הצהרה

Disclaimer

חדשות בן עזר

מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח

פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1433

[שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, כ"ח באדר ב' תשע"ט, 4.4.2019

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

 

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

 

עוד בגיליון: יוסי גמזו: צְעִירָה בַּת שִׁבְעִים [המשך]. // מרדכי קידר: סבלם של תושבי עזה. // יוסי אחימאיר: בין הנייה לגדי ירקוני. // עמוס גלבוע: מכירת הצוללות הגרמניות למצרים. // ישראל בר-ניר: בחירות ב"השגחת" הבג"ץ. השוק הפרסי. // אורי הייטנר: צרור הערות 3.4.19. // מנחם רהט: הכינו את הסרטים הכתומים. // עדינה בר-אל: בעקבות הספר "ילדים בסדר גמור", ביוגרפיה דורית של ילידי הארץ 1948-1955, מאת חנה יבלונקה. // משה גרנות: דובר אנונימי וכוחו של בידיון. על "בחזרה מעמק רפאים" מאת חיים באר. // איליה בר-זאב: אקטואליזציה. //  אהוד בן עזר: בעתיד הניראה לעין (נכתב באפריל 2003). // נעמן כהן: הערבים נוהרים – ונתניהו מזרים להם תקציבים. // גיא משיח: ה"פייקים" נוהרים לקלפיות. // אהוד בן עזר: המושבה שלי, פרק שלושים ואחד. האילם נורדאו חב לדודי אלכס את חייו. בסימטאות דמשק. // אהוד בן עזר: ספרי דורות קודמים. "בלי ירח" לג'ון סטיינבק. עברית: 1943. פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 18.8.1973 לפני 46 שנים. // ממקורות הש"י. //  שני שירים של אסתר ראב מלפני כ-97 שנים.

 

 

 

* * *

יוסי גמזו

צְעִירָה בַּת שִׁבְעִים [המשך]

 

סִפּוּרָהּ הַבִּלְעָדִי שֶׁל יִשְׂרָאֵלָה יִשְׂרָאֵלִי –

חֲתִיכוֹנֶת מְשַׁגַּעַת, בְּקָלִיבֶּר רְצִינִי,

שֶרַק הִיא מִבֵּין כֻּלָּנוּ עוֹד מֻתָּר לָהּ (כָּךְ נִדְמֶה לִי)

לְהַצִּיג עַצְמָהּ בְּנַחַת: "הַמְּדִינָה – נוּ, זֶה אֲנִי!..."           

 

בַּשָּׁבוּעַ שֶׁעָבַר לָכֶם קוּרְיוֹז קָצָר נִמְסַר

עַל אִמּוֹ שֶׁל אִישׁ-צָבָא שֶׁלֹּא חָשַׁשׁ לִהְיוֹת רָסָ"ר

וְהַיּוֹם נַבְהִיר כֵּיצַד דִּרְדֵּר מִפַּחַת אֶל הַפַּח

אֶת תְּנוּעַת הָעֲבוֹדָה הָאֲבוּדָה

הַמַּהְפָּךְ...

 

וְכָאן בְּסַקְרָנוּת רַבָּה שׁוֹאֶלֶת יִשְׂרָאֵלָה * אֶת סַבָּא הַבָּקִי בָּאֵרוּעִים הַיְּשָׁנִים:  * "לָמָּה נָפְלָה פִּתְאֹם כְּגוּף מֻשְׁלָךְ מִקָּרוּסֶלָה * תְּנוּעַת 'הָעֲבוֹדָה' אַחַר שִׁלְטוֹן כֹּה רַב שָׁנִים?" * וְסָבָא, שֶׁאַף פַּעַם לאּ פִשֵּׁל וְלֹא כָּשַׁל * בְּמַעֲנֶה רוֹפֵף עַל כָּל קֻשְׁיָה שֶׁל נֶכְדָּתוֹ * מֵשִׁיב בִּקְרִיצַת-עַיִן: "אֶעֱנֶה לָךְ בְּמָשָׁל" * וּכְמוֹ שׁוֹלֶה אֶת סִפּוּרוֹ מֵעֹמֶק פַּדַּחְתּוֹ * מַקִּיש קַלּוֹת עַל צַד קִדְמִי שֶׁל קָדְקֳדוֹ וְסָח: * "כְּשֶׁבַּבָּלֵט שֶׁל פֶּטֶרְבּוּרְג הָיָה עוֹלֶה מָסָךְ * עַל כָּל פְּרֶמְיֵרָה שֶׁל מָחוֹל שֶׁזֹהַר רָב הִקְרִינָה * הָיְתָה עוֹלָה עַל הַבָּמָה הַפְּרִימָה בָּלֵרִינָה * שֶׁקְּשִׁי אָפְיָהּ הַשְּׁתַלְּטָנִי שָׁם לֹא הָיָה סוֹמֵךְ * עַל שׁוּם רַקְדָן, נַגָּן אוֹ תַפְאוּרָן וְשֶׁעָשְׂתָה * הַכֹּל בַּכֹּל לְפִי שִׁטַּת "עֲשְׂי זֹאת בְּעַצְמֵךְ" * בְּאֹפֶן שֶׁבְּשׁוּם פָּנִים אַף פַּעַם לֹא נֻסְּתָה * שׁוּם רַקְדָנִית בְּתוֹר מַחְלִיפָתָהּ אִם פֶּגַע רַע * אוֹ תְאוּנָה בִּלְתִּי צְפוּיָה לָהּ פֶּתַע תְאֱרַע. * וּפַעַם, כְּשֶׁלָּחַשׁ רַקְדָן קוֹלֵגָה עַל אָזְנָהּ * שֶׁל רַקְדָנִית-מִשְׁנֶה שֶׁבְּקְנְאָה הִתְבּוֹנְנָה * בַּפְּרִימָה בָּלֵרִינָה שֶׁעַל הַבָּמָה שָׁלְטָה: *

"אַתְּ בֶּטַח מְצַפָּה שֶׁמִּישָׁהוּ יַפִּיל אוֹתָהּ." * עָנְתָה הָרַקְדָנִית (בְּשֶׁקֶט, בְּלִי לְהִסְתַּכֵּן): * 'אֵין צֹרֶךְ שֶׁשּׁוּם מִישֶׁהוּ יַפִּיל אוֹתָהּ שֶׁכֵּן * בַּסּוֹף, מִי שֶׁיַּפִּיל אוֹתָהּ בְּכוֹחַ וְעָצְמָה * בְּעֶצֶם לֹא יִהְיֶה אַחֵר מִמֶּנָּה  בְּעַצְמָהּ * כִּי הִיא כָּל-כָּךְ בְּטוּחָה בְּכוֹחַ הַשְּׁלִיטָה שֶׁלָּהּ * שֶׁגַּם אִם עַד הַיּוֹם הִיא לֹא נָפְלָה  וְלֹא

כָּשְׁלָה * הִיא מְסָרֶבֶת עַל בְּטִיחוּת אֶת דַּעֲתָהּ לָתֵת * וּבְסִחְרוּר עַל קְצוֹת הַבְּהוֹנוֹת בְּ"פִּירוּאֶט" * הִיא לֹא שׁוֹמֶרֶת עַל שִׁוּוּי-מִשְׁקָל, מָה שֶׁיַּחְשֹׂף * אוֹתָהּ בְּיוֹם בָּהִיר וְלֹא זָהִיר לְבוֹא הַסּוֹף * עַל כָּל שַׁחְצָנוּתָהּ בָּהּ הִיא מוֹשֶׁלֶת בָּרָמָה * וּכְשֶׁתִּשְׁבֹּר כָּאן רֶגֶל חִישׁ אֶתְפֹּס אֶת מְקוֹמָהּ...'  *

וְזֶה מָה שֶׁקָּרָה," כָּךְ סָבָא סָח בְּטוֹן פָטָלִי, * "כְּשֶׁלְּאַחַר שָׁנִים בָּהֶן כָּאן חַאפְלָה חָגְגָה * סִיעַת הָ'עֲבוֹדָה' שֶׁבִּזְכוּת רֹב אֵלֶקְטוֹרָלִי * דָבְקָה מֵאָה עַכּוּז כְּמוֹ בִּצְמִידוּת דֶּבֶק-מַגָּע * אֶל כִּסְּאוֹתָיו שֶׁל הַשִּׁלְטוֹן שֶׁאֶת רֹאשָׁהּ סִחְרֵר * וּמִצִּתּוּת לְרַחֲשֵׁי הָעָם אוֹתָהּ שִׁחְרֵר * כִּי בִּזְחִיחוּת-הַדַּעַת שֶׁל נִירְוָנָה אָנוֹכִית * הִיא שָׁכְחָה אֱמֶת נִצְחִית – שֶׁכָּל שִלְטוֹן מַשְׁחִית * וְשֶׁבְּחִירֵי-הָעָם שֶׁהַבְטָחוֹת פּוֹלְטִים בְּשֶׁפֶךְ * (בִּפְרָט לִפְנֵי בְּחִירוֹת) הֵם מְשָׁרְתָיו, וְלֹא לְהֶפֶךְ * וְחֵטְא הַהִיבְּרִיס, כְּמוֹ כָּל בּוּמֵרַנְגּ, שָׁב כְּדַרְכּוֹ * בְּמִין U turn אֶל חֵיקוֹ שֶׁל זֶה אֲשֶׁר זְרָקוֹ * וּכְשֶׁעוֹלֶה הַשֶּׁתֶן אֶל הָרֹאשׁ זְמַן רָב מִדַּי * וְהַשְּׂרָרָה הוֹפֶכֶת לִסְרָרָה כִּי הַכְּדַאי * מַחְלִיף אֶת הַצּוֹדֵק, נוֹפֵל כָּל אֵגוֹ מְנֻפָּח * מִפַּחַת אֶל הַפַּח וְכָךְ נִפְתָּח הַ'מַּהְפָּךְ'. *

כִּי כְּמוֹ שֶׁבְּבָּלֵט יֵשׁ טְרִיק שֶׁשְּׁמוֹ הוּא 'אַנְטְרוֹשָׁה' * שֶׁבּוֹ הַבָּלֵרִינָה מְקַפֶּצֶת בָּאֲוִיר * כְּשֶׁרֶגֶל מַקִּישָׁה בְּרֶגֶל, כָּאן סוֹפְסוֹף שֻׁבְּשָׁה * אוֹתָהּ שְׁלֵמוּת כּוֹרִאוֹגְרָפִית שֶׁל תֵּאוּם סָבִיר * וּפֶתַע נְקִישָׁה זוֹ נֶהֱפֶכֶת לִבְעִיטָה * שֶל רֶגֶל נֶגֶד רֶגֶל כָּךְ שֶׁהַתֵּאוּם נִכְשַׁל * בְּפֶרֶץ הַרְסָנוּת עַצְמִית בּוֹ אֵין לַגּוף שְׁלִיטָה * וְהָרַגְלַיִם זוֹ בָּזוֹ מַכּוֹת, כְּשֶׁהַנִּמְשָׁל * הוּא סִכְסוּכֵי פְּלָגִים בַּמִּפְלָגָה לָהֶם נִסְפַּח * גַּם נֶתֶק מִן הָעָם בִּפְרָט מִשְּׁלַל עֵדוֹת מִזְרָח. * וְכָךְ,  מוּל גְּזַר הִתְפּוֹרְרוּת פְּנִימִית זוֹ וּתְבוּסָה * כְּשֶׁלֹּא נִתָּן הָיָה כְּבָר שׁוּם תֵּרוּץ מָצוּץ לִבְדוֹת * וּלְכַבֵּס כְּתָמִים בְּשׁוּם מַפַּא"יְלָה  שֶׁל כְּבִיסָה * כִּי שׁוּב לֹא נִתְאַפְשֵׁר כָּאן טִיּוּחָן שֶׁל הָעֻבְדּוֹת * כְּגוֹן מֶחְדַּל מִלְחֶמֶת יוֹם כִּפּוּר שֶׁבּוֹ שִׁלַּמְנוּ * עַל חֵטְא אוֹתָהּ הַיֻּהֲרָה בָּהּ הַמִּשְׁגִּים כּוֹפְלִים * אֶת מְחִירָהּ הַמַּר בְּבַנְק-הַדָּם שֶׁבּוֹ דִמַּמְנוּ * ׁבִּשְׁכוֹל נוֹרָא שֶׁאֵין תְּמוּרָה לוֹ, שֶׁל אַלְפֵי נוֹפְלִים * פְּלוּס הַזִּלְזוּל בִּּּבְנֵי עֲדוֹת מִזְרָח ('לֹא נֶחְמָדִים') * מִצַּד שִׁלְטוֹן הַמִּתְיַַמֵּר כִּנְצִיג תְּנוּעַת עוֹבְדִים * כּוֹלֵל פְּלֵטַת-הַפֶּה הַגִּזְעָנִית הָאֻמְלָלָה * עַל 'צַ'חְצַ'חִים' שֶׁזִּעְזְעָה אֶת הַמְּדִינָה כֻּלָּהּ –

* קָרְסָה הַפְּרִימָה בָּלֵרִינָה פֶּתַע בָּרִקּוּד * וּבַבְּחִירוֹת נִצַּח רַקְדָן חָדָשׁ וּשְׁמוֹ 'לִכּוּד'." * אַךְ כְּשֶׁמַּפָּץ טֶקְטוֹנִי זֶה נֻתַּח וְגַם תֹּעַד * לֹא בְּשִׁכְרוֹן נִצְחוֹן הָאוֹפּוֹזִיצְיָה הַחוֹגֶגֶת * כִּי אִם בְּשִׁקּוּל-דַּעַת אָנָלִיטִי שֶׁנּוֹעַד * לִלְמֹד כָּאן מָה גָרַם לִשְׁלִיטָתָהּ הַמִּתְפּוֹגֶגֶת * שֶׁל מֶמְשָׁלָה מוּבֶסֶת זוֹ, שֶׁלֹּא כָּל-כָּךְ בְּעַד * אָגֶ'נְדַּת יְרִיבְתָהּ הֻפַּל הַפּוּר – כִּי אִם כְּנֶגֶד * הִסְתָּאֲבוּת מִמְשָׁל שֶׁבְּעֶקְרוֹנוֹתָיו בָּגַד * וְשֶׁבְּצֶדֶק נֶאֱלַץ מִמְּרוֹם שִׁבְתוֹ לָסֶגֶת * הֻבְרַר פֹּה כִּי תְּנוּעַת 'הָעֲבוֹדָה' הָאֲבוּדָה * מוּם אֹטֶם שְׁרִיר הַלֵּב הַחֶבְרָתִי שֶׁלָּהּ גָרַם בָּהּ * לַהֲפָרַת כָּל הַבְטָחוֹת עַצְמָהּ בָּה בְּמִדָּה * שֶׁעֹדֶף הַשֻׁמָּן שֶׁהִצְטַבֵּר וְנֶעֱרַם בָּהּ * בִּשְׁנוֹת שְׂרָרָה רַבּוֹת מִדַּי שֶׁל סִסְמָאוֹת כּוֹזְבוֹת * עַל סוֹצְיָאלִיזְם, עַל שִׁוְיוֹן וְצֶדֶק סוֹצִיאָלִי * כְּשֶׁבְּקִפּוּחַ עֲדָתִי כָּאן מֻפְקָרוֹת שִׁכְבוֹת * רָמַת-מִחְיַת-הַמִּינִימוּם לְעֹנִי מַקְסִימָלִי * וְכָךְ צָנְחָה תְּנוּעָה זוֹ בַּמִּדְרוֹן הַחֲלַקְלַק *

נוֹסָף לַסִּכְסוּכִים הַפְּנִימִיִּים שֶׁלֹּא פָּסְקוּ בָּהּ * כְּשֶׁמִּרָאשֵׁי דּוֹבְרֶיהָ כְּבָר אֵמוּן הָעָם סֻלַּק * לַפְיַאסְקוֹ בּוֹ תוֹצְאוֹת אוֹתָן בְּחִירוֹת קָשׂוֹת הִכּוּ בָּהּ. * וְכַצָּפוּי תָּמִיד: כְּשֶׁמִּתְהַפֶּכֶת עַל פָּנֶיהָ * הַקּוֹנְיוּנְקְטוּרָה הַפּוֹלִיטִית, כְּמוֹ הַזִּקִּיּוֹת * הַמַּחְלִיפוֹת אֶת צִבְעֵיהֶן פּוֹרַחַת מֵאֵלֶיהָ * אָפְנַת הַ'פּוּרִים שְׁפִּיל' וַהֲמָרַת הַזֶּהֻיּוֹת * וְאֵלֶּה שֶׁאֶתְמוֹל עוֹד נִפְנְפוּ בְּאֹרַח דְּרַסְטִי * פִּנְקָס אָדֹם וְנֶחְשְׁבוּ מַפַּא"יְנִיקִים שְׂרוּפִים * עוֹבְרִים פִּתְאֹם בְּלִי שׁוּם אִזְמֵל-כִּירוּרְגּ נִתּוּחַ פְּלַסְטִי * וּמִמַּפַּא"יְנִיקִים הוֹפְכִים כְּדַאינִיקִים צְרוּפִים * שֶׁמִּן הַסּוֹצְיָאלִיזְם חִישׁ עָבְרוּ לִקְפוֹצְיָאלִיזְם * שֶׁהוּא קְפִיצָה לָרֹחַק שֶׁל צְבוּעִים הַמִּתְחַזִּים * כַּחֲסִידֵי יָמִין בְּשֵׁם אוֹתוֹ אוֹפּוֹרְטוּנִיזְם * שֶׁל לִחוּכֵי פִּנְכָּה וְחִלוּפֵי פִּנְקָס זְרִיזִים * בְּסַלְטָה אַקְרוֹבָּטִית מְיֻחֶדֶת בְּסוּגָהּ * שֶבָּהּ הֵם מְקַפְּצִים מִמִּפְלָגָה לְמִפְלָגָה.

 

וְהֶמְשֵׁךְ סִפּוּרֵנוּ יֻגַּשׁ – אַדְרַבָּה –

כְּבָר בְּיוֹם חֲמִשִּׁי בַּשָּׁבוּעַ הַַבָּא.

יוסי גמזו

 

* * *

מרדכי קידר

סבלם של תושבי עזה

רצועת עזה שרויה במצור שהטילה ישראל על גבולותיה, מאז שחמאס – ארגון טרור בכל מובנה של המילה – השתלט עליה והקים בה מדינת טרור, הן כלפי מדינת ישראל, הן כלפי השכנה מדרום, מצרים, והן כלפי כמעט שני מיליון אנשים הגרים ברצועה. הרבה נכתב על הטרור שחמאס מפעיל כלפי ישראל באמצעות טילים, בלוני נפץ ועפיפוני אש, שהפכו את החיים בעוטף עזה לבלתי נסבלים. חשוב לציין שלמרות כל הטרור שעזה מייצאת לישראל, ישראל ממשיכה להעביר לעזה מזון, מי שתייה, דלק, חשמל, תרופות וכו'.

הרבה נכתב גם על הטרור שחמאס וארגוני הטרור האחרים החוסים בצילו מפעילים כלפי מצרים, על מאות המנהרות שדרכן הם יצאו טרור למצרים, על הסיוע שנתנו להתארגנויות טרוריסטיות בסיני ובתוך מצרים כמו האחים המוסלמים, אלקאעדה, אנצאר בית אלמקדס ושרידי מדינת האסלאם שמצאו מקלט בקרב שבטי סיני. במשך שנים האשימה מצרים את חמאס בליבוי אש הטרור בסיני ובמצרים, וזו הסיבה העיקרית לעובדה שמעבר רפיח – המוצא החוקי היחיד מעזה למצרים – סגור במשך מרבית ימי השנה, ומצרים למעשה מטילה על עזה מצור גרוע הרבה יותר מזה של ישראל, שכן מצרים לא מספקת לעזה כמעט כלום.

אלא שמעט מאוד נכתב על הטרור שחמאס מפעיל על תושבי עזה. הדבר החל כבר ביוני 2007 כאשר השתלטה תנועת חמאס על הרצועה ובמהלך ההשתלטות פגעו אנשי חמאס בצורה ברוטאלית באנשי מנגנוני הביטחון הפלסטיניים: כמה עשרות מהם התפוצצו כאשר חמאס פוצץ מנהרת נפץ שנחפרה תחת אחד ממתקני הביטחון, אחרים נרצחו ברחוב לעיני בני משפחותיהם וכמה הושלכו מגגות בנייני מגורים שאליהם נמלטו מפחד חמאס אל מותם על רצפת הרחוב.

בהמשך חיסלו אנשי חמאס כעשרים חברים בארגון אמארת בית אלמקדס ברפיח כשירו בהם ברחוב בדם קר, ולאורך השנים מתו לא מעט ממתנגדי חמאס במרתפי העינויים של הארגון בשל העינויים שהופעלו עליהם. שיטה נוספת ונוראה שפיתחו אנשי חמאס היא להתנפל בלילה על בתי מתנגדיהם ולענות את בנותיהם ונשיהם. המקרים הללו סתמו את פיות רבים ממתנגדי חמאס, שאינם רוצים לשלם את מחירו הכבד של הדיבור נגד ארגון הטרור שהשתלט על חיי בני עזה.

אלא שלאחרונה התרבו הדיבורים נגד חמאס, בשל המצב הכלכלי הגרוע ברצועה והעובדה שהרוב הגדול של תושבי הרצועה סובלים מאוד ממצב זה. הקבוצה שחייה מתנהלים כרגיל היא מנהיגות חמאס המתפרנסת מהמיסים הגבוהים שחמאס הטיל על הסחורות והמזון המיובא לרצועה. לדוגמה: ארגז עגבניות עולה לצרכן 200 שקל וארגז מלפפונים – 150 שקל, פי כמה וכמה ממחירם אצל הספק בישראל. אנשי חמאס מאשימים כמובן את ישראל והרשות הפלסטינית ביצירת המצב הגרוע, אך אנשי הרצועה אינם טיפשים; הם מפנים אצבע מאשימה על מי שמינו את עצמם לאחראים על גורל עזה, אבל דואגים קודם כול לעצמם.

התחושות הרעות כלפי חמאס התגברו במהלך החודשים האחרונים שבהם העבירה קטאר לרצועה – ברשות מישראל – 15 מיליון דולר בכל חודש. בתחילה היה זה במזוודות של מזומנים ובהמשך בהעברה בנקאית. הכספים הללו לא שימשו לבניית ההריסות מסיבובי האלימות הקודמים עם ישראל, לא לבניית מוסדות חינוך, בריאות, רווחה ותעסוקה, וגם לא לסבסוד מוצרי מזון אלא לתשלום משכורות לפקידי חמאס, כאילו שאחרים אינם זקוקים לסיוע.

ב-21 במרץ – בעיצומם של ימי ההכנות של חמאס ל"הפגנת המיליון" של 30 במרץ, "יום האדמה" – פרצו בעזה הפגנות תחת הסיסמה "בידנא נעיש" שמשמעותה בערבית "אנחנו רוצים לחיות", ואפילו היה מי שעיצב סמל להפגנות אלה, שהופנו נגד חמאס, נגד השחיתות של ראשי חמאס ונגד המצב הכלכלי הגרוע שחמאס אחראי לו.

סיסמאות נוספות שליוו את ההפגנות היא "מהפכת הרעבים." "הדת, המולדת והלגיטימיות מנערות את חוצנן מכם." סיסמה זו חמורה במיוחד, שכן תנועת חמאס מבססת את הלגיטימיות של שלטונה על הקשר שלה עם האסלאם, על הדבקות שלה במולדת ועל הלגיטימציה שהיא קיבלה בבחירות ינואר 2006, כשזכתה במרבית מושבי המועצה המחוקקת הפלסטינית.

הנהגת חמאס הבינה מיד את גודל האיום מצד הרחוב ומשמעותו הפוטנציאלית, שכן אנשיה מכירים היטב את מה שחושבים עליהם רבים בקרב האוכלוסייה ברצועה. בטרם צברו ההפגנות תאוצה, היקף וציבורים, התנפלו אנשי הביטחון של חמאס על המפגינים באלות, חטפו מיספר מארגנים למקום לא ידוע ופיזרו את ההפגנות הללו באכזריות רבה תוך שהם פוצעים רבים מהמפגינים במכות נוראות.

הציבור הגיב בפרסום סרטים המציגים את אנשי הביטחון של חמאס במדים מנומרים מפליאים את מכותיהם במפגינים שלא נקטו שום אלימות, בפרסום תצלומי פציעות הפצועים ובכתיבה ברשתות החברתיות באופן שלא ראינו כמוהו בעבר: עימאד אבו ניעמה כותב: "עכשיו אני כותב לכם מתוך בית חולים שיפא, מקרב כאבי הפצועים ההולכים ומתגברים, ומתוך אנחתם מנפצת הסלעים ואומר: מצב הפצועים קשה מאוד והם כמו פיקדון תלוי על צווארכם, הו מנהיגינו, והם זקוקים להתעניינות רבה מצידכם. אל תאבדו אותם כי בכך תאבדו את משפחותיכם. טפלו בהם כמו שאתם מטפלים בבניכם אילו נפצעו."

בדברים אלו רומז הכותב למצב הבלתי נסבל שכל העזתים יודעים: אנשי חמאס מעדיפים את בני משפחותיהם בכל דבר ועניין, וכשהסבל מקיף את כל בני עזה האפליה כואבת במיוחד. האפלייה עתידה להתגבר בתחילת חודש ניסן, 6 באפריל, כשיתחיל חודש הרמדאן, שבו נהוג לצרוך יותר מזון בשל הצום במהלך היום.

אחר כותב: "לכו אל היהודים כדי ללמוד מהם (איך מתייחס איש שלטון לאזרחים), בן העיר שלי מכה אותי מול עיני הוריי!!! חמאס מדכאת ושוברת ידיים ורגליים של נשים, ילדים וזקנים."

אנשי חמאס מבינים את הבעייה ומפנים אצבע מאשימה לישראל. צלאח אלברדויל, חבר הלשכה המדינית של חמאס, טוען שכל ההפגנות והפעילות ברשתות תחת הכותרת "בידנא נעיש" מאורגנות בידי זרועות המודיעין של הרשות הפלסטינית שהסיתו את ההמונים נגד חמאס, ובאותה עת הם חיסלו במכות בחור עני מעזה שהסתנן לשטח הרשות כדי להביא קצת כסף לאימו ולאחיו.

הגדיל לעשות מנהיג חמאס, יחיא סינואר, שהצהיר ב-30 במרץ, "יום האדמה", "...עמנו מדגיש את דבקותו בעקרונותיו, הוא לעולם לא יוותר על זכות השיבה למרות ויתורי המוותרים (=אש"ף), על אף הנורמליזציה של המנרמלים (=פקידים בסעודיה, באמירויות, במצרים ובירדן), ומול שיתוף הפעולה של המשת"פים (=הרשות הפלסטינית)," והוסיף: "עמנו יוצא היום כדי לומר 'בידנא נעיש בכראמה' ('אנחנו רוצים לחיות בכבוד' (מול ההשפלה הישראלית)."

בדבריו אלה עושה סינואר תרגיל סיבובי נגד תנועת המחאה, משתלט על הביטוי ששימש את המפגינים נגד חמאס ומפנה אותו נגד ישראל.

בהזדמנות אחרת הוא אמר, ב-30 במרץ: "עמנו מדגיש שהוא ממשיך בדרכו ושהוא ישבור את המצור בכוחו של החזק או באומללתו של האומלל, כי עמנו יוצא היום לומר 'אנחנו רוצים לחיות בכבוד.'"

הרשות הפלסטינית לא נשארה אדישה כלפי ההפגנות בעזה, ומחמוד עבאס, יו"ר הרשות, אמר למצלמה: "...ארור אביהם (של אנשי חמאס), כלבים ... יש לנו בעזה עם של גדולים... יעזור להם אללה... ההקרבה שלהם לא תישכח... הם (אנשי חמאס) חייבים ללכת את מזבלת ההיסטוריה."

דוברי חמאס לא נשארים חייבים: הם מאשימים את מחמוד עבאס בהפצת תרבות "בידנא נעיש" – "אנחנו רוצים לחיות" – בשטחים שתחת שליטתו, במובן שהוא מעדיף שהם יעסקו בענייני מחייתם, יעבדו ויפרנסו את משפחותיהם, ויוותרו על ההתנגדות לישראל. לפי גישת חמאס, מחמוד עבאס הפך את העם הפלסטיני לעם כנוע וסביל, שכל רצונו הוא לחיות את חיי היומיום תוך שהוא נוטש את חלום השמדת ישראל, את דרך המאבק למען שחרור פלסטין ואת תקוות השיבה. תרבות זו של "אנחנו רוצים לחיות" מנוגדת לחלוטין לדרכו של חמאס, המבסס את כל פעילותו על הנכונות המתמדת של הפלסטיני – הפרט והכלל – להקריב את עצמו על מזבח המולדת כדי לחסל את הישות הציונית ולשוב אל הכפר שממנו ברחו הסבים שלו במלחמת 1948.

האם ההקרבה שהוא נדרש אליה כוללת גם את בניהם של אנשי חמאס? בני עזה יודעים היטב את התשובה, ולכן הם יוצאים לרחובות בסיסמת "רוצים לחיות."

האם זו תחילת "האביב הערבי" במדינת חמאס בעזה? ימים יגידו.

מרדכי קידר

 

* * *

יוסי אחימאיר

בין הנייה לגדי ירקוני

גם אחרי ההתנתקות החד-צדדית, גם אחרי 14 שנות טרור והתפרעות, גם אחרי שנה של "צעדות שיבה" – שאחד משיאיהן התרחש בשבת – עדיין רבים אצלנו חיים באשליות, ומחפשים פתרונות קסם לעזה. פוליטיקאים מן השמאל מנצלים את המצב לתעמולת בחירות, תולים את אשמת ה"מצור" והיעדר הפתרון – בממשלת ישראל.

מדובר באותם חוגים, שב-2005  צידדו בניסוי המעבדתי שביצע שרון ב-8,000 מתיישבים – עקירת גוש קטיף ונסיגה חד-צדדית לקו 67 – ו"שלום על ישראל ועזה". לא רק שלא נפתרה שום בעייה בדרום הפרוע, אלא שהמצב מחמיר משבוע לשבוע. האחריות לכל הקורה מאז בעזה היא על ישראל – אומרים אלה שעודדו את ההתנתקות והבטיחו ל"פחדני השלום" שקט ושלווה.

הם מדברים על הבעייה העזתית החמורה בסיסמאות של מקל וגזר. מצד אחד – המקל, להגיב לחמאס בעת שיתחיל סבב חדש של תוקפנות, ומצד שני – הגזר, להקל על תושבי עזה במצוקתם הכלכלית. זוהי תמימות ובורות באשר לכוונותיו של השכן ה"נצור" בין הים לבין עוטף עזה.

עדיין לא הפנמנו די, שמקור הסיכסוך הוא בהבדלי תרבות כרחוק מזרח ממערב. צד אחד מוכן להרעיב את בני עמו, להתגרות שוב ושוב ב"כובש", לירות ללא הבחנה, תוך נכונות לספוג מהלומות קשות, ועוד להתפאר ב"ניצחון". הצד השני עוצמתו היא חולשתו, מגיב על ההתגרויות בו ב"הקש בגג", חושש מקורבנות-שווא, והגם שהדבר ביכולתו – אינו שם קץ לבעייה המחריפה. זה הצד שמייחס לאויבו, מתוך חוסר הבנה מוחלט, דפוסי התנהגות מוטעים, שאיפוקו מתפרש אצל האוייב כחולשה.

ההבדל בינינו הישראלים לבין העזתים ושליטיהם, מתבטא למשל בשוני המנטאלי שבין שני האישים, איסמאעיל הנייה וגדי ירקוני. הראשון – מראשי החמאס הנחשי, השני – ראש מועצת חבל אשכול, קטוע רגליים מירי טיל זדוני ב"צוק איתן". הראשון – עיסוקו בטרור ובהסתה, חולם להבעיר את ישראל כולה, לופת את נתיניו בצווארם, משית עליהם חיי עוני ומצוקה, מדכא באכזריות כל ניסיון להפגין נגד המצב הקשה. השני – עומד בראש חבל פורח, קיבוצים ומושבים, אוהב אדם, שואף לדו-קיום עם השכנים, לסייע לרווחתם בדיוק כמו לאחיו ב"אשכול".

עזה החמאסית מתנהלת על פי דפוס איסלאמי ההפוך ב-180 מעלות מזה של מרבית "בני תרבות". דפוס התנהלות שאינו מתכתב עם זה שלנו. הם בזים לכללי המשחק שלנו, נכונותנו לקנות שקט בהקלות ובכסף, או להפעיל כוח מוגבל. רכרוכים אנו בעיניהם, כובשים זרים, בנים חורגים באזור שבו הכוחנות שלטת ואין ערך לחיי אדם. הבלונים שלנו אינם הבלונים שלהם.

בטעות אנו סבורים, שאם ייטב לעזתים מבחינה כלכלית, הם ימשכו ידם מעיסוקי טרור ולא ירוצו ברבבותיהם אל הגדר. מאז 2005 סברנו, לפחות חלקנו, כי מעתה הם ייקחו גורלם בידיהם ויתחילו לבנות ולהיבנות, לפתח עצמם כחברה נורמלית. נאפשר להם לעבוד בישראל ונקבל שכן נוח ומרוצה. במציאות העגומה קורה ההיפך. מחלום של עזה סינגפורית הגענו למציאות של עזה סומאלית. עזה שטובלת במדמנה וברצחנות – כי זו התרבות השלטת בה.

בלית ברירה מנהלים בתיווך מצרי ניסיונות להשיג רגיעה. אין זו אלא קניית שקט זמנית. אפילו הונאה עצמית מצידנו. שוב ושוב מפתיעים החמאס ושאר אירגוני הטרור בגלי איומים וטרור את ה"תוקפן" הישראלי, לקול תשואות תומכיהם באיחוד האירופי. אילו היתה עזה קרובה בתרבותה אלינו ולו במקצת, כלום לא היתה עושה, לאחר שהניחו לה לנפשה, למען חיי נתיניה ולא שמה יהבה על התחמשות ותוקפנות? האם לא ברור שאילו תרבות אחרת, שאינה מונעת משנאת האחר ומקינאה בזולת, היתה שוררת במקום הדחוס הזה, כל המצב היה שונה, לטובת שני העמים?

ולכן, גם אחרי 14 שנות התנתקות, מבצעים, קרבנות, ושנה של התפרעויות, ושבת של "צעדת המיליון", שנועדו למרר את החיים משני צידי גדר המערכת – ברור כי העשן בדרום לא יפוג במהרה וסבבי הלחימה לא יסתיימו, ועדי לב ארצנו הם יכולים להגיע בתוקפנותם.

מכאן שני לקחים לנו: האחד, המשך המאבק הבלתי מתפשר בטרור החמאסי, עד כדי קטיעת ראשי הנחש וביטול יכולות התוקפנות שלו. והשני, להישמר ולא לחזור על טעות-עזה בחזיתות אחרות. לא נאפשר גם את הפיכתן של יהודה ושומרון לחמאסטן, שתסכן את עצם קיומה של מדינת הלאום של העם היהודי.

עוד סבבים רבים נכונו לנו, עד שידו המושטת לשלום של גדי ירקוני, לא תישאר תלויה באוויר. 

יוסי אחימאיר

 

* * *

עמוס גלבוע

מכירת הצוללות הגרמניות למצרים

הטיעון כי הצוללות שנמכרו למצרים ב-2011 נחותות לעומת הצוללות "המתקדמות"  שנמכרו ב-2015 – הוא לא נכון! כולן אותו דבר, מאותו הסוג, עם אותן מערכות.

 

מטרת מאמר זה היא לנסות להכניס קצת פרופורציה לפרשה הידועה בשם "הצוללות הגרמניות למצרים".

למיטב ידיעתי והבנתי לפנינו כאן אחד מסיפורי אלף לילה המקסימים. הגירסה האחרונה של הסיפור (בעקבות הצגת קטעי מסמכים בערוץ 13 ע"י אילה חסון ) היא זאת:

שתי הצוללות הראשונות שרכשו המצרים מהגרמנים בתחילת העשור הנוכחי, היו צוללות "ישנות", צוללות רגילות, והכול ידעו אצלנו על זה, התנגדנו למכירה, אך הסכמנו תמורת זה שהגרמנים יתנו לנו פיצוי. אבל, כאשר המצרים, לקראת מחצית העשור, הלכו לרכוש שתי צוללות גרמניות נוספות, שר הביטחון שלנו התנגד לכך בנחרצות כמו כל ראשי מערכת הביטחון השונים. למה? כי הפעם מדובר היה בצוללות "מתקדמות", בצוללות "אסטרטגיות", בצוללות המסכנות את העליונות האיכותית של חיל הים שלנו, בצוללות שפוגעות קשות בביטחון ישראל.

אבל, בא ראש הממשלה ונתן היתר לגרמנים למכור למצרים את הנשק ה"אסטרטגי" הזה, בלי שראשי מערכת הביטחון שלנו ידעו על כך, אפילו לא שר הביטחון והרמטכ"ל. מדוע הוא עשה כך? מי שילם לו? הגרמנים? המצרים? שחיתות! צריך מיד לחקור, וברור שמדובר בצעד של ראש הממשלה היכול להגיע לכדי בגידה.

כמה הארות לסיפור הזה בגרסתו האחרונה (לפי שעה?)

הראשונה והכי מהותית וחשובה: אין שום הבדל בין שתי הצוללות שהמצרים רכשו מהגרמנים בתחילת העשור לבין שתי הצוללות שרכשו במחצית העשור. הסיפור כאילו הראשונות היו "רגילות" והשניות "מתקדמות" – הוא קישקוש  הנובע מבורות או זדוניות או הצרוף של שתיהן.

 כל  4 הצוללות שרכשו המצרים משתייכות  לדגם הצוללת  הגרמנית לייצוא מסוג 209/1400. זהו הדגם החדיש ביותר הנמצא גם בידי טורקיה (8 צוללות) , בידי ישראל ובידי מדינות רבות נוספות. מה שמייחד אותו זה לא רק הגודל שלו, אלא המערכות שבו: החשובה שבהן היא מערכת המאפשרת לצוללת לשהות יותר זמן מתחת למים ללא תלות בחמצן חיצוני (מערכת  (AIP– בנוסף, הצוללת יכולה לשגר  גם טילי "הרפון" אמריקאים בצד טילי טורפדו מתקדמים ביותר, ולפזר מוקשים ימיים. 

כאשר המצרים חתמו סופית על עסקת 2 צוללות כאלו ב-2011 (והדיונים החלו עוד לפני 2009), ישראל ביקשה ודחקה בגרמניה  שלא להתקין את מערכת AIP  וטילי "הרפון". הגרמנים סירבו, נוצר מתח בין שתי המדינות, וכנראה הגרמנים בסוף פיצו אותנו. 2 הצוללות המצריות הוכנסו לשירות מבצעי בסוף אוקטובר 2017. השתיים האחרות, שבבנייתן הוחל ב-2015, עדיין במספנות הגרמניות.

האם הצוללות הגרמניות שבידי המצרים פוגעות בביטחון ישראל, והאם יש בהן אולי משום אפשרות של איום גרעיני?

לא ולא!

האם הן מהוות איום על חיל הים הישראלי?

כן, בהחלט, בדיוק כמו שכל הצי המצרי הגדול, המתעצם והמודרני, מהווה איום. בדיוק כמו שטילי "הרפון" אוויר-ים  שארה"ב ציידה בהם את מטוסי פ-16 המצריים מהווים איום. וכמו שכ-1300 טנקי "אברהמס" אמריקאים של השיריון המצרי מהווים איום על צבא היבשה שלנו. הכול בפוטנציה, כל עוד מצרים אינה מדינת אוייב אלא דווקא  מצויה בשיתוף פעולה ביטחוני איתנו.

אין לי שום ידע וניחוש מדוע מידר נתניהו את מערכת הביטחון מהסכמתו למכירת שתי הצוללות הנוספות במחצית העשור. אבל, תופעת המידור אצלנו אינה יתומה. את רבין מידרו בהתחלה מ"שיחות אוסלו" ואת הרמטכ"ל והמודיעין עד סופן. ברק מידר את הקבינט ואת כל קציני המטה הכללי מהמועד המדויק של היציאה מלבנון. היו להם, לדעתם, סיבות טובות לעשות כך.

ומילה על צה"ל וצוללות וחיל הים. היה זה בן גוריון שכפה על הרמטכ"ל לסקוב בסוף שנות ה-50  לרכוש 2 צוללות עבור חיל הים. כי מאז ומתמיד המטה הכללי היבשתי והאווירי לא ראה צורך בצוללות, אלא ראה בכך בזבוז כסף רב על תועלת מועטה. עדיף היה בעיניו תוספת טייסת או חטיבה על פני צוללת. ובכלל, כל השקעת משאבים בחיל הים נראתה בעיניו כעניין של מותרות. איך אמר פעם רבין, בהיותו שר ביטחון: "חיל הים לא מנצח במלחמות."

כן, אבל היה זה חיל הים, עדיין בלי צוללות גרמניות, שיצא מנצח ברור בזירת הלחימה שלו במלחמת יום הכיפורים, מול כיפוף הכנף של חיל האוויר, וניפוץ גאוות השריון.

עמוס גלבוע

 

* * *

אהוד: אילו אני הייתי יהודה אטלס הייתי מתבייש להיות יהודה אטלס

 

* * *

ישראל בר-ניר

מראה, מראה, שעל הקיר, מי היא היפה בכל העיר? (מתוך "שלגיה ושבעת הגמדים")

פרק ראשון: בחירות ב"השגחת" הבג"ץ

לקראת הבחירות הממשמשות ובאות עולות באוב דמויות מהעבר. בימים אלה חוזרת לכותרות דמותו השנויה במחלוקת של מאיר כהנא, פוליטיקאי בעל דעות שלא היו מקובלות על האליטה ה"נאורה" בישראל.  כהנא נרצח לפני כשלושים שנה בניו יורק ע"י טרוריסט ערבי. לפני הירצחו, כהנא, שעלה לארץ, נבחר לכנסת ב-1984 (הכנסת ה-11) וכיהן בה קדנציה אחת. כהנא "זכה", וחוק מיוחד נחקק על מנת למנוע ממנו לחזור ולהיבחר פעם נוספת לכנסת. בעיני הציבור ה"נאור" כהנא הוא סמל הרוע, וכל מי שקשור אליו בצורה כל שהיא, הוא מוקצה מחמת מיאוס. 

דמות הדומה לכהנא, כפי שהיא משתקפת בתעמולת הציבור ה"נאור" במדינת ישראל של המאה ה-21, מופיעה בספרו המונומנטלי של ג'ורג' אורוול, 1984. הספר, שנכתב ב-1949, מתאר חברה עתידית הבנויה על טיפוח השנאה. 

מוקד השנאה היתה דמות שטנית בשם גולדשטיין. אוייב העם. גולדשטיין היה הארכי בוגד, ראש וראשון למחללי טוהר המפלגה. כל הפשעים נגד המפלגה, כל הבגידות, פעולות החתירה, הכפירה והסטיות היו פועל יוצא של מה שגולדשטיין הטיף לו. היתה תוכנית יומית בשם "שתי דקות השנאה" שכל אזרח היה חייב לקחת בה חלק.  פרטי תוכנית שתי דקות השנאה היומית, היו משתנים מיום ליום, אבל לא היה יום בו לגולדשטיין לא היה תפקיד מרכזי.  

תחליף את השם גולדשטיין בכהנא, ובהינף עט אתה עובר מעולמו של אורוול לישראל של שנת 2019. 

במאמר מוסגר, ג'ורג' אורוול הוא בבחינת ניבא ולא ידע מה שניבא. כבר בסוף שנות הארבעים של המאה הקודמת הוא חזה את ברוך גולדשטיין... 

לפני שאמשיך, הערה אישית. אינני ומעולם לא הייתי מחסידיו של כהנא. לדעתי הוא היה שלומיאל פוליטי ויש מידה רבה של הגזמה בחשיבות שמייחסים לו ולממשיכי דרכו. אבל זה נושא לדיון אחר.

כהנא איננו עִמנו, אבל תדמיתו חקוקה על "כותל המזרח" של פולחן שנאת הימין. במערכת הבחירות הנוכחית היא הוצמדה לקבוצת פוליטיקאים "כהניסטים", כך מכנים אותם ה"נאורים", שהתארגנו למפלגה בשם "עוצמה יהודית".  מוּנָחוֹן (Glossary) כינויי הגנאי והגידופים, המצוי באמתחתו של כל אינטלקטואל "נאור", ומהווה מרכיב אינטגרלי של פולחן השנאה, נשלף לצורך התמודדות עם התופעה. כאשר צריך לגדף, לקלל, להשמיץ, להכתים, להכפיש, להלעיז ולהטיל דופי במפלגה החדשה, אין חוסכים במילים, וכל המרבה הרי זה משובח. 

רטוריקה לבד לא תמנע מה"כהניסטים" להיבחר לכנסת.  לשם כך צריך לאסור עליהם לקחת חלק במערכת הבחירות – לפסול אותם.  מגייסים את היועץ המשפטי (להלן היועמ"ש), את יו"ר ועדת הבחירות (שופט), ואפילו את מליאת בית המשפט העליון, על מנת להלביש ב"איצטלא משפטית" צעד שהוא אנטי דמוקרטי בעליל, שנועד להגן כביכול על הדמוקרטיה.

 הפרק הבא יעסוק בהרחבה בנושא פסילת מועמדים לכנסת.  

מתוך כל המהומה התקשורתית צפה ועולה שאלה אחת: מדוע כל אותם יפי נפש וצדיקי הדור, הדוגלים בחופש ושוויון לכל, רואים רק את מה שמימין? האם הם סובלים מפזילה?  אם הם יסיטו את מבטם קצת שמאלה, הם ייחשפו לתמונת מראה של כהנא – תמר זנדברג, יושבת הראש הנוכחית של מפלגת מרץ. 

האם הם באמת לא רואים? בבוקר, כשהם קמים, הם מסתכלים במראה ומשננים את המשפט שבכותרת המאמר. התמונה הנשקפת מהמראה היא מכוערת, שיא הכיעור הגזעני. אבל כידוע היופי הוא בעיני המסתכל.  וכך הם חיים באופוריה – אנחנו יפים, אנחנו טהורים, אנחנו מוסריים, אנחנו לא פאשיסטים, אנחנו לא גזענים, אצלנו אין אזרחים סוג ב', וכיוצא באלה. הם גם מאמינים בזה.

 חז"ל אמרו, הכול אדם רואה, חוץ מנגעי עצמו, אבל זה כשלעצמו לא מספיק כדי להסביר את חוסר היכולת של ה"נאורים" להכיר בכך שההאשמות שהם טופלים על ה"כהניסטים" קיימות באותה מידה, ואפילו יותר, גם אצלם. כמו שנאמר הפוסל במומו פוסל.  זו התכחשות (Denial) למציאות, פגם נפשי נפוץ אצל "נאורים". הציבור הנאור כולל "מגוון רחב" של דעות ועמדות פוליטיות. יש "שמאל", יש "שמאל-מרכז", יש "מרכז-שמאל", יש "שמאל מתון", יש "שמאל לא כל כך מתון", יש "שמאל קיצוני", יש "שמאל קיצוני מאוד", יש "שמאל פוסט ציוני" ויש גם – לא תאמינו, "שמאל ציוני".  אני מקווה שלא פספסתי אף אחד.

מה חסר? חסר מישהו עם תודעה לאומית.

מה המכנה המשותף לכולם? הם לא יודעים בין ימינם לבין שמאלם. 

הם היו מפיקים תועלת מהשיטה הטורקית, בה משתמשים בבטטות ובעגבניות (בנדורות), על מנת ללמד חיילים לצעוד שמאל-ימין. 

הדרך ששני המחנות עברו עד שהגיעו לעמדותיהם הנוכחיות דומה, אם כי בכיוונים הפוכים – האחד פנה שמאלה והשני פנה ימינה.

שולמית אלוני, המייסדת של מרץ, החלה את דרכה במאבק למען זכויות האזרח. מאבקה זכה למידה לא מעטה של הצלחה וקנה לה הרבה אוהדים. היא הקדישה מאמץ מיוחד לטיפול בבעיותיהן של עגונות.

כהנא, החל את דרכו במאבק נגד גילויי האנטישמיות שהחלו צצים בארה"ב. הוא אירגן קבוצות של צעירים להגנה עצמית נגד פורעים שהתנכלו ליהודים. בשלב הזה, גם אלה שלא התלהבו ממנו במיוחד, לא ראו בו תופעה שלילית. הוא אמץ את הסיסמא "לעולם לא עוד" (Never Again) המסמלת את התקווה שהשואה לא תחזור בשנית. הוא לא המציא אותה. הוא העתיק אותה מאנדרטה הניצבת במחנה הריכוז לשעבר דכאו, בגרמניה. שם היא כתובה בחמש שפות – אידיש, צרפתית, אנגלית, גרמנית ורוסית, באותיות פלדה בולטות. לא ברור מדוע נפקד מקומה של העברית. 

מאבקה של מרץ למען זכויות האזרח עבר מטמורפוזה – מהרעיון שזכויות מגיעות לכולם, הוא הפך לרעיון שאומנם זכויות מגיעות לכולם, אבל לערבים הן מגיעות יותר. עם הזמן מרץ עשתה צעד נוסף ואימצה את הרעיון שיש לגרש את היהודים מחלקי ארץ ישראל בהם מתגוררים ערבים. זה כמובן לא מה שמופיע במצע שלהם. הם משתמשים במילת קוד – סיום הכיבוש.  ה"סחורה" הזאת נקלטת יותר טוב, בייחוד בזירה הבינלאומית. הם לא רואים בטיהור חלקים מארץ ישראל (או אפילו את כולה) מנוכחות יהודית – גזענות, אבל זאת גזענות במיטב כיעורה. 

בעולמם של ה"נאורים", אפליית יהודים וכל צורה של יודופוביה, אינן גזענות. אדרבא, עבור רבים מהם אלו אפילו מטרות שיש לחתור אליהן. 

גישת מפלגת "עוצמה יהודית" היא שיש לפנות את האוכלוסייה הערבית מארץ ישראל – לפחות את אלה שמתנגדים לנוכחות יהודית בארץ ישראל ומבטאים את התנגדותם במעשים.

בית המשפט העליון החליט לבטל את החלטות ועדת הבחירות ולפסול את מועמדותו של אחד מנציגי "עוצמה יהודית" לכנסת, ובמקביל סמך את ידו על מועמדותם של נציגים ערביים עם רקורד של חתירה תחת קיומה של מדינת ישראל. 

סיפור בפני עצמו הוא מדוע בית המשפט העליון דן בשאלת מועמדותו של נציג "עוצמה יהודית". בית המשפט העליון אינו יוזם דיונים על דעת עצמו. הוא פועל בתגובה לפניות, בדרך כלל עתירות, המופנות אליו. מי פנה לבית המשפט שיאסור את המועמדות של נציג "עוצמה יהודית"?

תמר זנדברג, יו"ר מפלגת מרץ (!). תמר זנדברג, גזענית מובהקת מהשמאל, לא מהססת להתחזות כמתנגדת לגזענות. כאשר רוח הבג"ץ מרחפת מעל מערכת הבחירות, שום דבר לא יכול להפתיע. 

 

פרק שני: השוּק הפרסי

ישראל איננה המדינה היחידה במזרח התיכון בה מתקיימות בחירות.למשל, בפרס, או הרפובליקה האיסלאמית של איראן כפי שהיא מכונה – ג"כ מתקיימות בחירות לעיתים מזומנות.  בפרס אין בג"ץ. שם, לעומת זאת, יש אייטולות. האייטולות מוודאות שאנשים החושבים שדמוקרטיה היא באמת דמוקרטיה – לא יוכלו להציג את מועמדותם בבחירות. גם במדינת ישראל יש מעין אייטולות. הם עוטים גלימות שחורות, והם אינם פועלים מכוחה של אג'נדה דתית. הם מתיימרים לייצג חשיבה ליברלית נאורה. כמו בפרס, תפקידם להבטיח שהדמוקרטיה לא תהיה יותר מדי דמוקרטית. דמוקרטיה זה דבר חשוב, אבל לא צריך להגזים. 

הבג"ץ נטל על עצמו את תפקיד "משגיח הכשרות" השומר שלרשות המחוקקת לא יסתננו, רחמנא ליצלן,  מחוקקים בעלי דעות החורגות מהקונצנזוס. 

באמצעות לוליינות לשונית "מבריקה", הבג"ץ אסר על מועמד של מפלגת "עוצמה יהודית" (ד"ר מיכאל בן-ארי) להתמודד בבחירות לכנסת (למה רק אחד?  למה לא את שניהם?) – ובמקביל הוא הכשיר מועמד של מפלגה ערבית (ד"ר עופר כסיף), שהתבטאויותיו לא היו מביישות את הגרועים שבשונאי ישראל.

באותה הזדמנות הבג"ץ העניק הכשר לרשימות ערביות עוינות לישראל המנהלות בגלוי פעילות חתרנית נגד המדינה ואופייה היהודי.

הבג"ץ הצדיק את החלטתו להפוך על פיהן את החלטות ועדת הבחירות בנימוק שזה גוף פוליטי. החלטת הבג"ץ היא פוליטית לא פחות. למרות העמדת פנים של הבג"ץ של היעדר משוא פנים, החלטה חד צדדית היא פוליטית מעצם ההגדרה.

הזכות להיבחר היא אחד מהיסודות החשובים ביותר של הדמוקרטיה. היא לא מותנית בהשכלה, בעיסוק, במצב כלכלי, במעמד חברתי, בגזע, בדת או במגדר. היא גם לא מותנית בכך שהמועמד יתחייב להצביע בצורה מסוימת. שלילת הזכות הזאת היא צעד קיצוני ואנטי דמוקרטי. יש לנקוט בו במשנה זהירות ורק במקרים חמורים במיוחד. שלילת הזכות להיבחר בגלל דעות או בגלל דיבורים, קיצוניים ככל שיהיו, אם לא מתלווים להם מעשים, או אם יש ראיות מוצקות לכוונות ביצוע של פשע, היא צעד פסול. צעד כזה הוא פתח לתהליך שאף פעם לא יודעים איך הוא ייגמר.     

אין חולק על כך שיש למנוע מאלמנטים שליליים – פושעים למיניהם, אנשים החותרים תחת קיום המדינה, אנשים החותרים לשנות את אופייה היהודי של המדינה, אנשים המשתפים פעולה עם אויבי המדינה וכיוצא באלה – להיכנס לגוף המחוקק. האם יש לכלול בקבוצה הזאת גם אנשים בעלי דעות השנויות במחלוקת? האם בית המשפט הוא הגוף הנכון למלא את התפקיד הזה?    

התערבות הבג"ץ בקביעת המועמדים לכנסת היא פסולה, כי היא פוגעת בעיקרון הפרדת הרשויות. לרשות השופטת, שחבריה אינם נבחרים, אין סמכות לפסוק מי ראוי ומי איננו ראוי להיות מחוקק.  זה לא תקין וגם אין לזה בסיס חוקי. 

ועדת בחירות, המורכבת מנציגי כל הסיעות, מאשרת או פוסלת מועמדים. הוועדה הזאת אוטונומית בהחלטותיה. היא מתפקדת/תיפקדה לא רע עד היום. הסידור הזה לא מספק את אייטולות הבג"ץ. למה זה לא בסדר? ועדת הבחירות מורכבת מפוליטיקאים, והחלטותיהם של פוליטיקאים מושפעות ממניעים פוליטיים. נו, באמת. שופטי הבג"ץ פועלים "רק" ממניעים אלטרואיסטיים. 

לכאורה, התערבות הבג"ץ באה להבטיח שהמחוקקים אכן יעמדו במשימה – "אי אפשר לסמוך עליהם" שהם יידעו לעשות זאת לבד. למעשה זה היה מחטף שנועד למסד את עליונות הרשות השופטת על המחוקקת. זה לא "אקטיביזם שיפוטי", זה "אימפריאליזם שיפוטי" – התפשטות של הרשות השופטת  לתחומים בהם אין לשופטים מה לחפש. זה גם מיותר. לראייה, החוק שאסר על כהנא להיבחר, בלי לדון כאן בשאלה אם הוא צדק או לא, נחקק ע"י פוליטיקאים, ללא סיועו של הבג"ץ, למרות שלדעת הבג"ץ הם פועלים ממניעים "פסולים". למעשה, מאחר שחוץ מהרבה רעש, כהנא לא פגע באף אחד, היה מקום לבטל את החוק שפסל את כהנא בגלל שהוא נחקק ממניעים פוליטיים.

התערבות הבג"ץ בהליכי קביעת המועמדים לכנסת, היא מגמתית ואיננה חופשיה מפוליטיקה, למרות הכינוי הרשמי "אג'נדה". נשיא בית המשפט העליון לשעבר, אהרון ברק, היה אחראי להפיכה (putsch) שהקנתה לבג"ץ את מעמדו הנוכחי. השקפתו של ברק על השפיטה באה לידי ביטוי במאמרים ובהרצאות. היא אומצה ע"י יורשיו. בין השאר הוא אמר – כמשפטנים, איננו מוגבלים לפירושו ולהפעלתו של הדין הקיים. שופטי הבג"ץ פועלים ברוח הדברים האלה ומתחשבים בחוק רק כאשר הוא תואם את האג'נדה. השיקול הקובע הוא "טובת הציבור", שהיא מעל לכל סייג שיש בחוק. מהי טובת הציבור, מי מחליט מהי טובת הציבור, האם מדובר בכל הציבור או רק בחלק ממנו, אלו שאלות שנותרות ללא מענה.

דוגמאות של שיקולים אחרים המצדיקים סטייה מהחוק הם "סבירות", "מידתיות".  המשותף לכולם הוא ערפול הגדרתי.  אפילו בין השופטים לבין עצמם לא תמיד ישנה תמימות דעים לגבי המשמעות.

הלשון המשפטנית משופעת בביטויים וקלישאות, וקריאת והבנת פסיקות של בתי המשפט קשה כקריעת ים סוף, אפילו לאנשים שלמדו חוק ומשפט. על הקורא להתמודד עם עמימות ניסוחית, אמירות שחוקות ריקות מתוכן, בליל של מליצות שדופות ושימוש חוזר במטבעות לשוניות חסרות משמעות. זה הופך למשימה בלתי אפשרית כל ניסיון לבור את התבן מהמוץ. לא יהיה זה מפליא אם יתגלה שהדברים נעשו במכוון על מנת לחפות על היעדר תוכן של ממש. 

נעבור לאישור/פסילת המועמדים לבחירות הקרובות לכנסת.   

בית המשפט סבר בדעת רוב כי בעניינו של ד"ר בן ארי (המועמד של "עוצמה יהודית" שנפסל) אכן הוצגה מסה ראייתית קריטית מוכחת ומשכנעת באיכותה ובכמותה... וכמו כן בהסברים שניתנו על ידי ד"ר בן ארי ובא כוחו לא מצאו שופטי הרוב חזרה של ממש מן הדברים או הבעת חרטה עליהם.

כאן מצטרף לדיון "שחקן" חדש – היועמ"ש (למה הוא חושב שיש לו סמכות להתערב בשיקולי הוועדה?  הוא היועץ של הממשלה, לא של הכנסת או של וועדותיה).  לדבריו יש לפסול את מועמדותו של בן-ארי, שכן הלה מבהיר באופן חד-משמעי שאין מדובר רק בביטוי אלא בכוונת "עוצמה יהודית" לנצל את בחירת נציגיה לכנסת כדי לממש את מטרותיה הגזעניות.

היועמ"ש התנגד לפסילתו של עופר כסיף (המועמד ברשימה הערבית שלא נפסל ע"י הבג"ץ) בנימוק שדבריו לא הגיעו לכדי המסה הקריטית שקבע בית המשפט העליון כתנאי לפסילת מועמד (האם קיימת הגדרה כזאת?). כסיף כינה את שרת המשפטים "חלאה ניאו-נאצית", את ראש הממשלה "רב-מרצחים". ואת אביגדור ליברמן "צאצא רעיוני של אדולף היטלר." 

שפע המלל הזה מעורר כמה שאלות. מה זו בדיוק "מסה ראייתית קריטית"?  איך מודדים מסה כזו? האם יש בעלי מקצוע שהתמחו במדידות כאלו? ואם אכן יש דבר כזה, מדוע רואים רק צד אחד (הימני) של הקריטיות?  האם בדומה לירח, את הצד השני (השמאלי) של הקריטיות לא נראה אף פעם? מה ישכנע את שופטי הרוב שהחזרה מן הדברים או הבעת החרטה של בן ארי היא "על אמת"? אם הוא יגיד שלוש פעמים ביום "על חטא שחטאנו" במשך שנה, זה יספק אותם?

"תרומתו" של היועמ"ש מטרידה במיוחד – לדבריו יש לפסול את מועמדותו של בן-ארי, בגלל כוונת "עוצמה יהודית" לנצל את בחירת נציגיה לכנסת כדי לממש את מטרותיה הגזעניות (למה רק את בן ארי?  לבן גביר אין כוונות כאלו?)

האם רק סיעות שנציגיהן לכנסת יממשו מטרות שאושרו ע"י היועמ"ש תהיינה מיוצגות בכנסת? כשהסיעות הערביות ומרץ מנצלות את בחירת נציגיהן לכנסת כדי לממש את מטרותיהן הגזעניות – זו פעילות פרלמנטרית נורמטיבית מנקודת מבטו של היועמ"ש?

היועמ"ש: אפלייה בשל "גזענות דמוקרטית" היא חוקית. 

אבדנו.

ישראל בר-ניר

 

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 3.4.19

 

* בטעות – ישראל וחמאס הגיעו להבנות לקראת הסדרה בתיווך מצרי. יפה. ואחר חצות, חמאס ירה בטעות 5 רקטות לעבר יישובים ישראליים. ובבוקר, ישראל פתחה בטעות את מעבר כרם שלום ובטעות הרחיבה את אזור הדיג ובטעות יישמה את ההקלות עליהן סוכם. ולאחר מכן ישראל כץ התראיין אצל קלמן וליברמן והודיע בטעות שכל ההישגים הללו נובעים מן ההרתעה שיצרנו.

טעה טעו טועים טעינו.

 

* ארגונים סוררים – מספרים לנו על "ארגונים סוררים", להבדיל מחמאס והג'יהאד, הילדים הטובים. זאת שיטת ערפאת, שנהג להפעיל את חמאס כזרוע הטרור שלו ובמקביל לדבר במתק שפתיים על שלום של אמיצים.

 

* שאלות נוקבות – אם אין בעייה ביטחונית בהרחבת שטח הדיג של הפלשתינאים, מדוע לא יכולנו להרחיב אותו בעבר? למה היינו צריכים להרחיב אותו באופן שיצטייר כפרס לטרור? אם יש בכך בעייה ביטחונית, מדוע הרחבנו עכשיו? ואם נכון להרחיב עכשיו, בהתאם להבנות, מדוע ישראל ביצעה את הצד שלה למרות ירי הרקטות לעבר ישראל לאחר הפסקת האש?

אבל השאלות הנוקבות באמת מופנות לפלשתינאים. אם מה שחשוב לכם הוא הרחבת אזור הדיג, פרנסת התושבים, כלכלת הרצועה – מדוע ב-14 השנים שחלפו מאז נסיגת ישראל מן הרצועה לא נקפתם אצבע לפתח את הרצועה ואת כל משאביכם הקדשתם לטרור נגד ישראל ואזרחיה? הרי אילו נהגתם אחרת יכולתם באמת להיות סינגפור של המזה"ת. הרי מעבר לסיסמאות ולשקרים, אתם יודעים שלא המצור הוביל לטרור, אלא הטרור הוביל למה שאתם מכנים "מצור" (כינוי שהוא תעמולת כזב). וברור שגם היום, העדפתכם הקלוקלת, שפוגעת בכם הרבה יותר מאשר בנו, בעינה עומדת.

 

* שניהם צודקים – בנט צודק לחלוטין. ברור שהקבינט חייב להתכנס כאשר הדרום בוער ומתקיים מו"מ על הסדרה בינינו לבין חמאס בעזה. הרי לשם מה קיים קבינט מדיני ביטחוני, אם לא בדיוק לימים כאלה ולדיונים כאלה והחלטות כאלו?

נתניהו צודק לחלוטין. איך אפשר לנהל דיונים בקבינט, כאשר נפתלי בנט רץ מיד להדליף באופן מוטה מתוך הדיונים ולתקוף את החלטות הקבינט שהוא חבר בו, והוא נושא באחריות לכל החלטותיו?

בנט רץ ליועמ"ש כדי שיכפה על נתניהו לכנס את הקבינט. ואח"כ הוא יתקוף את המשפטיזציה.

 

* השיטה – מערכת ההשמצות המשומנת שביבי מפעיל – עובדת. עובדה, את השקרים, ההשמצות וכל הפייק-ניוז הללו אני קורא לא רק אצל החשבונות המזויפים, אלא אצל המון מוסת של אנשים בשר ודם, הרואים בהם, בצדק, את דף המסרים, והם ממשיכים להפיץ אותם הלאה. יש כאלה שמצבם גרוע יותר – הם גם מאמינים לשקרים האלה. משוכנעים בכך. מוכנים להישבע בכך. עגום.

 

* ביריוני רשת – עומד ראש ממשלה (!) בישראל במסיבת עיתונאים, ולצדו ביריון רשת, שבעילום שם מפיץ את רעל תעשיית השקרים נגד יריביו האמיתיים והמדומים של נתניהו. בושה.

(אגב, האם "קפטן ג'ורג'" הוא המועמד של נתניהו לתפקיד שר התשקורת?)

 

* מצע הליכוד – מי אמר שאין למפלגת ביבי מצע? הנה כמה פנינים אופייניים מהגותו של שותפו של נתניהו למסיבת העיתונאים, שעד אמש הסתתר מאחורי הכינוי "קפטן ג'ורג'":

"מניאק מזדיין שבא לרקוד על הדם" (על יו"ר העבודה אבי גבאי).

"כלב מסריח, נבל בן נבלה, עוכר ישראל, אויב העם" (על אמנון אברמוביץ', נכה צה"ל ממלחמת יום כיפור).

"גנץ צדיק? לא צילם סרטון שבו נראה מקיים יחסי מין? אין לו מאהבת?"

"אליטיסט נושך כריות" (על המפכ"ל לשעבר אלשיך).

"אישה רעה, מלאה מרירות" (על האלופה במיל' אורנה ברביבאי)

והגרוע מכל: "כהנא צדק לאורך כל הדרך."

 

* זה בסדר – ביום שני זה דווקא היה בסדר שביבי ותועמלניו עשו את מה שהם עושים בכל יום. כי זה היה האחד באפריל.

 

* דולה פנינים – מישהו יושב, כנראה, על גנץ, מצותת ומקליט. מן הסתם, בידיו מאות שעות הקלטות, אם לא למעלה מזה. והוא דולה מתוכן פנינים, שעשויות להביך אותו. כך דבריו ששודרו השבוע לגבי אפשרות של הצטרפות לממשלה בראשות נתניהו. ייתכן שבאחת משיחות רבות שבהן נדונו תרחישים שונים, הוא כידרר עם האופציה הזאת. זו לבטח לא עמדת "כחול לבן" ואני מאמין שגם לא דעתו. בוודאי לא אחרי תעשיית השקרים וההשמצות נגדו, מבית היוצר של נתניהו.

עמדתי היא שממשלת אחדות לאומית היא הממשלה הטובה ביותר לישראל, בוודאי בראשות "כחול לבן", ועקרונית גם בראשות הליכוד. הליכוד – כן, נתניהו – לא ולא. ולאו דווקא בשל היותו מושחת, בשל כתב ההאשמות החמור נגדו כולל שוחד, והאפשרות הסבירה שאחרי השימוע יוגש נגדו כתב אישום. גם זה, אך זה לא העיקר. העיקר הוא מלחמת החורמה שלו נגד מדינת החוק, ההסתה שלו נגד מוסדות החוק והמשפט, הפצת התיאוריות המטורללות על "מדינת העומק", כביכול, שכאילו "תופרת לו תיקים", השיימינג וההכפשות נגד נשיא המדינה, מפכ"ל המשטרה לשעבר ועכשיו נגד גנץ וכד'. אסור בשום אופן ל"כחול לבן" להצטרף לממשלה בראשותו.

מה שהפריע לי במיוחד בהקלטה, היה הנימוק להצטרפות אפשרית כזאת – איתרוגו של נתניהו בנושא תוכנית טראמפ, כדי שלא יהיה שבוי בידי הסמוטריצ'ים. להערכתי, והלוואי שאתבדה, תוכנית טראמפ לא תהיה באזור חיוג המצע המדיני של "כחול ולבן", ותהיה זו תוכנית שיש להיאבק נגדה, לא למענה.

אילו גנץ נימק הצטרפות לממשלה כזאת, בסיכול פיגועים כמו חוקי מגה-שחיתות מן הסוג של החוק "הצרפתי" וחוק החסינות שיוזם סמוטריץ', או לסיכול ניסיונה של איילת שקד להכפיף את בית המשפט העליון לשלטון – יכולתי להבין את הטיעון, וגם אז הייתי מתנגד.

אני רואה רק שתי אופציות ל"כחול לבן" – להיות מפלגת השלטון או האופוזיציה הראשית.

 

* בוחר במוץ – יאיא פינק, מועמד מפלגת העבודה לכנסת, פירסם רשומה, המציגה לקוראיה את הברירה: יאיא או מוץ? מוץ הוא מועמד תל"ם לכנסת ברשימת "כחול לבן". יאיא השתתף עמו בפאנל והזדעזע: מוץ נגד "פתרון שתי המדינות". ומכאן, ש"כחול לבן" היא הימין העמוק. יותר ימין מימין.

אני מודה ומתוודה, שאיני שלם עם כל מי שנמצא ב"כחול לבן" ועם כל מה שקיים ב"כחול לבן". אבל אני אצביע ל"כחול לבן", בין השאר כדי שמוץ מטלון, אדם נפלא ולוחם חברתי, שאני מעריך אותו מאוד, יכהן בכנסת וייצג אותי ואת עמדותיי.

טענת מפלגת העבודה ש"כחול לבן" היא מפלגת ימין, היא תמונת ראי של טענת הליכוד ש"כחול לבן" היא מפלגת שמאל. שתי המפלגות הללו נבנות מן הקרע בעם, מן הדיכוטומיה בין "שמאל" ו"ימין". הן סולדות מעצם קיומו של מרכז. אולם חברה שאין בה רצף של דעות ומגוון של השקפות עולם, אלא דיכוטומיה בין שני מחנות עוינים, מקצינים והולכים ונגררים אחרי שוליהם הרדיקליים מן הזן של הכהניזם ושוברים שתיקה, היא חברה בסיכון.

אוי אוי אוי – מוץ מטלון המפוכח לא מדקלם את המנטרה העבשה והשחוקה של "פתרון שתי המדינות".

 

* פסולות לקואליציה – בוגי יעלון יבקר היום בעיר טמרה שבגליל. לקראת הביקור, פירסמה מפלגת בל"ד/רע"ם את ההודעה הבאה: "כניסתו של גנרל המלחמה בוגי יעלון לעיר טמרה ולישובים הערבים הינה דבר מסוכן, חצוף ומסמל חצייה של כל הקווים האדומים. לא יעלה על הדעת לקבל את פניו וללחוץ את ידיו של מי שיש לו דם על הידיים. אנו קוראים לבטל את האירוע המשווק את מפלגת הגנרלים המעורבים בפשעי מלחמה, ולהתלכד סביב המאבק הצודק של העם שלנו, סביב המאבק לשוויון ונגד הגזענות".

לתשומת לבם של אלה התוהים למה המפלגות הערביות בכנסת אינן אופציה לקואליציה.

 

* הרע במיעוטו – ארורה המפלגה שמציבה את בית המשפט העליון של מדינת ישראל בשורה אחת עם חמאס, ארגון הטרור הקנאי שחותר להשמדת ישראל. זאת מפלגת הסתה ארורה.

ולמרות זאת, אם מישהו מתלבט בין הצבעה לימין החדש להצבעה לבית הכהניסטי, אמליץ לו לבחור ברע במיעוטו – בנט, ולא לרב פרץ שמכר את נשמתו לשטן הכהניסטי גולדשטייניסטי.

 

* אחרי הבחירות – האם אחרי הבחירות התועמלן יעקב ברדוגו יחזור להיות פרשן?

 

* דרך ארוכה – הלקח המרכזי שלי מן ההכרה האמריקאית בריבונותנו על הגולן, היא הדבקות בדרך הארוכה והקשה, והעדפתה על העכשוויזם: על הרוח של "אני, כאן, עכשיו".

קומץ חלוצים עלו להתיישב בגולן 5 שבועות אחרי שוך הקרבות של מלחמת ששת הימים, ובדבקות ונחישות, צעד אחר צעד, בנו בית ועוד בית, נטעו מטע ועוד מטע, זרעו שדה ועוד שדה, ייסדו קיבוץ ועוד קיבוץ, מושב ועוד מושב, יישוב קהילתי ועוד יישוב קהילתי ואת העיר קצרין, הקימו מפעל ועוד מפעל, יצרו אתר תיירות ועוד אתר תיירות, גן ילדים ועוד גן ילדים, בית ספר ועוד בית ספר, ניהלו מאבקים נגד ממשלות פזיזות שנקטו במדיניות קצרת רואי ועכשוויסטית שכמעט סיכנה את עתיד המדינה למען הסכם עכשיו, קידמו את חוק הגולן, ואת שריון חוק הגולן, ואת חוק יסוד משאל עם.

אנו שמחים מאוד על ההכרזה האמריקאית ורואים בה בשורה גדולה. וחוזרים ליום קטנות של העשייה הציונית הגדולה של מפעל ההתיישבות בגולן, של העמקת אחיזתנו באדמת הגולן הישראלי.

 

* ראוי לקרדיט – ב-2008 הגיע אליי מסמך ארוך ומפורט, המנמק בשפה בהירה ורהוטה, בידע ובעומק היסטורי, פוליטי, משפטי וביטחוני את חשיבותה של ריבונות ישראל על הגולן. המסמך נשלח במקביל לעמיתיי להנהגת ועד יישובי הגולן ולאנשים נוספים במדינה, בעלי השפעה ובעלי דעה. שמו של הכותב, דניאל ראם, לא היה מוכר לי ולא לאף אחד מחבריי. מסתבר שמדובר במתמטיקאי, אכפתניק, פטריוט ואוהב אמתי של הגולן.

מאז אנו עומדים בקשר רצוף, כולל בשנים שבהן הוא שהה בחו"ל לצורך פוסט דוקטורט. הוא דבק בנושא הגולן ואכפת לו מאוד נושא עתיד הגולן, והוא מרבה לעסוק בו, לכתוב עליו, והכול מתוך אותה ידענות ומתוך חשיבה עמוקה שהוא משקיע בנושא. מוחו אינו חדל להעלות רעיונות יצירתיים.

לא תמיד אנחנו מסכימים. עיקר המחלוקת בינינו, היא שהוא חש תמיד שהאדמה רועדת תחת רגלינו, ולכן עלינו להיות במאבק מתמיד. אני סבור, שמאבק ציבורי כאשר אין איום מוחשי על הגולן, רק יציב סימני שאלה, ויהפוך את סוגיית הגולן לשנויה במחלוקת, בעוד שנות השקט (שבעיניו הוא מדומה) מאפשרות לנו לפתח את הגולן ולהעמיק את אהבת הציבור הישראלי לגולן.

ויכוח סוער ניהלנו בנושא ב-2010. היום אנו יודעים שבאותה שנה נתניהו ניהל מו"מ מפורט ומתקדם על נסיגה מהגולן, שהופסק רק בגין מלחמת האזרחים שפרצה בסוריה. כך, שאולי אני טעיתי והוא צדק?

ומדוע אני כותב כל זאת. כיוון שדניאל ראם היה הראשון שכתב מאמר הקורא לפעולה למען הכרה אמריקאית בריבונותנו על הגולן, בשנת 2013 (או בכל אופן הראשון הידוע לי). אני כתבתי על כך לראשונה רק שנתיים אח"כ. גם הפעולה של צביקה האוזר, הדוחף העיקרי של הרעיון ומי שהקים את היחדה למען הגולן ועומד בראשה, החלה ב-2015.

היום, אחרי ששלב א' של המטרה (הכרה נשיאותית, אך יש צורך לקדם גם הכרה של בתי הנבחרים) הושגה, ראוי להזכיר את דניאל ולתת לו את הקרדיט שהוא ראוי לו.

 

* ביד הלשון: טוזיג – כותרת המדור "פינת האוכל" במוסף "הארץ", מאת רונית ורד, היא: "לערוך טוזיג ולנוח."

 הכתבה מספרת על חוות פארמה קולטורה בבני ציון, שמספקת סלי פיקניק נהדרים, המבוססים על יבול עונתי ועל תוצרת חקלאית של יצרנים זעירים מהשרון.

את המילה טוזיג אני מכיר מילדותי. טוזיג הוא פיקניק בעברית. אולם אני מכיר את השימוש בה, בדרך כלל, לציון חידוש בעברית שלא נקלט. למה? לא תמיד יש לכך הסבר, אבל אולי במקרה הזה בשל הדמיון לטוסיק, ואולי כיוון שהצליל אינו נשמע עברי.

זאת הפעם הראשונה, ככל הזכור לי, שאני נתקל בשימוש במילה, הן בכותרת, והן בכתבה עצמה: "היציאה לטוזיג, במיוחד בעידן שבו לא מרבים הבריות להתענג סתם כך על בטלה ועל רביצה, משביעה לא רק את הגוף, אלא גם מרוממת את הנפש ואת הדמיון."

המילה מופיעה בכתבה ללא הסבר, מתוך הנחה שהקוראים מכירים את המושג. המילה פיקניק מופיעה רק בצירוף "סלי פיקניק".

מקור המילה טוזיג הוא תלמודי. היא מופיעה במסכת עבודה זרה בתלמוד הבבלי.

 אורי הייטנר

 

* * *

מנחם רהט

הכינו את הסרטים הכתומים

היכונו לממשלת אחדות נתניהו-גנץ-חרדים, שעלולה לייצר את אוסלו ג' ולהיזכר כבכייה לדורות. הדרך לגיהינום רצופה כוונות טובות

מי שמכיר את התנהלותו הפוליטית של נתניהו, כפי שבאה לידי ביטוי קיצוני ב-2009 וב-2015, כשחיזר אחר השמאל במאמץ לצרפו לממשלתו, ומי שמבין שזוהי כהונתו האחרונה של בנימין נתניהו ו'אחרַיי המבול', יכול להעריך בוודאות, שכבר במוצאי יום הבחירות, יכוננו נתניהו וגנץ קואליציית אחדות על בסיס מרכז-שמאל בראשות נתניהו, עם בני גנץ שר הביטחון ויאיר לפיד שר החוץ. אליה יצטרפו מפלגות ש"ס ודגל התורה, שאצלן זוהי רק שאלה של מחיר. הן אפילו יצדיקו את המהלך: "התחייבנו וקיימנו לשמור על נתניהו בראשות הממשלה."  

בחוץ, על ספסלי האופוזיציה, יישבו מפלגותיהם של פרץ-סמוטריץ' ובנט-שקד. גם בלעדיהם יהיו לקואליציית נתניהו-גנץ 75-70 מנדטים לפחות. מה רע? 

נתניהו לא יתקשה להסביר את המהלך הבוגדני. ממשלת אחדות דו קוטבית, כך יטען, ממש מתבקשת במציאות המקוטבת שלנו. ולליכודניקים נתניהו יקרוץ: איך אפשר לכונן ממשלה שתישען על הסמוטריצ'ים והבן-גבירים? (אגב, לימור לבנת הליכודניקית המושבעת, אף היא טענה השבוע נגד ההישענות על הימין שמימין לנתניהו). נתניהו אפילו יוכל לביים תיאטרון אבסורד לרגע: ירים טלפון לרב פרץ ולבנט, כפי שהבטיח, ויציע לבנט להיות שר לענייני זרבובים ולרב פרץ שר לענייני ברבורים, ואחר כך עוד ייתמם: הבטחתי וקיימתי. זה הם שסירבו. לא אני.   

וזה יהיה לא רק רע. זה יהיה נורא בדרך לתסריט האימים: ישראל תאמץ את עיסקת המאה של טראמפ, ואת תוכנית הנסיגות וההתכנסות לגושים בלבד של מפלגת כחול לבן, ואת תוכנית 'שתי המדינות' של נתניהו (שלאורך כל מערכת הבחירות הוא לא התנער ממנה) – ותלך לתוכנית שתשים בצֵל את ההתנתקות המרושעת שביצעו הליכוד ושרון בתמיכתו הפעילה של נתניהו. ולאידיוטים השימושיים שיעניקו את קולותיהם לנתניהו, מתוך תמימות יתר, לא יישאר מה לעשות. מקסימום יוכלו לצאת לרחובות, לחסום כבישים, וגם לשלוף מהנפטלין את הסרטים הכתומים. ולבכות, לבכות הרבה, בכייה לדורות, על הצבעתם האווילית – נגד עצמם.

לא מעט אידיוטים שימושיים במחנה הציונות הדתית, הולכים בעקבות החלילן מהמלין, מבלי להבין שהם עוד עלולים לגרום לנתניהו ולאידיאולוגיה של עצמם, נזק בלתי הפיך. ככל שייגרעו קולות ממפלגות הימין, עלולה אחת מהן שלא לעבור את אחוז החסימה. והתוצאה: רבבות קולות ימין ייזרקו לפח האשפה, יתמעט מספר המנדטים של גוש הימין, והם במו ידיהם יעבירו את השלטון לגנץ-מרצ-ערבים. עוד בכיה לדורות, בנוסח הצבעתָ נתניהו קיבלתָ מרצ. הדרך לגיהינום רצופה כוונות טובות. זו הפוליטיקה.

הצבעה לנתניהו ולא למפלגות שמימין לו, תעניק גם אישור בדיעבד לסידרת מעשים ומחדלים, שסותרים את השקפת עולמו של הימין הלאומי: נסיגה של 80% בחברון, חתימה על הסכם וואי שמשמעותו אובדן עוד 13% משטחי יו"ש, הסכמה לנסיגה מהגולן והחרבת כל יישוביו, גירוש יהודים שיטתי מבתיהם מול סירוב עיקש לפנות את חאן אל אחמר, הקפאת הבנייה ביו"ש ובירושלים, נכונות במו"מ עם שר החוץ קרי לנסיגה מרוב יו"ש וכל בקעת הירדן, שיחרור 1,027 מחבלים עם דם על הידיים ובהם יחיא סינוואר, שיחרורי מחבלים נוספים כמחווה של רצון טוב, וזו רק רשימה מאוד חלקית.

ואחרון לא חביב: הצבעה לנתניהו פירושה תמיכה במאבקו לחסום כל יוזמת החקיקה לקיצוץ מוטת כנפיו של הבג"ץ. "אני," התגאה נתניהו בראיון מצולם לערוץ הכנסת, "גנזתי את פיסקת ההתגברות, ואת היוזמה לקיים שימוע לשופטים, ואת הרצון לשינוי רכיבי הוועדה למינוי שופטים." 

נתניהו המשיך בכך מורשת ליכודית מפוארת, של האלהת ה'שופטים בירושלים', למעמד של ממשלת-על. שר המשפטים מטעם הליכוד דן מרידור ויו"ר ועדת החוקה חוק ומשפט ח"כ אריאל לין, עשו בחשאי יד אחת עם השמאל ועם אהרון ברק, לחקיקת חוקי היסוד כבוד האדם (1986), שאיתם חולל ברק מהפכה שיפוטית אומללה וכוזבת.

מסקנה: רק טעות אחת נוספת ביום הבוחר, וכולנו ניגרר לסיכונים גדולים מנשוא: אוסלו ג', חורבן ההתיישבות, הפקרת ירושלים והר הבית בידי האוייב הפלשתיני (והירדני), המשך הטרור החקלאי בנגב ובגליל, היעדר תגובה הולמת לטרור העפיפונים, לבלוני הנפץ ולטילים לעבר העוטף ומרכז הארץ, הגברת סחטנות הפרוטקשן החמאסי, ועוד התקפלויות נוסח מרצ והשמאל הקיצוני.

ירחם השם. 

מנחם רהט

 

אהוד: אני מבין כי לשיטתך הכי בטוח זה להצביע עבור טיבי – כדי שלא לחזק את נתניהו-גנץ-לפיד העומדים להחזיר את הגולן לחוסני זעים שליט סוריה.

 

* * *

עדינה בר-אל

תבנית נוף מולדתנו – הערות והארות אישיות

בעקבות הספר "ילדים בסדר גמור", ביוגרפיה דורית של ילידי הארץ 1948-1955,

מאת חנה יבלונקה

 ידיעות אחרונות, ספרי חמד, 2018

הספר שכתבה חנה יבלונקה הוא שילוב בין ספר קריאה שנקרא ברהיטות לבין ספר עיון. הספר מבוסס על מחקר היסטורי וסוציולוגי, עם שפע נתונים סטטיסטיים, (ללא הערות שוליים). וזאת בשילוב סיפורים אישיים של ילידי תש"ח על סמך ראיונות עימם.

מצאתי בספר את קורותיי וקורות חבריי, והחלטתי להעלות ברשימה זו כמה נקודות השקה אישיות שלי, בעקבות כמה מהנתונים והסיפורים שמציינת יבלונקה בספרה.

 

השפות שלנו

ב"פתח דבר" מציינת הכותבת שהיא נולדה שנתיים לאחר קום המדינה, ו"כמו בבתים רבים אחרים באותן שנים, גדלתי שומעת שפה זרה [...] אבל מיום לידתי שמעתי גם את השפה שחודשה כאן – העברית." אני  נולדתי שנתיים לפני קום המדינה; ובצד העברית שידעתי היטב, כמובן, אני עצמי התעשרתי בשתי שפות נוספות, יידיש ופולנית. יידיש אני מדברת וקוראת, ופולנית "שומעת". ואיך למדו הוריי עברית? אימי למדה באולפן ערב. בתחילה באמצעות הספר "אלף מילים", שגם אני אהבתי לקרוא בו. ואחר-כך באמצעות הספר "אלף מילים ועוד אלפיים". אבי למד עברית מחבריו לעבודה, מקריאת עיתונים וספרים. הוא ידע עברית על בורייה והיה בעל ידע רב. הוא נהג לומר לי: "הכול יש בספרים." הוא היה אוטודידקט, ולדעתי, לולא "תפסה" אותו המלחמה בצעירותו, יכול היה להעשיר את השכלתו ולהיות אקדמאי.

 

דור שני לשואה

אני אחת מבני "הדור השני". הוריי ניצולי שואה שנפגשו "שם" ועלו ארצה בשנת 1945, מיד עם סיום המלחמה. המשפחות של רוב חבריי היו קטנות מאוד, ללא סבים וסבתות, ללא דודים ובני דודים, משפחות שהולידו בארץ ילד אחד או שניים בלבד. למזלי אני זכיתי בסבא, זה הסבא שדיברתי עמו יידיש וקיבלתי ממנו כל כך הרבה חום, אהבה וחוכמה.

 ומעשה שהיה כך היה: סבי לייב רוטשטיין היה בעל בית חרושת לשוקולד וסוכריות בפולין. בשנת 1939 נפטר בנו בכורו, והוא נכנס לדיכאון, שלאחריו רצה לשנות אווירה ולעלות לארץ ישראל. הוא החליט להגיע ארצה לבדו, כדי לדאוג לפרנסה כאן ולהכין בית עבור משפחתו, שתגיע בעקבותיו מאוחר יותר. הוא הצטרף לאנשי "ביתר" באונייה "פָּריטה", שהבריטים עצרו בים למשך שלושה שבועות. וכאשר סוף סוף עלה על היבשה בתל-אביב, שמע שהגרמנים פלשו לפולין, ורעייתו ושלושת ילדיו נמצאים שם בעיצומה של המלחמה.

הבית שמצא סבי למגורים היה ברחוב יחיאלי בשכונת נווה-צדק, בצמוד לבית הספר לבנות. (היום מרכז "סוזן דלאל". על קירות הבית שלנו יש עתה תמונות פסיפס של הסופרים ומייסדי העיר). הוא עסק בייצור נעליים – בחורף תפר נעלי בית חמות עשויות בד משובץ, (כמו שכל הקיבוצניקים נעלו במשך שנים...), ובקיץ הוא הכין סנדלים שסולייתם עשויה מחֶבֶל.

כך ישב שם וחיכה חמש שנים, בלי לדעת מה עלה בגורל משפחתו, עד שאימי, בתו היחידה, הגיעה ארצה עם חתנה. שם בחצר ברחוב יחיאלי 8 הם נישאו, ושם נולדתי אני בשנת 1946. לאחר מכן הגיע בן משפחה נוסף שניצל מן התופת – מוניק דודי, אחי אמי.  הוא הקים פה משפחה, אך נפטר בגיל צעיר יחסית, ואני הייתי עדה לאבלו הכבד של סבי על בנו.

על יחסם של ניצולי שואה להולדת ילדיהם כותבת יבלונקה: "ראיית הילד הנולד בראש ובראשונה בממד הרצף הביולוגי, של ההמשכיות [...] לצד תחושת ההמשך הביולוגי מצאו ההורים הניצולים משמעויות נוספות בלידת ילדיהם: פורקן מתחושות ההשפלה שהיו מנת חלקם; וההתרסה הנקמנית כנגד הגרמנים שזממם לא צלח בידיהם." (עמ' 37). חלק הגדירו את יום הולדת הצאצא כ"יום המאושר בחיינו". אימי  הגדירה את ההיריון שלה עימי ואת הולדתי כ"נס". היא סיפרה לי שלא תיארה לעצמה שלאחר שנים כה רבות במחנה, ללא תזונה מתאימה, ללא מחזור הווסת, היא תצליח להרות וללדת.

מאז שנולדתי שמעתי מפי אימי סיפורים על החיים בפולין לפני המלחמה, ובעיקר על מה שעבר עליה בשואה, בגטו ובמחנות העבודה. אבי, לעומתה, שהיה באושוויץ, לא סיפר דבר.

יבלונקה מציינת שהשמות שניתנו לבני הדור השני כללו בתוכם הן יסוד של הנצחה, על שם בני משפחה שניספו בשואה, והן יסוד של תקווה, בעיקר בהקשר של תקומת מדינת ישראל. אני לא נקראתי על שם אחת הסבתות שלי – רבקה או אסתר – כיוון שנולדתי שנה לאחר סיום המלחמה, ועדיין לא היה ברור אם הן ניספו או ניצלו.

ומנין הגיע השם העברי שלי, בשלב שהוריי עדיין לא ידעו היטב עברית? סבי הציע את שמי העברי. הוא סיפר שתמיד שמע בחצרו את המולת הילדות בהפסקות בבית הספר הסמוך. ובין השאר שמע ילדות קוראות מדי פעם את השם "עדינה". ושֵם זה מצא חן בעיניו.

 

ההיסטוריה שלנו – רצף מלחמות

בספר מצוין כיצד ילדי דור המדינה מסכמים את חייהם לאחר מלחמת יום הכיפורים. דוגמא: בעיתון "פי האתון" התפרסם מין סיכום המתחיל במילים: "כשנולדתי – היתה מלחמת השחרור בעיצומה. כשהלכתי לבית הספר – כבשו כוחותינו את סיני..." ואכן, גם אני מוצאת את עצמי מסכמת ביוגרפיה "מלחמתית": כשהייתי בת שנתיים נלחם אבי במלחמת השחרור, כשהייתי בת עשר נלחם אבי במבצע סיני. בשנת 1967 הייתי סטודנטית באוניברסיטת תל-אביב. ליד המנזה פגשתי את אבי וחבריו, שגויסו להג"א.  אחר-כך, באמצע השיעור של צבי מלאכי על שירת ימי הביניים, הגיע מישהו ומסר לו פתק. המרצה אסף את חפציו לתוך תיקו, אמר לנו שהוא מגויס, ועזב את הכיתה. ובמלחמת יום הכיפורים נהרגו שניים מחברינו הקרובים ביותר – טכסי, משה וקס הי"ד, שהיה חברי בתיכון, נהרג ברמת הגולן; ויקי זמר הי"ד היפהפה, נהרג בחווה הסינית.

 

חיי היום-יום

יבלונקה מציינת שרוב האימהות היו עקרות בית, והאבות עבדו ופרנסו ולכן נעדרו רוב שעות היום מן הבית. וכך זה היה גם אצלי. כאשר הייתי צריכה למלא בשאלון את מקצוע ההורים, הייתי כותבת שאימי עקרת בית. לגבי אבי, שהיה חבר קואופרטיב "הארגז", כתבתי שהוא מסגר, עד שהוא העיר לי לכתוב "מנהל עבודה". כי הוא עבר קורס ערב וקיבל תעודת מנהל עבודה, והיה מנהל מחלקת רהיטי מתכת. שעות רבות הוא עבד שם, ולעיתים גם בשבתות.

דירה סטנדרטית היתה בדרך כלל בת שני חדרים. האחד לילדים (ובמקרה שלי – חלקתי חדר עם אחי הצעיר ממני ועם סבי), ו"החדר השני שימש במשך היום סלון ובו היו שתי כורסאות, רדיו, ארון שהכיל חפצי נוי ('ויטרינה'), וכן ספה שבשעת ערב מאוחרת נפתחה למיטה ובה ישנו הוריי." (עמ' 48). 

טלפונים ומכוניות פרטיות היו בילדותנו רק לאנשים עשירים, או בעלי תפקידים כגון רופאים ואנשי ממשלה. "בשנת 1961 כמעט שלא היו מכוניות פרטיות. רק ל-18% ממשקי הבית היתה מכונת כביסה ורק ל50% מקרר חשמלי" [...] ומה באשר לטלפון בבית? כמעט שלא היה." (עמ' 49).

באותה שנה התגוררנו כבר בגבעתיים, והיו לנו מכונת כביסה ומכונית פרטית. אבל מילדותי בנווה צדק אני זוכרת את הרתחת הכביסה בדוד בחצר, ואת קניית חצי בלוק הקרח למקרר מהמוכר שהגיע עם סוסו. היה גם המוכר של "סוס הנפט", ממנו קנינו גלונים של נפט לחימום ולבישול. והיה העגלון שבא עם חמורו ומכר לנו חלב. הוא היה מוזג חלב מתוך הכד שלו לבקבוקים הריקים שעקרות הבית הביאו לו. וטלפון – כמו כולם חיכינו לו שנים רבות...

יבלונקה מתארת כיצד עיצבו את תבנית נוף מולדתנו בבית הספר. התפקיד המרכזי היה לתנ"ך. לימודי התורה החלו בכיתה ב' בחגיגה ונמשכו כל שנות לימודינו. "לכל סיפור תנ"כי היה מקום על האדמה שבה גדלנו – עמק יזרעאל, הר הכרמל, מגידו, קדש ברנע. כמעט כל מקום שיהושע כבש סומן במפה. ממלכת דוד ושלמה סומנה במפה. הן של ארץ ישראל והן של התודעה. התחברנו לעבר הקדום, למקומיות. לא ידענו גלות מהי, לא יצאנו מכאן. חלום הדורות הפך עבור ילדי המדינה, בתיווך מערכת החינוך, ממֶסר דתי לאהבת הארץ." (עמ' 59).

ובהמשך סוקרת יבלונקה את ספרי הלימוד שעוסקים בעונות השנה ומועדי ישראל ואת התחושות שספגנו בבית הספר. כמו בסתיו, לדוגמא, עם שני הסמלים לבואו: פריחת החצב והופעת הנחליאלי. והחורף שמזדהה עם פרחי הבר הרקפת והכלנית. היא מזכירה את שיעורי הזמרה והמקהלה, ואת האחות שנכנסה לכיתה כדי לבדוק את ראשי הילדים, ואת אחריותה לנתינת חיסונים ובדיקות עיניים; וכמובן גם את ה"שיחה" שערכה לבנות בכיתה ו'. מין התחלה של חינוך מיני...

 

משהו על קריאה

בספר מוזכרים עיתוני הילדים שנקראו אז: "דבר לילדים", "הארץ שלנו" ו"משמר לילדים". כיוון שאבי היה חבר הסתדרות ועבד בקואופרטיב, דאגה הספרנית של מפעל "הארגז" שיהיה מנוי על העיתון "דבר". כמה חיכיתי ליום שלישי, בו קיבלתי את "דבר לילדים", וכמה חיכיתי ליום שישי בו קיבלנו את "דבר השבוע". קראתי בו גם בהיותי ילדה. בכל שבוע נדפסו בו מילים של שיר עברי, ואני למדתי אותם בעל-פה... מלכה הספרנית  ניהלה ביד רמה את הספרייה במקום עבודה זה. אבי היה מגיע הביתה עם ספרי קריאה עבורי. ובכל חג חנוכה היתה מסיבה למשפחות העובדים, וכל ילד קיבל ספר ובו חותמת: "שי לילדי הארגז". מלכה גם דאגה שהעובדים יהיו מנויים על "הספרייה לעם", וכך התעשרה הספרייה שלנו בבית בספרים הן לילדים והן למבוגרים. חברים שלי נהגו לבוא ולשאול ממני ספרים, שלא כולם הוחזרו, אגב.

מובן שקראתי ספרים גם בספרייה הציבורית. ובעניין ספריות ציבוריות – בכיתה א', כאשר התגוררנו עדיין בנווה-צדק, היתה ספרייה ברחוב רוקח, (ליד בית עגנון), בקומה שנייה של גן ילדים. אבל זו היתה ספרייה שלא השאילה ספרים הביתה, אלא הילדים היו יושבים וקוראים במקום בכל ביקור. בתום הביקור היו הילדים הולכים לספרן ומבקשים ממנו לשמור להם את הספר עד לפעם הבאה. אני שהייתי בכיתה א' התביישתי לבקש מהספרן שישמור לי את הספר לפעם הבאה, וכך בכל פעם שהגעתי, הייתי מתחילה לקרוא ספר חדש... וכשלמדתי בבית הספר היסודי בגבעתיים היינו מנויים בספרייה הציבורית ברחוב גורדון, אליה היינו מגיעים לפעמים דרך "גן הזיכרון".

באותה תקופה לא יכולנו לבחור בעצמנו ספר לקריאה. היה עלינו לגשת לדוכן, לתת לספרן רשימה בכתב ידנו עם שמות של ספרים שאנחנו מעוניינים לקרוא; והוא היה מביא לנו את אחד הספרים מן הרשימה שמצא במדפים שמאחוריו. לשם כך היה לנו עיסוק סביב יצירת רשימת הספרים האישית. היינו שומעים להמלצות של חברים, היינו מעתיקים מהם שמות של ספרים. ופעם שמעתי את חברי חָקָלֶה, שלא רצה ספר מקוצר, מבקש מהספרן: "תן לי את 'מונטה כריסטו' השמן..."

אגב, הספרן בתקופתי היה שמואל חביבי, שהיה ידוע כמי שמצטיין בפתירת החידונים של שמואל רוזן, ששמענו ברדיו בתוכנית "תיבת נוח". הנה כי כך, זה היה ה"סלב" של אז (כמו שהיה עמוס חכם, זוכה בחידון התנ"ך הראשון); ו"תיבת נוח" בכל יום שלישי בערב היתה הבידור של כל המשפחה. כך גם התכנית "שלושה בסירה אחת" בכל שבת בבוקר.

 

איפה בילינו ומה עשינו אז?

היום נכדיי שואלים אותי: "איך הסתדרתם בלי טלוויזיה ומשחקי מחשב?"

אז הנה כך הסתדרנו – קראנו ספרים והאזנו לרדיו. בבית שיחקנו עם ההורים, האחים והחברים במשחקי קופסה כמו "סבלנות", "מונופול", "שבץ נא" ו"דומינו" . ובעיקר – בילינו בחוץ הרבה. שיחקנו עם חברים בתופסת, מחניים ועוד ועוד. הסתובבנו באופן חופשי בימים ובלילות. בערב יום העצמאות, למשל, היתה לנו מסורת. לאחר במות הבידור היינו הולכים ברגל מגבעתיים לכיכר דיזנגוף בתל-אביב. היינו חברים בתנועת נוער.  היינו ב"קן בורוכוב" של "הנוער העובד". ומטעם התנועה היו לנו "פעולות", היו שיחות ודיונים על סוציאליזם (כך בפירוש...), על בעד ונגד שילומים מגרמניה, בעד ונגד ריקודים סלוניים, בעד ונגד עישון ועוד. שרנו בכל מפגש שירים עבריים בליווי של תיפוף על תוף או על פח; רקדנו באולם המרכזי ריקודי מעגל וריקודי זוגות; ויצאנו בהתנדבות לימי עבודה ולמחנות עבודה בקיבוצים, עד שיצאנו להגשמה בנח"ל.

 

לסיום

יש בספר נושאים רבים נוספים, שמספרים על שהתרחש במדינה ואת השפעות התנאים הכלכליים, החברתיים והפוליטיים על הפרט. היו בעיות, קשיים, שילוב בין חגיגות שמחה בימי העצמאות לבין המחיר הכואב ששולם במלחמות ועוד ועוד.

הספר "ילדים בסדר גמור" מומלץ לקריאה למי שחי פה בארץ בתקופה הנדונה. בנוסף למנת נוסטלגיה ניתן למצוא בו עובדות ונתונים רבים, פרי מחקריה של יבלונקה, שמציגה את הדברים מנקודת מבט רטרוספקטיבית; והיא מצליחה לשקף גם את האווירה ששררה בתקופות שונות אצל פלגי האוכלוסייה השונים. הספר מומלץ גם לצעירים ילידי הארץ וגם לעולים חדשים שלא חיו פה באותה תקופה, כדי שיקבלו מידע על החיים בארץ בעשורים הראשונים של המדינה; כמו שכתבה המחברת בהקדשתה לנכדיה: "שתדעו."

רציתי ברשימתי זו לספר על כמה תחושות וזיכרונות פרטיים שלי בעקבות קריאת הספר. אני מכנה את עצמי "צברית מצויה" – כי אני בת "דור שני" לניצולי שואה, אבל אני גם "דור הראשון" למדינה, וצמחתי יחד עימה. וכפי שקיוו ניצולי השואה, בעלי ואני זכינו להקים משפחה. ילדיי ונכדיי זכו להכיר סבים וסבתות. ובארץ מתקיים הפסוק מספר זכריה: "עוד יישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים; ואיש משענתו בידו מרוב ימים. ורחובות העיר יימלאו ילדים וילדות משחקים ברחובותיה."

עדינה בר-אל

הרשימה פורסמה בשינויים קלים בצירוף תמונות וסרטון בבלוג "עונג שבת" של פרופ' דוד אסף ביום שישי 29.3.2019 להלן הקישור:

 https://onegshabbat.blogspot.com/2019/03/blog-post_29.html

 

 

* * *

משה גרנות

דובר אנונימי וכוחו של בידיון

על "בחזרה מעמק רפאים" מאת חיים באר

עם עובד 2018, 339 עמ'

הגיבורים העיקריים של "בחזרה מעמק רפאים" הם "האני המספר", במאי וצלם סרטים עבור הטלוויזיה; חברתו למשימה (משימה שתובהר בהמשך), שדמה לבנת, קריינית רדיו, ומזכירתה ויוי בצלאל; ישעיהו הומינר, פנסיונר שעוסק בגילוי עצי יוחסין; נעמי זלקינסון, נינתו של המומר יצחק זלקינסון, שתרגם את הברית החדשה לעברית – היתה בת זוגו של הסופר המהולל אלישע מילגרוים; רוגל מילוא, בנו של אלישע מילגרוים מנישואיו הראשונים לדרורה-פרידה, וב"הווה" בעל חוות עיזים; ד"ר מתי חלפי (בהמשך עלה לדרגת פרופסור חבר) שבנה את הקריירה האקדמית שלו על כתביו של אלישע מילגרוים; אולה, היא ד"ר אלכסנדרה פאראדובסקי, מומחית ליהדות פולין, דוברת יידיש ועברית, המאהבת של מילגרוים בוורוצלב, שם שהה לשם כתיבת הרומן "ומלאכים ייחפזון" (השם מצטט את תפילת "ונתנה תוקף"), ושם נפטר.

כל סיפור המעשה סובב סביב דמותו של מילגרוים, ספריו הגאוניים שזכו לתהודה בארץ ובעולם, ועל יחסיו עם שלוש נשים – דרורה הנואפת, נעמי הגויה המיסיונרית הלונדונית המסורה, ואולה, החוקרת הפולנייה, שהייתה המאהבת שלו בוורוצלב.

למרבית הדמויות יש רקע, ולעיתים רחב למדיי (למשל על שדמה אנחנו יודעים אפילו מדוע אביה החליט להעניק לה את השם הזה, כי בעת ההתעלסות עם אימה הוא שר את השיר של ידידיה אדמון "שדמתי עם שחר זרעתיה בדמעה..." – (עמ' 96), ורק על "האני המספר" אין לנו מידע בסיסי, חוץ מהעובדה שהוא במאי-צלם, ובכל עלילת הספר הוא חותר אחרי מידע אמין על מילגרוים עבור סרטיו. אנחנו איננו יודעים את שמו, לא יודעים דבר על מצבו האישי, על משפחתו, על לימודיו – דמות חסרת רקע לחלוטין. ציפיתי שבאחת השיחות הרבות שלו עם שדמה, עם הומינר ועם חלפי, מישהו מהם יפלוט את שמו – זה לא קרה.

והרי בקצרה סיפור המעשה: אלישע מילגרוים, סופר רב זכויות, בעל שם בינלאומי (דמות בדויה לחלוטין!), נפטר בוורוצלב, שם הוא שהה לצורך כתיבת רומן, גופתו מובאת ארצה לקבורה בבית קברות נוצרי בעמק הרפאים בירושלים. המנהלת את הטקס היא נעמי, חברתו לחיים בשנים האחרונות בלונדון ובארץ, כשהשניים היו פעילים בהווי הנוצרי. הטקס מופרע על ידי רוגל, בנו של מילגרוים מנישואיו הראשונים, שקורע קריעה על הקבר ומנאץ את נעמי שכביכול גזלה את אביו מחיק אימו והיטתה את ליבו לאהדת הנצרות. בעלילות מסתבר שהקשר בין מילגרוים ובין נעמי זלקינסון נוצר אחרי הפירוד בין מילגרוים מדרורה, פירוד שנוצר בגלל הניאופים של שניהם.

ד"ר מתי חלפי מבקש להיבנות אקדמית ממותו של הסופר המוערך – על ידי כך שיקבל רשות מנעמי להשלים את הרומן, שהמנוח כתב בוורוצלב, ולכתוב עליו מחקר שיכול לקדם אותו לדרגת פרופסור. בתחילה נעמי עושה מאמצים רבים בטיפול בעיזבון הספרותי של מילגרוים, אך בהמשך היא מתנכרת לחלפי, ומערימה מכשולים אדירים כלפי כל מי שביקש להזכיר את שמו ואת יצירתו בכנסים, בתוכניות רדיו ובטלוויזיה. בהמשך היא מוכרת את כל עזבונו במכירה פומבית, מוכרת את הדירה, וחוזרת ללונדון. ההתנהגות שלה היא חידה עבור "האני המספר", וכל הסובבים אותו, והסיבה מתבהרת כאשר טכנאי מחשבים בשם איזידור לוין מוציא לאור רומן בשם "ומלאכים ייחפזון", וחותם בשם העט איסי שבט הלוי, רומן שהופך אותו בן רגע לעילוי ספרותי המוזכר על ידי כל אמצעי התקשורת. הוא זוכה לשם בינלאומי כשהרומן מתורגם לשפות זרות, ומקבל עליהם תמלוגים שמנים. שדמה היא הראשונה שחושדת כי מדובר בפלגיאט מכתב-יד של מילגרוים, וכשהספר מתורגם לפולנית, נרעשת מהתרמית אולה, היא ד"ר אלכסנדרה פאראדובסקי, כי הרי בידה מצוי כתב-היד המקורי והמתוקן של ספר זה, שמילגרוים הפקיד אותו בידיה, ואף העניק לה בצוואתו את כל הזכויות על הספר. "האני המספר" ושדמה נוסעים לוורוצלב לראיין את אולה ולצלם את כתב-היד עם תיקונים בכתב ידו של המחבר, ומעוררים סנסציה במילייה הספרותי. התוצאה: ישראל איזידור, הסופר המתחזה, נעלם מהארץ, והמו"ל נאלץ לגרוס את כל העותקים של הפלגיאט, לפצות את אולה, ולתמוך בסרט שיכין "האני המספר" עם שדמה.

בינתיים יש סנסציה נוספת: רוגל מצליח לשכנע את בית המשפט שאביו חזר בסוף ימיו ליהדות, ואף קנה חלקת קבר ליד אימו בהר הזיתים, ולכן הוא זוכה לקבל צו להוציא את הגופה מבית הקברות הנוצרי ולהביא אותה אל קבר ישראל במקום המיועד לה בהר הזיתים. "האני המספר" והומינר עדים לאירוע, שהיה חשאי מפחד התגובה הנוצרית, והומינר מסביר ל"אני המספר" מה הם רואים ומי הנפשות הפועלות בחברה קדישא ובעדה החרדית שלקחה על עצמה לטהר את שמו של "החוזר בתשובה". הומינר משמש בתפקיד הדומה לזה של ורגיליוס המוביל את דנטה אליגרי בגיהינום ובפורגטוריום ב"קומדיה האלוהית". ואגב, הבקיאות המפליגה של חיים באר באירועים מורבידיים כאלה נובעת, כנראה, מניסיונו הקשה כששירת ברבנות הצבאית.

תורשה לי פאוזה, כפי שנהוג לומר – מידע אישי: הוצאת ספרים מסוימת הזמינה אצלי ספר לבני הנעורים על פזמונאי אהוב שהלך לעולמו בדמי ימיו. השקעתי מיספר חודשים על תחקיר ועל ראיונות עם חבריו מנוער וחבריו לעשייה האמנותית, אבל כאשר ההוצאה ביקשה זכות להביא ציטוטים משיריו של המנוח (תמורת תשלום, כמובן), העמידה האלמנה תנאים דרקוניים, שלא הותירה להוצאה ברירה אלא לוותר על הפרויקט, והיא פיצתה אותי בפיצוי מינורי על העבודה שהשקעתי לשווא. כשקראתי בספר זה על התעמרותה של נעמי בכל מי שרצה לעשות חסד עם זכרו של מילגרוים ועם יצירתו – נזכרתי בחוויה האישית שאני עברתי.

לחיים באר יש בקיאות אדירה במקורות ישראל, בספרות העברית ובספרות העולם, ועל כן הוא ברא את גיבוריו בדמותו: כולם, אבל באמת כולם, מצטטים תנ"ך ומקורות יהודיים אחרים, סופרים, משוררים, גיבורי תרבות וכד'. עולה על כולם ישעיהו הומינר, שזוכר לא רק את הפסוק, אלא גם את הניקוד והטעמים, ובאחת הסצינות מקריאים לו קטע משיר, והוא יודע מיי שהקטע שייך לשלמה אבן גבירול.

הסופר מדביק לכל אחד מגיבוריו "תירוץ" לבקיאותו בכתובים: הומינר למד אצל פרופ' שירמן ספרות ימי הביניים, שדמה היא בתו של מורה שהשאיר אחריו כתבים שנאספו לספר, ובנוסף לכך היא תלמידתו המסורה של הקריין המיתולוגי עמיקם גורביץ', אולה היא חוקרת יהדות פולין, מכאן בקיאותה במקורות, נעמי הושפעה ממילגרוים, ומצטטת על הרוב את כתובים באנגלית; רוגל, בעל חוות עיזים, בקיא בכתובים כי יש לו תואר שני במתמטיקה ופילוסופיית המדע וכו'. מכל מקום, היה קשה לי לעכל שכל הגיבורים מצטטים כתובים וטובלים אותם בעגה עדכנית – הציפייה שלי הייתה שכל גיבור ידבר בלשונו הוא, כפי שנהג בכתביו הקלסיקון, מורנו שלום עליכם.

אחת החידות בספר, ששדמה (העיצוב שלה באמת משובח, כך גם טורח לציין המחבר עצמו מפיו של "האני המספר" – עמ' 96) מצליחה לפענח אותה (בניגוד לדברי הברברן הומינר שמציע ניחוש חסר שחר) – היא מדוע חדר העבודה של מילגרוים נעול במנעול ייל, ועל המדף שמעל הדלת יש מנורה אדומה ומנורה ירוקה. שדמה משוכנעת שמילגרוים נעל את חדרו כדי שנעמי לא תפריע לו בעבודתו, ולא תנבור בניירותיו ובמחשבו, ותגלה את בגידותיו, והמנורות אמורות להודיע לנעמי מתי מותר, ומתי אסור לה להיכנס לחדר. הניחוש מסתבר כקולע, כאשר נעמי עצמה, המסיבה יחד עם "האני המספר" במסעדה מפוארת בלונדון, מאשרת שאמנם כך נהג מילגרוים בה, והיא סבלה את ההשפלה מתוך תקווה שאולי תיבנה ממנו.

כפי שניבאה שדמה, נעמי מביאה מנעולן שפורץ את המנעול, ואחר-כך שוכרת את טכנאי המחשבים איזידור לוי, שמגלה במחשב את כל נאפופיו של מילגרוים, וגם מוצא את הרומן שהוא חיבר בוורוצלב. נעמי, כאמור, מתפטרת מכל מה שריח מילגרוים נדף ממנו, ומאשרת לאיזידור לפרסם את הרומן על שמו. בין נעמי ובין איזידור נרקם רומן, שגורם לנעמי אושר גדול, אבל מהרגע שקיבל רשות לפרסם את הרומן של מילגרוים, לנכס אותו לעצמו, ולזכות משום כך לתהילת עולם, הוא מנתק ממנה מגע, והיא, מאוכזבת מאוד משני מאהביה היהודים, חוזרת ללונדון ומתגוררת בבית שבו התאכסן פרויד לאחר שברח מווינה.

מילא שרוגל, בעל חוות העיזים – שלא גדל אצל אביו המשכיל, ותקופה ממושכת לא היה איתו בקשר בכלל – יודע לצטט מקורות, אבל מה שנראה לי לא סביר לחלוטין היא העובדה שהוא מספר ל"אני המספר" ולהומינר, שהם באמת זרים עבורו, את הנאפופים של אביו עם צעירה סלובנית, עימה נסע לאיטליה, וכתב בעקבות המסע את הנובלה הגדושה בארוס ובאמנות "לאכול אפרסקים בשלים עם קאראוואגיו", רוגל מתאר בפרוטרוט את הנאפופים של אימו עם הקצינים שהיו מעליה תרתי משמע (ראו עמ' 218 ואילך). ולא רק זאת, הגם שהיה נתק בינו ובין אביו, הוא יודע על הבגידות שלו במו"לים, על כך שאת הנובלה "מיאוס" כתב בעקבות השפעה של "כוחות האימה, מסה על הבזות" של ז'וליה קריסטבה; את השפעתו של מיכאל בכטין על הנובלה של מילגרוים "בזאת אתם נלכדים". יש כאן, לדעתי, הגזמה פראית.

מתחת לפני השטח חש הקורא כי הידע האדיר שחיים באר שולט בו מבקש להתפרץ באמצעות גיבוריו. תפקיד זה של חשיפת ידע בפני הקורא מעמיס חיים באר, כאמור, על כל גיבוריו, אבל הקיצוני שבהם הוא ישעיהו הומינר, שאמנם הוא מופיע כטרחן וכברברן נלעג, אבל הוא הספק הראשי של מידע ברומן, מידע שאני מסופק אם הוא חיוני ללוז היצירה. לא מפגר הרבה אחריו הוא ד"ר מתי חלפי, חוקר הספרות הנלעג (ראו לדוגמה עמ' 154-147, 162-161, 215).

אם הומינר הוא טיפוס של ידען, אמנם נלעג, אבל גם חביב, הרי שמתי חלפי מתואר כקריקטורה של חוקר ספרות. הוא אמנם ידען גדול, וליווה את מילגרוים באנגליה, ואף הציע לו שם לרומן ("נעטרי קוצים", על פי הציטוט מ"מכאן ומכאן" של ברנר), אבל הוא אינטרסנט צבוע, שמשנה את דעותיו על פי הרוח הנושבת במילייה הספרותי.

הספר מסתיים בנאום של אולה בהשקת הספר המקורי של מילגרוים, ובהשקת הסרט שהכין "האני המספר" היא מגלה שמילגרוים כתב בוורוצלב גם מחזה בשם "פורץ גדר", המתאר ויכוח בין שני נזירים, יהודים מומרים בשנת 1262 – האחד השתתף בוויכוח בפאריס, שבעקבותיו נשרפו ספרי התלמוד, והשני שמבקש להתווכח עם הרמב"ן בברצלונה. לראשון יש ייסורי מצפון על מה שעולל לעם היהודי, ומנסה לשכנע את השני שלא ישתתף בוויכוח, והשני מתלבט אם להסגיר את חברו על הסטייה מיסודות האמונה הנוצרית

פרופ' ברברה סטיין, דתייה, מומחית למיסטיקה, היתה למרבה התמיהה חברה של נעמי הנוצרייה, והיא מגלה ל"אני המספר" כי כמו שציין קרל פופר שבבסיס ההישג המדעי טמונה כבר הפרכתו, כך בספרות אמן לא יכול להוציא מתחת ידו יצירה מושלמת – "האני המספר" הפיק ארבעה סרטים על אלישע מילגרוים ונעמי זלקינסון, ולא עלה בדעתו כי לנעמי יש סוד מבהיל – נולד לה בן מעוות המצוי בסנטוריום בגרמניה, בן שהיא איננה מבקרת.

הסיפור מרתק, והמחבר עושה מאמצים כבירים כדי שהקורא יאמין שהדמויות אמיתיות (ברקע עשרות דמויות אמיתיות ומוסדות מהמילייה הספרותי שכל אוהב ספר מכיר), והוא גם מרמז בסוף הספר שלא כדאי לנגחו בזוטות, כי שום אומן איננו מסוגל להביא לעולם יצירה מושלמת. את זה לימד אותנו בצורה משכנעת שאול טשרניחובסקי בשירו "הפסל".

משה גרנות

 

* * *

איליה בר-זאב

אקטואליזציה

 

לָאַחֲרוֹנָה אֲנִי מְשׁוֹטֵט בְּמִגְרְשֵׁי חֲנָיָה, מֵעִיף מַבָּט

אֶל חַלּוֹנות עֲמוּמִים,

בֵּית סְתָרִים.

אֲנִי יָרֵא מִמַּה שֶׁכְּבָר יָדוּעַ וְעוֹד יוֹתֵר מִמַּה שֶׁאֵינֶנִּי יוֹדֵעַ –

בְּמֵאוֹת רְחוֹקוֹת שָׁפְכוּ אֶת הַתִּינוֹק עִם הַמַּיִם

וְעַכְשָׁו, חַיִּים נִטְרָפִים.

 

נְקֻדּוֹת סִיּוּם מְעִידוֹת עַל הַתְחָלוֹת חֲדָשׁוֹת –

בְּעֵרָה מִסָּבִיב, חֲלוֹמוֹת

עֲרוּפִים.

 

בַּמֵּאָה הָעֶשְׂרִים וְאַחַת לֹא כָּל אִישׁ אָדָם, אֵין רוֹעֶה –

גַּלֵּי נֵד סוֹחֲפִים פְּלִיטֵי יֵאוּשׁ,

כָּל שֶׁצָּף.

 

* * *

אהוד בן עזר

בעתיד הניראה לעין

(נכתב באפריל 2003)

 

בעתיד הניראה לעין אין סיכוי שמדינות "העולם השלישי" יצליחו לשפר בהרבה את מצבן. עשרות ומאות מיליוני הרעבים והחיים על סף העוני והבערות, או המשועבדים לעריצות, בעיקר במדינות אפריקה ואסיה, לא יצליחו לשפר את מצבם וזאת בגלל הגידול הטבעי המהיר, היעדר מעמד-ביניים חופשי, מבוסס, יצרני ומודרני, ובגלל שחיתות ההנהגות ואכזריותן.

 

בעתיד הניראה לעין אין סיכוי שמישטרים דמוקרטיים מבשרי עתיד טוב יותר יתקיימו במרבית המדינות האלה. להיפך, תגבר בהן הפלגנות השבטית, הקנאות והחינוך הדתיים, דיכוי הנשים וכל התופעות החשוכות של חברות מפגרות שאינן מסוגלות להושיע את עצמן ואינן משכילות דיין כדי לקבל סיוע מן החוץ.

לא תחזור התופעה המדהימה של התאוששות יפן אחרי מלחמת העולם השנייה, של שגשוג קוריאה הדרומית, של המתרחש בסין בסוף המאה ה-20 ובראשית המאה ה-21 – כל אלה חברות לא-אירופיות שהיו במידה רבה זרות לציביליזאציה המערבית – בשפות, בדתות ובאורח החיים, אך השכילו לאמץ את הישגי הציביליזאציה הזו מבלי לוותר על ייחודן הלאומי והתרבותי. והרי גם הן יכלו להשקיע את עצמן באותו סוג של פיגור שקיים באפריקה ובחלק ממדינות ערב, אלא שמשהו הטבוע בתשתית האנושית שלהן, ברצון החיים הלאומי, בחריצות, בפתיחות הרוחנית לחידושים, בהתמקדות בבניין מדינתך ובנטישת הדרך של הרס מדינות ועמים אחרים – הציל אותן מגורל דומה.

 

בעתיד הניראה לעין, מי שירצה למלט עצמו ומשפחתו מגורל החיים במדינות חשׂוכות עתיד ועתירות אוכלוסין, ואפילו במדינות שאינן במצב קטסטרופאלי, כגון הודו (שבגלל היעדר פיקוח על הילודה עתידה לעבור את סין בגודל אוכלוסייתה), פאקיסטן, מצרים, אינדונזיה, בנגלדש, פיליפינים וכדומה – מי מאזרחיהן שירצה לחיות אורח חיים מערבי במדינה דמוקרטית מסודרת במאה ה-21, יהא עליו להחליט –

אם הוא מקדיש את חייו להעלאת ארצו-שלו למדרגה הזו,

או נישאר בארצו מהיעדר ברירה או גם מתוך שהוא נהנה מהמותרות המערביים של שכבה דקה עליונה ולעיתים קרובות מושחתת מאוד ואנטי-דמוקרטית,

או שהוא מהגר למערב.

 

בעתיד הניראה לעין, גם אם מדינות מסויימות באפריקה ובעולם הערבי והמוסלמי תזכינה, או כבר זכו בדמוקרטיה ­(כביכול) ­– לא רק שהדבר אינו עתיד לשפר את מצבן אלא הוא עלול לדרדר אותן למלחמת אזרחים מתמדת. העולם המוסלמי ובייחוד הערבי אינו יכול להיות דמוקרטי. רק מנהיג גדול כאתא-טורק הצליח להציל את בני-עמו מחזרה אל חיק המדינה הדתית האיסלאמית בכך שקטע אותם מהכתיב הערבי והכריח אותם לעבור לכתיב לטיני, והציב את הצבא לשמור על כך שלעולם, גם לא בהליך "דמוקרטי" – לעולם לא יחזור האיסלאם לשלוט בטורקיה המודרנית ולא תחזור תקופת החליפות.

צל-של-צל של בדיחה היה סאדאם חוסיין. הוא לא רדף את שלושת רבעי מיליון הנוצרים החיים בעיראק, אבל לאחר נפילתו הם מפוחדים עד מוות מן העתיד המצפה להם במדינה ה"חופשית". הוא כֵּן רדף את השיעים, שהם שישים אחוז ממדינתו, החזיק אותם ביד ברזל, הרג בהם, אסר עליהם את פולחניהם, את תהלוכות ה"עשׂורה" שבה הם חובטים עצמם עד זוב דם בשרשראות ובחרבות בדרכם לקברי הקדושים שלהם – והנה לאחר נפילת משטרו, כאשר השתחררו מעריצותו והחלו צועדים ומפגינים – השתחרר השד הכלוא מן הבקבוק, ושישים האחוזים השיעיים מבטיחים בשם ה"דמוקרטיה", אם תתממש ותעניק להם רוב – כינון עיראק מוסלמית בתכלית שבה נשים תלכנה ברעלות, וכל השאר השיפורים לאחור ודיכוי המיעוטים, כמו באיראן.

 

בעתיד הניראה לעין ילך ויגבר זרם המהגרים מהארצות העניות, המדוכאות וחסרות העתיד אל הארצות העשירות, המפותחות, החיות כבר היום את העתיד של המאה ה-21. טובי האנשים מאותן ארצות, הלומדים במערב, חלקם אף נשלחים ללמוד בו, עומדים בשלב מסויים בפני משבר בחייהם – אם לחזור למדינות המפגרות שלהן ולחיות שם לעיתים ללא חופש אמיתי ולשרת בארצותיהם מישטרים מושחתים עד היסוד, או לעשות ולביתם ולמצוא תעסוקה בארצות המארחות אותם ללימודים. יש להניח כי כמעט כל מי שיכול להסתדר בעבודה, נשאר במערב ללא היסוסים.

 

בעתיד הניראה לעין, תהליכי ההגירה מהעולם המפגר לעולם המפותח יגבירו את אי-השקט הבין-גזעי בעולם המפותח – וזאת ככל שאחוזי המהגרים יהיו גבוהים יותר. ויש לזכור שמרבית ההגירה אינה דווקא מהעשירון העליון והמשכיל אלא מעובדי-הכפיים, שנדרשים למלא עבודות פשוטות במדינות העשירות. באופן פרדוכסלי, ואולי כלל לא פרדוכסלי, ככל שנדידת האוכלוסין העולמית תגבר, היא תצבע את החלק העשיר של העולם באותם סימפטומים של החלק העני. לא מיד. לא על פני השטח. אבל האזרחים המקוריים של המדינות העשירות והמבוססות במערב לא כל-כך יאהבו את המחשבה שיום אחד הם עלולים לאבד את הזהות האתנית והתרבותית שלהם בהיותם מוקפים בשלל מיעוטים מרחבי העולם, שרובם אינם רוצים להיטמע בתרבות ארץ המקור, (ואלה שכן נטמעים, הופכים אותה לעיתים למשהו אחר, אולי פורה מאוד, אך גם אחר ומוזר). ולכן, ככל שיגבר תהליך נדידת העמים, שהוא בעצם בריחת כל מי שיכול ממקום שאין סיכוי לחיות בו למקום שיש סיכוי – יתגברו האיסורים על ההגירה, ויגבר המתח הבין-גזעי.

 

בעתיד הניראה לעין, אותו חלק לא-מפותח בעולם האיסלאמי, החלק ה"פרימיטיבי", השומר על קנאות דתית ומשתמש בהישגי המערב כדי ללמוד כיצד להשמיד ולא כיצד לבנות – חלק זה ילך ויגביר את מלחמתו באלה שיש להם "חיים טובים" – כלומר טרור, טרור ועוד טרור, וזאת כדי שישרור צדק עולמי נוסח בן-לאדן:

א. גם לנו גם לכם (המערביים) לא יהיו חיים טובים או לא יהיו חיים כלל!

ב. כדי להפחיד את אלה מבני עמו ואמונתו הסבורים שימצאו מקלט לעצמם וחיים חדשים במדינות חופשיות מן העריצות הדתית של האיסלאם, ואילו עתה, בעידן של טרור, רק על פי מראה פניהם הם ייחשדו מיד כמשתפי-פעולה פוטנציאליים עם הטרור האיסלאמי.

 

בעתיד הניראה לעין, שקט לא יהיה. רק אחריותה הגלובאלית של ארה"ב, ואומץ הלב של אנגליה, הקטנה יחסית, לעומת מדינות כצרפת, כגרמניה וכרוסיה – עמדו בשנים 2001-2003 בין תחילתה של הידרדרות עולמית כללית של האנושות – לבין צל של תקווה שאולי לא יהיה יותר טוב אבל גם לא יותר גרוע כי לפחות יש מי שדואג כל הזמן לא רק לכבות את האש אלא גם לנסות וללכוד את מציתיה ולאסור עליהם מלחמה מתמדת.

 

בעתיד הניראה לעין לא מסתמנת הופעתו של מגן אחר לסדר העולמי זולת ארה"ב. במאה ה-20 חזינו וחזו הורינו בנפילתן, ובעלייתן ובנפילתן של ממלכות ומדינות שניראו בשעתן שוות-כוח לארה"ב: האימפריות העות'מנית, האוסטרו-הונגרית והבריטית, הרייך השלישי, הקיסרות היפנית ורוסיה הסובייטית. היעלמותן לא היוותה סכנה לשלום העולם, להיפך, קריסתן של גרמניה הנאצית ויפן ב-1945 היתה הצלה לעולם. ואולם אם ארה"ב תחדל להיות מדינת-על, מדינת-עולם ­– שום מדינה אחרת לא תוכל לבוא במקומה בעתיד הנראה לעין. לא אירופה המאוחדת באגואיזם ובפחדנות שלה. ולא סין, שהיא אמנם ענק מתעורר אך לא ענק חזק, דמוקרטי ומוסרי-דיו, שייקח על עצמו אחריות לעולם כולו. בקושי מתמודדת סין עם גודל ועם קיום אוכלוסייתה שלה-עצמה.

 

בעתיד הניראה לעין יתברר שהעתיד החל ב-11 בספטמבר 2001. עד אז חשבו גם האמריקאים, חרף אזהרותיה של ישראל, שאפשר להימנע ממלחמה כוללת בכוח הסהרורי והקטלני שהוליד מתוכו האיסלאם, כוח של ארגונים ומדינות המשתעשע במחשבה להשמיד בנשק מודרני, גם לא קונבנציונאלי, את מעוזי הכוח של הציוויליזאציה המערבית, וזוכה על כך לתשואות ברחבי העולם הערבי והמוסלמי לתפוצותיו – כמי שהשיב להם בכוח ההרס את גאוותם וכבודם, החשובים בעיניהם יותר מן החיים ומן החמלה והאנושיות.

בזכות כוח הטרור הדמוני הזה, אשר כאש בשדה קוצים  מלהיב את עצמו והופך את מנהיגיו הפאנאטיים והפרימיטיביים למוכי שיגעון גדלות – נעשה נשיא אמריקאי נלעג, אלכוהוליסט-לשעבר, איש עסקים כושל, בור בפוליטיקה העולמית, שעל חודם של קולות מפוקפקים נכנס לבית הלבן – לאחד מנשיאיה הגדולים של ארה"ב, אשר קנה את מקומו כמגן העולם החופשי מפני שלטון העריצות והרוע, תפקיד היסטורי שמילאו צ'רצ'יל ורוזוולט במלחמת העולם השנייה.

עם היבחרו, איש לא היה מאמין שכך יקרה לו, גם לא הוא עצמו.

 

בעתיד הניראה לעין, הדוגמה של העם האמריקאי, שנוצר וקם מהגירתם של עמים אחרים, היתה צריכה להיות פיתרון לעולם כולו: ארצות-הברית של אירופה, של אפריקה (לפחות של דרום-אפריקה), של העולם הערבי, של ברית-המועצות בשעתה, ואפילו אצלנו, חזון הסהר הפורה של רטוש, אבי הכנענים, מדינה חילונית רב-לאומית ורב-דתית בכל המזרח התיכון.

למעשה, חזון "כור ההיתוך" של ארה"ב הצליח-בחלקו רק במדינה זערורית אחת, ישראל, ורק בקרב אזרחיה היהודיים. בכל שאר ארצות העולם לא ניראה סיכוי שהגיוון הרב-גזעי והרב-דתי, הגדל והולך, ייפתר על ידי היווצרות עם חדש אחד במדינה דמוקראטית גדולה אחת ושוות זכויות לכול. ואי-אפשר לומר שאין בעיות גם בארה"ב כיום. הם מאוד מקפידים על חוקי ההגירה, ויודעים לבחור היטב מכל ארץ את הטובים ביותר כדי לתת להם, ולא בקלות, זכות אזרח. לא פעם לרעת אותן ארצות שגידלו את הצעירים האלה והשקיעו בהם ויוצא שהן סיבסדו את מערכת הרפואה או את תעשיית המחשבים של ארה"ב.

אבל אולי ארה"ב היא כן פיתרון לעולם כולו בכך שבזכות העובדה שקמה מעמים רבים, רובם אירופאיים, הרי היא כבר קרוב למאה שנה ושתי מלחמות עולמיות (ועם לא מעט חריקות), הכוח המציל את העולם מן הכוחות הקמים עליו להורסו. לא לחינם היתה הבדיחה הנפוצה, ערב מלחמת עיראק: מָה רוצים מהצרפתים שאינם עוזרים לאמריקאים בעיראק? הרי הם גם לא עזרו לצבא האמריקאי לשחרר את פריס מהנאצים!

 

בעתיד הניראה לעין אין כל סיכוי לסיום הסכסוך הישראלי-פלשתינאי. הדיבורים על ההסכמים, וההסכמים אם ייחתמו, והצעדים אם יינקטו – כל שליחי הנשיא האמריקאי לא יכבו כהוא זה את התבערה הגלוייה והעוממת של שנאת הערבים לישראל.

אם תהיה מדינה פלשתינאית עצמאית, לא יהיה שלום אלא היא תהיה ראש גשר למלחמה נוספת. ואם יהיה שלום-כביכול, אזיי המדינה הפלשתינאית לא תהיה עצמאית אלא מפורזת ובת-חסות של ישראל, (ושל ישראל בלבד, כי אי אפשר לסמוך על שום גורם כאשר מדובר בביטחון ישראל), והתוצאה מצידם תהיה אותה תוצאה – עוד טרור ועוד מלחמה.

כל זמן שיימצאו פלשתינאים צעירים מתוסכלים, יימצא מביניהם המתאבד-המתפוצץ הבא. ולא ייתכן שלא יהיו מתוסכלים כל זמן שעצם קיומה של ישראל מרגיז אותם ומטריף עליהם את דעתם. ולא ייתכן שלא יהיו, כל זמן שהוריהם הפרימיטיביים מייצרים אותם באחוז הילודה הגבוה בעולם כדי להגביר את הייאוש ואת חוסר התקווה של הדור הפלשתינאי הצעיר וכדי לגבור מיספרית על היהודים בתקווה שכך יכריעו אותנו. וככל שיתקרב השלום (האמיתי או המדומה), כן יגבר הטרור, שגם בימים רגילים אין מנוח ממנו – ויטרפד אותו.

 

בעתיד הניראה לעין עדיין כדאי לזכור כי בשנת 1938 הגדיר נוויל צ'מברליין, ראש ממשלת בריטניה, את האיום של היטלר לפלוש לצ'כוסלובקיה: "סכסוך בארץ רחוקה בין עמים שעליהם איננו יודעים דבר."

אהוד בן עזר

ירנטון, אוקספורד, אפריל 2003

 

* * *

נעמן כהן

הערבים נוהרים – ונתניהו מזרים להם תקציבים

בעוד נתניהו מותקף ללא הרף על היחס המפלה שלו לערבים, ובעוד ש-446,583 ערבים נהרו לקלפיות והצביעו לרשימה הערבית המשותפת (בשנאת ישראל), התומכת בחיסול מדינת היהודים ובהפיכתה לערבית-מוסלמית, דווקא נתניהו תרם למגזר הערבי יותר מכל האחרים.

הנה ראו את מאזן גנאיים, המועמד לכנסת מטעם מפלגת בל"ד, מהלל את נתניהו שתרם לערבים יותר כסף מכל מפלגות השמאל המתקיפות אותו:

https://mobile.twitter.com/nassar_furat/status/1111945853835636736

לחוסר מזלו של נתניהו הוא לא יכול לשים את דברי השבח שקיבל מגנאיים בתשדירי הבחירות שלו. לא כולם בבייס שלו יקבלו חלוקת כספים לערבים בעין יפה. ומהצד השני האקטיביסטים הפרו-איסלמים המתנאים בתמיכה בערבים אבל אינם תורמים להם דבר, מתעבים את נתניהו עד כדי כך שאינם יכולים לשבחו על מעשיו.

 

פה גדול

לעיתים לא יאומן, ואף עצוב לשמוע גנרלים לשעבר פותחים את הפה לאחר שהם פושטים את המדים. איש מפלגת העבודה לשעבר, (שנטש אותה לאחר שלא קיבל מקום ריאלי), האלוף במיל' עמירם לוין, הכריז דברי רהב שצה"ל יכול לגמור את הנהגת החמאס. "אנחנו יודעים להעיף אותם לאן שצריך. נקרע להם את הצורה ונעיף אותם לעבר הירדן! הכיבוש מגיע להם, נעשה להם נכְּבָּה שניה."

עמירם לוין, להעיף את הערבים:

http://rotter.net/forum/scoops1/542615.shtml

https://www.haaretz.co.il/digital/1.4699940

 

למי ניתנה הנבואה?

ד"ר משה גרנות בספרו "התנ"ך כף חובה" מביא כמה דוגמאות לנבואות בתנ"ך שלא התגשמו. למשל: חולדה ניבאה ליאשיהו כי ייאסף אל קברו בשלום, אבל הוא נהרג ע"י פרעה (מ"ב כ"ב 14-20 כ"ג 29) ירמיהו ניבא ליהויקים בן יאשיהו שייקבר קבורת חמור "סחוב והשלך מהלאה לשערי ירושלים (ירמיהו כ"ב 13-19) אבל באמת הוא נפטר בשלום ונקבר בכבוד ("שכב עם אבותיו" מ"ב כ"ד 6)

חז"ל שלא יכלו להכחיש את העובדות קבעו: "אין הנביא מתנבא אלא במה שראוי להיות" (יבמות, נ' ע"א תדע שהרי נביא עומד). ולאחר שפסה הנבואה מהעולם אמרו: "אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מיום שחרב בית המקדש, ניטלה נבואה מן הנביאים וניתנה לשוטים ולתינוקות." (בבא בתרא יב"ב). מסתבר שגם חכמים וגדולים המשיכו לנבא. קצת עצוב, אבל זו אינה נבואת נחמה שהתגשמה: במהלך מערכת הבחירות, ראש הממשלה לשעבר, יצחק רוביצוב-רבין ז"ל נתן נבואה: "אין ולא תהיה אף קטיושה מעזה":

https://www.youtube.com/watch?v=bRLX8RiXS84

היום, כשיש לא רק קטיושות, אלא טילים על תל אביב והשרון, רואים כמה כדאי להשאיר את ניבוי העתידות לעטיפת הבזוקה.

בימינו כדי לפתור את בעיית הטילים מעזה, אין מנוס אלא להפעיל את דוקטרינת יוסף דוריאל ז"ל.

 

על כתב כמויות ואתון

הניצחון בעזה – עיקרון ולא כתב כמויות

החבר יואב ויגודסקי-אהרוני (מאחר והוא קורא לי "מר", והוא עדיין חבר קיבוץ, אני קורא לו "החבר"), מבקש ממני להכין לו "כתב כמויות" המחשב בדיוק את כמות הפצצות, הפגזים, חומר הנפץ וכו', הנחוצים ליישום דוקטרינת דוריאל ז"ל. ("חדשות בן עזר" גיליון 1432)

מאז הזמן שכתב דוריאל ז"ל את דבריו, שוכללו אמצעי הלחימה. יש היום גם "פצצות חכמות", כך שניתן לחשב כתב כמויות אחר, אבל דרישה זו של החבר ויגודסקי-אהרוני לחישוב "כתב כמויות" שמטרתה ללעוג ולהגחיך אותי ואת דוריאל ז"ל, לא יכולה שלא להזכיר את החישוב המדוקדק של כתב הכמויות שחישבו ודרשו המפאי"ניקים (ביניהם החבר יואב ויגודסקי אהרוני) בזמן הפילוג בקיבוץ המאוחד.

העיקרון היה חלוקה שיוויונית של רכוש הקיבוץ. חישוב כתב הכמויות, הספירה והחלוקה נעשו באופן מדויק ביותר. 

בדיר חילקו העובדים "כבשה אחת ל'מאוחד', הכבשה השנייה ל'איחוד'", ברפת  – "פרה אחת ל'מאוחד', הפרה השנייה ל'איחוד'," כך גם בלול חילקו את התרנגולות, ובמחסן הבגדים "חולצה אחת ל'מאוחד', החולצה השנייה ל'איחוד'..." –  אבל החישוב המדוקדק יצר גם בעיות. בדיר בגבת בנוסף לכבשים היו גם חמור ואתון. המפא"יניקים לא ויתרו, ולקחו את האתון.

שלמה המלך, החכם מכל אדם, אמר: "ומותר האדם מן הבהמה אָיִן." אָיִן – פרשו חכמים –ראשי תיבות: "אדם יש נשמה." לא בטוח.

יום אחד בא החזיר בטרוניה אל החמור: "למה זה כשבני האדם רוצים להשתמש בשמות גנאי הם משתמשים בשמנו?"

"נכון מאוד," השיב לו החמור, "זו באמת חזירות!..."

באותם ימים של פילוג, חי בדיר בגבת חמור אחד. תמיד, משהבחין החמור ברועה הנכנס לדיר ומתקרב אליו, התלהט ופתח בקולות נרגשים. בשל נעירותיו המוזיקליות נתן לו ליטמן, הרועה המסור, את הכינוי: "החזן."

יום אחד הופתעו ליטמן ועמיתו לעבודה בדיר – הרועה והסופר יוסל בירשטיין, כאשר בבוקר חורפי אחד מתח החמור את שריריו, סובב את זנבו, פתח את פיו, אבל קול לא יצא ממנו. זו היתה בבירור מחאת "חמור."

בגבת חילקו כבר הכול. גם את משק החי. תרנגולות, בקר, וצאן. והנה הפרידו גם בין החמור "החזן" לבין האתון "המפא"יניקית" אותה קיבלו חברי "האיחוד". "החזן" מחה על המעשה בשתיקה.

ימים אחדים לאחר הפרֵידה מהאתון, ברח "החזן" מהדיר. ליטמן ידע מיד היכן לחפש. הוא הוביל את יוסל לנקודה החדשה של מתפלגי גבת שמעבר לכביש.

החמור "החזן" עמד שם בחוץ והביט מעל לגדר על האתון שבתוך הסככה. הוא עמד שם כל הלילה בקור העז מתחת לאפס והתקרר. כשהבחין בהם, מתח עצמו, זנבו הקצר החל מסתובב במהירות, פיו נפער כמו פרסה של סוס, ונדמה היה שתצא מתוכו תרועה אדירה. כלום.

שלושתם – ליטמן, יוסל', והחמור, חזרו יחד בשתיקה.

כשחצו את הכביש בחזרה לגבת, שאל יוסל את ליטמן: "כיצד ידעת לאן ברח 'החזן'?"

"ידעתי," השיב לו, "משום ששאלתי את עצמי את השאלה: לו הייתי חמור, לאן הייתי בורח?"

רוצה לומר, בפתרון בעיית עזה לא מספיק כתב כמויות צריך גם שכל ישר. בעצם כאן חישוב כתב הכמויות הוא משני. העיקר הוא העיקרון.

הדרישה של החבר יואב ויגודסקי-אהרוני לחישוב כתב הכמויות, מטרתה היתה להגכיח את עצם הרעיון שניתן לנצח בעזה, כי לדידו אין פתרון צבאי אלא רק מדיני. ומהו הפתרון המדיני? הסכם עם אבא של מאזן. על הקמת מדינה ערבית-מוסלמית נוסח עזה גם ביהודה ושומרון,

בדבריי הזכרתי את קביעתו של מעצב תורת המלחמה הצרפתית במלחמת העולם הראשונה, גנרל פרדינאן פוש, שטען שהרצון לנצח הוא תנאי ראשון לניצחון. בלשונו:  Victoire, C'est La volonte – הניצחון הוא הרצון. ראשית דבר צריך לרצות לנצח.

קיימת בארץ בעייה, בציבור הישראלי ישנם רבים שאינם רוצים כלל לנצח. רבים רוצים להפסיד.

חבר ויגודסקי-אהרוני, השאר את חישוב הכמויות לצה"ל, החשוב הוא העיקרון של יוסף דוריאל ז"ל שרק בו היכולת להגיע לניצחון. לפניו כמובן יש לרצות לנצח. בלי רצון אין ניצחון.

 

פרדוקס הכיבוש (1)

"הפתרון לעזה הוא רק פתרון מדיני ויבוא רק בהסכם כולל עם אבא של מאזן." אומרים נציגי הערפלישתים בכנסת, ומצטרפים אליהם גם חברי כנסת יהודים, כתמר זנדברג ממרצ, אברהם גבאי ממפלגת העבודה, ועוד.

צה"ל יכבוש את עזה וימסור אותה לאבא של מאזן שיקים בעזה וביו"ש מדינה ערבית-מוסלמית.

כאן בא לביטוי "פרדוקס הכיבוש". ללא חיילי צה"ל החמאס השתלט על עזה, וללא חיילי צה"ל  ביו"ש אבא של מאזן לא יחזיק בשלטון יום אחד, ומדינתו תיהפך מהר מאד לחמאסית.

הפרדוקס – בלי סיום ה"כיבוש" אין הסכם שלום, וללא המשך "הכיבוש" אין עם מי לעשות הסכם שלום.

 

פרדוקס הכיבוש (2)

אילו הצליחו היהודים לכבוש כ-13 מיליון קמ"ר ולהקים בשטחים הכבושים 24 מדינות יהודיות, והיתה בעולם רק מדינה ערבית אחת, אף אחד בעולם לא היה מדבר על הכיבוש היהודי.

רק מפני שהיהודים אינם מצליחים לכבוש יותר שטחים (בקושי חמשת אלפים קמ"ר) כל העולם מדבר על הכיבוש היהודי.

יש תמיד לזכור כי שטחי הכיבוש הערבי היו גדולים בהרבה ורק הצרפתים, הספרדים, הפורטוגזים, האיטלקים, המלטזים, היוונים, הגיאורגים, הארמנים, הדרום סודנים, הצליחו לסלק את הכיבוש הערבי ולפרק את ההתנחלויות הערביות הבלתי חוקיות.

 

הכשל המשפטי של תומכי הכיבוש הערבי-מוסלמי

לאור הכרזת נשיא ארה"ב דונלד טראמפ על הכרת ארה"ב בסיפוח הגולן לישראל החל עיתון "הארץ" (שמזה שנים נאבק למען כיבוש ערבי-מוסלמי) בקמפיין השולל את הכרזת טראמפ. העיתון מביא  שורה של משפטנים הטענים כי הצהרת טראמפ אין לה משמעות.

(נעה לנדאו, משפטנים על ההכרה בגולן: אי אפשר לספח שטחים שנכבשו ב"מלחמת מגן", "הארץ" 31.3.19)

https://www.haaretz.co.il/news/politics/.premium-1.7067300

מעבר לעובדה האמפירית שאפשר לספח שטחים בעקבות מלחמת מגן למשל פולניה, צ'כיה, אוקראינה, ורוסיה שסיפחו שטחים גרמניים בעקבות התקפת גרמניה עליהם, ומעבר לעובדה שניתן גם לספח שטחים במלחמת התקפה, כגון כיבוש שליש מפינלנד ע"י רוסיה, כיבוש טיבט ע"י סין, כיבוש כורדיסטאן ע"י הערבים והטורקים, וכו', גם הטענה שסיפוח שטחים ע"י ישראל מנוגד להחלטות האו"ם אינו מדויק.

בהחלטה 242 – היא ההחלטה שנתקבלה במועצת הביטחון של האומות המאוחדות לאחר מלחמת ששת הימים, ב-22 בנובמבר 1967. נאמר בסעיף הראשון:

1. מן הראוי ששלום זה יכלול את נסיגת כוחותיה המזוינים של ישראל משטחים שנכבשו בעימות האחרון, לגבולות בטוחים ומוכרים.

באותה עת, 1967, לא היה מוכר עדיין המושג "פלסטינים", והשפה הערבית טרם היתה שפה רשמית באו"ם. הנוסח האנגלי של ההחלטה אמר כך:

i) Withdrawal of Israeli armed forces from territories occupied in the recent conflict;

https://en.wikipedia.org/wiki/United_Nations_Security_Council_Resolution_242

ודוק: ההחלטה נוסחה בכוונת מכוון בנוסח הזה שישראל תיסוג מ"שטחים" ולא מ"השטחים", כלומר לא מכל השטחים, אלא רק מחלקם. ואותו חלק יישאר בריבונות ישראל.

נכון שהצרפתים בהנהגת המנהיג האנטישמי שארל אנדרה ג'וזף מרי דה גול שהאשים את היהודים במלחמה, (וקבע ש"היהודים הם עם עילית הבטוח בעצמו ושתלטן") תרגמו את ההחלטה לצרפתית:

1. Retrait des forces armées israéliennes des territoires occupés au cours du récent conflit

https://fr.wikipedia.org/wiki/R%C3%A9solution_242_du_Conseil_de_s%C3%A9curit%C3%A9_des_Nations_unies

כלומר נסיגה מכל השטחים שנכבשו, ולא רק מחלקם.

ונכון שבהיעדר ה"א הידיעה בשפה הרוסית, הרוסים תמכו בהחלטה בלי הגדרה מדויקת, אבל ההחלטה בשפה באנגלית היא הקובעת.

 

מייצ'סלב בגון – מנחם בגין כדמות מופת בבחירות

כמעט בלתי נתפס הוא שלאחר שמייצ'סלב בגון-מנחם בגין ניסה פעמיים לבצע פוטש נגד ממשלה מכהנת, (בפרשת אלטלנה, ובניסיון להשתלט על הכנסת בפרשת השילומים מגרמניה), דווקא יריביו לשעבר, שטענו בעבר שתנועת החירות היא פשיסטית תוך השוואת בגין להיטלר, (הוא כינה את ממשלת בן גוריון "ממשלת יוודנרט") – רואים אותו עתה כדמות מופת, ומכריזים  בתעמולת הבחירות כי הליכוד של ימינו שונה מהליכוד של בגין.

כבר יצחק רוביצוב-רבין בנבואתו "לא תהיינה קטיושות," נוזף באנשי הליכוד שהם מפחדים מהשלום ו"זה לא הליכוד של בגין."

https://www.youtube.com/watch?v=bRLX8RiXS84

במערכת הבחירות הנוכחית הכריז בנימין גנץ שהליכוד של היום אינו הליכוד של בגין: "מנחם בגין לא היה מתקבל במפלגת הליכוד של נתניהו."

ואפילו האקטיביסטית הפרו-איסלמית, התומכת בכיבוש-ערבי-מוסלמי, תמר זנדברג, אומרת בתעמולת הבחירות שלה שהיא הממשיכה של מנחם בגין בשאיפתה לשלום.

הדבר כל כך זיעזע את כתב "הארץ" הערפלישתי-מוסלמי, עבד, ל. עזב, עד שקרא בקול נרגש לסלק את זנדברג ממרצ. אם היא מעריצה את בגין, שצעק "אסד, יאנוש ורפול מחכים לך!" – שתלך ותצטרף למפלגתו של בגין!

(עבד ל. עזב, זה מה שיש לכם מרצ, נאום של בגין, "הארץ", 2.4.19)

https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.7070118

 

המוסר על פי תמר זנדברג

יו״ר מרצ, ח״כ תמר זנדברג, אמרה לקראת ביקורו של נשיא ברזיל בישראל: "לצורך קמפיין הבחירות נתניהו מוכן להלבין אדם מסוכן שהציף את רחובות ברזיל בנשק, הישווה הומוסקסואליות לפדופיליה, אמר שאם בנו יהיה הומו מעדיף שימות בתאונה ואמר לחברת קונגרס ש'היא לא שווה שיאנוס אותה.'

"נתניהו חותר בשיטתיות לקרב את ישראל למנהיגים כאלה על חשבון הדמוקרטיות הליברליות וגורר את ישראל להיות חלק מציר מביש שמקרין גם עלינו."

http://rotter.net/forum/scoops1/543245.shtml

לא יאומן. זו אותה תמר זנדברג המשתטחת על קברו של רב המרצחים ערפאת: 

https://www.youtube.com/watch?v=1flmKl3k3-E

ואותה תמר זנדברג החותרת לקרֵב את ישראל לכל הדיקטטורות הערביות הפשיסטיות, רודפות ההומסקסואלים, למה היא בעצם יוצאת דווקא נגד נשיא ברזיל?

לצביעות המוסרית של זנדברג יש סיבה. נשיא ברזיל אינו תומך בכיבוש ערבי-מוסלמי ולכן יש לצאת נגדו. כל התומך בכיבוש ערבי-מוסלמי מקבל אצל זנדברג חותמת גלאט כושר. כשר למהדרין.

 

העיניים לו ולא יראה?

המאבק נגד כיבוש ערבי-מוסלמי של בקעת הירדן

אברהם כץ עוז, מפא"יניק ותיק, בעל ניסיון פוליטי לא קטן. לכן תמוהים דבריו: "אני לא בוטח  בביבי שיגן על הבקעה. אבל אני בטוח שבוגי וגנץ כן, כי הם זחלו במארבים בירדן, כשביבי שתה שמפניה. לקראת השלב הבא יש לי יותר ביטחון עם גנץ ובוגי מאשר עם ביבי. ("חדשות בן עזר", גיליון 1432).

האם עיניים לו ולא ראה (ולא קרא) את מצע מפלגת "כחול לבן" המוותר במפורש על בקעת הירדן בריבונות ישראל? מפלגת "כחול לבן" בראשות הקוורטט גנץ, למפל-לפיד, סמולינסקי-יעלון, ואשכנזי – נגד סיפוח בקעת הירדן למדינת ישראל.

למרבה הצער, הדירה מפלגת "כחול לבן" את אורי הייטנר מתפקיד פוליטי בה. בטוחני שאם היה נבחר היה נאבק למען הכללת בקעת הירדן במדינת ישראל.

בהינתן שאין גבול ביטחוני ללא מדיני, ואין גבול מדיני ללא יישובים יהודים, על אורי הייטנר מוטלת בכל זאת המשימה לשכנע את הקוורטט לשנות את מדיניות המפלגה ולפעול למען שמירה על בקעת הירדן בריבונות ישראל, כי בלעדיה אין ביטחון לישראל.

ודוק: בלי התיישבות יהודית וריבונות ישראל על בקעת הירדן לא קיים גבול ביטחון. ללא גבול ביטחון אין פירוז. ללא פירוז אין ביטחון. ללא ביטחון אין כלכלה ואין חברה. גבול ביטחון עם חיילי צה"ל, או צבאות זרים ללא התיישבות יהודית וריבונות – לא יבטיח דבר.

נכון גם בנימין מיליקובסקי-נתניהו עקף את אלון-רבין משמאל, וויתר על ריבונות ישראלית בבקעת הירדן, אבל הוא, נתניהו, ידוע לכל כאחד שאיננו מתכוון לדבריו, אצלו הכול הצגה, ואילו גנץ הוא איש אמת ויושר, הוא מתכוון לכל מה שהוא אומר.

 

עוד הוכחה לנחיצות חוק הלאום

סטודנטים ערפלישתים מאוניברסיטת תל אביב, ערכו הפגנה תמיכה בחמאס במלחמתו לחיסול מדינת ישראל, והשמדת היהודים, כאשר הם מעלים על נס את ה"שהידים בעזה":

https://www.youtube.com/watch?v=2VcGRAiNHZc

האם אנגליה וארה"ב הדמוקרטיות היו מתירות הפגנה דומה בעת המלחמה בנאצים?

ודוק: בניגוד לחמאס הגרמנים לא הכריזו שהם נלחמים לחיסול אנגליה ואמריקה ולרצח כל האנגלים והאמריקאים.

הנה עוד הוכחה לנחיצות חוק הלאום.

 

אותלו כערבי-מרוקאי קנאי

יום שני, אחד באפריל 2019, תיאטרון הקאמרי, אולם 1, 20.30 ההצגה "אותלו המורי מוונציה".

דומה שאחד באפריל, יום השקר הבינלאומי (תשעה חודשים קודם, ישו נולד מבתולה) הוא היום המתאים לראות את ההצגה אותלו, שבסיסה שקר גדול, שיוצר קנאה גדולה.

חמישים ושלוש שנים עברו מאז שראיתי כילד את "אותלו" בהפקת "הבימה" עם נחום בוכמן כאותלו, ומישה אשרוב כיאגו.

ההצגה הנוכחית של הקאמרי היא הפקה נפלאה. הטובה ביותר מכל הפקות שייקספיר שראיתי לאחרונה. משחק מעולה, בימוי רב דמיון, אין רגע דל, תפאורה מדהימה. הבמה הבנויה כאי המוקף במים. בייחוד ייחודית התפאורה בקטע הסיום בו אותלו חונק את דסדמונה במיטה. כאן המיטה ניצבת בצורה מקורית על הקיר במאונך. נפלא.

המוסיקה המקורית, קטעי הדמיון. גם הם מושלמים.

יש ויכוח למה התכוון שייקספיר במילה מורי, האם מורי הוא ערבי, או בֶּרְבֶּר ממאוריטניה, מרוקו, ספרד, או שחור אפריקאי. התרגום העברי הראשון של המחזה שנעשה ב-1874 – נקרא "איתיאל הכושי". הבמאי, עירד רובינשטיין, בחר להציג אותלו ערבי-מרוקאי.

היו בארץ שמחו על כך שלא נתנו את התפקיד לאתיופי, אך עמוס תמם, שגילם נפלא את תפקיד אותלו, אמר בצדק כי הוא ממוצא צפון אפריקאי כפי שהיו המוּרים. אותלו בגילומו אחז בידיו מחרות תפילה מוסלמית. ודיבר בחלקו בערבית מרוקאית, כך גם אשתו דסדמונה שרה בערבית-מרוקאית.

יאגו הערמומי, השקרן, המקנא ביופיו, בגבריותו ובתפקידו הרם של אותלו, והחולם לרשת את מקומו – הוא אדם לבן שבמונחים של ימינו מגלם אשכנזי.

רמי ברוך בתפקיד יאגו היה נפלא, ובמידה רבה גנב את ההצגה, וזאת למרות גילו המבוגר לעומת הדמות שגילם.

אביגיל הררי בתפקיד דסדמונה גילמה היטב את הנערה התמימה המאוהבת, כך גם שרה פון שוורצה בתפקיד אמיליה המשרתת שלה

התרגום של אלי ביז'אווי כרגיל נהדר קל גמיש מודרני מעלה חיוך.

במרכז "אותלו" עומדת הקנאה. דמותו של יאגו דומה לפוליטיקאי הבוחש בקלחת ודורך על אחרים במטרה להתקדם, שבשבילו המטרה מקדשת את האמצעים. בשבילו עצם היותו של אותלו שחור הנמצא בדרגה בכירה ממנו מעלה את יצר הגזענות שלו וקנאתו בו.

גם אמיליה המשרתת של דסדמונה, מטיחה בו "אתה שחור," ובעצם רומזת שהכול היה נמנע לו היה לבן. לכן פחות אהבתי את הפירוש המודרני של הבמאי אשר רואה את ההצגה כחלום, כאשר בסוף המחזה הופיע יאגו כרופא פסיכיאטר המטפל באותלו המשוגע הרוצה להתאבד. מיותר.

יחד עם זאת, זו הפקה נפלאה. ממליץ לא להחמיץ.

 

נעמן כהן

התנחלות תל אביב, מרכז הגדה המערבית.

(רבת עמון ודגניה הן בגדה המזרחית).

 

* * *

גיא משיח

ה"פייקים" נוהרים לקלפיות

מ"דו"ח הבוטים הגדול" שפורסם השבוע במשותף ב"ידיעות אחרונות" וב"ניו יורק טיימס" עולה, שתחת הזהות השקרית והאנונימית מפיצים אלפי "צייצנים" הפעילים בשכר ברשתות החברתיות: שקרים בזויים וכזבים חסרי בסיס, הסתה פרועה ודיבה. לפי הדו"ח מדובר ב"קבוצת צייצנים" בטוויטר, רובם ככולם פועלים תחת פרופילים מזוייפים, הפועלים בצורה אחידה, מאורגנת היטב, שמפיצה, משכפלת ומהדהדת מסרים פוליטיים שקריים שמטרתם אחת: להשמיץ, להכפיש ולטנף את יריביו הפוליטיים של ראש הממשלה: ובראשם את בני גנץ.

שימוש ברשתות חברתיות לביצוע תעמולה פסולה, בניסיון להשיג השפעה בלתי הוגנת על השיח הציבורי ברשתות החברתיות – אסור על פי חוק מימון מפלגות. אם הליכוד אכן מימן פעילות שכזו, היה עליו לדווח זאת למבקר המדינה; לא דיווח – מדובר בעבירה פלילית.

בעקבות התחקיר, מיהר הליכוד לחשוף כמה מבעלי החשבונות, שטענו בראיונות לתקשורת: "אנחנו לא בוטים."

אז נכון, הליכוד אמנם השתמש באנשים "בשר ודם", אבל בכאלה, המסווים את זהותם האמיתית. "פייקים" שהשתמשו בתמונות שאינם שלהם: האחד שם תמונה של דוגמן יווני יפה תואר, השני שם תמונה של השחקן הידוע טום קרוז ועוד.

אותם "גיבורי מקלדת" אנונימיים, שגוייסו ל"צבא הפייקים" של ביבי משמיצים, מקללים, בתחושה של חסינות, כשהם מסתתרים תחת דמותם הפיקטיבית והווירטואלית. קחו, למשל את אותו "קפטיין ג'ורג'", מתווך נדל"ן מיבנה בשם גיורא עזרא, שהוזמן ע"י נתניהו למסיבת העיתונאים במעונו הרישמי של ראש הממשלה – כאילו מדובר היה בסופר מוערך או מדען שהמציא תרופה לסרטן.

לא ולא. אותו "קפטיין ג'ורג'", בו התגאה נתניהו, ושכלפיו גילה חיבה והערכה רבה, תוך שהוא לוחץ את ידו בחום – מתמחה בפרסום עשרות ציוצים גסים, גזעניים בשפת ביבים נמוכה. כך, צייץ "קפטיין ג'ורג'" כנגד בני גנץ, שגנץ נמצא "בסכנת סחיטה בשל צילומים של יחסי מין מצולמים ומביכים עד כדי פדופיליה." אותו "קפטיין ג'ורג'" גם צייץ  "פנינים" כגון:  "כהנא צדק לאורך כל הדרך," "גנץ צריך 50 פסיכיאטרים," הוא כינה עיתונאים שונים בשפת ביבים כמו: "זבל מסריח, חרא," "כלב," "בן זונה מסריח," "אגזוזן," ו"נושך כריות." דבר שלא הפריע לחה"כ אמיר אוחנה, יו"ר "התא הגאה" בליכוד, לשבת לצד ה"קפטיין" ההומופוב במסיבת העיתונאים שארגן נתניהו.

ההשפעה של אותה רשת "פייקים" שמצייצים ומעלים מאות אלפי סטטוסים ביום – היא הרסנית. במסגרת הקמפיין הנכלולי, ה"פייקים" מגבירים את הווליום והנראות של צייצנים אמיתיים ובראשם: יאיר נתניהו בנו של רה"מ, יונתן אוריך יועץ התקשורת שלו, שמעון ריקלין ואריאל סגל (עיתונאי החצר של בלפור) וכמובן, נתניהו עצמו, באמצעות הדהוד מסרי הקמפיין, שיתופים ולייקים.

החשש הוא, שבימים הבודדים שנותרו עד הבחירות, ואף ביום הבחירות עצמו, ינסו ב"רשת הבוטים והפייקים", לפעול במלוא העוצמה בניסיון לבצע מניפולציות נוספות על דעת הקהל הישראלי ולהציף בשקרים ובספינים מעוררי אימה בציבור, המשחקים על הפחדים והשנאות של המכנה המשותף הנמוך ביותר, דוגמת סרטון ה"ערבים נוהרים" שהפיץ נתניהו ביום הבחירות הקודמות. זוכרים את ה"אמא הערבייה" של שמעון פרס? כן, אותו פרס מ"פרס יחלק את ירושלים". אז אל תתפלאו, אם בימים הקרובים, לאחר שרשת הפייקים הציפה שקרים ו"פייק ניוז" על גנץ בדבר היותו: מטריד מינית, אוהב ערבים, בוגד באישתו (זו "השמאלנית ממחסום ווטצ'") ובלתי שפוי נפשית – תתקלו בלא מעט פרופילים בטוויטר ובפייסבוק, שיטענו כעת בתוקף ובביטחון מלא: ש"אמא של גנץ ערבייה", ולכן בטוח שאם גנץ ייבחר לראשות הממשלה, "גנץ יחלק את ירושלים."

עו"ד גיא משיח

 

* * *

אהוד בן עזר

המושבה שלי

בהוצאת "אסטרולוג" 2000

פרק שלושים ואחד

האילם נורדאו חב לדודי אלכס את חייו.

בסימטאות דמשק

 

ביום הלווייה של דודי אלכס נפל ארל'ה על קברו, טמן פניו בעפר התחוח וגעה בבכי.

מדי שנה, ביום האזכרה, היה ניצב למראשותי המצבה וזר פרחים גדול בידיו. לאחר שמת ארל'ה ניכרה קברו ליד קבר אביו שיח' איסחאק נורדאו, לא רחוק מקברו של דודי, ובן-דודי אבנר, בנו של אלכס, אומר מדי שנה קדיש גם על קברו של האילם ארל'ה.

בשנה האחרונה לחייו של היינץ-משה מהגרביים, המאהב של רותי, לפני שהתאבד, ראינו אותו ניצב כרוח-רפאים, זר פרחים בידיו, המטפחת הצבעונית בכיס הז'קט, למראשותי קברו של האילם – באותה עמידה שבה היה האילם ניצב מעל מצבתו של דודי.

 

בהיותו תינוק נפל ארל'ה מהשולחן על הרצפה בבית-הוריו וכתוצאה מהחבטה בראשו נעשה חירש-אילם וראשו צמח משולש במקצת.

היו במושבה שאמרו כי סיפור הנפילה לא היה ולא נברא. אימו של ארל'ה היתה אחייניתו של אביו, והפגם בו בא מלידה, בגלל נישואי-קרובים.

ארל'ה גדל פרא, אינו מסוגל ללמוד, ידו בכל ויד כל בו. אביו, שיח' איסחאק נורדאו, העניש והיכה אותו לא פעם, אך ללא הועיל.

לבסוף הצליח האב להשפיע על הברון רוטשילד לממן עבור ארל'ה לימודים מיוחדים באירופה. בניסיון להעניק לנער סיכוי לחיים נורמאליים נסע עימו האב לגרמניה והשאיר אותו במוסד לחירשים-אילמים.

ארל'ה התחנך שם שנים אחדות ולמד לדבר מעט ולקרוא תנועות שפתיים, אך בגרמנית בלבד, כי טרם היה מוסד עברי דומה.

לאחר שפרצה המלחמה העולמית, וגרמניה וצרפת נעשו אויבות זו לזו, חדלו להגיע מפריס הכספים עבור חינוכו של ארל'ה במוסד. למרות זאת המשיכו להחזיק אותו שם, ורק בסוף השנה השלישית למלחמה, בהיותו כבן תשע-עשרה, העלו אותו על רכבת ושלחו אותו חזרה לביתו בפלשתינה.

בדרך פלא הצליח להגיע ברכבת עד דמשק, ושם נתקע.

התורכים חשדו בו שהוא מרגל ורק מעמיד פנים של חירש-אילם כדי להימנע מחקירה. באותה תקופה התגלתה רשת הריגול של אהרונסון בעתלית. התורכים חקרו את האילם כדרכם ועינו אותו, אך לא הוציאו דבר מפיו כי לא היה מה ואיך.

לבסוף זרקו אותו לרחוב בלא כלום, לא תעודות ולא כסף. כך הסתובב בחורף בחוצות דמשק קרוע-בגדים, יחף ומלא פצעים, כאשר פרחחים ונבלים מתעללים בו ומנסים לאנוס אותו למשכב זכר, כדרך המזרח.

 

אלכס דודי, שהיה מנהל העבודות חוות הנסיונות החקלאיים של אהרון אהרונסון בעתלית, לא השתתף ברשת הריגול שהקימו, והפעילו מעתלית, אהרונסון מזכרון-יעקב ואבשלום פיינברג מחדרה. סבא אסר על דודי להשתתף בריגול מפני שהיינו נתינים אוסטריים וסבא לא רצה שבנו יבגוד בנאמנות שלנו לממלכה האוסטרו-הונגרית, שהעניקה למשפחתנו חסות והגנה מיום שעלינו ארצה במאה התשע-עשרה.

בשנה השלישית למלחמה העולמית, כאשר המושבה התמלאה במהגרים שגורשו מתל-אביב ומיפו, הצליח הקונסול האוסטרו-הונגרי בירושלים קראוזה לקבל הקצבה כספית מהממשלה האוסטרית, שהיתה בת-בריתה של תורכיה במלחמה, והשיג כסף אפילו מג'מאל-פאשא העריץ, וכל זאת לשם תמיכה במשפחות היהודים שהיו נתינים אוסטרו-הונגריים. נוסד ועד של הנתינים האוסטרים ובראשו סגן הקונסול של אוסטריה ביפו, שמעון רוקח, שהתיישב במושבה שלנו בזמן הגירוש.

סבא התמנה למזכיר הוועד, המשרד נקבע בביתו, ותפקידו היה לערוך את רשימות הנתינים, לחלק את ההקצבות, לנהל את החשבונות ולדווח לקונסוליה האוסטרית בירושלים.

נתיניו היהודים של הקיסר פרנץ-יוסף ירום הודו, תושבי מדינות הקיר"ה, היו מלאים הכרת תודה לשליט רב החסד, ונאמנותם לקיסרות ההבסבורגית היתה ללא גבול. רגש הנאמנות אף התחזק אצל סבא בשנים שחי בארץ-ישראל תחת חסותה של מלכות אוסטריה, שדאגה לנתיניה היהודים והגנה עליהם.

אותו קיץ, אהרונסון כבר ישב במפקדת הצבא הבריטי בקהיר, אבשלום כבר נהרג בנסותו לחצות את המידבר ולהגיע למצרים, יוסף לישנסקי, "התכשיט" כפי שכונה-לגנאי בפי האיכרים, קיבל על עצמו את המשך עבודת הריגול למען הבריטים, יחד עם שרה אהרונסון – ואילו סבא פקד בכל תוקף על דודי אלכס לחזור מעתלית למושבה ולנתק עצמו מעבודת הריגול.

כאשר נתגלתה הרשת, והתורכים החלו בחיפושיהם אחרי לישנסקי, במעצרים ובעינויים, חשש דודי שגם הוא ייאסר, ומי יודע מה יעלה בגורלו כאשר יחקרוהו.

למזלו, הגנראל אחמד ג'מאל-פאשא, המושל הצבאי של סוריה וארץ-ישראל, הטיל אז על הזואולוג ישראל אהרוני להכין לו תצוגת חיות ועופות מפוחלצים למוזיאון הזואולוגי שרצה לבנות עבור הסולטן באיסטנבול. כניראה לא היו לתורכים הנסוגים דאגות אחרות.

אהרוני, הוא ארז"ף, ראשי תיבות "אהרוני, ראש זואולוגי פלשתינה" ב"תמול שלשום" של עגנון – שכר את דודי אלכס בתור צייד ואף סיפק לו רובה-ציד. במשך חודשי עבודתו בלבנון לא עלו התורכים על עקבות דודי. תפקידו כצייד למען ג'מאל-פאשא העניק לו כיסוי מוחלט, וליתר ביטחון אף גידל זקן עבות עד שלא היה אפשר להכירו.

 

בחול המועד סוכות בא למושבה מפקד המשטרה התורכית ביפו, המודיר-פוליס ג'לאל-ביי, בראש משלחת עונשין של חיילים ושוטרים וקבע את מושבו במלון "חובבי-ציון", בכניסה למושבה מצד מערב.

הוא גייס מלשינים שחיזרו על הפתחים כמבקשי-נדבות, כביכול בגלל המצב הקשה בימי המלחמה, ובעצם נשלחו לבלוש ולגלות היכן מסתתרים הפרארים, המשתמטים והעריקים מעבודת הצבא, וכן חברי רשת הריגול.

אצלנו קמה מהומה ומבוכה. אנשים רצו וברחו מבלי דעת לאן. חוצות המושבה, שהיו תמיד הומיות עד אמצע הלילה, נעשו ריקות מפחד התורכים. מי שהעיז לצאת החוצה בלילה, היה יכול לשמוע קולות ניסור ומכות בפטישים ובקרדומים. אנשי המושבה, ועימם המהגרים מתל-אביב ומיפו, הכינו לעצמם מחבואים בחצרות ובמרתפים. רבים ברחו לפרדסים, אך החיילים סרקו את המושבה ופרדסיה. הם לכדו פרארים, לכדו מזייפי-דרכונים או מהגרים חסרי תעודות, אבל את לישנסקי, שלפי השמועה הסתתר בפרדס של מסייה קלדם, אותו לא מצאו.

 

בבית-הכנסת הגדול כונסו כל אנשי המושבה לפי הוראת הוועד. שיח' איסחאק נורדאו, שנתמנה למוכתר, ראש המושבה בחסד התורכים, עלה לבמה שבמרכז האולם הגדול, היכה באגרופו על הדוכן, והכריז:

 "על דעת ועד-המושבה אני משביע, כל מי שיש לו ידיעה על לישנסקי, המסכן את כל היישוב במה שעשה – שימהר למסור לממשלה! בזכרון-יעקב נשפך דם כמים, וכל זמן שלא יוסגר 'התכשיט' לא ייפסקו החיפושים אחריו, והתורכים ימשיכו להציק ולענות את כולנו!"

 

רבים מתושבי המושבה נאסרו, אלה בתור משתמטים מן הצבא התורכי ואלה בתור חשודים בריגול נגדו. רובם הוגלו לדמשק וכמה מהם מתו אחר-כך ברעב ובמחלות.

מדי יום ביומו היו נסחבים תושבים רבים למלון "חובבי-ציון" אל המודיר-פוליס ג'לאל ביי, שם היו נחקרים תוך שימוש בפלקות ובמכות רצח, וצעקותיהם הידהדו בחלל המושבה מן הגורן עד היקב ומבית הוועד עד לבית-המרחץ, ובתום העינויים היו נשלחים בשיירות לגלות דמשק או במקרה הטוב יותר לבתי הסוהר בירושלים.

היישוב היהודי כולו, לא רק במושבה, היה נתון לשרירות הלב ולעריצות של שלטון מתנוון אשר לפני גסיסתו התעוררה בו התלקחות אחרונה של פאטריוטיות תוקפנית. היה הכרח להשמיד כל מסמך שהיה עלול להוכיח את "בגידת היהודים" ואת רצונם לכבוש את הארץ, כביכול.

תמונות של הרצל, בולי הקרן הקיימת, בולים שוועד המושבה הוציא בזמנו כבולי-דואר, ספרי האחוזה שבהם רשומה הבעלות על הקרקעות, כל אלה הוחבאו או הועלו באש בידי המחזיקים בהם, מחשש שיתגלו. מי יודע עד היכן היו הדברים מגיעים אילו הספיקו התורכים למלא את כל זממם, אלא שבינתיים פרצו האנגלים את החזית בדרום והתקדמו במהירות צפונה, כאשר כל היישוב היהודי מחכה להם כמושיעים.

 

באחד מימי החורף, כאשר דודי אלכס עסק בציד ובפיחלוץ בבית-הספר החקלאי התורכי בכפר טניל [תי"ו ונו"ן בפתח, יו"ד בסגול] שבלבנון, הגיעה אליו טלגרמה: "מגרשים את משפחתך מהמושבה. בוא לקחתם בתול-כרם. שמעון רוקח."

דודי עזב את עבודתו, ולאחר יומיים יצא לדרך והגיע לדמשק במכונית יחד עם קומנדנט, קצין גרמני, שעימו התיידד.

בבואם חלפו על פני כיכר המארג', זו הכיכר המרכזית של העיר, וראו שתי גופות של תלויים בהירי-פנים, בחלוקים, עם שלטי קרטון גדולים מחוברים לחזה – מתנודדות על עמודי התלייה.

אלכס רשם בפנקס היומן שלו, ברמז, מטעמי ביטחון: "הבוקר השכם תלו 2 לבנים על המרג'ה."

זה היה ביום ראשון ה-15 בדצמבר, ואלה היו גופותיהם של יוסף לישנסקי ונעמן בלקינד, חברי ניל"י, שנאסרו על ריגול, נשפטו ונתלו בידי התורכים. דודי הכיר אותם.

 

עד שימצא דרך להמשיך ברכבת לתול-כרם בילה דודי בדמשק בחברת קצינים גרמניים אשר ישבו בחבורה בחזית בית-קפה הצופה אל כיכר המארג', אל התליות, ההמון, ואל מצבה גדולה לכבוד הסולטן עבדול-חמיד שהתנוססה שם.

הם ישבו על שרפרפים קלועים, מוקפים חבורות של דמשקאים שעישנו נרגילות ושתו קפה ללא סוכר מספלונים קטנים. שפע תרבושים אדומים, כאפיות צחורות, עקאלים שחורים והמולת שיחות, שרובן לא נועד לאוזן זרה. לפתע, בלהט השיחה, הוציא אחד הקצינים תמונה של בחורה נאה והתפאר בה בפני דודי בגרמנית:

 "אתה רואה כמה יפה היא?"

 "מי היא זו?"

 "הארוסה שלי!"

דודי נדהם, כי הכיר מיד בתמונה את בת-ציון, בתו של שיח' איסחאק נורדאו, ראש השומרים, והמוכתר של המושבה.

למראה התמונה החל דודי חושד שאולי הקצין מערים עליו ובוחן אותו – אם יזהה את בת-ציון, יקשור עצמו בכך לעבודת הריגול. דודי ידע שגם את אביה של בת-ציון, את מוכתר המושבה שיח' איסחאק נורדאו, אסרו התורכים כאשר חיפשו במושבה את המרגלים. דודי גם חשש פן התרחש משהו נורא במושבה, אולי נלקחה בת-ציון נורדאו בשבי? – אולי עשו התורכים בה ובחברותיה תועבות כפי שעוללו לנשים הארמניות באנאטוליה?

הוא זכר היטב את הביקור שערך במושבה הגנרל אחמד ג'מאל-פאשא, המושל הצבאי של סוריה וארץ-ישראל, את הארוחה בביתו של ראש הוועד, את בקבוקי היין והקוניאק הריקים-למחצה, את הקצינים התורכים הלהוטים לשתות, את השרב המעיק של טרם אביב, כאשר מחלונות ביתו של ראש הוועד, מבין הברושים והדקלים, נשקפו שמיים אפורים, מוזרים, ללא תכלת וענן, רק שמש חמסין עמומה, מוקפת אובך מואר.

 "נרים כוס," התרברב ג'מאל-פאשא קצר-הקומה בצרפתית מצויינת, "לניצחון על צבאות הכופרים האנגלים, הרוסים והצרפתים! כאשר ראיתי את תהלוכת ילדי בית-הספר שערכתם לכבודי עם דגלי עות'מניה אצלכם נזכרתי איך באנאטוליה הילדים של הארמנים היו אומרים עלי: 'הנה הולך הרוצח של הארמנים'!"

הוא צחק, מלוויו צחקו אחריו, והמארחים היו אנוסים לחייך כמי שכפאם שד.

 "בתחנה אחת באנטוליה חיכו לרכבת מאות ארמנים רעבים וחולים בטיפוס. שכבו על יד המסילה הראשית, ובצדדים. כאשר הגיעה הרכבת, נהג-הקטר ראה אותם אבל המשיך לנסוע ופצע רבים מהם בגלגליו. אחר-כך קפץ בתרועת ניצחון מהקטר, ניגש אליי, שיפשף את ידיו והודיע לי: 'מחצתי את החזירים הללו!' כך הוא אמר, 'חזירים...'! –

 "אחד משלנו, זקן, העמיד בשורה ילדות ארמניות יפהפיות, בנות שתים-עשרה, ארבע-עשרה. לא יותר מבוגרות מהבנות שלכם, וגם מפותחות כמוהן... הרכיב משקפיים כדי שיוכל לבדוק אותן טוב יותר, מישש אותן, באצבע..." הוא זקר אצבעו נמוך כדי להמחיש היכן תקע אותה הזקן, ודודי חש כאילו נתקעה חרב בבטנו, "ולבסוף בחר ילדה, אולי בת שלוש-עשרה, קנה אותה תמורת שש מג'ידיות," ליקק הגנרל את שפתיו, "שש מג'ידיות... א-פרופו, גם אצלכם, במושבה, ראיתי בנות יפות..." צחק, "א-פרופו, ראיתי קודם את הפרדסים שלכם, את כרמי הגפנים והשקדים, התרשמתי מאוד מהחריצות שלכם, והיום איש בשורה אני לכם – אני מזמין אתכם, כל היהודים, לבוא ולהתיישב בכפרי הארמנים הריקים שבאנאטוליה. אתן לכם שם קרקעות, אתן עזרה והקלות רבות כדי שתוכלו לפתח את החקלאות – שם," התרגז פתאום, "ולא כאן! לכך לא אסכים לעולם!"

מי יודע מה היה סופה של אותה שיחה נוראה – זאת כאשר האיכרים שהוזמנו לסעודה הכפוייה מצליחים אך בקושי לבלוע את עלבונם ולכלוא את זעמם – אלמלא התמלאו לפתע כל האוזניים רחש כבד שבא מבחוץ והלך וגבר מרגע לרגע, וכאילו השמש הסתירה פניה, וחשכה ירדה על הארץ.

יושבי החדר ניגשו אל החלונות ונשאו עיניהם לשמיים. הם עמדו נדהמים ולא יכלו להבין מהו הדבר המכסה לגמרי את האור, שהיה עמום בלאו-הכי, בגלל החמסין. לאט-לאט התרגלו עיניהם לאפלולית שהשתררה פתאום, לחשיכה בצהריים, והם הבחינו באין-ספור יצורים קטנים, כחגבים כהים, פרושי-כנפיים, שמרחפים מעל ומתחילים לנחות וליפול, אחד פה אחד שם, כשהם מקפצים בקול צקצוק מסליד.

בעוד האנשים עומדים אחוזי-אימה, החלו נוחתים נחילי הארבה גלים-גלים כשהם מנסרים בהמוניהם את האוויר ברחש מבחיל. מכרכרים ומפזזים על העצים, על הבתים, על הארץ, עד שלא נותר מקום שאינו מכוסה בהם. רוח החמסין גוברת. השמיים מתקדרים מפלישת החרקים המעופפים, העטים מלמעלה כענן שחור. מבול שרצים משתפך על המושבה ומזמזם ללא הפוגה.

 "ארבה! ארבה בא!" רצים ברחובות אנשים באימה ובחרדה.

מיד קיצר ג'מאל-פאשא את ביקורו, ובדברי פרידה קצרים ונרגזים, בצרפתית, הוא מיהר לרכוב עם שיירתו אל מחוץ למושבה.

 

אנשי המושבה, גברים, נשים וילדים, לקחו פחים וגיגיות בידיהם וגם רעשנים ויצאו לפרדסים ולשדות, היכו בפחים וגינגנו בגיגיות וטיחטחו ברעשנים והקימו רעש חזק כדי להבהיל את הארבה ולגרשו, אך זה קיפץ בהמוניו מעץ לעץ ומצמח לצמח, לוחך ומכרסם ומכלה אותם בכל פה.

ההרעשה בפחים והגינגוג בגיגיות והטיחטוח ברעשנים היו כולם לשווא.

כאשר התרומם הארבה ממקום אחד, התעופף למקום סמוך כדי לנחות בו ולהמשיך במלאכת ההשמדה. איכרים אחדים ובני-משפחותיהם חבטו בארבה. אחרים הביאו נפט, שפכו על הארבה ושרפו אותו, או שאספו אותו בדליים לתוך חביות ושם שפכו עליו את הנפט בעל הריח החריף והדוחה שסרחונו דבק בבגדים ובידיים. הארץ השחירה מן הארבה המזמזם באוויר, ותחת כל מידרך כף-רגל חרק הארבה בהימעכו, דחוס כמרבד-חי ומסליד תחת סוליות הנעליים. ענפי העצים הלבינו, מעורטלים מקליפתם.

המנוסים שבאיכרים הזהירו:

 "זוהי רק ראשית הצרה שבאה עלינו. נקבות הארבה יטילו בקרוב את ביציהן באדמה. בעוד כחודש תתבקענה הביצים, הילק והגזם הצעיר יפשטו בשדות, יעלו בפרדסים ובכרמים, ויכלו כל עלה וכל גבעול שנותרו לפליטה ממה שאוכל עכשיו הארבה."

 ואכן, הארבה המבוגר לא הזיק כל-כך כמו הדורות שבאו אחריו.

שבועיים אחרי שנחת התחילה ההזדווגות. מיליונים, מיליונים, זה על זה כחול אשר על שפת הים. הנקבה הטילה צרור ביצים, שהיו קשורות יחדיו, באדמה הרכה ובחולות, בכרמים, בדרכים ובפרדסים.

הממשלה התורכית הוציאה צו שכל נפש, גם ילדים וזקנים, צריכה להביא שלושה רוטל של ביצי ארבה לבית הוועד. היו חופרים בטוריות ומוציאים אותן מהאדמה ואוספים בשקים. הפקידים התורכיים שמו שק על שק, אבל במקום לחסל את השקים, השאירו אותם.

אחרי שלושים יום בקעו הביצים בשקים, הילק יצא החוצה ונחשוליו החלו לזרום ולהתפזר בחצרות, סביב בית הוועד, משם התפשט לעבר הפרדסים ואל כרמי הגפנים והשקדים שלא היו מוגנים. כאשר גמר אותם, חדר לבתים ואכל את התריסים ואת הווילונות. נחשולים אלה עלו גם מכל השטחים העצומים שבהם הטיל הארבה את ביציו, וזרמו על פני האדמה. ובאשר הופיעו, שם נותרו הפרדס והכרם חשופים מעליהם הירוקים.

ומה לא עשו כנגדם? עטפו את גזעי העצים בצמר, כי אמרו שעל גבי הצמר אין הילק עולה. עטפו אותם בנייר עבה וחלק, שלקחו ממחברות הילדים. לשווא.

והנזק עוד גבר כאשר הילק הפך לגזם. אלה היו קטנים ושחורים. קשה לתאר את עוצמתו של הגזם. לא היה מעצור נגדו. הוא הלך גלים-גלים. חומרי הדברה לא היו. האיכרים פעלו בשארית כוחותיהם כדי להציל את הפרדסים והכרמים. אספו את הגזם וקברו אותו בבורות. הקיפו את הפרדסים בקירות מצופים פח. חפרו תעלות סביב לגבולות המושבה וקירו אותן בפחים כי אמרו שהגזם לא יכול לטפס. וכל אותו זמן היתה הרגשה שהארץ מתנועעת ורוחשת מתחת לרגליים והכל חורק ומלא גועל והייאוש הלך וגדל.

האיכרים ניסו אמצעים ותחבולות חדשים והוציאו מים מהבריכות והציפו בהם את התעלות שחפרו, וגירשו את הגזם למים כדי להטביעו, אבל הוא לא מת. ועל גבי פגרי הגזם זחל הגזם החי ועבר את התעלה וחיש מהר ניראו גם עצים אלה ערומים מכל עלה. הם הביאו משרוקיות ומסרו אותן לפועלים, כי השמועה אמרה שהגזם חושש לרעש. אבל הגזם המשיך לעבור מענף לענף ומעלה לעלה. מישחה שמשחו בה את העצים, למנוע את טיפוס הגזם, לא הועילה כנגדו אך לעצים הזיקה מאוד כי סתמה את נקבי הנשימה של הקליפה, ולאחר-זמן העצים שניצלו התייבשו אף הם.

במשך ימים אחדים נאכלו יותר מאלפיים דונם נטועים והיו כבתי-קברות. העצים לבנים, הגזם אכל את קליפות העץ. כמו צבא ממשומע עבר מעץ לעץ. כשגמר לאכול את המושבה, זרם אל הירקון והקים עליו "גשרים". אחד נאחז בשני וכך היו מתקדמים ומתקשרים עד שנוצר גשר של שלושה מטר והגזם זחל עליו ועבר את הנחל צפונה.

אחרי חמישים יום צמחו לגזם כנפיים, הפך לחסיל המתנועע במהירות בעזרת הכנפיים שצמחו לו, וכמו על פי פקודה – התרוממו כולם ולא נישאר מהם זכר.

 

אותו יום, ביושבו בחזית בית-הקפה שעל כיכר המארג' בדמשק, שקוע בהרהוריו על הארמניות צחות-העור שנאנסו בזרגים של אנשי-הצבא התורכים מסולסלי השפמים ובותרו בחרבותיהם המעוקלות, ועל הארבה המתועב שהשמיד כמעט כליל את פרדסי המושבה וכרמיה ואת תנובת שדותיה, לא הראה דודי אלכס שום סימן לכך שהוא מזהה בתמונה את בת-ציון נורדאו, שאת טעם שפתיה זכר וגם את סיכת "ציון" העברית הזעירה שמוצמדת לחולצה בתמונתה ופעם נדקרה בה אצבעו כאשר ניסה לנשק אותה באומרו: "אני דוד שלך!"

ומדוע דוד? – באשה-ריבה, סבתה של בת-ציון מצד אימה, הביאה עימה למושבה, בעלותה ארצה, ברכה מרב גדול בחוץ-לארץ. הוא הבטיח לה נאמנה שילדיה לא ימותו.

לאחר שמתה בדיפטריה פייגלה, הבת הבכורה של סבא וסבתא, ונותר להם רק אלכס, ילד קטן שחששו מאוד לשלומו למרות שלא היה חולני כלל, באה סבתא אל באשה-ריבה וביקשה ממנה ש"תיקנה" אצלה את הילד.

דודי אלכס הובא אל באשה-ריבה ושהה אצלה יום שלם. הוא זכר את טעם ריבת הענבים, סוק, שמרחה לו באשה על פרוסת לחם שחור. זכר את ריח המזווה בביתה. ישב אצלה במיטבח, סיפר מעשיות מצחיקות כבר אז, בילדותו, ואכל בתיאבון.

לפנות-ערב אמרה לו באשה-ריבה: "אינגלה, אינגלה, גיי! [לך!]"

והוא חזר לביתו.

היום שבילה בביתה היה יום ה"מכירה" שלו, שיהיה בנה של באשה-ריבה כדי להסיר מעליו את המזל הרע, שלא יחלה וחס ושלום ימות, כאחותו הגדולה ציפורה. וכשהיה פוגש את בת-ציון, לאחר שבגרה, ועוגב אחריה, והיא מתחמקת, נהג לגעור בה:

 "תני כבוד לדוד שלך!"

 

דודי החמיא ליופייה של האלמונית שבתמונה וגם שיבח את מזלו הטוב של ארוסה הקצין הגרמני. ואולם הלה מזג כניראה לכוסו עראק זחלאווי יותר ממים, כי לפתע נפל שיכור כלוט על צווארי דודי והתוודה בדמעות כי התמונה אינה של ארוסתו אלא החרים אותה כאשר חקר חירש-אילם אחד, שהיה חשוד בריגול ושוחרר.

 "מה עלה בגורלו?" השתדל דודי שקולו יישמע אדיש.

 "ודאי מתגלגל באחד הרחובות," בכה הקצין והחזיק בידו של דודי, לבל ילך.

דודי הבין מיד במי מדובר אך כדי שלא להיראות נחפז, מצא זמן לספר לקצינים את המעשה בשיירת הבידואים שנדדה במידבר זמן-רב וכל מלאי המזון שנותר להם לא היה אלא שקים אחדים מלאים דבלות-תאנים.

לעת-ערב הגיעה שעתם לחנות. הם עצרו. הבריכו את הגמלים, התפללו, פרשו את העבאיות על פני החול והוציאו את דבלות-התאנים. תחילה שברו בהן את רעבונם אך עד מהרה זללו מהן בכל פה, עד להתפקע.

לאחר שמילאו בטנם חשו גועל כלפי הדבלות שנותרו, ממש בחילה למראיהן. ומאחר שזחה דעתם עליהם, וליבם גס בתאנים המיובשות – אספו את כל הדבלות הנותרות לערימה אחת על פני החול, עמדו סביבה במעגל והטילו בה את מימיהם.

וכשסיימו, התעטפו בעבאיות שלהם ונירדמו בלב שבע ובשלפוחית קלה.

עם בוקר קמו רעבים, והנה – אבוי! – לא נותר עוד דבר-מאכל בכליהם לבד מאותה ערימה של דבלות מושתנות.

הסתובבו כה וכה, תוהים מאין תבוא ישועתם, ובינתיים הגניבו מבט לעבר הערימה כשהם נבוכים ומתביישים איש מפני עצמו ומפני רעיו המתבוננים בו.

אבל הרעב מרפא כניראה כל בושה, כי לבסוף אזר אומץ אחד הבידואים, ניגש בהיחבא אל קצה הערימה, שלף דבלה אחת, נשף בה מכאן ומכאן, גילגל אותה בחול הזך ושב והרים אותה ונשף בה והריח ואמר –

 "בחיאת אללה, על זאת לא השתנו!"

והגיש אותה אל פיו ולעס בחיוך חמוץ.

לאחר היסוס ניגש השני ועשה כמעשהו, והשלישי, והרביעי, תחילה בהיחבא ואחר-כך בגלוי. והכל חזרו על דבריו: "אללה ישהד [אלוהים  יעיד], על זאת לא השתנו! בחיאת אללה, על זאת לא..."

לא עבר זמן רב והערימה חוסלה כמעט כולה. מרוב בושה לא יכלו להביט זה בעיני זה, אך אז גילו למזלם דבלה צמוקה אחת, אחרונה, מושלכת לרגליהם, שחורה ומיובשת. קורצת להם מן החול.

מה לעשות?

ומיד אמרו כולם פה-אחד: "עלייך, עלייך ורק עלייך השתנו!"

וכך נגולו באחת מעל ליבם אבן הבושה וכובד הכלימה, והם עלו על גמליהם ויצאו שמחים וקלי-רגל לדרכם, ומה הלקח? דבלה שהשתנת עליה אינה מסריחה כל זמן שנמצאת עימה אחת צמוקה ומכוערת ממנה.

מה היה הקשר של הסיפור למצב? לא היה, רק להרוויח זמן.

לאחר שישב כשלוש שעות עם הקצינים השתויים בבית-הקפה הצופה על כיכר המארג', התנצל דודי שהוא עסוק ויצא לחפש את ארל'ה, ואכן מצא אותו לא רחוק משם באחת הסימטאות ובמצב נורא. פרחחים רעי-לב הקיפו אותו והכריחוהו לשלוף מבין קרעי-בגדיו את אברו הגדול ולאונן, ויש אומרים שגם בעלו אותו כמנהגם, חזור ובעול.

דודי לבש מעיל צמר משובח, חבש כובע-ציידים בעל תיתורה רחבה ונעל מגפי-עור. הוא לא התקשה, בעצם הופעתו ובגערה חריפה אחת או שתיים, "הסתלקו מכאן, כלבים בני כלבים..." – להבריח את הנבלים שהתעללו באילם. מיד לקח איתו את הנער לחמאם, בית-המרחץ, רחץ אותו, קנה לו חליפת בגדים, קנה לו דברי אוכל, חבש את פצעיו, קנה לו כרטיס לרכבת והעלה אותו עליה ושינן לו לחזור במשך כל הדרך רק על שתי מילים: יפו, ושם המושבה שלנו.

לא דודי ולא האילם ידעו כי באותה שעה ממש כבר היה יצחק נורדאו עצמו, המוכתר וראש השומרים שלנו, אביו של ארל'ה, כלוא מאחורי קירות האבן של כלא חאן אל-באשה הסמוך.

 

האילם הגיע למושבה בלילה חורפי בחודש דצמבר.

את חלקה האחרון של הדרך מיפו הלך ברגל, בחושך ובגשם סוחף. עוד בטרם פקד את בית הוריו, והוא רטוב ורועד כולו, ניגש לבית סבי, הקיש על התריס וגעה פעם ופעמיים את שם משפחתנו. כשפתחו לו את הדלת והכניסוהו פנימה, אז המשיך לגעות את שם דודי וחייך בעיניו הכחולות שאותן ירש מאביו, והראה בידיו לצד צפון.

זו היתה דרישת השלום הראשונה שקיבלה המשפחה מדודי מאז נמלט ללבנון, וכך ידעו שהוא עדיין חי.

 

בעזרת הקונסול האוסטרי בדמשק, כפי שאמרתי, דודי היה נתין אוסטרו-הונגרי – הוא הצליח לקבל תעודת-מסע ברכבת מדמשק לתול-כרם, דרך דרעה ועפולה. אך כאשר הגיע לתול-כרם התברר לו שאיחר כבר את המועד להגיע למושבה. האנגלים נכנסו לשם לפני זמן קצר. קו הגבול בין שני הצבאות עמד עתה על הירקון, אין יוצא ואין בא.

שנים רבות לאחר מכן מצאתי בארגז של דודי, בין אקדח המאוזר המצוחצח לבין יומני העבודה של חוות [היא נקראה בשם תחנת] הניסיונות החקלאיים בעתלית, רשימות שכתב על תקופת היותו צייד בלבנון ועל שהותו בכפר-סבא. בכתיבתו לא היה שמץ של דמיון ספרותי, כל מה שרשם ביומנו, אמת הוא. לעומת זאת, סיפוריו בעל-פה היו תמיד מלאי המצאה ודמיון.

הגשמים העזים מנעו ממנו ללכת ברגל מתול-כרם לכפר-סבא. הוא הגיע למושבה הקטנה הזו, שהיתה שרוייה בסבל נורא, רק לקראת סוף דצמבר. הרשימות האחרונות ביומנו מאותם ימים, מספרות:

 "שבת. כפי הניראה שמשפחתי נישארה במושבה, מפני שהיום נודע לי שגם בקלקיליה אינם נמצאים, אך מי יודע אם הם עוד בחיים מפני שכפי שמספרים השליכו האנגלים הארורים הרבה פצצות לתוך המושבה, וגם מספרים שהיו הרבה קורבנות אדם.

 

 "ראשון. היום נחליתי בקדחת והתקררות ושיעול נורא. הייתי אצל הרופא סלור, קיבלתי ממנו רפואה וחינין. שאלתי גם ממנו עצה מה לעשות כעת, והוא גם הוא יעץ לי לחכות פה (מלבד מחלתי) עוד שבוע בתקוותו שצבאותינו [כלומר – התורכים] יצליחו בקרוב להשיב לנו את המושבה ואז אוכל להתראות עם משפחתי.

 

 "שני. מתגולל הנני פה בכפר-סבא חולה ומשתעל, גם ליבי לא נותן לי מנוח על העוול הגדול שחטאתי נגד משפחתי בעוזבי אותם בזמן כזה, בלי עזרה והגנה, וזה משפיע מאוד לרעה על בריאותי ומי יודע מה יילד יום.

 

 "שלישי. 1 בינואר. היום מתחילה שנה חדשה ועודנו במלחמה תחת מטר הכדורים והפצצות, חולה ורצוץ וחלש בלי משפחה, מתגולל בתור אורח באורוות בקר ולידי, מי היה מאמין! – מאדאם הירש הידועה ושתי בנותיה הדועכות כנר, ואני כקנה נשבר ואין בכוחי להושיען."

 

דודי שכב חולה ורצוץ עם הפליטים באורוות כפר-סבא, בנס נותר חי ושב לבית סבא, כשהוא ניראה כצל של עצמו – שב רק לאחר כשמונה חודשים, לאחר שהבריטים כבשו את צפון הארץ, וגם כפר-סבא שוחררה מעול התורכים.

המשך יבוא

 

* * *

אהוד בן עזר

ספרי דורות קודמים

פרסום חוזר בסדר אלפא-ביתי של המדור השבועי

שהתפרסם במשך שנים רבות במוסף "ספרות ותרבות" של עיתון "הארץ"

עם תמונות הסופרים

"בלי ירח"

לג'ון סטיינבק

עברית: 1943

פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 18.8.1973

לפני 46 שנים

"בלי ירח" הוא סיפור על כיבושה של עיר קטנה באחת מארצות אירופה בידי הגרמנים בראשית מלחמת-העולם השנייה. ומאחר שבתרגומו העברי הופיע הספר כבר ב-1943, יש לשער שנכתב סמוך מאוד להתרחשות המאורעות המסופרים בו, וכמובן, לפני שנעשתה מפלתם של הגרמנים ודאית. [הספר פורסם בשנת 1942].

כישרונו של סטינבק עמד לו לברוא בסיפור הזה עולם קטן, בעל חוקיות פנימית של יחסי כובשים ונכבשים, וכאילו כבר מתוך הפרספקטיבה של הניצחון על גרמניה ב-1945, מתוך ידיעה ודאית, עמוקה, היסטורית, שהניצחון על גרמניה הוא בלתי-נמנע, כדבריו של ראש העיר הנכבשת, אורדן, למפקד הגרמני, קולונל לאנסר:

"גם אדוני גם ממשלתו אינם מבינים, אתם וממשלתכם הנכם היחידים בכל אומות-העולם שהגעתם לשיא של מפלות, תבוסה אחר תבוסה, בכל הדורות ובכל הזמנים, אך משום שאין אתם מבינים לרוח האדם." (עמ' 53).

תחילתו של הסיפור נפרשת לעינינו בשלווה מדומה. על העיר הקטנה, עיר של כורי-פחם, מגינים תריסר חיילים המצויים במטווח חובבים ביער, בשעה שהכוחות הגרמניים פולשים לתוכה. ביום אחד נכבשת המדינה כולה ומתחיל המשחק העדין, המסובך והטראגי שביחסי כובשים ונכבשים. המפקד הגרמני, קולונל לאנסר, שהוא היחיד מבין כל קציניו הזוכר היטב את לקח תבוסת ארצו במלחמת-העולם הראשונה, מבקש שטקס הכניעה יתנהל באופן רשמי בלשכת ראש-העיר, אורדן.

וכך נראות ההכנות לטקס, בשיחה שמנהל ידידו של אורדן, ד"ר וינטר, עם משרתו של ראש-העיר, ג'וזף:

"מה עושה ראש העיר?"

"מתלבש לקבלת פני הקולונל, אדוני."

"ואין אתה בא לעזרתו? אם לבדו יתלבש – יהא מלבושו גרוע."

"הגברת עוזרת לו. הגברת רוצה שתהא צורתו נאה ככל האפשר," היא – ג'וזף נתאדם קמעה – "הגברת גוזזת לו את השערות שבאוזניים, אדוני. זה מדגדג. לי אין הוא מניח לעשות זאת."

"ודאי שזה מדגדג," אמר דוקטור וינטר.

"הגברת דורשת זאת בתוקף," אמר ג'וזף.

דוקטור וינטר צחק פתאום. קם על רגליו וקירב ידיו אל האש. ג'וזף אזר עוז ונכנס מיד מאחוריו ודחף את הכיסא אל המקום המיועד לו.

"איזו אומה נפלאה אנחנו," אמר הדוקטור. "ארצנו נופלת, עירנו כבושה, ראש-העיר עומד לקבל את פני הכובש, והגברת מחזיקה בעורפו של ראש-העיר הנאבק וגוזזת לו את השערות שבאוזניים." (עמ' 6-7).

תיאור טקס הכניעה אף הוא קומי במקצת. ראש-העיר מגרד באוזנו, אני הטבחית שופכת מים רותחים על החיילים הגרמניים הלוטשים אליה עיניהם, הקולונל לאנסר מחרים שני רובי-ציד אצל ראש-העיר, לפי רשימה מוכנה מראש, שהכין הבוגד המקומי, מר קוראל. הגרמני דורש שיתוף-פעולה, למען טובת התושבים, וכדי שלא לפגוע בהפקת הפחם, החיוני למאמץ המלחמה הגרמני. ראש-העיר נקרע בין חובתו לבני-עמו לבין רצונו לשמור על השקט.

בראשונה מוצא המקום חן בעיני הגרמנים. התושבים שקטים, עדיין המומים. אחד הקצינים הגרמניים מתאהב במקום וחולם להתנחל בו לאחר המלחמה: "יש כאן כמה חוות יפות. אילו ניתן לצרף ארבע-חמש מהן יחד, כי אז היה זה מקום טוב להתיישב בו, לפי דעתי." (עמ' 35).

הריגתו של קצין גרמני במכרה והוצאתו להורג של הפועל, שנמצא אשם במעשה, מקשיחות את היחסים בין התושבים לשלטון הכיבוש. ראש-העיר ניצב עתה באופן חד-משמעי לצד התושבים, והם מתקשרים בחשאי עם האנגלים כדי לפתוח בפעולות טרור. לויטנאנט טונדאר, משורר מר-נפש שהעריץ את המנהיג [הגרמני] וחלם לצרף יחד כמה חוות, הולך ומתערער בנפשו:

נעימה של היסטריה התגנבה לתוך צחוקו של טונדאר. הוא אמר: "כיבוש – ואנחנו שרויים בפחד; כיבוש – ואנחנו מוקפים." צחוקו עלה וגבר עד לצריחה חדה. "חלום חלמתי – ואולי הרהור היה – בחוץ, בשלג, עם הצללים השחורים, והפרצופים בפתחי הבתים, הפרצופים הקרים שמאחורי הווילונות. הרהור היה לי או חלום. חלמתי שהמנהיג משוגע." וטונדאר המשיך בצחוקו: "כיבוש אחר כיבוש, עמוק, עמוק לתוך הדבש." צחוקו חינק את גרונו והשתעל לתוך הממחטה. "ייתכן, אמנם, שהמנהיג הוא משוגע. הזבובים כבשו את נייר-הזבובים שלהם. הזבובים כבשו עוד מאתיים קילומטר של נייר-זבובים!" צחוקו הלך מעכשיו וגאה להיסטריה. (עמ' 73-74).

האנגלים מצניחים בלילות חפיסות דינאמיט מוכנות להפעלה, וגל של מעשי פיצוץ וחבלה שוטף את העיר הקטנה. אספקת הפחם משתבשת. קולונל לאנסר, המפקד הגרמני, והאיש המתון היחיד בקרב חבורת קציניו, חש בצער עמוק כיצד אין בניסיונו האישי, לקח המפלה של מלחמת העולם הראשונה, כדי לעצור בעד חזרתה של אותה התרחשות תוך החרפה מתמדת. יתר על כן, הוא יהיה אנוס, למרות רצונו, למנות את הסוכן הגרמני בעיר, מר קוראל, כראש-העיר מטעם שלטון הכיבוש.

לאנסר אינו מאמין בניצחונה של גרמניה: "אנחנו הכשרנו את בחורינו לניצחון, וחובה להודות על האמת, הם נהדרים בשעת ניצחון, ואולם אין הם יודעים מה מה לעשות בשעת מפלה. שיננו להם שהם פיקחים ואמיצים מבחורים אחרים. וזה היה בשבילם כעין זעזוע, כשנודע להם שאין הם פיקחים או אמיצים מבחורים אחרים אפילו כזית." (עמ' 102).

כדי לעצור את גל מעשי הטרור, אנוס קולונל לאנסר לצוות על הוצאתם להורג של ראש-העיר אורדן וידידו דוקטור וינטר, הגם שהוא יודע  שאין במעשה זה שום תועלת, ואך יחריף את האיבה ומעשי התגמול, כדבריו האחרונים של ראש-העיר ארדן אליו:

"אדוני, שום דבר לא יועיל ולא ישנה. אתם תישמדו ותגורשו. בני-אדם אינם אוהבים להיות כבושים, אדוני, וממילא לא יהיו. אנשים בני-חורין אין ביכולתם להתחיל במלחמה, אך משהתחילה, יש בכוחם להילחם גם כשם מנוצחים. אנשים בני-עדר, חסידי מנהיג, אינם מסוגלים לכך, על כן בני-עדר הם תמיד הזוכים בקרבות, ובני החורין – הזוכים במלחמות." (עמ' 117).

"בלי ירח" אין בו עדיין מן האימה הגדולה של מלחמת העולם השנייה, אלא הוא כמין משל הרואי, שבא למלא צורך אקטואלי מאוד, לעודד רוחם של עמים נכבשים ופליטים, ועמיהן החופשיים של בעלות-הברית, שעמדו במערכה נגד היטלר. ולכן גם מיהרו לתרגם בשעתו את הספרון לעברית, במסגרת סדרת "מן המוקד", שהיתה מוקדשת ל"פרקי חיים של קורבנות הנאציזם והפאשיזם. עדויות מהימנות מן הגיטאות וממחנות העינויים. דברי לוחמים. גורל עמים ומדינות במלחמה. בירורים על דרכי המלחמה באוייב. דיונים לקראת הבאות."

ואולם דרכו של משל שהוא חורג מנמשלו האקטואלי, ואותה חוקיות פנימית טראגית המתוארת בו ראויה היא להילמד גם בתקופות ובמצבים אחרים.

 

* ג'ון סטיינבק: "בלי ירח". סיפור. מאנגלית מ. בוגדן. ספריה "מן המוקד", הוצאת "עם עובד", תל-אביב, תש"ג, 1943. 119 עמ'. המחיר 85 מיל.

 

 

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

 

* אהוד יקירי, תודה רבה מכל הלב . דבריך על הספר מרתקים וטובים ללב , הפער הגילי בינינו לא גדול ושנינו זכינו לחיות ולנשום את ירושלים הקסומה של אז שאפשר היה לחבק בשתי ידיים. גרמת לי נחת רוח ותודה חמה על כך. 

שלך 

אלי עמיר

 

אהוד: לאלי היקר, ב"נער האופניים" אתה מזכיר גם את חנות מעדני הבשר הלא-כשרים של שטרנאו ברחוב יפו. אחד הבנים שלהם, מיכה, היה שכן שלי, חדר מול חדר, בבית ברחוב עקיבא 4 בירושלים, מאחורי קולנוע אורגיל. ההורים של מיכה, בעלי-החנות, מתו צעירים-יחסית והוא גר בחדר אצל בעלת הבית שלנו, בני סיל, בתו של יצחק אפשטיין ואלמנתו של סידני סיל.

בסתיו של אותה שנה, 1961, כתבתי שם בחדרי במשך כשלושה שבועות את הרומאן הראשון שלי, "המחצבה", ומיכה שטרנאו היה הקורא הראשון של כתב-היד, כשהיה מודפס כבר במכונת-כתיבה, ואמר לי: "זה באמת נראה רומאן."

 

* לאהוד, מהמטריד הידוע. אנא הודה בשמי לתקווה וינשטוק על כתבותיה המרגשות, ואמור לה שלפי מיטב זיכרוני וניסיוני, על הירקון ליד קפה 'גן הוואי' (חב"ע 1432), היה גשר  ביטון ישן שנבנה בעבר ע"י הטורקים. אחרי הקמת המדינה, הוקם לידו גשר קשתות מפלדה, שנבנה ע"י מהנדסת מפולניה, אשת ידידי הרופא, ולמרות הלעג בתקשורת, הגשר עומד על כנו עד היום.

בהערכה,

ברוך תירוש

 

ויקיפדיה: בינואר 1927 השלימה חברת סולל בונה, יחד עם חברי גדוד העבודה מתל אביב, בניית גשר בטון קבוע, באורך 40 מטר, שנועד לעמוד בהצפות. הדרך והגשר שימשו בשנות ה-20' גם לקשר בין יפו ותל אביב לבין קריית שאול, רמת השרון, כפר סבא, רעננה, כפר מל"ל והרצליה. בינואר 1932 עברה התנועה ליישובים אלה אל כביש השרון (כיום כביש 402 וקטע מכביש 40), שנסלל בין פתח תקווה לרעננה. סמוך לגשר (היום בפינת דרך נמיר ושדרות רוקח, במקום שבו נמצא המיני-גולף) עמד בימי המנדט מועדון לילה בשם גן הוואי. ב-10 באוגוסט 1947 נרצחו במועדון ארבעה יהודים. לקרבתו של הגשר לכפרים הערביים היתה חשיבות בימיה הראשונים של מלחמת העצמאות. לאחר החלטת האו"ם על הקמת מדינת ישראל בכ"ט בנובמבר, השתלטו כוחות ההגנה על הגשר והקימו בו מחסום, שניתק את הכפר שיח' מוניס מהכפרים ג'מאסין וסומייל. צעד זה היווה זרז משמעותי לנטישת התושבים הערבים הנצורים. ביולי 1950 נפתח כביש תל אביב נתניה, כיום חלקו הדרומי של כביש 2, והפך עד מהרה לציר העיקרי מתל אביב צפונה. במקביל, הוקמו והתפתחו שכונות עבר הירקון, ביניהן רמת אביב. הגשר הצר התיישן והפך לצוואר בקבוק, וב-1955 החלה החלפתו בגשר חדש. במקום נבנה גשר מסבכים תלוי קשת, שבו הקורות המרכזיות קשורות לקשתות תומכות גדולות (אחת מימין ואחת משמאל). מבנה זה מנצל היטב את התנגדות הקשת ללחצים אנכיים, קל משקל וקל יחסית לבנייה. בנוסף, הגשר רחב, והמפתח שהושג היה גדול יחסית (כ-50 מטר) לתקופה בארץ. המהנדסת שושנה שחם ממחלקת העבודות הציבוריות תיכננה את הגשר ופיקחה על הקמתו. הגשר נבנה מפלדה, וצורתו האופיינית עם קשתות תמיכה גבוהות הפכה לסימן ההיכר הבולט שלו.

 

* הסופר העל-זמני אלימלך שפירא החי על גדת הירקון הדרומית: "לחברי הצעיר בן מושבתי אהוד בן עזר ברכותיי במלאת לך השבוע 83 אביבים, אני מקווה שתמשיך בעבודותיך עוד שנים רבות בטרם תהפוך להיות כמוני סופר על-זמני."

 

* איליה בר-זאב: צַבֻּעְ )ערבית) – צָבוֹעַ. (ציטוט מגיליון 431). אביבה קם: חשבתי שצבוע בערבית זה דֶבָּה.

 

* אהוד היקר, קראתי בעניין רב את הביקורת האוהדת מאוד של אורי הייטנר על המחזמר "סימני דרך", ואני בוודאי אשמע בקולו ואלך לצפות בו. אורי הייטנר ממליץ לקרוא קודם את ספרו של מוטי זעירא "על הדבש ועל העוקץ", ובכן את זה כבר עשיתי – קראתי את הספר הזה וכתבתי בעקבות כך רשימה בשם "טורנדו של כישרון", שראתה אור ב"חדשות בן עזר", גיליון 13.12.2017. יותר מזה: אני פירסמתי ספר לבני הנעורים על נעמי שמר בשם "הנערה מכנרת", (הוצאת דני ספרים 2009). לשם כתיבת הספר הזה ראיינתי את אחותה, רותיק, את בן דודה יעקב, ואת החברים שלה לכיתה, איתם אני בקשר עד היום.

דן מירון התראיין אצל דב אלבוים, וטען שעמוס עוז הוא סופר בינוני. אני חייב חוב ענק לדן מירון (סייע לי בכתיבת הספר "הפרומושיקאים", ספר שזכה בפרס אקו"ם על יצרה שהוגשה לשופטים בעילום שם). יחד עם זאת, הבחנותיו של חוקר ספרות בעל השם הבינלאומי – לא תמיד סבירות – ראו ביקורתו הקטלנית על הגאון נעמי שמר, כמו ביקורתו הקטלנית של נתן זך על הגאון נתן אלתרמן.

את המאמר של אברהם כץ-עוז על הגולן קיבלתי גם בדוא"ל, וברור שאני מסכים איתו. הוא חידש לי דבר על יחסו של בגין לבן-ציון נתניהו.

כתבתי רשימה אוהדת מאוד על "נער האופניים" של אלי עמיר, שמככב בראש טבלת רבי המכר. אני חושב כמוך, הגם שהיה לי גם הרהור שני, כפי שכתבתי ברשימה שפירסמת בגיליון 21.3.19.

לארנה גולן יש יכולת ניתוח ספרותי מעולה – הפעם על ספר שיריה של בינה ברזל. גם אני כתבתי על ספר זה רשימה, ורציתי מזמן לפרסם, אבל היא מנסה את מזלה אצל בני ציפר, והוא, כצפוי, מתמהמה.

שלך,

משה גרנות

 

אהוד: לי אין שום חשש שדן מירון יקבע יום אחד שהייתי סופר בינוני וזאת משום שהוא מעודו לא קרא ספר מספריי.

לעומת זאת הוא העלה על נס את דודתי אחות-אבי, המשוררת אסתר ראב, שעוד כשלוש שנים תימלאנה 100 שנים לפרסום שיריה הראשונים, שליחם לא נס עד היום והם עדיין טריים כביום הופעתם.

 

 

אסתר ראב

 

*

אֲנִי תַּחַת הָאָטָד

קַלָּה, זֵידוֹנָה,

קוֹצָיו צוֹחֶקֶת

לִקְרָאתְךָ זָקַפְתִּי;

אוֹר מַכֶּה עַל הַמֶּרְחָב,

כָּל קִיפּוּל בְּשִׂמְלָתִי

לִי יִלְחַשׁ:

לִקְרַאת מָוֶת

לְבָנָה וּמְחוֹלֶלֶת

אַתְּ יוֹצְאָה.

אַתָּה מוֹפִיעַ  –

וַאֲנִי קַלָּה צוֹהֶלֶת

מְנִיפָה חֶרֶב נוֹצֶצֶת

וּבְעֶצֶם צָהֳרַיִם

בְּשָׂדוֹת לְבָנִים מֵאוֹר

אֶת דִּינֵנוּ גָּזַרְתִּי

בְּאֶחָת!

1922

 

**ר מֵתָה עַל הַזֶּרֶם

כְּצִפּוֹר מֵתָה עַל הַזֶּרֶם

צַפְתָּ אָז לִקְרָאתִי.

עֵינֶיךָ כָּבוֹת עָמְדוּ

וּמִבַּעַד לְזָהָב עָמוּם

רֶגַע עוֹד לָחָשׁוּ;

זְרוֹעוֹתֶיךָ עֲיֵפוֹת

רוֹעֲפוֹת עֶצֶב.

זַיִת דַּל עָלֵינוּ,

צְלָלִים חִוְרִים לְרַגְלֵינוּ.

1922

 

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

 

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

 

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2242 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-61 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,075 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,074 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

 

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-88 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,633 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-91 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-73 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-42 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-30 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-38 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-63 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח-בהקלדה של הלקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

[מיספר הערכים לפי ההתקדמות בהקלדה]

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,240 נמעני המכתב העיתי.

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל