פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1439

[שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, כ"ז בניסן תשע"ט, 2.5.2019

עם צרופת הבול שהנפיק דואר ישראל לזכרם של אצ"י, ופאבל פרנקל מפקדו.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: צְעִירָה בַּת שִׁבְעִים [המשך]. // תמר מחלין: שלושה שירים. // עמוס גלבוע: אני שייך לדור של ילידי הארץ שבביתו לא דיברו על השואה. // יהודה גור-אריה: אי-שיכחה. // מנחם רהט: הקרב על הזיכרון: דגל הלאום התנופף מעל מורדי גטו ורשה. // איליה בר-זאב: שלושה שירים  מתוך ספר חדש שיראה אור השנה: "בעקבות הזמן השרוף." // אהוד בן עזר: במלאת 98 שנים להתקפה על פתח תקווה, ביום כ"ז בניסן תרפ"א, 5 במאי 1921. מתוך: "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא,  שומר המושבה". // יעקב אחימאיר: ביידן. // יהודה דרורי: מחשבה שנייה על חוק הלאום. // אורי הייטנר: צרור הערות 1.5.19. // נעמן כהן: ערב השואה 1939. // גיא משיח: מגיע להם. // עקיבא נוף: בתום הפסח. // תקוה וינשטוק: זלמן שניאור: רעיה מעריצה וזעם פורץ. // אהוד בן עזר: ספרי דורות קודמים. "סנסנים" לקדיש יהודה סילמן, 1929. פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 30.8.1974, לפני 45 שנים. // אהוד בן עזר: המושבה שלי. פרק שלושים ושבעה. הגירוש מבית-הספר. עמוד הקלון שהפך לעמודו של הקב"ה, ו"פתשגן הוועד". // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

צְעִירָה בַּת שִׁבְעִים [המשך]

סִפּוּרָהּ הַבִּלְעָדִי שֶׁל יִשְׂרָאֵלָה יִשְׂרָאֵלִי –

חֲתִיכוֹנֶת מְשַׁגַּעַת, בְּקָלִיבֶּר רְצִינִי,

שֶרַק הִיא מִבֵּין כֻּלָּנוּ עוֹד מֻתָּר לָהּ (כָּךְ נִדְמֶה לִי)

לְהַצִּיג עַצְמָהּ בְּנַחַת: "הַמְּדִינָה – נוּ, זֶה אֲנִי!..."

בַּשָּׁבוּעַ שֶׁעָבַר סִפַּרְנוּ בְּלִי מַסְוֶה שֶׁל טִיחַ

וּמִתּוֹךְ פֶּרֶס פֶּקְטִיבָה שֶׁבָּהּ עַם סְתוּם אַף חוֹזֶה

בְּאוֹתו הַפוֹיְלֶע שְִטִיק הַמְּכֻנֶּה "תַרְגִּיל מַסְרִיחַ"

שֶׁפַּרְפוּם צַחֲנָתוֹ מַגִּיעַ עַד הַדּוֹר הַזֶּה.

אַךְ הַפַּעַם נְסַפֵּר עַל הַהֶבְדֵּל בֵּין הָאוּטוֹפְּיָה

הַנָּאִיבִית שֶׁל אַחֵינוּ מִבְּנֵי "בֵּיתָא יִשְׂרָאֵל"

עַל צִיּוֹן שֶׁתְּחַבְּקֵם וּבֵין גּוֹרַל עוֹלֵי אֶתְיוֹפְּיָה

שֶׁקּוּוּ לְהִגָּאֵל וְלֹא, אֲבוֹי, לְהִגָּעֵל.

וּבְכֵן, כֵּיוָן שֶׁכָּל הַחֲרֵדִים מוֹשְׁלִים הָיוּ כְּבָר * גַּם בַּכִּפָּה גַּם בַּקֻּפָּה וְגַם בַּהַצְבָּעוֹת * הֵם מִנְּשִׁיַּת תְּהוֹם דְּחִיּוֹת הַחֲקִיקָה הֶחְיוּ כְּבָר * נוֹשֵֹא שֶׁתְּקֵפוּתוֹ תוּכַח גַּם בְּשָׁנִים בָּאוֹת * וְזֶהוּ נוֹשֵׁא הַגִּיּוּר שֶׁכְּמוֹ חֶרֶב תָּלוּי הָיָה פֶּתַע מֵעַל * גַּל עֲלִיַּת אֶתְיוֹפְּיָה שֶׁמִּשְּׁבִי גָּלוּת נִגְאַל. * אַךְ מִי הָיוּ אוֹתָם עוֹלִים וְאֵיךְ הִגִּיעוּ הֵנָּה * כִּכְלוֹת אַלְפֵי שָׁנִים שֶׁל נִתּוּקָם מִשְּׁאַר עַמָּם * וְאֵלּוּ מִכְשׁוֹלִים קָשִׁים וְאֵלּוּ גְזֵרוֹת-מֶנַע * עָרְמוּ נוֹצְרִים וּמֻסְלְמִים עַל דֶּרֶךְ הֵעָלְמָם * מֵאֶרֶץ מוֹצָאָם בָּהּ נִרְדְּפוּ בְּכָל סוּג רֶשַׁע * בְּעוֹד הֵם לְצִיּוֹן עוֹלִים בְּלַהַט בַּל יִמֹּר * בָּרֶגֶל, בְּרָעָב וּבְצָמָא וְחֹסֶר-יֶשַׁע? * עַל כָּךְ, כְּמוֹ בִּיצִיאַת מִצְרַיִם יְסֻפַּר לֵאמֹר: * הֵם עָבְרוּ חַתְחַתֵּי שְׁכוֹל וּפֶרֶךְ * וּתְלָאוֹת לְאֵין-סְפוֹר שֶׁעוֹדָן * חֲקוּקוֹת בְּלִבָּם מִן הַדֶּרֶךְ * מֵאֶתְיוֹפְּיָה לַגְּבוּל עִם סוּדָן. * הֵם פָּסְעוּ שָׁם לְחוּד אוֹ בְּיַחַד, * לֹא סָרִים מִשְּׁבִילָם, לֹא נִסְטִים * וְעֻמְּתוּ עִם סִכּוּן וְעִם פַּחַד * מִתְּקִיפוֹת אַלִּימוֹת שֶׁׁל לִסְטִים. * וְהַכֹּל, בְּסַגְרִיר אוֹ בִּתְכֵלֶת * יְמֵי חֹם, בְּעֵינַיִם כְּמֵהוֹת *

רַק בִּזְכוּת עָצְמָתָם שֶׁל תּוֹחֶלֶת * וְכֹחוֹ שֶׁל חֲלוֹם בֶּן מֵאוֹת * שֶׁטֻּפַּח עַל חוֹפֵי אֲגַם טָאנָה * וּבְשְׁאַר יִשּׁוּבֵי-מוֹצָאָם * וְשֶׁבּוֹ הָאוּטוֹפְּיָה נִתָּנָה * כְּפִצּוּי עַל כָּל מַה שֶּפְּצָעָם * אִם מִיַּד הַנַּצְרוּת הָרוֹדֶפֶת * אוֹ מִיַּד הַאִיסְלָם הָאַלִּים * וְהֵזִין אֶת נַפְשָׁם הַנִּדֶּפֶת * וְלִבּוֹת הוֹרֵיהֶם הַכָּלִים * בְּתִקְוָה שֶׁתָּבְעָה בְּמַפְגִּיעַ * אֶת שֶׁכְּלָל לֹא הוּבַן מֵאֵלָיו: * שֶׁאֵי-פַּעַם יִזְכּוּ לְהַגִּיעַ * לְצִיּוֹן זָבַת דְּבַשׁ וְחָלָב. * וַאֲנַחְנוּ לָהֶם הֲכִינוֹנוּ * מִבְצָעִים כְּמוֹ "מֹשֶׁה" וּ"שְׁלֹמֹה" * וְקִוִּינוּ כָּל-כָּךְ כִּי נָכוֹנוּ * לַצִּבּוּר הַזֶּה, שְׁבוּי חֲלוֹמוֹ, * לְעֵדָה מֻפְלָאָה וּצְנוּעָה זוֹ * שְׁנוֹת בָּנִים הַשָּׁבִים לִגְבוּלָם

* עַד שֶׁבָּאוּ יָמִים אֲשֶׁר בָּזוּ * לְמֵיטַב אִחוּלֵינוּ כֻּלָּם * אֲטִימוּת-הַמּוֹחִין וְהַטֶּפֶשׁׁ * שֶׁל חֶבְרָה מִתְנַשֵּׂאת וְקָרָה * שֶׁהִגִּיעוּ בָּהּ מַיִם עַד נֶפֶשׁ * לְאוֹתָם שֶׁחָפְצוּ בִּיקָרָהּ, * לְאוֹתָם שֶׁנָּשְׁקוּ אֶת הָאָרֶץ * בְּיָרְדָם מִמָּטוֹס בְּנַתְבָּ"ג * וּבֵרְכוּ בָּהּ כָּל שְׁבִיל וְכָל הַר, עֵץ, * כְּבִרְכַּת "הַמּוֹצִיא" עַל פַּת-בַּג * וְכָמְהוּ בָּהּ לִמְצוֹא לָהֶם בַּיִת * וְלֹא גֵטוֹ שֶל עֹנִי וּדְחָק * בֵּין אַחִים שֶׁיּוֹשִׁיטוּ כַּפַּיִם * תּוֹךְ שְׁמִירָה עַל קִרְבָה, לֹא מֶרְחָק. * וְאָכֵן, לֹא חָסְרוּ גַם כָּאֵלֶּה, * מוֹסָדוֹת וִיחִידִים וּקְרָנוֹת * שֶׁבָּעַר בָּהֶם לַהַט בַּל-יֵלֶא * לְקַדֵּם, לְשַׁפֵּר, לְשַׁנּוֹת, * לְקַזֵּז אֶת מִטְעַן מַמְרוֹרֶיהָ * שֶׁל עֵדָה זוֹ מִיַּחַס עוֹלֵב, * אַךְ עֲדַיִן הַפַּעַר קוֹרֵעַ * לֵב כָּל מִי שֶׁעוֹד יֵשׁ לוֹ כָּאן לֵב.

* וַעֲדַיִן כַּמָּה מִשּוֹטְרֵינוּ * נוֹהֲגִים בָּם שֶׁלֹּא כַּיָּאוּת * כְּמוֹ שׁוֹטְרִים בְּאַרְהַ"בּ לֹא עָלֵינוּ * הַחוֹבְטִים בַּשְּׁחוֹרִים בִּפְרָאוּת * וְאֻמָּה רְדוּפַת תּוֹרוֹת גֶּזַע * וְחֶבְלֵי מְהַגְּרִים וֶעֱנוּת * עַד הַיּוֹם מִקִּרְבָּהּ לֹא הֵעֵזָה * לַעֲקֹר גִּלּוּיֵי גִּזְעָנוּת. * וְאֵין שַׂר כָּאן וְאֵין חֲבֵר כְּנֶסֶת * מֵאוֹתָם הָרָצִים פֹּה הָמוֹן * לִשְׂמָחוֹת שֶׁל סְנוּבָּה מְפֻרְכֶּסֶת * שֶׁשִּׁלְטוֹן בָּהּ נוֹשֵׁק לַמָּמוֹן * וְשֶׁאֵין מִימוּנָה שֶׁנִּפְקָד בָּהּ * מְקוֹמָם, אוֹ מִפְגָּשׁ בִּקְהָלָם * שֶׁל אָחָ"ם שֶׁכְּבוֹדָם לֹא יֵחַד בָּהּ * (אֶלָּא רַק בְּלִוְיַת הַצַּלָּם) * שֶׁיּוֹאִילוּ עַצְמָם לְהַטְרִיחַ * וִיגַלּוּ כָּאן קֻרְטוֹב רְגִישׁוּת * לִכְאֵבָהּ שֶׁל עֵדָה שֶׁהִתְרִיעָה * זֶה שָׁנִים עַל סִבְלָהּ מוּל חֵרְשׁוּת * אַף עַל פִּי שֶׁכָּל עַיִן עֵדָה פֹּה * חֵרֶף סְטִיגְמוֹת שֶׁל בְּלוֹף תַּדְמִיתִי * אֵיךְ פּוֹרְחִים צְעִירֵי הָעֵדָה פֹּה * כְּשֶׁנִּתָּן לָהֶם צַ'נְס אֲמִתִּי * בַּחִנּוּךְ, בַּחֲרֹשֶׁת, בְּצַהַ"ל * וְהִגִּיעָה הָעֵת, לְמוּלָם, * שֶׁנִּזְכֹּר עַל כָּל צַעַד וְשַׁעַל:

* הֵם בָּשָׂר מִבְּשָׂרֵנוּ, כֻּלָּם. * וְכָאן צָרִיךְ לוֹמַר מִלַּת תּוֹדָה לֹא מְיֻתֶּרֶת * אֲפִלּוּ בֵּין מְצַדְדֵי עֶקְרוֹן הַהַפְרָדָה * שֶׁבֵּין הַדָּת וְהַמְּדִינָה, לִדְמוּת דָּתִית מֻכֶּרֶת: * מָרָן יוֹסֵף עוֹבַדְיָה –  כִּי בְּעוֹֹד שֶׁכְּנֶגְדָּהּ * שֶׁל עֲלִיַּת נִדְחֵי אֶתְיוֹפְּיָה נִלְטְשׁוּ בְּחֶשֶׁד * עֵינֵי מַרְבִּית הָרַבָּנִים שֶׁלֹּא הִכִּירוּ כְּלָל * בְּטִיב יַהֲדוּתָם, תָמַךְ מָרָן תְּמִיכָה עִקֶּשֶׁת * בָּהֶם וּבְנַמְּקוֹ זֹאת הִלְכָתִית בְּכָךְ סָלַל * תְּוַאי לְשִׁלּוּב עֵדָה זוֹ בָּאֻמָּה, שֶׁמִּתְּחִלָּה * בֵּין שַׁמְרָנֵי מִמְסָד דָּתִי בָּהּ כְּלָל לֹא נִתְקַבְּלָה * וְאַף קָבַע כִּי יְהוּדֵי אֶתְיוֹפְּיָה הֵם מִכְּבָר * צֶאֱצָאֵי בְּנֵי שֵׁבֶט דָּן שֶׁהִגְלְתָה אָשׁוּר * לְכוּשׁ וְכִי אָכֵן הֵם יְהוּדִים לְכָל דָּבָר * שֶׁשּׁוּם גִּיּוּר אֵינוֹ נִדְרָשׁ לָהֶם לְשֵׁם אִשּׁוּר. * וְהוּא הִצִּיל בְּכָךְ עֵדָה זוֹ מִן הַקֶּרַע * מִשְּׁאַר הָעָם, אִיּוּם שֶׁשָּׁב וְגַם נִשְׁנָה, * בְּהִסְתַּמְּכוֹ עַל פְּסַק הַ'כּוֹחַ דְּהֶתֵּרָא' * שֶׁבִּ'בְרָכוֹת' (שֶׁהִיא מַסֶּכֶת בַּמִּשְׁנָה * וּבַתַּלְמוּד וּבַתּוֹסֶפְתָּא) –  וּכְנֶגֶד * הָרַבָּנִים הַמַּחְמִירִים בִּפְסִיקָתָם * נָקַט בְּרוּחַ לִיבֵּרָלִית הַדּוֹאֶגֶת * לְקֵרוּבָם בִּמְקוֹם לִגְזַר הַרְחָקָתָם * שֶׁל בְּנֵי הַ'בֵּיתָא יִשְׂרָאֵל' וְכָךְ הוֹכִיחַ * שֶׁנֹּסַח בֵּית הִלֵּל עָדִיף עַל בֵּית שַׁמַּאי * כְּשֶׁאֶל חֵיקֵנוּ הוּא אִמֵּץ וְלֹא הִבְרִיחַ * עֵדָה שֶׁכָּל נוֹצְרִי אוֹ מֻסְלְמִי קַנַּאי *  רָדַף אוֹתָהּ מְאוֹת שְׁנוֹת סֵבֶל בְּאֶתְיוֹפְּיָה * דַוְקָא בְּשֶׁל יַהֲדוּתָהּ הָאֲדוּקָה * זֹאת, שֶׁשִּׁיבַת צִיּוֹן הָיְתָה לָהּ כְּאוּטוֹפְּיָה * וְכַחֲלוֹם שֶׁמֵּעוֹלָם בָּהּ לֹא דֻכָּא.

וְהֶמְשֵׁךְ סִפּוּרֵנוּ יֻגַּשׁ – אַדְרַבָּה –

כְּבָר בְּיוֹם חֲמִשִּׁי בַּשָּׁבוּעַ הַַבָּא.

יוסי גמזו

* * *

תמר מחלין

ה-BBC משדר

קַרְיָן הַ-BBC מְשַׁדֵּר בְּרֶגֶשׁ

"חַיָּלֵינוּ שִׁחְרְרוּ זֶה עַתָּה

אֶת הַמַּחֲנֶה בֶּרְגֶּן בֶּלְזֶן."

בְּנֵי אָדָם כִּשְׁלָדִים מִצְטוֹפְפִים בַּשַּׁעַר,

אֵימָה וְצַחֲנָה מַקְפִּיאִים אֶת הַדָּם.

הָרַב הַצְּבָאִי שֶׁל צְבָא בְּרִיטַנְיָה מַחְלִיט,

חַיָּבִים לַעֲרֹךְ קַבָּלַת שַׁבָּת.

גֶּבֶר עוֹשֶׂה קִדּוּשׁ,

אִשָּׁה לוֹחֶשֶׁת בְּרָכָה,

הַנִּצּוּלִים טוֹעֲמִים רֶגַע רִאשׁוֹן שֶׁל חָרוּת.

הַ-BBC מְשַׁדֵּר אֶת הַמַּעֲמָד הַזֶּה,

הָרֶגַע הַיִּחוּדִי שְׁבוֹ הַיְּהוּדִים מִתְנַדְנְדִים

בֵּין גַּרְעִינֵי הַתִּקְוָה לְשִׁנֵּי הַיֵּאוּשׁ,

הֵם קָמִים עַל רַגְלֵיהֶם,

וּבִשְׁאֵרִית כּוֹחָם

שָׁרִים אֶת 'הַתִּקְוָה'.

בין הריסות ברלין

(בהשראת סצנה מתוך הסרט "הבלתי נראים")

שְׁנֵי גְּבָרִים צְעִירִים עוֹמְדִים זֶה מוּל זֶה

בֵּין הֲרִיסוֹת בֶּרְלִין.

הַגֶּרְמָנִי יָצָא מִמְּקוֹם מִסְתּוֹר,

בְּגָדָיו מְאֻבָּקִים, גַּבּוֹ כָּפוּף,

עֵינָיו מִתְמַלְּאוֹת צִפִּיָּה.

הַחַיָּל הָרוּסִי מִתְקָרֵב,

שׁוֹלֵף אֶת נִשְׁקוֹ וְצוֹעֵק

"עֲצֹר,"

קוֹלוֹ שׁוֹפֵעַ זַעַם, מוּכָן כְּבָר לְהָרְגוֹ.

הַגֶּרְמָנִי נֶעֱצַר, מֻפְתָּע,

מְמַלְמֵל "אֲנִי יְהוּדִי,"

הַחַיָּל צוֹרֵחַ, "אֲנִי לֹא מַאֲמִין,

היטלר חִסֵּל כְּבָר אֶת כֻּלָּם."

שׁוּב נִשְׁמַע הַמִּשְׁפָּט "אֲנִי יְהוּדִי,"

הַחַיָּל לְרֶגַע מְהַסֵּס

וּבְקוֹל סַמְכוּתִי הוּא פּוֹקֵד

"תּוֹכִיחַ לִי."

הַגֶּרְמָנִי מְמַצְמֵץ, בּוֹלֵעַ רֹק וְלוֹחֵשׁ,

"שְׁמַע יִשְׂרָאֵל, ה' אֱלֹהֵינוּ

ה' אֶחָד."

הַחַיָּל מִצְטָרֵף בְּקוֹלוֹ לַתְּפִלָּה

וְזוֹרֵק אֶת נִשְׁקוֹ.

הֵם פּוֹסְעִים לְאַט זֶה לִקְרַאת זֶה,

מוֹשִׁיטִים יָדַיִם רוֹעֲדוֹת,

בִּכְיָם הַחֲרִישִׁי מִתְעַרְבֵּל

עִם זַעֲקַת הַפְצָצוֹת שֶׁעֲדַיִן נּוֹפְלוֹת

בֵּין הֲרִיסוֹת  בֶּרְלִין.

חִבּוּקָם הַנִּרְגָּשׁ  מַצְהִיר

כִּי זֶה הָרֶגַע הָאַדִּיר וְהַמְּצַמְרֵר

שֶׁל נִצְחוֹנָם.

ברבורים לבנים

כֶּתֶם כָּחֹל מְצֻיָּר בַּמַּפָּה שֶׁל הָעִיר.

אֲנִי מִסְתַּקְרֶנֶת,

מְגַלָּהּ פִּנָּה קְסוּמָה מִתַּחַת לַגֶּשֶׁר.

סַפְסָלִים לְאָרְכָּם שֶׁל שְׁבִילִים מוּצַלִּים,

צְעִידָה מְרַחֶפֶת שֶׁל רָצִים צְעִירִים,

הִתְגַּלְגְּלוּת רַכָּה שֶׁל עֶגְלַת תִּינוֹקוֹת,

בַּרְבּוּרִים לְבָנִים מְשַׁיְּטִים אֲצִילִיִּים

עַל פְּנֵי הָאֲגַם.

נִיחוֹחַ הָאֳרָנִים מְשַׁכֵּר אֶת חוּשַׁי.

וּלְפֶתַע, טַעַם מַר בְּפִי,

ומַחְשָׁבוֹת מְצַמְרְרוֹת

חוֹדְרוֹת אֶל נַפְשִׁי.

אֲנִי מְדַמְיֶנֶת אֵיךְ בַּיָּמִים הָהֵם

בַּרְבּוּרִים לְבָנִים שָׂחו בְּאוֹתוֹ אֲגַם,

בִּזְמַן שֶׁהֶעֱמִיסוּ עַל רַכָּבוֹת מַשָּׂא

אֶת אַחֲרוֹנֵי יְהוּדֵי בֶּרְלִין.

* * *

עמוס גלבוע

אני שייך לדור של ילידי הארץ

שבביתו לא דיברו על השואה

דור  שהתבייש לדבר על כך. היום הראשון של מלחמת יום הכיפורים ב-1973 היה הרגע המכונן עבורי בהפנמת מהותה של השואה ומשמעויותיה.

אני שייך לדור של ילידי הארץ שבביתו לא דיברו על השואה; אני שייך לדור שחינוכו התעלם מהשואה; אני שייך לדור שהשואה לא היתה חלק מהשיח החברתי שלו, שרוח תקופת חלק מבני דורו  לא הפכה את השואה למוטיב מרכזי במחשבותיו. אומנם  הורי אבי מתו ברעב בזמן השואה, אך הוריי לא דברו על כך, ואני בקושי ידעתי כיצד הושמדו, ולא מצאתי צורך לברר ולבדוק. אף אחד ממחנכיי לא עורר בי את הסקרנות להתעניין בשואה, להבין את משמעויותיה.

את החינוך שלי קבלתי בקרית חיים ה"אדומה", הפועלית. זה היה חינוך ציוני מהמעלה הראשונה, עם מורים ברמה גבוהה ביותר: אהבת המולדת, אהבת התנ"ך,  התיישבות, בניין הארץ, הערצת שאול המלך בשירי טשרניחובסקי, עם "המתמיד" של ביאליק, וגם לימוד "תורה שבעל פה" ופרקי תלמוד. עבורנו העם היהודי היה העם שבארץ ישראל, ואילו יהודי אמריקה היו בגולה. לא היתה לנו ראייה של כלל העם היהודי. הגיבורים שלנו היו גיבורי "מלחמת העצמאות" (קראנו לה "מלחמת השחרור"), וטקסי הזיכרון לחללי המלחמה הזו היו מרכיב מרכזי  בהוויה שלנו. לא היו טקסים לקורבנות השואה. ובקריית חיים הקטנה נהרגו למעלה ממאה צעירים, כולם מכירים את כולם!

במבט לאחור דומני שהיתה אז ב"ישוב" מעין בושה לעסוק בנושא השואה, מעין בושה כיצד נטבחו היהודים, כיצד הלכו "כצאן לטבח". כן, מפעם לפעם שמעתי וקראתי בזמנו את הביטוי האומלל הזה. ואני מתמלא כיום בושה מול התעלמות זו של משפחתי, של הקולקטיב המפא"יניקי בו גדלתי, של "היישוב" – מהחיזיון הנורא של שואת העם היהודי. חשתי בכך, בעוצמה אדירה ומסחררת, כשעמדתי עם דמעות בעיניים מול כבשני אושוויץ.

זה התחיל  בשירותי בצבא, וזה התחיל הודות לחברתי (לימים אשתי) דליה, שעשתה עבודת גמר בבית ספר תיכון בכפר סבא על השואה. דרכה התחלתי להתעניין, ללמוד, להבין. הרגע המכונן עבורי היה כאשר פרצה מלחמת יום הכיפורים. זה היה ביום שבת, 6 באוקטובר לפנות ערב. הייתי אחראי מודיעינית (יחד עם אבי יערי) על הצבא הסורי. החדרים שלנו ב"בור" היו מול חדרי הרמטכ"ל. המסדרון המה מאדם, רעש וצעקות. חזרתי מהשירותים ולפתע מצאתי עצמי נתקל בדדו הרמטכ"ל, בני פלד מפקד חיל האוויר, וגנדי, שמונה אותו יום לעוזרו של דדו.

"המפקד, אני לא יכול לעצור אותם," אני שומע את בני אומר לדדו.

אני ממש סנטימטרים ממנו, ודדו משיב לו ומבט עצוב בעיניו: "בני תעשה כל מה שאתה יכול."

תוך כך גנדי מאיץ בדדו שמוכרחים למהר לטוס לצפון. אני כבר יודע שהמצב שם גרוע וכל חטיבות הטנקים הסוריות  חוצות עכשיו את הגבול. והנה גם בדרום חיל האוויר לא יכול לעצור את הצליחה המצרית.  זה חיל האוויר הנהדר, החזק שלנו.

ואז, הלמה בי המחשבה הנוראה: אנחנו נפסיד, מה יהיה על תושבי הגליל!? וכמו קונכייה הצפה ועולה ממעמקי הים, כך צפה תמונת השואה, תמונת הילד הקטן הנפחד ואימו, ואותו קלגס נאצי עם הרובה.

אחרי המלחמה, הייתי אחד מכמה קצינים יחסית צעירים באגף המודיעין, שגמרו אומר, כמעט בשבועה: NEVER AGAIN. כן, לקחנו את הלקח המרכזי של השואה כנר לרגלנו: לעולם לא ניתן עוד שמחדל מודיעיני כזה יקרה שנית.

וכאן עולה בזיכרוני הרמטכ"ל שלאחר מלחמת יום הכיפורים, מוטה גור. מפעם לפעם, היה נוהג להטיף ציונות, וללמד את החיילים מה זאת אהבת הארץ. באחד הפעמים אמר בערך כך: "אתם יודעים מה היא המשמעות האמיתית של השואה? למעשה כל הנוער היהודי הושמד, כל הנוער המשכיל. אין לו תחליף! אתם יכולים לתאר לעצמכם איזה צבא היה לנו עם הנוער הזה?"

 בשקט שהשתרר סביב השולחן שלו, הוא המשיך: "ואתם יכולים לתאר לעצמכם מה היה לצבא שלנו ולמדינה אילו מרבית יהודי רוסיה היו עולים ארצה? מהפכה, מהפכה!"

ואז נאנח  "בואו נפסיק לחלום, ונתחיל לדבר לעניין."

עמוס גלבוע

* * *

יהודה גור-אריה

אי-שיכחה

לא לשכוח, לא לסלוח!

צוואת הנרצחים בשואה

לְעוֹלָם לֹא אֶשְׁכַּח לוֹ

לַאֲדוֹן עוֹלָם,

טָמִיר וְנֶעֱלַם  –

מָה שֶׁהָיָה לָנוּ שָׁם.

לְעוֹלָם לֹא אֶסְלַח לוֹ

לַאֲדוֹן עוֹלָם,

אֱלֹהֵי עַם-עוֹלָם,

טָמִיר וְנֶעֱלַם –

אֶת אִי-הֱיוֹתוֹ שָׁם.

זה השער

מֵעֵבֶר לַשַּׁעַר הַהוּא

עִם הַכְּתֹבֶת  Arbeit macht frei,

שַׁעֵר נוֹסֵףְ מְרַחֵף מֵעָלָיו

וּכְתֹבֶת חֲקוּקָה בּוֹ

בָּאוֹתִיּוֹת שֶׁל גַּז "צִיקְלוֹן ב'":

זֶה הַשַּׁעַר לִיהֹוָה

צַדִּיקִים יָבוֹאוּ בּוֹ.

הצלקת

אֵין לִי מִסְפָּר עַל הַזְּרוֹעַ,

אֵין לִי סִימָן חָקוּק עַל הַיָּד,

אַךְ נוֹתְרָה בִּי צַלֶּקֶת

עֲמֻקָּה, מְדַמֶּמֶת,

צְרוּבָה בְּנַפְשִׁי לָעַד –

מִצְּלִיפָה שֶׁל פַּרְגּוֹל גֶּרְמָנִי,

אָחוּז בְּיָדוֹ הַנִזְעֶמֶת

שֶׁל אֱלֹהִי יִשְׂרָאֵל,

יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ, יְהֹוָה אֶחָד.

חיוג

שׁוּב וְשׁוּב, בְּיָד רוֹעֶדֶת

הוּא מְחַיֵּג אֶת הַמִּסְפָּר

הַמְּקֻעֲקַע עַל זְרוֹעוֹ:

– הַלּוֹ, אֱלֹהִים!

– – – – – –

הַדּוּמִיָּה מְאוֹתֶתֶת:

הַקַּו מְנֻתָּק,

הַנִּמְעָן לֹא עוֹנֶה,

אֵינוֹ זָמִין.

אֵינֶנּוּ.

מתוך ספרִי "נוכחים נפקדים"  הוצאת צבעונים, 2016

* * *

מנחם רהט

הקרב על הזיכרון: דגל הלאום

התנופף מעל מורדי גטו ורשה

למרות קרבות הגבורה שניהל האירגון הרוויזיוניסטי אצ"י נגד הנאצים במרד גטו ורשה, שיכתב השמאל את ההיסטוריה וניכס לעצמו את כל התהילה, עד שקם משה ארנס ותיקן את העיוות ההיסטורי

סיפור אישי: באחת משנות ה-90 של המאה הקודמת, זכיתי להילוות לקבוצת שרים וח"כים שיצאה לייצג את מדינת ישראל במצעד החיים באושוויץ-טרבלינקה. לגמרי במקרה, מצאתי מקומי במטוס לצידו של משה ארנס, שכבר אז היה לשעבר'ניק: שר החוץ ושר הביטחון (ולימים שב למשרד הביטחון).

בנסיבות העניין והזמן, גלשה השיחה לנושא מרד גטו ורשה. "על פאבל פרנקל שמעת?" זרק ארנס. ועוד בטרם תהיתי לפשר השם הזה, פתח ארנס בהרצאה מקיפה: "פאבל פרנקל היה הגיבור האמיתי של מרד גטו ורשה, שהניף את הדגל הלאומי במשך חמישה ימים מעל הגטו הבוער. עם כל הכבוד למרדכי אנילביץ, שבהיסטוריה הרשמית הוכתר כמנהיג המרד, עשה פרנקל את העבודה העיקרית. אבל זכרו הושכח במתכוון. המפא"יניקים והמפ"מניקים ו'השומר-צעיר'ניקים שהיו אז בשלטון, העדיפו למחוק מן ההיסטוריה את המנהיג הרוויזיוניסטי הנועז, מפני שהיה בית"רי ולא היה לו פנקס אדום."

בימים ההם הוענקה התהילה למרדכי אנילביץ, שהוכתר כמפקד המרד, ולאירגונו אי"ל (אירגון יהודי לוחם). היה זה ארנס אשר קרע את מסכת השקרים הגסים שטוותה ההנהגה הפוליטית והאקדמית השמאלנית על סיפור המרד. אפשר להבין שהשמאל העצים את דמותו של אנילביץ, אבל אסור לסלוח על הכחדת זיכרו של גיבור המרד פרנקל, שנמחק רק בשל הפנקס האדום שלא היה לו.

ארנס, בעצמו רוויזיוניסט נלהב, נטל על עצמו את משימת גילוי האמת. על פי עדויות שגבה מפי ניצולים, מיסמכים שאיתר בארכיונים מאובקים וביד ושם, ובעיקר על בסיס עדות מפורטת בזמן אמת של יורגן שטרופ ימ"ש, מפקד ה-אס.אס. הנאצי בעת דיכוי המרד, גילה ארנס את התמונה האמיתית, שאותה חשף בספרו 'דגלים מעל הגטו' (ידיעות ספרים, 2009). 

מתברר כי בגטו פעלו שני אירגוני מחתרת: אי"ל (אירגון יהודי לוחם) בראשות אנילביץ, ואצ"י (אירגון צבאי יהודי) בראשות פרנקל. דא עקא, שפרנקל ולוחמיו נפלו בקרב ומורשתם אבדה עימם, ואילו אנשיו של אנילביץ, בעיקר פעילי השמאל אנטק צוקרמן וצביה לובטקין, ששרדו והגיעו ארצה, כתבו את ההיסטוריה מחדש: "אירגון אצ"י של קומץ הרוויזיוניסטים... לא עשה דבר, הפר משמעת וקנה נשק על דעת עצמו," דיווח צוקרמן. "מסרנו להם חלק מרחוב מורנובסקי ואמרנו להם: אם אתם רוצים להילחם, הילחמו כאן... אנשי הקבוצה הזו לא החזיקו מעמד וביום השני לקרב, עזבו את הגטו..."

ארנס מצא, שמדיווחיו של שטרופ עולה תמונה שונה: אנשי אי"ל אכן פעלו בגבורה במשך קרוב לחודש ימים, אך חלקם של אנשי אצ"י לא נפל מהם. שטרופ מגלה בעדויותיו, כי ההתנגדות היהודית התנהלה בעיקרה סביב כיכר מורנובסקי, בה שלטו פרנקל ואנשיו.

עוד גילה המפקד הנאצי, כי אנשי אצ"י היו חמושים ובעלי הכשרה צבאית טובה יותר: אקדחים, רובים ושתי מכונות יריה, שהגיעו אליהם דרך מינהרות שחפרו מתחת לחומת הגטו. דרכן הזרימו למאחז ברחוב מורנובסקי נשק וגם לוחמים מן המחתרת הפולנית, ואפילו מדים נאציים ששימשו להסוואה ולהרג חיילים נאצים.

היריות הראשונות בקרב על הגטו, ערב פסח תש"ג (י"ד בניסן, 19.4.1943), נורו בידי זכריה ארטשטיין, מאי"ל. עוד באותו יום הצטרפו לוחמי אצ"י. 'האש היהודית' הפתיעה את ההנהגה הנאצית, עד כדי נסיגת כוחותיהם בפיקודו של סאמרן פון פראנקנג, שביקש סיוע אווירי לדיכוי המרד. עוד באותו יום הוחלף בידי המיפקדה בברלין, בגנרל שטרופ.

כבר ביום הראשון למרד הניפו מורדי אצ"י את הדגל הלאומי על הבניין הגבוה ביותר באזור, ברחוב מורנובסקי 17, ולמחרת הונף לצידו דגל המורדים הפולנים. הנאצים עשו הכל להסרתם, אך אלה התנופפו עוד ארבעה ימים. לבסוף הורה שטרופ להפגיז את הדגלים בארטילריה, עד שנקרעו לגזרים.

עד כמה הרתיחו הדגלים הלאומיים את הנאצים, סיפר שטרופ עצמו: "לדגלים היתה חשיבות פוליטית ומורלית רבה. הם ריגשו ואיחדו את היהודים והפולנים. דגלים וצבעי הלאום הם אמצעי לחימה בדיוק כמו נשק אוטומטי, יותר מאלפי יריות. כולנו ידענו זאת... הימלר צרח עלי בטלפון: 'שטרופ, אתה חייב להוריד את שני הדגלים האלה בכל מחיר!'."

ביום הזיכרון, במלאות 76 שנה למרד ההירואי, התייחד עם ישראל גם עם זכרם של פרנקל ולוחמיו, הודות לעיקשותו של אדם אחד שחשף את סיפור גבורתם.

כיתוב לצילום: להחזיר את הכבוד האבוד: בול שהנפיק דואר ישראל לזכרם של אצ"י ופאבל פרנקל מפקדו.

* * *

איליה בר-זאב

שלושה שירים  מתוך ספר חדש שיראה אור השנה

"בעקבות הזמן השרוף"

בלז'ץ

פְּרֶלוּד מס. 2 – בלה מינור

איטי   Lento

 בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שָׁקְטוּ הַחֲפִירוֹת וְעָלְתָה 

בִּתָּהּ שֶׁל צִירִיל

מֵהַבּוֹר,

מְדַדָּה אֶל הָרוּחַ הַחֲמִישִׁית, אֶל לְשׁוֹן הָאֵשׁ:

עוֹד אֵין לִי שֵׁם, גַּם לֹא קַדִּישׁ – "

אֵינֶנִּי... אֵינֶנִּי..."

וְהַגַּיְא בֵּינֵיהֶם.

צְלִילֵי הַמַּגָּף צָלְבוּ סֻלְיָה וְעָקֵב,

וְלֹא הָיָה יוֹם שְׁמִינִי.

בִּתָּהּ של ציריל (וולפנהאוט) נרצחה עם כל המשפחה בשנת 1942 ע"י הנאצים ועוזריהם בבלז'ץ בהיותה בת שנה וללא שֵׁם.

מתוך דפי עד – "יד ושם".

פְּרֶלוּד מס. 7 – בלה מז'ור

זורם     Andantino

 מְאַלְּפֵי מָוֶת מַמְתִּינִים לְיוֹם חָדָשׁ, נִיחוֹחַ תַּבְשִׁילִים,

פֻּרְעָנוּת שִׁגְרָתִית –

בְּחֹד הַכִּידוֹן מְאִיצִים לְלֹא כְּבָלִים... מַצְלִיפִים בְּשׁוֹט

עַד-בְּלִי אָדָם.

בִּקְצֵה מַחֲנֶה 1 אוֹר יָרֵחַ, פַנְטַסְיָה שֶׁל פְרֵדֵרִיק שׁוֹפֶּן.

בִּקְצֵה מַחֲנֶה 2 יְלָדִים מְשַׂחֲקִים, יוֹרְדִים וְעוֹלִים

אֶל שָׁמַיִם שֶׁל אֲחֵרִים,

קוֹלָם לֹא הוֹלֵךְ בָּאֲוִיר שֶׁאֵינוֹ מַמָּשִׁי,

דְחוּפִים אֶל סוֹפָם:

"אִמָּאלֶ'ה,

הֵן הָיִיתִי יֶלֶד טוֹב! חֹשֶׁךְ! חֹשֶׁךְ!" *

שֶׁבַע מִלִּים.

* (7 מילים) ע"פ עדות של השריד היחיד, רודולף רדר, 1946

פְּרֶלוּד מס.9 –  במי מז'ור

איטי ורחב     Largo

אֲנַחְנוּ דְּחוּסִים בִּקְרוֹנוֹת הַבָּקָר, בְּכָל הַלֵּילוֹת, שֶׁהֵם כֹּל הַיָּמִים.

רָעַשׁ אֲדָנִים מוּזָר, אַתְּ וַאֲנִי חֲבוּקִים עַד כְּאֵב

וְהֲנָאָה לָעוֹלָם –

נָעִים.

חוֹלְפִים עַל פְּנֵי עֲיָרוֹת עֲזוּבוֹת.

מִבַּעַד לְסוֹרְגֵי הַבַּרְזֶל הַגְּבוֹהִים

סֻלָּמוֹת עֵץ בַּאֲלַכְסוֹן מוּל עֲלִיּוֹת הַגַּג.

תִַּיִשׁ שָׂעִיר מְכַרְסֵם בַּאֲדָמָה הַמִּתְקַלֶּפֶת.

אֲנִי נָע בְּאֶרֶץ לֹא לִי מֵעַל הֶעָרִים כְּרוֹאֶה וְאֵינוֹ נִרְאֶה מֵעֵבֶר

לַזְּמַן הַשָּׂרוּף,

גְּבוֹהוֹ שֶׁל עוֹלָם רוֹמֵס לֵילוֹת לְלֹא רַחֲמִים אֶל תּוֹךְ הָאֲדָמָה

הַמַּמְשִׁיכָה לְהָכִיל.

בַּקָּרוֹן הָאַחֲרוֹן, עַל לוּחוֹת הָעֵץ, חָקוּק שִׁיר* –

לְלֹא סִיּוּם

* בעקבות שירו של דן פגיס – "כתוב בעיפרון בקרון החתום".

מתוך ספר חדש "בעקבות הזמן השרוף" שאמור לצאת לאור השנה. כולו 24 שירים בהשראת הפרֶלודים של שופן – אופוס 28 (מאיורקה, 1839). בבלז'ץ – מחנה ההשמדה הראשון, נרצחו כחצי מיליון יהודים ובהם כל משפחת אבי לשלוחותיה, ממחוז טארנופול. אבי עלה לארץ בשנות ה-30 למאה הקודמת עם גורדוניה ולא סיפר כלום... כל חייו.

איליה בר-זאב

* * *

אהוד בן עזר

במלאת 98 שנים להתקפה על פתח תקווה

ביום כ"ז בניסן תרפ"א, מאי 1921

מתוך: "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא,

 שומר המושבה"

יד יצחק בן-צבי ועם עובד, תשנ"ג, 1993

[יום חמישי, 5 במאי 1921, כ"ז בניסן תרפ"א] ...עתה היא השעה המכריעה והקשה ביותר – בין עשר לאחת עשרה בבוקר, שעה שלישית לתחילת הקרבות. הערבים נהנים מעליונות אסטראטגית ומעמדות יותר בטוחות, בהיותם על הגבעה. הם נכנסים להתלהבות עצומה, מגבירים את האש ואת הקריאות ההיסטריות "עליהום! עליהום!" ואלה מהדהדות במושבה.

כדורים שנורים מעל גג בית-האריזה ומראש הגבעה חודרים למרכז המושבה. קליע אחד מגיע לבית יטקובסקי, ברחוב רוטשילד פינת חובבי-ציון. אליהו ירקוני לוקח עימו מגינים אחדים והם מתחפרים מאחורי הגדר בכרם השקדים של בכר, הגדושה עצי שיטה קוצניים. לפניהם בחפירה שוכב פצוע נתן רפופורט מכפר-סבא. הם נזהרים שלא לפגוע בו, אך אינם יכולים לחלצו. לפתע מתרומם מולם ראש, ויד מניפה לעברם רימון-יד גרמני, בעל ידית. הם יורים בתוקף והורגים אותו. אפריים גיסין, אחיו הצעיר של אבשלום, נמצא בעמדה ליד שוחתו של רפופורט. כאשר זה נפצע, שומע אפריים את אנחותיו אך אינו מסב את ראשו, כי כולו שקוע בקרב. כשלוש מאות כדורים הוא יורה מרובהו בשעה אחת. רק מאוחר יותר, עם נסיגת הערבים, עתידים המגינים למצוא את רפופורט, פצוע קשה, בשוחתו.

זאב אורלוב נמצא בעמדה שברחוב פינסקר. כאשר מתגברות היריות מכיוון בית-האריזה "פרדס", הוא מחליט להסתכן ולצאת מעמדתו החסויה, חושף עצמו, ומאמצע הרחוב עומד ויורה לעבר בית-האריזה. חבריו לעמדה צועקים אליו: "ופקה! – חזור לעמדה!" אך הוא כבר נפגע ורק שואל: "האם אחיה?" חבריו לוקחים ומסיעים אותו לאחור.

לאחר שהתמוטטה פלוגת הרוכבים, משמש קומץ המגינים, שחלקם שירת לפני כשנתיים כחיילים ב"גדוד העברי" – בתור גרעין ההגנה בקו השני, שהפך לקו הראשי. הם משגיחים על חבריהם. אינם מניחים להם להסתער לחינם ולבזבז כדורים. מלמדים אותם להתחפר ומעודדים ככל האפשר. במהלך הקרב מתחממים הרובים, ואחדים מהמגינים מפסיקים לירות. הערבים מסתערים. לעמדה בקצה רחוב פינסקר מגיעה תגבורת, אנשי מושב הפועלים הקרוב עין-גנים, חמושים היטב ברובים אנגליים, ובאמתחות ההדוקות לגופם יש כדורים רבים. הצטרפותם מחזקת את הידיים, אך המגינים יורים במהירות כל אחד לעצמו ולפי החלטתו לכיוון שבחר, ואינם מצליחים לעצור את ההסתערות.

ברגע המסוכן ביותר מתעשת אליהו איתן [לימים אביו של רפאל איתן]. "להפסיק לירות יריות בודדות! לחכות בשקט, לכוון! אלע צוזאמן – שיס סולדאטן! פאייר!" הוא פוקד על בעלי הרובים בעמדה. כלומר, כולם יחד, לירות חיילים, אש!

טראחחח...

 "אלע צוזאמן, שיס סולדאטן! פאייר!"

טראחחח...

 "פאייר!"

טראחחח...

 "פאייר!"

טראחחח...

כך מכוון אותם איתן לירות רק מטח אחד בכל פעם גם כדי לחסוך בתחמושת ובעיקר כדי ליצור אפקט חזק של הרתעה, שמהדהד כקול תותח באוזני הערבים המנסים להתקדם, ונוטע ביטחון במושבה שאולי התגבורת הצבאית הגיעה.

היריות בולמות את הערבים בדיוק בקטע וברגע המסוכנים ביותר בחזית, אך המצב הכללי חמור בגלל מחסור בתחמושת. מימי מלחמת העולם נשאר במושבה אוסף כדורים גדול לרובים תורכיים, אנגליים, גרמניים ואוסטריים, אך התחמושת נמצאת במעורבב, ומאחר שלא דאגו למיין לפני הקרב את הכדורים, קשה להשתמש בהם עכשיו. בחצר בית ועד-המושבה יושבים ילדים בני עשר ויותר ועוסקים במרץ בניקוי כדורים שהובאו מחצרות, ממחסנים וממרתפים, ונעשו עתה מוצר יקר ערך.

פרץ פסקל עובר ברחובות המושבה וממריץ כל מי שהוא פוגש בדרכו לבוא לעזרת הלוחמים העומדים בכוחותיהם האחרונים: "שם נהרגים, ואתה עומד כאן?!"

בעוד הוויכוח בוועד-ההגנה בעיצומו, הוא מתפרץ פנימה, שומע את הדברים, ואחר-כך אומר לאחד העומדים לידו:

 "תביא לי את הסוס שלי! אותי – האנגלים לא יוכלו לסרב לראות."

פסקל, אחד מוותיקי האיכרים, היה עוזרו של אהרון אהרונסון במצרים, בימי הריגול של חבורת ניל"י, למען הבריטים. יש להניח כי לאדם כמוהו תיפתח מיד דלתו של המושל הבריטי.

 "אני לא ארכב בדרך הישירה לתל-אביב, שם בוודאי הניחו הערבים מארבים. אני ארכב בדרך עקיפין בשדות סאקייה וסלמה, כדי שלא להיתקל במתנפלים. ואם כעבור יום לא אשוב למושבה, חפשו את גופתי בשדות האלה!" אומר פסקל ועולה על סוסו, שכבר עייף ממרוצה בלתי-פוסקת בשירות ההגנה על המושבה.

פסקל מריץ בדהרה מאומצת את סוסו. בחצי שעה הוא מגיע לתל-אביב, ובפתח הרחוב הראשי נופל תחתיו הסוס ולא קם. פסקל ממשיך דרכו במכונית ליפו, לבניין הסארייה שבכיכר המרכזית, מול מגדל השעון. עולה במרוצה במדרגות ונכנס ללשכת מושל העיר, קולונל סטירלינג, שם נמצא גם קולונל בירון, שנשלח לפקד על הצבא ביפו לאחר פרוץ המהומות, ועימם המיור גולס.

פסקל מספר על המצב בפתח-תקוה, ועל פלוגות הצבא ההודי החונות באפס מעשה בראס-אל-עין; הוא דורש להורות להן למהר מיד לעזרת המושבה הנתונה בסכנת חיים, וגם לשלוח את המכונית המשוריינת, שהובטח אתמול כי תגיע למושבה. בעודו מוסר פרטים אלה הוא נופל פתאום ומתעלף, אך לנציגי השלטון כבר נודע על הנעשה, ומעתה מוטלת האחריות עליהם. הם פועלים עתה ללא דיחוי. מיור גולס מטלפן לרמלה, מבקש שישלחו אווירון לשמי המושבה, ופוקד על לויטננט ברדשווי לצאת מיד לדרך במכונית משוריינת.

כאשר מתקרבים דוד נוביק ומלווהו למבצר אנטיפטרוס הם פוגשים בפלוגה מגדוד הפרשים ההודי, שבאה מג'נין לראס-אל-עין, ובראשה קפיטן הודסון. לקצין אין הוראות ברורות. עוד לפני הפגישה עם נוביק, שידל אותו מנהל תחנת-הרכבת בראס-אל-עין, שמעון בנדל, לצאת לעזרת פתח-תקוה. בנדל קישר אותו מהתחנה עם מפקד הצבא הבריטי בארץ, והגנרל נתן את הסכמתו לבוא לעזרת פתח-תקוה; אולם בינתיים הגיעה לקפיטן הודסון פקודה לצאת לרמלה, כי שם פוצצה מסילת-הברזל, ולכן אינו ממהר לפתח-תקוה.

 "אנגליש אופיצר?" פונה נוביק לקפיטן.

 "יס?"

הוא אוסף את מעט ידיעותיו באנגלית וצועק בקול היסטרי ובשפה מרוסקת:

 "עראב בומבארד פתח-תקוה קולוני, קום הלפ... אופיצר, קום אין, פלנטי עראברס געקומן אין קולוני, זאגט עליהום! עליהום! – בומבארד בומבומבומ... טויט אלע מענטשן... פיפל... קום הלפ!" כלומר, ערבים יורים על המושבה. בוא עזור. הרבה ערבים באים למושבה. אומרים: עליהם, עליהם. יורים. מתים כל האנשים. בוא עזור!

מהבעת פניו הנרגשת ומתנועות ידיו של הזקן, שבגדיו וכרכרתו מוכתמים בדם שנספג מהעברת הפצועים, משתכנע הודסון מחומרת המאורעות ופוקד לצאת למושבה. רק אז נרגע מעט נוביק, אך חושש שהמגינים יפתחו בטעות באש לעבר הפלוגה המתקרבת, ומורה ללבנברג לרוץ למושבה ולהודיע כי הצבא עומד לבוא.

*

בשעה השלישית לקרבות מצטיירת תמונה עגומה מאוד. ברחוב חובבי-ציון זוחלת ומקימה רעש רב מכונית, שנקנתה מאת הצבא האנגלי אחרי שעזב את פתח-תקוה במלחמה העולמית, והיא נושאת פצועים לחצר של ועד-המושבה. הולכים וגוברים הדי יריות, המתערבבים ברעש המפחיד של מנוע המכונית, והם נשמעים בכל המושבה. יש פצועים גם בחוצותיה. בבית-הכנסת הגדול מתנפלות נשים על ספרי-התורה שבארון הקודש, גועות בבכי מר ומנהלות שיחה נוקבת עם ריבונו-של-עולם, והזקנים מזילים דמעות בשקט, אומרים תהילים בקול רם, מתפללים בלב שבור, ומבקשים נס משמיים, שפתח-תקוה לא תיחרב. נשים צעירות לובשות בגדי גברים כדי לטשטש את זהותן. בחדרי הכיתות בקומה השנייה של בית-הספר פיק"א, ברחוב רוטשילד, מוכנות ערימות אבנים ליד החלונות. על גבי פרימוסים מרתיחים סירים עם מים ועם שמן. אם הערבים ינסו להתקרב, יש לזרוק עליהם אבנים ולשפוך את המים והשמן הרותחים. זקנים יושבים במרכז החדר, על הרצפה, ואומרים תהילים. אלה הנשארים מאחור, זקנים, נשים וילדים, מתכוננים להגן על פנים המושבה, "קודש הקדשים" – בכל הבא ליד, ולהילחם על כל בית, אפילו בציפורניים.

במרכז המושבה שומעים היטב את היריות המתקרבות. המתח גובר. הבנות על משמרתן בבית-המרקחת, חיוורות אך מחזיקות מעמד. לפתע צווחה, צווחת-גבר: "הרגו את אבשלום, יש פצועים!" – ומגיעה אלונקה מכוסה מעיל טבול בדם. אחת הבנות מתעלפת. שנייה מטפלת בה ורצה להקיא. אחת-אחת הן נושרות, כעלים ברוח סערה. נשארות רק שתיים. משכיבים את הפצוע הראשון – חיים-צבי גרינשטיין, יש לו חור בצוואר, והוא שותת דם. ידי הנערה רועדות בהגישה כלים לרופא, אבל האיש גוסס. והנה מביאים עוד אלונקה: נתן רפופורט, אלמן צעיר, שיש לו בת קטנה. הוא מבקש בעיניו מאחת הנערות שתיגש אליו. הוא חיוור ומאבד דם. חובשים אותו, אבל הוא גוסס ומחזיק ביד הנערה כמו בצבת. היא צריכה להמשיך לעזור לרופא, אך הגוסס אינו מרפה ממנה שעה ארוכה, ופתאום כבות עיניו. הנערה רצה אל פצוע אחר – ופקה, זאב אורלוב. הוא פצוע קשה בבטנו, אסור לגעת בו. הרופא אומר שמחר יובילו אותו לבית-החולים ביפו. מדוע לא תיכף? כי המושבה מוקפת. הוא מבקש לשתות, עיניו מתחננות, וחותם-מוות על פניו – אסור לתת לו נוזלים. מעיו נקובים מכדור.

מרחוב פינסקר למרכז המושבה מובילים במכונית פצועים נוספים, ומטפלים בהם ד"ר א. כהן וד"ר י.ל. רוקח. אחד נפגע בצלע. סווטיצקי פצוע בכתף, והקליע יצא. פילברג פצוע בינוני. ועוד פצועים, שלושה-עשר במספר. גברת הופמן מובאת צולעת בידי שני בחורים. היא נפגעה מכדור תועה בחצר בית-המרקחת. המיטות מתמלאות בזו אחר זו, והיריות עדיין מתגברות.

הידיעה שערבים כבר כבשו בתים אחדים מטילה באוכלוסייה הבלתי-לוחמת אווירת חרדה. כרגיל במקרים אלה נפוצות גם שמועות מסמרות-שיער, שאינן נכונות, ומגבירות את הבהלה. פה ושם יש גם מחזות היסטריים. הרוב המכריע, במיוחד אלה שעסוקים בתפקידי חירום, נותרים איתנים. הלוחמים ודאי שאינם מתפנים למחשבות על הערכת המצב. הם שקועים כל-כולם בקרב.

אולם המצב בחזית באמת חמור מאוד. אש האוייב חזקה וצפופה. גלוי לעין שעל הגבעה יש ריכוז גדול של תוקפים, ועימם נשק ותחמושת. החדירה לפרדס שטמפפר מאיימת לפתוח חזית שנייה ולסכן את המגינים על-ידי פריצה ואיגוף ממערב. שלא כמו בהתנגשויות קודמות עם הערבים, שבהן היו חמושים בעיקר באלות ובנשק ברזל קר – הפעם הם מתקיפים בנשק חם; ואילו הרוב המכריע של מגיני המושבה חמוש בנשק קר, מוכן להתייצב פנים-אל-פנים מול התוקפים, אך בינתיים לא הגיע מהלך הקרב לידי כך. כל עול הלחימה מוטל על אותם ארבעים עד חמישים איש, החמושים מלכתחילה ברובים, או שהצטיידו במהלך הקרב בנשקם של ההרוגים והפצועים.

מחצית הרובים מיושנים ולא-יעילים. מול כל מגן עומדים כעשרה ערבים ובידואים חמושים בנשק חם, זאת לבד מאלפים ההולכים במאסף כדי להילחם או לפחות להשתתף בביזה; פלאחים מקלקיליה, ג'לג'וליה, כפר-סבא הערבית וטול-כרם. מחנה כבד, גם נשים. גם עגלות וגמלים להעמיס את השלל. הם נושאים איתם פחי-נפט, כנראה בכוונה לשרוף אחר-כך את המושבה, על-כל-פנים בכל הפרדסים בהם הם עוברים הם מציתים ביללות-שמחה את בתי-המנוע.

כאשר רואים התוקפים שהקרב אינו דומה לטיול-ניצחון, כפי שהובטח להם, הם עושים בעורמה ומתחילים לסגת פה ושם, כדי למשוך את המגינים לצאת מעמדותיהם. אותה שעה אחדים מבני-המושבה, ששיקול-דעתם טושטש בגלל החום הכבד ומהומת היריות סביב, והם מאלה החמושים רק במוטות ברזל מחודדים, בגרזינים, בקלשונים ובחרמשים, רצים מתוך המושבה כאחוזי-טירוף ומבקשים להתפרץ קדימה. אחדים מהלוחמים בעמדות מעודדים אותם:

 "הערבים בורחים! בואו נרדוף אחריהם!"

ואולם מפקדי הקו הראשי עוצרים בעדם: "עצרו! חזרו מיד! חפשו מחסה! אסור לזוז! הם רוצים למשוך אותנו אחריהם! נשארו לנו מעט כדורים. אם נצא, יעקפו הערבים את שלושת העמדות שלנו ויכנסו למושבה מצד מערב!"

וכך המגינים בעמדות, שאינם מתפתים לתחבולה, מוסיפים להחזיק בקו החזית; והערבים חוזרים לתפוס בעמדות מולם, מקווים להתמיד בלחץ עד שיכריע יתרון-כוחם את מגיני המושבה המעטים.

המחסור בנשק ודלדול השורות מעיק מאוד על שורות המגינים. כל הרוג ופצוע יוצרים חלל ריק. אולם המגינים אינם יודעים כי גם אצל הערבים בא רגע המשבר; בשעה שהגיעו לשיא הישגיהם – מתחילה התמוטטותם. ההתמודדות בשלב האחרון קרבה לאותו רגע בקרב שבו שני הצדדים מגיעים לשיא ההתשה ואך כפסע בינם לבין התבוסה – אך שום צד אינו יודע מה קורה אצל האוייב ממול; ומנצח מי שמגלה נשימה ארוכה יותר ומחזיק מעמד, ולו גם שעה קצרה אחת יותר. על פני השטח מוטלים כבר עשרות ערבים הרוגים, וגם פצועים רבים, שותתי-דם, צמאים בחום הכבד, שזועקים:

 "מוייה! מוייה! בידי באס בישרב מוייה! ויין חילמכ, יא אחי?" מים! אני רוצה רק לשתות מים! היכן רחמיך, אחי?

ואין מים, ואין עזרה ראשונה לפצועים ואין להם מושיע, והם מעוררים מהומה נוראה וקולותיהם נשמעים למרחוק. רוב הנופלים הם אנשי אבו-קישק, שהלכו בראש ולכן סבלו אבידות רבות. למראה ההרוגים מאבדים שאר לוחמי השבט את החשק להתקדם. בעוכרי התוקפים גם כיבוש הבתים של גיסין ופלטניק – כי לאחר שהחלו לעסוק בשוד ולהסתער על הביזה המעטה, ואף לריב עליה, נבלמה במידה רבה תנופת ההתנפלות.

וכל אותה שעה ממשיכה קבוצת המגינים לירות אש חזקה, מרוכזת ומכוונת, אשר מצליחה לחסל צלפים שפועלים מעליית הגג של בית-האריזה "פרדס". כל נסיון מצד הערבים להתקדם – נידון לכשלון. מי שמוציא את הראש – נפגע. אך לכמה זמן יספיקו הכדורים?

עוד רגע, עוד שנייה, ניצחון או תבוסה – הכול על חוט השערה. לפתע נשמע ממזרח קול מכונת-ירייה קורע שמיים אפורים, מלאי אבק, של יום חמסין כבד. הקול חזק, שונה, וברור לשני הצדדים שאינו בא מנשקו של איש מהם.

ברגעי-המשבר המסוכנים והנואשים מתקרבת ממזרח פלוגת ההודים, המונה תשעים פרשים; בראש רוכב קפיטן הודסון, מקטרת קרה בפיו, ולצידו הכרכרה המגואלת בדם שנוהג בה דוד נוביק הזקן. במרחק קילומטר מאיזור הקרבות הם פוגשים בערבים, ואלה פותחים עליהם באש. הקפיטן פוקד על חייליו:

 "!One for eight"

מיד יורדים כולם מן הסוסים, כאשר מכל שמונה רוכבים נשאר אחד מאחור עם הסוסים, לשמור אותם מפגיעה, והיתר הופכים לחיל-רגלים. את היריות המתקרבות שומעים גם הערבים המחזיקים בבית-האריזה "פרדס", והאש שלהם נחלשת. המגינים יוצאים מעמדותיהם והופכים מנתקפים לתוקפים. בשורות הערבים גוברת המהומה ומשתררת אנדרלמוסיה. חלוצי התקפת-הנגד של המושבה שומעים כיצד הערבים מנסים לעצור את הבורחים בקריאות:

 "ביקאפי! אירג'עו!" מספיק כבר, חזרו!

בהגיע ההודים לשדה הקרב העיקרי, בקצה רחוב פינסקר, מול בית-האריזה, מתברר להם שאנשי פתח-תקוה תוקפים, והערבים נסים מן המערכה. החיילים ההודים מורידים מעל הפרדות שתי מכונות-ירייה כבדות, עולים איתן על גבעת בית-האריזה שנעזבה, קובעים אותן על חצובות, ופותחים באש על הבורחים. טורבני החאקי הצבאיים שהם חובשים מתנועעים במהירות כצריחים קטנים באוויר החם, האפור, שהראות בו שטה גלים-גלים. הם יורים כמאתיים עד שלוש מאות כדורים, בהפסקות, פעם בזו פעם בזו, כי הקנים מתלהטים, ומחליפים מחסניות בקצב מוגבר. הערבים בורחים, ואחדים מהם נופלים.

[כיום אין איש יודע, גם בפתח-תקווה, על תאריך כ"ז בניסן הזה, אולי חוץ ממני, וממה שתיארתי בספרי "ג'דע"].

אהוד בן עזר

* * *

יעקב אחימאיר

ביידן

עשרים ויותר פוליטיקאים בארה"ב כבר הודיעו על כניסתם למרוץ לבית הלבן, לקראת הבחירות לנשיאות בנובמבר 2020. רק מעטים מהם ישרדו את המרתון הפוליטי הזה. רק חלקם באמת נושאים עיניהם לבית הלבן, והיעד האמיתי של רובם הוא להפיץ את שמותיהם כדי שהבוחרים לא ינטשו אותם במרוץ להיבחר לכהונה נוספת בבית הנבחרים, או במרוץ לסנאט.

ובכל זאת, ריבוי המתחרים מורה כי לפי חישוביהם טובים הסיכויים להדיח את הנשיא טראמפ, הנאבק על כהונה שנייה, ולהכתיר במקומו נשיא מן המפלגה הדמוקרטית.

אין הדברים הללו אמורים בג'ו ביידן, המתמודד בפעם השלישית על משרת הנשיא. ייתכן כי כיום הינו הפוליטיקאי המנוסה ביותר בארה"ב  לאחר שצבר שמונה שנים כסגנו של הנשיא אובמה, לאחר עשרות שנים של חברות בוועדת החוץ של הסנאט. מעניין: ביידן, לאחר הודעת ההתמודדות שלו, הודיע כי אינו מבקש מאובמה את ברכת הדרך. האם חש כי הזיווג הממושך כסגנו של אובמה יהיה לו לרועץ במהלך מסע הבחירות השלישי שלו?

אך לפני שינסה לשכנע את המצביעים כי הוא עדיף על פני כהונה שנייה של טראמפ, עליו להיאבק בביתו הפוליטי פנימה, בתוך המפלגה הדמוקרטית, כדי שזו תכתירו כמועמדה הרשמי לנשיאות. הרי בעיניהם של תומכי המפלגה, ביידן איננו די "פרוגרסיבי", כלומר "שמאלני", כאשר הרוח הנושבת במפלגתו נוטה לשנות כיוון, מן המרכז שמאלה.

אמנם, מקרב עשרות המועמדים מוביל ביידן בסקרי דעת הקהל, אבל הסנטור "הסוציאליסט" ברני סאנדרס נושף בעורפו. על ביידן, אם כן, להיאבק כדי להשיג יעד לא פשוט: לאחד את המפלגה בתמיכה בו. ביידן, בגיל 76, יהיה המתמודד הקשיש ביותר על הנשיאות. מול רמזים על הגיל, הוא יגיב בוודאי באיזכור ניסיונו ארוך השנים, הן כסנטור והן כסגן נשיא. וכן, יוטחו בו הטענות על מחוות של קירבת יתר לנשים. כנראה הטרדה מינית, מינוס.

הנטייה של אישים בולטים במפלגתו למתוח ביקורת נוקבת על ישראל, מציבה את ביידן במעין "עמדה מאזנת" ביחסו אלינו. כאשר ראיינתי אותו בהיותו סנטור, הביע תמיכה חד משמעית בישראל. היכרותו האישית של נתניהו עם ביידן, היא בת כשלושים שנה. הוא תומך בפתרון שתי המדינות, הוא מוקיע נטיות אנטישמיות. ב-2007 ביידן הקאתולי הצהיר בטלוויזיה: "אני ציוני. אין צורך להיות יהודי כדי להיות ציוני."

בהודעה על ההתמודדות, אמר ביידן כי הושפע מן המצעד בעיר שארלוטוויל ב-2017, מצעד של גזענים לבנים, ניאו נאצים בחלקם, שבהם הטיח טראמפ גינוי רפה. "נוכח אופיו של המצעד הזה לא היה בכוחי לעמוד מן הצד," אמר בתשדיר שבישר על ההתמודדות.

בעיני הדמוקרטים ככלל, ביידן נחשב ל"אוהד ישראל". הוא שבע אכזבות בתחום הפוליטיקה ואף נחל אסונות משפחתיים. מרטין אינדיק, לשעבר שגריר ארה"ב בישראל, לא מאוהדיו של נתניהו, כתב כי מועמדים לנשיאות, וביידן ביניהם, שהגיעו לביקור בישראל במסע הבחירות, הובכו עקב סוגית ההתנחלויות. אינדיק מציין כי במהלך השהות בישראל, לפניה או אחריה, נהגה ישראל להודיע על קידום תוכניות הבנייה בירושלים ובהתנחלויות. ולא רק מועמדים לנשיאות הובכו אלא גם שלושה מזכירי מדינה שמעו על הרחבת התנחלויות סמוך לביקור בישראל.

טראמפ, המעריך כי ביידן יהיה יריבו החשוב, כבר פתח במתקפה נגדו. הוא כינה את ביידן "ג'ו הישנוני". מתרבים הסימנים כי ריבוי המועמדים, הפילוג בחברה האמריקאית, הביקורת המוטחת בטראמפ, כל אלה ועוד מבשרים כי מסע הבחירות שכבר החל בהחלט, לא ילבש "אופי ישנוני."

יעקב אחימאיר

* * *

יהודה דרורי

מחשבה שנייה על חוק הלאום

אני בעד חוק הלאום! מצדיק בצורה מוחלטת את נחיצות קיומו ומבין מדוע הקיצוניות האיסלמית המרושעת משתוללת לנוכח קיומו – ולכן היא מסיתה גורמים בינלאומיים ומקומיים (לרבות השמאל הישראלי המבולבל).

ערביי ישראל גייסו למאבק בחוק זה אזרחים דרוזים – בעיקר כאלה המונעים ע"י האיסלמיזציה האנטישמית אשר פושה בקהילה זו.

אבל מצאתי שזה לא בדיוק כך! היו גם דרוזים אחרים שנפגעו מחוק זה, ובצדק! אמש, בשידור בטלוויזיה על ביקור ממשלחת צה"ל באושוויץ, הבנתי במי חוק הלאום פגע ומדוע צריך לתקנו. ראש משלחת צה"ל (דרוזי) וכמה קצינים דרוזיים דיברו למצלמה ודבריהם על הבנת השואה ומשמעותה נגעו לליבי, הם הבינו את משמעות השואה והיותם בצה"ל כמענה לשואה, ממש כמו שמרגיש כל צעיר יהודי בר דעת. דרוזים אלו נלחמים כתף לכתף עם בחורינו, אין הבדלים ואין אפליות, הם ממש כמונו, ולכן אולי נעלבו מחוק הלאום שהתעלם מהם ("הלא אנחנו איתכם לכל אורך הדרך..")

לפיכך אני חושב שטוב תעשה הכנסת אם תוסיף לחוק הלאום, לצד הדגשת החלת החוק על היהודים, גם את המילים: "וכל  מי שקשר את גורלו וחייו עם העם היהודי..."

סעיף זה מתאים גם לכל מי שאינו יהודי ואשר מוכן לקשור את גורלו איתנו ולסייע לנו, ושאסור שנוציא אותו החוצה. להיפך – נקרבו אלינו ככל שנוכל.

ויפה שעה אחת קודם.

יהודה  דרורי

רמה"ש

* * *

אם ל"עבודה" היו ביצים

הם היו מצטרפים לקואליציה של נתניהו

ללא כל תנאים מוקדמים

מלבד קבלת משרד החינוך

כדי להציל את החינוך הממלכתי מידי הדתיים

ולהפחית את הסחיטה החרדית

וזה היה משקם את התדמית העלובה של "העבודה"

ואולי גם מכפיל את מיספר הח"כים שלה

בבחירות הבאות

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 1.5.19

* אנטישמיות בשלל צבעים – בשבוע שבו אנו מתייחדים עם זכר הנספים בשואה, קיבלנו דווקא מארה"ב שתי תזכורות לכך שהאנטישמיות חיה ובועטת. קריקטורה אנטישמית בעיתון "ניו יורק טיימס" והרצח בבית הכנסת ליד סן-דיאגו.

לכאורה, אין כל קשר בין שני האירועים. הקריקטורה היא פשע שנאה של שמאל רדיקלי. הרצח נעשה בידי איש הימין הרדיקלי. זה נכון, אך זו אותה אנטישמיות ואותה רדיקליות. האנטישמיות היא המכנה המשותף של הימין הרדיקלי, השמאל הרדיקלי והאסלם הרדיקלי. של הימין הגזעני, הפשיסטי, הנאו נאצי, מכחיש השואה – האנטישמיות בשחור. של השמאל הרדיקלי, הבי.די.אסי, הרוג'ר ווטרסי, הנלחם נגד הקולקטיב היהודי ונגד זכותו של העם היהודי להגדרה עצמית, החולם על חורבן המדינה היהודית, המשווה את ישראל לנאצים –אנטישמיות באדום. ושל האסלאם הקנאי, הפונדמנטליסטי, הטרוריסטי, המוביל את הטרור העולמי, ושנאתו היוקדת מגיעה לשיאה כשמדובר ביהודים; חמאס, ג'יהאד איסלאמי, האחים המוסלמים, איראן, ארדואן, דאעש – אנטישמיות בירוק.

על מדינת ישראל להוביל את העולם הנאור למלחמת חורמה באנטישמיות. אך עוד לפני כן, מן הראוי שנוקיע את התופעה הקיימת בתוכנו, בימין ובשמאל הקיצוני, של אהדה לגורמי הימין והשמאל הקיצוני הגלובלי (בהתאמה), והכחשת או הדחקת האנטישמיות שלהם.

* הדור הבא וזכר השואה – השיח המבטא חשש שמא זכר השואה ישתכח בדורות הבאים, עם הסתלקותם של אחרוני השורדים, הוא שיח חשוב, כי הוא מחייב אותנו לחפש את הדרכים כיצד לשמר את זכר השואה. אבל אני אופטימי בנושא הזה.

הדור של ילדיי מחובר לזכר השואה יותר מן הדור שלי. יש לכך שלוש סיבות עיקריות.

א. המסעות של תלמידי בתי הספר, תנועות הנוער וקציני צה"ל לפולין. למרות הספורט הלאומי להשמיץ את המסעות הללו, אני מאמין בהם, ובהשפעה האדירה שלהם על הנוער.

ב. עבודות השורשים של הילדים בשנת המצוות, שעוד לא היו בדור שלי. הילדים מתחברים בעבודה לשורשיהם המשפחתיים, חוקרים ולומדים את הקורות את הסבים והסבתות שלהם ושל הוריהם. אוסיף לכך את העובדה, ששורדי שואה רבים שסכרו את פיהם ולא סיפרו לילדיהם, נפתחו באוזני נכדיהם. אימי ז"ל לא סיפרה לנו דבר על קורותיה בשואה. כל מה שאנו יודעים, למדנו אחרי מותה. הילדים שלי, שלא זכו להכיר אותה, יודעים על ילדותה הרבה יותר מכפי שאני ואחיי ידענו בילדותנו.

ג. הביטוי האמנותי לשואה, במוסיקה, בקולנוע, בתיאטרון ובאמנות הפלסטית. בנושא הזה, בשנות ה-80 חלה מהפכה, בעיקר בזכות אמנים כמו יהודה פוליקר, יעקב גלעד, שלמה ארצי ואחרים שהכניסו את נושא השואה למוסיקה הפופולרית.

* אלטרנטיבי – בערב יום השואה הבעל"ט, נערוך טקס יום השואה אלטרנטיבי, משותף לקורבנות השואה ולהרוגים הנאצים. נאמר משהו על "קורבנות השנאה משני הצדדים" או משהו כזה ועוד כהנה וכהנה סיסמאות ריקות.

* אתה מכחיש שואה – לפני יותר מעשור, השתתפתי בסיור של מנהלי מתנ"סים בבית לוחמי הגטאות. בסיום הסיור נערכה שיחה, ובה אמר מנהל אחד המתנ"סים הערביים, שהסיור היה מאוד מרגש וחשוב, והוא מייחל ליום שבו כולנו, מנהלים יהודים וערבים, נערוך סיור דומה במוזיאון הנכבה. כמעט התחלתי לענות לו ולהסביר לו עד כמה מופרכת ההשוואה המטורפת הזאת. אבל עצרתי עצמי מלהיכנס למלכודת הזאת. אמרתי לו רק משפט אחד: אתה מכחיש שואה. מבחינתי, בכך הסתיים הדיון. ומאז אני מקפיד לנהוג כך.

השוואת ישראל לנאצים, זו השיטה השפלה ביותר של ההסתה הדמגוגית של הגורמים האנטישמיים הלוחמים נגד ישראל ובעד החרמתה. היא קיימת גם בתוכנו, ועד לאחרונה היתה בשולי השמאל הרדיקלי, אצל תופעות כמו גדעון אלפר רוגל לוי וחבר מרעיהם. מאז נאום סגן הרמטכ"ל יאיר גולן בשם צה"ל בטקס ממלכתי של יום הזיכרון לשואה ולגבורה לפני שלוש שנים, היא הפכה ללגיטימית גם במיינסטרים הישראלי, אוי לבושה.

אני מקפיד, וממליץ גם לאחרים להקפיד, לא להיגרר למלכודת הזאת. כאשר אנו שומעים את ההשוואה המצמררת, השקרית כל כך, לא להתחיל להסביר "כן, אבל אצלנו אין תאי גזים," או "אתה יכול להשוות להשמדה מאורגנת?" וכו'. עצם ההיגררות למלכודת הזאת, נותנת לגיטימציה לתופעה, כאילו זו השוואה בין דברים שניתן להשוות ביניהם, שהם מצויים על אותו מישור, שההבדל ביניהם הוא כמותי.

יש פשוט להשיב, שההשוואה הזאת היא סוג של הכחשת שואה.

* מי שהוציא עצמו מהכלל – אחד הדברים המרתיחים בכך שישראלים, יהודים, משווים את ישראל לנאצים, הוא ההנאה שלהם מן ההשוואה הזאת. זה עושה להם כיף בגב.

אבל אני לא מבין. ממה אתם נהנים? כל כך כיף לכם להרגיש נאצים, או "בתהליכים"? אז זהו, שלא. הם לא מתכוונים לעצמם. ההשוואה הזאת נועדה לבדל אותם. הם מוציאים את עצמם מן הכלל, ושולחים מבחוץ מבט מנוכר ומתנשא לחברה הישראלית. מה העבודה הזאת לכם?

* הקול הדומיננטי – 1,125,881 אזרחי ישראל שנתנו את קולם לכחול לבן, בחרו בה כדי שתחליף את השלטון. לא היה די במספר הקולות המרשים הזה, כדי להעלות את כחול לבן לשלטון, אך כחול לבן קיבלה ייפוי כוח מציבור אדיר לשרת את העם באופוזיציה ולהציג אלטרנטיבה לשלטון.

על כחול לבן לנהל מלחמת חורמה למען מדינת החוק, נגד השחיתות, נגד הלגיטימציה לתועבת הגזענות הכהניסטית. זאת משימתה המרכזית.

ויש לה אתגר גדול נוסף. הכישלון של כחול לבן בבחירות, היה שלא הצליחה לשכנע את תומכי הימין שסולדים מן השחיתות ומאמינים במדינת החוק, שאינה מפלגת שמאל. או ליתר דיוק, הצלחתו של נתניהו, היתה שהוא הצליח לשכנע את הציבור הזה, שכחול לבן היא מפלגת שמאל. ושהבחירה היא... ביבי או טיבי.

האתגר של כחול לבן בקדנציה הקרובה של הכנסת, הוא להוכיח בעמדות שתשמיע, שאינה מפלגת שמאל. שתשכיל לבדל את עצמה מדרכן של המפלגות היוניות בישראל, מפלגת העבודה ומרצ, בנושאי חוץ וביטחון, ובנושאי זהותה הציונית של המדינה.

ובראש ובראשונה, זו המשימה של חמשת חברי תל"ם: בוגי יעלון, יועז הנדל, צביקה האוזר, אורלי פלדמן וגדי יברקן. אני בוטח בהם שידעו לייצג בכבוד את דרכה של תל"ם, ומייחל לכך שהקול של תל"ם יהיה הקול הדומיננטי ב"כחול לבן".

* הגון וממלכתי – אני מצפה מכחול לבן, המפלגה שבחרתי בה, להיות אופוזיציה לוחמת וממלכתית. לוחמת נגד השחיתות, הגזענות, הפגיעה במדינת החוק ונגד כל דבר שלילי במדינה. אני מצפה שתיאבק נגד כשלים ומחדלים, בתחומי הבריאות, החינוך ובכל תחום מתחומי חיינו. אבל אני מצפה מכחול לבן שתהיה אופוזיציה ממלכתית, במובן זה שלא תהיה אופוזיציה לשם אופוזיציה, אלא להיפך – אופוזיציה שתומכת בממשלה כאשר היא ראויה לכך, כאשר היא יוזמת יוזמות חיוביות, לטובת החברה הישראלית וביטחון המדינה.

האם כך תנהג כחול לבן? אני מקווה מאוד. לפחות במבחן הראשון היא עמדה.

אני בטוח שיש בין אנשי כחול לבן ח"כים שמתאימים וראויים לתפקיד יו"ר הכנסת, שניתן היה להציג את מועמדותם מול אדלשטיין. אבל אדלשטיין הוא יו"ר מצוין, ממלכתי, מנהל את הכנסת בהגינות, במקצועיות וברוח טובה. ולכן, הוא ראוי להישאר בתפקידו. שמחתי (ואני מודה שאפילו הופתעתי), שכחול לבן תמכה במועמדותו. כאופוזיציה ממלכתית, היא קיבלה את ההחלטה הממלכתית.

ברכות לאדלשטיין. בעיניי, הוא מועמד ראוי לתפקיד נשיא המדינה הבא (למרות שאולי הגיע הזמן שיבחר נשיא לא מן המערכת הפוליטית, לראשונה אחרי 41 שנה).

* הימין השפוי – מפלגת "כולנו" של כחלון מיתגה את עצמה בבחירות כימין השפוי. לא היתה זו רק סיסמת בחירות, אלא חלק משם הרשימה, שהופיע על פתקי ההצבעה.

כשתנועה מגדירה את עצמה כימין שפוי, היא מבדלת את עצמה מימין אחר, שאינו שפוי. כאשר היא מגדירה את עצמה כ"הימין השפוי", בה"א הידיעה, היא מגדירה את עצמה כאי של שפיות בתוך הימין שאינו שפוי.

במה "כולנו" שפויה יותר מימין אחר? לא בעמדות מדיניות ביטחוניות. אי אפשר להאשים את נתניהו בקיצוניות בנושא זה. הוא דווקא מגלה מתינות רבה, לעתים אף מוגזמת בעיניי, בנושא המדיני-ביטחוני.

הכוונה לחוסר שפיות בתחום מדינת החוק, לגיטימציה לשחיתות, ניפוץ הממלכתיות, לגיטימציה לכהניזם ולגזענות וכד'. מול הימין שמייצג נתניהו, הציג כחלון את תמונתו של בגין, המגלם בדמותו דבקות בערך שלמות המולדת, לצד דבקות בערכי הדמוקרטיה הליברלית, מדינת החוק, עליונות המשפט, עצמאות בג"ץ, ממלכתיות, הצנע לכת וכבוד לשרות הציבורי.

כחלון הבהיר עוד לפני הבחירות שימליץ על נתניהו לראשות הממשלה ויצטרף לממשלה בראשותו. אך הגדרת השפיות היתה הבטחה להוות משקל נגד בקואליציה; נגד אובדן השפיות בימין. כך הוא נהג בכנסת הקודמת, כאשר סיכל חוקי מגה-שחיתות כמו חוק קרנות המזבח ("הצרפתי" בכיבוסית) שנועד להעמיד את נתניהו מעל החוק, מיתן מאוד את חוק שיבוש חקירות השחיתות ("ההמלצות" בכיבוסית) ומנע את חורבן השידור הציבורי בישראל.

אם כחלון יחליט להתבולל בתוך הליכוד, הוא יבגוד ב-152,756 בוחריו וימעל באמונם.

* אין גבול – נתניהו, השקוע עד צוואר בחשדות כבדים מאוד לפלילים, עם כתב חשדות חמור, שלושה כתבי אישום בדרך ובהם אחד על עבירת שוחד, וכנראה עוד חקירות בפרשת המניות ועוד, ממשיך בניסיונו הנואל להעמיד את עצמו מעל החוק. דף המסרים החדש שמדקלמים חסידיו, הוא שתוצאות הבחירות הן זיכוי על העבירות, ולכן יש לבטל את השימוע ואת כל ההליכים. "העם אמר את דברו," הם מדקלמים.

איזה חוסר הבנה בסיסית על משמעותה של דמוקרטיה, של מדינת חוק, של שוויון בפני החוק. כאילו אם חשוד ניצח בבחירות, הבחירות היו הכרעה של חבר מושבעים על החשדות. אין דין, אין דיין. ראיות? את מי זה מעניין. הוא מנסה להחריב את הדמוקרטיה כדי למלט את עצמו מאימת הדין. והוא עושה זאת בשם "רצון העם". איש ללא גבולות.

* קרנות המזבח – נתניהו מנסה דרכים שונות להעמדתו מעל החוק והתחמקותו מאימת הדין. אחת מהן היא שינוי חוק החסינות, כך שיהפוך את הכנסת לעיר מקלט לעבריינים ומושחתים, אם הם שייכים למחנה הנכון, כלומר מבטאים במעשיהם את "רצון העם". את שינוי חוק החסינות הוא מנסה לשנות בהובלת שותפו סמוטריץ'.

הצעתו של סמוטריץ' היא לבטל את התיקון שביצעה הכנסת ב-2005, ולהחזיר את החוק לקדמותו.

ב-1951 קיבלה הכנסת את חוק חסינות חברי הכנסת. תכלית החוק מנוסחת בראשו: "חבר הכנסת לא יישא באחריות פלילית או אזרחית, ויהיה חסין בפני כל פעולה משפטית, בשל הצבעה, או בשל הבעת דעה בעל פה או בכתב, או בשל מעשה שעשה – בכנסת או מחוצה לה – אם היו ההצבעה, הבעת הדעה או המעשה במילוי תפקידו, או למען מילוי תפקידו, כחבר הכנסת."

החוק ברור. הוא נועד להגן על הדמוקרטיה – למנוע מהממשלה לפגוע בפעילותו הפוליטית של ח"כ מן האופוזיציה או מן המיעוט, כאשר הוא פועל במסגרת תפקידו או למען מילוי תפקידו. תיאורטית, הוא נועד גם להגן על ח"כ מהקואליציה, במקרה כזה. כמובן שלא היה בכוונת המחוקק להעניק חסינות לפעילות פלילית של ח"כ.

המסורת היתה, שכאשר היועץ המשפטי לממשלה ביקש להסיר את חסינותו של ח"כ, בקשתו היתה מתקבלת. חבריו של הח"כ לסיעה תמכו בהסרת החסינות, ולא העלו על דעתם להפוך את הכנסת לעיר מקלט.

בשנות ה-90, סביב פרשת דרעי והתייצבות ש"ס, מנהיגה הרוחני והציבור שלה לתמיכה בו, הציבור הישראלי החל לראות בחוק החסינות בעייה, המקלה על שחיתות ועל מושחתים. על כך נוספו מקרים שבהם ועדת הכנסת סירבה להסיר את החסינות של ח"כים שסרחו (נעמי בלומנטל, יחיאל חזן), החלטות שהמאיסו את הכנסת על הציבור וגרמו לאי אמון ציבורי בפוליטיקה.

בעקבות זאת, ב-2005, יזם הליכוד את שינוי חוק החסינות, וההצעה התקבלה ברוב גדול. עד אז, כאשר היועמ"ש החליט להעמיד ח"כ לדין, היה עליו לפנות לוועדת הכנסת. אם ועדת הכנסת אישרה את בקשתו, הנושא עלה להצבעה במליאת הכנסת. על פי החוק החדש, אם היועץ המשפטי החליט להעמיד לדין ח"כ, על הח"כ ליזום בתוך חודש בקשה מוועדת הכנסת שלא להסיר את חסינותו. כלומר ברירת המחדל התהפכה – אם עד החוק היה על היועמ"ש ליזום פניה ודיון להסרת החסינות, כעת נדרש הח"כ ליזום ולפעול כדי לקבל חסינות. החוק החדש גם הגביל את הסיבות שבעטיין יכול הח"כ לבקש שלא תוסר חסינותו, כדי שהדבר יעשה רק כאשר מדובר בפעולתו כח"כ.

שינוי החוק נועד להגן על הדמוקרטיה מפני השחיתות. כעת מציע סמוטריץ' לחזור למצב הקודם ולהגן על השחיתות מפני הדמוקרטיה. הוא מציע זאת אך ורק כדי להגן על נתניהו ולבנות לו נתיב מילוט מן הדין, בהנחה שאם ייבחר, כל הקואליציה תצביע נגד הסרת חסינותו.

מדובר בחוק מגה-שחיתות, שיהפוך את השחיתות לנורמה המקובלת, בטענה שהיא מבטאת את "רצון העם".

* התיקון של רפי פרץ – הרב רפי פרץ, מנהיג הבית היהודי וראש רשימת איחוד מפלגות הימין, הוא אדם בעל זכויות רבות על מעשיו בחינוך, בהתיישבות ובביטחון; כטייס וקצין בכיר בחיל האוויר, כראש המכינה הקד"צ עצמונה וכרב הצבאי הראשי. הוא עשה גדולות ונצורות בתפקידים אלה. בגירוש גוש קטיף, הוא היה מופת של ממלכתיות וקבלת דין הכרעת המדינה, בעת גירוש מכינת עצמונה.

וקרתה לו תאונה. הוא נדרש, כמעט בעל כורחו, ללכת לפוליטיקה. ובפוליטיקה הוא מצא את עצמו ככבש בין זאבים. נתניהו וסמוטריץ' תימרנו אותו להסכם התועבה, שבו הוא מכר את נשמת הציונות הדתית לשטן הכהניסטי. במפגש איתו בגולן, ממש ריחמתי עליו כאשר ניסה לשכנע את עצמו בתירוצים מגוחכים להכשרת השרץ. ואחרי הבחירות, סמוטריץ' לא סופר אותו. הוא הפך אותו לבובה, שאמנם עמדה בראש הרשימה, אך אין לה כל השפעה וכל מילה בניהול המו"מ הקואליציוני. בין השאר הוא מנסה להוביל בשיתוף עם נתניהו מהלך נואל, שבו שני שרי איחוד מפלגות הימין יתפטרו מן הממשלה במסגרת החוק הנורבגי, וכך יכנס מספר 7 ברשימתם, איתמר בן גביר הכהניסט, מעריצו הנלהב של רוצח ההמונים, המחבל ברוך גולשטיין שר"י. הוא יגדיר את עצמו כסיעת אופוזיציה, וימונה, בתרגיל מבאיש ונפסד, כנציג האופוזיציה (!) בוועדה למינוי שופטים. עוכר הדין הזה, עוכר מדינת החוק, עוכר החוק, עוכר המשפט, מי שהאידיאולוגיה שלו היא "מוות לערבים" יהיה נציג האופוזיציה (!) כאיזון לנציגי הממשלה והקואליציה במינוי שופטי ישראל.

רפי פרץ יכול למנוע את החרפה. עליו לגלות עצמאות, להשתחרר מלפיתתו של סמוטריץ', ולהודיע שלא יתפטר במסגרת החוק הנורבגי, וימנע את כניסת הכהניסט לכנסת. את כתם הסכם הטומאה עם עוצמה כהניסטית אי אפשר להסיר, אבל בצעד זה יהיה משום תיקון מסוים.

* קו אדום – חבר יקר, תושב הגולן ופעיל בבית היהודי, שאל אותי, בעקבות מאמרים שבהם תקפתי בחריפות את הכהניסט בן גביר: "האם ניסית פעם לדבר איתו, להקשיב לו?"

השבתי לו בסיפור.

היה זה אחד הימים הקשים והסוערים ביותר בכל שנות המאבק על הגולן, אולי היום הקשה ביותר. היום שבו נסע אהוד ברק לוועידת שפרדסטאון, נחוש להביא להסכם עם סוריה על נסיגה מהגולן. בבוקר היתה פגישה קשה של ראשי הגולן עם ברק ובכל צומת בארץ היתה הפגנה למען הגולן. הייתי אז דובר ועד יישובי הגולן וכל היום הייתי מול כל כלי התקשורת, ללא הפסקה.

בין מאות הטלפונים והביפרים, היה ביפר אחד: "התקשר לברוך."

התקשרתי, ושאלתי: "איזה ברוך?"

"מרזל."

"איתך אני לא מדבר," השבתי.

גם ביום הקשה הזה שמרתי על צלם אנוש שלי ושל ועד יישובי הגולן. לא נתנו לכהניסטים לתפוס עלינו טרמפ ולזהם את מאבקנו הטהור.

* פייק לגאלי? – ברחבי הרשת הופץ השבוע תצלום מסך, כביכול, של ציוץ שמירי רגב העלתה, כביכול, בזו הלשון: "איני מעודדת ונדליזם, אך חשוב לזכור כי הישראלית שנעצרה הערב ברומא רק ציירה ציור קטן על קיר הקולוסיאום, בעוד שהרומאים החריבו את כל בית המקדש השני! לכן שוחחתי עמה בטלפון לפני מספר דקות, ואמרתי לה שכל עם ישראל מאחוריה ושאנו גאים בה על מחאתה נגד החורבן שהמיטו עלינו הרומאים יימח שמם."

כמובן שמדובר בפייק ניוז ובזיוף. מירי רגב העלתה למחרת פוסט שמכחיש מכל וכל שהציוץ הוא שלה. יש לציין, שהזיוף היה מושלם – הזייפן השתמש בדיוק בכיתוב ובתמונה המקורית של רגב. אין ספק שמדובר במעשה נבלה נתעב.

האם הוא גם פלילי?

בבחירות לראשות המועצה האזורית גולן, פעיל של אחד המטות הפיץ סמסים לתושבי הגולן, שהיו זיוף מושלם של הודעות המועצה, שלרוב משתמשים בהן לחירום ולהודעות מטה שלג, ובהן הכפשות על המועמדים היריבים ועל ראש המועצה היוצא.

המועצה הגישה תלונה למשטרה. המשטרה סגרה את התיק בטענה שאין כאן עבירה על החוק.

מן הראוי לשנות את החוק, כדי להילחם בתופעה הזאת; מלחמת סייבר פוליטית.

* גרוע משקר – מאיר שרגאי הוציא שלוש שורות ממאמרי "איך הפכתי לסססמולן", החליט שזה הסיכום של מאמרי, ובנה על כך תיאוריה שקרית. הערתו, היא התגלמות הביטוי שחצי אמת גרועה משקר. הוא הוציא את הפסקה:

"על ציר השמאל-ימין בנושאים חברתיים כלכליים, אני נוטה ל'שמאל'.

על ציר השמאל-ימין בנושאים מדיניים ביטחוניים, אני נוטה ל'ימין'. 

ואני מתנגד לנתניהו."

והטענה שלו היתה שאני סתם נגד נתניהו, בלי נימוק, ולכן זה עניין פסיכיאטרי (אני מבין שהוא חותר למדינה שבה מתנגדי המשטר מוגדרים כחולי נפש). והרי כל המאמר תיאר את התופעה שבה פולחן האישיות של נתניהו הצליח לבטל את כל הצירים ההיסטוריים בין שמאל וימין, וליישר אותם על פי מי שמעריץ את נתניהו, לעומת מי שאינו מעריץ של נתניהו, שהוא בהכרח... טיבי.

אני מתנגד לנתניהו, כי אני נגד שחיתות, נגד ניסיונו להעמיד את עצמו מעל החוק, נגד מלחמת החורמה שהוא מנהל נגד מדינת החוק, נגד ההסתה שלו כלפי נשיא המדינה, מפכ"ל המשטרה, היועמ"ש, גדעון סער, גנץ ואחרים, נגד פולחן האישיות שלו, נגד הלגיטימציה שלו לחיה הכהניסטית ועוד.

אני מבין שמאיר שרגאי בעד שחיתות, בעד העמדת נתניהו מעל החוק, בעד מלחמת חורמה נגד מדינת החוק, בעד הסתה נגד הגורמים הממלכתיים ויריבים פוליטיים, בעד פולחן אישיות ובעד לגיטימציה לחיה הכהניסטית.

* ביד הלשון: כצאן לטבח – במשך שנים נתפס הביטוי "כצאן לטבח" כאצבע מאשימה כלפי היהודים בשואה, על כך שלא מרדו בנאצים. הם הוצגו כניגודם של הישראלים, של צה"ל, ומתוכם הועלו על נס לוחמי הגיטאות, שפעלו אחרת.

היום הטענה הזאת כמעט שאינה נשמעת. מקובל על הכול שהיו דרכים רבות של התנגדות וגבורה בשואה, ולא רק מרד צבאי, שיכול היה להיות מנת חלקם של בודדים. ומכל מקום, ברור שאין לנו זכות ויכולת לשפוט את היהודים בשואה.

השימוש המקורי בביטוי הזה לא היה של ישראלים לאחר השואה, אלא דווקא בשואה עצמה. היה זה בכרוז ההיסטורי שהוציאו אבא קובנר וחבריו למחתרת בגטו וילנה, ב-1 בינואר 1942, שבו הם בישרו את המידע הבלתי נתפס, שמטרת הנאצים היא להשמיד את כל היהודים, וקראו להתנגדות ומרד. כותרת הכרוז הייתה "לא נלך כצאן לטבח."

מחבר הכרוז, המשורר והפרטיזן אבא קובנר, התנגד בכל תוקף לשימוש בביטוי כביקורת וכשיפוט של הקרבנות. הוא הבהיר שדבריו לא נועדו לשפוט, אלא לדרבן, ולא היתה זו אמירה כלפי אחרים, אלא אמירה בגוף ראשון, "לא נלך."

מקור הביטוי הוא מקראי. בישעיהו נ"ג נאמר: "נִגַּשׂ וְהוּא נַעֲנֶה, וְלֹא יִפְתַּח-פִּיו, כַּשֶּׂה לַטֶּבַח יוּבָל, וּכְרָחֵל לִפְנֵי גֹזְזֶיהָ נֶאֱלָמָה; וְלֹא יִפְתַּח, פִּיו." בתהילים נ"ד נאמר: "כִּי-עָלֶיךָ הֹרַגְנוּ כָל-הַיּוֹם,    נֶחְשַׁבְנוּ כְּצֹאן טִבְחָה."

אורי הייטנר

* * *

נעמן כהן

ערב השואה 1939

30 בינואר 1939, היטלר מאשים את היהודים בגרירת העולם למלחמת העולם, ומנבא כי "אם יהדות הממון הבינלאומית באירופה ומחוצה לה תצליח שוב לגרור את האומות אל מלחמת עולם, התוצאה לא תהיה בולשוויזציה של כדור הארץ וניצחון היהדות, אלא השמדת הגזע היהודי באירופה."

https://www.youtube.com/watch?v=6irJoHMChxA

"אני," הכריז היטלר, "הומניסט גדול," Ich bin so colossal human. "היהודים אשמים בכול."

ערב יום השואה 2019

המניפסט של איראן: נפילת ארה"ב והשמדת ישראל: בחודש שעבר פריסם מנהיג איראן, האייתוללה סייד עלי חוסייני ח'אמנאי,  את המניפסט ל-40 השנים הקרובות של הרפובליקה האיסלמית שמעדכן את המניפסט הקודם מלפני 30 שנה.

התוכנית:

1. נפילת ארה"ב כמעצמה עולמית

2. השמדת ישראל

3. הפיכת 57 מדינות עם רוב איסלמי לשלטון מוסלמי באמת

http://rotter.net/forum/scoops1/547876.shtml

https://m.aawsat.com/english/home/article/1696086/amir-taheri/khartoum-tehran-graveyard-forlorn-hopes

PAIC’s program contained ambitious goals, including the elimination of Israel, the collapse of the United States following the disintegration of the Soviet Empire, and the establishment of “truly Islamic” regimes in all the 57 countries where Islam was a majority religion.

ערפלישתית-מוסלמית-עזתית: נשליך את היהודים לתעלות כפי שעשה היטלר; סופו של טראמפ יבוא מידי ילד פלסטיני:

https://www.memri.org/tv/gaza-activist-we-will-throw-jew-hitler-ditches-trump-end

ילד עבר-ירדני-מוסלמי נשבע להיות שהיד עבור ירושלים:

https://www.memri.org/tv/kid-amir-khasawne-jordan-indoctrination-martyrdom

ערפלישתי-מוסלמי, אזרח ישראל מיפו, מאיים על היהודים:

https://tpl-il.com/archives/4654

הטרור כן מצליח

מטרת הטרור הערבי-מוסלמי נגד היהודים בארץ ישראל עוד מהתקופה העות'מנית היה בכוונה להטיל בהם פחד, שיעזבו את הארץ.

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%98%D7%A8%D7%95%D7%A8_%D7%A4%D7%9C%D7%A1%D7%98%D7%99%D7%A0%D7%99#%D7%94%D7%A9%D7%A4%D7%A2%D7%AA_%D7%94%D7%98%D7%A8%D7%95%D7%A8

מנהיגי ארגוני הטרור כמוחמד יאסר ערפאת, וישמעאל הנייה תמיד הכריזו ומכריזים על כך בריש גלי.

בדרך כלל אנחנו אוהבים לומר שהטרור הערבי-מוסלמי אינו משפיע עלינו כי אנחנו חזקים מספיק. זה לא מדויק.

לאחרונה נחשפנו לסיפורן של שתי משפחות ישראליות משדרות, משפחת פרץ, ומשפחת דהן שעקב הטרור הערבי-מוסלמי, איום הקסאמים מעזה, החליטו להגשים את חלומו של ערפאת והנייה ולרדת מהארץ, ולהפוך לאמריקאים "אפרו-מרוקנים".

למגינת ליבן של משפחות היורדים משדרות שהשתקעו בעיירה פאויי בקליפורניה הן שבו ונתקלו בטרור מצידו של צעיר אמריקאי נאצי.

בת המשפחה, הילדה בת השמונה, למרות שמה העברי נויה, אינה יודעת כבר עברית והיא מתראיינת באנגלית.

מבין מיליון היורדים מישראל סביר להניח שלפחות כמחצית ירדו כתוצאה מפחד הטרור הערבי-מוסלמי.

הטרור כן מצליח.

מעשי נציגי ערביי ישראל בכנסת ישראל

מכיוון שנציגי ערביי ישראל אינם מכירים בקיומו של העם היהודי, בזכות קיומו, ובזכותו למדינה יהודית, הם נטשו את מליאת הכנסת עם התכנסות הכנסת החדשה בעת שירת המנון "התקווה".

התקווה שלהם היא לחורבן ישראל.

http://rotter.net/forum/scoops1/548642.shtml

ח"כ יוסף ג'בארין מחד"ש-תע"ל לא הגיע בכלל להשבעת הכנסת ה-21. הוא הסביר כי "לא התלהבתי להשתתף. אני ממלא מרגיש זר לכל הסמלים שם. העדפתי להישאר בצפון ולהשתתף במסיבת העלייה של הפועל אום אל-פחם לליגת העל."

מצדרבאום למרטוב

ד"ר ארנה גולן המנתחת את שמה של ד"ר נורית צדרבוים משערת שהיא צאצאית של  אלכסנדר הלוי צדרבוים (צעדערבוים – ביידיש ארז), שהיה מראשי תנועת ההשכלה היהודית בזמנו, מייסד ועורך העיתון העברי הראשון "המליץ", והעיתון היידי הראשון ברוסיה, "קול מבשר". ("חדשות בן עזר",  1438).

ואם עסקינן בצאצאיו של אותו צעדערבוים הרי יש להזכיר את נכדו יוּלי (יוּליוּס) אוֹסיפּוֹביץ' מַרטוֹב, (נולד צֶדֶרבּוים), שכתב בפסבדונים לֵב מרטוב, (1873-1923).

לב מרטוב שהוריו כבר היו יהודים מתבוללים, היה מהפכן שהגיע לתפקיד מנהיג סיעת  המֶנשֶביקים.

 מרטוב התיידד מאוד עם ולדימיר איליץ' אוליאנוב-לנין. והוא שיתף פעולה איתו ועם פלחנוב, אקסלרוד, וטרוצקי, בהוצאתו לאור של כתב העת של הגולים הפוליטיים הרוסים "איסקרה" ('הניצוץ').

כשלנין תפס את השלטון וזכה לתמיכה של טרוצקי, נאסרה פעולת המנשביקים, ומרטוב (צעדערבוים) נאלץ לעזוב את רוסיה, והוא היגר לגרמניה, שם מת משחפת.

אחותו הצעירה, לידיה אוסיפובה דָן, היתה גם היא ממנהיגות המנשביקים, אשתו של פיודור איליץ' דן, ממנהיגי המנשביקים.

מעניין אם כן מהו העץ המשפחתי של ד"ר נורית צדרבוים.

בתגובה לאותו מאמר של ד"ר ארנה גולן מנסה אהוד בן עזר מטעמים לא מובנים לי לטהר את הסופר יוסף חיים ברנר מכל המייחסים לו נטיות הומוסקסואליות, ומתאמץ משום מה להציגו כסטרייט מושלם.

זו לא הפעם הראשונה. הנה מה שכתבתי בעבר. ("חדשות בן עזר" גיליון 693)

https://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/hbe00693.php

הומוסקסואליות אינה "חרפה" או "דיבה"

בשולי המאמר המרתק על ברנר, אהוד בן עזר יוצא לגולל את החרפה שטופלים לדעתו חיים באר, אניטה שפירא, ואחרים המוצאים ביצירתו ובחייו של הסופר חיים יוסף ברנר נטיות הומוסקסואליות ר"ל. ברצונו להגן על דמותו של ברנר (ממי בדיוק?) קובע בן עזר ש"לואידור לא היה, אפוא, האהוב הנעלם של אסתר ראב. וברנר לא היה הומוסקסואל. קשים וקצרים היו ימי חייו והוא בער בתאווה לנשים, לרוב לשווא, ולכן אין דיבה קשה מזו עליו". ("חדשות בן עזר", 689)

בעשור השני של המאה ה-21 כדאי לזכור כי הומוסקסואליות איננה פשע, חרפה, או קלון שיש להגן מפניו. הומוסקסואליות איננה בגדר "דיבה".

בעשור השני של המאה ה-21 שקלול חייו של ברנר נשמע קצת מגוחך. אם ברנר היה מחזר אחרי אסתר ראב זה היה לגיטימי ואף מכובד, אך אם היה מחזר אחרי לואידור שומו שמיים! זה מוקצה! זכותו של ברנר היתה להתאהב בלואידור וזה לא פוגע כהוא זה בדמותו, או ביצירתו הספרותית.

למזלו של חצב מן - נינו של ברנר, השתנו העיתים, והנה הוא – הנין של ברנר, זכה ב-2004 בתואר גבר השנה של מגזין הקהילה הגאה "הזמן הוורוד", וזמן קצר לאחר מכן היה בצמד המנצח של תוכנית הריאליטי "סוף הדרך".

נינו של ברנר זכה לחיות בעידן בו הומוסקסואליות אינה חרפה או דיבה, ואדם אינו חייב עוד לחיות בשקר ורשאי לחיות על פי נטייתו.

http://gogay.co.il/item.php?id=4653

[אהוד: אתה טועה ומטעה. מעולם לא יצאתי בדבריי נגד הומוסקסואליות אלא רק נגד ייחוסה המטופש, ההזוי והמוטעה לברנר, ייחוס שאין לו שום יסוד בתולדות חייו ובכתיבתו, וצר לי שאינך מבין את דבריי לאשורם – אלא טופל שטויות עליי ועל ברנר].

ואולי נמצא הפתרון?

אקדמאית ערביה-מוסלמית-כוויתית טוענת שהמציאה נרות אנאליים – המרפאים הומוסקסואליות על בסיס רפואה נבואית של נביאהּ מוחמד:

https://www.memri.org/tv/kuwaiti-new-age-therapist-mariam-sohel-suppository-cures-homosexuality-killing-anal-worm-feeds-semen

בין פרבדה ל"הארץ"

לעיתים קרובות אני נשאל מדוע זה אני חותם על עיתון "הארץ"? התשובה שלי – שהיות ולצערי איני קורא עיתונות ערבית, אני קורא את "הארץ" כדי לדעת מה חושב האוייב. ובאמת העיתון מספק חומר אנטישמי ואנטי-ישראלי למכביר.

מרבית כתביו של העיתון כגדעון לואי (לוי) לורד האו האו הישראל, עמירה הס, רוגל אלפר, ואחרים עוסקים בשנאת ישראל ובהשחרתה.

גם הידיעות המתפרסמות ב"הארץ", הן לעיתים קרובות יותר דעות מידיעות. 

רק השבוע גינה המאייר אנגלמאייר במאמר דעה בעיתון את התנצלות עיתון ה"ניו יורק טיימס" על הקריקטורה האנטישמית שפירסם, וקבע שהיא דווקא מוצדקת:

(זאב אנגלמאייר, עיוור עם כיפה וכלב נקניק, "הארץ" 28.4.19)

https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.7172132

אני אישית בהחלט רוצה לקרא בעיתונות לא רק דעות הזהות לשלי.

  והנה הפתעה – אורי זכי (השמיט משם משפחתו את האות אל"ף כי הוא מתבייש בשם משפחתו הערבי) לשעבר יו"ר מרצ, והיום בעלה של תמר זנדברג ("כדין מרצ וישראל" והרבנית מיכל רוזין):

https://www.inn.co.il/News/News.aspx/397889

מפרסם מאמר ובו הוא תובע מ"הארץ" לא לפרסם יותר בעיתון מאמרים של כתבים בעלי דעות מנוגדות לשלו, כגון גדי טאוב, צביה גרינפלד, בני ציפר ועוד. "איך עיתון אשר ממתג את עצמו כ'עיתון לאנשים חושבים'," הוא שואל, "זונח בקלות דעת את האידיאולוגיה שהוא מתיימר לייצג?"

(אורי זאכי: על הארץ לקבל אחריות, "הארץ" 28.4.19)

https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.7163699

זאכי חותם את מאמרו הטוטליטרי בתואר שהוא מעניק לעצמו, ומתנאה בהיותו לדבריו "מייסד החזית להגנת הדמוקרטיה." "שיחדש" אורווליאני טיפוסי. בשעה שהוא זאכי, אוייב הדמוקרטיה, כי יסוד הדמוקרטיה הוא חופש הביטוי, הוא מתנאה בהיותו מגן הדמוקרטיה.

בדיקטטורה הסובייטית – בריה"מ, היו בזמנו שני עיתונים, פרבדה (אמת) ואיזבסטיה (ידיעות). בעיתון "פרבדה" ("האמת") לא היו ידיעות (איזבסטיה), ובידיעות לא היתה פרבדה (אמת)...

דבר דומה רוצה זאכי.

פעולתו של זאכי להפיכת עיתון "הארץ" לעיתון דוגמת פרבדה, או בדומה לביטאוני אש"פ והחמאס – היא סכנה גדולה ומוחשית לדמוקרטיה הישראלית עוד יותר מהשתטחותה של אשתו (ע"פ דין מרצ) על קברו של רב המרצחים מוחמד יאסר ערפאת.

"החזית להגנת הדמוקרטיה" שהקים דומה ל"דמוקרטיה" הטוטליטרית הסובייטית.

אסור לישראל להפוך ל"דמוקרטיה עממית" נוסח בריה"מ ומרצ. חופש הביטוי הוא נשמת אפה של הדמוקרטיה.

אני מציע לכל הקוראים להציץ פעם בתגובות של קוראי "הארץ" בפרסום האינטרנטי של העיתון. תגובות טוטליטריות, גסות ואלימות של אנשים המתנאים להיות "שמאל" הומני ובעצם הם טוטליטריים פשיסטיים במהותם, שאינם מוכנים לקבל כל סטייה קטנה מעמדתם. הם אנשי "שמאל" שאין בהם לא הומאניות ולא ליברליות.

מפלגת הכיבוש הערבי

האקטיביסט הפרו-איסלמי גדעון לואי (לוי), שאינו מסתפק ב-13 מיליון קמ"ר של שטחים כבושים ע"י הערבים, ונאבק למען כיבוש ערבי-מוסלמי של ישראל ע"י הפשיזם האיסלמו-נאצי, והפיכתה למדינה ערבית-מוסלמית – מצא פטנט חדש להגשמת חלומו.

במאמר בעיתון "הארץ" לואי (לוי) מביע שמחה ש"באירופה ובארה"ב קם דור שלא ידע את השואה," והוא יסכים לדעתו לשואה חדשה, לכן הוא מציע להקים את מה שהוא קורא "מפלגת הכיבוש" שעשויה לדבריו "להיות דרמטית" בהגשמת הכיבוש הערבי.

(גדעון, לוי, סנוב, בארץ כבר הרצית? "הארץ" 28.4.19)

https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.7170259

במחשבה ראשונה רציתי לייעץ לו לקחת את האזרחות הצ'כית או הגרמנית, ולעבור לעזה, שם יפעיל את "מפלגת הכיבוש" שיסד, אבל במחשבה שנייה גדעון לואי (לוי) הוא אינטרס ישראלי. קיומו של גדעון לואי (לוי) הוא אינטרס ישראלי. קיומו של האקטיביסט הפרו-איסלמי, הגזען האנטישמי, "לורד האו האו הישראלי," גדעון לואי (לוי), הוא אינטרס ישראלי.

לואי (לוי) הוא תועמלן אנטי ישראלי קיצוני, המתעב את הציונות, שולל את זכות קיומה של מדינה יהודית, תומך נלהב בטרור, מקדם את החרמות נגד ישראל, מתייצב אוטומטית לצד כל אויביה, תומך בכיבוש ערבי-מוסלמי של הפשיזם האיסלמו-נאצי (לא מסתפק ב- 13 מיליון קמ"ר של שטחים הכבושים ע"י הערבים) במאבקו לחיסול מדינת היהודים והקמת מדינה ערבית-מוסלמית על חורבותיה במקומה. (בלשונו הכיבוסית מדינת "כל אזרחיה").

גדעון לואי (לוי) הוא הדוגמה הטובה ביותר לחוסנה של הדמוקרטיה הישראלית. בניגוד לאנגליה הדמוקרטית שהוציאה להורג את התעמלנים שבגדו בה ותמכו באויביה, כג'ון אמרי, או ויליאם ג'ויס (לורד האו האו), ישראל ("הפשיסטית" לדבריו) לעולם לא תעשה כך, ובדין. וזאת למרות שהגרמנים מעולם לא הצהירו שמטרתם חיסול אנגליה והשמדת האנגלים כפי שמצהירים הערבים-המוסלמים:

https://www.youtube.com/watch?v=qHV2SZmkhug

קיומו של התעמלן הפרו-איסלמי התומך בכיבוש ערבי-מוסלמי, (אינו מסתפק ב-13 מיליון קמ"ר של שטחים ערביים כבושים) ובפשיזם האיסלמו-נאצי, גדעון לואי (לוי), הוא אינטרס ישראלי מפני שהוא מציג לעולם את הדמוקרטיה הישראלית העולה על כל מדינות העולם. לכן לגבי גדעון לואי (לוי) אסור אפילו לנקוט בלשונו של המשורר ח"נ ביאליק שיצא נגד שיתוף הפעולה של הסופר ראובן בריינין עם השלטונות האנטישמיים הרוסים ואמר: "מעשה בריינין הוא מעשה נבלה ותועבה... ראוי איש זה להינחר (=להישחט) כחזיר. יש להפילו לבלי הוסיף קום."

ישראל איננה מדינה

קצת קשה להאמין לתוצאות המחקר ההיסטורי של פרופסור ("פרופסור גמור" לפי עגנון) יגאל עילם. (לצערי לא מצאתי את שמו המקורי).

במחקרו ההיסטורי המפורסם "ממלאי הפקודות" הוא זיכה את היטלר מאשמת השואה כאשר ניסה להוכיח שפקודת השמדת היהודים לא היתה של היטלר, אלא נבעה מלמטה מהגרמנים שחשבו מה שהיטלר רוצה, וכעת כאקטיביסט פרו-איסלמי התומך בכיבוש ערבי-מוסלמי של הפשיזם האיסלמו-נאצי (לא מסתפק ב- 13 מיליון קמ"ר של שטחים הכבושים ע"י הערביים) הוא מגיע לתגלית מרעישה ותובנה היסטורית מדהימה: "ישראל של חוק הלאום החדש אינה מדינה כי אם פסאודו-מדינה. מדינה המתכחשת למהותה האזרחית אינה זכאית להכרה בה כמדינה."

(יגאל עילם, פסאודו-מדינה, "הארץ" 25.4.19)

https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.7163131

מדהים.

ודוק: ישראל לדעת הפרופסור (הגמור לפי עגנון) יגאל עילם, אינה מדינה אבל 24 הדיקטטורות הערביות הפשיסטיות הן כן מדינות, ו-57 המדינות המוסלמיות הן כן מדינות. רק מדינת היהודים אינה מדינה.

יגאל עילם שהתחיל את הקריירה שלו בעיתון הסטודנטים "פי האתון", שם שניתן לו ע"י פרופסור ישעיהו ליבוביץ על פי האימרה הגזענית שבקוראן לפיה היהודים הם חמור נושא ספרים שאינם מבינים מה כתוב בהם (סורה 62, 5) – כאילו מוכיח את תקיפות המשל הערבי-האנטישמי הזה.

נעמן כהן

התנחלות תל אביב, מרכז הגדה המערבית.

(רבת עמון ודגניה הן בגדה המזרחית).

* * *

גיא משיח

מגיע להם

74 שנים חלפו מאז שוחררו ניצולי השואה מגיהינום הגיטאות ומכבשני מחנות הריכוז הנוראים. מתוך ניצולי השואה שנרדפו, הורעבו ועונו, נותרו כיום רק כ-210 אלף, שעדיין חיים בינינו. בתוך 6 שנים מהיום, צפוי מיספרם לקטון בכמחצית לפחות מ-100 אלף ניצולים בלבד. ניצולים אלו חיים ב"מלחמת הישרדות" תמידית, "המלחמה שלאחר המלחמה" ההיא הנוראה.

שורדי השואה הולכים ומתמעטים. הגיל הממוצע של ניצולי השואה הוא 82. ולמרות זאת, הרשויות אינן עושות די כדי להפחית את הביורוקרטיה ואת הדרישות הקשות להצגת מסמכים ולבדיקות ולהקל על אלו שניצלו מן התופת. בגילם המבוגר, ניצולי השואה אינם בריאים ובוודאי שתפקודם אינו מיטבי, וקשה להם עד מאוד להילחם על הזכויות המגיעות להם כדין כנגד אטימות הלב של הרשויות.

אם לא די בהתמודדות עם האובדן, הסבל והייסורים הבלתי נתפסים, שהיו מנת חלקם של אותם "אודים מוצלים מאש"; ולמרות שמיצוי הזכויות יכול לשנות ולעיתים אף להציל חיים – למעלה מ־50% מהניצולים אינם ממצים את כל הזכויות המגיעות להם כחוק.

הרשות לזכויות ניצולי השואה – שהיא גוף ממשלתי, הפועל במסגרת משרד האוצר ומופקד על הטיפול בהענקת תגמולים והטבות לניצולי השואה ולנכי המלחמה בנאצים – מעניקה לניצולים ולנכים תגמול חודשי, שסכומו נקבע לפי דרגת הנכות שנקבעה. בנוסף ניתן לדרוש תגמול חודשי מוגדל למעוטי הכנסה, לפי מבחן הכנסות ודרגת הנכות שנקבע.

תיקונים ועדכונים שונים, שנערכו בשנים האחרונות השנים בזכויותיהם של ניצולי, עדיין לא מגיעים לידיעת אלפי ניצולים מבוגרים ובני משפחותיהם, המתקשים בסבך הביורוקרטיה.

כך, למשל, ניצולי שואה, שאין להם הכנסה כגון פנסיה והם מתקיימים רק מביטוח לאומי ומקצבתם כניצולי שואה – זכאים להגיש בקשה לקבלת קצבה חודשית נוספת ממשרד האוצר. גובה הקצבה החודשית נקבעת בתגמול הנקבע לפי ההכנסות הקיימות ואחוזי נכות.

ביוני 2016 החליט שר האוצר משה כחלון להכיר גם בילדים שהתלוו להוריהם לעבודות כפייה בתקופת מלחמת העולם השנייה כזכאים לקצבה חודשית.

החל מינואר 2015, ניתן להגיש בקשה לוועדת התביעות לקבלת "מענק ילדות אבודה" שהוא פיצוי כספי חד פעמי מגיע לניצולים בסך 2,500 אירו (כ-12,000 ש"ח), אלה ששרדו את השואה כילדים. ניצולי שואה שעברו בילדותם טראומה בלתי נתפסת, שכללה שורה של חוויות קשות, ובין היתר ניתוק מהוריהם, שהייה במקום מסתור בצל פחד הנפילה לידי הנאצים, חשיפה לתנאי מחסור והתעללות בגיטאות, וכן סבל ואימת מחנות הריכוז שאותם רק ילדים מעטים שרדו.

גם אלמנים ואלמנות של ניצולי שואה זכאים לזכויות מהרשות לניצולי השואה. ובשנה האחרונה אף  הרחיבו את הזכויות הניתנות לניצולי שואה שמקבלים רנטה מחו"ל.

ניצולי שואה אזרחי ותושבי ישראל, שאינם זכאים לתגמול חודשי לפי חוק, ואינם מקבלים קצבה חודשית בשל נרדפותם (העולה על 1,000 שקלים לחודש), זכאים למענק שנתי (של כ- 4,000 שקלים).

יוצאי עיראק שחוו את מאורעות הפרהוד או יוצאי מרוקו ואלג'יר שסבלו מהגבלות שונות תחת שלטון וישי זכאים למענק שנתי ולהטבות נוספות, בהתאם להחלטה מנהלית של שר האוצר.

ניצולי השואה זכאים גם להנחות בארנונה, בתרופות, בסיוע לתשלום לעובד זר סיעודי ולהטבות נוספות, שרבים מהם כלל אינם מודעים להם.

יש לעשות את הכל על מנת שיתאפשר לקומץ הניצולים המעטים שעוד נותרו לחיות, לאחרונים שעוד יכולים לספר – להמשיך ב"מצעד החיים", כמה שרק ניתן, ולעשות הכול, כדי להעניק להם את היכולת לחיות את שארית חייהם בכבוד.

עו"ד גיא משיח

* * *

עקיבא נוף

בתום הפסח

כמה חבל, אזָל החג,

נמוג השקט, חֶרֶש פָּג,

הילת הרוגָע נסוגה

לִיְמֵי מירוץ בלי הפוגה.

חולף, כבר, גשם אחרון,

ויש פיצוי רק בדורון

של בוא אביב ופריחותיו,

לא עוד קור חורף, קץ לַסתיו.

צאי היונה מן התיבה,

עופי בנחת וּבְשוּבָה,

על ארץ שאחרֵי מבול,

יְקום, אכן, קִמְעָה חָבול,

אך חיה בו אהובתי,

אני לה עֶרֶב, היא לי – שְתִי,

מחיבורנו המקוּדָש –

יחדיו ניבְרא עולם חדש,

בו שֵם וְיֶפֶת וּבְנֵי חָם

יצמיחו קֶשת לפיתְחם,

עולם המחבק בחום

גם את אחֵר, גם תְַ'יָּתום

* * *

תקוה וינשטוק

זלמן שניאור: רעיה מעריצה וזעם פורץ

זלמן שניאור (1887 שקלוב, בלורוסיה – 1949 ניו יורק) היה משורר וסופר בעברית ובאידיש. למן  ספרו  הראשון "עם שקיעת החמה", 1923, הועמד בשורה הראשונה של משוררי זמנו. שניאור, ממשפחת ר' זלמן מלאדי מייסד תנועת חב"ד, התגורר שנים רבות בפריז.נזכה לביקורות נלהבות באירופה ונודע בין אנשי הרוח של ראשית המאה העשרים. כשפרצה מלחמת העולם השנייה נמלט עם רעייתו שלומית לספרד וממנה לארצות הברית והתחיל את חייו הספרותיים מחדש. חיבר שלושים  ספרי שירה ופרוזה נוסף לעשרים הספרים שפירסם באירופה ונחשב לאחד מאושיות הכתיבה הגדולים באמריקה. שירתו מתפרצת בחושניות צבעונית, בעוצמה גברית כובשת ובהכרת ערך עצמו.

ב-1951 התיישב שניאור בישראל וחילק את עיתותיו בין רמת גן לניו יורק. בארץ כינס את כתביו ואת תרגומיו בעברית. גם כתב מאמרים  בעיתונות בארץ ובחו"ל. זכה פעמיים בפרס ביאליק, ובתשט"ו בפרס ישראל. בארץ לא זכה להילת הכבוד אליה הורגל. בישראל כבר היתה היררכיה של סופרים ומשוררים ותיקים יותר, ושניאור לא התקבל כראשון בין שווים. גם אופיו הסוער לא סייע למעמדו. כיום נודעת יצירתו רק מעט בארץ. הדור הצעיר אינו אמון על שיריו וספריו וודאי לא על יצירותיו באידיש. אולי עוד יתהפך הגלגל ויטה לצידו...

מופיעות בזה שתי רשימות שפרסמתי ב"מעריב" באוגוסט 1948. ראיון עם שלומית אשתו של זלמן שניאור והמסיבה האחרונה שנערכה לכבוד המשורר בארץ.

ראיון עם רעייתו של "המשורר "הגדול ביותר בארץ"

מעריב  22 באוגוסט 1958

שלומית שניאור מאמינה באמונה שלמה

בגדולת בעלה

שלומית שניאור מתקשה לדבר אודות עצמה לפני נישואיה. אך היא רגילה להשיח הרבה בבעלה, המשורר זלמן שניאור. את קורותיה פטרה מהר: "נולדתי בוורשה לאב סוחר, דן לנדוי, ממשפחת למדנים. למדתי שנתיים באוניברסיטה בפרנקפורט ספרות ("רציתי להיות סופרת") והיסטוריה, בעיקר על המאה שלפני ישו, שבה מעורבים היסטוריה ואגדה ולפירושיה יש תמיד אופי נוצרי." בכל לימודיה סבלה מאנטישמיות. עד היום היא מוכנה "לפתוח בפולמיקה נגד הנצרות."

מילדות נטתה לאמנות – ציור, זימרה ומוסיקה. היטיבה לפרוט על פסנתר, בעיקר מיצירות באך, בטהובן ומוצרט. עסקה בשירה. חיברה שירים בפולנית, אפוריזמים בגרמנית. אבל את כישוריה אצרה בליבה בלי לגלותם, נוכח כישרונו של שניאור. לכתוב פסקה כליל. "כשפגשתי את שניאור ידעתי שאהיה רק סופרת בינונית."

המוסיקה עדיין שובה את ליבה אך לנגן חדלה זה מכבר. "אין לי אפשרות לנגן 5-6 שעות ליום, וחצי עבודה אינני אוהבת."

לעיתים היא מציירת קצת נופים. יצירות נעוריה אבדו כמעט כולן. "כשברחנו מהנאצים הציל בעלי רק מחברת אחת שלי, לצערי. ואני דאגתי רק לכתבים שלו."

את המשורר הכירה בערב חג המולד 1923, כששוטטה עם מכרים בחוצות ברלין. "זה היה זה מההתחלה. שניאור היה כבן 34. הוא שונא להזכיר את גילו ואני אומרת: 'הוא צעיר בן שבעים!' – הוא כה בשל כעת. כל מה שהוא כותב עכשיו פרפקט! היו לו נערות רבות – גבר יפה היה! ואת כולן עזב בשל אחת."

היא שולפת תצלום. שניאור צעיר, גבוה, שחור זקן, נראה כנביא זעם. "הוא האיש הכי יפה שפגשתי בין היהודים..."

זלמן שניאור הינו תמצית חייה. ה"בייבי", הילד הקטן שלה, ומלבדו יש לה את שני הילדים הגדולים: הבן, ד"ר אלי שניאור, חוקר ביוכימיה, מרצה באוניברסיטת ברקלי בקליפורניה ומוזמן לאוניברסיטאות אחרות. הבת רינה היא כוריאוגרפית, רקדה ב"מטרופוליטן אופרה", עברה לרקוד בספרד ושינתה את שמה לליאורה טולדו. "רצינו שתבוא הנה," מעירה האם, "ריקוד זו עבודת פרך... היא מוכשרת גם לפיסול, למוסיקה ולפואזיה. גם הבן כותב פרוזה ושירים."

גברת שניאור משמשת מזכירה לבעלה. מנהלת את התכתבויותיו באנגלית ובצרפתית, משגיחה על ה"ביזנס", הסוכנויות, וכן דואגת לתרגומים.

"נקל למצוא מתרגמים לסופרים בינוניים אבל סופר גדול זקוק למתרגם משורר ואני מחפשת מתרגם לשניאור אפילו במנזרים," היא אומרת ומוסיפה: "אני  תמיד עומדת על המשמר לבל יפריעו לו. בלי שקט מוחלט – שאפילו דלת לא תחרוק – לא היה מחבר יותר משישים ספר. הוא עובד 15 שעות ביממה. יוצר הרבה בלילה. לא מחכה למוזה. הוא מעתיק הרבה פעמים אל הנייר. יוצר כל דבר בחבלי לידה."

במלחמת העולם השנייה נמלט הזוג שניאור מחווילתם הנאה ליד פריז והגיע לאמריקה דרך ספרד באוניית משא כשהם "חצי מתים". היא נזכרת בגעגועים בתקופה שקדמה לשואה, כששניאור הצעיר והבריא כתב בעיתונים לשלושה מיליוני קוראים.

ב-1950 עלו ארצה ("תחילה עוד נשארתי בפריז וטיפלתי בהוצאת ספריו"). ימיהם מתחלקים בין ניו יורק לרמת גן. "אני אוהבת את ישראל. אחרת לא היינו יושבים פה. בניו יורק ובצרפת יש לנו הכנסה כפולה ומכופלת," מעירה שלומית שניאור ומוסיפה: "אבל ישראל היא פרובינציה במובן שנאה-קנאה. אנשי הספרות מתעסקים כאן עם סופרים קטנים. פה לא אוהבים משורר בלתי תלוי בדעתו של מישהו. הם לא קראו אפילו מקצת הדברים שכתב שניאור. אבל המקנאים ימותו והוא יישאר! הפוליטיקנים בישראל אינם אוהבים ספרות ומוטב שלא יתערבו בזה! שניאור הוא בינלאומי. לולא היה בעלי הייתי אומרת שהוא הסופר הכי גדול בארץ ישראל... בצרפת ובאנגליה קראו לו 'דיקנס היהודי'. הגויים השוו את 'שירת הדנייפר' לתנ"ך. בפא"ן קלוב היהודי בפריז אומרים 'איזו טרגדיה שמשורר כה גדול כותב בעברית ובאידיש, לקוראים כה מועטים."

עברית אינה יודעת כהלכה – קוראת בעמל את "אומר". גם האידיש שבפיה חלשה. עם אישהּ היא מדברת רוסית או צרפתית. עם הילדים –צרפתית ואנגלית. אין ביכולתה לקרוא את יצירות בעלה במקור. אף על פי כן רובן מוכרות לה מתרגום ומשמיעה. "בעלי מוסר לי את התיאור והתוכן של כל ספר – וזה היונטוב (כוונתה ל"יום טוב") שלי. בקרוב יוציא ספר מוקדש לי כולו."

במיוחד אהובים עליה "בעל הפרווה" "ו"הממזר", ספרו החדש באידיש. בעצם כל ספריו אהובים עליה. יש ושניאור קורא לזוגתו "מיצירות פושקין החביב עליו ביותר. לעיתים הוא שר אופרות בבית. הוא  יודע לזמר את כל יצירותיו," מעירה הרעייה. "ל'נח פנדרי' חיבר מוזיקה... בעת הכתיבה מקדימים אצלו הריתמוס והמנגינה את הרעיונות."

גברת שלומית שניאור – שיער ערמוני כהה, עור כהה עיניים כחולות כהות – מרבה לקרוא נובלות היסטוריות, ביקורות ספרים ב"נובל ליטרטר" וב"ניו יורק טיימס". הולכת תכופות עם בעלה לתיאטרון. אחת לשבועיים – לקולנוע. היא עסוקה בפונקציות החברתיות שלה – קבלות פנים, מסיבות ועריכת קוקטיילים בביתם הקטן ברמת גן (שלושה חדרים עם ריהוט לשישה חדרים). ממשק בית היא משוחררת: זה התחום של העוזרת העובדת עד הערב. תמיד זכו השניים  לחיי רווחה, לדירות נאות, מסעדות, תופרות משובחות, חייטים אלגנטיים. אבל תמיד דאגה מרת שניאור עצמה למטבח. היא בקיאה בשולחן הצרפתי ושניאור אוהב שולחן טעים, יין אדום לסעודה ולקינוח גבינה. אלא שכיום הוא בדיאטה.

מה המאכלים האהובים עליה? "כבר שכחתי..." היא משיבה. "אני כה עסוקה עם אחרים."

"יופיטר כועס" – ויכוח אחרון בין שניאור לשפרינצק

המסיבה האחרונה לזלמן שניאור בישראל נערכה בביתו של דודי פרופסור ישראל רייכרט, חתן פרס ישראל לבוטניקה ורעייתו, אחות אימי, הפסנתרנית נדיה אטינגון רייכרט. היתה זו מסיבת פרידה אינטימית ערב צאתו של המשורר לחו"ל, ובעצם המסיבה האחרונה לכבודו בארץ. מנסיעה זו חזר זלמן שניאור לישראל בארון מתים.

השתתפו במסיבה סופרים ומשוררים, מדענים ואישי ציבור, בהם יוסף שפרינצק יו"ר הכנסת, מרדכי נמיר שר העבודה. הסופר י.ד. ברקוביץ, אברהם ברוידס, ברוך קרוא... כולם ז"ל. זיכרונם לברכה.

אברהם ברוידס בירך את זלמן שניאור בשם אגודת הסופרים בישראל ודיבר על יצירתו ואישיותו. המארח, פרופסור רייכרט, קרא שיר בו מחפש שניאור את המלכה, ובבואו אליה הוא מוצא גוויה קרה. רייכרט פנה למשורר: "אתה מחלק נדבות שירה לעולם... הישאר ומצא כאן את המלכה!"

המשורר שפך את זעמו על הבחירה של חתני פרס ישראל לספרות יפה בעשור למדינה, על יחסה של הממשלה לספרות העברית ולסופריה ובעיקר על היעדר ההערכה כלפיו וכלפי יובל השבעים שלו: "אומרים 'יופיטר אתה כועס, סימן שאינך צודק!' זה שקר מוסכם שאיני מכיר בו. יופיטר כועס כיון שכואב לו! אומרים עוד 'נובלס אובליז'. האצילות לא רק מחייבת אלא גם מקנה זכויות. אני רוצה מלחמה על זכויות! תחי המלחמה! אני אגלה את האמת לפי מצפוני. יכול אני תמיד להשיב למשנאיי. את הנחמה של עולם הבא אחרי מאה ועשרים אני עוזב בירושה לחסרי כישרון, שיתחממו בזה. בצאת ספר הזיכרונות שאני כותב, עם הרבה מסמכים, יראו מה עוללו לי. לא הסכנתי לקרוא ליריקות גסות 'גשם נדבות'. חושב אני את עצמי לבעל לב, אלא שאיני מבקש כלל להיות חביב על רבים ושונים. כאלה הם החיים – מלחמה ומאבק. רק כשמתים לא נלחמים על זכויות!"

על כך ענה לו יוסף שפרינצק :"אתה גביר ששיריו הנפלאים זכו כבר למקום בטוח בהיסטוריה. גביר אינו צריך לשים לב לעלבונות קטנים. כשם שעתירי הנכסים נדרשים לנדב כסף, נתבעים עשירי הרוח לנדבת רוח. ודאי. הרבה צריך תיקון ויתוקן אבל בינתיים אין לרגוז ולהרעיש עולמות. צריך להבליג, כיאה לנדיב. למרות הכל פה בארץ האווירה הטובה ביותר לעבודה שלך. באירופה ובאמריקה אולי עשירים יותר, אבל בישראל יותר חמים ומעריכים אותך יותר מבכל מקום בעולם. תחזור אלינו מהר ואל תשים לב!"

אמר שניאור בדברי תשובתו לשפריצק: "איני בורח... מצבי הגופני והמוסרי הורע מאוד. בריאותי נחלשה מרוב עבודה ועוגמת נפש. כיליתי את כוחי בימי החום הארוכים, כשהייתי משכים כמו אדוק לתפילה ועובד עד שבע שעות רצופות ליום להתקנת המהדורה החדשה של כתביי. אני מוכרח לנסוע לריפוי. הרופאים יעצו שלא אסע לשוויצריה הקרה אלא לנאות הריביירה הצרפתית. אשהה כמה חודשים באירופה ובאמריקה ואני מקווה לשוב בקרוב..."

את שפרינצק, שנפגע קמעה מדבריו, טרח שניאור לפייס: "דיברתי בדרך ההומור. והלוא דברים שאמרתי ורמזים שרמזתי, בכל הכנות נאמרו ובכל רחשי הכבוד למסובים ולמברכים."

בשני בנובמבר כתב שניאור לידידו פרופסור רייכרט  כי ירד עם רעייתו מהמטוס בסכנת נפשות עקב ערפל כבד וכי קלוב פא"ן בפריז קיבלו בכבוד רב.

ב-28 בנובמבר הגיע מכתבו מהריביירה המספר  כי "עייפתי מהעבודה וההרפתקאות שעברו עליי בקיץ ומצד עושי החגיגות שהשתלטו על האוניברסיטה וחיי התרבות... על זה הרהרתי לילות רבים בימי מחלתי בפריז."

המשורר כתב כי הוקל לו וכוחותיו חוזרים אליו "בקושי רב, אבל שבים לאט לאט," וסיים ב"פריסות שלום לך ולרעייתך היקרה ולשאר ידידיי כאן, לשפרינצק ראש הכנסת."

כשכתב את המכתב כבר שכב יוסף שפרינצק על ערש דווי ממנו לא קם. זמן-מה אחריו הלך לעולמו גם זלמן שניאור בן גילו. הוא נפטר בניו יורק. ארונו הועבר לארץ ונטמן ליד קברו של ח. נ. ביאליק.

תקוה וינשטוק

* * *

אהוד בן עזר

ספרי דורות קודמים

פרסום חוזר בסדר אלפא-ביתי של המדור השבועי

שהתפרסם במשך שנים רבות במוסף "ספרות ותרבות" של עיתון "הארץ"

עם תמונות הסופרים

"סנסנים"

לקדיש יהודה סילמן

1929

פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 30.8.1974

לפני 45 שנים

לפני שישים שנה הופיעה ביפו, בדפוס א. אתין, חוברת ראשונה של קובץ ספרותי בשם "ירושלים", היוצא לאור על ידי אגודת "חובבי ירושלים". רמתו הספרותית של הקובץ לא הניחה את דעתו של ברנר, ובעיתון "האחדות" מאותה שנה, 1914, בחתימת בן-שלמה, הוא מלגלג עליה במיטב סגנונו הפולמוסי, וכותב בין השאר:

"ולא רק אגדות והגדות – גם פואימה שלמה בקובץ מאת ק. ל. סילמן בשם 'על הר המוריה', ושהכל טוב בה: גם שפה יפה ומדוקדקת (ברצינות אני אומר!), גם ניקוד מתוקן ואותיות בהירות, גם רעיונות הגונים ומידה ידועה של עצב ציוני אמיתי, ורק דבר אחד, אהה, חסר לה: קצת פואיזיה..."

מי היה קדיש יהודה סילמן?

בשנים האחרונות מוכר שמו דווקא מצד הפואיזיה – כמחברו של השיר הארץ-ישראלי הידוע "שם שועלים יש." ואמנם עשה סילמן רבות בתחום הפזמון והשיר העממי בארץ, ובייחוד בשירי ילדים. הוא עלה ארצה ב-1907, בהיותו כבן עשרים ושבע. היה מראשוני תל-אביב, וממייסדי שכונת בית-הכרם בירושלים, בה מת ב-1937. שנים רבות השתתף ברוב העיתונים העבריים בארץ ובחו"ל בשירים, סיפורים, פיליטונים, רשימות וכתבות. בשנת 1912 הוציא את הקובץ "שירים לעם". בין ספריו ההיתוליים אנו מוצאים שמות כגון: "מסכת בבא תכניקה" ו"מגילת שמיטה" (1910) ו"כרפס" (1913). ובאותן שנים הוא מוציא בירושלים עיתונים היתוליים שאותם מזכיר גם ברנר במכתביו: "ויזתא", "המדגדג" ובשנים מאוחרות יותר "אספקלריה" ו"ליהודים".

הצחוק יפה מן הצער

בספרו "תמול שלשום" מתאר ש"י עגנון פגישה בין עורך "הפועל הצעיר" יוסף אהרונוביץ לבין קדיש יהודה סילמן בקלוב הפועלים ביפו. סילמן היה איש עגלגל ואוהב-צחוק, דמות יוצאת דופן בין אנשי הספרות הרציניים ונושאי תוגת-עולם של תקופתו בארץ.

"ראה אותו סילמן וסיפר לו שהוא מכין עתון לפורים. הביט בו אהרונוביץ בקצה עיניו וחייך בו. פתאום נעקר הלעג מעיניו וקמטי מצחו נתמלאו עצבות גדולה. אמר לו אהרונוביץ לסילמן, עיתון פורימי מבקש אתה להוציא, לעורר צחוק ולצון על ידי מהתלות שאתה בודה מלבך. ואולם אם לעצתי תשמע, קח מן הנעשה בארץ, דברים כמות שהם, בלא תוספת נופך, ואני ערב לך שאתה מביא בהם לידי צחוק יותר מכל הומוריסטן שבעולם, אם כי אוי לנו מצחוק זה. מיד הזכיר לו אהרונוביץ מעשים שנעשו ומעשים שעומדים ליעשות, שמשתבחים כאילו כל היישוב עומד עליהם, ואפילו כל הימים פורים ואתה מוציא כל יום עתון של ליצנות אין אתה מספיק לספר כל הדברים. ואולי אין כדאי לעתון של פורים ליטול מן המצוי, שהרי דברים שמגוחכים בעינינו עד לכאב, וכל בר דעת בוכה עליהם, משמשים בגולה חומר לתעמולה. הביט סילמן על אהרונוביץ שפניו מלאות צער והתחיל צוחק, שהצחוק יפה מן הצער. הביט עליו אהרונוביץ והיה משתומם, שהרי מעשים הללו יפים לבכייה ולא לצחוק." ("תמול שלשום", עמ' 110).

ב-1930 מציג תיאטרון "אהל"  את הקומדיה של סילמן "מגילת אסתר". בתקופתו הראשונה, הירושלמית, של עיתון "הארץ", משמש ק. י. סילמן אחד מעורכיו, וכן ערך את "הארץ לילדים" מאותה תקופה, 1921. יחד עם י. פיכמן, סיפוריו מופיעים בקבצים שעורך ברנר באותה תקופה, ללמדך שלמרות ביקורתו השנונה על הפואימה "על הר המוריה" לא פסל ברנר כליל את כתיבתו של סילמן ונתן מקום לסיפוריו הקצרים, ודומה שחש באותה איכות מיוחדת, מינורית, המצויה בהם.

סיפוריו של סילמן, שרובם נכתבו בארץ ישראל בשנים 1910-1925 לערך, אינם שונים הרבה בטיבם ובהבטחה להמשך בעתיד מסיפורים אחרים שנכתבו באותה תקופה, מתוך אותו "שטימונג" ארץ-ישראלי, באווירה מינורית, זרה, קסומה-קמעה, של גננות רווקות בנווה-צדק, סמינרסיטים, תלמידי "בצלאל" וכמרים בירושלים – שאנו מוצאים בסיפורים מאותה תקופה של עגנון, ברנר, א. ראובני, קמחי ואחרים.

ההבדל הוא בכך שסילמן לא המשיך להתפתח כאחרים, ומה שכתב לא היה בו די (כמו במקרה של ראובני) להותיר את רישומו כסופר למרות שהפסיק לכתוב ספרות יפה מזה שנים רבות. וכך, העיסוק בסיפוריו של סילמן כיום דומה לעיתים למחקר ארכיאולוגי של הספרות הארץ-ישראלית – הגם שלבד מתמימות-יתירה כלשהי, הם אינם שונים בהרבה מסיפורים שכתבו באותה תקופה סופרים, שלימים נעשו לעמודי התווך של הספרות העברית.

אחדים מתריסר סיפוריו של סילמן רקעם בחוץ לארץ, והם הפחות מעניינים, לבד אולי משניים: "פרנקה", המתאר נער לאם לא-יהודייה, שנולד בחטאה עם יהודי, והוא מסתופף בצל חיי הרחוב היהודי ונשמתו הכלואה אינו מוצאת לה דרך חזרה אל מקורה.

והסיפור השני, "נגני", המוקדש "לזכר ידיד בלתי נשכח, יוסף חיים ברנר," מתאר יום של פרעות כפי שהוא משתקף בחייה של אישה יהודייה עשירה ומתבוללת, בילה סולומונובנה, המתגוררת עם בעלה ובתה ברחוב הנוצרים, הבת הענוגה מנגנת בפסנתר, וממשיכה בנגינתה גם כשהביריונים והשיכורים ממלאים את הבית, מתוך תקווה להסתיר בכך את השייכות לעם היהודי.

היופי, הבדידות והכמיהה

סיפוריו הטובים של סילמן הם מן ההווי הארץ-ישראלי: "איסטניס", "הגברת פינקל", "שעות", "והוא רחום", "צליינים", והאחרון שקשור בארץ בעקיפין, ושמו "ריזה גרונד".

"איסטניס" הוא מעין רישום של אדם צעיר, יעקב אלכסנדרוביץ, החי כנראה בירושלים, בראשית המאה. בחור בעל חוש אסתטי עד כדי חולניות. הוא אינו מסוגל להתקשר לבני אדם, אף לא לנשים, מאחר שכל פגם זעיר הפוגם בחושו האסתיטי גורם לו להתרחק בבחילה מהזולת. וסופו שהוא פוגש בעלמה מכוערת:

"כל פני העלמה העידו על מין זיקנה מתקרבת והולכת, והיו מלאים שיורי צבע פוך, גם טיפת דם אחת לא היתה בלחייה. מתחת לעיניה, הנראות כעיני חתול, עור דק כחול, וכן כחולות גם שפתיה הדקות. ממעל למצחה הקטן ניראו שערותיה המעטות, והן חלקות ושטוחות, כמו מתחת המכבש, על שיפוע גולגלתה הקטנה. חוטמה שטוח גם הוא ורחב בקצהו, עם נחיריים פעורות." (עמ' ט').

והנה דווקא עלמה זו, אגפיה פליושקובנה שמה, מזמרת בקול נפלא ומצודד, וההמשך: יעקב אלכסנדרוביץ נקלע בין רגשות הגועל, והיופי, הבדידות והכמיהה – והם מתנשקים.

"הגברת פינקל" הוא סיפור מהווי הגננות בנווה-צדק בראשית המאה [ה-20], קרוב ברוחו לסיפורי יפו של עגנון, ראובני וקמחי. הגברת פינקל, מנהלת הגן, בחורה מבוגרת, נולדה ברוסיה והשתלמה באוניברסיטאות ברן וברלין, ועבר עליה הרבה ונותרה בלא כלום, מיודדת עם זרחי, ידיד נצחי, המחזר אחריה.

ערב אחד הם יוצאים לים יפו, עולים על סלע ונחשול כמעט ושוטף אותם לים. רטובים הם שבים לחדרה של פינקל, והיא מהרהרת בקול רם – מה היו אנשים אומרים אילו נסחפו שניהם לים?

"ודומה היה לזרחי, שמעולם לא הביטה בו פינקל ברוך אשר כזה. יחס זה עודד אותו, ואמר:

– מה היו אומרים? אנשי ארץ ישראל היו אומרים כי אהבנו זה את זו עד מוות, ועד בכלל... ויהי הנשף – ליל סער ודממה, ונשים פנינו אל הים למצוא בו קבר משותף.

– נו – אמרה פינקל נעלבת מהטון שבדבריו – כך היו אומרים אלה שאינם יודעים אותי, ושאינם מכירים את יחסינו. אני, לפחות, גם על דעתי לא עולה לאהוב אותך. איני יודעת מה. אתה בא אלי, אתה הולך, יש שבואך נעים לי (לא אוכל לכחד דבר זה), ויש לא כל כך. אבל לאהוב, לאהוב אותך לא הייתי יכולה מעולם. לי יש דרישות אחרות מאיש. אבל בוא וראה, כמה גדול כוח המקרה! נחשול זה שעלה להציפנו היה מביא את כל העולם לידי טעות.

– כל העולם לא דווקא – אמר זרחי – יש מי שיודע שאין שום אהבה בינינו.

– כן, בוודאי יש – אמרה פינקל ופניה נתכרכמו – מי כמונו יודעים." (עמ' ע"ז-ע"ח).

קטע זה, כמוהו בציטוט הקודם, מביאים משהו מניצוצות סגנונו של סילמן במיטבו. אצל פינקל בגן נמצאת שוורץ הצעירה מפולין, והיא מלאת חיים ושובבה והילדים אוהבים אותה, וגם זרחי סופו שמתאהב בה ועומד לשאת אותה לאישה. הסיפור מסתיים בתמונה נוגה, אף כי סכמאטית למדי, של פינקל המזמינה את השניים לחדרה, כמו בניסיון נואש להוכיח לעצמה שהיא מעל לאותו עניין של נישואין, השייך רק לאנשים בינוניים ומוגבלים, אשר כל מעוף אידיאלי כמו למשל החינוך הלאומי העברי זר להם. ובהיוותרה לבדה, בתום הביקור, היא מתייפחת מרה.

תסיסת הדם

"שעות", שנדפס לראשונה באחד הקבצים שערך ברנר, ב-1913, מתאר פרק בחייו של בחור בירושלים באותה תקופה, נפתלי שמו. הוא עייף מחיי פועל חקלאי בגליל, ועתה הוא בירושלים, מתגורר בחדר אצל אישה דיינית ובעלה הדיין, ובקומה למעלה זוג ערבי. האישה הערבייה מחזרת אחרי נפתלי, שהוא בחור נאה, ו"הריהי יורדת ועולה במדרגות תמיד כשהוא יושב בגן, ומתוך הרמת גלימתה השחורה העליונה נראית עד חציה שמלתה התחתונה הזכה, הוורודה והצעקנית כל-כך, כשפניה מכוסים. מנהג מוזר! הפנים מכוסים צעיפים שחורים והרגליים גלויות לעין..." (עמ' צ"א-צ"ב).

כשבעלה אינו בבית היא מגלה עיניה וצוחקת כלפי נפתלי. וגם הדיינית, שמבוגרת ממנו בשנים רבות, מחזרת אחריו ומחככת בו את גופה הגדול ומפטמת אותו בקציצות.

והנה מופיעה דיירת חדשה, הגברת זק, בחורה יהודייה שנתבלבלה עליה דעתה באוניברסיטאות והריהי מחפשת את האהבה ודעתה הולכת ומיטרפת אחריה:

"לא פגשתי בכל רדיפותי מבט חם אחד של גבר, לא זכיתי בחיי ללטיפה רכה אחת אשר הלב עימה, ואני נאחזתי בסבך צעירים, נתליתי על צווארם, קפצתי על ברכיהם, רדפתי אחריהם כמשוגעה, ובלי אמונה. ככל אשר דבקתי כן נדחיתי." (עמ' ק"ד).

והיא נאחזת בנפתלי, מבקשת מפלט בזרועותיו, והוא משתמט ממנה וגורם ליציאתה מהבית. ובהיותו בודד ועצוב עולה בו בהרהוריו כל שיברון חייו שלו, האישיים והלאומיים, והווידוי מאוד-מאוד ברנרי בסגנונו ובתוכנו. "שעות" הוא ללא ספק סיפורו החשוב ביותר של סילמן, וראוי היה לגאול אותו ולהדפיסו מחדש באיזו אנתולוגיה או במה ספרותית.

"צליינים" הוא סיפורו של הכוהן [הכומר] הרוסי טריפון, המתגורר בבית הכוהנים אשר במגרש הרוסים בירושלים, ומדריך קבוצות של צליינים רוסיים הבאים לטייל בסימטאותיה ובהרריה של העיר הקדושה. זכר חטאו בבריאנסק בנעוריו רודף אותו – נערה שפיתה ביער – וכל-כולו רוטט בהרהורי עבירה וחטא, בשמש המזרח הירושלמית, הקשה. ותסיסת דמיו מגיעה לשיא שעה שמרוסיה, הצליינית הצעירה והיפה, מסרקת שערותיו בחרדת קודש, אשר לא נעדרת ממנה התרגשות אירוטית, ובעודה עומדת בין ברכיו של הכוהן ומסרקת אותו, נתפסים השניים בסערת חושים, וכל עולמו של הכוהן מיטהר ומתבהר מעתה, בעקבות חטאו.

"ריזה גרונד", הסיפור האחרון בקובץ, הריהו כמין מהתלה. המספר, צעיר מארץ-ישראל, נוסע ברכבת עם נערה גרמנייה יפהפייה. הם מתיידדים, משוחחים שעות ארוכות. הוא מתאהב בה. ורק דבר אחד מפריע לו: את מוצאו הסתיר ממנה, וכל אימת שהוא מסבב את השיחה לביקור היחיד שערך, כביכול, בפלשתינה הרחוקה והאכזוטית, היא אינה רוצה לשמוע דבר על היהודים, שפתם העתיקה ותחייתה. את מאבקם של כל העמים האחרים לחופש, כמו הליטאים, היא מכבדת, רק לא היהודים, ולא הצ'כים, היושבים על חלק מאדמת גרמניה.

הצעיר מלמד אותה "ליטאית" – שאינה אלא משפטים בעברית. והיא נהנית לגמגם מילים עבריות, שהן בעיניה שפתו של העם הליטאי האמיץ והחופשי.

רק בהיפרדם הוא מעז ומגלה לה: "דעי לך, ריזה, שאני יהודי, והלשון שלימדתיך עברית היא, שפת אימי ועמי..." – ואילו היא: "אלכסנדר, אף אני יהודייה אנוכי!"

* קדיש יהודה סילמן: "סנסנים". שנים עשר סיפורים. בית-מסחר והוצאת ספרים "תרבות" בע"מ. ירושלים-תל-אביב. תרפ"ט. 1929. ק"ע עמ'.

* * *

אהוד בן עזר

המושבה שלי

בהוצאת "אסטרולוג" 2000

פרק שלושים ושבעה

הגירוש מבית-הספר. עמוד הקלון שהפך לעמודו של הקב"ה, ו"פתשגן הוועד"

יום אחד אמר לי דודו מזרחי: "אני יודע שיש חלשי אופי שעושים את זה," ועיניו העמיקו חדור בפניי, כמנסה לגלות את צפונותיי. "אני עוד לא עשיתי את זה אף פעם ואני מאוד מקווה שאוכל להחזיק מעמד. זה בניגוד לטבע. ואם אתה מתחיל אתה לא יכול להפסיק, כמו מחלה."

תחילה חשבתי שהוא מתכוון לשכרות של אביו שלמה, המתגלגל בבוץ ליד חנות היין של שמרל. אחר-כך הבנתי שדודו מתכוון להתמכרות לדבר אחר.

התביישתי. הסמקתי. קינאתי בדודו על אופיו החזק. הדבר התחיל אצלי בכתמים לחים, מדיפים ריח מתקתק, על מכנסי הפיג'מה כשהייתי מתעורר מדי בוקר, זוכר תמונות עמומות של מחזות חמדה שראיתי בשנתי. מה תגיד אמא? הייתי שוטף בחשאי את מכנסיי וקורא במסתרים שלושה כרכים כחולים בהוצאת "מצפה" – "השאלה המינית" לאבגוסט פורל.

סופר שם על גבר אחד, בווינה, שהכריח אם ובתה לשתות את זרעו מעורבב בשתן ובקפה, וקיים איתן יחסים שלא כבדרך הטבע.

חלומותיי, בתקופה שבה טרם ידעתי אישה ומהי בכלל דרך הטבע, נעשו פרועים. משכו אותי בעיקר הפרקים על המישגל והסטיות. שאלתי את עצמי אם הווינאי הירשה לנשים לשים גם סוכר. העניין ניראה מושך, מלא רגשי אשמה ומבטיח עיסוק לכל החיים, אך לא התקשר בדמיוני עם גופה הנכסף והלבן כחלב של רותי גרשוני, עם מראה פניה האהובות, דמויות הלב, עם עיניה המבריקות בירוק-פרדס ודבש כהה, ועם פרפור הנשיקות שחלמתי להרעיף על פיה.

עד מהרה גיליתי כי לאותו פורקן לילי אפשר להגיע גם בהקיץ. התביישתי. הרגשתי שאני מתרוקן. חוטא. נחלש. הכל קוראים על מצחי את מעשיי המגונים. אך כבר בשבוע הראשון לתגליתי חזרתי עליה מדי יום, ולבסוף נדרתי נדר, שאם עוד פעם אחת זה יקרה לי – אשרוף את אוסף הבולים שלי.

יום התאפקתי. כמעט פחדתי להיכנס לבית-השימוש. למוחרת, מעשה שטן, נישארתי לבדי בבית. תחילה הבטחתי לעצמי רק דפדוף חטוף בספר של פורל. כאשר הגעתי לפרק על צמיחת השדיים, לא יכולתי להתאפק.

מיד אחר-כך יצאתי בהחלטה סהרורית ושרפתי את הבולים, גם את אלה שגזרתי מהגלויות הישנות של דודתי יעל, ושהיו יקרים במיוחד. וזמן רב לאחר מכן הצטערתי על כך, מאחר שהעונש לא עזר, ואילו את הבולים לא היה אפשר להחזיר.

האמת היא שמנעוריי נחשבתי מוזר וקשה-חינוך.

הוריי לא ידעו מה לעשות בי. ביום שואה אחד, בראשית הקיץ, הרבצתי למורה לתנ"ך בבלאך [שני הבי"ת דגושות, בצירה ובשווא]. כעונש גורשתי מהגימנסיה. אני מתבייש לספר שבבלאך היה איש זקן, חלש ממני, אך ציפורניו היו חדות ושורטות. הוא לא היה אשם, גם לא אני. באותו יום הייתי תורן-הכיתה, חבריי ירדו לשחק כדורגל בחצר, ולפני רידתם הפכו את המכתבות ופניהן לאחור.

אני לא לקחתי חלק במשחק לא מפני סלידתי מההתפלשות באבק ובחול אלא מאז המכה הנוראה שקיבלתי בראש מהכדור שבעט בי הכדורגלן מיספר אחד שלנו בועז חיסין (למזלי לא היתה לכך השפעה על שכלי ועל התפתחותי הנפשית).

בבלאך תפס אותי בהפסקה ושלח אותי לקרוא להם שיסדרו את הכיתה. איש מחבריי לא שמע לי. האמת, אני גם לא התאמצתי ביותר. היכרתי אותם היטב. לא היו באים, בשום אופן.

באותו יום, שהוקדש לזכר השואה אך טרם היה גדוש טקסי-אבל וצפירות, נדחקה לאחר הצלצול חבורת התלמידים המזיעים אל הכיתה, ואני אחריהם. וברעש, בצהלות-הפרא שלהם למראה הכיתה ההפוכה, נשלחה אליי לפתע ידו של בבלאך לבן-השיער, עיניו יקדו, והוא התחיל לשרוט את פניי בחמת-רצח, ולצווח עליי כאישה. אני החזרתי לו באגרוף, ובעודנו נאבקים, אחוזים יחד, עמד מאחוריי אחד מקבלני-הבניין הגדולים של המושבה, לעתיד, ובעט באחורי המורה.

בעיטות אלה נזקפו גם הן לחובתי כאשר גירשו, רק אותי, מבית-הספר.

גירשו סופית, ללא חנינה. ללא תעודה.

חודשים אחדים לפני כן, מושפע מאוד מקריאת "כה אמר זרתוסתרא", בתרגומו של פרישמן, כתבתי חיבור נלהב על אותו אדם עליון מיסתורי, והוא, כמובן – אני, המבקש לכבוש את מקומי בחברה. זו היתה תקופה סוערת: התבגרות, אוננות, תהפוכות אידיאולוגיות תוך חיפוש אחר העקרון המניע את החברה האנושית. במרוצת שנה אחת בלבד נעשיתי חסיד של דויד ריקרדו וספרו על הכלכלה המדינית. קראתי את ספרו של פרויד על פשר החלומות, וניהלתי יומן חלומות. קראתי את "כלכלה ומישטר" לז'אן באבי ו"קורס קצר בפילוסופיה", ונעשיתי למשך חודשיים מארקסיסט. אחר-כך קראתי מאמרים של אברהם שרון-שבדרון בירחון "בטרם", על השאלה הערבית, וכתבתי לו שאכן יש לגרש את כל הערבים שנותרו בארץ, בעקבות אחיהם הפליטים. אבל החיבור על ניטשה היה השיא –

במושבה פשטה שמועה שיצאתי מדעתי. אני מושפע מדיעות נאציות. קורא יותר מדי. לא פלא שהרבצתי למורה. "הוא כותב חיבורים על אדם עליון?" אמרו בלי להבין. "אומרים שכתב בחיבור – 'כשאתה הולך אל אישה אל תשכח את השוט!' – מה הוא חושב? שהכל מותר לו! הוא מסוכן – "

לשמע הדברים הללו, אנשים שלא הכירו אותי, סיפרו שאני ביריון.

אני, שאת צלעותיי ראו מבעד לעורי, צנום וחלשלוש. אפילו כדורגל חששתי לשחק, פן יפילו אותי!

אבל אימהות במושבה הפחידו את ילדיהן שאם יתנהגו כמוני, יזרקו גם אותם מבית-הספר והם ישוטטו כל ימיהם בשדות עם עז ושק ריק, לקצור עשב! עשב! עשב! –

וזקני האיכרים אמרו: "השוט? הוא כתב בחיבור שלו השוט? מה אתם מתפלאים? כבר שכחתם את סבא שלו שהיה מאיים עלינו בשוט כדי שנצא לעבודה בשנת השמיטה? ההתנשאות עלינו עוברת במשפחה הזאת בירושה!"

לדברי חברי דודו קדם זכה בבלאך בכינויו: "מפני שהיה מפליץ מאחור וגם מלפנים!" – ואילו דודתי יעל טוענת שמהיותו יליד פולין היה מבטא בשיעורי התנ"ך את המילה בבל – בבל [שתי הבי"ת דגושות, בצירה ובשווא], כמו בביליון, וככה הפך בבלאך בפי התלמידים, גם בבתיהם.

יום אחד הוזמן עזרא קובלמן שומר-השדות לבית-הספר בקשר להתנהגות של בנו שאול. כאשר בבלאך החל להתלונן, הפסיק אותו עזרא ואמר: "אבל אדון בבלאך..."

על כך חטף סטירת-לחי מהמורה החלשלוש, אבל ריחם עליו ולא היכהו בחזרה.

ומדוע היכיתי אני את בבלאך?

חודשים אחדים לפני כן, במעבדה לפיסיקה, געתה כל הכיתה בפרצי צחוק. המורה צדקה, בחור צעיר שהגיע אלינו מעיראק, קרא לי לעמוד לצידו מול הכיתה.

הגעתי אליו מבלי לחשוש למאומה, ולפתע הוריד על לחיי סטירת-לחי מצלצלת בכף-ידו הגרומה. חשב כניראה שאפשר להמשיך אצלנו בשיטות ההוראה של הארץ שממנה בא.

עזבתי את הכיתה והודעתי בבית כי לעולם לא אחזור ללמוד בבית-הספר. אבא שיכנע אותי להמשיך, אך אני העמדתי תנאי – אם פעם נוספת יכה אותי איזה מורה שהוא, אני אחזיר לו!

באותה תקופה סילקו האיכרים את אבא מעבודתו בניהול גוש כרמים בן מאות דונמים של ענבי-יין, שנטע עבורם על אדמות הכפר הערבי ענבה, שנעזב במלחמה. ("קשה לי להאמין שלפתע-פתאום קמו כולם ועזבו, לפעמים יש לי הרגשה שביום מן הימים הם עוד ישובו!").

העמידו את אבא אל עמוד הקלון, ופשוט הודיעו לו: "אתה מפוטר!"

דודי אלכס כינה את העמוד בשם "עמוד הרישעות".

עמוד עץ חום-כהה, ממורק, ניצב בכניסה לאולם של ועד המושבה. כותרתו היתה מגולפת ציצים ופרחים שעיצב הצייר והפסל בוריס שץ, מייסד "בצלאל", ודאי לצורך אחר.

בכותרת שולב סמל המושבה עם המחרשה והפסוק: "בזעת אפיך תאכל לחם" – וכל הנכנס לאולם היה מנשק את העמוד, כמזוזה, ומרוב פחד.

כאשר האיכרים היו מחליטים לפטר מישהו מעבודתו, היו קוראים אותו אל העמוד ומודיעים לו בקול רם הודעה שנקראה בשם "פתשגן הוועד", ומהדקים אותה בנעץ. רק לאחר הקראת הפתשגן עם חותמת הוועד, והנעיצה בעמוד – קיבלו הפיטורים תוקף רשמי.

כאשר בחנוכה שלאחר הפרעות ברוסיה ערכו הפועלים, על אף האיסור מאת ועד המושבה, נשף פומבי שבו הניפו דגל כחול-לבן ודגל שחור וצירפו את זכר גבורת ישראל בימי קדם עם מחאת היישוב העברי המתחדש בארצנו נגד מעשי הזוועה ביהודים בגולה – אזיי הוועד, שחשש מכל הנפת דגל בגלל השלטון התורכי, הכריז חרם על המתגרים בו ופירסם הודעה שמעתה יתקבלו לעבודה אצל האיכרים רק אותם הפועלים שיבואו לעמוד הקלון ויחתמו על "פתשגן הוועד" – האומר שהם נכנעים לוועד המושבה, ויהודק הפשגן בנעץ לעמוד עם חותמת הוועד, ומי שלא יעמוד בהצהרתו זו – יגורש מהמושבה.

תחילתו של טקס הפתשגן עוד בימי התורכים, כאשר שמרנו בקנאות על אוטונומיה בניהול ענייני המושבה ונמנענו מלפנות לשלטון העות'מני המושחת והנגוע בבקשיש. גם היה לנו "ספר אחוזה" פרטי של המושבה, ובו נרשמו בעברית הבעלות ושינויי הבעלות על החלקות, שנקראו בשם "נומרים".

המנהג פסק לאחר שראש העיר החרדי שלנו (שבא לאחר שקודמו גאול גלבוע חטף מכה של אלה על הראש והפך לצמח) – העביר את הטיפול בנושא לרב הראשי של המושבה, ואת העמוד לבית הכנסת הגדול.

באותה תקופה, לאחר שהחשמלאי הג'ינג'י של בית הכנסת הגדול פוטר בגלל עצלותו, בא אליו בחלום לילה אחד אביו המנוח וגילה לו שהנגיעה בעמוד יש בה סגולה להביא ילדים בריאים לעולם.

 "בזיעת אפיך" אמר מר אבא – הוא הגבר, "תאכל" היא האישה ו"לחם" הוא הרך הנולד.

עשרות נשים וגברים, ג'ינג'ים ומעדות אחרות, החלו פוקדים מדי יום את העמוד ונוגעים בו כמו שהיתה שיינע-פשה נוגעת בדג המלוח של סקנדר אבול-באר'ל, וגם משלמים סכום לא גדול לחשמלאי המפוטר על כל ברכה שהביא להם בשם מר אבא שלו.

לעיתים היה הג'ינגי "מלמד את הנשים לאכול" ולדבריו היו לכך תוצאות טובות וזולות יותר מטיפולי ההפרייה ב"בתי-החולים של האשכנזים!" – כי "שבע יפול צדיק וקם" – כלומר הצדיק, שהוא "יסוד עולם" בקבלה, וספירת הזכר, הוא העמוד האבר של הקב"ה.

איש מהמאמינים לא היה מוכן להודות שבמקורו העמוד העושה נפלאות היה עמוד קלון, השייך למסורת המקומית שלנו לא פחות מחג החמלניצקיה ומיום הזיכרון לחללי ההתנפלות הגדולה על המושבה, שבה נהרגו אביתר ירקוני וחבריו.

והרי כל מי שפוטר ליד עמוד הקלון, ובייחוד פועלי העלייה השנייה – לא שכח לעולם את המעמד המשפיל, כפי שגם תיארוהו סופרי העבר – חיים ברנר, אלימלך שפירא, יוסף חנני ויעקב רבינוביץ.

היתה אפילו גירסה חריפה יותר. קשה לי להאמין בה. מי שחרף הפיטורים לא רצה לעזוב את נותן עבודתו, והיה מוכן להמשיך לעבוד אפילו בחינם, היו רוצעים את אוזנו אל עמוד הקלון!

מספרים שככה נהגו בעבד-המדומה הכושי שקנה ביפו האיכר סנדרל גרשוני הצולע במחיר שישה-עשר נפוליונים זהב, ואף נתן כתובת קעקע בזרועו באותיות לטיניות: SG

שהרי חלומם של מייסדי המושבה היה לחדש ימינו כקדם ולחזור לאורח חייהם של אבותינו בתקופת המקרא.

בתגובה לערעור וללעג של אנשים רציונאליים על קדושת העמוד ועל האמונה בניסים בכלל – שרף לאחרונה בן-דוד של החשמלאי, אף הוא ג'ינג'י, את ארון-הסעף של מרכזת הטלפונים האזורית, והיתה אצלנו דממה טלפונית במשך חודשיים.

דוקטור אחד, שדופלם בשלושה מקצועות ונתקבל להורות רק באוניברסיטה דתית אחת ובה התמחה בתולדות העלייה הראשונה – נחלץ לעזרת חבורת המאמינים בכוחו המרפא של העמוד העושה נפלאות בבית-הכנסת הגדול שלנו. במחקרו טען שהעמוד קדוש מראשיתו, שמו לא היה עמוד הקלון אלא הקולון, שפירושו עמוד. וגילף אותו לא בוריס שץ אלא אמן דתי שעלה מהעיר ההררית ג'נעא לירושלים בעלייה הראשונה והתמחה בציור קבר רחל, הכותל ובית-המקדש. החוקר מצא אסמכתא לכך שכאשר נחשד מישהו במושבה בשקר, חייבוהו לגעת בפיתוחי-העץ של העמוד העושה נפלאות ולהכריז בפומבי:

"אני נשבע באלוהים ששלח את משה, ובתורה, ובמה שכתוב בה, ובצדיק יסוד עולם, שאם לא אומר את האמת יהיה דיני כדינם של עבדי פרעה והמן, וכדין מי שעזר לנבוכדנצר להחריב את בית-המקדש ולעשות טבח בבני-ישראל, וכדין מי שאינו מאמין באש שלהטה בסנה, וכדין מי שמחלל את השבת ואינו מאמין בקדושת החגים. אם לא אומר את האמת אהיה בחרם, אובל שוב למידבר ולא אזכה לטעום מן המן והשלווים ולא יהיה לי חלק ונחלה בישראל!"

מהי אפוא אמת היסטורית?

אומרים שהיא סובייקטיבית, תלוי מי הנאראטיב, כלומר איזה ציבור והשקפת-עולם מייצג "המספר הקולקטיבי" שלך. אומרים שהאמת ההיסטורית נמצאת אולי באמצע, בין הגירסאות השונות, מה עוד שצריך להתחשב גם בנאראטיב של הג'ינג'ים, הנשים, הפדרסטים, צאצאי העלייה הראשונה ועוד מיעוטים או קבוצות שהופלו לרעה במהלך ההיסטוריה.

רק מעטים מוכנים להודות שברוב המקרים סיפור ההיסטוריה אינו שונה בעיקרו ממה שכבר ידוע לנו, וכי רוב החידושים שהאינטרסנטים לסוגיהם מגלים בהיסטוריה אינם חדשים, או שאין בהם שמץ של אמת –

אלא לעיתים נדירות, כאשר חוקר רציני מעניק ביושר-לב ובבקיאות רבה פירוש שונה למקורות ישנים וגם חדשים, ובכך מוכיח שגם בעבר קיים מימד אוטופי שאותו טרם ידענו, ומשנה את התמונה הרוחנית שלנו לגבי העבר.

כי הדיוק ההיסטורי הוא נר לרגליי ותומך לביצים שלי, ומבלעדיו אנא אני בא, וכיצד אשא את כובד המשא?

נסחפתי.

בשנים הקשות של המשבר הכלכלי, בין שתי המלחמות, הפסדנו את הפרדס שלנו. מאז אבא היה שכיר, מנהל עבודות חקלאיות אצל אחרים, עד שפוטר. לעולם לא אשכח את מראה פניו האפורים בשובו הביתה מטקס הפיטורים. אולי לכן גברה כל-כך מרירותו, גם כלפיי. הוא לא הסתיר את אכזבתו ממני ואת חששו שחיי יהיו כישלון כחייו-שלו.

הוא ביקש ממני בגרון חנוק לא להרחיב על כך את הדיבור ואני מכבד את בקשתו כמו גם לגבי סודות אחרים וכמוסים של משפחתנו, שטרם הגיעה השעה לגלותם, אם בכלל. אבל אי-אפשר להבין את המושבה ולהבין אותי בלי לקחת בחשבון את כישלון חייו של אבי.

וכך קרה מה שקרה, ודווקא עם המורה בבלאך הזקן.

המשך יבוא

* * *

הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

 * אהוד היקר, אני מסכים בהחלט עם מתי דוד המשבח את העיתונאי בן-דרור ימיני, שחשף במאמריו את האנטישמיות העצמית של היהודים.

קראתי את קורות קליטתה של חנה סמוכה-מושיוב, וכל מה שהיא כתבה דומה להפליא לקורות ההיקלטות של משפחתי.

 שוב תודה,

 משה גרנות

* תשובה למתי דוד. הקביעה שלך שנתניהו ניצח בבחירות אינה נכונה. מפלגת כחול לבן זכתה בדיוק באותו מיספר קולות. מה שנותן לנתניהו את האפשרות להיות ראש ממשלה הוא הגוש החרדי, שסוחט אותו בגדול. אם הגוש החרדי היה מרגיש שהיה משיג תוצאות טובות יותר (בכסף והדתה) אצל הצד השני – היה מתחבר לכחול לבן ולא לנתניהו, ואז נתניהו לא יכול היה להיות ראש ממשלה. אז בבקשה לא לזרוק חול בעיניים, ולומר – נתניהו ניצח. הוא ראש ממשלה אבל באיזה מחיר? במחיר החלת חוקי הדת מלפני 2000 שנה? זה מה שאנחנו מייחלים לו?

בנדלה

* איזו "חיה" מפריעה לתחת הפרולטארי של ח"כ מיקי חיימוביץ? – "...חיימוביץ' פנתה ליו"ר הכנסת  בבקשה שיחליף את הריפוד על הכיסא שלה במליאה לריפוד סינתטי. 'לא אוכל לשבת במליאת הכנסת על כיסא מעור פרה או כל חיה אחרת,' כתבה לאדלשטיין והציעה לשאת בעצמה במימון ההחלפה עד תחילת מושב החורף של הכנסת. חיימוביץ' ביקשה מאדלשטיין גם לשקול את החלפת הריפוד של כל המושבים במליאה." ["הארץ" באינטרנט, 29.4]

אולי גם שלא יבואו בנעליים עשויות עור, ומעניין אם ח"כ יחימוביץ עצמה מהלכת רק בנעליים שאין בהן עור?

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2242 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,075 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,074 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-88 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,633 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-91 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-73 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-42 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-30 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-38 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-63 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח-בהקלדה של הלקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

[מיספר הערכים לפי ההתקדמות בהקלדה]

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,240 נמעני המכתב העיתי.

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל