| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
פעמיים בשבוע
גיליון מס' 1437
[שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]
תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, כ' בניסן תשע"ט, 25.4.2019
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות
משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"
דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."
אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,
למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com
לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת
האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות
האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!
הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"
עוד בגיליון: יוסי גמזו: צְעִירָה בַּת שִׁבְעִים [המשך]. // חובב טלפז: במלחמה לא כמו במלחמה: פרק כ' – חודש מאי הקריטי. // עמוס גלבוע: הבחירות האחרונות פגעו במוסד הרמטכ"לות. // אברהם כץ עוז: המימונה האמיתית. // מיכל סנונית: הללויה – שיר לחג. // אורי הייטנר: 1. איך הפכתי לסססמולני. 2. צרור הערות 24.4.19. // יהודה דרורי: 2 מדינות ל-2 עמים זה לא 3 מדינות ל-2 עמים. // גיא משיח: כנסת גאה. // דניה מיכלין עמיחי: ליל סדר. // נעמן כהן: גולדה זלטה שניפיצקי זהבה גלאון – אוייבת הדמוקרטיה הישראלית. // אהוד בן עזר: ספרי דורות קודמים. "מסתרי פאריז" לאייזען סי, עברית: 1857. פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 31.12.1971 לפני 48 שנים. // אהוד בן עזר: המושבה שלי. פרק שלושים וחמישה: ואז התנפלה עדה-פרומנדה על דודי וצעקה: "אבא! אבא! למה עזבת אותי?" // ממקורות הש"י.
* * *
יוסי גמזו
צְעִירָה בַּת שִׁבְעִים [המשך]
סִפּוּרָהּ הַבִּלְעָדִי שֶׁל יִשְׂרָאֵלָה יִשְׂרָאֵלִי –
חֲתִיכוֹנֶת מְשַׁגַּעַת, בְּקָלִיבֶּר רְצִינִי,
שֶרַק הִיא מִבֵּין כֻּלָּנוּ עוֹד מֻתָּר לָהּ (כָּךְ נִדְמֶה לִי)
לְהַצִּיג עַצְמָהּ בְּנַחַת: "הַמְּדִינָה – נוּ, זֶה אֲנִי!..."
בַּשָּׁבוּעַ שֶׁעָבַר הֵפַקְנוּ לֶקַח דֵּי מַדְאִיג
בְּעִקְבוֹת רֶצַח סָאדָאת וְרַבִּין בִּידֵי בְּנֵי עַוְלָה:
שֶׁלֹּא פַּעַם עַל יָזְמַת-שָׁלוֹם בְּרוּכָה שִׁלֵּם מַנְהִיג
בְּמוֹתוֹ מִידֵי פָנָטִיּוּת שֶׁבִּנְבָלָה גָּבְלָה
וּזְדוֹנָהּ הוּא עֹנֶשׁ אַכְזָרִי יוֹתֵר מִן הַחֻמְרָה
בָּהּ פּוֹשְׁעִים קָשִׁים נֶעֱנָשִׁים עַל עֲשִׂיַּת הָרַע.
וְכָאן קוֹטַעַת סָבְתָא פָּלֶשְׂתִּינָה * אֶת דִּבּוּרָהּ שֶׁל אִמָּא צִיּוֹנוּת * אַחַר שֶׁלְּהַשְׁחִיל מִלָּה הִמְתִּינָה * זְמַן רָב בְּאֹרֶךְ-רוחַ וּמְתִינוּת * וְסָחָה: "אֵין לִשְׁכֹּחַ כְּלָל תָּקֵף: * שֶׁכָּל מִי שֶׁחָטְמוֹ רָגִישׁ יִזְכֹּרָה – *
שֶאֵין שׁוּם חֹטֶם שֶׁיִּסְפֹּג בְּכֵּיף * רֵיחוֹת (סְלִיחָה עַל הַבִּטּוּי) שֶׁל גּ'וֹרָה. * לֹא שֶׁאֲנִי שְׁרוּפָה עַל בֹּשֶׂם קִיטְשִׁי * אוֹ, לְהַבְדִּיל, פַּרְפוּמִים שֶׁל דִּיוֹר, * וֶרְסָצֶ'ה, סַן לוֹרֵין אוֹ נִינָה רִיצִ'י, * אוֹ גוּצִ'י אוֹ אַרְמָנִי – אַךְ אֵין יוֹ"ר * הָגוּן שֶׁל גּוּף פּוֹלִיטִי שֶׁיַּקְדִּיחַ * אֶת שְׁמוֹ הַטּוֹב בְּהִסְתַּבְּכוּת בְּמִין * פָדִיחָה כְּמוֹ אוֹתוֹ תַרְגִּיל מַסְרִיחַ * שֶׁעַד הַיּוֹם חִטּוּי חָרִיף מַזְמִין."
* "נָכוֹן מְאֹד," אוֹמֶרֶת יִשְׂרָאֵלָה, * "אֲנִי זוֹכֶרֶת בְּלִי שֶׁזֶּה נִצְפָּה * אֵיךְ מֵאוֹתָהּ מַכָּה שֶׁאֵין דּוֹמֶה לָהּ * נָפַלְתִּי מִשְׁתַּנֶּקֶת לָרִצְפָּה * וְהִתְעַלַּפְתִּי, וְעַל כָּךְ סְפְּרוּ לִי * כָּל אוֹהֲבַי, שֶׁגַּם נְחִירֵיהֶם * הֻכּוּ בְּאוֹתוֹ רֵיחַ וְכִפְּרוּ לִי * בְּחִלּוּצִי, עַל כָּל חַטְּאוֹתֵיהֶם * שֶׁל חַכְמוֹלוֹגִים שֶהִפְגִּינוּ טֶפֶשׁ * שֶׁחִישׁ עוֹרֵר בִּי זַעַם וּדְחִיָּה * מִן הַקּוֹמְבִּינָה מַסְלִידַת הַנֶּפֶשׁ * וּמַעֲשֵׁה אוֹתָהּ קוֹמְבִּינָה כָּךְ הָיָה:
* בִּשְׁנַת 88, בַּמֵּאָה שֶׁכְּבָר חָלְפָה לָהּ * הוּקְמָה אֶצְלִי מֶמְשֶׁלֶת הָאַחְדוּת הַלְּאֻמִּית * בְּהַנְהָגַת יִצְחָק שָׁמִיר וְלֹא מָלְאָה שָׁנָה לָהּ * וּכְבָר הִצִּיעַ אַנְקְל סֵם עַל סְמַךְ יָזְמָה עַצְמִית * תָּכְנִית שֶׁעַל תְּנָאֶיהָ שֶׁהֻכְּרוּ כְּיוֹצְאֵי-דֹּפֶן * לֹא הָיָה שֶׁמֶץ שֶׁל סִכּוּי כִּי רֹאשׁ הַמֶּמְשָׁלָה * יַחְתֹּם אוֹ אַף יַסְכִּים לָדוּן עָלֶיהָ בְּשׁוּם אֹפֶן
* וּפֶרֶס (אָז – גַּם שַׂר בַּמֶּמְשָׁלָה, גַם מַכְשִׁילָהּ * הַנַּכְלוּלִי) זָמַם עִם שַׁ"ס לָרֶשֶׁת אֶת מֶמְשֶׁלֶת * אוֹתָהּ אַחְדוּת כְּלַל-לְאֻמִּית בָּהּ הוּא עַצְמוֹ כִּהֵן – * בְּהַצְבָּעָה שֶׁל אִי-אֵמוּן וּטְרִיק זֶה, בּוֹ בִּשֵּׁל אֶת * הַפָּלָתָהּ תֹאַם שָׁם עִם שֻׁתָּפוֹתָיו, כִּי הֵן * בִּפְרָט חֲרֵדִיּוֹת שֶׁבֵּינֵיהֶן, קִוּוּ בְּלַהַט * לְהִפָּרַע מִגּוּשׁ הַשְּׂמֹאל שָׁעִם תּוֹמְכָיו נִמְנִים * אַנְשֵׁי הַקִּבּוּצִים הָ'אֶפִּיקוֹרְסִים' שֶׁלְּדַעַת * כְּבוֹד הָרַב שַׁ"ךְ 'אוֹכְלֵי טְרֵפוֹת הֵם, וּבִפְרָט שְׁפָנִים.' * אַךְ כְּבוֹד הָרַב שָׁכַח אֶת הַהֶבְדֵּל הַזּוֹאוֹלוֹגִי * שֶׁבֵּין שָׁפָן ובֵין אַרְנָב וְלא פָּחוֹת מִכָּךְ
* שָׁכַח גַּם עוֹד הֶבְדֵּל אִידֵאוֹלוֹגִי-תֵּאוֹלוֹגִי * שֶׁבֵּין נָטוֹרֵי קַרְתָּא לָרַב קוּק שֶׁלֹּא פָּסַח * בְּבִקּוּרָיו גַּם עַל הַקִּבּוּצִים וְּכְשֶׁסָּנְטוּ בּוֹ * שׁוֹמְרֵי גְּלָאט כֹּשֶׁר כִּי נִפְגָּשׁ הוּא עִם אוֹכְלֵי טָרֵף * הֵשִׁיב כְּבוֹד הָרַב קוּק כִּי אַף שֶׁחֵטְא זֶה שֶׁסָּטוּ בּוֹ * אוֹתָם חוֹטְאִים קִבּוּצְנִיקִים בְּאֹרַח כֹּה גוֹרֵף * הוּא חֵטְא שֶׁהוּא בָּהֶם מַפְצִיר יוֹם-יוֹם לַחְדֹּל מִמֶּנּוּ * בְּכָל זֹאת יֵשׁ אִמְרַת חָזָ"ל נֶחְרֶצֶת וּבְרוּרָה * שֶׁבָּּה מִצְוַת יִשּׁוּב הָאָרֶץ – בָּהּ קִבּוּצְנִיקֵינוּ * מַרְבִּים – שְׁקוּלָה כְּנֶגֶד כָּל מִצְווֹת שֶׁבַּתּוֹרָה.
* אֲבָל נָשׁוּב אֶל צַחֲנַת אוֹתוֹ תַרְגִּיל מַסְרִיחַ: * כְּשֶׁהִתְנַגֵּד כְּבוֹד הָרַב שַ"ךְ מִ'דֶּגֶל הַתּוֹרָה' * לְכָךְ שֶׁשַּׁ"ס תַּחְבֹּר אֶל פֶּרֶס בּוֹ קָשׁוֹת הֵטִיחַ * כִּי שֻׁתָּפָיו אוֹכְלֵי שְׁפָנִים הֵם – לֹא נוֹתְרָה בְּרֵרָה * גַם לְמָרָן עוֹבַדְיָה אֶלָּא לְנַעֵר חָצְנֶיהָ * שֶׁל מִפְלַגְתּוֹ מִכָּל קוֹמְבִּינַת פֶּרֶס הַדְּחוּיָה * לַמְרוֹת שֶׁאַרְיֵה דֶרְעִי, גְּדוֹל מֻמְחֵי כָּל תַּחְמָנֶיהָ * הָיָה בְּכַחַשׁ-בַּחַשׁ זֶה הָרוּחַ הַחַיָּה. * וְכָךְ אֵרַע שָׁם שֶׁכָּל צַד, עִם פִּתָּיוֹן עַל קֶרֶס * מִהֵר חַאפּ-לַאפּ לָדוּג מַשְׁתַּ"פּ תּוֹאֵם לְתִחְבּוּלָיו: * תְּחִלָּה לְאַבְרָהָם שָׁרִיר הֻבְטַח תִּיק שַׂר מִפֶּרֶס * אִם מִסִּיעַת הַלִיבֵּרָלִים יַעֲרֹק אֵלָיו * וְאַחֲרָיו עָרַק בִּשְׁווּנְג זָרִיז וְאַקְרוֹבָּטִי * הַחַ"כּ אֶפְרַיִם גּוּר בִּמְחִיר לְגַמְרֵי לֹא קָטָן * מֵחֵיק 'הָעֲבוֹדָה' אֶל חֵיק שָׁמִיר, וְלֹא הֻפְתַּעְתִּי * מֵאֲחִיזַת-עֵינַיִם שֶׁל קוֹסֵם לַהֲטוּטָן
* בָּהּ חַ"כּ אַבְרֵימְל וֶרְדִּיגֶר עָשָׂה עַצְמוֹ כְּאִלּוּ * חָתַם הֶסְכֵּם עִם פֶּרֶס אַךְ בִּטְרִיק שֶׁל הַשְׁלָיָה * הָעֵט שֶׁאָחֲזָה יָדוֹ גַם לֹא נָגַע אֲפִלּוּ * בַּדַּף וְרַק רִחֵף קְצָת מֵעָלָיו, כְּהַדְמָיָה... * וְאָז, כְּשֶׁנֶּעֱרְכָה הַהַצְבָּעָה הַהִיא בַּכְּנֶסֶת * וּפֶרֶס מְשֻׁכְנָע הָיָה כִּי יֵשׁ לוֹ רֹב מוֹחֵץ * הֻבְרַר לוֹ כִּי הַחֲרֵדִים אֵינָם נוֹטִים לוֹ חֶסֶד
* וְכִי הָרַבִּי מִלּוּבָּבִיץ' עֲלֵיהֶם לוֹחֵץ * שֶׁלֹּא לִתְמֹךְ בּוֹ וְלָכֵן הֵם מַצְמִיחִים קַרְנַיִם * לְכָל לַהֲטוּטָיו כִּי הֵם פִּקְחִים דַּיָּם לִתְפֹּס * שֶׁכְּשֶׁהַדָּת קוֹנָה מַנְדָּט וְהֵם לְשׁוֹן מֹאזְנַיִם * וְלֹא רַק שַׁ"ס נָטְשָׁה אוֹתוֹ וּמַכְנִיסָה לוֹ שׁוֹס * כִּי אִם גַּם 'דֶּגֶל הַתּוֹרָה' וַ'אֲגֻדַּת יִשְׂרוּאֵל' * יוֹדְעִים מִזְּמַן שֶׁהַפּוֹלִיטִיקָה הַמַּשְׁחִיתָה * שֶׁאֶת כְּבָסֶיהָ הַמְּלֻכְלָכִים כֻּלָּם מָסְרוּ אֶל * אוֹתָהּ מִכְבָּסָה בָּהּ נֻסָּה בִּלְחִיצָה וּדְחִיסָה כִּשְׁרוֹנָם בִּסְחִיטָה
* זוֹ הַמַּקְנָה לָהֶם בְּלִי שׁוּם עִרְעוּר וְשׁוּם וִכּוּחַ * אֶת הַבְּכוֹרָה וְהַבְּחִירָה כְּשֶׁהֶם סוֹגְרִים חִשּׁוּק * עַל מִפְלָגוֹת גְּדוֹלוֹת מֵהֶם בְּבַּאסְטַת הַמִּקּוּחַ * בָּהּ נוֹהֲגִים הַמַּנְהִיגִים כְּתַגְרָנִים בַּשּׁוּק. * כָּךְ שֶׁלִּבְסוֹף גַּם פֶּרֶס הֶעֱלָה שָׁם נֶעבֶּעךְ חֶרֶס * וְהַקּוֹמְבִּינָה אֶת פָּנָיו הִלְבִּינָה, כִּי שָׁמִיר * גַּם לוֹ הָיְתָה חַכָּה שֶׁהִשְׁתַּלְשֵׁל מִמֶּנָּה קֶרֶס * וְקֶרֶס זֶה הִכְנִיס לְפֶרֶס זֶץ וּפְלִיק וּשְׁמִיר.
* כָּל זֶה אֵינוֹ סוֹתֵר דְּבָרִים טוֹבִים שֶׁיָּזַם פֶּרֶס * אוּלָם בַּפָּרָשָׁה הַנִּיחוֹחִית הַהִיא פִשֵּׁל * וּמִי שֶׁיְּטַיֵּחַ זֹאת יֶחְטָא בִּסְבָרַת-כֶּרֶס * וּמִי שֶׁמַּעֲלִים אֱמֶת סוֹפוֹ שֶׁיִּכָּשֵׁל. * וּכְשֶׁהַפַארְסָה בָּהּ כָּל חַ"כּ אוֹפּוֹרְטוּנִיסְט עָרַק שָׁם * מִכָּאן לְשָׁם וּמְחִיר כָּל סַחַר-מֶכֶר הֶאֱמִיר * פִּתְאֹם, בִּטְרַאנְס שֶׁל "מֻשְׁחָתִים, נִמְאַסְתֶּם!" שֵׁן חָרַק שָׁם * צִבּוּר עֲנָק שֶׁכְּבָר נֶחְנַק כִּי שְׁטִינְק זֶה כֹּה הֶחְמִיר * עַד שֶׁאֲפִלּוּ אֹטֶם בְּכֶל חֹטֶם לֹא הוֹעִיל לוֹ * בְּעוֹד הוּא עֵד לְאֵיד הַמַּחֲזֶה הַמְּבַזֶּה * שֶׁבּוֹ סֵאוּב פּוֹלִיטִי מַר וּקְרִיטִי זֶה מַרְעִיל לוֹ
* כָּל שֶׁמֶץ חִבּוּר * בֵּין שִׁלְטוֹן לַצִּבּוּר * כִּי לֹא בָא עוֹד כַּבֹּשֶׂם הַזֶּה..."
וְהֶמְשֵׁךְ סִפּוּרֵנוּ יֻגַּשׁ – אַדְרַבָּה –
כְּבָר בְּיוֹם חֲמִשִּׁי בַּשָּׁבוּעַ הַַבָּא.
יוסי גמזו
* * *
חובב טלפז
במלחמה לא כמו במלחמה:
פרק כ' – חודש מאי הקריטי
יהיה קשה ביותר להמעיט בחשיבותו של חודש מאי הקרב, כבר בשבוע הבא, למקרא סקירת האירועים והתהליכים שיגיעו לצומת דרכים שמהווה לחלקם פתיחה, לחלקם שינוי כיוון דרסטי, ולמיעוטם סיום (אולי). אפילו אין אפשרות לדון בנושא ספציפי בהתעלמות משאר הנושאים כי זו דרכו של טראמפ – הכל קשור בכל נושא אחר ומכאן שאין אפשרות להוציא עָגָלה אחת מהבוץ ואחרי זה לנוח... הן קשורות, ולכן תהליך הוצאתן חייב להתבצע במקביל כך ניתן ליהנות מהסכום הכולל העולה בהרבה מאד מסך התרומות הפרטניות.
* הסכם הסחר ארה"ב–סין. שני הצדדים עמלים נמרצות על ניסוח ה-10% הנותרים, דהיינו הליכי אכיפה למניעת גניבת פטנטים, קניין רוחני מכל סוג ומניעת סיבסוד הייצוא. אך אלה הם ליבת הקונפליקט שעד כה איפשר לסינים הילוך חופשי ב"דרך המשי" לגניבה רבתי בצהרי היום שהביאה להם פריחה כלכלית בקצב חסר תקדים במשך עשור. הסינים גילו לפתע יריב המתעקש על כל פסיק, נקודה, ומירכאות כפולות שהיעדרו או קיומו חוסם או פותח להם שיבה לדרכם "הסלולה" מימים ימימה. בצר להם הם לא בוחלים בשום פתח הצלה משאר העולם מחד או מהקונגרס שבין היתר שם יהבו על החוקר המיוחד מולר... אליו נחזור. בניסיון לייצר לחץ בלתי מתון הכריז לפני כשבועיים נשיא סין – "הגיע הזמן לחתום," בעודו דוחה בביטול את רשימת הפסיקים הנותרים לטיפול. אלא שהרשימה הזו מטופלת ע"י צוות המו"מ האמריקני בדיוק כמו כלב "גולדן" המחזיק בשיניו את העצם. בינתיים, בתשובה לשאלת-אגב מעיתונאי פלט מזכיר האוצר – מנוחין שהסינים משלמים כבר 25% מכס על 250 מיליארד דולר סחורות מיובאות מסין!!! זה כשלעצמו מבהיר מדוע מדד מניות השנחאי קומפוזיט ירד ברציפות כמעט שבוע שלם, בעוד מדדי המניות בוול-סטריט הגיעו לשיא כל הזמנים (נסדא"ק ו- S&P) או קרוב אליו – הדאו ג'ונס.
* דו"ח מולר המלא (למעט פיסקאות חסויות ע"פ חוק) התפרסם... וראה זה פלא – השמיים לא נפלו, "השוחט לא שחט והשמש זרחה" על פניהם הנפולות של הדמוקרטים בקונגרס והמדיה "הנכונה". מילת הקסם "קנוניה" (collusion) נמחקה באופן מפורש ובלתי מתפשר ע"י מולר אחרי קרוב לשנתיים של מאמץ עליון 24/7 ואיתה האפשרות הכמעט אוטומטית לפתיחת הליך הדחת הנשיא –Impeachment ע"י הדמוקרטים בקונגרס שחלקם לקו ב"הלם קרב" אמיתי.
כמו מכל קָצָב אמיתי, הם ציפו לזכות ממולר גם בליטרת הבשר –"שיבוש הליכי צדק" (בתרגום חופשי). אז אפילו את זה הוא לא סיפק באופן מפורש. הוא פירט כ-12 מיקרים גבוליים שבהם היה ניסיון לשבש חקירה שגילתה בסופה שלא בוצעה עבירה כלשהי!!! עכשיו מתקיים דיון נוקב ע"י הדמוקרטים בבית הנציגים האם להיאחז בקנה הקש הזה וליזום בכל זאת הליכי חקירה ושימוע בהסתמך על הדו"ח או מעבר לו שיביאום לחוף המיבטחים בדמותו ובצלמו של הליך ההדחה – משאת נפשם זה שנתיים תמימות.
חלקם כבר מזמן נמצאים במסלול "אל חזור", אין להם אג'נדה אמיתית חלופית שעבורה נשלחו לקונגרס. כישלון במקרה הזה משמעו – זפת, נוצות וגירוש מהעיר (הקונגרס) כבר בבחירות נובמבר בשנה הבאה. הם לא לבד, הסינים – לפחות מיליארד ורבע – יקפצו עם Standing Ovation אם יצליחו הדמוקרטים בראשותו של אדם שיף (רק "גדל בבית יהודי") ועוד כמה רפובליקנים שזכו לכינוי "מתקרנפים" להביא לתהליך ההדחה למרות שהם יודעים בעליל שאין להם כל שמץ של סיכוי להדיחו ויסתפקו בתבוסתו בבחירות 2020.
* סנקציות חונקות לאיראן. אלה תיכנסנה לתוקפן בשבוע הבא 2 במאי. תיאסר מכירת נפט מאיראן, וכל מי שיסחר עימה בכל דרך שהיא מזמין על עצמו אחר כבוד סנקציות חריפות מצידה של ארה"ב. "הוויתורים" הזמניים שניתנו לכמה מדינות שרכשו דרך קבע נפט מאיראן יימחקו וכל העולם צמא דעת מה יעשו מעצמות כמו סין והודו שנהנו מהוויתור זה למעלה מחצי שנה.
לכך יש להוסיף את הכרזתה של ארה"ב על משמרות המהפכה האיראניות וגרורותיהן כמו החיזבאללה – כארגוני טרור, בכדי להבין שארה"ב תשים את ידה על צווארה של איראן ותילחץ אותו חזק כשהיא מתבוננת מה תעשה בנידון רבע מאוכלוסיית העולם!!! אף אחד(ת) לא יישאר אדיש בחודש מאי. יש כאלה שהחלו לרעוד קודם לכן. הנשיא-בובה של צפון קוריאה כבר הצפין קמעא עד ולדיווסטוק לפגישה מסקרנת עם פוטין. האם זה סופו של הרומן עם טראמפ או תחילתה של דרך חדשה. בכל מקרה, המוקד המיידי יהיה במיצרי הורמוז תחת עיניהם הפקוחות של הצי החמישי האמריקני ופיקוד המרכז האמריקני שמושבו בבחריין.
* תכנית המאה. לא נראה שהתוכנית תפורסם רישמית בחודש מאי כי נתניהו יזדקק קרוב לוודאי לכל או למרבית 42 הימים המוקצבים להקמת הממשלה. אבל להערכתי, בצניעות, מרכיבים מרכזיים נמצאים בביצוע זה מכבר – ע"ע בירתנו ירושלים, העברת השגרירות, מחיקת אונר"א, גימודו של הסיוע הכספי לרשות ולעומד בראשה, והצימוק האדיר – הכרה בגולן כשלנו וכיו"ב חלומות מתגשמים, תואמים במלואם את המתווה העולמי של השלישייה טראמפ-בולטון-פומפאו.
הצוות הזה מתקשה-משהו בהגנה על "ידידים" אחרים במזרח התיכון כמו סעודיה ונסיכויות המפרץ אבל מוצא בישראל חזקה לא סתם ידיד אלא שותף מלא, רב יכולות מגוונות, שבהגנה על עצמו (ע"ע שנה לפעולת חה"א בתקיפת הבסיסים האיראניים ברחבי סוריה) מקדם במקביל את המתווה העולמי פאקס-אמריקה בעידן טראמפ. טראמפ, שבנה מגדלים רבים ברחבי ארה"ב ומחוצה לה במקומות גבוהים ביחד עם ג'ון בולטון שיודע להעריך גובה אסטרטגי לא יגישו תוכנית שתוותר על הגבהים במסגרת תוכנית המאה. אולי זה מסביר מדוע ביבי הזמין כבר הצעות לשם עיר ברמת הגולן שיכלול את השורש: "טראמפ" ובהזדמנות חגיגית יקבל גם הצעות לשם עם אותו שורש עבור "גב ההר" מזרחית לירדן.
חובב טלפז
24 לאפריל 2019
* * *
הבחירות האחרונות פגעו במוסד הרמטכ"לות
בגלל צירוף של גורמים, הבחירות הורידו מעל מוסד הרמטכ"ל את המסך שהיה עליו והקנה לו מכובדות, וחשפו אותו כאחד האדם: על פגמיו וחולשותיו
עניינו של מאמר זה הוא רמטכ"לים ופוליטיקה. לפי מיטב ידיעתי רמטכ"לים ( או מפקדי צבא בכל תואר אחר) במדינות הדמוקרטיות המערביות, מה שקוראים אצלנו המדינות המתוקנות והנאורות – לא נכנסו להתמודד בזירה הפוליטית הארצית של מדינותיהם, בוודאי לא לראשות הממשלה או הנשיאות. ואם איני טועה הוא הדין גם בראשי סוכנויות המודיעין במדינות הללו. מי שירצה יוכל להעיד על הגנרל אייזנהאואר כעל תופעה חריגה של קצין אמריקאי בכיר ביותר שהתמודד על הנשיאות בארה"ב וזכה. אפשר לתת הסברים רבים לכך במדינות הדמוקרטיות המערביות, אך אין ספק שזאת תופעה בולטת.
אולם, במדינת ישראל הצעירה, עד לבחירות האחרונות, שמונה רמטכ"לים נכנסו לזירה הפוליטית, אולי בגלל הייחוד הביטחוני של מדינת ישראל: יגאל ידין, יצחק רבין, חיים בר-לב, מוטה גור, רפאל איתן, אמנון שחק, אהוד ברק, שאול מופז. מבין השמונה, רק שניים התמודדו על ראשות הממשלה: יצחק רבין ואהוד ברק. רבין התמודד אחרי שהיה גיבור מלחמת "ששת הימים", שגריר בוושינגטון, שר, ראש ממשלה, והתמודד על ראשות מפלגתו. אהוד ברק הספיק להיות שר, התמודד על ראשות מפלגתו, ונודע בריבוי עיטורי הגבורה שלו. שניהם התמודדו בתקופה שבה עדיין לא היתה קיימת "הרשת החברתית" וכל נספחיה, ושניהם זכו לביקורת על מעשיהם בתקופת היותם רמטכ"לים: רבין על ההתמוטטות שכביכול אחזה בו ערב המלחמה, וברק על "בריחתו", כביכול, מאסון הסיירת בצאלים.
הופעת 3 רמטכ"לים לשעבר בבחירות האחרונות, כשאחד מהם מתמודד על ראשות הממשלה, היא, לדעתי, ייחודית ושונה מההתמודדות של רבין וברק: בראש ובראשונה, היא נערכת במציאות תקשורתית-חברתית שונה לחלוטין, של עידן חדש, סופר דיגיטאלי;
שנית, אף אחד מהם לא התמודד בתוך מפלגה פוליטית על הזכות להתמודד על ראשות הממשלה, שלא לדבר על כך שלמועמד מבין שלושתם לראשות הממשלה – לא היה שום ניסיון בחיים הפוליטיים; אף אחד מהם, למרות הרקורד הקרבי שלו, לא יכול היה להתהדר בניצחון ברמה הלאומית כמו רבין או אותות הגבורה של ברק; ולא פחות חשוב: הבחירות הפעם לא היו סביב נושא, אלא סביב אישיות: אנחנו או נתניהו! קרב איגרוף ותפוס כפי יכולתך!
ולכן, וזאת הנקודה המרכזית שאני רוצה להעלות: הרמטכ"ל לשעבר (כמו חבריו) נחשף לציבור, וכתוצאה מכך גם לצבא, כבן אדם, אם תרצו: כאחד האדם: על חולשותיו האישיות, על השגיאות והטעויות שלו, על פגמיו האישיים, על היסוסיו, על גחמותיו, על יצריו.
לא רק זאת, יריביו בקרב האגרוף המכוער הזה דאגו להפריז ולהגזים בחולשותיו ובפגמיו. כל ייחודו של רמטכ"ל במדינת ישראל הוא בכך שהוא עטוף במסך, היוצר עבורו הילה של מכובדות, של החלטיות, של גבריות ואמינות. ואלו הם המקנים לו את הכבוד, את ההערכה של הציבור, את הרצון הטבעי שלא לבקר אותו קשות. סומכים עליו כי הוא הרמטכ"ל של צה"ל האהוב, האחראי לחיי הבנים שלנו.
לדעתי, המסך הזה נפל, לפחות בחלקו, במהלך שלושת חודשי האיגרוף. עד כמה זה השפיע וישפיע על שורות הצבא – איני יכול לדעת, אך להערכתי הוא גרם לזילות מסוימת של מוסד הרמטכ"לות. לא רק זאת, הרמטכ"לות חדרה, לדעתי, לפוליטיקה. כאשר כל ראש ממשלה יצטרך לקחת בעתיד בחשבון שיקוליו, שהרמטכ"ל הניצב מולו, עלול "מחר" להתמודד מולו ואף להשמיצו.
האם המסקנה העולה היא שצריך להגדיל את תקופה הצינון של רמטכ"ל לשעבר? אין לי דעה בעניין, אך ברי לי שלפנינו נושא רגיש, ולא הייתי רוצה שמוסד הרמטכ"לות ימשיך לאבד מיוקרתו גם בעתיד.
עמוס גלבוע
* * *
המימונה האמיתית
התרגלנו כולנו שמימונה זה חג שכל היום מכוסה בעשן של בשר על הגריל, ושל מופלטות וצהלולים והופעות של פוליטיקאים. את ההמצאה הזאת המציאו והנחילו לנו יוצאי מרוקו בישראל. בינה לבין המימונה האמיתית אין כמעט שום דבר.
איך אני יודע?
לפני מיספר שנים יצאתי למרוקו בחג הפסח יחד עם ידידי יצחק פרץ ז"ל. התארחנו אצל הנהגת הקהילה, מר דוד עמר וחבריו בהנהגת הקהילה היהודית. כסגן שר חקלאות עסקתי אז בשיתוף פעולה ישראלי מרוקני בתחום השיווק המשותף של פרי הדר בשוק האירופאי.
במוצאי חג הפסח הוזמנו לביתו של מר סרג' ברדוגו, שהיה שר התיירות של מרוקו. הסביר לי אז מר ברדוגו מה היא המימונה:
"החג הוא אירוע של יחסים ידידותיים בין היהודים שמסיימים את חג הפסח, עם שכניהם וידידיהם המוסלמים. מסתיים זמן המצות היהודי, השכנים המוסלמים מביאים את הלחם הראשון שאפו אצלם, לידידיהם היהודים. ובאותו ערב יש אירוע של ידידות משותף מוסלמי-יהודי."
ואומנם באותו ערב המוסלמים הביאו לחם חדש, לביתו של השר ברדוגו, והיו כמובן הרבה אורחים וכיבוד, היו הרבה מטעמים – מופלטה שנוזל ממנה דבש לא היתה.
"למחרת חג הפסח, הילדים עוד לא חזרו לבתי המדרש, והיו משפחות שיצאו לבלות בטבע. אבל המימונה בעיקרה היתה השותפות והידידות בין יהודים למוסלמים." כך אמר השר.
את זה פיספסו יוצאי מרוקו כאן בארץ, איזה חג נהדר היה יכול להיות לו היינו מעתיקים את המימונה המרוקאית האמיתית מקזבלנקה לירושלים. נשארנו עם "על האש" תרבחו ותסעדו, זו המצאה ישראלית. במרוקו אומרים: "אהלן וסהלן, וסאלם עליכום." – כאילו כדי לאשר את הפתגם הערבי הידוע: "הערבים חגיהם בקברים, הנוצרים חגיהם בכנסיות, היהודים חגיהם בקדרות."
שיהיה לכולם, יהודים ומוסלמים, חג שמח, חג לשותפות ולידידות,
בברכה
אברהם כץ עוז
מפא"יניק ותיק
* * *
מיכל סנונית
הללויה – שיר לחג
לַאֲהוּבַי
הַסִּבָּה הַגְּדוֹלָה לֶהֱיוֹתֵנוּ
הִיא הַשֶּׁמֶשׁ שֶׁבְּתוֹכֵנוּ
הַסִּבָּה הַגְּדוֹלָה לֶהֱיוֹתֵנוּ
הִיא הַצִּפּוֹר שֶׁלְּרֹאשֵׁנוּ
הַסִּבָּה הַגְּדוֹלָה לֶהֱיוֹתֵנוּ
הֵם הַפַּרְפַּרִים הַחַגִים סְבִיבֵנוּ
הַלְלוּיָהּ לְאֵלֶּה
וּלְאֵלֶּה וּלְאֵלֶּה.
הַסִּבָּה הַגְּדוֹלָה לֶהֱיוֹתֵנוּ
הוּא הַלֵּב הַפָּתוּחַ, לִבַּת הַתַּפּוּחַ
שְׁרִיקַת הָרוּחַ, הֶמְיַת הַיָּם.
כֹּל מָה שֶׁהוֹלֵךְ, כֹּל מָה שֶׁבָּא
הַסִּבָּה הַגְּדוֹלָה לֶהֱיוֹתֵנוּ –
הוּא הָרֶגַע הַבָּא.
הַלְלוּיָהּ.
השיר הפותח את הספר "שאהבה נפשי" בהוצאת מודן
* * *
אורי הייטנר
1. איך הפכתי לסססמולני
אילו אספתי את כל הגידופים ודברי הנאצה שהוטחו בי בפייסבוק בחודשים שקדמו לבחירות, יכולתי לכרוך אותם כספר עב כרס. ועל מה ולמה דנו אותי ברותחין? בגין היותי סמולן מניאק. והמהדרין יאמרו בולשביק וסטליניסט.
מאז ומתמיד סירבתי לקבע את עצמי בקוביות ובהגדרות של "ימין" ו"שמאל". אני רואה עצמי כאדם חופשי, המעצב את השקפת עולמו באופן עצמוני, במנותק מן ההגדרות המיושנות הללו. אני רואה בדו-קוטביות של החברה הישראלית ובמשטר המחנאות איום על החברה הישראלית. ואף על פי כן, דומני שקוראי הטור הזה, הקוראים את עמדותיי לאורך שנים רבות, לא יגדירו אותן בדיוק כעמדות שמאל.
אז מה קרה? איך פתאום הפכתי לשמאלני? או אם לדייק יותר, לססס0מולני?
שמאל ימין שמאל
ציר ההגדרה של השמאל והימין במדינת ישראל, עבר תהפוכות במהלך השנים.
בשנים 1948-1967 היה זה ציר חברתי כלכלי. ככל שהיית יותר סוציאליסט נחשבת יותר שמאלי וככל שהיית יותר קפיטליסט נחשבת יותר ימני. וכך, מפלגת "אחדות העבודה", שדגלה בארץ ישראל השלמה ובמדיניות ביטחון אקטיביסטית, נחשבה מפלגת שמאל מובהקת; לעתים אופוזיציה שמאלית לשלטון ולפעמים האגף השמאלי בקואליציה. לעומת זאת, עיתון "הארץ" שדגל במדיניות יונית מובהקת ובקפיטליזם, נחשב לעיתון ימני.
בשנים 1967-2016 היה זה ציר מדיני ביטחוני. סוציאליסטים אדוקים שהצטרפו לתנועה למען ארץ ישראל השלמה נחשבו אנשי ימין. טבנקין, המנהיג הסוציאליסט המובהק, שנלחם למען שלמות הארץ, נחשב לימין. ואילו שוקן הקפיטליסט נחשב לשמאל. נחמיה שטרסלר הליברטריאן, הדובר המובהק ביותר בעיתונות הישראלית של ימין כלכלי תאצ'ריסטי, הוא שמאלני, כיוון שהוא דוגל בעמדות יוניות ובהקמת מדינה פלשתינאית בגבולות 67'. המפד"ל, שעד עידן בנט הייתה המפלגה החברתית ביותר בישראל, שהובילה חקיקה חברתית יותר מכל מפלגה אחרת, נחשבה למפלגת ימין וימין קיצוני, בשל עמדותיה המדיניות ביטחוניות.
מאז 2016 הציר הוא העמדה כלפי נתניהו. מי שאינו מתיישר עם דפי המסרים של "סביבת ראש הממשלה" הוא ססססמולן, עוכר ישראל וממומן בידי "הקרן החד"שה להשמדת ישראל". וכך, הנשיא ריבלין, המוהיקני האחרון של תנועת החרות, איש ארץ ישראל השלמה בכל רמ"ח ושס"ה, שהתנגד להסכם חברון, להסכם וואי, להתנתקות ולנאום בר-אילן ועוד בזמן שמיר היה במחנה "החישוקאים", ולא שינה כמלוא הנימה את השקפותיו, הוא סמולן רדיקלי, כיוון שנתניהו החליט לרדוף אותו מאז שכיו"ר הכנסת הוא היה ממלכתי ועצמאי ולא עושה דברו של ראש הרשות המבצעת.
בוגי יעלון, שעמדותיו המדיניות-ביטחוניות ניציות יותר משל ראש הממשלה, הוא סססמולן מניאק, כיוון שנתניהו החליט לזרוק את ראשו לאספסוף כדי לנקות את עצמו מה"חטא הנורא" – גילוי המנהיגות לצד יעלון באמירה ברורה נגד מעשהו של אלאור אזריה; מנהיגות שהחזיקה מעמד 48 שעות.
עיתונאי כמו נדב העצני, שמימין לו נמצא רק הקיר, וגם זה בספק, הוא ססמולן, מאז שיצא נגד התנהלותו הציבורית של נתניהו וקרא להחליפו.
על בעלה של גאולה אבן בכלל אין להכביר מילים – הוא מעז לחשוב על עצמו כיורש של נתניהו? הוא בכלל, נמצא משמאל לחנין זועבי.
וכאשר יולי אדלשטיין התנגד למחטף של נתניהו בטקס המשואות אשתקד, גם הוא החל להיות מרצניק.
וכמובן שהמתנחל עם הכיפה והשפם, רוני אלשייך, הוא איש שמאל מובהק וקיצוני, כי הוא לא גילה נאמנות למי שמינה אותו, אלא לשלטון החוק ואיפשר את חקירת החשדות נגד רוה"מ. הוא עומד בראש ארגון המאפיה השמאלנית, הזרוע המבצעת של סורוס – משטרת ישראל. חת'כת מניאק יפה נפש אוהב ערבים.
ובני בגין, נאמן הנאמנים לחזון ארץ ישראל השלמה, הוא לא סתם סמולן, אלא פיינשמקר, שזאת דרגה עוד יותר נחותה מסתם סמולן.
ציפור הנפש
מתוך כתבה של אמנון לורד ב"ישראל היום": "בפאנל בכנס העיתונות באילת לפני כמה חודשים אמר גדעון לוי דברים קשים נגד הציונות; הקהל שמע – ולא ממש התקומם. לעומת זאת, כאשר בן כספית, שהשתתף בדיון, אמר דברים קשים בגנותו של רוה"מ נתניהו – זה עורר תגובות יותר אמוציונליות מביקורתו ההיסטורית-מוסרית של לוי."
גדעון לוי הוא תועמלן אנטי ישראלי קיצוני, מתעב את הציונות, שולל את זכות קיומה של מדינה יהודית, תומך נלהב בטרור, מקדם את החרמות נגד ישראל, מתייצב אוטומטית לצד כל אויביה. אבל הוא יוצא לעתים תכופות להגנתו של נתניהו ומעדיף אותו על השמאל הציוני (כי לטענתו הוא חושף את פרצופה האמתי של ישראל ולא צבוע כמו השמאל הציוני). ולכן הוא כשר.
בן כספית (שאני רחוק מלהיות מאוהדיו), לעומתו, הוא ציוני ופטריוט, אך העז לבקר את נתניהו. בניגוד לגדעון לוי, הוא פגע בציפור הנפש, ודבריו עוררו מהומה.
האירוע שתיאר לורד מצביע על מגמה. ה"אנחנו" של תומכי נתניהו אינו ישראל, אלא "המחנה". "הם" אינם אויבי ישראל, אלא הישראלים מתנגדי נתניהו. יתר על כן, גם מעגל ההשתייכות השני, אחרי המחנה, אינו החברה הישראלית, אלא הימין הגלובלי. הם חשים קרבה רבה יותר לטראמפ מאשר לגנץ. תמונת ראי של אותה תופעה קיימת גם במחנה השמאל, שה"אנחנו" שלו הוא המחנה, השבט, והמעגל השני הוא השמאל הגלובלי. גם הם חשים קרבה רבה יותר לאובמה מאשר לנתניהו. אגב, ראוי לציין, שכאשר אני מדבר על מחנה השמאל, איני מכליל בתוכו את כחול לבן, שהיא מפלגת מרכז.
ובעבור מי שה"אנחנו" שלו הוא מי שמזדהה ללא תנאי עם נתניהו (ועם אלאור אזריה), אני, שאיני מזדהה עם נתניהו (ולא עם אזריה), איני חלק מן ה"אנחנו". ואם איני חלק מן ה"אנחנו", אני בהכרח חלק מן ה"הם", כי זה "הם או אנחנו". וה"הם" זה הסמול החלש. ואם אני שייך להם אני שייך לשמאל. וכיוון שזה, כידוע, ביבי או טיבי, הרי ברור שאני טיבי. אלמנטרי, לא?
הפוליטיקה כזהות
בהרצאה שנשאה בכנס "לימוד גולן" תיארה אפרת שפירא רוזנברג תהליך חברתי מעניין מאוד בחברה הישראלית בשנים האחרונות. בעבר, ההגדרה הזהותית של ציבורים בישראל היתה עדתית ודתית. בשנים האחרונות הזהויות הללו התעמעמו במידה רבה, אך המחנה הפוליטי הפך לזהות חדשה. לטענה של אפרת, זו סכנה חמורה, כיוון שעל זהות אנשים אינם מוכנים להתפשר; על זהותם הם נלחמים. זהותם, השתייכותם, היא הדבר היקר להם מכל. על עמדה פוליטית אנשים מתווכחים, מנסים לשכנע, מכבדים את היריב, מצביעים, מכבדים את התוצאות, פתוחים להשתכנע. כאשר העמדה הפוליטית מגדירה זהות, היא הופכת סכנה.
הגיוני מאוד שילדיו של עבריין, יאמינו בחפותו ויאמינו שהמשטרה תפרה לו תיק, והשופט מושחת. הרי הוא אבא שלהם. הם אינם יכולים שלא להזדהות עם אבא שלהם. אי אפשר לצפות מהם לאובייקטיביות, כי זו זהותם, זו השתייכותם.
לא כן כאשר מדובר באזרחים כלפי מנהיג פוליטי. מן הראוי שאזרחים יגלו בגרות, ידרשו ממנהיגיהם טוהר מידות, כיבוד החוק ויושרה, ואם לא ינהגו כך – יחליפו אותם. הם ידרשו זאת בעיקר מן המנהיגים שהם תומכים בהם, שלהם הם נתנו את קולם, כיוון שהם בחרו בהם על מנת שישרתו את הציבור בנאמנות. הם הראשונים שיתבעו את חקר האמת, אם יש חשדות נגד המנהיג שבחרו.
כאשר העמדה הפוליטית הופכת לזהות, להשתייכות, לשבט, למשפחה מורחבת – המנהיג הופך לאבא. ואבא תמיד צודק. ואם אבא עבריין – סימן שתפרו לו תיק, והמשטרה, הפרקליטות ובתי המשפט מתנכלים לו.
תופעת "הוא זכאי" של מעריצי אריה דרעי, הצטיירה כהתנהגות של מגזר שטרם התחבר לישראליות ורואה עצמו נדחה, לא שייך. ואילו היום נתניהו הפך את התופעה השולית הזאת למיינסטרים. הצלחת פולחן האישיות שלו הביאה למצב שמחנה תומכיו נוהג באופן בלתי אזרחי – מעריץ אותו ללא תנאי, נותן לו ייפוי כוח לעשות ככל העולה על רוחו, מציב אותו מעל החוק, ומאמין לתאוריות הקונספירציה המטורללות על "תפירת תיקים".
וידוי
על ציר השמאל-ימין בנושאים חברתיים כלכליים, אני נוטה ל"שמאל".
על ציר השמאל-ימין בנושאים מדיניים ביטחוניים, אני נוטה ל"ימין".
ואני מתנגד לנתניהו.
אני מעריך מאוד את הישגיו המדיניים ואת תרומתו המשמעותית לביטחון המדינה ולמעמדה הבינלאומי. בדרך כלל אני תומך במדיניות החוץ והביטחון שלו, בוודאי בנושאים כמו הגרעין האיראני, התבססות איראן בסוריה, המדיניות הישראלית כלפי "האביב הערבי" בכלל ומלחמת האזרחים בסוריה בפרט, מבצע "צוק איתן". ובדרך כלל הביקורת שלי על מדיניות החוץ והביטחון שלו היא דווקא מ"ימין" – התנגדותי לעסקת שליט, להסכם הפיוס עם טורקיה, למדיניות ההכלה של טרור ההצתות ועוד.
אבל אני מתנגד להתנהלותו הבלתי מוסרית, המושחתת, המסואבת, ללא קשר לשאלה האם הוא גם עבריין פלילי. בסוגיה הפלילית עומדת לו חזקת החפות ואני סומך על רשויות החוק והמשפט בישראל, שהם פועלים על פי החוק, ללא משוא פנים, ויפסקו על פי ראיות. ובעיקר אני מתנגד למלחמת החורמה שלו במדינת החוק, במשטרת ישראל, בפרקליטות, בבתי המשפט; את הניסיון שלו להעמיד את עצמו מעל החוק, את ההסתה שלו נגד הנשיא, נגד המפכ"ל לשעבר, נגד פרקליט המדינה, נגד כל איום פוליטי אמתי או מדומה (סער למשל); את השיסוי שלו כלפי מי שמתנגד לו (גנץ הפדופיל המעורער בנפשו שלא יודע להגן על הסמארטפון שלו ונתון לסחיטה) ואת כישרונו לשקר בלי להניד עפעף. אני רואה בו איום תרבותי על החברה הישראלית. ולכן איני אלא סססמולן מניאק.
כיוון שאיני ביבי, לא נותר אלא לקבוע שאני טיבי.
[אהוד: לא נמאס לך לחזור בפעם המי יודע כמה על אותם דברים? הקוראים כבר עייפים מלקרוא אותם ורבים מהם פשוט מדלגים על דבריך].
* אקט סמלי – התייעצויות הנשיא עם נציגי הסיעות על השאלה על מי להטיל את הרכבת הממשלה הן אקט טקסי, סמלי. לכאורה, שיקול הדעת של הנשיא בלתי מוגבל. הוא יכול להטיל את התפקיד על כל אחד מ-120 חברי הכנסת. נו, אז אם הוא יטיל את הרכבת הממשלה על ח"כ עיסאווי פריג', לדוגמה, הוא יוכל להרכיב ממשלה?
הנשיא מטיל את הרכבת הממשלה על מי שסיכוייו להצליח בכך הם הטובים ביותר. כאשר 61 ח"כים ממליצים על מועמד מסוים, ודאי שהתפקיד מוטל עליו. באין 61, הוא מטיל על בעל הסיכויים הגדולים ביותר. כך נהגו כל נשיאי ישראל מאז ומעולם.
* הקונספירציה שנתניהו בדה – כשאנחנו רואים את הדינמיקה של התייעצויות הנשיא עם נציגי הסיעות, שאינה שונה במהותה מן הריטואל הזה בכל הכנסות בעבר, כדאי לעמת אותה עם סיפור דמיוני שהופץ כאן בשנה האחרונה.
האם ריבלין יכול, אילו רצה, להטיל על גדעון סער את הרכבת הממשלה? החוק מאפשר לו זאת, כמובן. אבל נניח שהוא היה רוצה בכך – היתה לכך היתכנות כלשהי? יש סיכוי שסער היה מסכים לכך? יש סיכוי שמפלגתו הייתה מקבלת זאת? יש סיכוי ששותפיו הקואליציוניים היו מקבלים זאת?
ברור שהיתה זו תאוריית קונספירציה חסרת שחר שנתניהו בדה מלבו, בניסיון לסכל את בחירתו של סער לרשימת הליכוד בכנסת ועל הדרך, להמשיך להסית נגד ריבלין.
* הבנזין של הדי-9 – התנועה לטוהר המידות עתרה לבג"ץ נגד החלטתו של ריבלין להטיל על נתניהו את הרכבת הממשלה, בשל כתב החשדות נגדו. כמובן שהעתירה נדחתה. זו עתירה קנטרנית וחסרת שחר.
הנשיא פעל על פי החוק, על פי המסורת המקובלת ועל פי המנדט שלו – להטיל את הרכבת הממשלה על הח"כ שסיכוייו להרכיבה הם הגדולים ביותר, ונתניהו הוא הח"כ היחיד שיש לו סיכוי להרכיבה.
אני מיצר על תוצאות הבחירות, שהעניקו רוב למפלגות שהתחייבו להמליץ על נתניהו. אני מיצר על כך שאותן מפלגות והליכוד בראשן תומכות בהמשך כהונתו, אבל הסוגיות הללו הן פוליטיות, ציבוריות ומוסריות ולא משפטיות. אין כל מניעה משפטית בהטלת התפקיד על מי שהוגש נגדו כתב חשדות, ולכן אין כל מקום לדיון כזה. יתר על כן, נתניהו עמד בראש הליכוד בבחירות. התנועה לטוהר המידות יכלה לעתור נגד מועמדותו לפני הבחירות. היא לא עשתה כן (וכמובן שאילו עתרה – עתירתה הייתה נדחית), ואינה יכולה לאחר הבחירות לצפות שבית המשפט יבטל, למעשה, את תוצאתן.
מי שמנסים לבטל את תוצאות הבחירות באמצעות בית המשפט, פוגעים בבית המשפט ובלגיטימיות שלו במו ידיהם, ומשמשים אידיוטים שימושיים של אויבי מדינת החוק. הם הבנזין של הדי-9.
[אהוד: אם איני טועה הדי-9 מונע בסולר].
* הוותיקים – מיהו הח"כ הוותיק ביותר בכנסת? ארבעה ח"כים החלו את הקריירה הפרלמנטרית שלהם לפני 31 שנה, בכנסת ה-12 שנבחרה ב-1988 – נתניהו, צחי הנגבי, עמיר פרץ ומשה גפני. נתניהו לא כיהן בכנסת ה-15, כיוון שהתפטר מיד לאחר הפסדו לברק ב-1999, וחזר לכהן בכנסת ה-16. שלושת האחרים כיהנו בכל אחת מן הכנסות מאז 88', אך איש מהם לא כיהן ברצף, כל התקופה. צחי הנגבי התפטר בכנסת ה-18, על רקע התפוררות "קדימה" ולאחר הרשעתו בפלילים והטלת הקלון בידי בית המשפט. הוא חזר ונבחר מטעם הליכוד בכנסת ה-19. גפני התפטר באמצע הקדנציות של הכנסת ה-13 וה-14, בשל הסכמי רוטציה בתוך יהדות התורה. פרץ התפטר לקראת סוף כהונת הכנסת ה-18, ביום האחרון להגשת הרשימות לכנסת ה-19, כאשר פרש ממפלגת העבודה וחבר לרשימת התנועה. נתניהו וגפני כיהנו בכל הקריירה הפרלמנטרית שלהם מטעם אותה סיעה – הליכוד ויהדות התורה, בהתאמה. הנגבי החל את דרכו בליכוד, עבר לקדימה וחזר לליכוד. פרץ החל את דרכו במפלגת העבודה, פרש והקים את עם אחד, שב לעבודה, פרש לתנועה וחזר למפלגת העבודה.
* היכולת להודות בטעות – אני מעריך פוליטיקאים שיודעים להודות בטעויות. מבחינה זו, התרשמתי לטובה, יחסית, מהריאיון של בני גנץ לאילנה דיין. למה יחסית? כי הוא לא אמר את המילה המפורשת: טעיתי. אבל למעשה הוא הודה בשתי טעויות שלו: ב"נאום השוחות" במערכת הבחירות ובנאום הניצחון לאחר המדגמים.
* ערעור הסולידריות - פוסטי הנאצה נגד תושבי שדרות בשל הצבעת רובם לליכוד, מכוערים וחצופים. באיזו זכות יושבי קרנות תל-אביבים מותחים ביקורת על תושבי עוטף עזה, על האופן שבו הם מחליטים להתמודד עם המצב הביטחוני שבו הם נמצאים? ואיזו חוסר סולידריות באמירה שעכשיו לא אכפת לנו כשיירו עליכם, כאילו מדובר באחים על תנאי; כל עוד הם חושבים ומצביעים כמונו.
הפוסטים האלה הם תמונת ראי של הפוסטים ששמחו לאידם של קיבוצי עוטף עזה המותקפים, בשל תמיכת רובם בעקירת גוש קטיף. אותה תופעה נפסדת ומכוערת.
ולגופו של עניין – אפשר לחשוב שהירי על עזה הוא בגלל ממשלה זו או אחרת. הירי הזה החל בממשלת ברק, נמשך בממשלות שרון, אולמרט ונתניהו. אפשר להתווכח כיצד להתמודד עם התוקפנות הזאת. מלחמת צוק איתן יצרה הרתעה שהביאה לשלוש שנים וחצי של רגיעה. בשנה האחרונה חלה הידרדרות. אני התנגדתי להבלגה על טרור ההצתות ומתחתי עליה ביקורת. יש מחלוקת על תגובת הממשלה ויש מקום לביקורת. אבל הטענה כאילו הירי נובע מהעדר הסדר מדיני, היא שקר. הרי אין פרטנר להסדר מדיני. וגם כחול לבן, יריבתה של הליכוד, לא טענה שיש פרטנר כזה.
לפני שתוקפים את תושבי שדרות, כדאי לבחון מה הועילו הסכם אוסלו וההתנתקות לביטחון בגבול עזה.
* לא שמח לאיד – אני שומע, גם בקרב חבריי, שמחה לאיד על מפלת הימין החדש. איני שותף לשמחה זו. חרף חילוקי הדעות שלי עם מפלגה זו, צר לי שהיא לא עברה את אחוז החסימה.
הציונות הדתית היא גורם חשוב מאוד בציונות, בחברה הישראלית ובפוליטיקה הישראלית. חשוב שהיא תיוצג כראוי בכנסת. קיוויתי מאוד שאיחוד מפלגות הימין לא תעבור את אחוז החסימה, כיוון שמכרה את נשמתה לשטן הכהניסטי. בסופו של דבר דווקא היא נבחרה, וקיבלה כבונוס את ח"כ בן דאהן ששוריין בליכוד בעסקה מכוערת שבאמצעותה נתניהו פיתה אותה לחבור לתועבה הכהניסטית. אני שמח שהחוליגן הכהניסטי לא נבחר, ואני מקווה שהוא לא ייכנס במסגרת מימוש החוק הנורבגי. לעומת זאת, דווקא הימין החדש לא עבר את אחוז החסימה.
מסע הבחירות של הימין החדש היה איום ונורא, ובעיקר הסיסמה המסיתה שהציבה את בג"צ ואת חמאס כמעט על מישור אחד. המסרים האנטי בג"ציים שאותם הובילה שרת המשפטים היו בלתי נסבלים ופופוליסטיים. בנט, בחתירתו לתפקיד שר הביטחון, נקט גם לאורך שנותיו כחבר קבינט בפופוליזם ביטחוני חסר אחריות, לעיתים ילדותי. אגב, אני משער שאילו האחריות היתה מוטלת על כתפיו, הצהרותיו הפופוליסטיות היו מתממשות בערך כפי שהתממשו הכרזותיו הפופוליסטיות של ליברמן.
בניגוד להתלהמות במסע הבחירות, איילת שקד כשרת המשפטים נהגה בכבוד ובהגינות כלפי בית המשפט העליון והמערכת המשפטית. היא לא ניסתה לעלות עליהם ב-D9 אלא לבצע רפורמות, שעם רבות מהן אני מסכים. היא קידמה מהלכים חשובים רבים, ניהלה ביעילות את הוועדה למינוי שופטים שמינתה מספר רב של שופטים, בהסכמה רחבה של כל הגורמים המשפטיים, כולל נציגי בית המשפט העליון. היא קידמה באופן חסר תקדים את מערכת המשפט במגזר הערבי. חבל שלפני הבחירות היא נקטה לשון אחרת והבטיחה להכפיף את בית המשפט העליון לשלטון.
אני אוהב את המסר החשוב של הימין החדש, של הליכה ביחד – דתיים וחילונים. זה בעיניי מסר חברתי חשוב מאוד. אני אוהב את המסר הדתי המתון שנפתלי בנט ייצג, למשל ביחס המקרב ביותר בתולדות הציונות הדתית כלפי הזרמים הלא אורתודוכסיים (יוסף בורג והמר מעולם לא העלו על דעתם להשתתף בוועידת הזרם הקונסרבטיבי ולשאת את נאום 'אחים אנחנו' שנשא בנט, ולא קידמו יוזמות ברוכות כמו פשרת הכותל, שלבסוף לא בוצעה בשל כניעת נתניהו לחרדים). הימין החדש התבלטה מאוד במסר של שוויון מגדרי, והדבר בא לידי ביטוי הן בהנהגה המשותפת של בנט ושקד והן בהרכב הרשימה לכנסת. בנט ושקד נהגו כל דרכם בניקיון כפיים, ומעולם לא דבק בהם רבב (מעניין ש"מדינת העומק" לא "תפרה תיקים" נגד איילת שקד... תאוריית הקונספירציה המטורללת לא יודעת להסביר את הבאג...)
המעשה המחפיר ביותר בקריירה הפוליטית של בנט, היה ההתייצבות הדמגוגית לצד אלאור אזריה. הוא, יחד עם ליברמן, היו הראשונים שהשתמשו בפרשה כקרדום לחפור בו, והפכו את המקרה לסוגיה פוליטית. אך במקרים אחרים הוא נהג באחריות. הוא היה הראשון לגנות את הקמפיין המסית של "אם תרצו" על "השתולים".
בנט ושקד, לצד כחלון, סיכלו כמה מן היוזמות שבהן נערי השליחויות של נתניהו ניסו להעמיד אותו מעל החוק, כמו החוק הצרפתי ועוד.
אילו הימין החדש נבחר לכנסת, אני בטוח שהיתה לי ביקורת חריפה על נציגיו. אך במכלול פניה של הכנסת, הקול של המפלגה הזאת יחסר לי.
ובינתיים, איחוד מפלגות הימין נראה יותר כמו פילוג מפלגות הימין. סמוטריץ' הפנאט מתנהג בביריונות פוליטית, אינו סופר את הרב פרץ ואת הבית היהודי – המפלגה הגדולה באיחוד, משתלט על המו"מ הקואליציוני ומנסה לקדם חוק מגה-שחיתות שיעמיד את נתניהו מעל החוק ויהפוך את הכנסת לעיר מקלט למושחתים. אין דבר פחות יהודי, מהפיכת השחיתות והשוחד לנורמה.
אני מקווה מאוד שהרב רפי פרץ והבית היהודי יעמידו אותו במקום ויתנערו מיוזמותיו האפלות. אני מעריך שהאיחוד ביניהם לא יאריך ימים, ומקווה שהבית היהודי תחזור לבטא את הציונות הדתית במיטבה (אם כי את הכתם של החבירה לתועבה הכהניסטית אי אפשר להסיר).
* סדר עדיפויות לאומי – אילו זהות היתה עוברת את אחוז החסימה, כעת כל המערכת הפוליטית היתה באטרף של תחרות מי הראשון שיעניק לגליזציה לסמים.
זה נושא שראוי לדון בו בכובד ראש ובשיקול דעת, ויש לבחון את הרעיון, אך לא עם אקדח פוליטי על הרקה, כאילו זה הנושא החשוב והבוער ביותר על סדר היום הלאומי שלנו.
* עלייתו ונפילתו – עוד לפני שפייגלין עבר את אחוז החסימה בסקרים, אני כתבתי שהוא צפוי להיות הפתעת הבחירות. זאת, לאחר שראיתי תוצאות הצבעה בכמה בתי ספר, שבהם הוא הצליח בגדול. חשתי שיש כאן באאז, ואכן, ימים אחדים לאחר מכן הוא הצליח גם בסקרים.
האם הסקרים טעו? לדעתי, לא. הם שיקפו תמונת מצב נכון ליום הסקר. אני מעריך, שאילו הבחירות היו מתקיימות שבוע קודם לכן, הוא היה נכנס. אילו נערכו שבוע לאחר מכן, הוא היה מאבד מחצית הקולות שהוא קיבל.
מה גרם למיפנה? החשיפה התקשורתית של פייגלין. ככל שהוא הופיע יותר, כך התברר עד כמה הוא הזוי.
ככל שהקוף מטפס גבוה יותר – יותר אנשים רואים לו את התחת האדום.
* המסמר האחרון בארון הקבורה – בדברים שכתבה שלי יחימוביץ' אחרי מפלת מפלגת העבודה, היא העלתה את האופציה של איחוד עם מרצ. היא לא היחידה שהשמיעה קול כזה.
מסתבר שהם לא למדו דבר. לא הבינו מה המיט עליהם את אסונם. במקום לחשב מסלול מחדש, הם מבקשים ללחוץ בכל הכוח על הגז, מטרים ספורים לפני התהום.
הבעייה של מפלגת העבודה היא התרחקותה העקבית מערכיה ושורשיה, ואימוץ תפיסות שמאל קיצוני. מפלגת העבודה הופכת בהדרגה למרצ 2 מבחינה אידיאולוגית, וכתוצאה מכך היא מתגמדת למרצ 2 מבחינה אלקטורלית.
במקום להפיק לקחים מתבוסתה, שוקלת מפלגת העבודה להתבולל לחלוטין בתוך מרצ. יהיה זה המסמר האחרון בארון הקבורה של תנועת העבודה, התנועה המפוארת שבמשך עשרות שנים הובילה את הגשמת הציונות והקימה את המדינה.
* שטחים תמורת עוד שטחים – חתן פרס ישראל פרופ' אמנון רובינשטיין, מייסד תנועת שינוי, ממייסדי מרצ ושר מטעמה, לשעבר שר החינוך ושר התקשורת, הוא אחד הפוליטיקאים ההגונים והחכמים שפעלו כאן, ולא בכדי מאז ומתמיד הוא זכה להערכה רבה מכל קצוות הקשת הפוליטית. בראיון ל"ישראל היום", הוא הסביר את הסיבות למפלת מפלגות השמאל בבחירות, ואף הסביר בכך מדוע רק המרכז הישראלי, המיוצג היום בידי כחול לבן, יכול לשמש אלטרנטיבה לנתניהו. "אחת הטעויות של מפלגת העבודה ושל השמאל הישראלי בכלל, היא שהם לא יצאו בחריפות נגד תעמולה אנטי ציונית, שמשמיעים זה זמן רב אינטלקטואלים שמזוהים עם השמאל. אנשי רוח, עיתונאים ואנשי אקדמיה, כולל כמה מעמיתיי באוניברסיטאות הישראליות, שחצו את הגבול בין שמאל ציוני לשמאל אנטי ציוני ואפילו אנטי יהודי. זה גבול בל ייחצה, שאחד מביטוייו הבלתי נסלחים הוא חרמות למיניהם, בפרט אקדמיים. חובה היה על השמאל לצאת נגדם, להתנער מהם לחלוטין ובריש גלי... הפלשתינאים תרמו למפלת השמאל. הזרם הליברלי בישראל, והשמאל בפרט, נקט גישה של שטחים תמורת שלום, והפלשתינאים השיבו ב'שטחים לא תמורת שלום, אלא תמורת עוד שטחים', והתעקשו על 'זכות השיבה' כקדושה. הבסיס המעשי, שאני שותף לו, נכשל. ערפאת הכשיל אותו כשהשלים, ואפילו עודד, את מעגל הטרור לאחר אוסלו. לאחר מכן התרחש פינוי עזה, שתוצאותיו היו חמורות לא פחות. חלק מחבריי במרצ סברו שהנה, פינינו את עזה, ובקרוב נבקר שם ושנאכל חומוס ביחד. במקום זה הדרום הופגז, ולא רק הדרום... כבר מזמן הציבור אומר לעצמו שהוא לא מוכן לקחת את הסיכון שמצב ביטחוני דומה לזה ששורר בדרום יהיה מנת חלקם של היישובים הגובלים בשטחי הרשות הפלשתינאית. יש אכזבה עצומה מהתנהלות הפלשתינאים, והבנה שגם אם ניסוג לא תיגמר המלחמה."
* רודן זקן – ישי שריד (בן של) פירסם ב"הארץ" מאמר חשבון נפש של מרצ, בעקבות מפלתה בבחירות. המסר שלו הוא, שהדרך לנצח הוא להוכיח שיש פרטנר פלשתינאי לשלום. ולכן, על כך מרצ צריכה לעמול כל העת.
במאמרו היה משפט חצי מפוכח. הוא כתב שאין די בביקור תקופתי של הנהגת מרצ אצל הרודן הזקן אבו מאזן. המסקנה שלו היא שצריך 24/7 לעמול על מציאת הפרטנר. המשפט הוא חצי מפוכח, כי הוא היטיב להגדיר את אבו מאזן.
כאן, ראויה תזכורת. בימי אוסלו הוצג ערפאת כמנהיג היחיד שיכול להביא לשלום של אמיצים עימנו. רק לו, אבי האומה הפלשתינאית והסמל הלאומי של עמו, יש הסמכות הלאומית לסחוף את עמו לשלום. ניסינו וראינו את התוצאה. אח"כ אבו מאזן הוצג כמנהיג המתון, הריאלי, המפוכח, המגולח, המעונב – שלהבדיל מהמנהיג היחיד שיכול לסחוף את עמו לשלום, הוא היחיד שיכול לסחוף את עמו לשלום. ניסינו וראינו את התוצאה.
זה מצער וכואב, אבל כדאי להיות מפוכחים. נכון, אבו מאזן הוא רודן. אבל הרודנות שלו אינה שלטון של מנהיג קיצוני שכופה את עצמו על ציבור מתון שחפץ בשלום. זו רודנות של מי שביטל, למעשה, את ניצחון חמאס בבחירות ומאז ביטל את מוסד הבחירות, בידיעה שחמאס ינצח בהן. והוא עצמו מעולם לא רמז שהוא משלים עם קיומה של ישראל ומוכן לשלום עימה בתנאים כלשהם (כלומר מוותר על תביעת השיבה ומקבל את קיומה של מדינה יהודית בגבולות כלשהן). ולכן, האשלייה שאם מרצ רק תתאמץ היא תמצא את המנהיג הפלשתינאי המתון שינהיג את עמו לשלום, היא שלום באספמיה.
הצעתו של ישי שריד היא להמשיך לטפס על קיר חלק. הצעתי לשמאל היא להתפכח, ולחפש פתרונות חלופיים לדרכם שכשלה; להבין שאין לדרך זו פרטנר פלשתינאי.
* אבן הנגף בפני פתרון הסכסוך – מסמך קושנר (הודעת הדוא"ל הפנימית שלו שהודלפה) אינו מספק פרטים על "עסקת המאה", אך מגמתו מעודדת מאוד, אפילו היסטורית; מגמה התובעת הורדה מסדר היום של סוגיות תביעת "זכות" השיבה" וה"פליטים". התוכנית מכירה בכך שסוגיית ה"פליטים" וה"שיבה" היא המוקש הגדול ביותר בפני סיום הסכסוך, המכשול הגדול ביותר לשלום, ושהנצחת הבעייה היא הנצחת הסכסוך. לכן, קושנר יוצא בחריפות נגד אונר"א ומדבר על שיקום הפליטים במקומותיהם בארצות ערב.
אם אכן הדבר מופיע בתוכנית, אין ספק שהיא תעורר התנגדות עצומה בקרב הפלשתינאים ואולי בקרב מדינות ערב. אך אין מנוס מן האמת – כל עוד לא תוסר אבן הנגף הזאת, אין שום סיכוי לשלום. ולכן, מי שמנסה לקדם את האזור לשלום, חייב להסכים לכך.
אם אכן מגמה זו תבוא לידי ביטוי בתוכנית, תהיה זו בשורה חשובה מאוד. אך היא עלולה להיות מסוכנת, אם תהיה בה הצגה "מאוזנת" של ביטול סוגיית ה"פליטים" וה"שיבה" תמורת נסיגה לקווי 67'. כמובן שלתוכנית כזו ישראל לא תוכל להסכים, והדבר עלול לפגוע ביחסים עם ארה"ב.
לכן, על אף האיתות החיובי שבמסמך קושנר, מוטב להמתין לפרסום התוכנית באופטימיות, אך באופטימיות זהירה.
* בחזרה לתוכנית האוטונומיה – לא ידוע עדיין מהו תוכן "עסקת המאה" של טראמפ. לפני חודשים אחדים ההדלפות (או הספקולציות או הספינים) היו שהיא תהיה במתכונת מתווה קלינטון. אם כך יהיה – יש לדחות את ההצעה, עם כל הקושי שבכך. בימים האחרונים ההדלפות (או הספקולציות או הספינים) הרבה יותר מעודדים, ובין השאר שההצעה אינה מדברת על מדינה פלשתינאית, אלא על אוטונומיה לפלשתינאים. אם אכן זו תהיה התוכנית, יש לקבל זאת בברכה (אך לבחון בזהירות את הפרטים).
רק התפרסמה ההדלפה / בלון ניסוי / ספין, וכבר החלו להישמע אצלנו הקולות, שזו הצעה בלתי קבילה, כיוון שאין סיכוי שהפלשתינאים יקבלו אותה. וכי הם קיבלו אי פעם פשרה כלשהי? וכי הם קיבלו את הצעות ברק ואולמרט למדינה פלשתינאית בכל שטחי יו"ש (עם חילופי שטחים סמליים)? וכי הם קיבלו את הצעת קרי ברוח זו?
עד כה לא נמצא הקוסם שיציע הצעה הכוללת את קיומה של ישראל, שתהיה קבילה על הפלשתינאים. מן הראוי שלא נחדל לחפש דרכים לפתרון, אבל כאלה שיהיו קבילים עלינו. אוטונומיה, זו בהחלט אופציה מקובלת עלינו, אופציה ראויה.
האם זו באמת הצעת טראמפ? זאת נדע בעוד שבועות או חודשים אחדים.
* תשובה ריבונית הולמת – ממשלת ישראל מצאה מענה לטרור ההצתות. היא הנחתה את החקלאים לקצור קציר מוקדם – החיטה שיועדה לבני אדם תיקצר בעודה ירוקה, כמזון לבהמות, והממשלה תפצה את החקלאים על ההפרש במחיר. אם לא יהיו שדות, לא תהיינה הצתות. אגב, אפשר להחיל פתרונות דומים גם לטרור הרקטות. למשל – להתפנות מכאן, ואז לא יהיה להם על מי לירות.
בעוד שבועיים נחגוג 71 שנים לריבונות ישראל.
* לפי מקורות זרים – טוב שהבחירות נגמרו. עם סיום הבחירות, ישראל חוזרת למדיניות העמימות, שהיא נדבך מרכזי וחשוב במדיניותה הנכונה והמוצלחת של ישראל כלפי הנעשה בסוריה ובעיקר לבלימת התבססות איראן בה.
* אי כבוד לאומי – ראש ממשלת מדינת הלאום של העם היהודי, אינו מסוגל לגנות את דברי נשיא ברזיל שניתן לסלוח על השואה.
וַתִּקְרָא לַנַּעַר אִיכָבוֹד לֵאמֹר: גָּלָה כָבוֹד מִיִּשְׂרָאֵל (שמואל א', ד, כ"א).
* אנשי הדווקא – הקרב התורן של מחרחרי השד ה"הדתי" הוא נגד האיסור להכניס חמץ לבתי חולים ציבוריים; נוהג שקיים בהם מימים ימימה. אוי אוי אוי הדתה / כפייה דתית / איראן וכו'.
משפחתי ואני איננו אוכלים חמץ בפסח. אולם איננו זורקים את החמץ שבבית. ולכן, הבית שלנו אינו כשר לפסח. לעומת זאת, בחדר האוכל של הקיבוץ, שהוא חדר אוכל כשר, אין חמץ. בהכשרתו לפסח, מוצא ממנו כל החמץ.
חברי הקיבוץ שאוכלים חמץ בפסח, אוכלים אותו בבית. כאשר הם בחדר האוכל, הם אוכלים מצות ואוכל כשר לפסח. בידו של כל חבר הבחירה, בכל ארוחה.
חולים בבתי החולים, לעומת זאת, הם קהל שבוי. הם לא בחרו להתאשפז. אם בית החולים לא יהיה כשר לפסח, הם לא יוכלו להיות בו או לא יוכלו לאכול בו. מדובר ברוב הציבור, או לפחות בנתח גדול מתוכו.
אני בטוח שהרוב הגדול בקרב החולים שאוכלים חמץ בפסח בביתם, מבינים זאת, ואינם חושבים שהם חייבים לאכול דווקא חמץ במוסד ציבורי.
אבל קומץ הדווקאים, לא מוותרים על עוד קרב מיותר, בשם "חופש הפרט" והחילוניות העקרונית. כי השאלה איך אנו יכולים לחיות יחד, לא רק שלא מעניינת אותם, אלא היא בעיניהם כפירה בעיקר. איזה יחד, מה יחד? יש רק פרט, והפרט הוא אני, ואני אעשה מה בראש שלי, ואוכל מה בא לי אחרת זאת הדתה-שמדתה. תרגיעו!
אגב, אני נגד פקחים שיחטטו בתיקים, וכמעט בכל בתי החולים לא עושים זאת. אני חושב שצריך פשוט לכתוב ולהודיע שבית החולים כשר לפסח, ואין לאכול בו חמץ. אני משוכנע שחוץ מקומץ פרובוקטורים דווקאים, כמעט הכל יכבדו זאת ברצון.
* מנהיגות רוחנית – הרב מצגר סיים לרצות את עונשו ויצא מהכלא, ומיד התקבל בחום בחוגים חרדיים וזכה לכבוד הגדול לשאת את דרשת שבת הגדול בכמה בתי כנסת ובתי מלון יוקרתיים בירושלים. הרב פינטו סיים לרצות את עונשו ויצא מהכלא, ומונה לאב בתי הדין של יהדות מרוקו, שמעמדו הוא של שופט בבית המשפט העליון של מרוקו.
ואני תמה – מה הם יאמרו בדרשות שלהם לפרשת "ראה", על הפסוקים האומרים: "לֹא-תַטֶּה מִשְׁפָּט, לֹא תַכִּיר פָּנִים וְלֹא-תִקַּח שֹׁחַד, כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם. צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף."
ואולי בעצם סתם מדינת העומק תפרה להם תיקים ו...לא היה כלום.
* החזיר את חובו – האם ייתכן שהשופט דן כהן שהורשע בשוחד יחזור לכהן כשופט, אחרי ש"יחזיר את חובו לחברה"? אז למה רב ודיין יכולים לחזור לכהן אחרי ש"החזירו את חובם לחברה" לאחר שהורשעו בשוחד?
* ציונות בערבית – אם אהוד בן עזר מגדיר הגירה של ערבים (סייד קשוע, אנטון שמאס) מא"י לחו"ל "ירידה", האם הוא מגדיר גם הגירה של ערבים לא"י – עלייה?
* פסח ראשון בגולן – את מצוות "והגדת לבנך" קיימתי השנה בהוצאת ספרי "יהודה הראל ביוגרפיה", שנועד להנחיל לצעירים ולדורות הבאים את סיפור ההתיישבות בגולן, דרך סיפורו של יהודה הראל, אבי ההתיישבות בגולן.
יהודה עלה לגולן מיד לאחר מלחמת ששת הימים. היישוב הראשון, קיבוץ גולן, לימים מרום גולן, קם במחנה הסורי הנטוש עליקה וכעבור חודשים אחדים עבר לנקודה הזמנית השנייה בעיר קוניטרה. לקראת פסח תשכ"ח 1968 הצטרפו ליהודה גם אשתו ציפקה ושלושת ילדיו הגדולים, ארנון, איילת והגר התינוקת (עוד שני ילדים נולדו כבר במרום גולן).
זמן קצר לאחר הגעת המשפחה, נערך סדר פסח הראשון בגולן. מתוך הספר:
ימים אחדים לאחר עליית המשפחות התכנס הקיבוץ לחגוג סדר פסח ראשון בגולן אחרי 1,500 שנה. היה זה אירוע גדול ורב-רושם, בהשתתפות 350 איש, רבים מבני משפחותיהם של החברים, וביניהם הוריו של יהודה. בחדר האוכל הקיבוצי לא נמצא מקום לכולם, על כן הועבר הסדר אל תוך העיר קוניטרה, לצריף שכונה "הצריף של הסיירת".
בסדר השתתפו שני אורחי כבוד: האחד, יצחק טבנקין, מנהיגה של תנועת הקיבוץ המאוחד והכוח העיקרי שתמך בהתיישבות קיבוצית מעבר לקו הירוק; והאחר, אברהם הרצפלד, מראשי מפא"י, תומך נלהב בהתיישבות, שנודע במנהגו להשתתף בכל טקס עלייה של יישוב חדש על הקרקע, ובסיומו, כדבר שבמסורת, לפצוח בשירת "שורו, הביטו וראו, מה גדול היום הזה..." – שתי דמויות מייסדים אלה, המזוהות כל כך עם ההתיישבות, ראו בעצם השתתפותן מעין טקס של העברת המקל לדור הבא. בספרו "הרצפלד מספר", הקדיש הרצפלד פרק שלם לאותו סדר שנערך בגולן. בבוקר יצא לסיור ביישובי הגולן, ולפנות ערב הגיע לקוניטרה וזכה לקבלת פנים של מזכיר הקיבוץ, יהודה הראל, בנו של חברו, ד"ר אריה הראל.
קשה להתעלם מתחושת ההתפעמות של הרצפלד נוכח הסדר החלוצי: "כ-350 איש מסבים כאן יחד. קישוט האולם יש בו מיזוג של ערכים יהודיים ושל ערכים המשקפים את הסביבה הזאת והווייתה. אחד הקירות מקושט היה בפסוקי אביב וחירות, מן ההגדה ושלא מן ההגדה. קיר שני קושט בכלי עבודה פרימיטיביים, שהיו אופייניים לתושבי המקום, מכשירי עץ ואף מכשירי אבן בהם השתמשו הכפריים שבסביבה. קיר אחר מפואר היה בפרטים של מלאכת יד, כגון מחצלות קלועות וצבעוניות, מעשי אומנותם של תושבי המקום. הקיר הרביעי הוקדש לצמחייה של הסביבה. היה ניצול מופלא של הפרטים המקומיים, היום-יומיים, ועיצובם כגורמים תפאורתיים מוצלחים. השולחנות כאן, לא היו מודרניים, אלא מקרשים, מחוברים זה אל זה ומכוסים מפות לבנות. השולחנות מלאים צלחות, והצלחות מלאות כל טובץ"
עוד סיפר הרצפלד כי בפגישתו הקצרה עם יהודה הראל, העלה בפניו יהודה את הצורך להביא להחלטה מיידית של הממשלה להכיר ביישובי הגולן כיישובי קבע.
* ביד הלשון: שבעה ימי שבתא – באתר שלו "הזירה הלשונית", מצטט רוביק רוזנטל את מאור אבני: "למה נכתב 'שבעה ימי שבתא' בפיוט 'אחד מי יודע'? מדוע לא 'שבעה ימי שבוע'? האם מדובר בשבע שבתות? איפה יש שבע שבתות? הן מופיעות בספר ויקרא: 'וספרתם לכם ממחרת השבת, מיום הביאכם את עומר התנופה – שבע שבתות תמימות תהיינה'. שבעה ימי שבתא הן איפה שבע שבתות ספירת העומר ולא שבעת ימי השבוע'."
ועל כך מגיב רוביק: "השערה מעניינת, אך יש לזכור שהפיוט מתייחס לעניינים הקרובים לכל אדם, כגון חודשי ההיריון, ימי המילה וכדומה, ולכן הוא נתפס על פי הדעה הרווחת כשבעת ימי השבוע."
גם אני לא מקבל את ההשערה של אבני. התפיסה היהודית של השבוע, היא כמו של אוהדי הכדורגל – חיים משבת לשבת. תכליתו של השבוע היא השבת. ב"שיר של יום" – פרק תהלים המותאם לכל אחד מימות השבוע, הפתיחה היא: "היום יום ראשון / שני / שלישי (וכן הלאה) בשבת, שבו היו הלוויים אומרים בבית המקדש." כל יום הוא נגזרת של השבת: יום ראשון בשבת, יום שני בשבת וכן הלאה.
אורי הייטנר
* * *
יהודה דרורי
2 מדינות ל-2 עמים זה לא 3 מדינות ל-2 עמים
בכל התרחישים לאיזה שהוא הסדר בחלק זה של המזרח-התיכון, ההסדר הכי הזוי והכי מופרך הוא זה של "2 מדינות לשני העמים" מבית מדרשם של הנשיאים האמריקאים בוש ואובמה. סיסמה זו, בת 4 מילים, מביעה: בורות, טיפשות, או סתם צביעת – כי אין שום סיכוי שתבוצע.
הדבר הכי מגוחך בכל רעיון ההסדר הזה הוא, שמנהיגי שני הצדדים לסיכסוך, נתניהו ואבו-מאזן, הסכימו לבצע אותו תוך ידיעה ברורה שהדבר אינו בר-ביצוע. דהיינו, ואמרו זאת רק לסבר את אוזני מנהיגי אירופה וארה"ב שברוב סיכלותם תומכים בסיסמה הזו ובביצועה. מילים לא עולות בכסף ולכן מותר לפי מנהיגי האזור לומר כל דבר שירגיע את "מהנדסי השלום" בארה"ב ובאירופה...
הבה ונבחן את הרעיון לעומקו:
1. לפי החוק הבינלאומי כל השטח ממערב לירדן שייך ליהודים ע"פ החלטה פה-אחד של חבר הלאומים, לאחר ששטח פלשתינה שניתן ליהודים כולו, וכלל גם את כל השטח ממזרח לירדן, נלקח ע"י הבריטים וניתן לבית המלוכה האשימי למען הקמת מדינה – הלא היא: ירדן!
זאת אומרת שרעיון "שתי המדינות ל-2 העמים" כבר בוצע וקיים – כאשר אוכלוסיית ירדן הינה ברובה פלסטינית.
2. הפלסטינים הינם חלק בלתי נפרד מהתרבות הערבית-המוסלמית שקבעה ברורות שכל ארץ-ישראל הינה אדמת קודש מוסלמית (ווקף) ולפיכך אסור שליהודים יהיה איזה שהוא חלק בה. מצב כזה אינו מאפשר לשום גוף פלסטיני לדון על הסדר כלשהו, אשר בו ליהודים יש איזה שהוא חלק בארץ ישראל. ולפי אבו מאזן ,הוא אפילו לא ירשה ליהודי אחד לגור בארצו ("יודנריין" נוסח היטלר) ולכן הוא נמנע וימשיך להימנע מכל מפגש להסכמות עם ישראלים, והפתרון: שיכפו עליו הסכם מהחוץ...
3. אין שום סיכוי הגיוני ומעשי להקמת מדינה נוספת בין הים לירדן כי מדינה כזו תהיה בהכרח מובלעת בתוך מדינת ישראל, מוקפת כולה בישראל ללא מוצא לכל מדינה אחרת או לים. אין לה משאבי טבע ואף לא תעשיות או תשתיות כלכליות אחרות. מבחינה חברתית שלטון החמולות בתוכה לא יאפשר מינהל תקין, והכבוד העצמי הערבי המופרז לא יסכים לעולם להתפרק מנשקו ולהפוך למדינה מפורזת, כדרישה הכי משמעותית מצד ישראל.
4. הסיכוי למדינה פדרטיבית גם הוא לא בא בחשבון מכיוון שהמיעוט המוסלמי בישראל רבתי ידרוש החזרה לשטח של מאות אלפי פליטים וצאצאיהם וזאת בהתאם לחוק השיבה המקודש של הפלסטינים, הדומה לדעתם לחוק המאפשר לכל יהודי להגר לישראל. כל הגבלה על זכות השיבה ליהודים לא באה בחשבון מצד העם בישראל.
אם הנשיא החדש בארה"ב ירצה להציע פתרון לסכסוך, ההצעה היחידה המתקבלת על הדעת היא סיפוח שטחים ביהודה ושומרון. בהם יושבים מרבית הפלסטינים – לממלכת ירדן. נכון שהמלך עבדאללה וממשלו אינם מעוניינים בכך, אבל לחצים מתאימים מצד ממשלות האזור וממשל ארה"ב + צ'ופארים ביטחוניים וכלכליים נדיבים, יביאו להסכמה.
הבעייה הכי גדולה שנשארת כיום היא "להוריד מהעץ" את כל אותם "גדולי העולם" שעלו על הרעיון ההזוי והבלתי אפשרי שלמעשה טען לשלוש מדינות לשני עמים, וזאת למימוש סופי של הפתרון המעשי, שכבר בוצע לפני כ-90 שנה – עם חלוקת פלשתינה הבריטית אז ל-2 מדינות ל-2 עמים – לערבים וליהודים.
יהודה דרורי
* * *
גיא משיח
כנסת גאה
הרכב הממשלה הבאה עדיין אינו ידוע, אבל מה שכבר כן ידוע וברור זה, שבכנסת הבאה, הכנסת ה-21, יכהנו חמישה חברי כנסת גאים, הומואים מוצהרים מחוץ לארון: אמיר אוחנה (ליכוד), איציק שמולי (עבודה), ושלושה ח"כים גאים נוספים מ"כחול לבן": עידן רול, יורי להב הרצנו ואיתן גינצבורג.
אין ספק שמדובר בהישג גדול ומרשים לקהילת הלהט"ב. אלא שכלל לא בטוח, שהייצוג המוגבר שלה בכנסת, יצליח להביא איתו גם הישגים מהותיים בשיפור זכויות הקהילה, בממשלת נתניהו החמישית, שעתידה להיות ימנית, חרדית ושמרנית אף יותר מקודמתה.
יש לקוות, שההבטחות שנתן נתניהו לחברי הקהילה הגאה, יומיים בלבד לפני הבחירות, לא תיהפכנה למילים חלולות וריקות; ושממשלת נתניהו החמישית לא תפגר מאחורי רצונות הציבור הישראלי הרחב הליברלי, המתקדם והפתוח לשינויים החברתיים.
יש לקוות, ש"הכוח הגאה בכנסת" יצליח להביא להגברת השוויון בזכויות מלא ולקיטון באפלייה המקוממת כנגד הקהילה הגאה, באמצעות חקיקה שוויונית ומדיניות ממשלתית תואמת.
אפלייה שקיימת עדיין בנוגע לזכויות הקשורות למעמד אישי ולתא המשפחתי. בני זוג בני אותו המין אינם רשאים להתחתן בישראל. למרות שנישואיהם בחו"ל יוכרו בישראל, הם יהיו רשומים בתעודות הזהות כנשואים, וככאלה יהיו שווי זכויות לצרכי ירושה, הטבות כלכליות, מיסוייות וכדומה.
יש להסדיר בחוק רישום הורות אוטומטי של זוגות להט"ב באופן זהה לרישום הורות הטרוסקסואלית. כיום כשזוג גייז או לסביות מביאים ילד לעולם (על ידי פונדקאות או תרומת זרע), בן הזוג או בת הזוג שאינם ההורה הביולוגי או הגנטי נדרשים לעבור הליך של אימוץ, כדי להיות מוכרים כהוריו של היילוד. יש לקבוע בחוק הכרה אוטומטית בזוגות מאותו המין כהורים, תוך ביצוע רישום מיידי, ללא צורך בהליך של אימוץ.
בני זוג הומוסקסואלים אינם רשאים כיום להתקשר בהסכמים לנשיאת עוברים (פונדקאות) בישראל. חרף הביקורת החריפה שמתח בית המשפט העליון על אפלייה זו וההבטחה המפורשת שנתן בכנסת הקודמת, ראש הממשלה נתניהו לבטל אפליה פסולה זו – היא טרם שונתה בחקיקה.
המצב שבו מאות אלפי אזרחים ישראלים (שמשרתים בצה"ל, משלמים מיסים וממלאים את כל חובותיהם האזרחיות) חיים במציאות פסולה ומפלה, שבה זכויותיהם יכולות להתהפך ברגע לפי החלטת פקיד, שופט או שר – הוא בלתי נסבל. יש לקוות שחמשת חברי הכנסת יילחמו את המאבק הלהט"בי בזירה הפרלמנטרית החשובה והמכרעת למען המשך קידום שוויון זכויות מלא לחברי וחברות קהילת הלהט"ב – לסביות, הומואים, טרנסג'נדרים, ביסקסואלים ואחרים – החיים בישראל.
בראש ובראשונה עליהם לקדם את חקיקת חוק ברית הזוגיות לבני ובנות אותו המין. חוק שיאפשר לבני זוג להט"ב להירשם כבני זוג בישראל, להקים משק בית ולהיות זכאים לכל הזכויות המגיעות לבני זוג הטרוסקסואלים מתוקף היותם נשואים. בנוסף, יאפשר החוק לבני ובנות זוג מאותו המין גם להתגרש באופן רשמי בישראל.
יש גם לפעול לתיקון מיידי של חוק הפונדקאות באופן שיאפשר גם לבני זוג הומוסקסואלים להתקשר בהסכמי פונדקאות, לפעול להשוואת זכויות ההתאזרחות של בני ובנות זוג מאותו המין שהינם אזרחים זרים; לתיקון חוק תרומת הביציות כך שיאפשר תרומת ביצית בין בנות זוג; לעיגון בחוק של זכויות הירושה של בני ובנות אותו המין ועוד ועוד.
חמשת חברי הכנסת הגאים מהווים דוגמה ומודל לחיקוי לבני הנוער הגאים – לכך, ש"השמיים הם הגבול," ושהם יוכלו, אם רק ירצו, להגיע לכל תפקיד בחייהם, ללא קשר לנטייה המינית שלהם. חבל רק, שלא נבחרה אפילו חברת כנסת לסבית או טרנסג'נדר/ית אחת. יש לקוות שגם זה ישתנה בכנסת הבאה.
עו"ד גיא משיח
* * *
ליל סדר
נכתב לפני שנים
אישה גדולה ועבת בשר היתה דודתי מצד אבי. כל אשר אזכור ממנה הוא סנטרה הכפול, שהיה מתנדנד בלכתה, וקולה העבה והצרוד מעשן סיגריות.
אבל מאורע אחד לא שכחתי עד היום.
הימים ימי מלחמת העצמאות והזמן חג הפסח. אבא היה מרותק למיטתו, שממנה לא ירד עוד. אחינו החייל היה רחוק מן הבית ונותרנו אך אנו הקטנים; אחי שזה עתה חגג "בר מצווה" ואני, כבת שמונה שנים. אימא ישבה ליד אבא. היא השתדלה להעלים מאתנו את רוע המצב, אך אנחנו ידענו.
דודתי הציעה להוריי כי אנחנו, הילדים, נחוג את ליל הסדר איתם. משפחה גדולה הם ו"סדר" גדול הם עורכים כמדי שנה, כך אמרה, ומדוע לא ישלחו את הקטנים אליהם.
אימא הלבישה אותי בשמלת החג החדשה ואני נעלתי את נעליי החדשות, שנקנו לקראת החג כבכל שנה. בהלבישה אותי, אמרה לי אימא – "התנהגי יפה אצל הדודה, את יודעת שהיא אינה אוהבת מעשי שובבות."
ילדה צחקנית ועליזה הייתי ושובבה גדולה, אבל אותו ערב היתה השמחה ממני והלאה. אחי כבר היה לבוש, הוא יצא מחדרו בחולצה לבנה ונעול נעליו החדשות.
טרם צאתנו מהבית ניגשנו אל מיטתו של אבא. פניו היו לבנים ככר שלמראשותיו ושערו השחור הבריק. קרבתי למיטתו ונלחצתי אל חיקו. הוא ליטף את ראשי ואמר "ילדתי הקטנה," אימץ את אחי אל גופו הכחוש ועיניו נוגות. אימא ליוותה אותנו לדלת היציאה, נטלה אותנו בזרועותיה ונשקה לנו ארוכות. "תתנהגו יפה," אמרה, "ותדרשו בשלום הדודה וכל המשפחה." כך אמרה ואני ידעתי, אך תיסגר הדלת מאחורינו והיא תיתן דרור לדמעותיה, בטרם תחזור אל מיטת חוליו של אבא.
יצאנו החוצה. הכוכבים זרחו בריבוא ניצוצות והרחוב היה שקט. קול צעדינו בנעלינו החדשות הדהד ברחוב הריק. לא היה עלינו להרחיק לכת. הדרך עברה עלינו בדממה, ואני השתדלתי להתאים את צעדיי לאלו של אחי. קראתי את מחשבותיו ולא דיברנו מטוב ועד רע. כשהגענו אל בית הדודה, לחץ אחי על מתג החשמל ואור פתאומי הציף את חדר המדרגות, ואנו טיפסנו לקומה השלישית. כאשר הגענו לפתח הדירה, התרוממתי על קצות אצבעותיי ונשקתי לאחי על לחיו. הוא התבונן בי ולא אמר דבר, אבל אני הרגשתי כי הנשיקה היתה לו לרצון.
כשנפתחה בפנינו הדלת, זהר אלינו החג מכל עבר: מן המפה הלבנה שעל השולחן, מבקבוקי היין, מהכוסיות, מהסכינים והמזלגות, מהנברשות ממעל ומהנרות שעל השולחן. כיסאות גבוהי מסעד היו ערוכים סביב השולחן כחיילים במסדר, וכוסו של אליהו ניצבה ליד כיסאו של הדוד, גבוהה, הדורה ומלאה עד גדותיה. בני המשפחה מילאו את חדר האוכל והסלון; הנשים הסבו לשולחן קטן, עליו כוסיות וספלי קפה, לבושות במיטב המחלצות, שערן עשוי בקפידה, סיגריות בוערות בין אצבעותיהן, והן שקועות בשיחה עירנית. הגברים עמדו בפינה אחרת, כוסיות בידיהם, ומדי פעם השמיעו פרצי צחוק קולניים. הילדות הצעירות, בנות גילי, התרוצצו בחדר ורדפו אחת אחרי השנייה בקולות צהלה. בהיכנסנו לחדר, חייכו אלינו כולם, שאלו מה שלום אבא ושבו לעיסוקיהם. חתנה של דודתי אחז בכפות ידינו, הוביל אותנו לשולחן הממתקים והאיץ בנו לקחת משהו מן המבחר. שלחתי ידי ובחרתי בסוכרייה אדומה עטופה צלופן והגשתי אותה לאחי, אחת לקחתי לעצמי והתעסקתי שעה ארוכה בעטיפתה.
בינתיים קראה הדודה לכולם לגשת לשולחן. הנכדות פסקו מריצתן וכל אחת מהן רצתה לשבת ליד הדוד, סבא שלהן. אימן צחקה ולחשה לאחותה – האפיקומן מעסיק אותן יותר מכל, יש להן בקשות גדולות מאוד בתמורתו.
אני עמדתי בצד ליד אחי ולפתע לא עוד ילדה קטנה הייתי, הבטתי על כולם ממרחק גיל ושנים, ופתאום הרגשתי כי האפיקומן נועד הלילה בשבילי, אך לי. הבנתי כי ימיו של אבא ספורים וימי החסד שעוד נכונו למשפחתנו מתקצרים והולכים. לא הבנתי מדוע אף אחד לא חושב כך. נאבקתי בכל כוחי עם דמעותיי ובכוח אדירים החנקתי אותן בגרוני. הרגשתי את עצמי זרה בתוך אווירת חג שלא הייתי שייכת אליה. רציתי לחזור הביתה לאימא ולאבא.
שתי הילדות הושבו לימינו ולשמאלו של הדוד. האגדות נפתחו, כוסות היין הורמו, "ליל הסדר" החל. כשהגיע זמן הקושיות, הוזמנתי לשיר יחד עם הילדות, אך סירבתי ואיש לא הפציר בי. "שבכל הלילות אנו אוכלים שאר ירקות, הלילה הזה כולו מרור, הלילה הזה כולו מרור."
איני זוכרת מה אכלנו ומה שתינו, זכרתי את דברי אימא והשתדלתי לאכול בנימוס, מתגברת על כל בלע שנתקע בגרוני, נאבקת עם הדמעות. בעיניים כלות ראיתי את דודתי קורצת לילדות, שקמו בשקט ופסעו מאחורי הדוד, שהשים עצמו כלא רואה. אבל אני ראיתי כיצד הוצא האפיקומן ממקומו, חולק חלק כחלק בין שתיהן והוחבא תחת מושבן. ראיתי את החיוך שהצניע הדוד בזוויות פיו, בהגבירו את קול קריאתו במכוון: "מן המצר קראתיך יה ענני במרחביה; אדוניי לי לא אירא מה יעשה לי אדם... טוב לחסות באדוניי מבטוח בנדיבים."
כשנגמרה הסעודה והחלו זמירות החג, כשל כוח סבלי, לחשתי לאחי כי רצוני לחזור הביתה, אחי קם מיד ממקומו ואמר לדודתי כי עלינו ללכת. כולם הביטו בנו כרואים אותנו לראשונה. הדודה ליטפה את ראשינו, ביקשה שנדרוש בשלום אימא ואבא ונאחל לאבא רפואה שלמה.
גם את הדרך חזרה לביתנו עשינו בדממה. בבית היה הכל כשהיה בטרם עזבנו. אבא ישן ואימא הביטה בנו בעיניים אוהבות ושאלה איך עבר עלינו ליל הסדר. התאמצנו לספר כמה נחמד היה. לאחר שפשטתי את בגדי החג, לבשתי בגדי שינה ונכנסתי למיטה, ורק כשהנחתי את ראשי על הכר פרצו דמעותיי ללא מעצור.
דודתי הלכה לעולמה שנים רבות אחרי אבי, ונקברה סמוך אליו בבית הקברות הישן בתל אביב.
דניה מיכלין עמיחי
* * *
גולדה זלטה שניפיצקי זהבה גלאון
אוייבת הדמוקרטיה הישראלית
לאור תוצאות הבחירות דווקא המפסידים בה, אלו המתנאים בהיותם "שומרי הדמוקרטיה" לא מכירים בתוצאות הבחירות ופועלים לחיסול הדמוקרטיה.
גולדה זלטה שניפיצקי, (זהבה גלאון) המהגרת מווילנה (בזכות חוק הלאום, וחיילי צה"ל), שתפסה את מקומם של הערבים (לשיטתם), המתנאה בדמוקרטיותה, אינה מקבלת את הכרעת הדמוקרטיה הישראלית, והיא קוראת לחיילי הצבא לסרב לממשלה הדמוקרטית שנקבעה בבחירות חופשיות, כלומר, לבצע הפיכה צבאית.
(זהבה גלאון, היו האיש הזה סרבו, "הארץ", 18.4.19)
https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.7136121
כן, זו אותה "מדענית המדינה" "הגאונית מווילנה" שקבעה שדעאש הוא בגלל ישראל. לדידה כיבוש ערבי-מוסלמי של הפשיזם האיסלמו-נאצי הוא שיביא את השלום. ממש בדומה לגרטרוד שטיין האמריקאית היהודייה שתבעה לתת להיטלר פרס נובל לשלום ואז הוא יביא את השלום.
ביטול הדמוקרטיה הישראלית ע"י הפיכה צבאית, וכיבוש ערבי-מוסלמי בוודאי לא יביאו את "הדמוקרטיה", ובודאי גם לא את השלום.
גולדה זלטה שניפיצקי (זהבה גלאון) היא אוייבת הדמוקרטיה ואויבת השלום.
רקוויאם למפלגת העבודה
עקב תבוסת מפלגת העבודה בבחירות וירידתה לשפל היסטורי של שישה מנדטים – מעלים גורמים שונים במפלגה איחוד בין מפלגת העבודה עם מרצ, ועם יריבתה ההיסטורית של תנועת העבודה הציונית פ.ק.פ. היום חד"ש, ועם מפלגתו המוסלמית לאומנית של אחמד טיבי, תע"ל.
אברהם בורג, חיים אורון (ג'מוס) , וצוקר דדי, תובעים לאחד את העבודה עם מרצ והערבים:
https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.7139283
(אברהם בורג, חיים אורון, דדי צוקר, עבודה מרצ תע"ל, "הארץ" 19.4.19)
אין תימה אפוא שדווקא האנשים האחראים לירידתה של תנועת העבודה ההיסטורית מהשלטון הם הממליצים היום על חיסולה הסופי.
אברהם בורג, האזרח הצרפתי מבחירה (ומאשתו) שהיה מטעם מפלגת העבודה, יו"ר ראש הכנסת, ויו"ר הסוכנות היהודית, שהפך לאנטי-ציוני, ואיש המפלגה הערבית המשותפת (בשנאת ישראל) (כמובן בלי לוותר על כספי הסוכנות היהודית ועל הג'יפ שלה) – חבר עתה לחיים אורון (ג'מוס) חברו הטוב של הרוצח הסדרתי הג'יהדיסט, מרואן ברגותי, מייסד ארגון הג'יהאד "השהידים של הקצה" (כתטטב שוהדא אל אקצה).
"אני רואה אותו יותר ממה שאשתו רואה אותו," סיפר אורון. "אולי רק העורך-דין שלו רואה אותו יותר ממני. במישור האישי בהחלט נוצרו בינינו יחסים קרובים," הוא סיכם. "היתה תקופה ארוכה שכשהיה משעמם בכנסת הייתי עולה למכונית עם דדי צוקר ונוסע לנגב חומוס ברמאללה עם מרואן." ("מוסף הארץ" 11.1.08 עמ' 30).
https://www.haaretz.co.il/misc/1.1299857
ממש "אחוות עמים" בנוסח מפ"ם לשעבר. בשעה שרב-המחבלים ברגותי, מקים את אירגון "כתאאב שוהדא אל-אקצא" (בעברית "אירגון מתאבדי הקצה") אירגון המבצע פשעי מלחמה ע"י רצח אזרחים יהודים (ונזיר יווני). ניגב עימו אורון חומוס. ובין ניגוב לניגוב חומוס עם חברו אורון – שלח ברגותי את אנשיו לרצוח יהודים.
אה כן, ואותו חיים אורון (ג'מוס) היה הגזבר. שיחד עם חיים וישניה-רמון, וארמנד-עמיר פרץ – פירקו את ההסתדרות, ומכרו בחצי חינם את נכסי "חברת העובדים" לבעלי הון. מכירה שערורייתית שטרם נחקרה עד תום. (לאן הלך הכסף?)
רעיון העיוועים להקים ברית עם היריב ההיסטורי של הצינות הסוציאליסטית מפלגת -פ.ק.פ. (היום חד"ש) ועם מפלגתו המוסלמית של אחמד טיבי, המסרב לראות בדברי מוחמד (המובאים במצע החמאס ובדברי המופתי של אש"פ לפיהם צריך להרוג את היהודים גזענות ולא מופת מוסרי. (הנה ח"כ אחמד טיבי מזדהה עם אמנת החמאס הקוראת לחיסול ישראל ולהשמדת היהודים בעולם:)
https://www.youtube.com/watch?v=tF8G-kl143E
– הוא שיביא לסופה של הציונות הסוציאליסטית שייסדה את היישוב ומדינת ישראל, מפא"י, מפ"ם, ואחדות העבודה.
רק חזרה לערכים הציוניים של הציונות הסוציאליסטית תשיב לתנועת העבודה את מעמדה הקודם ולא ברית עם אויביה.
גם עוזי בְּרֶם (השם היידי בְּרֶם נכתב ביידיש ברעם. עי"ן היא אמת קריאה המציינת E) מפא"יניק בן מפא"יניק (בנו של השר משה בְּרֶם) מכריז כי חזרה לשלטון מותנית בהליכה משותפת עם הערבים, ועם החרדים:
(עוזי בְּרֶם-ברעם, רק עם הערבים, "הארץ" 15.4.19)
https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.7116224
עם החרדים דווקא ישנה אפשרות, הרי כמפא"יניק בן מפא"יניק הוא ודאי זוכר את "הברית ההיסטורית" בין הדתיים לתנועת העבודה. אין שום סיבה שהברית זו לא תחזור, אבל אין שמץ סיכוי לברית עם המפלגות הערביות של היום.
הדבר האחרון שתנועת העבודה זקוקה לה היא ללכת, כדבריו, "רק עם הערבים," בעוד שהוא עצמו דווקא צודק באיבחונו שהמחלוקת עם המפלגות הערביות היא מהותית מפני שכולן (במקרה הטוב) אינן מכירות בקיומו של העם היהודי, בזכותו להתקיים, ובזכותו לריבונות לאומית – מדינה יהודית.
גם השר לשעבר, אפרים קליינבוים-סנה, בנו של משה קלינבוים-סנה שהיה יחד עם יצחק גרינבוים ממארגני קואליציית המיעוטים בסיים הפולני, נזכר כנראה באביו וקבע ש"אין סיכוי ללא גוש חוסם ערבי וללא קואליציה עם החרדים. לכן יש לשתף פעולה עם טיבי."
(אפרים סנה, הסיכוי היחיד ערבים וחרדים, "הארץ" 16.4.19)
https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.7124530
כל הרעיונות העולים בקרב חברי מפלגת העבודה בדבר איחוד עם מרצ ועם יריבתה ההיסטורית פ.ק.פ. – היום חד"ש, ועם המפלגה המוסלמית-לאומנית של טיבי – לא ישקמו את מפלגת העבודה אלא יזרקו אותה מהר יותר לפח האשפה של ההיסטוריה.
מפלגת העבודה על כל מרכיביה, המפלגה שהקימה את היישוב ואת המדינה – איבדה את זהותה ברגע שזנחה את "נפש יהודי".
מפלגת האם של העבודה, מפלגת "פועלי ציון" (ביטאו במלעיל) מפלגתם של דב בר בורוכוב, דוד יוסף גרין-בן גוריון, ויצחק שימשילביץ-בן צבי, למרות היותה מרקסיסטית, היתה בעלת "נפש יהודי" וביטאה זאת בהימנונה "השבועה" שם נשבעו חברי המפלגה אמונים ל"ביי ציון, איהר פאהן, ביי איהר הייליגער ערד", (לציון "ארץ הקודש").
"השבועה":
https://www.zemereshet.co.il/song.asp?id=103
ארגון "השומר" שהקימה התנועה לקח את המוטו שלו "בדם ואש יהודה נפלה ובדם ואש יהודה תקום" משיר הבריונים של יעקב כהן (שיר שאומץ מאוחר יותר ע"י בית"ר ואצ"ל).
https://www.zemereshet.co.il/song.asp?id=2849
הפלמ"ח שר בהמנונו נאמנות לארץ ישראל משתי גדות הירדן:
"מִמְּטוּלָה עַד הַנֶּגֶב, מִן הַיָּם עַד הַמִּדְבָּר – "
https://www.zemereshet.co.il/song.asp?id=129
למרבה הצער, ברגע שתנועת העבודה הציונית המפוארת, שהקימה את המדינה, זנחה את דרכה המדינית ההיסטורית, ומחקה את הכתוב בהמנון "פועלי ציון" "השבועה" – המדבר על "הייליגער ערד", ונטשה את דרך יגאל אלון ויצחק רבין המדברת על פשרה היסטורית וריבונות בבקעת הירדן, ואימצה את דרך הפ.ק.פ, המופסים, ורק"ח (היום חד"ש) – היא בדרך לפח האשפה של ההיסטוריה. הדבר האחרון שתנועת העבודה זקוקה לו היא ללכת עם הערבים השוללים את קיומו של העם היהודי, זכות קיומו, וזכותו למדינה יהודית.
הדרך היחידה לשוב לשלטון הוא לא עם הערבים, אלא לחזור ולהיות עם היהודים.
האשמת הערבים באי הצבעה והטרנד החדש
של האקטיביסטים הפרו-איסלמיים להצביע למפלגות ערביות
אקטיביסטים פרו-איסלמיים רבים באים בטענות אל הערבים מדוע הם לא הצביעו בהמוניהם והביאו להחלפת השלטון, בנוסף לכך, בבחירות האחרונות החל טרנד חדש של אקטיביסטים פרו-איסלמיים (המכנים עצמם שמאל) להזדהות עם הערבים "המדוכאים – ע"י הצבעה למפלגות ערביות."
השדרן ירון לונדון הכריז ערב הבחירות בטורו ב"ידיעות אחרונות", כי הפעם הוא יצביע, בגלל מה שהוא קורא "הסתה" נגד הערבים – דווקא בעד מפלגה ערבית. הוא לא פירט איזו.
אז הנה ראו כיצד הגיב עיתונאי ה"ארץ" עבד ל. עזב הערבי-מוסלמי על אותם היהודים המכונים "שמאל" המאשימים את הערבים באי הצבעה:
"רדי מאיתנו תמר זנדברג. את ימנית בדעותייך, ואין לך מה לחפש במרצ. דירדרת את המפלגה הכל כך חשובה הזאת לא רק אלקטורלית, אלא גם מוסרית. מי ששואפת לשבת עם אביגדור ליברמן, שיבושם לה. אבל את זה עושים במסגרת הימין הפשיסטי, לא מרצ. מי שנעזרת ביועץ סתרים מתועב מוזמנת להקים מפלגת ימין שהוא יהיה האסטרטג שלה. מי שחיפשה 'קהלים חדשים' במעוזי הליכוד לא מבינה דבר בפוליטיקה הישראלית. ראשת מרצ היתה צריכה לחרוש את היישובים הערביים. לכי הביתה.
"רדו מאיתנו שמאלנים יהודים. הערבים לא נתנו לנתניהו את השלטון. נכון, אחוז ההצבעה היה נמוך במעט מאשר במערכות בחירות קודמות, אבל למי אתם הצבעתם? החלפתם את מרצ ומפלגת העבודה בחונטה צבאית, שתומכת בחוק הלאום, פוסלת כל שיתוף פעולה עם הערבים, ורוב מועמדיה לכנסת הם אבות החוק המתועב וההתנחלויות. גנץ וחבורת המלחמה שלו אינם תקווה ואינם דרך להבאת השלום. הם עוד חבורה של אשכנזים בעיקר, שרוצה לשלוט. אבל החלק המצחיק עד כדי כאב בהצבעתכם, יהודים שמאלנים, הוא ההצבעה בעבור בל"ד.
"אתם, האשכנזים הפריווילגיים והשבעים שהצביעו בעבור בל"ד, עשיתם זאת במחאה נגד הממסד הלבן שלכם. מעין וודסטוק פוליטי. הערבים הם שחקן משני לגמרי בהצבעתכם, חלקכם הגדול מעולם לא היה ביישוב ערבי, ואם הדבר יהיה נתון להכרעתו, הוא יעדיף לקבל יהודי לעבודה על פני ערבי שעולה עליו בכישורים, בדיוק כמו כל ימני גזען.
"את הצבעתכם בסיסמאות חלולות כמו 'מדינת כל אזרחיה' וכו', סיסמאות שהמציא 'האינטלקטואל הערבי הגדול ביותר שחי היום,' עזמי בשארה, שבינתיים בגד בעמו, בגד במדינתו, וחי חיי מנעמים של פטרו-דולרים.
"ואנחנו הערבים? טוב, אנחנו עם שאוהב את המסורת שלו ודבק בה. והמסורת הזאת כוללת מרכיב חשוב שהוא הפניית עורף ברגע האמת. כמעט שלא החמצנו הזדמנות היסטורית להימנע או להתנגד. יומיים לפני הבחירות לכנסת התקיים באום אל-פחם כנס של המחרימים. בנוסף לפנים הקבועות עד כדי בחילה, שהאידיאולוגיה שלהן מסתכמת במלה 'לא,' בלטו השנה פנים חדשות. החרמת הבחירות נהפכה לאופנה, לטרנד, היא נתפשת כסקסית.
"לסיום, לכל השמאלנים הצפוניים שכועסים על 'הבבונים' ש'ביבי דופק אותם והם תומכים בו שוב ושוב,' ואומרים שזו 'תסמונת האישה המוכה': תגידו, אתם באמת חושבים שאתם עם נאור?
(עבד ל. עזב, רדו מאיתנו, "הארץ, 12.4.19)
https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.7110572
בעולם הערבי דווקא מרוצים מהתוצאות
צבי יחזקאלי הפרשן לענייני ערבים טוען שהערבים דווקא מרוצים מבחירת נתניהו.
"העולם משתנה, הייתי אומר שהיו קצת גילויי שמחה – במדינות המפרץ, בסעודיה ובבחריין," אמר יחזקאלי, "נתניהו הוא זה שהוציא מהארון את המלחמה באיראן, ואמר שיש לנו מדינות ערב שרוצות לשתף איתנו פעולה, ואין להן בעייה עם זה.
"תסתכל על בן סלמן, מי הציל אותו בפרשת חשוקג'י? נתניהו, ששינה בבית הלבן את גזר הדין שלו.
"חמאס, מבחינתם, העמדה היא שזה לא משנה להם, ואם הם היו יכולים לבחור, הם היו בוחרים את נתניהו כי הוא נוח להם."
חמאס מרוצה כי הם מכירים את השחקן ממול? "הם מרוצים כי מה שהיה הוא מה שיהיה, לא מגיע מישהו שינטרל להם את הכוח, מבחינתם זה נוח. היו תקופות שברשות הפלסטינית ניסו לדחוף את מחנה השלום, הדובר של הרש"פ אמר כל מי שהוא לא נתניהו טוב לנו. אבל יש ייאוש, מנתניהו ומטראמפ, מבחינת ערביי ישראל – הם הצביעו נגד מנהיגיהם ברגליים, הם אמרו – אנחנו לא רוצים שתטפלו בפלסטינים, אלא בנו."
(צבי יחזקאלי, בעולם הערבי מרוצים מתוצאות הבחירות, מעריב, 12.4.19)
https://www.maariv.co.il/elections2019/news/Article-694035?
ומי עוד מהלל את נתניהו?
מאזן גנאיים, המועמד לכנסת מטעם מפלגת בל"ד, מהלל את נתניהו שתרם לערבים יותר כסף מכל מפלגות השמאל המתקיפות אותו:
https://mobile.twitter.com/nassar_furat/status/1111945853835636736
מלכי ישראל נותרו עומדים על כנם
יש משום סמל פואטי בשריפת הנוטר-דאם בפריז כמשקף את קריסת צרפת כמדינה, ואת שקיעת תרבות המערב בכלל.
סמל היסטורי פואטי נוסף יש לראות בעובדה שעשרים ושמונה פסלי מלכי יהודה וישראל, ובראשם דוד מלך ישראל, העומדים בחזית הקתדראלה, לא נפגעו, ונותרו על כנם.
פסלי מלכי ישראל נתפסו בטעות בזמן המהפכה הצרפתית ע"י ההמונים כמייצגים את מלכי צרפת, ולכן ראשיהם של הפסלים נכרתו כסמל לניסיון של הצרפתים להיפטר מהמלוכה הצרפתית. הפסלים הנמצאים היום בקתדרלה הם משוחזרים. המקוריים נמצאים היום במוזיאון קלוני Cluny שברובע לטיני.
הנה כי כן נצח ישראל לא ישקר, סמל לכל מכחישי העם היהודי.
אין גבול לצביעות
בעקבות הטבח שביצע פעיל ימין קיצוני אוסטרלי בשני המסגדים בניו זילנד ב-15.3.19, קרא "האיחוד העולמי של חכמי הדת המוסלמים" למדינות הלא מוסלמיות לאסור הפצת שנאה כלפי האסלאם, משום שהפשעים הגזענים האלה הם מבין התוצאות של הפצת שנאה זו.
אין גבול לצביעות שהרי במשך שנים רבות ארגון זה, וראשו עד לאחרונה, השיח' יוסף אל-קרדאווי, עסקו בהפצת שיח שנאה שכלל עידוד לג'יהאד ולפיגועים.
http://www.memri.org.il/cgi-webaxy/item?4984
אנטישמיות בפסח
רשע, מה הוא אומר?
סקרמנט ה"אואכריסטיה" (או "קומוניו") בנצרות לפיו המצייה והיין בידי הכומר הופכים בנס הטרנסובסטנציה לגופו ולדמו של ישו כפי שאמר בסעודה האחרונה שלו – סדר הפסח, הביאה לכך שימי הפסח היו מלווים תמיד בעלילות דם נגד היהודים, שהם שוחטים ילדים נוצרים במטרה לקחת את דמם, לשים במצות, וכך לפגוע בדמו של ישו.
בזמן חג הפסחא הנוצרי (היארצייט של ישו) היו הנוצרים עורכים מחזות פסיון ובו מציגים את צליבתו של ישו באשמת היהודים, מחזות שהיו מעוררים אנטישמיות.
בערב ליל הסדר השנה, בפולניה, בעיירה פרוחניק, הציגו הפולנים את "הפסיון" כאשר תלו היכו ושרפו בובה בדמותו של יהודה איש קריות:
https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-5497747,00.html
האנטישמיות בפולניה חיה ובועטת אף בלי יהודים. אבל מה לנו כי נלין על הפולנים כאשר מסתבר שדווקא כאן, בארץ, בערב פסח עלה המלל האנטישמי לשיאו על פי מיטב הספרות האנטישמית לדורותיה.
בגיליון ערב פסח של "הארץ" פירסם האקטיביסט הפרו-איסלמי, לורד האו האו הישראלי, גדעון לואי (לוי) מאמר אנטישמי קלאסי שתרגומו בעבר היה מוביל ישירות לפוגרומים נגד היהודים.
(גדעון לוי, רשע מה הוא אומר, "הארץ" 21.4.19)
https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.7143902
הנה הטקסט "רשע מה הוא אומר?":
"ליל הסדר שלהם, (של היהודים) שהוא גם ליל הסגידה הגדולה, הבל תאומן, לרשע, לפשעי המלחמה ולסאדיזם. הם היללו הריגת תינוקות בני יומם והשלכתם לנהר, שיבחו הפצת מגיפות קטלניות, קילסו שפך דם חסר אבחנה ולא דילגו על ביזה ("נתן לנו את ממונם"). דם ואש ותימרות עשן – עשר מכות שכולן פשעי מלחמה, מהמחרידים שניתן להעלות על הדעת – ואת כולם הם משבחים. דתיים, מסורתיים וחילוניים בעיני עצמם, כמעט כל הישראלים כולם הודו לאלוהיהם על שעולל את כל הזוועות הללו לאויביהם. 'לפיכך אנחנו חייבים להודות, להלל, לשבח, לפאר, לרומם, להדר, לעלה ולקלס למי שעשה לאבותינו ולנו את כל הנסים הללו... ונאמר לפניו הללויה.' הללויה לפשעים. הללויה לרשע."
לא פחות אנטישמיות מהטקסט של הרשע – גדעון לואי (לוי), ניתן למצוא בתגובות למאמרו, תגובות המביעות עמדות אנטישמיות לא פחותה:
לדוגמה, האקטיביסט הפרו-איסלמי הוותיק – פרופסור עמירם גולדבלום, משטין בשנאתו כך: "אליהו הנביא – שהוא חשוב יותר בהגדה מאשר משה נסיך מצרים שהיה שובר השתיקה הראשון – היה רוצח המונים מטורף, ששמו הראוי הוא אליהו הטובח, שדרכו היא דרכם של חובשי הכיפות הימניים של היום ובראשם הטובח ברוך גולדשטיין הנערץ. קו ישיר מוליך ממנהיג הג'נוסייד יהושע בן נון, לטובח החולני אליהו, לטובח גולדשטיין ולרצח רבין.
פסח – חג הניבלות, השנאה וההערצה לטובח היחיד המזעזע ביותר בהיסטוריה של העם הזה, אליהו הטובח, שייזכר לדיראון עולם יחד עם יהושע בן נון וברוך גולדשטיין. שלושה רוצחים מתועבים שחובשי הכיפות הימנים סוגדים להם. שלושת האלילים של הימין המשיחי המחליא."
(כאקטיביסט פרו-איסלמי התומך בכיבוש ערבי-מוסלמי של הפשיזם האיסלמו-נאצי, עמירם גולדבלום מגנה את יהושוע בן-נון שלא הצליח להוריש את עמי כנען, ואת אליהו הנביא, אבל לא את מוחמד שחיסל את יהודי ערב, וטען שיש לרצוח את כולם, ואת הכיבוש הערבי-מוסלמי של 13 מיליון קמ"ר).
צדקת (בעיניה) בשם מיכל:
"השנה לא חגגנו סדר בגלל זה. מיום שעמדתי על משמעות הדברים לאשורם, מזה שנים רבות שאני מדירה עצמי מהחג המתועב הזה. תמצית הגזענות היהודית בטקסט אחד ובערב אחד. טקסט רווי שנאת אדם. לא פלא שהעם היהודי שרד כל כך הרבה דורות: השנאה לאחר היא מניע רב עוצמה לקיום. הריאקציה לשנאה הזו היא סיוע נוסף לשרידות. ישב עם שלם בגולה תחת מגפי נוגשיו ופינטז מה יעשה לאויביו בבוא היום בעזרת כוחות עליונים.
הצרה היא שהיום הזה כבר כאן, בלי כוחות עליונים, והשנאה לאחר מתעצמת ומובילה למעשי זוועה יומיומיים."
ועוד צדקת (בעיניה) עדנה ברג:
"כרגיל, אתה צודק, גדעון, בכול מילה! בהגדה יש רק רשע ופשע! זו אחת הסיבות, שבעטיין אינני קוראת כבר שנים בהגדה, שאין בה טיפת תחושה של חירות מרוע! ההגדה הזו לא מייצגת אותי ואת ערכיי!"
ועוד, ועוד. ספרות אנטישמית קלסית, אבל בעברית.
בזכות המצלמות
ביקורת רבה נמתחה על פעילי הליכוד "הגזענים" שהביאו מצלמות נסתרות לחשוף זיופים במגזר הערבי. והנה מתברר שאכן זו עובדה, שידועה שנים רבות, שבקלפיות המגזר הערבי נעשים דילים בין אנשי ועדות הקלפי. ותלונות על כך נמסרו לוועדת הבחירות וליועץ המשפטי לממשלה.
הנה ראו הזיופים במגזר הערבי:
https://www.maariv.co.il/journalists/Article-695150
כדי למנוע אפשרות של זיופים בבחירות הבאות, מן הראוי להכניס מצלמות לכל הקלפיות בארץ. כמובן לא מאחורי הפרגוד כדי לשמור על חשאיות הבחירות.
הצבת מצלמות בכל הקלפיות תמנע זיופים כפי שהיה נהוג עד היום.
הסוד הגדול של נתניהו ביבי חוש הומור
האקטיביסט הפרו-איסלמי, משה מזרחי-רז ממרצ, מסביר את סוד כוחו של נתניהו: "הוא גאון, עשה בית ספר לכולם, דובר וקמפיינר בחסד עליון, הכלכלה פורחת והפערים הכלכליים מצטמצמים זה החוזק שלו:"
https://mobile.twitter.com/uz777/status/1119025681990672384
ישנו דבר נוסף וחשוב שנעלם מהפרשנים. נתניהו הוא הפוליטיקאי היחיד בעל חוש הומור. מקיאבלי כבר קבע ב"הנסיך" שהפוליטיקאי חייב להיות אמן גדול במשחק, ונתניהו הוא אמן גדול וקומיקאי גדול. ראו את המערכונים הביאם:
ביבי עושה בייביסיטר:
https://www.youtube.com/watch?v=_XwRdcKh4dg
ביבי בפורים:
https://www.youtube.com/watch?v=gLgFIANOXK8
חוש הומור הוא אחד הדרכים בהi ניתן לחדור אל הלב. האם ניתן לראות את בנימין גנץ (האווז) בנאום שאינו קר, נאום המביא חיוך?
ההומור הוא אחד מכוחותיו הגדולים של נתניהו.
למה דווקא אמנון אברמוביץ תורם לנתניהו?
כתב "הארץ" האקטיביסט הפרו-איסלמי רוגל אלפר טוען שדווקא אמנון אברמוביץ, מכל הכתבים, הוא שמשגע את נתניהו. כי לטענת רוגל אי אפשר לקרא לו בוגד כי הוא הקריב עצמו בשדה הקרב ו"הרוויח" את הזכות לבקר את נתניהו. "אברמוביץ הוא פרה קדושה כמו בג"ץ":
(רוגל אלפר, למה דווקא אברמוביץ משגע את נתניהו? "הארץ" 21.4.19)
https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.7143904
מר אלפר אינו מבין כנראה את המציאות. לא רק שאמנון אברמוביץ אינו "משגע" את נתניהו כדבריו, אלא הוא מהווה עבורו נכס חשוב השווה לו כמה מנדטים טובים בכנסת, ונתניהו לא פעם גם אמר זאת.
דברי השיטנה של אברמוביץ המשטין את שנאתו התמידית לנתניהו גורמים לגלי הדף ציבוריים של תמיכה בו דווקא בגין ארסיותם.
מה שכן אמנון אברמוביץ החוטא והמחטיא הוא אחד הגורמים המשפיעים ביותר על השחיתות בחברה הישראלית. אברמוביץ שחטא במקצועו כעיתונאי כאשר עקב תמיכתו בכיבוש ערבי-מוסלמי של הפשיזם האיסלמו-נאצי תבע ל"אתרג" את שרון ולא להביאו לדין, וכעת הוא מאיים על נתניהו לבל ימנה את יריב לוין לשר המשפטים פן יבולע לו ממערכת המשפט, הוא המשחית הגדול של מקצועו ושל החברה הישראלית ולטובתה היה שיפרוש בבושת פנים מעבודתו המושחתת והמשחיתה.
אברמוביץ מנסה לסחוט את ראש הממשלה:
http://www.news1.co.il/Archive/003-D-122156-00.html
אברמוביץ חבר אישי של חיות:
http://rotter.net/forum/scoops1/546242.shtml
אברמוביץ: מערכת המשפט נקמנית:
https://twitter.com/GadiTaub1/status/1118034623257247744
(נ.ב. רמת התגובות בעיתון ל"אנשים חושבים" – "הארץ, כל כך ירודה ואלימה עד שעל התגובה הזו לרוגל אלפר שכתבתי באתר העיתון קיבלתי תגובה שאני כותב בגלל ש"אבא שלך אנס אותך...")
האם מדרום תפתח הרעה?
בחסות "היחסים המיוחדים" עם הרודן המצרי, עַבְּד אֶל-פַתָּאח סַעִיד חוסיין חַ'לִיל אֶ-סִּיסִי, מתך שותפות אינטרסים נגד הטרור של "האחים המוסלמים" ואיראן, מתרחשת פעילות מדאיגה.
מאז יוני 2015 בונה צבא מצרים בסיני שני מחנות קבע גדולים ובהם מיבני אחסון ענקיים ומחסנים קטנים יותר המשתרעים שטח כולל של 57,000 מ"ר וכן מבני מגורים לכ־3,000 חיילים. המחנה הצפוני נמצא באזור פירדאן כ־2.5 ק"מ ממזרח לתעלת סואץ, ועשוי לשמש מחנה קבע לאגד צליחה של ארבעה גדודים. המחנה הדרומי נמצא בסרפאום ממזרח ובצמוד לגדה המזרחית של התעלה. עשוי לשמש שני אגדי צליחה, בכל אחד ארבעה גדודים.
בתצלומי לוויין (סוף 2018) מאותרים בשני המחנות רכבי ציוד גישור מסוג P.M.P, גשרי סער מהירי הקמה, המאפשרים ליחידה מאומנת, הקמת גשר במעמס 60 טון על תעלת סואץ תוך 30-40 דקות.
בסיני ערוכים דרך קבע, כוחות בהיקף של כשלוש דיביזיות מצריות. כמו כן נבנתה בסיני תשתית לוגיסטית של כחמש דיביזיות ויש בו גם מתקנים לוגיסטיים קדמיים של ארמיות השדה, מערכת מים מפותחת, ומערכות קשר קווי ואלחוטי. כמו כן נבנו בסיני מאגרי דלק אסטרטגיים בקיבולת משוערת של כ-120 מיליון ליטר דלק. כל אלה מצמצמים בצורה ניכרת את התלות של צבא מצרים בגשרים על תעלת סואץ.
39 הגשרים והמנהרות האזרחיים והצבאיים הפרושים לאורך התעלה בשגרה מאפשרים לצבא מצרים לתגבר את כוחותיו בסיני ללא תוספת גישור (למעט כמה גשרי דמה ומעבורות מתנייעות). הקמת תשתית לכ-20 גדודי גישור נוספים בצבא מצרים מעוררת תמיהה. הדבר עשוי להצביע כי צבא מצרים נערך למהלך מפתיע של חציית התעלה במהירות על ידי כוחות גדולים והיערכות את מול ישראל. אפשרות נוספת, שאין לה בשלב זה ביסוס ותימוכין, היא כי מחנות אגדי הצליחה יכללו גם גדודי טילי נ"מ כדי להגן על הגשרים בחירום.
ראוי להדגיש כי בניית מחנות הקבע לאגדי הצליחה בסיני מהווה הפרה נוספת של הנספח הצבאי להסכם השלום, האוסר בפירוש קיומם של תשתית וכוחות צבאיים בסיני, מעבר לדיביזיה ממוכנת המפורטת בהסכם.
(אלי דקל, צבא מצרים בנה בסיני מחנות חדשים ליחידות צליחה).
האם נהיה עדים להתקפת פתע של מצרים בדומה ליום הכיפורים ב- 1973?
נעמן שם בדוי
בזמנו כתבתי על נעמן, בנה של כתבת "הארץ", נרי לבנה, שירד לברלין, בירת הרייך, ומתוך שנאת ישראל החליט להצטרף לפולק הגרמני, ובמאמר ב"הארץ" הוא אמר שהירידה לגרמניה היא בלשונו: "המתנה הגדולה ביותר שנתן לבנו 'חירות.'"
http://nextweb.lib.ohio-state.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/hbe01167.php
חירות? האם חירות במובן של קרל שמיט?
בנוסף כתבתי על הכישלון החינוכי של הדסה כלפון, המורה להנחלת הלשון העברית, סבתו של אותו נעמן שהצטרף לפולק הגרמני.
"על הלשון הרהורים על החינוך ומגבלותיו" ("חדשת בן עזר" 1307)
https://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/hbe01307.php
והנה נרי לבנה טענה בטור שלה במוסף "הארץ" שאני "טרול", והשם שלי "נעמן", הוא שם בדוי שבדיתי בכוונה תחילה כדי לבזות את בנה נעמן. (הרי רק היא יכולה לתת שם כזה...) ושאני מייחל שתרד לגרמניה, והיא מתכוונת דווקא להישאר בארץ, ושאני אחנק...
(נרי לבנה, להחליף עם, מוסף "הארץ", 12.4.19)
https://www.haaretz.co.il/magazine/.premium-1.7106700
מובן שדבריה של נרי לבנה – ששמי נעמן הוא בדוי, ונבזי הוא שאני משתמש בו בגלל בנה הבכור נעמן שירד לברלין בירת הרייך, הם הזויים.
שמי נעמן, שניתן לי ע"י הוריי לפני שהיא נולדה, הוא אמיתי ואינו ניק, ואני לא טרול, אלא אדם אמיתי, שאפילו הכיר (לא אישית) את אימהּ המורה להנחלת הלשון העברית, ואפילו גר לא רחוק ממנה.
אכן חרה לי מאד שבן אדם הנושא את שמי העברי נעמן נהפך לשונא ישראל, וירד לגרמניה במטרה להחליף עם, ולהיהפך ל"פולקסדויטשה". והוא עוד מכריז שהוא מקנה לבניו "חירות". (האם "חירות" ע"פ הגדרתו של קרל שמיט?)
בניגוד לדבריה של לבנה, מעולם לא רציתי שתרד לבירת הרייך. אני שמח ביותר שהיא נשארת בארץ, כך שאת איחוליהּ לי להיחנק, שתשמור לעצמה.
הדבר היחיד שכתבתי, היתה המלצה שתקל על בנה נעמן להשתלב בברלין בירת הרייך. כדי שלא יעורר אנטגוניזם אצל ה"פולקיסטים" הגרמנים, יעצתי לו לשנות את שמו התנכ"י-עברי-ציוני "נעמן" – לשם פולקיסטי-ארי-גרמני מובהק, למשל "אדולף", "ריינהארד", או "היינריך". וכדי שנכדיהּ הפולקיסטים-גרמנים (פולקסדויטשה) החדשים לא יצטרכו בברלין להתבייש בשמה היהודי-עברי-ציוני "נרי", של סבתם, הצעתי לה להחליף את שמהּ לשם פולקיסטי-ארי-גרמני מובהק. למשל: "קלרה פלצל", ובא לגרמניה גואל.
אינני בטוח שאימהּ, המורה להנחלת הלשון העברית, היתה מסכימה לכך, למרות דבריה שגם היא היתה יורדת לאשכנז למרות שאינה אשכנזית.
קביעת ההלכה היהודית
מתורת משה בסיני עד ל"דין מר"צ"
תורה.
משנה.
תלמוד.
רבי יצחק אלפסי (רי"ף) ספר "לוחות הרי"ף" סיכום הלכות.
רבי משה בן מימון (רמב"ם) "משנה תורה"/"היד החזקה" ובו ערך את כל הפסקים של הרי"ף, של המשנה והתלמוד.
יוסף קארו "שולחן ערוך". ארגון של כל פסקי ההלכה שהיו קיימים עד אותה עת (את ההלכות ערך לפי מנהגי יהודי ספרד).
משה איסרליש (רמ"א), יהודי פולני מקראקוב, עיבד את "שולחן ערוך" הספרדי וכתב לו "מפה" – התאמה למנהגי יהודי אשכנז.
ישראל מאיר הכהן מרַאדִין "משנה ברורה" פירש את אורח חיים, משולחן ערוך, העוסק בהלכות יום יום (על פי ההלכות האשכנזיות). הספר בא לבאר ולהוסיף על דברי השולחן ערוך.
הרב מאיר ולד יערי: עשרת דברות "השומר הצעיר". (החלפת עשרת הדיברות של תורת משה):
א) השומר הוא איש אמת. "שפת אמת תיכון לעד". (משלי י"ב י"ט).
ב) השומר הוא נאמן לאלוהי ישראל לארץ אבותיו ולעמו. ("כל שהוא קבוע בא"י ומדבר בלשון הקודש – מובטח לו, שהוא בן עולם הבא." (ירושלמי שבת פ"א).
ג. השומר הוא אחיעזר ואחיסמך. ("ואהבת לרעך כמוך". ויקרא י"ט י"ח).
ד. השומר הוא אח לשומרים. ("טובים השנים מן האחד אשר יש להם שכר טוב בעמלם: כי אם יפלו האחד יקים את חברו". קהלת ד' ט'-י').
ה. השומר הוא איש חיל. ("בא כי איש חיל אתה וטוב תבשר". מל"א א' מ"ב).
ו. השומר הוא חובב טבע. ("מה רבו מעשיך ה' כלם בחכמה עשית". תהילים ק"ד כ"ד).
ז. השומר הוא שומע לפקודת ראשיו. ("אזן שמעת תוכחת חיים – בקרב חכמים תלין." משלי ט"ו ל"א).
ח. השומר הוא עליז ורענן. "אור זרוע לצדיק. ולישרי לב – שמחה". תהילים צ"ז, י"א).
ט. השומר דינו לחסכון. ("אגר בקיץ בן משכיל נרדם בקציר בן מביש". משלי פרק י' ה').
י. השומר הוא טהור במחשבותיו, בדבריו ובמעשיו. "נקיות מביאה לידי פרישות, פרישות מביאה לידי טהרה, טהרה מביאה לידי קדושה. (סוף סוטה).
(דף מתוך "פנקסי" פנקס השומר הצעיר ורשה 1918. מתוך "קהילתנו". ערך הקדים והאיר: מוקי צור. הוצאת יד בן צבי).
הרב עבדאללה עובדיה יוסף, "ילקוט יוסף". "להשיב עטרה ליושנה". חידוש פסיקת ספרד לעומת רבני עיראק.
הרבנית תמר זנדברג, "דת מר"צ וישראל".
הרבנית מיכל רוזין מחתנת את תמר זנדברג עם בן זוגה אורי זאכי "כדת מר"צ, וכדין ישראל."
https://www.inn.co.il/News/News.aspx/397889
נעמן כהן
התנחלות תל אביב, מרכז הגדה המערבית.
(רבת עמון ודגניה הן בגדה המזרחית).
* * *
ספרי דורות קודמים
פרסום חוזר בסדר אלפא-ביתי של המדור השבועי
שהתפרסם במשך שנים רבות במוסף "ספרות ותרבות" של עיתון "הארץ"
עם תמונות הסופרים
"מסתרי פאריז"
לאייזען סי
עברית: 1857
פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 31.12.1971
לפני 48 שנים
"שפתנו עניה זו אשר ישבה בדד עזובה ונשכחת גם מבניה והיא גם זקנה ונושנה, עלתה היום ותעמוד בעושר עלי קרת עיר פאריז ותתצב הכן על יד אחותה העלמה הצרפתית ותעש בכח זקוניה ובמעט מלותיה, כל אשר עשתה אחותה זו בחזקת כח עלומיה ובהמון מלותיה הרבות והעצומות, ולנו בני ישראל תהי זאת לאות ולנס, כי אך בה לבדה רוח ה' נוסס." – זה דבר המכתב מאת הרב החכם המליץ הגדול והמשורר המרומם והנעלה שמו נודע לתהילה מוהר"ר אד"ם הכהן לעבענזאן ני"ל בהקדמתו לתרגום העברי של "מסתרי פאריז" שנעשה בידי קלמן שולמאן (1819-1899). ואד"ם הכהן מסיים את שירו: "ואתה שולמאן איש שלומי, החזק במלאכת ה' ואל תתן לך דמי, ושפתנו כבר אמרה לך ארה מורי ובשמי, וכן יעצתיך תמיד גם אני לתומי," ואחרי דברי האב בא "שיר תהילה" מאת בנו, מיכה יוסף הכהן לעבענזאהן, הוא המשורר מיכ"ל, שנפטר חמש שנים לפני צאת הספר לאור.
"אירופה כולה ימה ומזרחה / לקראת אֵייגנסיא חרדה אף שמחה / ולצרפת אמרה: זה יולד בה גבר! / כי הוא הוקם על כל חוברי חבר." ולשפה העברית אומר מיכ"ל: "מה זה חרדת מה אחור תסוגי? / מה מספר זה תנועי תמוגי / מה תבהל נפשך בו, מה ראש תניעי? / 'ילדי נכרים אלה, לא לי!', תביעי. / לא, אֵם כל קודש! אֵם כל אמרי שפר! / לבנך ולבן-עמך הוא זה הספר / הטרם תדעי את שולמאן סופרנו / כי מנעוריו כאֵם כיבדך בינינו, / כי הגדיל בך עצה הפליא טוב טעם / וירנין לבתך בנאומי נועם."
וישכר בערוש גאלדבלאטט כותב שיר על השפה העברית: "ולנחמה רחמיך שולמאן מאוד נכמרו / על כן תראה לה כי ידיך גברו / גלות בלשון קדשה כי מצוף נעמה / מסתרי פאריז כל קוראיהם ישתוממו / ולהביע גם סעיפי אייזען סי כי רמו / כשפת צרפת אשכנז עוד ימינה רוממה."
ובשיר "דברי אמונים" משבח אלמוני, שעליו נאמר כי הוא בן גאון גדול ונפלא, אשר עשה לו שם עולם בספריו הרבים והנעלים, אשר חיבר על כל הש"ס ועל ס' הרמב"ם ועל כל מקצועות שבתורה, את שולמאן ידידו בזו הלשון: "לולי ראתך עיני שולמאן איש טעם / לולי חרות עלמך נגדי וכמו על לוח; / לשמע צלצלי מליצתך האמנתי הפעם / כי אינך בשר ועצמות אלא רוח."
אלה ההסכמות שאסף קלמן שולמאן לתרגומו, שעורר הדים וגם דברי פולמוס רבים. "הבולבאר של פאריס נתמשך ובא אל העיירה היהודית, פילס לו נתיב אל תוך בית-המדרש ואל כל מסיבה של אברכים משכילים בזכות עלילותיו המשעשעות והמגרות ולא במעט בזכות קסמי פסוקיהם של ישעיהו, עמוס והושע, שנפלו לתוך פיותיהם של בריוני פאריס." כתב לאחר שנים א. שטיינמן על השפעת התרגום.
ואילו שולמאן עצמו מספר ב"פתח דבר": "מי לא יפאר את הסופר המפואר אייזען סי בכבוד? ממזרח אירופה עד מערבה מהולל שמו בפי כל מושכים בעט סופר." גדולתו של סי שהוא יודע "לנתח את נפש האדם ולהתבונן על כל סתרי הליכותיה," גם להציג בפנינו את הרשעה "כיום גיחה מרחם שאוֹל, להבות רצח באישון בת עינה מתלקחת," לעטות עליה מעיל צדקה, להלביש אותה אדרת שיער ושים מסוות קודש על פניה, "ובהתחפשה חפש מחופש, רבים מבני ההמון זונים אחריה, יעריצוה גם יקדשוה, ישימו קטורת באפה, ויעלו כליל על מזבחה; אך פתע לפתאום יפשיט את מעילה, יעביר אדרתה מעליה, ובילע פני הלוט על פניה, וראו כל מקדשיה כי קדשה ולא קדושה היא בת שאוֹל מתחת ויד אל כס יה בעברת זדונה היא שולחת."
"המחברת הזאת," אומר שולמאן, "נעתקה לשפת עבר צחה וברורה ועמד טעמה בה וריחה לא נמר! אות הוא כי עוד שפתנו אתנו, עוד היא בחיים חיתה למחזיקים בה, ויש עוד לאל ידה להתחרות גם את הלשונות החיות המתנוססות כאבני נזר בארץ החיים, ועוד לה יתר שאת עליהן בקוצר מליה, בנועם צלצול ניבה ומתק מוצא אמריה."
"עתה אטיף לך, קורא יקר," אומר שולמאן, "דברים מעטים על תולדות המחבר הנעלה אייזען סי, ועל מחברתו הנפלאה מסתרי פאריז אשר אנכי נותן אותה לפניך בהעתקה עבריה. אייזען סי נולד בשנת 1804 לספירת הנוצרים בעשירי בחודש דעצעמבער בקרית מלך רב פאריז. אבותיו ואבות אבותיו היו אנשי-שם רופאים גדולים חקרי לב אשר הרחיבו את גבולות חכמת הרפואה בספריהם המהוללים." סי למד גם הוא את חכמת הרפואה והיה "רופא פצעים" [כירורג] לאנשי צבא צרפת בחצותם את ספרד ב-1825. הוא ראה קרבות בספרד, ואחר-כך "החליף את מצבו" והסתפח על חיל צרפת "העוברים ארחות ימים" ושוטט ברחבי העולם. בשובו לפאריז החל ללמוד ציור. היתה לו ירושה של שמונים אלף פראנק לשנה מסבו, והוא חי בנעימים. ארוחת-בוקר היו מגישים לו על צלחת כסף.
"בעת ההיא חשף הסופר האמעריקאני קאפר [פנימור קופר] את זרוע עוזו בחכמת סופרים, ויכתוב ספרים רבים נפלאים ונשגבים, ויברא ברוח דמיונו הכביר והנערץ חדשות ונצורות אשר לא שיערום עוד כל חוברי חבר תחת השמש. ויהיה היום וידבר אחד מרעי סו באזניו לאמר:
"הלא ידעת איך הפליא קאפער לעשות בספרו לנו סיפורי ים המושכים לבות כל השומעים אחריהם, נס נא כוחך גם אתה, אולי תוכל להעניקנו שפע סיפורי ימים כהסופר הדגול מרבבה ההוא –. הדברים האלה היכו בלב סי שורש, וינח את עט הציירים ואת הששר אשר שגה באהבתם תמיד, ויחליפו בעט סופר ובדיו וגליון."
ספריו הם "קערנוק שודד הים", "פליק ופלוק", "אטא-גולל", "סלמנדרה" ו"מגדל הצופה אשר בקואטווען". ואומר שולמאן בהקדמתו כי "בלהות שאול ואבדון אשר יציג המשורר המרומם דאנטי האיטאלקי נגד פנינו במחברת התופת, לא יתנו כה חיתיתם ולא יפיצו כה פלצות כהחזות הקשה אשר נחזה במחברת סלמנדרה בשבור האניה בלב ימים."
ואכן, בשנת 1830 לערך חל המפנה בחייו של אז'ן סי. ידידיו דיברו על ליבו שיכתוב משהו מחיי העם הפשוט. מתוך שעמום שמע בקולם, לבוש חולצה פרומה, כובע חבוט ושמוט, ונעליים מרופטות, ולאחר שליכלך תחילה את ידיו, היה יוצא לחקור ולסקור את שכונות העוני והפשע של פאריס. אל סביבות שאנז אליזה ואיל-דה-סיטאֵ, ליד כנסיית נוטר-דאם.
ב-1841 התחיל "ז'ורנאל די דיבא", הראשון בעיתוני המטרופולין, לפרסם רומאן בהמשכים, את "מסתרי פאריז". לפני בית המערכת היו מחכים אנשים בתור לצאת העיתון. אלפי קוראים מכל החוגים והסוגים, גם מפינותיה הרחוקות של צרפת, הציפו את סי במכתבים: "אה! אדוני, אל נא תתן, שאותה 'פרח מריה' [מרים] המסכנה תיפול שוב בידי המסואבים, שאם-כן יהיה הרומאן שלך בלתי-מוסרי."
היו שוכרים את גיליונות העיתון לשעה, ושכרו של סי גדל עם פרסומו. המרשאל של צרפת פטר אותו מלהשתתף בשורות המשמר הלאומי, כדי שיוכל לכתוב את הפרקים החדשים של סיפורו במועדם. הביקורת הסוציאלית הברורה של סי עוררה את צרפת. גדולי הספרות שיבחוהו. ויקטור הוגו, ששאב ממנו ב"עלובי החיים" שלו, הכריז: "סי! סניגורם המופלא של המעמדות המנוצלים." סן-באֵוו פסק: "סי הוריד את באלזאק מכיסא-המלוכה." ז'ורז' סאנד בכתה בקראה את "מסתרי פאריז". קארל מארכס אהב את הספר, ודאי בגלל תוכנו הפרוליטארי. סי קידם בהתלהבות את מהפכת 1848. ב-1850 נבחר לאסיפה הלאומית. אחרי ההפיכה של נפוליאון השלישי נאסר ונגזרה עליו גלות. סי מת בגלות בשנת 1857, השנה בה יצא לאור החלק הראשון של "מסתרי פאריז" בעברית.
ומה על הסיפור עצמו?
רודולף, גיבור הסיפור, דומה בכמה פרטים למחברו. הוא עשיר. הוא מציג עצמו כצייר. הוא מתלבש בבגדים פשוטים ויוצא לשוטט בסימטאות הפשע של פאריז. "הסופר הנפלא קאפער הפליא מאוד לספר הליכות בני הודו [האינדיאנים] הפראים ועלילותיהם הנתעבות," אומר סי, "ואנחנו ננסה הפעם לספר תהלוכת פראי אדם אחרים, אשר גם הם זרים לנו. ואם נחרף את נפשנו לבקר את בתי-היין אשר יערימו שם סוד ויתייעצו על דבר שוד ורצח, אז נוכל לראותם עין בעין." ("מסתרי פאריז", עמ' 1-2).
בשלושה-עשר יום לחודש התשיעי, בערב, בשנת 1838, פוגש רודולף ברחוב נערה אסופית, המתכנית בשם "הזמירה", "פרח מריה" ומרים. נערה זו, שיפה היא, כבר נקטפה תומתה והיא החלה נובלת, כאותה שושנה נבולה שבחיקה. היא "עובדת" אצל בעלת בית-מרזח: "שם בעלת הבית עלוקה, ושלושה המה מעשה ידיה: להשכיר מלון אורחים, למכור מאכל ומשתה, ולהלוות בגדים בעד בצע כסף לעניי עם המתגוררים בהסיטע. והיא כבת ארבעים שנה. מבנה גוויתה איתן, פניה מאדמים, זקן צומח יסוב את לחייה האדומות, גבה כארז, וחסנה כאלון. קולה העב, זרועותיה בריאות הבשר, וכפות ידיה הגדולות והרחבות יתנו עדיהן כי מבנות דלת העם היא. מרוב שתה יין יתנוצצו פניה כעין נחושת קלל." (שם, עמ' 9-10).
רודולף פוגש גם ברוצח טוב לב ושמו חרבונה. אך מלך השודדים והרוצחים של ה"סיטע" המתכנה "המורה" [דער שולמייסטער, מסביר שולמאן, ומתברר שלא מצרפתית תרגם-עיבד את הספר] – מבקש להפיל בפח את רודולף הטוב. על-יד המורה עוזרת לילית, זקנה רשעית, חוטמה מעוקל ו"עינה האחת מלאה רצח ומפיקה אש ירקרק" (שם. עמ' 47).
רודולף מציל את מרים מקלונה ומביאה לבית חדש (מארשת פני העגלון אנו מבינים שהיא עתידה להיחטף משם). הוא עצמו מנסה להפיל בפח את "המורה" ולילית, בהסיתו אותם לצאת עימו לשדוד את ביתו שלו. בדרך הם מפילים את רודולף למרתף שמתמלא במי הסינה הגואים, ליד "שדרות אלישע". אך חרבונה מציל אותו, ורודולף שופט באכזריות את "המורה" – מצווה לעוור את עיניו. "המורה" העיוור נשען על זרוע חרבונה הטוב ושניהם יוצאים מבית רודולף אשר באלוני בכות. תם החלק הראשון.
ומה על החלקים האחרים?
חלק ב' הופיע גם הוא בווילנה בשנת תרי"ז (1857). חלק ג' הופיע שם בשנת תרי"ח וחלק ד' בשנת תר"ך. הם שבו ונדפסו במהדרות נוספות בשנת תר"ל (1870), תרל"ד ותרל"ח. ומהדורות או הדפסות חדשות של אותו תרגום עדיין הופיעו בראשית המאה [ה-20].
אצל בעלת פנסיון יהודייה נחמדה בלונדון [גב' הופמן] מצאתי [וקיבלתי ממנה במתנה, מספריית בעלת המנוח, באוגוסט 1971] את החלק הראשון, והאחרים טרם קראתי. [לימים השתמשתי בחלק מתיאוריו של אייז'ן סי בתרגום שולמאן לצורך תיאור החיים בפריס בפרק הראשון של "אפרת", כשאני משמר בכוונה את הסגנון הארכאי, והם גם הפכו לפרקיו הראשונים של הרומאן שלי "והארץ תרעד"].
היש צורך לתרגם פעם נוספת את הספר לעברית? הלא חלפו רק מאה ושלושים שנה מאז החל מופיע בהמשכים (סי נשב לאבי הרומאן-בהמשכים ותכונה זו מורגשת היתה במעברים שבין פרקי הספר), ורק מאה וארבע-עשרה שנה מאז תורגם לראשונה לעברית. בכל-זאת, הייתי ממליץ, למשל, בפני הוצאת מזרחי, לתרגמו מחדש במסגרת מועדון "הספר הטוב", בצד ספריו של מישל ז'באקו, כי דומה שכיום חשיבותו תרגומו של שולמאן להבנת התפתחות השפה העברית רבה יותר מאשר חשיבות הרומאן עצמו [במתכונתו זו].
* "מסתרי פאריז". היא המחברת המהללת אשר חברה בלשון צרפת ביד אביר הספר אייזען סי, ונעתקה לכל הלשונות המתהלכות בארץ, ועתה גם לשפת עבר צחה וברורה ביד קלמן שולמאן. חלק ראשון. וילנא. בדפוס ר' יוסף ראובן בר' מנחם בן ראם. שנת תרי"ז לפ"ק. 1857. 24 + 166 עמ'.
ויקיפדיה: "מסתרי פריז". בשנת 1840 התחזקה אהדתו של סי [1804-1857] לסוציאליסטים. הוא החל לגלות התעניינות באורח חייהם של ההמונים, ויצא לסקור ולחקור את שכונות העוני בפריז. תמיכתו ברעיונות הסוציאליזם השפיעה על כתיבתו ועודדה אותו לספר את סיפורם של חסרי הישע בעולם האכזר. את ספרו בן עשרת הכרכים "מסתרי פריז" (Les Mystères de Paris), פירסם בהמשכים בעיתון השמרני Le Journal des Débats מ-19 ביוני 1842 עד 15 באוקטובר 1843. הספר זכה להערצה אדירה, כאשר השקפת עולמו הסוציאליסטית של סי משתקפת היטב בעלילה. הפרקים אומנם פורסמו בעיתון המתנגד לסוציאליזם, אך נחלו הצלחה מסחררת בקרב הקוראים וכבשו את ליבם, והעיתון, שתפוצתו הלכה וגברה, אף זיכה את סי בשכר סופרים חסר תקדים בגובהו באותם ימים. לפני בית המערכת נהגו להאסף המונים שהמתינו לצאת גיליון חדש בכל פעם, וסי הוצף במכתבים מאלפי קוראים מכל החוגים ומכל קצוות צרפת, שניסו להשפיע על מהלך המאורעות בסיפור ולשכנעו לשנות את תוואי העלילה או לדבוק בו. אפילו הצבא הצרפתי החליט לפטור את סי מחובת השירות במשמר הלאומי, ובלבד שיספיק לכתוב את הפרקים החדשים במועדם.
עלילת הספר מפותלת ביותר ומתרחשת בשכונות העוני של פריז. היא גדושה באירועים מפתיעים ובשלל התרחשויות שמטרתן להותיר את הקורא פעור עיניים מתדהמה גדלה והולכת מפרק לפרק. הגיבור הראשי בסיפור הוא רודולף (Rudolphe), נסיך גרולשטיין (Gerolstein) שאינו צרפתי, אלא גרמני דווקא. הספר מתאר את הרפתקאותיו של הנסיך המסתורי, שמשוטט כמחופש לצייר בסמטאות פריז ומציל את המסכנים, שסובלים מכוחות הרשע של העולם התחתון. רודולף האציל מייצג את הכוחות הנאורים שנלחמים באמצעות כספם, כוחם וחוכמתם בפושעים מטילי אימה ובעלי פרצופים מבעיתים. הוא נאבק בקיומו של הכוח השטני, חושף פשעים ופותר תעלומות, ובד בבד מתקן את אי הצדק החברתי. הגיבורה היפהפייה, פלר דה מרי (Fleur de Marie), מנסה ככל יכולתה לשרוד בקרב רוצחים סדרתיים וגנבים מנוולים, עד אשר מצליח רודולף לבסוף להצילה, ורק אז מתבררת זהותה האמיתית כבתו האובדת של הנסיך הגרמני.
הצלחת הספר השפיעה לא רק על צרפת אלא על אירופה כולה, ויצרה נחשול כביר של חיבור ספרים שעסקו גם הם במסתרי הערים הגדולות ביבשת. רודולף הפך לאב טיפוס של הגיבור האולטימטיבי, שניחן בכל התכונות הטובות ומגן על הציבור התמים ועל האזרחים החלשים מפני כוחות הרוע. גם הסופר היהודי-גרמני צבי הרמן רקנדורף ניסה לחקות את הצלחת "מסתרי פריז" בספרו "מסתרי היהודים" (שתורגם לעברית על ידי אברהם שלום פרידברג בשם "זיכרונות לבית דוד"), וכך עשו סופרים רבים אחרים. אף ויקטור הוגו שאב ממנו השראה בספרו "עלובי החיים". גם באמריקה לא יכול היה אדגר אלן פו שלא להתפעל מן המאורעות המרתקים, שצצו בספר בכל התרחשות, אך התקשה ליהנות מן הסגנון ומן המבנה הספרותי שלא ניחן במידת העומק הדרושה.
אהוד בן עזר
קטע חלוֹמי מתוך הסאגה "והארץ תרעד" [2014]
שהושפע מהתרגום של קלמן שולמאן
...וכך הם פוסעים והולכים על שפת-הים, נפוליאון ואפרת, ימים ולילות, וכך עוברים את יפו, את עזה ואת מידבר אפריקי עד הגיעם אל רובע העיר פריז הנקרא בשם סיטֶה, שמשתרע מבית-המשפט לבית-כנסייתם נוטרדאם, שם נמצא בית-היין המכונה בפי תושבי הסיטה "שפן לבן", במרתף של בית בִּרחוב הקדוש פול. מדרגותיו גבוהות וזקופות מאוד. על פתחו מתנודדת עששית של זכוכית עגולה ועליה רשומים בצבע המילים:
"פה מלון אורחים."
הבית נמוך ורחב-ידיים, קורות-העץ העתיקות ספוגות עשן ואדי-בישול, והקירות – פיח שחור. מנורה אדמדמת, בעלת ארבעה קנים, מאירה את פנים הבית. על הקירות רשומות מילים בכתב פרנצויז ובלשון פרוצה. רצפת הבית רטובה, וצחנתה עולה באף כל הנכנס פנימה. בארבע פינות חדר המרזח מחוברים שישה שולחנות אל הקיר. עליהם מפוזרים קנקני-יין, ספלי-חרס וראשי בצלים מכורסמים-למחצה. לפניהם כיסאות-עץ. פתח קטן נראה בירכתי האולם הנמוך, דרכו עוברת ושבה בעלת-המלון אל מיטבחה. מימין נמצא עוד מבוא דחוק שבו באים האורחים אל חדרי-מישכבם, שפתחיהם דומים למחילות עפר. נפוליאון עודנו מלווה את האורחת מצפת אלא שעתה הוא נמצא עימה בדמות פרנצוֹיזִית בעלת-המלון – כבת ארבעים שנה, מיבנה גופה איתן, פניה סומקות, זקן מעטר את לחייה האדומות, על ראשה מתנוסס כובע משולש-קצוות אדמדם-ירקרק, מעיל עור-שפן עוטף אותה ומתחתיו היא לבושה בגדי-צמר. סנדלי-עץ משובצים מסמרים רבים נועלת לרגליה. מרוב שתות יין דמתקרא בורגונדי מתנוצצות פניה בגוון נחושת-קלל. היא גבוהה כארז, חסונה כאלון. קולה עבה, זרועותיה בריאות-בשר, כפות-ידיה הגדולות והרחבות מחזיקות בידה של אפרת ומושכות אותה אל מחילת העפר – והאישה הנוראה נפוליאון מחבקת אותה והבל-פיה השיכור נוגע בשפתי אפרת וידיה המחוספסות ממשמשות בגופה ונוגעות בפקועי-שדיה ובתנוכי-אוזניה ומדגדגות בקוּס שלה ואומרת לה בקולה הפרנצויז העב:
"ירושלים בנוייה! / ירושלים בנוייה! / עיר הקודש טבריה / יפהפייה יפהפייה, / נפוליאון בונאפרטה אני בועלך – / כלה את תהיי לי, / אני הולכת לסקילה! / יה בְּנֵה, יה בנה – / יה בנה, יה בנה – / בית-המקדש בַּפרנצויז ייבּנה!"
ואפרת מתעוררת בצעקת בהלה, חובקת בזרועותיה את אחותה הקטנה ציפורה הישנה שינה עמוקה ובריאה כסייח קטן. אבריה של אפרת מפרכסים בקירבה במתיקות של פחד, דבש-סתרים זורם בעורקיה, פעימה, ועוד פעימה, עד שפג אותו פרפור חמים ולח בבית-תורפתה, שמותיר אותה חרדה ואשֵמה בפני אלוהים ואדם.
הערה מאוחרת: שלשום חזרנו מחופשה נעימה של ימים אחדים בפריס. טסנו ב"דרים-ליינר" החדש של "אל על" וגרנו במלון האהוב עלינו, הוטל דה סין, ברחוב סין שבסן ג'רמן דה פרה.
התרשמות שלי, שהיתה שונה הפעם מביקוריי הקודמים בעיר – הנערות, הבחורות והנשים בתל-אביב – לא פחות ואולי אפילו קצת יותר יפות מבנות-מינן שבפריס.
אבל אולי כבר כהו עיניי מזוקן.
* * *
המושבה שלי
בהוצאת "אסטרולוג" 2000
פרק שלושים וחמישה
ואז התנפלה עדה-פרומנדה על דודי וצעקה: "אבא! אבא! למה עזבת אותי?"
דודי ההולל אלכס ואבי אלישע החזיקו ביניהם שלובי-זרוע את עלי בן ג'וואד מוסתקים כשהוא מחופש לאיכר עברי, ואת גברת עזרא בן קופל קובלמן המחופש לאיכרה – ופסעו כמרקדים באמצע רחוב חובבי-ציון (יש ציור עליז של נחום גוטמן המתאר את ארבעתם ברגליים זרוקות לצדדים) כשמגמת פניהם מזרחה, לבית-הכנסת הגדול.
כאשר עברו סמוך לבית המשפחה בן הקומותיים של ר' אברום גלר המנוח, החטיאה אותם שקית מלאה צואה טרייה שנזרקה לעברם בטכניקה הירושלמית הידועה, שהיתה מקובלת במושבה גם עוד בטרם החלו בה הפגנות השבת הגדולות, שלוו בזריקת אבנים, בהנהגת הרה"ג ר' יוסף גוש-זהב (גולדשטיק), ירא השמיים ונכה-הידיים, ואשתו סדוקת השפתיים (העומדת בראש מינהל החינוך העירוני) – היא הרבנית הצדקת מרת פנינה-פרלה גוש-זהב שתחי', שבעזרת השם גם נמצא לה כר נרחב לנשיקותיה המוצצניות ("יחצה וולנו מילוש!") בנשקה שוב ושוב את הבנות בבית-הספר לבנות "בנות יעקב" – אך כל זה אירע לאחר שנים רבות, כאשר המושבה כבר הפכה לעיר דתית משמימה וחסרת היסטוריה.
משלוח הצואה מהגזוזטרה של הקומה השנייה היה תזכורת מחאה נגד מידת הפריצות שבהליכת שלושת הגברים והאישה חבוקים ברחובה הראשי של המושבה.
מקצה הרחוב, מפינת הבאר הראשונה שחפר סבא חפר ושכיום היא קבורה, ממולאה בעפר, תחת הבטון בכיכר המייסדים – פסעו מולם יוסקה המרסק בעל פני התורכי שענן הזבובים מרחף מעליו ולצידו אשתו פרלה המנשקת – בדרכם לחנות הפלאפל של חיים הגורג'י ארוך-השפם, (אחיו של שבתאי), הצמודה לרחבה של בית-הכנסת הגדול – והם אורבים לשבור אצבעות ולינוק שפתיים של עוברי-אורח הניקרים על דרכם, והם פועלים כמכונת-הליכה כפולה שזרועותיה משוטים רבי-כוח ופיה יונק ערפדי שכמו יצא מהסרט "סליחה אתה נושך את צווארי" של רומאן פולנסקי.
ובתווך, גבו נתמך בקיר דרום של בית-הכנסת הגדול, ישב על המידרכה בשמש הקבצן העיוור גרשון מאנדאלאך, רגליו פשוטות לפניו – לצידו ניצב משפך-פח המשמיע צליל מתכתי בנפול בו מטבע – והוא שר כדרכו, בשומעו קול פסיעות מתקרבות, את שני שיריו היחידים כשהוא מטעים בהם כל מילה:
"פה לפניכם יושב עיוור
וממולו עומד ממזר...
העיוור מבקש נדבה
ומקבל רק בעיטה!"
"כל ידידיי עזבו אותי,
כולם הלכו לסינימה –
סקופ!"
כל המסופר כאן התרחש אצלנו וקשה לי להבין איך ייתכן הדבר שלמרות שהרבה סופרים מעולים יצאו מהמושבה שלנו, ומרביתם ראויים לפרס ישראל, איש מלבד אלימלך שפירא ומלבדי לא תיעד את המחזות האלה. והרי הכל נדפס בכרוניקה של עיתוני התקופה, דבר לא בדיתי מליבי. הנה ידיעה שדליתי אתמול מגיליון ישן של עיתון "הבוקר" (שמצאתי באוסף קרסל שבירנטון), במדור "מבוקר עד ערב בערים ובמושבות", תחת כותרת שם המושבה שלנו:
"הנער מנחם בן יוסקה גולדשטיק, בן למשפחת איכרים ותיקה מכובדת, דור שלישי במושבה, נתפס כשהוא מרוקן לכליו בהפסקת הצהריים את פדיון הקופה מחנות המכולת של גוטליב דיטריך אפריים ברחוב חובבי-ציון. מתברר שזו לא היתה לו גניבה ראשונה."
ואז התנפלה עדה-פרומנדה על דודי וצעקה: "אבא! אבא! למה עזבת אותי? למה עזבת אותי מעוברת!" – ומיד השתטחה לרגליו והתעלפה.
ואולי קודם התעלפה ואחר-כך צנחה לרגליו.
לעיתים קרובות היתה עדה הארוכה, בעלת פני המדונה המטומטמות, מסתובבת ברחובות ובמגרשים הריקים, כשאחריה נשרכים שניים-שלושה אידיוטים נמוכים ממנה. עיני סימן השאלה שלה מתרוצצות כאילו יש בהן שכל. שערותיה מזדקרות כמטאטא עכור והיא ניראית בת בלי גיל. לבושה בשמלה ארוכה לגופה הגרמי, אותה שמלה, תמיד, המחשוף רחב אך אין חזה. לכפות-רגליה זוג כפכפי-עץ שכל רגע דומה שהיא עומדת ליפול מהם, ובחורף נעליים חומות, גבוהות וישנות מאוד.
היא היתה אורחת קבועה בשוק הגדול, משתחלת בגרון נטוי במעברים הצרים שבין הדוכנים, בידיה הארוכות מלקטת פירות, גונבת פיסטוקים וטומנת אותם בכיסים שבצידי שמלתה, אורבת לילדים הנושאים הביתה כיכרות לחם טרי ופיתות מהמאפייה של בובמיי. מתוך רחמים סלחו והתעלמו מהגנבנות שלה, מה עוד שלא הגזימה אלא לקחה רק את המעט-שבמעט הנחוץ לה ולגרוריה רפי-השכל כדי שלא לרעוב.
אנחנו היינו מקנאים בה ובחבורתה מפני שהסתובבו בחופש גמור, פטורים מהלימודים ומן המורים שירדו לחיינו בהעמיסם עלינו שיעורים רבים ולימוד בעל-פה של פרקי תנ"ך. דודי מצא חן כניראה בעיני עדה משום שהיה יפה-תואר ונדיב והולל, ומישהו אולי טיפטף לאוזניה שהוא אביה.
אני לא מאמין שעדה-פרומנדה היתה בת-דודי.
בעדות שגבו מפיו דן בן-אמוץ ועמיקם גורביץ לתוכניתם "היו זמנים" (אך לא השתמשו בה) – סיפר דודי אלכס שמאדאם אום-אל-טאך הפקירה במושבה תינוקת, בטרם גורשה, וכי אביה יכול להיות כל גבר יהודי, ערבי או תורכי, שהיה לו דין ודברים עם אחוריה הגדולים של אימה המשוערת של האסופית.
מצד שני עומדים הדברים שאמרה לי מאדאם אום-אל-טאך כאשר שלח אותי עורך "מאזניים" א.ב. יפה לרשום מפיה זכרונות על סופרים וציירים מאנשי העלייה השנייה, בחנותה בנחלת-בנימין: "ותדע לך שהוא [דודי אלכס] היה שוטף היטב את אצבעותיו היפות השזופות לפני שהיה נוגע באבר שלו, וגם העביר דרכי קיצבה חודשית קטנה לשרה, אחת התופרות שעבדו אצלי, שנישארה בודדת, והוא לא הסכים שהמסכנה תדע מי תומך בה..."
ידיעת הרגלי ההשתנה של דודי וגם הסיפור על שרה התופרת ניראו חשודים בעיניי. אולי זו היתה האסופית? אבל כולם כבר מתו ואין את מי לשאול.
הארבעה גררו את עדה לחנות היין של "יקבי הירקון" והניחו אותה ליד חביות-העץ הגדולות המדיפות ריח יין חמצמץ.
הם השאירו אותה להשגחתו ולטיפולו של שמרל כרמי הממצמץ שתום-העין, שאביו היה הפלטשר, החובש או האח-המעשי של המושבה. אלא שאצל שמרל לא היו מים אלא יין וחומץ בן יין, ובחומץ הוא ניגב את פניה וביין הישקה אותה, וכדי שלא תשתה על בטן ריקה מילא את כרסה בצימוקי סולטנינה. דודי אלכס שלח את דודו מזרחי לקנות עבורה אצל חיים הגורג'י ארוך-השפם, ממול, מנה של פלאפל, אולי התעלפה מרעב.
מים עבורה לא נמצאו אבל בשלולית-הבוץ-והמים שבסימטה ליד החנות כבר התגולל שיכור אביו של דודו, שלמה מזרחי האורפלי, וטפח על ליבו: "שלמה בבוקר, כלב, כלב. בצהריים, בקבוק ארק, שלמה בן-אדם! בערב בקבוק קוניאק, שלמה מלך, מלך, מלך!"
באחד הימים התפרץ שלמה, המכונה גם אבו-דאוד, לחדר הרופא של המושבה, לאחר שזה כבר נואש מחייו בגלל שכרותו הכרונית, בידו החזיק בקבוק עראק, הכריז: "מה, שלמה ימות? שלמה ימות? כלב ימות!" – הפך את הבקבוק על פיו והערה אותו כולו.
לפני חג הפסח היה אבו-דאוד נושא על שכמו בסדין לבן קשור היטב את המצות הטריות מהמאפייה של בומביי בשוק הגדול אל בתי האיכרים.
אצלנו היו יושבים בערב סביב השולחן לאור מנורת הקרוסין ומנקים את החיטה מאבנים קטנות ומעשב-בר מריר. בבוקר היה אחד הנערים מהמשפחה רוכב על החמור לטחנה, לטחון את החיטה לקמח. אצל כל איכרה ניצבה במיטבח או במזווה חבית של קמח, והיו אומרים: "מי שיש לו חבית של קמח ופח של שמן בבית, הוא לא ידע רעב לעולם."
פעמיים בשבוע היו האיכרות או בנותיהן לשות את הבצק בגיגית, מותירות חתיכה למחמצת, ששימשה כשמרים, מכינות כיכרות לחם ופיתות, ובימי שני וחמישי רצנו אנחנו, הילדים, עם הכיכרות הרכים, המכוסים מטליות-בד, אל התנור של בומביי, שיאפה את הלחם.
משפחת בומביי, שבאו מפרס, קנו חלקת אדמה ליד השוק הגדול. בנו בית ובצמוד לו שני תנורים, אחד לחמץ ואחד למצות. והתנורים האלה הספיקו לאפות את כל הלחם והמצות של המושבה.
בימי שישי אחר-הצהריים היו האיכרות מפקידות בתנור את סירי הטשולנט ואלה עמדו בתנור ששמר על חומו יממה שלימה. יותר ממאה סירים הצטופפו בו בדרך-כלל, ולמוחרת, כשהיו חוזרים לפני הצהריים מבית-הכנסת, לאחר תפילת השבת, היה בומביי עומד ומחלק אותם וזוכר כל סיר וסיר לאיזו משפחה הוא שייך.
כבר ימים לפני הפסח היה כל בית-אב מכין חיטה נקייה, טוחן אותה ומביא את הקמח למאפייה של בובמיי, שם היו לשים את הבצק המיוחד למצות. היתה למרדכי בומביי מכונה פשוטה שמגוללת את בצק המצות וצרה ומחררת אותן. שני גלגלים הסתובבו ויצרו עלה דק, מנוקב, שהוכנס לתנור המיוחד למצות. לאחר שנאפו היתה כל איכרה מביאה סדין לבן גדול, מסדרת במרכזו את המצות שלה, מצה על גבי מצה בגובה של חצי מטר לערך. לאחר שהתמלא הסדין, קשרה את ארבעת קצותיו, נשאה אותו לביתה ותלתה מעל הארון, כדי שהחמץ לא יגע בהן. ואם האיכרה לא רצתה לטרוח, היתה שוכרת את אבו-דאוד.
בשאר ימות השנה היה אבו-דאוד עושה עבודות סבלות ומפרנס בקושי את משפחתו וזאת מאחר שהמקום האהוב עליו ביותר היה בחברת החביות של שמרל כרמי ובמציצה-בגניבה מצינור היין שלו. הוא ביקש שבבוא יומו יקברוהו בין החביות כדי שיוכל לחזור ולשתות החל מרגע תחיית המתים.
לעיתים, כאשר היה מתפלש בבוץ, טופח על חזהו, מורח את הזוהמה על עצמו וצועק: "אנא אבו-דאוד! אנא אבו-דאוד!" – היה חברי דודו עומד לידו ובוכה, ולבסוף היה נאלץ להביא לאביו מהחנות עוד כוס יין. לימים הגיע דודו, דוד קדם, לדרגת אלוף בצה"ל.
המשך יבוא
* * *
הסאגה הארצישראלית
שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!
"והארץ תרעד"
מאת אהוד בן עזר
בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים
ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה
בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי
לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום
* * *
"מסעותיי עם נשים"
מאת אהוד בן עזר
בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים
ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה
בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי
לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום
* * *
הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]
כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.
אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.
מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג
* * *
ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"
בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2242 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
* * *
יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא
את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:
http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm
מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.
* * *
במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."
* * *
בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).
* * *
אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).
* * *
אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."
* * *
ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."
* * *
פינת המציאוֹת: חינם!
היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר
נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח
רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי
*
מסעות
כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!
עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה
בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי.
*
היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל
אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,075 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,074 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".
עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,
צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,
וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16.
עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.
אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!
עד כה נשלחו קבצים ל-88 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,633 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"
[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-91 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-73 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!
עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!
עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-42 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"
עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים
עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!
עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-30 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-38 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של
ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-63 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!
עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח-בהקלדה של הלקסיקון "ספרי דורות קודמים"!
[מיספר הערכים לפי ההתקדמות בהקלדה]
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.
*
את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.
*
את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי
ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.
עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ילדים ונוער / שונות
אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן
ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!
עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם
*
את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").
עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939
*
את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"
בשנים 2005-2009!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
* * *
ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
* * *
כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
* * *
כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,240 נמעני המכתב העיתי.
*
ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.
עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!
נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!
נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט
אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם
ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת
מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו
*
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
*
*
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל