פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1435

[שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, ו' בניסן תשע"ט, 11.4.2019

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

הגיליון הבא 1436 יופיע ביום שני, 15.4.19

ואחריו צוות המערכת יוצא לחופשה קצרה

כך שהגיליון הבא אחריו 1437 יופיע ביום חמישי, 25.4.19

עוד בגיליון: יוסי גמזו: צְעִירָה בַּת שִׁבְעִים [המשך]. // יצחק הילמן: חוכמת ההמונים מנעה אסון מדיני. // מנחם רהט: בחירות לכנסת: מסימני הגאולה. // יואל נץ: שנאת חינם. // אורי הייטנר: 1. בסוף בא הזאב. 2. צרור הערות 10.4.19. // גיא משיח: דיבה יקרה. // אמיר קופר: סיכום בחירות 2019: למרות הכול, דווקא נתניהו. // ד"ר ארנה גולן: על ספר שיריה של פנינה פרנקל, "נופים אורבים לטרף". // תקוה וינשטוק: כיכר צינה דיזנגוף. // אוריה באר: הדוד פנחס. פרק ב. // עמוס גורן: כישרון לארץ ישראל, "והארץ תרעד" מאת אהוד בן עזר. // ד"ר גדעון בן דרור: אומרים – "העתיד שייך לצעירים" – האמנם? // אהוד בן עזר: המושבה שלי. פרק שלושים ושלושה. מותו הנורא של אביתר ירקוני בהתנפלות הגדולה על המושבה. // אהוד בן עזר: ספרי דורות קודמים. "בדד" לאוגוסט סטרינדברג. עברית: 1913. פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 7.1.1972 לפני 47 שנים. // ממקורות הש"י.

יוסי גמזו

צְעִירָה בַּת שִׁבְעִים [המשך]

סִפּוּרָהּ הַבִּלְעָדִי שֶׁל יִשְׂרָאֵלָה יִשְׂרָאֵלִי –

חֲתִיכוֹנֶת מְשַׁגַּעַת, בְּקָלִיבֶּר רְצִינִי,

שֶרַק הִיא מִבֵּין כֻּלָּנוּ עוֹד מֻתָּר לָהּ (כָּךְ נִדְמֶה לִי)

לְהַצִּיג עַצְמָהּ בְּנַחַת: "הַמְּדִינָה – נוּ, זֶה אֲנִי!..."

בַּשָּׁבוּעַ שֶׁעָבַר סִפַּרְנוּ אֵיךְ אֶת שְׁקִיעָתָהּ

שֶׁל תְּנוּעַת הָעֲבוֹדָה הָאֲבוּדָה מַמָּשׁ מִפַּח

אֶל הַפַּחַת חָגְגוּ חוּגֵי יָמִין בְּלַהֲטָהּ

שֶׁל אוֹתָהּ תְבוּסָה דְרָמָטִית הַקְּרוּיָה

"הַמַּהְפָּךְ".

וְאִמָּא צִיּוֹנוּת הַצְּעִירָה שֶׁלֹּא כְּטֶבַע * רֹב בְּנוֹת גִּילָהּ, נִזְכֶּרֶת כָּאן בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת * י"ט נוֹבֶמְבֶּר אֶלֶף תְּשַׁע מֵאוֹת שִׁבְעִים וָשֶׁבַע * כְּשֶׁבְּנַתְבָּ"ג נָחַת מְטוֹס הַ"בּוֹאִינְגּ" שֶׁל סָאדָאת * שֶׁעַד הַיּוֹם יוֹדְעִים רַק מְעַטִּים מְאֹד בֵּינֵינוּ * כִּי חֲטִיבַת מֶחְקַר הַמּוֹדִיעִין שֶׁבְּאָמָ"ן * חָשְׁדָה כִּי בִּקּוּרוֹ שֶׁל הָרָאִיס בִּמְדִינָתֵנוּ *

 הוּא מְזִמָּה שֶׁתֻּכְנְנָה וְתֻחְמְנָה מִזְּמַן * וּמוֹטָה גוּר, הָרָמַטְכָּ"ל, הָיָה מַמָּשׁ בָּטוּחַ * כְּי יִעוּדָהּ הוּא הַסְוָאָה שֶׁל מִתְקָפָה מִצְרִית * אַךְ עֵזֶר וַיְצְמַן, שַׂר הַבִּטָּחוֹן, בְּאַקְט קָשׁוּחַ * נָזַף בּוֹ בְּפֻמְבֵּי עַל כָּךְ אַף כִּי מֵידָע מַטְרִיד * דֻּוַּח בַּמּוֹדִיעִין יוֹם קֹדֶם עַל תְּנוּעָה נֶחְשֶׁדֶת * בִּתְחוּם גְּדָתָהּ הַמִּזְרָחִית שֶׁל תְּעָלַת סוּאֶץ * מִצַּד צָבָא מִצְרִי וְהַדְּרִיכוּת הַמְּמֻקּדֶת * שֶׁזֶּה עוֹרֵר הוֹסִיפָה מֶתַח עַד לְהִתְפּוֹצֵץ. * אַלְפֵי כַּתָּבֵי רַדְיוֹ, טֵלֵוִיזְיָה וְתִקְשֹׁרֶת * עִתּוֹנָאִית מֻדְפֶּסֶת מִקַּצְוֵי עוֹלָם כֻּלּוֹ * סִקְּרוּ אֶת הַבִּקּוּר שֶׁבְּאַחַת שָׁבַר מָסֹרֶת *

שֶׁל לוֹחְמָנוּת בֵּינֵינוּ לְמִצְרַיִם וּבִמְלֹא * תֵבֵַל תֹּעַד הַכֹּל בְּשִׁדּוּר חַי וְהָאוּפוֹרְיָה * הִמְרִיאָה לִגְבָהִים לֹא יְשֹׁעָרוּ, וּבִפְרָט * מִשֶּׁעָשָׂה סָאדָאת בִּכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל הִיסְטוֹרְיָה * בִּנְאוּם בִּלְתִּי נִשְׁכָּח מַמָּשׁ בְּיוֹם הַמָּחֳרָת. *

אוּלָם מֵאֲחוֹרֵי סוּפֶּרְלָטִיבִים שְׁלוּחֵי רֶסֶן * עַל סִכּוּיי-שָׁלוֹם שֶׁנְּאוּמוֹ פִּתְאֹם הֵעִיר * עָמְדוּ כְּמוֹ בְּכָל זֶ'סְטָה חִשּׁוּבֵי הָאִינְטֵרֵסִים * הַמִּצְרִיִּים בָּהֶם בָּלְטָה תְשׁוּקַת מִמְשַׁל קָהִיר * לַהֲשָׁבַת חֲצִי-הָאִי סִינַי מִשְּׁלִיטַת צַהַ"ל * וְהַחְזָרַת "גְּזֵלָה" זוֹ לְחֵיקָם שֶׁל הַמִּצְרִים * שֶׁלְּדִידָם תִּקּוּן עַוְלָה זוֹ בָּהּ יֻחְזַר כָּל שַׁעַל * יוֹכִיחַ כִּי אָכֵן מִלְחֶמֶת יוֹם הַכִּפּוּרִים * הָיְתָה נִצְחוֹן מִצְרַיִם (אִם נִמְחַק מִכָּל הָעֵסֶק * עֻבְדָּה בְּרוּרָה שֶׁיּוֹם סִיּוּם הַמִּלְחָמָה הִבְהִיר: * שֶׁצַּהַ"ל עָמַד כְּבָר בִּטְוַח אַרְטִילֵרִי מִתְּחוּם הַשִּׁפּוּט שֶׁל דַּמֶַּשֶׂק *  וּטְוָח שֶׁל תִּשְׁעִים וְתִשְׁעָה קִילוֹמֶטְרִים בִּלְבַד מִגְּבוּלָהּ שֶׁל קָהִיר). * כָּךְ שֶׁקָּשֶׁה מְאֹד הָיָה כָּאן לַעֲצֹם עֵינַיִם * מִכָּךְ שֶׁגַּם אִם בִּתְחִלַּת הַמִּלְחָמָה הַזֹּאת * נִתְקַף צְבָא יִשְׂרָאֵל בְּהֶלֶם וְהֻפְתַּע בִּן לַיִל * וּבַיְּמָמוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת אָמְנָם הֻכָּה עַזּוֹת, * הֲרֵֵי שֶׁמַּאֲזַן-כּוֹחוֹת זֶה הִשְׁתַּנָּה לְפֶתַע *

לְרָעָתָם שֶׁל צְבָא מִצְרַיִם וּצְבָא סוּרְיָה גַם * כָּךְ שֶׁסָאדָאת חַיָּב הָיָה לִשְׁמֹר פָסוֹן בְּלִי רֶתַע * לְמַעַן הַצָּלַת מוֹרַל עַמּוֹ שֶׁדֵּי נִפְגַּם. * אַךְ תּוֹךְ אַרְבַּע שָׁנִים, בְּיוֹם שִׁשָּׁה שֶׁבְּאוֹקְטוֹבֶּר * שְׁנַת אֶלֶף תְּשַׁע מֵאוֹת שְׁמוֹנִים וְעוֹד שָׁנָה אַחַת * נִרְצַח סָאדָאת בִּשְׁעַת מִצְעָד צְבָאִי עַל פִּי הַכְּתֹבֶת * שֶהַגּוֹרָל רָשַׁם עַל קִיר חַיָּיו וְכָךְ הֻנְחַת * זְדוֹנָהּ שֶׁל הַלְּאֻמָּנוּת הַחֲשׁוּכָה שֶׁאַל לָהּ * לְשׁוּם יָזְמַת שָׁלוֹם עַרְבִית עִם הַיָּאהוּד לִגְרֹם * לְקֵץ שְׁטִיפַת-הַמּוֹח הַגִּ'יהָאדִית בְּשֵׁם אַלְלַהּ * וּבְדִיּוּק לְכָךְ נוֹעַד גַּם רֶצַח זֶה לִתְרֹם * עַל פִּי הַ'פַאתְוָּה' (פְּסַק-הַהֲלָכָה חֲמוּם-הָרֹאשׁ) * שֶׁל עַבֶּד עַמַר אֶל רַחְמָן, אִישׁ-דַּת שֶׁלְּיָמִים * בִּשְׁנַת הָאֶלֶף תְּשַׁע מֵאוֹת תִּשְׁעִים וְעוֹד שָׁלוֹשׁ * שֻׁתַּף גַּם בְּפִגּוּעַ מִגְדְּלֵי הַתְּאוֹמִים. * וְכָךְ מַמָּשׁ נִרְצַח עוֹד קֹדֶם הָאֵמִיר עַבְּדְּאַלְלַהּ * (עֶשְׂרִים בְּיוּלִי אֶלֶף תְּשַׁע מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים) * בְּלֵב מִסְגַּד אֶל-אַקְצָא לְאַחַר שֶׁכְּבָר פָּשְׁטָה לָהּ * שְׁמוּעָה כּי  off-the-recordנִקְבְּעוּ לוֹ מִפְגָּשִׁים * עִם שְׁנֵי אַנְשֵׁי-מַפְתֵּחַ צִיּוֹנִים, ְּשֶׁהָרוֹצֵחַ, * מוּסְטָפָה שׁוּכְּרִי, הָיָה קְרוֹב הַמֻּפְתִּי חַג' אָמִין * חוּסֵינִי, מַשְׁתַּ"פּוֹ שֶׁל הִיטְלֶר, אַךְ מִיָּד פִּצֵּחַ *

כַּדּוּר גַּם אֶת הַמִּתְנַקֵּשׁ (מֵאֵשׁ שׁוֹמֵר אָמִין * שֶׁל הָאֵמִיר הַסָּב) בְּעוֹד שֶׁאֶת חוּסֵין הַנֶּכֶד * שֶׁשּׁוּכְּרִי זֶה יָרָה גַּם בּוֹ, הִצִּילָה מִפְּגִיעָה * מֵדַלְיָה שֶׁאוֹתָהּ עָנַד, מֵדַלְיָה שֶׁל מַתֶּכֶת * שֶׁלֹּא הִנִיחָה לְאוֹתוֹ כַּדּוּר לְהַבְקִיעָהּ *

וְכָךְ אֵרַע שֶׁכְּמוֹ בְּתֹקֶף תָּכְנִיּוֹת הָאֵל * חָתַם חוּסֵין זֶה לְיָמִים שָׁלוֹם עִם יִשְׂרָאֵל. * וְאִם נוֹסִיף לִרְצִיחָתָם שֶׁל הָאֵמִיר עַבְּדְּאַלְלַהּ * וְשֶׁל סָאדָאת, שֶׁכָּל אֶחָד מִבֵּין שְׁנֵיהֶם נִקְטַף * עַל נְכוֹנוּת לִשְׁלוֹם-פְּשָׁרָה בִּמְקוֹם לִשְׁקֹעַ הַלְאָה * בְּמִלְחָמוֹת אֵין קֵץ – הֲרֵי שֶׁמָּה שֶׁמְּשֻׁתָּף * לְרֶצַח רַבִּין וְלִרְצִיחָתָם הוּא אוֹתוֹ לֶקַח * שֶׁעַל יָזְמַת שָׁלוֹם מֵגִיב כָּל לְאֻמָּן צְמֵא-דָם * בְּרֶצַח קָנִיבָּלִי שֶׁלְּכָל פָנָט נִרְאֶה כָּךְ * כְּמִין מִצְוָה דָתִית וְלָנוּ –  כְּשִׁפְלוּת אָדָם. * "מָה שֶׁחוֹזֵר וּמְאַשֵּׁר מַמָּשׁ בְּאֹרַח כְּרוֹנִי *

אֶת הֲפָקַת הַלֶּקַח הַפָטָלִי הַמַּדְאִיג," * אוֹמֶרֶת אִמָּא צִיּוֹנוּת בְּטוֹן חָרִיף, אִירוֹנִי, * "שֶׁעַל עֲשִׂיַּת טוֹב לֹא פַּעַם מְשַׁלֵּם מַנְהִיג * בְּענֶשׁ אַכְזָרִי הַרְבֵּה יוֹתֵר מִן הַחֻמְרָה * בָּהּ רְשָׁעִים נֶעֱנָשִׁים עַל עֲשִׂיַּת הָרַע."

וְהֶמְשֵׁךְ סִפּוּרֵנוּ יֻגַּשׁ – אַדְרַבָּה –

כְּבָר בְּיוֹם חֲמִשִּׁי* בַּשָּׁבוּעַ הַַבָּא.

יוסי גמזו

* יום חמישי 25.4.

* * *

גם אִם בעם שלך יש רוצחים של נשים, בנות ואחיות

על רקע "כבוד המשפחה"

גם אם בעם שלך יש שוללים את קיומה של ישראל כמדינה יהודית

אתה – ח"כ ערבי מהצד הלא-ימני – מהצד של גנץ

אתה שייך לשמאל-מרכז!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

* * *

יצחק הילמן

חכמת ההמונים מנעה אסון מדיני

עד לפני יומיים, איש עוד לא ידע מי המנצח בבחירות לכנסת ה-21. היום כבר ברור, עוד לפני סיום הספירה הסופית של הקולות, שלגוש הימין-דתיים יש יתרון על גוש המרכז-שמאל, והוא שירכיב את הקואליציה הבאה בראשות נתניהו.

עדיין לא ברור אם הימין החדש בראשות בנט עובר את אחוז החסימה, אבל גם בלעדיו לנתניהו יש מספיק חברי כנסת להקמת קואליציה יציבה. החשש שמפלגת זהות בראשות משה פייגלין תגרום אולי להקמת ממשלת שמאל-מרכז פג, בהינתן שזהות לא עברה כנראה את אחוז החסימה, אבל גם אם תעבור, זה לא ישנה דבר.

ממשלת אחדות לאומית עדיין תיתכן תאורטית, אבל סיכוייה הקמתה קלושים, בגלל הקונפליקט המובנה שבין הדתיים ליש עתיד, שהוא היום החלק המאורגן של כחול לבן. אבן נגף נוספת היא הצהרותיהם המוקדמות של הרביעיה של כחול לבן, לפיהם הם ישבו עם הליכוד באותה ממשלה ללא נתניהו. כמובן שזה חסר היתכנות. 

במצב זה קרוב לוודאי שמפלגת כחול לבן הולכת לאופוזיציה ואיתה גם מפלגת העבודה, שהתרסקה קשות ומרבית כוחה האלקטורלי עבר לכחול לבן. זה ייתן למתנגדי נתניהו זמן מספיק כדי ללמוד את החיים הפרלמנטריים ביתר יסודיות, וזמן הכנה לסיבוב הבא. 

אשר לכחול לבן, שזכתה נכון לעכשיו בשלושים ושישה מנדטים, שהמכנה המשותף של מרכיביה היה  "רק לא ביבי", היא תיאלץ לעבור תקופה לא פשוטה באופוזיציה, מפני שחבריה הם תערובת של בעלי דעות ימניות, שדוגלים באי הקמת מדינה פלסטינית וגם בעלי דעות שמאליות שרוצים מאוד במדינה כזאת.

מלחמות האגו שיצופו ביניהם, בהיותם אנשים מאוד אמביציוניים וקרייריסטיים, תהיינה קשות ומרות. לכן, בהחלט ייתכן, שהם יתפרקו חזרה לשלושת מרכיביהם הבסיסיים: יש עתיד, אנשי בני גנץ, ואנשי יעלון-האוזר-הנדל. הניגודים ביניהם חריפים, למרות שלפי שעה הם הוסתרו מעין הציבור.

כעת כנראה גם יבינו אנשי כחול לבן, שהפער בין כישורי רמטכ"ל לכישורי ראש ממשלה, או אפילו שר, הוא עצום. להוציא את משה יעלון, שרכש ניסיון קצר כשר לענייני מודיעין ואח"כ כשר ביטחון, אין לשאר המובילים בכחול לבן כל ניסיון מדיני או כלכלי-חברתי ברמה מתקבלת על הדעת. גם יאיר לפיד, שכיהן זמן קצר כשר אוצר. לא הותיר הצלחות בולטות אחריו.

לסיכום, האחריות החברתית, מחייבת ממשלה עם ניסיון, אחרת המדינה תדרדר לכאוס ביטחוני וכלכלי. לכחול לבן חסר הניסיון הזה. תמוה איך היא העיזה בכלל להיכנס להימור כה גדול. חוכמת ההמונים הצליחה למנוע אסון זה.

למרות שהנושא לא צף במהלך הבחירות היה ברור שהמאבק של כחול לבן היה על סילוקו של נתניהו מהשלטון, בין בקלפי ובין בערכאות. מסתבר שאי אפשר לבסס קמפיין בחירות על טענות שחיתות-כביכול, שלאיש לא ברור מה טיבן האמיתי. להערכתי, קרוב לוודאי, שהתיקים של נתניהו ייסגרו. במקרה הגרוע ביותר יוטלו עליו קנסות בגין המתנות שקיבל וייתכן שאפילו זה לא יקרה.

יצחק הילמן

* * *

אם בנט לא ייבחר לכנסת

איך הוא לא יהיה שר הביטחון בממשלה הבאה?

אנחנו מקווים שהאלוף מיל' גלנט יכהן כשר הביטחון

וכי הרמט"לים שדילגו עליו יֵשבו מולו באופוזיציה

* * *

מנחם רהט

בחירות לכנסת: מסימני הגאולה

הרב אלפרט מישיבת עץ חיים בירושלים, מתעד את ההתרגשות לרגל הזכות ההיסטורית להשתתף בבחירות הראשונות לכנסת: הרגע הכי קדוש בחיי, שלא זכו לו כל דורות ישראל מאז ששת ימי בראשית, ללכת לבחירות למדינה היהודית.

אזרחי ישראל הלכו השבוע לקלפי, זו הפעם ה-21 בתולדות המדינה, ובעצם זו הפעם ה-24, אם לִמנות גם את הבחירות המיוחדות לראש ממשלה בלבד, שהתקיימו שלוש פעמים, עד לביטולן. 24 סבבי בחירות בחייה של מדינה בת 71, הפכו למעשה שיגרה, אף שיש גם כיום אזרחים שמקיימים את חובתם האזרחית בדחילו ורחימו, בידיעה שהצבעתם לא רק תחרוץ את צביונה של המדינה ואת אורח חייו של הפרט, אלא גם הינה בגדר עשיית היסטוריה, בבחינת 'היינו כחולמים.'

ועם כל זאת צריך להודות, שאין הרי הבחירות לכנסת הראשונה, שהתקיימו בכ"ד בשבט תש"ט (21.1.1949), שמונה חודשים אחר קום המדינה, כהרי הבחירות בפעם ה-24. אין שום בסיס להשוואה בין ימי השפע הללו – להצבעה אז בעיצומה של מלחמה על עצם הקיום, בעידן של צנע, ועם אוכלוסיה יהודית שמונה רק 782,000 איש (כפי שעלה ממיפקד האזרחים הראשון, 8.11.1948), ובהם 506,867 בעלי זכות בחירה. בפועל אגב השתתפו בהצבעה 440,095 מצביעים – 87% מכלל בעלי זכות הבחירה.

גם אז, אגב, היה צורך לעודד את המצביעים לצאת מהבית. דוד בן גוריון קרא בשידור לאומה ברדיו: "בל ייעדר איש או אישה מן הקלפי. אחריות גדולה מוטלת היום על כל אחד."

בגודל השעה חשו גם מרבית החרדים הירושלמיים, שהלכו לבחירות בשמחה ובהתרגשות, בבחינת מצווה הבאה לידך אל תחמיצנה. אמנם כבר אז היו זרמים בחרדיות הירושלמית, שהתפלגו כבר בשנות ה-20 של המאה הקודמת מן היישוב המאורגן, שהתאחד במסגרת 'כנסת ישראל'. המתפלגים הקימו בהסכמת המנדט הבריטי את 'ועד העיר האשכנזי', שהפך לימים 'העדה החרדית', שכבר אז ועד היום מחרימה את הבחירות למה שמכונה בפיה 'כנסת המינים'.

אבל המחרימים היו מיעוט. שימו לב כיצד התייחס לבחירות יהודי ירושלמי ושמו הרב משה יקותיאל אלפרט, שהיה ר"מ בישיבת עץ חיים בירושלים, בשנים 1917-1955, אשר נתמנה בידי הבריטים לשמש 'מוכתר' של ירושלים שמחוץ לחומות. יומנו האישי, שנחשף בידי אחיינו פרופ' פנחס אלפרט, מתעד את תחושותיו ביום הבחירות 'הראשון מזה אלפיים שנה':

"בשעה 5:35 בבוקר השכם קמתי אני ואשתי ואחי ר' שמעון לייב וגיסי ר' נתנאל סלדוכין ובני דב. אחרי ששתינו קפה לבשנו בגדי שבת לכבוד יום הגדול והקדוש הזה. כי זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו. כי אחרי אלפיים שנה גלות או יותר, אפשר להגיד יותר מששת ימי בראשית ועד היום הזה, לא זכינו ליום כזה, שנלך לבחירות למדינה יהודית, וברוך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה.

"...אני ואשתי ואחי וגיסי הלכנו לקלפי באזור 10, בהפועל המזרחי אשר ברחוב החבשים, ופנקסי הזהות של מדינת ישראל בידינו. בשמחה רבה ועצומה הלכנו את הדרך הקצרה מביתנו, וכל הדרך הלכתי כמו בשמחת תורה אצל הקפות עם ספר תורה, כי פנקס זהות של ישראל היה בידי. לא היה גבול לאושר והשמחה שהיה לי.

"...התחילו הבחירות והיו"ר אמר לי שהיות ואני האיש הזקן מכל האנשים שישנם פה, אז אני אהיה הראשון מהבוחרים. ברטט של קדושה ובהדרת קודש מסרתי לידי היו"ר את פנקס הזהות שלי, וקרא את שמי מתוך הפנקס שלי... נכנסתי לחדר השני ששם היו מונחים כל הפתקאות של כל הרשימות. ביד רועדת וברגש של קדושה לקחתי פתק אחד מספר ב', רשימת האיחוד הדתי, ושמתי אותה ליד המעטפה שקיבלתי אותה מידי היו"ר, ונכנסתי שוב לחדר הקלפי, והראיתי לכולם כי יש בידי רק מעטפה אחת. הגיע הרגע הכי קדוש בחיי, אותו הרגע שלא זכו האבא שלי ולא הסבא שלי. רק אני בזמני, בחיי, זכיתי לרגע כזה של קדושה וטהרה. אשרי לי ואשרי חלקי! בירכתי ברכת שהחיינו, ושמתי את המעטפה לתוך תיבת הקלפי. לחצתי את ידי היו"ר והסגן ויתר חברי הוועדה ויצאתי משם... בשעה 6:28 שבנו הביתה, והלכתי להתפלל. יום חג גדול."

מנחם רהט

* * *

יואל נץ

שנאת חינם

כְּמוֹ אָבִי וְרֵעָיו בְּעִידָּן שֶׁחָלַף, 

שֶׁשָּׂנְאוּ עַד מְאוֹד אֶת זְאֵב זַ'בּוֹטִינְסְקִי, 

גַּם אֲנִי הַקָּטָן שְׁטוּף שִׂנְאָה לְהַכְעִיס, כִּי

הָיִיתִי אָז יֶלֶד תָּמִים, מְאֻלָּף. 

בְּעוֹדִי בֶּן תִּשְׁחֹרֶת – יְמֵי 'שׁוֹר נַגָּח' –  

אָז הָיָה בֶּן גּוּרְיוֹן לְמֻשָּׁא שִׂנְאָתֵנוּ, 

כִּי אֹשְׁיוֹת הַמַּרְקְסִיזְם דִּלֵּל וּמִתֵּן הוּא, 

וּפָרַק בִּזְדוֹנוֹ אֶת גְּדוּדֵי הַפַּלְמָ"ח. 

מֵרָאשֵׁי דֶמַגוֹגִים, אָמָּן לְהַתְסִיס

שָׁאַג: "בַּל יַעֲבוֹר אַף גַּם אִם יֵהָרֵג!" אֵין, 

אֵין עוֹד מִי שֶׁשָּׂנֵאנוּ שָׂנֹא כְּמוֹ אֶת בֶּגִין – 

מְחַרְחֵר מְדָנִים, אַנְטִיפָּת וּפָשִׁיסְט. 

בִּרְשִׁימַת השְׂנוּאִים מֵהָחֵל עַד כַּלֵּה, 

מִנִּי כְתָב יְתֵדוֹת שֶׁל חוּקַּת חַמוּרָבִּי,  

אֵין פְּסַק דִּין שֶׁרָאוּי לְשׂוֹנְאֵי יִצְחָק רַבִּין, 

וְאֵין עוֹנֵשׁ הוֹלֵם לְרוֹצְחוֹ הַנִּקְלֶה! 

אַךְ נוֹקְפוֹת הַשָּׁנִים, וּבְמַהֲלָךְ הַקּוֹרוֹת

שֶׁל אַרְצֵנוּ – כָּעֵת בִּנְיָמִין נְתַנְיָהוּ –  

מַה מֻּשָּׂא לְשִׂטְנָה, לְשִׁסּוּי וּלְשִׂנְאָה הוּא, 

בְּמִשְׁבֶּצֶת שִׂנְאַת בְּנֵי דּוֹרוֹ בְּתוֹרוֹ! 

מָה הָיָה לַשִּׂנְאָה? מִי הָיָה מַאֲמִין? 

כִּי כְּכָל שֶאֶתְמַהּ וְתִּגְאֶה הַפְּלִיאָה בִּי – 

בֶּן גּוּרְיוֹן, זַ'בּוֹטִינְסְקִי, גַּם בֶּגִין, גַּם רַבִּין –    

דְּמוּתָם תְּפָאֵר פַּנְתִיאוֹן לְאוּמִּי?! 

אַךְ עֻבְדָּה, שֶׁלְּפֶתַע עָקוֹב הַשִּׂנְאָה  

הָיָה לְמִישׁוֹר הַסְּגִידָה יֵשׁ מֵאַיִן!.. 

...עוֹד תִּרְאוּ, כִּי יַחֲלֹף עוֹד עָשׂוֹר (אוּלַי שְׁנָיִם), 

אֶסְתַּכֵּן כְּשׁוֹטֶה בִּנְבוּאָה אַמִינָה: 

נְתַנְיָהוּ, הַשֵּׁם, יִתְוַסֵּף בְּגָאוֹן

אֶל שׁוּרַת מַנְהִיגֵי הָאֻמָּה, לֹא בְּחֶסֶד, 

עֵת מִנִּי טוֹקְבֶּקִיסְטִים וְעַד חַבְרֵי כְּנֶסֶת

גַּם אֶת שְׁמוֹ יַחַרְתוּ בְּרֹאשׁ הַפַּנְתִיאוֹן.  

כְּשֶיִּתַּם הַלִּגְלוּג: "הַנָּבִיא הַבַּדָּאִי," 

הַנְּבוּאָה תִּתְמָמֵשׁ – יִחַפְּשׂוּנִי: "אַיֶּךָּ?" –   

כְּבָר לוֹמַר: "הֵן אָמַרְתִּי לָכֶם!" – לֹא אֶהֱיֶה כָּאן. 

...מִי יִהְיֶה שְׂנוּא-נַפְשָׁם שֶל נִינַי וּנְכָדַי?.. 

יואל נץ 

שיר זה נכתב בשנת 2017

* * *

אורי הייטנר

1. בסוף בא הזאב

כאשר בגין עלה לשלטון, רבים בציבור, בתנועת העבודה, הפחידו ששלטונו ישים קץ לדמוקרטיה.

קרה ההיפך. הדמוקרטיה רק התעצמה בעקבות המהפך. ומאז היא הולכת ומתעצמת. עצם חילופי השלטון, אחרי שלטון ממושך מדי, שככל שלטון ממושך הוא הסתאב, גרם לכך. אך זו מגמה עקבית מאז קום המדינה. ישראל של שנות השישים היתה דמוקרטית וליברלית יותר מזו של שנות החמישים. ישראל של שנות השבעים היתה דמוקרטית וליברלית יותר מזו של שנות השישים, וכן הלאה וכן הלאה, עד היום. הדבר נכון על פי כל פרמטר, כולל חופש העיתונות, היעדר צנזורה על סרטים ומחזות ועוד ועוד. התהליך הזה נמשך מכנסת לכנסת, מממשלה לממשלה, כולל שישה מהפכים שלטוניים דמוקרטיים. היו כמובן ירידות בעליה, כמו בתקופת ההתנתקות, שבלשון המעטה תהליך ההחלטה עליה לא היה מופת של דמוקרטיה. אך הכיוון הכללי עקבי. גם בעשור האחרון, תחת שלטון נתניהו.

אבל כעת, אני חושש בהחלט שיש סכנה ממשית של פגיעה בצביונה הדמוקרטי של ישראל. כאשר אני מציב אמירה כזאת, אחרי הסקירה ההיסטורית שהצגתי, אני מזמין שאלת תמיהה, האם אין זו שוב זעקת "זאב זאב!" – כמו במקרים קודמים. ייתכן. אבל בסיפור "זאב, זאב," בסוף בא הזאב, כזכור. חוששני שהפעם באמת בא הזאב.

לא, איני חושש ממשטר דיקטטורי במובן הקלאסי של המושג. זה לא יקרה. אני מדבר על שחיקה חמורה של הדמוקרטיה. זאת, כיוון שבניגוד לעבר, בניגוד לליכוד של בגין ושמיר ואפילו בניגוד לליכוד של נתניהו עד לאחרונה – נתניהו מנסה ליצור מהפכת עומק במושג הדמוקרטיה הישראלית.

בכישרון רב, לאחר ארבעים שנות הגמוניה של הליכוד ויותר משני עשורים מאז נבחר לראשונה לראשות הממשלה, מצליח נתניהו, ראש הממשלה החזק ביותר שהיה כאן (ועוצמתו גדולה לאין ערוך מזו של בן גוריון ושל כל ראש ממשלה אחר, אך תקצר היריעה להבהיר את הדברים) – להציג את עצמו כאנטי ממסד, כנציג המקופחים מול ממסד מרושע ואטום, שהוא, כביכול, איזו "מדינת עומק" דמיונית, שקרן זרה מפעילה אותה, וכוללת את המשטרה, את הפרקליטות, את בתי המשפט, את מבקר המדינה, את השב"כ, את רשות המיסים, את "התקשורת" (שהיא כביכול מקשה אחת) וכו'.

הוא הצליח להטמיע בקרב רוב הציבור את תאוריית הקונספירציה חסרת השחר של "מדינת העומק", שחותרת תחת רצון העם, ומנסה להפיל את השלטון הרצוי על העם ושנבחר בידי העם, באמצעות "תפירת תיקים" כביכול, והתגייסות המשטרה, הפרקליטות, היועמ"ש ובתי המשפט להפיל אותו. וגם כאשר בראש המשטרה ובראש התביעה ובתפקיד מבקר המדינה עומדים אנשים שנתניהו עצמו מינה, ולפחות השניים הראשונים מזוהים מאוד עם דרכו הפוליטית – הוא הצליח להטמיע בקרב רוב הציבור את הטענה שגם הם חלק מאותה קונספירציה.

באמצעות מערכת משומנת ורבת שנים של פולחן אישיות, הצליח נתניהו לבצר לעצמו מעמד רם ונישא, כמי שאין לו תחליף ואין לו מחליפים. הוא גימד ומגמד כל בכיר בליכוד, מזלזל בו ומביא את הציבור המאמין בו לזלזל בו, כדי לקבע את מעמדו כגוליבר בארץ הגמדים. הוא אינו ממנה ממלא מקום, לא סגן ראש הממשלה, וככל שהדבר בידיו – גם לא שר ביטחון ולא שר חוץ, כדי שחלילה אדם אחר לא יהיה מזוהה כמדינאי או חמור מכך, ירכוש ניסיון מדיני. הוא משפיל את עמיתיו ורוקח עלילות שווא עליהם, כפי שעשה לגדעון סער. הוא נלחם בנשיא המדינה – אדם שהוא סמל הממלכתיות, מעליל עליו עלילות ומשסה נגדו את הציבור. והוא נושא מסר על פיו הדמוקרטיה מצטמצמת למושג אחר – רצון הרוב. וכיוון שהוא נבחר, הוא מגלם את רצון הרוב.

רצון הרוב הוא רצון העם, ולכן הוא התגלמות רצון העם. ואם הוא מגלם את רצון העם – כל דבר שהוא עושה, מבטא את רצון העם. ואם הוא מושחת – השחיתות היא רצון העם. העם בחר בו – סימן שהעם מוכן שיקבל "מתנות", למשל, ולכל המעשים, כולל שוחד, שבהם הוא חשוד, לאחר חקירה יסודית של המשטרה והפרקליטות. אז מיהם המשטרה, הפרקליטות היועמ"ש ובתי המשפט? מי בחר בהם? את מי הם מייצגים, שהם מעזים לפעול נגד רצון העם?

זהו עיוות של הדמוקרטיה. דמוקרטיה היא שלטון הרוב, אך היא גם שלטון החוק, היא גם שוויון בפני החוק, ורצון העם אינו יכול להכשיר שחיתות. השתתת הדמוקרטיה אך ורק על העיקרון של שלטון הרוב, כך שהמנהיג עומד מעל החוק ויכול לעשות רצונו, היא סכנה לדמוקרטיה.

אם הרוב יחליט לבטל את הדמוקרטיה ולהשליט דיקטטורה – זו לא תהיה החלטה דמוקרטית, גם אם זה רצון הרוב. אנחנו לא שם, כמובן. אך באותה מידה, רצון הרוב אינו יכול לבטל את מדינת החוק ולא להכשיר את השחיתות.

אני מודאג. ויותר משאני מודאג מהשלטון, אני מודאג מן החברה. אזרח חופשי לעולם לא ישלים עם שחיתות. הוא יילחם נגד שחיתות, בעיקר במחנה הפוליטי שלו. הוא יתמוך בחקירה חופשית, ללא הפחדה, של חשדות לשחיתות ובמיצוי הדין עם הנהגה מושחתת. הם לא יקלו ראש בנוסח "מה, כבר אסור לקבל מתנות?... כולה סיגר מחבר... חמגשיות... 2.5 כתבות," ולא יקנו מעשיות בדים בנוסח "לא ביבי לא חוקרים" וכד'.

השלטון משחית, שלטון ממושך מסתאב, והפיתויים העומדים בפני בעל השררה רבים. ולא כל מנהיג יודע לכבוש את יצרו ולעמוד בפיתוי. יש מנהיגים שהערכים והמוסר שלהם, הם המחסום השומר עליהם מפני הפיתוי. לא כולם. וכנגד האחרים, ניצבת דעת הקהל, של אזרחים שאינם מוכנים להשלים עם השחיתות. והם עומדים מאחורי העיתונות החוקרת, גורמי החקירה והאכיפה, ביקורת המדינה ומערכת המשפט, שמגינה על הציבור מפני שלטון מושחת.

מדינה שהעומד בראשה מוֹעֵד, אינה מדינה מושחתת. מדינה שהציבור בה מקבל זאת כנורמה, עלולה להיות מדינה מושחתת. מדינה מושחתת אינה דמוקרטיה אמתית.

ולכן אני מודאג. מודאג מאוד.

[אהוד: בעוד כעשר שנים, ושתי מערכות בחירות נוספות, יבואו לקיצן בערעורים בעליון העלילות המשפטיות נגד נתניהו והוא ייצא זכאי. התקשורת ואנשים כמוך מפחידים את הציבור מפניו, אבל במעט מאוד מדינות דמוקרטיות היו בחירות שקטות, ממש באווירה של חג, כמו בישראל השבוע. בלי שום אלימות. עם ישראל חכם. הוא יודע מה טיבה של מערכת המשפט. הוא יודע שאפשר להרוס כמעט כל אדם, ובייחוד פוליטיקאי במדינה דמוקרטית – על ידי הגשת תביעות סרק נגדו. לכן החלק המכריע בעם תומך בנתניהו, ואין שום סכנה ממנו לדמוקרטיה הישראלית. אנשים כמוך מפחידים את עצמם ונהנים מההיסטריה שהם מנסים ליצור סביב ההרס-כביכול של הדמוקרטיה הישראלית. מרבית מדינות העולם יכולות רק לקנא בנו ובדמוקרטיה שלנו. עכשיו נותר לראות מה יקרה ל"כחול-לבן" בארבע שנות האופוזיציה שלהן. החבורה הזו עלולה להתפורר וחלק ממנה עשוי אפילו להצטרף לממשלת נתניהו].

2. צרור הערות 10.4.19

* התקווה – בבוקר יום הבחירות נהרתי בהמוניי לקלפי והצבעתי פה אחד: פה. כחול לבן.

אני מייחל לחילופי שלטון. אבל להרבה יותר מחילופי שלטון. לשינוי חברתי ותרבותי, לאיחוי הקרעים, להנהגה אחראית שלנגד עיניה שלום בתוכנו, איחוי הקרעים והשסעים בעם, שינוי השיח הציבורי, לכידות לאומית שהיא תנאי הכרחי לחוסן לאומי.

לא החלפת ממשלת ימין בממשלת שמאל, אלא בממשלת מרכז. ממשלה שכחול לבן במרכזה, ומפלגות ימין ושמאל בצדדיה.

(הערה זו נכתבת לפני פרסום המדגמים).

* לא להיות נמהרים – ההישג של כחול לבן – אדיר. אבל אין זה אומר דבר לגבי זהותו של ראש הממשלה. אם הייתי יכול לייעץ לגנץ, הייתי מציע לו לא להזדרז בהצהרות, שעלולות להיות פאתטיות כמו של פרס ב-1981 וב-1996.

* נאום של ראש ממשלה – כנראה שגנץ לא יהיה ראש הממשלה. מוקדם לתפור חליפות. אבל נאומו היה נאום של מי שיכול היה להיות ראש ממשלה אחר, ראש ממשלה ממלכתי, ראש ממשלה מאחד ומלכד, ראש ממשלה של כל החברה הישראלית. היפוכו של נתניהו.

* היהפוך כושי עורו? – בנאום הניצחון שלו, נתניהו הכריז שיהיה ראש הממשלה של כולם. הֲיַהֲפֹךְ כּוּשִׁי עוֹרוֹ וְנָמֵר חֲבַרְבֻּרֹתָיו?!

* הערכתי הריאלית – אם גוש הליכוד / ימין / חרדים יקבל 61 ח"כים, כמו במדגמים של ערוצים 11 ו-13, נתניהו ירכיב את הממשלה הבאה. אם הגוש הזה יקבל 60 מנדטים, כמו במדגם המקורי של ערוץ 12 (לפני העדכון), ומטה – גנץ ירכיב את הממשלה. אם גנץ ירכיב את הממשלה, היא תכלול מפלגות מן הגוש של נתניהו. הממשלה האידיאלית היתה יכולה להיות ממשלת אחדות – אבל לא עם נתניהו.

למרבה הצער – התרחיש הריאלי הוא ניצחון של נתניהו.

* שמחה – על פי התוצאות המסתמנות, יש לתל"ם 5-6 ח"כים. הישג גדול ומשמח מאוד.

* הערכה – אלמלא הרוטציה, כחול לבן היתה מגיעה ל-40 מנדטים.

* מרצ 2 – התבוסה הקשה של מפלגת העבודה מחייבת אותה לחשבון נפש. חשבון נפש אינו החלפת היו"ר, כדרכה, אלא בחינת הדרך. תוצאות הבחירות עדיין אינן מלמדות מי יהיה ראש הממשלה הבא, אבל הן מוכיחות שהאלטרנטיבה היחידה לשלטון נתניהו היא המרכז. הלקח של מפלגת העבודה, הוא שהמפלגה שבחרה להיות מרצ 2 מבחינה אידיאולוגית, היתה למרצ 2 גם מבחינה אלקטורלית.

* ללא הזיהום הכהניסטי – התוצאה המשמחת – הכנסת אינה מזוהמת בטינופת הכהניסטית. אין בכך כדי לטהר את שרץ ניסיונו הנואל של ראש ממשלה בישראל להציל את הכהניסטים ואת העובדה שהציונות הדתית מכרה את נשמתה לשטן הכהניסטי.

* הפתעת הבחירות – הפתעת הבחירות, היא שהפתעת הבחירות "זהות" אינה הפתעת הבחירות.

* האכזבה – מה שמצער אותי (אך לא הפתיע) – העובדה שגשר לא עברה את אחוז החסימה.

* שיוויון אזרחי במדינה יהודית – ר'דיר מריח, מועמדת ברשימת כחול לבן, ומי שעתידה להיות האישה הדרוזית הראשונה בכנסת, ניצבה באומץ מול קהל דרוזי סוער בחורפיש, והבהירה חד משמעית שכחול לבן לא תבטל את חוק הלאום. נקודה. היא הבהירה, שכחול לבן תיתן ביטוי בחוק יסוד לשוויון האזרחי לפרט, ללא הבדל דת גזע ומין, ככתוב במגילת העצמאות.

חוק הלאום הוא חשוב מאוד, המעגן בחוקה את מהותה וזהותה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי. הוא נחקק באיחור של שבעים שנה. אין בחוק כל פגיעה, ולו קלה שבקלות, בזכויות הפרט השוות של כל אזרח בישראל. מי שטוען אחרת אינו מכיר את החוק או משקר.

נכון היה לחוקק את חוק הלאום, למרות שהוא אומר את המובן מאליו, ונכון לחוקק את השיוויון לפרט, שאף הוא מובן מאליו. נכון לחוקק אותו גם בשל התחושות של המיעוטים בעקבות חוק הלאום, למרות שאין להן כל הצדקה. ונכון לחוקק אותו גם בשל פעולתו של נתניהו להכנסת התועבה הכהניסטית לכנסת (אני בטוח שנתניהו אישית אינו גזען וסולד מבן גביר ומה שהוא מייצג, אך במלחמת ההישרדות שלו אין לו כמעט מעצורים).

לדעתי, ראוי להכניס את המחויבות לשוויון האזרחי בחוק יסוד כבוד האדם וחרותו. אפשר גם לחוקק חוק נפרד: חוק יסוד השוויון האזרחי (אך זה נראה לי מיותר). הכנסת המחויבות הזו לחוק הלאום אינה נכונה, מהסיבה הפשוטה שהיא אינה קשורה לו, בדיוק כפי שאינה קשורה, למשל, לחוק יסוד מבקר המדינה.

כל הכבוד לר'דיר מריח, מנהיגה אמתית.

* אופורטוניסט – לפני חודשים אחדים, הגשתי את מועמדותי לרשימת תל"ם לכנסת (תל"ם – מפלגתו של בוגי יעלון, היום חלק מכחול לבן). בוגי הרכיב את הרשימה, ולא בחר בי למקום ריאלי. התאכזבתי, אך אין לי טענות. אני יודע שחלק משיקוליו היו שיקולים מגדריים ומגזריים, וגם זה לגיטימי. אחד האנשים שהוצבו לפניי, אך לא במקום שבו רצה ולא מקום ריאלי הוא איש עסקים בדואי בנגב – יעקב אבו אלקיאן.

ביום הבחירות הוא יצא בהודעה בוגדנית בפייסבוק שבה קרא להצביע רק למפלגות ערביות.

פאניקה – ראיתי את סרטון הגעוואלד של נתניהו. ראיתי איש בפאניקה. היסטרי.

ואנשים באמת מאמינים לו שמועצת גדולי העיתונות ישבו והחליטו לרמות את הציבור ולספר לו שנתניהו מנצח כדי להרדים אותו בלה בלה בלה.

הם מאמינים שהמדינה בסכנה כיוון שעומדת להיבחר ממשלה של השמאל החלש והערבים, נתמכי איראן, תומכי הסכם הגרעין, המתנגדים לגדר עם מצרים, שהקרן החדשה להשמדת ישראל מפעילה אותם, שבראשם עומד פדופיל פסיכופט, שהולך לאזכרות של מחבלים, שמסכן במזיד את חיילי צה"ל כדי לשמור על חייו של מחבל, שלא יודע לשמור על הטלפון שלו שמצויים בו כל סודות הביטחון של המדינה לצד צילומים פורנוגרפיים של עצמו בועל עזים. ובנוסף לכך הוא גם סטאלין שינהיג כאן רודנות קומוניסטית, שבה היהודים יהיו מיעוט נרדף.

* להלבין את הקשקושים – ערב הבחירות נפוצו בקבוצות הווטסאפ של כחול לבן שמועות / מידע מודיעיני, על כוונה להשחית במזיד פתקי הצבעה של כחול לבן, באמצעות קשקוש בצדם האחורי. אני התייחסתי לכך בביטול, כאל פייק ניוז מטובל בפרנויה. מסתבר שכך אכן קרה, בעשרות קלפיות ברחבי הארץ, עד שנראה כאילו יש יד מכוונת.

טוב שוועדת הבחירות המרכזית החליטה, שכל הפתקים שיש מאחוריהם קשקוש – ייספרו. אסור לאפשר גניבת בחירות.

* מכונת הרג – רוגל אלפר כתב פעמים אחדות שהוא מצביע לטיבי (בסוף כנראה נאלץ להתפשר על החבירה של טיבי עם חד"ש, או אולי יצביע לבל"ד...) – אולם בפשקוויל שלו ביום הבחירות הוא הסביר שהוא מעדיף את נתניהו על פני "מפלגת הגנרלים". את גנץ הוא הגדיר "מכונת הרג". באיזה "גוש" הוא?

* צל"ש לביילין – היו הרבה דברים מכוערים במערכת הבחירות הזאת. אני רוצה להצביע על משהו יפה.

יוסי ביילין הוא בעל טור פובליציסטי פוליטי ב"ישראל היום", מיומו הראשון. הוא מבטא בטורו דרך הפוכה לדרך המרכזית של העיתון. הדבר מעיד לטובה הן על העיתון והן עליו. הוא גם יצא נגד "חוק ישראל היום" האנטי דמוקרטי.

אפשר להבין את רצונו של ביילין להעביר את המסר שלו דווקא לקוראים שרובם מצויים הרחק ממנו. אך דווקא לכן, אני רוצה להצביע על מאמר שפירסם ערב הבחירות. המאמר עסק בחשיבות ההליכה לקלפי, כביטוי לאזרחות טובה, והסביר לקוראיו שמי שלא הולך לבחירות – כאילו תמך ביריביו.

ביילין ידע, כמובן, שרוב הקוראים יצביעו למפלגות רחוקות ממפלגתו (הוא המועמד ה-119 של מרצ). ובכל זאת היה הגון דיו כדי לכתוב זאת.

* קול צף – אני קול צף. התלבטתי בין כחול ללבן והתקשיתי להכריע. בסוף הצבעתי לשניהם.

* צדקתי – לאורך כל מערכת הבחירות טענתי שהכל פתוח וכל תוצאה אפשרית.

כפי שאתם רואים, לא רק צדקתי, אלא דייקתי.

* צודקים – בקלפי יש צודקים וטועים – כל אחד על פי השקפתו. אבל מי שבטוח צדקו, הם ההמונים שנהרו לטייל בנופי הגולן הפורח.

* באיחור אופנתי – "אלוף יאיר גולן משתחרר מצה"ל." הכותרת הזאת היא בדיליי של קרוב לשלוש שנים. היא היתה ראויה להיות הכותרת ביום הזיכרון לשואה ולגבורה תשע"ו, 2016.

אני מעריך מאוד את תרומתו האדירה של גולן לצה"ל ולמדינת ישראל כלוחם וכקצין. אבל מסגן רמטכ"ל ורמטכ"ל נדרשות תכונות נוספות, ראיה לאומית כוללת, הבנה אמיתית של תהליכים חברתיים. מי שלא הבין לאיזה נזק הוא גרם לחברה הישראלית, לשיח הישראלי – לגיטימציה לשיח קיצוני, אלים, מתלהם, מתבהם, מתגסס, שהיה עד אותו יום מנת חלקם של שולי השוליים של שולי השוליים של השמאל הרדיקלי (תמונת ראי לשיח הפנאטי של הימין הרדיקלי) ובאיבחת נאום אחד הפך ללגיטימי, למדורת השבט, כמעט למיינסטרים – אינו ראוי לעמוד בראש צה"ל. מי שאינו מבין לאיזה נזק הוא גרם למדינת ישראל בתחמושת שהעניק לגרועים שבשונאיה, שעד היום נתלים בדבריו – "אפילו סגן הרמטכ"ל של ישראל אמר," אינו ראוי לתפקידו.

אילו היתה זו פליטת פה בעידנא דריתחא, ניחא. היה זה נאום כתוב. נאום כנציגו של צה"ל בטקס ממלכתי, ביום הזיכרון לשואה ולגבורה. ומאז היה לו די זמן לחזור בו, להתנצל, אך הוא בחר להתחפר ולהתבצר, ובראיון שהעניק לאחרונה אף הגדיר את דבריו "מרוסנים מאוד" (איני רוצה לדמיין מה הוא היה אומר, אילו דבריו היו רק מרוסנים, ולא מרוסנים מאוד). ולכן, ראוי היה להדיח אותו.

* ביד הלשון: עוד חזון למועד – ניצחונו של נתניהו איכזב אותי, בשל מה שהוא מייצג בכל הקשור לדמותה המוסרית של החברה הישראלית. אך איני מיואש. אני מאמין שלא רחוק היום שבו החברה הישראלית תחזור לבסס את עצמה על אדני יושרה, טוהר מידות וניקיון כפיים.

עוד חזון למועד.

ומאין לקוח הביטוי הזה? מספר חבקוק: "כִּי עוֹד חָזוֹן לַמּוֹעֵד וְיָפֵחַ לַקֵּץ וְלֹא יְכַזֵּב אִם יִתְמַהְמָהּ חַכֵּה לוֹ כִּי בֹא יָבֹא לֹא יְאַחֵר." (חבקוק ב, פסוק ג).

אורי הייטנר

* * *

סופר עברי קורא מנהמת ליבו

פעם סבבוני אגו-מניאקים

והיום גם הם נעלמו

ואיוותר רק אנוכי לבדי!

* * *

גיא משיח

דיבה יקרה

בשל שבוע הבחירות גדוש האירועים, כמעט וחלף מתחת ל"רדאר" התקשורתי – פסק דין חשוב אבל גם בעייתי ונתון במחלקות בתחום דיני לשון הרע והוצאת דיבה.

שופטת בית משפט השלום בתל אביב, אושרי פרוסט פרנקל, פסקה השבוע, שהעיתונאית הדס שטייף התרשלה בתפקידה כעיתונאית, ולכן תפצה את העיתונאי ושדרן הרדיו, נתן זהבי, ב-390 אלף שקל (ובנוסף גם הוצאות משפט בסך 30 אלף שקלים נוספים). בפסק הדין מתחה השופטת ביקורת נוקבת וחריפה במיוחד על שטייף ועל עבודתה המקצועית כעיתונאית. "הדס שטייף לא פעלה כעיתונאית סבירה ואחראית," קבעה השופטת.

מדובר, ללא ספק, בניצחון משפטי מוחץ לעיתונאי ושדרן הרדיו, נתן זהבי. הדס שטייף מצידה הודיעה שבכוונתה לערער על פסק הדין: "מדובר בפסק דין הזוי, המהווה סטירה מצלצלת לקמפיין ה-MeToo. אילחם עד הסוף. הצדק ייצא לאור," צייצה שטייף בטוויטר.

תחילת הפרשה לפני כשנתיים, כששטייף פירסמה בגל"ץ, בערוץ 12 ובעמוד הפייסבוק שלה, ידיעות ובהן דיווחה, שבידיה תלונות של יותר מעשר נשים, הטוענות שזהבי תקף והטריד אותן מינית בברים בתל אביב. אף אחת מהנשים לא הגישה נגד זהבי תלונה במשטרה, וגם לא תביעה אזרחית.

זהבי, באמצעות עו"ד ליאור אפשטיין, הגיש בתגובה לבית משפט תביעת לשון הרע נגד שטייף בסך של 1.8 מיליון שקלים – 140 אלף שקל בגין כל פרסום. בסופו של דבר, השופטת, כאמור, פסקה לזהבי בפיצוי בסך של 390 אלף שקלים.

למרות ששטייף הצליחה להביא לבית המשפט 7 נשים שהעידו וסיפרו על הטרדות מיניות, שלכאורה ביצע בהן זהבי, תוך מתן תיאורים מפורטים (לרבות מתלוננת שהעידה כיצד "התעלפתי בפאב ומצאתי את עצמי עירומה במיטתו של זהבי," ואחרת שתיארה כיצד זהבי כפה עליה "נשיקה צרפתית") – השופטת הגיעה למסקנה, כי אין ראיה לכך, שהמעשים שתוארו היו בניגוד לרצונן של אותן נשים. "שטייף לא הוכיחה את האירועים הנטענים ברף הראייתי, הנדרש בהתאם לחומרתם והמיוחס להם," קובעת השופטת.

"שטייף לא פנתה לזהבי לקבלת תגובה לחלק מהפרסומים, לא ביצעה בדיקה עיתונאית ראויה וסבירה, קפדנית וסבירה טרם פרסום מעשים כה חמורים לגבי זהבי, שהינו איש תקשורת מפורסם, ולא בדקה את אמיתות הפרסומים בכלים העיתונאיים המתבקשים. שטייף לא נפגשה גם עם אף אחת מהמתלוננות, לא נפגשה עם חלק מהעדות הנוספות, לא יצרה קשר עם בעלי הפאבים ונתנה ביטחונה בתחושות הבטן שלה. יש פער משמעותי בין העדויות עצמן לפרשנות הסובייקטיבית שניתנה להן. הפרשנות של שטייף לאירועים חרגה בצורה שאינה מידתית מהעדויות," קובעת השופטת פרוסט פרנקל.

השופטת קובעת אמות מידה מקצועיות קפדניות לעבודת העיתונאים: "כשעיתונאי מביא לפרסום מידע כל כך קשה ובעייתי אודות אדם אחר, שיכול לחסל לו את הקריירה ולהטיל עליו אות קלון שילווה אותו לכל מקום, מצופה ממנו שיעשה עבודת תחקיר מקיפה ומעמיקה, שלוקחת בחשבון גם את גרסת הצד השני. שיהפוך כל אבן אפשרית, כדי לברר שהפרסום הוא נכון ומדוייק." – באמירה שעתידה להרתיע בעתיד עיתונאים מיד קלה מידי על המקלדת. 

"קמפיין ה-MeToo והעלאת המודעות לתופעת ההטרדות המיניות חשובה וראויה, אלא שהקמפיין ו"רוח התקופה" אינם מקנים זכות לפרסם טענות קשות כלפי אדם, ללא קבלת התייחסות פרטנית לכל אירוע. על עיתונאי ותיק ומקצועי לבדוק היטב כל ידיעה שמגיעה אליו בנושא, וסבורתני ששטייף לא פעלה כעיתונאית סבירה ואחראית." מסכמת השופטת פרוסט פרנקל.

אין ספק, שהפרשה טרם הסתיימה, ובערר שיוגש, יידרש בית המשפט המחוזי לבדוק מה האיזון הראוי בין האינטרס החברתי במניעת הטרדות מניות לבין הצורך בשמירה על שמו הטוב של אדם.

עו"ד גיא משיח

* * *

הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

* * *

אמיר קופר

סיכום בחירות 2019: למרות הכול, דווקא נתניהו

מתוך אתר "מידה", 10.4.19

ידו של נתניהו שוב על העליונה, שקד ובנט טעו בענק והסיכוי לשינוי עתידי טמון במגזר הערבי. כל המנצחים, המפתיעים והמאוכזבים של בחירות 2019

לאחר לילה ארוך ודרמטי שכלל נאומים נלהבים, פרשנים מופתעים והרבה הערכות ותחזיות, אפשר להירגע קצת ולסכם את תוצאות הבחירות לכנסת ה-21. מי המנצח הגדול, מי פישלו בגדול ואילו מסקנות ניתן לקחת לעתיד.

המנצח הגדול: בנימין נתניהו

הניצחון של גוש הימין הוא מובהק, אבל ההצלחה של נתניהו היא גם בפילוח התוצאות בימין. יריביו הפוליטיים בעבר, פייגלין ובנט, כרגע מחוץ לכנסת, בן גביר ובן ארי (ותודה לבג"ץ) לא נכנסו גם כן, והליכוד אף הגדיל את כוחו בחמישה מנדטים. אין אף מפלגת ימין שיכולה לפרק בכוחות עצמה את הממשלה, מלבד החרדים.

אבל הניצחון הגדול ביותר של ראש הממשלה היא העובדה הוא שכל זה הושג דווקא לאחר פרסום כתב החשדות נגדו. העם הכיר את כל העובדות והפרטים על ההתנהגות הפלילית-לכאורה של נתניהו, והוא עדיין זכה לאחד הניצחונות הסוחפים ביותר בשנים האחרונות.

נתניהו יגיע לשימוע מעמדת כוח מדהימה. זה לא אמור להשפיע על מנדלבליט וניצן בקבלת ההחלטות שלהם, אך בסופו של יום גם הם בני אדם ולא מכונות. הם יודעים שאם יוגש כתב אישום ונתניהו יימצא זכאי בבית משפט, הם ייזכרו לנצח כמי שהדיחו ראש ממשלה שזכה באמון הציבור באופן גורף. הקריירה והיוקרה המקצועית שלהם מונחת על הכף, ואני מניח שהם יהססו רבות לפני שיחתמו על כתבי אישום. לא הייתי רוצה להיות במקומם.

המהלך הדרמטי: הקמת "כחול לבן"

הסיפור כאן הוא מדהים. מפלגת "חוסן לישראל" של גנץ קמה רק בחודשים האחרונים. לא היה לה מצע, בסיס פעילים או תשתית אמיתית. את כל אלו היא קיבלה מ"יש עתיד". גנץ אפילו היה נדיב עם חלוקת המקומות ברשימה ליעלון וללפיד, פשוט כנראה כי לא היו לו מספיק מועמדים לכנסת.

בהתחשב בעובדה שהמצע פחות או יותר הועתק מ"יש עתיד", שלבדה לא התקרבה ל-35 מנדטים, המשמעות היא שאנשים לא הצביעו ל"כחול לבן" בגלל עמדותיה אלא רק מסיבה אחת: כי זה לא ביבי. אם נתניהו צריך להיות מרוצה מכך ש-35 מנדטים בחרו בו באופן בלתי מתפשר, הוא צריך לדאוג מכך ש-35 מנדטים, כמעט אחד מכל שלושה ישראליים, מוכן לבחור בפלקט עם דרגות רמטכ"ל, כל עוד לא קוראים לו ביבי.

הבזבוז: אחוז החסימה

התמונה עדיין לא ברורה לחלוטין לגבי מי עבר ומי לא, אבל ברור שהרבה קולות נזרקו לפח. לפי אתר ועדת הבחירות, נכון למועד כתיבת שורות אלו, כמעט 333 אלף קולות, קצת פחות מעשרה מושבים בכנסת, נשארו מתחת לאחוז החסימה.

לדעתי זו תוצאה נוראית שפוגעת באמת בייצוג של העם, אבל חשוב גם להבין כי המטרה המוצהרת של העלאת אחוז החסימה – הגברת המשילות – למעשה לא הושגה. גם אם היו כאן עוד כמה מפלגות קטנות, לליכוד לא היתה אף מפלגה שיכולה להפיל בכוחות עצמה את הממשלה. במקום זה, יהדות התורה וש"ס מחזיקות את עתידו הפוליטי של נתניהו בידיהן, וייתכן שגם כולנו, ישראל ביתנו ואיחוד מפלגות הימין – יזכו לתענוג הזה בסיום ספירת הקולות.

הסחטנות הפוליטית תהיה בשיאה בממשלה הקרובה, וזה יקרה מכיוון שהעלאת אחוז החסימה שינתה את המפה הפוליטית ותגרום לכולנו לשלם על כך ובגדול.

המהלך המטופש: איילת שקד ונפתלי בנט מקימים את הימין החדש

איזו טעות בקנה מידה היסטורי. אחרי שנכשל בהצבת האולטימטום לנתניהו בנוגע למשרד הביטחון ואחרי שהסכים להאריך באופן מלאכותי את הממשלה הקודמת רק בשביל לגלות שביבי עצמו מפיל אותה אחרי שלושה שבועות, בנט שוב הוכיח שהוא פוליטיקאי בינוני.

במקרה הרע הוא מחוץ לכנסת, ובמקרה הטוב, אפילו אם יעברו את אחוז החסימה לאחר ספירת קולות החיילים, בנט יעמוד בראש מפלגה חלשה ושותפה קואליציונית זניחה, במקום לעמוד בראש הבית היהודי שיכלה לקבל 7-10 מנדטים.

הגיבור הטראגי: אבי גבאי

אני צריך לומר מילה טובה על גבאי. כל פוליטיקאי הוא מגלומן. זו לא ביקורת, זאת הבחנה עובדתית. מי שרוצה לנהל חיים של שמונה מיליון אנשים הוא בהכרח אדם שתופס את עצמו כגדול מהמציאות. גבאי הוא לא שונה, אבל למרות זאת הוא ניהל קמפיין שלם שכל מטרתו להצניע אותו ולהבליט את שותפיו לרשימה. זה לא קל. למשך כמה שבועות נראה שזה משתלם כשהסקרים הביאו את העבודה למספר דו-ספרתי של מנדטים אך ברגע האמת "כחול לבן" הצליחו למוטט את המפלגה ולגנוב לה את כל המנדטים.

למפלגת העבודה יש נטייה היסטורית לחסל מנהיגים. אני לא מחבב את העמדות של גבאי או של מפלגתו, אבל ההמלצה היחידה שלי אליהם היא לשבת בשקט, לקבל את דין הבוחר ולהמשיך הלאה. גבאי צריך להישאר בראש המפלגה. בדיוק כמו שהליכוד עשו שנתניהו מוטט את המפלגה ל-12 מנדטים בבחירות 2005. תלכו לשרת את העם מהאופוזיציה ותבנו מחדש את דרככם, עם המנהיג שבחרתם. כל מהלך אחר יגמור לדעתי את מפלגת העבודה ואת גוש השמאל סופית בבחירות הבאות.

הנזק והסיכוי: הציבור הערבי

יש סבירות טובה שלאחר ספירת קולות החיילים, רע"מ-בל"ד לא עברו את אחוז החסימה ותע"ל-חד"ש נחלשו משמעותית גם כן. אפילו מרצ בסכנה עדיין לרדת מתחת לאחוז החסימה. הציבור הערבי פשוט לא הצביע. לאחר ספירת כל קולות החיילים, התמונה הסבירה ביותר היא שהמפלגות הערביות יעמדו על כ-10 מנדטים, אולי קצת פחות, לעומת 13 לרשימה המשותפת בכנסת היוצאת. גם מרצ, המפלגה הציונית העיקרית שעוד מושכת קולות מהמגזר, נחלשה במנדט ועברה בעור שיניה את אחוז החסימה.

בשמאל אוהבים להאשים את חוק הלאום, אבל לדעתי המשבר הוא עמוק יותר. גנץ, המועמד היחיד להחלפת נתניהו, התחיל את הקמפיין שלו בסרטון שסופר את גופות הפלסטינים שהוא הרג בעזה. אף אחד בגוש השמאל לא דיבר בכלל על שלום. לערביי ישראל אין שום סיבה להצביע לשמאל הישראלי שמבטיח את אותה מדיניות כמו הימין, לפעמים אפילו מדיניות ביטחונית תוקפנית יותר.

לכך יש להוסיף את פירוק הרשימה המשותפת שהוציא את האוויר מהמפרשים במגזר הערבי, ואני מבין לחלוטין למה אין התעניינות בבחירות בקרב חלק גדול מעשרים אחוזים מאזרחי המדינה. אבל כאן גם טמון הסיכוי הגדול. המפלגה הציונית שתצליח למשוך אליה את המגזר הערבי, מבלי להתפשר על עקרונות הרוב היהודי, תוכל להנהיג את ישראל בעתיד. דווקא בהיבט הזה, לאור הדעיכה של סיכויי השלום עם הפלסטינים, יש סיכוי למפלגות מהשמאל וגם מהימין להציע משהו חדש למגזר הערבי.

אמיר קופר

* * *

ד"ר ארנה גולן

הנופים דוברים בשפת המראות,

מפעילים את תודעתה ונוצרת שירה

על ספר שיריה של פנינה פרנקל,

"נופים אורבים לטרף"

הוצאת עמדה, 2018. 89 עמ'.

ציור השער ואיורים – פנינה פרנקל.

ספר שיריה החדש ועז הביטוי  של פנינה פרנקל בולט בייחודו, הניכר בנושאיו אך במיוחד בתבנית הפואטית שבתשתיתו, זו המאחדת את נושאיו ומקנה לו איכות ועניין. השירים מתמקדים הפעם בנושאים אחדים. ממבט ראשון אין ביניהם קשר, ולכן הם נחלקים למדורים נפרדים על פי נושאיהם.

תחילה הם מתמקדים בדמויות הוריה ובמאבקם לחיים בשואה, בטשקנט שבאוזבקיסטן לשם הגיעו כפליטים, וזו  העיר שבה היא עצמה נולדה, דרך מאבק הקיום כעולים חדשים בארץ, כמו גם בעמידתה שלה עצמה מול עברה, אם  בילדותה המוקדמת ואם לאחר העלייה לארץ. 

במדורים אחרים מכונסים שירים שנושאם אהבה גדולה, מלאת תשוקה וונועזת, נפשית ופיסית, אלא שעם הזמן איום של סיום מרחף עליה. ואילו מדורים אחדים מוקדשים במפתיע לעמידתה שלה אל מול נופים במקומות זרים ושונים זה מזה, כאשר תודעתה נפעלת על ידם וחושפת במראות הללו תהליכים דרמטיים, המתרחשים בהם, אכן,  לא פעם הם גם סוחפים אותה עימם ועושים אותה חלק מהם, ממשי או מיטאפורי, ברוב עוצמתם. כי גם אם הם לא פעם מרהיבים ויפים, ואף לא תמיד הם משחרים לטרף כשמו של הספר, הרי לרוב הם מלאי סוד או מאיימים.

ואמנם, בכך ייחודה הפואטי של שירה זו, בעמדה הפואטית הבסיסית שממנה שואבים השירים, שלרוב אינם רחבי היקף – את כוחם. התהליך השירי מתחיל  כאשר הדוברת מצוייה בתוכה של מציאות נופית, ויהא זה נוף עירוני, טבע פרוע, ים, יישוב קטן או גדול, קרחונים ואפילו מדבר. ואז, כשהיא נמצאת באמצעו של עולם נופי ומראותיו, המראות כמו דוברים אליה ומפעילים את תודעתה. או אז הם מעלים בה את זיכרם של רגעים משמעותיים בחייה, אם בעבר ואם בהווה, בהם סיטואציות ורגעים שהם טעוני רגשות ועמדות ואירועים מכריעים  בחייה, כולל  בעבר הרחוק של ילדותה. ואז – שיר נוצר! והוא נוצר בשל  הכורח ללכוד את משמעותם של הרגעים הללו, ואין כל דרך אחרת לבטא אותה אלא בלשון השירה. שהרי יש בהם עומק של משמעות ורגש וסתירות פנימיות.

על כן לעיתים הנוף הופך תוך התהליך התודעתי למטאפורי או סמלי, ועולה גם קושי לבטא ולהכיל את הרגעים רבי החיוב או רבי הכאב. ודומה כי הרגישות הזאת לנוף, למקום ולמראותיו, כרוכה באופן כלשהו בהיותה של המשוררת אמנית רב תחומית, ציירת, מאיירת וגם פסלת (בנוסף להיותה ד"ר בחינוך), וכך המראות הם ציידי תודעתה. תוך כך אף נבנית עלילה המשקפת את התהליך התודעתי שנוצר, ועולים על הדעת הסיפורים שפירסמה פנינה פרנקל בספריה.

ומנין נולד שמו של הספר? הרי משיר שמן המדור הראשון, ובו מובעת התמודדות לא פשוטה עם המראות בהווה, בשעת ביקור בטשקנט שבאוזבקיסטן, מקום שבו היא עצמה נולדה להוריה הפליטים המורעבים, והמראות שכמעט לא נשתנו מאז – מעלים בה את צללי העבר הכאובים. כך היא מתמודדת עם זכר אימה שהצילה אותה, בתחושה כי "אני עדיין אוחזת בידך הטובה / מהלכת לתוך נופים אורבים לטרף," ומראות העיר על שווקיה מעלים את הפחד הקדמון של זרות וניכור ואימה. בה בעת עולה בה זכר חוכמת החיים של האם, הנאבקת למען קיומן כשהאב נלקח לצבא, וזכר מאבקה המתרכז ב"אצבעון הנוקשה והקר" ו"בחוכמת כפתור תמים / נאחזת בקרעים מתעופפים לרום" וב"מפת טלאים" תפורה בדמעות.

אכן, בנוף מתרחש גם אקט הפרידה מן האם, כאשר במיפגש  דמיוני מדהים, "בשיט ההוא בנהר פגשתי את אימי / עולה מהמים / עפה על ענן מתנדנד / בידיה שני סירים מפוייחים / ומכסה אחד כבד." האם הנחושה והכואבת היא שגם "בלא משים נטעה בי רגליה / לדלג בהן על בורות מוסווים" (18). כך היה בייחוד שעה שהאב הופרד ממשפחתו, הועבד בפרך וחסרונו גורלי (15). גם אימה "לא היתה צדקת" במהלך חייה, כדברי הבת ברמיזה לשירו של ביאליק, הרי חיי הבת התנהלו בצילה. ולכן היא מודה כי "מותה שיחרר אותי מתפילת קדיש לציללי עברה" של האם, שהקדירו את חיי הבת. אבל גם את הכוח להשתחרר ולהיפתח למציאות אחרת נטלה מן האם, כי היא גם זו שנטעה בה את הכוח להשתחרר "מעלבון הפליטות" ו"להיפתח למרחבים", כפי שייקרא מדור אחר.

ובכל זאת מפתיע לקרוא, שכאשר היא צועדת לאחר שנים רבות על מדרכת כוכבי "הוליווד בולוואר", הנוף, כלומר מראה המקום והדריכה על הכוכבים מפעילים  את תודעתה ומעלים בה את האפשרות שבאותה עת עצמה צועדים אנשים על מצבות היהודים שנעקרו ממקומן לבניית כביש, "ואולי מישהו צועד שם היום במגפיו" על מצבת סבתה. רק האירוניה המרה והסרקסטית מרככת את הכאב: "אבל מי מבין היום / יידיש?" לפחות הם, הדורכים, אינם יודעים את זהות הנדרך.

ולסיום הדיון במדור ראוי לציין את השיר נהדר שבו נפתח המדור והספר כולו. נפתח ו"מה קורה בשיר" שתוך טיפוס במעלה האקרופוליס מעלים המראות לפתע את זכר האב והוא מופיע כחי לידה, כיוון שהיה פועל בניין במשך שנים לאחר שהגיעו לארץ: "באקרופוליס פגשתי את אבי" והנה הוא כאן, מטפס לצידה, "משלים פיגומים מפיסות חייו / מחר ישלוף מתוכם / מסמרים זועמים לבנות מהם בית / כי לאסוף לתוכו / את מתיו" ולהעביר אל הבת את "כובד חייו". אבל בינתיים הנה הוא כאן, "איש קטן בסנדלי זאוס / מחבר אגדות ילדותי לפיגומי הפנתיאון / לפני שיקרסו לתוך השיכחה."

האב  הופך אפוא לכעין יצור מיתולוגי למען הבה הקטנה, שבאגדותיו פתח לפניה עולמות וחיים, ואין לתת לשיכחה לגבור על זיכרו כשם שהפנתיאון ההולך ונחרב אינו נשכח על אף הכל. וחזון הפיכת האב לכמעט יצור מיתולוגי במאבקו לחיים ולזיכרון, נתמך בריתמוס המוזיקלי של  שיר רב מימדים זה ומרשים את הקורא.

על רקע זה מעניין המדור "בוטחת במרחבים" (56-65), כיוון שבו היא כבר ניצבת אל מול עברה בלא תיווכן של דמויות ההורים. או תוך פרידה מהם. ואמנם, בשיט אחר בנהר באוזבקיסטן דומה לה כמו היתה האם מנופפת אליה לפרידה מעל העצים, מותירה אותה לבדה. או אז היא חשה עצמה כ"ספינה לכודה" ונאבקת לשפץ את עצמה, שלא תיאכל "מפצעי הזמן", ועולה בה דמות האם בזיקנתה ומתאחדת עם המראה שלה עצמה.

ובשיר אחר, כשלהקת שחפים מלווה את הספינה שחרטומה "פוצע" את הנוף, פתאום מתפרצת הוויית אגדות הילדות כחיה, ולהקת באבאיאגות, מכשפות אגדיות רוסיות, פורצת ומאיימת בחורבן, ותקוות הדוברת ל"תיקון" של העבר נמוגה.

לעומת זאת, בפטרבורג הקיסרית באופייה, היא רואה עצמה כנסיכה שעלתה על גבם של 40 פילים מול אזרחים עצובים, ובשיט בים שאינו רחוק משם "כנפיים גדולות שלי מטילות צל ענק" עד אשר "גופי נותר בין גלים לשמיים," בין זיכרונות אפלים לפריחתם של פרחים. כאן מרשים במיוחד השיר: "פגישה עם המוות" שראשיתו, כנרמז, עוד בטיסה מהארץ: "אני טסה לחפש / את היום בו נולדתי / והמוות רוכב לצידי על חמור / ומחייך." או אז כל ילדותה עולה בתודעתה ובמעברים מפתיעים שבין דמיון לממשות, כאשר המיקצב, לרוב דמוי אנפסט, מוסיף לנימה הקודרת העולה מהעבר הקשה ורק לעיתים נשמע ניצוץ של תקווה.

שונה לחלוטין בנושאו הוא המדור השני, שממוקם בין מדורי העבר ומפתיע בהקשר זה, הלא זה המדור הקרוי "לזכות בקסם מידבק" (22-30). שמו אינו משקף ממש את נושאו כיוון שבפועל נושאו היא אהבה גדולה ותשוקה נועזת פיסית ונפשית ללא כל קשר לעבר. השירים הללו  מצטיינים בנועזותם וגם ביופיים. אהבת השניים מתממשת על ריקעם של נופים רחוקים, המפעילים את התודעה למיצוי משמעותה של האהבה, אלא שעם הזמן מרחף עליה איום: "כי אהבתי היא זו שמאבדת אותי לדעת ויולדת אותי מחדש." ומאלף הדבר, הכרה זו מתגבשת בה במאוחר, שעה שגופו שלו "מתעלס בה" אבל בה בעת גם "מתעלל בה" והחוויה הפרדוקסלית הזאת מעיבה על "הקסם המידבק".

ראשיתו של מסע האהבה והתשוקה היא דווקא בתחושה כי "טוב שהגענו לעיר הקטנה והפשוטה הזאת," כי מימדיה מבליטים עד כמה גדולה אהבתם, שהרי היא מדומה לים "הסוגר על האי" שמסביבם בתנודותיו ו"אין מיפלט ממנו."

"כל האהבות הגדולות" נבהלו לנוכח השיאים שהשניים הגיעו אליהם, אך עם רגיעת הגוף כבר עולה חשש מסיומה. והנחמה? זו נמצאת בציור של מגריט, שבו לאו דווקא המציאות כדיוקה משתקפת. "אתה היגעת אליי עם בשורה חדשה / ללכת אחריך זקופה עד ענן," ואתה "בלילות עדיין / מרכיב לי תרנים חדשים לדרך," שלא איכנע לרוחות הסוערות – היא אומרת, ומילותיה מרמזות כי הדברים נאמרים לנוכח הנמל וספינותיו הקטנות. גם הים גואה כמותם, לתפיסתה, אלא שהוא גם מושך למצולות, והשניים נקלעים לתחושת חטא הגאווה והם כשני נידונים למוות על זכייתם במעשה האהבה העצום הזה.

אבל המימד הגשמי, הפיסי, מבטא התשוקה הזה, מובע עוד ביתר נועזות במדור "לרשום את נתיב האהבה" (28-33) ואז  המימד הריגשי הוא רק כליווי לו, כי עוצמת הרגש מוטמעת במעשה האהבה. השירים נעשים נועזים יותר והים וחופיו משמשים מקור למטאפורות מפתיעות: "ואתה מנפץ בי בתשוקתך / נאחז במעלה הנקיק / כמו סלע מורעב." – ואני? "אני נעה בך בלי זעם / בתוך מצבי צבירה מתחלפים," ו"גליי מגבירים עוצמתם להכות בדפנות."

אהבתם כה עזה ובסיסית עד שהיא כ"פרוסות לחם שחור שהוטבל בשמן זית חם," כרמז למאכלי האי יותר מזה, אז צריך "אפילו "למתן את שירי האהבה" הגועשים, רבי הביטוי והמיקצב שמוסיף להם עוצמה. וכי למה? כי במרכזם התשוקה העזה "לאהוב אותך מתוך שפתיי," "מתוך עור גופי," "מתוך שדיי," "מתוך הרחם," – ככותרותיהם של השירים. אלא שגם כאן מרחף לבסוף הסיום, כי "אני לא יכולה להיאבק בכוחן / של גיבורות הרומן שאתה קורא,", ואז אתה גם מתעלם מהוויית הים והחוף – "וידך כבר לא מלטפת" את גופה עוד.

במדור "בדידות וגעגוע" (42-52) כבר נמסרת התמודדות עם הנופים כשלעצמם, בלא זיקה גלוייה לשני הנושאים הקודמים, לעברה או לאהבתה. שפת המראות עושה את הנוף לאנושי וחי ומתרחשת בו עלילה, שהיא דרמטית לרוב.

ראוי לציון הוא השיר המציג תחילה את הנוף כמזדקן "והוא לא זוכר כיצד לתפוס, להתחבר ולגעת." לעומת זאת, בשיר אחר, אל מול הקרחונים ומפלי המים, משתקפים הדברים בתודעתה כמו היתה זו התפרצות של כלות לבנות, הדוהרות אל עשרות חתנים רותחים ובוערים של אש (גייזרים, מן הסתם), עד שרוח באה ומקפיאה הכל.

לעומת זאת, המדור הבא, הקרוי "והארץ היתה תוהו ובוהו" (67-75) מתמקד יותר במשמעויות ששפת מראות הנוף משמיעה לה, לדוברת, עצמה. "כמו השיר הבולט בו," "אדמה אביונה," המתמקדת באדמה התובעת את העונג המגיע לה במגע עם רכס ההרים בחורף ואינה מסתפקת בפיצוי הירוק של האביב.

ואילו במדור האחרון כבר מופיעים נופים שרובם מן המזרח הרחוק, סין, יפן ועוד. עם זאת, בולט מכולם, לדעתי, הוא השיר, "מחר אהיה פומפיי העיר," שעל שמו גם נקרא המדור. עתה, המראות מעלים בתודעתה את השאלה, מה יקרה אם יגלו אותה עצמה בדמות חלל דמוי אישה עירומה שגופה התפורר ורק נותר מקומה הריק שבדמותה. ימלאוהו ודאי בגבס, ישחזרו את דמותה ויאמרו לתיירים: "שם היתה דלת / שם ישבה אישה, פה שיחק ילד / הנה שיברי מיטה." והם ישובו הביתה ולא יידעו כי גם שם מצפה להם "לוע געש בוער / וחם," כמו שאומר גם המדריך ברגע זה.

ועם כל זאת, לסיכום, יש לציין, כי מסירת תוכנם ונושאיהם של השירים הללו אינה יכולה להעביר ולו מעט מעוצמתם. אלו הם שירים מרשימים בנועזותם ובמקוריותם, ואף בדרכי מבעם המאחדים אותם לכלל שלמות שמעבר לנושאיהם השונים.

ארנה גולן

* * *

תקוה וינשטוק

כיכר צינה דיזנגוף

"כיכר צינה דיזנגוף" – זה השם הרשמי – נראית לי ככיכר המרכזית והיפה ביותר בתל אביב. לא בכדי היא מככבת בגלויות מצולמות כסמל העיר. למעשה זו הכיכר היחידה העגולה ממש – לא מרובעת ככיכר רבין, לא פצפונת ככיכר אלברט וגם לא כיכר המדינה, שכמוה כמין שטר ללא כיסוי.

זו כיכר אלסטית, עולה ויורדת לפי גחמות התחבורה. כשנולדה היתה נמוכה, בגובה הכביש. עם התבגרותה העלו אותה מטר וחצי מעל לאדמה. כעת, אחרי ארבעים שנה על הגובה, שוב ירדה במקביל למפלס הכביש. בשנים האחרונות היתה הכיכר מוזנחת מאוד, מזוהמת, כאילו פסחו עליה המנקים. משכן לנרקומנים ולהומלסים. עתה, עם השינוי בגובה, עברה הכיכר שורת שיפוצים ארוכה –ועימה סבל רב לאנשי האזור, ונולדה כיכר חדשה נוצצת ומזמינה. לא עוד מדרגות המסרבלות את הדרך. סוף לעקיפה הגדולה שההולכים ברחוב דיזנגוף נאלצו לעשות. עתה פתוחים כל הכבישים הסובבים את הכיכר.      

 הבריכה, שבטבורה "מים ואש", הפסל הקינטי של יעקב אגם, היא מן השרידים היחידים  לעברה של הכיכר. הכול  שונה. עתה נחלקת הכיכר לשלושה משטחים: מדשאה, חלקת חול עם עצי נוי צעירים, והחלק העיקרי – מרצפות אבן גדולות עם ריהוט גן: כסאות פלסטיק צבעוניים, ספסלי עץ בעלי משענת גב. עמודי תאורה חדשים ואף שביל מיוחד לרכב מתגלגל. שינוי האדרת מתאים מאד לגברת, הכיכר.

 הגענו לכיכר ביום סתווי נאה, בשעת בוקר מאוחרת. שעה שהכיכר מאוכלסת בדלילות: הפקידים כבר במשרדיהם, התלמידים בגן ובבית הספר. כמה קורקינטים חלפו בשביל המיועד. גבר החזיק ברצועות חצי תריסר כלבים, חוצה את הכיכר מדיזנגוף לדיזנגוף. אישה הנושאת שקית ניילון שעליה תווית יוקרתית עושה קיצור דרך מהכיכר לרחוב פינסקר.

עתה היתה הכיכר בעיקר ממלכת נשים. בערב ובוודאי בלילה ייראה פה הרכב אנושי אחר. כעת יושבות כאן אימהות צעירות שחלצו את התינוק מעגלת הילדים, עירסלו אותו בזרועותיהן ואף חלצו לו שד, בנוחות ובצנעה.

שתי נשים מעל גיל העמידה יושבות על ספסל שקועות בשיחת רעים. אמנם האוטובוסים מגיחים מכל עבר, אולם הכיכר היא בועה לעצמה, ללא צפיפות, ללא המוסיקה המטרידה של בית הקפה, והדשא מקרין אור ירוק לעיניים. ואף שבדרך כלל נשים אינן נוטות לשבת ביחידות בכיכר, נראית אישה חובשת כובע, בגפה "אני אזרחית ישראלית  שגרה בחוץ לארץ," היא אומרת לי. "את  הכיכר הזו אני מכירה מזמן... כעת היא יפה מאוד!"

הגברים המעטים בכיכר כולם בודדים, אולי בחיפוש אחר בת זוג. גבר לא צעיר, בתלבושת ספורט הדורה, יושב על כיסא בחלקת הדשא. לידו כיסא פנוי. מה מעשיו כאן בבוקר? לדבריו, "כעת אין לי עבודה. קודם עבדתי במחשבים. אני בא הנה כמעט כל יום, יושב חצי שעה. מקום נעים. מכיר גם אנשים..."

ועל ספסל-עץ מסב בחור צעיר. רגליו מונחות על כיסא, קורא מחברת עבה, אולי פרי יצירתו. הוא בא הנה יום יום. מרגיש בכיכר כמו בבית.

לא כולם נזקקים לספסל או כיסא. שלוש עלמות יושבות דווקא על מעקה הבטון הסוגר את הבריכה שבה נמצאת יצירתו של אגם, ואוכלות כריך. מסתבר שהן עובדות בחנות סמוכה ויצאו להפסקה קצרה. "נחמד פה ויפה מאוד," אומרת אחת, "אבל כדאי לתת צבע למזרקה."

"וגם שישוטו בה דגי זהב," מוסיפה חברתה.

 לידן צעירה נוספת שאינה מסתפקת בישיבה על מעקה הבטון. היא שרועה עליו, כשפניה מופנות למימי הבריכה ושערה השחור הארוך משתלשל לתוכה, בלי לגעת במים. גם זו דרך בילוי  בכיכר...

 לשפת הבריכה מגיעה קלנועית. נוהג בה גבר מבוגר כבד-גוף ולידו כלבונת צהובה. הכלבה קופצת בזריזות מהקלנועית ומתחילה לטייל על מעקה הבטון של הבריכה.

"לא מסוכן בשבילה?"

"היא לא תיפול," מבטיח בעל הקלנועית, "היא חכמה וכבר רגילה לזה."

הוא גר קרוב ומגיע הנה כמעט יום יום.

"יפה פה," אני ממשיכה בשיחה. והוא: "יפה, אבל גרוע! אין שירותים –קודם היו – וכולם עושים על יד העצים. גם אני. אין ברז מתאים ואין מים. זרקו פה מיליונים ואת הדברים היסודיים שכחו!"

הכיכר טרם נפתחה רשמית אך המועד כבר קרוב. המזרקה, הנראית כיום כעוגה ללא ציפוי, ודאי תכוסה בצבע. אולי אף יירשם על הבריכה: "כיכר צינה דיזנגוף, רעיית ראש העיר הראשון  מאיר דיזנגוף."

כיכר יפה ומרשימה – אך מסתבר שפגמיה גדולים. האם תזכה הכיכר לברזייה תקנית, לנוחיות  הדרושה, אולי תת קרקעית, גם מקלט כנדרש בימינו. וקיימת עוד בעייה קשה. הכיכר נעדרת פיסת צל. שוטטתי ואין בה כל מילוט מהשמש התל אביבית היוקדת. נשתלו בה עצים צעירים שעודם קשורים לכלונסאות ותחלופנה שנים עד שיסתעפו ויצלו. חלקם עצים שלא יתנו מחסה מהשמש גם כשיגדלו. [אהוד: מדובר בברושים! הם לעולם לא יתנו צל רחב כי הם מתאימים בעיקר לבתי קברות!]

שוטטתי בכיכר ביום קריר יחסית אבל בקיץ, מהיעדר מחסה משמש, תהיינה לכיכר הרבה שעות ללא מבקרים. ובכלל, מה דינה של הכיכר? כבר שנים שהיא סלע מחלוקת בין אדריכלים לאנשי העירייה, מה עדיף לתחבורה הסואנת בדיזנגוף, כיכר בגובה הכביש – או מעל לכביש? גם המחלוקת סביב הפסל הקינטי עדיין ניטשת. פעם מעלים את הכיכר עם הפסל, פעם מורידים אותה.

 מה שאין עליהם כל מחלוקת הם חצי תריסר הבניינים בני שלוש-ארבע הקומות הסובבים את הכיכר, בתים ארוכים בעלי קוים נקיים ופשוטים ומרפסות מעוגלות, כל בית זהה למשנהו, לכל הבתים תבנית אחת ויחד הם מהווים מסגרת יפהפייה לכיכר. האחידות המתואמת הזו היא שעושה את כברת האדמה העגולה לכיכר. לקראת חידוש הכיכר נצבעו גם הבתים מחדש והם זוהרים בלובנם ומתגלים במלוא תפארתם. זו יצירת המופת של ג'ניה אוורבוך (1909-1997), אדריכלית נפלאה שתיכננה את הבתים בסגנון הבאוהאוז של "העיר הלבנה" ואף בנתה בעצמה כמה מהם. הכיכר נחנכה ב-1938 – אחדים מבתיה נבנו עוד לפני כן. הבתים ניצבים כבר מעל לשבעים שנה – ואיש אינו מעלה בדעתו  לגעת בהם.

"אתה מת רק פעמיים"

ישראל אוסטריה

בימוי ותסריט יאיר לב, 2018

"אתה מת רק פעמיים" (בעקבות שם סרט מסדרת ג'ימס בונד, "אתה חי רק פעמיים") מותחן מרתק על רקע ישראלי יהודי והקשר להשתלטות הנאצים על אוסטריה.

קשישה ישראלית שומעת מעורך דין כי ירשה מקרובה רחוקה, ערירית, בית בלונדון. עליה רק להביא תעודה המעידה שהיא בתו של ארנסט בכינסקי המנוח – והבית שלה.

פשוט? בכלל לא. באינסברוק שבאוסטריה מתגלה תעודת פטירה של אדם בשם ארנסט בכינסקי שלו אותה תעודת זיהוי, שנולד באותו מקום ויום כמו אביה. בנה של היורשת הפוטנציאלית מחליט לחקור את הכפילות המפתיעה של סבו, שעלה לארץ לפני השואה ונפטר בישראל. הנכד הוא יאיר לב, במאי של סרטים תיעודיים (בהם "סלאח, זו היא ארץ ישראל") נוסע לאוסטריה. בולש וחוקר את התעלומה ומתעד את כל חיפושיו בסרט כמעט דוקומנטרי (להוציא כמה קטעים מבויימים). הוא חוקר בקהילה היהודית ומסתבר שבוכינסקי היה ראש הקהילה. הוא מגיע גם לצאצאי נאצים המסרבים לשתף פעולה. ככל שהחיפושים מתקדמים, התעלומה מסתבכת יותר וכמעט עד הסוף מתקשה הצופה לפענח האם בוכינסקי הוא מישהו שהתחזה לבוכינסקי הסבא או שהסבא התחפש לבוכינסקי... לא נגלה את הפתרון, רק נאמר שהסבתא ירשה את הבית.

"מילים נרדפות"

בימוי נדב לפיד

ישראל צרפת 2019

"מילים נרדפות" הן מילות הגנאי הקשות שמטיח יואב בזו אחר זו בגנות מדינת ישראל. ואולי מכוון שם הסרט ליואב עצמו, בחור מבולבל הרדוף מהלם קרב. יואב עוזב את הארץ לצמיתות, עובר לפריז ומחליט להתנזר מהעברית. את גידופיו הוא אומר בצרפתית, ולמי? לאיש משגרירות ישראל, לשם בא יואב לחפש עבודה... יצא מישראל ושב לשגרירותה.

בלילה הראשון בפריז ישן יואב בבית נטוש. מישהו גונב את כספו ובגדיו והוא רץ לרחוב ערום כביום היוולדו, גם ללא השמיכה שהתכסה בה, לחפש את הגנב. הקור מקפיא ויואב חוזר לבית ונכנס לתוך אמבטיה על מנת להתחמם, שוב הזדמנות לעירום מלא.

זוג צרפתי צעיר, גבר ואישה, מציל ומלביש אותו. יואב מנסה לדגמן – הזדמנות נוספת לעירום גברי. הבחורה שנחלצה להציל את יואב מתאהבת ביואב, ואביו של יואב מופיע פתאום ומגלה לו שכל הזמן הוא עוקב אחריו ודואג לשלומו.

סוף סיפור.

סרט מבולבל. חלקי העלילה אינם מתאחדים, הכל נראה הזוי ולא אמין. בלי טיפה של רגש. הדמות של יואב המשתולל חסר המעצורים מעוררת סלידה.

לא מובן למה זכה הסרט בפרס הראשון היוקרתי של צרפת. אולי בגלל הגידופים?...

תקוה וינשטוק

* * *

אוריה באר

הדוד פנחס

פרק ב

שנים רבות חלפו. ככל שעבר הזמן נתפרדה החבילה. קשרי המשפחה ההדוקים נותקו. שיני הזמן נגסו באנשים והמאורעות בארץ חוללו שינויים רבים. דוד אלישע שהתנדב לשרת בצבא הקבע לאחר הקמת המדינה, נהרג בתאונת נשק אי שם בדרום. אבא חלה במחלה ממארת חשוכת מרפא, ואחרי שנאבק עימה בגבורה, נפטר בדמי ימיו ולא בשיבה טובה. אימא אושפזה במוסד לחולים כרוניים ובריאותה הידרדרה משנה לשנה. גם גורלה של הדודה פרידה לא שפר עליה. שערה הכסיף, עיניה כהו והיא המשיכה במריבות ובטרוניות גם במקום מגוריה החדש, למגינת ליבו של עמיק בנה, שלמד באוניברסיטה והתעתד להיות גיאולוג. אני עצמי סיימתי לימודי משפטים ונעשיתי עורך-דין צעיר. בצעדיי הראשונים עסקתי, בין השאר, בתיקי אפוטרופסות וחסויים.

יום אחד נקלעתי למחלקה הסגורה של בית החולים לחולי נפש הסמוך לתל-אביב. אח כבד גוף, במבטא רוסי כבד, פתח לי את הדלת של המחלקה הסגורה והציץ בתעודותיי בחשד. אחרי שהפך בהן והסבריי הפיסו את דעתו, הכניס אותי פנימה והיפנה אותי למנהל המחלקה. היה זה רופא זקן שישב בחדר קטן סמוך לכניסה, אפוף ענני עשן סיגריות והשמיע שיעולים יבשים צורמים, משקפיו היו שמוטות על אפו והוא עיין בפיזור נפש בביטאון רפואי. מדי פעם פלט הוראה בטון נגיד ומצווה שאינו סובל ויכוח אל אחד מהמתמחים שסבבו במחלקה. הם מיהרו למלא אחר מבוקשו בזריזות וביראת כבוד.

שוחחנו כעשר דקות על עניינה של החסויה שבגינה באתי ועמדתי כבר לצאת. לפתע ניצנץ זיק של זיכרון במוחי. כמו ברק היכה בי בשאלה מציקה. רגע, נדמה לי שדוד פנחס היה מאושפז כאן. אלוהים אדירים, מדוע שכחתי? והרי זו בדיוק המחלקה. כן, כך בדיוק היה דוד אלישע מספר כשהיה חוזר מביקוריו המתסכלים אצל אחיו: בניין מספר שתיים, מחלקה סגורה א'. אין צל של ספק. אני זוכר זאת. וכי כיצד אוכל לשכוח? והרי זה חלק מהילדות שלי. חלק מהווי המשפחה והסיפורים הרבים על הדוד שדעתו נשתבשה עליו.

"סלח לי", פניתי לרופא הזקן. "נזכרתי במשהו. אינני בטוח. הכול קרה לפני שנים כה רבות..."

"דבר, איש צעיר," הצטחק הרופא בעל הפנים הקמוטות ונטה לעברי. "נו, אני שומע."

"היה כאן חולה אחד... פנחס... הוא אושפז כאן בסוף שנות הארבעים. אינני זוכר במדויק את התאריך."

הרופא הזקן הצטחק. הצחוק חרש תלמים עמוקים בפניו. המשקפיים חסרי המסגרת כמו ריקדו על אפו. רטט עצבני עבר בלחייו.

"אם אני זוכר?" סנט בי. "אדון צעיר, אם אני לא אזכור, מי יזכור? אני נמצא כאן כבר שלושים וחמש שנים. אין רופא ותיק ממני בבית החולים הזה. עוד מעט אני יוצא לפנסיה. ודאי שאני זוכר את פנחס. למה אתה שואל עליו?"

"זה הדוד שלי," השבתי בהתרגשות. "אישפזו אותו עוד כשהייתי ילד."

"אה, אני מצטער," השיב הרופא כחוזר בו מלגלוגו הקל. "באמת צר לי, אבל הוא נפטר. בערך לפני שלושה חודשים."

"נפטר?"

"כן, אין מה לעשות. כולם נפטרים. הולכים בדרך כל בשר. אפילו חולי נפש. מצטער, גם הדוד פנחס."

הוא שב לסורו וצחק צחוק קטוע שהיה בו קורטוב של לגלוג עצמי וקורטוב של רשעות.

"שב, איש צעיר," הצביע על הכיסא ממנו קמתי זה עתה. הוא שיחק בעט שבידו ונשם מלוא ריאותיו, כמי שעומד להרצות הרצאה ארוכה ומלומדת לפני המתמחים שלו.

"יש לי סיפור בשבילך," פתח. "סיפור שמעטים כמוהו בקריירה הרפואית שלי. שמע, אני חוזר בי מנימת הדיבור בה פתחתי. נו תבין. כולנו נעשים כאלה במשך השנים. פסיכיאטרים ציניים שמאום כבר לא מרגש אותם. אבל המקרה של הדוד שלך באמת ריגש אותי. הצטערתי כשהוא נפטר. אך מצד שני היתה לי הרגשת הקלה. מותו שיחרר אותי ממועקה כבדה. במשך כחמש עשרה שנים הייתי שותף למעשה שלא ייעשה. אם היו יודעים שם למעלה, בהנהלת משרד הבריאות, לבטח היו זורקים אותי מכאן ללא שמץ של היסוס."

הוא נופף בידו לעבר אחת האחיות. "כוס קפה לאורח," ביקש ברשמיות בקול מצווה ומבלי שישאל כלל לדעתי.

"זה בסדר," חייך אליי. "אני חייב להסביר לך הכול וזה יימשך קצת. נחכה לקפה."

שוחחנו על דא ועל הא עד שהקפה הגיע, ואז השתתק הרופא הזקן כמו לפתע, עצם עיניו לקה ארוכה ואחר פתח בפרץ של דיבור ארוך, כמעט ללא הפסקה.

"ובכן, זה היה דומני, בסוף שנות הארבעים. הייתי אז רופא צעיר יחסית ודודך פנחס היה אחד המקרים שנמסרו לטיפולי. הוא הגיע כשהוא כולו חבול ופצוע, לאחר התקף של זעם וטירוף. טיפלנו בו בדרך שהיתה נהוגה אז. מכות חשמל, זריקות, כדורים וכל השאר. לאחר כמה ימים הוא נרגע והיה שקט ימים ארוכים. אבל מהרגע הראשון חשתי שאין הוא דומה לחולים האחרים. הוא היה חריף שכל, ידע לנתח מאורעות באופן אינטליגנטי ובשעות בהן לא היה בדיכאון, היה ככל האדם. אבל היה לו שיגעון אחד גדול. מין אידיאה פיקס. מין הערצת אלילים בלתי מוסברת לשליט ברית המועצות סטאלין. בסוף שנות הארבעים היתה הערצת האיש הזה בשיאה. הוא היה הזוכה הגדול של מלחמת העולם השנייה. חביב חוגי השמאל בכל העולם. קראו לו 'שמש העמים', 'אבי העמים', 'מורה הדרך שלנו' ועוד אלף כינויי הערצה שנשמטו מזיכרוני."

הרופא הזקן גיחך לעצמו, תוך שהוא שותה בלגימות קטנות את הקפה השחור שלו.

"נו, וכך דרש שנמציא לו תמונות של סטאלין, ציורים, קריקטורות, קטעי עיתונים ומה לא. טוב, לא התנגדנו. נו, אנחנו רגילים לשיגיונות של החסויים האלה. וכך הוא צבר עשרות אם לא מאות תמונות באלבומים שנערמו ליד מיטתו. מעל לראשו תלה תמונה צבעונית גדולה של הרודן ועיטר אותו בזר עלי דפנה שהשיג איני יודע מהיכן. לא, לא מחינו. הדבר שעשע אותנו, וכל זמן שתחביב כלשהו משקיט את החולה, אז מה איכפת לי שיעסוק בשטויות שלו.

"בשנת 1953 מת סטאלין. אתה זוכר מה התרחש אז אצל הקומוניסטים הפנאטיים בעולם כולו. אבל כבד, עצרות, הרגשה שעולמם חרב עליהם ויתר ההבלים. גם לכאן הגיעה הידיעה, שהרי אנו לא מנותקים מהעולם. פנחס ביקש סרטים שחורים ועיטר בהם את תמונתו של סטאלין. לזרועו הצמיד סרט שחור רחב וגידל זקן עבות. הוא דרש מהחסויים, כמעט באלימות, לומר איתו 'קדיש' יום יום, לעילוי נשמתו של המזכיר הכללי המנוח. הדברים הגיעו לממדים שהפריעו לעבודה הסדירה במחלקה הסגורה. אסור היה באיסור חמור לחולה כלשהו להתקרב למיטה, שעליה התנוססה תמונתו עטוית השחורים של סטאלין. אסור היה לצחוק או לספר בדיחות בנוכחותו. אסור היה לדבר כמעט על שום נושא אחר מלבד סטאלין, 'אבי העמים'. הטרור הזה כלפי חבריו החולים נמשך כשנה תמימה. רק בדי עמל עלה בידינו לאט לאט ובסבלנות אין קץ, ואחרי שנת אבל תמימה, לעמעם מעט את רישומו של האבל הכבד.

"אבל כל זה לא הפריע ליחסים ביני ובינו. אנחנו כמעט התיידדנו. במחלקה בסגורה, על עשרות המטורפים הקשים המסתובבים בה, היה פנחס כמו קרן אור עבורי. נעים היה לשוחח איתו למרות טירופו והדיכאונות הקשים שלו. בשעת רצון היה מדבר על המהפכה הגדולה של העמלים, על לנין, מרכס ומבשרי הקומוניזם. אך בעיקר הרבה לשבח את סטאלין. הוא היה, לדבריו, האדם שיצר את רוסיה החדשה. האדם שניצח את הצאר והלבנים, את בעלי האחוזות והאיכרים הגדולים, את הגרמנים ואת העולם הקפיטליסטי כולו. כל טענותיי שהחברה החדשה הוקמה במחיר איום של דם וקורבנות, ושאולי המחיר לא היה שווה את המטרה, לא הועילו. כשהייתי חולק עליו היו עיניו רושפות זעם. לאחר שאזלו מאשפתו כל חיצי ההגיון, ואלה היו לו רבים, היה חובט בזעם על שולחן הזכוכית הזה וכמעט שובר אותו. 'אתה מתנכר לאיש הגדול,' היה זועק מרה. 'לא היה איש כסטאלין. לא אסבול זאת.' לאחר התפרצות כזו הייתי מסיים במהרה את הוויכוח עימו, נוטל אותו בעדינות במרפקו ומובילו רועד ומעלה קצף למיטתו, עד לוויכוח הבא. טוב, היכן אנחנו עומדים כעת? אה כן, ב-1954 או משהו כזה, נכון?"

הרופא הזקן שאל והשיב לעצמו והמשיך לטוות את חוטי סיפורו.

"ובכן, קרה משהו מעניין. לאחר שנת האבל על מותו של סטאלין, חלה הטבה גדולה, ממש מהפכנית, במצב בריאותו של פנחס. פשוט קשה היה להאמין שאדם זה, שהיה קודם לכן מטורף אלים ומסוכן, נעשה שקט, מתון ואפילו, גם כלפי חבריו למחלקה. אלימותו נעלמה, התקפי הזעם שלו פסקו לחלוטין, שגעונו לסטאלין שכך. הוא החל לקרוא ספרים אחרים, מלבד חומר מרקסיסטי וקומוניסטי. עתה ביקש ספרי פילוסופיה כללית, מחזות, חוברות שירה ועיתונים. הוא המשיך לטעון שהקומוניזם ינצח, אך במתינות של פרופסור באוניברסיטה ולא בלהט של מהפכן מוכה תזזית.

"הייתי מלא תקווה. אולי שגעונו סר מעליו. ייתכן שקרה כאן משהו שקורה לעתים רחוקות ואז גורם הדבר אושר רב לרופא המטפל. כן, האבחנה שלי, ייתכן שהיא נכונה. פנחס נעשה חולה נפש לאחר שהוכה  מכות רצח ומרכזי מוח מסוימים במוחו נפגעו. אבל ייתכן שהפגיעה לא היתה בלתי הפיכה. אולי יש כאן תהליך ארוך של החלמה איטית, שבה חוזרים מרכזים אלה, קמעא קמעא לתפקד. זה דבר נדיר, כמעט שלא מתרחש, אבל זה קרה. ליתר בטחון, התייעצתי עם רופאים אחרים במחלקות סמוכות. ביקשתי שייבדק בדיקות מקיפות. מסקנת הרוב היתה זהירה אך אופטימית. פנחס כנראה הולך ומחלים. אפשר לשחרר אותו או שמא כדאי לנסות. וכך ביום בהיר אחד הודעתי זאת לאלישע דודך. 'בוא לשחרר אותו,' ביקשנו.

"היה זה, דומני, בקיץ שנת 1956. כמובן שלא תדרוש ממני תאריך מדויק. נתנו דעתנו על הכול. אבל לא הבאנו בחשבון את ניקיטה סרגייביץ חרושצ'וב, ראש ממשלת ברית המועצות. מסתבר שבפברואר אותה שנה, במושב העשרים של המפלגה הקומוניסטית, נאם הלה את נאומו המפורסם, שבו הוקיע את סטאלין על פשעיו והרס את תדמיתו. העיתונים ובהם הידיעה על הנאום הובאו למחלקה הסגורה ביום שחרורו המיועד של פנחס. אני זוכר את זה בבהירות, כאילו היה זה היום. אלישע דודך ישב כולו קורן ליד פתח חדרי, כשלידו המזוודה הריקה, והוא מצפה לאות ממני כדי לגשת לאחיו, לארוז את מטלטליו וספריו. האחיות כבר הכינו את בגדי הדוד ולבניו, מקופלים ומסודרים על מיטתו. הכול היה מוכן לפרידה השמחה.

"אך לפתע נשמעו זעקות היסטריות, צעקות, בכיות, נהמות ויללה ארוכה ומפחידה. פנחס פרץ למסדרון בדין החדרים, כשעיניו יוצאות מחוריהן מהפתעה ומתדהמה. הוא החל לקרוע את בגדיו מעליו, להפוך את מיטות חבריו ואף את זו שלו, להכות בחולים בכל הבא ליד ולזרוק כלי אוכל וציוד רפואי על הרופאים והסניטרים שחשו לעברו. בידיו החזיק עיתון בוקר גדול שכותרתו הראשית הכריזה: 'חרושצ'וב הוקיע את פשעי סטאלין בוועידת העשרים.' לאחריה היתה כותרת משנה גדולה: 'הוא לא היה אלא עריץ צמא דם שטעה ללא הרף ורצח מיליונים.'

"הוא משקר," צעק פנחס. "חרושצ'וב משקר. הוא וחבריו מרמים, משפילים ומבזים סתם. הכול ערימה של שקרים. זה לא נכון. לא אסכים לכך. סטאלין היה אדם גדול. קדוש. נתתי את חיי למענו. לא, לא אסכים..."

הצעקות היו מחרידות. הבכי קורע לב. בעשרות שנות עבודתי כאן  ראיתי מקרים רבים. אך זה היה אחד מהקשים ביותר. לא פחות מארבעה אחים קפצו עליו וניסו לכפות אותו. הוא  ניער אותם מעליו, כמו היו נוצות. קראנו לתגבורת והזעקנו עוד סניטרים ממחלקות סמוכות. רק בדי עמל הצליח מישהו לנעוץ את מחט המזרק עם חומר ההרדמה בגופו ולקשור אותו למיטתו. פנחס חירחר, נאנק ונאבק עם האחרים, אך בהדרגה עשה החומר המרדים את פעולתו, ופנחס שקע בתרדמה עמוקה. דודך אלישע עמד מזועזע כולו, מביט בעיניים קמות באחיו. אני זוכר אותו מרים במבוכה את העיתון שדפיו התגוללו על הרצפה ומביט בו כמוכה הלם. אחר נוטל את המזוודה הריקה שנשארה מיותמת ויוצא מהמחלקה ללא אומר.

"כעבור עשרים וארבע שעות פקח פנחס את עיניו. הוא הביט בסקרנות על סביבותיו. משראה אותי בוחן אותו, כאילו נתקף בושה. הוא הסתכל בי רגע ארוך ואחר הסב את ראשו לצד, לעבר הקיר."

הרופא הזקן חייך. "כן, איש צעיר," המשיך לאחר הפסקה קלה. "זאת היתה התקפת הטירוף האחרונה שלו. יותר לא ראיתיו משתולל. לאחר מכן לא שמעתיו ולו גם פעם אחת צועק או מרים את קולו. הוא התכנס בתוך עצמו ושקע בדיכאון נפשי עמוק מהקודם, כצדפה המתכנסת בתוך קליפתה. הדבר היחיד שביקש היה ספרים על תקופתו של סטאלין.

"רק אני ידעתי את סודו. פנחס היה בעצם אדם בריא. כן, בריא לחלוטין. מבין, תופש, מגיב, אך מחמת דיכאונו סירב לצאת מדלת אמותיה של המחלקה הסגורה אל החופש ואל העולם שמחוץ לכותלי המוסד לחולי נפש. השיחות הארוכות שלנו, עמוק לתוך הלילה, התמעטו עד שנפסקו לחלוטין. פנחס לא רצה לשוחח. כעין ייאוש עמוק תקף אותו וקנה לו שביתה בנשמתו. הרס תדמיתו של האדם היקר ביותר בחייו היתה המכה הנוראה ביותר שהוכה בחייו. הוא לא היה יכול להאמין שחבריו של סטאלין היו מסוגלים לכך. הוא לא היה יכול לתפוס שמהפך כזה התרחש.

"מבחינה רפואית לא היה לו מקום במחלקה. הוא היה אדם שלקה בעבר בטראומה קשה, אך החלים ממנה. אסור היה להחזיקו אצלנו. לא היתה הצדקה לכך. נו כן, איש צעיר. תאר לעצמך שאנחנו נאכלס כאן כל מיני טיפוסים שחלומם על הגיבור שלהם בחיים נמוג ושעולמם חרב עליהם. הרי בתי החולים הפסיכיאטריים ייסתמו חיש מהר. אבל הייתי כבר רופא בכיר במחלקה ולאחר מכן התמניתי לראשה. לכן יכולתי ועשיתי זאת לפנחס. לו בלבד.

"בשנים האחרונות לא החלפנו בינינו דברים כלל. רק פעם אחת סר אליי לחדר הזה, הביט בי בעיני כלב מוכה ופלט בחרדה בקול מתחנן: 'דוקטור, אתה תשאיר אותי. נכון? אל תספר להם, טוב?'

"לא, לא סיפרתי. החזקתי אותו כאן עד לפני שלושה חודשים. הוא לקה בלבו ומת בשנתו."

הרופא קם ממקומו, פנה לעבר ארון קטן בפינת החדר והוציא ממנו אלבום שחור, קטן ומרופט. "זה מה שנשאר ממנו," אמר והושיט לי את האלבום. "חיכינו שיבוא פעם קרוב כלשהו וייקח אותו. טוב שבאת, איש צעיר. קח לך."

נטלתי את האלבום ועלעלתי בין דפיו. היו שם שפע תמונות שלו מימי ילדותו. תחילה תמונותיו בכיפה ובפאות ב'תלמוד תורה' ובישיבה. אחר כך תמונות שלו מימי עלומיו וחברותו במפלגה הקומוניסטית הפלסטינית. בין תמונותיו ותמונות בני המשפחה היו מפוזרים דיוקנאות של לנין, מרקס וסטאלין.

בעמוד האחרון של האלבום מצאתי פתק מהוה, באותיות מטושטשות, כתוב בכתב ידו היפה, המעוגל והמסודר של דוד פנחס. גחנתי וקראתי אותו בעיון: 'סטאלין הכזיב. הוא רימה אותי. הוא הוליך שולל את כולנו. דרכו לא היתה הדרך הנכונה. מיליונים מתו לשווא. אבל הרעיון חי וקיים. המהפכה תנצח גם בלעדיו'. ובסוף, באותיות זעירות, נוספה בשולי הדף  שורה בודדת: 'אני נשאר כאן, עד הסוף.'

אוריה באר

סוף

* * *

עמוס גורן

כישרון לארץ ישראל

"והארץ תרעד" מאת אהוד בן עזר

החוויה של הקורא הבודד

מגלות בארץ ישראל לתחילתה של ההבראה הגדולה

סומרסט מוהם סיפר פעם שאחרי פרסום אחד הרומנים שלו, קיבל 200 מאמרי ביקורת ותגובות מלומדות מאוניברסיטאות וכתבי עת באמריקה, אך איש לא ציין שהרומן פשוט מרתק. מוהם עבד מתוך הנחה שתפקידו של הרומן הוא, קודם כל, לרתק אליו את הקורא הבודד המחזיק בו בשעת לילה מאוחרת כשבחוץ יורד גשם כבד, קורא בו בחשק ואינו יכול להניחו מידו.

הספר הזה, "והארץ תרעד" – סאגה ארצישראלית בשנים 1878-1834 (ספרי מקור 2014), מביא את הקורא למצב המשכר הזה. מקריאת המילים הראשונות, נעשית צפת של לב המאה ה-19 קרובה לו יותר מעירו שלו. קו המיתאר של הר הג'רמק הגדול כפול הפסגות (היום הר מירון) הנשקף ממערב נהיר לו יותר מקווי הבתים הנראים ממרפסת ביתו שלו, ודמותה של אפרת לוין, אותה נערה יפה ומיוחדת הבולטת ושונה כל כך מכל האחרות בתוך העיר הגבוהה והמכונסת בתוכה ששמה צפת, נעשית לו מקורבת ואינטימית יותר מדמויות נשיות שהוא רואה בחיי היומיום שלו בישראל של 2016. כבר המשפטים הראשונים של הספר מעמידים את הקורא בנעליו של צפתי שרואה אותה בסמטאות האבן התלולות, אינו מעז ללטוש מבטים, אך מזווית העין רואה אותה היטב:

"צבעים אלה (צבעי שמלתה החומים-אפורים לבנים עם קצת ירוק) שלטו גם בשאר בגדיה ואילו במקומות הגלויים כפניה וככפות ידיה הבהיק עורה בלובן צח וענוג, כמעט שקוף, שרק לעיתים רחוקות נגע בו אור-יום. כאשר הסירה את מטפחת המשי מעל ראשה השתפך על כתפיה גל שערות אדמדמות ומסולסלות שהיתה מברישה שעות ארוכות והיה עולה מהן ריח עמום של יסמין צפתי, כריח העומד באפלולית שוקי-הבשמים של דמשק" (ע' 9).

מיד לאחר מכן, אחרי תיאור נישואיהם הטרגיים של יתום ויתומה שאנשי צפת חיתנו זה עם זה כדי לעצור את מגפת הדבר, מציץ הקורא שוב אל אפרת, הפעם קצת יותר בעיון, ומוצא שהיא יותר מסתם יפה:

"כבת ארבע-עשרה היתה אפרת הצפתית, ויפהפייה – שיער ג'ינג'י חום עמוק, פנים עגולות בצורת לב, ושפתיים נאות שמשלימות את מתווה הפנים הבהירות, עור צח, גוף נהדר, חזה קטן וזקוף כבר, ועיניים כהות בעלות מבט סקרני וחודר, אם כי מצטעף בצניעות, כאילו אסור עדיין לחשוף את היצרים הבלומים" (ע' 11).

לילדה יש מחשבות של גדולה. בעקבות מסעו של נפוליון בארץ ישראל, 35 שנה לפני העת שבה מתחיל הסיפור, יש לה דמיונות על פגישה עם נפוליון והכתרתה למלכה לצידו. ריגושים מיניים מתערבים בהזיות המלכות שלה, אך היא יודעת שאלו הן מחשבות חטא. לחברותיה היא מוזרה, והן לועגות לה בשפה היהודית הצפתית המושפעת מן הערבית הגלילית. לשונו של המספר שוטפת ורהוטה, ולשון הדיבור המופיעה בדיאלוגים שורשית וקשורה לאדמת המקום ויחד מייצרים שני משלבי לשון אלה אווירה חזקה וכובשת. מרגע שהיכרת את אפרת אין אתה חופשי להיפטר מן המחשבה מה יהיה גורלה של עדינה זאת בעולם הקשוח שסביבה. אתה חרד לילדה. על אף שהיא בת לעדה האשכנזית שיש לה קשרים עם קהילות במזרח אירופה, העולם הפיזי שבו היא וכל הצפתיים חיים הוא העולם המזרחי המסולע והקשה של צפון ארץ ישראל ודרום סוריה, בתקופה של שלטון טורקי רופף והשתלטות של תקיף חיצוני שבא ממצרים, איברהים פאשה, אחרי שהטיל מצור עקוב מדם על עכו.

הערבים מתמרדים, מנסים להתנער משלטונו של איברהים, פוגעים בנוצרים וביהודים ועושים בהם שפטים. הנוצרים מתחבאים בכנסיות והיהודים – בבתי הכנסת, אך זה לא מועיל להם. ההתעללות הגופנית, המינית, הכלכלית והנפשית ביהודים נחשפת בספר במלוא עוצמתה ואכזריותה, והקורא תופס את מלוא עלבונה ופגיעתה הרעה של גלות יהודית בארץ ישראל. זוהי גלות שמורכבת מימים שקטים יותר ושקטים פחות, אך היהודי הארץ ישראלי – חסר הבעלות על אדמה וחסר היכולת להגן על אדמתו בנשק – הולך תמיד על קרח דק. המרד הערבי נגד איברהים פאשה פורץ לראשונה בצפת. בתיאור ריאליסטי, חסר רחמים, מתאר המחבר את האופן המשפיל, ההמוני מאוד, שבו ערביי צפת והכפרים שמסביב לה פוצעים, טובחים, אונסים ומשפילים את יהודי העיר, גברים, נשים וילדים. נוצות ודם של פרעות, כמו בקישינב, אך בסגנון ערבי שבו כל דבר הוא מטרה לפגיעה מינית ולחילול מיני. המיניות הבוטה היא הצהרה של עליונותו, אדנותו ושלטונו הבועל והמחלל של הערבי על הקורבן. שום דבר לא השתנה מצפת שלפני 182 שנה ועד דרום סודן ואפריקה של תת-סהרה של ימינו.

במאמר שקול ומעמיק "מהי באמת משמעותו של המין ב'והארץ תרעד' מאת אהוד בן עזר'" ("חדשות בן עזר" 913, 30.1.2014) כותבת ד"ר ארנה גולן כי המין האלים והבוטה ב"והארץ תרעד" הוא "בראש וראשונה אינדיקציה, כעין סמן מרכזי, למצבו הקיומי של האדם. לא במובן האקזיסטנציאליסטי בשל עצם היות אדם, אלא כנתון ברגע ההיסטורי המתואר (ולא רק של האדם היהודי). ובנוסף – במימד הקונקרטי והעלילתי, המין נובע מהמצב הקיומי והחברתי, הדתי והשלטוני, המקולקל לרוב, של העולם המשווע לתיקונו."

במאמר ביקורת משלו (ב"חדשות בן עזר" 905, ב-2.1.2014) מתאר ד"ר משה גרנות את רוחב היריעה והנשימה הארוכה של הספר. העלילה עוברת מצפת, הנחרבת ברעש הגדול של 1837, אסון שבו מוצאת את מותה הטרגי גם אפרת לוין הצעירה, אל קרוב משפחתה בן-ציון לוין העולה מווילנה לארץ, לא לפני שהוא מסתבך בהרפתקאות באיסטנבול החוטאת ובביירות המושחתת. הקורא משוטט לו ברחבי המזרח התיכון ורואה, חש ומריח את איסטנבול, ביירות, דמשק, צפת, מירון, עכו, יפו, וירושלים העתיקה, ולבסוף, בחלק השלישי של הספר – את פתח תקווה הנולדת.

בחלק שלישי זה מתוארת עלייתם של בני משפחת ראב מהונגריה הכפרית ליפו ולירושלים. הווי הישוב הישן והחיים במשטר החלוקה הם הרקע להחלטתם של לאזאר ראב ובנו יהודה, עם שאר בשרם יהושע שטמפפר, דמות של איש רב תושייה וחוכמת מעשה, להתיישב על הקרקע בפתח תקווה ולהיות עובדי אדמה בארץ ישראל. זוהי תחילתו של התיקון, של המעבר מן הקיום היהודי הרופף, הנתון למחזורים של קירבה ושכנות עם הערבים ושל ימי פרעות והרס, אל חיים מאומצים של בריאות הגוף והנפש בארץ ישראל. מעמד החריש של התלם הראשון בפתח תקווה, בחנוכה של שנת תרל"ט, דצמבר 1878, הוא הרגע בהיסטוריה המודרנית של העם היהודי שבו מתחילה ההבראה הגדולה.

השורשים העמוקים של אהוד בן עזר, נכדו של יהודה ראב, באדמת הארץ הם חלק מהותי מן ה"כישרון לארץ ישראל" שלו, כישרון שבא לידי ביטוי רחב טווח ועמוק נשימה ב"והארץ תרעד". הביטחון הפנימי הנפשי בקיום העברי הפיזי של ראשוני פתח תקווה הופך אצל בן עזר לביטחון אמנותי וספרותי המשחרר אל הקורא את מלוא יכולת הריגוש, הריתוק, החמלה, ההומור והעיצוב הלשוני של הסופר. המבט הספרותי הבוטח מישיר קדימה, אל התלם ההולך ונפתח.

עמוס גורן הוא עיתונאי וסופר ירושלמי ובעבר מנהל מחלקת החדשות לחו"ל ולעולים ב"קול ישראל". המאמר פורסם לראשונה במגזין "מראה" 382.

* * *

ד"ר גדעון בן דרור

אומרים – "העתיד שייך לצעירים" – האמנם?

במפגשי יום שישי, בדיונים בכלי תקשורת, חוזרת ונשמעת הדעה כי " העתיד שייך לצעירים." אמירה הנובעת כנראה  מההכרה שהתחום הטכנולוגי הוא גורם משפיע, הצעירים מובילים אותו, והאנשים הוותיקים ("הזקנים", הפנסיונרים") אינם בעניינים.

אני כופר באמירה הזאת, וטוען כי המציאות העכשווית היא לטובת הוותיקים, גם עם הפנים לעתיד.

א. מאפייני קבוצת הוותיקים (הפנסיונרים, הגימלאים)

1. מתוך כמיליון גימלאים, רבים מעל גיל 70 ויותר – היו בתקופת הקמת המדינה, וחוו אירוע  הסטורי מכונן בחיינו כאן ובחיי העם היהודי בכלל. חלק מאיתנו נולדו לפני הקמת המדינה, ואנו יותר מבוגרים מגיל מדינתנו.

2. תקופת הקמת המדינה היתה מבוססת על אידיאולוגיה מדינית וחברתית, ועל חזון וערכים. אצל הוותיקים יש את הגאווה הלאומית, הפטריוטיזם, הבנת העומק ההיסטורי, מרביתם השתתפו גם במלחמות נוספות.

3. מערכות התעסוקה והעבודה היו מבוססות על יציבות תעסוקתית עם מסלולי קידום ידועים וברורים.

4. היציאה לפנסיה היתה ידועה וברורה (במשרדי הממשלה, עיריות ומועצות השלטון המקומי, חברות ממשלתיות) ומבוססת על פנסיה תקציבית במימון המעסיק הציבורי.

5. העלייה בתוחלת החיים יוצרת בפועל שלב פעילות נוסף של תעסוקה חלקית (כמו ייעוץ) התנדבות, וחוויית ההשתתפות בגידול הנכדים. רבים מהגימלאים משתלבים בפרוייקטים של דיור מוגן. כמובן שאין לשכוח גם את האפשרות להיקלע למצב סיעודי ונקווה שהצעת החוק בנושא תאושר בכנסת הבאה.

6. הגימלאים הם נכס ולא נטל. הם הפכו לגורם כלכלי משמעותי, המאפשר לעזור לבנים ולנכדים, נסיעות לטיולים בארץ ובחו"ל, הם מתנדבים בגופים ובעמותות שונות, רבים החלו לצייר ולפסל, לצאת לחוגי ריקודים ולהשתתף בהרצאות ובמופעי תרבות ומוסיקה. התפתחה תופעת "הפרלמנטים" הממלאים קניונים ובתי קפה, ועוד. חלק מהגימלאים עובדים חלקית. רבים מהם יוצאים לנופש ולימי עיון בבתי מלון ובאתרי נופש, ולטיולים בקבוצות בארץ,ויש בכך תרומה כלכלית למשק.

ב. מאפייני קבוצת הצעירים

1. הצעירים חיים בתקופה בה ערכים ועקרונות קפיטליסטיים של תחרות וכסף הינם בעלי השפעה מרכזית.

2. התקופה המודרנית חסרה יסודות של אידיאולוגיה וערכים חברתיים, ובה טובת הפרט גוברת על הלכידות החברתית. כשקצת קשה להם הם יורדים לגרמניה בשביל "מילקי" וגם עושים דרכונים של מדינות זרות.

3 בעשורים האחרונים הדגש ניתן לתחום ההייטק והאקזיטים, ואנשים נמדדים לפי יכולתם הכלכלית ועושרם.

4. בחברה הישראלית התעצמה תופעת השחיתות הציבורית (בממשלה, בשלטון המקומי,  בגופים ציבוריים), וגדלה מאוד תופעת ההון השחור והעלמת הכנסות (במגזרי התעשייה והעסקים הפרטיים).

5. שוק התעסוקה שינה את פניו – פחות יציבות לאורך זמן, תופעת "העבדות" במגזר הטכנולוגיה וההייטק, הסכמי דור ב' ועובדי קבלן בשירות הציבורי, ועוד. הצפי קובע ששוק העבודה יהיה בעיקרו בדיגיטציה, רובוטיקה, ובינה מלאכותית. והרי ברור שלא כולם יוכלו לעסוק בזה. יותר מזה, הצפי הוא שלא תהיה יותר "קריירה לחיים" והאדם יצטרך להחליף 3-4 פעמים מקומות עבודה.

כבר היום נעלמים מקצועות רבים משוק העבודה, בשעה שאין ודאות שמערכת החינוך ערוכה לאתגר בעוצמה כזאת.

6. יוקר המחייה, הקושי ברכישת דירה, מציבים קשיים כלכליים לא פשוטים ברמת הפרט וברמת המשפחה.

7. תופעת הלהט"בים הינה גורם מקובל כיום בחברה, אך נוצר מצב שונה בתפיסת "המשפחה הקלסית". כמו כן יש כבר הרבה שנים תופעה של יהודים/יות המתחתנים עם בני עמים זרים ובעיקר עם ערבים בישראל ובשטחים.

8. מצב תחום הפנסיה, והאיום המוניטרי על חוסנו של הביטוח הלאומי לטווח ארוך – יוצר אי ודאות לגבי העתיד.הפתרונות המסתמנים הם בעיקרם דחיית הפרישה לפנסיה לגילאים גבוהים בהרבה מאשר היום. אבל איזו פנסיה תחכה שם ביציאה מהעבודה?

9. העלייה בתוחלת החיים תחייב תעסוקה ועבודה במשך שנים רבות נוספות, מכיוון שאין ודאות שמימדי הפנסיה יהיו כנדרש.

10. הצעירים צריכים לקבל החלטות לנוכח מערכת בריאות קורסת, פערים חברתיים בחינוך וברווחה, והמשך הוויכוח החברתי על הדרך להשגת שלום עם שכנינו. בעבר היו חזון ותקווה, היום יש רק תקווה.

ד"ר גדעון בן דרור

חבר עמותת הסגל הבכיר בשירות הציבורי, חבר מועצת גימלאי ישראל, יו"ר התנועה להעצמת ירושלים, לשעבר סמנכ"ל בכיר לפיתוח ובינוי במשרד החינוך.

* * *

אהוד בן עזר

המושבה שלי

בהוצאת "אסטרולוג" 2000

פרק שלושים ושלושה

מותו הנורא של אביתר ירקוני

בהתנפלות הגדולה על המושבה

הצעקות שכיוון דודי אלכס לעבר ראש השומרים שיח' איסחאק נורדאו – הידהדו ליד אותן מדרגות בית הוועד שבמרומיהן, בבוקר יום ההתקפה הגדולה על המושבה, ניצב שיח' איסחאק על המרפסת, הרחבה כבמה, ודיבר אל הקהל, שהיו בו הרבה נשים מפוחדות שעמדו בחצר למטה ובכו.

 "שוועסטערס, מוטערס, ווייבערס, מיר גייען פאר אייך אין פאייר! מיר גייען אייך באשיצן! מיר וועלן היטן אויף אייר כובד!" – אחיות, נשים, אימהות, אנחנו הולכים למענכן באש! אנחנו הולכים להגן עליכן, אנחנו נשמור על כבודכן!

וירד בשלוות-מלכות במדרגות, רובה על כתפו, עבר על פני איכרים קשישים וחמורי-סבר שקלשונים בידיהם וגרזינים עם קתות קצרות תחובים בחגורותיהם, עלה על סוסתו השחורה ופקד על פלוגת הרוכבים מבני-המושבה לצאת אחריו צפונה אל הפרדסים, אל החזית.

אך ניסיון הגבורה של הפרשים שלנו לעצור את ההתקפה על המושבה, נכשל. פלוגת הרוכבים התפזרה ונסה חזרה למושבה. אביתר, סגנו של שיח' איסחאק, נותר מאחור – ונסוג לבדו במשעול בין הפרדסים. עגלון ערבי, שעבד במשק של אביו והשתתף עתה בהתקפה, ירה בו מבין העצים והכדור פגע בגבו. אביתר המשיך לרוץ צעדים אחדים, נפל, התרומם שוב – ונפל לבלי קום עוד. התוקפים הערבים, שזעמו על הקורבנות הרבים שנפלו בשורותיהם, שעטו בפראות אל גופתו החמה-עדיין. הם עטו עליה, ביתקו בפגיון את בטנו, כרתו את אבר-מינו, חלצו אחת מנעליו ומילאו אותה בו ודחפו לתוך מעיו הפתוחים של אביתר ירקוני, אהוב-ליבן של ארלטי ושל דודתי יעל.

בלילה הקודם ערך שיח' שאקר, מנהיג השבט שעמד בראש התוקפים, סעודה נדיבה. נשחטו ארבעים כבשים כדי להאכיל בהן את כל הבאים בצל אוהלו, אלה העומדים להתנפל בעלות השחר על המושבה. הנשים אפו פיתות דקות, הזקנים הופקדו על הקפה.

באוהל הגדול הצטופפו בישיבה מזרחית עשרות מבני-השבט ומהאורחים. אלה שהכירו את המושבה כבר חילקו ביניהם את הנשים הצעירות כשהם מתארים את יופיין אחת לאחת, ובראשן שיינע-פשה גרשוני זהובת השיער ובעלת החזה העצום, שעצם הזכרתו – גרמה לגברים לעצום עיניים ולפצוח בשירי ערגה ממושכים עד כלות הנשימה, ומראה השמשיה הלבנה שלה הסוככת על עור פניה הצח, וההפלגות והסלסולים בדמיון על אודות הקוס שלה... וארלטי קלדם הענוגה בנשים, הניראית כנסיכה בהרמון, שרק הזכרת שמה מטריפה את דעת הגברים שזכו לחזות בה בעבודתם במושבה וחולמים לגעת בה, ואילו השאר מסתפקים לשמוע את תיאור חמודות השתיים, ואחריהן של שאר האיכרות, בנותיהן, עכוזיהן, אפילו של הזקנות שעורן יבש בשמש והילדות שטרם צימח שער ערוותן.

הם נשבעו להרוג במושבה עד הגבר האחרון, לשלול שם כל מה שאפשר ולהעלות באש את הבתים.

מהאוהלים הסמוכים כבר עלתה השירה החדגונית של הנשים המעודדות את הגברים היוצאים בבוקר לקרב.

גמלים רבצו בחשיכה, טעונים על דבשותיהם פחי נפט, שהעלה ריח חריף ודוחה של לפני שריפה.

יריות המגינים בלמו עתה את התוקפים הערבים על קו העמדות הצפוני, וזאת ברגעים המסוכנים שלאחר נסיגת פרשי המושבה, אך המצב היה חמור בגלל המחסור בתחמושת. מתקופת מלחמת העולם הראשונה נישאר במושבה אוסף כדורים גדול לרובים תורכיים, אנגליים, גרמניים ואוסטריים, התחמושת נמצאה במעורבב, ומאחר שלא דאגו למיין לפני הקרב את הכדורים, קשה היה להשתמש בהם עכשיו. בחצר בית ועד-המושבה ישבו ילדים בני עשר ויותר ועסקו במרץ ובעיניים נוצצות בניקוי כדורים שהובאו ממחסנים וממרתפים והיו מוצר יקר ערך.

מסייה בוריס קלדם עבר ברחובות רכוב על סוסתו והמריץ כל מי שפגש בדרכו לבוא לעזרת הלוחמים העומדים בכוחותיהם האחרונים: "שם בעמדות נהרגים, ואתה עומד כאן?!" ובאותה תנופה ירד מהסוסה, רץ ועלה במדרגות בית ועד המושבה אל הקומה השנייה, התפרץ פנימה והודיע לחברי ועד ההגנה שהוא יוצא ברכיבה למפקדת הצבא הבריטי ביפו, להזעיק עזרה. "אם כעבור יום לא אשוב, חפשו את גופתי בשדות!" עלה על סוסתו, והריץ אותה בדהרה ובדרכים עוקפות.

בחצי שעה הגיע קלדם לתל-אביב. כל הדרך ראה מול עיניו את לטיפה המתה עומדת ערומה בשמש מול קילוח המים הפורץ מצינור ברזל עבה ועטוף ירוקת שמזרים את מי הבריכה לפרדס, הטיפות עוטפות את שדיה ואת ערוותה במסכים של מים, שוטפות ממנה את ריח העשן והזיעה והסוסה, וקלדם צמא לחבק את צווארה מאחור ולשתות אותה כולה. ברחוב הרצל נפלה תחתיה הסוסה ולא קמה. קלדם המשיך דרכו במכונית ליפו, לבניין הסארייה שבכיכר, מול מגדל השעון. עלה במרוצה במדרגות ונכנס ללשכת מפקד הצבא. סיפר לקולונל הבריטי על מצב ההתקפה הערבית, על פלוגות הצבא הבריטי החונות באפס-מעשה בסביבות המושבה. דרש לתת להן הוראה לצאת מיד לעזרת המושבה הנתונה בסכנת חיים.

בעודו מוסר פרטים אלה נפל קלדם והתעלף, אך הבריטים פעלו ללא דיחוי. שתי פלוגות של חיילים הודיים יצאו לעזרת המושבה מצפון ואווירון צבאי טס בשמיה וזרק פצצות אחדות שהניסו את התוקפים מדרום.

הקצינים הבריטים שראו את המחנה הגדול של אלפי הערבים שעלה על המושבה מצפון ומדרום נידהמו להיווכח שרק קומץ מגינים עצר אותם עד לבואם. כאשר נודע כי הערבים גורשו, התכנסו ובאו רוב התושבים לחצר בית הוועד, התנשקו ורקדו במעגל ושרו יחדיו זקנים וצעירים, נשים וגברים, זקנים וטף, חרף הקורבנות והפצועים.

שלוש עגלות נשלחו מהמושבה לחזית ושבו טעונות הרוגים ופצועים מקרב הערבים. גופות החיים והמתים נערמו לגובה בין סולמות-הצד, כעגלות עמוסות חציר. העגלות חנו בחצר בית הוועד. אנשי המושבה, שאך שעות אחדות קודם-לכן עמדו בסכנת כיבוש, שחיטה, ביזה ואונס, זעמו על כפיות הטובה של שכניהם, בהם פועלים ערבים שעבדו בחצרותיהם ובפרדסיהם שנים רבות. עתה התגודדו סביב העגלות ודקרו את המתים ואת הפצועים מבעד למוטות הגבוהים של הדפנות. אחד העגלונים שפך על פצוע חומצה גפריתית, שהכינו הנשים לשם הגנת המושבה אם יתפרצו הערבים אל הבתים פנימה. שיח' איסחאק נורדאו, שנקע את רגלו שעה שנסוג על סוסתו בצהריים וזו קרסה מפגיעת כדור, שמע את המהומה וצלע לעבר הדוקרים וגער בהם והרחיקם מהעגלות, אך אלה צעקו כלפיו:

 "מחר תחזירו את הערבים לעבוד ולשמור כאן, כאילו שום דבר לא קרה?!"

 "לעולם לא!" וכדי לתת תוקף לדבריו ניגש אל עגלה עמוסה גוויות, שלף את חרבו מנדנה, טבל את להבה בדם שנטף מבין מוטות העגלה, שלף אותו כשהוא אדום עד הניצב, קירב את הלהב אל פיו כטועם ממנו בלשונו, הניף את החרב גבוה מול פני הקהל ונשבע:

 "ברידערס און שוועסטערס, איך, שיח' איסחאק נורדאו, שווער מיט די בלוט, א פיס פון עראבער זול מער נישט טרייטן אוף די ערד פון אונזרע מוישבה!" – אחיי ואחיותיי, בדם הזה אני, שיח' איסחאק נורדאו, נשבע לכם שיותר לא תדרוך כף-רגלו של ערבי במושבה שלנו!

לצורך כתיבת הכרוניקה, שכל פרט בה חשוב לי מאוד, נסעתי ביום חורף גשום למושב בעמק יזרעאל, בוססתי בבוץ וגביתי עדות מאביתר, בנו של אחד העגלונים (שהאנגלים העמידוהו למשפט ביפו על התעללות בפצועים, והיה צורך להבריחו מהמושבה לעמק). אביתר, שאביו קרא לו על שם אביתר ירקוני הי"ד, טען שהמעמד לא היה כפי שאני מתאר אלא שבסך-הכל הניח אביו בתחתית העגלה את הפצועים ומעליהם את ההרוגים וכך, כשהגיע לחצר בית-הוועד, היו כולם במצב של העליונים.

בהלוויות של אביתר וההרוגים האחרים שלנו, שהתקיימו למוחרת, השתתפו כל אנשי המושבה. כאשר הובאו הגוויות העטופות בטליתות אל חצר בית הוועד, פנה אל הקהל דודי אלכס, שהשתתף אף הוא ביום הקרב, ואמר:

"אני דורש לכבד את הקדושים – ולשבת ישיבת-דומייה על הארץ במשך חצי שעה."

כל הקהל ישב וגעה בבכי חרישי, כמעט ללא קול. הדומייה נמשכה כחצי שעה. המראה היה מזעזע. מאות אנשים ישבו על האדמה, בין העצים רמי הצמרות, לרגלי גרם המדרגות הגבוה של בית-הוועד, ובכו מרה בשתיקה. גם המפקדים הבריטים והחיילים ההודיים, שכיבדו בנוכחותם את מסע האבל, עמדו סביב, עיניהם דומעות, והקצינים הצדיעו.

אז סיים אלכס את הדומייה, רמז לקהל לקום על רגליו, ואמר: "בין התוקפים אתמול היו הרבה מהפועלים הערבים, שעבדו בפרדסי המושבה במשך שנים רבות. ואנו נשבעים, בשם כל הציבור הזה, שיושב על הארץ ברגשי קודש, וכשלפנינו מוטלים חללינו שנפלו בהגנה על המושבה שלנו – במעמד כל תושבי המקום אנחנו נשבעים שלא ניתן יותר דריסת רגל לפועלים הערבים במושבה!"

אלא שאת ההסכמה הכללית קרעה זעקתו של מנהיג הפועלים זיאמה פולונסקי, שנקלע להשתתף אף הוא בקרב ההגנה על המושבה. פניו עודם מפוייחים מאבק-השריפה, התרומם וקרא במיבטאו הרוסי הכבד: "בורז'ואים [בורגנים] שקרנים! רק תשקוטנה במקצת הרוחות ותבוא עונת הפרי, אתם תחזירו לבוייארות [לפרדסים] שלכם את הפועלים הערבים ותשליכו את הפועל העברי לכלבים של המישטורה הבריטית! תחזקנה ידי כל אחינו הפועלים, ולא רק בימים של אסונות ודמים! ליבי, ליבי לך אביתר, לך ולחבריך הרצוחים, אחינו [חי"ת צרוייה] בדם אתם, אחים! עתה היכה האיש הישראלי שורש בל-ייעקר, ועל מעט אפרו אפשר לשבת ולחלום על מולדת!"

ההלווייה יצאה לדרכה מחצר בית הוועד. רחוב חובבי-ציון הלך והשחיר לאורכו במלווים שהתקדמו לעבר בית-הכנסת הגדול. הניחו את הגוויות על הרחבה המוגבהת, וגרישה ירקוני הספיד את בנו בקולו המאנפף-קמעה:

 "אני מאושר שזכיתי להיות עד חי למאורע היסטורי זה בחיי המושבה. אני מתגאה בבני אביתר, שנפל קורבן כיהודי אמיתי על מזבח העם והמולדת. אביתר בני, מסרת את דמך לעם שלך... נפלת בהגנה על מושבתנו ואתה צעיר כל-כך..."

כאן נפסק דיבורו מרוב התרגשות. אפרת בתו, תאומתו של אביתר, נפלה מתעלפת על גוויית אחיה. מסייה בוריס קלדם גחן עליה להרימה. רב המושבה המשיך את טקס האשכבה: "ימתקו לקדושים, שנפלו על קידוש השם, רגבי עפרם, וזכרם יהיה קדוש לנו ולדורותינו."

המשך יבוא

* * *

אהוד בן עזר

ספרי דורות קודמים

פרסום חוזר בסדר אלפא-ביתי של המדור השבועי

שהתפרסם במשך שנים רבות במוסף "ספרות ותרבות" של עיתון "הארץ"

עם תמונות הסופרים

"בדד"

לאוגוסט סטרינדברג

עברית: 1913

פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 7.1.1972

לפני 47 שנים

"בני הדור הצעיר מתפרצים קדימה בקול רעש של חוצפה ואינם מסתכלים במעשי הזקנים ואינם למדים מהם. דבר מעציב הוא זה, שהצעירים באים סוף כל סוף לאותן המסקנות עצמן, שיצאו בשעתן מבית מדרשנו. והגרוע מזה הוא מה שהצעירים הממציאים את החדשות הנושנות הללו רואים את עצמם, כאילו גילו אופקים לא שיערום ראשונים." ("בדד". עמ' 3).

"בכל ערב וערב, כשאני שב מבית-הקהווה לביתי, אני מרגיש את התוהו-ובוהו שבחיי הבל אלה, חייה החברה, שבה כל אחד אינו שומע בעצם אלא את דברי עצמו וכופה על אחרים את השקפותיו כגיגית. רשת המוח שלי עשויה קרעים וזרועה גרעיני באושים, שסופם לקמול קודם שיעשו פרי. ובשעה שאני נשקע בבדידותי, ומתכנס לתוך עצמי, אני מוצא עוד הפעם את המנוחה הנכספת, אני מוצא עוד הפעם את עצמי, חי בתוך עולמי ושואף רוח בגן-עדני, ולאחר שעות אחדות של חשבון-הנפש אני נופל לתוך זרועות השינה, חי בעולם שכולו טוב, במקום שאין לא רצונות ולא מאוויים ולא סערות המאוויים." (שם עמ' 7).

שני הקטעים מתארים את הלך-נפשו של גיבור סיפורו האוטוביוגראפי של סטרינדברג (1849-1912) "בדד". "כולנו כבני חמישים," הוא מכריז בפתיחת הסיפור, והתקופה, כמצויין בסיפור, היא מלחמת הבורים (1899). הגיבור הוא סופר ומחזאי, המואס בחברת בני-אדם ומסתגר בחדר שכור, בשטוקהולם, עיר-הולדתו. שיחות האינטלקטואלים, רעיו זה עשרים שנה, מעייפות אותו משום שהם חוזרות על עצמן מתוך אגוצנטריות עקרה – "כל אחד נוהג צרות עין ברעיונותיו, שהוא שולח על פני חוץ, בכדי לכסות על מסתרי חייו, שהווילוניות יפה להם." (עמ' 7).

הפרישה אל הבדידות גורמת לו הרבה אי-נעימות. "אותו החלל הריק, שנתהווה לרגלי זה ביישותי, היה שואף להימלא על ידי תוכן חדש." (עמ' 10). החלל הריק הוא מה שהיידגר מכנה בשם "סתם-אדם", הירידה אל ההווייה הסתמית, הבריחה של האני מפני עצמו.

אבל סטרינדברג בורח אל עצמו, כלומר אל הבדידות. והקושי הוא שבבדידות אין מאומה מן התנחומים והתחליף-לחיים שיש בסתמיות הפטפטנית. הוא מתעקש שלא למלא את "החלל הריק" בקש ובגבבא אלא – "נדמה היה, לכאורה, שהבדידות מתשת כוחו של אדם, אבל כנגד זה גדלו כוחותיי בהיקפם, על ידי מה שהצטמצמו כולם ועמדו על נקודה מרכזית אחת, שהיתה משמשת מרכז רוחני לכל חוויות-הנפש ומאורעותיה וממציאה מזון רוחני לְהַנְשמה." (עמ' 10).

גם את עניינו עם הנשים סיים גיבור הסיפור ("פרוש אני לאותו דבר זה עידן ועידנים..." (עמ' 12) – והוא משתקע בחיים של התבוננות וכתיבה. יחסים אילמים מתקשרים בינו לבין סביבתו: בעלת-הבית, דיירי הבית האחרים, בעל חנות-מעדנים חדשה הפושט את הרגל, סימטאות, בתים, נופים. הוא קורא את כל חמישים הכרכים של באלזאק ומלא הערצה אליו. הכתיבה, טוען סטרינדברג, מרוקנת את הנפש בסוף היום, ואילו הקריאה טוענת אותה מחדש: "בכל יום ויום אני בולע לתוכי הרבה על-ידי קריאה, אבל כנגד זה אני פולט הרבה על-ידי כתיבה. עבר עליי יום שלם בכתיבה בלבד, לערב הריני רואה את מוחי כדבר שנתרוקן מתוכנו. יש לי אותה הרגשה, כאילו פלטתי הכול על הנייר וכבר יבש מעייני וחשכו כל המאורות שלי. עבר עליי יום בקריאה בלבד, מיד נעשה מוחי מלא על כל גדותיו עד כדי להתפקע." (עמ' 32-33).

כאשר האדם חי בבדידות, אומר סטרינדברג, הוא "אינו נוגע ביישותם של אחרים אלא באופן טלפאתי. האדם ממית את עצמו על מנת לקום לתחייה: מגדל את עצמו לדבר-מה חדש ומחוסר-דמות." (עמ' 26). הנפש הניזונה מתוך החופש המוחלט מפרה את עצמה ומתכשרת לקבל לתוכה את השלווה והאושר הנפשי. ואילו חיי החברה הם "סמל התפלצת":

"האדם בעל הנפש היפה, הנפגע על כל פסיעה ופסיעה עם הכיעור והדומה לו, סופו שיהיה רואה את עצמו כקדוש ומעונה. מי שמעלים את עיניו מפני הנימוס מעיוות הצדק שבחיים, הריהו צבוע. מי שמסתיר את דעותיו והשקפותיו מפני הנימוס, סופו להיעשות פחדן. מי שמקבל על עצמו ברצון הלב את העונש בעד חטאים שלא חטא, סופו שיהא ערכו נופל בעיני עצמו, עד שהוא נעשה מאליו לאבר המדולדל בגוף החברה. מילה חמה מעודדת את הנפש הנחלאה, ובהיעדרה – חדוות החיים גולה מן האדם. וסופו של דבר, שהאדם נהפך לאויבם של החיים והבריות ומתקומם כנגדם. ולא זו, אף זו, אין אנו אדונים לעצמנו בשום פנים. משום שגם כבודו של האדם תלוי בדעת אחרים. מה בצע שאני מתהלך בענווה עם הבריות, אם מתנגדי משליך עליי שיקוצים ומטמאני בהבל פיו. אחד המחרף ואחר המחורף כבודם נפגע. כך הוא טבעם של חיי החברה. תמיד האדם צפוי לסכנה, משום שכל אחד אחראי לחברו ותלוי בשגעונותיו של חברו, והללו שאינם מעזים פניהם לנגוע בכנף מעילי בשעת בדידותי, מכניסים את להט סכינם בעובי הלב בשעה שאני מעורב עימהם." (עמ' 25).

הבריחה של סטרי נדברג אל הבדידות נובעת לא רק מחיפוש ניטשאני אחר הכוח שבעצמיות אלא גם מן הייאוש שבחיים בצוותא, שאולי לא היה מואס בהם אילו היו מתנהלים בצורה אחרת, הוא מרגיש כי כל יציאה שלו מרשות היחיד נותנת את שמו עניין למשליכי שיקוצים ולמשוגעים שכותבים בעיתונים ומסלפים את דבריו. ככל שבדידותו מתעצמת הוא נכנס למצב של טירוף, משום שגם כאשר הוא מנתק עצמו מכל מגע חיצוני עם בני-אדם,  אין הוא יכול לחדול מלחשוב עליהם שעה אחר שעה. הם פולשים לתוך הרהוריו:

"אני רואה את עצמי כאילו אני בא במגע-ומשא טלפאתי עם מכריי, קרוביי ואויביי המרובים והמרוחקים, נכנס איתם בשיחה, אנו מנצחים זה את זה בוויכוחים." (עמ' 50).

הבדידות השלמה, המסע אל העצמיות, אינם מצליחים לגמרי. הסופר נמצא תמיד באמצע הדרך. הוא בורח מפני הסתמיות שבחוץ, מפני החובות המשעבדים אותו לחברה שהוא חי בה. אבל בהימצאו עם עצמו הוא מגלה בתוך נפשו את כל העולם החיצוני שממנו ברח, והוא נתון בדיאלוג טלפאתי מתמיד עם קרוביו ואויביו, ועושה אותם, ברוב המקרים, נושא ליצירתו.

"פעמים אני מפליג בהרהוריי ובא עד לידי כך, שאני רואה את עצמי עומד בקשרי-מלחמה עם כל האומה. אני נעשה עד-ראייה לעיונו של הקהל המעניין בספרי האחרון, המונח עדיין בכתובים איתי, ונעשה עד שמיעה לוויכוחים שאינם פוסקים שנתעוררו לרגלי קריאה זו. ברי לי שהלכה כמותי, ולפיכך אני תמה על חוסר ההבנה של הקהל. אני מביא ראיות על פי עובדות, והם מורדים בהעובדות עצמן, שהם מודים בהן בשעה שיש להם הצורך בכך. אני רואה אותי עומד בתוך מערבולת המלחמה, מוקף אויבים מכל הצדדים. כולם אויביי הם, ואין הם מתקרבים אליי אלא להנאתם. גם חיים כאלה קרויים חיים!" (עמ' 50).

גם לסתמיות, לחברה, שאותן דוחה סטרינדברג בספרו, יש אפוא משמעות מטאפיסית. השקיעה בסתמיות ובחברה היא אמנם נפילה בחלל הריק, אך ההתעלמות מהן ומן המאבק שבהן, נעשית גם היא למין עקרות של חיים בחלל הריק. גם הבדידות הגאונית ביותר אינה יכולה לינוק את עצמה בלבד ולבטל את המציאות החברתית.

שלוש  פגישות חותמות את סיפורו של סטרינדברג.

הפגישה האחת היא פגישה מדומה עם בנו, שאותו לא ראה שנים רבות. את הבן הוא אינו רואה, אבל מערכת מורכבת של יחסים אילמים נרקמת בינו לבין בחור צעיר, נווד, שאותו הוא פוגש ברחוב וחושב אותו לבנו.

הפגישה השנייה היא בסופר-עיתונאי צעיר. שיצא מבתי-הסוהר ובא לבקש כסף אצל הסופר המבוגר. ההלוואה ניתנת, אבל: "לאחר שיצא מביתי. ניצנץ בי הרהור: הוא רמאי. קודם יציאתי מתוך חדרי אני פותח את החלון לרווחה, ולא בכדי לגרש את הריח הרע שהכניס לתוכו, אלא בכדי להפיג את הרושם." (עמ' 67-68).

הפגישה השלישית היא עם תקופת העלומים, עם הבית של תקופת הילדות, ומתרחשת בחברת ידיד-מנוער, שהוא קומפוזיטור ומנגן. תוך כדי העבודה המשותפת עם הידיד, והשקיעה בזיכרונות שמעוררת נגינתו, מתאהבים השניים בדמותה של נערה גמישה וטבעית, המטפלת בבן-אחותה, תינוק כבן ארבע. הנערה נשקפת להם מן החלון שבבית ממול, בחדר שהכול בו לבן: שלוש כריזנטמות, כוס חלב, מפת שולחן, כדי חרסינה, תנור לבנים ופני המסובים.

סוף הסיפור מזכיר במקצת את מה שעתיד להיות סיומו של "טוניו קרגר" (1903) לתומס מאן. הקומפוזיטור נושא את הנערה לאישה. המספר מסתכל בלילה, מבעד לחלון, בתמונת אושרם.

"פניהם מפיקים אותה ההבעה הנלבבה המצוייה אצל שני בני אדם בודדים המכירים, שהם עוקרים את הבדידות משורשה." (עמ' 76). ו"עליז מתוך ההכרה, שאני יכול לראות באושרם של אחרים בלי רגש של קינאה וצרות-עין כל שהוא, אני יוצא מתוך החומות של עלומיי וחוזר לבדידותי, לעבודתי ולמלחמתי." (סוף הסיפור).

* א. סטרינדברג: "בדד". סיפור. תרגום א. שטינמן. הוצאת חברת "אחיספר", ורשה-ברלין. ביבליותיקה כללית ו' ז'. ורשה תרע"ג. 1913. מסודר בדפוס א. שריפטגיסער. 76 עמ'. המחיר 50 קאפיקות. המכירה הראשית בביהמ"ס של חברת "צנטרל", ורשה נובוליפקי 7.

אהוד: אולי יש קשר כלשהו בין ספרו של סטרינדברג לסרט "תותי-בר" של אינגמר ברגמן?

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אהוד היקר, קראתי רבים מספריו של יוסף אורן, וגם כתבתי עליהם רשימות, וזאת הפעם הראשונה שאני נפגש עם קטע אישי כל כך על גורלה של משפחתו שברחה מפולין הכבושה לברית המועצות, ומשם העלייה לארץ, והפגישה עם הפולני בעל המצפון קלינובסקי. התרגשתי לקרוא.

נעמן כהן מדבר על הגזענות האנטי-אשכנזית, כשמעלילים על מר"ץ שמדובר במפלגה של פריווילגים כיוון שהם אשכנזים. פירוט הלא אשכנזים במועמדי המפלגה לכנסת – לא משכנע את "עסקני הקיפוח", ועל כך כתבתי ספר שלם, שנדמה לי כי נעמן כהן קרא אותו.

תודה לנעמן כהן המוכיח כי "הנשר הגדול", הרמב"ם, שהיה לו אינטלקט חובק עולם, היה בסופו של דבר אטווויסט, שמסכים עם הקוראן שמותר להכות נשים.

שלך,

משה גרנות

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2242 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,075 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,074 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-88 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,633 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-91 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-73 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-42 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-30 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-38 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-63 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח-בהקלדה של הלקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

[מיספר הערכים לפי ההתקדמות בהקלדה]

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,240 נמעני המכתב העיתי.

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל