הצהרה

Disclaimer

חדשות בן עזר

מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח

פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1442

[שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, ח' באייר תשע"ט, 13.5.2019

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

 

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

 

עוד בגיליון: יוסי גמזו: בַּאֲבִי אָבִיב... // מזיכרונות ברוך ראב בן עזר על אהרון אהרנסון, במלאת 100 שנים למותו של אהרון אהרנסון. // יצחק הילמן: אולי מעזה יצא מתוק. // מתי דוד: לאחר ימי הזיכרון והעצמאות. // יוסי אחימאיר: 1. הרמטכ"ל הפתיע אותם... 2. שם משפחה בן מאה שנה. // יהודה דרורי: מטומטמי בית משפט עליון! // שמחה רוטמן: הפייק-ניוז של בג"ץ ו"טקס הזיכרון האלטרנטיבי".  // אורי הייטנר: 1. משואת ההתיישבות, טקס יום העצמאות, קיבוץ אורטל תשע"ט. 2. צרור הערות 12.5.19. // נורית גוברין: עידן התמימות. על שלושה ספרי נופלים בדור מלחמת העצמאות: 'נֹעם' (גרוסמן) (1948); 'ביקוד': רפי מלץ (1949); 'נפש ותהום: איתמר גולני' (1949). // אילן בושם: 10 שירים ל"חדשות בן עזר". // נעמן כהן: "התנועה הפרוטסטנטית נגד עצמאות ישראל". // תקוה וינשטוק: "מזרחי בגימ"ל". // ספר האגדות הדיגיטלי "פעם אחת, לפני הרבה שנים..." מאת רותי יצחקי-ריכטר. // אהוד בן עזר: ספרי דורות קודמים. "דהיה אל כהינה" לנחום סלושץ, 1933. פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 7.7.1972, לפני 47 שנים. // אהוד בן עזר: המושבה שלי. פרק ארבעים, "רותי גרשוני שלך ער איסט היינער צצקע!" // ממקורות הש"י.


 

 

* * *

יוסי גמזו

בַּאֲבִי אָבִיב...

  

מֵרֹב רָקֵטוֹת שֶׁל "חָמָאס" מֵרְצוּעַת עַזָּה,

יוֹם עַצְמָאוּת וַהֲכָנוֹת אֵרוֹוִיזְיוֹן

כִּמְעַט פָּרְחָה מִדַּעְתֵּנוּ וּכְמוֹ גָזָה

מוּדָעוּתֵנוּ לַסְּפֶּקְטַקְל שֶׁל חֶזְיוֹן 

 

תַּפְאוּרָתוֹ הַמִתְחַלֶּפֶת שֶׁל הַטֶּבַע 

שֶׁאֶת נוֹפֵינוּ מְשַׁנָּה שִׁנּוּי כְּלָלִי

וּמְרַגֶּשֶׁת אֶת חוּשֵׁינוּ דֶּרֶךְ קֶבַע

כְּשֶׁמּוּל  עֵינֵינוּ צָץ אָבִיב יִשְׂרְאֵלִי.

 

כְּשֶבַּשָּמַיִם הַכְּחֻלִּים צוֹחֶקֶת קֶשֶת

אוֹ כְּשֶכַּפְתּוֹר רִאשוֹן נִפְתַּח בַּצַּוְּארוֹנִים 

וּכְשֶבַּגַּן הַצִּבּוּרִי אַחַר הַגֶּשֶם

כָּל עֵץ פִּתְאֹם יָרֹק כָּל-כָּךְ בָּעִנְיָנִים –

 

אָז הָאָבִיב נִכְנָס לָעִיר, לִידִיעַתְךָ,

וְאִם שָכַחְתָּ – שֶיִּהְיֶה בָּרוּר לְךָ

שֶבַּשְּוָקִים כְּבָר מַסְמִיקָה לָהּ הַוָּלֶנְסְיָה

וְשֶהַחֹרֶף הַזָּקֵן יָצָא לְפֶּנְסְיָה.

 

כִּי מִלְּפָנִים וּמֵאָחוֹר וּמִסָּבִיב

הָעִיר הַזֹּאת הִיא הוֹכָחָה שֶיֵּש אָבִיב

כִּי הַנּוֹפִים אֶצְלָהּ הוֹלְכִים וּמִתְגַּלִּים

כְּמִקְדָמָה פּוֹרַחַת עַל חֶשְבּוֹן הַקַּיִץ

וְהַפֵּרוֹת אֶצְלָהּ הוֹלְכִים וּמַבְשִילִים

וּמוֹצִיאִים לְךָ מַמָּשׁ אֶת הָעֵינַיִם

(וְזֶה הַכֹּל בְּאַשְמָתוֹ שֶל הָאָבִיב

שֶיִּכָּנֵס הָרוּחַ בַּאֲבִי אָבִיו...)

 

 

אַתָּה יוֹצֵא מִחוּץ לָעִיר וְכָכָה סְתָם פֹּה

תוֹפֵס שַלְוָה וּמִתְפָּעֵל: נוּ, מַה תַּגִּיד?

כִּי כָּל שָׂדֶה עוֹרֵךְ תְּצוּגַת-אָפְנָה חִנָּם פֹּה

וְכָל פַּרְדֵּס הוּא פַּרְפוּמֶרְיָה עֲנָקִית.

 

וְצִפֳּרִים שֶשָּכֲחוּ לִקְפֹּא מִקֹּר

נוֹתְנוֹת קוֹנְצֶרְט עִבְרִי יָשָר מִן הַמַּקּוֹר,

וְזֶה לְגַמְרֵי לֹא חָדָש אַךְ טוֹב לָדַעַת

שֶאַרְצְךָ שֶלְּךָ קְטַנָּה אַךְ מְשַגַּעַת.

 

כִּי מִלְּפָנִים וּמֵאָחוֹר וּמִסָּבִיב

כָּל אַרְצְךָ הִיא הוֹכָחָה שֶיֵּש אָבִיב

כִּי הַנּוֹפִים אֶצְלָהּ הוֹלְכִים וּמִתְגַּלִּים

כְּמִקְדָמָה פּוֹרַחַת עַל חֶשְבּוֹן הַקַּיִץ

וְהַפֵּרוֹת אֶצְלָהּ הוֹלְכִים וּמַבְשִילִים

וּמוֹצִיאִים לְךָ מַמָּשׁ אֶת הָעֵינַיִם

(וְזֶה הַכֹּל בְּאַשְמָתוֹ שֶל הָאָבִיב

שֶיִּכָּנֵס הָרוּחַ בַּאֲבִי אָבִיו...)

 

 

מֵרֹב שָנִים אִיש לֹא נִהְיָה צָעִיר עֲדַיִן

אַךְ כָּל שָנָה, מִמַּאי עַד יוּנִי לְפָחוֹת,

הַלֵּב פִּתְאֹם הוּא בֶּן עֶשְׂרִים, עֶשְׂרִים וּשְתַּיִם

וְהוּא אָלֶרְגִי לִפְרָחִים וַחֲתִיכוֹת.

 

כִּי כְּשֶעוֹבֶרֶת חֲתִיכָה בָּרְחוֹב – סוֹפְסוֹף

זוֹ פְּרוֹבוֹקַצְיָה מְהַלֶּכֶת עִם מַחְשֹוֹף

וּכְשֶעוֹבֶרֶת הִיא מִתַּחַת לִתְרִיסֵינוּ

אֲנַחְנוּ כְּלָל לֹא אַחְרָאִים לְמַעֲשֵׂינוּ.

 

כִּי מִלְּפָנִים וּמֵאָחוֹר וּמִסָּבִיב

כָּל חֲתִיכָה הִיא הוֹכָחָה שֶיֵּש אָבִיב

כִּי הַנּוֹפִים אֶצְלָהּ הוֹלְכִים וּמִתְגַּלִּים

כְּמִקְדָמָה פּוֹרַחַת עַל חֶשְבּוֹן הַקַּיִץ

וְהַפֵּרוֹת אֶצְלָהּ הוֹלְכִים וּמַבְשִילִים

וּמוֹצִיאִים לְךָ מַמָּשׁ אֶת הָעֵינַיִם

(וְזֶה הַכֹּל בְּאַשְמָתוֹ שֶל הָאָבִיב

שֶיִּכָּנֵס הָרוּחַ בַּאֲבִי אָבִיו...)

יוסי גמזו

 

* * *

מזיכרונות ברוך ראב בן עזר על אהרון אהרנסון

במלאת 100 שנים למותו של אהרון אהרנסון

בתאונת מטוס מעל תעלת הלאמנש

ב-15 במאי 1919 

הארבה החל להיראות בשנייה (נוסף לארבה של מרץ 1915) ו[אהרון] אהרנסון קיבל הזמנה טלגראפית מאת ג'מאל פשה לבוא אליו לדמשק. [אהרון ריכז מטעם ג'מאל פשה את המלחמה בארבה במרץ 1915 ובמהלכה הכיר והעריך את ברוך ראב, שאותו לקח לו לעוזר, ומאז לא נפרדו דרכיהם בארץ, וברוך העריץ כל חייו את אהרון ואף קרא לבנו אהרון, 1919-1995 – על שמו].

בינתיים חיתה שרה בבדידות אצלנו בעטלית. יום אחד, בחודש ינואר 1916, הופיעה בתחנת הניסיונות בעטלית מרכבה רתומה לשלושה סוסים, וממנה קפץ אבשלום. לשמחתנו לא היה קץ, בייחוד שרה, שהרגישה בבדידות אצלנו, היתה מאושרת לראות את אבשלום כשהוא חופשי.

למחרת נסעה שרה, ביחד עם אבשלום, בעקבות אחיה לדמשק. חזרה מדמשק היא באה עם אחיה בלבד, כי אבשלום חתר צפונה (כיוון שהעניין דרך הדרום לא הלך), והוא הגיע לקונסטנטינופול במטרה לעבור דרך רומניה, שאותו זמן היתה עדיין נויטרלית, בכדי להמשיך הלאה.

אהרון היה עסוק ביותר באותה תקופה, ושרה מצאה את חברתה אצלנו בעטלית. פעמים מיספר היא קיבלה מכתבים מאבשלום ובהם הודיע שבכוונתו לנסוע הלאה תוך זמן קצר, ויש לו קשיים גדולים לקבלת ויזה.

 

 

גם בעלה של שרה היה כותב לעיתים קרובות מכתבים כתובים במכונת-כתיבה מגרמניה, ובהם יעץ לה להתמחות בגידול עופות ובמשק בית מושבתי וכו'... זה היה מרגיז אותה מאוד, ובפרט הכתיבה במכונה ולא בכתב-יד, שלא היתה לפי רוחה.

 

בסוף חודש מרץ 1916, בבוקר השכם, מצאתי במקום היצול של מחרשה, שעמדה באמצע הדרך על התחנה [שדרת הדקלים], מכתב תולה על פתיל עם הכתובת: "אהרנסון – פיינברג". היצול עצמו היה חסר. זאת עשה אדם בשם רַבין, אשר בלילה ירד מאוניית היאכטה האנגלית, תלה את המכתב, ואת היצול לקח עימו אל האונייה לשמש כהוכחה.

לכשחזר בערב אהרנסון מחיפה, מסרתי לו את המכתב. הוא התרגז במידת-מה, ומיד למחרת בבוקר הוא שלח מברק לקונסטנטינופול אל אבשלום, כי המשפחה שלו זקוקה לו ביותר. אבשלום, אשר כמעט השלים את כל הכנותיו לנסוע לרומניה, נאלץ לנטוש הכול ולחזור הביתה לארץ-ישראל. בתקופת הפסח, כלומר באפריל, הגיע אבשלום ומקונסטנטינופול לעטלית. פעמים רבות התייצב על המשמר ליד המחרשה – שמא יבוא מישהו לקבל תשובה, וככה חלפו חודש אפריל, חודש מאי, עד מחצית יוני. בסוף חודש יוני הוא החליט שוב פעם כי יש לחפש שוב דרך לצאת מארץ-ישראל. בעמל קשה עלה בידי אהרון אהרנסון לקבל רישיון לנסוע לקונסטנטינופול.

ביום 4 ליולי 1916 חילק אהרנסון את תפקידי העבודה: למנו שווארץ את העבודה המשקית, למנהל הספרים אַפלרוט את העבודה המשרדית, לאבשלום את העבודה הפוליטית, ולי – את העבודה החקלאית. לכל אחד הוא נתן הוראות ברורות כיצד לנהל את העניינים.

בהבטיחו כי תוך שלושה חודשים הוא יחזור אלינו – הוא נסע ביום 5 ליולי 1916 לקונסטנטינופול ביחד עם עוד צעיר מהמושבה חדרה בשם שניאורסון, אשר לקחו עימו בתורת מזכיר פרטי. צעיר זה היה נרדף על ידי הממשלה התורכית באשמת שווא של בלבול שהעלילו עליו השכנים הערבים של חדרה. עלה בידו להשיג דרכון ספרדי מזוייף על שם חיים כהן.

[יכולתו של ברוך ראב לשחזר במדוייק את התאריכים שנים אחדות לאחר ההתרחשות – נשענה מן הסתם על יומני העבודה החקלאית של תחנת הניסיונות בעתלית שנותרו בידיו בפתח-תקווה ואשר שמורים עד היום בארכיון משפחת ראב בן עזר. העתק מהם מצוי בארכיון של בית אהרנסון בזיכרון-יעקב. – אב"ע].

 

במשך חודשי מרץ ואפריל החלימה שרה במקצת, וחיוניותה חזרה אליה ביחד עם הברק בעיניה, וכו'. היא היתה אותו זמן מלאת חיים. אבשלום ואהרון היו כמעט תמיד בנסיעות, וכניראה לא היה לה נוח בזיכרון-יעקב. לכן היא שהתה עימנו כל הזמן בעטלית, ומדי פעם בפעם היינו יוצאים לסיורים בהרי הכרמל. בהיותי ככה ביחד עימה היתה לי ההזדמנות לעמוד על טיבה. היא היתה אדם טוב במידה יוצאת מגדר הרגיל, מסורה ונאמנה ללא גבול ויכולת תיאור, לכל אחד מידידיה הטובים. וגם תקיפה מאוד לגבי אלה שלא היו חביבים עליה, ואפילו אם היו אלה מבני משפחתה. בהזדמנויות אלו היא סיפרה לי רבות מימי עלומיה ומילדותה, אפילו דברים אינטימיים ביותר ממשפחתה. לאט לאט נעשינו ידידים טובים.

[באותה תקופה היה ברוך גבר נשוי כבן שלושים ולו אישה, רבקה, ושתי בנות, שמחה ומרים, בביתו בפתח-תקווה. שרה בת ה-26 היתה צעירה ממנו בארבע שנים לערך].

בערב שביעי של פסח קיבלתי הזמנה ממנה לחוג בזיכרון-יעקב את חג אחרון של פסח. אירע כך שלמחרת הפסח היה מיועד הקציר של שחת בחוות "שוני", השוכנת בין זיכרון-יעקב לחדרה, וגם בחדרה היה עליי לעשות כמה דברים בסניף של תחנת הניסיונות שהיה שם.

שרה מגלה לי בערב תוכנית: שאסע עוד הערב לחדרה, ובבוקר – במקום לנסוע מזיכרון לשוני, אוכל לעשות אותו הדבר מחדרה לשוני. יחד עם זאת רוצה גם היא להצטרף אליי, ולקחת חלק בנשף אצל אבשלום פיינברג, שהלה עורך למשפחתו ולידידיו לרגלי שובו מקונסטנטינופול. ציוויתי לרתום את הכרכרה ואנו נסענו לחדרה. בשמונה בערב כבר היינו אצל אבשלום בחדרה. הנשף נמשך כמעט עד אור הבוקר, והלילה חלף בנגינה ובשירה, באכילה ובשתייה ובריקודי רונדו (מחול עיגול נוסח ארץ-ישראל).

אנו כבר לא שכבנו לישון, ומן הנשף נסענו ישר חזרה, דרך סניף תחנת הניסיונות של חדרה. לאחר שמסרתי הוראות שונות במשך כמחצית השעה, המשכנו לנסוע הלאה לשוני. שוני שוכנת לרגלי גבעה של הרי הכרמל, ונחל נובע בתוך אדמותיה המכוסות שטיח ירוק של עשב יפה להפליא, וריחני ("כריח השדה אשר ברכו ה'"), כולו סגוליות וצפרנים פראיות, תלתן ואיריס. עם זריחת החמה כבר הגענו לשם. רציתי לשלוח את שרה בלוויית פועל לזיכרון-יעקב כדי שתישן ותנוח לאחר ליל הנדודים, אולם היא ביכרה להישאר במרחבים ולהתגלגל על גבי השטיח הטבעי ולחזות בקציר השחת. אני פניתי לעבודתי, לכוון את מכונת הקצירה, ואת שרה עזבתי כשהיא שוכבת תחת העגלה, או קוטפת פרחים שונים ועשבים.

האח אהרון אהרנסון ירד גם הוא אותו בוקר לשוני כשהוא רכוב על סוסתו היפה "איילה", בכדי לבחון את המקומות אשר הועדתי לקצור את השחת מן העשב. לאחר שהשתרכנו זמן ממושך ברגל כשאנו בתוך העשב השמן, עד החגורה, הגענו אל העגלה ומצאנו את שרה כשהיא מקושטת סביב צווארה בזר פרחים כחולים, בעיקר איריסים, הפרח האהוב עליה ביותר. אפילו האח היה נרגש מהתמונה הזאת וישאל אותה:

"הגידי שרתי (ככה היה מכנה אותה) – האם רוצה את בדקורציה הזו לנסוע הביתה למושבה?"

בחיוך היא קפצה והורידה את כל הזרים מעליה, ובהאדימה במקצת היא כרכה אותם סביב צווארֵי סוסות אחיה, איילה.

גמרנו את עבודתנו, ובהשאירנו הוראות עבודה לאנשינו, נסענו לזיכרון-יעקב. בערב כבר הייתי בחזרה בעטלית, לעבודתי היום-יומית.

 

שרה אכן היתה התגלמות של גיבורה מטבע ברייתה, אשר לא ידעה פחד מהו. ...התייחסתי אליה כאל גבר, ומתוך יראת-כבוד. מקרים כאלה ודומים להם אירעו עימה כמה וכמה פעמים. היא היתה מאוד לאומית וביקשה תמיד לתקן ולחזק את הצדדים החלשים, ותמיד לחמה את המלחמה היהודית ומלחמת ארץ-ישראל בפרט, כנגד דעות קדומות.

לעיתים קרובות היתה נוסעת לחיפה, ובייחוד בתקופה שאחיה אהרון אהרנסון שכב עם צלעות שבורות, כתוצאה מתאונה בנסיעה במורד הכרמל לחיפה. ערב אחד שהיתי בחיפה כי היה עליי לסדר כמה עניינים בה מיד בבוקר. אהרונסון כבר החלים במקצת, אולם שרה לא רצתה להישאר ללון בחיפה. היא חיפשה אותי והכריחה אותי להסיעה בשתים-עשרה בלילה חזרה לעטלית. לעיתים היא היתה גם קפריזית במקצת, והתרופה שלה היתה לנסוע רק בלילה ולהידחק לכל מקום שיש בו סכנה.

 

בחג השבועות 1916 חגגנו את יום הולדת הארבעים של אהרון אהרנסון. שרה ערכה מסיבה קטנה משפחתית אשר אליה הוזמנתי גם אני. מיד לאחר חג השבועות ערכה שרה נסיעה בלווייתי ליהודה, אשר שם היה עליי לסדר עבור מיניסטר החקלאות סורייה בק איסוף של חרק מועיל מסויים מתוך פרדסי ההדרים ושמו "נוביוס קרדינליס". בהזדמנות זו הכירה שרה את משפחתי [אשתו רבקה לבית שלנק מירושלים ובנותיו שמחה ומרים] ושהתה אצלנו ימים מיספר עד אשר אני גמרתי את עבודתי, ואז נסענו חזרה לעטלית.

בעברנו את כרכור פגשנו את הצעיר י.ה. [יצחק הוז] אשר חזר מקונסטנטינופול ביחד עם שרה בזמנו. הוא שירת אז כשומר בחוות כרכור והיא שמחה מאוד לראותו וביקשה אותו לבקרה. שוב היא הודתה לו על הטירחה שטרח עבורה, נפרדנו באדיבות ונמשיך בדרכנו הלאה.

 

בחודש יולי נסע אהרון לקונסטנטינופול [וברוך לעולם כבר לא יזכה לראותו. – אב"ע] ואז התיישב אבשלום ישיבת קבע [בתחנת הניסיונות החקלאיים] בעטלית ביחד עימנו. לא תמיד היה בעטלית כיוון ששהה בנסיעותיו הרבות. קשיינו הכספיים גברו, כיוון שהכספים שהיו מגיעים אלינו מאמריקה היו עוברים דרך קונסטנינופול ונהפכים לכסף נייר תורכי, שהערך שלו היה 15-20 אחוזים משוויו. את היתר היה על אבשלום להשיג מהלוואות פרטיות. שרה הראתה אז גדולות בעבודתה, בהנהלת משק הבית של עטלית. זו היתה מלאכת מחשבת מצידה, להסתדר בתנאים כאלה ובמחסור כזה, ובצורה הנאה ביותר. ביחד עם זאת עוד היה סיפק בידה להפליג בטיוליה עימנו ולרחוץ יום יום בימה היפה של עטלית.

 

* קטעים מתוך הזיכרונות על שרה אהרנסון מאת ברוך בן עזר רַאבּ: "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י", כתבים מן הארכיון המשפחתי. העתיק וערך: אהוד בן עזר. תורגם מכתב-יד אידיש של ברוך ז"ל בידי אחיו בנימין בן עזר שהוסיף הערה: "נכתב בשנות העשרים הראשונות" [למאה ה-20, כמובן]. הקובץ יישלח לכל דורש.

 

* * *

יצחק הילמן

אולי מעזה יֵצא מתוק

עזה הפכה בשבוע שלפני-האחרון לסיוט של מדינת ישראל. זה לא קרה פתאום. זה היה צפוי מראש. היום ברור שאין מנוס כנראה מכיבושה של עזה. אני אומר כיבוש, לא פשיטה ונסיגה. הסיבה לכורח זה הוא לא תאוות הכיבוש, אלא חוסר הברירה. אם לא נכבוש את עזה ונמוטט את שלטון החמאס, תהליך ההתעצמות של היישות הטרוריסטית הזאת, שמסכנת אותנו מאוד, רק יילך ויתגבר. דחיית הפתרון, רק תאמיר את המחיר הבלתי נמנע שנשלם במוקדם או במאוחר במהלכו. ברור לכולם, שעזה החמאסית או הנ'יהדיסטית, לא תיתן לנו מנוח. היום יש לעזתים  כעשרים אלף טילים ורקטות. אם נניח להם להתעצם, הם יגיעו גם למאה אלף רקטות ואף ולמעלה מזה, תוך שיפור הטווח והגדלת מטען הנפץ שלהם. בנוסף יש לעזתים כוח קרקעי של כארבעים אלף לוחמים. שמספרם יכול להגיע גם למאה אלף ולמעלה מזה. עוצמה זו לא יכולה להשמיד את ישראל אבל מסוגלת להפוך את חיינו לבלתי נסבלים.

במצב הנוכחי, לא ישראל ולא גורם אחר בעולם, מסוגלים למנוע תהליך התעצמות זה. לכן, גדיעתו המוקדמת עדיפה. מי שמזין את התהליך, בין במתכוון ובין שלא, הם האיראנים, הקטארים, במידת מה גם המצרים ובמידת מה גם הטורקים.

במקביל, מצטיירת הרצועה כבית הכלא הגדול בעולם, המשתרע על שלוש מאות ושישים קילומטרים רבועים, ללא מספיק מים, עם מעט מאוד חשמל ועם רמת חיים מעוררת רחמים. לכן, לא רק מהבחינה הביטחונית, אלא גם מהבחינה ההומניטרית, המצב הזה לא יכול להימשך וישראל תהיה חייבת לשים לכך קץ.

נשאלת השאלה, מהן האופציות הקיימות לגבי עתידה של עזה.

האופציה הראשונה היא כיבושה של עזה וסיפוחה לישראל. פתרון זה הוא הגרוע מכל הפתרונות שיוצגו להלן. אינני מאמין שישנו בר דעת בישראל, שממליץ על פתרון זה. משמעות הסיפוח של עזה היא תוספת של שניים או שניים וחצי מיליון ערבים על שני מיליון הערבים תושבי ישראל, רובם עניים בהרבה מאחיהם הישראלים וגם אכולי שנאה כלפיה.

האופציה השניה היא כיבושה של עזה והחזרתה לשליטת הרשות הפלסטינית. אם זה מה שיקרה, וההיתכנות לכך להערכתי די נמוכה, לא רק שהטרור יתחדש מעזה, אלא שהוא גם יועתק ליהודה ושומרון וגם לתוך ישראל. כדי למנוע תהליך ידוע מראש זה, חייבת להיות נוכחות של כוח ישראלי קבוע בעזה, זאת מאחר  ולרשות הפלסטינית לא יהיו הכוחות הדרושים לשליטה על עזה. גם ביהודה ובשומרון הטרור נמנע או מוחלש מאוד, לא מכוח הרשות הפלסטינית, אלא מכוח הנוכחות הצבאית והמודיעינית של ישראל. אם נרצה ליישם את אותו המודל גם בעזה, נצטרך להחזיק באופן קבוע בתוך הרצועה אוגדה קבועה ואלפי אנשי שב"כ וסייענים, כל אלה בנוסף לכוח השיטור של הרשות.

האופציה השלישית היא כיבושה של עזה ומסירתה למצרים. כיום, מצרים מתנגדת לכך נחרצות, כנראה מפני שהחמאס מזוהה עם האחים המוסלמים. בשיחות השלום, סירבה מצרים אפילו לקבל את מזרח רפיח, בטענה שמדובר בסיפוחם של פלסטינים, שגרים ממזרח לגבול הבינלאומי ושלא מדובר במצרים. תפישה זו היתה קיימת גם בתקופת השליטה המצרית בעזה בין 1948 ל-1967. בניגוד למצב ביהודה ושומרון, מצרים מעולם לא סיפחה את עזה, ובעזה ישב מושל צבאי מצרי, עד לכיבוש הישראלי.

שיוכה של רצועת עזה לארץ ישראל המנדטורית, נקבע בהסכמי סייקס ופיקו בשנות העשרים של המאה שעברה. בהסכמים אלה נקבעו גבולות כל המדינות במזרח התיכון. בריטניה היתה חייבת לקבוע גבול דרומי לארץ ישראל, כדי להפריד בינה לבין מצרים, וכך קבעה את קו רפיח עקבה כקו גבול, כאשר רצועת עזה נמצאת מזרחה לו. הטורקים, בניגוד לבריטים, לא ראו צורך לקבוע גבול בינלאומי בין ארץ ישראל למצרים ולמעשה ראו בתעלת סואץ את הגבול הלא רשמי בין האימפריה העות'מנית למצרים. כך קרה, שב-1923, עם הקמת המנדט הבריטי על א"י, הופרדה האוכלוסייה של צפון סיני מהאוכלוסייה העזתית, למרות שמדובר באותה האוכלוסייה. כך גם קרה שהיישוב הערבי של ארץ ישראל הוגדל במאות אלפי תושבים, שמקורם היה במצרים.

מקורה של האוכלוסייה העזתית, כמו גם זו של צפון סיני, הינו קדום, עוד מתקופת הפרעונים. אוכלוסייה זו הוגדלה על ידי התיישבות מצרית ייזומה, בתקופת מוחמד עלי, לערך בשנת 1830. באותה התקופה שלטה מצרים על כל ארץ ישראל, והיתה חופשית להזרים אליה מתיישבים מאזור הדלתא של הנילוס, ככל שרצתה. מוחמד עלי יישב את כל שפלת החוף בואכה ג'יסר א-זרקה, שליד חיפה, באלפי דייגים מצריים. אלה צמחו עם הזמן למאות אלפי "פלסטינים", שצאצאיהם חיים היום ברצועת עזה. את השיוך הזה ניתן לבדוק בקלות בשמות המצריים של רבים מתושבי האזור, ובבדיקות הדי.אן.איי שלהם. 

במלחמת הקוממיות, תוך כדי הקרבות, נהרסו כשלוש מאות כפרים בין חיפה לרצועת עזה. התוצאה היתה, שחבל עזה שהיה במקורו גדול בהרבה מזה של היום, הצטמצם ל"רצועה" הנוכחית. הבולטים שביישובים הערביים הדרומיים שנכבשו על ידי צה"ל היו אשקלון, אשדוד ובאר שבע. ערים אלה היו בתוך גבולות המדינה הערבית של תוכנית ה"חלוקה" מ-1947.

לא קשה להבין מדוע מסרבים העזתים לקבל את מרות ה"פתח" ורמאללה. שלטון רמאללה על עזה הוא מבחינת העזתים שלטון מוקצה. זו לא רק בעייה של היריבות בין החמאס לפתח, אלא בראש ובראשונה מי יהיה הדומיננטי מביניהם. לכן, אם תחזור רמאללה לשליטה על עזה, זה רק שאלה של זמן, שהיא תסולק משם. הפתרון היחידי שיתקבל אולי על דעת העזתים, הוא לא השלטת רמאללה, אלא השלטתה המחודשת של קהיר עליהם. אם זה מה שיקרה בסופו של דבר, חבל עזה ישתרע לא רק על הרצועה, אלא קרוב לודאי גם על צפון סיני. מהבחינה הדמוגרפית, צפון סיני והרצועה זה היינו הך.

האופציה הרביעית, אחרי כיבושה של עזה, היא הקמת מדינה "פלסטינית" עצמאית, מנותקת מיהודה ושומרון, שעם הזמן לא יהיה מנוס מחיבורה לסיני ולקביעת גבולות חדשים בין מדינה זאת למצרים. היות שלעזתים תידרש תקופת הסתגלות לעצמאות מלאה ללא טרור, הם יצטרכו לחיות בתקופת הביניים, תחת מנדט של האו"ם, או של הליגה הערבית או של מצרים. שליטה ישראלית לא רצויה,  מפני שנרטיב הכיבוש רק יתעצם מבחינתם. משמעותו העקיפה של פתרון זה, שיהודה ושומרון יהיו מסופחים לישראל. שאלת התושבות של ערביי יהודה ושומרון היא נושא לדיון אחר, אבל בכך יסתיים הקשר המדיני בינם לבין ערביי עזה. 

לא ברור, איזה מארבעת האופציות תתגשם בסופו של דבר, או שתצוץ עם הזמן גם אופציה חמישית שטבעה לא ברור כרגע. מה שבטוח הוא, שעזה לא תוכל להישאר במצב הקיים, כאיום על ביטחונה של ישראל ובמידה לא מעטה גם על זה של מצרים. 

יצחק הילמן

 

* * *

מתי דוד

לאחר ימי הזיכרון והעצמאות

מחשבות ומסקנות של גאווה פטריוטית למדינה הקטנה עם ההישגים האדירים לרגל 71 שנות קיומה.

הציונות ניצחה. ישראל הפכה למעצמה ביטחונית, כלכלית, מדעית, טכנולוגית וחדשנית. ישראל הפכה למדינה מחוזרת ומחוברת עם רוב מדינות העולם. משואה הגענו לתקומה. משממה צהובה הפכנו למדינה ירוקה בתנופה.

החברה והמדינה הגיעו להישגים אדירים במגוון תחומי החיים. הפכנו לארץ מקלט לכל יהודי נירדף בעולם, בגלל האנטישמיות הגוברת.

הפכנו למוקד עולמי של חדשנות ויצירתיות בתחומי הסייבר, המחשבים, החקלאות, הרפואה, התחבורה, פיתוח מקורות מים, אנרגיה סולרית, אמצעי לחימה, חקלאות מדברית,ל וחמה בטרור.

שבעה ישראלים קיבלו פרסי נובל. 22 אחוז ממקבלי פרס נובל בעולם היו יהודים.

 הפכנו למודל חיקוי עולמי ליכולת קליטת המוני עולים ופליטים יהודיים. הפכנו דוגמה ייחודית בעולם של תחיית השפה העברית והיעשותה לשימושית.

יש לנו צבא חזק ומודרני. חיל אוויר מהטובים בעולם. מיספר רב של המצאות יוקרתיות שהפכו לשימוש עולמי.

יש גאווה לאומית וסולידריות יהודית עולמית.

 הלשכה לסטטיסטיקה פירסמה ערב החג נתונים חיוביים רבים על חיינו והישגינו, שהבולט בהם היה ש-89 אחוז מאיתנו מרוצים מחייהם במדינה! זאת למרות המלחמות, הקורבנות, האסונות, הכישלונות, המחלוקות,  השחיתויות, הפרשיות ושאר סוגי הצרות. יש אמונה ותקווה לקידומה ולעתידה של המדינה. הללויה.

מתי דוד

רמת אפעל

 

* * *

למורן ויאיר מגד היקרים

הרבה הרבה ברכות

להולדת בנכם הבכור!

 

 

* * *

יוסי אחימאיר

1. הרמטכ"ל הפתיע אותם...

"אין כובשים את ראש הסלע, אם אין קבר במורד" – כך ציטט בערב יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל הרמטכ"ל רב-אלוף אביב כוכבי את שורת השיר של שלמה סקולסקי, משורר בית"ר, ואף הוסיף כי נכתב בעקבות עלייתו לגרדום של הבית"רי שלמה בן יוסף.

מאז נאמרו הדברים, לא חדלים ידידים, אנשי מחנה הימין להתפעל ולהתרגש. "שמעת מה אמר הרמטכ"ל?" – חוזרים ומלחשים באוזניי, נלהבים ומתרוננים, כלא מאמינים, כאילו ימות המשיח הגיעו.

המחנה הלאומי, שלא ידע בעשרות שנות שלטונו לטפח כהלכה תרבות לאומית, והתבטל בפני מחנה השמאל, פתאום מתעורר. בזכות הרמטכ"ל, שאיש אינו יודע – וטוב שכך – מה עמדותיו הפוליטיות.

זה בלט גם על רקע הציטוטים בנאומים השונים שהושמעו על ידי ראשי המדינה. אף מילה משל אצ"ג, אף ציטוט מז'בוטינסקי, אף הסתמכות על עוד משוררים ואנשי הגות, שאינם מהמחנה ה"נכון". תמיד עמיחי או אלתרמן, או גורי – עם כל הכבוד לשירתם החשובה.

אני מקווה ששר-ת התרבות הבא יעודד ההכרה באנשי רוח והגות, בכל התחומים, ולא רק מקרב יוצאי הפלמ"ח. הגיע הזמן שהמחנה שבשלטון יפסיק להפגין רגשי נחיתות בכל הקשור לתרבות, לגדולי התרבות שלו, ויבין כמה חשוב לטפח ולהפיץ את מורשתם הברוכה.

 

2. שם משפחה עברי בן מאה שנה

בערב פסח תשע"ט מלאו מאה שנה בדיוק לנפילתו של מאיר גייסינוביץ', אחיו הצעיר והאהוב של אבי, ד"ר אב"א אחימאיר, בשירותו כקצין בצבא האדום הקומוניסטי בעיר לידא במערב בלארוס, בקרב עם הפולנים. זה אירע בערב פסח תרע"ט [1919]. הרוסים ניגפו בפני הפולנים.

הם היו אחות בכורה ושישה אחים לבית גייסינוביץ': בלומה, הירשל, שמואל, אבא, מאיר, אברהם ואיסר. אבא-שאול ומאיר נקשרו זה בנפשו של זה באופן מיוחד, ורב היה הכאב במשפחה האבלה, בעיר בוברויסק, משהגיעה בשורת נפילתו של מאיר.

ביומנו (משנת 1926), שקטעים ממנו מתפרסמים בספר סיפוריו וזיכרונותיו "אטלאנטידה או עולם ששקע", מספר אחימאיר:

"אני – אחימאיר זה שם משפחתי. יכול להיות שרק בשביל ה'פוליציה' אשאיר את גייסינוביץ' או הייסינוביץ'... שמי החדש יקשור אותי עם זיכרונות של קבר נידח בבית-הקברות שבמינסק, שרק פעם אחת, בעוזבי את בית הוריי, ביקרתיו, ומי יודע אם אשוב אבקרו. ואם אזכה לכך – האם אמצאנו?

"למי לי לתת שמו? לבני – מי יודע אם יהיה לי – לבני, שיהיה אדיש לזכר הזה? אתננו לי עצמי. אחד אמר לי: 'השם אחימאיר הולם אותך.' כן, לי, הברונט, הגבוה, הכפוף, עם עיניים עצובות. בארץ על נקלה זוכרים 'אחימאיר' – ו'הייסינוביץ' אפילו קשה לבטא. רק בשביל הבוברויסקאים נשארתי 'אבא'..."

כידוע, מינסק כמעט נהרסה כליל במלחמת העולם השנייה, ומאז נבנתה כמעט מחדש, בסגנון הבנייה הסובייטי. אין זכר ואין שום סיכוי למצוא את בית הקברות שבו קבור מאיר. כמה טראגי: אבא היה מן המתנגדים החריפים ביותר לקומוניזם בעם היהודי, דבר שלא פגם באהבתו ובגעגועיו לאח שנפל בשורות הצבא הקומוניסטי, במלחמה לא לנו.

מאה שנה לנפילת מאיר, מאה שנה לשם המשפחה: אחימאיר!

יוסי אחימאיר

 

* * *

יהודה דרורי

מטומטמי בית משפט עליון!

כותב אורי  הייטנר: "לכל חלל צה"ל יש יום זיכרון אישי, המועד שבו הוא נפל. יום זה מצוין בידי משפחתו וחבריו, שעולים לקברו ומתייחדים עם זכרו. יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, הוא יום לאומי. יום שבו עַם יִשְׂרָאֵל זוֹכֵר אֶת בָּנָיו וּבְנוֹתָיו הַנֶּאֱמָנִים וְהָאַמִּיצִים, אֲשֶׁר חֵרְפוּ נַפְשָׁם בַּמִּלְחָמָה עַל תְּקוּמַת יִשְׂרָאֵל, וְכָל מִי שֶׁנִּרְצְחוּ בָּאָרֶץ וּמִחוּצָה לָהּ בִּידֵי מְרַצְּחִים מֵאִרְגּוּנֵי הַטֵּרוֹר..."

והנה, דווקא ביום קדוש זה במורשת הלאומית שלנו, אנו עדים למתקפה של פרובוקציה ופרופגנדה שמאלנית ופרו-אשפי"ת – בצורת קיום טקס אבל משותף (כביכול) לחללי צה"ל ולמחבלים גם יחד – דווקא ביום הזיכרון ודווקא במרכז תל-אביב... כאשר כל זה נועד להמעיט מהאבל הלאומי שלנו לטובת אלו החוגגים על מות השהידים שלהם!

לא הורים שכולים ישראליים יזמו מבצע מתועב זה אלא ארגונים אנטי-ישראליים ומוסלמיים שהינם אנטישמים למעשה, ואשר פועלים למען חורבנה של מדינתנו. עם ישראל רובו ככולו מבין זאת, למעט – קבוצת משפטנים מטומטמים בבית המשפט העליון המעודדים פעילות נפשעת זו נגד העם בישראל

 הם "המורמים מעם" היושבים במגדל השן המשפטי, מעודדים ומרשים למעריצי השהידים לבוא ולפעול בקהל של הורים שכולים תמימים שנגררים אחרי האבל באשר הוא אבל ולא שואלים שאלות...

ואין זו הפעם הראשונה שבית המשפט העליון מעניק תחמושת לחורשי רעתו הרוצים לפגוע בו ומקשה על המגינים עליו, וזאת בהחלטות אקטיביסטיות הזויות, שהאזרח הסביר אינו יכול לקבל אותן.

לפיכך, בשנה הבאה חייבים "לבוא חשבון" עם מוסד כושל זה ולדאוג כי ייבחרו אליו שופטים עם הבנה לרגשות ולמורשת של העם שבראשו הם יושבים.

 

* * *

שמחה רוטמן

הפייק-ניוז של בג"ץ

ו"טקס הזיכרון האלטרנטיבי"

מתוך אתר "מידה", 07/05/2019

פסיקת העליון שביטלה את החלטת הממשלה ואיפשרה את כניסת המשתתפים הפלסטינים באירוע מתעלמת לחלוטין מתשובת המדינה ומתבססת על טענות תמוהות ולא ענייניות

החלטת בית המשפט העליון בעניין "טקס הזיכרון האלטרנטיבי" עוררה שוב, כצפוי, את הדיון בעניין גבולות סמכויותיו והתערבותו של בג"ץ. בית המשפט הורה לשר הביטחון לאפשר מתן היתרי כניסה ייעודיים לצורך השתתפות בטקס המשותף ל-100 פלסטינים, למרות הסגר הכללי שמוטל על יהודה ושומרון ביום הזיכרון וביום העצמאות.

השופטים ביססו את פסק הדין על כך שכביכול בנימין נתניהו נושא את שם הביטחון לשווא, תוך הסתרת השיקולים האמיתיים מבית המשפט ותוך התעלמות מפסק הדין שניתן בשנה שעברה, אך כפי שנראה בהמשך, מדובר בסיפור מדומיין שבית המשפט רוצה שנאמין בו. אפשר לבקר את פסק הדין רבות על טיב הנימוקים המשפטיים שבו, אבל אני מעדיף להתמקד בעובדות ובסיפור המעשה. לפני שנעבור על העובדות, יש נקודה שכמעט התפספסה במבול הצדקנות שפסק הדין מנחית על ראשנו.

העתירה הוגשה ביום ראשון, בזמן שראש הממשלה ושר הביטחון היה מעט עסוק. אזרחים מתים, טילים עפים, כוחות צה"ל תוקפים, אבל את בית המשפט זה לא ממש מעניין. בג"ץ קובע דיון דחוף ומורה למדינה להגיב תוך 24 שעות. הפרקליטות, בנסיבות מובנות, אומרת שלא היה זמן לקיים בכלל ישיבה עם גורמי הביטחון שיש להם נושאים מעט יותר חשובים ממשתתפי הטקס האלטרנטיבי, ובתגובה שהוגשה כתוב: "הדברים מפורטים כפי שנמסרו לפרקליטות המדינה בעל פה מטעם משיבי המדינה, במגבלות יכולת העמקת הבירור הנובעת מהנסיבות האמורות."

דמיינו לרגע את התמונה: אלוף בצה"ל או שר הביטחון נאלצים לקחת הפסקה מניהול הלוחמה בזמן שמאות טילים נוחתים על ערי ישראל, ומתבקשים לפרט בעל פה את השיקולים שלא לתת חריגה מיוחדת למשתתפי טקס הזיכרון האלטרנטיבי.

העובדה שלשופטי בג"ץ יש את החוצפה להסיק מכך שתשובת המדינה לא מפרטת את השיקולים במלואם ולכן מדובר בהחלטה פסולה, מבהירה לכל מי שהיה צריך עוד לאן מגיע בית משפט שאיבד את הבלמים וכנראה גם את השכל הישר.

 

אמת ועובדות

אבל בלמים ושכל ישר אינם הכול. רציתי לקוות שיש עדיין חשיבות גם לאמת ולעובדות, ולכן שווה לבדוק האם הסיפור שבית המשפט מספר לנו משקף את המציאות או שלא.

בית המשפט מספר בפסק הדין כי לטענת המשיבים החלטתו של שר הביטחון נתניהו "נובעת מקיומו של הסגר ועל רקע ההתדרדרות הביטחונית שהחלה בסוף השבוע האחרון," אך יחד עם זאת קובע כי היא "ניתנה עוד לפני שהתחיל סבב הלחימה" ולכן "לא ניתנה על רקע שיקולים ביטחוניים אלא על רקע שיקולים אחרים, שנעלמו מעינינו."

אך האמת היא שבתגובת המדינה הארוכה (11 עמודים) שהוגשה לעתירה למרות לוח הזמנים הקצר (פחות מ-24 שעות) נאמרים ארבעה דברים שפשוט לא מצאו את דרכם לפסק הדין:

ראשית – בניגוד לשנה שעברה, בהחלטה למנוע את הכניסה לטקס השנה גם מתאם פעולות הממשלה בשטחים התנגד למתן האישור. בשנה שעברה עמדתו הראשונית היתה לאשר את הבקשה, ושר הביטחון דאז ליברמן החליט להפוך את ההחלטה הביטחונית מסיבות מדיניות. לכן ההאשמה של בית המשפט, שנאמרת ללא כל נימוק או הסבר, לפיה המתאם קיבל החלטה ללא שיקולים ביטחוניים היא שקרית. חפשו את העובדה הקטנה הזו בפסק הדין, לא תמצאו.

שנית – בשום מקום בתגובת הפרקליטות לא כתוב שהחלטתו של שר הביטחון למנוע את הכניסה ניתנה על רקע ההתדרדרות הביטחונית. לעומת זאת כתוב: "בשים לב לרגישות הטקס ולהד שעורר בשנים קודמות, הוחלט על ידי ראש המנהל האזרחי ומתאם פעולות הממשלה בשטחים להיוועץ בשר הביטחון אשר החליט כפי שהחליט." גם העובדה שהדרג המדיני הודיע לבית המשפט שהשיקולים שעמדו בבסיס החלטתו הם, בין היתר, רגישות הטקס וההד שעורר בשנים קודמות, נעלמה איכשהו מפסק הדין.

שלישית – שר הביטחון לא שקל רק שיקולי ביטחון, ואמר זאת במפורש לבית המשפט. בתגובה מצוינים פסקי הדין המבהירים ששיקול הדעת המוקנה לשר הביטחון הינו רחב, אינו מוגבל לקריטריונים, ואינו מוגבל רק לשיקולים ביטחוניים אלא גם לשיקולי מדיניות רחבים. הפרקליטות אף מדגישה בבירור כי בחינת הבקשות נעשית בהתאם "לאינטרסים הביטחוניים, המדיניים והאסטרטגיים של מדינת ישראל."

רביעית – ההתפתחויות הביטחוניות והלוחמה בעזה מופיעים בתגובה בהקשר אחד ויחיד הוא הסגר הכללי ומדיניות ההיתרים. במקום הרשימה הארוכה של היתרים שניתנים בדרך כלל, מאושרת השנה כניסה רק למקרים בודדים, ולכן גם אם בשנה שעברה בית המשפט חשב שיש עילה להתערב, ולא היה מוכן לקבל את שיקולי המדיניות של שר הביטחון אלא רק את השיקולים הביטחוניים, בנסיבות הביטחוניות של היום אין עילה להתערב. המקרה היום יותר דומה לשנת 2017, אז נמנעה הכניסה מסיבות ביטחוניות, מאשר ל-2018 – אז עמדת גורמי הביטחון היתה שאין מניעה ביטחונית.

 

טענות מומצאות

עוד כותב בפסק הדין השופט עמית כי הוא תפס כביכול את המדינה בשקר נוסף. לדבריו, "המשיבים טענו בתגובתם כי על רקע המצב הביטחוני הוחלט להדק את הסגר על איו"ש ביום הזיכרון וביום העצמאות, ולצמצם למינימום ההכרחי את האישורים למתן היתרים חריגים. ברם, משנתבקשו המשיבים לפרט עד כמה צומצמה רשימת החריגים הארוכה, התברר כי אין מדובר בצמצום של ממש."

עמית מפרט את הרשימה הארוכה של הזכאים לאישורי כניסה וכותב: "אנו מתקשים לקבל את הטענה כי הסגר מונע מלכלול ברשימה זו עוד כמאה פלסטינים המבקשים להשתתף בטקס המשותף."

האמת היא שהרשימה הארוכה שעמית מונה הוגשה לו על ידי הפרקליטות כמי שמקבלים היתרים בזמן סגר "רגיל", אך יחד עם ההבהרה המפורשת כי לאור ההסלמה הביטחונית שחלה ביומיים האחרונים (לאחר הגשת העתירה) הוחלט להדק את הסגר, ולצמצם את ההיתרים למינימום ההכרחי. כלומר: כל ההחרגות הרגילות שאליהם מתייחס עמית בוטלו בשל המצב הביטחוני. מפעלים נפגעים, עובדי בתי חולים בישראל לא ייכנסו, אבל טקס הזיכרון האלטרנטיבי, דוחה הכול. אין דבר חשוב ממנו.

עמית מתקשה לקבל את הטענה שתוספת של מאה אישורי כניסה לאלפים רבים שכבר אושרו תפגע בביטחון בזמן רגיש זה, אך זוהי טענה שלא נטענה על ידי איש. הטענה הזו ששם עמית בפיו של נתניהו משרתת אולי את הסיפור שבג"ץ רצה לספר לנו, אך לא כל כך את האמת.

 

פסיקה היפר-אקטיבית

השורה התחתונה של פסק הדין היא בעייתית ביותר. אם בשנה שעברה בית המשפט עוד אמר לשר הביטחון שאם גורמי הביטחון מתירים את הכניסה אסור לו למנוע זאת משיקולי מדיניות רחבים ומדובר בהחלטה לא סבירה, הרי שהשנה, בית המשפט טוען שמשיקולי מדיניות שלו עצמו, ובשל תפיסות השופטים בנוגע לשכול, לחופש ביטוי ועוד, ניתן להתעלם ממערכת הביטחון ולהתיר כניסה של משתתפי הטקס. וכל זאת כשבית המשפט מצייר עבור הציבור תמונת מציאות שקרית כדי להצדיק את פסיקתו.

פסק הדין כולו מתאפיין בטענות וירטואליות אותן שמים השופטים בפי שר הביטחון, במטרה להצדיק כלפי הציבור את הפסיקה ההיפר-אקטיבית שלו. העובדה שהשנה (ובניגוד לשנה שעברה) גורמי הביטחון ביקשו למנוע את הכניסה בשל המצב הביטחוני, ההבהרה של שר הביטחון כי השיקולים שהינחו אותו אינם שיקולים ביטחוניים בלבד אלא גם שיקולי מדיניות כלליים הנובעים מאופיו של הטקס, ההפניות מצד הפרקליטות לשורה של פסיקות המתירות שיקולים כאלה – כל אלה אינם מוזכרים כלל בפסק הדין.

הפסיקה האחרונה של בג"ץ מדגישה שוב לנציגי הסיעות שעסוקים כיום בהרכבת הממשלה – שאין ולא תהיה הפרדת רשויות בישראל ללא טיפול באימפריאליזם המשפטי של בג"ץ, וללא קביעת עילות סף ברורות שימנעו מבית המשפט את הכניסה לתחומיה של הממשלה ומערכת הביטחון.

 

עו"ד שמחה רוטמן הוא היועץ המשפטי של התנועה למשילות ודמוקרטיה.

 

 

* * *

אורי הייטנר

1. משואת ההתיישבות, טקס יום העצמאות, קיבוץ אורטל תשע"ט

אני, אורי בן רחל ויוסי הייטנר, מתכבד להשיא את משואת ההתיישבות.

חג העצמאות הוא חג הציונות, והגשמת הציונות היא עלייה והתיישבות. ההתיישבות בנתה את הארץ, עיצבה את גבולותיה, העמיקה את שורשי העם היהודי בארצו ויצרה את המדינה. ההתיישבות הצמיחה צורות חיים נועזות ויצירתיות, כמו הקיבוץ, המושב והיישוב הקהילתי, בחיפוש הדרך ליצירת חברת מופת. ההתיישבות היתה כר למשימתיות בתחומי העלייה, הביטחון, החינוך, החקלאות, התעשייה והחברה.

ההתיישבות בגולן הביאה למדינת ישראל מתנה נפלאה – הגולן הישראלי. במו ידינו הכינו שורש באדמת הגולן, יצרנו את הריבונות והגנו עליה. והשנה הוכר מפעל חיינו, ההתיישבות והריבונות בגולן, בידי מעצמת-העל, ארה"ב. אני מאמין שיבוא יום, שבו הגבול שעיצבנו יהיה גבול השלום.

התיישבתי בגולן, בקיבוץ אורטל, לפני 35 שנים. ומאז אני מקדיש את כל מרצי ומעייני לגולן ולאורטל. זכיתי השנה להגשים חלום, לספר את סיפור ההתיישבות בגולן ולהנחיל את מורשתה, באמצעות סיפורו של יהודה הראל, בביוגרפיה שלו, פרי עטי.

להמשך ההתיישבות הציונית בארץ ישראל, לחיזוק ההתיישבות בגולן ולהקמת יישובים חדשים, אני גאה להשיא את משואת ההתיישבות לתפארת מדינת ישראל!

 

2. צרור הערות 12.5.19

 

* ההקצנה הדו-קוטבית – בין התגובות שקיבלתי על ביקורת שמתחתי על הפרובוקציה ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, הופיעו אמירות כמו "אתה והבן גבירים", "אורי הייטנר כהרגלו משרת את נתניהו" ו"ארכי פשיסט". וכאשר אני מוקיע את הלגיטימציה לכהניזם ולבן גביר או תוקף את נתניהו, כותבים לי שאני ססמולן, בולשביק, ו"אתם הסטליניסטים".

במובן מסוים זה משעשע. והאמת היא שלא כל כך חשוב אילו תגובות אני, אישית, מקבל. אלא שמדובר בסימפטום. סימפטום להקצנה הדו-קוטבית בחברה הישראלית.

את הזהות והסולידריות הלאומית, החליפה זהות מחנאית. אדם אינו ישראלי ויהודי, אלא קודם כל ימני או שמאלני. וכל מחנה נגרר אחרי השוליים הקיצוניים שלו, והולך ומקצין. השמאל הציוני, שיישב את ארץ ישראל במאות יישובים, רואה פתאום בעצם המושג "התיישבות יהודית" לאומנות אם לא פשיזם וגזענות. טקס יום הזיכרון ה"אלטרנטיבי" אינו חותר נגד הימין, אלא נגד כל מורשת ומשמעות יום הזיכרון, מאז קום המדינה. ה"אלטרנטיבות" הללו, למיניהן, היו פעם מנת חלקו של השמאל הרדיקלי, של מצפ"ן, "זוכרות" ושות', ופתאום אלפים משתתפים בטקס ועצם מתיחת ביקורת עליו אינה פוליטיקלי קורקט. והימין שהוקיע את כהנא, הוציא את "כך" אל מחוץ לחוק והחרים את נאומיו, והציונות הדתית שניערה את חוצנה מהכהניזם וחניכיה הפגינו נגדו – מחבקים את הכהניזם ונוקטים כל תרגיל פוליטי עקום כדי להכניס אותו לכנסת ואף לצרף אותו לוועדה למינוי שופטים. הליכוד הממלכתי הליברלי, שנשא את דגל טוהר המידות והמלחמה בשחיתות, הוביל את חקיקת חוקי היסוד והעלה על נס את עליונות המשפט, נוקט היום בגישות הרסניות, של פולחן המנהיג, העמדתו מעל החוק, מלחמה במערכת המשפט והכפפת החוק ומוסדותיו למנהיג.

כל תופעה כזו – של ההקצנה בשמאל ובימין גוררת לעוד הקצנה בימין ובשמאל; הסלמה גוררת הסלמה. ומי שמנסה לדבוק באתוס הציוני, הלאומי, הממלכתי, הדמוקרטי – אם בדרכה של תנועת העבודה הציונית, או בדרכה המסורתית של הציונות הדתית, או בדרכו ההיסטורית של הליכוד, הולך וחש בדידות ומחנק לנוכח הסחף הדו-קוטבי בחברה הישראלית.

אני רואה בתחייתו של המיינסטרים הציוני הממלכתי הדמוקרטי את היעד העליון של החברה הישראלי בשנים הבאות.

 

* אלטרנטיבי – לפני כעשרים שנה, אולי יותר, השתתפתי בכנס מעניין בנושא קיבוץ ויהדות. בשלב מסוים התפצלנו לקבוצות דיון. אחת מהן עסקה בשאלה – איך להעניק תוכן משמעותי ליום העצמאות, בהנחיית בנימין יוגב – בוג'ה, שבאותם ימים ניהל את מכון "שיטים", מכון החגים הקיבוצי. זמן קצר קודם לכן הוא ערך הגדת יום העצמאות, ולכבוד צאת ההגדה הוביל את חוג הדיון.

בנוסף ללימוד ההגדה, נערכה שיחה על רעיונות ליום העצמאות. בין הנוכחים בשיחה, היה אדם בעל זקן עבות, תדי כ"ץ שמו. שנים אחדות מאוחר יותר האיש התפרסם כאשר בדה מליבו את עלילת הטבח בטנטורה בתש"ח, "מחקר" בהנחיית הפוסט היסטוריון האנטי ישראלי אילן פפה. לימים, אוניברסיטת חיפה הקימה ועדה לבדיקת ה"מחקר" ופסלה אותו לאחר שהתברר שכולו זיוף אחד גדול, כולל זיוף של עדויות, ובית המשפט פסק נגדו בתביעת דיבה של עמותת חטיבת אלכסנדרוני.

באותה שיחה, כ"ץ הציע "לחגוג" את חג העצמאות כך: "כמעט ליד כל קיבוץ, הוא אמר, יש כפר ערבי שגורש במלחמת 1948. אני מציע להזמין את העקורים מן הכפר הקרוב, להיפגש איתם, להקשיב להם, לערוך חשבון נפש."

דבריו עוררו שאט נפש בקרב כל מי שנכח בפגישה. אבל יש לדעת, שארגון "זוכרות" מציין בדרך דומה את חג העצמאות כ"יום הנכבה".

וכפי שהארגון האנטי ישראלי "לוחמים לשלום" המטיף ל"זכות" ה"שיבה" הצליח להפוך את הפרובוקציה של חילול יום הזיכרון באירוע של אבל משותף על חללינו והמחבלים ההרוגים, לדבר לגיטימי שכמעט לא פוליטיקלי קורקט לבקר אותו, כנראה שלא רחוק היום שגם הפיכת חג העצמאות ליום זיכרון ל"נכבה" יהפוך לגיטימי בחברה הישראלית.

ההקצנה הזאת היא רעה חולה ואיום של ממש על החברה הישראלית, על התרבות הישראלית.

 

* מה הפריע לי – מה שהפריע לי ביום הזיכרון האלטרנטיבי לא היה השתתפותם של פלשתינאים, אלא השתתפותם של ישראלים יהודים.

 

* שאט נפש – בקבוצת ווטסאפ צפונית שאליה אני משתייך פורסמה ביום הזיכרון לשואה ולגבורה תמונה של חרדים ממנגלים בחצר מרכז קנדה במטולה. התגובות היו של שאט נפש כלפי יהודים שפוגעים בציפור הנפש של האומה.

שאט הנפש שלי מהמעשה הזה התגמד לעומת שאט הנפש שלי מפרובוקציית יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ולהרוגי האויב והמחבלים.

 

* הקנאים משתלטים על השיח – פרופ' יובל אלבשן, דיקן הפקולטה למשפטים בקריה האקדמית קריית אונו, הוא איש רב פעלים, פעיל חברתי, סופר, עיתונאי ושדר רדיו; אדם שאני מעריך מאוד וגם אוהב באופן אישי. הוא מגלם בעיניי את השמאל הציוני במיטבו, השמאל הפטריוטי, החותר לאחדות לאומית (בלי לטשטש את המחלוקות), המבטא אהבת ישראל. גם כשאיני מסכים עם השקפותיו היוניות, השונות משלי, אני שמח לשמוע אותן; הן נובעות ממקום כל כך שונה מן המקובל בשמאל התקשורתי, ואני מאמין שהוא נותן ביטוי לציבור רחב מאוד, הדוגל בהשקפות המכונות "שמאל", שההקצנה והרדיקליות של השמאל התקשורתי מתיימרות לייצג. אני אוהב מאוד את התוכנית המשותפת לו ולאמילי עמרוסי ברשת ב', שהיא מופת של שיח מכבד של בני פלוגתא, חילוני ודתייה, איש שמאל ואשת ימין – שני פטריוטים ישראלים ואנשים שאהבת ישראל משותפת להם. כאשר אני מאזין לוויכוחים ביניהם, לעיתים אני מרגיש קירבה רבה יותר לאמילי ולעתים ליובל ותמיד אני מכבד ומעריך את שני הצדדים בוויכוח.

לפני שנתיים פירסם אלבשן מאמר חשוב ב"הארץ" שבו יצא חוצץ נגד הטקס ה"אלטרנטיבי" ביום הזיכרון. הוא דיבר בתור איש שמאל ציוני, ממלכתי, פטריוט, שהבין היטב את המשמעות ההרסנית של מעשה כזה בעיצומו של יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל.

ביום שישי האחרון, בתוכניתו ברדיו, הוא אמר שלמרות שדעתו העקרונית לא השתנתה, היום הוא לא היה כותב את הדברים והוא מצטער על שכתב אותם אז. זאת, בשל ההתפרעות הברוטלית והביריונית של החוליגנים הכהניסטים מחוץ לאולם שבו נערך ה"טקס".

הוא צודק בכל מה שאמר על הכנופייה הביריונית. הגידופים, הנאצות, הקריאות "נאצים", איחולי המוות, הנביחות הגזעניות, האיחולים להורים שכולים שגם שאר ילדיהם יהרגו – הם תועבה מזעזעת. שום פרובוקציה אינה יכולה להצדיק את החוליגניות הזאת כהוא זה.

אין מי שמשרת את יוזמי הפרובוקציה ביום הזיכרון יותר מהמתפרעים הללו. הם דוחפים אנשים רבים כמו אלבשן להזדהות עם הפרובוקציה, למרות שהם מודעים לחומרתה. הם חלק ממה שהופך פרובוקציה, שהיתה מנת חלקו של קומץ רדיקלי אנטי ישראלי כמו תנועת "לוחמים לשלום" המצדדת ב"זכות" ה"שיבה", למשוך אלפי אנשים והזדהות של עוד רבים.

אך עם כל הסלידה מחבורת הזבל של בן גביר, אין בכך כדי להקל כהוא זה מחומרת הפרובוקציה.

ואם יש דבר שמסכן באמת את החברה הישראלית, הוא השתלטות הקנאים הרדיקליים משני הצדדים על השיח. אוי לנו ואבוי לנו אם פני החברה הישראלית תהיה כפני שתי הקבוצות הללו המחללות את קדושת יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל.

אין לי ספק, שהרוב המוחלט בעם ישראל, הסולד מההפגנה הפוליטית של "לוחמים לשלום" סולד באותה מידה מהפגנת הנגד של הכהניסטים. הבעייה היא שהרוב – דומם, ומפקיר את הזירה לקנאים ולפנאטים משני הצדדים, שמזינים ומפרנסים אלה את אלה, שמחזקים אלה את אלה, על פי חוק הרדיקלים השלובים.

התופעה הכפולה הזאת מחזקת את הצורך הדחוף והחיוני, צורך החירום, לשקם את המיינסטרים הציוני, הממלכתי, הדמוקרטי בחברה הישראלית.

מן הראוי שלפחות יום בשנה, יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, יהיה יום של אחדות, יום של סולידריות, יום שמניח את ההתנגחות הפוליטית בצד. מי שהכניסו את האש הזרה וחיללו את יום הזיכרון עשו מעשה מכוער ופלגני, הראוי לגינוי. הבה נחזיר את השפיות, נחזיר את הממלכתיות ונחזיר את הכבוד והקדושה ליום הזיכרון לחללי מערכות ישראל.

 

* מתחסדים – בין התגובות על הביקורת שמתחתי על הטקס ה"אלטרנטיבי" ביום הזיכרון, רווחה הטענה שכיוון שבין המשתתפים יש גם מיספר משפחות שכולות, אין זכות למתוח עליהן ביקורת.

האמנם? האם אותם אנשים מקיימים בעצמם את אשר הם דורשים? האם הם באמת רואים בבני משפחות שכולות – בעלי חסינות מפני ביקורת?

האם, למשל, הם נמנעים מביקורת על נתניהו, שהוא אח שכול? האם הם חסים על האח השכול איוב קרא? האם הם חסכו את שבט ביקורתם מלימור לבנת, ששכלה את אחיינה בפיגוע? האם היותו של דב שילנסקי אב שכול, נתנה לו חסינות מפני ביקורתם?

אני לא נמנע מלבקר את נתניהו, חרף היותו אח שכול, ולא זכור לי שמישהו מהם גער בי על כך. אני מציע להם לא להתחסד. די לצביעות.

את ביקורתי על פרובוקציית יום הזיכרון מיקדתי בארגון שיוזם את הפרובוקציה ולא במשפחות השכולות. אך כפי שאיני חושב שהשכול מעמיד את נתניהו מעל הביקורת, כך גם המשפחות השכולות המשתתפות באירוע, במיוחד כאשר אני יודע עד כמה המעשה שלהן פוצע את נפשם של רבים כל כך מבני המשפחות השכולות.

 

* כולם היו ילדיי – את טקס המשואות לא ראיתי, כיוון שהוא מקביל לחגיגות יום העצמאות באורטל. אבל למחרת, מכל כיוון שמעתי על מאמו נחמיאס שריגשה את כל הצופים בטקס. התגובות שבהן נתקלתי, בקבוצות ווטסאפ שונות ועוד, היו אחידות – שמאל וימין, חילונים ודתיים, הכל התרגשו. וכשצפיתי בשידור הבנתי למה. והאחדות שדבריה חוללו לא היתה למרות ברכתה גם את המוסלמים, הנוצרים והדרוזים, אלא במידה רבה בזכות עובדה זו. כן, האמירה הזאת מייצגת את רובה המכריע של החברה הישראלית, ללא הבדל של השקפת עולם ואורחות חיים.

אפילו רוגל אלפר לא מצא עילה לבוז לה (למרות שהזכירה, רחמנא לצלן, את אלוהים, או כפי שהוא נוהג לכנות אותו בלעג, "החבר הדמיוני"). ולכן הוא החליט לנצל אותה ולהשתמש בה כבקבוק מולוטוב על מדינת ישראל. בפשקוויל שלו הוא כתב שדבריה היו "בקבוק מולוטוב לתוך לב המאפליה של תעשיית הלאומנות הקיצונית הישראלית, טקס הדלקת המשואות." וכל הפשקוויל ביטא תיעוב כלפי החברה הישראלית, שכביכול דבריה של נחמיאס מנוגדים למהותה ולהווייתה. והוסיף: "והשתינה מהמקפצה על חוק הלאום," שכביכול יש שמץ של סתירה בינו לבין דבריה.

יממה לאחר טקס המשואות נאם נפתלי בנט, שר החינוך היוצא, בטקס חלוקת פרס ישראל. וכך הוא אמר, בין השאר: ''זכיתי בארבע השנים האחרונות להנהיג את החינוך של כל ילדי ישראל – חילונים, חרדים ודתיים, יהודים וערבים, בדואים, דרוזים וצ'רקסים, כולם היו ילדיי."

גם הוא השתין על חוק הלאום, שהוא היה בין הבולטים בתומכיו?

  

* חוק שוויון הזכויות – הלב נחמץ, כאשר אני שומע את משפחות החללים הדרוזים, מבכים את בניהם ומוחים על חוק הלאום שכביכול הפך את בניהם ל"חללים סוג ב'". ארורים המסיתים השקרנים, ששטפו את מוחם בבדייה הנתעבת הזאת.

אין בישראל חללים סוג ב'. אין בישראל חיילים סוג ב'. אין בישראל אזרחים סוג ב'. בוודאי שחוק הלאום אינו הופך מישהו לכזה. אין בחוק הלאום דבר וחצי דבר המשנה כהוא זה, לטוב או לרע, את זכויותיו האזרחיות של אזרח כלשהו, בן לכל לאום וכל דת. חוק הלאום כלל אינו עוסק במעמד האזרחי ובשאלות פרט. חוק הלאום עיגן בחוקה הישראלית את מהותה וזהותה הקולקטיבית של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, ככתוב במגילת העצמאות: "אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל."

עם זאת, אי אפשר להתעלם מן התחושות הכבדות הללו, והן מחייבות תיקון. לא בחוק הלאום, שאין בו פגם כלשהו, אלא במכלול חוקי היסוד, כלומר החוקה המתגבשת. יש לעגן בחוק יסוד את שוויון זכויות הפרט האזרחיות, ללא הבדל דת, גזע ומין.

אני רואה שתי דרכים אפשריות לחקיקה ברוח זו. אפשרות אחת היא להוסיף פסקה ברוח זו בחוק יסוד כבוד האדם וחרותו. אפשרות שנייה, היא לעגן את שוויון הזכויות האזרחי בחוק יסוד נפרד. אין מקומו של עיקרון זה בחוק הלאום, כי אין הוא עוסק בזכויות הפרט, אלא בהגדרה הלאומית של הקולקטיב.

 

* אחינו אתם – במשך שבעים שנה חיה יהדות בריה"מ תחת רודנות טוטליטרית שרדפה את העם היהודי, רדפה את הדת היהודית, רדפה את התרבות היהודית, רדפה את הלאומיות היהודית, רדפה את השפה העברית, פעלה בכל הכוח לבולל לחלוטין את היהודים ולהביא לשמד רוחני סופי של היהודים.

העובדה שכעבור 70 שנה בריה"מ התמוטטה ויהדות בריה"מ קמה לתחייה ועלתה בהמוניה לארץ ישראל, היא הוכחה חיה לכך שנצח ישראל לא ישקר.

באותן שנים, נישואי תערובת בין יהודים ולא יהודים בבריה"מ היו דבר טבעי. אותם בני זוג עלו לארץ כיהודים, על פי חוק השבות, הם התמזגו היטב בחברה הישראלית היהודית, אימצו את התרבות היהודית, חוגגים את חגי ישראל, מאמצים את השפה העברית, אזרחים נאמנים למדינת ישראל, משרתים בצבאה, ועושים כל שלאל ידם כדי להיות חלק אינטגרלי מאיתנו.

אילו היתה לנו הנהגה רוחנית ודתית ראויה לשמה, היא היתה מכריזה על כל העולים מחבר הלאומים כיהודים. נקודה. אבל אין לנו הנהגה כזאת, אלא הנהגה רבנית פחדנית, כשכל רב מביט הצידה אל הרב הקיצוני יותר, שאף הוא מביט הצדה אל הרב הקיצוני עוד יותר וכן הלאה, והחרדיות האנטי ציונית אינה מתעלה לגודל השעה, ומגדירה אותם בעזות מצח – כלא יהודים.

אבל זה לא יעזור לאף אחד. אלה הם אחינו והתמזגותם בתוכנו היא טבעית ומוצלחת, ובדור הבא הטמיעה תהיה מוחלטת וסופית.

הצטערתי מאוד לקרוא בגיליון חג העצמאות של "חדשות בן עזר" את דבריו של נעמן כהן, שכינה את אחינו העולים מחבר העמים "לא יהודים". זו לא היתה אמירה ציונית.

 

* למה התגייסתי? – אני עובר בדרכים ורואה את כתובות הגרפיטי "למה התגייסתי?" – ומתחרפן. חברי היקר חיים בומש, מנכ"ל ישיבת ההסדר בקריית שמונה, לא הסתפק בצקצוק, אלא קם ועשה מעשה. הוא עובר בדרכים, עוצר ליד גרפיטי, מנקד את הלמ"ד ומוסיף מילה, והכתובת היא: "לְמה התגייסתי? לגולני" (וליחידות אחרות).

 

* ככל שיהיה יותר רע – רווית הכט כתבה ב"הארץ" על התחושה הקשה שלה ושל המיליֶה שלה ביום העצמאות, כאשר הם חשים גולים במדינתם, וזאת בעקבות תוצאות הבחירות. אבל היא אינה מאבדת תקווה. יש לה במה להיאחז, כדי להישאר אופטימית.

"מתי תשתנה המגמה? מתי תתרווח מעט חשרת העננים ותתבקע דרכה איזו קרן של תקווה? מי שבאמת אוחז בהשקפת שמאל אינו יכול לברוח מהתודעה המנסרת: המדינה תשנה את מסלולה רק בעקבות אסון, רעידת אדמה בעוצמת מלחמת יום הכיפורים."

כמיטב המסורת הבולשביקית: שככל שיהיה יותר רע – כך יהיה יותר טוב.

אני מזכיר לרווית הכט, שהיתה בישראל רעידת אדמה מטלטלת ומשנה תודעה – מתקפות הטרור בשנים שלאחר הסכם אוסלו והכנסת ערפאת וצבאו לארץ ישראל. ומתקפות הרקטות על אזרחי ישראל לאחר עקירת גוש קטיף. רבים-רבים שתמכו במהלכים הללו התפכחו כתוצאה מאותה רעידת אדמה.

גם אני, בלשון המעטה לא מרוצה מתוצאות הבחירות ומתופעות מכוערות בשלטון במדינה. אין זה סודק כהוא זה את אהבתי לארץ ולמדינה ואת גאוותי במדינת ישראל ובהישגיה. וגם כאשר ממשלות ישראליות הניפו עליי ועל חבריי את הגרזן כדי לעקרנו מבתינו, לנשלנו מאדמתו ולהחריב את מפעל חיינו, ולהפוך אותנו הלכה למעשה לגולים בארצנו – חגגנו בשמחה ובגאווה את יום העצמאות.

כי המדינה אינה הממשלה, אינה ראש הממשלה, אינה מדיניות זו או אחרת, אלא מימוש ריבונות העם היהודי בארץ ישראל. ורק מי שמנוכר למהות הזאת, חש כך ביום העצמאות, כאשר הוא אינו מרוצה ממצב הפוליטי.

אין לי ארץ אחרת, גם אם אדמתי בוערת.

 

* להבריז להם – נתניהו מנסה בכל דרך להימלט מאימת הדין. עוד הוא מקים קואליציה שבסיסה – הצבתו של מעל החוק, הוא עושה כל מאמץ להתחמק מהשימוע, למזמז ולמסמס אותו. לבקשתו, נדחתה מסירת החומר המשפטי לפרקליטיו עד אחרי הבחירות. ומאז הבחירות, פרקליטיו לא באו לקחת אותו, בתירוצים שונים. וביום האחרון לתיאום מועד השימוע, הם ביקשו לדחות אותו, כי אין להם די זמן. וכך, אם השימוע ייערך במועד, נתניהו יציג זאת כהוכחה לכך ש"מדינת העומק" שכביכול "תופרת לו תיקים", אינה מאפשרת לו הליך הוגן. ואם אחרי השימוע יוגש נגדו כתב אישום, הוא יטען שלא ניתן לו זמן לעבור על החומר, מה שמוכיח ש"המשחק מכור".

אילו יכולתי לייעץ למנדלבליט, הייתי מציע לו להיעתר חלקית לבקשה ולדחות בחודש את השימוע. להבריז להם; שיחפשו תירוץ אחר.

ונקודה למחשבה – במשך חודש פרקליטיו של נתניהו לא לקחו את החומר, ומשום מה לא היתה כל הדלפה. מעניין כמה זמן יחלוף בין קבלת התיקים לשטף ההדלפות (שכמובן הפרקליטות תואשם בהן, כרגיל).

 

* מטיף לחורבנה של ישראל – הצורר ג'רמי קורבין, מנהיגה האנטישמי של מפלגת הלייבור הבריטית (ומי שגדעון לוי מגדיר "דמות מופת"), גינה את ישראל על "ירי במפגינים". "מפגינים" הם המתפרעים המנסים לפרוץ את גדר הגבול לחדור לישראל ולהפר את ריבונותה, משליכים רימונים ומטענים לעבר חיילי צה"ל. קורבין מכנה אותם "פליטים התובעים את זכויותיהם."

משמעות דבריו ברורה. על פי כל הכללים הבינלאומיים, הם אינם פליטים. הפליטות שלהם היא הכרעה פוליטית. ה"זכויות" שלהם, הם מה שהם מכנים "זכות" ה"שיבה". קורבין תומך בהטבעת ישראל במיליוני פלשתינאים, מה שיביא לחורבנה.

אך טבעי, שצורר אנטישמי יטיף לחורבן המדינה היהודית. עצם העובדה שמנהיג אנטישמי כזה הוא מועמד אפשרי לראשות ממשלת בריטניה, מעידה שאירופה לא למדה דבר ממוראות המאה ה-20.

 

* ביד הלשון: רקטות או טילים – לעיתים אנו מערבבים בין טיל לרקטה, ולכן נעשה קצת סדר.

רקטה היא עצם בצורת גליל, שנורה ממשגר לעבר מטרה ונע באמצעות מנוע רקטי.

טיל הוא עצם דומה, אך חכם, יש בו מערכת הנחיה המכוונת אותו אל המטרה.

האמל"ח שנורה אלינו מעזה ומלבנון הן רקטות.

המילה טיל נקבעה בוועדת המינוח של צה"ל בשנות החמישים, והיא נקראת כך על שם פעולת ההטלה (כמו הטלת כידון). שמו הקודם של הטיל היה קליע. זאת למדתי מקריאת עיתונים משנות החמישים במסגרת מחקריי.

ובהקשר אחר לגמרי, ספורטיבי, רקטה היא גם מחבט של משחקי טניס, פינג פונג, מטקות וכו'. מי שאיחדו את שני פירושי המילה רקטה היו שלישיית "הגשש החיוור". באחד המערכונים, "המשוגעים לדבר", מופיעה השיחה הבאה:

 

– שמחה תעשה טובה, תשים את זה בצד.

– אתם לא נורמלים. זה רקטה ומגבת.

– שמחה תעשה טובה, שים את זה בצד, רוצים לשבת רגועים.

– אבל זה רק רקטה ומגבת.

– נו תשים את זה בצד! רוצים להיות רגועים, שים את זה בצד.

 

– בום! –

 

– משוגע... ממש משוגע. מסתובב עם תיק מלא רקטות.

 

אורי הייטנר

 

* * *

נורית גוברין

עידן התמימות

על שלושה ספרי נופלים בדור מלחמת העצמאות:

'נֹעם' (גרוסמן) (1948); 'ביקוד': רפי מלץ (1949); 'נפש ותהום: איתמר גולני' (1949)

שיחת רדיו ביום רביעי, ערב יום העצמאות ג' באייר תשע"ט (8.5.2019)

עם אסתי עורכת תוכנית התרבות של גואל פינטו

 

ספרי הנופלים בקרבות מלחמת העצמאות, שהחלו להופיע עוד לפני תום המלחמה, השפיעו על דור שלם של קוראים צעירים ועיצבו את אישיותם. אני שייכת לאותו דור שנולד מאוחר מדי מכדי לקחת חלק במלחמת העצמאות, אבל כבר בגר דיו כדי לחוות את חוויותיה של מלחמה זו. זה דור שנולד באמצע שנות ה-30 של המאה הקודמת, גדל לתוך מלחמת העולם השנייה, והתבגר בתוך מלחמת העצמאות. היה זה דור שקרא, ספרים ועיתונים, דור שכתב, יומנים ומכתבים, והקשיב לרדיו בשקיקה. זה דור הסבתות והסבים של הצעירים היום. היה זה דור שנולד "לאחוז בשולי ההיסטוריה."

כאמור, היה זה דור כותב, שהעלה את רגשותיו על הכתב ביומנים וברשימות. היה זה דור של כותבי-מכתבים. מכתבים שבהם ביטא  את רגשותיו הכמוסים, אלה שבחיי היום יום, נמנעים מהם והם נשארים צפוּנים בלב.

מכתבים היו אז כמעט הקשר היחיד בין הבן להוריו ובעיקר בין הגבר הצעיר לחברתו. במכתבים הירשה לעצמו הכותב, לשחרר את אשר על לבו, להודות ואף לבקר אותם ואת החברה, ולהביע בכתב את געגועיו ואהבתו לנערתו. היה זה דור מאופק, צנוע, משכיל בעל יכולת ביטוי.

המכתבים והרשימות שבספרי הנופלים, שכאמור, לא נועדו לפירסום ברבים, היו מסמכים אוטנטיים. האמת הפנימית של הכותב באה בהם לידי ביטוי. ולכן כוחם היה גדול כל כך. אמנם, המכתבים נבחרו בקפידה, וידו של עורך היתה בהם, אבל הם העידו על כותביהם שכך היו וכך חשבו. ספרים אלה נעשו, כבר אז, כמעט ללא-מרחק, לספרי-פולחן ומקור להזדהות, אבל גם חומר גלם לספרות היפה. חומר גלם, שאותו לשו סופרי הדור: ס. יזהר, משה שמיר, נתן שחם, מתי מגד – אם להזכיר ארבעה שמות בלבד. אחדים מהם גם הכירו אישית, אם מי שקראו בספריהם לאחר מותם. כגון: ס. יזהר ומכתבי יחיעם ויץ, בן-דודו. דומה להם וגם שונה היה משה שמיר, שהנציח את נפילתו של אחיו אליק בספרו: 'במו ידיו – פרקי אליק' (1951). זהו ספר, שנועד להיות ספר זיכרון אישי ומשפחתי, ונעשה לספר המבטא דור שלם. בבחינת יחיד המשותף לרבים.

התדמית של "הצבר", בעיקר בתודעה הקולקטיבית, ובזמר העברי (חיים חפר, חיים גורי), ופחות בספרות היפה, ששם העיצוב מורכב ומסובך יותר, התבססה במידה רבה על ספרי הנופלים. (ראו בספרו של עוז אלמוג: 'הצבר – דיוקן', 1997).

אני מבקשת לדבר כאן על שלושה ספרי נופלים, שהשפיעו עליי מאוד, שליוו אותי לאורך שנים, ושקראתי בהם שוב ושוב. כמוני כבני דורי. ספרים אלה הופיעו עוד לפני מפעל ההנצחה אדיר המימדים של "גווילי אש", שיזם וערך  המשורר ראובן גרוסמן, בעזרתה של המשוררת אנדה עמיר-פינקרפלד. הכרך הראשון יצא לאור בשנת תשי"ב/1952.

הספרים הם: 'נֹעם' (גרוסמן) (1948); 'ביקוד': רפי מלץ (1949); 'נפש ותהום: איתמר גולני' (1949).

אציג בקצרה את הביוגרפיה שלהם.

נועם גרוסמן נולד בברוקלין שבניו-יורק בשנת 1927 לאמו חנה ולאביו ראובן גרוסמן, שניהם ממשפחות סופרים וגדולים בתורה. אביו המשורר והמתרגם הוסיף את שמו של בנו לשמו: ראובן אבינועם גרוסמן. נועם הגיע עם הוריו לארץ ישראל בהיותו בן שנתיים וחצי וגדל כבן הארץ, לרבות לימודים בגימנסיה "הרצליה". הוא נפל בקרב בהרי יהודה בין עטרות לרמאללה ב-4.4.1948.  בן 21. שם חברתו-נערתו של נועם גרוסמן הושמט מהספר.

 

רפי מלץ נולד בירושלים בשנת 1927 ולאחר כמה חודשים עבר עם הוריו יהודית (דיתה) ודוד מלץ לקיבוץ עין חרוד, שבו גדל והתחנך. אביו דוד מלץ היה סופר, סופר הקיבוץ, ונודע בזכות ספרו 'מעגלות', שנכתב על רקע ההווי של עין חרוד, והתפרסם גם בשל הוויכוח שעורר: תיאור ביקורתי ולא תמיד אוהד של החיים בקיבוץ. אימו יהודית (דיתה) מלץ לבית מנש, סופרת מחוננת בזכות עצמה, שלימים נפרדה מאבי ילדיה ויצרה משפחה חדשה. דוד מלץ נישא לרוחמה חזנוב-מלץ, אף היא סופרת. גילה היתה חברתו, אהובת נעוריו, של רפי, שאליה כתב את המכתבים שפורסמו.

רפי מלץ, שהיה בפלמ"ח, נפל בקרב הקשה של נבי סמואל בערב פסח תש"ח (23.4.1948) ונקבר בקבר האחים בקרית ענבים. בן 21 היה בנופלו.

 

איתמר גולני, נולד בשנת 1928 בצפון אורל שברוסיה, לשם הוגלו הוריו הציונים-סוציאליסטים, רעיה ואריה. הם הצליחו לעלות לארץ בשנת 1930 בהיותו בן שנתיים, לקיבוץ אפיקים, שם גדל והתחנך.  היה בפלמ"ח והשתתף בקרבות רבים. באוקטובר 1948 הצטרף ליחידת הצנחנים והכשיר פלוגת צנחנים קרבית. נהרג בתאונת צניחה ב-16.11.1948 באזור רמת דוד וגופתו לא נמצאה. מכתביו נשלחו לחברתו נגה אשל. בן 20 היה בנופלו.

 

יש לא מעט קווים משותפים בין הביוגרפיות של שלושה אלה, לרבות בית ההורים שבו גדלו.  הורים משכילים, אנשי תרבות עברית שורשית, סופרים, קשר טוב עם הבנים. בנים משכילים, מצטיינים בלימודים, אנשי עבודה, ספורטאים, רחבי אופקים, מתעניינים ומעורבים.

בית הורים כזה היה אחת הסיבות לפירסום מהיר ומיידי של הספרים לזכר הבנים.  לכל הספרים נוספו דברי ההורים על הבן ששכלו, ודבריהם של חברים ומנהיגים.

 ויש עוד קווי דמיון. ספרים ראשונים אלה שימשו כמודל לספרי הזיכרון שבאו אחריהם.                                                                      אני מבקשת להעיר כאן, על כמה מהמאפיינים המשותפים לתכנים, המעידים לא רק על הכותבים אלא על דור שלם: אלה שכתבו ואלה שקראו. כמה מספרים אלה אף יצאו במהדורות נוספות המעידות על העניין הרב שעוררו.

יש בשלושה ספרים אלה, ובאחרים שלא הזכרתי כאן, עדויות אינטימיות, גלויות לב, שלא נועדו לפירסום ברשות הרבים, ולכן הן כל כך חזקות ומשכנעות. אלה ההרהורים הכמוסים ביותר של אדם צעיר, בינו לבין עצמו; חשבון הנפש שהוא עורך ביחסו להוריו, לחברה שהוא חי בה, לערכיה, לחבריו ולחברתו.  שני נושאים השפיעו במיוחד על  דור הקוראים הצעירים ואני בתוכו, ועיצבו את תודעתם: נכונות ההקרבה וביטויי אהבת הנעורים הרומנטית.   

הנכונות להקרבה למען המולדת. קשה היום, בדור ציני, אדיש מתנכר ואף עוין, להבין תחושות-אמת אלה של הנכונות להקרבה עצמית למען המולדת. אבל חשוב להאמין, שכך אכן חשו צעירים אלה, שעזבו את לימודיהם ועיסוקם ויצאו להילחם, חדורים תחושת שליחות, במלחמה שידעו שרבים מהם לא יחזרו ממנה.

גם איני רוצה להיכנס כאן לתחושותיהם של ההורים, שאיבדו את היקר להם מכול, אבל בה בשעה היו גאים בבן שחינכו, על אהבת הארץ שלו ועל נכונותו להקרבה. החינוך הצליח. הבן הִפנים את מערכת הערכים שהטמיעו בתוכו, ועמד במבחן הקשה מכול. אבל מה כבד המחיר?! זה נושא לשיחה אחרת, כואבת ומיוסרת לא פחות.

אני מבקשת להביא עדות אחת מכל ספר לשני נושאים אלה של הנכונות להקרבה ושל אהבת הנעורים התמימה והרומנטית.

 

הנכונות להקרבה:

נועם גרוסמן: בצוואה שהשאיר נועם, שנכתבה, "כפי שמעיד תאריך הכתיבה – 12.1.1948 – השעה 14:00 – (סמוך  לקרב שיח' ג'ראח)" , ושעליה נכתב: "לפתוח לאחר מותי", היו חמישה סעיפים. האחרון שבהם היו:

"אל תספידוני. עשיתי את המוטל עלי!" (166). רפי מלץ: גבעת עדה, 16.3.48: "כי עסק לנו כאן בהכרח לחשוב, ולחשוב נכון. להחליט – ולהחליט נכון ומהר. וכשהוחלט – לא להיסוג ולבצע. ביצוע מושלם. בעוז-נפש ובזהירות. כי כל המשחק הזה של כושר-המחשבה, כושר-ההחלטה וכושר-הביצוע – הכל כרוך בחיי אנשים. ולכן החשיבות הגדולה והאחריות הכבדה לכל צורה של מחשבה ופעולה הנעשית במקצוע זה. " (173 -174).

 

איתמר גולני: 10.12.1947: "מכתב מהבית הוא כְּאִי לטובע. [ - - -] מאז שהחלו העניינים עם הערבים, דהיינו, מאז המדינה העברית, חסל סדר מצבי-רוח. אני יודע ומבין שמקומי כעת לא בבית, אלא במקום בו קובעים לי, ואסור לי לבוא בבקשות מיוחדות או בתלונות" (40-41).

 

עדויות לאהבה רומנטית ותמימה: לא פחות מגילויי ההקרבה, תחושת השליחות והנכונות למסור את הנפש למען הרבים, השפיעו על בני דורי ועליי העדויות לאהבה הרומנטית, במכתביהם של הבחורים לנערה שאהבו והשאירו מאחוריהם. היתה זו אהבה רומנטית  במיטבה. גילויי רגש,  שבאותן שנים, היו נדירים בספרות העברית.

היום בדור ציני ומפוכח, שמחליף את המילים באימוג'ים ומתקשה להביע רגשות בעל פה וכל שכן בכתב, ביטויי אהבה וגעגועים אלה נראים תמימים ואולי גם מגוחכים, אבל באווירה של אותן שנים, ושל בני אותו דור, הם היו אמיתיים ואף נועזים, בפרץ הרגשות בכתב שפרץ את מחסום האיפוק שהיה מקובל אז.

 

נעם גרוסמן: 27.12.47. כאמור, שמה של מי שהוא פונה אליה בכינוי: "חביבה", הושמט מן המכתבים. המכתבים מאופקים מאוד, ומתארים בעיקר מאורעות שחווה ופחות רגשות:

"בשבע התחילו בחלוקת המכתבים ובשבע ושלושים נודע לי שאין בשבילי כלום. היתה לי אכזבה. נתברר אחר כך, כי שכחו שק-דואר אחד במכונית שעדיין לא נפתח. וכאותו נס של פך-השמן של חנוכה, היו שם בשבילי שלושה מכתבים. ואחד מהם ממך!

התכנסתי באיזו פינה שקטה וקראתי." (156).

 

רפי מלץ: עין-חרוד. יום ראשון, 8 בינואר 1945. – הצהרות האהבה שלו ישירות ונועזות יותר.

"נזכר אני בטיול לנגב, בו כבר הרגשתי שמוכרח אני להיפגש עימך, והיה לי קשה מאוד לעמוד על ידך יומיים שלמים כמעט בלי לדבר עימך מלה. זוכרת את, כשנסענו ל'דורות', בלילה, עמדת על ידי, רציתי אז מאוד לדבר איתך, אבל יודעת אַת אֶת פחדי, אולי אהיה למעמסה. אמנם, אינני יודע – חשתי שגם בקרבך מתהווה משהו, אבל הפחד עוד נשאר." (41).

וכן: 1945. "... לו ידעת כמה מושלת את על חיי, כמה כל מחשבותיי סובבות על ציר אחד, והוא – את. יושב אני לפעמים בכיתה או בחדר-האוכל ואינני יודע היכן אני יושב. כל רוחי ומעייניי נתונים באותה דמות רחוקה ואהובה שממלאה אותי. ולחינם כל כך חוקר אבא ומשתדל לדעת מי ומה." (46)

 

איתמר גולני: הוא ניצב ביניהם: אינו גלוי כרפי מלץ, אבל גם פחות מאופק מנועם גרוסמן.

11.10.1944. "פותח אני לפנייך את עצמי, את הרגשותיי, את מחשבותיי הדקות ביותר, –המקבלת את אותן ברצון מלא? בשמחה? יודע אני שאילו הייתי יושב כעת לצידך, אולי מבט אחד בלבד היה מביע יותר מאשר כתבתי עד הנה." (102).

 

מה כבר אפשר להוסיף לאחר קריאה בשלושה ספרים אלה ובאחרים?!

הלב נשבר!

נורית גוברין

 

 

* * *

הוכרזו זוכי פרס ז'בוטינסקי תשע"ט:

ד"ר משה יגר ופרופ' אליעזר טאובר

חבר השופטים לפרס ז'בוטינסקי, מטעם עמותת המסדר ע"ש זאב ז'בוטינסקי, לשנת תשע"ט, בדק כ-30 ספרים שהוגשו כמועמדים לקבלת הפרס היוקרתי ובחר בשני זוכים: ד"ר משה יגר ופרופ' אליעזר טאוב. הם יחלקו ביניהם את הפרס בסף 30 אלף ש"ח.

ד"ר משה יגר זכה בפרס על ספרו: "ג'ון הנרי פטרסון, הגדודים העבריים והציונות", בהוצאת מכון ז'בוטינסקי בישראל.

פרופ' אליעזר טאובר זכה בפרס על ספרו: "דיר יאסין – סוף המיתוס", בהוצאת כנרת, זמורה-ביתן.

עם חבר השופטים לפרס ז'בוטינסקי נימנו: ד"ר שרה אוסצקי-לזר, ד"ר גבריאלה ברזין, ד"ר צבי צמרת, מר יוסף קיסטר והרב ד"ר חיים שיין.

פרס ז'בוטינסקי מוענק אחת לשנתיים על-ידי המסדר על שם זאב ז'בוטינסקי. בין הזוכים בו בעבר: אפרים קישון, נעמי שמר, אב"א אחימאיר, בנימין נתניהו, יגאל ידין, יעקב אורלנד, עוזי נרקיס, רפאלה בילסקי, נתן ברון, נדב שרגאי, אסתר זילבר ויתקון, אורי מילשטין,  ורבים אחרים.

ספרו של ד"ר יגר הוא ביוגרפיה של מפקד גדוד נהגי הפרדות (1915) והגדוד העברי של "קלעי המלך ה-38" (1918), במלחמת העולם הראשונה. יחד עם זאב ז'בוטינסקי ויוסף טרומפלדור הוציא פטרסון לפועל את חלום הקמת כוח עברי לוחם, לראשונה מאז בר כוכבא. "בכל ההיסטוריה היהודית לא היה לנו ידידי נוצרי בעל הבנה ומסירות כמוהו" – אמר עליו ז'בוטינסקי.

ספרו של פרופ' טאובר שם קץ למחלוקות סביב אחת הפרשיות המכוננות במהלך מלחמת העצמאות, תקיפתם של אירגוני האצ"ל ולח"י את הכפר הערבי דיר-יאסין בפאתי ירושלים. מחקרו מגלה כי אין פער גדול בין הלוחמים היהודיים לבין עדויות הניצולים הערבים באשר למה שהתרחש באמת באפריל 1948, ונותן לקורא תיאור מלא ומהימן של הפרשה.

טקס הענקת הפרס יתקיים בסוף החודש, 30.5.2019, בשעה 19.00, באולם הפיס "אהל שם", רח' רוקח 118 ברמת-גן. הכניסה חופשית.

 

 

* * *

אילן בושם

10 שירים ל"חדשות בן עזר"

 

*

אָמַר אֶחָד לַחֲבֵרוֹ:

מִלִּים גְּדוֹלוֹת לֹא מְזִיזוֹת לִי,

אֵינִי הוֹלֵךְ שֶׁבִי אַחַר סִיסְמָאוֹת

וְגַם לֹא בָּא לְשַׁנּוֹת סִדְרֵי עוֹלָם;

אֲנִי מִמֵּילָא עוֹבֵר בָּטֵל בְּשִׁשִּׁים,

דַּי לִי בְּמַשֶּׁהוּ קָטָן

לְהַרְגִּישׁ שֶׁאֲנִי קַיָּם,

נוֹפֵל וְקָם עַל שֶׁלִּי.

 

הַסֵּנִילִי

אִישׁ רָזֶה וְיָפֶה

גּוּפוֹ נוֹטֶה

בְּיָדוֹ מַטֶּה

הוֹלֵךְ לְאִטּוֹ

עִתּוֹ אִתּוֹ

פִּתְאוֹם אִשָּׁה קוֹרֵאת:

"סֶמְיוֹן?!"

הוּא נֵעוֹר מִשַּׂרְעַפָּיו

מִתְנַעֵר

בּוֹהֶה (בָּאִשָּׁה)

וְתוֹהֶה:

מִיהוּ הַסֶּמְיוֹן הַזֶּה?

 

הַנִּשְׁכָּחִים

הוּא מֵת מִזְּמַן

וְהַזְּמַן לֹא עוֹשֶׂה טוֹב

לַמֵּתִים מִזְּמַן.

 

בֵּין חֲבֵרִים

אֶחָד נֶעֱלַב

וּבִטְרִיקָה עָזַב

וּשְׁנֵיהֶם נוֹתְרוּ לְנַפְשָׁם.

 

*

שְׁכֵנִים שְׁכֵנִים

דִּירוֹת דִּירוֹת

דְּחוּסִים דְּחוּסִים

קוֹלֵי קוֹלוֹת

אִלּוּ אֶפְשָׁר הָיָה, חָשַׁב בְּלִבּוֹ דַּיָּר

לְהַחֲלִיף דִּירָה כְּמוֹ שֶׁמַּחֲלִיפִים אוֹטוֹבּוּס.

 

בקופת חולים

טוֹנוֹת שֶׁל אֲנָשִׁים

צוֹבְאִים עַל הָאֶשְׁנַבִּים,

יוֹשְׁבִים עַל הַסַּפְסָלִים

מִי עַל מַקְלוֹ מִי עַל תַּרְמִילוֹ

פְּנֵיהֶם אֶל הַדְּלָתוֹת הַנְּעוּלוֹת שֶׁל הָרוֹפְאִים,

נְעוּלִים עַל מַחֲלוֹתֵיהֶם

מְיַחֲלִים לְעַצְמָם

לָצֵאת מֵהֶן בְּזוֹל.

 

מָה שֶׁהָיָה

פַּעַם יָשְׁבוּ שָׁם

הַמִּי וָמִי

הַיּוֹם זֶה סְתָם

בֵּית קָפֶה.

 

מֶלְצַר חָדָשׁ

הַקְּלִיֵּנְט הַוָּתִיק יָשַׁב וְיָשַׁב

הֵרִים רֶגֶל עַל רֶגֶל

תּוֹפֵף בְּאֶצְבָּעוֹ עַל הַשֻּׁלְחָן

נִמְתַּח וְהִתְמַתֵּחַ

מְחַכֶּה עַד בּוֹשׁ

לַקָּפֶה שֶׁהִזְמִין

שֶׁבּוֹשֵׁשׁ לָבֹא.

 

אַחֲרֶיהָ

הָאִישׁ הָיָה רָהוּט

כִּי הָיָה לָהוּט

אילן בושם

 

* * *

נעמן כהן

"התנועה הפרוטסטנטית נגד עצמאות ישראל"

בערב יום העצמאות התקשר אליי שכני פאן קנטורוביץ בן ה-102 שיאריך ימים. הוא הזכיר לי את היום בו רקד ברחוב ב-29 בנובמבר 47', וביקש ממני שאתן את מוט הדגל שיש לו לראש ועד הבית שיתלה אותו בחזית הבניין, עשיתי כבקשתו, אבל כשפניתי אליו הוא אמר לי שהשנה הוא לא תולה דגלים כמחאה.

לא הבנתי מחאה נגד מה, האם נגד עצמאות ישראל? תיארתי לי שזו סוג של מחאה פוליטית, אבל לא התעמקתי בדבר. אני מעולם לא נכנס לפוליטיקה עם משפחה ועם שכנים. מוטב שלא, אבל אמרתי לו שלמרות זאת, אני מאחל לו חג עצמאות שמח. (מעניין אם הוא גם לא יחגוג  את חג פסח כמחאה על האירוע ההיסטורי של יציאת מצרים?)

בעיון ברשת האינטרנט ראיתי שאכן השנה, לאור תוצאות הבחירות, קמה תנועה פרוטסטנטית (מחאה) נגד חג העצמאות (אולי גם נגד העצמאות כשלעצמה, ובעד כיבוש-ערבי-מוסלמי).

פרופסור דניאל גוטווין, הנאבק לכינונו של משטר סוציאליסטי בארץ כתב: "ציוצים מימין ומשמאל מדווחים על אי-כיבוד הצפירה וירידה במספר הדגלים. ייתכן שזו 'מחאה שקטה', שמבטאת מספר תהליכים. למשל: הצלחת משטר ההפרטה לפורר את ישראל ליחידים, שהפנימו את המסר התאצ'ריסטי ש'אין דבר כזה חברה, יש רק יחידים ומשפחות,' ומואסים בסולידריות המאולצת שמזייף 'שלטון הנאמנות'."

https://twitter.com/gutweind/status/1126361971903930368

למיטב ידיעתי "אבירי ההפרטה" חיים וישניה-רמון, ארמנד-עמיר פרץ, וחיים אורון, ג'מוס – שמסרו את נכסי חברת העובדים בחצי חינם לבעלי ההון הישראלים והזרים, דווקא כן הניפו דגלים, מכאן שלא ההפרטה הכלכלית היא שהביאה ל"פרוטסט" נגד עצמאות ישראל, ומכאן שגם לא הלאמה היא שתביא להנפת דגלי הלאום (אולי לדגלים אדומים, ולדגלי אש"פ כאות סולידריות עם האוייב בדומה למסורת של חד"ש).

אינני יודע למדוד את התופעה במציאות, מהי עוצמתה בפועל, אבל ללא ספק ברשתות החברתיות השנאה לנתניהו הביאה רבים לרגשי ניכור ושנאה למדינה, והזדהות עם אויביה. (אינני בטוח שעד כדי רצון לאיבוד עצמאות ורצון לחיות תחת כיבוש ערבי. בטוחני שאותם פרוטסטנטים המוחים נגד חג העצמאות יהיו גם הראשונים שיעזבו).

תגובה בולטת של אחת מ"התנועה הפרוטסטנטית נגד חג עצמאות ישראל", היתה התגובה של העיתונאית לשעבר, סילביה-שניידר-חיה-קשת בת ה-89.

 סילביה-שניידר-חיה-קשת, החלה את הקריירה שלה ב"עולם הקולנוע", משם עברה ל"העולם הזה", של הלמוט אויסטרמן (אורי אבנרי), משם עברה ל"ידיעות אחרונות", ולאחר רומן רומנטי עם גרשום שוקן עברה ל"הארץ", ומשנגמר הרומן הרומנטי איתו היא חזרה ל"ידיעות אחרונות", ומשפרשה היא ממשיכה להתבטא ב"ספר פנים" ובטוויטר, שם התבטאה כך ביום העצמאות: "71 שנה זה הרף עין בהיסטוריה. אך מדינתנו הצעירה נראית רקובה כרייך של אלף שנים. דמוקטטורה פשיסטואידית, מיליטריסטית, תיאוקרטית קיצונית, גזענית, פאלוקרטית וקלפטוקרטית. בזה ומתעמרת בחלשים, כובשת כ-5 מיליון פלסטינים ומדכאה בדואים. ויש לה עוד החוצפה המתחסדת לשחק את הקוזאק הנגזל."

https://twitter.com/SylvieKeshet/status/1126189939241123840

סילביה-שניידר-חיה-קשת נודעה כבר בעבר בהתבטאויות קשות. היא טבעה את המושגים: "ביביהו", "נהנתניהו", "מתנחבלים", "דגנרלים", ועוד. אבל ההתבטאות האחרונה משותפת לה ולרבים משונאי נתניהו המוחים נגד העצמאות, קל וחומר גם לכל שונאי ישראל השואפים לחסלה.

(קשת הותקפה מספר פעמים פיזית ואוימה בשל תוכן טוריה. כאשר קראה לרחבעם זאבי "החנרל המקסיקני קסטנייטס", הוא שלח את חברו טוביה אושרי להניח לה לבנת חבלה, והיא טענה גם כי בשנת 1963 ניסה יוסף למפל-לפיד לאנוס אותה בלונדון, שם שהה אז ככתב "מעריב").

דמות נוספת ב"תנועה הפרוטסטנטית נגד עצמאות ישראל" היא זינב נסראללה, בתו בת ה-33 של מזכ"ל חיזבאללה. בראיון עימה היא אומרת שישראל תימחק: "גורלה של ישראל ברור לנו. הצבא שפעם היה בלתי מובס יימחק מעל פני האדמה ואנחנו נתפלל באל-אקצה, אין בכלל ספק לגבי זה." ארה"ב בעיניה של זינב היא "השטן הגדול", וישראל בעלת בריתה,

https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-5506862,00.html

 

המוסר והתנועה הפרוטסטנטית נגד עצמאות ישראל

יגאל סרנה, העיתונאי הלוחם בנתניהו, ודן זלצר, איש "תעיוש", שעבד כצלם בשטחים, הם אנשי מוסר, שניהם תומכים בכיבוש ערבי-מוסלמי של הארץ, מרוב מוסריותם הם החליטו לרדת לפורטוגל, ארץ נהדרת וזולה. (10 דונם ב-15 אלף יורו) והחשוב ביותר בטוחה, אין בה בעייה של ערבים, בעוד שבארץ הפשיזם האיסלמו-נאצי מאיים לרצוח את כל היהודים.

אמנם כל  פורטוגל היתה תחת כיבוש ערבי-מוסלמי, אבל הפורטוגזים (בניגוד לישראלים) שיחררו את ארצם מהכיבוש הערבי-מוסלמי, פירקו את כל ההתנחלויות הערביות הבלתי חוקיות, וביצעו טרנספר בכל הערבים, או הכריחו אותם להתנצר (הם עשו זאת גם ליהודים) כך שהיום זו מדינה נפלאה ללא ערבים, וללא איום ערבי.

ועכשיו קיימת דילמה מוסרית. האם יגאל סרנה ודן זלצר ימשיכו במולדתם החדשה פורטוגל את פעולתם המוסרית? האם כאקטיביסטים פרו-איסלמים התומכים בכיבוש ערבי-מוסלמי של הארץ, הם ילחמו גם בפורטוגל להחזרת צאצאי הפליטים הערבים אליה, או ימשיכו ליהנות מהביטחון בארץ שהיא נטולת בעיית הערבים, וכך יוכלו גם ליהנות מארץ נטולת ערבים, וגם להרגיש צודקים?

(רועי צ'יקי ארד, "ישראל שברה לנו את הלב, פה אנו מרגישים רצויים", מוסף "הארץ", 10.5.19)

https://www.haaretz.co.il/magazine/.premium-MAGAZINE-1.7209479

 

ואיך אחמד טיבי חגג את חג העצמאות?

אלפים השתתפו בתהלוכת "השיבה" ה-22 באזור ואדי ערה לציון 71 שנים ל"נכבה". המשתתפים בתהלוכה הניפו דגלי פלסטין וקראו קריאות לא לוותר על הזכות השיבה.

התהלוכה הסתיימה בעצרת מרכזית שהתחילה עם ההמנון הפלסטיני "מאוטני".

ח"כ אחמד טיבי, בתהלוכה לציון 71 שנים ל"נכבה": "נתניהו אמר שלאזרחים ערבים יש 22 מדינות – לא. לנו יש מולדת אחת, כאן. אנחנו מדגישים את הזכות שלנו על המולדת ואנו נגד חוק הלאום, שמתייחס לציבור הערבי כאל אורחים, אלא שאנחנו בעלי המקום ונאבקים כדי להיות אזרחים שווים במולדתנו."

http://rotter.net/forum/scoops1/550704.shtml

"התנועה הפרוטסטנטית היהודית נגד חג עצמאות ישראל" ודאי הזדהתה איתו. מעניין גם אם הם יניפו את דגלי אש"פ ב- 15 במאי, יום חגיגת הנכבה?

 

בעיית הפנסיה ומשלם המיסים

כלת פרס ישראל בתחום התיאטרון והמחול בתשע"ט, נעמי פולנסקי-פולני(ת), בת ה-92 מדגישה בכל ראיון עימה את מצבה הכלכלי הקשה. את ההכרח שלה להמשיך להתפרנס בהיעדר פנסיה.

מצבה הכלכלי העכשווי של פולנסקי-פולני בולט יותר על רקע בואה ממשפחה וותיקה בארץ, ומבוססת. סבהּ, ד"ר חיים חיסין, היה ידוע כרופא על החמור. עלה ארצה פעם ראשונה עם הבילויים בשנת 1882, אך עזב כמה שנים לאחר מכן כדי ללמוד רפואה בברן שבשוויצריה, ובשנת 1905 חזר ארצה כרופא. משפחה עשירה שגרה ברחוב רוטשילד בת"א.

איך זה כל השנים לא חשבה לחסוך לפנסיה?

יותר מכל מסמל את מצבה "שיר השוק" של נעמי שמר שהיא העלתה בתוכנית הראשונים של "התרנגולים" מ-1961, ומוסר ההשכל שלו:

 

על כן שתה ואכול ושמח ביין

היום צעיר אתה מחר תזקין

כן רק היום בזול ומחרתיים

על הסכין, על הסכין.

 

הנה שמעו:

https://www.youtube.com/watch?v=51Dn9vbe6GU

אנחנו שומעים על עוד ועוד אמנים ותיקים הנמצאים לאחר קריירה גדולה במצב כלכלי קשה עקב אי חסכון לפנסיה, ומייחלים לעזרת משלם המיסים.

על כל אדם להיות אחראי על עצמו, גם אמנים.

צעירים קחו אחריות על עצמכם חסכו לפנסיה! אחרת "על הסכין, על הסכין..."

(חבל שאת "חדשות בן עזר" קוראים רק זקנים...)

 

ערפלישתי נפגע פעולות איבה ומשלם המיסים

אבו-עסבה, בן ה-48 מהכפר חלחול הסמוך לחברון, החזיק באישור עבודה, שהייה ולינה בישראל כאשר רקטה מעזה פגעה בבניין מגורים בו שהה באשקלון לפני כחצי שנה, והוא נהרג. על פי חוק נפגעי פעולות איבה, בני משפחתו זכאים גם הם להכרה ליווי ופיצוי.

משרד הביטחון הכיר בהם כנפגעי פעולות האיבה, והמשרד יפצה אותם כספית ויעניק להם קצבה חודשית של מעל עשרת אלפים שקלים.

לטענת המשפחה, המוות נגרם לא בשל הרקטה מעזה אלא בשל מחדל חמור של לוחמי כיבוי האש שעזבו את הזירה מבלי לאתרו אחרי נפילת הקסאם. והם הגישו תביעת נזיקין של מיליונים.

http://rotter.net/forum/scoops1/550559.shtml

ייאמר ברורות – יש לשלם לו את המגיע לו אבל לקזז את הסכומים מהתשלומים המועברים לרשות ולחמאס. לא יעלה על הדעת שהערבים יהרגו ערבי, ומשלם המיסים היהודי עוד יפצה אותו על כך.

האמת שבכלל מן הראוי שהרשות והחמאס תשלם פיצויים על כל הנזקים בנפש ובכלכלה שהן גרמו לישראל.

 

הקוד הוורוד – סמל הצביעות

בצל הדיווחים על הטלת סנקציות נוספות על איראן ע"י ארה"ב, שיתף הארגון הפרו-איסלמי התומך בכיבוש ערבי-מוסלמי של הפשיזם האיסלמו-נאצי, "קוד ורוד: נשים למען שלום", החבר בתנועת החרם על ישראל – ציוץ של רשת "אל-ג'זירה" והוסיף את הכיתוב: "סנקציות הן סוג של אלימות" (בתוספת אימוג'י של "ראש מדבר" לפני כל מילה במטרה להדגיש את המסר).

הגולשים כמובן לא נשארו אדישים והצביעו על צביעות הארגון ותמיכתו ב- BDS– אשר ראשי התיבות שלו הן –: "Boycott, Divestment, Sanctions" כלומר: "חרם, משיכת השקעות וסנקציות."

בינואר ובמרץ, ביקרו חברי ארגון ה"קוד ורוד" באיראן, שם השתתפו, בין היתר, בכנס השנתי של "ניו הוריזון" (אופק חדש). האחרון נמצא תחת סנקציות של משרד האוצר האמריקאי ומואשם בכך שהוא משמש ככיסוי של "כוח קודס", הכוחות המיוחדים של משמרות המהפכה, במטרה לגייס סוכנים לשורותיו – כפי שקרה עם קצינת המודיעין לשעבר בחיל האוויר האמריקאי, מוניקה וייט, אשר ערקה לאיראן לאחר שהשתתפה בכנסים של הארגון. משרד האוצר האמריקאי אף האשים את הארגון כי בכנסיו נשמעות הערות אנטישמיות והכחשת השואה.

כך נשמעו מקימי "ניו הוריזון", נאדר טלבזאדה ואחמד מונטזמי, בטלוויזיה האיראנית מוקדם יותר השנה, כשהם מאשימים את הסנקציות נגדם כמהלך ציוני של שר האוצר היהודי-אמריקאי סטיבן מנוחין, טוענים שאויביהם הראשיים הם הישראלים-האמריקאים בארה"ב וכי כנסיהם אינם אנטישמיים מכיוון שמשתתפים בהם יהודים כנורמן פינקלשטיין ומיקו פלד (בנו של מתי פלד).

טלבזאדה אף טען כי פיגועי ה-11 בספטמבר היו מפוברקים (מסתמך על מומחים לכאורה הטוענים כי הושתלו חומרי נפץ במגדלים) וכי 3,000 יהודים הוזהרו יום לפני שלא להגיע לאזור (מסתמך על הקונספירציה של האנטישמי כריסטופר בולין).

בשנת 2018, התווסף הארגון "קוד ורוד" לרשימת 20 הארגונים תומכי החרם שכניסתם לישראל מנועה.

http://rotter.net/forum/scoops1/550591.shtml

וכאן אני חייב להזכיר את ביקור אותה תנועה בישראל, וההפגנה אותה ניסו לעשות:

 

נעמן כהן

כיצד בשתי דקות, חירבתי הפגנה אנטישמית

("חדשות בן עזר", 456)

https://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/hbe00456.php

ביום חמישי בערב הסתובבתי בין דוכני שבוע הספר העברי בכיכר רבין והנה אני רואה קבוצה מאורגנת של שתים עשרה נשים ושני גברים הולכים בסך. החבורה צועדת בשתי שורות, ובראשם גיברת עם מכשיר הגברה. הנשים, לבושות בבגדים צבעוניים וכל אחת תיק גב על גבה. החבורה הולכת לאט, עם שלטים, שעליהם כתוב:

AHAVA – there is no Love in occupation

והן הולכות וצועקות קריאות קצובות:

Peace – no occupation

כמה מהצופים החלו לחרף ולקלל אותן. איני יודע מה קרה לי, (אולי מפני שהנשים נראו מאוד נחמדות ומקרינות "אהבה"), אבל, בלי לחשוב שנייה, באופן ספונטאני, הצטרפתי אליהן, והתחלתי ללכת בסך איתן. לאט לאט התקדמתי עד שהגעתי לאמצע התהלוכה, בין שני הטורים.

הן צועקות:

Peace – no occupation

ואני צועק מביניהן לעבר הקהל:

Peace – not Islamic jihad!

והן ממשיכות:

Peace – no occupation

ואני ממשיך:

Peace – no Arab occupation

והן ממשיכות:

Peace – no occupation

ואני אחריהן שוב ושוב:

Peace – not Islamic jihad!

הן צועקות ואני צועק איתן. לאט-לאט התקרבתי אל המנהיגה כאשר אני מגביר את קולי שהחל מאפיל עליהן. הן הביטו בי במבטים מלאי "אהבה", אבל היות שלא יכלו לעשות דבר, (הן, בדומה לאינקוויזיציה, טוענות הרי שבאו בשם האהבה והשלום) הן המשיכו ללכת ואני ממשיך איתן – ביניהן. הן מרימות את הידיים ומסמנותV  באצבעותיהן, ואני עושה כמותן.

תוך שתי דקות הן הבינו שהמסר שלהן נעלם. קהל הצופים עלול להבין שזו הפגנה בעד "שלום ואהבה" אבל, נגד הג'יהאד האיסלמי... מיד הן הפסיקו ללכת ופירקו את ההפגנה.

אז ניגש אליי אמריקאי מבוגר, מושיט לי את היד ואומר: "שמי קן."

אמרתי לו: "נעים מאוד, אתה ודאי נגד אמנת החמאס שבסעיף 7 מכריזה על מטרתם: השמדת היהודים?"

"אני בעד שלום," הוא ענה לי.

"ולכן אתה נגד החמאס, הלא כן?"

הוא לא ענה עניינית, ושב ואמר סתמית: "אני בעד השלום."

אמרתי לו: "גם אני בעד שלום, אבל אם אתה בעד השלום עליך להפגין נגד הג'יהאד האיסלמי."

הוא לא ענה יותר. שאר בנות הקבוצה הסתכלו בי כלא מאמינות, ופשוט קמו והלכו להן.

מוסר השכל: לצעוק סתם נגד מפגינים זה ללא תועלת. יש להצטרף, ולצעוק איתם את דבריהם נגדם!

למחרת קראתי ב"העיר" שזו קבוצה של נשים "אוהבות", שנקראת codepink ופעילותן היא נגד הסיוע האמריקאי לישראל ובעד חרם צרכנים על חברת טיפוח מוצרי הקוסמטיקה AHAVA, הנמצאת בשטחים [בחוף המערבי של ים המלח, בין עין-גדי לקליה] ולכן לטענתן היא מטפחת "שנאה".

לצערי הרב אינני יכול לפרסם פעם נוספת את שכתבתי על תומך החרם הערבי הכותב כאן, כי הוא איים בתביעה משפטית נגד העורך אם אפרסם את שמו.

 

סרט תדמית לקידום ישראל

האם סרטון התדמית שהופק כדי לקדם את ישראל לבאי האירוויזיון יצליח?

הסרטון האנטישמי מדבר על "ארץ הכיבוש והמלחמה", ארץ הערבים והיהודים, שהיהודים ברחו מרוסיה (ולא מארצות ערב) וש"אמנם רובנו יהודים אבל רק חלק רודפי בצע" (חלק מהערבים כמובן שלא).

נכון נכון, הכל כאילו בהומור:

https://mobile.twitter.com/kann/status/1126745772228145152

שפטו בעצמכם.

 

נעמן כהן

התנחלות תל אביב, מרכז הגדה המערבית.

(רבת עמון ודגניה הן בגדה המזרחית).

 

 

* * *

תקוה וינשטוק

"מזרחי בגימ"ל"

בעקבות רשימתי בעיתון "הבוקר" 5.5.1949

זה היה בשנה הראשונה לאחר קום המדינה, ואני עיתונאית מתחילה בעיתון "הבוקר". כמקובל אז לגבי עיתונאים מתחילים, נשלחתי להביא כתבות מבית המשפט.

בית משפט השלום של תל אביב שכן במבנה ישן בן קומתיים ברחוב יהודה הלוי. באולם הקטן נדחקו כמה מנייני אנשים, רובם גברים. את תשומת ליבי משך נער שחום ורזה במכנסיים קצרים מטולאים טלאי על גבי טלאי בצבעים שונים ובחולצה שידעה כביסות רבות. לראשו היה כובע מוזר מתוצרת בית, מודל יחיד במינו בעיר.

"ניסים מזרחי! מזרחי!" הרעים קולו של הכרוז בבית המשפט.

בהושטת זרוע הִפנה את הילד לחדר שאליו ייכנס. חדרו של השופט אליעזר מלחי.

הילד נכנס ואני אחריו, סקרנית לדעת מה לו ולבית המשפט.

כבוד השופט ישב על במה וכופף את ראשו לצפות בילד הנמוך הניצב על הריצפה. הסתבר שהילד הינו עד במשפט של גנב, שקופת שרצים תלויה לו מאחוריו.

"מה שמך?" שואל השופט.

"ניסים מזרחי."

"ומה שם הנאשם?"

"קוראים לו סיטין סיטין."

"בן כמה אתה?" שואל השופט.

"בן שתים-עשרה." משיב הילד, שנראה כבן תשע-עשר.

"הישבע!" מאיץ בו השופט. "עליך לאמור רק את האמת! אם תשקר יבוא שד ויחתוך לך את הלשון ולא תוכל לאכול ולא לדבר."

הילד גלגל בבעתה את חלבוני עיניו, ואני, לא מאמינה למשמע אוזניי, רושמת בדיוק, מילה במילה, את דברי כבוד השופט – שד, חיתוך לשון... מה קורה כאן? אפילו בשוק הכרמל אין דיבורים כאלה! חזרו ימי הביניים עם השדים והרוחות? כך מדבר שופט, מרצה בבית הספר הגבוה למשפט וכלכלה בתל אביב, מחבר ספרי משפט?!

"איפה פגשת את הנאשם?" שואל השופט, והילד מספר שהוא גר בסלאמה. הלך לקחת תלתן לעז שלו ופגש את הנאשם.

"ומה שם הנאשם?"

"קוראים לו סיטין סיטין." משיב העד הקטן. הוא שמע שהמשטרה מחפשת את סיטין והלך להודיע לה שראה את סיטין וגם חתם על הודעה היכן ראה אותו.

"זו חתימתך? "שואל השופט, חושש  כנראה שהילד זייף את חתימתו וכלל איננו  ניסים מזרחי.

הילד מסתכל. "כן. חתימה שלי. אבל לא חתמתי כל כך בסדר... התבלבלתי."

השופט דורש שיחתום שוב. נסים מסתכל בעט הפארקר 51 שהשאיל לו השופט, מהרהר, אוחז בעט וכותב אות אחת: מ"ם. מפסיק לרשום לרגע ושוב מושך בעט. עוד אות. כל העיניים נעוצות בו. כולם עוקבים אחריו. העט זע. הילד מתרכז. כף ידו המלוכלכת נעה. סוף סוף סיים את המלאכה.

אין זיוף. בשתי החתימות מופיע "מזרחי" בגימל – "מגרחי." אולי מתוך בורות ואולי מחשש לכתוב "זין" במקומות מכובדים כמשטרה ובית המשפט.

הילד הוא עד מטעם המשטרה. סנגורו של הנאשם חוקר אותו:

"היית קודם במוסד?"

"במוסד הר-טוב." מודה ניסים.

"למה?" שואל עורך הדין בקול תקיף. הנה יוכיח כי העד לא אמין. "למה?" חוזר עורך הדין ושואל.

ניסים מהסס. "אני לא יודע... אמרו שאני מסתובב ברחובות... אבל עכשיו כבר לא! עכשיו לא!"

"הוא פושע! ברור!" מצהיר עורך הדין, "ועכשיו תגיד לי: מה ההבדל בין אמת לשקר?"

ניסים,  שאף את שמו לא הצליח לשרבט. חלש כנראה גם  בהגדרות פילוסופיות ואינו ממהר לענות.

"לעד לא ברור אפילו מהי אמת!" קובע עורך הדין.

כבוד השופט משמש תנא דמסייע לעורך הדין הנכבד וגם הוא שואל: "אתה לא יודע מה זה ילד משקר? יש לך חברים שמשקרים לפעמים?"

"אין לי חברים בכלל," עונה ניסים. "רק אלה שבמוסד."

ועורך הדין: "ובמוסד שיקרו?"

"לא. הם לא שיקרו!"

עורך הדין ממשיך בתחקיר: "למה קוראים לנאשם סיטין סיטין?"

הילד מהרהר ושואל את עורך הדין: "באמת למה? גם השם שלו סיטין וגם ואותו דבר שם המשפחה? אני לא יודע," הוא מסכם. "אולי מפני שהוא גנב..."

"עד שלא יודע כלום!" מפטיר עורך הדין. "מתי ראית את הנאשם?"

"ביום חמישי."

"ואיזה יום היום?"

"שלישי."

"נכון." מודה עורך הדין בצער. העד בכל זאת יודע משהו.

"ואיזה חודש כעת בשנה?"

הילד: "לא יודע."

"אם כן סיימתי!" מצהיר עורך הדין. כבר שאל מספיק וכבר עירער את מהימנותו של עד התביעה. "אתה חופשי!" הוא מודיע לניסים.

חופשי! ניסים בודק באצבע את לשונו, היא במקום, ויוצא בריצה מעינויי הדין. ניסיתי לרדוף אחריו ולדובב אותו אך הילד זריז ממני ונעלם.

 

חלפו כשבע עשרה שנה אחרי נאום השד. ב-1966 ראיתי שוב את אליעזר מלחי. הפעם לא בבית המשפט אלא בתצלום בעיתון ולא כשופט אלא כנאשם. עורכת דין שלמדה משפטים  בבית הספר בו לימד טענה כי היא תיווכה במתן שוחד שקיבל השופט מלחי. הטוענת נעשתה עדת מדינה, מלחי הועמד לדין – וכפר באשמה. ההגנה טענה שקשר רומנטי בין הנאשם שהיה נשוי לבין אותה אישה, הוא הרקע שגרם לתלונתה.

המשפט כלל בין היתר הקלטת סתר שעשה קצין המשטרה בנימין זיגל, שלימים יסד את "היחידה הארצית לחקירות הונאה" והטיל את חיתתו במלחמה בשחיתות. המשפט התארך, פרצה מלחמת ששת הימים ובעקבותיה ניתנה חנינה כללית. מלחי סירב לקבל חנינה והמשיך במשפט בתקווה שיזוכה. ואכן ב-1968 זוכה, אך הסתמנה כוונה להעמידו לדין משמעתי.

מלחי ביקש לצאת לגמלאות מוקדמות וכך להימנע מהליך ההעמדה לדין. "אין בכוחי – לא בבריאות ולא בכסף – לעבור שוב בנתיב הייסורים." כתב בבקשתו.

הבקשה נדחתה ומלחי התפטר.

זה מה שקרה לשופט מלחי שכיהן כשופט עוד בימי המנדט. הפרשה עוררה עניין רב במדינה הצעירה. העיתונות שפעה סיפורים על שופט נאשם, אהבה אסורה, נקמת אישה... העיתונאי יגאל לב חיבר מחזה שעלילתו מתבססת על פרשת מלחי. (בג"ץ אסר על הצגתו כל עוד נמשך המשפט).

מה קרה לניסים הקטן איני יודעת. באותה שנה בה העיד במשפט, 1949, חקקה הכנסת את חוק חינוך חובה בישראל. עד אז היו ילדים מצחצחי נעליים, ילדים מוכרי עיתונים, ילדים עובדים כשוליות, ילדות כעוזרות בית, ובעיקר: ילדים משוטטים בחוצות, תופעה רגילה בעיר. אולי קרה הנס לניסים והחוק אכן נאכף עליו. (בשנותיו הראשונות לא הצליח החוק לחול על כל הילדים) והוא למד בבית ספר ושוב לא כתב "מזרחי" בגימל.   

 

תיקון באוטובוסים

בשורה לנכים ולקשישים הנוסעים באוטובוסים: המושבים השמורים להם כבר אינם מעל לגלגלים ואינם גבוהים מרצפת כלי הרכב.

באוטובוסים החדשים הארוכים נמצאים המושבים המיוחדים (הסימון – קשיש נתמך במקל) בפנים האוטובוס. גובהם רגיל ואין  צורך לטפס אליהם.

כדאי גם לציין בהודעה בפתח האוטובוס כי המקומות השמורים בו אינם ליד הנהג אלא בפנים.

תקוה וינשטוק

 

* * *

על ספר האגדות הדיגיטלי

"פעם אחת, לפני הרבה שנים..."

מאת רותי יצחקי-ריכטר

בימים אלה יצא לאור בהוצאה הדיגיטלית "עברית" ספרי "פעם אחת, לפני הרבה שנים..."

הספר כולל מאה אגדות העוסקות בצמחי בר ותרבות בישראל, במלאכות עתיקות, בירושלים לדורותיה, בקשר בין האדם לים ועוד. כל אגדה מלווה בהסבר מדעי קצר, כי אני מאמינה שהשילוב בין מדע לאגדה מעניק לקורא נקודת תצפית מיוחדת, מרחיב את הדעת, ומגדיל את הנאת הקורא.

אפשר להוריד את הספר מאתר ההוצאה ישירות לטלפון הנייד או לאייפד, והוא ילווה את המטייל בשבילי הארץ בכל עת.

מי לא אוהב אגדות?

האגדה היתה בעבר סיפור עממי שעבר בעל-פה מדור לדור. ימי האגדה כימי האדם. עוד לפני שהומצא הכתב חיבר האדם אגדות, וסיפר אותן לילדיו ולחבריו. כשחיכו השואבות לתורן לשאוב מים, כשהשתהו הגברים ליד טחנת הקמח, וכשישבו בני הבית ליד האש הבוערת במערה חוברו או סופרו אגדות, כי הצימאון לסיפור מאפיין את כל הגילאים.

האגדה היתה האמצעי החינוכי הראשון בהיסטוריה. היא הצטיינה במוסר השכל חשוב, ולעיתים שימשה העלילה רק אמצעי כדי להדגיש את מוסר ההשכל, שכלל ערכים כלל אנושיים כגון הצורך לקבל את הזר, החריג והשונה, לשפוט אדם לפי מעשיו ולא לפי קבוצת ההשתייכות שלו, לתמוך בחלש, להאמין בניצחון האהבה ובעיקרון השכר והעונש ועוד. ערכים אלה משותפים לכל התרבויות, ולכן מוצאים אגדות דומות בסיפורי עמים שונים.  

מְְסַַפְּרֵי האגדות הקדמונים ניחנו בכישרון משחק, וידעו לרתק את קהל שומעיהם. סיפוריהם שפעו דמיון ויצירתיות, ולעתים תכופות שינו המספרים בעת הסיפור את האגדה, והתאימו אותה לקהל השומעים ולרוח התקופה.

בעבר התייחס המונח אגדה רק לסיפורים עממיים שעברו בעל פה מדור לדור, אבל כיום הוא מקובל גם כסוגה ספרותית עכשווית, וכולל סיפורים שחוברו על ידי סופרי ההווה. בדומה להם גם ספר זה אינו אוסף אגדות שהילכו בעם אלא כולל אגדות מקוריות שחיברתי. כמחצית מהאגדות עוסקות בצמחי בר ובצמחי תרבות בישראל, והאחרות עוסקות במלאכות עתיקות ובגילויים טכנולוגים קדומים.

ההשראה לכתיבה נובעת מימי ילדותי. כילדה הרביתי לשער ולדמיין איך נוצרו מכשירים ושיטות ייצור שאנו משתמשים בהם עד היום. איך נוצרה הפלדה הראשונה? איך למד האדם להפיק מלח ממימי הים? איך התגלה צמח המרפא הראשון? איך נוצר העוגן הראשון? ומי גילה את תהליכי ייצור הגבינה ותפיחת הבצק? הערצתי את האנשים הקדמונים שהצליחו לפענח את חוקי הטבע, וחיברתי עליהם את הסיפורים המכונסים בספר.

הספר עשיר בתמונות צבע מרהיבות שצולמו על ידי בעלי, אריה ריכטר. התמונות מדגימות וממחישות את נושא האגדה, ויש להן חלק חשוב בהבנת הרעיון המרכזי של הסיפור 

הספר יהיה לעזר רב למורים ולמדריכים, אך גם ילדים והוריהם יוכלו להיעזר בו כשייתקלו בעת הטיול המשפחתי בצמח או בבעל חיים שעליו מספרת האגדה.

הספר כולל 309 עמודים ומחירו 39 שקלים בלבד.

רותי יצחקי-ריכטר

 

* * *

אהוד בן עזר

ספרי דורות קודמים

פרסום חוזר בסדר אלפא-ביתי של המדור השבועי

שהתפרסם במשך שנים רבות במוסף "ספרות ותרבות" של עיתון "הארץ"

עם תמונות הסופרים

"דהיה אל כהינה"

לנחום סלושץ

1933

פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 7.7.1972

לפני 47 שנים

 

נחום סלושץ, אשר נולד לפני כמאה שנה, עלה לארץ בשנת 1891 והיה פועל בכרמי ראשון לציון. הוא למד בז'נבה לשונות המזרח וסיים את לימודיו בסורבון. בפאריס עשה תקופה ארוכה ונשלח שלוש פעמים מטעם "האקדמיה לכתובות עתיקות וספרות יפה" לחקור את הכתובות באפריקה הצפונית, ואגב כך חקר את תולדות ישראל בארצות האלה.

ב-1919 חזר לארץ והיה הרוח החיה בחידוש פעולות "החברה לחקירת ארץ-ישראל", והחופר היהודי הראשון של עתיקות הארץ. נושאי מחקריו וספריו היו אפיגראפיה שמית עתיקה, חיי ישראל בארצות אפריקה הצפונית, בעבר ובהווה, האנוסים בפורטוגל, חקר ארץ-ישראל ועתיקותיה, והספרות העברית לדורותיה. ספרו "דהיה אל כהינה" הוא פרי מחקריו ונסיעותיו באפריקה הצפונית.

בספרו "תולדות היהודים באפריקה הצפונית" (מוסד ביאליק, 1965) מספר פרופ' ה. ז. הירשברג על ה"כאהנה" הברברית: דמותה של אישה זו, המכונה ה"כהאנה", חוזה ומלכת הברברים האחרונה בהרי אוראס (אלג'יריה), תופשת מקום נכבד בתיאור כיבושה של צפון-אפריקה המערבית בידי הערבים. התנגדותם של הברברים נשברת בסופה לאחר תבוסתה של ה"כאהנה", ולפני הכובשים נפתחה הדרך לכיבוש הארץ ולהתקפה על ספרד.

כוסילה, מנהיג ברברי נוצרי, כרת ברית עם הערבים ואף התאסלם, אבל לאחר מכן התקומם והיכה, בעזרת בעלי-בריתו הביזאנטים, את המצביא הערבי המהולל עוקבה, שנפל בקרב. כוסילה עצמו הוכרע כעבור זמן ונהרג במלחמה. אף-על-פי-כן נסוג הגיס הערבי.

כעבור זמן קצר שלח הכליף עבד-אל-מלך (685-705) את חסאן בן נעמאן לאפריקה, והוא כבש את קרתגיני. לאחר נצחונות אלה, יצא חסאן בן דהיא ה"כאהנה", מלכת הג'ראוה, אחד המטות החשובים בין שבטי הזנאתה שהתייהד, הואיל והיא עמדה בראש שבטי הברברים החופשיים שנלחמו בערבים. היא הנחילה מפלה מכרעת לערבים במורדות הרי אוראס, בחופי תוניסיה הדרומיים, בשנת 687/8 או 697/8. (ׁשם. כרך ראשון, עמ' 61).

 

סלושץ מספר בספרו על שני מאורעות אופייניים לדהיה אל כהינה, בתקופת התמרדותה נגד הערבים ובמלחמתה. היא היתה אישה חכמה, רבת דעת ומלאת חן, ועם זאת היתה, כבת המדבר, בריאה וחזקה, קלת-רגליים ורוכבת מצויינת, מיטיבה לקלוע אל המטרה ויפת-תואר להפליא, עד שאמרו עליה כי: "היא יפה כסוס וחזקה כמתגושש."

בספרות ערב נשארו לזיכרון קווים אחדים ממראה פניה: "עיניים שחורות להפליא, שערות ראשה חומות מבריקות, קומתה חסונה כתמר." היא היתה בת יחידה לאביה, אשר ביקש להשיאה ליורש-העצר של מלכות האוראס (אלג'יריה), אך היא מאסה בגדולתו והלכה אחר אחד הבחורים בן העם, שאותה אהבה. העריץ המקנא נזכר אז בחוק "הלילה הראשון", או "משפט הבתולים", שהם זכותו של המלך והרוזן בלבד, וכששמע כי דהיה מבקשת להינשא לבחיר-ליבה, הוציא צו, כי כל נערה בתולה העומדת להינשא לאיש תובא אליו להיכלו בליל כלולותיה.

הכול ריחמו עליה, ורק היא, לא נפלו פניה. אך נאמרו ברכות הקידושין ושליחי המלך באו והבהילוה אל הארמון, והעריץ לא התמהמה והביאה אל חדרו להתעלל בה.

לא עברה שעה קלה ודהיה הופיעה לפני עבדי המלך, ידיה מגואלות בדם, וחרבה, אשר החביאה אותה בבואה מתחת לשמלת-כלולותיה, על ירכה. והקול עבר בארץ, כי העריץ מוטל מת במיטתו. וסלושץ מעיר כי בוודאי זכרה את מעשה הגבורה אשר עשתה בת עמה הקדומה, יהודית, להלופרנס.

 

הסיפור השני קשור לאותו קרב, שבו הנחילה מפלה לערבים. זמן-מה לאחר הניצחון ציוותה להביא לפניה את השבויים מאצילי בני-ערב, וביניהם מצאה בחור יפה-תואר וטוב-שכל, אשר הקסים אותה במראהו. היא שיחררה את כל השבויים, לבד מן הצעיר היפה, קראה לו לגשת אליה ואמרה לו:

"מעולם לא ראיתי בן-אדם יפה-תואר וגיבור-חיל כמוך. רצוני להיניקך למען תהיה לאח לשני בניי."

וכאן מסביר סלושץ, כי על פי משפט היניקה, הרווח בין שבטי הברברים, מאמצים איש זר לבן יורש יחד עם בני המשפחה על-פי נוסח מיוחד, וכך עשתה דהיה: היא ציוותה להביא דייסה של שעורה מרוככת בשמן, מרחה אותה על שני שדיה וקרא לשני ילדיה שיאכלו ממנה כאילו הם יונקים את חלבה ואחר נתנה גם לערבי לטעום ממנו ואמרה בקול: "מן היום הזה והלאה אחים אתם!" – ולא ידעה כי נחש צפעוני היא מכניסה לתוך ביתה, אשר ימיט עליה שואה בעורמתו.

ומוסיף סלושץ:

"סופרי ערב וצרפת מרבים לדרוש במעשה הזה והם נוטים לחשוב כי רק מפני שהיתה המלכה שטופה בהחמדת בשרים – והראיה כי היו לה שלושה בעלים זה אחר זה – חמדה את יופיו את טוב טעמו של השבוי הצעיר, ואינם שמים לב כי על-ידי הדבר הזה בלבד, אשר אימצה אותו לבן לה ולאח לבניה – נעשה השבוי בשבילה קודש כבן, ולא יכלה לנגוע בו. אין ספק אמנם, כי תנועה נפשית זו היה בה הרבה משל לב-אישה, ולולא היה כליד הקאיסי – כך היה שמו – יפה ונחמד כל-כך, לא היתה אולי מקרבתו והיתה נזהרת יותר פן תיכווה בגחלת הקנאות הדתית העומדת אצל הערבים למעלה מכל המידות והחוקים." (עמ' 93-94).

לאחר שנים אחדות שלח עבד אל-מלך תגבורת לחסאן, והפעם הצליח חסאן להכריע את ה"כאהנה" ולשבור את האחדות הברברית, אשר אותה הקימה תחת שלטונה. מסופר כי כליד יפה-התואר היה מרגל בחצרה למען אויבה חסאן. בהרגישה כי עתידה היא להפסיד במלחמה וליהרג, יעצה לכליד לעבור עם שני בניה אל הערבים. ואמנם בכך הצילה את חייהם. היא נפלה בקרב במקום הקרוי כיום ביר אל-כהאנה, ואילו בניה התאסלמו במרוצת הזמן והופקדו על גדודי הברברים שסופחו לגיס הערבי והתאסלמו גם הם.

 

הירשברג מתאר את הפרשה בצורה אובייקטיבית ומדעית, ומביא את שיר הקינה שחיברו היהודים באותה תקופה, אשר סבלו ממלכה מתייהדת זו:

 

"ארורה זו, אכזרית היתה מכל אלה (שקדמו לה)

יחד.

היא מסרה את בתולותינו לחייליה

ובדם עוללינו טבלה רגליה."

 

סלושץ מצטט אף הוא מקור יהודי עממי השר:

 

"היא את בחורינו מסרה לשפיכות דמים

היא את בנותינו נתנה לאנשי צבאה."

 

היהודים הביטו בחשד ובאיבה על המתייהדים מבין שבטי הברברים. בחובת הצבא, שהטילה דהיה על בניהם, ראו אסון נורא, ובהתקרב יום מפלתה הצטרפו גם הם על מתנגדיה.

ואולם סלושץ אינו יכול להסתיר את התפעלותו ממלכה "יהודית" זו,  ועוטף את הפרשה בהרבה סממנים רומאנטיים ולאומיים. מורגש כי יחסו אל דהיה הוא כפול: הוא מעריץ את סיפור גבורתה וניסיונה לאחד את שבטי הברברים, וזוקף את כל הישגיה אלה לזכות ההיסטוריה היהודית. ומצד שני, אינו מעלים כי היהודים בתקופתה סבלו ממנה ומשלטונה ולא ראו אותה כלל כבת לעם היהודי.

 

* נחום סלושץ: "דהיה אל כהינה (יהודית הכוהנת) מלכת אפריקה". פרק גבורה מתולדות בני ישראל הנידחים בערבות "היבשת השחורה". הוצאת "אמנות", תל-אביב 1933. 146 עמ'. ספריה לכל 46.

 

 

* * *

אהוד בן עזר

המושבה שלי

בהוצאת "אסטרולוג" 2000

פרק ארבעים

"רותי גרשוני שלך ער איסט היינער צצקע!"

 

וככה שלחו אותי לכפר-הנוער בהרי-ירושלים.

אילו היה הדבר קורה לפני המלחמה, אולי היו שולחים אותי למוסד החינוכי לעבריינים צעירים בגרמניה: "דער צוקונפט בומצן", פעמי העתיד, שאליו נשלח יוסקה-דרעק בנעוריו אחוזי התזזית.

היה כניראה לחץ ציבורי במושבה על הוריי לסלק אותי מהר ככל האפשר, אחרת קשה להבין מדוע ניאותה הנהלת הגימנסיה לבטל את גזירת הגירוש ללא תעודה, שהוטלה עליי, ולהעניק לי תעודה זמנית ומכתב שמפרט את תכונותיי החיוביות, את יחסי החם לחקלאות ובמיוחד לעיזים ולגידול ירקות (בגימנסיה למדנו גם את המקצוע "עבודת האדמה"), כל זאת כדי שאתקבל בכפר-הנוער החקלאי. ציידו אותי גם בהמלצות, האחת חתומה בידי נשיא התאחדות האיכרים והשנייה בידי יושב-ראש המועצה הכפרית, וגם המלצה מהרב המקומי, שלימד אותי את ההפטרה לבר-מצווה.

 

לימים, כאשר החלו להישמע קובלנותיהם של עולי עיראק ותימן על סבלם בתהליך קליטתם בארץ, ועל הקיפוח שנמשך עד היום – עלה בדעתי שגם חיי שלי השתנו קצת בעקבות עלייתם ויכול היייתי גם אני לבוא בטענות, אוהו! – היכו אותי ואת הזין חטפו לי! – הנה כי כן, אילו הייתי סופר יהודי מזרחי הייתי ודאי מתלונן על הקיפוח. אילו הייתי סופר יהודי אשכנזי הייתי ודאי קושר את כתיבתי לשואה. מאחר שאיני אלא כרוניסטן איכרי עברי מהמושבה, אשתוק, וזאת חרף היותי שייך למיעוט המושכח ביותר בארץ, לעלייה הראשונה. אי אפשר להבין אותי מבלי לקחת זאת בחשבון.

 

ברכבת לירושלים, ומשם בשני אוטובוסים של "המקשר" ו"אגד" – הגעתי לכפר-הנוער ולא חדלתי לבכות בחשאי כל רגע שבו נישארתי לבד. בוכה ואומר לעצמי: גירשתם אותי מבית-הספר, סילקתם אותי מהמושבה, ואמרתם שאני נצר לזרע החצוף והמתנשא של משפחתי. אין דבר. יום יבוא ואראה לכם. כאשר עצמות כולכם תירקבנה – כבר יזכרו אתכם רק מתוך מה שאני אכתוב עליכם ואתאר אתכם. זאת תהיה ההיסטוריה שלכם. סבא המיתולוגי שלי יסר אתכם בשוט ואני אייסר אתכם בעקרבים.

 

מילדותי הייתי נער סגור וחלש. משחקי-תחרות לא אהבתי. במחסן שבחצר-ביתי, ליד הדיר, הקמתי מעבדה, שם התבודדתי ושיחקתי בפלסטלינה ובהמצאות שונות, בראתי ממלכות שבדמיון, מחנות-צבא, תותחים, אוניות-צעצוע העולות באש בפיילות נחושת מלאות מים, מטוסי-נייר ובהם תאים לטייסים זעירים, אנשי פלסטלינה. גם הרביתי לקרוא ספרים, בשכיבה על הספה, עד שטענו בבית כי גופי מתעקם, ובמשפחה התגבשה דיעה שאני אולי לא כל-כך נורמאלי, שהרי מי משחק בפלסטלינה בגיל בר-מצווה ויותר?

לכן קרא אותי לשיחה מוסה, המדריך המבוגר ממני בשנתיים, בתנועת הצופים, והסביר לי את מצבי – "אתה סובל מרגש נחיתות, מתבודד, מסמיק בחברת בנות, אתה לא רוקד. אתה נמצא מחוץ לפעילות החברתית של השיכבה. אני מציע שתתחיל לכתוב פליטונים שבהם תתאר את הפעולות והטיולים של החבר'ה, וכך אולי תשתחרר מרגש הנחיתות שלך. ואם תכתוב יפה, גם הבנות ודאי תשמנה לב אליך."

העיתונים ההיתוליים שהתחלתי לחבר זכו להצלחה מסויימת, על כל פנים – חבריי לא הפריעו לי בשעת הקראתם, ומי שהוזכר – גם אם ליגלגתי עליו, ראה זאת לעצמו לכבוד גדול. רותי מלכת הכיתה, שלא רק אני אהבתי אותה אלא גם אחדים מחבריי – כבר ביקשה ממני בהשאלה את אופניי החדשים, שקניתי ממתנות הבר-מצווה, ואני התכוונתי, בהזדמנות הראשונה שבה נימצא שנינו לבד, לשאול אותה את השאלה המכרעת – אם היא אוהבת אותי, ואם תשובתה תהיה חיובית – להציע לה חברות, וקביני-ביני-בינימאט נקמת הדם שבין המשפחות שלנו, אני הרי לא הולך להרוג אותה אלא לאהוב אותה, והדם הטמא במשפחה שלה משגע אותי!

והייתי מזמזם שוב ושוב את שירו מכמיר-הלב של נתן יונתן (שאני מביאו כאן כצייר המוסיף גוון מתוק של דבש לדיוקן שהוא מצייר): "הינשאי ספינה ושוטי / מה רבים הכיסופים / לי נערה יש ושמה רותי / המצפה באלה החופים..."

והנה, בדיוק עתה גורשתי לכפר-הנוער.

התקופה שבה שהיתי בכפר שבהרי ירושלים ניראתה לי, גם שנים לאחר מכן, כמצערת ומשפילה.

היא צפה ועולה כמבעד לערפל שכיסה, לילות רבים במשך השנה, את הגבעה שעליה היה בנוי הכפר. לא יכולתי להסתגל לעבודה הגופנית. תיעבתי משמעת. שנאתי חקלאות. סבלתי מהקור. רעבתי דרך-קבע. בלימודים היו לי ציונים לא רעים, אך באשר לשאר – נותרתי נער מסתגר, אגרוף קפוץ לכל קטטה מיותרת, למרות חולשת גופי. התלמידים הבוגרים בכפר-הנוער ידעו זאת וחיפשו מהרגע הראשון הזדמנויות להכות אותי. בשנה הראשונה עברתי טקס השפלה, שעד היום אני נזכר בו בחלחלה. פליטונים לא היה למי ועל מי לחבר. הכבוד היחיד שנפל בחלקי היה שכאשר בא לבקר בכפר ראש מחלקת ההתיישבות של הסוכנות, לוי אשכול, הטילו עליי לכתוב ולקרוא את נאום הברכה בשם התלמידים. אשכול לחץ את ידי באצבעו הקטומה, שאל לשמי וסיפר לו שבבחרותו היה עגלון במושבה, הכיר את סבי ועדר בפרדסו.

דבר אחד בעל-ערך משך אותי להישאר בכפר-הנוער החקלאי והוא – לשם הגיעה גם רותי גרשוני. היא לא נשלחה כעונש או בחשד של מופרעות, כמוני. לא. פשוט, שיינע-פשה אימה, המכונה אנא חוואג'ה, אושפזה בבית-משוגעים לאחר שהחלה מסתובבת ערומה בבית הגדול, שדיה מתנודדים, מנגבת את הרהיטים ואת הרצפה בשמלותיה ושורפת חתיכות לחם עטופות בלירות כמו שמבערים חמץ. ועוד סיפרו במושבה כי כאשר סנדרל בטיפשותו ניסה להתעלם ממוזרויותיה והחמיא לה על החזה המדהים שלה, ענתה לו: "ושאלת את עצמך למה עדיין הם גדולים? כדי ששמה למעלה גם לתולעים יהיה מה לאכול!" – והיא לא לשמיים התכוונה אלא לגבעת בית-הקברות של המושבה.

סנדרל הזקן, שעל פי גילו היה יכול להיות סבא של רותי, שלח את בתו לכפר-הפראים שלנו. אותה תקופה כבר הייתי תקוע חזק מאוד באהבתי אליה, כי היתה שונה מבנות האיכרים האחרות. הייתי מוקסם מהסוד הטמא של מוצאה. איתי בבית דיברו רק עברית. אילו הבנתי אידיש, הייתי מגלה פרטים רבים יותר מהשיחות של המבוגרים במשפחה שלנו על משפחתה. "החיות הצהובות האלה," היה אלכס דודי מכנה את שתיהן, האם והבת.

בגלל רותי לא ברחתי חזרה למושבה. במקצועות ההומאניים, ובייחוד בכתיבת חיבורים – רותי ואני היינו הטובים בכיתה. אך בתום החורף הראשון עזבה את הכפר. היא מעודה לא חשבה שהכפר נורא כל-כך. תמיד היתה מוקפת אהבה. רבים העריצו אותה ושאפו להגיע לחברות איתה, ולו גם לשבוע אחד. רק אני לא זכיתי בכך מעודי, למרות שהייתי היחיד שכתב ושלח לה, בסתר, שירי אהבה. הנה אחד מהם:

 "בין שמש וירק והוד והדר / ויפעה / בין להט כבדבד ומתקתק של סמדר / בגבעה / בין לחש נטף-טל בעוד ליל חדר / בצנעה / צחה וברה מטל רחוצה / ניעורה נערה בגערת / קרן-פז מעוררת אורה."

 

השירים שכתבתי בנעוריי לרותי גרשוני צהובת השיער, בעלת הדם הכחול, קשורים גם לדודתי הסופרת יעל, שאצלה ואצל אפרת, אחות אביתר, אהובה המת של יעל, למדתי קרוא-וכתוב.

הייתי לוקח לפעמים את המקל שלי, מקל רועים גדול ועבה שמצאתי באחד השבילים (אולי רועה ערבי איבד אותו) והולך יחף בחולות עד לביתה של דודתי יעל. המקל היה חלק ועבה, וכל פעם שהזין היה עומד לי, הייתי מודד ומסמן עליו בחריטה קטנה עד להיכן הגעתי, כדי לראות אם אני יכול כבר להתחרות בזובים של הנערים הערבים. הללו אהבו לשלוף אותם בתקווה שאנחנו, הנערים העבריים, נתגרה מהם ונסכים לשפשף להם או לתת להם להכניס לנו מאחור, מה שכמובן מעולם לא הסכמנו, גם בגלל גאוות המושבה שנטע בנו שיח' איסחאק נורדאו, ראש השומרים, שחזר ושנה באוזנינו את הפתגם הערבי: "מי שזיינתי אותו יהיה לי שפחה או עבד כל ימיו."

הייתי צועד בשביל החול, בין משוכות הפרדסים. כאשר החול היה חם וצרב את כפות רגליי, השתדלתי לפסוע בצד השביל, בנתיב שנותר בו קצת צל, עד שהייתי מגיע לבית של דודתי, בקצה השני של המושבה.

בימים ההם לא היה טלפון בבתים. אנשים היו מבקרים זה אצל זה סתם ככה, בלי להודיע מקודם. אם לא מצאו אף אחד בבית שבו ביקרו, היו לוקחים מטאטא או מגרפה, מהחצר, ומשעינים אותם על ידית הדלת. לאחר ימים אחדים, כשהיו נפגשים במקרה ברחוב או בשוק, היו אומרים: "ביקרנו אצלכם בשבת אחר-הצהריים, השארנו לכם סימן!"

לפעמים היו עוברים על פני כמה בתים ולא מוצאים אף אחד. אמא נהגה לסחוב את אבא לביקורים גם אצל אנשים שלא אהב, והוא כינה את הביקורים האלה, כאשר לא מצאו אף אחד – "ביקורים מוצלחים"!

 

הביקורים אצל דודתי יעל היו מוצלחים. היא אמרה שההליכה שלי אליה יחף בחולות מזכירה לה את ימיה הראשונים של המושבה. "הנוף היה אז אחר לגמרי. היתה הרגשה שהארץ הרבה יותר גדולה ורחבה. אולי מפני שהדרכים היו קשות, ונסעו לאט, והרבה זמן, ולא במהירות כמו היום. הרי יהודה הכחילו במזרח, ומהגבעה שעליה עמד בית הסבא שלך עדיין ראו את הים. ובצפון היו שדות ירוקים וצהובים, והביצה, שבאביב היתה מתכסית בשלל פרחים, כמו פארק יפה. והירקון, היתה לו פאונה והיתה לו פלורה מיוחדת. אז היה הכל אחרת. הנהר, הצמחייה, הסביבה. והפיגורות שהילכו על אדמת המושבה שלנו, ברנר התהלך כאן. א.ד. גורדון וברל כצנלסון. היתה ראשוניות שאי-אפשר לתארה היום. צריך היה להיות מאבן כדי שלא להיות משורר, או מנהיג, או צייר."

לא כל-כך הבנתי. אחר-כך דודה יעל היתה מושיבה אותי לאכול במיטבח. ילד רזה הייתי והיא השתדלה תמיד שאוכל אצלה הרבה. כל פעם שהיתה באה אלינו ומסתכלת על הצלעות שלי, שבלטו מחזי הרזה (כל הקיץ הייתי הולך חצי ערום במכנסי התעמלות כחולים), היתה גוערת בהוריי ואומרת: "מרעיבים את הילד!"

לאחר ששבעתי הייתי עוזר לה לקטוף פירות בגן שלה. היא גרה בבית קטן מוקף עצים, ובגן גדלו תפוחי-עץ וחבושים וגם דובדבנים חמוצים ואדומים, שקראו להם בשם דובדבנים יפאניים, וניראו כעגבניות קטנות וכרסתניות. פה ושם היו גם שיחי גפן נמוכים, ואם התרנגולות והילדים של השכנים לא אכלו את הענבים, היה אפשר למצוא אשכולות אחדים.

בילוי אחר שלי אצל דודתי יעל היה לגזור את הבולים מהגלויות הישנות ששלח לה מביירות הבחור שאותו אהבה בנעוריה, וזאת בתקופה שלמד שם רפואה. הבולים נשאו את תמונתו של הקיסר האוסטרי פראנץ יוזף, בעל השפם הלבן.

תחת שלטון התורכים הלא-יעיל פעלו בארץ-ישראל שירותי דואר מטעם הקונסוליות של המדינות זרות, ובהן גם אוסטריה. לאחר שנים רבות, כאשר תיעדתי בכרוניקה דומה את החיים של דודתי, ורציתי לדעת את התאריכים של הגלויות ששלח לה האהוב שלה מביירות, כעסתי מאוד על עצמי, הילד, שחתך את הבולים עם החותמות שעליהן היו מודפסים תאריכי המשלוח של הגלויות.

 

ואז התאהבתי משוגע ברותי גרשוני, שלמדה איתי בכיתה, וכתבתי לה שירי אהבה ומילמלתי עליה לעצמי משפטים מוזרים כמו: "רותי גרשוני מתרחצת בחלב, ושערותיה מתבדרות ברוח כגלי שיבולים זהובים אווריריים בים חיטה שהבשילה," או: "עיניה של רותי גרשוני הן ירוק-פרדס עם דבש כהה," או: "את מה שאוהבים רוצים למצוץ!" או: "הקוס הקדוש של רותי שלי מתוק כמו התוך הלבן של אנונה בשלה רק שלא פולטת חרצנים שחורים."

הייתי בטוח שבאהבה זה כמו בלקבל ציון על חיבור. ככל שהחיבור יותר טוב, אתה מקבל ציון יותר גבוה, וככל שהשיר שכתבת לבת יותר יפה, יותר היא מעריכה אותך ואוהבת אותך ומסכימה להיות החברה הפרטית שלך מפני שאתה כל-כך כשרוני וגם אוהב אותה בצורה יוצאת מן הקלוץ, סליחה, מן הכלל, בשירים שלך.

גם הייתי בטוח ששירים שנכתבים מתוך אהבה חזקה כזאת הם השירים כי טובים בעולם. ומאחר שיש לי דודה שהיא לא רק מורה שלימדה אותי קרוא וכתוב אלא גם סופרת, אני אביא אותם אליה, שתקרא ותגיד לי מה דעתה. כולם היו מהסוג של "בין שמש וירק והוד והדר ויפעה" – דודה יעל קראה אותם, הביטה בי במבט שטרם הבנתי שהוא מבט של דאגה ורחמים, ואמרה לי:

 "אני עוד מקווה שפעם יצא ממך משהו!"

מיד שמעתי את פעמוני התהילה הספרותית מצלצלים באוזניי, ואת המשפט שמתחיל במילים: "הסופר החשוב אורי בן-עמי אמר..." – ואז נואלתי, זאת אומרת, הייתי מספיק אידיוט כדי לשאול אותה: "מה? מה יצא ממני, דודה יעל?"

 "שתעזוב סוף-סוף את השירים המטופשים האלה ותבחר לך מקצוע מועיל בחיים – תפתח חנות מכולת או גאראז' או שתהיה נהג ב'אגד'!"

אלה היו המקצועות הכי נחשבים, בייחוד המכולת, מפני שזו היתה תקופת ה"צנע" והיה מחסור גדול במצרכי מזון. מכרו אותם רק למי שהיה לו פנקס נקודות (או תלושים), שאותם חילק משרד האספקה והקיצוב כדי לקנות בשר, ביצים, שמן, סוכר, קמח ומצרכי יסוד נוספים.

 "אבל מה שכתבתי הוא אמיתי, הלא אני אוהב אותה, דודה יעל!"

 "את מי?"

ידעתי שאסור לי להסגיר את השם רותי גרשוני, ששימל קוסוחוב בן-הפלחית ויוסקה-דרעק בעל פני התורכי הם בני-דודיה, שהפרד המשוגע של אביה הרג את דודתי בת-שבע, ושהיא עצמה ממזרת, ולכן אמרתי רק:

 "זאת שלה כתבתי."

 "בפעם הבאה תשתדל להתאהב במישהי טובה שתחזיר לך אהבה ומא תשוף א-נאר מן טיזהא ואז גם לא תצטרך לכתוב שירים שהם עוד-לא."

הערבים, כאשר הם לועגים לגבר הנשלט בידי אשתו, אומרים: "הווא בשוף א-נאר מן טיז מרתו!" – רואה את האור מבעד לחור התחת של אשתו. וכן שהוא: "תחת סורמייתה!" – תחת הנעל של אשתו, כלומר, היא דורכת עליו.

 

בן-דודי אבנר היה הבעלים של דפוס "הירקון". בסרבל כחול היה עומד ומדפיס במכונת דפוס שחורה על גבי ניירות ורודים דקיקים את המארקות, המותגים, של פרדסי המושבה. הניירות הדיפו ריח של חומר החיטוי דפיניל ושימשו לעטיפת התפוזים בארגזי-עץ, בעיקר לייצוא. ריח הצבע של הדפוס התערבב בריח הנייר ובישר כבר באמצע הקיץ את ריח קליפות התפוזים הראשונים של החורף.

לימים, כאשר החלו ספריי נדפסים, אמרה במשפחה דודתי יעל שהיא מעדיפה את הניירות שאבנר מדפיס עליהם על פני מה שאני מדפיס!

 

טוב. אני מנעוריי לא הפסקתי לכתוב שירים, ובייחוד לאחר שהתאהבתי ברותי גרשוני בעלת העור החלק והצח כחלב, שאם רק היתה מוכנה להראות לי את חור התחת שלה, אוהו! הייתי כורע ברך עד לשם כמו בפני ארון הקודש, והלב שלי היה מתפוצץ מהתרגשות – אבל היא סירבה להיות חברה שלי, ואפילו לא הירשתה לי למזמז אותה ולנשקה או למצוץ לה פיטמה, והיו לה פיטמות נהדרות, עגולות, גדולות, היפות ביותר שראיתי אי פעם בחזה של נערה. חשבתי שהיא מסרבת רק בגלל ששיריי אינם מספיק טובים, וכי עליי להשתפר. וככה השתפרתי והשתפרתי אבל רותי המשיכה לסרב לי, והתעסקה עם אחרים, ודי במרץ. אומרים אפילו שמצצה. ואולי זה הדימיון הפרוע שלי, כרוניקן-גבר קשה לו להבין להבין ללב אישה.

הדבר הכי נורא ששמעתי עליה, זה היה עוד במושבה, לפני שגורשתי – הוא שערב אחד, בפרדס העזוב ליד בריכת השחייה של "מכבי הירקון", הכדורגלן מיספר אחד שלנו בועז חיסין שכב על גבו והיא עלתה וישבה לו על הקטן! מה אני, מטומטם? שככה היא תתנהג? אני בטוח שזאת היתה סתם השמצה מתוך קינאה ביופי המדהים של רותי הקדושה שלי, שאני חושב שכל הצעירים במושבה רצו אז לנייק אותה ולכן המציאו שכאילו אבא שלה אמר עליה: "הבת שלי כולה קוס!"

לאחר שנים, בדרך לירושלים, שמעתי מאחוריי באוטובוס שני סטודנטים מדברים ואחד מהם אמר, כניראה מתוך ניסיון, על ביצועיה הסוערים של רותי גרשוני במיטה: "היא לא שונאת את מה שכולנו אוהבים!" – והרגשתי שעולמי חרב עליי. כל מה שהיתה אמורה לתת לי ורק לי. השרמוטה הלבנה. גברים זרים מזריעים את דמה הכחול ולי אף לא מברשת! [כך היינו מכנים את המגע הקרוב ביותר שעדיין אין עימו חדירה] – בחגורת ברזל הייתי סוגר את הקוס שלה. המקדש שלי. חולל. איך היא יכולה להיות מטומטמת שכזו ולוותר עליי?

ונזכרתי בדודי אלכס המצטט מאוסקר ויילד: "הכל רציני במקדש חוץ מהדבר המעניק לו את קדושתו," ו"רותי גרשוני שלך ער איסט היינער צצקע!" – זאת כבר מדודי-עצמו כי ויילד לא דיבר אידיש.

לימים נעשתה רותי מזכירתו ופילגשו החמה של היינץ-משה מהטכסטיל, בנה של לוצי הגננת הייקית ואולי נכדו של שיח' איסאחק נורדאו בכבודו ובעצמו – שסטר לאביה הרשמי סקנדר אבול-באר'ל גרשוני הצולע – מה שגרם לה אולי דווקא ריגוש מיוחד בשוכבה תקועה תחת היינץ כבד-הפה שעליו אמרו שהוא מזיין לאט ובגלים כמו שהוא מדבר וזה, לבד מעושרו, הוא סוד הצלחתו קצרת-הימים אצל נשים – ובל תישכח גם מטפחת הז'קט שלו הנפתחת בצורת תחתוני אישה ורודים.

הם חיו תקופה בלונדון, לשם ברחו מפני הנושים של בית-החרושת לגרביים, ורותי גם ילדה לו ילד מחוץ לנישואים לפני שחזר אל אשתו ובנותיו והתאבד.

 

את השיר "בין שמש וירק", שממרחק השנים אכן ניראה בעיניי פאתטי, הקדשתי לרותי לאחר שהסתדרתי לילה אחד בכפר-הנוער להציץ בה מתפשטת בחדרה ולראות לרגע גם את שדיה כאשר היא מתבוננת בהם בחיוך כבוש, מלאכי, כאומדת את ערכם. היא התפתחה מאוד מאז הצצתי לה לראשונה אז, במושבה, וחטפתי סנדה של יוסקה-דרעק על הראש. ואין זה נכון שהצלקת מתחת לעיני השמאלית באה מכך שהבוגרים תפסו אותי מסתתר בין השיחים והרביצו לי. לא. הצלקת נחרטה בי כאשר התנגשתי עם הפרגוסון בקיר המזכירות, בכניסה לכפר, כאשר סחבתי את הטרקטור בניסיון להגיע על גלגליו הגדולים, בלילה, לבדי, לתחנת-הרכבת בירושלים, ומשם לנסוע ברכבת הראשונה, בבוקר, חזרה לביתי. ניסיון הבריחה התרחש לאחר שרותי עזבה את הכפר, ממררת בבכי בערב האחרון, משום שנגזר עליה להיפרד ממוסקה הרפתן הצרוד, ואילו אליי לא שמה לב כלל.

 

אבל ערב אחד, בחמסין הראשון של האביב, כשבועיים לפני שעזבה, ואני טרם ידעתי שמועד נסיעתה כה קרוב – הסכימה רותי להתלוות אליי בדרך היורדת מהכפר לכביש הראשי.

ריח פריחה חזק עמד באוויר, ומאחורי הגבעות נשמע קול מרוחק של שקשוק גלגלי הרכבת העולה מתל-אביב לירושלים. רותי לבשה חולצה ירוקה קצרת שרוולים, מכנסי התעמלות קצרים, לבנים, וסנדלים. היא נשזפה מעט. גון עורה הבהיר-הוורדרד היה עתה כפרחי שקדיה בטרם חמסין. ריח סבון טרי עלה ממנה. עיניה בירוק-פרדס עז עם דבש כהה, במבט מתגרה, מציעה את עצמה ומסרבת, חירמנו אותי. כמעט השפכתי במכנסיי מרוב התרגשות. הערב היה מלא רחשים וצקצוקים. לפני שהגענו לכביש, פנינו שמאלה ועלינו בחורשת האורנים, שם מצאנו מקום לרגלי אחד העצים, כמו בספר "פאן" של הסופר קנוט האמסון, שלקחתי בהשאלה מספריית הכפר, ועד היום הוא נמצא בספרייתי.

לאחר שגיליתי לרותי, לראשונה בחיי, שאני יודע שהפרד המשוגע של אביה סקנדר אבול-באר'ל הרג את דודתי בת-שבע, אבל אני סולח לה (היא בכלל לא ידעה על מה אני מדבר, אף פעם לא סיפרו לה על כך), ניסיתי לגעת בה.

היא קמה, הדפה את ידי ושאלה: "בשביל זה ביקשת שאבוא איתך?"

 "לא," עמדתי גם אני, ובאומץ של מתאבדים שאלתי אותה את השאלה המכרעת, כך חשבתי, לגורל היחסים שבין בן לבת – "אז תגידי, את אוהבת אותי?"

אם תענה בחיוב אגלה לה שאני אוהב אותה, ובוודאי תרשה לי למזמז את שדיה. ולאחר שתהיה מספיק ממוזמזת כדי להיחשב חברה שלי, שייכת רק לי, נוכל להתחתן או משהו כזה, אבא שלה ימכור את הבית הגדול והריק שנישאר להם, ויקנה לנו דירה, או משהו כזה, ורותי תיעשה אישה מבוייתת ואפילו תלבב לי את המופלטצ'ינקות המפורסמות של פייגע-דובע סבתה.

אבל היא גימגמה שזה לא הולך ככה, שלא עונים לשאלה כזו בלי שמרגישים, ועוד מילים –

ואז אמרתי לעצמי שאין לי מה להפסיד, והתחלתי להתעסק איתה בכוח, שולח ידיים לחולצתה, תופס, נירגש מן המגע הראשון בגופה, בתפיחת שדה הזקוף, החמקני – אך היא השתחררה ממני מיד, סטרה על לחיי וברחה – ודמותה הלבנבנה נעלמה בחשיכה וכמו נבלעה באד החם, בצל השחור, שעלה מן החורשה הלחה, בחמסין, ומלחיי הפגועה –

כמה קיללתי אותה בליבי, במילים הגסות ביותר, "ממזרת גרמניה, כולם ראו את הסימנים שצבט אותך מוסקה הרפתן!" – וכמה השפלתי את עצמי בפניה, למוחרת ובימים הבאים שנותרו עד לנסיעתה, מסמיק, מתרגש, מפציר בה לפתוח דף חדש ביחסינו, והיא התעלמה ממני, הגבינה, הקורבה הזאת, האלוהית שלי!

לפעמים נידמה לי שתולדות האהבה שלי לרותי הן תולדות המציצנות שלי ולכן היה לי כל-כך קשה ליצור איתה קשר אמיתי במשך כל השנים כי ברגע שהיתה פותחת את הפה הייתי מתרגש יותר מדי וגם אומר לעצמי שהיא סתם מטומטמת וכי אני מתפעל מכל מה שהיא אומרת רק מפני שאני מעריץ אותה ואת הגוף שלה ורוצה לזיין אותו. כן, לא פעם חשבתי עליה בלשון זכר, בייחוד מפני שרציתי לבוא עליה מאחור כי בתולה מלפנים היא כבר בטח לא וככה אהיה אצלה ראשון לפחות בתחת.

 

המשך יבוא

 

 

* * *

הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

 

 

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

 

 

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

 

* אהוד היקר,  הצטערתי לשמוע על פטירתה של לאה, רעייתו של אביגדור גונן, שהיה עמית לעבודה. לא הכרתי את לאה, אבל הייתי עד לצערו של אביגדור ולמסירותו לאשתו החולה. מצטרף לתנחומים לאביגדור, ולאחֶיה של לאה.

נעמן כהן צודק כאשר הוא מצביע על האבסורד שמאפשרים למשפחות הרוצחים השאהידים להתאבל יחד עם משפחות הנרצחים.

 חג עצמאות שמח!

 משה גרנות

 

* מתוך מאמרו של יוסי ורטר ב"הארץ" מיום 10.5.19: "עשרות המפגינים פעילי הימין שהתגודדו בכניסה למתחם בגני יהושע בתל אביב, ירקו על בני המשפחות השכולות, קיללו אותם ואיחלו להם מוות בפיגועים, הם תמצית הכיעור, השפלות והרוע האנושיים. יש רוח ישראלית שכמה מסמליה המרגשים והאותנטיים ראינו בטקס הדלקת המשואות בהר הרצל בירושלים, ויש רוח עוועים רעה, חולנית ומסוכנת שפושה כאן בשנים האחרונות.

האירוע בגני יהושע ייזכר לימים כאחד מסימני האפוקליפסה, הקריסה וההתפוררות של החברה הישראלית שרקמתה משוסעת תדיר בידי הנהגתה. אבל הוא הסימפטום למחלה. המקור לזוהמה שוכן במעון רה"מ בבלפור."

 

אהוד: האם אפשר כבר לדבר על הפאוסטים הכותבים ב"הארץ" – אנשים שמכרו את נפשם וכתיבתם לשטן?

 

* רות אלמוג [לוּמְפּ]: "אני בטוחה שלאבי לא היה שמץ מושג על מעשיו של המנחה שלו [פרופ' פלורי], למרות שאותו אדם היה עסוק בפיתוח נשק כימי כבר במלחמת העולם הראשונה. חשבתי שאילו ידע על כך אבי לא היה מסוגל לחיות עם זה, כי היה רודף צדק מושבע, צדיק אמיתי, 'אידיוט מוסרי', כפי שמכנה אהוד בן עזר, בעיתון המרשתת שלו 'חדשות בן עזר', אנשים בעלי מצפון מוסרי." ["הארץ, תרבות וספרות. 8.5.19].

 

אהוד: אני מתפלא על חוסר ההבנה שלך – הפוגע בזיכרו של אביך היקר ד"ר לומפ, שהיה רופא וכוורן ושכננו ברחוב פיק"א, ובעקיפין חוסר ההבנה שלך פוגע גם בי.

"אידיוט מוסרי" בעיניי, איננו אדם מוסרי – אלא מי שאותו מכנים בלשון דומה גם בשם "אידיוט שימושי" – מי שמגן על אויבים, כגון אויבי ישראל, שונאי העם היהודי, אנטישמים – ומעניק תוקף "מוסרי" למעשיהם ולתעמולתם.

"אנשים בעלי מצפון מוסרי" – הופכים ללא-מוסריים, ל"אידיוטים מוסריים" או "שימושיים", כמו רבים מן הכותבים בעיתון שבו את מפרסמת את דברייך – כאשר הם מצדיקים את האוייב ושטופים בשנאה עצמית חולנית לכל דבר יהודי או ישראלי.

אבא שלך ודאי לא היה כמו האנשים האלה, ולחינם את מנסה לעשותני פוגע בזיכרו.

 

* "בשבוע שעבר פורסם דו"ח מבקר המדינה בעניין מאמצי המדינה לשלב חרדים במערכת ההשכלה הגבוהה. הדו"ח קובע כי התוכנית שקידמה המועצה להשכלה גבוהה, בעלות של קרוב ל-2 מיליארד שקל, לא עמדה ביעדיה: הגידול במיספר הסטודנטים הגברים החרדים היה נמוך מהצפוי, וכ-40% מאלה שהתקבלו ללימודים נשרו במהלך המסלול. על פי אחת מחברות ועדת ההיגוי של התוכנית, במסגרת מערכת ההשכלה הגבוהה לא ניתן להשלים פערי ידע של שנים – ולהקנות לסטודנטים החרדים כלים שאמורים להירכש כבר בבתי הספר היסודיים." ["הארץ", 12.5].

 

אהוד: כלומר שהַחְנְיוֹקִים יוצאי הישיבות – נופלים בכישוריהם ההשכלתיים אפילו מתלמידי בית הספר היסודי בישראל, אלה שצעירים מהם בדרך-כלל בכעשר שנים!

ממש לא יאומן!

מצד שני, גיוס המוני שלהם עלול להוריד את רמת ההשכלה הממוצעת של חיילי צה"ל ולכלול בשורותיו בורים ועמי ארצות! 

 

* * *

אנחנו מקווים כי תחרות האירוויזיון תעבור בשלום

אין בישראל עיר כמו תל-אביב המתאימה לארח אותה

והכספים שקטאר מעבירה לעזתים אינם כופר –

להשגת שקט בימי האירוויזיון

אלא מימוש דרישה ישראלית מזה שנים רבות

שמדינות ערב העשירות יתמכו ב"פליטים"!

 

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

 

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

 

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2242 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,075 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,074 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

 

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-88 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,633 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-91 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-73 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-42 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-30 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-38 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-63 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח-בהקלדה של הלקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

[מיספר הערכים לפי ההתקדמות בהקלדה]

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,240 נמעני המכתב העיתי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל