פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1443

[שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, י"א באייר תשע"ט, 16.5.2019

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: צְעִירָה בַּת שִׁבְעִים פְּלוּס [המשך]. // מרדכי קידר: מלחמת המפרץ השלישית החלה. // עמוס גלבוע: השנאה כמרכיב מרכזי בהווייה של החברה הישראלית. // רוֹן גֵּרָא: נִחוּם אֲבֵלִים. // אב"א אחימאיר על "הצבר הראשון". // אסי דגני: אביב תשע"ט. // יוסי אחימאיר: האירוויזיון – שרק יעבור בשלום. // יורם אטינגר: התמערבות הדמוגרפיה הערבית. // אורי הייטנר: צרור הערות 15.5.19. // מנחם רהט: החתול הליכודי לא ישמור על השמנת. // אהוד בן עזר: האנחה האחרונה של המורי. // מה מקור השם מלאבס? // יעקב חסדאי: חלוקת התקציב – שוד או צדק? // נעמן כהן: "השמאלנים" מאיימים בירידה. // אהוד בן עזר: "עשרה סיפורים" ליצחק סמוקובליה. פורסם במוסף "תרבות וספרות", של עיתון "הארץ" ב-14.12.1979 תחת הכותרת "הפתעה ושמה סמוקובליה" לפני 40 שנה. // אהוד בן עזר: המושבה שלי. פרק ארבעים ואחד. חלק ראשון.  כיצד הרגתי את תלמידתי אולי טפירו וכתבתי את ספרי הראשון. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

צְעִירָה בַּת שִׁבְעִים פְּלוּס [המשך]

סִפּוּרָהּ הַבִּלְעָדִי שֶׁל יִשְׂרָאֵלָה יִשְׂרָאֵלִי –

חֲתִיכוֹנֶת מְשַׁגַּעַת, בְּקָלִיבֶּר רְצִינִי,

שֶרַק הִיא מִבֵּין כֻּלָּנוּ עוֹד מֻתָּר לָהּ (כָּךְ נִדְמֶה לִי)

לְהַצִּיג עַצְמָהּ בְּנַחַת: "הַמְּדִינָה – נוּ, זֶה אֲנִי!..."

בַּשָּׁבוּעַ שֶׁעָבַר סַפֵּר סִפַּרְנוּ עַל אוֹדוֹת

לֹא מְעַט מִבְּכִירֵי שַ"ס שֶׁדֶּגֶל טֹּהַר הַמִּדּוֹת

שֶׁעָלָיו תָּבְעוּ בְּשֵׁם הַדַּת קוּשָׁאן וּמוֹנוֹפּוֹל

לֹא מָנַע מֵהֶם, חָרָאם, לְשֵׁפֶל הַשְּׁחִיתוּת לִפֹּל.

אַךְ הַפַּעַם, בְּסָאטִירַת-לֶחִי זוֹ, נֵצֵא חוֹצֵץ

כְּנֶגְדָהּ שֶׁל תּוֹפָעָה וִירָאלִית בֵּין אִישֵׁי צִבּוּר

הַמֻכֶּרֶת כְּאִינְפֶקְצְיַת "הַבָּלוֹן הַמִתְפּוֹצֵץ"

וְרָאוּי לָהּ לְיַחֵד גַּם אַבְחָנָה וְגַם דִּבּוּר.

כִּי כָּאן נִכְנֶסֶת אִמָּא צִיּוֹנוּת אֶל הַתְּמוּנָה * וּמְסַפֶּרֶת לְבִתָּהּ שֶׁלְּבָבָהּ הוֹמֶה לָהּ * עַל פֵנוֹמֵנַת-בֻּאֻשִׁים  נִתְעֶבֶת, הַטְמוּנָה * בְּרֹב דַּרְגֵי-הָעָל בִּמְדִינָתָהּ שֶׁל יִשְׂרָאֵלָה.* "לְתוֹפָעָה פְּסוּלָה זוֹ הַפּוֹשָׂה כְּמוֹ מֵאֵלֶיהָ * מֵעֹדֶף בִּטָּחוֹן עַצְמִי שֶׁל חוּג בְּכִירִים נוֹצֵץ, * כְּבָר יֵשׁ," אוֹמֶרֶת אִמָּא, "לָרוֹפְאִים אִבְחוּן קוֹלֵעַ * וּשְׁמוֹ הוּא 'דִיאַגְנוֹזַת  הַ בָּ ל וֹ ן  הַ מִּ תְ פּ וֹ צֵ ץ '. * כִּי כְּמוֹ אוֹתוֹ שׁוֹטֶה שֶׁשִּׁטְיוֹנוֹ אוֹתוֹ קִפֵּחַ * בְּחֹסֶר חוּשׁ-מִדָּה וְהוּא נוֹשֵׁף בְּרֹב מִרְצוֹ * כַּמּוּת אֲוִיר מֻפְרֶזֶת בְּבָלוֹן הַמִּתְנַפֵּחַ * עַד רֶגַע בּוֹ מַשְׁמִיעַ הַבָּלוֹן אֶת פִּצּוּצוֹ – * כָּךְ גַּם כַּמָּה אָחָ"ם מְסֻמְּמֵי שִׁכְרוֹן-הַכּוֹחַ * שֶׁאַשְׁלָיַת 'הַכֹּל מֻתָּר לִי' הִיא לָהֶם כְּסַם * הַמַּמְּרִיצָם לִגְנֹב כַּסְפֵּי צִבּוּר אוֹ כָּל מַלְקוֹחַ * שֶׁל שֹׁחַד שֶׁאוֹתוֹ מְשַׁלְשְׁלִים הֵם לְכִיסָם * אוֹ להַטְרִיד מִינִית בְּתֹקֶף קְצִינוּתָם חַיֶּלֶת * אוֹ כְּנָשִׂיא (מַר אַנָּסִי) מִמְּרוֹם פִּסְגַּת בְּכִירוּת * כְּלַפֵּי פְּקִידָה אוֹ מַזְכִּירָה כְּנוּעָה וּמְבֹהֶלֶת * תּוֹךְ נִצּוּלָם הַלֹּא נִכְלָם שֶׁל יַחֲסֵי מָרוּת, * כָּל זֶה, כְּמִין שִׁגְרָה הַמִּתְנַפַּחַת כָּאן עַל דַּעַת * כָּל הַכְּפוּפִים לַקְּנָאקֶר אַךְ שׁוֹתְקִים שְׁתִיקַת כַּסְתַּ"ח * סוֹפוֹ שֶׁמִּתְפּוֹצֵץ כְּכָל מֻרְסָה הַמִּתְפַּקַּעַת * וּבְכִיר אָחָ"ם הַלֹּא חָכָם שֶׁבְּפָנָיו מוּטָח * בְּנֶפֶץ תִּקְשָׁרְתִּי פְּרִי זְחִיחוּתוֹ שֶׁצָּמְחָה פֶּרַע

* מֻפְלָל לְפֶתַע בְּאַשְׁמָה שֶׁיֵּשׁ עִמָּהּ קָלוֹן * וְכָל שְׁנוֹת טִפּוּסוֹ בְּסֻלָּמָהּ שֶׁל הַקַּרְיֶרָה * מֵרֹב זְחִיחוּת מִתְפּוֹצְצוֹת לוֹ כְּאוֹתוֹ בָּלוֹן'."

* "מָה שֶׁמַּזְכִּיר לִי," סָח סָבָא אֲגַּב קְרִיצַת-עַיִן אִירוֹנִית, "אֵיךְ פַּעַם * עָרַךְ לִי אִישׁ מִשְׂרַד הַתַּיָּרוּת, מַר פְרוֹיְקֶה טוּרְס, * סִיּוּר מַקִּיף בְּיָפוֹ, בּוֹ בִּשְׁלַל דְּבָרִים שֶׁל טַעַם * בֵּאֵר לִי כָּל פִּנָּה שֶׁבָּהּ, מַמָּשׁ עָשָׂה לִי קוּרְס. * וּכְשֶׁבִּטְרַנְס אוּרְבָּנִי זֶה סוֹפְסוֹף הוּא הִדְבִּיקָנִי * יָגַעְנוּ וְהִגַּעְנוּ לִסְבִיבוֹת 'גַּן הַפִּסְגָּה' * סָמוּךְ אֶל הַמִּנְזָר הָאִיטַלְקִי הַפְרַנְצִיסְקָנִי * שֶׁחָזוּתוֹ בְּנֹפֶךְ קְלָסִי אֶת הַנּוֹף מִזְּגָה.

* 'הַבֵּט,' אָמַר לִי אִישׁ מִשְׂרַד הַתַּיָּרוּת בְּלַהַט * כְּשֶׁהוּא מַצְבִּיעַ עַל כָּל פְּרָט סְבִיבֵנוּ בְּלִי לַחְדֹּל, * 'מָה שֶׁכַּיּוֹם נֶחְשָׁב כָּאן לַאֲתַר תַּרְבּוּת שׁוֹפַעַת: * עַרְבֵי בִּדּוּר בַּקַּיִץ, זַמָּרִים פּוֹצְחִים בְּקוֹל, * הָיָה לִפְנֵי שָׁנִים מֶרְכָּז שֶׁל פְּעִילוּת פּוֹשַׁעַת: * סַמִּים וָשֹׁד, גְּנֵבוֹת וּזְנוּת –  'הַשֶּׁטַח הַגָּדוֹל'. * עַכְשָׁיו,' אָמַר הָאִישׁ, 'לְשֹׁד, גְּנֵבוֹת וּזְנוּת אֵין זֵכֶר, * הַכֹּל כָּאן עַל רָמָה, נָקי, חֻקִּי וְלֹא נָמוּךְ."

* אַךְ שֶׁטֶף דִּבּוּרוֹ נִבְלַם כְּמוֹ גַל שׁוֹצֵף בְּסֶכֶר * בְּקוֹל בִּלְתִּי צָפוּי שֶׁצָּץ מִקְּצֵה סַפְסָל סָמוּךְ. * פָּנִינוּ לְכִוּוּן הַקּוֹל וּמָה רוֹאוֹת עֵינֵינוּ? * דַיָּג מִיָּפוֹ מְגַחֵךְ בְּשִׂיא הַמַּמְזֵרוּת * כְּשֶׁעַד אוֹתוֹ הָרֶגַע לֹא רָאִינוּ אוֹתוֹֹ שְׁנֵינוּ, * לֹא אָנוֹכִי וְלֹא נְצִיג מִשְׂרַד הַתַּיָּרוּת.

* 'טָעוּת,' נוֹזֵף הוּא בְּמַר טוּרְס, 'כְּבוֹדוֹ תָמִים לְאַלְלַהּ: * הַשֹּד, הַזְּנוּת וְהַגְּנֵבוֹת לֹא נֶעֱלְמוּ, הֵם רַק * עָבְרוּ דִירָה אַךְ הֵם חַיִּים וְקַיָּמִים אִינְשְׁאַלְלַהּ * וְאִישׁ בְּפַרְצוּפָם עֲדַיִן דֶּלֶת לֹא טָרַק.'

* 'אָז אֵיפֹה הֵם כָּעֵת?' שׁוֹאֵל מַר טוּרְס בְּהַתְרָסָה פֹּה * וְהַדַּיָּג אֶת תְּמִימוּתוֹ שְֶׁל בּוּר זֶה מַעֲכִיר: * 'הַשּׁוֹדְדים יוֹשְׁבִים כָּעֵת בְּמַס הַהַכְנָסָה פֹּה, * וּבֵין סוֹרְגֵי 'מַעֲשִׂיָהוּ'  –  כָּל גַּּנָּב בָּכִיר: * שָׁם יֵשׁ גַּם שַׂר-אוֹצָר לְשֶׁעָבַר גַּם רֹאשׁ-מֶמְשֶׁלֶת * אַסְפָן שֶל שְׁלַל מַעֲטָפוֹת גְּדוּשׁוֹת וּמַפְלִילוֹת * וְיֵשׁ מִסְדַּר-זִהוּי שֶׁל ז'וּלִיקִים וְחוֹבְשֵׁי-כֶּלֶא * שֶׁשִּׁיר הַמַּעֲלוֹת אֶצְלָם הוּא שִׁיר  הַ מְּ עִ י ל וֹ ת  * וְשַׂר עִם תֹּאַר רַב בְּלִי טֹהַר רָב שֶׁשָּׁב מִחוּץ * לְתָא כִּלְאוֹ עם שִׁחְרוּרוֹ לִהְיוֹת שַׂר-פְּנִים, כִּי מִי * שֶׁמַּרְכִּיבִים כָּאן גּוֹעָלִיצְיוֹת לֹא שָׂמִים קָצוּץ * עַל שׁוּם סְיָג אֵתִי שֶׁאֶצְלָם נֶחְשָׁב כִּפְרָט סְתָמִי * לַמְרוֹת שֶׁעֲבֵרָה נוֹשֵׂאת קָלוֹן וּקְרִימִינָלִית * מוֹנַעַת בִּמְדִינוֹת הַחוֹשְׁשׁוֹת לְהִתְבַּזּוֹת * מִכָּל מִי שֶׁסָּרַח בָּן כָּל מִשְׁרָה מִינִיסְטֶרְיָאלִית * אַךְ מִי בִּכְלָל חוֹשֵׁשׁ לְהִתְבַּזּוֹת בְּאֶרֶץ זֹאת * כְּשֶׁאֶת הַחֹק עוֹשִׂים לִצְחוֹק וְהָאִידֵאוֹלוֹגְיָה * מִזְּמַן הִיא כִּסְּאוֹלוֹגְיָה וּבֵין גּ'וֹבִּים וּמִשְׂרוֹת * לַמְרוֹת נְאוּמָנוּת-לְאֻמָּנוּת וְדֵמָגוֹגְיָה * כָּל מָה שֶׁמְּעַנְיֵן אֶת הַשִּלְטוֹן הוּא: אֵ י ךְ  לְ שְׂ רֹ ד?'

 * 'הִסְבַּרְתָּ,' סָח לוֹ כָּךְ מַר טוּרְס, 'לְאָן עָבְרוּ בֵּינְתַיִם * כָּל גַּנָּבֵי 'הַשֶּׁטַח הַגָּדוֹל' וְשׁוֹדְדָיו, * אַךְ מָה עִם בַּעֲלוֹת אוֹתוֹ מִקְצוֹעַ שֶׁעֲדַיִן * הוּא הָעַתִּיק מִכֹּל, הֵיכָן הֵן נִמְצָאוֹת עַכְשָׁיו?'

* 'בַּ מֶּ מְ שָׁ לָ ה, חַבִּיבִּי, אַף כִּי לֹא כָּל חֲבֵרֶיהָ * מוֹכְרִים עַצְמָם מַמָּשׁ כְּמוֹ בַּמְקְצוֹעַ הָעַתִּיק * לְכָל מַרְבֶּה בִּמְחִיר אַךְ לֹא אָחָד מִבֵּין שָׂרֶיהָ * סוֹחֵר בְּמַצְפּוּנוֹ תְמוּרַת אֶתְנָן שָׁמֵן שֶׁל תִּיק * וְאִם מֻכָּר לְךָ אֵיךְ מַיִם מַגִּיעִים עַד רֶפֶשׁ * בַּיָּם שֶׁל יָפוֹ – תֵל-הַבִּיב לְאֹרְךְ הַחוֹפִים * כְּשֶׁבְּמִפְגָּע הִיגְיֵנִי הַגּוֹבֵל בְּגֹעַל-נֶפֶשׁ * צָפִים עַל פְּנֵי הַמַּיִם הֲמוֹנֵי  הַ חַ רְ צָ פִ י ם – * אָז כָּךְ זֶה בְּדִיּוּק עִם לֹא מְעַט פּוֹלִיטִיקָאִים * שֶׁהֶעֱפִּילוּ מַעְלָה-מַעְלָה בְּסֻלַּם-הַשְּׂרָד * וְשֶׁבַּקַּלְפִּיוֹת, כְּשֶׁהֵם יוֹרְדִים עַל הַבִּרְכַּיִם * בִּפְנֵי הָעָם כִּי טֶרֶם הִתְלַבְּשׁוּ עַל הַמִּשְׂרָד * הַמֶּמְשַׁלְתִּי שֶׁבּוֹ חָשְׁקוּ זוֹרְקִים הֵם לְכֻלָּנוּ * לִפְנֵי בְּחִירוֹת סִסְמוֹת בָּהֶן הִבְטִיחוּ כָּאָמוּר * לִדְאֹג לְפִתְרוֹנָן שֶׁל מְצוּקוֹת יוֹם-יוֹם שֶׁלָּנוּ * וְאַחְרֵיהֶן עוֹשִׂים הֵם אֶת  הַ הֶ פֶ ךְ  הַ גָּ מ וּ ר. * כִּי אֵין כָּאן לַיָּשְׁרָה רַגְלַיִם (עִם אוֹ בְּלִי פְּרוֹתֵזָה) * וְכָל הַפְרֵחוֹת הָעוֹמְדוֹת בַּכְּבִישׁ זְקוּרוֹת חָזֶה * זַכּוֹת וּטְהוֹרוֹת הֵן כְּמוֹ אוֹתָהּ אִמָּא תֵרֵזָה * מוּל לֹא מְעַט פּוֹלִיטִיקָאִים מִן הַזַּן הַזֶּה.'

וְהֶמְשֵׁךְ סִפּוּרֵנוּ יֻגַּשׁ – אַדְרַבָּה –

כְּבָר בְּיוֹם חֲמִשִּׁי בַּשָּׁבוּעַ הַַבָּא.

יוסי גמזו

* * *

מרדכי קידר

מלחמת המפרץ השלישית החלה

בבוקר יום ראשון השבוע, 12 במאי, הותקפו ארבע מכליות נפט ששטו במים בינלאומיים ביציאה ממיצרי הורמוז לכיוון האוקיאנוס ההודי. בעת כתיבת שורות אלו טרם נודעו פרטי הפעולה, מי ביצעו אותה, לאן נמלטו, איך פגעו במכליות ומה הנזק שנגרם להן. ליבי אומר לי שאירגוני המודיעין של מדינות המערב, ובוודאי האמריקניים, יודעים בדיוק מי ואיך ביצעו את המתקפה.

כל הפרשנים מפנים אצבע מאשימה כלפי איראן, המשקיפה על מעבר הורמוז, כאחראית על הפיגוע המרובע, ואין זו הפעם הראשונה שאיראן עושה מעשה כזה, שכן כבר ב-25 ביולי 2018, לפני כעשרה חדשים, הותקפו שתי מכליות סעודיות ששטו בדרום הים האדום, מול נמל חודידה, מצפון למיצרי באב אלמנדב. אז המתקיפים היו המורדים החות'ים בתימן, המצויים מזה שנים בעימות ישיר עם סעודיה, אך חודש אחרי המתקפה הודה קצין איראני בכיר שהחות'ים ביצעו אותה על פי בקשתה של איראן.

במתקפה השבוע אין מי שסבור שהמבצע היה מישהו אחר מלבד האיראנים. מיקום המתקפה ומיספר כלי השיט שהותקפו מצביעים על מסר ברור לחלוטין שאיראן מעבירה לנשיא טראמפ: "אם אתה רוצה מלחמה אז תקבל מלחמה, ואנחנו – האיראנים – איננו פוחדים ממך, מדבריך המתרברבים, מהכוח הצבאי האמריקני הנמצא במפרץ הפרסי או מנושאת המטוסים 'אברהם לינקולן' ששלחת למפרץ בשבוע שעבר יחד עם ספינות הסיוע המקיפות אותה."

נושאת המטוסים האמריקנית הועברה למפרץ הפרסי אחרי שהמודיעין האמריקני זיהה תנועות חריגות של טילים בליסטיים איראנים, כנראה כהכנה לשיגורם. ג'ון בולטון, היועץ לביטחון לאומי של טארמפ הכריז על רקע שליחת נושאת המטוסים: "ארה"ב לא מחפשת מלחמה נגד המשטר האיראני, אבל אנחנו מוכנים לחלוטין להגיב לכל מתקפה, בין אם היא משמרות המהפכה של איראן, של כוחות הביטחון שלה או של השלוחות שלה."

האיראנים מנגד לא נשארו חייבים, ודובריהם התחרו זה בזה מי יאיים יותר על ארה"ב.

מה שאיראן עושה היא מתיחת החבל עם ארה"ב מתוך הנחה שארה"ב לא רוצה מלחמה ולא תנקוט בצעדים משמעותיים נגד איראן, שכן בניגוד למצב במלחמות המפרץ הקודמות (1991 ו-2003) שבהן נלחמו לצד ארה"ב גם צבאות ברית נאט"ו ואוסטרליה – בעוד שעכשיו יש התנגדות עזה מצד מדינות אירופה החברות בנאט"ו, ובעיקר צרפת, גרמניה ובריטניה, החתומות על עסקת הגרעין עם איראן משנת 2005, ועדיין מחויבות לפעול על פיה גם אחרי שארה"ב פרשה מהעסקה.

אני רואה בתקיפת מכליות הנפט הסעודיות השבוע את הירייה הראשונה במלחמת המפרץ השלישית, שכן ארה"ב, במיוחד תחת הנהגתו של דונלד טראמפ, איננה יכולה להרשות לעצמה לקבל כזו השפלה מצידה של טהרן, שכן עוד לפני שטראמפ הגיע לבית הלבן, לפני שנתיים וחצי, הוא דיבר על "לעשות את ארה"ב גדולה שוב." תקיפת האוניות הסעודיות סיפקה לטראמפ את הסיבה למלחמה נגד איראן, ולא אתפלא אם בזמן הקרוב ביותר תתקוף ארה"ב מטרות איראניות כמו הנמל שממנו יצאו מבצעי המתקפות על המכליות, ומתקני גרעין איראנים.

לדעת ארה"ב, פגיעה בספנות במיצרי הורמוז היא פעולה המכוונת לערער את הסדר הכלכלי והפוליטי העולמי, שכן המים הם מים בינלאומיים, גם אם הם תחת אפם של האיראנים. פגיעה בהובלת הנפט מהמפרץ הפרסי אל מדינות העולם תנחית מכה אדירה על הכלכלה הבינלאומית, מחירי הנפט יזנקו, ביטוח האוניות יגדל ויעלה, והמחיר לצרכן של מוצרים מכל הסוגים יאמיר.

טראמפ דורש מהאיראנים להיכנס למשא ומתן על עסקת גרעין חדשה, ואילו האיראנים דורשים מארה"ב התנצלות על שפרשה מהסכם הגרעין. שני הצדדים מטפסים במהירות על עץ גבוה של איומים ופעולות, והסיכוי שיגיעו לידי התנגשות ישירה גובר והולך במהירות.

באיראן פועלות שתי מגמות: המגמה הרדיקלית של משמרות המהפכה, שהתנגדו לחתימת הסכם הגרעין שהגביל את פיתוח פצצת האטום האיראנית ומעוניינים לדרדר את המצב מול ארה"ב כדי לחייב את ארה"ב להסיר את הסנקציות מעל איראן ולחזור לעסקת הגרעין.

מנגד המגמה המתונה שמוביל שר החוץ גוואד זריף, הגורסת שעל איראן לקבל על עצמה את כללי המשחק הבינלאומיים ולא להתגרות בארה"ב או בחוק הבינלאומי, מתוך כוונה לעבור בלי הסתבכות קשה מידי את השנה וחצי שנותרו עד הבחירות הבאות לנשיאות ארה"ב שיייערכו בנובמבר 2020, בתקווה ובהנחה שהדמוקרטים ישובו לנשיאות, יסירו את הסנקציות מעל איראן ויחדשו את מחויבותם להסכם הגרעין.

הפיגועים במכליות הסעודיות מעידים שהמנהיג העליון, ח'אמינאי, תומך במשמרות המהפכה ומוכן להעמיד את מדינתו בסכנה ובלבד לא להיכנע לכוחות "אלאסתכבאר" ("הגאווה"), הכינוי הקבוע לאמריקנים ברטוריקה של האייתוללות.

האוויר במפרץ הפרסי רוי אדי דלק, מתקני נפט וגז נמצאים בכל מקום, והאפשרות של איראן לפגוע פגיעה אנושה בכלכלה של סעודיה, כווית ואיחוד האמירויות היא קלה ומהירה. פוטנציאל ההידרדרות למלחמה גבוה מאוד, וייתכן מאוד שבתקופה הקרובה נראה התנגשות חזיתית בין ארה"ב לאיראן.

ההשלכה על ישראל עלולה להיות לא פשוטה כלל וכלל, שכן קיימת אפשרות סבירה שאם יפרצו פעולות אלימות במפרץ, חיזבאללה ישתמש במצבור הטילים שבידיו נגד ישראל. גם חמאס והג'יהאד האסלאמי בעזה לא יישבו חבוקי ידיים, וסביר שגם הם ייכנסו לפעולה על פי הוראות שיגיעו אליהם מטהרן.

האם ישראל תגיב על מתקפה כזו במהירות ובנחישות כפי שהתחייבה, להחזיר את לבנון לתקופת האבן? ומה תעשה ישראל לעזה?

לנתניהו ולטראמפ פתרונים.

ייתכן שהאיראנים ובעלי בריתם בלבנון ובעזה סומכים על פוטין שלא יאפשר לטראמפ להשתולל בלי מגבלות, ויטיל את כל כובד משקל צבאו כדי לעצור את מכונת המלחמה האמריקנית. אני בספק רב אם פוטין ירצה להסתבך עם ארה"ב עבור האיראנים, שממילא הוא איננו מחובר אליהם בנימי נפשו. האיראנים עבור פוטין הם שותפים, ואפילו בעלי ברית, לצורך ביצוע משימות חשובות כגון שימור המשטר בסוריה, רכישת תחנת כוח גרעינית רוסית נוספת וקביעת מחירי הגז הטבעי בעולם – אבל להקריב את רוסיה במלחמה עם ארה"ב העלולה להידרדר לשואה עולמית – זה כבר הרבה יותר ממה שפוטין מוכן אפילו לחשוב עליו. ככלות הכול, הוא יודע בדיוק מה דעתם של האייתוללות על מי ששותה וודקה ואוכל חזירים.

אילו הייתי יועץ לח'אמינאי הייתי אומר לו להיזהר ולהישמר מכל קבוצה הכוללת את דונלד טראמפ, ג'ון בולטון ומייק פומפאו, ובמיוחד אם הקבוצה הזו מחזיקה ביד את הכוח הצבאי הגדול והמסוכן ביותר בעולם. אלא שאינני יועץ לח'אמינאי, ולכן הוא מעמיד בסכנה קיומית את שלטונו ואת מדינתו.

על ישראל להתכונן לכל תסריט מלבנון ומעזה, ולומר בכוונה מלאה את ברכת הדרך לצבא ארה"ב בדרכו לביצוע משימותיו החשובות בארץ הפרסים.

מרדכי קידר

* * *

באבל על מותו של גרימי

צבי גלעד

בן קריית חיים

חבר גרעין "שדמות"

אדם בְּרוּך כישרונות

ומהבולטים שבמייסדי קיבוץ עין גדי

הלווייתו התקיימה ביום שני, 13.5

בבית העלמין בקיבוץ עין גדי

השבעה בבית המשפחה בעין גדי

* * *

עמוס גלבוע

השנאה כמרכיב מרכזי

בהווייה של החברה הישראלית

היא היתה בקירבנו בטרם קמה המדינה וחיה וקיימת בצורה מבהילה בימים אלו. ולמרות זאת הרוב המכריע של האוכלוסייה  שמח ומאושר לחיות כאן

זה לא מאמר על הנושא האיראני או בעיית רצועת עזה. זהו מאמר על הנושא – שנאה. ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל צעדנו, אני ואשתי, ברחובות היישוב שבי ציון שמצפון לעכו, כשלפתע נתקלו עינינו בשלט המורה לעבר בית העלמין המקומי. ובשלט נאמר שבבית עלמין זה קבורים שבעה לוחמים של אצ"ל שנהרגו בפריצה לכלא עכו במאי 1947. השלט הסביר כי הבריטים ניסו להעביר לקבורה את השבעה ביישובי הסביבה (של עכו) היהודיים, אך נתקלו בסירוב. הישוב היחידי שהסכים לקבור את חללי אצ"ל היה שבי ציון. מיהרנו לבית העלמין, ובדרך הקצרה עוד הספקתי ללמוד כי היו לאצ"ל 9 הרוגים בפריצה.

נכנסנו לבית העלמין ההומה. הובילו אותנו לחלקה הצבאית. נעמדנו מול 7 מצבות, כולן מכוסות בזרי פרחים אדומים-כתומים נפלאים וסרטים שחורים. היתה זאת הפעם הראשונה שנודע לי ה"סיפור" הזה על הסירוב של יישובי הסביבה לקבור אצלם גופות של חללים יהודיים. גם דליה אשתי לא ידעה, הופתעו גם חברים שהרמתי אליהם טלפון מהיר. גם הם לא ידעו.

עיניי קראו את הכתוב על המצבות, ומוחי הלם בחוזקה וסירב להאמין: הכרתי את האיבה, את השנאה לאצ"ל ב"ישוב" היהודי המאורגן שנשלט ע"י תנועות העבודה ובראשן מפא"י. חונכתי על כך! ידעתי היטב על ה"סזון", ב-1944-1945, בו נחטפו אנשי אצ"ל ע"י אנשי פלמ"ח והגנה, הוכו וגם הוסגרו לידי הבריטים; ידעתי, כמובן, שהנהגת "היישוב" גינתה קשות את פעולת הפריצה של אצ"ל לכלא עכו לשחרור אסירי האצ"ל (דרך אגב,  אביה של ציפי לבני היה בין המשוחררים שהצליחו להימלט). אבל, לסרב לקבור אנשי אצ"ל מתים? לא לאפשר להביא יהודים לקבורה בגלל שהשתייכו לארגון שהנהגת הישוב התנגדה לדרכו? זועזעתי מול עומק השנאה שהיתה בימים ההם לחיים ולמתים של "האחר". לא שנאה של גזע. שנאה אידיאולוגית!

הבטתי באשתי, ושנינו שתקנו, קוראים בשנית היכן נולדו החללים. ולפתע התחלחלתי. השנאה האיומה הזאת! היא גם כאן, עכשיו,  71 שנה לאחר הקמת המדינה. זאת שנאה מכלה בעלת חמש צלעות: שנאה אישית  חולנית לבנימין נתניהו ולכל מי שתומך בו, שלעומתה השנאה בזמנו למנחם בגין נראית כבת שחוק של ילדים; שנאה עיוורת לשמאל, כוללנית, חסרת אבחנות, שנאה לכל מה שמריח כשמאל או תומך בשמאל; שנאה מטורפת למתנחלים באשר הם, אף היא כוללנית; שנאה לחרדים, שנאה לדת היהודית, השנאה שנקראת "הדתה"; ושנאה של מזרחיים לאשכנזים. זאת שנאה שהולכת ופוחתת עם הזמן והיקפה וחריפותה נשארים נחלת קבוצה קטנה באוכלוסייה. אולי דילגתי פה ושם על שנאות, ויסלחו לי הקוראים.

בשנאה כמרכיב מרכזי בהווייה החברתית, הפוליטית והתרבותית שלנו אני רואה שלוש סכנות מרכזיות:

העיקרית והמסוכנת: פגיעה בסולידריות הלאומית שלנו, עד כדי סכנת אלימות המאפיינת מדינות אחרות. השנאה מולידה ייאוש ורגשות נקם ואלו מולידים רעיונות אלימים על "מאבק דמים" כמאמר אחד מבכירינו.

השנייה, אובדן היכולת להבין נכונה את תמונת המציאות,

השלישית, כתוצאה מכך, אובדן יכולת השיפוט הסבירה, ולכן נקיטה במהלכים שגויים או בהיתפסות לחזיונות שווא.

אין "פתרון בית ספר" לשנאה. יש רק להתפלל שלא תגלוש לאלימות. והנס הגדול שלנו הוא שחרף השנאה האוכלת בנו, המדינה צמחה, שגשגה, והרוב המכריע של אזרחיה מאושר לחיות בה. ואולי לא רק נס?

עמוס גלבוע

* * *

רוֹן גֵּרָא

נִחוּם אֲבֵלִים

הֵם פּוֹקְדִים אֶת בֵּית הָאָבֵל,

בְּלִיל רֵיחוֹת נוֹכַח.

שׁוֹלְחִים יַד

מְדַפְדְּפִים בָּאַלְבּוֹמִים

פּוֹרְצִים קוֹרֵי זִכָּרוֹן

פּוֹלְטִים הֲלָצָה

מְנַשְׁנְשִׁים דִּבְרֵי מַמְתָּק.

יֵשׁ הַמְּחַפְּשִׂים כְּסוּת נֶחָמָה

לַיּוֹשְׁבִים

וּלְעַצְמָם

תָּרִים לְמַלֵּא שִׁמְמוֹנָם

אֶת הָרֵיק שֶׁבְּלִבָּם

דּוֹלִים נֹעַם     

לְלֵב דּוֹאֵב.

* * *

אב"א אחימאיר על "הצבר הראשון"
במלאת מאה שנה למותו של אהרון אהרונסון, מייסד ניל"י, אנו מביאים בזאת, באדיבות "בית אבא" ברמת-גן, את מאמרו הקצר והחריף של ד"ר אב"א אחימאיר על "הצבר" הראשון, שפורסם לראשונה בעיתון "חרות", (20.5.1949), לפני 70 שנה, במלאת 30 שנה לטיבוע מטוסו של אהרונסון והיעלמותו לעד בתעלת הלמאנש

עכשיו המושג "צבר" הוא מושג של כבוד. אכן, לפני מיספר שנים, ובמיוחד בתקופת העלייה השנייה, היה זה מושג שלילי, מאוד שלילי. אמנם אז לא ידעו על "צבר" כעל תופעה אנושית. במקומו השתמשו אז במושג "לבנטיני" והתכוונו להגיד, שפלוני הוא אוריינטאלי, שיטחי, מחוסר דרך-ארץ, נימוסין, ועל הכול – מחוסר אידיאלים. כי כיצד אפשר היה לכבד בן-אדם, שאינם נהירים לו חילוקי הדעות שבין "איסקרה" וה"בונד", בין פועלי-ציון נוסח מינסק לבין פועלי-ציון נוסח פולטבה? וכל אלה שאיתרע מזלם והם נולדו בארץ-ישראל ולא בגומל, רוסטוב, פולטבה, פלונסק, "כתרילבקה" – קיבלו גזירה זו כגזירה משמיים, כדבר מובן מאליו, משל לאדם השחור מצפון אמריקה או דרום-אפריקה הניכנע לגזרת האפליה הגזעית.

השלימו עם גזירה זו ה"ספרדים", "היישוב הישן", "הבועזים" (בני המושבות). רק קבוצה קטנה של צעירים אחדים לא השלימו עם גזירה זו. אלה היו צעירים אחדים מזיכרון-יעקב ומחדרה בעיקר. אלה היו "הגדעונים" שמלפני המלחמה (על הקודמת, כמובן, הכתוב מדבר), אשר מהם יצא ניל"י בעצם אותה המלחמה. אז לא היה קיים עדיין המושג "פאשיסטים" (מוסוליני היה אז עדיין חבר האינטרנאציונל), אבל האם חסרו מילות גידוף במילון של הדמגוגים, במילון של שמעי בן-בכרי של אז?...

אכן, במה התבטאה הרבולוציוניות הזו של עולי "הומל", "פלונסק", "פולטבה" ו"רוסטוב"? היו אלה רבולוציונרים מן השפה ולחוץ, אלה היו "פיליסטרים" (אנשים צרי אופקים – הע'), בעלי בתים (תרתי משמע...). לכשהשלטון התורכי פקד על היישוב לחבוש תרבושים, אלה היו הראשונים שהתקשטו בכיסוי ראש אדום זה עם זנבנב המשי השחור. ויותר מכל הם היו חובשי "תרבושים" במובן הרוחני. "התרבושים" לא הועילו. התורכים גירשו חלק מהם מן הארץ, כשם שהאנגלים שלחו חלק מהם ללטרון ולרפיח. רק הגדעונים לא היו חובשי "תרבוש" במובן הרוחני. ומקרב "הצברים" האלה יצא המרד הציוני הראשון נגד "האוקופנט" (הכובש – המע'). והחלה פרשת ההלשנות, פרשת ההשמצה. הדבר קרה מלפני למעלה משלושים שנה. בימי שלוט הבריטים רק "חזרה ההיסטוריה", אלא ביתר שאת.

אהרון אהרונסון לא היה איש "בעל מלאכה אחת". הוא היה בעל שתי מלאכות, ובשתיהן כאחת היה ראש וראשון. שמו, בתור בוטניקן, הוא שם עולמי. מי עוד כמוהו למדע, במקצועו? ומי עוד כמוהו לרבולוציה? היה זמן ובעיתונות הרשמית רצו להשכיח את אהרון אהרונסון לא רק כאיש ניל"י, אלא כמגלה "אם החיטה". עכשיו וכבר השלימו עם האחד. קרן-קיימת הוציאה בולים לזיכרו. לקרן-קיימת יש חולשה לבוטניקה, אבל "החלונות הגבוהים" שלנו טרם השלימו עם אהרון אהרונסון ראש ניל"י, טרם השלימו עם ניל"י בכלל, וזאת גם עכשיו לאחר פולחן חנה סנש...

היכן שורשי הרוח הרבולוציונרית של אהרון אהרונסון וחבריו? הם לא העלו זאת מרוסיה. ספק אם האהרונסונים ידעו על עצם קיום ה"נארודניקים". הרבולוציונריות של ניל"י, מקורה, שורשיה נעוצים עמוק, עמוק בעבר ההירואי של האומה. לא מבארות זרים הם שתו את המשקה המשכר של הרבולוציה. רובם של אנשי ניל"י שילמו בחייהם עבור ההעזה שלהם. זה בכה וזה בכה.

 סוד הלמאנש, כלומר סוד טיבוע אהרון אהרונסון בדרכו מפאריס לונדונה, נשאר סוד עד עצם היום הזה. מי יודע אם יפוענח באיזה זמן מן הזמנים סוד זה. הבריטים יודעי סוד המה ובייחוד הבריטים מהאימפריה. וסוד טיבועו של אהרון אהרונסון כמוהו כסוד הירצחו של חיים ארלוזורוב, אם לא למעלה מזה... היעלמו של אהרון אהרונסון הוא אולי הכרזת המלחמה של האימפריה הרקובה על השמש העולה מעל הרי ציון.

אהוד: אהרן אהרנסון לא היה "צבר". הוא לא נולד בארץ-ישראל אלא ברומניה והועלה בילדותו עם הוריו ארצה. אם כבר אזיי ראוי התואר "הצבר הראשון" לאבשלום פיינברג.

* * *

אסי דגני

אביב תשע"ט

עוֹד חֹרֶף כְּבָר אַחֲרֵי גַּבֵּנוּ

(ה-84 בְּמִסְפָּר).

זָכִינוּ לִשְׁהוֹת בְּעוֹלָמֵנוּ

וְלַעֲשׂוֹת אֶת הַמֵּיטָב

כְּכָל שֶׁנִּתַּן לְאֵל יָדֵנוּ.

אֵיזוֹ מַשְׁמָעוּת הָיְתָה לְחַיֵּינוּ?

הַסִּכּוּם עוֹד לְפָנֵינוּ.

* * *

יוסי אחימאיר

האירוויזיון – שרק יעבור בשלום

הימים שלאחר פסח הם ימים דחוסים לעם היושב בציון. עוד לא נחנו מחג המצות ומחג המופלטה ובאו עלינו בזה אחר זה יום הזיכרון לשואה ולגבורה, יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ויום העצמאות. ימי צפירות, טקסים, עצרות, מנגלים, דגלים, נאומים נמלצים. כך בכל שנה לעת הזאת. השנה נתווספו להם שני אירועים כבדים – יום הבחירות לכנסת שהן כבר מזמן מאחורינו, וליל הבחירה המוסיקלית שלפנינו, או מה שנקרא: גמר האירוויזיון.

ובתוך כל אלה נקלענו לשני ימי לחימה בגבול הדרום, כאשר אירגוני הטרור הרצחני הצטרפו ל"חגיגה", כדרכם.

איזו עוד אומה יכולה לעמוד במכבש של אירועים לאומיים כה טעונים, לטוב ולרע, לכאב ולששון, שלופתים את האזרח היחיד באין מנוס ממעורבותו בהם?

יש בהם הרבה מן החיוב לעם כשלנו, שביום-יום הוא מפולג ושסוע. אלה ימים שבהם בכל זאת אנו מתאחדים במקצת, וצוברים חוויות משותפות למרביתנו. הצרה היא שלאחריהם אנו חוזרים לסורנו, שבים ומתנהגים כביום קטנות. צופרים, עוקפים, משמיצים, מגדפים, דוחפים, מתלהמים – עד לאביב הבא...

השבוע אנו עומדים בפני אירוע יוצא-דופן, שהכול כאן מתגמד לעומתו - האירוויזיון! משעה לשעה גוברת ההתרגשות (בעיקר בתקשורת), גובר העיסוק (התקשורתי) בו, כמעט כל תשומת הלב מתמקדת בו. זה יהיה סוף השבוע שבו ישראל תיהפך כביכול לבירה התרבותית של אירופה, ועיני מיליונים ברחבי היבשת ומעבר לה יצפו במה שמתרחש בגני התערוכה בתל-אביב. בתוך כך יוזרמו למוחותיהם תמונות פסטורליות מנופי והווי ארצנו. ישראל ללא מלחמה וללא צבא, ללא מדים וללא דמים...

אבל עד שזה יהיה מאחורינו, לא יפוג לחלוטין החשש, שמא בכל זאת דברים ישתבשו, ולא בגלל תקלות ארגוניות, כי אם עקב טיל כלשהו שיטייל לו מעזה אל עבר תל-אביב, בניסיון לפגוע בגדולה בהצגות תבל בסוף שבוע זה. לאחר ההתגרות האחרונה, ישראל נמנעה מהנחתת מכה עזה מדי על עזה, בתקווה שהחמאס והג'יהאד יואילו להפסיק תוקפנותם, לפחות עד יעבור זעם, או עד שייבחר השיר המנצח.

ואכן, עד לרגע כתיבת שורות אלה, פרט להסתערות השגרתית על הגדר (סצנה שתחזור בוודאי גם ביום שישי הקרוב), עם הרוג ופצועים ערביים תורנים, שקט יחסי שורר בדרום. הפרחת הבלונים והצתת השדות נמשכת, אבל לא זה מה שיגרום לתגובה ישראלית שתביא לנקמה חמאסית, ולשיבוש האירוויזיון.

אז מה יש לנו? מופע גמר של תחרות שירים בינלאומית, נוצצת, שמשודרת לכל העולם בזמן אמת, מיזם אדיר שמתרחש בישראל, בצל איומי טרור. בינתיים המצב הביטחוני כאן פחות מעניין למשל את סן-מרינו או מלטה. כולם שם, נציגי המדינות על זמריהם ומלוויהם, עסוקים בחזרות ובהכנות אחרונות, בתקווה לכבוש את הפיסגה ולהעביר בשנה הבאה את התחרות הזאת לבירותיהם. ספק אם הם יודעים וספק אם אנחנו יודעים – האם בעזה יש מי שזוממים לגנוב את ההצגה לתל-אביב? אולי האיסלנדים הקרים יודעים, שהרי הם עצמם מתכננים לנצל את הבמה למופע פוליטי אנטי-ישראלי.

וכמעט שכחנו כי לסיטואציה חסרת התקדים הזאת נושאת באחריות אישה אחת. קוראים לה נטע ברזילי. דמות ססגונית, כמעט אלמונית עד לפני שנה, שכבשה את פסגת האירוויזיון אשתקד, וגרמה לכך שהאירוע היוקרתי והמאומץ הזה מתקיים ב-2019, כאן בתל-אביב. שוב ושוב יושמע ויבוצע ה"טוי" שלה, שהביאנו עד הלום. אני לא מת על השיר המצועצע, בלשון המעטה. הוא לא ישראלי באופיו, אבל כפי שמסבירים "יודעי דבר", זהו שיר אירוויזיוני, ועובדה שהביא לישראל, כלומר לנטע, את הניצחון בליסבון.

שירים ישראליים? רק בימים האחרונים, ימי העצב והשמחה, שמענו כמותם למכביר. הם הושמעו בטקסים השונים, בערבי שירה ובכל אמצעי התקשורת. זוהי שירת הרבים הישראלית, אבל מה לעשות, אין היא הולמת את רוח האירוויזיון, שבו שיר שמושמע על-ידי זמר או זמרת שמייצגים מדינה כלשהי, יכול היה באותה מידה לייצג מדינה אחרת. אירוע תחרותי, שמטשטש את גבולות התרבות.

ככל שזה תלוי בהפקה הישראלית, זה יהיה אירוע גדוש עשרות אירועי-מישנה בכל רחבי העיר ללא הפסקה, שאמור להביא לנו מוניטין ותיירים. השאלה היא אם להפקה אחרת, זו שממוקמת מתחת לפני האדמה בעזה, יש תוכניות מסוג אחר. האם הם ינסו להשמיע את "קולם", להפגין קבל תבל כולה את התמחותם בטרור, או אולי יאפשרו לנתיניהם – אם החשמל יספיק – לצפות אף הם בגמר האירוויזיון מתל-אביב-יפו ה"כבושה"? האם "צבע אדום" יחריש את האירוויזיון? ביום ראשון הבא נהיה חכמים יותר.

בהצלחה לקובי מרימי.

יוסי אחימאיר

פורסם לראשונה ב"מעריב" ב-13.5.19

* * *

שגריר (בדימוס) יורם אטינגר

התמערבות הדמוגרפיה הערבית

"ישראל היום", 14 מאי 2019

"הכרסום בשיעור הפיריון הערבי [מיספר לידות לאישה] ב-30 השנים האחרונות הוא אחד הדרמטיים בהיסטוריה האנושית... משיעור פיריון מהגבוהים בעולם לאחד הנמוכים בעולם..." (פרופ' מרשה אינהורן, אוניברסיטת ייל).

ב-2019, בניגוד לתחזיות הממסד הדמוגרפי, ממשיך הפיריון הערבי להתמערב כפועל יוצא של שינויים חברתיים:

(1) מהפך מחברה כפרית לחברה עירונית המצמצם את הצורך בידיים-עובדות ואת גודל המשפחה;

(2) מעבר מבית כפרי לדירה קטנה ברב-קומות עירוני מצמצם את מיספר הילדים;

(3) שידרוג מעמד האישה המסיימת לפחות 12 שנות לימוד, שואפת לעצמאות ומתחילה את תהליך הפיריון לאחר גיל 20 (ולא בגיל 16), ומסיימת בגיל 45 (ולא 55);

(4) 2-3 ילדים כמודל משפחתי;

(5) הרחבת השימוש באמצעי-מניעה;

(6) לפי מכון המחקר הוושינגטוניPRB  – 72% מהנשים הפלסטיניות משתמשות באמצעי מניעה.

פרופ' אינהורן מציינת: "שבע מ-15 הירידות הדרמטיות בפיריון העולמי מתרחשות במדינות ערב... בסוף שנות ה-70' היה פיריון האישה הערבייה גבוה מהממוצע העולמי (3.85 לידות לאישה), אך ב-2019 הוא במגמת ירידה, ובמיספר מדינות ערביות – כולל העניות – מתחת ל-2.1 לידות... משפחה מצומצמת הפכה לנורמה חברתית בקרב מעמד הביניים הפלסטיני... לקראת שנת 2100, יהיה שיעור הפריון ברוב מדינות ערב פחות מ-2.1 לידות לאישה."

לפי "הבנק העולמי", שיעור הפריון הערבי הצטמצם בשנים 2017-1960 מ-6.9 לידות ל-3.3. לדוגמא, מצרים – מ-6.7  ל-3.2, ירדן – מ-7.7 ל-3.3, לבנון – מ-5.7 ל-1.7, סעודיה – מ-7.2 ל-2.5, כווית – מ-7.2 ל-2.0, יו"ש ועזה – מ-6.7 ל-3.9 (פריון עזה גבוה ב-1.0 מיו"ש, ומכאן שפריון יו"ש הוא כ-3.0 לידות לאישה).

בניגוד לתחזיות הממסד הדמוגרפי, היקף הלידות היהודיות בישראל נסק ב-74% מ-1995 (80,400 לידות) עד 2018 (141,000), לעומת גידול של 20% במיספר הלידות הערביות בישראל מ-36,000 ל-43,000. ב-1995 היו הלידות היהודיות 69% מסך הלידות וב-2018 – 76.6%. הזינוק בשיעור הפיריון היהודי – במיוחד במגזר החילוני ובמקביל לירידה מתונה בפיריון החרדי – מבטא שידרוג ברמת האופטימיות, הפטריוטיות והקשר לשורשים; צמצום מספר ההפלות; הרחבת טיפולי פיריון; וצמצום תמותת תינוקות (3.1 ל-1,000 לידות).

הדמוגרפיה היהודית (7 מיליון לצד 1.6 מיליון מוסלמים, 140,000 דרוזים ו-130 אלף נוצרים) נהנית ממאזן הגירה שנתי-חיובי, לעומת מאזן הגירה שנתי-שלילי של ערביי יו"ש (1.85 מיליון) המגיע ל-20,000 בשנים האחרונות. במקביל הצטמצם היקף הירידה השנתית מישראל בין 1990 (14,200) ל-2016 (6,300), למרות כמעט הכפלת האוכלוסייה.

הרשות הפלסטינית "מאזנת" את התמערבות הפיריון על ידי ניפוח הנתונים הדמוגרפים של ערביי יו"ש ב-1.2 מיליון איש:

(1) בניגוד לכללים בינלאומיים, הוספת יותר מ-400,000 איש המתגוררים בחו"ל למעלה משנה;

(2) ספירה כפולה (ע"י ישראל והרש"פ) של 330,000 ערביי ירושלים;

(3) ספירה כפולה של למעלה מ-105,000 ערביי/ות יו"ש ועזה שנישאו לערביי/ות ישראל וקיבלו אזרחות או תושבות-קבע;

(4) התעלמות ממאזן הגירה שלילי שנתי של כ-20,000 לשנה;

(5) דו"ח "הבנק העולמי" מתעד פער של 32% בין נתוני הלידות של הלמ"ס הפלסטיני ומשרד החינוך הפלסטיני.

התעלמות מעצבי מדיניות ודעת קהל מהתמערבות הדמוגרפיה הערבית עלולה להביא לטעות דרמטית או להטעייה שערורייתית: מצג-שווא של פצצת-זמן דמוגרפית המאיימת על קיום המדינה היהודית, שניטרולה מחייב, לכאורה, נסיגה קטלנית מנכסים היסטוריים וביטחוניים.

יורם אטינגר

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 15.5.19

* להוציא את הגלות מישראל – מדינת ישראל נכנסת השבוע לשנתה ה-72. מדינה היא ריבונות. אזרחות במדינה, היא מימוש של שותפות בריבונות. למרבה הצער, האמירה האלמותית של המנהיג הציוני שמריהו לוין, ש"יותר קל להוציא את היהודים מהגלות מאשר להוציא את הגלות מן היהודים," מתאמתת.

אזרח אמיתי אינו מקבל בהכנעה, כגזירת גורל, שחיתות שלטונית. הוא דורש מנבחריו, ובראש ובראשונה מאלה שהוא אישית בחר בהם, לעמוד באמות מידה של טוהר מידות, ניקיון כפיים וכיבוד החוק.

בגלות, היחס לגורמי החוק הוא כאל אוייב, שצריך לעקוף אותו, לעבוד עליו, להערים עליו, להתחמק ממנו. מי שמשתף פעולה עם החוק הוא "מויסר" או שטינקר. חזרנו לארצנו, הקמנו מדינה ריבונית, אנו אזרחים אמיתיים. אבל לא השתחררנו מן הדפוסים הגלותיים הללו.

וכך, אזרח שומר חוק, שפעל כדי לסייע למשטרה לפעול נגד שחיתות, נקלע למצב שבשל עובדה זו, דווקא כיוון שגילה אזרחות למופת, הוא נאלץ לוותר על תפקיד, ועוד בשירות הממלכתי, ועוד בצבא ההגנה לישראל. כי הוא "מויסר", "שטינקר", משת"פ. אנו מעדיפים טיפוסים מפוקפקים כמו נתן אשל, המטרידן הסדרתי, המוציא והמביא של ראש הממשלה. הוא מנהל את המו"מ להרכבת קואליציה שעיקר מעייניה לאפשר לראש הממשלה להתחמק מאימת הדין. ומסינג, שנבחר לתפקיד דובר צה"ל, נאלץ להתפטר.

ברוכה הבאה השנה ה-72 של הריבונות, של הממלכתיות. נקווה שבשנה זו נצא מהשטעטל. בשנה ה-71 העמקנו את שקיעתנו בתוכו.

* סחבת מכוונת – ברשומון על אודות פארסת קבלת הדיסקונקי עם חומר החקירה של נתניהו במשרדו של פרקליט רוה"מ נבות תל-צור, אני מאמין לגרסת הפרקליטות. מדוע? בשל כל התנהלותו של נתניהו בסוגיית השימוע. בשל הסחבת המכוונת. תחילה הוא ביקש לדחות את קבלת החומר עד אחרי הבחירות. היועמ"ש נענה לבקשתו. אולם מאז הבחירות, למעלה מחודש, הוא לא לקח את החומר, ועכשיו הוא מתבכיין שלא ניתן לו זמן להליך הוגן.

השימוע אינו חלק אוטומטי של הליך משפטי. אם נתניהו מעוניין בשימוע, היה עליו לעוט על החומר בשנייה שבה הדבר ניתן, כדי להיערך אליו כראוי. אילו מתוך הבדיקה האינטנסיבית של החומר, פרקליטיו היו מבקשים הארכה ומנמקים זאת באופן ענייני, סביר להניח, על סמך מקרים קודמים, שהיא היתה ניתנת. אבל לא לקחת את החומר ואח"כ להתבכיין שאין מספיק זמן – ברור שזאת סחבת מכוונת. היא מכוונת כדי להמשיך להסית את דעת הקהל נגד הפרקליטות ונגד "מדינת העומק" המדומיינת, שנתניהו בדה מליבו. והיא מכוונת כדי לאפשר את הזמן לחקיקת חוקים שיעמידו את נתניהו (ואולי את כל הפוליטיקאים בקואליציה) מעל החוק ויהפכו את הכנסת לעיר מקלט לעבריינים ומושחתים.

* ארדואנוקרטיה – עד שנתפס בקלקלתו, התנגד נתניהו לרפורמות במערכת המשפט והגן עליה מפני כל הצעה. היום הוא אינו דוחף לרפורמה, אלא לפגיעה במערכת המשפט ולהחלשתה, כי הוא רואה בה איום אישי. הוא מנסה במודע ובמזיד להרוס אותה, במלחמת החורמה שהוא מנהל נגד מדינת החוק, ולמעשה מוביל למהפכה – הפיכת ישראל מדמוקרטיה לארדואנוקרטיה. שלטון החוק והשוויון בפני החוק הם יסוד מוסד בדמוקרטיה. צמצום הדמוקרטיה להצגה שכל מהותה היא רק הבחירות, כאשר מי שנבחר יכול לעשות ככל העולה על רוחו, ללא בקרה, כולל עבריינות פלילית, בטענה שזה "רצון העם", היא לא פחות ממהפכה.

אני מתנגד והתנגדתי כל השנים לאקטיביזם השיפוטי. אין לי ספק שהוא כירסם בדמוקרטיה ובהפרדת הרשויות ובעיקר פגע במעמדו של בית המשפט. אבל היום לא מדובר בכך. אין זה ניסיון לתקן ולשפר את מערכת המשפט, אלא ניסיון מודע ומכוון להרוס אותה ואת כל המבנה הדמוקרטי של ישראל. ניסיון ליצור שלטון ללא איזונים ובלמים, שעל פיו של אדם אחד, שכביכול מבטא את "רצון העם", יישק דבר. הרוב האוטומטי שלו בכנסת מובטח, ולצד ההסתה נגד האופוזיציה הוא הופך את הכנסת לגוף חלש מאוד וחסר כל עצמאות. למעשה, הכנסת כפופה אליו. עכשיו הוא מנסה לבטל את האיזונים והבלמים של בית המשפט, כדי להפוך גם את הרשות השופטת לחסרת השפעה. וכל המהפכה הזאת נובעת אך ורק משיקול אישי – הרצון שלו להימלט מאימת הדין.

* מגן המשפט – בטקס חילופי הנשיאים בבית המשפט העליון, בתום תקופת כהונתה של דורית בייניש ועם כניסתו של גרוניס, ב-28 בפברואר 2012, אמר ראש הממשלה בנימין נתניהו:

"נמשיך לפעול כדי להבטיח שלא תהיה שום סכנה לעצמאות בית המשפט. בדמוקרטיה ישנם מוסדות רבים החשובים לתפקודה, אולם מערכת משפט חזקה ועצמאית היא זו המאפשרת את קיומם של כל המוסדות האחרים. זו הסיבה שאני עושה ואמשיך לעשות כל שביכולתי כדי לשמור על מערכת משפט חזקה ועצמאית וזו הסיבה שאני מעריך את כל מה שעשית, השופטת בייניש. במשך חמש שנים וחצי עמדת בגאון בראש משמרתה של הרשות השופטת בישראל. זאת היתה תקופה לא פשוטה. מערכת המשפט ניצבה לא אחת תחת מתקפה ולא פעם כוונו החיצים ישירות אלייך. ההתקפות הללו לא צלחו, לא לגביך ולא לגבי בית המשפט. בית המשפט חזק ויציב," קבע ראש הממשלה, "לא נתתי ולא אתן לאף אחד לפגוע בו. רק בחודשים האחרונים גנזתי כל חוק שאיים לפגוע בעצמאות המערכת. אני אמשיך לפעול כך ובכל פעם שיגיע לשולחני חוק שעלול לפגוע בעצמאות ביהמ"ש בישראל אנו נוריד אותו... אני מבקש לברך את הנשיא הנבחר אשר גרוניס. אין לי כל ספק שתחת הנהגתך בית המשפט העליון של ישראל ימשיך להיראות בעולם כמגדלור של חירות, שבו מדינת ישראל וכל אלה המקדשים את הצדק והחופש יכולים להתגאות."

אמת ויציב. מילים כדורבנות. דברים של מנהיג לאומי, ממלכתי. כך מדבר ראש ממשלה בדמוקרטיה.

מה קרה? מה השתנה? רק דבר אחד. נתניהו הסתבך בפלילים. ואת המגדלור של החירות הזה הוא מנסה לנפץ, משיקולים אישיים, כדי להציל את עורו.

* ביבי צדק – מאמר של יאיר לפיד משנת 2008 פרץ היום לכותרות. המאמר נכתב בתקופת חקירות אולמרט. כותרתו: "חקירוקרטיה". תוכנו – קריאה לחקיקה ברוח "החוק הצרפתי". איך נתניהו הגיב אז על הרעיון? הוא טען שזה רעיון מתועב. הוא צדק.

* האירוויזיון – מבחינה אמנותית, האירוויזיון אינו בדיוק כוס התה שלי. אבל אני מודע לחשיבותה של התחרות, המרתקת אליה מאות מיליוני צופים בכל העולם, ותמיד מאחל הצלחה לשיר הישראלי, שלרוב גם הוא לא בדיוק כוס התה וכו'. בשנים האחרונות, ההזדהות שלי פחתה, כאשר ישראל החלה לשלוח שירים באנגלית. אני רואה בכך נמיכות קומה תרבותית. זו אינה תופעה ישראלית, אלא היא מאפיינת את מרבית המדינות ששפתן אינה אנגלית. במקום שיהיה זה מפגש תרבויות ושפות, כשכל מדינה באה עם שפתה ותרבותה וגאה בהן, זהו מופע חד תרבותי, כשכל המדינות מבטלות את עצמן ואת תרבותן. זה חבל, וכמובן שחבל לי במיוחד כשמדובר בשירים שמייצגים את ישראל. אני מקווה שבעתיד נחזור לשלוח שירים בעברית ושכל המדינות תנהגנה ברוח זו של כבוד לשפתן ותרבותן.

אך, כאמור, למרות הכול, אני תמיד מאחל הצלחה וניצחון לשיר הישראלי. והשנה יש לכך סיבה נוספת – חוסר הפירגון לקובי מרימי, שהיה לספורט לאומי. הלוואי שהוא יטפח על פניהם של כל הציניקנים והלועגים.

קיומו של האירוויזיון בישראל הוא הזדמנות הסברתית אדירה להביא את ישראל לכל העולם ולהציג את יופייה של ישראל, המנוגד כל כך לתעמולה הארסית נגדה. אמנם העדפתי שהתחרות תתקיים בירושלים, אך העיקר שהיא מתקיימת בישראל. עצם קיומה המוצלח משמח גם לנוכח שנה שלמה שבה טרור ה- BDSהאנטישמי פעל בכל כוחו להחרמתה של ישראל, ונחל כישלון חרוץ. אני סבור שנכון נהגה הממשלה בהפסקת האש לפני יום הזיכרון ויום העצמאות, ואני בטוח שגם האירוויזיון היה שיקול, למרות כל ההכחשות, והוא היה שיקול מוצדק. אילו בוטל האירוויזיון בשל המתקפה הטרוריסטית המשולבת של BDS, חמאס והג'יהאד האסלאמי – היה זה ניצחון אדיר של התשלובת האנטישמית הזאת.

יתכן מאוד שארגוני הטרור, שלא הצליחו לבטל את האירוויזיון, ינסו לחבל בו במתקפת ראווה בשידור חי. על ישראל להיערך לכך מבחינה מבצעית, אך אני מקווה שהועברו לאוייב מסרים מרתיעים על אודות הצפוי להם אם יעשו כן, ושההרתעה תעשה את שלה.

* ניצחון ישראלי – קיומו של האירוויזיון בישראל והעובדה שאף משלחת ואף אמן לא ביטלו את השתתפותם, מטריפים את ארגון הטרור האנטישמי BDS ואת עוזריו ומפיצי תורתו האנטישמית. שנה שלמה הם השקיעו מאמץ וכסף רב, והתוצאה שלהם – אפס. וזה מוציא אותם מדעתם. אפשר לראות זאת בפשקוויל האחרון של רוגל אלפר. הפעם היה זה פשקוויל הסתה ממוקד נגד המיליארדר סילבן אדאמס, שהביא לארץ את מדונה. וכך נפתח הפשקוויל: "סילבן אדאמס הוא אדם בזוי." ולמה הוא בזוי? כי הביא את מדונה ל"ישראל הפשיסטית".

האירוויזיון בישראל חורג ממשמעותו האמנותית. המשמעות הפוליטית שלו עצומה. שונאי ישראל סימנו אותו כמטרה, והניסיון לבטלו או לחבל בו נעשו באמצעות הסתה, ניסיון להחרים אותו וניסיון להביא לביטולו באמצעות מתקפת רקטות על אזרחי ישראל. הם נחלו כישלון חרוץ – וזהו ניצחון ישראלי גדול.

לאחר תבוסתם, לא מן הנמנע שהם ינסו לחבל בו בפיגועי ראווה. נקווה שגם הכוונה הזו תסוכל, ושהאוייב יורתע מפחד תגובתנו הצפויה לניסיון כזה.

* היובל כמופת של צדק חברתי – הנושא המרכזי של פרשת השבוע – "בהר סיני" הוא היובל. בשנת היובל, אחת לחמישים שנה, חוזרות כל הקרקעות בא"י לבעליהן המקוריים, על פי החלוקה המקורית של הנחלות לשבטים ולמשפחות, ומשתחררים כל העבדים העבריים. בכך, אחת לחמישים שנה נמחקים הפערים הכלכליים שנוצרו מאז היובל הקודם – העשיר שצבר אדמות ונדל"ן מוותר על כל ההון שצבר וחוזר אל נקודת המוצא. העני שאיבד את רכושו ואדמתו, מקבל אותם בחזרה. כך, נוצרת מציאות של שוויון וצדק חברתי. נכון, מנקודת מוצא זו מתחילים מחדש החיים הכלכליים ונוצרים מחדש פערים. אך היובל מונע היווצרות פערים גדולים מדי, מווסת את הפערים ושולט על גובהם, אינו מאפשר התרחבותם מדור לדור באופן שבו נולד דור שלישי, רביעי וחמישי לעוני כמעט ללא מוצא, ומצד שני – דור רביעי וחמישי לעושר מופלג, שאין בו כל צורך. וגם במהלך השנים שעד היובל הבא, התורה אינה מאפשרת שוק פרוע וחזירי, אלא היא מחייבת את החברה ואת החזקים בה בחובות רבות ואוסרת איסורים, על מנת לקדם את הצדק והשוויון.

האם ניתן ליישם את היובל בחברה המודרנית? ספק רב. מה שחשוב אינו מילוי המצווה כלשונה, אלא אימוץ רוחה וערכיה ויצירת דרכים מעשיות להגשמתה בימינו. המצווה יוצאת נגד בולמוס ההתעשרות, רדיפת הבצע חסרת הגבולות והבושה וקוראת להתערבות חברתית לצמצום הפערים בחברה ככל הניתן.

זה עתה חגגנו את חג העצמאות של מדינת ישראל בשמחה גדולה ובגאווה גדולה, ויש לנו בהחלט הרבה מאוד במה להתגאות, אך יש לנו גם הרבה מה לתקן, בתחומים רבים. התורה מציבה לנו מופת של צדק חברתי, בהתאמה למציאות תקופתה. ברוח זו, עלינו להציב לעצמנו מופת של צדק חברתי, אליו עלינו לחתור בימינו, ומול בעיות החברה שלנו. פרשת "בהר סיני", מאירה לנו את דרך התיקון החברתי: דרך הצדק החברתי.

* עונג שבת – בשבת עברתי ביישוב הבדואי זרזיר בעמק יזרעאל. היו בו יותר דגלי ישראל מאשר ביישוב יהודי ממוצע.

* ביד הלשון: רמת דוד – בשבועות האחרונים, בעקבות יוזמת נתניהו להקים בגולן יישוב שיישא את שמו של טראמפ, הצגתי שורה של יישובים הקרויים על שם מנהיגים זרים: בלפוריה (בלפור), כפר טרומן (נשיא ארה"ב טרומן), כפר מסריק (נשיא צ'כיה תומאס מסריק), טל שחר (שר האוצר האמריקאי מורגנטאו), רמת יוחנן (ראש ממשלת דרום אפריקה יאן סמאטס) וכפר בלום (ראש ממשלת צרפת ליאון בלום).

בלפוריה אינה היישוב היחיד המנציח את גיבורי הצהרת בלפור. על ההצהרה חתום, אמנם, שר החוץ הלורד ארתור ג'יימס בלפור, אך האיש שקיבל את ההחלטה הוא ראש הממשלה דיוויד לויד ג'ורג'.

לא מגיע לו יישוב? מגיע גם מגיע.

על שמו של לויד ג'ורג' נקרא קיבוץ רמת דוד, בעמק יזרעאל המערבי, שנוסד ב-1926. סמוך לקיבוץ נמצא בסיס חיל האוויר, שנקרא אף הוא, בשם הקיבוץ, רמת דוד.

אורי הייטנר

* * *

מנחם רהט

החתול הליכודי לא ישמור על השמנת

סיעת הליכוד, שיזמה וקידמה את חוק היסוד שהניח את התשתית לשלטון הבג"ץ, היא האחרונה הראויה להחזיק בתיק המשפטים.

לו אני יועצם של ראשי איחוד מפלגות הימין המיועדים לתפקידי שרים, הרב פרץ ובצלאל סמוטריץ', הייתי מעניק להם עצת זהב חינמית: לא להרפות לרגע מהדרישה לקבל את תיק המשפטים. או משפטים או לא כלום.

מבחינת איחוד הימין זו שאלה של להיות או לחדול. בלעדי המשפטים, תשוב הציונות הדתית למעמד השפל של אסקופה הנדרסת לרגלי הליכוד, לגלגל חמישי, למשגיח כשרות בדרגה ב' באחד מן הקרונות האחרונים של הרכבת הציונית.

ולהיפך: תיק המשפטים ישדרג את מעמד הסיעה, יאפשר לה להשלים את המלאכה בה החלה השרה היוצאת איילת שקד, ולזכות באמונם של מאות האלפים שברחו לחיקן של מפלגות אחרות מפה ומשם, בשל חוסר אמון בכוחו של איחוד הימין לשנות סדרי בראשית. 

יש הצדקה מוסרית ואסטרטגית בדרישה לתיק המשפטים: העובדה שלשאר השותפות הפוטנציאליות הובטחו התיקים שהחזיקו בהם בממשלה הקודמת, מחייבת יחס דומה לאיחוד הימין. שנית, נוצרה סיטואציה חד פעמית שאינה מעניקה דרך מילוט לנתניהו ממימוש דרישה זו. והכי חשוב, רק גורם חוץ ליכודי, יוכל לרפא את חוליי מערכת המשפט שהידרדרה לשפל מוסרי וחוקתי שאין לו אח ורע בשום מדינה בעולם, לרבות פסיקה על בסיס אידיאולוגי-אישי-פוליטי-שמאלני,  שאין בינה לבין החוק ולא כלום.

דוגמה מהימים האחרונים: אישור מירוצו לכנסת של עופר כסיף מול פסילת ד"ר בן ארי. אשכרה אֵיפָה וְאֵיפָה.

איחוד הימין נקלע למצב של "ומי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות." זוהי שעתו הגדולה של האיחוד. בבחינת היום או לעולם לא. אין מועד ב' לפראיירים פוליטיים. זה המקום וזו השעה, ואוי לו למי שיחמיצנה.

מדובר ככלות הכל במשימה לאומית, מוסרית, מתבקשת, הוגנת, להחזרת המפלצת המאיימת על עצם הקיום הלאומי, למימדיה הטבעיים, החוקיים, ללא המאחזים שניכסה לעצמה במחטפים כאלה ואחרים.

בליכוד מודים סופסוף, בניגוד לעבר, שהמערכת אכן זקוקה לניעור רציני, לניקוי אורוות. אבל טוענים שמועמדו של נתניהו, ח"כ יריב לוין, יידע לתקן את חוליי המערכת המנוונת, מוסרית וחוקתית, אשר פועלת באורח אנטי דמוקרטי (למשל, בפסיקה שאישרה עריכת טקס זיכרון אלטרנטיבי משותף לחללי צה"ל ולרוצחיהם הפלשתינים), לא פחות טוב מסמוטריץ'.

אז זהו, שלא. בשום פנים לא. אי אפשר לסמוך על הליכוד, גם לא על ח"כ לוין, שעם כל הכבוד הוא קודם כל מריונטה של נתניהו. להזכירכם, נתניהו הוא האיש שנלחם בקדנציה הקודמת, והצהיר על כך מעל כל מסך טלוויזיה, כי הוא מסכל כל יוזמה להצבת גבולות חוקתיים, מוסריים והגיוניים, לעליון. זהו נתניהו. "אני המגן האולטימטיבי של הבג"ץ," התפייט לפני הבחירות, בתקווה שדווקא עמדה זו תסחוף לחיקו קולות ממחנה המרכז. האיש בעל אלף הפרצופים.

ובעצם, נתניהו לא לבד. כבר קדם לו מנחם בגין בהצהרתו ההרסנית: "יש שופטים בירושלים!" – שהעניקה הסמכה מוסרית לכאורה למי שהיה יועצו המשפטי אהרון ברק, לקעקע את איזון שלוש הרשויות, לטובת האדרת הרשות השופטת על חשבון המחוקקת והמבצעת.

ועוד סיבה שמחייבת הפקעת תיק המשפטים מידי הליכוד. הליכוד הוא, ככלות הכל, אבי אבות החטא הקדמון. היו אלה שני בכירי הליכוד, שר המשפטים דן מרידור, ויו"ר ועדת החוקה אוריאל לין, שהובילו במארס 1992, במחתרת ותוך משת"פיות עם השמאל בראשות אמנון רובינשטיין, ובהשראת השופט השאפתן אהרון ברק, את חקיקת חוק יסוד כבוד האדם. זהו החוק שהפך בידי ברק ל'נקודת ארכימדס' שמכוחה חולל את מהפכת 'הכל שפיט' ההרסנית, המתנשאת, רומסת הדמוקרטיה.

הנכלוליות שליוותה את העברת החוק ע"י שני בכירי הליכוד, בתמיכתם מאחורי הקלעים של רובינשטיין וברק, מתועדת לפרטיה בספרו של לין, 'לידתה של מהפכה' (ידיעות ספרים, 2017). זהו מיסמך מזעזע, שבו מודה לין בגילוי לב, כיצד הרביעיה הזו עבדה בעיניים, ממש כך, על הח"כים, שהלכו אחריה כמו אחרי החלילן מהמלין, לעבר ההתרסקות. אילו ידעו לאן זה מוביל, לרבות נטילת סמכויות חקיקה מן הח"כים, ודאי היו בורחים מההצבעה כמפני אש.

לזכותו של לין ייאמר שהוא מתעד גם את ההתנגדות העיקשת לחוק. למשל, הח"כ ההגון מיכאל איתן (ליכוד), שהזהיר: "אתם לא רואים שבחוק הזה אתם מכפיפים את כל החקיקה לבג"ץ?"

אבל מי שמע? 32 ח"כים (11 מהליכוד, 7 מהעבודה, 5 מסיעת רצ, 3 ממפ"ם, 2 מ'שינוי', 3 מחד"ש, ואליהם הצטרף, למרבה הכלימה, ח"כ המפד"ל הרב יצחק לוי, מתוך קוצר ראיה מחפיר) – הפכו עצמם לאידיוטים שימושיים, כשהצביעו בשעה 3.30 לפנות בוקר בעד החוק, מבלי להבין על מה באמת מצביעים. 21 ח"כים חרדים ונציגי תחייה ומולדת, התנגדו.

כך הניחו אנשי הליכוד במו ידיהם, כמשת"פים של השמאל, את התשתית למהפכה השיפוטית ולעריצות הבג"ץ, תוך הפקעת סמכויות מהכנסת ומהממשלה. וכל השאר היסטוריה.

מנחם רהט

* * *

אהוד בן עזר

האנחה האחרונה של המורי

סלמאן רושדי: "האנחה האחרונה של המורי", תירגם יורם מלצר, כתר הוצאה לאור, ירושלים, 1999, 388 עמ'.

לא רק אצלנו אלא גם בספרויות אחרות קורה כניראה לעיתים שככל שהסופר מפורסם יותר כן ספריו נעשים יומרניים וקשים לקריאה אך גם "חשובים" יותר, בזכות ההילה האופפת אותו ומאפשרת לו לכתוב כאוות-נפשו יצירות מסובכות, ארכניות, מעורפלות, שאילו כתב אותן סופר-מתחיל היה כתב-היד מוחזר לו או עובר עריכה קפדנית ומקוצר לחצי, וייתכן אף שהעורך היה מבקש לכתוב מחדש חלקים רבים, במקום אלה שאינם הגיוניים אפילו על פי הגיונה הפנימי של היצירה.

 "האנחה האחרונה של המורי" לסלמן רושדי אולי נופל תחת ההגדרה הזו. מצד אחד הוא ספר אידאלי לדיונים אליטיסטיים שבהם המשתתפים מרעיפים כבוד, בקיאות וחשיבות זה על זה, כמו בתוכניות של ברנארד פיבו. מצד שני הוא מחייב מאמץ אדיר מצד הקורא להמשיך את הקריאה בו ולא להפסיק באמצע או כבר בהתחלה. וייאמר מיד, הנוסח העברי של יורם מלצר הוא יוצא מן הכלל, מאיר עיניים, מסביר טקסט קשה, רצוף אסוסיאציות היסטוריות הודיות וגם תרבותיות חובקות-עולם שצריך להיות אנציקלופדיסט כדי לדעת ולהבין את כולן. ייתכן אף שהתרגום העברי, שאינו מותיר כמעט שום מילה סתומה וללא פירוש, הינו ברור, מפורש ונוח לקריאה יותר מאשר המקור האנגלי. שמעתי שקוראי אנגלית רבים מתקשים לקרוא את רושדי.

חרף הלבוש העברי המעולה, אין הקריאה בספר בגדר תענוג אלא דומה יותר ללימוד טכסט היסטורי בסמינר באוניברסיטה, וזאת תוך ידיעה ברורה שלפחות מחצית ממה שאתה למד הינו בדייה ספרותית טהורה שאותה משלב רושדי בעובדות היסטוריות. תחילתן בווסקו דה-גמה, במושבות פורטוגל בהודו, במשפחת דה גמה הנוצרית בקוצ'ין, בגירוש היהודים מספרד ב-1492 והגעת חלק מהם לקוצ'ין ובקהילה היהודית בקוצ'ין – וסופן בבומביי של ימינו, עיר של פוליטיקיה, מאפיה, סמים, זנות, עוני ואלימות נוראה, וכן בעיירה נידחת בספרד – שבה מוצא המורי, מוראש זוגואיבי, גיבור הספר ומספרו, דור רביעי לקורות משפחתו הנפרשים כאן – את מותו.

עבודת ההכנה שהשקיע רושדי ברומאן היא עצומה. לקורא הדיוט כמוני, שאינו היסטוריון מקצועי בתולדות ספרד, פורטוגל והודו, ניראה שאין אפילו שגיאה היסטורית אחת, לבד כמובן מהבדיות הספרותיות, המזכירות מאוד את תערובת המציאות והדמיון ב"מאה שנים של בדידות" למארקס. אפילו קברו של וסקו דה-גמה בקוצ'ין, שתחילה חשבתי שזוהי טעות שהרי ליד ארון-האבן עם פסלו הצטלמתי בכנסיית ז'רונימוס הצופה על נהר הטז'ו שבליסבון – מתברר בהמשך הספר כקברו הריק, שמשם אכן הועברו עצמותיו לפורטוגל.

כושר ההמצאה של רושדי אכן מדהים, וחרף הקושי לקרוא את הספר, (תוך היעזרות מתמדת באילן המשפחתי המצוייר בתחילתו), אתה נכבש בקסם האפל של דמויותיו, במוזרויות המדהימות שלהן, בניסיון ההירואי לכתוב על הודו כמעט רק מתוך זוויות ראייה של מיעוטים: פורטוגזים, נוצרים, יהודים, אנגלים; והמוטו לכל אלה הוא אולי המשפט של סבו של המורי, קמונאש – "כאשר השמש של האימפריה [הבריטית בהודו] שקעה, לא טבחנו באדונינו לשעבר, אלא שמרנו על זכותנו לעשות זאת זה לזה..." (עמ' 38).

אחת הגיבורות המרכזיות, אורורה, אימו של המורי, היא ציירת מפורסמת וניתוח ציוריה וציורי ידידה וסקו מירנדה, ובהם הציור "אנחתו האחרונה של המורי" (הקצרת היא מחלה משפחתית בבית דה-גמה) הם ראי נוסף שבו משתקפת עלילת הספר, הסבוכה כסיפור בלשי הנמשך על פני ארבעה דורות ויותר, והוא שזור בנבכי הפוליטיקה ההודית מגאנדי ונהרו ועד אינדירה ובנה, ורבים אחרים.

בדמותו של המורי, ובייחוד בתיאור סופו, יש לא מעט קירבה ל"תוף הפח" של גראס ול"הטירה" של קאפקא. בכלל, דומה שללא רקע תרבותי וספרותי רחב, קשה לקורא לעמוד על כל הדקויות והשנינויות שביצירה המדהימה הזו.

ואולם את הקורא היהודי היא מדהימה באספקט נוסף, שהייתי מהסס לכנותו אנטישמי. אביו של המורי, אברהם זוגואיבי, הוא יהודי מקוצ'ין שאחד מאבות-אבותיו היה כניראה הסולטן המוסלמי הגולה האחרון בספרד. אורורה דה-גמה, אימו של המורי, היא נוצריה. קשה לומר שהדמויות בספר משכנעות בלכידות שלהן, הן יותר בבחינת קולבים שעליהן ניתלים חליפות מלבושים צבעוניים-להפליא כיד דמיונו הפרוע, גם האירוטי, של רושדי, ואולם המקרה של אברהם זוגואיבי, שיש בו קונוטאציות ברורות לאברהם אבינו המקריב את בנו, ופחות ברורות לשיילוק, יש בו גם צד מסליד במיוחד.

מתברר שאברהם, המולטי-מיליארדר מבומביי, הוא אבי רשתות הזנות של נערות הודיות עניות הניקנות ממקדשי הכפרים שבדרום היבשת; הוא מייסד חברת הטאלק ההודית הגדולה כדי לחפות על סחר ההירואין; הוא הספסר-היזם הגדול ביותר בבניית רובעים חדשים בבומביי, שחלקם מתמוטט בגלל השחיתויות שבבנייה; הוא קשור בסוחרי-נשק בינלאומיים כדי להביא למזרח-התיכון נשק קטלני, העלול גם לאיים בהשמדה על ישראל; הוא, היודע-כל באמצעות מרגליו הנסתרים, עומד גם כניראה מאחורי רצח אשתו הנוצריה אורורה ואף מגרש לבסוף לספרד את המורי, בנו המוזר בעל היד החזקה והמעוותת ובעל הגיל המזדקן במהירות כפולה מן הטבע. גם אברהם נרצח לבסוף בפנטהאוז המפואר שלו, באחד ממגדלי המסחר הגבוהים של בומביי.

 "אנחתו האחרונה של המורי" הוא רומאן ארוך, קשה, מלא קסם אפל, מושך וגם מייגע, ואת היהודי שבי – קצת מרגיז.

אהוד: נשלח לפרסום ב"ידיעות אחרונות" בפברואר 1999. איני זוכר אם ומתי פורסם.

* * *

מה מקור השם מלאבס?

לאהוד שלום.

שאלה בעניין מקור שמה של מושבת הולדתך, אמלבס: עד לפני זמן לא רב סברתי שהשם מקורו בגידול כותנה. גידול זה נעשה רווח למדי באזורים שונים בארץ בימי מלחמת האזרחים בארה"ב (1860-64), שאז נותקה תעשיית הטקסטיל של אנגליה ממקור חומר הגלם בדרום ארה"ב. לאחר ניצחון הצפון, גוועה כמעט כל חקלאות הכותנה בארץ. ירידת המחירים העולמית, בעקבות שובה של כותנת דרום מזרח ארה"ב לשוק, שברה אותה.

 אבל נאמר לי שכותנה (כלומר מלבושים=מלאבס) אינה מקור שם האזור שעליו הוקמה פתח תקוה. כנראה שהצעה זו למשמעות השם (א)מלאבס  היא עורבא פרח. האמנם?

לאחרונה נתקלתי במילה שאולי היא מקור השם. המילה היא אמלאבס. זהו מעין בלינצע בלדי ארץ-ישראלי. אני מניח שהשורש  ל.ב ס. מציין מעטפת ("לבוש"= מלבס בערבית, מלאבס בצורת הרבים), ובתוכה תמלית כלשהי.

בספר "זיכרונות בן הגליל" (1984) של עזיאל לובובסקי מיסוד-המעלה, הוא מספר על המאכל הזה ומונה אותו לצידם של ממולאים אחרים.

האם זה נשמע הגיוני להציע ש-אמלאבס פירושו כיסון (מאכל) מקומי כלשהו?  האם שמו של מקום המושבה שלכם עשוי להיות קשור באופן כזה או אחר במאכל הזה? 

או שמא זוהי הצעה חסרת ביסוס? 

הרעיון הוא שלי. 

ידוע לך משהו על היתכנותו?

 תודה

יוסף חרמוני

אהוד: אין לתקופת ייסוד פתח תקווה קשר כלשהו לגידול כותנה. אבל בעיקרון דבריך האחרונים נכונים. אני מצטט לך קטע מספרי "פרשים על הירקון" (1989), שיחזור שיחה שנערכה בירושלים בשנת 1878 בין הגביר דוד מאיר גוטמן, שבכספו נקנתה אדמת פתח-תקווה, לבין סבי יהודה ראב בן עזר, קטע שספק אם יש מישהו בפתח-תקווה בת ה-141 שנים של ימינו שיודע את הכתוב בו:

[גוטמן]: "אתה יודע מהי המילה הערבית מְלַאבֶּס?"

[יהודה]: "בגדים, מלבושים, ויש גם שקדים מצופים סוכר שנקראים בשם מְלַבִּיס."

"סרסורי-הקרקעות ביפות גילו לי שמכאן גם נובע שם הכפר שאת אדמתו קנינו. מדי תקופה היו יורדים אליו, להתיישב בו, פלאחים בריאים ורעננים מהרי אפרים, מסביבות שכם. אדמתו השחורה, הטובה, משכה את ליבם. אך עד מהרה היה אוויר הביצות הרע, ומי הירקון – מביאים עליהם מיני קדחת ודלקות מעיים קשות, והם היו נחלים ומתים. לא היה עובר זמן רב והכפר הנטוש-למחצה היה מלבס, כלומר, מתלבש, בגל חדש של מתיישבים מן ההרים, וחוזר חלילה, ומכאן שמו הרע."

"כאשר נעלה על אדמתנו," אמר לר' דוד, "תתחיל תקופה אחרת. מלאבס הישנה התלבשה באנשים – פתח-תקווה החדשה תמשיך להתלבש – בשדות, בעצים, ברחובות, בחצרות ובבתים. היא תהיה כפר חקלאי מסודר למופת כמו מושבת הטפלרים 'רפאים', ושדותיה – כמו באחוזות הבארונים שאותן היכרנו בהונגריה."

"הלוואי בני," אמר ר' דוד לצעיר. "אתה אולי תזכה לכך, אך מי יודע אם אני אראה את מלאבס החדשה."

"תזכה ותראה , אני בטוח."

יוסף חרמוני: מעניין מאוד. זאת לא העליתי בדעתי. נפלאות דרכי הלשון. אני אומר תמיד שהשפה היא המשוררת הגדולה מכולם. בעצם היא כולה דימויים. הם כל כך שלובים בה מראשיתה, עד שאיבדו את מהותם הדימויית.

העניין הזה של מלאבס, לבוש  (מלבושים, ליתר דיוק), כדימוי לגלי המתיישבים שירדו מן ההרים ו"התלבשו" על המקום עד שנטשו אותו, גל אחרי גל, כבגד מתבלה שאחר בא תחתיו, הוא דוגמה נוספת,  איזוטרית אך מרתקת.

תודה רבה על המידע.

* * *

אל חבריי ומוקירי זכרי

מעביר לכם קישור אל ההגיגון החדש שפירסמתי בספר הספרים (הפייסבוק)

לטובת שוחרי השקט הנפשי שאולי לא נמנים על קהילת הפייסבוק.

זהו סרטון הגיגים על התינוק של במבה שהייתי מעורב בחדר היולדות בו נולד.

להנאתכם

אפשר להפיץ הלאה לכל המתעניין.

שלכם

דודו שליטא

https://www.facebook.com/318421442199655/videos/1039377222921831

* * *

ראש ממשלת ישראל אינו חייב

לרדת מנכסיו כדי לממן את הגנתו

מפני מכונת המשפט הישראלית הדורסנית

שספק אם גם לאחר עשר שנות התדיינות וערעורים

תצליח להפלילו, כתקוות שונאיו!

* * *

יעקב חסדאי

חלוקת התקציב – שוד או צדק?

בימים אלו מתחיל מו"מ קואליציוני להקמת ממשלה חדשה על פי תוצאות הבחירות לכנסת שנערכו לאחרונה. כפי שידוע לנו גם מפעמים קודמות, המו"מ הקואליציוני כרוך בחלוקת משאבי המדינה בין המפלגות. חלק מן התקציבים מופנה לביטחון, למשפט, לחוק וסדר ועוד. אולם יש כספים רבים שהם "חלוקה" שאמורה להיות מיועדת נועדה לטובת האזרחים. בחלוקה הזאת המפלגות המרכיבות את הקואליציה עושות ככל העולה על רוחן. חלק מן ההטבות מיועדות למגזרים שהם מייצגים, לעיתים אפילו הטבות לחברים שהם מייצגים. בסופו של דבר, תקציב המדינה מחולק באופן לא צודק ולא שיוויוני.

תנועת לאו"ר הוקמה בשנת 1979 בשיאו של משבר פוליטי, חברתי וכלכלי במדינת ישראל. חברי התנועה ניהלו דיונים במשך כשנתיים, הגדירו את הבעיות של מדינת ישראל מתוך ראייה לטווח רחוק, והציעו  פתרונות לבעיות אשר חילחלו וכירסמו בחברה הישראלית. תוצאות הדיונים בתנועה הביאו להגדרת פתרונות למבנה המשטר והחברה במדינת ישראל והם הופצו בחוברת בשם "חיים של אחריות ובחירה: יסודות רעיוניים לבנייה מחדש של הסדרים הברתיים והפוליטיים במדינת בישראל".

חלוקת התקציב הלאומי הוא אחד האלמנטים המרכזיים בעבודת המימשל, אם לא המרכזי שבהם. זוהי זירת מאבק בין השקפות עולם, אינטרסים קבוצתיים ואף אינטרסים אישיים. וכך כתבנו  בשנת 1982, בפרק "תקציב המדינה:

"התקציב הוא אחד הביטויים החשובים לחלוקת האחריות הלאומית. אנו מציעים לחלק את התקציב הלאומי לשני חלקים: האחד – "תקציב הממשלה" – יוקדש ברובו המכריע להוצאות חוץ ובטחון, שמירת חוק וסדר ובניית תשתית לאומית. החלק האחר, המיועד למטרות חינוך, תרבות, איכות חיים ורווחה, ייקרא "תקציב האזרחים" ויחולק לידי האזרחים, שיעבירוהו לקהילות שתוקמנה ותופעלנה על-ידיהם.

 העברת הכספים לקהילות יכולה להיעשות במספר שיטות. לדוגמא: אחת לשנה יקבעו שני בתי המחוקקים את גודלו של תקציב האזרחים וחלוקתו לנושאים השונים. לאור קביעה זו, יקבל כל אזרח הודעה רשמית על ההקצבה לה הוא זכאי בהתאם למצבו המשפחתי, ורשימת קהילות ומוסדות שאושרו לקבלת ההקצבה. האזרח יודיע למדינה לאלו מוסדות הוא מעביר את תקציבו, בהתאם לגודל הסכום שהוקצב לו לכל נושא. אזרח שיבחר לקבל שירות מסויים מן המדינה, יעביר אליה את הקצבתו.

כך גם ביחס לתקציבי מימון המפלגות. בתקציב האזרחים יהיה חלק המיועד לפעילות פוליטית וכל אזרח יחליט מדי שנה לאיזו מפלגה או קבוצה פוליטית הוא מייעד את כספו. אוצר המדינה יעביר לכל מוסד את הכספים על-פי הוראת האזרחים. הוראת האזרחים עשויה להינתן בדרכים שונות או על-ידי העברת שובר למוסד, או על-ידי דיווח ישיר למדינה תוך שמירת סודיות הבחירה.

בשיטה זו, כל המוסדות שהיום מתחככים, לוחצים או מבקשים תמיכה כספית מפוליטיקאים ומפקידים, ישנו את גישתם. יהיה עליהם לפנות אל האזרח ולבקש את תמיכתו. כך נראה תאטרונים, מקהלות, ארגוני צדקה וחינוך עולים לרגל אל האזרחים בניסיון לשכנע את האזרח לתמוך בהם. גם הפוליטיקאים ייאלצו לפנות אל האזרחים, מדי שנה, ולבקש את הקצבתם. כך יוכלו האזרחים לשדר מדי שנה לנבחריהם, מה דעתם על תפקודם."

רעיונות אלו של תנועת לאו"ר אינם עומדים ברשות עצמם. הם חלק מתפיסת עולם הכוללת מיבנה מימשל וחלוקת אחריות בין האזרח לגופי המימשל השונים. כאשר הם פורסמו, כאמור בשנת 1982, זה נראה בלתי מציאותי. מאז התפתחה הטכנולוגיה בצורה משמעותית, בעיקר בתחומי התקשורת (אינטרנט, מידע רב וזמין, רשתות חברתיות ועוד). הדבר תרם להתגברות "הדמוקרטיה ההשתתפותית" במדינות רבות, בעיקר בעולם המערבי. (דמוקרטיה השתתפותית – משטר דמוקרטי אשר נותן דגש לתרומה של אנשים נוספים, שאינם נבחרי ציבור, על פי כישוריהם. ההשתתפות צריכה להיות מהותית ולא "מס שפתיים" לרעיון. שיטה זו מתאימה בעיקר לפרוייקטים הבנויים מהרבה שלבים שונים המאפשרים לאנשים רבים, מתחומי עיסוק ועניין מגוונים,  לקחת חלק בפרוייקט כל אחד בתחומו, בעיקר בקבלת ההחלטות).

השימוש בטכנולוגיות מידע ותקשורת על מנת לאפשר לציבור לקחת חלק פעיל יותר בתהליך הפוליטי ולהביע את דעתם באופן ישיר יותר מהדגם הייצוגי הקלאסי של המשטר הדמוקרטי, כאמור רק בנושאים מסויימים בלבד,  נקרא בספרות המקצועית בשם: E-Democracy  

במקומות רבים בעולם מיושמת השיטה שהציעה תנועת לאו"ר. בשבדיה הונהגה "שיטת השוברים" במערכת החינוך וההורים הם אלו האחראים להעברת חלקם בתקציב לבתי הספר. באיטליה הונהג חוק המכונה "שמונה חלקי אלף" ולפיו כל אזרח רשאי להעביר 0.8% מהמיסים שלו לגופים שהוא יכול לבחור מתוך רשימה של הקבוצות הדתיות במדינה. בעיר Porto Alegre  בברזיל (בת למעלה ממיליון תושבים) מתנהל למעלה מ-30 שנה תהליך הנקרא "תקציב השתתפותי (Participative Budget) "פקידי הממשל , בשיתוף תושבים ומומחים מקצועיים, מנהלים דיונים הן על סעיפי ההכנסות (סכומי מיסים ודרך גבייתם) והן על סעיפי ההוצאות (תחומים, פרוייקטים  וסדרי עדיפויות). (מתוך אתר Unesco על מחקר בעיר הנ"ל).

ב-1200 ערים ברחבי העולם התנהל תהליך של "תקציב השתתפותי" בדרכים וברמות שונות. ביניהן יש לציין גם את המבורג בגרמניה, תוכנית budget planner ואת פריז בצרפת בה החל משנת 2014 מוקצים 5% מתקציב העיריה (מאות מיליוני אירו) לאורך מיספר שנים בהתאם לשאיפות התושבים ולהחלטתם המתבצעת בתהליך של בחירת פרוייקטים.

כאמור, אלו דוגמאות בלבד של מקומות אשר החליטו לנהל "תקציב השתתפותי", ברמה עירונית או ברמת מדינה, בנושאים מסויימים וברמות שונות של חלוקה בין המימשל לאזרח.

נכון שבמציאות הפוליטית של היום במדינת ישראל, למרות ההתפתחות הטכנולוגית המאפשרת ביתר קלות יישום שיטת "תקציב השתתפותי", גם אם בשלבים – זהו עדיין חזון לאחרית הימים. אבל אולי אי פעם יגיעו גם הפוליטיקאים שלנו להבנה כי חלוקת  כספי האזרחים, אשר נעשה במסווה של חלוקת תקציביים ייחודיים – אם במהלך מו"מ קואליציוני ואם במהלך אישור תקציב המדינה, היא שוד אמיתי של כספי ציבור.

* דברים אלו נערכו מתוך שיחות בנושא שערך יעקב חסדאי תחת הכותרת "הרהור וערעור" והם מתפרסמים באתר תנועת לאו"ר:  www.laor.org.il

* * *

שלושה הרמטכ"לים-לשעבר והעיתונאי –

היושבים מובטלים ומשתעממים בכנסת

אילו רק היו חכמים

היו יכולים לחבור לנתניהו

אפילו רק לתמוך בממשלת מיעוט שיקים

ולפטור אותנו מסחטנות החרדים והדתיים!

כן, גם הארבעה, הארבעה האלה – אשמים

בהתעללות בציבור הישראלי החופשי!

* * *

נעמן כהן

"השמאלנים" מאיימים בירידה

בהתחזות לירמיהו הנביא, מאיים עלינו רוגל אלפר שאם לא נסכים לכיבוש ערבי-מוסלמי של יהודה ושומרון כל "השמאלנים" ירדו מהארץ, ואז כל המדינה תקרוס.

(רוגל אלפר, כשהשמאלנים יעזבו, "הארץ", 12.5.19)

https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.7223009

מדהים לקרא את הטוקבקים רבי השנאה למדינה, והמייחלים לחיסולה.

הנה התגובה שכתבתי, שנמחקה ע"י עיתון "הארץ":

החרדות של אלפר נובעות ממקור אחר. הוא עצמו מתוודה על חרדותיו: "התגרשתי בפעם השנייה. בני הבכור אוטיסט. אני כבר לא מסוגל לחיות בלי לזכור מדי יום שבכל רגע הקורה עלולה ליפול עליי, סתם כך, במקרה, ולמחוץ אותי."

https://www.mako.co.il/video-blogs-rogel-alpher/Article-e0892f36d65c631006.htm

בגלל מצבו האישי הקשה של רוגל אלפר, ועתידה הקודר של ישראל הוא דאג לפחות להציל את חיי בתו בת ה-17 והשיג לה כאזרח אמריקאי אזרחות אמריקאית. "לבתי ולילדיה (שייוולדו בעתיד) יהיה לאן לברוח, הרגשתי שהצלתי את חייהם." (רוגל אלפר, "להציל את בתי", "הארץ" 20.9.15).

https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.2734140

האמת, קצת כואב הלב שאלפר לא דאג להציל גם את בנו האוטיסט והשאיר אותו בארץ המסוכנת הזו מבלי לתת גם לו אזרחות אמריקאית. אבל אנחנו הנשארים בארץ ה"פשיסטית" ה"גזענית" נמשיך לדאוג לו גם אם אביו יעזוב אותנו כעצתו.

גדי טאוב טוען בצדק, ש"המאיימים בירידה לוקים בתחושתם הלאומית ומשתייכים למעשה לקבוצת בעלי המקצועות הניידים, החיים בנוחות כלכלית רבה, יחסית, כשהם מחוברים באופן טבעי לבני המעמד המקביל להם בחו"ל יותר מלבני עמם שלהם. לכן הם חשים אחריות רבה כלפי הערכים האוניברסאליים המקובלים על בני מעמדם בארצות אחרות יותר מאשר כלפי הערכים ואפילו הגורל של אחיהם ואחיותיהם ללאום. כתוצאה, הם מפתחים ניכור ואדישות כלפי החברה שהם חיים בה ומנסים בדרכים שונות להשפיע ואפילו לכפות על המקומיים הכרעות הנוגדות את רצונם."

לאמיתו של דבר אותם המאיימים בירידה אינם בעלי ערכים אוניברסאליים כלל, כפי שכותב טאוב, והם גם לא אנשי "שמאל" כפי שמגדירם אלפר, לפחות לא כאלו של מה שהיה קרוי פעם "שמאל הומניסטי" כפי שניסח זאת למשל מאיר ולד-יערי בעשרת הדיברות של השומר הצעיר:

א) השומר הוא איש אמת. "שפת אמת תיכון לעד". (משלי י"ב י"ט).

ב) השומר הוא נאמן לאלוהי ישראל לארץ אבותיו ולעמו. ("כל שהוא קבוע בא"י ומדבר בלשון הקודש – מובטח לו, שהוא בן עולם הבא." (ירושלמי שבת פ"א).

ג. השומר הוא אחיעזר ואחיסמך. ("ואהבת לרעך כמוך". ויקרא י"ט י"ח).

ד. השומר הוא אח לשומרים. ("טובים השניים מן האחד אשר יש להם שכר טוב בעמלם: כי אם יפלו האחד יקים את חברו."   קהלת ד' ט'-י').

המאיימים והיורדים אין להם שום מוסר או אחריות חברתית, הם רק אימצו את מה שקבע קרל הלוי-מרקס ש"אלוהים של היהודי הוא הממון."

הירידה מהארץ (ונטישת ההורים למות מהפשיזם האיסלמו-נאצי), היא רק בגלל הממון. כל טיעוני המוסר והתמיכה בכיבוש ערבי-מוסלמי של הפשיזם האיסלמו-נאצי הם צבועים, ורק להשקטת מצפונם.

ועכשיו דילמה, אם נרצה להשאיר את "השמאלנים" בארץ, ונקים מדינה חמאסית ביהודה ושומרון, והטרור על תל אביב יהיה מיידי (זוכרים את התותחים שירו על תל אביב ב-1967?) האם אז "השמאלנים" באמת יישארו בארץ, או ירדו ממנה במספרים גדולים יותר?

הבנת הקריאה – אי אפשר לכפות יהדות

"אילו היתה לנו הנהגה רוחנית ודתית ראויה לשמה, היא היתה מכריזה על כל העולים מחבר הלאומים כיהודים. נקודה."  – "הצטערתי מאוד לקרוא בגיליון חג העצמאות של 'חדשות בן עזר' את דבריו של נעמן כהן, שכינה את אחינו העולים מחבר העמים 'לא יהודים'. זו לא היתה אמירה ציונית." (אורי הייטנר, "חדשות בן עזר", גיליון 1442)

אורי הייטנר לוקה בהבנת הנקרא, ולא פחות בהבנת המציאות. מעולם לא אמרתי שהעולים מחבר העמים הם לא יהודים. הם יהודים לפחות כמוני.  (גם הוריי באו מהאימפריה הרוסית). מה שאמרתי הוא שבקרב העולים יש גם "שאינם יהודים".

קשה אולי להייטנר לקבל זאת אבל יש עולים שגם אם הרבנות תכריז עליהם כיהודים הם לא יקבלו זאת, כי הם אינם יהודים, ואינם רוצים להיות יהודים. הם הולכים לכנסיות, ולעיתים הם אפילו אנטישמים.

יצא לי להכיר לא מעט מהם. הגדיר זאת בפניי יפה אחראי בניין באוניברסיטת חיפה בשיחה על תמיכת רוסיה באסד והסכנה לביטחון ישראל. הוא אמר לי: "אני פטריוט רוסי. נכון יש לי אזרחות ישראלית אבל אני לא יהודי. אני פטריוט רוסי."

בין העולים לארץ יש  גם למעלה מ-15 אלף טאטרים מוסלמים שאינם יהודים ואינם רוצים להיות יהודים. הם מאוגדים בארגון הטאטארים של ישראל. מה לעשות? זו המציאות.

לכן יש למנות את המיעוטים הלאומיים הלא יהודים בארץ לפי גודל קהילתם: 1. ערבים. 2. רוסים ואוקראינים. 3. טאטרים. 4. דרוזים (יש המגדירים אותם בתוך הערבים) 5. ארמנים. 6. ארמים. 7. מיספר לא מפורסם של אתיופים לא יהודים. (ועוד לא דיברנו על עשרות האלפים של מסתננים החיים בארץ).

זה מזכיר לי את ההתנשאות הגזענית של עמירם גולדבלום, האקטיביסט הפרו-איסלמי, התומך בכיבוש ערבי-מוסלמי של הפשיזם האיסלמו נאצי.

בעוד שהערפלישתים (ערבים-פלישתים) מגדירים עצמם בראש וראשונה "ערבים". ובעוד שחמש פעמים ביום הם מפנים את פניהם למולדתם ערב, ומתפללים בשפה המדוברת שם ערבית לאללה – אלוהים הערבי (לא לדגון אלוהים הפלישתי) (תוך כדי כך הם מחרפים את היהודים הזעומים ע"י אלוהיהם), מדיר אותם גולדבלום מערביותם (ומפלישתיותם ע"פ ההגדרה שבחרו לעצם), ומכנה אותם "ישראלים".

אין מה לעשות לכל עם יש הזכות להגדיר את עצמו כרצונו.

גם פאוסט – אבל בעיקר ייסורי ורתר הזקן

בהתייחס לשאלתו של אהוד בן עזר על מאמרו של יוסי ורטר ב"הארץ" מיום 10.5.19 על טקס הזיכרון לטרוריסטים:" אהוד: האם אפשר כבר לדבר על הפאוסטים הכותבים ב"הארץ" – אנשים שמכרו את נפשם וכתיבתם לשטן?"

נראה שאם בגתה עסקינן, אז בהחלט פאוסט מתאים. אבל לא פחות מתאימה יצירתו "ייסוריי ורתר הזקן"...

מוכר נשמתו לשטן, זה ברור. האם גם ורתר הזקן יתאבד כוורתר הצעיר?

מרצ בין דיוניסוס לאפולו

בספרו "הולדת הטרגדיה" מתאר פרידריך ניטשה את הדיכוטומיה בין היסוד הדיוניסי ליסוד האפוליני. דומה שהדיכוטומיה הזו מתארת יפה את המצב במפלגת מרצ.

במרצ מתנהלת בכחנליה שלמה הדומה לטקסים לכבוד דיוניסוס במיסטריות היווניות שכללו אורגיות ואקסטזה.

לפני זמן לא רב רעשה המפלגה כאשר סולק ממנה פעיל באשמת הטרדה מינית של חבר מרץ אחר, ועתה סוערות הרוחות סביב המזימה של תמר זנדברג ומיכל רוזין ("הרבנית" שחיתנה אותה), ששלחו אישה להאשים חבר מפלגה בהטרדה מינית במטרה לסלקו מהמפלגה.

לא אלאה את הקוראים בפרטי הפרשה, אבל כל הרוצה לקרא על חיי המין המשוחררים של פעילי מרץ והאינטריגות סביבם, הנה הקישור:

http://rotter.net/forum/scoops1/551018.shtml

הדברים הגיעו לכדי כך שהמשפטנית הפמיניסטית אורית קמיר קוראת לתמר זנדברג להתפטר. הטעם לדבריה הוא: "הסלידה מתמר זנדברג, יו"ר המפלגה: סלידה מפולחן האישיות שהנהיגה, שקרן מתמונותיה היפות בחוצות הערים ומהכוחניות הדורסנית שבה היא מנהלת את המפלגה ומשתיקה כל קול אחר."

כאשר בית הדין של המפלגה קבע ש"התנהלות בריונית מתמשכת זו ננקטה בחוסר סמכות ותוך פגיעה בזכויות אדם וחתירה תחת שלטון החוק ומוסדות המפלגה."

(אורית קמיר, תמר זנדברג צריכה להתפטר, "הארץ" 9.5.19)

https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.7216159

האם תמר זנדברג תלך בדרכה של גולדה זלטה שניפיצקי-זהבה גלאון ותתפטר?888

אשכנזים נגד חוק הלאום

מה המשותף בין המהגר מארגנטינה, איתן ברונשטיין אפריסיו, מארגון "זוכרות", לילידת ישראל דנה אולמרט (הבת על העבריין איש השמאל הקיצוני אהוד אולמרט), ולאזרחית גרמנייה המתרגמת אילנה המרמן? התשובה? כולם אשכנזים. כן, וכולם גם אקטיביסטים פרו-איסלמיים התומכים בכיבוש ערבי-מוסלמי של הפשיזם האיסלמו-נאצי.

מזה זמן רב אני כותב על הגזענות האנטי אשכנזית שהפכה לאנטישמית ולאנטי-ציונית.

("שיח הזהויות של יהודי ערב – מגזענות אנטי- אשכנזית לאנטישמיות קלסית ולאנטי-ציונות")

https://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/00918001.pdf

על ילידי מרוקו, אווה אילוז וסמי שיטרית, שעברו משנאת אשכנזים לשנאת ישראל, הציונות והיהדות. על הגזענות האנטישמית של שלמה חתוכה – משורר "ערס פואטיקה" התימני שכתב תפילה לחורבן ירושלים. ועוד ועוד – על התופעה הקיימת אצל מקצת היהודים הערבים המזהים את הציונות עם האשכנזים.

והנה תופעה חדשה: אשכנזים נגד חוק הלאום.

בנוסף לעתירה של ערבים-מוסלמים ומייחדים (דרוזים זה כינוי גנאי ערבי-מוסלמי) נגד חוק הלאום הוגשה לבג"ץ עתירה חדשה נגד "חוק יסוד ישראל מדינת הלאום של העם היהודי.״

שמונים ואחד עותרות ועותרים אשר אשכנזיוּת (או מערביות) היא מרכיב מרכזי בזהותם התרבותית – מבקשים מבג״ץ לבטל את החוק שמעניק להם פריבילגיה בלתי מוצדקת. העתירה גורסת כי חוק הלאום מפלה בעיקר לא יהודים, כלומר את הערפלישתים אזרחי ישראל וגם את כל מי שתרבותו ערבית במדינה, כלומר יהודים-ערבים. זאת בשל העמדת השפה הערבית ב״מעמד מיוחד״.

מכך משתמע שאשכנזים מוצבים ע״פ חוק יסוד זה בראש שרשרת המזון החברתית בישראל והעותרים (האשכנזים נ.כ.) רואים בזה זכות-יתר פסולה.

בנוסף לכך, מתייחסת העתירה ליהודים אשכנזים חשובים, בארץ ובאירופה, שבתקופת טרום המדינה ראו בערבית מרכיב חשוב בזהותם היהודית. אחת הדוגמאות המוצגות בעתירה היא אביו של נשיא המדינה ראובן ריבלין, שהיה ממוצא אשכנזי ונהיה מומחה לאיסלאם ולשפה הערבית. הוא תירגם את הקוראן ואת סיפורי אלף לילה ולילה לעברית במאמץ לגשר בין השפות האחיות העברית והערבית. זו המסורת האשכנזית-מערבית אותה מבקשים העותרים לפתח.

כמתבקש, העתירה הוגשה גם בשפה הערבית, אך בית המשפט התנגד לקבל את התרגום הערבי. לקריאת הטקסט המלא של העתירה ראו כאן:

לפרטים נוספים ניתן ליצור קשר עם איתן ברונשטיין אפריסיו טל׳: 050-6314229 eytan.bronstein@gmail.com

http://zope.gush-shalom.org/home/he/channels/press_releases/1557156364

הנה העתירה ורשימת החותמים:

https://docs.wixstatic.com/ugd/ee48f0_ad8cdf78fafb49b1bac26a023d5df70b.pdf?fbclid=IwAR1gKE_WAd04_Fkg2BMRAHSUDBWcej2sMjir8clfsv5RVNZ-pSiJJ4lPeJI

הבנתם? חוק הלאום הוא חוק אשכנזי המפלה את היהודים הערבים, כאילו הם אינם רואים בשפה העברית את שפתם ובתרבות היהודית את תרבותם. מה זה אם לא התנשאות אשכנזית גזענית?

אותם "אשכנזים" החתומים הם בעצם אקטיביסטים פרו-איסלמיים התומכים בכיבוש ערבי-מוסלמי של הפשיזם האיסלמו-נאצי. ובגלל גזענותם האוטו-אנטישמית הם מזדהים עם הגזענות של הנאראטיב הערבי-מוסלמי כאשר הם אינם מכירים בקיומו של העם היהודי, בזכות קיומו, ובזכותו למדינה יהודית. יהודים הם רק בני דת, ולא בני לאום. אין עם יהודי.

ודוק: לדעות אלו אין כל קשר לאשכנזיוּת.

במה עסק טקס הזיכרון "האלטרנטיבי" הישראלי-ערפלישתי?

טקס הזיכרון האלטרנטיבי המשותף הישראלי-ערפלישתי הוצג כמופת לסולידריות בין העמים ולשאיפה לשלום. למעשה הוא עסק רובו ככולו בתעמולה אנטי-ישראלית ובחרחור מלחמה. הנה קראו על כך:

http://rotter.net/forum/scoops1/551006.shtml

Manus manum lavat  –  – יד רוחצת יד

לא עוד

הפילוסוף הרומאי לוקיוס אנאוס סנקה טבע את האימרה Manus manum lavat כלומר "יד רוחצת יד," שמור לי ואשמור לך.

שנים רבות היתה ברית "יד רוחצת יד" בין יאיר למפל-לפיד לארנון מוזס מ"ידיעות". מוזס העסיק את לפיד ופינק אותו בעיתון, ובנה אותו לדמות פוליטית, ובהיותו שר אוצר נועץ למפל-לפיד רבות במוזס בפגישות סודיות ביניהם. בזכות הקשרים שהיו ביניהם הזרימו שרי "יש עתיד" תקציבי פרסום בהיקף מיליונים ל"ידיעות אחרונות". ליהיא לפיד הייתה חלק מ"החבילה".

לא עוד. העדות של למפל-לפיד נגד מוזס הביאו לפיטורי אשתו מהעיתון. (וגם להעסקתה מלכתחילה). סופה של ברית הכדאיות בין השניים מסמל אולי את סוף כוחו של מוזס בהשפעה על החברה והפוליטיקה הישראלית. השפעה פסולה מזיקה ומושחתת שהגיעה לסופה אחרי שנים רבות, ומוטב שכך.

את החמאס צריך להפיל, אבל איך?

רמי לבני (הבן של יצחק לבני, יליד לודג') יוצא בהצעה נפלאה: "יש להפיל את שלטון החמאס," הוא אומר, ויש לו גם פטנט גם איך לעשות זאת בלי לכבוש את עזה, ובלי מלחמה. פשוט להניח בפניהם הצעה לקבל את שטחי יהודה ושומרון:

ו"כשתוצב להם הבחירה, במשאל עם או בבחירות כלליות בין פתח לחמאס, הארגון הקיצוני יוכה מכה קשה, יאבד את הלגיטימיות שלו (או ייאלץ לשנות את טבעו), ויודח מהשלטון."

(רמי לבני, את החמאס צריך להפיל, לא להציל, "הארץ" 14.5.19)

https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.7231456

שאפו למר לבני. עצה מצוינת ממש. ממש עצת אחיתופל (לידיעת הפיליסטינים ]במובן של בורות[ עצת אחיתופל היתה טובה). בעייה קטנה. זו הצעה ישנה שמשום מה לא מתקבלת. הרי מזה שנים רבות יכלו הערפלישתים למגר בעצמם את החמאס, והם יכולים לעשות זאת בקלות גם היום.

מעניין באמת למה הם לא שועים לעצתו הנפלאה של מר לבני? הרי אין קל מזה.

כדי להגיע לכיבוש ערבי של יהודה ושומרון ולשלום, יכול היה הרוצח הסדרתי, פושע המלחמה, מרואן ברגותי, מנהיג הארגון הג'האדיסטי הרצחני "השהידים של הקצה (כתאאב שוהאדת אל אקצא) שאין כל הבדל בינו לבין החמאס, להצהיר יחד עם אבא של מאזן שהוא מפטר את המופתי שלהם (מינוי אישי של אבא של מאזן) והם רואים בדברי מוחמד לפיהם יש לרצוח את כל היהודים הקופים והחזירים גזענות ולא מופת מוסרי:

https://www.youtube.com/watch?v=qHV2SZmkhug

ואז יכריז גם אבא של מאזן כי הוא מכיר בקיומו של העם היהודי, בזכות קיומו, ובזכותו למדינה יהודית, או אז יצביעו כל הערפלישתים בבחירות דמוקרטיות בעד חיסול החמאס. ויגיע השלום.

הצעה נפלאה.

מאז הפעולה בקן "השומר הצעיר" בשנות השישים של המאה הקודמת לא היתה הצעה טובה מזו. חבל רק שמר לבני לא ליווה את הצעתו בהליכתו לגבול רצועת עזה, ובשירת "קומביה" ו"שיר לשלום".

הנה השירים: שירו בקול:

קומביה: https://www.youtube.com/watch?v=X_eWUOYiWVo

שיר לשלום: https://www.youtube.com/watch?v=d4JyiXsta10

נעמן כהן

התנחלות תל אביב, מרכז הגדה המערבית.

(רבת עמון ודגניה הן בגדה המזרחית).

אהוד: אולי הפובליציסט רמי לבני חכם כמו האבא המנוח שלו.

* * *

חובה לראות!

תיעוד על יחס הפולנים בעבר ליהדות וליהודים

"שני אסמים"

סרטו של חיים הכט

https://vimeo.com/92732

* * *

אהוד בן עזר

"עשרה סיפורים"

ליצחק סמוקובליה

עברית: 1969

פורסם במוסף "תרבות וספרות", של עיתון "הארץ" ב-14.12.1979

תחת הכותרת "הפתעה ושמה סמוקובליה"

לפני 40 שנה

בוקר אחד קיבלתי בדואר חבילה מהתאחדות עולי יוגוסלביה, ובה ספרו של יצחק סמוקובליה. והאמת שהיססתי לקרוא בו, כי היתה לי הרגשה שהנה לפניי עוד ספר, שהוא פרי מאמציהן הכנים והנוגעים-ללב של התאחדויות-עולים להנציח את עברן. אינני יודע מה שינה את דעתי. אולי קטעים אחדים בהקדמת הספר, ובהם דבריו של חתן פרס נובל איבו אנדריץ', שהיה ידידו של סמוקובליה, על הסופר:

"בימינו העלו מקרבם [היהודים] אחד הסופרים הטובים ביותר של בוסניה, והוא יצחק סמוקובליה, מחבר יצירות המצטיינות ביופי מושלם ובהומאניות טהורה ועמוקה."

אני מנסה לשכנע את עצמי, כי גם ללא המלצה-לקריאה זו הייתי מתחיל לדפדף בספר, ומן הדפדוף עובר לקריאה, וקורא בו מן העמוד הראשון ועד לאחרון, מתוך עניין רב והנאה שבהפתעה, כפי שאכן קרה.

מה סוד קסמו של סמוקובליה?

בראש ובראשונה – יהדות עממית מזרחית ["ספרדית"], איפיון רגיש וחוש להומור עדין ונוגה. נופי שוק "מחנה-יהודה" בירושלים הילכו עליי תמיד קסם, ועוררו בי רצון לכתוב על ההווייה הזו מבפנים, דבר אשר נבצר ממני, מפני זרותי לאותן דמויות אשר עליהן רציתי לספר. והנה נתגלה לפניי עולם דומה, על הווייתו המיוחדת, מאכליו, אנשיו, אווירת הסימטאות של השוק, סבלים, נפחים, מילים מקסימות בספניולית – כל אלה אמנם לא בירושלים אלא בסרייבו, ולא במקור עברי אלא בשפת תרגום. אבל כל כך שלנו, ומקסים ומושך, שיכולתי לראות כל דמות ולהריח כל דבר-מאכל, כאילו הייתי מבפנים, אחד מן המשפחה.

סמוקבילה נולד ב-1889 בעיירה גרדז'דה שבבוסניה המזרחית, לחוף נהר דרינה, שהתפרסם בעולם בזכות "הגשר על הדרינה" של איבו אנדריץ'. בסביבה נידחת זו התחנך בחיקה של משפחה ספרדית פאטריארכלית, עבר ללמוד בגימנסיה בסרייבו בירת בוסניה, למד רפואה בווינה והוכתר כדוקטור בשנת 1917. הוא עבד כרופא בעיירת מולדתו ולאחר מכן בסרייבו, ובאותן שנים אף החל מפרסם את שיריו וסיפוריו. דומה כי מקצוע הרופא היה תמיד אחד מנושאי קנאתם של סופרים, באשר אין ערוך לשפע החוויות והתמונות האנושיות בהן פוגש הרופא בעבודתו. ואכן, בולט אצל סמוקובליה הרופא-כמספר ואף נושאי סיפוריו ודמויותיהם יש בהם מעינו החודרת ומהסתכלותו האנושית של רופא-כפרי מן הדור הישן, אשר נודד על פני דרכי בוסניה ועיירותיה.

נוסח הסיפורים מזכיר את "עולמו הקטן של דון קאמילו" של הסופר האיטלקי ג'ובני גוארסקי  – אותה סביבה קרתנית ואותן משפחות ודמויות החוזרות מסיפור לסיפור, החל מסוף המאה הקודמת [ה-19] ועד לאחר מלחמת העולם השנייה, כך שהרושם בגמר הקריאה הוא של רומאן, המוגש סיפורים-סיפורים.

ייחודו ועממיותו של סמוקובליה באים לביטוי בסיפורו "מגן דוד", והוא סיפור שלישי בספר, העוסק בגורלם של שמואל הסבל ושרוצ'ה, הרווקה המכוערת, הבאים בברית הנישואין ונולד להם ילד בשם רפאל, גיבור כמה מן הסיפורים הבאים.

 בעת ההיא נולד בן גם לסוחר העשיר סניור מאיר, אך אשתו אינה מצליחה להניקו, ושרוצ'ה נקראת לבית מאיר כמינקת. הם "קונים" את שדה הימני ומסמנים עליו, בדיו, מגן-דוד. בתמורה היא מקבלת שיירים ומצרכי מזון לה ולבעלה החולה והמובטל.

והנה, יום אחד נקרא שמואל הסבל אל מחסניו של סניור מאיר. הוא מקווה לקבל עבודה, אך להוותו נודע לו כי מפטרים את שרוצ'ה ממשרת המינקת בבית העשירים, וסניור מאיר אומר לו:

"הגד לי: קנינו מכם את מחצית החלב או לא? אמור! קנינו או לא?"

"כן, סניור מאיר, כן! קניתם מחציתו של החלב. נכון, כלומר, איך להגיד.. לא קניתם..."

"וכיצד לא?"

"זאת אומרת... כן... כן... קניתם!"

"קנינו, ודאי שקנינו! וסימנו את שדה הימני של שרוצ'ה במגן דויד. לא כן? וביושר אנו משלמים תמורתו."

"כן, סימנתם, סימנתם, כן... ראיתי... שרוצ'ה הראתה לי... סימנו אותו כדי שאלוהים יברך אותו... סימנו לאות שזהו השד של דויד... אך, נשבע אני, סניור מאיר, שבני רפאל לא לקח אותו עוד לפה. כה יעזור לי אלוהים. לא לקח אותו. לא! סהדי במרומים שלא!"

"אני יודע, שלא לקח, לא רשאי היה לקחת. זהו השד שלנו. אך, היודע אתה מה עושה זה בנכם רפאל? היודע אתה מה הוא עושה?"

שמואל הסבל עמד והרהר, אך לא עלה על דעתו מה זה יכול היה בנו לעשות.

"מה הוא עושה, סניור מאיר? מה? תגיד לי! מה תוכל לעשות אותה תולעת? מה?" התחנן שמואל.

"אינך אינך יודע מה הוא עושה, זו, כפי שאתה אומר, התולעת? הבה ואגיד לך מה הוא עושה, הוא מושך את כל חלבה של שרוצ'ה לתוך השד שלו, זהו מה שהוא עושה. מושך ושותה לרווייה."

"מושך? איך, בשם אלוהים? הייתכן כדבר הזה? איך?" שמואל הסבל עמד משתאה.

"איך? איך? מה אני יודע, איך? אבל הוא מושך! השד הימני תמיד ריק. לעולם אין בו חלב. תמיד יבש. יבש כגרוגרת. על כך נחפש מניקה אחרת, וחסל." (עמ' 56).

דו-השיח הטראגי-קומי נמשך, ובסופו מבטיח שמואל הסבל לסניור מאיר את שני שדיה של אשתו.

כשהוא מודיע על כך בביתו פורצת סערה: שרוצ'ה אינה מוכנה למנוע את החלב מבנה הפעוט. אך סוף טוב הכול טוב. שכנתה של שרוצ'ה, סטרייה, אשתו של אברהם הגלב, מניקה את רפאל הקטן וגם את בנימין שלה. שרוצ'ה מעניקה את כל חלבה לדויד, בנו של סניור מאיר, ושני שדיה הריהם מסומנים עתה במגן-דוד. ומשפחת הסבל ומשפחת הגלב מתחלקות יחדיו במתנות-המזון המתקבלות מדי יום מביתו של הסוחר העשיר, סניור מאיר, והכול מתפרנסים על ברכת חזה השופע של שרוצ'ה.

התרגום אינו משובח. ראוי היה לו להיות עסיסי יותר וערוך בצורה קפדנית. אלא שהסיפורים מקסימים, מתאימים מאוד להמחזה או לתסכות, וראוי להמליץ עליהם בפני האנשים העורכים את מקראות בתי הספר הישראליים, שהרי בידוע הוא (אם כי לא רק בישראל), שמלבד הספרות העברית והספרות הכללית יש גם ספרות יהודית, שאינה כתובה עברית. ובינתיים דומה שלא מעטים הישגיה מאלו של הספרות העברית בדורות האחרונים, גם אינה סובלת ממחלת "שלילת הגלות" וראיית כל ההווייה היהודית מבעד לנקב הצר של הפתרון הציוני ה"חיובי" – ומפני כך אולי לעיתים היא גם יותר מאוזנת ואנושית בראייתה.

* יצחק סמוקוביליה: "עשרה סיפורים". תרגם יעקב מאסטרו. הקדים דברי מבוא מיכאל לוי. ספריית התאחדות עולי יוגוסלביה בעריכת צבי רותם. הוצאת התאחדות עולי יוגוסלביה, תל-אביב, תשכ"ט, 1969. 200 עמ'.

* * *

מועצת גדולי התורה החרדים החליטה

להחרים את תוצרת היקבים הכשרים

המשתמשים בבקבוקי חילול שבת של מפעל פניציה

למעט הבקבוקים של ההשתנה בלילה

הנהוגים עדיין במעונות החרדים

שבהם בית הכיסא נמצא בחוץ

או שקשה להגיע אליו

בגלל צפיפות המיטות של הצאצאים

ובעיות בכיווּן ההשתנה החרדית בלילה.

משלחת של גדולי תורה חרדים יצאה

ללקק את התחת לידידינו הטורקים

כדי שייאותו למכור ליקבינו בקבוקים כשרים!

* * *

אהוד בן עזר

המושבה שלי

בהוצאת "אסטרולוג" 2000

פרק ארבעים ואחד

כיצד הרגתי את תלמידתי אולי טפירו וכתבתי את ספרי הראשון

חלק ראשון של הפרק

אחרי שנים, כשהייתי כבר סטודנט בירושלים, מצאתי עבודה בתור מורה בבית-ספר ערב בכפר-הנוער החקלאי שבו שהיתי בנעוריי.

חמש פעמים בשבוע, בחצר התחנה המרכזית שברחוב יפו, פינת הרב קוק, לרגלי ביתו של ד"ר טיכו, הייתי עולה על האוטובוס העושה דרכו בכביש שמתפתל בין ההרים עד שהייתי מגיע לכפר-הנוער. בכניסה היה עדיין אפשר לראות את סימני הטרקטור, שהתנגשתי עימו בקיר המזכירות, שעה שנהגתי בו. אך רוב הסגל, חוץ ממוסקה הרפתן, התחלף, ואיש לא זכר אותי.

לא אהבתי להורות, וגם לא היתה לי הכשרה מתאימה להוראה. לימדתי עברית, פעולות-חשבון יסודיות, וגם משפטים אחדים באנגלית, כדי להעניק הרגשה טובה לתלמידיי, שרובם היו מופרעים אפילו יותר ממני בתקופת נעוריי, שבה נשלחתי לכפר. הרמה ירדה, אחרת ודאי לא היו מניחים למורה לא-מוסמך כמוני ללמד במקום.

בבואי מירושלים הייתי אוכל בחברתם בחדר-האוכל ארוחת-ערב, שלא השתנתה מימי הצנע, ימי לימודיי בכפר: קציצות-דג קרות, תפוחי-אדמה תפלים, צוננים אף הם, משיירי הצהריים, תה קלוש בממתיק מלאכותי, וסלט עגבניות רכות עד כדי רקב.

מדריכה, או אולי היתה זו אחות-מטפלת, עברה בין השולחנות וחילקה לכל נערה ונער, ליד צלחותיהם, גלולות לבנבנות.

שאלתי את אחד מתלמידיי: "מדוע נותנים לכם גלולות?"

והנער ענה: "בשביל להרגיע את העסבים."

התלמידה טפירו אוליביה, בקיצור אולי – היתה נערה מפותחת מכפי גילה. שיער שחור ועבות, חזה בשל, פיטמות מחודדות מזדקרות מבעד לחולצת טריקו דקה, שלאן שלא הסתכלתי שבו מבטיי ונפלו עליה. אמרתי לעצמי שהן ודאי חומות כשוקולד כמו אצל המזרחיות והלוואי שאזכה למצוץ אותן.

פניה היו עגלגלות ובהן בורק זוג עיניים תאבות חיים, פראיות, ועם זאת חסרות-ביטחון. בחושניות הראוותנית לא נבדלה מהבנות האחרות בכיתה, אלא שהשאר היו צנומות למדי, דלות מראה, ואחדות גם עקומות פרצוף, כך לפחות ניראו בעיניי. בכולן פיכתה תחושת עזובה ויתמות שגרמה להן לרצות להידחק אליי ולהתלטף עליי, צמאות למגע.

וכי יכולתי לאכזב אותן? – כל רתיעה מקירבתן היתה מתפרשת כאפלייה או כסלידה מהן.

הנערים בכיתה היו נועצים בי מבטים מחשידים, כאילו אני מנסה להפיק הנאה מההתפנקות וההתחככות החתולית של הבנות, וגם אני התקשיתי להבחין בגבול הבלתי-ניראה שבין היותי כדוגרת סוככת על אפרוחיה ומלטף אותם לעיתים במשק כנפיו – לבין תשוקתן של הבנות לגרות אותי על-ידי קירוב גופן לגופי, להסב את תשומת-ליבי, כל אחת – אליה, ורק אליה. תחתוניי התלחלחו למגען, ואני שיכנעתי את עצמי שאני עוסק בחינוך!

לימדתי רק שעתיים ביום, לפנות-ערב. ערב אחד, לאחר שהסתיים השיעור, התקרבה אליי אולי לשאול דבר-מה באנגלית, ודחפה את חזה אל זרועי בצורה מתגרה, והיה נידמה לי שהיא קורצת לחבריה ולחברותיה שנישארו לשבת עדיין על כסאותיהם בכיתה. הדפתי אותה מעליי, לא בגסות, ואמרתי: "טוונטי ניין באנגלית זה עשרים ושש, ובפעם הבאה – אל תידחקי אליי!"

פניה העלו סומק עז, שחום. עוד רגע תתנפל עליי ותתקע בי ציפורניה, אך במקום זאת חלפה על פניי בריצה ונעלמה מן הכיתה במשיכת-דלת עזה שהפילה אחריה גליון קרטון של עיתון-קיר בקול טריקה.

התעלמתי ממעשיה, אך אותו ערב, בחדרי השכור, משהק מן הבצל שהיה בסאלאט העגבניות הרקובות, נשקתי שוב ושוב לפיסת הזרוע, היכן שליבה הצעיר של אולי נגע בי בכוונה.

למוחרת, לאחר שיעור שעבר מבלי שטפירו אוליביה תופיע, חזרתי בערב באוטובוס לתחנה המרכזית הישנה ברחוב יפו, ליד כיכר-ציון.

הייתי שקוע בהרהורים על משכורתי הדלה כמורה-חלקי בכפר-הנוער, כאשר פגשתי מולי במידרכה את ש"י עגנון. פניו הצרים של הסופר היו משוכים כבר ברזון-זיקנה, כקלף חום-ורדרד עטור כתמים, הזכיר לי את עטיני העז שהיתה לי במושבה. עיניו הפיקחיות, הכחולות – בחנו אותי, כמבקש לשאוב בסתר את מהותי אל קירבו, והכל מתוך סקרנות עזה.

חרף מיבנה גוו הרופף, הצנום, והליכתו המרקדת-משהו, כדרך אנשים נמוכים השואפים לגבוה – היתה בו זריזות שובבה שלא תאמה את גילו. כאשר דיבר בהברה האשכנזית המתנגנת, המלעילית, נשמע כמתלוצץ על סגנון השיחה שלו-עצמו, כאילו באפשרותו לדבר גם אחרת, אך אינו רוצה בכך.

הוא שמח לפגוש פרח-ספרות כמוני, שמבלי לפרסם מילה כבר בער כולו ברצון ההתבלטות וההתייחדות של אבירי הספרות הצעירה. בשעתו קיבל אותי לביקור בביתו שבתלפיות, לאחר שכתבתי לו שסיימתי לקרוא את כל כתביו, וברצוני לפוגשו. אולי נעתר לי גם בזכות הידידות שלו עם דודתי יעל, על חוף הים בתל-אביב, בנעוריה. היא סיפרה לי שיום אחד שכבו יחד אלא שברגע האחרון נמלט מחדרה והיה עליה לגמור ביד.

עתה תפס בחביבות בזרועי, ונשען עליי קימעה בהליכתו. לאחר שיחה קצרה, שבמהלכה חשתי כי דבר-מה מציק לגדול סופרינו (שאמנם באותה עת טרם זכה בפרס נובל), פנה הוא אליי בשאלה מתנגנת:

 "אפשר גם אתה צריך להשתין?"

אפשר – הוא אמר – בשי"ן סגולה.

נבהלתי. אני ועגנון – יחד? ואף שהייתי זקוק מאוד להתרוקן לאחר הנסיעה העגומה באוטובוס הקר, הפטרתי במהירות: "לא, אבל בבקשה, אלווה אותך – "

הוא ניראה כמי שאבן נגולה מעל ליבו. פסענו יחד במעלה רחוב הרב קוק אל בית-השימוש הציבורי, המואר והנטוש. עגנון נבלע בפנים, אני שומר בחוץ, מתפוצץ להשתין ומתאפק בקור, מפסיד רגע שאינו חוזר לעמוד לצד הסופר הנערץ עליי, שווה בין שווים ליד קיר המשתנה, ולספר על כך לבניי ולנכדיי עד לדור אחרון.

לאחר זמן, שניראה לי ממושך למדי, ואילו כיום, בגילי – סביר, הופיע עגנון בפתח המואר, וארשת פניו רצינית. דומה שחשש ללכת לבדו להיפנות לצרכיו בסביבה זו.

המשכנו במעלה רחוב בן-יהודה, שטרם הפך למדרחוב, ולאורך רחוב קינג ג'ורג', כאשר אני מלווה אותו מתחנה לתחנה על קו האוטובוס המוליך לתלפיות, שכונת מגוריו.

נמשכתי אחר תשוקתו למשוך את השיחה ואת הטיול, מקווה בסתר-ליבי שאולי רותי תחלוף במיקרה על פנינו ותראה אותי בחברת הסופר המפורסם, שאז בוודאי לא תוכל עוד לסרב להפצרותיי ותניח לי לשכב עימה בחדרה הקטן והחמים, אף כי אני מעדיף עתה, יותר מכל דבר אחר בעולם, יותר מהתמסרותה לי – להשתין, פן יקרה לי מה שקרה לגיבורו של קנוט האמסון ברומאן "רעב", שלא היה נעים לו לעזוב ל"צרכיו הקטנים" את הבחורה שבחברתה בילה, ולבסוף הרטיב במכנסיו.

ועוד אמרתי לעצמי, בכעס גובר והולך – הנה אני הולך עם סופר ששני דורות של ספרות עברית חוסים בצל אדרתו הגדולה, סופר אשר כדי להיטיב להבין את כתביו הלכתי ללמוד ספרות באוניברסיטה, ועל מה אני מהרהר?

על השתנה!

ואז, אולי כדי לצאת מן המבוכה, נואלתי להציע בפניו מחשבה, או שאלה, שהירהרתי בה רבות.

האם אינו חושב שכמו שיצירתו-שלו מהווה חולייה ברצף היהודי בין דור הסופרים הצעירים הגדל בארץ – לבין החיים היהודיים שהיו במזרח-אירופה, כך משמש בשביס-זינגר חולייה מקשרת בין הסופרים היהודים באמריקה לבין אבות-אבותיהם שבאו מהעיירה?

כל זה התרחש, כאמור, בטרם זכו עגנון, ואחריו בשביס-זינגר, בפרס נובל לספרות.

 "לא!" יקדו עיני עגנון בחמת-פתאום, "הוא – עוכר ישראל!" – הוסיף משפט אחד או שניים בגנות תיאוריו הפורנוגראפיים של בשביס-זינגר, ו"אם תכתוב כמוהו – סופך שתירש גיהינום!" – קפץ על האוטובוס שהגיע באותו רגע ממש, ונעלם מעיניי ללא אמירת שלום –

 "בגיהינום יותר מעניין מאשר בספרים המשעממים שלך!" צעקתי אחריו אבל הוא כבר לא שמע.

מיהרתי אל שדה הסלעים הסמוך. הקור הירושלמי צרב בי מבעד למכנסיים הדקים. לא הספקתי. רעדתי כולי. חששתי כי לאחר התנהגות טיפשית שכזו, לעולם, לעולם לא אצליח להיות סופר עברי חשוב.

והרטבתי במכנסיי.

מכיוון תחנת-הרכבת עלתה שריקה מיותמת של קטר שגרר קרונות ריקים. אמנם זוהי כרוניקה ולא סיפור בדוי, אבל כדאי לשים לב לשריקה.

הימים עברו עליי בתחושת כישלון צורבת.

מזג-האוויר הלך ונעשה קריר יותר, גשום וסוער, ואני מיטלטל מדי יום לכפר-הנוער, לאכול את קציצות-הדג הקרות ואת תפוחי-האדמה הצוננים עם סאלאט העגבניות הבשלות עד להרקיב, והבצל המסריח – שהם, לבד מכריכי-לחם אחדים ממולאים בביצה קשה, היו ארוחתי המבושלת היחידה ביום. ואני מלמד כיתה סרבנית, צוננת, ששינאתי אליה הולכת וגוברת, וחוסר הצלחתי ללמד מאיים על מקור פרנסתי היחיד. אני חוזר במכנסיים, ששוליהם רטובים מגשם, אל חדרי המוסק בצמצום בגלל הצורך לחסוך בנפט המסריח, ונרדם בקור, כי מסוכן לישון עם תנור נפט בוער.

ערב אחד, מיואש כמעט לגמרי, למרות שעות היום שעברו עליי בנעימות יחסית באולמות המוסקים של בנייני מייזר ולאוטרמן, בגבעת רם, ששם התרכזו לימודי הפקולטות למדעי הרוח והחברה (מיציע הקומה השנייה במייזר ראיתי את פרופ' חיים שירמן יוצא מחדרו שבקומת הכניסה ונתקל בפרופ' לאה גולדברג בעלת הפנים הטראגיות שיצאה מחדרה הסמוך – ומעוצמת היתקלותם, הוא היה גבר שמן למדיי והילוכו גמלוני, תוקע נאד אדיר שהותיר בי רושם רב יותר מכל שירת ספרד שהיתה תמיד חרזנית בעיניי) – לא התאפקתי והיקשתי על דלת הדירה, שבה שכרה לה רותי חדר.

גם היא, כרוב בני-דורנו, באה כדי ללמוד באוניברסיטה הירושלמית שהיתה אז היחידה בארץ, ואני שבתי ונאחזתי בה, באהבה נואשת, מאז נפגשנו מחדש. השתוקקתי לספר לה על הפגישה שהיתה לי עם עגנון. על התלמידה טפירו אוליביה שהתחככה בי בכפר-הנוער, שבו בילינו רותי ואני חלק מנעורינו.

התנהגתי כטווס המבקש לעורר עליו אהבה בקרב בנות-מינו. רותי היתה לבדה בדירה. שתינו יין מכוסיות פלסטיק קטנות. הצחקתי אותה בתיאור קורותיי. אחר-כך אמרתי לה שנוכל לשכור חדר באחד הבתים הזולים ברחוב החבשים או הנביאים, אם נחליט לחיות יחד – על חתונה לא העזתי לדבר, עדיין.

רותי עשתה עצמה כלא מבינה. גיפפתי אותה. ריח חריף ומושך עלה מצווארה.

 "איזה בושם זה?"

היא ישבה על ספתה, "רבלון אינטימט," ציחקקה בצרידות, נאנחת, ואני כורע על ברכיי וטומן ראשי בחיקה, משתדל שתלתליי ילטפו את ביטנה ויגרו אותה. אם תרשה לי אנשק את רגליה – אך היא ביקשה ממני לקום, ומשכה אותי אחריה, בקול חנוק, אל חדרה של בעלת-הבית, ושם, על המיטה הרחבה, מיטת האלמנות – התפתלנו שעה קצרה כשהיא נענית-ולא-נענית ומניחה לי להפשיל במקצת את חצאיתה וללטף את הפנים של ירכיה החלקות, שבעיניי היה המקום הנכסף ביותר עלי אדמות, אך כאשר העזתי, שנינו בבגדים עדיין, לשלוף את אברי הזקור ולפרפר עימו על ירכה הלבנה – הדפה אותי מעליה בחמת-זעם, כאילו דבר טמא נוגע בה, מבקש להכיש אותה –

היא התיישבה על פאת המיטה, מתקפדת, כולה זוויות חדות ומרפקים, ועיניה יקדו כלפיי, באפלה, רוחשות מבט אוייב, כך חשתי מתוך התנשמותה הנרגזת, המגורה –

הבת של אבול-באר'ל, לדחות אותי – לאחר שכמעט עמדתי במעלה אחת עם עגנון במשתנה? – אוך, אוך, איזו כפויית-טובה –

ואני הנפתי את ידי וסטרתי לה באחת על לחייה.

כמעט פיצפצתי אותה. גומר חשבון. הא לך גם בגלל דודה בת-שבע שהפרד של אבא שלך הרג אותה עוד לפני שאת, הנסיכה, נולדת!

רותי פלטה צעקת בהלה חייתית – הייתי סבור שמכל הדירות בסביבה יתקהלו עתה שכנים להסגירני למשטרה – אך הדממה הירושלמית נישארה כשהיתה, ורק אני, שהחזקתי את כפות-ידיה בכוח ממש כמו בשעה שסגרתי כצבת על זרועותיו של יוסקה-דרעק (והושא אל-עטאר אביו בא מאחור וכבל אותו) – כדי שלא יעלה על דעתה להחזיר לי – – מצאתי עצמי מגורש מעל פניה בשתי מילים רוויות ארס, "עכשיו תלך – "

והלכתי.

אותו לילה החל לרדת שלג.

למוחרת הלכו הסטודנטים לאוניברסיטה ברגל, חוצים את עמק המצלבה מכיוונים שונים, והעמק עדיין כולו גבעות חשופות, רק מעט עצים, כמעט שיחים, עוטים לובן קר. אחר-הצהריים צעדתי חזרה לחדרי, קופא. נותרו לי רק תמצית תה, לחם וחמאה. הקפדתי לקנות חמאה בגלל ערכה התזונתי. שתיתי כוס תה, ומבלי לחמם את החדר שבתי ויצאתי רגלי לתחנה המרכזית ברחוב יפו, ליד כיכר ציון. תלונות אחדות כבר הצטברו עליי בכפר-הנוער, מחכים רק שתימצא להם סיבה טובה לפטרני, לכן אינני יכול להיעדר היום. הייתי רעב. אם האוטובוס לא יסע בגלל השלג, אוכל בכל זאת לבקש שישלמו לי על עבודתי.

למרבה הפלא, האוטובוס יצא לדרך, ריק-למחצה, והוריד אותי, יחידי, בתחנה שמעליה מתגבה מדרון הגבעה, הנטוע אורנים ומכוסה מטליות שלג לבנבנן על רקב מחטים ואפר שריפות שאירעו בקיץ. החורש רחש טפטוף טיפות של הפשרה מתמדת, כצלצולי קרח נמס.

התחלתי לפסוע לעבר כפר-הנוער, והנה, דמות נערה מחכה לי, ניתקת מאחד האורנים בחורשה, לצד הדרך, ופוסעת לקראתי –

 "המורה – "

טפירו אוליביה! שכה אחיה –

לבושה קל, ז'אקט שחור, מחוספס, מחומר פלאסטי דמוי-עור, ללא אפודה, ונעליים דקות, שטוחות.

 "מה את עושה כאן, אולי?"

 "המורה, המורה בטח כועס עלי... באתי להגיד לו שאני מצטערת... שהוא כמו אלוהים בשבילי... לפעמים... אני כזאת מורגשת..."

 "אלוהים?" התבלבלתי, "מדוע את לא לבושה, אולי? שלג מסביב! את תתקררי – "

 "חיים שלי לא חשובים," אמרה, "אני רוצה שהמורה יזכור אותי, שאני שווה משהו, שאני לא שרמוטה – "

 "אבל, אני לא – "

המראה שלה עורר חמלה. על לחי כשלה הייתי יכול לסטור? – לא ולא. אולי היא טובה פי כמה מרותי המופרעת, שמאהבתי אליה איני יכול להשתחרר. לחייה של אולי חלקות מאוד, וקצת מאדימות עתה, בגלל הקור. אפה שרוע מעט, גבותיה כהות. שערה השחור, החלק, גולש כמסגרת לחיוכה המתחטא, נפזר על ז'אקט הפלאסטיק הזול שעוטף את כתפיה, נוצץ ושחור כשערה. בעיניה היה חיוך שקט של הבנה, ארשת כנועה, מיסתורית, שמזמינה אותי ללטף אותה כשהיא שולחת אליי מבטים של קטיפה –

ליבי הלם בפראות, כפות-רגליי הצוננות התחממו בבת-אחת. מגיע לי, מגיע לי – אפילו אם היא שרמוטה – כאן, בשלג!

אבל ביושר של מורה אמרתי לה – "כבר מאוחר, אולי, בואי איתי, נעלה לכפר – "

שיניה נקשו. היא לא ענתה. התקרבתי אליה אך היא נרתעה לאחור, נסוגה לעבר חורשת האורנים, ורגליה הדקות, כעז ערבית שחורה, הותירו עקבות כהים בשלג, חורים שמהם ביצבצה שכבת מחטי האורן היבשים.

 "מה יש לך, אולי? למה את בורחת? לא קר לך?"

רגע התבוננה בי, מלמעלה, ושוב רצה ללב החורש.

אני פסעתי מהר אחריה, במעלה הגבעה, שוקע במטליות השלג, באיוושת העלווה שחורקת תחת פסיעותיי. במרחק ניכר מהכביש, שנמשך למטה, עצרה אולי ושוב פנתה אליי. הגעתי מתנשף. נעליה היו רטובות מאוד. כולה רועדת.

 "למה את בורחת, אולי?" קרבתי למקום שבו נפרדתי מרותי לפני שנים, ניצב בין האורנים מבלי דעת מה עליי לעשות. מה מותר לי, בתור מורה.

רגע ממושך אחד הביטה בי אולי בעיני איילה נפחדת, כמצפה למשהו, קצרת-רוח, מתנשמת. אחר-כך התנפלה אל חזי, פורפת את כפתורי-הקרן הגדולים, דמויי שן-פיל, השבויים בלולאות-חבל במעיל-המלחים האפור, חותרת בתוכו ונאספת אליי, כאילו רק לכך חיכתה. היא פירפרה מול ליבי. עומדת על תלולית אדמה ושלג, מעט גבוה ממני, פניה סמוכות לשלי, ואני סגרתי עליה ברחמים גדולים בכנפי מעילי וביקשתי לחמם אותה, נשקתי לעפעפיה המפרכסים, לשמורות עיניה המלוחות, לאפה השרוע מעט וללחייה הצנוניות, האדמדמות – הרגשתי לב אחד פועם בשנינו, עומדים בתוך השקט של שעת השקיעה הקרה בהרי ירושלים המושלגים-בחלקם – מטליות-מטליות, בלבן, בשחור, באור אחרון, מוזר, שהסתנן מבעד לעננים והקדים את אור-הדמדומים הטבעי של שעת בין-הערביים –

אולי נצמדה אליי, נואשת. אני הייתי נואש לא פחות ממנה. מחפש מתחת לחולצתה הדקה את שדיה הגאים שהאחד מהם נגע בי לעיני הכיתה, ולוחש בשפתיי על עיניה כמפנק אותה, "טוב שבאת – המורה יפנק אותך, המורה יחמם לך, אולי – " והיא ענתה, "שהמורה לא יפחד, אני אני חמה, חמה, אבל לא שרמוטה, שהמורה ידע, שהוא כמו אלוהים בשבילי – " ופתאום כל השלומיאליות שלי בפגישה עם עגנון, וכל מה שעלבה בי רותי אתמול בלילה כאילו הזין שלי מטמא אותה, מלא ארס –

כל ההשפלות הפשירו עתה, השתחררו אל חצאיתה המופשלת של אולי, ואני שטתי בהנאה רטובה בתוכה, בחמימות שלה, שלי, פורם את שפתי ערוותה כקולף אשכולית בשלה, ונזהרנו שלא למעוד על מצע הטחב וקציפת השלג שבהם קירטעו כפות רגלינו הצוננות, ואני מזריע אותה בעודה נלחצת בגבה אל גזע עץ, וריח שרף-אורנים חריף באוויר היבש ממלא אותנו בזעקה חנוקה של עונג שמתפרץ על פני גבעות מטולאות כתמי לובן הפרושות לרגלינו סביב –

רותי, סליחה, אולי – אולי שלי עתה, ערוותה הלחה, תחת חופת העננים הקרה, וטיפות השלג המפשירות מצמרות האורנים על פנינו הלוהטים.

 "אולי," הייתי אדם חדש, מסוחרר, "בואי אלי, נחיה יחד, תהיי את אשתי." כבר התאהבתי בנעוריה, בכניעותה.

 "המורה, אבי יהרוג אותי," אמרה, "אצלנו זה לא כך – "

בידיה הקטנות עוד הדפה אותי ברגע האחרון, טפחה עליי, אך כבר היה מאוחר מדי, הייתי בתוכה. ורק הרטיבות המצננת, המצמררת, שעמדנו בה, מנעה ממני להחזיק בה כאשר התנתקה פתאום ושעטה במורד, אל הכביש, בוטשת בנעלי-הסירה הדקות על תלוליות בוץ-ושלג לעבר כפר-הנוער, וכנפי הז'קט השחור, חסר הביטנה ודמוי העור שעליה – פירפרו אחריה ונבלעו בחשיכה-למחצה.

שטפתי-ניגבתי את עצמי בשלג וקינחתי במטפחת. לא הלכתי אחריה לכפר, אל תלמידיי המחכים לי לשווא, אלא חזרתי לתחנת-האוטובוס, ושם, מכורבל במעילי, בסככה הפתוחה לכל עבר, בחושך, ובטרם אקפא כליל – אסף אותי האוטובוס והחזירני, מדיף ריח אורנים וזרע טרי, בכביש שהתפתל בין ההרים, עד ירושלים.

השלג נמס. מזג-האוויר התבהר. שיפולי הגבעות הצמיחו ירק. רקפות חיוורות ביצבצו לצידי הדרך, חבויות בין הסלעים.

אולי נעלמה. שוב לא חיכתה לי ליד התחנה שממנה עולים לכפר-הנוער.

באחד השיעורים התגברתי על היסוסיי ושאלתי את הכיתה: "איפה טפירו אוליביה? לא ראיתי אותה כבר כמה זמן."

 "התחילה עובדת ברפת, המורה!" – ענו לי במקהלה חברותיה, אלוש, אילוז ואלבז, ומיד כיסו בכפות-ידיהן על פיהן, ופרצו בצחוק חנוק.

כשחזרה אולי לבקר בשיעורים, היתה מאחרת, חולמנית ופרועת-שיער, נודפת ריח חלב טרי בעוברה על פניי, ומעוררת עליה משום מה את צחוקה של הכיתה.

הכיתה נעשתה פרועה מאוד. משהקים מולי בפה פעור, מעשנים. הבנים דחפו ידיהם לחולצות של הבנות. בייחוד היו מתאנים לאולי. יום אחד ארמנד חיון, דווקא מחלושי הגוף בכיתה, קפץ עליה כיתוש באמצע השיעור בתנ"ך, תקע ידו בצווארון חולצתה מאחור, ושלה משם בזריזות ביצה קשה, לקול צחוקה הכבוש של הכיתה כולה, שפרצה עד מהרה בחגיגת טירוף.

אולי לא נישארה חייבת, היא קמה ממקומה בפנים סומקות והתחילה לצרוח ולחבוט בארמנד, אך הוא פיצח את הביצה על ראשה ונמלט מתפיסתה, כשהוא רץ סביב-סביב בכיתה. חמתי בערה בי. קראתי לארמנד לעצור, אך הוא לא הקשיב לי. תפסתי בו כשהוא חולף במרוצה, משכתי בחוזקה את ידו כדי לעוצרו, הרפיתי ממנו לרגע – ואז סטרתי לו בכל כוחי על לחיו!

אני טעיתי. היה זה כמובן דודי ההולל אלכס שתפס בחוזקה את זרועותיו של יוסקה-דרעק והסגיר אותו להושא אל-עטאר אביו, ומשם כבר היתה הדרך קצרה למוסד לעבריינים צעירים "דער צוקונפט בומצן" בגרמניה.

אצלנו, המשפחות של מייסדי המושבה, אבותינו הם אנחנו ואנחנו הם. אולי זה לא הגיוני ברומאן אבל זה אופייני לכרוניקה איכרית שהצטברה במשך דורות. היא דומה לציור רחב-יריעה וסינאופטי שבו מושג הזמן אמנם אינו קיים אבל כל סצינה וסצינה מתעוררת בציור לחיים ומתנועעת, כאשר מתבוננים בה, ומממשת את אשליית הזמן, הכלוא בתוכה, כניראה לנצח.

אחרי חופשת פורים פיטרו אותי מעבודתי.

טענו שהקבלות שהבאתי על קניית ספרי לימוד אינן מתאימות לסכום שקיבלתי מגזבר הכפר.

אני אכן גנבתי אז חלק מהכסף וקניתי בו שלושה כרכים משומשים של ספר הזוהר, שנזקקתי להם לצורך עבודה סמינריונית לפרופסור ישעיה תשבי על תורת הרע והקליפה בקבלת האר"י. בשאר הסכום הלכתי מדי יום לאכול חומוס מונטנייה אצל אלברט במסעדת "טעמי" ולשמוע אותו גוער בסועדים ומעליב אותם.

לאחר שקראתי את תולדות חייו של שבתי צבי, שכתב פרופסור גרשם שלום, אמרתי לעצמי שאם ממילא אני שרוי במחיצת הדימונים, מוטב לי שאניח להם לפעול עליי ולעזור לי בפרנסתי, וכך לא יעבירו ימיהם בבטלה אלא יקחו חלק בחיים הממשיים, כפי שמזהיר מפניהם פרופסור ברוך קורצווייל במאמריו ההיסטריים, המתפרסמים במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ" ובהם מסופר על חינגאות שדים בהיכליה הריקים של הספרות העברית החדישה. אני מצטער שלא גנבתי יותר, כי אז היה הכסף מספיק לי לחיי עם אולי וגם ללימודים, ועתידנו היה אולי שונה.

ימים אחדים לאחר פורים היא הופיעה בחדרי, לבושה בז'אקט העור המלאכותי, מזוודת קרטון חומה בידה, פניה שרוטות עדיין מן הקטטה עם ארמנד חיון, מבטה מרדני, ילדותי-מעט, החלטתה נחושה:

 "באתי להיות אישה שלך, המורה. אם תגרש אותי – אהרוג את עצמי!"

 "מה את מדברת, אולי?"

 "אני ארוץ ואשים את הראש שלי תחת הרכבת!"

לא עמדתי בפני הפיתוי.

חדרי היה דל אבל למזלי איש לא ידע מה נעשה בו כי היה מובדל לעצמו, דירה פיצפונת עם שירותים – שירותים! – חדרון עשוי קרשים שניבנה על המרפסת. רותי אמנם סלחה לי על שהיכיתי אותה, וגם אני סלחתי לה על שגרמה לי להכות אותה, אך היא מיררה את חיי בכך שהמשיכה להתעלם ממני ומיאנה להרשות לי לבקר אצלה, בהמציאה כל פעם תירוץ חדש. ידעתי שהיא משקרת, הייתי רואה אור בוקע מחדרה בלילות שעליהם היתה מספרת ונשבעת לי שלא תימצא בבית. נמקתי בבדידותי. יחסי-מין לא היו לי. לא היה עם מי. וכאשר באה אליי אולי התגברתי והדחקתי את חרדתי הראשונה למראה המזוודה החומה שפולשת עימה אל חיי – ומיד נכנסתי אחריה למיטה, שם כבר שכבה, מכוסה בצחוקה הכבוש.

ריחה היה חלב טרי בלול בריח שמיכות-צמר של הסוכנות וניחוח סבון פשוט שבו משתמשים בכפר-הנוער, לא רבלון אינטימט החריף והמגרה של רותי הנכספת – אבל כבר לא הייתי בררן, כמו שאומרים המלחים – כל נמל טוב, בשעת הסערה! – ואולי, עד מהרה היטשטשו תפקידינו והיא נעשית המדריכה שלי. אף שהיתה צעירה ממני, היתה מנוסה ממני. בעלתי אותה בפראות מדי ערב, ולפעמים חזרתי ויצאתי אחר-כך לבדי לעקוב מול החלון של רותי, ממקום המיסתורי הקבוע שלי בחצר סמוכה, ושבתי וחזרתי אל אולי ונדחקתי אליה במיטה הצרה והערתי אותה ובאתי עליה בשנית.

יכול הייתי להרוג אותה ולהשליכה לבור המים הנטוש שבחצר הבית, ואיש לא היה יודע על אודותיה, ולא מתעניין בה – מי היא בכלל, והיכן היא?

ניהלתי מעתה חיים כפולים.

מעלים מרותי את קיומה של אולי, מעלים ממשפחתי, מחבריי הקרובים. איש לא הוזמן לחדרי. המשכתי לצאת בבקרים לגבעת-רם, אך החשק שלי ללימודים פג. לאחר המשכורת האחרונה משיעורי הערב בבית-הספר בכפר-הנוער – אולי ואני נותרנו חסרי פרוטה.

ביקשתי מהוריי שיתמכו בי, והם סירבו. אמרו שביזבזו דיים על לימודיי, שלא עלו יפה, לדעתם. הכרזתי עליהם חרם וחדלתי לנסוע לבקרם כמנהגי, מדי שבועיים-שלושה, לסוף-שבוע, וגם אסרתי עליהם לבקר אצלי.

התחלתי לעבוד בדואר, במדור המיון. העבודה הגרועה ביותר שהוצעה בלשכת-העבודה של הסתדרות הסטודנטים. עבודה משעממת, שכר מגוחך, רק סטודנט נואש כמוני נזקק לה, כי לא היו קופצים רבים עליה.

אולי מיעטה לצאת מהחדר. היא חששה שאביה יגלה את עקבותיה, יחטוף אותה ויחזירה אל ביתו אשר ממנו נמלטה לכפר-הנוער. אני לא חזרתי על הבטחתי לשאתה לאישה, אבל אולי דיברה על כך עבור שנינו וישבה על ברכיי מדי ערב ופיטפטה וליטפה את תלתליי ולא חשה בשתיקתי בנושא או שהתעלמה ממנה בכוונה או אולי פירשה אותה כהסכמה לדבריה?

מצחיק-עצוב לומר שעתה אפילו הארוחות של כפר-הנוער חסרו לנו. קשריי עם חבריי הלכו והתמעטו. העבודה בדואר גזלה ממני שעות רבות, והתחלתי להזניח את הלימודים. אולי השתדלה להקל על חיינו ככל האפשר. החדר לבש פנים חדשות. בפינת המיטבח הקטנה, ששימשה גם לרחצה ולגילוח, כי האסלה יחד עם המקלחת היו מצויות בפחון שבמרפסת, התקינה אולי ארוחות טעימות ממעט ביצים, לחם, חלב וירקות זולים. היא כיבסה את בגדיי. העריצה אותי. כאשר הייתי חוזר לחדר, היתה כורעת לרגליי, חולצת נעליי, מחבקת ומנשקת את ברכיי כאשר שערה הנפלא גולש שחור ועז ומשתפך על שוקיי הבהירות, ואצבעותיי חופרות ומלטפות בנבכי השיער.

אילו היה אפשר הייתי בועל אותה בשערותיה.

לפעמים היינו יוצאים בערב להצגת קולנוע. משתדלים להבליע את עצמנו. היא – מפחד בני-משפחתה שבוודאי כבר מחפשים אחריה, ואני – שלא להיראות בפומבי בחברתה של הנערה הפשוטה הזו. ויותר מכל חששתי פן אפגוש ברותי. כיצד תבוז לי שמצאתי תלמידה מפגרת לצאת איתה, נערה חסרת השכלה שעימה לא אתחתן ולא אופיע יחד בחברה, לעולם! –

בלילות האביב, שהלך והפשיר את ירושלים, באור הכוכבים הצלול שניצנץ אל תוך חדרנו מחלוננו היחיד, שכבנו שעה ארוכה, רועדים קצת בגלל הקרירות השוררת עדיין בחדר בעל הקירות העבים, שותים חלב חם ומשוחחים על עצמנו.

הירבו אז להשמיע ברדיו את השיר גרינסליבס בביצוע הזמר אלפרד דלר. גם כיום נכמר בי הלב כשאני נזכר בשיר או שומע אותו, ירושלים שחייתי בה עולה בזכרוני, ועדיין אני מאוהב ומלא ערגה.

 סיפרתי לאולי על רותי.

כיצד הגענו יחד לכפר-הנוער בשנה שבה אישפזו את אימה שיינע-פשה בבית-המשוגעים (שממנו כבר לא היתה עתידה לצאת אלא פעם אחת ויחידה, לחתונתנו), כיצד אהבתי אותה והייתי עושה הכל כדי להימצא בחברתה אך היא לא החשיבה אותי מעודה כחבר – חבר-ממש, ורק היתה מסכימה לפעמים ללמוד איתי יחד, ובלילות היה קול צחוקה נשמע בין הצריפים, צלול ומתגרה, תמיד בחברת נער זה או אחר, מבוגרים ממני, ולבסוף עם מוסקה הרפתן.

 "מה, עם מוסקה?" נרעדה אולי בצווחה כבושה, מבטאת את הקו"ף בצירה.

 "כן, כן."

ואני המשכתי לספר כיצד ארבתי להם פעם ושמעתי את רותי קוראת בחדרו של מוסקה שיר שאני כתבתי לה, ושניהם צוחקים. אחר-כך ראיתי אותו חולץ את שדה הצח, העגלגל, ונושק לו ואז האור כבה ואני נקרעתי בין הייאוש שדחף אותי לתלות את עצמי על העץ הקרוב, לבין התאווה שאחזה בי מדי היזכרי בשד המגולה –

וכאשר סיפרתי זאת התחילה אולי לבכות וליטפה ונישקה ונהמה כחיה ומצצה אותי. "מסכן שלי. מסכן שלי. אני שונאת אותה, אתה שומע?" הרימה עיניה מבין ירכיי הלחות, "אני שונאת אותה, ככה מתנהגת שרמוטה! את העיניים הייתי מוציאה לה – "

שרועה על גבה היא הפקירה לי את עצמה, את כל פתחיה, ונאנחה, נחנקת מהנאה ורוגז, ארבעתיה מפרפרות באוויר – "שרמוטה, רותי, שרמוטה!"

 "הממזרת!" הוספתי.

 "מה זאת אומרת?"

לא סיפרתי לה. אני את הסודות הכי כמוסים של רותי לא מסגיר. ספק אם רותי עצמה ידעה על כך. הדברים שסיפרתי לה במרוצת חיינו היו רק חלק קטן מכל מה ששמעתי במשפחתי על משפחתה. אולי רק עכשיו, כשתקרא את הספר הזה, יתגלו לה.

מאוחר יותר הפשירה אולי וסיפרה גם היא.

יושבת בשיכול-רגליים במיטה הצרה, גופי מקופל סביבה ומקיף אותה, ראשי מונח על ירכה ומדי פעם אני מתרומם למצוץ בפעם האלף את פיטמותיה החומות ככפתורי שוקולד. סיפרה על ילדותה הדפוקה בחברת אחיה ואחיותיה הקטנים שלא הניחו לה רגע לעצמה. על אביה שהיה מכה אותה ואת אימה. על אימה החולנית שכרעה תחת הנטל עד שהתמוטטה, ופיזרו את הילדים במוסדות.

אך עוד קודם לכן היה אבא זוחל אל מיטתה בלילות ומרים את קצה הכתונת שלה ומנשק לה ומלטף את התחת –

אך עוד קודם לכן אמא ציוותה עליה להיכנס למיטה הזוגית הגדולה בבוקר, אחרי שתצא לעבודה בספונג'ה, כדי ש"אבא לא יתפחד מהמצב ולא יתברח מהבית." והיא זוכרת את עצמה שוכבת כשגבה אליו, "כומו שתי כפיות, הוא עוד יושן-כאילו" והיא, קפואה. תחילה לא עשה לה כלום מעבר לחיבובים אבהיים אבל היטב הרגישה מאחור את האבר הזקור שלו נוגע בה –

עד שהתחיל ממש, אומר לה: "אמא שלך לא טובה, אני מת ממנה... והיא בספונג'ה... תמיד חולה... עכשיו גם את הורגת אותי!? – יתברך השם, בתי, יאללה תפתחי כבר אותך ואל תעיזי לעשות לי חומים במיטה מפני שאני יהרוג אותך..."

וכאשר היתה מסרבת לו, ומאיימת שתצעק, ותתאבד, היה סותם לה את הפה ומורט את לחייה או צובט בעכוזה עד שלא היתה יכולה ללכת למוחרת לבית-הספר.

לבסוף נכנעה, כדי שתוכל להמשיך לימודים הרשתה לאבא לעשות בה מה שרצה, אך נידמה לה שלא עשה לה אף פעם כמו שמזיינים באמת, כי היה בא אליה רק מהאחור, מתגנב ומכניס לה את האבא שלה... מה-יצר-אותה... אבא שלה מושקע בתוכה... "ארוך חם ומרטיב כומו קקי..." [אמרה במלעיל קצת צרפתי] אבל זוחל מלהיפך, החילזון שלו... שככה זה לא נקרא שדפק אותה ולא פוגע בסיכוי שלה להתחתן.

וגם למדה לעשות עליו שריר, כמו למצוץ אותו, מלמטה.

וגם היה לה בלב טוב בשבילו שלא כועס עליה, וככה נישאר בבית עם אמא ולא מכה. שבתחת הקטן שלה היא מחזיקה את אבא עם אמא.

וגם היה אוהב לנגב לה.

וכאשר התפרקה המשפחה, ואולי נשלחה לכפר-הנוער, עוד היתה בתולה-מלפנים ולא הבינה הרבה בעניינים עד שהחבר'ה פתחו אותה ולימדו אותה, כי מהתחת היא בהתחלה לא היתה נהנית בכלל, רק היה לה זיכרון כואב מהנקניקו [ו"ו בשורוק] של אבא.

וכאשר אני שומע את הדברים האלה (אולי הגזימה כדי לגרות אותי) אני מתחיל לבכות בחמת-זעם על הגברים שכבר שכבו איתה מלפנים ומאחור, ורוצה להעניש ולהכות אותה על כל מה שעשו בה ככה, ומתמלא תשוקה עזה אליה, אל נעוריה הטמאים, האסופיים, התלויים בי מעתה בכניעות גמורה, שאינה יודעת שובעה, אצל שנינו –

הוי עגנון, הו רותי! – אילו ידעתם את גן-העדן שאליו הגעתי אני – הדחוי, המאוס, עוכר ישראל שכמותי, מעריצו של בשביס-זינגר! – מה איכפת לי אם לעולם לא אסיים תואר ב"א בספרות, ואם המשפחה שלי תצדק באומרה שאני בטלן ומבזבז את חיי לחינם על התכתשויות מיותרות – ובלבד שאולי תחכה לי מדי ערב במיטתי בגוף משגע וכנוע ובמילים מחוספסות ובשפתיים עבות ושוקקות חיים –

המשך יבוא

* * *

מוזיאון נחום גוטמן לאמנות גאה להציג:

" יום המוזיאונים הבינלאומי "

כניסה חינם ושיח גלריה לקהל הרחב

יום ה', ה-23 במאי

שיח הגלריה יתקיים בין השעות 13:00 עד 14:00.

מוזיאון נחום גוטמן לאמנות מזמין את הקהל לחגוג את יום המוזיאונים הבינלאומי  ולבקר ללא עלות במוזיאון. המוזיאון יפתח את שעריו בשעה 10:00.

בשעה 13:00 יתקיים שיח גלריה בתערוכות המוזיאון: התערוכה הפעילה לכל המשפחה "מאחורי קירות המוזיאון" ותערוכת הקבע של נחום גוטמן "נופים נעלמים ומפות נסתרות". ההשתתפות בשיח הגלריה היא ללא עלות ואין צורך בהרשמה מראש.

"נופים נסתרים ומפות נעלמות" מציגה עבודות של נחום גוטמן שטרם הוצגו בציבור, ונחשפים פרטים חדשים על יצירתו ועל מקומה של שכונת נווה שאנן בביוגרפיה שלו. התערוכה מעוצבת ברוח עכשווית ובשפה ויזואלית מעודכנת ומפגישה בין עיצוב עכשווי לקלאסיקה של נחום גוטמן. לצורך התערוכה שוחזרו תצלומי אוויר גרמניים בני מאה שנה, הוצאו ממחסני מרכז מיפוי ישראל מפות מנדטוריות, נערכו סרטוני וידאו בהשראת יצירותיו של גוטמן, ורחפנים נשלחו לצלם את תל-אביב ממבט על.

האמן הצעיר דוד דובשני, אייר עבור התערוכה סדרת איורים בהשארת הסיפור "תחרות שחייה" (שכתב בנימין תמוז), המתאר את קץ תקופת בתי הבאר שגוטמן הרבה לצייר.

"מאחורי קירות המוזיאון" מציגה את המתרחש מאחורי קירות מוזיאון לאמנות ומעוצבת ברוח עולם ה DIY-עשה זאת בעצמך – שמאפשר עצמאות, למידה, התנסות ויצירה. בתערוכה מיוחדת זו יכולים המבקרים ליצור בעצמם יצירות אמנות ולאצור תערוכות בחלל התצוגה, ולהתנסות בשלבים השונים של הכנת תערוכה במוזיאון. כל אחת מתחנות התערוכה מציעה מידע, פעילות, התבוננות והנאה. הצבעים שנבחרו לעיצוב התערוכה הם צבעי יסוד, והחומרים שנבחרו הם קרטון, עץ ונייר.

את ההשראה לתערוכה שאבו יוצרות התערוכה, האוצרות מוניקה לביא ומאיה קשביץ והמעצבות רוני עזגד וענת לוי מיצירותיו של נחום גוטמן. כל תחנה מוקדשת ליצירה או יצירות נבחרות, וכל תחנה מאירה צד מעולם המוזיאונים:  מהו חדר תצוגה? מהי תערוכה? מהו אוסף? מה עושה רשם? מה היא מלאכתו של האוצר?

שעות פתיחת המוזיאון:

יום א': סגור

ב'-ה': 10:00 - 16:00

ו': 10:00 - 14:00

שבת: 10:00 - 15:00

מוזיאון נחום גוטמן לאמנות, שמעון רוקח 21 נווה צדק ת"א  |  טלפון:  03-5161970

עמוד הפייסבוק

 https://www.facebook.com/gutmanartmuseum

אתר הבית של המוזיאון:  http://www.gutmanmuseum.co.il

לפרטים נוספים: מרב ימיני – דניאלה רייבנבך – 03-6360012

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אומר אהוד בן עזר: "מצד שני, גיוס המוני שלהם (החרדים י.ד.) עלול להוריד את רמת ההשכלה הממוצעת של חיילי צה"ל ולכלול בשורותיו בורים ועמי ארצות!"

עונה יהודה דרורי: חשוב יותר להוציא אותם מהמסגרת החניוקית/חרדית  החונקת אותם. לאחר שירות בצה"ל – ולו הקצר ביותר כחייל רגלים פשוט... הם לא יחזרו עם שחרורם למסגרת החרדית. את זאת יודעם החרדים ולכן התנגדותם העיקשת לגיוס בניהם... והראיה, לא הרבה חזרו לחרדיות לאחר ששוחררו בשעתו מגדוד הנח"ל החרדי...

* אהוד היקר, חג שמח. הכרתי את רחל בן עזר ז"ל. אישה נעימה, מרשימה וענווה. תנחומיי.

הרופא א. כהן המוזכר בסיפורך על ההתקפה על פתח תקווה  ב-1921 – היה סבי, אבי-אבי, ד"ר אליהו כהן , שהיה פעמיים רופא מועצת המושבה.

בברכת חג שמח,

תקוה וינשטוק

* תמיד ידעתי שלפיד חכם גדול, אבל לא ידעתי שהוא כל כך חכם. לא עברה דקה מהפיטורין של אשתו וכבר גילה את העלילה שנרקמה: האפיפיור ביקש מפוטין שידרוש מטרמפ שייעץ לנתניהו שיכפה על נוני לפטר את ליהי לפיד מ"ידיעות"! (אם זה מזכיר לכם את חד-גדיא מההגדה של פסח זה לא מקרה)!

תראו מה מנהיגים מכובדים מוכנים לעשות רק כדי להעלות את הרמה של "ידיעות אחרונות"!

מוטי הרכבי

* למערכת שלומות. הנדון: עיתונאות. אז השופט אליגון, שאינו במערכת המשפט מזה 13 שנה – כתב  מה דעתו על הלבוש של... בטקס הדלקת המשואות. אז מה קרה? השמש הפסיקה לזרוח? כדור הארץ חדל מסיבובו? מה ההתנפלות המבישה עליו מכל כך הרבה גורמים המתפרנסים מברבור עיתונאי כביכול? הרי  חוץ משמאלני ובוגד הושמץ לאורך ולרוחב כמעט בכול. הרי ללא ההתנפלות המבישה עליו, היו דבריו נופלים לתהום הנשייה ללא כל זכר.

אז לידיעת כל המשמיצים – גם אני למשל חושב בדיוק כמוהו על חוסר ההתאמה בין הלבוש של ...  לטקס הדלקת המשואות. בנוסף, אני חושב כי לשיר "טוי" ולהופעתה של הזמרת שהביאה עלינו את "מכת" האירוויזיון אין כל קשר למופע מוזיקאלי והיא תואמת אולי הופעה בקרקס כולל הופעתה אמש על השטיח עם כל זנבותיה והנגרר אחריה.

אינני היחיד שחושב כך ורבים וטובים מסכימים לדעתי.

בברכה

ראובן שיפריס

פתח תקווה

* הצפייה בחלקו הראשון של האירוויזיון שהועבר מגני התערוכה בתל-אביב היתה מדהימה מבחינת העושר הקליידוסקופי של התפאורה, התאורה, התלבושות, שילוב המוסיקה, והתנועות, המדהימות לעיתים. ממש היה קשה להאמין שכל זה מתרחש כאן לידנו בתל-אביב, וללא שום תקלות. כאילו תל-אביב היא עיר הי-טק עתידנית הנמצאת בתוך גן עדן של ים, שמיים כחולים ושמש – ומנותקת מכל דבר אחר שמתרחש בארץ.

השירים עצמם היו די מאכזבים, והמהומה הקליידוסקופית סביבם, שהיתה מרהיבה כשלעצמה – לא היטיבה עימם.

בלט לטובה בעיקר השיר האחרון, שאותו שר הזמר הטורקי המבוגר סרהאט, גלוח הראש, רופא שיניים במקצועו, שייצג את סן מרינו.

"הארץ": "השיר 'Say Na Na Na' הוא כנראה מה שהוא שר למטופליו. מזכיר קצת את 'Sing Hallelujah' של דוקטור אלבן. איזה צירוף מקרים: גם הוא היה רופא שיניים."

* ויש לומר מילה טובה על נטע ברזילי. גם מי שלא אוהב את שיריה המוזרים, זאת בלשון המעטה – חייב לה תודה גדולה על כך שהחזירה את הגאווה העצמית לאלפים, אם לא למאות אלפים – נערות ובחורות שמנות, שאחרי הופעותיה חדלו להתבייש במשמני גופן, אפילו שהמראה שלהן אולי לא סקסי ביותר.

בהופעותיה נטע ברזילי גם קירבה אותנו למושגי היופי של אזורנו המזרח-תיכוני, הערבי המוסלמי ברובו, שמעריץ נשים שמנות.

* לאבי גבאי. לו היית מתייעץ איתי, מחוץ למעגל המקורבים לך, ומחוץ לחבורה שאחראית למפלה ההיסטורית (ולא על פי הניסוח האומלל שלך: "תוצאות הבחירות לא היו פשוטות") – היית מקבל אוסף של עשרות מאמרים שלי שפורסמו והופצו לאורך שנים רבות, ובהם תחזית מפורטת ומנומקת מדוע המפלגה בדרך לשקיעה ולכישלון!

התחזית שלי לצערי התממשה! בסיפרי האוטוביוגרפי שפורסם בימים אלה יש פרק ניפרד על המפלגה ועל קורות עשרות שנות פעילותי בה, החל מהנהגת המשמרת הצעירה ועד חברות בלשכת המפלגה. החלום להיות "אלטרנטיבה" חלף עם הרוח.

הגיע הזמן להתנתק מכמה אמונות, אמירות וסיסמאות! הגיע הזמן להפסיק להיות "אופוזיציה לוחמת" נגד. נגד. נגד. אבל כושלת.

עם הסיסמה הבלתי פוסקת אידאולוגיה, אידאולוגיה, אידאולוגיה – לא מנצחים!

מתי דוד

רמת אפעל

* אהוד היקר, כתבתי לך לא פעם שאני אוהב את הכתבות של תקוה וינשטוק. בגיליון האחרון היא סיפרה מה התחולל בבית המשפט ב-1949, כשישב בדין השופט אליעזר מלחי, וכיצד הוא ועורך-דין הנאשם התגוללו על עד תביעה – ילד בן 12. כתבה מעניינת, וכתובה בכישרון.

 שלך,

 משה גרנות

* שלום לאהוד. כמה הערות/הסברים על מה שקראתי בנדון בעיתונך האחרון (1442). גם תותח וגם מרגמה הם "משגרים" אך הם אינם משגרים טילים. הם משגרים פגזים (התותחים) או פצצות (המרגמות). לאלה אין "מנועים". המנוע שלהם מתחיל ומסיים את פעולתו בקנה "המשגר" בפיצוץ "חומר הנפץ ההודף" שבתרמיל הפגז או בזנב פצצת המרגמה.

לטילים ולרקטות אכן יש "מנוע" או מנועים רקטיים, המופעל ב"חומר נפץ הודף". אלה ממשיכים לפעול גם אחרי שהטיל/הרקטה יצאו/המריאו מכן השיגור. אבל... כאן מגיע ההבדל שכדאי שקוראיך יבינו – מה זה "טיל בליסטי" ומה זה "טיל מונחה.

שיגור הטיל הבליסטי "מחקה" את שיגור  הפגזים או הפצצות. אלה נורים בדרך כלל מן "המשגר" שמיקומו ידוע, אל מטרה קרקעית שמיקומה ידוע, כש"נתוני הפתיחה" שלו (ביציאה מהקנה): זווית צידוד, זווית הגבהה ומהירות לוע, מחושבים מראש, בתקווה שעל פי כללי הפיסיקה/הבליסטיקה הם יגיעו למטרה.

כך גם הטיל הבליסטי. מביאים אותו, כמחושב ומקווה, לנקודה מסוימת במסלול המתוכנן, כשהוא בזווית הצידוד בזווית ההגבהה ובמהירות המתוכננות. כאן מפסיק המנוע של הטיל הבליסטי לפעול, והטיל ממשיך במסלול הבליסטי המתוכנן בתקווה שיגיע למטרה המתוכננת.

 בהבדל ממנו הטיל המונחה אינו נע במסלול בליסטי מתוכנן מראש. הוא נורה בדרך כלל לעבר מטרה ניידת (מטוס, טיל) וגם כשהוא כבר המריא ונמצא במסלול, הוא מקבל "הוראות" לתיקון מסלולו,לשינוי זווית הגבהה או זווית צידוד כך שיפגע במטרה, אפילו אם זו שינתה את כיוונה או את מהירותה. 

בברכה,

עמי עתיר

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2242 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,075 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,074 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-88 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,633 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-92 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-73 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-42 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-30 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-38 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-63 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח-בהקלדה של הלקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

[מיספר הערכים לפי ההתקדמות בהקלדה]

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,240 נמעני המכתב העיתי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל