פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1446

[שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, כ"ב באייר תשע"ט, 27.5.2019

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: פַּרְטָצִ'יסְטָן... // חובב טלפז: במלחמה לא כמו במלחמה: פרק כ"ב – “Game of Chickens” // שלושה שירים מאת ישראל הר. // יוסי אחימאיר: בדידות המשורר: מקרה ישראל הר ז"ל. // אמיר לוי: "חוק החסינות לא פוגע בדמוקרטיה,  הוא מגן על נבחרי ציבור מרדיפה!" // ישראל בר-ניר: למה שימוע? // יהודה דרורי: שלוף חרבך אביגדור ליברמן!! // יעקב אחימאיר: גולדה. // גלית דיסטל אטבריאן: שכחתם שרציתם מלחמה? // יצחק הילמן: המאבק החדש. // תמר מחלין: כיכר ספרא. // אריק כ"ץ: גינטר גוטשלק. // אורי הייטנר: צרור הערות 26.5.19. // בן-ציון יהושע: רצח באישון לילה. // חנה סמוכה מושיוב: אדם לעמל יולד. // בטהובן, טריפונוב ורימסקי-קורסקוב, הפגנה מוסיקלית נהדרת במוצ"ש האחרון בפילהרמונית. // תקוה וינשטוק: ל"ג בעומר: שמחת בית השואבה. // אהוד בן עזר: ספרי דורות קודמים, "צריף העץ" לעבר הדני, 1930. פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 12.5.1972, לפני 47 שנים. // אהוד בן עזר: בעקבות יהודי המידבר. פרק ראשון: ...ומכל צד התרוממו הרים גבוהים וקודרים והדרך לפניו היתה מלאה אבנים חדות ועקבות נחשים ועקרבים. // ממקורות הש"י.

לידיעת הכותבים והקוראים: גיליון 1447 יופיע כרגיל אור ליום חמישי 30.5.19. גיליון 1448 יוקדם ביום ויופיע אור ליום ראשון, 2.6.19. גיליון 1449 יופיע במהלך יום חמישי, 6.6 או ביום שישי, 7.6.

* * *

יוסי גמזו

פַּרְטָצִ'יסְטָן...

בְּאֶרֶץ רְחוֹקָה מֵעֵבֶר לְהָרֵי הַחֹשֶׁךְ,

שָׁלְטוּ הָרַשְׁלָנוּת וְהַפַּרְטָץ' וְהַכְּסִילוּת

(שֶׁלֹּא כְּמוֹ בְּאַרְצֵנוּ בָּהּ אֵין שׁוּם סִבָּה לַחְשֹׁשׁ אֵיךְ

חַיֵּי אָדָם סוֹבְלִים מֵהֶפְקֵרוּת וּמִזִּילוּת

שֶׁכֵּן הַכֹּל מֻשְׁלָם אֶצְלֵנוּ וְשׁוּם שׁוֹק אוֹ הֶלֶם

לֹא נִגְרָמִים לְשׁוּם אֶזְרָח וְשׁוּם גִּלּוּי אוֹ touch

שֶל חֹסֶר-אַחְרָיוּת אוֹ סִכְלוּתָם שֶל חַכְמֵי חֶלֶם

אֵינוֹ מַכְתִּים אֶת שְמֵנוּ כִּמְדִינָה מֻכַּת פַּרְטָאץ').

וּבְכֵן, בְּאוֹתָהּ אֶרֶץ הַקְּרוּיָה פַּרְטָצִ'יסְטָן

שֶׁכָּל תּוֹלְדוֹת חַיֶּיהָ לְלֹא כָּל צִדּוּק אוֹ צֹרֶךְ  

לוֹקוֹת בַּאֲסוֹנוֹת שֶׁחֻמְרָתָם מַמָּשׁ כִּסְתָּן

בְּרֶצֶף מְסַמֵּר שֵׂעָר לָרֹחַב וְלָאֹרֶךְ

קוֹרוֹת כִּמְעַט כָּל יוֹם טְרָגֶדְיוֹת כֹּה מְיֻתָּרוֹת

בָּהֶן הַשֵּׂכֶל הַיָּשָׁר מֻכְשָׁל וּמְפֻשָׁל

בִּקְדֹר סִבְלָן וּשְׁחוֹר אֶבְלָן שֶׁל מִשְׁפָּחוֹת שְׁבוּרוֹת

שֶפֶּתַע עוֹלָמָן נֶחְרָב כָּלִיל, כְּמוֹ לְמָשָל:

גֶּשֶׁר הַמִּתְמוֹטֵט מִתַּחַת לְרַגְלֵי עוֹבְרָיו,

רִצְפַּת אוּלַם-שְׂמָחוֹת שֶׁבְּלִי כָּל הַתְרָאָה קוֹרֶסֶת,

חַיָּל הַמְּקַפֵּד חַיָּיו בְּוָאדִי שְׁטוּף מֵימָיו,

אֲחַד עָשָׂר בְּנֵי נֹעַר שֶׁבְּנַחַל נְטוּל חֶסֶד

טוֹבְעִים בְּשֶׁל סִכְלוּת פּוֹשַׁעַת שֶׁל מַדְרִיכֵיהֶם,

שְׁלַל פּוֹעֲלֵי בִּנְיָן שֶׁאֶל מוֹתָם צוֹנְחִים בִּן רֶגַע 

וְאַרְבָּעָה מְנוֹפָאִים שֶׁעֶצֶם חַיֵּיהֶם

כָּלִים וְנִגְזָלִים מֵהֶם כְּתוֹצָאָה מִפֶּגַע

שֶׁל חֹסֶר אֲכִיפַת כְּלָלֵי בְּטִיחוּת חִיּוּנִיִּים

כָּךְ שֶׁבְּאֶרֶץ זוֹ מֵעֵבֶר לְהָרֵי הַחֹשֶׁךְ,

לֹא מִתְרַחְשִׁים בִּתְחוּם זֶה שִׁנּוּיִּים מַהוּתִיִּים

וְהַַזְּוָעָה נִמְשֶׁכֶת בְּלִי הֶפְסֵק וּבְלִי כָּל בֹּשֶׁת

וְשָׁם  כְּבָר מְדַבְּרִים לָאַחְרוֹנָה עַל עֲלִיַּת 

מְחִיר הַלֶּחֶם, הֶחָלָב וְדֶלֶק לְכְלֵי רֶכֶב

וְרַק מְחִיר חַיֵּי אָדָם בִּתְהוֹם הַלֹּא אִכְפַּת

יוֹרֵד מִיּוֹם לְיוֹם וְאִם אֵי פַּעַם נֶעֶרֶכֶת

בְּדִיקָה אוֹ חֲקִירָה שֶׁל הַגּוֹרְמִים לַבְּרוֹךְ הַזֶּה

כָּל גּוּף מֻפְקָר שֶׁרַק נֶחְקָר מַטִּיל אֶת הָאָשָׁם

עַל כָּל הָאֲחֵרִים תּוֹךְ הַכָּאָה עַל הֶחָזֶה

שֶׁל זוּלָתוֹ וְזֶה מַה שֶׁבַּפְּרוֹטוֹקוֹל נִרְשָׁם

וְשׁוּם קָרְבָּן לֹא שַׁב עוֹד לִתְחִיָּה בְּשׁוּם בְּדִיקָה 

אַחַר אָסוֹן שֶׁל וַעֲדוֹת הַחֲקִירָה הָאֵלֶּה

אַךְ כָּל זֶה, כָּאָמוּר, קוֹרֶה בְּאֶרֶץ רְחוֹקָה

וְאִלּוּ אָנוּ כַּמּוּבָן טַלִּית שֶׁכֻּלָּהּ תְּכֵלֶת.

יוסי גמזו

* * *

חובב טלפז

במלחמה לא כמו במלחמה:

פרק כ"ב – “Game of Chickens”

כסופי השער זוכרים את סירטו הבלתי נשכח של ג'ימי דין: “Rebel Without a Cause”  (בכיכובי משנה של נטלי ווד וסאל מינאו, 1955). בסרט מציע צעיר נסער, ג'ים, לסגור יריבות חריפה במעין משחק שיקבע מי הוא הפחדן שימצמץ במה שנקרא מאז (בתרגום ישיר) "משחק תרנגולות" בתרגום מהותי לעברית – "משחק שפנים" (תרנגולת מסמלת פחדנות המקבילה לשפן אצלנו). ג'ים מציע לבאז (שניהם רבו על ליבה של נטלי) משחק שבו ינהגו במכוניות גנובות במהירות גבוהה ובמסלול ישיר למצוק מבלי לעצור. הנהג שינטוש את מכוניתו (שתתרסק לנקיק) הכי קרוב לקצה המצוק יוכרז כמנצח. זה מסתיים בטרגדיה, ג'ים נוטש בזמן ובאז שרצה לנטוש לא הצליח לשחרר את מעילו שנתפס בדלת וצנח למותו.

בגירסה מאוחרת שני הנהגים נוסעים אחד מול מישנהו במהירות במסלול התנגשות, הראשון שזז מהמסלול, מפסיד.

שני המקרים נחשבים לקלאסיקה של "תורת המשחקים". השוני בין "משחק" כזה לבין משחק ספורט כמו כדורסל הוא מהותי, בארבעה היבטים מרכזיים:

1. פונקציית המטרה אינה זהה בין שחקני "המשחק"  בעוד זהותה אחידה בין שחקני משחק הכדורסל.

2. כללי המשחק ברורים ככתבם ולשונם, בעוד כללי  "המשחק"  שונים בין הצדדים ובחלקם המשמעותי אפילו אינם ידועים, ומכאן גם שאינם מוסכמים על הצדדים.

3. הצדדים במשחק  מוגדרים באופן מתמטי (בכדורסל למשל 5 על הפרקט ועוד 7 על הספסל, מיגבלות על לאומיותם וכו'). אין כל הגבלה שהיא ב"משחק" לגבי שחקנים, מגרש, וכו'. ניתן לכלול בהקשר הזה את העובדה שמאז החלה מלחמת הסחר, סין הנחיתה חללית על צידו ה"אפל" של הירח וכעבור שבועות ספורים נוספה זרוע "החלל" למערכת הצבאית האמריקנית... כלומר מי שימצא שם חייזרים אפקטיביים אפילו לא יחפש איסור לשתפם באמנות ז'נבה למיניהן.

4. במשחק יש מועד להתחלתו ולרוב מועד לסיומו, או לתוצאה מוסכמת שמכתיבה סיום. "במשחק" אין כללים לפתיחתו,  גם לא לסיומו.     

במלחמת הסחר ארה"ב-סין הנמצאת בעיצומה למעלה משנה מתקיימים כל המאפיינים הנ"ל של "משחק".  למרות זאת מתעקשים רבים וטובים לנתח אותה במונחים כלכליים קלאסיים בלבד, וזאת בהתעלמות מהחלטותיה של ועדת פרס נובל לכלכלה, שהעניקה בדור האחרון לפחות שלושה פרסים לכלכלה לענקי תורת המשחקים (נאש, אומן וכהנמן). ווארן באפט למשל, מענקי המשק העולמי, חזה חתימה מוקדמת של הסכם בהראותו ששני הצדדים מפסידים כלכלית ממלחמת תעריפי מכס גדלים והולכים... עדיין מצפים ממנו להסבר מדוע נמשכת מלחמת הסחר בעוצמה מתגברת. אפילו במונחים כלכליים גרידא הפסד לשני הצדדים הוא לא יותר מסיבה הכרחית להפסקת מלחמה אך אינו מהווה סיבה מספקת. הפרש גדול בגובה ההפסד, באופן מוחלט ויחסי לטובת צד אחד יכול ליצור מצב שלצד אחד כדאי להפסיק כאן ועכשיו בעוד השני מעוניין להמשיך להילחם. כמו כן, חובה לקחת בחשבון גם את כושר  ספיגת ההפסד בין הצדדים.

גישה כלכלית נוספת שהופיעה לאחרונה מציעה לבחון את התנודות בשערי היואן והדולר בכדי לקבוע מנצח\מפסיד. בגישה הזו מי ששערו עלה, או שעלה גבוה ממשנהו – מנצח. שוב, גישה כלכלית טהורה שלא מאפשרת תחזית אמינה מפאת השמטת הליכים חוץ-כלכליים טהורים.

בתחילת החודש נסוגה סין מסוגיות מפתח שכבר סוכמו במהלך המו"מ הנוקשה. בתגובה בלי כחל ושרק הודיע טראמפ על העלאה צפויה של המכס ברמת – 25% על כל נפח הייבוא הסיני של יותר מחצי טריליון דולר. לא נמסר על תאריך היישום אך נרמז שזה יכול להיכנס לתוקף תוך שלושה חודשים. מדובר כאן על סכום דמיוני של כ-130 מיליארד דולר מכס לשנה. הסינים הודיעו על החלת מכס של 25% על כ-60 מיליארד ייבוא מארה"ב. על הייבוא הנותר מארה"ב (65 מיליארד דולר) אין טעם מצידה של סין להטיל מכס כי הוא חיוני לה, אין לו תחליף יבוא ממדינות אחרות וסין מסתכנת בהפסקתו באופן חד-צדדי מצד ארה"ב. הפרש סך המכסים הוא כ-115 מיליארד דולר לטובת ארה"ב!!! סין מעולם לא נהגה בחוסר היגיון פנימי. איך ניתן להסביר את מהלך המכס ההדדי הסיני?

להערכתי, בצניעות מתבקשת, ההנגיון נעוץ בהגדרה חדשה של פונקציית המטרה העיקרית של סין.

אך לפני כן חשוב להגדיר את מכלול שחקני הספסל של כל אחד מהצדדים ואת נקודות החוזקה והתורפה שלהם.

ארה"ב – הכלכלה הגדולה בעולם. חוזקה במערכת צריכה המונית בעלת כוח קנייה ענק, משוכלל, ומזמין תחרות מצד הספקים הפוטנציאלים. במשך שנות דור הצליחה סין "לחנוק" תחרות מספקים עתירי יכולת כמו יפן, דרום קוריאה ואירופה בשורה רחבה של מוצרים. יתרה מזו, יצרנים אמריקנים רבים "נחנקו" בתהליך כזה.

יתרון חשוב לארה"ב נמצא ביכולתה הצבאית שנמצאת כיום ביתרון גדול מול סין.

חולשתה של ארה"ב נמצאת בצד הייצור העצמי מחוץ לסקטור הביטחוני ומחוץ למיספר ענפי חקלאות שבהם היא מובילה.

יתרון חשוב נוסף מצוי בשימוש בדולר כמטבע המרכזי בסחר העולמי. היתרונות הנ"ל עם כל חשיבותם, נמצאים בתהליך מתמשך של נסיגה, תהליך שהוא, לדעתי, מה שהעיר את טראמפ מריבצו הנוח למשימת שמירה על מקומה של ארה"ב כמגינת העולם החופשי. אבל החולשה המרכזית של ארה"ב מצויה בנטייתה לגלוש לשסע חברתי עמוקי בהיעדר איום פנימי או חיצוני על עצם הווייתה.

סין הכירה היטב את חולשתה של ארה"ב ונזהרה מכל משמר שלא לחזור על טעותה ההיסטורית של יפן בהפצצת פרל הרבור. היא שימנה את דרכה אל השוק האמריקני האין-סופי כמעט והמבטיח ע"י יצירת מלכודת דבש מזמינה בצורת סחורות נצרכות במחירים זולים להפליא. ועתה, לך תסביר לחסר-עבודה שמתקיים על קיצבאות רווחה וקונה בסופרמרקטים הגדולים כמו וולמארט, ש-90% ממה שקנה בסלו מקורו בסין, והחגיגה תסתיים בקרוב.

שחקני ספסל יש לארה"ב למכביר אלא שרובם אוהבים לקבל מידה המושטת זה עשרות שנים ומעט מאד לתת בחזרה. בולטות ב"זוהרן" הן מדינות אירופה שפעמיים במאה הקודמת עשו נח"ל (נוּח חכה לאמריקנים – שהותירו על אדמתן עשרות אלפי הרוגים אמריקאיים) ומסתכלות בשיוויון נפש כיצד ארה"ב משקיעה בנאט"ו בלבד כ-50 מיליארד דולר בשנה בעוד הן משקיעות ביחד 20 עד 30 מיליארד בלבד, סכום שכולל את צבאותיהן שלהן.

גם מדינות המזרח התיכון, להוציא את ישראל (בעלת בריתה היחידה בעולם שאין בה חיילים אמריקנים להוציא את שני חיילי המארינס בפתח השגרירות בירושלים – אחד במשמרת הבוקר ומישנהו אחה"צ) – "מסכימות" להיחשב בעלות-בריתה תמורת הגנה מאויבות שכנות כמו איראן וגרורותיה. 

בעלות ברית מסוג אחר – מתחרות פוטנציאליות לסין, קיימות בשכנותה – יפן, טייוואן, דרום קוריאה ווייטנאם ובמידה מסויימת הודו. להן מייעד טראמפ תפקיד מיוחד, דהיינו לייצר תחליף נטול-מכס לסחורות מסין שעליהן מושת ויושת 25% מכס אמריקני.

סין – הכלכלה השנייה בעולם. חוזקה במערכת ייצור תעשייתית נרחבת הנשענת על שלושה מרכיבים מרכזיים:

שיעבוד כוח עבודה עצמי רב מימדים לעבודה במפעלים בקרבת מגוריהם.  

גניבת קניין רוחני בהיקפים גדולים וייצור בסגנון של Reverse Engineering  שבו הם אלופים. וכן סיבסוד מאסיבי של תהליכי הייצור, של עלות העובדים ובמיוחד של מערך השיווק וההובלה לנמלי היצוא.

בשלושת המרכיבים הללו השקיעה סין טריליונים לאורך שנות דור, ובתוכניתה להמשיך ולהשקיע סכומי  עתק בעתיד. לסין יש מיספר מועט של שחקני ספסל – לתפקידים מיוחדים. צפון קוריאה לה היא זקוקה ע"מ לעסוק בניסויי טילים באליסטיים שהיא עצמה חתמה שלא תבצע בעצמה. היא מעוניינת להביאה לרמת מדינת-גרעין מוכחת מה שאמור לספק לה תעודת ביטוח כנגד התקפה חיצונית.

איראן שזקוקה למטריית מעצמה בעלת זכות ווטו במועצת הביטחון, עשוייה לספק לסין נפט ממקור שאינו אמריקה או שאינו תלוי בה.

אבל ספסל השחקנים הראשי של סין, כמה מפתיע, שהוא גם המבטיח ביותר, מצוי על אדמת ארה"ב עצמה!!! אלה הם חברי הקונגרס הדמוקרטיים. אין ולא יימצא גורם אחר כלשהו שרוצה-שואף יותר מהם לסלק את הנשיא טראמפ מהבית הלבן, או לחליפין להעמידו למשפט Impeachment. תוצאה כזו, שסבירותה נמוכה, תהיה ניצחון סיני, לא בנקודות, אלא בנוק-אאוט מוחלט וסופי – לא רק במלחמת הסחר בה עסקינן – אלא בהחלפת מעצמת העל היחידה בגלובוס שלנו מזו הקרויה ארה"ב – לבאה אחריה – סין.

זהו החישוב הסיני. בשבילו טרף מחדש נשיא סין קסי ג'ינפינג בחיוך מעודן דשן את כל הקלפים. אחרי שהתברר שבוב מולר – החוקר המיוחד שעבד על כתב האישום בקנונייה –העלה חרס בידיו, מה שנותר בידיו של נשיא סין זהו שביב של תקוה נואשת שיביא להבסתו של טראמפ ב-3 בנובמבר 2020. אם כבר שיהיה זה ג'ו ביידן – סגנו המסור של הנשיא אובמה שבמהלך כהונתו צמח הגרעון המסחרי של ארה"ב מול סין ביותר מפי 3 !!! – את נשיא סין לא מעירים משנתו בדרך כלל אם אין כאן חדשות טובות במיוחד. אין לי כל סיבה לחשוש מהימור מסעיר אם אנחש שמישהו העיר את כבודו למשמע הצהרתו המדהימה של ביידן: "לארה"ב אין כל קונפליקט עם סין" – וממש אתמול פעם נוספת, כאשר התפרסם סקר המועמדים מטעם הדמוקרטים שמראה שביידן מוביל על ברני סנדרס בהפרש ניכר ולכ"א אין כל סיכוי נגדו.

   עבור הסיכוי הזה, קלוש ככל שיהיה – הרי הכלכלה במצב טוב מאוד, והאיראנים במצב גרוע – סילוקה של הדמות היחידה שעומדת בדרכה של סין להגמוניה כלל עולמית, מוכן, להערכתי,  נשיא סין – להקריב יותר מ-100 מיליארד דולר בהפרש מכסים לטובתה של ארה"ב.

במקרה הגרוע ביותר יזמינו הנשיא טראמפ להיות אורח הכבוד בטקס החתימה של הסכם הסחר אחרי טקס השבעתו מחדש ב-20 בינואר 2021.

חובב טלפז

Huntsville, Alabama

22 במאי 2019

* * *

באבל על מותו של המשורר

ישראל הר

המייסד, והעורך במשך עשרות שנים

של "ספריית תרמיל"

במסגרת קצין חינוך ראשי

וההוצאה לאור של משרד הביטחון

על זאת בלבד היה ראוי לקבל את פרס ישראל

כל חייו היו מוקדשים לספרות העברית

ולמאות הכותרים שערך והוציא לאור

בצורה מופתית במסגרת "ספריית תרמיל"

* * *

שלושה שירים מאת ישראל הר

חוֹף גָּדוּעַ

עַל זֶה הָיָה דָּוֶה כֹּל לֵב – אוֹי

אוֹי אוֹי לָהּ

לַסְּפִינָה שֶּׁאָבַד לָהּ קַבַּרְנִיטָהּ

כָּיָּם הָיָה – אָמַרְנוּ – בְּצִלוֹ

נִחְיֵה עַתָּה – גָּדוּעַ

פָּטִישׁ נָגַּח קֶרֶן חַרְטֹם אֵיכָה

תַּגִּעַה אִם מַלָּחֵיהָ נִרְדְמוּ

כֻּלָּם בָּאֲגַם מַר רָאִיתִי חוֹף

שַׁטִּיחַ שָׁט מְרַחֵף בַּשָּׁמַיִם עַל

אֶרֶץ נְסוֹגָּה – תֹרְנֵנּוּ בַּיָּם עוֹלֶה

פָטָה מוֹר גָנָה חֲזוֹן תַּעְתּוּעִים

שֶׁרֶב מֹח צָף – מְאֵרָה נָּאֶה מֵאּתִּי

בּוֹ לָכֶם עַל כִּי הָשְּׁבַּרְתִי

ת"א, 11.1.07

בְּלֹא מוֹרָא

בְּלֹא צֶדֶק

בְּלֹא מִשְּׁפָּט חֵרוּת אֲנִי תּוֹבֵעַ

זְכוּתִי

כְּבוֹדִי מִלֵּדָה

עַל כָּל הַשְּׁעָרִים

הוֹ – אֵין חָפֵץ בָּכֶם

חֲלַקְלַקּוֹת בָּאֲפֵלָה אֲנִי

בַּעֲלָטָה בְּלִי מוֹרָא כִּבְאוּר

וָאֲנִי רוֹאֶה דָבָר מְגוּנֶה

בְּרִית שָׁלוֹם

יְהִי לָכֶם –

אוֹמְרִים לָכֶם חֲלוֹמוֹת שֶׁקֶר

כִּי מָשָׂא אֶמֶת

נָשׁוּ – חֶרְפַּת עוֹלָם עַלֵיכֶם

לֹא צֶדֶק לֹא מִשְּׁפָּט לֹא אֶמֶת בָּךְ

לֹא שַׁלְוָּה בָּךְ הַכְּנֶסֶת

הוֹ אֶרֶץ הוֹ אֲדָמָה הוֹ מְכוֹרָה מְכֻשֵׁפֶת.

מַשְׂכִּיל

וְהַמַּשְׂכִּיל כָּעֵת יִדֹם וּפָשָׁט

בְּגָדָּיו וְלָבַשׁ מַדֵי לַעַג וְיָּשָׁב עַל הָאָרֶץ

וְקָרָא בְּקוֹל דָּן וַיִזְעָק הוֹי לֹאעַמִי וְגָעָה

בִּבְכִיָּה מָרָה אוֹי לֹאֶרֶצְּלִי עַד תַעֲבוֹר מִמְשָׁל

זָדוֹן וְכָל שׁוֹפְטֶיהָ בְּשׁוֹחַד וְנַכְלוּלִיִּים מַנְהִיגִים

אֶתְכֶם

יָחֵף

רָעוּב

לְלַעֲג אַתֶּם

צְמֵאִים

מֵתֵי הַטּוּנְדְּרוֹת [אָמַר הַגּוֹי] הוֹ לָמָּה עֵינַיִם לִּי נָתַן

- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -

לָכֵן הַמַּשְׂכִּיל בָּעֵת הַהִיא יִדֹּם כּי עֵת רָעָה הִיא –

דִּבְרֵי עָמוֹס הַנּוֹקֵד שְׁנַתַיִם לִפְנֵי הָרָעַשׁ:

ת"א, 5.1.07

* * *

יוסי אחימאיר

בדידות המשורר: מקרה ישראל הר ז"ל

באיחור של כמה ימים נודע לי ממוסף הספרות של "הארץ", כי המשורר ישראל הר איננו עוד. האיש הבודד בחייו – מת בבדידות בגיל 87, הגם שנעלם כבר כמה שנים מנוף חיינו, וגם מנוף העיר העברית, שמעדיפה "אירוויזיונים" על פני סתם משוררים עבריים שמשתרכים ברחובותיה וחיים במשורה. נעלם אולי בגלל חוליו וקשיי פרנסתו, עד שה"מוות בתל-אביב", כשם שירו המופיע על כריכת ספרו "אביון לפני הניצה" – השיגו.

מעטים הבינוהו. מעטים יכלו להתמודד עם שירתו המקורית, יוצאת הדופן.

מפעם לפעם, כאשר כוחו עוד היה עימו, והוא שוטט ברחובות עירו, עלה ישראל הר אליי, למשרדי בבית ז'בוטינסקי, קינג ג'ורג', הרחוב שדמותו הסגפנית היתה חלק מהנוף האנושי שלו. כך, בלי הודעה מוקדמת, היה בפתע נכנס, עם תרמילו על שכמו ובתוכו ספר שירים חדש שלו, שעתה זה יצא מבית הדפוס. מציגו בעיניים זורחות, כמו בן טיפוחים שזה אך נולד.

"ישראל הר רוצה להיכנס אליך" – "הזהירה" אותי המזכירה שכבר ידעה במי מדובר.

הנחתי הכל הצידה והנה הג'ינג'י, האיש הבודד, המרושל, השברירי, הצמא לבן-שיח שיוכל לשפוך לפניו את מררתו, כבר יושב מולי, פותח במסע שיכנוע: "הספר בשבילך בהנחה, רק במאה ש"ח..."

על המדף בביתי שבעה מספרי השירה שלו, שנרכשו כמובן "בהנחה", כולם בהקדשות ובאיחולי בריאות, ולצידם הספר שחוקר הספרות ד"ר אורי הולנדר כתב על שירתו ("דיוקן בקצה החשיכה"), אשר – מודה אני – ברובה סתומה היא בפניי.

וככל שהיה ישראל הר, הרשקוביץ לשעבר, מרושל בהופעתו, כך ספרי השירה שלו הדורים, מוקפדים. הוא שיקע בהם את מעט חסכונותיו. שירה נאה בכלים נאים.

חוב מיוחד אני חב לו. בין 200 ספרוני "ספרית תרמיל", שהוא טרח לערוך עבור קצין חינוך ראשי בצה"ל, החל ב-1963 – מיספר 171 (1984) הוא ספרו הראשון של אבי-מורי ד"ר אב"א אחימאיר "רפורטז'ה של בחור 'ישיבה'", אשר לראשונה יצא לאור בספרית "חזון" ב-1946.

ישראל הר יזם את ההדפסה המחודשת, בעיצוב חדש, גם משום שהיה חבר באצ"ל (ואין הרבה פרטים על שירותו באירגון) והן משום שראה חשיבות בהוצאתו לאור במהדורת כיס בעבור חיילי צה"ל.

בכריכה האחורית כתב: "בעט שנון ובהומור דק הוא (אחימאיר) מתאר את חיי היומיום בכלא הבריטי, שרוב יושביו היו אסירים פליליים-ערבים. ההווי שלהם, התנהגותם במצבים שונים, כמו בדרכם אל התלייה, או בקבלם עונש מלקות, היחסים בינם לבין עצמם ובינם לבין סוהריהם האנגליים, מוארים בצורה נדירה על-ידי סופר שעינו חדה ורגישה."

ספר יוצא דופן במקצת בין ספרי "תרמיל", שעניינם "סיפורי אהבה ומיסתורין, סיפורי מתח והרפתקאות, עלילה וגבורה ותעלולי דימיון," כמצויין על כריכתם.

ב-1991 נסגרה ספריית תרמיל, אך מאות ספריה מהווים מפעל ספרותי ייחודי, משום שמאחורי הספרא (משוררנו) עמד הסייפא (קצין חינוך ראשי).

משנסגרה "תרמיל", התפנה ישראל הר להוציא לאור את ספריו שלו. בזה אחר זה יצאו כמה וכמה כרכי שירה, אשר כדברי מפרשו הולנדר, זוהי שירה שהיא "תופעה ייחודית בנוף הספרות המקומית" של מי ש"מעולם לא ביקש דרך אל הקונסנסוס הן ביצירתו והן בחייו." שירה חידתית בחלקה, שרק בודדים נחשפו אליה, או יכולים להתמודד עם רובה. מתוכה זועקים גם מצוקות חייו של משורר תל-אביבי (שנטמן בסגולה, פתח-תקווה): רעב, מוות, געגוע, עצב, חושך, עייפות, אהבה, אכזבה.

כשם שהיה בודד למדי בחייו – מעטים היו ידידיו וביניהם יוסל ברגנר וניסים אלוני המנוחים, שידעו "לסבול" אותו – כך היה ישראל הר בודד גם במותו, משורר ארץ-ישראלי מופלא, כמעט אלמוני, שאין לי ספק, שעוד יתגלה, ועוד הרבה קולמוסים יישברו על מנת לפרש ולהבין את שירת חייו. טיפוס מיוחד, שירה מיוחדת, ועצב בלב.

ככל הידוע, מהלכים בקרבנו סופרים ואמנים מזדקנים, חולים, אשר מתקיימים בקושי, כמעט בעוני משפיל. האם מישהו נותן את הדעת לסייע להם? משרד התרבות? משרד הרווחה? העיריות? זו תהיה הכרת התודה הממשית לתרומתם לתרבות ישראל. ישראל הר כבר לא יזכה לכך.

יוסי אחימאיר

אהוד: את "ספריית תרמיל" יזם מי שהיה בשעתו קצין חינוך ראשי – מרדכי מורלה בר-און.

לאחר שנים רבות, לאחר שפוטר ישראל הר מעריכת מפעל-חייו, "ספריית תרמיל", נעשו ניסיונות כושלים להמשיכה בעריכתה של משוררת אחת, ולאחר כמה כותרים, הסידרה נפסקה.

לא עבר זמן רב וגם ההוצאה לאור של משרד הביטחון, שהוציאה לאור את ספרוני "תרמיל" – נסגרה, זאת ביוזמתו של שר-הביטחון דאז אהוד ברק, שהחליט "לחסוך" בתקציב צה"ל. אלפי העותקים של מאות הכותרים של הספרונים נותרו במחסן הענק של ההוצאה לאור, ששכן במרתף של היקב בשרונה.

לא עבר זמן רב והספרונים נמכרו למישהו שמכר אותם לגריסה למפעלי נייר חדרה.

לאחר שפוטר, היה על ישראל הר לנהל מאבק מר על זכויותיו כגימלאי מול משרד הביטחון.

לפני שנים כתבתי ביקורת במוסף לספרות של עיתון "הארץ" על אחד הספרונים של "תרמיל" וציינתי בה שהגיעה העת להעניק לעורך ישראל הר את פרס ישראל על מפעל חייו, פרס שכמובן מעולם לא זכה בו.

לאחר ימים לא רבים פגשתי אותו ברחוב, תמיד הייתי פוגש אותו צועד ברחוב, כמו את הסופר דן צלקה ז"ל – וישראל אמר לי שלאחר המאמר שלי ב"הארץ" קיבל כמה טלפונים של ברכה על שקיבל את פרס ישראל. אנשים לא קוראים ממש, רק מרפרפים, וזה מה שקלטו מהמאמר.

ישראל הר היה הראשון שהוציא בספריית "תרמיל" ספרון פרוזה של סיפורי אסתר ראב, "גן שחרב", ובשעתו גם הוציא ב"תרמיל" את הספרון שלי "אפרת", עם שער מצוייר של חברו שלמה ויתקין, ספרון שלימים פרקיו הראשונים נכללו בסאגה "והארץ תרעד", שמעטים יודעים על קיומה, ושאולי היא שמה בכיס הקטן שלה את מרבית הספרים של הסופרים החשובים בני-דורי.

* * *

אמיר לוי

"חוק החסינות לא פוגע בדמוקרטיה,

 הוא מגן על נבחרי ציבור מרדיפה!"
מתוך אתר "מידה", 22/05/2019

מומחה המשפט החוקתי ד"ר חיים משגב ל'מידה':

"68 שנה אף אחד לא דיבר על החוק, רק עכשיו כשרוצים להדיח רה"מ בהליך לא-דמוקרטי פתאום כולם קופצים!

אמנם התרגלנו כבר מזמן לסערות המתוזמנות שפורצות לחיינו מדי כמה שבועות וזוכות לרוח גבית מצד התקשורת, אנשי השמאל וארגונים שונים, אך נראה כי לאחר שאתמול הוגשה לשולחן הכנסת הצעת החוק שתאפשר לראש הממשלה נתניהו חסינות, המערכת הפוליטית עומדת בפני נקודת רתיחה חדשה. מפלגות האופוזיציה מארגנות הפגנת ענק, הכותרות ב'הארץ' קורסות מרוב הכרזות על "קץ הדמוקרטיה" ומכתבי מחאה ועצומות מתפרסמים חדשות לבקרים.

כדי לקבל מעט פרופורציות מול ההיסטריה התורנית של השמאל, פגשנו לשיחה את מומחה המשפט הפלילי והחוקתי ד"ר חיים משגב.

ממרומי ניסיונו המשפטי העשיר, אומר ד"ר משגב ל'מידה' כי הוא אינו רואה כיצד החלת חוק החסינות על ראש הממשלה מהווה פגיעה כלשהי במרקם הדמוקרטי של מדינת ישראל – אלא דווקא מחזקת אותו.

"מדובר בחוק שחברי הכנסת הראשונה חוקקו ב-1951, יחד עם חוקי יסוד אחרים. היתה לחקיקה הזו תכלית ברורה ואיש לא קם או התקומם נגדה," הוא פותח ומסביר: "החוק נועד ליצור חומה ציבורית לחברי הכנסת, הוא לא קובע חפות או אשמה ולא בוחן נימוקים משפטיים. הוא בוחן אך ורק נימוקים ציבוריים ומטרתו להגן על חברי הכנסת מפני רדיפה והתעמרות של רשויות לא נבחרות, שזה בדיוק מה שקורה עכשיו לנתניהו: הוא נבחר מיספר פעמים לראשות הממשלה, ולמרות זאת במשך שנים מנהלים מסע ציד נגדו ומחפשים ראיות בפחי האשפה. לכן זה בסדר גמור לדרוש שהחוק הזה יופעל לגביו."

מה בעצם אומר החוק?

"הנימוקים בחוק הם מאוד ברורים. אחד מהם מדבר על כך שחסינות נחוצה לנבחר ציבור בשל האפשרות שיוגש נגדו כתב אישום שלא בתום לב או תוך הפלייה. בחקירות נתניהו לא היה שום תום לב – הן נולדו בחטא וגם כתב החשדות שמסכם אותן הוא הזוי לחלוטין. שי ניצן הודה בעצמו שמנסים לקבוע תקדימים על גבו של ראש הממשלה בתיק 4000, אז אם החוק מדבר על איסור הפלייה בוודאי שיש במקרה הזה אכיפה בררנית."

סעיף אחר בחוק אותו מציין ד"ר משגב מדבר על נזק שייגרם לתפקוד הכנסת בשל ניהול הליך הפלילי ופגיעה ביכולתה לייצג את ציבור הבוחרים. "זה בדיוק מה שהולך לקרות אם יוגש כתב אישום נגד ראש הממשלה: הוא לא יוכל לייצג את הבוחרים ולנהל את הממשלה. אמנם לפי החוק הוא יכול להישאר בתפקידו עד פסק דין חלוט ואני מקווה שלא נגיע לזה, אבל יהיה לו קשה לקדם את משנתו הפוליטית במצב כזה."

אם מדובר בחוק ותיק והכרחי, למה דווקא עכשיו קמה סערה סביבו?

"כמעט שבעים שנה אף אחד לא חשב שיש פגם בחוק, מלבד תיקון קטן ב-2005 שאומר שלא היועמ"ש צריך להגיש את הבקשה להסרת חסינות אלא חבר הכנסת צריך לנמק מדוע לא להסיר. 68 שנה ואף אחד לא אמר מילה. רק עכשיו, כשזה נוגע לראש הממשלה הנוכחי שרוצים להדיח אותו בהליך לא-דמוקרטי, אז פתאום כולם קופצים וזועקים על קץ הדמוקרטיה."

סוגייה נוספת שעומדת על סדר היום של הממשלה הנכנסת היא ההצעה לחקיקת פסקת התגברות שתאפשר למעשה לעקוף החלטה של בית המשפט לבטל חוק כלשהוא.

לדעתו של ד"ר משגב, אין צורך מעשי ללכת על פסקת התגברות, אלא במקום זאת ליצור חוק שקובע במפורש את סמכויות בג"ץ. "פסקת התגברות נותנת למעשה גושפנקא לזכותו של בית המשפט העליון לבטל חוק, וקובעת שבמקרה שהוא יבטל, אז הכנסת יכולה להתגבר על הביטול,"  הוא אומר ומוסיף: "הבעיה היא שעד היום אין לבג"ץ שום סמכות מפורשת בחוק לעשות את זה."

אז איך בכל זאת השופטים מבטלים חקיקה של הכנסת?

"הם מתבססים על חוק יסוד כבוד האדם, אבל זה לא יכול להיות יסוד לביטול חוקים. אהרן ברק המציא את הדבר הזה לאחר שנחקק חוק כבוד האדם, אבל הוא טעה ומאז כולם מפחדים להגיד את זה. בג"ץ מבטל חוקים בקביעה שהם 'לא סבירים' או 'לא מידתיים', אבל מי שמכם לקבוע? מי שצריך לקבוע הם נבחרי הציבור בלבד ולכן פסקת התגברות לא תהיה טובה, אלא רק חוק יסוד שמגדיר מה מותר ומה אסור לבית המשפט."

בין כל הסערות והדיונים המשפטיים, דווח אמש בחדשות 13 כי גורמים בפרקליטות טענו שליועץ המשפטי לממשלה אסור להגן על חוק החסינות במקרה שיגיע לבג"ץ, ובין השאר דווח כי  על הרקע המתיחות בין נתניהו למנדלבליט אמרו הפרקליטים: "או שכולנו צריכים להתפטר, או להילחם בזה בכל הכוח בבג"ץ."

כאשר הוא נשאל לדעתו על מערכת היחסים בין הפרקליטות לממשלה בכלל ובפרט בנושא עתירות לעליון, אומר ד"ר משגב כי לא מדובר בסיפור חדש.

"זה קרה למשל בעתירה נגד חוק ההסדרה – אז מחלקת הבג"צים, שהיא למעשה שלוחה של בית המשפט בתוך משרד המשפטים, קבעה שהיא לא יכולה לייצג את הממשלה ולכן היה צורך לשכור עורך דין פרטי," הוא מספר. "מקרה דומה היה בעתירה נגד שר המדע אופיר אקוניס שנאלץ לייצג את עצמו בבג"ץ בעתירה בפרשת יעל אמיתי. לכן האיומים בהתפטרות הם לא יותר מאיומי סרק."

בהקשר הכללי של הפרקליטות ושלל הפרשיות שנחשפו סביב התנהלותה בתקופה האחרונה, אומר ד"ר משגב כי זו עוד הוכחה לפיקוח הדרוש עליה. "גופים כמו הפרקליטות, בתי המשפט ומשטרת ישראל פועלים למעשה ללא פיקוח. זה מצב של אנרכיה חוקתית בה גופים כל כך חזקים עושים ככל העולה על רוחם ויכולים לחרוץ גורלות."

מה הפתרון למצב הזה?

"ניסו בעבר למנות מפקחים לפרקליטות. היתה זאת השופטת הילה גרסטל שהצליחו להדיח אותה על ידי השמצות, והיום יש את נציב התלונות השופט דוד רוזן, אבל זה לא מספיק. בארה"ב, למשל, אי אפשר להגיש תביעה בלי לעבור דרך חבר מושבעים גדול (Grand Jury) שבודק אם יש מספיק ראיות להגשת כתב אישום. בישראל היה קיים עד שנות השישים תפקיד השופט החוקר, כירושה מהשלטון הבריטי, שהיה בוחן בצורה דומה, אבל הפרקליטות ביטלה את הדבר הזה ומי שקובע למעשה הם פרקליט המדינה והיועמ"ש."

בכל זאת קיים עדיין הליך של שימוע לפני הגשת כתב אישום.

"השימוע הוא משחק מכור מראש. אין שום סיכוי שהיועץ המשפטי יתחרט פתאום על מה שפירסם בכתב החשדות. אין שום סיכוי שחבריו בפרקליטות יתנו לו להתחרט."

לאחרונה הגיש ח"כ אריאל קלנר מהליכוד הצעה לפיצול תפקידי היועמ"ש לתובע שיהיה אחראי על ההליך הפלילי, וליועץ משפטי.

"זה רעיון שמדברים עליו כבר שנים ואני בהחלט חושב שהוא טוב. הכוח שיש כיום בידי היועץ המשפטי לממשלה הוא עצום וזה מטריד כי מדובר באדם שלא נבחר בבחירות אלא ממונה לתפקיד. אין לאף אחד במדינה כוח כזה, אפילו לא לראש הממשלה. היועמ"ש יכול הגיד לכל שר שהוא מייעץ לו שלא לנהוג כך או כן לעשות אחרת, כאשר ברקע תמיד קיים האיום של פתיחה בחקירה או הגשת כתב אישום. כפל הסמכויות הזה הוא בלתי נסבל וצריך להפריד ביניהן."

* * *

לראות ולא להאמין! מנהיג פלסטיני, מודאר זהראן, עומד מול האיחוד האירופאי וקורע בארבע דקות את השקר הפלסטיני לגזרים, בצורה מדוייקת ואמיצה, שלא נשמעה בעבר, ומשאיר את כולם בהלם!

https://m.facebook.com/story.php?story_fbid=461867620886421&id=18906456525

* * *

ישראל בר-ניר

למה שימוע?

מאמר נוסף בסדרת המאמרים "משפטולוגיה להדיוטות" הדנים בנושאי חוק ומשפט מנקודת מבטו של אדם שאיננו משפטן.

על הפרק, האם החלטתו של היועמ"ש "להגיש כתב אישום בכפוף לשימוע" נגד נתניהו, עומדת במבחן הסבירות.

מבוא ורקע

מתקרב סופו של הסיבוב הנוכחי במרדף המשפטי של נתניהו. אי אפשר שלא להתפעל מהנחישות של מערכת אכיפת החוק במאמציה להביא להרשעתו של נתניהו. היקף המאמץ שהושקע הוא חסר תקדים, ועולה על כל מבצע דומה בהיסטוריה של מדינת ישראל, יותר אפילו ממה שהושקע באירוויזיון. כמעט כל התקשורת והרשתות החברתיות גויסו על מנת לתת "אש מסייעת" לעושים במלאכה. סכומי עתק ולמעלה משלוש מאות שנות אדם הושקעו עד שהגיעו לקו הסיום. והנה סו"ס קול ברמה נשמע – יוגש כתב אישום בכפוף לשימוע נגד נתניהו.  

סברי מרנן

ללא כל בסיס חוקי, מבחן הסבירות הפך להיות בסיס לרבות מפסיקותיו של בית המשפט העליון. "סבירות" איננה מונח משפטי. אדם לא צריך ללמוד בבית ספר למשפטים על מנת להבין מה סביר ומה לא סביר. למרות שאינני משפטן, אני מרשה לעצמי להשתמש במושג הזה. מה שמותר לעליוני המשפט מותר גם לסתם אזרח. 

החלטתו של היועמ"ש להגיש כתב אישום בכפוף לשימוע נגד נתניהו, לא רק שאיננה עומדת במבחן הסבירות, היא גם מנוגדת לכל היגיון. למשפטנים היגיון משלהם, שאיננו בהכרח כזה של שאר בני תמותה. בהשאלה מאימרתו של ג'ורג' אורוול על אינטלקטואלים, יש רעיונות שהם כל כך אידיוטיים שרק משפטנים מסוגלים להאמין בהם, האדם הפשוט איננו יכול להיות כל כך טיפש.   

מדוע זה לא בסדר?

מקריאת מאמרים של עורכי דין על הנושא בתקשורת מתברר שיש מגוון רחב של דעות על הנושא. אני קורא על ימין ועל שמאל שהחלטת היועמ"ש היא "בסדר", ואפילו שזו פריבילגיה שרק יחידי סגולה זכאים לה. המדקדקים מוסיפים שנתניהו צריך להיות שמח על כך שעלה בגורלו ליהנות מהפריבילגיה הזאת.

אין כל התייחסות לעובדה שעצם סדר הדברים איננו הגיוני. אם יש מקום לשימוע, מדוע לעשות אותו אחרי שהתקבלה ההחלטה? אחרי שהתקבלה ההחלטה להגיש כתב אישום, איזו תועלת יכולה כבר לצמוח מהשימוע? אם ה"שימוע" כוונתו רצינית, יש לקיים אותו לפני קבלת ההחלטה להגיש כתב אישום ולא אחריה. היועמ"ש, ו/או פרקליט המדינה יתקשו לחזור בהם מהחלטה שהתקבלה וזכתה לכיסוי נרחב בתקשורת. יהיה צורך ב"שימוע רבתי" כדי שהיועמ"ש ו/או הפרקליטות ייאותו לרדת מהעץ עליו הם טיפסו. 

בעבר הלא רחוק, לפני כעשר שנים, היו חשדות והתנהלה חקירה נגד ראש ממשלה אחר – אהוד ברק. אז היה מדובר ב"אי סדרים כספיים" (אני מתבטא בעדינות) בעת מערכת הבחירות שהוא ניהל על מנת לזכות במועמדות לראשות הממשלה מטעם מפלגת העבודה.

היועמ"ש באותם ימים, אליקים רובינשטיין, החליט להיכנס לעובי הקורה, והודיע שהוא עומד לקיים שימוע לאהוד ברק. 

אהוד ברק לא זומן לחדר החקירות במשטרה לצורך השימוע. הוא גם לא זומן ללשכת היועמ"ש. רובינשטיין מחל על כבודו, נסע ללשכת ראש הממשלה וניהל אתו שיחה, בה ברק הציג את הצד שלו.

נו טוב, אהוד ברק זה לא נתניהו. לנתניהו לא מגיע שיתייחסו אליו כאל ראש ממשלה. אבל נושא הדיון כאן איננו הצד הטקסי, וגם לא השאלה אם זה היה "שימוע רציני" או "שימוע כאילו" (חקירה זו ודאי לא היתה). מה שחשוב הוא הסדר הלוגי. רובינשטיין קיים את השימוע לפני קבלת ההחלטה אם להגיש או לא להגיש כתב אישום. ואכן, בעקבות השימוע רובינשטיין החליט שאין מקום להגשת כתב אישום, נתן הוראה להפסיק את החקירה וסגר את התיק.

עבירה לשעתה, או השוחד פנים רבות לו

המערכת המשפטית מתנהגת כאילו היא נמצאת בעולם אחר. היא מתעלמת לחלוטין ממציאות החיים במדינת ישראל ומההשלכות שיכולות להיות להחלטותיה על המציאות הזאת. זו גישה של "ייקוב הדין את ההר." ההתקפה הנוכחית של המערכת השיפוטית נגד נתניהו, כולל המועד אותו בחר היועמ"ש לפרסם את  החלטתו להגיש כתב אישום, הם ביטוי נוסף לגישה הזאת. 

היועמ"ש, מנדלבליט, פירסם את הודעתו על ההחלטה להגיש כתב אישום בכפוף לשימוע בעיצומה של מערכת בחירות, מהחריפות שהיו בתולדות המדינה.  יתירה מזאת, הוא הודיע מראש על כוונתו זאת כשהוא מדגיש שהוא לא רואה במערכת הבחירות סיבה לדחיית ההחלטה. אצה לו הדרך. מישהו מאמין שהוא לא ידע שהחלטתו היא התערבות במערכת הבחירות? ודאי שהוא ידע.

יתרה מזאת, סביר להניח שהוא קיווה שהחלטתו תשפיע על התוצאות.

ואכן זה קרה, אבל לא בכיוון לו הוא ציפה. 

המועד שמנדלבליט קבע לשימוע הכניס את נתניהו ועורכי דינו לתוך מיטת סדום כי לקרוא ולהבין חומר חקירות שמשתרע על מאות רבות של עמודים בשבועיים שלושה – זו משימה בלתי אפשרית גם לטובים שבעורכי הדין.  היום התפרסם שהוא הגמיש קצת את עמדתו ודחה את מועד השימוע בשלושה חודשים. גם זה לא הרבה. כדי ללמוד תיק בגודל התיק שנבנה עבור נתניהו לעומק, אפילו עו"ד מנוסה יזדקק לפרק זמן דומה לזמן שלקח לבנות אותו.

סביר להניח שמי שמחליט להגיש כתב אישום ולהעמיד לדין אישיות ציבורית, לא כל שכן ראש ממשלה, מניח שיש סיכוי גבוה – כמעט ודאות, להרשעה. 

האם זה המצב בהחלטתו של מנדלבליט?

התשובה היא לא באל"ף רבתי. 

קצת קשה להבין איך משפטן ברמה של היועמ"ש, עם הניסיון שלו, יכול להאמין שניתן להרשיע אדם על עבירה שאיננה קיימת בספר החוקים של אף מדינה בעולם? עבירה מפוברקת (Fake Crime) – "סיקור אוהד בעיתון".  אם היה צורך להמציא עבירה שלא קיימת על מנת להצדיק את הגשת כתב האישום זה אומר דבר אחד – התשתית הראייתית עליה מתבססת החלטת היועמ"ש איננה כל כך מוצקה כפי שהוא היה רוצה שהציבור יאמין.

זה מעלה מיד את השאלה למה הוא מיהר? מה בער לו? 

"זכות היוצרים" על המצאת העבירה, שמורה לליאת בן ארי, פרקליטה בכירה ברשות לניירות ערך (אולי מגיע קרדיט גם לשי ניצן, פרקליט המדינה). אבל הם לא פעלו בחלל הריק. הם נתלו באילן גבוה – הם פעלו לפי הנחיות של שופטת בית המשפט העליון, ענת ברון: על בית המשפט להפעיל את השכל הישר ואת ניסיון החיים על מנת להשלים חללים בפאזל הראייתי; להרחיב את הגדרת העבירה; ולהקל בדיני הראיות להוכחתה.

 הדברים נאמרו בהרצאה שהשופטת נשאה לרגל הופעתו של ספר בשם "עבירות השוחד" מאת ד"ר מאור אבן-חן, סגן מנהל המחלקה הכלכלית בפרקליטות המדינה.

https://www.calcalist.co.il/local/articles/0,7340,L-3736055,00.html

השלמת חללים בפאזל הראייתי באמצעות השכל הישר – להמציא ראיות כאשר אין הוכחות, הרחבת הגדרת העבירה – להגדיר בשעת הצורך פעילות נורמטיבית כעבירה (עבירה לשעתה), הקלה בדיני הראיות – לראות צל של ראיות כראיות. 

נתניהו יכול לשאול את עצמו בצדק – איזה ערך יש לשימוע בנסיבות האלו?

לסיום הפרק, ה"אנטומיה" של "שוחד באמצעות סיקור אוהד בעיתון."

לדברי הפרקליטות ו"יודעי חוק ומשפט" כמו אברמוביץ', דרוקר, גיא פלג, לפיד ובן כספית, זאת העבירה "החמורה ביותר" של נתניהו, זאת העבירה שבגינה הוא עומד "לבלות מאחורי סורג ובריח את שארית ימיו."

נתניהו מכהן כבר עשר שנים כראש ממשלה. במסגרת תפקידו הוא מקיים מגעים עם גדולי עולם הן בארצות ניכר והן כאלה שמבקרים בארץ. הוא נושא דברים בעצרת האו"ם  והוא משתתף באירועים שונים בארץ ובעולם. כל האירועים האלה מכוסים ע"י התקשורת ושמו של נתניהו ולפעמים גם תמונתו, מופיעים לפיכך בתקשורת. לצורך הדיון נניח שכיסוי תקשורתי כזה מופיע לפחות פעמיים בשבוע (במציאות יש הרבה יותר). במהלך כהונתו, נתניהו זכה לפיכך ליותר מאלף "סיקורים תקשורתיים". 

נניח לצורך ההגדרה שכל איזכור של נתניהו שאיננו מגדיר אותו כרמאי, גנב, מושחת, נהנתן, בוגד, מציק לעובדות במעונו וכינויי גנאי אחרים – הוא "כיסוי אוהד".  זה אומר שיש  מאות של מאמרים שהם בחזקת סיקור אוהד. מיספר מכובד לכל הדעות. לא מדובר לפיכך בשניים שלושה מאמרים – מדובר בכמה מאות.

האם לליאת בן ארי יש נוסחה לפיה אפשר לקבוע כמה "מאמרים אוהדים" נדרשים כדי להפוך כיסוי עיתונאי לשוחד?

אבל זה נושא לדיון בפני עצמו. 

זה מסביר איך ליאת בן ארי הגיעה למסקנה שיש "מסה קריטית של ראיות."  אם היא היתה לומדת מתימטיקה במקום משפטים, היא היתה יודעת שכשמכפילים אפס במאה, באלף ואפילו במיליון התוצאה נשארת אפס.  באותה מידה ה- Fakeאיננו נעלם מה-Fake Crime גם כאשר הוא קורה הרבה פעמים.        

למי נחוץ השימוע, למשמיע או לשומע?

 זאת שאלה מעניינת, אבל התשובה איננה כל כך פשוטה. במקרה של רובינשטיין ואהוד ברק שתואר למעלה, סביר להניח שהשימוע היה נחוץ לשומע – רובינשטיין. הוא היה זקוק לתירוץ על מנת להצדיק את סגירת התיק.

במקרה של נתניהו, לכאורה השימוע נחוץ למשמיע – נתניהו. השימוע, כך אומרים יודעי דבר, יאפשר לנתניהו לשכנע את התביעה כי אין ממש בחשדות נגדו – "אין כלום, כי לא היה כלום," ויביא לסגירת התיק בלי לעבור את החוויה הטראומטית של משפט. 

הבעייה היא שזה אף פעם לא יקרה, ומי שחושב אחרת חי בעולם אחר.

בהנחה שנתניהו יוותר על החסינות הפרלמנטרית המגיעה לו כחבר כנסת, ושימוע אכן יתקיים, ייתכנו שני תרחישים.

באחד, נתניהו ועורכי דינו מציגים בפני מנדלבליט את הראיות שלדעתם מוכיחות שנתניהו פעל כדת וכדין, ומביאים שורה של עדים לחיזוק הקביעה הזאת.

למרבה הפלא מנדלבליט "קונה" את זה ומבטל את ההחלטה להגיש כתב אישום. 

אם הנס הזה יקרה, זו תהיה הודאה של מנדלבליט שהוא עשה את מלאכתו רמייה. הוא נמנע מלחקור עדי מפתח והוא התעלם מראיות מהותיות. במילים אחרות, הוא התנהג לא כחוקר אלא כתובע הנחוש להשיג הרשעה בכל מחיר. 

בשני, מנדלבליט מתעלם מהחומר שנתניהו ועורכי דינו מציגים בפניו, ומסרב לחקור עדים נוספים. "אברמוביץ' ודרוקר יותר אמינים מהעדים שלך, ביבי," הוא אומר.  "אם שי ניצן וחוקרי המשטרה סומכים עליהם, גם אני סומך," הוא ממשיך, "טענותיך, ביבי, נדחות על הסף."

בתום השימוע כתב האישום הופך לתביעה משפטית בפועל, ודובר היועמ"ש מוציא הודעה רשמית לתקשורת "נתניהו קבל הזדמנות להוכיח את חפותו והוא לא עמד בה." 

אני משאיר לקורא להחליט בעצמו איזה משני התרחישים יקרה ובאיזו סבירות. 

כמו במקרה של אהוד ברק, גם הפעם מי שזקוק לשימוע הוא השומע – היועמ"ש.  הוא יוכל לרחוץ בניקיון כפיו.  לנתניהו זה יהיה מסמר נוסף בעניבת החנק שמנסים להלביש עליו.     

לסיכום, משפט המפתח הוא דבריו של מפכ"ל המשטרה לשעבר, רוני אלשיך – "אם נתניהו לא יועמד לדין – אמינות המשטרה תפגע."

זה באמת חשוב.

ישראל בר-ניר   

* * *

יהודה דרורי

שלוף חרבך אביגדור ליברמן!!

בחיים לא חשבתי שאראה בליברמן גיבור ישראל עד השבוע! ליברמן אמר במפורש לכל עם ישראל שלא יתמוך בממשלת מיעוט שרוצה לכפות על  רוב העם (כן! רוב העם הוא חילוני...) את החרדיות וכל הקשור לשלטון שלהם, שזה עירוב של צדקנות, בערות, נצלנות, סחטנות, פרזיטיות וכפיה דתית נוראית – זו תהיה דמות ממשלת נתניהו המצומצמת שבאה לתת "למנהיג המיתולוגי שלנו" (ביבי של שרה) אפשרות לאחוז בקרנות המזבח ולא לעמוד לדין על פשעיו...

תתכונן ליברמן למסע הכפשות, הפגנות ואפילו גילויי אלימות כלפיך מצד אותם מצביעים פנאטיים הרואים בביבי משיח-צידקנו, שלוף חרבך ואנחנו נעמוד לצידך!!

סוף סוף קם לנו גיבור חיל שנשבע לא להיכנע יותר לחניוקים החזיריים הרוצים שבנינו יגנו עליהם ולא חלילה ילדיהם, שהם מונעים מהם אפילו את לימודי הליבה המצומצמים, אלה המקשים על חיינו וכיסינו בחוקי כשרות הזויים, מענים נפשותיהם של מתגיירים ויוצרים קרע נוראי עם העם היהודי בגולה (זה שאינו חרדי ברובו...)

כיום לצד החרדים נמצא כמובן קרימינלים בהווה ובעבר כמו אריה דרעי לצידו גם מגן הפדופילים והזוהמה במסעדות הרב ליצמן, ולצידם האדונים הנחקרים ביטן, וכץ, גם מיקי זוהר ואורי אריאל... החרדים רוצים להציל אותם מה"גוי" (זה אנחנו..)

עלה וצלח ליברמן, אל תיסוג לרגע.. אתה תקבל בבחירות יותר מ-15 מנדטים!! סוף סוף יהיה עבור מי להצביע, לאדם עם עקרונות ימניים נקיים... לאדם בעל עקרונות ישראליים בלתי מתפשרים – לא לחרדיות! לא להתרפסות בפני החמאס! ולא לשלטון ימני-קיצוני-חשוך ודתי!

יהודה דרורי

רמה"ש

* * *

הפגנת האופוזיציה במוצ"ש האחרון

ברחבת מוזיאון תל-אביב

היתה בלוף אחד גדול

הטעייה של אנשים תמימים ומיתממים

בהשפעת תקשורת מוסתת ומסיתה –

לא נשקפת שום סכנה לדמוקרטיה בישראל

הסכנה האמיתית היא של פוטש משפטי

שמטרתו להדיח את ראש הממשלה הנבחר נתניהו!

אהוד בן עזר

* * *

יעקב אחימאיר

גולדה

הייתכן דימוי אחר לגולדה מאיר, ראש הממשלה הרביעית של ישראל? אולי דימוי מפוכח יותר של אישיותה?

מפיקי הסרט התיעודי "גולדה", המוקרן בימים אלה במסגרת פסטיבל "דוקאביב", גרמו לי להתחזק בתחושה כי דמותה הוכתמה מאוד בכל שיח שבו היא מככבת. אכן, אין ליפות את תיפקודה כראש הממשלה שכיהנה בעת מלחמת יום כיפור. ספק אם אלפי המשפחות השכולות, שאיבדו את יקיריהם במלחמה, יוכלו גם היום לסלוח לגולדה על פתיחת המלחמה. היא אשמה בפתיחת המלחמה, יאמרו רבים. היא היתה סרבנית שלום, כי דחתה יוזמות מדיניות של הנשיא סאדאת, ודחתה הצעות מדיניות מרככות מצד פוליטיקאים שפעלו במחיצתה.

שמה גם ייזכר עקב המשפט האלמותי שבו כינתה את  "הפנתרים השחורים": "הם לא נחמדים!"

על כל אלה הסרט "גולדה" איננו מדלג ואינו פוסח על עוד אירועים קשים שגולדה חוותה יחד עם כל העם: מלחמת ההתשה ורצח הספורטאים במינכן. אין מי שיקל ראש בכובד המשא שהונח על כתפיה לאחר שמונתה על ידי מפלגתה לתפקיד בגיל 71. במפלגתה העדיפו להכתיר אותה בראשות הנהגת המדינה, על פניהם של צעירים ממנה, משה דיין ויגאל אלון, שהתחרו על הכהונה. לעומתם, היתה גולדה צמודת קרקע בנעלי "גולדה" שלה. היא לא עשתה כל הנחות למציאות סביב ישראל. לוּ ביטוי כמו "מזרח תיכון חדש" היה נלחש באוזניה, לאחר הסכם אוסלו או הסכם השלום עם מצרים, ייתכן שהיתה מגיבה במילה אחת: "השתגעתם?"

אמרו כי צר היה עולמה כעולמה של נמלה. שונאיה, ולא נכנה אותם יריביה, ירו בה בתוך הנגמ"ש. בלשונם החדה, הוציאוה להורג. היא נורתה כאילו היתה מטרת דמות. ושונאיה היו "צלפים" מעולים: שולמית אלוני, יוסי שריד, אורי אבנרי, מן הבולטים שירו בה חיצי רטוריקה רעילים.

מפיקי "גולדה", הסרט התיעודי, ריאיינו את אחד היחידים שהעריצו את גולדה בחייה וגם לאחר מותה. כן, היה לה מעריץ כזה: צבי זמיר, ראש "המוסד", שהילל את מי שהיתה ממונה עליו, ומי שפקדה על "המוסד" לחסל כל פלשתיני שהיה מעורב, ולו בשוליים, של הטבח במינכן. האלוף [בדימוס] זמיר הוא בר סמכא בכל הנוגע לשיפוטם של תיפקודי מנהיגים בימים נוראים.

מפיקי "גולדה" ייחדו זמן ניכר בסרט התיעודי למהפכה שחוללה גולדה בעת כהונתה, הנשכחת מעט, כשרת העבודה. ככל הנראה, היתה השרה "החברתית" ביותר, יותר מכל אלה שהחזיקו, לפניה ואחריה, בתיק העבודה. חוקי העבודה, הקמת מוסד הביטוח הלאומי, הם שניים ממפעלותיה בתחום החברתי.

לעומת אלה, האישה היחידה עד כה שכיהנה כראש הממשלה, לא עשתה למען קידום מעמד האישה. מפעלה החברתי אמור לכפר על אמירתה האומללה: "הם לא נחמדים!" – אך כשרת העבודה היא נשכחה והושכחה, גם במפלגתה הסוציאל-דמוקרטית.

בסרט מובאים דברים מפיו של אהרון ידלין, שר בממשלתה, המזכיר את עשייתה החברתית. רק מעט מאוד מתוכנו של הסרט התיעודי, מוקדש ליוזמות השלום שלה ששיגרה לסאדאת. ד"ר חגי צורף, ראש תחום תיעוד והנצחה בארכיון המדינה, חשף במשך שנים את יוזמות גולדה. החל משנת 1971 הציעה מהלך מדיני שתחילתו בהסדר ביניים בתעלת סואץ. כמו כל מי שכיהן אחריה או לפניה, דחתה כל התניה של פתיחת מו"מ עם מצרים בנסיגת ישראל לגבולות 67'. אמנם בהסכם השלום עם מצרים מימש בגין נסיגה בסיני עד המילימטר האחרון, אך לא זז מילימטר מאדמת יהודה ושומרון. "בקיפאון אשמה אפוא מדיניותה הקשוחה והסרבנית של מצרים. לא פחות, ואולי יותר מזו של ישראל," כתב ד'ר צורף.

במאי 1972 אמרה גולדה לרודן רומניה, צ'אושסקו:"אנו מוכנים לפתוח במו"מ חשאי לשלום בכל עת, בכל מקום ובכל דרג שיבחר סאדאת, והוא יופתע ממה שאנחנו מוכנים לתת לו."

מצרים נותרה בסרבנותה. באשמת הסרבנות גולדה הורשעה עד היום. למרות פומביות המידע שחשף, נותר ד"ר צורף בעמדת מיעוט ככל שמחקרו עוסק במדיניותה של גולדה.

הסרט "גולדה" לא נועד ליפות את דמותה של גולדה. בניגוד לדעה המרשיעה, הרווחת, ציירו המפיקים יצירה תיעודית הוגנת, כנדרש.

יעקב אחימאיר

פורסם לראשונה ב"ישראל היום" ב-26.5.

* * *

גלית דיסטל אטבריאן
שכחתם שרציתם מלחמה?

[מוטי הרכבי: קיבלתי בווטסאפ. ניתן ורצוי להפיץ הלאה]

"ארץ נהדרת" היא תוכנית חשובה, מאוד חשובה. בקרב על עיצוב התודעה, יש למערכון אחד במדורת השבט הסאטירית הזו יותר כוח מאשר לצבא של יועצי תדמית או 50 כתבות בעיתון.

השבוע הוקדשה התוכנית כמעט כולה לאירוויזיון, ולנתניהו כמובן. ממערכון למערכון נחשפה עמדתם הברורה של קברניטי "ארץ נהדרת": האירוויזיון היה נהדר אף על פי שנתניהו עשה הכל כדי להחריב אותו. יש את ישראל החילונית שבירתה היא תל אביב, העיר הקוסמופוליטית אפופת השוויון, אחוות העמים והמוזיקה האוניברסלית. מאור הגולה. מנגד עומד רודן מסוכן, חשוך ואופורטוניסט שעומד להחריב את הבית על יושביו.

איזה מזל שיש את "ארץ נהדרת" ובני התרבות התל-אביביים, שמצליחים לגבור (לעת עתה) על כוחות החושך של הרודן נתניהו, שמבחינתו כל האירוע המרגש והמוצלח הזה לא היה צריך להתרחש.

והנה המציאות: לפני כשלושה שבועות עמדה מדינת ישראל כפסע ממלחמה. מי שעודדו את המלחמה היו ראשי "ארץ נהדרת", שלעגו לנתניהו והאשימו אותו ברפיסות וחולשה מול חמאס.

הם לא היו לבד – התקשורת הכתובה, אולפני החדשות, פוליטיקאים מהמרכז, מהשמאל-מרכז ומהימין דרשו דבר אחד – מלחמה. עכשיו.

צריך להודות, כל אדם אחר שהיה מכהן כראש ממשלה לא היה עומד בלחץ הציבורי והתקשורתי הזה; לא לפיד, לא גנץ ולא גבאי. אילו אחד מהם היה עומד במקומו של נתניהו לפני שלושה שבועות, ישראל היתה מדממת עכשיו בעזה, בלי אירוויזיון, בלי יום הזיכרון ובלי חגיגות העצמאות.

נתניהו עצר את המלחמה הממשמשת, בדיוק כפי שעצר את הסכם הגרעין האיראני. בשני המקרים הוא התגלה כמנהיג שקול, אחראי ואמיץ, ובעיקר לא פופוליסטי. מנהיג ששם בצד את ההון הפוליטי שלו מתוך מחשבה שבסוף התמונה תתבהר.

והתמונה אכן מתבהרת – נתניהו מעולם לא הציב את שלומם של תושבי הדרום מול שיקולי האירוויזיון וחגיגות העצמאות. הוא רצה לקנות כמה שבועות קריטיים של שקט והוא הצליח.
ומדוע קריטיים? כי את תרומתו של אירוע כמו האירוויזיון אי אפשר למדוד במיספרים מיידיים; מדובר בהשקעה עצומה שאת התשואות שלה בתיירות, בהסברה, במאבק על התדמית ואפילו בכלכלה – אנחנו נקצור בשני העשורים הקרובים לפחות. נתניהו יודע לזהות השקעות מהסוג הזה כמו נץ, ולא נותן להן לחמוק. זאת הסיבה שישראל הפכה בעשור של נתניהו ממדינה קטנה ומבוישת למעצמה משגשגת.

ייתכן מאוד שבעיתוי הנוכחי גם בלון תבערה יוביל למבצע מול חמאס בעזה, אבל דבר אחד בטוח: אם זה יקרה, טובת ישראל תהיה לנגד העיניים, לא האינטרס הפוליטי של ה"רודן". זה כבר הוכח יותר מפעם אחת.

ובאשר ל"ארץ נהדרת", אולי מישהו צריך להסביר להם שסאטירה מקצינה את המציאות, לא יוצרת מציאות שקרית. זה בדיוק ההבדל בין תוכנית הומור לתעמולה פוליטית.

גלית דיסטל אטבריאן

* * *

יצחק הילמן

המאבק החדש

כשאנחנו שומעים על העצומה של כמאתיים עורכי דין, מהמשרדים הגדולים במדינה, איננו יודעים אם לצחוק או לבכות. בארץ יש כשבעים אלף עורכי דין. יוצא שהמאתיים היחסנים האלה הם פחות מאחוז מכלל עורכי הדין, וגם אם נצרף אליהם את כל מאות עורכי הדין במשרדיהם, הם עדיין ימנו, לכל היותר עשרים אלף עורכי דין, כלומר מיעוט מכלל עורכי הדין במדינה, כאשר מרבית המועסקים במשרדים אלה אינם נשאלים כלל, אם המחאה הזאת היא לרוחם.

אלא שלמשרדים הגדולים האלה יש כוח כלכלי אדיר בהיותם המייצגים של החברות הגדולות במשק, של העיריות הגדולות, ושל פירמות זרות הפועלות במדינה ומנהלות כאן פרויקטים ענקיים. אמנם קשה לפלח את נטיותיהם הפוליטיות של בעלי משרדים אלה, אבל מעצם ההתייצבות הקבוצתית, ורוחם האופוזיציונית, לא קשה לנחש במי הם תומכים ובמי לא.

בניגוד לקבוצה האוליגרכית כמעט הזאת, מרבית עורכי הדין עובדים בשכר הקרוב לשכר המינימום ובקושי הם מסיימים את החודש. מעבר לכך, רבים מעורכי הדין, שהוסמכו בחמש השנים האחרונות, טרם מצאו עבודה, ומתי מעט מהם עובדים במשרדים הגדולים או במשרדי הממשלה והשלטון המקומי בכלל. אלפי עורכי דין לא מוצאים בכלל מקומות עבודה במדינה, והם נאלצים לנטוש את המקצוע אחרי שהשקיעו שלוש עד חמש שנים מפרכות של לימודים, ולאחריהן עוד שנתיים שלוש של הכנות לבחינות הלשכה, שידועות כבחינות מחמירות. לכן, המחאה האמורה, שניזומה על ידי קבוצת המיעוט של ה"חזקים" ו"המחוברים", רחוקה מאוד מלייצג את האינטרס של רוב עורכי הדין במדינה, והיא למעשה זרוע של האופוזיציה, שמנצלת את כוחם של משרדים גדולים אלה, כדי להלום במתנגדיה בכנסת, ובהמשך, ככל הנראה, גם בממשלה שתיבחר. 

האליטה המשפטית במדינה, בין שהיא יושבת במשרדי עורכי הדין הגדולים ובין בבית המשפט העליון, ובין כיועצים משפטיים ממשלתיים בכירים, מזוהה לצערנו עם השמאל, כי הוא שבנה אותה בארבעים השנים הראשונות אחרי קום המדינה והיא עדיין שולטת במדינה למרות המהפך הפוליטי שקרה ב-1977.

למרות הניסיון של הקבוצה להציג את מאבקה כביכול כמגינה עיקשת על הדמוקרטיה במדינה, זוהי הטעייה מוחלטת, מכיוון שהמטרה האמיתית היא להחליש את הכנסת ולהנציח את השליטה האולטימטיבית של בית המשפט העליון, של הפרקליטות ושל משרדי עורכי הדין הגדולים, ובכך לשמר לא רק את האידיאולוגיה השמאלנית אלא את הדומיננטיות של חבריה.

עליונות בית המשפט העליון, משמעה הגמוניה של השמאל. זהו מצב עצוב, שמביא קומץ של שופטים שלא הציבור הרחב בחר בהם, לשלוט שלטון מוחלט במדינה ולייתר את כוחה של הכנסת וכוחה של הממשלה הנבחרת. זה כמעט ולא קיים בדמוקרטיות אחרות.

כוח זה מושג דרך הוועדה לבחירת שופטים שהיא למעשה קואליציה כמעט קבועה של שופטי בית המשפט העליון ונציגי לשכת עורכי הדין. המשרדים הגדולים, הם הצלע השלישית הסמויה של הוועדה לבחירת שופטים, והם בעלי השפעה עצומה על לשכת עורכי הדין ובמידה לא מעטה גם על השופטים.

כך קרה שהמאבק נגד נתניהו והניסיון הבלתי נלאה להדיחו מכהונתו, שלא צלח בבחירות לכנסת, לובש כעת צורה חדשה ומתוחכמת. מעכשיו יהיו, לא רק מאבקים בכנסת, אלא עצומות, מחאות והפגנות רחוב. הכל במימון האופוזיציה והאליטות שתומכות בה.

לסיכום, לא הדמוקרטיה בסכנה, אלא ההגמוניה של האליטות הנוכחיות. בעבר אלה היו האליטות של מפלגת העבודה, היום אלה האליטות החדשות של העשירונים העליונים,  רמטכ"לים לשעבר, שופטים לשעבר וחברי כנסת לשעבר. הם כולם רוצים להשפיע ולשמור על עמדות הכוח וההובלה הכלכלית, נחלתם מאז ומתמיד. כעת הם חברו יחדיו כדי לסלק את נתניהו מהשלטון.

הציר השני של מאבק האליטה של עורכי הדין, היא מניעת "פסקת ההתגברות", אותו החוק שמצטייר כחומת המגן החסרה של הזרוע המחוקקת ושל הזרוע המבצעת. אם החוק הזה יעבור, יתהפך מאזן הכוח במדינה. הכנסת והממשלה יהפכו לדומיננטיים. "פסקת ההתגברות" תשים קץ לביטול חוקים והחלטות ממשלה ע"י בית המשפט העליון. היא גם תסייע, ככל הנראה, לנתניהו להשיג חסינות פרלמנטרית, ותאפשר לו להתרכז בארבע השנים הקרובות בניהול המדינה, ולא בהגנתו המשפטית. המשפטים נגדו יכולים לחכות ארבע שנים. כלום לא יקרה מכך.

כעת באים החברים עורכי הדין מהמשרדים הגדולים ומגינים כביכול על מערכת המשפט. הם בוודאי יארגנו הפגנות נגד חקיקת "פיסקת ההתגברות". הם ידברו על הצלת הדמוקרטיה והגנת זכויות הפרט. כמובן שאלה סיסמאות ריקות מתוכן.

כל מי שעיניו בראשו, מבין שזעקת הקוזק הנגזל הזאת, היא חלק בלתי נפרד של  מסע מסודר ומאורגן, שבו קשרו קשר כל האלמנטים של השמאל, שכל מטרתם אינה חרויות הפרט, אלא סילוקו של שנוא נפשם מהשלטון.

יצחק הילמן

* * *

המכון הרומני לתרבות

INSTITUTUL CULTURAL ROMAN

שדרות שאול המלך 8 תל-אביב 64733

טל. 972-3-6961746; פקס 972-3-6911204

הזמנה

המכון הרומני לתרבות בתל-אביב מזמין לאירוע

 בשם "יהודים יוצאי רומניה בספרות הישראלית"

על פי ספריו של משה גרנות

באירוע ישתתפו ד"ר משה גרנות, סופר פורה שחיבר ספרי פרוזה ועיון רבים – וד"ר לאה צבעוני, סופרת ומו"ל. הם ישוחחו על יוצאי רומניה כפי שהם באים לידי ביטוי בספריו של משה גרנות.

האירוע ייערך בשפה העברית במכון הרומני לתרבות

שד' שאול המלך 8, בית אמות משפט, קומה 6

ביום ה' 6.6.2019 בשעה 18.00

הכניסה חופשית

* * *

תמר מחלין

כיכר ספרא

אֲנִי יוֹשֶׁבֶת בְּכִכַּר הַכָּרִיּוֹת,

נוֹשֶׁמֶת בַּהֲנָאָה אֶת שַׁלְוַת הַמָּקוֹם,

מִתְפַּנֶּקֶת בְּלִטּוּף קַרְנֵי הַשֶּׁמֶשׁ

וּבְקוֹלוֹת הַחִזּוּר שֶׁל בַּעֲלֵי הַכָּנָף.

מַבִּיטָה סְבִיבִי נִפְעֶמֶת,

הַזִּכְרוֹנוֹת מִתְעַרְבְּלִים

בְּרֹאשִׁי, לְלֹא סֵדֶר,

וּמְקַפְּצִים בְּעֶרְגָּה בֵּין הוֹוֶה לֶעָבָר.

אֲנִי נִזְכֶּרֶת בִּרְחוֹב יָפוֹ

לִפְנֵי שִׁשִּׁים וְשֶׁבַע,

וּבַקִּיר הַחוֹסֵם שֶׁנִּצָּב כְּמוֹ מִפְלֶצֶת,

עָלָיו זָעַק הַשֶּׁלֶט שֶׁכָּאן הָעִיר נִקְרְעָה

מֵהָאֲבָנִים שֶׁבַּלֵּב.

מֵעֵבֶר לַקִּיר, מְאַיֵּם, שֶׁטַח הַהֶפְקֵר,

וְרָחוֹק יוֹתֵר, מְיֻתָּם, מִזְדַּקֵּף מִגְדַּל דָּוִד

שֶׁזְּמַן רַב עוֹד מַּמְתִּין לִישׁוּעָה.

אֲנִי נִזְכֶּרֶת אֵיךְ הִבְחַנְתִּי מִמְּרוֹמֵי הַר צִיּוֹן

בְּיַם הַמֶּלַח הַמַּכְחִיל בֵּין עַרְפִלֵּי הַמִּדְבָּר,

וְאֵיךְ חִפַּשְׂתִּי, לַשָּׁוְא, אֶת כֹּתֶל הַדְּמָעוֹת

מִגַּג בִּנְיַן הַנּוֹטֵרָה דַאם.

אֲנִי יוֹשֶׁבֶת עַל אַחַת הַכָּרִיּוֹת,

מַבִּיטָה בְּבִנְיַן הָעִירִיָּה

בּוֹ יָדִיד יָקָר עָבַד שָׁנִים רַבּוֹת,

וּמַבָּטִי מְצַיֵּר בַּאֲוִיר

קַו יָשָׁר לְהַר הַזֵּיתִים,

מִשָּׁם הוּא לָבֶטַח מִתְבּוֹנֵן

וּמִתְגָּאֶה כִּמְהַנְדֵּס בְּעִירוֹ הַמִּתְעַצֶּמֶת,

לְמַעַן בְּנִיָּתָהּ הוּא הִקְדִּישׁ אֶת שְׁנוֹתָיו.

וּכְשֶׁעָלִיתִי אֶל הַקּוֹמָה הָעֶלְיוֹנָה,

וְהָעִיר מִתְהַדֶּרֶת תַּחְתַּי מְלוֹא רָחְבָּהּ וְאַרְכָּה,

הִפְנֵיתִי אֶת רֹאשִׁי מִזְרָחָה,

וּתְּפִלָּה בְלִבִּי עֲבוּר נֶכְדִּי הַצַּנְחָן,

שֶׁלֹא מִזְּמַן הִצְהִיר

עִם חֲבֵרָיו אֶל מוּל הַכֹּתֶל,

"אֲנִי נִשְׁבָּע."

* * *

אריק כ"ץ

גינטר גוטשלק

אתמול נפטר במושבה מגדל גינטר גוטשלק, בן 79, שהקים וניהל את "האגודה למען הילד הנזקק" שפועלת במעון "נופים", אותו ניהלתי בשנים 1977-1988.

גינטר הגיע למגדל בשנת 1972 יחד עם עוד 3-4 משפחות של גרמנים נוצריים שעלו לישראל על מנת לכפר על פשעי הנאצים. הם גרו במושבה, בשכנות למעון – ניהלו קומונה כשכל משפחה מקבלת הוצאות למחייה בסיסית – ופעלו מעלות השחר ועד הערב בעזרה לדיירי המעון ולתושבי המושבה.

בתחילה קבלו תרומות מארגון "ידידי ישראל בגרמניה" ולאחר מכן, המפעלים שהקימו במעון כדי להעסיק את הדיירים, הניבו רווחים יפים שהושקעו כולם במעון, לאחר שהתאפשר למשפחות לחיות בצנע על גבול הסגפנות. מבחירתם, כאידיאולוגיה.

פאר יצירתם הוא המפעל לשולחנות וספסלים מחוברים מבטון/מוזאיקה שעשרות אלפי תוצריו ממלאים כל חוף ים או פארק ציבורי במדינת ישראל. (כל מי שיתכופף קמעה יראה בצידי השולחן סמל של מעון "נופים". גם בעיר מגוריי, עפולה, הפארק וגני השעשועים מלאים בשולחנות תוצרת המעון). גם נגריית המעון – שהוקמה והופעלה על ידם – יצרה שולחנות וספסלים כיחידה אינטגרלית עם פרגולה מעל. בשנים האחרונות התמעט הביקוש למוצרי העץ ולעומת זאת הביקוש לשולחנות בטון/מוזאיקה עם ספסלים מחוברים, עולה על גדותיו. כל העבודה נעשית ע"י דיירי המעון, בפיקוח ובהשגחת המתנדבים.

בנוסף מפעילים המתנדבים, עד לאחרונה בפיקוחו של גינטר, סדנאות תעסוקה, משתלה, הם בנו אולם כדורסל ומבני תעסוקה, פינת חי ושטחי חקלאות אורגנית. הקימו גם בית אבות במושבה ויחידות דיור של השכרה לנופש.

לפני כמעט 30 שנה נפל גינטר מגג המפעל – גובהו 10 מטרים – והתרסק על ריצפת הבטון. כשבאתי לבקרו בביה"ח רמב"ם, הוא נזקק לניתוח ראש מורכב ולשחזור הלסת. וכשפיו היה סגור במלתעות ברזל ומצבו אנוש, לחש לי: "זו המתנה היפה ביותר שקיבלתי בימי חיי..."

כשהבעתי פליאתי על משפט מדהים זה, הסביר לי בלחש: " כעת אני מקבל בחזרה את האהבה שהענקתי לאחרים כל השנים..."

לאחר שבוע באתי לבקרו שוב (ניהלתי כבר את מעון "נווה מנשה") החדר היה ריק... ונמסר לי שגינטר כבר בביתו, במגדל. ההסבר שלו להחלמתו המהירה: בחצר ביתו גידל את צמח האלוורה, ומדי בוקר היה חותך חלקים מהצמח, מנקה את החלקים הקוצניים, חותך לחתיכות, מניח על הרצפה ו"רוקד" עם רגליים יחפות בסגנון "רמיסה"....

חמשת ילדיו שנולדו בישראל התגיירו ושירתו בצבא וחיים כיהודים מאמינים מאוד (דויד מביתר עילית, גרשון ממבואות יריחו, רחלי ממושב קשת ברמת הגולן, עמנואל מקצרין וגרשון המתגורר במגדל) – והניבו לו 38 נכדים (!)

גינטר סירב להתגייר מ-2 סיבות: "אינני ראוי עדיין להיות יהודי" ובהמשך "מעדיף להוות את אחד מעמודי הגשר המחבר בין העם היהודי לגרמני לאחר השואה."

למרות זאת דקדק במצוות, קלה כחמורה, ושמר בביתו את כל הלכות הכשרות כדי שילדיו ונכדיו יוכלו להתארח אצלו. שניים מילדיו ממשיכים את מורשתו וחזונו במעון ובמושבה ועוסקים בנתינה ללא גבול, כמו אבא שלהם.

נכדיו יצרו היום מייל וביקשו שכל מי שיש לו סיפורים על סבא יכתוב וישלח למייל הזה:

sabaginter@gmail.com

 

בשנים האחרונות, חרף ההתדרדרות במצבו הבריאותי, לא ויתר על העבודה, ודייר המעון – עובד המפעל – היה מגיע כל בוקר לביתו כדי ללוותו למפעל הבטון. וכך גם נסגר המעגל. מי שנעזר על ידי גינטר עוזר לו עכשיו... גם אתמול, הבוקר התחיל כך והסתיים בכי רע...

יהי זכרו ברוך!

נכתב – 22 במאי 2019

אריק כ"ץ

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 26.5.19

* עונג שבת – לנסוע להפגנה בתל-אביב הרחוקה... זה לא בדיוק עונג השבת שלי. אבל זו שעת חירום. זה צו השעה. כאזרח פטריוט אני חש חובה אזרחית לומר: עד כאן! ארזתי את דגל הלאום, נסעתי לקצרין ועליתי על ההסעה להפגנה. בדרך החלו להגיע השמועות על השתתפותו של איימן עודה. עשיתי מיד כמה טלפונים, לוודא שזה פייק ניוז. מסתבר שזאת אמת. על המקום גמרתי אומר עם עצמי – כף רגלי לא תדרוך בהפגנה הזאת.

כתבתי בקבוצת הווטסאפ של הנהגת תל"ם שראוי להחרים את ההפגנה. הרוב הגדול תמכו בעמדתי.

נסעתי להפגין על דמותה המוסרית של מדינת ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית. לא להפגין יחד עם מפלגה השוללת את זכות קיומה של מדינה יהודית ותומכת בדמוקרטיה של אסד.

אילו הייתי במכוניתי, הייתי מסתובב מיד. אבל הייתי לכוד בהסעה. נסעתי עד תל-אביב. בארלוזורוב ירדתי מן האוטובוס, חציתי את הרחוב ועליתי על האוטובוס הראשון לקריית שמונה. במחניים המתינה לי אשתי היקרה והסיעה אותי הביתה.

התענוג המפוקפק ארך 7 שעות ו-36 דקות. לא נעים. אבל לפחות אני שלם עם מצפוני ויכול להביט במראה.

* יחד יהודים וערבים – השאם אבו-ריא מסכנין הוא הקצין ערבי המוסלמי הראשון בצה"ל. כשהשתחרר משירות הקבע, הקים עמותה לעידוד גיוסם לצה"ל של ערבים וערביות, ושיכנע לא מעט ללכת בדרכו.

אבו-ריא הוא חבר פעיל ב"יש עתיד". מיד לאחר סעודת תום צום הרמדאן הוא נסע להפגנה בת"א.

ראוי היה לתת לאבו-ריא לנאום, ולהפגין את השותפות של יהודים וערבים, ישראלים פטריוטים, בהפגנה נגד השחיתות והחסינות. ובשום אופן אסור היה להזמין לבמה את ראש מפלגתו של עופר כסיף.

* המפגין נגד השחיתות – מביך, ממש מביך, לראות את העבריין המושחת, האסיר המשוחרר אהוד אולמרט בהפגנה נגד השחיתות. איזו עזות מצח.

אבל... כשמארגנים הפגנה, אין שליטה על זהותם של המפגינים. זאת מדינה חופשית, וכשמזמינים את הציבור, אי אפשר להעמיד סלקטורים בכניסה.

לעומת זאת, מי שמארגן הפגנה שולט על זהות הנואמים. כפי שאף אחד לא היה מעלה על דעתו להזמין את אולמרט לבמה, לנאום נגד השחיתות, כך אסור היה בשום פנים ואופן להזמין לבמה מנהיג של מפלגה אנטי ישראלית, שמזדהה עם האוייב ותומכת בטרור.

* אידיוטים שימושיים – החלטתי לעשות אחורה פנה ולא להשתתף בהפגנה שאני תומך בכל ליבי במטרתה, היתה החלטה מצפונית, ערכית, ללא כל חשבון. אבל כאשר אני עושה גם את החשבון הפוליטי, אני חושב שההזמנה של איימן עודה לנאום היא גם נזק פוליטי. ממש לתת תחמושת לנראטיב של "ביבי או טיבי." נדמה לי שמזמן נתניהו לא זכה למתנה כל כך מפנקת כמו השתתפות איימן עודה בהפגנה נגד חסינותו.

* הפתרון למשבר הפוליטי – הפתרון הראוי למשבר הפוליטי, הוא שהליכוד יחליף את נתניהו, ויעמיד במקומו אדם אחר, שאינו שקוע בפלילים, לא הוגש נגדו כתב חשדות חמור ואינו מנסה להעמיד את עצמו מעל החוק. ברגע שהליכוד ינהג כך, מיד תקום ממשלת אחדות לאומית עם "כחול לבן".

מה הסיכוי לכך? אפס. כי נתניהו הצליח להפוך את כל סיעת הליכוד לחבורת פחדנים צייתנים וחסרי מנהיגות מינימלית.

* אין כלום – מבחינה ציבורית וערכית – מנהיג שבורח ממשפט, למעשה הודה באשמה.

* איך יצביע עוזי דיין – במאי 2005 מונה צחי הנגבי, אז שר במשרד ראש הממשלה שרון, לתפקיד השר לענייני ירושלים. היה זה לאחר שנאלץ להתפטר מתפקידו כשר לביטחון פנים, בשל החקירה נגדו בפרשת המינויים הפוליטיים.

באותו שבוע, השתתפתי בקונגרס של המועצה הציונית בישראל, שנערך בירושלים. יו"ר המועצה הציונית בישראל באותה תקופה, אלוף (מיל') עוזי דיין, תקף בנאומו את המינוי. "ציון במשפט תיפדה." הוא ציטט, והוסיף שמינוי אדם שחשוד בפלילים ובשחיתות לשר לענייני ירושלים, מבזה את דמותה ומהותה של ירושלים.

היעלה על הדעת שח"כ עוזי דיין ייתן את ידו לניסיון של ראש ממשלת ישראל שעל סף כתב אישום על שוחד (!) – להסתתר מאחורי עיוות החסינות ולמלט את עצמו מאימת הדין? שעוזי דיין יצביע בעד העמדתו של נתניהו מעל החוק ובכך להפיכת השחיתות לנורמה מקובלת בחברה הישראלית? מתוך הערכתי העמוקה לעוזי דיין, איני יכול להעלות זאת על דעתי.

* הכל משיל – אמון הציבור במערכת המשפט ובעיקר בבית המשפט העליון נפגעה מאוד בשנים האחרונות. אם בעבר, מוסד זה נהנה מהאמון הגבוה ביותר, קרוב ל-100% בכל הסקרים, היום הוא נמוך בהרבה, פחות מ-60%.

יש לכך שלושה גורמים מרכזיים.

א. האקטיביזם השיפוטי הקיצוני של בית המשפט העליון, שהנהיג משפטיזציה של מערכות החיים בישראל, תחת הכותרות של אהרון ברק "הכל שפיט" ו"מלוא כל הארץ משפט,"

ב. הסתה שיטתית וממושכת בימין נגד בית המשפט, שחרגה מהמחלוקת על האקטיביזם השיפוטי והייתה לניסיון לשפוך את התינוק עם המים ולהרוס את מערכת המשפט, שעצמאותה היא נשמת אפה של הדמוקרטיה, ולבטל את הביקורת המשפטית על הכנסת ואפילו על הממשלה, שמשמעותה שלטון ללא מיצרים, ללא איזונים ובלמים.

ג. הפיכתו של ראש הממשלה נתניהו, מאחד המגינים החשובים ביותר על בית המשפט ועצמאותו, לעומד בראש הניסיון להחריב את המערכת, מהרגע שבו החל להסתבך בפלילים, והאינטרס האישי שלו החל לסתור את האינטרס הלאומי.

ולמרות הכל, עדין האמון הציבורי בבית המשפט, גבוה לאין ערוך מאמון הציבור במערכת הפוליטית, באותם סקרים בדיוק. ולכן, הטענה הנואלת, שהכפפת מערכת המשפט לשליט, שזאת משמעות הצעות ההפיכה השלטונית נגד בית המשפט, כאילו זה "רצון העם", היא שקר.

כמי שמתנגד למשפטיזציה, אני מתנגד לפוליטיזציה. כפי שאני מתנגד לתפיסת "הכל שפיט", אך אני מתנגד לגישת "הכל משיל". שלטון-על של שליט אחד, ששלוש הרשויות כפופות אליו למעשה, ואין בו מערכת איזונים ובלמים, הוא איום של ממש על הדמוקרטיה הישראלי.

* משפט הרחוב – תועמלן נחות של נתניהו, שכתב בשבוע שעבר שמוטי גילת צריך לשבת מאחורי סורג ובריח, כתב למחרת: "היועץ המשפטי, הסגנים שלו וכל מי שסביבו צריכים לשבת בכלא."

על איזה סעיף בחוק? כנראה "רצון העם".

* האם ישראל מדינה מושחתת? – מדינה שמנהיגה מושחת אינה מדינה מושחתת. חברה שמשלימה עם השחיתות ומקבלת אותה כנורמה, היא מדינה מושחתת. היו לנו נשיא וראש ממשלה מושחתים והחברה התגוננה מפניהם, העמידה אותם למשפט והם נתנו את הדין. החברה הישראלית הוכיחה שהיא חזקה יותר ממנהיגיה המושחתים. אולם מדינה שמאפשרת לראש הממשלה, החשוד העיקרי, שעל ראשו כתב אישום (כפוף לשימוע) על שוחד, מרמה והפרת אמונים, שמאפשרת לו להסית נגד רשויות החוק והמשפט, להעליל על ראשיהם עלילות מופרכות ולהתחבא כעבריין נמלט מאחורי חסינות, היא מדינה מושחתת.

* אינפלציה – ומה אומרים הליברטריאנים, אלה שדוגלים במדינה מינימליסטית, בביטול מדינת הרווחה, בביטול תפקידיה של המדינה מלבד להיות שוטר תנועה – על ממשלת ענק בלתי מוגבלת, עם אינפלציה של משרדים מיותרים לשרים מיותרים ולכל אחד פקידוּת מיותרת, רכב שרד מיותר עם נהג מיותר ומאבטחים מיותרים ותועפות סגני שרים מיותרים (סגן שר הוא תפקיד מיותר מעיקרו)?

* מהיכן יבוא הכסף? – מהיכן יבוא הכסף לאחזקת כל השרים המיותרים ומגנוניהם הבזבזניים? אולי מביטול בתי המשפט בישראל.

* פרקטיקה פוליטית מקובלת – ב-1956 פרש חבר סיעת הפועל המזרחי בעיריית ירושלים רחמים כלנתר מסיעתו, וחבר לקואליציה תמורת מינוי לתפקיד סגן ראש העיר. המדינה כולה סערה כתוצאה מן המקרה חסר התקדים. האיש הפך לדמות מגונה, ובמשך שלושה עשורים לאחר מכן, הביטוי כלנתריזם היה רווח בשיח הפוליטי, כשם גנאי לאופורטוניזם, לפוליטיקה מסואבת, מלוכלכת ומושחתת, לבוגדנות תמורת טובת הנאה.

במערכת הארצית תופעה כזאת לא עלתה על הדעת. ח"כים שפרשו מסיעתם, עשו זאת בשל סיבות אידיאולוגיות, ולרוב תוך ויתור על אפשרויות קידום. כך היה כשגאולה כהן ומשה שמיר פרשו מן הליכוד בשל התנגדותם לנסיגה מסיני, כאשר יוסי שריד פרש ממפלגת העבודה כשהחליטה להצטרף לממשלת אחדות לאומית וכאשר קהלני וזיסמן פרשו מפלגת העבודה בשל נכונותה לסגת מהגולן ועקב התנגדותם להסכם אוסלו ב'. בכל המקרים הללו, הח"כים הנ"ל פרשו ממפלגתם כאשר סטתה מהבטחותיה לבוחר.

בגין חטא בגניבת ח"כ מהאופוזיציה, כאשר צירף לממשלתו את משה דיין שנבחר לכנסת מטעם המערך. אולם הוא, לפחות, עשה זאת מתוך אמונה אישית בדיין כמדינאי ומנהיג, וכמי שיוכל לחזק את מעמד ישראל בעולם, שנרתע מהמהפך וראה בבגין מנהיג קיצוני ומחרחר מלחמה. עצם ההצעה להצטרף לממשלתו היתה לגיטימית, אך מן הראוי היה שדיין יחזיר את המנדט ויתפטר מן הכנסת.

מי שהפך את הנוהג הנפסד והמושחת הזה לפרקטיקה פוליטית היה שמעון פרס. תחילה, בשנת 1982, שפיתה את הח"כים אמנון לין ויצחק פרץ מהליכוד לערוק ממפלגתם ולחבור למפלגתו. התופעה הגיעה לשפל בתרגיל המסריח, כאשר פרס שיחד בהצעות לתפקידי שרים + שריון ח"כים ושרים ממורמרים מן הליכוד, כמו שריר, מודעי, גולדשטיין וגרופר. לא בכדי זכה התרגיל לכינוי "מסריח", ושיא הסירחון בו היה לכידת העריקים.

המעשה הנואל והמושחת הזה עורר מיאוס בקרב הציבור כלפי הפוליטיקה בכלל, והמערכת הפוליטית מיהרה לחוקק חוקים שיקשו מאוד על המהלך.

ממשיך דרכו של פרס בדרך זו הוא נתניהו. הוא ניסה לנהוג כך כלפי ח"כים מ"קדימה" וכעת כלפי ח"כים מכחול לבן.

חוה ליבוביץ', ממעריצותיו של נתניהו, נזעקת להציג את המעשה כנורמטיבי, ומכנה את הפעולה הזאת "פרקטיקה פוליטית מקובלת."

מה מקובל כאן? הח"כים אינם נבחרים ישירות בידי הציבור. הציבור בוחר רשימות לכנסת. הציבור מעניק ייפוי כוח, מנדט, למפלגות לייצג אותו. ח"כ שנבחר ברשימת כחול לבן, קיבל מנדט להתנגד לנתניהו ולמה שהוא מייצג. אם יערוק לליכוד, פירוש הדבר בגידה בבוחרים וגניבת מנדט. מי שמשדל ח"כים באמצעות שוחד פוליטי, והתייחסות לחברות בממשלה כאתנן – מנהיג פוליטיקה מושחתת.

יש לציין, שעל פי החוק, שחוקק בעקבות התרגיל המסריח, ח"כ שפרש אינו יכול לקבל תפקיד. כלומר, ההבטחות ששליחו של נתניהו הבטיח לח"כ יברקן אינן חוקיות. מן הסתם, אילו הצליח לשכנע אותו (אילו הכיר אותו היה מבין שאין טעם לנסות), הוא היה משנה את החוק באמצעות הרוב האוטומטי, ומסביר שזה לגיטימי כי זה "רצון העם" ש"אמר את דברו."

* מיצובישי – העריקה הפוליטית בעלת המשמעות ההיסטורית הגדולה ביותר בתולדות המדינה, היתה של גונן שגב ואלכס גולדפרב, שבזכותה היה לממשלת רבין רוב לחסום את שיריון חוק הגולן ולהעביר את הסכם אוסלו. השניים הצביעו בניגוד מוחלט למנדט שקיבלו, והיו אלה שהכריעו את הכף.

ולמה לא מניתי אותם ברשימת פיתויי העריקות? כיוון שכאן המקרה היה שונה.

בחקיקה שבעקבות התרגיל המסריח, שנועדה למנוע עריקות בודדים, נאמר שכאשר שליש סיעה ומעלה פורשת, מדובר בפילוג, והפורשים מוכרים כסיעה בכנסת. סיעת צומת בכנסת ה-13 מנתה 8 ח"כים. כשנתיים לאחר הבחירות פרשו ממנה שלושה ח"כים – גונן שגב (לימים סוחר סמים ומרגל למען איראן), אלכס גולדפרב ואסתר סלמוביץ', והקימו את סיעת ייעוד. כעבור שנה, ייעוד הצטרפה לקואליציה. יש לציין, שמתחילת הדרך רבין רצה סיעה ימנית בקואליציה, וניהל מו"מ עם המפד"ל וצומת. וייתכן שאילו נכנסו, ההיסטוריה היתה אחרת.

גונן שגב מונה לשר ואלכס גולדפרב לסגן שר.

מבחינת רבין, היה זה מהלך פוליטי לגיטימי ומקובל. אבל מבחינתם – היה זה מעשה בוגדני וציני. אגב, כאשר ייעוד הצטרפה לקואליציה, אסתר סלמוביץ' פרשה ממנה.

שיא הסירחון בפרשה הזאת היה סמוך להצבעה על שיריון חוק הגולן. שר השיכון פואד בן אליעזר הסתגר במשך שעות עם סגנו אלכס גולדפרב, והעניק לו עוד ועוד סמכויות ואחריות על חברות ממשלתיות, עד שהתרצה והצביע עם הממשלה.

רשומה זו אינה ראשונה וגם לא עשירית שלי בנדון, מאז שאלכס גולדפרב איים לתבוע אותי תביעת דיבה, אם אחזור על דבריי.

* המבוגר האחראי – בתקופת המאבק על הגולן, שאותו הקפדנו לנהל על פי חוק וכמופת של מאבק דמוקרטי (אפילו את המובן מאליו, כביכול, חסימת כבישים, לא עשינו), הזמין את עצמו אלינו אדם ששמו חמי בן נון, עם הצעה לשינוי אופי המאבק. הוא נשא באוזנינו הרצאה מרתקת וחילק לנו ספר מרתק, ששמו, כתוכן הצעתו – מרי אזרחי.

האמת היא, שאפילו לא הבנתי האם הוא באמת תומך בנו, או משתמש במאבקנו כדי לקדם את המסר של מרי אזרחי, שהיא פיתוח משנתו של יריב קשה שלנו – פרופ' ישעיהו ליבוביץ'.

דחינו מכל וכל את רעיונותיו. הוא דיבר על מאבק באמצעות הפרת חוק, שביתות המוניות, סרבנות בצה"ל, אי תשלום מיסים, התפטרות המונית של אנשי השירות הציבורי וכד'.

היינו אמנם במצב קשה מאוד, כאשר ממשלות ישראליות איימו להניף עלינו את הגרזן, לגרש אותנו מבתינו, לנשל אותנו מאדמתנו, להחריב את מפעל חיינו, להפוך אותנו לפליטים בארצנו וכל זאת תמורת מה שידענו היטב (היום כמעט הכל מבינים זאת) שהינו אסון לאומי.

ואף על פי כן, נהגנו באחריות. ולדעתי, בזכות עובדה זו העם היה עם הגולן וניצחנו במאבק.

גם היום, מול האיום החמור על מדינת החוק, נשמעים קולות למרי אזרחי. וגם אותם אני דוחה מכל וכל ורואה בהם איום חמור.

דווקא כאשר ראש הממשלה, מסיבות אנוכיות של הצלת עורו מאימת הדין, שובר את כללי המשחק ונוהג בחוסר אחריות לאומית משווע, חובתנו – אזרחים פטריוטים ושומרי חוק הנאבקים נגד המגמות הללו, להיות המבוגר האחראי, ולא להוסיף עוד שמן לתבערה.

* אל תתנו להם שריוניות.

* דין רקטה – ההתיישבות היא לוז הציונות. היא הכאת השורשים של העם היהודי במולדתו, ארץ ישראל. היא היוצרת את הריבונות של מדינת ישראל על שטחי ארץ ישראל ומקיימת אותה. זאת יודע גם האוייב. כאשר המחבלים מציתים את שדות הנגב, הם אינם עושים זאת רק לשם הנזק החומרי המסוים של החקלאים, אלא כדי לפגוע בסמל הריבונות והציונות, כדי להשיג תמונת ניצחון על הציונות.

מדיניות של הבלגה והכלה על הצתת שדות הנגב המערבי, זה הקיץ השני ברציפות, היא פגיעה בציונות ומכה להתיישבות.

ובכלל, מדינה אינה מאפשרת התנקשות בריבונותה וכבר 14 חודשים ריבונותנו בגבול עזה היתה למרמס.

מדיניותנו כלפי טרור ההצתות צריכה להיות ברורה – דין הצתה כדין רקטה. וכאשר המחבלים מציתים עשרות שריפות ביום, על ישראל להגיב כפי שהייתה מגיבה על מטח של עשרות רקטות.

* אנטישמים עם מטען גנטי יהודי – גדעון לוי סיפר במאמר במוסף "הארץ" על בדיקת DNA שעשה לחקירת שורשיו, והתברר שהוא ב-100% יהודי, ומכאן הוא התרברב, שאינו יכול להיות אנטישמי.

אז יש לי חדשות בשבילו. אפשר להיות אנטישמי שה-DNA שלו יהודי. יתר על כן, אנטישמי שאלה מקורותיו הגנטיים הוא הנחות שבאנטישמים. דוגמה? גדעון לוי.

ודוגמה נוספת – אילנה המרמן. מבריחת השב"חים ופורעת החוק הסדרתית הזאת, פירסמה בשוקניה פשקוויל נאצה נגד הבונדסטג, הפרלמנט הגרמני, על כך שהגדיר את BDS כתנועה אנטישמית, בהחלטה מפורטת ומנומקת היטב, באיחוד כוחות של הקואליציה והאופוזיציה. מאמרה היה רצוף שטנה נגד מדינת ישראל ותמיכה נלהבת בהחרמתה.

המרמן נעלבה. אוי אוי אוי. ובכן, גב' המרמן, הגרמנים מבינים משהו באנטישמיות. הם יודעים איך זה מתחיל ולאן זה מוביל. לא בכדי יוזם ההחלטה היה הנציב מטעם ממשלת גרמניה למלחמה באנטישמיות.

ועל פי הגדרתם המדויקת כל כך, הפשקוויל של המרמן, שכנראה גם המטען הגנטי שלה הוא יהודי, הוא התגלמות האנטישמיות.  

* לא לצורר – מי יהיה ראש הממשלה הבא של בריטניה? רק לא הצורר האנטישמי קורבין.

* אש זרה – בין האדמו"רים שהדליקו מדורות ל"ג בעומר בקבר הרשב"י בהר מירון, היה הסקס-מניאק, עבריין המין "הרב" ברלנד. ואוי לחרפה.

כתב ב"הארץ" יוני קדם, עיתונאי דתי, בוגר מוסדות חינוך חרדיים: "ביום כזה, אני מתבייש ברבנות הראשית לישראל. איך אתם רוצים שאזרחי ישראל יסמכו על החותמת הכשרותית שלכם שאמורה להתנוסס על כל מוצר שנמכר בארץ, בעוד אתם לא משגיחים על התדמית הרבנית ונותנים לגיטימציה לעבריין מין מורשע באחד המקומות הקדושים ביותר ליהדות האורתודוקסית? אני בטוח שאם נשות הכותל או אנשי התנועה המסורתית היו רוצים לערוך אף הם הדלקה במתחם ציון הרשב"י, הייתם נשכבים על הגדר כדי למנוע את הדבר. כל בר דעת מבין שלאפשר לאדם כזה לערוך הדלקה בל"ג בעומר במירון, חמור שבעתיים מאשר לאפשר לרפורמים או לקונסרבטיבים לערוך הדלקה דומה באותו יום ובאותו מקום."

טעות של הכותב – הגוף שסרח ואיפשר את התועבה לא היה הרבנות הראשית אלא משרד הדתות.

* ביד הלשון: מבוא מודיעים – אסון כבד פקד את המושב מבוא מודיעים, במועצה האזורית מודיעין, סמוך למחלף בן שמן, שארבעים מתוך חמישים בתיו נשרפו כליל בשריפה הגדולה השבוע, שפרצה ביער בן שמן.

מקור השם הוא היישוב הקדום מודיעים, עירם של החשמונאים. ועל שם מי העיר מודיעין? על שם היישוב הקדום מודיעין, עירם של החשמונאים.

אז איך נקראה עירם של החשמונאים – מודיעין או מודיעים?

התשובה היא כן. כלומר, בשני השמות. הנו"ן והמ"ם מתחלפות, הנו"ן מחליפה בארמית (ובעברית במבטא ארגנטינאי) את המ"ם. במקורות היא מופיעה לעיתים כמודיעים ולעתים כמודיעין, וכן כמודעים, כמודיעות, מודיעית ומודעית.

וכל השמות הללו נובעים מכך שהכפר היה כנראה על ראש הר, שהודלקו בו משואות להעברת הודעות, כמו הכרזה על ראש חודש וכד'.

המושב מבוא מודיעים עלה לקרקע ב-1964 בידי גרעינים של תנועת "עזרא" – תנועת נוער תורנית לאומית, שבאותם ימים הוגדרה חרדית לאומית. ב-1970 עברו המתיישבים לנקודת הקבע שלהם במבוא חורון, שבאזור לטרון. את מקומם במבוא מודיעים החליפו הרב שלמה קרליבך וחסידיו, רובם עולים מארה"ב. הם החליפו את שם היישוב למאור מודיעים, אך ועדת השמות הממשלתית לא קיבלה את השם וחברי המושב קיבלו את הדין; מאור מודיעין הוא שמה של האגודה השיתופית החקלאית שלהם, והיישוב עצמו נשאר בשמו המקורי.

אורי הייטנר

* * *

גיִס חמישי ב"כחול לבן"?

ראש הממשלה המושחת והערמומי שתל סוכנים

בחבורה שאירגנה את הפגנת מוצ"ש

והם הצליחו לגרום לבני גנץ החכם

להזמין את איימן עודה לנאוֹם!

* * *

בן-ציון יהושע

רצח באישון לילה

א

היו התלחשויות בשכונה שחרגול, הבן של שמחה האלמנה, הוא עבריין מדופלם, שעשה כל פשע אפשרי חוץ מרצח בנימוק ש'דם אינו רוחץ  דם'. הוא כבר ישב שנתיים בבית-כלא לנערים פושעים בנבלוס, הלא היא שכם, חווה על גופו ועל נפשו את החוויות הכואבות של הקלבוש, אך שם גם למד את כל רזי הפשיעה וההתחמקות מעיניו הרעות של החוק.

חרף גילו הצעיר, בזכות המאסר הוא ביצר את מעמדו וזכה למעמד של מנהיג כנופיה ובורר על בסיס אחוזים שקיבל משני הצדדים. לא היו עוררין על פסיקותיו. וכי היתה להם ברירה? בעלי החנויות בשכונה, שלא כולם היו מבוססים כלכלית, מילאו את כל מבוקשו והחניפו לו בכל דרך אפשרית.

יותר מכל אהב לערוך ביקור נימוסין בחנויות מכולת או בקיוסקים, זלל להנאתו בזו אחר זו חבילות שוקולד 'צֶה-דֶה' עם אגוזי לוז, שטף את הגרון ב'תסס' קר בטעם אורנג'דה, גיהק ושיהק באין פוצה פה ומצפצף. נטל כמה 'פקטים' של סיגריות שעל אריזתן מתהדר אדמירל הצי הבריטי נלסון בתוך גלגל הצלה. חרגול אכל ושתה ככל שחשקה נפשו ובטרם הלך שאל בנימוס את בעל החנות: "חבר יקר, חבר חביב, מה דעתך על איזה בקשיש על זה שאני שומר עליך ועל העסק שלך?"

בעל החנות לא התווכח אלא פתח את מגירת הכסף ותחב לידיו של חרגול כמה מטבעות מוכספים של שילינג ונפרד ממנו בנועם מילים, שאותם סינן מתחת לשפמו. הוא הזדעזע כשחרגול נפרד בנפנוף המגבעת האוסטרלית שלו ובקריאה: 'להתראות.'

שבע וטוב לב הלך חרגול לבית המרזח של אדון שור ומזג לעצמו כבעל בית לכל דבר כמה גביעי עראק ריחני, שיהק וגיהק ויצא ליום עבודה נוסף בשמי ירושלים העיר בה המלך דוד חנה.

מי שהתחכם והתלונן במשטרה מצא את חנותו פרוצה ומרוקנת מכל תכולתה ואם איתרע מזלו גם עלתה החנות באש ולא תמיד בל"ג בעומר. המשטרה לא עלתה על עקבותיו של הפורץ, כי ג'מאל, שוטר המקוף הערבי ש'פחד על התחת שלו' ורצה לחיות בשלום עם היהודים, דיווח ליומנאי בתחנת המשטרה שידע קרוא וכתוב: "ראיתי אש בוקעת מהחנות, אך לא ראיתי נפש חיה בשטח. כשהגיעו מכבי האש מצאו שהחנות נשרפה כליל והכבאי הראשי שלהם אמר: השריפה בטח בגלל קצר חשמלי, העיקר שאין נפגעים בנפש."

חרגול תמיד רחץ בניקיון כפיו כי יומיים לפני ביצוע כל פשע נסע לקבר הרשב"י במירון ולקבר יונתן בן עוזיאל בעמוקה, התפלל בקול שבור וביקש חסדים מהצדיקים שאיתם היה בידידות עמוקה, ויצר לעצמו אליבי ראוי – גם בריחה מפני החוק וגם קיום מצוות השתטחות על קברי צדיקים.

הולכי רכיל מרושעים סיפרו בסודי סודות כי מעולם לא הוציא אגורה מכיסו. הוא אירח חברים וידידים במסעדות משובחות והזמין לעצמו ולהם את המעדנים היקרים ביותר עד שהשומן נזל על סנטרו. חמש דקות לפני גמר הארוחה ורגעי החרדה של הגשת החשבון יצא חרגול להתפנות בשירותים או יצא ל'פגישה שאינה סובלת דיחוי' מחוץ למסעדה. אורחיו של חרגול נאלצו לשלם את החוב שהותיר אחריו. בכל הזדמנות הוא התרברב בקולי קולות: "שתדעו, אני הכי לארג' בעולם. אני מפזר כספים בלי חשבון." בחדרי חדרים ובחשש רב לחשו מכיריו: "חרגול לא הולך לבית שימוש מחשש שיהיה רעב" וכשצבר ממון רב אמרו מבקריו: "ככל שתשמן התרנגולת כן צרה אצלה החלחולת."

יום אחד החליט חרגול שהגיעה השעה להקים בית נאמן בישראל ובא, לא פחות ולא יותר, לבקש את ידה של פייגלה, בתם הנאווה והחסודה של שרה-ביילה ור' מנחם מנדל, שצמתה הבלונדית משתלשלת לה מאחורי גבה עד למקום שנהוג לשבת ועיניה פעורות כשתי גולות תכולות. יום יום תצפת חרגול מהבלקון שלו וראה את שאהבה נפשו צועדת אל הסמינר החרדי 'בית יעקב'. כשחרגול צלצל בפעמון ועמד מול הוריה של פייגלה, כשהוא לבוש במיטב מחלצותיו, מגולח למשעי, שפמו מתנוסס ברמה ושיער ראשו משוח בברילנטין שמנוני וריחות או די קולון שלו מבשרים את בואו הקרב ובא. לחובבי הסינמה הוא נראה כאחיו האובד של קלרק גייבל הכוכב הנודע, קודם מותו כמובן.

משנפתחה הדלת, ריחות ישנים של הרינג וצ'ולנט של שבת עמדו באוויר. מבלי להזמין את חרגול לעבור את הסף קיבלה שרה-ביילה פיק ברכיים, שיניה נקשו ובקושי יכלה לומר מילה. פניו של בעלה ר' מנחם מנדל היו חיוורים כפני מת. הוא חש שנוזל חם מטייל לו בין ברכיו. כשהתאושש קצת מן ההלם, העלה חיוך מעושה על פניו, תחב את אצבעותיו הדקיקות לסבך של זקנו הארוך וכבעל קושיא שאל:

"אדון חרגול, שמא ילמדנו רבנו, אפשר יגיד כבוד מעלתו, מה שמו באמת ומה הייחוס של כבודו?"

"ר' מנחם-מנדלי, מה רע בחרגול? אלוהים ברא את החרגולים. חרגול הוא יצור אלוה. כולם קוראים לי חרגול כי יש לי רגליים ארוכות כמו חרגול, אני מקפץ ומנתר כמו חרגול ואני מחליף צבעים כמו חרגול ומתאים לי השם חרגול, אז מה הבעייה?"

"אפשר יגיד ר' חרגול, איך קראו לכבודו בברית מילה?"

"הייתי קטן, ר' מנחם-מנדלי, אולי בן שבוע או קצת יותר, מאיפה אני זוכר מה היה בברית? הולכי רכיל שהיו בברית זוכרים שקראו לי נוח, אבל בחיים לא הייתי נוח ואף אחד לא קרא לי 'נוח' חוץ מהמורה כהן הרשע בבית-ספר 'דורש ציון' שהיה צובט לי את האוזן ומושך כמו אוזן המן וצועק כמו משוגע: 'נוח, לך תביא את אבא ואימא. למה הוריך נתנו לך שם של צדיק ואתה רשע?' – הוא ידע שאני יתום ואני לא יכולתי להוציא את אבא מהקבר ובבושת פנים גירשו אותי מהעממי, כך קראו לזה אז. אני שומר מצוות ואפילו בכיפור אני צם. אז מה הבעייה?"

"ר' חרגול, יתום מסכן, לכבוד לנו שבאת לבקש את ידה של בתנו... כבודו, באמת נוח לבריות וצדיק בדורותיו, היינו שמחים אפילו מאוד מאוד מאוד אם היה לנו לחתן אברך משי כמוך, השולט במשנה ובתלמוד ולומד תורה בישיבה ראויה  מבוקר ועד לילה, אבל מה לעשות? המזל לא תמיד משחק לידינו, פייגלה שלנו שתחיה כבר מחותנת עם אברך משי. יש בידינו שטר אירוסין שלה. בלי נדר ובעזרת השם אחרי תשעה באב נחתן אותה  עם אברך ענו, השם ישמרהו ויחיהו."

"רבי מנחם-מנדלי, למה שלא תבטלו את האירוסין של בתכם עם תלמיד ישיבה עני מרוד ותעדיפו על פניו חתן מסודר שיש מאחוריו קופה מלאה במזומנים? אצלי היתה זוכה פייגלה בבית ב'דמי מפתח' עם רהיטים רק יד שנייה ולא יותר. ואתם הייתם מסודרים לכל החיים."

"ר' חרגול, אצלנו החרדים לדבר השם, נטורי קרתא, אין מבטלים אירוסין בעד כל הון שבעולם... יעזור לך אלוהים ממקום אחר."

"באמת, ברוך שפטרנו מהבית המסריח שלכם," ניחם חרגול את עצמו וירק יריקה הגונה בפתח ביתם של הרבנית שרה-ביילה והרב מנחם-מנדל ופנה למצוא את מזלו במקום אחר.

שדכנים ושדכניות שיצאו לעזרתו הרימו ידיים לאחר ניסיונות נואשים למצוא לו כלה. המחזיר בתשובה השכונתי ר' ישעיה הכהן, הקרוי 'קרן-אור', הציע לו: "חרגול יקירי, למה שיתנו לך בתולה יראת השם כשאתה מתלבש ומתנהג כמו ארטיסט גוי בסינמה. הלילה חלמתי שחזרת בתשובה והפכת לצדיק גמור ועל זה נאמר:​ מָקוֹם שֶׁבַּעֲלֵי תְּשׁוּבָה עוֹמְדִין אֵין צַדִּיקִים גְּמוּרִין יְכוֹלִין לַעֲמֹד בּוֹ וזאת מחמת ריח הטומאה כנראה. אם חשקה נפשך בבתולה כשרה, עליך לחזור בתשובה, לגדל זקנקן, לחבוש כיפה גדולה וללכת עם הציציות בחוץ. תקדיש כל יום שעה קלה ללימוד תורה בחברותא בישיבת 'חסד ואמת' וגם תבוא על שכרך. תשכים מדי בוקר לתפילה עם הנץ החמה ותניח תפילין ולעת ערב תתפלל מנחה ומעריב בבית הכנסת והמזל יאיר לך פנים. בעזרת השם נבוא לחופתך ותזכה לבנים ולבני בנים צדיקים אחד אחד. אמן."

עד מהרה ראו את חרגול חמוש בתפילין ומתפלל בדביקות שחרית, מנחה וערבית, אבל לא נמצאה כלה. אומרים כי גם חזרתו בתשובה ותפילותיו של חרגול ליד הכותל והפתקים שתחב בין הסדקים לא נענו בגלל שגיאות הכתיב בלשון הקודש ובעיקר משום שבכל פעם שהלך לבית הכבוד שבחצר ביום שבת היה מותיר אחריו שובל של ריחות של עשן סיגריות.

איש לא התרשם מהחזרה בתשובה של חרגול למרות שגידל זקנקן של אברך, צמד פאות שעברו סלסול אצל הספר הבוכרי בגאולה והיה חמוש במגבעת שחורה רחבת תיתורה, בציציות שהציצו מארבע כנפות שלו, חולצה לבנה ומכנסיים שחורים ונעליים שחורות מגושמות ומעיל שחור שירד עד לנעליו. אפילו כשנקלעה נערה יפה לשדה הראייה שלו הוא היה מניח מיד את כף ידו הימנית על עיניו ומציץ מבין חרכי אצבעותיו. חרגול לא החסיר דבר וחצי דבר מכל האביזרים הקדושים העושים את האדם ליהודי ירא השם, עד כדי כך שבתחנת המשטרה במאה שערים נפלה מחלוקת. שוטרים תמימים האמינו שחרגול 'חזר למוטב' ושוטרים בעלי ניסיון קבעו: 'מוטב שלא חזר משחזר.'

באין פתרון למציאת בת זוג כשרה למהדרין, שמוכנה לא לראות יום טוב אחד בחייה, הוא הכריז על ברוגז עם אלוהים והשיל מעליו את כל אביזרי הקדושה, גילח את זקנקנו ואת פאותיו וחזר להתגנדר גם בימות החול כשהוא משלח צפצוף ארוך על כל מבקריו. רק את המגבעת האוסטרלית שגנב מחייל הוד מלכותו לא הסיר מעל ראשו. הוא קבע סופית: "אני נשבע באבא שלי בקבר השחור, שגם אם יתלו אותי על עץ חמישים אמה, אני עם זונה לא מתחתן, כדי שלא יקראו לבן שלי: בן זונה!"

בימות החול עדיין העמיד פנים של שומר מצוות, אבל יום שבת היה סיפור אחר לגמרי. הוא היה מוכן להתפשר בכול, אבל אהבתו לכדורגל ולקבוצה הנערצת עליו מחקה כל היגיון. להגנתו אמר חרגול: "שאימא שלי תמות אם אני משקר, אני יהודי ירא השם לא פחות מהראשון לציון והחכם באשי גם יחד. בחול אני שומר מצוות, אוכל כשר והולך לתפילת הנץ החמה ליד הכותל המערבי, מניח תפילין וקורא תהילים, אבל לפי הוראתו של רופא השכונה ד"ר נפתלי היקה אסור לי לוותר על עונג שבת כי אחרת יאשפזו אותי בבית המשוגעים 'עזרת נשים' שבכניסה לעיר."

הוא הגיע בעיצומו של יום השבת למגרש הכדורגל שמאחורי גן החיות של פרופסור אהרן שולוב ברחוב שמואל הנביא. הוא הגיח לשם עם אופנוע 'נורטון' גנוב, קצוץ מפלט, שירה צרורות מאגזוז כאילו ברגע זה נפתחה מלחמת עולם שלישית ולחילופין תוצאות מחרידות של שכונה שלימה שאכלה פסוליה בבית תמחוי. כיאה למגרש כדורגל, הוא הסתובב גלוי ראש, שיער ראשו משוח בברילנטין מבהיק, משקפיים כהים על עיניו ועל גופו חולצת טריקו שהדגישה את הריבועים שעל גופו המשולש. להשלמת התמונה סיגריה תקועה לו בזווית פיו והעשן יורד מנחיריו כאילו היה דרקון ברישיון. הדור הצעיר הביט בו בהערצה כשעשה 'חאראקות' ולהטוטי אופנוע כשנסע על הגלגל האחורי של האופנוע והגלגל הקדמי סובב הולך לו באוויר החופשי כבטחנת רוח. בין לבין ערך הימורים לגבי הקבוצה המנצחת. הוא גבה דמי השתתפות בהימור אך דקות אחדות לפני תום המשחק הפעיל את האופנוע קצוץ המפלט, שילח צרורות של עשן והסתלק כלעומת שבא מבלי לשלם את סכומי הזכייה כשהוא מותיר אחריו מסך עשן. שמח וטוב לב  טס לרמאללה ללקק שם 'בוזה' – גלידת מסטיק משובחת – וחזר לירושלים בפיצוצי אגזוז הישר לסינמה 'רקס' שברחוב פרינסס מרי כדי לצפות ולהתנשק עם גלילה הזונה בסרט מצרי עם הזמר והשחקן האהוב עליו עבד אל-חלים חאפז.

אלה היו פחות או יותר החטאים שעשה ביום שבת קודש. במוצאי שבת חזר לחבוש מגבעת אוסטרלית גנובה  ושר בקולי קולות:

הַמַּבְדִּיל בֵּין קֹדֶשׁ לְחֹל
חַטֹאתֵינוּ הוּא יִמְחוֹל
זַרְעֵנוּ וְכַסְפֵּנוּ יַרְבֶּה כַּחוֹל
וְכַכּוֹכָבִים בַּלָּיְלָה.

ככה ידעו השכנים בחצר מגוריו שכבר יצאו שלושה כוכבים וימות החול באים  עלינו לטובה.

ב

שותפו לפשע של חרגול  היה 'הצולע', הבן של צפניהו הזגג, שהיה גנב קטן וכייס מיומן שאצבעותיו הילכו אימים על כל כיס מזדמן. לא היה כיס, ארנק או קופה של שרצים ש'הצולע' לא החדיר לתוכם את אצבעותיו הדקות והזריזות. לכינוי 'הצולע' זכה בחסד כשפעם ברח מידי בלשי המשטרה שרדפו אחריו, עלה על גג הפח של בית השימוש הציבורי ונפל כפרי בשל לידי רודפיו. זעקותיו של הפצוע הרעידו שמיים וארץ. השכנים יצאו להגנתו וביקשו לחלץ אותו. רק הדם שניגר ממנו, זעקותיו ודמעות שליש שירדו מעיניו הבהילו את השוטרים כדי כך שחששו שימות בידיהם ויצטרכו לעמוד בפני ועדת חקירה. 'הצולע' הובא לבית חולים 'ואלאך', שם גיבסו את רגלו השמאלית ולפי דרישתו האחיות חבשו כמעט את כל גופו ורק הותירו לו פתחי אוורור ונשימה. למראה הפצוע האנוש והחבוש נכמרו רחמיהם של השוטרים הקשוחים, שהוצבו לשמור על הפצוע שלא יברח. לאור מצבו נאלצו לשחרר אותו מחוסר אשמה.

"אחיות רחמניות, אם השוטרים הסתלקו, אתן כבר יכולות לשחרר קצת את התחבושות," דרש.

פעם נתפס בכיכר ציון כשהכניס את אצבעותיו הזריזות לכיס מכנסיו של מזכיר העירייה, שעמד לצחצח נעליים אצל 'אבו-זקן', המצחצח האולטימטיבי של ירושלים. הנעליים המבריקות שיצאו מתחת ידו, שיקפו אל נכון את פניו הנכלמות של מי שלא שילם ל'אבו-זקן' בעין יפה. בעודו מושך את הארנק הגדוש מאחוריו של מזכיר העירייה, בלש ממשטרת המנדט תפס את כף ידו השולפת של 'הצולע' ובזריזות הניח אזיקים על ידיו והשליך אותו ל'זינזנה', כלי רכב להובלת אסירים.

בקישלה שליד מגדל דוד הוא כרע ברך, נשק את כפות רגליו של מזכיר העירייה, בדמעות שליש ורביע, עיניו זלגו מים כמימי השילוח והוא יבב: "בחיי אדוניי, שאימא שלי זיכרונה לברכה תהיה בריאה ושאבא שלי מנוחתו בגן עדן ישבור רגל אם ניסיתי לגנוב. אני נשבע באחותי יונה העיוורת ובדודתי לונה החיגרת, שאני אדם הגון ומעולם לא גנבתי. רק בגלל הדוחק בכיכר ציון הבלש טעה וחשב שאני מנסה לכייס את כבוד המזכיר מהעירייה."

ליבו הרחום של מזכיר העירייה נשבר לרסיסים למראה תחנוניו של 'הצולע' והוא ביטל את התלונה על ניסיון לכייס אותו בזמן צחצוח נעליו אצל 'אבו-זקן'. עדי ראייה סיפרו ש'הצולע' חייך מאוזן לאוזן ויצא שמח וטוב לב מהקישלה רק לאחר שכייס, והפעם בהצלחה, את מזכיר העירייה ואת היומנאי בתחנה, שאפילו ידע קרוא וכתוב. 

ג

ריחות תבשילי השבת שהתבשלו בישול איטי על פתילייה מערב שבת ועד לשובם של הגברים מבית הכנסת ביום השבת שיגעו את הגנבים היהודים ובראשם את חרגול ו'הצולע' ועוד יותר את הגנבים הערבים מזי הרעב. באשמורת האחרונה נכנסו הגנבים למטבחים שבחצר, פתחו את וו החיבור, שהגן על המטבח מפני חתולים, וגנבו את החמין של שבת עם ביצי החמינדוס החומות, הקישקע הממולא בטחול והפסוליה שהתבשלה בתוך שקית בד. היתה מחלוקת בשכונה האם הגנבים היו ערבים מהכפרים בפרברי ירושלים או שכנים עניים שריחות תבשילי השבת של השכנים הטריפו עליהם את דעתם והיו שהעזו ואמרו שייתכן שידם של חרגול ו'הצולע' במעל.

מאיר המומר, שקיבל חבילות מזון ובגדים ואפילו מעט כסף מהמיסיון האנגליקני ובליל כיפור הלך לכפר על עוונותיו בבית הכנסת הגדול, אמר שראה את חבורת הבנדיטים הצעירים של חרגול אוכלים להנאתם את החמין הספניולי  של מטילדה.

על גילוי הלב הזה הוא שילם ועוד איך – וכמעט עקרו לו גם את העין השנייה.

בכל המקרים שלחה המשטרה הבריטית את ג'מאל, שוטר המקוף הערבי הידוע, כדי לתפוס את הגנבים. השוטר חבוש קולפאק צמר שחור על ראשו ומכנסי חקי שלושה רבעים (הקרויים מכנסי 'זלמן' במחוזותינו) נושקים לגרבי החאקי הארוכים שלו, ידע קצת עברית עילגת והגיע תמיד בזמן שהיהודים חזרו מבית הכנסת וישבו לסעוד חמין של שבת. כדרכם של מארחים  למופת שוטר המקוף הוזמן לאכול חמין יהודי כשר למהדרין. הוא כבר ידע להבחין בין חמינדוס ספרדי לצ'ולנט אשכנזי. ג'מאל קינח בכמה כוסיות ערק ושמח וטוב לב חזר מדדה לקישלה בעיר העתיקה והכתיב ליומנאי את הרפורט הבא: "הכול ראיתי במו עיניי. לא גנבים ולא זבובים. טענה חסרת שחר. הכול שמועות. החמין עדיין על הפתילייה. נראה שחתולי אשפתות אכלו מן הסירים."  וכך נסגר התיק עד לשבת הבאה.

היו שנכוו יותר מפעם אחת ונותרו ללא חמין. ליתר ביטחון הפקידו את קדירת החמין בתנור של האופה הקווקזית. הקדרה התבשלה כל ליל השבת על רמץ פחמים ובשוב האבות מבית הכנסת היו נוטלים מהקווקזית את קדירת החמין ובנפש חפצה היו ממריאים הביתה לסעודת השבת. עד מהרה התברר שגם כאן לא חסרו גנבים שהחליפו סירים וקדירות. הם העדיפו את החמין העשיר של השכנה הכורדית על פני החמין הדל שלהם. מי שלא ראה מהומות על רקע סירי חמין בבוקרו של שבת  לא ראה ולא הריח פסוליה שהתבשלה לילה שלם ונגאלה מייסוריה בתום תפילת מוסף של שבת קודש. "כל הקדרות דומות כמו שכל הנשים דומות," אמר הגנב התורן, "מאין לי לדעת איזו שלי ואיזו לא שלי." המכות שהתעופפו בעיצומו של שבת קודש ובגדי השבת המזוהמים  היו מעין נורת אזהרה לשבתות הבאות עלינו לטובה, שחזרו על עצמן כמו השמש והירח.  

ד

תלמידים שנפלטו ממסגרת הלימודים ולא עבדו לפרנסתם זכו להתחנך אצל גדולי הדור, המחנכים הדגולים חרגול ו'הצולע'. כתרגיל טירונות קודם הצטרפותם לכנופייה  הם נדרשו להציק לפלחים ולפלחיות שהביאו לשוק המאולתר בשכונה מפרי הבוסתנים ומיבולי השדה, שעדיין טללים של שחר ריקדו עליהם. הם מילאו סלים מיבולים לא להם, מכרו אותם במחיר מציאה ואת כסף הפדיון שילשלו לידיו של חרגול. בתמורה קיבלו ממנו סיגרייה זולה שהיה בה יותר קש מניקוטין. הם עישנו לראשונה והשתעלו שיעול של טירונים עד שדמעות ניצבו בעיניהם. מרוצים אך מרוצצים קינחו בקונכיית קינמון שלקחו במשיכה מהמגש השחור של אופה העוגות הצנום, שהתפרנס בדוחק. האופה בסינר אפור ובקסקט הוביל מדי בוקר על עגלת ילדים צולעת עשויה עץ מגש שחור אחד ויחידי. לימים היו ילדיו של האופה לבעלי רשת ענפה של קונדיטוריות ומסעדות, לא לפני ששינו את שם משפחתם.

ביום חמסין אחד הגיע לשכונה מוכר הקרח קֶרֶר. עגלתו שדמתה למקרר ענק היתה עמוסה בבלוקים של קרח והסוס הזקן שלו משך בקושי רב את המטען הקפוא.

"מאדון קֶרֶר מצווה לגנוב קרח כי אומרים שהוא מוציא מכל בלוק קרח חמישה רבעים או ארבעה שלישים, אך מסרב בעקשנות לתרום בחום היום נתזים של קרח לילדים צמאים."

מה עשו? שלחו את ניסים, שנראה בוגר מגילו, לקנות רבע בלוק. קֶרֶר שאל: "שמנדריק, ומה עם התשלום?"

השיב לו ניסים: "אדון קֶרֶר, תרשום על הקרח," בתקווה שהקרח יימס והחוב יישכח.

קֶרֶר אינו שוטה הכפר שאפשר לשטות בו, הוא סטר שתי סטירות מצלצלות על פניו של ניסים ומשך מידיו את הקרח.

עוד באותו יום הגיעה עת נקם ושילם. אחד הנערים תחב פלפל 'שאטה' חריף במיוחד בפי הטבעת של הסוס הזקן של קֶרֶר. מי שלא ראה סוס זקן משתולל כששורף לו התחת לא ראה מחזה נוגע ללב מזה. הסוס העמוס בעגלת קרח התחיל לדהור, להשמיע קולות צניפה ובמצוקתו נעמד על רגליו האחוריות שגרמו לבריחה המונית ממסלול העגלה. הבלוקים שעל עגלת הקרח נשמטו אל הכביש והתנפצו לרסיסים לשמחת הילדים. אדון קֶרֶר לא ידע על מה להתאבל קודם – על בלוקי הקרח האבודים או על הסוס שאיבד את שפיותו לעת זקנה.

מאז אדון קֶרֶר הפסיק להגיע לשכונה.

"בנדיטים, מה שעשיתם זה לא מוסרי," נזף חרגול בחניכיו, "נכון שאדון קֶרֶר הוא רמאי וצריך להעניש אותו, אבל מה אשם הסוס המסכן? אם הייתם תוקעים את הפלפל בתחת של אדון קֶרֶר הייתי מבין אתכם. לתקוע פלפל חריף בתחת של סוס זה פשוט לא אנושי, זה צער בעלי חיים. עליכם לזכור שאנחנו גנבים בעלי מוסר. אתם חבורת בנדיטים צעירים ושתדעו לכם שאני אעשה מכם גנבים בעלי מצפון, שיודעים ממי לגנוב, כמה לגנוב ומתי לגנוב. לעולם אל תגנבו מיהודים בשבת וחג, לא בתשעה באב ולא ביום הכיפורים ולא בצום גדליה, ואל תפגעו בבעלי חיים בעיקר סוסים, חתולים וכלבים. אתן לכם דוגמה מוסרית נוספת – נורת החשמל שלכם נשרפה ואתם מחליפים אותה בנורה טובה בכניסה של השכנים – זאת אינה גניבה כי הבאתם נורה חלופית."

מישהו מן הנערים לחש: "זהו מוסר של גנבים,"

"אמרת משהו?" שאל חרגול.

"לא, מה פתאום?"

כשהבנדיטים הצעירים הוכיחו ש'יש להם את זה' קרא להם חרגול ואמר: "בנדיטים, תזכרו כי מר ורע יהיה גורלו של מי שייפתח את ה'ג'ורה' שלו וילשין או ינסה להתחכם ולשלשל כספים של הארגון לכיסו או יגנוב באופן לא מוסרי אני מבטיח בזה חגיגית שאוציא לו עין ואעשה אותו צולע אפילו יותר מ'הצולע' ובמקרים מיוחדים הוא גם ישלם בחייו," הטיף להם חרגול.

מהר מאוד הם הבינו שטוב לא יצמח להם מחרגול, יום טוב לא יראו מחרגול וכסף הם יראו רק בחלומות הלילה.

יום המבחן הגדול הגיע. 'הצולע' הגיע לכיכר ציון עם חבורת הנערים והעמיד פנים של מוכה מחלת הנפילה. ליבם של העוברים ושבים נשבר למראה האומלל שצנח על המדרכה ליד קפה 'אירופה', פירכס בתנועות כמעט אובדניות וקצף לבן יצא מזוויות פיו. ההמון שהקיף אותו ניסה להחיות אותו בעצות מעצות שונות ואפילו להנשים אותו מפה לפה, אך ריח השום והבצל שעלה מפיו של 'הצולע' מנע טיפול יסודי כל כך. עד שהגיע האמבולנס מרחוב הסולל, הבנדיטים הצעירים ניצלו את הדוחק והצפיפות ואת ההמון העסוק בהצלת חייו של 'האומלל' ותחבו אצבעות לכיסיהם של אחדים מהצופים ושלפו ארנקים שמנמנים שהועברו מיד ליד עד שהורחקו מן הזירה. שוטר המקוף הערבי ערך חיפוש בכליהם של צעירים חשודים, אך לא מצא דבר. המשטרה הבריטית הואשמה  בשנאת ישראל ובהתעללות בנוער העברי.

'הצולע', המת החי, הציץ בין הריסים וראה את החיוך המשוך על פני  חבריו, הבין אל נכון שהמשימה הצליחה למעלה מן המשוער. הוא התעורר לחיים ושאל בקול שבור ורצוץ: "למה, מה קרה? נגמר לי האוויר. תנו לנשום. מי אתם? יאללה קישטא, תלכו מכאן, אני בסדר."

"Auch danke sagt er das nicht, אפילו תודה הוא לא אומר," התלוננה ייקית מנומסת במבטא כבד של עולה חדשה מגרמניה. מכל  עבר נשמעו זעקות: 'כייסו אותי!' – גם הייקית המנומסת גילתה שמתיק העור היפה שלה נשארו רק הרצועות התלויות על כתפה. התיק הריק מתוכן נמצא כמה פסיעות ממנה. 'הצולע' התאפק לא לצחוק. שוטר המקוף זיהה את 'הצולע' ופשפש  בכיסיו  אך כצפוי לא מצא דבר. עורך 'דואר היום' איתמר בן אב"י חלף ברחוב ותקף את משטרת המנדט הבריטי שנטפלת לאדם שרגע קודם היה בין המתים. "יש גבול לכל תעלול," התלונן, "מחר תקראו רפורטאז'ה אצלי בעיתון."

בחצר 'אגד' הסמוך, ליד הבית של קוקיא העשיר והחירש, שגבל עם בית החולים של ד"ר טיכו, עמד חרגול ובדק את תכולת הארנקים שהוגשו לו, זרק לפח האשפה את הארנקים ואמר: "אני איש של מוסר, אני לא גונב תעודות זיהוי ומסמכים אחרים. כסף כן, כי כסף הולך וכסף בא. אני מחלק את סכום הזכייה שווה בשווה – שני שלישים לי ושליש לצולע."

הבנדיטים הצעירים רואים ועיניהם כלות אך מי יעז לפצות פה. "בנדיטים צעירים, בקושי ליקטנו מאה לירות מנדטוריות ליום עבודה. לכם לא נשאר. בפעם הבאה תצליחו יותר ואולי תקבלו משהו. תזכרו, מחר יום חדש, יום חמישי, יום של חגיגות בר-מצווה, בעזרת השם ובלי נדר אתם הולכים לרוקן כיסים ליד הכותל. בראש וראשונה תנו כבוד למשפחות חתני בר המצווה ולאורחים הנכבדים שלהם ואל תקפחו חלילה גם את קבצני הכותל שכיסיהם תמיד מלאים. המפגש: מחר בשעה שמונה בבוקר בשער יפו. המאחר יבוא על עונשו ואוי למי שלא יעביר את כל סכום הפדיון לידיי או יקזז לעצמו מעשרות, לקט, שכחה ופאה. וזכרו את מה שאמרו חז"לינו זיכרונם לברכה: היזהרו מבני עניים כי מהם ייצאו אחלה גנבים."

שמחים וטובי לב נכנסו חרגול ו'הצולע' למסעדה העממית של טרבלסי הזקן, שעיניו המצומצמות הסתתרו מאחורי זגוגיות עבות של משקפיים שדמו לתחתית של בקבוק ערק ובקושי ראה דרכן את השערות הבודדות שעוד נותרו לו לפליטה על ראשו. חרגול חבש כיפה גדולה כצלחת מרק ודרש בשלומו של אדון טרבלסי. הוא הניח את כפות ידיו הגדולות על ראשו של אדון טרבלסי לברכה. בכך הסתיר לו את שדה הראייה ובירך בכוונה עמוקה:  "מי שברך אבותינו אברהם יצחק ויעקב הוא יברך את אדון טרבלסי, יצליח בעזרת השם בעסקיו בבריאות איתנה, באושר ושמחה."

בעוד אדון טרבלסי אומר 'אמן' בקול גדול של שביעות רצון, הצליח 'הצולע' בזריזות ידיים  של קוסם לסלק מעל השולחן של טרבלסי תלושים של אוכל ליום חול וליום שבת ומשך חופן שילינגים ממגירת  המזומנים של אדון טרבלסי מבלי שזה חש בדבר.

שמח וטוב לב ובמאור פנים נפרד מהם אדון טרבלסי בברכת "וימלא השם משאלות לבכם לטובה. אמן."

כך אכלו חרגול ו'הצולע' בשריקה ובשקיקה את הפילה המטוגן ואת מרק השעועית, שעליו נאמר 'נכנס בשמחה ויוצא בתרועה' ואכן מרק השעועית של טרבלסי יצא בקול תרועה וללא משוא פנים. אומרים כי בכל ירושלים לא היה מרק באיכויות כאלה. השניים קינחו בגזוז ובפודינג אדמדם שצבע להם את השפתיים. שמחים וטובי לב חזרו לשכונה כשבטנם שבעה וכיסיהם מלאים מיום ציד מוצלח.

חרגול ו'הצולע' לא שמעו ולא הקשיבו לטרוניות של חבורת הבנדיטים הצעירים, שחשו שהם 'נוסעים בניוטרל', עובדים קשה ומסתכנים במאסר וזאת מבלי לראות מיל שחור ליום שחור. נדמה שזה היה האקדח המעשן בתחילת הסרט שסופו מי יישורנו. הבנדיטים הצעירים ישבו מדי לילה מתחת לפנס היחיד בשכונה וחיפשו פתרון נאות למצב שאליו נקלעו.

ה

לא עבר לילה אחד מבלי ששמענו קולות פריצה של גנבים לחנויות שמתחת לבלקון שלנו. כל לילה בין שתיים לשלוש הם גנבו מכל הבא ליד – נעליים, בדים, מלבושים וכלי מטבח. מעולם לא נתפסו הפורצים. מביני דבר קבעו שג'מאל, שוטר המקוף הערבי, והגנבים – עושים יד אחת ומחלקים ביניהם את השלל. הבלקון שלנו היה עמוס תמיד בבקבוקים ריקים של משקאות חריפים ומשקאות תוססים ואחי, המיומן בהטלת דיסקוס בהפועל ירושלים, היה מעיף בקבוק או שניים למרגלות הגנבים שהיו נסים בבהלה מבלי שיבצעו את זממם. אימא היתה כועסת על אחי ואומרת לו: "קרידו, תיזהר! בר-הנידה האלה אין להם אלוהים. עוד יגלו שאתה משליך את הבקבוקים בשעת הפריצה ומפחיד את הגנבים. הם עלולים חלילה וחס וחלילה לפגוע בך."

הגנבים המשיכו לנסות לפרוץ ואחי המשיך לזרוק בקבוקים עד שלילה אחד הגנבים התעשתו, חככו בדעתם וגמרו אומר בנפשם להתעלם ממי שזורק בקבוקים ולהמשיך לרוקן את חנות הבדים של עובדיה הבגדדי או את חנות הנעליים של יזדי הסנדלר.

בעלי החנויות לא פנו למשטרה להתלונן על הפריצה אלא חיפשו את חרגול הבורר שפסק:  "אתה יכול לצאת בידיים ריקות ואתה יכול לצאת עם כל רכושך בחזרה אם תקנה את הסחורה שנגנבה מחנותך ברבע משוויה. הסחורה כולה עד הפריט האחרון תוחזר למדפי החנות שלך."

בעל החנות הפרוצה נאלץ מחוסר ברירה לקנות את הסחורה שנגנבה מחנותו. האבדה הוחזרה לבעליה. הגנבים הצעירים אפילו סייעו בסידור הסחורה במדפים. כל הנוגעים בדבר נהנו מבלי לערב את המשטרה, בבחינת זה נהנה וזה לא חסר עד לפריצה הבאה.

גניבות של ממון ורכוש הם נושאים נדושים שהמשטרה נולדה עייפה מלטפל בהם. הם כאין וכאפס מול האירוע שאירע בליל שבת אחד. לילה חורפי. רוח סערה טרקה דלתות וניפצה חלונות. ברקים ורעמים. גשם זלעפות. כבר לא ידענו אם רוח אלוהים בדבר או ידם של פורצים. אימא הציצה מבעד לחלון ואמרה: "אני חושבת שפורצים את  החנות של אלטע-שמאטע הסמרטוטר. מה כבר יש לגנוב אצלו? כל הסמרטוטים שלו אולי שווים גרוש וחצי."

בחיפושים שנערכו בשכונה לפחות פעמיים בשבוע  השוטרים הבריטים תמיד צבטו לעצמם את האף ודלגו על החנות של הסמרטוטר בגלל הסירחון שבקע ממנו.

הולכי רכיל בשכונה הפיצו שמועות שדווקא אצל הסמרטוטר  מוסתרים אוצרות יקרי ערך. היו שאמרו שבין הסמרטוטים הוא מסתיר טומיגנים וסטנים ותחמושת שנגנבו מהבריטים. מביני דבר אמרו שהסמרטוטר הוא סוחר סמים. אימא לא האמינה להם. ההערכות היו הגיוניות אף על פי שלא היו מוכחות, כי אחרת איזו סיבה יש לאדם להיות מוקף בסמרטוטים מצחינים מבלי שמישהו יעז לקנות ממנו אפילו סמרטוט אחד.

"ממה מתפרנס הסמרטוטר?" – זאת היתה שאלת מיליון הלירות המנדטוריות, שלא נמצא לה מענה עד היום. אומרים שפעם כמעט אחז השבץ את הסמרטוטר מחמת התרגשות כשלקוחה תתרנית ועיוורת למחצה נעצרה בפתח חנותו ושאלה על מחירה של חולצה מוכתמת עם טלאים ובלי כפתורים.

אחי אמר שאם יפרצו פעם לחנותו של הסמרטוטר, יהיה זה בזבוז להשליך בקבוקים ריקים כדי להבריח את הפורצים.

באותו לילה סגרירי, גשם דפק על החלונות, אחי ואני הצצנו מבין העציצים בבלקון של אימא. ראינו את הצללית של 'הצולע' ולצדו שמענו את קולו הצורמני של חרגול מדבר כדרכו על מוסר של גנבים. לצדם עמדו עוד שניים-שלושה פורצים. שמענו את אחד הפורצים אומר בקול לחרגול:

"בחיי אדוניי, שאימא שלי תמות אם אני משקר, שמעתי שבין הסמרטוטים של אלטע-שמאטע מסתתרים אוצרות קורח."

"מה יש לנו להפסיד?" שמענו את קולו הצורם של חרגול, "אם לא נמצא משהו בעל ערך נוריד לך את הרגל השלישית ותתחיל לצייץ כמו ילדה בגן ילדים."

תוך דקות אחדות הדלת נפרצה וריח כבד מנשוא עלה מחנותו של הסמרטוטר. באופן מוזר, דלת החנות נסגרה מבפנים. המתנו דקות אחדות כשאנו רועדים מקור ונרטבים עד לשד עצמותינו בניסיון לגלות איזה אוצרות מחזיק הסמרטוטר. לפתע נשמעו שתי יריות עמומות מאקדח עם משתיק-קול, שבקעו מתוך חנותו של הסמרטוטר. שמענו צעקות חדות ומיד ירד שקט. ראינו כמה צלליות מתחמקות מן החנות. צלליתו של 'הצולע' לא נראתה גם את קולו הצרחני של חרגול לא שמענו. לא היה לנו ספק. משהו עצוב עד טרגי קרה בחנותו של הסמרטוטר.

כדרכו מדי בוקר הגיע הסמרטוטר ונדהם לגלות את חנותו הפרוצה: "בני זונות, מה כבר אפשר לגנוב מחנותו של סמרטוטר? שאימא שלהם תהיה אלמנה והילדים שלהם יתומים, עכשיו מי יקנה אלטע-שמאטע טבולים בדם? רצח, רצח! לא אחד רצחו. שניים נרצחו." 

בעקבות צעקותיו של הסמרטוטר הגיע ג'מאל, שוטר המקוף הערבי, גלגל בשפמו, תחב את הנבוט שלו לבית השחי ונכנס לחנותו של הסמרטוטר כבעל ניסיון ומבין דבר. לאור פנס הכיס שלו הוא זיהה מיד את שני הנרצחים ואמר בינו לבין עצמו: "וואללא איזה בחורים... מוש חאראם? לב של זהב היה לבנדיטים. תמיד התחשבו בי ובילדים... שמו כסף בכיס שלי שאני לא מרגיש. לא חבל? מי עכשיו בעל הבית של כנופיה? מי?!"

היה נדמה שג'מאל עומד לפרוץ בבכי מרורים על האבדן.

לא חלפה שעה ולמקום הגיעו קציני משטרה ושוטרי המחלקה לזיהוי פלילי. בלשים הגיעו לביתנו ולבתי השכנים ושאלו: "אתם גרים מעל זירת הרצח. האם שמעתם קולות של פריצה? האם שמעתם שיחות של פורצים בלילה האחרון? האם שמעתם קולות ירי?"

אימי החכמה העמידה פנים של שייה תמימה ואמרה בטון רשמי ובמבטא ספניולי: "שוטרים נכבדים, שייתן לכם אלוהים אושר ובריאות... היה זה לילה סוער, רעמים וברקים. גשם דפק על החלונות הכפולים שלנו שהיו סגורים. לא שמענו. לא ראינו. דווקא הלילה ישנו שינה עמוקה יותר מכל הלילות."

אחי התאפק שלא לצחוק ואימי סילקה אותו מעל פניה בלדינו: "קַאבֶיסַה דֶי טְרוֹנְצ'וֹ – ראש כרוב, טיפש."

בזמן ההלוויה לא היה אחד מבני השכונה שלא כיבד את המעמד ואולי רצו לוודא שחרגול ו'הצולע', שבחייהם ובמותם לא נפרדו, הולכים עוד מעט לשכב עם אבותיהם. כל החנויות נסגרו על מסגר ובריח. בעלי העסקים ותושבי השכונה התקהלו ליד בית הכנסת הגדול להלוויה של שני קרימינלים שלאחר מותם נחשבו לצדיקי הדור ושילמו בחייהם על מזבח האומה העברית בארץ ישראל. המקוננת רוחמה קוננה בקול גבוה ושובר לב על שני בחורים צעירים, שחלב אמם עדיין על שפתותיהם ועדיין לא טעמו את טעם החיים ולא זכו להקים בית ומשפחה. המחזיר בתשובה השכונתי ר' ישעיה הכהן, הקרוי 'קרן-אור', ספד ל"חרגול הצדיק ולצולע יפה הנפש. שניהם חזרו בתשובה ולא עבר יום מבלי שהניחו תפילין ונתנו צדקה לאביונים, חוץ מיום שבת כמובן." לא היתה עין שנותרה יבשה למשמע השבחים שהרעיף על חרגול ו'הצולע' השם ינקום דמם, שזכרם לא ימוש מאתנו.  גם הבנדיטים הצעירים דמעו ואינני בטוח שלא מרחו בצל על עיניהם, כמקובל בשכונתנו כשאין סיבה ממשית לבכי.

לזמן מה נשמו בעלי החנויות בשכונה לרווחה. גם אנו נשמנו לרווחה כי סוף סוף יכולנו לישון כמה לילות מבלי שנאלץ להשליך בקבוקים. מלאי הבקבוקים שלנו הלך וגדל. מחוסר ממצאים בשטח המשטרה סגרה את התיק. עצב ושעמום ירדו על השכונה בהעדר פריצות.

כמנהגו של עולם, אין חלל ריק בטבע. אפילו לבן-גוריון נמצא תחליף. למנהיג כנופיה על אחת כמה וכמה. אמר הסנדלר: "כמו שפרוצות לא ייעלמו מן העולם כך תמיד יישארו פורצים, אבל מי יהיה הבורר, שיחזיר לנו את הסחורה ונוכל להתמקח איתו ומילה שלו תהיה חרוטה באותיות של זהב?"  

בן-ציון יהושע

* * *

חנה סמוכה מושיוב

אדם לעמל יולד

אני בת חמש עשרה וקצת, כשחברותיי מהיסודי מבלות את חופשת הקיץ מהתיכון ואוגרות כוח ואון לקראת שנה שתוסיף להן המון.

ואני בשיממון...

אומנם לא למדתי בתיכון, אך עשיתי את הדבר הכי נכון, סיימתי ללמוד בבית ספר לפקידות, רכשתי לי מקצוע ותעודה ויצאתי לחפש עבודה...

אני יוצאת לעולם, שלא מוכר לי כלל,

האם אצליח בו בכלל???

לתלמידים שסיימו בהצלחה, בית הספר נתן הבטחה, שיסדר להם עבודה.

הוצעו לי עבודות במשרדים הזויים. עבודות בלי צבע ובלי גוון ולא היה לי בהן שום עניין.

דמיינתי שאשב במשרד, שהוא מעין חלון ראווה, עם טלפון ומכונת כתיבה.

נחלתי אכזבה...

קיבלתי עבודה בבית חרושת לגלופות, שתפקידי היה לרשום הזמנות ולהוציא חשבונות. השעות בקושי חולפות ואין לי הרבה מה לעשות, ספרתי את הדקות עד לסוף היום. חוסר המעש, היה נורא ואיום.

האם לשם כך למדתי לילה וגם יום? הייאוש הלך ותפס לו מקום... לא מצאתי בעבודה הזו שום עניין. עזבתי ולא שבתי לאותו בניין.

ויתרתי על הרעיון לעבוד בתל אביב. ניגשתי ללשכת העבודה במקום מגוריי וייחלתי לקבל מקום עבודה קרוב, שאתקדם בו וארגיש בו טוב...

בתקופה הקצרה, בטרם מצאתי עבודה, הרגשתי אבודה. נפשי עדיין הייתה חבולה,  מהמעבר הלא קל והמאכזב לנעורים שרב בהם הכאב.

לא ידעתי למה לצפות ולאן בדיוק פני מועדות...

החופשה הגדולה כמעט הסתיימה וטרם מצאתי עבודה מתאימה. עברתי ראיון ועוד ראיון והראשון הבטיח עבודה, שבאה בחשבון, עוזרת למנהלת חשבונות, מקצוע שלא אהבתי במיוחד, אך נחשב ליוקרתי ומכובד,

אך תשובה לא קבלתי מיד.

בינתיים "חטפו" אותי במקום אחר, שבו יום העבודה מפוצל. קשה לומר שזה לא הפריע לי כלל שעד שבע בערב, אני בעבודה נשארת.

בעצם, לאן אני ממהרת???

השתלבתי יפה ומיד מצאתי חן והיו מרוצים ממני גם כן, אך כעבור כמה ימים קבלתי גלויה, שאני מוזמנת להתחיל לעבוד בהנהלת חשבונות, במקום הראשון, שבו הייתי שבועיים קודם בראיון.

ההצעה הזו קסמה לי יותר והחלטתי שאני עליה לא אוותר. יש לי בה יותר סיכויים להתקדם וגם יום העבודה לא מפוצל ושלם

ואחרי העבודה אוכל להשתלם...

לא היה פשוט לקום ולעזוב בקלות, את המקום שגילה בי יכולות. הבחירה לא הייתה קלה, אך האמנתי, שהיא תאפשר לי להגשים את "המשאלה"...

עברתי לעבוד, במשרד יפה עם מזגן, כיסא משרדי מרופד, שולחן כתיבה,  ומכונת אי בי אם IBM)), שעליה אלמד ואתקדם,

בעסק בבעלות משפחה יקית ותיקה, שאת כל רזי המקצוע ללמדני הקפידה וחינכה אותי לחסוך בניירות ולהיות יעילה, ולמרות שהייתי רק נערה צעירה, התייחסו אליי כמו גדולה.

העבודה היתה מאוד מעניינת, כל יום הרגשתי שאני מתקדמת, ודווקא בהנהלת חשבונות, מקצוע שבעיניי היה אטרקטיבי פחות...

עשיתי חיל במקצוע, זכיתי להערכה וידעתי מרגוע. קבלתי הערכה ויחס חם והכול, לכאורה, היה מושלם...

לפני נפתח עולם גדול  של מסחר וחשבונאות. כל יום ירד לי עוד "אסימון", ובהדרגה התחלתי לקלוט, את מה שלמדתי בבית הספר לפקידות...

למדתי לעשות "דו"ח רווח והפסד" ו"מאזן בוחן" ו"פקודות יומן", "התאמות בנקים" והבנתי מזה "לקוחות" ו"ספקים" ו"חובות אבודים" ו"חובה" ו"זכות" והכול היה מעניין, קל ומאוד פשוט.

לא הבטתי בשעון והזמן חלף ביעף. לא רציתי שיום העבודה יסתיים,

כי הריק אחריו היה מאיים...

קבלתי משכורת קבועה, שמהר עלתה לרמה גבוהה.

קניתי מלבושים מרשימים וחדשים. וכמו אדם נאור, קניתי רדיו טרנזיסטור, ובשעות הפנאי בערבים, האזנתי לשירים עַרֵבִים ולמצעד הפזמונים ולתסכיתים מרתקים, כמו "משפחת שמחון",

שסיפקו רגעים של שמחה וששון.

עזרתי לאבי ונתתי לו מחצית משכרי. קנינו יחד, בתשלומים, את המקרר הראשון ואת הרהיטים לסלון. הבנתי שחיסכון יכול למנוע אסון, פתחתי בבנק חשבון. אני חייבת לחשוב על מחר, לפני שיהיה מאוחר...

ולמרות, שלכאורה, סיימתי ללמוד, חלמתי על ארון ושולחן כתיבה ועל כוננית ספרים על עמודים.

אין ספק שעוד אצליח להגשים...

שוב עברתי מהפך, אך הפעם, יצאתי מהפח...

בזכות העבודה ההתקדמות וההשכלה, הערך העצמי שלי בעיניי עלה, אך עדיין הייתי זקוקה לחבל הצלה מהבדידות, מהעדר קבוצת השתייכות

מהקנאה בחברותיי שלומדות ל"בגרות"...

חסר לי המתח של בחינות. הרגשתי שפספסתי. חשתי נחיתות... בלי "בגרות", אני שווה פחות. ובלעדיה, קשה לי לחיות. אני חייבת משהו נוסף לעשות...

אצל בנות גילי האהבות התחילו לפרוח, ראיתי, ולא חשבתי מזה לברוח. חלמתי על חבר, שאל ליבי ידבר. יצאתי עימו במסתור, כי אסור שאהבתי תצא לאור...

אחרי מרד מאכזב וקצר, הבנתי שידי תיקצר...

כשהאהבה היתה עדין באיבה, בטרם ניעורה, היא כבתה...

קלטתי למה בבית מתכוונים, כשהם אוסרים עלי לצאת עם בחורים...

הבנתי שאני צעירה נורא, עלי להפסיק עם "העולם לריב", הבנתי שלצאת עם בחורים מבחינת ההורים, זה טאבו! אסור!!! ועליי מ"הדרך הרעה" לסור....

במקום לאהוב, שנאתי אותם, ולא היה לי טוב...

אמנם עבדתי והתקדמתי, הרווחתי ולא חסר לי דבר, החלום התגשם ונגמר ומחר יהיה בדיוק אותו דבר.

עצוב היה לי ומר...

הקושי והתסכול הולידו רעיון, אני צעירה וחופשייה ואחרי העבודה אני בנויה לחזור ללמוד אני פנויה.

הללויה...

מצאתי את הדרך, שבה אלך, אגשים חלום, שלא דועך. וכל עוד האש בי בוערת, ארשם ללמוד בתיכון ערב, אפסיק עם השטויות

ואעשה "בגרויות"...

אל דרך חדשה אצא ואת זמני ויכולותיי אמצה... אעבוד ואלמד, ארכוש ידע ומעמד.

חנה סמוכה מושיוב

* * *

הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

* * *

אהוד בן עזר

בטהובן, טריפונוב ורימסקי-קורסקוב

הפגנה מוסיקלית נהדרת במוצ"ש האחרון בפילהרמונית

בקושי פילסנו במוצ"ש האחרון את דרכנו בין מיליוני המפגינים שנהרו ועיניהם בוערות באש השינאה שהפיצה התקשורת – לשמוע את בני גנץ ואיימן עודה מגינים על הדמוקרטיה הישראלית מפני הרודן בנימין נתניהו-ארדואן – ברחבת מוזיאון תל-אביב, ואיכשהו הצלחנו להשתחל להיכל התרבות, שהיה מלא עד אפס מקום – בזכות הופעתו של הפסנתרן דניל טריפונוב, שהוא כיום אחד מגדולי הפסנתרנים בעולם, אשר למזלנו לא השתתף בהפגנה וכך היה יכול להיות נוכח ליד הפסנתר בהיכל.

בחלק הראשון של הקונצרט, בניצוחו המדוייק והבוטח וגם מלהיב של סשה גצל, שזו לו הופעתו הראשונה עם הפילהרמונית, שמענו את טריפונוב מנגן את הקונצ'רטו מס' 5 במי במול מג'ור לפסנתר ולתזמורת, אופוס 73, קונצרט "הקיסר" של לודוויג ואן בטהובן [1770-1827]. הקונצ'רטו נוגן לראשונה ב-1811, רק לפני 208 שנים. ואיזה ביצוע מלהיב זה היה הפעם! יצירה גאונית, תזמורת ומנצח מעולים, עם פסנתרן בעל כישרון מדהים, ממש גאוני. אין צורך להכביר מילים. נכסי צאן ברזל של המוסיקה העולמית אינם מאבדים מרעננותם, מה עוד שהם מבוצעים ברמה הגבוהה ביותר.

לאחר הנגינה הסוחפת, הצלולה והווירטואוזית, ממש פלא אנושי, נתן טריפונוב הדרן שקט, ואילו זה היה תלוי בהתלהבות הקהל היה נדרש לתת עוד כמה הדרנים אבל הוא היה כנראה עייף ולא חזר לנגן לאחר ההדרן היחיד.

בחלק השני ניגנה התזמורת את הסואיטה הסימפונית אופוס 35, "שחרזדה", של המלחין הרוסי ניקולאי רימסקי-קורסקוב (1844-1908). היצירה חוברה בשנת 1888, רק לפני 131 שנים, והיא עד היום פופולארית מאוד בזכות הנעימה החוזרת ונשמעת בה על פני כ-42 דקות; ואולם הביצוע החי מגלה בה ממש אוצרות, שבהם כמעט כל כלי וקבוצת כלים נותנים בהבלטה את החלק שלהם ביצירה, וכך נפרש העושר הצלילי הרב שלה וגם כישרונם של נגנים בודדים בתזמורת, שהם ברמה של סולנים.

מלהיב במיוחד הוא הפרק האחרון, שבו התזמורת כולה מגישה את הנעימות המוכרות של "שחרזדה" בביצוע מלהיב שאולי רק היכל התרבות בתל-אביב מסוגל להכיל אותו.

זה היה ערב גדול ומהנה, יופי של קונצרט, ובשום רגע לא היה צריך לסבול מוסיקה של יצירות מעצבנות.

* * *

תקוה וינשטוק

ל"ג בעומר: שמחת בית השואבה

 לקראת ל"ג בעומר יצאה השנה עיריית תל אביב יפו בהודעה מפתיעה להורים ולילדים:

 "מבלים בבריכה בערב ל"ג בעומר! העירייה מזמינה את תושבי העיר מחזיקי כרטיס דיגיתל לחוג את ל"ג בעומר ברחצה לילית בשבע קאונטריס ובריכות עירוניות ברחבי העיר. חלופה סביבתית למדורות וגם קצת קרירות כשבחוץ שרב! המחיר 25 שקל בלבד לנפש ברישום מראש. ותודה לעיריית רמת השרון על הרעיון המעולה!"

ולאלה שהחליטו בכל זאת להקים מדורות ביקשה עיריית תל אביב יפו "לערוך מדורות סביבתיות-מאוחדות: פחות מדורות – מזהמים פחות. שומרים על הסביבה ומאפשרים לכולם לחגוג ביחד."

העירייה פירסמה היכן מותר להדליק מדורות – במגרשים שניקתה והכשירה במיוחד, והיכן אסור – למשל לאורך חוף הים, וביקשה להקפיד על כיבוי המדורות. בחום הנורא עלולות מדורות להתלקח מחדש כשלהט השמש יגע בהן, וייגרמו שריפות גדולות.

 זה שנים  שמדורות ל"ג בעומר מהוות נושא נפיץ. יש הרואים בהן מפגע אקולוג  ,גורם לעלייה חדה ברמות זיהום האוויר. המדורות הן גם מעשה אנטי חינוכי. היכן מקוששים בני הנוער את הקרשים  למדורה? בדרך כלל-במגרשי בנייה, הם לוקחים רכוש פרטי, בלשון לא מכובסת: גונבים! – ואילו לבני הנוער ל"ג בעומר הוא חגיגה גדולה שהם גיבוריה, הם טורחים עליה כבר שבועות לפני החג, מחביאים את הקרשים וגזעי העצים במקומות מסתור. ל"ג בעומר הוא ליל הרפתקאות שמתיר להם את מה שאסור כרגיל: להדליק מדורות, להישאר בחוץ עד מאוחר מאוד, עד זריחת השמש. קומזיץ  כמו שעשו גיבורי הפלמ"ח עם הקרטושקעס ׁ(אותם תפודים שרופים בעלי הטעם המר...) וסוכריות המרשמלו... הם לא מוותרים על המדורות!

 אחרי שהחזאים צפו השנה גל של חום קיצוני בל"ג בעומר, שרב כבד ששנים לא היה כמותו, העלתה העירייה את מחלוקת המדורות לשביל הזהב. לא חרם על המדורות שיעורר כעסים, אולי אפילו הפגנות של בני נוער. אלא גם וגם. גם אש וגם מים. מעין "שמחת בית השואבה". נתון לשיקוליהם של הורים וילדים, שיבחרו כאוות נפשם.

ל"ג בעומר הינו היום ה-33 לספירת העומר. ספירה הנמשכת שבעה שבועות, 49 ימים. ימי הספירה  אסורים בתגלחת, תספורת וטכסי נישואין. מה סיבת האבל החלקי? ההסבר המקובל הוא כי זה זכר ל- 120 אלף תלמידי רבי עקיבא שנספו במגיפה. המגיפה נעצרה בל"ג בעומר ואז הוסרו ההגבלות, והיום הפך לחג. להילולה. מותר לחזור ולטפח את המראה. להעמיד חופה וקידושין. ל"ג בעומר הוא שיאן החתונות.

לפי סברה אחרת ימי העומר נועדו לכפר על חטאי ישראל ולטהרם לקראת העלייה לרגל לירושלים בחג השבועות, החג שבו ניתנה התורה לעם ישראל. ספירת העומר מתחילה בפסח, אז מבשילה החיטה. היא מסתיימת בשבועות, אז מבשילה השעורה. בני ישראל, שהיו בעיקר יוגבים,  עובדי אדמה, טרודים מאוד בעבודתם בעונה הזו. על מנת שלא ישכחו מתי יום העלייה לרגל עליהם לספור את ימי העומר ולדעת כמה ימים עוד נותרו עד למועד העלייה.

 אבל השמחה בל"ג בעומר אינה מצווה מהתורה וגם לא מדרבנן. לא מצווה שישראל חייבים בה, לא כמו אכילת מצה בפסח, למשל, אלא נוהג.

ידיעה ראשונה על הילולה ומדורות בל"ג בעומר מופיעה בספרו של רבי עובדיה מברטנורה, הנוסע היהודי הנודע שחי במאה ה-14. הוא מספר על חגיגות ל"ג בעומר בצרפת ובפרובנס ויש להניח כי חגיגות אלו בל"ג בעומר כבר התקיימו במאה ה-12. ובארץ עולים לרגל להילולה (חגיגה) במירון לזכר רבי שמעון בר יוחאי, הרשב"י. לא כל הרבנים קידשו את מנהג המדורות בל"ג בעומר. היו שראו בהן שמחה חריגה, שאין לה סימוכין של בר סמכא תורני. רבים לא צידדו גם בעלייה לרגל למירון בל"ג בעומר, שאף היא הוזכרה לראשונה בספרו של עובדיה מברטנורה. עולים ברגל רק לירושלים, לא למירון.

*

שואבה של סוכות? סרתי לבריכה הקרובה לביתי, בקאנטרי ברחוב חשמונאים. בריכה חדשה יחסית. כתלי האולם עליזים. מקפצות. הרבה פינות ישיבה נוחות ואפשרויות לבני משפחה או חבורות לשבת בצוותא. השעה היתה שש בערב, ל"ג בעומר. הבריכה לא מלאה אך עליזה. ילדים מקפצים בשמחה אל המים עם ההורים או שוחים עצמאיים במים, עולים ליבשה לראות את אבא אימא וחוזרים מיד בצהלה לתוך הבריכה.

ניגשתי למשפחה שעגנה על משטח הבריכה. אימא, תינוק בזרועותיה. אבא מלביש לשתי ילדות שקיות שחייה.

"מדורות בל"ג בעומר? מי צריך את זה?" אומר האב בשאט נפש, והאם: "מדורה? סכנת נפשות!"

"ומה אתן חושבות?" אני שואלת את הבנות.

מסתבר שאחת היא אחותו של התינוק והשנייה חברה שלה, ושתיהן בכיתה ב'. "איפה יותר טוב על יד מדורה או בבריכה?"

"פה הרבה יותר טוב!" משיבה האחת, וחברתה מאשרת: "בטח שפה! לא מדורות עם ריבים."

לא הרחק, זוג הורים ובת. שני ההורים פה אחד: "הגיע הזמן לגמור עם המדורות האלה!"

והילדה, בכיתה א', מנענעת את ראשה בהסכמה ומעירה: "אני מאד אוהבת בריכה!"

אבל זה אינו מדגם ראוי לשמו. ההורים כבר הביעו את דעתם ברגליים, בעצם הליכתם לבריכה ולא למדורה. והילדות שראיינתי רכות מדי בשנים. בכיתות אל"ף ובי"ת. כמה מדורות ל"ג בעומר כבר ראו בחייהן הקצרים? טוב להן בבריכה עם אבא ואימא. הן הולכות בשמחה לכל מקומות הבילוי שההורים לוקחים אותן.

ילדים יותר גדולים, לפחות בני עשר, שתים-עשרה, היודעים מהי מדורה, לא נראים בבריכה. כולם פה בגיל הגן והכיתות הראשונות, ורק בנות.

אני, כמובן, בעד שיוויון הנשים אבל בדרך כלל, בענייני מדורות, כמו בכדורגל, הבנים הם היוזמים והפעילים יותר, וגם הנהנים יותר מהמדורות. לא יאומן! בכל מרחב הבריכה וגדותיה אין גם נער אחד לרפואה. יש לא מעט זכרים, אבות המטפלים בילדיהם באהבה ובסבלנות. כל הכבוד. תינוקות לבושים בבגדי תכלת. זכרים. אולם בין לבין – אין בנים. ולא רק שאין בנים בגילאים המתאימים לראיון. אין אפילו בני שבע. בן לו היה לי! ילד לא קטן... אבל שום אורי לא הופיע. הבנים הלכו כנראה ללונה פארק, ללונה פארק של המדורות.

למחרת בבוקר כבר נודע  האסון הנורא של השריפות. חלקן כתוצאה ממדורות ל"ג בעומר.

תקוה וינשטוק

* * *

אהוד בן עזר

ספרי דורות קודמים

פרסום חוזר בסדר אלפא-ביתי של המדור השבועי

שהתפרסם במשך שנים רבות במוסף "ספרות ותרבות" של עיתון "הארץ"

עם תמונות הסופרים

"צריף העץ"

לעבר הדני

1930

פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 12.5.1972

לפני 47 שנים

"צריף העץ" הוא ספרו הראשון של הסופר עבר הדני (שמו האמיתי: אהרן פלדמן), אשר נפטר לפני כחודש בהיותו בן שבעים ושלוש. עבר הדני מתאר בספרו קבוצה בגליל העליון, בשנים הראשונות שלאחר מלחמת-העולם הראשונה. שם הקבוצה "צריף העץ". קרוב לוודאי שהוא תיאר בספרו את כפר-גלעדי.

עבר הדני נשלח בשנת 1913 על-ידי הוריו ארצה ללמוד בגימנסיה הרצליה, ובשנות מלחמת-העולם עבר את כל דרך הייסורים והנדודים שעברו על תלמידי המוסד ומוריו. תוך כדי בחינות הסיום התנדב לגדוד העברי, ועם שיחרורו עבר לעבוד ביישובי הגליל העליון, מחניים וכפר-גלעדי. התרשמותו וחוויותיו בשנים אלה מפרנסות את הספר. גם גורל אחד הגיבורים, מנחם הרפתן, דומה לדרך-חייו של המספר. בסוף הסיפור עוזב מנחם את הקבוצה ונוסע אל מעבר לים ללמוד חקלאות.

ואכן נסע עבר הדני עצמו, בשנת 1924, להולנד להשתלם בענף גידול בקר ותעשיית חלב, וכשחזר כעבור שנתיים ארצה, התמסר להדרכה בחקלאות והירבה לפרסם מאמרים בעיתונות המקצועית החקלאית, בצד סיפורים ורשימות וספרים, העוסקים בתיאור ההתיישבות בארץ-ישראל.

"צריף העץ" שייך בלי ספק לסוג הספרות הנאיבית מחיי הקבוצה והארץ. עבר הדני כותב בסגנון של "עִם המצלמה ביד", והקירבה האינטימית אל קבוצת האנשים, שאותם תיאר, דומה שמנעה ממנו להעמיק חקר בנפשותיהם.

לסדרת הספרים הנאיביים האלה מצטרף גם הרומאן "תנובה" של אביגדור המאירי, שהופיע בשנת 1934, ארבע שנים לאחר "צריף העץ", אף הוא בהוצאת "מצפה". אני מקווה שלא אחטא בהגזמה אם אומר כי התיאורים מחיי הקבוצות בספרים הללו כאילו שואבים את עיקר כוחם מעצם העיסוק בנושא (מגרעת שאולי קיימת גם כיום ב"ספרות הקיבוץ"). דומה לעיתים שהסופר חש עצמו כעיתונאי, או כאתנוגראף, ששב משהות ארוכה בקרב אחד השבטים בארץ זולו, והוא שמח לשתף  את הקורא בסודותיה ובאורח-חייה המיוחד של חברה סגורה, מסתורית וחדשה.

אגב, גישה זו אינה אופיינית לספר אחר מחיי הקבוצה, "ימים ולילות" (1926) של ביסטריצקי-אגמון – שבו יש ניסיון לחשוף את תהומות הנפש של בני ה"עדה", הקולקטיב, ולא להסתפק בתיאור חיצוני בלבד.

ואולם ההרגשה שצריך לספר על תופעה זו שקבוצה שמה, וכי האנשים הלוקחים חלק בניסוי החברתי הזה, נוסף להם דבר-מה המייחד אותם מכל יתר בני-התמותה – משותפת לספרים רבים, למן ימי הספרות הנאיבית והפאתטית ועד ימינו אלה. ראיית האדם כמיוחד וכשונה רק בשל השתייכותו לקבוצה – כלומר, הדגשת הפוזה, ולעיתים גם צביעות מדעת ושלא מדעת – הן מן הסכנות האורבות לספרות העוסקת בקבוצה מראשיתה.

"צריף העץ" – כלומר, המקום – הוא הגיבור המרכזי בסיפורו של עבר הדני, והוא גם ציר העלילה. גישה זו, גישה של התבטלות בפני עולם-המעשה הציוני-סוציאליסטי, בפני ההתיישבות בכלל ו"ההתיישבות העובדת" בפרט, קובעת את סגנונו של עבר הדני (ודומה גם של סופרים אחרים מבני-דורו) – סגנון הכרוניקה. וכך, לא האדם, הוא העיקר, אלא המפעל. והסופר ממלא אחר תביעה חברתית וציונית – לתאר, לרדוף בעטו אחר ההיסטוריה הנעשית יום-יום ושעה-שעה, ולראות את המיוחד שבכל פרה, בכל חריש ובכל שדה.

משום כך אין "סיפורי האיכרים" שלנו משתווים כלל לסיפורים מחיי האיכרים שכתבו הסופרים הסקאנדינאוויים הגדולים. שם כתבו על הווייה מושרשת, טבעית ובת-דורות, שאולי עומדת בפני שינוי מכריע עם התפרצות קצב החיים של המאה העשרים, ואילו אצלנו הכפר והחקלאות הם משאת-הנפש והתחלה חדשה, הם העתיד, ואילו על ההווייה של העבר מוטבע חותם אחד: תלישות.

על-כן נכשלו ניסיונות כה רבים לתאר את ה"טבעיות" וה"איכריות" שבחיי הכפר הישראלי החדש, ובין השיטין עולה כמין צרימה של מלאכותיות, של חוסר אמונה מצד הסופר עצמו בשורשיות ובקביעות של הווי-החיים שהוא מתאר. נוסף על כך גם מצפוּן רע הבא מפני הצורך למלא אחר אותה תביעה חברתית-לאומית לתאר את המפעל ולהנציחו לדורות.

כשנוגע עבר הדני באנשים חיים, הוא מוציא מתחת ידו שורות עזות-ביטוי. כך, למשל, בתארו את אנשי הקבוצה הגלילית השכנה, "עין-זהב": "מנחם מכיר את אנשי 'עין-זהב', שהרי לא פעם לן אצלם בעוברו בעגלה. ב'צריף-העץ' אומרים על 'עין-זהב', שהיא בית-מקלט לרווקים זקנים ולבחורות הזוכרות עוד את יקטרינה הגדולה... תמימים הם כילדים, הזקנים האלה, שהתמסרו במשך שנים מתוך שיכחה ובלב שלם למחרשה ולמשק, ופתאום התעוררו, והנה חדריהם מלאים אבק, שיירי סיגריות, טלאים עלובים מגובבים על גבי מזוודות ישנות, שהובאו לפני שנים מבית-אבא. המיטות סתורות ונודפות ריח זיעה, זבל ואבק הקש הממלא את המזרונים הקשים." (עמ' 45).

בקטע כזה חדלות הנפשות לשרת את המפעל ונעשות תכלית לעצמן, תכלית שבחוסר-תכלית, כאב של בדידות ואכזבה, של אנשים שמתעוררים יום אחד בהכרה שהמפעל רימה אותם, היתל בהם. וכי באידיאות החברתיות והלאומיות, אשר האמונה בהן נתנה צידוק למהפך ולהתחלה החדשה שבחיי כל איש ואיש – באידיאות הללו אין תשועה למצוקתו הקיומית של האדם. הגשמתן עשויה לפתור, או שלא לפתור, בעיות כלכליות, חברתיות ולאומיות. יש בהן כאילו תשובה למצוקתו הקיומית של האדם כל זמן שהוא שוכח ומשכיח את עצמו ומזדהה עם מטרות הכלל, אך כשהוא נותר בודד עם עצמו, חרב עליו עולמו. המפעל אינו אלוהים, ואפילו לא דת חדשה.

וכבר כתב על כך עגנון ב"תמול שלשום": "דת העבודה, דת העבודה. בני אדם שמזלזלים בעיקרי הדת נטלו לעצמם מושג חביב זה, כאותם הפייטנים החדשים שמזכירים שם שמיים בשיריהם, אף על פי שהם וקוראי שיריהם אין יודעים את השם ואינם רוצים לדעת את השם. רוצה אתה לשמוע את דעתי, ובכן שמע, אדם מחוייב לעבוד, שאם אינו עובד מה יאכל. כשאני לעצמי אין לי צורך ברעיונות לא על הארץ ולא על העבודה. די לו לאדם שזכה לדור בארץ ישראל. והלוואי שלא נצטרך להתבייש מן הארץ." (עמ' 176).

ישנים פרקים בודדים ב"צריף העץ" הכתובים בסגנון התיאור של אנשי "עין-זהב", פרקים של אהבה, של אכזבה ואיבוד-לדעת, פרקים שהאדם לעצמו עומד במרכזם. ואולם רוב הספר עומד בסימן הכרוניקה והריאליזם התמים, ובתור שכזה הוא משמש גם מסמך ועדות לתקופתו.

אגב, בספר זה, שהופיע כאמור ב-1930, מצאתי בפעם הראשונה בספר עברי את המילה "קומזיץ", ועבר הדני, שחש בחידוש שבשימוש בה, הוסיף בהערת-שוליים: "שם בלשון יידיש, שניתן במושבי-פועלים למסיבות-פתאום באמצע הלילה." (עמ' 14).

* עבר הדני: "צריף העץ". סיפור מחיי השדה בארץ. ספרית פרוזה מקורית בעריכת אשר ברש. הוצאת ספרים "מצפה"בע"מ, ירושלים-תל-אביב 1930. 197 עמ'.

* * *

אהוד בן עזר

בעקבות יהודי המידבר

הוצאת שוקן ירושלים ותל-אביב, 1983, 191 עמודים

[במקור: עם ציוריו של דני קרמן]

הספר מוקדש לזכרם של יהודה בורלא, רחל ינאית-בן-צבי, יחזקאל חנקין, אברהם משה הכהן חן תמים, חיים מיכל מיכלין, דאוד אבו-יוסף, יהודה ראב, יעקב רבינוביץ וכעב אבן-אסד – שקורות חייהם וכתביהם איפשרו את כתיבתו.

פרק ראשון

...ומכל צד התרוממו הרים גבוהים וקודרים והדרך לפניו היתה מלאה אבנים חדות ועקבות נחשים ועקרבים.

...ומכל צד התרוממו הרים גבוהים וקודרים והדרך לפניו היתה מלאה אבנים חדות ועקבות נחשים ועקרבים. [נחש מותיר בחול שביל אחד של חצאי טבעות מסולסלות, והעקרב – קו אחד של זנב-העוקץ, ומשני צדדיו נקודות-נקודות של עקבות גפיים דקיקים. – אב"ע]. וצריחות עורבים שחורים מכים בכנפיהם ממעל, והאוויר נעשה בבת-אחת קריר כמו שקורה במידבר שעה שהשמש מתחילה לשקוע. מצד ימין התרומם שלד לבן של גמל שהתנים כירסמו אותו והשמש יִבְּשָׁה אותו אך צורתו נשארה שלימה, עם הדבשת, כאילו זה עתה הבריכו אותו והוא עומד להתרומם מריבצו ולצעוד וכל עצמותיו משקשקות –

קליק!

קליק!

קליק! –

רני היה עייף מאוד ובקושי המשיך ללכת צעד אחרי צעד, בכבדות, וכפות רגליו בסנדלים, ניגפות מדי פעם באבנים החדות. הוא היה צמא ורעב, והאוויר הקריר חדר מבעד לחולצתו הדקה ומכנסיו הקצרים. נדמה היה לו שהוא רואה רחוק מאהל נחמד עם דקלי תמרים אחדים ושוקת מים ועשן לבנבן של מדורה שעליה מרתיחים אולי קפה או תה, או מכינים פיתה דקה וטרייה על גבי הסָאג', הוא המגש העגול, עשוי-ברזל, שהבידואים מכינים עליו את הפיתות שלהם ו...

ו –

המראה הלך והתרחק ממנו ככל שהתקרב אליו כי במידבר, כידוע, רואים מראות-שווא שקוראים להם – פאטה-מורגנה, וזה קורה בדרך-כלל בשרב, בחום הנורא, כאשר צמאים ותועים בדרך, ונדמה שהנה-הנה מגיעים למקום-יישוב ובו בתים וכרי-דשא ודקלי-תמרים, אך כשמתקרבים – מתרחק המראה ונעלם.

רני חשש להסתכל לאחור כי היה נדמה לו שהגמל היבש, זה השלד-גמל – מדלג ורץ אחריו, ומקרקש [לקרקש פירושו לצלצל או לקשקש, לנענע בפעמון. וקַרְקַשְׁתָּא הוא הפעמון שבו היו הרועים מזעיקים פעם את עדרי-הצאן, בטרם החלו יוצאים למרעה מצויידים בטרנזיסטורים. – אב"ע] – בפרקי-עצמותיו המשמיעים קול כניעור מטבעות בקופה –

ו –

לפתע פתאום ניצב מול רני רוכב בידואי על סוסה לבנה אשר רני טרם ראה מימיו כמוה לגודל. החזה שלה רחב, רגליה ארוכות, וגופה ארוך ורזה. ראשה היה קטן וחינני, אוזניה זקופות ועיניה גדולות וחכמות. הפרש לא היה גבה-קומה, רגליו בתוך הארכובות הגיעו רק עד חצי בטן הסוסה, אולם כתפיו היו רחבות להפליא.

בימִינו החזיק רומח, ועל ירכו משמאל היתה תלוייה חרב ענקית. פניו היו מכוערים, אפו גדול ומכוסה בחטטים של מחלת אבעבועות ישנה. עיניו היו גדולות, שחורות ובוערות במבט גלוי ותקיף. הוא התבונן אל רני במבט חודר ורני רעד אך לא מִפחד אלא מפני שהאוויר היה קריר מאוד, כמו שקריר האוויר במידבר לפנות-ערב, כאשר השמש פונה לשקוע, ואז קרא אליו הבידואי, בערבית –

"נְהַרַאכּ סַעִיד!"

כלומר, יומך מבורך. ובעצם, כמעט וכבר היה צריך לומר לו – "לֵילְתַּכּ סַעִידֶה", כלומר – לילך מבורך, כי היום כבר היה קרוב יותר לחושך מאשר לאור, אבל רני לא התבלבל והשיב לו בערבית, כמו שלמד מן השיעורים בטלוויזיה –

"סַלֶם ותְעַלַם. שׁוּ אִסְמַכּ? אִסְמִי רני."

ואז קרא פתאום הרוכב הזר:

"אַנַא אִישְֹרַאִיל!"

"אתה מישראל?" השיב רני, רועד כולו מקור. "מהנגב?"

המשיך הבידואי המוזר וקרא: "שמע ישראל אדונַי אלוהינו אדונַי אחד!" ונשא עיניו למרום.

"מה אתה, יהודי?"

השפיל הרוכב המכוער עיניו כלפי רני ופתח פיו לענות –

ואז –

היה קר, קר מאוד, הרגליים ממש קופאות. השמיכה שוב לא כיסתה את רני, ובחדר – חושך גמור. ורני התעורר.

המשך יבוא

* * *

דְבר תנועת השינאה המשותפת לנתניהו-ארדואן:

אם יתאפשר הדבר אנחנו נקים ממשלה

גם עם הרשימה המשותפת בראשות איימן עודה

וככה נציל את הדמוקרטיה הישראלית

ממצבה שהוא כמו ערב עליית הנאצים לשלטון!

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אורי בן-אריה: אנא תן יותר תגובות להערותיו של אורי הייטנר. זה מחייה את השיח  הציבורי...

* מוטי הרכבי: איזה מזל שהיתה הפגנת שנאה במוצ"ש. תחשבו על זה. כבר עבר יותר מדי זמן מהפגנת השנאה בחסות הנכבה, ומהפגנת השנאה לזיכרם של הרוצחים והאנסים הערביים בחסות יום הזיכרון, מצד שני עד הפגנת השנאה על שם רבין עדיין יש יותר מדי זמן. ומה בינתיים? אז תודה ללפיד ולאלדד שאירגנו משהו שייתן הזדמנות נוספת להפגין שנאה, להתפרק, ושיכניס קצת התרגשות ליושבי בתי הקפה וגם קצת עבודה לתקשורת.

* יהודה דרורי: מוטי הרכבי מתעלם מכך שבפריימריס בליכוד למקום הראשון נבחר יולי אדלשטיין ולא ביבי נתניהו – זה שבנוסח סטלין העמיד את עצמו בראש הרשימה. שאלת את עצמך מדוע פחד להשתתף בפריימריס?

* אהוד היקר, תודה שפרסמת את הרשימה שלי על ספרה של לילי פרי, ולא השמטת את ההערה שלי בסופה. אם אתה שואל ברצינות מי זאת לילי פרי, ובכן, הרומן הראשון שלה "גולם במעגל" היה רב מכר, והופקו ממנו הצגה וסרט שזכו בהרבה פרסים. הספר ההוא היה בהחלט ראוי, אבל מה שאני בשכלי הדל (כך היא מתייגת אותי) אינני יכול לומר את אותן המילים על "ברבורים בג'רוזלם ביץ'", שעליו כתבתי רשימה שפרסמת.

מרדכי קידר מתאר בצורה חדה מה שכל בעל שכל ישר מבין: ל"עסקת המאה" של טראמפ אין סיכוי אצל הפלסטינים, כי היא לא כוללת את השמדת ישראל.

אני אוהב לקרוא את יוסי אחימאיר – הפעם הוא הגיש "פסקת התגברות" על הפסימיות של חנה ארדנט – ישראל באמת הוכיחה שהיא מתגברת על הג'ונגל שמסביב ומקיימת חברה פתוחה בעלת אופי מערבי. יחד עם זאת, אני חושש מהרנסאנס של עולם הדת המתנגד לקדמה, למדע, לאמנות, עולם טפילי ברובו, שמרשה לעצמו לכפות עלינו נורמות חסרות שחר.

בהמון הערכה ותודה,

משה גרנות

* אילנה המרמן [חדשות מהשוקניה על מדינת ישראל הפשיסטית]: "אין בהחלטה המאוסה שהתקבלה בפרלמנט הגרמני שום התייחסות לעובדה, שבפרלמנט של ישראל ובממשלתה חברים כיום אנשים ונשים הדוגלים במפורש באידיאולוגיות פשיסטיות – בדיקטטורה לאומית יהודית ובדיכוי בני לאומים אחרים, ובראש וראשונה בני הלאום הפלסטיני, בכל המרחב שמדינת ישראל שולטת בו, מהים ועד הירדן. אין בה שום התייחסות לעובדה, שהאידיאולוגיות האלה הן שמנצחות כבר שנים על חקיקת חוקים חדשים, בנכלוליות והדרגתיות שמזכירות את התהליכים שעברה גרמניה עצמה בשנים שקדמו למלחמת העולם השנייה."

["הארץ" 24.5.19].

* וואו הרגת אותי עם התיאורים והאהבה העזה לרות גרשוני [ב"המושבה שלי"]. לעיתים אני חושב שמא המצאת את הדברים. האם יש לך תמונה של אותה רות גרשוני שנוכל כולנו ליהנות מזיו פניה ועלומיה?

תודה,

יוסף אתר

גימלאי מאושר

אהוד: רותי גרשוני שברומאן היא דמות בדוייה.

* מוטי הרכבי: הארץ פירסם היום [31.5] ראיון משנת 2000 עם הנשיא החמישי של ביהמ"ש העליון משה לנדוי ז"ל. וכך אמר השופט לנדוי ז"ל:

"אני חושב שהנשיא אהרן ברק לא משלים עם המקום הראוי שצריך להיות לבית המשפט בין רשויות המשטר שלנו. ‏היעד של ברק הוא לא להשליט את המשפט, אלא להשליט ערכים מוסריים מסויימים כפי שהם נראים לו, וזו כעין דיקטטורה שיפוטית.  זה מוליך למבוי סתום ... מסוכן למדינה כי מחריף את השסעים החברתיים ומסוכן לביהמ"ש מפני שכך ביהמ"ש מאבד את ... האמון בניטרליות של המערכת המשפטית במחלוקות ציבוריות."

* ראו כמה שר הביטחון לשעבר, יעלון, חכם: "יעלון אמר כי הוא מרגיש קרוב יותר לעודה בכל הנוגע לזהותה הדמוקרטית של ישראל מאשר לראש הממשלה בנימין נתניהו. 'יש לנו ויכוח עם איימן עודה על [ישראל] היהודית,' אמר בראיון, 'ויש לנו ויכוח עם נתניהו עוד יותר חריף על [ישראל] הדמוקרטית.' לדבריו, 'על מה התאחדנו, שלושה רמטכ"לים, שר אוצר ואני גם שר ביטחון לשעבר? על העובדה שנתניהו מחריב את הדמוקרטיה, לא כי הוא מאמין בזה אלא כדי למלט את עצמו מאימת הדין.'"

["הארץ", 26.5.]

* דב אהרונוב: גורל המדינה בימים אלו בידי אביגדור ליברמן. מדוע נוצר סיכוי  רציני וממשי להתחזקות האור המנצנץ באפלה? איווט מכיר את הקוסם יותר טוב מכל אחד אחר. יקשה ביותר על מר נתניהו להוליך שולל את ליברמן  בהבטחות שווא של מלך ההטעיות. וזה כולל גם הבטחה שהוא יקבל את המפתחות הבלעדיים להכריע לבדו לחלוטין איזו מדיניות תנקוט מדינת ישראל ברצועת עזה. כיוצא ברית המועצות לשעבר איווט יודע היטב היטב מהי דיקטטורה של איש אחד. אביגדור ליברמן יודע היטב שנוצרה הזדמנות פז היסטורית יחידה במינה, ואולי אחרונה, ליצירת הליך הדרגתי של הפרדת המדינה ממלתעות הדת. של שחרור המדינה מהקו ההזוי המשיחיסטי.

אהוד: כל הכבוד לגיבור החדש אביגדור – "יפתח בדורו כשמואל בדורו, ללמדך שאפילו קל שבקלין ונתמנה פרנס על הציבור, הרי הוא כאביר שבאבירים." גמרא, דף כ"ה ב'.

* מישהו יכול להסביר מה פשר התרבושים האדומים בהפגנה במוצ"ש האחרון ברחבת מוזיאון תל-אביב? האם הם באו לרמוז שנתניהו הוא כמו ארדואן? האם הסכלים שהגו את הרעיון אינם יודעים שהתרבוש כבר לא קיים בטורקיה מאז ימי אתא-טורק לפני קרוב ל-100 שנים?

* * *

מבוקשים לצורכי מחקר, אלבומי תמונות, מכתבים או זיכרונות של ייקים, בהם מתואר ביקור מוקדם בארץ ישראל לפני העלייה בפועל. החומר ישמש לצורכי מחקר על טיולי ההכנה שעשו ייקים בפלשתינה לפני שעזבו לצמיתות את אדמת אירופה. יש אפשרות לסריקת/צילום החומר בבית בעליו, על מנת שלא להוציאו מרשותו. אם ברשותך חומר תיעודי כזה, אנא פנה אל פרופ' עודד מיוחס בטלפון 052-5312338.

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2242 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,075 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,074 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-88 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,633 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-92 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-73 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-42 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-30 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-38 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-63 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח-בהקלדה של הלקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

[מיספר הערכים לפי ההתקדמות בהקלדה]

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,240 נמעני המכתב העיתי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל