| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
פעמיים בשבוע
גיליון מס' 1447
[שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]
תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, כ"ה באייר תשע"ט, 30.5.2019
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות
משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"
דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."
אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,
למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com
לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת
האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות
האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!
הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"
עוד בגיליון: יוסי גמזו: צְעִירָה בַּת שִׁבְעִים פְּלוּס. // יוסי אחימאיר: 1. הרמטכ"ל הפתיע אותם. 2. אחדות לאומית ב-1984 – וכיום. // עמוס גלבוע: 25 שנה למותו של האלוף יריב. // יעקב חסדאי: איפה מבחן בוזגלו? // אוריה באר: 1. מרץ 1948, חודש הדמים במלחמת השחרור. 2. גונב התווים. // יהודה דרורי: מסר חשוב ודחוף לחברי הליכוד. // אורית דשא: שבת בגינה הציבורית. // אורי הייטנר: 1. על ספרו החדש של יואל נץ "פכים קטנים". 2. צרור הערות 29.5.19. // יורם אטינגר: גבול ביטחון במזרח התיכון. // דב אהרונוב: רוב מיוחס ורוב רגיל. // מנחם רהט: 150 שנה: מעיר קודרת לכלילת יופי. // אהוד בן עזר: פנחס שדה מתיז כוס קפה על פני ביריון בשוק מחנה יהודה. // כל החשבון עוד לא נגמר. חיימקה שפינוזה. // עדינה בר-אל: המפתח להצלחה על פי "נער האופניים" של אלי עמיר. // משה לנדוי על אהרון ברק. // נעמן כהן: עתידות בזוקה. // מוטי הרכבי: המחנה בעד ביבי גדול פי 1.6 מהמחנה נגד ביבי. // אהוד בן עזר: ספרי דורות קודמים. "עלילות א. גורדון פים" לאדגאר אלן פו. פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" לפני 47 שנים. // אהוד בן עזר: בעקבות יהודי המידבר. 1983. פרק שני: יורד על קרן-שמש בהליקופטר אל הקלמר ויוצא ממנו רכוב על גבי גמל, מי זה? קפיטן יוֹקי. // ממקורות הש"י.
גיליון 1448 יוקדם ביום ויופיע אור ליום ראשון, 2.6.19. גיליון 1449 יופיע במהלך יום חמישי, 6.6 או ביום שישי, 7.6.
* * *
יוסי גמזו
צְעִירָה בַּת שִׁבְעִים פְּלוּס [המשך]
סִפּוּרָהּ הַבִּלְעָדִי שֶׁל יִשְׂרָאֵלָה יִשְׂרָאֵלִי –
חֲתִיכוֹנֶת מְשַׁגַּעַת, בְּקָלִיבֶּר רְצִינִי,
שֶרַק הִיא מִבֵּין כֻּלָּנוּ עוֹד מֻתָּר לָהּ (כָּךְ נִדְמֶה לִי)
לְהַצִּיג עַצְמָהּ בְּנַחַת: "הַמְּדִינָה – נוּ, זֶה אֲנִי!..."
בַּשָּׁבוּעַ שֶׁעָבַר הִזְהַרְנוּ כָּאן מִלְּהַכְרִית
אֶת הַבְּרִית בֵּין יִשְׂרָאֵלָה לִתְפוּצַת אַרְצוֹת הַבְּרִית
אַךְ הַפַּעַם לִכְבוֹד יוֹם יְרוּשָׁלַיִם נַגִּישׁstory
מִזִּכְרוֹנוֹתָיו שֶׁל סָבָא עַל אֵרוּעַ כֹּה הִסְטוֹרִי.
וְכָךְ לְנֶכְדָּתוֹֹ סִפֵּר סָבָהּ שֶׁל יִשְׂרָאֵלָה * כְּשֶׁהִיא בּוֹלַעַת כָּל מִלָּה מִפִּיו בְּלֵב הוֹמֶה לָהּ: * "אַף פַּעַם לֹא אֶשְׁכַּח, יַלְדֹּנֶת, אֶת הַיּוֹם הַהוּא * שֶׁאֶל בּוֹאוֹ רַבִּים פֹּה נִכְסְפוּ וְגַם כָּמְהוּ. * כִּי בּוֹ אַחַר כִּתְשַׁע-עֶשְׂרֵה שָׁנִים שֶׁל כְּלוֹת עֵינַיִם * מִצַּד מַעֲבַר מַנְדֶּלְבּוֹיְם לָעִיר הָעַתִּיקָה * זָכִינוּ בְּשָׁעָה טוֹבָה לַחְזֹר אֶל הַר הַבַּיִת * וּבֵין אַבְנֵי הַכֹּתֶל לִטְמֹן פֶּתֶק בִּשְׁקִיקָה. * וַאֲנִי שֶׁהָיִיתִי אֵי-אָז שְׁלַל תְּקִיעוֹת בַּשּׁוֹפָר מוּל הַכֹּתֶל תּוֹקֵעַ * בִּתְפִלַּת רֹאשׁ שָׁנָה, וְאַחַת, יַלְדָּתִי – לְאַחַר נְעִילַת יוֹם כִּפּוּר * לֹא חָדַלְתִּי לְרֶגַע לַחְלֹם כִּי לִצְלִיל שׁוֹפָרִי הַקַּדְמוֹן כְּבָר רוֹקֵעַ * חֲמוֹרוֹ שֶׁל מָשִיחַ שֶׁבָּא וְנִכְנַס לוֹ לְפֶתַע לְתוֹךְ הַסִּפּוּר.
* אֵיזֶה סִפּוּר? סִפּוּרָם שֶׁל יָמִים שֶׁמַּלְכוּת הָרִשְׁעָה לֹא הִתִּירָה * צְלִיל תְּקִיעָתוֹ שֶׁל שוֹפָר מוּל הַכֹּתֶל, אַךְ סָבָא יִשְׂרוּלִיק לֹא סָר * לִפְקוּדַת הַשַּׁלִּיט וְהֵלִיט בַּטַלִּית שֶׁכִּסְּתָה עַל פָּנָיו וְהִסְתִּירָה * אֶת הַצַּו שֶׁהוּפַר וְתָקַע בַּשּׁוֹפָר אַךְ נִתְפַּס וּמִיָּד נֶאֱסַר. * כִּי אֶצְלִי בַּמִּשְׁפּוּחֶה רָוְחָה אֱמוּנָה שֶׁשּׁוֹפָר זֶה הוּא קֶרֶן הָאַיִל * שֶׁמִּמֶּנָּה הִתְקִין אַבְרָהָם כְּשֶׁבֻּטְּלָה עֲקֵדַת בְּנוֹ יִצְחָקְ'ל, שׁוֹפָר * שֶׁעָבַר מִן הָאָב אֶל הַבֵּן וּמִבְּנוֹ אֶל נֶכְדּוֹ, דֶרֶךְ כָּל שְׁנוֹת אַלְפַּיִם, * עַד לְסַָבָא שֶׁלִּי שֶׁמִּזְּמַן, מֵידָ'לֶה, כְּבָר חָזַר מֵעָפָר אֶל עָפָר. * וּבַיּוֹם בּוֹ יוֹשְׁבָיו שֶׁל ה"חַארְת אֶל יָאהוּד", הוּא רָבְעָם שֶׁל מְאוֹת יְהוּדֶיהָ * שֶׁל אוֹתָהּ כִּבְרַת עִיר עַתִּיקָה בָּהּ חָיִינוּ דוֹרוֹת, נֶהֶפְכוּ לִשְׁבוּיִים * שֶׁל גֵּיסוֹת הַלִּגְיוֹן הָעַרְבִי-יַרְדֵּנִי וְנָפַלְנוּ קָרְבָּן בְּיָדֶיהָ * שֶׁל שִׂנְאַת יִשְׁמָעֵאל לְאָחִיהוּ יִצְחָק וַאֲנַחְנוּ, סְכוּפִים וּדְווּיִים, * מִתְקַשִּׁים לְעַכֵּל אֶת חֻמְרַת הַשָּׁעָה בָּהּ נִגְזַר עַל כֻּלָּנוּ לִגְלוֹת אֶל * קָטָמוֹן, כִּי הָרֹבַע הוּבַס וְנִכְבַּש וְרַבִּים הַנּוֹפְלִים בַּמָּצוֹר – * עוֹד הִסְפַּקְתִּי לִטְמֹן כְּשֶׁשּׁוּם אִישׁ לֹא רָאָה, בְּאַחַת הַגֻּמְחוֹת שֶׁבַּכֹּתֶל * אֶת אוֹתוֹ הַשּׁוֹפָר הָעַתִּיק וּמִלְמַלְתִּי בַּלָּאט: "אֱלֹהֵינוּ יִנְצֹר."
* וְאָז, כֵּיוָן שֶׁאֶת רֻבָּם שֶׁל לוֹחֲמֵי הָרֹבַע * כָּלְאוּ שׁוֹבֵינוּ בְּמִזְרַח עִירֵנוּ הַכְּבוּשָׁה * וְאֶזְרָחִים, זְקֵנִים, נָשִׁים וָטַף, הוּבְלוּ הָרְחוֹבָה * לִפְנֵי צֵאתָם לַמַּעֲרָב, לָעִיר הַחֲדָשָׁה * רָאִיתִי פֶּתַע יֶלֶד שֶׁהוֹרָיו נִסְפּוּ בְּרַעַם * הַפְגָּזוֹתָיו שֶׁל צְבָא יַרְדֵן אַכְזַר הַקַּלְגַּסּוּת, * עוֹמֵד וּמְמָרֵר בִּבְכִי – וּבְלִי טִינָה וָזַעַם * עַל הִצָּמְדוֹ אֵלַי כְּמִי שֶׁמְּחַפֵּשׂ חָסוּת * הֶרְאֵיתִי לוֹ הֵיכַן חָבוּי אוֹתוֹ שׁוֹפָר אַנְטִיקָה * שֶׁאִם אֵי-פַּעַם בֶּעָתִיד כְּשֶׁלּא אֶהְיֶה פֹּה עוֹד * תַּחְלִיט הַהַשְׁגָּחָה הָעֶלְיוֹנָה שֶׁכְּבָר הִסְפִּיקָה * לְהִתְמַלֵּא סְאַת סִבְלֵנוּ וְכִכְלוֹת מְאוֹת * שְׁנוֹת הִשְׁתַּלְּטוּת כּוֹבְשִׁים זָרִים תַּחְזִיר אוֹתוֹ לַכֹּתֶל * הוּא לֹא יִשְׁכַּח הֵיכַן מֻסְתָּר אוֹתוֹ שׁוֹפָר רַב הוֹד * אַךְ הוּא הִפְנָה אֶת שְׁתֵּי עֵינָיו, דּוֹמְעוֹת וּמַבְרִיקוֹת, אֶל * פָָּּנַי וְסָח לִי: "סָבָא, אֵיךְ זֶה לֹא תִהְיֶה פֹּה עוֹד?"
* "כִּי כְּבָר זָקַנְתִּי," סַחְתִּי – אַךְ הַיֶּלֶד, בִּתְמִימוּת פֹּה * נָזַף בִּי כְּשֶׁאוֹתִי הוּא בִּתְמִיהָה רַבָּה סוֹקֵר: * "אַתָּה, כְּסָבָא יִשְׂרָאֵל, אַף פַּעַם לֹא תָמוּת פֹּה * בְּשׁוּם פָּנִים, כִּי נֶצַח יִשְׂרָאֵל לֹא יְשַׁקֵּר."
* וְכָכָה, בַּשִּׁבְעָה בְּיוּנִי שְׁנַַת 67, * כְּשֶׁצַּנְחָנָיו שֶׁל מוֹטָה גוּר קָרְבוּ כְּבָר אֶל אַבְנֵי * הַכֹּתֶל אָץ צַנְחָן (אוֹתוֹ יַלְדוֹן, שֶׁדֶּרֶךְ קֶבַע * זָכַר מִיַּלְדוּתוֹ אֶת הַשּׁוֹפָר) בֵּין כָּל מַפְנֵי * צַעֲדֵיהֶם אֶל שְׂרִיד בֵּית-הַמִּקְדָּשׁ, הֵזִיז שָׁם אֶבֶן * שֶׁבְּגַבָּהּ, בִּמְעֵין גֻּמְחָה, הֶחְבֵּאתִי לְעֵינָיו * אֶת קֶרֶן אֵיל-הָעֲקֵדָה – וּבִתְקִיעָה נִלְהֶבֶת * צֵרֵף לְשׁוֹפָרוֹ שֶׁל הָרַב גֹּרֶן צְלִיל עָנָו * שֶׁל הַשּׁוֹפָר שֶׁלִּי וּכְשֶׁרִגְשָׁה זוֹ נִכְנְסָה שָׁם * בַּחֲטִיבַת הַצַּנְחָנִים, הֻבְרַר לְכָל חוֹקֵר * בְּשׁוּב בָּנֵינוּ לִגְבוּלָם שֶׁיִּרְמְיָה נִבָּא שָׁם, * כִּי נֵצַח יִשְׂרָאֵל זֶה גַם הַפַּעַם לֹא שִׁקֵּר. * וּכְשֶׁפָּגַשׁ אוֹתוֹ צַנְחָן אֶת סָבָא שֶׁעֲדַיִן * לֹא נֶאֱסַף אֶל אֲבוֹתָיו, סִפֵּר לוֹ כִּי אָכֵן * גַּם הָאוֹיֵב נִלְחַם בְּאֹמֶץ רָב בְּהַר הַבַּיִת * וּסְבִיבוֹתָיו, וּכְשָׁנִּגְלָה לוֹ בְּמַבָּט בּוֹחֵן * בְּקֶרֶן שֶׁל זָוִית אַחַת רִכּוּז גְּוִיּוֹת מַחְרִיד * שֶׁל חֲלָלִים יַרְדֵּנִיִּים שֶׁזּוּג חוֹבְשִׁים הִפְרִיד * מֵאֵלָּה שֶׁל נוֹפְלֵי גְּדוּדוֹ, רֵעָיו וַעֲמִיתָיו * רָאָה הוּא שֶׁלֶט-עֵץ בּוֹ מִישֶׁהוּ הוֹסִיף בִּכְתָב * עִבְרִי, בְּצַד הַכְּתֹבֶת "כָּאן קְבוּרִים אַנְשֵׁי אוֹיֵב" * רַק שְׁתֵּי מִלּוֹת-כָּבוֹד וְדֶרֶךְ-אֶרֶץ: "עַזֵּי-לֵב".
* וְסָבָא, שֶׁעֵינָיו סְמוּקות מִבֶּכִי לֹא נִבְלָם * עַל חֲלָלֵינוּ אָנוּ שֶׁאִבַּדְנוּ בְּנָפְלָם * אֶת הַטּוֹבִים וְהַיְּקָרִים שֶׁלָּחֲמוּ עַזּוֹת * לְמַעֲנֵנוּ אָנוּ עַל שְׁלוֹמָהּ שֶׁל אֶרֶץ זֹאת, * אוֹמֵר בְּהַבְעִירוֹ בְּיִשְׂרָאֵלָה נֶכְדָּתוֹ * רִגּוּשׁ שֶׁאֵין לְהַכְחִישׁוֹ וְאֵין לְכַבּוֹתוֹ:
* "גַּם לְחַיַּל-הָאוֹיֵב שֶׁמּוּלֵנוּ יֵשׁ אֹמֶץ, * גַּם לַיּוֹרֶה מוּל פָּנֵינוּ אֵשׁ-תֹּפֶת יֵשׁ דָּם. * זֶה אֵינֶנּוּ אוֹמֵר לְוַתֵּר לוֹ, וְלוּא רַק בְּקֹמֶץ, * זֶה אוֹמֵר לְנַצְּחוֹ אַךְ לִזְכֹּר שֶׁגַּם הוּא בֶּן-אָדָם. * גַּם לְחַיַּל-הָאוֹיֵב שֶׁמּוּלֵנוּ יֵש בַּיִת, * גַּם לְתוֹקְפֵינוּ יֶשְׁנָם לְבָבוֹת בֶּחָזוֹת. * זֶה אֵינֶנּוּ אוֹמֵר כְּלָל שֶׁלֹּא לְהַכּוֹת בָּם אַפַּיִם, * זֶה אוֹמֵר לַהֲלֹם בָּם עַזּוֹת אֲבָל לֹא לְבַזּוֹת. * וְעַל כֵּן אִם קָשָׁה הִיא תְבוּסַת הָאוֹיֵב וְעוֹנֶשֶׁת * גַּם נִצְחוֹן לוֹחֲמֵינוּ נִזְהָר מִכָּל שֶׁמֶץ רְבָב. * שׁוּם צָבָא בָּעוֹלָם לֹא שָׁמַר כָּךְ עַל טֹהַר-הַנֶּשֶׁק, * שׁוּם צָבָא בָּעוֹלָם לֹא חָלַק כָּךְ כָּבוֹד לִירִיבָיו. * גַּם לְחַיַּל-הָאוֹיֵב שֶׁמּוּלֵנוּ יֵשׁ אִמָּא, * גַם לַשּׂוֹנֵא אֶת נַפְשֵׁנוּ יֶשְׁנָן אַהֲבוֹת. * זֶה אֵינֶנּוּ אוֹמֵר לֹא לִשְׁלֹף מוּלוֹ נֶשֶׁק קָדִימָה, * זֶה אוֹמֵר לְרָדְפוֹ עַד חָרְמָה אַךְ לִנְהֹג בּוֹ כָּבוֹד. * וְעַל כֵּן כְּשֶׁצְּבוּעֵי הָעוֹלָם בְּנִימָה מִתְחַסֶּדֶת * מַטִּיפִים לָנוּ בֹּקֶר וָעֶרֶב מוּסָר כְּשֶׁיָּדָם * הָרוֹצַחַת חַפִּים בְּרִשְׁעוּת אַכְזָרִית וְנִפְסֶדֶת * כְּשֶׁאֵין אִישׁ מְאַיֵּם עַל בֵּיתָם אַךְ יָדָם מְלֵאַת דָּם * יֵשׁ לוֹמַר לַמַּפְנִים אֶצְבָּעָם כְּנֶגְדֵּנוּ, ְרֵעִי: * "עוֹד לִפְנֵי קִטְרוּגְכֶם נָא הַצִּיבוּ מוּלְכֶם כָּאן רְאִי!"
וְהֶמְשֵׁךְ סִפּוּרֵנוּ יֻגַּשׁ – אַדְרַבָּה –
כְּבָר בְּיוֹם חֲמִשִּׁי בַּשָּׁבוּעַ הַַבָּא.
יוסי גמזו
* * *
יוסי אחימאיר
1. הרמטכ"ל הפתיע אותם...
"אין כובשים את ראש הסלע, אם אין קבר במורד" – כך ציטט בערב יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל התשע"ט הרמטכ"ל רב-אלוף אביב כוכבי את שורת השיר של שלמה סקולסקי, משורר בית"ר, ואף הוסיף כי נכתב בעקבות עלייתו לגרדום של הבית"רי שלמה בן-יוסף. מאז נאמרו הדברים, לא חדלים ידידים, אנשי מחנה הימין להתפעל ולהתרגש.
אפשר להבין את ההתרגשות עד כדי דמעות של בתו היחידה של סקולסקי, כאילו זכה סוף-סוף אביה, המחנך והמשורר הנפלא והנשכח, בהכרה ממלכתית לראשונה מאז מותו. אבל אישי ציבור וסתם ידידים? "שמעת מה אמר הרמטכ"ל?" – הם חוזרים ומלחשים באוזניי, נלהבים ומתרוננים, כלא-מאמינים, כאילו ימות המשיח הגיעו, או לפחות מהפך גדול יותר מ-1977 חל במפתיע.
המחנה הלאומי, שלא ידע בעשרות שנות שלטונו לטפח כהלכה תרבות לאומית, והתבטל בפני מחנה השמאל, פתאום מתעורר. נפל לו האסימון. בזכות הרמטכ"ל, שאיש אינו יודע – וטוב שכך – מה עמדותיו הפוליטיות.
זה בלט גם על רקע הציטוטים בנאומים השונים והמייגעים שהושמעו על ידי ראשי המדינה והח"כים (רובם מהליכוד). אף מילה משל אצ"ג, אף ציטוט מז'בוטינסקי או הראי"ה, אף הסתמכות על עוד משוררים ואנשי הגות, שאינם מהמחנה ה"נכון". תמיד עמיחי או אלתרמן, או גורי – עם כל הכבוד לשירתם החשובה – כפי ששמים בפיהם "כותבי הסתר" המקצועיים.
רק לעתים רחוקות פונים הללו אל מכון ז'בוטינסקי, למשל, להיעזר באיזה ציטוט ההולם אירוע כזה או אחר, לשלבו בנאום או בברכה. על רקע זה יבורך כותב הנאום של רב-אלוף אביבי, ויבורך המפקד שהשמיע את הדברים. השמיע – והפתיע!
אני מקווה ששר-ת התרבות הבא יעודד ההכרה באנשי רוח והגות, בכל התחומים, ולא רק מקרב יוצאי הפלמ"ח. הגיע הזמן שהמחנה שבשלטון יפסיק להפגין רגשי נחיתות בכל הקשור לתרבות, לגדולי התרבות שלו, סופרים, משוררים ושאר יוצרים ואמנים, בלי לקפח את אנשי הרוח האחרים, ויבין כמה חשוב לטפח ולהפיץ את מורשתם הברוכה.
הגיע הזמן שדוברי השלטון ישלבו בנאומיהם, בהזדמנויות מתאימות, פסוקי חוכמה מגדולי אישי ספר ותרבות מאמינים, שמצדיקים את עמם, את צבאם, את זכותנו למולדתנו השלמה, שדבריהם מרוממים את הרוח הלאומית. מפליא, אבל יש רבים כאלה...
תרבות לאומית איננה נחלת מחנה אחד, איננה יכולה להיות חד-צדדית, איננה יכולה להיות מזוהה בתודעה כ"אגף" השמאל בלבד. היא איננה יכולה להיות מוכתבת מלמעלה, אך גם איננה יכולה להיות מוכוונת על-ידי זרם פוליטי שסבור כי "אצלי תמות חכמה", כאשר המחנה השני – יש להודות – מתבטל בפניה, אינו מבין דיו את חשיבותה וערכה ליצירת תודעה והכרה, בוודאי לטווח ארוך.
אולי במקום לשוב ולמחזר שוב ושוב בנאומים ה"חגיגיים" את הפסוק – הנכון כשלעצמו, אך השחוק – "עם שאינו מכבד את עברו, גם ההווה שלו דל, ועתידו לוט בערפל" של יגאל אלון, יצטטו לשם שינוי מנהיגינו, שמזה כארבעים שנה הם ממחנה הימין, את זאב ז'בוטינסקי האינטקטואלי, למשל:
"יש היגיון בחיים, הגיון המצרף את המסורת של ימי קדם לעובדות של היום ולתוכניות של המחר"?
פורסם לראשונה במדור "בפתח הגיליון" בגיליון החדש של רבעון "האומה", מס' 214, שיצא לאור בימים אלה.
2. אחדות לאומית ב-1984 – וכיום
כאשר פעל ראש הממשלה השביעי, יצחק שמיר, שבקרוב ימלאו שבע שנים להסתלקותו, לכינון ממשלת האחדות הלאומית בין הליכוד למערך ב-1984, הוא בא למרכז תנועתו והסביר את רעיון האחדות:
"מנין נובע הרעיון הזה?" שאל והשיב: "לא רק מהנטייה היהודית הטבעית, האינסטינקטיווית לאחדות. נטייה של עם נרדף ומותקף, הרואה באחדות תנאי הכרחי להישרדותו ולעמידתו... המציאות הוכיחה כי צדקנו בתביעתנו להקמת ממשלה – בה ירוכז מירב הכוח הפוליטי והמשקי בישראל, ואנו גאים היום, על שתביעתנו הפכה למציאות וממשלת האחדות הלאומית הולכת ומוקדמת. אנו משוכנעים שבהניפנו את הדגל הזה ובהליכתנו לקראת יישום צו האחדות, אנו משרתים את עם ישראל ומדינתו... מאמץ האחדות של שני המחנות הפוליטיים ישמש דוגמא לעם ישראל כולו על כל שכבותיו וחלקיו – והוא יעודד ללא ספק אחדות בכל פינה ובכל שטח של ההוויה הישראלית, יחליש וימנע תופעות של פלגנות וקיטוב מיותרים. הקמתה של ממשלה כזאת תעלה את יוקרתה של ישראל בעמים, תעודד ידידים שהתחילו לדאוג לנו, ותרתיע אויבים וגורמים עויינים."
ממשלת אחדות לאומית אכן קמה והיתה לעובדה קיימת משנת 1984 ועד שנת 1990. היא הוכיחה שאפשר להניח הצידה – ולו לפרק-זמן מוגבל – חילוקי דעות בתחום המדיני ולהתאחד על העיקר, למען הישגים שיחזקו את המדינה ויבססוה.
דומה, כי דברי יצחק שמיר נכונים גם לימים אלה, לאחר הבחירות לכנסת ה-21 ולפני כינון הממשלה החדשה בראשות בנימין נתניהו. למרות משקעי המערכה הקשה, עם חילופי הדברים החמורים בין המחנות, השכל הישר וטובת המדינה צריכים לעמוד לנגד עיני המנהיגים, משני צידי השולחן. גם כיום, בשנת 2019, אחדות לאומית בממשלה, כאשר הבדלי הדעות בין הליכוד לבין כחול-לבן אף קטנים מאלה שהיו בין הליכוד לעבודה ב-1984, עדיפה, נדרשת ורצויה.
יוסי אחימאיר
* * *
25 שנה למותו של האלוף אהרון (אהר'לה) יריב
ראש אמ"ן בשנים 1964-1972, שהציב את המודיעין הישראלי בכותל המערבי של טובי גופי המודיעין בעולם. השר הראשון, ודומני האחרון, שהתפטר מרצונו מהממשלה.
בימים טרופים ואבסורדיים אלו מלאו 25 שנה למותו של האלוף אהרון (אהר'לה ) יריב. מענקי הדור, בלי הגזמה, שהיו למדינת ישראל בזמנו. הוא היה ראש אגף המודיעין בשנים 1964-1972, הוא זה שהניח את היסודות למודיעין הצבאי שלנו, והוא ראשון שהציבו בכותל המערבי של טובי גופי המודיעין בעולם; הוא היה היועץ הראשון של ראש ממשלת ישראל לנושאי טרור; מי שעמד בראש המשלחת הישראלית לשיחות הפרדת הכוחות הראשונה עם מצרים אחרי מלחמת יום הכיפורים; שר בממשלת גולדה ושר בממשלת רבין הראשונה; מקים "המכון לביטחון לאומי" והיו"ר שלו עד מותו; מקים "המועצה לשלום וביטחון". אישיות בעלת שיעור קומה מוסרי וראש יהודי חכם שיחד עם אבא אבן היה הטוב שבמסבירים שלנו ברחבי תבל, ובעיקר בארה"ב, ובקרב הקהילות היהודיות. זן מיוחד שכל כך חסר לנו היום.
ואני מעוניין להעלות שלושה נושאים הקשורים אליו ורלוונטיים לזמננו
האחד, תפקיד ומעמד ראש אמ"ן. יריב לא היה רק קמ"ן הרמטכ"ל. הוא היה גם קמ"ן ראש הממשלה, והרבה מעבר לזה: לאחר מלחמת "ששת הימים", הוא היה חבר בצוות המצומצם של מקבלי ההחלטות במדינת ישראל בתחום המדיני, הביטחוני והאסטרטגי. פעמים גם מלא תפקידים דיפלומטיים, ועמד בקשר הדוק עם שגריר ישראל בארה"ב, יצחק רבין. הוא היה חביבה של גולדה מאיר, ראש הממשלה. הוא זה שעמד לצידה בשיחות הגורליות עם ניקסון וקיסינג'ר אחרי מלחמת יום הכיפורים, ולמעשה היה הדובר המרכזי בהן. אחרי מלחמת ששת הימים הוא היה דמות מוכרת מאוד בציבוריות הישראלית.
וכיום, מי יודע מה שמו של ראש אגף המודיעין בציבור הישראלי? לדעתי, אחוז כמעט אפסי. המודיעין שהוא מספק הוא אדיר, וכולנו כל הזמן מדברים בשבחו ומהללים אותו, אבל הוא לא חלק מהצוות המצומצם של ראש הממשלה לקבלת החלטות אסטרטגיות ברמה הלאומית. הוא "פונקציונר", אחרים יקראו לזה "פקיד" במערכת.
מהיכן נובע ההבדל הזה בין מעמדו של יריב לבין מעמד של ראש אמ"ן בעשורים האחרונים?
לדעתי הסיבה היא שבעידן של יריב, הוא, כמו רבין, כמו בר לב, היו חלק בלתי נפרד מהאליטה הפוליטית, בשר מבשרה. יש לכך יתרונות ויש לכך חסרונות שלא כאן המקום לדון בהם. לא כך הוא המצב בדור האחרון, לחלוטין לא. גם לכך יש יתרונות וחסרונות. מה עדיף? כל אחד ושיפוטו, מה שברור הוא שאז היתה דמוקרטיה מסוג אחד, והיום יש דמוקרטיה מסוג קצת אחר.
השני, יריב היה השר הראשון שהתפטר מרצונו החופשי מתפקידו כשר ההסברה בממשלת רבין, בינואר 1975. מה שמעניין הם הנימוקים להתפטרות:
ראשית, משרדו לא יכול היה לתפקד כי כל שר הפך למסביר, והיו הרבה גופי הסברה; שנית, הממשלה לא טיפלה ביוקר המחייה שעלה ועלה, לא טיפלה בפערים החברתיים והזניחה את עיירות הפיתוח; לא היתה לממשלה מדיניות לגבי הנושאים המדיניים הבוערים, שהחדש שבהם היה ההתנחלויות; ומעל לכל היתה אכזבה גדולה מרבין: לא היה לו חזון, לא הביא שום בשורה חדשה, לא הכניס שום שינוי. כלום! מזכיר לכם משהו?
השלישי. יריב היה מהראשונים שקרא לדיאלוג עם אש"פ. כבר ב-1974 כשר, כמובן בתנאים מחמירים, שעה שזה נחשב אז לכפירה בעיקר, חילול הקודש, איש לא קרא לו אז שמאלני ובוגד. לא בגין ולא אנשיו. הכי הרבה הוא זכה לנזיפות במפלגתו, מפא"י. כי יריב היה פטריוט אמיתי, שהגדיר עצמו קודם כל ומעל לכל כיהודי, והאמין שהמאבק שלנו הוא "על קיומה של ישראל כמדינה יהודית, מדינת הלאום של העם היהודי". (מדבריו, 1970).
עמוס גלבוע
* * *
יעקב חסדאי
איפה מבחן בוזגלו?
או: שופכים את המים עם מערכת המשפט
לפני מיספר שנים, כאשר החלו החקירות נגד ראש הממשלה, החל "מחול שדים" כנגד מערכות החוק ואכיפת החוק במדינת ישראל. אלה כללו האשמות נגד הפרקליטות, יועצים משפטיים, קציני משטרה ואף שופטים.
בהמשך החלו ניסיונות, המקבלים לאחרונה תאוצה במסגרת המו"מ הקואליציוני, לחוקק חוקים אשר יגבילו את מערכת המשפט ואף יעניקו הקלות לבעלי תפקידים במערכת הפוליטית ויבטלו למעשה את "מבחן בוזגלו".
כזכור, את "מבחן בוזגלו" קבע השופט אהרן ברק בשנת 1976 בעת פרשת השחיתות של אשר ידלין. על פי מבחן זה, מעמדו של חשוד, רם ככל שיהיה, צריך להיות שווה למעמדו של אזרח פשוט מן השורה, או בלשונו של השופט אהרון ברק: "דין ידלין – כדין בוזגלו."
ניסיונות שנעשים כיום להצר את צעדיו של בית המשפט העליון ולפגוע במערכת המשפט ואכיפת החוק – אלו מהלכים הטומנים בחובם סכנות בלתי רגילות.
מערכת המשפט מתקיימת בזכות שני דברים: היא פועלת במסגרת החוק ונהנית מאמון ציבורי.
כדי שמערכת המשפט תפעל במסגרת החוק, על החוק להיות יציב ולאפשר לה מרחב פעולה
מסויים. כאשר זה לא קיים וכאשר אין אמון במערכת, אין שום סיבה או הצדקה שאחרון
העבריינים לא יפעל בדיוק כמו ראש הממשלה ויטען כי השופטים אינם הגונים, התובע הכללי
מושחת וכי מערכת הפרקליטות נגועה בהטיות. האם זה נכון רק לגבי ראש הממשלה? אם אכן
כן, מדוע זה לא נכון לגבי עבריינים אחרים?
המדינה רעשה כולה כאשר אצל פרקליטה בכירה (רות דוד, פרקליטת מחוז תל-אביב) התגלו בעיות של חוסר ניקיון כפיים והודגשה הסכנה שיש במציאות כזו.
אך מה קורה כאשר מערכת פוליטית שלמה, בראשות ראש הממשלה, מוקיעה את מערכת החוק, את מערכת אכיפת החוק והמשפט? מה עלולה להיות התוצאה?
צריך לומר ביושר כי בית המשפט העליון הרחיב את סמכותו ואת התערבותו בענייני המדינה מעבר לרצוי. החלטות מסויימות, לדוגמא בעניין "נוהל שכן" או ניצול משאבי הגז של המדינה, לא היו צריכות להיות מבוקרות על ידי בית המשפט העליון.
אולם מי שצריך להגביל את בית המשפט בכלל, ואת בית המשפט העליון בפרט, זאת מערכת המשפט עצמה. נכון כי נעשו במערכת זו טעויות ועל מערכת המשפט לתקן טעויות אלו. אולם התיקון על-ידי הוקעת מערכת החוק והמשפט על ידי בכירי המערכת הפוליטית הוא דבר שיש בו משום סכנה אמיתית לעתיד של כל מערכת השלטון במדינת ישראל.
* דברים אלו נערכו מתוך שיחות בנושא שערך יעקב חסדאי תחת הכותרת "הרהור וערעור" והם מתפרסמים באתר תנועת לאו"ר: www.laor.org.il
* * *
באבל על מותו של הסופר
אוריה באר
אחד מטובי כותבי הפרוזה בספרות העברית בימינו
בייחוד בתחום הסיפור הקצר
ומשתתף ותיק במכתב העיתי
תנחומינו לבני-משפחתו
ולקהל קוראיו שהתייתם עם לכתו מאיתנו
הלווייתו התקיימה ביום שני, 27.5
בבית עלמין ירקון, שער פתח תקווה
* * *
1. מרץ 1948, חודש הדמים במלחמת השחרור
בימים אלה הוצאתי ממדף ספרים עתיק את החוברת "לחברינו" מספר 26 מנובמבר 1948, של חברי "אגד" ובו מאמרו של אבא ז"ל, על שקרה אותו ואת חברו אברהם הולצמן ז"ל בשיירת חולדה, ממרץ 1948.
אבא תיאר בה בפרטות את מה שקרה באותה שיירה, את שריפת מכוניתו המלאה חיטה, על ידי פורעים ערביים, ועל היחלצותם ממוות שלו ושל חברו, ממש ברגע האחרון, ועל פציעתו בכתף ובאוזן. שנים עשר נהגים נהרגו באותה שיירה, ועוד מיספר מלווים ונושאי נשק מטעם "ההגנה". מכוניות רבות נשרפו כליל.
אכן, כתבתי על כך יותר מפעם אחת, ולא אפרט שוב. אך אדגיש, כי חודש מרץ 48' נחשב עד היום כחודש הדמים של מלחמת השחרור. נפלו בו מאות רבות של לוחמי שיירות, מאות אזרחים ולא מעט מתיישבים בנקודות יישוב קטנות שהערבים התקיפו. גורל הישוב היהודי, שמיספרו באותה עת לא עלה שש מאות וחמישים אלף, כולל נשים וטף, היה מוטל על כף המאזניים. ראוי לזכור שנוכח המצב הגרוע בכל החזיתות. הכריז וורן אוסטין האמריקאי, שאולי כדאי לוותר על החלטת החלוקה, ולהגיע לשלטון האו"ם ברחבי ארץ ישראל.
השינוי התרחש רק כשבן גוריון וראשי ההגנה החליטו לעבור מהגנה להתקפה. וכך במבצע נחשון וביוזמה בחזיתות אחרות, נהדפו הערבים הפורעים, שבאו ממדינות ערב וכן צבאות ערב שנחלצו לסייע להם.
אבא ז"ל כתב על כך, וגם היה מספר לנו, תמיד בזעזוע, כיצד גם שנים לאחר מכן עוד הדהדו באוזניו קריאות הכפריים הערביים:
"אטבח אל יהוד. אנחנו יורדים אליכם. אנחנו נשחט את כולכם. אנחנו נשמיד אתכם בני כלבים. עופו מכאן. מותו יא בני כלבים."
ובהקשר זה: לפני כשנה קראתי בעיתון ערב על בכיית בנו של אחד מתושבי אותם כפרים: "אני רוצה לחזור לכפר של הוריי. כן, שם בבאב אל ואד. רוצה לשם."
מה ש"חברנו" שכח, שאביו היה כנראה בין התוקפים את אבא ושיירתו, בין אלה שרצו לשחוט את כל היהודים. רק שכח למה גורשו כל אנשי אותם כפרים שתקפו את השיירות לירושלים. אז כדאי להזכיר לו...
שערו הלבן והדליל התבדר ברוח הקלילה של מרפסת מלון בתל אביב מול הים. כן, שוב אנחנו נפגשים, מבלים יחד ומחליפים דעות ורשמים. הלמוט חייך את חיוכו הנעים והצטחק אליי. "אה ידידי, את כל הסיפור אתה רוצה לשמוע? מתחילתו ועד סופו?"
"כן," עניתי. "תמיד אתה מספר רק קטעים או פרקים קצרים מילדותך. הייתי רוצה שתשלים פעם את התמונה כולה. תספר הכול מתחילה עד סוף."
אינגה, אשתו היפה, בעלת השיער השחור, שהגיל כמעט ולא חרץ קמטים בפניה, הצטחקה קלות.
"כן הלמוט," התערבה בשיחתנו, "ספר הכול לחברנו הישראלי. מגיע לו לאחר שנות ידידות כה רבות ומפגשים לרוב כאן ובגרמניה. ובכלל, כיום הוא כבר מדבר גרמנית סבירה. למד משהו. אז תתחיל מההתחלה ועד הסוף."
הלמוט היסס רגע ארוך, מתלבט בינו לבין עצמו, כמי שלא נעים לו לשוב ולהעלות זיכרונות קשים מעברו. אך לבסוף התעשת והחל לספר בשטף.
"טוב, אז זה הכל התחיל בימי ילדותי הרחוקים בשנות השלושים, בתקופת השלטון הנאצי. גרנו אז ברובע מגורים נאה בברלין. אבי היה מוסיקאי, חיבר גם שירים ומנגינות והתפרנס לא רע. אימי היתה אחות בבית חולים בסביבה, וסייעה בכלכלת הבית. סמוך לנו התגורר דודי, אחי אבי, שהיו לו קשרים הדוקים עם המשטר הנאצי.
"בסביבה בה גרנו התגוררו כמה משפחות יהודיות. רובן היו בעלי חנויות משגשגות ,והיחסים בינינו היו מצוינים. חברי הטוב ביותר באותם ימי ילדות רחוקים היה אדגר, ילד יהודי בהיר שיער, גבה קומה ועם חיוך תמידי שהיה נסוך על פניו. אהבתי אותו אהבת נפש. לא אגזים אם אומר, שאף יותר מאשר אהבתי את אחי הקטן ואת אחותי. הייתי אז כבן שמונה, והשנה היתה שנת 1938.
"היה זה שלוש שנים לאחר החלת חוקי נירנברג בגרמניה שאסרו בין השאר על ילדים יהודיים ללמוד עם ילדים גרמניים. אדגר היה בן לאם נוצרייה שהיתה נשואה ליהודי, וכך התחמקו הוריו של אדגר מהחוק החמור ואדגר המשיך ללמוד עימנו בשל לחצה של אימו.
"אדגר היה תלמיד טוב. הרבה יותר טוב ממני. אחד מהמצטיינים בכיתה. הוא ידע גרמנית היטב, שלט טוב בחשבון, והשתלב בקלות בכל הפעילויות של בית הספר בו למדנו. אדגר תמיד עזר לי. סייע בהכנת השיעורים של מורנו הקפדן, עזר בהבנת האנגלית שהתחלתי ללמוד, ואפילו בשיעורי ההתעמלות. נפגשנו כמעט כל יום ואני היכרתי את ביתו יותר משהיכרתי את ביתי, והיה לי קשר הדוק יותר עם אביו החייכן מאשר עם אבי חמור הסבר, שרק לעיתים רחוקות חיבק אותי. לא אגזים אם אומר שאהבתי אותו אהבת אח.
"גם בביקוריי הרבים בביתו קיבלה אותי אימו תמיד בשמחה ובמאור פנים, הרבה יותר מאשר בביתנו הקר ואצל הוריי היבשים, המנוכרים וחסרי שמחת החיים. רק אבי הסתייג ממנו בצורה מאוד שונה. הוא היה מביט בו בשמץ איבה, מתעלם מעיניו של אדגר שביקשו ליצור עימו קשר, ואפילו רופף, ופונה במהירות לחדרו מיד כשאדגר היה בא לבקרני.
"לפעמים, כשאדגר היה פונה ללכת, היתה הערת ביטול כמו נפלטת מפיו: 'אה, הילד היהודי הזה,' 'אה, מנסה למצוא חן,' 'אה, כמו כל היהודונים האלה בסביבתנו.'
"אני התקוממתי למשמע הדברים הבוטים וחסרי השחר. 'זה לא נכון, אבא,' התפרצתי לא פעם לתוך דבריו. 'אדגר הוא ילד נהדר והוא החבר הכי טוב שלי. ואני ממש אוהב אותו ובכלל לא איכפת לי שהוא יהודי. בעצם, מה זה יהודי אבא? תגיד!'
"אבא הביט בי בשמץ זלזול. 'היהודים הם אנשים רעים,' פסק. 'והם הביאו את כל הרע לגרמניה. טוב, אתה לא מבין עכשיו. כשתגדל תבין. עכשיו כדאי שתצמצם את הקשרים איתו. גם הפיהרר לא אוהב יהודים. והפיהרר יודע הכול.'
"אבא קיווה שאקבל את דבריו בהכנעה, אבל אני התפרצתי בזעם גדול יותר שאינו אופייני לחינוך שקיבלנו – ציות מוחלט לדברי ההורים. כן, תמיד הייתי ילד מרדן.
"'לא אבא,' קראתי. 'לא אנתק שום קשר עם אדגר. כבר אמרתי לך, הוא החבר הכי טוב שלי ואני מצפצף על הפיהרר הזה וכל מה שהוא אומר.'
"אבא רתח מזעם. הוא התקרב אליי והחטיף לי בפתאומיות סטירה חזקה על פניי.
"נדהמתי. אבא מעולם לא היכה אותי, אף שכעס עליי לא פעם. האם כל עניין היהודים הזה כל כך חשוב בעיניו? חשתי עלבון עמוק. לתת לי, בנו היקר הלמוט, סטירה? ועוד בעניין כזה? פרשתי לחדרי ובכיתי ארוכות. אבא נכנס לחדרי לאחר שעה ארוכה, ניסה לפייס אותי וליטף את שערי. אך אני הגבתי במשיכת כתף. מאז הפסקתי לאהוב אותו.
"אדגר החביב, בעל החושים החדים, חש כנראה ברוח הרעה שנשבה בביתנו ומההסתייגות הגוברת כלפיו. למגינת ליבי הוא מיעט עתה לבוא לביתנו. דבר אשר רק הוסיף על זעמי על הוריי, ובייחוד על אבי. ואז זה קרה. בנובמבר 1938, סמוך ליום הולדתי התשיעי וקרוב לחגיגה הקטנה שעמדו הורי. לערוך לי. לילה אחד פרצו שריפות גדולות בכל גרמניה וגם ברובע שלנו. ענני עשן גדולים היתמרו ונראה היה שכמעט כל האזור עולה באש. אבל לא. היו אלה רק החנויות, בתי העסק והדירות היפות של היהודים שגרו בסמוך לנו. בבוקר עברתי לפני חנותו של אביו של אדגר. החנות היתה שרופה, החלונות שבורים, כל הבגדים היפים והיקרים שהיו בה עלו באש שהבעירו הנאצים ועל המדרכה נותרו רק שרידים של חולצות ומעילים יקרי ערך. נדהמתי. זה היה כמובן 'ליל הבדולח' שארגנו הנאצים.
"בהגיעי לכיתה, דבר ראשון חיפשתי את אדגר. אך הוא לא היה. המורים לימדו אותנו בשלווה כאילו לא אירע דבר. לא יכולתי להתרכז כלל וחשבתי כל הזמן על חברי הטוב. 'מה קרה לאדגר?' שאלתי את חבריי ואת המורה ללא הרף. הם רק משכו בכתפיהם באדישות ולא ענו. רק לאחר יומיים אמר לי אבי באדישות כי אביו של אדגר נעצר והועבר למחנה הריכוז בדכאו וכי אימו פוטרה ממקום עבודתה בבית החולים, על אף שהיתה אחות טובה. ואדגר, כן אדגר. עליו נאסר יותר ללמוד בבית הספר כי הוא יהודי. אבא אמר שאסור לי לבקרו או ליצור עימו כל קשר. 'אבל למה?' שאלתי את אבא בתחינה.
"'כי הפיהרר פסק,' השיב אבא בלקוניות. 'אסור ליצור כל קשר עם יהודים.'
"עולמי חרב עליי. רציתי לקום, לצרוח ולשאוג. לקלל את הפיהרר ועוזריו והתחלתי להכות על השולחן בידיי הקטנות ללא הרף. אך הבנתי מיד שהדבר לא יועיל. נתכנסתי בתוך עצמי. הפכתי לילד סגור ומסוגר ובכיתי במחשכים.
"בספטמבר 1939 פרצה מלחמת העולם השנייה ובשנת 1940 באו הניצחונות הגדולים של גרמניה הנאצית. כמעט כל מערב אירופה, מלבד בריטניה, נכבש על ידי הגייסות הנאציים. השמחה הגיעה לשמיים. בכל מקום לחצו אנשים זה את ידו של זה. טפחו זה על גבו של זה והיללו את הפיהרר וצוותו.
"ואבא? לאבא היתה תקופת פריחה. הוא הלחין שירים שמהללים את הגבורה של החיילים, שר וניגן בכל מקום, והוזמן לנשפים ולבנקטים שערכו בכירי המשטר הנאצי. במחצית 1940 הוזמן אבא לכתוב המנון חדש לאומה הגרמנית ולצבא הנאצי המנצח. הובטח לו סכום נכבד והוא נפנה למלאכה בכל מאודו, גאה על מה שנפל בחלקו.
"אשר לשיר עצמו – אותו היה אמור לכתוב הדוד דיטריך בתיאום עם אבא. וכך יום יום ישב אבא שעות ארוכות ליד הפסנתר, פורט על הקלידים. כותב, מתקן, מוחק וחוזר וכותב. עושה טיוטות ללא חדווה, מוחק אותן ומנסה בכל כוחו להוציא מתחת ידו שיר קצבי מלהיב, עמוס בביטויים מפוצצים.
"סוף סוף ואחרי נסיונות רבים ואין סוף טיוטות, עלה בידו לכתוב את השיר המתאים. נראה היה שלא היה קץ לאושרו. הכל קרה כשבוע ימים לפני כנס גדול של חסידי הנאצים, בנוכחות גבלס הגדול, שהבטיח את השתתפותו. לגאוותו של אבא על מה שיצא מתחת ידו לא היה גבול.
"אני לא הייתי שותף להתלהבותו. אני התגעגעתי לימים היפים עם אדגר. למרות שהייתי רק בן אחת עשרה, היתה לי כבר תודעה פוליטית ברורה, מנוגדת לזו של הוריי, מה שגרם להם, בייחוד לאבא, מורת רוח גדולה. ואז גמלה במוחי החלטה לעשות מעשה. כזה שיהפוך את הקערה על פיה. כזה שידהים את אבא.
"יום אחד, כשאבא היה באחת האסיפות שלו שמהן סלדתי, אימא היתה עסוקה במטבח, התגנבתי לחדרו של אבא. על עמוד התווים היו מונחים התווים המתוקנים של הגירסה האחרונה של ההמנון. למחרת אמור היה אבא למסור אותם לדפוס ואחר כך להפיצם בין חברי התזמורת שנבחרו לנגן את ההמנון. נטלתי את התווים ביד רועדת, קיפלתי אותם וברחתי מן החדר. עליתי בעזרת סולם קטן לעליית הגג שהיתה מצויה אז בכל בית גרמני מצוי ותחבתי את צרור הדפים הכתובים מתחת לערימה של סלים, תיבות מלאות בחפצי בית שיצאו כבר מן השימוש וצעצועים ישנים.
"הלכתי לבית הספר בלב דופק מאימה. במשך כל השיעורים הייתה דעתי פזורה. לא הקשבתי כלל למה שנאמר בשיעורים ולא הגבתי כלל לגערות המורים. גם לפניות חבריי לא עניתי.
"בשעת אחר צהריים מוקדמת הגעתי הביתה. אבא היה בחדרו מחפש ללא הרף בין ניירותיו ומפשפש שוב ושוב בערימות התווים שהחדר היה מלא בהם. הוא נעץ בי מבט מפחיד.
"'הלמוט, אתה יודע איפה התווים שלי?' שאל בתקיפות.
"משכתי בכתפי. 'לא יודע, אבא. אני לא נכנס לחדר שלך.'
"'כן הלמוט,' השיב בזעף. 'אתה כן נכנס מפעם לפעם ומקשיב לפסנתר. אתה בטח רקחת כאן משהו, אז תגיד מיד. מיד.'
"הוא תפס את ידי ולחץ אותה עד כדי כאב. נרתעתי לאחור.
"'אבא, אני לא יודע על מה אתה מדבר.' שיקרתי. 'אולי המנקה הניחה אותם באיזה מקום. אולי אחד מהחברים שלך בא ובלי להודיע לך.'
"'שקרן,' צרח אבא. 'רק אתה עשית את זה. אני כמעט בטוח.'
"הוא הביט בי בעיניים מזרות אימה. קפאתי על עמדי וחששתי מתגובתו. אלא שהוא הביט בי ארוכות, נשך שפתיו ואמר לי בקול מפחיד:
"'הלמוט, אני לא אלשין עליך להיטלר יוגנד. גם לא למשטרה. כי זה יהיה סופך ואתה... למרות המרדנות שלך אתה עדיין הבן שלי. אבל דע לך, אתה הרסת לי את הערב. אני צריך עכשיו לאלתר ומיד... אבל איך?'
"לרגע ריחמתי עליו. לרגע הצטערתי על המעשה הכמעט פזיז שעשיתי. אבל אחר כך התאוששתי.
"'אבא, אתה תעבור את זה,' הפלטתי. 'אבא, אתה תצליח,' הוספתי חרש, כמעט בלחישה.
"כעבור שבוע נערך הכנס הגדול בנוכחות גבלס וכמה מגדולי החבורה שהקיפה את היטלר באותה עת. ההמנון הושר, אך למרבה הצער של הנוכחים ושל אבא עצמו, הוא היה נטול השראה. נראה שחסרו בו תווים רבים שנכללו בטיוטה שאותה גנבתי. הקהל לא התלהב. הכל ניגשו לאבא ושיבחו אותו במילים יפות כדי לצאת ידי חובה. אך אף אחד לא התלהב. לימים, תש כוח ההמנון, נשכחה המנגינה, נשכחו מילות השיר, ואבא, מאוכזב כולו, המשיך בעבודתו האפורה כמורה למוסיקה בבית ספר תיכון באזורנו.
"אלא שזמן לא רב לאחר מכן, חל מהפך. הצבא המפואר שלנו החל לספוג מפלות בכל החזיתות. תחילה דומני היה זה בצפון אפריקה וצבאו של רומל ניגף מפני הצבא הבריטי בראשות מונטגומרי. ובאו המפלות בסטלינגרד והנסיגה האיטית של הצבא הנאצי ברוסיה. ויחד עם כל אלה באו ההפצצות הבלתי פוסקות על ערי גרמניה ובייחוד על ברלין.
"כן, זה היה נורא. לילה לילה נשמעו הדי התפוצצויות בכל רחבי העיר הגדולה. בתים מפוארים הפכו לעיי חורבות. שדרות שלמות כבר לא היו קיימות. האנשים מהרחוב החלו לרטון ולשאול מתי זה ייגמר. מה יהיה הסוף.
"המצב נהיה כה גרוע עד שהחליטו להעביר את כל הילדים והנערים לערי השדה. אותנו העבירו לעיירה קטנה ליד ברלין ושם העברנו את הימים בחוסר מעשה ואת הלילות בהתבוננות שעות ארוכות בלהבות האש שעולות מעיר הבירה.
"יום אחד הגיעו לעיירה קצין אס.אס ועימו אנשי ההיטלר יוגנד, ארגון הנוער של היטלר. הם ביקשו, הייתי אומר דרשו, שנתגייס מיד לשורות הלוחמים, למרות גילנו הצעיר כי האוייב עומד בפתח והמצור של הרוסים על ברלין כבר החל. היה עלינו לעבור אימון צבאי קצר ולאחריו – ישר לחזית, להילחם נגד החיילים הרוסים שעל התנהגותם סיפרו סיפורי זוועות. רוב הנערים הסכימו בהתלהבות. מה גם שקציני ההיטלר יוגנד ניסו להלהיב אותנו בכל דרך אפשרית בהדגישם שוב ושוב שאנחנו מגינים על המולדת.
"אני הייתי בין הבודדים שסירבו להתגייס, או אם תרצה, שהשתמטו. לא, לא משום שפחדתי להקריב את חיי אלא משום שתיעבתי את הנאצים. לא האמנתי להם וסלדתי מכל קשר עימם. ומעל לכל, שנאתי אותם בגלל שלקחו ממני את אדגר הטוב, חברי היהודי היקר, שכל כך אהבתי. אמרתי שאני סובל מכאבי לב חוזרים ונשנים, העמדתי פנים שיש לי בעיות בנשימה. וכך בקושי רב הצלחתי להתחמק מלהצטרף לשורות ההיטלר יוגנד – לנערים שהתנדבו להילחם ברוסים. הם היו כבני שלוש עשרה ארבע עשרה. כמעט כולם לא חזרו. המלחמה הסתיימה בשמונה במאי 1945. הצבא הנאצי נכנע ללא תנאי, מוכה, עלוב ומושפל עד עפר.
"כמה ימים לאחר הכניעה, שילח אותנו בעל הבית החקלאי שבו התגוררנו, אחותי ואני, לביתנו. חזרנו ברגל הביתה, חרדים לגורל הורינו. הגענו לבית בו גרנו בשעת ערב מאוחרת. באורח פלא, הבית עמד עדיין על תילו, אם כי כל החלונות והתריסים היו מנופצים. אך כמעט כל הבתים האחרים ברחוב היו הרוסים. מהכניסה לבית ומהמדרגות לא נותר כמעט מאומה והכל היה פרוץ לחלוטין. נכנסנו לדירה נטולת הדלת ומיהרנו לחדרם של הורינו. אבא שכב בפינת החדר על המיטה. פניו היו חיוורות כסיד והבעת פניו העידה שהוא כמו מצפה למוות ומייחל שיגאל אותו מייסוריו.
"הוא הופתע בראותו אותנו, פרש את ידיו הרועדות וחיבק אותו שעה ארוכה, כמו ממאן להרפות מאיתנו.
"'ואימא,' שאלתי. 'אימא. איפה היא?'
"'אימא?" השיב בשאלה. 'אימא למטה במרתף הבית. מתחבאת מהחיילים הרוסיים שרוצים לאנוס כל אישה. גם את , איזדורה, תזהרי,' הרים אצבעו. 'תתחבאי שם, בעליית הגג.'
"'איום נורא,' לחש. 'אין לי מה לתת לכם לאכול. אפילו פירור לחם.'"
הלמוט השתתק לפתע. נראה שהעלאת הזיכרונות המכאיבים היתה קשה לו. אינגה אשתו קרבה אליו וליטפה את ידו.
"הלמוט, אם קשה לך, אז נפסיק כאן," לחשה. "לא נקשה עליך."
"לא לא," דחה את ידה . "אספר עד הסוף. הן הבטחתי. וצריך לקיים."
הוא העביר ידו על עיניו, השתהה רגע ארוך והמשיך.
"טוב, אז הצרות לא פסקו. אחרי המלחמה, חוקרים אמריקניים חקרו את אבא באשמה שסייע לנאצים והיה אחד מהתומכים הנלהבים שלהם. אבא נחקר ארוכות ונשאר במעצר כשלושה חודשים רצופים. לבסוף שוחרר, שכן לא קרא בשיריו לפגוע במישהו על רקע דתו ואמונתו. הוא היה סתם תומך נלהב וחסר חוט שדרה. כן, כך הם סיכמו ושיחררו אותו בבושת פנים.
"אבא חזר הביתה עצוב ומושפל. יותר לא ניגן. יותר לא שר. יותר לא נשמעו מחדרו צלילי מנגינות כלשהם. הוא לא עבד, אלא הצטנף בשתיקה במיטתו בפינת החדר, שקוע בדיכאון אין סופי. אמא נותרה המפרנסת היחידה. היא היתה שקועה אך היא בדיכאון עמוק וכמעט לא יצרה קשר עם ילדיה. במצב דברים זה, כשהייתי כבר כבן חמש עשרה וכחצי שנה, לאחר נפילת הנאצים, קמתי בוקר אחד ועזבתי את הבית בכוונה לא לחזור אליו יותר. עזבתי את ברלין ובתחילה נדדתי ללא מטרה בערים שונות בדרום. עבדתי פה ושם בחוות חקלאיות שהתאוששו מהמלחמה, ולבסוף השתקעתי בשטוטגרט, שם מצאתי עבודה חלקית במשרד עורך דין גרמני שחזר מן השבי, והחלטתי ללמוד משפטים ולהיות אף אני עורך דין.
"זה היה קשה בתחילה, כמעט בלתי אפשרי. אך הודות לכוח הרצון האדיר שבו ניחנתי, עבדתי ולמדתי עד שעות הלילה המאוחרות ולבסוף, לאחר שנים ארוכות בגרמניה החדשה, שהיתה תחת כיבוש, זכיתי בתואר והתחלתי לעבוד כעורך דין במשרד התובע הכללי שנפתח מחדש. מכאן הדרך לשיפוט לא היתה ארוכה. לאחר כעשר שנים כעורך דין, פניתי למסלול השיפוט, נתמניתי לשופט שלום ובתום עשר שנים נוספות מוניתי לשופט בית משפט מחוזי."
"ואבא," שאלתי והבטתי ישירות בעיניו הכחולות המביטות בי בעניין.
"ואבא?" השיב. "או כן. הלא זה העיקר, כמובן. ובכן, לאחר ששנים ארוכות לא ביקרתי בבית הוריי ולמעשה ניתקתי איתם כמעט כל קשר, צלצל לפתע הטלפון בביתנו. אשתי הרימה את הטלפון.
"אימא שלך,' הפטירה. 'דבר איתה. אבל בנימוס.'
"נטלתי את הטלפון מידה ביד רועדת.
"'הלמוט,' אמרה בקול רך. 'אבא נוטה למות. בוא מיד ושכח כל מה שהיה. אני מבקשת.'
"עוד באותו ערב נסעתי לבית הורי הישן בברלין. אימא קיבלה אותי בבכי ובנשיקות ובחיבוק ארוך. הובלתי מיד לחדרו של אבא, ששכב על המיטה כשעיניו עצומות למחצה. לידו ישבה כבר אחותי איזדורה. אחזתי בידו ואמרתי חרש: 'אבא זה אני הלמוט. הבן שלך. זוכר אותי? אני כל כך מצטער שניתקתי איתכם קשר זמן כה רב. אבל תבין, אבא.'
"אבא הניע ראשו לאות הבנה ולחש: 'אני מבין, הלמוט. אינני כועס.'
"'אבל אבא,' המשכתי כמעט בקול בוכים. 'אבא, אני גנבתי לך את התווים. אני זה שגרם לך בושות וצער כה רב. אבא, סלח לי.'
"הוא שלח את ידו הרועדת לעבר ידי המושטת וליטף אותה רכות. 'אני יודע הלמוט,' אמר בקול נמוך מחולשה. 'אני יודע הכול. איזדורה מצאה את התווים לפני כמה שנים בעליית הגג. קרענו אותם לגזרים והעלינו באש.'
"'אבל אבא,' כמעט צעקתי.
"'לא לא, הלמוט,' שב ולחש. 'אתה צדקת. עשיתי אז שטות איומה, הצטרפתי לנאצים. חיברתי להם שירים ואפילו את ההמנון האידיוטי הזה.' הוא עשה אתנחתא קצרה, כחכח במאמץ בגרונו ושב ולחש: 'הלמוט, אתה צדקת. כן, אתה הקטן היית יותר חכם מכולנו. הנאציזם היה רעיון מטורף. לרצוח עשרות מיליוני יהודים, פולנים, קתולים, רוסים, צוענים, מתנגדי משטר ומי לא. טוב שניגפנו במלחמה. טוב שהכל עבר. טוב שההיטלר הזה, יימח שמו וזכרו, התאבד ועימו כל החבורה האכזרית והמטורפת הזו. כן, אתה צדקת.' הוא שב ולחץ את ידי במאמץ אחרון. לאחר מכן, נדם והשיב נשמתו לבוראו."
"ואדגר," הפסקתי את שטף דבריו. "הילד היהודי. החבר הכי טוב שלך."
פניו קדרו. "אדגר," חזר ושאל. "ובכן, הוא ואביו התחבאו בבית של נוצרים טובים. אבל אז בחיפוש שערך האס. אס, מצאו אותם במרתף והעבירו אותם לדכאו. שם חלו שניהם בטיפוס קשה ומתו. ממש לפני סיום המלחמה. אז זהו, ידידי," אמר ביובש. "זה כל הסיפור העצוב על אדגר, על גונב התווים הקטן. על הכול."
הרוח שבה ובידרה את בלוריתו. קרבתי וחיבקתי אותו בחיבה. דמעה זלגה מעינו.
אוריה באר
[פורסם לראשונה בחדשות בן עזר 1331 מיום 2.4.2018].
* * *
יהודה דרורי
מסר חשוב ודחוף לחברי הליכוד
הייתי פעם אחד מכם וחדלתי רק לאחרונה. אבל עדיין איכפת לי לראות כיצד אתם מוותרים בקלות על מקומכם במפת הפוליטיקה הישראלית כי בבחירות הבאות, בעוד 3 חודשים, כבר לא תהיו 36 בכנסת (אולי 25). הסיבה היא, כי המנהיג שלכם המוצלח והכריזמטי, נתניהו, הסתבך (וזה ימשיך...) וכשל בהרכבת קואליציה כי הוא סחיט ע"י החרדים בצורה מבזה ממש.
הציבור לא טיפש, הוא רואה הכל, כך עם כל הכבוד לו ולכבוד שהביא למדינה הוא חייב כיום לזוז מעט הצידה ולתת לאחד אחר מביניכם לנסות ולקבל מהנשיא את ההזדמנות להקים ממשלה – כך שהליכוד ימשיך לעמוד בראש.
נוצר אצלי הרושם כיום שלנתניהו יש תסביך "תמות נפשי עם פלשתים", כך שיפיל עליכם ועליו את קירות הבית. אל תתנו לזה לקרות. תעמדו על כל שתינתן ההזדמנות לחבר ליכוד אחר (עדיף יולי אדלשטיין) להקים קואליציה רחבה בראשות הליכוד. תתנערו מהדרך למטה שמושך אותה כיום ביבי ותתייצבו ביחד להקים קואליציה אחרת. עוד לא מאוחר!
יהודה דרורי
* * *
אורית דשא
שבת בגינה הציבורית
שמש חורפית זורחת,
מחממת כביכול,
בקור על הכרמל.
תינוקות בחיק הוריהם הצעירים
או בעגלותיהם
מנמנמים-מביטים לסירוגין.
על הזקנים ומטפליהם המוּצאים,
כמותם, לגינה.
גם הם, כאילו מתחממים
באור המרמה
של חום ואהבה.
כמותם, בוהים במראות,
קולטים להג זר,
המלווה אותם.
נשענים על מקלותיהם,
בהליכתם האיטית
ישובים בכיסאות הגלגלים,
חלקם ישובים בספסלי הגן.
הפעוטות הקטנים,
חלקם, אף הם,
ישובים בעגלותיהם,
מביטים, בישובים בכיסאות הגלגלים,
המובלים, או המדדים כמותם,
באור השמש המאיר
בקור הסובב,
תוהים ובוהים
אלה באלה,
ובהורים,
שהיו וישנם.
עדיין.
אורית
חורף
כרמל
* * *
מדוע נתניהו לא מטלפן לפוטין
שיורה לליברמן להתפשר?
* * *
אורי הייטנר
1. בלדה לעוזב קיבוץ
על ספרו של יואל נץ
"פכים קטנים"
סטימצקי הוצאה לאור, ישראל תשע"ט 2019, 127 עמ'
רְאוּ: שְׁתֵּי מַהְפֵּכוֹת נִרְשְׁמוּ בְּהִיסְטוֹרְיָה;
הֵן פָּרְצוּ לִפְנֵי מֵאָה שָׁנָה בּוֹ-זְמַנִּית,
מְמַלְּאוֹת לֵב מִילְיוֹנִים זְחִיחוּת וְאוּפוֹריָה:
זוֹ בְּרִיאָה בּוֹלְשֶׁבִיקִית וְזוֹ צִיּוֹנִית.
וַאֲנִי מִתְעַשֵּׁת הָלוּם דֶּחִי וְשֶׁבֶר:
כִּי פָּשְׁעָה דִיקְטַטוּרַת הַפְּרוֹלֵטַרְיוֹן...
הַקִּבּוּץ עוֹשֶׂה חַיִל מָעַל וּמֵעֵבֶר,
וְיָדְעָה נִצָּחוֹן הַשִּׁיבָה לְצִיּוֹן!
בשבוע שבו התפרסמה הצהרת בלפור, התחוללה המהפכה הבולשביקית ברוסיה, שהקימה את ברית המועצות. מאה שנים חלפו מאז. ברית המועצות החזיקה מעמד 70 שנה. מדינת ישראל בת השבעים, על חסרונותיה ואתגריה, עולה כפורחת, כדמוקרטיה חסונה ומשגשגת.
יואל נץ, חניך "השומר הצעיר", התחנך על הסינתזה בין שתי המהפכות, כולל הערצת התגלמותה האכזרית והמרושעת ביותר של הסוציאליזם – הרודנות הסטליניסטית הרצחנית. כשהוא התפכח מן ההערצה לסטלין, והבין שהסטליניזם הוא מוטציה של הסוציאליזם וכך גם הערצתו, הוא בחר בהגשמת הסוציאליזם הציוני, הדמוקרטי, בחיים בקיבוץ.
יולק, הנער מפולין, שחווה את השואה ואת מחנה העקורים בגרמניה, עלה לארץ ישראל והיה ליואל, צבר לכל דבר. אלמלא הזכיר, פה ושם, את עובדת ילדותו באירופה, סיפורו הוא סיפור צברי מובהק.
"פכים קטנים" הוא רצף של סיפורים קצרים ויפים, מצחיקים ועצובים, ובעיקר מרגשים, על תקופה קצרה בחייו של יואל נץ – החל בהצטרפותו לגרעין הנח"ל של תנועת "השומר הצעיר", דרך שירותו כלוחם בנח"ל ובצנחנים, בפעולות התגמול ובמלחמת סיני, היותו בין חלוצי קיבוץ כרמיה, המעבר בלחצה של אשתו לקיבוץ המבוסס יותר שובל, ועד עזיבת הקיבוץ, שוב בלחצה של אשתו.
זהו סיפור של נעורים אידיאליסטיים, התבגרות והתפכחות, אהבה ראשונה שהופכת לחברות, נישואין והקמת משפחה צעירה. והכל בשפה קולחת ובסיפורים רוויי הומור, שאינם מאפשרים לקורא להישאר שווה נפש אליהם. ובין הסיפורים, משורבבים שירים פרי עטו של יואל, רובם ככולם בפרספקטיבה בוגרת, בת ימינו, של אדם הבוחן את עלומיו בגעגוע, אך בפיכחון.
יואל בחר בחיי חלוץ המקים קיבוץ חדש בנגב, אך נאלץ לוותר על חלומו ולבחור בזוגיות ובמשפחה וללכת לקיבוץ ותיק ומבוסס יותר. גם שם לא יכול להגשים את חלומו, ושוב מתוך אותה בחירה בקן המשפחתי ובאשתו, שקצה בחיי הקיבוץ. גם ברבות עשרות השנים, אי אפשר שלא להבחין בתסכול, בתחושת ההחמצה ובאכזבה שלו, מן הוויתור הזה.
כחבר קיבוץ שיתופי, למעלה מיובל מאוחר יותר, איני יכול שלא לראות את הפער העצום בין הקיבוץ של אותם הימים לקיבוץ בן ימינו. ואיני יכול שלא לחוש את גודל ההחמצה – עד כמה הקנאות הקולקטיביסטית של הקיבוץ, והקטנוניות הצדקנית שהיתה בו, דיממה מתוך התנועה הקיבוצית רבים וטובים, מטובי חבריה. לו השכיל הקיבוץ כבר באותם ימים להבין, שכוחו כקולקטיב נעוץ דווקא בתרומתם של אינדיבדואליסטים לבניינו, וידע להיות פתוח ומבין יותר, יואל ועוד רבים וטובים היו נשארים בתוכו, ויתכן שמקומו ומעמדו בחברה הישראלית והשפעתו עליה, היה גדול לאין ערוך מכפי שהוא היום ובעשורים האחרונים.
"פכים קטנים", ספרו של יואל נץ, הוא סיפור אישי, הוא סיפור משפחתי, אך הסיפור האישי מאיר על סיפורו של דור, על סיפורה של תקופה, על סיפורה של תנועה.
ההיסטוריה של הכלל, בנויה מן הביוגרפיה של הפרטים בתוכו. לקט סיפוריו של יואל נץ; אותם פכים קטנים מימיו בצבא ובקיבוץ, מאיר על התקופה בה התרחשו, באור של געגוע, של רומנטיקה, בהרבה אהבה אך בלי אידיאליזציה, בפיכחון.
הסיפורים נקראים בהנאה, ומותירים את הקורא עם הרבה חומר למחשבה.
2. צרור הערות 29.5.19
* נזק לדורות – הנזק שנתניהו מעולל לחברה הישראלית, הוא נזק לדורות. דור שלם גדל על הנראטיב על פיו המשטרה ומוסדות החוק והמשפט בישראל הם הרעים. דור שלם מתחנך לשנוא את המשטרה, את הפרקליטות, את בתי המשפט ולא להאמין בהם. ולמעשה, דור שלם מתחנך ללגיטימציה לפשע, לעבריינות ולשחיתות. דור שלם מתחנך לא לכבד את החוק ולא לקיים את החוק, כי החוק הוא האוייב. דור שלם גדל על אהדה למי שמצליח לעקוף את החוק, להערים עליו, לחמוק ממנו, לברוח מאימת הדין, להעריץ עבריינים נמלטים, ולראות בחסינות הח"כים דרך נערצת לברוח ממשפט. דור שלם גדל לתוך תרבות עבריינית עם מוסר של גנבים, שתחתית החבית בו הם ה"משת"פים" של החוק.
מירי רגב אמרה שייקח שתי קדנציות לתקן את מה שעשתה. נראה שתיקון הנזק החינוכי והתרבותי שנתניהו מעולל לחברה הישראלית עלול לקחת שני דורות.
* יש פתרון – קיומן של בחירות חדשות, חודשים אחדים לאחר הבחירות, זה דבר הזוי. בזבוז אסטרונומי של כספי מדינה, שיתוק המערכות למשך כמעט שנה והחמור ביותר – עוד שלושה חודשים של הפצת שנאה, הסתה ושיסוי.
האם בחירות חדשות הן הכרח?
יש פתרון מצויין למשבר. אם הליכוד יעמיד בראשו מנהיג נורמטיבי ושומר חוק, שאינו שקוע מעל ראשו בפלילים ואינו מנסה להפוך את הכנסת לעיר מקלט לעבריינים – תוקם בתוך ימים ממשלת אחדות לאומית.
יש בהנהגת הליכוד די אנשים שראויים לכך.
* פשרה על פשרה – ליברמן צודק בהתנגדותו הנחרצת לכל שינוי בחוק הגיוס. הטענה שעמדתו עקשנית וקיצונית אינה נכונה. חוק הגיוס הוא כשלעצמו פשרה, שהלכה כברת דרך ארוכה לקראת המשתמטים. אין מקום לפשרה על פשרה, להפיכת הפשרה לעמדת מוצא שעליה יש מיקוח.
מי שמתעקשים ומקצינים אלה החרדים, שמתיישרים אחרי עמדתו הקיצונית של האדמו"ר מגור.
* איבד את הבושה – כחלון רץ לבחירות תחת המותג "ימין שפוי". מי שמכנה עצמו "ימין שפוי", עושה זאת כדי לבדל את עצמו מהימין הלא שפוי. מיהו הימין הלא שפוי? שאר מפלגות הימין. מה ההבדל בינם לבין כולנו? העמדה בנושא מדינת החוק. מול נתניהו הציב כחלון את תמונת בגין, כאומר – אני דבק בליכוד של בגין, של עליונות המשפט, של מדינת החוק ומתנגד לליכוד של נתניהו, של מלחמה במדינת החוק ושל העמדת המנהיג מעל החוק והפיכת השחיתות לנורמה. 152,756 אזרחים נתנו לכחלון את אמונם ואת קולותיהם.
ועכשיו מתכוון כחלון, ללא בושה, למעול באמונם של מצביעיו ולגנוב את קולותיהם, ולהעביר אותם למפלגת הימין הלא שפוי.
* המפלגה החסרה – מה שחסר יותר מכל במערכת הפוליטית הישראלית, זו מפלגה ערבית פרו ישראלית, פטריוטית. אמנם האידיאל הוא השתלבות של ערביי ישראל במפלגות הקיימות, אך עוד חזון למועד. כעת, זה הדבר הרצוי. הלוואי שתקום מפלגה כזאת ותעבור את אחוז החסימה בבחירות הבאות.
* בורות וחוצפה – בעקבות החרמתי את ההפגנה נגד השחיתות והחסינות, ברגע שהוחלט לשתף בה את מנהיג חד"ש, ועקב דברים שכתבתי בנושא, כתב לי צבי כסה, בשילוב של בורות וחוצפה, "אתה עוד מתיימר להיות תלמידו של יגאל אלון."
יגאל אלון כל חייו סלד ממק"י ורק"ח, שהיו פחות קיצוניות מחד"ש-תע"ל הלאומניות היום. הוא מעולם לא העלה על דעתו שיתוף פעולה כלשהו איתן.
יתר על כן, הוא יזם הקמת מפלגה ישראלית-ערבית-סוציאליסטית-פרו-ציונית, שהיתה מזוהה עם אחדות העבודה (שאז לא קיבלה לא-יהודים), ומלבד הרצון לחזק את אחדות העבודה במפלגת לוויין, המטרה שלו היתה להקים מפלגה שתילחם בלאומנות הערבית שאותה ייצגה באותה תקופה מק"י (שרוב מנהיגיה היו יהודים קומוניסטים). מפלגה זו לא עברה בסופו של דבר את אחוז החסימה.
אגב, רוב המפלגות הציוניות לא קיבלו אז ערבים לשורותיהן. אחת הסיבות לפילוג מפ"ם ופרישת אחדות העבודה, היתה יוזמת השומר הצעיר לקבל ערבים למפלגה המאוחדת והתנגדות אחדות העבודה. המפלגה הציונית הראשונה שפתחה את שורותיה לחברים ערבים הייתה תנועת החירות, בהנהגת מנחם בגין, שביומה הראשון – יום הקמת המדינה, הכריזה שהיא פתוחה לערבים ולכל תושבי ישראל בלי הבדל דת, גזע ומין.
* קו אדום – אפילו בימים הקשים ביותר של המאבק על הגולן, כאשר המאכלת היתה מילימטרים ספורים מעל צווארנו, שמרנו על דמותנו וצלמנו, ולא נתנו דריסת רגל לכהניסטים בהפגנותינו. בטח לא מעל הבמה.
ובדיוק מאותה הסיבה, גם כשאני מאמין בכל ליבי בצדקת המאבק בשחיתות ובחרפת החסינות, איני מוכן להפגין יחד עם מי ששוללים את זכות קיומה של מדינה יהודית, תומכים בטרור ומעריצים את הדמוקרטיה של רוצח עמו, אסד.
* מחוץ לתחום – הבעיה החברתית הקשה ביותר היא הפיכת ישראל מחברה סולידרית לחברה דו קוטבית, מחולקת לשני מחנות, שמאל וימין, שכל אחד מהם מתבצר ומשתבלל, מקצין ונותן לגיטימציה לגורמים הרדיקליים בשוליו, שעד לא מכבר היו מחוץ לתחום.
הימין מקבל את הכהניסטים, את להב"ה, את נערי הגבעות וסמוטריץ' הוא כבר כמעט מיינסטרים. והשמאל מקבל את חד"ש-תע"ל, את שוברים שתיקה, את חילול יום הזיכרון וכד'.
המשימה הלאומית של "כחול לבן" היא להציל את החברה הישראלית מן התמונה המאיימת הזאת, וליצור מחדש מיינסטרים ציוני, דמוקרטי ממלכתי מאחד, שישקם את הסולידריות הלאומית.
לכן, כה חמורה השגיאה הפטאלית של בני גנץ שנכנע ללחצים ואישר את הופעת מנהיג חד"ש-תע"ל בהפגנה נגד השחיתות והחסינות. גנץ קיבל החלטה הסותרת את זהותה ומהותה של כחול לבן. היה זה ליקוי מאורות.
אין לי ספק שהיתה זו מעידה חד-פעמית. גנץ מבין שאם יחזור עליה, לא תהיה כחול לבן, ואני מאמין שהוא גם מבין את הטעות העקרונית ואת הנזק שנגרם.
על כחול לבן לשתף פעולה עם הימין והשמאל הציוני ממלכתי. בן גביר ועופר כסיף ומפלגותיהם מוקצים מחמת מיאוס, יש להתרחק מהם ת"ק על ת"ק פרסה.
* אירופה של המאה ה-21 – בבחירות לפרלמנט האירופי זכו מפלגות הימין הרדיקלי, הגזעני והאנטישמי, להצלחה (אם כי פחותה מן ההערכות לפני הבחירות). במקביל, הולכת וגואה האנטישמיות האלימה בקרב האסלאם הקנאי העולה ברחבי אירופה. והשמאל הרדיקלי מסלים ומרחיב את פעולתו האנטישמית, ובראשה ההטפה לחרם על ישראל. ושלושת הגורמים האלה מזינים אלה את אלה ומסלימים אלה את אלה.
כנראה שאירופה של המאה ה-21 לא למדה את לקח אירופה של המאה ה-20. וכך גם היהודים שבחרו להמשיך לחיות באירופה במקום לעלות לארצם, ארץ ישראל. וכמובן הישראלים שיורדים אליה.
* אות הוקרה – אוניברסיטת חיפה העניקה אות הוקרה לד"ר גדי טאוב, איתי ראובני מארגון NGO-Monitor ונעם קורן מארגון TIP. הם קיבלו את אות ההוקרה בזכות פועלם במאבק נגד האנטישמיות בכלל ותנועת ה-BDS בפרט.
יישר כוח ללוחמים באנטישמיות ולאוניברסיטה שהוקירה אותם. כצפוי, צצו בתוך האוניברסיטה כמה חובבי BDS מקארתיסטים, שפתחו במסע מחאה נגד הפרס. זה לא יעזור להם. החלטת הבונדסטג ברוב עצום להגדיר את BDS כאנטישמית, היא סנונית ראשונה להתעוררות העולם הנאור נגד האנטישמיות. אותם מרצים סותמי פיות ייזכרו לדיראון עולם כמי שהיו בצד הלא נכון במאבק נגד האנטישמיות.
* קצרין בירת הגולן – בכתב העת המדעי "אופקים בגיאוגרפיה" של המחלקה לגיאוגרפיה באוניברסיטת חיפה, התפרסם מאמרי "קצרין בירת הגולן", המבוסס על מחקר מקיף שערכתי וכתבתי בנושא.
לצערי, אין גרסת אינטרנט לכתב העת ולמאמריו.
כל מאמר נפתח בתקציר. להלן התקציר:
ב-1977 קם היישוב העירוני קצרין, היישוב העירוני היחיד ברמת הגולן. שנות השבעים המאוחרות ושנות השמונים המוקדמות, היו תקופה של מתח ויריבות בין ערי הפיתוח לבין היישובים הכפריים סביבם, ובראש ובראשונה הקיבוצים. דווקא באותה תקופה יזמו היישובים הכפריים בגולן, ובעיקר הקיבוצים, את הקמת קצרין. הם היו מודעים מאוד למתח הזה, אך הבינו שאזור כפרי מרוחק חייב בנוכחות של יישוב עירוני במרכזו, יישוב שיהווה מוקד משיכה לקליטה רחבה ויספק שירותים ומסחר לאזור כולו. הנהגת ההתיישבות הכפרית, שיזמה את הקמת קצרין, פעלה על פי חזון של מערכת יחסים אחרת בין קצרין לבין היישובים הכפריים, שתהיה שוויונית, שיתופית וחברית, וזאת כלקח מן המציאות החברתית באזורים אחרים.
מחקר זה סוקר את התפתחות הרעיון של הקמת עיר הגולן, החל בגישושים הראשונים מיד בראשית ההתיישבות ובעיקר מאז מלחמת יום הכיפורים שבעקבותיה יזמו היישובים את החלטת הממשלה להקים את המרכז העירוני בגולן. הדגש במחקר הוא על המעורבות של היישובים, ובעיקר הקיבוצים, בכל שלבי ההקמה ועל חזון: "קצרין בירת הגולן."
* מופת של שירות – ביקרתי שלשום במנהל שירות למעסיקים ולעובדים זרים, אגף ההיתרים ברשות האוכלוסין וההגירה, לצורך טיפול בהארכת היתר להעסקת עובד זר בענף הסיעוד עבור אבא שלי.
השירות שקיבלתי היה מהיר, יעיל ואדיב – מופת של שירות.
ובכלל, זו הפעם הראשונה שאני מבקר בקריית הממשלה בת"א, וככל שניתן להתרשם מביקור קצר, התרשמתי שהמקום מתופעל היטב, בתודעת שירות ועם הפנים ללקוח.
* ביד הלשון: יוצאי צבא – הביטוי יוצאי צבא לקוח מפרשת השבוע, פרשת "במדבר". אלא שהשימוש שאנו עושים בו היום שונה לגמרי ממשמעותו המקורית.
כשאנו מדברים היום על יוצאי צבא, כוונתנו למשוחררי צה"ל. בלשון המקרא, יוצאי צבא הם חייבי הגיוס, כלומר אלה שראויים לצאת למלחמה.
פרשת "במדבר" עוסקת במפקד של בני ישראל, ומונים בה את מספר הלוחמים הפוטנציאליים בכל שבט, והם מוגדרים יוצאי צבא. "מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה, כָּל-יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל, תִּפְקְדוּ אֹתָם לְצִבְאֹתָם, אַתָּה וְאַהֲרֹן."
אורי הייטנר
* * *
שגריר (בדימוס) יורם אטינגר
גבול ביטחון במזרח התיכון
"ישראל היום", 28 מאי 2019
גבול ביטחון במזרח התיכון חייב לעמוד בפני מתקפות בלתי-צפויות במציאות עתירת תרחישים רעים-ביותר, כגון צונאמי – ולא אביב – ערבי, המשתולל מ-2010.
גבול ביטחון אינו יכול להתבסס על תרחיש דו-קיום בשלום – גם אם עטוף במלל מרשים ומחייב לכאורה – מכיוון שתרחיש זה אינו חלק מהמציאות הבינערבית ב-1,400 השנים האחרונות.
גבול ביטחון אינו מושתת על שלום, אלא נועד להתגבר על הפרת-שלום פתאומית.
האתגר העליון של גבול ביטחון הוא הבטחת קיום ארוך-טווח במזרח התיכון הגועש, ולא קידום שלום – שהוא יעד מבורך – באזור שעדין לא חווה שלום בינערבי.
גבול ביטחון חייב לדבוק במציאות המזרח התיכון המלמדת על ארעיות משטרים ערביים ושינויים קיצוניים, ומכאן ארעיות המדיניות וההסכמים.
גבול ביטחון חייב לאפשר תגובה יעילה למתקפת פתע יבשתית של צבא וטרור. חשוב מכך – גבול ביטחון נועד להרתיע.
גבול ביטחון מושתת על העובדה שיתרון טכנולוגי (הייטק) עלול להימחק, אך יתרון טופוגרפי (רכסי יו"ש) הוא נצחי, ומאפשר בלימת/האטת פלישה ומעניק זמן חיוני לגיוס המילואים (75% מצה"ל).
גבול ביטחון משדרג את תדמית ההרתעה. היעדרותו מתמרצת תוקפנות אוייב.
גבול ביטחון תורם למעמד ישראל כיצרנית – ולא צרכנית – ביטחון לאומי, המהווה נכס – ולא נטל – לארה"ב ולמדינות ערב פרו-אמריקאיות. גבול ביטחון מאריך את היד הצבאית האמריקאית ללא תוספת כוח אדם אמריקאי – תרומה ייחודית של ישראל לביטחון הלאומי של ארה"ב.
גבול ביטחון מאפשר לישראל להגן על עצמה מבלי להזדקק לצבא זר.
ב-29 ביוני 1967 שרטט הרמטכ"ל האמריקאי, הגנרל ארל ווילר, את מפת מינימום הביטחון הדרוש לישראל: "שליטה ברכסי [יו"ש]...תעניק לישראל גבול ביטחון... רכסי הגדה המערבית שולטים על המרכז הצר בישראל, ומאפשרים את ביתוק ישראל לשניים... הגדה המערבית מעניקה יתרון לפעילות טרור נגד ישראל... על ישראל לשלוט ברמה השולטת על הכינרת... שליטה ישראלית בעזה תצמצם באופן דרמטי את פוטנציאל הטרור..."
ב-29 ביולי 1991 טען האדמירל באד נאנס, שהיה ראש צוות היועצים של וועדת החוץ בסנאט האמריקאי: "הגדה המערבית היא נכס ההגנה המוביל באזור... מכשול טבעי לפלישת שריון ממזרח... שתהייה חייבת להעפיל מהנקודה הנמוכה בעולם לכ-1,000 מטרים של רכסי יו"ש... הגולשים לליבה של ישראל.... ללא הגדה המערבית רוחבה של ישראל, במרכזה, הוא כ-15 ק"מ... 2/3 מאוכלוסיית ישראל ו-3/4 מתעשייתה נמצאים ברצועה הצרה בין הגדה המערבית לים התיכון... נסיגת ישראל מרכסי הגדה המערבית, רמת הגולן ועזה תתסיס את האזור, תקרבו למלחמה ומלחמת-מנע, תביא את ישראל לשקול אופציה גרעינית, ותחייב את ארה"ב להגביר את נוכחותה הצבאית באזור..."
ב-2019 המזרח התיכון גועש, בלתי-צפוי ומאיים יותר מ-1967 ו-1991, וחושף משטרים פורעי-חוק וגל-טרור אסלאמי חסר-תקדים, המצוייד בנשק מתוחכם. מציאות 2019 מחייבת את שידרוג גבול הביטחון כגון רכסי יו"ש שהם "רמת הגולן" של ירושלים, תל אביב, נתב"ג, כביש 6 ושפלת החוף.
יורם אטינגר
* * *
דב אהרונוב
רוב מיוחס ורוב רגיל
הבוקר [28.5] הופיע מאמר של פרופ' מרדכי קרמניצר בעיתון "הארץ", הפוסל את חוק ההתגברות. בדרך כלל אני תומך בדיעותיו של קרמניצר ללא סייג אך במקרה הנוכחי אני חולק עליו. אני תומך דווקא בפרופ' דניאל פרידמן, שר המשפטים בקדנציה הלפני האחרונה, וביועץ המשפטי אביחי מנדלבליט, המצדדים בחוק.
יש כאן היבט חשוב שמשום מה לא מדגישים אותו מספיק והוא ההבחנה בין רוב רגיל ורוב מיוחס.
בהיעדר חוקה במדינת ישראל, חשובה ביותר סוגיית האיזון בין הרשויות. לכך הכול מסכימים. בהחלט עלול לקרות שגם ביה"מ העליון יטעה טעות קשה שהכנסת חייבת לתקן. חוק ההתגברות מאפשר זאת. הוא אמור להיות הבלם המתאים במקרה הזה. אבל חשוב שהבלימה לא תהיה בעלת גוון פוליטי. מה שנחוץ לשם כך הוא רוב מיוחס. אם על מנת לבטל חוק של ביה"מ העליון יהיה הכרח ברוב של 2/3 או אפילו 75%. אני לא רואה מניעה לחוקק את חוק ההתגברות. אך יש לי התנגדות נחרצת לרוב רגיל. והסיבה ברורה: יש סיכוי הרבה יותר גבוה שהפסילה במקרה כזה תהיה מסיבה פוליטית ולא מסיבה עניינית.
נעבור לחוק אחר בהקשר לשאלת רוב רגיל או רוב מיוחס. מדובר על הגדרה של "חוק יסוד". על פניו זה נראה תמוה שאין כיום הגדרה חדה ובהירה של המושג הזה. יש אומנם הסבר מדוע זה כך אך אמנע מהדיון בנושא על מנת שלא להאריך.
לדעתי הדבר החשוב ביותר בהגדרת המושג "חוק יסוד" הוא סוגיית הרוב. הכרחי ש"חוק יסוד" הנחקק בכנסת ישראל יחוקק אך ורק ברוב מיוחס ולא ברוב רגיל.
כיום יש מצב בלתי מתקבל על הדעת. חוק יסוד (שכאמור לגביו לא קיימת עדיין הגדרה משפטית חדה וברורה מה זה בכלל) – יכול להתקבל ברוב רגיל ואילו על מנת לבטל חוק יסוד נחוץ רוב מיוחס. זה מצב בלתי סביר. לדעתי חייבת להיות סימטריה בנושא הזה.
דב אהרונוב
פרופ' (אמריטוס)
הפקולטה למתמטיקה
הטכניון חיפה
* * *
מנחם רהט
150 שנה: מעיר קודרת לכלילת יופי
בשנה שבה פירסם מרק טוויין בעולם את ניוולה וניוונה של עיר הקודש, ראה רבי יוסף ריבלין בעיני רוחו את נבואת זכריה: "עֹד יֵשְׁבוּ זְקֵנִים וּזְקֵנוֹת בִּרְחֹבוֹת יְרוּשָׁלִָם... וּרְחֹבוֹת הָעִיר יִמָּלְאוּ יְלָדִים וִילָדוֹת," והאמין שהגיעה עת אתחלתא דגאולה
לפני 150 שנה בדיוק, בשנת תרכ"ט (1869), בתוך צירוף מקרים מוזר, שרק ההשגחה העליונה מסוגלת לביים, פקדו את ירושלים שני אירועים, שלמראית עין אין כל קשר ביניהם. באותה שנה התפרסם בארה"ב ספרו של הנוסע ההומוריסטן מרק טוויין, 'מסע תענוגות בארץ הקודש', שדיווח לאמריקנים על עליבותה הנוראה של ירושלים. באותה שנה בדיוק, התרחש מחוץ לחומות ירושלים אירוע ביזארי, שכל מי ששמע עליו, הפטיר בנחרת בוז: "משוגעים חסרי תקנה": הונחה אבן הפינה לבית הראשון מחוץ לחומות, באתר המוּכּר כיום כשכונת נחלת שבעה.
מי שמחפש את טביעת האצבעות של יד אלוקים בהיסטוריה, בוודאי יגלה בתדהמה, שמכל הימים שבלוח השנה, בחר לו רבי יוסף ריבלין, בונה הבית הראשון של ירושלים שמחוץ לחומות, את יום ה' באייר, להנחת אבן הפינה – המועד שבו קמה כעבור 79 שנה בדיוק מלכות ישראל השלישית, מדינת ישראל. מסורת היתה בידי הריבלינים, מפי הגר"א מווילנא שתלמידיו עלו ארצה על פי הנחייתו בשנים 1808-1809 כי יום ה' באייר, הוא יום מלא אור וחסד, יום של גאולת ישראל, יחיד ומיוחד בלוח השנה, שסגולותיו מעל לדרך הטבע.
באותה שנה בדיוק פורסם ספרו של מרק טוויין, שסיכם את הביקור שערך בארץ הקודש שנתיים קודם לכן. טוויין מצא את ירושלים דאז בשיא עליבותה, מושפלת עד עפר: "מצורעים, נכים, סומים ומטורפים מסתערים עלייך מכל עבר, ומסתבר שאינם יודעים אלא מילה אחת בשפה אחת – 'בקשיש' נצחי... ירושלים עיר קודרת, שוממה וחסרת חיים. לא אחפוץ לחיות בה." הוא רק אישר את הדברים שנכתבו לפניו בתפילת 'נחם': "הָעִיר הָאֲבֵלָה... הַחֲרֵבָה מִמְּעונותֶיהָ וְהַבְּזוּיָה מִכְּבודָהּ וְהַשּׁומֵמָה מֵאֵין יושֵׁב."
טוויין וריבלין ראו את ירושלים באותה תקופה ממש. אבל כל אחד מהם ראה משהו אחר. מרק טוויין ראה בעיני בשר ודם את ניוולה וניוונה של עיר הקודש והמקדש. רבי יוסף ריבלין דאה לגבהים, וראה בעיני רוחו את התגשמותה הקרובה של נבואת זכריה: "עֹד יֵשְׁבוּ זְקֵנִים וּזְקֵנוֹת בִּרְחֹבוֹת יְרוּשָׁלִָם, וְאִישׁ מִשְׁעַנְתּוֹ בְּיָדוֹ, מֵרֹב יָמִים. וּרְחֹבוֹת הָעִיר יִמָּלְאוּ יְלָדִים וִילָדוֹת מְשַׂחֲקִים בִּרְחֹבֹתֶיה," והאמין שהגיעה עת אתחלתא דגאולה.
לנגד עיניו עמדה אז משנתו המשיחית של הגר"א, שגרסה כי ראשיתה של אתחלתא דגאולה, באיתערותא דלתתא (התעוררות מלמטה), שמסוגלת 'לאוקימתא שכינתא מעפרא' (לקומם את השכינה מן העפר). אפילו בית אחד, ראשון, יחיד בשממה הירושלמית, יפרוץ את נתיב הגאולה.
אלמלא ביקורו של טוויין, ספק אם היינו מודעים לעוצמת החרפה, לגודל הביזיון ולעוצמת המהפך: מאוכלוסייה דלה של כ-5,000 איש, רובם עניים מרודים ובהם גם קהילת הפרושים, בימיהם של טווין וריבלין, גדלה העיר לכדי יותר מחצי מיליון נפש, יותר מפי מאה. והכל החל אז, באייר תרכ"ט, בזכות יוזמתו, אמונתו וראייתו ארוכת הטווח של רבי יוסף ריבלין.
אחד מצאצאיו של רבי יוסף, היה רבי יצחק צבי ריבלין (תרי"ז-תרצ"ד; 1857-1934), שבזיקנותו היה רבה של שכונת זיכרון משה. באחד מימי חוה"מ סוכות, כינס את הציבור הפרושי (הפרושים הם צאצאי עליות הגר"א) ושטח בפניו את שיטת הגר"א בעניין היותנו כעת בעידן אתחלתא דגאולה. התפרץ לדבריו יהודי קיצוני מקנאי קרתא, בהאשמה חמורה: "אלה דברי כפירה! הייתכן שגאון אלוקים הגר"א היה ציוני?"
השיב הריי"צ ריבלין מניה וביה: "אכן כן. תדע שהגר"א היה ציוני, כשם שהרב בעל התניא והבעש"ט היו ציונים, כשם שיהושע בן נון ומשה רבנו היו ציונים, ואף הקב"ה עצמו ציוני, שנאמר 'כי בחר ה' בציון, איווה למושב לו!'" (על פי ספר 'מוסד היסוד' ע' 320 וספר 'מדרש שלמה' ע' 180; ותודה לבלוג 'גדולת מרן הגאון רא"י קוק', שפתח לרשות הציבור מקורות אלה להבנת תולדות היישוב).
כשם שהתגשמה לעינינו נבואת האמת של זכריה: "כֹּה אָמַר ה', שַׁבְתִּי אֶל צִיּוֹן וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ יְרוּשָׁלִָם," מובטחים אנו שתתממש במהרה גם נבואת מיכה הנביא: "וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים, יִהְיֶה הַר בֵּית ה' נָכוֹן בְּרֹאשׁ הֶהָרִים, וְנִשָּׂא הוּא מִגְּבָעוֹת... כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלִָם... וְכִתְּתוּ חַרְבֹתֵיהֶם לְאִתִּים וַחֲנִיתֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת, לֹא יִשְׂאוּ גּוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּן עוֹד מִלְחָמָה. וְיָשְׁבוּ אִישׁ תַּחַת גַּפְנוֹ וְתַחַת תְּאֵנָתוֹ, וְאֵין מַחֲרִיד, כִּי פִי ה' צְבָאוֹת דִּבֵּר."
והנצח – זו ירושלים.
מנחם רהט
* * *
אהוד בן עזר
פנחס שדה מתיז כוס קפה
על פני ביריון בשוק מחנה יהודה
פרק מתוך היומן, 1999
28.1.99. יום חמישי. לפני-הצהריים אני נפגש עם א' בקפה אפרופו על בן-גוריון ואנחנו יושבים כשלוש שעות בשיחה שוטפת, האמת שלרוב אני מדבר. ממש תענוג לדבר איתה. אחד האנשים היחידים שזוכרים יחד איתי עבר כה רחוק ויחד עם זאת ערה מבחינה רוחנית ומלאה תרבות וידע.
אנחנו מדברים כמובן על פנחס שדה, וא' מספרת לי סיפור שבשעתו היה זכור לי במעורפל גם מפי פנחס, אבל עכשיו יש לי את הגירסה המקורית.
כאשר א' באה ללמוד בירושלים, בשנת 1959/1960 לערך, זה היה זמן לא רב לאחר שיצא לאור "החיים כמשל". לדבריה, אני נתתי לה לקרוא או הסבתי את תשומת-ליבה למאמר הביקורת החריף ומעורר-הסקרנות של קורצווייל על הספר ב"הארץ". לי זכור שגיליתי לה את הספר עצמו ואולי גם השאלתי לה לקריאה.
לאחר שנה עזבה א' את ירושלים והמשיכה ללמוד באוניברסיטת תל-אביב, שם הכירה את יצחק אורפז, שהשתחרר אז מהצבא או היה בתהליכי השתחררות, ואהב לשבת לידה בהרצאות אם כי לא היה ביניהם שום דבר.
בשלב מסויים היא שאלה אותו או הזכירה את פנחס שדה, ואז הוא אמר שאם היא רוצה הוא יכיר לה אותו, כי שדה עבר אז לגור בשכירות, או שקנה, את דירת הגג של אורפז ברחוב זמנהוף.
וכך יום אחד הופיעו בבית הוריה בגבעתיים יצחק ופנחס בטנדר הצבאי של יצחק. לקחו אותה לאיזה טיול. פנחס תיכף נקשר בה ולא פסק מלבוא לבית הוריה והיה יושב ומחכה לה שם שעות.
מאחר שלא ידעה איך להיפטר ממנו, וגם עמדה לפני בחינות, היתה נוסעת ללמוד אצל אחותה א' בירושלים.
פנחס הצליח, היא לא יודעת איך, לגלות את הכתובת של אחותה בירושלים, ויום אחד הופיע. הוא ישנו.
לקח אותן לטיול בירושלים והגיעו למחנה יהודה. הושיב אותן באיזה כוך, של קדוש, והיתה שם איזו בחורה, מזרחית, שרקדה קצת לצלילי מוזיקה, כניראה מהרדיו.
קדוש ביקש ממנה שתחדל לרקוד, כניראה משום כבודם של האורחים, וא', שנוכחותו של פנחס די הכבידה עליה, הזמינה את הבחורה לשבת לידם והתחילה לשאול אותה מה היא עושה ומאיפה היא.
פתאום נכנס גבר ענק, כניראה החבר של הבחורה, וכשראה שהיא יושבת לידם וא' מדברת איתה, פנה אל א' ואמר:
"מה זה, את עובדת סוסיאלית? את חוקרת אותה..."
פנחס קם, גובהו אולי היה כמחצית מן הביריון, ואמר לו שיסתלק.
הביריון דחף אותו.
פנחס לא נבהל, לקח את כוס הקפה והתיז אותה אל פניו של הביריון.
לקח הביריון כוס וזרק אותה על פנחס ופצע אותו במצחו. דם החל לשתות ממצחו אבל פנחס לא נבהל וכבר רצה להתנפל על הביריון. בעל-הקפה נבהל וחשש שתוזמן יזמינו משטרה. הוא הצליח להיפטר מהביריון והביא קפה לצקת על השריטה שבמצחו של פנחס.
ואולם פנחס לא נרגע ממה שקרה ומאז הוא האשים את א' שניסתה לגרום לביריון שיהרוג אותו ובקושי הוא ניצל.
א' אסרה עליו אז להמשיך לבוא אליה ואז הוא שאל אותה אולי יש לה מישהי אחרת להכיר לו, והיא הכירה לו את י'.
י' היתה אחות מעשית במושב בנגב, שבו שירתה א' בתור מורה חיילת. השתיים התיידדו והקימו קומונה לעצמן, צמחונית, לא עם שאר השליחים במושב.
[לימים נשא פנחס את י' לאישה].
* * *
שיר מאת חיימקה שפינוזה, לוטש מילים
"כל החשבון עוד לא נגמר," כתב ברנר
כי היה מאוד חרא כאן בארץ
עוד לפני שהוא נרצח ב-21'
וגם הרבה אחר כך
חיים אנחנו היום בגן עדן
לעומת החיים שהיו אז
ואם אתם מתגעגעים למשהו
אז היו אז גם הרבה שנאת אחים
הלשנות וויכוחים מרים בצל הבריטים
"שוק שחור" בצנע ועוד קודם
במלחמת השחרור הרבה משתמטים
לא אין אל מה להתגעגע
כי הפערים אז היו לא פחות גדולים
וכאשר האוהלים במעברות דלפו
היו בוץ וגם רפש שאפשר להשתגע
ותראו לי אחד שכיום מתגעגע
לשנאה בין יריבים פוליטיים
"בלי חרות ומק"י," ושיטת הפתקים
וחושיסטאן ורצח קסטנר ו"עסק הביש"
ו"הפרשה" והוצאת בן-גוריון ממפא"י
ו"סמארקץ'!" בכנסת ושביתת הימאים
תאמינו לי היו כאן ימים נוראים
אפלייה על גבי אפלייה ולא אהבת אחים
וכלכלה דפוקה שנושעה מאמריקה ובשילומים
ולמבקר המדינה הראשון זיגפריד מוזס אמרו
"לא תחסום שור בדישו!" [אם אינני טועה בציטוט]
הכול היה כמעט אותו דבר רק שאצל מיליון אזרחים
היו הרבה פחות תאונות דרכים, גניבות, מקרי רצח
ושחיתות מאשר במדינה שמתקרבת לשבעה מיליונים
והיתה פחות תקשורת כתובה ומשודרת וגם ממוסחרת
אבל יותר עיתונים מפלגתיים ויותר מוספים ספרותיים
ולסופר צעיר היה היכן לפרסם סיפורים ושירים
פורסם לראשונה בגיליון 181
7 באוקטובר 2006
לא ז. מוזס אלא א. שמורק
למשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים, שלום,
בשירך המעניין "כל החשבון עוד לא נגמר" [גיליון 181] אתה כותב:
"ולמבקר המדינה [או הסוכנות] הראשון זיגפריד מוזס אמר לוי בן דבורה אשכול:"לא תחסום
שור בדישו!" [אם אינני טועה בציטוט]
ובכן, אתה טועה. מדובר במה שאמר לוי אשכול למבקר הסוכנות דאז, ד"ר א. שמורק.
בראשית ימיה של המדינה, בסוף 1950, החלה חקירה בסוכנות היהודית ביחס לתשלומים ששילמה גזברות הסוכנות בז'נבה לפקידים בכירים בסוכנות היהודית בירושלים. כמו כן, נטען אז כי במסגרת ציוד שרכשה הסוכנות עבור משרדיה בקפריסין, נכללו גם מוצרים – תנורים חשמליים, בגדים ומגבות! – שהגיעו לידיהם של פקידים בכירים בסוכנות. הסוכנות היהודית מינתה את גרינבוים כבודק בפרשה, ולאחר שהוא לא מצא דבר, החלה בדיקת מבקר הסוכנות ד"ר א. שמורק, בנושא.
ד"ר שמורק דווקא הגיע למימצאים חמורים, אך גזבר הסוכנות דאז, לוי אשכול, ניסה למנוע את פירסום דו"ח הביקורת, ואז כנראה השתמש בפסוק: "לא תחסום שור בדישו."
פרטים נוספים אפשר למצוא בעיתוני התקופה, בעיקר בתחילת אוגוסט 1951. [המידע על פי אתר "פוליטיקה עכשיו"].
בכבוד רב
סופר נידח
פורסם לראשונה בגיליון 182
12 באוקטובר 2006
* * *
עדינה בר-אל
המפתח להצלחה על פי "נער האופניים"
של אלי עמיר
לאחר צאתו לאור של "נער האופניים" מאת אלי עמיר (עם עובד, תשע"ט), נערכו ראיונות שונים עם הסופר וסקירות נכתבו על הספר. ראו שתי סקירות עם פן ביוגרפי-אישי של בן-ציון יהושע ("חדשות בן עזר" 1420) ושל משה גרנות ("חדשות בן עזר" 1430).
אין חולק על כישרונו של עמיר בתיאור אנשים, מקומות, רגשות ומחשבות, וכל זה על רקע חברתי-פוליטי. לפיכך לא אוסיף הפעם סקירה משלי, אבל רציתי לציין תשובה אחת מני רבות – כיצד הצליח הנער העולה החדש, ללא שום תנאים חיצוניים מקדמים, להשיג את מה שרצה?
התשובה טמונה באישיותו המיוחדת. הדמות הראשית נורי, (שהוא המספר עצמו, בעצם), ניחן בכוח רצון עז, בדבקות במטרה, בנכונות לעבוד קשה. בולטת אצלו תכונה חשובה, והיא: רצינות. אין אצלו "חפיף". זה מתבטא יפה בהתכוננות שלו לכל מישרה אליה התקבל, בהשקעת זמן ומחשבה עוד לפני תחילת העבודה, גם אם היא נחשבת כזוטרה בעיני אחרים.
להלן כמה דוגמאות לכך.
כאשר התקבל כנער שליח בבונדס, שתפקידו להעביר הודעות ומסמכים למשרדי הממשלה השונים, הוא, החדש בירושלים, ערך מראש עבודת מחקר:
"למחרת היום השכים קום כדרכו, התפלל שחרית [...] והלך למרכז העיר. שאל את אחד העוברים והשבים היכן יוכל להשיג את כתובותיהם של משרדי הממשלה, והאיש הפנה אותו לעירייה." הנער לא נרתע משאלתו של זקן חמור-סבר שישב במודיעין: "איך זה שירושלמי לא יודע איפה משרדי הממשלה." הלה "נתן לו דף והכתיב לו את שמות המשרדים עם כתובותיהם בזמן שסימן בשבילו על מפת העיר את יעדיו." עם המפה המסומנת הלך הנער מיד (!) לאתרם. הוא לא חיכה ליום העבודה הראשון. "נורי שינן היכן נמצא כל משרד ומשרד ונתן בהם סימנים: הדואר המרכזי ליד ג'נראלי, הבניין שעל ראשו פסל אריה; מסחר ותעשייה בבניין פאלאס של המופתי..." וגו'. (עמ' 136-137).
דוגמא שנייה היא ההכנות שלו לחלוקת עיתונים, הג'וב הנוסף שלקח על עצמו לשעת בוקר מוקדמת: "...יצא לסיור מדוקדק ברחביה, מרחוב קרן קיימת בצפון ועד רמב"ן בדרום, מן המלך ג'ורג' במזרח ועד דיסקין במערב. שכונה יפה ואצילית, מוקפת עצים וערוגות פרחים, שקטה ושלווה. למד את כתובות המנויים ושינן למי נועד הארץ ולמי דבר ועל המשמר והבוקר וזמנים וחירות וג'רוזלם פוסט והצופה. התווה לעצמו מסלול חלוקה ורשם את תחנותיו במחברת בית ספר." ולא רק זאת, אלא גם: "עם ערב נקש בעדינות בדלתות [...] שאל כל מנוי היכן להניח את העיתון בבוקר. אחד ביקש שישליך את העיתון למרפסת, אחר שיניח אותו על המרבד שבכניסה, שלישי ביקש שיתחב את העיתון לתיבת הדואר. החלוקה חייבה זריזות ועמידה בלוח הזמנים..." (עמ' 140).
וכשהתקבל להיות שליח על אופניים במשרד ראש הממשלה, "הלך במסדרון ועלה לקומה השנייה ומשם לשלישית והחל מכין את עצמו לשבוע הבא. שינן שמות של מחלקות ואת מקומן: הלשכה לסיוע טכני, היועץ המשפטי, מזכירות הממשלה, לשכת המנכ"ל וכשהגיע ללשכת ראש הממשלה עפעף בעיניו ועמד רגעים ארוכים מול השלט הקטן, וליבו הולם ופעימותיו מתפרעות. [...] ירד קומה למסדרון וקרא את תוויות הדלתות גם שם: חדר שכפול, קצין ביטחון, לשכת היועץ לענייני ערבים, גזברות, משק, מזנון." (עמ' 281).
למרות כל התנאים הקשים, למרות תחושת הקיפוח (המוצדקת מאוד), הוא לא מתייאש. הוא עושה, הוא פועל. ואין להתפלא שנער נחוש כל כך, משקיע ומתכנן כל פרט, ולא חושש מעבודה קשה – מצליח בסופו של דבר לבנות לעצמו קריירה מרשימה, כפי שידוע לנו מהביוגרפיה של הסופר.
עדינה בר-אל
אהוד: שערי בנפשך כיצד ישראל היתה נראית אילו מרבית עולי "עדות המזרח" היו נוהגים כמו אלי עמיר (וכמו שנהגו מרבית העולים מארצות אירופה) – ולא מתבכיינים, חלקם לפחות – דור אחר דור על קיפוח, ולא מאמינים בשקרים ובעלילות דם על היישוב העברי שקלט אותם, דוגמת "חטיפת ילדי תימן".
אופייני שעולי עיראק, שזכו לחינוך מערבי בין שתי מלחמות העולם, בהשפעה בריטית, הביאו לנו מקירבם סופרים וחוקרים דוגמת סמי מיכאל, שמעון בלס, ששון סומך, שלמה הלל, אליהו נאווי, ועוד רבים אחרים, ממיטב המקצועות החופשיים והאקדמאיים בישראל, שלא לדבר על חלקם הרב בבנקאות ובמסחר הישראליים.
בשעתו נוכחתי בערב הוקרה שערך מרדכי פורת באור יהודה, במרכז למורשת יהודי בבל, לצאת ספרה האוטוביוגראפי של נוזהת קצב "סנוניות השלום", שאותו ערכתי – וממש לא להאמין כיצד, כמו בארה"ב, כל אחד מהנוכחים, רובם לבושים היטב בחליפות מערביות, לא רק שלא התלונן אלא ממש התגאה בקשייו הראשונים בישראל וזאת בעיקר כדי לומר – וראו לאן הגעתי מאז!
* * *
משה לנדוי על אהרון ברק
[מתוך ראיון של השופט העליון משה לנדוי עם ארי שביט
ב"הארץ" 6/10/2000]
השופט לנדוי, מה דעתך על נשיא בית המשפט העליון, אהרן ברק?
"אהרן ברק הוא עילוי. אין ספק שאילו היה אדם דתי והיה ראש ישיבה, היה בין גדולי הרבנים. אולי היה ראש מועצת החכמים. הוא גם בעל כוח עבודה כביר. אהרן ברק הוא אדם שמסוגל להשתלט על כמויות עצומות של חומר אקדמי ומשפטי, והוא גם העמיד סדרה ארוכה של כרכים עבי כרס בכתיבה אקדמית. לנשיא בית המשפט העליון גם יש חוש התמצאות מפותח במערכות השלטון בישראל. הוא מצליח לשלוט לא רק במערכת בתי המשפט, אלא גם באקדמיה ובתקשורת המשפטית. הוא מטביע את חותמו האישי על הקהילה המשפטית כולה.
"ואולם, הנשיא ברק מוביל לדעתי את בית המשפט העליון ואת הרשות השופטת בדרך לא דרך. האיש היקר הזה הוא בשבילי חידה. השאלה מה מריץ את אהרן ברק היא שאלה שאין לי עליה תשובה."
מה מטריד אותך? מה בדרכו ובאישיותו המשפטית של נשיא בית המשפט איננו לרוחך?
"לאהרן ברק יש תכונות אישיות נפלאות. הוא באמת איש חמודות. אדם חביב מאוד המוכן לעזור לבני אדם ורגיש מאוד ביחסים אישיים. ואולם יש אצל אהרן ברק איזו תכונה שאיננה נראית לי. יש בו איזו עקשנות. וכאשר הוא רואה לנגד עיניו מטרה שבעיניו היא נכונה וראויה, הוא חייב להשיג אותה יהא אשר יהיה."
האם הבעיה היא שהמטרה מקדשת אצלו את האמצעים?
"אני חושב שהנשיא אהרן ברק לא השלים ולא משלים עם המקום הראוי שצריך להיות לבית המשפט בין רשויות המשטר שלנו."
האם היעד שלו הוא להשליט את המשפט על כל תחומי חיינו?
"לא להשליט את המשפט, אלא להשליט ערכים מוסריים מסוימים כפי שהם נראים לו. וזו כעין דיקטטורה שיפוטית שאינה נראית לי כלל."
האם ניכרת אצלו נטייה לרכז עוד ועוד כוח במערכת שבראשה הוא עומד?
"כן. כוח שלטוני. וזה בעיני לא נכון. זה מוליך למבוי סתום. כי בית המשפט נכנס לתוך מים עמוקים מדי. לתוך ביצה טובענית של דעות ואמונות פוליטיות. והדבר הזה מסוכן הן למדינה והן לבית המשפט. מסוכן למדינה כי הוא מחריף את השסעים החברתיים. ומסוכן לבית המשפט מפני שכך בית המשפט מאבד את היסוד העיקרי שעליו הוא חייב לבסס את מעמדו: האמון בניטרליות של המערכת המשפטית במחלוקות ציבוריות. כי כאשר בית המשפט מייצג דעה מסוימת, פרוגרסיווית ככל שתהיה, הוא מקומם חלק ניכר של הציבור שמתחיל לתקוף אותו בצורה גסה.
"אבל לצערי אני חייב לומר שבית המשפט תורם להיווצרות המצב הזה בכך שהוא נכנס לתחום שאינו תחומו. בכך שהוא לוקח על עצמו להכריע בעניינים של אמונות ודעות אשר המקום להכריע בהם הוא הכנסת."
האם בית המשפט איבד את הענווה שלו?
"בוודאי. הוא מגלה התנשאות ויומרנות. אפלטון בספר המדינה שלו הציע להעניק את השלטון במדינה לשכבה של חכמים שקיבלו חינוך מיוחד לצורך זה. לעתים נדמה לי שרוב השופטים בבית המשפט העליון מעמידים את עצמם בערך במצב כזה של שלטון החכמים. אבל בעיני המגמה הזאת איננה נכונה. קודם כל מפני שהשופטים מקבלים על עצמם תפקיד שהם לא מסוגלים למלא. שהם לא הוכשרו למלא אותו. כי הם הוכשרו לשפוט, לא לשלוט. אבל מעבר לכך יש פה כרסום ברעיון של הפרלמנט כריבון. יש פה הצבה של בית המשפט מעל הפרלמנט.
"לכן הייתי רוצה לראות יותר איפוק. בפרקי אבות נאמר 'הווי מתונים בדין'. וזה הדבר אשר לו בית המשפט זקוק. מתינות, מתינות. התקדמות זהירה. גתה אמר זאת יפה: 'המייסטר,' הוא אמר, 'המייסטר רב-האמן מוכיח את עצמו במגבלות שהוא מטיל על עצמו.'"
האם אתה חרד לעתיד מערכת המשפט? האם אתה חושש שדווקא האקטיוויזם השיפוטי והמאמץ הבלתי פוסק להציב את בית המשפט מעל לכל רשות אחרת עלולים בסופו של דבר לסכן את בית המשפט עצמו?
"כן. אני שייך לדורות הראשונים שהקימו את מערכת השיפוט בישראל. אם תרצה, אני שייך לדור הדינוזאורים. והמערכת הזאת יקרה לי. אני מאמין בה ואני אוהב אותה. אבל גם כאן הגיעו דברים עד משבר. והיום אני באמת חרד לעתיד הנכון של מערכת המשפט. כי היא מובלת בדרך שחייבת להביא במוקדם או במאוחר לירידת המעמד הציבורי של בית המשפט. וכבר היום יש מגזרים שלמים בציבור שממש שונאים את בית המשפט העליון. והתהליך הזה חותר תחת היסודות. תחת אושיותיה של הרשות השופטת.
"לפני זמן מה הזהרתי את אהרן ברק מפני המתרחש. הלכתי אליו ואמרתי לו שהוא חי בתוך הבניין היפה הזה של בית המשפט כמו בתוך אקווריום. אבל שלא הוא ולא השופטים האחרים ההולכים יחד איתו רגישים למה שנעשה מחוץ לאקווריום. אמרתי לו שהם אינם קשובים דיים לדברים שהציבור חש ולדברים שגם עורכי דין רבים חשים. ואלה דברים קשים מאוד."
מה הם הדברים האלה? מה לב הבעייה?
"בעצם יש שתי בעיות שונות הנובעות מאותה גישה אקטיוויסטית שבית המשפט אימץ לעצמו. בעייה אחת היא זו שתיארתי לך: לבית המשפט ולאותם שופטים ההולכים עם אהרן ברק יש גישה מסוימת לשאלות המעסיקות את הציבור. לנשיא ברק יש תפישה משלו בנוגע למה שהוא מכנה ערכי העומק של החברה הישראלית. אבל התפישה הזאת של ערכי העומק של החברה הישראלית היא בעצם מה שאהרן ברק מאמין בו ברגע מסוים. ובעוד שנה זה בכלל יכול להשתנות. ומה שחמור לא פחות הוא, שערכי העומק שבהם מדובר הם בעצם ערכי העומק של מגזר מסוים בציבוריות שלנו. ולכן כאשר בית המשפט מדבר בשמם ופוסק בשמם הוא חורג מהניטרליות שלו ומעורר התנגדות.
"הבעייה האחרת, הנובעת מאותה גישה אקטיוויסטית, היא שאצל עורכי דין ואצל אזרחים רבים נוצרת תחושה שבית המשפט עסוק בעניינים שברומו של עולם ואיננו פנוי דיו לעניינים של יום יום, ענייניו של האזרח מן השורה. התחושה היא שהשופטים מעדיפים לכתוב דיסרטציות ולקבוע ערכים ולעסוק בפילוסופיה כללית ושהם פחות מתעניינים בעבודה האפורה של השיפוט הרגיל ויישוב הסכסוכים. אם תתקבל הרפורמה של ועדת אור, המצב הזה עוד יחמיר. כיוון שמסופקני אם המטרה העיקרית של רפורמה זו היא להפוך את בית משפט השלום לבית משפט כללי. דומני שהרפורמה באה להצר את הגישה אל בית המשפט העליון כדי שיוכל להידמות לבית המשפט העליון היושב בוואשינגטון.
* * *
נעמן כהן
עתידות בזוקה
בשעה שאני כותב את הדברים אין ברשותי מסטיק בזוקה, אז אין לי יכולת לדעת את העתיד. האם איווט אביגדור לובוביץ' ליברמן, יצטרף לממשלה או תהיינה בחירות חדשות?
בעתיד ודאי תתבררנה הסיבות (העלומות היום) למעשיו. זה יהיה ללא ספק מעניין.
ההפגנה למען הדמוקרטיה:
הגזען
בהפגנה הגדולה שאירגנה האופוזיציה "למען הדמוקרטיה" הוזמן לראשונה בהפגנות מסוג זה אנטי ציוני מוצהר.
יו"ר חד"ש ח"כ איימן עודה אמר בהפגנה: "אני נמצא כאן היום כי אני מאמין בשותפות יהודית ערבית. היא הדרך היחידה לתקווה ושינוי בארץ ובמדינה. אני נמצא כאן היום כי אני מבין היטב את המשוואה שאנחנו האזרחים הערבים לבד לא יכולים אבל בלעדינו זה בלתי אפשרי. זוהי המשוואה. --- נאמר לי שעצם העובדה שאני עומד כאן זה הישג אבל אני לא מסתפק בזה אני רוצה להיות חלק לגיטימי מהשינוי במדינה."
עודה לא אמר בנאומו מילה למען הדמוקרטיה.
איימן עודה, הגזען האחמדי, יודע היטב שרק הדמוקרטיה הישראלית היא הערובה לקיומו. בכל השטחים הכבושים ע"י הערבים 13 מיליון קמ"ר, 24 דיקטטורות פשיסטיות ערביות, קיומם של האחמדים אינו ליגאלי והם אינם רשאים להקים מסגדים. רק תחת "הכיבוש היהודי" קיומם ליגאלי. למרות זאת עודה אינו מכיר בקיומו של העם היהודי, בזכותו להתקיים ובזכותו למדינה יהודית, והוא נלחם למען כיבוש ערבי-מוסלמי של הפשיזם האיסלמו-נאצי שיביא לחיסולה של מדינת היהודים.
ודוק: הגזען האנטישמי, עודה, אינו רק מכחיש העם היהודי ותומך בחיסול מדינת היהודים ובטרור הערבי-מוסלמי – אלא גם כקומוניסט הוא אינו בעד הדמוקרטיה.
המגוחך
שר הביטחון לשעבר, משה סמולינסקי יעלון, דירג את עוצמת המאבק נגד הדמוקרטיה הישראלית: 'יש לנו ויכוח עם איימן עודה על [ישראל] היהודית,' אמר בראיון, 'ויש לנו ויכוח עם נתניהו עוד יותר חריף על [ישראל] הדמוקרטית.' לדבריו, 'על מה התאחדנו, שלושה רמטכ"לים, שר אוצר ואני גם שר ביטחון לשעבר? על העובדה שנתניהו מחריב את הדמוקרטיה, לא כי הוא מאמין בזה, אלא כדי למלט את עצמו מאימת הדין.'"["הארץ", 26.5.]
הבנתם? סמולינסקי-יעלון מרגיש קרוב יותר לדמוקרטיה של איימן עודה מהדמוקרטיה של נתניהו...
לזכותו של סמולינסקי-יעלון יש לומר שהוא בכל זאת התנגד לשיתופו של הגזען האחמדי האנטי-ציוני בהפגנה, ואמר שהשתתפותו מנעה מליכודניקים לבוא להפגנה. (לפחות חסידו, אורי הייטנר, באמת סב על עקבותיו ולא הגיע להפגנה).
בגין דבריו, יעקב [מיכאל?] בריזון מעיתון "הארץ" מכנה אותו "חפרפרת לתפארת".
https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.7300803
אם טובת המדינה עומדת לנגד עיניו על משה סמולינסקי-יעלון, עליו להכריז כי בתמורה לאי חזרה לחוק החסינות הקודם, תלם תצטרף לממשלה. כך יימנעו הבחירות החוזרות המיותרות ותקום ממשלה יציבה.
הידד לליכוד מגן הדמוקרטיה
בתקופה האחרונה אין יום בו אין מתנבאים לסופה של הדמוקרטיה הישראלית ולהפיכת ישראל למדינה פשיסטית נאצית. והנימוק, הוא הכוונה לחזור לחוק החסינות הקודם.
חוק החסינות הקודם נחקק ב-1951 ע"י ממשלה של מפא"י, מפ"ם, המפד"ל, הציונים הכלליים, והפרוגרסיבים.
היות שהחוק הזה מוגדר היום כסכנה לדמוקרטיה ברור שמפלגות השמאל שתמכו בו אז היו סכנה לדמוקרטיה, ואילו הליכוד ששינה אותו צריך להיקרא מגן הדמוקרטיה.
ודוק: אסור היום, לאור הניסיון, לחזור לחוק הקודם, אבל ישראל גם תחת שלטון השמאל דאז היתה דמוקרטיה. (מה שקרוי היום "שמאל" אין כל קשר למושג העבר)
האמת
סוף סוף יצא המרצע מהשק. כתב "הארץ", יעקב הלפרין-ניב חשף סוף סוף את האמת (שאני כותב עליה זה זמן רב). בעיית השחיתות איננה מעניינת כלל את האקטיביסטים הפרו-איסלמים. הדבר היחידי המעניין אותם הוא כיבוש ערבי-מוסלמי של הפשיזם האיסלמו-נאצי במסווה של "שלום".
יעקב הלפרין-ניב כותב כך: "הבה נודה בפני עצמנו, ששחיתותו של השליט איננה כלל ועיקר מרכיב בהחלטתנו אם לבחור או לתמוך או לא לתמוך בו. אם השליט המושחת עושה כדעתנו וכרצוננו הפוליטי, לא מעניין לנו את קצת התחת שהוא קצת מושחת. נו, אז מה? אבל אם הוא עושה ההיפך מדעתנו הפוליטית, אז נילחם בשחיתות שלו עד חורמה. כי אנחנו צדיקים וטהורים."
במאמר מציע יעקב הלפרין-ניב שתמורת הסכם שלום עם הפלסטינים ל-30 שנה, יש להסכים ל"שחיתות" של נתניהו.
קובי ניב, שלום תמורת שחיתות הולך? ("הארץ" 28.5.19)
https://www.haaretz.co.il/blogs/kobiniv/BLOG-1.7299245
(ב"הארץ" כנראה נבהלו מן האמת, ולא הדפיסו את המאמר בעיתון הכתוב)
למרבה הצער הפרדוקס הוא ששלום עם אבא של מאזן אינו אפשרי ללא חיילי צה"ל כי בלעדיהם הוא ייפול תוך יום ע"י החמאס. ובגלל זה הוא גם מעולם לא יחתום על שלום. ומה נשאר? לא שלום, רק שחיתות.
אימוץ תורתו של משה פייגלין
למרות כישלונו של משה פייגלין בבחירות האחרונות יש המאמצים את מורשתו הפוליטית.
יורם ליבוביץ-יובל, (נכדו של ישעיהו ליבוביץ), וגברת צביה גרינפלד, מאמצים את תורתו של משה פייגלין ב"זו ארצנו", וקוראים למרי בלתי אלים. קרי, להשתטח עם דגל הלאום על הכבישים (טוב שלא עם דגל אש"פ).
https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.7285923
מעניין האם בית המשפט יתיר להם ללכת בדרכי פייגלין מה שלא התיר לו?
אמור לי מי החבר שלך ואומר לך מי אתה
עו"ד טארק ברגות, הואשם בביצוע פיגוע ירי יחד עם איש הרשות, (המאהב של המשומדת טלי פחימה), זכריא זביידי.
פעילות ארגון 'מחסום וואטש' תומכות בו ומכנות אותו: "חבר שלנו," "היה פה ולב לילדים פלסטיניים שהוטלו לבתי הסוהר הישראלים," "נחטף על ידי כוחות האופל למרתפיו," "התרשמנו מהגנתו הנחרצת והחמלה הרבה כלפי העצורים," והן מתעתדות "לא לתת לכוחות האופל מנוחה, בניסיון להביא לשחרורו."
פעילות ארגון 'מחסום וואטש' תומכות טרור, במסווה של זכויות אדם.
נשות ווטש ברגותי חבר שלנו:
http://rotter.net/forum/scoops1/553935.shtml
"אי הדיוקים" של אביחי מנדלבליט:
ז'בוטינסקי ובגין אינם מופת לכיבוד החוק
בוויכוח המתנהל כעת על מהות המהפכה המשפטית של אהרן ברק – "האקטיביזם השיפוטי" שבכוחו לבטל את חוקי הרשות המחוקקת מול אלו התובעים להגביל את כוחו של בית המשפט שיהיה פרשן בלבד, כשלמאבק משתרבב ויכוח פוליטי אישי בין מתנגדי נתניהו לתומכיו, נמצא היועץ המשפטי במצב עדין. הוא מותקף ע"י שני הצדדים.
במאמר לזכר אביו (הרביזיוניסט) של מנדלבליט, ברוך (מיקי) ז"ל, מתוך הספר "מנהיגים מדברים ז'בוטינסקי" – יוזמה של "הנהגת בית"ר העולמית", בהוצאת "ידיעות אחרונות", שייצא בקרוב, הוא מנסה להגן על עצמאות בית המשפט בהסתמכו על שני מאורות לדבריו שהשפיעו על השקפת עולמו.
"עצמאות הרשות השופטת," כותב מנדלבליט, "הם ערובה לכך שישראל תהיה דמוקרטיה. כך למדתי בבית אבי, וכך אני ממשיך לפעול כיום כיועץ המשפטי לממשלה.
"כאשר שואלים אותי 'מיהו בעיניך מנהיג?' – השם הראשון שעובר בראשי הוא זאב ז'בוטינסקי, על תפיסתו העקרונית בדבר עליונות החוק והמשפט ומעמדם היסודי של זכויות האדם.
"השם השני הוא בגין שטען שחרות ניתן להשיג "רק בדרך של עליונות המשפט, כלומר קביעת החרויות האזרחיות כ'חוק יסוד' או 'חוק עליון' ומתן סמכות לחבר שופטים לבטל את תוקפו של חוק, הנוגד את חוק היסוד, הסותר את החירויות האזרחיות."
(ד"ר אביחי מנדלבליט, כשז'בוטינסקי ובגין הגנו על שלטון החוק, ידיעות, 24.5.19)
http://rotter.net/forum/scoops1/553521.shtml
האם מדמויות המופת שהביא מנדלבליט, ניתן באמת ללמוד על עליונות החוק?
ולדימיר זאב יבגננביץ' ז'בוטנסקי, נפטר לפני קום המדינה, אבל פעולתו בתנועה הציונית וביישוב היתה רחוקה מאוד מעקרון ההכרה בעליונות החוק. כאשר הרוב בתנועה הציונית וביישוב (המדינה שבדרך) לא קיבל את דעותיו, הוא החליט לא לקבל את עקרון החוק ופרש מה"הסתדרות הציונית", והקים לעצמו הסתדרות ציונית פרטית משלו "הצ"ח – הסתדרות ציונית חדשה."
כשפרש אברהם זילבר-תהומי ועימו מפקדים מארגון "ההגנה", והקימו ארגון מחתרת צבאי "ההגנה ב'", הגיע זילבר-תהומי להסכם עם ז'בוטינסקי, שלפיו יהיה הארגון הצבאי הפורש כפוף לז'בוטינסקי. בהמשך היה ז'בוטינסקי למפקד העליון של צבאו הפרטי שקיבל את השם אצ"ל. צבא שלא היה כפוף למוסדות הישוב הדמוקרטיים, והוא בלבד מינה את מפקדי הארגון וחברי המפקדה. (לימים הקימו הפורשים ממנו צבא פרטי נוסף – הלח"י)
מייצ'סלב בגון – מנחם בגין, הדוגמא השנייה של מנדלבליט לכיבוד החוק והמשפט גם הוא אינו דמות מופת.
לא זו בלבד שבתקופת היישוב, בעומדו בראש ארגון צבאי פרטי, הוא לא קיבל את המרות הדמוקרטית של רוב היישוב ומוסדותיו, (לפני הקמת המדינה) – לאחר קום המדינה הוא לא קיבל את מרות המדינה החוק והמשפט של המדינה, ויצא לפוטש מזוין נגד צה"ל, כאשר פקד על אנשיו לערוק מצה"ל בעיצומה של מלחמת השחרור, ולחבור אליו במלחמתו נגד צה"ל.
דפוס פעולה דומה הראה מייצ'סלב בגון – מנחם בגין, ב- 7.1.52 כאשר עמד בראש הפגנה סוערת בנושא השילומים מגרמניה, והוביל את ההמון הזועם להשתלט בכוח על הכנסת:
https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3306796,00.html
בנוסף, מייצ'סלב בגון – מנחם בגין, תקף את פסק הדין במשפט מחתרת צריפין וכתב בעיתון "חרות" ב-1953, כי "בגזר הדין... ניכרת הנקמנות ומהנמקתו בוקעת הצביעות והחוצפה."
בניגוד לדימוי שיצר לו, מייצ'סלב בגון – מנחם בגין מעולם לא אמר את המשפט: "יש שופטים בירושלים." מקור הטעות הוא אצל שר המשפטים לשעבר, חיים צדוק, אשר כתב מאמר ב-1979, "יש שופטים בירושלים", ובו ציטט מנאומו של בגין על הסכם השלום עם מצרים, שבסיומו הכניס מילה מוטעית לחלוטין: "יהיה אשר יהיה האומר, כך אשיב לו: יש שופטים בירושלים," בעוד שבנאום המקורי בגין אמר "בישראל."
(האם בגין באמת אמר "יש שופטים בירושלים"? שלמה נקדימון, "הארץ", 15/1/2015)
https://www.haaretz.co.il/magazine/the-edge/.premium-1.2539443
כך או כך, בגין אינו דמות מופת לקיום החוק והמשפט.
בג"צטוקרטיה
בהקשר לוויכוח על כוחו של בית המשפט העליון לפי המהפכה החוקתית של אהרון ברק, אני ממליץ לקרא את מאמרו של שלמה אבינרי, "בג"צוקרטיה", 7.7.04
https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-2943523,00.html
גדעון לואי (לוי) מאמץ את תורת הגזע
לאחר שהגרמנים קיבלו את החוק לפיו תנועת החרם הערבי נגד ישראל היא אנטישמית. הכריז גדעון לואי (לוי) כי הוא מתגאה באנטישמיותו, ועל גרמניה להתבייש בחוסר האנטישמיות שלה. (גדעון לוי, בושי לך גרמניה, "הארץ", 19.5.19)
https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.7253810
מכאן שזה אך טבעי שלורד האו האו הישראלי, גדעון לואי (לוי), האקטיביסט הפרו-איסלמי התומך בכיבוש ערבי-מוסלמי של הפשיזם האיסלמו-נאצי, יאמץ את תורת הגזע כדי לתמוך בנישול היהודים מארצם.
גדעון לואי לוי החליט לעשות בדיקת דנא לבדיקת מוצאו וגילה שהוא יהודי אשכנזי אך מוצאו מהאדם הקדמון באפריקה, ואבותיו מעולם לא היו בארץ ישראל, לכן כמובן הארץ שייכת לערבים ולא ליהודים.
"גדעון לוי, מתברר שאני 100% יהודי־אשכנזי, שאבותיי מעולם לא דרכו בארץ ישראל ושאין לי נטייה לפחד גבהים. הנה מה שגיליתי בעקבות יריקה אחת," (מוסף הארץ 24.5.19).
https://www.haaretz.co.il/magazine/.premium-MAGAZINE-1.7271766
קרדאוי – אללה הפך את היהודים לקופים
לא רק גדעון לואי (לוי) מאמץ תורת גזע גזענית. מורו ורבו השיח' יוסף אל-קרדאוי, הנחשב למקור סמכות ולמנהיג רוחני של ארגון האחים המוסלמים, וזוכה לתמיכת המשטר הקטרי. מציג את משנתו הגזענית. בניגוד לדרווין שטען שמוצאו של האדם מן הקוף טען מוחמד שמוצאם של הקופים הוא מהיהודים והנוצרים. והנה בשיעורו לרגל חודש הרמאדן ב-14.5.19, טען קרדאוי, כי היהודים התנגדו בעקשנות לנביא מוחמד ולכן ראויים לזעמו של אללה שהפכם, ככתוב בקוראן, לקופים וחזירים; וכי הנוצרים לא הבחינו בין האמת שהיא האסלאם לשקר ולכן הם "תועים".
לכן חמש פעמים ביום מחרפים המוסלמים את היהודים בתפילתם כ"זעומים" ע"י אללה, אלוהיהם, ואת הנוצרים כ"תועים".
(קרדאוי – אללה הפך את היהודים לקופים).
ב.ד.ס.מ ביפו
שנים רבות פעל ביפו מועדון הדאנג'ין המוקדש לחובבי הב.ד.ס.מ.
לא עוד.
אבל ביפו נערכה לאחרונה הופעה של להקת רוק המוקדשת ל-ב.ד.ס.מ. מדובר כמובן בלהקת הטארי האיסלנדית שהופיעה באירוויזיון.
הלהקה המגדירה עצמה כלהקת ב.ד.ס.מ תומכת גם בתנועת החרם הערבי נגד ישראל ב.ד.ס.מ (מ' – מזוכיסטים יהודים התומכים בה).
בזמן היותה בארץ הגיעה הלהקה ליפו וקיימה הופעה עם דגלי אש"פ בפני ערפלישתֵי ישראל והתומכים בהם, וקיבלה תשואות רבות:
האיסלנדים מתקבלים בתשואות ביפו:
http://rotter.net/forum/scoops1/553066.shtml
אני סקרן לדעת אם תומך החרם הכותב כאן (שאני מנוע לנקוב בשמו בגלל איומיו בתביעה נגד אהוד בן עזר, העורך) גם השתתף בקבלת הפנים, ונהנה מההופעה האמנותית?
בכל זאת יש לציין שהשיר של להקת הבדס"מ האיסלנדית היה קצת צמחוני לעומת השיר של הזמרת הכוויתית ד"ר מוניה אל-חוב: ביום הדין כולנו נהרוג יהודים, יהיה להם שער כניסה מיוחד לגיהינום:
נעמן כהן
התנחלות תל אביב, מרכז הגדה המערבית.
(רבת עמון ודגניה הן בגדה המזרחית).
* * *
המחנה בעד ביבי גדול פי 1.6מהמחנה נגד ביבי
כבר מיספר ימים מתנהל ויכוח ברשתות החברתיות מהי באמת התמיכה בבנימין נתניהו בקרב היהודים במדינת ישראל!
טרחתי ובדקתי באתר של ״רשות הבחירות המרכזית״ והנה התוצאות.
חילקתי את הבוחרים לשני מחנות: מחנה האנטי ביבי והמחנה שרוצה שבנימין נתניהו יהיה ראש הממשלה.
כאמור הוויכוח ברשתות הוא על היהודים במדינת ישראל (לגבי כלל מדינת ישראל אין צורך בוויכוח התוצאות ידועות 65 מול 55) . הערבים, שאם אנסח זאת בעדינות, אינם רוצים במדינה יהודית כלל, ולכן הם נגד ראש הממשלה. האמת המרה היא שהם יותר מכולם צריכים לתמוך במדינה יהודית. מבט קל על מה שקורה לאחיהם בעזה, סוריה, לבנון, עיראק, תימן ואפילו ירדן ומצרים – היה אמור לשכנע אותם לתמוך במדינה יהודית ובראש ממשלה שיכול לקדם ולהעלות מדינה כזו, כלומר בנימין נתניהו. אבל ממש כמו אחיהם בעזה, שלמרות שמצבה הכלכלי, הרפואי וחופש הפרט בזמן ״אקיבוש״ הישראלי הגיע לרמה שמעולם לא היתה שם וכנראה גם לעולם לא תהיה – בחרו בטרור, במלחמה, בעוני ובמסכנות.
את המפלגה של אורלי לוי לא ספרתי בשום מחנה. אורלי היתה מצטרפת לכל מחנה, הכול בהתאם לתשלום אותו היתה מקבלת.
במחנה האנטי ביבי כללתי את מפלגת כחול לבן, העבודה ומרץ. אמנם מרץ של היום, כבר מזמן לא בדיוק מפלגה יהודית. ללא הקול הערבי מרץ לא היתה עוברת את אחוז החסימה והמצע שלה יותר נגד מדינה יהודית מאשר המפלגות הערביות. למרות הכול כללתי אותה וספרתי אותהיחד עם הקולות היהודים.
במחנה של בנימין נתניהו כללתי את כל המפלגות הימניות ואלה שאמרו שימליצו על נתניהו כראש ממשלה. ספרתי את כל הקולות, גם את אלו שלא עברו את אחוז החסימה, למעט הרשימות הקטנות מאוד שלא היה לי מושג במי הן תומכות, אבל בגלל שהן כל כך קטנות זה לא היה משנה את התוצאות כלל!
ואלה התוצאות:
מיספר הבוחרים במחנה בעד נתניהו 2,395,551 שהם 62% מכלל הבוחרים היהודיים שניגשו להצבעה.
מיספר הבוחרים במחנה האנטי ביבי 1,473,224 שהם 38% מכלל הבוחרים היהודיים שניגשו להצבעה.
במילים אחרות מחנה בעד ביבי הוא גדול פי 1.6 מהנגד ביבי
צריך לזכור שמחנה האנטי ביבי כלל את התקשורת, הפרקליטות ובג״צ ברמיזות. מקורות הכסף שתמכו במחנה זה היו עצומים, הקרן לישראל חדשה שעד היום אף לא יודע מהם מקורת כספי הדם שלה, כספים משונאי ישראל כמו סורוס, שונאי ישראל באירופה וארה"ב כמו ג׳י סטריט ומי יודע מי עוד. כספי סורס והדומים לו לא הגיעו ישירות למפלגות אבל הגיעו לזירה דרך עשרות הארגונים נוסח בצלם, שוברים שתיקה וכדומה.
תעשיית הפייק ניוז בניצוחה של התקשרות עבדה שעות נוספות וכל בוקר שמענו הודעות דרמטיות על ועדות חקירה חובקות עולם נגד בנימין נתניהו. הפלת נתניהו קידשה כל אמצעי. לא היו שום עכבות ביטחוניות, אנושיות או מוסריות. אם פירושה של עלילה פגיעה ביחסים עם גרמניה, רוסיה או מצרים – הכל כשר. כשחבר כנסת מהימין אמר את המילה ״אוטיסט״ מיד הפכה התקשורת את נתניהו למי שהוא נגד האוטיסטים.
במקביל גיוס כללי להשתקת הפרשיות שעלו מהופעת איש חדש בזירה, גנץ. וכך כל פרשייה כמו פרשיית 50 מיליון (אלשייך-גנץ) הושתקה שעות לאחר הודעתו של מבקר המדינה. הנשים שסיפרו על התנהגות לא הולמת של גנץ הושתקו והמתלוננות תוארו בתקשורת בצבעים שיפחידו כל מתלוננת פוטנציאלית אחרת, וכך גם היה על פרשיות לפיד ואשכנזי.
אי רצונו של גנץ לחשוף את מה שמצאו האיראנים בטלפון שלו, מעבר להצהרה הכללית שזה לא נושא בטחוני ואשתו כבר סלחה לו – הוסבר מיד כזכותו לשמור על פרטיות (הזכות לשמור על פרטיות לא הוענקה אפילו לכלבה קיא של נתניהו).
אף אחד לא טרח לשאול עבור מה קיבל אהוד ברק 2.3 מיליון דולר או לבדוק מדוע טען אולמרט שברק קיבל מיליונים מעסקאות נשק. ברק נגד נתניהו אז הוא כשר למהדרין.
ולמרות הכול עם ישראל התגלה בהדרו. לא קנה, לא האמין ו כאמור 62% מהיהודים במדינת ישראל הביעו שוב אמון בראש הממשלה!
* * *
אהוד בן עזר
ספרי דורות קודמים
פרסום חוזר בסדר אלפא-ביתי של המדור השבועי
שהתפרסם במשך שנים רבות במוסף "ספרות ותרבות" של עיתון "הארץ"
עם תמונות הסופרים
"עלילות א. גורדון פים"
לאדגאר אלן פו
עברית: 1951
פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 28.4.1972
לפני 47 שנים
"אפילו אדם מיושב ושפוי ביותר יש רגעים, שהוא רואה את חייהם של בני-תמותה כחיי גיהינום ממש," כתב אדגאר אלן פו ב"הערות-שוליים" שלו, סמוך למותו.
עלילת ההרפתקאות של ארתור גורדון פים ודאי שאינה ממיטב יצירותיו של פו, ואינה משתווה לסיפוריו הקצרים הידועים, כגון "הבור והמטוטלת", "חיפושית-הזהב", "מעשי הרצח ברחוב מורג'" ו"המסתורין של מארי רוג'ט". ואולם גם בעלילה זו, שאולי נבדתה ונכתבה לשם הפרנסה, יש לעיתים מניצוצות כישרונו הגאוני.
מתכונת הסיפור עשויה בנוסח סיפורי-הרפתקאות של אותה תקופה: משהו מסיפורי-האימים הגרמניים. השפעה של הרומאן האנגלי הגותי, רוחות-רפאים, אלימות ומסתורין, ושל סיפורי א.ת.א הופמאן, אשר ניכרת גם בכתבי בני דורו של פו, וושינגטון ארווינג ונתניאל הותורן. ובעיקר – מסורת סיפורי יורדי-הים וקורותיהם מסמרות השיער. ספינות-המפרשים, כמו חיי המלכים, היו אוצר בלתי-נדלה להעסיק בו את דימיונם של הקוראים. ודומה שבהיעדר האמצעים החזותיים של ימינו, גם האמינו יותר למילה הכתובה, ומי שחיפש לו פורקן בקריאה, נישא בנאמנות על כנפי הדימיון, ולא הטיל ספק במילה הכתובה. שלא כקורא בן-ימינו, אשר כאילו משווה תמיד את ה"אפקט" של הקריאה בסיפור לזה של צפייה בקולנוע או בטלוויזיה.
הקורא של אז, שלא היה מפונק כקורא בן-ימינו, היה ודאי מציאה כשרה ופרנסה נאה לסופרים. אמנם גם כיום לא חסרים סיפורי הרפתקאות, ממדע דימיוני ועד ריגול ומלחמה, ואולם הם מכוונים כאילו לשכבה מסויימת מאוד בקהל הקוראים, ולרוב גם נכתבים לא בידי סופרים אשר להם עולם רוחני עצמאי, אלא בידי בעלי-מקצוע טובים יותר או טובים פחות.
ארתור גורדון פים הוא בחור צמא להרפתקאות, הבורח עם חבר בן-גילו מבית-הספר ויורד בהיחבא בספינה המפליגה באוקיינוס. אין הוא מספיק לצאת ממחבואו שבבטן הספינה, וכבר היא נופלת בידי כנופייה מתמרדת מבין מלחיה. הספינה נטרפת בסופה, ולכל מי שקרא את הספר בנעוריו זכורה בוודאי אותה סצינה מבעיתה – כיצד ארבעת הניצולים על סיפון הספינה השקועה חצייה במים, רעבים וצמאים עד לאובדן חושים, מטילים ביניהם גורל, והשלושה שזכו בגורל קמים על הרביעי, דוקרים והורגים אותו, ומחיים את נפשם בבשרו ובדמו.
את פים הצעיר מצילה ספינה אחרת, שמגמת-פניה אל איי הקוטב הדרומי. ושוב אנו מיטלטלים עימו ועם פיטרס חברו במסות קשות. שבט פראים באחד האיים מפיל בפח את אנשי האונייה, אף מעלה את האונייה באש, ורק פים ופיטרס נישארים בנס על ראש גבעה של חוור פריך, שמדרונותיה תלולים מכל עבריה. בתיאור אימת הירידה מן הגבעה על פי תהום, מזכירה כתיבתו של פו את הרגשת האימה שמעורר סיפורו "הבור והמטוטלת":
"שווא ניסיתי להדיח את המחשבות האלו, ולא להשעות עיניי מעל חלקת הצוק אשר לפניי. יותר שהתאמצתי לא לחשוב, יותר לבשו רעיוניי חיוּת ועוז, יותר נוראה בהירותם. לסוף הגיע אותו משבר של דימוי, שכה מחריד הוא במקרים כמו אלה, רגע המשבר שבו אנו מתחילים לחזות מראש את אשר נרגיש בנופלנו – לשוות בנפשנו את חולשת-הדעת, והסחרחורת והנפתולים האחרונים, וספק-העילפון, ומר-הקץ שבנפילה הדחופה והרדופה. ועתה מצאתי והנה הדמיונים האלה בוראים להם ממשויות משלהם, וכל הביעותים המדומים עטים עליי בהמונם בפועל ממש. הרגשתי כי ברכיי נוקשות עזה זו אל זו, ואילו אצבעותיי מרפות אחיזתן אט-אט אך בטח. אוזניי צללו, ואומר 'הינה היכה פעמון המוות!' ועתה עברתני תשוקה ניצחת להביט מטה. לא יכולתי, לא אביתי, לתת עיני בצוק לבדו. וברגש פרא, בל-יוגדר, ספק בעתה ספק עקה נפוגה, העמקתי הבט אל תוך שפל-התהום. רגע אחד נאחזו אצבעותיי אחיזת עווית, ובתוך כך סר מרוחי אף צל-צילה של מחשבה להינצל – משנהו נחרדה נפשי כולה כסוף ליפול. תשוקה, ערגה, תאווה שבשום פנים ואופן אין למשול בהן. בת-אחת הרפיתי מן היתד, נטיתי מן המורד, והרף-עין הייתי נחבט אל מחשופו. אפס עתה הסתחרר מוחי, קול רפאים צרח-צווח באוזניי. דמות אפלולית, שדית, רפרופית ניצבה ממש תחתיי. ומתאנח צנחתי בלב נשבר, ואצלול אל בין זרועותיה. התעלפתי, ופיטרס תפסני בנופלי." (עמ' 181-182).
הערגה ליפול אינה רק צידו הכמוס של פחד-הגבהים, המוכר פחות או יותר לכל אדם, אלא בתיאורו של פו יש כאן ביטוי ברור ועמוק ליצר המוות, הקרוי במיתולוגיה הפרוידית תאנאטוס, המתבטא בתוקפנות העלולה להפוך את כיוונה כלפי האדם עצמו ולהיגלות בנטייה להרס-עצמי, לשאיפה לביטול הקיום, לאינרטיות ולנירוואנה.
תרגומו של הספר אינו משובח ביותר, ומאחר שעברו למעלה מעשרים שנה מאז הופיע הספר בעברית, ראוי היה להוציא מהדורה חדשה ומתוקנת של התרגום העברי.
* א.א. פו: "עלילות א. גורדון פים". תרגם: אהרון אמיר. הוצאת מחברות לספרות תל-אביב, התשי"א [1951]. 194 עמ'.
* * *
אהוד בן עזר
בעקבות יהודי המידבר
הוצאת שוקן ירושלים ותל-אביב, 1983, 191 עמודים
[במקור: עם ציוריו של דני קרמן]
הספר מוקדש לזכרם של יהודה בורלא, רחל ינאית-בן-צבי, יחזקאל חנקין, אברהם משה הכהן חן תמים, חיים מיכל מיכלין, דאוד אבו-יוסף, יהודה ראב, יעקב רבינוביץ וכעב אבן-אסד – שקורות חייהם וכתביהם איפשרו את כתיבתו.
פרק שני
יורד על קרן-שמש בהליקופטר אל הקלמר ויוצא ממנו רכוב על גבי גמל, מי זה? קפיטן יוֹקי.
לא רק בלילות היה רני חולם הרבה, גם בימים. בבית-הספר. הוא לא היה תלמיד גרוע אבל היתה לו בעייה קטנה – החלון הפתוח נראה לו תמיד מעניין יותר מן הלוח. הינה ירדה לה באלכסון קרן-שמש אחת מבין העלים וציירה על קלמרו של רני, שהיה מונח פתוח על שולחנו, כתם-אור עגלגל. פתיתים דקים של אבק, מוארים בלובן עז, ריחפו בתנועה מתמדת לאורך קו הזוהר השקוף שהסתנן פנימה ונראה מחובר אל השמיים.
בְּזְזְזְ...
זבוב קטן, מזמזם, נכנס מבחוץ, מבעד לחלון הפתוח, גולש לו אלכסונית ובנחת בתוך קרן-השמש הזהבהבה, כאילו הוא יורד במדרגות-נעות מן השמיים. ולהפתעתו של רני – אף אחד מחבריו לא ראה את הזבוב, גם לא המורה. מה קרה, כולם נרדמו? – חשב רני לעצמו כאשר נחת הזבוב לאיטו במרכז כתם האור אשר ליד העפרונות, בין המחדד למחק, ושם נדחק כמבקש להסתתר, מן האור העז, בין פצלי-העיפרון שרני ממלא בהם את הקלמר כמו פח-זבל קטן.
מישהו שמע את זמזום הזבוב? לא. וגם אילו שמע לא היה יכול לדעת שאין זה זבוב כלל וכלל אלא הליקופטר זערורי שבו בא קפיטן יוֹקי לבקר את חברו הטוב, רני, כמנהגו מדי פעם.
קפיטן יוקי?
ובכן, מי שקרא את "אוצר הבאר הראשונה" יודע כי שמו המלא – קפיטן יהויקים בְּרִינְזָה-בְּלַנְקוֹבְסְקִי, והוא מפקד החללית "נגה", ולרשותו כלֵי טיסה ומסע שונים וסודיים אשר בהם הוא לוקח מדי פעם את רני למסעות משגעים. ברשותו של קפיטן יוקי נמצא מדחס-חלל משוכלל וסודי. מי שמחזיק בידו מדחס כזה יכול לשנות את המימדים שלו ושל סביבתו כרצונו: לקטון עד כדי כך שיוכל לעבור בחור המנעול, או להקטין את האחרים כך שאפשר לצרור אותם במטפחת, להכניס לכיס ולנסוע באוטובוס מאילת ועד באר-שבע.
עוד בטרם פסק זמזום הכנף נפתחה דלת ההליקופטר וקפיטן יוקי ירד כשהוא רכוב על גבי –
גמל!
קטן, קטן –
אפילו בהשוואה לזבוב,
אבל, גמל –
שהחל מטייל על פני כתם האור כשהוא מתנודד קימעה קדימה ואחורה, לעבר גבעת המחק, ועל דבשתו קפיטן יוקי, לבוש בחליפת-חלל לבנה, מאותת בידו לעבר רני ומשדר אליו במק"ם (מכשיר-קשר-מחשבות) אשר באמצעותו אפשר להתקשר מכל מקום, בכל זמן, ומבלי להשמיע אף לא מילה אחת בקול רם.
"רוצה סיבוב על הדבשת? שב מאחוריי."
"אל תצחיק אותי, קפיטן יוקי, אני לא יכול להיעלם כך פתאום, באמצע השיעור, ולטייל בקלמר שלי – "
"מדוע? וכי הקלמר שלך לא נראה כמו מידבר, עם צוקים ושבבים, וזיפזיף?"
"גמל, גמלי
חבר אתה לי,
בזיפזיף – "
"רני!"
"מה יש, מורתי?" ניתק רני בבת-אחת את שיחת המק"ם הסודית עם קפיטן יוקי.
"ממתי זה שרים באמצע השיעור?"
"אני שרתי?"
"אתה חולם על גמלים, רני?"
ילדים אחדים צחקו בקול רם כאשר שמעו את דברי המורה. חוכמה גדולה – כשצוחקים על מישהו אחר.
"מה, אני?" הסמיק רני וקצת רעד.
למה רעד? נזכר בגמל היבש שרדף אחריו הלילה בחלום, ובפרש המוזר –
"אני, אני מאוד מבקשת שלא תשגה בחלומות ולא תשיר לנו יותר על גמלים באמצע השיעור, טוב?"
"בסדר."
המשך יבוא
* * *
שיחי הפלפלים מתים זקופים בצמא – בבקעה
https://www.youtube.com/watch?v=Ui8WZdiUZzk
הסאגה הארצישראלית
שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!
"והארץ תרעד"
מאת אהוד בן עזר
בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים
ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה
בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי
לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום
* * *
"מסעותיי עם נשים"
מאת אהוד בן עזר
בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים
ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה
בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי
לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום
* * *
ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":
* אהוד היקר, קצת הערות: יהודה דרורי מזכיר את מאבקו של ליברמן בחרדים. לי נראה מוזר שהעובדים, המשלמים מיסים והמשרתים בצה"ל לא מתקוממים כנגד שלטון האייאטולות עלינו.
יוסי אחימאיר כתב יפה על גולדה, ראש ממשלה טובה שנקלעה לטרגדיה, לא ממש באשמתה.
גנץ וחבריו טעו טעות גדולה שהזמינו את איימן עודה לנאום בעצרת ברחבת המוזיאון. עודה וחבריו רוצים שפה יהיה גן עדן כמו בסוריה, עיראק ותימן. אילו חי במדינה ערבית היו הורגים אותו כי הוא אחמדי.
אהבתי את הסיפור של בן-ציון יהושע "רצח באישון לילה". מעניין מניין לו הבקיאות הזאת בהווי של העולם התחתון.
שלך,
משה גרנות
* אהוד שלום. לתת במה ליהודה דרורי, אשר מחמיא כל כך למגזרים שלמים, עד כדי אנטישמיות. קצת יותר מדי.
אתה קורא ומגיב על הדברים שמתפרסמים, לא הכול ראוי לפרסום.
אני מצהיר שאני חילוני גמור, אבל דחילאק!
שמואל שטרן
* אהוד יקר, דבריה של לילי פרי ממש חצופים. זו כבר לא הערכה עצמית. זו מאניה גרנדיוזה!
על מי היא שופכת את חמת זעמה? על מבקר שדבריו תמיד מדויקים, מסתמכים על מובאות מהספר הנידון. ד"ר משה גרנות זהיר בדבריו, מקפיד על כבוד הכותב, וגם כשביקורתו שלילית בכללותה, הוא מציין ואינו מתעלם מהצדדים החיוביים, אם הוא מוצא כאלה, בספר.
כשכתב ד"ר גרנות בחיוב על ספרה הראשון, גברת פרי לא הכריזה שהוא בעצם רפה שכל וביקורתו אינה ראויה. כעת, כשדבריו על ספרה החדש אינם נראים לה, נעשה ד"ר גרנות לפתע חסר ניסיון כרוני שאינו מסוגל לכתוב ביקורות בעצמו והעוזר (?) שלו כותב לו אותן. טמבל, לא עלינו.
למזלו גברת פרי מסתפקת בדיבורים. כבר שמענו על מבקר ספרות ואמנות, ד"ר חיים גמזו, שחטף מכות בשל ביקורת שלילית שכתב על שחקנית תיאטרון.
תקוה וינשטוק
אהוד: מי זאת לילי פרי?
* מרדכי ניסן: הפתרון. בידי ראש הממשלה הפתרון למשבר הפוליטי על ידי ירידתו מהבמה. לא מובס, לא מבוזה. יגיד: המדינה חשובה יותר ממני. לטובת המדינה יפרוש, הליכוד יבחר במנהיג חדש, וירכיב את הממשלה עם כחול לבן (שיתפרק בדרך), איחוד מפלגות הימין וכחלון. בלי החרדים (וליברמן). רוב ימין בממשלה ישמור על האינטרסים של המדינה.
לפי התסריט המבצבץ כעת, גנץ ינסה להקים ממשלה בעזרת "מורדי הליכוד". אם יצליח איכשהו, ייצא הליכוד למדבר הפוליטי. זו לא תחזית מלבבת. וזו תהיה באשמת נתניהו.
לכן התפטרותו של נתניהו כמעשה מעורר כבוד תציל את ישראל משני תרחישים נוראים: בחירות, ואובדנו של ליכוד.
התרחיש שאני מציע יציל את הליכוד ויגרום להתפצלות בכחול לבן, ישלח את החרדים למדבר הפוליטי, ויזכה לאהדה גדולה בציבור – עבור הליכוד.
* * *
הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]
כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.
אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.
מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג
* * *
ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"
בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2242 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
* * *
יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא
את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:
http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm
מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.
* * *
במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."
* * *
בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).
* * *
אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).
* * *
אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."
* * *
ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."
* * *
פינת המציאוֹת: חינם!
היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר
נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח
רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי
*
מסעות
כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!
עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה
בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי.
*
היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל
אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,075 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,074 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".
עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,
צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,
וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16.
עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.
אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!
עד כה נשלחו קבצים ל-88 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,633 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"
[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-92 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-73 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!
עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!
עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!
עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-42 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"
עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים
עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!
עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-30 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-38 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של
ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-63 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!
עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח-בהקלדה של הלקסיקון "ספרי דורות קודמים"!
[מיספר הערכים לפי ההתקדמות בהקלדה]
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.
*
את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.
*
את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי
ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.
עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ילדים ונוער / שונות
אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן
ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!
עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם
*
את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").
עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939
*
את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"
בשנים 2005-2009!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
* * *
ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
* * *
כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
* * *
כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,240 נמעני המכתב העיתי.
הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!
*
ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.
עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!
נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!
נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט
אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם
ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת
מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו
*
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
*
*
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל