פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1441 ביום העצמאות תשע"ט, 2019

[שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, ד' באייר תשע"ט, 9.5.2019

עם צרופת עלון תלמידי מחזור ל"ו בגימנסיה הרצליה, לקראת הכנס ב-15.5

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: מיכל סנונית: שלושה שירים ליום הזיכרון. // יוסי גמזו: צְעִירָה בַּת שִׁבְעִים פְּלוּס [המשך]. // רוֹן גֵּרָא: לְאֵלֶּה דּוֹדָתִי ז"ל, שֶׁנֶּהֶרְגָה עַל כִּבּוּשׁ רַמְלָה, ז' אִיָּר תש"ח. // מנחם רהט: או עיוור או כופר. // אהרן הרשלר החלל הראשון. "במאה שערים גאים בו עד היום". ויקיפדיה. // יהודה ראב: הנישואים עם הדסה. // חובב טלפז: במלחמה לא כמו במלחמה: פרק כ"א – ציוץ העשור. // אורי הייטנר: צרור הערות 8.5.19. // יוסי אחימאיר: המחתרות בקולנוע הישראלי. // יהודה דרורי: איך להשיג את פירוז עזה? // מוטי הרכבי: השמאל כמו השמאל מדבר בשני קולות. // דניה מיכלין עמיחי: נעמי פולני – אותה צמה הלכה איתה לאורך כל הדרך. // בן-ציון יהושע: שלמה חיזק וציפור האש, דברים לזכרו של ד"ר שלמה חיזק ז"ל. // משה גרנות: עולם מלא בנטייתה של מילה אחת, על "ספר ההדים – שירים" מאת אשר רייך. // אסתר ראב: תְפִילָּה אַחֲרוֹנָה. במלאת 125 שנה להולדתה. // נעמן כהן: יום הזיכרון תשע"ט: וַיְקַו לְמִשְׁפָּט וְהִנֵּה מִשְׂפָּח. // אהוד בן עזר: ספרי דורות קודמים. "אנהלי" ליוליוש סלובאצקי. פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ", 21.6.1974, לפני 45 שנים. // תערוכה חדשה של האמן והמשורר יעקב וקסלר // אהוד בן עזר: המושבה שלי. פרק שלושים ותשעה. בערוגת הגזר. // ממקורות הש"י.

* * *

הפסקת האש שביקש החמאס לא באה בגלל

קבלת דולרים מדוחא

אלא מחשש שחיל האוויר הישראלי

ימשיך לפעול בעזה

בדיוק כמו שהפך לעיי חורבות

את רובע דאחייה של חיזבאללה בביירות –

והביא בקיץ 2006

לסיום מלחמת לבנון השנייה!

* * *

מיכל סנונית

שלושה שירים ליום הזיכרון

מלחמות הילדים

אָמַר הַיֶּלֶד הַחַי לַיֶּלֶד הַמֵּת

דָּם דָּם הַיְּלָדִים לְבַדָּם

בְּמִילּוּי תַּפְקִידָם.

וְגַם אִם עוֹדֶנִּי חַי, חַיַּי

שֶׁאֵין בְּכוֹחִי לָשֵׂאת

אֶת כּוֹבֶד מוֹתְךָ עַל כְּתֵפַי.

אָמַר הַיֶּלֶד הַמֵּת לַיֶּלֶד הַחַי

חַי חַי עוֹדְךָ חַי אַךְ

לִשְׁנֵינוּ אוֹתָהּ הָאֱמֶת

כִּי אַתָּה וַאֲנִי נוֹלַדְנוּ לָמוּת

לֹא לִפְנֵי שֶׁהִכְתַּרְנוּ

אֶת זֶה שֶׁשְּׁלָחַנוּ

בְּכֶתֶר מַלְכוּת.

אָמַר הַיֶּלֶד הַחַי לַיֶּלֶד הַמֵּת

אָמַר הַיֶּלֶד הַמֵּת לַיֶּלֶד הַחַי

אַלְלַי לַמֵּת, אַלְלַי לַחַי.

סַפְּרִי עָלַי

סַפְּרִי עָלַי שֶׁהָיִיתִי כְּאֶחָד הָאָדָם

חוֹלֵם חֲלוֹמוֹת בִּכְתֹנֶת פַּסִים

מַעֲשֶׂה יָדֶיהָ שֶׁל אִמִּי שֶׁחָלְמָה

אוֹתִי שֶׁרָקְמָה אוֹתִי שֶׁיַּלְדָּהּ אוֹתִי

חוֹלֵם חֲלוֹמוֹת בִּכְתֹנֶת פַּסִים,

כְּאֶחָד הָאָדָם שֶׁבָּא לָעוֹלָם

וּכְדַרְכָּן שֶׁל אִמָּהוֹת הָרוֹקְמוֹת חֲלוֹמוֹת

לַיְּלָדִים שֶׁנּוֹלָדִים בִּכְתֹנֶת פַּסִים.

סַפְּרִי עָלַי, שֶׁאֲנִי, פִּי מָלֵא בֶּעָפָר וּבְמַיִם.

וְאִם לֹא תֵּדְעִי לְסַפֵּר, הָרִימִי רֹאשֵׁךְ וְתִרְאִי

אֶת פָּנַי מֵעָלַיִךְ.

וְאָז תְּסַפְּרִי.

ברחוב מדרגות הכאב

בִּרְחוֹב מַדְרֵגוֹת הַכְּאֵב

צָנַח אָדָם

וָמֵת.

כְּשֶׁפָּתְחוּ אֶת תַּרְמִילוֹ,

מָצְאוּ:

חֲלוֹם אֶחָד

שְׁתֵּי תָּכְנִיּוֹת

שְׁלוֹשָׁה תַּצְלוּמֵי יְלָדִים

שִׂפְתֵי אִשָּׁה

צְחוֹק, פַּחַד, תִּקְוָוה.

תַּרְמִיל רֵיק

אָדָם מֵת

בִּרְחוֹב מַדְרֵגוֹת הַכְּאֵב.

* מתוך הספר "ללחוש אהבה" בהוצאת ביתן

* * *

יוסי גמזו

צְעִירָה בַּת שִׁבְעִים פְּלוּס [המשך]

סִפּוּרָהּ הַבִּלְעָדִי שֶׁל יִשְׂרָאֵלָה יִשְׂרָאֵלִי –

חֲתִיכוֹנֶת מְשַׁגַּעַת, בְּקָלִיבֶּר רְצִינִי,

שֶרַק הִיא מִבֵּין כֻּלָּנוּ עוֹד מֻתָּר לָהּ (כָּךְ נִדְמֶה לִי)

לְהַצִּיג עַצְמָהּ בְּנַחַת: "הַמְּדִינָה – נוּ, זֶה אֲנִי!..."

בַּשָּׁבוּעַ שֶׁעָבַר סִפַּרְנוּ בְּלִי מַסְוֶה שֶׁל טִיחַ

עַל אוֹתו הַפוֹיְלֶע שְִׁטִיק הַמְּכֻנֶּה "תַרְגִּיל מַסְרִיחַ"

וְכֵיצַד מָרָן עוֹבַדְיָה כָּאן הָפַךְ לִהְיוֹת גּוֹאֵל

מִפָנָטִים גִּזְעָנִים אֶת שֵׁבֶט "בֵּיתָא יִשְׂרָאֵל".

אַךְ הַפַּעַם נְסַפֵּר בְּלִי שׁוּם מַשּׁוֹא פָּנִים אוֹדוֹת

לֹא מְעַט מִתַּלְמִידֵי מָרֶן שֶׁטֹּהַר הַמִּדּוֹת

שֶׁעָלָיו תָּבְעוּ בְּשֵׁם הַדַּת קוּשָׁאן וּמוֹנוֹפּוֹל

לֹא מָנַע מֵהֶם, חָרָאם, לְשֵׁפֶל הַשְּׁחִיתוּת לִפֹּל.

קִרְבָה רַבָּה קֵרֵֵב אֶת בְּנֵי אֶתְיוֹפְּיָה רַב עוֹבַדְיָה * לַמְרוֹת קְרִיאַת "תֵּצֵא בַּחוּץ!" הַיְּדוּעָה שֶׁלּוֹ * (שֶׁחָלָה לֹא עַל בְּנֵי  עֵדָה זוֹ) בְּאוֹתָהּ הַסְּטַדְיָה * שֶׁהוּא אָמַר לָהּ "כֵּן" כְּשֶׁאֲחֵרִים אָמְרוּ לָהּ "לֹא" * מָה שֶׁאֵינוֹ מַכְשִׁיר כְּלָל בְּחוֹתַם נִקְיוֹן כַּפַּיִם * אִם שֶׁל בָּדָ"ץ אוֹ שֶׁל בָּגָ"ץ אֶת כַּת אַנְשֵׁי סוֹדוֹ * עַל אַף הָאַרְיָה "הוּא זַכַּאי" מִפִּי זַמַּר-הַבַּיִת * הַמְּטַהֶרֶת כָּל טוֹבֵל וְשֶׁרֶץ בְּיָדוֹ: * שְׁלוֹשָׁה שָׂרִים וְצֶמֶד חַ"כִּים, צַדִּיקִים בְּדוּקִים, * כֻּלָּם טַרְטִיפִים לֹא שֶׁל זָ'ן בָּטִיסְט מוֹלְיֶר הַגּוֹי * כִּי אִם שְׁלִיחֵי מָרָן, יִרְאֵי-שָׁמַיִם אֲדוּקִים * שֶׁלַּהַט דְּבֵקוּתָם בַּדָּת גָּרַם לָהֶם – אֲבוֹי –  * לְכָךְ שֶׁמֵרֹב רֶגֶשׁ חַם לַ-case הַחֶבְרָתִי * בְּרוּחַ הַפִילַנְטְרוֹפִּיזְם הַמֻּצְהָר שֶׁל שַׁ"ס * הֵם דָּאֲגוּ בִּמְקוֹם לַ-case – לַכִּיס, לְכִיס פְּרָטִי * שֶׁכָּל אֶחָד מֵהֶם שִׁלְשֵׁל בּוֹ סְכוּם שָׁמֵן כִּי חָס * עַל עֲנִיֵּ עַמּוֹ שֶׁכְּבָר הִגִּיעוּ עַד פַּת לֶחֶם * וַעֲלוּלִים מֵרֹב דַּלּוּת לִרְעֹב וְגַם לִצְמֹא. * לָכֵן, תּוֹךְ יַחַס לְמְצוּקַת כָּל מִשְׁפָּחָה נִצְרֶכֶת * וּמִתּוֹךְ חוּשׁ הוּמָנִיטָרִי הָרָאוּי לִשְׁמוֹ * וּמִצְוַת גְּמָ"ח (גְּמִילוּת הַחֶסֶד), רֹב הַמַּעֲרֶכֶת * שֶׁל גְּדוּד שׁוֹמְרֵי מוּסָר, כָּל חַ"כּ וְשַׂר, בְּרַחֲמוֹ * עַל נְצְרָכִים חָשׁ לְעֶזְרָהּ שֶׁל מִשְׁפָּחָה נִצְרֶכֶת * וּמִיהִי מִשְׁפָּחָה זוֹ? – מִשְׁפַּחְתּוֹ שֶׁלּוֹ עַצְמוֹ...

* אַךְ אִם גִּיּוּר הֻזְכַּר לְעֵיל –  כְּבָר סַָבָא יִשְׂרָאֵל * זוֹכֵר קוּרְיוֹז אַחֵר, בּוֹ יְהוּדִי תוֹקֵעַ גוֹלִים * לַזּוֹמְמִים לְהוֹצִיאוֹ לִשְׁמָד, יִשְׁמֹר הָאֵל: * כַּת מַאפְיוֹנֵרִים סַן-פְרַנְצִיסְקוֹאִים שְׁלוּפֵי פִּיסְטוֹלִים * הַמְּאַיְּמִים עַל מִי שֶׁמְּסָרֵב לְהִבַּהֵל * מִנִּסְיוֹנָם לִמְכֹּר לוֹ אֶת דָּתָם שֶׁל הַקָּתוֹלִים. * וּבְמִי מְדֻבָּר? מְדֻבָּר, יְדִידַי, * בִּשְׁלִיחַ הַסּוֹכְנוּת,  מַר שְׁנוֹרְמַן, שֶׁבְּסַן-פְרַנְצִיסְקוֹ * שָׂכַר דִּירָה בְּרֹבַע אֵלֵגַנְטִי לְמַדַּי * אַךְ בְּמִרְשַׁם הַתּוֹשָׁבִים לְרֶגַע לֹא הֵצִיץ כֹּה * וְלֹא יָדַע כִּי רֹב שְׁכֵנָיו קָתוֹלִי אִיטַלְקִי * וְכִי דָתָם אוֹסֶרֶת עֲלֵיהֶם בְּסוֹף שָׁבוּעַ * כָּל אֲכִילֵת בָּשָׂר וְכָל צִפְצוּף, לוּא גַם חֶלְקִי * עַל נֹהַג זֶה מַקְפִּיץ אֶצְלָם בְּאֹרַח דֵּי קָבוּעַ * אֶת כָּל הַפְיוּזִים וְכֵיוָן שֶׁעֶצֶם הַתַּסְמִין * שֶׁל קַנָּאוּת שְׁכֵנָיו לְצַו דָּתָם הָיָה עוֹד זָר לוֹ  * נָהַג מַר שְׁנוֹרְמַן זֶה אֵלָיו בִּ- Fridayלְהַזְמִין * לְ"עַל הָאֵשׁ" (מֻשָּׂג יִשְׂרְאֵלִי שֶׁכְּמוֹ נִגְזַר לוֹ * מִ-barbecue אָמֵרִיקָאִי) חוּג יִשְׂרְאֵלִים * מֵחֲבֵרָיו בְּסַן-פְרַנְצִיסְקוֹ, אַךְ רֵיחוֹת הַסְּטֵיקִים * הָיוּ פּוֹשְׁטִים מֵעַל הַמַּאנְגָּל וּמַכִּים גַּלִּים * מִמִּרְפַּסְתּוֹ עִם מוּסִיקָה עִבְרִית שֶׁל דִּיסְקוֹטֵקִים * וּמַטְרִיפִים אֶת דַּעֲתָם שֶׁל כָּל שְׁכֵנָיו בָּרְחוֹב

* שָׁכָּל גִּישָׁה לִסְטֵיק בִּימֵי שִׁשִּׁי מֵהֶם נִמְנַעַת * אַךְ תַּאֲוַת בְּשָׂרִים צְלוּיִים שֶׁהֵם מֵתִים לִתְחֹב * בֵּין שִׁנֵּיהֶם כְּבָר מוֹצִיאָה אוֹתָם שָׁם מִן הַדַּעַת. * עַד שֶׁעֶרֶב שִׁשִּׁי אֶחָד, מוּל מֻזְמָנָיו * פָּרְצָה כְּהוּרִיקָן אֶל מְעוֹֹנוֹ שֶׁל הַשָּׁלִיחַ * כְּנֻפְיָה שֶׁל בִּרְיוֹנִים קָתוֹלִיִּים מִבֵּין שְׁכֵנָיו * עִם שְׁלַל אֶקְדָּחֵי "קוֹלְט" מְשֻׁחְרְרֵי נִצְרָה וּבְרִיחַ * וְאוּלְטִימָטוּם אֵימְתָּנִי עִם רֶצַח בָּעֵינַיִם:

*"שְׁמַע, Mister neighbour, נִיחוֹחוֹת הַ-barbecue שֶׁלְּךָ * הֵם כְּמוֹ תְקִיעָה שֶׁל אֶצְבַּע בְּעֵינֵינוּ, חֵי שָׁמַיִם, * לָכֵן תַּכְנִיס עָמֹק מִכָּאן וְהַלְאָה לְרֹאשְךָ * שֶׁאֲכִילַת בָּשָׂר שֶׁאֶצְלְךָ נֶחְשֶׁבֶת 'כֹּשֶׁר' * אֶצְלֵנוּ אֲסוּרָה בִּ-Friday בְּאִסּוּר חָמוּר * אָז יֵשׁ לְךָ בְּרֵרָה, מַר סְטֵיקוֹבִיצְקִי, אוֹ שֶׁ אוֹ שֶׁ: * אוֹ שֶׁבְּתוֹךְ שָׁבוּעַ תִתְנַפְנֵף נִפְנוּף גָּמוּר * מֵהַשְּׁכוּנָה הַזֹּאת אוֹ שֶׁתִּגַּשׁ מָחָר לַכֹּמֶר * בַּכְּנֵסִיָּה שֶׁלָּנוּ שֶׁיַּטִּיף לְךָ מוּסָר * וְתֵהָפֵךְ קָתוֹלִי וּבְלִי הֶגֶה וּבְלִי אֹמֶר * תִּשְׁמֹר מִנְהָג זֶה שֶׁבְּ-Friday לֹא אוֹכְלִים בָּשָׂר * אַךְ אַל תַּכְנִיס לָרֹאשׁ הַיְּהוּדִי שֶׁלְּךָ, כִּבְּלוֹפֶר, * לֹא טְרִיקִים וְלֹא שְׁטִיקִים בְּתִקְוָה לְהַעֲרִים * עַל אִיטַלְקִים כָּמוֹנוּ כִּי שׁוּם שֹׁחַד וְשׁוּם כֹּפֶר * לֹא יַעֲזְרוּ לְךָ, כְּךְ שֶׁאֲנַחְנוּ מַזְהִירִים * אוֹתְךָ כְּבָר מֵעַכְשָׁיו שֶׁבְּקָרוֹב נָבוֹא לִבְדֹק פֹּה * אִם כֵּן אוֹ לֹא הִפְנַמְתָּ אוּלְטִימָטוּם כֹּה נֶחְרָץ * כִּי אִם נִרְאֶה שֶׁרַק עָשִׂיתָ מֵאִתָּנוּ צְחוֹק פֹּה * תַחְטֹף אֶצְלֵנוּ, Mister bloody Jew, טִפּוּל נִמְרָץ..."

* "וְכָךְ, בְּיוֹם שִׁשִּׁי הַבָּא," סָח סַבָּא, "שָׁב הַמֶּתַח * אֶת כָּל שְׁכֵנָיו שֶׁל שְלִיחַ הַסּוֹכְנוּת כְּמוֹ אֵש לַחְרֹךְ * כִּי נִיחוֹחוֹת צָלִי מִמִּרְפַּסְתּוֹ פָּשְׁטוּ בַּשֶׁטַח * כְּאִלּוּ מְצַפְצֵף הַ-* bloody Jewצִפְצוּף אָרֹךְ * עַל אִיּוּמֵי אוֹתָם קָתוֹלִים טְעוּנֵי פִּיסְטוֹלִים * וּמְחַמֵּם מִלְּבַד בָּשָׂר שֶׁמֻּזְמָנָיו טוֹרְפִים * גַּם אֵשׁ חֵמָה וָמֶרִי בַּמִּגְזָר הַמַּפְיוֹנֵרִי * וְהֵם חוֹזְרִים אֶל דִּירָתוֹ  בְּאֶקְדָּחִים שְׁלוּפִים.

* 'תַּגִּיד, בַּסְטַרְדּוֹ,' הֵם צוֹרְחִים בִּמְלוֹא טֶמְפֶּרָמֶנְטוֹ * שֶׁל חוּלִיגָנוֹ אִיטַלְיָנוֹ, 'יֵש לְךָ סְעִיף * שֶׁל זִכָּרוֹן דָּפוּק? כִּי אִם זֶה כָּךְ אָז תּוֹךְ מוֹמֶנְטוֹ * נַזְכִּיר לְךָ מָה שֶׁסֻּכַּם בֵּינֵינוּ וְנָעִיף * אוֹתְךָ כְּמוֹ טִיל בָּלִיסְטִי מִבֵּיתְךָ עִם כָּל הַבַּנְדָּה * שֶׁל חֲבֵרֶיךָ וְרֵיחוֹת הַַ-barbecue שֶׁלְּךָ * לֹא יְשַׁגְּעוּ אוֹתָנו כָּאן יוֹתֵר מִן הַוֶּרַנְדָּה * הַזֹּאת. יֵשׁ לְךָ מָה לוֹמַר,Jew , לַהֲגַנַּתְךָ?'

* 'יֵשׁ וְעוֹד אֵיךְ,' מֵטִיחַ בִּפְנֵיהֶם אוֹתוֹ שָׁלִיחַ, * 'כִּי יֵשׁ לִי עַל הָאֵשׁ פֹּה בְּשַׂר דָּגִים וְלֹא בָּקָר.'

* אַךְ כָּאן, מֵרֹב סוּרְפְּרִיזָה נִתְקָפִים תּוֹקְפָיו בִּקְרִיזָה: * 'לִסְטֵיק בָּקָר אַתָּה קוֹרֵא דָגִים? הֲרֵי נִּכָּר * לְפִי רֵיחָם וְצוּרָתָם שֶׁלַּדָּגִים הָאֵלֶּה * יֵשׁ זוּג קַרְנַיִם עַל רֹאשָׁם והֵם גּוֹעִים מוּ-מוּ?'

* 'מִיָּד תָּבִינוּ,' סָח לָהֶם מַר שְׁנוֹרְמַן, 'אֵיזֶה פֶּלֶא * לִמֵּד אוֹתִי הַכֹּמֶר, כָּךְ שֶׁלֹּא תִּשְׁתּוֹמְמוּ * שֶׁהַבָּקָר הָפַךְ לְדָג וְדַוְקָא דַג קֶתוֹלִי.'

* 'אוֹקֵי, אִם כֵּן נִשְׁמַע אֵיךְ חֵטְא סַרְבָנוּתְךָ יֻצְדַּק,' * אוֹמְרִים הַמַּפְיוֹנֵרִים וּמַפְנִים אֶת הַפִּיסְטוֹלִים * אֶל לֵב שְׁכֵנָם כְּרֶמֶז כְּלָל לֹא דַג וּכְלָל לֹא דַק. *

'רָאִיתִי אֵיךְ הַכֹּמֶר בְּמִבְרֶשֶׁת מַתִּיז גֹּדֶשׁ * שֶׁל מַיִם,' הוּא מַסְבִּיר, 'עַל מֻעֲמָד לְהִתְנַצּרוּת * וְסָח: 'בְּשֵׁם הָאָב, הַבֵּן וְרוּחַ אוֹתוֹ קֹדֶשׁ * שֶׁבּוֹ מֻשְׁלָם שִׁלּוּשׁ זֶה בַּהֲלִיךְ הַהִוָּצְרוּת * שֶׁל מְשֻׁמָּד נוֹצְרִי' (כָּאן קוֹל הַכֹּמֶר קְצָת גָּבַר) * 'אֲנִי מַכְרִיז עָלֶיךָ כְּנוֹצְרִי לְכָל דָּבָר.' * וּכְפִי שֶׁכְּבוֹד הַכֹּמֶר שָׁם נָשָּׂא דְבָרָיו וַיֹּאמֶר * עָשִׂיתִי בְּדִיּוּק נִמְרָץ אֶת מָה שֶכֹּמֶר זֶה * עָשָׂה אֶצְלוֹ לַמּוּמָרִים שֶׁלּוֹ – כִּי קַל וָכֹּמֶר * שֶׁאִם אוֹתָהּ הָרֶפְּלִיקָה שֶׁהוּא, בַּמַּחֲזֶה * שֶׁל טֶקֶס הֲמָרַת-הַדָּת שֶׁמּוֹנְסִינְיוֹר הִדְגִּים * מַתְאִים לִבְנֵי אָדָם הוּא גַם מַתְאִים פֹּה לְדָגִים

* וְחִישׁ, בְּמִטְבָּחִי, בִּקְצֵה מִבְרֶשֶׁת שֶׁסִּיְּעָה * לִשְׁטֹף כָּל סְטֵיק-צְלִיָּה הִשְׁפְּרַצְתִּי כְּמוֹ בַּכְּנֵסִיָּה * מַיִם קְדוֹשִׁים תּוֹצֶרֶת בַּיִת עַל אֻמְצַת-בָּקָר * שָׁעָה שֶׁפִּי מִלְמֵל לוֹ אֶת הַנֹּסַח הַמֻּכָּר: * "בְּשֵׁם הָאָב, בְּשֵׁם הַבֵּן וְכַמּוּבָן בְּשֵׁם * רוּחַ-הַקֹּדֶשׁ הַמֻּזְמֶנֶת כָּאן לְהִתְגַּשֵּׁם * בְּנֶתַח זֶה שֶׁעַל הַמַּאנְגָּל הַלּוֹהֵט מֻצָּג

* אֲנִי מַכְרִיז עָלֶיךָ לֹא כִּסְטֵיק כִּי אִם כְּדָג..."

וְהֶמְשֵׁךְ סִפּוּרֵנוּ יֻגַּשׁ – אַדְרַבָּה –

כְּבָר בְּיוֹם חֲמִשִּׁי בַּשָּׁבוּעַ הַַבָּא.

יוסי גמזו

 

* * *

רוֹן גֵּרָא

לְאֵלֶּה דּוֹדָתִי ז"ל

שֶׁנֶּהֶרְגָה עַל כִּבּוּשׁ רַמְלָה

 ז' אִיָּר תש"ח

בְּנוֹפְלֵך! הָיִיתִי תִּינוֹק, שׂוֹחֶה, חוֹתֵר

מֵאֲפֵלָה לָאוֹר.

זוֹכֵר

תַּלְתַּלַּיִךְ, בָּבוּאָתֵךְ הַנִּבֶּטֶת

מִתְּמוּנוֹת זִכָּרוֹן

פְּנֵי מַלְאָךְ עַל גְּדוֹת הַחִיּוּךְ.

עַל הַקִּיר אֲשֶׁר בַּסָּלוֹן.

מְסִירוּתֵךְ  לְעַמֵּנוּ,

מִלְחַמְתֵּךְ עַל צֶדֶק הִלְבִּישׁוּ

בְּפָנַיִךְ אֶת מַסֵּכַת הַמָּוֶת

וְאַתְּ רַק בַּת עֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם.

אַגָּדַת גְּבוּרָתֵךְ  כִּרְסִיסֵי חֲלוֹם

וְעֵינֵי אִמֵּךְ צְרוּבוֹת הַדִּמְעָה

בֵּין שְׁקִיעוֹת לְבֵין כִּבְשְׁנֵי חַמָּה.

אָחוֹת רַחְמָנִיָּה.

אֶל כָּל פָּצוּעַ דָּהַרְתְּ,

כָּל אֶחָד חָרַת בָּךְ  שָׂרֶטֶת, כּוֹאֶבֶת

עַד שֶׁבְּעַצְמֵךְ  חָטַפְתְּ  הַפְגָּזָה,

בִּקַּשְׁתְּ  שֶׁיְּטַפְּלוּ בָּאַחֵר

כִּי אַתְּ  מִמֵּילָא אֲבוּדָה

אָחוֹת רַחְמָנִיָּה.

אִמֵּךְ, בַּעֲפַר יִסּוּרַיִךְ נַפְשָׁהּ הִתְפַּלְּשָׁה

אָבִיךְ נִקְרַע בְּמֵיתָרִי כְּאֵבוֹ,

וְאִתָּם, בִּצְלִילֵי אַהֲבָה וִיגוֹן

הַמִּשְׁפָּחָה שֶׁהָפְכָה לִרְטִיָּה

רְטֻבָּה.

זִכְרוֹנוֹת פִּלְאִיִּים וּמוּעָקוֹת

מְלַוּוֹת מֵאָז אֶת חַיֵּינוּ בְּכָל שְׁבִיל.

כָּךְ, מִיְּדֵי שָׁנָה עַל קִבְרֵךְ, בְּנַחֲלַת יִצְחָק

בְּחֶלְקַת האצ"ל נִפְגָּשִׁים

חֲנוּקֵי צִמָּאוֹן וְאַהֲבָה נוֹשְׁמִים

דְּמוּתֵךְ  הַנְּמוֹגָה וְעוֹלָה,

הַפּוֹרֶצֶת וְגוֹאָה

בְּנִבְכֵי זִכְרוֹנֵנוּ.

הָרֶקַע לַשִּׁיר: דּוֹדָתִי, בַּת נֵס צִיּוֹנָה, בּוֹגֶרֶת בֵּית הַסֵּפֶר הַחַקְלָאִי "עֲיָנוֹת", עָבְרָה קוּרְס בְּעֶזְרָה רִאשׁוֹנָה, וְעָבְדָה בַּמַּחֲנֶה הַצְּבָאִי "תֵּל נוֹף". בַּמַּחֲנֶה הַצְּבָאִי הֶעִירָה לְקָצִין בְּרִיטִי, שֶׁנָּהַג בְּשַׁחְצָנוּת כְּלַפֵּי נְעָרוֹת יְהוּדִיּוֹת. הַקָּצִין הֵגִיב וְאָמַר שֶׁבַּקָּרוֹב יַגִּיעַ הַמִּשְׁטָר הַנָּאצִי לְשֶׁטַח יִשְׂרָאֵל וְהַיְּהוּדִים יֻשְׁמְדוּ. דּוֹדָתִי סָטְרָה לוֹ, הָעָמְדָה לַמִּשְׁפָּט וְהֵבִיאָה לְהַדָּחָתוֹ.

ב-1945 הִצְטָרְפָה לְמַחְתֶּרֶת האצ"ל וְסִיְעָה בְּהַבְרָחַת נֶשֶׁק מִמַּחֲנוֹת צְבָאִיִּים. הָיְתָה שֻׁתָּפָה פְּעִילָה בְּפִיצוּץ גֶּשֶׁר הָרַכֶּבֶת לְיַד קוֹבֵּיְבְּה. בַּהֶמְשֵׁךְ לִיוְותָה אֶת האצ"ל כְּחוֹבֶשֶׁת בִּקְרָבוֹת יָפוֹ-רַמְלָה.

ב-16 בְּמַאי 48', בְּעֵת מִתְקָפָה עַל רַמְלָה, נִפְגְּעָה בַּבִּטְנָה בִּזְמַן שֶׁהִגִּישָׁה עֶזְרָה לַפְּצוּעִים בִּשְׂדֵה הַקְּרָב. לְבַקָּשָׁתָהּ טֻפְּלוּ הַלּוֹחֲמִים לְפָנֶיהָ, וְכַעֲבֹר זְמַן מַה נִּפְטְרָה.

רון גרא

* * *

אילן שחורי

על הפצצת תל אביב בקיץ 1948

מתוך המגזין הדיגיטלי השבועי לתולדות א"י וידיעת הארץ. מהדורה 158.

בין אפריל ליולי 1948 ספגה העיר תל אביב את מרבית אבדותיה במלחמת השחרור. ארבעת החודשים הללו היו בין הקשים בתולדותיה. לא רק הקרבות שנוהלו סביבה, והיריות מהשכונות הערביות מאזור יפו, אלא בעיקר ההפצצות הקשות של מטוסי קרב מצריים והניסיון להרעישה מכיוון הים. הקרב המלחמתי היה אומנם במסגרת כיבוש שכונת מנשייה ויפו על ידי ארגון האצ"ל וההגנה החל מה-24 באפריל ובהמשך במבצע חמץ, אך עיקר הפגיעות היו באזרחים תושבי העיר, יום לאחר הכרזת המדינה, רובם ככולם מהפצצות אוויריות.

מתוצאות ההפצצה של המטוסים המצריים במלחמת העצמאות באזור התחנה המרכזית בתל אביב, ארבעה ימים לאחר הכרזת המדינה. במהלך ההפצצה נפגע אוטובוס הקומתיים של דן, אל נכון היחיד שהיה ברשותו.

למעלה מ-150 מקרב תושבי תל אביב נהרגו מהפצצות מטוסי הקרב על תל אביב שהחלו פחות מ-24 שעות לאחר הכרזת המדינה על ידי דוד בן גוריון בבית דיזנגוף שבשדרות רוטשילד. ב-15 במאי 1948 – להק של מטוסים מצריים מסוג ספיטפייר הגיעו להפציץ את תל אביב. מטרת המטוסים המצריים היתה כנראה שטח שדה התעופה ע"ש דב הוז. לפיכך, עיקר הפגיעות וההרוגים היו באיזור שדה התעופה דב ונמל תל אביב, לשם הגיעו באותה שעה כמה אוניות מעפילים. אחד המטוסים הופל בשמי תל אביב. היה זה מטוס האויב הראשון שהופל במלחמת השחרור. לאחר שיפוצו של המטוס הוא צורף לחיל האוויר שבדרך. והטייס המצרי נלקח בשבי. מטוס מצרי נוסף נפגע.

שלושה ימים לאחר מכן, ב-18 במאי 1948 היתה ההתקפה המצרית הקשה ביותר על העיר. התחנה המרכזית בתל אביב ספגה את רוב הפצצות. התוצאה – 41 הרוגים, חורבן והרס בדרומה של תל אביב, ומראות קשים במרכזה. בהתקפה זו נפגע אחד מסמליה של תל אביב באותה תקופה, אוטובוס הקומתיים שבלט ברחבי העיר עד אז, נשרף כולו במהלך ההפצצה.

יומיים לאחר מכן ב-20 במאי הפציצו המצרים פעם נוספת את תל אביב ופרבריה. התוצאה היתה 5 יהודים שנהרגו.

 ב-3 ביוני 1948 הגיע לשמי תל אביב להק נוסף של מפציצים מצריים. הפעם מבלי שהצליחו לגרום לנזק גדול, שני מטוסים מצריים מסוג דקוטה הופלו על ידי מטוסי קרב ישראליים ובעיר היתה שמחה רבה.

אילן שחורי

* * *

איליה בר-זאב

"כריות" בצומת

"לָה גֶר"!

לְכָל הַנּוֹפְלִים בַּקְּרָב,

בַּדֶּרֶךְ אֶל וּמִשָּׁם.

נוֹפְלִים וּמַמְתִּינִים בְּכוּר מַצְרֵף בֵּין קֶסֶם

עֲרוּגוֹת הַגָּן לְשַׁעֲרֵי גֵּיהִנּוֹם

וּבְיָמִים כְּתִקּוּנָם

"כָּרִיּוֹת" –

לוּחוֹת אֶבֶן לְכָל חַיָּל לוֹחֵם שֶׁלֹּא קָם.

יָד אָמָּן רוֹשֶׁמֶת אֶת סִפּוּר חַיָּיו בִּשְׂפַת הָאֲבָנִים,

בִּגְבוּלוֹת הַמֻּתָּר,

לְיָּמִים שֶׁכֻּלָּם נֶאֱסָפִים,

לְבַל נִטְעֶה בַּהֲבָנַת הַנִּקְרָא,

בַּהֲבָנַת הַנִּקְרִים לַעֲבֹר בַּשַּׁעַר.

מִשְׁעֶנֶת לְכָל רֹאשׁ בֵּין כָּרֵי הַדֶּשֶׁא וְהַפְּרָחִים.

"A' la guerre comme a' la guerre"

בעקבות ביקור באנדרטת הלוחם הבדואי בצומת המוביל. פורסם לראשונה – "טיסה נגד השעון", הוצאת "קשב לשירה" 2012. 

* * *

מנחם רהט

או עיוור או כופר

רק עיוור אינו רואה את נִיסי התקומה וקיבוץ הגלויות, ורק הכופר בטובתו של מקום, מעז להחציף פניו כלפי שמיא: "אין על מה לשמוח – ואין על מה להתאבל"

שאלו פעם את הרבי מקוצק, הרב מנחם מנדל מורגנשטרן, מגדולי ישראל בדורות האחרונים, שהחתירה לאמת הצרופה והמזוככת היתה ערך עליון בעיניו, היכן נמצא הקב"ה? והוא השיב ברוב שנינותו: "בכל מקום שהיהודי נותן לו אפשרות להיכנס אליו."

ביום העצמאות ניתן להבחין בבירור, מי מקרב ציבור שומרי תורה ומצוות "נותן לקב"ה להיכנס לליבו," כדברי הקוצקאי, ומי עדיין לא. כלפי אלה האחרונים, שלמרות היותם 'דתיים', נהג רבי צבי יהודה הכהן קוק, ראש ישיבת 'מרכז הרב' ובנו של הרב הראשי הראשון הרב קוק, לצטט את הגמרא המבהילה (סוטה מ"ח ע"ב): "יש צדיקים שאינם מאמינים."

לאמור, יש שמקיימים את כל המצוות בהידור ובסילודין, אבל רואים עצמם עדיין בגולה. מסרבים להאמין שהגלות תמה. כך בפירוש התבטאו ח"כים ועסקנים חרדים, וגם רבנים וראשי ישיבות: "אנחנו בגלות". העובדות לא יבלבלו אותם.

הבירור הגדול הזה בתוך מחנה שומרי המצוות, מתרחש ביום העצמאות, היום שחולל פניית פרסה חד פעמית בהיסטוריה של עם ישראל. במונחים אמוניים נחשב יום הקמת המדינה ליום שבו החל קידוש השם לעיני העמים, אשר כבר הספידו את עם ישראל, ונסתיים חילול השם שהיה טבוע בגלות הנוראה והמתמשכת.

אבל לא כולם חשים בגודל המהפך במעמדו של עם ישראל.  תפילות ההודייה או ההתעלמות מחובת ההודייה, בקרב שומרי המצוות, הן קו פרשת המים בין הרואים בעיניהם את התגשמות הנבואה: "בָּעֵת הַהִיא אָבִיא אֶתְכֶם וּבָעֵת קַבְּצִי אֶתְכֶם, כִּי אֶתֵּן אֶתְכֶם לְשֵׁם וְלִתְהִלָּה בְּכֹל עַמֵּי הָאָרֶץ, בְּשׁוּבִי אֶת שְׁבוּתֵיכֶם לְעֵינֵיכֶם אָמַר ה'" – לבין האוטמים עיניהם ואוזניהם, ומסרבים להכיר בהתגשמות הנבואה האלוהית באמצעות שרשרת הנסים שאין שני לה: נס הקמת המדינה, עמידה מול שבעה צבאות ערב, קיבוץ גלויות, והשפע הרוחני והחומרי לו זכינו.

לא שאין חסרונות במדינה, יש, ועוד איך. אבל הכל מתגמד מול המציאות המופלאה שאין לה אח ורע בתולדות ישראל מאז ימי דוד ושלמה.

ועדיין יש התועים בדרכי הזמן. אף שלילד הזה התפללנו, יש הבועטים בחסד האלוהי. "אין על מה לשמוח ואין על מה להתאבל," אומרים כמה מהם, לאמור: יום העצמאות אינו חגֵנו, והנופלים אינם מתינו.

שני מניעים לעמדה פוחזת זו: האחד, הקושי להודות בטעות מתמשכת על פני עשרות שנים (כך למשל התבטא החזון אי"ש, מגדולי הציבור החרדי למדני בשנת קום המדינה, 'התנבא' שהמדינה לא תחזיק מעמד אפילו שנה).

והמניע השני שלא לראות את המציאות, נעוץ בקושי לראות את בשורת הגאולה באה מפי מי שאינם מאנ"ש. שמענו עסקני דת שהתבטאו: "אם כך נראית הגאולה, אז אני מוותר עליה."

והם לא לבד. כבר רחל, המשוררת הסוציאליסטית, כתבה מתוך משטמה גדולה כלפי מעורבות המחנה האחר במאבק להגשת חזון המדינה היהודית: "אֲנִי לֹא אֹבֶה בְּשׂוֹרַת גְּאֻלָּה, אִם מִפִּי מְצֹרָע הִיא תָבוֹא. הַטָּהוֹר יְבַשֵּׂר וְגָאַל הַטָּהוֹר. וְאִם יָדוֹ לֹא תִמְצָא לִגְאֹל, אָז נִבְחָר לִי לִנְפֹּל מִמְּצוּקַת הַמָּצוֹר, אוֹר לְיוֹם בְּשׂוֹרָה הַגָּדוֹל." גם היא היתה סרבנית גאולה.

העיוורון מול המציאות הניסית, במקום שידעך לנוכח העובדות, רק הולך ומקצין בקרב אנשים וכתות אכולי שיטנה ומשטמה למפעל הציוני-לאומי, שהידרדרו עד שאול תחתיות. מדובר בחצופים עזי פנים, שמחללים בגסות רוח את זיכרם של הקדושים שנפלו על הגנת ישראל מיד צר. נשתכחה מהם אמירתו המחודדת של הרב שלמה זלמן אויערבך, ראש ישיבת 'קול תורה', מהמנהיגים החרדיים בני זמננו, שכאשר נשאל ע"י תלמיד אם יורשה לו לנסוע לצפון כדי להתפלל על קברי צדיקים, השיב שאין טעם לנסוע לצפון כשממול לבניין הישיבה בשכונת בית וגן שוכן בית הקברות הצבאי בהר הרצל "וכולו זרוע קברי צדיקים."

אבל יש גם הבועטים בזכרם של חללי צה"ל. אחד מהם, פרשן מכובד (יעני) באתר חרדי נפוץ, הסביר בטוויטר מדוע הוא וחבריו אינם עומדים דום בעת הצפירה ביום הזיכרון שנועדה לכבד את זכרם של הנופלים: "החרדים הם לא חלק מהאידיאולוגיה הציונית. אנחנו לא חוגגים את העצמאות של מדינת ישראל ביום העצמאות, ולא מתאבלים ביום הזיכרון על החיילים שנפלו למענה. אנחנו מאמינים שהשמירה על תורה ומצוות היא ששומרת על עם ישראל. הסיפור החרדי הוא לא הסיפור הציוני, ולכן אין מה לשמוח – ואין מה להתאבל." סוף ציטוט.

אמת, לא כולם כאלה. רבים מבני הציבור החרדי, מכבדים ומוקירים זיכרם של החיילים מתוך הכרת גודל מסירות נפשם להצלת העם היושב בציון, ובוודאי שאינם מזלזלים במקדשי שם שמיים במותם על קדושת העם והארץ. ודאי שאין השורש פורה ראש ולענה שצוטט לעיל, מייצג את כולם. אבל ככלות הכל, הפרחח הנ"ל ודאי לא היה מרשה לעצמו להתבטא כך, אילו ידע שבכך הוא חורג מהנורמה המקובלת בחברה שלו. הוא בהחלט רואה עצמו, למרות ואולי בגלל דברי הנאצה הבזויים הללו, בתוך הקונצנזוס של החברה בה צמח והגיע לתובנה זו.

לך ספר לו, לאותו ריקן פוחז, שמתיימר לייצג את הציבור החרדי בתקשורת החילונית, שעַם הנצח כבר ניסה את הנוסחה הזו במרוצת אלפיים שנות, מבלי לעמוד על חירותו וזכויותיו, ולבסוף הגיע לאושוויץ. לך ותסביר שגם בראיה הלכתית נטו, זוהי סטייה: "אפילו לא באו [האויבים] על עסקי נפשות אלא על עסקי תבן וקש, יוצאין עליהן בכלי זיינן" (עירובין מ"ה, א'). לך ותסביר לו, שעַם ישראל נטבח ונשרף ונשחט וגורש, רק מפני שנעדר הגנה עצמית, ומפני שהתרחק מאדמת הקודש בהיותו בגלות העמים הארוכה. לך תסביר לו שאלמלא עוז רוחם של חיילי צה"ל, הוא וחבריו היו נשחטים בידי המרצחים הפלשתינאציים  תוך שניות מרגע שחיילי צה"ל יחדלו להגן עליהם.

אשרינו שהבדילנו מן התועים, ולא שם חלקנו כהם וגורלנו ככל המונם. שאיננו אוטמים עינינו וליבנו, כמאמרו של הקוצקאי, אל מול פעמי הגאולה ונסי התקומה, ונפעמים מול הפלא הנשגב שאין לו שני לו בתולדות העמים: "כִּי עַיִן בְּעַיִן יִרְאוּ בְּשׁוּב ה' צִיּוֹן." לא היה כדבר הזה מעולם. לא היה כדבר הזה בעולם. אשרינו שזכינו.

מנחם רהט

* * *

אהרן הרשלר החלל הראשון

 "במאה שערים גאים בו עד היום"

מתוך ויקיפדיה

נינתו של החלל הראשון בפעולות האיבה, אהרן הרשלר החרדי שהותקף בידי ערבים ב-1873: "כולם מכירים את הסיפור שלו." העיתון העברי הראשון דיווח: "רדף אחריהם וירו בו 12 כדורים."

אהרן הרשלר ז"ל, תלמיד ישיבה ביישוב היהודי שלפני קום המדינה, הוא החלל הראשון ברשימת 25,578 הנופלים שישראל מתייחדת עם זכרם ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל. הרשלר, יליד הונגריה, נהרג בינואר 1873 בעודו בן 23 מאש של חוליית ערבים שחדרה לשכונת משכנות שאננים, השכונה הראשונה שהיהודים בנו מחוץ לחומות.

הוא קבור בבית העלמין בהר הזיתים בבירה, וסיפור חייו מונצח באתר ההנצחה של משרד הביטחון. אביו שימש כרב נודע בעיר ההונגרית סבאד, וכאשר המשפחה עלתה ארצה הוא כיהן כראש כולל מרכזי בירושלים, "אונגרין", לאחר שהמשפחה בחרה להתיישב מחוץ לחומות העיר העתיקה. הרשלר קוטלג כחלל המחתרות.

ב-ג' בטבת תרל"ג, 1873, פרצו ערבים לבית המשפחה ככל הנראה כדי לגנוב כסף, כיוון שיהודים חדלו לקנות מים משכניהם הערבים בכפר סילואן, בשל הגשמים הרבים באותו החורף שמילאו את בארות המים באזור. לפי המתואר, הרשלר חדל מלימודיו, הבריח את אנשי הכנופייה והחל לרדוף אחריהם. אלה חששו שזהותם תיחשף וירו בו 12 כדורים. הוא נפצע באורח קשה, וכעבור ארבעה ימים נפטר מפצעיו בבית החולים. הוא הותיר אחריו אלמנה, בת, הורים ואחים. הכולל שבו למד הרשלר פעיל עד היום בירושלים ומוכר כ"כולל שומרי החומות", אחד האדוקים בקהילה החרדית.

נינתו של הרשלר, בלהה שמיר, (85), סיפרה על האגדות ששמעה בילדותה על סבא-רבא שלה. בשיחה עם ynet סיפרה: "גדלתי אצל סבתי ציפורה בצפת, לשם היגרה המשפחה לאחר שלקתה בשחפת. היא למעשה היתה בבטן אימה בחודש השישי כשהרשלר נהרג, ובוודאי לא הספיקה לשמוע שאביה הוכרז כחלל מערכות ישראל."

שמיר סיפרה כי בת דודתה הבכורה, חנה, היא שסיפרה את הסיפורים על אודותיו. "ממה שאני שמעתי, הגירסה מעט שונה ממה שתואר בספרים – הם גרו במשכנות שאננים ומאחר שהכנפיים של טחנת הקמח המפורסמת של מונטיפיורי נבנו תחילה בצורה שגויה, עם הטיית הכנפיים לכיוון דרום במקום צפונה, המקום פעל רק כמחסן שקי קמח, שעליהם שמר הרשלר. באחד הלילות הוא שמע רעש ובעודו רץ כדי לברר את מקורו נתקל בערבים שהרגו אותו."

שמיר התגייסה עוד לפני קום המדינה לפלמ"ח. אחיה נקרא על שם הסבא רבא, ובנה שירת בצה"ל כקצין בדרגת סגן אלוף. על העובדה שמשפחת הרשלר היתה חרדית, אמרה: "הם היו חרדים אבל גם עובדים. אשתו של הרשלר, הדסה, מכרה קמח והייתה מהסוחרות הראשונות בעיר. זאת משפחה של מחוננים עילויים, וחלק מבני דודי רבנים. כולם במאה שערים מכירים את סיפור נפילתו של הרשלר וגאים בו עד היום."

בחברה קדישא בירושלים נותרה רשומה על האירוע שבו נהרג הרשלר: "מעשה באברך שמוך לבית השר מונטיפיורי, ובלילה באו גנבים לביתו. פתאום קץ משנתו ורדף אחריהם והם ראו כי חלה עליהם הרעה ונבעט ליבם... ויזרקו בו כמה חיצים ונפל על מקומו ויהי עוד 5 ימים על ערש דווי בהוספיטל השר רוטשילד ויאסף ביום א', ו' בטבת ותהום כל העיר."

הוא קבור בבית העלמין הישן חלקה ז', שורה י"ד, קבר ל"ב, ליד אחיו הבכור שנפטר חודשיים לפני כן.

"הפלאחין פושטים בעיר בכל לילה"

כך תוארה פרשת רצח הרשלר בעיתון העברי הראשון, "הלבנון", שיצא לאור ב-5 בפברואר 1873: "זה כחודש ימים שארובות השמיים פתוחות מעל לירושלם ויריקו גשמי ברכה, ועניי צאן קשים ישתו מים מהבורות בחצרות הבתים בעיר ולא יצטרכו יותר לקנות מים בכסף מלא מאשר יביאון הפלאחין יושבי כפר סאלוואן על חמוריהם... הפלאחין האלה פושטים בעיר בכל לילה, ויחתרו בתי היהודים ויגנבו דים. לא אדע מדוע יבואו רק לבתי היהודים, הלא בבתי הישמעאלים והנוצרים ימצאו הרבה יותר? אולי עבורם נחשבים בעיניהם כמתים."

לאחר ההקדמה שמתארת גם תלונות שהועברו בנושא לממשלה העות'מנית בקושטא, סופר על הלילה שבו נרצח הרשלר: "לפני כמה ימים פרצו הגנבים בבית איש יהודי היושב מבחוץ לעיר ונראה לבתי משכנות שאננים. היהודי הזה נסה ביתו לתפוס הגנבים ורדף אחריהם הוא וחתנו, והגנבים ירו עליהם בקנה רובה, ושנים עשר כדורי מות הביאו בחתן היהודי ואחרי ד' ימים מת במכאוביו בבית החולים בית ראטשילד. עד היום לא נודעו מי הרוצחים. גם בדרך העולה להירדן בסביבי יריחו יארבו השודדים, והרגו פלאח אחר ומשרתו הכושי."

הרשלר הוא אחד מהחללים שנפלו במאה ה-19, רובם ככולם תלמידי ישיבות חרדיות בירושלים, שנהרגו כשניסו להגן על היהודים בעיר מפורעים ערבים. הנופלת הראשונה, גם היא מאותה תקופה, היא רחל חדד הלוי ז"ל, מהמתיישבות הראשונות בפתח תקווה, שנהרגה לאחר שפורעים ערבים הכו אותה עת פלשו למושבה וזרעו בה הרס. באותה שעה הגברים בעיר נפגשו עם המושל הטורקי ביפו כדי להתלונן בפניו על התנכלויות כאלה. הלוי ניסתה להגן בגופה על הנשים והילדים שנותרו במושבה ושילמה על כך בחייה באפריל 1886.

אלא שלא לאורך כל שנותיה של מדינת ישראל כלל יום הזיכרון השנתי גם את לוחמי המחתרות שנפלו בטרם הוקמה המדינה. רק ב-1980 תוקן חוק "יום הזיכרון הכללי לחללי מערכות ישראל", ונוספו לו, מלבד חללי המחתרות, גם נופלי המוסד והשב"כ. בתום עבודת מחקר מקיפה שנעשתה במשרד הביטחון בסוף שנות ה-70 לצורך התיקון לחוק, אותרו שמותיהם של מי שנפל למען תקומת ישראל, משנת היציאה מחומות ירושלים, 1860, ואילך. "בהחלט נעשה צדק כאשר הכריזו על נופלי המחתרות כחללים", סיכמה בלהה שמיר, נינתו של הרשלר.

* * *

אהוד: סבי יהודה ראב היה בעלה השני של הדסה הרשלר, אלמנתו של אהרן הרשלר, שכונתה בפי הערבים: "סית הודעס מן אל טחוּנה" – גברת הדסה מתחנת-[הקמח], כמסופר גם בסיפור חייו של סבי שכתבתי, "פרשים על הירקון", הוצאת שרברק, 1989.

הנישואים עם הדסה

הדסה היתה צעירה יפת-תואר ועצמאית. היא לא היתה זקוקה, כשאר בנות-ירושלים, לקצבת החלוקה ולנדבות של ה"כוללים". היא עמדה ברשות-עצמה, ידעה להתמקח עם הפלאחים אשר הביאו חיטה לטחינה, וחלק ממנה מכרו בעזרתה, והשגיחה ביד רמה על עבודת הטחינה שנעשתה באמצעות סוסים ההולכים סחור-סחור ומסובבים את אבן-הריחיים.

ביום נישואיו הלבישו את יהודה אדרת אטלס רחבה ומבהיקה, קפטן עשוי משי דמשקאי משובח, חגורת משי משובצת – ולראשו עטרו שטריימל, מצנפת שׂיער. כל קרוביו מכריו חשבו שהנה-הנה רתמו בעול את הבחור-הפרא, ועתה יהיה יהודי הולך בתלם, כמו כולם.

לכך קיוותה גם הדסה – שיהודה ייעשה לתלמיד-חכם, לרב, ואילו היא תמשיך בעבודת הטחנה ותפרנס אותו. היו לה חלומות, והיתה גם מעשית מאוד. היא היתה מוכנה להקריב הרבה עבורו, בתנאי שיילך בתלם שהיא, ורוב יהודי ירושלים, ראוהו מקובל ומכובד – להיות בחור-ישיבה, ובעתיד – רב וגדול בתורה.

תחילה, כאשר החליט יהודה לעזוב את עבודתו בבנק של ברגמן, שמחה גם הדסה. היא חשבה שבזכות התורה שילמד – תזכה מעתה גם היא בחלקה בעולם הבא. אך לא כך קרה. יהודה לא הסתגל – לא לבגדים, לא ללימודי הקודש אצל דודו הדיין, בנימין שטמפפר, אבי יהושע – ולא לתקוות שתלתה בו הדסה. דווקא לאחר שנראה, כלפי חוץ – שהבחור נעשה כאחד מאברכי "כולל אונגארן" – באו המרד וההיאבקות האמיתית.

מדי בוקר היה יהודה יוצא את הבית לאחר תפילה חטופה. תחילה חשבה הדסה שמגמת פניו לבית-מדרש – אך לא, הוא היה הולך לספרייה הגדולה שבמושבה הגרמנית הסמוכה, רפאים, יושב שם, מעשן מקטרתו וקורא ספרים ממיטב הסופרים הקלאסיים, מאלה שהביאו עימם המתיישבים הטמפלרים ממולדתם; או היה הולך לביתו של פרומקין, עורך העיתון העברי "חבצלת", שריכז סביבו את חבורת המשכילים היהודים בירושלים. יהודה התיידד עם העורך, קרא אצלו עיתונים עבריים שהתקבלו מחוץ-לארץ, וכשהיתה מתאספת שם החבורה – היו שומעים לעיתים נגינה בכינור, מעשנים, משחקים בשחמט או לומדים תנ"ך בצוותא. הם למדו תנ"ך לא כדרך אברכי הישיבות, שחיפשו בספר הספרים רק את מקור ההלכה והתפילות, אלא כדרך אנשים משכילים שרואים בתנ"ך את הספר הלאומי וההיסטורי של העם החוזר לארצו הישנה-נחדשה.

ולא רק זאת. עבודת השדה משכה את יהודה ושריריו ביקשו לעצמם פורקן. לעיתים היה לוקח סוס מן הטחנה, חובש עליו אוכף ודוהר איתו בחוצות העיר, כאחד מן ה"שבאב" המקומיים; או שהיה יורד לכפר הערבי סילואן, מפשיל שרווליו, לוקח מחרשה מידי אחד הפלחים ומפליאו בתלמיו העמוקים והתואמים, שמתפרשים לפי תוואי חלקות הקרקע, בין מדרגות הסלעים. לעת ערב היה יהודה חוזר ברכיבה לביתו, שזוף-שמש וספוג הרוחות הצוננות והצלולות של הרי ירושלים ושדותיה, וכל-כולו תוסס ועורג לחיים ההם, הגדולים והרחבים, שהיה רגיל להם בהונגריה.

הדסה כבר היתה בהריון אך יחסיו עימה התערערו. תחילה מצא בה פורקן לאון-נעוריו והיה מתרפק עליה בלילות ומלטף את גופה, והיא, שכבר היתה מקודם אשת-איש, הדריכה אותו בסתריה והיה מאושרת בו. אך היא התעקשה לראות בו תלמיד-חכם ולפרנסו; התנגדה לכך שיעזור לה בעבודת הטחנה ולא רצתה לשמוע על חלומו לעזוב בבוא היום את ירושלים וללכת לעבוד את האדמה במושבה החדשה שתקום.

כאשר המשיך יהודה להסתובב חופשי, כרצונו, ואף החל להביא הביתה ספרי-קריאה גרמניים שהחליף בספריית הטמפלרים ברפאים – הגיע המצב עד משבר. הדסה, שהיתה אישה מסורה אך גם בעלת-אופי, גייסה לעזרתה את קרובי-משפחתה ששידכוה ליהודה – ותבעה מהם בתוקף להכריחו להיות מה שהובטח לה שיהיה. היא גם איימה על יהודה שתזרוק את ספריו הגרמניים החוצה!

יהודה, שנלחץ על-ידי קרוביו ואשתו, מצא דרך לתעתע ולהתל בהם, כדי להשתחרר מאורח-החיים שכפו עליו. באורח מוזר החלו להיראות מדי בוקר עקבות משולשים של רגלי עופות גדולים, כרגלי שדים, על פני האבק הלבן של הקמח, המכסה תמיד את רצפת הטחנה. יהודה רמז שיש בכוחו להתגבר על השדים והרוחות ששורצים בטחנת הקמח ועורכים בה הילולה בלילות. ואכן, הכול היו רואים, מדי בוקר, את הסוסים עייפים ושטופי-זיעה, אף שהיו קשורים באפסריהם אל אבוסיהם כפי שקשרום בתחילת הערב – וזה סימן ברור לכך שסמאל ויתר השדים, כמו בִּילִיד בן הנֹאד, השתעשעו בהם והריצו אותם כל הלילה. ואולי היו אלה לילית ונעמה, הַשֵּׁדות החצופות, שרכבו עליהם ערומות עד אשר מפיות הסוסים ניתז הקצף וכל גופם נרעד? – – –

יהודה עצמו החל ללון לעיתים בטחנת-הקמח, בלילות, ולא רק שלא ניזוק כלל מן השדים – אלא שהוא היה זה שיוצא מדי פעם לדהרת-חצות על גבי סוס זה או אחר, סביב-סביב לחומת העיר, וגורם להם הזעה יתירה.

התעלולים האלה הוציאו לו עד מהרה שם של פורץ גדר ומחלל שם-שמיים.

ערב אחד התפרצו ירושלמים מאנשי ה"כולל", מקלות בידיהם, לבית שבו ישבה חבורת המשכילים, מבני-חוגו של פרומקין, וביקשו להרביץ להם מכות נאמנות כדי שיפסיקו להיפגש. שמועות מבהילות הילכו מפה לאוזן על החבורה – שהם עוכרי ישראל, מספרים בדיחות על אכילת עוף מטוגן בחמאה ומקימים ארגון סתר, "הבונים החופשים", שמטרתו להרוס את חומות היהדות עד היסוד ולעשות את כל בני-ישראל חופשיים בדיעותיהם.

יהודה וחבריו התגוננו כאיש אחד נגד המתנפלים, ויכלו להם. יהודה אף צעק לעברו אל מנהיגם, שעמד בראש המרביצים:

"יום יבוא – ואתם עוד תתגעגעו ל'עוכרי ישראל' שכמונו!"

"אתה שֵׁייגֶעץ! פסול! טרֵפה!" חירף אותו הלה. "צריך להלקות אותך ברבים בחצר בית-הכנסת 'החורבה' ולבזותך – בגלל מה שאתה מעולל לאשתך המסכנה! טפו!"

מאוחר יותר באותו ערב חזר יהודה, נרגז וסוער, לביתו. הוא קיווה שאולי הפעם יוכיח לאשתו עד כמה טועים הירושלמים האלה, הסבורים שאפשר לכוון את חייו במכות. אך כאן חיכו לו בני-משפחתה של הדסה, ששמע התיגרה כבר הגיע לאוזניהם, והם החליטו ללמד אותו לקח ולהחזירו למוטב. יהודה נתקל במקהלה של צעקות, חרפות ואיומים. בצד עמדה אשתו ההרה, בוכייה – אך לא באה לעזרו. שעתה היתה כדעת המגנים אותו.

אחד כנגד רבים, נלחץ יהודה אל הקיר ולא ידע כיצד ייחלץ מהם. האם יעזו להכותו? – בתושייה, שמולידהּ הייאוש, ניגש לחלון הקרוב ואיים על באי-הבית.

"אם לא תרפו ממני – מיד אפתח את החלון וכל השדים ורוחות-הטומאה, אשר בהשבעתם אני מומחה בתור חבר בכת הסודית של 'הבונים החופשים' – ייכנסו פנימה וייאחזו בשערותיכם! – וואאוו...!!!"

פרצה בהלה.

האיום פעל את פעולתו. הקרובים הירפו מיהודה והסתלקו, אך לאחר ימים מעטים הודיעו לו שעליו לתת מיד גט לאשתו – ומצידם הוא יכול ללכת אחר-כך לכל הרוחות יחד עם חבריו המופקרים – אלה הנגועים בהשכלה ובכפירה ועוסקים כמובן בשדים! – ואלה הדוחקים את הקץ ומבקשים לבנות כפרים עבריים ולהושיב בהם עובדי-אדמה צעירים!

לא עברו ימים רבים ויהודה התגרש מהדסה בעודה הרה לו, [אך לימים התברר לי שכאשר יהודה עזב את הדסה, הוא טרם ידע שהיא בהריון ממנו. – אב"ע], וכשנולד בנו-בכורו, מנחם-שלמה, כבר היה רחוק וזר לה.

אהוד בן עזר

* * *

גם ביום העצמאות תשע"ט, 2019

עדיין לא הוענק פרס ישראל

לסמי מיכאל!

* * *

חובב טלפז

במלחמה לא כמו במלחמה:

פרק כ"א – ציוץ העשור

הפרק הקודם החל במשפט: "יהיה קשה ביותר להמעיט בחשיבותו של חודש מאי הקרב, כבר בשבוע הבא..."

לא עברו 5 ימים מאותו חודש מאי והאריועים הם לא פחות מזעזועים דרמטיים חובקי יבשות המבשרים על בואן הקרב והולך של הרעידות הטקטוניות (למי שלא קרא את פרק כ' – מומלץ בזאת לעשות כן כי שם מצויות ההקדמות לאירועים הנ"ל).

הסכם הסחר  ארה"ב-סין. ראשי הצוות האמריקני הגיעו לבייג'ין לשיחות הסיכום אך שבו בידיים ריקות!!! אפשר לנחש שטראמפ הושיט את ידו לכיס בדל חולצתו, ובפנים חתומות שלף משם איזה פנקס קטן (כמו של פנחס ספיר ע"ה?) וכתב את שני הציוצים הבאים (צריך שניים מפאת מגבלת מספר האותיות לציוץ), המדהימים בפשטותם, ברשת הטוויטר החביבה עליו.

היות שהם יקבלו מקום נכבד בפנתאון כדור הארץ ועשויים\עלולים לטלטל את כ-ו-ל-ם טלטלה עזה. הם מובאים כאן בשם אומרם ובשפתו שלו:

For 10 months, China has been paying Tariffs to the USA of 25% on 50 Billion Dollars of High Tech, and 10% on 200 Billion Dollars of other goods. These payments are partially responsible for our great economic results. The 10% will go up to 25% on Friday. 325 Billions Dollars....

....of additional goods sent to us by China remain untaxed, but will be shortly, at a rate of  25%. The Tariffs paid to the USA have had little impact on product cost, mostly borne by China. The Trade Deal with China continues, but too slowly, as they attempt to renegotiate. No!

9:08 AM – 5 May 2019  @realDonaldTrump

חשבון פשוט  מלמד שסין, ששילמה עד כה מכס בשיעור של 32.5 מיליארד דולר לשנה, מאולצת מעכשיו להעלות את שיעור המכס השנתי, המתחיל ביום ו' הקרוב,  ל-62.5 מיליארד לשנה, ותאולץ בקרוב, בהעדר חתימתה על ההסכם, לשלם מכס בשיעור של  143.75 מיליארד דולר לשנה!

יש לשער שנשיא סין קיבל את הציוצים הנ"ל במהירות הבזק באנגלית ובסינית. זו השערה מבוססת, כי צוות המו"מ הסיני כבר הודיע כי יגיע לוואשינגטון להמשך המו"מ למרות מילת הסיום הקצרה No!.

אבל זה לא כל הסיפור, מסתבר שבשלוש מילים בציוץ הקצרצר ניתן להעמיד את סין על ריצפת המופע העולמי באור לא נעים – בלשון המעטה. את הציוץ קורא בשקיקה גם העם האמריקני ומשם הוא למד שלמכס שהוטל עד כה על היבוא מסין היתה השפעה מיזערית על מחיר הסחורות, ומיד הוא מסביר כי המכס: mostly borne by China (ברובו שולם ע"י סין) או במילים אחרות סין מסבסדת את היצוא שלה לארה"ב מתוך כיס הממשלה. כל זאת נעשה בעודה דנה עם ארה"ב על חובתה לנטישת הסיבסוד הממשלתי במסגרת ההסכם.

יתרה מזאת, הסיבה המרכזית לכישלון השיחות בשבוע שעבר נובעת מסירובה של סין לנטוש את הסיבסוד גם בשלבי הייצור והשיווק. כלומר, טראמפ, במשפט אחד, מספר ליושבי הגלובוס, שהוא נושא ונותן עם גנב, לראשו כובע ובאותן שלוש מילים הוא מאמת את חז"ל שקבעו "על ראש הגנב בוער הכובע"!!!

"מצוקתם" של הסינים רבה בשלב הזה של סיום המו"מ. הפיתוח הכלכלי המואץ שלה במשך 30 השנים האחרונות הושג, כמעט במלואו, ע"י שלושה גורמים:

א) גניבת קניין רוחני.

ב) סיבסוד רחב ועמוק של הוצאות הייצור המיועד ליצוא (בסביבות ה-50%).

ג) העסקת עובדים בתנאי שיעבוד חלקי.

סעיפי ב ו-ג משולבים. מושיבים אוכלוסיות עובדים בעיירות חדשות הנבנות בסמוך למפעלי הייצור. שכר הדירה, הוצאות הדיור, החשמל, מים, ותקשורת מוגבלת – הן ע"ח "המפעל" הממשלתי או שהוצאותיהם משולמות ע"י הממשלה. מכאן שה"משכורת" לעובדים כוללת למעשה את הוצאות המזון הנילוות בבית בלבד (3 הארוחות העיקריות ניתנות במפעל), לביגוד סופי שבוע – מהוות למעשה "דמי כיס" ורק אלה מחושבות בסעיף השכר במסגרת תמחיר המוצר.

מכאן ברור שאין לאף אחד אפשרות סבירה להתחרות בסין. אבל זהו ה- Raison d'Etat  (מהות קיומה) של סין. ולפתע פתאום מגיע "גמד" שאוכלוסייתו הרבה פחותה משליש שלנו, ומנסה בכוחו הדל לדרוש מאיתנו "הגוליבר" שבמשוואה לנטוש את דרכנו הסוגה בשושנים, זו שהביאתנו עד הלום ???  חוצפן !!!

מסכנים הסינים, לפני שנתיים הם בנו על הילארי שתחליף את אובמה בבית הלבן, מה שימשיך את "תור הזהב" לעד... במקומה הם קיבלו אחד שנחשב "פוחז", שעל קופת שרציו עמֵל חוקר בעל יכולות – בוב מולר – כמעט שנתיים – ואפילו הוא מעז להותיר את גיליון האישום בן 400 הדפים, המרשים כשלעצמו, כשהוא נקי מקנוניות ??? אפילו חתיכת שיבוש הליכים לרפואה הוא לא מצא! תיסכולם של הסינים לא קיבל מזור בשבוע שעבר כאשר סגנו של אובמה ("אלוף בצלות"), ג'ו ביידן, אפילו לא מתקרב לדרגת "אלוף שום" כי הוא עדיין מאמין שאנחנו הסינים, "לא מהווים תחרות לאמריקה..." אז מאין יבוא עזרנו?

ערים לצרותיהם של הסינים הם המשקיעים הגדולים בשוק המניות בשנחאי, הם קוראים קבועים ומסורים של כל ציוציו של טראמפ באנגלית, כולל הנ"ל. הם מריחים מצויין את מצבה הכלכלי של סין בעתיד הקרוב והארוך בעקבות הציוץ הקצרצר. וזה היה פועלם בשעות הבוקר, 6 למאי 2019.

זה החל בצלילת השנחאי קומפוזיט  בסדר גודל של 4%, המשיך בצלילה מואטת עד ל-6.2%, ורק התערבות ממשלתית הותירה אותם בצלילה יומית של "רק" 5.58%.

אין שוק מניות שלא יושפע מהצלילה הזו, גם לא השווקים האמריקניים. האחרונים יסבלו ירידות של כאחוז עד שניים שעדיין מותירים אותם בתחום השווי (הגבוה). אבל לסין אין ברירות טובות, אם יישארו בסורם יוכפל המכס באופן מיידי בזמן הקרוב ויוכפל שנית בעוד חודשים ספורים.  אם יחתמו על ההסכם יקבלו כתף תומכת רכה מטראמפ עם לוח זמנים נוח ליישום תוך ויתור על מהותם. הסינים מוצאים עצמם במלכודת עכברים מיוחדת במינה. דפנותיה פתוחות לרווחה אלא שכל מידרך רגל מסביבה, למעט הדלת הסגורה בכבל הקפיצי – הוא ממוקש.

האפשרות היחידה היא להתגבר על הקפיץ ולצאת באופן מבוקר ומוסכם ע"י הרמת הדלת. כלומר, סין שקועה עמוק, ללא תחליף הנראה באופק, עם מערך ייצור ענק עבור היצוא לארה"ב ברמה של מעל חצי טריליון דולר לשנה. אין יעדי יצוא חליפיים לנפח כזה גם לא לעשירית מכך. מיליונים של סינים מועסקים במפעלי ענק המייצרים עבור השוק האמריקני. גם לא למערך השיווק הכה משוכלל שמעביר במהירויות שיא ובהימנות מרשימה את הגאג'טים Made in China אל דלתו של הקונה האמריקני. הוויתר המהותי (קרי, הפסקת הסיבסוד) יעלה משמעותית את מחיר המוצרים הסיניים  ויזמין בתרועה גדולה תחרות חריפה משכנותיה של סין כמו יפן, דרום קוריאה, וייטנאם, אינדונזיה – שיעוטו על השוק האמריקני כמוצאות שלל רב (עם או בלי סיבסוד משלהן... ממנו תתעלם ארה"ב בטווח הקרוב).

האם תבחר סין בדרך שלישית – שימוש בכוח צבאי?

אין סיכוי, אף לא קלוש ביותר. אין בידי סין תוכניות לטווח ארוך בכיוון הזה והיא נחותה משמעותית מול כוחה של הצבאי של ארה"ב.

האפשרות היחידה הנראית באופק התיכנוני היא פשרה מהסוג של הורדת הסיבסוד באופן הדרגתי. המשלחת הסינית תבוא עם הצעה לקצב הורדה נמוך ולאורך שנים רבות. הצוות האמריקני יציג להם קצב מהיר לרמת אפס-סיבסוד, ובאותו הקצב הפחתת מכס מקבילה מצידה של סין על היבוא מארה"ב. הפשרה תהיה קרובה להצעה האמריקנית – הקלפים הטובים בידה שלה.

הסנקציות החונקות לאיראן נכנסו לתוקפן ביום ה' האחרון. נאסרה מכירת נפט מאיראן, וכל מי שסוחר עימה בכל דרך שהיא  מזמין על עצמו אחר כבוד סנקציות חריפות מצידה של ארה"ב. כצפוי, נושאת המטוסים "אברהם לינקולן", על הצי המלווה שלה, עושה דרכה לפיתחם הדרום מזרחי של מיצרי הורמוז. כל מיכלית החשודה בהובלת נפט איראני תיעצר ותיבדק.

סין היא אחת הלקוחות הוותיקות של איראן. מאז שארה"ב הפעילה את הסנקציות הרכות הפסידה איראן כ-10 מיליארד דולר וכלכלתה במשבר. הסנקציות החריפות יכפילו ואף ישלישו את קצב ההפסד כאשר היא זקוקה בדחיפות לעזרה כלכלית. האם תרד איראן על ברכיה?

להערכתי הצנועה אין לה ברירות שהן טובות מהגרועות ביותר. לסין, הלחוצה בידיו של טראמפ, אין אופציה סבירה  להזמין אותו לחזית עימות נוספת. רוסיה מוכרת נפט ולא קונה אותו. אירופה לא תסתכן בעימות עם אמריקה בלי סין לצידה. טראמפ שפועל נגד מתחריו\אויביו במקביל ובתיאום זמנים מושלם – מגיע לשלב הכרעתה של איראן בדיוק כפי שהוא רוצה אותה – מבודדת וחסרת שווקים ומזומנים.

באחד מהמאמרים הראשונים טענתי שסימן ראשון לכניעתה של איראן יבוא בהתפטרותו של שר החוץ מוחמד זאריף, זה שרקח את ה"דיל" המושמץ ביחד עם מקבילו-ידידו ג'ון קרי.

אתמול הוא התפוטר? כך התפרסם בצניעות בעמוד פנימי, אך לא עברו שעות אחדות ומיהרו להשיבו על כנו וגם לצלמו לערוצי התקשורת העולמית... כנראה שהפירוש הנ"ל הבהיל את מדינות אירופה, ששימשו מאז ומעולם  "נוסעי חינם" ע"ח הדוד סם, שאיראן השלימה עם חידלון ההסכם המושמץ ותחל במו"מ ישיר עם האמריקנים...

למחליפו של זאריף (שקם או יקום בקרוב) יבהירו שיש להתחיל מחדש, ללא אפשרות של ציטוט משפט בודד לרפואה מההסכם הקודם.

לאחרונה אין כל הופעות מתלהמות מצד האייתולות באיראן וזה מעיד כאלף עדים על כך ששיחות כבר מתנהלות בערוץ אלטרנטיבי חשאי.

חובב טלפז

6 למאי 2019

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 8.5.19

* לחללי מערכות ישראל – לכל חלל צה"ל יש יום זיכרון אישי; המועד שבו הוא נפל. יום זה מצוין בידי משפחתו וחבריו, שעולים לקברו ומתייחדים עם זכרו.

יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, הוא יום לאומי. יום שבו עַם יִשְׂרָאֵל זוֹכֵר אֶת בָּנָיו וּבְנוֹתָיו הַנֶּאֱמָנִים וְהָאַמִּיצִים, אֲשֶׁר חֵרְפוּ נַפְשָׁם בַּמִּלְחָמָה עַל תְּקוּמַת יִשְׂרָאֵל, וְכָל מִי שֶׁנִּרְצְחוּ בָּאָרֶץ וּמִחוּצָה לָהּ בִּידֵי מְרַצְּחִים מֵאִרְגּוּנֵי הַטֵּרוֹר.

לא בכדי יום הזיכרון צמוד לחג העצמאות. זוהי אמירה לאומית, שגם בחגנו הגדול אנו זוכרים את מחיר הדמים הכבד הכרוך בהקמתה של המדינה, בקיומה ובהגנה עליה, וגם ביום יגוננו, אנו זוכרים שהחללים לא נפלו לשווא, אלא יש תכלית ומשמעות לאובדן – הם נפלו במלחמה על תקומת ישראל.

הפרובוקציה של טקס משותף לחללי צה"ל ולמחבלים, חותרת תחת משמעותו של יום הזיכרון ומייצגת את היפוכו המוחלט. היא מעקרת אותו ממשמעותו הלאומית, וממירה את המשמעות הזאת במצג שווא של זהות חלופית המערבבת לעיסה אחת את הנופלים על תקומתה של מדינת ישראל עם ההרוגים במלחמה נגד תקומתה של מדינת ישראל, את הנרצחים בידי מרצחים מארגוני הטרור יחד עם המרצחים מארגוני הטרור שנהרגו בפיגועים.

הארגון שמחולל מדי שנה את הפרובוקציה ומחלל את יום הזיכרון הוא "לוחמים לשלום", ארגון אנטי ישראלי החותר למען "זכות" ה"שיבה", כלומר למען חורבנה של מדינת ישראל.

מן הראוי שהחברה הישראלית תוקיע את הפרובוקציה.

* הסירו ידכם – הרשות הפלשתינאית היא רשות אויבת ועוינת. ככזאת, אישור כניסה של אנשיה לישראל, הוא בסמכותו של שר הביטחון. ישראל מאפשרת כניסה לחולים הזקוקים לאשפוז בישראל ולבני משפחותיהם ולעובדים שאושרה עבודתם בישראל. אין כל סיבה לאפשר כניסתם של פלשתינאים ליטול חלק בפרובוקציה המחללת את יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, בעיצומו של יום הזיכרון. טוב עשה שר הביטחון נתניהו כשאסר את כניסתם, ובכל מקרה, גם אם מישהו חושב שהוא שגה – זאת סמכותו.

בית המשפט אינו צריך להתערב בכך, והתערבותו, שאיפשרה למשפחות המחבלים להיכנס לישראל כדי לחלל כאן את יום הזיכרון, היא בלתי נסבלת.

חבל שבית המשפט העליון שוב ושוב מעניק תחמושת לחורשי רעתו הרוצים לפגוע בו ומקשה על המגינים עליו, בהחלטות אקטיביסטיות הזויות, שהאזרח הסביר אינו יכול לקבל אותן.

* מדיניות כושלת – מדיניות ישראל בגבול עזה ב-14 החודשים האחרונים היתה כושלת, שחקה את ההרתעה הישראלית ואת הישגי "צוק איתן". עיקר הכשל היה ההבלגה וההכלה של טרור ההצתות. מדינה ריבונית אינה מאפשר לאויביה להתנקש בריבונותה. היו אלה חודשים של התנקשות יומיומית, בלתי פוסקת, בריבונות ישראל. היו אלה חודשים של אדמה חרוכה, תרתי משמע, של חבל ארץ במדינת ישראל. ההתיישבות והחקלאות הן לב הציונות, והערבים יודעים זאת. כל שדה בוער היה בעיניהם ניצחון קטן על הציונות. ואנחנו פשוט נתנו להם לנצח ובגדול ופגענו בציבור הנפלא של המתיישבים. תמונת הניצחון של "צוק איתן" היתה תנופת הצמיחה הדמוגרפית והפיתוח של ההתיישבות הישראלית בנגב המערבי בשנים שלאחר המלחמה. השדות החרוכים היו תמונת הניצחון של האוייב. החולשה שישראל הפגינה מול טרור ההצתות, הביאה להסלמה הולכת וגוברת, לניסיונות חדירה ופגיעה בגדר, להשלכה מאסיבית של רימונים ומטענים, להטרדות ליליות של שנת התושבים הישראלים. החולשה הישראלית עוררה בקרב האויב אופטימיות רבה, שהנה ה"שיבה" קרבה, והיא עודדה אותם לשוב לירי הרקטות ולאסטרטגיית ה"סבבים".

הכשל השני היה הפסקות האש בסבבים החוזרים ונשנים. הכשל לא היה בעצם הפסקת האש, שהיא כשלעצמה רצויה, אלא בתנאי הפסקת האש. הפסקת האש אחרי כל "סבב" היתה הפסקת ירי הרקטות והפסקת תקיפות צה"ל. משמעות הדבר היתה אור ירוק להמשך טרור ההצתות ולהמשך ההתפרעויות האלימות לאורך הגדר, שאחת לכמה שבועות הידרדרו לחידוש ירי הרקטות ול"סבב" הבא.

לאורך השנה מתחתי ביקורת על המדיניות, ותמיד נשאלתי האם בגלל איזה שדה בוער אני רוצה מערכה בעזה, עם חיילים הרוגים וטילים על ת"א? עצם השאלה הזאת מעידה על הרתעה הפוכה – ארגוני הטרור בעזה הצליחו להרתיע אותנו. אני משוכנע, שאילו ישראל התייחסה ל"עפיפון" תבערה כאל רקטה, מהר מאוד המתקפה הזאת היתה מסתיימת, ההרתעה היתה חוזרת ולא היה כל צורך במבצע ובמערכה. ההבלגה הובילה לסבבים ההולכים ומסלימים, שהגיעו לשיאם במתקפת הטרור הרצחנית השבוע, שארבעה אזרחים ישראליים שילמו בה בחייהם.

דווקא הפסקת האש הנוכחית נכונה כצעד טקטי. אין לישראל אינטרס לאפשר לאוייב לשבש את אירועי יום הזיכרון ואת חגיגות יום העצמאות, והשיקול של קיום האירוויזיון, שהוא נכס הסברתי ממדרגה ראשונה לישראל, הצדיקו הפסקת אש בעיתוי זה (למרות שלהערכתי רבים הסיכויים שהם יפרו את ההסכם בניסיון לבצע מתקפת ראווה באירוויזיון).

אולם קרוב לוודאי שזו רק הפוגה קלה. לא רחוק היום של הסבב הבא. ובו, ישראל חייבת לשבור את הכלים ולהכות באוייב מכה ניצחת, שתחדש את ההרתעה, כפי שההתקפה על רובע דאחיה בביירות הביאה ל-13 שנות שקט בגבול לבנון, או תצא למבצע כמו "חומת מגן" שיחזיר את האחריות הביטחונית (ואך ורק הביטחונית) על רצועת עזה, כפי שהיא מתקיימת על שטחי הרש"פ.

חידוש הסיכולים הממוקדים והשטחת רבי קומות בסבב האחרון, שידרו כוונה ישראלית לשבור את כללי המשחק ולהעצים את התגובה הישראלית, והרף הזה צריך להיות נקודת המוצא הישראלית להפסקת האלימות הפלשתינאית ולהחזרת ההרתעה.

עם זאת, יש להיזהר מעצות האחיתופל של פרשנים ופוליטיקאים, הקוראים לפעולה ישראלית, שייעודה – להחזיר את רצועת עזה לשליטת הרש"פ. אל לנו לחזור על הטעות של מלחמת לבנון הראשונה. כל התערבות שלנו בפוליטיקה של הערבים עלולה לחזור אלינו כבומרנג. השאלה האם ארגון טרור א' או ארגון טרור ב', ששניהם שוללים את עצם קיומנו, ישלוט בעזה, אינה ענייננו. ענייננו הוא ליצור הרתעה שתחזיר את השקט לגבול.

* מסר חשוב – אני מברך על חידוש הסיכולים הממוקדים, וזאת משלל סיבות.

א. מנהיגי הטרור הרצחני הם בני מוות, והעולם בלעדיהם יהיה מקום טוב יותר.

ב. ככל שנרבה לחסל את מנהיגי המחבלים, נחבל בפעילות ארגוניהם, שייאלצו להתארגן מחדש, ללמוד, לקדם אנשים לא מנוסים, שגם הם יחוסלו וחוזר חלילה, עד שישימו קץ לתוקפנותם.

ג. ככל שנגביר את הלחץ על ההנהגה, היא תשקיע יותר מאמצים במנוסה והסתתרות ופחות בפיגועים.

 ד. כי השיטה הזו הוכיחה את עצמה בעבר, כמו למשל במכה הקשה שספג חמאס כשחיסלנו את שני מנהיגיו-מייסדיו שייח' אחמד יאסין ועבד אל-עזיז רנתיסי ושאר מפקדי הארגון והירידה התלולה ביכולת הפיגוע שלהם בעקבות אותם חיסולים, או הג'יהאד האיסלאמי שפעולתו שותקה למשך שנים, לאחר חיסול מפקדם פתחתי שקאקי (אחת ההחלטות האחרונות של רבין, שבוצעה בדיוק שבוע לפני שנרצח). מתנגדי הסיכולים הממוקדים מצביעים על התעצמות חיזבאללה לאחר חיסול מוסאווי ועליית נסראללה במקומו. זה נכון, אך זה המקרה החריג. וגם לגבי חיזבאללה – העובדה היא שנסראללה מבין שהוא בן מוות, והוא נאלץ להסתתר בבונקר כבר 13 שנים עד ששכח מהו אור יום. עובדה זו, בנוסף לזכר המכה הקשה שחטף בהפצצות על רובע דאחיה, הביאו אותו ל-13 שנות רתיעה ושקט.

ה. אחרי שנה של הבלגה, הכלה ותגובה רופסת, סוף סוף יש עליית מדרגה בפעולתנו.

ו. המסר למחבלים הוא שאנו מסירים מעצמנו, בהדרגה, את הכבלים, ואם ימשיכו בפעולתם, מחכה להם גיהינום שלא הכירו ולא שיערו. (לגבי סעיף ו', אני מקווה שזו אכן כוונת רוה"מ).

* פעולת ראווה – שבוע לאחר הטבח במינכן, בו מחבלים מארגון "ספטמבר השחור" – הזרוע המובחרת של פת"ח, רצחו בשידור חי 11 ספורטאים ישראליים באולימפיאדת מינכן (1972), פירסם הארגון הודעה בעיתון הלבנוני "א-סיאד", שבה הציג את הפיגוע כ"הצלחה של 100%", ופירט: "פצצה בבית הלבן, מוקש בוותיקן או רעידת אדמה בפריז, לא היו מעוררים הד דומה לזה שעשתה הפעולה במינכן."

עלינו להניח, ברמה גבוהה של סבירות, שהפלשתינאים ינסו לבצע פעולת ראווה בזמן האירוויזיון, כאשר מאות מיליוני אנשים יצפו בשידור חי בתחרות שתשודר מת"א. ירי טילים לעבר תל-אביב במהלך השידור, הוא תרחיש ריאלי למדיי.

על ישראל להיות ערוכה ודרוכה מבחינה מודיעינית, סיכולית, הגנתית ובעיקר הרתעתית לתרחיש הזה. הרתעתית – הכוונה היא להעברת מסרים ברורים לראשי חמאס והפלגים, באמצעות מצרים ובאמצעות כל מי שיכול להעביר להם מסרים, שהתגובה על פרובוקציה כזאת לא תהיה דומה לשום דבר שהם חוו בעבר ולשום דבר שהם מסוגלים לדמיין. ואם הם לא יורתעו – לבצע זאת.

* מכחיש שואה ובודה "שואה" – גדעון האו האו פירסם בשוקניה פשקוויל תחת הכותרת "מרד גטו עזה". בשבוע שעבר, ביום השואה, מכחיש השואה העלוב הזה פירסם פשקוויל בזכות השכחה של השואה. את השואה הוא רוצה להשכיח ולהכחיש, והוא בודה "שואה" חדשה, שקורבנותיה הם המחבלים שמשגרים טילים לעבר אוכלוסייה אזרחית, בפשע מתמשך נגד האנושות, והנאצים הם אלה שסופגים את הטילים, מיירטים אותם או משיבים אש.

* השלכה – מתוך פשקוויל של רוגל אלפר: "הציבור הישראלי מטורף." בפסיכואנליזה, השלכה (פרוייקציה) היא מנגנון הגנה אישי שבו משליך האדם את הצדדים השליליים באישיותו אל עבר העולם שמחוצה לו, ומייחס אותם לאנשים אחרים, ובכך יכול להתעלם מראיית תכונותיו ודחפיו השליליים.

* חשבון נפש – יאיר נתניהו, התועמלן הנחות, מצייץ: "שומע את הדיונים בטלוויזיה. אין לשמאל שום חשבון נפש לגבי מה שהם עוללו למדינת ישראל בהתנתקות."

את ההתנתקות עשתה ממשלה בראשות הליכוד. שר האוצר היה נתניהו. הוא תמך שוב ושוב בהתנתקות, בממשלה ובכנסת. הוא אף ניסח את ההחלטה בממשלה, כדי לערפל אותה בניסוח כסת"חי שיאפשר לה להתקבל.

* צבע אדום – בשנה שעברה בננו אסף התנדב לשנת שירות בעוטף עזה, בקיבוץ עין השלושה. אנו הורדנו יישומון של פיקוד העורף, ובכל פעם שהיה "צבע אדום", הוזעקנו. החדר של אסף בקומונה היה הממ"ד, וכך לא פעם היה "צבע אדום" והוא המשיך לישון, אפילו לא שמע. אבל אנחנו, בעורף הגולני הרחוק והבטוח, התעוררנו.

אסף סיים את שנת השרות, אבל אנחנו לא ביטלנו את היישומון. סוג של סולידריות.

עכשיו אסף חייל, אז אנחנו לא מודאגים.

* ציפיה מבעל תפקיד מנהיגותי – פרשת השבוע, פרשת "אמור", עוסקת בדמותו של הכהן. מופיעות בה הגבלות על הכהן הרשאי להקריב קורבנות בבית המקדש. משום מה, ההגבלות הן בעיקרן פיזיות – כהן שהינו בעל מום אינו רשאי לבצע את התפקיד: "אִישׁ מִזַּרְעֲךָ לְדֹרֹתָם אֲשֶׁר יִהְיֶה בוֹ מוּם לֹא יִקְרַב לְהַקְרִיב לֶחֶם אֱלֹהָיו. כִּי כָל-אִישׁ אֲשֶׁר-בּוֹ מוּם לֹא יִקְרָב אִישׁ עִוֵּר אוֹ פִסֵּחַ אוֹ חָרֻם אוֹ שָׂרוּעַ, אוֹ אִישׁ אֲשֶׁר-יִהְיֶה בוֹ שֶׁבֶר רָגֶל אוֹ שֶׁבֶר יָד. אוֹ-גִבֵּן אוֹ-דַק אוֹ תְּבַלֻּל בְּעֵינוֹ אוֹ גָרָב אוֹ יַלֶּפֶת אוֹ מְרוֹחַ אָשֶׁךְ. כָּל-אִישׁ אֲשֶׁר-בּוֹ מוּם מִזֶּרַע אַהֲרֹן הַכֹּהֵן לֹא יִגַּשׁ לְהַקְרִיב אֶת-אִשֵּׁי יְהוָה. מוּם בּוֹ. אֵת לֶחֶם אֱלֹהָיו לֹא יִגַּשׁ לְהַקְרִיב." (ויקרא כא, ז-כא).

פסילת אדם מתפקיד כלשהו בשל מום פיזי, היא בעיניי אפליה מזעזעת ובלתי מוסרית, ואי אפשר לקבל אותה בשום אופן. אולם אנו יכולים להבין מה עמד מאחוריה – הציפיה לשלמות מאדם המשרת בקודש. מן הראוי להמיר זאת בדרישה לשאיפה לשלמות מוסרית, מצד אנשים העוסקים בענייני הציבור. לומר שאדם שאינו מוסרי, ולאו דווקא שעבר עבירה פלילית, אלא שהתנהגותו אינה מוסרית, אינו ראוי לתפקידי הנהגה ציבוריים.

* השעון הדובר – בעשור הקודם, שיחקתי בתיאטרון הקהילתי של הגולן. באחת ההצגות, שכחתי את שמה, היה קטע מתוך מערכון של חנוך לוין, שבו הצצתי מתוך ארון בתור שעון קוקייה, ולאחר ה"קו-קו קו-קו", חיקיתי את ראומה אלדר, "השעון הדובר", עם העי"ן והחי"ת.

נזכרתי בכך הבוקר, כשקראתי על מותה של ראומה אלדר. הדיוק המושלם של השעון, התמזג בדיוק המושלם שלה בהגייה ובעברית הצחה.

יהי זכרה ברוך!

* גסות רוחו – שלום לאהוד בן עזר היקר. עד מתי אפשר לסבול את גסות רוחו של ברוך תירוש, והטפותיו לסתימת פיות של מי שאין לו, לתירוש, כלים אינטלקטואליים להתמודד עם עמדותיו?

* ביד הלשון: רמת יוחנן – הצעתו של נתניהו לקרוא יישוב בגולן על שמו של טראמפ, מזכירה יישובים אחרים הקרויים על שם מנהיגים זרים. ציינתי כבר את בלפוריה, המנציח את שמו הלורד בלפור, את כפר טרומן, המנציח את שמו של נשיא ארה"ב טרומן, ואת טל שחר, המנציח את שמו של שר האוצר האמריקאי הנרי מורגנטאו. ניתן להוסיף עליהם את כפר בלום בעמק החולה המנציח את שמו של ראש ממשלת צרפת היהודי הסוציאליסט לאון בלום, ואת קיבוץ כפר מסריק בגליל המערבי, המנציח את נשיא צ'כוסלובקיה תומאס מסריק.

גם קיבוץ רמת יוחנן במועצה האזורית זבולון משתייך לרשימה זו. הוא מנציח את שמו של ראש ממשלת דרום אפריקה, אוהד הציונות, יאן סמאטס. יאן הוא יוחנן.

הקיבוץ עלה לקרקע במוצאי שמחת תורה תרצ"ב, 1931. שמו הראשון היה רמת הצפון, ושם נוסף שניתן לו היה אוּשָׁה, המחייה את שמה של אושה העתיקה. ב-1935 הוחלט לקרוא ליישוב רמת יוחנן, על שמו של יאן סמאטס. מיד ניטע עץ בקרבת הקיבוץ, והוחלט שבמקום יוקם יישוב חדש, שיקרא אושה. וכך היה.

מספֵּר חברי מֵאייקֶה יפה, חבר רמת יוחנן, וההיסטוריון הבלתי רשמי של הקיבוץ: "בזכות שינוי השם קיבלה רמת יוחנן תרומה נדיבה שאיפשרה הקמת מתחם תרבות מפואר במושגים של אז ועשתה עימו הרבה דברים טובים. לימים, בשנות ה-60, התברר שיוחנן סמאטס, כראש ממשלת דרום אפריקה – מעבר להיותו תומך גדול בציונות, היה גם ממניחי התשתית החוקתית לאפרטהייד ונחשב כטריפה מצד חברי תנועות הנוער הציוניות בדרום אפריקה, שעלו בהמוניהם לישראל. כשהביעו תרעומת על כך באוזניי, הצעתי שנשאיר את השם, אך ניקרא לו על שם רבי יוחנן בן-זכאי בעל הזכויות הרבות... (אגב – לפני כשנתיים הגיעה משלחת של מאות מעולי דרום אפריקה ונכדו או נינו של יאן סמאטס לביקור מרגש ברמת יוחנן – אז אולי נשאיר את היוחנן, וכל אחד ייחס אותו למי שמתאים לו...)"

אורי הייטנר

* * *

יוסי אחימאיר

המחתרות בקולנוע הישראלי

מתוך דברי ברכה שנשא יוסי אחימאיר, יו"ר מכון ז'בוטינסקי בישראל, ביום עיון על המחתרות בקולנוע הישראלי, שנערך ביום 6.5.2019 באוניברסיטת בר-אילן, בשותפות בין המכון לחקר המחתרות באוניברסיטה ומכון ז'בוטינסקי

ראשית לכל ברצוני לברך על השותפות בין אוניברסיטת בר אילן והמכון לחקר המחתרות לבינינו, מכון ז'בוטינסקי בישראל, בהפקת יום העיון המיוחד הזה, המוקדש למחתרות בקולנוע הישראלי. שותפות שיש לקוות כי תתרחב לעוד אירועי מורשת ומחקר כגון זה, בעתיד, כאן ואצלנו.

אני מבקש לשלוח מכאן ברכה מיוחדת לבמאי אבי נשר, שנבצר ממנו להשתתף מסיבות טובות. כידוע, אבי נשר נבחר להימנות על מדליקי המשואות בערב חג העצמאות, מחרתיים, וטוב שהוא נעדר מסיבה זו – וזאת אחרי האסון הכבד שניתך עליו ועל משפחתו לפני כחצי שנה.

נשלח לאבי נשר ברכת חזק ואמץ, ואיחולים להפקת עוד סרטים כדוגמת ה"זעם ותהילה" שלו, סרט מופת בידי במאי מוכשר.

רק ביום חמישי ערכנו במוזיאון ז'בוטינסקי ערב מיוחד לרגל יום הזיכרון לשואה ולגבורה, שבו הקרנו באולם הקטן שלנו, שהיה צר מלהכיל את כל הבאים, את הסרט "ונזכור את כולם?" – סרט דוקומנטרי על מחתרת אצ"י שלחמה בגטו ורשה, בפיקודו של פאבל פרנקל, שנפל בקרבות, מחתרת שחלקה כמעט הועלם כליל מהנאראטיב של מרד גטו ורשה. אצ"י בוורשה שאב את השראתו מהאצ"ל בארץ, והיתה כמובן קירבה אידיאולוגית-בית"רית בין חברי שני האירגונים, שתי המחתרות הלוחמות, שם ובארצנו.

הסרט "ונזכור את כולם?", שגיבוריו מלבד פאבל פרנקל, הם שניים – השר המנוח משה ארנס ואחרונת לוחמי אצ"י ז'וטה הרטמן, שניהם אינם כבר עימנו – הוא דוגמא ומופת כיצד מפיקים סרט איכותי על נושא מחתרתי, שהוא תמיד מותח, פעולתי, וחשוב שייצמד אל האמת ההיסטורית. לסרט הזה היתה גם שליחות והשפעה, לא רק לספר סיפור, אלא גם לתקן את הערכת ההיסטוריונים המקצועיים על מרד גטו ורשה.

ולא מכבר יכולנו לצפות, בערוץ 11, בשלושה מיקבצים בני כשעה כל אחד של סרט דוקומנטרי מרתק של הבמאי לוי זיני, על מנחם בגין – אמנם כראש הממשלה בעיקר, אבל עם הבזקים לימיו כמפקד האצ"ל, במחתרת. אזכיר במעמד זה, כי מנחם בגין התוודה בכל הזדמנות, ואני מצטט, כי "שום דבר – מעשה או החלטה – לא ישווה להרגשה שהיתה לי בתקופת המחתרת, או להרגשה שיש לאדם הנילחם על חירות מן המחתרת."

ואזכיר לכם כמה מהפעולות הבולטות שביצע האצ"ל בתקופת מפקדו בגין: הפריצה לכלא עכו, פיצוץ אגף המיפקדה הבריטית במלון המלך דוד בירושלים, כיבוש שכונת מנשיה ביפו, ועוד. כל פעולה כזאת, בכל אומה אחרת, בכל תקופה אחרת – כבר היתה מניבה סרטים מסוגים שונים, דוקומנטריים או עלילתיים.

ואצלנו? – אנחנו מחכים לסרטים הללו, אנחנו מחכים לבמאים ולקרנות שיעודדו את תעשיית הסרטים להפיק סרטים על עלילות גבורה כאלה ואחרות, של האצ"ל או של המחתרות האחרות. הנושאים, הפרשיות – מרתקים מאוד, חומר שקשור בכל עלילות המחתרות, מחכה לאנשי היוזמה והממון ולמפיקים שיעשו בו שימוש קולנועי – אם בשביל המסך הגדול ואם בשביל המסך הקטן. כמו שאומרים: רק הושט ידך וגע בם... אפילו לא צריך להמציא את הסיפורים מדימיון קודח!

אכן, הפקת כל סרט כזה כרוכה בתקציב של מיליונים. למרבה הצער, עדיין יש בקרב הקרנות התומכות ומעניקות תקציבים מין סלקציה נסתרת, מה כן ומה לא, כאשר – הבה נודה – שיקולים פוליטיים עומדים לעיתים מאחורי ההחלטות. לא תמיד, יש להודות, נמצא בארכיונים ההיסטוריים חומר מצולם, דוקומנטרי, מזמן אמת, שיכול לשמש את המפיקים. לוחמי האצ"ל, לח"י, אצ"י – דאגו להשמיד מסמכים "מפלילים". הם לא חשבו על ההיסטוריה, אלא על הלחימה החשאית, לבל ישאירו – ככל האפשר – עקבות מאחוריהם.

ובכל זאת, עם קצת מאמץ ודימיון, אפשר תמיד לשחזר פעולה, תקופה, אנשים, ולהעלות סרט שיציג באופן אמין ומרתק את הנושא שהוא מטפל בו. גם על נושאים שכבר טופלו מבחינה קולנועית, כמו פרשת דיר יאסין, אפשר להפיק עוד סרטים מזוויות שונות.

דומני כי נושא המחתרות בקולנוע הישראלי – נושא יום העיון החשוב הזה – רחוק מאוד ממיצויו. יש פה כר נפלא לעשייה קולנועית, ממש מיכרה זהב לקולנוענים, שעם רצון טוב והבנה נכונה, אפשר להוציאו אל הפועל, ולא במחתרת. אני מקווה שזו תהיה תוצאת הרצאות והדיונים בכנס זה. כבנו של אבי המרי העברי, בשנות השלושים, מייסד המחתרת האנטי-בריטית הראשונה בתקופת המנדט, אני יותר מאשר שמח על יום העיון הזה, ובכלל על כל כנס שעוסק במחתרות וצידקת לחימתן, צידקת לחימתנו.

יוסי אחימאיר

* * *

משתתפים באבלם של ד"ר ארנה גולן וב"ב

ושל ד"ר גדעון בן-דרור וב"ב

במות עליהם אחותם

לאה בן-דרור גונן

ילידת קיבוץ מסדה

* * *

יהודה דרורי

איך להשיג את פירוז עזה?

צודק ונכון מה שקבעו ממשלות ישראל ומערכות הביטחון שלנו, דהיינו, שפיתוחה של רצועת עזה יהיה תלוי במידת הפירוז שרצועת עזה תכפה על עצמה! הכוונה של ממשלת ישראל, כהתחלה, היא ניטרול כל הטילים למיניהם כולל הנשקים לירי תלול-מסלול (כגון מרגמות למיניהן). לדעתי הדרך היחידה להגיע למטרה זו היא בהידוק מקסימלי של המצור, אבל, לאפשר בו-זמנית העברת כספים ממדינות המפרץ – רק כתשלום לקנייתם את הנשקים של החמאס והג'יהד האיסלמי – כל זאת בכוונה ברורה שפיזית יוציאו נשקים וטילים אלו אל מחוץ לאזור.

ייתכן כי ראשי אירגוני הטרור ברצועת עזה יחשבו על עתידם הגיאוגרפי, המשפחתי והכלכלי ועל הכסף שיוזרם לכיסם בצורה זו  מה שיאפשר להם חיי נוחות ורווחה בעתיד. שווה לנסות לשכנע את ארה"ב ומדינות המפרץ בכוון זה, לא כן?

יהודה דרורי

רמה"ש

* * *

מוטי הרכבי

השמאל כמו השמאל מדבר בשני קולות

לאספסוף המוסת האנטי-ביבי התמונה המוצגת: ביבי לא עשה דבר בעזה! תגובה רופסת! הערבים בעזה צוהלים וצוחקים!

לקהל שלהם, האנשים שקוראים את העיתון לאנשים שחושבים שהם חשובים, או במילים אחרות – אלה שחוגגים את הנכבה ומבכים ביום הזיכרון את הערבים שנפגעו לפני או אחרי שהצליחו לרצוח יהודים – לקהל זה הסיפור שונה:

ביבי הוציא להורג עשרות פלסטינים, ביבי הרס 1000 בתים בעזה, 300 עד היסוד ועוד 700 באופן חלקי. לתושבי עזה המסכנים אין לאן לחזור – הם אולי חיים אבל מרגישים כמו מתים!

נשארת לי רק שאלה אחת. שמאלנים, אתם מדברים על אותו מבצע?

מוטי הרכבי

* * *

דניה מיכלין עמיחי

נעמי פולני – אותה צמה הלכה איתה

לאורך כל הדרך

נעמי פולני, ילידת תל אביב, 1927, היתה מהמעצבות של להקות הזמר בישראל, שהיו חלק נכבד מהתרבות המוסיקלית שלנו. שחקנית ראשית בלהקת הצ'יזבטרון, הרוח החיה והבימאית הראשית של הלהקות הצבאיות, ומייסדת להקת "התרנגולים". "התרנגולים", אחת הלהקות הייחודיות שהופיעה בשנים 1961 ועד 1964. להקה שהצטיינה בשילוב מוצלח של מוסיקה, דרמה ותנועתיות. את השירים כתבו יוצרים כסשה ארגוב וחיים  חפר והשתתפו בה זמרים/שחקנים כמו ישראל פוליאקוב ושייקה לוי [לימים] מ"הגשש החיוור", יהורם גאון וליאור ייני, לימים בעלה ואבי שני ילדיה של נעמי. אחרי "התרנגולים" הקימה את להקת "החמציצים", השתתפה כמעבדת מוסיקלית בתכניות רדיו ואף שיחקה בכמה סרטי קולנוע כמו "מישהו לרוץ אתו" (2006) ובהצגות תיאטרון כמו "איולף הקטן", בתיאטרון "הבימה" (2009).

כשביקרנו את נעמי פולני במושבה כינרת, זרחה השמש לאחר כמה ימי גשם והנוף מסביב היה רענן ומוריק, כך גם גינת ביתה של נעמי.

פגשנו בה בפתח ביתה, ומיד עלו בראשי המילים "האם האם האם אמרו לך פעם שעל גבך תלויה צמה כל כך יפהפייה", אחד השירים היותר ידועים של "התרנגולים". גופה הנערי, הצמה המשתלשלת מראשה וספר של עגנון שהחזיקה בידה, הקנו לה מראה צעיר וחיוני, כאילו היתה תלמידת תיכון השבה מן הלימודים. עוד בטרם נכנסנו הביתה הציגה בפנינו בגאווה את הבוסתן הפרטי שלה בחצר האחורית; תאנה, רימון, גפן, זית ועץ קלמנטינות עמוס בפרי לעייפה, כמו בציור ילדים. כשנכנסנו לבית קיבלו את פנינו הכלבים סופה וגדי בנביחות ובכישכוש זנב. מתוך חמישה כלבים שהיו לה, נותרו אך שני אלה.

התיישבנו במטבח ומיד הרגשנו תחושה ביתית וחמה, הבית של נעמי מחבק בפשטותו ובאווירה הנינוחה שהוא משרה. על כוס תה עם פיסות לימון וגינג'ר התחלנו לשוחח. נעמי פולני, הצעירה הנצחית, בעלת מענה חד וקולח, לא נותנת את עצמה בקלות. היא לא אוהבת עיתונאים ולא אוהבת ראיונות, דבר שטרחה לומר כמה פעמים במשך הריאיון. אבל הלבביות שלה, עיניה החמות והקורצות בשובבות, חיפו על הכל. היה זה תענוג גדול לשמוע אותה מדברת, או שרה מפעם לפעם, או קמה להדגים תנועות ריקוד או חיקויים של זמרות צעירות.

לא שאלתי אותה על קשיי הפרנסה שלה, עדיין לא השכילו אצלנו לדאוג לזיקנתם של יוצרים ואמנים שאת מיטב חייהם הקדישו לבניית התרבות בארץ. לא דיברנו על החזרה בתשובה של ילדיה, על ליאור ייני שממנו התגרשה, או על ענייני בריאות, אבל דיברנו על הימים היפים של תחילת המדינה, על הזמר העברי בגדולתו, על מלאכת השיר והפזמון ועל אמנים שהלכו לעולמם. העברית שבפיה קולחת, לפעמים פיוטית, לפעמים צברית, עוקצת, אבל תמיד עברית כהלכה, עברית במיטבה. הכינוי שנעמי אוהבת במיוחד הולם אותה בדיוק – "שמוניסטים", צעירים בני שמונים. נעמי פולני היא שמוניסטית אמיתית.

ספרי לי על בית הוריך ועל ילדותך.

הוריי באו ארצה כילדים עם משפחותיהם מאוקראינה. משפחת אימי מאודסה ומשפחת אבי מניקולאייב. סבא שלי, אביה של אימי עדה, ד"ר חיים חיסין, היה ידוע כרופא על החמור. הוא עלה ארצה פעם ראשונה עם הבילויים בשנת 1882, אך עזב כמה שנים לאחר מכן כדי ללמוד רפואה בברן שבשוויצריה, ובשנת 1905 חזר ארצה כרופא. סבא שלי מצד אבי יקותיאל, היה דב פולני.

אני נולדתי בתל אביב ולמדתי בגן הילדים ברחוב השחר ובגן הילדים הדוגמאי בשדרות רוטשילד, בהנהלת יחיאל היילפרין, אביו של המשורר יונתן רטוש, שהיה גן עם כיתה א' גם יחד. לאחר מכן נכנסתי לגימנסיה הרצליה ולמדתי שם עד סוף השמינית. אנחנו התגוררנו בשדרות רוטשילד, בדיוק ליד הבית בו הכריזו על המדינה, ואני ראיתי את המעמד הזה מדירת הורי בקומה השלישית.

ממתי את חושבת נטמעה  בך האהבה לאמנות על כל סוגיה?

כל החיים. הייתי ילדה מאוד מוסיקלית. הגננת אמרה לאימא שלי שכאשר היא מלמדת את הילדים שיר, מספיק שנעמי קלטה אותו, כבר כולם יידעו. סבא שלי, שהיה איש צנוע, אמר: "הילדה הזו מוכשרת." שלחו אותי ללמוד פסנתר אצל אשתו של דב הוז, וריקוד אצל גרטרוד קראוס. תמיד שלחו אותי ללמוד. אבא שלי קנה לי פסנתר ושילם 25 גרוש בכל חודש במשך 25 חודשים. כל החיים רציתי להיות שחקנית. בצופים ובתיכון הייתי עושה הצגות שהמצאתי, וריקודים. די, אני לא מספרת לך דברים מעניינים.

דווקא כן מעניינים, כשסיימת את הגימנסיה התגייסת לפלמ"ח?

כולנו היינו אז בתנועות נוער: הנוער העובד או השומר הצעיר, או הצופים, אני הייתי בצופי הגימנסיה. היינו נוער חלוצי והמטרה שלנו היתה ללכת להתיישבות בבוא העת. וכך התחלקנו למשקים השונים, חצי חודש עבדנו במשק וחצי חודש עברנו אימונים. אנחנו היינו בקיבוץ אפיקים. המשק סיפק לנו מגורים במחנה אוהלים וזו היתה התקופה הכי נהדרת שלי. היינו כל החברים יחד והתחילו אז חברויות בין בנות ובנים, היה נהדר. כבר אז נחשבנו אנשי פלמ"ח, עוד בטרם התחילה המלחמה. כעבור שנתיים חזרנו הביתה ואז נקראנו לחזור לדגל.  יש לי סיפורים נהדרים על התקופה אבל אם נתחיל איתם לא נגמור היום.

איך הגעת לצ'יזבטרון?

התפקיד הראשון שלנו עם פרוץ המלחמה היה ליווי שיירות, זה היה בראשית דצמבר 1947. בפברואר יזם חיים חפר את להקת הצ'יזבטרון וקיבל את ברכתו של יגאל אלון, מפקד הפלמ"ח דאז. חיים התחיל לכנס חבר'ה, מוכשרים אחד-אחד, מצחיקנים, כאלה שיודעים להציג ולהצחיק וכך קמה להקת הצ'יזבטרון.

על מה בעיקר שרו בצ'יזבטרון?

בעיקר שרו על הרעות. המון-המון, בלי סוף על רעות.

ספרי לי על הקשר שלך עם נועה (נועה אשכול, כוריאוגרפית, בתו של לוי אשכול).

השתתפתי בכמה הצגות בקאמרי, ובשנות החמישים התיאטרון פתח בית ספר לדרמה. אחת המורות לתנועה היתה נועה, שלא הכרתי קודם לכן. מיד הבחנתי בכוח החשיבה הנכון שלה, מחשבה לעניין, ואמרתי בליבי, אני הולכת איתה. זנחתי את המשחק לטובת נועה והריקוד. ראיתי שמה שנועה עושה הוא הרבה יותר הגיוני ואיכותי לעומת המשחק, ונשארתי איתה שמונה תשע שנים, עם פגישות יומיומיות.

האם עבודתך בצ'יזבטרון שימשה לך מודל למה שעשית אחר כך?

לא, בכלל לא. אבל ללא צל של ספק, יש לי אחריות לבחירה. תראי, כל מי שמחבר משהו, אם במילה, או בריקוד, תמיד יהיה איזה היגיון בחיבור שלו. מתי אין היגיון? כשאתה עושה אילוסטרציה של משהו, למשל אם מדברים על הליכה אתה צועד, או אם מדברים על אוכל עושים תנועות של אכילה, בזה אין שום היגיון. כשאתה עושה אילוסטרציה אתה לא חושב פיגורטיבית, אתה חושב על הטקסט. אתה עושה תנועה של עץ או של מים ולא מפעיל את המחשבה הצורנית אלא את השריר. אני עשיתי דברים אחרים לגמרי ואני יכולה לומר שנועה השביחה את ההיגיון שלי.

הייחוד שלך שגם עיבדת את המוסיקה וגם ביימת את האנשים?

המחשבה של המוסיקה ושל הצורה צריכה להיות חופפת. תמיד צריך להיות ראש אחד של המוסיקאי וזה שעל הזמר וזה שעושה את העיבוד בבנייה. כולם צריכים לעבוד בראש אחד.

את עבדת עם הצ'יזבטרון, עם הלהקות הצבאיות ועם התרנגולים, איפה את חושבת הטבעת את חותמך ביותר?

בכל מקום שעבדתי. אלה הרי היו אותם השירים. חלק מהשירים של התרנגולים עשיתי בלהקות הצבאיות. אותו דבר עשיתי כאן ועשיתי כאן.

תמיד כשאומרים נעמי פולני חושבים מיד על התרנגולים, איך זה התחיל?

כשהשתחררנו, התלכדו כמה מיוצאי הלהקות הצבאיות וביקשו ממני להמשיך לעבוד אתם גם באזרחות. לתוכנית הראשונה לקחתי מן המוכן, ממה שעשינו בלהקות הצבאיות.

לא היו שירים חדשים?

היו חדשים, ביניהם למשל "האם האם האם אמרו לך פעם", "ערב במסחה" ו"כבוד עצמי".

את ידועה כלוחמת על כבוד השפה העברית.

אוי, היום הצחקתי אותם בשיעור הספרות, אמרתי להם – מרב הביאה תינוקת הבוקר. היום הכול "הביאה, הביא לי, תביא לי תביאי לי." היום, כשמישהו מדבר עברית נכונה, לא מבינים מה הוא רוצה. עושים היום אמריקניזציה. האמריקנים לא יכולים לעשות מודרניזציה כי הם כבר נמצאים במודרניות. העובדה שאנחנו ארץ הגירה גורמת לאיזו דלות. כל אחד מביא את הסיפור שלו ואנחנו לא מרגישים שכולם חיים ביחד. כשהיו תנועות הנוער היתה הנהגה מסוימת שאיחדה את כולם. חינכו אותנו לעלות להתיישבות, ליישב את הארץ. בכל דור ודור היה איזה יעד. הסבים שלנו אמרו "הבה" ועלו ארצה, ההורים שלנו אמרו "הבה" ויצאו לכבוש ולקנות ולהכשיר את הקרקעות, והתפקיד שלנו היה ליישב את הקרקע, ודי. אין יותר. כשאתה בונה ארץ והיא קיימת, אין יותר גחלת. פעם הייתה גחלת וכל אחד נתן כתף, היום אין גחלת. הדור שלנו לא רב עם ההורים, היינו באותו ראש, לא היו ויכוחים ואז, כמו ששייקה (אופיר) אמר "כשפרצה המדינה", אז התחילו הבעיות. פתאום אין סיבה, אין גחלת שתלכד אותנו. תראי, לכל מיעוט יש את הלוקסוס הזה של ההתלכדות, של המטרה המשותפת שהוא רואה בה יעד. מטרתו של עם בארצו היא לקבוע את צלם הדור.

בואי נחזור לאמנות. איזה תכונות את חושבת שצריכות להיות לאמן טוב?

לא רוצה להגיד, לא צריך. אבל צריך שיהיה לו ראש על הכתפיים.

הפרפקציוניזם שלך ידוע מאוד, לא אגיד לשימצה, אבל ידוע.

אתה צריך להיות אחראי, הכל צריך להיות מושלם.

בחיים את גם מתנהגת כך?

כן, כן,  ככה אני גם רוחצת כלים, אני לא מוותרת.

והחיים נראים כך יותר קשים?

לא, אבל אני פחות מספיקה.

את חושבת שכולם צריכים  להתנהג כך?

בעבודה כן. כשאת מנקה את הבית לעצמך זה דבר אחר לגמרי, אבל כשאת עובדת על הופעה, או הצגה, זו אחריות מרבית, כמו כל בעל מקצוע, אם זה נהג או בונה רהיטים.

מה את חושבת על "כוכב נולד", אני יודעת את התשובה אבל רוצה לשמוע אותך.

התוכנית פסולה מעיקרה רק בגלל האינסטנט הזה. מי שבונה אותם עושה את השקר הכי גדול. הוא מחנך אותם לא טוב. זה נורא לבנות דבר שלא על ה-דבר, לא על התבונה שבו. מה שהם מלמדים הוא לא לרצות לעבוד אלא לשלוף הצלחה בין רגע, כי אנשים מאמינים שהם מסוגלים לזה. זה מגדל דור של עצלנים ושואפי בצע. הבדיחה היא ששואלים ילד מה הוא רוצה להיות כשיהיה גדול והוא עונה להיות מפורסם. פעם הוא רצה להיות שוטר או רופא והיום הוא רוצה להיות מפורסם. זה מלמד אותם לא להתעסק בתוכן העניינים אלא במשהו שלא שייך לעניין. יש שם אנשים עם קול באמת יפה, אבל היות שאתה לומד להצליח בקפיצת דרך אז אתה רוצה רק קפיצות דרך. אתה לא מבין את הרצינות שבמלאכה. והשירים שלהם, כמו הוי אהובתי למה עזבת אותי, והם עוד אומרים "זה אוטנטי".

נעמי, הולך ופוחת הדור?

לא, הדור כבר פחוּת (שורוק) . אנחנו כולנו רצים אחרי עובדות שלא שייכות לחומר בו אנו עוסקים, ערכים לא ערכים, רוצים הרבה כסף, לא רוצים  לכתוב שיר יפה. די עזבי אותי עם זה.

מהו בכל אופן שיר טוב?

את שואלת אותי שאלות איומות, אני שונאת לחשוב על זה.

אז תגידי לי מה מרגש אותך?

מרגש אותי שיש משורר איש ספרות, שכותב לי בדימויים, שכותב לי בתמונות, שלא כותב לי בשיחה טלפונית. את לא מצליחה להבין מה שאני אומרת.

לא, אני לא מבינה.

נו, מה אני אעשה לך?

תגידי את זה קצת אחרת.

אני רוצה שהוא יכתוב לי בתמונות, בדוגמאות, בציורים, ברישומים, כמו "הוא לא ידע את שמה ורק אותה צמה הלכה איתו לאורך כל הדרך." זה מספיק לי, אני לא צריכה שהוא יגיד לי הוא אהב אותה, היא אהבה אותו, אני רוצה שהוא יגיד את זה אחרת.

הבנתי, את רואה?

לא הבנת, את פשוט לא טובה.

כן הבנתי, תני לי קרדיט.

אתן לך עוד דוגמה: "מתחת לראשי מונחת ירך ועל בטני צרור תלתלים." הוא לא אומר היינו יחד והיה נהדר חתיכים וחתיכות, והיה לנו כיף והשערות שלך חיממו לי את הבטן. אלא הוא נותן לנו תמונה ממנה אנחנו מבינים מה הוא רוצה לומר, בלי שיגיד היה לנו כיף.

מה מעצבן אותך?

לא רוצה לומר לך, לא מעניין אותי להגיד.

למה?

השאלה עצמה מעצבנת אותי.

אם היו נותנים לך להתחיל הכל מהתחלה?

אז מה?

היית עושה אותו דבר?

אבל בטח, איך לא? ואת, את היית עושה אותו דבר?

ספרי לי על הילדים שלך?

הילדה שלי אחות רחמנייה בבית ספר בבית חולים "זיו" והבן שלי מתעסק בתיאטרון.

יש עוד משהו שהייתי צריכה לשאול ולא שאלתי כדי שהתמונה תהיה שלמה, כי את אומרת שהשאלות שלי מעצבנות.

זה לא אישי נגדך, אני שונאת עיתונאים. את אוהבת את זה כששואלים אותך?

במה את ממלאת את ימייך? זו שאלה טובה?

בטח שלא, מה את חושבת שלזקנים אין מה לעשות? את אילנית גם היית שואלת במה היא ממלאה את ימיה? עושים מה שעושים כל הימים. אני לומדת קצת, עובדת קצת. תמיד עבדתי באופן עצמאי ואני עובדת עכשיו במידה בשטחים שבהם התעסקתי, גם קצת מלמדת זימרה, אבל רק קצת.

גם הופעת בתיאטרון לא מזמן, ב"הבימה".

כן מזמן, לפני שנתיים שלוש. כשצריכים מכשפה לפעמים אז מגיעים אליי.

וכשלא צריכים מכשפה?

אז לא מגיעים.

ואיפה את לומדת?

יש כאן אצלנו פקולטה לקשישים של עמק הירדן ובאים אלינו יופי של מורים, אני לא מספיקה כל מה שאני רוצה.

זה סימן טוב.

או, את רואה, אלה משפטים שאומרים לזקנים, את מפחדת שהבן אדם משועמם? זה דבר מטומטם.

יש אנשים משועממים.

אז שיהיה להם לבריאות. די, אני משחררת אותך אני יודעת שלא הייתי נדיבה.

היית יותר מנדיבה.

נפרדנו לשלום מנעמי פולני, מארץ ישראל היפה שהיא מייצגת, מהמושבה כינרת  ומהעמק הטבול בירוק.

בשנת 2012 ראיינתי את כלת פרס ישראל כיום, נעמי פולני, בביתה שבמושבה כינרת.

דניה מיכלין עמיחי

* * *

בן-ציון יהושע

שלמה חיזק וציפור האש

דברים לזכרו של ד"ר שלמה חיזק ז"ל

 אחד המראות הסוריאליסטיים שחוויתי בחיי היה בערב ההשקה לרומן החדש שלי 'סימורג – ציפור האש' שהתקיים במרכז אב"א בירושלים. באותה שעה ממש, בעוד אנו מציינים את הופעת הספר, האיש שהיה אמור לברך בערב ההשקה, הובל ממש באותה שעה למנוחת עולם באדמת ירושלים. שמחת הופעת הספר היתה מהולה בתדהמה וביגון על לכתו של שלמה חיזק ז"ל, נשיא אב"א והרוח החיה של הבית הזה. הייתי נתון בסערת נפש שלא זכורה לי דוגמתה. ברגע שנודע לי ששלמה חיזק נפטר היה ברור לי  שעליי להודיע על דחיית ערב ההשקה במרכז אב"א למועד אחר, אבל לפניי עמדה צוואת שכיב מרע, צוואה של אדם שנאמרה זמן קצר לפני מותו.

כעשרה ימים לפני פטירתו של שלמה חיזק ז"ל באתי לבקר אותו במרכז אב"א, לדרוש בשלומו ולדון אתו על דברים שברומו של עולם ובין לבין להזמין אותו לברך בערב ההשקה לספרי. כדרכו מאז ומתמיד הוא פתח את הערבים במרכז אב"א בדברי ברכה שהיו מלאים תמיד דברי הוקרה ועידוד ואהבת אדם. עליתי לפגוש אותו בחדרו בקומה השנייה, אך שלמה הפתיע אותי ויצא לקראתי ואמר: "בן-ציון יקירי,  בוא נרד, נשב למטה, נשתה תה  ונשוחח." וכך, איש חולה עד מאוד, שלא ניכרה בו מחלתו למעט הקול שכמעט אבד לו. שלמה עשה מאמץ עילאי וירד למטבחון החביב עליו בקומת הכניסה וכך ישבנו למעלה משעה ושוחחנו על נושאים של תרבות ושאר רוח.

ואז שלמה אמר לי  כמי שיודע ששעותיו ספורות: "בן-ציון, אתה מקיים את ערב ההשקה בכל מצב. אל תשנה דבר."

ימים אחדים לאחר פגישתנו שלמה  אושפז בבית חולים ולדאבון הלב לא קם מחוליו ונפטר לבית עולמו ממש ביום ההשקה לספרי, שהוא יום הבאתו למנוחות  (יום שלישי ז' בחשוון תשע"ט – 16.10.18).

הייתי מוכה יגון ועצבות ביום שהייתי אמור לשמוח בו. הקהל הגיע והערב כולו הוקדש לזיכרו של שלמה חיזק ז"ל. ניהלנו את הערב בחיפזון, בדאגה שהאבלים יחזרו מבית העלמין בטרם נסיים את הערב וימצאו אותנו באירוע ששלמה ביקש שנקיים. האולם הזה שבו התכנסנו היה אמור לפשוט צורה וללבוש צורה. מערב ההשקה להולדתו של ספר חדש למקום מושב אבלים בשבעת ימי האבל.

מי שמבין במיסטיקה ובתעתועי הגורל יוכל אולי לפשפש ולמצוא את הקשר בין לכתו לעולם שכולו טוב של איש יקר נשיא מרכז אב"א ד"ר שלמה חיזק ז"ל לבין הולדתו של ספר חדש,  רומן, שעלילתו מתרחשת באחד המחוזות של  מרכז אב"א – אפגניסטן.

ד"ר שלמה חיזק הוא מאבות הרעיון למצוא קשר בין שלוש קהילות אחיות במרחב האיראני: איראן, בוכרה ואפגניסטן ולהקים אכסניה וכתב-עת שיחקרו וינציחו את תולדותיהן של הקהילות עתיקות היומין האלה.

אב"א על כל שלוחותיו הוא בראש וראשונה נשיא אב"א ד"ר שלמה חיזק ז"ל שהשקיע משאבים פיננסיים ונפשיים. המפעל הזה היה נגוז ברוח אלמלא האכסניה שהעמיד לרשותנו, ובזכותו קוימו כאן ערבי מחקר ועיון המוקדשים לקהילות אב"א. קהל גדול הגיע תמיד לכל הרצאה. המפעל שיצוין לא רק בהווה אלא גם בדורות הבאים הוא כתב-העת האקדמי 'אב"א', ראשי תיבות של איראן, בוכרה, אפגניסטן, היוצא בהתמדה מזה 11 שנים בזכותו של איש יקר בנימין בן-דוד, שערך את השנתון במשך למעלה מעשור ודחף להוצאתו לאור במאמצים כבירים. הכרך ה-11 נערך על-ידי אורית כרמלי בהנחייתו של פרופ' דוד ירושלמי ובהדרכתו של בנימין בן-דוד. אלו היו רק מעט מזעיר ממפעליו הרבים של ד"ר חיזק. בזכותו ובזכות חברים אחרים הגדילו תורה והאדירו אותה והפיצו ברבים פרקים מתולדות היהודים בארצות אב"א. רוחו שורה על המקום הזה.

מאז לימודיי באוניברסיטה העברית בשנות ה-60 ועד ימינו, בצד פרנסתי כמנכ"ל הוצאת מאגנס באוניברסיטה העברית, הייתי עסוק בכתיבת ספרות יפה ובחקר קהילות מרכז אסיה ובראשן יהודי אפגניסטן. בראשית צעדיי באוניברסיטה פניתי למורה בחוג לתולדות עם ישראל, פרופסור מכובד מאד, והצעתי שאכתוב את עבודת הגמר  על אפגניסטן, קהילת המוצא של אבי המנוח מולא רפאל יהושע-רז. הפרופסור הניד את כתפיו בחוסר שביעות רצון ואמר: "למה לך, קח תעודה כלשהי על תולדות יהודי איטליה ותכתוב עליה ותמצא על כך חומר למכביר. על אפגניסטן לא תמצא חומר, אין מי שידריך אותך וחבל שתבזבז את זמנך לריק."

אני, שעדיין לא ידעתי לאיזה מבוך היסטורי אני נכנס, התעקשתי, התחכמתי והצעתי: "אולי אכתוב על הפולמוס שבין רב סעדיה גאון לבין מבקר המקרא הראשון חיווי הבלכי, מהעיר באלך שבאפגניסטן."

"זה נושא טוב," קבע.

ואכן עבודתי הראשונה הוקדשה לחיווי הבלכי, הכופר מחורסן. יצאתי מתוך הנחה שחיווי הבלכי לא חי בחלל ריק  אלא היה חלק מקהילה יהודית שקיימה חיים מלאים בסביבתו הקרובה. חיווי היה נתון להשפעת המותעזילה שסברה שהקוראן נכתב בידי בני אדם ועל כן אפשר לבקר אותו או נכון יותר לשאול שאלות הגיוניות הקשורות בטקסט. חיווי סבר שגם התורה נכתבה בידי בני אדם ועל כן הוא שאל את המאסאיל שלו, 200 שאלות, שנראו בעיני רב סעדיה גאון כדברי כפירה, 60 שנה לאחר פטירתו של חיווי הבלכי.

הנה דוגמה לאחת השאלות: כשאלוהים שואל את אדם בגן עדן: אייכה? כלום יעלה על הדעת שאלוהים הכול יכול אינו יודע היכן נמצא אדם...

לא ידענו – באיזו לשון כתב חיווי את שאלותיו הנוקבות? לימים מצא פרופ' עזרא פליישר בתעודה מהגניזה הקהירית כי חיווי הבלכי כתב את עבודותיו בעברית מחורזת.

העבודה הזאת על חיווי הבלכי  היתה הזדמנות ללמוד ולחקור את קהילת המוצא של חיווי הבלכי במחוז חוראסאן המוכרת לנו כאפגניסטן. זאת היתה עבודתי הראשונה על יהודי אפגניסטן, עבודת ביכורים שנתקבלה במאור פנים גם על-ידי אותו פרופסור מכובד. ככל שהתעמקתי בקורות העדה האפגנית כך נשביתי בקסמה. לימים הבאתי בספרי על יהודי אפגניסטן לא פחות מ-400 מקורות שמצאתי על קהילה שנאמר שלא נכתב עליה דבר.

מאז לא נפרדתי לרגע מיהודי המרחב האיראני – בוכרה, אפגניסטן ואיראן, ואף יצאתי בשליחות הצלה אל חמש המדינות המוסלמיות של מרכז אסיה, עזרתי בחילוץ יהודים מדושנבה במלחמת האזרחים ויצאתי בשליחות הספרייה הלאומית והעליתי ספרים וכתבי-יד בדרך לא דרך ממדינות מרכז אסיה.

עשרות המאמרים שכתבתי מאז וספריי עבי הכרס 'מנדחי ישראל באפגניסטן לאנוסי משהד באיראן' (שיצא במוסד ביאליק) וספרי 'מאחורי מסך המשי – עמים ויהודים במרחב האיראני: 'פרס-איראן, אפגניסטן, בוכרה' (בהוצאת כרמל), 'אוק יול – דרך לבנה – מסע במרכז אסיה' (בהוצאת משרד הביטחון) והספר על יהודי בוכרה ויהודי אפגניסטן, שיצא לא מכבר במכון בן-צבי ובו השתתפתי בכתיבת החלק האפגני.

החומרים והאוצרות ההיסטוריים והאתנוגרפיים שטיפלתי בהם במחקריי ריתקו אותי וגירו אותי לכתוב רומנים שעלילותיהם מתרחשות באפגניסטן. הכתיבה על המרחב האיראני הצטרפה לכתיבה הספרותית שלי, שירושלים עומדת במרכזה.

לאחרונה יצא לאור ספרי ה-15 – הרומן החדש שלי 'סימורג – ציפור האש'. הרומן מביא את עולמו המרתק של אלישע חי, הילד האפגני, תחבולן והרפתקן, שאביו סוחר נודד שעבר עם מרכולתו  מכפר לכפר ונרצח על-ידי שודדי דרכים והותיר אישה בהיריון שברחמה מסתתר גיבור הרומן. דרך עלילותיו של אלישע-חי הבורח מן העולם הישן, שבו שולטים אמונות עממיות, שדים ורוחות, מגיע גיבור הרומן אל עולם חדש ולא מוכר – חיפה המנדטורית. דרך סיפורו האישי של אלישע-חי הבאתי את סיפורה של קהילתנו, את מעמד האישה האפגנית, מנהגים ומסורות, נישואי קטינים, אישה וחמותה, שמרנות לעומת חדשנות הכול על רקע אירועי המאה ה-19 וראשית המאה ה-20. קטעי היסטוריה הומחשו בעלילה שנרקמה כיד הדמיון. לא ניסיתי ליפות את המציאות אלא הצגתי דמויות שהן בשר ודם על מעלותיהן ועל חולשותיהן. הביטוי הספרותי לחומרים היסטוריים עושה את התיעוד לקליט יותר, לסיפורי יותר ולמכניס חיים לתעודות ארכיוניות.

לשאלה אם יש קשר ביוגרפי בין הדמויות המתוארות לבין המציאות, אני יכול להשיב: סבי יהושע רז הי"ד היה רוכל נודד בכפרי אפגניסטן. הוא נרצח באחד ממסעותיו המסחריים והותיר שלושה ילדים ואישה בהיריון. אבי שנולד יתום, ברח בהגיעו למצוות מבית אימו והגיע בדרך לא דרך לארץ ישראל. עד כאן הדומה. כל השאר הוא מסע דמיוני, שבינו לבין המציאות אין ולא כלום, ובכל זאת הכול נכתב על רקע מאורעות הזמן שאותם חקרתי.

הרומן 'סימורג-ציפור האש' הוא מעין תסריט מרתק, עלילה רודפת עלילה, ונפתח לעיני הקורא עולם לא מוכר – אפגניסטן בראשית המאה ה-20. מציאות ודמיון, אכזריות ונועם חוברים יחד. המתח בין מיעוט יהודי לבין רוב מוסלמי. באפגניסטן עדיין מוצאים פושעים להורג וכורתים ידיים לגנבים. גיבור הסיפור אומר: "באפגניסטן כורתים ידיים לגנב קטן ובארץ ישראל מוחאים כפיים למי שגונב את כל הקופה." עלילת הספר נסובה על העולם היהודי השמרני של קהילת סוחרים,  שאוסרת על גירושים ואוסרת על אלמנות להינשא בשנית. האירוסין והנישואין נערכים בגיל צעיר מאוד. מיעוט יהודי בתוך עולם מוסלמי המבקש להעביר את היהודים על דתם.

הבת בלור מורדת ובורחת בבוקר יום חתונתה ומסתתרת  במסגד המרכזי של העיר הראת. היא עולה למרומי המינרט כדי לקפוץ משם אל מותה, לפתע היא שומעת את קולו של המואזין הזקן ממרומי המינרט. בפגישה בין הנערה היהודייה לבין המואזין המוסלמי הזקן ניצלים חייה ומתפתחת מערכת יחסים סודית ומרתקת בין המואזין, החכם מאוד (השומר סוד אישי), לבין הנערה היהודייה הבורחת מגורלה. בנסיבות המיוחדות היא מתאסלמת אך נשארת יהודייה בנשמתה. יחד איתה חיות מוסלמיות, שאף הן מצאו מקלט במסגד שבו הן משרתות. מערכת היחסים המתפתחת בין הנשים המוסלמיות מרות הנפש לנערה היהודייה הן מרתקות. כאן שולטים הפחד והעמדות הפנים. בלור מוסתרת במרתף שבו מוסתר קוראן עתיק.

נשים יהודיות ומוסלמיות ממלאות את הרקע העלילתי. חנה, אלמנה צעירה, שבעלה נרצח על-ידי מוסלמים  והיא נותרה ענייה בהיריון שפרנסת ילדיה מוטלת עליה. היא יוצאת מדי בוקר לגדת הנהר, ההרי-רוד, יהודייה אחת חשופת פנים בתוך עשרות נשים מוסלמיות מכוסות בבורקה. גורלן המר של הנשים מקרב בין הנשים המוסלמיות לבין האישה היהודייה.

החלק הסוריאליסטי והמקברי ברומן  מתרחש בבית הקברות. בליל חתונתו הנער אלישע-חי נוטש את כלתו הכעורה, שנשא לאישה שעות אחדות קודם, ומשאיר אותה בתולה ועגונה, מגיע לבית הקברות, פורץ את קברו של אביו ופוגש לראשונה פנים אל פנים את אביו שלא ראה מעולם.

הרומן חצוי בין שני עולמות: האחד באפגניסטן, השמרנית והמקפידה על קוצו של יוד, שבה יש פער חברתי, מצד אחד סוחרים אמידים ומצד שני מלחמת קיום יומיומית של  עוני ומחסור. ההווי היומיומי של הקהילה נחשף דרך סיפור של משפחה אחת. מלחמת הקיום של המשפחה היא במידה רבה מלחמת קיום של רבים בקהילה. אנו לומדים על אמונות ודעות, מנהגים, מחזור החיים ומחזור השנה המשולבים בתוך סיפור העלילה. המאבק הבין-דורי של סבתא וחמות נוקשה, אם כובסת על גדת הנהר לקיום משפחתה וילדים המבקשים לבנות לעצמם עולם חדש ולא לקבל תכתיבים של שדכניות, ובעל הרואה באישה – שפחה.

 בתחום החינוך יש שתי אסכולות – מצד אחד – חינוך נוקשה ושמרני, עונשים כבדים, והתמקדות בלימודי קודש בלבד ומצד שני – מגיע מורה מארץ ישראל לפי הזמנת השאה האפגני ומנסה לחולל מהפיכה בתחום החינוך למורת רוחו של רב העדה.

בתוך המאבק הפנימי הזה בקהילה בארץ שיש בה מלחמות אזרחים והוצאות להורג, אלישע חי, גיבור הסיפור, גואל את עצמו ובורח לעולם שונה לחלוטין ואנו מגיעים לעולם האחר של גיבור הסיפור, המגיע לחיפה כשהוא כבר בעל תככים ומזימות. הימים ימי המנדט הבריטי, מחתרות יריבות, ומאבק מול הערבים. בתוך כל אלה אלישע חי מצליח בדרכים לא חוקיות להיות עשיר מופלג, מיליונר כבד, שחי בווילה מפוארת במרומי הכרמל. אחד ממקורות העושר שלו היא בת זוגו טרודה, עולה חדשה מלייפציג בגרמניה. הוא שומר בסוד מדוע הוא לא מוכן להינשא לה. הוא לא מגלה לה שבאפגניסטן הוא נטש בליל הכלולות את כלתו שנותרה בבתוליה. במכתבים שהוא כותב למשפחתו הוא מציג את עצמו עני ומסכן ומנסה למנוע ממשפחתו לעלות לארץ ישראל, כדי שלא יפלו עליו לנטל.

המשפחה שהבינה שהוא שקרן מחליטה להגיע לארץ במפתיע לביתו על הכרמל ומעמידה אותו במבוכה גדולה. ברגע אחד נוצרת מהפיכה גדולה בחייו של אלישע חי. כל חייו משתנים, משפחתו מתפרקת והוא מוצא את עצמו חסר כל. אך אפגניסטן טבועה בדמו. הוא קרוע בין העולם האירופי המזויף שהוא מנסה לאמץ לעצמו לבין אפגניסטן הזורמת בדמו ואינה מניחה לו. רוחה של אפגניסטן השמרנית, רוחה של ארץ ישראל ההולכת ונבנית.

אני חוזר למרכז אב"א. רק סמלי שהבית הזה נמצא ברחוב חובבי ציון, שכן לא היו חובבי ציון מופלאים מיהודי איראן, בוכרה ואפגניסטן. שהותם של יהודי המרחב הזה בגולה הייתה זמנית לאורך אלפי שנים, מאחורי דלת ביתם עמדו מוכנים המקל והתרמיל כדי לקבל את פני משיח צדקנו ולעלות לציון בשמחה. יהודי המרחב כמעט שלא עסקו בעבודת האדמה בגולה, שהיא ביטוי להשתקעות ולהיצמדות לגולה.  הגעגועים לציון מצאו ביטויים בתפילות ובפיוטים שביטאו את ערגתם לציון.

מי ייתן ובית אב"א וכתב העת אב"א ימשיכו להתקיים ולפרוח גם אחרי לכתו של ד"ר שלמה חי חיזק ז"ל. לא יכולה להיות מצבה חיה טובה מזו לזכרו ולמפעלו  של איש מופת, שנוכחותו חסרה לנו כל כך. תהי נשמתו צרורה בצרור החיים. אמן.

[הרצאה במרכז אב"א, ירושלים, ביום ראש חודש אייר תשע"ט – 6.5.2019].

* * *

משה גרנות

עולם מלא בנטייתה של מילה אחת

על "ספר ההדים – שירים" מאת אשר רייך

ריתמוס, הקיבוץ המאוחד, 2018, 96 עמ'

בספר שלפנינו שמונים שירים, ורק בשבעה מהם לא מופיעה בכותרותיהם המילה "הד" בנטיותיה השונות. כפי שמעיד שמו של הספר – אין ב"אני" של המשורר, ואין ביקום כולו מקום פנוי מההדים: בנשמה, במוח, בתודעה, בזיכרון על אלה שאינם, בשפה, בקול, בעור, ב"אני האחר", בקירות הבתים, בכל פינה בעיר, בגופה של האהובה, בעובר, ב"גן ההדן", באור, בעונות השנה.

ומה גורם לקורא להשתכנע במרכזיותו של ההד בחיי האדם, בטבע, בעולם?

לדעתי, השכנוע נובע מהווירטואוזיות הפרוסודית שהספר הזה משופע בו, ואשר אשתדל להתחקות אחר מכמניה:

האמצעי הפרוסודי הקלאסי שניתן להביע באמצעותו הד – הוא החרוז – חזרה על אותם הצלילים בסופי השורות יוצרת תבנית של הד, וכך אמנם מתחיל הספר ב"מבוא קצרצר", שיר מחורז כולו, והמיוחד בו, שבכל בית יש לחרוזים צליל אחיד, וכל בית עוקב מוסיף שורה:

שיר לעת מבוא

כשנפשי במחבוא

יוצאת כה לשיר

מתרוננת עיר

והדיה בקיר

מתנפצים חוצצים

ביני ובין עצים

ואבנים משמיעים

קולם והדיהם באים

אליי ללטף רוחי

ואז יוצא מתוכי

קול והדהוד בכי.

נפשי מלאה דוכי,

אז שיר אשיר לבני.

חרוזים ימצא הקורא גם בעמ' 8, 23, 33, 50 ועוד.

נמצא ברבים מהשירים שימוש מעורר התפעלות בסינסתיזיה (מזיגה של חושים שונים לאחדות אחת): "השמש שוקעת / בצוויחה אילמת" (עמ' 11); "וחייך אור לבנבן, כמבויש" (עמ' 22); "פרות חולמות על קול העשב" (עמ' 28); "רק ההד עוד מאיר את דרכי" (עמ' 37); קול המנורה מאיר את השולחן" (עמ' 55); "קולך המעובר" (עמ' 68); "הצבעים הבוהקים של המילים" (עמ' 76); "גחלי הדים" (עמ' 78); אני ציירתי את הדי / על קיר שהפך לקול" (עמ' 89).

אמצע פרוסודי מעניין אחר הוא הארמז המשתנה, כלומר, הבאת חלק מביטוי ידוע ומוכר (בדרך כלל מהמקורות) תוך קטיעתו ושינוי חלק ממנו: "קום לך לך אל תוך עצמך" (עמ' 9); "אביה הקול יכול" (עמ' 15); "ירכיים סוערות לברכה" (עמ' 17); "גן הדן" (עמ' 18); "אדון עולם אשר הלך" (עמ' 62); "בדלי מי שבחים" (עמ' 70).

הדימוי הוא אמצעי עתיק יומין שנועד לעצב ציור מילולי, אך בספר שלפנינו היתה לדימוי עדנה: "ובתיו (של הרחוב) פורחים / על גבי" (עמ' 16); "אדי ערפל באו וטיפסו / על הזוגיות כזבובים," ובהמשך: "פתוח כלפי חוץ, חושף בפנינו / את כרסו המלאה, עמד המקרר / וחייך אור לבנבן, כמבויש" (עמ' 22); "אוזני העץ קלטו את תנועת נפילתו" (עמ' 32); "הסתיו הנאה הוא שמלה פרחונית / שהדיה עלים נושרים" (עמ' 40); "גרדום הקולב" (עמ' 42); "בהימליה של המוח / אני גר כמו פליט" (עמ' 45); "הדים מעוברים" (עמ' 78).

אמצעים אחרים ההולמים את המוטיב המרכזי – ההד – הוא המצלול: "אני מתבוצץ  בעצי הביצה שצמחה / בבוץ עדן. באמצע ביוצה מצאתי ציפור" (עמ' 20); "סידן סודי של עצמות... חולצה שחילצה אותי מצרות" (עמ' 42); "...כי לא – // היה לה פה, הפלא ופלא" (עמ' 50; כאן מופיעה גם פסיחה מבית לבית; ראו גם עמ' 38, 50).

וכמו כן, גם האנאפורה יכולה לשמש מצלול של הד: "הדי נחל הירקון, / הדי הפארק  והחלונות, / הדי הים והדי היבשה" (עמ' 85; ובעצם לאורך כל השיר "הדים תל-אביביים").

שיר מכמיר לב על סבתא ונכד הוא "הד נוסף":

אלישבע קוראת לנועם בן השבע

סיפור ערש.

הוא מבקש עוד סיפור ועוד –

אוהב לשמוע את הד המילים.

פעם נפלט מפיו: "הד לשמוע

והד לעשות!" ובעודו מאזין

בקשב רב לקולות הסיפור,

משך לפתע את הירח כשמיכה מעל ראשו ונרדם.

(עמ' 57)

בחיפוש אחרי הד קדומים מימי הביניים, המשורר "מבקר" אצל פון אשנבך, בן המאה ה-13, מחבר "פרסיפל", הוא חוצה "יער דורות מלא הדי פרא", ואז עולה "הד נשים" באפו, ומכאן אנו עדים לקטע שירי ארוטי:

...באתי לצוד

אותך, ססיליה, בכמיהה באתי להשכינך

במוזיאון מיטתי. לתייק אותך בארכיון מיני.

... בגללך היתה מיטתי למוזיאון.

ססיליה נחשקת, אני מריח את גופך המהביל

וממתין להדי קולו.

("שני הדהודים בלב היער", עמ' 73)

בשיר המבוא מציין המשורר: "נפשי מלאה דוכי, / אז שיר אשיר לבני.", ובעקבות רמז זה לשכול על בן שאיננו – נכתב השיר מטלטל וקורע הלב – "הדים משנת הבן":

מן הרקיע יצאו הדים דחופים

להביא לי בשורה משנתו המתוקה.

שוב ושוב קראתי בשמו ואין עונה,

...

ואיני פוסק מלקרוא לו וליבי ניחר

ומיטתו היתה לגומחה בקיר.

אני קורא לו בעדנת הד ובהמייה רכה:

 קום בני, קום לך מתנומה מדומה ושוב

אל חיים במהרה. הלא חייך מחכים

עדיין אך ורק לך.

(עמ' 80)

קובץ השירים מסתיים בשיר "הנודד" של וולפגנג פון גתה בתרגומו של אשר רייך, שגם בו מופיע מוטיב ההד.

הקובץ היפה והמעניין הזה זכה גם למלבוש צורני הולם – על העטיפה מופיע דיוקנו של אשר רייך כשפיו פעור לרווחה לזעקה שאיננה נשמעת, אבל לדיוקן הזה יש עוד ארבעה "הדים" – יצירתו המעניינת של יוני זהר.

משה גרנות

* * *

במלאת 125 שנה להולדתה

של המשוררת ה"צברית" הראשונה

אסתר רַאבּ

בת פתח תקווה

1894-1981

הכרך "אסתר ראב / כל השירים"

בהוצאת זב"מ – אזל כליל

וניתן להשיג את שיריו רק בקובץ מחשב מנוקד

באינטרנט ובפנייה ישירה למכתב העיתי

* * *

אסתר ראב

תְפִלָּה אַחֲרוֹנָה

אַל תַּעֲשֵׂנִי טוֹבָה כָּל כָּךְ

וְדַלָּה וּמְרֻשֶּׁשֶׁת,

וְרֵיקָה,

"וְיוֹדַעַת לִפְנֵי מִי אַתְּ עוֹמֶדֶת"

אַל תַּאֲפִיל יָמַי הָאַחֲרוֹנִים

אַל תְּרוֹמְמֵנִי,

וְאַל תַּעֲשֵׂנִי

עֲנָוָה כָּל כָּךְ,

וְאַל תִּתְּנֵנִי

לְבָרוֹת

לְכָל חֵלֵכָה,

לְכָל זָב,

הַיְשֵׁר גֵּוִי,

וְאַמֵּץ קְרָבַי;

תֵּן לִי לִתְלֹשׁ נַרְקִיסִים

בִּשְׁמוּרַת-גַּנְּךָ

הָאֲסוּרָה,

לְזָרְקָם לָרוּחַ,

וְלוּ רַק פַּעַם אַחַת

כְּאִלּוּ עוֹד מָלֵא הָאָסָם

כָּל טוּב;

תֵּן לִי לְהַרְגִּישׁ

בְּשַׂקֵּי-שְׁקֵדִים

מַזִּילֵי רֵיחַ רִכְפָּה

בַּמִּרְפֶּסֶת;

וּבְרֵיחַ-תִּירוֹשׁ,

בַּעֲגָלוֹת

מְלֵאוֹת-עֵנָב

בֶּחָצֵר.

1971

* * *

נעמן כהן

יום הזיכרון תשע"ט

וַיְקַו לְמִשְׁפָּט וְהִנֵּה מִשְׂפָּח

ההחלטה של שופטי בג"צ (בית דין גבוה לצדק לערבים) בערב יום הזיכרון לחללי צה"ל שעל פיה על המדינה לתת אישור כניסה לארץ לערפלישתים לצורך קיום טקס זיכרון לחללי האוייב, ביניהם טרוריסטים איסלמו-נאצים – היא שערורייתית.

מעבר לעובדה שההחלטה איננה מסתמכת על חוק כלשהו, כיוון שלא ייתכן שכל אזרח ישראלי יוכל לדרוש כניסה לארץ של אזרחים זרים לצורך קיום טקס כלשהו, יש כאן פסיקה בעייתית עוד יותר.

ארגון "לוחמים לשלום" העותר למען כניסת הערפלישתים לישראל הוא ארגון פרו-איסלמי קיצוני התומך במה שהערפלישתים קוראים "זכות השיבה" לישראל לצאצאי הפליטים הערפלישתים שמטרתה המוצהרת בפיהם היא חיסול מדינת ישראל.

https://www.facebook.com/cforpeace/posts/%D7%94%D7%9B%D7%A8%D7%94-%D7%91%D7%96%D7%9B%D7%95%D7%AA-%D7%94%D7%A9%D7%99%D7%91%D7%94-%D7%94%D7%99%D7%90-%D7%94%D7%9B%D7%A8%D7%94-%D7%91%D7%A7%D7%A9%D7%A8-%D7%94%D7%A2%D7%9E%D7%95%D7%A7-%D7%A9%D7%9C-%D7%A4%D7%9C%D7%A1%D7%98%D7%99%D7%A0%D7%99%D7%9D-%D7%9C%D7%90%D7%93%D7%9E%D7%95%D7%AA-%D7%91%D7%94%D7%9F-%D7%94%D7%AA%D7%92%D7%95%D7%A8%D7%A8%D7%95-%D7%9C%D7%A4%D7%A0%D7%99-1948-%D7%95%D7%9C/1724141360942150/

נציגים של אותו ארגון אף קראו לערפלישתים להתחיל באינתיפאדה שלישית נגד ישראל.

המנחה של "טקס הזיכרון" השערורייתי הזה (איך לא) היא מיכל (מיקה) פרסקי-פרס-ולדן- אלמוג, נכדתו של שמעון פרסקי-פרס, מייסד "המזרח התיכון החדש".

https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-5504909,00.html

לא מפתיע גם שהמנחה של טקס הזיכרון הזה הכריזה בזמנו כי: "השתמטתי מהצבא כי רציתי לנסוע לניו יורק."

https://www.maariv.co.il/news/israel/Article-617577

מן הראוי היה שאותם ערפלישתים יקיימו טקס זיכרון למתיהם (ביניהם טרוריסטים איסלמו-נאצים) במקומותיהם, וכאות סולידריות יכריזו כי הם רואים בדברי מוחמד לפיהם יש לרצוח את כל היהודים הקופים והחזירים כפי שמצטט המופתי של אש"פ, (מינוי אישי של אבא של מאזן) מוחמד חוסיין:

https://www.youtube.com/watch?v=qHV2SZmkhug

הם גזענות, ולא מופת מוסרי.

ללא הכרזה זו אין כל ערך לדבריהם.

החלטה שערורייתית זו של בית המשפט העליון מקעקעת את יסודותיו, נותנת רוח גבית לאלו התובעים להגביל את צעדיו, ומסכנת את הדמוקרטיה הישראלית.

לשופטי בית המשפט העליון יש לומר: "חכמים היזהרו בפסיקתכם!

מיהם "שאינם יהודים"

אורי הייטנר מבקר את ראובן ריבלין, נשיא חצי המדינה (לא מוכן להנציח את חיילי צה"ל שנהרגו ע"י האצ"ל) על שאמר: "כן, קוראים להם ערבים."

זה לא מכובד, אומר הייטנר, לומר זאת בגלל כוונתו של ריבלין לבקר את דברי נתניהו וגנץ שדיברו על "יהודים ושאינם יהודים."

לגינוי של ריבלין, ממשיך הייטנר, אין שחר. הביטוי "ושאינם יהודים" כוונתו – ערבים, דרוזים, צ'רקסים, בדואים וארמים, נאמר רק מתוך רצון לקצר. ("חדשות בן עזר", גיליון 1440)

אז בואו נדייק מיהם בדיוק ה"לא יהודים" הנכללים בקיצור "ושאינם יהודים"?

נלך לפי שיעורם מהגדול לקטן: 1. ערבים (בדואים הם ערבים). 2. רוסים-אוקראינים (פרובוסלאבים וחסרי דת, מהגרים מברית המועצות לשעבר). 3. דרוזים, 4. טאטארים* (מהגרים מוסלמים מבריה"מ לשעבר) 5. צ'רקסים, 6. ארמים. 7. ארמנים.

כל אלו נכללים בגדר ה"לא יהודים".

צודק הייטנר בצורך לקצר. במקום פירוט יש לומר "אלו שאינם יהודים."

*התאחדות הטאטארים הכריזה על תמיכה בליברמן בבחירות.

הכר בישראל, סינוואר, מה יש לך להפסיד?

"הֶר היטלר, הכר ביהודים כבעלי זכות קיום לגיטימית, כדאי לך מבחינה כלכלית." כך ודאי היה אלוף בומשטיין-בן, עורך "הארץ", מראיין את היטלר, לו היה יכול.

היטלר היה משיב לו שהוא אידיאליסט ובעד כבוד האדם (יהודי אינו אדם) בניגוד למטריאליזם היהודי (שסימל מרקס) חסר הכבוד. (היטלר, "מאבקי", י-ם, תשנ"ב, עמ' 120-121) – "היהודים כפי שאמר יהודי אחר (מרקס) חושבים רק על כסף." (מרקס: אלוהים של היהודים זה הממון).

במילים דומות פונה אלוף בומשטיין-בן למנהיג החמאס:  "הכר בישראל, סינוואר, מה יש לך להפסיד?" "נסו משהו אחר: להכיר בישראל." (אלוף בן, הכר בישראל סינוואר מה יש לך להפסיד? "הארץ", 6.5.19)

https://www.haaretz.co.il/news/politics/.premium-1.7208149

הפיליסטיניות (במובן של בורות) של אלוף בומשטיין-בן בהבנת האידיאולוגיה האיסלמו-נאצית ממש מדאיגה. כסף ושגשוג כלכלי אינה לדידה העיקר.

הנה מנהיג החמאס, הוגה הדעות המוסלמי-סוני הגזען, ישמעאל הנייה, מכריז כי אנחנו ננצח כי "אנחנו המוסלמים אוהבים את המוות כפי שישראל אוהבת את החיים!"

http://palwatch.org.il/site/modules/videos/pal/videos.aspx?fld_id=latest&doc_id=12243

אלוף בומשטיין-בן, מתי תבין שההיגיון שלהם אינו ההיגיון שלנו? מטרת הפשיזם האיסלמו-נאצי אינה שלום ושגשוג כלכלי. מתי תהיה מסוגל להבין את "האחר"?

שלמה ויינשטין גזית ממשיך להכחיש שואה

לאחר שראש אמ"ן לשעבר האקטיביסט הפרו-איסלמי התומך בכיבוש ערבי-מוסלמי של הפשיזם האיסלמו-נאצי, שלמה ויינשטיין-גזית, הצטרף לשונאי ישראל, ושלל את האנטישמיות בקריקטורה שפרסם עיתון ה'ניו יורק טיימס'.

(שלמה גזית, על מה הרעש? "הארץ", 1.5.19)

https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.7188876

הוא ממשיך בהכחשת השואה כאשר הוא משווה את עזה לטרבלינקה, סוביבור וורשה.

(שלמה גזית, להסיר את המצור מעזה, "הארץ", 6.5.19)

https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.7209140

ודוק: בניגוד לטרבלינקה, סוביבור וורשה, לרצועת עזה יש קשר ישיר לכל 13 מיליון הקמ"ר של השטחים הכבושים על ידי הערבים. הלוואי והיה ליהודים בגטו קשר כזה.

בניגוד לתעמולה הערבית-מוסלמית השקרית שהוא מפיץ, הרי לא ישראל הטילה מצור על עזה, אלא עזה הטילה מצור על ישראל במטרה לחסלה ולרצוח את כל היהודים כדברי מוחמד המובאים באמנת החמאס. ומעבר לכך. בעוד שהגרמנים לא איימו בהשמדת אנגליה ואמריקה (כפי שעושה החמאס) האנגלים והאמריקאים לא העלו על הדעת לספק לגרמניה בעת המלחמה מזון, דלק, ותרופות. מה שישראל עושה. זהו מעשה ללא תקדים בהיסטוריה של המין האנושי.

קצת מפחיד לחשוב שאדם המתנאה להיות ראש אמ"ן כשלמה ויינשטיין-גזית הוא כל כך עיוור וסומא שאינו מסוגל לראות את האנטישמיות הבוטה בעליל בקריקטורה של ה'ניו יורק טיימס'. זה אולי מסביר לנו גם את עיוורונו המוחלט בשורשי האנטישמיות של הפאשיזם האיסלמו-נאצי.

עם זאת זה לא מפתיע שהרי שלמה ויינשטיין-גזית עצמו אוחז גם הוא בהשקפה אוטו-אנטישמיות כאשר הוא הכריז ש"הכיפות הסרוגות עבורי הן כמו צלב הקרס על השרוול של החיילים הנאציים." (ידיעות אחרונות, 08.03.98)

זה האיש וזוהי השקפת עולמו, והכשרת האנטישמיות על ידיו דווקא ביום השואה, ועכשיו הכחשת השואה שלו ע"י השוואת עזה לטרבלינקה, סוביבור וורשה, תיזכר לו לדיראון עולם.

המדיניות כלפי עזה – איך לנצח?

כמו קאטו הזקן אני חוזר תמיד על אותו טקסט. מכיוון שאיני רוצה לשעמם את הקוראים הנה מה שכתבתי בסבב הלפני האחרון של הלחימה בעזה (ולפניו) על "דוקטרינת יוסף דוריאל ז"ל שהיא הדוקטרינה היחידה האפשרית לניצחון בעזה:

https://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/hbe01431.php

("חדשות בן עזר", 1431)

הרמטכ"ל, רב אלוף אביב שטרנגס-כוכבי

מסכן את בטחון המדינה ואת הדמוקרטיה הישראלית

טרם הספיק האבק לשקוע מההתכתשות האחרונה בעזה, וכבר הרמטכ"ל מנסה להעביר את האחריות מהצבא לדרג המדיני כשהוא מכריז: "הערכות בצה''ל: ללא פריצת דרך מדינית – השקט בדרום לא יימשך יותר מכמה שבועות!"  

http://rotter.net/forum/scoops1/550187.shtml

תפקיד הצבא הוא להכין את הצבא למלחמה בלבד. לא להתנער מאחריות, ולהפחיד את הציבור. פריצת דרך מדינית היא רק באחריות הדרג המדיני והיא כמו תמיד בהיסטוריה, תלויה רק בכוח הצבאי.

על הרמטכ"ל להתרכז בהכנות למלחמה. כמאמר הרומאים:

"Si vis pacem, para bellum"

(הרוצה שלום ייכון למלחמה).

האימאם מנצרת שהסית ו"קרא לעריפת ראשים" הורשע

בית משפט השלום בנצרת הרשיע את נאזם אבו סלים, שכיהן כאימאם במסגד שיהאב א-דין בנצרת, בעבירות של הסתה לאלימות וטרור, ותמיכה בארגון טרור.

בית המשפט קבע כי אבו סלים הפיץ דברי הסתה ונשא דרשות בפני קהל רב של מתפללים במטרה להפיץ את האידיאולוגיה שהנחתה את ארגון הטרור אל-קאעידה, ולהסית את קהל המתפללים לאלימות.

בהכרעת הדין קבע בית המשפט כי "הדרשות שיוחסו לנאשם בכתב האישום, נישאו על רקע אירועים אקטואליים, וה"הביטויים המרכזיים מדבריו שעסקו באלימות זו היו לשחוט, להילחם, להיאבק. הוא קרא לכריתת ועריפת ראשים וביקש שהכופרים ייעקרו מן השורש באמצעות חרב. עוד איזכר את ההלכה המוסלמית לפיה הפוגע בנביא מוחמד יוצא להורג."

 בית המשפט קבע כי "מדברי הנאשם עלתה קריאה מפורשת לביצוע רצח, הרג ופגיעה במי שאינם שותפים לדת האסלאם כפי שהוא רואה אותה, וגם כלפי בוגדים מקרב המוסלמים אשר אינם מקבלים על עצמם את האידיאולוגיה של פלג זה של האיסלאם, וכמובן כלפי אויבים חיצוניים כמו ישראל וארצות הברית ואזרחיהן."

https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-5505211,00.html

שימרו על עורפכם לבל תיערפו!

יוונים-נוצרים שהסתערבו בכפייה בעקבות הכיבוש הערבי-מוסלמי

תומכים בטרור המוסלמי

לא רק ערפלישתים-מוסלמים, אזרחי מדינת ישראל בכפייה, מפגינים את "נאמנותם" האזרחית למדינה. מצטרפים אליהם גם יוונים-נוצרים שהסתערבו בכפייה ע"י הכיבוש הערבי ומנסים להוכיח את נאמנותם למוסלמים ע"י שיתוף פעולה עם הפשיזם האיסלמו-נאצי, למרות שכל השטחים הכבושים ע"י הערבים היו ארצות נוצריות וכיום לא נותרו בהם כמעט נוצרים.

בעקבות היווני-נוצרי שהסתערב, עזמי בישארה, שריגל לטובת החיזבאללה, הלך גם תלמידו היווני-נוצרי שהסתערב בכפייה, אמיר מח'ול, מנכ"ל ארגון אתיג'אה – עמותת הגג המאגדת את כל העמותות של החברה האזרחית הערבית בישראל, העומד בראש ועדת "החירויות" של ועדת המעקב העליונה של הערפלישתים בישראל.

מח'ול הורשע בריגול עבור חיזבאללה ונידון על כך לתשע שנות מאסר בפועל, וב-5 במאי 2019 שוחרר מהכלא.

מח'ול נשוי ואב ל-2, גר בחיפה. למד באוניברסיטת חיפה, והורחק מהאוניברסיטה לסמסטר לאחר שלא נענה לדרישת הדיקן לעבור להפגין במקום אחר. (אחיו, עיסאם מח'ול, שימש כחבר הכנסת מטעם סיעת חד"ש וסיעת חד"ש-תע"ל).

עם שחרורו מהכלא של מח'ול, היווני-נוצרי שהסתערב, המרגל מטעם ארגון הטרור המוסלמי חיזבאללה, הוא התקבל בתרועות במסיבת שחרור שנערכה לכבודו בכנסיה הקתולית בפקיעין.

חוץ מפוליטיקאים, התייצבו לכבודו: האקטיביסט הפרו-איסלמי, היהודי, פרופ' יהודה שהרבני-שנהב מאוניברסיטת ת"א, וערפלישתים רבים. יו"ר הנהלת עדאלה, משפחות אסירים וגם עיתונאים שבאו לחבק ולהצטלם, ולשיר איתו ביחד את ההמנון הערפלישתי 'בילאדי'.

אמיר מח'ול היווני-נוצרי מרגל החיזבאללה:

https://twitter.com/i/topics/news/e-2015343756?cn=ZmxleGlibGVfcmVjcw%3D%3D&refsrc=email

על שנאת חינם

במהלך מלחמת עזה, (ועוד לפניה) הגיעה השנאה בארץ לגבהים ללא תקדים. בתחילה הביעו ה"ביביסטים" שמחה על "העונש" בדמות הרקטות שקיבלו הקיבוצים מעזה שתמכו בהתנתקות.

לאחר מכן הביעו מתנגדי ביבי את שמחתם על "העונש" בדמות הרקטות שקיבלו הישובים בעוטף עזה שהצביעו לביבי.

השיא הגיע בקריאות השמחה לרגל מותו של פנחס פשווזמן (ית''ד – ישראל תיקום דמו), חסיד גור, שנרצח מרקטה באשדוד: "פחות אוכל חינם," צהלו אנשי ה"שמאל" ההומניסטי:

http://rotter.net/forum/scoops1/549956.shtml

השנאה הזו עוד תהרוג את כולנו. די לשנאת חינם, הרבו יותר באהבת חינם!

בלבול בין ב.ד.ס.מ. ל-ב.ד.ס.

בזמנו קיבלתי ביקורת על כך שכאשר כתבתי על ארגון החרם הערבי ב.ד.ס, קראתי לו ארגון ב.ד.ס.מ. הטעם לכך היה שלארגון הב.ד.ס. הוספתי מ"ם – מזוכיסטים ישראליים.

אחד מהם הכותב ב"חדשות בן עזר", והחתום על כרוזי החרם, אף איים על בן עזר בתביעה משפטית בגלל שהזכרתי את שמו.

והנה נציגי איסלנד לאירוויזיון התבלבלו (בכוונה?) בין BDS ל-BDSM

כשלהקת האטארי ניצחו בקדם אירוויזיון בארצם הם פירסמו עצומה ובה הזמינו את נתניהו לקרב היאבקות איסלנדי מסורתי, הגלימה (Glima). הספורט הלאומי של איסלנד, כאשר המתאבקים בו מנסים לתפוס את יריבם במכנסיים כדי להפיל אותו ארצה.

במסיבת העיתונאים, הקשתה העיתונאית ושאלה מה יקרה אם ינצחו בתחרות. על כך, השיב הנציג האיסלנדי: "אנחנו נזכה להתיישב פה בישראל עם קהילת ה-BDSM," אך שגה בלשונו כשהוסיף: "וכבר עשינו תוכניות להעביר את ה-BDS מאיסלנד ומאירופה לכאן."

חברו להרכב זיהה את הטעות ותיקן את הדברים, כשהבהיר כי הכוונה לקהילת ה-BDSM.

https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-5504417,00.html

המזוכיסטים הישראלים ודאי ייהנו לחטוף מהשני הארגונים מכות.

[אהוד: לא הבנתי].

ואלה שמות

תודה לשוש לב שהביאה לי את המידע לגבי שמו המקורי של יגאל גולדשטיין-עילם. ( "חדשות בן עזר", 1440) בניגוד לדבריה איני חושב שבלי הזכרת השם המקורי אין משמעות לטיעונים שאני מביא. הטיעונים קיימים כשלעצמם.

שוש לב מבקשת הסבר פרטי למה שהיא מכנה "שגעון" השמות שלי, אך היות ולא נתנה מייל, אני עונה לה כאן בפומבי.

סוקרטס טען כי שמו של האדם מעיד על טבעו. בארץ בכלל נוהגים לכנות אנשים מכובדים בכינויים מתיילדים מגן הילדים, לפעמים אף מגוחכים, ציפי במקום ציפורה, בוז'י, במקום יצחק, בוגי, במקום משה, מני, במקום מנחם (מני נפתלי, אף פעם לא מני בגין), בני, במקום בנימין (מני גנץ, אף פעם לא בני נתניהו) וכו'.

השם המלא נותן מידע ביוגרפי-היסטורי רב על אותו אדם עליו כותבים.

פעמים רבות הותקפתי בעבר על כך שאני כותב את שמו המלא של אדם עליו אני כותב, אזכיר רק   תגובה אחת שתבהיר את עמדתי.

("חדשות בן עזר, 1227)

https://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/hbe01227.php

עצה לבריאות טובה

תקוה-נדיה-כהן-וינשטוק-לוריא מתלוננת על הנוהג שלי להביא את שמו המלא של אדם כאשר אני כותב עליו, וטוענת בחוסר סבלנות: "נמאס לא פחות לשמוע את פירוט השמות המיותר שלו." ("חדשות בן עזר", 1226)

אז יש לי עצה טובה. תקוה-נדיה-כהן-וינשטוק-לוריא, את לא חייבת לשמוע (התכוונת ודאי למילה לקרוא). את לא חייבת להתרגז. זה לא בריא. פשוט עברי הלאה. אל תקראי, עשי דליט.

למה לך לסבול אם נמאס לך? העיקר הבריאות!

ולהקורא המתעניין. כמה דל ומשעמם למשל השם "תקוה וינשטוק" – וכמה מלא עניין ביוגרפיה והיסטוריה השם המלא – "תקוה-נדיה-כהן-וינשטוק-לוריא."

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%AA%D7%A7%D7%95%D7%94_%D7%95%D7%99%D7%A0%D7%A9%D7%98%D7%95%D7%A7

נעמן כהן

התנחלות תל אביב, מרכז הגדה המערבית.

(רבת עמון ודגניה הן בגדה המזרחית).

* * *

אהוד בן עזר

ספרי דורות קודמים

פרסום חוזר בסדר אלפא-ביתי של המדור השבועי

שהתפרסם במשך שנים רבות במוסף "ספרות ותרבות" של עיתון "הארץ"

עם תמונות הסופרים

"אנהלי"

ליוליוש סלובאצקי

עברית: 1929

פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" 21.6.1974

לפני 45 שנים

יוליוש סלובאצקי (1808-1849) נחשב אחד מגדולי השירה הרומאנטית בספרות הפולנית במאה התשע-עשרה. את הפואימה "אנהלי" כתב במנזר המארונים "בית חצבן" בהרי הלבנון, בשנת 1838, והמתרגם מ. סהר (הוא דניאל ליבל, שהיה לפני שנים רבות מעובדי עיתון "דבר") – אומר בהקדמתו כי מקצת מאווירה של הארץ, ספרותה וזיכרונותיה, שמור גם ביצירה עצמה, שהורתה בהררי האלפים בשוויצריה ובאיטליה.

סלובאצקי הקדיש את "אנהלי" לסטפן ה., "לזכר הפגישה בארץ-הקדושה ותחת הרי-הלבנון." בשנים 1836-1838 סייר סלובאצקי באיטליה, יוון וארץ-ישראל. בעכו הוא כותב את שירו הלירי הידוע "המנון לשמש השוקעת", או – "המנון עם שקיעת חמה על הים", הפותח במילים של אנחה, "עצוב לי, אלי!" – ואילו שירו המפורסם "אבי הניגפים" נכתב באל-עריש.

ידידו של שופן

מי היה יוליוש סלובאצקי?

הוא נולד ב-1809 בקרמניץ שבווהלין, והתייתם מאב בהיותו בן חמש. כעבור ארבע שנים נישאה אימו לפרופסור ממוצא צרפתי בווילנה, ובטרקלינה של סלומיאה סלובאצקי-בקי, בו שלטה השפה הצרפתית, גדל הנער, כתב שירים, והעריץ את ביירון, אשר אליו דימתה אותו אימו מילדותו. הגיבור האידיאלי של ביירון, המלא עצבות וייאוש ומסתער לקראת מעשים כבירים, שיעשו לו שם ויעטו עליו כבוד ותפארת נצחים – גירה את דימיונו של הנער.

אהבת-נעורים נכזבת, התבדלות גאיונה בבית הספר, בית-אם מתנכר, חלומות, ומחשבות על קברים ומוות, אלה נעוריו ונושאי יצירותיו הראשונות בווילנה, שבה הוא מסיים את הפקולטה למשפטים באוניברסיטה. הוא מבקש לעצמו בידור והרפתקה במסיבות, נעשה מומחה למשחקי ויסט ובוסטון, מיטיב לרקוד פולונז ומאזורקה, גם ואלס וקוזאק. הוא פסנתרן לא רע. לימים ייעשה למחזאי הרומאנטי החשוב בספרות הפולנית ולא יזכה לראות את מחזותיו על הבמה. ובינתיים הוא משחק בתיאטרון חובבים, מפליג בסירה, רוחץ בנהר, וכל השעשועים הללו אינם מסירים את עיצבונו.

ב-1829 הוא עוקר לווארשה ודומה ששם תחילת ידידותו עם שופאן. סלובאצקי היה כמין שאר-רוחו של שופאן. שניהם אכולי-שחפת, שניהם מבקשים יותר את הרוחני מאשר את הארצי באהבה, ושניהם צליליהם צלולים ערבים ומתוקים עד כלות הנשמה. סלובצקי מושפע ביצירות נעוריו ממיצקביץ ומביירון, אך גם משייקספיר, ולטר סקוט וויקטור הוגו. מחזותיו הראשונים הם "מינדובה" (1828) ו"מריה סטיוארט" (1830), ואין האחרון סתם מחזה על המלכה הסקוטית המורדת ב"אחותה", אלא הד לתסיסה שלפני מרידה, המורגשת בפולין הנתונה לשלטון הצאר הרוסי.

ביקור בארץ-ישראל

בשנת 1831, בעת ההתקוממות נגד רוסיה, יוצא סלובאצקי בגלות, קודם לדרזדן שבגרמניה, ואחר כך לפאריס וללונדון. גלמוד בודד גם בחוגי המהגרים הפולניים, הוא משתקע בפאריס, ושיריו נושאים אופי לאומי ומספרים על התקוממות ומרד: "אודה לחירות" ו"שיר הלגיון הליטאי-רותני". הוא מוציא בפאריס שלושה כרכי שירה המביאים עליו ביקורת קשה וקרע עם מיצקביץ' אשר לא יתאחה לעולם.

מאווירת המהגרים העכורה הוא פונה לשוויץ, ופרי טיול עם אהובתו בהרים הוא הפואימה האידילית "בשוויץ" (1836). הוא נעשה האינדיוודיאוליסט המובהק בשירה הפולנית של אותה תקופה, שהבליטה את היסוד הלאומי. מחבר את המחזות "בלדינה" ו"הורשטינסקי" המושפעים מ"חלום ליל קיץ" ו"המלט". ובלכתו בעקבות ביירון וסופרים רומנטיים אחרים הוא יוצא ב-1836 לאיטליה ולמזרח הקרוב, ומבקר בארץ-ישראל. כאן הוא מתגבר על האינדיווידואליסמוס הביירוני ומתקרב למסתורין.

ביטוי לשינויים העמוקים בנפשו ניתן ביצירתו הפיוטית הנחשבת לשיאו: "אנהלי" (1838). הפואימה נכתבת בפסוקים ובלשון תנ"כית נשגבה, ונושאה – ייסורי פולין וחזון גאולתה.

סלובאצקי חוזר לפאריס, כותב מחזות ופואימות לרוב. ובשנים אלה של גולה, הנחשבות לתקופה המזהירה ביותר בתולדות השירה הפולנית, (מיצקביץ, סלובאצקי, קראשינסקי) – הוא מתוודע אל איש המסתורין הפולני אנדז'יי טוביאנסקי, הרואה בפולנים עם-משיח, ומופיע ב"נוטר-דאם" בפאריס כדי לבשר לבני עמו כי באה תקופת הנצרות-החדשה והוא שליחה ומשיחה.

סלובאצקי נתון כולו להשפעת האיש, ובשני מחזותיו, "הכומר מרק" (בו מופיעה דמותה של נערה יהודייה, בת רב, כמגלמת המלחמה בין הדורות) ו"חלום הכסף של שלומית", נותן סלובאצקי ביטוי עמוק לרעיונותיו של טוביאנסקי. לימים, כשפרש מטוביאנסקי, כינה מיצקביץ את שירתו של זה "היכל מפואר בלא אל" וקרא לו "שטן השירה".

סלובאצקי נותר חולה-שחפת ובודד מכול, מחוץ לרעו החולה שופאן, והמשורר הפולני הגולה קראשינסקי. מתי מעט ליוו אותו כשהובא למנוחת-עולמים במונמארטר ב-1849. רק ב-1927 הועבר ארונו לקראקוב ונקבר בארמון המלכים ואוואֵל, ליד קברו של מיצקביץ'. המוות השלים ביניהם.

השפעה על "מגילת האש"

ארבעה יסודות התמזגו בפואימה "אנהלי": מכאובי הגולה הפולנית לאחר המרד משנת 1831. ניסיונו של המשורר להתנחם בהכרה כי לא איש-פעולה הוא ללחום את מלחמת השיחרור בפועל. נבואתו של המשורר על הכוחות אשר יתעוררו בעם בעתיד. וביטוי לירי ואישי מאוד לגורל חייו ואהבותיו.

סיפור המעשה ניתן במתכונת "הקומדיה האלהית" לדאנטה, כאשר הווייתם של הגולים הפולניים בצרפת אחר המרד מתוארת כקורותיהם של כאלף גולים הנזרקים לירכתי סיביר. השַמַן (רופא אליל) משמש מורה דרך כמו וירגיליוס ב"קומדיה האלוהית". אנהלי הוא דנטה, הוא סלובאצקי. הנערה-המלאך, היא סמל הרחמים ומקור התקווה לעתיד.

מקובל לחשוב כי על יצירה זו השפיע שטובריאן, ביצירותיו "ראֵנאֵ" ו"אטלה", ואלפרד דה ויני ב"אילואי". יש הסבורים (על כך האירה עיניי הגברת לילי נדב) כי לימים השפיעה "אנהלי" על "מגילת האש" של ביאליק. (דמיונה של שפת התרגום מחזק את ההשערה).

השמַן לוקח עימו את העלם אנהלי, ויחדיו הם עוברים על פני הגולה הפולנית המתבוללת, האסורה והנענית בעם-סיביר. השמן ניחן בכוחות על-טבעיים, והוא מלמד את נפשו של אנהלי להתגעגע לארץ-מולדתה. אך האנשים אשר אליהם באים השניים מסרבים לקבל את בשורתם, בשורת הגעגועים והתחייה. תיאור הגולים לכל פלגיהם עמוס רמזים למצבו של העם הפולני באותה תקופה.

דמעת המשיח

אנהלי אוהב בכל נפשו, מימי ילדותו, מלאך דומה לאישה: "כי הייתי עימה כעוף בית אשר ירא, ואף נשיקה לא לקחתי מאלמוג שפתותיה, אם כי קרוב הייתי; כתוֹר, אמרתי, על זרוע עלמה כי ישב." (עמ' 43).

והשמַן מלמדו: "ועתה התדע מי הוא המלאך העצֵב היושב על הקברות? שמו אילואי והוא נולד מדמעת המשיח בגלגלתא, זאת הדמעה אשר נשפכה על העמים." (עמ' 44), והיא, אילואי, נכדת מרים העלמה, עפה וצנחה לאופל, עם כל הגולים, ועליהם היא שומרת כשכינה בגלותה.

בטרם מותו מכיר השמן לאנהלי אישה ושמה אילנאי, אשר לפנים היתה פושעת. נפשו של אנהלי נקשרת בה ויחד הם חיים פרק זמן, ורק לאחר מותה הוא פוגש, למראשותיה, את מלאכו, ראשית אהבתו, אילואי.

מכל הגולים נותרים עשרה בלבד, וגם הם מתים בכפירה נוראה, באוכלם בשר אדם. אנהלי נותר אחרון, ובבוא שעתו למות הוא נושא מדברותיו על כל חייו, אהבתו וגעגועיו.

לאחר מותו יורדת אלואי ויושבת למראשותיו וסופדת לו ברוב אהבתה אליו. ובעבור על פניה פרש נושא אותיות בוערות של מרד לאומים הקמים לתחייה, וחפץ לקחת עימו את אנהלי, אומרת אילואי:

"אל תעירהו, הפרש, כי ישן. הן הוא לקורבן נועד ואף לקורבן הלב. עופה הלאה, הפרש, אל תעירהו. בי למחצה האשמה, כי לא היה ליבו טהור כמעיין ברקת ונוטף כחבצלות בירח זיו. הגווייה הזאת לי היא וגם הלב הלזה לי היה; סוסך דוהר, הפרש, עופה הלאה!" (עמ' 67-68).

כך ראה סלובאצקי את גורלו, בכתבו את "אנהלי" במנזר המארונים בהרי הלבנון, וכך כתב רעו המשורר קראשינסקי לידידיו לשמע הבשורה על מות המשורר: "כתבו לו על קברו: 'מחברו של אנהלי'!"

* יוליוש סלובצקי: "אנהלי". תרגם מ. סתר. ספרית שטיבל בארץ-ישראל. הוצאת ספרים. (לקורא, ספריה כללית, ד'). תל-אביב. תרפ"ט. 1929. 68 עמ'.

* * *

תערוכה חדשה של האמן והמשורר יעקב וקסלר

שתחשוף 100 מיצירותיו המשלבות אוסף

של מוטיבים ממוחזרים

כל ההכנסות מהתערוכה – קודש למען ילדי עמותת שניר

האמן יעקב וקסלר, מציג תערוכה חדשה  לציון יום הולדתו ה-83, שתחשוף למעלה מ- 100 מיצירותיו שהן אוסף של 18 החודשים שחלפו, וקדם להם ליקוט ואיסוף  פסולת, ענפים, עלים, פרחים קליפות עצים, אבנים ועוד,  אותם הוא משלב בדרכו הייחודית.

את יצירותיו בתערוכה תורם האמן למען ילדי עמותת שניר – הפועלת לקידום שוויון הזדמנויות בחינוך ובתרבות בקרב תלמידים ממשפחות מעוטות יכולת.

מרבית היצירות בתערוכה החדשה תרות אחר הסמוי מן העין בטבע. בכל עבודותיו ניתן למצוא אזכורים למחזוריות החיים – תהליכי התחדשות וקמילה, וברובן בולטת הכמיהה להפיח חיים במה שכבר קמל ויבש.

עו"ד יעקב וקסלר, אמן ומשורר,  החל את דרכו האמנותית בשנות - 60.  בעבודותיו הקודמות, שגם להן יש מוטיבים מן הצומח, האמן מרבה להשתמש בפסולת של נגריות ומסגריות.  במכלל יצירותיו בולטים החיפוש המתמיד, והדבקות בגישה מקורית לחומר ולאפשרויות הגלומות בו.

וקסלר נולד בישראל בשנת 1936 ושנים רבות עסק בעריכת דין. פרסם בעבר שלושה ספרי שירה, בהוצאת ספרי עיתון 77: "צלליות וחבצלות" (2009),  "משלחם לחופשי" (2009) ו"מכאן ולאן" (2011).

התערוכה  פתוחה לקהל הרחב ביום חמישי ה-16.5.2019 משעה 11.00 עד 14.00 ו/או  16:30-19:00, ברחוב מרדכי זעירא 48, שכונת המשתלה, ת"א

(חנייה ברחוב סשה ארגוב).

לפרטים נוספים: ליאור אייזיק – דניאלה רייבנבך,

תקשורת 03-6360006

[דבר המפרסם]

אהוד: עם יעקב וקסלר בן-גילי למדתי בכיתה אחת לפני כ-63 שנים במגמה ההומאנית-הספרותית בבית הספר תיכון חדש בתל אביב, אצל המורים יעקב בהט וטוני הלה. יחד גם התכוננו לבחינות הבגרות בספרות.

יעקב בהט, מורנו לספרות עברית ולתלמוד בשביעית ובשמינית, נהג לחלק במרוצת השנתיים נושאים להרצאה לכל אחד מאיתנו. עד היום אני זוכר את יעקב וקסלר מרצה ברגש רב על אורי ניסן גנסין, וכאילו דמותו המיוסרת של גנסין מוצגת ועולה בפנינו מדרך הרצאתו.

אני הרציתי אז על "אבנים רותחות" ו"דורות ראשונים" של חיים הזז, ובת כיתתנו המנוחה, גבריאלה יששכרי, על הפואמה "און בן פלא" ל-ש. שלום.

"דברים שכתבתי, אני און בן פלא, ניצב על מגדל, ליד הזרקור, בבקוע נפשי מחשכים ולא תלא, לשמור על שדמות ישראל ממגור."

* * *

אהוד בן עזר

המושבה שלי

פרק שלושים ותשעה

בערוגת הגזר

ברחתי משם מלא פחד פן תספר לאמא מה עשיתי לה. שטפתי את עצמי זמן רב מהשיירים ומהריחות הנוראים. איש לא דיבר איתי על אותו מאורע, אינני יודע אם אום-יונה התלוננה או אם גם היא לא. מהלימודים הלא כבר גורשתי, ובבית התחילו לרטון ולומר שהבטלה היא אם כל חטא, שאני עצל, הוזה, ישן יותר מדי ואינני עושה דבר. קראתי את מחשבותיהם. הרגשתי שאני נופל עליהם למעמסה. דימיתי לשמוע אותם מדברים עליי בלילות, ואת אבי אומר:

 "סבא שלו בעל אדמות בתולה של ארץ חדשה – והוא בועל עוזרות-בית וגם בזאת נכשל!"

נכנעתי. הסכמתי לעבוד כפועל בגן-הירק של דודי אלכס, באדמת הביצה, בקרבת הירקון. שם גדלו מלפפונים, קישואים, גזר, עגבניות, תירס, תפוחי-אדמה, ומדי קיץ גם מקשת אבטיחים. החלקה היתה מוקפת דממה של פרדסים ירוקים שמפכפכת בהם בחשאי רטיבותה של השקאת קיץ. שדרות אקליפטוסים ריחניים על הירקון. שדרות ברושים סביב הפרדסים. קולות עמומים, כמין צפירות קטועות וחדגוניות, של מנוע באר סמוכה. רכבת העוברת פעם או פעמיים ביום במסילה הסמוכה, שנבנתה במקביל לכביש התורכי הישן, וצהלת סוס רחוקה.

מדי בוקר הייתי מגיע באופניי אל החלקה, מביא איתי כריכים לשתי ארוחות ומתבל את ארוחתי במלפפון צעיר על קליפתו או בעגבניית מרימנד כרסתנית וטרייה.

את עיקר העבודה עשה יוסוף (במלעיל), תימני מבוגר שהיה "פועל ראשי" וקבוע אצל דוד אלכס. מן הבוקר היה עודר, מדלל ומשקה, ואני עוזר על ידו. כאשר הגיעה העת לאסוף ירקות טריים למשלוח, היה יוסוף מביא נשים אחדות מהמעברה, כולן עטופות בשמלות צבעוניות, פטפטניות ושחורות-עין. הן היו פושטות על הערוגות, כפופות ובאחוריים מורמים, וניראו כחיפושיות מנומרות שחור ואדום, פרות-משה-רבנו.

לאחר העבודה הייתי חוזר הביתה צרוב שמש, מתקלח ויושב על המרפסת לאכול. עייפות כבדה פושטת בגופי, אפילו המקלחת והבגדים הנקיים לא יכלו לה.

דודו הופיע שזוף וטרי מהשחייה בבריכה. אמר שמתארגן בשבת טיול באופניים לחוף נתניה, וירכיבו בנות. רגע ראיתי את עצמי מרכיב את יונה מהמעברה. שובל חלוקה הצבעוני נשרך ומסתבך מדי פעם בדוושות, וחזה מתגלה. שערותיה השחורות מבריקות כאילו הן רטובות, ריחה חריף, כפות ידיה צבועות בחינה. כוחותיי להסיעה אוזלים. אנחנו נישארים מאחור, ופונים הצידה לפני גשר הברזל, גשר ביילי, שעל הירקון. שם, לרגלי האקליפטוסים הגבוהים, בסתר קנה וסוף, יונה שרועה כבר על גבה. לובן רגליה, ירכיה הערומות, ריחות הכמון, החילווה והעשן, ספוגים בבגדיה, ומשיפולי ערוותה בולט הקליטוריס המוסבר בספר "השאלה המינית" של אבגוסט פורל רק שאני עוד לא יודע איך בדיוק הוא ניראה, אולי כמו זין קטן?...

 "מה קרה לך, נרדמת?" שואל דודו.

 "...לא!" אני מתעורר מהזיותיי בחיוך אווילי. הוא ממשיך ומדבר על בנות, כדורגל ומסע לוואדי עמוד ולוואדי למון שבגליל. אני לא שותף להתלהבותו. לבסוף הוא עוזב אותי כשאני מנמנם וכבד-פה. אני מקדים ללכת לישון בהרגשה רעה, אני כאחד מאותם שוליות, נערים עובדים, שעליהם קראתי ברומאנים של דיקנס. רחמנות עליי.

באחד הימים נמצאתי רכון על ערוגת גזר צעיר ודיללתי אותה. מהצד השני כרע מולי יוסוף הפועל הראשי ועסק באותה עבודה. ידינו כמעט שנפגשו. זה היה יום קיץ, יום חם. השמש יקדה מעלינו. הערוגה היתה מלאה מים ובוץ והדיפה לחות חמה, לא נעימה. שעת הצהריים עברה זה מכבר. שנינו לבד בשדה ודממה חמה וכבדה לכל מלוא העין, לבד מפעימת המנוע של מכון השאיבה על שפת הנחל, ליד פרדס בחריה.

הפרדס הזה ניטע על שטח שנרכש מהערבי אלכסנדר רוק, שהיה אחד מבעלי הנכסים הגדולים ביפו. המקום נקרא בערבית בוכריה, ובעצת יחיאל מיכל פינס, ידידם של הקונים, קראו לו בעברית "בחר-יה".

הזעתי. עורפי היה צרוב שמש. בחריצי צווארי ניקוו קווים שחורים של מלח רטוב מעורבב בעפר. נידמה שלעבודה אין סוף. החלפנו בינינו מילים כבדות, שבורות, מזרחיות, המושכות את הראש כלפי מטה.

 "יש לך אישו?" שאל יוסוף.

 "לא," אמרתי. אין לי.

 "עשית לאישו זיג-זג?" המשיך יוסוף בקולו הצפצפני.

חשבתי על התחת של אום-יונה. האם זה נחשב? אולי היא אשתו? אולי עשה לה את יונה מהזין שלו? "לא." הייתי כולי ציפייה. "אף פעם."

השמש מכה ואד חם עולה מן הערוגה. מחשבותיי מתערפלות. ללכת יום אחד לפרדס עם אחת הפועלות התימניות. בחורה אמיתית, סוף-סוף. אני מלא תקוות. תולש עלעלי גזר ירקרקים, חמצמצים, עלים שנמעכים באצבעות כמו קליטוריסים קטנים, אולי. זיעה זולגת על עיניי. ויוסוף מולי, שואל:

 "זובי שלך גדול?"

אני נרגש. מניע בראשי לאות הן. הלא הגעתי איתו עד לתחת של אשתו, אום-יונה. אני גדול. גדול.

 "כמה גדול? בשביל אישו צריך גדול!" הוא מקרטע כלפיי בכריעה, מעבר לערוגה. "גדול כומו זה? רוצה לראות?"

ואני שותק. משועבד לציפייה מכאבת ואין בי כוח מוסרי לסרב. יוסוף יביא פועלת. אולי יונה. הוא ילמד אותי. שלושתנו יחד בפרדס הסמוך, בגומת אדמה פריכה, מוצלת. יוסוף מתקרב אליי בישיבה מזרחית, שיניו כהות, ידו צונחת קרוב למפשעתו, הוא מתגלה בפניי.

 "רוצה תחזיק?" קולו ניחר.

אני תופס בגיד השחום שלו, שמתנודד זקוף, מבין הסמרטוטים, כצוואר של עוף עיוור. אצבעותיי נלפתות בצינורו, חם רך וקשה, ונסחט באצבעותיי כמבקש לצווח בקול: "קוקו-ריקו, קוק-ריקו!"

ובאותה שעה נשלחת ידו לעבר מכנסיי הקצרים, פורעת כפתור, ממשמשת, מושכת. אצבעות פועל מחוספסות תופסות באברי המפרפר ומלטפות אותי. נוגעת בי חמצמצות ירוקה. מדגדגים אותי פירורי עפר צונן ולח. רגע כורעים שנינו על גבי ערוגת הגזר המהבילה ומושכים זה במבושי זה. אני סחרחר בשמש ובבוץ. נירגש עד עילפון. מתיז ומשפשף, משפשף ומתיז, כאילו נתחשמלתי, ומשהו בתוכי צווח ונישבר.

כאשר נגמר הדבר מסתובב יוסוף לצד אחר ומוחה ידו בבוץ וממשיך לעשב את עלי הגזר כאילו מאומה לא קרה. הערוגה גובהת בינינו. אני שנא אותו. ואת השמש, העבודה, החקלאות, האדמה, המושבה, הכל! – כאילו איבדתי את בתוליי. והלא החיה הרעה הזאת, יוסוף, הבטיח לי אישה, אישו! – הרגשתי את עצמי מזוהם וטמא. רגליי בבוץ. מכנסיי לחות ומדיפות שוב אותו ריח משונה. על כפות-ידיי פירורי בוץ וירק. אפילו לקנח את עצמי אינני יכול. רציתי לחדול מיד מן העבודה, לברוח הביתה, להתקלח, לשבת בצל, לרבוץ כל ימיי נקי בחדר ולא לראות מעדר, ירקות ושדה נעבד. וכמו כדי להעניש את עצמי המשכתי לדלל את הגזר עד שנשמעים צלצולי פעמון הכנסיה, סליחה, המושבה, לסיום העבודה בשעה ארבע, אך עם יוסוף לא החלפתי מילה.

חזרתי על אופניי הביתה. הרוח הניעה גלים ירקרקים בענפי האיקליפטוסים, ופניי להטו. התקלחתי היטב. אכלתי במרפסת קציצת בשר ואפונה ירוקה. אבא ישב בכיסא-נוח וקרא בעיתון "הבוקר".

 "איך היתה העבודה היום?"

 "אני לא הולך לשם יותר."

 "מה קרה?"

 "אין לי חשק."

 "אלכס פיטר אותך?"

 "לא."

 "יותר טוב לגדול פאראזיט?"

 "אתם יכולים לדבר עד מחר. אני לעבודה לא אלך יותר. אני שונא לעבוד."

 "מאיתנו אל תקווה לשום עזרה בחיים."

 "לא צריך. אסתדר לבד."

 "גיבור גדול!"

 "כן. אם אני רוצה."

המשך יבוא

* * *

הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* האם גנץ חכם?

* אהוד היקר, אתה כמעט צודק בעניין מאורעות תרפ"א. באמת בפתח תקווה היה קרב, אבל גם בבית החלוץ ביפו התארגנה הגנה עצמית, והבחורים הצעירים נלחמו במקלות עד שהוכרעו על ידי הפורעים שהגיעו עם נשק חם, זרקו רימון, ושרפו את שער החצר. אחרי שפרצו הפורעים פנימה, בסיוע של השוטרים הערביים, באמת היה פוגרום: 13 נהרגו במקום, ועוד שניים נפטרו מפצעיהם. בין ההרוגים – דובה ויהודה צ'רקסקי, שאירגנו את ההגנה העצמית במתחם בית החלוץ.

שלך,

משה גרנות

* מוטי הרכבי: המבצע האחרון הוכיח שוב שהפוליטיקאי בעל 4 ראשים גנץלפידיעלוןאשכנזי – לא רק שלא מתאים להיות ממשלה, לא מתאים לשום תפקיד!

היו מבצעים בהם נתניהו היה ראש האופוזיציה. גם הוא רץ מאולפן לאולפן לעודד, לאמץ, לחבק, להצדיק וכל מה שצריך לעשות לתפארת מדינת ישראל. והפוליטיקאי עם 4 הראשים והאוזנייה בה לוחשים לו מה להגיד – מסית, מפלג, משמיץ.

אין פלא שבבחירות האחרונות 70% מהיהודים הישראליים בחרו בראש הממשלה. ואילו בפוליטיקאי עם האוזנייה בחר אספסוף האנטי ביבי.

זאת ועוד: לרגל יום העצמאות, ממשלת ישראל הטילה סגר על יהודה ושומרון!

כל ערבי שרוצה לשבור את הסגר בתמיכת בג"ץ, חייב לארגן לעצמו בן משפחה שהרג יהודי, שניים או יותר.

* מה קורה בדרום-אפריקה, המדינה הרב-גזעית שיודעת להעביר ביקורת חצופה ופוגענית על מדינת ישראל ה"גזענית"?

"מהן הסוגיות הגדולות בבחירות? אזרחי דרום אפריקה מודאגים בעיקר מהבעיות הקשורות לחיי היומיום: כמחצית מהתושבים הבוגרים חיים מתחת לקו העוני; הפשיעה האלימה מטרידה את כולם, אך העניים סובלים ממנה יותר; שיעור האבטלה במדינה גבוה מאוד ומגיע ל-27%; הפערים במשכורות הם הגדולים ביותר בעולם." [גארדיאן, הארץ, 6.5].

* אהוד בן עזר שלום. ולשאלתך: [ציטוט מדבריי בגיליון הקודם] הדבר הנכון היחידי שכתב מנחם רהט הוא שאכן "הודות לעיקשותו של משה ארנס שחשף את סיפור גבורתם של אצ"י ופאבל פרנקל, הוא הצליח בהעלאת זיכרם למרות ניסיונות ההשכחה של מיצ'יסלב בגון-מנחם בגין.

[אהוד: לא מצאתי את הציטוט הזה בדבריו של מנחם רהט בגיליון 1439! – כיצד הגעת לצטט דבר שכלל לא פורסם במכתב העיתי?]

סוף ציטוט.

אכן עשיתי טעות קטנה לא סגרתי במרכאות את הציטוט מדברי רהט, "הודות לעיקשותו של משה ארנס שחשף את סיפור גבורתם של אצ"י ופאבל פרנקל," חבל שכעורך לא שמת לב לכך, ולא שאלת אותי את השאלה לפני פירסומה.

תודה וברכת יום טוב.

נעמן כהן

* בג"ץ הורה היום (שני, 6.5) למדינה לאפשר למאה פלסטינים להיכנס לישראל כדי להשתתף בטקס הזיכרון המשותף בפארק הירקון בתל אביב. בכך, הפך את החלטת שר הביטחון וראש הממשלה בנימין נתניהו שלא לאפשר לפלסטינים להיכנס לטקס. פסק הדין ניתן פה אחד בהרכב של שלושה שופטים: יצחק עמית, דפנה ברק-ארז וענת ברון.

נתניהו כתב בטוויטר בתגובה כי "ההחלטה של בג"ץ שגויה ומאכזבת. אין מקום לטקס זיכרון שמשווה בין דם בנינו לדמם של מחבלים. על כן סירבתי לאפשר את כניסתם של משתתפי הטקס ואני סבור שלא היה מקום להתערבותו של בג"ץ בהחלטתי זו."

אהוד: נתניהו צודק. ההחלטה של בג"ץ מנותקת מן המציאות שבה אנו חיים. רק השבוע קברנו ארבעה הרוגים שנרצחו על ידי הפלסטינים בהתקפת הרקטות על אזרחינו בדרום הארץ. האם גם משפחותיהם של ההרוגים האלה תשתתפנה בטקס הזיכרון המשותף?

* בשנת 1986 ערכה עימי ראומה אלדר, שנפטרה השבוע בגיל 91, סדרת שיחות בשם "השתקפות השאלה הערבית בספרות העברית", סדרה בת 18 שיחות (8 קלטות) ששודרו באוניברסיטה הפתוחה, בעריכתה של ראומה אלדר, במסגרת מחלקת ההפקה של האוניברסיטה הפתוחה, שגם הוציאה סט מוקלט של השיחות הללו בהן נשמר קולה הנהדר של ראומה.

אני הייתי מכין לכל שיחה את החומר ומרצה אותו למיקרופון בעל-פה ומביא לראומה היושבת מולי את הקטעים מתוך הספרים שעליהם דיברתי, כדי שתקרא אותם, וכך שיחה אחר שיחה, בהקלטה רצופה, כמו בשידור חי.

לימים פיענחתי והרחבתי את הסידרה והיא מצוייה אצלי בקובץ וורד עברי הנשלח לכל דורש, בשם:

אהוד בן עזר

צל הפרדסים והר הגעש

שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי

בספרות העברית בארץ-ישראל

מסוף המאה הקודמת ועד ימינו

אבל כמובן שמדובר בקובץ בטקסט כתוב ולא נשמע בו קולה של ראומה אלדר.

יהי זיכרה ברוך על תרומתה הגדולה והממושכת לתרבות העברית.

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2242 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,075 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,074 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-88 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,633 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-91 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-73 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-42 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-30 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-38 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-63 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח-בהקלדה של הלקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

[מיספר הערכים לפי ההתקדמות בהקלדה]

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,240 נמעני המכתב העיתי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל