שהגרמנים הפרו את הסכם מולוטוב-ריבנטרופ על חלוקת פולין והם מתכוונים לפלוש לרוסיה. הוא החליט להמשיך להימלט דרומה-מזרחה לתוך רוסיה, החלטה שהצילה את חיינו.
היינו במנוסה מן הגרמנים. הייתי צעירה מדי מכדי לזכור, אימא לא סיפרה, ואולי שכחתי, ולכן כנראה לא אדע לעולם היכן בדיוק היינו ברוסיה כאשר אבי נאסר.
אימא המשיכה לספר: "לא היכרתי איש בעיירה ולא ידעתי היכן אעביר את הלילה, וכמובן שדאגתי לך שנשארת לבד. שוטטתי בעיירה והגעתי לשוק שהיה די דליל מאנשים, כנראה בגלל הקור העז. פניתי לאחת הנשים ושאלתי אם אוכל ללון אצלה, תמורת תשלום. למזלי היא ענתה בחיוב."
לא זכור לי שמישהו התעניין בי כשנשארתי בחדר לבד. הייתי אולי בת שלוש או ארבע ופחדתי. במרכז החדר עמד תנור מתכת גדול שהיה אמור לחמם את החדר. בחלקה העליון של של דלת-הכניסה היה חלון שדרכו הייתי צופה על החוץ. הייתי עולה על כיסא ומביטה לעבר האנשים העוברים ברחוב. ראיתי אנשים שלא דומים לנו מגיעים עם חמורים שעל גבם מכלים, ומתוכם היו שואבים נוזל לבן ומוכרים לעוברים ושבים. לימים ידעתי שזה היה יוגורט, וכי האנשים היו קיימקים או טטרים, ולמשקה היה ריח מיוחד. כאשר החלו לשווק בארץ יוגורט-קֵפִיר, הריח הזכיר לי את ריחו של המשקה הלבן של ילדותי.
אימא סיפרה: "הצלחתי לבקר את אבא למחרת היום. על פי מראהו היה ברור שקשה לו בכלא ואולם לפי דבריו, תבונת הכפיים שלו עזרה גם כאן. כאשר השתחרר היה חולה במלריה. היה כל כה רזה וחולה שהייתי צריכה לתמוך בו כשהתחיל ללכת."
אימא כאמור לא שבה הביתה באותו ערב, כפי שהבטיחה. לא זכור לי איך ישנתי או אם ישנתי בכלל. התחושה היחידה שזכורה לי היא הפחד מפני האנשים עם החמורים. סיפרו שהם חוטפים ילדים, ואני הייתי לבד.
אימא שבה למחרת וראתה שלא סיימתי לאכול את הלחם. לדבריה אמרתי לה: "חשבתי שתהיי רעבה כשתשובי והשארתי לך קצת מהלחם."
* * *
ירושלים קוראת חיפה
ערב השקה לרומן שעלילתו מתרחשת בחיפה המנדטורית
ה ז מ נ ה
אגודת הסופרים העברים – סניף חיפה
ו'חדרים – בית לכל הדעות'
מתכבדים להזמינכם לערב השקת הספר
סִימוֹרְג – ציפור האש
רומן
מאת בן-ציון יהושע
הערב יתקיים ביום שלישי, כ"ז באדר ב' תשע"ט (2 באפריל 2019)
בחדרים – בית לכל הדעות, רחוב קריית ספר 25, אחוזה, חיפה
(צמוד לבית הספר הריאלי)
כינוס וכיבוד 19.00, תחילת הערב 19.30
בתוכנית:
על היוצר ויצירתו –
ד"ר אבי עידן – על דמותו של הסופר כשליח במרכז אסיה
עמיקם יסעור – דברים על הספר וראיון עם המחבר
ד"ר צילה זן-בר צור – קריאה אמנותית
צביה פורר – יו"ר אגודת הסופרים בחיפה – מנחה
כיבוד קל
כניסה חינם
בערב ההשקה ניתן יהיה לרכוש את הספר
במחיר מיוחד לבאי הערב
* * *
אורי הייטנר
1. מתנחל גאה
ברוך תירוש משקר במצח נחושה. הוא מספר, שבסיור של ותיקי הפלמ"ח שהדרכתי בגולן, תיקנתי אותו כאשר כינה אותנו מתנחלים והשבתי שאנו מתיישבים.
שקר וכזב.
מאז ומתמיד אמרתי שאני מתנחל גאה ושאין כל הבדל בין התיישבות והתנחלות. אף פעם בחיי לא אמרתי אמירה הסותרת את זה. זאת אמונתי.
וביקורתי על פייגלין אינה על הכפלת ההתיישבות, אלא על הפגנת סרק שלא הוסיפה אפילו מתיישב אחד.
מצורף מאמר שפרסמתי בינואר 2010 ב"חדשות בן עזר", תחת הכותרת: "מתנחל גאה".
מאמרו של נעמן כהן "התנחלות פתח תקווה", מעלה את סוגיית ההגדרה "התנחלות". מתי יישוב הוא התנחלות? איזה יישוב אינו התנחלות?
בתקופת המאבק על הגולן בשנות ה-90, שירתתי כדובר ועד יישובי הגולן. כל אימת שכונינו, באותה תקופה, בידי פוליטיקאי או עיתונאי בתואר "מתנחלים", היו פונים אליי חברים מן הגולן ומבקשים שאגיב. איך הם מעזים לכנות אותנו "מתנחלים"? הרי אנחנו מתיישבים.
אני מעולם לא חשתי צורך להגיב על כך ומעולם לא הגבתי על כך. נכון, ידעתי שמי שהשתמש בביטוי זה כלפינו, עשה זאת מתוך כוונה לקלל. אך בעבורי, קללה זו היתה כמעשה בלעם, שבא לקלל ויצא מברך.
מה ההבדל בין "התיישבות" ו"התנחלות"? פתחתי את מילון אבן שושן בערך "התנחלות" ומצאתי את ההגדרה הבאה: "התיישבות. היאחזות בקרקע". בקיצור – אלו מילים נרדפות.
לאורך תולדות הציונות השתמשו תנועות ההתיישבות בשתי המילים כדי לבטא את ההיאחזות באדמת הארץ. גם תנועת העבודה השתמשה בטרמינולוגיה הזו. העיתון "דבר" יצא בכותרות נוסח "עוד התנחלות קמה על אדמת המולדת" כאשר קם יישוב חדש. מקימי קיבוצים, לפני ואחרי קום המדינה, נתנו לגרעינים שלהם שמות כמו "מתנחלים א'", "מתנחלים ב'" וכו'. בנאום ההספד המפורסם של הרמטכ"ל משה דיין על קברו של רועי רוטברג בנחל עוז, בשנת 1954, הוא אמר, בין השאר: "...דור התנחלות אנו, ובלי כובע הפלדה ולוע התותח לא נוכל לטעת עץ ולבנות בית... מיליוני היהודים, אשר הושמדו באין להם ארץ, צופים אלינו מאפר ההיסטוריה הישראלית ומצווים עלינו להתנחל ולקומם ארץ לעמנו."
גם אחרי מלחמת ששת הימים, שימשו בערבוביה המילים התיישבות, התנחלות והיאחזות. במצעי המערך בשנות השבעים דובר על "התנחלות כפרית ועירונית בשטחים המשוחררים." אמנם המערך דגל, לדעתי בצדק, בפשרה טריטוריאלית, והיה מוכן לוותר על חלקי א"י המאוכלסים בצפיפות בפלשתינאים, אך כמפלגה ציונית הוא היה מחוייב להתיישבות/התנחלות בשטחי א"י שאין בהם פלשתינאים, ובוודאי לא בחל במילה "התנחלות".
ההתנחלות וההתיישבות הן מילים נרדפות, אולם אם נעקוב אחרי מקור שתי המילים, הרי דווקא המילה התנחלות יפה וסימפטית יותר. ההתנחלות הינה ביטוי עברי קדום, הנגזר מן המילה "נחלה". התיישבותם של שבטי ישראל בארץ כנען, מוגדרת כתקופת ההתנחלות. המילה התיישבות הינה תרגום לעברית של הטרמינולוגיה הקולוניאליסטית, בה השתמשו ראשוני הציונות.
הפוסט היסטוריונים האנטי ציוניים, משתמשים עד היום בעובדה זו כדי להציג את הציונות כתנועה קולוניאליסטית, על מנת להבאיש את שמה. אין לכך, כמובן, כל שחר. הציונות היא תנועת שחרור לאומית של עם שגלה ממולדתו וחי חיי גלות, שעבוד, סבל ורדיפות, וייעודה הוא השבתו של העם לארצו כדי לבנות לעצמו בית לאומי ומדינה עצמאית. הקולוניאליזם הוא מהלך של מעצמות אירופיות, שהשתלטו על אזורים בלתי מפותחים באסיה ואפריקה כדי לנצל את תושביהם ואת אוצרות הטבע שלהם מטעמים כלכליים ואימפריאליסטיים. מי שמשווה בין הציונות לקולוניאליזם מסלף ביודעין את ההיסטוריה. אולם אי אפשר להתכחש לעובדה שראשוני הציונות השתמשו בטרמינולוגיה קולוניאליסטית. הסיבה לכך היתה פוליטית. באותם ימים, הקולוניאליזם נחשב לשיאה של הקדמה האירופית, והציונות המדינית שרצתה בתמיכת מעצמות המערב ובסיוען, רצתה ליצור מצג לפיו היא חלק מן המהלך הקולוניאלי. מכאן הביטויים "מושבות", "התיישבות" וכו'. גם אבות תנועת העבודה, לצד המילים התיישבות והתנחלות, דיברו על "המהלך הקולוניזטורי" של א"י. כך שאם לבחור בין המונחים "התנחלות" ו"התיישבות", קשה לומר שדווקא המונח "התיישבות" עדיף...
מתי ואיך חל הכרסום במונח "התנחלות" – והוא החל להישמע בקרב חלק מהציבור כמושג שלילי? באחת העליות הראשונות של "גוש אמונים" לסבסטיה, התקיימה הפגנה של אנשי שי"ח והקיבוץ הארצי, עם כרזת ענק: "אתם מתנחלים אתם?! אתם חרא!"
מעבר לגסות הרוח, ניתן לראות שאנשי הקבה"א ניסו לשמור על המונופול שלהם על ההתנחלות, והתקשו לקבל את זכותם של אחרים להשתמש באותו מונח. בלקסיקון לביטחון ישראל שיצא לאור בשנת 75' בעריכת זאב שיף ואיתן הבר, נכתב בערך "התנחלות": "מאז מלחמת ששת הימים, הוצמד השם להתיישבות אזרחית ביהודה ושומרון שלא על דעת ממשלת ישראל." כעבור שנתיים חל המהפך הפוליטי, ומפעל ההתיישבות ביש"ע כבר היה ביוזמת ובדחיפת ממשלת ישראל, ובכל זאת מתנגדי ההתיישבות המשיכו ליצור דה לגיטימציה למפעל, שאחד מביטוייו היה הפיכת המילה "התנחלות" למותג שלילי.
כאשר אני מדבר על מפעלנו בגולן, אני נוקט במונח "התיישבות". כך אני רגיל וזה המונח המקובל הן בתנועות המיישבות והן בקרב הציבור הרחב. ואף על פי כן, אם מישהו מדביק לנו את הכותרת "מתנחלים" כדי לצייר אותנו באופן שלילי, אני מקבל זאת כמחמאה. אני מתנחל גאה!
2. צרור הערות 27.3.19
* הכרזה היסטורית – האירועים בדרום האפילו על ההכרזה ההיסטורית המרגשת של הנשיא טראמפ על ההכרה בריבונות ישראל על הגולן. אולם הידיעה המרעישה בשבוע שעבר היתה רק הקדימון. ההכרזה ההיסטורית היתה היום.
צדק ראש הממשלה, כאשר דיבר על שתי ההכרזות ההיסטוריות של הנשיא טראמפ, על ההכרה בירושלים כבירת ישראל ועל ההכרה בריבונות ישראל על הגולן, כחוליות בשרשרת של הצהרת בלפור ושל ההכרה האמריקאית בישראל בהחלטת הנשיא טרומן.
נתניהו היטיב להגדיר את האירוע כניצחון הדיפלומטי של ישראל, 52 שנה לאחר הניצחון הצבאי במלחמת ששת הימים. ראוי לציין גם את העשייה ההתיישבותית והמשפטית בין שני האירועים, שאפשרו את האירוע החשוב.
י"ח באדר ב' תשע"ח, 25 במרץ 2019, יזכרו כתאריך היסטורי בתולדות מדינת ישראל – הכרתה של מעצמת העל הגדולה והחזקה בעולם בריבונות ישראל על הגולן.
* הצעד הבא – לאחר ההכרזה ההיסטורית של הנשיא טראמפ, יש לפעול להחלטה דומה וחקיקה ברוח זו של בתי הנבחרים, בתמיכה של שתי המפלגות. צעד כזה יעגן ויחזק את הצהרת טראמפ, ויהפוך אותה לבלתי הפיכה.
* מודה לנתניהו – אני מתנגד לנתניהו, אצביע בבחירות ליריביו ויש לי ביקורת על עברו בנושא המו"מ עם סוריה. אבל ביום הזה, שבו ארה"ב הכירה בריבונות ישראל על הגולן, אני מודה לו על חלקו המכריע במהלך ההיסטורי.
* ניצחנו – אתמול לפני 19 שנים, ב-26.3.00, נערכה פגישת קלינטון-אסד בז'נבה, שבה הציע קלינטון את הצעת השלום של ברק; הצעה שאי אפשר לסרב לה. ברק הציע נסיגה ישראל מיותר מאשר כל הגולן, כלומר לא רק עד הגבול הבינלאומי, כי אם עד קווי 4.6.67, כלומר גם שטחים שסוריה השתלטה עליהם לאחר מלחמת העצמאות, מלבד רצועת של כמה עשרות מטרים (!) לחוף הכינרת.
כל הפרשנים, העיתונאים, הפוליטיקאים מימין ומשמאל – כולם אמרו שהכול כבר סגור ומדובר בריטואל בלבד. נשיא ארה"ב לא נוסע לנהל מו"מ, אלא לגזור סרט. אסד לא ישפיל את קלינטון. כך פימפמה התקשורת לאורך כל יום השידורים המיוחד.
באותו יום, ערכנו הפגנה מול שגרירות ארה"ב בתל-אביב. בדרך חזרה הביתה, נסענו 5 חברים מאורטל ברכב שלי. הרדיו לא הפסיק לשדר ידיעות "אופטימיות" על ההסכם, על הצלחת הפסגה. נסענו אבלים וחפויי ראש. הייתי דובר ועד יישובי הגולן וכל התקשורת פנתה אליי לבקש את תגובתי על ההסכם. השבתי שאיני מוכן להגיב כל עוד אין ידיעה רשמית. בהגיענו לצומת השריון, חמש דקות מאורטל, התקשר אליי כתב "ידיעות אחרונות" בצפון ובפיו בשורה: "עכשיו נודע לי שהמפגש התפוצץ. אסד השיב בשלילה להצעות קלינטון. מה תגובתך?"
"אתה בטוח?", שאלתי, והוא השיב באופן חד משמעי. "נחום ברנע התקשר עכשיו למערכת והודיע באופן מוחלט שזו התמונה."
סירבתי להגיב, בטרם תהיינה אינדיקציות נוספות. דקות אחדות לאחר מכן, הטון התקשורתי כולו השתנה. אכן, הידיעה היתה נכונה – המו"מ התפוצץ. פסגת "ההזדמנות האחרונה" נכשלה.
תשע שנים של מאבק קשה על קיומנו הסתיימו בניצחוננו. אהוד ברק, שכל כך רצה להיות האיש שמביא את השלום עם סוריה, שהיה כל כך נחוש להגיע להסכם ויהי מה, הבין שהוא עומד להפסיד במשאל העם. את התבוסה הזאת, הביזיון הזה, הוא לא יכול לספוג. הוא הציע נסיגה מכל הגולן, אך הוא דרש להשאיר בידי ישראל את צפון הכינרת ורצועה של כ-40 מ' על החוף. הוא ידע שאסד ידחה את ההצעה. הניסיון הנואל של ארבעה ראשי ממשלה לשים קץ לריבונות ישראל על הגולן ולהחריב את מפעל ההתיישבות בגולן כשל. ניצחנו!
אנחת הרווחה שלנו נשמעה מסוף העולם ועד קצהו. ומה שחשוב יותר – האבן הענקית שנגולה מעל ליבנו, היתה לראש פינה: ממנה בנינו תנופת פיתוח וקליטה שלא היתה כמוה. חיזקנו את הקהילה ואת מערכות החינוך והחברה. חיזקנו את הכלכלה, התיירות, החקלאות והתעסוקה.
לאחר מכן היו עוד שני ניסיונות של אולמרט ונתניהו למו"מ על נסיגה, וגם הם כשלו. 19 שנים פחות יום אחד לאחר מכן, ארה"ב הכירה בריבונותנו על הגולן.
* מאיימים על עצמנו – בראיון ל"כאן ב'" שאלה אותי ליאת רגב האם אנחנו, תושבי הגולן, היושבים לאורך הגבול עם סוריה, איננו חוששים מהתגובה הסורית להכרה האמריקאית בריבונות ישראל על הגולן.
השאלה החזירה אותי שנים רבות אחורה. כאשר קיבלה הכנסת את חוק הגולן, שסיפח את הגולן לריבונות ישראל (1981), הייתי בן גרעין בשל"ת מוקדם, לפני הצבא, בבית השיטה, הקיבוץ המאמץ של אורטל. חגגתי את ההחלטה. ואני זוכר שיחה עם חבר בבית השיטה שאמר לי: "אתם מטורפים. ההחלטה הזאת היא הכרזת מלחמה על סוריה. זה יעלה לנו באלפי קורבנות."
כותרת "ידיעות אחרונות" למחרת קבלת החוק: "סוריה: הפסקת האש בטלה. צה"ל בכוננות."
כותרת "מעריב": "שר ההגנה הסורי: דרך הכוח – התגובה הטובה ביותר נגד ישראל."
ובדיון עצמו, יוסי שריד התהלך כסהרורי באולם המליאה מצד אל צד, ידיו בכיסיו ומקטרת בפיו והפטיר שוב ושוב: "ממשלה מטורפת, מחרחרת מלחמה."
בזמן המאבק על הגולן בשנות ה-90, שוב ושוב איימו עלינו, שאם לא תהיה נסיגה, תהיה מלחמה. כאשר הכנסת קיבלה את "חוק שריון הגולן" שהציעה "הדרך השלישית", אמר יוסי ביילין בכעס ליוזם החוק יהודה הראל: "ההחלטה הזאת תביא למלחמה עם סוריה."
אפילו כאשר הוחלט על העברת מכללת "אוהלו" לקצרין, אמר ח"כ לשעבר חגי מרום שההחלטה הזו תוביל למלחמה...
ראינו את כל נבואות הזעם של המאיימים על עצמנו.
האמת היא, שסוריה מעולם לא השלימה עם קיומה של ישראל, והסיבה היחידה שאינה נלחמת בנו היא ההרתעה הישראלית. אחד הגורמים המרכזיים להרתעה מפני מלחמה, הוא העובדה שהגולן והחרמון בידינו. אילו היו, חלילה, בידיהם, הם היו הופכים באחת בסיס לתוקפנות נגד ישראל. ולכן, כל צעד שמחזק את האחיזה הישראלית בגולן, כמו ההכרה האמריקאית בריבונותנו, מקטין את סכנת המלחמה.
* נתניהו והצוללת – בתקופת המאבק על הגולן, בשנות ה-90, נהגנו להשתמש במשל הצוללת – הנחת העבודה שלנו צריכה להיות שמתחת לפני הים, המו"מ עם סוריה על נסיגה מהגולן מתקדם בקצב שונה מכפי שמופיע בתקשורת, הניזונה מהדלפות מכוונות ומשלימה אותן בדמיון יוצר. בבוקר בהיר אחד אנו עתידים להיות מופתעים מכך שצוללת מסתורית תצוץ ותתקוף אותנו, עם הסכם חתום. האסטרטגיה שלנו במאבק היתה להיות ערוכים כל העת ומוכנים לכל הפתעה, וכן ליזום פעולות שתשארנה, ככל הניתן, את היוזמה בידינו. כלומר, לדרבן את הציבור במאבק מֹוֹנֵעַ, ולא להמתין לצאת הצוללת.
מסתבר שהצוללת המסוכנת ביותר היתה של נתניהו. כמו בקדנציה הראשונה, גם בקדנציה השנייה המו"מ שניהל על נסיגה מהגולן היה חשאי. והפרטים שמתגלים בשבועות האחרונים, מעידים על כך שהמו"מ הזה התקדם מאוד וירד לרזולוציות מפורטות למדיי של הנסיגה, והכל תחת הרדאר של התקשורת ותחת הרדאר שלנו. לא היה לנו מושג. היינו שאננים ובטוחים ש"לא היה כלום."
היה גם היה. היתה צוללת והיא היתה מסוכנת מאוד. ואלמלא פרצה מלחמת האזרחים בסוריה, באמת היינו עלולים לקום בבוקר מר ונמהר לשמע ידיעה על הסכם בין נתניהו ואסד על נסיגה מהגולן.
רק עכשיו אני מבין מדוע נתניהו עשה הכול כדי למסמס את חוק יסוד משאל עם, ורק ב-2014 נאלץ לתת לו יד.
אם בשנות ה-90 אנחנו ומאבקנו הצלנו את מדינת ישראל מאסון לאומי – ב-2010 היה זה האביב הערבי.
ועם זאת, נתניהו ראוי לשבח על שהתעשת לאחר פרוץ מלחמת האזרחים בסוריה, והוביל את היוזמה המדינית של ההכרה האמריקאית בריבונותנו על הגולן.
* מסיכת הצביעות – סנסציה בכפר הדרוזי בוקעתא בצפון הגולן. במסגרת חיסול חשבונות (כנראה) בין אנשים בבוקעתא הופצה בקבוצות ווטסאפ רבות ברחבי הכפר רשימת 550 האזרחים הישראלים תושבי הכפר (בצילום אותנטי מתוך פנקס הבוחרים). מאז סיפוח הגולן (1981), הוטל חרם על מי שמתאזרח, ולכן המתאזרחים עושים זאת בהיחבא. הרשימה העלתה, שבין המתאזרחים כמה ממנהיגי הפרו-סורים הקיצוניים ביותר בכפר וכן שיח'ים ואנשי דת ידועים.
הדבר חולל סערה רבתי בכפר, עד חשש שהדבר יתדרדר לאלימות. מצד אחד, זהו שיימינג מטורף, כלפי אותם מנהיגים, שמעורר זעם רב. מצד שני, רבים שרצו להתאזרח ופחדו חשים פראיירים.
מעניין לאן תוליך הסרת מסיכת הצביעות.
* ידיד הגולן – עד יומו האחרון, רפי איתן היה תומך נלהב של ההתיישבות בגולן – ברמה הפוליטית, ההתיישבותית והכלכלית. הוא תרם רבות בכל התחומים, במאבק נגד הנסיגה ובחיזוק ההתיישבות והמפעלים הכלכליים; הביא לגולן משקיעים ויזמים והשקיע בעצמו. ותמיד, בשילוב של אכפתיות ומסירות עם מוח יצירתי ושופע רעיונות.
* אחדות מול התוקפנות – אני יודע שמה שאני כותב כאן זה מדע בדיוני, אבל הייתי מצפה, לאחר ירי הטיל על משמרת וההסלמה בגבול עזה להודעה משותפת של נתניהו, גנץ, בנט וגבאי, המשדרת אחדות מול התוקפנות מעזה, נותנת גיבוי לתגובה חריפה בעזה עכשיו ואחרי הבחירות, ללא קשר לתוצאות הבחירות.
* הפסקת אש אמתית – פעולת צה"ל בעזה חשובה. יש להכות בהם בעוצמה. דומה שכך אכן נעשה, וטוב שכך. טוב שתהיה זו מכה שתשקם את ההרתעה. אולם המבחן אינו רק בעוצמת המכה, אלא לא פחות מכך בתנאי הפסקת האש בסופה. אני בעד הפסקת אש מיידית, אבל רק אם זו הפסקת אש אמיתית. אסור לישראל להתפשר על פחות מהפסקת אש מוחלטת. לא הצתות, לא מטענים על הגדר, לא ניסיון לחצות את הגדר, לא התפרעויות אלימות על הגדר, לא "צעדות שיבה". שום פגיעה בריבונותנו. סוף להכלה.
* לעולם חוזר – אופס. עוד רקטה נורתה בטעות למרכז הארץ.
* על אשקלון!!! – לנוכח הפצצת מושב משמרת, בצפון השרון, נזכרתי בתמונה הבאה. עומד שמעון פרס על דוכן הכנסת, לפני ההתנתקות, ואומר (ציטוט מן הזיכרון): "תפסיקו להלך אימים על העם הזה. הרי אתם אמרתם שיפלו טילים על אשקלון! על אשקלון!!!" בלעג. בסרקזם. ואוהדיו התמוגגו מנחת. איך הוא הכניס להם, להזויים האלה.
* בלון ניסוי – סביבת רוה"מ הדליפה לירון דקל ידיעה, שנועדה להוות בלון ניסוי. במהדורה המרכזית של "כאן 11" דיווח דקל על כוונה להציע את "החוק הצרפתי" – החוק שנועד להעמיד את נתניהו מעל החוק, במתכונת שתחיל אותו גם על נשיא המדינה, למען מראית עין שאין זה חוק פרסונלי.
חוק קרנות המזבח הוא חוק מגה-שחיתות. הוא נועד להעמיד את נתניהו מעל החוק ולהפוך את השחיתות השלטונית לנורמה. החלת החוק גם על נשיא המדינה, כמוה כעקירת עין שמאל כדי לאזן את עקירת עין ימין. החוק הזה מושחת גם כאשר הוא חל רק על ראש הממשלה, ואם הוא יחול גם על הנשיא, הוא יהיה מושחת כפליים. על פי החוק הזה, האנס הסדרתי קצב יכול היה להמשיך לאנוס בבית הנשיא עד סוף הקדנציה.
החוק הזה בלתי ראוי הן כשמדובר ברוה"מ והן כשמדובר בנשיא, אך יש הבדל. הנשיא מכהן קדנציה אחת של 7 שנים. על הקדנציות של רוה"מ אין הגבלה. במקום חוקים פרסונליים מושחתים, מוטב לחוקק חוק להגבלת הקדנציות של רוה"מ, כי שלטון ממושך גורם לסיאוב ושחיתות, כפי שאנו רואים.
* הסוד – רק חסיד שוטה מסוגל להאמין שנתניהו הסתיר משר הביטחון ומהרמטכ"ל את האור הירוק שנתן לגרמניה לצייד את צבא מצרים בצוללות מתקדמות, בשל איזה... "סוד".
* תשובה לשואלים – כיוון שמספר אנשים שאלו אותי לדעתי על האשמתו, כביכול, של נתניהו בבגידה, אציג את עמדתי בנושא, ובהקשר הרחב של פרשת הצוללות:
א. נתניהו אינו בוגד.
ב. סעיף א' הוא בעיניי מובן מאליו, ואני כמעט מתבייש שכתבתי אותו. נתניהו הוא פטריוט ציוני. נקודה.
ג. "כחול לבן" לא טענה מעולם שנתניהו בוגד.
ד. גנץ לא טען מעולם שנתניהו בוגד.
ה. יעלון לא טען מעולם שנתניהו בוגד.
ו. האמירה של יעלון, שזו פרשה חמורה שעלולה להגיע עד כדי בגידה, היא אמירה אומללה. טוב היה אלמלא נאמרה, וטוב היה עושה יעלון אם היה חוזר בו ממנה.
ז. ועדיין, יש מרחק רב מאוד בין האמירה של יעלון לבין אמירה שנתניהו בוגד.
ח. הטענה שמאשימים את נתניהו בבגידה היא ספין של נתניהו, ואין ספק שהוא יעשה ממנו מטעמים לרוב.
ט. פרשת הצוללות מעוררת שאלות קשות שחייבות להיחקר, ואין לי ספק שהן תיחקרנה.
י. דבריו של נתניהו בראיון על הסתרת האור הירוק שנתן לגרמנים למכור צוללת מתקדמת למצרים ללא ידיעתם של שר הביטחון והרמטכ"ל בגלל איזה "סוד", מגבירים מאוד את סימני השאלה.
י"א. כאזרח מדינת ישראל, אני מייחל בכל ליבי שחקירה תנקה לחלוטין את נתניהו מן החשדות בפרשת הצוללות.
י"ב. מן הבחינה הציבורית – עצם הכנסתם של מקורבים, בני דודים, פרקליטים של ראש הממשלה לעיסוק בנושאים הרגישים ביותר של ביטחון ישראל היא שחיתות. כאשר מתברר שאותם אנשים סרחו וסחרו בביטחון ישראל, ראש הממשלה שהכניס אותם למקום שאסור היה להכניס אותם נושא באחריות. אם הוא ידע הוא אחראי ואם הוא לא ידע הוא אחראי. וכאשר מי שמכניס לנושאים הללו מקורבים – ממדר את שר הביטחון והרמטכ"ל, אל יתפלא שמתעוררות שאלות קשות, המחייבות חקירה.
י"ג. בכל החשדות לפלילים אני סומך על מערכת החוק והמשפט ועל ההחלטות שהם יקבלו. די לי בשחיתות הציבורית, המוסרית, הערכית, כדי להגיע למסקנה שנתניהו אינו ראוי עוד להנהגה לאומית.
* תעמולת ביבים – יש משטרים שבהם שולחים מתנגדי משטר לאישפוז. אפרופו הרמזים האפלים בתעמולת הליכוד נגד גנץ.
* מתי מותר לגנוב סוסים – במלאת ארבעים שנה להסכם השלום עם מצרים, פרסם עוזי בנזימן מאמר במוסף "הארץ", המתאר את הדינמיקה שהביאה לחתימת ההסכם. הוא מתאר מצד אחד כיצד בגין ודיין עקפו את דרכי קבלת ההחלטות הראויות והממלכתיות ולמעשה כפו אותן על הממשלה. כך היה בהצעת השלום של בגין אחרי ביקור סאדאת, ובה נכונות לנסיגה מכל סיני (אך ללא עקירת היישובים) ולאוטונומיה ביו"ש. הוא מספר איך ללא ידיעת ועדת השרים לענייני ביטחון, כלומר הקבינט, בגין הציג את התכנית לנשיא ארה"ב קרטר ושיגר את דיין להציג אותה לסגן נשיא מצרים תוהאמי. הוא הקפיד, אמנם, למסור שזו הצעה לא רשמית, כיוון שטרם אושרה בממשלה. ולאחר מכן, הביא אותה לקבינט כהצעה שאי אפשר לזוז ממנה כיוון שכבר הוצעה לארה"ב ולמצרים. אך בעיקר הוא מתאר את התמרונים והמניפולציות שעשו שני שרים בכירים – ויצמן ודיין, ושני פקידי בכירים – היועמ"ש אהרון ברק ועוזר שר הביטחון אברשה טמיר (ובשלב מסוים הצטרף אליהם גם שרון), כדי להביא את בגין לסגת צעד אחר צעד מעמדותיו ובסופו של דבר להתקפל. הוא מתאר איך הארבעה שיתפו פעולה עם האמריקאים והמצרים בתימרונו של ראש הממשלה. את כל המעשים האלה מתאר בנזימן בהערצה, כהתנהלות מופתית (במאמר הזה ובספרו "ראש הממשלה במצור").
על התנהלות דומה, ולעיתים של אותם אנשים (טמיר, שרון ובגין, למשל) במלחמת לבנון הראשונה, הוא כתב בזעם נורא, בספרו "לא עוצר באדום" ובמאמרים רבים, כולל מאמר שעליו נתבע לדין בידי שרון וזכה במשפט. אותה התנהלות הוצגה בפיו כפגיעה אנושה בכל סדרי הממשל במדינה דמוקרטית מסודרת.
הוא מוכיח, שבעיניו מותר לגנוב סוסים, ובלבד שהדבר משרת מטרה שהוא תומך. אם הוא מתנגד למטרה, הוא תוקף אותה באמצעות תקיפת התהליך – גניבת הסוסים.
* הגחמה המצרית – התמרון העיקרי שלהם בקמפ-דיוויד, היה להשאיר את סוגיית קיומם של היישובים (תחת ריבונות מצרית!) לסוף הפסגה, אחרי שבגין יוותר בשאר הנושאים, ואז תעמוד הדילמה – האם בגלל כמה יישובים לוותר על השלום, שכבר על כל סעיפיו יש הסכמה? ואכן, כאשר זו היתה הדילמה, בעזרת דחיפה של שרון, בגין התקפל.
ואיש לא העלה על דעתו להעמיד את מצרים בפני הדילמה – אחרי שישראל מוכנה לסגת מכל סיני עד גרגר החול האחרון, תחמיצו את השלום בשל התנגדותכם המוזרה לכך שכמה אלפי יהודים יחיו תחת ריבונותכם?
זו הגישה הקלוקלת, על פיה השלום נמצא בידי הערבים, מי שזקוק לו זו ישראל, ולכן על ישראל להיכנע לכל גחמה ערבית.
* חכם, היזהר בדבריך – במאמר לציון ארבעים שנה להסכם השלום עם מצרים בטור שלו ב"ישראל היום", מצטט ביילין מדברי כמה ממתנגדי ההסכם בדיון בכנסת, שלטענתו הוכחו כשגויים וכתב על כך: "חכמים, היזהרו בדבריכם ובנחרצותכם, סייגו את אמירותיכם, שמרו לעצמכם מרחב לטעות. זכרו שהכול מצולם, והכול מוקלט, והכול נדפס, וכי בעוד ארבעים שנה, או פחות, עשויים לצטט גם אתכם."
מעניין לשמוע המלצה כזאת מנביא של דרך שנחלה כישלון טוטאלי. הנה דברים מראיון של ביילין לפני 25 שנים, אחרי הסכם אוסלו (מראיין אברהם תירוש, "מעריב" 26.11.93).
ביילין: תשאל אותי אם אני שלם, אגיד לך שלא. מה, זה מאה אחוז בטוח? אין לי הרבה מאוד סימני שאלה? אני לא ישן בלילה בשקט. והמבחן הגדול ביותר של ההסכם הזה יהיה מבחן של דם.
תירוש: כלומר?
ביילין: המבחן יהיה בחודשים ובשנה שנתיים שלאחר יישומה של האוטונומיה בעזה וביריחו והקמת המשטרה הפלשתינאית. זו תקופת הסתתמות הטענות. אם חלילה יחלוף זמן סביר ואי אפשר יהיה להתגבר על הטרור, לא יוכלו הפלשתינאים לטעון: אין אנו יכולים מתוניס למנוע טרור, הרי אין לנו משטרה.
תירוש: ואז מה?
ביילין: אם יתברר שהם לא מתגברים על הטרור – זה הסדר זמני, ועם כל הקושי שבדבר לא תהיה לנו ברירה אלא לחזור ממנו. אם נראה שרמת האלימות לא יורדת, לא נוכל להמשיך הלאה, ובוודאי לא נלך למימוש של הסדר קבע. ואם לא תהיה שום ברירה, צה"ל יחזור למקומות שהוא עומד לעזוב בחודשים הקרובים.
* בטרם עת – בדרכי להלוויה, בישר לי הווייז: עוד 500 מ' תגיע למנוחת עולם.
* ביד הלשון: ציוץ ברמה – במאמר שפרסם עורך "ישראל היום" בועז ביסמוט בעקבות ההכרה האמריקאית בריבונותנו על הגולן, הוא הגדיר את הכרזת טראמפ "ציוץ ברמה".
זה משחק מילים חביב המחבר את הציוץ בטוויטר עם רמת הגולן, ומתכתב עם "קול ברמה".
צירוף המילים קול ברמה, לקוח מאחד הפסוקים המכוננים בתנ"ך, מתוך נבואתו של ירמיהו: "קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע, נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים, רָחֵל מְבַכָּה עַל-בָּנֶיהָ, מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם עַל-בָּנֶיהָ, כִּי אֵינֶנּוּ. מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה, כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ, וְשָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב. עוֹד אֶבְנֵךְ וְנִבְנֵית, בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל, וְיֵשׁ-תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ, וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם."
עלון קיבוץ אורטל בגולן (הקיבוץ שאני חבר בו) בשנותיו הראשונות נקרא "ציוץ ברמה". חבורת הזמר של הגולן נקראת "קול ברמה".
אורי הייטנר
* * *
הספרייה המרכזית
בית יד לבנים
רח' המחתרת פינת ההגנה
רמת השרון
קורות בית שני על פי יוסף בן מתתיהו
הרצאה שמינית בסדרה לשנת תשע"ט
המרצה ד"ר משה גרנות
תרומתו של יוסף בן מתתיהו לתיאור האירועים בימי בית שני.
על מה הוא מסתמך כשהוא סוטה מהטקסט המקראי?
מהם המקורות שלו? מאיזו תרבות הוא מושפע?
דף עזר יחולק למשתתפים.
ההרצאה מתקיימת בחדר הרב-תכליתי בספרייה
* * *
משה גרנות
הייאוש והגבורה
על ספרו של יוסי אלפי "מעברה", בהוצאת המועצה לשימור מורשת ישראל ומשרד התרבות והספורט, 2019, 299 עמ' במבנה אלבומי
יוסי אלפי, איש רב זכויות, מייסד תיאטרון העם, וכנסי מספרי סיפורים המופלאים, עשה עוד מעשה חלוצי – תיעד באמצעות כ-120 "בוגרי מעברות", מלוויהם (כמו רבקה ומרדכי גובר, לובה אליאב), וחוקריהם (כמו פרופ' אסתר מאיר גליצנשטיין) – את התקופה הקשה של ראשית המדינה, כאשר הצטרפו לאוכלוסייה של 650,000 תושבים עוד 700,000 תוך פחות מארבע שנים – תופעה דמוגרפית שלא אירעה מעולם בשום מקום אחר בעולם. המדינה שלא מכבר קמה "קרועת לב אך נושמת" נאלצה, אשר בעקבות מלחמת השחרור, ובהיותה במשבר כלכלי נורא – לקלוט עולים שמיספרם עלה על מיספר הקולטים. התוצאה הייתה ההכרח לשכן את העולים במאתיים מעברות שפוזרו בכל הארץ, ושם חיו העולים בתת תנאים ובהשפלה מתמשכת, לעיתים במשך שנים ארוכות.
יוסי אלפי רואה בתקופת המעברות – תקופה חלוצית, ובדרי המעברות – גיבורים (עמ' 13), ויש לו אילן גבוה להיתלות בו בקביעתו זאת, הלא הוא שירו של נתן אלתרמן "הצריפון האחרון" (הטור השביעי, 18.10.1957), שבו מתואר איך אב מספר לבנו מה היתה המעברה: "זה היכל לאומי, זו מזכרת אחד הפרקים הגדולים / של קיבוץ גלויות, בכבוד הוא מילא תפקידו ובאומן" (עמ' 10). יוסי אלפי אף מפליג ואומר שניתן להשוות את איכותה של העלייה ההמונית של תחילת המדינה לעליות ההרואיות של סוף המאה ה-19, ותחילת המאה העשרים.
ובכן, יורשה לי לחלוק על שניהם – על נתן אלתרמן ועל יוסי אלפי – וכל כך, משום שאני בעצמי "בוגר מעברה", ומשום שהיה לי המזל לעבוד שכם אל שכם עם חלוצי העלייה השנייה והשלישית. יש הבדל אדיר בין מי שיזם עלייה חלוצית, כבש את העבודה, הִשקה בזיעתו ובדמו את האדמה, ובין מי שנקלע, להוותו, למצוקה שלא פילל לה, שחש מרומה על ידי המדינה שקלטה אותו בתנאים משפילים.
אנשי המעברות חוו חוויות איומות של עוני מחריד, של השפלה, של חוסר תקווה, אבל הם לא היו חלוצים, ולא היו גיבורים, כפי שיוסי אלפי רוצה שנאמין – הייתי במעברה, וראיתי הכול במו עיניי, ואין כלל מקום להשוות אותי, אותנו, לאנשי העלייה השנייה והשלישית. רוב העולים היו בטוחים שהם מגיעים לירושלים עיר הקודש, שיפגשו כאן דמויות מהתנ"ך (ראו לדוגמה עמ' 180), ומוסדות המדינה, שידעו לאיזו עניות מייעדים אותם, היו מביאים אותם בלילות למעברה, כדי שלא יידעו מה מחכה להם. רימו אותם שהמעברה ממש קרובה לתל-אביב, וכשראו עיניהם לאן הובלו, הם הצטערו על היום שהסכימו לעלות ארצה (הגם שלא היה לאן לחזור – הארצות האסלאמיות שללו את הדרך חזרה, ולארצות הקומוניסטיות ממש לא היה כדאי לחזור). כל מי שקרא עיתונים, הבין שאין שום סיכוי לחיים סבירים במדינה החדשה ששכלה אלפים מבניה במלחמה אכזרית, שקלטה מספר עולים הגדול ממספר הקולטים, שמשבר כלכלי קשה פוקד אותה (צנע). אבל רוב העולים מארצות האסלאם היו בטוחים שהם מגיעים לארץ זבת חלב ודבש, והאכזבה הייתה קולוסאלית, תחושה עמוקה שהובלו שולל, שרימו אותם (עמ' 46).
"מעברה" מביא את עדויותיהם של 112 עולים "בוגרי המעברות", והם מתארים תנאי מחייה מבהילים: אוהל שעף ברוח, או מוצף במים בגשמים, המיטות צפות במים, וכל המשפחה רטובה עד לשד העצמות. בחורף 1950 אף ירד שלג, ודרי האוהלים קפאו מקור. לא היה אפשר להתרחץ, כי במקלחות הציבוריות זרמו רק מים קפואים בחורף, והשירותים ("בול קליעה") היו משותפים למספר אוהלים, הם הסריחו למרחקים, והזמינו זבובי צואה. בלילות הפשפשים והיתושים היו ממררים להם את החיים. שידרוג האוהל היה פחון, לוהט בקיץ, וקפוא בחורף, או בדון שהיה עולה באש מפתיליות שהודלקו בתוכו. אוכל נפש דל, ועל סף רעב, היה מתקבל מהממשלה והסוכנות באמצעות תלושים. תורים ענקיים היו משתרכים ליד טנק המים, או הברז היחיד שאפשר היה לפתוח, תור ליד משאית הלחם. האחרונים בתור לא זכו תמיד להשיג את מעט האוכל שהוקצב להם, ועל כן התורים היו כרוכים באלימות, כשהחלשים היו חוזרים לאוהלים בידיים ריקות.
באחת העדויות מסופר על אישה שפעמיים הוכתה בתורים למים ולדגי פילה, ומשום כך פעמיים הפילה את הוולד (עמ' 184). המדינה הציעה לעולים עבודות דחק, כמו נטיעות, הכנת תבניות לבלוקים מבטון וסלילת כבישים – וגם זה למיספר מועט של ימים בחודש. עולה מרומניה התלונן על כך שאיפשרו לו רק מעט ימי עבודה, כיוון שהוא אשכנזי, ויש לו רק בת אחת (עמ' 206). הריסוס בדי די טי בוצע לעיתים כבר במטוס, ובעיקר ב"שער העלייה", שהיה מעין קרנטינה לפני השיבוץ במעברות (ראו תמונה בעמ' 73-72). יוצאי אירופה הבינו את הצורך בחיטוי הזה (ראו עמ' 100), אבל יוצאי ארצות האסלאם ראו במעשה זה השפלה.
הצפיפות בין האוהלים ובתוך האוהלים (לפעמים גרו באוהל אחד הורים, עשרה ילדים, סבא וסבתא; לעיתים גרו אפילו שתי משפחות באוהל אחד) גרמה להתפשטות מגיפות: דלקת קרום המוח, גזזת, מחלות עיניים; בגלל תנאי סניטציה גרועים. בתי השימוש הפתוחים והמסריחים והביוב החופשי, גרמו למגיפת שיתוק הילדים. הדיכאון גרם לכך שהורים לא ממש תיפקדו, לא שמרו על הילדים, ויש אפילו סיפור על ילד שנשכח במעברת באר יעקב, והוריו לא חיפשו אחריו. לולא היוזמה שלו לחזור ברגל ובטרמפים (עגלה וסוס), לא היה מתאחד עם משפחתו (ראו דו"ח קצין הרפואה בעמ' 49; וכן עמ' 135; 225-224).
הלידות התרחשו במעברה בתנאים מחפירים, ולאם הטרייה לא היה במה לחתל את התינוק (עמ' 170). חלק מהמעברות מוקמו ליד שדות, מטעים ופרדסים – עובדה זאת אפשרה לעולים לגנוב פירות וירקות כדי להשלים את מנת מזון האומללה שקיבלו, וכן הקירבה לשדות הפגישו אותם עם שועלים, תנים, נחשים ועקרבים, שגם הפילו קורבנות. המעברות ששוכנו במחנות צבא ובשטחי אש של הצבא הבריטי, נתקלו בצרה אחרת – נפלים ותחמושת חיה נטושה גרמה לפציעתם ולמותם של ילדים רבים (עמ' 206 ואילך). גני הילדים ובתי הספר התקיימו באוהלים, ולימים בצריפים, והמורים היו צריכים להתמודד עם אי-ידיעת השפה של הילדים, ואפילו עם כאלה שמעולם לא דרכו על סיפו של בית הספר קודם לכן (ראו דבריה של רבקה גובר – עמ' 226). בשעת מצוקה קשה (שלג, שיטפון) התגייסו הוותיקים לשכן לפחות את הילדים בבתיהם או במבני ציבור, ועיקר העזרה הגיעה, כצפוי, מצה"ל (עמ' 135).
הספר "מעברה" מזים את הטענה המופרכת שיצאה מפיהם של עסקנים אינטרסנטים, ואף מפיו של רב נערץ, שהמזרחיים שוכנו במעברה, כאשר האשכנזים קיבלו וילות. העדויות בספר הזה של יוצאי ארצות האסלאם עצמם מכחישות את הטענה חסרת השחר הזו. אדרבה, מתוך חוויה אישית שלי, וגם מעדויותיהם של המופיעים בספר, מסתבר שראשוני המשוכנים במעברות היו יוצאי אירופה, ורק אחר כך הצטרפו יוצאי עיראק, ושאר יוצאי ארצות האסלאם (ראו עמ' 97, 238-237, 249).
אני חוויתי את המעברה, והכרתי את חלוצי העלייה השנייה והשלישית – במעברה לא היו חלוצים ולא גיבורים, אבל כן, נחשפה בכל זאת גבורה מרשימה: אותם ילדים יחפים שנאלצו לגנוב בוטנים, תפוזים ובצל להחיות את נפשם, שחיו בתנאים מחפירים, שלא ידעו אות עברית – התגברו על כל הקשיים והפכו לאזרחים נפלאים שתרמו לעצמם ולחברה. הספר מקפיד לציין בסופה של כל עדות מה עלה בגורלם של בעלי העדות – מסתבר שאלה הגיעו להישגים מדהימים: סופרים ומשוררים בעלי מעמד בינלאומי, פוליטיקאים, פרופסורים באוניברסיטאות, עיתונאים, מנכ"לים של משרדים ממשלתיים, רופאים, ראשי ערים ומועצות מקומיות, קצינים גבוהים בצה"ל, שחקנים, מהנדסים. רבים מהם זכו באותות של יקירי עריהם, בפרסים על מפעלם, וכן בפרסים יוקרתיים כמו פרס ישראל ופרס אמ"ת. ויוסי אלפי עצמו, שקשה להגזים בתרומתו הענקית לתרבות העכשווית, הוא הרי "בוגר המעברה", כמוני וכמו מאות אלפים אחרים. ההישגים האלה של יוצאי המעברות הם כל כך מרשימים, שבהחלט אפשר להכתירם כגבורה.
לסיום שתי טענות:
טענה למעצב והעורך החזותי – מילא שמצא לנכון לצבוע את כל הצילומים הישנים של המעברות ויושביהן, ועל ידי כך להקשות על המתבונן בהם, אבל איזה היגיון היה לצבוע את המסמכים הישנים (מכתבים של דרי המעברות אל הרשויות, דו"חות של קצין רפואה ראשי, פקודה של האלוף יצחק רבין, חוזר משרת העבודה, גולדה מאירסון וכד) באפור, צבע שהופך את הקריאה לבלתי אפשרית ממש?
בספר יש, כאמור, 112 עדויות של יוצאי המעברות לפי החלוקה הבאה: 50 של יוצאי עיראק; 13 של יוצאי תימן; 13 של יוצאי רומניה; 10 של יוצאי מרוקו; 8 של יוצאי מצרים; 6 של יוצאי איראן; 4 של יוצאי בולגריה; 2 של יוצאי לוב; 1 של יוצאי הונגריה; 1 של יוצאי רוסיה.
בספר משובצים 14 שירים: 5 של יוסי אלפי; 2 של עזרא מורד; 1 של שלמה שפירא; 1 של רוני סומק; 1 של יוסף עוזר; 1 של אמירה הס; כלומר 11 שירים מתוך 14 הם של יוצאי עיראק; 1 של יוצא מרוקו (ארז ביטון); 1 של נתן אלתרמן; 1 של חוה אלברשטיין.
כל מי שעיניים בראשו מוקיר ומעריך את היקלטות של העלייה מעיראק, ואת הישגיה המרשימים, אבל באמת, יוסי אלפי, לא מצאת דרך קצת יותר מאוזנת לתעד את יושבי המעברות?
משה גרנות
* * *
מבקש מידע על שמואל בן-יעקב (יעקבסון)
אני מנסה למצוא פרטים נוספים על סופר ילדים בשם שמואל בן-יעקב (יעקבסון). לפי הלקסיקונים של קרסל ושל אוריאל אופק נולד שמואל בן-יעקב בליבאו, לטביה, ב-23 בספטמבר 1916. חי בילדותו בגרמניה (מינכן, ברלין) ועלה ארצה ב-1935. עסק בעיתונות יהודית-גרמנית בחו"ל ובעיתונות הארץ. סיפוריו הראשונים נכתבו בגרמנית ותורגמו מכתב היד. מספריו: "המתנדבים הקטנים", "עוזי והמנגנים הצעירים", "דן העקשן", "עמי והבנאים הצעירים", "הנעלם בהרי יהודה", "הנעלם בלב ים", "קורות רמי העיתונאי" וכנראה ספרו האחרון "הנעלם בעיר העתיקה בירושלים" יצא לאור ב-1983.
לפי אוריאל אופק – שמואל בן-יעקב היה ספרן ובעל ספריה בשם "כרמיה".
אני מנסה למצוא פרטים ביוגרפיים נוספים, מתי נפטר? היכן? וכל מידע אחר שהוא רלוונטי.
בתודה ובברכה,
יוסי גלרון-גולדשלגר
* * *
מנחם רהט
אשכרה תקשורת עויינת
התקשורת האלקטרונית הצטרפה למיסדר 'רק לא נתניהו'. לא צריך להיות אוהד של נתניהו כדי להבין שמדובר לא רק בפייק תקשורת, אלא במכונת תעמולה מגוייסת בשירות השמאל
לא היה צורך בהתבטאות השחץ הנבזית של כתבת ערוץ 2 דנה וייס, כלפי יאיר נתניהו, בנו של ראש הממשלה בנימין נתניהו, כדי להבין שהערוץ הפך עצמו למכונת תעמולה פוליטית. לא האתיקה העיתונאית ולא האובייקטיביות המקצועית מנחים אותו, כי אם עיקרון פוליטי נטו, המסתכם בשלוש מילים: 'רק לא ביבי!'
למי שהחמיץ, הנה תקציר: בעת שראש הממשלה ורעייתו ובנו יאיר הגיעו במוצ"ש לנתב"ג על מנת להמריא לארה"ב, התמהמה יאיר נתניהו לצאת מן הרכב, מה שהעלה את חמתה של ה'יאכנע' (כך כינה אותה הקולגה שלה, אהוד יערי, 27.3.16), אשר כינתה את נתניהו ג'וניור: "האפס הזה... הקקות הזה," ועוד גידופים כיוצא באלה.
המאפיה השמאלנית בתקשורת, איננה מאמינה בבחירות דמוקרטיות שבהן העם יבחר את נציגיו וממשלתו. היא כבר מזמן החליטה, וכל שנותר הוא רק לשכנע את העם בעמדתה.
הנה למשל הראיון הנינוח, המלטף, המחבק, שהעניקה לבני גנץ, לעומת חקירה תוקפנית, זועמת, מלווה ברשפי אש ועויינות, ממש כמו חקירה משטרתית מול מחבל עויין – שאיפיינה את הריאיון עם ראש הממשלה נתניהו.
קשה להאמין ששני הראיונות הללו שודרו באותו ערוץ ממש.
מצד שני, אפשר לומר שניסיונה של המראיינת הלחוצה להדהים, קרן מרציאנו, להפיל בכל מחיר את נתניהו לקרשים, תוך קטיעת דבריו מבלי לאפשר לו להשלים משפט, היה בבחינת באה לקלל ונמצאה מברכת. נתניהו עקף את רשפי האש שלה באלגנטיות, ופרץ באמצעות הכריזמה האישית שלו לליבותיהם של ה'בייס' שלו, שלהפתעתו החל לפזול לעבר הכחול לבן.
קוראי טור זה יודעים שאין כותבו נמנה עם סוגדי נתניהו. אבל מאידך גיסא, אי אפשר להתעלם מהרדיפה התקשורתית הבלתי פוסקת כלפיו. יש מספיק סוגיות אמת שנזקפות לחובתו. לא צריך להמציא תחבולות ובדיות. קחו למשל שידור תעמולתי הזוי, במסווה של פרשנות חדשותית, בניצוחו של אמנון אברמוביץ', פרשן הערוץ השני, שניצל באופן ציני בוטה את המיקרופון והמצלמה לתעמולה פוליטית נטו. היה זה לאחר פירסום כתב החשדות. הצוות באולפן מעלה את הנושא, כצפוי, על ראש שמחתו. אבל המרואיין הראשון, אמנון אברמוביץ', מסיט בכוונת מכוון את השיח, בבחינת טענו חיטים והודה לו בשׂעוֹרים.
אברמוביץ ברוב חוצפה מתעלם מהנושא הנדון, כתב החשדות, וגורר את הצופים למחוזות אחרים: "אני אדלג על כתב החשדות ואקח את זה לתחום הציבורי הכללי." הבנתם את זה? אני, התועמלן, אספק לכם סיבות נוספות לתעב את נתניהו: "בוא ניקח את חוק ההסדרה. זה חוק שמערכת הביטחון התנגדה לו, מערכת המשפט התנגדה לו, ונתניהו התנגד לו... אבל משיקולי קואליציה, כדי לשמור על הימין, הוא העביר את החוק."
דחילק, מר אברמוביץ', אוזניך שומעות את מה שפיך מלהג? מה זה קשור לכתב החשדות, לעניין שלשמו התכנסתם? אין גבול לתעמולה העויינת?
התועמלן ששכח מהי פרשנות הוגנת, המשיך בקישקושיו: "בוא ניקח את מתווה הכותל. נתניהו, כדי לשמור את החרדים איתו – הוא ידע מה החוק הזה יעשה לנו בעולם ובעיקר בארה"ב... – שינה את מתווה הכותל כדי לשמר את הקואליציה החרדית שלו. כך, עם התמיכה בחוק הגיור החדש. כך, עם קבלת הפנים למאבטח מירדן שהיה בניגוד לדעת השב"כ."
ושוב, מה זה קשור? זה הרי לא מופיע ולא אמור להופיע ולא יופיע בכתב החשדות. אלה הם מהלכים לגיטימיים בשדה הפוליטי. גם בן גוריון ויורשיו נהגו כך, לשימור קואליציותיהם.
אין דרך אחרת להסביר את הגיגיו של התועמלן אברמוביץ', אלא כמאמץ עילאי, נטול הקשר רלבנטי, ליצור מצג שווא, 'כאילו פלילי', שנועד לבלבל את הצופה ולהטמיע בתודעתו תחושה, שאפילו מהלכיו הקואליציוניים הלגיטימיים של נתניהו, הם מעשה עבריינות נורא של מגה-עבריין, קרימינל מסוכן.
ב-9 באפריל יצטרך הציבור להבהיר 'להם', שלא הם יחליטו: לא שופטי העליון שהפכו את ביהמ"ש לשחקן פעיל בזירה הפוליטית, ולא זרזירי התקשורת שהפכו את המיקרופון והמצלמה למכונת תעמולה שמאלנית.
מנחם רהט
* * *
עדינה בר-אל
קופון בעיתון להגרלת מגרש?
היומון "מוֹמֶנֶט" ביידיש בוורשה
חני ברקת-גלנצר, היומון ביידיש "דער מאָמענט" (1910-1939): אופן הצגת אירועי התקופה בפולין מעל דפי העיתון
מפעל דב סדן, האוניברסיטה העברית, 2018
העיתון "דער מאָמענט" (הרֶגע, להלן "מומנט") נוסד בוורשה בשנת 1910 ויצא לאור עד ספטמבר 1939, עת מערכת העיתון נפגעה בהפצצה גרמנית. ברוב שנות הופעת העיתון היה העורך הראשי צבי פרילוצקי, איש המפלגה הפולקיסטית, שתמכה בהשתלבות היהודים בפולין תוך אוטונומיה תרבותית. (פרילוצקי נפטר בגטו ורשה בשנת 1942, בגיל שמונים וחמש).
הספר של ברקת-גלצנר הוא פרי מחקרה על העיתון "מומנט". הנושאים הנסקרים בו מבוססים על מאמרים רבים בעיתון זה, על זיכרונות אישיים של עורכים וכותבים בו, ועל חומר מחקרי בנושא תולדות יהודי פולין בין שתי מלחמות העולם. המייסדים והכותבים הראשונים בעיתון היו מהמפלגה הפולקיסטית, (ביניהם: שמואל הירשהורן, ה"ד נומברג ונח פרילוצקי – מנהיג המפלגה); ציונים (ביניהם: יוסף הפטמן מראשוני החלוץ, משה יוסטמן בעל שם העט ב' יאושזון, יוסף טונקל בעל הכינוי דער טונקעלער, הכהה), וגם כתבים ללא השתייכות פוליטית.
במקביל ל"מומנט" יצא לאור בוורשה יומון נוסף ביידיש והוא ה"היינט" (היום). הוא נוסד שנתיים לפני ה"מומנט", ועורכו הראשי היה שמואל יצקן. שני העיתונים יועדו בעצם לקהל קוראים דומה. ברקת-גלנצר מתארת בספרה את התחרות, ובעצם את המאבק הגלוי ביניהם. לעיתים היו פגיעות אישיות נגד העורכים והכותבים של שני העיתונים. דוגמא לכך היא ההשמצות של יצקן כנגד מאגנוס קרינסקי, שכתב בעיתון "מומנט" על ענייני חינוך, והיה מנהל גימנסיה יהודית. מנגד פרסם הלל צייטלין סדרת מאמרים ב"מומנט" תחת הכותרת "האם יש צורך לשפר את משה רבנו?" ובהם שלל את החומשים המקוצרים שחיבר דוד פרישמן, ויצאו לאור בהוצאת הספרים "יהודייה "של יצקן. אבל בזה לא די, ובאותה שנה, 1913, נכתב ב"היינט" שהלל צייטלין נראה אוכל טרפה בתחנת הרכבת של פינסק... וכך זה נמשך ונמשך.
היו גם מעברים של כתבים מעיתון אחד למשנהו. בשנת 1925 עבר ב' יאושזון מה"מומנט" ל"היינט", מאחר שאחת מכתבותיו נפסלה לפרסום. גם ההומוריסט יוסף טונקל החליט לעזוב את ה"מומנט", ואפילו פרסם ב"היינט" מדור הומוריסטי, אך לאחר זמן חזר לכתוב בעיתונו הקודם.
ב"מומנט" היו הן אקטואליה והן דברי ספרות. מכיוון שקהל הקוראים של שני העיתונים היה דומה, היה ניסיון של ה"מומנט" להביא ספרות ברמה טובה. העיתון פרסם דברי ספרות של יוצרים ביידיש, כגון ש' אנ-סקי, רחל פייגנברג, שמואל ניגר, י"ל פרץ, פרץ הרשביין, זלמן שניאור ואחרים, וכן ספרים בהמשכים של שלום עליכם, שלום אש, אברהם רייזן, יוסף אופטושו ועוד. (בנספח בסוף הספר יש פירוט של למעלה מארבעים רומנים שפורסמו בהמשכים ברבות השנים בעיתון זה).
העיתון נאבק על קיומו
כבר מראשית הדרך היו למערכת העיתון קשיים כלכליים, למרות שלעיתים גברת תפוצת העיתון, כמו בעת סיקור משפט בייליס שנערך בקייב בשנת 1913. אנשי ה"מומנט" ניסו להתגבר על הקשיים באמצעים שונים. לדוגמא: לצורך הגדלת קהל הקוראים עלה רעיון להפיץ באמצעות העיתון קופונים להגרלת... קרקעות, לצורך בנייה של שכונה יהודית מחוץ לוורשה – (דבר שיצקן ב"היינט" כינה "בּאָבּע מעשיות", סיפורי סבתא) – אבל בסופו של דבר ההגרלה בוטלה, כי עורכי העיתון לא הגיעו להסכמה עם בעל הקרקעות.
בעת מלחמת העולם הראשונה, הורה ניקולאי ניקולאייביץ' – המפקד הראשי של הצבא הרוסי בפולין – לסגור את העיתונים ביידיש. באופן אבסורדי חודשה ההוצאה לאור של העיתונים היהודיים דווקא בזכות הגרמנים שכבשו את ורשה באוגוסט 1915, בעקבות ההוראה של ראש לשכת העיתונות של השלטון הגרמני, פון קליינוב.
הקשיים הכלכליים נמשכו עד תחילת 1931, אז הפך העיתון "מומנט" ל...קואופרטיב, בו היו חברים אנשי המערכת ועובדי המחלקות האחרות. גם מאז לא השתפר המצב הכלכלי. אבל בשלב זה נוספו סופרים ועיתונאים שדיווחו בעיתון מכל תפוצות ישראל. בשנת 1935, כאשר התנועה הרוויזיוניסטית פרשה מההסתדרות הציונית הכללית, הצטרף ז'בוטינסקי לכותבים ב"מומנט". בזכותו החלו גם רוויזיוניסטים לקרוא בעיתון, ותפוצתו גדלה. בנוסף המשיכו לפרסם מאמרים מכל גווני הקשת הפוליטית. אולם בסוף 1938 הצטרפו עוד חברים רוויזיוניסטים למערכת, ביניהם אורי צבי גרינברג ואייזיק רמבה, והעיתון קיבל גוון מובהק של מפלגה זו. אגב, ב"מומנט" הישוו את הופעתו של ז'בוטינסקי בקונגרס היסוד של "הסתדרות ציונית חדשה" להופעתו של הרצל בקונגרס הציוני הראשון בבאזל. וזאת למרות שלא דנו בעיתון זה בתוכנית ה"אווקואציה" שלו ובחזונו לפינוי מוחלט של יהודי פולין וחיסול הגלות.
מדינת פולין ומצב היהודים בה בראי העיתון
עורכי ה"מומנט" רצו לעצב עיתון לא פוליטי, בהדגשת הלאומיות היהודית. הם שאפו לייצג את רוב הדעות בציבוריות היהודית, מלבד השמאל הקיצוני והמתבוללים. (אם, למשל, דיווחו על הפגנות שערכו יהודים נגד הטרור, הצניעו את חלקו הדומיננטי של הבונד בארגון מחאות אלו...)
מצד אחד התייחסו אל פולין כאל בית ליהודים, הווה אומר, שהיהודים רואים עצמם אזרחי פולין, חלק מאוכלוסייתה. מן הצד האחר היה העיתון פרו-ציוני. ארץ ישראל כונתה "ארצנו" (כמו בעיתונים פרו-ציוניים אחרים, כדוגמת עיתוני רשת "תרבות" לילדים – ע.ב.); היו ב"מומנט" כתבות וידיעות על הנעשה בארץ, על נושאים הקשורים לעלייה לארץ, ודיונים על הקמת הבית הלאומי ליהודים בארץ ישראל.
הספר דן בהרחבה מרובה באופן שבו משתקפים חיי היהודים בפולין באותה עת, ומובאות דוגמאות לסקירות ולדיווחים ב"מומנט" מתוך כתבות, תוך ניסיון לפרש סיבות לאופן דיווחים אלו והשוואתם למה שנכתב במקביל בעיתון "היינט". בפרק שכותרתו היא "האומנם פולין אימא טובה לכל ילדיה?" – יש דיון בנושא הפגיעות ביהודים, ביניהם הפוגרומים בשנים 1918-1920 בקילץ ובלבוב, הפוגרומים בשנים 1935-1936 בגרודנו, בפשיטיק ובמינסק מאזובייצקי.
בפרקים הבאים משתקף בספר המאבק להשגת זכויות ליהודי פולין. נידונו בהרחבה נושא איסור השחיטה הכשרה, וכן הגבלות הסטודנטים היהודים והתנכלויות להם. מוקדש מקום גם לאופן סקירת המשפטים הפומביים שנערכו ליהודים. כמו כן משתקף בספר כיצד נסקרו ב"מומנט" מערכות הבחירות בפולין.
הבעייה הגדולה שניצבה בפני עורכי ה"מומנט" היתה איך להציג האירועים הנ"ל מבלי לערער את גישתם ה"חיובית" לשלטון הפולני, את הקביעה שיש עתיד וביטחון ליהודים בפולין. כאמור, עורכי העיתון לא ויתרו על סקירת אירועי הטרור, ולא התעלמו מההתנכלויות והחרמות.
מסקנתה של ברקת-גלנצר, שהשוותה את הסקירות ב"מומנט" לסקירות ב"היינט", היא: ב"מומנט" הציגו את כל האירועים האלו כספורדיים, כתוצאה של פעילות אנטישמית של גורמים מקומיים, המושפעים מגישה פוליטית של האנדקים. במילים אחרות, לא המדינה הפולנית מפלה את היהודים וגוזלת את זכויותיהם. אפילו ההחלטות של מועצות עיריות להעביר חוק נגד השחיטה הכשרה, מפורש באופן כזה. ב"מומנט" לא קשרו את הניסיון להעברת החוק לאווירה הכללית האנטישמית בפולין שהושפעה מגרמניה הנאצית. יחד עם זאת, דווח על מאמצי הצירים בסיים הפולני למנוע העברת החוק נגד השחיטה הכשרה. במילים אחרות, ב"מומנט" הצניעו, לדעת ברקת-גלנצנר, את חומרת האירועים, בעוד ה"היינט" הציג את הפרעות ביהודים כהווייתן.
בכל הדיווחים ב"מומנט" הוצגו יהודי פולין כאזרחים נאמנים למדינה, הממלאים את חובתם האזרחית, וזאת במקביל לדרישתם לאוטונומיה תרבותית. אחד הוויכוחים שהשתקף בעיתון נוגע למערכת הבחירות של שנת 1922. אז יזם יצחק גרינבוים – שהשתייך למפלגת הציונים הכלליים והיה נציג בסיים – להקים לקראת הבחירות גוש מיעוטים יחד עם מיעוטים לא יהודיים. נח פרילוצקי, בנו של עורך ה"מומנט", שהיה מראשי הפולקיסטים, התנגד לכך. בעיתון הובעה הדעה שהנציגים היהודים בסיים צריכים לקדם את האינטרסים של המיעוט היהודי קודם כל.
בשנת 1925 חתמו הנציגים היהודיים בסיים הסכם עם הממשלה הפולנית בראשות גרבסקי, שנקרא "האוגודה". וזאת לצורך הסדרה מחדש את זכויות היהודים בפולין. בציבוריות היהודית התעוררה מחלוקת קשה. המתנגדים להסכם, ביניהם יצחק גרינבוים, טענו שהשלטון לא קיים את ההתחייבויות שלו באמנת המיעוטים (1918), ואין לסמוך עליו בעניין זה. גם כאן נזהרו ב"מומנט"" מלהביע דעות של מתנגדים להסכם, כדי לא להבליט אי הסכמה עם השלטון. רק לאחר מכן, כאשר ההסכם לא מומש, הביעו בעיתון אכזבה מהתנהלות הממשלה.
ברקת -גלנצר מסכמת את ההבדל בין ה"היינט" ל"מומנט":
"עורכי העיתון 'היינט', שיועד לקהל קוראים דומה, לא נמנעו מלהציג מעל דפי עיתונם דימוי של אפליה וקיפוח של היהודים בפולין. הם אף פירסמו את דבריו של גרינבוים, שהאמין במרץ 1936 כי חיי העם היהודי בפולין מתקרבים לקטסטרופה וכי ההשפעה של הנעשה בגרמניה על חיי העם היהודי בפולין תהיה גדולה. בשונה מכותבי 'היינט' לא סברו עורכי העיתון 'מאָמענט', ובמיוחד צבי פרילוצקי, כי יש יתרון כלשהו בהצגת מגמת האפלייה של השלטונות בפולין כלפי היהודים, או באזהרה מפני קטסטרופה קרבה, מכיוון שאלו יפגעו בדימוי של היהודים כאזרחים המעוניינים להשתלב במדינה ולמעשה לא יתרמו דבר לרווחת יהודי פולין. מתוך תפיסה זו הם בנו מסגרת של היתכנות חיים יהודיים בפולין, וביקשו להציג את פולין כבית ליהודים. בתוך מסגרת זו הם נתנו את פרשנותם לכל האירועים שדיווחו עליהם מעל דפי העיתון. לצד העמדה הדוגלת בקיום חיים מלאים בפולין יוצגה ארץ ישראל מעל דפי העיתון כ'ארצנו'." (עמ' 325).
ניסיון לעצב תרבות לאומית יהודית מודרנית
לצורך הבניית תרבות לאומית הוצגה התרבות היהודית כ"בעלת שורשים היסטוריים, פתוחה אל נכסי התרבות הכלל-עולמיים, ובעלת סממנים מודרניים וחילוניים." (עמ' 312).
מכיוון שרוב הנוער היהודי למד בבתי ספר פולניים בשפה הפולנית ו"פגש" שם דמויות של גיבורים פולנים, השתדלו בעיתון להציג גיבורי תרבות יהודיים חדשים, מודרניים. אחד מהם היה ביאליק. כתבות רבות סיפרו על חייו ועל יצירתו, סקרו את דעותיו בעניינים שונים, כגון דעתו על השפות. בין השאר ציטטו אותו כאומר: "עברית צריך לדעת לדבר, יידיש מתדברת מעצמה" (עמ' 263). [האמרה המיוחסת לביאליק היא: "יידיש רעדט זיך, העברעיש דאַרף מען רעדן"].
הסופר והמשורר אהרן צייטלין כתב: "עבורנו ביאליק הוא אביב תמידי, סמל לצמיחה ולהתחדשות. שיריו לא הסתיימו, הם צומחים מתוך שדה חייו של העם." לאחר מותו של ביאליק, הספיד אותו יוסף הפטמן במאמר תחת הכותרת: "האור שכבה."
גם בנימין זאב הרצל הוצג כגיבור יהודי, תרבותי-לאומי. ב"מומנט" כתבו רבות עליו ועל חזונו. באחת הכתבות הוא הושווה למשה שעמד על הר נבו ולא זכה להגיע אל הארץ המובטחת.
במסגרת הרצון להציג את התרבות היהודית כחדשה ומודרנית, הפכו הספורטאים היהודים לגיבורי תרבות בעיתון זה. אחת לחודש התפרסם מדור מיוחד לספורט יהודי, ושם דווח בגאווה על ההישגים של הספורטאים היהודים. סקרו ענפים שונים, כדוגמת קבוצת האִגרוף של מכבי ורשה. ב-1933, לדוגמא, הוכתר יוסף הכט כאלוף פולין בטניס. וכמובן תוארו משחקי המכבייה שהתקיימו בארץ ישראל.
[גם עיתונים יהודיים אחרים בפולין הקדישו מקום לספורט בכלל ולספורטאים היהודים בפרט. לדוגמא, בשנת 1938 התפרסמה כתבה על אלוף המתאגרפים היהודים בפולין, שבתאי רוטהולץ, בעיתון "עולמי" של רשת החינוך "תרבות" העברית. הכותרת היתה: "'דוד' היהודי מכניע את 'גלית' הגרמני" – ע.ב.]
ההתייחסות לארץ ישראל, לדת ולשפה
כאמור, ה"מומנט" הדגיש שני מישורים במקביל: הזכות של היהודים להיות אזרחים שווי זכויות בפולין, והזכות של היהודים לבנות בית לאומי בארץ ישראל. לאורך שנות קיומו של העיתון לא השתנתה ההתייחסות לפולין המתוארת לעיל, אולם בגישה לארץ ישראל ניכרים התפתחות ושינויים בהתייחסות אליה כארצם של היהודים. בתחילת שנות העשרים הצטיירה הארץ כחלום רחוק, עורכי העיתון הדגישו שיש להתחשב בתושבים הערביים בארץ ישראל, ולנסות להגיע להסדר. צבי פרילוצקי "דבק בדעתו כי הדרך להקמת בית לאומי לעם ישראל בארץ ישראל מחייבת שינוי הטקטיקה בארץ ומציאת דרכים לחיים בשיתוף עם ערביי ארץ ישראל" (עמ' 321).
במחצית שנות השלושים השתנתה הגישה, והארץ החלה להצטייר כממשות ריאלית, הכתבות בעיתון עסקו במתרחש בארץ, בשאלת רישיונות העלייה ואפשרויות הפרנסה בה. כמו כן היו דיווחים לאחר פרוץ המרד הערבי בשנת 1936.
הלל צייטלין ביקר בארץ ישראל ושוחח עם ביאליק. בין השאר הוא ציטט את ביאליק בהתייחסו לתל-אביב:
"תל-אביב היא עיר יהודית אמיתית, תל-אביב היא יצירה יהודית טהורה [...] זוהי העיר הראשונה בכל כדור הארץ שלא רק שהיא מיושבת אך ורק ביהודים, כל בית בה, כל בית חרושת, כל בית מסחר, כל בית ספר הוא יהודי מכול וכול, לא רק מפני שהוא מיועד ליהודים, אלא מפני שבנו אותו יהודים. כל לבנה הונחה בידי יהודים" (עמ' 261-262).
יש לציין שהלל צייטלין עצמו מייצג חברים במפלגה הפולקיסטית שהחלו להתקרב לציונות. ויתכן שהשינוי שחל במפלגה זו, גרם להגדלת מספר הכתבות על ארץ ישראל בעיתון "מומנט".
כאמור, העיתון היה חילוני במהותו. וגם בעניין זה ניתן לראות שינוי והתפתחות במשך השנים. לדוגמא: סיפור חנוכה. בראשית שנות העשרים הודגשו נס פח השמן והישועה שבאה לעם מידי אלוהים. ואילו בשנות השלושים הודגשה גבורתם של החשמונאים, והם תוארו כלוחמי חופש שהצליחו להקים ממלכה יהודית עצמאית.
למרות ששפת העיתון היתה יידיש, לא שללו בו את השימוש בשפה העברית. שאלת השפה כמעט לא הוצגה בעיתון. יחד עם זאת התרבו במחצית שנות השלושים הסקירות על הנעשה ברשת החינוך "תרבות" העברית.
לסיום
מאמרים רבים שנדפסו בעיתון זה שימשו את ברקת-גלצנר במחקרה. ניתן למצוא את כותרותיהם, את שמות כותביהם ואת תאריכי פרסומם בהערות השוליים. זאת ועוד, בהערות השוליים יש חומר רב וחשוב המעיד על הקהילה היהודית בפולין – אירועים היסטוריים, ביוגרפיות של רבים שנזכרו בספר: מדינאים, עיתונאים וסופרים יהודים.
הנספחים בספר כוללים את רשימת הרומנים שהופיעו בהמשכים בעיתון "מומנט"; עיתונים נוספים והוצאות של גיליונות מיוחדים שפרסמה מערכת ה"מומנט", כגון: עיתון הצהריים "וואַרשעווער ראַדיאָ", עיתון של מוצאי שבת "גוט וואָך", עיתון ספורט "ספּאָרט צייטונג", ועיתון בפולנית שראה אור פחות משנה "נובי גלוס". כמו כן יש נספח עם רשימת העובדים בעיתון לאורך השנים. הביבליוגרפיה מפרטת מקורות בכתב יד, דו"חות וזיכרונות וספרות מחקר נרחבת. יש כמובן מפתח שמות ובו אישים, יצירות ספרות, אירועים היסטוריים, שמות מפלגות ועוד. שפע מידע זה תורם נדבך נוסף ללימוד על הקהילה היהודית בפולין בין שתי מלחמות העולם.
עדינה בר-אל
* * *
סינוואר יבחר
לפי סקר "כאן חדשות" של רשת ב', שפורסם ביום רביעי: הפער בין נתניהו לגנץ – בשאלה: "מי מתאים יותר להיות ראש ממשלה" – מזנק ל- 11%. לטובת נתניהו. מפלגת "כחול-לבן" יורדת ל-30 מנדטים, הליכוד – 28, העבודה – 8, מפלגת כולנו – 6, "הימין החדש" – 7, זהות (פייגלין) – 6. כך שגוש הימין מתחזק – ויחד עם מפלגת זהות – זוכה ל– 65 מנדטים, ויוכל להרכיב את הממשלה הבאה.
מצב, שהוא, לכאורה, אבסורדי ותמוה: ככל שהחמאס קובע את גובה הלהבות ומכתיב את סדר היום (ליתר דיוק: את "אי סדר היום") – כך נתניהו וגוש הימין עולים בסקרים.
בלתי מובן בעליל: כיצד זה, כשבקדנציה של "מר ביטחון" – כשארגון טרור מצליח להתל ולשים ללעג את ה"מדינה החזקה ביותר" במזרח התיכון; "שובר את הכלים" כל פעם מחדש; מפר כל "הסכמה", ושוחק את הרתעה הישראלית עד דק – נתניהו דווקא הולך מתחזק?
אחד-עשר סבבי לחימה התנהלו מול החמאס בשנה האחרונה, וכל סבב הסתיים גרוע מקודמו. אלפי דונמים שרופים, 520 רקטות ביומיים על יישובי עוטף עזה, שני טילי פאג'ר לתל אביב (ולא, לא "בטעות") טיל שנורה לבית במושב משמרת, כשבנס לא נהרגו יושביו – ונתניהו מתחזק.
החמאס קובע את הכללים: הוא החזיר את ראש הממשלה מביקורו בוושינגטון, גרם לשיתוק תנועת הרכבות בדרום ולפתיחת מקלטים כמעט בכל המדינה. מאז סבב האלימות האחרון, שהחל ב-14 למארס, מנהיג החמאס, יחיא סינוואר, הולך על הסף בהמשך מתקפה מתמשכת ובלתי נסבלת של עשרות רקטות, לילה לילה, על יישובי הדרום – ונתניהו הולך ומתחזק.
מה ההסבר לכך? מופעי המלל, האיומים וההצהרות הלוחמניות הריקים מתוכן וחסרי הכיסוי של נתניהו ושרי הליכוד משכנעים – כך מסתבר – את ה"בייס", גם "קמפיין ההשמצות" השלילי כנגד בני גנץ ושות' – המציג את "כחול לבן" כמפלגה שתישען על המפלגות הערביות (בדומה לקמפיין "הערבים נוהרים" שהכריע את הבחירות הקודמות) – עובד היטב בתקופה של הסלמה ביטחונית.
וכעת, לאחר קמפיין "ההטרדות המיניות", "הטלפון הפרוץ", סבב הלחימה שהכריז נתניהו (בתפקידו כראש הקמפיין) על בני גנץ – מסלים ועולה מדרגה בניסיון להציג את הרמטכ"ל לשעבר ויו"ר "כחול לבן" באור מגוחך, תוך רמיזות על כך שהוא "לא יציב", מפתח פאראנויות וקורס תחת לחץ.
בעמוד האינסטגרם הרשמי של נתניהו עלה סרטון, שבו נראה גנץ כשהוא מגמגם, עייף ולא ממוקד. והכול בניסיון להציגו כ"לוקה בנפשו", מבוהל וחלש, וככזה בלתי כשיר לכהן בתפקיד ראש הממשלה.
אתמול אף הפיץ הליכוד ברשתות החברתיות סרטון, שבו נראה ראשו של גנץ יוצא משעון קוקייה, כשעיניו גדולות, מעוותות ומסתובבות. המסר ברור: גנץ הוא לא שפוי, ("קוקיה", בלשון העם). וזה עובד. כמו שעון קוקיה. ככל שהקמפיין יורד נמוך ומלוכלך יותר, כך הליכוד הולך ועולה בסקרים.
ושלא כאמרתו הידועה של דוד בן גוריון: נתניהו נלחם בגנץ, כאילו אין חמאס; ומנגד לא נלחם עם החמאס; ומנסה להגיע, כמעט בכל מחיר ל"סגירת" סבב ההסלמה הנוכחי, מתוך הבנה, שמבצע צבאי גדול – ערב הבחירות – עם, חס וחלילה, הרוגים ופצועים לכוחותינו – עלול לפגוע בו בבחירות.
המטרה של נתניהו היא להגיע, בסיוע המתווכים המצרים ו"מנופי הלחץ" של הפגזות חיל האוויר ועיבוי כוחות השיריון בטבעת מסביב לעזה, למצב בו החמאס יסכים לחתום על "מסמך הבנות" שפירושו הסדרה, ולו זמנית, כזו שתעניק לנו שבועיים של שקט, לפחות עד אחרי הבחירות.
ואכן, אם ראש הממשלה ושר הביטחון נתניהו יצליח להשיג "הסדרה" ו"רגיעה" שכזו, ערב הבחירות, ערב הפסח וערב האירוויזיון, וכוחות צה"ל שירדו לדרום יחזרו בשלם לבסיסיהם – הוא לוקח שוב את הבחירות. ובגדול.
עו"ד גיא משיח
* * *
נעמן כהן
המדיניות כלפי עזה – איך לנצח
כמו מארקוס פורקיוס קאטו קנסוריוס, הידוע כקאטו הזקן, שהתפרסם בכך שנהג לסיים כל נאום בסנאט במילים הבאות: "מלבד זאת אני סבור שיש להרוס את קרתגו", והודות למאמציו יצאה רומא למלחמה הפונית השלישית בקרתגו, שבסופה הושמדה העיר, כך גם אני כותב כאן שנים רבות את אותו דבר. סליחה מהקוראים.
דוקטרינת ההכלה של נתניהו כלפי הטרור מעזה הגיע לסיומה. כדי להגיע לפתרון הבעיה יש ללכת בדרך שונה. המדיניות כלפי עזה צריכה לעמוד על שלושה דברים:
1. הכרה בעזה כמדינה: על מדינת ישראל להכיר בעזה כמדינה לכל דבר, ולהטיל עליה ככל מדינה את כל האחריות למעשיה. (מדינה היא ארגון שיש לו מונופול של שליטה בשטח מסוים, וזה המצב האמפירי של עזה).
2. התנתקות מעזה: על ישראל להתנתק מעזה באופן סופי ומוחלט. עד השגת הסכם מדיני עם מדינת עזה, יש לסגור את הגבול, ולהסיר כל אחריות עליה ועל אזרחיה. לא לספק לה דבר. לא חשמל, לא דלק, ולא תרופות. את הכול יוכלו העזתים לייבא ממצרים. ישראל גם לא תעביר להם את כספי קאטר או כל השקעה אחרת (ממילא זו רק הצגה כלפי חוץ, כי הם מקבלים כספים דרך מצרים).
ודוק: למרות שהגרמנים לא תבעו לחסל את אנגליה וארה"ב, ולרצוח את האנגלים והאמריקאים כפי שתובעים אנשי החמאס, הרי לא עלה בדעתם של בנות הברית לספק לאוייב, גרמניה הנאצית – מזון, דלק, תרופות, וכו', כפי שעושה ישראל. כמובן אם העזתים ירצו לקנות טובין מישראל ישראל תאפשר זאת בפיקוח בטחוני.
3. הגדרת תורת מלחמה: התיאורטיקן ואבי תורת המלחמה קרל פיליפ גוטפריד פון קלאוזביץ, קבע בספרו "על המלחמה" כי המלחמה אינה אלא המשך המדיניות באמצעים אחרים. כלומר, למלחמה יש תכלית מדינית. המטרה המדינית של המלחמה הנוכחית בעזה אינה צריכה להיות כיבושה, ולא חיסול החמאס, אלא הרתעה וסיכול בלבד.
למרבה הצער למדינת ישראל אין המשאבים הפוליטיים, הכלכליים, ובכוח אדם שהיו לבעלות הברית במלחמתן נגד גרמניה הנאצית ויפן, שבה השיגו כניעה ללא תנאי וכיבוש. מה גם שוהחמאס הוא "רעיון" שאין בכוחנו למגר.
ודוק: אסור בתכלית האיסור לכבוש את עזה כפי שמציעים אחדים כדי להביס את החמאס ולהביא במקומו את אבו מאזן כדי שיתאפשר לו להקים מדינה ערבית-מוסלמית ביהודה ושומרון שעליה בהיעדר צה"ל ישתלט החמאס, וימשיך את המלחמה משם ביתר שאת כאשר די לו ברובים ומרגמות כדי לאיים על נתב"ג ותל אביב. כדי להשיג את מטרת המלחמה (שהיא כאמור הרתעה וסיכול בלבד) שתביא את האויב לרצון להפסיק את המלחמה, יש לנקוט בצעדים המלחמתיים הבאים:
1. דוקטרינת יוסף דוריאל ז"ל: כדי לנצח (ניצחון משמעו הרתעה וסיכול) לא חייבים להיכנס קרקעית לעזה. כדי לנצח צריך לאמץ את הדוקטרינה שהגה יוסף דוריאל ז"ל (יוסף דוריאל, "ללמוד מהחיים", "חדשות בן עזר" גיליון 628):
על כל מקום ממנו נורים רקטה או פצמ"ר, או בלוני תבערה על ישראל, יש להוציא אולטימאטום לתושבי רצועת עזה, שיישמע בכל העולם – שכדי למנוע פגיעות באזרחים שאינם לוחמים – הם נדרשים בהתראה של 3 שעות לפנות רצועת שטח של 4 ק"מ מנקודת הירי על ישראל, שטח שיוכרז כאזור מלחמה האסור לשהייה לאזרחים, ובשפה הבינלאומית – "קורדון סניטר". Cordon sanitaire – איסור השהייה בשטח זה ייאכף בהפגזה מסיבית, ואז השטח יופצץ וייכתש.כך ניתן יהיה לכתוש מן האוויר כל שטח וכל מנהרה מהם נורית אש.
יש להמשיך בכתישה זו בנחישות ובאורך רוח עד שארגון החמאס יסכים לנקות את כל רצועת עזה מרקטות. אסור להסכים להפסקת אש ללא תנאי זה.
אבירי "זכויות האדם" (הערבי) יטענו מיד כי ירי ספוראדי אחרי שלוש שעות, הוא ירי "לא מידתי" המוגדר כפשע מלחמה ומיד יוגשו כתבי אישום נגד ראשי צה"ל. לכן יש לפעול בזהירות ע"פ החוק הבינלאומי המתיר להשיב אש למקורות הירי, גם במחיר פגיעה באזרחים. על נתניהו לפעול על פי הבנת חשיבות ה"דימוי" בעולם התקשורת המודרנית. עליו לשאת נאום ובו יזהיר את האויב היורה שמתאריך זה וזה כל ירי יקבל תגובה מיידית. בנאומו יתבע מראשי החמאס לשאת באחריות של פינוי האזרחים מאותו אזור. ביחסי ציבור נכונים יתקבל המעשה בהבנה בעולם. (תמיד יהיו כאלו שיאמרו שהמעשה אינו "מידתי" אבל אלו יהיו במיעוט). אין דבר פשוט ומוסרי מזה. ירי על אוכלוסייה אזרחית הוא פשע מלחמה. מניעת הירי – הגנה עצמית לגיטימית.
החוק הבינלאומי מתיר השבת אש למקורות הירי, ואם מודיעים על אזור לחימה אין יכולים לבוא בטענות על קורבנות של לא לוחמים. אסור בתכלית האיסור לחזור למצב הקודם. אסור להסכים יותר לטפטופי פצמ"רים או רקטות לכיוון ישראל. אסור להיכנס קרקעית לעזה. כמו בכדורגל עדיף תמיד לשחק במגרש הביתי. כניסה קרקעית תביא לנפגעים רבים מצידנו. על הקרקע העדיפות הטכנולוגית של צה"ל אינה ניתנת לביטוי. ניתן להכריע את המערכה מן האוויר בלבד.
2. מיקוש הגבול: אנחנו עדים מדי שבוע להפגנות "השיבה" של עשרות אלפי עזתים. ומדי לילה להפגנות ליליות, המלוות בזריקת מטעני נפץ. מדי פעם מצליחות גם חוליות של מחבלים לחצות את הגדר ולהעלות באש את מוצבי צה"ל. כל זה חייב להיפסק. הדרך הטובה היא מיקוש הגבול. הכרזה בולטת על כך תעביר את האחריות למות המתקרבים לגדר, והחוצים אותה – מחיילי לצה"ל אליהם, דבר שימנע את האשמת חיילי צה"ל בפשעי מלחמה.
Victoire, C'est La volonté
על נתניהו לאמץ את קביעתו של מעצב תורת המלחמה הצרפתית במלחמת העולם הראשונה, גנרל פרדינאן פוש, שטען שהרצון לנצח הוא תנאי ראשון לניצחון. בלשונו: הניצחון הוא הרצון. ראשית דבר צריך לרצות לנצח. (הבעיה הגדולה היא שבציבור הישראלי ישנם רבים שאינם רוצים כלל לנצח. רבים רוצים להפסיד). אם נתניהו אינו מסוגל לעשות כן, ואין ביכולתו להביא את ישראל לניצחון עליו להתפטר מיידית!
נעמן כהן
התנחלות תל אביב, מרכז הגדה המערבית.
(רבת עמון ודגניה הן בגדה המזרחית).
* * *
אהוד בן עזר
ספרי דורות קודמים
פרסום חוזר בסדר אלפא-ביתי של המדור השבועי
שהתפרסם במשך שנים רבות במוסף "ספרות ותרבות" של עיתון "הארץ"
עם תמונות הסופרים
"זיכרונות"
לרונלד סטורס
עברית: 1937-1938
פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 4.7.1975
לפני 44 שנים
בהיותו מושל ירושלים הוזמן סיר רונלד סטורס לארוחת בוקר ביחידות עם ראש ממשלת בריטניה, לויד ג'ורג', במעונו הרשמי שברחוב דאונינג 10. לאחר שבירכו לשלום בפנים חמוצות, העיר לו לויד ג'ורג' כי קיבל תלונות עליו גם מיהודים וגם מערבים. סטורס ענה לו כי דבר כזה ייתכן מאוד, ולרגע קט דימה, על יסוד נימת דבריו של לויד ג'ורג', כי הלה עומד לדרוש את פיטוריו. "נו," אמר לויד ג'ורג' לאחר שהתיישבו לשולחן, "אם יחדל צד זה או אחר להתאונן – תפוטר!" (עמ' 194).
חלום בלהות
הסיפור אופייני לסגנון זיכרונותיו של סטורס. בכל הקשור לתקופה שבה היה מושל ירושלים (1917-1925), הוא מבקש במידת האפשר לשכנע כי לא נהג משוא פנים כלפי אחד מהצדדים היריבים.
אחד הפרקים המעניינים בספר הוא "על הציונות". גם אלה מבין הקוראים שדמותו של סטטרוס חקוקה בזיכרונם כ"אנטי-יהודי" ו"אנטי-ציוני" לא יוכלו להתעלם מן העובדה שדווקא מנקודת-התצפית שלו ראה דברים אנחנו אולי לא רצינו לראות:
"אולי ירשוני קוראיי להשמיע מילת אזהרה לכל אלה שאינם מעוניינים בכך. אף כי שטחה של הארץ הוא קטן מאוד, אף כי תושביה (הערבים) לא יצרו קניינים שיש בהם ערך כל שהוא לאנושיות, בכל זאת בעייה זו, יישוב זכויותיהם ותלונותיהם (של הערבים) עם ההבטחות שהובטחו לעם שחשיבותו היתה ועודנה כל כך מרובה לעולם, לעם ישראל, ועם השאיפות שרחש אותו עם, עשוי להיהפך לחלום בלהות שרק לעיתים רחוקות הוא מלווה ברוח צדק, בשיקול דעת ובמתינות." (עמ' 538-539).
"האם מדמים הציונים ברצינות כי העולם יאמין להם שערביי ארץ-ישראל, משתפשו את כל התוצאות הכרוכות בציונות המדינית, היו זקוקים להמרצה מן החוץ כדי שיתנגדו לה, או שהתנגדותם לה היתה ספונטאנית?" (עמ' 579).
העם הנבחר והמפונק
אין בכוונתי לסנגר על סטורס או להציגו באור אידילי, אף כי דומני שתרומתו ליופייה של ירושלים עולה על תרומתנו שלנו, מיום הקמת המדינה. המיוחד שבספרו אינו רק פרשת חייו המעניינת, השנים בהן עשה במצרים, לפני מלחמת-העולם הראשונה, ידידותו עם לורנס איש ערב, מסעותיו ברחבי המזרח וכן התקופה שבה שימש מושל קפריסין, לאחר תום תפקידו בירושלים. לנו מעניק הספר הזדמנות נדירה לראות את עצמנו בעיני אחרים.
המשא ומתן עם הנציגים הציוניים, אומר סטורס, היה לו מעין ג'יו-ג'יצו שכלי, פעמים רבות נהנה מכך הנאה מרובה, אף כי היו מפגשים שהתייחד עם עצמו בחשאי ומצא מפלט בפסוקיו של דריידן*:
"העם הנבחר והמפונק, אשר שום מלך לא יכול למלוך עליו ושום אלוה לא יכול להניח את דעתו."
[סטורס:] "ה'קולטור' שלהם היתה תרבות רוסית טהורה, עד כדי שחצנות. מעט-הבקיאות שקנית בלשון יוון ורומא בגירסא דינקותא שלך, מעט האנגלית או הבקיאות בספרות-המופת שנשארה לפליטה לאחר עשרים שנות נדודים מחוץ לאירופה – כל זה היה חספא בעלמא [חרס בלבד. ביטוי תלמודי לדבר נטול ערך, ובעיקר לשטר משולל כל תוקף משפטי. – אב"ע], אם לא היית בקי יחד עם זה גם בכתבי טורגנייב, גוגול, ובעיקר דוסטוייבסקי – ועליהם היו אומרים לך כי שום תרגום אינו יכול להקנות אפילו מושג קלוש על מהותם. עיתים ניראה לך כי התפרצויותיהם הגלויות היו מסירות את המסווה וחושפות לשעה קלה אותו רגש הבוז הרוחני העמוק שהיה הסלאווי רוחש לאנגלי, ואשר עודנו מוסיף לעכור את היחסים שבין אנגליה לרוסיה, גם לאחר מיגורה של הצאריות. פעם כתב לורד קרומר כי יש שני סוגי מוחות – מוח שמתחת לכובע אירופי, ומוח, השונה ממנו לגמרי, שמתחת לתרבוש. בירושלים לא היה כמעט כל דימיון בין אותם ניצוצות המחשבה שהיו ניתזים עם אדי הסמובר, לבין אותן המחשבות שעלו מקומקום הקהווה: לא רעות מהן, לא טובות מהן, אלא שונות לגמרי אלה מאלה, כפי שבא הדבר לידי גילוי בהצטיינותם המטילה אימה במשחק השחמט, ובהתלהבות שבה היו אוהבים להתווכח עד אין סוף." (עמ' 585-586).
התעמולה הציונית
סטורס עצמו היה חובב שחמט מושבע, ואחת התמונות בספר מראה אותו יושב ומשחק שחמט עם הרב ציטרון, רבה של פתח-תקווה באותה תקופה.
דמויות נשכחות וידועות צצות מבין כרכי הזיכרונות. הנה הד"ר יעקב ישראל דה האן: "לפי קלסתר פניו היה האיש מהדורה אינטלקטואלית של וינסנט ואן גוג, וגם בעיניו יכולת לראות אותה אימה מפני טירור בלתי ידוע. יש והיית רואה אותו עובר ביעף, כשהוא נושא בידו אותו תיק עור מסורבל וחסר ידית, 'תרמיל עורך דין' שלו, ולמחרת היו משקפיו במסגרות זהב משקיפות אליך מבעד ל'כפייה' של משי לבנה, כשהיה עובר את הירדן, עטוף בלבוש בידואי אמיתי (ערבי נורדי ממש!) בלכתו לבקר את האמיר עבדאללה!" (עמ' 666-667).
על לורנס: "כקיטשנר, כן גם הוא, לא היה שונא נשים, אף כי אילו אמרו לו פתאום כי לא יוסיף לראות אישה בחיים, לא היה מאבד את שיווי המשקל שלו." (עמ' 701).**
על עיתון "הארץ": "'הארץ' היה במשך כמה שנים עקבי יותר (מ"דואר היום") באיבתו אליי, עד שיום אחד אזרתי כגבר חלציי והלכתי לבקר במערכת בתל-אביב. מוכן הייתי למצוא לפניי איזה 'מנחם פשה' (רמז לאוסישקין) שני, ערוך כאיש מלחמה נגדי, ומה נעימה היתה הפתעתי כשנתקבלתי על ידי אדם צנוע, ידידותי ואיש-תרבות, הוא הד"ר גליקסון, האיש האחד, חוץ מוויצמן, רוטנברג ומוריס בירינג שבעטיו הייתי מצטער על אי ידיעתי את הלשון הרוסית." (עמ' 668).
על תל-אביב: "אם שונא אתה את היהודים, אם לא תהגה חיבה של ממש אליהם, התרחק מתל-אביב. אמור יאמרו לך כי היהודים הם מלח העולם, ואתה תענה כי במלח בלבד לא תוכל לספק את רעבונך. התרכזותה של היהדות בגשמיות, ברוחניות ובנפשיות, יכולה להטיל אימה. הריני מרהיב עוז בנפשי לומר כי אהוב אהבתי את תל-אביב." (עמ' 676).
והתעמולה הציונית: "לציונים היתה זכות להתגאות ביצירותיהם, אך תעמולתם היתה לפעמים מופרזת. את התייר התמים היו מובילים בחיפזון לסיבוב בקיבוציהם ומראים לו את הפרים ההולנדיים, בתי מטבחיים לשחיטת בשר כשר, בתי החולים ליולדות, בית החרושת לגרביים 'לודזיה', המכונות שבבית החרושת של דלפינר, בית החרושת לשוקולדה 'רענן' ובית החרושת לסיליקט, עד שסחרחורת היתה תוקפתו משפע הדיאגרמות, הגראפים והסטטיסטיקה." (עמ' 675).
האבנים הזועקות מקיר
מכל משפט שכתב עולה אהבתו הגדולה, הקנאית, של סטורס לירושלים, ליפי בנייניה, לשימור נופה ולחיי התרבות הדלים והרב-עדתיים שבה. בין היתר הוא מזכיר צייר יהודי בשם בומברג, אשר "תומכיו הציונים לא קיבלו את תמורת הכסף שביזבזו עליו." (עמ' 670). מאחר שלא צייר מכונות קצירה בשעת קצירתן וקבוצות עולים עליזים יוצאים במחולות. בומברג צייר גמלים, גבעות וכפרים ערבים, ובסגנונו היתה ניכרת מידה מרובה של קוביסטיקה. סטורס סידר לו מסע לפטרה. "שתי הפנורמות שצייר בשבילי, ירושלים גופא ומראה ירושלים מבחוץ, היו בעיניי הביטוי האמנותי המוצלח ביותר שראיתי מנוף בן-אלמוות זה: תימרות האבק היבש והצורב, האבנים הזועקות מקיר. הרגשתי: זו היתה ירושלים." (עמ' 670-671).
שבע אכזבות אך ללא מרירות, לאחר שמפגינים קפריסאיים שרפו את ביתו, והסתימה תקופת תפקידו כמושל קפריסין, יושב סטורס עם אשתו, בראשית שנות השלושים [של המאה ה-20], בסן-מיקלה שבאנקפרי-קפרי, והוא חותם את ספר זיכרונותיו ופרקי ירושלים במילים:
"בעיניי עמדה ירושלים, ועודנה עומדת, יחידה ומיוחדת בכל ערי תבל. ישנן משרות רבות, גם בתוך הקיסרות הבריטית, ואם מחוצה לה, המקנות לבעליהן יתר שררה ופירסום, אך – במובן-מה שלא אוכל לבארו – אין העלאה במשרה לאחר ירושלים!" (עמ' 697).
["There is no promotion after Jerusalem!"]
אילו רק מעט מאהבת ירושלים הרומאנטית של סטורס היתה עומדת לנו כנגד ה"תל-אביביזציה" של העיר, אשר, בלשונו של סטורס: "יכולה להטיל אימה."
* סיר רונלד סטורס (מושל ירושלים לשעבר): זיכרונות. מאנגלית יצחק א. עבאדי. הוצאת ספרים "מצפה" בע"מ. תל-אביב, תרצ"ח, 1937-1938. כרך א'-ג', 823 עמ'.
* ויקיפדיה: ג'ון דריידן (John Dryden) (1631-1700), משורר, מחזאי ומבקר ספרות אנגלי.
** ויקיפדיה:Debate on Kitchener's sexuality
Some biographers have concluded that Kitchener was a latent or active homosexual. Writers who make the case for his homosexuality include Montgomery Hyde, [148] Ronald Hyam, [149] Denis Judd [150] and Frank Richardson. [151] Philip Magnus hints at homosexuality, though Lady Winifred Renshaw said that Magnus later repudiated this elief.[152]
The proponents of the case point to Kitchener's friend Captain Oswald Fitzgerald, his "constant and inseparable companion", whom he appointed his aide-de-camp. They remained close until they met a common death on their voyage to Russia. [148]
From his time in Egypt in 1892, he gathered around him a cadre of eager young and unmarried officers nicknamed "Kitchener's band of boys". He also avoided interviews with women, took a great deal of interest in the Boy Scout movement, and decorated his rose garden with four pairs of sculptured bronze boys. According to Hyam, "there is no evidence that he ever loved a woman". [149]
Patrick Barkham, a contemporary journalist, remarked that Kitchener "has the failing acquired by most of the Egyptian officers, a taste for buggery". [153] [154]
According to A. N. Wilson his interests were not exclusively homosexual. "When the great field marshal stayed in aristocratic houses, the well informed young would ask servants to sleep across their bedroom threshold to impede his entrance". His compulsive objective was sodomy, regardless of their gender.[155]
* * *
המושבה שלי
בהוצאת "אסטרולוג" 2000
פרק עשרים ותשעה
בליל החתונה עם פרלָה, יוסקה שם דבורים על הזין
בגלל הצעקה שתקעה פרלה בליל הכלולות של בנו יוסקה בעל פני התורכי, ואשר הידהדה בחלל המושבה מן הגורן עד היקב ומבית הוועד עד לבית-המרחץ – נתקף הדוד של רותי, מנחם-מוניש גולדשטיק העגלון, בהלה נוראה שגרמה לו עווית של שלשול ושיתוק. לא הספיק ליהנות ממות אשתו וכבר הפך לשבר-כלי החי בחסד כלתו.
פרלה הגברתנית מרימה אותו ונושאת אותו ותוקעת אותו כדחליל – שעות אחדות הוא יושב זקוף על כיסא בשמש וענן זבובים מרחף מעל לראשו, ויתר הזמן שרוע במיטה, עושה את צרכיו תחתיו וסבור שעדיין הוא מוביל את חבית העץ הגדולה בעגלתו ומרוקן אליה את החומר הצפון בצריפוני המחראות שבירכתי חצרות האיכרים, והנה-הנה יגיע לחצרו של סבא ואולי יזכה לבוא רגע לאחר שבת-שבע דודתי העדינה והיפהפיה תצא מן הצריפון, דבר שהתרחש פעם אחת בחייו וממנו כניראה לעולם לא התאושש.
ולמה צעקה פרלה? כי היתה אמורה לאבד את בתוליה. היא הצליחה לשכנע את יוסקה שלא ידעה גבר לפניו והיא גם לא הניחה ליוסקה לחדור אליה עד שקיבלה ממנו את הכתובה והטבעת ברבנות ברחוב יבנה בתל-אביב, מצחה הגדול עטור זר פרחי ניזה פרמיניאקי, "אל תשכחני" בפולנית, שצבעם כחול-סגול עז, ושמלת כלה שאולה הדוקה לגופה כעומדת להתפוצץ יחד עם הקורסט, המחוך.
אחד העדים בכתובתה, פועל, עולה חדש, שנלקח ממסעדת הפועלים הסמוכה בבגדי עבודתו, הביע דעתו לאחר החופה: "אצלנו בווילנה היו אומרים שיפה כמוה צריך לשים בחלון-הראווה של זלקינד (שהיה בעל החנות הגדולה בעיר) ולהוריד את התריס!"
בשמועות הרבות שהילכו על הדרך שבה תיקנה (אז טרם השתמשו במילים שיקמה, שיחזרה, מיחזרה או שיפצה) סניוריטה פצ'וס היא פרלה גולדשטיק את בתוליה או – "עשתה רמונט בקוס," ו"תפרה את הפיזדה," כדברי דודי ההולל אלכס. נזכרו שלפוחיות-אוויר של קרפיון, דם של תרנגולת, ממברנה של עור דק של כבש ואפילו עלוקה צמודה מלאה דם שנמחצה במפשעה ברגע המיחזור של הקרום הלא-קרום-עוד.
יוסקה-דרעק לא היה בעל נסיון רב בנשים יהודיות ולא הבחין בין בתולה לבעולה. הפעמים היחידות שבהן נהג דרך גבר באישה היו כאשר הוביל בעגלה את הצואה לבורות התסיסה בפרדסים כדי שתשמש לדישון העצים ומצא תחת אחד העצים איזו פועלת ערבייה כפופה שמעשבת את הגומה ואשר הסכימה-נאלצה להרים בפניו את שמלותיה, מאחור, אלא שלא תמיד ידע בדיוק מה קורה שם בסבך הבדים בשעת מעשה וגם הזבובים הפריעו. הוא היה בטוח שכולן בתולות מפני שתמיד החור שלהן צר עליו ולעיתים סתום ולא פעם היתה הערבייה בורחת ממנו מרוב פחד בגלל מימדיו והוא היה נישאר עם אברו הזקור ומתיז באלכסון מדופן הגומה עד לגזע העץ, ובמקום תענוג החדירה היתה לו חדוות הקליעה למטרה.
יום אחד נמאס לו מהערביות הנמלטות מאברו בפרדסים. לפנות-ערב הלך לבית-המרחץ ושיפשף את עורו בזרדים ובעלי-ורדים עד שנעשה אדום כולו ונקי ומדיף ריח טוב עד שגם הזבובים עזבוהו ולמוחרת בבוקר אזר עוז בנפשו ונסע לזיין זונה יהודייה בתל-אביב. הוא שמע את דודי אלכס מספר שכדי לבקע בתולה צריך שצינור-ההשקעה, הוא הזין, יהיה לא רק גדול וחזק אלא שגם יחזיק מעמד זמן רב, וכי אם אישה נאנחת במישגל סימן שהיא נהנית.
כאשר הזונה שמצא יוסקה בחצר, ברחוב הירקון ליד הים, הרגישה שהוא חודר וחודר ואיננו נגמר ואיננו גומר, אז במקום להיאנח, כמצופה ממנה על פי סיפוריו של דודי ההולל אלכס, היא נבהלה כל-כך שהושיטה את ידה לאחור ולפתה את צינור-ההשקעה שלו בבסיסו, שהיה עדיין בחוץ, והתחילה צועקת עליו ומקללת: "תגמור, תגמור כבר יא חתיכת פיזדאמאטי תורכי! מה אתה חושב לך, בשביל הכסף ששילמת אני אסכים דבר כזה תותח? תגמור כבר, פוצוואטה!" – והיא משכה אותו בכוח החוצה, "ילען אבוהא ואבו-אבוהא! כמו כשעוקרים אינג'יל מן תחת אל-ארד! [יבלית מתחת לאדמה!]" כך, לדברי דודי, סיפר לו יוסקה.
יוסקה כל-כך התאכזב, שעזב אותה עומדת רטובה ופניה אל הקיר, כשהוא מפטיר: "שתלכי לעזאזל גם את, יא חתיכת בתולה מסופלסת!" – וברח ממנה ברגל לתחנה המרכזית בלי לגמור ובלי הכסף ששילם לה. בתחנה גילה שהארנק שלו נעלם, ולכן גם למושבה חזר ברגל, פוחד פן תבוא אחריו ותזהה אותו בנקל בגלל פני התורכי שלו ותגלה מה עשה לה, ככה איימה עליו, או היה נידמה לו שאמרה. זו הסיבה שחשש ללכת למישטרה ולהתלונן עליה שכייסה אותו.
יוסקה עצמו התקשה בקריאה אבל שמע מדודי אלכס שקרא בספר שעקיצות דבורים שומרות על קישוי האבר זמן ממושך, וכי כך הפאקירים הערומים בהודו מסוגלים להחזיק את אבריהם זקורים במשך ימים רבים מבלי לפלוט זרע, כשהם מניחים עליהם מפעם לפעם דבורה לעקיצה, וחוזרים שוב ושוב על מילות הקסם: "אום נא פת מי הום!"
עוד הסביר לו דודי הלץ שבעילת בתולה כמוה כעישון ראשון של מקטרת חדשה. הפנים רגיש וחשוף ואם גחלת הטבק חזקה מדי, העץ נחרך בין-רגע, ואילו מקטרת משומשת כמוה כאישה בעלת ניסיון, שאצלה הדפנות כבר התעבו מרוב ביאות ולכן אין צורך לנהוג בה בעדינות יתירה.
בוקר קיץ אחד יצאנו בראשות מורנו חניאל גרינבלט-גבעוני, זקן חביב ואיטי, אל המכוורת. שם עמד וחיכה לנו בסבלנות יוסקה-דרעק בעל פני התורכי, הבן-דוד של רותי, מקטרת חדשה מעלה עשן בפיו, ובכפות ידיו הגדולות הוא מחזיק צנצנת שקופה בעלת מיכסה זכוכית עגול כבוכנה, שוליו משוייפים, וקצהו עשוי גולת זכוכית גדולה שנוצצת לעומתנו בשמש. בצנצנות שכאלה אמא היתה מחמיצה מלפפפונים.
גרינבלט-גבעוני היה בבחרותו המורה של ארלטי קלדם, של דודיי ודודותיי, של אבי ואימי וגם של יוסקה. הוא שירת כחייל בגדוד העברי במלחמת העולם הראשונה והיה אחד ממפקדי ההגנה על המושבה כאשר הערבים התנפלו עליה לאחר אותה מלחמה. בזכות תבונתו הצבאית הוקם בצפון המושבה קו עמדות הגנה שמנע את נפילתה. הוא היה מורנו לטבע. חדרו מלא מבחנות ואביקים ומבערי-ספירט וחומרים חימיים. לימד אותנו לאסוף פרחים, להגדיר אותם ולייבשם. גרינבלט-גבעוני הפעיל את התחנה המטרואולוגית של בית-הספר העממי "רוטשילד". מדי בוקר הייתי עוזר לו להחליף את הגליון שעליו נרשמו מעלות החום ודרגות הלחות של היממה האחרונה.
בחורף הייתי מודד בכלי זכוכית בעל שנתות את כמות הגשם היומית ורושם אותה ביומן. היומנים הגדולים שבהם נרשמו הנתונים המטרואולוגיים היו עתיקים מאוד, אני חושב שהתחילו לרשום בהם בתקופת התורכים. באחד מהם רשום עד היום שיר אהבה שכתבתי אז לרותי גרשוני וחתמתי: "נאמן התחנה המטאורולוגית", ואני מגלה זאת כאן כי הדיוק הכרונולוגי הוא נר לרגליי ותומך לביצים שלי, ואחרת אנה אני בא?
הכוורות ניצבו על גבול פרדסי המושבה, ליד תחנת הרכבת. במשך השנה לא היתה בהן עבודה רבה. התכונה הגדולה היתה ביום רדיית הדבש. נדרשנו לבוא בתלבושת מתאימה. הפריט החשוב בה ביותר היה כובע "הלמט" של אבא, כובע טרופי גדול עשוי שעם, ששימש את החיילים הבריטיים במלחמת העולם הראשונה. כובעים כאלה רואים בסרטים המתארים את הודו בתקופה שהבריטים שלטו בה. סביב ה"הלמט" תופרים רשת בד שקופה, או רשת מתכת דקה התפורה בד בשוליה, אוספים את השוליים סביב לצוואר ומכניסים לצווארון החולצה, סוגרים היטב, וכך אין לדבורים אפשרות לעקוץ את אזור הפנים. חלקי התלבושת האחרים היו מכנסיים ארוכים מבד עבה, נעליים גבוהות, חולצה עם שרוולים ארוכים וכפפות לידיים.
גרינבלט-גבעוני לבש אוברול לבן מכותנה עבה שעוקצי הדבורים לא יכלו לחדור דרכו. הוא לא חשש מעקיצות ולפעמים היה ניגש לכוורות ללא שום לבוש-מגן, ובידו רק מפוח שמעלה עשן. הוא הבעיר עתה את האש במפוח-היד. העשן הבריח את הדבורים וכך היה אפשר להתקרב לכוורות. גרינבלט-גבעוני ניגש לכוורת, הוריד את המכסה, ובתוך ענן הדבורים שריחף מעליה שלף מתוכה בזו אחר זו את מסגרות-העץ שבהן בנו הדבורים את תאי הדונג שבהם אצרו את הדבש. על מקומן הניח מסגרות חדשות שהכילו כל אחת לוח חום-צהבהב עשוי דונג יצוק בדוגמת הבסיסים של התאים. הדבורים היו ממשיכות לבנות על הלוחות המוכנים את התאים לדבש.
"יוסף גימ"ל תלמידי-לשעבר," אמר גרינבלט-גבעוני, "אם אתה מבקש דבש טרי, חזור בעוד שעות אחדות ואתן לך."
יוסקה הענק הסביר בנימוס רב שהוא רוצה דבורים, לא דבש.
הוא התהלך בקירבנו בלי לבוש מגן אך שום דבורה לא התקרבה אליו. דבורים אינן טיפשות, הן מתקרבות לצוף ולא לחרא. חלפו אמנם ימי העגלה עם חבית העץ המובילה את הזבל מהמחראות בחצרות לבורות-התסיסה בפרדסים כדי שישמש לדישון העצים, במרבית הבתים כבר היו בתי-שימוש מחוברים לביוב, ובהם אסלה וניאגרה בעלת ידית עם שרשרת שמושכים בידיתה והמים יורדים, (חידוש שבו ראו האיכרים הוכחה נוספת לעליונותנו על הפלחים) – אבל שמץ מריח חבית הצואה דבק כניראה ביוסקה לנצח, עובדה, הדבורים חגו סביבו במרחק מבלי לעקוץ אותו, זאת אולי גם בגלל עשן המקטרת.
יוסקה מצידו התנגד ללוכסוס החדש של אסלות וניאגרות. הוא המשיך לחרבן מאחורי השיחים בחצר, להתנגב בחלוקי-אבן ואחר-כך לשטוף היטב את סדק-אחוריו בכריעה ליד הברז הנמוך שסביבו צמחו שיחי הנענע.
הנענע צורכת הרבה מים, וצמחה דרך-קבע ליד הברזים בחצרות המושבה. לא היה סאלאט ראוי לשמו בלעדיה. לא היו אחוריים שלא ספגו את ריחה בשעת השטיפה. אחדים מאיכרינו המשיכו לחרבן בחצרותיהם עד קום המדינה.
דודי אלכס, ששום דבר במושבה לא ניסתר מעיניו ומאוזניו, סיפר שיוסקה הצהיר בפניו, בקשר לאסלה, כי לעולם לא יניח את ישבנו החשוף על מקום שבו נגעו אחוריה הערומים של אימו. עצם המחשבה על כך גורמת לו עצירות.
חורף אחד ארבו אלכס ואבי ליוסקה בשיחים על גבול החצר במטרה לחכך סירפד באחוריו החשופים ולהביא לכך שיפסיק לחרבן בחוץ ולהסריח את חלל המושבה, אך בראותם תולעת ענקית משתלשלת ויוצאת מפתח עכוזו, הם נבהלו מאוד ומיהרו להסתלק.
לא הבנו לשם מה נחוצות ליוסקה דבורים.
הלא אי אפשר להקים מהן נחיל אם אין מלכה ביניהן. גרינבלט-גבעוני היה נזהר שלא לשלוף מהכוורת את המסגרת שבה שוכנת מלכת הדבורים. רק היא יכולה להטיל ביציות, שמהן בוקעות דבורים חדשות. אם תמות, תתבטל הכוורת. עתה חפן מורנו בכפפותיו, המרובבות דונג ודבש, דבורים אחדות שדבקו בהן, הניח אותן בזהירות בצנצנתו של יוסקה ואיחל לו מזל טוב.
יוסקה הלך ונעלם בפרדס שהשתרע בין המכוורת לבין תחנת הרכבת "מסילת הירקון". עשן מקטרתו היתמר כסימן שאלה מעל שער-ראשו שגלש לאחור. ציור שכזה ראיתי פעם אצל הצייר נחום גוטמן, שהירבה לצייר את המושבה שלנו. קטר קיטור שחור תקע צפירות אחדות והתרחק לעבר ראס-אל-עין כשהוא גורר רכבת של קרונות-משא ריקים, מתנהל לאיטו בין פרדסים ושדות ירוקים. התחנה נבנתה לאחר הההתקפה הגדולה על המושבה, בעיקר לשם משלוח פרי ההדר בחורף.
לפתע, מבין הצמרות, נשמעו קריאת כאב עזה וקללות בערבית ובאידיש מפי גבר, ולאחריהן צריחות וקללות אחדות בערבית נשית, שנמשכו והתרחקו לאזור הפרדסים של הביצה והירקון.
"דבורה, דבורה חרוצה נפטרה." חייך בצער מורנו הזקן חניאל גרינבלט-גבעוני לתוך שפמו הלבן, שנחבא עם פניו מאחורי הרשת במסכת הרדייה, ולחש לעצמו בשובבות: "דבורה לדבורה לפני מותה מזמזמת: 'עקצתי לתלמידך יוסף את הזרג!'"
הדבורה, כידוע, עוקצת רק פעם אחת ואחר-כך מתה.
היינו תמימים. לא שיערנו בנפשנו שדודי ההולל אלכס הכין את המורה גרינבלט-גבעוני לכך שיוסקה דרעק יבוא לקחת דבורים לליל החתונה. חשבנו שאולי עקץ יוסקה פרא-אדם בדבורה מצנצנתו את אחת הפועלות הערביות בפרדס.
חרף הלבוש המיוחד הצליחו מדי פעם דבורים לחדור לסדק זה או אחר בבגדינו ולעקוץ אותנו. המקום התנפח וכאב. התנפח וכאב. התחיל גם להיות חם מאוד, הזיעה נזלה מהפנים ולא היה אפשר לנגב אותה. הציק גם צווארון החולצה שהיה מכופתר עד לכפתור האחרון. הכפפות התמלאו דבש דביק ולא היה אפשר לגעת דרכן בשום מקום בגוף. כשהיה מישהו צועק בכאב או מוקף דבורים רבות מדי, היה המורה גרינבלט-גבעוני מפיח עליו עשן ממפוחו ומגרש אותן כשהוא מזמזם בתוך מסכת הרדייה חרוזים שחיבר לעצמו.
אחרי שהוצאנו את המסגרות עם חלות הדבש הבאנו אותן לצריף קטנטן שניצב ליד המכוורת ובו הצנטרפוגה, קדירת ברזל גדולה שבמרכזה ציר ועליו פסי ברזל שאפשר להדק עליהם מסגרות של תאי דונג המלאים דבש. המורה גרינבלט-גבעוני גילח במכשיר חד את הפתחים הקטנים של תאי הדונג, קבע את המסגרות במרכז הצנטרפוגה, ואנחנו סובבנו את הידית הגדולה המפעילה אותה. ככל שהציר בפנים נע מהר יותר, כך מתנופת הסיבוב ניגר הדבש ונפלט מן התאים אל הדפנות, נזל לאיטו ונאגר למטה.
רדינו שעה ארוכה דבש שריחו המשכר והמתוק מילא את הצריף. בטרם התפזרנו הגיש כל אחד מאיתנו למורה גרינבלט-גבעוני צנצנת ריקה שהביא מהבית, והוא מילא בה דבש טרי מהצנטרפוגה, שלפעמים צפה בו דבורה מתה. גם הוסיף לכל אחד פיסה של חלת דבש ובה תאי דבש חתומים עדיין. לעסנו את החתיכות כמסטיק עד שהדבש נמס כולו ונישאר רק הטעם המוזר של הדונג הדומה לשעווה, והיינו יורקים אותו.
מה שהצית מאוד את דימיוני בקשר למורה השקט והאהוב שלנו, חניאל גרינבלט-גבעוני, הוא שאמרו שבחר שלא להוליד ילדים מתוך כוונת-תחילה. יחסיו עם אביו, שנישאר בגולה והתנגד לעלייתו ארצה, היו קשים במיוחד. לדעתו, כך סיפרו אצלנו במושבה – היה אביו משוגע, והוא פחד שהתכונות האלה תעבורנה בתורשה לילדים שייוולדו לו.
האיכרים שלנו היו מאוד מושפעים מכוחה של התורשה. לא שלמדו את חוקי מנדילוב אלא ראו את התורשה בפעולה יומיומית, בהשבחת זני הפלחה והמטעים ובהרבעת הסוסות, הפרות והעיזים.
שלא לדבר על הדבורים, וכיצד הן מגדלות את מלכתם.
אפשר לומר שכחקלאים הם האמינו בתורת הגזע, וכי כל זה הסתדר אצלם מצויין עם מושגי הייחוס והחיתון, ועם ההבדלים בין משפחה טובה למשפחה נחותה או פגומה ("אז מה אם היא יפה וחכמה? יש משוגע במשפחה שלה! יוולדו לכם ילדים לא-נורמאליים – ובסוף עוד תצטרך לטפל בה ולאשפז אותה במוסד!") – מושגים שאותם ירשו, כפי שהיה דודי אלכס אומר: "מהעיירות המצחינות של מזרח-אירופה."
איננו יודעים אם היתה לכך השפעה על החלטתה של ארלטי קלדם להתאבד. אולי אם בימי רווקותו, כאשר היה מאורס לארלטי, היה מורנו השקט והאהוב שוכב איתה ומעבר אותה במקום לכתוב לה שירי אהבה, אולי אם היתה מרגישה אותו בנרתיקה ולא רק בנפשה, לא היתה מרעילה את עצמה.
אשתו הראשונה של מורנו התגרשה ממנו בשל התנגדותו להוליד. לימים עברה לתל-אביב ושם ילדה שתי בנות פגומות גנטית לבעלה השני (איך זה מסתדר עם חוקי התורשה, אני לא יודע), שדווקא היו לו שני בנים מוצלחים מאשתו הראשונה, אלא שמאז שנטש את אימם, שוב לא דיברו איתו לעולם.
אשתו השנייה של מורנו האהוב חניאל גרינבלט-גבעוני היתה תלמידה שלו שהעריצה אותו ועימה התחתן בתנאי שתוותר על הולדת ילדים, וכך אמנם היה. הוא המשיך לגדל דבורים ולכתוב שירים שלא זכו לפירסום ולהערכה. דפיהם מילאו את כל המגירות בביתו. אשתו היתה תופסת ברחוב את אבי ואומרת לו: "תיראה מר בן-עמי, אני יודעת שטשרניחובסקי משורר גדול, אבל להשוות אותו עם השירים של חניאל..."
חזרתי הביתה עקוץ, מלוכלך בכתמי דבש ודונג דביקים שספגו אבק ועשן, ועם צנצנת דבש טרי מפריחת הפרדסים באביב. אותו לילה, ודאי בהשפעת כל אלה, לראשונה בחיי היה לי קרי לילה. חלמתי על נשים ערומות וגם על זין גדול שדבורים עוקצות ומנפחות אותו עד שהדבש נפלט מראשו, והתעוררתי רטוב.
צעקות פרלה החוגגת את אובדן בתוליה הממוחזרים היו כאין וכאפס לעומת געיות-הכאב הנוראות שהחל להשמיע אותו לילה בעלה הטרי יוסקה.
העקיצה שבה התנסה בפרדס ליד הרכבת לא לימדה אותו לקח. המנה היתה כזו שעדיין היה יכול לעמוד בה ואפילו ליהנות לאחר שהצליח לקלוע זרע בגזע, כשהוא פולט ממרחק שני מטר מחוץ לגומה. אבל לליל כלולותיו השתמש ליתר ביטחון ביותר מדבורה אחת, מאלו שנותרו בצנצנת בעלת המיכסה עם גולת הזכוכית, ולאחר שהעוקצים נתקעו באברו וההנפחה לא פסקה, לא פסקה – נגרמו לו יסורי תופת.
תחילה רץ כמשוגע אל דודי אלכס והיכה בענף יבש על התריסים מפני שאיש לא ענה על קריאותיו המאיימות: "קוס אמכ אלכס! ילען-דינו פיזדול פראנסאווי שלך! צא החוצה וניראה אותך גבר מה עשית לי הרסו לי הדבורים את הפיפי! בגללך יש לי ייסורי תופח אפילו השישמה ששמתי עליו לא עוזרת... יחרב ביתכ!"
אחר-כך ניסה להזעיק את דודו, את יינע-מייער קוס-אוחתו בעל הפה העקום, שגר מול דודי, אבל מביתו החשוך לא נשמעה שום תשובה. אולי ישן אותו לילה עם "די פלאחטע", הפלחית שלו שולוקטה אל-פחל, בטן מול בטן או מול עגבותיה, בפרדס.
ואילו סבתו של יוסקה, פייגה-דובע קוסוחוב, אימו של יינע, שנישארה לבדה בבית הגדול, פחדה ודאי לענות לנכדה הביריון, או שכבר נעשתה חירשת.
לכן רץ יוסקה אל דווידוב ודפק גם אצלו על התריס וצעק: "שריפה! שריפה לי בפיפי דווידוב! ייסורי תופח! דחילכ צא כבה לי אותה עם האוטו-מים שלך!"
דווידוב הצנום נהג באוטו-מים הירוק של המושבה.
מדי יום היינו מצפים בקוצר רוח לבואו לרחובנו. הרבה תענוגות לא היו לנו. בקושי קיבלנו גרושים אחדים לקנות כוס גזוז או חצי מנה פלאפל. גלידה היתה חלום. מי שזכה שיקנו לו גביע ובו כדור אחד, אפילו פעם בחודש, היה מלך הרחוב.
הקמצנות היתה משותפת לרוב ההורים ובאה כתוצאה מכך שהמצב הכלכלי היה בדרך-כלל קשה. ההוצאה העיקרית היתה על מזון למשפחה. יתרת המשכורת הספיקה בקושי לביגוד והנעלה, לתשלום לבית-הספר ולהחזרת חובות. כמעט כולם היו שרויים בחובות, בייחוד האיכרים. כל בצורת או ברד או קרה או שיטפון או עוצר שהטילו הבריטים – היו פוגעים ביבולי השדות או הפרדסים.
הקמצנות באה גם מתוך עקרון. אמרו: "מה יש, האוכל בבית לא מספיק טוב בשבילך? לא צריך לבזבז כסף בקיוסקים, זה יקר ולא נקי. אתה יוצא לדרך – קח סנדוויץ' ובקבוק מים טעימים, שזורמים לברז מהבאר של המושבה, ואל תקנה בחוץ שום דבר. מספיק יקר הוא אפילו כרטיס האוטובוס. מה, לקחת טכסי ספיישל? – זאת שחיתות! טכסי לוקחים רק אם חס ושלום צריך להוביל מישהו באופן דחוף לבית-חולים ואין שום דרך אחרת."
כפיצוי היו לנו תענוגות חינם. אחד מהם הביקור היומי של האוטו-מים של דווידוב.
צבוע בירוק כהה, הקבינה עשוייה עץ ולה צופר מכסיף על גגונה, שניראה כמו קאסקט ענק. מאחור מיכל מים מלבני, כצעצוע-קובייה ארוך. מצדדיו שני מזלפים עגולים שמכוונים מטה לעבר הכביש. וכולו רטוב ונקי מהמים הניגרים מעל המיכל הירוק כל פעם שאדון דווידוב ממלא אותו מהצינור הגבוה בתחנת מכבי-האש.
זו התחנה שנשרפה כליל לילה אחד, ומאז היו צוחקים עלינו בשאר המושבות.
כאשר בטיול השנתי ישנו לילה בבית-הספר בזכרון-יעקב, עמדו הפושטאקים הזכרוניים ברחוב, כמו אנשי סדום, ולעגו לנו ודרשו שנוציא החוצה את הבנות שלנו כדי למזמז אותן ולזיין להן את התחת [כמו שחיים ברנר תיאר אותם בסיפורו "מכאן ומכאן"], ואנחנו החזרנו להם קללות והשתנו עליהם מהקומה השנייה, ואז הם התפרצו פנימה והתחילו להכות אותנו ולשלוח ידיים לבנות שלנו, ואלה פרצו בצווחות נוראות שהבריחו אותם.
והכל התחיל בגלל צריף מכבי-האש שלנו, שעלה באש.
באותה תקופה העלילו עלינו בתל-אביב ואמרו שהילדים במושבה שלנו כל-כך טמבלים שהם מאמינים שמכבי-האש הם אלה שתפקידם להדליק את האש, והתחבר על כך אפילו שיר מלעוג, על משקל מזמור, ששמור בארכיונו של ידידי אליהו הכהן.
כאשר האוטו-מים הירוק היה עובר לאיטו ומרביץ את הרחוב במים, היה עולה בנחירינו הריח הנפלא של האבק שנפלו עליו הטיפות, כריח הגשם הראשון שיורד בסוף הסתיו ופוגש באבק שהצטבר בחודשי הקיץ החמים והיבשים. היינו יושבים על שפת המידרכה במכנסי התעמלות קצרים, יחפים, מחכים שהאוטו-מים יעבור ויתיז עלינו ממזלפו המכוון לעבר המידרכה. האוטו היה מתקרב בהקפצת טיפות מים באבק, כמו אשד. כזה תענוג זה היה! כיף! כיף חיים! מקלחת ביום קיץ חם, כאשר מהאוויר ומרגלינו הרטובות נודף הריח הנהדר של גשם על האבק.
דווידוב המנומנם, בכיפה בוכרית רקומה, הוציא ראשו מהחלון ושאל: "למה אתה צועק, יוסקה-דרעק?"
"אל תשאל, אל תשאל, ייסורי תופח, שרפו לי דבורים את הפיפי והוא בוער, צא מהר ושים עליי מים, הרבה מים, כל האוטו מים שיקפיצו את העוקצים החוצה ויקררו לי הפיפי!"
יצא דווידוב כשהוא מחזיק פנס-כיס של סוללת "ראן" תוצרת-הארץ, התניע את האוטו מים, האיר בפנסיו והפעיל את המזלפים בעוצמה רבה. מול אחד המזלפים כבר עמד יוסקה ושטף את מכשירו הנפוח כשהוא ערום מכותנתו ומטה.
אומרים שבריצתו מבית דודי אלכס לבית דווידוב עבר יוסקה המרסק גם על פני צריף מכבי-האש "כבאי הירקון" וביקש את מפקד התחנה מנדלה גלבוע לשטוף לו את הזין בזרנוק המים, ומספרים שמכיוון שמנדלה סירב לו – העלה לאחר ימים אחדים את צריף מכבי-האש באש כאשר זרק את המקטרת החדשה שלו, עם גחלת הטבק הבוערת, אל פינת הג'ריקנים של הבנזין בתחנה.
לימים, בתקופה שבה הדתיים החלו לכפות את השבת שלהם על המושבה ולהשתלט עליה, והפכו אותו, את הבן-דוד של רותי, הרה"ג ר' יוסקה גוש-זהב (גולדשטיק), לגיבור הדת שיש להביאו לדוגמה ולמופת – הם הפיצו שמועה שהשריפה היתה אות משמיים שניתן שנים רבות מראש כדי להזהיר, מפני סופו המר, את ראש העיר החילוני האחרון, שהתנגד להם, את גאול גלבוע, בנו של מנדלה גלבוע, מפקד מכבי-האש שהיה אלוף מחזיקי הזרנוק במידל-איסט.
והוא היה אלוף! – בערב שריפה אחד נואל אבי לייעץ משהו מהצד, בקול רם, למנדלה גלבוע רחב המימדים בעת שעמד מול האש והחזיק בזרנוק המתיז סילון לבן ועז אל לב הלהבות. מנדלה הסתובב לענות לו והזרם העיף את אבי אל גג האורווה שבחצר ממול. שנים היה אפשר לראות את כיפוף הפח במקום המכה, ואת סימן המכה בזרועו של אבי.
מנדלה גלבוע היה מומחה לאפיית עוגות ונהג להחליף מתכונים עם אחדות מן היפות שבאיכרות המושבה, כולן נשואות. דודי ההולל אלכס, שראה בכל איכרה שבוגדת בבעלה גם בגידה אישית בו וזאת משום שלא בגדה בבעלה איתו – סיפר שכאשר מנדלה גלבוע מלמד את אשת ראש המועצה כפרית (או המועצה מקומית, שכחתי לשאול על כך את אימי לפני מותה) לאפות במיטבחה – הוא ממחיש לה את הלישה על לובן שדיה ובוחש לה את התחת בזרנוק שקיבל מן הטבע ולא ממכבי-האש.
כאן עליי לחזור ולהעיר שאולי היה דודי הולל ואולי שום אישה לא היתה ראוייה בעיניו להערצה משום שאף אחת לא התקרבה למדרגתה של שרה אהרונסון.
בקשר למועצה הכפרית, בהתחלה היתה לנו פקידות הברון, בראשה עמדו דירקטורים דוברי צרפתית, אחר-כך ועד המושבה, אחר-כך הוקמה המועצה המקומית, רק לבסוף באה העיריה, שעדיין הותירה את כל שטחי החקלאות והפרדסים שלנו בידי המועצה הכפרית, עד שהעיר בלעה גם אותם בבתיה, בבטוניה ובמזבלותיה.
כי ככל שנעשתה המושבה יותר עיר, כך נותר ממנה פחות מושבה, ומאז שנעשתה לגמרי עיר, הפכה פחות חשובה אפילו מאשר היתה בתקופתה כמושבה. לתושביה כיום אין שמץ מושג נכון על ראשיתה. לכן אולי לא יהיה זה מוגזם לקוות שהכרוניקה שלי תאיר את עיניהם לדעת את תולדותיה לאשורן ולחדש את מסורת חגיה, את יום חג הזיכרון לאביתר ירקוני ולחבריו שנהרגו בקרב על הגנת המושבה ואת יום חג החמלניציקיה שנתייחד בהכנת מופלטצ'ינקות טריות בסגנון הירקון. כי אני, הדיוק ההיסטורי הוא נר לרגליי ותומך לביצים שלי.
מאז ימי משה סמילנסקי, משה סטבסקי, י. יערי-פולסקין, אלימלך שפירא ואהרון עבר-הדני – לא קם עוד לשפה העברית כרוניקן איכרי ראוי לשמו, ומי שמזלזל בעבודותינו סופו שימצא את עצמו דחוי ונשכח ממפת הכרוניקה העברית.
דודי ההולל אלכס שיכנע את יוסקה להשתמש בעקיצות הדבורים לאחר שהסביר לו כי התרופה לקישוי האבר "פיזדול פראנסאווי", שנתגלתה בפריס על-ידי הדוקטור היהודי חמיאל פיקהולץ, טרם הגיעה לבית-המרקחת האחים גרין ביפו. ועוד יעץ לו דודי: "אם העקיצה תציק, לפף אותה בשישמה," זו הירוקת הצפה במקווי מים עומדים בחצרות ובפרדסים.
בלילות שבהם לא מצא דודי ההולל אלכס איכרה צעירה להתעסק איתה ולמעוך את שדיה (הוא פירש בצורה מאוד ליבראלית את הברכה הנאמרת תחת החופה: "והתיר לנו את הנשואות!") – היה צובט קצת בצבת את צווארו כדי להתהדר במשך היום בסימנים האדומים של הנשיכות. לא פעם היו מוצאים אותו ישן באמצע היום בגומה בפרדס, עייף מהרפתקאותיו בלילות –
אך למרבה המזל, שלא כגורל ספריו ותעודותיו של דודי, שאותם העכברים כירסמו – צבת הצביטה שלו, ששימשה לפילוח חרוטי סוכר, יחד עם רובה-הציד ומקל הטיולים והמקטרות ואוסף תלתלי-הנשים – עדיין מוצגים מאחורי ויטרינה במוזיאון המושבה "יד לראשונים". מנהל המוזיאון גילה לי כי בקרוב יטביעו אותם על בול של דואר ישראל.
את גופתו ציווה דודי למדע כדי שלא לתת לאנשי המושבה את התענוג לצעוד אחר מיטתו לאורך רחוב חובבי-ציון כשהם מרכלים עליו ומתבדחים על חשבונו וצוחקים על עלילותיו ביום מותו. אבל אנחנו, המשפחה, לא הסכמנו, וקברנו אותו במלוא הכבוד הראוי למעמדנו.
אור הפנסים של האוטו-מים חדר מבעד לחלון הפונה לרחוב, האיר את תקרת חדרו של ארל'ה, האילם נורדאו, והעיר אותו משנתו.
הוא קם וראה מעבר לרחוב את יוסקה המרסק מקפץ חצי ערום מול מזלף האוטו-מים של דווידוב והזין שלו בחוץ.
ארל'ה הלך לאורווה שבה עמדו הסוסים של אביו ולקח את המשערת, מברשת השיער הקשה שמגרדים בעזרתה את עור הסוסים. הוא חצה את הרחוב כשהוא עוצר רגע כדי לסדר את מכנסיו הרחבים, שתמיד החולצה בורחת מהם, ותחת קילוחי המזלף של האוטו-מים גירד במשערת את הזין של יוסקה עד שהאבוב הכאוב התנקה מכל עוקצי הדבורים שנתקעו בו.
"ייסורי תופח," מילמל יוסקה, "וואללה תודה ארל'ה וואללה תודה דווידוב, ייסורי תופח ימח-שמו ילען-דינו אלכס הפזבנק יחרב-ביתו בגללו הרסו לי הדבורים את הפיפי!"
ארל'ה היה גם חירש. בגלל החירשות מילדותו נעשה אילם, וידע לדבר רק קצת גרמנית בעגה עילגת. אבל את הברות שמו של דודי אלכס היה יכול לזהות אפילו מתנועות הפה של הדובר אליו ולכן שאל בגרמנית של אילמים את יוסקה מדוע הוא מזכיר את אלכס.
יוסקה, הנתון בכאביו, לא חש בנימת האיום שנתלוותה לשאלה, ולכן חזר ופתח עליו את הג'ורה, זאת אומרת, שב והטיח בדודי צרור קללות מכוערות באידיש ובערבית.
על כך הרים ארל'ה את המשערת מן הזין העקוץ והפכה על גבה, ואז שב והוריד אותה בחבטה עזה על ראשו של יוסקה בעל פני התורכי, ומיד הסתלק בכעס כשהוא מגמגם מילים גרמניות של אילמים, שנשמעו כיללה, כאילו הוא קיבל את המכה.
האילם נורדאו חב לדודי אלכס את חייו.
המשך יבוא
* * *
מפגש מוזיקלי מרגש לכבוד
עורי שפת עבר – אלפיים שנות שירה על השפה העברית
בהשתתפות
מספר הסיפורים השחקן יהודה עצבה
הנגן הזמר מאיר ברבי
עורכת הספר ד"ר לאה צבעוני
ביום ראשון, ב' בניסן תשע"ט, 7 באפריל 2019,
כניסה בשעה 20:30
בבית היוצר, האנגר 22, נמל תל אביב
* * *
ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":
* לאהוד: בשנת 1942 ראיתי ואולי אפילו טעמתי אפרסמון נפלא אצל משפחת מולצדסקי ברעננה.
אביבה קם
ויקיפדיה: עצי האפרסמון הראשונים הובאו ארצה בראשית המאה העשרים. אבל שנים רבות, עד לאחר הקמת המדינה, הוא היה מצוי רק בתחנות הניסיונות ובחלקות תצפית מעטות. פיתוח מוצלח של שיטות ההבחלה, איפשר הגדלה והרחבה של הענף, בעיקר של הזן "טריומף". היום מגדלים בארץ את האפרסמון כפרי לייצוא. המטעים משתרעים על עשרות אלפי דונמים, והיצוא אף הוא גדל ומגיע היום לכמה עשרות אלפי טונות. מגדלי האפרסמון בארץ התמחו בגידול ומפיקים יבול גבוה לדונם. גם כמות הסוכר בפרי הישראלי גבוהה במיוחד (22 עד 25 אחוזים) דבר המהווה יתרון על פני פירות מארצות אחרות עם כמות סוכר קטנה יותר.
אהוד: נולדתי בשנת 1936 ואינני זוכר מילדותי שום פרי אפרסמון, לא בחצרות הבתים ולא בחנויות. הוא היה כנראה יותר נדיר אפילו מעץ המנגו, שגדל רק בחצרות בודדות ופריו לא היה מצוי בחנויות. גם אבוקדו לא היה בנמצא. שלושת הפירות הללו, כמו רבים אחרים, זכו אצלנו לתפוצת ענק ואפילו לייצוא – רק בעשרות השנים האחרונות.
ובכלל, לאנשים בגילי, שפע הפירות והירקות, במיגוון האדיר של זנים חדשים על פני כל עונות השנה – הוא כמו נס בל יאומן. גן עדן של פרי וירק: ענבים ואבטיחים, עגבניות ומלפפונים – גם בחורף, ולא רק צנון ופרי-הדר, כמו בעבר –ממש ימות משיח!
* אהוד היקר, רחשי לב חמים להרצל ובלפור חקק על ההספד שכתבו על ריקה ברקוביץ', סופרת ילדים מלבבת, ויוזמת תחרות הכתיבה לילדים.
אני אוהב לקרוא את דבריה של תקוה וינשטוק. הפעם היא כתבה על נושא שעלה על הפרק בטלוויזיה ובספרים – המעברה. היא ראתה במו עיניה את העליבות שבה חיו העולים החדשים במעברת ראש העין.
כל התשובות שענית לשלמה גזית מוכרות לי, ובכל זאת, כשאני קורא על דרכי ההפקה של "חדשות בן עזר", קשה שלא להתפעל ממפעלו של אדם אחד. עבורי כתב העת הזה הוא הצלה – היכן הייתי יכול לפרסם את הכתבים שלי? הרי לעיתונות היומית יש כתבים שלהם, כתבי-העת יוצאים לעיתים רחוקות, ו"מאזנים", למשל, איננו מפרסם (בעיקרון!) רצנזיות.
לפעמים עיתונים עושים "טובה", ומפרסמים דברים בקיצורים ובשינויים מרגיזים. ל"חדשות בן עזר" יש למעלה מ-2,200 מנויים, שחלקם מעורבים מאוד ומגיבים. כאמור, אני מודה שבנוסף לערך של כתב-העת כשלעצמו – עבורי הוא הצלה.
שלך,
משה גרנות
אהוד: אמרתי לך שכך יהיה כאשר זרקו אותך מעריכת "מאזניים", שהיית אחד מעורכיו הטובים ביותר בשנים האחרונות. כיום אי אפשר לקרוא אותו.
* למר אהוד בן עזר שלום. כמוך גם אני מצביעה לביבי. אינני ליכודניקית, וגם לא שמאל, אם כי בעברי באתי מהשמאל. מוצאות חן בעיניי הערותיך הסרקסטיות למפיצי העלילה ולאמונם המפוקפק בהיתכנותה. שמת במקומו את אורי הייטנר היהיר וצדקן. וכן את גיא משיח.
מודה לך שפרסמת את מאמרו של יואב יצחק המפריך את השקר הנתעב הזה. [ביבי בוגד ומכר את המדינה למטרות של רווח אישי] ומאמרו של יצחק הילמן [איוולת הצוללות]. אולי אני נאיבית אבל מעולם לא חשדתי שביבי מסוגל לבגוד בעמו ובמולדתו תמורת בצע כסף. האיש שהקדיש את חייו למען המדינה. זאת עלילת דם בסדר גודל של פרשת דרייפוס, מה שעושים גנץ וחבורתו.
בעיניי ההאשמות הללו אינן נופלות בחוסר מוסריותן מהסיגרים והשמפניות. ממש מסדר היעקובינים במהפכה הצרפתית. ולכן אני מקווה שלאותה חבורת מחרחרים ומבאישים את שמו של ביבי לא תהי תקווה.
וזה מלבד העובדה, שגנץ על סמך התבטאויותיו השונות והמשונות [האשים את ביבי שמסוגל לרוצחו לו היה יכול] – לא נשמע לי אינטליגנט גדול. הוא בעל אישיות אינפנטילית ורופסת, זאת על סמך התבטאויותיו השונות, ואינו בנוי להנהיג את ישראל. משום-מה איננו מוכן עדיין להודות בזה. ואולי כבר הבין זאת אלא שכבר מאוחר מדי ללכת הביתה. הוא בטח משקשק.
כל טוב
חוה ליבוביץ
קוראת נאמנה של המכתב העיתי
רמת גן
נ.ב.
ביבי צריך להיות יצוק מפלדה אם הוא מסוגל לעמוד במסע ההכפשות והביזוי לאורך שנים, שהגיע לאחרונה לשיא עם התיקים ופרשת הצוללות והמניות – ולא להישבר. זה חומר שממנו קורץ אדם גדול שנולד להיות מנהיג. זה שהוא לא סמל המידות הטובות [אך גם לא היפוכן – מידות מושחתות] לא מעניין אותי. אני לא מצפה ממנו להיות מצפן מוסרי ולא משה רבנו, כפי שסבור אורי הייטנר הרובספיירי. חשוב שיידע לנהל את המדינה ולהוביל אותה במים סוערים. ואת זה הוא עושה מצויין.
מוטי הרכבי: החשש של גנץ שנתניהו רוצה להרוג אותו מוצדק לגמרי! יש לגשת לעניין ברצינות גמורה ולנקוט באמצעים מיידיים! למזלנו יש באברבנאל מחלקה מיוחדת בה מסתתרים כל האנשים שנתניהו רוצה להרוג. המקום שליו, האוכל טוב והאחיות חמודות. נכון, אין שם נערות צעירות שבמקרה הבגדים נשרו להם. אבל יש טוענים שאחיות בלבן גם סקסיות.
אבל מה שיכול להרגיע את גנץ באופן מלא הוא שעד עצם היום הזה נתניהו לא הצליח להרוג אף איש במחלקה!
* * *
הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]
כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.
אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.
מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג
* * *
ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"
בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2242 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
* * *
יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא
את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:
http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm
מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.
* * *
במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."
* * *
בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).
* * *
אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).
* * *
אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."
* * *
ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."
* * *
פינת המציאוֹת: חינם!
היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר
נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח
רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי
*
מסעות
כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!
עד כה נשלחו קבצים ל-61 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה
בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי.
*
היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל
אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,075 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,074 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".
עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,
צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,
וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16.
עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.
אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!
עד כה נשלחו קבצים ל-88 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,633 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"
[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-91 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-73 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!
עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!
עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!
עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-42 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"
עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים
עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!
עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-30 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-38 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של
ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-63 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!
עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח-בהקלדה של הלקסיקון "ספרי דורות קודמים"!
[מיספר הערכים לפי ההתקדמות בהקלדה]
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.
*
את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.
*
את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי
ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.
עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ילדים ונוער / שונות
אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן
ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!
עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם
*
את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").
עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939
*
את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"
בשנים 2005-2009!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
* * *
ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
* * *
כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
* * *
כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,240 נמעני המכתב העיתי.
*
ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.
עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!
נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!
נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט
אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם
ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת
מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו
*
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
*
*
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל