פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1434

[שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, ג' בניסן תשע"ט, 8.4.2019

עם הצרופות: בית העץ של משפחת אורנבוים בריביץ, והמחבר (יוסף אורן) צובע את הכיתוב על המצבה ביוזפוף.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: הַשּׁוֹס שֶׁל עָמוֹס. // יעקב חסדאי: רמטכ"לים כמטרה במטווח. // אורי הייטנר: צרור הערות 7.4.19. // ישראל בר-ניר: גנרל אחד יותר מדי. // איליה בר-זאב: אך איזה יום נפלא. // יוסף אורן: עֵדוּת לבל יישכח זיכרם! // תגובות יהודה אטלס ומיכל סנונית. // דודו שליטא: לכל מכריי וחבריי. // אורי דרומי: פרק מתוך ספרו החדש "מכיסא הנווט". // משה איפרגן: בוטים, פייק ניוז וסתימת פיות: הסזון המשפטי נגד הימין הגיע לשיא חדש. // אוריה באר: הדוד פנחס. // נעמן כהן: פחד אלוהים המדינה ירדה מן הפסים, כולם מסוממים. // גיא משיח: לכו להצביע. // אהוד בן עזר: ספרי דורות קודמים. "אנשי המזה" לאוגוסט סטרינדברג. עברית: 1930. פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 15.6.1973 לפני 46 שנים. // אהוד בן עזר: המושבה שלי. פרק שלושים ושניים. לשוט בקליפת אבטיח. סוליות החשיש החסרות לבן-דודי אבנר, ששמע את בן-גוריון מפליץ. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

הַשּׁוֹס שֶׁל עָמוֹס

בֵּין כָּל קוֹלוֹת הַהֲמֻלּוֹת

עַל פָּרָשַׁת הַצּוֹלְלוֹת

שֶׁכְּלָל לֹא חֲדֵלוֹת (וְזֹאת – בְּצֶדֶק)

לָצוּץ בְּכָל דִּבּוּר

בַּמֶּמְשָׁלָה וּבַצִּבּוּר 

עַל אַיְטֶם כֹּה רָגִישׁ וְכֹה נָפִיץ

בּוֹלֶטֶת בְּטִיבָהּ

וְצֹרֶךְ קְרִיטִי מַכְתִּיבָה

לַחֲקֵירָה בְּכָל זָוִית וָסֶדֶק

שֶׁבְּלִי עִגּוּל פִּנּוֹת

וּבִבְדִיקַת כָּל הַבְּחִינוֹת

עַל כָּל נוֹשֵׁא רָגִישׁ זֶה אוֹר תָּפִיץ

תְּגוּבָה קָשָׁה שֶׁבָּהּ תֹּעַד

דְּבַר הָאַלּוּף עָמוֹס גִּלְעָד

מִי שֶׁהָיָה אִם לֹא מַטְעֵנִי זִכְרוֹנִי

רֹאשׁ מַעֲרֶכֶת הַמֶּחְקָר

שֶׁבְּאָמָ"ן וְרֹאשׁ מֻכָּר

שֶׁל הַמַּטֶּה הַבִּטְחוֹנִי-הַמְּדִינִי                  

שֶׁלָּאֻמָּה כְּפָפָה זָרַק

בְּלִי שׁוּם כָּחָל וְשׁוּם שָׂרָק

וּבָהּ הִתְרִיעַ כִּי מֻמְחֵי צָבָא מוֹדִים

שֶׁהִיא לְלֹא סָפֵק שְׁרוּיָה

בִּסְבַךְ שֶׁל שַׁעֲרוּרִיָּה

כֹּה חֲמוּרָה וְכֹה גְדוֹלָה בִּמְמַדִּים

שֶׁבָּהּ אֲפִלּוּ לְדַקָּה

אֵין שׁוּם הֶכְשֵׁר וְהַצְדָּקָה

לְהַסְתָּרַת מֵידָע חָסוּי מֵרָמַטְכָּ"ל

וּמְכִירָתָן שֶׁל צוֹלְלוֹת

מְשֻׁדְרָגוֹת וּמְשֻׁכְלָלוֹת

לִצְבָא מִצְרַיִם הִיא שְׁגִיאָה כִּבְדַת מִשְׁקָל

כִּי מִזְרָחֵנוּ הַתִּיכוֹן

כֹּה הֲפַכְפַּךְ שֶׁאֶל נָכוֹן

מִי שֶׁהַיּוֹם יְדִידוּתִי לָנוּ, אֵין כָּאן

עַרְבוּת, כִּי בְּרוּלֵטָה זֹאת                   

תָמִיד תַהְפּוּכוֹת עַזּוֹת

הוֹפְכוֹת עָמִית

לְצַר מַצְמִית

כְּפִי שֶׁאִירָן

וְטוּרְקִיָּה, שֶׁבֶּעָבָר

הָיוּ טוֹבוֹת לָנוּ אַךְ כְּבָר

כִּידִידוֹת כַּיּוֹם קָשֶׁה לְהַגְדִּירָן

וּמָה נֹאמַר אִם תִּשְׁתַּנֶּה

מִצְרַיִם זוֹ וְתִמָּנֶה                  

עִם אוֹיְבוֹתֵינוּ וְיִהְיוּ לָהּ צוֹלְלוֹת

מְשֻׁדְרָגוֹת וּמְשֻׁכְלָלוֹת

שֶׁבְּיָדֵינוּ הַכְּסִילוֹת 

הֵן הָעֳנְקוּ לָהּ נֶעבֶּעךְ בְּהַסְכָּמָתֵנוּ

וְהֵן תֻּפְנֵינָה יוֹם אֶחָד

בְּצַעַד תּוֹקְפָנִי וָחַד

מוּל חֵיל הַיָּם שֶלָּנוּ לִמְגִנַּת לִבֵּנוּ?

וּפָרָשַת מִיקִי גָנוֹר

שֶלֹּא נוֹדֵף בָּהּ רֵיחַ מֹר

הִיא כֶּתֶם גַּס שֶאֵין סִכּוּי שֶיִּמָּחֶה

כִּי דִיל כָּזֶה שֶכֻּלּוֹ פְּגָם

עָלוּל לִגְבּוֹת חַיֵּי אָדָם

וְגַם עַל כָּךְ אַלּוּף עָמוֹס גִּלְעָד מוֹחֶה.

אַךְ עַל עֻבְדָּה אַחַת אֵין שֶמֶץ שֶל וִכּוּחַ:

שֶשּוּם חִפּוּי, שוּם הַשְתָּקָה וְשוּם טִיּוּחַ

מֵאָז הַשּוֹס אוֹתוֹ הִנְחִית גִּלְעָד עָמוֹס

שוּב לֹא יַצְלִיחוּ מְחָאָה כָּזֹאת לִרְמֹס

כִּי כְּבָר בָּרוּר כַּיּוֹם אֲפִלּוּ לְכָל יֶלֶד

שֶאִם עָמוֹס טוֹעֶה

אָז כָּל הָעָם צוֹלֶלֶת...

יוסי גמזו

* * *

אהוד בן עזר: מחר, יום שלישי, 9 באפריל, אני מצביע עבור נתניהו כי לדעתי הוא המדינאי המתאים ביותר להמשיך להנהיג את ישראל.

* * *

יעקב חסדאי

רמטכ"לים כמטרה במטווח

למפלגת "כחול-לבן" היו כוונות טובות. הם רוצים לטהר את האווירה במדינה ולהחליף אנשים אשר, לפי דעתם, מושחתים. אבל בלי משים, ובלי מתכוון הם גורמים נזק עצום לצה"ל,
משום שהם העמידו בראשם שלושה רמטכ"לים – בני גנץ, משה (בוגי) יעלון וגבי אשכנזי.

רמטכ"לים אלו, אשר שניים מהם לא מנוסים כלל בזירה הפוליטית ואחד מנוסה באופן חלקי – חשפו את עצמם למאבק הפוליטי אשר בעידן זה, ובקדנציה זו, הוא מאבק מלוכלך וחסר מעצורים, בנוסף על ההתקפות האישיות וההשמצות שאנו "רגילים" להן בכל מערכת בחירות.  כתוצאה מכך הם מותקפים גם כרמטכ"לים לשעבר. חושפים פגמים שלהם, מערערים על תיפקודם כמפקדים בצה"ל ועקב כך גם על כשירותם להנהיג את החברה הישראלית.
כתוצאה מכך, הדימוי שלהם כרמטכ"לים, שהיה בעת פרישתם דימוי ללא דופי, הולך ונפגע.

כצעד מתבקש, הציבור הישראלי יתחיל לשאול את עצמו, אם אלו היו רמטכ"לים – איך מינו אותם? מי מינה אותם? למה מינו אותם? אולי מערכת המינויים בצבא היא לא כל-כך מושלמת כמו שחשבנו?

לכן יש לומר – מערכת המינויים בצה"ל איננה, ולא היתה, מושלמת. לא תמיד הטובים ביותר מתמנים לרמטכ"לים. אבל כדי לשמור על אמון העם בצה"ל – את הנושאים האלו, את הביקורת הזו, שמרו בדרך-כלל "בתוך המשפחה". עכשיו הכול פורץ החוצה וכתוצאה מכך, ייתכן כי העובדה ששלושה רמטכ"לים נחשפים ללכלוך של הזירה הפוליטית תגרום, בטווח הארוך, נזק לאמון העם בצבא.

הנזק כרגע הוא רק בתחילתו כי במרוצת השנים שיבואו, כאשר שלושת המנהיגים, הרמטכ"לים לשעבר, יצטרכו להוכיח רמה של שיתוף פעולה ורמה של מנהיגות,  לא בטוח שיהיו להם התכונות הנדרשות לזירה הפוליטית. כישלון שלהם בזירה הפוליטית יקרין על העבר שלהם כרמטכ"לים.

דברים אלו נערכו מתוך שיחות בנושא שערך יעקב חסדאי תחת הכותרת "הרהור וערעור" והם מתפרסמים באתר תנועת לאו"ר www.laor.org.il 

* * *

לנח היקר

ברכות במלאת לך 80

בריאות טובה אושר ואהבה

וחיים מאוד שקטים

מאחלים לך חבריך

במשפחת בן עזר

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 7.4.19

* אורך רוח לאומי – הידיעה על החזרת גופתו של זכריה באומל מרגשת מאוד. פעמים רבות כתבתי נגד עסקאות של שחרור מחבלים חיים, תמורות גופות של חללי צה"ל. במקרה זה הוכח שאפשר גם אחרת, הגם שנדרשת סבלנות. צר לי שאביו, יונה באומל, לא זכה.

* החלטות נכונות ערב בחירות – אין שום קשר בין עיתוי החזרת גופתו של זכריה באומל לבין הבחירות. במקרה הזה, תזמון של עיתוי כזה בלתי אפשרי מבחינה מבצעית, מדינית ודתית.

אך מעבר למקרה הזה, אני רוצה להתייחס עקרונית לסוגייה (שעלתה גם בהקשר של ההכרה בריבונות על הגולן, ביקור נשיא ברזיל ועוד). לפני כל מערכת בחירות, מאז ומעולם, כל אופוזיציה, תוקפת כל ממשלה, על שהיא מבצעת פעולות בגלל הבחירות. זה כמעט חוק טבע.

מתי הביקורת הזאת מוצדקת? כאשר מדובר בהחלטות פופוליסטיות, בעיקר בתחום הכלכלי, שממשלה מקבלת מתוך ידיעה שהן שגויות, משיקולים אלקטורליים. או כאשר הממשלה חורגת ממדיניותה ומקבלת פתאום, לפני הבחירות, החלטה פופולרית.

אולם כאשר הממשלה מבצעת צעדים נכונים ומקבלת החלטות נכונות סמוך לבחירות – מה רע בזה? האם היא צריכה לדחות אותן לאחר הבחירות מתוך טהרנות? אף ממשלה לא תנהג כך ובצדק. תמיד יש לממשלה יתרון בקביעת סדר היום הלאומי, וכיוון שבממשלה יושבים פוליטיקאים, תמיד יהיו לה שיקולים פוליטיים. כל עוד היא מבצעת פעולות נכונות, גם אם יש בהן שיקול פוליטי, זה לגיטימי לחלוטין.

הדוגמה המובהקת לכך היא בחירות 1981. סמוך לבחירות צה"ל השמיד את הכור העיראקי. נמתחה אז ביקורת על בגין, כאילו הפעולה בוצעה מטעמי בחירות. היתה זו ביקורת מופרכת ובלתי הוגנת (שפגעה במי שהשמיעו אותה). אולם באותן בחירות, אותה ממשלה, בפירוש ביצעה כלכלת בחירות שערורייתית, "הכלכלה הנכונה" של יורם ארידור, שאף היא הותקפה. כאן, בניגוד להשמדת הכור, הביקורת הייתה מוצדקת.

* פשקוויל נאצה – כאשר נודע על הענקת פרס ישראל לרונה רמון, היה לי ברור שבתוך יום או לכל היותר יומיים יפרסם רוגל אלפר פשקוויל נאצה שבז לרונה רמון על כך שבחרה להיות "הפלקט בשירות פולחן המוות" ומדינת ישראל שמקדשת את המוות כדי לעודד את בניה למות במלחמות מיותרות וכו'. ובאופן מפתיע, חלפו יומיים והפשקוויל לא פורסם. איך זה יכול להיות?

הסיבה לכך היא שלמחרת נודע על החזרת גופתו של זכריה באומל, ולכן האיש הרע הזה הסיט את חיצי הבוז, הלעג והשנאה למטרה אחרת. "עוד מפגן של טירוף ישראלי." על האמירה שהשבת גופתו "מממשת את החוזה שבין המדינה לאזרחיה" הוא כותב: "איזה חוזה? שעליהם לראות בהקרבת עצמם למענה בלי סיבה את פסגת חייהם?"

וכיוון שתחביבו העיקרי הוא לנוד למשפחות חללי צה"ל והטרור ולפצועים, הוא ציין שוב ושוב, בשמחה לאיד ובהנאה, שמה שהוחזר כבר אינו גופה אלא "שרידים".

"מה אתה רוצה ממנו, הוא פסיכופט," אומרים לי כאשר אני כותב עליו.

איני יודע, איני איש מקצוע בתחום. אבל הבעייה אינה בו, אלא במי שמציב אותו בחלון הראווה של השוקניה. למחרת הוא פירסם עוד פשקוויל נאצה בעניין באומל.

* רגעי השפל – מערכת הבחירות עוד לא הסתיימה. תוצאותיה אינן ידועות לנו. ולא אחת בימים האחרונים לפני הבחירות היו בה הפתעות. אך ניתן כבר להתחיל לסכם את מערכת הבחירות עצמה. אציג את שלושת רגעי השפל של מערכת הבחירות הללו.

1. השפל הנמוך ביותר היה מסע ההצלה של נתניהו לתועבה הכהניסטית, למעריציו של המחבל רוצח ההמונים גולדשטיין שר"י, וההסכם הטמא שבו רפי פרץ מכר את נשמתו ואת נשמת הציונות הדתית לשטן הכהניסטי.

2. מסיבת העיתונאים שבה הופיע ראש ממשלת ישראל יחד עם "קפטיין ג'ורג'" – ביב שופכין שהסתה ושיימינג אומנותו, כדי להוכיח שזה ביוב אנושי שרק מסתיר את שמו וזהותו, ולא רובוט (בעיניי, אם הוא היה רובוט, זה היה פחות חמור).

3. מסע ההכפשות וההסתה נגד בני גנץ, שהשפל שלו היה הניסיון להציגו כמעורער בנפשו.

ובכל זאת, אציג גם נקודת אור. כישלון ניסיונו של נתניהו לחסל כליל את גדעון סער בעלילה שפלה שרקם נגדו ונגד הנשיא. אמנם רבים מחסידיו השוטים קנו גם את השקר הזה, אך סער נבחר למקום גבוה בצמרת הרשימה. ויש לציין את חברי הליכוד שטיאטאו את רשימתם ממפגעים סביבתיים כמו אורן חזן וכמו ירון מזוז, שמקדם המכירות שלו בפריימריז היה דמות המופת אלאור אזריה.

* אינו עוסק בזה – בכל ראיון שבו נשאל פרס על פעלתנותו הבלתי נלאית להתמנות לנשיא, הוא נהג להשיב בהיתממות "איני עוסק בזה." באותה שיטה מיתממת, התעקש נתניהו, בראיון לדקל & סגל ב"כאן ב'", להשיב שוב ושוב "איני עוסק בזה," בשאלת החוק הצרפתי. חשוב להבהיר: מדובר בחוק מגה-שחיתות, שנועד להציב את נתניהו מעל החוק, להפוך את השחיתות לנורמה מקובלת ולמנוע עשיית דין וצדק בחשדות הכבדים נגדו, כולל בגין שוחד, ובניגוד לחוק המושחת בצרפת – ללא הגבלת זמן. החוק הצרפתי הוא הנפת מאכלת על מדינת החוק.

* חוק מגה-שחיתות – ח"כ סמוטריץ' מנסה לשנות את חוק החסינות, כדי למנוע את העמדתו לדין של נתניהו, אם לאחר השימוע יוגש נגדו כתב אישום. הצעתו היא לבטל את התיקון שביצעה הכנסת ב-2005, ולהחזיר את החוק לקדמותו.

ב-1951, קיבלה הכנסת את חוק חסינות חברי הכנסת. תכלית החוק פותחת את נוסח החוק: "חבר הכנסת לא יישא באחריות פלילית או אזרחית, ויהיה חסין בפני כל פעולה משפטית, בשל הצבעה, או בשל הבעת דעה בעל פה או בכתב, או בשל מעשה שעשה – בכנסת או מחוצה לה – אם היו ההצבעה, הבעת הדעה או המעשה במילוי תפקידו, או למען מילוי תפקידו, כחבר הכנסת."

החוק ברור. הוא נועד להגן על הדמוקרטיה – למנוע מהממשלה לפגוע בפעילותו הפוליטית של ח"כ מן האופוזיציה או מן המיעוט, כאשר הוא פועל במסגרת תפקידו או למען מילוי תפקידו. תיאורטית, הוא נועד גם להגן על ח"כ מהקואליציה, במקרה כזה. כמובן שלא היה בכוונת המחוקק להעניק חסינות לפעילות פלילית של ח"כ. המסורת היתה, שכאשר היועץ המשפטי לממשלה ביקש להסיר את חסינותו של ח"כ, בקשתו היתה מתקבלת. חבריו של הח"כ לסיעה תמכו בהסרת החסינות, ולא העלו על דעתם להפוך את הכנסת לעיר מקלט.

בשנות ה-90, סביב פרשת דרעי והתייצבות ש"ס, מנהיגה הרוחני והציבור שלה לתמיכה בו, הציבור הישראלי החל לראות בחוק החסינות בעייה, המקלה על שחיתות ועל מושחתים. על כך נוספו מקרים שבהם ועדת הכנסת סירבה להסיר את החסינות של ח"כים שסרחו (נעמי בלומנטל, יחיאל חזן), החלטות שהמאיסו את הכנסת על הציבור וגרמו לאי אמון ציבורי בפוליטיקה.

בעקבות זאת, ב-2005, יזם הליכוד את שינוי חוק החסינות, וההצעה התקבלה ברוב גדול. עד אז, כאשר היועמ"ש החליט להעמיד ח"כ לדין, היה עליו לפנות לוועדת הכנסת. אם ועדת הכנסת אישרה את בקשתו, הנושא עלה להצבעה במליאת הכנסת. על פי החוק החדש, אם היועץ המשפטי החליט להעמיד לדין ח"כ, על הח"כ ליזום בתוך חודש בקשה מוועדת הכנסת שלא להסיר את חסינותו. כלומר ברירת המחדל התהפכה – אם עד החוק היה על היועמ"ש ליזום פניה ודיון להסרת החסינות, כעת נדרש הח"כ ליזום ולפעול כדי לקבל חסינות. החוק החדש גם הגביל את הסיבות שבעטיין יכול הח"כ לבקש שלא תוסר חסינותו, כדי שהדבר יעשה רק כאשר מדובר בפעולתו כח"כ.שינוי החוק נועד להגן על הדמוקרטיה מפני השחיתות. כעת מציע סמוטריץ' לחזור למצב הקודם ולהגן על השחיתות מפני הדמוקרטיה. הוא מציע זאת אך ורק כדי להגן על נתניהו ולבנות לו נתיב מילוט מן הדין, בהנחה שאם יבחר, כל הקואליציה תצביע נגד הסרת חסינותו. מדובר בחוק מגה-שחיתות.

* מבחן השפיות – "כולנו" מגדירה את עצמה כ"ימין שפוי". אמירה כזאת מחייבת. מבחן השפיות: הבהרה של כחלון שמפלגתו תתנגד למפגעי מגה-שחיתות כמו חוק קרנות המזבח ("הצרפתי"), חוק החסינות של סמוטריץ' וכל חוק אחר שנועד להעמיד את נתניהו מעל החוק, וכן שיבהיר שלא יישב בממשלה בראשות נתניהו אם יוגש נגדו כתב אישום אחרי שימוע.

* בושה  – ברשומה שהעליתי בעקבות מסיבת העיתונאים המשותפת של האדונים הנכבדים מר בנימין נתניהו ומר קפטיין ג'ורג', ציטטתי קובץ הגיגים מהגותו של ביב השופכין הזה.

בתגובה העלו קוראים פוסטים של כל מיני ביריוני רשת נגד נתניהו ובני משפחתו. כנראה רצו "להוכיח" לי משהו. הפוסטים הללו נחותים, מגעילים, בזויים ומזעזעים, ממש תמונת ראי של הפוסטים מבית היוצר של קפטיין ג'ורג' ויאיר נתניהו. אבל מה הקשר? האם החלאות שכתבו אותם התכבדו במסיבת עיתונאים משותפת עם גנץ? אז מה "הוכחתם"?

במדינה מתוקנת, ראש ממשלה לא היה מתקרב לתחום של ת"ק על ת"ק פרסה מטיפוס מן הזן הנחות של קפטיין ג'ורג'. בחברה מתוקנת אדם כזה הוא מוקצה מחמת מיאוס. ואילו נתניהו עורך אתו מסיבת עיתונאים משותפת בבית ראש הממשלה. בושה.

* יצוק מפלדה – מלכתחילה, לא ראיתי בבני גנץ את המועמד המתאים ביותר לראשות הממשלה. חשבתי ועדיין אני חושב שבוגי יעלון הוא האדם הראוי ביותר להנהגה הלאומית. אולם יכולת העמידה שגילה גנץ בשלושה חודשים של מתקפת הסתה, שקרים, השמצות ושיימינג ברמה הנמוכה ביותר, שלא היתה כדוגמתה בתולדות המדינה, ממוקדת נגדו, מתוך רצון לשבור אותו ולהוציאו משיווי משקל, מעידה שהאיש יצוק מפלדה.

* דמגוגיה עדתית – אין לי שום עניין להגן על הליכוד, אך איני יכול להבליג על הקמפיין העדתי של מפלגת העבודה נגד הליכוד. העדתיות היא הנצחת הגלות. האם שבעים שנה לאחר הקמת המדינה אנחנו עוד צובעים אנשים על פי ארץ המוצא של הוריהם או סביהם? הרי בכל כך הרבה משפחות בישראל יש סלט עדות, ובעוד דור לא יהיה כאן ילד שידע להשיב על השאלה האנכרוניסטית מאיזו עדה הוא. התשדיר המחפיר ביותר בקמפיין העדתי, הוא זה שמציג את מיספר הראיונות של ראשי הליכוד, כדי להוכיח שכמעט כולם "אשכנזים". כלומר סופרים אנשים וצובעים אותם. אסיר ציון יולי אדלשטיין מסווג כנראה כאליטה לבנה שנולדה עם כפית זהב בפה.

קישוש קולות לבחירות הוא מטרה חשובה, אך אינה מקדשת את כל האמצעים.

* הפתק השני – אילו ניתן היה להצביע בשני פתקים, את קולי השני הייתי מעניק ל"גשר" בראשות אורלי לוי.

* זהות דרוויניסטית – פייגלין מציע להפוך את מדינת ישראל לג'ונגל ולהשליט בה את חוק הג'ונגל. החזקים יתחזקו, החלשים ייחלשו. החירות שהוא מציע היא החירות של החזק לרמוס את החלש. הזהות שהוא מציע היא זהות דרווינסטית – לא זהות יהודית, לא זהות ישראלית.

* מתהדר בשכר המינימום – אחד ההישגים שבהם מתהדר נתניהו, הוא ההעלאה המשמעותית של שכר המינימום. הוא רק שוכח, שהמהלך הזה ממש נכפה עליו. הוא התנגד לו בתוקף, התנגדות אידיאולוגית ומעשית, תקף אותו בשצף קצף, הציג אותו כפופוליזם חברתי שיהרוס את הכלכלה. חסידיו כינו את תומכי העלאת שכר המינימום "בולשביקים", וכמובן שעכשיו הם מתפארים בהישג.

* הקמפיין שנגנז – בפינה "אדם מן היישוב" בתכנית דקל & סגל, מתארח מדי שבוע אזרח מן השורה, לא דמות ציבורית ולא ידוען, שמשוחח על מקצועו. בתוכנית האחרונה לפני הבחירות התארח ינקי, יצרן שלטים, שבתקופת בחירות מייצר שלטים למפלגות השונות.

למדתי מן הראיון איתו מידע מעניין ומפתיע. כשברק היה ראש הממשלה, הוא הזמין שלטים בחצי מיליון שקל, החוגגים את הסכם השלום עם סוריה, הכולל נסיגה מהגולן. על פי התחייבותו של ברק, ההסכם אמור היה לעלות למשאל עם, כלומר היה זה כבר קמפיין משאל העם. כשהמו"מ נכשל, הקמפיין נגנז וחצי המיליון נזרקו יחד עם השלטים שכבר הוכנו.

המו"מ נכשל כאשר אסד (האב) דחה את הצעת ברק לנסיגה מכל הגולן לקווי 4 ביוני 67' (כלומר לא לגבול הבינלאומי, אלא גם משטחים שהסורים השתלטו עליהם לאחר מלחמת השחרור, או כלשונו של רביב דרוקר בספרו "חרקירי" – נסיגה מ-110% מן הגולן) וחורבן כל היישובים, חוץ מרצועה של כמה עשרות מטר בלבד בחוף הכינרת.

האם ברק לא ידע שאסד אינו מוכן לוותר על הכינרת? יש שתי אפשרויות לפענוח החידה. האחת, היא שברק ידע את עמדת אסד, אך האמין (או השלה את עצמו) שאסד לא יעמוד בפיתוי של קבלת כל הגולן ויותר, בגלל כמה עשרות מטרים, יוותר, וברק יציג זאת כהישג גדול: הנה, שמרתי על הכינרת. אפשרות שנייה: חרף הצהרותיו ש"רגליים סוריות לא תשתכשנה במי הכינרת" ברק התכוון לוותר גם על הכינרת, אך ברגע האחרון התעשת או נרתע מפני תבוסה במשאל עם, כפי שניבאו הסקרים.

* איני יכול לעשות את זה – מתוך ספרי "יהודה הראל – ביוגרפיה": ערב הפגישה, ברגע האחרון לפני נסיעתו של ברק לנמל התעופה בדרכו לארצות הברית, נפגש ברק עם ראשי ועד יישובי הגולן – היו"ר אלי מלכה, ראשי המועצות יהודה וולמן וסמי בר לב, הרב אהרון איזנטל ויהודה הראל. שמו של יהודה נשמט, ורק אולטימטום שהעמידו חברי המשלחת איפשר את כניסתו. היתה זו פגישה מתוחה וקשה. ברק הגיע בלוויית חמישה עוזרים. הוקצבו לפגישה עשרים דקות, אך בפועל נמשכה כמעט שעתיים. שוב ושוב נכנסו אנשים לזרז את ברק, אך הטיסה עוכבה. חברי המשלחת חשו כאילו חרב מונחת על צווארם, ותיארו בצבעים קודרים את המשמעות שתתלווה לחורבן היישובים והפיכת החלוצים לפליטים בארצם. יהודה, שאינו מורגל בגילויי רגש, דיבר בדם ליבו. בשעת דיבורו התרגשו עד דמעות גם חברי המשלחת וגם עוזריו של ברק.

ברק עצמו נותר קפוא במקומו. יהודה זוכר היטב כיצד הישיר מבט אל עיניו של ברק והזכיר לו את חברו לנשק, איש סיירת מטכ"ל, מראשוני מרום גולן, מיכה פיכמן, שנפל בהפגזה סורית על היישוב. "מיכה פיכמן ייזכר בהיסטוריה כאיש שהקים יישובים בארץ ישראל. אתה תיזכר בהיסטוריה כמי שהחריב שלושים יישובים בישראל," אמר, והוסיף: "כשהנכדים שלי רואים אותך בטלוויזיה, הם פורצים בבכי. אתה מייצג בעיניהם את האיום שיחריבו להם את הבית."

על פי עדותם של משתתפי הישיבה ברק, שלא כדרכו, הקשיב ובקושי דיבר. בתום הפגישה עשה את דרכו לנמל התעופה בן גוריון.

חברו של יהודה, העיתונאי והפרשן אהוד יערי, סיפר שברק היה מכונס בעצמו במהלך כל הטיסה. כשהמטוס נחת בארצות הברית, ירדו ממנו חברי המשלחת והעיתונאים, ואילו ברק ירד זמן רב אחריהם. הוא נשאר ישוב במטוס כשידיו על ראשו. יועצו הבכיר של הנשיא קלינטון ושגריר ארצות הברית בישראל לשעבר, מרטין אינדיק, תיאר את הסיטואציה בספרו:

Innocent Abroad, The inside story of the last serious attempt to resolve the middle east conflict:  

"בדרך כלל, כשנפתחת דלת מטוס רשמי, נשיא המדינה או ראש הממשלה הוא הראשון שיוצא ממנו. אבל הישראלים כל כך בזים לכללים בכלל ולכללי הטקס במיוחד, שאצלם אינני יודע אף פעם מי יהיה הראשון שיֵרד בכבש המטוס. לכן לא הופתעתי כשחבורה של ישראלים הקדימה את ראש הממשלה בדרך למטה. ההפתעה באה כשמנכ"ל משרדו ביקש ממני לעלות למטוס ולדבר איתו. ראיתי את ברק יושב על כיסא בחלק השמאלי של המטוס. הוא הזמין אותי לשבת מולו. חשבתי על שורת מקבלי הפנים שחיכתה על המסלול, והתיישבתי חסר סבלנות על משענת המושב. 'אני לא יכול לעשות את זה,' אמר ברק." במילים "את זה" התכוון לאשרור ההסכמה של רבין לנסיגה לקווי 4 ביוני 1967, כדרישת הסורים.

* ביד הלשון: נהריים – עם צאתו לגמלאות של מנכ"ל הוצאת הקיבוץ המאוחד פרופ' עוזי שביט, התפרסם ראיון איתו ב"הזמן הירוק". וכך נכתב בכתבה: "ילדותו עברה עליו בארם נהריים, כבן למהנדס חשמל ואם גננת שעלו מגרמניה, שם הקים רוטנברג יישוב קטן, שמנה מספר עשרות משפחות, כולן כקבוצת עובדים בחברת חשמל בתחנת הכוח ההידרו-אלקטרית."

ארם נהריים?! ארם נהריים הוא שם תנ"כי לאזור שנמצא כנראה בצפון סוריה ליד גבול טורקיה ובצפון מערב עיראק. השם קשור בעיקר לנהר פרת ונהרות נוספים בסביבה.

אין כל קשר בין ארם נהריים לבין המקום שבו גדל שביט, זולת דמיון בשם. שביט גדל בנהריים. נהריים הוא האזור שבין נהר הירדן ונהר הירמוך, על גבול ישראל וירדן, שבו הקים פנחס רוטנברג את תחנת הכוח הראשונה של חברת החשמל בארץ ישראל. בתחנה הזו עבד אביו של עוזי שביט, ושמו של היישוב שבו גדל היה תל-אור, שנוסד ב-1932 ונפל בתש"ח לידי הירדנים.

אורי הייטנר

* * *

ישראל בר-ניר

גנרל אחד יותר מדי

מבוא – כשגנרל פושט את המדים

התופעה של גנרלים הנכנסים לפוליטיקה איננה חדשה. במדינת ישראל היו כבר גנרלים שנכנסו לפוליטיקה, אבל במערכת הבחירות הנוכחית מספר הגנרלים המעורבים גדול לאין שיעור מכל מה שהיה בעבר, ממש אינפלציה.

בעבר, גנרלים שבפוליטיקה חשקה נפשם, היו מצטרפים לאחת מהמפלגות הקיימות, והסתפקו בהתחלה בתפקידים זוטרים. גנרלים שניסו להקים מפלגות חדשות לא הצליחו. אריק שרון עם מפלגת "שלומציון" השיג שני מנדטים וגם עזר ווייצמן עם מפלגת "יחד" לא הגיע רחוק.  החידוש במערכת הבחירות הנוכחית הוא הופעתה על הבמה של מפלגה שהיא כולה "גנרלית", ולא סתם גנרלית אלא רמטכ"לית (להלן נדון בשאלת מעמדו של לפיד ב"גוב" הרמטכ"לים). על מנת שלא לקפח את המין החלש, צורפה לחבורה גם גנרלית. היא לא היתה רמטכ"לית, אבל היא הגיעה לדרגת אלוף.

במאמר מוסגר – אלה שאינם רואים בעין יפה את הגנרליזציה של הפוליטיקה, מתבדחים שהדבר היחיד שחסר במפלגה החדשה, זו פקידת לשכה שתכין את הקפה.

קצין שבחר בקריירה צבאית עובר דרך ארוכה ומייגעת, דרך מלאה במהמורות ומכשולים. כל קצין חולם להיות רמטכ"ל, אבל רמטכ"ל יכול להיות רק אחד. לכל מינוי של רמטכ"ל מתלווה לכן "גל" פרישות של קצינים בכירים שהיו מועמדים ולא נמצאו מתאימים. תקופת הכהונה של רמטכ"ל היא שלוש שנים עם אפשרות לשנה רביעית, ובסיומה גם הוא חייב לפרוש. כך נוצר מצבור של קצינים בכירים לשעבר, אנשים שהיו במרכז העשייה ונפלטו מהמערכת כשהם עדיין במלוא אונם.

תנאי הפרישה מצה"ל הם טובים, ומי שרוצה יכול לנוח על זרי הדפנה ולבלות את שארית חייו ללא דאגות. אבל המעבר החד ממצב של תעסוקה 7/24 בנושאים העומדים ברומו של עולם למצב בו אין במה למלא את שפע הזמן הפנוי הוא חוויה טראומטית. תחושת התסכול גוברת כאשר הלשעבר רואה בעיניים כלות איך אנשים שרק אתמול קיבלו ממנו הוראות, מסתדרים בלעדיו.  הוא משוכנע שהוא עדיין יכול לתרום, ושנעשה לו עוול בכך שמנעו ממנו להמשיך. מרבית הלשעברים מחפשים לפיכך קריירה שנייה. חלקם פונה לעולם העסקים, חלק פונה לאקדמיה, חלק הופך להיות "עייצאס גייבר" ומציע חדשות לבקרים רעיונות ופתרונות לכל התחלואים והקשיים העומדים בפני המדינה, וחלק מנסה את כוחו בפוליטיקה.

הפרקים הבאים יעסקו בקבוצה האחרונה.       

אסיים את הפרק, בקטע, בשינויים קלים, משיר שכתב תומר בן אפרים:

הוא גנרל רב מעללים / הוא לא מזמן פשט את המדים,

כמו במבצעיו הנועזים / הוא לא בוחל באמצעים,

והמילים זולות / והתמונות מפתות / והסכר פרוץ,

והסיסמאות קליטות / והתרומות זורמות / ובינתיים הוא ממתין בחוץ,

אבל עוד מעט תהיינה בחירות / ובהן ייחרץ גורלו 

להיות או לא להיות.

החיים ללא מדים – עולם חדש

בסיפור הילדים "יהושוע הפרוע" נאמר שיש לו שכל ברגליים וגבורה בראש. בהשאלה, לגנרלים יש שכל על הכתפיים וגבורה בראש.

הדבר הראשון שגנרל מגלה, כאשר הוא יוצא מהמסגרת הצבאית לעולם האזרחי, ללא כל קשר לתחום אליו הוא עבר: שכל על הכתפיים איננו נכס.  אדרבא, לעתים קרובות זה אפילו חיסרון.

כשארה"ב נכנסה למלחמת העולם השנייה רוזוולט הטיל על גנרל בשם ביל דונובן ("Wild" Bill Donovan),  להקים את שירות הריגול–  OSS אחרי המלחמה זה הפך להיות הCIA- .

 דונובן גייס אלפי סוכנים מכל תחומי החיים, אבל הוא נמנע מגיוס של קציני קבע מהצבא לשירות החדש. כששאלו אותו למה, תשובתו היתה – יותר קל להפוך אזרח אינטליגנטי לקצין מודיעין טוב מאשר להכניס שכל לראשו של קצין קבע (זה תרגום חופשי שלי. דונובן התבטא קצת יותר בגסות).

דבריו של דונובן מתארים מציאות אוניברסלית. במהלך הקריירה, הקידום של קצין המשרת בקבע מבוסס על צייתנות והליכה בתלם, ולא על חשיבה מקורית ויוזמות. דונובן עצמו, כפי שניתן ללמוד מהכינוי Wild – פרא אדם–  שהוצמד לו, היה חריג (לא היו הרבה כמוהו). אלמלא המלחמה קרוב לוודאי שהוא לא היה מגיע רחוק, ושמו היה נשכח. היום הוא דמות מופת בהיסטוריה של ארה"ב.

רבים מהמשרתים בקבע נוהגים לפי הכלל – מי שלא עושה, לא עושה טעויות, ו"פתרון ביה"ס" הוא תמיד הפתרון הנכון. הקריירה של קצין המשרת בקבע נמשכת בין שלושים לשלושים וחמש שנים. במשך כל התקופה הזאת הוא כפוף למישהו שנותן לו הוראות. אפילו לקראת הסוף, כאשר הוא מגיע לאלופות, והוא מוקף בבעלי דרגות יותר נמוכות, להם הוא נותן הוראות, הוא עדיין מקבל הוראות להן הוא חייב לציית. בגרמנית מכנים מצב כזה רוכב האופניים (Fahrradfahrer) –  הוא מתכופף מול אלה שמעליו, ודורס את אלה שמתחתיו. 

הרגל שנרכש במשך שלושים שנה ויותר, הופך להיות טבע שני. קשה מאוד להשתחרר ממנו.  לאיש צבא שהגיע לצמרת קשה להתרגל לעובדה שבחיים האזרחיים לא מתייחסים לדבריו כאל כזה ראה וקדש ומתווכחים איתו על כל דבר.

לקשיי ההסתגלות מתווספת העובדה שבסביבה החדשה לכפופים לו, גם הזוטרים שבהם, יש בדרך כלל ידע והבנה העולים בהרבה על שלו. דרוש יותר משכל על הכתפיים על מנת לתפקד בסביבה הזאת. גנרל המנסה להתחיל קריירה חדשה בחיים האזרחיים הוא כמו דג ביבשה. תהליך ההסתגלות איננו עניין של מיספר שבועות. בדרך כלל זה לוקח שנים.

כאשר מוטה גור המנוח מונה ב-1984 לשר הבריאות, הוא נשאל במסיבת עיתונאים מה הם כישוריו, כגנרל בדימוס, לנהל משרד מקצועי כמו משרד הבריאות. תשובתו היתה "משמעות המילה גנרל (General) באנגלית היא כללי, גנרל יכול למלא כל תפקיד" (אני מצטט מהזיכרון).

בלי להתייחס לשחצנות המשתמעת מהתשובה הזאת, אפילו במסגרת הצבאית המציאות שונה.  בצה"ל נהוג "סבב תפקידים" בצמרת. אבל האם באמת כל גנרל יכול למלא כל תפקיד? יותר מזה, האם הוא באמת  מוכן למלא כל תפקיד שיוטל עליו גם כאשר התפקיד איננו "מרתק"? אין זה סוד שהרבה אנשי קבע רואים את הצורך למלא תפקידים שונים בדרך לפסגה כמטרד.

במהלך הכהונה הם עושים את המינימום הנדרש כדי לצאת ידי חובה, ומונים את הזמן שנותר לסיום ה"קדנציה".

גנרלים הם פרימדונות, הם נגועים במרבית החולשות האנושיות המאפיינות כל בן תמותה, ובמיוחד – הם לא בהכרח מפרגנים למתחרים. בגלל הסמכותיות הנובעת ממעמדם הרם, הם נוקטים לא פעם בצעדים בלתי שגרתיים להבטיח שהמתחרים לא יצליחו "יותר מדי". הדברים לא תמיד יוצאים החוצה ונשארים "בתוך המשפחה", אבל לעיתים, כמו שהיה עם גבי אשכנזי, הסיפור דלף לתקשורת ו"השמחה" היתנ רבה.

מערכת הבחירות הנוכחית מעמידה את הציבור בפני מצב חסר תקדים, מפלגה שהיא כולה של גנרלים. אף אחד לא מדבר על זה, אבל אין ספק שבראשו של כל אחד מהגנרלים מנקרת השאלה מי מאיתנו הוא באמת הבכיר מכולם. היום הם מחייכים, לוחצים ידיים ומתחבקים מול המצלמות.  בהנחה שהמפלגה תוכל להרכיב ממשלה ותתעורר שאלת חלוקת התיקים, האם זה יהיה ככה גם בעוד שבוע?

זה נשמע כמו סיפור מהסרטים, אבל מישהו בהוליווד כבר חשב על זה.  קומדיה בשם מלחמתו הסודית של הארי פריג (The Secret War of Harry Frigg) – מתארת סיטואציה ממלחמת העולם השנייה בה ארבעה גנרלים – אמריקאי, בריטי, צרפתי וקנדי, נלקחו בשבי ע"י האיטלקים.  הגנרלים, בגלל מעמדם, אינם מוחזקים במחנה שבויים רגיל אלא בווילה מפוארת, כשהשמירה עליהם היא סמלית בלבד.  במפקדת בעלות הברית לא מבינים למה הם לא נמלטים מהשבי.  אחרי הרבה דיונים, מישהו עולה על רעיון – "הם כולם גנרלים עם כוכב אחד" (תת-אלופים), ואף אחד מהם לא מוכן לקבל פקודות מהאחרים. צריך לשלוח לשם גנרל עם שני כוכבים (אלוף) – לו הם יצייתו. 

רעיון גדול, אבל כולם הסכימו שזה קצת מוגזם לשלוח אלוף אמיתי שייפול בשבי.

איתרו איזה סמל פורק עול וחסר משמעת (את התפקיד גילם פאול ניומן) שבילה את רוב זמנו בבתי כלא שונים מהם הוא היה נמלט. הציעו לסמל עסקה – ניתן לך דרגה זמנית של אלוף, נמחק לך את כל העבירות מגיליון המשמעת שלך ואתה, בתמורה, תצנח, תיפול בשבי, ותארגן את הבריחה מהשבי של ארבעת הגנרלים. לא אכביר בפרטים, אבל הסרט מסתיים בhappy end-.

בחזרה לימינו.

הבעייה היא שמדובר ברמטכ"לים – כולם רבי אלופים.  בצה"ל אין דרגה מעל רב אלוף.

אז מה הפתרון?  אין לי תשובה, אבל תמיד הטרידה אותי השאלה מה המעמד המיועד ליאיר לפיד?

מפלגה שמה שיש לה זה מה שאין לה

נבחרת של גנרלים. מה היא יכולה להציע לבוחר?

הנכס העיקרי עליו הם מצביעים – 127 שנות ניסיון מצטבר בתחום הביטחון. נשמע מרשים.  אבל בחינה של הפרטים נותנת תמונה פחות ורודה.

שניים מתוך שלושת הרמטכ"לים בחבורה לא היו הבחירה הראשונה לתפקיד. אחד מהשניים – אשכנזי, היה מעורב בשערוריה שגרמה לנתק ביחסיו עם שר הביטחון.

שני – גנץ, לא זכה להרבה מחמאות על ביצועיו ב"צוק איתן" וגם פרשת החיל הדרוזי שדימם למוות בקבר יוסף לא הוסיפה לו כבוד. דו"חות שהתפרסמו לאחרונה מציירים תמונה עגומה על מצב המוכנות של צה"ל למלחמה אפשרית. אם זה המצב של צה"ל שהם הותירו ליורשיהם, אייזנקוט והרמטכ"ל הנוכחי, כוכבי, אז קשה לראות את 127 שנות הניסיון שלהם כנכס שראוי להתפאר בו.

מחוץ לעבר הביטחוני שלהם, כל מה שיש לגנרלים להציע הוא אוסף של סיסמאות פופוליסטיות בנוסח – יהיה יותר טוב, יהיה בסדר, אנחנו נביא שלום ושגשוג כלכלי, אפשר לסמוך עלינו.

מה שחסר זה איך בדיוק הם מתכוונים לממש את החזון הזה, ומי יישא בהוצאות. השילוב של פופוליזם שמאלני, משיחיות פוליטית, והיסטריה מילולית עם רקע צבאי, הוא מתכון לאסון.

ידיעה שהתפרסמה מספרת על כך שהרמטכ"ל הנוכחי, כוכבי, החליט עם כניסתו לתפקיד, לקיים סדנה לפיקוד הבכיר.  נושא הסדנה –  "ניצחון".  צבא שאת הפיקוד הבכיר שלו צריך ללמד מה זה ניצחון?  נו, באמת. בשביל זה לא צריך סדנה.

מספיק משפט אחד – ניצחון הוא הרצון (Victoire, C'est La Volonté) כדברי מרשל פוש (Ferdinand Foch) הרמטכ"ל הצרפתי במלחמת העולם הראשונה. במלים פשוטות – על מנת לנצח, צריך לרצות לנצח.

בעקבות הסכמי אוסלו, דורות של מפקדים בצה"ל חונכו להאמין שאין אוייב, שאין מלחמה, ושלנצח זה "לא מוסרי". יש סכסוך, יש פרטנר, יש הכלה ויש תגובות "בעצימות נמוכה ומידתית."   העיקר – בכל מחיר יש להימנע מהסלמה.

כמעט בכל יום שומעים בחדשות שישראל תקפה עשרות מטרות בעזה, לא היו נפגעים. צה"ל, "הצבא החזק ביותר במרחב" – מתמחה בלתקוף מבלי לפגוע. פוגעים בבתים ריקים, מפציצים מגרשים פתוחים, יורים על בלונים נושאי לפידים, אבל אם חס וחלילה נפגעת שערה אחת בראשו של ערבי – מיד קמה ועדת חקירה לברר מדוע ואיך.

127 שנות הניסיון בביטחון בהם מתפארים מנהיגי מפלגת כחול-לבן, אינם רקורד מרשים במיוחד.  כשאריק שרון פרש מהליכוד והקים את מפלגת "קדימה", מאיר שטרית, שפרש איתו, הציג את הפרופיל של המפלגה החדשה – מפלגה ללא עבר, ללא אידיאולוגיה, ללא מסורת וללא אג'נדה. מה יש לה?  אין לה כלום.

על אותו משקל, מפלגת כחול לבן היא מפלגה שמה שיש לה זה מה שאין לה – אין לה כלום.

פרדוקס הכיבוש

הגנרלים של מפלגת כחול לבן, ומאות מפקדים לשעבר התומכים בהם, קוראים להתנתק, להיפרד, להתגרש, להתפנות, לברוח (תבחרו לבד את המונח) מהערבים.  במצע של כחול לבן, זה עדיין מופיע רק במרומז, אבל זה ישתנה בעוד שבוע. להצדקת דרישתם, הם טוענים – בלי סיום הכיבוש, לא יהיה שלום.

המצב ברצועת עזה מראה שבלי המשך הכיבוש אין עם מי לעשות שלום.  אז מה עדיף – עם או בלי?

ישראל בר-ניר

* * *

איליה בר-זאב

אך איזה יום נפלא

"עוטף" (2014)

כַּלָּנִיּוֹת שֶׁפָּרְחוּ בַּחֹרֶף בְּיַעַר שׁוֹקֵדָה

גָוְעוּ בָּאָבִיב.

יְמָמוֹת מְאֻיָּמוֹת. אַזְעָקָה בִּבְאֵרִי, צֶבַע אָדֹם בְּחֶבֶל אֶשְׁכּוֹל –

בָּרַדְיוֹ נְעִימוֹת שֶׁנּוֹגְעוֹת,

מִתְעַלְּלוֹת.

אֲנִי מַשְׁכִּים קוּם –

מְהַרְהֵר בַּשִּׁירִים שֶׁיִּכָּתְבוּ, בַּמִּלִים הַנִּרְדָּפוֹת,

הַנְּבוּבוֹת.

עֵרָן בֶּן הָאַרְבַּע מְצַיֵּר אַזְעָקוֹת. עַל לוּחַ מָחִיק מְסַמֵּן נְקֻדּוֹת וּכְתָמִים.

כוֹכָבִים נוֹפְלִּים בִּשְׁבִיל הֶחָלָב. נַחֲשֵׁי עָשָׁן

מְקַשְׁטִים אֶת שְׁמֵי הַתְּכֵלֶת.

צְפִירוֹת תּוֹקְפָנִיּוֹת בְּכָל שֶׁעוֹטֵף חַיִּים.

בַּלֵּילוֹת – חֲלוֹמוֹת, רַעַשׁ גָּדוֹל, רְצוּעוֹת אוֹר מֵאֹפֶל,

כִּתְמֵי אֵשׁ –

כִּפַּת הַכֶּתֶם הַטּוֹב.

* * *

יוסף אורן

עֵדוּת לבל יישכח זיכרם!

לשלושה אירועים אסוניים שפקדו את אימי, רבקה לבית קוֹרֶן, היתה השפעה גדולה על חיי, אף ששלושתם התרחשו לפני שהגחתי אל העולם.

האסון הראשון התרחש לאימי בכפר הולדתה בפולין, יוּזֶפוֹף, כפר ששכן דרומית לעיר המחוז זאמוֹשְץ'. בהיותה ילדה בת תשע התייתמה אימי מהורתה, איידל, שנפטרה בסיום הריונה הרביעי, משום שהרופא שהוזעק מזאמושץ' לא הצליח להגיע במועד להציל אותה ואת הוולד שברחמה. על-פי ההלכה נקברה סבתי איידל עם הוולד שנותר ברחמה ליד גדר בית-העלמין היהודי הקטן של הקהילה.

בביקורי הראשון, יחד עם אימי, ביוזפוף מצאתי בתחום הפרוץ של בית העלמין הזה, בין שברי המצבות המנותצות, רק שתי מצבות שהפולנים של הכפר לא מוטטו אותן, אחת מהן היתה של סבתא איידל. לפני הביקור השני שלי ביוזפוף, הפעם בלי אימי, הצטיידתי במכחול ובפחית צבע שחור ובעזרתם חידשתי את הכיתוב העברי שהיה על המצבה: פ"נ (= פה נקברה) אשה צנועה / כפה פרשה לעני / מרת איידל / בת מור' (קיצור של התואר "מורנו") יעקב / נפטרה ר"ח (= ראש חודש) מנ' אב (= מנחם אב) תרפ"ו (= שנת 1926).

ואכן, בטרם מלאו לה עשר שנים, החלה אמי, ילידת 1916 והצעירה משני אחיה, לשאת בעול ניקוי הבית. וזאת, בנוסף לסיוע שכבר הושיטה לאביה, ראובן קורן, במכירת לחמים וכעכים שאפה במאפייה שלו, השכם בבוקרו של היום, לפני צאתה ליום הלימודים בביה"ס הכללי.

שלא כחלק מבני דורו, שעדיין מנעו בעשורים הראשונים של המאה העשרים את הצטרפותן של בנות לביה"ס הכללי, פעל סבי ברוח הזרם החסידי המתון יותר בחסידות בעלז, זרם ששילב מלאכה עם לימוד תורה, והתיר לאימי ללמוד את כל שש השנים של ביה"ס היסודי יחד עם ילדי המשפחות הפולניות. ואכן, בבקרים אפה ומכר מוצרי בצק טריים, ואחרי שנח והכין את הדרוש לאפייה ביום הבא, פרש לחדרו ועיין בספרי קודש שהיו ברשותו.

יתר על כן, אחרי שאימי סיימה את לימודיה בביה"ס הכללי, התיר לה אביה גם לפעול בסניף המקומי של תנועת הנוער בית"ר. עד שנפטרה בשיבה טובה בגיל 93, בשנת 2007, התרפקה אימי על תקופה מאושרת זו בחייה, שבה היתה פעילה בבית"ר, תחילה כחניכה ואחר-כך גם כמדריכה לצעירים ממנה, ברוח השקפתו הציונית של זאב ז'בוטינסקי.

בביקור משפחתי שערכה אימי כנערה מתבגרת בכפר רַיוֹביץ (רייביץ בפי היהודים), השוכן צפונית לעיר זאמושץ', היא הכירה את אבי, יעקב אורנבוים, שהיה מבוגר ממנה ב-8 שנים, ובמועד היכרותם כבר סיים את לימודיו במכון שהכשיר אותו לעסוק בתפירת עילית של חליפות לגברים ולנשים. אף שבתקופת לימודיו במכון היה פעיל במפלגת הציונות הסוציאליסטית, מפלגה שהתנגדה לאידיאולוגיה הציונית של בית"ר, לא היווה הניגוד האידיאולוגי בין אימי לאבי מכשול לשניהם. הם התאהבו ואחרי שנישאו עברה אימי להתגורר בכפר רייביץ, הבסיס  של משפחת אורנבוים לענפיה. אבי תפר בדירתם חליפות לפי הזמנה ואימי שכרה במרכז הכפר חנות גלנטריה שבה מכרה מוצרי סידקית שונים. כשנה אחרי נישואיהם חבקו יחד את בנם הבכור, אריה. 

החיים השלווים של הורי ברייביץ השתבשו בפרוץ מלחמת העולם השנייה. ככל שכיבוש פולין ע"י הנאצים התקדם מזרחה, החלו יהודי האזור להימלט אל הגבול הרוסי. הורי נימנו עם אלה שהספיקו לקבל החלטה זו במועד. הם שכרו עגלון מקומי שהסיע אותם עד לגבול הרוסי, ויחד עם אחרים חצו ב-1939 את הגבול והגיעו לקַרַנְטינה, מחנה זמני שבו ריכזו הרוסים את הפליטים מפולין לצורך רישומם לפני שילוחם אל מעמקי רוסיה. כאשר חצו הורי את הגבול החזיקה אימי בידיה את אריה, בכורם בן השלוש, אך כבר היתה בחודשי ההריון הראשונים ונשאה אותי ברחמה. מתלאות הדרך ובתנאים הסניטריים שהיו במקום הריכוז של הפליטים נפטר אריה, בנם הבכור, אחרי שנדבק ממחלת דיזנטריה שהתפשטה במקום. זה היה האסון השני שפקד את אימי בשנות בגרותה המוקדמת, ועד יומם האחרון מיעטו הורי להזכיר בנוכחותי את האסון שפקד אותם כחצי שנה לפני לידתי.

ככל שזכור לי שמעתי לראשונה בבית את שמו של בנם הבכור, אריה, רק לפני שעמדתי לחגוג בר-מצווה, כאשר הוריי לא הבחינו שאני חולף לידם בעודם משוחחים ביניהם עליו. ורק אז הבנתי את התפקיד שמילאה בחיים העבודה בחנות לביגוד שפתחו בראשון לציון זמן קצר אחרי שעלו לארץ. במשך שנים שהו שניהם בחנות ברוב שעות היום וכל אחד עשה בה את חלקו. אימי שירתה את הלקוחות ורכשה את הסחורה העונתית, בעוד שאבי ביצע תיקונים במכנסיים ובשמלות, כדי להתאימם ללקוחות, במחסן זעיר מאחורי החנות. בכל חמש שנות לימודי בביה"ס "חביב", ביה"ס היסודי היחיד שהיה קיים אז במושבה, התהלכתי עם שרוך שהצמיד את מפתח הדירה השכורה אל צווארי, שאותו נהגתי ללפות בחוזקה בכף ידי בהגיעי אל המקומות המותחים בעלילות הספרים שקראתי אז, שבעזרתם התאמצתי להעשיר את אוצר המילים שלי בעברית.

אני חוזר להמשך קורות הוריי אחרי שקברו את אריה בכורם בשדה לצד קבריהם של ילדים נוספים שנפטרו מדיזנטריה במחנה שבו ריכזו הרוסים את הפליטים מפולין. כמו הורים אחרים גם הם לא הציבו שלט עם שמו על תלולית העפר הקטנה שכיסתה עליו, אלא הניחו אבן מאבני השדה כדי שיוכלו לזהות את התלולית שלהם.

עד מהרה הועלו הורי על הרכבת שבה שילחו אותם הרוסים אל מעמקי אוקראינה, ושם, כעבור חצי שנה מיום פטירתו של אריה, נולדתי להורי בווֹלְסְק הסמוכה, שהיתה פרבר של עיר התעשייה סָרָטוֹב. ומאז אני מנציח בשמי הן את שמו הפרטי של הסבא שלי מצד אבי והן את שם המשפחה שהוא עמד בראשה, אורנבוים, שם שהחזקתי בו עד סיום לימודי בביה"ס היסודי. רק בהגיעי לתיכון אימצתי את צורתו המקוצרת של שם המשפחה, על-ידי השמטת "בוים" (= עץ ביידיש) מסופו, אף שגם היום, כה קרוב לגבורות, עודני מרגיש כ"אורנבוים" וגם פועל על-פי ערכיו של אבי.

בסיום מלחמת העולם איפשרו הרוסים לפליטים מפולין, במשך תקופה קצרה, לצאת מרוסיה. הוריי היו בין אלה שהזדרזו לנצל הזדמנות זו. הזיכרונות הוודאיים היחידים שנותרו בזיכרוני מרוסיה, הארץ שבה ילדה אותי אימי, הינם מגיל חמש, מהחודשים שבהם נסענו ברכבות משא ממעמקיה של אוקראינה אל הגבול של פולין.

השהות של הפליטים שחזרו מרוסיה היתה קצרה בפולין. מאחר שהפולנים חששו שהחוזרים ידרשו לחזור אל בתיהם בכפרים ובערים וגם יתבעו את רכושם, הם איפשרו לארגון ג'וינט של יהודי אמריקה להסיע את השבים מרוסיה אל מחנות העקורים בחלקי גרמניה המערבית שהיתה אז בשליטתו של הצבא האמריקאי. כך הגעתי עם הוריי אל אחד ממחנות העקורים בעיר אוּלְם, מחנה שבו התגוררנו במשך כארבע שנים במבנים בני ארבע קומות של הצבא האמריקאי, שבהם הוקצה חדר לכל משפחה, בעוד שהשירותים והמקלחות היו משותפים לדיירי המשתכנים בכל קומה.

כאשר נתקבלה ההחלטה ב-1949 לסגור את מחנות העקורים, יכלו דיירי המחנה לבחור אחת משתי האפשרויות: לעלות למדינת ישראל שזה מקרוב נוסדה, בסיום מלחמת תש"ח, או להגר אל ארה"ב ולהתאזרח בה. עד היום אני מתגאה בהוריי, שבלי להסס בחרו באפשרות הראשונה, כי החליטו שאחרי כל מה שעבר עליהם בשנות המלחמה אין הם רוצים לחיות עוד בגלות. ואכן, על סיפונה של "נגבה" הפלגנו מטרייסט שבאיטליה אל נמל חיפה בארץ ישראל.

אחרי תקופה קצרה במחנה "שער העלייה", אסף אותנו אל ביתו בפתח-תקווה אחיו המבוגר יותר של אבי, יהודה, שעלה ארצה במסגרת העלייה השלישית והיה מוותיקי הפרדסנים עד יומו האחרון. בפתח-תקווה סיימתי את כיתה ג' ואחרי שהוריי עברו מפתח-תקווה לראשון לציון, שבה פתחו חנות לבגדים סמוך לבית העירייה הישן, הצטרפתי לבי"ס "חביב" בכיתה ד'.

בניגוד לאימי שמימשה אחרי שנים את רצונה לחזור אל יוזפוף של ילדותה ונעוריה ולעלות אל קבר אימה, סירב אבי, עד יום פטירתו בגיל 94 בשנת 2003, לצאת מהארץ ולא שקל אפילו פעם אחת לחזור אל הכפר רייביץ שבו התגוררה משפחת אורנבוים המסועפת במשך מספר דורות. משום כך כללתי גם ביקור בכפר רייביץ של אבי בנסיעתי השנייה לפולין, שביצעתי בעיקר כדי לצבוע את הכיתוב על המצבה של סבתי איידל בבית העלמין היהודי ביוזפוף.

בבואי לכפר זה נחשפתי לסיפור הֶרוֹאִי של פולני מקומי, שבין צאצאי רייביץ בישראל זכור רק שם המשפחה שלו: קַלינובסקי, היחיד שלחם נגד מגמתה של המועצה המקומית למחוק כל עדות על מאות השנים שבהן התגבשה קהילה יהודית גדולה למדי ברייביץ תחת הגנתה של משפחה מהאצולה הפולנית שאבותיה ייסדו את הכפר. 

מאחר שזכיתי לפגוש את קלינובסקי, שהיה עד לפרישתו לגימלאות מורה להתעמלות בביה"ס היסודי של הכפר, שמעתי מפיו את סיפור מאבקו במועצה המקומית. במשך שנים נהג קלינובסקי לאסוף לחצר ביתו, משטח בית העלמין היהודי הפרוץ, כל שבר מצבה שזיהה עליו אותיות עבריות, ולכן לא השלים עם המעשה שביצעה מועצת הכפר, כאשר העלתה יום אחד טרקטורים על שטח בית-העלמין היהודי, והללו ניקו אותו מכל שברי המצבות כדי להרחיב את בית העלמין הנוצרי הסמוך שכבר התמלא בקברים.

בזכות עקשנותו של קלינובסקי נאלצה מועצת הכפר להיכנע לדרישותיו: מימנה גידור של השטח החשוף, התקינה שער כניסה לשטח המגודר והפקידה אצלו עותק אחד מהמנעול של השער. ואכן, משהחלו בניהם של ניצולי השואה להגיע לביקורים חוזרים אל רייביץ, חלקם עם ההורים וחלקם בלעדיהם, נהג מזכיר המועצה המקומית לקרוא לקלינובסקי והוא זה שפתח בפניהם את השער.

ואשר לשברי המצבות עם האותיות העבריות שאסף קלינובסקי בחצר ביתו במשך שנים, הוא תרם אותם לגל-עֵד שהקימו יוצאי קהילת רייביץ בישראל בשטח המגודר והחשוף מכל מצבה של בית העלמין היהודי. וגם במהלך בנייתו של גל-העד, השגיח קלינובסקי ששברי המצבות ישוקעו במלט הרך באופן שהאותיות העבריות יִבְלטו מכל צדדיו לעיני המבקר במקום.

ואכן, אותו מחנך פולני אציל הנפש לא רק פתח בפניי את השער אל גל-עד, במועד ביקורי ברייביץ, אלא גם הדריך אותי אחר-כך אל הרחוב שבו עמד בית העץ הישן ביותר של הכפר, הבית של מינדל ויוסף אורנבוים, הוריו של אבי. אף שקלינובסקי דיבר אלי בפולנית, שפה שאינני שולט בה, הבנתי מהסבריו, כי למרות שבית העץ הנושן של משפחת אבי הוגדר כבעל ערך אדריכלי ונועד לשימור, התעלם הרוכש האחרון שלו, קבלן מקומי, מצו של בית-המשפט שהוצא נגד הריסתו, ובלילה אחד מוטט את המבנה וגם סילק את הקורות ואת לוחות העץ מהמגרש. ועד שלא יסתיים משפטו של הקבלן הזה מתעכבת תוכניתו לבנות בית אבן חדש על המגרש החשוף. בזכות האיש היקר הזה שמורים אצלי צילומים אחדים של בית העץ שהוא הספיק לצלמו לפני שנהרס. לדבריו המתין עד שאחד מצאצאי המשפחה יגיע כדי שיוכל להפקיד בידיו את הצילומים האלה.

בניגוד לאבי שלא רצה לחזור אל הכפר שבו נולד, והסתפק במידע ששמע על מה שהתרחש ליהודי רייביץ מפי אחרים בכינוסים של יוצאי הקהילה הנערכים בתל אביב מדי שנה, הצליחה אימי, עוד בשנות היותנו במחנה העקורים בגרמניה, לגלות מה עלה בגורלו של אביה, האופה מיוזפוף, במהלך מלחמת העולם השנייה, והוא האסון השלישי שפקד אותה.

זמן קצר לפני שהוריי החליטו לברוח מפולין אל רוסיה, עוד הספיקה אימי להציע לאביה לעזוב את יוזפוף ולהימלט מפולין לרוסיה. אך הוא, שכבר התנסה בתלאות מלחמת העולם הראשונה, השיב לה שהחליט לא לנדוד יותר. וכך טען באוזניה: כל צבא, גם הצבא של הגרמנים, יהיה זקוק ללחם ולכן כאוֹפֶה לא יהיו חייו נתונים לסכנה כאשר יגיעו החיילים מגרמניה לכפר יוזפוף.

העובדות שאספה אימי מבין הניצולים במחנה העקורים העידו שסבא ראובן טעה טעות שעלתה לו בחייו. למען הקיצור אציג תמצית מהן באמצעות ההקדשה שהצבתי בפתח הכרך ה-22, שהוא הכרך האחרון מבין ספרי הסדרה המחקרית-ביקורתי שלי "תולדות הסיפורת הישראלית". וזו לשון ההקדשה: "לזכרו של האבא הנערץ של אימי והסבא שאני לא זכיתי להכיר, ראובן קורן, שאפה בתנורו לחם וחלות ליהודי העיירה יוּזֶפוֹף בפולין עד שנרצח בשואה על-ידי הנאצים במשרפות מחנה השמדה סוֹבִּיבּוֹר."

אף שלא זכיתי להכיר איש מבין גיבורי העדות הזו, לא את הסבים והסבתות שלי וגם לא את אריה, אחי הבכור – אני מתנחם בכך שהורי האריכו שנים במדינה הריבונית של העם היהודי, זכו להשתתף בחתונות של שתי הנכדות שלהם, והספיקו, בהגיעם לגיל מופלג, גם להשתובב עם ארבעה מתוך ששת הנינים שילדו להם שתי הנכדות האלה. ואכן שילבתי בסיום העדות הזו גם את צאצאיהם של הורַי מדורות ההמשך, כדי לקיים את המנהג של עמנו במהלך תולדותיו: לסיים כל צער וכל פורענות במאמצי ההיחלצות ובשמחת ההשתקמות.

yoseforen@bezeqint.net

* * *

אהוד: אילו אני הייתי יהודה אטלס הייתי מתבייש להיות יהודה אטלס

[פורסם לראשונה בגיליון 1433]

תגובת יהודה אטלס

אילו הייתי אהוד בן גזר לא הייתי מתבייש להיות אהוד בן גזר. כי אלה לא מתביישים אף פעם. אל יהי חלקי עם אלה שמנסים תמיד לזרוק אבן על צרצר המצפון שמצרצר על הקיר.

אודי חמודי, תודה על תשומת הלב. אני מעריץ את התמדתך בעיתון העִתי אבל לא מסכים עם דעותיך הסופּר-פטריוטיות בכל מחיר. תסתכל מה כתבתי שם ותראה שרוב הדברים הם בכלל לטובת מצביעי הליכוד. 200 אלף נשים מוכות, 400 אלף ילדים בסיכון. מי הם אם לא מצביעי הליכוד, ברובם הגדול. אז מה לך כי תלין? זה לא היה מניפסט נגד ביבי אלא צער על מצב רע שבו אנו נמצאים, בין השאר בגלל כל הממשלות.

יודה

* * *

תגובת מיכל סנונית

אהוד שלום. אני מוקירה את הפתיחות של עיתונך הלא נידח, כאשר גם אם דעותיך ידועות, אתה נותן ביטוי גם לשלל דעות אחרות. אולי דווקא לכן, הזדעזעתי עד עומק נשמתי מהכרזתך באותיות קידוש לבנה  שאילו היית יהודה אטלס היית מתבייש להיות יהודה אטלס. יהודה אטלס פירסם מאמר שאני אישית מזדהה איתו למן התחלה ועד הסוף. דעה לגיטימית הלוקחת חלק בוויכוח ציבורי לגיטימי.

אין לו מה להתבייש בדעותיו כפי שאתה וודאי אינך מתבייש בדעותיך – שאינן מקובלות עליי.

בין נושאי הרצאותיי ישנה אחת הנקראת: "ציוני דרך בספרות הילדים בארץ – ממרים ילן שטקליס עד צפור הנפש." ההרצאה פותחת במרים ילן שהיתה סופרת הילדים הראשונה בארץ ש"חשבה" ישראלית. אחריה ע. הלל, שהיה ראשון בין ילידי הארץ שהמציא סגנון משלו, מקורי, וייחודי. השלישי שמהווה ציון דרך בכתיבה לילדים בארץ שלנו הוא ללא ספק יהודה אטלס. יהודה יצר ז'אנר חדש וכתיבתו סללה דרך לכותבים רבים שאימצו אותה והלכו בעקבותיה, חלקם מושפעים, חלקם מחקים. את ההרצאה סוגרת "צפור הנפש" שהביאה משהו חדש לספרות הילדים בארץ אך על כך, מטבע הדברים, לא ארחיב.

אינני יודעת אם יהודה אטלס גאה להיות יהודה אטלס. לעומת זאת אני גאה בו ובכתיבתו שהטביעה חותם על ילדים, הורים ובני כל הגילים והפכה להיות חלק מהתרבות הישראלית בזמן הזה.

ואני מבקשת שתיתן רשימה זו באותו פונט ובאותו גודל אות בו פרסמת את הצהרתך בעיתונך הלא נידח. נראה אותך! תודה.

מיכל סנונית

אהוד: ואני חוזר ואומר, אילו אני הייתי יהודה אטלס הייתי מתבייש להיות יהודה אטלס – לאחר אותו מאמר בכייני וצדקני שלו. אם תעקבי אחרי תגובתו כאן, הרי שאנשים כמוני, שמצביעים לביבי, אחראים לדעתו "ברובם הגדול" גם למאתיים אלף הנשים המוכות בישראל! – אבל כנראה שכאשר אדם הוא יהודה אטלס – מותר לו להגיד כל שטות שבעולם ולזכות במחיאות כפיים ממיגזר מסויים.

בשעתו פורסם שפרופ' דן מירון היכה בניו-יורק את בת-זוגו. האם על פי אטלס זה אומר שגם מירון נמנה על מצביעי נתניהו?

* * *

דודו שליטא

לכל מכריי וחבריי

הערב [4.4] העליתי לפייסבוק סרטון ראשון בסדרה שנקראת "הגיגת אנימציה". בסדרה זאת אחלוק עם כל מי שירצה בכך, את ניסיוני וידיעותיי שצברתי בתחומי אמנות ואנימציה, ואת אלפי הסרטים שנערמו בארכיוניי.

מאחר שאני יודע שאנשים בגיל השלישי לא תמיד נמצאים על במת הפייסבוק (גם אני עליתי עליה רק לפני שבוע) אני מפרסם את הסרטון הראשון גם לכל מי שאינו שם. זה הקישור הארוך למטה.

מקווה שהתכנים שאעלה ימצאו קהל המעוניין בהם, ולא ארגיש כזורה את זרעיי לרוח. כמובן שאתם מוזמנים להפיץ לכל עבר , אם ימצא חן בעיניכם. ואלה שירצו להיות בקשר אחרי זה – אתם יודעים את הכתובת.

מאחל לכולכם שבת רגועה ולכל עמנו קצת שקט, חזרה לשפיות ואולי גאולה חלקית מצונאמי ההבלים השוטף אותנו לאחרונה.

שלכם

דודו שליטא

https://www.facebook.com/318421442199655/videos/413556206108113/UzpfSTEwMDAzNTMyMzA1MDQ5MjoxMDcyMTY3OTM3OTkwODk/

אהוד: צונאמי ההבלים אולי הוא לטובה כי אחרת במה היו מעסיקים את עצמם כל הסכלים ורפי-השכל?

* * *

אורי דרומי

פרק מתוך ספרו החדש

"מכיסא הנווט"

פרקי חיים בארץ סוערת

הוצאת פילוש, ירושלים 2019. 458 עמ'.

בשנת 1975 הכיר הרב הראשי הספרדי עובדיה יוסף ביהדותה של קהילת יהודי אתיופיה. ייתכן שצעד זה היה נשאר בגדר הצהרה בלבד, לולא הגיע בתחילת שנות השמונים של המאה שעברה מכתב מאתיופיה לידיו של ראש הממשלה מנחם בגין, שגולל את מצוקתם של בני הקהילה היהודית באותה ארץ ("ביתא ישראל"). בגין הזדעזע, והשמיע באוזני המוסד ספק משאלה ספק הוראה: "הביאו לי את יהודי אתיופיה."

כך יצא "מבצע משה" לדרך, ראשיתו בחילוץ יהודים בדרך הים והמשכו בדרך האוויר. המוסד הוביל בדרך לא דרך את היהודים מאתיופיה לסודן, אירגן מנחת במדבר הסודני, ואנו טסנו אליו בחסות החשיכה והבאנו משם את אחינו ואחיותינו אל הארץ שעליה חלמו הם ואבותיהם במשך דורות.

ב-2 בנובמבר, 1983, יצאתי לגיחתי הראשונה לסודן. לתדריך הגיע הרמטכ"ל משה לוי, ובחדר התדריכים, שלא כרגיל, נראו מדים ירוקים של לוחמי שלד"ג וסיירת מטכ"ל. המראנו דרומה, ואחרי אילת ירדנו לגובה נמוך ביותר, כמעט נושקים לגלי ים סוף, כדי להתחמק מהמכ"מים של מצרים מימין וסעודיה משמאל. טסנו בדממת אלחוט ואפילו לא הפעלנו את המכ"ם, כדי שלא נתגלה. בנקודה מסוימת על החוף, דרומית לגבול מצרים-סודן, פנינו בחדות ימינה ונכנסנו לסודן. טסנו עוד כשעה מערבה כשלפנינו, במרחק, אורות דלים של ישובים הפרוסים על גדות הנילוס, ואז שוב פנינו דרומה, אל עבר המנחת. 

כחמישים מיילים צפונית למנחת, הופרה לפתע דממת האלחוט, ואיש המוסד קרא בקול רם וברור באות הקריאה שלנו ואישר לנו לנחות. כשאני נזכר בכך, שוב גואה בי בלי שום מעצורים תחושת הגאווה על היותי ישראלי, שיכול לסייע ליהודים במצוקה באשר הם. אבל באותו רגע הייתי מרוכז במשימה. עוד מעט, ומבעד לחשכה המוחלטת החל להצטייר המנחת, שאותו יכולנו לראות רק באמצעות מכשירי ראיית הלילה שלנו. ה"הרקולס" הנאמן התנפל על המסלול, ורעם מנועיו החריד את המדבר. הגענו לסוף המסלול המאולתר ופנינו לאחור. הלוחמים פרצו החוצה, מתפרסים מסביב כדי להגן על המנחת. עתה החל מרוץ נגד הזמן, להסתלק לפני שהסודנים יגיעו.

במכשיר ראיית הלילה שבעמדת הנווט הבחנתי בשיחים נמוכים מסביב למטוס, אך עד מהרה החלו שיחים אלה לנוע לעברנו, והתברר כי היו אלה בני אדם. עוד רגע, והמטוס – שכל המושבים הוסרו ממנו – התמלא, ואנו המראנו ונעלמנו בחשכת היבשת השחורה. עוד ארבע וחצי שעות חלפו, ובנתב"ג הדממנו את המנועים והשתרר לפתע שקט מוחלט. ראשון יצא ה"קייס", המנהיג הרוחני של הקהילה, ובידו מקל שראשו מגולף. אל המטוס התקרבו ראש הממשלה יצחק שמיר, ראש המוסד נחום אדמוני ומפקד חיל האוויר עמוס לפידות, אבל עינינו היו נעוצות באיש ההוא, הלבוש בגלימה לבנה, שכרע לאטו ונישק את אדמת ארץ ישראל. תמה הגיחה ההיא, ששם נאה ניתן לה: "שיעור מולדת". (עמ' 156-157).

* * *

משה איפרגן

בוטים, פייק ניוז וסתימת פיות:

 הסזון המשפטי נגד הימין הגיע לשיא חדש

מתוך "מידה" 04/04/2019

פרשת הבוטים המופרכת והדיון השערורייתי שהתקיים בעקבותיה בוועדת הבחירות הביאו לשיא את התגייסות מערכת המשפט להפלת הימין ולהשתקתו.

פרשת "תחקיר הבוטים" שהתפרסמה השבוע ב"ידיעות אחרונות" הסתיימה במהירות בפארסה. בשורה התחתונה, מה שנשאר מהכותרות המפוצצות הוא שקבוצת פעילי שמאל ניטרה ברשת הטוויטר פעילי ימין, ותחת השם המטעה "מחקר" חיברה מסמך פוליטי מפוקפק של רשימת חיסול לטוויטר.

בכל מערכת המחויבת לנורמות הבסיסיות ביותר, עיתון "ידיעות" היה מבצע בדיקה פנימית ביחס לשאלה מי אחראי לפרסום ומפעיל נגדו סנקציות. בוודאי שהיה פונה לקבלת תגובות מהאנשים שעליהם הוא מפרסם. אנשי השמאל והתקשורת, שלכאורה מחויבים לערכים כמו חופש הביטוי, היו מוקיעים את מחברי המסמך וזועקים על רדיפה פוליטית וסתימת פיות.

אך כידוע, המוסר הכפול של השמאל והתקשורת הפך להיות הנורמה בשיח הציבורי והפוליטי בישראל. אם בכך היתה מסתיימת הפרשה החמורה, היא היתה עוד דוגמא מיני רבות לנורמה הזאת, אלא שלמרבה הצער זו היתה רק ההתחלה.

בדיון ארוך שהפך להיות אחת משעותיה האפלות של הדמוקרטיה הישראלית, יו"ר ועדת הבחירות ושופט העליון חנן מלצר דן אתמול בעתירה שהגישה רשימת "כחול לבן" בטענה לתעמולה אסורה של הליכוד, עתירה שהתבססה על הדו"ח המופרך. אחד אחר השני, עלו אזרחים לדוכן העדים רק בגלל שהעזו להביע דעה ימנית חופשית ברשתות החברתיות. הם עברו חקירה מבזה, שמזכירה משפטים אפלים, שבה נבחנה זכאותם להבעת דעה.

כל זה התרחש כאמור לאחר פרסום מסמך הזוי, שאין בו שמץ של הוכחה על תעמולה אסורה. בהתבסס עליו הוזמנו אנשים פרטיים, שכל חטאם שהביעו את דעתם הימנית, לחקירה מאיימת בוועדה בראשות שופט בית משפט עליון, שהפכה למופע של מקרתיזם שמאלני מעורר פלצות.

האם טחו עיניו של השופט מלצר מראות שאיכותו הירודה של המסמך הופרכה זמן קצר לאחר שפורסם, כאשר התברר שה"בוטים" כולם אנשים בשר ודם? האם כבוד השופט לא מבין שיצרני המסמך הם פעילים פוליטיים מצד שמאל, אשר משתמשים בוועדה שלו כדי לרדוף את הימין? האם מלצר לא תפס שהוא מזמן לעדות רק אנשי ימין ומתחקר אותם על פעילות רווחת ברשתות החברתיות, למרות שהשמאל שופע בוטים, ושמספר חשבונות הפייק שעוקבים אחרי מועמדי השמאל עולה בהרבה על זה של נתניהו?

גרוע מכך, במהלך הדיון השופט מלצר הציע לשתק את הפעילות ברשתות החברתיות עד לבחירות. הוא בוודאי מבין היטב את המשמעות. הוא הרי יודע, ככל אזרח בישראל, שהתקשורת המרכזית נשלטת על ידי מחנה השמאל, ועל כן סגירת הרשתות החברתיות תפגע בעיקר בימין. מה ההבדל שבין התעמולה שמבצעים בערוצי הטלוויזיה עבור השמאל לבין פעילות ברשתות החברתיות? מדוע אמנון אברמוביץ', עודד בן עמי וחבריהם ימשיכו בתעמולה "לא מפלגתית" שתיאסר על אזרחים?

רק לפני כחודש השופט מלצר אסר לשדר את נאום נתניהו בשידור חי. רק שלשום הורה על חקירה פלילית הזויה נגד הליכוד. מסתבר אם כן, שבתפקידו כיו"ר ועדת הבחירות המרכזית השופט מלצר הוא משתתף פעיל בהחלטות נגד הליכוד וראש הממשלה. אך כאמור המופע המקארתיסטי שניהל אתמול היה השיא בסזון המשפטי המתמשך נגד הימין.

כך, בשבועות האחרונים הספיקו היועמ"ש ופרקליט המדינה לפרסם בצורה שערורייתית את כתב החשדות נגד ראש הממשלה בזמן מערכת הבחירות. הם נאבקו והצליחו לפסול בבג"ץ את התמודדותו לכנסת של מיכאל בן ארי מול אישור עופר כסיף ובל"ד. מנדלבליט גם התנגד והצליח בבקשה למנוע את שינוי המיקום של איתמר בן גביר ברשימה – בעקבות הפסילה שהוא עצמו תמך בה. הדברים מתווספים להמשך ההדלפות בענייני חקירות ראש הממשלה, ההתעלמות מפרשת גנץ, אלשיך ו-50 מיליון השקלים, ועוד, ועוד. הדיפ-סטייט ממשיך לעבוד נגד הימין במלוא העוז, וקשה לדעת לאן עוד יידרדר הסזון החדש אחרי השפל המקרתיסטי אתמול.

אינני יכול לסיים את המאמר הזה מבלי לציין את שתיקתה הזועקת לשמיים (נכון לכתיבת שורות אלה) של שרת המשפטים מהימין, איילת שקד, שהמערכות הכפופות לה מנהלות את הסזון האכזרי הזה נגד המחנה שלה. במאמר מלפני כשבועיים הרחבתי בעניין זה, אבל כעת הגענו לשפל חדש של רדיפה והשתקה של פעילי ימין, שחלקם תומכיה. ועדיין שקד נאלמת דום ומגבה את מערכת המשפט גם כשהיא מנהלת סזון ברוטלי כל כך נגד אנשים פרטיים.

השתיקה של שרת המשפטים ו"הימין החדש" כאמור איננה חדשה. הגיבוי של שקד לפרקליטות ולייעוץ המשפטי נמשך כבר ארבע שנים. אבל עם השפל החדש שהגענו אליו והפגיעה המקרתיסטית החריפה בחופש הביטוי וחופש הדעה, מדובר בשערוריה בלתי נסלחת.

משה איפרגן

* * *

אוריה באר

הדוד פנחס

פרק א

לראשונה ראיתי את הדוד פנחס בביתם של סבא שלמה וסבתא תחיה, כשהייתי בן שבע שנים. ישבתי עם בן דודי עמיק, שהיה בשנתיים צעיר ממני, על המרפסת חסרת המעקה ויחד שיחקנו בג'ולות. אדם גוץ, בעל שיער שחור פרוע, לא מגולח, עם חולצה פתוחה שגילתה חזה שעיר ונעליים פרומות שרוכים, התקרב אלינו מכיוון פשפש הכניסה לבית. הוא עצר לידנו, חייך חיוך מוזר ונעץ בי עיניים סקרניות יוקדות. רעד עבר בגופי. עד לאותו יום לא ראיתי אנשים שנסתתרה בינתם, והעולם נראה לי שליו, הרמוני וללא יצורים חריגים. קפאתי לרגע במקום ישיבתי על הרצפה הקרירה. הג'ולות נשמטו מידי ונשימתי נעצרה במבוכה. דברים שרציתי לומר לעמיק כמו נתקעו בגרוני. אבל הגבר המוזר לא עשה לי מאומה. הוא בחן אותי מכף רגל ועד ראש, צחק צחוק עיוועים שנשמע לי כיבבה של כלב ונפנה מעלינו לרדת במורד המדרגות שהובילו לחצר הבית ולעץ התות גבה הצמרת.

"אל תפחד," הניח עמיק את ידו על זרועי הרוטטת. "זה דוד פנחס. הוא גר בחדר האחרון בקצה הבית. הוא לא עושה כלום. רק צוחק לפעמים צחוק כזה מפחיד וגם צועק בלילה. אבל אנחנו כבר רגילים לזה."

כשהמשכתי לתלות בו עיניים שואלות, דחק בי בחוסר סבלנות "נו, אז שחק."

למרות הפצרותיו של עמיק לא יכולתי להמשיך. הדמות הכהה, בעלת זיפי הזקן הדוקרים, הבגדים המקומטים והשער הפרוע הכניסה בי פחד עמום, סתום, שלא נמוג גם במרוצת השנים.

ביתם של הסבים שכן במרכז העיר ונשק לבניין ציבור נישא של ההסתדרות הכללית. היה זה בית רעוע, בן קומה אחת, ארוך וצר, שהשתרע על פחות ממחצית המגרש. הבית הכיל כשבעה חדרים, מחסנים, כניסות, יציאות ועוד תאים וכוכים שמעולם לא עמדתי על מלוא פשרם ועל הסודות הטמירים האצורים בהם. בחזית הבית ניצבו שתי חנויות. אחת של צורף צעיר והשנייה של מוכרת כפתורים וחוטים למיניהם. שני בעלי החנויות ועוד שני דיירים בחדרים אחוריים שילמו לסבא דמי שכירות זעומים. הבית נקנה בסוף שנות השלושים במקצת החסכונות שחסך סבא כשפרש מעסקי המכניקה העדינה ותיקון השעונים שלו, והתכוון במעט הכסף שחסך לעת זיקנה ודמי השכירות הזעומים מהחנויות והחדרים שהשכיר לחיות בצמצום עם סבתא, עד סוף ימיהם.

לפני כן עבד סבא כשלושים שנה כשען בחנות קטנה ברחוב בוסטרוס ביפו. קודם לכן, עוד לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, היה סבא השען היהודי היחיד בחברון עיר האבות. הוא וסבתא התגוררו בחדר הקדמי הגדול שהיה טחוב מעט. בקיץ היה זה תענוג לשבת בו בשל הלחות שהדיפו כתליו והקרירות ששררה בו. אך בחורף שרר בו וביתר ובשאר החדרים קור מקפיא עצמות. בחדר הפנימי הסמוך גרה הדודה פרידה, אחותה של אימא, עם בן דודי עמיק. הדודה היתה אישה יפת תואר. היא היתה נכת רגליים אך מרת נפש. בצעירותה נישאה לגבר תימהוני בנישואי שידוך שנכשלו לאחר שנה אחת בלבד. הדבר היחידי הטוב שהביאו נישואין אלה היה בן דודי עמיק, שהיה ילד אדמוני, כחול עיניים ואהוב על כולם.

בחדר שבקצה המסדרון, סמוך לשירותים, התגורר הדוד פנחס. למטה בחצר, במרתף צר וארוך, היה בית המלאכה לצעצועי עץ של דוד אלישע, בן הזקונים של סבא וסבתא.

בחצר רחבת הידיים גדל עץ תות ענק. היה זה עץ התות הגדול ביותר שראיתי מימי. הוא שלח ענפים ופארות לכל עבר. עלוותו הייתה צפופה וסמיכה ויצרה צל כמעט תמידי משך כל שעות היום על החצר הגדולה, שכמו היתה שרויה בעלטה בגללו. העץ נתן פירות כה רבים, עד שכל תושבי הרחוב נהנו ממנו והי באים לקטוף תותים, משל היו הפקר. סבא מעולם לא כיהה בילדי הסביבה ובהוריהם, והם היו באים בסירים ובפחים, קוטפים, ממלאים כליהם ופורשים להם, לעיתים בלי לומר אפילו תודה.

בקיץ היתה סבתא תחיה מגישה לנו קערת תות מתוקה ודביקה ונותנת לאימא צנצנת מלאה, כדי שגם אבא ייהנה ממנה. וכך, בצל חוויות הביקורים אצל הסבים, עברו חלפו שנות ילדותי עד לגיל שתים-עשרה בערך. אהבתי לבוא לבית הסבים, הוריה של אימא. על כוונתה לנסוע אליהם היתה מודיעה לי מבעוד מועד, לעיתים כשבוע לפני כן. היא היתה מתכוננת לביקור משל היה מדובר במסע ארוך לחוץ לארץ ולא בנסיעה קצרה באוטובוס מיספר ארבע מצפון העיר למעלה רחוב אלנבי. די היה בנסיעה צפויה לסבים כדי לרגש ולמלא אותי חדווה. בילוי של יום שלם מבוקר ועד ערב בבית הקסום היה עבורי חווייה שלא תסולא בפז.

פרטי ביקור כזה היו חוזרים על עצמם כאילו היה זה טקס שפרטיו נשמרים ונשנים מדי פעם בדקדקנות. תחילה היה זה עמיק שהיה מבחין בנו פוסעים לעבר הבית, כשידי נתונה בידה האחת של אימא וידה השנייה אוחזת במתנה שהביאה. הוא היה משמיע תרועת גיל ארוכה ורץ כל עוד רוחו בו לבשר על בואנו לסבא, לסבתא ולאימו, הדודה פרידה. וכבר היתה סבתא מצפה לנו בכניסה ומקבלת את פנינו בנשיקות ובחיבוקים, בעוד סבא מגפף, טופח דרך חיבה על כתפי ושואל כשהוא מיטיב את הכיפה שעל ראשו: "נו שייגץ, ו'שמע ישראל' לפני השינה כבר לימד אותך אבא?"

הכול היה הולך למישרין, עד שדמותו הקודרת והרחבה של דוד פנחס היתה מופיעה בפתח. או אז, היה תוקע ראשו לחדר, כאבל בין חתנים, צוחק את צחוק הצבוע שלו מטיל המורא, סב לאחור ונעלם בחצר בצל עץ התות. זמן רב היה חולף, עד שהייתי מתעשת ונענה להפצרותיו של עמיק לשחק בג'ולות או בחמש אבנים.

באחד הביקורים, ביום אביב שטוף שמש, אגב משחק בחמש אבנים, שאלתי את עמיק בזהירות על הדוד פנחס.

"כן, הוא משוגע." אישר עמיק בנענוע ראש. "זה נכון. אבל הוא לא אשם. זה מהמכות שהוא קיבל מהאנגלים. הם הרביצו לו בקתות רובים. בברזלים גדולים."

"מה הרביצו לו? איפה?" שאלתי בתמימות כלא מאמין.

"שם, בסוריה או בעיראק, אני לא יודע. רק דוד אלישע יודע. הרביצו בכל הכוח והראש נשבר. כמעט לשניים."

"אבל למה?"

עמיק גחן לעברי כשהוא מעיף מבטים ימינה ושמאלה, כדי לוודא שאיש אינו מקשיב לנו. אחר לחש באוזני כממתיק סוד כמוס: "כי הוא היה קומוניסט."

"קומוניסט?" שאלתי נבוך כולי מהמילה המסובכת והבלתי ברורה.

"כן," השיב עמיק בנימה של חשיבות. "וסבא אומר שזה לא טוב. כך שמעתי פעם כשדיבר עם סבתא. אמר שהוא הולך לעשות דברים רעים, אז הם תפסו אותו והרביצו לו בברזלים על הראש."

שנים ארוכות לא הבנתי את פשר המילה. רק משבגרתי ואחרי שחגגו לי את טקס ה'בר מצווה', נתגלע סכסוך בין אבא לאימא בעניין של מה בכך, ואז, כדי להקניטה, שמעתי את אבא שולח לעבר אימא דברים שפגעו בה במדקרות חרב.

"כן, אביך לא נהג בו בחוזקה. אז תראי מה יצא ממנו. קומוניסט. עוכר ישראל. מנוול שכמותו."

"לא נכון," השיבה אימא בקול בוכים והדמעות זלגו מעיניה ללא הפוגות. הם פיתו אותו והוא היה עוד ילד. לא הבין כלל מה שהם אומרים. וכך  דחסו לו את כל הרעיונות האלה לראש."

"ילד." השיב אבא בבוז כשהוא מחקה את טון דיבורה. "הוא היה כבר בן עשרים. אולי יותר. בגיל כזה כבר יודעים מה שעושים."

מעט מעט, מתוך המריבות וחילופי הדברים הקשים שהיה אבא מטיח באימא, ההקנטות והעקיצות המכוונות היטב, השלמתי את האבנים החסרות בפסיפס חייו הסוערים של דוד פנחס.

הוא נולד בטרם יצא סבא לגלות במצרים עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, משום שהיה נתין רוסי. הוא היה המוכשר מבין ששת הילדים שילדה סבתא. כבר בגיל צעיר ועוד בהיותו בתלמוד תורה, ניבאו לו גדולות. הוא יהיה רב וגדול בישראל אם ירצה, היה המלמד אומר, ומיד לאחר מכן מצמצם עיניו ומפטיר בספק חשש: "רק שאופי סוער לו ורוחו אינה שקטה. כן, אם יידע להתגבר על סערות הנפש שלו, ואם תדע אתה, אביו, לרסן את מרדנותו ולנתב אותו לדרך הטוב, אז כן. אז נכונו לו עתידות."

ואמנם בצד למדנותו, זיכרונו הפנומנלי ותפיסתו הבילתי מצויה, היה לנער אופי מרדן ופורק עול. כבר בגיל צעיר לטש עיניו לספרים החיצוניים ויצא, כפי שטענו מוריו בתלמוד תורה, לתרבות רעה ומסוכנת. הוא היה כבן חמש-עשרה כשהחל לקרוא את 'הקפיטל' של מרקס ופרקי זיכרונות של מהפכנים רוסיים שנמקו בכלא הצאר. ערבים שלמים בלע ספרות קומוניסטית וליד מיטתו נערמו ספרים עבי כרס. עקרונות הלניניזם, מאבק הפרולטריון לעצמאות ומלחמת מעמד הפועלים המנוצל במנצליו, בעלי ההון.

בגיל שש-עשרה נטש דוד פנחס את לימודי הדת וסירב להמשיך בישיבה. סבתא, בדמעות בעיניה, התחננה בפניו שלא יהרוס את חלומה הגדול שיהיה רב בישראל וימשיך את שושלת הרבנים ממנה באה. אך הצעיר בעל העיניים העמוקות הביט בה בלעג, צחק צחוק גס והודיע שהוא רוצה להיות פועל תעשייה וכי הרבנות מעניינת אותו כשלג דאשתקד.

"תעשייה," השיב סבא, "ניחא. אשלח אותך ללמוד הנדסה. אין פסול בהנדסה. תפתח אחר כך מפעל למכניקה עדינה. כמו אביך. לא כל אחד חייב להיות רב."

אבל התוכנית לא צלחה. פנחס לא רצה לנסוע ללמוד הנדסה. תחת זאת היה מבלה ימים שלמים בתא המפלגה הקומוניסטית הפלסטינית, ששכן באותה עת לא רחוק מביתו של סבא. שם, בין צעירים פרועי זקן שעיניהם בוערות ונערות בנות טובים, שיצאו לתרבות רעה, בחצאיות כחולות מתבדרות, הפך לאדם אחר.

סבא שלמה לא היה יכול לעצור בעדו. לא היה בו די כוח להשתלט עליו. האולקוס ומחלת הסוכרת עשו שמות בגופו החסון ובריאותו התערערה. הרופאים אסרו עליו לריב עם בנו, או להיכנס למתחים המזיקים לבריאותו. הוא הרים, אפוא, ידיים, נד בראשו והניח לבן הסורר לעשות ככל העולה על רוחו.

התנהגותו של פנחס הפכה קיצונית יותר ויותר. קירות חדרו הקטן כוסו בתמונותיהם של מרקס, לנין וסטאלין. סמוך להן היו מהודקות בנעצים על הקיר כרזות אדומות כדם על מאבק הפרולטריון למהפכה עולמית ועל סולידריות כל עמלי העולם עם ברית המועצות. מהכרזות ניבטו פניהם של פועלים צעירים מחייכים בכובעי קסקט אפורים ונערות רוסיות בשביסים כחולים. סטאלין הפך להיות האישיות הנערצת על הדוד פנחס. הוא גידל שפם כשפמו של הרודן, לבקש מקטורן עם צווארון גבוה, כמו שנהג סטלין ללבוש ואפילו ניסה לגדל שערו בנוסח האהוב על מזכיר המפלגה הכול יכול.

קיצוניותו הלכה וגברה מדי חודש בחודשו. אך העיון הערטילאי במשנתם של מבשרי הקומוניזם, חיקוי לבושם והוויכוחים בתא המפלגתי הקטן, כל אלה לא סיפקו אותו. גם לא החלום להשליט בארץ ישראל את המשטר הקומוניסטי המבורך. התרגשות-מה נגרמה לו בעת הקטטות ברחוב בין נערי ה'פ.ק.פ' (מפלגה [פרקציה] קומוניסטית פלסטינית) ואנשי מפלגות הפועלים הציוניות. אך באלה לא היה די. הנער בעל העיניים הלוהטות, הבלורית השחורה המתבדרת והגוף הנמוך והמוצק, רצה מעשים. כל ישותו שאפה לפעילות של ממש. חלומו היה לפעול, לעשות, לתרום להפצת הקומוניזם בעולם כולו ולחבל בעולם הקפיטליסטי המנוון. הוא דחק ללא הרף בראש התא אליו השתייך, שיתיר לו לעשות משהו גדול, חריג, שיוכיח שגם כאן, בארץ הקטנה והרחוקה ממולדת הסוציאליזם, עושים להגשמת מהפכת הפרולטריון העולמית.

באחד הימים אירגן פנחס מיספר צעירים מחברי התא והודיע לראשו שהם מתעתדים לנסוע לברית המועצות כדי להצטרף שם אל העמלים. בקושי רב עלה בידי ראש התא הסגפן, הגבר הצנום והמקריח, בעל פני הציפור החדות, לשכנע את הצעיר הלוהט שעדיין לא הגיעה השעה וכי מוטב שיחכה כאן, בפלשתינה, עד שתוטל עליהם המשימה.

ואמנם, בוקר בהיר אחד הגיעה ההוראה מאי שם. על ראש התא הוטל לארגן קבוצה קטנה, שתצא לחבל במתקני הנפט של האימפריאליזם הבריטי בעיראק. למה, איך, מדוע? איש לא שאל שאלות בתא הקטן והנוקשה, שבו שררה משמעת ברזל ספרטנית וקנאות, כמו דתית, לבצע כל מה שיוטל מהחלונות הגבוהים שבקרמלין ללא הרהור נוסף.

על ארבעה מחברי התא, ופנחס ביניהם, הוטלה המשימה. הם עברו אימון קצר בחומרי נפץ, הדרכה שטחית בנתיב המסע הארוך ורצוף המכשולים, ועיקר העיקרים, דחסו בהם מנה גדושה של להט ושכנוע שמה שהם עתידים לעשות יסייע לעולם המחר המהפכני.

מבחינה מבצעית היו ההכנות רשלניות וכמעט כלאחר יד. המנהיגים הרחוקים חשבו פחות על הדרכה יסודית ומקיפה בפרטי המבצע המסוכן וההיחלצות מהמקום הזר והעויין. היה מי שסבר שהאל היושב במוסקבה הרחוקה יגן עליהם מפני כל צר בשל השליחות הקדושה.

כחודש אחרי שניתנה פקודת המבצע, היו הארבעה בדרכם למוסול שבעיראק. שם היו עתידים לפגוש את חברי המפלגה המקומית ויחד איתם לבצע את המשימה. אלא שהעניינים התפתחו שלא כמצופה. בשל חוסר הניסיון, התיאום הכושל בינם לבין אנשי המקום, האימון השטחי והידע החובבני, נתפסו המתנקשים כבר בניסיון הפיגוע הראשון. הם הובלו לבית הסוהר המרכזי שבעיר ומשם הועברו לטיפולם של קציני בולשת בריטים וערבים.

החקירה לא היתה מתוחכמת. העינויים לא היו מסובכים ומורכבים כפי שפותחו על ידי הגסטאפו הגרמני או הק.ג.ב הרוסי. שיטת מכות החשמל באברים רגישים לא היתה ידועה שם בעיראק. לחוקרים גם לא היתה סבלנות רבה לטרוריסטים הקומוניסטים, כלשונם. הם השתמשו באמצעי אלימות פשוטים, כאלה שהיו ידועים בעולם מקדמת דנא, דהיינו מכות רצח באלות עץ, חבטות בקתות רובים בכל חלקי הגוף ומכות אגרוף בידי סוהרים גברתנים.

תחילה היו הפלאקות, הצלפות המגלבים על כפות הרגליים. משאלה לא הועילו ופנחס, הראשון במעונים, לא נשבר ולא פצה פיו, עברו המענים לאלות ולמקלות, בהם היכו וחבטו בצלעות ובגב ואחר כך בפנים ובראש.

במשך שלושה חודשים רצופים חבטו החוקרים הערביים, עוזריו של הקצין הבריטי האחראי על החקירה, בראשיהם של חברי הקבוצה מפלשתינה. אחד שלא יכול היה לשאת בעינויים, קשר קרעי שמיכה בלויה לצווארו ותלה את עצמו על חלון התא חודש לאחר תחילת החקירה. שלושת האחרים ופנחס ביניהם החזיקו מעמד, אף שסבלו מכות כה קשות עד שהתעלפו לעיתים תכופות הרף ופניהם הושחתו ללא הכר. אך איש מהם לא הודה ולא סיפר פרטים על שולחיהם.

משנמשכו החקירות והעינויים גם בחודש הרביעי, חש המייג'ור הבריטי שניהל את החקירה, שפנחס מביט בו בעיניים מזוגגות פעורות לרווחה, וצוחק בקול עוועים לאחר כל מכה שראשו סופג. הדם נטף מפצעיו ללא הפוגות. בפנים, ברקות, בעורף ובבסיס הגולגולת היו חתכים, פצעים שותתי דם ונפוחים וחבורות כחולות גדולות. אבל העיניים מוכות הטירוף חייכו כאומרות, אנא המשיכו להכות. אני כבר לא נמצא אתכם. אני כבר מעבר לעינויים האלה.

הקצין הבריטי המשופם ובהיר השיער בעל המבטא החד, אחז בסנטרו של פנחס, סטר קלות על לחיו והפטיר כלפי הקורפורל שהחזיק באלה המוכתמת בדם: "אולרייט, תפסיק. הניחו לו. אין כבר טעם. הברנש יצא מדעתו. אין תועלת ממנו."

הסוהרים העיראקיים נטלו את העציר בלא חמדה, דחפו אותו בקללות לתאו וזרקוהו שבור ומוכה על המזרן הקרוע שבתא המעצר. דוד פנחס היו פחות משבר כלי. הוא איבד את שפיותו.

שישה חודשים שהה הדוד בחדר מעופש בבית הסוהר בעיראק עד שהחלים פיזית מהמכות. פצעיו הגלידו, החבורות הכחולות אדומות שהיו על כל גופו נעלמו וגופו החסון חזר אט אט לאיתנו. היו מיספר קצינים בבולשת שסברו שמוטב לחסל את ה'בלאדי ג'וּס' האלה ולגמור בשקט את הפרשה. אבל הקולונל שעמד בראש צוות החוקרים ביטל את דעתם. הוא פסק שאין בכך כל צורך. הקומוניסטים הללו ושולחיהם למדו את הלקח. אין סיכוי שיחזרו על הניסיון. ואולי ניעור בו גם זיק של רחמים למראה השלושה שנותרו בחיים, ושהחקירות הפכו אותם לעיסות של דם ולגלי עצמות. שני חבריו של פנחס נדונו לתקופות מאסר ממושכות בבית הכלא בעיראק. דוד פנחס עצמו הוחזר לפלשתינה ולאחר גלגולים רבים בבתי מעצר, בתי סוהר ובדיקות על ידי רופאים בריטיים חמורי סבר, שוחרר והוחזר לבני משפחתו.

סבא שלמה הביא רופאים רבים כדי לבדוק את הדוד ולטפל בו. מסקנת רובם ככולם היתה חד משמעית. המכות והחבטות העזות שהיכוהו המענים בעיראק פגעו קשות במרכזי המוח העדינים. דוד פנחס זוכר במעומעם את עברו. הוא מכיר במטושטש את בני ביתו והקשר שלו עם המציאות מעוות. דוד פנחס הפך לילד ומתפקד כילד. אין מה לעשות. יש לקבל זאת.

רק פסיכיאטר אחד, בעל פנים קודרות, שבדק אותו ביסודיות שעות ארוכות, אמר לבסוף בהיסוס ובספקנות: "לא, אין לדעת. ייתכן שהוא עוד יחלים. זה יהיה תהליך ממושך. אולי שנים ארוכות. אבל הפגיעה במוח אינה בלתי ניתנת לתיקון. לא, אינני מבטיח מאומה. אבל כבר היו דברים מעולם. מקצוע הרפואה הוא כל כך בלתי מדויק ונפש האדם כמוה כארץ רחוקה. התפללו לאלוהים וקוו לרחמי שמיים שיהיה טוב!"

וסבא שלמה התפלל. כל בוקר אחרי אמירת 'עלינו לשבח' היה מוסיף תפילה חרישית ופרטית משלו, בה ביקש להחזיר את הבינה לבנו ושהאל יסיר ממנו את טירופו. אלא שהיושב במרומים לא נחפז להיענות לתפילותיו של סבא שלמה. הימים הפכו לשבועות, השבועות הצטרפו לחודשים והחודשים לשנים. הדוד פנחס ממשיך להלך כצל בחצר הבית, לטפס על עץ התות הגדול, להביט על הציפורים המחפשות בו מסתור או להשמיע צהלות גיל ילדותיות רמות, שהיו מעבירות חלחלה בגופה של סבתא ודמעות בעיני סבא שלמה.

כל פעם שהייתי נלווה אל אימא בביקוריה אצל הוריה, הייתי רואה את מבט הייאוש העמוק הנשקף מעיני סבא. מבט האומר: "אלוהים, עד מתי? מה יהא עם הבן הזה?"

בשנים הראשונות היתה שהותו של דוד פנחס בבית מעיקה אך נסבלת. לאט לאט התרגלו הכול לשיטוטיו האינסופיים ללא מטרה ברחבי החצר. הכול נשאו באורך רוח את צחוק העוועים שלו ואת צעקותיו המפחידות. כבר לא היו מגיבים כשהשתנה מצב רוחו וכשבשעות הלילה המאוחרות היה נושא קולו בבכי תמרורים בעודו במיטתו.

אך קמעא קמעא חל בו שינו לרעה. אם איני טועה, היתה תחילת השינוי ביום הניצחון על גרמניה הנאצית. אותו יום שלח סבא את הדוד אלישע לביתנו כדי להזמיננו ולהודיע הודעה מפתיעה. הדודה מרים, בתו הבכורה ובעלה משולם, ניצלו מאימי מחנה הריכוז בצרפת. כן, הגיעה טלגרמה מפתיעה המודיעה שהם נשארו בחיים בדרך נס, בשל היותם נתינים פלשתינאיים וכך לא נשלחו לתאי הגזים באושוויץ.

בחדר האורחים הקטן נאספו ובאו קרובים וידידים. סבא שלמה מזג יי"ש לכוסיות כסף קטנות וסבתא הגישה משרת תות ועוגיות מעשה ידיה. "זה היום המאושר בחיי," מילמל סבא והערה אל קרבו כוסית ועוד כוסית, למרות גערותיה של סבתא, שזה יזיק לסוכרת שלו. הטלגרמה עברה מיד ליד כשכל אחד מהמסובים מוסיף נופך משלו – הערות, הסברים והשערות מלוא הטנא על מה שאירע לניצולים. אפילו עמיק ואני זנחנו את הג'ולות הצבעוניות והטינו אוזן למבוגרים.

אלא שפתאום בקעו צעקות רמות מהחצר. אל החדר התפרץ בסערה הדוד פנחס כשבידו דגלון אדום והוא זועק מלוא חזהו: "סטאלין. הוררא סטאלין. הוררא!"

המסובים הביטו בו בבעתה. דוד אלישע ניסה להרגיעו וסבתא תחיה ליטפה את זרועו וניסתה לתחוב לפיו עוגייה קטנה. אך פנחס לא נרגע. הוא החל להתרוצץ כאחוז תזזית בין הקרואים, הרים חפצים והטילם מבעד החלון לחצר, ניפץ על הריצפה כוסות ובקבוקים וצרח ללא הרף: "רק סטאלין. הוררא סטאלין!" – בקושי עלה בידי אחיו אלישע להשתלט עליו ולהרחיקו מן החדר. פנחס יצא לרחוב, המשיל לנפנף בידיו בדגלון האדום שחטף מן הסתם מאחד הילדים והמשיך לצעוק.

בחדר הקטן נותרו כוסיות שבורות על הריצפה, בקבוקים מנופצים, עוגיות מעוכות ומשרת התות הסגולה שנשפכה על הריצפה ונקוותה בשלוליות לרגלי השולחן הכבד. המברק מצרפת נותר קרוע ומוכתם על השולחן. השמחה על הניצחון ועל הישרדותם של בני המשפחה מצרפת הפכה לחגא. הכול התפזרו לבתיהם בפנים מכורכמות וזעופות.

התפרצותו של הדוד פנחס היתה הראשונה בסדרת התקפות אלימות פסיכוטיות כלפי הקרובים והסובבים אותו. משהו אלים, טמיר ולא מובן השתחרר בקירבו כמו חץ שלוח. אנחותיו בלילה בשכבר הימים הפכו לצעקות אימים. הוא היה צועק ובוכה חליפות, מיילל ככלב, חובט בכתלים וזועק זעקות שבר שהיו מדירות שינה מעפעפי כל דיירי הבית. יתר על כן, כל רחוב הקטן סבל ממנו. דרישות חוזרות ונשנות נשמעו מהשכנים: "לאשפז אותו במוסד לחולי נפש. ומיד!" – סבא שלמה סירב. בעקשנות של פרד ובדחף עמוק שאינו ניתן להסבר, דחה את כל הדרישות של השכנים בתקיפות מרובה.

"וכי לאן רוצים אתם שילך?" שואל היה בזעף. "לבית משוגעים? לא ולא. והרי אין הוא משוגע מבטן. הוא היה ילד מזהיר. עילוי. הכול בא מהמכות שהמנוולים האלה היכו אותו. מהחבטות שחבטו בו. נראה אתכם במקומו. גיבורים גדולים יום יבוא והוא עוד יחלים. אני מבטיח לכם. רק חכו!"

סירובו של סבא שלמה היה לצנינים בעיני קרובי המשפחה. הם מיעטו בביקורים ככל האפשר והדירו רגליהם מבית המריבה המסוכן. אבא אסר עליי ועל אימא לבקר בבית הסבים בשל סכנת החיים הנשקפת לדבריו מביקורים אלה. רק בגניבה ותוך המרייה מפורשת של הוראת אבא, היתה אמא חומקת בגניבה לבית הוריה בדרכה לשוק הכרמל, כשהיא משביעה אותי, הקטן, באלף ואחת שבועות, שלא אספר על הביקור לאבא. וכך היינו מבקרים בבהילות אצל הסבים. מפטירים שלום חטוף, כשאנו מנצלים את רגעי החסד בהם היה הדוד פנחס רגוע ושלא בהתקף פסיכוטי.

לילה אחד, סמוך לשעת חצות, התדפק דוד אלישע על דלת ביתנו. אימא, בכותונת לילה ארוכה, יצאה לעבר אחיה בעיניים קרועות לרווחה.

"מה קרה, אלישע?" שאלה בפחד.

"שישראל יבוא. אבל מהר," פלט הדוד במהירות, כשהוא רועד. "פנחס משתולל. זה חמור. הוא נכנס לחדר של ההורים, הפך את המיטה, חבט באימא והסתגר עם ההורים בחדר. הוא מזהיר שלא ייצאו חיים משום שאינם קומוניסטים ואינם אוהבים את סטאלין. תחנוניה של אימא אינם מועילים. זה נורא. קראי לישראל, שיבוא מהר."

ישראל, אבי, היה גברתן ידוע בתל-אביב הקטנה של אותם ימים. הוא היה בעל שרירי פלדה וכוח פיזי עצום. אף שהיה צנוע ולא עשה שימוש בכוחו, נתבקש לא פעם להפריד בין ניצים או לרסן מתפרעים. הוא נחפז לצאת מחדר המיטות לבוש פיג'מה והקשיב לגיסו ללא אומר, כשהוא מוחה את קורי השינה מעיניו.

"אנחנו לא רוצים לערב את המשטרה הבריטית," הפציר בו דוד אלישע. "הם עלולים להכות אותו שוב. בוא ישראל, כי ממך הוא מפחד ורק אתה יכול להשתלט עליו. בוא, אני מבקש!"

אבא התלבש ונלווה לדוד אלישע. נהג המונית הישנה שחנה בחוץ לחץ בחוסר סבלנות על דוושת הגז. תוך דקות ספורות היו דוד אלישע ואבא בבית הסבים.

שנים רבות לאחר מכן ועד ליום פטירתו, סירב אבא בעקשנות לספר מה התרחש בחדר הקטן, בו כלא דוד פנחס את הסבים. אך דוד אלישע ואימא ניחשו שהיתה זו חוויה קשה שלוותה במאבק פיזי ובאלימות. כל שידענו היה שעם עלות השחר הגיעו סניטרים גברתנים מבית החולים הממשלתי לחולי נפש. אחד מהם הזריק מלוא המזרק סם מרדים בעכוזו של פנחס, כאשר אבא לופת אותו בחוזקה. השני הלביש אותו בכתונת משוגעים לבנה, כפת אותו ללא גינוני טקס ודחפו למכוניתם הלבנה. סבתא תחיה בכתה ללא הפוגות, בעוד סבא שלמה מחליף ללא הרף רטיות קרות על מצחה ובפניה החבולות.

"טוב שנגמר הסיוט הזה," נשמה עמוקות הדודה פרידה. "גם מאח אי אפשר לסבול כל כך הרבה."

עמיק הקטן יבב חרש והדוד אלישע סבב כהלום רעם כששפתיו קפוצות מחדר לחדר.

שלווה מעיקה השתררה בבית הגדול לאחר הכנסת הדוד פנחס למוסד לחולי נפש. לכאורה, נשמו הכול לרווחה. שוב לא היה מי שיצחק בלילות את צחוק הצבוע המפחיד שלו. מעתה ואילך לא היו צעקות פרא, איומים, קריאות 'סטאלין, סטאלין' וטרוניות ותלונות של השכנים.

אך דווקא מששב השקט לבית, לא שפר גורלם של הסבים. במקום שיזכו לשיבה טובה ורגועה, כשהם מוקפים בבנים ובנכדים אהובים, קפצה עליהם זיקנה מרה וקשה, וכמו אחזה בגרונם ומיררה את שארית ימיהם. בריאותם הידרדרה בפתאומיות. הסוכרת של סבא החמירה. שוב אי אפשר היה להסתפק בזריקת האינסולין השבועית ובדיאטה החריפה שגזרו עליו הרופאים. מאותה עת ואילך היה עליו להזדקק לזריקה מדי בוקר גם האולקוס, ממנו סבל עוד מתקופת גלותו במצרים, במלחמת העולם הראשונה, יסר אותו והציק לו. הסודה שהיה מוסך במי השתייה שלו כבר לא פעלה את פעולתה להשקטת הכאב. ואילו סבתא סבלה מקוצר נשימה ומלב חלש. היא נאלצה לבלוע כדורים ושיקויים שונים ממרשמים שרשם לה ד"ר פרחובסקי הישיש שגר לא רחוק.

סבתא תחיה נפטרה בשלווה במיטתה לאחר אישפוזו של בנה פנחס. ההתקף היה חד ומהיר והיא עברה מן העולם ללא ייסורים. סבא שלמה לא החזיק מעמד זמן רב בלעדיה. כשישה חודשים לאחר מותה, הובהל לבית חולים הדסה הסמוך, ושם התייסר בכאבים גדולים משך שבועות ארוכים, עד שנאסף אל אבותיו באחד הלילות.

סיבות הפטירה של הסבים היו פיזיות רפואיות טהורות. אך איש בסביבה הקרובה לא האמין להרצאות המלומדות של הרופאים בבית החולים בעת שהכבירו הסברים ארוכים על היצרות עורקי הלב וסתימתם, על סיבוכי הסוכרת או פצע גדול בקיבה. הכול ליחששו שהסבים נפטרו בגלל הצער שהבן פנחס ציער אותם. לא היה ספק בלב איש מהקרובים, שעוגמת הנפש שפנחס הסב להם, קיצרה את חייהם.

בעקבות פטירתם של הסבים והעברתו של הדוד פנחס למחלקה הסגורה במוסד פסיכיאטרי, שונו חיי ללא הכר. תקופת הביקורים היפה בבית הקסום של הסבים ושל דודה פרידה ובן דודי עמיק הסתיימה. במקומה באו נסיעות קדחתניות בפנים זעופות של אימא יחד עם אבא, אלא שהפעם לא היו אלה נסיעות נעימות כלל וכלל. עתה, החל פרק של מאבק ומריבות חריפות  על ירושת ההורים, מלווה בצעקות, קללות, בכיות והעמדות פנים של הדודה פרידה. האחיות, אימא ופרידה, כמעט התקוטטו כשתי חתולות זועמות.

"היא משתלטת על כל הרכוש," הייתה אימא צועקת לעבר דוד אלישע, וסופקת כפיים כלפי אבא, כאילו מבקשת סיוע ממנו.

"נו בטח," היה אבא, הידוע בדרך כלל במתינותו, עונה בשופכו שמן על המדורה. "אם אתם מניחים לה, מדוע שלא תשתלט? מדוע שלא תחשוב שהכול שלה? מה זה? גם לך יש רכוש בבית הזה וגם לאלישע. גם לילדים האחרים. אפילו לדוד פנחס. צריך למנות לו אפוטרופוס."

וכך, במהומה שנשתררה ובמריבות הבלתי פוסקות בין היורשים לאחר פטירת הסבים, הקדישו הכול מעט מאוד תשומת לב לדוד פנחס. תחילה הוא זכה לביקורים תכופים, שכן, הכול חרדו שמא לא יסתגל למחלקה הסגורה. אחר כך הם נתמעטו עד שפסקו לחלוטין. היחיד שהוסיף לבקרו בהתמדה רבה היה אלישע, שהיה קשור אל אחיו מילדות, ושמצבו של פנחס העכיר מאוד את רוחו.

חלפו שנים. דוד פנחס כמו נשכח מלב ואיש, לבד מאחיו אלישע, לא טרח להזכירו. יום אחד סר דוד אלישע לביתנו ואמר שברצונו לשוחח עם אבא בדחיפות.

"זה בעניין פנחס," פתח אלישע. "דברים מוזרים מתרחשים שם. האמן לי, הוא אינו חולה נפש. מדוע הם מחזיקים אותו בכלל? זה מוזר."

אבא הביט בו בחוסר אמון וציחקק בבוז. "אתה חושב שפנחס מעמיד פני משוגע? שטויות. והרי אני בעצמי עזרתי לסניטרים לכפות אותו בכותונת המשוגעים. בעצמך ראית מה שקרה."

אבא הראה סימני לאות, אך לנוכח הפצרותיו של אלישע האזין לו במורת רוח גלויה.

"אז תקשיב," אחז הדוד בידו של אבא. "ישבתי ושוחחתי איתו. הוא מדבר בהגיון, בבהירות, בשקט ובנחת. הוא מנתח דברים כמו באיזמל מנתחים. המוח שלו פועל ללא דופי,"

אבא הניף ידו בביטול והעווה את פניו. "טוב, זאת תופעה מוכרת בין חולי נפש," השיב בזלזול. "לעיתים הם נראים ומדברים בצורה נורמלית לגמרי, עד שפתאום, ישמור אלוהים, באה ההתפרצות."

"לא. אתה טועה," השיב אלישע. "דיברתי גם עם הרופאים. גם לדעתם מתרחש משהו לא רגיל. אולי ייחודי. מנהל המחלקה אפילו סבור שהוא החלים. דיבר איתי על אפשרות להוציא אותו מהמחלקה הסגורה, לשחרר אותו זמנית לניסיון. שמע, זה נהדר. אולי אירע נס."

אבל אבא המשיך להיות ספקן. הוא היה ציני ומעשי מטבעו. מעולם לא האמין בנסים.

אלישע לא ויתר. כעבור שבוע סר לביתנו בהחלטה נחושה. "אני נוסע להביא אותו," קרא כשהוא מניף בידו בגיל מזוודה ריקה. "הוא כנראה החלים. מכל מקום, צריך לנסות. סידרנו לו את חדרו בבית אבא, החלפנו מצעים והכנו בגדים נקיים. פרידה ועמיק יקבלו אותו. הבית מלא פרחים ודגלים. גם אדומים עם פטיש ומגל. טוב, מה לעשות. אני יודע שהוא נוהג בשיגעון בעניין הזה והאמונה העיוורת שלו בקומוניזם. אין דבר, לפחות שיהיה איתנו. הרי הטירוף סר מעליו. נו, אתם באים איתי?"

אבא משך בכתפיו בעקשנות. "סע לבד," הפטיר ביובש בחוסר אמון. "אם יתלווה אליך בשקט, נבוא אחר כך ונראה."

דוד אלישע לא חזר אותו יום וגם לא ביום שלאחריו. אימא, שכססה את ציפורניה בדאגה, ציפתה לו בכיליון עיניים. ביום השלישי, משלא באה כל תשובה, נסעה עימי לבית הסבים. בפינת החדר, על הכורסא, שעליה היה סבא נוהג תמיד לשבת, שרוע היה דוד אלישע, כולו מדוכא וחמוץ פנים.

"היה לפנחס התקף פתאומי," פלט כשהוא מאגרף את ידו בחרון אין אונים. "דווקא כשבאתי לקחת אותו. אל תשאלו פרטים."

"אבל למה?" שאלה אימא בתימהון. "באמת, מה קרה? הרי אמרת ששב לאיתנו. שהכול בסדר."

"אינני יודע," השיב אלישע כשהוא פוכר ידיו ודמעות זולגות מעיניו. "אני נשבע לכם, משהו התרחש שם. זה ממש לא טבעי."

הייאוש ומפח הנפש של כל קרובי המשפחה היו רבים. יותר לא נסע איש לבקר את הדוד פנחס. האכזבה שגרם לכולם היתה קשה מנשוא. הכול חשו כאילו היו מרומים. איש לא רצה לשמוע עליו יותר. מכאן ואילך היה בבחינת מוקצה. אחר כך השכיחו אותו מאיתנו טרדות היום, מאבק הקיום שהיה קשה ביותר בשנותיה הראשונות של המדינה ובעיותיו הפרטיות של כל אחד מהדודים.

אחרי ויכוחים אינסופיים, מריבות, שערוריות וכיתות רגליים במשך שנים במשרדי עורכי דין אפופי עשן סיגריות, הסכימה הדודה פרידה להגיע לפשרה עם היורשים. היא נאותה לפנות את בית הסבים ולעבור לדירה קטנה במרכז העיר עם עמיק. וכך אפשר היה למכור את הבית לחברה גדולה שהתכוונה להקים על המגרש בניין משרדים גדול.

ביום בהיר אחד, ללא ענן, הובא דחפור גדול לבית והחל לנגח במלוא העוצמה בקירות הישנים והעבשים. הייתי אז נער כמעט בגיל צבא. באתי עם אימא להעיף מבט אחרון בבית שאצר בין כתליו זיכרונות כה רבים. רעש הדחפור והטרקטור שלידו, צעקות הפועלים וגערות מנהל העבודה היו בעבורנו סבל ללא נשוא. בזה אחר זה נפערו חורים גדולים בכתלים והלבנים התמוטטו ברעש קורע לב. תחילה הרסו את חדרם של הסבים. אחר כך את זה של הדודה פרידה ועמיק. אחר כך את שפעת החדרים והמחסנים הקטנים ולבסוף את חדרו של דוד פנחס. משהשלימו פנו לחצר. זמזום צורם אוזניים נשמע והכורת עלה על עץ התות הענק. המשור החשמלי הגדול חתך בגזע הרחב שסירב להיכנע שעה ארוכה, עד שכרע ונפל מלוא קומתו על האדמה ברעש גדול.

עזבנו דומעים את הרחוב הקטן. משהו נקרע עמוק בלבנו. חשנו שאחרי הפרידה לעולם מהסבים ומהבית, באו פרידה וניתוק גם מהדוד פנחס. עם הריסת הבית ועקירת עץ התות דומה שאבד לנו הדוד לעולם.

אוריה באר

המשך יבוא והוא מרתק

* * *

נעמן כהן

פחד אלוהים המדינה ירדה מן הפסים

כולם מסוממים

הראשונה שפתחה במסע לסימום החברה הישראלית היתה ח"כ תמר זנדברג ממרצ שהתנאתה במסוממותה (ובהשתטחות על קברו של ערפאת).

המשיך במסע משה זלמן פייגלין, שבלי בושה הכריז במסע הבחירות שלו שברגע שכולם יהיו מסוממים, ולא ישימו לב, הוא יבנה את בית המקדש.

והאחרון, הוא לא אחר מאשר בנימין מיליקובסקי-נתניהו, שהכריז באסיפת בחירות שמי שרוצה קנאביס יצביע מחל.

http://rotter.net/forum/scoops1/543945.shtml

חלום בלהות. החברה הישראלית כולה תהיה מסוממת. נעבור ניתוחים אצל רופאים מסוממים, על הכבישים ינהגו נהגים מסוממים, ניסע באוטובוס וברכבות הנהוגות ע"י נהגים מסוממים, חיילי צה"ל יהיו מסוממים. כולם כולם יהיו אפופים באושר. פחד אלוהים.

מה המוץ שיצא מהתבן?

כחול ולבן או כולנו?

"אני אצביע ל'כחול לבן', בין השאר כדי שמוץ מטלון, אדם נפלא ולוחם חברתי, שאני מעריך אותו מאוד, יכהן בכנסת וייצג אותי ואת עמדותיי." כותב אורי היטנר. ("חדשות בן עזר" 1433)

המלצה תמוהה למדי בהינתן שההישג החברתי היחיד של "הלוחם החברתי" משה מוץ מטלון בכנסת (כפי שהוא מתנאה בו בעצמו בערך ויקיפדיה שכתב על עצמו) הוא ניסיון לביטול החוק החברתי הנפלא, "חוק סימון המחירים", שחוקק אנטולי נתן צ'רנסקי. 

"במהלך כהונתו הגיש מוץ מטלון הצעת חוק שנועדה לאפשר לרשתות המזון להציג מחירים על צגים אלקטרונים. ההצעה קודמה הודות למשרד הלובינג 'גורן עמיר' העובד עם איגוד רשתות השיווק ונועדה להקל על הרשתות ולהפחית עלויות, [ולדפוק את הצרכנים]. בעקבות ביקורת ציבורית לא קודמה ההצעה."

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9E%D7%A9%D7%94_%D7%9E%D7%98%D7%9C%D7%95%D7%9F

אם כך הוא, עדיף כבר להישאר אצל משה כחלון שלפחות הוא היחיד ששומר על רגישות חברתית, הורדת יוקר המחייה, התחייבות מפורשת לא לפגוע בפנסיות ובקצבאות הביטוח הלאומי, וכדומה.

מבין תומכי חוק הלאום, תומכי הקפיטליזם החזירי, כחלון הוא היוצא דופן, לכן, כחלון (ו"כולנו") הוא הראוי ביותר למי שהחברה הישראלית (בנוסף למדינה) יקרה לו.

מה עושה אבא של מאזן?

האקטיביסטים הפרו-איסלמיים טוענים שאת בעיית עזה יש לפתור בהסכם עם אבא של מאזן. ישראל תכבוש את עזה ותמסור אותה לאבא של מאזן, ובא לציון גואל.

מעבר לפרדוקס שכבר כתבתי עליו, שללא "כיבוש" כלומר חיילי צהל ביו"ש, אבא של מאזן יאבד את תפקידו (וחייו), הרי אותו מושא השלום הדמיוני (והרש"פ) ממשיך לתמוך באופן ממוסד במאבק המזוין נגד ישראל ובמבצעיו, זאת לצד הצהרות רשמיות הטוענות כי הן נטשו דרך זו.

התמיכה במאבק המזוין מתבטאת בהמשך תשלום הקצבאות למשפחותיהם של מחבלים הרוגים ולמחבלים כלואים (גם במחיר של קיצוץ משכורות עובדי הרש"פ) ובהתחייבות בכירי הרש"פ ופת"ח להמשיך בתשלומים ויהי מה.

הרש"פ ותנועת פת"ח גם ממשיכות לתמוך מוראלית באסירים ובאסירים משוחררים במסגרת אירועים וטקסים לכבודם, ובכיריהן מרעיפים דברי שבח ומאדירים את זכרם של מחבלים שנהרגו בפיגועים, נפגשים עימם ועם משפחותיהם ומקיימים אירועי הוקרה לכבודם.

בנוסף, עמודי הפייסבוק של פת"ח ובפרט העמוד הרשמי ממשיכים לפרסם באופן קבוע פוסטים וכרזות בשבח פיגועים נגד ישראל, בשבח מחבלים ובעד שימוש בנשק ומאבק מזוין.

http://www.memri.org.il/cgi-webaxy/item?4975

מה עושים האקטיביסטים הפרו-איסלמיים כשהעובדות מתנגשות עם החלום? מתעלמים מהן...

הנכדה של שמעון פרסקי-פרס מסיתה

נתניהו מותקף ללא הרף על כך שהוא מסית. וככתוב "הפוסל במומו פוסל". מתקיפיו הם הם המסיתים הגדולים נגדו.

מיכל מיקה פרסקי-פרס-ולדן-אלמוג, הנכדה של שמעון פרסקי-פרס, המתנאה בכך שהיא השתמטה משירות בצה"ל כי רצתה לנסוע לניו יורק:

https://www.maariv.co.il/news/israel/Article-617577

נהפכה פתאום לפטריוטית גדולה והיא פירסמה סרטון מתוקשר בו היא מסיתה נגד נתניהו:

https://www.mako.co.il/news-israel-elections/elections_2019/Article-272c4244ca3e961006.htm

אין טעם לחזור על דברי ההסתה שלה.

מיכל מיקה פרסקי-פרס-ולדן-אלמוג, באמת הגיע הזמן להפסיק עם השנאה וההסתה.

הגזענות האנטי-אשכנזית במערכת הבחירות

לאחר שאברהם גבאי, ברצותו לקושש קולות, הכריז כי עקב היותו מרוקני הוא לא מבין איך יהודי-ערבי יכול להצביע לנתניהו "האשכנזי הגזען" – ולא לו, קם אחד ממייסדי "גשר", מפלגת אורלי לוי-אבקסיס, יעקב אוזן, התוניסאי (ידוע יותר בכינויו קובי אוז) ויצא נגד הגזענות האשכנזית של מפלגת מרצ. "מרצ," הוא אומר, היא "אירופאית ופריווילגית". (אחד הביטויים האהובים על הגזענים האנטי-אשכנזים היא כינויים "פריווילגים").

https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-5489147,00.html

איני נמנה עם תומכי מרצ, אבל ראו את עשרת המועמדים הראשונים שלה: תמר זנדברג – יו"ר המפלגה (פולניה), פלוריאן גולדשטיין-אילן גילאון (רומני), מיכל רוזין (פולניה), עיסאווי פריג' (ערבי-מוסלמי-סוני), עלי סלאלחה (ערבי-"מייחד" דרוזי), מהרטה ברוך רון (אתיופיה), משה מזרחי רז (כורדיסטאן), אבי בוסקילה (מרוקו), גבריאלה לסקי- שוץ  (פולניה-מקסיקו), אבי דבוש (לוב-סוריה).

להכריז על מפלגה שמתוך עשרת המועמדים הראשונים שלה רק ארבעה הם "אשכנזים לבנים פריווילגים", זה באמת מוגזם.

הקולקטיביות המחשבתית

בימים עברו בקיבוצי ה"שומר הצעיר" היה מקובל עיקרון ה"קולקטיביות הרעיונית".

http://tnuathaavoda.info/terms/home/terms/1207463413.html

מי שסטה מהקו המחשבתי הקולקטיבי, הותקף ונאלץ לעזוב.

עיתונאית ערוץ 13, אילה חיון-חסון-נשר, הציגה בתחקיר שעשתה כי: "מ-2012 והלאה כולם יודעים שהגרמנים מוכרים את הצוללות למצרים. ב-2015 עמוס גלעד מנהל מו"מ על הפיצוי שתקבל ישראל מהגרמנים. מצטערת שהעובדות לא מתאימות לתיאוריה. יאללה קצת פחות שנאה נמאס":

https://mobile.twitter.com/AyalaHasson/status/1111722397378453504

על גילוי זה כמובן לא היו מוכנים לסלוח לה. הופעלה נגדה ארטילריה שלמה.

"הצגתי עובדות שניפצו קמפיין שמנהלים בוגי יעלון וחבורתו," כתבה חסון, "ועל זה לא מוכנים לסלוח לי. הראיתי שבניגוד לטענת יעלון, משרד הביטחון הוא שחקן פעיל ומשמעותי שמעורב כל העת במכירת הצוללות הגרמניות למצרים. יעלון מרמז על בגידה מצידו של ראש הממשלה, אבל הוא עצמו שותף לדברים."

לאחר הפרסום, אומרת חסון כי "נשבר שיא חדש ובזוי של תגובות מכפישות כלפיי, הטלת רפש, שקרים, עיוותי מידע ועליבות כללית. על פרסום סרק לא היו מפעילים ארטילריה כזאת. מה שטוב בסיפור שלי הוא הגיבוי שלו בעוד עשרות מסמכים שמספרים את הסיפור כולו בצורה מדויקת ומעידים מי פייק פה ומי דובר אמת."

אילה חיון-חסון-נשר:

https://www.israelhayom.co.il/article/646885

http://rotter.net/forum/scoops1/543066.shtml

האם גם פה אלוף יאיר גולן מזהה תהליכים מעוררי חלחלה שהתרחשו באירופה בכלל ובגרמניה בפרט לפני שבעים שנה?...

איך להכות אישה?

לאחר המנה שקיבלו שתי הנשים, תמר זנדברג, ואילה חיון-חסון-נשר, הנה, ראו באיזה רוך ואהבה מלמד סוציולוג קטרי כיצד נכון להכות את האישה, בהתאם להוראות האסלאם:

https://www.memri.org/tv/qatari-sociologist-abd-aziz-khazraj-ansari-demonstrates-how-to-beat-your-wife-islam

כידוע למוחמד היו 13 נשים, וכמה פילגשים, ביניהן שתי יהודיות צפיה וריחנה, שתפס כשלל מלחמה, (לאחרונה התגלו עוד כמה נשים יהודיות, מכאל לקר, "הנשים היהודיות בחיי מוחמד")

https://www.haaretz.co.il/blogs/sadna/BLOG-1.2644675

כמות הנשים הגדולה הביאו לצורך בניסוח מצווה מפורשת. אישה הממרה את רצון בעלה יש להכותה עד שתציית. (קוראן, סורה 4 פסוק 34).

אי אפשר שלא להתרשם מ"ההומאניות" של הסוציולוג הקטרי במעשה ההכאה.

אגב גם איש ההלכה, מוסא בן מימון בן עבדאללה אל קרטבי, אל-אסראא'לי (הידוע יותר בשמו הרמב"ם) כנראה בהשפעת האיסלם, פסק ש"כל אישה שתמנע מלעשות מלאכה מן המלאכות שהיא חייבת לעשותן כופין אותה ועושה אפילו בשוט." (רמב"ם הלכות אישות פרק כ"א הלכה י).

לתת לאהבה לפרוח

מנהיג החמאס, הוגה הדעות המוסלמי-סוני הגזען, ישמעאל הנייה, הכריז כי "אנחנו ננצח" כי "אנחנו המוסלמים אוהבים את המוות כפי שישראל אוהבת את החיים!"

http://palwatch.org.il/site/modules/videos/pal/videos.aspx?fld_id=latest&doc_id=12243

ביום ראשון זה מארגן החמאס שביתת רעב בקרב האסירים בישראל. שמטרתה הראשונה היא למנוע מיסוך טלפוני של בתי הכלא. מטרות אנשי החמאס הנוספות הן להביא לכך שרבים מהאסירים יזדקקו לטיפול רפואי ויובלו לבתי החולים בארץ, וישובשו שם פעילות הצוותים הרפואיים והסוהרים, בתקווה לחטוף סוהרים ולהבעיר את ערביי יהודה ושומרון.

אסור לפחד מהשביתה ולהיכנע להם. אין לנהל עימם כל  מו"מ. יש לומר להם בנחישות: זכותכם לקיים את אהבתכם עליה הצהרתם, אהבת המוות שלכם, ובלבד שמותכם לא יביא למות אחרים כלשהם. ואסור לשכוח: "תודה לכם על החיסכון שלכם בהוצאות על המזון ממשלם המיסים הישראלי." רק נוסח כזה ימנע את שביתת הרעב.

המלצה: בתא של ברגותי ומנהיגים אחרים יש להשאיר טורטיות.

הג'יהאדיסט, הרוצח הסדרתי, מנהיג "השהידים של הקצה", מארואן ברגותי זולל טורטיות בזמן שביתת הרעב שלו:

https://www.youtube.com/watch?v=aYQ2ud946y0

יחיא סינוואר הזהיר במוצאי שבת את ישראל כי "אם הרצועה תיגרר למלחמה, ישראל תסבול, היא לא תפנה רק את יישובי עוטף עזה, אלא גם את אשדוד ואשקלון ואפילו תל אביב."

הוא כמובן צודק. זה איננו איום סרק. הנה עוד הוכחה לנחיצות ההפעלה המיידית של דוקטרינת יוסף דוריאל ז"ל.

נעמן כהן

התנחלות תל אביב, מרכז הגדה המערבית.

(רבת עמון ודגניה הן בגדה המזרחית).

* * *

גיא משיח

לכו להצביע

אל תאמינו לסקרים. הם לא יותר מהימור. מעט מאוד נסקרים עונים ברצינות לפניות של הסוקרים. רובם לא טורחים לענות בכלל. תוצאות האמת הם הסקר האמין היחיד.

אל תאמינו ל"קמפיין הגעוואלד" של נתניהו, שמנסה להפחיד את בוחריו בסיסמה האהובה עליו: "שלטון הימין בסכנה." זו הדרך שלו "לשתות" קולות ממפלגות הימין הקטנות, במטרה להפוך את הליכוד ל"מפלגה הגדולה ביותר", דבר שיחייב את הנשיא ריבלין להטיל עליו את הרכבת הממשלה.

אל תאמינו לנתניהו שהוא "לא עוסק" ב"חוק הצרפתי", "חוק החסינות" ולפיו: אין להעמיד לדין ראש ממשלה מכהן. ביבי עוסק יומם וליל בחוק שיאפשר לו לחמוק מאימת הדין ושלושת כתבי האישום החמורים. אם הוא ינצח שוב, הדבר הראשון שיעשה, זה להעביר את ה"חוק הצרפתי", שיהפוך אותו לחסין מדין ולעל חוקי; נתניהו גם יחייב את שותפיו לקואליציה, לחתום על הסכם ולפיו יתאפשר לו להמשיך ולכהן גם לאחר השימוע ולאחר שיוגשו שלושת כתבי האישום ומשפטיו יחלו.

אל תאמינו לביבי וגנץ, כשהם מבטיחים, שהם לא ישבו זה עם זה. מדובר בהבטחות שכתובות על הקרח. הם כן ילכו לקואליציה משותפת: ימין מרכז, אם המתימטיקה תחייב זאת. שהרי הליכוד וכחול לבן אינן שונות מהותית בעמדות הביטחוניות, המדיניות והכלכליות שלהן. שתיהן מפלגות מרכז. הפוליטיקה, כמו החיים עצמם, בנויה, כידוע, מפשרות בין הרצוי למצוי. בפוליטיקה שהיא "אמנות האפשרי": החיבורים שפעם נראו הכי דימיוניים – הופכים לאפשריים.

נתניהו יעשה הכל כדי לצרף את גנץ לממשלתו. נתניהו יודע היטב, שפייגלין וסמוטריץ "יסנדלו" אותו בכל כיוון, ויהפכו את ממשלתו החמישית לקיצונית, חרדית ומשיחית. נתניהו מעדיף בהרבה את גנץ על בנט כשר ביטחון, ואת לפיד על סמוטריץ כשר החינוך.

בבחירות האלה אין שום אידיאולוגיה, רק כיסאולוגיה. כך שבהחלט יכול שתהיה לנו ממשלת ימין מרכז: הליכוד עם כחול לבן: ביבי עם גנץ. ביבי יודע היטב כי גנץ הרבה יותר "שפוי" והרבה יותר "אפוי" מכל היו"רים של מפלגות הימין הקיצוניות: בנט, סמוטריץ, בן דביר ופייגלין. כך שבהחלט ייתכן ש"המושחת" וה"בלתי שפוי" עוד ילחצו בסוף ידיים ויישבו בממשלה אחת.

אל תאמינו לנתניהו וגנץ, כשהם אומרים שהם "בלתי סחיטים". הם מאוד סחיטים ע"י המפלגות הקטנות, כי הם יודעים היטב, שלא יוכלו להקים ממשלה בלעדיהן. כך שאחרי הבחירות צפוי לנו "סחר סוסים" סחטני, דוחה ומגעיל, שבו גם ביבי וגם גנץ יסכימו לשלם לכל מפלגה שתצטרף אליהם מחיר גבוה מאוד של שר לכל שני מנדטים, ובלבד שימליצו עליהם לנשיא. איך יעשו זאת? הם יגדילו את מיספר השרים והשרים בלי תיק ל-30 ויותר. כשרוב המשרדים  מיותרים לחלוטין. בדיוק כפי שהיה בעבר בממשלות שרון ונתניהו. ואת המחיר הכלכלי הכבד בדמות: לשכות, עוזרים, רכבי שרד ושאר כיבודים – כולנו נשלם.

אלו היו הבחירות הכי מטונפות ומלוכלכות בהיסטוריה של המדינה. בחירות שעסקו בטפל, בצהוב ובאישי:  בסקס ("הטלפון הפרוץ" ו"ההטרדות המיניות"), בסמים ("גראס ומריחואנה"), בגזענות, בהסתה ובשקרים. קמפיין הליכוד חצה את כל הקווים האדומים: כשהאשים רמטכ"ל לשעבר באי שפיות. יש לקוות שהקמפיין הכה מרושע, שקרי ומופרך – יפעל הפעם כבומרנג נגד המסיתים. מה שבכלל לא בטוח, כי, לצערנו, הנגטיבי הוא לפעמים הכי אפקטיבי.

"אחוז החסימה" הגבוה הוא כוכב הבחירות האלו. הוא זה שיקבע האם המפלגות הקטנות, המתנדנדות מעל רף אחוז החסימה: "גשר" של אורלי לוי, "כולנו" של כחלון, "ישראל ביתנו" של ליברמן, "הימין החדש" של בנט ושקד, איחוד הימין ומרץ – בכלל תכנסנה לכנסת. כך ש"כל קול קובע" – ואם אתם באמת רוצים להשפיע, אז "תנהרו לקלפיות בכמויות אדירות," כי הבחירות הקרובות באמת יקבעו איך המדינה היקרה שלנו הולכת להיראות. וזיכרו: טבלת הסקרים כן משקרת, אז לכו להצביע, בסקר האמיתי והיחיד שקובע, כי אין לנו ארץ אחרת.

עו"ד גיא משיח

* * *

אהוד בן עזר

ספרי דורות קודמים

פרסום חוזר בסדר אלפא-ביתי של המדור השבועי

שהתפרסם במשך שנים רבות במוסף "ספרות ותרבות" של עיתון "הארץ"

עם תמונות הסופרים

"אנשי המזה"

לאוגוסט סטרינדברג

עברית: 1930

פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 15.6.1973

לפני 46 שנים

בהקדמתו לספר "אנשי המזה" (1887), אחרי הרצאה מדעית מפורטת על ים-האיים של שטוקהולם – הקרקע, הצומח והחי באיים, חיי יושביהם, כלכלתם, מנהגיהם ונימוסיהם – כותב אוגוסט סטרינדברג (1849-1912):

"בהיותם מרוחקים משכנים, ובהחל להינתק קשרי-המשפחה, ואחרי היכלא התאוות החזקות ימים רבים, יש אשר יתפרצו בתוכם כוחות הטבע בצורה מבעיתה. אז לא יבדוק עוד באמצעים בן-האיים אשר הסכין במוות ובאובדן. אז יקרו שם באין-רואים מחזות-תוגה, אשר רק רמזים מהם יגיעו אל היישוב: באחדים מסיפוריי מילמלתי על כגון אלה, איסורי-דמים שם ייקרעו, גדרים ייפרצו. הטבע יחטוף בידו הקשה כל אשר יימצא לו, ורעב ואהבה לא ידעו עוד חוק וחשבון.

"את המאיר, המחייך שבחיי יושבי האיים האלה, אם יש אור בהם, ציירתי ברומאן זה 'אנשי המזה' או 'איכרי האיים'. בנובילות 'ים האיים' נתתי את חצאי-הצללים. אפשר שיעלה בידי, אם תנאי הספרות ישתנו לטובה, לתת גם את הצללים המלאים  ('מול פני הים') הדרושים להשלמת התמונה."

"אנשי המזה" נחשב ליחיד-במינו בין ספריו של סטרינדברג, הבריא והשלם ביותר. בהקדמתו הקצרה מציין אשר ברש: "לולא רוח הסאטירה החותכת המחלחלת במעמקיו, קשה היה לייחסו לסטרינדברג." ואמנם שונה הספר לגמרי מספר פרוזה אחר של סטרינדברג, "בדד", שהופיע בעברית, בתרגום א. שטיינמן, בהוצאת חברת אחיאסף (ורשה, 1913), ולא נדפס מאז שנית.

קרלסון, איש קטן-קומה וכרסתן, בעל עיני תכלת ואף כפוף כעין האנקול, הוא ברנש עליז, ער וסקרן, אך בענייני הים אינו מבין כלום. הוא נקרא להמזה כדי להשגיח על השדות והבהמות, כי לא היה שם איש שיתעסק במשק מיום שפלוד הזקן, בעל האחוזה, הלך לעולמו, ואשתו הזקנה נשארה גלמודה בחצר.

הסיפור פותח בבואו של קרלסון בדרך הים, בסירה, לאחוזה. הוא פוגש בזקנה, בגוסטב בנה, העוסק רק בציד ובדיג ואינו אוהב את עבודת החקלאות. ופוגש בבחור צעיר, עוזרו של גוסטב, בשם נורמן, ובזקן בטלן רונדקוויסט, שהיה ממונה על עבודת האחוזה ועתה בחר במנוחה. גוסטב מתייחס בזלזול לקרלסון, איש-היבשה, הפטפטן וקל-הדעת. אולם בזמן קצר מצליח קלרסון להשתלט על עבודת האחוזה, להמריץ את הגברים לעבודה, להשכיר בית לקייטנים מן העיר, לטייב את השדות ולהשביח את מצב הרפת, וליצור לעצמו מעמד מעמד מכובד באחוזה ובסביבה.

הוא מתאהב במשרתת עירונית צעירה, אולגה, הבאה עם משפחת קייטנים בקיץ. אהבתו מעמידה אותו במצב מגוחך ומוכיחה לו כי למרות הצלחתו החומרית והמעמד החדש שקנה לו, הוא חסר-חשיבות אפילו בעיני משרתת עירונית.

ואולם הפלירט עם המשרתת עוזר לו מבחינה אחרת. הזקנה, אלמנתו של פלוד, מתמלאת קנאה בעלילת האהבים של מנהל משק אחוזתה וחפצה בו כבעל. קרלסון חש בכך ומעמיד פנים כי הוא מוכן לוותר על אולגה הצעירה למען אישה מבוגרת, בעלת ניסיון ומעמד. השיחה שבה הוא מודיע על הסכמתו להינשא לה כדי לזכות ברכושה, היא מן הקטעים היפים בסיפר. קרלסון חושש כביכול מפני גוסטב, אשר לא יסלח להם את המעשה לעולם.

" – לפחד מה זה עושה? אם אין לך, קרלסון, די אומץ רוח להחזיק את הנער ברסן, אז אתן אני את דעתי לכך. אמנם באתי בימים כבר, אך עדיין אין אני זקנה מופלגת, ומפה לאוזן אגלה לך, קרלסון... בנידון זה אין אני גרועה מן הנערות. לא אהיה כמתפארת, אבל מובטחתני, שלא היה לו לפלוד על מה להתאונן. ולא אני הייתי צריכה לשידולים יתירים.

"זאת היתה שיחה סתומה, אבל אמרה הרבה, למי שירד לעומקה.

" – הרי לא כנגד זה טענתי – השיב קרלסון – אף אני אינני זקן מופלג, אבל איש מאיתנו אינו להוט ביותר אחרי המחולות, שדבר זה יהיה מעכב בעדו. המחולות לחוד, וההכרה לחוד, ורק עם אישה, שהיא בעלת הכרה נכונה, אפשר ללכת אל החופה. ועליי להודות על האמת, דודה, שאין אני תאוותני כל-כך, ואף את שבעת דייך, לפי כל מה ששמעתי על-אודות פלוד.

"הם נמשכו כל כך אחרי השיחה המגרה הזאת, שלא יכלו להפסיקה, זו – התענוגות מלשעבר העירו תקוות חדשות בליבה, וזה – היה מוקסם מן הציפייה לאשר נכון לו בעתיד.

" – ינוח לו פלוד בשלום על משכבו. אך אם חושש אתה, קרלסון, רשאי הינך לנסות עד שתחליט בדבר.

" – לא, אין צורך בכך לחלוטין – השיב קרלסון –  ברם אם זו מידה מקובלת במקום לגבי הנערות, כי אז, אל אלוהים, אף אני לא אובה לשנות מן המקובל. חייב אדם להתנהג לפי מינהג המקום...

"הקרח נתבקע. התחילו נושאים ונותנים ומטכסים עצות ביניהם, כיצד להתנהג בנידון זה עם גוסטב ואיך לחוג את חג-הכלולות. זמן רב נמשך המשא-ומתן, זמן רב כל כך, שהזקנה ראתה צורך להציג את קנקן הקהווה ולהביא את בקבוק היי"ש. המשא-ומתן נמשך עד שעה מאוחרת בלילה, עד שקרלסון בא לידי הכרה נכונה וביקש להוכיח, כי לעולם אין משנים מן המנהג המקובל. בזה נכרתה הברית, ואם טרם נקדשה." (עמ' קכ"ג-קכ"ד).

קורות הזוג מתוארים כמעט בעליצות, ובהרבה אירוניה. כאשר חוזר הזוג בסירה מטקס האירושין בכנסייה, נישאות צעקותיהם על פני המים. קרלסון מתעקש לגלגל חבית-זפת אל הסירה, חבית הנחוצה לו לצורך המשק. מרת פלוד מייבבת, "על מה, אפוא, אשב?"  – "הגביהי שמלתך ושבי על אחורייך!" משיב לה קרלסון.

וכשפורצת סערה וחבית הזפת נסדקת והחתן מתרוצץ בסירה ומסכן את כל יושביה, תופשת מרת פלור לחתנה בצווארון מעילו ומנענעת אותו בחוזקה: "גולם שכמותך, כלום לא נסעת מימיך על הים? האומנם אין אתה יכול לשבת במנוחה כאחד האדם?"

מלא חימה משחרר עצמו קרלסון מתפישתה, ובכך קורע את צווארון מעילו. "מה ראית לקרוע את בגדי, אישה שוטה!" הוא צועק, והיא –

"מה אמרת?" – נתמלאה הזקנה אש-להבות – "בגדיך? האם לא מידי באו לך כל אלה? ועוד הוא מעז פנים לקרוא לי אישה שוטה, קבצן שכמותו, שאין לו משלו כלום!" (עמ' קל"ז-קל"ח).

נוסף על גוסטב, המתנכר לו, יש לקרלסון שונא בדמות נורדסטרים הכוהן, ענק שיכור וגס-נפש, אוהב נערות ודיג, ונערץ על צאן מרעיתו בגלל מגרעותיו לא פחות מאשר בגלל מעלותיו. נורדסטרים מסית את גוסטב לגרום לקרלסון שישתה לשוכרה ביום חתונתו כדי שלא יוכל לעלות על מיטת כלולותיו. קרלסון מצידו מתכנן תעלול דומה כדי לבייש את נורדסטרים בעיני הקהל. התעלול הכפול מצליח. נורדסטרים משתכר עד שאינו יודע להבחין בין ימינו לשמאלו, ובטעות הוא עולה לישון על מיטת הכלולות:

"כיוון שפתחו את הדלת עלה ריח סירחון באפם, שכמעט נפלו מתעלפים ארצה. רפ הדליק נר וקרלסון ראה לאורו, כי השערתו נתאמתה במידה שלא פילל לה. על גבי צחור הכרים המרוקמים של מיטת-הכלולות היה מונח ראש פרוע, כראש כלב מורטב, בפה פעור לרווחה.

"שאול ואבדון! – קרא קרלסון מנהמת ליבו – לא שיערתי שהמנוול יתנהג כאחד החזירים ממש. ישמרני אלוהים!

"רפ הרים את השמיכה ויסתום את נחיריו.

" – הה, ריבונו של עולם! תפו! תפו!

"קרלסון חיפש מקל, אך לא נמצא לו.

" – הה, נבל שכמותו! אלי שבשמיים! במגפיו התכנס אל המיטה, הסרחן!" (עמ' קמ"ט-ק"ע).

בעזרת מנוף הם משלשלים בחשאי את הכוהן מן החלון וטובלים אותו במי חוף לא עמוקים, אך דלוחים ונרפשים, שם מקיץ הכוהן ומשמיע קול געייה, וכך מתגלה בקלונו לפני קהל החוגגים, הסבורים כי בשיכרונו נפל למים.

קרלסון משפיע על הזקנה שתכתוב צוואה לטובתו. הוא מתעשר ונעשה עצל. מתמלא חשיבות עצמית ומפסיד כסף ברדיפה אחרי כבוד. מדושן עונג הוא מתחיל לרדוף אחר אחת המשרתות. הזקנה עוקבת אחריהם בליל שלג ורוח, מצטננת ומתה בשיברון-לב. לפני מותה היא מספיקה לצוות על גוסטב בנה לשרוף את הצוואה.

כאשר נוסעים הגברים בים מסוכן, שגושי קרח צפים בו, כדי להביא לקבורה את הזקנה, מתהפכת הסירה, הארון מחליק למים, גוסטב מציל נפשו בריצה על פני גושי הקרח המתבקע, ואילו קרלסון כושל אחריו ונעלם.

סיומו של הספר בטקס-האשכבה שעורך הכוהן בסירה, במקום שטבע ארונה של מרת פלוד, וקהל תושבי האיים מלווים אותו במזמור "אורח אני עלי אדמות" בעומדם על החוף.

* א. סטרינדברג: "אנשי המזה". רומאן. תרגום י. ליכטנבוים. ספריית מצפה. ספרי פרוזה בעריכת אשר ברש. הוצאת מצפה ירושלים. תר"ץ, 1930. רכ"ו עמ'.

* * *

אהוד בן עזר

המושבה שלי

בהוצאת "אסטרולוג" 2000

פרק שלושים ושניים

לשוט בקליפת אבטיח. סוליות החשיש החסרות

לבן-דודי אבנר, ששמע את בן-גוריון מפליץ

עלי בן ג'וואד מוסתקים רצה לבוא למושבה לבוש בשרוואל הלבן, חגור באבנט הכחול, חבוש בתרבוש האדום, והפרח הריחני באוזנו.

הוא לא חשש מבני-האיכרים, פן ילעגו למכנסיו הרחבים, בסגנון ספני יפו, ויאמרו שהערבים לבושים כך כדי שאם פתאום ייוולד לאחד מהם מוחמד קטן, הוא לא יפול ארצה אלא יצנח לתוך השרוואל.

אבל דודי ואבי הפצירו בעלי לרכוש ביפו לבוש אירופי ולבוא למושבה הפעם כשהוא לבוש עלא-פראנג'י.

כאשר הופיע בחצר-סבי היה לבוש באורח כה משונה, שבני-הבית התאפקו בכל כוחם שלא לפרוץ בצחוק למראהו.

כפות-רגליו הענקיות היו נתונות בסנדלים רחבים בצבע האבק, כי שום סנדלר יפואי לא הצליח לתפור נעל שתתאים לגודלו. המגבעת האירופאית על ראשו דמתה לכובע זעיר על ראשו של ליצן בקרקס. חליפת בגדים ששאל בלי רשות מארונו של הקונסול האיטלקי חובב-הנערים ביפו, שעה שהוד-מעלתו התכופף בתחתונים מופשלים בחדר הסמוך, שקוע מאוד בתחביב הבעילה שלו – חליפה זו היתה צרה על עלי עד להכאיב. הוא פסע בה בקושי וברגליים פשוקות, עד שניראה כאילו הוא עצמו השתופף בפעילות הקונסולרית.

אינני יודע אם נכון אני נוהג בחושפי פרטים שכאלה, אך אולי הגיע הזמן שאגלה כי גם בגילי המתקדם, הריני איש זקן כיום – הדיוק ההיסטורי הוא נר לרגליי ותומך לביצים שלי, ומבלעדיו אנא אני בא?

עלי הוזמן למיטבח ושם הפליא את סבתי ואת דודתי יעל כאשר הרים באצבעותיו את קציצות הגפילטע-פיש שבהן כיבדוהו ובלע אותן בלועו הענק בזו אחר זו עד שכילה כל מה שנישאר בקערה.

בינתיים אספו דודי ואבי מחבריהם בגדים ונעליים לעלי, אך עד מהרה התברר שאין עוד גבר במושבה במידותיו של עלי – אלא יוסקה המרסק עצמו. דודי אלכס, שידע לטפס על צינורות כזיקית וללכת בצמרות העצים מענף לענף כסנאי, טייל אל חדרו של יוסקה מבעד לחלון הפתוח ושלף מהארגז חליפת בגדים.

הם טרחו להתאים נעליים ובגדים לעלי מוסתקים, והוא מצידו עסק, בצריפון הרחצה שבחצר, בשטיפת ביציו הגדולות, שמהיותן כרגיל מלוחות ממי הים, בערו עתה בגלל השפשוף, וכאבו מהחיכוך והתנפחו מלחץ המכנסיים האירופיות שמעודו לא התנסה בהם, ועוד בהליכה ברגל בדרך החול מיפו למושבה.

בעודו רוחץ ביציו עסקו דודי ואבי בהתאמת שמלה ופיאה ונעלי עקב לעזרא קובלמן השתקן, שהסכים לשאת שמשיה וללכת יד ביד וזרת בזרת עם עלי מוסתקים לכל אורך חובבי-ציון, הרחוב הראשי של המושבה, מבית סבא עד לגן המייסדים.

עזרא היה בנו של קופל קובלמן, האיכר שבשנותיה הראשונות של המושבה שיחק את ושתי ואת אסתר המלכה וגם נשלח לביאליסטוק ולפינסק כדי להשפיע על היהודים שהיו קשורים לתנועת חובבי-ציון לקנות חלקות במושבה.

מטבעו היה בעל נטייה להפריז בדבריו ולצייר את המציאות בצבעים ובתיאורים שהיה בהם הרבה מן הרצוי ומעט מן המצוי, למשל, הקושי להוציא לחם מן הארץ. איש כמוהו נחשב פעם להוזה, מר גוזמאי-הבדאי, בלופר וצי'זבטניק, ואילו היום הפך מקצועו מכובד מאוד – יחצ"ן, תדמיתן, מקדם מכירות וקופירייטר.

צרות רבות עברו על האיש התמים, העליז ורב-הגוזמאות קופל קובלמן. בעבודתו החקלאית לא הצטיין במומחיות יתירה. כשהיה עליו לזרוע את שדהו דורה ושומשמין, ולשם כך צריך רק רוטלים אחדים של זרעים, הלך וקנה מיטען גמל שלם, כמות שיכלה להספיק לזריעת כל שטח אדמתה של המושבה.

בתקופה שבה נעזבה המושבה, בעיקר בגלל האיסור על עבודת האדמה בשנת השמיטה הראשונה להיווסדה, נאלץ קובלמן לחזור לירושלים. אשתו מתה עליו והשאירה אותו מטופל בחמישה ילדים. את צעיר-בניו, עזרא, מסר לבית-היתומים הראשון שנוסד בעיר, ושאותו ניהל המחנך דוקטור וילהלם-זאב הרצברג משטטין שבגרמניה.

הייקה המסור נרדף על-ידי חוגי הקנאים בראשות הרב דיסקין ואשתו, הרבנית מבריסק, שניהלה את ענייני בעלה ביד רמה והיתה לשם דבר בירושלים בשתלטנותה ובקנאותה. אמרו עליה שהיא מושכת את בעלה בזקן, וגם שהיא משעשעת אותו בסתר בסיפורים מן הגזעטען ומן הביכלעך, מהעיתונים ומהספרונים.

דוקטור הרצברג נחשב בעיני הקנאים לאדם משכיל, שאינו שומר די על הצביון הדתי של מוסדו. יום אחד, כאשר עבר הדוקטור בסימטה, שפכו קנאי ירושלים על ראשו דלי מלא צואה יהודית, צורת הפגנה שהיתה מקובלת בתקופה שקדמה לידוי האבנים.

כך עוללו לימים גם למר"ן הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצג"ל. הרב קוק מצא צידוק למפעלם של החלוצים החילוניים, באומרו שהם כקליפות שיש להן קיום מכוח היאחזותן בניצוצות הקדושה ויניקתן ממנה. ואולם ה"ניצוצות" הירושלמיים דחו אפילו את התירוץ הדחוק של הרב קוק, (שאמנם גם הוא ראה בנו, בחופשיים, הפוטרים עצמם מעול תורה ומצוות, ראה רק קיום של קליפות, שסופנו להיבטל וליפול לתהום דנוקבא רבא), ואולם הקנאים הירושלמיים כינו את הרב קוק בשם "ציוניסט" ו"מסית ומדיח" וכאשר ביקר אצלם הפכו גם על ראשו דלי מלא צואה כשרה, הקרוייה בשפה נקייה – גרף רעי.

הרב והרבנית דיסקין ומחנה עושי-דברם לא בחלו באמצעים כלפי מתנגדיהם, מה עוד שבאותה תקופה יסדו מקורביהם את בית היתומים דיסקין, על שם רבם, והתחרו בבית היתומים של דוקטור הרצברג על קבלת סיוע מנדבנים וממוסדות יהודיים מחוץ-לארץ.

מה שיפה במחלוקות הללו, מאז ועד עתה, הוא שכמעט לכולן נמצא הסבר כלכלי מוצק, שאפשר ללומדו וללמדו גם על פי תורתו של ר' קארל מארכס.

הקנאים הפסיקו את חלקו של קובלמן בכספי ה"חלוקה", וגזרו שאיש לא ישכיר לו דירה. כדי להמחיש את האיומים התנפלו שליחיהם יום אחד על דירתו, כאשר נמצאו בה רק ילדיו הקטנים – הם השליכו החוצה את הילדים, ואחריהם את כלי-הבית והרהיטים אל לב הסימטה, והכריזו על קובלמן שהוא מוחרם מעדת ישראל על אשר נתן את בנו הקטן לבית היתומים של הדוקטור הרצבר"ג ימ"ש, ראשי-תיבות: הלך ראש צפעונים ברא ראשית גיהינום, ימח שמו.

במסע היחצ"נות שלו התארח קובלמן אצל משפחה יהודית של חובבי-ציון בביאליסטוק, שתה טה, קינח בעוגת לקח טעימה ופיטם את מקטרתו. זו היתה מקטרת-עץ קטנה וכהה כעין הפחם, שמעולם לא משה מפיו והיתה לו כאחד מאיברי גופו. המקטרת שמורה עד היום במוזיאון בית התפוצות בעיר העברית הראשונה, תל-אביב, והיא הינה לעת-עתה הפריט היחיד שם ששייך לארץ-ישראל.

קובלמן ישב וסיפר לנוכחים על נפלאות ארץ-ישראל:

 "יושב לו יהודי על אדמת הקודש בביתו הקטן, הלבן, והעטוף כולו ירק אילנות, וליד החלון עץ-לימונים. פותח לו היהודי את חלון-ביתו, שולח ידו וקוטף את אחד הלימונים, חותך ממנו חתיכה ושם בכוס הטה שלו. וכשהוא צריך עוד, הריהו שוב פותח את החלון וקוטף מאותו עץ. יושב לו יהודי בביתו, על אדמת מולדתו, מוקף כולו עצים רעננים, תאווה לעין. אוכל פירותיהם בעצמו ומאכיל אותם לאשתו ולבניו, ממש כמו בתוך גן-האלוהים בעדן."

שאל אותו בעל-הבית, חובב-ציון מושבע שכבר החל בהכנות לעלייה: "ר' קופל, האם אני צריך לקחת לארץ-ישראל את החליפה ואת הצילינדר?"

 "צילינדר?! אתה שואל אם להביא כובע צילינדר? – הרי אמרתי לכם בפירוש: ארץ זבת חלב ודבש, כל עץ וכל שיח, ענפיהם מטפטפים עסיס. למה לך צילינדר? הלא תלכלך אותו בדבש! השאר אותו כאן, אין בו ובשכמותו צורך בארץ-ישראל."

 "ומה טיב אדמות המושבה?" היקשה יהודי אחר. "קראנו בעיתונים ידיעות רעות, שמועות זוועה, על מצב הירקונים, על השטפונות, הבצורת, הארבה..."

 "אני רואה שאתם מושפעים יותר מדי מן הכתוב בגזעטען," השיב להם קובלמן. "קוראים בעיתון על נשים מופקרות, אז מה – כל הנשים מופקרות? קוראים בעיתון על מלכים נואפים, אז מה – כל המלכים חייבים מיתה? רוצים אתם לדעת מה טיבן של אדמות המושבה? הרי לכם פרט אחד שממנו תוכלו ללמוד על השאר: על גדות הירקון גדלים אבטיחים בשיעור שכזה, שאת מחצית האבטיח אוכלת לשובע משפחה שלימה וזה מזונה למשך היום, יחד עם גבינת-צאן מלוחה שמגבנים אותה מחלב העז הרועה על הגדה הירוקה. וכשמסיימים – מנגבים את המחצית הריקה, פורשים בה שטיח, שמים משוט, מתיישבת לה המשפחה בתוך קליפת האבטיח, שקיבלה צורת סירה או בוצית, ומפליגה בה על מי הירקון. לפעמים לשם טיול, ולפעמים לשם ציד דגים. אלה דגי הירקון הגדולים, הטעימים, שהקטן בהם משקלו לא פחות ממחצית הפוד..."

 "ר' קופל," מפסיקו משתתף אחר, "כלום אינך מגזים? מעודנו לא שמענו על אבטיח בגודל של סירה!"

 "רואה אתה את היבלות?" פורש קובלמן את כפות-ידיו בפני המסובים. "ממה באו לי אם לא מחתירה במשוט, באותה קליפת האבטיח שאינכם מאמינים בה, על מי הירקון?"

כאשר הגיעו חובבי-ציון למושבה נוכחו לדעת שהמציאות שונה לחלוטין מן הגוזמאות של קופל קובלמן, ובאו אליו בטענות קשות. ענה להם:

 "אתם הייתם כאותו סוס המסרב להיכנס לאורווה אלא-אם-כן מראים לו תחילה צרור של שחת. אך במקום למשוך אתכם אל האורווה – הוצאתי אתכם מן הגולה והכנסתי לארץ-ישראל, ועל כך עליכם להכיר לי תודה רבה וגדולה מאוד."

לפני שנים מצאתי את עצמי, יחד עם בן-דודי אבנר, בנו של דודי אלכס, עומד בשדה פתוח בפאתי עיירה הונגרית השייכת כיום לסלובקיה, מול בית-קברות יהודי שהיה כלוא בריבוע גדול של חומת ביטון, שניראה דומה לכלא שאטה שבלב שדות העמק. מגן דוד לבן על רקע כחול התנוסס על דלת מתכת סגורה, באמצע צידו המערבי של קיר-החומה.

אישה נוצריה אמרה לנו, בדרך, ששנים רבות לא ביקר איש בבית-הקברות היהודי וכי לא נותר שום תושב יהודי בעיירה.

שער הברזל היה סגור על מנעול ולא היתה אפשרות להיכנס. נותרו רק כשעתיים עד לשקיעה ועדיין היה עלינו למצוא מלון ללינת לילה בעיר הבירה ברטיסלבה, היא פרסבורג, עירו של החת"ם סופר, שדבריו השפיעו על סבא-רבא שלנו לעלות לארץ.

עלינו על תל עפר בפינה של חומת הבטון וראינו בפנים עשרות קברים, מצבות ישנות וחדשות, חלק נחרב במרוצת השנים, ושרידי המצבות טבעו בעשב גבוה.

אני התייאשתי מלהיכנס והצעתי לאבנר לצלם מבחוץ את המצבות. אבל אבנר, המבוגר ממני, התעקש. "לא הגעתי עד לכאן כדי שלא להיכנס פנימה," אמר, ובעודי מסתכל פה ושם – וכבר טיפס על שער הברזל וקפץ פנימה.

הנשים שלנו קראו גם לי לבוא ולטפס אחריו. ניגשתי לשער הסגור וניסיתי לטפס. לא הלך לי. אני כבד מדי ולא היה לי במה להיאחז. גם כשהייתי צעיר ורזה לא הצטיינתי בזה, ואילו אבנר, מנעוריו, היה דומה לאביו, שהיה מטפס על העצים בזריזות מדהימה.

הצצתי פנימה בסדק שבין שתי דלתות השער, ראיתי את אבנר מטייל ליד שורת קברים, ופתאום קרא אליי בהתלהבות, כארכיאולוג שגילה אוצר:

 "מצאתי מצבות עם שמות של בני-משפחתנו! בוא תיכנס. אתה רק צריך להתרומם לגובה השער. מהצד השני שמתי לך עגלת מתים, לא צריך לקפוץ מגבוה וגם לא תהיה לך בעייה לעלות כדי לחזור."

נאחזתי שוב בשער הברזל הגבוה, הנשים תפסו אותי מאחור בעקב ובמכנסיים, וכך הצלחתי לטפס עליו, להעביר את משקל גופי פנימה מבלי לרסק את הביצים, ולנחות בזהירות על עגלת המתים הישנה. זו היתה מריצה עשוייה ברזל ולוחות עץ עם זוג גלגלי-גומי, כמריצות שהיו נוהגים להוציא בהם את סלי הפרי מהפרדסים בעונת הקטיף.

סרקנו במהירות את המצבות. בשורות המרכזיות היו חרותים שמות של בני-משפחתנו. צבענו את תחריטי האותיות הלבנות במארקר שחור. נותרו כשעתיים לשקיעה. השמש הנמוכה במערב האירה היטב את המצבות, שכתובותיהן פנו לעומתה. עמדתי בין הקברים, במרכז הריבוע הגדול המוקף חומת הבטון, בלב השדות הרחבים, ודיברתי למצלמת הווידאו של אבנר:

 "אנחנו נמצאים בעיירה שממנה יצאו אבותינו לארץ-ישראל. כאן קבורים בני-משפחה אחרים שלנו. הייתי רוצה לומר קדיש לזכרם. המקום נטוש לגמרי, מעטים יודעים עליו. איש לא בא לכאן יותר. הכל ניראה פה שכוח-אל, כאילו אנחנו נמצאים על הירח. 'יתגדל ויתקדש שמה רבא, בעלמה די-ברא כרעותה וימליך מלכותה, ויצמח פורקניה ויקרב משיחיה בחייכון וביומכון ובחיי דכל בית ישראל, בעגלא ובזמן קריב, [ – – – ] עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל, ואמרו אמן.' טוב שסבא-רבא, טוב שסבא ושאר בני-המשפחה עלו לארץ מבעוד מועד והיו ראשוני העלייה הראשונה. חבל שחלק מהם נישאר בגולה. אלה הטמונים כאן, אולי חיו חיים מאושרים או לפחות שלמים – כי כל השאר, אלה שהיו בחיים ערב השואה – נשמדו ללא מצבה, עלו בעשן המישרפות של אושוויץ."

על התחתית של אחת המצבות העתיקות כתבתי במארקר השחור כי אני ובן-דודי ביקרנו כאן ואמרנו קדיש, וגם ציינתי את התאריך.

כאשר הארבעה – דודי ההולל אלכס ואבי, המחזיקים בזרועותיהם את אדון עלי וגברת עזרא – עברו על פני מדרגות בית הוועד של המושבה, שהיה בשעתו בית הפקידות של הברון, ירד ובא מולם ראש השומרים שיח' איסחאק נורדאו. הוא ניפנף בידיו עיתון אידיש אמריקאי ודיקלם בלעג בפני דודי:

 "אס'קומט דער שיינער! אס'קומט דער שווארצער!" – הנה בא הנאה, הנה בא השחרחר!

וחבורת האיכרים שעמדו מסביב פרצה בצחוק כי שבועות אחדים קודם לכן הזמין שיח' איסחאק נורדאו עיתונאי יהודי אמריקאי מהעיתון "דער אמריקנער" לישיבה של ועד המושבה, ובישיבה הזו דנו בסלילת כביש, "שוסיי", ברחוב פינסקר, שהיה מלא בוץ מדי חורף.

שיח' איסחאק נורדאו רצה כמובן שהעיתונאי יתרשם ממנו, יכתוב עליו ויפאר אותו. הוא היה רגיל לככב בתור סמל המושבה שלנו, ואף שלא היטיב לדעת לקרוא היה אוהב לנופף בעיתונים שבהם הופיעה תמונתו, בדרך-כלל כשהוא רוכב על סוס ומקטרת בפיו או רובה על שכמו. וכך העיתונאים שתיארו אותו והסופרים שכתבו עליו, בעברית ובאידיש, במשך עשרות שנים – יותר ממה שראו את שיח' איסחאק נורדאו כפי שהיה באמת – ראו בו את מה שרצו לראות בו ואת מה שהוא רצה להראות להם מהדמות שלו.

בישיבה שבה הועלה עניין הכביש קם חבר הוועד האיכר סנדרל גרשוני, הידוע בקמצנותו, ושפמו השחור הקטן – הניראה מודבק – רטט בפניו השמנמנים כאשר אמר באידיש: "זיכרו – יוישער! יוישער און שפארזאמקמט! חיסכון! בזכות פרדסנים כמוני ניצלה המושבה מפשיטת-רגל גם בשנותיה הקשות ביותר! – אנחנו לא צריכים 'שוסיי', אנחנו לא מפונקים, אנחנו יכולים ללכת בבוץ!"

כך דיבר, חרף חיגרותו.

קם דודי אלכס וענה לו, גם כן באידיש: "אתה, חוואג'ה סקנדר, יכול ללכת בבוץ יוישער און שפארזאמקמט! – ואתה יכול להמשיך וללכת בבוץ – יוישער און שפארזאמקמט! – אבל זה לא יעזור לך, ה'שוסיי' ייסלל ואנחנו – לא נלך בבוץ! אנחנו לא העראבערס מיהודייה וגם לא נחיה כמו ביהופיץ שלך. אנחנו ארצישראלים וככה נחיה! לא נסכים שהמושבה תיראה כמו איזו עיירה ליטאית מסריחה!"

דודי החשיב מאוד את עצמו, בגוף וברוח. יכולת לשמוע מפיו: "חלק מהאיכרים שאני מכיר הם אידיוטים עם קבלות, קושאן רשום על טיפשותם בטאבו! – והשאר הם סתם מטומטמים." הוא לא נהג לשטוף את ידיו אחרי השתנה. "אני יש לי כבוד למה-שמו שלי! אני שוטף את הידיים לפני שאני נוגע בו, כדי שלא יתלכלך. אבל אחר-כך? מה פתאום? שלי – נקי!"

האיבה בין דודי לבין האיכר גרשוני לא החלה במות דודתי בת-שבע מבעיטת פרדו. סנדרל היה קצר-קומה מאוד וגם רגזן גדול. כשהיה אלכס דודי כבן שמונה כבר הגיע לגובהו של סנדרל. שבת אחת השולטיקעס, השובבים, חבריו של דודי, גירו אותו שביציאה מבית-הכנסת, ברחוב חובבי-ציון, יצלע סמוך לסנדרל – והם מילאו פיהם צחוק למראה הזוג המוזר, האחד מתנדנד בצליעה ימינה, והשני שמאלה. הרגיש בכך סנדרל, ופתאום נחתה על פני דודי סטירת לחי מצלצלת, שחירשה את אוזנו לתקופת זמן.

בתקופה מסויימת, כאשר כבד עליו פקק העצירות, שאותו כינתה שיינע-פשה אשתו בשם פקקה – סבל סנדרל מכאב מתמיד בגב התחתון, ואולי גם מטחורים. הוא החל לשאת עימו לכל מקום שני כרים שטוחים וגליל-כר מרופד, כדי שיוכל "להכין קן לעכוזו בכל כיסא זר," כדברי דודי אלכס כאשר היה "עושה איסקנדר אבו-ג'יללה" בבית של סבא, כשהוא מציג בארשת פנים רצינית ובשפם שחור קטן מודבק את הצליעה עם שלושת הכרים, את הכינון או הקינון לתחת ואת אנחות הישיבה – בחצי-אידיש וחצי-ערבית, יחד עם תרועת ההצלצות.

אחר-כך בא חיקוי נוסף שבו הופיעו הקול הדק (כאילו שתה גרשוני ביצה חיה), המקל המחודד, השחלת הגללים היבשים והיבשים-למחצה בדרך לפרדס, ושיחרורם לסל.

העיתונאי של "דער אמריקנער" חזר לניו-יורק. לאחר שבועות אחדים הגיע למושבה בפוסטה גיליון של העיתון ובו הכתבה, וגיבורה – דודי אלכס, ושם נכתב עליו באידיש, באהבה ובהערצה: "דער שיינער, דער שווארצר," – הנאה, השחרחר. העיתונאי התרשם מאוד מהופעתו ה"צברית" של אלכס, המתהדר במגבעת ציידים מחודדת, לבוש ב"בריצ'ס", מכנסי רכיבה, ופרח יסמין טרי לבנבבן שעליו ירוקים מבצבץ מכיס מקטורנו. הוא תיאר את דמות הצעיר העברי החדש, בן-המושבה, היפה והגאה, בעל העור השזוף, היוצא בשם הקידמה נגד הדור הישן, המוכן להמשיך ולדשדש בבוץ.

לכן עמד שיח' איסחאק נורדאו על מדרגות בית הוועד, ועשה פארודיה מהתיאור של אלכס בכתבה הטרייה בגליון של ה"דער אמריקנער" שאותו החזיק הפוך בידו כי בקושי ידע לקרוא קצת אידיש, ועברית בכלל לא.

הוא נהג לקנות עיתון עברי אצל בעל הקיוסק בפינת השוק הקטן, לשמוע ממנו מה מספרות הכותרות, ואחר-כך לשבת על מרפסת ביתו הפונה לרחוב כשהעיתון בידו ולשוחח עם מבקריו על חדשות היום.

שיח' איסחאק התנפח כדרכו וגימגם הרבה אידיש וגם ערבית מרוב התרגזות, והאיכרים, וסתם בטלנים ועוברי-אורח, ניצבים סביבו וצוחקים מדודי. הוא האשים את דודי שכביכול ביקש מהעיתונאי שיכתוב עליו. כאמור, שיח' איסחאק התרגל שכל כתבה על המושבה תעסוק בעיקר בו, ולכן התרגז מאוד שהגיבור הפעם היה מישהו אחר.

תחילה לא הבין אלכס מדוע הפך מטרה, ללעגם ואולם כאשר התברר לו שהסיבה היא הכתבה בעיתון, וכי מעלילים עליו שקרים, אזיי למרות שהיה צעיר בשנים אחדות משיח' איסחאק נורדאו, תפס אותו וטילטל אותו הרם היטב ואמר לו:

 "דיר באלאכ [היזהר] יא שיח' איסחאק, אם אתה לא חוזר בך מיד ממה שאמרת עליי, אני לוקח כיסא ובזה הרגע מוריד לך אותו על הראש!"

שיח' איסחאק נורדאו נבהל והשתתק מיד, אבל בכך לא הסתיים הסיפור.

בן-דודי אבנר, בנו של אלכס, שירת לאחר שנים אחדות בתור נוטר ב"הגנה". חיל הנוטרים היה יחידה צבאית-למחצה שהקימו מוסדות היישוב העברי יחד עם השלטון הבריטי בימי המאורעות כדי להגן על התנועה בדרכים ולשמור על ביטחון היישובים מפני התנכלויות של ערבים.

יום אחד עצר הפטרול של אבנר על גבול המושבה גמל ערבי, כשהוא מגמל גמל טעון, שניראה להם חשוד. כאשר חיפשו במטענו של הגמל החלו ליפול ממנו סוליות חשיש.

הם הביאו את הגמל הערבי עם המטען לתחנת הנוטרים ששכנה בביתו של סרג'נט לפידס-לפידות צ'רטוק, והוחלט להסגיר את הגמל הערבי עם מטען-גמלו למשטרה הבריטית.

המשטרה שכנה במיבצר טיגרט שניבנה בלב המושבה, סמוך לחלקת-האדמה הראשונה שחרשו המייסדים.

הנוטרים היו חבורה בעלת דמיון וכושר המצאה, ועם מבט למרחוק. הם החליטו שסוליות חשיש אחדות תישארנה בידיהם. לא חס ושלום להשתמש בהן לתצרוכת עצמית אלא כדי שאם יצטרכו בעתיד להפליל ערבי אחר, יחביאו לו בשקיים של הבהמה או בצרורו סוליית חשיש ויסגירוהו למשטרה. השיטה טובה גם כדי להיפטר בעת הצורך מטרוריסט יהודי, מאיזה אצ"לניק הרפתקן שמכין פצצות-תופת בחדרו ומסכן את המושבה.

הם הורידו סוליות אחדות והפקידו אותן בידי אבנר, והוא החביא אותן בבור, בחצר של אביו, אך הוא לא רצה שתהיינה מוסתרות שם ללא ידיעת דודי, וסיפר לו על כך.

דודי ההולל אלכס, חרף תעלוליו, היה אדם ישר באופן קיצוני, בלי קונצים, ותיכף אמר לו:

 "מיד תיקח אותן מכאן, זה טרף, זה פסול, זה לא יישאר אצלנו רגע אחד. תלך לתחנת הנוטרים ותחזיר אותן לפני שאני מחטיף לך סטירת-לחי למרות שאתה כבר חושב את עצמך לבחור גדול."

הלך אבנר והחזיר לסרג'נט לפידס-לפידות צ'רטוק את הסוליות.

לימים התאבד צ'רטוק בשריפת עצמו בפרדס, לאחר ששחט את כל התרנגולות בלול ותלה אותן על חבל הכביסה בחצרו וגם אמר לאבי שמדינת ישראל אינה יודעת להכיר תודה לגיבוריה, אנשי ההגנה והביטחון, וכי מגיע לו סידור בתור משוגע צבאי בבאר-יעקב.

זה היה בחורף, וברדת הגשם היה לפידס עומד חצי ערום ומלטף את חזהו הרטוב כאילו הוא אדמה הנירווית מים. לאחר שהציק פעמים אחדות לאימי, בבואו אליה לבקש גבינת עיזים, שבהכנתה היתה מומחית, אמר לו אבי שתיים-שלוש מילים שכתוצאה מהן בנה לפידס גדר פלאפונים בין חצרו לחצרנו ונשבע שכף-רגלו שוב לא תדרוך אצלנו.

אביו של לפידס, חנוך צ'רטוק, התאבד גם הוא. הדבר קרה זמן לא רב לאחר מלחמת העולם הראשונה, בעקבות סכסוך מר שהיה לו עם סבי מצד אימי, שתבע אותו למשפט בטענה שהזניח את הטיפול בפרדס המשפחה, שעליו היה מופקד. בני משפחת אימי, מלודז', היו חדשים במושבה. הם עלו ארצה רק בקיץ שלאחר ההתקפה הגדולה שבה נהרג אביתר ירקוני, אהובה של דודתי יעל, שהשביעה אותי שישים שנה לאחר מכן, כאשר גססה מזיקנה והיתה כבר מצומקת כולה כציפור גדולה: "לעולם אל תסלח לערבים על כך שרצחו את אביתר ועל האופן הנורא שבו רצחו אותו!"

אילמלא עלה אז סבי הפולני עם משפחתו ארצה, הייתי נולד בגולה, וגורלי היה ודאי נחרץ להישרף באושוויץ כשאר נתיניו של "מלך היהודים" בגטו לודז', המהנדס רומקובסקי.

השוטרים הבריטיים חקרו את הגמל ערבי, וכאשר ניסה להכחיש, הביאו בפניו כהוכחה את סוליות החשיש שנמצאו על גמלו.

התבונן בהן הגמל וחשכו עיניו כי נוכח שחסרו אחדות. הוא פחד בעיקר מפני שולחיו, העלולים לחשוב שגנב סוליות לעצמו ואחר-כך הסגיר עצמו כדי לטשטש את המעשה, ולכן התחיל לצעוק:

 "גנבו ממני! היו יותר! איפה שאר הסוליות?"

קצין המשטרה הבריטי התלונן בפני האחראים על הנוטרים במושבה, ולאחר ימים אחדים נקרא בן-דודי אבנר לבירור במפגו"ש, מפקדת הגוש של ה"הגנה".

הוא נכנס לתומו, ומיד התקבל במטר של פקודות: "עמוד דום! עמוד נוח!" – השאירו אותו לעמוד ליד הפתח כמי שנקרא למשפט צבאי. ראש-השומרים-לשעבר שיח' איסחאק נורדאו, שהמשיך ועמד עתה בראש מפקדת ה"הגנה", התקרב אליו וצעק בערבית, כששפמו הלבן והזקור רועד מכעס אצור:

 "ווין הומה? איפה הן!"

 "שו הומה? מי זה הן?" ענה לו אבנר.

 "וואללה עייב! – בושה! – איפה אותן סוליות החשיש שלקחת מהגמל הערבי?"

 "עייב עליכ! בושה עליך! – על מה אתה מדבר בכלל? אתה הלא יודע שהחזרתי את כולן לתחנת הנוטרים של סרג'נט לפידס צ'רטוק!"

 "עלינא? – עליי אתה עובד? – חאלאס, בדול עוואנטה! – די, מספיק להערים עליי!" צעק עליו שיח' איסחאק מתוך ביטחון מלא שאבנר מחביא את החשיש אצלו.

תפס אבנר את שיח' איסחאק ממש כמו שאביו אלכס תפס אותו בשעתו, טילטל וניער אותו ואיים עליו:

 "דיר באלאכ, היזהר יא שיח' איסחאק! – אתה זוכר את הכיסא שאבי הבטיח להוריד לך על הראש על מדרגות ועד המושבה? – אז דע לך שאם אתה לא חוזר בך מיד מכל מה שהאשמת אותי – אני מסיים עכשיו לעשות בך מה שאבא רק איים לעשות!"

שיח' איסחאק נורדאו נרתע ואמר שאמנם את סבי הוא מחבב, וגם גאה שסבא היה המורה שלו במלאכת השמירה, ואולם בניו ונכדיו הם פראי-אדם ורק מפני כבודו של סבא הוא לא רוצה להתעסק איתם.

 "והסוליות החסרות," נהג אבנר לחייך מול סימני השאלה שלנו בסיימו להציג את סיפור החשיש כשהוא מחקה, ממש כאביו, את דרך דיבורו ביידיש-ערבית של שיח' איסחאק, "הן נעלמו ואינן. מתברר שמישהו במושבה באמת לקח אותן." *

אבנר גם זכה להיות מוזמן אל בן-גוריון, לאחר שזה פרש מראשות-הממשלה – והיה עסוק בכתיבת ספר על העליות הראשונות.

הדחף לעליית משפחותינו, וייסוד המושבה, עניינו מאוד את בן-גוריון כי בהם ראה את ההתחלה לכל המפעל הציוני.

ישב אבנר אצל בן-גוריון בערב, בירושלים, בחדר במלון קינג דייויד, בן-גוריון סיפר מזיכרונותיו האישיים ואבנר, הצעיר ממנו בהרבה, השלים ממה ששמע במשפחה. בן-גוריון לא חש בפער הגילים והיה נידמה לו שהוא מדבר עם סבא, שאותו הכיר כשעבד כפועל במושבה בתקופת העלייה השנייה, או שהוא ואבנר שני פועלים צעירים היושבים בהפסקת-צהריים בגומה בפרדס של סבא או של יינע-מייער קוס-אוחתו ומדברים על זקני האיכרים.

לא פעם קורה לנו, בני העלייה הראשונה, שמתייחסים אלינו לא כאל פרטים אלא כמייצגים את ההווייה ההיסטורית העל-זמנית של המושבה.

לפתע נכנסה לחדר פולה אשתו, במשקפיים ישנים מאוד, כוס חלב בידה, ואמרה לבן-גוריון: "נו, שילך כבר!"

אמר בן-גוריון: "אבל הוא [אבנר] בן של בן של בן מהמושבה [וכאן נקב בשם המושבה שלנו]..."

 "אז אם הוא בן של בן של בן מהמושבה... מותר לו לבלבל לך את המוח?"

אמר אבנר: "מר בן-גוריון, אני לא רוצה להפריע לך, אם צריך, אני יכול לקום כבר וללכת."

אמר לו בן-גוריון: "שב. אל תשים לב למה שהיא אומרת."

פולה יצאה, בן-דודי נישאר, והמשיכו לשוחח. בן-גוריון קצר-הקומה, שהיה שרוע בכורסה עמוקה, התרומם לפתע על קצות מרפקיו, נאחז במסעדים ותקע נאד, מה זה נאד – סידרה תרועתית, רבת נפח ועומק, כלאחר ארוחה דשנה, ובטבעיות גמורה, ולדברי אבנר: "כאילו אנחנו שני פיושניקים במנוחת-צהריים לאחר הארוחה, פוייעלים, איש מעדרו לידו, נשענים על דופן גומה בפרדס ומתחרים בהפלצות!"

הנאד של בן-גוריון, שזכה לשמוע בן-דודי, נרשם בקורות המושבה יחד עם הצלחתו של בן-איכרים אחר שלנו, שנסע ללמוד משפטים בלונדון ולילה אחד רקד בנשף עם מרגריט, אחותה של המלכה אליזבט, ומיד כתב על כך הביתה.

אביו הסתובב במושבה והראה לכל אחד את המכתב, והיתה לנו הרגשה שהנה התקרבנו למלכות גם מעבר לאותם ימי הולדת של קינג ג'ורג' החמישי, אדוארד השביעי וקינג ג'ורג' השישי, שהיינו חוגגים בבתי-הספר לאחר שהפסקנו לחגוג את ימי הולדתם של הסולטן עבדול-מג'יד, עבדול-חמיד, עבדול-עזיז ועבדול-פילטיז.

לימים, כשהתגרשה מרגריט והתפרסמו התמונות והסיפורים על הנסיכה-האחות המרבה לחכך את ערוותה ברכיבה על סוסים, שתוייה ומנבלת את הפה, הרגשנו מבוזים, כאילו פגעה בכבוד המושבה.

המשך יבוא

* הסוליות החסרות: לדברי בן-דודי אבנר הסוליות הוחזקו כדי שאם יהיה צורך לעצור מישהו מן ה"פורשים", אלה אנשי אצ"ל במושבה שהסבו צרות לארגון ההגנה שהיה משותף לשמאל ולאיכרים גם-יחד, והטילו באיומים "מגביות" על האיכרים שהיו מעשי שוד למען קופתם – יהיה אפשר לשתול סוליית-חשיש בבגדיו של איש האצ"ל בטרם יוסגר למשטרה וכך להיפטר מעונשו למשך זמן רב.

הערה מאוחרת שאינה נמצאת בספר.

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* ללי דרעי, תומכת ליכוד שהוזכרה כמועמדת להשתלב ברשימת הימין החדש, עלתה ארצה ב-1991. לדבריה, הפעימות המאוחרות יותר של העלייה מצרפת רק העצימו את ההזדהות של הקהילה עם הימין. "הם הרבה יותר מיליטריסטיים וקיצוניים," אומרת דרעי על עולי העשור האחרון. "יש אצלם כעס משום שהם רואים בעצמם דור שני לגירוש על ידי ערבים. ההורים שלהם גורשו מצפון אפריקה, ואילו הם עזבו את צרפת בגלל התנכלויות של מהגרים ממוצא מוסלמי. בעוד שהשיח של הצרפתים מהעליות הקודמות נע בין אפור בהיר לאפור כהה, אצלם זה שחור-לבן."

לדברי ד"ר דב מימון, עמית בכיר במכון למדיניות העם היהודי ומומחה ליהדות צרפת, "היהודים בצרפת חווים פגיעה נרקיסיסטית מתמשכת. אומרים להם שהחיילים הישראלים הם חיות אדם ושישראל קוצרת איברים של פלסטינים עבור השתלות. אלה קולות שנשמעים בתקשורת הרשמית. לכן, יש להם קושי להציג את יהדותם בפומבי ולהתגאות בה. נתניהו הוא עבורם סוג של פיצוי, הייתי אומר אפילו פיצוי קיומי. כשהוא נואם בקונגרס, מתראיין לתקשורת הבינלאומית או אומר למקרון את האמת בפנים, הוא נותן מענה לתסכול העמוק שלהם. מבחינתם הוא דמות מופת, גיבור וגואל." [הילו גלזר. "הארץ". 5.4.19].

* למר אהוד בן עזר, אחרי 37 שנים גופתו של נעדר סולטן יעקוב רב סמל בכיר זכריה באומל ז"ל הוחזרה לקבר ישראל.

זה מוכיח כי צה"ל לא מפסיק לחפש את חייליו, אשר נשארו בשדה הקרב, וכל חלל יגיע בסופו של יום לקבר ישראל גם אם יארך יומו.

הערכתי העמוקה! – לאל"מ מ' מאגף המודיעין בצה"ל אשר פיקד עם לוחמיו במבצע הזה-"זמר נוגה". ברכותיי לרוסיה אשר סייעה. כל הכבוד ויישר כוח לכל העוסקים במלאכה: ראש הממשלה בנימין נתניהו, עובדי/ות משרד הביטחון, הרמטכ"ל רב אלוף אביב כוכבי, ראש אמ"ן אלוף תמיר ידעי, ראש אכ"א אלוף מרדכי(מוטי) אלמוז, ראש שרות בטחון כללי נדב ארגמן, ראש המוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים יוסי כהן, ראש הענף לאיתור נעדרים באגף כוח אדם בצה"ל סא"ל ניר ישראלי, ולמתנדבים/ות, מתאם שבויים ונעדרים ירון בלום, הרב הראשי לצה"ל תא"ל הרב אייל משה קרים ,מנהל המכון לרפואה משפטית ד"ר חן קוגל ולרופאים הפתלוגיים.

בכבוד רב

צביקה שטרוסברג

בני-ברק

* לדור השלישי כנראה כבר לא נשאר הרבה שכל: "...וחשוב להבחין בין עיקר לטפל. היו אלמנטים יפים גם באידיאולוגיה הנאצית – השיבה לטבע, תעשיית הקולנוע פרחה, אבל מאחורי זה עמדה אידיאולוגיה מפלצתית. אנחנו לא חושבים עד הסוף מה זה חוק הלאום ומה הם כל סימני האזהרה, ולאן אנחנו הולכים בעצם."  שירה גפן. ["הארץ" באינטרנט. 7.4].

  * שמענו ממקורות מוסמכים [הש"י] כי מאחר שהשנה, לפי התקנון – לא מתוכנן להינתן פרס ישראל לספרות עברית, ולפני שנה קיבל אותו הסופר דויד גרוסמן, הרי שבשנה הבאה תקבל אותו המשוררת הלאומית אגי משעול, ולאחריה יוחלט לסיים למשך שנים אחדות את הענקת פרס ישראל לסופרים ולמשוררים – כי אחרי שני הגאונים האלה אין כבר סופרים ומשוררים עבריים אחרים הראויים לזכות בפרס.

* אהוד היקר, נעמן כהן מציין שבספרי "התנ"ך – כף החובה" מוזכרות נבואות שלא התגשמו. האמת היא שספרי הקודש מתיימרים לדעת את כבשונו של עולם, והם משעבדים את האנושות לצווים חסרי שחר ולשקרים ממש! – על כך כתבתי בספרי "שלושת ספרי האימה – התנ"ך, הברית החדשה, הקוראן".

אני מסכים עם נעמן כהן על נחיצות חוק הלאום, אבל באמת מדוע לא להוסיף בו מיספר מילים – שכל האזרחים במדינה שווים?

משה גרנות

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2242 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

פרופ' יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,075 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,074 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-88 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,633 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-91 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-73 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-42 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-30 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-38 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-63 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח-בהקלדה של הלקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

[מיספר הערכים לפי ההתקדמות בהקלדה]

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,240 נמעני המכתב העיתי.

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל