פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1444

[שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, ט"ו באייר תשע"ט, 20.5.2019

עם צרופת ההודעה על הקרנת הסרט "לאסוף רסיסים" בסינימטק תל-אביב ב-2.6.19

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: הַנַּאכְּבָּה וּּמַה שֶּׁמֻּשְׁתָּק בָּהּ. // יהודה דרורי: הטורפים למיניהם מתעללים באריה הפצוע –  ומלכות נתניהו קורסת... // מוטי הרכבי: 1. האירוויזיון עבר בשלום וזה הזמן להגיד תודה רבה לראש הממשלה בנימין נתניהו. 2. מינוי שופטים לבג"צ. // יעקב אחימאיר: אפרטהייד? // יונתן גורל: שני שירים. // סמי מיכאל: השפה היא מאהבת מכשפת. // אורי הייטנר: 1. פשע נגד הגולן. 2. צרור הערות 19.5.19. // אהוד בן עזר: על כתיבת "ימים של לענה ודבש", במלאת 125 שנים להולדתה של אסתר ראב. // דארין טאטור: הזייה חפה מפשע. // מתי דוד: אופטימיות מגוייסת בסביבה מייאשת. // איליה בר-זאב: שלושה שירים. // עופר רץ: התמונה המעוותת של 'שוברים שתיקה'. // תקוה וינשטוק: 1. בית  לימות הגשמים. בעקבות מאמרי ב"הבוקר", 17.3.1950. / 2. הסרט הד. בימוי: עמיקם קובנר, אסף שניר. // אהוד בן עזר: "בצל הפרדסים" למשה סמילנסקי. פורסם לראשונה במוסף "משא" של עיתון "למרחב" ביום 21.2.1969 לפני 50 שנה! // אהוד בן עזר: המושבה שלי. פרק ארבעים ואחד. כיצד הרגתי את תלמידתי אולי טפירו וכתבתי את ספרי הראשון. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

הַנַּאכְּבָּה וּּמַה שֶּׁמֻּשְׁתָּק בָּהּ

לִפְנֵי כַּמָּה יָמִים, בִּפְּרוֹבוֹקַצְיָה מְתֻדְרֶכֶת

בִּידֵי רוֹדְפֵי שָׁלוֹם עִם בָּלוֹנִים שֶׁל תַּבְעֵרָה

וּמִטְעָנִים הַמֻּשְׁלָכִים אֶל גֶּדֶר מַעֲרֶכֶת

וְנִסְיוֹנוֹת כּוֹשְׁלִים לִפְרֹץ אוֹתָה וּלְחָדְרָהּ

הוֹבִילוּ מַנְהִיגֵי טֵרוֹר "חָמָאס" אֶת יוֹשְׁבֵי עַזָּה

שֶׁמִּבֵּיתָם נוֹרוֹת אֶל יִשּׁוּבֵינוּ כְּבָר שָׁנִים

רָקֵטוֹת, בְּעוֹד הֵם, הַמַנְּהִיגִים, רַגְלָם לֹא זָזָה

מִבּוּנְקֵרֵי מַחְבּוֹאֵיהֶם בָּהֶם הֵם מַפְגִּינִים

אֶת גְּבוּרַת יִחְיֶא סִינוּאָר וְאִיסְמָעִיל הָנִיָה

שָׁעָה שֶׁצַּהַ"ל בִּתְגוּבָה נִמְרֶצֶת מְאַתְגֵּר

אֶת מְקוֹרוֹת הָאֵשׁ הַמֻצָּבִים בְּאֵין מַפְרִיעַ 

בְּבֵית אוֹתָם שֶׁעַל כָּרְחָם הֻצַּב אֶצְלָם מַשְׁגֵּר.

 וּבְכֵן, לִפְנֵי כַּמָּה יָמִים צֻיַּן שָׁם יוֹם הַנַּאכְּבָּה

שֶׁבָּהּ אָמְנָם הֻכּוּ בְּנֵי פָלַסְטִין מַכָּה מָרָה

אַךְ מַה שֶׁכְּבָר שָׁנִים רַבּוֹת מֻשְׁתָּק בָּהּ וּמֻחְנָק בָּהּ

בְּגִרְסָתוֹ הַפָלַסְטִינִית שֶׁל הַמְּאוֹרָע

הַטְּרָאוּמָתִי הַקָּשֶׁה הַזֶּה הוּא  מַ ה  גָּ רַ ם  לָ הּ

לְאוֹתָהּ נַאכְּבָּה שֶׁהַפְּרוֹפָּגַנְדָּה הָעַרְבִית

תָּפְרָה וְצִנְזְרָה כָּזָב הִיסְטוֹרִי שֶׁתָּרַם לָהּ

מֵאָז קְרָבוֹת תָּשָׁ"ח עַד הַתְּקוּפָה הָעַכְשָׁוִית

אֶת שְׁלַל הַ- fake newsשֶׁל הַנָּרָטִיב הַסֶּלֶקְטִיבִי

לְפִיו בְּיוֹם בָּהִיר גֵּרַשְׁנוּ פֶּתַע בְּלִי סִבָּה

אֶת עַרְבִיֵּי אַרְצֵנוּ שֶׁבְּתֹם-לֵבָב נָאִיבִי

שׁוּם אִישׁ מֵהֶם שׁוּם אֵשׁ-שִׂנְאָה נֶגְדֵּנוּ לֹא לִבָּה.

אַךְ הֲפָצַת חֲצִי-אֱמֶת בְּוֶרְסְיָה מְצֻנְזֶּרֶת

הִיא בְּלוֹף הִיסְטוֹרִי גַּס וְהָאֱמֶת לְדִיּוּקָהּ

הִיא זֹאת שֶׁאַרְבָּעָה צִבְאוֹת עֲרָב שָׂשִׂים לְטֶרֶף      

תְּקָפוּנוּ כְּשֶׁהֻכְּרָה בָּאוּ"ם תָּכְנִית הַ"חֲלֻּקָּה"

וּכְשֶׁאוֹתָם רוֹדְפִים

שָׁם בְּכוֹחוֹת עוֹדְפִים

בְּסַךְ הַלּוֹחֲמִים וְטִיב הַנֶּשֶׁק

לֹא חָשׁוּ כִּי צְפוּיָה

לָהֶם מַכָּה כְּפוּיָה

מִשֶּׁתֻּנְחַת בָּהֶם תְּבוּסָה עוֹנֶשֶׁת

כְּשֶׁכָּל מַנְהִיגֵיהֶם

סִמְּאוּ אֶת עֵינֵיהֶם

בְּשַׁחְצָנוּת הַהִיבְּרִיס שֶׁהִלְעִיגָה 

עַל יִשְׂרְאֵל הַזֹּאת

שֶׁהֻתְקְפָה עַזּוֹת    

בִּידֵי צִבְאוֹת עֲרָב שְׁלוּחֵי הַלִּיגָה

הַמְכֻנָּה עַרְבִית

בָּהּ כְּמֵנִיף שַׁרְבִיט

הִבְטִיחַ מַזְכָּ"לָהּ, עָזָאם הַפֶּתִי:

"כְּשֶׁאֶת הַכַּף נַטֶּה

אֲנַחְנוּ נְטַאְטֵא

אֶת הַיָּאהוּד בְּאּוּדְרוּבּ אֵנֶרְגֵּטִי

וּפָלַסְטִינִים שֶׁגֹּרְשׁוּ

בִּידֵי אוֹתָם יָאהוּד יִירְשׁוּ

אֶת כָּל מַה שֶׁיַּשְׁאִירוּ בְּנֵי דַּת מוּסָה

שֶׁאֶת כֻּלָּם נַשְׁלִיךְ לַיָּם

כְּשֶׁעַל צְבָאָם הַמְּאֻיָּם

בְּ'אִיטְבָּח אֶל יָאהוּד' כְּלָל לֹא נָחוּסָה."

מִלְּבַד זֶה בָּעוֹלָם כֻּלּוֹ יֵשׁ הִתְעַלְּמוּת תְּמִידִית 

מִכָּךְ שֶׁבְּפֵרוּשׁ הָיְתָה גַּם נַ א כְּ בָּ ה  יְ ה וּ דִ י ת

שֶׁבָּהּ גֹּרְשׁוּ וְנִשְׁדְּדוּ בְּלַהַט רָב

רַבִּים מְאֹד מִיְּהוּדֵי אַרְצוֹת עֲרָב

בְּמִסְפָּרִים גְּדוֹלִים הַרְבֵּה יוֹתֵר מִסַּךְ

כָּל הַפְּלִיטִים הַפָלַסְטִינִים שֶׁל תָּשָׁ"ח.

אֲבָל עַל כָּךְ בְּיוֹם הַנַּאכְּבָּה בֶּטַח לֹא

יָרִים כַּיּוֹם שׁוּם פָלַסְטִינִי אֶת קוֹלוֹ

כִּי מִי שֶׁמֵּאֱמֶת הִיסְטוֹרִית מִשְׁתַּמֵּט 

לָנֶצַח יִסְתַּפֵּק  בַּ חֲ צָ אֵ י  אֱ מֶ ת...

יוסי גמזו

* * *

יהודה דרורי

הטורפים למיניהם מתעללים באריה הפצוע –ומלכות נתניהו קורסת...

עבר חודש ואין קואליציה, וכל יום שעובר אנו רואים עוד מפלגות, ועוד צוותי סיעות אשר דוחות פגישות, מעלות דרישות נוספות (שברובן אינן קבילות) ומאיימות "לשבור את הכלים" –ואפילו יהיה ביבי ממזר ונחוש וחכם ושרמנטי ככל שיהיה – נראה שהפעם זה נגמר לו... והפעם לא הכול באשמתו, הוא ממש נסחט כי הוא פשוט סחיט... האם יעמוד בלחץ או שיגיד "לעזאזל", יזרוק את המפתחות על שולחן הדיונים ויגרום לפאניקה של ממש בקרב החרדים למיניהם –  המפסידים הכי גדולים מצעד נואש שכזה.

אם יקרה כדבר הזה לא תהיינה בחירות חדשות אבל רוח חדשה תנשב במסדרונות הכנסת. הליכוד יוכל למנות את יולי אדלשטיין כראש ממשלה מיועד והוא יוכל, עם כחול לבן, להרכיב קואליציה – ללא כל תנאים ולחץ מצד החרדים והחרדלים, ולא מצד ליברמן או כחלון. זהו מה שהמדינה הזו צריכה כיום והלוואי וזה יקרה. תתפללו איתי...

יהודה דרורי

רמה"ש

* * *

מוטי הרכבי

1. הארוויזיון עבר בשלום וזה הזמן להגיד

תודה רבה לראש הממשלה בנימין נתניהו

אי אפשר שלא להתפעל מהנחישות, התחכום ראיית מספר צעדים קדימה, המוכנות לשלם מחיר בקלפי וכל זאת כדי להשיג את השקט במהלך האירוויזיון.

אתחיל ואומר שאין לי דעה חיובית מדי על האירוויזיון, ואשמח מאד אם יתקיים בישראל פעם נוספת בעוד איזה 100 שנה. אבל מאחר שנקבע שהאירוע יתקיים בישראל, לא ייתכן שניתן לערבים בעזה ולעוזריהם בישראל להכתיב לנו את החיים!

השמאל בשאיפתו האינסופית לשלום עולמי ולאחווה אוניברסלית הצליח להקים מדינת חמאסטן עם עשרות אלפי טילים שמכוונים לישראל. (עשרות אלפים ולא מאות אלפים בגלל המצור הימי שישראל הטילה על הרצועה. לו הצליח השמאל לבטל את המצור הינו חשופים למאות אלפי טילים).

האירוויזיון היה מתנת שמיים לערבים בעזה. זו ההזדמנות לה חיכו, אם יצליחו לשבש את האירוע – לא רק שיוכיחו נוכחות, גם יוכלו לקבל הרבה מיליארדים מאחיהם במדינות ערב ומשונאי ישראל באשר הם. אולי זה היה פוגע בזרימת הכספים לקרן (המקור זה אותו מקור) אבל למי ברצועה איכפת?

מול מוטיבציה זאת לשבש, לרצוח ולהרוס – נתניהו היה צריך פתרון.

בפני ראש הממשלה עמדו מספר אפשרויות:

מלחמה כוללת, כולל פגיעה בראשי החמאס, הרס בתים בשכונות היוקרה בעזה ועוד. פעולה כזו יכולה היתה להביא שקט, לפחות לזמן מה, אבל המחיר היה חיי אדם בצה"ל, בישראל ובעיקר ברצועה (חיי אדם ברצועה כידוע לא כל כך נחשבים). השגת שקט בדרך זאת, לא היתה פועלת ל״טובת״ האירוויזיון. התמונות של אזרחים הרוגים, תמונה שהיתה מקבלת הגברה של השמאל והתקשורת במימון הקרן, היתה ללא ספק מונעת את קיום האירוויזיון. ה״תועלת״ היחידה שהיתה צומחת לראש הממשלה ממהלך שכזה היתה יותר קולות בקלפי.

ראש הממשלה בניגוד לפוליטיקאי קטן המעש, בעל 4 הפרצופים גנץלפידיעלוןאשכנזי – שהיה מוכן לשפוך את התינוק יחד עם המים, האמבטיה, הבית וכל מדינת ישראל, רק כדי לספק לשולחיו את הצלע השלישית במשולש הכוח בג"צ, תקשורת ממשלה. נתניהו בחר לא לקושש קולות ולמצוא פתרון פחות פופולרי אבל מסתבר הרבה יותר אפקטיבי.

האפשרות השנייה היתה לא לעשות כלום, במקרה כזה בוודאי שהיינו מקבלים טילים על תל אביב בזמן האירוויזיון. כידוע הערבים שוחרי שלום ידועים, אי פעולה היה מתורגם מיד לחולשה. במילים אחרות – אור ירוק לרצח והרס!

בנימין נתניהו, ראש ממשלת ישראל בחר בדרך שלישית שבדיעבד אנחנו יודעים שעבדה – שימוש בגזר-כסף קאטרי, ובמקל – הפלת בניני קומות בעזה ופגיעה בפעילי חמאס מהשורה השנייה.

אני חייב להודות שבזמן אמיתי לא אהבתי את הדרך הזאת ורציתי, כמו רבים אחרים, ש״ייכנס בהם.״ אבל כמו שאומרים בתעשייה, בשורה התחתונה שיטת נתניהו הצליחה והאירוויזיון עבר בשלום!

2. מינוי שופטים לבג"צ

לא פעם נתקלתי בקביעה של השמאל – אם נשנה את שיטת המינוי של שוטפי בג"צ נהפוך לטורקיה.

תתפלאו, דווקא עכשיו אנחנו כמו טורקיה.

הנה ציטוט מגלובס שאיננו בדיוק מתומכי בנימין נתניהו!

״אם בוחנים את הדברים בהתאם לשאלת הלגיטימציה הדמוקרטית של בית המשפט החוקתי, מגלים כי ישראל חריגה מאוד בנוף הדמוקרטיות המערביות. מבין 36 מדינות ה-OECD, יש רק 5 שבהן יש לשופטים זכות וטו על המינויים לערכאה החוקתית – בריטניה, לוקסמבורג, יוון, טורקיה וישראל.

בהתחשב בכך שבבריטניה ובלוקסמבורג אין לבית המשפט סמכות לפסול חוקים, ישראל נשארת לבדה לצד טורקיה ויוון – האם דווקא לשתי מדינות אלה אנו רוצים להידמות?״

https://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1001285719

* * *

יעקב אחימאיר

אפרטהייד?

שמנו לב כי המונח "אפרטהייד", ככינוי מכפיש לאופי המשטר  בישראל, כבר השתרש בשיח שעניינו העימות הישראלי-פלשתיני. כמו המונח "כיבוש", כך גם תאומו "אפרטהייד". שני מונחים שהוטמעו בשפת הדיונים סביב עתיד חבלי יהודה  ושומרון. בהתנצחויות האלה איזכור המונח אפרטהייד כבר היה לשיגרת לשון. כמעט ללא עוררין: או שישראל מתדרדרת למשטר אפרטהייד או שמשטר כזה כבר נוהג בה, זהה למשטר הגזעני שם, שסופו  ב-1994.

הקביעה כי אפרטהייד נוהג כאן, אינה אלא עיוות גמור של המציאות ששררה בדרום אפריקה והעתקתה לישראל. ויש מי הנאבק במישוואה הנואלת ישראל=אפרטהייד. זו היכרות עם בנימין פוגרונד, עיתונאי וסופר, שעלה מדרום אפריקה לפני שנים. כעיתונאי נאבק באפרטהייד שם. פוגרונד [85] שימש סגן עורך העיתון החשוב בדרום אפריקה, "ראנד דיילי מייל", עיתון שנאבק בעוולות האפרטהייד עד שנקטעה הופעתו בגלל לחצי השלטון הלבן. הוא היה ממקורביו של נלסון מנדלה. פוגרונד ביקר אותו בבית הסוהר בו נכלא על שום מאבקו באפליית השחורים. במחווה של ידידות, שיגר מנדלה מן הכלא לפוגרונד איחולים לבביים לכבוד בר המצווה של גדעון, בנו.

זאת ועוד: המבקר התקיף, העקבי, של המישוואה הנואלת זכה בחודש שעבר לעיטור כבוד, הנעלה ביותר, שהעניק לו נשיא דרום אפריקה סיריל ראמאפוסה. את מאבקו הבלתי פוסק בזיהוי ישראל עם אפרטהייד מוסיף פוגרונד לנהל מירושלים. בישראל אין דומה לו, לפוגרונד, במאבקו נגד זיהוי ישראל עם אפרטהייד. בחוכמה, פונים מאמריו בשפה האנגלית לקוראים ברחבי העולם. פוגרונד גם כתב ספר, בן מאות עמודים, שנושאו לפי כותרת המשנה שלו, "מחקרים על האשמות בדבר אפרטהייד בישראל". ובמאמר מקיף שלו ב"ניו יורק טיימס" כמו בספרו  "DRAWING FIRE" ["פיתוי לביקורת"], מוכיח פוגרונד בלשון העובדות, כי אין להשוות בין ישראל לבין האפרטהייד.

אמנם הוא לא פוטר את ישראל מעוולות הנגרמות לאוכלוסייה הפלשתינית ביו''ש. אבל כפיית הפרדה בין-גזעית ואפלייה ממוסדת בכל תחומי החיים, כפי שנהגה דרום אפריקה, תופעות אלה לא דומות למציאות החיים של שלטון ישראל ביו'ש. המחסומים, המעצרים, ניצול משאבי המים ועוד, אינם יעדים אידיאולוגיים של ישראל. הם ייעלמו כאשר יסתיים שלטון ישראל ביו"ש.

ואשר למיעוט הערבי בישראל, כתב פוגרונד: הזכות להצביע, כהונת שופט ערבי בבית המשפט העליון, עבודתם של רופאים יהודיים לצד רופאים ערביים ועוד, מציאות כזאת היתה בלתי אפשרית בדרום אפריקה. הוא יודע, הוא חווה זאת. בישראל "לא קיימת הגזענות הממוסדת שאיפיינה את משטר האפרטהייד," קובע פוגרונד. "אין אפרטהייד בגדה המערבית. בדקתי את הנושא לפרטי פרטים, עד כדי בדיקות מדוקדקות של משפטים כתובים," כתב.

אכן, בגלל הכיבוש, ציין כי ננקטים צעדים קשים אבל הם מתוארים בהגזמה. הערה זו כיוון פוגרונד אל תנועת החרם, BDS, אשר מטרתה העיקרית, לדבריו, היא "לפרק את ישראל," כי היא מצדדת בזכות השיבה.

ופוגרונד מפרט עוד ועוד תופעות גזעניות, ממוסדות, שהיו בדרום אפריקה. תקצר היריעה.

עם זאת, בשובו לירושלים בימים אלה מדרום אפריקה, פוגרונד מוטרד מאוד משני היבטים שעלולים לגרום להתדרדרות בישראל: חוק הלאום, שחקיקתו עלולה להנציח גזענות, וכן החרמת נכסים של פלשתינאים. הוא ממתין בקוצר רוח לפסיקות בית המשפט העליון בנושאים אלה.

לאחר הטכס שבו העניק לו נשיא דרום אפריקה את עיטור הכבוד, שוחח פוגרונד עם הנשיא. התרשמותו משיחות עם יודעי דבר בדרום אפריקה, היא – שדעתו של הנשיא רמאפוסה, אינה נוחה מהרעת היחסים עם ישראל. אבל זה הקו שמובילה שרת החוץ. ביוזמתה דרום אפריקה הנמיכה את דרג הייצוג הדיפלומטי שלה בישראל. זו גם הרוח המנשבת במפלגת השלטון, "הקונגרס הלאומי האפריקאני". מפלגה זו תומכת בניתוק היחסים עם ישראל. אבל צעדיה של שרת החוץ, התרשם פוגרונד, רק גורעים מן הקול המוסרי שהיה עד לאחרונה קולה של דרום אפריקה, קול שהידהד במדינות היבשת ומחוצה לה.

כדאי להקשיב לו, לבנימין פוגרונד. מי  שחווה על בשרו את חטאיו של משטר העוול, ונכלא בבתי הסוהר בדרום אפריקה, מודע אישית לעוולות האפרטהייד. לא בכדי הוא ממליץ לנו: הבה נישמר!

יעקב אחימאיר

* * *

יונתן גורל / שני שירים

אל תתנו

ל-ע. ול-מ.

אל תתנו לירוק הזה

לחלוף כמו ראי חוזר

אל תתנו לרכב הזה

להפליג כמו מטוס

אל תתנו לאהבה הזו

שאין כמותה ואין בלתה

להיות אסקופה נדרסת

תחת גלגלי הזמן

שאינו מבחין

בין אוהב לשונא

בין נאמן לבוגד

סוגד לאמיתות עוברות-כלות

וחוזר להתחלה

בהרגל משמים

של ודאות-אי ודאות

חדלו לכם מן האדם

כי במה נחשב הוא

רמאדן קארים

לחבריי לעבודה בבית הספר לבנים בבית חנינא

ברכת שלום לאיש שנעלם

וחזר כאבן פינה

שהיתה לראש שמחה

מה לו ולחגיגה

ידעתי בליל ערפל

תוגת עורבים

נחים לא נחים

בראשי אורנים

חיפשתי אות בין הזהרורים

ראיתי תקוות השני

על החומה הקפוצה

עומדת מקדמת דנא

שמעתי קול מואזין

מבעד לסמטאות

לבוא לבית

ששמו נקרא עליו

ברכת שלום לאיש שחזר

בין ערבית ללילה

ייסוב לשולחנו

יאכל פתו

יונתן גורל

* * *

סמי מיכאל

השפה היא מאהבת מכשפת

הסופר סמי מיכאל כותב על דרכו בעברית, על הפרידה מהכתיבה בערבית, על שמחת הרכישה ועל חרדת האובדן

בשנת 1949 הגעתי מעיראק לישראל בהיותי בן 23. בעיראק שפת הכתיבה והדיבור שלי היתה ערבית, ואילו שפת הקריאה היתה אנגלית. דרכה התוודעתי לאוצרות הרוחניים האוניברסאליים. בניגוד לרוב הסופרים והמשוררים שהגיעו לארץ-ישראל לפני קום המדינה, לא הכרתי את השפה העברית החילונית בארץ מוצאי. בבגדאד למדתי שיעורי תנ"ך אחת לשבוע, עד כיתה ו' בלבד. במרוצת השנים מה שקלטתי בילדותי הלך והיטשטש, כיוון שצמחתי, כמו מרבית בני מעמדי, בבית חילוני. רק פעמים ספורות ביקרתי בבית-כנסת מתוך סקרנות. לא זכור לי שראיתי אי פעם את אבי או יהודי אחר ברחוב שגרתי בו, מניח תפילין או מתפלל. כבן לדור השייך לתקופה שבין שתי מלחמות העולם, אשר השקפת עולמו עוצבה תוך מהומה זוועתית, אלוהים נראה לי כעריק שנטש את משמרתו. ההיאחזות בדת דמתה בעיני לשימוש בקמיע לשם הדברת מלריה. בימים ההם, בעיראק, בהיעדר תודעה ציונית רחבה, השפה העברית היתה לדידי כלי אמונה שהנחילה לבני דורי אכזבה בשל קוצר ידה. רק מאוחר יותר גיליתי שבארץ-ישראל נוצרה עברית אחרת, שפה מודרנית וחיה, המשמשת תרבות חדשה.

שיבה וירטואלית לארץ מוצאי

מכל מקום, הגעתי לישראל כחרש-אילם מבחינת השפה העברית. ישראל היתה כה ענייה ומצוקותיה כה רבות, עד כי לא טרחו להנחיל את השפה למהגרים החדשים, שכבר עברו את גיל ההתבגרות. בחלוף כמה חודשים גוייסתי לצה"ל מבלי ללמוד שיעור אחד בשפה העברית. היו פקודות צבאיות שהבנתי את פשרן רק בעת ביצוען. בתום השירות הצבאי הצטרפתי למערכת העיתון הערבי "אל-איתיחאד" וחזרתי לכתוב בשפה ששלטתי בה. היתה זו מעין שיבה וירטואלית לארץ מוצאי, עיראק.

ברגע שקלטתי כי אין דרך שיבה, וכי בין אם ארצה בין אם לאו, ישראל היא מולדתי החדשה, הגעתי למסקנה כי אין טעם בהקדשת חיי להגשמת החלום להיות סופר בשפה הערבית, בארץ שהעברית היא שפתה הדומיננטית. ומצד אחר, לא העליתי בדעתי כי אצליח לשלוט בשפה העברית עד כדי כך שאוכל ליצור בה.

בזמנו כתבתי מאמר בביטאון הספרותי הערבי של המפלגה הקומוניסטית "אל-ג'דיד", ובו פניתי לסופרים העיראקים המתחילים, שהיו צעירים ממני, ויעצתי להם לעשות כל מאמץ ללמוד את השפה החדשה ולכתוב בה. במפלגה הקומוניסטית רעדו אמות הסִפּים. הואשמתי בהטפה ציונית בתוך מבצרה הערבי של המפלגה. ננזפתי קשות, גם על-ידי עמיתיי העיראקים הקומוניסטים הנלהבים. לא חזרתי בי, מה גם שאותם עמיתים נרשמו בצנעה למוסדות ההשכלה הגבוהה, ושם שקדו בכל מאודם על למידת השפה העברית. נבצר ממני ללכת בדרכם, לפי שמצבי הכלכלי היה בכי רע, וחָסַר לי גוף כלשהו שיתמוך בי.

הנחתי לשפה לחלחל דרך עורי

ב-1955 גנזתי את חלום הכתיבה והתמסרתי לעבודת שדה במשרד החקלאות כהידרולוג. נרתעתי מגורלו המר של סופר מתוסכל הכותב בשפה הערבית. מצד אחד היהודים מתעלמים ממנו, מצד אחר הקהל הערבי מתנכר לו בתור סופר יהודי ישראלי. היו כמה דמויות שהמשיכו לכתוב בשפה הערבית, כי נכשלו במאמץ לרכוש את השפה העברית, ולפיכך הם חיו במרירות ונפטרו בבדידות. הואיל ואני אדם תאב חיים, הקדשתי את שעות הפנאי לטובה שבהנאות: הקריאה. קראתי רק בשפה העברית, הן ספרות מקור והן ספרות מתורגמת. חדלתי לקרוא בשתי השפות הראשונות שלי, הערבית והאנגלית. כיוונתי את מכשיר הרדיו רק לערוץ "קול ישראל" בעברית. גרתי בקיבוץ במעמד של שכיר משך ארבע שנים, שבמהלכן לא הזדמן לי לנהל שיחות רבות בשפה הערבית. את ילדיי, שנולדו שם, לימדתי לדבר עברית של מבוגרים ומהם למדתי את העברית של גן הילדים ושל בית-הספר.

עד היום לא קיבלתי ולו שיעור אחד בשפה העברית. קפצתי אל ים השפה החדשה מבלי לדעת לשחות. לא שאלתי הרבה לפירוש מילים קשות, ואף לא השתמשתי במצוף המילונים. קראתי הרבה מאוד, הקשבתי, האזנתי ודיברתי עברית. הנחתי לשפה לחלחל דרך עורי. כיוון שהייתי משוחרר מהלחץ להיות זמר בכל מחיר, התמסרתי למוסיקה של השפה כנהנתן, המוקיר כל צליל בה.

דיכאתי את שֵדון הכתיבה, אך הוא לא שבק חיים. מפעם לפעם ריציתי ופייסתי אותו בכתיבת דפים, שבחלוף הזמן השלכתי לפח. כאשר נפתחה אוניברסיטה בחיפה וכבר היה ביכולתי, בתום שעות העבודה בשדה, להגשים את חלום ההשכלה הגבוהה, נרשמתי לחוגים לפסיכולוגיה ולשפה הערבית. נמנעתי מלמידת הספרות העברית בגלל סיבה מוזרה. התאהבותי בשפה העברית ובספרות המתורגמת לשפה העברית. היתה מעין אהבה בהתכתבות. אך אהבה לא לומדים. אהבתי כל-כך ספרות, עד כי לא היו נחוצים לי מורים לספרות, שרבים מהם נשאו בליבם מאהב שנכשל.

השדון שרד, כאמור. ברגע שהתחלתי לחלום בשפה העברית, הבנתי כי הגיעה העת. אולם השפה היא מאהבת מכשפת. בעת ובעונה אחת היא גם כלי צייתן ביד הסופר וגם גולם שעלול לשעבדו. כאשר גמלה בלבי ההחלטה להתמסר כל כולי לכתיבה, עמדה לנגד עיני השאלה, באיזו שפה לבחור: שפה שהיא כלי שרת או שפה שהיא אדון שליט. ניסיוני הוא אשר הכתיב לי את דרכי. שפת הקריאה העיקרית שלי עד גיל 30 היתה האנגלית, לא העברית ואף לא הערבית, למרות שנולדתי וצמחתי בארץ ערבית ושפת האם שלי היתה ערבית. באמצעות השפה האנגלית התוודעתי ליצירותיהם של ענקי הספרות לדורותיהם בארצות העולם.

טהא חוסין וש"י עגנון

השפה האנגלית והתכנים של יצירות המופת האוניברסאליות שימשו לי מורה דרך כאשר התחלתי את גלגולי הראשון בשפה הערבית. בעיראק לא פניתי אל אשפי השפה הערבית ולא ראיתי ביצירתם דגם לחיקוי. השפה הערבית הדשנה שהשתמשו בה היתה אותה השפה הדשנה והגדושה של הקוראן הקדוש. המכובדות המנופחת שהיתה בה, לא הניחה לה לרדת לרחוב ולמשש את דופק החיים. שפה זו שיקפה מורשת של משוררי חצר שהיו מנותקים מהמציאות הרוחשת מעבר לחומות של הארמונות. על כן לא הלכתי אל טָהְא חוסיין המצרי ולא אל אַל-גַ'אחֵז, שקדם לו ביותר מאלף שנים, כדי להמשיך מסורת ספרותית כלשהי. פניתי אל ענקים אחרים, כמו תומס מאן, צ'כוב, בלזאק ועוד, שהיו לי למורי דרך בהתייחסותי לשפה.

את השיעורים שרכשתי בעיראק יישמתי בישראל. אחד מחוקרי הספרות העברית אמר לי שעליי לשבת וללמוד את ש"י עגנון. זו היתה יותר מאשר סתם עצה. זה היה מעין שער שהציב לי, ושרק דרכו אהיה רשאי להיכנס לספרות העברית. לא שעיתי לו. בעיני, ש"י עגנון היה אחיהם הרוחני של טהא חוסיין ואל-ג'אחז. בשפתם הם שאבו בעיקר מהקוראן ובאותה מידה, עגנון שאב מהתנ"ך. טהא חוסיין למד באל-אזהר וש"י עגנון היה דתי ובעל מצוות. השפה בשביל שניהם היתה שפה קדושה של תפילה. על-פי מה שלמדתי מהקריאה באנגלית, הבנתי כי ספרות מופת סותרת את הקדושה, כשם שהתנ"ך והקוראן ניפצו את הקדושה שקדמה להם.

בגד גוף שאינו שקוף

אני מלא התפעמות מסופרים ששפתם היא זיקוקין דינור וירטואוזיים של מילים קסומות. ברם ספרות, כפי שמאז ומתמיד אהבתי אותה, עוסקת בעיקר בתוכן. הספרות משעבדת את גלגלי השפה כדי לשרת את המטען היקר של התוכן. שלטתי בנבכי השפה הערבית, הכרתי את רבדיה העמוקים, על כל מילותיה הנשגבות. גם אז, כשהערבית היתה שפת הכתיבה שלי, נמנעתי משימוש במילים הללו, לפי שחששתי שהמכובדות וההצטעצעות שלהן ישלטו בכתיבתי, ויחצצו ביני לבין הקורא. שפה גבוהה מדי לא מותירה מקום לספק, להתלבטות ולקריאת תגר. טולסטוי סבר כי הספרות אינה מוסרית, ובתור אדם מוסרי הוא נרתע אפילו מהספרות שיצר בעצמו. קפקא ציווה לשרוף את כתביו. זה אשר עשה משה רבנו כאשר ניפץ את לוחות הברית. אנשי השפה המנופחת סוגדים ליצירתם. דוסטוייבסקי מתאר בסרקזם סופר כזה, שהיה מעתיק את כתביו כמה פעמים ושומר על עותק אחד בכספת. תמיד נרתעתי ממעמד יוצרים המתמוגגים בשעת קריאה של יצירתם בפני ציבור רחב.

חשבתי שכתיבה היא מעין תפילה חילונית פרטית, אינטימית ואישית מאוד. לתפילה שכזו יאה שפה מיוחדת, לא מנופחת ולא זולה, כי אם צנועה, קולעת למטרה, קולחת ונוגעת. עם זאת, אינני טוען שזו שפה שמחייבת כל יוצר. בסופו של דבר, סופר אמיתי מפתח שפה ההולמת את אישיותו, את ניסיון החיים שלו ואת היושרה שלו. השפה, כפי שהבחנתי אצל יוצרים שהערכתי, משמשת מעין בגד גוף שאינו שקוף, אך הוא משקף כל חמוק בנשמתו של היוצר. מרחוק, אם מתבוננים באנשים לבושים בגדי גוף, מתקבל הרושם כי בגדים מתנועעים כבובות ממולאות. רק כאשר מתקרבים רואים כי חיים רוחשים בתוך הבגד. בגד גוף לא נועד לגוף דוחה או מעוות.

יש לי הרושם שאלה הנזקקים לשפה מרופדת, מנופחת ולוליינית מבקשים, בלי דעת, לחפות על תוכן דל. שפה כזו צמחה בעבר בקרב אלה שנקראו תלמידי חכמים, משמע, בשפת ימינו, יוצרים המקורבים לאקדמיה. אולי בגין השלווה והמשטר המדעי הקפדני, הם נמנעים מלכתוב על החיים ונוטים לכתוב יותר על מה שנכתב על החיים. פה ושם, כבר צצו חסידים הטוענים כי יש לוותר על העלילה שהיא נשמת אפה של הספרות. אם אשתמש בדימוי הקודם, הרי שבעיניהם, די בחליפות מרקדות לנגד עינינו בעזרת קולבים. הכלי הופך לעיקר ואילו התוכן החמקמק, המרגש, המסקרן והמעשיר נעשה מיותר.

שפתי הראשונה נעשתה מדולדלת

ואפשר שאני אומר את כל זה מתוך קנאה וצרות עין באלה שהשפה העברית היא להם שפת אם. הם חותרים בים היצירה במשוטים שהם חלק מגופם. הם רשאים לחתור להנאתם ולהנאת הצופים בהם בלי להגיע לשום מקום. ואילו אני רכשתי את המשוטים במחיר יקר של מאמץ וייסורים שהתמשכו חמש-עשרה שנים. כאשר משלמים מחיר מופקע בעבור דבר מה, קשה להציגו סתם לראווה ריקה. הוא חייב להצדיק את המחיר ולשמש משהו מועיל. המשהו המועיל הזה הוא אשר ביקשתי לומר אותו בקלות בשפה הקודמת שלי, כלומר, בערבית, אך נאלצתי לחנוק אותו ולדכאו ימים רבים על-מנת לומר אותו בשפה אחרת, בשפה העברית.

עתה מלחמתי הפוכה. היום אני מתקשה לכתוב בשפה הערבית ולוּ מכתב פשוט. מצד אחד, שפתי הראשונה נעשתה מדולדלת, כשריר שזמן רב לא השתמשו בו. ומצד אחר, קיימת תופעה ידועה של ארעיות השפה השנייה. כאשר עוברים משפה לשפה, התהליך מתנהל לפי עיקרון ידוע: מה שבא אחרון הולך ראשון. לא ניתן לדכא ולמחוק סופית את השפה הראשונה. בישראל הזדמן לי לחזות בגסיסתם של חלוצים ותיקים לעת זיקנה. הם מילמלו לאימא וקראו לאבא ביידיש, אף שבימי נעוריהם אימוץ השפה העברית היה מעין צו דתי.

אצלי, כמו אצלם, השפה העברית היא ציפוי חיצוני, שעם הגיל הוא נעשה חשוף לסכנת הנשירה. את  המאמץ האדיר שהשקעתי ברכישת השפה העברית בעבר אני מפנה היום להגנה על האוצר שאגרתי. בעוד המאמץ הראשוני היה מהנה ואופטימי, משום שהיה מצעד של ניצחון, המאמץ הנוכחי מהול בחרדה ובחשש מפני אובדן. אולי בשל כך צמחה האמירה: מהגר נשאר מהגר עד יום מותו. מצהלות השיבה הביתה, הדברנות הטרחנית של הזקנים, שביעות-הרצון הנבובה מההישגים בערוב הימים, כל אלה אינן אלא מסך עשן להסתיר מאחוריו את האימה מפני התפוררות ארמון המלים שבנית בזיעת אפך.

סמי מיכאל

המאמר הופיע לראשונה בשנת 2005 באנציקלופדיה "זמן יהודי חדש", מדור העברית ולשונות היהודים, ושב ופורסם לאחרונה באתר "הזירה הלשונית" של רוביק רוזנטל.

* * *

אורי הייטנר

1. פשע נגד הגולן

טקס יום הזיכרון באתר גמלא. הכל יושבים באמפי, צופים בטקס והעיניים נודדות בין המתרחש על הבמה לבין העיר גמלא העתיקה. ולפתע מגיח מכר ותיק. נשר. הוא חג לנגד עינינו במטס הצדעה לחללי מערכות ישראל, מאז הנופלים על הגנת העיר גמלא בתקופת המרד הגדול, ועד הנופלים בני ימינו.

כך, כמעט בכל טקס. זה יפה, זה מרהיב, זה מרשים ומרגש. אבל... זה צל חיוור של מטסי ההצדעה של עשרות נשרים בשנים עברו. הד מגומגם לתפארת נשרי הגולן, גאוות הגולן מימים ימימה.

אני חוזר 25 שנים אחורה, לשביתת הרעב בגמלא. מדי ערב, לקראת השקיעה, חזרו הנשרים הרבים אל קניהם במצוקי גמלא. היה זה מראה משובב נפש. מי צריך מזון, כאשר הנשמה מקבלת זריקת אנרגיה כזאת? ואנו, בהומור המקאברי של שובתי רעב, נהגנו להתבדח שהנשרים חגים מעלינו מדי ערב, לרחרח, לבחון אותנו, את מצב הפגרים...

הנשרים הם חלק בלתי נפרד מן ההוויה הגולנית. הם נדבך משמעותי בזהות הגולנית. הם חלק מגאוות היחידה שלנו ושל ילדינו. בימים שבהם הכפרים הדרוזים סירבו כמעט לכל הצעה לשיתוף פעולה עימנו, הם נענו לשיתוף פעולה במיזם אחד – מיזם הנשרים, שבו למדו ילדי הגולן, יהודים ודרוזים, על בעל הכנף הזה ועסקו בפעילות מעשית של תצפיות, האכלה וכד'. כי הנשרים שייכים לכולנו, לכל אנשי הגולן ולכל אוהבי הגולן, באשר הם.

לפני כעשרים שנה, עשרות נשרים נטבחו בהרעלה מכוונת, מעשה ידי אדם. ולפני כעשר שנים – עוד הרעלה. והנה שוב, הרעלה נוספת, שהשמידה כמחצית משארית הפליטה.

שנים של פעולה ומאמץ לשמר ולשחזר את אוכלוסיית הנשרים, עלו בתוהו בשל מעשה נפשע של אדם ערל לב.

אני מודה שחשתי הקלה מסוימת, כאשר נודע שהחשוד בפשע אינו תושב הגולן. אני מקווה שאכן כך יתברר, שיד תושב הגולן לא היתה במעל.

כי הפשע הזה אינו רק פשע נגד הנשרים, לא רק פשע נגד האקולוגיה, לא רק פשע נגד אוהבי הטבע. זהו גם פשע נגד הגולן.

2. צרור הערות 19.5.19

* פרדס אתרוגים – אלה שתוקפים את אנשי הימין שמאתרגים את נתניהו ואת שחיתותו כי הוא "מספק להם את הסחורה" – מוזמנים לבדוק אם הם עצמם לא נהגו באותה דרך כלפי שרון בזמן עקירת גוש קטיף. אלה שתקפו את אנשי השמאל שאתרגו את שרון בזמן עקירת גוש קטיף – מוזמנים לבדוק האם הם לא עשו אותו הדבר כאשר שרון הוביל את ההתיישבות ביש"ע. האם הם לא יצרו תקדים? אלה שמאתרגים היום את נתניהו, חייבים להבין שלא לעולם חוסן, לא תמיד הם יהיו בשלטון. וכיצד יבואו בטענות לציבור שיאתרג מנהיג מושחת שיוביל לנסיגות ועקירות?

יש להעמיד את טוהר המידות ואת הדברת השחיתות מעל להשתייכות פוליטית זו או אחרת. עקירת השחיתות היא הגנה על המדינה ועל החברה. חובתו של אזרח פטריוט לצאת נגד השחיתות, ללא כל קשר לצבע הפוליטי של המושחת. יתר על כן, ניתן לצפות מאזרחים שבחרו במנהיג, להיות הראשונים לדרוש ממנו מנהיגות טהורת מידות, כי הם נתנו לו את המנדט. הגיע הזמן שננהג כאזרחים בני חורין במדינה ריבונית, ולא כעבדים נרצעים של מנהיגים. שנתייחס בכבוד לחוק ולמשפט כאזרחים בני חורין במדינה ריבונית, ולא כגולים בשטעטל שרואים ברשות גורם שמצווה לעקוף אותו ולרמות אותו.

* מה פתאום – "מה?! מה פתאום," היתמם נתניהו בראיון לקרן מרציאנו בערוץ 12. אמר ושיקר במצח נחושה, כאשר נשאל אם יפעל לחוק חסינות. כל מעייניו הם להקים את קואליציית החסינות, שבה הוא ייתן לכל השותפים כל מה שיחפצו, תמורת תמיכתם בחקיקה שתעמיד אותו מעל החוק. והוא מוביל חקיקה שתבטל את הפרדת הרשויות ואת האיזונים והבלמים בישראל, ותכפיף הכל לגחמותיו של מנהיג שרלטן אחד.

מדובר בהפיכה. מדינת ישראל הדמוקרטית תהפוך למדינה אחרת, אם תעמיד את המנהיג מעל החוק ותהפוך את השחיתות השלטונית לנורמה מקובלת, בטענה שהיא "רצון הרוב".

ההשוואה לצרפת, שבה נהוג חוק מגה-שחיתות על פיו חקירות של נשיא מכהן נדחות עד לאחר כהונתו – מופרכת. גם החוק בצרפת נתעב, אך הוא שונה לחלוטין. ראשית, יש שם בחירות נפרדות לנשיאות ונפרדות לפרלמנט. הפרלמנט בוחר ממשלה ובראשה עומד ראש ממשלה שהוא מוקד כוח נפרד מהנשיא. לעתים הנשיא וראש הממשלה הם ממפלגות יריבות. זה לא אידיאל, יש בכך בעייתיות, אך יש איזונים, בלמים וריסונים לכוחו של הנשיא. הפרלמנט עצמאי, פועל כרשות מחוקקת חזקה, בלתי תלויה בנשיא. העיקר – כהונת הנשיא מוגבלת לשתי קדנציות.

מובילי המהפך בישראל מדמוקרטיה לארדואנוקרטיה לא מחקים את צרפת, אלא לוקחים סעיף אחד, הגרוע והמושחת ביותר בחוקה הצרפתית, מעצימים אותו ללא כל הריסונים והבלמים, ומשנים את דמותה של ישראל.

האם יקומו בליכוד ובקואליציה כמה ח"כים אמיצים וישרים ויגנו על הדמוקרטיה?

ומה יגידו עכשיו כל אלה שלעגו לי כאשר אמרתי שנתניהו פועל להעמדתו מעל החוק, וטענו שאני ממציא; עובדה, נתניהו עצמו מכחיש זאת...

* הומור ציני – לזכותו של נתניהו ייאמר, שיש לו הומור. הומור ציני, רע, אבל הומור. הוא טוען שכאדם פרטי היה לו טוב להתמודד עכשיו במשפט, אבל הוא דואג למדינת ישראל שזקוקה לראש ממשלה במשרה מלאה, ולכן הוא פוגע באינטרס הפרטי שלו ומקריב אותו לטובת האומה.

צחוק צחוק אבל המוני חסידים שוטים מאמינים לו, ומתפעלים מההקרבה שלו למעננו.

* קרנות המזבח – מבחינה משפטית יבשה, גם ראש ממשלה שהופך את הכנסת לעיר מקלט לעבריינים ואת ראשות הממשלה לקרנות המזבח למושחתים, נהנה מחזקת החפות. מבחינה מוסרית וציבורית, הוא בחזקת אשם שברח מאימת הדין.

יש להיאבק נגד כל ניסיון לשלול מנתניהו את זכותו להגן על עצמו בבית המשפט ולהוכיח את חפותו.

* כמה מנדטים הוא גנב? – למה נתניהו שיקר לעם במצח נחושה, ערב הבחירות, והכחיש בתוקף את כוונתו לחוקק חוקי חסינות פרסונליים לעצמו? כי הוא ידע שמי שתומכים בחוקים אלה יתמכו בו בכל מקרה, ועליו להתמקד בציבור שלא יתמוך בכך. כמה מנדטים הוא גנב בשקר הזה? ועכשיו הוא יציג את העמדתו מעל החוק כ"רצון העם".

* צדיק אחד בסדום – "אני ליכודניק בלב ובנפש. אני מאמין בדרכו של הליכוד. אני תומך בנתניהו. אני תומך בממשלה בראשות נתניהו. לא אתן את ידי לאף ממשלה אחרת. אבל יש לי קווים אדומים. אצביע נגד כל הצעה שתנסה להעמיד את נתניהו מעל החוק ותאפשר לו נתיב מילוט מכתב אישום ומשפט. אולי אני מסכן בכך את הקריירה הפוליטית שלי, אך אני מעדיף את טובת המדינה על פני האינטרס הפרטי שלי."

האם יקום בסיעת הליכוד צדיק אחד בסדום, שיסרב להתקרנף ויאמר דברים ברוח זו, יתחייב ללכת עד הסוף, תוך נכונות לשלם את המחיר?

איפה גדעון סער? על סער אי אפשר אפילו לומר שהוא בכנסת בזכות נתניהו, שהוא חייב לו משהו. ההיפך הוא הנכון. נתניהו עשה כל שלאל ידו כדי למנוע את בחירתו לכנסת. הסית נגדו. העליל עליו עלילות. הפיץ תאוריית קונספירציה שבדה מלבו כדי לחסל אותו. הסיכול הממוקד נכשל. חברי הליכוד בחרו בו למקום גבוה על אפו וחמתו של נתניהו. גדעון סער יכול לחוש חופשי לא להתקרנף, ולהגן על הדמוקרטיה מפני החקיקה הפרסונלית למען נתניהו.

איפה גלעד ארדן? בראיונות רבים לפני הבחירות הביע ארדן התנגדות נחרצת לחקיקה שתמנע את העמדתו לדין של נתניהו. האם יהיה לו אומץ להסתכן ולעמוד בהתחייבותו לאזרחי ישראל?

איפה עוזי דיין? בבחירות 2006 הנהיג עוזי דיין את תנועת "תפנית" שרצה לבחירות והעלתה על ראש שמחתה את המלחמה בשחיתות. במצע "תפנית" נאמר שהמפלגה תציע הצעת חוק על פיה העונש על כל מעשה שחיתות יהיה 5 שנות מאסר. אני התווכחתי אז עם דיין. טענתי שאין דבר כזה ענישה אוטומטית. יש שחיתות שהיא בכלל לא פלילית, ושחיתות פלילית מורכבת ממעשים שונים ולכל אחד תג מחיר ענישתי שונה. ובכל זאת, הצבעתי ל"תפנית" כי היא הציגה מופת של טוהר מידות, ניקיון כפיים ומלחמת חורמה בשחיתות. האם דיין יציג קו אדום כלשהו? האם הוא יהיה צדיק אחד בסדום?

איפה יולי אדלשטיין? אדם הגון וממלכתי. האם גם הוא ייתן ידו לתועבה?

ואיפה "כולנו"? כחלון הציג עצמו בבחירות כימין שפוי, הליכוד של בגין. הליכוד של בגין נשא את דגל הממלכתיות ועליונות המשפט. בגין עלה לשלטון על רקע השחיתות בשלטון המערך, כמי שמייצג את היפוכה. בכנסת הקודמת סיכל כחלון כמה פיגועי חקיקה נגד הדמוקרטיה. מי שבחרו בו, נתנו לו מנדט להיאבק על שפיות הימין. האם יהיה נאמן למצפונו ולבוחריו ויסכל את העמדתו של נתניהו מעל החוק?

* מבחן האומץ של סער – גדעון סער ראוי לשבח על דבריו האמיצים נגד חקיקה פרסונלית למען נתניהו בכלל ושינוי חוק החסינות בפרט, אולם מבחנו האמיתי של ח"כ אינו בדיבור אלא בהצבעה. למרבה הצער, סער סירב להתחייב שיצביע נגד חקיקה כזאת. כמו כן, בדבריו נגד שינוי החוק, הוא הזכיר לנתניהו שבאפשרותו לבקש חסינות במסגרת החוק הקיים, ואף לא רמז שיתנגד לבקשה כזאת.

אך באווירה הקיימת בליכוד, חשוב שקם אמיץ ראשון, למרות שידע שהוא מזמין זובור, אם לא לינץ'. אני מקווה שבעקבותיו יקומו ח"כים אמיצים נוספים, שיסכלו את הכוונה להעמיד את נתניהו מעל החוק.

* שוחד – כעת, כשהדבר פורסם גם בערוץ 12, אני יכול לספר על דיווחו של ח"כ גדי יברקן במפגש של תל"ם השבוע. נציגו של נתניהו הציע לו תפקיד שר בממשלה תמורת עריקה ובגידה.

אילו הכירו את יברקן, היו מבינים שאין סיכוי שזה יקרה. לא היו מנסים לשחד אותו. מדובר באדם הגון וישר. הוא לא למכירה. אבל עצם הניסיון מעיד על שיפלותם ועל רמתם המוסרית הירודה.

* המילה החסרה – בעקבות הפצת מאמר מביש של יאיר לפיד לפני 8 שנים, הוא פירסם תגובה ילדותית, שבה ניסה להסביר את ההבדל בין החוק הצרפתי שהוא הציע לחוקים שמציעים היום (ויש הבדלים, זה נכון), ולכן כינה את המפיצים "שקרנים", והוסיף ש"אפילו להיות שקרנים צריך לדעת" (אגב, למה צריך לדעת? מה כל כך חשוב בפרקטיקה הזאת?).

התגובה הזאת אפילו יותר מבישה מהמאמר הישן שבו לפיד ניסה להציע את חוק המגה-שחיתות, החוק הצרפתי, כדי לסייע לחברו המושחת והעבריין אולמרט. היה מכובד יותר, אילו לפיד היה כותב: "כתבתי את הדברים לפני 8 שנים. טעיתי. שיניתי את דעתי. היום אני שותף למאבק נגד ההצעה החמורה שאותה הצעתי לפני 8 שנים." הבעייה היא, שבפוליטיקה הישראלית המילה "טעיתי" היא מחוץ ללקסיקון.

* אשם מבחינה ציבורית – מרגע שעזמי בשארה ברח מהארץ ולא עמד לדין, מבחינה משפטית עדיין עומדת לו חזקת החפות, אך מבחינה ציבורית וערכית – הוא אשם שנמלט מאימת הדין.

* חשבון נפש – צו השעה היום הוא להגן על עצמאות מערכת המשפט מפני הניסיון להרוס אותה עד היסוד. הניסיון לחוקק פסקת התגברות של 61 ח"כים – הרוב האוטומטי של נתניהו, משמעותה היא ביטול הבקרה השיפוטית לחלוטין. וההצעה להחיל פסקת התגברות לא רק על ביטול חוקים, אלא גם על ביטול החלטות מנהליות של הממשלה ומשרדיה, דבר שלא קיים באף דמוקרטיה בעולם, משמעותו ממשלה שיכולה לעשות הכול, לעבור על החוק ולפגוע בזכויות האזרח בלי כל בקרה, איזונים ובלמים. וכשהכול נעשה כדי להבטיח באמצעות חקיקה את העמדתו של השליט מעל החוק, ולאפשר לו לברוח מן ההזדמנות להעמיד למבחן הראיות את טענתו ש"אין כלום ולא היה כלום" – הדבר חמור שבעתיים.

אך גם כשמתייצבים להגן על בית המשפט, יש לומר בכנות, שהאקטיביזם השיפוטי בדור האחרון, תחת הסיסמאות של אהרון ברק "הכל שפיט" ו"מלוא כל הארץ משפט", ההתערבות הבלתי נסבלת בחוקים פוליטיים (להבדיל מהגנה על זכויות האדם), ואגב – התערבות אינה רק כאשר בית המשפט פוסל חוק, אלא גם כאשר הוא מאשר חוק, במקום לדחות על הסף את העתירה נגד החוק מטעמי העדר שפיטות – הביא זאת על עצמו. בית המשפט העליון כירסם בהפרדת הרשויות, כירסם בדמוקרטיה ופגע קשות באמון הציבור בבית המשפט (אם כי הוא עדיין גבוה לאין ערוך יותר מאמון הציבור במערכת הפוליטית). כמו רבים וטובים גם אני כתבתי שוב ושוב בגנות הדרך הזאת, אך כל הביקורת הזאת נפלה על אוזניים ערלות. ועכשיו קל מאוד לאויבי המשפט ומדינת החוק לפעול להרס מערכת המשפט, והרבה בשל ההתנהלות הזאת.

אני מקווה מאוד שהניסיונות להרוס את מערכת המשפט ייכשלו. ואם הם יצליחו – הם יתוקנו בקדנציה הבאה או בזו אחריה. אבל מערכת המשפט חייבת בחשבון נפש. ומי שתמך באקטיביזם השיפוטי חייב בחשבון נפש. בית המשפט העליון ותומכי האקטיביזם אינם יכולים לומר ביושר "ידינו לא שפכו את הדם הזה."

וכל האמור לעיל, אין בו כדי להחליש כהוא זה את מחויבותי למאבק להצלת מערכת המשפט ומדינת החוק.

* מהות הסכסוך – יום ה"נכבה" מסביר היטב את מהות הסכסוך ומהי אבן הנגף בפני כל סיכוי לשלום. הקטסטרופה ("נכבה"), אינה אקיבוש ולא נוצרה במלחמת ששת הימים. הקטסטרופה היא הקמת מדינת ישראל ועצם קיומה. זאת מהות האתוס הלאומי הפלשתינאי, ולכן הם לא ינוחו ולא ישקטו כל עוד לא יוסר מה שגורם לאסון. ובהזדמנות זו אני ממליץ על הספר המצוין של עינת וילף ועדי שורץ "מלחמת זכות השיבה".

* כשיהיה שלום – אוסיף את הקיסם שלי למדורת יום ה"נכבה". יהודה הראל נפגש פעמים אחדות עם ערפאת. פגישה שקדמה לאחת הפגישות, לימדה אותו שיעור חשוב יותר מכל הפגישות עם הראיס.

מתוך ספרי "יהודה הראל: ביוגרפיה":

יהודה נפגש עם ערפאת כמה פעמים, גם אחרי סיום כהונתו בכנסת. לפגישה אחת עם ערפאת הצטרף גם קהלני. "בדיעבד," אומר יהודה, "שום דבר חשוב לא היה בפגישות הללו ולא יצא מהן דבר מעשי." לאחת הפגישות יהודה הגיע לבד, ללא עבד אל-ראזק. בלשכתו של ערפאת בעזה, קיבל אותו מנהל התכנון של הרשות הפלסטינית. יהודה ביקש ממנו להציג לו את התוכניות. על שולחן ענקי פרס מנהל התכנון מפה גדולה, באורך של כארבעה מטרים, שרואים בה כל בית בעזה.

"'איפה אתם מתכננים לשקם את הפליטים?' שאלתי. 'מה זאת אומרת איפה? הפליטים יחזרו לבתיהם,' נעניתי.  נדהמתי. זה היה בימים הטובים של אוסלו. שאלתי: 'ואם לא נסכים?' – בן שיחי הרגיע אותי: 'אני לא מתכוון עכשיו. אני מתכוון אחרי שיהיה שלום, ברור שהם יחזרו.' שאלתי: 'אתה חושב שאנחנו נסכים?' והוא השיב: 'בוודאי! אני מתכוון כשיהיה שלום. גם יהודים שירצו לחזור לעיראק יוכלו. זה כאשר יהיה שלום.' הבנתי עד כמה הסכסוך בלתי פתיר. ראיתי את הכנות בעיניים שלו. 'למשפחה שלי יש חמישים דונם ברמלה. יש לנו קושאן,' הוא אמר. 'ואם יציעו לך פיצויים במקום זה?' שאלתי. 'אני אקבל את האדמה. אם אני ארצה כסף, אני אמכור לכם אותה.' ברגע הזה," משחזר יהודה, "הבנתי שהם בשום פנים לא יוותרו על זכות השיבה, ושבשום אופן איננו יכולים לתת להם זאת, כי אז לא נתקיים. לכן אין סיכוי לפתרון קבע. עד היום אני מושפע מההלם של הביקור הזה. 'זה מובן מאליו, שאם יש שלום, נגמרה המלחמה, כל אחד יכול לחזור הביתה,' הוא אמר לי. הוא אמר זאת בתמימות מלאה. כל פלשתינאי שאומר, 'אני מוותר על החזרה לצפת,' משקר. לא רק שהם לא מוותרים על זכות השיבה, הם לא יכולים לוותר על זכות השיבה."

* חוק יסוד שוויון אזרחי – קבוצת משפטנים בראשות המשנה לנשיאת ביהמ"ש בדימוס אליקים רובינשטיין, גיבשה הצעה לנוסח חדש של חוק הלאום, שישמר את עקרונותיו ויוסיף עליהם את עקרון השוויון האזרחי.

יש שלושה צדדים חיוביים בהצעה.

א. משמעותה היא הכרה בחשיבות חוק הלאום ובהגדרת לאומיותה היהודית של מדינת ישראל בחוקה המתגבשת, בניגוד למסע ההסתה נגד החוק.

ב. עצם העובדה שהם מציעים להוסיף לחוק הקיים את עקרון השוויון מפריכה את טענת הכזב כאילו יש התנגשות כלשהי, בוודאי שלא סתירה, בין חוק הלאום לבין השוויון האזרחי.

ג. רוב הצעותיהם בדבר השוויון האזרחי (זולת הגדרת הערבית כשפה רשמית שנייה) נכונות ומוצדקות וראוי להכניס אותן לחוק יסוד.

למרות זאת, אני מתנגד להצעה כמות שהיא. דווקא כיוון שחוק הלאום חשוב, ודווקא כיוון שאין קשר בינו לבין השוויון האזרחי, אין כל סיבה להכניס דווקא לתוכו את עקרון השוויון האזרחי. הכנסת העיקרון הזה דווקא לחוק הלאום, מעבירה מסר כאילו יש פגם בחוק הלאום והוא צריך בייביסיטר של עקרון השוויון.

אני מציע להכניס לחוקה הישראלית את שוויון הזכויות האזרחי לפרט, אך לא בחוק הלאום, כי אם בחוק יסוד נפרד או כתוספת לחוק כבוד האדם וחירותו.

חוק הלאום אינו החוקה בשלמותה, אלא חוק יסוד בדבר הגדרת זהותה הלאומית של המדינה, והנושא הזה ראוי לחוק העומד בפני עצמו. 

* הזן הנחות ביותר של אנטישמיות – הפרלמנט הגרמני קיבל ברוב גדול, ובתמיכה של כל המפלגות הגדולות משמאל ומימין, החלטה המגדירה את BDS כתנועה אנטישמית ואת המלחמה בה כמלחמה באנטישמיות. זו החלטה אמיצה וחשובה מאוד. זהו ניצחון הנאורות על חושך האנטישמיות והגזענות. יותר משזה ניצחון לישראל, זהו ניצחון לגרמניה. מי אם לא גרמניה חייבת להבין מהם תהליכים אנטישמיים ומה קורה כשלא עוצרים אותם בעודם באיבם.

ומי קפצו בראש נגד ההחלטה ובעד BDS האנטישמי? קבוצה של 50 אקדמאים יהודים (!) מגרמניה ומישראל. הם פירסמו גילוי דעת נגד ההחלטה. בראש הקבוצה עומד שגריר ישראל (!) לשעבר בדרום אפריקה אילן ברוך. זה מעורר בחילה.

BDS זו אנטישמיות. תומכי BDS הם אנטישמים. יהודים שתומכים ב-BDS הם אוטואנטישמים. אוטואנטישמיות היא הזן הנחות ביותר של האנטישמיות.

יש לקוות שכל מדינות העולם החופשי יצטרפו לגרמניה וילחמו לביעור החיה האנטישמית.

* אין סיכוי לתוכנית טראמפ – במאמר ב"7 ימים" קובעת אורלי אזולאי כץ שאין סיכוי לתוכנית טראמפ כי אין סיכוי שהפלשתינאים יקבלו אותה. "הם לא יוותרו על מדינה משלהם ועל מזרח ירושלים כבירתה."

היא רק שוכחת שהפלשתינאים דחו גם את תוכנית קלינטון, את תוכנית קרי ואת הצעות ברק ואולמרט שכללו מדינה פלשתינאית עצמאית בגבולות 4.6.67 (עם "חילופי שטחים" קלים) ומזרח ירושלים בירתה.

נכון, אין שום סיכוי לתוכנית טראמפ. אני קובע זאת בלי שאני יודע את פרטיה. הפלשתינאים ידחו אותה כפי שדחו את כל התוכניות בעבר, כי הם אינם מוכנים לשלום עם מדינה שבעיניהם אינה לגיטימית. הם יסכימו רק להסכם שבו אחרי נסיגת ישראל לקווי 67' וגירוש כל יהודי מהמדינה הפלשתינאית, תוטבע המדינה בגבולות כבשת הרש במיליוני פלשתינאים. מה שהם מכנים "זכות" ה"שיבה". איני יודע מה יש בתכנית טראמפ, אבל אני בטוח שהיא לא כוללת את דרישת ה"שיבה" ולכן היא לא תתקבל.

* בעד מדיניות ההכלה – טרור ההצתות נמשך. הצעתי כבר בשבוע שעבר להכיל ולהבליג עד אחרי האירוויזיון.

* גיור סוציולוגי – נעמן כהן לא שמע, כנראה, על המושג "גיור סוציולוגי", המוכר ורווח בקרב כל מי שקצת מתמצה בעלייה הגדולה מחבר העמים ובמחקר על אודותיה. הכוונה היא לעולים הרבים שהממסד הרבני מסרב להכיר ביהדותם, אך הם נטמעו היטב בתוך החברה היהודית בישראל – הם רואים בעצמם יהודים לכל דבר והחברה מתייחסת אליהם כאל כאלה. כהן מעדיף להתמקד בשוליים הקטנים של הנוצרים מבין העולים, שפוקדים את הכנסיות ואינם רואים בעצמם יהודים. נכון, יש גם כאלה. אבל ברשימת המכולת של ה"לא יהודים" הוא מנה את המתגיירים הסוציולוגים בהמוניהם.

כפי שכתבתי, אילו היתה לנו הנהגה רוחנית ראויה לשמה, אמיצה וציונית, ולא העסקונה הפחדנית שבה כל רב פוזל לרב הקיצוני ממנו שפוזל לקיצוני עוד יותר וכן הלאה – היא היתה מכריזה על כל העולים מחבר העמים כיהודים לכל דבר. נכון אולי להוסיף, את המובן מאליו, שההגדרה הזאת אינה כוללת את אלה מביניהם שבוחרים להגדיר את עצמם כבנים לדת אחרת.

* פרנסה לאלף שנים – רוגל אלפר פירסם פשקוויל נגד שטיפת המוח הלאומנית והפשיסטית ששוטפים בה את מוחותינו מגיל הגן ועד הזיקנה מאז 1948. למשל, באמצעות אתרי מורשת לאומנים כמו סליק של ההגנה, ספינת מעפילים וצריף בן גוריון. כל זה כדי למחוק אותנו כבני אדם ולהפוך אותנו למכשירים לשירות המדינה.

ולמה שמחתי כשקראתי את דברי הבלע שלו? כי חשבתי על כך, שהציונות – התנועה הצודקת ביותר בהיסטוריה האנושית, ששמה קץ לעוול הנורא ביותר בהיסטוריה האנושית, היא גם המצליחה ביותר בעולם, לפחות בעת החדשה, והצלחותיה הכבירות עשויות לספק פרנסה בשפע לאלף נמושות, תועמלנים אנטי ישראליים ושקרנים כמו אלפר וחבורת הזבל השוקניסטית לעוד אלף שנים.

* פרקליטת השטן – כל פושע ראוי להגנה משפטית. ללא סניגוריה, אין משפט צדק. גם אנס, גם רוצח, גם מחבל, גם פושע נאצי – כולם ראויים להגנה משפטית. אני לא הייתי מסוגל להגן על פושעים, ודווקא לכן אני מעריך עורכי דין שלוקחים על עצמם את המשימה החברתית החשובה הזאת.

אז למה אני מתעב את עוכרת הדין לאה צמל? כי הגנתה על המחבלים, כולל רבי מרצחים, ללא כל קווים אדומים, אינה מתוך תפיסה מקצועית של הגנה על פושעים כדי להבטיח משפט צדק, אלא מתוך הזדהות אידיאולוגית עמוקה עם המחבלים, עם הפיגועים, עם רצח היהודים ורצח ערבים שחשודים כסייענים. היא תומכת בהם בכל מאודה ובכל נפשה והיא רואה בהם קורבנות.

מוסף "גלריה" של "הארץ" פרסם ראיון ארוך, מפנק ומעריץ עם צמל. המראיינת – רווית הכט. מעבר לכך שצמל לא נשאלה אף שאלה ביקורתית באמת (היו כמה שאלות מחופשות ל"ביקורתיות" שהיו למעשה הרמה להנחתה), כל הריאיון משופע בביטויי הערצה על הקסם האישי שלה, על החריצות שלה. לדוגמה: "עוברות רק שניות ספורות, ולו בעמידה לצדה, עד שלאה צמל נכנסת אל ליבך. הכריזמה, הסטייל, ההומור, מצב הרוח הטוב תמיד... אפילו דאגה הורית," וכן הלאה וכן הלאה... צמר-גפן מתוק. אבל אולי היא באמת כזאת? אולי. אבל הכט גם כותבת עליה: "חוש הצדק של צמל טוטאלי." כלומר, התמיכה הטוטאלית שלה ברצח יהודים, ברצח ילדים, במעשי טרור נוראים, מבטא חוש צדק טוטאלי.

מאמירה אחת של צמל, אפילו הכט הסתייגה. צמל מחזרה ללא פקפוק את אותו "מחקר" מרושע ומטומטם, על פיו העובדה שחיילי צה"ל אינם אונסים פלשתינאיות נובעת מגזענות...

(אגב, ראוי לציין שתמונת הראי של עוכרת הדין לאה צמל הוא עוכר הדין בן גביר).

* אירופה עם הגולן – 41 המשלחות לאירוויזיון הצטלמו ב-41 אתרים בישראל. המשלחת הסרבית הצטלמה בגולן – בקיבוץ עין זיוון. בעבר הלא רחוק אפשרות כזו היתה מדע בדיוני. והיום היא מובנת מאליה.

[אהוד: חשבת אולי שזה גם קצת בזכות ראש הממשלה שלך, שאתה מפלל להפללתו?]

* במוצ"ש צפיתי בהנאה בסרט "לול" בערוץ קולנוע ישראלי של YES, אבל בשעה 22:00, בעיצומו של המערכון האלמותי "חידון התנ"ך", המרקע הופקע לטובת האירוויזיון. לא נותר לי אלא לעבור לחדר העבודה, לכתוב. אבל הפקדתי הוראה לקרוא לי כשקובי מרימי ישיר.

קובי מרימי היה מקסים. איזה קול אדיר!!! וגם השיר יפה. תצחקו... מרדימי שמרדימי. בעיניי הוא היה גדול. (הדברים נכתבו עוד לפני התוצאות).

* ביד הלשון: כפר הנשיא – כפר הנשיא הוא קיבוץ ברמת כורזים, צמוד לטובא-זנגריה וממזרח לראש פינה. הקיבוץ עלה לקרקע ב-1948. הוא קם בעיצומה של מלחמת השחרור, על הגבול, והיה יישוב משלט. מקימי הקיבוץ היו חברי תנועת "הבונים" בבריטניה, ולכן שמו הראשון היה קיבוץ הבונים (ועד היום, "הבונים" הוא שם המפעל של הקיבוץ). לאחר מכן שונה שמו לכפר הנשיא, על שמו של נשיא המדינה הראשון חיים ויצמן.

מי יודע שכפר הנשיא קרוי על שמו של ויצמן? מי שמתעניין.

נראה שזו דרך נאותה לממש את החלטתו של נתניהו לקרוא יישוב בגולן על שמו של טראמפ. כפר הנשיא כבר תפוס, אבל היישוב יכול להיקרא – עין הנשיא, נווה הנשיא, גבעת הנשיא, רמת הנשיא, רמות הנשיא, מעלות הנשיא, מורדות הנשיא, נחלת הנשיא, יד הנשיא, תל הנשיא וכד'.

אורי הייטנר

* * *

אהוד בן עזר

על כתיבת "ימים של לענה ודבש"

במלאת 125 שנים להולדתה של אסתר ראב

[הדברים נאמרו בערב לצאת הביוגרפיה, שנערך ב"בית הסופר" בתל אביב ביום חמישי, 18.2.1999, לפני כ-20 שנה. מאחר שהייתי צרוד מאוד באותו ערב, אחותי לאה שורצמן קראה את דבריי. הכרך אזל כליל ואין סיכוי שיודפס מחדש]

כשנתיים לפני מותה, והיא כבר כבת שמונים וחמש, נתנה אסתר במכתב אליי ביטוי להרגשתה שאני עתיד לכתוב את הביוגראפיה שלה. זאת למרות שמעולם לא דובר על כך בינינו במפורש.

אמנם, בשנותיה האחרונות, ובייחוד לאחר שמסרה לי את ארכיונה ואת כל התצלומים שליוו את חייה, הייתי יושב אצלה בביקוריי בבית-האבות טבעון ושואל "מי הוא מי" על כל תצלום, ורושם זאת, ושומע ממנה סיפורים על הנפשות הפועלות, ובהחלט היה ברור לה שבצורה זו או אחרת לא רק שאוציא לאור את כל כתביה אלא גם אכתוב את פרשת חייה.

ואולם, אסתר ראב היתה אישה מאוד חשדנית, ובמידה מסויימת גם רדופה בדמיונותיה בידי אוייבים, זאת בעיקר בשנות חייה האחרונות. לפיכך מצאה לנכון להזהיר אותי באותו מכתב, וכך כתבה לי באוגוסט 1979:

 "בנוגע לענייניי הפרטיים, אליבא דאמת – איני חושבת שאתה צריך להחשיב אותם והעיקר לא לעשות מהם ביאוגראפיה פיקנטית – כפי שאתה נוטה מטבעך, אהוד! אני לא החומר לזה וכאן אנו שונים מאוד – ואני רוצה שתכבד את בקשתי – אתה יקר לי מאוד – אבל אני גם יקרה לאחרים בייחוד לעם הוותיק אשר סבלתי יחד איתו ואני אוהבתו כמות שהוא –

"אתה כמו כל הצעירים קשריכם לארץ רופפים אפילו העברית שלך אינה דשנה היא זרועה הרבה פלפל וגם עצבנות ורצון להדהים כמו כל הצעירים – לי אין כל התכונות האלה ואיני רוצה להיכנס למסגרת כזאת בשום אופן – אמנם חתמתי לך – שאתה יכול לעשות בכתביי את אשר תרצה אבל אני חושבת שהבלעדיות הזאת אינה נכונה – אני רוצה שהעזבון שלי יהא מבוקר על ידי אגודת הסופרים 'הבטלנים' שלי והיקרים לי – והעתק מרצוני זה אשלח לאגודת הסופרים – "

את צוואתה זו לא מילאתי, והיחידים שביקרו וקראו לפני הפירסום את מהדורות כתביה שהוצאתי לאור, ואת "ימים של לענה ודבש", היו ראובן שהם ו-ש. שפרה, וכן חיים באר, שאף ערך את הכרך הענק של הביוגראפיה והצליח לקצר בו יותר ממאה עמודים, בהסכמתי.

אגודת הסופרים של אסתר לא יכלה, למרבה הצער, לעזור בהוצאה לאור של הספרים מעיזבונה ועליה, ואולם הערב הזה, הנערך באולם בית הסופר [בפברואר 1999], ודברי-הברכה של יואב חייק, ממלא-מקום יושב-ראש אגודת הסופרים העברים, הם מעין עשיית צדק פיוטי בעקבות צוואתה של אסתר ראב, כאילו מעכשיו כל מה שעשיתי עבורה נעשה גם על דעת ההנהלה של אגודת הסופרים, ובאישורה. אמנם בתקופות ההן ישבו בהנהלה אנשים בני דורה של אסתר כיהודה בורלא, אברהם ברוידס, דב חומסקי, ישראל כהן, ב.י. מיכלי, ק.א. ברתיני ורבים אחרים.

כתיבת הביוגראפיה התאפשרה בזכות צירוף מקרים מעניין וגם סמלי. במשך שנים ישבתי והקלדתי את כל עיזבונה הספרותי של אסתר, השירים, הסיפורים, הרשימות וכל המכתבים ממנה ואליה – וזאת על גבי המחשב שלי. מתוך העושר הרב הוצאתי את כרך "כל השירים" שלה בהוצאת זב"מ, בשתי מהדורות, ואת כרך "כל הפרוזה" בהפקה עצמית, המיועדת לחוקרים בלבד ולאוהבי יצירתה. [בינתיים הכרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" הופיע גם בהוצאת "אסטרולוג", 2001, וכמובן גם הוא אזל כליל].

ידעתי כי לאחר שאסיים את עבודות ההכנה והכינוס הללו, יבוא הזמן לשבת ולכתוב את סיפור חייה. היה לי גם קל להתחיל בו, משום שידעתי שכל החלק הראשון ייבנה מסיפור חייו של אביה, הוא סבי יהודה ראב, והחומר הזה כבר היה מוכן אצלי מספר זיכרונותיו "התלם הראשון" (שבהוצאת מ. ניומן והספריה הציונית) ומרומאן לבני-נוער שכתבתי עליו, "פרשים על הירקון" (בהוצאת שרברק).

ואולם, מהיכן מגייסים אמצעים להוציא לאור ביוגראפיה כזו, שידעתי שתחזיק מאות עמודים?

כאן באו לעזרתי המקרה והתושייה. לפני שנים החל לבקר בארץ מיליונר יהודי, שעזב את הונגריה רק לאחר מלחמת העולם השנייה, והוא כיום בעל חוות-גידול ורשת חנויות פרחים בשם "וויט רוז" ליד טורונטו שבקנדה וליד אורלנדו שבפלורידה. שמו אלכס ראב. התברר שהוא קרוב-רחוק שלנו מן העיר קומארנו שעל הדנובה, וייתכן שסבי אף הכיר את סבו. אלכס ראב תרם רבות לגופים בישראל, בעיקר להתנחלויות ולדתיים, לא לספרות העברית. אחת מתרומותיו היתה לקרן הקיימת לישראל, וזאת כדי לסלול את הדרך החדשה מהר-אדר למעלה-החמישה, שקראו אותה על שם הוריה של אשתו ג'נין.

בטכס חנוכת הדרך נאם יו"ר ההנהלה של הקרן הקיימת באותם ימים, מר משה ריבלין, והוא העלה על נס את יהודה ראב, ואסתר ראב, ואף אותי הזכיר למרות שהתעלמתי ממנו במופגן, כי לא סלחתי לקרן הקיימת על שהורידו את שׂיבתה של אסתר ביגון שאולה, בכך שתמורת כל רכושה הרב שהשאירה להם עיזבון-בחיים שילמו לה קיצבה חודשית מגוחכת, שלא הספיקה לקיומה.

לאחר הטקס ניגש אליי ריבלין והתנצל על יחסה של הקרן הקיימת לאסתר ואמר שהיום לא היה קורה כדבר הזה, והוא מחפש דרך לכפר על יחסם אליה. אולי נהג כך גם משום שאני, באותה הזדמנות, כבר סיפרתי לקרובי המיליונר שהוא אינו הראב הראשון שמרים תרומה גדולה כל כך לקרן הקיימת לישראל, קדמה לו אסתר ראב...

שמע ידידי חיים באר על ההבטחה של ריבלין, שאני חשבתי להשתמש בה להוצאת כרך "כל הפרוזה" של אסתר, ומיד אמר לי: "הכה בברזל בעודו חם. תוציא מריבלין התחייבות לממן את הביוגראפיה."

וכך היה. חמישה-עשר אלף דולר תרמה הקרן הקיימת לישראל למימון הביוגראפיה של אסתר ראב, בתור בת ל"משפחת האדמה" ולעלייה הראשונה והמשוררת הארצישראלית הראשונה. אני לא ביקשתי מהקרן הקיימת לעצמי אפילו דולר אחד, אלא עשיתי את כל עבודת המחקר והכתיבה על חשבוני, ונעזרתי קצת בסכום הנאה שקיבלתי באותה תקופה עבור כתיבת ספרי "אומץ", הביוגראפיה של משה דיין.

בזכות התרומה של קק"ל הסכימה הוצאת "עם עובד" להוציא לאור את הספר, שעדיין הייתי שקוע בכתיבתו, וגם לא להגביל אותי במיספר העמודים. ההגבלה היחידה היתה אמת-המידה הספרותית של העורך חיים באר, והוא עשה מלאכה נפלאה, אף כי לא הרגיש שגם לאחר קיצוריו במקום אחד הוספתי לעיתים קטעים במקומות אחרים... אנשי ההוצאה של "עם עובד" עבדו במסירות רבה והפיקו את הספר בצורה היפה ביותר שיכולתי לקוות לה.

אני נולד מחדש כסופר עם כל אחד מספריי. אין לי סגנון משלי. תודה לאל שאין לי. כל ספר מכתיב לי את סגנונו, את צורתו, את האסתטיקה ואת העולם ההיסטורי שלו. הכלל היחיד שאני מחייב בו את עצמי ללא פשרות הוא שאינני מערבב בדייה, פיקשן, בכתיבתי הדוקומנטארית והביוגראפית, אבל אני כן מערבב הרבה דוקומנטאציה וביוגראפיה בכתיבתי הבידיונית, בסיפורים וברומאנים.

בביוגראפיה של אסתר ראב אין שום בדייה. הכול עדויות, מיסמכים, עובדות וגם שירים וסיפורים המובאים רק כמקור ביוגראפי. מורי פרופ' גרשם שלום היה אומר על כתיבת ביוגראפיות: "אילו היינו יודעים יותר היסטוריה, היינו זקוקים לפחות פסיכולוגיה..." – לי היו כאן חומרים כה רבים וכה מגוונים, שכמעט כל פרק מעשרות פרקיו של הספר נכתב מחומרים שונים ובאסתטיקה שונה ועל אודות תקופה אחרת. אני נתתי לחומר לדבר. לא לעסתי אותו למען הקורא. לא שיעבדתי אותו לאיזושהי חגיגיות סגנונית יומרנית ומיותרת. השתדלתי שמצד אחד הוא יהיה ספר קריאה מרתק, ומצד שני יהיו בו כל החומרים, כל האפאראט המדעי, למען חוקריה של אסתר ראב. התייחסתי לספר כאל "תיבת נוח", ידעתי שעדויות ומקורות שלא אכלול בו, אולי ילכו לאיבוד, וחבל. חשבתי גם על הדורות הבאים, ובזכות הגישה הזו נידמה לי שהדורות הבאים גם יחשבו על אסתר ראב, ועליי.

הספר "ימים של לענה ודבש" יצא לאור לפני שנה וחודש. סבור הייתי בתמימותי ש"חלף עם הרוח" שכזה על פתח-תקווה ועל ארץ-ישראל ועל חייה המדהימים של אישה אחת ושל אביה, המשתרעים על פני כמאה ועשרים שנה – חשבתי שהספר יהיה מאורע ספרותי, תרבותי, אפילו לאומי.

לצערי לא כך קרה. הביקורות הראשונות על הספר, אמנם חיוביות ברובן, הופיעו חודשים רבים לאחר צאתו לאור, לאחר שעותקיו כבר הוחזרו מהחנויות. לבד משתיים-שלוש תוכניות של ראיונות ומלל ב"קול ישראל" ובגל"צ, לא הצלחתי לעניין בפרשת חייה של אסתר ראב את המוספים השבועיים ואת הטלוויזיה, אלה הבמות העושות את הופעתו של ספר חדש למאורע שמדברים בו. למעשה, גם כיום רבים אינם יודעים שהספר יצא לאור, ומ-330 עותקיו שנמכרו, את המחצית לערך קנו בני-משפחתי העניפה או קניתי אני כדי לשלוח עותקים לאנשים שעזרו לי בשיחזור סיפור חייה של אסתר ראב.

בכל הדברים האלה לא אמרתי מילה על חייה וגם לא על שירתה של אסתר ראב, שהרי חייה חיים ב"ימים של לענה ודבש", ואילו על שיריה יעידו אחרים שאינם קרובי-משפחתה אבל הם קרובי-נפשה, כפרופ' צבי לוז, שכתב את המונוגראפיה המעולה "שירת אסתר ראב".

אהוד בן עזר

* * *

דארין טאטור

הזייה חפה מפשע

אֶלֶף סִבּוֹת נָתַתִּי לְמַלְאַךְ הַמָּוֶת לְהָרְגֵנִי

נוֹשֵׂאת אֶת דָּמִי בְּכַף יָדִי וְאֶת רוּחִי עַל פִּרְקָהּ

שֶׁהֲרֵי הָעֹשֶׁק רַב דַּיּוֹ שֶׁאֵשֵׁב מוּל כֵּס הַמִּשְׁפָּט

תְּּמוּנָה מֵתָה בְּסֵפֶר קָרוּעַ

פָּנַי חִוְּרוֹת כִּדְיוֹ עִתּוֹנִים

אֲנִי הַנִּרְצַחַת שֶׁבְּתוּלֶיהָ הוּשְׂמוּ בִּכְלוּב הָאַנָּס

וַאֲנִי הַנֶּאֱשֶׁמֶת בְּעֵינָיו שֶׁל הַשּׁוֹפֵט

אֲנִי מִי שֶׁפִּתְּתָה אֶת הַסּוֹהֵר לְכָלְאֵנִי וְלַחְמֹד אוֹתִי

כְּלָאוּנִי וְאָמְרוּ כִּי אֲנִי פּוֹשַׁעַת

וַאֲנִי הַחַפָּה מִפֶּשַׁע אֲנִי הַחַפָּה מִפֶּשַׁע

המשוררת דארין טאטור, תושבת ריינה, נמצאת במעצר זה קרוב לשנתיים, שלושה חודשים בכלא והיתר במעצר בית, בגין שיר ופוסט בפייסבוק שכתבה. משפטה עומד לפני סיום וקבוצה של משוררים ואמנים התגייסו לערב תמיכה לכבודה, שייערך ב-30 באוגוסט בתיאטרון יפו (הסראייה). טאטור היא משוררת פורצת דרך העוסקת בשבירת קשר השתיקה סביב סבלן של נשים פלסטיניות. השירים מתוך הספר "הפלישה האחרונה"" (2010).

[עד כאן מתוך "הארץ", 17.5.19].

אהוד: ואולי "המשוררת פורצת דרך" תואיל לעסוק גם ב"סבלן של נשים פלסטיניות" מידי גברים פלסטיניים, וגם מידי גברים ערביים בישראל – בעלים, אחים ובנים, האונסים אותן, רוצחים אותן, ומתעמרים בהן ובזכותן לחיים חופשיים, גם לחיי אהבה חופשית – וזאת כמעט יום-יום ושעה-שעה?

וכי עיסוק זה אינו חשוב יותר מהקשקוש הלאומני הבכנייני של דארין טאטור, המאשים בכול את מדינת ישראל – וזוכה להילה של קדושה גם מצד האידיוטים המוסריים שלנו?

* * *

מתי דוד

אופטימיות מגוייסת בסביבה מייאשת

ג'ארד קושנר הוא חתנו היהודי של הנשיא טראמפ, והוא הארכיקט של הכנת "עיסקת המאה", שאמורה להביא הסכם לסיום הסכסוך הישראלי פלסטיני, שתוצג בפומבי בקרוב. על פי הרמזים שקושנר חשף בפני המתכנסים במכון וושינגטון היוקרתי, חוט השדרה של התוכנית יהיה כסף.

כל המתכנסים באירוע הזה היו דמויות מפתח מוכרות שעסקו בנושא המזרח תיכוני, והם הביעו דעות פסימיות לחלוטין של סיכויה של התוכנית,שכנראה תתווסף לכל אותן עשרות יוזמות, תוכניות וועידות שכשלו.

קושנר מתווסף לכל אותם נשיאים ויזמים מן העבר, שניסו לשווק אופטיטמיות מגויסת, ושתמיד הסתימו בתוצאה מייאשת, וכך כנראה גם הפעם להערכתי. הבעייה הפלשתינית אין לה פתרון, למרות התמיכה הרבה שיש לה בעולם באמצעות הנוסחה "שתי מדינות לשני עמים," שאין לה שום סיכוי להתממש גם הפעם, מהסיבות הבאות:

הסרבנות הפלשתינית לכל תוכנית ולכל פשרה היא אסטרטגית ולא טקטית. כל עוד התביעה האולטימטיבית הפלשתינית ל"זכות השיבה" ולנסיגה לגבולות 67', אין סיכוי לפתרון! כל עוד החמאס שולט על מחצית הפלשתינים בעזה, ומתנגד לכל תוכנית ופשרה, אין סיכוי לפתרון! כל עוד האיסלם הקיצוני שולט ברחוב הפלשתיני, שגורר את כל מנהיגיו המתונים והקיצונים, אין סיכוי לפתרון!

בתוכניתו של קושנר מופיעה כנראה סעיף, של חילופי שטחים רב צדדיים, עם המדינות השכנות, כפתרון. ראוי להזכיר גם לקושנר וגם למומחים, שהרעיון הזה כבר הוצע במפורט על ידי האלוף גיורא איילנד, וכצפוי נידחה על ידי הפלשתינים אוטומטית. הפלשתינים כבר הביעו דעתם שלא יסכימו למדינה פלשתינית מפורזת מנשק. לא יסכימו ללא בירתם בירושלים. לא יסכימו להתנחלויות הישראליות ב"גושים" – שאנחנו משלים את עצמנו שהם יסכימו. הם לא יסכימו לשליטה ישראלית, צבאית ואזרחית, בבקעת הירדן. הם לא יסכימו לקץ התביעות. בקיצור – אין שום סיכוי לפתרון גם לתוכנית "עיסקת המאה" של קושנר והנשיא טראמפ.

בקרב מומחים למתרחש בצמרת הרשות הפלשתינית, קיימת סברה שלפיה אבו מאזן ותומכיו הגיעו למסקנה שבשתיקה, שאין להם רצון ויכולת לקחת על עצמם אחריות להקמת מדינה, עם כל מה שזה יחייב אותם לוויתורים לישראל, שיובילו ללחצים ולהתקוממות פנימית מצד האוכלוסייה, ובראש החמאס והגיהאד בגיבוי האיראנים. מסתבר שהם יעדיפו להמשיך במצב הקיים בלית ברירה, שמשמעותו להיות קורבן ניצחי בגלל הכיבוש הישראלי. מצב שמעניק להם יתרונות ותמיכה מדינית וכספית תמידית, מבלי לוותר על המשך המאבק המדיני נגד ישראל.

צה"ל מבטיח לרשות בטיחון ומניעת השתלטות של החמאס. ישראל מספקת לאלפים מהם פרנסה וסיוע. אבו מאזן והרשות מוכרים ומתקבלים בעולם כנציגי מדינה. לרשות יש נציגים דיפלומטיים ברחבי העולם. מציאות זו מעניקה לפלשתינים אפשרות ליהנות מכל העולמות. גם להיות מוכרים כ"מדינה". גם להיות קורבן ניצחי. גם לא לקחת אחריות – ורק להאשים את ישראל והכיבוש בכל כשלונותיהם.

 מתי דוד

רמת אפעל.

פובליציסט. לשעבר דירקטור בחברת החדשות, ובהנהלות שני ערוצי הטלוויזיה, 1 ו-2.

* * *

איליה בר-זאב

אַמּוֹת הַסִּפִּים

מִסְתּוֹרֵי קֹדֶשׁ נִתְגַּלּוּ בְּאֶבֶן מִקְשָׁה

מִתּוֹכְכֵי הַהֵיכָל,

מִזְבֵּחַ עִם כַּרְכֹּב וְזוּג קְרָנוֹת נֶחְשַׂף בַּחֲפִירוֹת

תֵל צָפִית –

"אַמָּה אָרְכּוֹ וְאַמָּה רָחְבּוֹ רָבוּעַ יִהְיֶה וְאַמָּתַיִם

קֹמָתוֹ מִמֶּנוּ קַרְנֹתָיו."*

מְלָכִים נֵעוֹרוּ מִשְּׁנָתָם,

חָדְלוּ לְהִשְׁתַּטּוֹת כְּתִינוֹקוֹת, אוֹ לֹא.

לָרוֹצְחִים "בִּשְׁגָגָה" בָּאָה שְׁעַת-כֹּשֶׁר נוֹסֶפֶת

לְהַחֲזִיק בְּקַרְנוֹת

הַמִּזְבֵּחַ.

* שמות-ל' א', ב'

אֵשׁ הַקָּרְבָּן

כְּלֵי מִלְחָמָה מְשֻׁנָּנִים נֶחְשְׂפוּ בְּצִיּוּרֵי הַקִּיר –

אֲנָשִׁים חֲשׂוּפֵי שֵׁת,

חַיּוֹת טֶרֶף.

הָאֲדָמָה לֹא חָדְלָה לִרְעֹד, עֶבְרָה

וָזַעַם בְּסֻלַּם רִיכְטֶר.

לַבָּה מְלֹהֶטֶת הֵאִיצָה אֶת אֵשׁ הַקָּרְבָּן בִּמְעָרוֹת

הָאָדָם הַקַּדְמוֹן,

שִׁקּוּי נְעוּרִים לְעַצְמוֹתָיו –

שִׁירָה אֱלֹהִית בְּאַדְמוֹת נֵכָר.

תַּיָּר מִזְדַּמֵּן רָשַׁם: מַה שֶּׁהָיָה הוּא שֶׁיִּהְיֶה!

סטלין צוחק

"שׁוּם דָּבָר לֹא אָמוּר לִקְרוֹת" אוֹמֶרֶת אִילָנָה בְּגַּלֵּי צה"ל.

עִתּוֹנַאי כִּמְעַט נִרְצַח בְּגוֹרִי וְשׁוּב חוֹזֵר לִמְקוֹם הַטֶּבַח,

לַכִּכָּר הַהִיא.

כֹּהֲנֵי דָּת מַמְשִׁיכִים לְשַׁכֵּר אֲנָשִׁים,

לְהַצִּית מִלְחֲמוֹת וּלְקַדְּשָׁן,לְהַגְבִּיהַּ שְׂמָלות, לְהִתְפַּלֵּל.

אֵלֵי כֶּסֶף מְקַרְקָפִים בְּתַעַר גַּלָּבִים אֶת עוֹר הַגֻּלְגֹּלֶת –

עֲטֶרֶת בְּרָאשֵׁי הַכִּידוֹנִים.

שְׂעַר הַתִּסְפּוֹרוֹת מְטֻאטָא אֶל בִּיבֵי בָּתֵּי הַזּוֹנוֹת.

סְטָלִין צוֹחֵק –

אָמַרְתִּי לָכֶם: הַכֹּל יָשׁוּב לִקְרוֹת.

איליה בר-זאב

מתוך "טיסה נגד השעון" – הוצאת "קשב לשירה" 2012

* * *

לאסוף רסיסים

לחברים שלום, למי שעוד לא ראה ולמי שרוצה לראות: לרגל יום ירושלים יוקרן ביום ראשון 2.6.2019 שעה 18:00 בסינמטק תל אביב הסרט "לאסוף רסיסים". לדעתי זהו סרט מרתק ומרגש על השכונה בה גדלתי בירושלים בזמן מלחמת העצמאות.

הסרט הוא אוסף של קטעי ארכיון בשלוב עם סיורים בשכונה וראיונות עכשוויים עם ילדי השכונה.

אפשר לראות trailer קצר על הסרט ב-youtube.

מומלץ בחום.

בברכה

אהוד זמיר

אהוד בן עזר: ראיתי את הסרט ואני ממליץ מאוד ללכת לראותו. כל הכבוד לכל מי שהשתתפו בעשייתו, במסירות ובכישרון רב.

* * *

עופר רץ

התמונה המעוותת של 'שוברים שתיקה'

מתוך אתר "מידה", 14/05/2019

ארגון השמאל הקיצוני הוכיח שוב כי אינו בוחל בשימוש בתעמולה שקרית, עם פרסום שלט החוצות באנגלית עבור באי האירוויזון.

"גדולה הכנסת אורחים מקבלת פני שכינה," לימדונו חז"ל, ובארגון 'שוברים שתיקה' הזדרזו מאוד לקיים מצוות הכנסת אורחים. הם אף השקיעו בשלט חוצות הקורא לאורחי האירוויזיון לקחת חלק בסיור של הארגון לשם קבלת "תמונה מלאה" על הנעשה אצלנו, מדינת ישראל.

כפי שהוכח בהזדמנויות רבות מאוד, "התמונה המלאה" של ארגון השמאל הקיצוני הינה גיבוב של שקרים וחצאי אמיתות אשר מדווחים לאוכלוסיית העולם בפרלמנטים, כנסים ותערוכות בחו"ל וכן בסיורי שטח, בעיקר בעיר חברון.

גם כאשר תחקירני תוכנית 'המקור' בערוץ 10, שאינם חשודים בימניות יתר, בדקו עשר "עדויות" מדגמיות שאסף הארגון, רק שתיים מתוכן הוכחו כעדויות אמת. ארבע הוכחו כשקריות לגמרי או מעוותות ונטולות הקשר, ולגבי השאר לא היה ניתן לקבוע בוודאות.

ארגון 'האמת שלי' ביקש, ועדיין מבקש, להתעמת עם נציגי 'שוברים שתיקה' בכל פורום אפשרי, אך פעם אחר פעם מבטלים נציגי השקר את הגעתם כאשר נודע להם כי נציגי 'האמת שלי' יהיו שם.

חופש הביטוי בהחלט עומד לצידם וטוב שכך. גם מטרתם המוצהרת – סיום ה"כיבוש" – לגיטימית בשיח הדמוקרטי הישראלי, אבל דרכי הפעולה שלהם אינן לגיטימיות. לצורך השגת המטרה הם דוגלים בשיטת "תמות נפשי עם יהודים": מסירת תמונה מעוותת ושקרית על פעילות חיילי צה"ל על מנת לזעזע את יסודות הלגיטימיות שלהם לפעול בשטח תוך פגיעה ביכולת ההגנה שלהם על אזרחי ישראל.

מנגד, ההתעלמות המוחלטת של 'שוברים שתיקה' מהפרות של זכויות אדם פלסטיניות מצד ארגוני הטרור עושה עוול למושג "זכויות אדם", וזה עוד לפני שהתחלנו לדבר על ההתעלמות מהפרת זכויות האדם של אזרחי ישראל על ידי הפלסטינים.

רק בשבוע שעבר, בזמן שמאות אלפי אזרחים – נשים וגברים, ילדים וזקנים – היו תחת איום הטילים מעזה, נציגי 'שוברים שתיקה' שהו בדרום אפריקה בכנס של ארגון התומך בחרם על ישראל, ולא מצאו לנכון להזכיר ולו במילה את המתרחש בארצם.

פחדני השקר

שיטות הפעולה הנלוזות של מעוותי "התמונה המלאה" חצו מזמן את גבולות השקר הרגיל. בעזרת המושג המכובס "נרטיב" הם מעקמים את המציאות, ומפליגים למחוזות של מחיקה מהשיח את כל מי שמתנגד להם.

אזרחי ישראל והכרעתם הפוליטית אינה רלוונטית והיא חסרת חשיבות עבור אנשי השקר. הם פועלים בעולם להפעלת מנופים דיפלומטיים וכלכליים על ממשלת ישראל הנבחרת, ומסרבים בתוקף להתעמת עם עמדות מנוגדות, כפי שמציג ארגון 'האמת שלי'. הם מפעילים טרור מחשבתי על מארגני כנסים ופאנלים, כמו גם על אמצעי התקשורת בישראל. טרור אשר לצערי הרב נושא פירות: אייטמים רבים נגנזים או מבוטלים בשל אי-השתתפותם של פחדני השקר בעימות, ובכך גם לא מושמעת העמדה שמנגד: האמת.

אז מדוע ליחס חשיבות כזו לארגון קטן ושולי כל כך, אשר ממילא רוב הציבור הישראלי לא תומך בו ולא מסכים עם עמדותיו?

חשוב לעשות זאת מכיוון ששתיקה מאפשרת להם לעבור משקר לטרור מחשבתי, ומפגיעה בלגיטימיות של צה"ל לפעול לפגיעה בלגיטימיות של ישראל לארח את האירוויזיון.

הם לא עוצרים בעיתות מלחמה או שיגרה, מפיצים את משנתם בדרכי חטא, וכוחם בעולם הולך וגובר. את ההשפעה הרעה אנחנו, בארגון 'האמת שלי', פוגשים כבר שנים רבות בבירות אירופה, והשבוע קיבלנו אותה על שלט חוצות בתל-אביב.

בואו נעשה יותר ונרים את קול האמת.

עופר רץ הוא חבר הנהלה בארגון 'האמת שלי'.

* * *

תקוה וינשטוק

1. בית לימות הגשמים

בעקבות מאמרי ב"הבוקר", 17.3.1950

החורף של שנת 1950 היה יחיד במינו בשפלת החוף. לא היה כמוהו לפניו וגם לא אחריו. שלג נפל על תל-אביב והשפלה ועשה היסטוריה.

לרבים, בפרט לילידי הארץ, היה זה השלג הראשון בחיים. שמיכה לבנה, צחה, נחתה על האדמה ועטפה אותה ברכות, בדממה קסומה, מתנה מהשמיים.

אבל מה שגרם תחושת אושר לשוכני בתי האבן הביא אסונות ליושבי המחנות והמעברות. להמוני העולים שאך זה באו היה השלג תוספת למרי גורלם. אוהלים קרסו בשלג, בדונים התמוטטו, רצפות החול התכסו בוץ, והקור היה מקפיא.

 ואז, בחורפים של ראשית שנות החמישים, יצאה הסוכנות היהודית בקריאה לתושבים: "אזרחי ישראל! פתחו את דלתות בתיכם בפני הילד העולה! אל תשאירוהו הפקר לגשמי הזעף ורוחות החורף!"

זה היה "מבצע קורת גג" שאף הוא – כשלג – היה יחידאי ומיוחד במינו. עדיין לא ניתן לשכן את המוני העולים במבני קבע אך היה אפשר להעניק לילדיהם מקלט יבש וחם ולו גם ארעי. והמדינה הצעירה נענתה, למרות השכול והאלמנות שאך זה היכו בה, חרף הדירות הקטנות וקשיי הצנע. כאלפיים ילדים הועברו לבתיהם של ותיקים מכל שכבות "הישוב". משפחות שנאמר להן כי כל הילדים כבר חולקו, התאכזבו מאוד. ולא פעם, כשהילדים עזבו, ביקשו המארחים לסדר את הילד "שלהם" במוסד. "רק את הילד הזה... הוא מוכשר מאוד!" – והיו שהזמינו את הילדים שאירחו בחורף, גם לעונת הקיץ. 

זה לא היה מבצע פשוט.ילדים פחדו להיפרד ממשפחתם, לצאת לגמרי לבד, בלי אבא ואימא, לאיזה חלל שאינם מכירים. צריך היה לשכנע אותם ואת הוריהם כי המדינה שהעלתה אותם לארץ, מציעה לילדים מקום טוב יותר בבתים של ישראלים שרוצים לעזור. גם הילדים שהסכימו להשתתף במבצע מיררו בבכי כשנפרדו מההורים. ואילו המארחים לא ידעו מה טיבם של הילדים שייכנסו לעולמם הפרטי, לרשות היחיד שלהם, אך ידעו שהם נוטלים על עצמם אחריות גדולה ואורח חייהם עומד להשתנות.

 רוב הילדים במבצע היו בגיל בית הספר היסודי. הם צוידו בתלושי נקודות, בפנקס קופת חולים ובאישור לבקר בבית ספר סמוך. נציגה מארגוני הנשים באה לבתי הילדים מדי שבוע, לביקורת.

ההסתגלות של שני הצדדים היתה מהירה למדי. הילדים היו נבוכים ואף בוכים כשהגיעו למקום הזר, והיו מארחים שלא הבינו שזו תגובה טבעית והחזירו מיד את הילדים. אך רוב המארחים גילו אורך רוח, והילדים חשו בחום ובחיבה שהרעיפו עליהם והחלו להירגע.

באתי לביתה של גברת מרגלית, שקיבלה ילדה מהמעברה. מרגלית, אלמנה וכבר סבתא, ראתה מחובתה להשתתף במצוות ההארחה. כדי שהאורחת לא תשתעמם בחברתה ביקשה מנכדה ניב לבוא לביתה בשובו מבית הספר.

"זאת שושנה שלנו!" הצביעה גברת מרגלית על ילדה שחומה ונאה. שושנה התגלתה כנואמת בחסד. היא מתורכיה, הודיעה לי. יש לה שישה אחים ואחיות. היא הכי קטנה. "אימא בבית חולים.לאבא אין עבודה. כבר שנה וחצי אנחנו באוהל. היה גשם וקר נורא ואחרי הגשם שאלו מי רוצה לגור בתל אביב ולקחו אותי לתחנה (מחנה) יונה. שמה בדקו לילדים את הראש שפכו 'לבן' ושמו על הבטן חשמל (די.די.טי ושיקוף). אצלי היה הכול בסדר ונקי וגברת אחת הביאה אותי הנה..." העיפה אליי מבט ושאלה: "למה את רושמת אותי? לבגדים? לאוכל? לבדיקה רפואית? תמיד אחרי שאלות נותנים לי משהו!"

"רושמים אותך לתספורת!" הגיב ניבי בן השבע.

אכן, שערה של שושנה היה פרוע. מרגלית כבר הציעה לספר אותה. הילדה מתנגדת: "להסתפר? לא ולא! כשהגעתי לארץ סיפרו אותי קרחת ואני לא רוצה יותר מספריים. אבל אולי באת לרשום את המשפחה שלנו לשיכון?"

"בת כמה את. שושנה?"

"בת עשר."

"שקר!" מתפרץ ניבי. "בת שתים עשרה!"

"לא פחדת להיות בבית זר?"

"פחדתי," היא מודה בביישנות. "אני פה לבד... אבל עכשיו אני לא מפחדת! בבית הספר הכיתה קיבלה אותי מצוין והרבה בנות ליוו אותי הביתה וכולן אמרו 'שושנה ילדה טובה!' בחיי שאמרו! וילדה אחת הביאה לי ילקוט עור במתנה!"

"יש לך חברות שבאו מהמעברה?"

"יש. אבל אני לא אוהבת אותן. הן שחורות, תימניו..."

קטעה את המשפט. עשיתי עצמי כלא שומעת.

 מרגלית, ילידת פולניה, אינה רואה בהבדלים העדתיים שום קושי. גם השינוי בסדר החיים לא קשה לה. "אז מה בכך שאם לא שושנה היית מאחרת יותר לקום?...לא חשוב. וכשמבשלים, מה ההבדל אם נוספה עוד נפש?"

"איך האוכל?" אני שואלת את שושנה.

"הרבה יותר טוב מאשר במחנה," היא עונה. רצה לחצר, חוזרת עם קומץ חמציצים ומבשרת: "גם עלי גפן מצאתי. ואני אוכלת אותם כמו בתורכיה!"

"אוכלת עשב כמו כבשה!" מלגלג ניבי.

ושושנה שואלת לפתע: "כל ימי הגשמים אשאר בתל-אביב? בחורף בשנה שעברה הייתי בחיפה במוסד. היו שם אולי מאתיים ילדים. והיה יותר  טוב!..."

"פוי!" מתפרץ ניב. והיא ממהרת להצטדק, "גם פה טוב!"

ביום הראשון לבואה היו שושנה וניבי החברים הכי טובים למחרת כבר רבו. ניבי בוחן כל מילה ששושנה פולטת ושניהם מתחרים על אהבתה של מרגלית.

 ניבי עצמו אינו בדיוק "ילד טוב תל אביב". סבתא קוראת לבוא לשולחן האוכל – והוא תמיד מתאחר. ושושנה, שבימים הראשונים היתה מתיישבת מיד לארוחה, הולכת בעקבותיו. כעת צריך לקרוא גם לה פעמיים ושלוש. אבל יש לה גבולות.

ערב אחד הירבה ניב להשתולל. סבתא גערה בו: "אתה ילד רע מאוד!"

והנכד החזיר לה: "את בעצמך גם!"

שושנה נדהמה. "אימא היתה הורגת אותי על דיבורים כאלה!..."

"זה החופש הלא יאומן שמרשים לעצמם הצברים!" אומרת מרגלית, מורה במקצועה.

שושנה הגיעה עם חליפת בגדים יחידה. גברת מרגלית קנתה לה כמה חולצות וחצאיות. "למחרת כשטיילנו ברחוב," מספרת מרגלית, "קנתה שושנה גרעיני חמניות ונתנה לי את כל השקית. "קניתי בשבילך!" ושאלה: "את רוצה מסטיק? אבא נתן לי חמישים פרוטות לפני שנסעתי. אני מתגעגעת קצת לאבא ואימא. רק לנסוע לראות אם הם בסדר ולחזור."

"ילדה טובה," אומרת מרגלית. "אני חוששת להעסיק אותה בבית, בשטיפת כלים למשל, לבל תחשוב שמנצלים אותה, והיא לא מציעה. זו פשוט שאלה של הדרכה. חינכו  אותה במוסד לניקיון אבל לא לעזרה לזולת. הלימודים?... אחרי שנה וחצי בארץ שפתה עוד מגומגמת. הקריאה שלה גרועה משל ניבי הצעיר ממנה בהרבה. לכתוב אינה יודעת כלל. היא בכיתה גימ"ל אבל רמתה מספיקה בקושי לכיתה בי"ת. כיוון שהיא לומדת עם קטנים אני מפחיתה משנותיה למנוע ממנה רגשי נחיתות." לדעתה יש לילדה תפישה טבעית אבל "הזניחו את פיתוחה השכלי..."

גם יחיא מתימן מתארח בתל אביב. הוא בן 14 מהגדולים שבילדי "מבצע קרת גג". מתארח במשפחה דתית שביקשה ילד דתי. למשפחה שישה ילדים ורק שני חדרים ובכל זאת מצאו מקום לילד נוסף. הוא בא רזה, מלוכלך, בבגדים קרועים, בנעלי התעמלות בלים שהאצבעות מבצבצות מתוכן. רחל בת השלוש התביישה לצאת איתו לרחוב. המשפחה קנתה לנער מלבושים, מכרים תרמו מי סוודר מי כתונת, ויחיא השתנה לבלי הכר. אף השמין קצת. "זה יחיא חדש! מתל אביב, לא מתימן!" קראה הקטנה בשמחה.

יחיא מתפלל שלוש פעמים ליום. הולך לבית הכנסת. במיטה, לפני השינה, קורא בגמרא. הצטרף עם ראש המשפחה לתיקון חצות. "בלילה כששקט, אלוהים מיטיב לשמוע." אומר יחיא, "אבל אני מאמין שאלוהים מאזין לי גם בשעות היום."

הוא לומד בבית ספר "סיני". התקבל יפה בכיתה ואף קיבל מחבריו החדשים שקית תפילין ששמו רקום עליה. למד להשתמש בסכין ובמזלג, משחק בכדור עם הבנות בבית, משתעשע באקדח צעצוע שקיבל לפורים. לפעמים פורצים סכסוכים בינו לבין ילדי המשפחה. המארחים לא מתרגשים. כידוע, ילדים רבים ביניהם. בדרך כלל הם עומדים לצידו של יחיא ומסבירים לילדיהם שלאורח צריך לוותר. יחיא כבר אינו שתקן ומכונס בעצמו. כעת הוא ממש אחד מהמשפחה. עם זאת חש יחיא געגועים להוריו ולאחיו וחרד לגורלם. למחרת יום השלג נסע למחנה, נוכח שלא אירע להם רע וחזר למארחיו. הוא כבר שבעה שבועות בתל אביב ומצפה לו שבוע נוסף.

עתה, כשהוא כבר אחרי בר מצווה, מחזיר יחיא לעצמו את שנות הילדות שלא היו לו. בתימן, הוא מספר, כבר היה מלמד תינוקות וגם שוחט. מכל הפרנסות השתכר לירה לחודש. הוריו כבר עמדו להשיא לו אישה. לא הספיקו כי עלו לארץ ובינתיים אין חתונה."

"טוב שלא התחתנת," אומרת רחל. "אז היתה אימא שלנו צריכה לקחת אלינו גם את אשתך..."

2. הסרט: הד

בימוי: עמיקם קובנר, אסף שניר

ישראל 2018

סרט על זוגות, אהבה ובגידה. אבנר (השחקן יורם טולדנו בהופעה מרשימה) ורעייתו אלה  (יעל אבקסיס) הם באמצע שנות הארבעים שלהם, הורים לשני ילדים, לכאורה זוג מוצלח. אבל אבנר מתחיל לחשוד שאשתו בוגדת בו, מתקין ציתות טלפוני ומגלה שיש מאהב ויש גם אלה שאותה כלל לא הכיר בעשרים שנותיהם המשותפות. אבל מיהו המאהב? ולמה העדיפה אותו אלה על פניו? את אלה אינו מסוגל לשאול. אלה נהרגה בתאונת דרכים.  

בחיפוש המהווה את מרבית הסרט, מתחקה אבנר אחרי מכרים ואתרים. המאהב נמצא לבסוף. אבנר, כרגיל איש מאופק ושקט, מסתער עליו במהלומות ואחריהן מבכים השניים יחד את אהובתם. לדברי המאהב, ביום שנספתה הודיעה לו אלה כי הקשר ביניהם מנותק. עדיין לא ברור לבעל למה בגדה אשתו. אולי אהבת המוסיקה חיברה בין השניים. אולי בכל זאת אהבה אותו, את בעלה.

הסוף פתוח. הצופה יכול לראות בבגידה תופעה שכיחה בדור המתירני. בוגדים ועדיין אוהבים את בן הזוג החוקי. או לראות בבגידה חטא לא יכופר, הרס של מרקם אנושי. ב"הד" מסתיימת הבגידה במוות.

דרמה אינטיליגנטית. העלילה מתרחשת בחיפה אך תיתכן בכל אתר בעולם.

תקוה וינשטוק

* * *

אהוד בן עזר

"בצל הפרדסים"

למשה סמילנסקי

פורסם לראשונה במוסף "משא" של עיתון "למרחב" ביום 21.2.1969

תחת הכותרת "קריאה אפשרית"

לפני 50 שנה

[אהוד: תחילתו של המדור "ספרי דורות קודמים" היתה במדור "קריאה שנייה" (ו"קריאה אפשרית") במוסף "משא" של עיתון "למרחב" בעריכתו של אהרון מגד. כאשר מנחם ברינקר קיבל את עריכת "משא", הוא ביטל את המדור, ואז עברתי ל"תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" בעריכת בנימין תמוז].

אם ייכתבו אי-פעם תולדות הספרות הארץ-ישראלית מבחינת היחס לערבים, למזרח ולנוף-הארץ, יפלו כתביו של משה סמילנסקי, בצד כתביהם של יעקב רבינוביץ, יצחק שמי ואחרים, תחת הקטגוריה של התקופה הרומאנטית, בעוד כתביהם של ס. יזהר ובני-דורו עשויים להיחשב כמבטאי התקופה האידיאולוגית-המוסרית ביחס לשאלה הערבית; ואילו יצירות שנכתבו בעשור השני של המדינה, דוגמת "מול היערות" של אברהם ב. יהושע ויצירותיו של עמוס עוז, מבטאות ללא ספק התייחסות חדשה של דור "ילדי המדינה" אל השאלה הערבית ונוף הארץ, התייחסות העומדת בסימן הסיוט הקיומי וראיית הערבי לא כדמות רומנטית ולא כאדם המהווה בעייה מוסרית לגבינו – אלא כמבטא חווייה דימונית ואפלה.

אם נבחן מקרוב את כתביו של משה סמילנסקי, האיכר-הסופר מרחובות, שחי ופעל בארץ במחציתה הראשונה של המאה הנוכחית [המאה ה-20], דומה שבולטות בהן שתי חטיבות מרכזיות שהאחת ספרותית והשנייה ביוגראפית.

על החטיבה הספרותית נמנים סיפוריו מחיי הערבים ומהווי המושבה ו"משפחת האדמה", ואילו הרומאן "בצל הפרדסים" נמנה על חטיבה ספרותית-ביוגראפית המספרת בכמה המשכים את תולדות חייו של סמילנסקי בארץ-ישראל. סמילנסקי מכנה עצמו בשם יהודה וכותב על "יהודה" בגוף שלישי כאשר הקורא מבין היטב כי הכוונה למספר עצמו. נוסח הכתיבה הוא כמין הרחבה של יומן, וערכו יותר משהוא ספרותי הינו תיעודי, וחשוב למי שרוחה של אותה תקופה מעניינת אותו.

אם בסיפורי-ערב נוטה סמילנסקי לצד הרומנטי שבפגישה עם הערבים, הרי בספרו הביוגראפי משתקפים היחסים בין שני העמים באור שונה, ומעניין לקורא בן-ימינו לראות עד מה עמוקים ורחוקים [בזמן] הם שורשיו של הסכסוך.

סמילנסקי מספר על מסע בדיליז'אנס המוליך אותו מנבטיה לביירות ולסוריה. הנסיעה מתרחשת שנים אחדות לפני מלחמת העולם הראשונה. שכניו הערבים למסע מסתכלים בו כמרגל הבא לקנות אדמות, והוא מהרהר:

"למה השנאה הזאת? מדוע לא יראונו הערבים כאחים וכשותפים להחייאת הארץ? בצווארו של מי תלוי הקולר? הרק בערבים, באיוולתם, או גם בנו?" (עמ' 80).

הנוסעים הערביים אינם מניחים לו ליהנות מן הנוף הנהדר של ארץ הלבנון. כשהוא אומר להם כי אין לו צורך בקרקע מאחר ופרדס לו וכרם-שקדים, הם עונים:

"וכמה פלחים נישלת מן האדמה שקנית לך מאת הערבים? הלא לא מאביך זקנך היושב במוסקבה נפלה לך בירושה?" (עמ' 81).

מתברר מן התשובות של סמילנסקי כי בעוד הוא משלם לפועליו הערביים עשרה גרושים ליום עבור שמונה שעות עבודה, משלמים האפנדים בצידון שלושה גרושים, והפועלים עובדים מצאת השמש ועד בואה.

אך נימוקים אלו אינם משפיעים על איבתם האיראציונאלית של הנוסעים הערביים, הרואים בתשלום ההוגן "שוחד" ו"נישול".

הוא מגיע לביירות ונפגש עם אחדים ממשכילי העיר היהודיים, חלקם מן העדה הספרדית המעורה היטב בחיי המקום, וכן עם תלמידים מן הקולג' הצרפתי והאמריקאי. הוא מספר להם בצער על רשמיו העגומים מן הנסיעה לביירות, והם מסבירים לו כי הנוסעים שנפגש עימם הם מבני-ההמון ואין סכנה ממשית צפוייה מהם כי נקל לקנות את ליבם בכסף. הסכנה האמיתית צפוייה ליהודים מן הנוער הגדל בערים ובראשם תלמידי ה"קולג'ים", אלה כל השכלתם היא תורה שובינסטית, והם מכנים אותה בשם "לאומית".

הם: "מתורה אנושית ומהשכלה אמיתית רחוקים כרחוק מזרח ממערב, ואינם אלא 'לבאנטינים' בנוסח לאומי-אירופי זול. צעירים אלה קשוחים יותר ואבירי-לב יותר מן הזקנים, שרק קנאת הדת מדברת מגרונם, ואפילו הכסף לא יקנה את ליבם. אמנם רבים מהם ודאי יקנו 'בינה' בעתיד ולא יבוזו למטבע, כאשר יעלו לשלטון תחת הזקנים, אבל חלק ניכר מהם לא ישנו דרכם גם בעתיד ויהיו שונאינו בנפש, שונאים מדעת ומהכרה, והגרועים שבהם הם אותם הממשיכים בלימודים לאחר הקולג' בפאריס, ברלין ומוסקבה." (עמ' 85-86).

סמילנסקי נחרד מן התחזית השחורה ושואל אם אין אפשרות להחדיר בליבם את ההכרה שאין היהודים זוממים רעה על הערבים, ועונה לו בחור צעיר, תלמיד הקולג' בביירות ובן למשפחה עשירה של יהודים ספרדיים:

"אתה שואל אותנו, ואני רוצה לשאול אתכם, את אנשי היישוב, מהי השפה שבחרתם לדבר בה אל העולם הערבי? זקניכם מדברים בלשון ה'בקשיש' וצעיריכם בלשון ה'מגלב' של 'השומר'. פרט לקאלוואריסקי, שבעיני חכמי היישוב הוא שוטה או בטלן, לא שמענו קול ביישוב, בעיתונות או בנוער, שידבר על הבנה הדדית עם הערבים. האם החרמת פועלים ערביים במשקים הציוניים, או הרצח בפולה [עם קניית אדמות מרחביה בעמק יזרעאל, 1911] – מבשרים טובה להמון הערבי? והאם העובדה שאין בארץ שום חוג עברי המוכן להיוועד עם הערבים ולדון עימם על בעיות הארץ, על עתידה, על יחסיה עם תורכיה, ואל האומות האירופאיות, על חינוך ותרבות – האם האדישות הזאת, הביטול הזה שאתם נוהגים בערבים, כאילו הם לא בני הארץ הזאת, יקרבו אליכם את לב הנוער הערבי והמשכילים? זקניכם ממשיכים בשיטת ה'בקשיש' והצעירים ממתיקים סוד על 'אש ודם' [רמז לסיסמה האקטיביסטית של 'השומר']." (עמ' 86).

ערבי לאומני צעיר, בן למשפחה יפואית, אומר לסמילנסקי: "אתם יודעים רק את מוכרי הקרקעות, את הסוחרים ואת הפועלים הערביים, ואינכם רואים כלל את המשכילים שבהם." (עמ' 91).

קאלוואריסקי, שהיה פקיד [עמד בראש] יק"א בגליל העליון, יצג מגמה, ששותף לה גם סמילנסקי עצמו, בדבר דרכי-שלום והידברות עם הערבים. "הידברות" זו פירושה היה גם תשלום סכומים נכבדים לשם הרגעת-רוחות וכל מיני "בקשיש". ניתוח המצב שמביא סמילנסקי בספרו לגבי ניצני ההתנגשות שבין שתי התנועות הלאומיות מדהים באקטואליות שלו, ומדכא משום שמתברר ששורשיו של הסכסוך היו נעוצים החל מראשיתו של המפעל הציוני בארץ, ולאו דווקא משום שהרוסים בוחשים כיום [1969] בקדירת המזרח-התיכון.

בכל זאת שייכת כתיבתו של סמילנסקי לגישה הרומאנטית כלפי הערבים, לא רק בזכות סיפורי החוואג'ה מוסה שלו, אלא משום הספק המתעורר בנו כיום למקרא ספרו –  אם איזושהי הידברות עם משכילים ערביים היתה עשוייה לגשר על ניגודי אינטרסים ברורים ואכזריים של שני עמים אשר התעוררותם הלאומית מתרחשת במנוגד על פני כברת ארץ אחת.

האשמת עצמו של סמילנסקי על עיוורונו של היישוב בארץ לשאלה הערבית מקדימה את הזעקה המוסרית של בן-אחיו יזהר סמילנסקי [ליתר דיוק: יזהר הוא בנו של זאב סמילנסקי (ז"ס) מראשי "הפועל הצעיר". משה סמילנסקי היה דודו של אביו של יזהר] – בסיפורי "השבוי" , "חרבת חזעה" ו"ימי צקלג". ושתי הזעקות כאחת נראות כיום מיושנות ושייכות לתקופה אחרת, ושוב אינן מעסיקות באותו האופן את הספרות העברית הצעירה, שחלק ניכר ממנה מעוצב בסימן של מלחמה  מתמדת ההופכת את הקיום לחיים בצל הסיוט ואת הערבי לאוייב נצחי אשר גורלו כאדם שוב אינו מעניין אותנו.

* משה סמילנסקי: "בצל הפרדסים", הוצאת "מסדה", ת"א, 245 עמ'. [במשך שנים אחדות לא טרחו בהוצאת "מסדה" לציין את שנת ההופעה של הכותרים שהוציאו לאור, וחבל].

* * *

אהוד בן עזר

המושבה שלי

בהוצאת "אסטרולוג" 2000

פרק ארבעים ואחד

כיצד הרגתי את תלמידתי אולי טפירו וכתבתי את ספרי הראשון

חלק שני ואחרון של הפרק

יום לאחר שאולי סיפרה לי כיצד נעשתה שפחה לאביה וכיצד לילה אחד גילתה אותם אימה החולה, המאושפזת עתה במוסד, ושכחה ששלחה אותה לאב ותקעה באחוריהם החשופים את ציפורניה השבורות – אני משכתי בזקנו המטופח של מנהל מדור-המיון בדואר, אדון אליהו פאריינטה.

האיש הזה, המדושן, החבוש כיפה, הרגיז אותי מההתחלה בדקדקנות העבד-כי-ימלוך שלו, בסיפוריו על נפלאות הצדיק בן-עירו רבי איסחאק, שהחייה נערה מתה ושלח אותה באונייה לארץ-ישראל, ובהתייהרותו שפגש פעם בשוק את אליהו הנביא ודיבר איתו כאדם אל אדם. וכשעירבב אדון אליהו, פאריינטה, לא הצדיק – עירבב מחדש את תוכנו של שק דואר שמויין על-ידי – והודיע לי שינכה שעה ממכסת-עבודתי, אני התעצבנתי, ניגשתי אליו ותלשתי קצת את זקנו האפור עד שמשקפיו של אדון אליהו רעדו, ובדרכי החוצה לרחוב יפו נכנסתי למגרש הרוסים והקפתי בריצת צחוקים משחררת את הכנסייה הלבנה שבמרכזו, אני חופשי.

ידעתי שהפסדתי מקום-עבודה אבל לא היה איכפת לי. כבר למוחרת התייצבתי בלשכת-העבודה של הסתדרות הסטודנטים, שנמצאה לא רחוק מהכנסת ששכנה בבית פרומין, ברחוב קינג ג'ורג', וניראתה כפארלאמנט צעצוע בבירה של מדינת אופריטה, כפי שהשתקפה בסרט הקצר "ירושלים" של דוד פרלוב, מאותה תקופה.

קיבלתי את העבודה הקשה ביותר, שנותרה, משום כך, ללא דורש – נעשיתי פועל בניין.

יחסיי עם האוניברסיטה התרופפו מעתה מאוד, אם כי מצד אחר הם התהדקו, כי עבדתי בבניין הספרייה הלאומית בגבעת רם.

מהעבר הזה של הקאמפוס ראיתי את חבריי, לעיתים גם רותי צחת העור והצחקנית ביניהם – פוסעים בנחת לתפוס כריך של צהריים במזנון בבניין קפלן הסמוך, ששימש מעין בורסה חברתית לגדולי-האומה בעתיד. ואני נושא דליי מלט, מתרוצץ עלה ורדת בפיגומים, בנעליי הגבוהות, השחורות-לשעבר, ששימשו אותי עד כה במילואים, ובבגדי-עבודה שאינם אלא בגדיי הקודמים, ששונו עתה לבלי הכר. בקושי נותר לי מה ללבוש כדי להופיע באוניברסיטה, באותם ימים בודדים שבהם עדיין ביקרתי בה בתור סטודנט בחוג לספרות עברית.

מדי פעם נשמעה ברחבי הקמפוס ההולך וניבנה הקריאה: "בארוד!" – וכל העבודה היתה נפסקת, הפועלים היו תופסים מחסה, גוש סלעים נוסף נזרק אז והתפורר בפיצוץ אדיר, והדחפורים עטו עליו בחריקת שרשראות, לפנות מקום נוסף לאוצרות-הרוח של העם היהודי.

נחמתי היחידה היתה אולי המחכה לי במסירות, בחדרנו, מדי יום, לפנות-ערב, שעה שאני חוזר מהעבודה עייף וגבי כואב, מוחי המום בשברי ביטויים של חבריי הפועלים, ובגערות המשגיח, וברעש מערבלי-הביטון שהיכו בראשי במשך היום, ועיניי כמעט נעצמות – אז אולי חולצת את נעליי, משרה לכביסה את לבני "אתא" האפורים שלי, ואף מתעקשת לסבן את גבי בתא-המקלחת הפרוץ לרוח, שלא היה בו מתקן לחימום המים. אך מה כל היעדר הנוחיות הזה לעומת האושר לראותה, לחוש אותה לצידי בחדרון הצר כאשר ידיה מקרצפות אותי בקצף לבנבן והיא חולצת לי שד למצוץ אותה ונשיקותיה מדגדגות את עורי –

אחר-כך הסאלאט החריף, החתוך קוביות זעירות, גבינת הצאן, הזיתים הדפוקים, שטעמם מריר עדיין, הפיתות הטריות, הטחינה הירוקה שפטרוזיליה קצוצה בה דק-דק, בקבוק החלב, השלווה בה אכלנו שנינו, באור הדמדומים הירושלמי, בקריצה הדדית של שובע, כשני קושרים, במחתרת, נגד העולם כולו.

אחר-כך אולי היתה קוראת בפניי את שיעוריה שהכינה לאותו יום, לוגמת מכוס החלב, מצפה למילה טובה, מתעקשת שיירשם ציון – כי אנחנו ממשיכים לשחק במורה ותלמידה, וחסר רק ארמנד חיון לדחוף את ידיו לחזייתה ולהקים מהומה כדי לשעשע אותנו ולחטוף ממני את סטירת-הלחי – לכן אני ממשמש ומדגדג, וממש בכוח מנתק אותה מקריאתה הלהוטה. "כשאני אהיה מושכלת תתחתן איתי?" היא שואלת-קובעת בקול רם, מטפסת על ברכיי, ושדיה מקפצים כעז צעירה, פזיזה, "נכון?"

אני שותק. שואף ממנה ריח ירקות וחלב טרי. נכון? מה נכון? – את לא סטודנטית, אז מה?

 "קח, קח למצוץ הביזביז שלי – " בורקות עיניה כקוראת את מחשבותיי, חופנת ומגישה לי את חזה השופע, שגדל מאוד בתקופה הקצרה שאנחנו יחד, ואני מרחף בשפתיי על פיטמותיה הכהות, נושך בהן קלות כגדי בשיניים זעירות, טומן בשפע הרך את פניי העייפים, וחש באצבעותיה המלטפות את תלתליי, נקישות קלות כנטפי גשם ראשון על גג ראשי, והלשון שלה לוחכת אותי בהנאה כמו עשב. עיזה פזיזה.

לפסח לא נסעתי לבית הוריי במושבה.

לא בגלל הריב עימם. גם אילו השלמנו לא היה עולה בדעתי לבוא למושבה עם אולי. לה עצמה לא היה לאן ללכת, ובשום אופן לא הייתי נוסע ומשאיר אותה לבדה. וככה חגגנו את ליל הסדר שנינו, בחדר, על מצות, ביצים קשות, חסה ומרגרינה, ובקבוק עראק שקיבלתי, כשאר הפועלים, מתנה מקבלן הבניין של הספרייה הלאומית. היינו מסובים על מצעים טריים שכיבסה אולי במו-ידיה, אני קראתי בהגדה ואולי שאלה קושיות, ולראשי כיפה צבעונית שגזרה ורקמה לי.

והיא גם גנבה את האפיקומן.

לא היינו עצובים וגם לא מיותמים. שילבנו אצבעות, מתגפפים ומתנשקים, ריח עראק נודף לנו מהפה ומתגבר על פירורי הביצה הקשה, המצות והפטרוזיליה. אולי שרה, שתויה-למחצה, את "אחד מי יודע" ו"חד-גדיא" – ועוד שירים מההגדה בהגיית מילים זרה לי ובנעימות שלא היכרתי, מזרחיות, ספרדיות, שכמותן זכה אולי לשמוע דוקטור גינת מפי גמולה בשוררה לו את הימנוניה העינמיים וזאת בשפת עידו של היהודים ההרריים: "ידל ידל וה פה מה – "

אמרתי לעצמי שאיש מהדוקטוראנטים והמבקרים הספרותיים, המתחרים ביניהם על פיענוח "עידו ועינם" של עגנון, ובונים תילי-תילים של פירושי סמלים וראשי-תיבות על "יבוא דודי לגנו ויקטוף פרי מגדיו" – לא זכה לשמוע במו אוזניו את הסיפור מתפרש במוחשיות כזו לנגד עיניו בדמות טפירו אוליביה שאביה חיבק את אחוריה וסיפר לה שמשפחתם באה מההרים, מקום שיש בו טירה עם הרבה מגדלים, והנה המגדל וצריך להכניס אותו מהר לשער האחורי לפני שיתמוטט, וגם הנערים בכפר הראו לה מגדלים שלהם וקרעו בהם את בתוליה ועתה היא מזמרת למעני שירי פסח ושירים עתיקים השגורים על פיה בהגיית מילים הדומה לערבית-יהודית או לספרדית-יהודית יותר משהיא קרובה לארמית של ההגדה:

 "חדש, חדש, בואנוס חדש – "

 "מה זה?"

 "לא יודעת. כך היו שרים אצלנו ביום השמיני אחרי שנולד לי הילד – "

 "איזה ילד?"

העראק חמר בעורקינו, ואני משכתי אליי את אולי וביקשתי לחשוף את שדיה ולקרבם אל שפתיי בעודה שרה. אולי גם אבות-אבותיי הספרדים שרו שירים אלה בטרם נדדו להונגריה ונעשו אשכנזים? – ואני, שהתעלמתי בעקביות משאלתה – "מתי נלך לרב?" – החלטתי פתאום לקשור את גורלנו יחד, חשפתי מעל אצבעה טבעת פשוטה, עשוייה ברזל מפותל, מבריק מעט, טבלתי אותה בכוסית העראק, הנחתי על פיטמותיה הריחניות, זו אחר זו, כמודד את קוטרן ולחשתי: "דם, צפרדע, כינים, ערוב, דבר, שחין, ברד..." וניגבתי במו שפתיי, מדי הטפה, את אגלי העראק שהתאדו על גבשושיות עורה הכהה, שהצטמררו בעונג, "ארבה, חושך, מכת-בכורות – "

ובעודי מודיע לה, מבעד לאדי העראק, כי עדים לנו שני שדיה אלה, פיטמות השוקולד הקשות, ענדתי לאצבעה את טבעת הברזל והכרזתי – "הרי את מקודשת לי, בטבעת זו, כדת משה וישראל – " והכרחתי אותה ללגום כוס עראק רביעית עד תומה, ואחר-כך צעקתי: "בארוד!!!..." – והשלכתי את הכוס הריקה מעד החלון הפתוח החוצה, ונשמעה השתברות הזכוכית על מיכסה-הברזל של בור המים הנטוש, בחצר.

 "יה! כאילו הרגת אותי – "

וכאילו לקול הנפץ הזה ציפתה אולי, כי מיד עמדה וקרעה מעליה את שאר בגדיה והתנפלה עליי, וישבה עליי באחוריים חשופים, ועיניה הישירו מבטן אליי בעוד אני בא אליה וצועק לה: "שבי לי אולי, שבי על האפיקומן – "

יום אחד, לפנות-ערב, כאשר חזרתי מהעבודה, ראיתי את אולי יושבת במרפסת הזעירה, ליד תא המקלחון. ישבה מפוייסת, אור-הדמדומים הטיל מאחוריה גוון חום-אדמדמם על בליטות אבני הקיר המסוקסות. מנורת-השולחן הקטנה, שהוציאה מהחדר, נמצאה למראשותיה, אורה חיוור עדיין והיא מתלמת את מצחה של אולי בחריצים-חריצים.

אולי כתבה בריכוז רב במחברתה, כשספר לימוד החשבון מונח לפניה על המעקה, מעל לכבסים התלויים לייבוש. המשעשע בכל אלה, והסיבה שלא הבחינה בי כלל – היא הרכיבה לאפה את משקפי-הקריאה שלי!

אילו היו הממונים על כפר-הנוער רואים תמונה זו של שקדנות, היו אולי מחזירים אותי לעבודה אצלם, אבל אני, מה איכפת לי, כבר התרגלתי לעבודת הבניין.

הייתי יושב על המיטה ושוטח את אולי ערומה על ברכיי, גבה ואחוריה פרושים כספר פתוח. משרטט עליהם באצבע אותיות שמצטרפות למילים, והיא היתה מנחשת. לומדת. כתבתי את שמה. שמי. שמה של רותי, אבל באנגלית. אחר-כך סתם מילים מטומטמות. מצחיקות. ושמות מהמושבה. יונה. פייגה. יינע. שימל. פיושניק. ארלטי. יהודית קורדובה. וגם מהספרות, עגנון, חיים ברנר. אלימלך שפירא. "שיעור במולדת" קראנו לזה. שדיה היו נלחצים, פחוסים וכבדים, על ירכיי. לכל נקודה בסוף מילה הייתי מנסה לתקוע אצבע באחוריה, והיא היתה מתפרפרת וצוחקת.

 "המורה אני בובה שלך? המורה מגרד לי!" – הייתי פותח ומנשק את שפתי הערווה הכהה שלה, המגע בכפתור השרירי שסגר על פי טבעתה היה מערפל את חושיי. הייתי נזכר באזהרה של דודתי יעל, על מי שרואה את האור מבעד לעכוזיה של אשתו. כשאני כותב על אותם רגעים אני חש כפושע הנאלץ להתוודות על חטאיו אך ללא התחושה הגואלת של חרטה. מה שמעסיק אותי הוא אם מותר לכתוב את המילה עכוז בצורה זוגית, כמו אחוריים, או שעשיתי שגיאה. ופתאום אני גם מרגיש מגורה מאוד, ממש כמו אז, על קצה לשוני, ואני מוכרח לעשות הפסקה בכתיבת הכרוניקה.

זרועותיי התמלאו שרירים. כתפיי התרחבו. פניי היו שזופי השמש האביבית, והעור כמו התחסן והבריא באוויר החופשי. אצבעותיי הפכו מיובלות ומסוקסות כידי פועל. אפילו קולי נתעבה קצת, הפך גברי יותר, מזרחי. יום אחד, בעבודה, כבר הטילו עליי לצעוק בקול גדול: "בארוד! בארוד!"

הרביתי לשתות עראק, ובערבים עזבתי מדי פעם את אולי לבדה בחדר וישבתי לשתות עם חבורה מקרב הפועלים. כולנו, פועלי-הבניין, היינו יהודים וגאים בעבודתנו. לא היו אז ערבים בירושלים שלנו. ואני ישבתי בחברת הפועלים, על שרפרפים קלועי-קש, בריח עשן נרגילות, בבית-הקפה של מנטלו, באחת הסימטאות.

ובאחד הערבים הללו, במקום לחזור לחדר, הלכתי, מתנודד קמעה, נודף ריח עראק וטומבאק, לבקר אצל רותי, והתואנה – הגיונית למדי, לקחת ממנה חזרה את כתבי-היד שלי. אולי אולי תעטוף בדפיהם את הכריכים שהיא מכינה לי לעבודה, מדי בוקר, וביתרם, בעלים העדינים, המכחילים מצפיפות הכתב, אוכל להצית גחלים בנרגילה.

רותי פתחה בפניי את הדלת, יפה עד כדי כאב, בחלוק צמרירי, מרחף, כאילו ציפתה לבואי. פניה הלבנות, המתוקות, דמויות הלב, הפכו כהות מעט, כשנהב, באור הלילה.

אולי כאן המקום לבכות, אבכי עליכ, יא שרמוטה! – עכשיו אגלה, הפגם היחיד בה היו האוזניים. היתה לה צורת אוזן מאוד לא יפה. כמו קונכיה הפוכה. אינני יודע מאין באה לרותי התורשה הזו. אמנם, שפעת שערה הצהוב, החלק כמשי, הסתירה את אוזניה המוזרות. יופייה המדהים כישף כל מי שפגש בה ולכן לא שמו לב לאוזניים, שאולי הפריעו רק לי במין שמחה משונה לאיד מאז שהבחנתי בדבר לראשונה:

למדנו שחייה בבריכת-השקאה בפרדס אצל אדון באראקר, יקה מוצק, נמוך ושמנמן, שהיה מצמיד למותנינו חגורה עשוייה פחיות שמן-זית ריקות, אטומות, שצבען צהוב-ירקרק, ומנחה אותנו במים במוט ארוך ובמיבטא מצחיק: "חת-שתיים... שלוש ארבע! חת-שתיים... שלוש ארבע!"

אחר-כך קרה שישבנו על שפת הבריכה המרובעת, שהיתה עשוייה אבן כורכר מצופה טיח ערבי ורוד, ללא מלט, והשוויתי את אצבעות הידיים והרגליים הערומות שלנו שהיו, למרבה הפלא, תואמות להפליא וללא שום פגם, אפילו עיקול האצבע הקטנה ברגל היה מושלם. בחיי! הייתי מנשק את כפות-רגליה הלבנות וממלא באצבעותיהן הפניניות והנקיות את פי אלמלא אצבעותיי היו זהות לשלה וזה כאילו אני מנשק אותי. אני זוכר שאמרתי לעצמי שבכלל, מה אני יודע? כאן במושבה כולם הזדיינו עם כולן, אולי רותי היא אחותי-למחצה או בת-דודי? אולי כולנו קרובי-משפחה?

אולי, קוס-אמו הרוחניות, הפסיכולוגיה ותורת הספרות, מה שקובע באמת הוא רק צורתם של אברי הגוף?

ואז ביצבצו האוזניים בשערותיה הלחות משחייה.

עתה נשמעו קולות חברותיה לדירה, אולי גם בעלת-הבית, לכן כניראה לא חששה מפניי והכניסה אותי לחדרה שהיה מלא מופלטצ'ינקות טריות מהמושבה שהעלו בי דמעות.

"מה קרה לך?" שאלה בדאגה. "חדלת ללמוד? שמעתי שהתחלת לעבוד בבניין?"

 "לא ידעתי שאיכפת לך ממני כל-כך," הערתי ביובש, אך ליבי פירפר. "באתי לקחת את כתבי-היד."

 "אתה גם שיכור?"

 "לא. מצאתי נערה צעירה. תלמידה שלי. החלטתי להתחתן איתה."

 "והכתיבה?"

 "ויתרתי. לא אהיה סופר." חטפתי מופלטצ'ינקה והכנסתי לפי.

 "אתה השתגעת? מה קרה לידיים היפות שלך? החלטת להרוס לך את החיים? אתה – פועל!? אתה בטח תכניס אותה להריון ושוב לא תצא מזה אף פעם!"

לברק עיניה הירוק-פרדס של רותי, שבחנו אותי בידענות, מתגרות בי, כתמיד, חלפה בי לראשונה המחשבה שזה כחודשיים מניחה לי אולי לעלות עליה כמעט ערב-ערב, ומבלי שתצוץ כל מניעה עקב עונתה.

 "אפשר עוד אחת?" שאלתי.

 "נעורים זה שום דבר," הוסיפה רותי, "אתה עוד תתחרט!"

 "אבל היא אוהבת אותי," קמתי לעברה ורציתי להתקרב אליה כי כך הבנתי את המתרחש בה – בראותה אותי מאושר עם אחרת, שזוף וגברי, התמלאה קינאה והתאהבה בי. איך אפשר שלא לאהוב אותי – חזק, מלא עראק וחמוצים, סוחב שקי מלט על הגב באצבעות מסוקסות, שכבר ברור כי לעולם לא תהיינה גמישות כשל פסנתרן, ומשכיב מדי לילה נערה שחרחורת שכוחה עז במותניה יותר מהסטודנטיות העדינות, שעורן הבהיר היה נעקץ מזיפי זקני ומצביטותיי, ודעתן נתונה רק לחרדה מפני הריון ולשימוש באמצעי-מניעה ולתביעת משגל-נסוג, תוציא! תוציא! – שיהוק עליהן!

 "זאת שוב אי-הבנה," נרתעה ממני רותי. היא קמה ממקומה ופסעה לאחור, מביטה אליי, מחייכת בעיניים קרועות-לרווחה, נפחדות, כמתגרה בי.

פני החלב שלה קיבלו גוון של עשן ולנגד עיניי הזדקנו פתאום והפכו לרשת קמטים וחריצים בתנועה מתמדת, כמסגירה התרחשות פנימית אדירה, לפני פורקן, "אני באמת אומרת לך, מתוך ידידות, אני לא שונאת אותך, אתה יודע, אבל אל תנסה, בבקשה – "

בכל זאת ניסיתי. עיניה שידרו כן ולא. רבלון אינטימט החריף נדף מחלקת צווארה ועירפל את חושיי. היא הניחה לי לחבק אותה בעמידה, ללטף את שדיה מבעד לחלוק ואף לנשקם, ערומים, על פיטמותיהם העגולות, המושלמות. לגעת באצבעותיי המסוקסות בקוס שלה, שדהר בתוך עצמו בפעימות עזות, כמנשק אוויר מלמטה – אך בהרגישה את אברי מתקשח לעומתה, מבעד לבגדים, ושאני עושה הכנות להוציאו לחופשי ולאווררו מולה, פתחה את דלת חדרה וב"זוז כבר, אתה קצת מסריח," הדפה אותי, בעדינות נמרצת, החוצה, לחדר המבוא ולדלת היציאה, תוחבת לכיסי מעילי את צרור כתבי-היד שלי.

כאשר חזרתי מאוחר בלילה אל אולי, עטוף במעיל-המלחים האפור, שבכיסיו הרחבים כתבי-היד, קפצה לזרועותיי אחוזת צמרמורת, ירקרקת, אצבעותיה היו קרות מן הכביסה.

 "מה קרה לך, את חולה?"

היא ריחרחה בי רגע קצר ורצה אל האסלה שבפינת המקלחת. שם בחוץ, על המרפסת, ליד הקערה עם מי-הסבון שבה היו מושרים בגדי-עבודתי, שמעתי אותה מקיאה בחשיכה.

 "מה קרה? אולי? מותק, מה קרה?" ניסיתי להרגיע אותה. "תשתי חלב?" – אולי חלתה בשפעת או בהרעלת-קיבה, או שתתה מהעראק שנישאר בבקבוק, והחל מוצא חן גם בעיניה לאחרונה, יותר מהחלב שכה אהבה לשתות. אך היא סירבה בעקשנות לענות.

שטפתי וניגבתי את פניה, הפשטתי אותה והינחתי במיטתנו הצרה וכיסיתי אותה בסדין, ואז, להתאפק לא יכולתי, נכנסתי אחריה, ונסער עדיין מן הקירבה אל רותי, באתי עליה בכוח, וכאשר צעקה, "אתה הלכת אליה, אני יודעת – " סתמתי בכפי הכבדה על פיה, באצבעות המחורצות מלט וסיד לבנבנן, כמעט חונק אותה, את בכייה הכבוש, הילדותי. מותק, מותק, אוהו, ככה, כמו אבא שלך, בכוח, באונס, כל הנקניקו [ו"ו בשורוק], את כל המגדל בשער האחורי...

התייחסתי אל אולי כמו לצעצוע-חי המצוי ברשותי ותפקידו לענג אותי ולהתאים לי ככפפה לאצבע. שתעריץ אותי ותשתוק. התמרדותה שיעשעה אותי. לא הופתעתי כאשר לאחר שסיימתי את מעשיי בה והתכוונתי, שבע ומרוצה, לשקוע בשינה כבדה, הלומת התרגשויות ועראק, התיישבה לפתע אולי במיטה הצרה מולי, שדיה הזדקרו אליי בחשיכה-למחצה כנושמים, ובהתרוממי בהיסח-דעת לעומתה – סטרה לי על פניי והתחילה לשרוט אותי ופיה התמלא חרפות וגידופים מגונים ביותר, שאותם אני מבקש לא לזכור כלל. תפסתי בכפות-ידיה ובקושי הרגעתי אותה והכרחתיה לשכב לצידי, מתייפחת – על פי ריטוטי גבה המשיי, המתקשת בחיקי בעודי מחבק אותה מאחור וכופת את ידיה באצבעותיי, עד שנירדמה, השפחה המקללת.

כריכים הכינה לי אולי בבוקר, כרגיל. אך כאשר חזרתי מהעבודה, וניסיתי להתלוצץ איתה על ליל אתמול, ולשאול לשלומה – ענתה לי בקול צרוד, בוגר –

 "מה אתה, עיוור?"

 "מה יש?"

 "ילד כבר צומח אצלי בבטן!" תקעה לי בגסות, מחקה שיהוק שלי.

חיינו התנהלו מעתה בשתיקה.

אני לא עשיתי דבר בקשר להריונה, או לנישואינו. העבודה הגופנית חיסנה את גופי וטימטמה אותי. יום אחד חזרתי לחדר, מוכה וחבול, לאחר שהתקוטטתי על הפיגומים עם פועל שאמר לי "קוס-אמכ אשכנזי מחורבן", וכתוצאה נשלח הפועל לבית-חולים. אולי לא טרחה כלל לשאול אותי מה קרה לו.

לעיתים כבר לא מצאתי אותה בחוזרי לחדר. התחלתי לבלות בערבים, יותר ויותר, בבית-הקפה של מנטלו, יחד עם הפועלים. ערכי בעיניהם עלה לאחר הקטטה. גידלתי זקן. חבשתי ברט של סאלח-שבתי. סבלתי מצרבת כתוצאה משתיית-יתר. את לימודיי הזנחתי לחלוטין. לאחר הקטטה, לא רק שלא פיטרו אותי, אלא הועליתי בדרגה, ומנהל-העבודה דיבר על ליבי שאסכים ללכת לקורס טפסני-בניין.

לעיתים הייתי רואה את צלליתה של אולי חולפת בסימטה, לא תמיד לבדה, והיא לא היתה הנערה היחידה שהסתובבה כך בסימטאות.

כמו על פי הסכמה-מראש התנכרנו זה לזה בחוץ, אבל בבואה לישון, בחדר, מאוחר בלילה, נדלקו גופותינו למגע, והיא כל פעם יותר מסורה, יותר צייתנית, יותר נואשת בכניעותה. הכנסותינו עלו עתה ויכולנו לחשוב גם על שכירת דירה, אלמלא התעקשתי להוציא כה הרבה על סיבובי כוסיות העראק ועשן הטומבאק, שבהם כיבדתי ברוחב-לב את חבריי-לעבודה, ואלמלא אולי החלה קונה לעצמה בגדים ומיני תמרוקים, שאני אפילו לא טרחתי להסתכל לעברם, ואף הביאה בכספה מזונות משובחים יותר, חריפים ומתובלים, לפינת המיטבח הצרה שבחדר.

גם כריכים המשיכה להכין לי, ומדי בוקר התעשר מילויים בבשר מעושן קר ממין משובח, ובגבינות ובמימרחים יקרים, ואולם לדבר לא דיברה איתי. כאילו נעשתה אילמת מאז אותו לילה שבו חזרתי מרותי ובאתי עליה בכוח מהשער האחורי, כמו אבא שלה.

ואני, מצידי, חששתי לפתוח בשיחה איתה כי לא ידעתי מה לומר לה בקשר למועד החתונה, ההפלה, או השד יודע מה – הרגשתי צורך לעשות משהו. להיפטר מההריון? – ואולי להיפטר מאולי? – לא ידעתי מה לעשות, ואיך. וכאשר שכבתי איתה בלילות, מחזיק את גופה הרך, שנדף לפתע אותו ניחוח קדוש בעיניי של רבלון אינטימט אלא שעל עורה השחום של אולי הפך לריח בושם זול, מהול בזיעה – היה מפרפר גופה הרך ונפתח אליי באורח שפחתי, ממש מחפיר, כאילו היא כולה פות רטובה ורחבה שנמסה לקראתי – ואני נבהלתי מפני עצמי בעודי חש בקצות אצבעותיי הקשות, מלומדות הקרשים, הפטיש, המסמרים ונשיאת שקי-המלט – את התאווה לחנוק אותה באחת עד שייסחט גרונה –

כן, להיפטר ממנה.

של מי הילד? מאין לי לדעת? אולי לכן ברחה אליי, מכפר-הנוער? חדלה לשתות חלב. זה סימן? סימן למה? מי יכול לדעת?

וכי אני בודק את עונתה? מה אני מבין בכלל בדברים האלה. יש לה וסת? אין לה וסת? אולי היא בכלל נמצאת עדיין בתקופת ההתבגרות? ואולי כבר לא? הלא גם את גילה לא גילתה לי במדוייק. חמש-עשרה? שש-עשרה? ארבע-עשרה? אולי שלוש-עשרה?

ובכלל, הלא אנחנו נשואים. את טבעת הברזל, שבה קידשתי את אולי בנוכחות שדיה הזקורים, בליל הסדר, בצימרור טיפות העראק על פיטמותיה השחומות, לא הסירה מאז מעל אצבעה. ילדה מסכנה.

מסכנה?

זונה! –

וכשהייתי חושב עליה זונה לא היה גבול לתאוותי, והייתי בא עליה פעם שנייה ושלישית מדי לילה – כמו גם בשם כל הגברים האלמונים, שאת כספם היתה מביאה אליי –

אם זה יימשך כך אפסיק לעבוד ואתחיל לחיות על רווחיה. אם רק היה אפשר להיפטר מן הילד המגעיל שגדל בביטנה, ועוד מעט יתחיל לכער אותה, ואפילו נניח שילדי הוא, הלא אני לעולם לא אתחתן איתה, ברצינות –

אולי מוטב שנלך לרופא, ויעשה לה הפלה, על חשבונה?

בעצם, מה איכפת לי להתחתן איתה? הלא ממילא אני גומר עם הכול. שיהוק על משפחתי. שיהוק על לימודיי. סופר לא אהיה. גם לא ב"א בספרות עברית. בלי סביאת עראק וקצת מהלומות – כבר איני יכול. ובכלל, החיים החדשים האלה מוצאים חן בעיניי, לולא הצרבת. שתלך רותי העדינה וצחת העור בעלת הדם הכחול לכל הרוחות! שיהוק עליה –

ומה, בתקופת הבריטים לא הסתובבו בתל-אביב ובירושלים נערות כמו אולי, ודווקא אשכנזיות ממשפחות טובות? – ובווארשה לא התקיים רובע שלם של יהודיות שעסקו בדברים האלה? כל זמן שאני עם אולי מדי לילה, והיא נשמעת למאוויי כשפחה אילמת, ואף החלה לכבס שוב את בגדיי – טוב לי ואני מאושר.

אמנם את לימודיה העלובים, קרוא וכתוב ומעט פעולות חשבון, שעליהם שקדה בשעות היום, בחדר, בשבועות הראשונים, מתוך רצון לשאת חן בעיניי – אותם עזבה לגמרי. כאשר הייתי יוצא השכם בבוקר לעבודת הבניין, היתה מתהפכת על הצד השני וממשיכה, מי יודע עד מתי, בשינה. ולא פעם הייתי מעיר אותה בבוקר, לפני התלבשי לעבודה, וליתר ביטחון מכניס לה עוד פעם, באור-יום, פותח את ערוותה לעיניי ומותיר אותה בוכה בקולות מרוסקים של אילמת, וכל גופה מפרפר, צרוד –

האומנם נעשתה אילמת? גם קודם לא היתה דברנית גדולה. חשבתי שכך הדבר בגלל הערצתה אליי, ממש כפי שלי היה קשה להוציא מילים רגילות בחברת הסופר הנערץ עליי ש"י עגנון או בנוכחות רותי, שהמחשבה עליה עדיין שיגעה אותי.

הרביתי לשתות, כדי לשכוח. שיהוק על כולכם, רבותיי. בארוד! לולא הצרבת הייתי שותה כפליים. פעמיים כבר כמעט נפלתי מעל הפיגום אל הבור הענק שנחפר כדי להכיל את מרתפי הספרייה הלאומית. תמצית גאוניותו של העם היהודי, האוסף הגדול ביותר של ספריו וכתבי-היד שלו הנמצא במקום אחד עלי אדמות – כמעט שהיה למצבתי שלי, הנבנית על זירת מותי!

ומה שהרגיז אותי פעם אחר פעם הוא שבמשך כל תקופת שתיקתנו הרגשתי שאולי קוראת את מחשבותיי, אחת לאחת. יכולתי כמובן להיזכר, בקצת מאמץ, מבעד לאדי העראק, בהרצאותיהם של פרופ' הלקין ופרופ' תשבי ומר יוסף דן או באימפראטיב הקטגורי של קאנט – או אז אולי לא היתה אולי יכולה לנחש מילה ממחשבותיי, אך כל פעם שהרהרתי בה, ביחסינו, או ברותי – וכך עשיתי רוב הזמן – שכנה שתיקתה כמרגלת בליבי.

שכנה שתיקתה כמרגלת בליבי. אוהו. שיהוק עלייך, אולי, אבכי עליכ! – אולי, אולי שלי. יום אחד, כאשר חזרתי אחר-הצהריים מפיגומי הספרייה הלאומית, ורעש פיצוצי הסלעים עדיין החריש את אוזניי, לא מצאתי אותה בחדר. מילא. זו לא פעם ראשונה. ודאי יצאה לעבודתה. רק מוזר היה שגם מעיל-המלחים האפור שלי נעלם.

התרחצתי, אכלתי מזונות אחדים שהכינה, העפתי מבט בכותרות של עיתון-הערב, ויצאתי, ללא מעיל, לקנח בשתייה עם חבריי מהעבודה, בשוק, בבית-הקפה של מנטלו. מדי פעם הייתי מעיף מבט לסימטה ולזו שמחוברת אליה, אך לא ניראה שם אפילו צל-צילם של מעילי ושל אולי.

חזרתי לחדר, חשוך היה, קר, והמיטה – ריקה. עובש בבקבוקי-החלב הריקים, הישנים. שיהוק עלייך, אולי שלי, איפה את? אני אשבור לך את העצמות! – את שומעת? – אני בועט במיטה. אני כמו אבא שלך ואת צריכה לציית לי, רק לי, שיהוק עלייך, ולא איכפת לי איפה ומה את עושה בשעות הערב, לפני שאת חוזרת למיטה שלך ומפנה כלפיי את הגב כדי שאתגנב אלייך, ילדה רטובה ומושחתת שכמוך, אוהו –

השעות נקפו. נירדמתי. התעוררתי. נירדם ומתעורר בקישוי אבר שמתפרק אל הריק ואני חובק בידיי את אולי שנמוגה מחלומי ואיננה, אולי –

אולי, התחלתי לרעוד, אולי היחידה שלי, אולי איפה את? אני אוהב אותך, אני לא יכול בלעדייך –

והילד, ילדנו, לאן לקחת אותו?

אני אבא שלו, שלך –

ושוב נירדמתי. צמרמר. חובק ריקות. ובבוקר קמתי מסואב ועייף, שוטף את פניי בחברת תמרוקיה הזולים, מנשק בדל-חזייה שלה, חולצה גולשת כמשי בנפצוצי חשמל, מלטף, וללא כריכים יצאתי לעבודת יומי.

אילו עזבה אותי, לא היתה משאירה את בגדיה.

היא תחזור.

בשובי לפנות-ערב מהעבודה בבניין הספריה הלאומית, קניתי עיתון-ערב. תמונת פניה המתות מילאה רבע עמוד ראשון. הכותרת היתה: "נעדרת מביתה נדרסה על-ידי רכבת. התאבדות או רצח?"

בארוד!!!... הזדעזע מוחי לפתע.

נשענתי רגע ליד עמוד-חשמל קרוב, התבוננתי לצדדים אם אין באים כבר לחקור אותי, הרוצח, והמשכתי לקרוא על טפירו אוליביה, שהוכרזה נעדרת לפני חודשים אחדים, לאחר שנעלמה מכפר-הנוער שאליו נשלחה, ומביתה – ונמצאה מתה, לבושה מעיל-מלחים גברי אפור, על פסי מסילת-הברזל לירושלים. דרסה אותה רכבת-נוסעים שבאה מתל-אביב. בגלל השעה המאוחרת טרם הוברר אם הטילה עצמה אל הגלגלים או מישהו דחף אותה מאחור ונעלם. בדיקה לאחר המוות העלתה שהנערה היתה בשלב מתקדם של הריון. החקירה נמשכת. טפירו האב: "אהבתי את אוליביה בתי שהיתה מסורה לי יותר מכל ילדיי." טפירו האם: במוסד.

אל חדרי התקרבתי בהתגנבות-יחידים, להבחין, בעוד מועד, אם אני כבר נתון במעקב ואם שוטרים מחכים בחדרי לעצור אותי. כל השאלה היא, חזרתי ושיננתי לעצמי, אם הוצאתי ממעילי בעוד מועד את כתבי-היד שלי, שתחבה רותי בכיסיי –

החדר היה שרוי בחשיכה גמורה כאשר הגעתי אליו. איש לא ציפה לי. יכולתי לשמוע את פרפורי ליבי בפותחי את הדלת. העליתי אור. דבר לא השתנה מאז עזבתי בבוקר. מיהרתי אל הכוננית. בידיים מקומחות עדיין ממלט, ששב ויבש עליהן לאחר הרחצה החפוזה בתום העבודה, חיטטתי בניירותיי שבמגירה, מזל, אוהו – כל כתבי-היד כולם היו מונחים שם, וגם כסף, רגע –

האם הוצאתי אותם מהמעיל?

לא. בשום אופן –

אני המשכתי להחזיקם בכיסיי בנדודיי ברחובות, ובסביאותיי, מתוך איזו אמונה טפלה, למן הלילה שבו חזרתי טעון בהם מרותי ובאתי על אולי הירקרקת, בדרך שהשתיקה אותה כלפיי לנצח –

טוב. לא נותר זמן רב למחשבות ספרותיות. מוחי פעל עתה בקדחתנות קרימינאלית. אספתי את חפציה של אולי למרכז החדר: חולצה, מכנסיים, שפתון, פודריה, עיפרון-איפור, נעליים, מחברות אחדות, ספרי-לימוד, מזונות שקנתה, סבונים, וילון שהתקינה, בקבוקי-חלב ריקים, מסריחים, גביע-לבן עשוי זכוכית, שציירה והניחה בו פרחים, שיבשו, חזיות, תחתונים, טבעת הברזל, גרביים, הכל במהירות וביעילות, היישר אל מעי מזוודתה החומה, שעימה הופיעה לראשונה בחדרי. התבוננתי עוד פעם אחת אחרונה היטב סביבי, צד בדל-שפתון ובובת-צמר קטנה בדמות קופיף שאותו אהבה במיוחד, הכול הכול –

סגרתי היטב את המזוודה והחוצה, בחשאי, אל בור-המים הישן שבחצר האחורית, הרמתי את המיכסה – והשלכתי אותה פנימה על תכולתה, שהתפרקה שם אל מדמנת הקרקעית, שהמים כמעט כבר אינם זורמים אליה בחורף מפני שתעלת הניקוז בחצר המרוצפת אבן, סתומה, מאז נעלם בעל-הבית הערבי במלחמה.

שבתי ועליתי לחדר. השלכתי מבעד לחלון, הרחק אל השדה, שני בקבוקי עראק אחרונים, האחד חתום והשני מלא-למחצה.

התרחצתי. גילחתי את זיפי זקני מיום אתמול. לבשתי בגדים חדשים, טריים, מהכביסה האחרונה שעשתה אולי, וירדתי לרחוב כשרגליי מוליכות אותי מאליהן אל רותי. הבאתי לה במתנה בקבוק רבלון אינטימט שמצאתי בחדר, הזמנתי אותה למסעדת "רימון" וזללנו סטייק פילה, המנה היקרה ביותר, ואחר-כך הלכנו לקולנוע "ציון" הסמוך, לסרט הנפלא שכל העיר דיברה עליו, "הירושימה אהובתי". חיבקתי אותה. התנשקנו. רותי החיוורת הזילה דימעה והיתה נירגשת מאוד.

ליוויתי אותה חזרה לחדרה והיא נפרדה ממני ליד הדלת. הניחה לי לנשקה שוב, על מצחה העטור שיער זהוב, על פני הלב המתוקות שלה, על עיני הירוק-פרדס עם דבש כהה שמתגרות בי, וכאשר הרחתי אותה שבתי והצעתי לה שנתחתן, והיא ענתה – "לא!" – ובישרה לי שהיא עוזבת את ירושלים בעוד שבועות אחדים אך אינה יכולה לגלות לי מדוע ולאן.

חזרתי לחדר, מריח את אצבעותיי, פורש ומכווץ אותן באוויר, כפסנתרן, רגע לפני התחלת הקונצרט. מילאתי דיו בעט הנובע וישבתי לכתוב את מה שעתיד היה להיות הרומאן הראשון שלי.

לעבודת הבניין בבית-הספרים הלאומי שבגבעת רם לא הלכתי יותר. במשך שלושה וחצי שבועות ישבתי יום אחר יום בחדרי, קופא מעט בלילות הקרירים-עדיין, בהיעדר אולי, ובלא מעילי ששימש לי גם כחלוק-בית. עד מהרה פלש הקיץ לירושלים. התחלתי לצאת לפנות-ערב, לטייל ולאכול במרכז עיר. חדלתי לשהק. בימים ישנתי ובלילות שתיתי חלב קר, להרגיע את הצרבת שטרם נירפאה כליל, וכל אותו זמן כתבתי את הרומאן הראשון שלי (שנותר גם היחיד שנכנס לתולדות הספרות העברית כי הספרים שכתבתי אחריו כבר היו כולם כרוניקות, ללא בידיון), כתבתי באצבעות גמישות, שהלכו והתעדנו, שאמרו עליהן בנעוריי במושבה, לפני שגירשו אותי, שהן אצבעות של פסנתרן –

תחילה כיניתי אותה ברומאן – הבת של טפירו, אחר-כך שיניתי את שמה לבת של דנינו. אבל גורלן היה זהה. היא הרה. היא רצה אל הרכבת ושמה קץ לחייה. גם דמויות הפועלים מהעבודה בבניין הספריה הלאומית, חריקות המחפרים, צעקות ה"בארוד!" והלילות בבית-הקפה של מנטלו – נתנו לי השראה, וכמובן – כפר-הנוער, וראשית אהבתי לרותי.

כסף היה לי קצת ממה שהשאירה אולי במגירה לפני שברחה, וממשכורתי האחרונה בעבודת הבניין. מסכומים אלה התקיימתי עד שסיימתי את הכתיבה וההעתקה לנקי. ליתר ביטחון העלמתי בספר כל פרט שהיה יכול להסגיר כי מקום התרחשותו בירושלים ובכפר-הנוער הסמוך לה.

כך אני נוהג מאז בכל ספריי, כדי שלא יקרה לי מה שקרה לאלימלך שפירא לאחר צאת ספרו הראשון "הבלנית נכוותה" – שעליו נכתב לימים ב"תולדות הספרות העברית החדשה" שהכרוניקה שלו אינה אלא "הביוב של הספרות היפה".

ובראשית החורף, כאשר קיבלתי מיקדמה ראשונה מהוצאת-הספרים, קניתי מעיל-מלחים חדש, אפור-כהה, עם כפתורי-קרן גדולים דמויי שן-פיל, ולולאות של חבל שזור ומפותל.

ובאביב, אחרי שהרומאן יצא לאור, קיבל אותי הפילוסוף הירושלמי מרטין בובר לפגישה בביתו בשכונת טלביה. כאשר נכנסתי לחדרו ישב מאחורי שולחן כתיבה כבד. מבט עיניו החודר ומחלפות השיער הכסופות, שהתפרעו על ראשו הגדול ובזקנו – שיוו לו מראה של נביא קדמון. הוא שאל אותי על הכוחות הגנוזים בעלייה המזרחית, שאותה כביכול תיארתי בספרי. הייתי אופטימי. לא כולם כמו אולי. יהיה עם אחד.

בתום הפגישה קם כדי ללחוץ את ידי. דימיתי שעתה אראה ענק מקראי מתרומם, כמו בפסלים ובציורים של מיכאל אנג'לו, אך בובר היה כה נמוך שגם כאשר קם על רגליו לא התרומם ראשו המפואר הרבה מעל גובהו בשעה ההיסטורית שבה ישבתי מולו. זו היתה אכזבה.

המשך יבוא

* * *

הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אהוד היקר, את דוד מלץ, אביו של רפי מלץ, שנהרג בקרב נבי סמואל (אותו מזכירה נורית גוברין בהרצאתה), היכרתי אישית, ואף ביקרתי בביתו בעין-חרוד. הייתי עד לדיון שערך עם בתו נוגה – איזה ציון מגיע לתלמיד שקרא את "הדבר" של קאמי, ולא ירד לנבכי הסמלים שבספר. נוגה סברה שמגיע לו ציון טוב משום שקרא והבין את העלילה, ואילו אביה חשב שמגיע לו רק ציון "עובר", כי הרי גדולתו של הספר היא בסמלים שבו.

ברור שקראתי את "מעגלות", ואף כתבתי רשימה על הספר. אני מודה שלא הבנתי מדוע התנפלו עליו ועל ברל כצנלסון, שהפיק את הספר. אין שם ביקורת קטלנית על הקיבוץ כפי שסברו מבקריו.

שלך,

משה גרנות

* שלום אהוד, שוב אני מוצא שגיאות כתיב במילים שאתה כותב ביידיש.

כתבת: "ער איסט היינר צצקה". צ"ל: "ער איסט איינר צאצקע."

איינר מקורו ב-אין = אחד.

יידיש מקורה ב-ייד = יהודי.

אף כי שנינו בני כמעט אותו הגיל – את שנינו לא לימדו בנח"ל בתחילת שנות החמישים את השפה הזו, אבל אני שמעתיה בבית ובאותן השנים שמיעתי עדיין היתה תקינה.

שנהיה בריאים.

ד"ר דב פישל

* איזה עונג לקרוא שוב את הפרוזה הרהוטה והמוזיקלית של אב"א אחימאיר (על "הצבר הראשון", גיליון 1443 של המכתב העיתי הלילי). אחימאיר הוא אחד מכותבי העברית הטובים ביותר בעידן שלנו, רב אומן המחזיק בכל התבלינים הלשוניים אך  משתמש בהם רק במקומות הצריכים לכך באמת. התוצאה: הנאה צרופה מן הלשון  העברית הארץ-ישראלית.

אגב, גם גיבור המאמר, אהרון אהרנסון, כתב יפה, למשל במאמרו על תולדות עכו. מאמרו של אחימאיר הוא, אפוא, מעט המכיל את המרובה ומייצג שני יהודים גדולים, שניהם מנהיגים ציוניים ואנשי תרבות מצויינים – אחימאיר ואהרונסון.  

עמוס גורן

* בעיני ההיסטוריון המחדש דניאל בלטמן, ב"הארץ" [17.5], נתניהו הוא ממשיכו של גבלס:  

"אין תמה, כי הרצון לסיים את התכתשות הדמים האחרונה בעזה לפני שמגיע הסם להמונים לתל אביב היה חשוב כל כך לנתניהו. האירוויזיון כאירוע מעניין אותו ואת שותפו לדרך כקליפת השום. ניתן להמר בביטחה כי לפחות סמוטריץ' לא יצפה בו. אבל שניהם יודעים היטב, כי הבידור הקל והממכר הזה הוא התקרובת המוצלחת ביותר שאפשר לשים לפני הציבור הישראלי בעת הזאת. וכאשר זו מוגשת לו – מי בכלל ישים לב שבמקביל מתבצעת מהפכה היסטורית הרת גורל במדינה.

"בידור קל, המשקע את ההמון בטפשת ממכרת של הנאה נטולת דאגות, הוא מוצר צריכה מובהק של משטרים דוגמת זה שאותו בונים נתניהו וסמוטריץ'. יוזף גבלס, שר התעמולה והאחראי הראשי על עולם התרבות בגרמניה הנאצית הבין זאת היטב. הוא קבע, כי תפקידה העיקרי של התרבות, בעיקר בתקופות שבהן העם צריך לעמוד במבחנים הדורשים ממנו ויתורים גדולים, הוא לבדר ולהרגיע. הוא דאג שברדיו הגרמני ישודרו תוכניות הומוריסטיות למכביר, רבות מהן בעלות התייחסויות גזעניות מטופשות. הוא קידם באדיקות תוכניות של מוסיקה קלה, מוסיקה לריקודים, פזמונים קליטים, מארשים ושירים פטריוטיים או קונצרטים של מוסיקה קלאסית קליטה.

"במיוחד בלט הדבר לאחר 1940, כשהמלחמה הגיעה לבתי הגרמנים, עם תחילת ההפצצות הבריטיות על ערי גרמניה. ככל שהתמשכה המלחמה וגברו המצוקה והמחסור, כך הלכה טמטמת הבידור הקל והמוסיקה הקלה והשתלטה על כל חלקה טובה בעולם התרבות הנאצי. 'מוסיקה היא האמנות הנוגעת באופן העמוק ביותר בנפש האדם,' קבע גבלס, ולכן יש לטפח מוסיקה בידורית שהציבור יכול לקלוט."

אהוד: הו מי יגלול עפר מעיניך יוזף גבלס – שהנה נמצא ראש ממשלה בישראל שהולך בדרכיך ושאנחנו חיים כאן במדינה ההולכת ונעשית נאצית!

וברצינות, בלטמן "היסטוריון"? – לא. הוא אולי סתם תועמלן עלוב, שונא ישראל – ועיוור למציאות המתרחשת בה!

* אהוד שלום רב. בהקשר למלאבס... הוריי ילידי ירושלים, כידוע לך. בבית אצלנו קראו כך לסוכריות השקדים העטופות בסוכר לבן או ורוד, כלומר שקד עם מלבוש. היתה זו חגיגה כשקיבלנו מסבתא מלכה בלוי סוכריות כאלה שהובאו מירושלים לבלפוריה... ולכן עד היום סוכריות אלו, הניתנות בחתונות מסוימות, נקראות בפי מלאבס...

בברכת שבת שלום לכולכם

שלכם

חסיה

אהוד: חסיה שוורצמן לבית בן עזר, היא בתו של שמעון בן עזר, יליד ירושלים וממייסדי בלפוריה. אביו של שמעון, מנחם-שלמה ראב, היה בנה יחידה של הדסה הרשלר מבעלה השני יהודה ראב, הוא סבי. אחיה של חסיה, שלמה בן עזר, יליד בלפוריה, חקלאי, חי ומת בה כל שנותניו ואף כתב שני ספרים חשובים על תולדות בלפוריה שבעמק.

* ציטוט מהגיליון הקודם: "ראש ממשלת ישראל אינו חייב לרדת מנכסיו כדי לממן את הגנתו מפני מכונת המשפט הישראלית הדורסנית שספק אם גם לאחר עשר שנות התדיינות וערעורים תצליח להפלילו, כתקוות שונאיו!"

סוף ציטוט.

הי אודי, הפכת את נתניהו למסכן שעומד להתרושש, ושזקוק לרחמי הציבור...

באתי לנחם אותך:

אל דאגה –

נתניהו לא יירד מנכסיו בשום מקרה.

ידוע לכל שלנתניהו  יש מיליונים. רק מניות הבורסה של חברת הפלדה שמכר – הביאו לו 16 מיליון.

ואשר להתייחסותך ל"מכונת המשפט הדורסנית". האם היית מעדיף שלא תהייה מערכת משפט, ושאיש איש יעשה מה בראש שלו?

בנדלה

אודי: איני חוזר בי מאף מילה שכתבתי בנושא. אנחנו נתכתב בעוד עשר שנים, כשתגיע לסופה פרשת המשפטים המיותרים, והערעורים – שיוציאו את נתניהו זכאי, ויעלו להגנתו מיליוני דולרים, וזאת למגינת לב הפתאים כפויי הטובה החיים על מדורת השנאה אליו, ואולי גם עלולים בל"ג בעומר הקרוב לשרוף במדורה דחליל שלו לצד דחליל של יוזף גבלס, זאת בעקבות דברי ה"היסטוריון" דניאל בלטמן.

* ציטוט מהגיליון הקודם: "שלושה הרמטכ"לים-לשעבר והעיתונאי –  היושבים מובטלים ומשתעממים בכנסת, אילו רק היו חכמים, היו יכולים לחבור לנתניהו אפילו רק לתמוך בממשלת מיעוט שיקים ולפטור אותנו מסחטנות החרדים והדתיים! כן, גם הארבעה, הארבעה האלה – אשמים בהתעללות בציבור הישראלי החופשי!"

סוף ציטוט.

היעלה על דעתכם להאשים את נתניהו בזה שחבר אל החרדים והדתיים? חס וחלילה!!!  רק הארבעה של כחול לבן אשמים!

בנדלה

אודי: נכון. הארבעה האלה מייצגים ציבור חופשי ענק – שבאשמתם עומד מן הצד ושותק ומניח לחרדים לסחוט את נתניהו. אילו הארבעה היו מעניקים לנתניהו גיבוי, גם לממשלת מיעוט, היינו נפטרים מעונשם של החרדים! – והציבור הישראלי היה אולי מתחיל לראות בארבעה האלה מפלגה שיש לה דרך – ולא סתם חבורה של גנרלים, שבעיקר השנאה לנתניהו מאחדת אותם.

* פסקת ההתגברות – קץ הדמוקרטיה. מטרת נתניהו היא לחוקק חוק חסינות שימלט אותו מהעמדה למשפט. חקיקת פסקת ההתגברות תמנע מבית המשפט להתערב ולבטל את החקיקה הפרסונלית. הכוונה של נתניהו ושותפיו לקואליציה העתידית היא להרחיב את פסקת ההתגברות כך שתחול גם על החלטות מנהליות של הממשלה ושריה. פסקת ההתגברות תאפשר לממשלה ולכנסת לחוקק חוקים בלתי חוקתיים שנוגדים את חוקי היסוד ואת המוסר האנושי. הפוליטיקאים החברים בוועדה שבראשה שופט יפסלו לפני הבחירות מפלגות ערביות ופסקת ההתגברות תאפשר להם למנוע מבג"צ לפסול את הפסילה. כתוצאה ייווצר כאן משטר "דמוקרטי" כמו ברוסיה ובהונגריה. אני מקווה שימצאו ח"כים ב"ליכוד" שימנעו חקיקה פסולה זו.

רון וייס

רמת-גן

אהוד: מדוע אתה חושש רק פן תיווצר כאן "דמוקרטיה" כמו בהונגריה וברוסיה? – דבֵּר גלויות, כמו רבים משותפיך לדיעה – העבריין (על פי ההדלפות לתקשורת) נתניהו – מסוכן כיום כמו היטלר ב-1933!

ראה להלן:

* "פרופסור" יואב רינון: "...הידרדרותה של הזהות הגרמנית לתהום הנאצית לא היתה מקרה ולא היתה טעות. הזרעים היו שם מלכתחילה, וניתן לזהותם כבר בשלביה הראשוניים ביותר של הבניית הזהות הגרמנית. לנוכח הדמיון המהותי בין הזהות הגרמנית לזהות הישראלית-יהודית בשלבי בנייתן השונים, ניתן להסיק שאנו מידרדרים עתה במדרון שמוביל, ומאותן הסיבות, בדיוק לאותה תהום של גזענות ושל פשיזם." ["הארץ", 19.5].

אהוד: אכן זו רק שאלה של זמן עד שהכנסת תישרף כמו הרייכסטאג, ובישראל בעלת הזהות הפשיסטית, ממש כמו בגרמניה לאחר שנת 1933 – יוקמו מחנות ריכוז למתנגדי נתניהו, שיואשמו כמובן גם בהצתת הכנסת.

* כדאי לשים לב לכתבתה של תקוה וינשטוק, משנת 1950, המסבירה בדיוק כיצד נחטפו ילדי תימן על ידי אנשי היישוב העברי הוותיק, ה"אשכנזים", המנוולים, האכזריים ורודפי-הבצע – וכיצד חלקם של הילדים גם נמכר לתיירים אמריקאיים – לאחר שסיידו את הילדים כדי להלבין את עורם!

* שלום רב אהוד, קראתי, באיחור מה, את רשימתה של הגב' תקוה וינשטוק "מזרחי בגימ"ל" שהתפרסמה בגיליון 1442 של חב"ע, רשימה שעוררה בי נשכחות.

אני הייתי המתמחה של עו"ד מנדל שרף ז"ל, שהיה בא כוחו של כב' השופט א. מלחי, שהואשם בקבלת שוחד, כפי שהגב' וינשטוק מתארת. יחד עם זאת, בין יתר טענות ההגנה, נטען שאותה מתלוננת אינה שפוייה בדעתה ולא היה מקום לקבל את תלונתה מלכתחילה משום שהיא בלתי סבירה בעליל.

באשר לשפיות, כאשר המתלוננת נשאלה על כך בעומדה על דוכן העדים, שלפה המתלוננת מתיקה תעודה המעידה על שפיותה, שוודאי שכל קורא וקורא של חב"ע נושא עימו בכל עת לשעת הצורך, ואולי לא, שכן מי נזקק לתעודה שכזו?

בהקשר זה יצויין כי היא התלוננה כנגד בעל המלון בו שוכנה לצורך המשפט, ע"י המשטרה, כי הוא קיבל מ"העולם הזה" תשלום של מיליון לירות כדי לקדוח חור בקיר חדרה כדי לאפשר לצלמי  השבועון הנ"ל לצלמה עירומה...

כן, גם הח"מ לא יצא נקי, לאחר שבאחד הדיונים באולם, התלוננה בפני אב בית המשפט, כב' השופט צ.ע. בקר ז"ל – כי מנסים לרצוח אותה, ובתשובה לשאלת השפוט מי מנסה לרצוח אותה, הצביעה עליי ואמרה: "הוא"!!!

באשר לסבירות, המתלוננת טענה שהיא ראתה בלילה חשוך, ממרחק של עשרות מטרים, כיצד השופט נוטל לכיסו סך של 5,000 ל"י, לא בשטרות, אלא בשילינגים!!! – עפ"י בקשתו של עו"ד שרף, הבאתי מהבנק את הסכום הנ"ל, צרור בשק בד ובמשקל של מעל 10 ק"ג, והנחתי אותו על שולחן ביהמ"ש. בו ברגע היה ברור שלתלונה על קבלת השוחד הזה אין רגליים.

השופט מלחי זוכה זיכוי של ממש, ולא זיכוי מחוסר ראיות. ועל כך יצא קצפו של השופט מלחי, שכן ברור היה מלכתחילה שאין מקום להעמדתו לדין, אך היועץ המשפטי דאז סירב לקבל את בקשת ההגנה שיפעיל את שיקול דעתו שלא להגיש את כתב האישום מלכתחילה והחליט שדינו של נאשם רם מעלה כמו שופט מחוזי, צריך להיות נדון בביהמ"ש כדי שהצדק לא רק ייעשה אלא גם ייראה.

זו עמדה שונה מהעמדה הננקטת ע"י היועץ המשפטי הנוכחי לגבי חשוד רם מעלה אחר, והיועץ שוקל להכריע בעצמו בדינו של אותו נאשם.

בברכה,

רם סואן

* כדאי לשים לב שהמאמר המתפרסם כאן על "בצל הפרדסים" של משה סמילנסקי נכתב ופורסם לפני 50 שנה! – ודומה שחשיבותו היא לא רק מבחינת עמידתו על התיעוד ההיסטורי החשוב המצוי בספר, אלא גם בכך שהספר עדיין אקטואלי. המאמר משיק למאמרים הרבים ולספרים שכתבתי במשך עשרות שנים על השתקפות יחסי יהודים וערבים בספרות העברית בארץ-ישראל, כמו גם סדרת השיחות שערכה עימי ראומה אלדר במסגרת האוניברסיטה הפתוחה.

אהוד

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2242 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,075 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,074 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-88 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,633 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-92 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-73 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-42 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-30 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-38 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-63 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח-בהקלדה של הלקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

[מיספר הערכים לפי ההתקדמות בהקלדה]

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,240 נמעני המכתב העיתי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל