פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1445

[שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, י"ח באייר תשע"ט, 23.5.2019

עם תמונת האיכר יהודה ראב מפתח-תקווה בשנת 1890, בן 32.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: צְעִירָה בַּת שִׁבְעִים פְּלוּס [המשך]. // מרדכי קידר: למה הפלסטינים מתנגדים ל"עסקת המאה"? // עמוס גלבוע: המערכה על התודעה. // אהוד: 71 שנים למותו של סבי יהודה רַאבּ בן עזר [1858-1948]. // יוסי אחימאיר: התשובה ל"זכות השיבה". // משה גרנות: על ספרה של לילי פרי "ברבורים בג'רוזלם ביץ'". // שרה ויס-סְלֶפּ ודבורה סְלֶפּ-גוטמכר: יהודי העיירה דוסיאט שנרצחו בליטא. // אורי הייטנר: צרור הערות 22.5.19. // חנה סמוכה מושיוב: אם אין קמח אין תורה. // יורם וולמן: "אשכרה דירה". // יהודה גור-אריה: הערות שוליים. שר המשקים. // מנחם רהט: נא להכיר: מפלגת המרכז האמיתית. // אהוד בן עזר: ספרי דורות קודמים. "הדסה" למשה סמילנסקי, 1934. פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 25.6.1971. לפני 48 שנים. // אהוד בן עזר: המושבה שלי. פרק ארבעים ושניים [ואחרון]. ליל ולפורגיוס שלי. חתונת רוחות המושבה עם רותי אהובתי הנצחית. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

צְעִירָה בַּת שִׁבְעִים פְּלוּס [המשך]

סִפּוּרָהּ הַבִּלְעָדִי שֶׁל יִשְׂרָאֵלָה יִשְׂרָאֵלִי –

חֲתִיכוֹנֶת מְשַׁגַּעַת, בְּקָלִיבֶּר רְצִינִי,

שֶרַק הִיא מִבֵּין כֻּלָּנוּ עוֹד מֻתָּר לָהּ (כָּךְ נִדְמֶה לִי)

לְהַצִּיג עַצְמָהּ בְּנַחַת: "הַמְּדִינָה – נוּ, זֶה אֲנִי!..."

בַּשָּׁבוּעַ שֶׁעָבַר יָצֹא יָצָאנוּ כָּאן חוֹצֵץ

מוּל נִזְקָהּ שֶׁל דִּיאַגְנוֹזַת "הַבָּלוֹן הַמִתְפּוֹצֵץ"

אַךְ הַפַּעַם נְנַסֶּה גַּם לְאַבְחֵן גַּם לְמַצּוֹת

אֶת אִיּוּם הִנָּתְקוּתָהּ שֶׁל יִשְׂרָאֵל מִן הַתְּפוּצוֹת.

כִּי סָבְתָא פָּלֶשְׂתִּינָה * לְרֶגַע לֹא הִמְתִּינָה * וְסָחָה בְּאָזְנָהּ הַקַּשׁוּבָה שֶׁל יִשְׂרָאֵלָה * שֶׁסַּכָּנַת קְרָעִים * בֵּין חֶלְקֵי עַם מְשֻׁסָּעִים * אוֹרֶבֶת לָהּ חָלִילָה בְּחֻמְרָה שֶׁאֵין דּוֹמֶה לָהּ * כְּשֶׁשּׁוֹמְרֵי דָּת אֶצְלֵנוּ מִתְאַמְּצִים פֹּה לְהַכְרִית * כָּל בְּרִית-אַחִים בֵּינֵינוּ לְגוֹלַת אַרְצוֹת הַבְּרִית * שֶׁשְּׁלַל תְּרוּמוֹת תּוֹרֶמֶת לָנוּ  כָּל אֵימַת שֶׁיֵּשׁ * לָהּ צַ'נְס, אֲבָל מֻחְרֶמֶת עַד כְּדֵי לְהִתְבַּיֵּשׁ * בִּתְפִלָּה בִּתְחוּם הַכֹּתֶל * שֶׁשְּׁלִיטַת הָרַבָּנוּת * מַזְנִיקָה בּוֹ מַחְלוֹקוֹת אֶל * מְחוֹזוֹת הַקִּיצוֹנוּת * הַגּוֹבֶלֶת לֹא עָלֵינוּ בְּסִכּוּן שְׁלֵמוּת הָעָם * שֶׁעָלָיו חוֹלְמִים אוֹיְבֵינוּ בְּתִקְוָה וְלֵב נִפְעָם.

* וְזוֹ לֹא אִמְרָה רֵטוֹרִית לְתִפְאֶרֶת הַמְּלִיצָה * אֶלָּא מַסְקָנָה הִיסְטוֹרִית שֶבָּהּ עַם זֶה שֶׁנִמְצָא * כָּל יָמָיו בֵּין פָּרָדוֹקְסִים אַךְ לַמְרוֹת זֹאת לֹא נְכְחַד *  לֹא הָיָה רַק אוֹרְתּוֹדוֹקְסִי וְעָשׂוּי מֵעוֹר אֶחָד * כִּי דְמוּתוֹ שֶׁכָּלְלָה גַם חֲסִידוּת גַּם מִתְנַגְּדוּת * וּתְנוּעַת הַהַשְׂכָּלָה וּשְׁלַל סוּגִים שֶׁל יַהֲדוּת * שֶׁאֵינֶנָּה הוֹמוֹגֵנִית כְּלָל וּכְלָל וְאַדְרַבָּה * יֵשׁ בָּהּ בִּמְזִיגָה הוֹגֶנֶת קֶשֶׁת גִּוּוּנִים רַבָּה * שֶׁכֻּלָּהּ צֵרוּף אוֹרְגָּנִי כַּשִּׁלּוּב הַמְּעַדֵּן * בְּלִיל שֶׁל בַּנְיָאס, דָּן, חַצְבָּנִי בְּמֵימָיו שֶׁל הַיַּרְדֵּן. * כָּךְ שֶׁאִישׁ כֹּה כָּרִיזְמָטִי כָּרַב קוּק, מוּל קַנָּאִים * לֹא נִדָּה נִדּוּי פָנָטִי חֲלוּצִים חִלּוֹנִיִּים * וְיִצְחָק בֶּן-צְבִי חָקַר אֶת מָסוֹרוֹת הַשּׁוֹמְרוֹנִים * וּמֵעַם זֶה לֹא עָקַר אוֹתָם, שֶׁלֹּא כַּשַּׁמְרָנִים * מִן הַקַּו הָאוּנִיפוֹרְמִי הַמַּרְחִיק, הַדֶּסְטְרוּקְטִיבִי * שֶׁל רוֹדְפֵי צִבּוּר רֵפוֹרְמִי וְצִבּוּר קוֹנְסֶרְוָטִיבִי, * רְדִיפָה שֶׁלֹּא עָלֵינוּ, בְּאַרְצוֹ שֶׁל הַדּוֹד סֶם * מַגְבִּירָה שָׁם בֵּין אַחֵינוּ גַל טְמִיעָה בְּאֵין חוֹסֵם * שֶׁחָשׁוּב מְאֹד לִלְחֹם בּוֹ תּוֹךְ תִּפְעוּל רֹאשׁ חֵץ נֶגְדִּי * שֶׁל סְטְרָטֶגְיָה שֶׁגַּם לֵב בָּהּ וְגַם מוֹחַ יְהוּדִי.

* וְאַבָּא בִּיל"וּ לְבִתּוֹ מָשָׁל מַחְכִּים סָח חִישׁ לָהּ * וְאֶת דִּבְרֵי אִמּוֹ בּוֹ-בָּעִנְיָן מִיָּד מַמְחִישׁ לָהּ: * "לִפְנֵי זְמַן מָה, כְּשֶׁנָּהֲרוּ רַבִּים בְּלַהֲקוֹת אֶל * הָרַחֲבָה שֶׁמִּדָּרוֹם לְזוֹ הַמֶּרְכָּזִית * נֻתְּקָה בְּהַפְתָעָה מֻחְלֶטֶת אֶבֶן מִן הַכֹּתֶל * וְעוֹרְרָה אֵימָה כִּירִי רָקֵטוֹת בַּחֲזִית * וְזֹאת כְּשֶׁסְּבִיב 'מִתְוֵה הַכֹּתֶל' רִיב יֵשׁ וּמָדוֹן פֹּה * וְכָל שָׂרֵי הַוַּעֲדָה לְמַעַן שִׁפּוּצוֹ * כְּבָר הִתְפַּטְּרוּ מִמֶּנָּה וְהַכֹּתֶל שׁוּב נִדּוֹן פֹּה * לַטָּאץ' שֶׁל הַפַּרְטָאץ' שֶׁאֵין לָדַעַת אֶת קִצּוֹ. * וְאִם חָלִילָה יִתְפַּטְּרוּ מִסְּטָטוּס כֹּה הִיסְטוֹרִי * עוֹד אֲבָנִים שֶׁמִּמְּקוֹמָן יִפְּלוּ בְּלִי אַזְהָרָה * כְּגוֹן אוֹתָם שָׂרִים, מִיָּד יַחְזֹר אוֹתוֹ הַ-story: * אָסוֹן מַחְרִיד יוֹלִיד עוֹד וַעֲדָה שֶׁל חֲקִירָה * שָׁלֹּא תַחְזִיר כָּאן לִתְחִיָּה שׁוּם אִישׁ מִנִּפְגָּעֶיהָ * שֶׁל הַזְנָחָה פּוֹשַׁעַת זוֹ שֶׁל כָּל הַחֶלְמָאִים * שֶׁלֹּא עָרְכוּ רֵבִיזְיָה הַנְדָּסִית כְּפִי שֶׁתּוֹבֵעַ * הַכֹּתֶל שֶׁקְּטוּלָיו כְּבָר לֹא יָשׁוּבוּ לַחַיִּים.

* בְּפֶרֶק ב' שֶׁל סֵפֶר חֲבַקּוּק, פָּסוּק י"א * אוֹמֵר אוֹתוֹ נָבִיא קַדְמוֹן: "אֶבֶן מִקִּיר תִּזְעַק" * אַךְ אִם אַחַר צְנִיחַת אוֹתָהּ הָאֶבֶן כָּאן נִשְׁאַל אֶת * אֶחָד מִכָּל שָׂרֵינוּ מָה זוֹעֶקֶת הִיא חָזָק * הוּא לֹא יֵדַע לוֹמַר לָךְ, בַּת, דָבָר – אַךְ כָּל בַּר-דַּעַת * יַגִּיד לָךְ כִּי אוֹתָהּ הָאֶבֶן סָחָה בְּלִי מִלָּה * שֶׁכְּפִי שֶׁקִּיר עָלוּל לְהִתְמוֹטֵט מִשֶּׁנִּגְרַעַת * מִמֶּנּוּ אֶבֶן אַחַר אֶבֶן –  כָּךְ גַּם עֲלוּלָה * לְהִתְפָּרֵק לְכִידוּתוֹ שֶׁל עַם גַּם אִם עַתִּיק הוּא * בְּמִין אֵפֶקְט שֶׁל דּוֹמִינוֹ (כְּמוֹ אָז, בְְּחֻרְבָּנָם * שֶׁל שְׁנֵי בָּתֵּי-מִקְדָּשׁ אֲשֶׁר חָרְבוּ כִּי הֶעֱמִיקוּ * בְּעַם זֶה מִלְחֲמוֹת-אַחִים בְּשֶׁל שִׂנְאַת חִנָּם).

* וְכָל עוֹד לֹא יוּבַן בְּמִמְסָדֵנוּ הַפּוֹלִיטִי * שֶׁגַּם זְרָמִים לֹא אוֹרְתּוֹדוֹקְסִיִּים הֵם יְהוּדִים * וְיַהֲדוּת אַף פַּעַם לֹא הָיְתָה גוּף מוֹנוֹלִיתִי * וְדִיאָלֶקְטִיקָה הִיא אַחְדוּתָם שֶׁל נִגּוּדִים * וְכִי פְּגִיעָה בִּזְכוּת אוֹתָם זְרָמִים לְיַד הַכֹּתֶל * תִּפְגֹּם בִּבְרִית-אַחִים עִם יַהֲדוּת אַרְצוֹת הַבְּרִית * ְוְקִפּוּחָם שֶׁל לַהֲטַ"בִּים רַק יַגְדִּיל אֶת קֹטֶר * הַקֶּרַע הַפְּנִימִי בֵּין מִגְזְרֵי חֶבְרָה עִבְרִית * וְכָל גִּלּוּי שֶׁל אִי-שְׁוְיוֹן וְגִזְעָנוּת נִתְעֶבֶת * רַק מַעֲמִיק קְרָעִים בָּעָם שֶׁכָּל אֶזְרָח מַכִּיר * מַמָּשׁ כְּשֵׁם שֶׁגַּם בַּכֹּתֶל – כָּל צְנִיחָה שֶׁל אֶבֶן * עוֹד עֲלוּלָה חָלִילָה לְמוֹטֵט אֶת כָּל הַקִּיר.

וְהֶמְשֵׁךְ סִפּוּרֵנוּ יֻגַּשׁ – אַדְרַבָּה –

כְּבָר בְּיוֹם חֲמִשִּׁי בַּשָּׁבוּעַ הַַבָּא.

יוסי גמזו

* * *

מרדכי קידר

למה הפלסטינים מתנגדים ל"עסקת המאה"?

מאז שנשיא ארה"ב, דונלד טראמפ, החל לדבר על "עסקת המאה" הביעו הפלסטינים התנגדות עזה לתוכנית זו, עוד לפני שראו אות אחת ממנה.

השאלה היא למה?

והתשובות רבות.

התשובה העיקרית, הבסיסית והעקרונית היא ששני הארגונים הפלסטינים העיקריים, הארגון לשחרור פלסטין (אש"ף) ותנועת ההתנגדות האסלאמית (חמא"ס) אינם יכולים ולכן גם אינם רוצים לקבל שום עסקה שתיתן לישראל לגיטימציה לעצם קיומה כמדינת העם היהודי. השיקול העיקרי של אש"ף הוא לאומי שכן לטענתו "פלסטין" שייכת רק ללאום הערבי ולעם הפלסטיני כי היא חלק בלתי נפרד מהמזרח התיכון הערבי, ולכן לא ייתכן שהאומה הערבית והעם הפלסטיני יוותרו על ארצם ליהודים שהם – על פי הגישה הערבית – אינם לאום אלא קהילות השייכות לכל אומות העולם שמהן הם הגיעו במהלך 130 השנים האחרונות.

חמא"ס מתנגדת לעצם קיומה של מדינת ישראל מתוך גישה אסלאמית דתית, הגורסת שהיהדות בטלה מן העולם ("דין באטל"), היהודים נזרקו על ידי אללה לגלות ושם הם צריכים לחיות עד שיתאסלמו. "ארץ פלסטין" על פי הגישה האסלאמית היא הקדש אסלאמי מקודש לאומה האסלאמית ואין דרך להוציא אדמת הקדש מתחת כנפי האסלאם ולתת אותה לדת אחרת שאיבדת את תוקפה.

בנוסף לכך, על פי האסלאם, היהודים חייבים לחיות תחת כנפי האסלאם כ"בני חסות" ("אהל ד'ימה") ללא שום זכות למדינה, ריבונות, ממשלה, צבא או משטרה. לכן, על פי הגישה האסלאמית הזו, עסקת טראמפ אינה יכולה להתקבל כי היא מעניקה לישראל זכות קיום כמדינת העם היהודי.

בעיני הפלסטינים, טראמפ פסל את עצמו מלהביע דעה בענייני השלום מהרגע שבו נקט עמדה חיובית לישראל ושלילית כלפיהם בשני עניינים הנוגעים לציפור נפשו של הנרטיב הפלסטיני: ירושלים והפליטים.

על פי הגישה המשותפת לאש"ף ולחמא"ס, ירושלים המזרחית, כולל הר הבית, חייבת להיות בירתם למרות שמעולם לא היתה בירה של שום מדינה ערבית או אסלאמית, רק כדי שהיא לא תהיה שייכת למדינת ישראל.

הם דורשים את ירושלים כי הם מבינים שבלי "ציון" אין "ציונות", והדרך הבטוחה להטיל ייאוש בקרב היהודים היא לקחת מהם את בירתם ההיסטורית, ירושלים. לכן הם, ועוזריהם הערבים והמוסלמים, מקדישים מיליונים רבים למאמץ להדגיש ולשמר את המרכזיות של ירושלים במאבק נגד ישראל, שכן רוב מדינות העולם עדיין לא מכירות בירושלים כבירת ישראל או כחלק משטחה הריבוני של ישראל, ולכן ירושלים היא "חוליה חלשה" שאם רק יכו עליה יומם ולילה היא תישבר.

למרות דעתם וגישתם, טראמפ הכיר בירושלים כבירת ישראל וכך הוא נתן גושפנקא של לגיטימציה לעצם קיומה של מדינת העם היהודי ולכן הוא הוציא את עצמו ממעמד של "מתווך הגון" בעיני הפלסטינים, הערבים והמוסלמים.

בעייה כאובה אחרת היא עניין הפליטים הפלסטינים מאז 1948. הבעייה הזו היא המרכזית בעיני הפליטים שכן הם עדיין חולמים לחזור לתוך מדינת ישראל כדי לחיות בה ולא בשום מדינה פלסטינית. העובדה שחלק ניכר מהם אינו פלסטיני במקור אינה משחקת תפקיד בעיניהם, שכן מדינות ערב, אש"ף, חמא"ס, ארגונים בינלאומיים דוגמת אונרו"א ומדינות שמימנו אותם כל השנים – שימרו את תקוות הפליטים לחזור יום אחד לבתיהם ולכפריהם שאינם קיימים עוד.

אתוס הפליטות הוא מרכזי בהווייה הפלסטינית ואילו טראמפ העז לצמצם את התמיכה האמריקנית בהם. גם עניין זה מעיב על הלגיטימציה של טראמפ כמי שמנסה לפתור את הבעיה הפלסטינית.

פגם גדול נוסף ב"עסקת המאה" הוא שעסקה זו מערבת צדדים ערביים אחרים, כמו מצרים, ירדן, סעודיה והאמירויות. עניין זה לחלוטין לא מקובל על דוברי הפלסטינים שכן כבר ערפאת קבע את כלל "עצמאות ההחלטה הפלסטינית" כלומר שהפלסטינים הם היחידים שמותר להם להחליט על גורלם ועתידם. לכן ערפאת התנגד לפרק הפלסטיני בהסכמי קמפ דיויד בין בגין וסאדאת (1978) שהושגו בלחץ הנשיא ג'ימי קרטר. הפלסטינים התנגדו באופן עקרוני לכל עיסוק ערבי – ובוודאי להסכם בין ישראל ומצרים – בעניינם, ולכן ראו בסאדאת אדם שבגד בפלסטינים, הן בגלל שהעז לטפל בבעייתם ללא סמכות וללא רשות, והן בגלל שנתן שלום לישראל מבלי שהבעיה הפלסטינית נפתרה לשביעות רצונם.

"עסקת המאה" של טראמפ מערבת מדינות אחרות והפלסטינים חוששים מיצירת מצב שבו ישראל והמדינות האחרות מסכימות יחד על משהו שהפלסטינים מתנגדים לו, וכך ישראל מקבלת חיזוק לעמדתה מצידם של אישים ומדינות בעולם הערבי. מצב זה עלול להביא להתקרבות בין ישראל ומדינות אלה במטרה לבודד את הפלסטינים "הסרבנים" ולהפעיל עליהם לחץ כדי שיסכימו לחתום על דברים המנוגדים לעמדתם ולאינטרס שלהם.

בימים אלה נודע שממשל טראמפ מכין ועידה בבחריין שתעסוק בהיבטים הכלכליים של "עסקת המאה". דוברי אש"ף משתוללים מכעס שכן, לדעתם, הטיפול בסוגיה הכלכלית לפני שנפתרו כל שאר הבעיות – ירושלים, הפליטים, הגבולות, היישובים היהודיים ביהודה ושומרון, המים, הריבונות – משקפת תפיסה אמריקנית הגורסת שניתן לפתור כל בעיה באמצעות הכסף, העבודה והפיתוח הכלכלי. בראייתם, כל הבעיות שעדיין לא מטופלות חייבות להיפתר לשביעות רצונם המלאה לפני העיסוק בעניין הכלכלי. הם מכנים את הסוגיות הללו בכינוי "מוסלמאת" ("אכסיומות"), שלא ניתן לעקוף אותן או לפתור אותן באמצעים כלכליים.

חשוב לזכור שמאחורי חמא"ס והג'יהאד האסלאמי הפלסטיני עומדת איראן, והיא מתנגדת לכל הסדר שישים קץ למאבק בישראל. שני ארגונים אלו מציתים את המצב עם ישראל בכל פעם שנראה להם לעשות זאת, ובישראל אין רצון – עממי ופוליטי – לנהל משא ומתן כאשר נורים טילים מעזה לישראל. כך יכולים שני ארגונים אלו לעצור כל התקדמות במשא ומתן ליישום "עסקת המאה", ולכן התקווה שעסקה זו אכן תצא לפועל איננה גדולה.

גם אם ישראל, הרשמית והעממית, תקבל את "עסקת המאה" לא יהיה לכך משמעות רבה, שכן הסיכוי שהצד הפלסטיני יקבל אותה נמוך מאוד.

עם זאת חשוב מאוד שישראל לא תכריז על ויתורים – טריטוריאליים ואחרים – כל עוד הצד השני לא חותם איתה על הסכם שלום קבוע וסוף התביעות מישראל, שכן ויתור ישראלי חד צדדי ייזכר לתמיד, וכל משא ומתן שיהיה – אם יהיה – בעתיד, יתחיל מהמקום שישראל ויתרה עליו במסגרת "עסקת המאה" גם אם לא תצא לפועל.

מסיבות אלה ואחרות יש סיכוי סביר ש"עסקת המאה" תצטרף אל המדף שעליו מעלות אבק "תוכניות השלום" הרבות שהועלו על ידי אנשים טובי לב וטהורי כוונות מאז 1947 ("תוכנית החלוקה") ועד ימינו אלה.

בקוראן יש פסוק האומר: "אללה הוא עם בעלי הסבלנות", ולשכנים של ישראל יש סבלנות רבה. הם ימתינו וימתינו עד שתיקרה בידיהם ההזדמנות לחסל את ישראל, אז למה לתת לה שלום?

מרדכי קידר

* * *

עמוס גלבוע

המערכה על התודעה

מרכיב מרכזי  כיום בהתמודדות מול יריבים חיצוניים ופנימיים. אחד מכליה החדים: "ידיעות כזב" המעמידות אתגר מיוחד בפני חוקרי המודיעין

בימים אלו הוציא "המרכז למורשת המודיעין / המכון לחקר המתודולוגיה של המודיעין",  בשיתוף עם המכון למחקרי ביטחון לאומי, חוברת שנושאה הוא "המערכה על התודעה".

בחוברת כ-20 מאמרים המקיפים את הנושא הזה, שהפך בעידן המידע למרכיב מרכזי בהתמודדות בין יריבים בתחום הביטחון  הלאומי. זירות המערכה העיקריות של ישראל הן מול איראן, מול החמאס וחיזבאללה ומול תנועת הבי.די.אס וכל הגופים האנטישמיים.

בו בזמן המערכה על התודעה אינה רק נגד יריבים חיצוניים. היא מתנהלת , בלא פחות חריפות, נגד יריבים פנימיים, כחלק ממאבקים פוליטיים ו/או כלכליים. אחד מהכלים החדים במערכה  (בצד שפע של כלים אחרים) הוא "ידיעת הכזב". היא יכולה להיות כוזבת לחלוטין, או כוזבת למחצה, בעקבות האימרה הידועה שחצי אמת גרועה משקר.

אני מעוניין להמחיש את הנושא ולנתחו בדוגמא  אקטואלית, ולעמוד על אחת ממשמעויותיו המרכזיות.

על רקע המתיחות בין איראן לארה"ב בלט, לפני מיספר ימים, דיווח  ב"ניו יורק טיימס" לפיו סגן שר ההגנה האמריקאי, על פי הוראת בולטון, יועצו של טראמפ לביטחון לאומי, הציג תוכנית צבאית לשיגור 120 אלף חיילים אמריקאים למזרח התיכון אם איראן תתקוף אינטרסים אמריקאים. העיתון הוסיף דברי הסבר ופרשנות, שמיספר דומה של חיילים השתתף בפלישה האמריקאית לעיראק ב-2003.

הדיווח הדהד מיידית  בתקשורת ברחבי העולם. הנשיא טראמפ הכחיש מכל וכול את הידיעה, והוסיף כי אם באמת ישלח חיילים, אזיי המספר יהיה הרבה יותר גדול.

לכאורה מדובר בדיווח סביר, מה עוד שהוא נכתב בעיתון "מכובד" כמו ה"ניו יורק טיימס".  אבל, הוא מעלה מיד כמה שאלות פשוטות:

להיכן יישלחו החיילים?

נגד מי בדיוק הם יילחמו?

למה 120 אלף ולא 300 אלף, למשל?

האם המימשל האמריקאי משנה את כל התפיסה שלו, שנגמר עידן שיגור המוני של "לוחמי יבשה" לארצות רחוקות?

מה, כבר אין לארה"ב נושאות מטוסים?

במילים אחרות, כל הסיפור הזה נראה לא הגיוני ולא מציאותי, ואפילו משהו הזוי בעיני המשקיף המקצועי. ואם נוסיף לכך את העובדה שלדיווח שורבב שמו של בולטון, שנוא נפשו של העיתון, כמי שעומד מאחורי התוכנית לשיגור 120 אלף "בנים", נגיע, לדעתי, למסקנה שמדובר ב"ידיעת כזב" (שאולי נשענת על הדלפות  כזב של גורמים שונים בפנטגון). תכליתה: להראות לציבור האמריקאי ולעולם שטראמפ פועל בניגוד מוחלט להבטחות שלו, ובניגוד גמור לתלונות שלו על הטריליונים שממשלים קודמים ביזבזו על הרפתקאות צבאיות. ראו, אומר העיתון, איך אי אפשר לסמוך על הנשיא ההזוי הזה. לשון אחרת, לדעתי, זה חלק מהמערכה הפנימית על  התודעה בארה"ב, שמנהל העיתון נגד טראמפ.

 התקשורת, על כל מרכיביה, רוויה היום ב"ידיעות כזב" מסוגים שונים ומשונים במערכה הפנימית על  התודעה ובמערכה שמנהלים האויבים שלנו. דומני שזה כמעט בלתי אפשרי לדרוש מהקורא הסביר לזהות "ידיעות כזב". הכי הרבה הוא יכול להיות ער לכך.

 אבל, "ידיעות הכזב" שמפיץ היריב מציבות אתגר מיוחד בפני חוקרי המודיעין.  נדרשת היום רמה גבוהה ואיכותית של אנשי מחקר על מנת לאתר "ידיעות כזב" הבנויות כהלכה וקשות לזיהוי ככאלו.

לא רק זאת, אחת מהבעיות הקשות של אנשי מודיעין כיום היא תופעת הרווחת בציבוריותו ובתקשורת, שעיקרה: "מי צריך היום את המודיעין ולבזבז עליו כסף, כשהכול גלוי,  כאשר כל המידע נגיש?" – וזאת שעה שהוא מזוהם ב"ידיעות כזב".

עמוס גלבוע

* * *

  אהוד: 71 שנים

למותו של סבי יהודה רַאבּ בן עזר

[1858-1948]

מתוך ספרי "פרשים על הירקון", 1989

את ליל הסדר האחרון בחייו, בפסח תש"ח, 1948 – חגג יהודה כמנהגו, כשהוא מסב אל השולחן בראש משפחתו – הבנים, הכלות, הנכדים והנינים – בביתו שברחוב ביל"ו בפתח-תקווה. לאה כבר לא היתה בין החיים. היא מתה במחלה כעשרים וחמש שנים לפניו. הפעם הזו שינה יהודה ממנהגו בסדר. הוא קם ממקומו, כפוף מעט, חבוש בירמולקה השחורה, נאחז בשולחן בשתי ידיו, עיניו, הכחולות-עדיין, הבריקו וקולו רעד.

"אני בטוח," התחיל מדבר יידיש, כשהוא נרגש מאוד, "שזהו הסדר האחרון שאני איתכם. לא אשב עוד איתכם, ואתם – תשמרו על התכנסות המשפחה גם בשנים הבאות."

אחר-כך אמר: "זכות גדולה היתה לי שאני, שזכיתי לחרוש את התלם הראשון באדמת מלאבס ולראות בהיווסדה של המושבה העברית הראשונה, זוכה לשמוע באחרית ימיי על הקמתה של המדינה."

וכן צעק בקול רם, ובעברית:  "חלום חיי התגשם. שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה. תחי מדינת ישראל!"

גם לאחר כארבעים שנה עדיין זוכרים בני-משפחתו את התרגשותו הבלתי-רגילה במעמד ההוא ואת דבריו הברורים כי זה אכן הסדר האחרון שעיניהם תחזינה בו, בזַיידֶה – בסבא, – וכי עדים הם לפרידתו הקרובה מהם, לעולם.

כעבור שבועות אחדים, בל"ג בעומר תש"ח, 1948, בראשיתה של מלחמת העצמאות, ביום שלפני נפילת הרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים בידי חיילי הלגיון הירדני – עצם יהודה את עיניו בביתו, בית-רעפים עטור ברושים ועצי-זית, והוא כבן תשעים שנה. הוא היה היחיד מכל מייסדי פתח-תקווה, שעלו על אדמתה בשנת 1878, אשר האריך ימים וזכה לראות בהקמתה של מדינת ישראל. רק אז נחה דעתו ושקע בתרדמת-נצח.

ההלווייה יצאה למחרת מביתו, עברה לאורך רחוב חובבי-ציון, בית-הכנסת הגדול, שם היה מושבו בכותל-המזרח, חלפה על פני כיכר המייסדים, שבה נמצאה אז עדיין הבאר הראשונה שחפר באדמת המושבה, והגיעה עד לראש גבעת העדשים, היא דהרת אל-עדש, בית-הקברות של המושבה מראשיתה. קברו נכרה סמוך למצבות אשתו לאה ובתו-בכורתו ציפורה.

במסע הלווייה לא שלט העצב על מותו. באוויר היה תלוי עצב כבד פי כמה על חיילים ואזרחים, מגיניה ותושביה של המדינה בת השבועיים, שנהרגו מדי יום ושמותיהם התנוססו במסגרות שחורות. בליבות המלווים פּיכּתה בוודאי התחושה: הלוואי שכּל אחד מן הנופלים, צעירים ברוּבּם, ואלה העתידים ליפול – היה זוכה להשלים מעגל-חיים ולמוּת שְׂבע ימים ומעשים כיהודה ראב מפתח-תקווה – חופר בארהּ, שומרהּ וחורש תַּלמהּ הראשון.

אהוד בן עזר

* * *

יוסי אחימאיר

התשובה ל"זכות השיבה"

שיכרון האירוויזיון הסיח כמעט כליל את תשומת-הלב משיכרון ה"נכבה" הערבי, שחל במקביל, 15 במאי, והתבטא בצעדות, במפגני-הסתה, מבית ומחוץ. עיני מאות מיליונים בעולם צפו הפעם בישראל ללא עשן ואש, אלא בהישגיה וביופייה. הם נוכחו בפער המנטאלי המפריד בינה לבין שכנותיה, וביתר שאת בין תל-אביב לעזה. שני עולמות, שתי תרבויות – שרק 71.3 ק"מ מפרידים ביניהן.

לא הכול אהבו אצלנו את האירוויזיון, שכמובן אינו "המצאה" ישראלית. "מזל שהאירוויזיון נערך במדינת תל-אביב, ולא אצלנו," – הביע באוזני חבר ירושלמי את סלידתו מהאירוע. אבל גם הוא הודה כי התחרות הנוצצת איפשרה לנו להדגיש את "אירופיותנו". והאמת היא, כי לא נזקקנו דוקא לאירוויזיון, כדי להמחיש לכול, שישראל פרצה מזמן את המצור סביבה, מחוברת למערב, נמצאת גבוה במדד האושר העולמי, מובילה בהייטק, פתוחה, מתקדמת.

לא מכבר קראתי מסה על הפילוסופית היהודייה-גרמניה השנוייה במחלוקת חנה ארנדט, מחברת הספר "אייכמן בירושלים, דו"ח על הבנאליות של הרוע", ובה צוטטו דברים שכתבה בשנת הקמת המדינה: "גם אם ינצחו היהודים במלחמה, סופה שהיא עתידה להרוס את האפשרויות ואת ההישגים הייחודיים של הציונות בפלשתינה... היהודים ה'מנצחים' יהיו מוקפים באוכלוסייה ערבית עויינת לחלוטין, מסוגרים בתוככי גבולות מאויימים תמיד, שקועים בהגנה עצמית פיזית במידה כזו שתאפיל על כל הפעילויות והאינטרסים האחרים. צמיחתה של תרבות יהודית תחדל להיות עניינו של העם כולו, ניסויים חברתיים יינטשו בשל היותם מותרות לא מעשיים, המחשבה הפוליטית תצטמצם לכדי אסטרטגיה צבאית, פיתוח כלכלי ייעשה אך ורק על פי צורכי המלחמה..."

בדבר אחד צדקה פרופ' ארנדט, שהלכה לעולמה ב-1977. מאז 1948 ישראל ידעה עוד ועוד סבבי מלחמות ומבצעים, איבדה אלפים מבניה ומאזרחיה. עליה לתת כל הזמן את דעתה על "צורכי המלחמה", להיערך לכל איום, ויש לה את אחד הצבאות החזקים בעולם. בלי קיר הברזל הזה – לא יהיה לה קיום. אבל ישראל ידעה גם – בניגוד לתחזיתה הקודרת של ארנדט – לבנות ולהיבנות, להגיע לתשעה מיליונים, לכונן כאן דמוקרטיה-להפליא, חברה פתוחה ומפותחת, מעוררת את קנאת רבות מאומות תבל, ו...לארח את האירוויזיון.

האיומים עלינו לא פסו. גם לאחר המכות שהוכו אויבינו בעשרות השנים שחלפו מאז היתה ישראל לעובדה קיימת, הם אינם מפסיקים לשעשע עצמם בחלום ה"שיבה" ותיקון תוצאות ה"נכבה", אסון, שהם המיטו על עצמם, בשנה בה פירסמה ארנדט את תחזיתה הפסימית על ישראל.

החמאס שוטף את מוחם של נתיניו – שני שלישים מהם מתחת לגיל 40 – בתעמולה אחת: עתידכם טמון בשיבה ל"אדמה הכבושה" ובשימת קץ ליישות ה"אירופית-אירוויזיונית" ששמה ישראל. וכך, בשעה שעיני רובנו היו נשואות אל היכל "אקספו" ומדונה, שוב נעה רבבת מתפרעים אומללים ל"מצעד שיבה" חסר תוחלת אל הגדר.

חלומות ה"שיבה" וזעם ה"נכבה" מצאו ביטויים פומביים ביום ה-15 במאי גם בהפגנה קולנית של סטודנטים ישראליים-ערביים באוניברסיטת תל-אביב, תוך התרסת-הנפת דגל פלסטיני ענקי ברחבת הקמפוס. בעצרת בכיכר ברמאללה המסית המרכזי היה חבר הכנסת אחמד טיבי, החותר ברוב ערמומיותו תחת אושיות המדינה. צעדה של אלפי ערבי ואדי ערה, נושאי דגלי פלסטין וכרזות עויינות, התנהלה על הכביש הראשי.

הכיסוי התקשורתי לאירועים אלה היה זעום, אבל אינו מקטין מחומרתם. בשנים הבאות הם יחמירו ואי אפשר יהיה להתעלם מהם. הדור הערבי השלישי לתבוסה הערבית ב-1948, שבחלקו רוכש את השכלתו באוניברסיטאות שלנו, הוא הרבה יותר מיליטאנטי מהוריו במאבקו במדינה שמטובתה הוא נהנה. הצעירים הללו יהיו בעתיד לוחמניים יותר ונועזים ביותר בהתרסתם – בכפרים, בקמפוסים, בדרכים – על מנת להביא לביטול היות ישראל מדינת הלאום של העם היהודי. כבר עתה הם מזהים בציבור היהודי, ובצדק, דעיכה של תחושת צדקת הציונות.

כוחות הביטחון שלנו ידעו, ויידעו תמיד, להתמודד עם הרמת הראש של הקיצונים מקרב ערביי ישראל ועם תוקפנותם של ערביי השטחים, אשר את ה"נכבה" שלהם הם חולמים להפוך לאסון שלנו.

בעייתנו העיקרית נמצאת במגרש אחר – במגרש הרעיוני-תודעתי. מערכת החינוך איננה שמה דגש יתר על הטמעת הזכות היהודית הבלעדית לארץ-ישראל, לעומת הערבים שמחנכים דורות של תלמידים על אתוס השיבה ל"פלסטין מן הירדן ועד הים." אצלנו מדברים על לימודי ליבה אך מתביישים ב"ציונות", נשטפים במתק האירוויזיון, ומתעלמים מיסוד קיומנו – "הציונות הרוממה", כביטויו של ז'בוטינסקי. בחיזוק התרבות הלאומית והמורשת הציונית בקרב דורות העתיד תימצא התשובה ל"זכות השיבה" ההזויה, אשר אפילו בתוכנו יש כבר מי שמאמצים אותה. זוהי המשימה הדחופה ביותר, הניצבת לפתחו של שר החינוך הבא.

יוסי אחימאיר

פורסם לראשונה ב"מעריב", 20.5.2019

* * *

מוּקֵי  אֶלְדָּד

בֵּין הַחַיִּים

חֲלוֹמוֹת פּוֹעִים לְלֹא קוֹל,

פַּעַם כָּל יָכוֹל.

הִכִּיר נָשִׁים עֲנֻגּוֹת,

טִיֵּל  בְּרַגְלַיִם יְחֵפוֹת.

יָמִים שֶׁל אוֹר.

בַּת קוֹל  אַחֶרֶת נוֹשֶׁפֶת בָּעֹרֶף

גְּלָדִים עַל הָעוֹר

שִׁטְפֵי דָּם בְּלִי הֶרֶף.

גְּזָרִים שֶׁל נֶפֶשׁ,

שֶׁל

פַּעַם אָדָם.

* * *

משה גרנות

דיוק כרונולוגי מעומת בהווייה חלומית

על ספרה של לילי פרי "ברבורים בג'רוזלם ביץ'"

טוטם 2019, 200 עמ'

הסופרת משלה את הקורא בספר שלפנינו כי כל אשר יקרא – מתועד בקפדנות בשעות ובדקות – הספר נפתח ב"סדר הדברים", בו מופיעים המועדים המדויקים, וכל קטע מתחיל במועד מדויק (עד לדקות!), כפי שנקבע בתחילת הספר, אבל על הרוב אין שום קשר בין הכותרת שאחרי ציון השעה ובין תוכן הקטע.

לדוגמה: בעמ' 149 הכותרת היא "13.02, צהריים, זיכרון מיוחד שבא והולך," ואילו בקטע עצמו מסופר על שעת לילה מאוחרת. מכל מקום "סדר הדברים" מוביל אותנו באירועים שאמורים להתרחש בעשרים וארבע שעות, מחצות ועד חצות למחרת.

הגיבורה הראשית אמורה להיות כלה בשם לורט (שמה מופיע רק בעמ' 117), ומפתה לחשוב שזאת הדוברת ביצירה, אבל לאורך כל העלילה היא "משנה את דעתה": "הכלה (שזאת אני, כנראה)" – עמ' 30; "עיני הכלה (שזאת אני)" – עמ' 44; "הכלה (אבל אני לא היא)" – עמ' 75; "הכלה (זו לא אני)" – עמ' 122; "הכלה (שזאת אני?)", – עמ' 125; "הכלה (אם זאת אני)" – עמ' 139; "הכלה (אולי זאת הייתי אני)" – עמ' 153; "הכלה (לא זאת לא הייתי אני)" – עמ' 158; "הכלה (אני?) – עמ' 163.

שלישית, המחברת משבצת שמות של אישים ואירועים ידועים שאמורים לקבע את הקורא במציאות ממשית, אבל עיון, אפילו רפרפני בשמות אלה, מוכיח שמדובר בהטייה מכוונת. הרי דוגמאות: אם הכלה מבקשת לברוח מהחופה אפילו לספרד, כפי שברח לשם ולטר בנימין מאימת הנאצים, אבל לא מוזכר כי כאשר הוא ברח מצרפת הכבושה – נתפס בגלל מלשינים במעבר הגבול, והתאבד. אולי מרומז כאן רצונה של האם להתאבד?

הכלה היא זמרת באופרה של ברלין, ומאסטרו ברנרד שולץ מבקש ממנה שתכתוב ליברטו למוסיקה שלו, והוא מבטיח לה קריירה בינלאומית, ואף נישואין. אלא שברנרד שולץ היה מנהל הקונסרבטוריום על שם הוך בברלין בסוף המאה ה-19, והרי העלילה בספר זה אמורה להתקיים "היום" (הכלה מתכתבת עם אביה בסקייפ!)

לאורך כל העלילה יש חשש מאישה באדום, שהיתה אהובתו של החתן המיועד, ואשר ייתכן שנכנסה להריון ממנו. מילת הקוד למציאותה של אישה זאת בסביבה היא "אוגוסטה לין", שם שכנראה נארג משתי דמויות - הרוזנת אוגוסטה קינג, מתמטיקאית וסופרת, ולין הרשמן ליסון, השחקנית שגילמה את דמותה בסרט.

בספר מופיעות גם דמויות שמאחוריהן לא עומדת שום הטעייה, למשל, זמרת האופרה האיטלקייה רנאטה סקוטו, שהיתה אמורה להיות מורתה של הכלה בניו-יורק. מוזכר "מארש ראדצקי" של יוהן שטראוס האב. מוזכרת המוסיקה מתוך האופרה "דידו ואיניאס" של המלחין הנרי פרסל. מוזכר מרקו מתוך אחד הסיפורים בספר "הלב" של אמיציס. מוזכרת המשוררת הפולנייה זוכת פרס נובל ויסלבה שימבורסקה. מוזכר סטפן ליסנר כמנהל האופרה לה סקאלה ממילאנו. וכן יצירות של שופן, וגם אקדמיה על שם שופן בפולין, שם למדה הכלה סמסטר. וכן, גם הספר של עפרה שונית "הקומקום הסגול".

הערבוב הזה בין אמת לסמי-אמת הוא המפתח להבנת היצירה, כי בסיפור העלילה אנחנו ניתקל בסיטואציות סבירות – ליד סיטואציות הזויות, ואפילו מסויטות, כדלקמן: משפחת סבן, בעלת הון אגדי, מקיימת חתונה חלומית באולם של מלון "ג'רוזלם ביץ'", מקום הזוי לגמרי, כי בירושלים הרי אין "ביץ'", כלומר, חוף. האולם הוא בגובה של שלוש קומות, מנופים ענקיים מניפים ברבורים מעל ראשיהם של המוזמנים, לברבורים יש עיניים, והחשד הוא שהעיניים בולשות אחרי מעשיהם של המוזמנים (דיון מורחב על צבעי העיניים של המוזמנים המביטים אלה על אלה נמצא בעמ' 37).

במשפחת החתן יש אב, רפאל סבן, אם (בלי שם), תשעה בנים, שניים מהם נחשבים לבכורים. הראשון מגמגם, כי אימו אילצה אותו לבלוע כפית משום שהקיא את האוכל, והשני הוא המסוכן, ומכונה "פלפל" – הוא החתן המיועד לכלה ממשפחת מיתר.

משפחת החתן הגיעה ארצה מארץ הררית בברית המועצות לשעבר לפני עשרים שנה, וצברו הון אגדי המאפשר להם להפיק חתונה מנקרת עיניים. הם נחשבים לפחותים ממשפחת מיתר, ומנהגיהם הרריים ופרימיטיביים למדי. במשפחת הכלה יש אב, מנהל בנק, שמעל בכספי שתי קשישות כדי לממן את לימודי המוסיקה של הבת שהפכה לזמרת אופרה בברלין. לבת, כלומר הכלה, היא לורט , מיועדת קריירה בינלאומית, וברנרד שולץ מצפה ממנה שתכין ליברטו למוסיקה שלו, והוא, כאמור, גם מציע לה נישואין. כשהביזיון של אביה נחשף, היא מבינה שעליה להינשא לבן ממשפחת סבן, כי אבי החתן מוכן לכסות את החוב הענק של האב, ואפילו לשלם את לימודיה בשנה האחרונה שלה בברלין, אך משפחת החתן מאמינה שתפקיד האישה הוא ללדת תשעה ילדים, ולכן לא תהיה לה אפשרות להתרוצץ בעולם כזמרת – מקסימום היא יכולה לשמש מורה למוסיקה.

לכלה יש אחות בכורה, שברחה עם נסיך מוסלמי מהגליל לניו-יורק, ושם נשפט ונכלא. היא מצאה ניחומים אצל אהוב הודי שגורר אותה מניו-יורק למדינת גוג'ראט שבהודו, ובחזרה. נולדו להם שתי בנות, והשלישית אולי בדרך. אבי החתן היה מוכן לשלם עבור כל משפחתה שתגיע לחתונה מהודו, אבל היא הגיעה בגפה אחרי שמונה שנות היעדרות מהארץ. לדעתה, בחתונה הזאת הוריה עורכים לאחותה עקידה. הבת הבכורה קיבלה כנראה שיחה קשה מהודו, והיא מתמוטטת בעקבות כך על רצפת האולם.

משפחת החתן, וגם הכלה, חוששים מהופעתה של האישה באדום, שהיתה אהובתו של החתן, אשר העניק לה נסיעות לחו"ל חדרים במלונות, ומסתבר שהוא ממשיך לפקוד אותה גם אחרי שהתארס עם הכלה. היא מנסה להיכנס לחתונה בלי הזמנה, אבל מגרשים אותה, למרות שהיא מחשיבה עצמה חלק מהמשפחה, בעיקר שלפי דבריה היא נושאת בבטנה תינוקת של החתן. ייתכן שהאישה באדום הייתה המאהבת של האב, ואולי של אח נוסף.

לאב, איש יפה, הדומה לדין מרטין או לג'יימס דין (לפי זיכרוני, אין שום דמיון בין שני שחקני הוליווד אלה!) – יש המון מאהבות, ביניהן הרקדניות, שאחת מהן ילדה לו, וכן כל מיני נשים שאשתו מכנה אותן בשמות "החציל", "הגזר", "העגבנייה", "הלימון" – עליהן נודע לאם מפיו של הבן השלישי – המלשין.

גם מצד הכלה יש מי שמבקש להיכנס לחתונה בלי הזמנה, הלא הוא מיודענו ברנרד שולץ, שכועס על הוריה של הכלה שחסמו את דרכה אל צמרת עולם האופרה, וכל זה משום בצע כסף.

החתונה הפנטסטית נתקלת בעיכובים שונים (הרב מעורב בתאונה, וצריך להביא רב חלופי), אבל בסופו של דבר, החתונה מתבטלת, (אבי החתן טען נחרצות שבשום אופן, על פי מנהגם של אנשי ההרים, אסור לדחות חתונה, ובוודאי אסור לבטל). משפחת הכלה חוזרת לשקוע בחובות נוראים, שבגללם הם צריכים למכור את הדירה, והכלה מתחתנת דווקא עם הבן המגמגם, שמסתבר כעילוי – בגיל חמש כבר ידע חשבון ואנגלית (מעצמו!), למד באוניברסיטה והשיג תעודת דוקטור בהצטיינות, וגם שמו נחשף – יוסף. הכלה כותבת לשולץ את הליברטו, והיא נוסעת עם החתן החדש לניו-יורק.

מה שנראה עד כה כעלילה קצת מוגזמת, אבל בגבולות הסביר, מעורבבת בספר עם סצינות הזויות לחלוטין: אבי החתן מזמין לחתונה מעל אלפיים מוזמנים, וחמש מאות רקדנים ורקדניות; הבת הבכורה מקבלת, כנראה, הודעה קשה בטלפון, והיא צונחת על הרצפה, ואימה אינה ניגשת אליה כדי לסעוד אותה.

החתן, הוא הבן המסוכן, "הפלפל", מסוגל למלוק ראש אדם כמו ראש בצל. אחרי שאבא מכה את בנו בילדותו בחגורה, הראש שלו מקבל צבע חום, כדי להסיר את הצבע, משקעים את ראשו במי קרח.

הבן המגמגם מקבל מכה בגב, וחוזר לדבר. דורכים על מישהו שדומה לעכבר. האב מוחץ נחש זעמן, וריח רע עולה מסוליית נעלו. גברים ענקיים, כל אחד כמו שני מקררים, משתוקקים לקלוט גרגרי כספית. רב זקן מעל גיל מאה, שראשו נשמט מחולשה, מכה מכה אדירה בגב של האח, והפגם שלו נעלם.

מפיקת אירוע החתונה מסבירה לכלה על הפלורה של ארץ ישראל ועל הפרחים המוזכרים בתנ"ך. לפרפרים המעופפים מעל ראשי המוזמנים יש סכינים בשפתיים ורצח בעיניים. חופת החתונה המוזהבת מרחפת באוויר, והאח המכונה פלפל מתאדה באוויר.

הסצינות ההזויות האלו מנתבות את הקורא למחשבה שמדובר בחלומות, ובאמת חלומות מוזכרים במפורש ביחס לכלה: היא חולמת על רעש של מטוסי בוכנה בשדה תעופה נטוש, שם מצויה ילדה חבושת רגליים; היא רואה בחלומה את האישה האדומה שלוקחת את מקומה בחתונה עם הארוס ועם החתן, חוששת שהיד שלה תצנח לאסלה, והעור שלה יתבקע; שרגליה שבורות; שהיא יורה בחתן, והוא יורה בה; שתלולית שלג נערמת על גזרתה של האישה האדומה, ומתוך התלולית יוצאת פיסת שיפון בה משובצים ריבואות יהלומים; שג'יפים, מוניות ומשאית, הנושאת את שמלותיה שנועדו לחתונה, נתקעים בכניסה לירושלים משום שהרמזור אינו מחליף את צבעו לירוק; שהחתן והכלה קופצים מאחת המסעדות בחוף יפו לחורבה ולמערה בירושלים; שהחתן קופא למוות; היא חולמת שנשים נואפות קשורות לזנבות סוסים, ונגררות עד מוות. יש אפילו סצינה של התעלסות הכלה עם הארוס, וקשה להכריע אם מדובר במציאות כהווייתה, או בחלום ( עמ' 150-149).

באמת הובא כאן רק מבחר של המוזרויות שיכולות לקבל תוקף רק בחלום, ואשר דורשות פענוח, ומעמידות בפני הקורא אתגר אינטלקטואלי, כמו למשל הציורים החלומיים של סלבדור דאלי, וכפי שהקורא אינו בטוח אם הדוברת היא הכלה, או לא, כך יתקשה להבדיל בין מציאות כהווייתה ובין הזיה וחלום.

*

אהוד היקר,

אני מביא כאן את הרשימה שכתבתי על ספרה של לילי פרי "ברבורים בג'רוזלם ביץ'". מסתבר שהיא מצאה לנכון לכנות אותי טמבל שלא מבין את הגאוניות של כתיבתה. שבעצם עוזר שלי כתב את הרשימה, למרות שהוא עצמו לא הבין את הטקסט, והוא עשה זאת כדי לרצות את הממונים עליי שהם בני הסמכות – וכל זה כדי לקבל משהו (לא ידעתי שיש לי עוזר שכותב במקומי, ושיש ממונים עליי, שאני מתרפס בפניהם). וכן, אני חסר כישרון כרוני ושחצן.

אני סבור שכתבתי רשימה סבירה, ואפילו מתחשבת, כשלוקחים בחשבון שמדובר ברומן המתיימר להיות אוונגרדי, שהקורא מאבד בו את הצפון, ולא מבין מי נגד מי.

אני סבור שרומן לא מיועד להעביד בפרך את הקורא, ומוטב כי יגרום לו גם קצת הנאה – והרומן הזה ממש רחוק מזה. וכאמור למעלה, זה השכר שקיבלתי מהמחברת על הטרחה הרבה שטרחתי כדי לקרוא ספר יומרני זה, ולכתוב עליו רשימה.

שלך

משה גרנות

אהוד: מי זאת לילי פרי?

* * *

עכשיו זה ברור כשמש

משטרת ישראל היא האשֵמה

 ברציחות במיגזר הערבי

ולא ערבים אזרחי ישראל –

ידם לא שפכו את דמם!

* * *

שרה ויס-סְלֶפּ ודבורה סְלֶפּ-גוטמכר

יהודי העיירה דוסיאט שנרצחו בליטא

תחילתו של ספר זה, היא בקשתו של הנכד יַנקי, בנם של שרה תבדל"א ושמואליק ויס ז"ל, מסבא אברהם סְלֶפּ ז"ל, שיספר על עלייתו מליטא, כחָלוּץ, לארץ ישראל, באוקטובר 1925.

 במרוצת השנים, שרה ליקטה ותייקה חומר רב מדברֵי ימֶיהָ של משפחת סְלֶפּ וקהילת הדוסיטאים לשלוחותיה בארץ ובחו"ל:  עדויות, מכתבים, תמונות, תעודות, מסמכים ועוד.  חומר שהוא בעל ערך ארכיוני בזכות עצמו.

 שרה החליטה להציל מן הַנְּשִיָיה את העבר של המשפחה ושלוחותיה, שמרביתה נספתה בשואה, ואף הרחיבה את היריעה בחקר העיירה דוסיאט על תושביה. לשם כך, ליקטה, תייקה ערכה וראתה בעיסוק זה "מפעל חיים". לצורך התיעוד, אף ביקרה בליטא מספר פעמים.

 בשנת 1989 יצא לאור הספר "עיירה היתה בליטא – דוסיאט בראי הזיכרונות", בשפה העברית (421 עמודים).  

את תרגומו לאנגלית ניתן למצוא באינטרנט בכתובת:

https://www.jewishgen.org/yizkor/dusetos/Dusetos.html

במפגש בתאריך 10.7.2018, נחנך הספר עב-הכרס בשפה האנגלית, (944 עמודים), ובו אסופה של מסמכים רבים ונדירים שרואים אור לראשונה. פרטים נוספים בכתובת:

https://www.amazon.com/There-Was-Shtetl-Lithuania-Reminiscences/dp/1939561639

יהא ספר זה "מצֶבֶת-עַד", לזיכרון-עד, לדורֵי דורות.

דבורה

שרה ויס-סְלֶפּ:

ביקורי הראשון בעיירה דוסיאט התקיים בשנת 1991. ביקורי האחרון התקיים בקיץ 2009. בין לבין סירבו הליטאים לדבר על העבר. "לא היינו כאן" – כך השיבו רבים מהם. 

ליטאית אחת בלבד התוודתה ואמרה:  "אחיי המקומיים, ידם היתה ברצח." היא ובנה העלו את שמו של הארכי רוצח פופייקיס. "הוא רצח את ילדתם של הרופאים, אשר מצאה מסתור בבית ידידתם הרופאה הרוסייה."

כאשר נפתח הארכיון של הק.ג.ב. בווילנה לציבור הרחב, קיבלתי משם את פרוטוקול המשפט שהתקיים נגד הרוצח פופייקיס. תושבים ליטאים מקומיים העידו נגדו.

 להלן מן העדויות על גורלם של קורבנות אחדים, אשר הוכו, עונו ונרצחו על ידי הפושע:

"פופייקיס הוציא את הרב מן הגטו(*) והביאו אל 'בית העם'. שם הניחו שק על ראשו והיכה את גופו הערום במגלב. כך התעלל ביהודים נוספים (שמותיהם מפורטים) בתוך הגטו, והיכה בהם עד שיצאה נשמתם. באותו ערב נרצחו 15 יהודים בתוך הגטו וגופותיהם הושלכו אל מחוץ למחנה, מעבר לכביש.

 "'בואי לכאן ותראי איך הורגים כלב' – כך פנה הרוצח אל ליטאית שגרה בסמוך לבית הכנסת.  הקורבן, יהודי, נורה והתפתל ביסוריו עד אשר הרוצח הורה לאחד מבאי המקום 'לגמור אותו.'

"באותו ערב נרתמו יהודים אחדים אל עגלה, שבתוכה שכבה גופת הנרצח, כשרגליו שמוטות החוצה. פופייקיס וחבר מרעיו היכו ביהודים הרתומים לעגלה והשגיחו שאיש לא יימלט. העגלה עשתה את דרכה אל בית העלמין..."

(*) בקצה העיירה היתה שכונה שישבו בה טאטארים. שם נקבע מקומו של הגטו – מחנה – בתוך הדירות של הטאטארים, וברחבה שבחוץ.

פופייקיס נקבע להיות מפקד המחנה.

פנס רוח

בין הבתים בעיירה דוסיאט – זיהיתי את הבית של בני משפחתי. באחד הביקורים בבית זה עליתי אל עליית הגג, שמצאתיה נקיה מכל חפץ. באחת הפינות הבחנתי במסגרת עץ לתמונה ובפנס רוח, חלוד ומפוייח, שהיו תלויים על חבל.  במשרד המכס לא הירשו לי לקחת עימי את פנס הרוח. "חפץ עתיק שערכו רב," כך אמר לי פקיד המכס. רק לאחר שהרמתי קול זעקה: "החפץ היחיד שנותר לי למזכרת מבית אבא!!!" – הוחזר הפנס אל תוך המזוודה.

כיום הפנס הזה הוא "נר זיכרון" בעבורי.

בתמונה: פנס הרוח שהוצא מעליית הגג בבית סבא וסבתא עמנואל וחיה-ציפָה סְלֶפּ.

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 22.5.19

* העם אמר את דברו – בהיותי בן 11 השתתפתי בהפגנה הראשונה בחיי. הייתה זו הפגנה של תנועות המחאה, בהנהגת מוטי אשכנזי ואסא קדמוני, בקריאה להתפטרות ממשלת גולדה בשל מחדל מלחמת יום הכיפורים.

ההפגנה התקיימה בגן הוורדים בירושלים באפריל 1974. קצת יותר משלושה חודשים קודם לכן, ב-31.12.73, חודשיים לאחר מלחמת יום הכיפורים, נערכו הבחירות, והמערך בראשות גולדה ניצח, עם 51 מנדטים. העם אמר את דברו, למרות המלחמה והמחדל.

ואכן, הממשלה התפטרה. ועד היום, המחאה נחשבת לאחת מפסגות הדמוקרטיה הישראלית.

איש לא העלה על דעתו לומר את השטות שהפגנות נגד הממשלה מנוגדות לדמוקרטיה, כי "העם אמר את דברו." העם הנו סך כל האזרחים, וכשאזרחים שאכפת להם מפגינים למען שינוי, הם חלק מן העם האומר את דברו. וכאשר מנסים לבצע פוטש נגד הדמוקרטיה, להעמיד את נתניהו מעל החוק ולהפוך את הכנסת לעיר מקלט לעבריינים, אין סיבה המצדיקה יותר יציאה לרחובות.

* אני תומך בשינוי חוק החסינות – הניסיון הנואל של נתניהו לחקיקה פרסונלית המשנה חוק יסוד כדי למלט עצמו ממשפט ולהעמיד את עצמו מעל החוק כל כך מסריחה, שלידה – ניסיון של נתניהו לקבל חסינות במסגרת החוק הקיים נראה נורמטיבי. אין זה מן הנמנע, שלנוכח הביקורת הציבורית, לא ישונה החוק ונתניהו ישיג חסינות על פי החוק הקיים.

ולכן חשוב לומר – החוק הפרסונלי הופך את השערורייה ליותר מבאישה, אבל עיקר הסירחון הוא בעצם הניסיון להימלט מאימת הדין, בכל דרך שהיא. החסינות נועדה להגן על ח"כים במילוי תפקידם, כדי למנוע מהשלטון לחסום אותם. למשל, שלא יעצרו בשל הפגנה בלתי חוקית, או בשל עליה להר הבית, בשל התבטאות קיצונית או שימנעו מהם ביקור אסירים וכד'. החוק לא נועד לחסן ח"כים החשודים בפלילים מפני משפט על ההאשמות נגדם. שינוי החוק ב-2005, ביוזמת הליכוד, היה תוצאה של שני מקרים שבהם ח"כים נהגו כגילדה ומנעו העמדה לדין של חבריהם. המיאוס הציבורי הביא את הכנסת להבין שעליה לשנות את החוק.

אין מנהיגות ללא דוגמה אישית, ומן הראוי שנצפה ממנהיגינו, בוודאי מראש הממשלה, להיות מופת של רמה מוסרית גבוהה לאין ערוך יותר מלא להיות עבריין פלילי. אבל לתת חסינות על עבירות פליליות?! איזה פרצוף יהיה למדינה שלנו? על מה נחנך את ילדינו?

אני בעד שינוי חוק החסינות. יש לשנות את החוק כך שיוגדר חד משמעית, שאין שום חסינות ושום אפשרות לחסינות על עבירות מסוג פשע (רצח, שוחד, אונס, גניבה, עבריינות מין וכד').

* תיק 5000 האוסטרי – בעקבות "מערכת יחסים נורמלית בין פוליטיקאי לתקשורת" נוסח תיקי 2000 ו-4000, סגן הקנצלר של אוסטריה נאלץ להתפטר מתפקידו. אפילו לא נפתחה חקירת משטרה. בעצם, בסך הכל גיא פלג קרא הקלטות מהמו"מ בין נוני מוזס ונתניהו, ושטראכה התפטר בתוך פחות מ-24 שעות, מפאת הבושה.

* מהלכים אימים – הלינץ' נגד גדעון סער נועד להלך אימים על ח"כים ישרים אחרים בליכוד, לבל ישכחו שמשימתם העליונה היא לחלץ את נתניהו ממשפט, ושישכחו משטויות כמו מצפון, אתיקה, נורמות וערכים. יש בסיעת הליכוד ח"כים ישרים רבים. השאלה היא כמה מהם אמיצים.

* אחדות לאומית – אהוד בן עזר מאשים את "כחול לבן" באחריות לכל דבר רע שיקרה כאן בשנים הקרובות, כיוון שאינם מצטרפים לממשלת אחדות בראשות נתניהו (כאילו שנתניהו רוצה בה).

אני דווקא תומך בכך ש"כחול לבן" תצטרף לממשלת אחדות בחמישה תנאים:

א. נתניהו יתחייב לא לנסות כל דרך מילוט מאימת הדין.

ב. נתניהו יתחייב שאם יוגש נגדו כתב אישום לאחר השימוע, בו ביום הוא יתפטר מתפקידו.

ג. נתניהו יתחייב לשים קץ למסע ההסתה נגד המשטרה, הפרקליטות, היועמ"ש ובתי המשפט.

 ד. נתניהו יודיע שכל עוד בראש הממשלה ניצב חשוד בפלילים, לא יתקיים כל דיון על שינוי במעמד המערכת המשפטית, מפאת ניגוד עניינים קיצוני.

ה. תיקי המשפטים, ביטחון הפנים והתקשורת יהיו בידי שרי "כחול לבן".

* רצון העם – בדף הפייסבוק של בוגי יעלון, רובץ מארב אוטומטי של טוקבקיסטים, שפותח באש של "תגובות", על כל רשומה שהוא מעלה. עשרות "תגובות" של הסתה, נאצה וניבולי פה. אחת לדוגמה, מהרשומה האחרונה, כללה את המשפט: "שופטי בג"ץ צריכים לשבת מאחורי סורג ובריח."

אגב, אתמול קראתי בדף של אחד מתועמלני נתניהו הנחותים ביותר, שהעיתונאי מוטי גילת צריך לשבת מאחורי סורג ובריח. וניסיתי לחשוב, על איזה סעיף הם ייכנסו לכלא? והתשובה: כי זה "רצון העם".

* היד שמאכילה אותי – מישהו כתב לי, שכאשר אני מבקר את נתניהו, אני נושך את היד שמאכילה אותי, כי בזכותו ארה"ב הכירה בריבונותנו על הגולן.

עצם צורת החשיבה על "היד שמאכילה" אינה גישה של אזרח חופשי, אלא של עבד נרצע. בירכתי את נתניהו על חלקו בהצהרת טראמפ. אבל אני לא אוכל מהיד של אף אחד. ההכרה האמריקאית בריבונותנו בגולן, היא בראש ובראשונה הישג היסטורי של 52 שנות התיישבות בגולן של חבריי ושלי (אני רק 35 שנים). בזכות ההתיישבות ניצחנו חמישה ראשי ממשלה שהובילו לנסיגה מהגולן ולעקירת כל יישובי הגולן. אחד מהם הוא נתניהו, הן בקדנציה הראשונה והן בקדנציה השנייה. בעצם, עד מלחמת האזרחים בסוריה. בכך הצלנו את מדינת ישראל מאסון לאומי.

[אהוד: תודה לך, אורי, ששיכנעת את טרמאפ להכיר בגולן כחלק מישראל! – אני, "עבד נרצע" של נתניהו, חשבתי בטעות שההישג הוא שלו!]

* חדשות מרעננות – איני מכיר את המועמדת לתפקיד מבקר המדינה עו"ד מיכל רוזנבוים, אבל בעצם העובדה שהמפלגות החרדיות תמכו באישה כמועמדת לתפקיד, אני רואה חדשות טובות ומרעננות.

* יעד מדיני – החלטת הפרלמנט הגרמני להגדיר את BDS כתנועה אנטישמית, היא הוכחה לכך שאין לנו כל סיבה להתייאש מאירופה. על ישראל ועל הארגונים היהודיים באירופה להציב יעד מדיני – החלטות דומות בפרלמנטים נוספים באירופה.

* תועמלן אנטישמי – אין זה מקרי שדווקא גרמניה היא הראשונה להגדיר את ה-BDS תנועה אנטישמית. הרי הם מבינים משהו באנטישמיות ויודעים לזהות את התופעה.

הנה, תגובה אנטישמית של תועמלן אנטישמי על ההחלטה: "החלטה הזויה ומקוממת, שנובעת מסחטנות ישראלית. גרמניה הפכה לסוכנות התעמולה של הקולוניאליזם הישראלי."

התועמלן האנטישמי – גדעון האו האו.

* אחריות – אני מברך את נתניהו על חזרתו למדיניות העמימות באשר לפעילות בסוריה, אחרי שעברנו את הבחירות.

* הרתעה – לא יכול היה להיות לארגוני הטרור חלום מתוק יותר מפיגוע ראווה גרנדיוזי בעיצומו של האירוויזיון, שיהדהד מקצה העולם ועד קצהו (כדוגמת הטבח במינכן, אם לא למעלה מזה). העובדה שהם לא עשו כן, מעידה שלא איבדנו את כוח ההרתעה. האויב הבין שהתגובה על מעשה כזה תהיה כזו, שהוא לא יוכל לעמוד בה.

עובדה זו מעצימה את תחושת ההחמצה ממה שקרה כאן ב-14 החודשים האחרונים. בתקופה זו, האוייב הצליח לעצב כללי משחק ששחקו את ההרתעה הישראלית. על פי הכללים, כאשר הם פותחים במתקפת רקטות על האוכלוסייה האזרחית בישראל, צה"ל מגיב בתקיפות בעזה, אך ברגע שהם חשים שאינם יכולים עוד להכיל את התגובה, הם מחליטים על הפסקת אש וישראל מקבלת זאת.

כלל המשחק השני, הוא שהפסקת האש משמעותה הפסקת ירי הרקטות ותקיפות חיל האוויר, אך חזרה לשגרת טרור ההצתות, שאותם ישראל מכילה, ומבליגה עליהם.

על ישראל להשתמש בכוח הרתעתה כדי לשנות את כללי המשחק הללו. להעביר לידיעת האוייב, שמתקפת רקטות תביא לתגובה שרק ישראל תחליט מתי היא תסתיים, והיא תהיה קשה הרבה יותר מאשר בסבבים הקודמים, ושדין הצתה כדין רקטה. וברגע שהאוייב יפגע בריבונותנו בצורה זו או אחרת, צה"ל יכה בו בעוצמה רבה, הרבה יותר מאשר בשנה האחרונה.

יש לציין לשבח את שני הרמזים המרתיעים בסבב האחרון – החיסול הממוקד ומיטוט רבי קומות. היתה זו עליית מדרגה בתגובת ישראל, שעשויה לְגָבּוֹת את המסר המרתיע.

לצד כל אלה, אני בעד המשך והאצת מאמצי ההסדרה, אך בתנאי אחד – הפסקה מוחלטת של ההצתות ושל ההתפרעויות על הגדר.

* פרצוף עגל – הדבר שבלט במיוחד בפרובוקציה האנטי ישראלית של האיסלנדים באירוויזיון, היה המבע הריק והמטומטם על פניהם של הפרובוקטורים.

* ככה? – לא יפה. אירחנו אתכם כל כך יפה. נתנו לכם חומוס ושמש. ככה?

* סיכום האירוויזיון – לא ראיתי את התחרות, למעט שירו של קובי מרימי. אני יכול לקבוע שמכל השירים שראיתי – הוא היה הטוב ביותר. ובלי קשר – בעיניי הוא היה מקסים. ראיתי רק מאמצע המופע האמנותי – החל בעידן רייכל ואת ספירת הקולות. עידן רייכל היה מצוין. ננה בננה היתה בושה. מדונה היתה משעממת. בר רפאלי יפהפייה.

ואפרופו בר רפאלי – כשבני אסף היה בערך בן 17, בר רפאלי הופיעה על המרקע. אמרתי לו: "אתה רואה? כזאת אני רוצה שתביא."

ומה ענה החצוף? "תביא אתה. מה אתה רוצה ממני?"

[אהוד: בנך צדק. בר רפאלי באירוויזיון היתה קרש מהלך ומחייך].

* מחדל לאומי – תאונה, אפילו תאונה קשה, עלולה לקרות. העובדה שמישהו עשה טעות, אפילו אם היא גבתה חיי ארבעה פועלים, היא טעות, נכון יותר טעות פושעת, של אדם אחד.

אולם כאשר 20 פועלים נהרגים ב-20 יום בתאונות עבודה, ומיספר ההרוגים בתאונות במשך שנה הוא עשרות – זהו מחדל לאומי. מחדל, שמחייב שינוי דרסטי בהתמודדות המדינה עם הבעיה, בחקיקה, בפיקוח, באכיפה, בהכשרה ובהסברה. לשם כך יש ממשלה.

אין בקביעה זו, כמובן, להפחית מאחריותו של כל יזם, קבלן, מנהל עבודה ופועל.

* אפשר להתבולל בישראל? – גדעון סער נמצא תחת מתקפת מלקחיים של השמאלימין הרדיקלי, כיוון שלבתו יש חבר ערבי. מנהיג הקו-קלוקס-קלאן הישראלי בנצי גופשטיין הולם בו על התבוללות בתו, וכמוהו שליחים-טוקבקיסטים רבים שמנצלים את ההזדמנות להלקות אותו כנקמה על שאינו הולך בסך בתמיכה עיוורת במנהיג (שגם בנו יצא עם לא יהודייה, אגב) – ורון כחלילי מדבוקת שוקן שמח לאידו על כך ש"הגולם קם על יוצרו," כלומר סער הוא חלק מהגזענים/לאומנים שיצרו את האווירה הגופשטיינית וכו'. כחלילי מעודד זוגיות מעורבת דווקא כיוון שכמו גופשטיין הוא רואה בה התבוללות, והוא מסכם בשורת מחץ אוטו-אנטישמית טיפוסית:

"כשם שמאות עמים וקהילות נמחקו במהלך ההיסטוריה, כך גם העם היהודי צועד בגאון אל סופו."

מעבר לגסות הרוח של כניסה חודרנית לחיים אישיים של מישהי ושל עליהום ציני על פוליטיקאי בשל חייה הפרטיים של בתו, אומר אמירה כללית.

בימי המשבר בנושא מיהו יהודי, שפירק ממשלה ב-1958, אמר יצחק טבנקין, מנהיג הקיבוץ המאוחד, שההגדרה שלו למיהו יהודי אינה מי שאימו יהודייה, אלא מי שהנכד שלו יהיה יהודי. אני מקבל זאת. ואני רואה את המשכיותו של העם היהודי כחשובה מאוד, ורואה חשיבות רבה בכך שהיהודי כפרט יראה עצמו אחראי לכך.

אבל במדינת ישראל, המדינה היהודית, בעלת הרוב היהודי, שתרבותה יהודית, ששפתה עברית, אין סכנת התבוללות. ובמקרה של זוגיות בין יהודי/ה ללא יהודי/ה, סביר להניח שהלא יהודי יתבולל בתוך העם היהודי ולבטח צאצאיו וצאצאי צאצאיו (אלא אם כן היהודי בוחר ומצהיר שהוא יוצא מן העם היהודי ועובר לעם אחר).

לעומת זאת, בגולה, סביר להניח שהיהודי יתבולל בסביבת הרוב. לכן, ירידה מהארץ, למשל, מסוכנת לעתיד היהודי הרבה יותר מזוגיות עם לא יהודי בישראל. הסבירות שילדיו ונכדיו של היורד מן הארץ לא יהיו יהודים, גדולה לאין ערוך מהסבירות שילדיו של מי שהתחתן עם לא יהודייה בישראל ייצאו מן הקולקטיב היהודי.

לכן, משימתנו הציונית היא לחזק את החינוך הציוני ואת הזיקה של היהודים הישראלים לארצם, לעמם ולמדינתם כדי לצמצם את הירידה, לפעול להגברת העלייה לארץ של יהודים בגולה, ולחזק את הזיקה של יהודי הגולה למדינת ישראל וליהדות. וכן, לא לרדוף את היהודים בגולה שנישאים ללא יהודים, אלא לקרב אותם ואת בני זוגם ליהדות ולקהילה היהודית, כדי לא לאבד את צאצאיהם.

* הצעה – מוצע בזאת להחליף את שמו של עין פִיק בדרום הגולן לעין פֵייק, על שמו של טראמפ.

* מוסמך לידה – היום, ערב לג בעומר, לפני 24 שנים, היה היום המאושר בחיי. ביום הזה הייתי לאבא. היום שבו נולד עמוס, בני בכורי.

לקראת אותו אירוע, בזבזתי מזמני היקר על אחד הדברים המטומטמים ביותר שעשיתי בחיי, השתתפתי בקורס הכנה ללידה.

איני יודע איך זה היום, אך אז היה זה טרנד כל כך חזק, שמובן מאליו היה שכל יולדת ובן זוגה חייבים לעבור את הקורס. אחרת... איך התינוק ייצא? אז למדתי לנשום ובסך הכל הרגשתי כל כך פאתטי.

והכי מעליב, זה שלא קיבלתי בסוף תעודה שאני מוסמך ללדת.

* ביד הלשון: הכפר הירוק – לאחר מותו של בן גוריון בדצמבר 1973, הונצח שמו באתרים לאומיים כמו נמל התעופה לוד, קריית הממשלה ואוניברסיטת הנגב, וברחובות במרבית ערי ישראל.

מה שפחות ידוע הוא שבן גוריון הונצח כבר בחייו.

היכן? בכפר הירוק.

איך זה? הרי הכפר הירוק נקרא על שמו של לוי אשכול, יריבו המר ביותר של בן גוריון באחרית ימיו?

במקור, שמו של בית הספר החקלאי לא היה "הכפר הירוק", כלומר הכפר שצבעו ירוק, אלא "כפר הירוק", כלומר הכפר של הירוק. מיהו הירוק? גרין. ירוק ביידיש. גרין היה שמו המקורי של בן גוריון, בטרם עיברת את שמו.

מייסד הכפר, חתן פרס ישראל לחינוך גרשון זק, היה מקורב לב"ג והעריץ אותו (ואף היה יועצו לענייני תיכנון ובנייה) והחליט לקרוא לכפר על שמו, מתוך כוונה שיחנך על ערכי יישוב הארץ והפרחת השממה ברוח חזונו של בן גוריון. אך כיוון שב"ג לא הסכים להנצחה בחייו, זק התחכם.

אולם הרמז כנראה היה דק מן הדק עד שאיש לא הבחין בו. כפר הירוק כונה בפי כל – הכפר הירוק. ולאחר פטירתו של לוי אשכול (1969), נקרא המוסד: "הכפר הירוק ע"ש לוי אשכול".

אורי הייטנר

* * *

חנה סמוכה מושיוב

אם אין קמח אין תורה

חלום על תיכון

אחרי סיום בית הספר היסודי, וההצלחה בבחינת ה"סקר", הרגשתי שאני על הסוס... בלי היסוס, נרשמתי לבית ספר תיכון וקיוויתי שיהיה לי בו מקום ובשמחה אגשים את החלום... לא יכולתי לתאר לעצמי, איך נראה בית ספר תיכון עירוני? איך נראים חדרי הכיתות? באלו כיסאות ושולחנות הן מרוהטות? האם יש לוח על הקיר? וגיר, כמו שכל אחד מכיר? מהי שיטת הלימוד? והאם המנהל קשוח או חמוד? איך נראים המורים? איך מתנהלים השיעורים?

הייתי בטוחה שזה מקום נשגב, שלא ידעתי עליו כלום, דמיינתי אותו כמקום קסום ועלום... ובדמיוני חשתי, כמה גאווה נותנת התלבושת האחידה, שעל היותנו תלמידים היא מעידה. ואיך נראית החצר בהפסקות, גלים גלים של תלמידים ותלמידות, לבושים במכנסים כחולים וחולצות תכולות, שעליהן רקום סמל בית הספר, שמוסיף גאווה וסדר!

בכל עיר היה בית ספר תיכון בעל שם, וכל תלמיד רציני, התפלל שחלומו יתגשם, שימָצא ראוי אליו להתקבל, אם רק יעבור את מבחני הכניסה והמיון, בעברית, באנגלית, בהנדסה ובחשבון, בנוסף ל"תעודת הגמר", שהציונים בה חייבים להיות טובים עד מצוינים.

כדי ששום מקום לא ייתפס, על ידי מי שלא מסוגל להתאמץ ולטפס.

נרגשת נכנסתי לשעריו לראשונה, לעבור שלושה מבחני כניסה, בעברית, באנגלית בחשבון ובהנדסה. התאכזבתי כשלא ראיתי בו שום דבר מיוחד. אותן כיתות, עם אותם שולחנות וכסאות, אותו לוח שחור על הקיר, ואותו הגיר אותו סל אשפה בפינה ליד הקיר...

ושום דבר מיוחד, שאינך מכיר.

הרגשתי הקלה, כשהגיעו תוצאות מבחני הקבלה, שבישרו, שיש לי כרטיס כניסה ל"היכל התהילה".

הרגשתי גדולה...

זה היה רגע גדול ומאוד מרגש, מקווה שאת יכולותיי אצליח לממש...

באותו הזמן החינוך בתיכון לא היה חובה ולא חינם... הלימודים בתיכון עלו הון, ורק בני אליטות בעלי רצון, יכלו ללמוד בו בששון.

אבא קיבל שוברי תשלום, נבהל, הלבין, נראה הַלוּם... קלט שאין לו מקורות מימון וחלומו שבתו תלמד בתיכון, נדון לאבדון...

היעדר הממון, נתן פה את הטון...

רצונותיי נידונו לכישלון. הרגשתי חידלון... הכול כזב ושקר... לא עזרה לי ההצלחה ב"סקר", לא הציונים הגבוהים מבית הספר, ולא ההצלחה בבחינות הכניסה, בעברית, באנגלית, בחשבון והנדסה.

הרגשתי הרוסה...

זה נורא ואיום, שלעולם להגשים לא אוכל... את החלום המיוחל, לקבל "תעודת בגרות" כמו רוב החברות...

התקוות שהריתי החלו נושרות, ובריקנות איומה אותי מותירות. בלי להיכנס ל"היכל התהילה" ולרכוש השכלה, אני אומללה...

משהו בי נשבר, דיני נגזר,

עצוב לי ומר.

על מה שקרה לי, אין כפרה. הרגשתי רע. אין לי מקצוע. ואני רק נערה, שטרם בגרה.

חייבים לחפש פיתרון, שיאפשר לי מקצוע ללמוד, לפני שבגיל צעיר אצא לעבוד.

התייעצתי עם מַכָּרָה. היא אמרה, שיש לי ברירה, במקום ללמוד ארבע שנים לבגרות, אפשר רק שנה בבית ספר לפקידות, שבסופה אוכל להתחיל לעבוד במקצוע מכובד ואפילו טוב מאוד,  כמזכירה, או כמנהלת חשבונות.

נשמע לא אמיתי, ובכל זאת מבטיח. האומנם תוך שנה אתחיל להרוויח, ארכוש לי מקצוע שבו לא אתבייש, אוכיח את עצמי ואפסיק להתייאש???

יש....

אבא קבל את הרעיון המגניב. רשם אותי לתיכון מקצועי בתל אביב, חתם על עשרה שטרות  כל אחד בסך חמישים לירות,

וצריך כסף גם לנסיעות...

האמין שאלמד יפה ולא אכזיב. ושמח שתוך שנה ירד ממנו עול, אתחיל להשתכר ואוכל לו לעזור...

לא קלה לא קלה הדרך

שנת הלימודים בבית ספר "אלפא" לפקידות, היתה שנה של אומללות, לא חלפה לה בקלות ולא היתה חפה מתקלות.

יצאתי לעולם מנוכר ולא פשוט. הייתי במשבר וחשתי בדידות.

בכל שנות לימודיי בבית הספר היסודי, מוריי היו האנשים החשובים בחיי, הערכתי אותם והם היו המקור לידיעותיי. אהבתי אותם ורציתי להיות כמותם. זכיתי מהם ליחס חם ולהערכה,  הרגשתי שבזכותם אני מצליחה.

ולפתע התחלפו היוצרות, באו עליי צרות בצרורות. בבית הספר הפרטי למהדרין, כללי המשמעת היו חמורים, המורים האכילו אותנו מרורים. העמיסו עלינו הרבה שיעורים, ואין מורָה שלא הטילה מורָא וביַחַד, העול והפחד, היו קשים נורא...

למנהל היתה מעטפת קשוחה, שאת כולנו ממנו הבריחה. הוא הנהיג משטר טרור שבו טעמנו הרבה מרור...

בכל שעות היום היה נורא ואיום, חדר המדרגות היה נעול וסגור והמסדרון היה מלא והומה, כי לרדת בהפסקות היה אסור. והכול במטרה לשמור עלינו הצעירות, מפני "הרוחות הרעות", שבחוץ נושבות...

תודות למכשיר ההקלטה, שהותקן בכל כתה... "האח הגדול" היושב בִּמִרו‍ֹם חדר המנהל, ידע בדיוק מי משתעל  ואיך כל שיעור מתנהל.

ולפעמים כשקמה בכיתה מהומה, מיד הופיע "הגביר" כוּלו חֵמָה. הביט בנו בעיניים רושפות זעם ואימה, ומיד השתררה דממה...

ואיש לא זז ולכולנו נעתקה הנשימה. צרח ואיים, שאת "עשרת הדברות" חייבים לקיים...  אחרת נסולק ועדיף שבו שוב לא ניתקל, כי שום בית ספר אחר אותנו לא יקבל...

במהלך השנה הארורה, הייתי חרדה, מפוחדת ואבודה. טראומת המעבר מה"חממה", הִכְּתָה בי בעוצמה, חבטה, פצעה ולרגע לא נבלמה...

משהו נורא לי קרה, הרגשתי מנותקת וזרה.

היה לי רע...

האימה והחששות מפני כישלון, לא נתנו לי לישון בלילות. הלב לא חדל להלום כמו פטיש והלילה היה ארוך ומתיש...

הרגשתי שאני עומדת למות, ולעולם לא אגשים את החלומות!!! 

הביטחון בעצמי נפגע, שמחת החיים התפוגגה. הרגשתי שכל תקוותיי הגדולות קורסות, מתמוטטות, נהרסות, הופכות לעיי חורבות ואותי קוברות.

הייתי במֵצַּר עמוק וצר, לא ראיתי קרן אור, הכול היה אפל ושחור,

ולא היה לי אוויר לנשום.

והנעורים המיוחלים, שרק החלו מלבלבים, הפכו למפחידים, מבלבלים ומטלטלים.

בגיל שבו הייתי צריכה לפרוח, ולשאוף את ניחוח הנעורים המשכרים, הרגשתי שאותי הם משקרים, הרגשתי כבויה ונובלת

ומאוד מבולבלת...

הגוף והמחשבות החלו להשתנות וכל זה ביחד, הרגיש כמו ספחת... הנעורים שלי היו תקועים, נגועים ולגמרי לא היו רגועים.

למרות האימה המאיימת, יועצת בבית ספרנו לא היתה קיימת... ואיש לא שמע ואיש לא ידע, עם כמה אימה, כל בוקר אני קמה...

הייתי לבד ואיש עליי לא חס, חשתי שעולמי נרמס ונהרס...

לבד, במו ידי עלי להסיר את השכבות שאותי מכסות וחונקות, כדי שאוכל לשאוף אוויר ולחיות ולתת לאור לחיי לחדור. לא רציתי את חיי לגמור ואת התקוות הרבות לא רציתי לקבור...

בכתה למדנו ארבעים תלמידות, שכל אחת הגיעה ממקום אחר ולא נוצר עימן קשר. הזרות והיעדר הידידות, הוסיפו להרגשת הבדידות. קשה לדעת מה כל אחת חשה וחושבת ובאיזו דרך היא מתמודדת.

היתה לי חברה אחת מהיסודי, שישבה בכיתה לידי, ובזכותה לא הייתי ממש לבדי.  רק חבל, שהיא עברה דירה לתל אביב, ולה היה מגניב, ועלי פחות חביב...

שתינו ישבנו בספסל הראשון, ליד החלון בטור הימני, שצופה על בית ספר תיכון עירוני, שהיתה בו חצר גדולה, שבהפסקות התקבצו בה כל ילדי האצולה, שנראו גאים שיש להם הורים עשירים, שבעיר הגדולה הם גרים.

הם יוכלו לעמוד במטלה, ירכשו השכלה, שממני נשללה, יעלו לגדולה ואני אמשיך לגשש באפלה.

מעט הביטחון שהיה לי בפחד הומר, כל יום חששתי מיום המחר, משהו בי קרס ונשבר...

כל מה שלמדנו היה זר ולא מוכר: לא חשבון מסחרי ולא תורת המסחר, לא כתיבה במכונה ולא מזכירות, לא התכתבות ולא קצרנות, לא הנהלת חשבונות ולא עיתונות. באף מקצוע לא היתה לנו מיומנות.

עולם המושגים היה חדש, גדול ועשיר, שאיש מאיתנו טרם הכיר, והכול נעשה באופן חפוז ומהיר.

הבטיחו לנו מקצוע תוך שנה עם הרבה מיומנויות חדשות, שחייבו שעות רבות, בעמל רוויות...  וכדי לעמוד בכל המחויבויות, נטלו מאיתנו את רוב הזכויות.

עם כל הגודש, לא הותירו לנו מעט חופש...

חששתי מהאיומים ומהכישלונות ועם הפחד היה לי קשה לחיות.

אסור לתת לפחד לנצח! אין מנוס, אתמלא בעוז, אתמודד ואצליח ואוכיח, שיש לי פוטנציאל ואותו אנצל, על כל הקשיים אתגבר ומהר...

אני פה ואני לכאן שייכת, ואין לי מכאן לאן ללכת....

יום אחד נכנסה המורה לקצרנות והתחילה להכתיב בקצב הסילון, וכך גם המורה לכתיבה במכונה, שביקשה שנדפיס ב"שיטה עיוורת", בזמן קצר, טקסט ארוך לתפארת.

אללי, זה שיגעון ולא בא בחשבון...

נידונתי לכישלון...

אֵלו מקצועות שלא למדנו מעולם והמורים חייבים לרדת מהסולם... אסור לנו לשתוק, חייבים להשמיע קול, כדי שבית הספר את העול שוב ישקול...

אין מנוס, אני הקטנה, עלה נידף ברוח, לא אשקוט ולא אנוח, ולא אמתין לנס, את מותניי אני חייבת לשנס, עליי אל המנהל להיכנס...

למרות שהמנהל לא נראה אדם חומל, ועל כולם אימה הִטיל, והוא עלול לזרוק אותי מחדרו כמו טיל, קבעתי איתו פגישה, מה יש לי להפסיד, לדבר איתו על הדרישות ההזיות, שמדי יום עלינו נוחתות מכות וחונקות...

ומי שהפחיד – גילה הבנה והקשיב רוב קשב, וקשה להאמין, שמיד הסיר את העצב. וציווה על המורים להאט את הקצב...

הרגשתי טוב, שהיה לי העוז, צדק לדרוש, לא לשתוק, ולהפוך את המר למתוק.

גיליתי שבתוך המנהל הקשוח, יש גם לב ושאר רוח...

וכשהוא אותי גילה, זכיתי ממנו לתהילה...

סיום הלימודים

לדיראון עולם את השנה הזו אזכור, איך הלימודים הפכו ללענה ולמרור, לילות בלי שינה, פחדים ומוראות, שפרעו בנשמתי פרעות נוראות.

אני חייבת להודות, שלמדנו הרבה מאוד, וזכינו עולמות חדשים לגלות. ולא הבנו איזה משמעות יש לכל זה במציאות...

השנה הגיעה לקיצה, אני עייפה ורצוצה. קיבלתי תעודה שמעידה, שנתתי את הנשמה ועמדתי בהצלחה בכל משימה. רכשתי מקצוע, אתחיל לעבוד, אתקדם וארוויח, אצא לבלות,

אנשום ואגשים משאלות.

לימים, כמורה בתיכון, חינכתי תלמידים המון, ועשיתי הכל כדי שהמעבר מ"חטיבת הביניים" לא יהיה קשה ומאיים. וכשראיתי תלמיד חרד, נשבר לי הלב. חזרו אליי הפחד והכאב, שטרפו את נעוריי, ועשיתי כל שלאל ידיי, שאיש לא יחשוש מפניי.

חנה סמוכה מושיוב

* * *

יורם וולמן

"אשכרה דירה"

סיפור קצר מהחיים

זכורים לי הימים כשהשמחה על פריצת הדרך עם שכנינו הרקיעה שחקים ונחתמה על המדשאות בבית הלבן בנוכחות אנשים מאד נכבדים. אבל כאן, בארץ, החיים האפורים נמשכו כרגיל עד עצם היום הזה ממש.

לפני יומיים, ביום שלישי מוקדם בבוקר, אני עדיין במיטה, צילצל לי ייבגני, דייר המשנה ששכר את הדירה הקטנה שלי בגבעתיים, ירושה של הוריי המנוחים, והודיע לי די במפתיע, שהוא ובת הזוג שלו, לאריסה, עומדים לסיים את חוזה השכירות עכשיו, זאת אומרת בעוד שבועיים, ושהם נוסעים לאיזה תקופה לרוסיה.

הוא באמת הפתיע אותי. החוזה אמור היה להסתיים רק בעוד ארבעה חודשים ואני בניתי הרבה על ההכנסה משכר הדירה שהיתה אמורה להיכנס לחשבון הבנק שלי כדי שאוכל להמשיך ולשלם את המשכנתא הארורה שאין לה סוף בשביל הדירה למשתכן, ולהפיג את החששות של יעלי בת זוגי, ובשביל עוד הוצאות לבית שאך פעם אינן נגמרות. סוף סוף זכיתי במשהו...

אמרתי לייבגני מה שאמרתי וטרקתי את הטלפון. הרגשתי די מבואס. לקחתי הרבה אוויר והצתתי סיגריה. אני לא יכול לומר שנרגעתי גם אחרי שעה. מה יכולתי לומר לו לייבגני? הרי היה בחוזה שלנו אותו סעיף מוכר שמאפשר לדייר השוכר לצאת מתי שירצה אבל שיתריע על כך שבועיים מראש... בסדר, זה מה שהוא עושה ומקיים את דרישת החוזה, אבל הפסד הכנסה של ארבעה חודשים זה יותר מדי. פלטתי קללה. כך קרה גם עם הדיירים הקודמים שלי, זוג צעיר מהעלייה האתיופית שעזבו פתאום והשאירו לי דירה שלא נדע, סליחה על הביטוי. לא שיש לי משהו נגד האתיופים. וגם עם אלו שקדמו להם, שני קיבוצניקים מהצפון, שני באלאגניסטים מהסרטים. אין מזל לדירה הזו.

לא רציתי למסור את עניין השכרת הדירה למתווך שלי, שינסה לתחמן ולנדנד ולבקש ממני שכר טירחה או למשוך את העניין זמן רב מדי. לכן עשיתי הכל בעצמי. במיוחד רציתי לבחור בעצמי שוכר ולהסתכל לו בלבן שבעיניים כשהוא מספר לי על התוכניות שלו ושלא יאכזב אותי כמו אלו הקודמים.

לא היתה לי ברירה: גייסתי את שמעון השיפוצניק המיומן, שאחי המליץ עליו, כדי שיתקן מה שצריך, שיחליף ברז דולף באמבטיה ושיצבע את התקרה המתקלפת הלחה במטבח בגלל צינור שנסדק אצל השכן מלמעלה, שיחליף את התריס בסלון ולבסוף שיצבע מחדש את הסלון כדי להכין את הדירה להשכרה לדיירים החדשים.

אחר כך, ממש לקראת סיום השיפוצים, תליתי מודעות על גזעי העצים ועל הלוחות המיועדים לכך במכללות שבאזור ופרסמתי גם באתרי ה"הומלס" ו"יד שניה"ף והמתנתי.

הטלפונים הרבים לא איחרו לצלצל אך רק מעט מעוניינים הגיעו לבדוק את הדירה, וכך עברו ימים שהצטברו לשבועות וההמתנה היתה די מבאסת. כדי להראות את הדירה שיניתי לא פעם את התוכניות שלי שנקבעו מראש, נתקעתי בפקקי תנועה עמוסים של שעות אחרי הצהריים, איזה עצבים! – לעיתים באתי לדירה אפילו בשעות הערב המאוחרות, וכל זאת כדי לא להחמיץ כל הזדמנות שהיא ולסגור סוף סוף חוזה עם השוכר. ואומנם מפעם לפעם הגיחו סטודנט או זוג סטודנטים או סתם זוג צעיר ותפרן, רחרחו פה ושם, מישהו אמר שהוא רק בא להתרשם והיו שאמרו שהם מעוניינים אבל לא חזרו יותר.

מה אומר? התחיל להישבר לי מכל העניין וכמעט שהתייאשתי וחשבתי לחזור למתווך שלי. זה היה ממש בזבוז זמן יקר. הייתי בדירה להשכרה כבר שלושה חודשים ועדיין לא שיחק לי המזל.

עוד צלצול בטלפון. נשמתי עמוק והרמתי את השפופרת. מהצד השני של הקו נשמע קולו של גבר צעיר.

"זה  בקשר לדירה. היא להשכרה, כן ?"

"כן."

"איפה הדירה נמצאת, איפה?"

"ברחוב קטן ושקט על יד בנק הפועלים, הסניף המרכזי. אתה מכיר את העיר?"

"כן, בטח, אני גרתי שם פעם."

"אם אתה רוצה לראות את הדירה אז אתה מוזמן עכשיו. זה בבית מיספר שלוש-עשרה, דירה חמש. ואיפה אתה גר?"

"מי, אני? אה, אני גר רחוק מכאן, על יד התחנה המרכזית, על המסעדה."

"סליחה שאני שואל, למה אתה רוצה להחליף, לא טוב שמה איפה שאתה גר? רק רגע בבקשה, אמרת לי שאתה גר על המסעדה? מה זה על המסעדה?" 

"אני יגיד לך, יש שם חדר בקומה למעלה איפה שהמחסן של ירקות והמנהל שלי סידר לי שאני יושן שם..."

"אה, אני מבין ו..."

הבחור דיבר בשטף ובהתרגשות, ובקושי הצלחתי להשחיל מילה. "אני עובד בתור טבח במסעדה ואני רוצה לגור יותר קרוף למסעדה בשביל להתחיל מוקדם בבוקר. ככה יותר טוף, אני חושף."

"אתה צריך את הדירה בשבילך לבד או בשביל זוג, אתה זוג?"

"לא, לא. אני לבד. בסוף שבוע אני נוסע לכפר שלי וחוזר ביום שבת בערב שאני יוכל לקום מוקדם בבוקר להתחיל את העבודה. ככה אני סגרתי עם המנהל שלי, במסעדה, אתה מבין אותי?"

"כן. כמה אתה רוצה בשביל הדירה?"

"אלף דולר. אני צריך ממך גם שטר ערבות. זה בסדר? אתה יכול לשלם?"

"כן, אין לי בעייה."

"מי יחתום לך על השטר? אבא שלך יכול?"

"אני חושף שזה ביסדר. אבא שלי לא יכול כי הוא בועל בחקלאות אבל המנהל שלי במסעדה אומר הוא משלם מה שצריך, הכול, אל תדאג. אני לוקח הדירה ואני ישמור אותה משהו משהו ואתה תבוא במסעדה שלנו, בטח אתה מכיר אותנו, ואני מכין לך חומוס כזה בחינם, אחלה חומוס, משהו, משהו... אז אני יכול לבוא עכשיו לראות את הדירה?"

"אה, תראה, תן לי לחשוב. אני הבטחתי את הדירה לבן של אחי ואני מחכה לתשובה שלו."

"כמה הוא משלם, הבחור הזה?"

"הוא עוד לא ראה את הדירה אבל יכול לשלם תשע מאות. אני הבטחתי לו,  אתה מבין?... תגיד לי, איך קוראים לך, ככה, כדי שאני אדע."

"קוראים לי אבי."

"אבי? אמרת אבי? אה, אבי, בטח. יפה. אתה נשמע לי רציני ונחמד אני מבטיח שאטלפן אליך מחר. נהיה בקשר."

למחרת בבוקר היו עוד כמה צלצולים: עוד שני זוגות של סטודנטים באו, רחרחו פה ושם, שאלו ונעלמו לי. אבל אחרי הצהריים חיכיתי לאישה אחת עם מבטא רוסי שהבטיחה שתבוא בשעה ארבע בדיוק בדיוק. אהבתי את הבדיוק בדיוק שלה. מהשאלות ששאלה אותו ומהבטח שלה לבקשות שלי התחלתי להרגיש שהנה המזל משחק לי והסוף לבאסה.

מרוב מתח הרגשתי לחץ בגרון ואז ברבע לפני ארבע נכנסתי למטבח ושמתי את הפינג'אן עם המים והקפה והסוכר על להבת הגז הקטנה של הכיריים ובדיוק בשנייה שלחצתי על המצת נשמעה התפוצצות עזה שרעידה את כל האזור...

המום לשנייה חשבתי שבלון הגז שבחצר אולי התפוצץ אבל כשנשמעו צרחות הסירנות הרחוקות מכל עבר הבנתי שהאירוע אינו אצלנו בבניין אבל קרוב. מישהו מהשכנים המבוהלים שנאספו בחדר המדרגות צעק שזה בטח עוד אוטובוס שהתפוצץ עם הנוסעים שלו, וזכה להסכמה קולנית של עוד שכנים. 

"הכול בגלל אוסלו," צעק במרירות אחד השכנים. אחר פתח את הרדיו והגביר את הקול: הקריין בישר שאכן אוטובוס מיספר 64 התפוצץ ונשרף כולו ושיש נפגעים רבים. כוחות ההצלה כבר שם ומטפלים בנפגעים.

הגברת הרוסייה שלי לא הגיעה וחשדתי שנפגעה בפיצוץ שהיה כה קרוב. כשחדר המדרגות התרוקן לאיטו מהשכנים, לא מצאתי סיבה להמשיך ולחכות שם בסביבה עוינת כל כך, ואחרי שנעלתי את התריסים ועמדתי לפתוח את הדלת ולחזור הביתה, ממש אז – צלצל פעמון הכניסה.

גבר צעיר לבוש בגדים ישנים ולראשו כובע מצחייה שהסתיר מחצית מפניו עמד בפתח והביט ברצפה.

לאט לאט הרים את פניו וראיתי שאינו מגולח. הסתכלתי בו טוב טוב אולי בכל זאת איזכר בו, אבל לא, לא היה מוכר לי.

"באת בשביל הדירה?" שאלתי.

"כן."

"אתה כבר היית כאן קודם?"

"לא."

"אני לא זוכר שקבעת איתי פגישה כאן,"  אמרתי לצעיר.

"לא, לא קבעתי,"  אמר בעל כובע המצחייה בהכנעה.

"אז איך ידעת שאני כאן?" התפלאתי.

היתה שתיקה קלה.

"אתה אמרת לי," אמר הצעיר בשקט.

"אני אמרתי לך? אבל אני לא זוכר אותך. מצטער," אמרתי לו, "אני ממהר הביתה, בדרך לבית הכנסת לתפילה, אולי תפילה תעזור לי למצוא שוכר."

"אני אבי מהמסעדה, אתה מפין?"

 הזדקפתי מיד.

"כן? זה באמת אתה, אבי? עכשיו אני מבין."

הבטנו אחד בשני והצעיר הסתכל על הרצפה מפעם לפעם.

"תראה," אמרתי לו, "אני חושב שכדאי שתסתלק הביתה לכפר שלך כי אם המשטרה תראה אותך מסתובב כאן היא תעצור אותך ואולי מישהו מהדיירים יפגע בך. נהרגו כאן אנשים. אתה מבין?"

"בטח אני מפין," הצעיר ענה ובעיניו הכרת תודה, "אבל אני לא עשיתי משהו רע, רק הלכתי לעירייה לברר משהו ואני חוזר ורואה את כל הבאלאגאן וכל המסעדה הרוסה טוטאל..."

הוא ספק את כפות ידיו זו בזו פעמיים ושלוש כדי להדגש את ההרס.

"אתה הלכת לעירייה, אתה אומר?" הייתי מאוד ספקן. 

"בחיי, תאמין לי." בקולו של אבי נשמע צליל של תחנון.

"טוב, אבל מה אתה רוצה ממני?" שאלתי, "אני לא חושב שאני יכול להשכיר לך את הדירה עכשיו, אחרי הפיצוץ."

"אני מפין," ענה אבי, "אבל כל הדברים שלי נשארו במסעדה, כל הדברים, אתה מפין, עכשיו אין מסעדה ואין לי כלום, אתה מפין?"

"כן אני מבין. למה אתה לא מבקש עזרה מהמנהל שלך במסעדה?"

"אני לא יכול, אני חושף הוא אולי הוא מת בפיגוע, אני חושף, ואני מפחד ללכת לשם עכשיו."

"תראה, אני נותן לך שלושים שקלים ולוקח אותך עכשיו במכונית שלי לתחנה המרכזית ואתה נוסע לבית של הדוד שלך – יש לך דוד במקום אחר? – כי השב"כ יבקר אותך בבית שלך בעוד חמש דקות. ומחר בבוקר תצלצל למנהל שלך, אם הוא חי, שלא ידאג לך. תהיה איתי בקשר ושאלוהים יעזור לכולנו."

למחרת בשעה שמונה בבוקר צלצל הטלפון ומן הצד שני דיברה האישה הרוסייה. היא התנצלה שלא הגיעה לפגישה, שהייתה כבר קרובה מאוד לדירה כאשר שמעה את ההתפוצצות ושהמשטרה הקיפה את האזור כולו ולא איפשרה לקהל לעבור. לכן חזרה הביתה. אני מדבר איתה אבל שומע צלצול נוסף ברקע ומיספר טלפון הופיע על המסך. התכופפתי אל הצג. המיספר היה מוכר לי והמשכתי בשיחה עם האישה הרוסייה.

"אני יכולה להגיע כל רגע אבל האם הדירה עדיין פנויה להשכרה?" היא שאלה.

היה לי מזל: מיספר הטלפון של המצלצל חזר והופיע על הצג עוד חמש פעמים, והתפללתי שהרוסייה שלי תבוא קודם.

כעבור שעה קלה היא באה, הסתכלתי לה בלבן של העיניים וחתמתי איתה על חוזה השכירות.

סוף

יורם וולמן

* * *

יהודה גור-אריה

הערות שוליים [134]

הגיגים קלים על נושאים כבדים

שר המשקים

שר לביטחון הבנייה

ושוב ושוב ושוב: הרוגים באתרי הבנייה. האחרונים – ארבעה פועלים  ביחד, שנפלו מעגורן שקרס באתר בנייה ביבנה. ומיד אחריהם, אחד נוסף, באתר בנייה בבני-ברק – 21 הרוגים מתחילת השנה. מחריד! וזו הרי לא גזירה מהשמיים. זה מעשה, נכון יותר מחדל, של בני-אדם, יזמי נדל"ן, קבלנים, מהנדסים, בעלי עגורנים, מפקחי בנייה, שברשלנות פושעת גורמים למוות מיותר של פועלים. והשלטונות והממשלה והממונים והאחראים בתחום הבנייה, איש מהם לא מפסיק את ההפקרות הזאת. גם מחדל זה הוא בבחינת רשלנות פושעת. כמה פועלים נהרגו בקדנציה של שר השיכון הנוכחי? האם אין לו אחריות מיניסטריאלית לתאונות הקטלניות בענף הבנייה? [ולתאונות הדרכים המרובות בכבישים אין אחריות מיניסטריאלית של שר התחבורה?]

רצוי שבממשלה שתקום במהרה בימינו, אם תקום, ימונה שר מיוחד לביטחון הבנייה, איש חזק ותקיף, "בולדוזר", שיפסיק אחת ולתמיד את ההפקרות הנוראה הזאת של בעלי אתרי הבנייה והאחראים על העבודה בהם.

והאמצעים? משפטיים, של החמרת הענישה על האשמים, בדומה  לנהגים שגורמים לתאונות קטלניות והורגים עוברים-ושבים בדרך, ובתי המשפט מרשיעים אותם וגוזרים עליהם עונשים של שנים בבית-סוהר, ובנושא הבנייה, הפסקת העבודה באתרים מסוכנים אלה לזמן ארוך. ויש לגייס מיד מאות מפקחי-בנייה, לא כמה עשרות בלבד, בכמות שיתפרסו על כל אלפי אתרי הבנייה בארץ ויפקחו עליהם מבחינת בטיחות העובדים. מי האיש?

ולא אתפלא אם הארצות ששולחות את אזרחיהן לעבוד בבנייה אצלנו – סין, מולדביה, וכן גם מהרש"פ ומארצות אחרות, יאסרו על אזרחיהן לבוא לכאן, ובכך לשמור על חייהם.

רק סין יכולה להמשיך ולשלוח אלינו – פושעים, נידונים למוות...

דליפת גז במפרץ חיפה

דליפת גז באיזור מפרץ חיפה מסכנת מאות אלפי תושבים. עד מתי? לסגור!

ח"כי "הנכבה"

מובן וטבעי שאזרחי ישראל הערבים מציינים את יום העצמאות שלנו כ"יום הנכבה" שלהם. הם כמובן, מאשימים את  ישראל באסונם זה. אבל הם מתעלמים מכך שאבות-אבותיהם, בהנהגת מנהיגיהם קצרי-הרואי, הובסו במלחמה שהכריזו על מדינת ישראל בת-יומה, שקמה על חלק קטן ביותר של ארץ-ישראל, לפי החלטת האו"ם, והם נקטו בגישה של "הכול או לא כלום" וזכו ב"כלום", ולא הקימו להם מדינה לצד ישראל.

האם קם בקרב הערבים הפלסטינים ולו גם חוקר אחד, היסטוריון, סופר, עיתונאי, פוליטיקאי, שיודה: טעינו. מנהיגינו טעו, והם הביאו עלינו את האסון הזה, הנכבה.

אך מלבד זאת, נשאלת שאלה נוספת: 10 נציגים ערביים, היושבים בכנסת ישראל, בפרלמנט של מדינת היהודים, נהנים ממנעמי בית-הנבחרים הדמוקרטי של היהודים, האין הם בוגדים בשולחיהם ומשתפים פעולה עם תושבי ישראל, צאצאיהם של היהודים, מחוללי הנכבה לפי תפיסתם?

הח"כים הללו זועמים ובוכים על מר גורלם של אחיהם, שחיים במדינה דמוקרטית, חופשית, פורחת, כאזרחים שווי-זכויות [כמעט], אך לא תחת דגל פלסטיני, שאותו שמטו ב-1948 והחמיצו את העצמאות שלהם, שיכלה לחגוג יחד איתנו 71 שנה. 

סודות המקלט החסר

בטלוויזיה מתפרסמת  סידרה של אלון בן-דוד, הפרשן הצבאי של ערוץ 13, על אֵימי מלחמת לבנון עתידית, נגד חיזבאללה, אם תפרוץ חלילה. בפרק הפתיחה מדובר על חוסר מיגון בקרב חלק גדול של תושבי הערים, וזה מדאיג מאוד.

אך זה גם מרגיז שמפרסמים זאת בגלוי לעיניהם של האויבים תאבי הדעת מה שקורה אצלנו. לפי מה שלמדנו פעם באמ"ן, וזו גם דעתי האישית, מה שלא נאמר בפירוש, בפומבי, כאילו לא קיים. וצר שבעניינים אלה של ביטחון, מפטפטים יותר מדי, מצלמים ומגלים לעין-כל, דברים שהשתיקה יפה להם. ולא חשוב שהאוייב יודע את רוב הדברים. אך מדוע לאשר להם זאת במו-פינו, או במצלמת הטלוויזיה?

כמובן, הצנזורה אישרה. כלומר איש אחראי כלשהו בצנזורה אישר את השידור. ואולי הוא טעה בשיקול-דעתו? 

צרפת – יהודי מאחורי אבן

איגרת לאחיי המוסלמים בצרפת.

רמדאן כרים וברכת אללה עליכם, ערבים-מוסלמים, אחיי בני-עמי.

התנכלות ליהודים, ואפילו רציחתם, היא אמנם מצווה מן הקוראן. ראה: הו מוסלמי, הו עבד אללה, יש יהודי מתחבא מאחורי סלע. בוא והרגהו. (סורה 2, בשורת הפרה).

וזו לא רק מצווה דתית בלבד, אלא גם מצווה לאומית, להשמיד את אלה שגזלו את אדמתנו ושולטים בארצנו ככובשים אכזריים, אותם, או את אחיהם בני-עמם היושבים בצרפת ובכל העולם. וזה גם פורקן לשנאה ליהודי באשר הוא יהודי, שנאה היוצאת מן הלב.

אך במקרה דנן בצרפת, מעשים אלה שלכם, שאהידים-גיבורים, שכרם יוצא בהפסדם. על כל יהודי שנרצח בצרפת, קמים עשרה מהם ובורחים לישראל הארורה, מדינת היהודים, כאן הם מרגישים בטוח, והם מחזקים בכך את כוחה בכל התחומים.

וכך גם באירופה כולה.

אז צריך לחפש דרכים אחרות להתנכל ליהודים בכל מקום בעולם. יש לתת את הדעת על כך.

אינשאללה.

עבד חוסיין אבו עמאר

אל חליל, פלסטין הכבושה

מיספר השרים

כיוון שהממשלה והכנסת הנוכחית, היוצאת, עומדת לבטל את ההגבלה על מיספר השרים וסגני השרים בממשלה הבאה, מה ימנע מראש-הממשלה המיועד, המרכיב את הקואליציה, למַנות שרים כמספר חברי הכנסת הכלולים בקואליציה:  65-63-61-60?

וכמובן, ימונו גם שר המשקים  ושר האופים ושר הטבחים.

בתיאבון!

יהודה גור-אריה

* * *

מנחם רהט

נא להכיר: מפלגת המרכז האמיתית

במו"מ הקואליציוני מתחדדת סרבנות הליכוד מול דרישות טריוויאליות של נציגי איחוד הימין, וגוברת התחושה שהליכוד הפך סופית למפלגת המרכז האמיתית של ישראל

פעמים רבות התריע טור זה, בפני נאמני ארץ ישראל וההתיישבות, שהליכוד איננו באמת ימין. שמדובר רק במעשה התחזות לימין, מצידן של ממשלות הליכוד בראשות נתניהו, שתוקעות מקלות בחזון ההתיישבות ובאידיאל שלימות הארץ, באמצעות הקפאת הבנייה בירושלים ובהתיישבות, איסור גורף על הקמת יישובים חדשים, התעלמות מופגנת מהפרות הבנייה של הערבים לעומת הששון-אלי-קרב להחרבת בתי יהודים בודדים והתנחלויות על קירבן. והרשימה עוד ארוכה כאורך הגלות.

במערכת הבחירות ניסה הליכוד לטשטש ולבלבל את המצביע, לעבוד עליו בעיניים. תועמלניו נופפו בחוטובלים ובאלקינים, וטענו ברוב חוצפה שרק הליכוד מייצג את נאמני ארץ ישראל (ובכך סיכלו את הסיכוי לחיזוק חיוני של המחנה הלאומי בעוד 4 מנדטי בנט-שקד שאבדו). למרבה הצער, הרבה 'אידיוטים שימושיים' תמימים נפלו שוב בפח יקוש הזה.

עכשיו, לאחר הבחירות, משהוסרו המסיכות, נחשפת האמת. מסתבר שהים הוא אותו ים והליכוד אותו ליכוד. לא זז במילימטר ימינה. נשאר במרכז. מפלגת מרכז במסווה של ימין. 

פרצופה האמיתי נחשף במהלך המו"מ השקט עם איחוד מפלגות הימין בדרך לקואליציה הבאה. הנושאים והנותנים מטעם איחוד הימין, נדהמו מעמדות הליכוד בסוגיות האידיאולוגיות. הדברים טרם נחשפו ברבים. שותפי המו"מ עדיין מעדיפים מצג שווא של 'הכול בסדר'. אבל מתוך 'הצנטרום' של המו"מ נודע שנציגי הימין נדהמו מדי פעם מחדש ומצאו עצמם פעורי פה מול הסרבנות, אפילו בנושאים טריווייאלים. "לפעמים דימינו שמולנו יושבים נציגי העבודה או כחול-לבן ולא נציגי הליכוד," אמרו.

ולמען הסר ספק, הסירובים הליכודיים לא עסקו בתיק המשפטים, אלא רק בנושאים שנחשבו דרישות מינימום, במשקפיים של המחנה הלאומי.

נציגי הימין העריכו מראש, שהליכוד ידחה דרישות 'כבדות'. למשל, הטלת ריבונות ישראלית מלאה על הר הבית. או חיבור מעלה אדומים לירושלים ע"י בניה בשטח E. או חידוש הבנייה המוקפאת בהר חומה ובגבעת המטוס. מצד שני, היו גם עניינים טריוויאליים, סוג של דרישות מינימום, שהמתדיינים מצידו של איחוד הימין העריכו שיתקבלו מיד, ובחיבוק חם.

ולא היא. גם בנושאים אלה הליכוד גרר רגליים. למשל הסדרת המאחזים. לכאורה הליכוד בעד. שהרי כבר במאי 2017 הקימה ממשלת נתניהו צוות מיוחד שיסדיר מעמדם של המאחזים על מנת שיושביהם יקבלו שירותים נורמליים מן המדינה ולא יהיו אזרחים סוג ד'. הנושא צלח אז את ועדת השרים לחקיקה ועבר קריאה טרומית בכנסת. אלא שהבחירות הגיעו והמהלך הוקפא. עכשיו מסתבר שהליכוד מסרב לעסוק בנושא, שבעבר לא היה לגביו שום סימן שאלה. מפלגת מרכז כבר אמרנו?

שטחי C: מסתבר שהרש"פ בסיוע האנטישמיות האירופית משתלטים על שטחי C, בעזות מצח בל תתואר. הרש"פ בונה ללא היתרים ורישיונות, מניחה תשתיות ואפילו מבצעת רישום בטאבו הפלשתיני של קרקעות בשטחי C. גניבת קרקעות חצופה, שוד לאור היום, מעמדת התרסה ובוז כלפי ההסכמים עם ישראל.

החוצפה הפלשתינית חסרת הגבולות הגיעה עד כדי כך, שאפילו המינהל האזרחי, שאינו חובב רעיון א"י השלימה, העלה בעייה זו, והציע להשתלט מחדש על שטחי C, ע"י תפיסת אדמות מרעה, עבודות ייעור וצעדים סמליים אחרים.

הבקשה במו"מ הקואליציוני היתה איפוא מינימליסטית: לאמץ את הצעת המינהל האזרחי ולחדול מהפקרת שטחי C. זה הכול.

אבל הליכוד השיב בלאו מוחלט. "זה קשה מדינית," הסבירו נציגי מדיניות חוסר האונים ואפס המעשה.

מפלגת מרכז כבר אמרנו?

בקשה נוספת שנדחתה – איושו מחדש של היישוב חומש בצפון השומרון, שהוחרב במסגרת ההתנתקות, או אפילו התרת כניסת ישראלים לשטח.

המענה – נייט. אף שנדמה היה שכאן אין בעייה: השטח ממילא נתון לשליטה ביטחונית ישראלית, והליכוד עצמו הוכיח בכנסת הקודמת את רצונו ביישום רעיון זה, כאשר קבוצה גדולה מח"כיו, כולל היו"ר אדלשטיין ואפילו הח"כ המתון מדינית דוד ביטן, עלתה לחומש וקראה ליישובו מחדש.

הפעם הטיל הליכוד וטו גם על זה. מפלגת מרכז, כבר אמרנו?

הגיעו הדברים לידי כך שבצוות המו"מ של איחוד הימין, החלו לחשוד שההתנגדות העיקשת למסור את תיק המשפטים לאיחוד הימין, היתה סוג של עז שהועלתה בכוונה על שולחן המו"מ, על מנת לחלץ מהימין ויתורים בסוגיות אלה ואחרות, ברוח "קחו את המשפטים ועזבו את כל השאר."

מפלגת מרכז כבר אמרנו?

  מנחם רהט

* * *

אהוד בן עזר

ספרי דורות קודמים

פרסום חוזר בסדר אלפא-ביתי של המדור השבועי

שהתפרסם במשך שנים רבות במוסף "ספרות ותרבות" של עיתון "הארץ"

עם תמונות הסופרים

"הדסה"

למשה סמילנסקי

1934

פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 25.6.1971.

לפני 48 שנים

ברומן האוטוביוגראפי "בערבה", הפותח סדרת רומנים ארץ-ישראליים שהחל משה סמילנסקי לפרסם בשנות הארבעים [למאה ה-20], מספר המחבר על ימיו הראשונים בחדרה, המושבה שבה התיישב לראשונה בארץ.

הוא מספר על חווייה בעלת השפעה מכרעת העוברת על גיבורו ובן-דמותו יהודה. באחת השבתות הוא הולך לטייל לבדו בסביבות חדרה, בגבעות-החול אשר בסביבת נחל חדרה. מתוך החול צף לקראתו בדווי פראי, ציציות-שיער פראיות פורצות מכל עברי כפייתו, העבאייה השחורה מתבדרת באוויר, וסוסתו הפראית מגמאת את החול תחתיה.

יהודה עומד ונהנה ממראה עיניו – "אותה שעה אהב את הפרא אשר לפניו" (עמ' 169). ואולם הרוכב, העובר על פניו במרוצה, חוזר, ומעליבו: "קום, י-יהודי, עמוד!... קום! אני מצווה! לך לך מפה, הגם את המקום הזה תאמרו לרשת?" (עמ' 170).

וכשיהודה עונה לו באומץ: "לך, לך... הנני על אדמתנו!" – מצליף הערבי על ראשו של יהודה במקל לח, ודוהר ממנו והלאה.

מיום שגדל יהודה לא הוכה בידי איש, והנה פה, על אדמתו, הוכה בפעם הראשונה. הוא רץ בחימה עיוורת אחר הרוכב, עד שנפל על פניו ארצה, ו"בכי מר, כבכי ילד, פרץ מפיו." (עמ' 170).

המקרה, שאירע כנראה בשנה הראשונה לייסוד חדרה, השפיע מאוד על סמילנסקי, והוא מספר עליו לראשונה לאחר כעשרים שנה, ברומן מימי העלייה השנייה, "הדסה", שנכתב בשנת תרע"א, 1911. המושבה המתוארת ברומאן "גבעה" שמה, ומזכירה היא לא במעט את המושבה שבה ישב סמילנסקי – רחובות.

קפלן, המתון שבין מנהיגי הפועלים במושבה, חוזר מביקור ביפו. על דרכו צץ פתאום בדווי רכוב על סוס, עטוף בעבאייה שחורה, הדורש את כספו. הוא מצליף על פניו של קפלן, על עורפו וראשו. קפלן מתנפל על הרוכב, נושך את רגלו ומוכה שוב. בהתעוררו לאחר זמן הוא המום:

"להכותו כאן, בארצו, צעדים אחדים ממושבתו? הוא שכח את כאבו הגופני, נפל ארצה והליט פניו בחול. קול בכי מר פרץ מפיו. כילד בכה, התייפח... הוא הרגיש את עצמו כאילו רקקו בפניו, כאילו פשטו את בגדיו מעליו והוציאוהו ערום החוצה..." (עמ' 90).

הרומן "הדסה" נכתב, כמצויין בסופו, בשנת תרע"א, [1911],  היא השנה שבה פירסם ברנר את סיפורו הארץ-ישראלי הידוע "מכאן ומכאן". גם אצל ברנר מסופר על התנפלות, וכיצד מתגבר פרש ערבי באפס-יד על שני יהודים, ודוקר למוות אחד מהם, המורה-הגיבן, בנו של אריה לפידות.

ברנר היה קודר ופסימי ביחסו לערבים, וכמעט שלא האמין ביחסי אהבה ושלום בין שני העמים. סמילנסקי החל לכתוב כבר ב-1906 את סיפוריו הידועים מחיי "בני ערב" בחתימת חווג'ה מוסה. סיפורים אלה רוויים רומנטיקה, הומאניזם וניסיון להבין לנפשו של בן העם השכן. המכה שהוכה סמילנסקי בצעירותו, על חולות חדרה, לא עשתה אותו פסימי ושונא-ערבים כברנר.

סמילנסקי היה אדם תמים יותר בכתיבתו, ולכן אופטימי, ומאמין בפתרון פוליטי ל"שאלה הערבית" בדרכי שלום ובתבונה. ברנר לעג כבר באותה שנה, לסיפוריו הרומנטיים של סמילנסקי:

"יכול הוא חווג'ה מוסה לכתוב 'מחיי-הערבים' כנפשו שבעו – אני ביישוב היהודי קא עסקינן." (מתוך "הז'אנר הארץ-ישראלי ואביזריהו". תרע"א. "הפועל הצעיר". כל כתבי י.ח. ברנר. כרך ב', עמ' 268. הוצאת הקיבוץ המאוחד).

"הדסה", רומן מימי העלייה השנייה, עוסק בעיקר ביחסי איכרים ופועלים. אביה של הדסה, ר' פנחס, מי שהיה פועל בימי העלייה הראשונה, "סרח" והתאכר, עומד עתה בראש ועד המושבה. הדסה נמשכת כמובן אחר הפועלים, המביאים תרבות, חיים ונעורים למושבה, וגם עורכים הצגות תיאטרון.

סופה של הדסה שבשל קפלן, אהובהּ, היא עוזבת את המושבה ודוחה את אוהבה ורעהּ-מנוער, בן-המושבה, עמנואל.

בדרך-כלל, התיאורים כאן רומנטיים, כל הלילה עוסקים הפועלים בריקודים ובנאומים, ועם בוקר, בהתנשא מעל ההרים השמש הגדולה והאדומה, יוצא כל הקהל בשמחה אל העבודה בשדה, הגברים עם המעדרים – והנערות – בסלים על שכמן.

ההתבוננות במציאות החברתית והלאומית פקוחה מאוד, אם כי אין בה מן המעמקים והמרירות של ברנר. שלוש דמויות מרכזיות בחיי הפועלים: ר' ישראל, בן דמות לא"ד גורדון, שהעבודה ושינוי העם הם דתו. ברודסקי, הסוציאליסט הקנאי שבא לארץ כדי לעורר מלחמת-מעמדות נוסח הרבולוציונרים ברוסיה. וכנגדו קפלן, עסקן הפועלים המתון. הפרובלמטיקה החברתית-הלאומית מזכירה ויכוח דומה, העתיד להופיע לאחר כארבעים שנה ב"תחת השמש" למשה שמיר (כשאותה מושבה משמשת, כמדומה, זירה לסיפור).

ברודסקי איתן בדעתו "שאין מקום לשום יחוסים של חיבה בין שני מעמדות נבדלים זה מזה, שהם נלחמים זה בזה ואויבים זה לזה." (עמ' 45). לדעתו, יש להילחם באיכרים באמצעות שביתות. וקפלן לועג: "שביתות של אנשים מחוסרי-עבודה!" (עמ' 49). ותשובתו של ברודסקי: "לעשות יד אחת עם אותם פועלים, העובדים במושבה מכבר." – "ואם אותם הפועלים הישנים נוכרים הם, בני לאום מתנגד לנו?..." – "ומה בכך? המומנט הלאומי אינו צריך להיות השליט בתוכנו... קודם כל אנו פרולטרים." (שם).

שעת המבחן מגיעה. הפועלים היהודיים מקבלים עבודת עקירת חילפה באדמה שרכשה המושבה לאחרונה. נותנים להם עבודה זו כי כיהודים וכאידיאליסטים לא יעזבוה אם תבוא התנפלות מצד השכנים. וההתנפלות אכן באה. הפועלים הערביים בורחים, ואילו היהודים, איכרים כפועלים, מתעקשים ונשארים.

בערב מתעוררים בלב אחד הפועלים, לוריה, רגשות של חרטה. "נפשי הומיה להם... פניהם היו כואבים כל-כך בשעה שפנו ללכת מאיתנו... נדמה לי, כאילו נגזל מהם דבר יקר וקדוש... ליבי נפל עליי... אמנון, כלום אי-אפשר שלא לנגוע בקרקע שלהם?..." (עמ' 84).

 בפי אמנון, בן-האיכרים, תשובה מעשית: במקום שלוש נפשות שמכלכלת כל יחידת-קרקע, תכלכל מעתה, בידי היהודים, עשר נפשות.

וקפלן, הפועל-המתון, מחרה-ומחזיק אחריו – אפילו אותם המוכשרים לספק מזון לעשרה, יהיו מוכרחים לקחת את כל המקום, ולדאוג לשלושה הנותרים לחיות עימם.

"אכזרית היא מלחמת-קיום זו," נאנח לוריה ומוסיף – "נמצא שאנו, הפועלים העברים, באים לדחוק עוד יותר את רגליהם של אלה שכבר נדחקו על-ידי אחינו האיכרים. הרכוש היהודי הרחיק את הבדואים [צ"ל הערבים – אב"ע] מעל אדמתם, והעבודה היהודית צריכה להרחיקם מעבודתם..." יש הרבה אכזריות במה שעשינו היום..." (עמ' 85-86).

עונה קפלן, המתון, המבין כי העניין העיקרי הוא המאבק הלאומי, ולא המעמדי: "אכזריות? אולי צדקת... אבל מה נעשה, ובכל חיי האדם נוטלת האכזריות מקום בראש? כל שינוי רדיקלי בחיים אינו נעשה אלא על-ידי אכזריות..." (שם).

ההתנפלות על קפלן מעוררת הדים. ברודסקי, שעוד קודם-לכן עקר מ"גבעה" ליפו, ונתחבר שם למהפכנית ממושקפת וגזוזת-שיער שבאה מרוסיה, מחליט כי הסיתו האיכרים את הערבים נגד הפועלים היהודים.

ואילו במושבה מתלוצצים: "האם הציע ברודסקי להקים באריקאדה נגד הערבים והבורז'ואים ביחד, או בהשתתפות הערבים נגד הבורז'ואים, שאינם מגינים בפני הערבים?"

אמנון, בן-האיכרים, מן ה"צעירים", הוא ידיד לקפלן. אמנון סבור ששורש השינאה בכך ש"במושבות הגדולות רגילים להכות את הערבים בלא צדק ובלא משפט... ואת המכה בלא צדק שונא הערבי..." אם כי נכון ש"הערבי בז למוכה..." ומבין רק את שפת הכוח.

קפלן הפצוע הוא גם המפוכח ביותר: "המנהג, שנוהגים הרבה מבני המושבות להתייחס אל הערבי כאל חצי-אדם, מנהג רע ומכוער הוא, ועלול להביא רעה על המושבות... אבל לא זוהי סיבת שנאתם של הערביים... הסיבה היא יותר עמוקה. הערבים שונאים אותנו כמו ששונא כל לאום את הלאום האחר הבא לתפוס מקום בתוכו... אפילו אם הלאום החדש מביא ברכה ללאום הישן, אין הדבר מחליש את שנאתו של זה האחרון." (עמ' 115).

מידת מתינותו של קפלן אינה  עומדת לו במאבקו עם חבורת "מחזיקי הדת" במושבה. אף שהעניין הלאומי כבר נתפס כאן כיסוד המאחד, מעבר ל"הבדלי מעמדות", חייב קפלן לצאת את המושבה, והסיבה – הפועלים, יחד עם צעירי המושבה, "חוטאים" בהצגת חזיון תיאטרון בימי הפסח, מעשה "חילוני" מובהק (שאגב גם לו יסוד בהיסטוריה היישובית). סמילנסקי אינו מסתיר את הרתיעה שמעורר בו הגורם המשמר – ר' זנויל, ראובלה ואחרים, "פורעי פרעות" למען כבוד הדת, ומתארם בלעג.

סופו של הסיפור סוף-טוב הוא, שהרי הדסה הולכת אחר קפלן, ועוזבת את בית אביה ה"בורז'ואי".

* משה סמילנסקי: "הדסה". כתבי משה סמילנסקי, כרך שני. סיפורים. התאחדות האיכרים בארץ-ישראל, ועד הנאמנים להוצאת כתבי משה סמילנסקי ליובל השישים. תל-אביב, תרצ"ד [1934]. 172 עמ'.

* * *

הספרייה המרכזית

בית יד לבנים

רח' המחתרת פינת ההגנה

רמת השרון

תעמולה סמויה במקרא

הרצאה עשירית בסדרה לשנת תשע"ט,

המרצה – ד"ר משה גרנות

מדוע הכתובים מרבים לפרט את קורות אבותיו של דויד?

מדוע סיפור פילגש בגבעה מרמז על קורותיו של שאול?

דף עזר יחולק למשתתפים.

ההרצאה מתקיימת באולם המחתרת

ביום ב', 3.6.2019 בשעה 17.30

בבית יד לבנים

הכניסה חופשית

* * *

אהוד בן עזר

המושבה שלי

בהוצאת "אסטרולוג" 2000

פרק ארבעים ושניים [ואחרון]

ליל ולפורגיוס שלי. חתונת רוחות המושבה עם רותי אהובתי הנצחית

השנים עוברות, רותי ואני עוזבים כל אחד בנפרד את ירושלים וחוזרים לגור במושבה, והמוזר מכל הוא שאני לבסוף כן מתחתן עם אהובת-ליבי והחתונה מתקיימת באולם של "בית האיכר", שהפך למפואר והיקר בכל אזור השרון, ואיזו חתונה! אני שובר את הכוס במכה ראשונה. שולחנות הסעודה גדושים כל טוב, בשרים ותפוזים, יונים ממולאות באורז ובצימוקים, וצימס של דלעת כמו במסיבה הבלתי-נשכחת שערך סקנדר אבול-באר'ל עם היוולדה של רותי "בתו". מאז, רק לנציב העליון סיר ארתור ווקופ נערכה במושבה מסיבה מפוארת שכזו. זה האולם שכאשר לפני שנים בא לנאום בו המנהיג הקומוניסטי שמואל מיקוניס עמדנו בשתי שורות, מהכניסה עד לרחוב, וחבטנו בו ובחבריו-למפלגה בקתות של טוריות.

על השולחנות ניצבים יינות "יקבי הירקון" מחנותו של שמרל כרמי ובקבוקי "ברנדי הפטרון" הנושאים תווית מיוחדת ליובל התשעים של שיח' איסאחק נורדאו, שנעתר ובא כאורח מצד משפחתי, וזאת חרף היריבות העתיקה עם חותני סקנדר אבול-באר'ל, שהחריפה מאז שסטר על לחיו של חותני. נורדאו מרבה לאכול בחתונתי בשר צלוי.

למוחרת בבוקר מוצא אותו ארל'ה בנו במיטתו שוכב בשפתיים כחולות ובפנים חיוורים, לאחר הקאה קשה. מיד הוא מבהילו במצב אנוש לבית-החולים "הירקון" שבמושבה. מאבחנים אצלו התהפכות המעיים. מנהל בית-החולים מבקש מארל'ה, החצי-אבא של היינץ-משה, לחתום על הסכמתו לניתוח. האילם נרתע מהאחריות וגועה בבהלה. מרוב מבוכה הוא מרווח את מכנסיו הרחבים, שהחולצה תמיד בורחת מהם, ומארגן מחדש את הביצים. שיח' איסאחק מבקש עט וחותם ובכך מזים סופית רכילות מרושעת לפיה אינו יודע אפילו לחתום את שמו.

כשהוא מתעורר אחר הניתוח הוא מוצא לידו בחדר שוכבים ארבעה מזקני האיכרים, צעירים ממנו, גוססים ומכחכחים בשארית קולם "שמע ישראל!" כדי למות ב"אחד". הוא מסרב להישאר במחלקה פן יגיע גם תורו ומתחנן:

 "תוציאו אותי מפה. חוואג'ה שעבקלה הולך למות. לייזיק אל-טאוויל [הגבוה] הולך למות. דאוד אל-נאג'ר [הנגר] הולך למות. ברל אסמאר [השחור] הולך למות. עכשיו תורי ללכת? תוציאו אותי! אני לא רוצה..."

השמועה על מצבו הקשה של שיח' איסחאק עוברת במושבה בתקופת ירח הדבש שלי. מתחילים להכין לו לווייה מכובדת. הלא ממנו ועד לח"כית סרח גוב ("התחת של המדינה"), שאימה טיז-עליז היתה באה אל אימי ומשאילה לה בגאווה שבועונים עם תמונותיה במיני-ביקיני (הייתי אסיר תודה לה על כך, כי הייתי מאונן עליהן) – לא הוציאה המושבה מקירבה שום אישיות מפורסמת, למעט אולי הכדורגלן מיספר אחד שלנו בועז חיסין.

ואולם ביום השלישי אחר הניתוח מתאושש שיח' איסחאק נורדאו, וכשבא האילם לבקרו הוא מזכיר לו לשלוח לניקוי יבש את חליפת הליינן הלבנה שלו, כדי ללובשה בצאתו ולהיראות נקי ומסודר.

כאשר רואים אותו יוצא מבית-החולים בצעד מאושש, זקוף אך נשען על מקל, בחליפתו הלבנה, שפם השיבה שלו צהוב מעישון, וחיוך ניצחון בעיניו הכחולות – מודיעים במושבה להפסיק את ההכנות להלווייה ולחזור לתוכנית המקורית של יום הזיכרון להתקפה הגדולה.

שיח' איסחאק מתעקש לצאת גם הפעם בראש התהלוכה אל זירת הקרב, לרגלי התל, שבו נהרג אביתר, עולה על סרקופג האבן [שהיום משמש בתור עציץ גדול במשתנה הציבורית בכיכר המייסדים] ונושא את נאום האזכרה השנתי בפני תלמידי בית-הספר וזקני האיכרים:

 "בזה אני מתכבד לפתוח את המיסדרון [מיסדר] ... וכאשר המצב היה זיפת באה פתאום באוויר איוורון אנגליזי וזרק חביתים עם בומבות [פצצות] ועשה בום-בום והערבים נפלו וברחו. אני נסעתי על השקאפה [סוסה] והעליתי את העיניים שלי למעלה, וראיתי איוורונים. אמרתי לשקאפה שלי: מה לאכ יא שקאפה? תראי למעלה... והלך האיוורונים וירדו עליהם למטה עם המאטריליז [מכונת-ירייה] ואז ירו עליהם, ימכן [אולי] חמישים פאשאכ [כדורים] ירו... ועשו להם כסאח... וקצרו אותם ואז ברחו חזרה... באמצע המלחמה ראיתי איך כדור נכנס בשלאפה [מגבעת] של אביתר והוא נפל מהסוס... אז צעקתי לבני ובני צעק לסוסתי ורצנו מהר בין הפרדסים..." ובספרו הוא חי מחדש את העבר ומסיים בקול חנוק מבכי: "...ואז, ילדים יקרים, נזלו דמעות מן עיוני [עיני] על הגיבורים שנפלו..."

ובאולם "בית האיכר", הניראה לאחר חידושו כבית-זונות פריסאי עתיק, מסתובב בועז חיסין בעל החזה השרירי והעגבות המוצקות, לבוש רק סליפ צר לשחייה והתותח, שעליו ישבה רותי-גרטכן שלי, בולט מאוד מבעד לבד המתוח –

ואבול-באר'ל גרשוני הזקן, המכונה גם אבו-ג'יללה, שפניו השמנמנים התקמטו ושפמו הקטן המרטט כבר הלבין, צולע משולחן לשולחן כשהוא מבוסם-קמעה, צלחת כבדים מטוגנים בידו והוא מפציר בקולו הדק באיכרות השמנות, הלובשות את מיטב שמלותיהן ועונדות את עדייהן, לטעום רק עוד קצת מהלעברקעס הנפלאים שכלל בתפריט –

"קחי עוד לעברקע, אכלת רק אחד. שוין? [כבר?] קחי עוד אחד, לקחת רק שניים!... ואני, מה אני אומר? יוישער, יוישער און שפארזאמקמט!... הוועד-מושבה עוד יתגעגע אליי! בזכות פרדסנים כמוני ניצלה המושבה מפשיטת-רגל בשנים הקשות ההן!"

ושולחנות החתונה שלי גדושים קערות ובהן תאנים קרות שהכפור עוטף אותן והן מתוקות כדבש, ענבי מוסקט שחור-ייני, סאברעס קלופים בין מכיתות-קרח, פלחי אבטיח מל"לי עסיסי, קוביות מלון מקומי צהוב המדיפים ריח נפלא, שזיפי סנטה רוזה בשלים המתפוצצים בפה וגם, איך לא – קיגעל מיט קישקע [פשטידה ומעיים ממולאים] עם מופלטצ'ינקות טריות בסגנון הירקון, א-מחייה!

וכל קרובי-משפחתי נמצאים באולם דמוי הבורדלו, וזקני האיכרים, וראשי אגודת "פרדס", והנהלת התאחדות האיכרים ונשיאה, הסופר משה סמילנסקי, וועד אגודת הסופרים, והסופר אלימלך שפירא, ורב-סרן אהרון פראנצויז הצנום במדי קצין בגווארדיה הצרפתית, וחותנתי-לעתיד אנא חוואג'ה שיינע-פשה המשוגעת ששערה הצהוב כבר הלבין ועיניה השחורות כבו וחזה הגדול צנח, והיא יושבת כל הערב בצד, בלי לזוז, ומעשנת סיגריה אחר סיגריה ואפילו אינה עומדת איתנו תחת החופה, ששם אבא שלי לוחש לי ופניו אפורים: "אני לא מבין מדוע אתה נמשך כל-כך לדם הגרמני של שיינע-פשה? יש שם תורשה של טירוף! אוי ואבוי עכשיו מהשנור [הכלה] הזאת!"

והנה גם סבא, סבא המיתולוגי האהוב שלי ועימו האיכר הטמפלרי שטללר מהמושבה הגרמנית וילהלמה אשר ליד נתב"ג שלאחר עלות הנאצים לשלטון רתם סוס לכרכרתו ועלה לגזוזטרת העץ הירוקה בבית סבא כדי לומר לו: "באתי להביע בפניך את מחאתי על מעשיו של הער היטלר! כולי מלא כלימה ואני יודע שאם לא יהיה מקום ליהודים בגרמניה לא יהיה מקום גם לגרמנים בארץ-ישראל!"

ודודותיי בת-שבע ויעל יחד עם מאדאם אום-אל-טאך, שהיא כניראה גיסתן-לזרג וגם דודתי, מצד היותה הידועה-בעיבור של דודי אלכס, והדודה של רותי שולוקטה אל-פחל, שכפות-ידיה הכתומות ספוגות מי-כביסה, ועימה בועלה הדוד של רותי יינע-מייער בעל הפה העקום, ולטיפה הערביה הטבועה מפרדסו של חוואג'ה בארס אבול-חושחש, שאני רואה אותה עכשיו לראשונה בחיי, למצחה צבע קלף בהיר של מתים, כפות ידיה צבועות חינה, מחרוזת מטבעות ונזם באפה והיא יושבת לשולחן עם שימל ונחמיה-פופו, שניהם בבגדי נשים ובציפורניים מואדמות, ורותי הבהירה בעלת הדם הכחול, ואני – כמו רומיאו ויוליה אבל לא מן המתים, שהרי המשפחות שלנו השלימו ודודתי בת-שבע שבה לחיים, וכמוה ארלטי קלדם ומסייה בוריס עם פילגשו המורה אפרת ירקוני, וה"שטודנט" מחוף-הים (לא אוכל לנקוב בשמו), רציני, בחליפה ובעניבת פרפר שחורה ובהומור ייקי, נמוך (הוא, לא ההומור), דומה לבנקאי ארנסט יפת ומביא לנו בקופסה פריטים ניבחרים מאוסף הערוות המצולמות שלו עם הקדשה: "בתור התחלה... לחיי הנישואים".

והנה גם גצל קרסל מצפצף לי בקול דק ובידו שזיף שחור: "בכל אופן, שתדע לך, בן-עמי, שבשום מושבה בארץ-ישראל לא התקיימו חיים כמו אלה שאתה מתאר. את זה – אפילו לא גנבת. זה הכל המצאה שלך!"

ובשולחן הדתיים לובשי השחורים יושב בן-דודתה של רותי, הרב השבור בעל פני התורכי, הרה"ג ר' יוסקה גוש-זהב (גולדשטיק), ראש המועצה הדתית שלנו, הילה שקופה של זבובים כדמות שטריימל מעל השטריימל מרחפת מעל לראשו, ועימו אשתו הרבנית המלחששת מרת פנינה-פרלה לבית רוגוז'ינסקי, דמתקרית בעבר סניוריטה פצ'וס (שדיים) והיא כיום ראש מחלקת החינוך העירונית, ועימם יושב בנם הבכור בריא הבשר שחור השיער מלוכסן העיניים ומטופח הזקן ר' מנחם-קריינדל'ס גוש-זהב דור שלישי ושאר בניהם, בנותיהם, כלותיהם, חתניהם, טפלוליהם, נכלוליהם וכל נכדיהם, שאינם יודעים כי התחייה הדתית של סבא יוסף השבור ושל סבתא פרלה המלחששת התרחשה רק לאחר שעלי בן ג'וואד מוסתקים מיפו ריסק את ידו של סבא יוסקה-דרעק ולאחר שעזרא בן קופל קובלמן סדק את שפתי סבתא פרלה המנשקת וגם דרכו על גרשון העיוור ועל המשפך שלו והמטבעות התפזרו, וכי המחזה נערך לקול תרועות הצחוק של הג'חשים, הדור הצעיר של בני-האיכרים במושבה, וכי על כך צעק וקילל ובכה ונסדק גרונו של המגיד הירושלמי ר' בן-ציון ידלר, שהיה יורד מדי פעם משכונתו ובא להטיף ברחבת בית-הכנסת הגדול שלנו, וכי הוא הוקיע את תעלולי דודי ואבי כדוגמא לפריצות הגואה ולהפקרות המשתוללת, וכי הוא התחנן בפני הקב"ה שיהפוך את המושבה למשכן יראי-שמיים כשכונות עיר הקודש ירושלים תובב"א אשר ממנה בא, וכי הוא נשבע כי הרחובות הנושאים את שמות מייסדי המושבה ייקראו מחדש על שמות הרבנים שהתנגדו ליישוב ארץ-ישראל, וכי הוא, אלוהים, נעתר כמעט לכל בקשותיו, ובייחוד לאחר שבאחת מהפגנות השבת הרב הצעיר מנחם-קריינדל'ס הוריד אלה על ראשו של גאול גלבוע, ראש העיר החילוני האחרון שלנו, וגרם לו לאבד את כהונתו בהופכו אותו לצמח היושב בפינת האולם על כיסא-גלגלים והריר זב ממנו אבל לא היה אפשר שלא להזמינו לחתונה, מה עוד ששפר מזלו מיצחק רבין, שאותו גם אלוהים לא יוכל להחיות, והשופטים ריחמו על מנחם-קריינדל'ס ושיחררו אותו בלא כלום למרות שהיו לו הרשעות קודמות על כך שרוקן את הקופה בחנות של גוטליב דיטריך אפריים, ושהוא חובט בבני-אדם בלהט השמירה על הכשרות ועל השבת במושבה, שהולכת והופכת לעיר דתית חשוכה כפי שהיתה בימיו של "אוייב-העם" הרופא ד"ר יעקובוס זכריאס-כהן, שנילחם במחראות ובמשתנות הפתוחות שלנו וסופו שעזב בלב שבור את המושבה ואת ארץ-ישראל ומת בגולה.

והרה"ג יוסקה לומד בקול רם דף בספר הקודש של מושבתנו: "איש אחד הלך ולקח, בכוח היתר של אחד מרבני ירושלים, אישה חדשה על אשתו הראשונה, אשר לא ילדה לו בנים. ויקומו נגדו רוב בני המושבה וירדפוהו, אך יש אשר עמדו לימינו. ויהי במות שתי הנשים, זו אחר זו, במיתה חטופה, ויאמרו כי אך בחטאו מתו ויסקלו את ביתו באבנים. ויקרא זה לעזרת הקאימאקם ביפו, ויהי במושבה ריב ומדון וחילול שם שמיים גדול..."

ובמרכז האולם יושב מי אם לא דודי המנוח אלכס וסיפוריו קולחים בעברית בלולה באידיש ובערבית. "שאבו-ג'יללה אבול-באר'ל הקמצן יאביס את כל שנואי-נפשו?" הוא מחקה את קולו המאנפף-קימעה של גרישה ירקוני, "פלאי פלאים, ימות משיח ממש, ממש, שהבת השארמוטה של גרשוני איתנו התחתנה..."

והוא מצביע לעבר ידידו-לשעבר, הרב יוסקה-דרעק, וכל כת טפליו, ואומר לי: "אבא שלך ואני נכשלנו. היהדות המרוסקת קמה לתחייה על תקן של מפלצת!" וקורץ, "מזל-טוב [זי"ן צרויה] מיינע פלעמעניק, דיר-באלאכ! כול אל-חרא קודאמאכ! [מזל טוב, אחייני, היזהר! חשבת שמלאה סאת ייסוריך? דע לך שהגרוע מכל עוד לפניך!] – ואל תשכח את המינהג הבידואי: הרוג את החתול בליל החתונה! הפחד את אשתך! קח את מקל-הגללים של אבו-ג'יללה אביה וחבוט בו היטב על אחוריה החלביים, חריצים-חריצים תעשה את התחת שלה, עוד הלילה, ולא תתחרט! – שתדע לך, אישה צריכה להתעבר ולהמליט, תיכף, בלי תירוצים, כמו באורווה וברפת! – אני מכיר את גזע הגולדשטיקים! אלה אם לא גוזמים אותם גדלים פרא! יש אימרה: הלך הארבה בא הצפע, הלך הצפע בא הכלב השוטה, הלך הכלב השוטה, נישאר השוטה בכבודו ובעצמו – יחד עם שתי הצהובות האלה, הנפקנית והממזרת!"

ואינו שוכח לצטט מאוסקר ויילד האהוב עליו: "לפעמים האנשים הנחמדים ביותר אומרים את הדברים הנוראים ביותר!" – ופרח היסמין הריחני תקוע בדש בגדו ועדה-פרומנדה יושבת לרגליו ופני המדונה המטומטמטמטמות שלה, לבנות כחלב, מונחות על ברכיו יחד עם התינוק שלה חזי בחיוך של אושר עילאי, כאילו סיימה את תפקידה בהצגה ועתה שבה להיות בן-אדם. ועגנון, כן גם עגנון בא במיוחד מירושלים לכבוד דודתי יעל שגמרה ביד לאחר שברח ממיטתה.

רק טשרניחובסקי, פולונסקי ונפוליון אינם באים.

הרה"ג ר' יוסקה גוש-זהב בעל זקן-הפרא והקילע עד הברכיים תחת כרסו העצומה קם וניגש אל השוויגר הטרייה שלי ואומר לה בחביבות דתית: "טנטע שיינע, אולי מספיק כבר לעשן? לשמוח בחתונה זאת מצווה מן התורה, שכתוב – לשמח לבב חוסן וכולה! לשמח דיינע טוכטער, ער איסט א-מצווע!"

קמה חותנתי שיינע-פשה בפנים נפולות שלובנן כהה מרוב טיפולים ושדיה הענקיים תפארת מושבתנו התרוקנו-צנחו כלא היו – וחרף שגעונה מדברת היא בקול צעיר של סאברע ותיקה, והקול מתגלגל ברחבי האולם, צלול ומדוד כפעמון המושבה:

 "איליביסקי, איליביסקי, איבן-איליביסקי! תיראו מי שמרשה לעצמו לדבר! הגורנישט מיט גורנישט הזה, מלקט הנופת מן המחראות, הספק-מאמזער של ג'מאל-פשה ושל גיסתי באשה-קריינדל מדנגת השפמים!" והיא מצדיעה לו כשהסיגריה רועדת בין אצבעותיה הלבנות, המוכתמות בניקוטין, ומסיימת בלעג אריסטוקראטי של בת-איכרים ובעיניים כבויות שייאוש תהומי ניבט מהן, כשיכורה: "רב [ברי"ש בציירה] גנרל יוסקה דער-תרכ! אתה בעיניי לא קרוב שלי! כבר כשהיית פישר קטן ורחצתי אותך בפיילה הסתכלתי בך וידעתי היטב מה תהיה אחריתך! – מהשוואנץ אל יראת-השמיים! אותי תרמה? יוסקה-דרעק? טפו, תועבה, כל המושבה! וגם בתי הזונה ששכבה עם בן-דוד גרובאן שכמוך!"

דממה נופלת באולם ואז, למרבה התדהמה, תוחב לעומתה הרב ר' יוסקה העבדקן ולבוש השחורים את פניו הרחבים כשהוא מצפצף ופועה ומחקה בעדינות רבה את שירת הזמיר ממש כפי שעשה בנעוריו מעל צמרות האקליפטוסים הריחניים בחורשה, לפני שמלק את ראשי התרנגולות והזריע את ראשי הבנות. "ואת, טנטע שיינע, את, גם את חטאת לא מעט עם פולונסקי הפוץ, ימח-שמו, המפא"יניק הזה, שכשהיה שר בממשלה אירגן עם הקיבוצים לחטוף את ילדי תימן ולעשות מצות מדמם. הגיע הזמן דודה שתעשי תשובה במקום לספר עלינו שקרים!"

 "מה ואת? – רב [רי"ש צרויה] שמוק-שכמוך! – אני לא זניתי! ושתדעו לכם שהשר זיאמה פולונסקי, האיש הנפלא, שחתם על מגילת העצמאות ושהיה החבר הטוב של לוי אשכול, הוא-הוא האבא של עדה-פרומנדה, ואמא שלה, שזנחה אותה, היא מאדאם אום-אל-טאך שיש לה הבורדלו במנשייה!"

מיד מוציאים אותה ושולחים אותה באמבולנס חזרה לבית המשוגעים בתוספת זריקת הרגעה כדי שתסתום את הפה ולא תגלה כל מה שהיא יודעת עלינו ועל אבות אבותינו ועל האמ-אמ-אמ-אמו שלנו.

שיינע-פשה החולה חולפת בחוץ גם על פני החמור הקפריסאי של סנדרל בעלה, שהאבן רוצצה את אוזנו (של החמור) כשהיא מחזיקה בשמשייתה הלבנה וממלמלת בקול בוכים: "איפה האנושיות שלכם, הסופרים החדשים? הלא אני, בילדותי, הגשתי פרח להרצל בירושלים!"

בכרוניקה הזמן הוא חומר גמיש וצייתן. לפעמים הגיבור אינו משתנה במשך עשרות שנים. תפיסת הזמן בכרוניקה דומה למה שרואה היושב במכונית פתוחה כאשר גבו לכיוון הנסיעה. מה שנמצא קרוב, בצידי הדרך, עצים ועמודים, חולף במהירות, אינו ניראה ברור לעין וקשה לתארו בדייקנות. מה שנמצא רחוק, ניראה ברור מאוד ואינו משתנה מדי רגע, אלא רק הולך ונעלם. שם, בתמונת הזמן ההולך ונעלם, חיים לעד הגיבורים בני-בלי-גיל של הכרוניקה. ככל שהשנים חולפות מיטשטש ההבדל בין שנה לשנה. העבר בורח לנו. בין שנתה השלושים לשנתה השישים חיתה הזדיינה חותנתי הזמנית אנא חוואג'ה שיינע-פשה כשישים שנה וגם השתגעה. אז מה? מישהו זוכר מה היו השנים ההן? אם עברו מהר או לאט? איך חותנתי ניראתה בכל אחת מהן, אם היתה כבר בת מאה כשמתה בת שישים? ואם פיזדתה היתה צהובה גם היא מתוקף גרמניותה? לזמן המתרחק יש איכות משלו, הוא הולך ומתפחס, הולך ומתרדד כחומר ביד הכותב. דף אחד של כרוניקה מכיל עשרות שנים שנעשות דומות זו לזו ככל שהן יותר עתיקות. בכרוניקה נמדד הזמן מנקודת-המבט של העתיד הרחוק – שנה אחת יכולה להימשך חמישים שנה, ולפעמים מאה, וגם להיפך.

וגם אני שתוי קצת, מתנודד בחליפה כחולה חדשה, ענוב עניבה אדמדמת, את הכיפה הרקומה איני מסיר מראשי, על תלתליי. וכמתוך ערפל אני עובר עם רותי (שמעתה עדה-פרומנדה, שהראתה לי את הקוס שלה בילדותי, היא כבר לא בת-דוד שלי אלא אחותה החורגת של אשתי, וחזי התינוק המתוק בעל העיניים הכחולות הוא אחייננו-למחצה), בשמלת-חופתה הלבנה, משולחן לשולחן, ואנחנו מצטלמים עם יושביו, ותמונה אחת עם כל הנחשבים ושנחשבו לבני-דודים שלנו ובהם עדה-פרומנדה, שימל קוסוחוב, הרב יוסף, אחותו יוכבד די תרכל'ה שיקסע, ואבנר מהצד שלי. גם סרח פוגאצ'וב היפה מצטרפת אלינו בנפנוף צידי חצאיתה כדי שניראה את רגליה הנהדרות ואני חושש כל הזמן פן תרים את החצאית עוד קצת יותר ותכרע להשתין בשולחן הלבן על הלעברקעס, הקיגעל, הקישקע, המופלטצ'ינקות והפירות הטריים.

בסוף השבוע מופיעה כתבה על החתונה שלנו במדור של דן בן-אמוץ "מה נשמע" ב"דבר השבוע". מתברר שעבר במקרה ונכנס בלי הזמנה ותיאר חתונת שתי משפחות איכרים מהמושבה, וכי כל אחד מהמוזמנים, שעימם דיבר, סיפר לו משהו מופרך אחר על המשפחות שלנו.

על סבא נאמר: ש"הצליף בשוט על האיכרים שהעיזו לצאת לעבוד בשנת השמיטה הראשונה"! – וכך יצא שם תיאור מלגלג ומלוכלך שבו למשל עליי, החתן, נכתב שהוא, אני: "כתבן לא רציני, שספר אחד שלו מתרחש ביממה, ספר אחר במשך מאה שנה. כל מושג הזמן אצלו הוא בלבול אחד גדול כמו אצל איכר זקן, סנילי, שסופר כל פעם מחדש את השנים על אצבעות ידיו ורגליו..."

אבל אותי הדבר לא מדאיג כי אני נתון כבר בעיצומו של ירח הדבש הנורא, של הימים המרים כלענה.

סנדרל גרשוני פינה עבורנו את הקומה העליונה בביתו (ששם, בחדר-השינה, היה מסייה בוריס קלדם דופק בהיעדרו את שיינע-פשה אשתו), חידש אותה, השקיע בה הון, הכל מסוייד, צבוע, מצוחצח ונקי, ואנחנו על מיטת-עץ רומנית גדולה, שרכשנו לנו בכספו במחסן של רהיטי "מרס" ביפו, והסדינים טריים, והשמיכות והכרים ממולאים פוך אוורירי וחלומי שאין כאיכותו כיום, (והוא נישאר ירושה במשפחתם מהפרנה, הכסת הענקית שהביא מהאנובר ר' דוביד דער גר, ברון גונטר פון לאקסן, סבא של שיינע-פשה, וממנה תפרו שמיכות לכל צאצאיו), וכל כלי-המיטה צחורים ונקיים ומדיפים ריח נהדר, לא היה צריך לקנות כלום כי את כולם שימרה שיינע-פשה בבולמוס הניקיון ששיגע אותה ושעבר גם לרותי בתה, ששוכבת לעיניי ערומה, מקופלת על צידה, מושכת קצת למעלה באצבעותיה את הלחי של התחת שלה, כל אברי גופה בעלי הדם הכחול מושלמים (מלבד האוזניים), אפילו הציפורניים בכפות-רגליה, והעור הנהדר, בהיר כחלב, לשתות אותו, (תורשה מסבתא-רבתא שלה הגרמניה, הברונית פון לאקסן, ומשיינע-פשה אימה), והיא מוקפת כרים לבנים שמדיפים כמוה בושם רבלון אינטימט חריף, ומפנה את פניה המתוקות, דמויות הלב, לאחור, אליי, ושערה הצהוב פזור, ועיני הירוק-פרדס בדבש כהה מתגרות בי כתמיד, והיא מחייכת בשובבות, יפהפיה, וגם שפתי הערווה העבות שלה והכפתור הפעור של פי הטבעת ["זכור את דברי דודתך יעל: קח אישה טובה ומא תשוף א-נאר מן טיזהא!"] מביטים בי, נושמים לאט, מחייכים אליי בעין אחת, בוורוד כהה, מגרה, כמבקשים לנשק אותי. [או אולי נפער כך כי תקעה פוקי קטן?] רק שדיה נסתרו בקיפול גופה. צירוף של יופי נשי עילאי, רך, ושפתיים דגדגניות של נקבה וחור שכל חיי חלמתי לראותו, ומחילות – אמנם מדהימים בשלמותם, עוטים פלומה שקופה כמעט, מוזהבת, וללא שום פגם או עיוות – אבל כאלה יש גם לכל חיה, לכל בהמה, ככה, באמצע האחוריים האגסיים, שמשם יוצאות גם קקה ושתינה שמזבלות את שדות המירעה הירוקים שלנו, והפלחה, ואת הפרדסים.

וככה, מרוב שאהבתי אותה לא יכולתי לזיין אותה.

אני, כמו הנסיך הצעיר המלט, המחשבות הרגו לי את המעשים.

שלושה חודשים. כל הנסיונות עולים בתוהו. לא מצליח. נמס מאהבה, מהגירוי, מעצם הנגיעה בקוס הצהבהב שלה שאותו הייתי צריך להרוג בליל החתונה ובעצם הרבה זמן קודם אבל האפרוח נישאר חי ומחייך ואני לא יכול לחדור אליו, אליה. לסחוט אותו. למלוק אותו. לצרוח: "אנא חוואג'ה!" מרוב שאהבתי אותה לא יכולתי לזיין אותה והיא ממשיכה לשכב כך, מקופלת, פותחת, מחכה, מחייכת.

מקופלת, פותחת, מחכה, מחייכת.

עד שהיא מתחילה להפציץ עליי בכל המושבה שאני לא גבר, שאני אנאלי, כמו שימל קוסוחוב ונחמיה ירקוני, ואנחנו מתגרשים בשערוריה שמתפרסמת בשבועון "העולם הזה". למשך לילה אחד עוצרים אותי במשטרה בגלל מכות וניבולי פה, פצעי המשפחות מן העבר נפתחים, אבא מת משברון-לב, שיינע-פשה, במוסד, שותה בקבוק ליזול ומתה אף היא, (לאחר שאחיינה הרה"ג ר' יוסקה מסיים להתפלל על קברה ולהספידה ניגשת אליו רותי בתה וסוטרת בכל כוחה על פניו המזוקנים) ואילו אני ממשיך לאהוב את רותי כל ימי חיי, ועדיין חולם לשתות את עורה, שהוא צח ומוחשי כחלב, ואם אפשר לינוק אותה, לחלוב וגם לחנוק אותה –

ואני מתעורר, צמא, ופתאום אין לי ביצים. מישהו חתך לי אותם בשנתי. סירסו אותי. ולוקח לי זמן להבין שגם זה חלום שממנו התעוררתי, והביצים הזקנות שלי עדיין עליי.

ואני נרגע –

תל-אביב, ירנטון-אוכספורד, 1999-1996

אהוד בן עזר

סוף הרומאן

* * *

הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אהוד היקר, לא יעזור ליוסי אחימאיר פירוט העובדות שהוא מביא – שונאי ישראל ימשיכו לקדש את הנכבה, להאשים באפרטהייד, ולהזהיר כי מדינתנו מידרדרת לנאציזם. מדוע מכל העמים בעולם רק עלינו טופלים שקרים כאלה? ובכן, יוסי גמזו כתב על הנושא הזה מקאמה נהדרת.

שלך,

משה גרנות

אהוד: לאיזה מאמר של יוסי אחימאיר התכוונת? על הנכבה כתב יוסי גמזו, ואילו יעקב אחימאיר כתב על האפרטהייד.

משה גרנות: אתה צודק. אני הזכרתי באותה הזדמנות את כל הרעות החולות ששונאי ישראל מעלילים עלינו.

* לעורך אהוד בן עזר שלום. אורי הייטנר מעצבן בסימני הקריאה שלו. מעולם הוא לא חושב לשים סימני שאלה. באיזו עבירת שוחד בדיוק הוא מאשים את ביבי? כולנו יודעים מהו ה"שוחד" שבו נחשד ביבי. בעיני רבים זה לא נחשב לשוחד. מה גם שמדובר בהפללה תקדימית ראשונה מסוגה בעולם.

אבל בעיני אורי הייטנר ניסיון לשדל את ח"כ גדי הברקן לעבור לליכוד, פרקטיקה פוליטית מקובלת, הוא לא פחות משוחד ובגידה. ומה בדיוק רצה להגיד בהשוואה המרומזת בין ביבי לעזמי בשארה?

הטהרנות הַסַבונָרוֹלִית* של הייטנר פשוט מעצבנת.

תודה

חוה ליבוביץ

רמת גן

* חוה: ג'ירולמו סבונרולה  היה כומר קנאי ומשל בפירנצה בתקופת הרנסאנס. הוא הנהיג רפורמה דתית קיצונית במוסריותה בעיר. אפס סובלנות ליצירות אמנות רנסאנסיות שלא תאמו את מידותיו המוסריות. פקד על שריפת ספרים שחשבם לתועבה, גזר ענש מוות בשריפה על מעשה סדום ועוד ועוד בשם המוסר הנוצרי. תקופת שלטונו היתה קצרה, תושבי העיר מרדו בו והוציאו אותו להורג בשריפה כי נמאס עליהם.

* תשובתי ליהודה דרורי בונה הקואליציות והממשלות – שכחת פרט קטנטן אחד. עם ישראל (הרוב המוחלט של היהודים בישראל) לא בחר (בחירה ישירה או עקיפה באמצעות מפלגה שאמרה שתבחר בנתניהו) את יולי אדלשטיין או את סער או כל מועמד שכל מומחה מצא לנכון להכתיר כראש ממשלה. עם ישראל בחר שוב בנתניהו והביע שוב אמון בנתניהו.

מוטי הרכבי

* "היתקלותי" בגיליון האחרון עם שירת יונתן גורל [המשובח] הביאתני להמליץ על כלל חשוב [לעניות דעתי], על פירסום שירה מנוקדת בלבד.

בברכה,

בן בן-ארי

* כוכבת הפורנו סטורמי דניאלס: "מעולם לא התכוונתי להיות קומיקאית ולא התכוונתי לגנוב לאף אחד את עבודתו. כפי שכולנו יודעים, הביצועים הטובים ביותר שלי הם בשכיבה." [גארדיאן. הארץ באינטרנט. 21.5].

* ראו כמה יובל נח הררי חכם! – "הררי מקשה עליו [על מארק צוקרברג, בשיחה ביניהם] ואומר לו שתחושה אישית טובה איננה בהכרח אומרת שהיא מוסרית, גם ניאו נאצים יכולים להיות אנשים מאוד נחמדים אם יושבים איתם לכוס קפה – והם בטוחים שהם צודקים ומוסרים ומרגישים טוב מאוד עם עצמם ועם דעותיהם, ניכר שצוקרברג היה קצת המום מהדוגמה הזאת של הררי ..."

["הארץ" באינטרנט, 21.5].

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2242 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,075 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,074 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-88 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,633 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-92 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-73 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-42 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-30 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-38 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-63 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח-בהקלדה של הלקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

[מיספר הערכים לפי ההתקדמות בהקלדה]

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,240 נמעני המכתב העיתי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל