פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1436

[שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, י' בניסן תשע"ט, 15.4.2019

עם הצרופה "מתכונים לפסח"

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

גיליון זה הוא האחרון לפני יציאת המערכת לחופשה

הגיליון הבא 1437 יופיע ביום חמישי 25.4.19

נא לא לשלוח לנו חומר חדש לפני ה-23.4

עוד בגיליון: יוסי גמזו: א. זְכַרְיָה בָּאוּמֶל חָזַר הַבַּיְתָה. ב. לֶקַח הַבְּחִירוֹת הָאַחֲרוֹנוֹת. // עמוס גלבוע: תוצאות הבחירות. // ישראל בר-ניר: בחירות 2019 – הרהורים ביום שלמחרת. // חובב טלפז: “Winning Is Not Everything, Winning Is The ONLY Thing” // אברהם כץ עוז: הייתי רוצה תוצאות אחרות בבחירות. // איליה בר-זאב: Deus ex machina // יהודה דרורי: ה"עבודה" לקראת פילוג מבורך! // אורי הייטנר: 1. עוז לתמורה אחרי הפורענות. 2. צרור הערות 14.4.19.  // רוֹן גֵּרָא: אָדָם. // גיא משיח: ייפוי כוח מתמשך. // אהוד בן עזר: מוצ"ש נהדר בפילהרמונית עם הונק, רדז'ינסקי, ויינברג, ברהמס והמקהלה הפילהרמונית מפראג. // משה גרנות: על ספרה של נחמה פוחצ'בסקי, "במדרון – רומן ארצישראלי". // ליל הסדר האחרון של יהודה ראב בן עזר. // תקוה וינשטוק: כליל של יופי ופיסת היסטוריה שעניינה אמונה. // יהודה גור-אריה: חללית עכו"ם. // אהוד בן עזר: ספרי דורות קודמים. "מסע סנטימנטלי" ללורנס סטרן. עברית: 1954. פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" ביום 9.7.1971 לפני 48 שנים. // אהוד בן עזר: המושבה שלי. פרק שלושים וארבעה. מדוע התאבדה ארלטי קלדם? // ממקורות הש"י.
 

* * *

יוסי גמזו

שְנֵי פְּרָקִים

א. זְכַרְיָה בָּאוּמֶל חָזַר הַבַּיְתָה

כְּנֶגֶד כָּל הַהַשְמָצוֹת וְהַכְפָּשוֹת הָרֶפֶש

שֶל מַעֲרֶכֶת הַבְּחִירוֹת בְּזַעַם וְחָרוֹן,

כְּנֶגֶד הַוּוּלְגָרִיּוּת גְּדוּשַת גֹּעַל-הַנֶּפֶש

שֶלֹּא פָּסְקָה מַמָּש עַד יוֹם שְלִישִי הָאַחֲרוֹן,

כְּנֶגֶד כָּל מָה שֶמַּפְרִיד וּמַעֲמִיק כָּל שֶסַע

בֵּין מִגְזְרֵי הָעָם הַזֶּה שְׂבֵעֵי הַנִּגּוּחִים

שֶמָּה שֶמְּפַצֵּל אוֹתוֹ מָצוּי פֹּה כְּבָר כְּפֶסַע

מִחֹסֶר-לְכִידוּת מַדְאִיג וּמִלְחֲמוֹת-אַחִים,

בָּלַט לִפְנֵי שְבוּעַיִם בְּקֵרוּב מִפְנֶה דְּרָמָטִי,

מַמָּש הַהֶפֶךְ הַגָּמוּר, כְּמוֹ דִין שֶהָר יִקֹּב,

כְּשֶסַּךְ שְלוֹשִים וְשֶבַע שְנוֹת אִי-יֶדַע אַנִיגְמָטִי

עַל מָה שֶאֵרַע לִשְלוֹשָה מִנּוֹפְלֵי אוֹתוֹ קְרָב בְּסוּלְטָן יַעֲקֹב

זָכָה לְגִלּוּי מְאֻחָר אַךְ מַפְתִּיעַ שֶל שְלִיש מִחִידַת הֵעָלְמָם שֶל

שְלוֹשָה מִמֵּיטַב נֶעְדָּרֵי לוֹחֲמֵינוּ בְּעֵת הִתְחוֹלֵל אוֹתוֹ קְרָב

וּזְכַרְיָה בָּאוּמֶל סוֹפְסוֹף נִמְצָא בְּסִיּוּמָם שֶל

מַאֲמַצֵּי כָּל מְחַפְּשָׂיו וּלְאַחַר זְמַן רָב

הוּבָא לְקֶבֶר יִשְׂרָאֵל כְּשֶבְּדִמְעוֹת עֵינַיִם

חָדַל לְרֶגַע עַם שָלֵם מֵרִיב וּמִמָּדוֹן

וּכְשֶקָּלְטוּ הַר הֶרְצֶל וְאַדְמַת יְרוּשָלַיִם

אֶת עַצְמוֹתָיו שֶנִּגְאֲלוּ מִגְּזַר הָאֲבַדּוֹן

שֶל כָּל נֶעֱדָרֵינוּ שֶכֻּלָּנוּ כָּאן עֲדַיִן

דְּרוּכִים וּמְצַפִּים כְּבָר לְשוּבָם אֶל בָּתֵּיהֶם

לְפֶתַע הִתְחַלְּפָה תְחוּשַת הָרִיב כְּהֶרֶף-עַיִן

כְּמוֹ יֵצֶר הַפִּלּוּג וְהַפִּצּוּל הַמִּתְלַהֵם

בֵּין כָּל חֶלְקֵי הָעָם לְשֻתָּפוּת-גּוֹרָל כֹּה קְרִיטִית

כְּשֶהָאִחוּד מֵמִיר אֶת הַנִּגּוּד וְהַפֵּרוּד

וְחֹסֶן לְאֻמִּי וּלְכִידוּתוֹ הַמּוֹנוֹלִיתִית

חוֹזְרִים וּמַזְכִּירִים לָעָם שֶבִּקְטָטוֹת טָרוּד

כִּי יֹשֶר לֹא יְהֵא פֹּה וְלֹא צֶדֶק וְלֹא שֶקֶט

כָּל עוֹד גוּפָם שֶל הָדָר גּוֹלְדִּין וְאוֹרוֹן שָאוּל

שֶאִי הַחְזָרָתָם אֵלֶינוּ כְּבָר שָנִים זוֹעֶקֶת

מִסַּחְטָנוּת גוֹרְמֵי "חָמָאס" שֶבְּתִזְמוּן בָּהוּל

זוֹכִים לַהֲקָּלוֹת וּוִתּוּרִים מִצַּד גּוֹרְמֵינוּ

שֶכְּלָל אֵינָם מַתְנִים אוֹתָם בִּמְחִיר הֲשָבָתָם

שֶל הַחַיִּים וְהַמֵּתִים מִקֶּרֶב יַקִּירֵינוּ 

כְּשֶעֶצֶם מַצְפּוּנֵנוּ בַּמֶּחְדָּל הַזֶּה מֻכְתָּם

כּוֹלֵל הַחְזָקָתָם שָם שֶל שְבוּיֵּינוּ הַחַיִּים עוֹד

הִישָאם אַ-סַיְד וְאַבְרָהָם מַנְגִּיסְטוֹ הַכְּלוּאִים

שֶמִּשְפְּחוֹתֵיהֶם זְמַן רָב בִּכְאֵב וּבִנְכָאִים עוֹד

חוֹווֹת אֶת חֶסְרוֹנָם הַמַּר מוּכּוֹת גַּעֲגוּעִים.

בְּסֵפֶר זְכַרְיָה פֶּרֶק רִאשוֹן פָּסוּק ט"ז,

זְמַן רָב בְּטֶרֶם שָב זְכַרְיָה בָּאוּמֶל לְאַרְצוֹ

נִכְתַב בְּצוּרָה מְפֹרֶשֶת "וְשַבְתִּי אֲנִי לִירוּשָלַיִם,"

כָּךְ שֶשּוּבָם הוּא חוֹב-כָּבוֹד שֶאֵין לְהַחְמִיצוֹ.

ב. לֶקַח הַבְּחִירוֹת הָאַחֲרוֹנוֹת

בַּסְּפּוֹרְט, בַּמִּלְחָמוֹת וּבַבְּחִירוֹת כְּפִי שֶיָּדוּעַ

יֵש מְנַצְּחִים וּמַפְסִידִים, זוֹ דֶרֶךְ הָעוֹלָם,

וְרַק אֶצְלֵנוּ – לֹא בָּרוּר כְּלָל לָמָּה וּמַדּוּעַ –

יוֹצֵא שֶכָּל כֻּלָּם כָּאן מְנַצְּחִים, מַמָּש כֻּלָּם.

אַתָּה שוֹמֵעַ עִם סְגִירַת הַקַּלְפִּיּוֹת אֵיךְ אֵלֶּה

כָּל מַנְהִיגֵי הַמִּפְלָגוֹת, אֶחָד לֹא נֶעֱדָר,

צוֹרְחִים וּמְבַרְכִים עַצְמָם עַל הִתְגַּשְּמוּת הַפֶּלֶא

שֶבּוֹ הֵם חוֹגְגִים אֶת נִצְחוֹנָם הַנֶהֱדָּר

גַּם כַּאֲשֶר קוֹלוֹת הַבּוֹחֲרִים שֶהֵם הִצְלִיחוּ

בְּקֹשִי לְקוֹשֵש רָחוֹק מְאֹד מִנִּצָּחוֹן

אַךְ שוּם עֻבְדּוֹת אֵלֶקְטוֹרָלִיּוֹת עוֹד לֹא הִנְמִיכוּ

אֶצְלָם, לַמְרוֹת עֲלִיבוּתָן, אֶת רַף הַבִּטָּחוֹן.

אָמְנָם הֻרְגַּלְנוּ לְתַעֲמוּלַת-בְּחִירוֹת בּוּרְלֶסְקִית

בָּהּ כָּל מַנְהִיג סִיעָה מַתְרִיעַ בִּצְנִיעוּת רַבָּה

לִפְנֵי יוֹם הַבּוֹחֵר בְּפַלְצָנוּת מַמָּש גְּרוֹטֶסְקִית

שֶהוּא בִּלְבַד יְהֵא כָּאן רֹאש הַמֶּמְשָלָה הַבָּא

ׁׁוְתוֹפָעָה פָּתֵטִית זֹאת(שֶגַּם אַחַר כָּל בְּרוֹךְ פֹּה                                   

כָּל רֹאש סִיעָה מַפְעִיל בְּנִצְחוֹן-בְּלוֹף דִּמְיוֹן חָפְשִי

כְּשֶלְּאַחַר סְפִירַת כָּל הַקּוֹלוֹת קָשֶה לִכְרֹךְ פֹּה

אֶת מָה שֶהוּא חוֹגֵג עִם מַצָּבוֹ הַמַּמָּשִי)

גּוֹרֶמֶת לַצִּבּוּר לִזְקֹף גַּבּוֹת וְגַם לִתְמֹהַ

עַל כָּל מַכְרִיז עַל נִצְחוֹנוֹ מוּל בּוּכְטַת חֲסִידִים:

אִם כָּל כֻּלָּם נְצְּחוּ כְּפִי שֶנִּתָּן מֵהֶם לִשְמֹעַ 

אָז מִי הֵם וְהֵיכָן הֵם סוֹף כָּל סוֹף הַמַּפְסְידִים?...

אַךְ שְתֵּי עֻבְדּוֹת בְּרוּרוֹת שֶהַבְּחִירוֹת כַּיּוֹם הוֹכִיחוּ:

שוּם wishful thinking שֶל לוֹקִים בְּהַשְלָיָה עַצְמִית

הַמִּתְעַלְּמִים מִלֶּקַח שֶבְּפַרְצוּפָם הֵטִיחוּ

תוֹצְאוֹת אוֹתָן בְּחִירוֹת אֵין מְצִיאוּת שֶלֹּא תַצְמִית:

עֻבְדָּה אַחַת – רִבּוּי הַמִּפְלָגוֹת שֶלֹּא עָבְרוּ כָּאן 

לֹא אֶת אֲחוּז הַחֲסִימָה וְלֹא שוּם גּוּש חוֹסֵם 

הוּא רַק בִּזְבּוּז קוֹלוֹת לַשָּוְא שֶעֲלֵיהֶם גָּבְרוּ כָּאן 

שְתֵּי מִפְלָגוֹת גְּדוֹלוֹת כְּמוֹ בְּאַרְצוֹ שֶל אַנְקְל סֶם

וְְגַם כְּשָמִּפְלָגוֹת גְּדוֹלוֹת מַשְלוֹת עַצְמָן כִּי שֶפַע

קוֹלוֹתֵיהֶן מַקְנֶה לָהֶן שְלִיטָה מֻחְלֶטֶת, הֵן

תְּלוּיוֹת בְּכַף-מֹאזְנַיִם שֶל סִיעוֹת קְטַנּוֹת שֶאֶפַע

צָפוּי לְמִי שֶלֹּא נִכְנָע לִשְלַל סְחִיטוֹתֵיהֶן.

וְיֵש עֻבְדָּה שְנִיָּה שֶלֹּא תֻפְרַךְ בְּשוּם קוֹמְבִּינָה

וְהִיא – שֶכְּבָר בָּרוּר מֵעַל כָּל תִּיק וְכָל מִנּוּי:   

הָעָם שֶקָּץ כָּאן בַּשְּחִיתוּת שֶנֶּעֶשְׂתָה רוּטִינָה

קוֹרֵא בְּקוֹל  

מֵעַל לַכֹּל:

רוֹצִים לִרְאוֹת שִנּוּי...

יוסי גמזו

* * *

עמוס גלבוע

תוצאות הבחירות

ניצחון אדיר מעשי לנתניהו, ניצחון מוראלי לגנץ. אני, מפא"יניק בן מפא"יניק, אחד מ"הבאבונים" שהצביע לליכוד!

ניצחון אדיר מעשי לנתניהו. ניצחון מוראלי בלבד לגנץ. מסע  בחירות "רק לא ביבי" נכשל. נניח לפרשנים שלנו לנתח ולחשב קיצין ונסתרות של הרכב הקואליציה הבאה, ואת גורלה של "כחול לבן" כמפלגה שאולי תהיה מפא"י של המחר – מרכז של ימין ושמאל. ברצוני לגעת בשתי נקודות אחרות.

האחת היא שעד עכשיו איני יכול להבין מדוע אצלנו, בכל אמצעי התקשורת, בכל הסקרים בשנים האחרונות, נוהגים לעשות את הפילוח הזה: גוש הימין כך וכך קולות, ומולו גוש המרכז שמאל כך וכך קולות. צירוף הקולות הוא 120 חברי כנסת. נבצר מבינתי הדלה להבין כמה דברים בסיסיים: למה תמיד המרכז מודבק לשמאל ולא לימין? למה לא מראים לנו גוש ימין מרכז מול גוש שמאל? מה, יש קשרי חיתון בין המרכז לשמאל?

ויותר מכך: למה המפלגות הערביות (להבדיל ממפלגות ערביות בעבר הרחוק שהיו מפלגות לווין של מפא"י) שכולן שוללות את מהותה וזהותה היהודית של מדינת ישראל, נכללות משום מה בגוש המרכז שמאל? מישהו יכול להסביר לשכל הישר של האזרח "הסביר" מה למפלגת בל"ד ולשמאל? מה היא עושה שם? לדעתי השמאל הישראלי (הלא קיצוני) נמצא במרץ וגם במפלגת העבודה. זה הכול מבחינה מפלגתית. הוא נמצא כמובן בהרבה אירגונים לא מפלגתיים, בתקשורת, באקדמיה. דהיינו, השמאל בישראל הוא קטן במיספרו, אך מאוד משפיע תקשורתית. לדעתי הצגת "גוש שמאל מרכז" עם המפלגות הערביות הינה בבחינת מצג שווא היוצר את הרושם שכביכול יש הרבה קולות לשמאל. 

השנייה מתחילה בסיפור מהחיים שהתחולל לפני כמה ימים במקום מסוים ברמת השרון. תוך כדי שיחה סביב שולחן קפה, אמרתי שאני הולך להצביע מחרתיים עבור הליכוד והתחלתי לנמק.

גברת שישבה לידי הזדעזעה, קמה ממקומה ועברה לשבת בכיסא ריק שמרוחק ממני, ליד גברת אחרת שהיתה מוקסמת מדברים שנכתבו בגנות נתניהו.

"אני רוצה להתרחק ממיקרובים," אמרה הגברת שהתרחקה ממני.  כן, כן, כך היא אמרה, ואיש לא העיר לה על כך.  ואם יש משהו שמעלה לי קשות את לחץ הדם, הרי זאת ההתייחסות למצביעי ליכוד, או לכאלו שמזדהים כליכוד. אני, מפא"יניק בן מפא"יניק בעברי, גאה להיות אחד מ"העדר" של מצביעי הליכוד; גאה להיות אחד מ"האספסוף", אחד מ"הבבונים", אחד מ"הנידרטאלים המודרניים", אחד "שלא יודע לחשוב לבד". אני אחד מאלו ששומע וקורא שנתניהו הוא כמו חמינאי, כמו צ'אושסקו הרומני או ארדואן , או אפילו "מלך השמש" הצרפתי, המלך לואי ה-14 (דרך אגב, חלקים מהטריטוריה הצרפתית נכבשו בזמנו), ומנחם עצמו שהטיפשות היא ככל הנראה נחלתם של כל בני אדם, עליונים כתחתונים.

שיהיה ברור: אני סולד מהתנהלותו של נתניהו, ופעמים עלתה בי תפילה חרישית שרק בגלל אשתו ובנו יפסיד את הבחירות. אבל הרגש הפסיד. ההישגים של המדינה, בכל התחומים, בתקופת נתניהו הם גדולים, אי אפשר להתעלם מזה, לתת את זה בידי חסר ניסיון לחלוטין? התבונה לא נתנה לי.

ומשהו פרדוכסאלי: בשטף הקללות והדברים השליליים נגד נתניהו נאמר שגם נשיא ארה"ב וגם נשיא רוסיה, טראמפ ופוטין כאחד, תומכים בנתניהו ורוצים בניצחונו. דומני שאפילו גנץ אמר זאת וקרא לכן להצביע עבורו. איך אני , כ"באבון", הבנתי את הקללות האלו  על נתניהו? אם ביבי הצליח להקסים את שני ענקי עולם, והם תומכים בו, לא רק "העדר"  של דרום תל-אביב ודרום הארץ ואפילו עפולה, אז בוודאי שאתמוך בו ולא במתנגדו! אני צריך את שניהם נגד מנצחי נתניהו? 

ומילה לסיום. אין לי ספק  שתתחיל עכשיו יללה מקצה הארץ ועד קצה בנוסח: "אויה לנו, אבדה לנו המדינה,  המשיחיות תחגוג, הקץ מגיע."  איני ישעיהו השני אך אוכל לנחם את כל המייללות והמייללים:

הארץ תעמוד על תילה! אם היתה התבונה  שורה בארצנו כי אז היינו מקימים ממשלת אחדות לאומית!

עמוס גלבוע

* * *

המקוננים על ניצחון נתניהו בבחירות ביום שלישי

קיבלו פיצוי הולם בכישלון הנחיתה על הירח

של החללית הישראלית "בראשית" ביום חמישי

אין שמחה כשמחה לאיד!

* * *

ישראל בר-ניר

בחירות 2019 – הרהורים ביום שלמחרת

לראות זה להאמין (Seeing is Believing)

חדשות המדע מהיום מבשרות על הישג חסר תקדים: אסטרופיסיקאים הצליחו לצלם חור שחור (Black Hole). לא כאן המקום להסביר מה זה בדיוק חור שחור ומה עושה אותו שחור. כותרת הידיעה באנגלית, הצלחנו לראות דבר שלא ניתן לראותו (We've now seen the unseeable) משקפת את מה שהרגשתי כשראיתי לקראת השעות הקטנות ב-9 באפריל מעל מסכי הטלוויזיה את ריקוד הניצחון של הגנרלים ממפלגת "כחול לבן".  סצנה מתיאטרון האבסורד זאת לא מילה – קבוצת אנשים מבוגרים חוגגים בריקוד מלהיב – מפלה. אני לא מכיר הרבה מקרים כאלה בהיסטוריה. האנגלים מדברים עד היום על "נס דונקירק" – פינוי חיל המשלוח הבריטי מצרפת בעקבות התבוסה שהם נחלו שם. זה היה הישג שאפשר להם להמשיך את המלחמה, אבל הם לא מכנים את זה "ניצחון".

אני לא מזלזל בהישג האלקטורלי של המפלגה החדשה. מפלגה שקמה פחות משלושה חודשים לפני מועד הבחירות, הצליחה לשכנע מספיק בוחרים שוטים שיצביעו בשבילה ויביאו לה 35 מושבים בכנסת.  זה הישג מרשים אבל ניצחון זה לא. ההפתעה האמיתית היא שהם הצליחו למצוא כמיליון בוחרים שהיו מוכנים לתת את קולם למפלגה שאין לה אידיאולוגיה, מפלגה שאין לה היסטוריה של עשייה, מפלגה שכל המצע שלה מסתכם במשפט קצר אחד "רק לא ביבי", מפלגה שמה שיש לה זה מה שאין לה – אין לה כלום, הגנרלים שיצאו במחול המחניים – כמו שנאמר בחדשות, הצליחו לראות דבר שלא ניתן לראותו – הניצחון שלא היה.

גנרלים בפוליטיקה

אדם שמתגייס לצבא עובר הכשרה עד שהוא הופך לחייל של ממש, הכשרה שנמשכת יותר ממיספר ימים. ככה זה היה כשאני התגייסתי. יש טירונות, יש קורסי הכשרה מקצועית בתחומים שונים, יש קורס מ"כים, קורס קצינים וכיוצא באלה. לא שמעתי על אף מקרה בו אמרו למישהו בלשון המקרא (ישעיהו, פרק ג' פסוק ו' ) שִׂמְלָה לְכָה, קָצִין תִּהְיֶה לָּנוּ, או במלים פשוטות, לא צריך יותר מלבוש מתאים על מנת לקבל קצונה. היו מקרים במלחמת העצמאות שאנשים מונו לתפקידי פיקוד ללא הכשרה מספקת, אבל התנאים אז היו שונים לחלוטין מאלה של היום. 

פשוט לא יאומן שגנרלים, שבתוקף תפקידם מודעים היטב לעובדה הזאת (אחרי ככלות הכל כל אחד מהם עבר את התהליך הזה בעצמו), חושבים שבפוליטיקה זה שונה. שבפוליטיקה הכשרה מוקדמת היא מיותרת. שבפוליטיקה אפשר לצנוח ישר לפסגה ללא כל ניסיון והכשרה. 

כשמינו את האלוף ישראל טל להיות מפקד גייסות השריון, הוא הוריד את דרגות האלוף, ולקח על עצמו לעבור טירונות שריון וקורס מפקדי טנקים על מנת להבין מה זה להיות שריונר.  הוא ראה את זה כמובן מאליו.  יורשיו, המפקדים של היום, יכולים לקחת ממנו דוגמא.  חבל שהגנרלים של מפלגת "כחול לבן" לא עשו זאת.

אדוני השופט, אדוני השופט, זאת האמת וכל האמת

תוצאות הבחירות הן סטירת לחי מצלצלת למערכת אכיפת החוק. בפוליטיקה יש תמיד מנצחים ומפסידים.  בזה אין כל חדש,  לפעמים יש הפתעות, וגם זה לא חדש. 

אבל כשעם שלם קם ואומר לבתי המשפט ולמערכת אכיפת החוק, בלשון שאיננה משתמעת לשתי פנים, אנחנו לא מאמינים לכם, לא מאמינים לאף מילה שלכם, הגיע הזמן שתפסיקו לעסוק בתפירת תיקים – זה חדש.  לזה אין תקדים במדינת ישראל.

ספק אם בתי המשפט ו/או היועמ"ש יקלטו את המסר. בגבהות ליבם ובחוסר נכונותם להטות אוזן לרחשי העם, הם עדיין לא הפנימו שרמת האמינות שלהם בעיני הציבור היא מתחת לאפס. אני לא בטוח שהם מבינים שהגשת כתבי אישום נגד נתניהו, ובמיוחד הפרסום הרחב שהתלווה לזה בתקשורת, פעלו כמו בומרנג, לא רק שזה לא הזיק לו, זאת היתה תרומה משמעותית לניצחונו. 

לא תהיה זאת הפתעה אם הבג"ץ יפסוק שיש לבטל את תוצאות הבחירות בנימוק שהן "לא סבירות". לחילופין, הבג"ץ יכול להורות לנשיא המדינה לא להטיל את הרכבת הממשלה על נתניהו בשל "חוסר סבירות".  הכדור נמצא כרגע בידיו של היועמ"ש. עליו להחליט מה לעשות עם כתבי האישום שהוא החליט בחופזה להגיש נגד נתניהו. את המטרה, להביא להדחתו של נתניהו בקלפי, זה לא השיג. אז מה הלאה? ההיגיון אומר שעליו לקום ולאמר – ניסינו ולא הצלחנו, נמתין להזדמנות  אחרת, ובשלב הנוכחי לסגור את התיק. אבל אין שום סיכוי שזה מה שיקרה. היועמ"ש, ופרקליט המדינה החוסה בצילו, לעולם לא יודו בטעות.  הם לא יתנו למאמץ שהושקע בתפירת תיק המכיל 800 עמודים של "ראיות" לרדת לטימיון. זה לא בדי אן איי שלהם.

כנראה שהם מאמינים שבעקבות הגשת כתבי אישום נתניהו יתפטר, או ישעה את עצמו (סיפור השימוע הוא מס שפתיים בלבד. ההחלטה כבר נפלה). 

זה לא יקרה. נתניהו ימשיך בתפקידו גם אם הוא יועמד לדין. הוא לא זקוק לחוק חסינות או לחוק צרפתי או לכל צפרדע אחרת. החוק הקיים הוא לצידו – ראש ממשלה איננו חייב להתפטר כל עוד לא הורשע כדין. "לא יעלה על הדעת" איננו נימוק משפטי. זה נימוק שיכול להצדיק סגירת חקירה של מפכ"ל המשטרה שסרח, אבל מעבר לזה זו רק מליצה שדופה.      

לקום מחר בבוקר, סיבוב שני

בני גנץ "זכה" לעבור את החוויה של יצחק (בוז'י) הרצוג. ללכת לישון כראש ממשלה, ולקום בבוקר כראש ממשלה לשעבר. למעט החלפת הרצוג בגנץ והחלפת מפלגת העבודה במפלגת "כחול לבן" כמפלגה הראשית בשמאל, שום דבר לא השתנה. הכול נשאר כמו שהיה ב-2015.

ישראל בר-ניר

* * *

חובב טלפז

“Winning Is Not Everything, Winning Is The ONLY Thing”

את המשפט המפורסם הזה, מפיו מפיק המרגליות של וינס לומברדי, מאמנה האגדי של קבוצת הפוטבול "גרין ביי" מלמדים כל ילד(ה) אמריקני(ת) שחשקה נפשו(ה) לשחק במשחק כלשהו, לאו דווקא בספורט. השאיפה לניצחון היא כה מושרשת שקשה למצוא משחק ספורט שמקורו באמריקה שיכול להיגמר בתיקו. בטניס, בייסבול, וכדורסל ניתן להמר שלא תימצא את המילה הזו בספר החוקים הפרטני. בפוטבול מאפשרים למצב הזה להתקיים לאחר הארכה ורק בתנאים מסויימים. בשלושת הענפים הנ"ל אין גבול למיספר ההארכות, גם  לא לזמן. בווימבלדון 2010 נערך משחק הטניס הארוך בהיסטוריה – לאורך 3 ימים במשך למעלה מ-11 שעות נטו!  זה היה משחק הירואי שבו "לשני הצדדים לא הגיע להפסיד." על האפשרות האכזרית להפסיד בשבריר שנייה לאחר מאמץ ארוך ומתיש חקק מאמן הבייסבול, האגדי לא פחות, יוֹגי בֶּרָה את המשפט האולטימטיבי: “Nothing Is Over Until It Is Over”.

ביום ג' (9 באפריל) יום הבחירות שלנו, כשעה אחרי פירסום שלושת המידגמים, יצא הצוות המוביל של "כחול-לבן" אל הבמה המוקפת פעילים נילהבים שרים "הו-הא, מי זה בא, ראש הממשלה הבא" אל מול ראש המפלגה בני גנץ המבשר להם ולאומה המתוחה: "... אנחנו המנצחים..."

בשלב הזה הייתי בטוח שיש בידו אינפורמציה חותכת נוספת שלא נמצאת מחוץ ל"צוות המוביל". אבל כשירד מהבמה שילבו ארבעת חברי הצוות ידיים איש לצוואר רעהו מימין ושמאל מה שהזכיר לכל חובב פוטבול אמריקני את פעולת ה-huddle שבו מצטופפים שחקני ההתקפה בעיגול מסביב לקוורטרבק לתידרוך בזק לקראת התרגיל הבא. מה? הייתכן שהם מממשים את וינס ומדלגים על יוגי??? ומיד קפצה לי התמונה המפורסמת ביותר במערכות הבחירות באמריקה. מגוגל קיבלתיה:

Chicago Daily Tribune, November 3, 1948

על סמך סקרים ומידגמים למיניהם ואפילו תוצאות מסטייטס במזרח, פירסם השיקגו דיילי טריביון בדף השער של יום ד' למחרת (עיתוני הבוקר בארה"ב מודפסים ערב קודם) וקבע מפורשות את ניצחונו של דיואי – מועמד הרפובליקנים מניו-יורק – על מועמד הדמוקרטים הארי טרומן ממיזורי. כל זאת התברר כשגוי עוד לפני הנץ החמה!!! דיואי האריסטוקרט מניו יורק לא ספר את טרומן איש הכפר (בלשוננו פָלָח) ועוד הוא בא מאינדיפנדנס מיזורי מ"מערב למיסיסיפי". השנתיים שעברו מאז ניצחונה הענק של ארה"ב על גרמניה הנאצית ויפן המיליטריסטית – כאשר כל שלבי הסיום הכה קריטיים הובלו במקצועיות ובנחישות ע"י טרומן,לא זיכוהו בליטוף מיזערי ע"י העיתונות. שכחו לו את הכנעת הנאצים על אדמתם הם, את הכנעת יפן הסמוראית מבלי "כניסה רגלית" שנתמכה ע"י הגנרל מק-ארתור המעוטר-חזה והפיכתה ליונה צחורה שוחרת שלום.

 המילה Infamous (לדראון) מעטרת מאז את העיתון הזה. המלצתי הצנועה לכל מי שמבקש לתת ביטוי ומשקל מתאים למילה "ניצחון" לקרוא את סיפרו הניפלא של דיוויד מקאלופ: Truman”" ולשנן בכל מערכה או פעילות את מישנתו של יוגי ברה.

חובב טלפז

14 אפריל

* * *

אברהם כץ עוז

הייתי רוצה תוצאות אחרות בבחירות אבל

אבל זה מה  שהציבור החליט. הייתי בעבר ואני גם היום, בעד ממשלת אחדות לאומית עם ביבי כראש הממשלה שנבחר. כל מה שנאמר, הוכרז, הובטח, לפני הבחירות – לא רלבנטי כיום. יש מצב חדש. הדבר הטוב והנכון כיום למדינת ישראל הוא קואליציה של שתי המפלגות הגדולות בלי כל הסחטנים שמסביב.

בתפיסה הערכית אין מרחק גדול בין המפלגות הגדולות. אופוזיציה זו נחמת שוטים ומתוסכלים – בזבוז של  זמן לאומי חשוב.

האם יעמוד לביבי ולגנץ הכוח להיפגש ולדאוג בראש וראשונה למדינת ישראל ולא לעצמם?

לא  בטוח – נראה.

* * *

איליה בר-זאב

Deus ex machina

הָעֲלִילָה מִתְפַּתַּחַת בְּהֶתְאֵם

לַתָּכְנִית –

תַּת מַקְלֵעַ מְסֻוָּג וְאֶקְדָּח יְרִיחוֹ בַּמַּעֲרָכָה הָרִאשׁוֹנָה,

נְפָשׁוֹת מָצְאוּ מְחַבֵּר, מֶתַח מִינִי,

בְּגִידוֹת, עֲקִיצוֹת,

תַּפְאוּרָה.

הַכֹּל זוֹרֵם כִּבְנַחַל אֵיתָן –

מִן הַפָּשׁוּט אֶל הַמֻּרְכָּב, מִן הַחַי אֶל הַמֵּת.

מִמִּזְרַח, מִגְדַּל בָּבֶל חָדָשׁ. מִמַּעֲרָב, אִי מְשַׁחֵת בְּבָנָיו.

מַשֶּׁהוּ חָסֵר לְהַשְׁלָמַת הָעֲלִילָה –

מָסַךְ  נִפְתָּח-נִסְגָּר, יֶלֶד חִוֵּר נוֹתָר לְבַד,

מַפְעִיל תֵּבַת נְגִינָה,

מַמְתִּין.

מִתַּחַת לַמָּכָּ"ם שֶׁלָּךְ חַמְקָן שָׁחוֹר

מַמְשִׁיךְ לָנוּס בִּתְנוּעָה

מַתְמֶדֶת –

נְטוּל כְּנָפַיִם.

אֵין אֵל בְּתוֹךְ הַמְּכוֹנָה.

בְּפִתְחוֹ שֶׁל אוּלָם רֵיק שׁוֹרְקוֹת רוּחוֹת

מַעֲרָב פָּרוּעַ –

דְּלָתוֹת חוֹרְקוֹת שֵׁן.

יֶלֶד חוֹלֵם עוֹבֵר וְשָׁב לֶעָפָר.

* * *

יהודה דרורי

"העבודה" לקראת פילוג מבורך!

כחלון הוא למעשה סניף של הליכוד וטבעי הדבר שלאחר שמצא כי הציבור אינו נוהה אחריו, הבין את המסר ופנה חזרה הביתה, לאיחוד עם הליכוד. כנראה יקבל שוב את האוצר וכהרגלו לא יעשה שום מהלך משמעותי אבל ישבח את עצמו בלי סוף. התרגלנו לכך.

אבל מהצד השני של המפה הפוליטית נוצר מצב הפוך. פתאום הסתבר לוותיקי מפא"י ההיסטורית (כיום חלק ממפלגת "העבודה") כי מפלגתם היא סוס מת בעיני הבוחר, ולכן יש להחליף את הסוס... זוהי משימה פשוטה יחסית. חצי מהח"כים של העבודה – שלי יחימוביץ, סתיו שפיר ומירב מיכאלי (שתכנס לכנסת בגלל התפטרות אבי גבאי, התפטרות מחוייבת מהמציאות שנוצרה) – שלושת הגרציות הללו, מוכשרות ככל שהן, יחזרו לצור מצבתם (מר"צ), ואילו הח"כ שמולי עם עמיר פרץ ורוסו (או ברלב) יעברו לכחול לבן. וכך תהיה ההתפרדות של שני פלגים מהעבודה, וזו סופה הטבעי של מפלגה זו, כאשר מפלגת המרכז של גנץ ולפיד עולה לזירה הפוליטית בישראל כמחליפה של מפא"י ההיסטורית. סוף סוף תהיה בארצנו מפלגת שמאל אמיתית (מר"צ) ולצידה מפלגת מרכז ליברלית ("כחול לבן") ולידה מפלגת מרכז קונסרבטיבית (הליכוד). בקצוות ישחקו להם ימנים-דתיים למיניהם, וכמובן החרדים יישארו כמפלגות מוצצות כספים... (זו צרה שאפילו לא כתובה בתורה שאין לנו ברירה אלא להשלים איתה). אז מתקבל לפיכך הרושם שמתחילה בימים אלו ממש הבראה מסויימת בתמהיל הפוליטי הישראלי ועל כך יש לברך.

יהודה דרורי

רמה"ש

* * *

משחקי ניווט בנווה צדק

הרפתקה לכל המשפחה

פעילות מיוחדת לכל המשפחה בחול המועד פסח

ימים שני/שלישי/רביעי – 22/23/24.4.2019

פעילות מהנה ומגבשת לכל המשפחה של משחקי ניווט במתחם השכונה.

הפעילות מיועדת לקבוצות ולמשפחות, אשר יפגשו בקו הזינוק – ומשם יצאו למשחק ניווט תחרותי הכולל חידות, משימות והרבה כיף, ברחובותיה של נווה צדק. במהלך משחק הניווט יזכו המשתתפים ברמזים הקשורים לתולדות העיר תל-אביב ולדמויות שחיו בשכונה, ביניהן האמן נחום גוטמן, עד שיגיעו אל קו הסיום. בכל יום תוכרז קבוצה מנצחת שתזכה בפרס!

הפעילות תתקיים בשלושה סבבים שיוזנקו מרחבת המוזיאון:

סבב ראשון ב-10:30, סבב שני ב-11:30 וסבב שלישי ב-12:30.

אורך הפעילות: כשעה, תלוי בקצב הקבוצה.

הפעילות מתאימה: לגילאי 6 ומעלה.

יש להצטייד בנעליים נוחות, כובע ובקבוק מים.

לרכישת כרטיסים 03-5161970

שמעון רוקח 21, נווה צדק, תל-אביב

מיספר הכרטיסים מוגבל .

אנו שומרים על הזכות לבטל או לבצע שינויים

מוזיאון נחום גוטמן לאמנות

nahum.gutman@gmail.com

[דבר המפרסם]

* * *

אורי הייטנר

1. עוז לתמורה אחרי הפורענות

מפלגת העבודה נחלה מפלה קשה בבחירות; הקשה ביותר בתולדות תנועת העבודה. איך תנהג המפלגה בעקבות התבוסה? על פי המסורת המפלגתית בדור האחרון, את חשבון הנפש תחליף עריפת ראשים. אז גבאי יודח. כמו פרס, ברק, פרס, פואד, מצנע, פרס, עמיר פרץ, שלי יחימוביץ' והרצוג לפניו.

אך יש גם אפשרות אחרת – שמפלגת העבודה תבחן מחדש את דרכה ותנסה להבין מה דחק אותה לשוליים. אציע שתי מילים שיכולות להסביר את הבעייה. חוק הלאום.

לא, איני טוען שאילו תמכה מפלגת העבודה בחוק הלאום, היא היתה מפלגה מנצחת. אני מציג את ההתנגדות לחוק הלאום כסימפטום לבעיית העומק של השמאל הציוני בכלל ושל מפלגת העבודה בפרט. ויותר משאני מתכוון לעצם ההתנגדות, אני מתכוון לעוצמת ההתנגדות ולשיח סביב החוק.

חוק הלאום נועד לעגן בחוקה את היותה של ישראל מדינת הלאום של העם היהודי. התמיכה של כל מפלגה ציונית בחוק הזה, מובנת מאליה, בעיניי. אין בו דבר וחצי דבר, שאמור לגרום לציוני להתנגד לו. אפשר להסתייג. אפשר להציע להוסיף לחוק משפט המעגן גם את השוויון האזרחי לפרט ללא הבדל דת גזע ומין, אם כי בעיניי עדיף להוסיף משפט כזה לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו, כי שם מקומו הטבעי. אפשר גם לחשוב שהחוק מיותר, אין בו צורך ואף להתנגד לו בשל כך.

אבל מלחמת הקודש רושפת האש נגד החוק, הצגתו כחוק גזעני ולאומני כביכול – כמוה כהצגת הציונות כגזענות. כל השיח של ההתנגדות לחוק, העמדת סתירה כביכול בין מדינה יהודית לדמוקרטית, כאילו ככל שהמדינה יהודית יותר היא פחות דמוקרטית ולהיפך, אינה שפה ציונית. אינה שפתם של בן גוריון, של ברל, של יגאל אלון ושל רבין. זו השפה של השמאל הרדיקלי, הפוסט ציוני. וכאשר זו השפה של תנועת העבודה, מה הפלא שהציבור מפנה לה עורף?

תוצאות הבחירות הוכיחו, שרק המרכז יכול להוות אלטרנטיבה לשלטון נתניהו, ולא השמאל. יתר על כן, הסיבה שהמרכז – רשימת כחול לבן, לא ניצחה בבחירות, היא העובדה שלא הצליחה לשכנע את אנשי הימין הממלכתי שהיא מפלגת מרכז. או אם לדייק יותר, שנתניהו הצליח לשכנע אותם, שזאת עוד מפלגת שמאל. מדוע השמאל הישראלי היה למיעוט קטן כל כך?

הסיבה העיקרית לכך, היא תוצאות הסכם אוסלו וההתנתקות, והתגובה הפלשתינאית להצעות השלום של ברק ואולמרט. התברר שנסיגה אינה מובילה לשלום אלא מגבירה את שפיכות הדמים. התברר שהפלשתינאים אינם מעוניינים במדינה לצד ישראל, אלא במקום ישראל. לכן, למשל, אחרי הנסיגה מכל עזה, עד גרגר החול האחרון, ועקירת כל נוכחות התיישבותית וצבאית ישראלית, הם ממשיכים לזנב אחרינו בשם "השיבה", כשישראל שבתוך הקו הירוק, מכונה "הכיבוש".

חוסר הנכונות של מפלגת העבודה לבחון את עצמה ואת דרכה, להתפכח מדבקות בדרך שנוסתה וכשלה, הפכה אותה לבלתי רלוונטית. אם לצטט את בוגי יעלון – זה כמו ללכת לאותו סרט בפעם הרביעית, בתקווה שהפעם הסוף יהיה שונה. מפלגת העבודה פשוט הולכת עם הראש בקיר.

וכשבנוסף לכך, היא מאמצת, בשאלות זהותה של המדינה, עמדות של שמאל רדיקלי, שפה של שמאל רדיקלי, הופכת למגן של גורמים רדיקליים כמו "שוברים שתיקה" ומנהלת מלחמת חורמה בחוק הלאום – זו התוצאה.

מי שהפך למרצ 2 מבחינה אידיאולוגית, אל יתפלא למצוא עצמו כמרצ 2 מבחינה אלקטורלית.

רק שינוי כיוון יכול להציל את מפלגת העבודה. עליה לחזור למיינסטרים הציוני, בנושאי הזהות, כמו חוק הלאום. ועליה לבחון את דרכה המדינית. עליה לחפש פתרונות מדיניים יצירתיים, מחוץ לקופסה, במקום לדבוק במנטרה של "שתי מדינות לשני עמים". עליה לחפש דרכים יצירתיות כיצד להבטיח שישראל תהיה מדינה יהודית דמוקרטית ללא שליטה על הפלשתינאים, בלי לוותר על אזורי הביטחון וההתיישבות ועל האינטרסים הלאומיים של ישראל. זאת, לצד רעיונות חדשניים כיצד להפוך את ישראל למופת של חברת רווחה, בעידן של כלכלה חופשית.

החלפת יו"רים כגרביים, אינה הפתרון. רק תמורה רעיונית תוכל לחולל שינוי.

2. צרור הערות 14.4.19

* הבחירה שלי – כאשר בוגי יעלון החליט לפרוש מן הממשלה, מן הכנסת ומן הליכוד והודיע שיקים מפלגה חדשה ויתמודד על הנהגת המדינה, יצרתי אותו קשר והצטרפתי אליו. ככל שהכרתי אותו הערכתי אותו יותר (אף שיש לי עליו גם ביקורת, שאותה השמעתי באוזניו). סוף סוף, לראשונה מאז הדרך השלישית, היתה לי מפלגה שמבטאת את השקפת עולמי, שאני חש שהיא מייצגת אותי. הצטרפתי לתל"ם ואף רציתי להתמודד מטעמה לכנסת, אך לצערי לבסוף יעלון העדיף מועמדים אחרים.

כשיעלון פרש, היתה לו בסקרים תמיכה של למעלה מ-20 מנדטים. במקום למנף זאת להקמת מפלגה ומיצוב עצמו כאלטרנטיבה לנתניהו, הוא נאלם דום ונעלם מן השטח לתקופה ארוכה. הוא לא הקים בפועל מפלגה. וכך הלך ודעך בתודעת הציבור, עד שדיבורי עיתונאים על כך שלא יעבור את אחוז החסימה היו לנבואה שהגשימה את עצמה בסקרים. במקום חיבור של מפלגות המרכז, שמתכנסים סביב תל"ם ויעלון עומד בראש, וכולל מפלגות חברתיות ככולנו וגשר, קיבלנו את כחול לבן.

וכחול לבן, אם להודות על האמת היא... לא לנער הזה התפללתי. לא מן הבחינה הפרסונלית ולא מן הבחינה האידיאולוגית. ואם חשבתי שלראשונה מאז הדרך השלישית יש לי מפלגה שאתמוך בה בלב שלם, התבדיתי, לצערי. לצערי, שוב נאלצתי להצביע לברירה בין האפשרויות הנתונות. ובין האפשרויות, נתניהו נתן עוד ועוד סיבות לתמוך במי שיעמוד נגדו. בנוסף למלחמתו במדינת החוק, לניסיונותיו להעמיד את עצמו מעל החוק ולהפוך את השחיתות השלטונית לנורמה, הוא גם פעל במרץ להצלת התועבה הכהניסטית, כדי להכניס לכנסת את החוליגנים מעריצי ברוך גולדשטיין, כיוון שהוא סומך על תמיכתם בכל חקיקה שלו שתעמיד אותו מעל החוק.

הצבעתי לכחול לבן. למרות כל ההסתייגויות, ההצבעה היתה ללא היסוס. ראיתי בה הגנה על מדינת החוק מול הניסיון להחריב אותה. וראיתי בה גם תמיכה ברשימה שתל"ם, המפלגה שבה אני חבר, בעקרונותיה אני מאמין ואני תומך במנהיג שלה – היא חלק ממנה, שתכנס דרכה לכנסת ותהיה הנציגות האמתית שלי.

* כישלון והישג – המטרה שלשמה קמה כחול לבן היא להחליף את השלטון ולהרכיב ממשלה. המטרה הזאת לא הושגה. זאת השורה הראשונה והתחתונה של הבחירות. כל השורות שאכתוב אחרי המשפט הזה, נכונות ככל שתהיינה, אינן משנות את העובדה הזאת. אך חשוב לראות את התמונה המלאה.

ההישג של כחול לבן הוא גדול מאוד. חיבור של שלוש מפלגות, שתיים מהן חדשות לגמרי, התארגן תוך פחות מחודשיים, זכה לתמיכה אדירה של למעלה ממיליון אזרחים והגיע לשוויון עם הליכוד. כחול לבן עשתה זאת למרות מסע הסתה וביוש (שיימינג) שלוח רסן נגד הנהגתה והעומד בראשה, מצד נתניהו.

הוכח שהאלטרנטיבה היחידה לשלטון נתניהו היא המרכז, ולא מפלגות השמאל, הדבקות בדרך מדינית שכשלה ואבד עליה כלח. אולם כחול לבן לא הצליחה למשוך את קולות הימין הממלכתי, שדוגל בהשקפת עולם ניצית אך גם בממלכתיות, טוהר מידות וניקיון ציבורי. היא לא הצליחה להטמיע בתודעת הציבור הזה את היותה מפלגת מרכז, או ליתר דיוק, נתניהו הצליח להטמיע בתודעת הציבור הזה את הטענה שכחול לבן היא עוד מפלגת שמאל.

היו לא מעט טעויות בקמפיין כחול לבן, ובראשן הרוטציה. התנגדותי הנחרצת לרוטציה אינה פרסונלית אלא עקרונית. מפלגה שמס' 2 שלה אינו מוכן להיות חלק ממנה בלי רוטציה, תתקשה להציג את המסר של "ישראל לפני הכל." מפלגה שאינה עומדת באופן מלא אחרי מועמדה לראשות הממשלה לקדנציה מלאה, תתקשה להעביר את מועמדותו בקרב הציבור. ומפלגה שמציגה כמועמדה לראשות הממשלה אדם חסר ניסיון פוליטי, ומכריזה שתחליף אותו אחרי השנתיים שבהן ילמד את תפקידו, פוגעת בעצמה. לא בכדי, יריבֵי כחול לבן מימין ומשמאל האירו בזרקור ענק על הרוטציה, בעוד כחול לבן הסתירה אותה. אני מאמין שהרוטציה עלתה לכחול לבן בשלושה מנדטים לפחות.

הבחירות אינן בחירות לשלטון אלא בחירות לכנסת. כחול לבן קיבלה אמון מלמעלה ממיליון אזרחים, וסיעתה הגדולה תשרת בכבוד בתפקיד הממלכתי והדמוקרטי המכובד, של הובלת האופוזיציה בכנסת.  

* אופוזיציה לוחמת וממלכתית – במציאות אחרת, הייתי תומך בממשלת אחדות לאומית. אולם אני מתנגד בתוקף לאפשרות שכחול לבן תצטרף לממשלה בראשות נתניהו, שעל ראשו תלוי כתב חשדות על שוחד ויתכן שחקירות על חשדות נוספים.

במערכות הבחירות שבהן בגין הפסיד, הוא נהג לומר: "נשרת את עמנו באופוזיציה." על כחול לבן להיות אופוזיציה לוחמת וממלכתית.

אופוזיציה לוחמת בשחיתות, בניסיון להחריב את מדינת החוק, בניסיון להעמיד את נתניהו מעל החוק, בהסתה נגד רשויות החוק, המשפט והצדק.

אופוזיציה ממלכתית, במובן של הימנעות מלהיות אופוזיציה לשם אופוזיציה, אלא אופוזיציה שמתייחסת באופן ענייני לכל מעשיה של הממשלה, מתנגדת לפעולות והחלטות שגויות ותומכת בפעולות והחלטות נכונות, בכל התחומים.

* האם תיתכן ממשלת אחדות – חנוך דאום ואביב גפן פירסמו ב"ידיעות אחרונות" מאמר משותף שכותרתו "ישראל רוצה אחדות." יש יופי בעצם החיבור של אדם המזוהה כשמאל ואדם שמזוהה כימין למען מטרה משותפת, ובוודאי למטרת אחדות לאומית. חנוך דאום הוא אדם מתון וזה לא מפתיע. גפן הפתיע אותי, כי אמנם הוא התמתן מאוד לעומת צעירותו בשנות ה-90, אך עדין הוא נתפס בעיניי כקיצוני; בוודאי לא כמי שמזוהה עם מונחים כמו אחדות לאומית.

השניים הציגו את עמדתם לא רק כעמדה פרטית, אלא כעמדה שלדעתם מייצגת את הציבור. זו, כמובן, טענה שמחייבת הוכחה. איני בטוח בה, אך גם לא שולל אותה, כי גם אני שומע קולות רבים התומכים בממשלת אחדות. אני שומע זאת מאנשים מכל הזרמים. אני שומע אנשי שמאל שרוצים ממשלת אחדות שתציל אותנו מממשלה שתלויה בסמוטריץ' ובחרדים. מצד שני, אני שומע אנשי ימין שרוצים ממשלת אחדות שתציל אותנו מממשלה שתלויה ב... סמוטריץ' ובחרדים.

קראתי את המאמר והזדהיתי כמעט עם כל הכתוב בו. בסיטואציה אחרת בוודאי הייתי כותב מאמר כמותו. אך בסיטואציה הנוכחית, זה רעיון בלתי סביר, בעיניי. אני רואה רק שתי דרכים אפשריות להצטרפות כחול לבן לממשלת אחדות. אפשרות אחת היא שאחרי השימוע יכריז היועמ"ש שנתניהו זך וטהור, ישר כשלג וצח כסרגל, וכל כתב החשדות נגדו היה טעות מצערת ויגנוז את כל כתבי האישום. אפשרות שנייה היא, שנתניהו יתפטר בעקבות הגשת כתב אישום נגדו והליכוד יבחר מועמד חלופי. שתי האפשרויות הללו נראות לי דמיוניות.

האם אני בטוח שעמדתי בנושא הזה היא עמדת כחול לבן? לא. במיוחד אחרי הידיעה של אמנון אברמוביץ' על יוזמה כזו של לפיד, באמצעות ליברמן. לא שאני מאמין לכל מה שאברמוביץ' אומר, אבל לעיתים דבריו נכונים.

* האופק של כחול לבן – רבים שואלים לדעתי, האם יש אופק ארוך טווח לכחול לבן. אביע את דעתי, ואין היא מחייבת אלא אותי. כחול לבן לא קמה כבלוק טכני, כדי להתפרק אחרי הבחירות. היא קמה מתוך רצון וכוונה לחיבור ארוך טווח. אולם היא קמה כחיבור בין מפלגות עצמאיות, שתמשכנה לשמור על עצמאותן.

כך היו גם הליכוד והמערך. גח"ל (גוש חרות ליברלים), שהיה הרוב המוחלט בין מרכיבי הליכוד, קם ב-1965. הליכוד במתכונתו המורחבת קם ב-1973. חטיבות הליכוד התלכדו למפלגה אחת ב-1988, כלומר 23 שנים אחרי הקמת גח"ל ו-15 שנים אחרי הקמת הליכוד. המערך בין מפלגת העבודה ומפ"ם התקיים 15 שנה, מ-1969 עד 1984.

מרכיבי כחול לבן עשויים להישאר כגוש אחד המורכב ממפלגות שונות לאורך שנים רבות. הוא יכול להתאחד למפלגה אחת במוקדם או במאוחר. והוא יכול להתפלג למפלגות השונות.

אף שהפערים בתוך כחול לבן קטנים יותר מהפערים שהיו בליכוד ובמערך, הם עדין גדולים. אני בעד ניסיון להמשיך לאורך זמן את קיומה של כחול לבן, אך הערכתי היא שלא כך יהיה. נדמה לי, שהדבק האידיאולוגי אינו חזק, ויש פער לפחות בין תל"ם לשתי המפלגות השוּתפוֹת, שעלול לערער את השוֹתפוּת.

אני, מכל מקום, חותר ופועל לכך שתל"ם תתחזק ותתעצם כמפלגה עצמאית, הן כדי להיות ערוכה לפילוג אפשרי בעתיד הקרוב או הרחוק, והן כדי להגביר את השפעתה בתוך "כחול לבן", כל עוד היא קיימת. תקוותי היא, שכחול לבן תאריך ימים, ותאמץ בהדרגה את השקפת העולם של תל"ם, המבוססת על הבנה ריאלית של המציאות, ואינה שוגה בחלומות.

* קווים אדומים – סיעת כולנו, בראשות כחלון, תמליץ על נתניהו לראשות הממשלה. אין בכך ספק, כיוון שכך היא התחייבה לבוחריה. ונתניהו ירכיב את הממשלה הבאה. אולם כחלון התחייב גם להיות ימין שפוי. חובת ההוכחה עליו. על כחלון להציב קווים אדומים ברורים: לא לחוק הצרפתי. לא לחוק החסינות נוסח סמוטריץ'. לא לשום קומבינה שנועדה להעמיד את נתניהו מעל החוק ולהפוך את השחיתות לנורמה.

למרבה הצער, כולנו אינה לשון המאזניים. לנתניהו יש ממשלה גם בלעדיה (בהנחה שליברמן הבלתי צפוי לא יפתיע ויישאר באופוזיציה, כפי שעשה ב-2015). אך עליה לעמוד על קווים אדומים מוסריים אלה, כחובה מוסרית.

ואני מקווה מאוד שהידיעות על כך שכחלון עומד להפנות עורף לבוחריו ויצטרף לליכוד יתבררו כעורבא פרח.

* ראש הממשלה שלי – ראש הממשלה שלי הוא בנימין נתניהו. לא בחרתי בו, לא רציתי שייבחר, מתחתי עליו ביקורת חריפה ועוד אמתח ביקורת כזאת. אבל הוא ראש הממשלה שנבחר בידי רוב הציבור. ואני מאחל לו הצלחה, כיוון שהצלחתו היא הצלחתה של מדינת ישראל.

ולמה כתבתי את המובן מאליו? כי אני זוכר קמפיין נואל ובזוי, לפני כשנתיים, תחת הכותרת המכוערת "הוא לא הנשיא שלי." קמפיין הסתה מבית המדרש של נתניהו, נגד נשיא המדינה, ובעצם נגד הממלכתיות שהוא מייצג.

באווירה כזאת, שבה נשברים ערכי יסוד, הדברים המובנים מאליהם, כבר אינם מובנים מאליהם, וחשוב לציין אותם. כן, אני שומע אמירות דומות, גם אם לא באותה עוצמה, נגד נתניהו. גם הן מגונות.

* אידיוט שימושי – אמנון (איתרוג) אברמוביץ' אמר "בצחוק" בערוץ 12 שאם נתניהו ימנה את יריב לוין לשר המשפטים, הוא יכניס את עצמו לכלא. דברי הבל ובלע, השמצה גסה ונתעבת על מוסדות החוק והמשפט בישראל. אח"כ, מה הפלא שנתניהו וחסידיו, בצדק מבחינתם, יצטטו את השטות הזאת עוד שנים, כ"הוכחה" לתאוריות הקונספירציה שלהם על "מדינת העומק" המדומיינת, שתופרת תיקים לנתניהו כדי להפיל את השלטון? ומה הוא יסביר? שזה היה "בצחוק"?

[אהוד: לא הבנתי – מי יכניס את מי לכלא? ומדוע?]

* התפתחות טבעית – מי שמינה ב-2015 את מירי רגב לשרת התרבות, עלול למנות לתפקיד ב-2019 את קפטן ג'ורג'.

[אהוד: ולמה לא את ג'וחא? הרי הכול אפשר להאמין על העבריין המושחת נתניהו!]

* ממשיכים להסית – בוועדת הבחירות המרכזית ישבו נציגי כל המפלגות. איש מהם לא פקפק כהוא זה ביושרתו ובהגינותו של יו"ר הוועדה, השופט מלצר. זה לא הפריע לתעשיית השקרים וההסתה, להפיץ לאורך כל מערכת הבחירות פשקווילים המזכירים שמלצר היה מועמד ופעיל במפלגת העבודה, כאילו מדובר בכתם שפוסל אדם מלהיות שופט. וכך הם רמזו שהוא אינו פועל כשופט, אלא כנציג הסססמול, כחלק מ"מדינת העומק" המדומיינת. ועכשיו, אחרי שהימין החדש לא עבר את אחוז החסימה, שוב גל עכור כזה. כאילו העובדה שהימין החדש לא נכנס, אינה כיוון שחסרו לו קולות, אלא כיוון שהשופט מלצר בלע כמה אלפי פתקים של הימין החדש, כדי למנוע ממנו להיכנס לכנסת. מערכת ההסתה, הביוש והשקרים ממשיכה לעבוד.

* אינו משלים עם המציאות – בנט ממתין לקולות הימאים.

* יותר מאלפיים איש – שמעתי שיותר מאלפיים איש (!) יותר מאלפיים (!!!) איש, בחרו באורן חזן. אז נניח שחצי מהם חמדו לצון. אז יותר מאלף איש (!) בחרו במוקיון הזה. לא יאומן כי יסופר.

* מתי נכתב הפשקוויל – הפשקוויל של רוגל אלפר בגיליון שבת של "הארץ" היה שוב נגד גנץ. אחרי שבעבר הוא כבר כינה אותו נאצי, פשיסט, לאומן ואיש הדמים, הפעם הוא דיקלם את התעמולה של נתניהו וטען שגנץ אינו שפוי.

אני יודע על המאמר הזה משהו שלא כתוב בו. הוא נכתב לפני יום חמישי ב-22:00. איך אני יודע? כי אחרת, הוא היה כותב פשקוויל של שמחה לאיד על התרסקות "בראשית" וסונט במיזם הראווה המגלומני, שמבטא את היהירות, שגעון הגדלות, הלאומנות והפשיזם של הישראליות, השנואה עליו.

* נשק יום הדין – נשק השביתה נועד להגן על פועלים מדוכאים ומנוצלים, מפני עריצותו של בעל הבית. האתוס הסוציאליסטי של קדושת השביתה, עוצב בתקופה שהמוני הפועלים היו כמעט במעמד של עבדים, ללא זכויות, בשכר רעב, ללא הגבלת שעות עבודה, ללא הכרה בזכויות בריאות, שבעל הבית יכול לפגוע בהם, להכות אותם, לפטר אותם בלי להניד עפעף וללא כל פיצויים. הרעיון היה, שיותר משהעובדים תלויים במעסיק, המעסיק תלוי בהם. בלעדיהם, הוא לא ירוויח. ולכן, כדי להגן על זכויותיהם ועל כבודם האנושי, יתארגנו הפועלים ויהפכו את השביתה כנשק מגן נגד הניצול. המעסיק יידע שאם הוא יפגע בהם – בידיהם כוח לפגוע בו במקום החשוב לו ביותר – בכיסו.

היום יש מעט שביתות במגזר הפרטי. רוב השביתות הן במגזר הציבורי. במגזר הציבורי המעסיק הוא הציבור. ולכן מי שנפגע, אינו בעל הבית, אלא הציבור. והוא נפגע, כי הוא הצרכן של השירותים הציבוריים. ובדרך כלל, מי שנפגע יותר, הם החלשים ביותר בחברה. החולים הם הנפגעים בשביתת רופאים. כאשר עובדי העירייה שובתים, בשכונות הפאר מוצאים פתרון דרך העסקת קבלנים, ובשכונות העוני האשפה נערמת ברחובות ומסכנת את בריאות הציבור וכד'.

יש אצלנו יד קלה מדי על הדק השימוש בנשק השביתה. אין לפגוע בזכות השביתה, אך יש לראות בה נשק יום הדין, שהשימוש בו הוא רק כשכלו כל הקיצין. ובכל מקרה, גם במלחמה יש כללים, קל וחומר במאבק מקצועי. שביתות פתע פראיות, במסווה של "מחלות" מסתוריות, ברכבת שהיא מונופול, תוך פגיעה בציבור הנוסעים, בחיילים החוזרים הביתה לשבת וכד' – היא שימוש נואל בנשק השביתה. שימוש כוחני כזה הופך את החברה לג'ונגל שבו כל דאלים גבר. אפשר לכנות זאת סוציאליזם חזירי.

מן הראוי שכל הגורמים במשק – הממשלה, המעסיקים והעובדים, ינהגו באחריות, בהתחשבות, בהגינות, ויגיעו להבנות ולהסכמות בלי לפגוע בציבור.

* פטריוטי – מדי שנה, זו השנה ה-14, נערך המסע "נפגשים בשביל ישראל", לזכר חללי אסון המסוקים וכלל חללי מערכות ישראל. את המסע יזמה ומובילה משפחת אופנר, שבנה אבי נפל באסון המסוקים. זהו מסע מאילת עד האנדרטה לזכר חללי אסון המסוקים סמוך לשאר ישוב, שבמרכזו קבוצה שהולכת לאורך המסלול כולו, ובדרך מצטרפים אנשים וקבוצות ליום אחד או לימים אחדים. המסע משותף לחילונים ודתיים, אנשי שמאל וימין, ובמרכז כל יום, נערכת סדנת שיח משותפת, בחברותות קטנות, סביב נושאים מסוימים.

מאז השנה השנייה, בכל שנה אני נוטל חלק ובמשך מיספר ימים אני עורך ומנחה את הסדנאות, על פי נושאים שאני בוחר מתוך הנושא השנתי, שנקבע מדי שנה. השנה הצלחתי לפרגן לעצמי רק יום אחד, שנערך ביום חמישי.

הלכנו לאורך מסלול של כ-18 ק"מ, חלקם במים, מחרבת חוממה שבהר מירון, דרך נחל צבעון ונחל דישון עד מושב דישון. הגליל כעת בשיא תפרחתו, בשלל צבעים – נוריות, אירוסים ועוד ועוד. נחל דישון זורם כולו – הפך השנה לנחל איתן; מימיו צלולים וצוננים. אני לא ראיתי אותו כך מעולם.

הנושא השנתי הוא "מסע שורשים". מדי יום עוסקים בעדה מסוימת מעדות ישראל. אני בחרתי לא לעסוק בעדה, אלא להציב סימן שאלה על עצם הנצחת העדתיות. הכותרת שבחרתי ללימוד היא "יחד שבטי ישראל". הדיון עסק במתח בין השבטיות והיחד. בדף המקורות לסדנה הבאתי טקסטים מן התנ"ך, בן גוריון, אסף ענברי, רועי חסן ורוני סומק.

השיר של רוני סומק שאתו סיימנו את הסדנה, הוא "שיר פטריוטי", שמיטיב לתאר, דווקא באמצעות הסטריאוטיפים השליליים על העדות השונות, כיצד החלוקה העדתית הולכת והופכת לא רלוונטית, כיוון שהאהבה והמשפחה גוברים עליה, ויוצרים יחד יהודי ישראלי על-שבטי. ולכן, זהו שיר פטריוטי, כשמו:

אֲנִי עִירָקִי פִּיגָ'מָה, אִשְׁתִּי רוֹמָנִיָּה

וְהַבַּת שֶׁלָּנוּ הִיא הַגַּנָּב מִבַּגְדָד.

אִמָּא שֶׁלִּי מַמְשִׁיכָה לְהַרְתִּיחַ אֶת הַפְּרָת וְהַחִדֶּקֶל,

אֲחוֹתִי לָמְדָה לְהָכִין פִּירוּשְׁקִי מֵאִמּוֹ הָרוּסִיָּה

שֶׁל בַּעֲלָהּ.

הֶחָבֵר שֶׁלָּנוּ, מָרוֹקוֹ-סַכִּין, תּוֹקֵעַ מַזְלֵג

מִפְּלָדָה אַנְגְלִית בְּדָג שֶׁנּוֹלַד בְּחוֹפֵי נוֹרְבֶגְיָה.

כֻּלָּנוּ פּוֹעֲלִים מְפֻטָּרִים שֶׁהוּרְדוּ מִפִּגּוּמֵי הַמִּגְדָּל

שֶׁרָצִינוּ לִבְנוֹת בְּבָבֶל.

כֻּלָּנוּ חֲנִיתוֹת חֲלֻדּוֹת שֶׁדּוֹן קִישׁוֹט הֵעִיף.

* אני מתאים? – לפני מערכת הבחירות הזאת, החלטתי לקפוץ לחיים הפוליטיים ולרוץ לכנסת מטעם תל"ם. הדבר לא הסתייע, כיוון שלא הוצבתי במקום ריאלי ברשימה לכנסת.

התגובות שקיבלתי על אי בחירתי, היו משני סוגים. האחד, היה בנוסח של "חבל, מה שהפוליטיקה צריכה זה בדיוק אנשים כמוך." האחר היה בנוסח של "הכנסת הפסידה אבל אתה הרווחת." ובמילים אחרות, כנראה שאינך מתאים למערכת הפוליטית.

אצטט את אחת התגובות ברוח זו: "יכולת להיות פרלמנטר מדהים. אך פוליטיקה זה לא בשבילך. אל תצטער... למרות היותך כל כך מעורב ואכפתי ובעל דעה – לא סתם נתיב חייך הרחיק אותך משם."

יכול להיות שהם צודקים. את התגובה האחרונה, למשל, קיבלתי ביום שבו הוחלט על הסכם הרוטציה בין גנץ ללפיד. לא יכולתי שלא לכתוב מכתב לחבריי בתל"ם, השכם בבוקר עם קבלת הידיעה, שבו תקפתי בחריפות את ההסכם והסברתי מדוע רוטציה היא ההיפך מן האלטרנטיבה הממלכתית שעלינו להציג. וחשבתי, שאולי הנאמר לי נכון? אולי איני מתאים?

אני בטוח שלא היה לי קל בחיים הפוליטיים, אך בכל זאת אני מצטער שאיני שם.

* הקו האדום – כאשר החלטתי להיכנס לחיים הפוליטיים, התלבטתי ביני לביני איך אעמוד בדרישות של החיים הללו, כמו משמעת סיעתית וקואליציונית, הצו "לא לירות בתוך הנגמ"ש," משמעת קמפיין וכד'. הרי במשך עשרות שנים אני כותב ככל העולה על רוחי, ללא כל משוא פנים, ללא כל מחויבות לפוליטיקאי או למפלגה. לא אחת מתחתי ביקורת חריפה על פוליטיקאים שאני תומך בהם ושיבחתי יריבים. איך אנהג כפוליטיקאי?

קבעתי לעצמי כללי התנהגות וקו אדום. ברור שהמשמעת תחייב אותי לפשרות, ואין ספק שהיא לא תאפשר לי לומר ולכתוב כל העולה על דעתי. אולם דבר אחד לא אעשה – לא אומר ולא אכתוב דבר שאיני מאמין בו. ייתכן שאימנע מלומר דברים שאני חושב. יתכן שאשתוק, באופן פומבי, בדברים שבדרך כלל הייתי מציף. סביר להניח שאצביע לא פעם בניגוד לדעתי (אלא אם כן מדובר בסוגיה מצפונית, שאיני יכול לעשות בה שקר בנפשי). אך לא אומר דברים שאיני חושב שהם נכונים, שאינם מבטאים את השקפתי.

למגינת לבי, כידוע, לא נבחרתי לרשימה ולא נכנסתי לחיים הפוליטיים. ואף על פי כן, כחבר במפלגת תל"ם ובהנהגתה, ראיתי את עצמי מחויב גם בתקופת הקמפיין, ולא רציתי לפגוע בו. אך על העיקרון הזה – שמרתי. כל מילה שכתבתי ואמרתי במהלך הקמפיין, היא מילה שאני מאמין בה (או לפחות האמנתי בה בזמן שכתבתי אותה).

אך יש דברים שנמנעתי מלהתייחס אליהם, או שהתייחסתי אליהם במשורה. לא אמרתי מילה לזכותו של אשכנזי, בכל הקשור לפרשת אשכנזי (את דעתי בנדון כתבתי פעמים רבות בעבר). לא כתבתי מילה בעד רעיון הרוטציה, ואף כתבתי רשומה קצרה שבה הפניתי את הקוראים המעוניינים לדעת את עמדתי, לדברים שכתבתי על הסכם הרוטציה בין הרצוג ללבני ב-2015. העליתי את סימני השאלה שלי בנוגע לפרשת הצוללות, וברור לי שיש בה הרבה סירחון, אך נמנעתי מלבקר בפומבי את "כחול לבן", ובמיוחד דווקא את יעלון שבו אני מאמין ואותו אני מעריך במיוחד, שהפכה את סימני השאלה לסימני קריאה. ואין אלו הדוגמאות היחידות. איני רוצה ואיני יכול לומר דבר שאיני מאמין בו. לשמחתי, יש לי גם ערוצים פנימיים לבטא את מה שאיני יכול לומר בפומבי.

* ביד הלשון: גוש חלב – גוש חלב הייתה עיירה יהודית גדולה וחשובה, בירת הגליל העליון בתקופת בית שני, המשנה והתלמוד, ונשמר בה רצף חיים יהודי עד המאה ה-19. בכפר מצויים שרידים של שני בתי כנסת, בית קברות, כתובת בעברית המציינת את ישיבת גאון יעקב. על פי המסורת, גוש חלב היא עיר מוקפת חומה מתקופת יהושע בן נון. הדמות המפורסמת ביותר שיצאה מן הכפר היא יוחנן מגוש חלב, ממנהיגי המרד הגדול.

מה מקור השם? לכך יש שתי גרסאות. האחת, היא שהחלב הוא סמל של פריון ועושר, כמו בביטוי "ארץ זבת חלב ודבש", והדבר מעיד על עושרה של גוש חלב והשגשוג הכלכלי של תושביה. על פי הגרסה השנייה, מקור השם הוא סלעי הגיר הלבנים על הגבעה שעליה שוכנת העיירה.

על שרידי העיירה נבנה הכפר הערבי ג'ש, המשמר בשמו את שמו המקורי. רוב אוכלוסייתו של ג'ש נוצרית מארונית ומיעוטה מוסלמית.

אורי הייטנר

* * *

רוֹן גֵּרָא

אָדָם

יֵשׁ וְנִשְׁכַּח אָדָם

מֵעַצְמוֹ

יוֹצֵא לְמַסָּע 

וּבְפִיו תְּפִלָּה

וֶאֱמוּנָה

מַרְבֶּה תְּחִנָּה

מִמַּאֲבַק יָמָיו.

וְיֵלֵךְ... וְיֵלֵךְ... וְיֵלֵךְ...

בִּתְחִלָּה סָמוּךְ הוּא

בַּחֲסִינוּתוֹ כְּנֶגֶד הַגֶּשֶׁם

וְהַשָּׁרָב,

הַזְּמַן מֵכַסֵּהוּ  כְּבֶגֶד,

אַךְ מַכְמִיר אֶת חֻקָּיו,

הַמְּצִיאוּת מִשְׁתַּנָּה

מוֹחֶקֶת תַּלְתַּלָּיו.

וּהוא שָׁכַח וְנִשְׁכַּח

וְרַק מִי שֶׁבְּבֵיתוֹ שֶׁלּוֹ אֶת נִשְׁמָתוֹ נָפַח

אֶל בֵּית הַחַיִּים יַעֲלֶה הוּא.

* * *

גיא משיח

ייפוי כוח מתמשך

הפחד הכי גדול בשנות הזיקנה זה להפוך ל"סיעודי". קרי: להגיע למצב, שבו מגבלות גופניות, קוגניטיביות או נפשיות – יפגעו בכושר השיפוט ולא יאפשרו לקבל החלטות ולנהל את ענייני היום יום.

לפני קצת למעלה משנה וחצי, התקבל בכנסת תיקון חשוב ומהפכני בחוק האופטרופסות (שרבים אינם מודעים לו), ונקבע המושג: "ייפוי כוח מתמשך." מדובר במסמך משפטי, המאפשר לך לבחור את האנשים שאתה סומך עליהם לנהל את עניינך ולקבל החלטות עבורך (בני זוג, אחים, חברים וכיו"ב), כשיום אחד, תאבד את היכולת להבין ולקבל החלטות. ייפוי כוח מתמשך יכול לחול על עניינים רכושיים, עניינים אישיים או עניינים רפואיים.

משפחות לעיתים נקרעות וקורסות בעקבות הידרדרות במצבו של אבי או אם המשפחה. מה שגורם לריבים ולמחלוקות קשות בין בני המשפחה: כיצד לטפל בהם, מה ייעשה ברכושם, אילו טיפולים רפואיים יקבלו או לא יקבלו ועוד. ייפוי הכוח המתמשך חוסך מבני המשפחה את הריבים, עוגמת הנפש והביורוקרטיה. אם עד התיקון לחוק, נאלצו המשפחות להתמודד בבתי המשפט כדי לקבל לידיהן את הסמכות שאיבד בן המשפחה לקבל החלטות, עכשיו הן יכולות להסדיר זאת מראש.

ייפוי כוח מתמשך לעניינים רכושיים משמעו: מתן הסמכות למיופה כוח לקבל בשמך החלטות ולבצע פעולות הנוגעות לנכסיך, לכספים ולהתחייבויות שלך, לרבות: ניהול חשבונות הבנק, אופן השקעת הכספים (קופות גמל ופנסיה), ניהול נכסי נדל"ן או עסק, מיצוי זכויות עבורך ועוד. ייפוי כוח לעניינים אישיים או רפואיים משמעו מתן הסמכות למיופה הכוח לבחור עבורך: מוסדות טיפול, סוגי טיפול ועוד.

מיופה הכוח נבחר בדרך כלל בהתבסס על מערכות יחסים משפחתיות או חברתיות של קרבה ואמון: בן משפחה, חבר קרוב או איש מקצוע (עו"ד או רו"ח) שהממנה סומך עליהם. מדובר בהחלטה משמעותית ביותר שתשפיע על חייך. ולכן, חשוב לשקול האם התקשורת ביניכם היא טובה, האם מיופה הכוח מיטיב להכיר אותך, האם אתה סומך עליו שהוא יפעל לטובתך, האם הוא יודע ומבין את רצונותיך ובחירותיך, האם הוא מתנהל באופן אחראי בענייניו, האם הוא זמין ונגיש למילוי התפקיד.

באפשרות הממנה לשנות את ייפוי הכוח המתמשך או לבטלו בכל עת.  ייפוי הכוח ייערך ויאושר על ידי  עורך דין, שאין לו עניין אישי בייפוי הכוח ושעבר הכשרת חובה של האפוטרופוס הכללי. על עורך הדין להתרשם כי הממנה מבין את משמעות ייפוי הכוח וכי ייפוי הכוח ניתן בהסכמה חופשית ומרצון ובלא שהופעלו לחץ או השפעה בלתי הוגנת וניצול מצוקה או חולשה.

נקבעה חובת הפקדה של ייפוי הכוח אצל האפוטרופוס הכללי, אשר מנהל "מאגר הפקדות" של ייפויי כוח מתמשכים.  הפקדת ייפוי הכוח המתמשך אצל האפוטרופוס הכללי היא תנאי לתוקפו.

ייפוי הכוח המתמשך ייכנס לתוקף אם וכאשר לא תהיה מסוגל עוד להבין ולקבל החלטות באותם עניינים שנכללו בייפוי הכוח. הקביעה מתי הממנה אינו מסוגל להבין ולקבל החלטות – אינה תלויה רק בשיקול דעתו הבלעדי של מיופה הכוח, זאת כדי להגן מניצול כוחו לרעה. הקביעה מתקבלת בהתאם לשיקול דעת משותף של מיופה הכוח ואדם נוסף קרוב אליך, אשר יכולים להעיד על סמך היכרותכם, כי הגיע השלב בו אינך מבין בדבר, או בקרות אירוע מסוים כמו אשפוז פסיכיאטרי או על פי חוות דעת מומחה שתקבע זאת.

 כשעורכים ייפוי כוח מתמשך חשוב לקבוע מהם המסמכים הרפואיים, שעל מיופה הכוח יהיה להציג בפני האפוטרופוס הכללי, כדי שייקבע כי הממנה ״אינו מסוגל להבין בדבר״ וייפוי הכוח ייכנס לתוקפו: למשל: חובת מיופה הכוח להציג תעודת רופא המעידה על אי הכשירות. הממנה גם רשאי לקבוע אנשים נוספים (קרובי משפחה, חברים), שיהיה על מיופה הכוח ליידעם על כניסת ייפוי הכוח לתוקף וכן על פעולות והחלטות שהוא מבצע עבור הממנה.

בהתקיים התנאים לכניסת ייפוי הכוח לתוקף, חלה חובה על מיופה הכוח, לפי החוק, למסור הצהרה לאפוטרופוס הכללי, כי התקיימו התנאים כאמור וכי הוא קיים את חובות היידוע. מסירת ההצהרה היא תנאי לכניסתו לתוקף של ייפוי הכוח.

מיופה הכוח מחויב גם לשמור מסמכים הנוגעים להחלטות מהותיות שקיבל בענייניו של הממנה. ניתן להגיש תלונות על תפקוד מיופה הכוח לממונה על תלונות ציבור, אשר יבררן בסיוע מפקחים של האפוטרופוס הכללי. נקבעה גם נגישות גבוהה של פנייה לבית משפט על ידי מי שסבור כי מיופה הכוח חורג מסמכויותיו או אינו נוהג לטובת הממנה.

עו"ד גיא משיח

* * *

אהוד בן עזר

מוצ"ש נהדר בפילהרמונית

עם הונק, רדז'ינסקי, ויינברג, ברהמס

והמקהלה הפילהרמונית מפראג

זה היה קונצרט בלתי-נשכח, אחד הטובים בעונה. תחילתו בקונצ'רטו בסול מינור לכינור ולתזמורת, אופ' 67, של המלחין היהודי מייצ'סלב ויינברג (1919-1996), עם הסולן הכנר הצעיר דוד רדזינסקי, שהוא נגן ראשי של התזמורת הפילהרמונית הישראלית. המנצח הנלהב היה מנפרד הוֹנֵק, ששלט היטב בתזמורת במשך כל הערב. נגינתו של רדזינסקי מעודנת מאוד, אולי בעיקר בגלל אופייה של היצירה, שהסיום השקט שלה מזכיר את הסיום השקט של התשיעית של מהלר ששמענו במוצ"ש רק לפני שבוע. את ההדרן שניגן, כתב אביו של הכנר, שישב בקהל.

לפי התוכנייה, ויינברג, שהיה מלחין פורה מאוד, היה ידיד קרוב של שוסטקוביץ, והשפעות של שוסטקוביץ ושל מאהלר ניכרות ביצירותיו. הקונצ'רטו (1960) מחזיק ארבעה פרקים, שכתובים בקצב סוחף, לעיתים כמעט צבאי, עם שיתוף רב מאוד של החצוצרות והתופים. אלה היו כ-26 דקות של הנאה צרופה וגם גאווה על מלחין יהודי שחי בתנאים לא-קלים ברוסיה ויצירתו הענפה הולכת ומתגלה בשנים האחרונות.

החלק השני של הקונצרט, שנמשך ברוטו כ-70 דקות, כלל את הרקוויאם הגרמני אופ' 45 של יוהנס ברהמס (1833-1897), שביצוע הבכורה שלו התקיים בקתדרלה של ברמן בשנת 1868 תחת שרביטו של המלחין, ושם נחל את אחת הגדולות שבהצלחותיו. הרקוויאם אינו הולך בעקבות הטקסטים המקובלים של התפילות הלטיניות כמו אצל ורדי וברליוז, אלא מבוסס על מילים מן התנ"ך, הברית החדשה וכתבים חיצוניים, הכול בגרמנית. פרקי תהילים מרכיבים את עיקר הטקסט.

את הרקוויאם שמענו לפני שנים רבות בלונדון, בניצוחו של הרברט פון קאראיאן. הזמינה אותנו חברתנו ריסה דומב, שלפני שנים אחדות הלכה לעולמה בגיל צעיר יחסית. היינו עייפים באותו יום, לאחר נסיעה לקמברידג', ולא זכרנו כמעט כלום מהביצוע ההוא.

הפעם חברו לביצוע הרכב גדול של התזמורת שנגינתה היתה מעולה, והמקהלה הפילהרמונית של פראג, שמונה כשמונים נשים וגברים והיא כיום אחת מן המקהלות הטובות בעולם ומופיעה לעיתים קרובות בישראל. ההאזנה לשירתה היא חווייה מרתקת וסוחפת, בייחוד הנשים. כשהן שרות נדמה שהשמיים נבקעו ושומעים שירה של מלאכיות – מחזה קולי מפעים ומרגש וגם סוחף. אסור להחמיץ הופעה שבה משתתפת המקהלה הנהדרת הזו, מה עוד שממדיו הענקיים של היכל התרבות מתאימים לה בצורה יוצאת מן הכלל.

בביצוע הרקוויאם השתתפו זמר וזמרת. הזמר הסיני הצעיר-יחסית שניאנג, באס-בריטון ענק בעל קול מדהים בעוצמתו, שכבש את היכל התרבות והעניק חווייה מוסיקלית נהדרת. זו לו הופעתו הראשונה עם התזמורת הפילהרמונית הישראלית ויש לקוות שנזכה לשמוע אותו בעוד קונצרטים.

הזמרת סונהיי אים, סופרן, מדרום-קוריאה, בעלת קול צלול ונעים, קצת איכזבה כי לא הצליחה למלא בקולה את ההיכל. אולי האשמה בממדיה הגופניים הצנועים לעומת הענק הסיני.

שמנו לב לתופעה מעניינת – במשך כל שבעים הדקות של הרקוויאם לא נזקק איש מן הזמרים והמקהלה להרטיב את גרונו מבקבוק מים, ואילו בסביבה שלנו לא הפסיקו לשלוף בקבוקי מים קטנים ולשתות, כאילו אנחנו יושבים במידבר סהרה.

אהוד בן עזר

* * *

משה גרנות

לא קלה היתה דרכם

על ספרה של נחמה פוחצ'בסקי

"במדרון – רומן ארצישראלי"

עורכים: אורה נחמה עשהאל ועצמון יניב (פוחצ'בסקי), עיתון 77, 2004, 236 עמ'

קשה להגזים בחשיבותו של הרומן "במדרון", הן מהפן הספרותי והן מהפן ההיסטורי – חלוצה, איכרה, שהשקיעה את כל כולה בעבודה ובשירות הציבור, שוקדת במשך למעלה מעשר שנים על רומן ארצישראלי עברי, שהוא בעצם הרומן הראשון בספרות העברית שנכתב על ידי סופרת. קשה גם להגזים בתודה ובהערכה לה ראויים ניניה, ד"ר אורה עשהאל-זילברשטיין ועו"ד עצמון יניב (פוחצ'בסקי), שהתעמקו במסירות ובמיומנות בגרסאות השונות של הרומן, כשיעדם נאמנות למקור (מוטב – "מקורות") – מצד אחד, והנגשה לקורא העכשווי – מצד שני (כתיב מלא, הערות שוליים המבארות ארכאיזמים). הקורא יכול להתרשם מהעבודה הרבה שהשקיעו השניים במשך שלוש שנים (2003-2000) בנספח שבסוף הספר (עמ' 236-227).

אני זוכר כי כאשר נקלטתי במושב עובדים שבעמק יזרעאל, והתחנכתי בקיבוץ השכן – נפעמתי להיווכח כי אנשי המושב והקיבוץ הם אינטלקטואלים ואנשי ספר מהעילית שבעילית, בניגוד למה שהיה זכור לי באשר לבורות שאפיינה איכרי מזרח אירופה.

כשקראתי את "במדרון", נפעמתי שוב מהעובדה שהאיכרה הזאת, נחמה פוחצ'בסקי,  מחלוצי המושבה ראשון לציון, חושפת ידע מעורר קנאה בתרבות בכלל ובספרות בפרט. הספר מזכיר (אמנם בפי הגיבורים) את הברונית ברתה פון זוטנר, כלת פרס נובל לשלום (עמ' 36), את המחזה הקומי של אוסקר וויילד "המניפה של גברת ויינדרמיר" (עמ' 105), את הספר "מיתה" של ארתור שניצלר (עמ' 105), את רומן רולן, אדגר אלן פו, ניטשה, גי דה מופסאן (עמ' 131), את הסופר הפולני סטניסלב פשבושבסקי (עמ' 136); את הרומן האנטי-מלחמתי של אריך מריה רמרק "במערב אין כל חדש" (עמ' 147-146); את הלוחמת על זכות הבחירה לנשים ג'יין אדמס (עמ' 154), ואני בטוח שלא הזכרתי את כל השמות.

מסתבר שהכישרון איננו מתחשב בקשיים, בעומסים בעבודה החקלאית ובהתנדבות למען הציבור, כי הרי נחמה פוחצ'בסקי יסדה אגודה להוראת עברית לנשים (בביתם של נחמה ויחיאל מיכל פוחצ'בסקי דיברו עברית, והם אירחו בביתם את אבירי העברית – את חמדה ואליעזר בן-יהודה, את ביאליק ואת אחד העם), היא לחמה למען זכות בחירה לנשים, ונבחרה לוועד המושבה, וכשהיא משיגה זכות זאת ב-1919 לנשים וגם לתימנים שהתגוררו בשכונה נפרדת. במבוא לספר ימצא הקורא גם את שמות הסיפורים שאישה מדהימה זאת פירסמה בחייה, ואשר שובצו לימים באנתולוגיות של יפה ברלוביץ, נורית גוברין ויוסף אורן.

מי שאמון על כך שרומן חייב להיות אחדותי, כלומר, ללא גלישות לעלילות משנה שאינן קשורות ללוז היצירה, עלול לתמוה על כך שהסופרת גולשת מהגיבור העיקרי – חיים זלצברג, אל גיבורי משנה – האחיינית מלכה פריש (עמ' 121-108; 164-139) והעולה-הסופר, שלום שץ (עמ' 138-122); אבל באמת אין כאן שום סטייה מהאחדות, כי מלכה היא האחיינית של פשה, אשתו של חיים זלצברג, היא גרה תקופת מה בביתם, והיא נמצאת בקשר מתמיד עם דודה חיים, שגם נכנע לפעמים ליצר, וניסה לנגוע בה. שלום שץ אמנם איננו שייך למשפחה, אבל בילדותו היה קרוב למלכה, ומאז היא מאוהבת בו. חיים זלצברג הוא האיש שמסייע לו בחוליו, ומצליח להסדיר לו משרה כמזכיר ועד המושבה. קורותיהם של שלושת הגיבורים, אם כן, משולבות זוז בזו.

לפני הבעת דעה על הרומן מן הדין לתת מושג לקורא מסיפור המעשה: כאמור, הגיבור הראשי הוא חיים זלצברג, בן 56, שהגיע ארצה עם רכוש (קיבל נדוניה מהורי אשתו פשה), משקיע בבית חרושת בירושלים ומפסיד כסף רב. בעקבות כך הוא מתיישב במושבה (לא מוזכר שם המושבה, אבל על פי התיאורים מדובר בראשון לציון, מקום מגוריה של הסופרת), רוכש כרם זיתים וכרם גפנים, אלא שההידרדרות הכלכלית שלו מכריחה אותו למכור את הכרמים ולהסתפק במשק חלב קטן, והוא עצמו נהיה חלבן שמחזר על פתחי עשירים עם כד החלב, עשירים שפעם בעוניים הוא סייע להם, ועכשיו הם מתעלמים ממנו.

הוא נשוי לפשה, אישה מוכת מחלת עצבים, נבערת מדעת, אין לה מושג באיזה מצב כלכלי המשפחה נמצאת, והיא מחוללת מהומות כשהיא מבזה אותו על השלומיאליות שלו, ומועידה לו חיי גיהינום. חיים זלצברג מקבל את ייסוריו מאשתו בהרכנת ראש, ומאשים את עצמו שחייו זורמים במדרון, ובמקום לתת לה חיי רווחה, כמו שהיתה רגילה אליהם, הוא מעניק לה חיי צמצום שחלבן יכול להרשות לעצמו. לאורך כל הספר הוא מבקש להשיג הלוואה באמצעות מישכון הבית כדי לממן את נסיעתה של אשתו לסנטוריום בווינה, מקום שעשוי להיטיב עם עצביה. לזוג יש שתי בנות – ברורה הבכורה, בת שלושים, שחיה במושבה חיי מחסור עם בעלה העריץ, המאשים אותה ואת אביה על מצבם העגום, ולהם שלושה ילדים, שסבא חיים מביא להם מתנות ומסייע להם בלימודים. חייה הם מרים, וחיים זלצברג מתייסר על כך. הבת השנייה, צמחיה, חיה בקבוצה (שוב, בלי ציון שם המקום), והיא מאושרת, למרות שהיא עובדת שם עבודת פרך. בעבר היא דחתה את הצעת הנישואין של מהנדס עשיר, והעדיפה את בעלה הפועל. גם להם ילדים, אבל הקבוצה הרי דואגת לילדים כאשר ההורים בעבודה.

חייו של חיים זלצברג, בעיני עצמו ובעיני אחרים, הם במדרון (המוטיב הזה חוזר ברומן עשר פעמים: עמ' 16, 65, 69, 77, 84, 90, 91, 165, 176, 212), והמדרון שלו מקביל למדרון שבו נמצא היישוב העברי הקטן בארץ ישראל: במלחמת העולם הראשונה מגייסים צעירים למלחמה, מחרימים סוסים, פרות, תבואה; הצבא הטורקי ערום, יחף ורעב, ובכל מקום שהם מגיעים הם בוזזים ושודדים. אזרחי מדינות אירופה וארצות הברית, שהן אויבות לגרמניה וטורקיה, מגורשים מארץ ישראל, כי הקפיטולציות שהעניקו זכויות באמצעות הקונסוליות – בוטלו. עוד זה מדבר וזה בא – כמו באיוב – מגיעה מכת הארבה שרוששה את הארץ המוכה, והסופרת מפליאה לתאר את התקופה הנוראה הזאת (עמ' 44-39).

לזה מצטרפת עוינות הערבים, שהיתה רדומה בימי הטורקים, אבל התגברה בימי שלטון בריטניה בארץ ישראל, בעקבות הצהרת בלפור. הם זורקים אבנים על מתפללים בכותל, גונבים את המעט שיש לחלוצים באוהליהם, והחרדים מוסיפים מלח על הפצעים וטוענים שהאסונות פוקדים את היישוב כי לא ממלאים מצוות כהלכה. בחג נבי מוסא יוצאים הפורעים הערבים ומתנכלים ליישובים, מה שנהוג לכנות בשם מאורעות תרפ"א, שבהם נהרגו יהודים רבים ביפו ובסביבה, ביניהם י"ח ברנר, וחבריו בבית יצקר. העורכים מציינים בעמ' 52, הערה 3, ובעמ' 55 הערה 4, כי במאורעות אלה נהרגו 32 יהודים, והם קבורים בבית הקברות טרומפלדור בתל-אביב. ייתכן שזה היה מספר הידוע בימיה של נחמה פוחצ'בסקי, אבל באמת בקבר האחים בבית עלמין טרומפלדור יש 44 שמות של הרוגי תרפ"א, על שלושה מצוין כי גופותיהם לא נמצאו, ויש אפילו הרוג אחד שאין שם על מצבתו (כנראה מבית החלוץ ביפו, שם נהרגו 13 עולים חדשים, וגם מנהלי בית החלוץ – הזוג דובה ויהודה צ'רקסקי, שציוניהם מצויים בתחילת קבר האחים). בזמנו נתבקשנו, אני ורחל סבוראי ז"ל (צאצאית של משפחת יצקר) לחבר כיתובים על כל אחת ממצבות הנספים.

חיים זלצברג מתלונן על כך שהבריטים מסייעים לפורעים, ואילו את המגינים, ובראשם זאב ז'בוטינסקי, הם זורקים לכלא. גם חג נבי סלאח הוא עילה לפוגרומים נגד היהודים, ומוזכרים גם מאורעות תרפ"ט המזוויעים בחברון, בצפת, ההתנכלויות בבאר-טוביה, בחולדה, בכפר אוריה, במוצא, בהרטוב. אבל יש גם נחת: יהודים עולים ארצה בעלייה הרביעית, ומתבשרים על חנוכת האוניברסיטה בהר הצופים ב-1925. אל הטקס נוסע חיים ברכבת, ומתאר בפרוטרוט את הקהל, את המכובדים שעל הבמה  ואת הנואמים (עמ' 62-59).

חיים זלצברג מלין על הפירוד בעם, על הפער בין אנשים בעלי עושר מנקר עיניים ובין עוני מנוול. הוא מלין על כך שאחרי הצהרת בלפור לא הגיעו לארץ מיליון יהודים, ובמקום זה הם נודדים מגלות לגלות, ובכל מקום, וגם בארץ, מקיזים את דמם. הוא מלין על כך שלמרות הסיסמאות היפות של עבודה עברית, האיכרים שוכרים פועלים ערבים.

חיים זלצברג אהב בנעוריו את שרה, אבל הוריו השיאו אותו לפשה, אותה לא אהב מעולם, והוא מכה על חטא שנמשך ליופייה ולנדוניה שלה, והתעלם מכך שהיא נבערת מדעת (עמ' 216). פשה מתוארת, כאמור, כאישה איומה, הממררת את חייו של בעלה, והוא סופג ממנה השפלות, גידופים וצעקות על דברים של מה בכך. היא מתעללת באחיינית מלכה פריש, וגורמת לכך שחיים נאלץ להלין קרובים בבית מלון על חשבונו, כיוון שהיא לא הסכימה בשום אופן שהם ילונו בביתה. על האנוכיות וחוסר הרגישות שלה ניתן ללמוד כי כאשר חיים נמצא על ערש דווי, חולה בדלקת ריאות שתוביל למותו – היא מתלוננת על כך שמצא לנכון לחלות בדיוק כשהיא צריכה לעלות על אונייה בדרך לסנטוריום בווינה.

מסופר בספר על עוד אישה אחת מרשעת המעמיסה על ילד תימני משאות שאין בכוחו לשאת. אגב שכונת התימנים מתוארת בספר באהדה רבה (עמ' 127-126), שהרי מהביוגרפיה של הסופרת אנו מתוודעים על מסירותה לעדה הזאת.

עיקר החיצים בספר מופנים כלפי גברים: בעלה של מרגולית הקר הוא ממש מפלצת – מגרש את הרופא שמטפל בה אחרי שילדה עובר מת וחלתה. הוא צועק, מגדף, מקמץ בהוצאות על אשתו, ומסתבר שהוא התכוון לפלוש לחדרה הסגור של מלכה אשר טיפלה במרגולית (עמ' 111-109). מלכה זוכרת שגם באונייה, שהביאה אותה ארצה, נטפל אליה אחד מקציניה. מסתבר שגם חיים זלצברג, הדמות שבדרך כלל מתוארת בנימה חיובית (על כך בהמשך), גם הוא נכנע ליצר, ונוגע במלכה אחיינית של אשתו, שהתגוררה תקופה בביתו. מלכה משבחת את מרגולית שמצאה עוז בנפשה להתגרש מבעלה, והוא (הקמצן!) מנסה לפתות את מלכה, כשהוא מבטיח לה טיול באירופה. היא מגדפת אותו מכנה אותו "אוכל אדם".

מלכה רואה אב שמלקה את ילדו, והיא מתערבת ומתלוננת עליו (עמ' 98). כדי לזכות בקצת מזומנים, חיים זלצברג משכיר חדר לזוג שהגיע מצרפת, ומסתבר שהבעל הוא קנאי חולני וממרר את חייה של אשתו. מלכה, המאוהבת נואשות בשלום שץ, כשזה מאוהב דווקא בפנינה היפה, המאורסת לחתן הנמצא בפאריס, מחליטה לא להינשא, כי האישה הנשואה נחשבת לנחותה בעיני הגבר המבקש ממנה ציות. הנישואין עבור האישה הם עבדות, והיא מאששת את השקפתה זאת באמצעות עלילות הספרים שקראה משל אוסקר ויילד וארתור שניצלר (ראו לעיל), ובתחתית הסולם נמצאת האישה התימנית, המשמשת לבעלה ממש כמו שפחה.

שלוש הדמויות העיקריות בספר – חיים זלצברג, מלכה פריש ושלום שץ מעוצבות בצורה חיה מאוד, ושתיים מהן – חיים ומלכה גורמות לאהדת הקורא, ואף להשתתפות בצערן. גם חיים וגם מלכה מתנדבים, מלווים לאנשים כספים שאין להם, משתדלים להיטיב עם אנשים אומללים, ובולעים עלבונות  בלי טרוניה. הם מתייסרים על כך שזכו לקורת גג ולארוחה סבירה, כשהחלוצים קופאים בקור באוהלים, ורעבים ללחם. שלוש הדמויות שופעות תרבות: חיים פרסם ספר שירים בצעירותו, והוא מלמד עברית את מלכה, ומסייע לנכדים בהכנת שיעורים. שלום שץ הוא סופר, שטרם הצליח לפרסם את כתביו, והוא קורא אותם בפני פנינה, אותה הוא אוהב, והיא מתייגת את כתביו כ"גלותיים", ואילו מלכה מצטטת ממיטב ספרות אירופה.

גורלו של שלום שץ רע ומר – הוא מבקש את מותו בעטיה של אהבה נכזבת לפנינה, יורד מהארץ לפאריס, ומשם, בגלל דעותיו השמאליות, הוא נוסע לברית המועצות, שם הוא נדון למוות בשל חטא הציונות.

וכן, הספר גדוש בתיאורי הפלורה והפאונה של ארץ ישראל, כאשר הגיבורים מתרשמים עמוקות ממה שרואות עיניהם. תיאורי הנוף שבספר שובים את הלב, ולא אצא ידי חובה אם לא אביא לפחות דוגמית: "פתאום אור חדש הופיע, אור נפלא ממזרח – הירח, אף שלא עלה עוד, אבל כבר הפיץ אורות על כל הסביבה. לאחר רגע נראה הוא עצמו בעלותו מעבר לגגות, אבל עננה חצופה העזה להעיב את פניו ולחצותו לשניים, אז כעס מלך הליל והוציא בזעם חניתות ממורטות, שלחן לכל העברים ועד מרחקי הגלים הגיעו." (עמ' 136).

בסופו של "המדרון" מתואר מותו של חיים זלצברג, החלוץ שקיווה להחיות את אדמת ארצנו, ומצא את עצמו יורד מדחי אל דחי, כשהוא מתייסר שגם העם, שלמענו עלה ארצה, יורד למרבה הצער במדרון.

לא קלה היתה דרכם של חלוצי העליות הראשונות, כשהם מיעוט קטן באקלים קשה, בסביבה עוינת, ושלטון זר שמתנכל לתנועה הציונית. אנו החיים היום בחירות, במדינה חזקה, אסור לנו לשכוח את קורבנם של החלוצים האלה, ועורכי הספר הזה עשו מעשה גדול בההדירם את היצירה החשובה הזאת.

משה גרנות

* * *

ליל הסדר האחרון של יהודה ראב בן עזר

 בפתח תקווה

מתוך "פרשים על הירקון", 1989

את ליל הסדר האחרון בחייו, בפסח תש"ח, 1948 – חגג יהודה כמנהגו, כשהוא מסב אל השולחן בראש משפחתו – הבנים, הכלות, הנכדים והנינים – בביתו שברחוב ביל"ו בפתח-תקווה. לאה כבר לא היתה בין החיים. היא מתה במחלה כעשרים וחמש שנים לפניו. הפעם הזו שינה יהודה ממנהגו בסדר. הוא קם ממקומו, כפוף מעט, חבוש בירמולקה השחורה, נאחז בשולחן בשתי ידיו, עיניו, הכחולות-עדיין, הבריקו וקולו רעד.

"אני בטוח," התחיל מדבר יידיש, כשהוא נרגש מאוד, "שזהו הסדר האחרון שאני איתכם. לא אשב עוד איתכם, ואתם – תשמרו על התכנסות המשפחה גם בשנים הבאות."

אחר-כך אמר: "זכות גדולה היתה לי שאני, שזכיתי לחרוש את התלם הראשון באדמת מלאבס ולראות בהיווסדה של המושבה העברית הראשונה, זוכה לשמוע באחרית ימיי על הקמתה של המדינה."

וכן צעק בקול רם, ובעברית:  "חלום חיי התגשם. שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה. תחי מדינת ישראל!"

גם לאחר כארבעים שנה עדיין זוכרים בני-משפחתו את התרגשותו הבלתי-רגילה במעמד ההוא ואת דבריו הברורים כי זה אכן הסדר האחרון שאעיניהם תחזינה בו, בזַיידֶה – בסבא, – וכי עדים הם לפרידתו הקרובה מהם, לעולם.

 [הייתי אז נער בן שתים-עשרה, ולשם שיחזור המעמד אספתי עדויות משאר בני-המשפחה שהיו שם. – אב"ע].

*

כעבור שבועות אחדים, בל"ג בעומר תש"ח, 1948, בראשיתה של מלחמת העצמאות, ביום שלפני נפילת הרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים בידי חיילי הלגיון הירדני – עצם יהודה את עיניו בביתו, בית-רעפים עטור ברושים ועצי-זית, והוא כבן תשעים שנה. הוא היה היחיד מכל מייסדי פתח-תקווה, שעלו על אדמתה בשנת 1878, אשר האריך ימים וזכה לראות בהקמתה של מדינת ישראל. רק אז נחה דעתו ושקע בתרדמת-נצח.

ההלווייה יצאה למחרת מביתו, עברה לאורך רחוב חובבי-ציון, בית-הכנסת הגדול, שם היה מושבו בכותל-המזרח, חלפה על פני כיכר המייסדים, שבה נמצאה אז עדיין הבאר הראשונה שחפר באדמת המושבה, והגיעה עד לראש גבעת העדשים, היא דהרת אל-עדש, בית-הקברות של המושבה מראשיתה. קברו נכרה סמוך למצבות אשתו לאה ובתו-בכורתו ציפורה.

במסע הלווייה לא שלט העצב על מותו. באוויר היה תלוי עצב כבד פי כמה על חיילים ואזרחים, מגיניה ותושביה של המדינה בת השבועיים, שנהרגו מדי יום ושמותיהם התנוססו במסגרות שחורות. בליבות המלווים פּיכּתה בוודאי התחושה: הלוואי שכּל אחד מן הנופלים, צעירים ברוּבּם, ואלה העתידים ליפול – היה זוכה להשלים מעגל-חיים ולמוּת שְׂבע ימים ומעשים כיהודה ראב מפתח-תקווה – חופר בארהּ, שומרהּ וחורש תַּלמהּ הראשון.

יהודה ראב בן עזר היה אביה של אסתר ראב וסבו של אהוד בן עזר

* * *

תקוה וינשטוק

כליל של יופי ופיסת היסטוריה שעניינה אמונה

בעקבות הרשימה של ד"ר שרה'לה אורן וד"ר  חן שרמן, יועצת בוטנית.

זה שנים שד"ר שרל'ה אורן כותבת את "צמח החודש" – ותמיד נמצא באמתחתה צמח שטרם כתבה  עליו התואם לחודש המסוים ולחגיו הדתיים והלאומיים. צמח חודש ניסן השנה הוא "כליל החורש". "כליל של יופי ופיסת היסטוריה של אמונה."

"כליל" הוא מלה נרדפת ל"כתר", כמו "עטרת" ו"תג". עצם שמו העברי כבר מרמז על יופיו הייחודי של צמח זה, המעטר את החורש הים תיכוני בפרחיו הוורודים. הפרחים הללו אינם יוצאים מהענפים אלא צומחים מגזע העץ, עדות למוצאו הטרופי. בהיעדר עלים שיסתירו אותם, מתגלים הפרחים  במלוא יופיים. לפרחי כליל החורש דמות פרפר ורוד ו"הפרפרים" ערוכים כאשכולות ורודים עדינים ומרהיבי עין. הם צדים את מבטינו וגם את עיני החרקים המאביקים אותם. הפרחים מלאים צוף ומושכים אליהם גם דבורים וצופיות. לעלי הכותרת של פרחי כליל החורש טעם חמוץ-מתוק. הם אכילים ומהווים תוספת נאה לסלט. ברפואה העממית יש המשתמשים בעלים ובפרחים לטיפול בבעיות הנשימה ובבעיות כבד, טחול וכליות.

לאחר ההאבקה מתפתח בצמח תרמיל המכיל זרעים. צבעו ירוק והוא הופך לחום. כליל החורש מלבלב כרגיל בעונה הנוכחית, בתחילת האביב, בחודשים אפריל-מאי. העץ, שהוא נשיר, פורח לעיתים גם בעונת המעבר לסתיו אבל אז פריחתו פחות בולטת, כי עודנו מכוסה בעלים. העלים דומים ללבבות קטנים.

כליל החורש גדל בר בחורש הים תיכוני. באזורים מוצלים ולחים. הוא מצוי גם בגינות נוי ומתייחד בפריחה יפה בעוד שצמחים רבים עדיין מצויים בתרדמת החורף. הכליל מגיע עד עשרה מטרים גובה, אך אחר רעייה מרובה או שריפה הופך כליל החורש לשיח ואינו עץ של ממש.

וכך כתב אוריה אורן, בנה המנוח של ד"ר שרה'לה אורן, בשירו "כליל החורש":

"האם אשוב למצוץ את פירותיך המתוקים? / שאלתי את גזעו הערום למחצה; / ומתי ינשרו עליך, הצהבהבים? / הטרדתי את העץ והוא יעץ לי עצה:

"אל-נא תחלום על פריחה באוקטובר / ואל תזרז את שלחכתי, / בבוא הזמן תבוא ספירת העומר / ואתה גם תפרח פריחתי, / ולכן-אין להקדים את המאוחר, / ומיספר מעלי ינשרו – גם מחר."

ערב פסח וסעודת "הסדר" הם אירועים מכוננים גם במסורת הנוצרית. (יש מהם המקדימים את האירוע הזה ליממה שלפני ליל הסדר). ישו, מייסד הנצרות, נולד יהודי ודאג לחוג עם שנים עשר תלמידיו את סדר פסח. וכך נאמר בספר מתי ב"ברית החדשה" (כל הציטוטים במאמר מספר זה): "ויהי בראשון לחג המצות ויגשו התלמידים אל ישוע לאמור: 'איפה נכין לך לאכול את הפסח?"

לימים תיקרא זו "הסעודה האחרונה".

היו אלה  ימי שלטון רומא בארץ. הרומאים רדפו את המאמינים באל אחד וראו סכנה בעליית תנועה דתית חדשה ורדפו את ישו ואת תלמידיו. לפי המסורת הנוצרית ישו ידע כי אחד מתלמידיו ימסור אותו לשלטונות. "אומר אני כי אחד מכם ימסרני." ואכן המסורת מצביעה על יהודה (בן שמעון) איש קריות אשר יצא בסוף הסעודה וחזר עם קבוצת חיילים רומיים, ניגש אל ישו ונישק אותו, על מנת להצביע על האיש המתאים. ישו נאסר והובל בדרך ייסורים לקראת מותו בצליבה, כנהוג בעולם הרומאי, באשמת היותו "מלך היהודים". "וישאלהו ההגמון לאמור: אתה הוא מלך היהודים? ויאמר ישוע: אתה אמרת."

לפי המסופר לאחר אירוע זה התאבד יהודה איש קריות בתלייה. אחת המסורות מצביעה על כליל החורש כעץ עליו תלה את עצמו. על כן מכונה עץ זה judas tree – "עץ יהודה". המסורת מסבירה כי יהודה הצטער והתחרט על שמסר את ישו – וצבעם של פרחי העץ שעליו נתלה שהיו לבנים במקור, הפכו ורדרדים מרוב שהסמיקו, והם ורודים עד עצם היום הזה.

אמונה אחרת ממליצה להתרחק מהעץ בעת פריחתו, ויש שאף חוששים לכרות ענף מענפיו, שכן לפי אמונתם משמשים ענפיו משכן למכשפות.

"האביב כבר כאן וריח פסח נישא באוויר," מסיימת ד"ר שרה'לה אורן את דבריה. "והנה מתהדר לו כליל של יופי בסביבה ומוסיף לה נועם ואפילו תרופה. ואם נתקרב אליו ונכרה אוזן אולי נסכית ונשמע סיפור היסטורי מבין בדיו."

תקוה וינשטוק

* * *

יהודה גור-אריה

הערות שוליים [132]

הגיגים קלים על נושאים כבדים

חללית עכו"ם

בס"ד

מה הן עושות שם, על הירח, חלליות מעשי ידי אדם, כאילו הן אלילים של עובדי כוכבים ומזלות? מה הן מחפשות שם, על פני הירח הקדוש, שברא אלוהים בדבָרו, בששת ימי בראשית, המאור הקטון לממשלת הלילה? חלליות עכו"ם אלה מטמאות את קדושת הלבנה, שלמולה אנו מרקדים בחידוש המולד שלה כל חודש, כשאנו אומרים: כשם שאני מרקד מולֵך ואינני יכול לנגוע בָך... והנה להוותנו שלחו גם היהודים חללית בשם "בראשית", כדי לנגוע בירח... לרקוד את הריקוד הסהרורי עם חלליות של הגויים, הרוסים, האמריקאים והסינים, ועכשיו הצטרפו לכך גם היהודים. זה הרי חילול הקודש [וחילול החודש], חילול הַשֵּׁם ממש!

ואם לא די בכך, בני-אנוש בשר-ודם מעזים ויוצאים בחלליות מאויישות אל שמי השמיים, צפים כמו דגים בתוך תחנת החלל, שסובבת וחגה סביב כדור הארץ שלנו, ומוכיחה כי העולם הזה, שאנו חיים בו זה 5779 שנים, עולם זה הוא כדור עגול הסובב על צירו, בניגוד לאמירה המפורשת: והארץ לעולם עומדת [קהלת א' ד'].

ואומות העולם משגרות גם חלליות [בלתי מאויישות] אל גרמי שמים רחוקים, שאפילו חכמים ונבונים – יהודים כמובן – לא שיערו את ריחוקם, ועוד מעט יהרסו גם אל זבול שבעת הרקיעים, מקום שבתו של בורא העולם ומלאכיו והצדיקים לרגליו, לנגוע חס וחלילה בכיסא הכבוד ממש. חוצפה שאין כדוגמתה.

כל העסק הזה של "מדע החלל" אינו אלא התרסה נגד ריבונו של עולם,  נגד הדת בכלל, ונגד כל יהודי [וגם גוי], המאמין באמונה שלמה ללא סייג, בכל תו ותג הכתובים בתורה, בפתיחתה בפרשת בראשית, בדבר יצירת הירח והפקדתו להאיר לדרי מטה בלילות, כנאמר: ואת המאור הקטון לממשלת הלילה [בראשית א' ט"ו].  לכן אסור ליהודי להגיע לשם, והרבנות הראשית צריכה להוציא פסק-איסור על טיסת אסטרונאוט יהודי-ישראלי לחלל, ונחיתתו על הירח. היחיד שהורשה מאז ומעולם לטוס לשמיים אינו אלא אליהו הנביא הזכור לטוב, שעלה בסערה השמימה ברכב של אש. ואילו אני ואֶחַי בני-ישראל יראֵי השם מרקדים מול הלבנה, תוך אמירה: כשם שאני רוקד כנגדך ואיני יכול לנגוע בך...

       ולא משנה שריקוד זה בליל חידוש הלבנה הוא שריד קדום של טקס פגאני, עוד מלפני גילוי האל היחיד, בורא העולם, על-ידי אברהם אבינו עליו השלום. אם חז"לינו החכמים קבעו שריקוד זה מותר, מי אנו שנפקפק בכך? הרי זו מצווה קדושה.

המדענים הללו, מהנדסים מעולים, אסטרו-פיזיקאים גאונים, תוכנים שנהירים להם שבילי רקיע, יותר מרחובות עריהם,  מוחות חריפים ומבריקים כאלה, כמה חבל שהם מבזבזים את כוחם וכושרם ויכולתם על ענייני הבל אלה של כוכבים ומזלות, ענייני הבל שאין בהם כל צורך. מה הם מחפשים שם על הירח ועל הכוכבים הרחוקים? כסף? זהב [החללית "בראשית" מצופה צבע זהב]? אבנים יקרות? בינתיים מוצאים שם רק אבנים סתם, מלפני מיל... אלפי שנים.

כמה חבל שחכמים אלה לא יושבים בישיבה כלשהי ונותנים כוחם בלימוד תורה ודף גמרא, בפילפולים מפולפלים בסוגיות מוקשות ומסובכות בתלמוד. הרי יכלו להיות עילויים, גאונים, ולזַכּוֹת את עם ישראל בתלמידי-חכמים יודעי תורה נוספים כהנה וכהנה.

ואכן, הם קיבלו את העונש מידי שמיים: החללית שלהם התרסקה על פני הירח.

ירחמיאל בן אליהו סהרוני

הירח של שלונסקי

מספרים – המקור לא ידוע לי – שכאשר נחתו האנשים הראשונים על הירח, האסטרונאוטים האמריקאים ניל ארמסטרונג ואדווין אולדרין, בשנת 1969, והעולם כולו התרגש והתפעל, נשאל המשורר אברהם שלונסקי מה דעתו על כך. הוא השיב: על הירח שלי איש לא ינחת לעולם, נִיקַגְדָה.

אוצר היידיש

בשבוע שעבר התקיים בבית-ביאליק אירוע מיוחד להשקת ספר מאת  מנחם פרי על המשוררת  ציליה דראפקין, [1887-1956] משוררת יידיש, שחוללה מהפכה בשירת יידיש המודרנית, בכתיבתה הארוטית הבוטה והמתריסה, שהיתה חידוש מפתיע בספרות זו.

בצעירותה היא היתה מאוהבת אהבה נואשת ונכזבת באורי ניסן גנסין. עליו סובבים רבים משיריה באותה תקופה של חייה. באירוע האמור בבית-ביאליק קרא א. ב. יהושע [שכידוע, לא נולד בסימטאות וארשה תחתית], שיר שלה – במקור, ביידיש! – גימיק מקורי ויפה. אולי זה עשוי לעורר התעניינות כלשהיא בספרות יידיש, ההולכת ונמוגה.        

לא רבים בימינו יודעים איזה אוצר בלום ובלתי-נדלה של דיבור, הווי, עיתונות תוססת, שירה [זמר] מרטיטה את הלב, תיאטרון, מוזיקה וספרות בכלל, מכילה שפת יידיש ותרבותה, שהתפתחה במשך דורות רבים במזרח אירופה, ועכשיו, להוותנו, שפה זו הולכת ונכחדת, והסיבות ידועות: ששת המיליונים שנרצחו בשואה על-ידי הנאצים הגרמנים ועוזריהם, היו דוברי יידיש כמעט כולם; סטאלין ומשטרו הסובייטי המדכא גזר איסור על היידיש, בשל קירבתה לעברית, ובכך ראה דבֵקות לאומית-יהודית אסורה. באוגוסט 1952 הוצאו להורג בפקודתו 12 סופרים ומשוררים ופעילי תרבות יידיש, ובכך בא הקץ על היידיש ברוסיה.

בארצות-הברית, לשם היגרו יהודים רבים דוברי יידיש בתחילת המאה הקודמת, בניהם, הדורות הצעירים למדו כמובן אנגלית והתערו בלשון זו  ובתרבותה של ארצם החדשה, והם חדלו לדבר בשפת אימם, ובהמשך זו נשכחה מפיהם כליל. וכך גם בארצות אחרות.

וכאן בישראל, התחוללה "מלחמת שפות" בשנות העשרים של המאה הקודמת, לשם השלטת העברית בציבור הרחב. [היו כאלה שאף גערו בביאליק, שדיבר יידיש עם ידידיו...]

ועם קום מדינת ישראל, במסגרת קיבוץ-גלויות, ומיזוג תרבויות, מה שנקרא "כור ההיתוך" [הכפוי], שנעשה בעצם מתוך כוונות טובות, בן-גוריון אסר על השימוש בשפת יידיש, ועיתונים ביידיש נסגרו על-ידי השלטונות, והיו אף מקרים ששוטרים נכנסו לאולם תיאטרון, שבו שיחקו ביידיש, ופשוט גירשו את השחקנים והקהל. [מתברר שלא רק עדות המזרח סבלו בנושא זה מהוראתו של בן-גוריון, אך זה פחות ידוע].

כמובן, כמעט כולם יודעים על סופרים מעולים ביידיש – מנדלי מוכר ספרים, פרץ, שלום עליכם, שלום אש, בשביס-זינגר, המשורר אברהם סוצקובר ואחרים, אך ישנם עוד רבים מאוד, סופרים ומשוררים מעולים, ששמותיהם נשתכחו ויצירתם לא ידועה. בלקסיקון של סופרי יידיש, המכיל שמונה כרכים [!] כלולים אלפי שמות של יוצרים ביידיש. מי יודע עליהם בכלל?

בימינו, מי שעודם מדברים יידיש הם החרדים, שגם מלמדים את ילדיהם שפה זו, שהיא "ז'ארגון", המשמשת לדיבור סתם, במקום בלשון הקודש, העברית, המשמשת רק לתפילה וללימוד תורה. אלה לא קוראים ספרות, או כל יצירה תרבותית-לשונית אחרת ביידיש, ויש להניח, גם לא בעברית].         

אך מן הראוי לקבוע ולהדגיש, כי יצירת היידיש, שהיא אוצר עצום, שלא מוכר לדובר העברית בימינו, היידיש הזו היא נכס של העם היהודי כולו, וכך יש להתייחס אליה. וככל שירבו תירגומים משפה זו לעברית, העם היהודי יתעשר בנכסי תרבות שאין להם שיעור.

לכותב דברים אלה יש חלום שאין כל סיכוי שיתגשם: כְשֵם שהתנ"ך תורגם ליוונית בידי 70 מתרגמים – תרגום השבעים, כך יש להושיב 70 מתרגמים יודעי יידיש על בוריה, שיתרגמו את אוצרות תרבות היידיש לעברית, ובכך להעשיר את תרבותו של העם היהודי כולו.

בימינו אלה אין אפילו שבעה מתרגמים מיידיש לעברית... שפה ותרבות נכחדות, כמו ציפורים או בעלי-חיים בטבע, על סף הכחדה.

יידיש, האוצר הסמוי של העם היהודי.

צדק טבעי

בעיתונות סופר, שצייד קרנפים בדרום-אפריקה נהרג מפגיעת פיל ובשרו נאכל על-ידי אריות. ידיעה מקברית, אך בעצם מרנינה. צייד עם רובה בידיים, הקוטל בעלי-חיים תמימים בטבע, אינו אלא רוצח שפל, הרוצח חיות להנאתו, ועל כך מגיע לו עונש מוות. הפעם העונש בא ישר מן הטבע. צדק טבעי.

דיינו

בסודן מחליפים נשיא על חודי כידונים. בישראל בוחרים ראש-ממשלה בפתקי-הצבעה בקלפי. אשרינו.

החללית "בראשית" לא השלימה את משימתה והתרסקה על אדמת הירח. אכזבה. אך בכל-זאת הישג: היא הגיעה לירח. ועל זאת נאמר בלשון ההגדה: דיינו. ובימים אלה אנו חוגגים את חג הפסח, זמן חירותנו, יציאתנו ממצרים, מבית עבדים, לפני כ- 3,500 שנה. זיכרוננו. 

חג שמח.

יהודה גור-אריה

* * *

אהוד בן עזר

ספרי דורות קודמים

פרסום חוזר בסדר אלפא-ביתי של המדור השבועי

שהתפרסם במשך שנים רבות במוסף "ספרות ותרבות" של עיתון "הארץ"

עם תמונות הסופרים

"מסע סנטימנטלי"

ללורנס סטרן

עברית: 1954

פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 9.7.1971

לפני 48 שנים

"הגבירה דאֵ-רמבויה," מספר לורנס סטרן ב"מסע סנטימנטלי" על ביקורו בפאריס – "לאחר היותי מודע לה כשישה שבועות, הואילה לכבדני ולהסיעני במרכבתה מרחק כמה פרסות מחוץ לעיר. מכל הנשים הגבירה דא-רמבויה היא הכשרה ביותר. ואיני מתאווה לראות אישה צדקת וטהורת-לב ממנה לעולם. שאלתיה אם רוצה היא דבר-מה, Rien que pisser – אמרה הגבירה דא-רמבויה.

"הנה, נוסע נוח-מזג, לגבירה דא-רמבויה. הנח לה להש-ן. ואתן, נימפות-רזים נאות! צאנה וקטופנה אחת-אחת שושנתה, וזרינה אותן על דרככן, כי הגבירה דא-רמבויה לא עשתה יותר מכן. סייעתי לגבירה דא-רמבויה לצאת מן המרכבה. ולוא אני כוהן קסטליה הטהורה, לא יכולתי לשמש אצל מבועה ביתר דרך-ארץ ורחשי כבוד ויקר." (עמ' 57).

לורנס סטרן (1713-1768) היה בנו של סרן בצבא האנגלי באירלנד. הוא למד בקיימברידג' ונעשה כהן-דת בסוטון וקוסוולד, שם כתב בחשאי את סיפורו "טריסטראם שאֵנדי" (1760). הספר פירסם את שם מחברו, והוא נעשה לארי הטרקלינים בלונדון. ב-1762 יצא למסע בצרפת, ופרי מסעו – הספר "מסע סנטימנטלי" (1768), שהופיע בשנת מותו של סטרן.

לגברת אחת, שסירבה לקרוא את "טריסטראם שאנדי", משום שאמרו לה שאינו מוסרי, אמר סטרן: "ספר זה הוא כילד המתגלגל על השטיח. יש שהוא מראה דברים, שבדרך כלל מסתירים אותם, אבל אין הוא עושה זאת אלא מתוך תמימות."

התקופה שבה כותב סטרן היא תקופה בה נודעו ספרי מסעות מפורסמים: "רובינזון קרוזו" (1719) לדניאל דפו, "מסעי גוליבר" (1726) ליונתן סוויפט. בה הופיעו רומאני הרפתקאות קומיים, מהם פארודיות כמו "ג'וזף אנדריוס" (1742) להנרי פילדינג, וכן "קורות טום ג'ונס, אסופי" (1749) ו"יומן הנסיעה לליסבון" (1755), אף הם של פילדינג.

המסע הסנטימנטלי של סטרן אינו כלל וכלל באותו מובן של ימינו, כלומר – תיאורו אינו רגשני. הספר כתוב בשנינות מאופקת, אנגלית מאוד, בתמימות שאינה תמימה. סיפור תלאותיו של שלימזל. סיפור שעקבותיו דומה שמצויים לאחר יותר ממאה שנה ב"שלושה בסירה אחת, מלבד הכלב" (1889) לג'רום קלפקה ג'רום.

מצוייד בחצי תריסר כותנות וזוג אברקי משי שחורים [מכנסיים קצרים המגיעים עד לברך] יוצא גיבורנו, בעיצומו של מצב מלחמה בין אנגליה לצרפת, לטיול צרפתי. הסיבה – העליבו אותו. עניין מסויים, – אמר כלאחר-יד בשעת שיחה – ייטיבו לטפל בו בצרפת. – "אתה היית בצרפת?" שואלו איש-שיחו. – מוזר! – אומר לעצמו גיבור ספרנו, – שהפלגה מרחק עשרים ואחד מיל, הדרך מדובר עד קלאֵ, תהיה מזכה את האדם בזכויות כה רבות של השכלה ומהימנות בוויכוח.

כסף למסעו אין לו, אך הוא אינו דואג. לשאלת ידיד, החפץ להלוותו כסף, הוא עונה: "לא יצאו שלושה ימים לשבתי בפריס ואני אומר לו: אעשה דבר שבגללו יחבשוני חיש בבסטיל, וחודש-חודשיים אגור שם וכל מחסורי על מלך צרפת." (עמ' 64). וכך אמנם כמעט קורה לו בפריס.

התבוננותיו של אנגלי ביבשת הרי הן מקור לתימהון אין-קץ ולשעשוע רב, בעיקר מעסיקות אותו הנשים הצרפתיות. מקלאֵ עד פריס אינו מחמיץ גם הזדמנות אחת לחזר אחריהן ולזכות בחסדיהן. בקלאֵ הוא נקלע, עם גברת נכבדה, לתא סגור של מרכבה. באמיאן הוא ממשיך לחזר אחר הגבירה ושולח לה מכתב אהבה בצרפתית. ומהו המכתב? נוסח מכתב שכתב מתופף אחד בגדוד לזוגתו של קורפורל, ושאותו מחזיק בכיסו, לצרכי העתקה, משרתו הצרפתי של יוריק, גיבור ספרנו.

עיקר שעשועיו של הספר – פריס. שעה ארוכה בודק גיבורנו את דופקה של זבנית בחנות-כפפות פריסית: "עשרים פעימות כבר מניתי, וחיש קרוב הייתי למניין הארבעים, והנה במפתיע בא בעלה מחדר אחורי אל החנות ובלבל מעט את חשבוני. אין זה אלא בעלה, אמרה. ובכן החילותי במניין חדש. 'האדון מואיל ברוב חסדו,' הגידה, בעברו על פנינו, 'לטרוח ולמשש את דופקי.' הבעל הסיר מגבעתו, החווה לי קידה, ואמר כי רב מדי הכבוד אשר כיבדתיו. ואחרי הדברים האלה חבש מגבעתו ויצא." (עמ' 49). ועוד שעה ארוכה מודד גיבורנו כפפות בצוותא עם הזבנית החמודה, וממששה.

התופעה המדהימה אותו ביותר היא קומתם הקצרה של תושבי פריס. "כל איש שלישי גמד! – זה רכך-ראש ומדביש-חטוטרת. זה עקל-רגליים. השלישי, שיד הטבע חבשה את גידולו בשנות השישית והשביעית. הרביעי, במצבו הטבעי והמושלם כעץ-תפוח ננס. קרושים בראשית נבטי הווייתם וחיותה, שמעולם לא היו אמורים להגביה עוד." (עמ' 53).

את הסיבה לכך מוצא גיבורנו בצפיפות הגדולה בה גדלים בני פריס, וזאת יוכל לאשר גיבורנו כל מי ש"ימוד את גובה בתיהם, את צר רחובותיהם, וכן את מניין הרגליים-המרובעות בקומות השישיות והשביעיות שבתחומן אוכלים וישנים יחד מניינים של בני ה-Bourgeoisi." (עמ 54).

כאלו ואחרות עלילותיו של יוריק המסכן. את השם יוריק הוא מאמץ לעצמו בשעת הדחק, כדי לקבל המלצה לדרכון מידי אציל צרפתי החובב את שקספיר. חיבה זו מצילה את גיבורנו מן הבסטיליה.

מפריס הוא ממשיך במסעו לאיטליה, וספר המסעות תם בפונדק נידח ברומו של הר-טורירה, בדרך לליון. שם הוא נאלץ לבלות בחדר אחד עם גברת פיימונטית צעירה, כבת שלושים, שאדמומית בריאה בלחייה, ועם אמתה בת ליון, נערה צרפתייה, חיה ושוקקת מאין כמותה.

תרגומו של הספר ראוי היה להחליקו כלשהו, למען ייטיב הקורא לרוץ בו וליהנות מעלילות המסע. חבל גם כי לא ניתן תרגום עברי לקטעי הצרפתית המרובים שבגוף הספר. סגנונו של הספר – מאוד מיוחד – בקיטועו, בקפיצה מעניין לעניין, בשרירות הסיפור. אומרים כי לא על בני דורו בלבד השפיע סטרן. גם ג'יימס ג'וייס הושפע מסגנונו.

* לורנס סטרן: "מסע סנטימנטלי על פני צרפת ואיטליה של אדון יוריק". מאנגלית: אהרן אמיר. ציורים: טוני ז'והנו. הוצאת מחברות לספרות, תל-אביב, תשי"ד, 1954. 110 עמ'.

* * *

אהוד בן עזר

המושבה שלי

פרק שלושים וארבעה

מדוע התאבדה ארלטי קלדם? חידוש כוח-הגברא של אביה מסייה בוריס בזכות זריקות הקופים. נקמת לטיפה שטבעה בפרדס

באותו רגע כבד של אבל התאהב מסייה בוריס באפרת ירקוני, חברתה הטובה של בתו ארלטי. אפרת ואביתר למדו בכיתה אחת עם ארלטי ועם יעל דודתי, ובמשך שנים היו השתיים, פעם זו פעם זו ולעיתים שתיהן יחד, מאוהבות באביתר. אפרת היתה בת-בית במשפחת קלדם, כך הכיר אותה בוריס אבל מעודו לא חיבק את גופה המעולף בזרועותיו ולא נרעד למגעה כמו בשעת ההלווייה. גם לאחר שהפכו לזוג נאהבים נישארה אפרת לגור בחדרה שבבית הוריה וגם נותרה רווקה כל ימיה.

מסייה קלדם היה גבר נאה, בהיר-שיער הנוטה לג'ינג'י, עיניו כחולות ומלאות חיות. שפמו היה צהבהב גם הוא וקצותיו מזדקרים. היתה לו דרך הליכה כשהוא נוטה קצת הצידה. בתקופת התורכים, כשחבשו רוב האיכרים תרבושים אדומים, נהג חוואג'ה בארס, הוא מסייה קלדם, לחבוש את התרבוש כשהוא נוטה לצידו האחר, וכך היתה דמותו מתאזנת.

לאחר שבאו הבריטים, לבושים מדים טרופיים שסיגלו לעצמם במושבות אפריקה ובמזרח הרחוק, חבש מסייה קלדם, וכמוהו איכרים אחרים, כובע שעם עגול בצבע חאקי שנקרא "הלמט". כך היה מופיע, נוהג בכרכרה או הולך ברחוב, בידו או על זרועו מקל-טיול שידיתו מגולפת בצורה אמנותית. זו היתה האופנה של איכרים בעלי מעמד. מסייה קלדם התגנדר בלבושו כדנדי אנגלי או כשחקן ראינוע צרפתי. אפילו נעליו היו מעודנות, עשויות עור ז'מש רך, עם כפתורים.

גן גדול הקיף את ביתו המרווח. הגג מכוסה רעפים. מרפסת קצרה, מגולפת עץ וסגורה, פנתה לגן ולרחוב. מרפסת שנייה, ארוכה, מקורה אף היא עץ, נמשכה לאורך הבית המרובע בצידו הפונה לחצר. מסייה קלדם היה בין הראשונים שבנה בית כיסא וחדר-אמבטיה מודרניים בחצר. הגן היה נטוע עצי נוי ועצי פרי, שדרות של הדסים וטויה, ועל המרפסות טיפסו שיחי יסמין. בכל היתה איזו אווירה של אריסטוקראטיות. של פסנתר וצרפתית, כמו ברומאן רוסי.

מסייה קלדם נשלח בנעוריו מטעם הברון ללמוד אגרונומיה בצרפת, ובשובו עבד מטעם פקידות הברון בהדרכת האיכרים. הוא נטע פרדס, חידש שיטות בהרכבת ההדרים ובמלחמה במחלותיהם, וכן בקטיף ובאריזה, המציא את הרכבת-התמך ופיתח את ההרכבה על כנת החושחש, התפוז המר, ומשום כך כונה גם – אבו-אלחושחש. קלדם כמעט שלא דיבר עברית אלא בעיקר אידיש, צרפתית וערבית.

הבית המפואר ניצב מול בית-הספר העממי "רוטשילד", שבו עבדה אפרת כמורה במשך שנים רבות. בכיתה אל"ף למדתי אצלה קרוא וכתוב. כאשר באים בטענות על האובססיות המוזרות שיש לי בכתיבה, אני עונה: "מה הפלא? הלא לכתוב למדתי אצל אפרת, פילגשו של אביה של המתאבדת ארלטי, שהיתה גם החברה הכי הטובה של דודתי יעל, שגם היא לימדה אותי, תה-תי תה-תי..."

קשה לדעת מדוע הלך ליבה של אפרת שבי אחרי מסייה קלדם ועוד יותר כיצד הסכימו לכך הוריה. אך מה יכלו לעשות? היחסים בין אפרת לבוריס הלכו ונתהדקו והם נהגו בחופשיות גמורה וכל המושבה ידעה על כך. מסייה קלדם היה מבקר לעיתים קרובות בחדרה של אפרת. מדי בוקר היה מחכה לה ליד גדר ביתו, מול בית-הספר העממי "רוטשילד" שבו לימדה, והם היו משוחחים בטרם נכנסה ללמד. לאחר שאשתו של קלדם עברה לגור בפריס, היתה אפרת הולכת אליו גם בהפסקה הגדולה. אנחנו, התלמידים, היינו רואים את הפגישות של המורה עם הגבר המבוגר ואפילו ידענו שהשניים נוסעים כל קיץ לפריס ושמה הוא קונה לה את הבשמים בעלי הריח המיוחד, שלא היה כמותם במושבה.

היינו אפילו מתאפקים שלא להיכנס לבית-השימוש עד שהמורה אפרת תיפנה לצרכיה, כי בהיכנסה לשם היתה מרססת סביב מהבושם הפריסאי שקנה לה קלדם, ולאחר שהיתה יוצאת נותר אחריה ענן של ריח טוב וזר שטיהר את התאים המסריחים.

אפרת ירקוני הופיעה תמיד באותה תסרוקת אסופה, עם סרט בצורת פרפר מאחור, אופנה שאותה לא שינתה מעולם, אולי מן התקופה שמסייה קלדם התאהב בה. השיער היה חלק, שחור, ואסוף במהודק לאחור. למן היום שבו נהרג אחיה אביתר בהגנה על המושבה היא לבשה בגדים כהים.

מסייה קלדם היה בעל מעמד נכבד במושבה. יחסיו עם אפרת ירקוני התנהלו בגלוי ומתוך כבוד רב לשניהם. הסובלות העיקרית היו אשתו. ובתו ארלטי. אף שלא היה יפה-תואר או גבה-קומה, חובב נשים מושבע היה, אולי בהשפעת שנות לימודיו העליזות בצרפת. עוד לפני שהחלה פרשת האהבים שלו עם אפרת, עוד לפני שפרצה מלחמת העולם הראשונה – נמצאה ערביה צעירה צפה טבועה בבריכת-ההשקאה בפרדסו. בני-משפחתה טענו שהיתה בהריון ממנו, והאשימו אותו במותה. העלילו עליו שרצח אותה, ומפחד נקמתם נאלץ לברוח למצרים.

גברת קלדם היתה אישה יפה, חכמה ואצילה, ושמרה על ריחוק מסויים משאר הנשים במושבה. בגידותיו של בעלה אכלו את ליבה. כאשר מסייה קלדם ברח למצרים ונתקע שם בימי המלחמה, היתה היא נוהגת בכרכרה פתוחה עם שמשיה לבנה ומנהלת את כל ענייני המשק הגדול של המשפחה, אבל כשחזר מסייה קלדם מגלותו לא נתאחו הקרעים.

ארלטי היתה בחורה משכילה ורוחנית, דמות יפה, מעודנת, בעלת תרבות גבוהה ונפש של משוררת אף כי כתבה רק צרפתית וכל כתביה אבדו. אביה שלח אותה ללמוד בפריס, משם חזרה עם משקפי פנסנה, ללא מסגרת, ובצאתה לרחוב היתה מטיילת עם מקל, ממש כאביה.

ארלטי ודודתי יעל היו חברות מילדות. כבר בנעוריה ביקרה ארלטי בפריס, הביאה ליעל מרוח העולם הגדול ועזרה לה בלימוד הצרפתית. היתה מספרת לה על הקומפוזיטור צזאר פראנק, ועל הרקדנית איזאדורה דונקן, שאותה הכירה אישית.

אפילו הסופר חיים ברנר, שגר תקופה במושבה שלנו, התפעל מדמותה של ארלטי ותיאר אותה ברומאן "שכול וכשלון" מבעד לעיני גיבורו יחזקאל חפץ. חפץ יושב בשמש על ספסל ליד מלון רבינוביץ, "הוטל-הפועלים", ברחוב פינסקר, נתון ב"תקופת הדיבור הנוראה", מצב של התערערות נפשית, של דמיונות וחלומות. והוא מהרהר כיצד הילדה הנאווה, אשר ראה בבית-הספר, תגדל ותהיה:

 "כלילת היופי והשלמות, נפש-גבר וחן-אישה יתלכדו בה. והיא כבר כבת שבע-עשרה, והוא בן שלושים וחמש, פי-שניים משנותיה, דווי וסחוף, אבל היא תאמר לו: 'אין דבר, ראיתי את עינוייך, ובת-לווייה בחייך הקשים הנני רוצה להיות. אבי הוא העשיר במושבה, ואני היפה בבנות. אבל אני עוזבת הכל והולכת איתך, כי בך בחרתי.' לא, היא לא תאמר כך, היא לא תדבר אליו בלשון גסה שכזו. היא תיגש ותניח את כפה עליו בלי אומר – והכל יובן מאליו והכל יתוקן לאושר שכולו טוב."

ארלטי שבה ארצה מלימודיה בפריס כשהיא שקועה בדיכאון הולך וגובר. כעבור חודשים אחדים התאבדה. שמועות משמועות שונות רחשו במושבה על הדרך שבה התאבדה. בכרוניקה אני חייב להביא את מרביתן.

לילה אחד לא שבה הביתה. למוחרת מצאה אותה סבתה מוטלת ללא רוח חיים בבקתה שבקצה החצר. היא שמה קץ לחייה ברעל שטמנה שנים אחדות קודם לכן בטבעת שעל אצבעה, מחשש שהתורכים יתעללו בה אם יגלו שהמרגל לישנסקי הסתתר בפרדס של אביה.

מילאה את הבקתה בפרחים, ושם נירדמה ולא קמה, כמו אופליה.

כיצד ייתכן שבחורה שכל החיים לפניה, עשירה, מיוחסת ומלומדת, ירתה בעצמה באקדח, בביתה? ארלטי היתה חולה בנפשה. היה היתה רגישה מאוד, היא היתה חולמנית וכואבת. לא התאימה למציאות. להווי הקשה בארץ.

הסיבה להתאבדותה היתה בגידתו הגלוייה של אביה באימה, שעברה לחיות בפריס, ויחסיו עם המאהבת שלו, בת-גילה ומי שהיתה חברתה הטובה ביותר של ארלטי, אפרת ירקוני.

הכל החל באותה נערה ערביה טבועה בבריכה בפרדס של מסייה קלדם, שהרתה לו, לכן ברח למצרים, מפחד נקמת הדם של משפחתה, אך אבי הנערה נשבע לנקום. חיכה שנים. לאחר ששבה ארלטי מצרפת ארב לה יום אחד ואנס אותה כאשר שוטטה לבדה בפרדס ואף נופף בגאווה את תחתוני-פריס המוכתמים שלה בכפרו, לכן התאבדה.

סיפרו שארלטי החזיקה בידיה איבריק, כד חרס, מלא מים. כאשר הערבי תקף אותה, ניפצה את הכד על ראשו ואולם גם בראש זב דם ומים הוא התגבר עליה וניפץ את בתוליה אל גומה בפרדס.

סיפרו שהלכה להתאבד בירקון וכבר כאשר היתה טבועה-למחצה משה אותה הערבי, אנס את גסיסתה ושב וזרק את גופתה לנחל.

בתקופת חייה האחרונה התיידדה ארלטי עם המורה שלנו חניאל גרינבלט-גבעוני, שחיזר אחריה והיה ארוסה. דודי אלכס סיפר שחניאל היפה כתב וקרא לה שירים וניפח לה את הראש בדיבורים – אך מאומה לא עשה! – אילו היה שוכב איתה, אולי ארלטי לא היתה מתאבדת. ועוד אמר שהשמועה הכוזבת על אינוסה באה מגרינבלט-גבעוני כדי לחפות על בטלנותו ובגלל המצב הטיפשי שנותר בו לאחר התאבדותה.

חברא קדישא של המושבה התכוונה לקבור את ארלטי ליד הגדר, כדין מתאבדת.

ואולם השפעתו וכוחו של מסייה קלדם העשיר הביאו לכך שנקברה בחלקה המיוחסת של בית-הקברות, בגבעה שעל גבול הפרדסים. כדי שלא לחרוג מההלכה התקינו סביב חלקת הקבר גדר ברזל נמוכה. מסייה קלדם נטע למראשותיה עץ ארז הניצב עד היום, לא רחוק ממצבות סבי וסבתי, אבי, דודי אלכס ודודותיי בת-שבע ויעל.

באותה ערוגת גדר נקברו מסייה קלדם והגברת אשתו לצידיה של בתם ארלטי. שניהם יחד, לאחר השנים הארוכות של הפירוד.

כאשר התאבדה ארלטי היתה דודתי יעל נשואה כבר לסוחר אמיד ורגשני שחמד מאוד את גופה ואת ארצישראליותה והיה מנשק את אצבעות ידיה ורגליה המושלמות להפליא ואיפשר לה חיי עושר שעליהם לא חלמה מעודה, הוא נשא אותה על כפיו והעריץ אותה. אך אהבתו הגדולה רק הפחיתה את רצונה להמשיך לחיות איתו באותה עיירת-מרפא לעשירים שאליה לקח אותה, ליד קאהיר, בין המידבר, הפירמידות והנילוס. במחברותיה הישנות מצאתי כתוב:

 ...פגשתני הידיעה המבהילה על מות חברתי, מתה. לא איבדה את עצמה בידיה. נקטפה ייאמר, טבעה כחבצלת בביצה תחת זעף המטר... ובא צרור כתבים שעליהם כתוב היה שמי, מכתב היה שם מארלטי אליי, ובו נאמר:

 "אתמול בערב בא גרינבלט היפה. כרע ברך, נרגש. ביקש ידי. לנשק כפות רגליי רצה. אמר שהן זכות. דיקלם בדמעות שיר שתירגם מגרמנית מאת משורר יהודי ששלח יד בנפשו והוא בן עשרים ושלוש שנים בלבד:

 "'אהובתי, הה כי בליל כזה מצאתיך, / אותך נעלה, בין כוכבים עוברת! / מה ארצה כרוע בצידי הדרך / את מצחי בעפר ללחוץ / את דמי וחיי לפנייך הזיל, בחשכה, / בלילה על פני החול – – – '

 "אמרתי לו: '!trop tard' [מאוחר מדי!] ובכיתי גם אני.

 "את הבעירה האמיתית בי הן איש לא יכבה...

 "בין סבכי היסמין ישבנו, בגן אבי הנואף. בשערי הרטוב עוד עמד ריח עשן הכביסה שבחצר. וגרינבלט דיקלם משלו: 'עוד עקבות רגלייך הזכות, בחול הגן לאור ירח נמות – '

 "סלדתי ממגע ידו. 'להבה לבנה,' קרא לי, 'עלית מאופל הקרקע, כבדת-פליאה וגורל. שחי [חי"ת בחיריק] עלינו עם ערב, בענן שמלותייך הלבנות, על פני כרמים אלה...'

 "את הבעירה האמיתית בי הן לא יכבה מטהו הדל... לפעמים אני משוגעת יען כי יצרי גדול וחזק. דומה אני לאבי. חטאה אנוכי. יען כי בחלומותיי רוכבת, כגבר...

 "'ואון גברים במנוף מחשבתך,' כתב לי גרינבלט.

 "הנה כך חייתי וכך מתי, למי זה איכפת.

 "רציתי לשרוף, לגנוז את יומניי אלה, למה ידע זר את חיי, האין זה די שאני ידעתים? ובסוף חסתי, לא על הכתוב אלא עלייך, אשר נגעת בחיי יותר מכולם, את, אשר את צמאונך לנפשי הרגשתי תמיד. אהבתי אותך ואת נישאת לגבר זר ומגוחך. הא לך. הנה תדעי 'הכל'. זהו השי האחרון שלי לחיים. לא, לא לחיים כולם כי להם איני שייכת זה כבר, אלא לך. אשר נפשך ליוותני תמיד."

אובך המידבר התערב בענני הערב. אנשים – נמלים שחורות זוחלות על פני מישורי המידבר. רוחות מגוללות עננים כערימות זבל בוער. מתחת מעטה אפור קורנת השמש קרניים גדולות ורודות וירוקות עד למחצית השמיים. הנמלים זוחלות על קצה האופק, מקום פירמידות עוד זוקפות שדי בתולים בין צעיפי האבק. למה הלכת, ארלטי? למה? הן בכדי לראות זנב ענן זה בלבד – כדאי לחיות.

כמה טובה הכתיבה בכרוניקה שאין בה צורך להמציא דבר אלא רק לתעד את המאורעות ולאששם בתעודות עתיקות. ולעיתים הסודות החשובים ביותר, שהם לב הסיפור, כבר נכתבו בידי אחרים על גבי נייר המצהיב עתה מיושן. וככה הם יישארו לנצח.

לימים נחלש כוח-הגברא של מסייה בוריס קלדם אך טרם פסה תאוותו לחיות עם נשים.

הוא נסע, כפי שנהגו עשירי העולם, לקליניקה המפורסמת של דוקטור דנילו ראאב הנמצאת בעיירת-המרפא דאבוס שבאלפים השוויצריים. שם קיבל סידרה של זריקות הורמונים, שהופקו מקופים, כדי לחזק את יכולתו לזקוף את מקלו הרך.

מסייה קלדם שב למושבה ביצרים מחודשים אך לרוע המזל אלה לא היו ממוקדים רק במטרה אשר לשמה נסע להתרפא. לא יאומן אך לזריקות הקופים היתה השפעת-לוואי נדירה שגרמה לו, בגילו – לטפס על עצים! – הוא נהג להכין לעצמו שקית אגוזים והיה עולה עימה בזריזות למרומי אחת הצמרות ושם יושב ומפצח אותם ומשליך את הקליפות למטה! ויש שאפילו נשבעו שראו אותו מתגרד! –

לילה אחד הזעקנו את האילם נורדאו, המומחה לטיפוס על עצים, כדי שיוריד בזהירות את מסייה קלדם בסולם מן הצמרות ויחזירו הביתה.

האילם נורדאו סבל להיפך, מעודף הורמונים.

כאשר היה רואה נערה הולכת ברחוב היה שולף לעומתה את אברו ומנענע אותו כשהוא משמיע קולות חנוקים של ערגה לאישה, קולות שהיו מבהילים ומבחילים את הנערות.

לעיתים היה מפתיע את אחת הילדות מקרוב וצובט קשות בעכוזה או שהיה רודף אחר להקה של בנות המושבה כשהוא מכה בכף יד שמאל על זרוע ימין ומשלח את האגרוף באלכסון קדימה כאבר זקוף האומר – אזיין אתכן! הן היו בורחות ממנו בהשמיען קולות של צחוק מתגרה ופחד, כלהקת תרנגולות הנסה מפני נמיה שחורה שחדרה ללול.

כאשר התקפי היצר של ארל'ה נורדאו הלכו וגברו, והאיכרים, שחרדו לגורל בנותיהם באו בטענות אל אביו ואיימו להתלונן על האילם במשטרה, החליט שיח' איסחאק שיש להשיאו לאישה, ויהי מה!

באותה תקופה החלו לבוא למושבה עולות חדשות שברחו מפחד השלטון הנאצי המתחזק בגרמניה. הן היו חסרות-כל, רעבות ללחם, לעבודה ולקורת-גג. אחת הפליטות, לוצי שמה, גננת צעירה מברלין שלא ידעה מילה עברית, הגיעה מן הטיילת בתל-אביב – ישר לביתו של שיח' איסחאק נורדאו בתור "משורתת", כפי שסבי מצד אימי היה אומר, ואותה השיאו לאילם בטקס קצר ברבנות, בלי אורחים בכלל, חוץ מדודי אלכס, מיטיבו של האילם, ששתק ולא אמר דבר על כך שכבר הכיר את לוצי כאשר העלה אותה בנישואים פיקטיביים ארצה. למרבה המזל יכלה לוצי להבין את האילם בזכות הגרמנית שלימדוהו בנעוריו במוסד לחרשים-אילמים בגרמניה. שבועות אחדים היה מרביע אותה כל לילה שלוש-ארבע פעמים כמו פר מיוחם וגם דוחף לה אצבעות לתחת, והיא היתה בוכה.

יבש וצרוד בכתה, בדמעות של ייקים.

האילם נורדאו עבד בתור גנן של ועד המושבה ומדי בוקר היה יוצא לגזום את כפות הדקלים הגבוהים, שעל סנסניהם טיפס במהירות כקוף. ידיו היו חזקות כרגליו, ואצבעותיו מחוספסות כמשור. הוא לא היה זקוק להורמונים של קופים כדי לטפס על עצים ונשים. בהיותו במרום הצמרת היה אוסף תנופה בנדנוד הלוך-וחזור, הלוך-וחזור – ולפתע ניתק ועף אל הצמרת הסמוכה ונאחז בה בעשרים אצבעותיו המסוקסות – וכל אותה עת לסתותיו הדוקות על צידו הכד של המשור. הוא היה ניראה אז כעטלף ואנחנו, הילדים, היינו בטוחים שברצותו הוא עף באוויר.

 בוקר אחד עופף האילם באמצע העבודה ונחת במפתיע בבית אביו, שם גר עם לוצי באחד החדרים. ניגש על קצות בהונותיו אל החדר, ולא מצא אותה. הלך לחפש אחריה והגיע ברגל מהמושבה לתל-אביב ושם גילה אותה על חוף הים – בחברת סטודנט יקה שבחיקו בכתה.

הוא עמד וסידר היטב את מכנסיו הרחבים, שהחולצה תמיד בורחת מהם. שבר כיסא-נוח להשכרה, חבט במקל ביקה הצעיר וגם גימגם אותו בקילול. זאת אומרת הפוך. על הפוך. מילא היה מגמגם: "יקה פוץ!" – אבל ארל'ה: "פארפולכטע יודע!" – ולא נח עד שקיפל אותו והשכיבו מעולף בחול.

אחר-כך תפס בלוצי והחזיר אותה לבית אביו במושבה, גרר אותה בשערותיה לחדר, לקח סנדה והחל להפליא גם בה את מכותיו, מבלי לדעת שהיא כבר הרה שעתיים ואולי חודשיים, עד אשר לשמע צעקותיה נכנס שיח' איסחאק אביו וגירש אותו בהצלפת שוט שבו חינך אותו מילדותו.

לאחר המכות עזבה לוצי את האילם ואת המושבה שלנו.

שיח' איסחאק היה מרוצה שמחוללת השערוריה נעלמה. במשך חודשיים לא יכלה לוצי לשבת על התחת הייקי העדין שלה, והיה זה ממש נס שהסנדה לא גרמה לה הפלה. היא נעשתה בת-זוגו של תעשיין יהודי שעלה מלודז' והקים בארץ בית-חרושת לגרביים, ושאצלו עבדה תקופת-זמן בתור מטפלת בבנותיו, לאחר שאשתו היפה ברחה ממנו ועברה לחיות עם בעל בית-קולנוע ידוע בתל-אביב, אקרא לו כאן – שושנסקי. "הוא לקח את המשורתת שלו," נהג לומר סבי מצד אימי על התעשיין הלודז'אי. הלה אימץ את הילד של לוצי, שייתכן כי היה ממזר, אין יודעים אם אביו היה האילם (שמעודו לא נתן גט ללוצי) או הסטודנט היקה מחוף הים, שהכיר את לוצי עוד מברלין.

על הסטודנט ועל לוצי שרו אז ליצני תל-אביב: "בחוצה לארץ בעיר ברלינה / היה גננת יפה! [פ"א בסגול] / ובן-זוגה שטודנט צעיאה / אהף אותה הרבה. / אחרי חצי שנה, / נולד להם ילד יפה [פ"א בקמץ] / ב...חוצה לארץ בעיר ברלינה / היה גננת יפה..."

הבן המוכשר היינץ-משה, שאמנם גימגם קצת, ומצד שני היה בעל אקצנט פולני, גדל בעושר אך גם תחת מועקת הסוד האפל של ממזרותו הכפולה ואולי המשולשת.

כאשר חיזר אחרי בחורות בעיר התפאר הבחור בשליפת המטפחת הצבעונית מהז'קט והנה היא בצורת תחתוני אישה ורודים, כך סיפרו.

לאחר שנים היה מועמד רציני בבחירות לתפקיד נשיא התאחדות התעשיינים, אך כאשר חייו עמדו לפתע בפני משבר – הוא הואשם במעילה והפסיד את בית-החרושת, שאותו ירש יחד עם בנותיו של אביו-מאמצו, ברח למשך שנים אחדות ללונדון, וזמן לא רב לאחר שחזר ארצה שם קץ לנפשו לפנות-בוקר אחד ביריית אקדח על מרפסת הפנטהאוז שלו.

אני שונא אותו. בגלל רותי. את העיניים הייתי מוציא לו אם רק היה עדיין חי!

ה"שטודנט" מהשיר כיהן שנים רבות בתור מנהל כללי של בנק ידוע בתל-אביב, נעשה עשיר כקורח אך נישאר רווק כל ימיו. לא היו לו ביצים לאחר שהאילם ריסק אותן כאשר שבר לו את התחת. בביתו, קרוב לחוף הים, היה לו אוסף נדיר של צילומי ערוות, תקריבים שלא היו מביישים את ירחון הערוות הנועז "האסטלר", שהעלה סוג צילומים אלה למדרגת אמנות חדשה ורבת יופי, כולל החור הקטן של פי הטבעת. בתמימותו (יקה נישאר יקה) רצה ה"שטודנט" (לא אוכל לנקוב בשמו) לתרום את אוסף הנרתיקות שלו למוזיאון הארץ. שם כמובן סירבו, וכך האוסף המדהים צפון עד היום בכספתו הגדולה, שמפתחותיה מצויים בידיהם של מנהלי עזבונו.

היתה סיבה מוצקה לכך שהאילם נורדאו כינה את ה"שטודנט" דווקא בכינוי אנטישמי ונאצי.

מאחר שידע לקרוא רק גרמנית, היה ניזון מעיתונים גרמניים בלבד. הוא לקח או קיבל אותם, משומשים, כאשר היה נשכר לנסר את כפות הדקלים הגבוהים במושבות הגרמניות שרונה ווילהלמה.

האיכרים הטמפלרים היו אנשים דתיים ישרי-דרך שבאו בעקבות משיחם לחונן את עפר הארץ הקדושה להם. כאשר עלו הנאצים לשלטון הופיע אצלנו בכרכרתו ידידו הנאמן של סבי, האיכר הטמפלרי שטללר מווילהלמה, ואמר שבא להתנצל על התנהגות הפיהרר כלפי היהודים, הוא בוש ונכלם בשל כך. ואולם צעירי הטמפלרים, שנולדו בארץ, אלה הקימו סניפים של המפלגה הנאצית במושבות ובשכונות של הגרמנים בארץ-ישראל, לבשו מדים עם סרטי צלב-הקרס, ערכו מצעדים והכינו עצמם להיות גאולייטרים כאשר הארץ תיכבש על-ידי אחיהם בני-עמם, מה שהיה קרוב מאוד להתרחש בימיו של הגנרל הגרמני ארווין רומל, ששעט כלפינו על שריוניו במידבר המערבי, והיתה כאן הרגשה שזה הסוף.

האילם נורדאו אהב לשתות בירה מקומית בביר-האלה שבמושבה וילהלמה. שם גם התבונן בתאווה רבה באחוריהן התפוחים של בנות האיכרים שעבדו כמוזגות בבית-הבירה, ציחקקו בגרמנית ועיכסו בין השולחנות כשבידיהן הספלים הגבוהים – אך הוא נזהר שלא לצבוט בירכיהן הוורודות כאשר טפח מהן היה מתגלה לו בהתכופפן.

לאחר שקרא בעיתונים הגרמניים התחיל להיות מושפע מהתעמולה הנאצית ("ויין יודן בלאט און מסר שפריצט!" – כשדם יהודים ניתז על הסכין!) – עד כדי כך שלעיתים היו רואים אותו פוסע ברחובות המושבה, ה"פולקישע ביאובכטר" תחת זרועו, והוא מניף את זרועו במועל-יד נאצי ונובח: "הייל היטלר!"

ואולי התנהג כך רק בגלל האכזבה שהנחילה לו הפליטה הייקית לוצי, שבגדה בו.

ביתו של גרשוני הצולע, "אבא" של רותי, עמד במעלה רחוב המייסדים, לא רחוק מהבית של מסייה קלדם.

לפעמים, כאשר גרשוני היה נוסע בענייני פרדסו ואגודת "פרדס" לנמל יפו ומקים שם צעקות שהידהדו עד לרציף הבחרג'יה: "ביג'י יום א-סחטוט! [הגיע יום הפרוטה!] יוישער און שפארזאמקמט! [יושר וחיסכון!] אתם עוד תתגעגעו אליי! בזכות פרדסנים כמוני ניצלה אגודת 'פרדס' מפשיטת-רגל גם בשנותיה הקשות ביותר!" –

– היה מסייה בוריס קלדם, מחוזק בהורמוני-קופים משוויצריה ובזכרונות ליל החמסין שבו הציל את בעלה המפרפר ברגליים יחפות מחנק בין שדיה המגולים בקריאה הבלתי-נשכחת "זוז הצידה!" – עולה לחדר-השינה שבקומה השנייה של בית גרשוני ותוקע לשיינע-פשה היפה, צהובת השיער ושחורת העיניים.

באחת הפעמים אף הוכרח להשתלף בחיפזון מבין רגליה, לוותר על ההשתעשעות בחזה הגדול ובפיטמותיה שמידתן כבישליק והן עסיסיות ומחוספסות כפרי-צבר מקולף – ולברוח מהחלון האחורי של המיטבח לעבר ביתו דרך כל החצרות הסמוכות – וזאת לאחר שנשמע צליל מתכתי עמום בפתיחת שער הברזל של החצר, וגרשוני ניראה מקרטע בשביל, בין שיחי הטויה המחטיים.

מסייה קלדם היה גבר מן הסוג הרגיל והמסוגל לבגוד גם באישה שעימה הוא בוגד באשתו, כלומר באפרת, כפי שנהג לימים שר-הביטחון שלנו משה דיין שבגד באשתו ובמאהבתו עם הבחורה אלישבע, אך לא עיבר אותה ולא הקים לו ממנה יורש, כמעשה דוד בבת-שבע.

יום אחד עבר דודי אלכס ברחוב וראה את האילם נורדאו עומד ליד ביתו של גרשוני בחגורה פתוחה וב"חנות" פרומה ומסדר מחדש את מכנסיו, כי החולצה היתה תמיד בורחת לו. כאשר הבחין ארל'ה במיטיבו, הוא דודי המתקרב – סיים את איוורור הביצים והידוק החגורה, השמיע טפיחה אחר טפיחה במחאו כף שמאל על אגרוף יד ימין בתנועה מגונה, הצביע בשמחה עצומה כלפי הקומה השנייה, ליעלע בגרונו הסדוק – וציפצף צרור מילים קטוע, שרק דודי הבין את גמגומן וידע לחקותן בצירוף תנועותיו של האילם:

 "חוואג'ה בארס – הווא בניקו קוס-מרת-סקנדר אבול-באר'ל! חוואג'ה בארס – בניקו קוס-מרת-סקנדר אבול-באר'ל!"

אדון בוריס – הוא מזיין את ערוות אשתו של סנדרל אבי-הפרד!

יש במושבה זקנה אחת שטוענת שלא מסייה בוריס קלדם אלא אבא שלי הוא שברח מבעד לחלון המיטבח של גברת שיינע-פשה גרשוני כאשר שמע את בעלה נכנס בדלת, וכי הדבר קרה כבר לאחר שהיה נשוי לאימי. אני לא מאמין, הלא תהום היתה פעורה בין שתי המשפחות מאז הרג הפרד של גרשוני את דודתי בת-שבע, כמו בין שני שבטים בידואים שנקמת-דם עומדת ביניהם לדורות.

מצד שני, אנחנו נוטים תמיד לחשוב שהורינו הם היחידים שלא נאפו, ואחר-כך מרחמים עליהם שכל חיי נישואיהם לא היה להם אלא את עצמם והשתעממו.

אילו הייתי כותב רומאן הייתי מפתח את הנושא מצידו הפסיכולוגי ומשלב בו משפטים חכמים ופאראדוכסים מבריקים המעידים על היקף ידיעותיי ועל אנינות טעמי ומאפשרים למי שקרא שלושה עמודים ממני או ראיון איתי לצטט אותי בשיחות חברתיות:

 "כמו ש[השם שלי] אומר: מחר תזרח השמש."

 "כמו ש[השם שלי] אומר: אני חושב משמע אני קיים."

 "כמו ש[השם שלי] אומר: הציונות מתה."

ואכן השמש זורחת.

הקורא החושב עדיין קיים.

והציונות, יוק! – שום דבר לא התחדש בארץ מאז תקופת התורכים.

ואולי באמת להם יאתה התהילה, לסופרים ולהוגי הדיעות שעליהם כבר כתב אלימלך שפירא, שכל דבר מקורי שהם אומרים אין בו שמץ של אמת, וכל דבר אמיתי שהם אומרים אין בו שמץ של מקוריות, ואלמלא טיפשות קוראיהם לא היה להם שמץ של קיום.

ולפעמים היה משתעל ומוסיף: "אבל כרוניקות עתיקות הן כמו התנ"ך, כל דף שפותחים בהן עומד כסיפור-לעצמו."

תאוות הבשרים של מסייה בוריס קלדם לבסוף הרגה אותו.

הוא חטף שבץ או התקפת-לב (המילה התקף טרם הומצאה) כאשר שגל בפרדסו פועלת, הפעם יהודיה. ההתקפה תפסה אותו כניראה תחת עץ, כי שם גם מצאו אותו שוכב כשמכנסיו מופשלים, ביציו לחות ופניו בעפר התחוח. הפועלת המבוהלת והרטובה

 רצה למושבה להזעיק עזרה. אך כשבאו כבר היה מאוחר.

חרף השמועות וההתבדחויות על אודותיו, רבים קינאו במסייה קלדם שזכה למות גיבורים בגומה שבפרדסו. הלווייתו היתה מכובדת, ראש העיר וראשי התאחדות האיכרים, ובהם הנשיא משה סמילנסקי, הספידו אותו. חבריו מלשכת "הבונים החופשים" רקדו על קברו במעגל ולבסוף ניתקו את זרועותיהם השלובות במחווה אצילית ומפחידה.

מאחר שלא הייתי בטוח בפרטים שאלתי את אימי הזקנה והיא השיבה: "אני זוכרת שסיפרו שמסייה קלדם קיבל התקפת-לב כאשר זיין בפרדס את המזכירה שלו, אבל אני משביעה אותך שלא תכתוב על כך בספר שלך. ושגם לא תזכיר את הערבייה שהתאבדה בפרדס שבו מת."

בספרו "הירקון שבלב" מתאר אלימלך שפירא את אהבתו של מסייה בוריס קלדם ללטיפה, הנערה הערבייה שטבעה בפרדסו. הוא מתאר אותה מבעד לעיניו של קלדם. הוא קורא לו בשם מסייה קלוד ליכטנשטיין, פרדסן צעיר, רווק עדיין. לטיפה עובדת כפועלת בפרדסו.

מי שלא ראה את עיני לטיפה – לא ראה עיניים יפות מימיו. זקופה, מהירה, לבושה כותונת כחולה, מטפחת לבנה מכסה בקצה האחד את ראשה, ויתר הקצוות נופלות ויורדות מעל ראשה על שכמה וריח עשן הטאבון עולה מהן. עיניה היו יפות: גדולות, שחורות, בוערות. מתוך בבותיה נזרקו רסיסים של שמחה, חיים ותאווה.

בזכותה מצאתי עניין חדש בעבודתי בפרדס. כשהיה ליבי כבד ורוחי נעכרת, הייתי מביט בעיני לטיפה, ויגוני ועצבוני סרו מעליי כמו ביד קוסמת. לעיתים קרובות הרגשתי את מבטה של לטיפה, כשהיא מציצה אליי, את ברק עיניה החם.

פתאום נעלמה. לאחר ימים אחדים פגשתי אותה. היא הביטה אליי, עיניה כהו מעט, וכעין צל עבר עליהן. רגעים אחדים החרישה.

 "אבי רוצה לתת אותי לבנו של השיח' מפג'ה." אמרה.

 "ואת?"

 "טוב לי המוות..."

ושוב החרישה. ואחרי-כן שאלה:

 "חוואג'ה, האמת הדבר, כי אצלכם לוקחים רק אחת?"

 "רק אחת, לטיפה."

 "ואצלכם אין מכים?"

 "לא, איך אפשר להכות את זו, שאתה אוהב, שאוהבת אותך?"

 "אצלכם לוקחות הנערות את אלה שהן אוהבות?"

 "בוודאי."

 "ואותנו מוכרים כחמורים..."

עיני לטיפה היו ברגעים האלה עוד יותר יפות, יותר עמוקות ושחורות.

 "אבי אומר," הוסיפה אחרי רגע, " כי היה נותן אותי לך לו היית למוסלמי..."

 "לי?..."

למרות רצוני פרץ צחוק מפי. לטיפה הביטה אליי. עיניה נתמלאו כאב עמוק.

 "לטיפה," אמרתי, "היי ליהודיה ואקחך..."

 "אבי יהרגנו, אותי ואותך..."

יום אחד ראיתי אותה עולה מן הרחצה בבריכת ההשקאה החדשה שבפרדס, עוטפת את גופה הלח בעבאיה, והיא וכסותה בצבע האדמה. אז באתי עליה. בכל חום נעוריה קיבלה אותי לטיפה. גופה השחום, הנערי, התפתל סביבי כאילו יחידים אנחנו לא רק בפרדסי הצעיר אלא בתבל כולה... כאילו מולדת חדשה נבראה לי בה...

מסייה קלוד שבסיפור מקווה מאוד שלטיפה תלד לו בן. לאחר שנים, באוסטרליה, הוא נושא אישה לא-יהודיה שיולדת לו שש בנות. אלמלא פחדה לטיפה ממשפחתה וקפצה לבריכה, אולי היה זוכה בבן ממנה. אילו היה שם, היה ודאי קופץ אחריה להצילה.

בסיום הסיפור לא ברור אם לטיפה התאבדה או שאביה הטביע אותה בבריכה כדי להגן על כבוד המשפחה וגם לסבך במותה את מסייה קלוד, שכביכול הטביע אותה כדי למחוק את עקבות הריונה ממנו. ואכן, מסייה קלוד ליכטנשטיין עוזב את הארץ מחשש לנקמת-דם, ומהגר לאוסטרליה.

* * *

הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אלימלך שפירא: האם הח"כ החדש, ראש חבורת האופוזיציה, בנימין גנץ – חכם?

* שלום והערכה לך אהוד, על חב"ע 1435, המלא והגדוש להפליא! לידיעתך, המועקה מדברי ההתנכרות והשבח העצמיים של אורי הייטנר, מתעמעמת מעובדת היותו מתנחל נחוש ומוביל במרומי הגולן.  אך הפעם הוא התעלה בחרדתו מהצלחת "הזאב" להתנשא על במותינו, ולגרום ל"שחיקה חמורה של הדמוקרטיה." איש הגולן אינו משלים עם היות הדמוקרטיה משילות של נבחרים מראשי הרוב בבחירות, והוא מצפה למשילות 'עממית' של כלל הציבור. בהתנכרותו להבנת רוב הציבור, הוא מאדיר ומשבח את יוסי ביילין, מי שטעה והטעה רבות, וכיכב בין אלה שדירדרו את תנועת ארץ ישראל העובדת ממערכות העשייה הציונית. בניגוד לקביעה שהתבטאויות יוסי ביילין בתקשורת, הינן "משהו יפה בין הדברים המכוערים במערכת הבחירות," חשבתי אחרת, וכתבתי ליוסי ביילין את הבנתי כמצורף למטה.

בברכה לרגיעה בציבור ובמהלכים להרכבת הממשלה,  

ברוך תירוש

שלום ליוסי ביילין, וברכה להבנה,  

09 באפריל 2019

חילופי שלטון הכרחיים לדמוקרטיה!?

האמנם? בעצמך אתה מציין במאמרך ב'ישראל היום' כי הדמוקרטיה אינה מחייבת חילופי שלטון, אך במשפט שני מתחכם וחותר להפלת יריביך. אנא יוסי ביילין, הרפה מאיתנו וחדל לפרסם את דעותיך השנויות במחלוקת. מספיק טעית, גם לדבריך, והטעית ציבור גדול, והובלת לתרחישים אובדניים. היית בין אלה שדרדרו את תנועת ארץ ישראל העובדת, זו שבנתה את 'המדינה בדרך', הגנה והביסה את אויביה והקימה את המדינה – והפילוה קורבן לחבר מרעים יושבי קרנות.

אמנם בחתירתך השגוייה, הבאת גם תועלת בהקשחת דעת הערבים ש'לא יחמיצו הזדמנות להחמיץ הזדמנות.' שהרי אלמלא הסתת שוחרי שלומם, ייתכן שהערבים היו משלימים עם קיום מיעוט יהודי בצד הרוב הערבי הגדול, ואנחנו אנה היינו באים. כך נחלצנו מסכנת הסכמתם לפשרות שהוצעו להם החל משנות ה-30, עד ימינו, ובכל זאת, הכר בעובדה שהדמוקרטיה והשיוויון מתקיימים בישראל. חוק הלאום אינו פוגע בהיות ערביי ישראל אזרחים, בדומה לדרוזים בסוריה וליהודים במדינות הלאום הטורקי ויווני, האיטלקי וצרפתי, שאינם מניפים שם דגלי אוייב, ולא חותרים להרס אושיות המדינה.

הרפה מאיתנו, והניח לנו להתרענן ולהתברך בסיכויים להתפקחות והתפכחות הנהגת ערביי ישראל מסרבנותם ומאלימותם, ונתקרב לשלום המיוחל.

בהערכה,

ברוך תירוש

בוטרוס בפלי"ם 

* אלימלך שפירא: האם הח"כ החדש, יו"ר תנועת העבודה, אבי גבאי  – חכם?

* שלום אהוד, קראתי עכשיו ספר בשם "היידה להגשמה" של יפתח אשכנזי, יצא לאור ב-2014, בו הספר "אנשי סדום" מוזכר כמה פעמים.

רשמתי עבורך אפילו את מספרי העמודים: 33   87   249   288

שם המחבר אינו מוזכר, רק שם הספר, ואיני בטוחה אפילו מדוע, אבל ברור שהספר הותיר רושם עז על אחת הדמויות בגרעין הנח"ל סביבו סובבת העלילה.

לי צפוי בקרוב ביקור בארצות הבלקן, ואולי תצא מזה אפילו רשימה...

נסיה

* אלימלך שפירא: האם הח"כ-לשעבר, שר החינוך הטוען לכתר שר הביטחון – נפתלי בנט, חכם?

* זה עיתונאי זה? כן. זה עיתונאי ב"הארץ" וזאת רמת "האמת לאמיתה" של הדיווח המוטה שלו: "אותם ישראלים, במיוחד אלה שהצביעו בעד נתניהו, יכולים לשאול את עצמם כיצד היו מגיבים אילו שמעו כל הזמן בחדשות על מדינה רחוקה, המקיימת משטר כיבוש זה 52 שנה ושוללת את זכויותיהם של מיליונים בטענה שאלה יסכנו את ביטחונם, שמנהיגה לאומן, שוביניסט, דמגוג, מסית, מדיח, מחרחר פחד, זורע פילוג, מתעמר במיעוטים, אמן השקרים והתעמולה השחורה, שגם אפוף בחשדות מוצקים לפלילים ונלחם בכל כוחו כדי לחבל בשלטון החוק שבעקבותיו, ושלמרות הכל, זוכה לגיבוי נלהב מאזרחיו בכל פעם מחדש ומנצח בבחירות גם כשברור שכל האמור לעיל אמת לאמיתה." ["הארץ", 12.4].

שטויות כאלה כותבים בעיתון לאנשים חושבים – אבל בקריאת הכתבה בעמוד הראשון במוסף "תרבות וספרות" בעריכת בני ציפר ביום שישי האחרון – תנוחמו.

* משפט חוזר ייערך לראש הממשלה המנוח דוד בן גוריון על כי ידע שכאשר הוא קונה ספרים ומשלם בשיק, המוכרים לא פודים את השיק כי הם מעדיפים לשמור את חתימתו. זאת שחיתות!

* מה קרה לסופר התסריטאי העברי הערבי הישראלי סייד קשוע? מאז שירד עם משפחתו לארה"ב, וכעבור זמן גם חדל לפרסם את טורו האישי השבועי ב"הארץ" – אין הקוראים וצופי הטלוויזיה בישראל יודעים מה עלה בגורלו. האם הוא עתיד להישכח כמו קודמו המוכשר אנטון שמאס, שירד אף הוא לארה"ב ונותק הקשר שלו עם הקהל העברי?

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2242 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

פרופ' יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,075 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,074 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-88 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,633 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-91 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-73 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-42 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-30 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-38 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-63 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח-בהקלדה של הלקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

[מיספר הערכים לפי ההתקדמות בהקלדה]

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,240 נמעני המכתב העיתי.

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל