פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1440

[שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, א' באייר תשע"ט, 6.5.2019

עם צרופה מעודכנת לחג: "המתכונים של בן"

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: תחזקנה. ביאליק. // יוסי גמזו: שְׁנֵי שִׁירִים לְיוֹם הַזִּכָּרוֹן לחַלְלֵי מַעַרְכוֹת יִשְׂרָאֵל. א. אֹהֶל-סַיָּרִים. ב. הַנַּעַר עִם הַגִּ'יפּ. // אורי הייטנר: צרור הערות 5.5.19. // אלן דרשוביץ: ה'ניו יורק טיימס' שוב נמצא בצד הלא הנכון של ההיסטוריה. מתוך אתר "מידה". // מנפרד גרסטנפלד: גרמניה: דו"ח חדש חושף את עומק האנטישמיות המוסלמית. מתוך אתר "מידה". // יוסי אחימאיר: "ונזכור את כולם?" // יצחק הילמן: צ'רצ'יל ורוזוולט וחלקם בשואה. // משה גרנות: להכיר כדי לאהוב. על ספרה של דורית אורגד "אהבת הנער ממרוקו". // תקוה וינשטוק: 1. צמח חודש אייר: "הנה ברוש לבדו עד השמיים..." 2. "אהבה בשלייקס". // נעמן כהן: מי הסתיר את ההיסטוריה של פאבל פרנקל? // אהוד בן עזר: המושבה שלי. פרק שלושים ושמונה. קשים נעורים. חליבת העז עם יונה הכובסת. מדיף ריח זרע, זבל, עשן-כביסה וחלב. // אהוד בן עזר: ספרי דורות קודמים. "מאה אחוז" לאפטון סינקלר. עברית: 1932. פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" 27.12.1974. לפני 45 שנים. // ממקורות הש"י.

* * *

תחזקנה ידי כל אחינו המחוננים

עפרות ארצנו באשר הם שם

אל ייפול רוחכם – עליזים מתרוננים

בואו שכם אחד לעזרת העם!

ח. נ. ביאליק

* * *

יוסי גמזו

שְׁנֵי שִׁירִים לְיוֹם הַזִּכָּרוֹן לחַלְלֵי מַעַרְכוֹת יִשְׂרָאֵל

א. אֹהֶל-סַיָּרִים

הָרוּחַ מְבַדֶּרֶת תִּמְרוֹת אָבָק אֵין סְפוֹר

וְאִישׁ עוֹבֵר בַּדֶּרֶךְ וּשְׂעַר רֹאשׁוֹ אָפֹר.

הַדֶּרֶךְ מִתְמַשֶּׁכֶת, הָאִישׁ צוֹעֵד שָׁלֵו

וְלוֹ תַרְמִיל עַל שֶׁכֶם

וְזִכְרוֹנוֹת בַּלֵּב.

הָיֹה הָיָה לוֹ רֵעַ שֶׁבַּת-צְחוֹקוֹ חַמָּה,

אֲשֶׁר נָפַל, כּוֹרֵעַ, בִּשְׂדוֹת הַמִּלְחָמָה

וּבְכָל מַסָּע עִם לַיִל, בַּגַּיְא אוֹ בֶּהָרִים,

עָצְמוּ שְׁנֵיהֶם עֵינַיִם בְּאֹהֶל-סַיָּרִים.

אֹהֶל-סַיָּרִים. כֵּן, אֹהֶל-סַיָּרִים,

אֹהֶל שֶׁל יָמִים פְּשׁוּטִים וַאֲפֹרִים.

אֹהֶל שֶׁל לֹא כְלוּם, כֵּן, אֹהֶל דַּל וְקָט

וְכָל-כָּךְ הַרְבֵּה

בְּתוֹךְ כָּל-כָּךְ מְעַט...

הַכַּדּוּרִים הִבְזִיקוּ מֵעַל רֹאשָׁם בְּעֹז

וְקָמוּ, לֹא הִסְפִּיקוּ לִצְרֹר אוֹ לֶאֱרֹז

וּכְשֶׁהִדְּקוּ בַּחֹשֶׁךְ סַנְטֵר נֻקְשֶׁה לַקַּת

חָשְׁבוּ רַק עַל תַּחְמֹשֶׁת, וְלֹא עַל אֹהֶל-בַּד.

עִם שַׁחַר, כְּשֶׁהֵנֵצָה זְרִיחָה שֶׁל אוֹר וָטַל

שָׁתַק רֵעוֹ לָנֶצַח, חִוֵּר וּשְׁמוּט-תַּלְתַּל

וְרוּחַ מִתְיַפַּחַת בִּשְּׂרָה, בֵּין שְׁאַר דְּבָרִים,

כִּי לֹא יִישְׁנוּ עוֹד יַחַד בְּאֹהֶל-סַיָּרִים.

אֹהֶל-סַיָּרִים. כֵּן, אֹהֶל-סַיָּרִים,

אֹהֶל שֶׁל יָמִים פְּשׁוּטִים וַאֲפֹרִים.

אֹהֶל שֶׁל לֹא כְלוּם, כֵּן, אֹהֶל דַּל וְקָט

וְכָל-כָּךְ הַרְבֵּה

בְּתוֹךְ כָּל-כָּךְ מְעַט...

מֵאָז חָלְפוּ בֵּינְתַיִם שָׁנִים וְגִלְגּוּלִים

וְחַי הָאִישׁ בְּבַיִת וְלֹא בְּאֳהָלִים,

אַךְ כְּמוֹ בְּאֹרַח-פֶּלֶא נִמְשַׁךְ בְּלֵב פּוֹעֵם

אֶל הַנּוֹפִים הָאֵלֶּה וְהַיָּמִים הַהֵם.

ויוֹם אֶחָד עִם עֶרֶב, בַּדֶּרֶךְ לַדָּרוֹם

גִּלָּה גִבְעָה מֻכֶּרֶת בְּצֵל מִשְׁלָט עֵירֹם

וּלְאוֹר גַּפְרוּר בָּרוּחַ זִהָה שְׂרִידֵי תְּפָרִים

שֶׁל אֹהֶל-בַּד קָרוּעַ, שֶׁל אֹהֶל-סַיָּרִים...

אֹהֶל-סַיָּרִים. כֵּן, אֹהֶל-סַיָּרִים,

אֹהֶל שֶׁל זִכְרוֹן רֵעֵינוּ הַקְּבוּרִים.

אֹהֶל שֶׁל תּוּגָה גְדוֹלָה שֶׁלֹּא תִכְבֶּה

וְכָל-כָּךְ מְעַט

מִתּוֹךְ כָּל-כָּךְ הַרְבֵּה...

ב. הַנַּעַר עִם הַגִּ'יפּ

בִּגְדוּד מֻבְחָר שֶׁל צַנְחָנִים, כָּךְ מְסֻפֶּרֶת חֶרֶשׁ

בֵּין יֶתֶר אַגָּדוֹת הַחֲטִיבָה, לִבְרַק אוֹרָהּ

שֶׁל מְדוּרַת הַחֶבְרֶה הָעוֹלָה וּמִסְתַּחְרֶרֶת

בֵּין סִפּוּרֵי מוֹרֶשֶׁת קְרָב וְאֹמֶץ וּגְבוּרָה

גַּם פָּרָשַׁת מ"פּ אֶחָד שֶׁטֶּרֶם קְרָב מַכְרִיעַ

הִפְתִּיעַ אֶת פְּקוּדָיו שֶׁלֹּא צִפּוּ לַשְּׁאֵלָה:

"עַל מָה הֵם נִלְחָמִים?" וְשׁוּם צְלִיל רַחַשׁ לֹא הִפְרִיעַ

אֶת דִּמְמַת-הַמֶּתַח שֶׁעַל כָּל שׁוֹמְעָיו נָפְלָה

עַד שֶׁאָמַר צַנְחָן אֶחָד שֶׁכִּפָּתוֹ נוֹשֶׁקֶת

מִתַּחַת לַקַּסְדָה שֶׁלּוֹ שִׁפְעַת שֵׂעָר עָבוֹת:

"עַל נֶצַח יִשְׂרָאֵל" וְהַמּ"פּ הִמְהֵם בְּשֶׁקֶט:

"נָכוֹן אַךְ לֹא מַסְפִּיק." וְשׁוּב שָׁאַל: "יֵשׁ עוֹד תְּשׁוּבוֹת?"

"יֵשׁ," אָץ צַנְחָן אַחֵר תְּשׁוּבָה נוֹסֶפֶת לְהַנְפִּיק פֹּה,

"אֲנַחְנוּ נִלְחָמִים עַל הַמּוֹלֶדֶת וּשְלוֹמָהּ."

"גַם זֶה נָכוֹן, אֲבָל גַּם זֶה עֲדַיִן לֹא מַסְפִּיק פֹּה,"

הִפְטִיר לוֹ הַמּ"פּ וְכָאן מִיָּד קָפְאָה דְמָמָה

שֶׁרַק אַחַר שֶׁבִּמְתִיחוּת שׁוֹתֶקֶת הִיא הִרְעִימָה

צְרוֹרוֹת אִלְּמוּת נוֹקְבִים כְּמוֹ בְּמַטָּח נ"ט קְרָבִי

לָּחַשׁ צַנְחָן שְׁלִישִׁי: "אֲנִי נִלְחָם עַל אַבָּא, אִמָּא

וְעַל אִשְתִּי שֶׁאוֹטוֹטוֹ בֵּן לָעוֹלָם תָּבִיא."

"כָּל הַכָּבוֹד," סָח הַמּ"פּ, "קָלַעְתָּ בּוּל פַנְטַסְטִי,

רַק בְּצֵרוּף פָּשוּט כָּזֶה זוֹכִים לְהִשְׁתַּלֵּב

גַּם נֶצַח יִשְׂרָאֵל גַּם הַמּוֹלֶדֶת. שְׁמַאלְץ בּוֹמְבַּסְטִי

אַף פַּעַם לֹא יַחְלִיף דִּבּוּר יָשָׁר מִתּוֹךְ הַלֵּב

וְדַוְקָא אִזְכּוּרָם שֶׁל הָאִישִׁי וְהַפְּרָטִי

וְלֹא מִלִּים גְּבוֹהוֹת שֶׁל פַּטְרִיוֹטִיוּת יוֹקֶדֶת

הוּא שֶמַּנְחִיל לְנֶצַח יִשְׂרָאֵל וְלַמּוֹלֶדֶת

בְּבַּנְק הַדָּם שֶׁל רִגְשׁוֹתֵינוּ עֵרֶךְ אֲמִתִּי."

וְהֵם יָצְאוּ לַקְּרָב גַּם אִם שָׂנְאוּ קְרָבוֹת וָהֶרֶג

וְרַק דִּבּוּר פָּשׁוּט וְלֹא שׁוּם פָּתוֹס פַלְצָנִי

מַסְבִּיר אִם יֵשׁ בִּכְלָל הֶסְבֵּר לְכָל אוֹתוֹ הַפֶּרֶק

שֶׁל נַעַר וְשֶׁל גִּ'יפּ וְשֶׁל קָרְבָּן לוֹ אֵין שֵׁנִי.

הָיָה זֶה אֵי שָׁם בְּסִינַי בַּשְּׁלוֹשִׁים וְאֶחָד שֶׁבְּחֹדֶשׁ אוֹקְטוֹבֶּר

בִּשְׁנַת הַחֲמִשִּׁים וָשֵׁשׁ לַמֵּאָה שֶׁחָלְפָה וְעָבְרָה,

דָוִידִי הַמַּגָּ"ד קוֹלֵט כְּאִלּוּ מִתּוֹךְ כְּתֹבֶת

שֶׁל מְנֵא וּמְנֵא וּתְקֵל וּפַרְסִין בִּפְסוּקֵי דָּנִיֵּאל מֶסֶר רַע

בּוֹ מִסְתַּבֵּר כִּי אֵשׁ מִצְרִית נוֹרֵית, אַךְ הַסַּיֶּרֶת

אֵינֶנָּה מְזַהָה בְּשׁוּם פָּנִים אֶת מְקוֹרוֹת-

הַיֶּרִי הַפּוֹלְטִים מֵהִתְמַקְּמוּת בִּלְתִּי מֻגְדֶּרֶת

בְּמַחְבּוֹאָהּ בְּסֵתֶר הַכּוּכִים וְהַנְּקָרוֹת

בָּרֶכֶס הַצְּפוֹנִי מַבּוּל גּוֹעֵשׁ שֶׁל בְּרַד-עוֹפֶרֶת

עַל דֶּרֶךְ מַעֲבַר הַמִּיתְלֶה הַפְּרוּשָׂה תַחְתָּם

בֵּין שְׁנֵי קִירוֹת-הַסֶּלַע שֶׁמִּשְּׁנֵי צִדֵּי הַדֶּרֶךְ

הַחֲשׂוּפָה לְכָל צַלָּף מִצְרִי לְחֶרְדָּתָם

שֶׁל צַנְחָנֵי דָּוִידִי שֶׁכְּמוֹ שֶׁדֶר טֵלֶגְרָפִי

מָהִיר וּפַסְקָנִי תוֹפְסִים כִּי רַק שִׁגּוּר קָרְבָּן 

אֲשֶׁר יִמְשֹךְ אֵלָיו מֵרוּם גָּבְהוֹ הַטּוֹפּוֹגְרָפִי

שֶׁל הָאוֹיֵב אֵשׁ-תֹּפֶת, אֵשׁ שֶׁל מָוֶת וְחֻרְבָּן

שֶׁבָּהּ הוּא יְאַבֵּד עַצְמוֹ לַדַּעַת עַל בָּטוּחַ

כְּמַטָּרָה חַיָּה, יִגְרֹם לְכָךְ שֶׁיֵּחָשְׂפוּ

כּוּכֵי הַצַּלָּפִים מֵהֶם בּוֹקֵעַ הַטִּוּוּחַ    

שֶׁצְּרוֹרוֹתָיו כָּל רֶגַע רַק גָּבְרוּ וְהִתְוַסְּפוּ.

וְהוּא פּוֹקֵד שָׁם עַל נַהַג הַגִּ'יפּ שֶׁלּוֹ, בְּרֶטֶט

לִנְהֹג לְתוֹךְ הַמִּתְלֶה אֶת רִכְבּוֹ לְצֹרֶךְ זֶה

וְנַהָגוֹ הַנַּעַר, יְהוּדָה קֵן-דְּרוֹר, קוֹלֵט אֶת

פֵּשְֶׁר פְּקוּדָה זוֹ וְחִוֵּר כְּסִיד וּגְלּוי חָזֶה

מַסִּיעַ אֶת הַגִּ'יפּ עַד קְצֵה חֲמֵשׁ מְאוֹת הַמֶּטֶר

הָרִאשׁוֹנִים שֶׁל הַכְּנִיסָה לַמִּיתְלֶה וְחוֹטֵף

אֵשׁ נוֹרָאָה מִמַּקְלְעֵי אוֹיֵב וְכָל הַיֶּתֶר

בְּהִתְהַפֵּךְ הָרֶכֶב עַל צִדּוֹ, כְּשֶׁהוּא נוֹטֵף

דָּם שֶׁמִּכָּל פְּצָעָיו בְּזֶרֶם אֵימְתָנִי מֵגִיחַ

בְּעוֹד הַצַּלָּפִים שֶׁמִּקּוּמָּם נֶחְשַׂף יוֹרִים

אַךְ בַּעֲמָל וְאֹמֶץ לֹא אֱנוֹשׁ הוּא עוֹד מַצְלִיחַ

לִזְחֹל בַּחֲזָרָה כְּשֶׁעֲמִיתָיו הָאֲחֵרִים

הָיוּ בְּטוּחִים שֶׁהוּא כְּבָר מֵת וְכָךְ, לְלֹא כָּל עֵזֶר

הוּא מִתְעַנֶּה שָׁעוֹת עַד חִלּוּצוֹ מִן הַמִּדְבָּר

וְגוּף צָעִיר זֶה שֶׁנֵּחַן בְּרוּחַ כֹּה נוֹעֶזֶת

נִלְחָם עוֹד עַל חַיָּיו חָדְשַׁיִם עַד שֶׁהוּא נִשְׁבָּר

בְּיוֹם שְׁלוֹשָׁה בְּיָנוּאָר שְׁנַת חֲמִשִּׁים וָשֶׁבַע

כְּשֶׁאֵין עוֹד הַקְרָבָה גְדוֹלָה מִזֹּאת בְּתוֹלְדוֹת עַם

שֶׁתַּלְמִידִים צְרִיכִים הָיוּ לִלְמֹד זֹאת דֶּרֶךְ קֶבַע

בֵּין סִפּוּרֵי קִדּוּשׁ הַשֵּׁם בְּלַהַט לֵב נִפְעָם.

בְּלוּחַ הַשָּׁנָה יֵשׁ לְנוֹפְלֵי מִלְחֲמוֹתֵינוּ

יוֹם זִכָּרוֹן אֶחָד, בְּעוֹד יוֹמַיִם בְּדִיּוּק,

אַךְ בְּשִׁבְרוֹן לִבָּם שֶׁל בְּנֵי מִשְׁפַּחַת שְׁכוֹל מֵתֵינוּ

אֵין פֶּצַע זֶה נִתָּן לְהַגְבָּלָה וּלְתִיּוּק

בְּשׁוּם עִתּוּי שֶׁל יוֹם אֶחָד וְהוּא פּוֹרֵץ כָּל גֶּדֶר

שֶׁל תַּאֲרִיךְ רִשְׁמִי עִם הַחֲסָךְ הַמְּהַמֵּם

שֶׁל שְׁכוֹל, יַתְמוּת וְאַלְמָנוּת בָּם הַדִּמְעָה בּוֹגֶדֶת

בַּלּוּחַ הָרִשְׁמִי וּמִתְעַקֶּשֶׁת לְדַמֵּם

בִּכְאֵב בִּלְתִּי פּוֹסֵק וְלֹא מַגְלִיד וְלֹא שׁוֹכֵחַ

בְּכָל שָׁעָה, שָׁבוּעַ וְכָל חֹדֶשׁ בַּשָּׁנָה

כִּי אֵבֶר שֶׁנִּגְדַּע גַם כְּשֶׁאֵינֶנּוּ הוּא נוֹכֵחַ

בְּאָב וְאֵם שְׁכוּלִים וּבְיָתוֹם וְאַלְמָנָה.

כָּךְ שֶׁמִּסְדַּר הַמַּצֵּבוֹת הַנִּבָּטוֹת אֵלֶינוּ

מִכָּל חֶלְקַת קְבָרוֹת צְבָאִית אוֹתָנוּ מַעֲמִיד

עַל כָּךְ שֶׁאֶת חוֹבֵנוּ הַשּׁוֹתֵת לְכָל נוֹפְלֵינוּ

אַף פַּעַם לֹא נוּכַל לִפְרֹעַ, רַק לִזְכֹּר תָּמִיד.

יוסי גמזו

* * *

חדשות יום העצמאות ה-71 למדינת ישראל:

מלחמת העצמאות של שנת 48' בדרום הארץ

טרם הסתיימה!

ולצערנו גם רוב ה"ניצחונות" וה"הישגים"

של האסלאם בעולם בתקופתנו –

מתבטאים ברצח, טרור והרס!

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 5.5.19

* מלכוד האירוויזיון – מזה שנה ממקדים ארגוני ה-BDS את הטרור האנטישמי שלהם לפגיעה באירוויזיון. הם מנסים לעשות הכל כדי להכשיל את האירוויזיון ולחבל בו, לשכנע אמנים, כלי תקשורת וצופים להימנע מלהגיע לאירוע בישראל.

לשיטתם, הם צודקים. האירוויזיון הוא הזדמנות הסברתית ותיירותית אדירה של ישראל. מאות מיליוני צופים בכל רחבי העולם ירותקו לשידורים חיים מישראל, ויזכו לראות את ישראל האמיתית, שהיא היפוכה של תעמולת הזוועה של BDS, המהדורה הבינלאומית של השוקניה וכו'.

גם שותפי הדרך של BDS – חמאס, הג'יהאד האסלאמי ושות' יודעים זאת. עיתוי ההסלמה בגבול עזה אינו מקרי. הוא נועד לחבל באירוויזיון ולשבש אותו. פעולתם היא אתגר קשה ומורכב בעבור מקבלי ההחלטות בישראל ובראשם ראש הממשלה ושר הביטחון נתניהו. ישראל אינה יכולה לעבור על המתקפה הזאת בשתיקה, היא חייבת להגיב ולהכות. היא חייבת להגיב ולהכות על מתקפה כזאת בכל מקרה, ובוודאי בסיטואציה הזאת, שבה חוסר תגובה תיראה כאור ירוק להסלים ביתר שאת עד האירוויזיון ובמהלכו. מצד שני, האינטרס הישראלי הוא לא להסלים, לא להגיב באופן שיכניס אותנו למערכה ממושכת לעת הזאת.

זו דילמה קשה – מלכוד האירוויזיון. זו מלחמת מוחות, שבה כל צד ינסה להבין את הצד השני, לשער מה יהיו המהלכים הבאים שלו וכיצד הוא יפרש כל צעד שלנו.

אין לי ספק שהדילמה הזאת מדריכה את מקבלי ההחלטות, בדרג המדיני והצבאי. וכל החלטה, החכמה ביותר שיחליטו, עלולה לאחר מעשה להתברר כשגויה ולהביא לתוצאות הפוכות מהמקווה. במצב הזה, אני סבור שעל אזרחי ישראל והמערכת הפוליטית להתלכד בגיבוי מלא לנתניהו, לממשלה ולצה"ל, גם בגיבוי מראש להחלטה שבדיעבד עלולה להתברר כשגויה. ברור לי שבסופו של דבר לא יהיה מנוס מפעולה גדולה שתכה את חמאס מכה קשה וניצחת ותיצור הרתעה ארוכת טווח. מוטב שהפעולה הזאת תיעשה בעיתוי המתאים לאינטרס שלנו, ולכן רצוי שדעת הקהל תתאזר באורך רוח ולא תלחץ לפעולה מיידית.

* שתי אסטרטגיות אפשריות – ח"כ רם בן ברק קרא בראיון טלוויזיוני לפגיעה קשה בחמאס ברצועת עזה, והוא צודק. הוא דיבר נגד כניעה לסחטנות של חמאס, כי כניעה גוררת כניעה, כפי שנוכחנו בעבר, והוא צודק. הוא אמר שהמכה הקשה היא הכרחית, כיוון שבלעדיה לא נוכל לקיים שום אסטרטגיה, והוא צודק. האסטרטגיה שהוא מציע, היא לפעול לחילופי שלטון ברצועת עזה והשלטת הרש"פ – ובכך הוא טועה.

בשני ראיונות שהתקיימו היום, עם ראש המועצה האזורית אשכול גדי ירקוני וקודמו חיים ילין הם ציינו שהמצב הקשה בגבול עזה נמשך כבר 19 שנים. שלטון חמאס בעזה הוא מאז 2007. כלומר, שבע השנים הראשונות של מתקפת הרקטות היו כשעזה היתה תחת שלטון רש"פ. כאשר ישראל ביצעה את ההתנתקות (2005), מי ששלט ברצועה והגיב בטרור ובירי רקטות היה שלטון הרש"פ ופת"ח, בראשות אבו מאזן.

יתר על כן, גל הטרור הקשה ביותר בכל תולדות המדינה, היה לאחר ההסכם עם אש"ף, הסכם אוסלו, שהלך והסלים עד מבצע "חומת מגן". מי ששלט ברש"פ באותה תקופה הייתה פת"ח – אז ועתה.

בין פת"ח לחמאס יש מחלוקות רבות ושנאה קשה. אבל בנושא אחד אין כל הבדל ביניהם – שלילת זכות קיומה של מדינת ישראל ומחויבות למאבק מזוין ולטרור נגדה. לכן, אין כל עניין לישראל להתערב בפוליטיקה הפלשתינאית, ולהעדיף ארגון טרור א' על פני ארגון טרור ב'. ובכלל, הלקח של מלחמת לבנון השנייה צריך להיות שאין זה מענייננו להתערב בפוליטיקה הפנימית של הערבים – התוצאה של התערבות כזו תמיד תהיה הפוכה לכוונתנו.

בלי קשר לפעולות טקטיות אלו או אחרות, כמו ההתמודדות המורכבת בשבועיים הקרובים עקב מלכוד האירוויזיון, אני רואה שתי אסטרטגיות פעולה אפשריות לטווח רחוק.

אסטרטגיה אפשרית אחת היא אסטרטגיית דאחיה – מכה קשה, חסרת פרופורציות, כפי שצה"ל היכה את חיזבאללה במלחמת לבנון השנייה, ובכך ליצור הרתעה, כמו זו שנוצרה מול חיזבאללה בלבנון ובזכותה אנו נהנים מ-13 שנות שקט בגבול שדימם 40 שנה.

אסטרטגיה אפשרית שנייה היא אסטרטגיית "חומת מגן" – החזרת השליטה הביטחונית הישראלית על רצועת עזה, בלי להחזיר אליה את השליטה המלאה, בדומה לשליטה הקיימת בשטחי הרש"פ. השקט היחסי ביו"ש לעומת גבול עזה אינו נובע מכך שאבו מאזן שולט ברש"פ והחמאס בעזה, אלא מכך שצה"ל והשב"כ פועלים ביו"ש, וישראל אינה מאפשרת יצירת תשתית טרור כמו בעזה, ומדי לילה פועלת נגד התארגנויות טרור, בעוד היא אינה עושה זאת ברצועת עזה.

שלב ב' של "חומת מגן" אמור היה להיות ברצועת עזה. שירתי אז בחטיבת הצנחנים הדרומית, וגויסנו בצו 8 לפעולה ברצועת עזה. החטיבה שלנו אמורה היתה לפעול באזור ציר פילדלפי. הפעולה בוטלה ברגע האחרון, ועברנו להמשך הלחימה בטול-כרם.

בדיעבד, כנראה שזו היתה טעות, וייתכן שלא יהיה מנוס ממבצע דומה שיחזיר את השליטה הצבאית הכוללת, כמו מעל הרש"פ, גם לרצועת עזה.

* גדעון האו האו – גדעון לוי – נבלה סרוחה ובן בליעל, בשידור בערוץ 12, מצדיק את פשע המלחמה הפלשתינאי, ירי רקטות על אזרחי ישראל, ומגדיר אותו: "מרד גטו עזה."

חלאת המין האנושי.

מי המטומטם שהזמין אותו לאולפני הטלוויזיה?

* סילוף שכלי ונפשי – השגתי את תגובתו של ברל כצנלסון לדברי הבלע של גדעון האו האו:

"...היש עם בעמים אשר מבניו הגיעו לידי סילוף כזה, שכלי ונפשי, שכל מה שעושה עמם, כל יצירתו וכל ייסוריו הם בזויים ושנואים, וכל מה שעושה אויב עמם, כל שוד וכל רצח וכל אונס ממלא את ליבם רגש הערצה והתמכרות? אכן, ברוסיה ב-1881, בעצם ימי הפרעות, ישבו בנים ובנות לעם ישראל והדפיסו בחשאי מתוך מסירות נפש, פרוקלמציות, הקוראות לפוגרומים, מתוך תקווה שהדם היהודי שיישפך יעזור להתקוממותו של המוז'יק הרוסי. אכן יודעת ההיסטוריה העברית כל מני רנגטים ודגנרטים. צורות של שמד. כל עוד אפשרי הדבר שיבוא ילד יהודי לארץ ישראל, ילד שטופח על-ידי ייסורי הדורות ומשא הנפש של דורות, וכאן ידבקו בו חיידקים של שנאה לעצמו, של 'עבדות בתוך המהפכה', ויטרפו עליו את דעתו עד כדי כך שיראה את הגאולה הסוציאלית בנאצים הפלשתינים שהצליחו לרכז כאן בארץ את האנטישמיות הזואולוגית של אירופה עם תאוות הפיגיון שבמזרח – אל ידע מצפוננו שקט."

ברל פרסם את הדברים בעיתון "דבר" בדיוק היום לפני 83 שנה. זהו נאום שאותו נשא שלושה ימים קודם לכן, בהפגנת האחד במאי בת"א. היה זה בעיצומם של מאורעות 1936. גם אז היו גדעון לוי'ם שצידדו באוייב והאשימו את הציונות בתוקפנות נגד היהודים. הוא היטיב להגדיר את התופעה.

* שגרת ההגנה על המדינה – ערב הבחירות האחרונות סוכל פיגוע התאבדות המוני במעלה אדומים. שב"כ קיבל מידע על התכנון, והמחבל נעצר בעוד מועד. הידיעה הזאת קיבלה חשיפה תקשורתית גדולה, אך בעיניי משמעותי במיוחד משפט שנאמר בשולי הידיעה – שבשנה האחרונה סוכלו כ-200 פיגועים.

במילים אחרות, בשנה האחרונה ניצלו חייהם של מאות ישראלים. הפיגועים סוכלו בזכות העובדה שמדי לילה חודרים לוחמי צה"ל והשב"כ לערים ולכפרים של אותם מחבלים ושולפים אותם ממיטותיהם בבתיהם או בדירות המסתור שלהם. אותן פעולות שיש בתוכנו מי שכל כך אוהבים לגנות אותן, ולדבר על הקלגסים שחוטפים ילדים פלשתינאים בלילה – הן פעולות מצילות חיים.

אברהם שרון כתב ב"הזמן הירוק" על הודעות דובר צה"ל מידי בוקר על עצורים שנעצרו בלילה ומכנה זאת "שגרת הכיבוש". זו לא שגרת הכיבוש, אלא שגרת ההגנה על המדינה ועל חיי אזרחיה. יש לזכור, שבשנים שבין אוסלו לחומת מגן, עד שישראל החזירה לידיה את השליטה הביטחונית הכוללת גם על שטחי הרש"פ, נטבחו כ-1,500 ישראלים, ואזרחי ישראל חששו לעלות על אוטובוסים ולהיכנס למסעדות. אני לא מתגעגע לימים האלה. ממש לא.

כל המקיים נפש אחת כאילו קיים עולם מלא. כמה עולמות מלאים קיימו בנינו הלוחמים באותה "שגרה"?

* פרובוקציה צינית – ב-8 באוקטובר 2018 נכנס המחבל אשרף נעאלווה למפעל "אלון" למחזור אשפה באזור התעשיה ברקן, כביכול לצורך תיקון תקלה. הוא כפה באיומי נשק על עובד ניקיון פלשתינאי לקשור עובדת באזיקונים שהיו ברשותו והורה לו לברוח. הוא ירה בבטנה של עובדת שעברה במקום, ופצע אותה. לאחר מכן רצח בדם קר את העובדת הכפותה, בשתי יריות מטווח קצר. הוא ירה בעובד נוסף ששמע את היריות וניסה לברוח, ורצח גם אותו. הוא ירה לעבר עובד נוסף והחטיא. שמות הנרצחים הם קים יחזקאל-לבנגרונד וזיו חג'בי. יהי זכרם ברוך!

המחבל נמלט והסתתר בשכם במשך למעלה מחודשיים. הוא תכנן פיגוע נוסף, לרצוח עוד יהודים. בטרם יצא לפועל הפיגוע הנוסף, הגיעו אליו לוחמי ימ"ם. הוא ירה לעבר הלוחמים, וחוסל בקרב היריות.

ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, חוזר שנית ומדגיש – לחללי מערכות ישראל, ייערך טקס פרובוקטיבי חולני של התייחדות משותפת עם קים לבנגרונד, זיו חג'בי ואשרף נעאלווה. שלושתם "קורבנות השנאה".

* מטרידן סדרתי – הצחנה הדוחה ביותר בתרגיל המסריח, הידוע לשמצה, של פרס (1990), הייתה פיתוי ח"כים בודדים לערוק מן הליכוד תמורת הבטחות לג'ובים ושריונים. אין סירחון פוליטי שנתניהו מתנזר ממנו. וכאשר יש צורך באדם נטול חוש ריח, השמח לכל משימה מבאישה, יש לנתניהו את המטרידן הסדרתי נתן אשל, מקורבו ואיש סודו, ובעיקר מקורבה ואיש סודה. לא בכדי נתניהו בחר בו כאיש שלו במו"מ הקואליציוני. אשל, שאין לו אלוהים, שש למשימה המצחינה של הטרדת חכ"יות וח"כים מכחול לבן כדי לשדל אותם לערוק לליכוד. כעת הוא מתמקד בח"כית החרדית עומר ינקלביץ'. הוא מחפש בארץ ובעולם רב, שיפסוק הלכה, שעליה לערוק תמורת מינוי בכיר. המטרה של נתניהו היא ליצור גוש של 61 ח"כים ללא ישראל ביתנו, על מנת שיוכל להקים ממשלה ללא חוק הגיוס ולדחות ככל האפשר את ההתמודדות עם תופעת ההשתמטות ההמונית מצה"ל.

איני מכיר אישית את כל חברי כחול לבן, אך איני מאמין שהוא יצליח למצוא עריק.

אני גאה ששניים מבכירי תל"ם, שנבחרו בכחול לבן – יועז הנדל וצביקה האוזר, שמילאו תפקידים בכירים בלשכת נתניהו, הם האנשים שחשפו את מעלליו של נתן אשל והביאו לפיטוריו ולכרטיס בכיוון אחד מהשירות הציבורי. לא בכדי, הם מצאו את עצמם בחוץ בעוד האיש הנקלה הזה ממשיך לשרת כמוציא וכמביא של נתניהו.

* מוסר של גנבים – איני מכיר את גיל מסינג, אין לי מושג על כישוריו ואיני יודע האם הוא מתאים לתפקיד דובר צה"ל, אך אני סומך על שיקול דעתו של אביב כוכבי. איני יכול להביע דעה מקצועית על מינויו, אך יש לי בהחלט אמירה מוסרית על מחול השדים של ההתנגדות למינוי.

גיל מסינג מואשם בעוון האיום, שהוא פעל כסוכן של המשטרה במלחמה בשחיתות, ולכן הוא פסול לתפקיד. לא ייאמן.

במוסר של גנבים, להיות שטינקר ומשת"פ של המשטרה זו הדרגה האנושית הנחותה ביותר. בחברה הגונה, הגנב הוא הבזוי ומי שמסייע לתפוס אותו ראוי להערכה ולכבוד.

אם סיוע למשטרה בחשיפת שחיתות נחשבת לפגם אישיותי שבעטיה יש להתנגד למינוי של אדם לתפקיד כלשהו, הרי שהפכנו לחברה מושחתת. לא בכדי, נתניהו וליברמן "מסתייגים" מן המינוי. נתניהו אוהב את חברתם של אנשי ביבים מסוגו של נתן אשל.

* חסינות מפני חזקת החפות – במאמרים רבים, לאורך השנים, יצאתי נגד כל תפקיד ציבורי שאליו נבחר ועליו התמודד בוז'י הרצוג, כיוון שהוא הגיע אליהם בזכות השתיקה. "אבל זכות השתיקה היא זכות חוקית, המוקנית בחוק לכל אזרח," הגיבו קוראים. נכון. זו זכות שניתנת לעבריין לא להפליל את עצמו. אבל מי שבוחר לנהוג כאחרון העבריינים, אינו ראוי להנהגה ציבורית.

דברים אלה נכונים גם היום, לנוכח ניסיונותיו של נתניהו להעמיד את עצמו מעל החוק ולמלט את עצמו מאימת הדין בדרכים שונות. כרגע, דרך המילוט המועדפת היא הסתתרות מאחורי החסינות. אם נתניהו יצליח להימלט מאימת הדין בדרך זו – הוא לא יוכל לטעון לחזקת החפות. מבחינה משפטית עומדת לו כמובן חזקת החפות. מבחינה ציבורית, ברגע שהוא יחמוק, הוא בחזקת אשם, שברח מהתמודדות עם החשדות. בדיוק כפי שעזמי בשארה הוא חף מפשע מבחינה משפטית, אך כיוון שברח מן הדין, הוא אשם מבחינה ציבורית. אוי לנו, אם תקום לנו ממשלה עם נתניהו, ביטן, חיים כץ ואריה דרעי, שיסתתרו מאחורי החסינות כדי לגנוב לעצמם "חזקת חפות".

* שאינם יהודים – בנאומו בישיבת הפתיחה של הכנסת, אמר הנשיא ריבלין: "זה הזמן להילחם על הבית המשותף שלנו שחילונים, דתיים, חרדים, יהודים וערבים, כן, קוראים להם ע-ר-בים ולא קורה כלום אם אומרים את זה, מימין ומשמאל, יכולים למצוא בו את עצמם כשווים."

נאומו של ריבלין היה מצוין, ממלכתי, הציג מסרים חשובים מאוד הן לקואליציה הנרקמת והן לאופוזיציה. אבל המשפט על ה"כן, קוראים להם ערבים," היה מיותר ולא מכובד. בדבריו רמז ריבלין לנאומיהם של נתניהו וגנץ, לפני ואחרי הבחירות, שבהם דיברו על המחויבות לכל האזרחים, יהודים ושאינם יהודים. מדבריו משתמע כאילו האמירה "ושאינם יהודים" נאמרה מתוך חוסר רצון להשתמש במילה המפורשת "ערבים", כאילו היא בעייתית בעיני האומרים או המאזינים להם.

אבל אין לכך שחר. הביטוי "ושאינם יהודים" כוונתו – ערבים, דרוזים, צ'רקסים, בדואים וארמים, מתוך רצון לקצר. עדיף לא לקצר, ולהזכיר תמיד את ארבע העדות, ולכבד אותן בכך. אבל הרמז של ריבלין היה מכוער, כי הוא הוסיף שמן למדורת ההתקרבנות של ערביי ישראל, ובאותה נשימה, הוא עצמו הדיר את הדרוזים, הצ'רקסים והארמים (אולי לא את הבדואים, שהינם ערבים).

* דוגמה אישית – במהלך השידור מישיבת הפתיחה של הכנסת בערוץ 12, התראיינו ח"כים חדשים רבים. אחד מהם עניין אותי במיוחד, ח"כ משה ארבל. הוא נשאל על שירותו הצבאי, וסיפר שבסדיר שירת בפיקוד העורף, ולאחר שלמד משפטים, החל לשרת במילואים בפרקליטות והוא עושה זאת עד היום. הוא סיפר שפנה, או שהוא עומד לפנות לנשיאות הכנסת, בבקשה שתאשר לו להמשיך בשירות מילואים פעיל גם כח"כ.

זה כשלעצמו מעורר הערכה. אך הדבר המעניין הוא שמדובר בח"כ מש"ס. ולא מדובר בחוזר בתשובה, אלא בחרדי, שגדל בבית חרדי, למד בישיבות ליטאיות, היום הוא רב ועו"ד – עריכת הדין מקצועו, וברבנות הוא מכהן בהתנדבות, מתוך בחירה לא להתפרנס מהרבנות.

אני יודע, שכח"כ מטעם ש"ס הוא ייטול חלק במאבק של מפלגתו למען המשך הסדרי ההשתמטות מצה"ל. חבל, אך את זה עושה מפלגתו בלאו הכי, איתו ובלעדיו. עם זאת, אני מאמין שעצם הדוגמה האישית שלו, עשויה לעודד אברכים חרדים כמותו ללכת בעקבותיו, לשרת בצה"ל ולעבוד לפרנסתם.

* רשמי סיור בחגיגות יום השואה בשוקניה – בפשקוויל שפרסם אורי משגב בשוקניה, ביום הזיכרון לשואה ולגבורה, הוא תקף את בני גנץ ואת אסתר חיות על כך שלחצו את ידיו של נתניהו ביום השבעת הכנסת. וכך כתב, בין השאר:

"נתניהו וסייעניו הם אויבי האומה הדמוקרטית. עם אוייב לא לוחצים ידיים ולא מצטלמים מחויכים עם פרח בדש הבגד (ראשי סיעות האופוזיציה, נשיאת העליון, אסתר חיות), גם לא משיקים כוסות ועושים סלפי אצל רני רהב (רותם סלע). באויב נלחמים. נקודה."

במאמרו הוא תקף אפילו את מאמרי המערכת הארסיים של עיתונו. לטענתו הם מנומסים מדי, "בדיוק הנימוס הארור שיש להיפטר ממנו."

זה אותו אורי משגב שבעיצומה של מלחמת צוק איתן פרסם פשקוויל מיוחד לציון יום השנה למרד הגנרלים שקשרו קשר לחסל את היטלר, ברמזים דקיקים כמו נושאת מטוסים – שהגיע הזמן שנלמד מהם. הוא כתב על אותם קצינים שהם לא התבכיינו שגנבו להם את המדינה (רמז "דק" לשמאל הישראלי) אלא עשו מעשה.

באומרו "האומה הדמוקרטית", המסר של משגב הוא שאיננו אומה יהודית ולכן אין לנו אחריות לאומית לעם היהודי, אין בנו סולידריות לאומית. הזהות שלנו היא "דמוקרטית", כלומר האומה שלו כוללת את מי ששותף לדעותיו הפוליטיות. מי שאינו שותף להן הוא אוייב. ועם אוייב, כידוע, לא עושים שלום... עם האוייב יש להילחם מלחמת חורמה.

כדאי רק לציין, שהגישה שלו היא היפוכה המוחלט של דמוקרטיה.

ועוד מאוסף הפשקווילים ב"הארץ" ביום השואה. רוגל אלפר הסביר מדוע הוא מחרים את "יום השואה הישראלי" ובחירתו לחגוג את היום היתה בצפייה בחצי הגמר של גביע אירופה בכדורגל. צפייה מתריסה, כדי לנופף בה כדגלו של הבן הרשע מסדר פסח, כאומר "מה העבודה הזאת לכם?" כמכחיש שואה סדרתי שנוהג להציג את ישראל כנאצית, הוא כתב שחוק הלאום מאמץ את עולם המושגים הנאצי: "במקום אני ארי ואתה יהודי, אני יהודי ואתה ערבי. זה אותו משחק."

הצטרף אליו גדעון לוי. בפשקוויל שכותרתו "הבה נשכח" הוא יצא נגד זיכרון השואה. "יש להפסיק את הנחלת הזיכרון המשחיתה דורות של ישראלים, את המניפולציה הצינית שישראל עושה בזכר השואה כאמצעי סחיטה המכשיר את כל מה שהיא מעוללת, ואת מסעות ההפחדה העולמיים נגד האנטישמיות, האמיתית והמדומה."

הוא היה מצפה, כך הוא כותב, שמשלחת שחוזרת מאושוויץ תיסע מיד לגבול עזה למחות על מה שאנחנו מעוללים לעזתים. כיוון שלא זה מה שקורה אלא ההיפך, יש להשכיח את השואה.

כידוע, גדעון לוי הוא מעריץ גדול וחסיד שוטה של גדול המסיתים האנטישמיים לאחר מלחמת העולם השנייה, רוג'ר ווטרס.

* ביד הלשון: בדיבור אחד – את נאומו בישיבת הפתיחה החגיגית של הכנסת ה-21, סיים נשיא המדינה רובי ריבלין, במשפט שהוא מרבה לשזור אותו בנאומיו: "ישראל היא מדינה יהודית ודמוקרטית, דמוקרטית ויהודית, בדיבור אחד."

מה הכוונה בביטוי "בדיבור אחד"?

הפיוט "לכה דודי", שכתב שלמה אלקבץ במאה ה-16 בצפת ומאז אנו שרים אותו בתפילת קבלת שבת בכל עדות ישראל, נפתח במילים "שמור וזכור בדיבור אחד."

"שמור וזכור" הן מילות הפתיחה של שתי גרסאות הדיבר העוסק בשבת בעשרת הדברות. בספר שמות נאמר:

זָכוֹר אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ. שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל-מְלַאכְתֶּךָ. וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ לֹא-תַעֲשֶׂה כָל-מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ וּבְהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ. כִּי שֵׁשֶׁת-יָמִים עָשָׂה יְהוָה אֶת-הַשָּׁמַיִם וְאֶת-הָאָרֶץ אֶת-הַיָּם וְאֶת-כָּל-אֲשֶׁר-בָּם וַיָּנַח בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי. עַל-כֵּן בֵּרַךְ יְהוָה אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת וַיְקַדְּשֵׁהוּ. 

בנאומו האחרון של משה – ספר דברים, הוא חוזר באוזני עם ישראל על סיפור מעמד הר סיני ועשרת הדברות, ונוסח הדיבר שונה:

שָׁמוֹר אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ. שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל-מְלַאכְתֶּךָ.   וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ. לֹא תַעֲשֶׂה כָל-מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ-וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ-וַאֲמָתֶךָ וְשׁוֹרְךָ וַחֲמֹרְךָ וְכָל-בְּהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ לְמַעַן יָנוּחַ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ כָּמוֹךָ. וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיֹּצִאֲךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ מִשָּׁם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה עַל-כֵּן צִוְּךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לַעֲשׂוֹת אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת.

ההבדל בנוסחים יוצר בעייה. האם היו שתי מערכות שונות של הדברות? האם משה שינה בנאומו את הנוסח שקיבל מאלוהים? והרי כאן אין המדובר רק בהבדל קל בנוסח, אלא גם בתוכן. בשמות טעם השבת הוא זיכרון למעשה בראשית. בדברים – זכר ליציאת מצרים.

שאלה זו הטרידה גם את חז"ל והמדרש תירץ זאת בדרך מקורית. כשאלוהים הכתיב למשה את הדברות, הוא אמר, ביכולתו הפלאית, באותו דיבור, בעת ובעונה אחת, את שתי הגרסאות. את מצוות ה"זכור" ואת מצוות ה"שמור". אלו שתי מצוות שאחוזות זו בזו ואינן ניתנות להפרדה. אנו מדליקים שני נרות ומקדשים על שתי חלות – כנגד "שמור" וכנגד "זכור".

כאשר ריבלין משתמש בביטוי זה, כוונתו כפולה – לתת תוקף של קדושה ליהדותה של המדינה ולהיותה דמוקרטית, ולומר ששני מאפייניה אלה שזורים זה בזה ואין להפרידם.

אורי הייטנר

* * *

אלן דרשוביץ

ה'ניו יורק טיימס' שוב נמצא בצד הלא הנכון

של ההיסטוריה

מתוך אתר "מידה",  30/04/2019

המוציאים לאור של העיתון חייבים לעצמם, ובעיקר לקהל הקוראים, בדיקה לעומק של ההטייה האנטי-ישראלית שהשתרשה בו.

תארו לעצמכם שהקריקטורה שפורסמה בשבוע שעבר ב'ניו יורק טיימס' ותיארה את ראש ממשלת ישראל ככלב, היתה במקום זאת מכילה מנהיג של קבוצה אתנית אחרת ומתארת אותו באופן דומה. אם אתם חושבים שקשה לדמיין דבר כזה, הרי שאתם צודקים לחלוטין. זה יהיה בלתי נתפס להעלות על הדעת שעורך ב'טיימס' היה מרשה לצייר מנהיג מוסלמי ככלב, או כל חבר בדת או גזע אחרים בצורה כה בלתי אנושית.

אז מה יש בעם היהודי שמאפשר לפרסם ציור כה משפיל של אחד ממנהיגיו החשובים?

 ניתן היה לחשוב שלאור ההיסטוריה הכואבת ובמיוחד בשבוע בו מצוין יום השואה, היהודים יהיו הקבוצה האחרונה לגביהם ירשה לעצמו עיתון מרכזי לפרסם קריקטורה שכאילו נלקחה הישר מהתעמולה הנאצית. אבל לא. בקושי 75 שנים חלפו מאז ה'דר שטרימר' נתן רוח גבית לרצח המוני של יהודים על ידי הצגתם כתתי-אדם, והנה אנו חוזים בתחייה מחדש של יצירות קיצוניות כאלה.

ה'ניו יורק טיימס' צריך להיות רגיש במיוחד לנושא, מכיוון שמדובר באותו עיתון שהיה בצד הלא נכון של ההיסטוריה כאשר היה צריך לדווח על השואה. אנשי העיתון קברו בכוונה את הסיפור מכיוון שבעליו היהודיים רצו להרחיק את עצמם מדאגות יהודיות. הם גם היו בצד הלא נכון של ההיסטוריה בזמן הקמת המדינה היהודית לאחר השואה ובכל הנוגע ליהודים וישראל.

כיום, ה'ניו יורק טיימס' ממשיך לבחור בצד הלא נכון.

אני מאמין אדוק בזכותו של העיתון לחופש ביטוי וגם בזכותו העקרונית להמשיך בדיווחים מוטים ובקו מערכתי אנטי-ישראלי. אך למרות תמיכתי בחופש הביטוי, אני מתכנן להשתתף בהפגנה מול משרד העיתון ולהשתמש בחופש הביטוי שלי נגד הדרך בה ה'טיימס' מנצל אותו.

גם כאשר הגנתי על זכותם של קומוניסטים או נאצים לבטא את משנתם המורעלת, הקפדתי יחד עם זאת לבטא את הבוז שאני חש אליה. עשיתי את אותו הדבר כאשר תמכתי בזכותם של סטודנטים פלסטינים להניף את דגלם ולציין את מותו של יאסר ערפאת, בזמן שגיניתי את אלה המשבחים רוצח המונים. חופש הביטוי שמור לכולם, אך החובה שלנו היא גם לגנות את אלה המתחבאים מאחוריו כדי להפיץ דעות גזעניות ואנטישמיות.

פרסום הקריקטורה האנטישמית ב'טיימס' לא היה אירוע חד פעמי. במשך שנים ארוכות, מדור הדעות בעיתון מוטה באופן חד-צדדי נגד ישראל. דיווחיו לגבי המתרחש במזרח התיכון היו במקרים רבים שגויים, וכל השגיאות האלו נטו לטובת אויביה של ישראל. רק לאחרונה, ממש בערב חג הפסח, פרסם ה'ניו יורק טיימס' טור דעה שהכריז כי ישו הצלוב היה כנראה פלסטיני. כמה מגוחך, כמה שערורייתי, כמה צפוי.

בשנים האחרונות, היה קשה יותר ויותר למצוא את ההבדל בין הדיווח החדשותי לבין מדור הדעות. לפעמים העורכים היו מתחבאים מאחורי כותרות כמו "ניתוח חדשות" כדי לאפשר לדיעותיהם האישיות להתפרסם בעמוד הראשי, ולאחרונה הם אפילו לא טורחים להסתתר יותר. הדיווחים עצמם, כפי שנחקרו בהרחבה על ידי ארגונים לביקורת התקשורת כמו–  CAMERA היו מלאים בשגיאות ובהטיות נגד ישראל.

המוציאים לאור של ה'ניו יורק טיימס' חייבים לעצמם ובעיקר לקהל הקוראים בדיקה לעומק של ההטייה הזו. עליהם מוטלת האחריות להרוויח מחדש את מעמדו של העיתון כאחד הנחשבים בעולם. כל השוואה למשל בין דיווחי ה'וול סטריט ג'ורנל' לאלה של ה'טיימס' בנושא המזרח התיכון, תעניק לאחרון ציון נכשל.

למרות כל זאת, באופן אישי איני תומך בחרם על ה'ניו יורק טיימס' – תנו לקוראים להחליט בעצמם האם הם מעוניינים לקרוא את דיווחיו המוטים. אני עצמי אמשיך לקרוא את העיתון בעין ביקורתית במיוחד, מכיוון שחשוב לדעת איזה מידע מסולף הקוראים מקבלים וכיצד להתמודד איתו בשוק הרעיונות. לכן אני הולך להפגין מול משרדי העיתון, בזמן שאני מגן על זכותו לטעות. זו היא המהות של התיקון הראשון לחוק.

לבסוף, ישנן גם חדשות טובות. אחת מעלילות הדם האנטישמיות המסורתיות גורסת כי 'יהודים שולטים בתקשורת'. אנשים שמפיצים את השטות הזו מצביעים לעיתים קרובות על ה'טיימס', שהוא אכן עיתון חשוב שנשלט בידי משפחה יהודית ידועה, משפחת זלצברגר, אך כל מי שממש קורא את העיתון יכול להבין מיד את השקר בטענה.

נכון, ה'ניו יורק טיימס' נשלט במשך שנים על ידי משפחה יהודית, אך אותה משפחה יהודית רחוקה מאוד מהבעת תמיכה בערכים וברגשות יהודיים או במדינת הלאום של העם היהודי. אם כבר, היא משתמשת ביהדות שלה כתירוץ לומר על יהודים מה שכל עיתון מרכזי אחר שאינו בשליטה יהודית לא היה מעז.

אלן דרשוביץ הוא פרופסור אמריטוס בבית הספר למשפטים באוניברסיטת הרווארד. הטור התפרסם לראשונה באתר מכון גייטסטון.

* * *

באבל על מות רחל בן עזר

לבית יודלביץ

אלמנתו של יעקב בן עזר

אישה רבת-פעלים בשירותה לציבור הנשים

בישראל, במסגרת ויצ"ו

אישה שהקימה משפחה מפוארת

והאריכה ימים

בעלה, הפרדסן ומשווק התפוזים, יעקב בן עזר ז"ל

 היה נכדו של משה-שמואל בן עזר ראב

שהיה ממייסדי פתח תקווה, ואחיו הצעיר של יהודה בן עזר ראב

הלווייה התקיימה ביום חמישי, כ"ז בניסן, בבית העלמין סגולה בפתח-תקווה

השבעה בבית משפחת בן עזר, רח' פישמן מימון 7, תל-אביב

בין השעות 10:00-13:00, 16:00-20.00

* * *

מנפרד גרסטנפלד

גרמניה: דו"ח חדש חושף את עומק

האנטישמיות המוסלמית

מתוך אתר "מידה", 01/05/2019

מחקר של הסוכנות לביטחון פנים מפרט לראשונה עשרות תקריות אנטישמיות מצד מוסלמים, גם כאלה שאינם קשורים לארגונים קיצוניים

הסוכנות לביטחון פנים של גרמניה פירסמה בחודש שעבר מחקר מיוחד בן 40 עמודים שכותרתו "אנטישמיות באסלאמיזם". זו הפעם הראשונה בה גוף מודיעין אירופאי כלשהו מפרסם דו"ח מפורט על הנושא, וזהו הפרסום הראשון בידי גוף ממשלתי כלשהו בגרמניה החושף את האנטישמיות שמקורה בחלקים של הקהילה המוסלמית במדינה.

אך הכותרת שניתנה לדו"ח החדש לא משקפת נאמנה דיה את תוכנו, וכנראה שכותרת מדוייקת יותר כמו "אנטישמיות באסלאם" היתה נחשבת לא תקינה פוליטית. לכן במרבית הציטוטים שאביא בהמשך מתוך הדו"ח כדאי להחליף את המילה "אסלאמיסט" – פשוט במילה "מוסלמי".

מחברי הדו"ח מגדירים את המושג "אסלאמיזם" כסוג של קיצוניות פוליטית בקרב מוסלמים שמטרתה היא חיסול הדמוקרטיה, כאשר רעיונות אנטישמיים מהווים חלק מהמרכיבים הבסיסיים שלה. במציאות, מוסלמים רבים אינם אנטישמים, אך בעיית האנטישמיות באסלאם רחוקה מלהיות בלעדית לאנשים בעלי דעות פוליטיות קיצוניות או אפילו למוסלמים דתיים. גם הדו"ח עצמו מציין כי אירועים אנטישמיים רבים נגרמו בידי אינדיבידואלים מוסלמים להם "לא היה שום קשר לארגונים אסלאמיים," ולכן ניתן להסיק שאסלאמיזם לא היה בהכרח הסיבה הישירה למיספר רב מן האירועים המופיעים בדו"ח.

השנאה כאבן יסוד

המסמך נפתח בהערה לפיה בשל סיבות היסטורית ולאור הניסיון הגרמני העגום עם נציונל-סוציאליזם, עמדות אנטישמיות היו מזוהות במשך תקופה ארוכה עם הימין הקיצוני. רק בהדרגה ובמהלך העשורים האחרונים התברר כי הקיצוניים בימין לא מחזיקים במונופול על האנטישמיות. על פי הדו"ח, אנטישמיות ואנטי-ציונות בגרמניה של ימינו הפכו להיות "דבר שבשגרה" ותופעה נרחבת בקרב המרכז והשמאל הסוציאליסטי במדינה.

המחברים מציינים כי דעות אנטישמיות בשורות אסאלמיסטים הן קיצוניות אף יותר בשל מניעים דתיים, טריטוריאליים ופוליטיים, המשתלבים יחד כדי ליצור השקפת עולם אנטישמית. עוד נכתב כי כל הקבוצות האסלאמיסטיות הפכו את שנאת היהודים כאוייב לאחת מאבני היסוד של התנועה.

הדו"ח מציין כי ההגעה של יותר מחצי מיליון מוסלמים לגרמניה בין השנים 2014 ל-2017 הגבירה את ההשפעה של האנטישמיות האסלאמיסטית במדינה. על פי הנתונים של הליגה נגד השמצה, המצוטטים במחקר על מדינות המוצא של המהגרים, טורקיה (ממנה הגיעו מיליוני מוסלמים לגרמניה) היא המדינה הכי פחות אסלאמיסיטית – בה נרשמו רק 70 אחוזים בעלי דעות אנטישמיות. עוד מציין המחקר כי ילדים רבים במדינות אלה גדלים על ברכי חינוך אנטישמי מובהק.

זיכרון מהעבר

רק לפני כשנה וחצי, לדבר על אנטישמיות מוסלמית היה נחשב לטאבו מוחלט בגרמניה, וזה בוודאי לא היה נושא שהוזכר אי פעם מפי פוליטיקאים. זה היה המצב למרות העובדה הידועה כי תקריות אנטישמיות רבות במדינה נעשו בידי מוסלמים.

כמו מחקרים אחרים בנושא, גם הדו"ח החדש מזהה את נקודת המפנה במודעות הגרמנית לאנטישמיות אסלאמיסטית בהפגנה שנערכה בברלין ב-2017. שלטים שהונפו באותה הפגנה דרשו את השמדת מדינת ישראל, ודגלי ישראל הועלו באש. הדו"ח מציין כי פעולות קיצוניות אלו נעשו בידי אנשים להם היה קשר מוכר קודם עם ארגונים אסלאמיסטים, עובדה שמעולם לא פורסמה בעבר.

שריפת דגלי ישראל זיעזעה את הגרמנים בשל הדימוי והזיכרון של שריפות הספרים מן העבר, שזכו לעידוד מהמפלגה הנאצית ששלטה במדינה בשנות השלושים של המאה שעברה. סרטונים של שריפת הדגלים הפכו לוויראלים והובילו לתגובות קצרות מפי פוליטיקאים בכירים.

נשיא גרמניה ואיש המפלגה הסוציאל-דמוקרטית – פרנק-ואלטר שטיינמאייר, אמר כי האחריות הגרמנית על ההיסטוריה "אינה מבדילה בין אלו שנולדו מאוחר יותר, והיא כוללת גם את המהגרים." הוא הוסיף כי "זהו תנאי שלא עומד למשא ומתן עבור כל מי שחי בגרמניה ועבור מי שרוצה לחיות פה."

יינס ספאן, חבר במפלגת השלטון CDU שהפך מאז לשר הבריאות, אמר כי ההגירה ההמונית ממדינות מוסלמיות היא הסיבה העיקרית להפגנות בגרמניה. בכיר אחר במפלגה, סטפן הרבארת, אמר כי "אנחנו חייבים להתמודד בנחרצות עם האנטישמיות של מהגרים בעלי רקע ערבי ואלה ממדינות אפריקה."

קצה הקרחון

גם המחקר של סוכנות הביטחון מראה כי יש הכרח לפעול נגד התפשטות האנטישמיות הקיצונית בקרב מוסלמים בגרמניה. לכך תידרש תודעה גבוהה יותר בשיח הציבורי לבעייה. זה כולל מורים, עובדים סוציאליים, המשטרה ועובדי של משרד ההגירה ושאר משרדי הממשלה הרלוונטיים ברמה הארצית והמקומית.

מחברי המחקר הצביעו גם על הדרך בה אסאלמיסטים מפרשים את האסלאם כעומד בניגוד לעקרונות הבסיסיים של החוקה הגרמנית בכל הנוגע לריבונות האזרחים, ההפרדה של דת ומדינה, חופש הביטוי והשוויון הכללי בין אנשים. אלה הן חלק מהסיבות בגינן שירותי הביון הגרמנים מנהלים מעקב אחרי פעילות של ארגונים אסאלמיסטיים במדינה.

הדו"ח מפרט רשימה של ביטויים של אנטישמיות אסאלמיסטית כגון: "יהודים שולטים בבנקים ובכלכלה," "יהודים פועלים בעזרת סוכנים ואגודות חשאיות," ו"ישנו קרב נצחי בין מוסלמים ליהודים."

כמו כן מפורטת רשימה של ארגונים מוסלמיים קיצוניים הפועלים בגרמניה כמו חיזבאללה, חיזב א-תחריר, דאעש, הארגון הטורקי "מילי גורוש" וארגונים סלפיסטים שונים.

לסיכום טוענים מחברי המחקר כי יותר ממאה תקריות אנטישמיות שהתרחשו ב-2017 ויוחסו רשמית למוסלמים, הן רק קצה הקרחון.

שעיר לעזאזל

מעט לאחר פרסום הדו"ח חסר התקדים, ראה אור מסמך אחר מאת 'הארגון האסלאמי הליברלי' שכותרתו "העצמה במקום אנטישמיות." המסמך מומן בין השאר על ידי משרד ההגירה הגרמני והראה כי צעירים מוסלמים רבים חשים צורך להצדיק דעות אנטישמיות בכך שהם עצמם חוו השפלה ואי-סובלנות כתוצאה של אסלאמופוביה. במילים אחרות, חברי הקהילה המוסלמית מחפשים שעיר לעזאזל בדמות מיעוט קטן אף יותר – היהודים.

המסמך זכה לביקורת רבה. אלן פוזנר, פרשן פוליטי בעיתון 'Die Welt', כתב שאנטישמיות בקרב צעירים מוסלמיים היא ביטוי לדעות קדומות ולא תוצאה של אסאלמופוביה.

חוקר מדעי המדינה חאמד עבדל-סאמד הכחיש גם הוא את הטענה לפיה אנטישמיות מוסלמית היא תוצאה של שנאת מוסלמים. "אם כך היה באמת," כתב, "הרי שהעולם המוסלמי כולו היה חופשי הן מאסלאמיזם והן מאנטישמיות, שהרי אסלאמופוביה לא קיימת כלל במדינות האלה."

ד"ר מנפרד גרסטנפלד הוא חוקר בכיר במרכז בגין-סאדאת למחקרים אסטרטגיים באוניברסיטת בר אילן. הוא מתמחה ביחסי ישראל-אירופה, אנטישמיות ואנטי-ציונות. הטור התפרסם במסגרת סדרת 'מבט מבס"א' מבית מרכז בגין סאדאת. סדרת הפרסומים מבט מבס"א מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר.

* * *

יוסי אחימאיר

"ונזכור את כולם?"

דברים שנשא יוסי אחימאיר, יו"ר מכון ז'בוטינסקי, במוצאי יום הזיכרון לשואה ולגבורה, באירוע שהתקיים במוזיאון ז'בוטינסקי בתל-אביב

ברוכים הבאים לערב הקרנת הסרט "ונזכור את כולם?" האירוע הזה מתקיים במוצאי יום הזיכרון לשואה ולגבורה, אבל על השואה, על הגבורה במהלך שנות האימים על אדמת אירופה, וגם על ניצולי השואה – צריך לחשוב, לדבר, לדון – וגם לעשות – בכל ימות השנה!

הנוכחות הגדולה מלמדת, אולי, לא רק על התעניינות גוברת בשואה, ככל שהיא מתרחקת מאיתנו בסרגל הזמן ומספר שורדיה מתמעט והולך, אלא גם בעיוותים שנעשים בימינו בחלק מהיבטיה ההיסטוריים.

זה קורה לא רק בארצות שהיו אחראיות לשואה, ששיתפו פעולה עם מכונת ההשמדה, וממשלותיהן מנסות להמעיט באחריותן, אלא גם במידה מסויימת בחקר תקופת השואה אצלנו.

אני הולך להפתיע אתכם. הסרט שעוד מעט ניצפה בו – חבל שנעשה! או ליתר דיוק – חבל שהיה צריך לעשותו. זהו סרט חשוב, מרתק, מדהים, סרט שמציב לנגד עינינו פן פנימי, שלילי, פן של פלגנות פוליטית, פן של חשבונאות קטנה שרוחשת בתוכנו, בשעה שהאוייב, כאז כן עתה, אינו מבדיל בין שמאלנים וימנים, דתיים וחילונים, עשירים ועניים.

מרד גטו ורשה הוא סיפור של גבורה והקרבה הירואיים, לחימה שמראש לא היה לה סיכוי – כמעט כמו הלחימה של הפלגים השונים במרד ברומאים בארץ-ישראל לפני אלפיים שנה. ואולם לחימת-ייאוש, שניצרבה עמוק בתודעה הלאומית, לחימה בגבורה עילאית לצורך נקמה, לצורך שמירת הכבוד הלאומי של העם היהודי אל מול צורריו-משמידיו. לחימה שמבטיחה את עתידנו כאומה וכמדינה.

מי אנחנו שנשפוט את אחינו בשואה? קל לנו לדבר, אנחנו החיים, שהרי לא היינו שם, לא במצדה ולא בגטו ורשה, ובכל זאת: אם בכל מקרה הולכים למות, אזי נופלים כגיבורים, ופחות – אם רק אפשר – כקדושים. זה מה שהניע את מורדי גטו ורשה כולם, מאורגנים כבודדים, ללא הבדלי השקפות. לחימה עד תום, שבה כל פרט, כל אחד מהנצורים, מפגין בתעוזה בלתי רגילה, את הכבוד הלאומי המפעם בקרבו, את שייכותו לאומה גאה, נרדפת, אבל שורדת וקמה לתחייה.

אבל כמו בעיתות רגיעה, למשל במערכת הבחירות שזה עתה נסתיימה, בזמנים נורמליים של תקומה ועצמאות כאשר שסעים ובקיעים ניבעים בתוכנו – מסתבר שגם בעיתות של מצוקה ולחימה, של אובדן וייאוש, איננו מסוגלים לשמור לחלוטין על אחדות שורות.

כך היה גם בלחימה עד הכדור האחרון במרד גטו ורשה, כאשר שני אירגונים – שבסיסם הוא בעצם אידיאולוגי-פוליטי, במיוחד אי"ל ופחות אצ"י – נלחמו בתעוזה, אבל כל אחד בנפרד, נגד אותו צורר נאצי שמבקש להשמיד יהודים ללא הבדל של שייכות פוליטית.

אירגון אחד – מפורסם וידוע ונלמד, "האירגון היהודי הלוחם" בהנהגת מרדכי אנילביץ, מורכב מחברי תנועות שמאל והבונד, לא היה מוכן לקבל אליו בית"רים, אנשי ז'בוטינסקי, ולא היה מוכן לשתף פעולה עם "האיגוד הצבאי היהודי", בפיקוד חבר בית"ר פאבל פרנקל. זילזל בהם, סגר את שורותיו בפניהם.

לימים, לאחר תחייתנו הלאומית, הסיפר, הנאראטיב, של מרד גטו ורשה היה אצלנו כל השנים חד צדדי. אצ"י ולוחמיו כמעט לא הוזכרו בהיסטוריוגרפיה של המרד והשואה. ואין צורך לומר במעמד זה – זהו אותו קיפוח של תרומת מחתרות האצ"ל ולח"י בארץ-ישראל, למען חירות ועצמאות ישראל.

עד שקם הפרטיזן, הסופר והחוקר חיים לזר ופירסם לפני כארבעים ויותר שנה את ספרו "מצדה של ורשה", ועד שהחל המדינאי והמהנדס משה ארנס לחקור את מרד גטו ורשה, והוציא לאור לפני עשור שנים את מחקרו "דגלים מעל הגטו". הספר היכה הדים והעלה לצד ביטויי זילזול וביטול, סימני שאלה בקהילת המחקרית-אקדמית באשר לטיפול בנושא המרד עד כה.

שניהם – לזר וארנס זכרם לברכה – אנשי בית"ר ותנועת ז'בוטינסקי היו. אבל שקעו במחקר לשמו, אספו עדויות ממי ששרדו, קיבצו מיסמכים ככל שנותרו, ובעקבותיהם יש לנו מחקר שלישי, חדש, מאת פרופ' חווי דרייפוס, שאינה חשודה בהטייה פוליטית ימנית, חלילה וחס. במחקרה-ספרה המזהיר, שאין ערוך לחשיבותו על סופו של גטו ורשה, מקנה פרופ' דרייפוס מעמד שווה לשני האירגונים הלוחמים, לצד האלפים שמרדו ולא נימנו עם שורות אי"ל או אצ"י, בתרומתם להנפת נס המרד.

וכך, 76 שנה לאחר פרוץ המרד, אני יכול לבשר, שגם חוקרי יד ושם, לבד מחווי דרייפוס, בדקו את עצמם, ובאלה הימים הכירו בכך שלחימתו של אצ"י, באזור ככר מוראנובסקה, היתה עזה ביותר, ככל הנראה העזה ביותר והיעילה ביותר בכל ימי המרד, לחימה בנשק קל וכבד שהיה ללוחמיו, שהפילה חללים בקרב הפושעים הנאצים, והיקשתה מאוד על הגרמנים בביצוע זממם הרצחני. כמובן, לעצור את חיסול גטו ורשה לא יכלו, הלוחמים הנצורים. מעטים מהם שרדו.

ובכן, יד ושם – כך נמסר לי כחבר הנהלתו ולאחר שעמדתי על כך – עומד לעדכן את התצוגה הגדולה שלו, ולהקנות לאצ"י ולגיבוריו מקום כבוד, כראוי להם. זה יקרה בהקדם, אני מקווה. כולנו מקווים.

וזה יקרה אולי זה גם בזכות הסרט, שעוד מעט ניצפה בו. אמרתי בתחילת דבריי, כי חבל שהוא נעשה, משום שחבל ועצוב, שגם בימי המרד היו הלוחמים מפולגים לשני מחנות, לשני אירגונים. אלמלא כן הסרט – אם היה נעשה בנסיבות אחרות – היה שונה לחלוטין.

המחקר המתעדכן והסרט המקצועי מחוללים את ראשית תיקון העוול ההיסטורי, ומציגים את פאבל פרנקל ולוחמיו הבית"רים, באור הראוי להם. כבוד ללחימתם, כבוד להקרבתם, כבוד לזיכרם. הסרט עושה היטב את שליחותו, ולכן בניגוד למה שאמרתי בפתח דבריי – טוב שנעשה הסרט הזה, וטוב שהופק בידי יוצרים מוכשרים, יובל חיימוביץ-זוסר וסימון שכטר, שהרימו את הכפפה, השיגו את התקציבים – וזה לא היה קל, כן גם תחת שלטון המחנה הלאומי זה לא קל – והפיקו יצירת מופת.

אני שמח לשמוע שהסרט נע ונד בין אתרים שונים, מוצג לעיני קהלים שונים, ממחיש באופן משכנע את האמת באחת הפרשות ההירואיות ביותר בתולדות עמנו, וזאת מבלי לפגוע בזכויותיהם, בגבורתם, של הלוחמים מהאירגון השני. אני שמח שיוזמתו הנוספת של משה ארנס – להנציח את פאבל פרנקל וחבריו בקריאת רחובות וככרות על שמם בערי ישראל, אף היא נושאת פרי. אבל עוד רבה המלאכה גם בתחום זה. אני פונה לכל ראשי הערים בישראל, להנציח בחוצותיהם גם את גיבורי בית"ר במרד גטו וארשה. זוהי צוואתו לנו, לכם, של מישה ארנס.

ואסיים בנימה אישית:

נולדתי בשעה שמרד גטו ורשה היה לקראת הכרעתו, מאי 1943. ברשותי גיליון עיתון "המשקיף" שכותרתו הראשית מבשרת על קרבות עזים שמתחוללים בגטו וארשה, ובתחתיתו – מדעה קטנה. הוריי, שאיבדו את הוריהם – הסבים שלי – בשואה, מזמינים את כל ידידיהם לברית שלי, בבית החולים "הדסה" על הר הצופים בירושלים.

כאלה היו הימים, בין ורשה העולה בלהבות לירושלים הנתונה בלחימה, בין שואה לבין תקומה. "ונזכור את כולם?" – כן, נזכור כולנו, ללא הבדלי השקפות ודעות, את כולם. נזכור וננציח. את אנילייביץ וחבריו, את פרנקל ולוחמיו. יהי זכרם ברוך.

יוסי אחימאיר

* * *

יצחק הילמן

צ'רצ'יל ורוזוולט וחלקם בשואה

אנחנו מציינים בימים אלה שבעים וארבע שנים לתום מלחמת העולם השנייה. המלחמה שגבתה שישים מיליון קורבנות, מהם שישה מיליון יהודים. מבחינת משתתפי המלחמה, מיספר ההרוגים הגדול ביותר היה של ברית המועצות, כעשרים מיליון הרוגים, אחריה בתור נמצאת גרמניה הנאצית עם כעשרה מיליון, פולין עם שישה מיליון הרוגים, מחציתם יהודים.

בריטניה וארה"ב, שהיו הכוחות המערביים הדומיננטיים, שהכריעו את המלחמה, ספגו באופן יחסי מעט מאוד אבדות. אבדות שתי המעצמות, כולל בחזית היפנית, הסתכמו במאות אלפי הרוגים בלבד. היהודים, בתור עם, ספגו באופן יחסי הכי הרבה קורבנות, במלחמה זו. כידוע, כשליש מהעם היהודי הוכחד. כל זה התרחש במהירות וביעילות שטנית, שלא תאומן.

כיצד זה קרה? מדוע יכלו הנאצים להרוג עד 1943 שלושת אלפים יהודים בממוצע ליום. וכיצד עלה ממוצע נוראי זה אחרי 1943 לעשרת אלפים קרבנות ליום? איך התרחשה קפיצת מדרגה נוראה זו? ובעיקר, מדוע לא האטו אותה?

לעניות דעתי, מי שאחראים לקפיצת מדרגה זו, היו קברניטי בעלות הברית: צ'רצ'יל ורוזוולט. אחרי ועידת אביאן ב-1938, הבין היטלר שלא בריטניה ולא ארה"ב ובוודאי שלא מדינות קטנות יותר תסכמנה לקלוט פליטים יהודיים. המסקנה שלו היתה שפתוחה הדרך להשמדתם. 

לא רק שהיה סירוב מוחלט לקליטת פליטים יהודיים מגרמניה, אלא שגם בריטניה וגם ארה"ב הביטו באדישות מוחלטת כיצד נחקקים חוקי הגזע המטורפים, איך מושלכים היהודים מכל מקומות העבודה ואיך למעשה נסללת הדרך להשמדתם. למרבית הלעג, היה זה היטלר שהתיר לעשרות אלפי יהודים להגר לפלסטינה. אילו הסכימו הבריטים להרחיב את ההגירה ניתן היה כמעט מיידית להציל עוד כמה מאות אלפי יהודים ממוות בטוח בהמשך. 

במהלך המלחמה עשו צ'רצ'יל ורוזוולט כל שביכולתם, כדי להסתיר את העובדה, שהם ידעו בכל שעה כמה יהודים נרצחו בידי כוחות הגרמניים, היכן הם נרצחו ובאיזה שיטות נוראיות זה קרה. המידע היה בידם כתוצאה מפיצוח מכונת ההצפנה של הצבא הגרמני, האניגמה המפורסמת. מכונה זו נפלה במקרה לידי הצבא הפולני עם הפלישה הנאצית לפולין בספטמבר 1939. המכונה הועברה ע"י שני קציני מודיעין פולניים לצרפת. משם הועברה המכונה לבריטניה ופורקה ונלמדה ע"י מומחי המודיעין הבריטי בבלצ'לי שליד לונדון. לפיכך, בעזרת המכונה, ידעו הבריטים על מיקומם של כל מחנות הריכוז הגרמניים ומה נעשה בהם במדויק. בנוסף למידע סודי זה, הגיע גם מידע מניצולים, שהוצלב ואומת. 

ב-1943 הגיעו הבריטים והאמריקאים לדרומה של איטליה ומשם החלו בהפצצה שיטתית של כל שטחי הרייך השלישי. לא היה מקום אחד באירופה, שאליו לא הגיעו מפציצי בעלות הברית בעשרותיהם. אילו רצו, יכלו להרוס לחלוטין את אושוויץ, טרבלינקה, סוביבור, מאידנק וברגן-בלזן. הם גם יכלו, אילו רק רצו, להשמיד את רוב מסילות הברזל שהובילו למחנות ובכך להאט את מכונת ההריגה. 

תעשיית המוות של 1943 ואחריה, יכלה להתקיים רק באמצעות אלפי רכבות, תאי גזים ומשרפות. הטענה כביכול, שהגרמנים היו מסוגלים לתקן בין לילה כל מסילת ברזל שהופצצה, אינה נכונה. ייתכן כי בהפצצות היו נהרגים אלפי יהודים אבל מאות אלפים אחרים היו ניצלים. גם בנחיתה בנורמנדיה ב-1944 נהרגו עשרות אלפי צרפתים, בהפצצות בעלות הברית על הכוחות הגרמניים. לכולם היה ברור שזהו מחיר הניצחון.

הבריטים והאמריקאים טסו כמעט כל יום מעל למחנות המוות כאשר הקורבנות על הקרקע מבחינים בהם לא פעם ומקווים שיפציצו גם אותם. לפי טענות בעלות הברית, לא יכלו להפציץ את המחנות מחשש שייפגעו הקורבנות. היש איוולת גדולה מזו?

נכון שב-1943 כבר רובה של יהדות פולין לא היה בחיים, אבל את יהדות הונגריה, יוון, צרפת וגרמניה, עדיין היה אפשר להציל ברובה. מדובר להערכתי הזהירה, בלא פחות ממיליון יהודים. לצ'רצ'יל ורוזוולט זה לא הזיז.

ומדוע זה קרה? זה קרה לדעתי אך ורק מפני שליהודים לא היתה מדינה ומשקלם והשפעתם על המלחמה, היו אפסיים. זה קרה גם בגלל שמצפונם של קברניטי העולם החופשי לא הציק להם. אם כל הקרבנות של הנאצים היו בריטים או אמריקאים פני הדברים היו שונים. חיסול עשרת אלפים יהודים בכל יום לא ריגש אותם.

עיקר הפניות היו לרוזוולט להפציץ את המחנות. אלא שרוזוולט ידע, שממילא תשעים אחוזים מהיהודים מצביעים לדמוקרטים, ולכן זילזל ושתק. מבחינת צ'רצ'יל, ליהודים לא היה כל משקל פוליטי. מאתיים אלף יהודי בריטניה ומאה אלף יהודי קנדה וחמישים אלף יהודי אוסטרליה לא היה להם כל משקל אלקטוראלי. ומבחינת הנעשה בארץ ישראל, צ'רצ'יל התנגד להקמת מדינה יהודית. עם תחילת מלחמת העולם השנייה הציעה הסוכנות היהודית, לגייס לצבא הבריטי, שלוש דיביזיות מצעירי היישוב, והיא סורבה. עם זאת הבריטים גייסו יהודים ארץ-ישראליים , אבל רק על בסיס אישי.

האינטרס של צ'רצ'יל היה הרגעת הערבים ומניעת אהדתם לגרמנים. הקמת צבא יהודי משמעותי, סתרה אינטרס זה. לכן גם הבריגדה היהודית הוקמה רק חמישה חודשים לפני תום המלחמה, ובהיקף של עשירית מהיעד המקורי.

גם חמש מאות אלף יהודי ארץ ישראל, שסיפקו את כל הדלק והמזון של הצבא הבריטי במזרח התיכון, לא היה בהם כדי להטות את הכף, ולגרום לבריטים להפציץ את המחנות ולהציל את קרוביהם של יהודים אלה.

אשר לרוזוולט, שבאופן יוצא מהכלל נבחר ארבע פעמים לנשיאות, בקבינט שלו היה רק יהודי אחד – הנרי מורגנטאו, שר האוצר. למורגנטאו לא היתה כל השפעה על החלטותיו של רוזוולט לגבי הצלת יהודים. האיש היה דור חמישי בארה"ב וכבר שכח כמעט שהוא יהודי.

בכלל, ארה"ב, עד דצמבר 41', סירבה להצטרף למלחמה נגד היטלר. דעת הקהל האמריקאית, למרבה ההפתעה, אהדה במידה רבה את גרמניה. אלמלא התקפת היפנים על פרל הרבור בדצמבר 1941, ייתכן שארה"ב לא היתה בכלל נלחמת בהיטלר.

למרות שמיספר היהודים באמריקה היה חמישה מיליון מתוך מאה ועשרים מיליון תושבים, משקלם בפוליטיקה האמריקאית היה זעום. העיתונות האמריקאית עקבה אחרי עלייתו של היטלר, ולמרות שהתריעה שמדובר במפלצת, היתה אדישה למעשיו. רוזוולט ידע שמצביעיו היהודים יתמכו בו, יהיה גורל אחיהם באירופה אשר יהיה.  

נשאלת השאלה מדוע אחרי שבעים וחמש שנים, ישראל מעולם לא האשימה את צ'רצ'יל ורוזוולט באחריות לגורל חלק מיהודי אירופה?

הסיבה לכך פשוטה. ארה"ב, עם כל אדישותה כלפי ישראל עד ל-1967, הפכה אחרי שנה זו לספקית הנשק העיקרית שלה ולמשענתה המדינית במועצת הביטחון. לשיא היחסים הגענו בשנים האחרונות תחת ממשל טראמפ עם ביטול הסכם הגרעין בין ארה"ב לאיראן והסנקציות שהוטלו עליה. 

אשר לבריטניה, גם היא סיפקה לישראל נשק רב, בעיקר טנקי צנטוריון, מטוסי מטאור צוללות ופריגטות. בהיותה ידידתה הגדולה של ארה"ב, חששה ישראל מהתנגשות מדינית עימה ומכאן השתיקה.

גם לצרפת היתה מעורבות חמורה בשואה. משטר וישי סיפק לגרמנים את הרכבות שהובילו את אזרחיו היהודים לאושוויץ, לתעסוקה כביכול, למרות שהצרפתים ידעו שמשם איש לא יחזור. היות שצרפת סיפקה לישראל נשק רב, בשעותיה הקשות וגם סייעה בהקמת הכור בדימונה, ישראל מעולם לא הזכירה לה את חלקה בשואה.

יצחק הילמן

* * *

משה גרנות

להכיר כדי לאהוב

על ספרה של דורית אורגד

"אהבת הנער ממרוקו"

הקיבוץ המאוחד 2019, 181 עמ'

שורשן של המילים "להתנכר" ו"להכיר" הוא אחד, אבל המשמעויות שלהן ממש הפוכות. כשאין מכירים את הזולת, די במבט רפרפני כדי להתנכר לו, ורק כאשר מכירים אותו לעומק – יש גם סיכוי לאחווה, ואפילו לאהבה.

דורית אורגד הטילה על עצמה את התפקיד הזה – להכיר לעומק את השבטים הרבים שהגיעו לארצנו מגלויות שונות ומתרבויות שונות. נקל להטביע תווית על הזולת, וקשה הרבה יותר לנסות להכיר ולהוקיר אותו. דורית אורגד, בעלת תואר דוקטור לפילוסופיה יהודית, ותארים אקדמיים בכלכלה ובסוציולוגיה, אמונה על כך שאת נושאי הכתיבה יש לחקור לעומק, וכשקוראים את ספריה לילדים ולנוער, מתרשמים מהחקר האדיר שהושקע בכל פרט ופרט. אזכיר כאן שניים מתוך למעלה משבעים ספריה שמנתבים את הנוער להכיר עדות בישראל – כמו למשל, שני ספרים המקרבים את הנוער אל הידע על העדה האתיופית, הלא הם "שבועת האדרה" ו"קלקידן".

בספר שלפנינו דורית אורגד מפגישה את הקורא הצעיר עם נער מעדת עולי מרוקו, כשברור שהיא חקרה פרטי פרטים הקשורים בעדה זאת. הקורא הצעיר מתוודע אל פרטים היסטוריים, כגון החסות הצרפתית על מרוקו משנת 1912, "התריתל", כלומר הפוגרום שערכו החיילים המרוקאים (כשמרוקו תחת חסות צרפתית!) – שלוו באספסוף מוסלמי, במלאח של העיר פס – שם נהרגו עשרות יהודים, הבתים נבזזו והועלו באש, בתי הכנסת נחרבו, וספרי התורה נקרעו, וכשנים-עשר אלף מדרי המלאח נמלטו על נפשם. וכל זה משום שהיה איחור בתשלום המשכורות, וכשהסתבר שכנגד המעוז הצרפתי אין לחיילים המרוקאים סיכוי – מה יותר קל מאשר להשלים את הצרור הנקוב בביזה וברציחות מזוויעות במלאח?

למרות שכביכול היהודים קיבלו זכויות אזרח, ומונה אפילו שר יהודי, הוא לאון בן זקן, וכבר לא נחשבו לד'ימים (בני חסות), ולא היו חייבים בג'יזיה (מס גולגולת) – בעיני המוסלמים הם עדיין נחשבו לחסרי מעמד: אסור להם לחבוש כובע הדומה לזה של המוסלמים, אסור להם לנעול נעליים מחוץ למלאח, אסור להם למכור רכוש למוסלמי, מי שמתלונן על עוול שעשה לו מוסלמי, עלול לקבל מאסר ולשלם קנס. לפני כל חג הקהילה היהודית נאלצה לאסוף תכשיטי זהב וכסף כדי להביא תשורה למלך, כדי שימשיך חסותו עליה.

המידע הזה מגיע לקורא באמצעות סיפור שמספר הרב שלמה אלפסי, המנטור של הגיבור המרכזי, הלא הוא עמרם אלפסי, נכדו, שבסיפור המעשה העיקרי הוא בן חמש-עשרה. מסתבר שרב שלמה אלפסי חווה את התריתל (פוגרום) – היהודים התכוננו לפרעות ואגרו נשק, אבל המשטרה הצרפתית החרימה נשק זה, וכשבאו הפורעים, לא היתה ברירה אלא פשוט לברוח – מי שרק היה יכול. בפרעות האלה נהרגה אשתו של רב שלמה, כשנכלאה בתוך הבית השרוף. רב שלמה ניסה להציל את בנו, סמי (לימים – אביו של עמרם), אבל הפורעים יורים ברגלו ומכים אותו בראשו, והוא מתעלף. אחרי אירוע הדמים הזה, ולאחר שיטוטים בכל העיר הוא מוצא אותו בכלוב בגן החיות של המלך, ובעטיה של הטראומה שחווה – הוא לא הוציא מילה מפיו במשך תשע שנים. את הסיפור הזה מספר רב שלמה לנכד כדי שיבין מדוע אביו, שחווה טראומה נוראה, מתנהג בקשיחות, צורח עליו, ואינו מרשה לו להצטרף לתנועת הנוער הציונית "דרור", שהמועדון שלה הוא מחוץ למלאח, הבטוח כביכול.

אירוע היסטורי חשוב נוסף שנארג בתוך הסיפור הוא השתתפות צירים ממרוקו בקונגרס הציוני ה-12 שהתקיים ב-1921 בקרלסבאד שבצ'כוסלובקיה, שם נידונה הצהרת בלפור, נוסדה קרן היסוד, וטופלה רכישת אדמות העמק. על פי סיפורנו, הקהילה היהודית ביקשה מהרב שלמה אלפסי, שהיה גם צורף אמן, שישמש ציר בקונגרס זה, והוא באמת נוסע עד קרלסבאד, ומשתתף בדיונים, אבל לצערו שם דיברו יידיש וגרמנית, והוא שלט רק בערבית מרוקאית, בעברית ובצרפתית. בחוצות קרלסבאד פוגש הרב בצרפתי אנטישמי, ונוכח שהמחלה הזאת פושה באירופה כמו במרוקו.

ציינתי שרב שלמה אלפסי מתפרנס מהצורפות, ותורתו איננה אומנותו, והוא בוודאי תלמיד של הרמב"ם (שכידוע, שהה תקופה בפס שבמרוקו), שקבע בספר המדע, הלכות תלמוד תורה פרק ג': "כל המשים על ליבו שיעסוק בתורה, ולא יעשה מלאכה, ויתפרנס מן הצדקה, הרי זה חילל את השם וביזה את התורה... וכל תורה שאין עמה מלאכה – סופה בטלה, וסוף אדם זה שיהא מלסטם את הבריות."

נראה לי שרבים מלומדי התורה בימינו לא הפנימו דברים נכוחים אלה של "הנשר הגדול".

הסולטאן מוחמד החמישי, שהוגלה למדגסקר על ידי הצרפתים, חזר למרוקו, וזכה לתואר מלך ב-1955, כשמרוקו קיבלה עצמאות. הוא נחשב לנותן החסות של היהודים, אבל הוא נכנע לדרישות של מדינות ערב, ואסר על העלייה של היהודים לארץ ישראל. העלייה התקיימה לכן במחתרת, והסיפור מתאר כיצד שליחים מארץ ישראל הכינו את הנוער לעלייה ולהגנה עצמית. בין השליחים האלה מוזכר יפתח, בן קיבוץ שמנהל את קן תנועת "דרור" במרקש, וכן איש המוסד בעל הכינוי יואכים פישרמן, המופיע במרוקו במסווה של איש עסקים גרמני.

כדי להכניס את הקורא הצעיר לאווירה של מרוקו, המחברת טרחה ולמדה מילים ביהודית מרוקאית ובשפת הברברים, ומזכירה מאכלים מרוקאיים, כולל מעדני המימונה, שבהם השתבחה העדה הזאת. היא מציינת את שמותיהם המקוריים, ואף מזכירה את אופן הכנתם (ראו עמ' 65, 67, 79, 110, 115, 120, 126, 140, 154, 157).

הסיפור מתאר את הערבות ההדדית של יהודי מרוקו, שנחלצו כאיש אחד להציל את פגועי התריתל. הרב שלמה אלפסי זכה לסעד והצלה מידי קרוב בשם יוסף מויאל, שדואג לריפויו ודואג לילד סמי (לימים אביו של עמרם, הגיבור המרכזי של הסיפור הדובר בגוף ראשון). הוא אף משכן את הרב בדירה במרקש. גם איש זר לחלוטין לרב אלפסי, חמימו בוזגלו, לוקח על עצמו לטפל בילד המפוחד שחדל לדבר במשך תשע שנים, וכשזה נרפא מאילמותו (תוצאת הטראומה שעבר), הוא משיא אותו לבתו, והשניים הם הוריו של עמרם ושל שתי אחיותיו.

לעומת ההווייה המרנינה הזאת בקהילות ישראל במרוקו – מוצגת האוכלוסייה המקומית כאספסוף מוסת השש להשפיל יהודים, ואף להשמידם. אפילו התנועה של "המשחררים הצעירים" כנגד שלטון צרפת, מתוארת כחבורה של בריונים, ונציגם העיקרי הוא עימאד קנאן, הר אדם, מזוהם ומסריח, שמתנכל לעמרם וסוחט ממנו כסף באלימות.

הספר מזכיר מוסלמי אחד מוסרי ומצפוני – הלא הוא סעד, שמשפחתו הברברית מתנכלת לו, ואביו הפך אותו לעבד ממש. ז'וז'ו, דודו של עמרם, בעל חנות "הבונבון", מפצה את אביו על הפסד עבודתו של הנער המסכן, מציל אותו מעליבותו, מממן לימודיו בפנימייה, ומסייע לו להגיע לאוניברסיטה. צעיר זה הוא אסיר תודה ליהודים, ובהזדמנות אפילו מציל את עמרם מאיומיו של עימאד האיום.

המחברת איננה מתעלמת ממה שמכונה "האמונה העממית", כגון כתבים נגד עין הרע; כגון השתטחות על קברי צדיקים (הצדיקה סוליקה, והצדיק מוריס בן דיוואן), שלא ממש הועילו לשחרר את סמי מהטראומה שעבר.

בספרי ילדים ונוער רצוי לסיים ב"סיום טוב", וכך אמנם מסיימת דורית אורגד את הספר: עמרם וחברו הטוב מוריס עולים לארץ, ומשתלבים בלימודים בבית הספר החקלאי מקווה ישראל, שם הוא מוצא אהבה – לילי ניצולת שואה, עימה הוא עמד להתארס (לאחר ביקור בקבר שמעון בר-יוחאי, כמובן). גם משפחתו עולה ארצה כעבור שנים, ואחיותיו מתפעלות מדרגות קצין שעל כתפיו. עמרם, שלא ידע על כישרון הציור שלו, מתעתד ללמוד בבצלאל.

שם הספר "אהבת הנער ממרוקו" נשאר עבור הקורא הצעיר בבחינת חידה: את מי אהב עמרם? האם את רשליקה, אחותו של מוריס (הוריו רצו לשדך לו את שפרה, בתו של ר' יצחק דהאן)? אולי הכוונה ללילי, שעימה הוא אמנם התארס, אבל על כך נודע לנו רק בסוף הספר.

ובכן, נראה לי שהאהבה הגדולה של עמרם היא לארץ ישראל, והקוראים הצעירים בוודאי שמחים על כך שהוא השתלב בה כל כך יפה.

משה גרנות

* * *

תקוה וינשטוק

1. צמח חודש אייר:

"הנה ברוש לבדו עד השמיים..."

בעקבות המאמר של ד"ר שרה'לה אורן וד"ר חן שרמן – יועצת בוטנית.

הברוש הוא עץ נפוץ  בארץ. מרבים לנטעו בבתי הקברות והוא נושא אהוב בשירה הישראלית. עץ גבה קומה. "לו הייתי עץ של ברוש – מי יחפוף לי את הראש?" שואל יורם טהר לב בשיר הילדים שלו ("גברת אחת מרחוב בצלאל"). רמז לנופו  התמיר וגובהו הבולט – עד 30 מטר – של הברוש הצריפי.

עדות נוספת לנופו המרשים נמצאת במזמור ק"ד בתהילים, המתאר את יפי העולם ותיחכומו. בין השאר מוזכרת "החסידה ברושים ביתה", תהילים ק"ד.

 הזוג הבוטנאי אפרים וחנה הראובני סבר ש"הברוש הצריפי" הוא  ה"תאשור" המופיע במקרא, ששמו מביע את זקיפות העץ ואת הגובה המאפשר לו להישיר מבט ולהשקיף למרחקים. ככתוב בדברי הנחמה: "אתן במדבר ארז, שיטה והדס ועץ שמן; אשים בערבה ברוש תדהר ותאשור יחדיו." ישעיהו מ"א י"ט.

לדעת הראובנים את "הברוש" המקראי יש לזהות כ"ערער ארזי", עץ נדיר אף הוא ממשפחת הברושים, הגדל רק באזור הר מירון, בבית ג'אן שבגליל העליון. גזעו של הערער הארזי משמש כחומר בניין מעולה ומצדיק את עסקת החליפין היקרה שעשה המלך שלמה עם מלך צור לבניית  בית המקדש.

לדעת הראובנים, הברוש הצריפי אינו מתאים לבניין, ובימי דוד ושלמה היה מצוי בארץ ולא היה צורך לקבלו בעסקה עם חירם מלך צור שאמר לשלמה: "אני אעשה את כל חפצך בעצי ארזים ובעצי ברושים" (מלכים א', ה').

השם "ברוש" נקבע לפי שמו הארמי "ברתא", כפי שמציינת גם הרעייה ב"שיר השירים": "קורות בתינו ארזינו, רהיטנו ברותים." השם "ברוש," מסביר הראובני, "ניתן לעץ בשל עליו המחטיים המאוגדים כמברשת.

הברוש הוא עץ מחטי ירוק-עד בעל גזע מרכזי זקוף. מהגזע מסתעפים ענפים צדדיים. לברוש המצוי "האופקי" ענפים רוחביים המקנים לעץ מראה רחב ואלו  ל"ברוש הצריפי" ענפים צמודים הפונים כלפי מעלה ויוצרים מראה מחודד כלפי מעלה, צורה המזכירה להבה או נר. זו אחת הסיבות להימצאותו בבתי עלמין. בגזעו מצוי שרף בעל ריח אופייני וגם עליו ריחניים ודביקים.

הברוש המצוי הוא צמח חד ביתי. יש בו ענפים עם פרחים נקביים ולענפים אחרים פרחים זכריים. שני המינים בבית אחד. הפריחה חלה באביב, במרץ-מאי. אז מתפזרים באוויר גרגרי האבקה הצהובים  והרוח נושאת אותם לפרחים הנקביים. יש הרגישים לאבקה והיא גורמת להם גירויים.

מהפרחים הנקביים מתפתחים אצטרובלים כדוריים ירוקים בקוטר של כשלושה סנטימטר. כשהאצטרובל בשל הוא הופך חום קשקשיו מתפשקים ומאפשרים לזרעים להתפזר. אצטרובלים שנחלטו משמשים לטיפול בסכרת, כאבי שיניים, צרבת ועוד.

הברוש המצוי גדל ברוב אזורי הארץ וכיום הם נטועים או פליטי תרבות של פעם. [עצי נוי תרבותיים שהתרבו באופן טבעי על ידי זרעים שהתפזרו. כך אנו מקבלים עצים או צמחים אחרים שלא רצינו לטעת]. רבים מהם ניטעו בידי הקרן הקיימת כחלק מייעור הארץ או כגדר מפני רוח לפרדסים. ב-1898 נטע הרצל ברוש בארזה ליד ירושלים. בטעות כונה העץ "ארז".

הקשר בין הברוש לבית קברות מקורו במיתולוגיה היונית, מספרת ד"ר אורן. בחור בשם סיפריסוס שהיה חברו הטוב של האל אפולו. הרג בשוגג איל שאפולו אהב. סיפריסוס סבל ייסורים רבים על כך וביקש מהאלים כי החרטה תייסר אותו עד סוף ימיו. ואז הפכו אותו האלים לעץ ברוש שיסמל את הצער העמוק, והברוש הפך סמל לאבל ולאלי השאול. זאת נוסף לדמיון של הברוש לנר זיכרון. זקיפותו של העץ יוצרת מעין קשר בין הנפטר שבאדמה לבין האלוהים במרום, וצבעו הירוק-עד מהווה סמל חיוניות המגן מעין רעה. תנועת הצמרת מזכירה תפילה המבקשת חיים.

הברוש מוזכר בשירה הקשורה לאבל. למשל בשירו של יהודה עמיחי "מאז":

"ומאז כל הברושים וכל עצי הפרדסים / בין נגבה ויד מרדכי / הולכים במצעד אבל איטי, / ומאז כל ילדיי וכל אבותיי / הם יתומים ושכולים."

אומרת ד"ר שרה'לה אורן: "ואנו העומדים בפתח חודש אייר המביא איתו משב רוח של תקומה ושל מדינה עצמאית, נזכרים גם במחיר הדמים והאובדן שתהליך זה תבע ועדיין ממשיך לתבוע. לכן נשתמש לסיום במילותיו של  המשורר אהוד מנור בשירו "ברוש" על מנת לשקף את ההישרדות הבלתי פוסקת שקיום המדינה דורש. גם כאן מככב הברוש בסמליות בולטת של הישרדות:

"ואני ראיתי ברוש / שניצב בתוך שדה מול פני השמש / בחמסין, בקרח / אל מול פני הסערה. / על צידו נטה הברוש / לא נשבר. / את צמרתו הרכין עד עשב / והנה, מול הים / קם הברוש ירוק ורם. // הנה ברוש,לבדו / מול אש ומים./ הנה ברוש, לבדו / עד השמיים./ ברוש, לבדו איתן. / לו רק ניתן ואלמד / את דרכו של עץ אחד." 

2. "אהבה בשלייקס". ישראל 2019.

בימוי: יוחנן ולר.

"שלייקס" אלו הכתפיות שהחזיקו את מכנסי הגברים, לרוב קשישים דוברי אידיש, לבל יגלשו חלילה. ב"אהבה בשלייקס", האהבה היא בין אלמנה לאלמן בגיל השלישי, הנישאים בפעם השנייה.

האלמנה מתגוררת בבית מוגן יוקרתי. האלמן מסולק מדירתו מחוסר כסף לשלם עבורה. האהבה מתגברת על ההבדל הסוציאלי, גם על השוני באופי ועל התנגדות הבן (יפתח קליין) החושד שהאלמן מעוניין רק בכספה של אימו. ומה פתאום אהבה בגילאים הגבוהים?

יסודות טובים לכאורה אך עליהם נבנה סרט הסבור שצופיו הקשישים – צעיר ילך לסרט עם שם באידיש? – אינפאטילים, ואפשר למכור להם כל דבר גוזמה ותפלות.

 העלילה מזכירה קומדיות הוליוודיות שעבר עליהן הכלח. המחזר המזקין לא שמע מימיו על ויאגרה והבעל הבר מינן מופיע בתדירות על המסך בפיג'מה ומשוחח עם אלמנתו. אין תחכום. אין הברקה. אבל ישנה ניצה שאול המגלמת אלמנה בת 64, ונראית צעירה בהרבה מגיל זה. האלמן הוא יהודה ברקן. ניצה שאול טובת לב, אופטימית, נועזת – ושובה לבבות. הסרט נישא על כתפיה. אלמלא היא לא היה שווה לקנות כרטיס ל"אהבה בשלייקס". 

תקוה וינשטוק

* * *

נעמן כהן

מי הסתיר את ההיסטוריה של פאבל פרנקל?

ושוב משחזֵר מנחם רהט (לא מצאתי את שמו המקורי כי הוא השמיט זאת מהערך בוויקיפדיה שכתב על עצמו) את הנאראטיב השקרי ש"זיכרו של פאבל פרנקל הושכח במתכוון ע"י המפא"יניקים והמפ"מניקים ו'השומר-צעיר'ניקים שהיו אז בשלטון, שהעדיפו למחוק מן ההיסטוריה את המנהיג הרוויזיוניסטי הנועז, מפני שהיה בית"רי, ולא היה לו פנקס אדום." ("חדשות בן עזר", 1439).

האמת שונה לחלוטין. מי שהשכיח את פעולתו של פאבל פרנקל היה מייצ'יסלב בגון הוא מנחם בגין.

 מייצ'יסלב בגון-מנחם בגין. כיהן כנציב בית"ר בפולניה, מנהיג של כשישים אלף חניכים.

כְּפֶשַׂע לפני כניסת הנאצים לווארשה – נכנס בגין לבנק הדואר, לקח את הקופה – 150 אלף זלוטי, סכום עתק, וברח עם אשתו לווילנה, והשאיר מאחוריו את חניכיו, כולם – למות.

מה עשה בכל הכסף לא ידוע. סכום השווה לאלף דולר (של אז) הוא נתן לנוכל פולני שהבטיח לעזור למשפחתו. (אבי שילון, הביוגרפיה של בגין).

אדם פרטי שהצליח לברוח מציפורני הנאצים – ראוי להלל, אבל מנהיג הבורח עם הקופה כדי להציל את עצמו ומשפחתו בלבד, אינו ראוי לתואר מנהיג ולמורשת חינוכית.

לשם השוואה, מרדכי אנילביץ', חבר השומר הצעיר, (אמנם זוטר מבגין), ואנטק צוקרמן וצביה לובטקין מ"דרור", שברחו גם הם, חזרו מווילנה לווארשה לעמוד בראש חניכיהם והקימו את הארגון היהודי הלוחם.

הסיפור על בריחתו של בגין עם הקופה פורסם רק ב-1990, בספרו של נתן ילין-מור "שנות בטרם" (עמ' 110). אילו היה הדבר מפורסם לפני כן ספק אם בכלל היה מצליח בגין להיבחר בארץ לתפקיד ציבורי כלשהו.

מנהיגים אחרים בבית"ר, למשל שמשון יוניצ'מן, נציב בית"ר בא"י, תבעו ממנו לחזור אל חניכיו ולהנהיגם בעת הנוראה ההיא. בגין התעלם.

בגין, שקיבל ביקורת קשה על בריחתו משרידי תנועת בית"ר שנותרו בגטו, והפקרתם למותם, טישטש בכוונת מכוון את זכר הבית"רים שנשארו מאחור, וביניהם את פעולתו של פאבל פרנקל.

נכון, חקר וזיכרון השואה היה גם עניין פוליטי, לא רק היסטורי. כל תנועה הנציחה את הנספים שלה.

המשורר יצחק קצנלסון היה בן דוד של יצחק טבנקין, לכן "הקיבוץ המאוחד" הקים בקיבוץ "לוחמי הגטאות", מוזיאון להנצחת השואה והמרד על שמו של קצנלסון. הדמות החיה בו היתה יצחק אנטק צוקרמן סגנו של אנילביץ'

תנועת "השומר הצעיר" הנציחה את הנספים שלה ב"בית מורשת ע"ש מרדכי אנילביץ'" בקיבוץ יד מרדכי, שם הונצחה מטבע הדברים דמותו של מרדכי אנילביץ'.

תנועת "החרות" – בית"ר, יכולה היתה להקים מוזיאון-בית הנצחה על שם פאבל פרנקל, אבל בגין מנע זאת, שכן מוזיאון הנצחה לפאבל פרנקל, היה מציב אותו במצב בעייתי בתנועתו.

(למותר לציין שגם שרידי "הבונד" לא הנציחו בארץ את זכרו של מארק אדלמן הבונדיסט ממנהיגי מרד גטו ורשה).

הדבר הנכון היחידי שכתב מנחם רהט הוא שאכן "הודות לעיקשותו של משה ארנס שחשף את סיפור גבורתם של אצ"י ופאבל פרנקל, הוא הצליח בהעלאת זיכרם למרות ניסיונות ההשכחה של מיצ'יסלב בגון-מנחם בגין.

[אהוד: לא מצאתי את הציטוט הזה בדבריו של מנחם רהט בגיליון 1439! – כיצד הגעת לצטט דבר שכלל לא פורסם במכתב העיתי?]

מנחם רהט, רושף השנאה למקימי היישוב והמדינה כותב: "אסור לסלוח על הכחדת זיכרו של גיבור המרד פרנקל, שנמחק רק בשל הפנקס האדום שלא היה לו," אבל סולח (ומאתרג) דווקא את מייצ'יסלב בגון-מנחם בגין, שהוא הוא הגורם להשכחה האמיתית.

זו פוליטיקת זיכרון זולה ושקרית.

מנחם בגין שיכתב את ההיסטוריה פעם נוספת

שיכתוב היסטורי דומה נעשה ע"י מייצ'יסלב בגון-מנחם בגין גם ב"פרשת אלטלנה". הפרשה מתוארת היום  כאילו בזכות מפקד האצ"ל מנחם בגין נמנעה "מלחמת אחים".

בגין ואנשיו שיכתבו את ההיסטוריה כך שפרשת אלטלנה לא מתוארת כפי שהיתה באמת – מרד מזוין – פוטש נגד ממשלה חוקית בעיצומה של מלחמת השחרור, אלא מלחמת אחים שנמנעה ע"י בגין.

לפי השיכתוב לא בגין היה האחראי למרד המזוין, אלא הוא מנע אותו... (כאילו שלא יכול היה לתת פקודה לאנשיו לא לערוק מצה"ל בעיצומה של מלחמת השחרור, ולמסור את הנשק לצה"ל).

שיכתוב ההיסטוריה הצליח עד כדי כך שאפילו ראש עיריית תל-אביב, איש תנועת העבודה, רון אובז'נסקי-חולדאי, מסרב להנציח באנדרטת אלטלנה על חוף הים בתל אביב את שלושת חיילי צה"ל שנהרגו ע"י אנשי האצ"ל באותו מרד מזוין.

מובן שנשיא חצי המדינה ראובן ריבלין, נציג "הפורשים", מתנגד גם הוא להנצחת חיילי צה"ל שנהרגו ע"י אנשי האצ"ל.

באנדרטת אלטלנה מונצחים אנשי האצ"ל שבפקודת בגין ערקו מצה"ל עם כלי הרכב והנשק שגנבו מצה"ל בעיצומה של מלחמת השחרור, אבל את חיילי צה"ל שהם הרגו מסרבים להנציח.

אין ספק בגין הצליח מאוד בשיכתוב ההיסטוריה. 

התייחסות לחוק הלאום ללא מחשבה

דומה שיהודה דרורי (לא מצאתי את שמו המקורי כי הוא השמיט זאת מהערך בוויקיפדיה שכתב על עצמו) לא קרא בכלל את נוסח חוק הלאום לפני שכתב ש"במחשבה שנייה", יש להוסיף לחוק: "וכל  מי שקשר את גורלו וחייו עם העם היהודי..." ("חדשות בן עזר" 1439)

אני מציע לכולם לקרא בעיון את נוסח החוק הקצר הזה. את התוספת של דרורי לא ניתן להוסיף לאף סעיף.

כמובן בחוק נוסף יש לקבוע שמדינת ישראל תבטיח זכויות אזרחיות (ולא לאומיות) שוות לכל הלא יהודים.

ודוק: דרורי כותב את דבריו על "המייחדים" (דרוזים זה כינוי גנאי מוסלמי) אבל כמו שיש דרוזים שמשרתים בצבא יש גם דרוזים שאינם משרתים שלא לדבר על כלל הדרוזיוֹת שאינן משרתות. בדומה לדרוזים יש גם ערבים-מוסלמים המשרתים בצבא, כשם שיש שאינם משרתים. בכל מקרה זכויות אזרחיות (לא לאומיות) שוות חייבים לקבל כולם.

גרמנים-נאצים מפגינים נגד ישראל

כ-200 נאצים צעדו בדיסבורג, וצעקו סיסמאות נגד ישראל (בין השאר)  "אנחנו אנשי היטלר אז ועכשיו," "הכל למען העם, הגזע והמדינה," "לעולם לא ישראל." חלקם נשאו שלטים "עצרו את הציונות: ישראל היא האסון שלנו."

http://rotter.net/forum/scoops1/548999.shtml#1

לכל מי שקיווה שהגזענות הגרמנית תופנה נגד האיסלם – נכונה הפתעה.

דע מה שתשיב לערבי-מוסלמי

אורי הייטנר מספר שלאחר סיור בבית לוחמי הגיטאות, אמר לו ערבי-מוסלמי שהוא מייחל ליום בו נערוך סיור דומה במוזיאון הנכבה. בתגובה אמר לו: "אתה מכחיש שואה!" (אתה מכחיש שואה – "חדשות בן עזר" 1439), וכך הוא ממליץ גם לאחרים לומר.

לעניות דעתי זו תשובה נכונה אך לא מספקת.

הנה מה שכתבתי כתגובה לאורי הייטנר לפני שש שנים:

https://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/hbe00825.php

לשואה אין מורשת!

את דבריו של אורי הייטנר אני קורא תמיד בעניין רב. כמעט תמיד אני רואה איתו עין בעין ומזדהה עם דבריו. אני גם מעריך את פעולתו למען מה שהוא קורא "התחדשות יהודית" (למרות שהייתי מעדיף לקרא לזה לא "התחדשות" אלא "התעמקות" ביהדות). אבל במאמרו "התחדשות יהודית – הלכה למעשה" (גיליון 824) עושה הייטנר טעות חמורה. הוא כותב:

"אני רואה ערך מיוחד בהנחלת מורשת השואה לנערים הערביים. אין זו מצוות 'והגדת לבנך', אך זו מצווה של חשיפת המגזר הערבי לסיפור השואה, בתקווה שהנערים יידעו להעביר הלאה את המסר הזה."

הייטנר עושה כאן טעות עובדתית, טעות מוסרית, והחמור מכל טעות דידקטית חינוכית.

כשמדברים על מורשת (ירושה) הכוונה למורשת אבות, מורשת דתית, מורשת תרבותית, מורשת מוסרית. לשואה אין מורשת ואין אפשרות להנחיל אותה. אפשר להנחיל ידע היסטורי על השואה, אפשר ללמד על השואה, אבל אין לה מורשת. כשם שאין "מורשת" לחיסול היהודים ע"י חמלניצקי, או ע"י מוחמד. קיימת למשל מורשת הומניסטית הרואה את השואה כמאורע שמהווה שיא של רוע אנושי, ובה בעת קיימת מורשת גזענית הרואה בשואה מופת חיובי שיש להמשיכו.

אפשר לדבר על זיכרון השואה, או על זיכרון מלחמת השחרור, אבל לא על מורשת השואה, או מורשת מלחמת השחרור.

מעבר לטעות העובדתית והמוסרית של הייטנר יש כאן טעות דידקטית חינוכית קשה. מהו המסר שאותו מקבלים הערבים מהנחלת מורשת השואה אותה רוצה להעביר הייטנר? בניגוד לתקוותו, המסר אותו מקבלים הערבים מהלימוד על השואה הוא, שהיהודים עושים לערבים בדיוק מה שעשו להם הגרמנים. את המסקנה הזו הם תמיד חוזרים ומביעים בריש גלי.

הסיבה ברורה. בעוד שלשואה אין מורשת, לגזענות המוסלמית האנטי-יהודית יש מורשת רבת שנים. המורשת האנטי-יהודית של האיסלם, רואה בשואת יהודי ערב מופת מוסרי:

כך לדוגמא, בנאום שטנה גזעני אנטי-יהודי, המופתי של הפת"ח, השייח' מוחמד חוסיין, מצטט את דברי מוחמד (המופיעים באמנת החמאס סעיף 7), שלפיו התנאי לגאולה הוא השמדת היהודים בני הקופים והחזירים:

http://www.youtube.com/watch?v=qHV2SZmkhug

דבריו התקבלו במחיאות כפיים סוערות בקרב הקהל הרב של אנשי הפת"ח.

שואת יהודי ערב משמשת עד היום כמופת מוסרי כאשר הערבים בכל העולם, גם ערביי ישראל, קוראים בהפגנותיהם: "ח'ייבַּר ח'ייבַּר, יהודים, צבא מוחמד עוד ישוב!"

https://www.youtube.com/watch?v=fI6SEF7UPcE

(לצערי הקליפ השלם המושקע של נסראללה, בו הוא צילם את מבצרי היהודים בערב, שהבאתי אז, נמחק מיוטיוב)

מכאן, ש"הנחלת מורשת השואה" (שואת יהודי אירופה) אינה מסייעת כלל במאבק נגד הגזענות הערבית-מוסלמית, אלא דווקא תורמת לה. (היהודים הרי דומים לנאצים...)

מהבחינה המוסרית והדידקטית יש לעסוק עם ערבים-מוסלמים אך ורק בהנחלת ידע על שואת יהודי ערב.

מניסיון אישי, בניגוד לצפוי – העיסוק בשואת יהודי אירופה מגדיל את העוינות נגד היהודים ואילו העיסוק ב"שואת יהודי ערב", (דבריו של מוחמד, ומעשיו נגד היהודים), מקטין דווקא את העוינות, כי רק אז נוכחים הערבים-המוסלמים שהגזענות אינה נמצאת רק בצד היהודי, אלא גם בצידם.

פרנסה חדשה הוראת השואה לערבים

לימוד השואה לערבים הוא בכלל טרנד חדש בארץ. אנשים רבים מוצאים בכך גם פרנסה טובה. למשל, דודו אמיתי מגבעת חביבה, שאינו מצליח למצוא ולו ערבי אחד מערביי הדו-קיום של גבעת חביבה, שרואה בדברי מוחמד באמנת החמאס סעיף 7, שלפיהם יש לחסל את ישראל ולהשמיד את היהודים – גזענות, ולא מופת מוסרי, מתנאה בכך שהוא מנחיל במוסדו את השואה לערבים, והוא כמובן גם מגייס כספים למטרה זו... אז מה אפוא הואילה אותה "הנחלת השואה בגבעת חביבה"?

ודע מה שתשיב לערבי-מוסלמי

לסיכום, התשובה שיש לתת לערבי-מוסלמי היא:

1. האם אתה אישית רואה את דברי מוחמד לפיהם יש להשמיד את היהודים גזענות או מופת מוסרי?

2. הבה נארגן למען השלום מסע משותף של ערבים-ויהודים לדיר יאסין, ולגיא ההריגה באל-מדינה.

זו בדיוק ההצעה שהצעתי בזמנו למהגר הארגנטינאי, איתן ברונשטיין, מייסד הארגון הפרו-איסלמי "זוכרות" שמטרתו השלטת הנאראטיב הערבי-מוסלמי של ה"נכבה" כבסיס לכיבוש ערבי-מוסלמי של ישראל.

https://zochrot.org/he

למותר לציין שנעניתי בשלילה.

הזדהות האקטיביסטים הפרו-איסלמיים של עיתון "הארץ"

עם נאראטיב השואה הערבי-מוסלמי

בגיליון יום השואה של עיתון "הארץ" התבלטו האקטיביסטים הפרו-איסלמיים, כגדעון לואי (לוי), רוגל אלפר, יוסף קליין, ועוד, התומכים בכיבוש ערבי-מוסלמי.

הם אימצו את הנאראטיב הערבי-מוסלמי לשואה, כאשר קראו לשכוח ולהשכיח אותה, כאמצעי לכיבוש ערבי-מוסלמי עתידי.

אורי-הורוביץ-משגב – אוייב הדמוקרטיה הישראלית

כתב "הארץ" אורי-הורוביץ-משגב הצטרף לקמפיין הריסת הדמוקרטיה הישראלית של עיתון "הארץ".

הורוביץ-משגב מתנאה אמנם בהיותו דמוקרט, אבל הוא אינו מכיר כלל בדמוקרטיה הישראלית, ומנסה לחסלה.

הורוביץ-משגב אינו מכיר בבחירה החופשית של הדמוקרטיה הישראלית שבחרה בנתניהו ומכנה אותו לא כיריב פוליטי שיש להביסו בבחירות, אלא "אוייב" שיש לחסלו.

 במאמרו "דמדומי הדמוקרטיה הישראלית, "הארץ",2.5.19)

https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.7188817

הוא כותב: "באוייב נלחמים. נקודה."

איך הורוביץ-משגב מתכוון להילחם ב"אויב"? האם הוא יקים יחידות "פרייקור" Freikorps שילחמו בנוסח גרמניה של ויימאר, ויהרסו את הדמוקרטיה הישראלית?

אורי הורוביץ-משגב מהווה סכנה חמורה לדמוקרטיה הישראלית, ועל כל החרד לדמוקרטיה לדחות את דבריו בשאט נפש ולהילחם נגדו ונגד דעותיו. (מלחמה רעיונית).

הכשרת האנטישמיות האיסלמו-נאצית

ע"י גולדה זהבה שניפיצקי-זהבה גלאון

זהב גולדה שניפיצקי-זהבה גלאון, מנסה להבדיל בין האנטישמים שלנו, והאנטישמים שלהם. (זהבה גלאון, האנטישמים שלנו, האנטישמים שלהם, "הארץ", 2.5.19)

https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.7188979

עיון בדבריה מעלה שלאמיתו של דבר ההבחנה שלה בין ה"האנטישמים "שלהם", שהם מדינאים אנטישמים התומכים בישראל, (בהם תומך נתניהו) לבין האנטישמים "שלנו" (כלומר "שלה") האנטישמים החותרים להשמדת ישראל שאותם היא מכשירה.

מאמרה זה של גולדה זלטה שניפיצקי (זהבה גלאון), המהגרת הבלתי חוקית מווילנה, הגוזלת את מקומם של הערבים (לשיטתם), והגאונית מווילנה שקבעה שדעא"ש היא בגלל היהודים, ממש מייאש.

איך נגיע לברית שלום עם האנטישמים האיסלמו-נאצים כאבא של מאזן וישמעאל הנייה כאשר שניהם קוראים להשמדת היהודים ע"פ דברי מוחמד?

כאשר בעוד שבגרמניה היו גרמנים שהתנגדו להיטלר, למרבה הצער טרם נמצא ערבי-מוסלמי הרואה בדברי מוחמד אלו גזענות, ולא מופת מוסרי. (אם אתם מכירים כזה אנא הציגוהו).

תמיכתה של גולדה זלטה שניפיצקי (זהבה גלאון) באנטישמיות של הפאשיזם האיסלמו-נאצי והלבנתה והכשרתה, רק מחריפים את בעיית האנטישמיות בעולם ומרחיקים את השלום.

בין אמ"ן לפיליסטיניזם גמור

שלמה ויינשטיין-גזית מכחיש אנטישמיות

ראש אמ"ן לשעבר שלמה ויינשטיין-גזית, הצטרף לשונאי ישראל, ובמאמר ב"הארץ" הוא שולל את האנטישמיות בקריקטורה שפרסם עיתון ה'ניו יורק טיימס'.

(שלמה גזית, על מה הרעש? "הארץ", 1.5.19)

https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.7188876

קצת מפחיד לחשוב שאדם המתנאה להיות ראש אמ"ן כשלמה ויינשטיין-גזית הוא כל כך עיוור וסומא שאינו מסוגל לראות את האנטישמיות הבוטה בעליל בקריקטורה של ה'ניו יורק טיימס'. זה אולי מסביר לנו גם את עיוורונו המוחלט בשורשי האנטישמיות של הפאשיזם האיסלמו-נאצי.

עם זאת זה לא מפתיע שהרי שלמה ויינשטיין-גזית עצמו אוחז גם הוא בהשקפה אוטו-אנטישמיות כאשר הוא הכריז ש"הכיפות הסרוגות עבורי הן כמו צלב הקרס על השרוול של החיילים הנאציים." (ידיעות אחרונות, 08.03.98)

זה האיש וזוהי השקפת עולמו, והכשרת האנטישמיות על ידיו דווקא ביום השואה תיזכר לו לדיראון עולם.

ראובן ריבלין זורע ייאוש

בנאומו ב"יד ושם" בערב יום השואה זרע נשיא חצי המדינה, ראובן ריבלין, ייאוש, באשר לסיכויי השלום כאשר קבע: "שום אינטרס לא יצדיק ברית עם גזענים."

https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-5502293,00.html

זה מייאש כי אם נקבל הנחה זו לעולם לא תיתכן ברית שלום עם החמאס ואש"פ, שלא לדבר על כך שלפי זאת על ישראל לבטל את ברית השלום עם מצרים ועבר הירדן.

איך נגיע לברית שלום עם האנטישמים האיסלמו-נאצים כאבא של מאזן וישמעאל הנייה כאשר שניהם קוראים להשמדת היהודים ע"פ דברי מוחמד. אמנת החמאס סעיף 7 ומוחמד חוסיין המופתי של אש"פ תובעים לרצוח לפי דברי מוחמד את היהודים הקופים והחזירים. https://www.youtube.com/watch?v=qHV2SZmkhug

כאשר בעוד שבגרמניה היו גרמנים שהתנגדו להיטלר, למרבה הצער טרם נמצא ערבי-מוסלמי הרואה בדברי מוחמד אלו גזענות, ולא מופת מוסרי. 

ריבלין זורע ייאוש. ממש ייאוש.

נעמן כהן

התנחלות תל אביב, מרכז הגדה המערבית.

(רבת עמון ודגניה הן בגדה המזרחית).

* * *

אהוד בן עזר

המושבה שלי

בהוצאת "אסטרולוג" 2000

פרק שלושים ושמונה

קשים נעורים. חליבת העז עם יונה הכובסת.

מדיף ריח זרע, זבל, עשן-כביסה וחלב

הוריי לא ידעו מה לעשות בי, והעז, גם היא, בעקיפין, היתה פרק בפרשת שילוחי לכפר-הנוער בהרי ירושלים.

בחצר שלנו עבדה מדי שבוע כובסת צעירה, יונה, מהמעברה הסמוכה למושבה. היתה באה לעבודתה בחלוק פרחוני, רחב, וכניראה לא לבשה מאומה תחתיו. כאשר היתה יושבת בצל עץ הזית, מנערת מדי פעם את פירורי הפריחה הלבנבנים שנושרים על שערה השחור, העבות, ושחלקם צף במי-הסבון המקציפים בפיילה, היא גיגית הנחושת שעליה היתה מתכופפת בחצי-גו – הזדקר לעיניי חזה הצעיר מבעד למפתח חלוקה הרחב.

אני חיפשתי תירוצים לעבור בחצר על פניה כדי לחטוף הצצה באוצרותיה המצודדים, שבלטו כחיטובי-שנהב מתוך הצל. השתגעתי לגעת בהם ולא ידעתי איך להגיע לכך. שכלי המתבגר אמר לי, באופן עמום, שהנושא המשותף להתקרב באמצעותו אל יונה הדדנית הוא ללמד אותה לחלוב את העז – בדיר הקטן, אנחנו נתייחד, ואז –

החלומות-בהקיץ ששגיתי בהם הביאו אותי כניראה לעזות-מצח נואשת במיוחד שהתבטאה בכך שהצלחתי להביא את יונה הכובסת אל העז בעלת העטינים מלאים. כיוונתי היטב את השעה – אימי יצאה מן הבית והלכה לקניות במכולת. לקחתי סיר מהמיטבח, למרות שטרם הגיעה שעת החליבה, ויחד עם יונה, שנסחבה אחריי באי-רצון, ועיניה השחורות מביעות תמיהה וחשש, כרעתי ברך לצד העז הלבנה.

הייתי חולב מנוסה. אצבעותיי גמישות. ארוכות. במשפחה אמרו שנכון לי עתיד כפסנתרן אלמלא נעדרתי כל שמיעה מוסיקלית. "סילוני-החלב הדקים התנגנו כשריטות פעמונים בדפנות הסיר הריק," תיאר אלימלך שפירא ב"הירקון שבלב" את חליבת העיזים במושבה שלנו, "הצליל הלך והתעמעם ככל שהסיר איבד מריקותו. שכבת קצף צחורה התגבהה מעל פני החלב, תסיסת בועותיה המתפקעות רחשה במנגינת-לוואי שקטה וחמימה. המו-המו מעיו של הסיר השבע, וריח החלב הטרי עלה מקירבו."

ריח החלב היכה בנחיריי. נשמתי עמוקות, פוחד מעט, אד חם עלה מצווארי. אצבעותיה השחומות של יונה איבדו מברקן והתמלאו חריצים מההשרייה במי-הכביסה המלבינים עד שהיה להן מעין גוון של קלף מקומט. יונה שלחה את כף-ידה אל עטיני-העז הוורודים, המנומרים כתמים חומים ויבלות אחדות, ושהיו מיטלטלים כשתי שקיות – ובאותו רגע התגלה לפניי שוב מיפתח חלוקה ובו חזה הצעיר, הזקוף, שגביעי-פיטמות כהים בקצותיו. ידיי רעדו בין מגע באצבעותיה, הנוגעות בעטין כדי להדריך אותה בו – לבין התשוקה הבוערת לתחוב אותן לשמלתה –

אני כבר לא זוכר בבירור כיצד הסתיים אותו מעמד. איבדתי כניראה לרגע את השליטה על מעשיי, וכמו בחלום הושטתי יד אל קימוריה השרויים בצל, שהיו חלקים ונוקשים, אפילו קרירים, ומשכתי חזק בפיטמתה שהיתה שחומה ככפתור שוקולד. אם אמנון הירשה לעצמו לענות את תמר, מדוע אני לא? – ולאחר רגע התדהמה שאחז בה, ועיניה השחורות, שהיו מצועפות קורי-דם דקיקים בלובן-עשן כאילו נשפך בהן קפה, יקדו משטמה של השפלה ומצוקת-דורות כלפיי – קפצה יונה בקללה עמומה ועזבה אותי ואת העז, וכאשר קירטעה – ואולי היו אלה רגליה הדקות של העז המבוהלת – נשפך החלב על רצפת הגללים העשוייה עץ. אני נהדפתי, מתנשם ומתיז, אל פינת הדיר. מדיף ריח זרע, זבל, עשן כביסה וחלב. העז חייכה אליי בעיניה הוורודות הזגוגיות, זקנקנה הזדקר ואוזניה התנפנפו כאילו היא שמחה לאידי ומלגלגת עליי.

מבוייש ומלא גועל כלפי עצמי חציתי את החצר וחזרתי לביתי, מבלי להעיף מבט לעברה של יונה, ששבה לכבס בעיסוק רב, מכה בגיגית, המים ניתזים לכל עבר, העשן עולה, והכל רותח על סביבותיה –

החלפתי בגדים, חלפתי במיטבח על פני שקיות בד לבן שניראו כעטינים ואשר מהן טיפטפו מי גבינת-העיזים שהכינה אימי. לקחתי את אופניי ואת רובה הטוטו שלי, לקחתי לוח מטרה וכדורים, ונסעתי אל חלקת הבוטנים שחכר אבי באדמות חורזרזור שבמערב המושבה.

שם, על מדרון, בין פרדסים עתיקים, שכנות-חושחש הושתלו לגזעיהם מצדדים כדי להחליף את כנת הלימון המתוק – ערכתי מיטווח פרטי. התוצאות היו גרועות למדי, ללא משקפיי – ראיתי בקושי את עיגול המטרה ואת הכוונת הקדמית, וכאשר הרכבתי אותן, היטשטשו כתפי הכוונת האחורית. קלע עלוב הייתי מעודי, אבל חלמתי על היום שבו ארכוש רובה טוטו מסוג שטוצר, ככלי שהיה לבן-מושבתנו נחמיה סירקיס, אלוף הארץ בקליעה למטרה. התקנאתי בקנה העבה, השחור, שניראה בעיניי סמל של גבריות ועוצמה.

כאשר חזרתי הביתה כבר לא ניראתה יונה בחצר.

איש לא דיבר איתי על אותו מאורע. עד היום איני יודע אם התלוננה עליי ואם לא. כעבור שבועיים הופיעה אימה של יונה לעבוד במקומה. יותר לא ראיתי את יונה בחצרנו אבל הגירוי הנורא שעוררה בי המשיך לשגע אותי ופנה עתה כלפי אימה, שהיתה מבוגרת, מכוערת, ואם לילדים נוספים.

היא היתה לבושה סמרטוטים צבעוניים באדום ובשחור. שערה אסוף במטפחת כהה. פניה דמו לצב. אותו בוקר כרעה בישיבה מזרחית ליד פח הנפט שניצב במיטבח מתחת לכיור, ובמשאבת-פח חרקנית שאבה ומילאה בקבוק ירוק בנפט שהדיף ריח חריף ודוחה. אני הסתובבתי בחדרים חסר מנוחה, מדמה עלמות צעירות ויפות-תואר ששירתו רוזנים צעירים ובני אצילים, כמו שמתואר בספרים. קראתי כי בימים ההם נחשבה המשרתת לרכוש המשפחה. שיהיה מה שיהיה! – כרעתי לבסוף לצידה ושאלתי אותה בערבית משובשת, כי עברית לא ידעה:

 "אנא בעתינכ זובי, טוב, טייב?"

 "לא [בקמ"ץ], לא!" השמיעה נהמת סירוב מעל לפח הנפט ולמשאבה החורקת, ומבלי להפנות ראשה אליי. אחוריה בלטו מבעד לכתונת השחורה. הם היו קטנים, כאחוריה יונה, בתה היפה. שאלתי בקול נרגש:

 "ליש, למה?"

 "האדא חראם, אסור, מן-א-תורה!"

 "בעתיני..." התחננתי.

 "רוח, לך, יא חרבן אבן אל מקולקל אחד!" הדפה אותי מעל פניה בתנועת ירך אבל אני לא הרפיתי ממנה. איבדתי כניראה לרגע את השליטה על מעשיי. כמו בחלום הושטתי יד מתחת לשמלתה הארוכה.

היא עדיין כרעה ומשאבת הנפט והבקבוק הירוק בידיה. נגעתי באחוריה והפשלתי אותם מהסמרטוטים שבהם נעטפו. הם היו חלקים, קרירים ונוקשים. לרגע דימיתי שהם שדיה הנהדרים של יונה.

אם אמנון הירשה לעצמו לענות את תמר, מדוע אני לא? –

התקרבתי לעברה בכריעה. ממכנסי ההתעמלות הכחולים שלי השתחרר מעצמו הזין שצמח כל המרחק עד לסדק שבאחוריה. נלחצתי בתוכם והרגשתי שאני חודר פנימה כאילו היא עשוייה שמה חמאה – ובאותו רגע גם התפרץ כל און הנעורים הדפוקים שלי ואני מילמלתי, מתנשם, באוזנה המכוסה חצייה במטפחת, "אנא בעתינכ זובי קוויס, קוויס, טוב?"

לאחר רגע התדהמה שאחז בה, סובבה לעומתי אום-יונה את פניה המכוערות. עיניה השחורות, שהיו מצועפות קורי-דם דקיקים בלובן-עשן, כשל בתה היפה, יקדו כלפיי באותה משטמה של השפלה ומצוקת-דורות. היא עזבה בבהלה את המשאבה ואת בקבוק הנפט, שהחל נשפך על הרצפה, ראשה נחבט בשיש מלמטה שעה שקירטעה ממני והלאה. גם אני נהדפתי, מתנשם ורטוב, ועדיין המיזרקה שלי עובדת ומתיזה טיפות לבנות. השתטחתי על רצפת המיטבח הטבולה בנפט חלקלק ודוחה ובזרע ובריח של חרא.

המשך יבוא

* * *

אהוד בן עזר

ספרי דורות קודמים

פרסום חוזר בסדר אלפא-ביתי של המדור השבועי

שהתפרסם במשך שנים רבות במוסף "ספרות ותרבות" של עיתון "הארץ"

עם תמונות הסופרים

"מאה אחוז"

לאפטון סינקלר

עברית: 1932

פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" 27.12.1974

לפני 45 שנים

אפטון סינקלר התפרסם ברומאנים שלו "הג'ונגל" על תעשיית בתי-המטבחיים בשיקאגו בראשית המאה [ה-20], וב"מלך פחם", בו תיאר שביתה במכרות-הפחם בקולוראדו ועורר את דעת הקהל לשיפור מצב הכורים.

הפאתוס של המחאה הסוציאלית, המאפיין את כתיבתו, היה בו נופך רומאנטי המתחייב מעצם הנושא. מצד אחד, תיאור נאטוראליסטי של צדדיה האפלים, המושחתים ומסלידים של החברה האמריקאית בעשורים הראשונים למאה [ה-20]. ומצד שני, ההבחנה הברורה בין טוב לרע, בין חיובי לשלילי, היא המעניקה את הגון הרומאנטי לספריו ולמאבקיו הציבוריים. עיקר כוחו היה, כנראה, בנושאיו, ולא בעומק החדירה הפסיכולוגית לדמויות שאותן תיאר, שהרי רבות מדמויותיו הן בראש ובראשונה טיפוסים מייצגים של שכבה חברתית מסוימת או מקצוע מסוים, והקורא  מתבקש להבין מלקח חייהם לא את משמעות גורלם האישי לכל עומקה אלא את ההשלכות החברתיות של מחאה והתרעה. ומשום כך, אמר בשעתו הרלוד לסקי כי ספרות-המרד באמריקה, פעמים היא רעשנית וצרחנית כזו של ג'ק לונדון ואפטון סינקלר, ופעמים רצינית ונבוכה [נבובה?], כמו אצל תיאודור דרייזר.

סוכן פרובוקטור

כתיבתו של אפטון סינקלר מעורבת במציאות לוחמת, נוקטת עמדה, רחוקה מן העידון של סקוט-פיצ'גראלד, מן המורכבות הרגישה של המינגווי, ובוודאי שאין למצוא עקבותיה בספריהם של בלו, רות ומלמוד כיום. ואפילו ספרות המחאה הכושית בארה"ב, שהיא ספרות מיליטנטית ומעורבת במאה אחוז במאבק ההחברתי, אינה דומה לזו של סינקלר, וזאת, מפני שכיום גם הסופר הלוחם יעדיף לתאר את המאבק החברתי או הגזעי לפי השתקפותו הפנימית בחייו של גיבור אחד בעיקר, בעוד אשר אצל סינקלר היה הגיבור רק כמין משל לטיב היחסים שבין כמה שכבות חברתיות, וקהל קוראיו כאילו התעניין יותר ב"סנסאציות" של גילויי שחיתות בתעשיית הבשר או בטרוסט המכוניות מאשר בהשפעת הניכור והאפלייה החברתית על גורלו של פרט זה או אחר.

והסיבה לשוני היא בין השאר בכך, שפרשת ווטרגייט, למשל, אינה זקוקה בימינו לרומן מסוג רומניו של סינקלר כדי לחשוף אותה, אלא די לה באמצעי התקשורת ההמוניים, ולכל היותר בספרים תיעודיים למיניהם, ובביוגראפיות ובספרי זיכרונות. אותה שטחיות מבורכת, שאיפשרה לסופרים כסינקלר לכתוב רומנים בינוניים מתוך הכרה פנימית עמוקה ואמיתית, ולפעול באמצעותם לשיפור החברה ולתת דוגמא חיובית לקוראים בתקופתו, אותה שטחיות, או מוטב לכנותה בשם – חיצוניות, היא כיום מותרות שאין הספרות הרצינית יכולה להרשות לעצמה.

מחשבות אלו ואחרות עלו בי למקרא "מאה אחוז", אשר ודאי עברו כבר מעל חמישים שנה מעת שנכתב. פיטר גידג', גיבורו, הוא ממש דמות ברכטיאנית, אך ללא השנינות הקרה, החותכת, המסוגננת, ללא אותו קורט ציניות העושה את הטיפוסי לאנושי. סינקלר, שכלי עבודתו פחות מעודנים מאלה של ברכט, וכתיבתו אינה כלל סאטירית, מבקש לעשות את האנושי לטיפוסי, כלומר, לאלגוריה, ובכך חולשתו, וזאת למרות כוחו הרב ברקימת עלילה, בתיאורים, בתחבולות, בהפתעות ובשמירה על המתח.

פיטר גידג' הוא נווד, כמין נגאטיב לטיפוס הנווד של צ'ארלי צ'אפלין, ללא הומור, ללא שמחת-חיים, ללא שנינות וללא האנושיות הנעלה, העמוקה, של טיפוס הנווד הצ'אפליני. פיטר גידג' אמור להיות דמות אדם, ולבטא בגורלו את מה שעולה לו לנוכל, לפרובוקאטור, לאפס-מתעתע – שעה שהוא נקלע לחברה שיסודותיה מושחתים.

בתחילת הרומאן הוא מוצג כנוכל קטן שפוטר ממקום עבודתו האחרון עקב מעילה עלובה ועתה הוא מסתובב רעב ברחובות העיר אמריקן-סיטי. צירוף מקרים מביא אותו להיפגע, ואף להיחשד, בפרובוקציה של הטלת פצצה מטעם ארגון פועלים אנארכיסטי, על תהלוכה פטריוטית נלהבת, ערב כניסת אמריקה למלחמת-העולם הראשונה. מכאן משתלשלים העניינים בקצב מהיר: מאסר, צינוק, שידול לעדות שקר לאחר שברור לחוקרים שאין לו קשר לעניין, כישלונו לשמור סוד, ושיחרורו כדי "לשתול" אותו בתוך ארגוני "האדומים", שעתה ודאי יאמצוהו אל חיקם כגיבור. כך אמנם קורה.

הסכנה האדומה

מעתה נפתח פרק חדש בחייו של גידג'. הוא מתקשר ל"אדומים", מרגל אותם ומתעב אותם, ועם זאת הוא מתעב גם את אדוניו, אנשי הבולשת, בעלי טרוסט ההובלה, ויתר עשירי העיר, המסתכלים עליו ומשתמשים בו כבשרץ. קורותיו של גידג' מעניינות אך אינן חשובות. אופיו מוליך אותו להיות תמיד כלי-שרת בידי אחרים. כיעורו גורם לו להיכשל כל אימת שאישה נוטה לו חסד ונעשית מעורבת בעסקיו. הוא מסתבך בתעלולים של סוכן-פרובוקאטור, ונכשל כישלון חרוץ שעה שהוא מוסת על-ידי אחת מידידותיו לביים פרובוקאציה בכוחות עצמו. אחת הסיבות לכישלונו היא שמתברר לו, אמנם במאוחר, כי אותו מנהיג "אדום" שבו תלה את עיקר האשמה – הוא עצמו סוכן-פרובוקאטור של הבולשת.

בתוך עולם עכור זה שוחה פיטר גידג' כדג ביבשה העומד לנפוח את נפשו בכל רגע. פיטר גידג' הוא נוכל גרוע, נוכל טיפש, פחדן ולא-מוכשר לשום דבר עבירה. הקאריירה שלו רצופה כישלונות, והפלא הוא כיצד, למרות הכול, ממחדל למחדל כוחו גדל. שעה שרבים מבני ארצו מתגייסים ונהרגים בשדות פלאנדריה, עוסק גידג' בהלשנות ובעדויות-שקר.

כאשר חוזרים החיילים המשוחררים, הוא עוסק בהדבקת פרובוקציות לאלה מבין מנהיגיהם המאיימים לשנות משהו בסדר החברתי. ההשפלות שהוא סופג מצד מעבידיו או בפגישותיו הספורות עם מיליונרים אמיתיים, אינן מעוררות בו שום רגשות חרטה, או ניסיון להזדהות עם בני-מעמדו, להיפך, מתעוררת בו קנאתו הנוראה של העבד באדוניו, הרצון לזכות גם הוא בקורט מן השלטון, העושר, להגיע, להשתייך.

התיקון הסופי

ואכן, משעה שעדויות-השקר שלו, המתגלות לכול, פוסלות אותו מלשמש בתפקידו, הוא נעשה מדריך לפרובוקאטורים אחרים, שולח "אדומים": הקרויים מעתה "בולשביקים", לגלות, בחזרה לרוסיה מולדתם. ורובם של "אדומים" אלה הם כמובן פועלים יהודיים קשי-יום וצעירות יהודיות שנתלקחו באש המהפכה העולמית.

גידג' בא על תיקונו הסופי כאשר הוא פוגש באישה הראשונה בחייו שאינה זורקת אותו לאחר השימוש, אלא משכילה להינשא לו ולהשתמש בו כל ימי חייה. זו מאניקוריסטית קטנה בעלת השקפות שמרניות-כנסייתיות ושמה גלאדיס. בעזרתה נעשה פיטר לדמות מכובדת, לפאטריוט אמריקאי במאה אחוז, אשר אליו באים להתייעץ אנשי החברה הגבוהה והשלטון בכל הקשור למניעת הסכנה האדומה, הסוציאליסטית. פיטר נעשה מרצה מבוקש בכל החוגים החברתיים המיוחסים.

 הספר מסתיים בדיאלוג בינו לבין אשתו:

"הוי, פיטר, מה נפלא הדבר להיות אמריקאי! באמריקה אפשר תמיד לאדם להגיע למעלה גבוהה, אם רק ימלא את חובתו כראוי. אמריקה היא ארץ החופש! כל אדם יכול לכבוש לו מעמד אם רק מוכן לעבודה. והיודע אתה? שמעתי כי באמריקה יכול גם הנער המסכן ביותר להיבחר לנשיא! פיטר, ואתה, האם נכסף אתה להיות לנשיא?"

פיטר נתבלבל במקצת. נדמה היה לו כי אין תפקיד קשה זה הולם אותו ביותר, אבל עם זאת ידע כי גלאדיס תכעס אם יאמר כך. הוא השיב בגמגום:

"אולי... באחד הימים..."

"איך שהוא, פיטר," הוסיפה אשתו בהתרגשות, "ואני נאמנת לארץ הזאת! אני – אמריקנית הנני!"

ופיטר לא פקפק בזה כלל וכלל: "ודאי," קרא והוסיף את הנוסחה החביבה עליו: "את אמריקנית במאה אחוז!" (עמ' 199).

* אפטון סינקלר: "מאה אחוז". רומאן. תרגום מ. ז. ולפובסקי. הוצאת ספרים מצפה בע"מ, תל-אביב. תרצ"ב.  1932. 199 עמ'.   

* * *

הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אוריה באר: הצטערתי עמוקות, לקרוא על פטירתו ללא עת של חברי-לשעבר ובן-כיתתי בפקולטה  למשפטים בירושלים, אז באותם ימים רחוקים. מיכה היה בחור משעשע. תמיד עם ארנק הפלסטיק השחור בידו, בו נשא מן הסתם את סיפוריו מהחוג של הסטודנטים חברי ההסתדרות ועוד סיפורים דומים...

לאחר לימודינו נפרדנו דרכינו. מיכה נעשה תובע צבאי, שופט תעבורה, שופט שלום, שופט מחוזי, נשיא בית המשפט המחוזי בחיפה ולבסוף מבקר המדינה.

מעטים יודעים שמיכה היה חובב ספרות מושבע. הוא קנה וקרא בצימאון את כל חמשת ספריי ורבים מסיפוריי האחרים. הוא כתב הערות מחכימות והוא כתב בעצמו קובץ סיפורים מעניין.

מיכה תיכנן לכתוב עוד ועוד, אך המוות שם קץ לחלומותיו.

מיכה לינדנשטראוס הלך לעולמו, בטרם סיים לקרוא את סיפורי האחרון.

יהי זיכרו ברוך.

* בוקר טוב אהוד, יש מקום לחקור ולדרוש מדוע נקרא עיתון הסטודנטים "פי האתון". השערת המחקר הצנועה שלי היא כי הדבר נבע מהתקרית הדרמטית שהתחוללה מתחת לישבנו של בלעם בן בעור, כאשר פתחה את פיה האתון שרכב עליה ונזפה בו. יש בכך כדי לערער על קביעתו של נעמן כהן, כאילו השם של עיתון הסטודנטים "פי האתון" – "ניתן לו ע"י פרופסור ישעיהו ליבוביץ על פי האימרה הגזענית שבקוראן [ש]לפיה היהודים הם חמור נושא ספרים שאינם מבינים מה כתוב בהם (סורה 62, 5)."

תקוותי היא כי נעמן כהן לא יתמוטט לנוכח הדעה האפיקורסית שהבעתי כאן.

בידידות,

יחיעם פדן 

אהוד: הנה המקור: וַיָּקָם בִּלְעָם בַּבֹּקֶר, וַיַּחֲבֹשׁ אֶת אֲתֹנוֹ; וַיֵּלֶךְ, עִם שָׂרֵי מוֹאָב. וַיִּחַר אַף אֱלֹהִים, כִּי הוֹלֵךְ הוּא, וַיִּתְיַצֵּב מַלְאַךְ ה' בַּדֶּרֶךְ, לְשָׂטָן לוֹ; וְהוּא רֹכֵב עַל אֲתֹנוֹ, וּשְׁנֵי נְעָרָיו עִמּוֹ. וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת מַלְאַךְ ה' נִצָּב בַּדֶּרֶךְ, וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ, וַתֵּט הָאָתוֹן מִן הַדֶּרֶךְ, וַתֵּלֶךְ בַּשָּׂדֶה; וַיַּךְ בִּלְעָם אֶת הָאָתוֹן, לְהַטֹּתָהּ הַדָּרֶךְ. וַיַּעֲמֹד מַלְאַךְ ה', בְּמִשְׁעוֹל הַכְּרָמִים - גָּדֵר מִזֶּה, וְגָדֵר מִזֶּה. וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת מַלְאַךְ ה', וַתִּלָּחֵץ אֶל הַקִּיר, וַתִּלְחַץ אֶת רֶגֶל בִּלְעָם, אֶל הַקִּיר; וַיֹּסֶף, לְהַכֹּתָהּ. וַיּוֹסֶף מַלְאַךְ ה', עֲבוֹר; וַיַּעֲמֹד בְּמָקוֹם צָר, אֲשֶׁר אֵין דֶּרֶךְ לִנְטוֹת יָמִין וּשְׂמֹאול. וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת מַלְאַךְ ה', וַתִּרְבַּץ תַּחַת בִּלְעָם; וַיִּחַר אַף בִּלְעָם, וַיַּךְ אֶת הָאָתוֹן בַּמַּקֵּל. וַיִּפְתַּח ה' אֶת פִּי הָאָתוֹן; וַתֹּאמֶר לְבִלְעָם, מֶה עָשִׂיתִי לְךָ, כִּי הִכִּיתַנִי, זֶה שָׁלֹשׁ רְגָלִים. וַיֹּאמֶר בִּלְעָם לָאָתוֹן, כִּי הִתְעַלַּלְתְּ בִּי; לוּ יֶשׁ חֶרֶב בְּיָדִי, כִּי עַתָּה הֲרַגְתִּיךְ. וַתֹּאמֶר הָאָתוֹן אֶל בִּלְעָם, הֲלוֹא אָנֹכִי אֲתֹנְךָ אֲשֶׁר רָכַבְתָּ עָלַי מֵעוֹדְךָ עַד הַיּוֹם הַזֶּה - הַהַסְכֵּן הִסְכַּנְתִּי, לַעֲשׂוֹת לְךָ כֹּה; וַיֹּאמֶר, לֹא.

ספר במדבר, פרק כ"ב, פסוקים כ"א-ל'.

* שוש לב: עבור נעמן כהן: הוא חושב שבלי להזכיר את כל השמות הקודמים של האנשים בהם הוא דן, אין משמעות לטיעוניו.

אז אני באה לעזור לו.

בגיליון האחרון הוא לא ידע מה שמו הקודם של יגאל עילם.

שמו הקודם הוא גולדשטיין.

[התפרסם בעיתונות בשנת 1959 כאשר היה העורך הראשון של "פי האתון"].

אשמח לשמוע מנעמן כהן במייל פרטי מה הבסיס ל"שגעון" השמות שלו.

* שלום לאהוד בן עזר היקר. עד מתי אנחנו אמורים לספוג את מלקות עונשו של אורי הייטנר, את עומס תשבחותיו העצמיים, והכפשת יריביו בשפה גסה. די,  עייפנו מהצלפותיו ומסיפוריו,

בהערכה,

ברוך תירוש

הקטן בשבטי ישראל

* אהוד, מה שלומך? – אני מביאה לתשומת ליבך שני דברים, אם במקרה לא הגיעו אליך :

1. האם ראית בסופ"ש מעריב, 25.4.19, את הכתבה של אבי קורן על אברהם שפירא, שבה הוא מזכיר אותך מיספר פעמים?

2. ב"ידיעות" של היום, ה', 2.5, בעמוד 12 יש מודעת אבל גדולה – לרחל בן עזר.

אולי היא קשורה למשפחה שלך?

שבוע מבורך,

איילה זמרוני

אהוד: את הכתבה על אברהם שפירא ראיתי.

רחל בן עזר היתה אשתו של בן-דודי בדרגה שנייה, יעקב בן עזר, בנו של אייזק (יצחק) בן עזר. יעקב היה נכדו של משה-שמואל ראב בן עזר, אחיו הצעיר של סבי יהודה, שניהם ממייסדי פתח-תקווה.

* אהוד היקר, השירים שפירסם יהודה גור-אריה מרטיטים ממש.

למרות שסיפור הגנת פתח-תקווה במאורעות 1921 ידוע לי, חזרתי וקראתי על הלחימה הנואשת של אביו של רפול, של פסקל ושל נוביק. באותם מאורעות נהרגו 44 יהודים, חלקם הגדול בבית החלוץ ביפו, וכן גם ברנר וחבריו בבית יצקר.

נעמן כהן מייחד שוב את דבריו על מחלת השנאה העצמית שלנו היהודים, הכוונה לגדעון לוי וליגאל עילם.

אני אוהב לקרוא את תקוה וינשטוק, אבל מדי פעם אני מוצא אצלה טעויות: זלמן שניאור לא נפטר ב-1949, אלא ב-1959.

 שלך,

 משה גרנות

אהוד: אלה לא בדיוק "אותם מאורעות" – כי הם אירעו בימים שונים ובתאריכים שונים בחודש מאי 1921. בפתח-תקווה זה היה יום קרב, ואילו ביפו – פוגרום של ערבים ביהודים חסרי ישע ונשק.

* תמר מחלין יקרה, קראתי וגם שמעתי מפיך את השירים, צריך לזכור ולהזכיר. ואנו נדים בין יגון לשמחות וזה כנראה גורלנו והמאבק ביניהם כנראה יישאר נצחי...

מאלוני זמורה

* שלום לעורך המכתב העיתי אהוד בן עזר, עליי להודות שאני תומכת בתוספת של יהודה דרורי לחוק הלאום. האמת שלא הבנתי, וגם עכשיו אינני מבינה, על מה יצא קצפם של הדרוזים ולמה הם מתנגדים לחוק הלאום? האם זאת הקצנה איסלמית בעֵדה? מי יודע? אבל כנראה שכדי להבין זאת צריך להיכנס למנטליות  הדרוזית. לקודים התרבותיים בעדה הזאת. ואין סיכויי שדבר כזה יקרה. אז אולי באמת בשביל שלום בית ובשביל קוד הכבוד המחמיר שלהם, אפשר לבוא לקראתם עם התוספת שמציע יהודה דרורי. היא פשוטה, מרגשת ולא מרגיזה אף אחד. מקווה שהדרוזים יסתפקו בזה ויסכימו לחוק הלאום, החשוב לדעתי.

דוז פואה על ה"אגרוף" שתקעת בצלעותיו של אורי הייטנר. הוא באמת מעצבן. ואין כוח לקרוא אלף פעמים את דעתו הנחרצת על ה"שחיתות" של ביבי. יש לו קושאן על האמת? קצת ענווה. אני לא סובלת את הניתוחים  האכסיומטיים שלו. כשזה מגיע לאנשים  אמורפים לגמרי ולא רק "מחנה" כדבריו, שהצביעו לביבי כי בעיניהם גנץ נראה בדיחה כרגע, ועילג.

כל נושא  כל  כך  נחרץ אצלו. הוא ציוני טוב אמנם ומגשים  גם, כל הכבוד. אבל איזו יהירות בוקית. והוא ממשיך בפנאטיות "קדושה" לטעון שביבי מושחת והמצביעים שלו הם לא  "ישראל" אלא "מחנה". כל השטויות האלה. יש לו דיאגנוזה רנטגנית על כל דבר. רק לא על עצמו.

גם השיוך האוטומטי  שהוא עושה בין תומכי ביבי [ה"מחנה"]  לתומכי אלאור אזריה. גם זה מעצבן. אני הצבעתי לביבי, אבל הסתייגתי ממעשהו של אלאור עזריה. גם אם לאור הנסיבות, אני יכולה להבין מה דחף אותו לזה. מי שאשם במה שקרה בחברון בראש וראשונה הם מפקדיו, לדעתי. אבל גם לאלאור עזריה יש אחריות אישית. הוא חייל ועליו למלא פקודות ולא לקחת חוק לידיים גם אם הוא רק בן  18. [אבל  המשפט שלו היה צריך להישאר בתחום המשפט הצבאי]. נדמה לי שאתה העורך דווקא תמכת בזיכוי אלאור עזריה...

לגבי שחיתות ביבי. אני איני מגדירה את התנהלותו, על פי הפרסומים, כ"שחיתות". שחיתות על פי הגדרתי זה דבר הרבה יותר נפשע ועמוק.

בכל אופן אורי הייטנר ממש מעצבן.

חוה ליבוביץ

מקוראות המכתב העיתי

רמת גן

* אהוד: מוזר מאוד שהתקשורת לא התייחסה לחלקה של שרה נתניהו בהידרדרות המצב הביטחוני בדרום הארץ!

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2242 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

פרופ' יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,075 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,074 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-88 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,633 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-91 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-73 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-42 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-30 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-38 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-63 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח-בהקלדה של הלקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

[מיספר הערכים לפי ההתקדמות בהקלדה]

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,240 נמעני המכתב העיתי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל