פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1438

[שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, כ"ד בניסן תשע"ט, 29.4.2019

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: יַלְדָּה וּשְׁמָהּ גְרֶטָה וּפַחַד הַפְּלָנֵטָה. // יהודה דרורי: 1. לשנות מיד ועכשיו את חוקי הבחירות לכנסת! 2. חזון "שתי המדינות" אכן קיים... // עדינה בר-אל: שני שירים של "דור שני". // ברנרדו קוצ'ינסקי: האם יש קשר בין אנטישמיות, אנטי-ציוניות ואנטי ישראליות??? // ד"ר יעקב לזוביק: היכן המארגנים? // מתי דוד: 1. ישראל שוב עם נתניהו לקראת 2020. 2. אנטישמיות יהודית. // יהודה גור-אריה: איסרו חג. // אורי הייטנר: 1. יש מרכז בישראל. 2. צרור הערות 28.4.19. // איליה בר-זאב: בדרך כל בשר. // יורם אטינגר: יוזמות שלום במזרח תיכון מציאותי. // ישראל בר-ניר: ההתנחלות הראשונה על הירח – חלום שחלמתי, בלילה במיטה. // משה איפרגן: הדיפ-סטייט הובס בבחירות, שי ניצן צריך ללכת הביתה. // ד"ר גדעון בן דרור: לבחון חלופה אחרת – קונפדרציה. // ד"ר ארנה גולן: מעשה בשלושה יוצרים שנכנסו לפרדס היצירה. // יעקב חסדאי: הבחירות לכנסת ה-21: שיעור במנהיגות. // דניה מיכלין עמיחי: מעוף היונה. // חנה סמוכה מושיוב: חדר משלי. // אהוד בן עזר: "אנשים בליל קיץ" לפראנס אמיל סילאנפה. עברית: 1971. פורסם לראשונה במוסף הספרותי של עיתון "על המשמר" ביום 10.10.1971 לפני 48 שנים. // אהוד בן עזר: המושבה שלי. פרק שלושים ושישה. היינן הצרפתי החרמן מסייה אנרי פסקל. רצח והתאבדות בבאר הנטושה. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

יַלְדָּה וּשְׁמָהּ גְרֶטָה וּפַחַד הַפְּלָנֵטָה

בְּעוֹד מְדִינָאִים שַׁאֲנַּנִים וּסְתוּמֵי מוֹחַ 

שֶׁהִתְחַיְּבוּ לֹא פַּעַם כִּי יֵצְאוּ לְמִלְחָמָה

בְּהִתְחַמְּמוּתָם שֶׁאִי אֶפְשָׁר אוֹתָהּ לִשְׁכֹּחַ

שֶׁל פְּנֵי כַּדּוּר הָאָרֶץ מִגָּזֵי הַחֲמָמָה

וּכְמוֹ בְּהַבְטָחוֹת רַבּוֹת שֶׁלֹּא קֻיְּמוּ אַף פַּעַם

בְּשִׂיא הַצִּינִיּוּת לְצִבּוּרֵי בּוֹחֲרֵיהֶם

שָׁנִים הֵם מִתְעַלְּמִים מִן הָעֻבְדּוֹת חֲזִיז וָרַעַם

שֶׁבְּאַלְפַּיִם וַחֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה  הוֹדִיעוּ הֵם

בְּפוֹרוּם וְעִידַת הָאוּ"ם שֶׁבְּפָּרִיס כִּי תֶכֶף

הֵם יְקַדְּמוּ אֵנֶרְגִּיּוֹת בְּרִיאוֹת וִ"ירֻקּוֹת"

בַּתְּעוּפָה הָעוֹלָמִית, בְּתַחְבּוּרַת כְּלֵי רֶכֶב

וּבַתַּעֲשִׂיָּה שֶׁבָּהּ זִהוּם אֲוִיר מֵמִית

אֵינְסְפוֹר חוֹלֵי רֵאָה, אַךְ עַד הַיּוֹם, הַפְלֵא וָפֶלֶא,

עוֹד לֹא יָצָא מִן הַבְּלָה-בְּלָה הַזֶּה חֲצִי דָבָר –

בְּעוֹד הַבִּזָּיוֹן הַזֶּה וְהָעֻבְדּוֹת הָאֵלֶּה

פּוֹרְחִים וּמִתְמַשְּׁכִים וְאוֹתוֹ פְיַאסְקוֹ שֶׁגָּבַר

צוֹבֵר יוֹם-יוֹם מוֹמֶנְטוּם – חָל פִּתְאֹם גִּלּוּי מַפְתִּיעַ:

יַלְדֹּנֶת בַּת חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה מִשְּׁטוֹקְהוֹלְם הַבִּירָה

הִפְגִּינָה וְהָפְכָה אֶת הַחֶרְפָּה הַזֹּאת עַל פִּיהָ

מוּל בֵּית הַפַּרְלָמֶנְט וְעוֹרְרָה שָׁם סְעָרָה

שֶׁנֹּעַר בִּמְדִינוֹת שׁוֹנוֹת חִזֵּק וְהִצְטָרֵף לָהּ

וְרַק לִפְנֵי יָמִים סְפוּרִים, בְּקָטוֹבִיץ, פּוֹלִין

בְּאֶמְצַע וְעִידַת אַקְלִים כָּבְשָׁה בִּשְׁווּנְגּ גּוֹרֵף לָהּ

אֶת לֵב הַמִּשְׁתַּתְּפִים כֻּלָּם שֶׁבְּשִׁגְרַת חוּלִין

טֶרֶם פָּגְשׁוּ יַלְדָּה עַזַּת-בִּטּוּי וְאָסֶרְטִיבִית

כְּמוֹ גְרֶטָה טוֹנְבֶּרְג זֹאת שֶׁלֹּא חָסְכָה מֵהֶם בּוּשָׁה

וְסָחָה בְּעָצְמָה רֵטוֹרִית וְדֶקְלָרָטִיבִית

כִּי מֶמְשְׁלוֹת כָּל הָעוֹלָם, בְּטֶפֶשׁ וְחֻלְשָׁה

עֵדוֹת לַפְלוֹפּ הָאֵקוֹלוֹגִי בְּלִי לִנְקֹף שׁוּם אֶצְבַּע:

"אֲנַחְנוּ, הַיְּלָדִים הַיּוֹם, מְבֻגָּרֵי מָחָר,

נֻכְרַח לִתְקֹן בְּאַשְׁמַתְכֶם לִפְנֵי שֶׁאוֹתוֹ קֵץ בָּא

אֶת מֶחְדַּלְכֶם אַתֶּם אִם לֹא יִהְיֶה כְּבָר מְאֻחָר."

ׁאַךְ לֹא כְּמוֹ שְׁלֹשֶׁת הַקּוֹפִים (וּשְׁלַל פּוֹלִיטִיקָאִים)   

שֶׁל "לֹא רָאִיתִי," "לֹא שָׁמַעְתִּי," "לֹא אָמַרְתִּי כְּלוּם"

הַמֶּמְשָׁלוֹת מְלֵאוֹת כָּאן בְּשׁוֹטִים וְצִינִיקָאִים

שֶׁכֵּן רוֹאִים וְכֵן שׁוֹמְעִים וְרַק פּוֹלְטִים דִּקְלוּם 

לֹא מְחַיֵּב שֶׁל פָּקָה-פָּקָה, כָּךְ טוֹעֶנֶת גְּרֶטָה,

וּמַטִּילִים אֶת כָּל הַבְּרוֹךְ בְּהֶפְקֵרוּת רַבָּה

הַמְּסַכֶּנֶת דְּרַסְטִית אֶת עֲתִיד כָּל הַפְּלָנֵטָה

לְלֹא טִפַּת מַצְפּוּּן עַל שֶׁכֶם בְּנֵי הַדּוֹר הַבָּא.

וְכָךְ, בִּזְכוּת יַלְדֹּנֶת בַּת חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה נוֹדַעַת

בִּמְלֹא תֵבֶל חֶרְפָּה גְלוֹבָּלִית לָהּ כֻּלָּם עֵדִים

כְּשֶׁיְּלָדִים מִתְנַהֲגִים כִּמְבֻגָּרִים בְּנֵי דַּעַת 

אַךְ הַמְּבֻגָּרִים מִתְנַהֲגִים פֹּה כִּילָדִים...

יוסי גמזו

* * *

יהודה דרורי

1. לשנות מיד ועכשיו את חוקי הבחירות לכנסת!

ההתעסקות במה מותר ומה אסור במרחב אולם הקלפי הינו מיותר כל עוד מותר להתקין מצלמות. מה שהכי חשוב הוא לשנות את חוק הבחירות בדומה למה שקיים ברוב המדינות הדמוקרטיות בעולם ולאסור כליל הצבעת אסירים! פשוט לא יעלה על הדעת שרוצחים, אנסים, מחבלים ופושעים פליליים אחרים, שבית-המשפט הרחיק מהחברה לכלא, ישתתפו בהצבעה דמוקרטית כמו כל אזרחי המדינה! לאף עו"ד או חבר כנסת אין ביצים ליזום חוק בולם בנושא...

בנוסף, יש לאסור על מלווים להיכנס מאחורי הפרגוד. הבוחר חייב לבחור בעצמו ואם מסיבה פיזית אינו יכול, ראש הוועדה וסגנו ילוו אותו וישימו פתק במעטפה כבקשתו האישית (אין לכם מושג כמה קרובי נכים ומלוויהם מצביעים במקומם) וגם כמה חולים-חסרי-דעת "מצביעים..." – פרצות אלו בחוק חייבות להיסתם.

הר-הבית בידינו?

נראה ששוב ממשלת-הרפיסות אצלנו עומדת לוותר לווקף הפלסטיני ולשנאה הירדנית על עוד חלק מהר הבית. ב"שער הרחמים" יש כרגע שביתת נשק שמטרתה למצוא פתרון כניעה "מכובד" אף שהגיע הזמן לומר "די"! – הר-הבית הוא המקום הכי קדוש לעם היהודי ואיננו נחלת הווקף או בית המלוכה האשמי וגם לא של ראשי האיסלם! נכון שעלינו לכבד את המסגדים על הר הבית ואת סביבתם המיידית, אבל לא כל שטח הר הבית הוא שלהם! והשליטה המינהלית במקום היא של עיריית ירושלים וממשלתנו! אין מקום דתי קדוש בעולם שנשלט ע"י ארץ אחרת מזו בה הוא מצוי – וירושלים מעולם לא היתה עיר בינלאומית (למרות ההמלצה הכוללנית בתוכנית החלוקה הכושלת של האו"מ מ-1947 – תוכנית שמתה מזמן...)

אז נצטט שוב את מוטה גור ז"ל: "הר הבית בידינו !"

כולל שער הרחמים וסביבותיו...

להתמודד עם פושעי האירוויזיון

שתי משלחות כבר "הבטיחו לנו" פרובוקציות על רקע פוליטי בחסות ה-BDS – המשלחות מאיסלנד ומאירלנד.  לכן אני מציע לצופים הישראלים הקרובים ביותר לבמה להצטייד בעגבניות רקובות ובביצים סרוחות ולרגום אותם על הבמה ברגע שיתחילו לפעול עם הפרובוקציה הפוליטית האנטי-ישראלית שלהם... זו תהיה תגובה נאותה לנבלים הללו. תנו להם להרגיש את מה שאנחנו חושבים על פעילותם האנטישמית.   

2. חזון "שתי המדינות" אכן קיים...

בבחירות האחרונות התברר לכולנו שחזון "שתי המדינות" – שנתניהו טען לא פעם שהוא בעדו והבטיח חגיגית לקיימו, אכן קויים – מכיוון שלפי תוצאות הבחירות, אנחנו חיים  כיום במדינת "הימין החרדי"  לצד מדינת "לא-נתניהו" (כי לא קיים בארץ "שמאל" חוץ מאשר בהבל פיו של ביבי.)

הנה לדוגמא בשישי האחרון איש השמאל הקיצוני – גדעון לוי, מצהיר ברורות ב"ישראל היום" שהוא היה והינו בעד נתניהו... "לא נתניהו" כולל אנשים רבים בימין השפוי לרבות בוגי יעלון והאוזר ואפילו דן מרידור ועוד מיספר אנשי ז'בוטינסקי ידועים לשעבר, ואפילו אביגדור ליברמן. זה שלא מצליח להגדיר את עצמו כבר שנים רבות.

"הימין-החרדי" – בבסיסו הליכוד שאינו חזק ללא החרדים שהינם האנטי ציונים השליליים לקיום המדינה, וללא כל תרומה לביטחון המדינה, לכלכלתה ולמצבה החברתי. מצב זה ממש  משול בעיניי למצב בו מפלגת המרכז היתה חוברת למען הקמת קואליציה למפלגות הערביות, המייצגות אוכלוסייה אנטי ציונית, שלילית לקיום המדינה, וללא כל תרומה לביטחון המדינה, לכלכלתה ולמצבה החברתי...

השוואה זו, עד כמה שהיא מחליאה, היא נכונה בהחלט.

ההבדל הגדול בין שתי החלופות הנ"ל הוא שבחלופה הראשונה רוב הציבור אינו מאמין בערכיות מוסרית אישית הטוענת שפשוט אסור להצביע לנבחר ציבור ששק של שרצים על גבו (ומי שעכשיו ממלמל לעצמו "הוא עדין לא הורשע" פשוט משקר לנו ולעצמו...)

זה לא רק נתניהו...יש לא מעט אנשים בארצנו (בעצם הרוב!) שחושב שנבחר ציבור שממלא כהלכה את תפקידו, מגיע לו שייבחר שוב ושוב מבלי להתייחס ל"שטויות" כמו שחיתות שוחד וכיו"ב, ראינו זאת במקרה של לחייני ורוכברגר ועכשיו  עם נתניהו ודרעי – כך הפכנו ל"שתי מדינות"! כדאי שבוחרים רבים יקחו צעד אחורה להחליט שוב לאן הם שייכים... לבדוק את ראשם ומצפונם כאחד.

לפיכך לא יעלה על הדעת שתהיה קואליציה המורכבת מ"שתי מדינות" אלו. לא יעלה על הדעת שלמען מנעמי השלטון (או להצלתו, כדבריהם) – יקומו פתאום מנהיגי "המדינה המוסרית" ויצטרפו לקואליציית "המדינה המושחתת" – וזה שכולנו יהודים לא עושה את הדבר קל יותר אלא קשה יותר ומכאן, שהגוף שבסופו של דבר יחליט על יחסי הכוחות יהיה בית המשפט שיבחן את העובדות והראיות ועל פי הם יקבע את הנורמה בה העם הזה יוכל להמשיך לחיות ולהתקיים כעם אחד, עם הנהגה אחת.

יהודה  דרורי

רמה"ש

אהוד: מסתבר שגם אני הנני "בבון" שתומך ב"מדינה המושחתת" – כי אני תומך בנתניהו וסבור שגנץ עדיין אינו מתאים להיות ראש ממשלה וכי חבורת "כחול לבן" אינה מפלגה.

* * *

עדינה בר-אל

שני שירים של "דור שני"

בְּנַחַל-עוֹז

כְְּשֶשֵּרַתְתִּי בַּנַּחַ"ל

(בְּנַחַל-עוֹז רַק חֲצִי שָנָה,

מַה שֶּנִּקְרָא:

הַכְשָרָה)

הָיוּ שָם מִתְנַדְּבוֹת גֶּרְמָנִיּוֹת,

צְעִירוֹת שֶבָּאוּ לְכַפֵּר עַל מַעֲשֵֹי אָבוֹת.

בְּכָל רֶגַע פָּנוּי הֵן שָכְבוּ עַל הַדֶּשֶא

פְּרַקְדָּן, מְעֻרְטָלוֹת,

כְּדֵי לִתְפֹּס צֶבַע,

לִהְיוֹת יוֹתֵר כֵּהוֹת.

יוֹם אֶחָד עָבְדָה אִתָּנוּ

גֶרְמָנִיָּה אַחַת בַּמִטְבָּח.

וּבַתַּפְרִיט הָיוּ דָגִים.

לָקְחָה הַאֶקוֹנוֹמִית דָּג,

בְּיָד שְנִיָּה לָקְחָה פַּטִּיש

וְחָבְטָה בְּרֹאשוֹ חֲבָטָה אַדִּירָה.

הַגֶּרְמָנִיָּה הֶחֱוִירָה,

כִּמְעַט הִתְעַלְּפָה.

הִיא פָּשוּט לֹא הָיְתָה מְסֻגֶּלֶת לִרְאוֹת

אֵיך פּוֹגְעִים בַּדָּגִים.

יְלָדִים וְהוֹרִים

תָּמִיד אֲנִי מִתְפַּלֵּאת

כְּשֶיְלָדַי מְבַקְּשִים מִמֶּנִּי

לְהִתְלַוּוֹת אֲלֵיהֶם

לְטִיּוּל אוֹ לִמְסִבָּה,

אוֹ סְתָם לָבוֹא לְבֵית-הַסֵּפֶר

כְּדֵי לִרְאוֹת

אֶת הַכִּתָּה וְאֶת הַמּוֹרָה.

בִּשְנוֹת הַחֲמִשִּים

יְלָדִים לֹא הָיוּ מַזְמִינִים אֶת הַהוֹרִים.

לְהֵפֶךְ.

כִּי מַה יַּגִּידוּ הַחֶבְרֶ'ה

עַל הָאֲנָשִים הַמְבֻגָּרִים,

שֶלִּפְעָמִים חוֹלִים אוֹ נָכִים,

עִם הַמִּסְפָּר עַל הַיָּד,

שֶלֹּא יוֹדְעִים עִבְרִית וְלֹא מְבִינִים עִנְיָן?

וְאִם אַבָּא וְ/אוֹ אִמָּא הִגִּיעוּ לְבֵית-הַסֵּפֶר,

זֶה לֹא הָיָה כְּדֵי לְהִשְתַּתֵּף

בִּמְשִֹימָה חִנּוּכִית.

אֶלָּא

כְּדֵי לְהָבִיא לַיֶּלֶד מְעִיל,

שֶלֹּא יֵרָטֵב בְּגֶשֶם פִּתְאֹם.

אוֹ כְּדֵי

לְהָבִיא סֶנְדְוִיץ' נִשְכָּח,

שֶחַס וְחָלִילָה

הַיֶּלֶד לֹא יִרְעַב.

* * *

ברנרדו קוצ'ינסקי

האם יש קשר בין אנטישמיות, אנטי-ציוניות ואנטי ישראליות???

אין כל ספק כי לרוב (אני לא אומר לכל) ההפגנות האנטי-ציונית יש שורשים עמוקים ברוע הקדמון המערבי-הנוצרי שהוא  האנטישמיות.

שורש נוסף, פחות עמוק, הוא האהדה למטרה הפלסטינית, אשר עם תום מלחמת וייטנאם הפכה "הנושא העדיף" של השמאל האקטיביסטי ברחבי העולם (בזכות יחסי הציבור הטובים של הפלסטינים, וחוסר היכולת של ישראל לענות בצורה מתאימה, וכן סיבות אובייקטיביות כגון הכיבוש  של יהודה ושומרון, בעיות של חבל עזה ונטישה של הסכמי אוסלו).

שני השורשים האלה מייצרים סינרגיה ומשתלבים זה בזה. ניתן לומר כי מדיניות הסיפוח של מדינת ישראל מספקת תירוץ חדש, "פוליטיקלי קורקט" – לתופעה הישנה והנתעבת מבחינה פוליטית: האנטישמיות.

במקרה של ברזיל  ואמריקה הלטינית  (במידה פחותה גם של כל השמאל העולמי) – שורש אחר הוא האנטי אמריקני, אנטי-סם, קו חזק שנהפך לקריטריון של הערכה של מצבים עולמיים.

כך, המשטר הפונדמנטליסטי, האנטי שמאלני והמדכא של האייטולות באיראן – מקבל תמיכה של השמאל מפני שהוא אנטי אמריקאי. אותה עמדה נוקט השמאל לגבי החמאס, החיזבאללה, מדורו בוונצואלה, אסד בסוריה וכדומה...

לעומת זאת, ישראל – שיש לה ברית עם ה"אימפריאליזם האמריקאי" – היא-היא האוייב של השמאל.

סואוזה סנטוס, פילוסוף חשוב בפורטוגל, הגורו של השמאל בברזיל (כותב באתרים הברזילאים  ומגיע לברזיל  בתדירות) הכריז כי "לישראל אין זכות להתקיים!" – טענה מגוחכת של פילוסוף שמתנגד, באמצעות לוגיקה פורמאלית (להכחיש את זכות הקיום למשהו שקיים).

הכול מוסבר  כאנטישמיות עמוקה. למשל, מאורו סנטיאנה, עיתונאי ברזילאי חשוב, ליברלי הקשור לשמאל, כתב שישוע המשיח היה פלסטיני.

אפילו התקשורת השמרנית, כולל  סוכנויות הידיעות הגדולות ו- BBC– כבר אימצו סוג של אלגוריתם נגד ישראל, לתת דגש שיטתי לתוקפנות הישראלית ובמקביל להשמיט את תקיפות הפלסטינים – או להפוך את הסדר של עובדות (דוגמה טיפוסית החוזרת על עצמה: ישראל תקפה ברצועת עזה אתמול, הריגת פלסטינים רבים, בתגובה...)

לאחר כל זה לא אצטרך לחזור על הטיעונים הפשוטים אך לא פחות נכונים – שהשמאל אינו אומר שלארצות הברית אין זכות להתקיים; מגנה את החרם על סין שכבשה את טיבט; ואינו קורא נגד גזענות ורדיפה סינית של מוסלמים או רדיפה טורקית של הכורדים, וכדומה.

בקיצור, אם בלי מדינת ישראל נדפקנו, עם מדינת ישראל עדיין אנחנו נדפקים.

זהו "היופי" הרעיוני של האנטישמיות, שיש לו ממד אנתרופולוגי, שנמצא ב-DNA של הציוויליזציה המערבית-נוצרית, שהיא חלק מהיקום של ההשקפה הלא רציונאלית בהכרה הקולקטיבית שלה. ביקום הזה – אנחנו הארכיטיפ של הרע, הבוגדני והחמדן.

תירגם מפורטוגזית נח מילשטיין

*

Bernardo Kucinski (born 1937, in São Paulo) is a Brazilian Jewish journalist and political scientist, professor at the University of São Paulo, and collaborator with Brazil's Workers' Party. He served as advisor to the President of the Republic during the first term of Luiz Inacio Lula da Silva.

Kucinski was awarded the Jabuti Prize for Literature in 1997 in Economics, Management, Business and Law.

In 2014, the German edition of his novel "K" was a finalist for International Literature Award – Haus der Kulturen der Welt.

In 2015, "K" was shortlisted for the International IMPAC Dublin Literary Award.

* * *

ד"ר יעקב לזוביק

היכן המארגנים?

מתוך מאמרו ב"הארץ" 25.4.19

...לא רק שקיימות רשימות המערערות את טענות החטיפה והקנוניה, אלא שלא קיימים מסמכים הכרחיים אחרים. על מנת להעלים אלף ילדים – ויש הטוענים שמדובר באלפים אחדים – היה חייב להתקיים מנגנון של מאות אנשים. מישהו היה חייב לעבור במחלקות הילדים ולהחליט מי יילקח. מי שלקח היה חייב לעשות זאת בסתר, ולהעביר את הילדים הלאה. מישהו היה חייב לספק חלב, שמיכות ומיטות להזין ולשכן את התינוקות מרגע החטיפה ועד מועד המסירה. מישהו היה חייב להאכיל, לחתל, להרגיע ולהרדים. מישהו הסיע תינוקות ומלוויהם מבתי החולים לתחנות המעבר, ומשם למשפחות. מישהו ריכז שמות של משפחות המעוניינות לקבל ילדים גנובים, ולא טעה אף פעם בחשיפת הסוד בפני משפחות שלא היו מוכנות שילדים ייגנבו עבורן. מישהו קבע איזה ילד יועבר, באיזה תאריך ובאיזה מסלול לאיזו משפחה, ומי ילווה אותו בדרך. מישהו הבטיח למשפחות הקולטות שניתן יהיה לייצר סיפור לידה או אימוץ חוקי, שבלעדיו לא יהיה קיום ביורוקרטי לילד; מישהו היה חייב לייצר סיפור שכזה באלפי מקרים. גם כאן, סוגי האנשים מגוונים: מרושעי לב שלוקחים ילדים מעריסותיהם בלילה; טובי לב שמחתלים ומאכילים ומרגיעים ומרדימים; פקידי לוגיסטיקה וממציאי סיפורי כיסוי; נהגים ומנהלי חשבונות; והרבה אנשים שללא תרומתם המתמשכת, תוכנית חטיפה ואימוץ מאסיביים לא היתה אפשרית. על מארגני המדיניות היה לזהות מראש, לפני מעשה, את אלפי האנשים שישתתפו, ישמרו בסוד ועד יום מותם לא יתוודו ולא יביעו חרטה.

שום פתק או מסמך מכל הפעילות הענפה הזאת מעולם לא נמצא בארכיון, אך יש בו אלפי תעודות המעידות על ההיפך. שום רשימה של ילדים המיועדים לחטיפה, או של משפחות המיועדות לאימוץ, או של ציוות מטפלות או נהגים. ושום מסמך של מי שאירגנו את כל זה, והיעדר מוחלט של מסמכי התכנון והבקרה השוטפת, תקצוב וסיכום. כלום. כל עוצמתה של הדרישה לחקירה ולצדק נשענת על ההנחה שהמדינה חטפה, העבירה וכיסתה; ושזו לא היתה פעולה פרטיזנית. קשה לראות כיצד פעולה ממלכתית בסדר גודל שכזה נשמרת בסוד בזמן אמת, ואף אחד משותפיה לא מדבר על חלקו עד יום מותו. לא ייתכן שהיא לא תשאיר עקבות בארכיון.

ואם תרצו לומר שהיעדרם של מאות קשישים כהי עור עם שמות אשכנזיים מוכיח שהילדים הועברו לחו"ל, רק הוספתם רבדים נוספים של תכנון, תקצוב, מורכבות לוגיסטית ומסמוך שוטף, כולל מסמכים בארצות היעד שעליהם אין לרשויות הישראליות שום יכולת לשלוט.

האם מותם של אלף ילדים לווה בחוסר סבלנות וחוסר סובלנות של פקידים וצוותים רפואיים כלפי הורים שנראו להם זרים ומשונים? בהחלט ייתכן שכן. האם היו שם ניכור והתנשאות, או התנהגויות שיכלו להתפרש כזלזול וכגזענות? נראה שכן. אלא שהארכיון איננו מקום טוב לביסוס או דחייה של טענות על התנהגויות כאלה. אמירתי היא אמירת הארכיונאי: מה שנמצא בארכיון איננו עולה בקנה אחד עם הטענות על חטיפה ואימוץ ממוסדים. מה שאיננו נמצא בארכיון גם הוא מפריך את הטענה.

ד"ר יעקב לזוביק כיהן כגנז המדינה בשנים 2011-2018

* * *

מתי דוד

1. ישראל שוב עם נתניהו לקראת 2020

 מערכת הבחירות הסוערת והמלוכלכת יצרה דרמה של כמעט מהפך שלטוני. מערכה שהפכה בפועל למשאל עם בעד ונגד נתניהו, שהסתיימה בניצחונו המפתיע בפעם החמישית, למרות כל הסיבות והאירועים שהיו נגדו. ממשלת ישראל החדשה שתקום תהיה שוב בהנהגתו של נתניהו. כיצד זה קרה?

כיצד ומדוע ולמרות הכול, נתניהו ניצח בגדול? 

למרות החקירות והשחיתויות. למרות התיקים 1000 2000 3000 4000, למרות פרשות הצוללות וואלה. דו"ח מבקר המדינה. פרשת המתנות. פרשת המניות. פרשת הסיגרים והשמפניות. פרשת "ביבי טורס".

למרות שלושה הרמטכ"לים שהקימו מפלגה וכמעט ניצחו אותו. למרות 200 אנשי ביטחון בכירים שניהלו מאבק ציבורי נגד נתניהו בהאשמה שהוא מסוכן. פרשת שלשת העוזרים המקורבים ביותר לנתניהו שהפכו לעדי מדינה נגדו. למרות כמה בכירי ליכוד כמו דן מרידור, שיצאו נגדו. ליאור שליין ותוכנית הסטירה "גב האומה" ששידרה נגדו לעג ובוז כל הזמן. למרות סבל תושבי העוטף והדרום, שחטפו רקטות ושריפות במשך חודשים ושנים.

למרות הפקקים בכבישים. התקלות הבלתי פוסקות ברכבות. הפיגועים והרציחות של תושבי ההתנחלויות. המשבר הקשה בבתי החולים. היעדר הפיתרון לפליטים ולמסתננים מסודן ומאריתריאה. למרות הביקורת מיהדות ארה"ב. התחרות והיריבות הקשה מצד מפלגות הימין הקטנות נגדו. למרות העוני והפערים החברתיים והסוציאליים.

למרות הביקורת החריפה והאישית של אהוד ברק ,שהיה כידוע שר ביטחון בממשלתו בעבר. למרות שלושה העיתונאים המשפיעים, אמנון אברמוביץ, בן כספית ורביב דרוקר – שיצאו נגדו בהתמדה. למרות חוק הלאום והדרוזים. למרות הקמפיין המוצלח של יאיר לפיד נגדו. למרות האווירה הכללית של הרצון לשינוי ושל המיאוס מהתנהלותו הנהנתנית והמתנשאת של נתניהו, שנים רבות מדי.

כיצד אפשר להסביר תופעה זו ?

יש לצפות בקרוב לשפע של מאמרי מומחים, פרשנים, עיתונאים, חוקרים, סוציולוגים ופסיכולוגים, שינסו להסביר ולפענח תופעה זו, שהלהיבה את תומכיו וחסידיו של נתניהו, ושהדהימה ואיכזבה את כל יריביו.

מתי דוד

אהוד: הסיבה לתופעה פשוטה – נתניהו הוא ראש-ממשלה מוצלח ומצליח ומנווט את ישראל מתוך נאמנות לתפקידו ולאינטרסים של ישראל. מסתבר שלפחות מחצית הציבור אינה מאמינה לתדמיתו המושחתת כפי שהיא משתקפת בתקשורת, במערכת המשפט ובאופוזיציה. לכן השכל הישר ניצח בבחירות האלה, ואילו התביעות המשפטיות נגדו תימשכנה עוד שנים רבות, אבל הן לא תצלחנה להרשיעו.

2. אנטישמיות יהודית

בן דרור ימיני מכובדי,

הבוקר [28.4] נתת ביטוי וכותרת קולעת לתופעה המחליאה והמקוממת של אנטישמיות יהודית, שקיימת לא רק בעולם ולא רק בניו יורק טיימס אלא גם כאן במדינה היהודית בעיתון "הארץ"!

מהקריקטורה בניו יורק טיימס כולנו מזדעזעים, אבל ממאמריו של רוגל אלפרט וחבריו ב"הארץ" לא מזדעזעים. מדוע ? התופעה ההיסטורית (והפסיכולוגית) של יהודים שונאי יהודים קיימת "במסורת" היהודית לדורותיה. עצוב ומדכא.

תודה והערכה רבה לדבריך שבהם ביטאת רגשותיהם של כולנו, כולל ניצולי שואה רבים כמוני, ממש ערב יום הזיכרון לשואה. ביום זה אני מספר קורותיי בפני אלף תלמידי בית הספר שבו לומד אחד מששת נכדיי.

אני חוזר שוב ושוב להביע את התפעלותי והזדהותי עם דיעותיך ומאמרך.

מתי דוד

* * *

יהודה גור-אריה

הערות שוליים [133]

הגיגים קלים על נושאים כבדים

איסרו חג

אפיקומן

אצלנו במשפחה לא גונבים את האפיקומן בגמר הסדר. עם כל הכבוד למנהג הישן-נושן של גניבת האפיקומן על-ידי הילדים, אנו חושבים שזה מנהג פסול, בעל "ערך" חינוכי שלילי, של עידוד הילד לגניבה, ואחר-כך להתמקחות עם עורך הסדר על החזרת "הגניבה" תמורת כופר של כסף טבין ותקילין. אנחנו הנהגנו מנהג חדש: עופרי הנכדה יוצאת מן החדר ואנו מטמינים את האפיקומן, ועופרי צריכה למצוא אותו, לפי שיטת "קר-חם". ובמקום התמקחות על החזרת האפיקומן הגנוב, פשוט נותנים לה מתנה. כך מונעים "חינוך" של הילד לגנוב ולדרוש כופר להחזרת הגנבה.

זהו שנאמר: ואפילו כולנו גנבים...

אני מקווה שרבים ייקחו להם דוגמה זו, והרבנות תשים חותמת: כשר לפסח.

תרי גדיא

כפי שנמסר, בירושלים נעצרו כמה יהודים צעירים, כמעט מטורפים, בעינינו – רשעים יותר מן הרשע שבאגדה, שהתעקשו להקריב גדי קטן כקורבן-פסח, על הר הבית דווקא. מלבד איסור הלכתי, יש גם איסור ביטחוני-פוליטי למעשה פרובוקטיבי זה, שיש לו פוטנציאל להבעיר את הר הבית ומעבר לו...

אם כבר, למה לא לשחוט את הגדי המסכן במקום אחר כלשהו, בהר סיני נניח, או בהר גריזים, או בהור-ההר?...

על כל פנים, טוב שהגדיא  בר-המזל ניצל משחיטה במאכלת חדה, כשרה לפסח.

יש אנשים שדבקותם הדתית מעבירה אותם על דעתם והם חוזרים למצוות ומנהגים מלפני 3000 שנה, שעבר זמנם ובטל קורבנם. האם שום דבר לא השתנה מאז?

לעומת זה, עיזה פזיזה אחת, שטיפסה על עץ – מה היא חיפשה שם? – נפלה ממנו ורגלה נלכדה במסעף של ענף, וראשה למטה. היא חולצה וניצלה על-ידי לוחמי האש, שחשו להוריד אותה מן העץ. כל הכבוד להם! המצווה שלהם שקולה פי עשרת מונים ממצוות קורבן פסח העתיקה.          

סדר בעמידה

כידוע, חג הפסח מלא מנהגים המזכירים את יציאת מצרים. כך פשט בעם ישראל המנהג של נדידת משפחות לסדר אצל קרובים, הורים ידידים, במקומות מרוחקים מן הבית.

וכיוון שמרובים הנודדים הללו בכבישים, כמיספר יוצאי מצרים, הלא ברור שנוצרים עומסי תנועה ופקקים ענקיים בכל כביש וכביש, ויותר משנוסעים – עומדים. ולאחר עמידה מרובה כזאת נעשה להם נס של קפיצת הדרך, והם הגיעו ליעדם סמוך לחצי הלילה, בעוד המארחים ישבו וחיכו להם בחוסר סבלנות. וכאשר נכנסו סוף-סוף – מותשים, אמרו להם המארחים: רבותינו, הגיע זמן חצות הלילה והבה נתחיל בטקס הסדר ונספר ביציאת מצרים עד זמן קריאת שמע של שחרית.

ובינתיים הילדים הקטנים נרדמו, ולא שרו מה נשתנה [בתוספת קושיה נוספת, אקטואלית: הלילה הזה כולנו עומדין], וכן הם לא ראו את אליהו הנביא [יש ילדים הקוראים לו: אליהו ענבים], ולא שרו חד-גדיא, ואף לא גנבו את האפיקומן.

אצל הדתיים יראי שמים, שומרי שבת וחג, אם יש להם אושפיזין לסדר, הללו נשארים ללון אצל המארחים. אבל אלה שאינם דתיים ושומרי שבת וחג, יוצאים הביתה לאחר חצות, וגם בדרך חזרה עומדים לא מעט בפקקים, עד בואם הביתה בשלום. העיקר שזה חג שמח.

פסח או חנוכה?

מזג-האוויר בפסח זה, חג האביב, נראה יותר כמו בימי החנוכה. קר, גשם, שלג. אבל אנו מתברכים בגשמי ברכה, שלג עמוק בחרמון ובעיקר – עליית מפלס הכינרת. ושאבתם מים בששון.

רק החקלאים, כרגיל, סובלים נזקים – הן בבצורת, הן בשל עודף גשמים וקור. הנזק לחקלאות השנה ברמת הגולן ובגליל נאמד ב-29 מיליון שקל.

רצחנות דתית

מה שקרה בסרי לנקה, שבה נרצחו יותר מ-250 בני-אדם, מבוגרים וילדים, בני הדת הנוצרית, שחגגו את חג הפסחא בכנסיות [ודאע"ש הרצחני לקח אחריות על כך, בגאווה] אינו אלא סימפטום והוכחה נוספת לכך, שאמונה דתית מביאה עמה בדרך-כלל מלחמות אינספור, מעשי רצח וזוועות אחרות – שאנשים אחוזי טירוף דתי מבצעים בשם האל הרחום והחנון, אלוהי החסד והרחמים, החמלה והאהבה. לא כאן המקום לעסוק בהרחבה ולעומק בכל מעשי הזוועה שאנשים עשו במשך כל ימי ההיסטוריה האנושית, בשם אלוהים. די לראות, על קצה המזלג, את מלחמות הדת לאין ספור, שהתחוללו באירופה במשך 2000 שנות הנצרות. כך גם בין המוסלמים – סונים ושיעים ועדוֹת וכַתות אחרות, שטובחים עד היום זה את זה בשם אללה. וכמובן, היהודים בגלות, שסבלו מצד שתי הדתות הללו, ובהיותם מיעוט קטן ונרדף בקרב אוכלוסייה עויינת, הם לא יכלו להשיב מלחמה שׁערה, ואף לא להתגונן עם נשק ביד.

הדברים ידועים, וצרובים עמוק בלב האנשים בכל העמים בתבל.

דברי החזון של ישעיהו הנביא: והיה באחרית הימים... וכיתתו חרבותם לאיתים וחניתותיהם למזמרות, לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה. האם חזון זה יתגשם אי-פעם?

סכנת סיני

אם ישנם "גיבורים" שמתעלמים מאזהרות המטה ללוחמה בטרור וגופי  ביטחון אחרים, בעניין הסכנה הממשית של פיגועים בנופשים על חופי הים של סיני, זו בעייה שלהם, קלוּת-דעת מצידם ואחריות שלהם. רוצים להתאבד בחולות של סיני? תפאדלו. אבל מדוע הם מסכנים את ילדיהם בנופש מסוכן זה? חוסר-אחריות זועק לשמיים.

ישראלים – יהודים ולא-יהודים, הגיע זמן יציאת סיני.

למרבה המזל, הפעם ההתרעה היתה התרעת-שווא.

קדנציה נוספת

העם המצרי החליט לאפשר לנשיא א-סיסי קדנציה נוספת, עד שנת 2030.

מה זה לעומת נשיא צפון קוריאה, קים ג'ונג און, שיכול לשלוט בארצו – עד שנת 2099, או עד יום מותו? [כמו אליזבת מלכת אנגליה]. 

 וביבי – עד מתי?

יהודה גור-אריה

אהוד: נכון. ביבי גרוע מ-א-סיסי ומקים ג'ונג און. ביבי הוא עבריין – וזה סקנדל שהוא ממשיך להנהיג בהצלחה את מדינת ישראל. מה עוד שהחבר המושחת שלו טראמפ אוהב היהודים ימשיך כנראה לכהונת נשיאות שנייה, וגם החבר המושחת שלו פוטין אוהב היהודים (גם בזכות משפחת שכנים יהודית שתמכה בו בילדותו) – ימשיך לשלוט ללא הגבלה. פשוט גורל העולם נתון בידי שלושה מנהיגים מושחתים ומשחיתים.

* * *

אורי הייטנר

1. יש מרכז בישראל

שתי טענות השמיעו אנשי מפלגת העבודה כלפי כחול לבן. במודעות התעמולה הם הגדירו את כחול לבן כמפלגת ימין עמוק. במקביל, הם הלינו על כחול לבן על קניבליזם, ועל כך שהיא יורה בנגמ"ש בתוך המחנה.

ממה נפשך? אם כחול לבן היא ימין עמוק, איך היא יכולה לירות בתוך הנגמ"ש של השמאל? אם היא חלק מ"המחנה", איך היא ימין עמוק?

שתי האמירות הללו נובעות מאותה טעות יסודית, שהיא תמונת הראי של תעמולת "לפיד-גנץ שמאל חלש" ו"ביבי או טיבי" של נתניהו. זו הגישה שאינה מכירה בקיומו של מרכז בישראל.

המבנה הדו-קוטבי של הפוליטיקה הישראלית הוא אזור הנוחות של ה"בייסים" מימין ומשמאל. נוח לכל בייס להתחפר בבועת המחנה שלו, לראות בכל מי שאינו חלק מ"המחנה" אוייב, ומי שמשלמת את המחיר זו החברה הישראלית, שנקרעת לגזרים. מול ההקצנה במחנה השמאל ובמחנה הימין, יש צורך במרכז חזק, שישקם את המיינסטרים הציוני, הדמוקרטי הממלכתי ויבנה מחדש הסכמה לאומית בסוגיות הליבה של החברה.

הבחירות הללו הוכיחו שרק המרכז יכול להוות אלטרנטיבה לשלטון נתניהו. כחול לבן לא "שתתה קולות", כי אין דבר כזה. כל מפלגה חותרת לקבל מקסימום קולות. הקולות בחרו בכחול לבן, כיוון שהיא מייצגת אותם.

האגדה לפיה ההישג של כחול לבן נובע מ"הצבעה אסטרטגית" של אנשי שמאל מובהקים, חסרת שחר. היו מצביעים כאלה, בוודאי, אך הרוב המוחלט של מצביעי כחול לבן הם אנשי מרכז. לפני ארבע שנים הם הצביעו הצבעה אסטרטגית למחנה הציוני כדי להפיל את נתניהו, כי לא היתה להם חלופה ממשית במרכז. כחול לבן נתנה להם מענה.

הכישלון של כחול לבן היה שרק שני מנדטים עברו אליה מגוש הימין. כחול לבן לא הצליחה לשכנע את אנשי הימין הממלכתי, המתון, שהיא מפלגת מרכז. נתניהו הצליח לשכנע אותם שהיא עוד מפלגת שמאל.

האתגר של כחול לבן, מפלגת האופוזיציה הראשית, הוא להוכיח לציבור בפעולתה בכנסת, שהיא מפלגת מרכז. עליה לבדל את עצמה מעמדות מפלגת העבודה ומרצ. עליה להוביל מאבק אופוזיציוני נמרץ נגד השחיתות, להגנת מדינת החוק, להבטחת השוויון בפני החוק, למניעת העמדת נתניהו מעל החוק, לשיקום הממלכתיות בישראל. אך אסור לה להיגרר אחרי העמדות המדיניות של העבודה ומרצ, שאבד עליהן כלח, כי אם תעשה כן, תבגוד במנדט שקיבלה מהבוחר כמפלגת מרכז ותמעל באמון בוחריה.

על כחול לבן, כמפלגת מרכז, להיות הגשר בין הימין והשמאל, שימנע את העמקת הקרע של החברה הדו קוטבית, וייצור רצף נורמלי של מגוון עמדות, כבכל חברה שפויה.

2. צרור הערות 28.4.19

* מחבלים תמורת גופת חלל – עם החזרת גופתו של חלל צה"ל זכריה באומל בירכתי את נתניהו על ההישג, ובעיקר על כך שהוא הוכיח שניתן להגיע להסכם כזה ללא שחרור מחבלים חיים תמורת גופת חלל.

מסתבר שטעיתי. היה זה הסכם דו שלבי. לפני הבחירות החזרת גופתו של באומל ואחרי הבחירות שחרור מחבלים. עד הבחירות שלב ב' הוסתר מעיני הציבור. מסתבר שהעסקה נעשתה ללא דיון בקבינט וללא אישורו.

עסקה צינית.

* מנדלבליט חרג מסמכותו – על פי החוק, שחרור מוקדם של מחבלים, בין אם במסגרת עסקה והן אם כמחווה, מחייבת אישור הממשלה. החוק נועד לסנדל את ראש הממשלה, ולא להותיר בידיו, או בידיו ובידי שר הביטחון, מנדט להחליט לבד. החוק הזה קיים בדיוק למקרים כמו שחרור המחבל וסוחר הסמים הסוריים תמורת גופתו של חלל צה"ל זכריה באומל.

היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט אישר את עקיפת הממשלה. באיזו סמכות? אין לו כל סמכות לקבל החלטות המנוגדות לחוק ולאפשר לראש הממשלה לפעול בניגוד לחוק. עם כל הערכתי למנדלבליט, והיא רבה, במקרה הזה הוא חרג מסמכותו.

גם הנשיא ריבלין נתן ידו לעקיפת החוק, אבל ניתן להבין אותו. תפקידו הממלכתי לא נועד לאפשר לו לסכל צעד מדיני של הממשלה הנבחרת. ולכן, למרות שסמכותו בנושא חנינות היא מוחלטת, אף נשיא לא סיכל החלטה מדינית בנדון. בוודאי שנשיא אובר-ממלכתי כריבלין לא יעשה זאת, ובוודאי במערכת היחסים המתוחה כל כך בינו לבין נתניהו ועל רקע מסע ההסתה נגדו.

* קצה גבול הפשרה – בסוגיית השתמטות החרדים, יש הבדל בין נקודת המבט של ישראל כמדינה דמוקרטית לזו של ישראל כמדינה יהודית.

דמוקרטיה ליברלית יכולה להכיל מיעוט שרוצה להשתמט, ולראות בכך חלק מן הרב תרבותיות. מדינה יהודית אינה יכולה להרשות לעצמה ששבט בעם ישראל ישתמט ממלחמת מצווה, בניגוד מוחלט לערכי היהדות, ובוודאי לא את חילול השם של הגדרת ההשתמטות כלימוד תורה.

החטא הקדמון הוא של בן גוריון שאיפשר השתמטות של כמה מאות אברכים בשנה (ולימים, אחרי שסיים את תפקידו, הוא היכה על חטא). החטא הקדמון השני הוא של בגין, שאישר את ההשתמטות ההמונית של כל החרדים.

מן הראוי שכל אזרח יהודי יגן על המולדת, על המדינה היהודית. אין שום הצדקה להשתמטות. זה העיקרון הצודק היחיד, וזה הפתרון היחיד הראוי.

אך חברה אינה יכולה לחיות רק על פי עקרונות. יש מקום לראיה פרגמטית. ניסיון לבטל באחת את הפטור בן 71 שנים ולכפות גיוס על כל החרדים – לא יצלח, והנזק החברתי עלול להיות כבד. לכן, אין מנוס מפשרות.

חוק הגיוס שנבנה על פי דרישות מערכת הביטחון, הוא פשרה כזאת. אפילו פשרה מרחיקת לכת. זהו חוק שהולך מאוד לקראת החרדים. החוק מאפשר את המשך ההשתמטות, אך פועל לצמצומה, להקמת מסלולי שירות מותאמים לחרדים בצה"ל ובשירות הלאומי, ומציע הטבות ותגמולים לכלל המשרתים על מנת לצמצם את אי-השוויון.

החוק בעייתי, כיוון שהוא לא פותר באמת את הבעייה, אך הוא מוצדק, כי מתוך הכרת המציאות, הוא מוותר על היומרה לפתור את הבעייה, ומסתפק בצמצום מֵימדֵיה. וגם לזה החרדים מתנגדים.

בעיניי, החוק הזה הוא קצה גבול ההליכה לקראת המשתמטים, ואין לזוז ממנו כמלוא הנימה. צודק ליברמן בדרישתו האולטימטיבית לא לשנות אות בחוק, ואני מקווה שהוא יעמוד איתן מאחורי דרישתו.

* צלם בהיכל – לצרף את איתמר בן גביר לוועדה למינוי שופטים, זה כמו לצרף את מרדכי וענונו לוועדה לאנרגיה אטומית.

* נגיע אליו – חודש לפני רצח רבין, התרברב החוליגן הכהניסט איתמר בן גביר והניף אל מול מצלמות הטלוויזיה את סמל רכבו של רבין שנתלש מן המכונית, והצהיר ש"בפעם הבאה נגיע אליו."

ולאסוננו, הם אכן הגיעו אליו.

עכשיו הוא מנסה להגיע לבית המשפט העליון.

* יש לך ממשיך – כל מי שאורן חזן יחסר לו בכנסת הבאה יכול להירגע. מאי גולן היא אורן חזן סימן 2.

* טראמפיאדה – במהלך חופשה משפחתית בגולן, הודיע נתניהו שבכוונתו להביא לממשלה הצעת החלטה לקרוא יישוב או קריה בגולן ע"ש הנשיא טראמפ, שהכיר בריבונותנו על הגולן. מדבריו לא היה ברור האם כוונתו היא להקמת יישוב חדש שייקרא על שם טראמפ או החלפת שמו של יישוב קיים.

אם הוא התכוון להחלפת שמו של יישוב קיים, אני יכול לקבוע חד משמעית – לא יקום ולא יהיה. שמו של יישוב הוא מרכיב מרכזי בזהותו ובגאוות היחידה שלו. כל הניסיונות של ועדת השמות הממשלתית לכפות על יישוב שם שהוא לא רצה – לא צלחו. היישוב שמר על השם שבחר ולבסוף הוועדה נאלצה לקבל את רצונו. יש יישוב כזה גם בגולן – אליעד. עשרות שנים התעקשה הוועדה לקרוא לו אליעל, ולבסוף נאלצה לקבל את רצון התושבים, ויש עוד דוגמאות כמו מנרה (רמים), נערן (נירן) ועוד. ואם כך ביישובים חדשים, קל וחומר כשמדובר ביישובים ותיקים.

ואם כוונתו של נתניהו ליישוב חדש – קודם כל אני מברך בחום על הכוונה להקים יישוב חדש בגולן. לגבי שמו – קודם כל שהממשלה תחליט להקים יישוב ורשויות התכנון יחלו בעבודה מיידית. על השם – נדבר.

עקרונית, אני נגד הנצחת אנשים בעודם בחיים (כמו מכללת פרס ופארק שרון שהנציחו את השניים בעודם בחיים. אגב, ראש העיר הקודם של אור יהודה, דוד יוסף, קרא רחובות על שמותיהם של גדעון סער, גבי אשכנזי, אריק איינשטיין [בעודו בחיים] ו... המאהבת שלו באלי. לאחר שהודח ונכנס לכלא, העירייה ביטלה את השמות הללו). נאחל לטראמפ אריכות ימים, ואחרי 120 נראה בפרספקטיבה אם הוא ראוי להנצחה.

הצעה יצירתית של חברי רן קמינסקי היא להחליף את שמותיהם של הטרמפיאדות בגולן, לטראמפיאדות...

ואסיים באנקדוטה. לאחרונה הוחלט על איחוד המכללה האקדמית תל-חי ומכללת אוהלו בקצרין. ימים אחדים לאחר מכן, קיבלו כל חברי הסגל האקדמי והסגל המקצועי במכללת תל-חי מייל ממנכ"ל המכללה, לפיו המל"ג נענתה לדרישת השר בנט ושמה של אוהלו ישונה ל"שלוחת טראמפ בגולן". ההודעה חוללה סערה רבתי, החלו להחתים על עצומות. רק לפנות ערב קיבלו הסגלים הודעה נוספת מהמנכ"ל, שהפנתה אותם לתאריך – אחד באפריל.

אגב, מישהו שלח לי את המייל הזה, ומיד הבנתי שזו מתיחה. כיוון שאני מכיר את הלך הרוח במכללת תל-חי, ידעתי איזו סערה תתחולל. בשנים שבהן עבדתי בתל-חי (כמנהל מרכז "יובלים" לתרבות וזהות יהודית), הייתי חריג ובודד בדעותיי. בעיני עמיתיי הייתי על הרצף שבין "לאומן" ל"פשיסט".

* אתם תישארו פה לתמיד – בראיון ל"מקור ראשון", מספר ראובן רוזנבלט, ראש המועצה הראשון של חבל עזה, על תמיכת השמאל הציוני בהתיישבות בגוש קטיף. "כל עם ישראל, כולל מפלגת העבודה בראשות יצחק רבין, היו איתנו. רבין היה בכמה ביקורים אצלנו וגם בקביעת מזוזה בבית הראשון בנצר חזני. הוא הכריז שפה יקומו יישובים רבים. מבניין המועצה אפשר היה לראות את גבול מצרים – ציר פילדלפי. עמדנו שם יחד פעם, ורבין אמר לי: 'אתם תישארו פה לתמיד, כי אתם החיץ בין מצרים ובין מה שעלול להיווצר פה ברצועה, ואנחנו בשום אופן לא ניתן לזה להיעלם.'"

אז מה קרה לרבין? מה גרם לו לשנות את דעתו? שום דבר. לפחות בנושא הזה, הוא לא שינה את דעתו. בנאומו האחרון בכנסת, ערב הירצחו, בדיון המדיני על אישור הסכם אוסלו ב', הציג רבין את הקווים האדומים שלו במו"מ על הסדר הקבע, למעשה את מורשתו המדינית, ומנה את האזורים שמהם ישראל לא תיסוג, ובהם גוש קטיף. יתר על כן, הוא העלה על נס את הגוש, ואמר "הלוואי שיהיו כמותם גם ביהודה ושומרון."

כדאי לזכור, שהנסיגה מעזה לא היתה בהתנתקות, אלא 11 שנים קודם לכן, לאחר הסכם אוסלו. אז ישראל נסוגה מעזה ומכל הערים ברצועה. אז התנתקנו מעזה. בהתנתקות עקרנו את גוש קטיף. בניגוד למיתוס, ההתנתקות לא שיחררה אותנו מהשליטה על מיליון וחצי פלשתינאים ולא הוציאה את חיילינו מסמטאות ג'בליה ושאטי, כי יותר מעשר שנים לא שלטנו בפלשתינאים וחיילינו לא היו במחנות הללו. ההתנתקות היתה עקירה ללא סיבה, ללא צורך וללא תועלת – וכצפוי, עם הרבה נזק – של גוש התיישבות ישראלית.

כשרבין הבטיח לרוזנבלט שגוש קטיף ייכון לעד, הוא לא התכוון לשלוט בעזה, ודווקא לכן הוא ראה חשיבות בגוש קטיף כאזור חיץ.

ההתנתקות היא בכיצה לדורות.

* היורד הכ"ד – לאחרונה יצא לאור ספרו של ההיסטוריון הפורה ד"ר מרדכי נאור "הכ"ג – שליחות עלומה", העוסק בפרשת כ"ג יורדי הסירה - 23 לוחמי "ההגנה" שנעלמו בים בדרכם לביצוע פעולת חבלה בבתי הזיקוק בטריפולי שבלבנון, שהיתה תחת שלטון ממשלת וישי הצרפתית, הפרו נאצית, ב-1941.

בגיליון ערב פסח של "הארץ" פירסמו ההיסטוריונים פרופ' יוסי בן ארצי, פרופ' גור אלרואי, נרי אריאלי, פרופ' יואב גלבר ופרופ' יגאל שפי מאמר שכותרתו "שוב האנגלי נשאר במים". במאמרם הם גינו את העובדה שבשם הספר שב נאור והדיר מן הזיכרון את הקצין הבריטי רב סרן אנתוני פאלמר, שהשתתף אף הוא בפעולה ונעלם יחד עם חבריו היהודים הארצישראליים.

הכותבים צודקים לחלוטין, אך גם הם ציינו בהגינות, שנאור עצמו נתן בספר מקום רב לפאלמר. אך בשם הספר הוא דבק במותג ובמיתוס, וחבל.

בהקשר זה אני רוצה לציין את ההיסטוריון אריה יצחקי, שבספרו "שלדים בארון – תעלומות ומיתוסי כזב" (2009) הקדיש פרק ארוך – 64 עמ', לתעלומת היעלמה של הסירה "ארי הים". כותרת הפרק: "תעלומת כ"ד יורדי הסירה". יצחקי העניק לפאלמר את מלוא הכבוד, בדיוק כמו לרעיו הארצישראליים.

בסוף הפרק הוא הציג תמונות של כל הכ"ד, עם מיני ביוגרפיה על כל אחד מהם. התמונות הוצגו ע"פ סדר הא"ב, ופאלמר מופיע במקומו על פי הסדר הזה, כאחד מן החבורה. וכך נכתב עליו: "מייג'ור סר אנטוני פ.מ. פאלמר. ממשפחה אצילה וידועה באנגליה, בעלי מכרות פחם. שירת כמייג'ור בתותחנים וסופח למחלקה לפעולות מיוחדות, ממנה נשלח כבא-כוח בפעולת הסירה. בן 27 בצאתו. הותיר אישה ושני ילדים." 

* כחרס הנשבר – ב-1884 שם קץ לחייו סוחר העתיקות, היהודי המומר, מוזס וילהלם שפירא, לאחר שמומחים בריטיים קבעו שהממצא החשוב ביותר שלו – רצועות עור ממדבר יהודה ועליהן הנוסח הקדום ביותר של ספר דברים, הוא זיוף.

לאחר גילוי המגילות הגנוזות במדבר יהודה, החלו ארכיאולוגים לפקפק בפסיקת ועדת המומחים הבריטים, אך הממצא אבד ולא היה אפשר לבחון את הדברים.

ארבעים שנה הקדיש הבמאי יורם סבו לחקר הפרשה, ולאחרונה תיעד מפעלו בסרט "שפירא ואני". במגזין "דיוקן" של "מקור ראשון" ערב פסח, התפרסמה כתבה מרתקת על הנושא.

דבר אחד חסר לי בכתבה. לא היה בה כל איזכור לספרה המצוין של שולמית לפיד "כחרס הנשבר" (1988), רומן בלשי ארכיאולוגי העוסק בפרשה.

* כוחו של הרגל – רוגל אלפר כתב פשקוויל על נושא לא פוליטי – העמידה של ישראלים בפקקים בדרך לבילוי בפסח. איך הוא הגדיר את התופעה? ביטוי של "הפאשיזציה של החברה הישראלית". אלא מה?

* ביד הלשון: טל שחר – אם אכן יקום בגולן, או במקום אחר בארץ, יישוב על שמו של טראמפ, כפי שהציע נתניהו, לא יהיה זה תקדים. מספר יישובים יהודיים בא"י מנציחים מנהיגים זרים על פועלם למען הציונות וישראל.

כזהו בלפוריה בעמק יזרעאל המנציח את שמו של הלורד בלפור, שר החוץ הבריטי, בזכות הצהרת בלפור שהכירה בזכותו של העם היהודי לבית לאומי (כלומר מדינה ריבונית) בארץ ישראל. וכזהו כפר טרומן בשפלה, המנציח את שמו של נשיא ארה"ב טרומן, המנהיג הזר הראשון שהכיר במדינת ישראל, ביום הכרזתה וסייע רבות לישראל הצעירה.

וכזהו גם היישוב טל שחר. מי זה טל? מי זה שחר? טל זה בן או בת? ושחר?

לא טל ולא שחר, אלא מורגנטאו. המילה מורגן היא בגרמנית בוקר. טאו היא טל.

אז מיהו אותו מורגנטאו?

הנרי מורגנטאו הבן, מנהיג יהודי אמריקאי, היה שר האוצר בממשל רוזוולט, בשנים 1934-1945. מורגנטאו היה דמות מפתח בשיקום כלכלת ארה"ב אחרי השפל הגדול של ראשית שנות ה-30 ונחשב לאחד משרי האוצר המוצלחים בתולדות ארה"ב.

עם הקמתה של מדינת ישראל, בימים הקשים של מלחמת השחרור, הוא עמד בראש המגבית היהודית המאוחדת שגייסה משאבים רבים לעזרת ישראל הענייה. לאחר מכן היה ממקימי הבונדס.

שמו גרמני, כי אביו, הדיפלומט האמריקאי הנרי מורגנטאו האב, היה יליד גרמניה.

מושב טל שחר נמצא בין בית שמש לגדרה, סמוך לערוץ נחל שורק. הוא עלה לקרקע בספטמבר 1948, בידי חלוצים שעלו מטורקיה (רוב התושבים), כורדיסטן, פרס ומרוקו.

טל שחר הוא אחד מ-32 יישובים שממשלת ישראל החליטה להקים בעיצומה של מלחמת השחרור לאורך הכביש לירושלים, כדי להבטיח את השליטה הישראלית על הציר ולמנוע את חזרתם של הערבים שישבו על אדמות אלו עד המלחמה.

שמו המקורי של היישוב היה טל בוקר, אך הוא שונה לשם טל שחר, בעל אותה משמעות אך צליל יפה יותר. טל שחר הוא מושב עובדים של תנועת המושבים.

אורי הייטנר

* * *

 איליה בר-זאב

בדרך כל בשר

"כֹּל פֶּרֶד שֶׁאָזְנָיו קְטַנּוֹת אִמּוֹ סוּסָה וְאָבִיו חֲמוֹר" (ירושלמי כלאיים ח', ג')

הִיא דָּהֲרָה בְּחֵן עַל כָּרֵי הַדֶּשֶׁא, סוּסַת פֶּלֶא

גֵּאָה וּמְאֻשֶּׁרֶת.

הַ"גּ'וקִי"* כָּרַע עַל אֻכָּף קַל-מִשְׁקָל, הִכָּה בָּהּ קַלּוֹת,

פִּתָּה בְּמַמְתָּק חָטוּף.

סוּסָה וַחֲלוֹמוֹת, מִגְוַן פְּעִימוֹת אֲלַכְסוֹנִיּוֹת.

בַּעֲרֹב הַחַיִּים, כְּדֶרֶךְ כָּל בָּשָׂר –

שְׁחִיטַת חֻלִּין.

אֵין שׁוֹט מְלַטֵּף, רַק פְּסִיעוֹת מִתְמַשְׁכוֹת אֶל אֻרְווֹת הַלַּיְלָה.

בְּשִׁנֶּיהָ תֶּאֱחֹז מִכְחוֹל, מִשְׂחֲקֵי אוֹרוֹת,

צֶבַע חַם.

אָמָּנוּת צְרוּפָה קָבְעוּ יוֹדְעֵי-דָּבָר לִפְנֵי

שֶׁפָּשְׁטוּ אֶת עוֹרָהּ. 

* כינוי לרוכב המקצועי על סוסי מרוץ

* * *

הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

* * *

שגריר (בדימוס) יורם אטינגר

יוזמות שלום במזרח תיכון מציאותי

"ישראל היום", 23 אפריל 2019

יוזמות שלום שקדמו ל"עיסקת המאה" של הנשיא טראמפ נכשלו עקב הנטייה המערבית לפשט את המציאות המזרח תיכונית, ולשעבד 1,400 שנים של הפכפכות, אי-סובלנות ואלימות בין-אסלאמית ובין-ערבית להרהורי-לב מונחי-שלום.

המציאות הגועשת במזרח התיכון – המיוצגת על ידי התנהלות ערבית/אסלאמית עקבית מאז הופעת האסלאם במאה ה-7 – חושפת בערוותה את התובנה המערבית השבוייה באשליית "האביב הערבי" ומתקשה לקבל את עובדת "הצונאמי הערבי" המשתולל במזרח התיכון משנת 2010 ואת העובדה שהסכסוך הערבי-ישראלי אינו "הסכסוך המזרח תיכוני" רחב-המימדים.

כמו כן, בניגוד לתפישה המקובלת במערב, ההתרחשויות הבין-ערביות ממחישות עד כמה הנושא הפלסטיני אינו מוקד זעזועי האזור, לא בבת-עין של מנהיגי ערב ולא שורש הסכסוך הערבי-ישראלי.

יוזמות שלום מבית היוצר המערבי נוטות להתעלם מעובדה בת 1,400 שנים שדו-קיום בשלום ארוך-טווח אינו מאפיין את ההוויה הבין-ערבית והבין-אסלאמית, הפנימית והאזורית.

בעוד הממסד המערבי המדיני, התקשורתי והאקדמי, מתייחס לסכסוך הערבי-ישראלי כ"סכסוך המזרח תיכוני", המציאות המזרח תיכונית מעוצבת במיוחד על ידי מבול של עימותים בין-ערביים ובין-אסלאמים שאינם קשורים לישראל במישרין או בעקיפין.

לדוגמא, מלחמת האזרחים המשתוללת בסוריה מאז 2011 גרמה לחצי מיליון הרוגים ולעשרה מיליון פליטים; מלחמת האזרחים בעיראק – חצי מיליון הרוגים ושלושה מיליון פליטים; מלחמת האזרחים בתימן, שהיא גם שדה קרב בין איראן לסעודיה, והמשך למלחמת האזרחים משנות ה-60' – 100,000 הרוגים ושלושה מיליון פליטים; מלחמת האזרחים שהפכה את לוב לזירת טרור אסלאמי המאיימת על אירופה, אפריקה, המזרח התיכון ועוד – 30,000 הרוגים; מלחמת עיראק-איראן ב-1988-1980 שהיתה המשך למלחמות 1974-1936 והסכם שלום זמני מ-1975 – 800,000 הרוגים; מלחמת דרום תימן-עומאן ב-1970-1968 – 100,000 הרוגים וחצי מיליון פליטים.

למרות שהר הגעש המזרח תיכוני ממשיך לפלוט לבה רותחת של טרור אסלאמי המאיים על כל משטר פרו-מערבי וגם על אירופה וארה"ב, ממשיך רוב הממסד המערבי להתמקד בעניין הפלסטיני, המהווה נושא שולי בהקשר הבין-ערבי ובין-אסלאמי.

השוקדים על הצגת יוזמות שלום יפיקו תועלת רבה משינון מאמר של אמיר טאהרי, עיתונאי, סופר וחוקר המזרח התיכון, שמאמריו עומדים במבחן המציאות. טאהרי מציג שאלה רטורית: "האם ישראל היא הבעייה? בחינת סכסוכי המזרח התיכון מוכיחה שמדינאים, פרשנים וחוקרים נוטים להתמקד בסכסוך שולי."

לדוגמא, ארה"ב ביזבזה את האשראי שקיבלה בעקבות שחרור כווית והבסת צדאם חוסיין ב-1991, כאשר התמקדה בניסיון לפתור את הסכסוך הערבי-ישראלי ("ועידת מדריד"), במקום למנף את שדרוג תדמיתה ההרתעתית לקיצוץ כנפי האייתולות באיראן, ולשדרוג שיתוף הפעולה הביטחוני בין מצרים, ירדן, סעודיה  ושאר מדינות המפרץ הערביות.

לדברי טאהרי: "ועידת מדריד התבססה על ההנחות המוטעות כאילו הסכסוך הערבי-ישראלי הוא גורם אזורי כבד-משקל המשפיע מאוד על סכסוכים נוספים באזור – ביטוי לאי-הבנה מסוכנת של המציאות... ואשלייה."

האם מעצבי מדיניות ודעת קהל במערב לומדים מניסיון העבר על ידי חזרה על – או הימנעות מ – שגיאות העבר?

יורם אטינגר

* * *

ישראל בר-ניר

ההתנחלות הראשונה על הירח –

חלום שחלמתי, בלילה במיטה

לפעמים יש ברכה בכישלון, כמו שנאמר מֵעַז, יָצָא מָתוֹק. כמו רוב העם היושב בציון, בליל ה-10 באפריל הייתי מרותק למקלט הטלוויזיה והמתנתי לצפות בנחיתת החללית הישראלית הראשונה על הירח. האכזבה היתה גדולה, כאשר בסיומו של מסע ארוך ומייגע בחלל, החללית התרסקה. אין חולק על כך שעצם היכולת לשגר חללית למרחק כה גדול ולהביא אותה בדיוק לנקודה אליה היא היתה אמורה להגיע, הוא הישג בזכות עצמו, אבל כולנו ציפינו ליותר. 

כיביתי את הטלוויזיה, אבל נשארתי לשבת כשבראשי מנקרת השאלה, אם המסע בחלל היה מסתיים אחרת, מה אז? 

לרבים הייתה הרגשה של התרוממות רוח, אבל אני לא בטוח שלכולם. סביר להניח שבקרב הציבור ה"נאור" – אלה שתמיד יודעים בביטחון מה טוב לעם, סיום מוצלח של מסע החללית היה מתקבל ברגשות מעורבים. הצלחה תמיד נזקפת, לפחות באופן חלקי, לזכותו של העומד בראש הממשלה, גם אם לא היתה לו מעורבות בהשגתה. בבחירות שהסתיימו זה עתה, נתניהו ניצח והוא עומד לכהן תקופה נוספת כראש ממשלה. דבר שעשוי להיזקף לזכותו לא יתקבל אף פעם בברכה ע"י אלה שרוצים לראותו מאחורי סריג ובריח.

לפתע מסך הטלוויזיה התמלא אור, ומה רואות עיניי? חללית ישראלית ניצבת בגאון על פני הירח. ארבע רגליה של החללית נעוצות בביטחון בקרקע, ומעליה מתנוסס דגל ישראל. לידה כרזת ענק שעליה, באותיות קידוש לבנה, מופיע המשפט ההיסטורי של טל ברודי מ-1977, אֲנָחְנוּ עַל הָמַפָּה.  

ברקע רואים את כדור הארץ, והוא כל כך רחוק וכל כך קטן. על פניו מתרוצצות המון דמויות, אבל הן קטנות, שבקושי רואים אותן. שומעים המון רעש, אבל בשל המרחק קשה להבין את כל מה שנאמר. אחרי הרבה מאמצים הצלחתי להבחין בין הקולות בתגובות על כיבוש החלל בידי ישראל. השקעתי מאמצים נוספים, ולהלן חלק מהדברים שהעליתי בחכתי.  

ארגון בשם "מפקדים למען ביטחון", העוסק בהבטחת עתידה, ביטחונה ושלומה של מדינת ישראל, הכריז על חשיפת "מזימה" לספח את הירח.

מי הזוממים?  דובר הארגון, ע', מסביר שהזוממים הם "סיפוחיסטים" (כינוי ש-ע' טוען ל"זכות יוצרים" עליו).  לדברי ע', המזימה התגלתה אחרי "מחקר" יסודי של פרטי פרויקט החלל, כולל ה"אותיות הקטנות". 

"עלינו אי אפשר לעבוד" ע' אומר. הכינוי שניתן לחללית – "בראשית", אומר את הכול.  בראשית היא מילת קוד לעובדה שזו רק תחילת הדרך, ושיהיה המשך. כוונת הסיפוחיסטים, כך אומר ע', היא לסתום את הגולל על פתרון שני העולמות, דבר שימנע מהשלום, הממתין מעבר לאופק, להגיע. עם נתניהו בירושלים ודגל ישראל על הירח, אין עתיד לאנושות (לתשומת ליבו של יאיר לפיד – זה לא שם יותר מתאים למפלגתו?)

העיתונאי בן כספית מ"מעריב" כותב בהרחבה על המצב החדש. הפליליות תמשיך ללוות את נתניהו, הוא קובע בלשון שאיננה משתמעת לשתי פנים.  את מאמרו הוא מסיים באזהרה –  נתניהו, ידו של מנדלבליט תשיג אותך גם על הירח.

אצל רביב דרוקר, תחקירן הצמרת של הטלוויזיה, "מתבשלת" כתבה חדשה.  דרוקר מצביע על האפשרות (ודאות לדעתו) שנתניהו הצליח לעשות מניפולציית מניות שהזרימה סכום לא מבוטל לכיסו. דרוקר דורש לחקור אם לנתניהו היו מניות בחברה שבנתה את החללית, ספייסאיל (SpaceIL), ואם כן, באיזה מחיר הוא רכש אותן, או שהוא קיבל אותן במתנה. אם אכן היו לו מניות, האם הוא מכר אותן בערב שלפני ההתרסקות. אומנם דין פרוטה כדין מאה, אבל כאן לא מדובר בכסף קטן. 

ודרוקר מסביר, אצל נתניהו זה אף פעם לא פרוטות, והוא ממשיך, כשמדובר בירח, פרוטות זה רק בשמו של ספר, "הפרוטה והירח", שכתב הסופר האנגלי סומרסט מוהם.  נתניהו מתעסק רק במיליונים. 

אברמוביץ' עדיין לא אמר את דברו, אבל קרוב לוודאי שגם ממנו נשמע בימים הקרובים.

מאחורי הקלעים, במשרדו של היועמ"ש ברח' סלאח א-דין בירושלים, מתקיימת התייעצות – מנדלבליט, בן חסותו שי ניצן ונציגת הרשות לניירות ערך – דנים בסוגיה האם תיק שנתפר מ"ראיות" שנאספו על כדור הארץ בלבד, תקף גם על הירח? האם תידרשנה השלמות, או שאולי יהיה צריך לתפור את כל התיק מחדש? 

פונים אל האדמו"ר – השופט העליון בדימוס, אהרון ברק, לקבל חוות דעת.

התשובה לא מאחרת לבוא: נאמר כל העולם משפט, אבל נאמר גם הכול שפיט.  "כל" – העולם הזה (כדור הארץ בלבד), "הכול" – עולם ומלואו (כולל החלל החיצון). 

מנדלבליט נרגע, לפחות לא יהיה צורך לתפור מחדש את 800 עמודי ה"ראיות" ששי ניצן ועוזריו הכינו.

דובר משטרת ישראל מודיע שנבדקת העלות של משלוח חמגשיות לירח, וכן אם רעיית ראש הממשלה הגניבה בחשאי למטען החללית הזמנה מוקדמת למיספר חמגשיות. בתגובה לשאלות עיתונאים על סמך מה חושבים במשטרה ששרה נקטה בצעד כזה, הדובר השיב  מי שטורח בערב שבת, אוכל בשבת ודי לחכימא ברמיזא ...

אלדד יניב, המארגן של הפגנות האספסוף מול ביתו של היועמ"ש, הודיע שהוא לא מתכוון להפסיק את פעילותו, והוא ימשיך עד שיראה את שערי מעשיהו ננעלים מאחורי גבו של נתניהו.  אם יהיה צורך, הוא מוסיף, הוא יחפש תורמים לממן בניית חללית נוספת עבור המפגינים.

לקהילה הגאה ג"כ היה מה לומר.  בלי גאים אין גאווה – הצהיר דובר הלהט"בים בישראל.  יש למנוע הדרת גאים במשלחות העתידיות שתצאנה לכבוש את החלל.

תמר זנדברג, יו"ר מר"ץ, נסעה לרמאללה לקבל הנחיות מאבו מאזן, יו"ר הרשות הפלשתינאית, איך להתייחס לאפשרות של הקמת התנחלות על הירח ע"י היישות הציונית.  אחרי סקירה היסטורית מפיו של אבו מאזן על מעמדו של הירח בעיני המוסלמים, היא יצאה בהצהרה כי הסהר הוא סמלו הקדוש של האיסלאם מקדמת דנא. לא יעלה על הדעת שרגליהם של כופרים יטמאו את אדמת הירח, על אחת כמה וכמה אם אלה מתנחלים ציונים. מיליוני שהידים מוכנים לפתוח בצעדת לבנה על מנת לעצור את חילול הקודש שנגרם ע"י נוכחות החללית הישראלית על הירח.

הגיחה לחלל השפיעה גם על המו"מ להקמת הממשלה בו החל נתניהו למחרת היוודע תוצאות הבחירות.

גוש הסיעות הדתיות הוסיף לרשימת הדרישות שהוא הציג לנתניהו, דרישה אולטימטיבית למנות שר דתי שיטפל בבעיות הלכתיות הנובעות מנוכחותם של שומרי מצוות בחלל החיצון.  הנה כמה מהנושאים המחייבים טיפול: 

מיקומו של כותל המזרח בישיבה שתוקם.

הבטחת אספקת המים למקווה טהרה.

קביעת מועדי כניסת ויציאת השבת.

מה דינה של אישה שבעלה התנדב לטוס לחלל ומועד שובו לא ידוע, אם בכלל. האם היא עגונה או אלמנה זמנית? האם היא רשאית להינשא מחדש?  

וככה זה נמשך, כשלפתע החשיך המסך והתעוררתי כשרעייתי מטלטלת אותי – אתה יודע מה השעה? – הגיע כבר זמן קריאת שמע של שחרית.

בחדשות הודיעו שהתחילה העבודה על פרויקט בראשית 2.

ישראל בר-ניר

* * *

משה איפרגן

הדיפ-סטייט הובס בבחירות,

שי ניצן צריך ללכת הביתה

מתוך "מידה", 18/04/2019

פרקליט המדינה ומי שעומד בראש מערכת המשפטנים והפקידים שהובילה את מסע הציד נגד נתניהו צריך להסיק את המסקנות ולקבל את הכרעת העם

ביום ה-19.12.2018 עמד פרקליט המדינה שי ניצן על בימת ועידת גלובס – וסטר לדמוקרטיה ולציבור בישראל בפרצוף. ניצן הופיע בוועידה שעות ספורות בלבד לאחר שהופיע בה גם ראש הממשלה בנימין נתניהו, והשליך פצצה שאיש לא ציפה – כאשר הודיע שחוות הדעת של הפרקליטות בעניין חקירות נתניהו הוגשו ליועמ"ש.

מדוע בחר הפקיד המשפטי הבכיר דווקא את הבמה הפומבית הזאת כדי להודיע הודעה כה דרמטית? מדוע לא הסתפק בהודעה לקונית לעיתונות? האם תיאם את פרסום ההודעה בצורה הזאת עם היועמ"ש?

ובכן, ניצן, לבלר משפטי בנשמתו ותלמידו המובהק של אהרון ברק, האיש שביצע את ההפיכה השלטונית בישראל – פעל בהתאם לקוד ההפעלה שירש מהגורו שלו. הוא רואה את תפקידו כמי שצריך להמשיך את מסורת ההפיכה השלטונית של הפקידות המשפטית, ולהיאבק בנבחרי ציבור שמאיימים על העריצות של הדיפ-סטייט.

הפעולה המחוצפת של ניצן לא הסתכמה רק בהודעה ביחס לחקירות ראש הממשלה, אלא הוא מצא לנכון להטיף באותה ההזדמנות לציבור ונבחריו על ההיררכיה הנכונה בפקידוסטאן: "יש גם מי שהיה מעדיף מדינה ללא בג"ץ וללא יועץ משפטי לממשלה. משמעות הדבר היא ויתור על דמוקרטיה ושלטון החוק."

בהקשר הזה כדאי להזכיר כי בכנס לשכת עורכי הדין שהתקיים בחודש מאי 2018 גער ניצן פעם נוספת בציבור, אשר לדבריו "לא באמת הפנים את חומרת עבירות השחיתות." אין אפוא פלא שהרשה לעצמו את ההופעה השערורייתית על בימת ועידת 'גלובס'. מי יגיד לפקיד מה לעשות?

אך אותן הופעות היו רק הקדימון לאירוע השיא במסע הרדיפה של ניצן וחבר פקידיו נגד נתניהו. ביום ה-28.2.2019,  בשיאה של מערכת הבחירות, בחרו היועמ"ש ופרקליטות המדינה לפרסם את "כתב החשדות" בתיקי נתניהו. אז הסתבר ששי ניצן נקט בגישה המחמירה ביותר נגד ראש הממשלה, וניתן לשער שהלהט שלו השפיע רבות על כך שלראשונה בישראל מומלץ להגיש נגד נבחר ציבור כתב אישום על "סיקור אוהד", אחד המרכיבים הטבעיים ביותר בחיים הציבוריים, מרכיב שגם המדליפים מהדיפ-סטייט שלא נחקרים מבקשים להשיג.

ראשי הדיפ-סטייט, שניהלו ומנהלים מסע ציד נגד ראש הממשלה, ששותקים לנוכח מבול הדלפות, שבוחרים לנהל את המסע מעל במות ציבוריות במעין עימות פומבי – והניחו כתב חשדות ערב הבחירות כדי להפוך אותו למוקד העניין – הם-הם שהעמידו בפני הציבור את הבחירה במי הוא הוא נותן את אמונו, בהם או בראש הממשלה.

להניח את המפתחות

מדובר הרי באותם אנשים ממש שנוהגים לדבר על החשיבות של אמון הציבור במערכת אכיפת החוק, ולכן עצם העובדה שהניחו את עצמם במרכז מערכת הבחירות, העניק הזדמנות פז לבדוק באופן אמפירי את אמון הציבור במערכת הזאת.

ובכן, מפלגת "כחול לבן" יחד עם מפלגות העבודה ומרצ, שהובילו לכך שהבחירות תהיינה על הנושא הזה ובהתאם למה שדחפו שי ניצן וחבריו, זכו ל-45 מנדטים. הגוש שהביע תמיכה בנתניהו זכה ל- 65 מנדטים, לא כולל כרבע מיליון קולות למפלגות ימין שירדו לטמיון אחרי שלא עברו את אחוז החסימה. מעבר לתוצאה הפוליטית שמראה כי בקרב המפלגות היהודיות לגוש הימין יש רוב עצום, הרי שהבחירה החד-משמעית של הציבור בנתניהו היא לא פחות מכרטיס אדום מהדהד לראשי ההפיכה הפקידותית-משפטית בישראל.

לכן הפעולה המיידית ששי ניצן היה צריך לבצע בעקבות תוצאות הבחירות, היא להניח את המפתחות וללכת הביתה. אלא שכידוע הוא עדיין כאן, ובמקום זאת אנשי תקשורת החלו להלך אימים על ראש הממשלה בשם הארגון המסואב שניצן עומד בראשו.

משמעות הדבר היא שבמקום לקבל את דין הבוחר ולהתפטר, מובילה המערכת בראשות שי ניצן את ישראל למסלול של התנגשות ודאית שעשוי לחולל פגיעה קשה בדמוקרטיה עצמה. לכן יש לקוות שהפעולות המרכזיות של הממשלה החדשה תהיינה להציל את הדמוקרטיה מידי הפקידות המשפטית שהביאה אותה אל עברי פי פחת.

משה איפרגן

* * *

ד"ר גדעון בן דרור

לבחון חלופה אחרת – קונפדרציה

מאמר זה בא בהמשך למאמר קודם שכתבתי בעניין הצעה של חברים, שהשגת השלום תבוא אם וכאשר יכוננו משטר פדרלי של ישראל וערביי שטחי יהודה ושומרון, הכולל סיפוח ואיזרוח של כ-2.5 מיליון אנשים, דבר אותו אני שולל באופן מוחלט.

מאז הסכמי אוסלו (1993) שאפו ישראלים רבים להשגת הסכמי שלום על יסוד הסיסמא של שתי מדינות לשני העמים. עשרות שנים חלפו והפלשתינים עושים הכל נגד המגמה הזאת (הדרישה לחזור לקווים שקדמו להפסדם ב-1967, והדרישה להשבת "פליטים" ערביים לישראל) ונראה כאילו אין להם ענין להקים מדינה. גם השתלטות החמאס על רצועת עזה (2007), לאחר ההתנתקות הישראלית משם (2005) – ולא נותר מאום מהדיבורים על כיבוש שם – יצרו מצב דה פקטו של "מדינת חמאס" ברצועת עזה.

לכן אני בא וטוען כי יש לנקוט יוזמה מחודשת בכיוון של קונפדרציה בין הפלשתינים, ירדן וישראל .

ראשית, אבהיר מהי קונפדרציה בהקשר שלנו, ובהמשך אביא בקצרה את הסרבנות הערבית לאורך ההיסטוריה של מאה השנים האחרונות, והתנגדות הערבים והפלשתינאים לכל הסדר.

אני מציע לשקול מהלך שכבר עלה בעבר – ייסוד קונפדרציה בין ישראל, ירדן והפלשתינים, כאשר ירדן היא מדינת הלאום שלהם, בתמיכה ובליווי של ארצות הברית, ורצוי גם בתיאום ובתמיכת מדינות האיחוד האירופי. רצוי גם בתמיכת מדינות ערביות מתונות. (כאשר כל האמור כאן אינו מתייחס לרצועת עזה, הפועלת "כמדינה" נפרדת לכל דבר).

קונפדרציה

מילון המונחים הפוליטיים של לקסיקון אוקספורד מגדיר זאת כך: "התאגדות מחייבת של יחידות ריבוניות המעבירות חלק מסמכויותיהן למוסדות משותפים... המנהלים תחומים מוסכמים של הקיום המשותף... מוסדות אלה מתאמים מדיניות, ויוצרים מסגרת חדשה המשלימה, אך לא מחליפה, את היחידות הריבוניות... קונפדרציה נוצרת על ידי יחידות מדיניות הזכאיות להגדרה עצמית."

האיחוד האירופי נבנה על יסודות קונפדרטיביים. גם בלגיה ושוויץ נחשבות לקונפדרציות.

עודד ערן, חוקר במכון INSS, כותב ב"מבט על"  מיום 5.9.2018 – כי רעיון הקונפדרציה ירדן-פלשתין שוב קם לתחייה. את הרעיון העלה לראשונה ופעל לקידומו שמעון פרס בימי ממשלת האחדות הלאומית (1984-1988), בהיותו שר החוץ בממשלת יצחק שמיר. פרס פעל לקידום רעיון "האופציה הירדנית", שעיקרה החזרת השלטון הירדני לשטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים (1967), אולם פעל ללא תיאום עם רה"מ שמיר, שהתנגד לרעיון, בעיקר משום חוסר תיאום מוקדם של פרס עם רה"מ. המלך חוסיין, בתגובה, נשא נאום התנתקות מהגדה ב-31 ביולי 1988, כאשר עוד לפני כן (דצמבר 1987) פרצה האינתיפאדה הראשונה. בהסכם השלום עם ירדן בשנת 1994 – "ישראל מכבדת ומוקירה את תפקידה המיוחד הקיים של הממלכה ההאשמית של ירדן במקומות המוסלמיים הקדושים בירושלים."

ואוסיף על כך כי מרבית האוכלוסיה הפלשתינית בשטחי יהודה ושומרון מקפידים להחזיק בדרכון ירדני, ובתוכנית הלימודים הירדנית, כולל בחינות הבגרות, הן המובילות בשטחים ובירושלים, ולא תוכניות ממשלתיות ישראליות. ובירושלים, בה כל התושבים הפלשתינים הם במעמד של "תושב", המאפשר להם הצבעה לעירייה בבחירות המוניציפליות – עד היום הם לא הפעילו זכות זאת.

 כמו כן, בהתגבשות "תכנית המאה" של נשיא ארה"ב דונלד טראמפ הוא מדבר (לפי ההדלפות) על "ריבונות פונקציונלית" (לא מדינה) לפלשתינאים, ובשיחות פרטיות העלו שליחי הנשיא טראמפ (גרינבלט וקושנר) בפני אבו מאזן את האפשרות של קונפדרציה – ירדן, פלשתינים וישראל.

אבו מאזן הגיב שאפשר לדון בכך אחרי הכרה בעקרון שתי המדינות, וישראל הרשמית לא הגיבה כלל לגישות אלה של קונפדרציה דו-מדינתית או תלת מדינתית.

הסרבנות הפלשתינית להכרה בישראל ולשלום

קבוצות ישראליות שונות רוצות להקים מדינה לפלשתינים, אך אין כל ודאות שהפלשתינים עצמם רוצים זאת. עושה רושם שהם רוצים את שלנו, לפחות באמצעות הדמוגרפיה.

כבר בוועדת פיל (1922) סירבו נציגיהם לדון באפשרות של חלוקת הארץ. מעלליו של חאג'   אמין אל חוסייני ידועים בהסתה ובטרור כאן, ועל מגעיו הידידותיים עם אדולף היטלר כדי להבטיח שהגרמנים ישמידו את היהודים כאן כאשר הגרמנים ישלימו את כיבוש צפון אפריקה והמזרח התיכון.

החלטת האו"ם (כ"ט בנובמבר 1947) על חלוקת הארץ נדחתה ע"י ערביי ארץ-ישראל שהחלו מיד בפעולות טרור, ועם הכרזת ישראל ב-14 במאי 1948 על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, פלשו צבאות 7 מדינות ערב להתקפה רצחנית על ישראל, אולם ניגפו והובסו.

במלחמת המגן של ששת הימים (יוני 1967),לאחר שנשיא מצרים ג'מאל עבדול נאצר חסם את מיצרי טירן, צהלו ושמחו הפלשתינים לתוקפנות המצרית, ולאחר שהמלך חוסיין הצטרף למצרים ולסוריה ותקף את ישראל – כבשה ישראל את ירושלים המזרחית ואת שטחי יהודה ושומרון, וגם את חצי האי סיני, והגולן.

במלחמת יום הכיפורים (1973) תקפו מצרים, סוריה וירדן את ישראל – ונוצחו. גם כאן, במצבים קשים, הביעו הפלשתינים גילויי שמחה לקשייה של ישראל.

בהסכמי אוסלו (1993) הגיעו ישראל והרש"פ להסכמים מדיניים, בטחוניים וכלכליים, תוך הסכמה שתוך חמש שנים יישבו הצדדים לדיונים על הסכמי שלום. אולם יו"ר הרש"פ יאסר עראפת פתח באינתיפאדה נגד ישראל וגרם לה ליותר מאלף הרוגים ולאלפי פצועים ולנזקים רבים.

גם הניסיונות של ראשי הממשלה אהוד ברק (1999) ואהוד אולמרט (2007) להידברות תוך נכונות לוויתורים רבים, נענו באינתיפאדה שנייה, יזומה ורצחנית, מול ממשלת ברק, וסרבנות מול ממשלת אולמרט. גם פינוי חברון ע"י ראש הממשלה בנימין נתניהו, לא הביא לרגיעה.

חובה להזכיר גם את החלטת וביצוע ההתנתקות מרצועת עזה ע"י ראש הממשלה אריאל שרון (2005), ולמעשה את סיום "הכיבוש" שם, והשתלטות חמאס על הרצועה (2007) – שלא יצרו אצל הפלשתינאים מוטיבציה למו"מ בתהליך אשר עשוי להביא לשלום.

לסיכום – המצב בו הפלשתינאים מחמיצים כל הזדמנות לנצל הזדמנות למו"מ לשלום, דרישתם האבסורדית שישראל תחזור לקוי 67', ותחזיר פליטים, והסרבנות המתמשכת כפי שראינו כאן – ומנגד, ישראל תשלים בוודאי את אחזקתה בגושים הגדולים, ובבקעה, ובגולן, ו"תוכנית המאה" של נשיא ארה"ב דונלד טראמפ, המדברת על "ריבונות פונקציונלית" לפלשתינים – ומאז הסכמי אוסלו-1993, מדברים במקומות שונים על 2 מדינות ל-2 העמים, אולם מסתבר שהמדיניות הזו לא עשויה להתגשם.

אשר על כן מעלה אני לדיון ומציע לשקול את ההצעה לבחון את מודל הקונפדרציה כפתרון לסיום הסכסוך.

ד"ר גדעון בן דרור

לשעבר סמנכ"ל לפיתוח ולבינוי מוסדות חינוך במשרד החינוך, יועץ ועדת החינוך והתרבות בכנסת, וסגן יו"ר עמותת הסגל הבכיר בשירות הציבורי.    

* * *

ד"ר ארנה גולן

מעשה בשלושה יוצרים שנכנסו לפרדס היצירה לעיין בה ונעשה להם נס ויצאו בשלום

על הספר "שלושה בפרדס היצירה", מאמרים על יצירה ויצירות מאת  רון גרא, נורית צדרבוים ויוסף כהן אלרן, הוצאת ארגמן-מיטב, 2019 , 132 עמ'. ציור הכריכה: נורית צדרבוים

ספר חדש ומסקרן זה, המתגלה עם הקריאה כתרומה רבת עניין לחשיבה על מהות היצירה האמנותית והפילוסופית, מתגלה באופן מפתיע כמזמן אותנו להשעין את הסקירה שלנו דווקא על משמעות שמות משפחתם של שלושת המשוררים שנכנסו  לפרדס הזה. ויותר מזה, גם להוסיף דברים על משמעות שמו של הספר. וזה כבר ממש אתגר נהדר, נדיר ומשמח!

ובכן, תחילה לשמו של הספר. הוא מבוסס כמובן על האגדה הנודעת מן התלמוד (חגיגה י"ד) על ארבעת חכמינו שנכנסו לפרדס (ואין צורך במרכאות בין האותיות) של סודות האלוהות, כלומר – התעמקו במיסטיקה היהודית שהיתה אז  בראשיתה ובנו מסד גם לספר היצירה, לספר הזוהר ולקבלה בכלל. ומעניין, את הקשר לאגדה הזאת אכן מציין במבוא היוזם של הספר, הלא הוא ראובן שבת, ששם משפחתו מתקשר לקדושת השבת אך גם לסודות הבריאה והאלוהות. ומה מסופר באגדה? מסופר על ארבעה חכמים מגדולי הדור שנכנסו לפרדס. בן עזאי הציץ ומת, בן זומא הציץ ונפגע, "אחר", הלא הוא אלישע בן אבויה, קיצץ בנטיעות. כלומר נעשה כופר, ורק רבי עקיבא יצא בשלום.

מחברי הספר שלנו, שהם רק שלושה שנכנסו לפרדס ולא אל מסתרי האלוהות כיוונו אלא למסתרי יצירה האנושית, דומה שגילו שמץ של יוהרה כשניתלו באגדה כל כך כבדת משמעות זו. אבל זה ייסלח להם בזכות הישגיהם ובעיקר בזכות חתירתם הנפשית ממש לסודות הללו, אם של עצמם ואם של הזולת, ונוכל לומר כי אכן יצאו בהחלט בשלום.

ומה על שמותיהם? מה הם יגלו לנו? אז נפתח בכותב הראשון, הלא הוא המשורר והמחנך והמנהל החינוכי רון גרא. שמו הפרטי מכוון אותנו אמנם למוסיקה,  אלא שצליליה אכן מהווים מסד לשירה. אבל הפעם הוא דווקא עוסק בשאלות פילוסופיות ופסיכולוגיות הכרוכות במוסר, בהשכלה, בארוס ובמלחמות פנימיות קשות של יוצרים בספרות ובפילוסופיה. ואכן, שם משפחתו מכוון אותנו אל אביו של השופט המקראי השני, הלא הוא אהוד בן גרא משבט בנימין, שהיה איטר יד ימינו והפך עניין זה ליתרון במאבקו בעגלון, מלך מואב, ששיעבד את עם ישראל, הגיע אל עגלון, בעורמה נכנס לבדו אל חדרו,  ובהיותו שמאלי בידו הפעילה היטעה את המלך והרג אותו בחרבו, או אז  ניצח בנו של גרא במלחמה שהכריז על המואבים הנדהמים "והארץ שקטה שמונים שנה" (שופטים ג' י"ב-ל'). ואכן, רון מתמקד במאמרו השני , הארוך והמפורט (20-60) במלחמות, אמנם הפנימיות,  שביחסם של שופמן וברנר אל הארוס ואל האהבה על רקע טלטלות הביוגרפיה שלהם ובלא יכולת להשתחרר משיעבודם להן.

 זה גם המקום  להדגיש סדר נוסף במאמרי הספר. חלקו של גרא, שמאמריו השניים ראשונים, הוא גם החלק בעל המבט המחקרי האובייקטיבי ביותר שבספר זה, בעוד מאמריהם של שני הבאים אחריו הולכים ומתמקדים יותר ויותר במבט סובייקטיבי של יוצרים, אף שהם משתיתים את דבריהם גם על מחקרים מדעיים, ודנים במהות יצירתם שלהם ובזיקותיה ליצירות אחרות או באמנות בכלל.

גרא עצמו פותח במאמר שבו הוא פורש את פרשנותו המבוססת על מחקרים מגוונים לתפיסותיו הפילוסופיות, הדתיות והמוסריות של רבי אברהם בר-חייא, שהיה מלומד ומיסטיקן יהודי מן המאה ה-12 בספרד, וספרו "הגיון הנפש" הוא הספר המדעי הראשון שנכתב בספרד בעברית! אין תימה, על כן, שהכותב מרותק, למרות הניסוח המדעי "הקר" במאמרו, למשנתו המדעית והפילוסופית של רבי חייא ולפיענוח מושגי התקופה ההיא. לשם כך הוא גם נשען, כאמור, על מקורות ומחקרים קודמים, כיוון שסיפרו של רבי חייא כתוב ברוח התקופה הרחוקה ההיא כאוסף של דרשות שנתחברו לעשרת ימי תשובה ועניינן תוכחות מוסר. עם זאת, ספריו כולם עושים אותו לאחד הפילוסופים החשובים מימי הביניים. בהתאם למקובל אז הוא היה גם אסטרונום ואסטרולוג ופעל בעיקר בברצלונה מתוך מודעות ושאיפה להפצת התרבות וההשכלה המדעית גם מחוץ לספרד, במיוחד בפרובנס.

יותר מזה, בגיבוש רעיונותיו הסתמך גם על חוקרים לא יהודיים, כמו למשל באסטרולוגיה, ששירתה אותו לקביעת מועדים מעט לאירועים וחגים בקהילה. לוחם היה, אם כן,  להטמעתם של מדעים ביהדות.

מאמרו השני והמפורט הרבה יותר של רון גרא כבר פונה, כאמור, לספרות העברית החדשה ומעיין בנושא מודרני שריתק לא מעט סופרים וחוקרים, ובכל זאת  מצליח לחדש באופן הדיון ובמסקנותיו. למשל, כשהוא דן בשאלת הארוס והאהבה ביצירת ברנר הוא מקשר את הדברים באופן חדש לבעיית האמונה, כמו גם לביוגרפיה מצדדיה שלא נדונו, ואף  לשאיפה אל המוחלט והמופלא ולבעיית התחושה הבסיסית של ברנר שהוא חי במציאות קיומית תלושה על אף שאיפתו המתמדת לקיום יציב. גרא אף מעמיק בהצגת התיאוריות המקוריות שפיתח קורצווייל ומעיין בגיבורו המרכזי של ברנר.

לעומת זאת, כשהוא דן בשאלת האהבה והארוס בסיפוריו של שופמן, שאף בהם רב העיוות ואי ההגשמה, הוא מציין, למשל, כי אין הם מעוגנים בראייה של תהליך חברתי שנכשל כמו אצל ברנר, אלא הרקע הוא אינדיבידואלי, של ייאוש מראש מאפשרות של קשר בין אישי בכלל או של שייכות, שכן האינדיבידואליות היא אצל שופמן עיקר. וכך נשארות אצלו הנשים אווריריות, בלתי מוגדרות, בעוד ברנר מייחס לאישה ערך וכוח אינדיבידואלי גדול והיא לגביו סמל לחיים ולעצמיות. המיוחד במחקר זה שהוא נשען גם על עיון נרחב באיגרותיו של ברנר לשופמן, שהיה בן גילו וראה בברנר סמכת ספרותית אך – נציין זאת אנחנו –האריך לחיות  כ-50 שנה לאחר רצח ברנר בפרדס שליד יפו.

ומה כותבת ד"ר נורית צדרבוים? הבה ניפנה לשם משפחתה, שהרי אפשר שהיא צאצאית למי שתרם תרומה מכריעה לייסודה ולביסוסה של העיתונות העברית במעבר מן ההשכלה לחיבת ציון ולציונות. כוונתי היא, כמובן, לאלכסנדר הלוי צדרבוים. הוא נודע בכינוייו "ארז", שהוא תרגום שם משפחתו לעברית, והיה ומייסדו של העיתון, שהופיע תחילה כשבועון, והיה העיתון העברי הראשון בתחומי רוסיה הצארית. בסיועו של חתנו גולדנבלום הוציא את העיתון משנת 1860 ועד 1870 באודיסה, ואז עבר לסנט פטרבורג, שלא כל אחד יכול היה להתגורר בה אלא רק מי שקיבל אישור מיוחד, משכיל נודע או בעל נכסים, וכך נעשה גם מרכז לחכמי יהדות רוסיה (ובתוכם יל"ג). בפטרבורג גם הפך לעיתון יומי ואף נקט בקו ציוני ברור החל משנת 1886. הוא הביא להשתתפותם של כתבים וסופרים מרחבי הפזורה היהודית ברוסיה הצארית ומחוץ לה והתקיים עד שנת 1904!

ומה מתברר באשר ליוצרת הנושאת אותו שם משפחה? שהיא אכן משוררת אך גם אמנית בציור ובפיסול ואף חוקרת רב-תחומית, כפי שהעיתון הנידון שאף להרחיב את תחומיו. ואכן, במאמרה הראשון היא מעיינת בחיבור המתקיים בין יצירתה שלה לבין תחומי האמנות השונים, בין השפה החזותית שבאמנות הפלסטית שלה, בציוריה המדהימים, לדעתי, ובפסליה – לזו הוורבלית שבשיריה. היא מציגה תפיסות רבות עניין הנוגעות ליוצרים רב תחומיים בכלל, דנה בטקסטים שיריים וביחס שבין אמנות לאמונה (63-72). בקיצור – גישה נועזת, מקיפה, נובעת מן האני-היוצר אך פונה למרחב התיאורטי.

ומעניין, להדגמת התיאוריות שהיא מפתחת על  מחקר רב תחומי, היא דנה, למשל, ביחס שבין המקרא לציורים שציירו ציירים נוצריים מערביים ועל הנושאים שבהם התמקדו, כמו גם בסצינות ובתקופות שונות, כשהציורים מהווים פרשנות לנושאים מרכזיים בתיאולוגיה הנוצרית. כך נידונים עקידת יצחק, הגירוש מגן העדן, המבול, ברכת יעקב לאפרים ולמנשה ועוד. הגישה האינטר-טקסטואלית הזאת  נכרכת לדבריה ב"גישה פנומנולוגית".

מאמרה השני, "העברית היא פסל שלא פוסל", דן בנושא הקרוב לליבי וגם כתבתי עליו, הלא זו שירתה של יונה וולך, שמשירה הנודע על העברית (שהיא גם "אישה מתרחצת") נטולה כותרת המאמר. אבל  עיונה של נורית צדרבוים בשירתה של וולך מוליך לדיון על הקשר הסמוי שחשפה בין ציוריה שלה לשירי המשוררת, קשר שנוצר בלא מודעות וכוונה מראש, כשם שגילתה את השיח שבין יצירותיה החזותיות לשיריה של וולך, והקשר הזה ניגלה לה  כמו היה זה שיח עם עצמה. מכאן היא אף מפליגה לעיון במקורות שקלטה אל תוך יצירתה השירית ואשר העמיקו אותה.

אכן, לא עיתונות היא זו כדרכו של צדרבוים-ארז, אלא מחקר הנכרך במבט סובייקטיבי על יצירתה שלה. אבל רב תרבותיות יש כאן, והשכלה רחבה והישענות על העבריות והיהדות והאמנות לגווניה ולסוגיה.

ויוסף כהן אלרן? כבר שם משפחתו, כהן, מרמז למעמד הקדושה שהוא עתיד לייחס ליצירה השירית ולאמנות בכלל. ואילו השם שנוסף, אלרן, שנבנה  מאותיות שמם של ילדיו, עתיד לשקף את תחושת הקירבה המשפחתית שהוא חש לכל היוצרים והבוראים אמנות.

ואכן, כבר בראשון משמונת מאמריו הקצרים, שבכולם מטרתו היא לבסס עמדות הגותיות  באשר למהות היצירה בכלל וליצירתו הספרותית שלו  בפרט, הוא דן  ב"חובה, הברירה והזכות" של האמן וחושף את גישתו. בהתבססו על מעין אגדת בריאה, הוא יוצא מן ההנחה שהאמנים נבראו כטעונים גנטית ב"ריחות פנימיים" על מנת שיפיצו אותם החוצה למען האחרים. כורח היצירה בא, אפוא, שלא כדעה המקובלת ככורח למבע פנימי ואישי, אלא מתוך כמיהה מוטבעת באמן להעניק לזולת ולהעשיר את נפשו ב"ריחות" של אמנות. לפיו, האמנים הם "ציידים" של ניצוצות יצירה ומשימתם היא ללוכדם. על כן "הברירה" שלהם היא ליצור או לחדול, אלא שברירה זו למעשה אינה כלל בידם, כי היצירה היא כמחלה, והאמן – וכך גם הוא עצמו, הכותב – במצב תמידי של חיים כפולים, חיצוניים ופנימיים, וה"זכות" שניתנה לו היא – "לחלום".

לאחר מכן מדבר כהן אלרן , למשל, על "ארגז הכלים שלי", שבכוחו הוא חותר להעביר לזולת את חוויותיו (ונוסיף בסוגריים: מה מאושר הוא, שבניגוד לרוב משוררי התקופה הוא חש ששירתו נדרשת, שזקוקים לה ומצפים לה). מעניינים הם דבריו על היחס שבין עטיפת הספר לבין משמעותו, כמו גם על הביקורת שקיבל על ספרו הראשון, שאכן לא היה בשל לדעתו, והוא הטמיע אותה, למד ממנה, כפי שאמנים מחוייבים לעשות "כדי שלא נהיה כאיקרוס."

הוא גם כותב על שלושה ספרים, בהם אחד של שותפתו לספר זה, ודן בכולם מנקודת המוצא של נפש היוצר. וכך, גם כשהוא כותב מעין אוטוביוגרפיה, הרי זו מסתיימת בהנחה כי "אנחנו היוצרים – שחקנים של אלוהים". אכן, כהן במקדש היצירה.

האמת היא, כך נוכל לסכם, כי בתשתית הקובץ כולו מפעמת תחושת הייעוד של היוצר, כמו גם הנחת יסוד פואטית בדבר חיוניותה של היצירה וערכיותה – לא ליוצר בלבד אלא גם לנמעניו ולהוויה האנושית בכללה. ודומה, בימים אלה של להט פוליטי, נעים וטוב ומעניין לעיין בספר כזה שכולו פליאה והערכה ליצירה, גם לזו העצמית וגם לזו של הזולת, ובהופעתו בלוויית ציוריה הייחודיים של צדרבוים. נברך על המפעל הספרותי יוצא הדופן הזה.

ארנה גולן

אהוד: מדברייך על דבריו של רון גרא על חיי ברנר אני מסיק שגרא לא התפתה לתאר את ברנר כהומוסקסואל, איפיון מטופש שאין לו כל יסוד בחייו וביצירתו של ברנר, שהרי ברנר קינא בגברים דוגמת שופמן, שהצליחו אצל נשים; שהרי ברנר בער כל חייו בתאווה לנשים, אפילו נערות; שהרי ברנר היה זה ש"ריח רע עולה מפי, לאישה לא נשקתי מימיי" – ואולי אם היו אז טיפולי שיניים כמו היום, ושינניות, ברנר היה פחות פסימי וגם מצליח יותר לנשק נשים שגם תסכמנה שיתקע בהן את הברנר שלו ויבוא על פורקנו.

  * * *

הספרייה המרכזית

בית יד לבנים

רח' המחתרת פינת ההגנה

רמת השרון

האם יש מקבילה במקרא למקבת השקספירי?

הרצאה תשיעית בסדרה לשנת תשע"ט,

המרצה – ד"ר משה גרנות

חזאל הורג את בן הדד מלך ארם, ויורש אותו.

פעמיים מזדמן לדויד להרוג את שאול שרודף אותו –

 אבל הוא איננו נכנע לפיתוי. מדוע?

דף עזר יחולק למשתתפים.

ההרצאה מתקיימת בחדר הרב-תכליתי בספרייה

ביום ב', 6.5.2019 בשעה 17.30

בבית יד לבנים

הכניסה חופשית

* * *

יעקב חסדאי

הבחירות לכנסת ה-21: שיעור במנהיגות

מהבחירות לכנסת ה-21 שנערכו באפריל 2019 אפשר להפיק כמה לקחים חשובים.

אחד מהם גלוי וידוע והוא שהציבור הישראלי מחולק ברובו לשני חלקים כמעט שווים והמפלגות החרדיות הן לשון המאזניים. לדבר זה תהיינה משמעויות רחבות מאד ביחס לאופי הממשלה שעומדת לקום וחלוקת התקציבים בעתיד.

מסקנה נוספת אשר נדונה פחות בניתוח תוצאות הבחירות קשורה לנושא המנהיגות.

מה למדנו ממערכת בחירות זו בנושא המנהיגות? כאשר מתבוננים אל מערכות בחירות קודמות מגלים כי כאשר יש מצב של "תיקו חברתי", כלומר מחנות הימין והשמאל-מרכז שווים בכוחם, מה שמכריע את הבחירות זהו המנהיג העומד בראש אחד המחנות.

דוגמא טובה לכך היא בחירות 1992. יצחק רבין עמד בראש מפלגת העבודה וקיבל 44 מנדטים. דוגמא נוספת היא בחירות 2003 כאשר אריק שרון עמד בראש הליכוד וקיבל 38 מנדטים.
בשני המקרים האלו, אישיותו של המנהיג הביאה לכך שחלק מן הקולות של מחנה אחד עברו למחנה השני. לעומת זאת, בבחירות 2019 לא היתה תופעת מנהיגות ולמרות כל הדיבורים הרמים על מנהיגותו של נתניהו, למעשה בין שני הגושים הגדולים אין הכרעה.

המצב בו מחנה אחד מקבל 49 מנדטים והשני 45 מנדטים (ללא חרדים וערבים) –
זו איננה הכרעה חברתית אלא תוצאה של הקלפי.

נושא נוסף הקשור למנהיגות שכדאי לזכור אותו ממערכת בחירות זו – הוא די מפתיע.
מושגי המנהיגות הטובה כפי שאנו מכירים אותם הם אלו של מנהיג אשר מעודד את העם שלו, ובמקביל גם מחזק את המחנה שלו ומוביל אותו קדימה.

 בבחירות אלו הסיסמאות "הצילו" "געוואלד"  של ראש הממשלה ומפלגות גוש הימין היו סיסמאות מרכזיות בתעמולת הבחירות ובאו הן כדי לעודד את הבוחרים והן כדי להפחידם מן המחנה השני בראשות בני גנץ. זה לא מובן אם זה בא מכיוונם של אלו המתיימרים להנהיג את העם. איך ייתכן שמנהיג בונה את כוחו על הסיסמה "הצילו"? מה זה מראה על סוג המנהיגות שיש כיום במדינת ישראל?

המסקנה מעובדות אלו היא די ברורה. תוצאות הבחירות מלמדות על דבר שניתן היה לדעת אותו גם קודם לכן – יש במדינת ישראל משבר מנהיגות. תוצאות הבחירות לכנסת ה-21 לא הכחישו עובדה זו אלא דווקא אישרו וחיזקו אותה.

* דברים אלו נערכו מתוך שיחות בנושא שערך יעקב חסדאי תחת הכותרת "הרהור וערעור" והם מתפרסמים באתר תנועת לאו"ר www.laor.org.il 

* * *

דניה מיכלין עמיחי

מעוף היונה

כמו כולם, הזדעזעתי לשמוע על האסון שפקד את צרפת, כשקתדרלת נוטרדאם, פאר האמנות הגותית, עלתה בלהבות, ומיד עלה בזיכרוני ספרו של יובל שמעוני "מעוף היונה",  שקראתי אותו לפני כעשרים שנה, שתחילתו וסופו בנוטרדאם. הספר הקטן הזה, בפורמט שלו ובמיספר עמודיו, הוא מעט המכיל את המרובה.

יש בו שתי עלילות, הכתובות בשני צידי הדף, עלילה מזה ועלילה מזה, עלילה אחת בדפים הימניים ועלילה שנייה בדפים השמאליים. בין שתיהן מסתתרת עלילה שלישית, הנתונה בסוגריים, ששייכת למספר. המכנה המשותף בין שלושתן היא העיר פריס.

העלילה הראשונה, בדפים הימניים של הספר, מספרת בזוג אמריקנים, שילדיהם קנו להם טיול לפריס במלאת שלושים שנה לנישואיהם.

העלילה השנייה, בעמוד השמאלי של הספר, מספרת באישה צרפתייה, ללא שם וללא גיל, שיושבת בחדר מלון, שקועה בעצמה ועורכת  חשבון נפש.

המעבר מהעמוד הימני לשמאלי הוא חד ושונה, הן  מבחינת התוכן הן מן הבחינה הווקאלית; השיחות של הזוג האמריקני הן קולניות, סתמיות, בנאליות  ועוקצניות, ומן החדר של הצרפתייה עולה דומייה חרישית, כשהקולות היחידים הם של ארון נפתח או נסגר ושל מים זורמים מברז במטבח. אבל מחשבותיה, ההכרה ותת ההכרה שלה מחרישות אוזניים ובדידותה מעוררת חלחלה.

גם בני הזוג האמריקאי  בודדים, כל אחד בדרכו שלו, אבל  להם יש על מי לפרוק את  תסכולם,  הוא עליה והיא עליו. הם מתווכחים על כל דבר ומתכננים את יומם כשהם מסתמכים על מדריך לתיירים, לפיו יצעדו ללא מטרה ברחובות העיר.

האישה הצרפתייה מנהלת עם עצמה מונולוג חרישי. היא אינה זקוקה למדריך תיירים, היא תושבת המקום ודרכי העיר נהירות לה. גם על תוכנית היום גמרה אומר קודם לכן והיא תצא לרחובות פריס בדרך למטרה מוגדרת.

הכול התחיל בקתדרלה: "הרחבה שהיא הדבר היחידי הידוע, שבו אפשר להתחיל ובו, כזכור, גם יסתיים הכל [...] כאילו דרוש כל המרחב הזה סביב למטר המרובע האחד, שאליו יתנקז הכול." (עמ' 7).

בני הזוג מתנהלים באיטיות; נכנסים למטרו, יוצאים, שותים קפה, מתווכחים, הזמן לא דוחק להם. כשהם מגיעים לקתדרלה, האישה פותחת את המדריך לתיירים ומקריאה לבעלה:

"נוטרה דאם, הקתדרלה הראשית של פריס ואחד משיאיה המרהיבים ביותר, אם לא המרהיב מכולם, של האמנות הגותית, אל תחמיצו [...] שלושה שערי כניסה גדולים, שני מגדלי אגפים..." (עמ' 90 ,91). היא מוציאה מצלמה מנרתיקה: "אז תעמוד גם, מול הדלת, קצת ימינה, שיחשבו לפחות שנכנסנו  [...] עכשיו תחייך." (עמ' 97).

באותו זמן, עושה האישה הצרפתייה את דרכה למעלה: "מאחור מאחור זה הפתח שממנו עלית כן מה את רוצה להגיד בזה מה וזה זה המעקה את יודעת טוב מאוד שזה המעקה הוא גבוה יותר כאן למטה רחבה [...] את לא הולכת לבכות לא את לא תבטיחי לי שלא שאת לא אסור תבטיחי תעלי..." (עמ' 59 א).

אבל היא אינה המטפסת היחידה: "זו  זו יונה שמנה אפורה נוסקת ועפה ונוחתת לבסוף על כרכוב, מביטה. רואה רחבה..." (עמ' 60 א). "היונה מהדסת עתה לאורך המרזב מטלטלת אנה ואנה ירכי מטרונית מניעה את ראשה קדימה אחורה מנתרת בכבדות עצלה טופחת לבסוף בכנפיה מתרוממת דואה גדולה מן הדמויות הנעות למטה..." (עמ' 63 א).

הרוח טופחת על האישה המטפסת "[...] מצליף באוויר על גבה באוויר הוא עף הכל עף לך נופל לך למטה הוא עף לך למטה רחבה אנשים שלום רחבה שלום אנשים שלום רחבה גדולה שלום וקשה למטה..." (עמ' 80 א). למטה תתרחש הפגישה הבלתי צפויה בינה לבן הגבר שעמד מחייך מול המצלמה של אשתו.

"צל היונה מרפרף על אבני המרצפת, משתהה, גדל עוד, מתלכד אם רגליה. כנפיה נאספות והוא מתחילה להדס לכיוון הפירורים." (עמ' 97, 97 א).

מדריך התיירים, שהאישה מקריאה מתוכו לבעלה, מספק הסבר על  האמנות הגותית המוקדמת והמאוחרת: "שבאמנות הגותית המאוחרת תוכלו למצוא לשונות להבות. לשונות להבות? המעטרות אותם באמנות שאין למעלה ממנה." (עמ' 93).

אין אלה לשונות האש שפרצו מתוך הקתדרלה ב-15 בחודש זהה.

יובל שמעוני, מעוף היונה, עם עובד 1990

מומלץ מאוד!

דניה מיכלין עמיחי

* * *

חנה סמוכה מושיוב

חדר משלי

הבית שלא הכרתי

את הבית שבו נולדתי בארץ אחרת, אינני זוכרת. הייתי בת שנתיים כשנעקרנו משם וארצה עלינו ושוב לא ראיתיו לעולם. ולא אוכל לספר לכם שום מעשייה, על איך הוא נראה ואיך הוא היה.

המעברה

עליתי ארצה בשנת אלף תשע מאות וחמישים, עם הוריי, אחי ואחותי, סבי וסבתי הקשישים. קיבלנו מגורים במעברה באי שם, ביישוב מרוחק ומבודד, שנראה כמו סוף העולם ולא ידענו כמה אנו קרובים לגבול, שדרש הגנה על הבטן הצרה של המדינה.

ואפילו לא ידענו איפה אנחנו על המפה. חשבנו שמעבר להרים המביטים עלינו ממזרח, יש עולם שאיש בו טרם דרך, ולא ידענו למי הוא שייך.

במעברה, ששכנה בַּסְפַר, לא היה כביש, רק דרך עפר. בלילה העלטה אותה כיסתה, ותנים מייללים, אֵימָה מטילים.

כדי לקלוט את העולים, שהובאו מכל רחבי תבל בהמונים, רובם פליטים, או מהשואה ניצולים, הקימו להם אוהלים.

האוהל

בישראל קיבלנו אוהל, דיור פשוט מהיר וגואל. האוהל היה חלל אחד צפוף, בלי חלון ובלי ריצוף, מיטת ברזל לכל שני ילדים, מעליהָ מזרון ממולא בקש, או בעשב ים, (גומאוויר עוד לא היה קיים). שמיכות חומות, מצמר גס ודוקר, בלי סדינים ובלי כריות מעשי רוקם.

ולא היו בו שירותים, או מים זורמים, לא חשמל, מקרר ומטבח. חום ומחנק בקיץ ובשרב, ובחורף קור, שיטפונות וסחף. ישנו שניים יחד, נדבקנו זה לזה וגם במחלות רבות. היה קר מאוד ולא לנו היו מספיק שמיכות.

באוהל הדל, לא היה קל, אך המשפחה עוד תגדל...

אימא מיד הצליחה להתעבר וכעבור שנה, או קצת יותר, נולד לה בן,

"צבר" ראשון בישראל.

ועם כל מה שהיה באוהל חסר. לא הבנתי מה לא בסדר... מעולם לא ראיתי סוג של בית אחר, ולא ייחלתי למקום טוב יותר,

ולא שמעתי אף לא אחד מקטר...

הצריף

כעבור כשנה עברנו לצריף, שהמצב בו היה קצת פחות חריף, החידושים בו היו: רצפת בטון, חלונות, שדרכם חדרו, משב אוויר, אבק וקור, חתולים, שחיפשו משהו לאכול וגשם זלעפות והרבה חלומות. היתה גם דלת, שאפשר אותה בחבל דק לקשור למשקוף, שהגנה עלינו מפני גנבים תנים וקור.

הצריף היה גדול יותר ומרווח, החלל שלו חולק לשניים. חלק אחד שימש למקלחת ולמטבח, שבו היו פתיליה ועששית ופח, בלי כיור, בלי אסלה ובלי ברז מים.

והשני, שימש כחדר שינה, עם ארון קטן בפינה ועם אותן מיטות סוכנות צרות ושמיכות צמר גסות שדוקרות.

בכל יום חמישי חיכינו לשעה החגיגית, להתקלח בגיגית, שנקראה פַּיְלָה, במים שהתחממו לאט על פתילייה, בתוך סיר גדול (דוּד) מפח. הרבה זמן זה לקח... לא היה פשוט, היה קשה ומסובך, אך אף אחד לא נותר מלוכלך.

ובינתיים נולד לי עוד אח...

בחורף הדשיאה האדמה עשבי בר ופרחים למכביר, ובקיץ יבש חציר, נבל ציץ והנוף החוויר. כל היום היינו בחוץ, התפלשנו בחול, ובחורף בבוץ.

אימא איימה, שעלולים לקחת אותנו לקיבוץ...

ועם חשיכה נכנסנו הביתה לצריף, שתינו חלב ופת ערבית. בלי מקלחות נכנסו למיטות, עם החול על השמיכות שכבנו לישון, ושקענו עמוק ב"בור" שבמזרון. וקמנו מפיפי רטובים, ועקוצים מיתושים ומפשפשים...

בחצר הצריף היה ברז אחד משותף לכל ארבע משפחות, לשתייה לבישול, לרחצה, ולניקיונות.

למבוגרים היו שירותים ציבוריים "בול קליעה". החור הפחיד והריח – זוועה. והיתה גם מקלחת מפח, עם מים קרים בלבד, ומי שהתקלח בה, לא היה שם לבד...

והיה בית קפה אחד, שגברים בלבד בילו בו ביחד, שיחקו קלפים ו"שש בש" ושתו תה, שמעו חדשות מרדיו, שניגן שירים בערבית, שעליהם התענגו והתמוגגו בשעת ערבית, ובו נערכו לקראת הבחירות עצרות עם, והגיעו לשם אנשי שם. יכולנו לשמוע אותם ולהתרשם. ואפילו את ראש הממשלה ראינו שם נואם.

לא הבנו אף מילה. היינו קטנים ושפתנו דלה.

לבד הלכנו לגן של "מועצת הפועלות". אף אחד עלינו לא פחד... היה תענוג לשחק בו בבובות, ללמוד עברית ולעשות קבלות שבת ולתרום, אם אפשר כמה, פרוטות לקופת "הקרן הקיימת", שדונם פה ודונם שם, אדמות גואלת.

למדנו על החגים, ביום העצמאות הנפנו דגלים, בפורים התחפשו ואפינו אזני המן ובחנוכה הגננת קישטה את שמשות הגן בחנוכִּיו‍ֹת ובכדים מניירות צלופן. בפסח שמענו על משה בתיבה. שרנו "דומם שטה, תיבה קטנה" וזכרנו, שהיינו עבדים במצרים, ועתה, בישראל שלנו, אנו בני חורין.

התמכרנו לכל הסיפורים.

השיכון

החזון הגדול, התממש בשנת חמישים וחמש, עברנו לשיכון, בית צמוד קרקע, דו-משפחתי עם שכנים צמודים. בנוי מבטון ומבלוקים, גג עם רעפים אדומים, ומרצפות עשרים על עשרים.

הרגשנו עשירים...

לכאורה, השיכון היה ארמון רב תפארת.

לראשונה ראינו מרצפות אפורות, שנראו בעינינו, מפוארות, כיור במטבחון וכיור במקלחת  ומים זורמים בברזים. גם האסלה והטוש, היו עבורנו חידוש.

לא היו בו תריסים ורשתות, והחדרים היו ללא דלתות. לא היה חשמל, לא גז ולא מקרר.

לא ידענו שאפשר יותר...

המשכנו להאיר את החדרים בעששית, ועל אותה הפתילייה אימא בישלה. וגם חִיממה מים לכביסה ולרחצה. מפעם לפעם הביוב נסתם וגאה, והבעייה הייתה קשה ונוראה...

הבית היה דל וקטון, שני חדרים, מטבחון, מקלחת עם אסלה, הול ומרפסת, אחלה...

בחדר אחד היו מיטות, ארון קטן ושולחן, לכן בחוץ בילינו רוב הזמן.

לאף אחד לא הייתה פינה ולא מיטה לישון בה לבד, לא סדינים ולא שמיכות פוך, ורוב הזמן הבית היה הפוך.

לשיכון היתה צמודה חצר, סוג של "משק עזר", בלי גדר. המטרה, שהמשפחה תְּגָדֵּל פירות ושאר ירקות, כדי שלא תהיה מניעה שגם ב"צנע" נאכל אותם בשפע...

נטענו חבושים, משמשים, פירות הדר ואפרסקים, גויאבות, שזיפים ואגסים, והיה מגניב, שהם הצליחו להניב...

כל כך רצינו לטעום מהפירות, שבחצר ביתנו גדלים, אך בטרם הבשילו לפרות מגדים, קטפנו אותם בוסר והמשכנו להרגיש את החוסר...

בשיכון נולדו עוד שתי בנות, וגם אבא קיבל עבודה קרוב, עזב את שדרות ובא איתנו לגור וכבר היינו בבית תשע נפשות והיה צפוף ולא פשוט.

אבא הפך ל"מורה מוסמך", קיבל עלייה בשכר ו"הפרשים". החליט את הבית להרחיב. הוא לקח הלוואות והזמין מהנדס, ואפשר על בית גדול לפנטז...

ובליבי זממתי להשיג חדר משלי. הרגשתי שזה מגיע לי...

חלמתי על פינה, שבה אוכל לשבת ללמוד ולכתוב יומן בשקט. ולא עלה על דעתי שזה לא צודק ולא בסדר, שששת אחיי יִשנו בחדר אחד, ואני בחדר לבד.

הצלחתי להשפיע על אחותי, שלא כדאי לה לישון בחדר איתי, כי אני עד שעה מאוחרת לומדת והיא תתלונן שבגללי, היא לא נרדמת. 

הייתי המאושרת באדם, שהצלחתי להשיג את מה, שאף אחד בבית עליו לא חלם. שום אח לא התנגד ולאף אחד לא היה איכפת. היפלו אותי לטובה וזה בלט. לא היה פה שום דבר חדש, ולא היה לי שום חשש ולא ייסורי מצפון, שיש פה חוסר צדק ואי שוויון, ולא היה על זה שום דיון.

זכיתי בחדר החדש ולבד במיטת ספה מרופדת ויפה, וסדין לבן עם רקמת תחרה, שאימא רקמה ושמיכת פוך עבה עם ציפה, ושטיח על הרצפה וספרייה של אבא.

חלום שאיש לו לא ציפה...

לפעמים היה לי קשה להשלים עם העובדה, שחדרי היה גם ה"סלון", שבו לעיתים התקבלו אורחים, שחשתי שהם מיותרים ואת שלוותי הם מפרים. היה לי חבל, שהקן האהוב, לזמן מה, ממני נגזל והפך לנחלת הכלל.

בכלל לא היה לי קל...

אך כשהיה לי חבר, שבא אותי לבקר, ישבנו שעות בחדר. רצית שיישאר... ושלא שילך מהר.

החדר היה עבורי קונכייה, שעלי הגנה ושקט לי נתנה, בתוך הים הגועש שמסביבי המה, יכלה הנשמה למצוא רגעי שקט ונחמה.

בכסף שהרווחתי מהעבודה. חזרתי להיות תלמידה, מתקדמת ודבר לא מפסידה. קניתי לי שולחן כתיבה, שהיה חשוב לי נורא, עם מגרות ומעליו ספריה, ספרי לימוד וספרי קריאה, מנורת שולחן ועט נובע.

מדי לילה חזרתי מהלימודים כשהבית נם. מיד נכנסתי לחדרי, המקום היקר לי בעולם, הדלקתי אור, שלא הפריע לאיש, וליד שולחני התיישבתי חיש. למדתי בתשוקה, שאפתי להתקדם, לפני שהשינה את עפעפי תקדם.

החדר, עשה לי חשק ללמוד. בזכותו, הצלחתי להגשים חלום, השגתי תעודת בגרות וסיימתי תואר ראשון.

ואחרי כך התחתנתי ואת בית הוריי בשמחה עזבתי,

ולמרות שהיה אפשרי, אף אחד מאחיי לא תפס את חדרי...

דירה

בעלי המיועד בא עם הצעה כבירה, שביחד נקנה לנו דירה.

לא חלמתי, שזה בכלל אפשרי... הוא תרם את החלק הארי, ואני את מה שחסכתי משלי, ולא הצטרכנו הלוואות ומשכנתא, והדירה שקנינו הלכה ונבנתה.

התחתנו בחתונה קטנה וצנועה, גרנו אצל הוריו כשנה, עד שבניית הדירה הושלמה. חסכנו בהוצאות ולא היו לנו חובות, ויכולנו להבטיח, שנוכל לקנות שטיח, ריהוט לסלון ולחדר השינה, מיקסר, מקרר, ומכונת כביסה, שיאפשרו מגורים ברמה בדירה מושלמת ונאה.

נדוניה קטנה הבאתי מביתי, את שולחני שהלך אתי.

היה לי בית משלי

ולא הפסקתי לשאוף שיהיה לי חדר משלי...

ולמרות זאת, בטרם נולדו ילדיי, ויכולתי למצוא אינסוף פינות להניח בהן את שולחן חלומותיי, לא הפסקתי לרצות חדר שהוא שלי בלבד, כזה שאוכל להיות בו לבד,

חדר שהיה לי ואבד...

גרנו לבדנו בדירה בת שלשה חדרים במשך חמש שנים, עד שילדנו שלושה דיירים נהדרים, שמילאו באורם את כל החדרים. נתנו לילדינו מגורים מרווחים ונוחים ואת כל מה שהם צריכים.

וחדר משלי, לי לא היה. בעיה!!!

וילה במושב

אחרי כמה שנים, מכרנו את הבית שבעיר. בעלי, מימש את זכותו לבנות ליד הוריו, בית מרווח במושב. ולמען ילדיי, רציתי להיות בסדר, נתתי לכל ילד חדר.

וגם בבית הגדול והמרווח, לא היה לי חדר...

כדי לשבת לעבוד, הנחתי שולחנות כתיבה בכל פינה, בסלון, בפינת האוכל ובחדר השינה וכל ניסיון לאתר לי חדר משלי לא צלח, אך החלום לא נעלם, לא שכך... לא ייתכן שזה יישאר כך,

יהיה לי חדר, מוכרח!

ביום הראשון שבני הבכור את הבית עזב, הפכתי את חדרו לחדר עבודה מאובזר, קניתי עוד שולחן כתיבה, ספריה ושידה, העברתי את המחשב ואת שאר הכבודה, למקום שקראתי לו "חדר העבודה", ומאז אני יכולה בשקט לשבת ולהיות לבד ולהרגיש שהחזרתי לעצמי את מה שלי אבד...

זה לא היה פשוט, עד שהרגע הזה נוצר. זכיתי באוצר יקר, שאבד לזמן רב והוחזר. והיום יש לי חדר משלי, מקום שבו אני מחוברת לעולמי ואני יכולה בו לשבת בשקט ולכתוב, להתכנס בתוך עצמי ולחשוב.

ואני לא שוכחת, שהתחלתי את חיי באוהל, שלא היה בו לא חלון ולא כותל, חצי מיטה, שמיכת צמר גס ודוקר. בחורף קר, בקיץ חם ולוהט, בלי חשמל והרבה עמל.

והיום, אני גרה במושב בווילה מרווחת, שאיש עליה מעולם לא חלם, שהכול בה יפה ומושלם. עם מזגנים, שלש מקלחות ומים חמים וארבעה שירותים ומטבח מרווח. וגם הרבה חדרים, שחלקם מיותרים, שבהם הילדים כבר לא גרים, ומדי פעם הנכדים אותם פוקדים.

גרתי במקומות שונים, בצורות מגורים שונות, מאוהל, לצריף, לשיכון, לדירה ולווילה, התקדמתי יפה לכל הדעות, הגשמתי משאלות רבות, וכעת אני נחה לי על זרי הדפנה ומהמקום הזה אני לא מתפנה...

חנה סמוכה מושיוב

* * *

אהוד בן עזר

"אנשים בליל קיץ"

לפראנס אמיל סילאנפה

עברית: 1971

פורסם לראשונה במוסף הספרותי של עיתון "על המשמר" ביום 10.10.1971

במסגרת "ספר השבוע"

לפני 48 שנים

תרגום זה לעברית של רומאן מאת סופר צפוני, שעוסק בתיאור חיי איכרים ויער – מעורר ציפיות רבות בלב הקורא. מיד עולים במחשבה סופרים כהמסון, יעקבסן, ביירנסון, ועימם עולם שלם, קודר וצפוני, רומנטי, של יער וחיי איכרים ובעלי-אחוזות, משיאיה של ספרות העולם.

מבחינה זו, "אנשים בליל-קיץ", ספרו של פראנס אמיל סילנאפה – מאכזב. לכאורה יש בו מרבית המרכיבים שמחוללים אותו נס ספרותי שנוצר ביצירות כגון "פן", "ויקטוריה", "נילס לינה" ו"סינבה סולבקן" – איזור כפרי צפוני, מבודד קמעה, קסם ההליכה ביערות, עצי ליבנה ואשוחים, אגמים ומפרצים, חיי איכרים שסובבים סביב בית-אחוזה, האיש הזר – האמן, הצייר, המשורר, שנמשך אל הנוף וחש עצמו זר בו, וכמובן – אהבה,  התפרצות יצרים, גם מקרי מוות ואסון, והכול בצל נוף וחליפות-השנה שכמו יש בהן שהות רבה לאין קץ, והכול מתנהל כמו על רקע של מי-מנוחות, מתוך התאמה לריתמוס של הטבע, של היער ומחזור הזריעה והכמישה.

ובכל זאת, ב"אנשים בליל-קיץ" לא מתרחש אותו נס.

*

"אנשים בליל-קיץ" מספר על חבורה של אנשים במשך סוף-שבוע אחד בליל קיץ צפוני. לספר אין גיבור אחד, או מה שקרוי גיבורים מרכזיים, אלא הוא רצף של אפיזודות המקושרות בזמן, במקום, ומעט מאוד גם בעלילה. הדמויות המופיעות הן של סבתא זקנה בעלת האחוזה לשעבר, בנה, כלתה, שתי נכדותיה, שני אורחים, בחורים צעירים, שבאים במכונית מן העיר לבקר אצל אחת הנכדות, הלקה שמה. כמה רפסודאים שעובדים על פני האגם, והאחד מהם מסתבך ברצח באותו לילה. אישה ממשפחת איכרים שיולדת באותן שעות. אישה אחרת, אשת הנרצח, שעברה מפוקפק, והיא מבשלת שיכר בלא רשיון ומתמסרת לבעל אחוזתה. רופא, שוטר, עוד כמה ניצבים, וצייר – שמבטא את מעמדו של האמן בחיים הללו. את הכמיהות הסתומות, היראה,  הפחד מזיקנה והצורך לשוב אל היסודות האלמנטאריים של החיים, היער, הצחוק, הבכי. אל תל של גבשושית טחובה, באדמת היער, שבו הוא טומן את פניו.

בליל קיץ זה, שהאור עומד בו, והשמש אינה שוקעת, ביום שלפני ראשית קציר השעורים, מתרחשים כמה וכמה דברים, מתרחשים במקביל, ומקבלים משמעות מעצם הקבלתם זה לזה. הרפסודאי השיכור מת, מת מוות חסר-טעם, הוא הגיע לסוף הדרך. רוצחו הוא ילד בנשמתו, עדיין אינו מבין את מלוא משמעות המעשה, גם הרצח נעשה כבאקראי, ובלא סיבה פנימית עמוקה. גם הרוצח נולד, במכאובים שהולכים ומתגברים, אל תוך מציאות, אל תוך המצב החדש של חייו, אל טעם חייו ששונה, אל אופקם שנסגר לפתע, והוא עדיין אינו מסוגל לקשור עצמו עם תוצאות מעשהו.

ובאותה שעה נולדת תינוקת בבית כפרי, נולדת מאליה, אף בלא עזרת הרופא. האם, שחטאה בטרם נישואיה ובעלה הוא קצת אטום ומטומטם – מעוררת בזוג הנאהבים הצעיר את רגש הבשלות של אהבתם. יופייה הבשל, חיוניותה של האם, צחותה של התינוקת – כל אלו משפיעים על הלקה ועל ארויד. ביקורו של ארויד, שאינו אלא מכר מקרי שפעם עורר באופן מוזיקלי את תשוקתה של הלקה – נעשה תוך יומיים לביקור גורלי, והוא זוכה באותו ליל קיץ ארוך בהלקה, זוכה בה בשלמות.

הבשלת אהבתם של הלקה וארויד מבשרת את קיצה של הסבתא הזקנה, מומו, שהיא כבר מעבר לתקופת הבשלות, היא מצויה בתקופת הנשירה. היא חשה עצמה מיותרת. דרך חייה הושלמה והוגשמה בצאצאיה, החוזרים עתה על הנאות הנעורים שלה עצמה, החיים עתה את חייה-שלשעבר, והיא עולה על מיטתה ונרדמת, כנראה בפעם האחרונה.

בלב מאנו הזקן, הפחמאי שמבשל זפת בבורות, נולדת תאווה פתאומית למראה הלקה היורדת בבגד-ים לרחוץ באגם, ולאט לאט הוא כבה, כבור הפחם שלו.

בלב סאנטרה, מהלֵך יום ראשון זה, בו אין בעלה מופיע, רוח של תשוקה וחיוניות עזה. היא משקה את בעל האחוזה שלה ואת ידידיו בשיכר חריף, היא רוחצת בסאונה ומעוררת את תאוותו של בעל האחוזה. ולאחר יום הוא חוזר ובא וזוכה בה. את בעלה היא שוכחת כליל. הוא נושר ממנה עוד בטרם נרצח.

וישנו הצייר, שבראשית הסיפור מבקש לצייר את האישה ההרה, וזוכה על כך בתשובה לעגנית. וככל שנמשך ליל הקיץ הוא שוקע יותר ויותר בתוך עיצבונו, משוטט ביער ובדוגית באגם, בורח מביתו, ולבסוף חוזר לבית בהשלמה עם הגורל, גם כן במין לידה חדשה, עצובה ומיואשת כלשהו, וזוכה בחיבוקה ובהתמסרותה של אשתו.

כל האפיזודות הללו מקושרות ביניהן קשר רופף-לכאורה, ומשמעותי רק מבחינה זו שכל ההתרחשויות מתארעות כמעט בו-בזמן. עין הסופר מתאימה למיבנה הסינאופטי של הסיפור. עין הסופר היא כעין מצלמה נודדת, יודעת כול, שנותנת בראשונה תיאור פאנורמי רחב של סביבת היערות והאגמים, תיאור חיצוני עם שרטוטי דמויות ספורים, גם כן חיצוניים. ולאט לאט מתרכזת המצלמה בתיאור אפיזודות ברורות-יותר: גם מעט מן ההתרחשות הפנימית, ההרגשות, אם כי התוך, וגם העבר של הדמויות – ניתן בצורת סקיצה, ולא בפירוט. קפיצות המצלמה מפינה לפינה מעניקות ליצירה מיבנה שהגיונו דומה לעריכה קולנועית. ומדי פעם נדמה שהסופר, או עין המצלמה – מתרחק מקרבת הדמויות לגבהים, ומשם חוזר ומשקיף במבט פאנורמי על הנוף ועל הסביבה כולה.

כרגיל בסוג זה של כתיבה, וכן בקולנוע – מקבלת כל התרחשות, כל אפיזודה – משנה תוקף ומשמעות פנימית מכך שאנו, הקוראים או הצופים – יודעים מה קדם לה או מה מתרחש או התרחש באופן בו-זמני.

בראייה הסינאופטית יש משמעות אחרת להתעלמותה של סאנטרה, כשאנו יודעים כי באותה שעה כבר מיטלטלת גופת בעלה הנרצח בעגלת-איכרים על פני דרך כפרית. אנו ממש רואים את שני הדברים גם יחד. אורו הממושך של ליל הקיץ הצפוני כמו נותן ממשות לכוח ראייה זה של כל ההתרחשויות ביחד, ואין דבר נסתר.

*

ובכל זאת מאכזב הספר. מעבר למבט הסינאופטי אין הדמויות מקבלות חיים בעלי פנימיות עמוקה, משמעותית ומעניינת במיוחד. הכול נשאר חיצוני, ולעיתים צבעוני כמו גלויית-תיירים, כמו צילום פרסומת רבגוני. הריתמוס של לידה, צמיחה, הבשלה, נשירה ומוות – שכמו חובק לא רק את נוף היער והשדה אלא גם את הגורל האנושי – ריתמוס זה נעשה לא פעם קרוב מדי למתקתקות של אידיליה.

גם לרצח אין משמעות פנימית עמוקה. גם סיומו האידילי של הרומאן, גם עלילת האהבה שמבשילה כמו שיבולת בשדה, רק מהר יותר – כל אלה קצת יפים מדי, קצת משעממים, קצת חסרי חיים ובלא ריאליות פנימית עמוקה. אין כאן פר גינט שמתפרע ומחפש עצמו, גם לא תורבירן שאוהב ברגש נאמן ונואש, גם לא ליטננט תומס גלן המסתורי שמתגורר ביער, גם לא נאגל התמהוני, גם לא נילס לינה חסר המנוחה ומוכה הגורל, גם לא בדידות גיבורי סרטיו של אינגמר ברגמן. בקיצור – זה סיפור יפה מאוד מבחינה גיאוגראפית, אך רחוק מלשכנע שהוא מנכסי צאן-ברזל של ספרות העולם.

* פראנס אמיל סילנאפה: "אנשים בליל-קיץ". תורגם מגרמנית מתוך השוואה אל התרגום האנגלי בידי מריאנה פרל. ספריה לעם, הוצאת עם עובד, תל-אביב. 1971. 154 עמ'.

* * *

אהוד בן עזר

המושבה שלי

בהוצאת "אסטרולוג" 2000

פרק שלושים ושישה

היינן הצרפתי החרמן מסייה אנרי פסקל.

רצח והתאבדות בבאר הנטושה

 "יקבי הירקון" קם על חורבותיו של יקב הברון והמשיך להתקיים גם לאחר שהפילוקסרה הביאה לעקירת מרבית הכרמים במושבה.

החורבן הכלכלי של יקבי הברון התרחש לאחר שכדי לשפר את טיב היין, המיוצר ביקב הנושא את שמו, שלח הברון יינן מומחה מצרפת, ליתר דיוק מחבל אלזאס, יהודי מתבולל בשם מסייה אנרי פסקל.

האורח הנכבד התארח במלון "חובבי-ציון" וכבר בערב הראשון הפליא את האורחים ואת בני-הבית, משפחת גרישה ירקוני, בסיפוריו על יכולתו לקבוע במדוייק כל יין ויין מאיזה בציר הוא ובאיזה איזור מצויים הכרמים שמענביהם תסס ונוצר.

לפני שהלך לישון שאל מסייה אנרי בתמימותו מדוע טרם הגיעה לחדרו בת-הכורמים הצעירה, הדוברת צרפתית, מ"פרחי-הברון", ששמע ששכמותה משמשות כמלוות לכל אורח חשוב שמתאכסן באחת ממושבות הברון, כדי שיוכל "לרוות נקטר-אלים משפתותיה."

אפרת ירקוני סיפרה לדודתי יעל שכאשר הביאה בערב את כד המים ובקבוק-הלילה לחדרו של מסייה, קירב אותה מסייה אל בין ברכיו וניסה לחבק אותה כשהוא מעביר את אצבעותיו השמנות והקצרות על יצורי גופה ומבקש שתעזור לו למדוד את בקבוק-הלילה כי הוא חושש שקוטרו יהיה קטן עליו.

בקושי נמלטה ממנו בלי להעליבו, בוכה וצוחקת למראה צינורו הגדול שהיה בעיניה בחזקת "ויחסרהו מחמור אך מעט!" – השתיים אהבו מאוד להתבטא בשפת התנ"ך.

למוחרת, כאשר הגיעה שעת הטעימה, הלבישו את שמרל כרמי הממצמץ חלוק לבן וכובע-בד לבן, ופרשו מפה לבנה על שולחן והניחו בקבוקים וכוסיות, וקערית ובה קוביות לחם שחור כדי להרגיע את החך של המומחה בין טעימה לטעימה.

מסייה אנרי פסקל ישב בראש השולחן, משקפי פנסנה לאפו ושערותיו הקלושות, הצבועות שחור, מסורקות לאחור על פדחתו, שביל באמצע, וטבעת-זהב עבה על אצבעו. כל כורמי המושבה, איכרים וחברי הוועד, עמדו סביבו וציפו בחיל וברעדה לפסק-דינו. היקב נמצא ממש על כיכר המייסדים, מול תחנת הדילג'אנסים ליפו, סניף הפוסטה והבאר הראשונה.

השולחן עמד סמוך לשפת הוואדי שבו מצא סבא את גופתה של הבידואית היפה שהתאבדה בבאר הראשונה.

כידוע ניטשה המושבה בשנת השמיטה הראשונה. רבני ירושלים ראו מלכתחילה את קניית החלקות במושבה כעניין הקשור רק במילוי מצוות התלויות בארץ, תרומות ומעשרות, או בסידור פרנסה לעניים. הם לא ראו בה מפעל התיישבות לאומי. לכן לקראת השנה הרביעית לקיומה, שהיתה שנת שמיטה, פסקו כי יש להפקיר את השדות ואין רשות לשום איכר עברי לחרוש ולזרוע את אדמתו.

לרוע המזל היה המצב קשה גם מסיבות אחרות, כשלון היבולים, החולים והחללים שהפילה המאלאריה. כך נגזר דינה של המושבה.

סבא וחבריו, שהיו אנשי-כפר עוד בטרם עלותם ארצה, ידעו כי לא תיתכן התיישבות חקלאית אם כל שנה שביעית יהא צורך להפקיר את השדות ולחזור לחיות בחסדי ה"חלוקה" – אבל הם היו במיעוט ודעתם לא נשמעה. המצוות שהיה בכוחם של הרבנים ותקיפי ה"כוללים" הירושלמיים לכפות על המתיישבים היו חזקות מחלום התחייה על שיבת העם להיות חופשי על אדמתו. ובכלל, חקלאות היתה לדעת הרבנים עניין ל"עראבערס" ולא ליהודים, אלה צריכים ללמוד בישיבות ולהתפרנס מכספי התרומות הבאות מהגולה.

המושבה הצעירה הלכה ונחרבה. הערבים השכנים עקבו אחר המתרחש בה. עוד קודם לכן עיבדו כאריסים חלקות רבות של קוני-קרקע ירושלמיים שלא באו לגור במושבה, ועירערו בכך את מצב הביטחון. עתה החלו לפשוט בגלוי על השדות, הרכוש, וגם על הבתים שבעליהם עזבום ונמלטו בבהלה לירושלים. השממה ביישוב הקטן שבה לקדמותה, ועקבות המתיישבים החדשים נימחו כמעט כליל. החלקות נותרו להלכה בבעלות המושבה אך למעשה חזרו לרשות הערבים תמורת חלק מהיבול.

שנת השמיטה הבאה חלה כבר לאחר שהברון בנימין אדמונד דה רוטשילד פרש את חסותו הנדיבה על מרבית המושבות החדשות (שכולן נוסדו אחרי המושבה שלנו), והשיג הסכמה של רבנים מחוץ-לארץ, ובראשם הרב יצחק אלחנן, להסדר המכירה הפיקטיבית של האדמות לנוכרי למשך השנה כולה, כדי שיהיה אפשר לעבד אותה.

אבל דווקא הפעם רבים מקרב האיכרים במושבות העלייה הראשונה, שהתרגלו לעבוד כפועלים אצל פקידות הברון, ששלטה במושבות הללו, צידדו ברבנים הירושלמיים משום שאלה המשיכו להתעקש על קיום מצוות שנת שמיטה כהלכתה. האיכרים, שאיבדו את עצמאותם ונעשו עצלים, קיוו לזכות בשנת שבתון ומנוחה "עלא חשב [שי"ן שמאלית] אל-בארון," על חשבון הברון.

באותה שנת שמיטה שנייה, שבה הוכרחו האיכרים שלנו לעבוד, חל הקרע בין סבא לבין חלק מאיכרי המושבה, שגם לאחר עשרות שנים לא אוחה במלואו. אפילו צאצאיהם, דור שלישי, רביעי וחמישי, לא סולחים למשפחה שלנו על השוט שבו סבא, שהיה מדריך העבודות החקלאיות מטעם הברון, היה מצליף (או לפחות מאיים שיצליף) מדי בוקר באבות-אבותיהם הנירפים, כדי להוציאם לעבודה בשדה ובכרם בשנת השמיטה.

סבא שנא פארזיטים, בעיקר את אלה המשתמטים מעבודת-כפיים אבל כותבים ומספרים אחר-כך על עצמם שהם אלה שבנו את הארץ.

בראשית הקיץ של אותה שנת שמיטה ראשונה נשלח סבא מירושלים אל המושבה העזובה כדי לראות מה קורה בה ולעשות את ההכנות לקבלת ה"קיסם", חלק היבול המגיע מן החוכרים הערבים.

הוא יצא רכוב על גבי חמור ועבר לאט-לאט את דרכי הארץ האבלות. הרהר מה עלובה הארץ שבה הפלאחים העניים מנוצלים על-ידי השלטון הגרוע ופקידיו המושחתים. למושלים התורכיים יש רק מטרה אחת: לאסוף חיש-מהר את הסכום ששילמו בעד התמנותם למשרותיהם – ולהוסיף עליו ככל האפשר על-ידי ניצול מעמדם לקבלת שוחד הבקשיש. הכל מבוסס על שחיתות, הפקרות ואוזלת-יד. לולא החסות של הקונסולים הזרים, שמגינים על המתיישבים בתור נתינים אירופיים – לא היו יכולים להתקיים בארץ אפילו יום אחד.

במרחב שהשתרע משפלת לוד ועד לירקון נמצאו רק עצים בודדים. כל עץ והמאורע הקשור בו. על סדריה אחת, על אם הדרך מלוד לרמלה, סופר שצמחה מיתד שתקע צלאח-א-דין לקשירת סוסו. בין עץ לעץ היה מרחק של קילומטרים, וכל השטח גבעות חול עלובות או ביצות רחבות ידיים. רק פה ושם היה אפשר להבחין באוהל דל או בכפר ערבי עלוב.

ככל שקרב למושבה מצא עצמו בערבה שוממה, מירבץ חזירי-בר וקן ממאיר של מאלאריה. הביצה הגדולה השתרעה כאגם מסביבות ראס-אל-עין – ועד לרגלי גבעות באב-אל-האווה. האדמה, שהיתה פורייה בחלקה הגדול, משכה מפעם לפעם פלאחים חדשים מהרי אפרים הצחיחים, עד שנחלו גם הם בקדחת ומתו, ופינו מקומם למסכנים אחרים.

שנת השמיטה, כך התברר לסבא, היתה גרועה-שבגרועות בגלל המאלאריה שתקפה באורח כה קטלני עד שכפרי הערבים בסביבה, שתושביהם לא פסקו להציק למתיישבים עד לנטישת המושבה, היו עתה גם הם ריקים-למחצה ותושביהם ברחו לכפרים רחוקים שבהם האוויר טוב יותר, ורק בשעות היום העיזו לבוא לעבד את אדמותיהם.

רכוב על חמורו הגיע סבא למושבה העזובה ומצא בה את סלים, השומר של הנחלה, את פאטמה אשתו ואת חסן אחיה. מלבדם לא היתה נפש חיה בכל הסביבה, ששימשה עתה מקלט לשודדים ולבורחים קשי-יום.

סלים קיבל את סבא בסבר פנים יפות. סבא ניגש לבאר כי צמא למים, אך החבל והדלי היו חסרים. כאשר שאל את סלים לסיבת הדבר, ענה לו זה במבוכה כי הם חדלו לשתות ממי הבאר המזיקים לבריאותם, והחלו לשתות שוב ממי הירקון. סבא חש כי כאן מתרחש דבר-מה חשוד ומוזר.

הוא עייף מטלטולי-הדרך ולכן שכב על מחצלת בצל הקיר, לנמנם קצת.

מתוך התנומה הוא הבחין קולות מתלחשים מן העבר השני, במקום שישבה משפחת השומר: סלים, פאטמה וחסן. חשדו של סבא התגבר, אף-על-פי-כן הוא נשאר שוכב, כשאוזניו דרוכות לכל רחש קל.

לפנות-ערב הוזמן סבא לארוחה. פאטמה אפתה פיתות טריות ודקות-כנייר על גבי הסאג', תנור ברזל מקומר. סלים וחסן שישבו בקירבתה קלו גרעיני-קפה במחבת-ברזל. חסן קלט את הגרעינים במכתש-עץ מחוטב בקישוטים וכתש את הגרעינים בעלי-עץ בקצב מיוחד. שעת הארוחה עברה בדומייה משונה, ובלילה שוב לא היה סבא יכול לעצום עין בגלל החשדות.

למוחרת, השכם בבוקר, לאחר הארוחה, יצא לתור את הנחלה. חסן קם ללוותו, ולמרות התנגדותו של סבא, הצטרף אליו. בדרכם הרגיש סבא כי חסן רוצה להטותו דווקא לכיוון אחר מזה שהוא רוצה ללכת בו. כיוון שהדבר עורר עוד יותר את חשדו, פנה סבא במהירות לעבר השביל שחסן חשש לו. מיד התגלתה בתוך ערוץ אחד הוואדיות גופת ערביה צעירה, ידיה ורגליה היו מפורדות מגופה ומכורסמות בשיני תנים, ועיניה נוקרו במקוריהן של עופות-טרף.

כאשר שאל סבא את חסן מה הדבר, ענה זה: "אלוהים היודע..."

למוחרת סר סבא לכפר הערבי הסמוך והתארח אצל ידידו השיח', שנישאר בביתו ולא ברח מפני הקדחת.

השניים דיברו על חוכרי-המס שאינם מתחשבים בשנה הרעה המורידה את הפלאחים ביגון שאולה, וחומסים מן היבול כאוות-נפשם. לבסוף הצליח סבא להסב את השיחה לסלים ולבני-משפחתו, ומפי השיח' נודע לו מה קרה בחודשי היעדרם של האיכרים מהמושבה.

בתו של אחד השייח'ים הידועים בנגב סטתה מדרך הישר וברחה עם העבד הכושי של אביה. בהיותם נירדפים על-ידי גואלי כבוד-המשפחה – הגיעו השניים לבסוף לביצת המושבה, התחבאו בה והתארחו זמן-מה אצל סלים ופאטמה. הם התהלכו כל הזמן יחדיו כאילו חשו שזמנם קצר.

חסן, אחי פאטמה, לטש את עיניו לבידואית היפהפיה שחיתה עם העבד השחור.

צחוקה נשמע לאוזניו בלילות כקולה של עופרית, בת השטן צחורת החזה שפיטמותיה אדומות כטיפות דם והיא מופיעה ערומה בחלומותיהם של גברים ומפתה ומשכיבה אותם על גבם ויושבת עליהם ומתעברת מהם. כשהיה עובר ליד האוהל שהקימו להם השניים – היה רואה בדמיונו את הנערה היפה קורסת על אהובה השחור ומתעברת ממנו, וכל יצורי-גופו היו רוטטים מטירוף התאווה לבידואית ומן הקינאה בזכרותו של השחור.

לאחר ימים אחדים נעלם הכושי באורח-פלא, והבידואית הצעירה נישארה מקנת חסן, אשר לא איחר לכבוש לו אותה לאישה. אלא שעתה, בלילות, נשמע בין בתיה החרבים-למחצה של נחלת המושבה קול בכי וצרחה ולא קול צחוק, אלה היו זעקותיה של הבידואית, שנאנסה ועונתה לילה-לילה באכזריות נוראה תחת רוצח-אהובה. האהוב השחור צף אותה שעה חתיכות-חתיכות בין חבצלות הירקון, מפרוכיה בואכה שיח'-מוניס אל הים התיכון, אם לא אכלוהו הדגים בדרך.

לא חלפו ימים רבים ובאופק הופיעה להקת רוכבים בידואים ובהם אחיה בני-שבטה של הצעירה. חסן חמק מיד וברח לשדות כי ידע מה יהיה גורלו על אשר עינה את אחותם, ואילו הבידואית רצה כחץ מקשת, ומותירה אחריה טיפות של דם הפילה עצמה אל הבאר, ומתה. גם היא ידעה בבירור מה יהיה גורלה מיד אחיה בני-שבטה.

לרוכבים לא נותר דבר לעשותו והם פנו לדרכם.

לאחר ימים אחדים חזר חסן הביתה, ובאישון לילה הוציא את גופת הבידואית מן הבאר וזרק אותה הרחק בין השדות, בערוץ הוואדי.

עתה הבין סבא מדוע לא שתו סלים ומשפחתו ממי הבאר. הוא חזר אל סלים ולן אצלו עוד לילה אחד כאילו דבר לא קרה דבר. למוחרת, עם עלות השמש, חבש סבא את חמורו ויצא בדרכו חזרה לירושלים, כדי למסור דין-וחשבון על המצב במושבה.

לפני שהרחיק הסב ראשו לאחור ונזכר באחד המתיישבים שאשתו וילדיו מתו במקום הזה. באחר שחלה מרוב תלאות וסבל, ומבלה שארית ימיו בירושלים. ועוד אחד שהשקיע את כל כספו וכוחותיו במושבה החדשה, ועתה הוא רעב לפת-לחם. היוכלו כל אלה לחזור אי-פעם לנווה החרב, שהפך לקן פושעים?

חזרו גם חזרו. ועתה ישב מסייה פסקל ליד השולחן, כמו בתמונת החלוצים של יוסל ברגנר, הרים כוסית שקופה מלאה ביין אדום, בחן אותה מול האור, הקיש עליה קלות בטבעת הזהב העבה שעל אצבעו, הריח, טעם, לגם, גילגל על לשונו, (ובעוד הכורמים לוחשים סביבו "לחיים זאל זיין!" – שיהיה לחיים!) ירק – אבל בהבעת תיעוב, ופסק:

 "לשפוך!"

וכך חרץ את גורל הבקבוק השני, והשלישי, והרביעי – ועם כל יריקה ושפיכה הלכו וקדרו הפנים מסביב, כי כבר היה ברור שאין עתיד ליין ולא יהיה אפשר לשלוח אותו לאלכסנדריה, לטריאסט, למארסיי – ולשאר הנמלים שמהם ישווקוהו למדינות העולם ולתפוצות ישראל.

שמרל כרמי היה שתום-עין, נכון יותר לומר, בגלל הטראכומה, הגרענת, שפגעה בה בילדותו, מיצמץ בתכיפות שכזו עד כי העין ניראתה סגורה-למחצה. כאשר הבחין מסיה פסקל במיצמוצו של שמרל גירה הדבר והגביר את רוגזו, כי היה נידמה לו ששמרל לועג לו, וככה התמרמר יותר ויותר עם כל הכרזה על שפיכה:

"Ce vin est infecte! Bon pour les Vaches! Kvatch!"

היין הזה נאלח, מקולקל! מתאים לפרות! אשפה!

ראה שמרל שכך המצב ואמר למסייה אנרי: "כל מה שהבאתי עד עתה לטעימה לכבודו לא היה אלא מהזיבורית, ומן החביות שבהן היין טרם התיישן דיו – וזאת רק כדי להוכיח לספקנים שנמצאים בקהל עד כמה מסייה כבודו בקיא במלאכתו. יחכה נא מעט וארד למרתף ואביא לו יין אחר מן הישן והמעולה."

וכך היה.

כורמים אחדים נאחזו בשמרל והתנדבו ללוותו מטה אך הוא אסר עליהם להצטרף, ולאחר כרבע שעה עלתה סידרה חדשה של בקבוקים על השולחן בעל המפה הצחורה. צבעיהם כמעט שלא השתנו. האדומים אדומים והלבנים לבנים. היו שם מלגה, אליקנט, פורטו, מדירה, בורדו, פוטנה, מדוק, שמוק והוק. הבעת פניו של מסייה אנרי השתנתה. מטעימה לטעימה אורו פניו, בעורו עלה סומק עז ומפיו נפלטו שבחים גוברים והולכים לעפיצותו של היין, עציותו, הבוקה והבומה, התיישנותו הטובה וחריפות ניחוחו, בקיצור – הצלחה כבירה:

"Ce vin est superieur! Ce vin est unique! Ce vin merite une medaille!"

היין הזה מעולה! היין הזה הוא מיוחד במינו! היין הזה ראוי למדליה!

 "אמליץ בפני הברון לשלוח את היין שלכם לתערוכה העולמית בפריס! שם בוודאי יזכה במדליה!"

ניגשו האיכרים אל השולחן הלבן וביקשו אף הם לטעום מן היינות המשובחים – ולא הכירו את יינותיהם. טעם חריף, מר ומקהה-שיניים היה בהם, והם שפכו בחשאי איש-איש את היין מכוסו ארצה, ושתקו.

עזב מסייה אנרי את המושבה, נסע לפריס למסור דין-וחשבון לברון רוטשילד, וזמן לא רב לאחר מכן הגיע משלוח גדול של יין המושבה לפריס. טעמו אותו הפריסאים – ומיד עמדו ושפכו את כל בקבוקיו אל הסינה, הסוחרים דרשו את כספם חזרה, ויקב הברון במושבה פשט את הרגל.

במיצמוץ עיניים, על כוסית יין שינק בצינורית מהחבית, היה שמרל יושב בחנותו מספר: "בכל אשם הייתי אני, שאילו השתנתי גם לתוך הבקבוקים של האכספורט – לא היה היקב נסגר. מצד שני, אלמלא נסגר, לא היה קם על חורבותיו 'יקבי הירקון' ואתם לא הייתם רצים אל חנותי לשתות יין, ושאמלא לכם כל יום שישי בקבוקים לבית."

 "ומה בקשר..." היו הלקוחות שואלים בחצי רמז, "להיום..."

 "מה אנחנו, פארצאתים? באריזאים?" היה שמרל מרגיע אותם, "שישתינו הם ליינות שלהם בשביל לזכות במדליה! יין, אם איננו מקולקל, הוא יין, כמו שספירט – הוא ספירט. אין הבדל חוץ מן המחיר, האטיקטה והטיפשות."

יום אחד עמדה אשתו איטה והביטה בעיניו הממצמצות בשעה שאכל את התבשיל שהכינה לו, והוא שתק, אמרה לו: "נו, שמרל, סוף-סוף תגיד משהו על התבשיל?"

ענה לה: "נפלא. לכן חושבני תמיד להתחתן עם אחת מהעיירה שלך!"

ופעם אחרת, כאשר הרופא שלנו עמד לרשום לו תרופה מרה להקאה, אמר שמרל הממצמץ: "אין צורך. די לי שאתבונן באשתי."

לקראת שבת וחג היו ההורים שולחים אותנו לחנות של שמרל ובידינו בקבוקים ריקים, שטופים היטב. שמרל היה לוקח את צינור הגומי שצבעו כזרג של כלב, תוקע אותו בחבית, ממצמץ ומוצץ ומיד מכופפו וממלא את הבקבוק. אחר-כך שואל לשם המשפחה, רושם בפנקס, וההורים משלמים כאשר הם עוברים על פני חנותו.

המשך יבוא

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* לאהוד, שלום וחג פסח שמח! הערכה ותודה חוזרת לך על חב"ע 1437, בו בין השאר, מתמקח יהודה דרורי לשווא עם ערבים ותומכיהם בקשר לנפתולי המציאות שהתחוללה בארץ ישראל משתי גדות הירדן, מאז הצהרת בלפור ואישורה ע"י חבר הלאומים.

חבל על המאמץ בניסיון לשכנע, כאשר ברור שעקב אדישות האומה, היגרו מיליוני יהודים לארה"ב ומדינות אחרות, במקום לעלות וליישב אז את הארץ שהועמדה לרשותנו. וכך, מיודענו 'הציוני', וינסטון צ'רצ'יל, שהבחין בחולשת ההנהגה הציונית, לא היסס וקרע את עבר הירדן המזרחי מהמרחב שהוקצה לבית הלאומי היהודי, והעניק אותו כאמירות לעבדאללה ההאשמי, שבתיסכולו מזכיית אחיו פייסל, בהכתרה כמלך עיראק – איים לחולל מהומות מול הצרפתים בסוריה.

גם בארץ ישראל המערבית לא התרחשה התיישבות יהודית רצינית בשנים הראשונות לאחר אישור 'הבית הלאומי' ע"י חבר הלאומים – והסרבנות הערבית לתקומת הציונות, תפשה תאוצה.

המציאות החלה להשתנות עם ההתיישבות הרחבה בשנות ה-30 וה-40, וקיבלה תפנית גדולה עם הישגי ההתגוננות בתחילת שנת 1948, ולאחר מכן עם הקמת מדינת ישראל, הבסת תוקפנות צבאות ערב, וביסוס מדינת ישראל במרחב גדול יותר מזה שהוקצה ע"י עצרת האו"ם.

המציאות התרחבה עוד יותר עם הניצחון במלחמת ששת הימים, וצומצמה לממדי היום לאחר הנסיגה מסיני, במסגרת השלום עם מצרים, והסכמי 'אוסלו' עם הרשות הפלסטינית ביהודה ובשומרון.

המציאות היום מותקפת ע"י חתרנים מבית ומחוץ, אלה שריבונות ישראל ועצמאותה הייחודית היא לצנינים בעיניהם, ומתוך השתתפות בעשרות ימי עיון עם מלומדים ואישים ערביים, ברור לי שכולם לא משלימים עם קיום מדינת ישראל בגבולות כלשהם – ועם גרוריהם ותומכיהם, הם חותרים בשלב הראשון להקמה ולביסוס ארבע מדינות, במרחב שהוקצה לבית הלאומי היהודי. האחת ירדן, כולה ערבית; השנייה פלסטין, כולה ערבית; השלישית עזה, כולה ערבית;  והרביעית ישראל, אותה הם חותרים להציף במיליוני ערבים חוזרים.

זאת המגמה הערבית סביבנו, המבוטאת ע"י ראשי ערביי ישראל, ומחופה במסך דרישות נכלוליות לביטול מוראות הנכבה ומלחמות 1948 ו-1967.

בהערכה,

ברוך תירוש

בוטרוס בפלי"ם

* שלום אהוד, אני שמחה שהערת לאורי הייטנר על כך שהוא חוזר על דבריו שוב ושוב באריכות מייגעת. לא יודעת אם הפך כדבריו ל'סססמולני', אבל ללא ספק הינו גרפומן טרחני. עם זאת יפה שאתה עדיין נותן לו במה בעיתונך.

חג שמח,

אסנת רז

* תגובה לאורי הייטנר 25-4-2019. אורי הייטנר מסכם את עמדתו הפוליטית בקטע הבא:

"על ציר השמאל-ימין בנושאים חברתיים כלכליים, אני נוטה ל"שמאל".

על ציר השמאל-ימין בנושאים מדיניים ביטחוניים, אני נוטה ל"ימין". 

ואני מתנגד לנתניהו."

הקונספציה הילדותית המודגשת כאן אופיינית אולי לרבים ממצביעי כחול לבן.

מדוע ילדותית? כי במשך 4 שנים יכול אדם לפעול לפי העקרונות הנ"ל. אולם פעם ב-4 שנים מתקיימות בחירות וניתן להטיל רק פתק אחד לקלפי, ואז יש להחליט.

אלו שבראש מעיניהם זה "רק לא נתניהו" בוודאי הצביעו כחול לבן (אבל זה עניין לפסיכיאטרים).

אלו שמוכנים לשקול כארגומנט עיקרי את התועלת המדינית, ההתיישבותית והביטחונית שמקנה נתניהו, בוודאי הצביעו ליכוד.

אולם לא אלו הביאו את נתניהו לניצחון – אלא השבט!

אנשי הפריפריה, כשבט, חשים שנתניהו הוא המנהיג שלהם, ובכך מסתיים העניין.

ממרום הגולן אורי הייטנר טרם למד את עניין "ערי הליכוד".

ישנו גם זן נוסף – חסידי ההתיישבות ובראש וראשונה ההתיישבות ביו"ש. בגידת מפלגת העבודה בהתיישבות בבקעה חייבת להוביל לפילוג ששת המסכנים שנותרו במפלגה. 3 השמאלניים יעברו למרץ, ושלושה הימניים בעלי זיקה להתיישבות, הם שישקמו וירימו את מפא"י ההיסטורית שיישבה ובנתה את הארץ.

גם תגובתו הרפה והסלחנית של הייטנר לנאומיו השטותיים של מנהיגו, מצביעים על חוסר מוצקות רעיונית של הייטנר. זה כמובן מצביע גם על גנץ כטכנאי שמהנדסים חיצוניים מובילים אותו. זה מנהיג?

מאיר שרגאי

* אהוד שלום, אני עדיין קורא קבוע של עיתונך ומברך על קיומו. כמובן שיש דיעות שאיני מסכים איתן אבל לדעתי, זה בדיוק תפקידה של העיתונות, להציג דעות שונות ולהשאיר לקורא את יכולת השיפוט.

אני קורא את דבריו של אורי הייטנר כל פעם ונפעם מגודל הציונות הרגשית שהוא מצליח להעביר במאמריו. לדעתי גם אין רע בזה שחוזרים על אמירות מסוימות שהן בסיסיות לנושא. סביר שרוב קוראי העיתון העיתי קוראים עוד הרבה עיתונים וספרים. אין רע בתזכורת קטנה מה גם כאשר היא  מתוקשרת אחרת ומאירה דברים בנושא חדש. 

בהקשר למה שאורי כתב בגיליון האחרון: שרת המשפטים אולי עשתה חידושים בסיסיים במערכת המשפט וייתכן שאלה היו לטובה. תמהתי מדוע נשכחה התנהגותה עם החבר אפי נווה ש... [אהוד: המילה נמחקה כדי שלא להיתבע על פי חוק לשון הרע] את מערכת המשפט.   

בהזדמנות זו יותר לי לציין, שלדעתי הערותיך בסוף מאמרים מסוימים מיותרות בהחלט. אני משתדל לפסוח עליהן אלא שהן בד״כ קצרות ולכן נקראות מיד בעין המיומנת. אני משתתף בצערך על חוסר ההכרה ביכולותיך אבל אין צורך להעלות את הנושא בכל הזדמנות, דבר שמעורר זילות יתר. 

בברכה,

רפי 

* אהוד תודה על פרסום השיר.

ולא, לא נמאס לי לקרוא את אורי הייטנר.

מיכל סנונית

* בוקר טוב אהוד ושבוע מצוין לך ולמשפחה. בקשר להערתך: "אהוד: לא נמאס לך לחזור בפעם המי יודע כמה על אותם דברים? הקוראים כבר עייפים מלקרוא אותם ורבים מהם פשוט מדלגים על דבריך."

לא, איני עייפה. הדברים שאורי הייטנר כותב, גם אם איני מסכימה עם חלקם, אינטליגנטיים, מעניינים ומעשירים. כך בעיניי לפחות.

ושוב תודה על העיתון – זה ממש לא מובן מאליו להוציא לאור עיתון, ועוד לבדך.

ברכותיי,

איילה זמרוני     

* יוסף אתר: איזה כיף לקרוא את העיתון שלך. תחזקנה ידיך!

* לסופר העברי-הערבי-הישראלי-היורד סייד קשוע שלום,

אני כותב לך מפראג לארה"ב. נהניתי מאוד לקרוא את הסיפור שלך "יום הולדת" בגיליון "ידיעות אחרונות" מיום 25.4.2019 – ומיד ישבתי וכתבתי בהשפעתו את הסיפור שלי "מטמורפוזיס".

ממני,

הסופר היהודי הצ'כי שכותב גרמנית,

פרנץ קאפקא

* "באנו מאש לאש," כך תיאר ישראל דהאן, אביה של הילדה בת השמונה, נויה, שנפצעה מירי בבית כנסת בקליפורניה, את המעבר של משפחתו משדרות לארה"ב. בראיון הבוקר [28.4] ל"כאן ב'" הוסיף האב כי הבית שבו התגוררו בישראל נפגע כמה פעמים מירי רקטות, וכי באחת הפעמים הוא עצמו נפצע. הוא סיפר כי לאחר שעברו לקליפורניה, לפני כמה שנים, ריססו צלבי קרס על קירות ביתם. "זה יכול לקרות בכל מקום", אמר. "אנחנו חזקים."

מתפללי בית הכנסת של חב"ד בעיירה פאווי, צפונית לסן דייגו, הגיעו אמש להתפלל לרגל החג השני של פסח. ג'ון ארנסט, אנטישמי בן 19 התומך ברעיונות העליונות הלבנה, נכנס למקום עם אקדח והחל לירות לכל עבר. מהירי נהרגו לורי גילברט קיי, בת 60, ונפצעו שלושה: רב בית הכנסת, ישראל גולדשטיין, נויה דהאן בת ה-8 ואלמוג פרץ בן ה-34, דודה של דהאן. מצבם, כך לפי השריף המקומי וויליאם דור, יציב.

* אהוד: אם איני טועה, מרבית התביעות וההאשמות המשפטיות נגד נתניהו נוגעות לתקופה שבה היה ראש ממשלה, ופעולותיו היו חלק מהתנהלותו בתוקף תפקידו כראש ממשלה, וכמובן  כאיש פוליטי.

ההתעקשות של המערכת המשפטית שלנו למנוע ממנו לגייס סכומי עתק של מיליוני דולרים הנחוצים לשם הגנתו – מול המערכת הממלכתית של עשרות חוקרים ופרקליטים שעבדו במשך שנים והפיקו מאות דפים לשם הרשעתו, אינה מובנת.

האם נתניהו חייב לשלם מהונו הפרטי מיליוני דולרים כדי להגן על פעולות שעשה בתפקידו כראש ממשלה? האם מטרת התביעות הללו היא לרושש אותו – אפילו אם יזוכה בדין בעוד כעשר שנים?

אם בגלל הסכומים הללו תימנע ממנו זכות השימוע ויוגשו נגדו ישירות כתבי האישום, יהיה זה עוד חלק ברדיפה שלו מצד אלה שעדיין מקוום להפילו באמצעים משפטיים.

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2242 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,075 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,074 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-88 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,633 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-91 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-73 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-42 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-30 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-38 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-63 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח-בהקלדה של הלקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

[מיספר הערכים לפי ההתקדמות בהקלדה]

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,240 נמעני המכתב העיתי.

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל