פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1432

[שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, כ"ה באדר ב' תשע"ט, 1.4.2019

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: ישראל בר-ניר: מי תפר למי, ועל מה? // חובב טלפז: במלחמה לא כמו במלחמה: פרק י"ט. // מוטי בן חורין: הסכמות ממזריות של נתניהו. // אורי הייטנר: 1. מעשה גדול, אנשים קטנים. 2. צרור הערות 31.3.19. // מוטי הרכבי: הנבזות, השִפלות. // אילן בושם: 9 שירים לחדשות בן עזר. // יהודה דרורי: האיחוד האירופי הוא ארגון של אנטישמים. // יואב אהרוני: לנצח את עזה – יש!!! // אברהם כץ עוז: מדינת ישראל אומרת תודה לנשיא טראמפ. // יהודה גור-אריה: הערות שוליים [131]. // מתי דוד: ברית האדום והירוק נגד הכחול לבן. // גיא משיח: שיח בוחרים. // ספר חדש של שולמית וידריך: "השכנים של ביאליק". // אסתר ראב: שמלת העץ. // אהוד בן עזר: "נער האופניים" לאלי עמיר. // ד"ר ארנה גולן: על כינוס שיריה של בינה ברזל "על דעת המקום והזמן". // הדסה מור: על ההצגה "רומיאו ואימא" בתיאטרון הקאמרי. // תקוה וינשטוק: לזכר אנינה קפלן (1924-2019). // אהוד בן עזר: ספרי דורות קודמים. "היהלום של הרג'ה" ל-ר. לואיס סטיבנסון. עברית: 1932. פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 18.6.1971 לפני 48 שנים. // אהוד בן עזר: המושבה שלי. פרק שלושים. ליל דודי עם שרה אהרונסון. // ממקורות הש"י.

* * *

ישראל בר-ניר

מי תפר למי, ועל מה?

תפירת תיקים, כפי שהתגלה היום [27.3], איננה העיסוק היחיד של משטרת ישראל.  בדו"ח מבקר המדינה שהתפרסם היום, מופיע סיפור על תפירת מכרז ע"י המשטרה, בראשותו של המפכ"ל הקודם רוני אלשיך, להעניק חוזה לפיתוח תוכנה בשווי של 50 מיליון שקלים לחברה כושלת בניהולו של בני גנץ.

ההחלטה על החוזה לא עברה מכרז, לא קיבלה אישור מכל גוף כלשהו מחוץ למשטרה. שני קציני משטרה בכירים בדימוס הועסקו ע"י החברה של גנץ כ"יועצים". 

לנתניהו תפרו תיק, לאלשיך/גנץ תפרו מכרז. חלוקת עבודה מעניינת. האם היוע"מש או לחילופין פרקליט המדינה יפתחו בחקירה?

תשכחו מזה – בתקופת בחירות לא עושים צעד היכול להשפיע על תוצאות הבחירות. אבל עשו את זה לנתניהו – נא לא לשנות את הנושא, נתניהו לא קשור לעניין.

ושאלה מעניינת אחרת – כמה חמגשיות אפשר לרכוש ב-50 מיליון שקלים? 

החברה של גנץ בינתיים פשטה את הרגל. 

ישראל בר-ניר

* * *

חובב טלפז

במלחמה לא כמו במלחמה: פרק י"ט –

“No Runs, No Hits, No Errors !!!”

ביום א' שעבר שלחתי את הפסוק הנ"ל ס.מ.ס לעמיתי הוותיק, סגן נשיא בחברה אמריקנית לה אני מייעץ, עם סימן שאלה בסופו, הוא החזיר לי אותו עם שלושה סימני קריאה. לא, אין זה קשור כלל וכלל לנושאי העבודה בהם אנו עוסקים כבר שנים רבות. זהו פסוק הסיום לסיבוב במשחק הבייזבול שבו מסכם הפרשן את שלא אירע בו, דהיינו הזורק (Pitcher) הצליח באופן מושלם במשימתו בה הוא חיסל את כל החובטים נגדו בסיבוב. עמיתי שימש בצעירותו כזורק כזה. באנגלית אמריקנית משתמשים בביטויים מענפי הספורט האהודים עליהם כל אימת שמבקשים לתת משמעות-יתר חריפה למשפט מסכם.

הכוונה היתה לפירסום תקציר המסקנות של החוקר המיוחד מוּלר. כאן כבר יש לנבור אצל שייקספיר בכדי לתאר את הדרמה שהתרחשה. או להיזכר בגברי ("הגשש") שצועק-בוכה "אין מנוע!!!" ופולי & שייקה עונים לו בשאלה "היה מנוע?"

בדו"ח של מוּלר מופיעה תשובה חותכת "לא היה מנוע, סע, המפתחות בפנים!" – בתרגום: אין קנוניה ולא היתה קנוניה בין טראמפ לרוסים, גם לא בין מי ממשפחתו, גם לא בין מי מקמפיין הבחירות שלו, ובהנחתה סופית, גם לא נמצא אמריקני כלשהו עם קשר לבצע קנוניה כזו!!!

אין דרך אמינה להקטין את עוצמת הדרמה הזו וגם לא את השלכותיה. בכדי לקצר היריעה אמליץ בחום לקרוא את התמצית של ברנרד קריק – מפקדה האגדי והמעוטר של משטרת ניו-יורק בספטמבר 11:

 https://www.newsmax.com/bernardkerik/mueller-trump-fbi-investigation/2019/03/27/id/909021/?ns_mail_uid=5fb141df-03de-40e1-a4c2-cae0bb35e9dd&ns_mail_job=DM21703_03282019&s=acs&dkt_nbr=010504tr156j

"חוקר מיוחד" זהו מוסד אד-הוק שנחקק בחוקה בכדי לגשר על קונפליקט חד וחריף שנוצר בין הרשות המבצעת (הנשיא) לבין המחוקקת (הקונגרס). יש לחוקר הזה סמכויות-על שלא ניתן לעמעמן במיגבלות כמו: זמן, תקציב, גודל הצוות וכיו"ב. יש בידו לזמן לחקירה כל עד או עדה כרצונו, יש בידו להקים "חבר מושבעים גדול" לחקירות עדים, להעמדתם לדין וכיו"ב – רשימה ארוכה. מוּלר עשה שימוש רב-תחומי, בגדול, בכל זכויותיו.

זה לא אומר שלא ינסו לגמד את הדו"ח, או מחברו או את שניהם גם יחד. ממש לא ייאמן, הדמוקרטים כבר מגמדים וכמובן שלא הפנימו כלל את ההשלכות.

מי שהפנים את הדו"ח של מוּלר, אולי לפני כולם, הם הסינים. מסקנתם: אם מוּלר לא הצליח להביא למשפט הדחת הנשיא אחרי 675 ימי חקירות (22 חודשים), סוללת 18 עו"ד מנוסים – זוללי  רפובליקנים מושבעים, ויותר מ-30 מיליון דולר, בהם חקרו את המקורבים לטראמפ על עברות שאינן קשורות כלל לכתב החידה. עם הצעות מפתות כעדי מדינה, עם או בלי מזרונים מפושפשים – אז אף אחד כבר לא יצליח.

מבט על מהלכו החודשי של מדד השנחאי-קומפוזיט ממחיש את "הלכי הנפש" בסין.

במחצית חודש מרץ צצו שמועות שדו"ח מוּלר נמצא בהגהה סופית. כ-ו-ל-ם (סין גם) האמינו שלא ייתכן דו"ח שעליו עמלו במסירות ובנחישות-שיא מיטב החוקרים (שכללו בנוסף גם 41 חוקרי FBI מנוסים) – יצא צח כשלג טרי ולכן קפץ המדד לשחקים (למעלה מ-4% תוך יומיים) ונותר שם עד סוף השבוע.

 ואז באה הדרמה עם הגשת הדו"ח לביל באר, ה- Attorney – עם הודעה מקדימה: "אין יותר כתבי אישום." ב-25 במרץ כבר נחתכו 2% מהמדד ובהמשך, עם הופעת תקציר של 4 עמודים נחתכו גם ה-2% הנותרים. העלייה הקטנה יומיים אח"כ נבעה מהודעת דובר המשלחת הסינית – "מחדשים את דיוני המו"מ." הירידה ביום שאחרי, נבעה מכך שארה"ב עוד לא ענתה (השהייה מכוונת?). הזינוק של ה-3.5% שבא אחריו הגיע כאשר ארה"ב הודיעה על נסיעת בכירי צוות המו"מ לסין להמשך השיחות.

כל אחד יגדיר את עוצמת הניצחון הענק והשלכותיו רחבות ההיקף בסיבוב הזה של טראמפ וצוותיו. והיה גם "צעד קטן לאמריקנים וענק לנו" – שנבע מניצול הצלחת הסיבוב, ששימן ומירק את מהלך "ההכרה בגולן שלנו."

חובב טלפז

31 למרץ 2019

* * *

מוטי בן חורין

הסכמות ממזריות של נתניהו

הסכמת ראש ממשלתנו בנימין נתניהו למכירת צוללת למצרים – הינה ממזרית! למה "ממזרית"? האם יש למאה מיליון המצרים המסכנים והרעבים – אויבים שצריך לפחד מהם? שצריך להתגונן מפניהם בצוללות? הרי עלות כל צוללת היא חמש מאות מיליון דולר, כלומר: כל מצרי ירעב חודש לפיתות, ובלי חומוס – רק בגלל שראש ממשלתנו הסכים שימכרו לו צוללת.

אני מחפש את ה"אויב" שירצה לכבוש את מצרים על מאה מיליון רעביה, ולא מצליח ב"טיפשותי" למצוא אותו.

בממזריות דומה נוהג ראש ממשלתנו כשהסכים להעביר חמישה עשר מיליון דולר לחמאס החומס את שני מיליון אומלליו והחופר מנהרות שיקברו אותם במקום להאכילם והפיכתם ל-"סינגפור שעל הים התיכון".

מתי, אם בכלל – יבינו הערבים ותומכיהם ההזויים כאן ובעולם שהתחמשותם ושנאתם לאלה שעקב בואם למזרח התיכון, על פרימיטיביותו בת 1300 שנה – הביאו לו את הסיכוי הנפלא להיות "ארצות הברית של המזרח התיכון"? כנראה שהבורות והאופי, מנצחים.

מוטי בן חורין

* * *

מזל טוב לנטלי ולגיל

להולדת הבת הבכורה

נכדה לשלומית גיסין

בתם של אברהם ומרים גיסין

בנו של שלמה זלמן גיסין

בתו של ברוך בן עזר ראב

בנו של יהודה ראב בן עזר

בנו של אליעזר ראב

שעלו לארץ ישראל מהונגריה

בשנת 1876

והיו במייסדי פתח תקווה ב-1878

שושלת מפוארת

* * *

אורי הייטנר

1. מעשה גדול, אנשים קטנים

המחזמר "סימני דרך" על חייה ויצירתה של נעמי שמר, הוא יצירה גאונית על גאון. המחזמר של תיאטרון "הבימה" אינו בנוי כביוגרפיה מסודרת, המתארת באופן כרונולוגי את מהלך חייה, אלא הוא מרצד רצוא ושוב באופן אסוציאטיבי בין סיטואציות בתקופות שונות של חייה, לעיתים תוך שיח בין ארבע הדמויות המגלמות אותה בגילים שונים: רוני דלומי בנעוריה, רויטל זלצמן בשנות ה-40 לחייה, דפנה דקל בשנות החמישים לחייה וסנדרה שדה בזקנתה (לחלופין, הילה שלו מגלמת את נעמי הנערה וגילה אלמגור את נעמי הזקנה, אך אני מציג את השחקניות במופע שבו נכחתי).

זהו מחזמר מרגש מאוד, והמעברים בין צחוק ודמע הם לעתים חדים וקיצוניים.

המחזמר מיטיב להציג את דמותה המורכבת של נעמי שמר גם למי שפחות מכיר את סיפור חייה, אך מי שקרא את הביוגרפיה שלה, פרי עטו של מוטי זעירא "על הדבש ועל העוקץ", ייטיב להבין את דקויותיה, ולכן המלצתי כפולה – רוצו לראות את המחזמר, אך הקדימו לכך את קריאת הספר.

המוטיבים המרכזיים במחזמר הם ההתמודדות הלא פשוטה של נומי, האישה הפרטית, עם דמותה של נעמי שמר, המשוררת הלאומית, ועם הציפיות ממנה בתור אייקון לאומי. היחס העוין של המיליה התרבותי בישראל אל נעמי שמר בשל עמדותיה הפוליטיות ה"ימניות", כולל ניכור של הטובים בחבריה. הטראומה של חייה, שהיא גם האירוע המעצב שלה – הקרב על הבית, קבוצת כינרת, במלחמת השחרור, ונפילתם בקרב של חבריה הקרובים ביותר, בני כיתתה. ההתמודדות שלה כאמנית מאוד אינדיבידואליסטית עם האתוס הקולקטיביסטי, הציוני והסוציאליסטי, של הקבוצה בה גדלה. פרשת ה"פלגיאט" (גניבה אמנותית) כביכול, של מנגינת "ירושלים של זהב".

במחזמר מופיעים השחקנים בביצועים נפלאים של רבים משיריה, חלקם בעיבודים חדשניים מקסימים. אהבתי במיוחד את הקישור החכם ולעתים המפתיע, בין השירים לתוכן. הקישור לא היה כרונולוגי אלא אסוציאטיבי. למשל, השיר "אני גיטרה" שכתבה בשנותיה האחרונות, הותאם באופן מרשים ביותר לאירוע בימי נעוריה – אסיפת הקיבוץ שדנה בשאלה אם לאשר לנעמי לצאת ללימודי מוסיקה בת"א. מול דרישתו הנוקשה של הקולקטיב, עמדה נערה שהמוסיקה היא כל חייה וייעודה בחיים. ואיזה שיר יבטא זאת טוב מ"אני גיטרה". והשיר "אהבה בת עשרים" ליווה את הסיטואציה של הקרע עם חברתה הקרובה מאז ימי עלומיה, בשל המחלוקת הפוליטית ביניהן.

מרכיב מרכזי במחזמר, הוא עמדותיה הפוליטיות של נעמי שמר.

מן הספר "על הדבש ועל העוקץ" עולה בעליל שהשקפת עולמה היא בראש ובראשונה תוצר של קרבות תש"ח בעמק הירדן, מהם שאבה את התובנה של מאבק חסר פשרות על הבית; על כל שעל בארץ ישראל, על כל יישוב. הדבר מהדהד גם במחזמר.

הנושא עולה בסצינות משנות ה-70, בתקופה שבה הזדהתה נעמי בפומבי עם "גוש אמונים" ואף כתבה טור שבועי פוליטי ב"דבר", שבו הביעה את עמדותיה אלו. החברה אליה השתייכה, עולם התרבות והאמנות הישראלי, לא סבל את "סטייתה" הפוליטית. הופעות שלה בוטלו, חבריה זנחו אותה, היא חשה בודדה ומנוכרת. הבדידות הזאת נוכחת בסצנות קשות וכואבות.

הנושא שב וחוזר בשנות ה-90, בימי אוסלו העליזים. כאן מוצגת נעמי הכואבת, שכבר כמעט ואינה מעזה לבטא את דעותיה בפומבי. היא מוצגת במחזה כמי שחשה שייכת למיעוט נרדף, מול הרוב היהיר והדורסני, שהפך את המילה "ימין" למילה גסה, ואת האוחזים בדעה אחרת לבלתי רלוונטיים ומגוחכים.

המונולוגים שלה ושל בעלה מרדכי הורביץ בנושא נבנו באופן מבריק, שמבהיר ברמז עבה, שזה בדיוק המצב היום של אנשי השמאל, שחשים בדיוק באותו אופן כמיעוט נרדף מול רוב יהיר ודורסני, שהפך את המילה "ססמול" למילה גסה, ואת האוחזים בדעה אחרת למצורעים ומגוחכים.

ואכן, הקהל הקיבוצניקי במופע בכפר בלום פרץ במחיאות כפיים ספונטניות אחרי הנאום הזה, מתוך הזדהות עם תחושתה ומצוקתה, ומתוך הזדהות עם התקווה שהביעה, שהגלגל הזה יתהפך.

השאלה שהטרידה אותי כששמעתי את מחיאות הכפיים, היתה האם הקהל הזדהה רק עם מצוקת הנרדפוּת, שהיום היא מנת חלקו, או גם הבין שבדיוק באותה מידה הוא היה הרודף לפני עשרים שנה. האם הדבר עורר בו גם חשבון נפש?

וחשבתי, איך יגיב על המחזה קהל ימני? האם הוא רק יזדהה עם נעמי שמר, וייזכר באותם ימים כל כך קשים בעבורו באותה תקופה, או גם יבין שהיום, כאשר הוא הרוב, הוא נוהג בדיוק באותה דרך דורסנית? האם זה יגרום לו לאמפתיה לצד השני, לבני דמותה היום של נעמי שמר, שחשים את מה שהוא חש לפני עשרים שנה? האם הצפייה תביא אותו לחשבון נפש?

ומה חושבים אלה שצופים במחזה, ונתלים באופטימיות ברעיון של הגלגל המתהפך? שיבוא יום ואנחנו שוב נהיה הרוב, וזה יהיה יום הנקם, שבו נהפוך מנרדפים לרודפים. או שמא ש... הפעם ננהג אחרת?

המסר שלי הוא החובה לגבש מיינסטרים ציוני, ממלכתי ודמוקרטי, שישבור את הדיכוטומיה של מחנאות השמאל והימין, הפוערת קרע בעם, והולכת ומרחיבה אותו. המצב שבו בכל פעם חלק אחר בעם חש מנוכר ומנודה, כמי שגנבו לו את המדינה, הוא הרסני.

סצנת הפתיחה של המחזמר, עוסקת בימיה האחרונים של נעמי שמר. היא נחושה לשלוח את המכתב, שבו היא מלקה את עצמה על ה"פלגיאט", כביכול, של מנגינת "ירושלים של זהב". בעלה מנסה בכל מאודו להניא אותה מלשלוח את המכתב.

בחזרה לסצינה הזאת, לקראת סוף המחזמר, הוא מוכיח לה מבחינת משפטית ומוסיקלית, שאין כאן אפילו אפס קצהו של פלגיאט, אלא השפעה כללית. והיא יודעת זאת בראשה, ובכל זאת הדבר רודף אותה, והיא חשה שאינה יכולה לסיים את חייה בלי להתוודות על כך.

במותה של נעמי שמר, ירד אבל לאומי כבד על מדינת ישראל. היא נפטרה בשבת בבוקר, ומיד כל ערוצי הרדיו והטלוויזיה הפסיקו את שידוריהם ועברו למתכונת של גל פתוח, עם הספדים וראיונות עליה והקרנת תוכניות בהשתתפותה והמון המון שירים שלה, והיא הרי כתבה למעלה מאלף שירים. למחרת, הלווייתה שודרה בשידור חי בכל הערוצים. העיתונים יצאו במתכונת מיוחדת שהוקדשה כולה לנעמי שמר, כשתמונתה מתנוססת על עמוד השער כולו.

חוץ מ"הארץ". ב"הארץ" הופיעה ידיעה קצרה בירכתי העמוד הראשון על כך שנעמי שמר נפטרה. אולם כעבור חודשים, יצא "הארץ" בכותרת ראשית זועקת בגיליון ליל שבת, על המכתב שבו התוודתה על הגניבה, כביכול, של הלחן. היה זה מפגן מבחיל של שמחה לאיד.

נזכרתי בכך, כאשר מרדכי הורביץ אמר לנעמי שמר, בסצנת הפתיחה, בה ניסה להניא אותה משליחת המכתב: "את עושה מעשה גדול, שייפול על אנשים קטנים."

2. צרור הערות 31.3.19

* בעד הסדרה – עקרונית, אני תומך בהסדרה עם חמאס, של הקלות וסיוע כלכלי והומניטרי תמורת הפסקת אש. זאת, בתנאי שתהיה זו הפסקת אש אמיתית, בשונה מעשרות הפסקות האש בשנה האחרונה, שהיו הפסקה ישראלית ואש פלשתינאית. הפסקת אש פירושה שאין הצתות, לא בלונים ולא עפיפונים, לא רימונים ולא מטענים, לא רימוני הלם, לא פגיעה בגדר, לא צעדות "שיבה". בקיצור – הפסקת אש מוחלטת.

ותנאי נוסף – שיהיה ברור שכל הפרה תיענה בהפסקה של כל סיוע, כולל סגירה הרמטית של הגדר והפסקה של מעבר מאות משאיות האספקה שעוברות לרצועת עזה מדי יום. ישוגר בלון – למחרת סגר מוחלט. 

* טעות שכזו – לטענת חמאס, הטיל ששוגר למשמרת נפלט בטעות, בתגובה לאירועים בכלא קציעות.

* תזכורת – יחיא סינואר, ראש החמאס בעזה, שוחרר בעסקת שליט.

* שמאל חלש – מודעת תעמולה של הליכוד מציגה את רשימת כחול לבן, ובאמצעות רסיסי אמירות של כל מועמד, שנאמרו או לא בעשרות השנים האחרונות, מובילה למסקנה ש"כחול לבן" היא שמאל חלש.

יפה מאוד.

עכשיו ננסה את הפטנט הדמגוגי הזה על רשימת הליכוד.

מס' 1 בנימין נתניהו – נסוג כמעט מכל חברון, לחץ בחום ובחיוכים את ידיו של ערפאת וכינה אותו "ידידי ושותפי", חתם על הסכם וואי על נסיגה מ-13% משטחי יו"ש, הסכים לנסיגה מכל הגולן ולחורבן כל יישובי הגולן במו"מ עם אסד האב, תמך בעקירת גוש קטיף והצביע בעד המהלך בהצבעות בממשלה ובכנסת, הסכים לנסיגה מכל הגולן ולחורבן כל יישובי הגולן במו"מ עם אסד הבן, תמך בהקמת מדינה פלשתינאית בנאום בר אילן, שחרר למעלה מאלף מחבלים ובהם מחבלים עם דם על הידיים בעסקת שליט, שיחרר מחבלים רבים סתם ככה בתור מחוות לפלשתינאים, התרפס בפני ארדואן והתנצל בפניו על התוקפנות הטורקית נגדנו ושילם פיצויים למשפחות המחבלים, מנהל מדיניות הבלגה והכלה על טרור ההצתות במשך שנה ומביא להסלמה הולכת וגוברת, פינה את עמונה, לא פינה את חאן אל אחמר, לא עושה כלום בנושא הטרור החקלאי, התקפל במשבר המגנומטרים, הסכים לנסיגה מרוב יו"ש ובקעת הירדן במו"מ על תוכנית קרי, משלם מידי חודש פרוטקשן לחמאס.

מס' 2... בעצם, יש עוד צורך?

ביבי. שמאל. חלש.

* מטורפים – סרטון תעמולה של מר"צ שקשקש על אקיבוש הציג מצג שבו עזה (היא כידוע קבושה עדיין...) מתוארת בצורת מחנה אושוויץ. בעקבות הסערה הוסר הסרטון מן האתר, ונאמר שהמפלגה מתנערת... יוזמה של פעיל אחד... את השיטה הזאת היה להם ממי ללמוד.

ובאותו אזור חיוג אידיאולוגי – למחרת, בעמוד הראשון של "הארץ" מודעה של "יש גבול", המצטטת דברי בלע ושטנה של ישעיהו לייבוביץ' על כך שאקיבוש יוביל לנאציפיקציה של ישראל.

מטורפים.

עוד ביטוי להקצנה המטורפת בשמאלימין הרדיקלי בישראל. הדיכוטומיה בין שמאל וימין בישראל, דוחקת כל מחנה אחרי שוליו המטורפים.

הגיעה העת לחיזוקו של המרכז הציוני, הממלכתי, הדמוקרטי השפוי, שישבור את דיכוטומיית השמאל ימין ויחזיר את מדינת ישראל לתלם.

* שוויון בפני החוק – עקרון יסוד במדינת חוק, הוא שהכל שווים בפני החוק.

אם יש עילה לבדיקה הנוגעת לגנץ בעקבות דו"ח המבקר, חזקה על היועמ"ש שהוא יחליט על כך, ללא פניות וללא משוא פנים.

דרישה לחקירה של מפלגה פוליטית ערב בחירות, כמובן שאינה עילה כזאת. לא כל שכן, כאשר מדובר במפלגה הטובלת ושרץ בידיה – העומד בראשה הוא מושחת, השקוע עד צוואר בכתב אשמות כבדים מאוד בפלילים, כולל עבירת שוחד, ומוביל מלחמת חורמה נגד מדינת החוק ומנסה להעמיד את עצמו מעל החוק.

מאז ומתמיד הקפידו היועמ"שים לא לפתוח בחקירה סמוך לבחירות. לכן, למשל, מנדלבליט טרם דן על אפשרות של בדיקת החשדות החדשים נגד נתניהו בפרשת הצוללות, ובצדק. גם הליכוד יודע זאת, ולכן קריאתו לחקירה מיידית של גנץ אינה אלא ספין, שנועד לפרנס את הכזב הדמגוגי אודות "אכיפה בררנית", כביכול.

אחרי הבחירות יבחן מנדלבליט את הסוגיה ויחליט אם יש מקום לבדיקה. אין לי ספק שכל החלטה שלו תהיה עניינית ומקצועית.

אני מצהיר, לפחות בשם עצמי, שכל אימת שיעמוד קונפליקט בין החוק וטוהר המידות לבין כל שיקול פוליטי או השתייכות מפלגתית – תמיד מחוייבותי תהיה לחוק ולטוהר המידות.

ההערכה שלי? אין כל יסוד אפילו לבדיקה (שלפני חקירה). אך זו אינה הערכה מקצועית. אני סומך על שיקול דעתו של מנדלבליט.

* כלב ליקק אדם – הכותרת הראשית ב-ynet הוקדשה להודעת האיחוד האירופי שאינו מכיר בריבונות ישראל על הגולן. איזה שיקול עיתונאי מצדיק את הצבת הידיעה הלא חשובה הזאת, "כלב ליקק אדם", בכותרת ראשית? האיחוד לא הכיר אתמול וממשיך לא להכיר גם היום. אם חלילה מדינה שמכירה היתה מבטלת את הכרתה, זו היתה חדשה מעניינת. מדינה שלא הכירה והחליטה להכיר – זו חדשה מעניינת.

השבוע הכירה ארה"ב בריבונות ישראל על הגולן – זו ידיעה היסטורית. השבוע הודיעה רומניה שתעביר את שגרירותה לירושלים – זו ידיעה חשובה. בסדר, אז סוריה, איראן, טורקיה, האיחוד האירופי ורוסיה ממשיכים לא להכיר.

עם ישראל לא מפחד מדרך ארוכה. חלפו 52 שנה מאז שחרור הגולן ותחילת ההתיישבות בגולן ו-37 שנה מאז סיפוח הגולן לריבונות ישראל עד ההכרה האמריקאית. יש לנו סבלנות, נמשיך להעמיק את אחיזתנו בגולן, וגם האיחוד האירופי יכיר בכך.

* החלטת הריבון – עם כל הכבוד למרדכי קידר, ויש כבוד, הוא שוגה לחלוטין בטענתו, שרק הסכם שלום עם סוריה שיאושר בידי מועצת הביטחון של האו"ם יוכל להעניק לנו ריבונות על הגולן. לשיטתו, ירושלים, כולל מערב העיר, לא רק שאינה בירת ישראל, היא אינה בריבונות ישראל כחוק. וכן כל השטחים שמעבר לגבולות החלוקה, כולל יפו, לוד ורמלה, הגליל המערבי ועוד.

בדבר אחד הוא צודק – הכרזת טראמפ אינה מחילה את הריבונות על הגולן.

את הריבונות הישראלית על הגולן החיל המוסד הריבון בישראל – הכנסת. ומרגע החלטתה, הגולן הוא בריבונות ישראלית, עם או בלי הכרה בינלאומית. וגם בג"צ קיבל החלטות ברוח זו.

* שו"ת – נשאלתי: מה המשמעות של הצהרת טראמפ? נשיא אחד הכריז כך, מחר יבוא נשיא אחר ויחליט אחרת. מה אתה מתרגש?

תשובתי: גם לאחר החלת החוק הישראלי על הגולן, נאמר שהרי אפשר לבטל את החוק, ואפשר לסגת למרות החוק וכו'. וזה נכון. אך היה זה עוד נדבך חשוב מאוד. הפך את הגולן משטח מוחזק לאזור של המדינה. ובינתיים הוא היה בסיס לחקיקות נוספות, ובראשן חוק יסוד משאל עם, שמתנה נסיגה משטח עליו חלה ריבונות ישראל ברוב של לפחות 61 ח"כים + משאל עם. וכו' וכו'. ועדיין אפשר לומר שניתן לבטל את חוק יסוד משאל עם ואת חוק הגולן ולסגת מהגולן אם יהיה לכך רוב.

הוא הדין בהצהרת טראמפ. נכון, נשיא בעתיד עלול לבטל אותה. אבל ביטול צו נשיאותי הוא דבר נדיר ביותר. בוודאי שקיומו של צו כזה יקשה מאוד על נשיא לפעול בניגוד לו, ולבטח קשה יותר מאשר אלמלא היתה הכרזה כזאת. כעת עלינו לפעול לחקיקה ברוח זו של בתי הנבחרים, בתמיכה דו מפלגתית. זה לא בשמיים. אני מאמין בדונם ועוד דונם, עז ועוד עז, חוק ועוד חוק, הכרזה ועוד הכרזה – כך אנו מעמיקים באופן יסודי את אחיזתנו בגולן.

* למי הצביעו בוחרי הדרך השלישית? – עמית סגל כתב בטור שלו ב"ידיעות אחרונות" על "הדרך השלישית", מפלגת המרכז שקמה מתוך המאבק על הגולן בידי יהודה הראל, ורצה לכנסת ב-1996 בראשות אביגדור קהלני. היא זכתה באותן בחירות ב-4 מנדטים. בבחירות ההן היתה הצבעה מפוצלת לראשות הממשלה ולכנסת. לטענת עמית סגל, "תומכיה הצביעו נתניהו וחוללו את המהפך."

הוא טועה. אכן, בקרב הנהגת המפלגה, הרוב בחרו בנתניהו לראשות הממשלה, אף שבאו מתנועת העבודה. גם אני נהגתי כך. אולם על פי סקרי העומק, הבוחרים נהגו אחרת – כ-75% בחרו בפרס לראשות הממשלה, ובדרך השלישית – כדי לחשק אותו בנושא הגולן ובקעת הירדן, ורק רבע תמכו בנתניהו.

* יומו הגדול של יהודה – השבוע יצא לאור ספרי "יהודה הראל: ביוגרפיה". סיפורו של יהודה הוא סיפורה של ההתיישבות בגולן (ושל עוד כמה וכמה דברים חשובים).

לאור אירועי השבוע – ההכרה הנשיאותית של ארה"ב בריבונות ישראל על הגולן, בחרתי לספר בקצרה על נושא לו הוקדש פרק בספר – חוק הגולן. החוק שבו הכירה ארה"ב באיחור של 37 שנים.

היוזם והדוחף של החוק היה יהודה הראל. יהודה עלה לגולן והנהיג את ההתיישבות בגולן מתוך אמונה יוקדת בציונות המעשית וזלזול בציונות המדינית. אולם לאחר ההחלטה לסגת מסיני ולעקור את יישובינו בסיני, הוא הגיע להכרה שאי אפשר להתקדם כשמדדים רק על רגל אחת – הציונות המעשית. יש לצעוד על שתי רגליים – הציונות המעשית והציונות המדינית. כדי להבטיח את האחיזה בשטח, אין די בהתיישבות, יש צורך גם בריבונות. וכך, לאחר הצהרה של שר החוץ משה דיין שההסכם עם מצרים יהיה המודל להסכם עם סוריה, הוא כינס את ועד יישובי הגולן והוביל החלטה על מאבק לסיפוח הגולן לריבונות ישראל. הוא גייס את שבס, אז חבר קיבוץ אפיק, הציע אותו ליו"ר הוועד, ויחד הם הובילו מאבק ארצי מתוחכם, מוצלח מאוד, שכותרתו: אסור לאבד את הצפון – הגולן חלק בלתי נפרד מישראל. לב המאבק היה החתמת מאות אלפי אזרחים על עצומה לראש הממשלה שקראה להחלת הריבונות על הגולן. מאבק של שנתיים וחצי הסתיים בדצמבר 1981, כאשר בגין הוביל בשלוש קריאות ביום אחד, את חוק הגולן, שהתקבל ברוב גדול.

יהודה הוביל את המהלך, במקביל להיותו ממנהיגי התנועה לעצירת הנסיגה בסיני ולעבודתו כמשווק טוף מרום גולן.

מתוך הספר: "ה-14 בדצמבר 1981, היום בו קיבלה הכנסת את חוק הגולן, תפס את יהודה הראל, האיש שחולל את המהלך שהביא לחקיקת החוק, בלתי מוכן. הוא היה בנסיעה לשיווק טוף בגליל המערבי. הוא לא ידע דבר. לפתע שמע בחדשות על נאומו של בגין בכנסת ועל העלאת החוק להצבעה בשלוש קריאות. הוא זוכר היטב את התדהמה שלו. הוא סובב את מכוניתו באחת והחל לדהור לירושלים, קיבל דו"ח על מהירות, אך החמיץ את שעת ההצבעה. במקום זאת יצא לחגוג עם חבריו במסעדה, וכתב מאמר חגיגי לעיתון 'דבר'. לצידו, בעמוד הראשון של העיתון, הופיע מאמר נגד של עמוס עוז, לפיו, בעקבות החוק חוגגות דמשק ובגדד."

כמה פאתטי... דמשק ובגדד חוגגות...

* מחורצים עצי הזית – יומיים לאחר שספרי "יהודה הראל – ביוגרפיה" יצא מהתנור, הרציתי במועדון "בוקר טוב" של ותיקי נהלל על הספר.

להגדיר "ותיקים"?

"נולדה לי הנינה ה-17."

"אֶה, לי יש כבר 22."

כשסיפרתי שיהודה נולד ב-1934 התגובה היתה: "ילד."

היה זה לי עונג וכבוד להרצות (לא בפעם הראשונה) בפני ותיקי נהלל. מי כמוהם יודעים ומבינים התיישבות מהי, ואת הדברים עליהם אני מספר, אין מי שמבין כמותם. וכשהבטתי בהם, נזכרתי בשורה הנפלאה של רחל שפירא: "מחורצים עצי הזית, כפני הוותיקים."

* ביד הלשון: יחדה – הגורם שיזם, הוביל ודחף, מול ההנהגות בישראל ובארה"ב, את רעיון ההכרה האמריקאית בריבונות הישראלית על הגולן, הוא היחדה למען הגולן, בראשות צביקה האוזר, לשעבר מזכיר הממשלה והיום מועמד "כחול לבן" לכנסת.

ומה זו יחדה? קואליציה, על פי הצעת האקדמיה.

המילה הזו לא התאזרחה בשפה, עד כה, לא בהקשר של קואליציה בשלטון הארצי ולא בשלטון המקומי וגם לא בקואליציות של ארגונים. אני מכיר את השימוש בה רק ביחדה למען הגולן. אני אוהב את החידוש הזה ומקווה שיתפוס.

ומה החידוש העברי לאופוזיציה? נגדה.

אורי הייטנר

* * *

מאמר מעניין

פשיטת הרגל המוסרית של גנץ ובן ברק

http://www.news1.co.il/ArticlePrintVersion.aspx?docId=133332&subjectID=26

* * *

מוטי הרכבי

הנבזות, השִפלות

הנבזות, השפלות, הרצון להשיג רווח פוליטי (גנץ, לפיד אשכנזי) והרצון לנקמה (יעלון שנבעט) הגיעו לשפל מדרגה שעוד לא היה כמוהו.

לכאורה המזימה נשמעה כמו Win-Win. אם נתניהו יישבר ויספר את האמת – מצויין! נתניהו חשף סוד ביטחוני והוא בוגד!

אם נתניהו יגלה אחריות ביטחונית (כמו שעשה) ויסרב לחשוף סוד ביטחוני. מצויין! אפשר להעליל עליו איזה תרגיל מניות הזוי – ושוב בוגד!

מי ששבר להם את הקנוניה היתה אילה חסון, שגילתה קצת אחריות עיתונאית (מאוד נדיר במציאות הישראלית) וסיפרה את האמת. כולם ידעו, כולם – גנץ, יעלון ושאר הפיגורות הביטחוניות. כולם היו שותפים לסוד.

לא פחות נבזות ושפלות גילו ״עיתונאי״ ישראל. הרי לא צריך להיות כלכלן, עיתונאי בכיר או סתם איש מהיישוב כדי לדעת שבבורסה, בה לא ניתן לצפות את ההתנהגות של מניות בטווח של יום ולפעמים אפילו לא בטווח של שעות – לא ניתן לצפות התנהגות מניות שנים לפני שאיזשהו אירוע קרה.

הצוללות הישראליות נמכרו 2-4 שנים אחרי המכירה החוקית של מניות ראש הממשלה ואף יותר שנים לפני שנמכרו הצוללות המצריות. לא, לא יתכן שה״עיתונאים״ לא הבינו זאת. השילוב של שנאה לנתניהו ולעם ישראל, הרצון להיות ראשון בהפקת הפייק ניוז, והמחשבה שאולי יצליחו להעלות בובה, בעזרתה יוכלו למשול בעם ישראל – מנעה מהם כל רצון להגינות וליושרה עיתונאית!

מוטי הרכבי

* * *

אילן בושם

9 שירים לחדשות בן עזר

לקראת אפריל תשע-עשרה

מהו שיר?

אָמַר מְשׁוֹרֵר לִידִידוֹ:

שִׁיר צָרִיךְ לְרַגֵּשׁ

מִבְּלִי שֶׁתַּתְחִיל לְפַשְׁפֵּשׁ

בְּ"מָה רָצָה הַמְּשׁוֹרֵר לְהַגִּיד?"

הוּא לֹא חַיָּב לִהְיוֹת אֵנִיגְמָטִי

וְגַם לֹא פְּרוֹבְּלֵמָטִי

כִּי אִם פָּשׁוּט לְהִכָּנֵס לַלֵּב.

*

                          לזכר ע"ע

אִישׁ יְפֵה תֹּאַר

וּמְלֵא חִיּוּת

וּבְנוֹסָף אַשַּׁף מִלִּים

כָּל כָּךְ לֹא מַתְאִים לוֹ לָמוּת!

תְּמֵהַנִי כֵּיצַד לֹא הִצְלִיחַ

לְכַשֵּׁף בְּמִלָּיו אֶת הַמַּלְאָךְ

וְלַעֲצוֹר בַּעֲדוֹ מִלְּהָנִיף

עָלָיו חֶרְמֵשׁוֹ.

בְּבֵית הַקָּפֶה

הַגַּמָּדָה שֶׁעָבְרָה עַל פָּנָיו

הָלֹךְ וָשׁוֹב

חֲזֹר וָשׁוֹב

לִפְנֵי עֵינָיו

עָשְׂתָה לוֹ רַע

וְהוּא הִרְגִּישׁ רַע עִם זֶה

שֶׁזֶּה עָשָׂה לוֹ רַע.

הדוור

חִלֵּק מִכְתָּבִים

וְהָיָה סַקְרָן לָדַעַת

אִם בְּשׂוֹרוֹת טוֹבוֹת הֵן

אוֹ רָעוֹת.

הוּא הִסְתַּקְרֵן

אַךְ לֹא רָצָה לְהִסְתַּכֵּן

בְּלָדַעַת.

פנקס טלפונים ישן

אֲנִי מְדַפְדֵּף בּוֹ וּמְדַפְדֵּף

וּמוֹצֵא מִסְפָּרִים שֶׁעָבַר זְמַנָּם

כְּתֹבוֹת שֶׁהֶחֱלִיפוּ דַּיָּירִים

וּלְצַעֲרִי גַּם אֲנָשִׁים שֶׁהָיוּ וְאֵינָם.

*

כָּל כָּךְ מַהֵר

הַזְּמַן עוֹבֵר

חָשַׁב הָאִישׁ.

יוֹם רוֹדֵף יוֹם

וְשָׁבוּעַ רוֹדֵף שָׁבוּעַ שׁוּב וָשׁוּב

עַד שֶׁבִּשְׁבִילִי הוּא לֹא יָשׁוּב.

*

קָרְאוּ לוֹ רַאוּף

אָדָם בְּמִשְׁקָל זְבוּב

אֲבָל בְּמִשְׁגָּל הוּא הָיָה אַלּוּף:

כִּמְעַט בְּחֹסֶר מִשְׁקָל

הָיָה מְרַחֵף לוֹ מֵעַל,

מְחַפֵּשׂ לָבֹא וְלָצֵאת

מִבְּלִי לְהִתְמַסֵּד,

לְעוֹלָם מְרֻצֶּה

שֶׁהוּא נִכְנָס לוֹ וְיוֹצֵא,

לְעוֹלָם לֹא מִתְמַסֵּר

(לֹא נִתְקַע כְּמוֹ מַסְמֵר)

כִּי אִם יוֹצֵא וּבָא בְּאַהֲבָה.

*

"בֹּא, חַיִּים שֶׁלִּי,"

אָמְרָה אֵם לַקָּטָן שֶׁנִּשְׂרַךְ אַחֲרֶיהָ

כְּשֶׁאֵינֶנָּהּ מוּדַעַת כָּרֶגַע לָאֶפְשָׁרוּת

שֶׁהוּא עוֹד יַעֲשֶׂה לָהּ אֶת הַמָּוֶת לִכְשֶׁיִגְדָּל...

חתולי חולה

הוּא מְיַלֵּל

פֹּה וְשָׁם

אוֹכֵל

וְזֶה אוֹכֵל לִי אֶת הַלֵּב.

* * *

משה כהן

הוא יודע על מה הוא מדבר: מירון על עוז

29 במרס, שעה 18, ערוץ 11, תוכניתו של דב אלבוים "בין השמשות", ראיון עם פרופ' דן מירון:

בשבחים לעמוס עוז נפרצו כל הפרצות

עמוס עוז הוא בסך הכול סופר בינוני. 

נאום דן. 

משה כהן

ירושלים

אהוד: איך אפשר לומר על עוז שהיה סופר בינוני כאשר הוא הקדיש חלק ניכר מזמנו למאבק למען השלום ואפילו זכה על כך בעולם, בייחוד בגרמניה, בפרסים מאוד מכובדים?

* * *

יהודה דרורי

תזכורת: האיחוד האירופי הוא ארגון של אנטישמים

מי שעדיין מתפלא על עמדת האיחוד האירופי ביחס לרמת הגולן, רצוי שיבחן מי הן בעצם המדינות המרכיבות את האיחוד האירופי ומהו יחסן ליהודים. זיכרו מה הן עשו בשנות ה-30 וה-40 של המאה שעברה (ובמלחמת העולם השנייה) ואז תבינו, כיהודים וכישראלים גאים, מדוע אין להתייחס אליהן – ובייחוד לעמדותיהן לגבישטחים כבושים....

גרמניה, איטליה, פינלנד, הונגריה, אוסטריה, רומניה – לחמו במסגרת הצבא הנאצי.

אירלנד, שוודיה, ספרד ופורטוגל – מדינות ניטרליות עם זיקה לגרמניה הנאצית.

לטביה, אסטוניה וליטא – נכבשו על-ידי הנאצים, עם סימפטיה לנאצים, כולל סיוע בהשמדת יהודים.

פולין, הולנד, בלגיה, צרפת, צ'כוסלובקיה  ודנמרק – מדינות כבושות על-ידי הנאצים עם התנגדות מוגבלת וחלשה לכובש הנאצי (למעט צרפת). בכולן, (למעט דנמרק) היה שיתוף פעולה של האוכלוסייה המקומית עם הנאצים בפעילות הרדיפה נגד היהודים.

אנגליה – לחמה נגד הרעיון הציוני ועמדה  לצד הערבים במלחמתם בישראל. "המליכה" את המופתי-הנאצי על ערביי ארץ-ישראל.

אף לא אחת מהמדינות האלה "חזרה בתשובה" – והן אלו המרכיבות העיקריות של אירופה האנטישמית.

הערת שוליים: בין 1914 ל-1945 היו באירופה כיבושים רבים של שטחים על-ידי מדינות חזקות ממדינות חלשות יותר – עד היום מרבית השטחים הכבושים לא הוחזרו לבעליהן...

עוד משהו על יהודי ארה"ב ו...אנחנו

לאור כנס איפא"ק והשמצות מצד הפרוגרסיבים ה"ליברלים" מהמפלגה הדמוקרטית, ברט סטיבנס, ב"ניו-יורק טיימס", מנתח את האופן שבו רטוריקה אנטי-ציונית חופפת באופן רחב למליצות אנטישמיות מסורתיות.

"האמירה, הנשמעת לפעמים מפי פרוגרסיבים, לפיה יהודים הם 'מתיישבים' מן החוץ (קולוניאליסטים) בישראל – היא אמירה אנטישמית מפני שהיא מקדמת את השקר לפיו לא קיים כל קשר יהודי של מורשת אבות או של היסטוריה כלפי הארץ. הטענה שישראל מבצעת רצח עם בעזה, דבר שבבירור אינה עושה, היא אנטישמית מפני שמדובר בניסיון להציג את המדינה היהודית כנאצית. ההתעקשות שהמדינה היחידה בעולם שאיבדה את זכותה המוסרית להתקיים היא לגמרי במקרה המדינה היהודית גם היא אנטישמית. היהודים, שהם הכוח המרכזי במפלגה הדמוקרטית, מותקפים ישירות, מה שגורם לקרע בין היהודים במפלגה הדמוקרטית לבין יהודי מדינת ישראל – מצד שני, יש לא מעט פרשנים הטוענים שיהודים רבים נוטשים היום את המפלגה הדמוקרטית, זאת בגלל התפתחות האנטישמיות בתוכה, המתוגברת באיסלמיסטים קיצוניים שהיגרו לארה"ב וחדרו למנהיגות המפלגה הדמוקרטית. כיום, הכיוון השמאלני הפרו-סוציאליסטי של מפלגה זו, אומר שהדמוקרטים לא יזכו בנשיאות עוד הרבה שנים – וכי טראמפ לבטח יזכה בקדנציה שנייה."

אמן!

יהודה דרורי

* * *

יואב אהרוני

לנצח את עזה – יש!!!

חכמי ישראל, ממשלותיה ויועציה, לא מצאו עד כה פתרון איך לנצח את רצועת עזה, והנה מסתבר שיש פתרון שהוא כה פשוט עד שיש להתפלא שעד כה לא עלינו עליו. יתירה מזאת: הפתרון אינו חדש, הגה אותו יוסף דוריאל ז"ל וגם העלה אותו על הכתב, כדוקטרינה, כבר לפני שנים רבות – בחב"ע 628. עתה שב נעמן כהן לחדש אותו ולהזכיר לנו את קיומו כתוכנית מדף שרק מחכה להגשמה. החלק העיקרי מתוך פתרון זה מובא כאן:

 דוקטרינת יוסף דוריאל ז"ל: כדי לנצח (ניצחון משמעו הרתעה וסיכול) לא חייבים להיכנס קרקעית לעזה. כדי לנצח צריך לאמץ את הדוקטרינה שהגה יוסף דוריאל ז"ל (יוסף דוריאל, "ללמוד מהחיים", "חדשות בן עזר" גיליון 628):

על כל מקום ממנו נורים רקטה או פצמ"ר, או בלוני תבערה על ישראל, יש להוציא אולטימאטום לתושבי רצועת עזה, שיישמע בכל העולם – שכדי למנוע פגיעות באזרחים שאינם לוחמים – הם נדרשים בהתראה של 3 שעות לפנות רצועת שטח של 4 ק"מ מנקודת הירי על ישראל, שטח שיוכרז כאזור מלחמה האסור לשהייה לאזרחים, ובשפה הבינלאומית – "קורדון סניטר". Cordon sanitaire – איסור השהייה בשטח זה ייאכף בהפגזה מסיבית, ואז השטח יופצץ וייכתש. כך ניתן יהיה לכתוש מן האוויר כל שטח וכל מנהרה מהם נורית אש.

יש להמשיך בכתישה זו בנחישות ובאורך רוח עד שארגון החמאס יסכים לנקות את כל רצועת עזה מרקטות. אסור להסכים להפסקת אש ללא תנאי זה. (נעמן כהן, חב"ע 1431, 28/3/2019).

יש לי כמה שאלות טכניות:

איני מבין מהי "רצועת שטח של 4 ק"מ מנקודת הירי." אם הכוונה היא לעיגול שהרדיוס שלו הוא 4 ק"מ, מדובר בשטח של כ-50 קמ"ר (). האם מר כהן חישב כמה פגזים/פצצות דרושים כדי "לכתוש" שטח כזה, מהי עלותם, והאם ישנה כמות כזאת במחסני צה"ל?

שטח רצועת עזה הוא 365 קמ"ר. יוצא שאחריה שבע "כתישות" כאלה תיגמר לנו הרצועה. מה "נכתוש" אז?

אולי זול יותר "לכתוש" את הרצועה בעזרת דחפוריD9  – בהשוואה להפצצה מהאוויר? האם יהיו לנו דחפורים כאלה שאינם מועסקים באותו זמן בכתישת בג"ץ?

אולי כדאי להתחיל בקטן? למשל בעיגול שהרדיוס שלו הוא 2 ק"מ ולא 4? זה גם יהיה יותר זול לכל "כתישה" וגם יקנה לנו מרווח של 28 "כתישות" עד שרצועת עזה תיגמר לנו.

כיון שיוסף דוריאל ז"ל אינו יכול כבר להבהיר לנו קושיות אלה, הייתי מצפה ממר כהן שיאיר את עינינו.

יואב אהרוני

* * *

הזמנה

שמחים להזמינכם לערב השקת הספר

קל"ז פתגמים מבוכרה היפה

מאת ד"ר עירית אמינוף

פתגמי חכמה, מוסר ודרך ארץ – בשפה התאג'יכית-יהודית,

מוגשים בתעתיק עברי, מנוקדים, מתורגמים, מבוארים ומוארים.

בלוויית תצלומים מאוזבקיסטן.

הערב יתקיים אי"ה הערב!

יום ב' כ"ה באדר ב' התשע"ט – 1.4.2019

בשעה 18.00, בבית הכנסת "היכל מרדכי" באולם  "ירושלים"

ברח' הנשיא יצחק בן צבי 134 הרצליה פיתוח,

[צמוד לבניין 7 הכוכבים].

בתוכנית:

ברכת נשיא ברית יוצאי בוכרה: יוסף בר נתן

הפתגם בתרבות היהודית: עוה"ד אילן בומבך

שירה בוכרית: גב' מנוחה משהיוב-דהן

על הקשר לתרבות העדה הבוכרית, ועל דרך העבודה:

ד"ר עירית מלברגר אמינוף

הדגמות מפתגמי החכמה: שלום שרבט ואהרן אמינוף

הנחייה: יאיר שמע

נשמח מאד לראותכם!

כדי שנוכל להיערך בהתאם, אנא אשרו את בואכם

בטל': 04-6593370 + 0528-888865

תודה רבה

* * *

אברהם כץ עוז

מדינת ישראל אומרת תודה לנשיא טראמפ

רבים לא האמינו, כולל אחדים ממנהיגי העם. אני האמנתי. ואני אומר תודה לטראמפ. זה לא  עסק שלי אם הוא טוב לאמריקנים או לא, ואינני יודע לקרוא את הסיבות למהלך הזה  שלו. אבל מדינת ישראל אומרת תודה  גדולה. וגם מזכירה שהשלב הבא הוא ריבונות ישראל  על  בקעת הירדן. שאין בדעתנו לותר עליה.

לקח הגולן

איך יכול להיות ששנים רבות מנהיגי תנועת העבודה, ומנהיגים נוספים, הכריזו בראש חוצות  כי הם  בעד גולן ישראלי, והנה עם  קצת לחץ אמריקני, היו מוכנים להיכנס למו"מ עם אסד על פינוי הגולן, והוויכוח שנשאר היה כמה מטרים מקו מי ים  הכנרת. ומי שהציל אותנו זה אסד עצמו  שלא הסכים. איך  זה יכול להיות? רימו אותנו?

ומה יהיה אם וכאשר טרמאפ יגיש את תוכניתו? ובתוכנית האמריקנית בקעת הירדן איננה  בריבונות ישראל ?

ואחרי שטראמפ  העביר את השגרירות שלו לירושלים, ואחרי שהכיר בריבונות ישראל  בגולן, ואחרי כל ההטבות והכספים והחיבוקים  שנתן לביבי? האם יהיה לביבי יכולת ואומץ להגיד לטראמפ:  הבקעה  לא! (אל תיגע  בנער הזה).

  אני לא בוטח  בביבי שיגן על הבקעה.

 אבל אני בטוח שבוגי וגנץ  יאמרו את הלא הנדרש. כי הם זחלו במארבים בירדן, כשביבי שתה שמפניה. לקראת השלב הבא יש לי יותר ביטחון עם גנץ ובוגי מאשר עם ביבי.

הבקעה חלק ממדינת ישראל. עלינו להקים  גוף ציבורי כל מפלגתי, תחת  הכותרת "הבקעה  חלק ממדינת ישראל. "

בגין – ובן ציון נתניהו

מנחם בגין לא הכניס את פרופ' בנציון נתניהו לרשימת חרות לכנסת  הראשונה.  

למה? 

כשהאונייה אלטלנה היתה  בדרכה ארצה, עידכן  בגין את בן גוריון בדבר בואה של האונייה. .  בן גוריון התנגד, אבל לאחר שבגין הסביר לו שמדובר בנשק קל בלבד, הגיעו להסכמה שהנשק יחולק  לפי  הצרכים לצה"ל. והנה התברר כי לא מדובר בנשק  קל, והאחראים של האצ"ל לנשק באירופה העמיסו על האונייה שיריוניות וזחל"מים ונשק שאינו נשק קל, וזאת בלי להודיע לבגין ובלי אישורו.

  הראו לבגין, לאחר בוא האונייה, סרטון בו נראה בן ציון נתניהו, ממנהיגי האצ"ל באירופה, כשהוא מנהל את העמסת האלטלנה, וגם הראו בסרטון מה  מעמיסים.

משהוקמה הכנסת, בגין התנגד לכלול את ב"צ נתניהו  ברשימת הכנסת. נתניהו  נשאר בחוץ.

הייתכן שמורשתו המדינית של בגין, שנקבעה בהסכם השלום עם  מצרים, בפרק מיוחד על הגדה, הקובע הפרדה בין האוכלוסיות הישראלית והפלשתינאית, תוכנית שגם אושרה בכנסת, הייתכן  כי היא הוכחדה על ידי הבן נתניהו? מסיבות  אישיות?

כי מהתוצאה כולנו סובלים.

אני ממליץ למוזיאון האצ"ל להוציא לאור ולחשוף את האירוע המביש ההוא, בו רימו נציגי האצ"ל באירופה את מנהיגם בגין, באחריות בן ציון  נתניהו. אולי  זו אותה  גנטיקה משפחתית?

איך יודעים שבא אביב – מסתכלים סביב סביב

איזה יופי של מאה גוונים של ירוק, כליל החורש באדום נהדר, ובשקדים פריחה לבנה, חרציות  חרדלים סביונים צהובים, לבלוב פרדסים וצמיחת חיטה, שורות שורות של אבטיחים,  גדודיות  ותלמים לזריעת כותנה וחמניות – אין  ספק  שבא  אביב.

כליל החורש

עץ ישראלי מקומי ותיק, נשיר, שפורח באדום נהדר בדיוק עכשיו, עוד לפני שיש לו עלים  רגילים. השם העברי הוא בעקבות השם הערבי "כלת היער". הנוצרים קוראים לו "עץ יהודה" כי לפי אמונתם, יהודה איש קריות תלה את עצמו על עץ זה. אך השם בא מהשם הרומאי "העץ  מפרובינציה  יהודה."

יש לו תכונות רפואיות עממיות, משתמשים בפרחיו לטיפול באבני כליות, נזלת,  כאבים בטחול ובכבד.

רכבת לאילת

בוועדת שרים לנושא הנגב, במעורבותו של שמעון פרס, בשנות השמונים, קיבלנו החלטה  עקרונית שהמאמץ הממלכתי העיקרי הדרוש לפיתוח הנגב הוא הקמת רכבת לאילת. מערכות החשמל הבזק והמים קיימים כמעט לאורך כל הציר אבל בלי נגישות אף אחד לא יגיע, ולא יעזרו הערכים והנאומים.

ההנחה היתה שאין ביכולתה הנוכחית של ישראל לממן פרויקט כזה, חשבנו כי ראוי לאפשר מעורבות בין לאומית, סינית, למימוש הפרויקט. הרווח מהרכבת לא הטריד אותנו אלא הצורך  בנגישות  עד אילת. מהפיתוח יבוא  גם הרווח.

היום, כאשר ברור שב-2048 יהיו כאן כ-18 מיליון יהודים, הכרחי לממש את תוכנית הרכבת. את השאר כבר יעשו תושבי ישראל. והנה יש בחירות, ופיתוח הנגב אינו מעניינו של אף אחד. למה? נכון שיש צורך בביטחון, בחינוך, בבריאות, בסעד, בתרבות וכדומה, אבל הנגב הוא המקום הנכון לכלכלה מתפתחת, ופותר גם צורך דחוף לשמור על כל חלקת ירוק  במרכז ובצפון הארץ.

המסקנה – נגב. המטרה – רכבת לאילת. הביצוע –סין.

ואתם  ממשלה – תפסיקו  לברבר ותתחילו לבצע.

בברכה,

אברהם כץ עוז

 מפא"יניק  ותיק

* * *

יהודה גור-אריה

הערות שוליים [131]

הגיגים קלים על נושאים כבדים

 בנט המוחץ

לאור האירועים האחרונים של טילים מעזה על תל-אביב ועל מושב משמרת, ו"כרגיל" על יישובי עוטף עזה, התבטא שר החינוך [בינתיים] נפתלי בנט: למחוץ / למעוך / לעקר / לנטרל / לנצח את החמאס, להביא להכרעה ברורה!

בכך הוא משמש בעצם פה לתושבי איזור הדרום כולם. למחוץ את החמאס! דברים כדורבנות. השאלה היא רק: איך עושים זאת? ואם כן, מה אחר-כך? שלטון צבאי של צה"ל בעזה? סיפוח? התיישבות-התנחלות מחודשת שם? לנפתלי בנט יש תשובות?

             היכה שאול [מופז?] באלפיו, / ונפתלי ברבבותיו.

             נפתלי איילה שלוחה / רץ לקלפי חסר מנוחה:

             תיק הביטחון רק לי, רק לי! / הבו גודל לנפתלי!

שאלה שאלתית

לאור האירועים האחרונים של טילים מעזה על תל-אביב ועל מושב משמרת, ו"כרגיל" על יישובי עוטף עזה, כאשר הילדים שם חיים בפחד מתמיד, וכן גם הוריהם, והתגובה של צה"ל – חזקה אך "מידתית" במידה רבה, תוך הפצצות ב"פינצטה", באיפוק ובריסון – ומבלי לפגוע כמעט בנפש אחת שם, ואם נהרסה הלשכה של איסמעיל הנייה, יש לו עוד מאות חדרים אחרים, שבהם הוא יכול להתמקם ולפעול מתוכם, וכן גם מתחת לאדמה... כך הורה  לצה"ל הדרג המדיני, מקבלי ההחלטות. אולי ידוע להם מה שלא ידוע לנו, לעם כולו. [ואולי גם הם לא יודעים...]

כאן חוזרת ומתחדדת שוב השאלה "השאלתית", [כדברי "הגשש החיוור"] שאני מרבה לשאול, מבלי לצפות לתשובה:

האם מישהו יודע איך פותרים את הבעיה-הצרה של עזה? האם יש בכלל פתרון?

שלום שווייצרי

מפלגות השמאל ובראשן מר"צ מבטיחות בביטחון ובשכנוע [עצמי] עמוק, כי הגשמת הרעיון של "שתי מדינות לשני עמים", תביא את השלום המקווה, המיוחל – לאורך ימים, כמו למשל, בין שווייץ לשכנותיה: צרפת-איטליה-גרמניה-אוסטריה – שלום ששווייץ שומרת עליו זה יותר מ-300 שנה, בלי להיות מעורבת בשום מלחמה.

אם כן, אין לנו אלא לחכות איזה 200-300 שנה כדי להיווכח בנכונות ההבטחה הזו של השמאל בימינו: שלום-עולמים.

טבלת ייאוש

מערכת בחירות מתאפיינת תמיד במיעוט ויכוחים על הנושאים המהותיים שהמפלגות השונות מתחייבות לטפל בהם, לכשיקימו ממשלה: הנושאים האידיאולוגיים, המדיניים, הביטחוניים, הכלכליים, הציבוריים וכדומה, אלא שבמקום זה הן מנהלות "מלחמות-עולם" בין מפלגות ויחידים, התוקפים זה את זה בכל הכוח ובכל האמצעים. וכפי שמקובל אצלנו, במערכה זו משתמשים ב"כלים" כמו הכפשות, עלילות, שקרים, גילויים אישיים מביכים, טריקים מלוכלכים וכדומה. כמו שנאמר: במלחמה כמו במלחמה...

אך דומה שבמערכת בחירות זו נחצו כל הקווים האדומים של הגינות כלשהי וכיבוד הזולת. משליכים בוץ וזבל ואבני בליסטראות וספינים פוגעניים זה על זה. כל האמצעים כשרים כדי לפגוע ביריב, שרואים בו בעצם אוייב, בוגד, גזען, נהנתן, אדם בלתי מוסרי, חדל-אישים, טירון חסר ניסיון, מְקַשֵר בין הון-עיתון-שלטון, טובל וצוללת בידו, וכד'. ואפילו יורדים אל "מתחת לחגורה" בהשמצות אישיות, ויורדים אף נמוך עוד יותר, עד הנעליים [הגבוהות, נגד נחשים] ומגפיים המרובבים בבוץ ורפש וזבל של בהמות...

הדבר מעורר סלידה ומיאוס, ורצון לא ללכת בכלל להצביע.

והנה, ידידי כדרלעומר [שם בדוי] מתלבט גם הוא אם ללכת להצביע, או לא. ואם כן – למי? מה שנקרא "קול צף". למזלו, בימים אלה ממש, הוא חווה "הארה", ועלה במוחו רעיון מבריק: הוא הכין לעצמו טבלה [כמו "טבלת ייאוש" של חייל, הרושם בספירה לאחור, כל יום שנפחת עד לשיחרורו מצה"ל] – ובה דף לכל מפלגה, שבו הוא רושם כל התבטאות נבזית, פוגעת, זדונית או לא ראויה, והוא נותן ציון – שלילי, מ-10 כלפי מטה, לכל התבטאות כזאת.

יום אחד לפני הבחירות, כלומר ב-8.4.19 – הוא יישב ויסכם את סך כל הנקודות, והמפלגה שתקבל את הציון [השלילי] הנמוך ביותר, היא תזכה בקולו ה"צף".

"טבלת ייאוש"? אולי דווקא טבלת תקווה.

[אהוד: לפי השיטה הזו ייתכן שאחמד טיבי יקבל את הקול ה"צף" של ידידך. ממש גאוני!]

"יום האדמה"

"צעדת המיליון" ב"יום האדמה" [שבה השתתפו כ-40,000 עזתים] עברה בשקט יחסי, הודות למתווך המצרי, שמגיע לו כל הכבוד על שהצליח לפשר בין הצדדים, ולפי הוראת המנהיגים של חמאס, השולטים באנשים שלהם, האירועים ביום זה היו "נסבלים" ולא חרגו מן "הרגיל", ולא היו [כמעט] התגרויות או "יוזמות פרטיות" לחצות את הגדר או לפגוע בה. הפרחת בלוני נפץ וכדומה.

גם זו לטובה. ובהתאמה, גם לא היו נפגעים רבים מאש צה"ל [אולי למורת רוחם של המנהיגים שלהם, שהרוגים ופצועים מהווים חומר תעמולה ציני ויעיל בעיני העולם]. כל זה עבר בשקט –יחסי. אך האם צה"ל יכול כבר "לְפַתֵּחַ", כלומר להשיג את הכוחות מגבול רצועת עזה, ולחזור לשיגרה? נראה בימים הקרובים.

יהודה גור-אריה

* * *

מתי דוד

ברית האדום והירוק נגד הכחול לבן

ברית האדום והירוק נגד הכחול לבן, זהו הנוסח החדש של האנטישמיות הישנה, שתורגם לאנטי ציונות ישראלית. הסיסמאות של הברית הן: הכו בישראל הלאומנית והצילו את פלשתין.

ברית הפעולה בין השמאל הקיצוני (האדום) לבין האיסלאם הקיצוני (הירוק) נגד הכחול לבן (ישראל) קיימת באירופה, ולצערנו גם בתוכנו בישראל. ברית האדום והירוק נגד הכחול לבן, זהו הנוסח החדש של האנטישמיות הישנה, שתורגם לאנטי ציונות ישראלית.הסיסמאות של הברית הן: הכו בישראל הלאומנית והצילו את פלשתין. הכו בממשלה הציונית והצילו את השלום. הכו בשמאל הציוני הישן והצטרפו לשמאל האנטי ציוני החדש. הכו בחוק השבות ותמכו ב"זכות השיבה". הכו במדינת היהודים ותמכו במדינת כל אזרחיה. סיסמאות אלה הן "תרגום" הסיסמה האנטישמית הישנה ל"שפה" פוליטית עכשווית: "הכו ביהודים והצילו את המולדת."

מטפחי העלילה שישראל תמיד "אשמה"

רבים מקרב עשרות ארגוני "השלום" ו"הזכויות" הפועלים בישראל, תחת מגוון שמות כיסוי והסוואה, ממקדים את פעילותם כמעט אך ורק בנושא הפלשתיני, תוך הצגת עמדות אנטי ישראליות ופרו פלשתיניות. ארגונים אלה משתפים פעולה עם ארגונים פלשתינים בתחומים רבים, הכוללים הפגנות, עצרות, תביעות משפטיות לבג"ץ, פניות לגופים משפטיים בעולם, משלחות לחו"ל, הכנת מסמכים פוליטיים משותפים.

במסגרת "ברית הזוגיות" הזו בין האדום לירוק, צועדים אנשי מר"צ, שלום עכשיו, ושאר ארגוני השמאל ובהם אנשי אקדמיה ורוח, בהפגנות משותפות עם פלשתינים, כשמעליהם מתנוססים דגלי פלשתין. אנשי הרוח והאקדמיה, המשתייכים לשמאל הקיצוני, פועלים בעיקר בחו"ל על-מנת להגביר את הלחץ החיצוני של ממשלת ישראל לטובת הפלשתינים.

כשהשמאל בצרפת, התנגד בזמנו למלחמה באלג'יר, הוא לא פנה נגד הרפובליקה הצרפתית. כשהשמאל בארה"ב התנגד בזמנו למלחמה בווייטנאם, הוא לא נטש את האמונה והפטריוטיות הלאומית האמריקנית. ואולם לצערנו השמאל הקיצוני בישראל, התחבר לאלמנטים קיצוניים של אויבינו ומשתף איתם פעולה גלויה נגד ישראל, תחת האליבי השקרי שכל זאת אך ורק "למען השלום."

מתי דוד

פורסם לראשונה ב"חדשות מחלקה ראשונה".

* * *

גיא משיח

שיח בוחרים

ימין: בטוח שצריך לאשפז את גנץ. ראית את העיניים הגדולות המסתובבות שלו? נראה לא שפוי, עצבני ולחוץ. פסיכי כזה מסוגל לנהל מדינה? אשכרה קוקיה.

כחולבן: אתם מדברים על קוקיה? מי שגר בבית זכוכית, עדיף שלא יזרוק אבנים. שהרי "קן הקוקיה" הראשי נמצא ברחוב בלפור בירושלים. עם הזוג המטורלל הזה: ביבי פרנואיד ושקרן פתלוגי. ושרה – היסטרית עם התקפי זעם ופרצי אלימות. ושניהם קמצנים חולניים.

ימין: "יו. יו. יו. יונית." נו באמת? גנץ שלכם קורס אפילו מול יונית לוי. איך יתמודד עם הלחצים האמיתיים. הוא מגמגם, מבולבל, לא יציב לגמרי. מה הפלא שהוא הולך לפסיכולוגית, שרושמת לו כדורים.

כחולבן: זו יועצת ארגונית, לא פסיכולוגית. והכדורים היחידים שגנץ מכיר זה כדורי אקדח. לעומת זאת נתניהו ישן כל לילה עם פסי-כו-לו-גית צמודה. BA MA אובססיבית פתולוגית לניקיון, שחיה על כדורים ושמפניה, ומכריחה את כל העובדים בבלפור לשטוף ידיים 3 פעמים בשעה. כיום: שקרן פתולוגי, פסיכופתית ו"ילד קקות" סוציופת מנהלים את המדינה. כך שאדם שהולך ליעוץ ומטפל בעצמו  – זה רק שידרוג.

ימין: ביבי לפחות ישן עם אשתו. גנץ שלכם לא נאמן אפילו לאישתו. ומי שבוגד באישתו, איך לא יבגוד בחלקי מולדת?

כחולבן: שאלה טובה. אולי התשובות נמצאות ב"קלטת הלוהטת" שממנה פחד ביבי כל כך כבר לפני יותר מ-25 שנים. אולי לזה ביבי התכוון שאמר "סוד מדינה", לאותה "קלטת לוהטת" שבה צולם נתניהו מקיים יחסי מין עם אישה שאיננה אישתו. הרי מאז ששרה תפסה את ביבי בוגד בה, היא מחזיקה אותו בביצים.

ימין: עדיף להחזיק בביצים מלהישען על ערבים. לפיד וגנץ הרי יקימו ממשלה, שתלויה ב"גוש חוסם" של מפלגות ה"בני דודים".

כחולבן: עדיף שלא תדברו על "בני הדודים". ביבי מפקיר את ביטחון המדינה רק כדי לדאוג ש"בני הדודים" שלו (שמרון, מולכו ומיליקובסקי) יוכלו לגזור קופונים של עשרות מיליון מעסקאות הצוללות.

ימין: "מפקיר"? מי אם לא גנץ הפקיר את הטלפון שלו לאיראנים שפרצו אליו ומי יודע מה מצאו שם?

כחולבן: דבר אחד בטוח, שהאיראנים לא מצאו בנייד של גנץ הוכחות ברורות וראיות חזקות לשוחד, מרמה והפרת אמונים בשלושה תיקים פליליים חמורים, כמו שמצא היועמ"ש נגד נתניהו.

ימין: גנץ הפקיר את חיילי צה"ל. הוא דואג יותר לשלום הערבים, והשתתף בטקס זיכרון למחבלים.

כחולבן: נו, באמת, די עם הספינים ההזויים האלה. כמה נמוך ומכוער עוד תרדו? אין לכם שום מעצור וקווים אדומים? אין תחתית לרפש בביבים? ככה לתקוף רמטכ"ל פטריוט, שהקדיש את כל חייו למדינה? הרי ביבי בעצמו מינה את גנץ לרמטכ"ל, האריך לו את הקדנציה בשנה, שבסופה: הילל ושיבח את תיפקודו. מי שדואג למחבלים ומעביר להם "דמי פרוטקשן" עשרות מיליוני דולרים במזוודות מדי חודש, זה נתניהו. "מר ביטחון", עלק, שכבר עשור אינו מסוגל להשתלט על ארגון טרור, שמשגע את "המדינה הכי חזקה" במזרח התיכון.

ימין: האמת, נמאס כבר. אני מה זה מתגעגע לימים היפים "המשפחתיים" של פעם, כשרק קראתם לנו בחיבה "צ'חצ'חים".

כחולבן: כן, לגמרי נמאס מהגועל נפש הזה. גם אני כבר כל כך מתגעגע לימים הרגועים והמאחדים ההם, ששיא השקרים וההשמצות שלכם הסתכמו ב"אימא הערבייה" של פרס. אח, היו ימים.

עו"ד גיא משיח

* * *

ספר חדש של שולמית וידריך

"השכנים של ביאליק"

"השכנים של ביאליק" הוא מהדורה עדכנית, מורחבת ושלמה של הספר "ביאליק הרחוב" שראה אור בשנת 2003. מאז יצא הספר במהדורה הראשונה שינה רחוב ביאליק את פניו. בתים רבים שופצו ועברו תהליכי שימור, ומוסדות ציבור ומוזיאונים שינו את פניהם. כמעט מאה שנים חלפו מאז שהתגורר המשורר חיים נחמן ביאליק ברחוב, מאז הקמתו ועד היום נותר רחוב ביאליק כפנינה שמורה בלב העיר ומוסיף לספק למבקרים ולמתגוררים בו שלווה, תרבות ושכנות טובה.

שולמית וידריך נולדה בתל אביב בשנת 1951. מזה למעלה משלושה עשורים שהיא מקדישה את זמנה ומרצה לחקר תולדות העיר תל אביב. שולמית מדריכה סיורים בחלקיה השונים והנסתרים של העיר. היא חוקרת את אתריה וכותבת את סיפוריה. בעשייה זו היא רואה שליחות – הדגשת חשיבותה של העיר תל אביב בה התממש לראשונה חזון השיבה לציון והקריאה לייסד עיר עברית.

פיסות המידע שאספה התפרסמו בספרים שונים, שבהם נחשפו לראשונה קורותיהם של אישים, מייסדים ואדריכלים שעקבותיהם נעלמו, וקיבלו חשיבות היסטורית. תרומתה של שולמית לחשיפת תולדותיהם ופעילותם נחוצה להבנת התהוותה, התפתחותה הפיזית והתרבותית של תל אביב ולשימור נכסיה לדור ההווה ולדורות העתיד.

שולמית זכתה להכרה לאומית על מפעל חייה והוזמנה להדליק משואה בשנת ה-61 למדינת ישראל.

עורכת הספר: הדס רגב ירקוני. פורת הוצאה לאור. ניתן לרכוש את הספר במוזיאונים: בית ביאליק, בית ראובן רובין, מוזיאון נחום גוטמן, שלוחת מוזיאון בית העצמאות במגדל שלום, שער 3 ובחנות מרכז הבאוהאוס ברחוב דיזנגוף 77.

[דבר המפרסם]

* * *

אסתר ראב

שמלת העץ

עיבוד והשלמה: אהוד בן עזר

[טכסט לספר מצוייר אשר לא נמצאה שום הוצאת ספרים בארץ שתיאות להוציאו לאור]

היה היתה בחצר המלך רועת אווזים קטנה. יום-יום היתה יוצאת עם אווזיה לאחו הירוק, ליד האגם.

מסכנה היתה הרועה כי בשובה לחצר הארמון היו המשרתים מכים אותה ובועטים בה ומעליבים אותה, והיא קטנה וחלשה ואינה יכולה להרים עליהם קול ואין לה בפני מי להתלונן.

לפעמים היתה הרועה יושבת בין אווזיה באחו ובוכה על גורלה המר. "אין אדם בעולם שיעזור לי!" – מטפטפות הדמעות המלוחות על העשב הטרי, אבל להקת האווזים ממשיכה ללחוך אותו ולגעגע, והן אינן שמות לב לסבלה.

יום אחד עבר באחו חייט זקן, נושא על גבו שק ריק, וראה אותה בוכה.

"מדוע את בוכה? ילדה יפה – " שאל אותה החייט הזקן.

סיפרה לו רועת האווזים על חייה הקשים בחצר הארמון.

"אני אלביש אותך שמלה של עץ, ושוב לא יוכל לפגוע בך שום אדם שבעולם!"

"אבל המשרתים הרעים ינסו להוריד את השמלה ממני!"

"לא! שום כוח שבעולם לא יוכל לפשוט ממך את שמלתך. להיפך, ככל שיכו אותך, כן תתחזק עלייך שמלת העץ!"

"אבל אדוני החייט רב החסד, מה שאתה מציע לי הוא קללה, שהרי לעולם לא אוכל לצאת מתוך שמלת העץ שלי!"

"לפנות-ערב, כאשר תיראי את פנייך נשקפים במי האגם האפלים – מיד תישור מעלייך שמלת העץ, ותוכלי להתרחץ באגם."

הוציא החייט הזקן מהשק הריק שמלת עץ, הניח אותה על הרועה. וברגע שהתלבשה בעץ – נעלם החייט באוויר ואיננו.

חזרה רועת האווזים לחצר הארמון כשהיא לבושה בשמלת העץ.

המשרתים המשיכו להכות אותה ולבעוט בה, אבל שמלת העץ הגנה על גופה. כל מי שהיכה אותה ובעט בה – כאבו ידיו ורגליו כאילו הרביץ לשולחן או בעט בארון.

וככל שהוסיפו להציק לה, כן נעשתה השמלה קשה והדוקה יותר עד שנידמה שלא נערה היא אלא עץ מתהלך בתוך להקת האווזים.

המשרתים הניחו לה לנפשה, אבל התחילו לכנות אותה בשם – אילנית, עד שכולם, וגם היא, שכחו את שמה האמיתי.

ולפעמים היו תולים עליה לייבוש קדרות או מחבתות.

ולמלך היה בן צעיר, בחור יפה ואמיץ מאוד, חַמְדִי שמו.

בתחרות של קליעת חיצים למטרה היו חיציו קולעים זה בזה במעופם, ונוחתים כחץ אחד ללב המטרה.

ובתחרות רכיבה היה משיג על סוסתו את כל הפרשים, כי היתה לו סוסה אצילה, שחורה כעורב, ורוח קסמים שכנה בה. היו שסיפרו כי נשמת נערה טהורה שוכנת בה, והיו שאמרו כי בת-סולטן היא שמתה והפכה לסוסה ולעולם לא תשוב להיות בת-אדם, והיו שאמרו כי שדה היא, לילית איומה ואפלה, שאחיותיה השדות גרות מתחת לאדמה, ובלילות הן עולות וגורמות לבני-האדם חלומות מפחידים, שמכסים אותם בזיעה קרה.

יום אחד יצא חַמְדִי לטייל, רכוב על גבי סוסתו הנהדרת. לפנות-ערב הגיע אל קצה היער, ליד האחו שבו פסעה הרועה העצית אילנית עם להקת אווזיה.

לפתע ראה אותה פושטת את שמלת העץ ויורדת לאגם, לרחוץ עם אווזיה במים האפלים, והנה היא פורחת ולבנה כשלג, וקווצות שערותיה הרכות פרושות על פני האגם.

התפלא מאוד חַמְדִי למראה עיניו, ומיד התאהב ברועה היפה, שכמוה לא ראה מעולם.

אבל כאשר יצא אליה על סוסתו וביקש לדבר איתה –

– מיד קפצה עליה שמלת העץ ועטפה אותה כמו חבית הדוקה.

"מי את?" שאל.

"אני – אני, וזאת רק אני יודעת."

"אל תדברי אלי בחידות. מי את?"

"אני אילנית, רועת האווזים של הארמון."

"אני רוצה לשאת אותך לאישה, אילנית. את תהיי מלכה." אמר עמדי.

"חייט זקן כישף אותי ולעולם לא אוכל לצאת מתוך שמלת העץ!"

"לא חשוב. אני ראיתי מי את באמת, ואני אוהב אותך."

חזר חַמְדִי לארמון על סוסתו לעת ערב –

ואחריו בראש אווזיה פוסעת הרועה בשמלת העץ –

וכך הם עלו ובאו עד כסאו של המלך.

"אבא, אני רוצה לשאת את אילנית לאישה!" הכריז חַמְדִי.

כל הנוכחים פרצו בצחוק גדול, "בן-המלך השתגע!" –

והאווזים שנבהלו החלו גם הם לגעגע.

"אני אוסר עליך לעשות שטויות!" אמר המלך. ועל הרועה פקד: "שובי מיד עם אווזייך אל חצר המשרתים ואל תעיזי להראות את פנייך העציות בחצר מלכותי!"

"אבל אילנית היא נערה יפהפייה!" התעקש חַמְדִי.

שוב פרצו כולם בצחוק, והמלך אמר: "מה קרה לך, בני? אתה רוצה להתחתן עם בול-עץ? רק אם תביא לכאן כלה יפהפייה, ארשה לך להתחתן!"

למחרת רכב חַמְדִי על סוסתו אל היער, עמד שם והתבונן מרחוק ברועת האווזים עד שהגיעה שעתה לטבול לפנות-ערב באגם. כל היום חשב וחשב איך יוכל להתגבר על הכישוף ולשאת אותה לאישה. וכאשר לא מצא שום דרך, התעצב והרכין ראשו על צוואר סוסתו, נאנח, ובכה.ֹ

אז הפנתה אליו הסוסה את ראשה, עיניה השחורות נצצו גם הן מדמע, ופתחה את פיה כאחד מבני האדם, ואמרה לו:

"אל תבכה, מחמדי. יש דרך לגאול את אהובתך מן העציות."

"איך?"

האריכה הסוסה את צווארה עד לאוזנו ולחשה לו.

"אבל אני אטבע!" נחרד חַמְדִי.

הורידה הסוסה החכמה את ראשה, ליקטה קנה-קש והרימה אותו בפיה אל חַמְדִי הרוכב עליה.

חיבק חַמְדִי ונישק את צוואר סוסתו, ואמר: "אני אעשה כדברייך!"

למחרת השכים חַמְדִי לבוא לקצה היער. השאיר את הסוסה, פשט בגדיו וצלל לאגם כשהוא נושם רק דרך הקשית שבפיו, וכך שהה שם כל היום כולו.

לפנות-ערב ירדה אילנית לרחוץ באגם יחד עם אווזיה, והיא פורחת ולבנה כשלג, וקווצות שערותיה הרכות פרושות על פני המים האפלים.

כאשר שטה בין אווזיה גילתה את חַמְדִי שקוע על גבו במים. הוא טבע! – נבהלה, אך חַמְדִי תפס את הרועה וחיבק אותה בכל כוחו ויצא איתה מהאגם. שמלת-העץ ניסתה להתלבש עליה בכוח ולהפריד ביניהם, אבל חַמְדִי לפת את הרועה בזרועותיו החזקות –

והסוסה השחורה הופיעה בצהלה מקצה היער, בעטה בפרסותיה בשמלת העץ ורמסה אותה לשבבים –

בשקיים התלויים בצידי גבה של הסוסה טמן חַמְדִי מבעוד מועד תחתוניות תחרה דקות ושמלת מלכות נהדרת עשוייה משי, רקומה חוטי זהב ומשובצת יהלומים, שהלמה את אהובתו כאילו נולדה נסיכה.

עלו חַמְדִי ורועת-האווזים היפהפייה על הסוסה וטסו לארמון המלך.

לא היה עוד זוג יפה כמותם בכל הארץ כולה.

ואחרי שהשניים נישאו, הפכה הרועה-הנסיכה לאווזים את המשרתים שעינו אותה, ושלחה אותם ללחוך עשב באחו הירוק אשר על שפת האגם.

*

מקור הסיפור על פי אסתר ראב

הסיפור "שמלת העץ" מבוסס על מעשייה עממית ששמעה בילדותה אסתר ראב מפי האומנת הערבייה שלה, חדיג'ה. זה היה בשלהי שנות ה-90 של המאה ה-19 בפתח-תקווה.

בערב, עת עולה הירח, היו יושבות חדיג'ה והילדה אסתר יחדיו על החול הפושר בחצר. חדיג'ה עוטפת את המנדיל (השביס) שלה בצנעה ובסוד, כדרך נשים חשובות. עיגולי לחייה המלאות מזהירות לאור הירח, פתאום מבריקה מטבע על חזהּ, ומחרוזת הקרפולים נודפת ריח למרחוק.

 קולה החם של חדיג'ה התרפק בספּרה לילדה אגדה, אשר לימים העלתה אותה אסתר במחברת שבה נכתבו גם אחדים משיריה הראשונים.

זהו סיפור על בן השׂולטן שהיה איש חיל, רוכב מהולל ויורה חיצים מפורסם, ויפה-תואר עד למאוד. וסוסה היתה לו אצילה, שחורה כעורב, ורוח קסמים שכנה בה; יש שסיפרו כי נשמת נערה טהורה שוכנת בה, ויש שאמרו כי בת שולטן מתה היא שנתגלגלה בסוסה, או שֵׁדה היא, לילית, שַׁיְטָנַה, אחת מדרי מטה, איומה ואפלה.

ובחצר השולטן היתה רועת אווזים, שהעבדים קראו לה חְשֶׁשְׁבּון עֵצִית [מלשון חַשַׁבּ, עץ בערבית] בגלל שמלת העץ שהיתה עוטה לבשרה כארון קשה. מסכנה היתה ודווייה, והיו העבדים מכים אותה ומעליבים אותה והיא מחרישה.

ויהי היום ויצא חַמְדִי [או עָמְדִי] בן השולטן לטייל לרוח היום, רכוב על גבי סוסתו הנהדרה, ויבוא עד השדה אשר שם חששבון רועה אווזיה. וירא את הנערה פושטת את בגדי העץ ויורדת לרחוץ בבריכה יחד עם אווזיה, והנה היא פורחת ולבנה כשלג, וקווצות שערותיה הרכות מגיעות עד לארץ, וישתומם בן השולטן עד מאוד ויאהבנה. ויירא את אביו השׂולטן עד למאוד. וכשחישב מחשבות איך לארשׂ לו את רועת האווזים ולא מצא, התעצב וירכין ראשו על צוואר סוסתו ויבך.

עודנו עומד ובוכה, והסוסה הִפנתה ראשה אליו, עיניה השחורות נצצו מדמע, ותפתח את פיה כאחד האדם ותאמר לו:

"אל תבכה מחמדי, יַא-עֵינִי, אני אובילך עם חְשֶׁשְׁבּוֹן ארוסתך למרחקים אשר עין אביך לא תשיגכם, בנה לנו מגדל בשכם, והקיפהו פרדס, ושם תשב עם חששבון עד אחרית ימיך."

ויחבק עמדי וינשק את צוואר סוסתו, ויעש כדבריה.

עם מלאת השנה ישבו כבר עמדי ואהובתו לבטח במגדלם הצופה על פני שכם, ועימם בנם הקטן, ויחיו בטוב ובנעים.

"התרנגולת הטילה גלליה / ועתה רוץ, רוץ אחריה / ולעולם לא תשיגנה / כי תחליק על חראיהָ – "

כאן פורצת חדיג'ה בצחוק מדרדר, ובעוד הילדה אסתר נדהמת על האגדה הנפלאה שנסתיימה באופן כל כך בלתי צפוי מראש, ושתי ידיים גרמיות וקשות נושאות אותה אל מיטתה לישון.

אהוד בן עזר

* * *

אהוד בן עזר

"נער האופניים" לאלי עמיר

"עם עובד", ספרייה לעם. 2018. 623 עמ'

סוף-סוף סיימתי, במשך שבועות אחדים, את קריאת ספרו האחרון של אלי עמיר המשתרע על מאות עמודים. משימה לא קלה אבל מרתקת. קורותיו של גיבורו נורי, יליד עיראק, בשנתיים-שלוש של נעוריו, טרם הליכתו לצבא – במשמר העמק, בכפר העיוורים בגדרה ובעיקר בירושלים, קורות אלה הכניסו אותי לאווירה מיוחדת של הזדהות עימו, בייחוד בפרקים על ירושלים שהם עיקר הספר, אמנם לפני 1956, השנה שבה מסתיים הרומאן – ואילו אני הגעתי לירושלים כסטודנט למשך שנים אחדות רק ב-1959.

החן של הלוקאליות הירושלמית של השנים שלפני 1967 הוא חלק מן ההיקסמות שלי מהרומאן. דמויות ומקומות, שאני ובני דורי היכרנו בירושלים, כמו גם פנחס שדה בספרו "החיים כמשל" (לופקה. מסעדת טרבולוס ברחוב יפו, ועוד). וגם תיבת העץ עם שמשת הזכוכית בפינת בית המעלות ברחוב קינג  ג'ורג', שבה הוצג דרך-קבע צילומו של מרטין בובר בדמות נביא. [אגב, למיטב זיכרוני, מעולם לא הוצגה שם תמונתו של גרשם שלום, ושמו היה כמעט בלתי ידוע לקהל הישראלי הלא-אקדמי והלא-ייקי בשנים ההן. נורי של עמיר ספק אם היה יכול לדעת עליו, אף לא את שמו].

וגם קפה "רחביה", מול בנייני המוסדות הלאומיים ומשרד ראש הממשלה, שאותו החזיקו קרובי-משפחה שלי, רודי ופסיה ברונשטיין, כאשר רודי היה קרוב-משפחתו של ליאון טרוצקי-ברונשטיין.

אבל אלה הן זוטות. חלק מהאווירה הנהדרת, הייתי אומר אפילו מטהרת, של חייו בירושלים של גיבור הספר נורי, בחור נאה וקצת תמים, בעל יצרים בריאים, הנקרע בין משפחתו הבגדדית, האב שירד מגדולתו בישראל, התרבות הערבית-יהודית שעליה גדל – לבין רצונו להיות ישראלי-חדש, כמו ה"צברים", כמו בני-הנוער שהכיר בקיבוץ שבו שהה והתערה תקופת זמן ואפילו עבד כבר על טרקטור, עד שאביו הוציאו משם.

שאיפתו העזה של נורי לרכוש השכלה, להתערות, שאיפה שזוכה להצצה בלתי-רגילה אל מסדרונות הכוח של המדינה הצעירה, כאשר הוא זוכה לשמש כשליח על אופניים במשרד ראש הממשלה בן גוריון, משרד שנמצא עדיין בפינת בנייני המוסדות הלאומיים. הכנסת נמצאת עדיין בבית פרומין ברחוב קינג ג'ורג'. ושם בפינה מר שטיין מוכר הספרים מוכר לנורי את ספרו של קיקרו לצורך הרצאה של נורי בתיכון הערב שבו הוא לומד. בסרטו הבלתי-נשכח של דוד פרלוב, "ירושלים", מתוארת להפליא ירושלים של התקופה הזו, כמעט כמו מדינת אופרטה.

נורי, כמו אהבתו הגדולה, הצברית המיוחסת מרחביה, מיכל, שדמותה לעיתים קצת לא אמינה, מצד אחד טובה וטהורה מדי ומצד שני מופרעת ונימפומאנית מדי – שתי דמויות מרכזיות אלה לעיתים אינן נראות במאה אחוז דמויות מציאותיות בכל גלגוליהן, ובוודאי יש בעיצובן לא מעט מן הבידיון. בייחוד בדמותה של מיכל. לא הגיוני שאותה מיכל המיוחסת מרחביה תגיע ללמוד בתיכון הערב שבו לומד נורי.

ואולי חלק מן הבידיון הוא גם רוזיטה התאוותנית והמושכת, שמשפחתה דוברת לדינו והיא מגלה לנורי, בעל הלב השבור, את סודות המין הלוהט והבטוח [עם "גומי"], וכל זאת על רקע משפחתה השבורה והאלימה, אימה הבוגדת באביה, האב שמכה את שתיהן, ונוסף עליו "הדוד" שכנראה התעלל מינית בה, ברוזיטה.

אך אלי עמיר מזהיר בפתיחת הספר כי – "כל הדמויות וכל האירועים בספר הם פרי דמיונו של המחבר, וכל קשר בינם ובין המציאות מקרי בלבד" – בדרך כלל כותבים כך כאשר יש קשר, ולכן זו אולי הסוואה, ואולי לא-הסוואה  – לכך שדברים רבים, כך אכן קרו, אבל בקריאה בספר אנו מאמינים למספר ולנורי – שכל מה שמסופר בו אכן קרה באמת.

דמותו של יצחק נבון, למשל, עוזרו של בן-גוריון, מופיעה בספר כדמות אותנטית, דמות חביבה ביותר, הוא יושב במזנון הקטן של משרד ראש הממשלה ומשוחח עם נורי ללא שום התנשאות – אלי עמיר משתמש כל הזמן בקטעי מציאות שאותם הכיר כנראה מקרוב, ובביוגראפיה שלו-עצמו – כדי לרקום רומאן בידיוני מרתק, שלדעתי אין לראות בו במאה אחוז את תולדות חייו, למרות הקשר הביוגראפי ההדוק.

וזה גם חינו וכוחו הנפלא של הרומאן. הספרות העברית התברכה בספר שהוא נכס לדורות, עיצוב נאמן של תקופה מרתקת בעשור הראשון למדינת ישראל. יש בו הרבה תסכול אך לא שנאה, על משקל – "היזהרו בבני-עניים כי מהם תצא תורה."

אלי עמיר הגשים בחייו הציבוריים והספרותיים את חלומותיו השאפתניים והחיוביים של בן-דמותו נורי בספר – ונעשה חלק מוערך מאוד מהממסד הישראלי שפעם היה "ותיק" והיום הוא כללי. עם זאת, דווקא הרגשתו החריגה של נורי בנעוריו, היותו "זר" עדיין ליישוב ה"ותיק" ועם זאת כבר מנותק-למעשה מהווייתו "היהודית-העיראקית" – נקודת תצפית זו מאפשרת לו לראות אותנו, את ההווייה הישראלית של אז – מבחוץ ומבפנים כאחד, מה שנבצר מאיתנו, בני-דורו, שנולדנו בארץ ובתרבות העברית בלבד. לכן מעניין כל-כך לראות איך "אנחנו" נראינו בעיניו.

אהוד בן עזר

* * *

ד"ר ארנה גולן

רק לשון השירה מאפשרת

התמודדות עם משמעות הקיום

על כינוס שיריה של בינה ברזל

"על דעת המקום והזמן"

הוצאת ספריית פועלים, 2018, 248 עמ'.

כינוס שיריה של בינה ברזל נוחת עליך כהפתעה מרהיבה. שיריה נדפסו, אמנם, בכתבי עת ספרותיים ובאינטרנט, אך פיזורם לא איפשר להעריך את ייחודה ומשמעותה של שירה עשירה ומורכבת זו. עתה, עם הופעת הספר החדש, המעוטר בציור העטיפה בעל האופי האימפרסיוניסטי, שבמרכזו נערה מחוללת וברקע  בתים של העיר תל אביב שעל חוף הים, והוא  מעשה ידי נכדתה, בולט אופיים המקורי והרב משמעי של השירים.

בראש וראשונה בולטת הנועזות של המעשה השירי, והיא מתגלה בזיקה נועזת למקורות עבריים ולתרבויות אחרות לשם שיבוצם במבנה שירי מדהים. כל זה לשם התמודדות עם שאלות רחבות אופק על משמעות קיומה, ובתהייה על אירועים מן העבר וההווה, ועד לתהייה  על הקיום האנושי בכלל.

ואם נערוך פאראפרזה על שמה של המשוררת נוכל לומר כי אכן "בינה" עמוקה ו"ברזל" הנפש נדרשים להתמודדות זו.

נקודת המוצא של מרבית השירים היא מן המקום והזמן הקונקרטיים, כשמו של הספר. ממהלך חיים, מפגישה, מן העבר, הילדות, ההורים, המשפחה, או  מנוף מוכר, אלא שהקונקרטי אט אט או באחת ממריא  למחוזות אחרים, אל איתני הטבע, למיתוסים ולמקורות תרבותיים אחרים, לנופים וקטעיהם ולקוסמוס כולו, מתוך חיפוש המשמעות לאחת משאלות קיומה, העולה בנפשה בשיר הנידון. ההמראה אל המופשט מתקיימת שעה שהקונקרטי הופך ברגע מסויים למטאפורי. או אז  המטאפורות נעשות למציאות בפני עצמה והן בונות עלילה סיפורית רבת מיפנים. וכך, חיים ומוות מתקשרים, דומם וחי, עבר והווה, אדם וחי וצומח הולכים ומתחברים, ודמויות מהתנ"ך, ממיתוסים או מההיסטוריה עם דמויות מההווה מופיעות פתאום יחדיו. וכך נבנית  מציאות חדשה, מציאות פנטסטית, שירית.

ומעניין: שמו של הספר נטול מאמירה המקדימה את תפילת יום הכיפורים, שנאמר בה כך: "על דעת המקום ועל דעת הקהל , בישיבה של מעלה ובישיבה של מטה, אנו מתירים להתפלל עם העבריינים."

פירושים שונים ניתנו לאמירה זו, אבל לענייננו חשוב כי "המקום", שהוא כאן שם האלוהים, נעשה בשם הספר למקום ממשי כיוון שאלוהים אינו נוכח בשיריה של בינה ברזל, ואילו הקהל הומר ב"זמן". עם זאת, הזיקה לאמירה כבדת משמעות זו מעידה על תחושת יסוד של חיים תוך מגע עם מימד שמעבר, עם היקום. ואכן, תחושה כזאת אפשר להביע רק בכוחה של הלשון השירית, ועל כן היא כותבת שירה.

ואמנם, מדהים להיווכח כי אין בשירים כל זכר ללשון העיתונאית ששימשה את ברזל במשך שנים ארוכות כעיתונאית פוליטית מרכזית ב"ידיעות אחרונות". גם אין בשירים כל מבע לעמדות ולשאלות פוליטיות, לאומיות וחברתיות שבהן עסקה במשך שנים. ולכן גם לא מפתיע ששירים רבים שאינם שקולים, כנהוג היום, חורזים בחריזה חלקית או אפילו  מאחדת חטיבות לפי הדרוש לשיר. אם מעיינים היטב אפשר גם לגלות  שלפעמים טמון בחריזה הזאת רמז למשמעות השיר, כשם שלעיתים השיר כולו או חלקו שקול במשקל המקנה לו קצב.

מעניין גם להבחין בהבלטת המקום הקונקרטי שבו המשוררת חיה ודווקא על העטיפה האחורית שבה נהוג למסור פרטים על היוצר. והנה, למרות שהשירים מכוונים תמיד למשמעות מופשטת. הרי כשהמשוררת מוצגת לקוראיה נמסרים  שמות הוריה כדיוקם כי חשוב לה מנין באה, נמסרת עלייתם ארצה והארץ ממנה באו, היכן נולדה בינה עצמה, היותה רעייה (של פרופ' הלל ברזל), אם לשתי בנות ששמותיהן נמסרים, ואפילו אחות (לחיה הופמייסטר), כלומר – האינפורמציה עליה מעוגנת כולה במקום ובזמן ובמשפחה. ואכן, כך הם השירים. הם מתחילים על דעת המקום והזמן הריאליים, אבל אז  יוצא השיר לדרך של חיפוש  המשמעות ובונה לשם כך מציאות חדשה והוא עושה זאת בעושר הלשון, ובמיוחד זו הנטולה מן המקורות.

ואכן, כך נאמר בשיר "אדונית המילים" (211): "מה ביקשתי, כי אם מילים / כמו תוהו כמו בוהו וחמלה" את שפת המראות ואת הלשון "שנדדה על דבשות גמלים בהרים ובמדבריות," "שהיתה קשה כאבן בפי נביאיה, שיש בה ניגלה ונסתר ושורשים זוגיים, משולשים, או מרובעים," מילים "בלשון עבר" בכל רובדיהן ומשמעותן. וזה אך חלק מאיכויות הלשון השירית העברית שהיא מבקשת, כי "אתה בורא במילים את עולמך". ואכן, כבר בשיר הפותח את הספר ניתן להבחין באחדות מתכונות הלשון הללו.

השיר נפתח כביכול בלשון המתארת מציאות ריאלית וקונקרטית: "כאשר אני הלכתי בשדות" אלא שזו, כמובן, שורה הנטולה משם הרומן הנודע של משה שמיר, "הוא הלך בשדות", והרמיזה לו מתנתקת לכאורה מהמקור ונעשית מטפורה למהלך חייה שלה בהקשר לאומי מן הסתם.  ולכן, נשמר בה הקשר לדור ולתקופה שבה גדלה המשוררת, למלחמת העצמאות וקצת לפניה, ואז  ממריאה המטפורה ומסמנת את דרכה של ההולכת כמהלך "יבש ועוקצני" והשדות מתקשרים  ב"אלומות" הכורעות כמו חידה, והרי זו רמיזה ליוסף המקראי. ואז עולה, כמו בקישור אסוציאטיבי, תיאור  מופלא של הליכה בגורן והא נע בין רוך לקשיחות. אבל לפתע הכול משתנה, כי "לעת כזאת אני צופה כמו חיה / שנלכדה במלכודות," כלומר – זו תחושתה עכשיו, כשהיא צופה במראות העבר. אבל אז מסתמן מיפנה שונה ומנחם, כי לפתע "יש שם אור זרוח לבאות" (על משקל שם הספר, "אור זרוע").

ואכן, מכל הנאמר עולה, כי נמצא בכל זאת איזה סדר בעולם ואפשר להתנחם – כי "הלכו ביחד גם שור וגם חמור," שלא כבשאלה המקורית שהטילה ספק בכך, "הילכו שור וחמור יחדיו?"

אי לכך עולה עתה הניסיון להתאפק מבכי על שהיה: "ואין לבכות ואין לבכות / ואין לתהות על שהלך ועל כל מה / שדין לשמוט." עתה יש להפנים ולקבל את שנאמר תחילה: רגליה של ההולכת בשדות אכן היו יחפות ופצועות כי הרגבים אכן היו  קשים אך יש להיפתח אל סיכוי "האור"...

כבר כאן בולט אופיים של השירים. אין בהם דיבור בלשון ישירה של רגש או מחשבה ולא האירועים הקונקרטיים הם העיקר. מה שחשוב הוא משמעותם לגביה, אופן החוויה שלהם. לכן הם מובעים  במטאפורות והן בונות מציאות שלמה או קטעי מציאות וגם ועלילה, וכמו בחזון בלשון מראות, תוך הסתייעות ברמיזות ובחומרים ממקורות שונים. וכי למה כך? כי התהליך התודעתי של חיפוש אחר משמעותו של הקיום הוא סבוך ולא נהיר גם לה עצמה. הוא גם נע בין רגשות סותרים, ועל כן פונה המשוררת לרובדי לשון עמוקים בבקשת סיוע ועושה גם אותם לבסיס לעלילה סיפורית מטאפורית רבת מיפנים. אכן, שירה מאוד יוצאת דופן בשירת זמננו!

זה ניכר גם בכך שהשיר גם מתלכד בקיצבו, במקרה זה במשקל ימב, שהוא  לא בהכרח סדיר ולכן גם לא מיכאני ובולט, אבל הוא המעניק לשיר קצב של צעידה. ואיך חורז שיר ארוך יחסית זה, המשתרע על עמוד (מרבית השירים הם בעלי אורך מעין זה ויותר)? הלא בחריזה זאת, שמלכדת 9 טורים או אף מאחדת טורים רחוקים ובקצב משתנה, ומה הטעם לכך? טעמה מתגלה, כמדומה, בסיום, במילה "להיות", איתה  חורזים הסיומים. ומדוע? כי הנושא הוא משמעות החיים שלה ומהלכם.

בשירים רבים אחרים תהיה התכתבות גם עם איתני הטבע והקוסמוס כולו, אבל בשיר הזה, שדן בקיומה האישי שלה, ישנם אומנם מרחביו של הטבע, אלא שהם מסמנים את מסמנים את קיומה המכאיב והדוקרני.

בעולם שירי כזה, הנברא בכוח המילים, ניתן להפגיש חיים ומוות, כמו גם עולמות רחוקים, וללוש אותם יחדיו. ואכן כך נאמר בשיר "משחק עצוב" (214): "נשחק בלהחיות מתים" וכשיחיו הם גם יבואו מטקסטים מעולמות תרבותיים ומיתיים רחוקים: "נקרא בשם לשייטי הברונזה הדקים" על נהר הלתה, "נגהר על הנער ונחייה" אותו, נקרא גם למהדי מחרטום, ועוד ועוד.

הכיצד? כי "אלפי שנים הן כלום – את צריכה רק לבחור / הם עומדים בתור וממתינים" בדמיון ובתודעה. ואם כך, מה נפלא הוא כוחה של השירה! הרי אפשר גם להציג את כמיהתה ויחסה לאימה המתה תוך ביטול  מימד הזמן והריאליה של המקום. או אז השתיים קיימות יחדיו בעולם החדש שנברא. הנה היא, אימי, "צועה בשבילי" ו"אני הרה וזוכרת", כי "פסיעותיה – הד סכין ובחלון דמותה חיוורה / אל תוך חיי נשקפת" (219).

מדהים הוא גם השיר, "אדום" (220), צבע שברגיל מעורר בנו אסוסיאציה של אהבה – אך אין שירי אהבה מן הסוג הלירי השגור המתמקד בהבעת אהבה בספר הזה. מאידך, הצבע האדום מתקשר גם  בדם, וכך אמנם יתברר בהמשך. השיר נפתח דווקא בכעין פנטסיה למרות שהיא מרמזת דווקא על ביתה האמיתי והקונקרטי של המשוררת: "גמל הציץ מבוגרשוב / ודגים כחולים שחו סביבו." ואז, תוך שבירת כל סדר של תקופות, פתאום עולה זיכרה של זמרת עכשווית אבל בתוך פנטסיה: "אפרת גוש הציצה / ניבטה ממסגרת  זהב / בחלון ראווה." וכך, תוך עירוב של ריאליה – חנות צילום עם תמונות – וזמן, באה המכה: "ולי יש לוקמיה./ אני חולה – חיל ופחד, חלל ריק / עולם נעול" והפנטסיה מתגלה כניסיונות של בריחה.

המעניין הוא שהתדהמה והכאב מתרסנים בכוחם של ביטויים "גבוהים" של רגש ומרחיקים מן הכאב, יותר מזה, אז נאמר כי "החלל קורא לי / עצום בקיומו" ויש בכך משום נחמה. וכך  התהליך התודעתי רב המיפנים מחזיר אז לנחמה מחממת-לב החל בילדות, עם אימא, אם כי גם שם היה כפל יחסים. ושיר זה הוא  אך דוגמה אחת לעושר השירי ולמורכבות המבע שרק לשון השירה מאפשרת אותם.

סמוך לכך נמצא שיר רב רושם נוסף, הקרוי "אוכל עצמו" (228 ) ואתה מצפה לשיר על חרטה, כי הרי זו משמעותו של הביטוי "הסלנגי" הזה. אלא שלתדהמתך השיר נפתח באדם ההולך ברחוב ואוכל לחם, קרוב לאלוהיו ואפילו יש לו ענבים במקום "עטרת קוצים" והוא אכן בממש "אוכל מבשרו" ובכוחן של הרמיזות הוא רוכש את זהותו של ישו.

אלא שאז השיר ממריא ומדבר על עולם התלוי על בלימה תוך אי ידיעת מטרתו וקיומו, והעלילה שהיא כמו חזון מסתורי טומנת בחובה שאלה פילוסופית בלשון שיר עמוסה ומציגה התפרצות של אש וקטסטרופה. תוך כך היא גם בוראת יקום חדש שבו לבסוף האש תשוב לנרתיקה, "השמש תזלוג" העצים "יתקדרו" והאיש ההולך יצפה לגילוי המשמעות של הכול...

כמובן, ישנם שירים אישיים יותר, היוצאים מחיי הדוברת, ויקצר המצע מלהדגים את השפע. ניקח, למשל, שיר פשוט לכאורה, הקרוי "א.פ." (43). השיר מעמיד כעין סיפור איך ראתה את א.פ. כשנסעה באוטובוס וא.פ. ישבה על ספסל , אבל איך נעלמה כשירדה במיוחד כדי לראותה, שהרי מתה מכבר, כנאמר אך בסיום השיר מפי "גלילי", שדבר לא נמסר עליו, אך העניין  ברור לו, כי "בארץ הזו רבים רואים פתאום ברחוב / מי שכבר אינו קיים. אך מסרבים להודות."  וכמדומה שרמז כאן שדווקא בארץ הזאת רואים.

כוחה של התודעה ביצירת מציאות ניכר גם בשיר הסמוך, הקרוי "געגועים" (49), אבל אתה לא יודע מיהי אותה נערה שהדוברת מתגעגעת אליה, כי עצם השבועה בלשון הסלנג, ש"בסין ראיתי אותך, שכה אחיה" מרמזת שזו היתה אשלייה.

גם הכמיהה לנפץ את גבולות הזמן ולעבור קיום אחר מובעת בשיר מפעים הקרוי "שאלה של זמן" (97-98), ואשר עיקרו כמיהה לקיום קוסמי אחר. על כן יש בו רצף שונה של אירועים מזה שבריאליה. זמנים שונים ועונות ומהירות האור וצמיחת עצי הפרי ועוד.  והכל בלשון שיר ייחודית המובילה להבעת הכמיהה כי "ימי בראשית  ו'יהי אור' / יהיו סוף הדברים ולא תחילתם" וכי "מחר יהיה היום וצליל אלף כינורות" ילווה אותם. אלא שהסוף הוא בכניעה חסרת ברירה לסדר הקיים והיא חותמת את השיר: "כבר יום שלישי עוד / שבוע בינתיים יעבור."

בנוסף, חשבון נפש אישי ופקוח עיניים מלווה תמיד את הכול. "בסה"כ כמה אנשים אהבת? כמה אנשים ליבבת? / כמה אנשים עירסלת באור השוטף בליבך?" היא שואלת את עצמה, וכל זאת כשהמילה הראשונה (בסה"כ) מתנסחת בלשון יבשה של דין וחשבון, שאחריו השיר ממריא לשיפוט עקיף של מסלול חייה. אלא מה? הזיכרונות צפים כשהיא מצוייה "על הר קרח" (במשמעות של קור נפשי אך גם ברמיזה ליצירה המוסיקלית של מוסורגסקי, מלחין מאמצע המאה ה-19) – שם "חוברים  מקום וזמן, / ונער קטון נוהג בם" (ברמיזה לחזון אחרית הימים של הנביא ישעיהו, פרק י"א). אכן, מוצב כאן אתגר לקורא, אבל גם בלי זיהוי הרמיזות (ודאי לא את כולן זיהיתי) השיר רב רושם כי נוצרת מכל אלה  מציאות שירית עצמאית חדשה.

ואיך בכל זאת מתוארת האהבה? בשיר "גבר אוהב אישה" (180) מתואר בהומור (לא ייאמן!) ובמשחקי מלים ומיצלולים, תהליך של התאהבות מסוחררת, שראשיתה ב"גבר אוהב אישה / את אישה, את עשישותה / הוא חי באשלייה / תשישותה מאששת אותו / הוא שוטח בפניה שטיחו." דרך חלומותיו המנותקים מן המציאות, תשוקתו ההזוייה, המביאה אותו לחשוב שהיא שווה, "שהיא שונה, שהיא שנונה," הוא ממשש אותה בדמיונו, מכין את יצועו, וכולו אסיר חמדה, שכישוף האהבה המסחרר את ראשו מובע נהדר במצלול השי"ן החוזר כבשריקה מלגלגת.

לעומת זאת, השיר "אפשר להתנשק" נפתח בתמימות של הצהרה ש"אפשר להתנשק בהרבה צורות, אך אני אוהבת על קצות האצבעות." אבל לאחר מכן השיר הולך ומרמז ליחסים מורכבים ורבי סתירות תוך תיאור אפשרויות של אהבה והעדפותיה של הדוברת ועד לסיום המנחם: "אז נאהב בשלמות / כי נדע למחול."

ואכן, בכל שירי הזוגיות האהבה מורכבת ומתקיימת בתהליך הכורך עימו שאלות של זהות ועצמיות ויחס הוגן. כך, למשל, השיר המעניין "אנחנו שמרנים מאוד" (179) חושף "שמרנות" כ"שמירה" על האהבה עם מורכבות של שמירה על העצמיות, לכן הוא מסתיים כך: "לפעמים אתה מקום / לפעמים – אתה מחיצה." ומעניין, דווקא החריזה המאחדת את השיר מרמזת להתגברות על המחיצה.

 לרוב מובילים שירי הזוגיות גם למימד נוסף, כפי שנקל לראות בשיר רחב המימדים ועמוק התהליכים "געגועים לדוברובניק" (174). השיר כלול אף הוא במדור "פמליה" (153-184), שעליה הדוברת אומרת כי "הפמליה שהיא אני /מתפרעת לאחרונה," ונכללים בו שירים בעלי זיקה אישית לדמויות קרובות נפש, וביניהן אפילו בעלי חיים, שאינם רק מטאפורה: "פעם הייתי / נאמר צבייה / אולי איילה שחץ פילחה / לבטח הייתי / כי  איך אחרת אדע / את סוד הכאב הבוהק בעינה?"

בין השירים הללו נחשפים, כאמור, מה שניתן לכנות "שירי אהבה אישיים", אף שתמיד הם ממריאים לאיזה היבט קיומי החורג מן הזוגיות. אפילו שיר כ"חלום", שנפתח באהבה אדירה: "הו איזה לב שוטה / הולם בך תיק ותוק / כשאת בזרועותיו / והוא לך כחישוק" ממריא לתיאור העצים והכוכבים והעולם והחשיכה והאפלה והמיית הליל, כלומר – לאימה. ורק הבוקר בא כהצלה, שעה ש"עולם ופרדסיו עומדים בראש מורכן" – מביא להצלת היקום מתוך התחושה של הגנת הגבר אוהב.

 השיר שהזכרנו, "געגועים לדוברובניק", ראוי לעיון מיוחד לא רק בשל היותו רב מימדים, אלא גם בשל היותו השיר היחיד המוקדש במפורש "להלל", הלא הוא פרופ' הלל ברזל, בעלה של בינה. השיר נפתח בלשון ריאלית, עובדתית וסיפורית: "היה לנו שם קן אהבים קטן / בקומה האחרונה." היא אהבה את המלון ואת הים שנשקף כרקיע כסף, "ואת אהבתך. שהיתה  חמה כמו השמש, שלעולם מוצאת בדוברובניק מנוחה נכונה". וכאן בדיוק מתחיל השיר להמריא בסתירות מן האישי אל המימד הרחב יותר. שהרי "מנוחה נכונה" היא גם מנוחה אבל גם ביטוי למוות ורמז למלחמה שהיתה שם. ואז גם חל מעבר לשורשיה המשפחתיים של הדוברת ולשושלת הנשים שמאחוריה, למיתוסים ולאגדות, ותוך כך משולבים קטעי מציאות מן ההווה כמו אופנועים מרעישים, ושיר האהבה נעשה תהייה חיונית ודוחקת על משמעותה של דוברובניק  לקיומה שלה. בה בעת הוא וגם  "כאקסיומה לנפש האנושית" השורדת כמו "יונה" (כמו הציפור וכמו הנביא, מן הסתם).

לעומת שיר זה, השיר הקצר "אתה בורא אותי", הוא הצהרת אהבה יפהפייה לגבר הבורא בה חירות מופלאה עד שהעולם כמו חדל להתנגד לה. אישוניה נוגעים באור, הריח מביא בשורה והקול הוא חינגה. על כן, "במקום הזה / אין מחילות" (בשני מובנים: אין צורך בסליחות, כי לא היו חטאים,  אבל גם לא היו ואין סודות).

עוד נזכיר איך בשיר  שכבר ראינו, "גבר אוהב אישה", מואר באופן מפתיע וייחודי כיצד אהבה נעשית כעין כישוף, ודווקא משום כך, נותר הגבר באורח פרדוקסלי, בחלומו עליה בלי יכולת לממש אותה.

פרק לעצמו הוא "מסע" (עמ' 185-205 ), שנושאו "הריאלי" הוא טיולים בארצות שונות, בעיקר במקסיקו, אך ההתמודדות עם עושר תרבותה וייחוד אנשיה, מוביל הרחק לתהיות תרבותיות.

מבחינה אישית חשוב הוא המדור "קול דמי" (135-150), הקרוי כרמיזה למקרא, ל"קול דמי אחיך זועקים מן האדמה" (בראשית, ג', י'). ואכן, נכללו בו שירי התמודדות עם המוות של קרובים ושל קרובים פחות, כשהאלוזיה כתמיד אינה נושאת את מטען המקור כולו, וכך השיר מתנשא להתמודדות טעונה עם שאלות קיומיות פילוסופיות. לכן, למשל, את השיר הראשון, "כך למות?" אפילו לא אנסה לפרש כאן. השיר המדהים הזה משתרע על שלושה עמודים ובעיקרו דומה לכעין חזון מיסטי המערב מציאות עם פנטסיה יקומית: קרובים מתערבבים עם רחוקים, זמנים ומקומות עם זמנים ומקומות רחוקים, צבעים שונים, אימה עם רגיעה, מראות  (כמו עגלון מצליף בשבעה שועלים ופה חסום ואחד בא מן המדבר ומרסק את הבית והקוצים), קטעי תרבות ונופים, והכל מוליך לבסוף אל התרפקות על "ההבטחה" על סדר העולם הטוב שאליו כמהו כולם, אך הנחש זקף ראשו, והחלום על  מעיין חרוד שנובע בעוז חותם את המשא. הכול החל כביכול בתמימות, כשהדוברת בכלל שאלה את הגבר בפניית סלנג: "מותק, אני אומרת, תגיד לי אם זה שיר, איני יודעת."

השיר הבא כבר מתמודד בעוז רוח עם "גוף במותו" והוא מדהים לא פחות ורומז למלחמה שלא ברור מהי. ואכן, חבל שלא נכתבה ליד כל שיר שנת כתיבתו והיה אולי ברור יותר ההקשר שלו.

כפי שראינו, לא נדירות כלל הן פתיחות "תמימות" ופשוטות של שירים שאחריהן מגיעה ההמראה. כך, למשל, בשיר "ריקדי, ריקדי" (הנפתח כבשיר הילדים "אני עומדת במעגל ומביטה סביבי / אני מושיטה את ידי" – וכאן בא המיפנה: "ואין למי למי." ומנקודה זו, ברצף של פרדוקסים המקיף תופעות של עולם ומלואו – כמו "שליו  על חוף סופק כפיו", דגים עולים ברשת, פרות מובלות לבית המטבחיים, השמש מט ליפול, עתיד והווה מתערבבים ואפילו הדינוזאור גועה – וכל זה תוך קריאה ל"בינה" להוסיף ולרקוד למרות המודעות לשיבוש  שבקיום האנושי.

שאלה קיומית שונה עולה בשיר "כשלא אהיה כאן" (14). עיקרו תהייה כמעט קבלית (לא דתית), הכוללת גם גלגול נשמות, על מה שיקרה אחרי המוות, וכל זה בחריזה קלילה לכאורה ואירונית, שכמו באה להקל על הכאב. (הווה, אשתווה, תיכלה, למשל).

יש לציין כי רוב השירים, ולא רק במדור הראשון, מסתיימים במבע של אימה קיומית. "אז סערו עלי הדברים / עד כלות" האומנם "יבוא נורא, יבוא נורא?"(28) וזה עוד לאחר רימזי תפילה.

אפילו התהייה על הקיום הנשי כוללת הפנייה למקורות ולמרחב תרבותי נרחב, כמו  בשיר "מה זה חשוב" שעיקרו תהייה על ערכן של פעולות נשיות כגון, לבשל, לקנות, לאסוף אבני חן, ללדת, ופתאום מתקיימת קפיצה ל"הריון של ידע ותחושה של יופי" וסופו בהקשבה ל"קולות משם".

נוגע ללב גם השיר "סוד", שנושאו הוא הקשר הסודי שבינה להוריה המתים, כשהביטוי השירי מלא רכות ועדנה בצד פרדוקסים וחומרים בלתי צפויים (40).

מעניין גם לגלות כי כל השירים במדור "שושלת פרועה" (75-103) אכן עוסקים, כנאמר בכותרת המדור,  בשושלות אנושיות ומיתיות, אבל במימוש השירי המיוחד לבינה ברזל, כך שכל שיר מעלה תהייה על משמעותו של היבט קיומי שונה. למשל, על האדם בבדידותו בחייו ובמותו, על מסוגלות לחוכמה, ליידע, לתחבולות או לכוח לשנות את קיומו. ניכרת כאן הסלידה מ"רצח" החיות לשם מאכלנו (90), כאב החידלון והשיבוש שביקום ועתים אפילו ייאוש מהאדם עצמו (93) ומהחיים המודרניים בעיר (92).

והעיקר – עם כל חשיבותה של הראייה הפילוסופית, ייחודם של השירים בלשון פורצת הגבולות ובמרחבי התחומים שמהם נדלים החומרים והמטאפורות.

לעומת זאת, שיר שניתן "לנוח" בו הוא שיר קצר ויפה על אימהותה: "כשהייתי אימא שלהן / הן היו ילדותיי, כך נפתח השיר בחיוך, שהרי אימא היא אימא תמיד. ואז, ברכות וברגישות נבנית ומובעת אט אט ההכרה הברורה כי בלא הבנות והנכדים ו"אהוביי" – "איני" – אין לי קיום (16).

 לעומתו, שיר שונה בנועזותו הנשית הוא השיר "אני טשרניחובסקי" (20), שכולו ניסיונות של הגדרה ותיאור נועזים של הזהות העצמית כאישה ואדם וכמשוררת, והכל מנקודת מוצא כי "רוחו מפעמת בי רוח עז."

ומהו בית? מדור שלם מוקדש לסוגיה זו, לבחינתם של "בתים" בראייה מורכבת ורבת מימדים (107-132). לענייננו חשובות האמירות כי "מי שמקים בית זקוק להרבה אמונה" וכי בניית הבית שמתוך "רצון להכות שורשים" מחייבת "לספור מאות שנים לאחור" והיא גם "מרפא מצלקות נושנות" ומתקיימת ב"עמודי ברזל" הניטעים בחול, ונרמזת כאן הקמת ביתם של הוריה בתל אביב אל מול הים, או אז השיר  נקשר בזיקתה האוהבת והמורכבת ל"אבי היפה" שנשאל על ידה ברמיזה ללשונו של עמוס הנביא, "את מי אתה חוזה ומי אומר לך ברח?" – שהרי ברח מאירופה. מנקודה זו היא אף תוהה על משמעות זהותה וסיומו של השיר דווקא ביונה הנביא, כי "בין שלווה לאימה יורד יונה אל הספינה" ובגלגולו עתה התיישב בתל אביב.

 ישנם גם שירים שטמונים בהם סודות ומסתורין, כגון "עצי התפוח" (116 ) , שלא לנו לפרשם.

וכיוון שלא ניתן למצות במסגרת זו את עושרו של הספר הזה, נחתום את הדברים דווקא בשיר שמתגברים בו על אף הכול החסד והנחמה. הלא הוא השיר "זמן אראלים" (128), שעיקרו חזון עתידי על "רגע אחד מופלא" שבו "יחברו בי רום ותהום"  ושבו המפלצות יירצעו אל הסף" ו"ברק החרב המתהפכת יועם" הרוע ימוגר ותבוא בה הידיעה של האמת האחת והמוחלטת ו"חסד גדול יכסה את הארץ / ושלווה."

עתה יש לסכם ולומר כי מזומנים לקורא, המוכן לאתגרים שיריים, רגעי חסד של שירה ייחודית ומפעימה, שנכתבה במשך שנים ואשר אין כמותה בשירתנו.

ארנה גולן

* * *

הדסה מור

דרמה וקומדיה באותה הצגה? –

לא דרים בכפיפה אחת.

על ההצגה "רומיאו ואימא" בתיאטרון הקאמרי

כשמחזאי רוצה לכתוב  גם דרמה וגם קומדיה וגם סאטירה וגם מעין סטנדאפ, הכול במחזה אחד, יוצאת תוצאה מעורבלת ומעורבבת שלא משיגה לא דרמה ולא קומדיה ובסופו של דבר גם זה וגם זה יוצא נפגע.

מכל מקום, זה מה שביקשו לעשות שני המחזאים הישראליים,  גור קורן וגלעד קמחי, שכתבו את המחזה "רומיאו ואימא", המוצג בתיאטרון הקאמרי.

דומה שהמטרה העיקרית להעלאת המחזה הזה הוא רצונו של התיאטרון לתת הזדמנות לצוות שחקנים צעירים ומוכשרים להופיע על הבמה ולהפגין את כישוריהם, והם אכן עושים זאת בהצלחה, למרות שהעלילה של המחזה אינה מעניינת במיוחד. מדובר  בנער בן שבע-עשרה, מולי, אותו מגלם דוד שאול, שמתגורר עם אימו  בעיירת פיתוח וחולם להיות שחקן. והוא נדחף על ידי אימו, השחקנית שרה פון שוורצה, מפרנסת קשת-יום, להשתתף בתחרות שעורכת הטלוויזיה, שתקבע מי יגלם את תפקיד רומיאו במחזה  הנודע רומיאו ויוליה של שייקספיר. המחזה המוערך  אמור היה להיות מועלה בהפקה נוצצת, בביומו של ששי בן עטר, אף הוא בן העיירה, בגילומו של רועי אסף, שהפך להיות כוכב בעצמו. אלא שלמרות כישרונו, לדאבון ליבו, מולי לא מקבל את התפקיד, שאימו כה רצתה  שהוא יגלם.

כאן מולי נקלע לדילמה, כאשר בדיוק באותה עת, אימו חלתה בסרטן, שחזר להכות בה, וכדי לא לגרום לה עוגמת נפש ומפח נפש, שיכבידו על מחלתה, הוא מחליט לספר לה, לשקר לה,  שהוא אכן קיבל את התפקיד. לצורך כך הוא מגייס את כל חבריו ואת כל בני העיירה שיעמידו פנים כאילו הוא נבחר למלא את תפקיד רומיאו, וכי הוא אף נוסע כביכול לתל אביב לחזרות על המחזה.

כל התחבולה הזו מלאה הרבה להג וקלישאות שאמורות להצחיק, אך קצת קשה להזדהות עם הסיטואציה הזו, בתקופה בה הרשתות החברתיות מפיצות הכול  ללא מעצור.  אבל מה זה חשוב, בעצם? בסך הכול יש כאן סוג של חמלה, של רצון של בן להיטיב עם אימו, מה שהופך את המחזה ליותר דרמה מאשר קומדיה, שבמצבים מסוימים מנסה להצחיק. אותי, על כל פנים, קשה מאוד להצחיק, ולא צחקתי. אך מהזווית הדרמטית, המשחק של האם, שרה פון שוורצה, היה מצוין,  מרגש  ונוגע ללב. היא כמו פורשת את ליבה הרחב על כולם ומפיחה בהם חיים, עד שהיא נסגרת  בתוך מחלתה, וברוך מלא עוצמה היא מעצבת את המאבק האחרון שלה על מימוש תקוותיה.  הנה, בנה המוכשר נבחר לשחק את רומיאו.

הבמה היתה מלאה כל הזמן באנשים צעירים, חבריו של מולי שבאו לקראתו כדי לשמן את מנגנון התחבולה והשקרים שנועדו להסב אושר וגאווה לאם החולה. קצת מייגע.

דווקא התפאורה שעיצב ערן עצמון היתה הפתעה לטובה.  עיצוב מקצועי ופונקציונלי  למהלך  ההתנהלות  הדרמטית.  מאידך, התלבושות של המשתתפים, אותן עיצבה  אורנה סמורגוגסקי,   היו שלומפריות, מעוצבות באותו סגנון דוחה – גברים בגופיות או בחולצות ללא שרוולים.  לטעמי,  אין לבוש  דוחה יותר אצל גבר מאשר חולצה ללא שרוולים, גם אם מדובר בתושבי עיירת פיתוח. גבר שרוצה ללבוש בגד ללא שרוולים, מוטב לו שייוולד אישה... 

לסיכום – זאת לא יצירת מופת מרתקת, אבל בהחלט אפשר לצְפות.

בסוף ההצגה נכונה לקהל הצופים הפתעה. אל הבמה הוזמן לעלות העיתונאי-המשפטן אלי ליאון, שמזה שנים מבצע פרויקט הוקרה מרגש לשחקנים ולאמנים מוכשרים. בסוף ההצגה או המופע, הוא  מחלק לארבעה או לשישה מבין משתתפי המופע – מלגות. אחד אחד הם עולים  לבמה ומקבלים לידיהם את המילגה, מצטלמים  עם הנדבן אלי ליאון, ויורדים ממנה שמחים  ומלאי גאווה.

מפעלו של אלי ליאון חובק למעשה את כל תחומי האמנות הבימתית. הוא מחלק מלגות לשחקנים מצטיינים בתיאטרון, לזמרים באופרה, לתלמידי מחול מבית הספר לאמנויות תלמה ילין,  והכול מטעמו, לזכר הוריו אסתר וד"ר ר. אלי. עשרות, ואולי כבר מאות מלגות חילק אלי לאמנים הצעירים בתחילת דרכם, במהלך השנים האחרונות. ממש מרגש לראות את ניצוץ השמחה והגאווה בלב זוכי המלגות, ולא נותר אלא  לברך מכל לב את אלי ליאון על המחווה הזאת שהוא מעניק לאמנים הצעירים.

הדסה מור 

* * *

תקוה וינשטוק

לזכר אנינה קפלן (1924-2019)

זה היה הלילה הנורא ביותר בחייה של אנינה קפלן, שהלכה זה עתה לעולמה בגיל 95. ליל הרצח ב"קפה גן הוואי", שהתחולל בעשירי באוגוסט 1947, בתקופת המנדט, כחודשיים לפני החלטת האו"מ על הקמת מדינת ישראל.

"קפה גן הוואי" שכן בצפון תל אביב על שפת הירקון. השטח לא היה מיושב, גשר הירקון טרם הוקם. לבית הקפה הגיעו בסירה. גן הוואי נחשב למסעדה ומקום בידור מבוקש עם הופעות אמנותיות. פקדו אותו בעיקר יהודים וגם קצת בריטים וערבים משיח' מוניס, הכפר הערבי הקרוב. את האתר הקים בידאס, ערבי מהכפר, עם שותפים יהודים.

אנינה פומרוק, צעירה יפת תואר בת 23 שעבדה בלשכת ראש העיר ישראל רוקח, ישבה בגן עם בן-זוגה, עורך הדין יונה קפלן. "התזמורת ניגנה טנגו," העידה אנינה. "קצת לפני המופע העיקרי ראינו אנשים לבושים בחולצות ובמכנסיים קצרים של חאקי עומדים בעמידה מוזרה. לא הבנו מה הם יכולים לעשות. בידאס הבין וצעק להם: 'אחווי, אחווי! תפסיקו! אל תעשה את זה חבל! חבל!'

"הקבוצה פתחה ביריות. הרגו את בידאס מול עינינו. רצנו החוצה ושכבנו בין השחים וכך ניצלנו."

הכנופיה, שלבשה מדים בריטיים, הרגה את שומר בית הקפה, ירתה לכל עבר. ארבעה יהודים נהרגו, בהם השחקן מאיר תאומי ממקימי "התיאטרון העברי", שהיה אחראי לבידור בקפה. שישה נפצעו. הקהל המבוהל שעט החוצה במרוצה. אחת הנשים נפלה למי הירקון. מי שלא הספיקו להימלט נצטוו להרים ידיים. שעונים ותכשיטים נשדדו, הקופה רוקנה והרוצחים הסתלקו עם שללם.

זו הייתה כנופייה פלילית משיח' מוניס, שהסתכסכה עם בעל המקום. הם באו לשדוד אך על רקע המצב – שנה לפני מלחמת השחרור, מתח בין יפו לתל אביב, כנופיות ערבים חמושות – קיבל האירוע אופי לאומני. היישוב הזדעזע, ובפעולת תגמול של "ההגנה" חוסלה הכנופייה וכן העומד בראשה, שהיה אחראי גם למתקפות אחרות על יהודים.

יונה נפצע בעקב רגלו, אנינה נורתה בשוק רגלה. צמודים זחלו לעבר השיחים. גבר זר שלא הכירו הכניס אותם לסירה ששטה לגדה הדרומית, מנגד. הוא השיג עבורם מונית, נסע איתם ל"הדסה" ברחוב בלפור, ונעלם. שנים רבות חיפשו השניים את מושיעם אך הוא לא התגלה. ייתכן שהיה זה ערבי  משיח' מוניס שהעדיף לא להזדהות, כי חשש מבני כפרו.

 אנינה פומרוק ויונה קפלן נישאו בט"ו בשבט 1950, ביום שבו הוקמה "הכנסת". אנינה המשיכה לעבוד בלשכת ראש העיר ישראל רוקח, ניהלה גם את לשכותיהם של ראשי העיר שבאו אחריו. כשעברה העירייה לאבן גבירול, הקימה בבית העירייה הישן ברחוב ביאליק את המוזיאון ההיסטורי של תל אביב. היא היתה חברה בוועדה לשמות הרחובות ובוועדה לבחירת יקירי תל אביב. תמיד מאירת פנים, אהבה לקרוא ספרים, בעיקר ספרי היסטוריה, הרבתה לבקר במוזיאונים היסטוריים, בתיאטראות ובקונצרטים.

הקפלנים בנו בית ברחוב אחד העם, שם שכן גם משרדו של יונה שהיה עורך דין. בשנות החמישים איפשרה העירייה לעובדיה הבכירים לרכוש מגרשים בזול בשטח הכפר הנטוש ג'מוסין, בדרום מערב העיר, בכיוון כביש חיפה. אנינה רכשה מגרש והקימה עליו בית .

"הייתי בן חמש כשבאנו לגור בג'מוסין," מספר הבן יוסי קפלן, עורך דין כאביו, ואחותו ריקי היא קלינאית תקשורת ב"שיבא" ומרצה על הפרעות תקשורת באוניברסיטת תל אביב. "זה  היה כמו מעבר להרי חושך. דיונות של חול ואדמת כורכר. היתה גם חורשת איקליפטוסים ואנחנו הילדים אהבנו לשחק בה. כיום זו 'שכונת צמרת', בתים קטנים נאים מוקפים גינות מטופחות, בועה כפרית בלב השטח האורבני. רחובות השכונה נקראו בשמות של ראשוני 'אחוזת בית' –עקיבא וייס, חיותמן, סמילנסקי."

 על אדמת ג'מוסין מעבר לכביש הוקמו בתי אקירוב היוקרתיים. הבית של משפחת קפלן ברחוב דנין היה בן קומותיים. הקומה השנייה נועדה לאימה של אנינה, שמחה פומרוק, שהתאלמנה בגיל צעיר.

שמחה היתה בתו של אברהם חיים שלוש, בנו בכורו של אהרון שלוש, שנחשב לראש השבט השלושי בארץ, ממייסדי שכונת נווה צדק. אברהם חיים למד מסחר והנהלת פנקסים בבית הספר היהודי בביירות שבלבנון. ידע עברית, ערבית, גרמנית (מבית הספר בו למד בשרונה) וצרפתית, שהיתה שפת הדיבור בבית הוריו. הוא היה יד ימינו של אביו ב"פירמה האחים שלוש", מפעל לצורכי בניין שהיה מהגדולים מסוגו בארץ. אהרון שלוש סבר כי בנוסף לאדמות שגאל עליו לספק גם את החומרים לבניית בתי היישוב העברי החדש. בית החרושת שלוש בנה 32 בתים מתוך 66 בתיה הראשונים של "אחוזת בית". אברהם חיים, איש מעשה אחראי, הכניס למפעל גם ייצור אריחי קרמיקה, מוזאיקה ומרצפות צבעוניים.

אברהם חיים נשא לאשה את שרינה לבית אלבז, שהייתה רק  בת שתים עשרה. הוא עמד לשאת את אחותה הבכירה, אולם הבכירה נפטרה לפני הנישואין ואברהם חיים נשא את האחות הצעירה, שרינה. אחרי שלושה בנים נולדה להם בת – "שמחה", על שם סבתה וגם על השמחה של הולדת בת. שמחה היתה ילדה עצמאית ונועזת, מוכנה לכל הרפתקה, שהתברגה בבית החרושת של אביה. לא מעט בחורים חיזרו אחרי הנערה היפה והמיוחסת אבל היא התאהבה בעולה החדש, ד"ר יוסף פומרוק.

פומרוק, יליד העיר ראדום שבפולין, היה בנו של סוחר יערות. המשפחה מנתה ארבעה בנים וארבע בנות, יוסף למד רפואת שיניים בוורשה ואף החל לעבוד במקצוע. אחיו יעקב סיים לימודי רפואה כללית. כרגיל לא נתנה פולין ליהודים זכות ללמוד רפואה. הפומרוקים זכו בלימודיהם אלה בגין הסבא-רבא שלהם, שהיה קנטוניסט – מהצעירים היהודיים שנאלצו לשרת בצבא הצאר ניקולאי הראשון. 25 שנים היה חייל. יוסף ויעקב עלו לארץ ב-1921. יוסף התיישב ברחובות, שמע שאין בה רופא שיניים ועבד גם בקסטינה, עקרון ונס ציונה. הוא שכר ערבי עם שני חמורים. על החמור האחד רכב הרופא ועל השני – החמר ששימש מורה דרך וגם החזיק את המזוודה עם המרפאה הניידת.

את סופי השבוע בילה יוסף בתל אביב וב"קזינו", בית הקפה המיתולוגי שניצב על כלונסאות בתוך הים. שם קלטו עיניו צעירה יפהפייה בעלת קסם מזרחי, ובירר שהיא ממשפחה ספרדית נכבדה. בביקורו השני בקזינו הציג את עצמו בפניה. פומרוק שלט בפולנית, אידיש וגרמנית אך עדיין לא ידע עברית. שמחה ידעה עברית וצרפתית, לא פולנית. בשבועיים הראשונים להיכרות לא הצליחו לתקשר, אך הם רקדו יחד, טיילו על שפת הים וכדברי המשורר "לא היתה להם שפה אך היו להם שפתיים."

אחר חודשיים כבר ביקש יוסף את ידה "שלא יתפוש אותך בחור אחר." שמחה המאוהבת, שכונתה בין חבריו "הצוענייה היפה," נענתה מיד.

 ההורים, אברהם חיים ושרינה – ה"נונה" בפי משפחתה – התייחסו בחשדנות לעולה החדש. מיד שגרו מכתב לרב של ראדום לברר שמא השאיר שם חלילה אישה וילדים. גם כשהתברר שהוא לא רק רווק אלא מצויין במעלות, עדיין התנגדו לשידוך. לשמחה היו הצעות נישואין ממשפחות של ס"ט מאצולת הארץ ורבים לא הבינו למה העדיפה עולה פולני נעדר ייחוס. אבל קשה היה לעמוד בפני רצונה של שמחה, שכבר מילדות נודעה כהרפתקנית ובלתי צפויה. השניים נישאו ב-1923, ובנשף החתונה אמר האב לבתו: "לאחר שיש לו עשר אצבעות והוא יכול לעבוד, אני מוכן שתתחתני איתו למרות מוצאו הפולני."

לבתה של שמחה, אנינה, ולבנה צבי – כבר לא היתה בעיה להתחתן עם אשכנזים...

יוסף ואנינה הקימו את בית פומרוק ברחוב אחד העם 56 בתל אביב. אדריכל הבית היה זכי שלוש,  אחיה של אנינה. בבית שכנה גם  מרפאת השיניים. ד"ר פומרוק  נמשך לענייני ציבור. בימים עסק בריפוי שיניים ובלילות – בענייני העיר תל אביב. הוא היה "ציוני כללי", נבחר לראש אגודת בעלי הבתים ואף למועצת העיר. לבסוף התמקד בצרכי ציבור יותר מאשר בעבודתו המקצועית. הוא השתלב בחברה הישראלית ובמשפחת שלוש ותרבותה, אך שמר והקפיד על הלבוש האירופי ועל גינוני טקס פולניים. הזוג היה פעיל בחברה התל אביבית והנהיג  'ז'ור פיקס" – יום פתוח לביקורי קרובים וידידים, בהם סופרים ואנשי אמנות.

כשנולדה להם בת חשבה שמחה לקרוא לה "אנני" אבל המשורר אביגדור המאירי הציע שם עברי: אנינה, היינו בעלת טעם טוב, אנין. כעבור שבע שנים נולד בנם, צבי אברהם פומרוק (על שם סביו משני הצדדים), לימים עורך דין שקבע את משרדו בבית פומרוק, העמיק לחקור את תולדות המשפחה והעלה אותם בספר מעניין "שלוש – התל אביבי הראשון".

יוסף פומרוק הלך לעולמו בן ארבעים בלבד. שמחה, עדיין צעירה ויפה, לא נישאה שוב. "היה לי בעל אחד," נהגה לומר. היא המשיכה בחיים עצמאיים בבית באחד העם, לפקוד אירועי תרבות ולקיים את הסלון החברתי שלה. ידעה לנווט בנועם בין בני משפחתה וידידיה, ולראות תמיד את חצי הכוס המלאה. לבית בתה עברה רק בזקנותה, במלחמת ששת הימים, כשתל אביב הופצצה.

שמחה פומרוק נפטרה ב-1991, בת 94, ונקברה בבית העלמין בנחלת יצחק, ליד בעלה. עתה שבקה חיים בתה אנינה, בת 95 – ונקברה ליד אימה ובעלה. היא השאירה בן, יוסי, עורך דין, ובת ריקי, קלינאית תקשורת ב"שיבא" ומרצה על הפרעות תקשורת באוניברסיטת תל אביב – ארבעה נכדים וארבעה נינים.

אנינה, מניצולי "גן הוואי" נפטרה ב-23 במרץ. ב-1 במרץ נפטר עודד תאומי, שאביו נהרג באותו "גן הוואי".

תקוה וינשטוק

* * *

אהוד בן עזר

ספרי דורות קודמים

פרסום חוזר בסדר אלפא-ביתי של המדור השבועי

שהתפרסם במשך שנים רבות במוסף "ספרות ותרבות" של עיתון "הארץ"

עם תמונות הסופרים

"היהלום של הרג'ה"

ל-ר. לואיס סטיבנסון

עברית: 1932

פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 18.6.1971

לפני 48 שנים

על הספרונים הדקים בעלי כריכת הבד הכתומה של הוצאת "אמנות" [שבראשה עמדה המו"לית שושנה פרסיץ, סבתם של רחלי אידלמן ועמוס שוקן] – נתחנך דור שלם של קוראים בארץ-ישראל. "טוניו קרגר" של תומאס מאן הופיע בסדרה זו של "ספריה לכל", וכן "נרקיס וגולדמונד" מאת הרמן הסה, "פריה משבעת האיים" ליוסף קונרד, ועוד ספרים רבים אחרים, מקור ותרגום, ובדרך כלל בתרגום משובח. חבל שאין הספרונים הללו מודפסים במהדורות חדשות.

"היהלום של הרג'ה", שהופיע ב"ספריה לכל", אולי אינו כה ידוע כסיפור ההרפתקאות "אי המטמון" או כ"ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד". סיפור המעשה מחולק למחזור-סיפורים, שהצד המקשר ביניהם הוא גלגולי היהלום של הרג'ה, המחליף בעלים. ועוד מקשר בין הסיפורים – לדברי סטיבנסון – "הסופר הערבי שלי", דמות-מסגרת של מספר מעשיות, שבאמצעותו טווה הסופר את קורי סיפוריו.

הסיפורים הם: "סיפור המעשה על הקופסה הקטנה", "סיפור המעשה על הכהן הצעיר", "סיפור המעשה על הבית עם התריסים הירוקים",  ו"סיפור המאורע של הנסיך פלוריצל והמשטרה החשאית".

גיבור סיפור-המעשה הראשון הוא הרי הרטלי, נער-טרקלינים לונדוני. הערצתו של הרי לגבירתו, אשת הגנרל ואנדלר, אינה מעידה על גבריות רבה. להיפך, עניינו המוגזם בשמלות ובשיחות-בודוארים, אנחותיו החרישיות, מידת הקוקטיות שבו ומבוכתו התמידית – כאילו רומזים, שאילו היה סטיבנסון כותב את סיפורו בתקופה אחרת היה מוסיף ודאי עוד כמה מוזרויות לאופיו של אותו בחור, ולא היה ממהר להשיאו אישה, בסוף הסיפור.

היהלום של הרג'ה, רכושו של הגנרל ואנדלר, אובד עקב נכלי אשתו השקועה בחובות, ובטלנותו של מזכירהּ, אותו הרי חסר-הישע. סגנונו של סטיבנסון שנון. בקיצור רב הוא מוסר את סיפורו, לעיתים כמרפרף מעניין לעניין. אמת, שאין דמויותיו עמוקות ביותר. דומה, שכל כוונתו לשעשע, והמקום המועט המוקדש לפנימיותן של כל אחת מדמויותיו בא לרמז על משקלן וערכן בעיניו.

לידי סימון רולס, הכוהן הצעיר, גיבור הסיפור השני, נופל באקראי היהלום של הרג'ה. המציאה שבהיסח-הדעת נעשית לגניבה, משעה שאין הכומר הצעיר עומד בפיתוי להשאיר את היהלום הענק ברשותו. הוא מחליט ללמוד ליטוש יהלומים, למען יוכל, ברבות הימים, לפצל את היהלום שברשותו ולמוכרו חלקים-חלקים. הוא בטוח "כי האיש אשר לו היהלום פטור עד עולם מעונשו של החטא הקדמוני ויכול לחיות בלי שום דאגה וללכת בטח אחרי נטיות ליבו." (עמ' 46).

וכך נודד היהלום המביא מזל רע, ועד לפאריס הוא מגיע, מביא אנשים ישרים לידי פשיעה, מסב לטוב גורלם של תמימים, וגם פותר תעלומות ומשדך נאהבים. כה רבה השפעתו המפתה של היהלום, עד שהוא מעמיד בסכנת מאסר אפילו את האיש היחיד בספר, שכחוזק אופיו כן גם יושרו – הנסיך פלוריצל. והנסיך, בדרך למאסרו, בהחלטה שאינה פתאומית, משליך את היהלום אל תוך הסינה, כדי לחסוך מכאן והלאה את קללתה של האבן הטובה. ואולם גם הנסיך – מספר סטיבנסון בסוף הסיפור – ירד לאחר זמן מכיסא מלכותו, והריהו כעת בעל חנות למכירת סיגריות ברחוב רופאֵרט, בלונדון.

מוסר ההשכל: לנוכלים גמורים אין היהלום מזיק, ואולם חמדנותם היתירה מונעת מהם מלהחזיק בו לאורך ימים וליהנות ממנו. ואילו לאנשים תמימים – אשר גורלם הוא שמעניין במיוחד את המספר – היהלום הוא אסון. אין איש ואין מערכת-ערכים שיכולים לעמוד בפני הפיתוי הכביר והחד-פעמי של ההתעשרות ושל ההנאה שבהחזקת אוצר. ואילו האדם הישר האחד שבסיפור מוכרח אף הוא להיפטר מן היהלום ולהטיל את האוצר המיְמה, וגם אז אין הוא נמלט מקללתו.

היה זה סיפור עצוב מאוד על טבע האדם, אלמלא כתבוֹ סטיבנסון מראש כמהתלה – הבאה למשוך את לב הקורא, ולגרום לו שעה קצרה, קצרה מאוד, של קורת רוח, ובלא מאמץ מיוחד של התרכזות בשעת הקריאה.

* רוברט לואיס סטיבנסון: היהלום של הרג'ה. תרגם מ. בן-אליעזר. הוצאת "אמנות", "ספריה לכל", מס' 3, תל-אביב, 1932. 127 עמ'.

* * *

אהוד בן עזר

המושבה שלי

בהוצאת "אסטרולוג" 2000

פרק שלושים

 [מתוך הרומאן הבידיוני]

ליל דודי עם שרה אהרונסון

אלכס דודי היה מנהל העבודות בחוות הניסיונות החקלאיים של אהרון אהרונסון בעתלית בתקופת המלחמה העולמית ושם נשק לילה אחד לשרה, אחותו של אהרון, עד אור הבוקר. אלה היו שלושה ימי חמסין נוראים, ושרה, באותה תקופה, כבר עזבה את בעלה הקמצן חיים אברהם בקושטא ושבה ארצה – ואילו אהוב-נעוריה אבשלום פיינברג כבר נמצא רחוק מעתלית באחד ממסעות הריגול שלו למען הבריטים, אולי מסעו האחרון שבו היה עתיד ליהרג – וכל זה אירע עוד בטרם השקיעה שרה טובת-הלב את כל יגון-חייה ביוסף לישנסקי, שמחוסר ברירה לקחה אותו כשותפה האחרון בעבודת הריגול, ואשר גם הוא אהב אותה.

עלה לא זז, רוח לא נשבה, השמיים מרכס הכרמל עד עתלית היו בצבע מוזר שבין תכול לאפור, קשה היה להסתכל בהם מרוב החום שצרב והיה מעוור עיניים.

הכביש של חוות הניסיונות, העובר בשדרת הוואשינגטוניות, הקיימת עד היום, ומתחבר לדרך חיפה לפני רכס הגבעות של עתלית על הים – הכביש שחצה את שדותיה ומטעיה של החווה החקלאית לשניים – אבניו להטו ככבשן, וחומן היה צורב ברגליים גם מבעד לסוליות.

הים ניראה כמוצק ממתכת ולא ממים, ולא נע ולא זע אף גל בו, וצבעו היה כצבע השמיים באותו יום.

פועל אחר פועל באו אל חצר החווה הקטנה, שבנייניה ניצבים שם עד היום, למלא כד מים מברז הבריכה כדי לשבור את הצמא הנורא. דודי ציווה על אחד הפועלים לצלצל בפעמון כדי שהכל ישובו מעבודתם אל החצר כי אי אפשר לעזוב אותם בחום לוהט שכזה בשדה, ואפילו את קציר החיטה הפסיקו, והחזירו את המקצרה לחצר.

בטרם שקיעה נרתמו שתי עגלות, שעליהן עלו כל הנמצאים בחוות עתלית – לנסוע אל הרחצה בים. כולם לבושים במלבושים קלים, ולילדים חגורה מכל צד דלעת מיובשת, ללימוד השחייה.

הפרדות הרימו רגליהן האחוריות בבעיטה קלה למעלה באוויר, והעגלות יצאו מערבה לעבר הים, ואילו דודי סבב את הגורן, שהיתה מלאה כבר ערימות של שעורה, שיבולת-שועל, פול ועדשים. ערימה אחת של שעורה שחורה כבר נדושה, וגם זרוה לפני יומיים, ובאותו בוקר כברו אותה בכברה ועתה היתה מונחת בכרי עגול ויפה. לפניה מזרחה ערימת קש ואחריו ערימת תבן ולבסוף שטח גדול, עד גבול החווה, מכוסה כולו מוץ נוצץ ודק, רך ולבן.

דודי השתטח בערימת הקש, שהערבים קוראים לו קסל, ופניו מערבה, מתבונן בעגלות העושות דרכן בשדרת הוואשינגטוניות, וברדת השמש מאחורי הים הגדול, בצבע אדמדם.

שני בחורים בידואים לבושי שחורים ופניהם עטופים בכאפיות, חרף החום, עברו על גבול התחנה שעל יד הגורן דרומה, ובסקרנות מיוחדת הביטו לתוך החצר של החווה ועל כרי השעורה הנקייה.

בארוחת-הערב ישבה שרה ליד דודי. היא היתה רזה. שערה אדמדם-זהוב ובעיניה שכנה ערגה עייפה. חייה עד כה ידעו הרבה געגועים ואכזבות. "החום נורא!" לחשה לדודי, "האוויר מעיק ומחניק, אין בשבילי די אוויר לנשימה. אני רוצה שנשוב חזרה אל הים, אולי שם נמצא מעט אוויר, אפילו חם."

ואולם דודי עייף מחום היום ועלה אחרי ארוחת-הערב לישון בחדר העלייה שבקומה השנייה. הוא התהפך מצד אל צד ולא היה יכול להירדם. הוריד את מזרן מיטתו לריצפה ובלי כר התגלגל הנה והנה. המחשבה על שרה הנוכחת מעבר לקיר, בחדרה הסמוך לחדרו, לא נתנה לו מנוח. הוא ירד שוב לחצר, עבר ליד הרפתות ומשם אל הגורן. הלילה היה אפל. שקט שרר בכל הסביבה לבד מקרקור הצפרדעים שנשמע מהביצה הרחוקה.

דודי עלה חזרה, זירזף לגרונו מעט מים מכד החרס התלוי בחלון, ושכב שוב לישון. הוא חזר להתהפך על המזרן אך בעודו שקוע במחשבות – מי יודע מה רצו שני הבידואים בעוברם ליד התחנה – תפס אותו נימנום והוא נירדם –

צייד, כלב החצר, העיר אותו בנביחות קולניות ובדילוגים על מדרגות העץ החיצוניות, המטפסות לחדרי העלייה שבקומה השנייה. דודי קפץ ואחז ברובה-הציד, מילא אותו בשני כדורים, התעטף בעבאיה השחורה, ולאט-לאט פתח את הדלת וירד במדרגות.

הוא השתדל להשתיק את הכלב כדי שלא יעיר גם את שרה. הוא הסתובב בחצר ובדק שוב את מנעולי המחסנים והרפתות וניגש עד הקרפיף שמאחורי האורווה, לצד הגורן. שם, בפינת הקרפיף, שכב לארוב. הלילה היה אפל. השמיים מעורפלים, רק כרי השעורה הנקייה הבהיקו וניראו היטב. איש לא נמצא על יד כרי השעורה, הכל היה שקט, ומלבד קרקור צפרדעי הביצה לא נשמע קול ולא הורגשה שום תנועה.

לאחר שבילה זמן ממושך במארב, השתעמם דודי. הוא קם והתחיל לטייל על הכביש הארוך והלבן העובר דרך השדרה של דקלי הוואשינגטוניה לכיוון הים. מדי עוברו על חלקת תבואה קצורה נטה אליה והלך בין העומרים, עד גבול השדה, וכל אותו זמן מחשבותיו היו – מי יודע מה רצו שני הבידואים השחורים הערב, בעוברם ליד החווה. בזמן האחרון התרבו הגנבים, ומקרי שוד ורצח כבר קרו בכפרים הסמוכים. גם שומר תמידי אין לחווה לבד מן הפועלים היוצאים לפי התור לישון בקמה, והם כעת ודאי עייפים מחום היום שעבר ובלי ספק כבר נירדמו. רק בניסים עומדת החווה בימים אלה, ימי מלחמה, רעב, מחלות והתנכלויות השלטון הצבאי התורכי. "הפחדנו את כל הסביבה בראותם שאנחנו חמושים ונחושים בדעתנו, אבל האם נמשיך להרתיע שודדים וגנבים גם להבא?"

דודי שרק שריקה קלה והקשיב, אך לא היה קול ואין עונה, כאילו יחידי הוא בחשכת הלילה.

הוא פנה לחזור אל שער החווה. בדרכו חלף על יד חלקת התירס הגבוהה ופתאום נשמע לו רשרוש קל מבין גבעולי התירס הזקופים.

הוא הרים את פי הרובה וכיוון נגדו, אך שוב היה שקט.

דודי החליט כי כאן עליו לארוב. מסורת המארבים עברה במשפחתנו עוד מימיה הראשונים של המושבה, כאשר סבא התחבר לדאוד אבו-יוסף, היהודי הבידואי מסביבות בגדד שהכיר את דרכי הערבים והמזרח ולימד את סבא יחסי שכנים והלכות שמירה במזרח. להצית מדורה בשדה, להניח לידה חפצים בולטים אחדים ולעמוד לא רחוק משם, רגלי או על סוסתך, נבלע בחשכה וברובה טעון, אך לא להרוג אלא רק להשתדל לשבות או לפצוע את השודדים.

דודי נכנס תחת צמרת דקל ואשינגטוניה וכרע על ברך וחצי. שוב אותו רשרוש, ואחריו שוב שקט.

האם אלה שני הבידואים השחורים שראה הערב? אך לא, אלה היו עושים את מלאכתם ברעש יותר גדול אילו קטפו את קלחי התירס. או אולי יש מי שמשטה בו בחצות הליל?

דודי נרגז קצת וקרא בקול: "מין האדא?! – מי זה?! – אני יורה אם לא תענה מיד, צל הלילה!"

צחוק פרץ מבין גבעולי התירס בקול שלא זר היה לדודי.

 "מי הוא זה?" קרא שוב, "שמעז לעשות ממני צחוק בחצות הלילה?"

 "אני! אני! שרה!"

 "אלי, אלי, מה עשית שרה? איזה משחק הוא זה, הלא כפסע היה בינך לבין המוות! איך באת הנה..."

שרה נגלתה אליו, עטופה בעבאיה החומה של אבשלום, ובקול מלא צחוק אמרה לו: "מאותו הרגע שירדת מהחדר שלך, שמעתי הכל, איך שתחבת את הכדורים ברובה, ופתחת לאט את הדלת, השתדלת להשקיט את צייד, ומאז יצאתי אחריך זה שעות אחדות, ולא הרגשת בי מפני שהשארתי כל הזמן מרחק יותר גדול ביני לבינך – עד שחזרת ובאת לכאן, לחלקת התירס."

גם בחשכת הלילה חש דודי באוושת שערותיה, עטופות צמר העבאיה, כאוושת הרוח הקלה בגבעולי התירס עמוסי הקלחים שניצבו מאחוריה, ברטט שדיה בכתונת הקלה ובריחה הטוב, ריח אישה מן השדה. "בשביל מה עשית זאת, שרה? את לא יודעת שאי-שקט שורר בכל הסביבה?"

 "חשבתי שיקרה הלילה משהו עם שני הבחורים הבידואים שסיפרת לנו עליהם בארוחת-הערב, ורציתי לראותך מתאבק עם שודדים וגנבים, ועוד יותר מכך רציתי לראותם בורחים כארנבות מפניך, וכדור אחר כדור מהרובה שלך מדביק אותם..."

 "די, די שרה, לא תמיד אנחנו מצליחים להיות התוקפים והמנצחים, צריך לקחת בחשבון שלפעמים אנחנו עלולים להיות המותקפים, וברגע כזה נוכחותך פה מסוכנת."

 "אה! זה כלום, אין דבר."

 "אבל את רואה שכבר אחרי חצות הלילה, הביטי! הנה שביל החלב נטה כבר צפונה, גם הכוכב האדום שנוא-נפשך שוקע בים, בואי אלווה אותך חזרה לחצר."

 "לא. לא. בשום אופן. אינני רוצה לשוב לחצר. אני רוצה להיות איתך כאן, במארב, אולי בכל זאת יבואו הלילה שני הבחורים השחורים לגנוב תירס."

 "כבר לא באים לגנוב בשעה כה מאוחרת."

 "אם כך בוא ונעלה לצד השני של הגבעות, מול הים, ובינתיים נעבור דרך באב-אל-עג'אל, שלפי סיפורי הערבים הוא מקום מעניין מאוד בלילה, כי נמצאים שם שודדי-לילה. לפני שנה התנפלו שם על הרופא הזיכרוני שלנו, וגם העליבו שם צעירה עבריה אשר נסעה בעגלה, לכן אני רוצה מאוד שנלך לשם שנינו ונתחבא בנקיק סלע ונביט מה ומי עובר שם, אולי יעלה בידינו להיפגש בשני הבחורים הבידואים השחורים ההם."

דודי ושרה עברו דרך באב-אל-עג'אל ועלו על הגבעה הכי גבוהה שמול הים. השמיים נהיו קצת יותר בהירים מהענננים, ורוח דרומית החלה נושבת. הים היה שטוח, שחור מצד אחד, ומצד שני כבר היה אפשר להבחין בגובה המגדל של חורבת עתלית, שמסתיר כוכבים אחדים בצלליתו.

הם ישבו על יד גזע של חרוב רחב ועתיק, ופניהם מזרחה מול הרי הכרמל. שרה כרעה הצידה להשתין ודודי נצר כל חייו את צליל הקילוח האינטימי ששפע ממנה, וגם שלקראת הבוקר נעשו נשיקותיה מלוחות, בגלל הים הקרוב או אולי דמעות שהסתירה. כשחזרה חיפשה במבטיה להכיר את הפסגות השונות שברכסי ההר. "הבט! הנה אצל הכוכב הכחול הנוצץ שלך, רואים איזה אור מאיר, זאת היא בטח המוחרקה, מקום מזבחם של נביאי הבעל שנוצחו על-ידי אלישע הנביא. גם אליהו הנביא בטח עבר פה בלילה שכזה, כאשר ברח מפני איזבל להתחבא במערות הכרמל!"

בהרימה את ידה נגלו שדיה הזקורים תחת הכתונת הקלה, "שם למעלה," אמרה, "נטועים היו הכרמים של מלכי יהודה. שם, לפני שנים, חיו דורות של צעירינו, ובין הכרמים צעירותינו היו חולמות... ואיך כעת נשתנתה ארצנו. הרס וחורבן נשקפים מכל הר. אך עוד נחייה את האבנים השחורות. עוד נייער את הרי הכרמל ונחדש את הדרו! והר עין-חוט לא יישאר יחידי... וכאשר יתאמתו חלומותינו – כמה נהיה מאושרים אזיי! עת נבקיע דרך למשחררי ארצנו!..."

נשמעה מרחוק ירייה חזקה, אולי של השוטרים התורכיים בתחנת עתלית. שרה נלחצה בחזה אל דודי, שדי אישה נשואה שכבר ידעה גבר אך לא הרבה מגע של אהבה, ואמרה נרגשת – "אה! כך המשחררים יורים! כך המשחררים באים!..."

התנים החלו ליילל. השניים החלו להתנשק. עבר זמן. ועוד זמן, שאותו דודי לא ישכח לעולם. השמיים הבהירו קצת ממזרח. האוויר נעשה קריר ולח, ומלוח. חבוקים עדיין בעבאיה החומה של אבשלום כבר יכלו דודי ושרה להבדיל בין ההרים לבין השמיים שהבקיע ועלה עליהם השחר. והציפורים שרו בצמרות החרוב והדקלים.

בדרכם חזרה בשדרה, מול השמש המסנוורת, חלקת התירס המאוושת, רפרוף הפרפרים על שדות שהבשילו וזמזום הדבורים במעופן אל הצוף, אמרה לו: "אלכס, אם תרצה לזכור אותי, זכור את פרחי האיריס אשר אהבתי..."

 "אכן, טעמתי בך אותם כל הלילה..."

כשאני נוסע לחיפה ועובר בכביש המהיר, בין שדרת הוואשינגטוניות הגבוהה לבין הגבעות של עתלית על הים, אני חושב על דודי ושרה ששכבו על פסגת הגבעה הגבוהה ברכס, ואלמלא היה הוא נשוי כבר כשהכיר אותה, ואלמלא נאסרה היא ושמה קץ לחייה בביתה בזיכרון-יעקב תחת עינויי הקומנדאנט התורכי והיאניצ'ארים שלו – אולי היתה שרה דודתי – והלא אמרו שכל מה שדודי נוגע בו באצבעותיו השחומות יפות-התואר – ציצים ועצים, שדות ועדרים – מתחיל לצמוח, שהוא אשף החקלאות, וכי הכול בא לו בזכות סודות הפיריון שלמד בחוות הניסיונות החקלאיים בעתלית אצל אהרון אהרונסון ושרה אחותו, שנשק לה אותו לילה על כל אבריה עד אור הבוקר.

המשך יבוא

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אהוד היקר, גיא משיח מציע ניתוח מעניין של מערכת הבחירות. כמו חוה ליבוביץ', גם אני לא מאמין שנתניהו יבגוד במדינה לשם בצע כסף, רחוק מזה! אבל התיוג שלה כאילו גנץ הוא אינפנטיל – באמת לא ראוי, הרי הוא היה רמטכ"ל תחת נתניהו, ועד כדי כך לא הצליח ראש הממשלה לבחור רמטכ"ל? כנ"ל יש לומר למוטי הרכבי המתייג את גנץ כלא שפוי.

משה כהן מתלונן על כך שלא נהרגו מחבלים בהפצצות של חיל האוויר בעזה, וכי הוא אינו יודע שהרג עזתים ישמש קלף תעמולתי של חמאס? הרי חיי אדם לא נחשבים שם, והם אפילו מעוניינים שיהיו קורבנות בנפש, כפי שאתה אהוד ענית נכון למשה כהן. אבל יש עוד שיקול: המערב, ממלא פיו מים כשאסד טובח בעמו 600,000 קורבנות, וגורם למיליון פליטים, אבל אם ישראל פוגעת בטעות בעזתי – כל העולם "הנאור" מתעורר ומגנה.

וכן ריבוי מפלגות זה הסיסמוגרף של הדמוקרטיה, ולא סימן להתמוטטות האחדות,  כפי שענית למתי דוד.

אתה מצדד מאוד בבנימין נתניהו, ומוכן לוותר לו על חולשות, שעליהן הוא עלול להישפט. האמת? גם אני חושב שהוא מדינאי משכמו ומעלה, וגם אני הייתי סולח לו על שמפניות, וואלה-בזק וכד', אבל על שני פגמים בממשלו קשה לי להבליג: על כך שהוא נכנע לחרדים שרק חולבים את המדינה וממררים את חיינו, ועל כך שגרם לנתק עם יהדות ארצות הברית, שרובה רפורמים וקונסרבטיבים. נדמה לי שגם אתה מצאת נימה באופיו שלא נשאה חן בעיניך – העובדה שהוא מתכחש לבתו מנישואיו הראשונה.

שלך,

משה גרנות

אהוד: נתניהו נכנע לדתיים ולחרדים וימשיך להיכנע להם מפני שמפלגות חילוניות מעדיפות להישאר באופוזיציה ולא לשתף עימו פעולה – כאילו יש הבדל בינן לבינו בנושאי ביטחון ושלום, וכאילו הוא עבריין! – כך הן תנהגנה גם לאחר הבחירות, ולכן הכניעה לדתיים ולחרדים תגבר. האשמה היא בהן ולא בנתניהו!

לומר שיש נתק בינינו לבין יהדות ארה"ב זוהי הגזמה פרועה, למרות הנשים המפגינות בכותל.

באשר לבתו של נתניהו, לי היה הרושם שזו היא שאינה חפצה בקשרים עימו.

* בוקר טוב לך אורי הייטנר, במרומי הגולן! אינני מתרעם על כעסך עליי כמבוטא בחב"ע 1431, מכיוון שהתנחלותך המסורה ודבקותך במאבק להבטחת קיום הגולן בשליטת ישראל, היא הנותנת, ועולה בחשיבותה מכל ויכוח אודות דברים שנאמרו לפני עשרות שנים.

הציטוט שהעלית מדברי המתיישבים בגולן, שביקשו לגנות את אלה שהעזו לכנותם כ'מתנחלים', אולי מתייחס לדברים שנאמרו באיילת השחר בשלהי שנות ה-80. אך כאמור, הוויכוח מתעמעם מול שגשוג ופריחת יישובי הגולן, ושיפעת המים הנאצרת במאגרים ומעשירה את הכינרת, ונשמח אם תמשיך ותצליח בחתירתך הברוכה להרחבת יישוב הגולן, והאדרתו.

 בהערכה, 

ברוך תירוש

בוטרוס בפלי"ם

* עופרי אילני: "לגרמניה ולבריסל, למשל, יש אינטרס מובהק לנפח את האיום הרוסי, שהוא אחד הגורמים המלכדים כיום את אירופה ומונעים את התפוררותה. הפוביה האנטי-רוסית בגרמניה היא סנטימנט עמוק, השלוב במקרים רבים בלאומנות. מעניין לציין, שגרמנים ליברלים רבים מייחסים גם את עליית הימין בישראל בעיקר להשפעתם של יוצאי ברית המועצות לשעבר. לשיטתם, רק בגלל הרוסים ישראל כבר אינה נשלטת על ידי טיפוסים נאורים כמו שמעון פרס ועמוס עוז. הרוסים אשמים בכל." ["הארץ" באינטרנט, 29.3].

* אמריקה הארץ המובטחת: אריקה וינגייט עבדה בשבוע שעבר בחנות למכירת בגדים כשגבר חבוש כובע שחור עם פאות לצידי ראשו החל להשתעל. לקוחה שעמדה לא רחוק ממנו הפילה לפתע את הפריט שהחזיקה ותפסה את בנה. "היא רצתה לקנות משהו אבל השליכה אותו וצעקה: 'בוא נלך! בוא נלך! יהודים לא מתחסנים!'", סיפרה וינגייט.

עשרות בני אדם חלו בחצבת לאחרונה בספרינג ואלי, ניו יורק, ומומחים לבריאות הציבור חוששים שההתפרצות מצביעה על התחזקות התנועה נגד חיסונים. אך להתפרצות היתה השפעה נוספת – היא גם הגבירה את המתח מתחת לפני השטח בין הקהילה היהודית-חרדית לחברה החילונית.

הרשויות במחוז רוקלנד, שחיפשו את מקור המחלה, גילו שהיא מתפשטת בקרב משפחות חרדיות שילדיהן לא חוסנו. כתוצאה מכך, חלק מהתושבים מספרים שהם מנקים היטב את המושבים באוטובוסים ועוברים לצד השני של הרחוב כשהם רואים חרדים. ראשי הקהילה החרדית הביעו חשש שהדבר יגרום לא רק להתגברות האנטישמיות, אלא גם ידחוף את הרשויות להיכנס לקהילותיהם באמתלה של שמירה על בריאות הציבור.

ניו יורק טיימס

פורסם ב-31.03.19

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2242 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-61 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,075 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,074 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-88 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,633 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-91 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-73 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-42 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-30 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-38 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-63 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח-בהקלדה של הלקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

[מיספר הערכים לפי ההתקדמות בהקלדה]

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,240 נמעני המכתב העיתי.

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל