פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1448

[שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום ראשון, כ"ח באייר תשע"ט, 2.6.2019

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יהודה דרורי: 1. איזה מזל שלא קמה ממשלה אתמול. 2. ליברמן משנה לנו את המפה הפוליטית. 3.  הפתרון לתושבי מושב נבטים כנגד אלימות הבדואים נגדם. // אורי הייטנר: 1. הכישלון. 2. צרור הערות 2.6.19. // אל בנימין [ביבי] נתניהו, מכתב אישי ממני, מרדכי [מוטי] בן חורין. // יעקב כהן: ליברמן טיפס על עץ גבוה, והנפילה עשויה להיות כואבת. // תמר מחלין: האומה שכחה. // אמיר טהרי: הולך על הסף: המשחק המסוכן של עלי ח'אמנאי. // ד"ר ארנה גולן: על סיפרה של ד"ר אורה עשהאל "בראי הזמן – סיפור כתבים ומכתבים, 1777-2019." // אהוד בן עזר: ספרי דורות קודמים. "ביהודה החדשה" לנחמה פוחצ'בסקי, 1911. פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 24.11.1972. לפני 47 שנים. // רוֹן גֵּרָא: יֶלֶד כַּפוֹת. // נעמן כהן: זונות לא שרמוטות. //  מוּקֵי אֶלְדָּד: שני שירים. // יוסף אורן: שתי תגובות על פיזור התאגיד שהפעיל את הפרוייקט "בית לעברית". // אהוד בן עזר: בעקבות יהודי המידבר. פרק שלישי. כלי-מיתר שעליו ניגנה יד נעלמה, וקולות מילים שהושמעו ולא מפי אדם. // ממקורות הש"י.

גיליון 1449 יופיע במהלך יום חמישי, 6.6 או ביום שישי, 7.6

.

* * *

יהודה דרורי

1. איזה מזל שלא קמה ממשלה אתמול

אני מיד מודע לקללות שאקבל על כך שאינני מתחשב בחצי מיליארד שקלים שתעלה לנו מערכת בחירות נוספת אבל אני בכל זאת חושב שזה שווה כי נמנעה מאיתנו ממשלה ימנית-חרדית בראשות עבריין (עם קבלות) פלוס  5-3 שרים בחקירה... נמנעה מאיתנו ממשלה בה מכהן ראש ממשלה שפועל ומחליט רק על דעת עצמו (כמו צירוף כחלון), כזה שאינו מתחשב בח"כים האחרים במפלגתו, ובמצביעיו, ומצניח לרשימתו 2 כהניסטים... נבלם ראש ממשלה שעמד לשנות מיספר חוקים שימנעו העמדתו לדין, וימשיכו את  כניעתו המבישה לחרדים שהתחזקו והיוו את אבן יסוד בקואליציה – ולבטח היו שוב זוכים במישמני הארץ ובתקציביה (כך שלא היו נשארו כספים לעוד מיטות בבתי חולים ולתקציבי רווחה חיוניים...)

ובכלל, לא היתה כל בשורה בממשלה שעמדה לקום ורק הודות להתעקשותו הברוכה והאמיצה של אביגדור ליברמן, להבטחה על המשך חקיקה אשר כבר הובטחה לו. היתה זו התעקשותה וסרבנותה החולנית של חסידות גור הסיבה מדוע אנחנו הולכים לבחירות, וייטיב לפיכך ראש הממשלה הבא לעשות (נקווה שלא ביבי...) אם יגרע את עלות הבחירות מהאתנן לו מצפים חסידי גור מהממשלה הבאה...

אני מקווה שיהיו מיספר תיקונים לקראת הבחירות הבאות – כגון החזרת אורלי לוי למערכת הפוליטית וכמו כן שיתוף בנט ואיילת שקד.

2. ליברמן משנה לנו את המפה הפוליטית

אביגדור ליברמן הוא טיפוס מעניין ומיוחד. הוא "הפיל 3 ממשלות" לפי נתניהו, הנתניהו  שכישלונות של עצמו תמיד ייחשבו בעיניו ובעיני חסידיו השוטים כמעשה שטן של מישהו אחר, כפי שהם טענו בחודשיים האחרונים.

נזכור! בממשלה האחרונה ליברמן כשר ביטחון דרש פעולות מחץ נגד האלימות מעזה. נתניהו סירב, ואז, בפעילות פוליטית ישירה ובלתי משתמעת לשני פנים, ליברמן התפטר כשהוא טוען שאם לא מקבלים עמדתו כשר הבטחון בממשלתו, אין לו מה לעשות שם. (מתי שר בישראל התפטר כי לא קיבלו את עמדותיו ?...)

אבל הממשלה שרדה, עם 61 בכנסת – אבל שרדה. מי אם כן פירק את הממשלה? – ביבי נתניהו ללא כל הסבר וללא כל סיבה ! – גם בפעם זו, כהרגלו, ביבי מאשים בכך את ליברמן. אף שמי שגרם לפירוק הממשלה הוא ביבי נתניהו עצמו שנסחט ע"י הרבי מגור, כולנו יודעים וכמה זה ברור  הצרה היא שהתרגלנו כבר שביבי משקר לפרקים (הוא למד לשקר מטראמפ או שטראמפ למד ממנו...) השקר הכי גדול הוא כאשר ביבי מחלק לנו את העולם הפוליטי לימין (זה רק אני...) ול"שמאל" – כל יתר האישים הפוליטיים בארץ (למעט יקיריו החרדים...)

ביבי היה סוחר רהיטים ונשאר כזה – הוא סוחר עם החרדים בתמיכתם כנגד כסף מקופת המדינה... וכאשר הרבי מגור אומר לו לא! – לא להמשך ההצבעות על חוק הגיוס (שאושר בקריאה ראשונה בכנסת בתמיכת הממשלה והחרדים), ביבי הסוחר מתקפל מיד ומאשים את ליברמן...

מה שעשה ליברמן לביבי הוא הדבר הנורא ביותר, הוא חשף אותו לציבור בחולשותיו, כנוכל פוליטי, כשקרן , כמסית וכנסחט ע"י החרדים... החודשים האחרונים הוכיחו שנתניהו כבר לא טפלון.  נדבקים אליו שרצים מכל עבר והוא מנסה בעזרת חלקת לשונו להדוף אותם, ובעזרת חבריו בליכוד למנוע העמדתו לדין – וזה לא כל כך מצליח לו.

בעוד מיספר שבועות, לאחר השימוע והגשת כתב האישום יתברר לציבור סופית מיהו ביבי –קוסם פוליטי מוכשר ביותר ואדם ללא כל ערכים... ביבי כבר לא יהיה ראש ממשלה – וזאת יבינו אנשי הליכוד שלא ירצו ליפול איתו יחד לתהום האופוזיציה ויחפשו אופציות אחרות – וישנן כאלו...

ליברמן קנה מקומו מחדש ובצדק במפה הפוליטית וקרוב לוודאי שיכפיל את כוחו בבחירות הקרובות, בלעדיו לא תקום קואליציה ימנית! כניסתו לקואליציה ימנית תחייב את הרבי מגור ומפלגתו לא להיכנס לממשלה, מה שיאפשר לליברמן לשפר משמעותי את חוק הגיור ולהקל על המתגיירים (ביניהם למעלה מ-100,000 יוצאי ברה"מ שיחזרו לתמוך בו) – וחשוב מכול, הוא יוכל, בעזרת משרד קליטה מורחב, לאמץ את קהילות ישראל בגולה (שהחרדים דחו בעבר) – הכוונה לקהילות קונסרבטיביות ורפורמיות.

אז לך בכוחך זה אביגדור ליברמן עלה והצלח אפילו שאתה לדברי חסידי נתניהו "המרגל הרוסי השתול מהקרמלין..."

3. הפתרון לתושבי מושב נבטים

כנגד אלימות הבדואים נגדם

כאשר אתה רואה בטלוויזייה את הכתבה המזעזעת על האלימות של הבדואים באזור באר שבע כנגד תושבי מושב נבטים ואת הנזק לרכושם, הכעס אומר לך שעליהם לאחוז בנשק ולירות בנבלים!

אלא שברור לנו כי רק אז תיכנס המשטרה (שבחלקה מאויישת בבדואים מהאזור...) ותאסור את היורים ותדרוש להאשימם ברצח... הקורבנות יואשמו – (המושבניקים)

הפתרון שיותר נראה לי ברגע זה הוא שהמושבניקים שלנו יצטיידו ברובי ציד ובכדורי מלח... כדורים אלו אינם הורגים... הם גם לא גורמים לפציעה קטלנית אלא לפצע מאוד מאוד כואב... אבל לבטח יגרמו לכל פושע או גנב  שנפגע לחשוב פעמיים לפני שייכנס לטווח רובה שכזה.

אז קדימה מושבניקים – בכל הארץ, גם נגד גנבי הפרי והרכוש החקלאי שיטה זו תהיה יעילה.

יהודה דרורי 

רמה"ש

* * *

אורי הייטנר

1. הכישלון

זו אינה אשמה של ליברמן. אין זו אשמה של החרדים. זה כישלון של נתניהו. מדוע נתניהו נכשל ולא הצליח להרכיב ממשלה? כיוון שהוא היה מוכן לתת לכל מפלגה הכול, כל מה שתדרוש, הכול תמורת קואליציית החסינות. וכאשר נוצר מצב שבו מפלגות הציבו דרישות סותרות, הוא לא יכול היה להיענות לשתיהן, ונכשל. הכישלון כולו רשום על שמו של נתניהו. כישלון חרוץ. ככה זה כשמנהלים מו"מ בעמדה של נסחט.

אילו הצליח להרכיב ממשלה, הוא היה ראש ממשלה תחת סחיטה.

עכשיו הכל ברור. כל מעייניו של נתניהו מכוונים לדבר אחד – הימלטותו מאימת הדין. העמדתו מעל החוק. אולי באמצעות חוק מגה-שחיתות "הצרפתי". אולי באמצעות חוק חסינות פרסונלי מושחת. אולי סתם באמצעות ניצול ציני ומעוות של חסינות חברי הכנסת. הדרך לא חשובה. המטרה חשובה.

"מה? מה פתאום?" היתמם נתניהו לפני הבחירות, כאשר נשאל אם ינסה לחמוק מן הדין. הוא שיקר. היום כל המצביעים יודעים שהוא שיקר.

הבחירות האחרונות הוכיחו בעליל, שהאלטרנטיבה היחידה לשלטון נתניהו היא המרכז. אין כל סיכוי למפלגות ה"שמאל" להוות אלטרנטיבה. הסיבה לכך היא כישלון המדיניות שבה הן דוגלות – אוסלו, ההתנתקות (שנעשתה בידי ממשלת הליכוד, אך העבודה ומרצ דוגלות בדרך זו), דחיית הצעות השלום מרחיקות הלכת של ברק ואולמרט. ומה שיותר גרוע – אותן מפלגות מסרבות להפיק לקחים ולחשב מסלול מחדש, והן ממשיכות ללכת עם הראש בקיר ולדבוק בדרך שכשלה.

רק כחול לבן יכולה להחליף את השלטון. אולם לשם כך, עליה להצליח במה שלא הצליחה בבחירות האחרונות – לנגוס בצורה משמעותית בקולות מן הימין.

כחול לבן עשויה להיות הבית הטבעי של אנשי הימין הממלכתי המתון – אלה שמאסו בשחיתות ובהגנה עליה ובמלחמת החורמה במדינת החוק. אנשים שהפעם יהיה ברור להם שנתניהו משועבד להצלת עורו, ומשעבד למטרה זו את המדינה.

כחול לבן עשויה להיות הבית הטבעי של מצביעי כחלון – אלה שבחרו בו כי הבטיח להיות הימין השפוי, כלומר הימין שאינו נותן יד להרס מדינת החוק; אלה שבחרו בו כי הצהיר שלא ישב בממשלה אם נגד ראשה יוגש כתב אישום, שהצהיר שיתנגד לחוקים פרסונליים, שהתחייב לשמור על מדינת החוק, כפי שעשה בקדנציה הקודמת. הוא בגד בבוחריו ונטמע במפלגת ביבי.

אולם כדי למשוך אותם, על כחול לבן לחזק את המסר החברתי שלה. לשם כך, יש לעשות כל מאמץ כדי לצרף את אורלי לוי ומפלגת גשר, כצלע הרביעית של כחול לבן.

בבחירות אפריל, לא הצליחה כחול לבן למשוך די קולות מן הימין. היתה זו ההצלחה של נתניהו, לשכנע את הציבור שכחול לבן היא מפלגת שמאל, והכישלון של כחול לבן להבהיר שהיא מפלגת מרכז.

הטעות הקריטית של כחול לבן, במתן במה לאיימן עודה בהפגנה נגד השחיתות והחסינות, היתה יריה ברגל. אין ספק שהיא תנוצל היטב בידי הליכוד, ומבחינתו בצדק.

על כחול לבן להתמודד עם השגיאה, באמצעות הבלטה ברורה של המצע הניצי שלה ושל הקו הניצי של רבים מהנהגתה. ונכון יהיה, למרות שפוליטיקאים אינם נוטים לכך, אם גנץ יודה בפשטות ובאומץ, שהוא טעה בשיקול הדעת, ויבהיר שהייתה זו מעידה חד פעמית.

נתניהו נכשל. הוא נחל כישלון חרוץ בניסיונו להקים ממשלה. הוא נכשל, כי ראש ממשלה סחיט מועד לכישלון. אם נתניהו יִבָּחֵר בבחירות ספטמבר – הוא יהיה ראש ממשלה סחיט, ראש ממשלה לחיץ, ראש ממשלה – כישלון.

2. צרור הערות 2.6.19

* אחדות לאומית – יולי אדלשטיין, גדעון סער, ישראל כץ, גלעד ארדן, שטייניץ, אבי דיכטר, ניר ברקת – כל אחד מאלה, אזרחים נורמטיביים ושומרי חוק, בכירים בליכוד, יכול לעמוד בראש ממשלת אחדות שבמרכזה הליכוד וכחול לבן. אילו הליכוד השכיל להעמיד אחד מהם בראשו, הפארסה של בחירות נוספות הייתה נמנעת.

אמנם כל הנ"ל הפגינו לאורך השנים פחדנות וחוסר מנהיגות, אבל כבר נתקלנו באנשים שעד הרגע שבו הגיעו להנהגה, היו צייתנים ואומרי הן, ומנהיגותם התגלתה כשקיבלו את המושכות. לדוגמה – סאדאת וגורבצ'וב.

* הסמולנית – יפעת ארליך פרסמה רשומה, שבה קראה לליכוד להעמיד בראשו מנהיג אחר, שיוכל להרכיב ממשלת אחדות לאומית ויחסוך את ההליכה לבחירות מיותרות. מיד הוצפה הרשומה במבול של נאצות וגידופים, נגד הבוגדת, השמאלנית הקיצונית, השפחה של נוני מוזס וכו'. כזכור, לפני שלושה חודשים, מועצת רבני הציונות הדתית בחרה ביפעת ארליך לשיריון כאישה, בצמרת איחוד מפלגות הימין, והשקיעה מאמץ רב בשכינועהּ לקבל את המינוי. ארליך התפטרה, כי היא אשת מצפון, כאשר הציונות הדתית מכרה את נשמתה לשטן הכהניסטי.

 * ליברמן הסמולני – ייתכן מאוד שבמערכת הבחירות הקרובות, בית החרושת לשקרים והשמצות של נתניהו לא יעסוק בהמצאת בדיות ועלילות על ראשי כחול לבן, כמו בבחירות הקודמות, כי הוא יהיה עסוק בליברמן הסססססססמולני החלש.

* לא גיבור לאומי – לפני שיהפכו פה את אביגדור ליברמן לגיבור לאומי, כדאי לזכור – הוא תמך מן הרגע הראשון ללא סייג, בחסינות לנתניהו, בחוקים פרסונליים לחילוץ נתניהו מאימת הדין ובהמשך כהונתו גם אם יוגש נגדו כתב אישום ובכל חוק מגה-שחיתות.

זה לא היה, כמובן, מאהבת נתניהו. אביגדור ליברמן יודע היטב היטב, היטב היטב, בשל איזה אינטרס הוא תומך בחוקי שחיתות מן הסוג הזה.

* יאיר מסגיר את נתניהו? – באופן עקרוני, לכל דבר היוצא ממקלדתו של יאיר נתניהו אני מתייחס כאל שקר, כל עוד לא הוכח אחרת.

אני מקווה מאוד, מאוד, שגם הפעם הוא שיקר. כי אם הוא לא שיקר הפעם, מדובר במגה-מגה-שחיתות טורבו. בקשר פלילי של נתניהו והחשוד ליברמן, להשתלט על התביעה הראשית כדי לחלץ את ליברמן מאימת הדין.

האם דבר כזה ייתכן? היו דברים מעולם. ראש הממשלה בנימין נתניהו קשר קשר מושחת ופלילי כזה עם החשוד (ואח"כ מורשע והיום שוב חשוד) דרעי, בפרשת בראון תמורת חברון.

האם יאיר נתניהו הסגיר את אביו וחשף פרשת שחיתות חמורה שלו? האם יאיר נתניהו העליל על אביו עלילת שווא?

דבר אחד בטוח – הסביבה הזאת מושחתת, מסואבת. 

* טיפול מפנק – גנבה מהמדינה 350,000 ש"ח, והפרקליטות הגיעה אתה לעסקת טיעון שמתוך זה 295,000 ש"ח יישארו בידיה, וסעיפי ההרשעה הפלילית כובסו. אבל הם ימשיכו להתבכיין שהפרקליטות "רודפת" אותם.

* ישראל לפני הכל – אזרחיות ואזרחים יקרים! שלום לכם!

מתוך תחושת אחריות לאומית ומתוך הבנת גודל השעה, אני מכריז בזאת על החלטתי להניח את האגו בצד, ולוותר מיוזמתי על הרוטציה.

אני עומד ללא סייג מאחורי מועמדותו של בני גנץ לראשות הממשלה לקדנציה מלאה.

ההחלטה הזאת היא שלי ורק שלי, ביוזמתי המלאה.

ישראל לפני הכול!

* סיוט – תמונת המצב על פי הסקרים בערוץ כאן 11 ובערוץ 13: לגוש הימין בלי ליברמן פחות מ-60 ח"כים. לגוש הימין עם ליברמן – כ-65 או 66 ח"כים. בהנחה שישראל ביתנו תמליץ על נתניהו בפני הנשיא, תוטל עליו הרכבת הממשלה. במו"מ הקואליציוני, ליברמן והחרדים יסרבו בכל תוקף להתפשר בעניין חוק הגיוס. רגע לפני שהנשיא יטיל על ח"כ אחר את הרכבת הממשלה, נתניהו יציע הצעת חוק לפיזור הכנסת. ברוב של גוש הימין-ערבים יוחלט על בחירות חדשות בינואר 2020.

* זרוע של הכנסת – ביום שני הקרוב ייבחֵר מבקר המדינה החדש. איני יודע מי ייבחֵר, אבל דבר אחד אני יודע – זמן קצר אחרי שהוא ייבחר, נשמע שהוא חלק ממסע ה"רדיפה" נגד נתניהו, ומיהו אותו פקידונצ'יק שאף אחד לא בחר, שמרשה לעצמו לבקר את השליט הנבחר שמגלם את רצון העם? בדיוק כפי שסונטים בשפירא, ולפני כן בלינדנשטראוס. וכמו המשטרה, הפרקליטות, היועמ"ש ובתי המשפט, שכולם חברו יחדיו להפיל את השלטון הנבחר, כך גם הוא יתויג מיד כחלק מ"מדינת העומק" הבדויה.

אז כמה עובדות. מבקר המדינה אינו פקיד (וכמובן שאיני שותף לבוז ולשנאה כלפי הפקידים) אלא נבחר ציבור. הוא נבחר אישית בידי הכנסת. הוא חלק מן הרשות המחוקקת – הוא הזרוע של הכנסת למילוי אחד מתפקידיה החשובים במדינה דמוקרטית – פיקוח על הרשות המבצעת.

הרשות המחוקקת בישראל חלשה מאוד, והיא נשלטת ביד רמה בידי ראש הממשלה, שהיום מנסה להשתלט גם על הרשות השופטת. הניסיונות לפגוע במוסד ביקורת המדינה ולנטרל אותו (כמו כמה הצעות חוק רדיקליות של סמוטריץ') – נועדו להחליש עוד את הכנסת ולגזול מידיה את כלי הביקורת, כחלק מהניסיון לבטל לחלוטין את הפרדת הרשויות ואת האיזונים והבלמים בדמוקרטיה הישראלית, ולהפוך ממדינת חוק למדינת מנהיג, שניצב מעל החוק ומעל לביקורת, ושלוש הרשויות כפופות לו בצייתנות.

* תמונת ראי – שמעון ריקלין מר"ג הוא אדם בעל דעות שמאלניות, ומגדיר את עצמו כמי שהמרחק בינו לבין שמעון ריקלין מערוץ 20 הוא כמרחק ירושלים מקצה הגלקסיה. אולם כיוון ששמו שמעון ריקלין, הוא מקבל "נאצות וגידופים המיועדים אליו [לריקלין השני], שהנייר והצג אינם סובלים."

ריקלין הרמת-גני סיפר על כך במכתב למערכת "הארץ", בתגובה למאמר של ירון גילת, שתיאר התנהגויות מחליאות של כותבי מכתבי נאצה וטוקבקיסטים פרועים מן הימין. ריקלין כתב, ש"מן הכתוב ברור שהמקללים הם שמאלנים לא פחות ממני והשופכין שאצבעותיהם מפיקות אינם מוסיפים כבוד לאנשים שרוממות הדעות השמאלניות בגרונם."

כמי שזכה ליהנות מתופיני המגדפים והמנאצים משני הצדדים, אני יכול להעיד שמדובר בפירוש בתמונת ראי, אלה של אלה.

* הסתה נגד יועז הנדל וצביקה האוזר – מזה כשבוע ניצבים חברי הכנסת יועז הנדל וצביקה האוזר תחת מתקפה קשה, בשל היעדרותם מן ההפגנה נגד השחיתות והחסינות, כאשר צורף לרשימת הנואמים איימן עודה. גם אני נהגתי כמותם – נסעתי מהגולן לת"א וכשנודע הדבר עשיתי אחורה פנה וחזרתי הביתה. כך נהגו מרבית פעילי תל"ם. היעדרותם של הנדל והאוזר נעשתה בעצה אחת עם בוגי יעלון. יעלון עצמו, שהתנגד אף הוא בתוקף להזמנת עודה, לא רצה לשבור את הכלים, בלע רוק, ומתוך לויאליות לבני גנץ ולשלמות כחול לבן, החליט להישאר ולנאום. לדעתי, הוא טעה. בין פעילי כחול לבן, היו שהלכו כדי להיות לצידו של יעלון בשעה הלא נעימה הזאת, אף שהם חשבו שהוא לא צריך להיות שם.

את מסע ההסתה נגד יועז והאוזר הציתה והובילה בגסות רוח וגסות לשון תמר זנדברג, שבחוצפתה כינתם אותם "גזענים" ו"כהניסטים", והחרה החזיק אחריה אספסוף טוקבקיסטי של ביריוני רשת.

גזענים?! אילו הנואם מטעם הרשימה האנטי ישראלית היה הקיצוני ביותר בתוכה, עופר כסיף, ודאי שהנדל והאוזר לא היו משתתפים בעצרת. האם זו היתה החרמה כיוון שהוא יהודי? אילו היתה זו הפגנה בנושא כלשהו, נניח נגד BDS, ובן גביר או גופשטיין היו מקבלים בה במה ומיקרופון ודאי שהם לא היו משתתפים בה. האם היו מאשימים אותם שהם מחרימים את הכהניסטים כי הם יהודים? איזו דמגוגיה זולה! כמה נמוך הם יכולים לרדת...

אני ממליץ לכל מי שרוצה לדעת מיהו איימן עודה, להיכנס לסרטון של הטלוויזיה החברתית "ח"כים מדברים על זכות השיבה – איימן עודה." הוא מאוד ברור, ובעברית. הוא מדבר שם בפירוש על תביעת ה"שיבה", לא כחלום או אידיאל, אלא כתביעה ברורה למימוש בפועל של "חזרת" ה"פליטים" ליישובים הספציפיים שלהם. אני ממליץ לחפש בגוגל את "צעדת העקורים" ביום העצמאות 2017, שבראשה עמד עודה. הצעדה היתה לעבר קיבוץ כברי, והמסר שלה היה שקיומה של מדינת ישראל הוא עוול ואסון ויש "להחזיר" את ה"פליטים" לכפרים הספציפיים שלהם, דוגמת כברי. אני ממליץ להיכנס לסרטון של "ממרי" שבו עודה נראה נואם בעצרת זיכרון ברמאללה לרב המרצחים ערפאת, מהלל אותו בדברי שבח ומשלהב את הקהל שמשיב לו בקריאות "מיליון שאהידים בדרך לירושלים."

אפשר לשתף פעולה עם חד"ש-תע"ל בחקיקה נקודתית בנושאים מסוימים בכנסת. אפילו ח"כ אריה אלדד שיתף פעולה עם אחמד טיבי בקידום הבריאות בישראל. אבל הם לא יכולים להיות שותפים במאבק על דמותה המוסרית של מדינת ישראל – המדינה היהודית דמוקרטית. הזמנתו של עודה לנאום הייתה ליקוי מאורות, ואני גאה ביועז וצביקה על המעשה שעשו.

אפרופו שיתוף פעולה עם חד"ש-תע"ל ועם בל"ד-רעם. יש בקהל מישהו שמאמין שתמיכת המפלגות הערביות בהצעת נתניהו לפיזור הכנסת, נעשתה בחינם?

* עבריין המין מפתה – בראיון משותף ל"ידיעות אחרונות" מספרים יועז הנדל וצביקה האוזר על השבוע שעברו – מצד אחד מסע הסתה בשל היעדרותם מן ההפגנה נגד השחיתות והחסינות עקב שיתופו של איימן עודה, ומצד שני מסע לחצים מצד אנשי ימין והליכוד שניסו להסיט אותם מן הדרך ולגרום להם לתמוך בממשלה בראשות נתניהו. אולם בניגוד לאחרים – אותם נער השליחויות של שרה נתניהו ובעלה, נתן אשל, לא ניסה לפתות ולשחד. לא במקרה. הרי שניהם, כאשר עבדו בלשכת ראש הממשלה, חשפו את היותו סוטה מין ועבריין מין. כתוצאה מכך, שניהם מצאו עצמם מחוץ ללשכת נתניהו, בעוד עבריין המין, שנאסר עליו לחזור ולעבוד בשירות המדינה, ממשיך לספק שירותים בהתנדבות לבוסים.

* הצדיק הידוע – תופעה – אהוד אולמרט מופיע בשבתות תרבות, בהפגנות ובהרצאות ויוצא נגד השחיתות של נתניהו. משפחת נתניהו, הוא אומר, נוהגת כמשפחת פשע.

אילו הוזמן אולמרט כמומחה, שיסביר מניסיונו על שחיתות ופשע – ניחא. אבל הוא מופיע כצדיק...

אז כדאי לזכור. מדובר בעבריין מורשע ומושחת עד שורשי שערותיו. לאורך השנים הצליח איכשהו להיות זהיר דיו כדי להיחלץ בשלום מחקירות נגדו. למשל, בפרשת החשבוניות הפיקטיביות של הליכוד בתקופה שהיה גזבר הליכוד, הוא יצא זכאי אחרי שהסתתר מאחורי "לא ידעתי". אי אפשר היה להוכיח את מעורבותו האישית, ואחריותו הציבורית לא נלקחה בחשבון בזיכויו. וכך בפרשיות נוספות. אך בסופו של דבר החברה הישראלית ניצחה את המושחת. הוא הורשע במשפטים, וישב במקום הראוי לפושעים מסוגו, אף שלפחות בערכאת הערעור בית המשפט נהג כלפיו בסלחנות ולקולא.

כשאולמרט תוקף את נתניהו כדאי לזכור שהעבירות שלו היו חמורות לא פחות משל נתניהו. ולנתניהו יש עדיפות גדולה מאוד עליו – לנתניהו עומדת חזקת החפות ואילו הוא הורשע בדין.

יתר על כן, אחרי שיחרורו הוא ממשיך להפיץ את תאוריית הקונספירציה החולנית והאינפנטילית שלו, על פיה כל המערכת התגייסה נגדו כדי לתפור לו תיק ולהפיל ראש ממשלה מכהן. בדיוק אותם סיפורי בדים שמספר נתניהו – סיפר וממשיך לספר גם אולמרט. על פי הנראטיב שהוא מפיץ, הימין הקיצוני, משטרת ישראל, הפרקליטות, היועמ"ש ובתי המשפט חברו יחדיו כדי לסכל את הסכם השלום שהיה בהישג יד, אלמלא פרש מתפקידו עקב תפירת תיקים.

בדיוק כמו נתניהו, הוא מתייחס לעדי המדינה כאל בוגדים. שולה זקן, מי שהיתה שפחה חרופה שלו במשך עשרות שנים, מוקעת כבוגדת ושטינקרית, כיוון שסיפרה "לשלטונות" את האמת.

בחברה מתוקנת, אדם כמוהו צריך היה להסתגר בביתו מפאת הבושה. ואילו הוא יוצא בראש חוצות, ובעזות מצח מרשה לעצמו להיות מטיף בשער.

ההבדל המרכזי בינו לבין נתניהו, שהופך את נתניהו מסוכן לאין ערוך, הוא שאת אולמרט הקיפו קומץ של חסידים שוטים בעוד לנתניהו המוני המוני חסידים שוטים. לכן, אולמרט נאלץ, בצדק, להתפטר עוד בשלב החקירות והחברה הישראלית התנערה ממנו והענישה אותו, ונתניהו עדין ראש הממשלה.

* קורבנות שווא – עוד 12 אזרחים אמריקאים חפים מפשע נרצחו בידי הקלקול השני לחוקה.

* ובינתיים בנגב המערבי – טרור ההצתות נמשך. וגם חרפת ההבלגה הישראלית, ההשלמה עם הטרור הזה, נמשכת.

ויותר משהמחדל החמור הזה הוא כישלון מבצעי – הוא כישלון מוסרי.

* מאסו בעיר חמדה – אתמול התחלנו לקרוא את ספר "במדבר" – החומש הרביעי בתורה; הספר המתאר את קורות בני ישראל בארבעים שנות נדודיהם במדבר.

הספר הזה – הוא בעצם תקלה. הוא לא אמור היה להיכתב. בני ישראל יצאו ממצרים, קיבלו את התורה, ועמדו לקראת השלב הבא בתהליך הגאולה – הכניסה לא"י, כיבוש הארץ והתנחלות בה. אולם חטא המרגלים, עליו נקרא בעוד שלושה שבועות, טרף את הקלפים. עם ישראל נענש, גאולתו נדחתה ונגזרו עליו 40 שנות נדודים במדבר, עד שייתם כל דור יוצאי מצרים. ולא רק בארבעים שנות נדודים נענשנו. על פי המדרש, חטא המרגלים, אירוע הנהי המתבכיין של העם אחרי ששמע את חוות דעתם התבוסתנית של המרגלים, אירע בט' באב. על כך אמר הקב"ה לישראל: "אתם בכיתם בכייה של חינם, אני נותן לכם בכייה לדורות." שני בתי המקדש חרבו בתאריך זה. חטא המרגלים, על פי מדרש זה, הוא הגורם לכל הפורענויות של עם ישראל לאורך הדורות. על מה לקו בני ישראל בעונש כבד כל כך? על שמאסו בארץ חמדה.

היום מלאו 52 שנים לשחרור העיר העתיקה, ליום הגדול בו ירושלים חוברה לה יחדיו. בקרב הציונות הדתית, יום ירושלים הוא יום חג של ממש, כמעט כמו יום העצמאות. ואילו בציבור החילוני, החג הזה אינו קיים. במקרה הטוב הציבור החילוני מתייחס לחג באדישות, ובמקרה הפחות טוב בחמיצות ובניכור, לעתים אפילו בבוז, כאילו צרה גדולה פקדה אותנו עם שחרור העיר העתיקה. ונשאלת השאלה – שמא גם אנו מואסים בארץ חמדה?

* לייהד את ירושלים – בן גוריון במרכז רפ"י, 24 בספטמבר 1967: "אם לא נקים יישובים יהודיים בירושלים העתיקה ובסביבות ירושלים, אז לא בטוח שירושלים תהיה בידינו... ההחלטה על סיפוח ירושלים – דיבור ולא מעשה... להקים מיד יישובים יהודיים בירושלים העתיקה ובסביבותיה מדרום, מצפון וממזרח. אחרת אין לי ביטחון שישאירו אותה בידינו... אם הייתי ראש הממשלה הייתי עושה יום ולילה ככל האפשר כדי לייהד את ירושלים..."

* ביד הלשון: העיר שחוברה לה יחדיו – אחד הביטויים השגורים בנאומי יום ירושלים הוא "יְרוּשָׁלִַם הַבְּנוּיָה – כְּעִיר שֶׁחֻבְּרָה לָּהּ יַחְדָּו."

בהקשר של מלחמת ששת הימים, הדברים ברורים. עד מלחמת ששת הימים ירושלים היתה חצויה. חלקה המזרחי, כולל העיר העתיקה, הכותל, הר הבית והרובע היהודי, היו בשבי הכובש הירדני. במלחמת ששת הימים שוחררה העיר ואוחדה, כְּעִיר שֶׁחֻבְּרָה לָּהּ יַחְדָּו.

אולם הפסוק הזה נכתב שנים אחדות לפני מלחמת ששת הימים. הן הציטוט הוא מספר תהילים. מזמור קכ"ב פותח במילים "שִׁיר הַמַּעֲלוֹת לְדָוִד", וככל הזכור לי דוד כבר לא היה בסביבה במלחמת ששת הימים.

אם כן, באיזה הקשר ניתן להבין את הפסוק הזה? הוא קשור לכיבוש ירושלים בידי דוד. גם אז, ירושלים היתה מחולקת, בין חלק שבידי עם ישראל וחלק שבידי האוייב.

אנו למדים על כך מפרק הפתיחה של ספר שופטים. וכך נכתב:

שופטים א', ח': "וַיִּלָּחֲמוּ בְנֵי יְהוּדָה בִּירוּשָׁלִַם, וַיִּלְכְּדוּ אוֹתָהּ, וַיַּכּוּהָ לְפִי חָרֶב, וְאֶת הָעִיר שִׁלְּחוּ בָאֵשׁ."

שופטים א', כ"א: "וְאֶת הַיְבוּסִי יֹשֵׁב יְרוּשָׁלִַם לֹא הוֹרִישׁוּ בְּנֵי בִנְיָמִן, וַיֵּשֶׁב הַיְבוּסִי אֶת בְּנֵי בִנְיָמִן בִּירוּשָׁלִַם עַד הַיּוֹם הַזֶּה."

ירושלים מצויה בין נחלת יהודה מדרומה ונחלת בנימין מצפונה. שבט יהודה כבש את החלק שהיה באחריותו. שבט בנימין כשל ולא הצליח לגבור על היבוסים, וחלקה של ירושלים שהיה באחריותו, נשאר בידי יבוס.

דוד המלך השלים את המלאכה, ושורר: "עֹמְדוֹת הָיוּ רַגְלֵינוּ בִּשְׁעָרַיִךְ יְרוּשָׁלִָם. יְרוּשָׁלִַם הַבְּנוּיָה – כְּעִיר שֶׁחֻבְּרָה לָּהּ יַחְדָּו."

מעשה אבות – סימן לבנים. חג שמח!

אורי הייטנר

* * *

אהוד: עם ישראל צריך להודות לנתניהו

על שמצבה של ישראל

מאפשר לנו להתעסק בבחירות המיותרות

שכפה עלינו האיש המוזר ליברמן

כאילו לא עומד שום דבר חשוב אחר על הפרק!

* * *

אל בנימין [ביבי] נתניהו

מכתב אישי ממני,

מרדכי [מוטי] בן חורין:

"ליברמן לא עשה דבר ממשי בחייו הפוליטיים" אומר שותפו לשעבר, דני איילון. גם לאורלי לוי-אבקסיס יש טענות קשות כלפי ליברמן, מה גם שאחרים ממפלגתו התבזו בקבלת שוחד ובמאסר. הפעם ליברמן "עשה" והיה "הקש ששבר את גב הגמל" ומסלקך מהשלטון. שמע, זו ההזדמנות חייך לממש את חוכמת: "מעז יצא מתוק"!

אביך ז"ל הצטער שאינך יודע לבחור את הסובבים אותך ולרוב אתה נכשל. גם אביגדור היה מנכ"לך עד שפיטרת אותו והפך לשונאך. אחרים מעוזריך היו לעדי מדינה המסגירים אותך תמורת קבלת שוחד ממערכות המשפט. אותי זה מגעיל. אחרים שנכחו בנעשה מסביבך, פרשו והפכו למוקיעך. אתה אישית, בעל אינטליגנציה כללית גבוהה וכישרון גדול, סובל מפגמים באינטליגנציה הרגשית הנפרסת לעין כל בקמצנות, בנהנתנות, במניפולציות קיצוניות וייתכן, עפ"י "חבריך" –  בשקרים ולא אמת. אולי זו דרכה הבזויה של ה"פוליטיקה", אבל לכך איני נכנס מתוך חוסר הבנה ועניין.

כאן ועכשיו, יש לי הצעות אישיות שאף אחד מ"ידידיך" ומקורביך ואולי אף ממשפחתך, לא מעז או לא מבין, שחברות ומסירות בנפש, מתבטאת בהצגת האמת לפתרון חיובי.

איני מכיר אותך ממגע אישי אך מכירך בדרכים אחרות ואין כאן עניין מהותי לפרטן. מאחר ואתה חוזר ומגיב להאשמות כלפיך בתיקים 1000/2000/3000/4000 כמנטרה: "לא יהיה שום דבר כי לא היה שום דבר," למה אתה מאריך את הזמן ל"שימוע"? אדרבא: תדרוש לקיימו מיד. אם העלילו עליך שקרים, חובת ההוכחה היא של המעלילים ולא של נשוא העלילה. הרי "לא היה דבר" וכך שאין דבר שתוכל להציגו! מה יש "להתכונן" לכך?

אם עליי היו מעלילים דברים מומצאים, הייתי מתמודד גם בלי עו"ד! אני, כמייצג את ההמונים הפשוטים, אלה שהפוליטיקאים מחזרים אחרינו ומלקקים לנו, תוהה מאוד לנוכח דחיותיך את העמידה מול ה"עלילות" של רודפיך ושונאיך הרבים. אם המערכת הגונה, אין מה לחשוש ממנה ואם לאו, לא יעזרו גם אלף אנשי משפט!

והיה, כצפוי לי עד, כה ותשכנע ש"לא היה..." – לא יוגשו נגדך כתבי אישום ותחזור בגדול. ואם יוגשו כתבי אישום ותימצא אשם ויוטל עליך מאסר, יש לזה גם צד חיובי ולא אפרט כאן.

מוטי

אהוד: זה לא כך. בין אם הינך אשם או זכאי אבל תבעו אותך, מטעמים פוליטיים או סתם מתוך רדיפת בצע וכדי למרר את חייך – אם נתבעת במערכת המשפט הישראלית אינך יכול להתגונן בלי עורכי דין שעולים הון עתק, ובמאבקים שנמשכים שנים רבות – ובמציאות של ביריונות השולטת אולי גם במערכות המשפט, הניזונות מעודף פרקליטים חסרי פרנסה. קאפקא כבר כתב על כך את "המשפט".

* * *

יעקב כהן

ליברמן טיפס על עץ גבוה,

והנפילה עשויה להיות כואבת

מתוך "מידה", 30/05/2019

יו"ר 'ישראל ביתנו' יזכה בנקודות בשמאל ובתקשורת על כך שטירפד את ממשלת הימין, אך הוא עלול להיות הנפגע העיקרי מבחירות חדשות.

רק לפני מיספר שבועות, מצביעי מפלגת 'ישראל ביתנו' הלכו לקלפי והצביעו עבורה על מנת שתהיה חלק בממשלת הימין בראשות הליכוד ונתניהו.  אך עם החלטת הכנסת להתפזר אמש וההכרזה על בחירות חדשות, יו"ר המפלגה אביגדור ליברמן הוכיח כי הוא מתעלם לחלוטין מרצון בוחריו והכל באמתלה של חוק הגיוס, שהיא לא יותר ממשחק תקשורתי ציני.

כתוצאה מהתנהלות הזו, ליברמן מצא את עצמו בין הפטיש לסדן. אם היה בוחר להיכנס לממשלה, הרי שהוא נכנע לחרדים ומתפשר על חוק הגיוס; אם החליט ללכת לבחירות, הוא פוגע פגיעה קשה בשלטון הימין שתתבטא גם בקלפי. נראה כי הדרך בה בחר לבסוף גרמה לו לטפס על עץ גבוה מדי, והוא עלול להיות אחד הנפגעים העיקריים מתוצאות הבחירות הבאות בשל מספר סיבות:

ראשית, פירוק הקואליציה המתוכננת עוד בטרם קמה משמעותו עיכוב או אף ביטול הרפורמות חשובות בתחומי המשפט והמשילות שהיו אמורות להתממש בכנסת הקרובה. מהלך כזה לא יתקבל בברכה אצל מצביעי הימין ועשוי לפגוע ב'ישראל ביתנו' בקלפי, במיוחד במקרה בו מפלגות הימין הקטנות כמו 'זהות' ו'הימין החדש' יתאחדו וימשכו אליהן מצביעים התומכים ברפורמות אלה ודומו להן.

שנית, קמפיין הבחירות המחודש של ליברמן בו הוא תוקף את ראש הממשלה נתניהו ייתפס בימין כקריאת תיגר שתמשוך עוד מצביעים לליכוד בסוג של הצבעת מחאה, וזאת בנוסף לשמועות על מפגשים בווינה עם יאיר לפיד והתקרבות לשמאל.

ייתכן כי הגישה התוקפנית תזכה את ליברמן בנקודות זכות דווקא בשמאל, אך ההיסטוריה הפוליטית של ישראל מלמדת שכל מי שניסה צעד כזה בעבר כשל ונשכח במהרה. בהקשר הזה, משעשע מתמיד לראות כיצד מי שעד אתמול תואר בתקשורת כביריון קיצוני ומסוכן, הופך לפתע לתקווה הגדולה של מגיני הדמוקרטיה.

בחירות חוזרות טובות לימין

מנגד, בימין לא צריכים לחשוש מתרחיש של בחירות חדשות, שעשויות להביא תוצאות טובות אף יותר מבחינת מיספר המושבים בכנסת וחלוקת הגושים. מאות אלפי קולות שירדו לטמיון בבחירות האחרונות יכולים להניב עוד חמישה או שישה מנדטים, שיהוו ייצוג למצביעי ימין אמיתיים ומשפיעים ויקטינו את האפשרות בה הקמת ממשלה תלויה בגחמות של מפלגה כמו 'ישראל ביתנו', שתחזור לגודלה הטבעי. ממשלה כזו תהיה חייבת בהכרח לכלול את החרדים, כך שגם כאן יצא ליברמן קירח מכל הצדדים.

תסריט כזה יביא עימו גם היחלשות נוספת של גוש השמאל, כחלק מהמגמה של הבחירות האחרונות, ויאפשר קידום של מדיניות ימין אמיתית בה מעוניין רוב הציבור בישראל והבטחת היציבות השלטונית לטווח ארוך, ממנה כולם מרוויחים.

במישור האישי יהיה זה אתגר גדול נוסף לראש הממשלה נתניהו, במיוחד על רקע החקירות בעניינו והעובדה שכל מהלך פוליטי או תקשורתי בישראל נמדד כיום ביחס אליו. למרות כל זאת ולמרות הסיכון והמהומה שבבחירות חדשות, הנסיבות הפוליטיות הקיימות מראות כי בסופו של יום פיזור הכנסת יכול רק לחזק את הדמוקרטיה בישראל בכלל, ואת שלטון הימין והרפורמות החשובות שיוביל.

יעקב כהן הוא עו"ד ומגשר בתחום המשפט האזרחי, יועץ משפטי לחברות צרכנות וראש האגף המשפטי בתנועת 'אם תרצו'.

* * *

תמר מחלין

האומה שכחה

מַנְגִּינָה אַדִּירָה

בָּקְעָה בִּשְׁמֵי אַפְרִיקָה,

מְנוֹעֵי מְטוֹסֵינוּ בִּשְּׂרוּ

אֶת בּוֹא הַהַצָּלָה.

הָאֻמָּה שׁוּב הִצְמִיחָה

זְרוֹעוֹת לַמֶּרְחָב,

מִשְׁפָּחוֹת נָהֲרוּ

בִּשְׁאֵרִית הַכּוֹחוֹת

אֶל הָאָרֶץ הַקְּדוֹשָׁה,

וּמַשְׁאִירוֹת מֵאָחוֹר

אֶת מֵתֵיהֶם

מְפֻזָּרִים בַּמִּדְבָּר.

הֵם לָחֲשׁוּ "שֶׁהֶחֱיָנוּ"

בָּרֶגַע הַנִּכְסָף

בּוֹ דָּרְכוּ רַגְלֵיהֶם

עַל הַקַּרְקַע.

וּבָעָם, לְרֶגַע קָט,

נֵעוֹרוּ נִשְׁכָּחוֹת,

הָאֻמָּה, זָהֲרוּ שׁוּב פָּנֶיהָ,

אַךְ לְרֶגַע קָט בִּלְבַד.

עֶשְׂרוֹת שָׁנִים חָלְפוּ

מֵאָז אוֹתָם המִּבְצָעִים

שֶׁהֵשִׁיבוּ הַבַּיְתָה

אֶת אַחֵינוּ הָאֲבוּדִים

מֵאֶרֶץ חַבַּשׁ.

מֵאָז הֵם אִתָּנוּ כַּאן,

יְדֵיהֶם עֲמֵלוֹת בְּכָל מְלָאכָה,

מְמַלְּאוֹת כָּל תַּפְקִיד,

ובְּנֵיהֶם נִלְחָמִים

בְּכָל הַקְּרָבוֹת.

אַךְ נַפְשָׁותיהם דּוֹמְעוֹת.

הָאֻמָּה שָׁכְחָה, כְּמוֹ בְּעָבָר,

שמִבְצָעִים אֵינָם מִסְתַּיְּמִים

בַּנָּמֵל אוֹ בִּשְׂדֵה הַתְּעוּפָה.

הָאֻמָּה שָׁכְחָה אֵיךְ מְקַבְּלִים

וּמְכַבְּדִים אַחִים

הַשָּׁבִים לִגְבוּלָם.

* * *

אמיר טהרי

הולך על הסף: המשחק המסוכן של עלי ח'אמנאי

מתוך "מידה", 28/05/2019

אם יימשך הלחץ הנוכחי על איראן הן מצד אופוזיציה פנימית והן מצד אויביה מבחוץ, ייתכן כי היא תיאלץ לבחון דרכי פעולה נוספות מלבד התרסה וסרבנות הרסנית.

מימרה ישנה טוענת כי כל משבר מכיל בתוכו הזדמנות, והמשבר הנוכחי בין איראן לארה"ב אינו יוצא דופן בו הצהרות לוחמניות משני הצדדים הציתו מחדש את העניין בסכסוך שהיה רדום למחצה עד לאחרונה.

העניין המחודש הזה יכול לשמש כאמצעי שכנוע עבור כל המעורבים ואחרים המתעניינים בבעייה האיראנית לבחון את שורשי הסכסוך האמיתיים, ולנסות למצוא דרכים מציאותיות לנטרל אותו. אך לפני שנעשה זאת, ישנם כמה צעדים שצריך לעשות.

בתור התחלה, עלינו להבין כי המשבר הנוכחי לא נגרם מהסיבות המסורתיות שמובילות בדרך כלל למשברים בין מדינות. לאיראן ולארה"ב אין סכסוך על גבולות, הן לא נלחמות על שליטה במשאבי טבע ומים או גישה לים הפתוח, ולא שואפות לחטוף נתחי שוק אחת מהשנייה. במילים אחרות, הסכסוך בין איראן לארה"ב לא עונה להגדרה של סכסוך בינלאומי קלאסי.

הסיבה לכך היא שאיראן כבר לא מתנהגת כאומה רגילה אלא ככלי קיבול לאידאולוגיה. יהיה מי שיאמר שאידיאולוגיה קיימת גם בצד האמריקני, אך כפי שהוכיחו עשורים של מלחמה קרה מול יריב רעיוני כמו ברה"מ, הערכים האמריקניים של דמוקרטיה וזכויות אדם פועלים בצורה הטובה ביותר בתוך מסגרת של מדינת לאום.

ארה"ב תמיד ראתה באידאולוגיה הקומוניסטית של ברה"מ אוייבת אך היא היתה מסוגלת להכיל אותה כחלק ממערכת יחסים מורכבת, והחל מניקיטה חרושצ'וב, גם המנהיגים הסובייטים נהגו באופן דומה. הם עדיין הצהירו כי הם שואפים לקבור את הקפיטליזם וביצעו תרגילים שונים כדי לקדם את מטרתם, אך הכול נעשה בגבולות ההתנהגות המוסכמת של המלחמה הקרה.

בשנת 1970, כאשר איראן מיסדה את היחסים הרשמיים עם סין, בטהרן לא דרשו שהסינים יחדלו מלהיות קומוניסטים או אפילו שיפסיקו לארח עשרות מתנגדי משטר איראניים שנסעו להתאמן בסין.

במקום זאת דרשה איראן של השאה כי בייג'ינג תפסיק לחמש מורדים עומאניים שפעלו בתימן, אז תחת שלטון קומוניסטי, כתנאי לחתימת הסכם מסחר.

שנתיים לאחר מכן, ממשל ניקסון, אשר שאב עידוד מהניסוי האיראני המוצלח, פתח גם הוא בתהליך נורמליזציה מול סין, שהוביל לבסוף ליחסים דיפלומטיים מלאים.

אך תקדימים היסטוריים לא תמיד ניתנים ליישום בכל תסריט של סכסוך, ועל פי מה שעומד על הכף בימים אלה אני מתקשה לדמיין את הרפובליקה האסלאמית תחת הנהגתו המוזרה של האייתוללה ח'אמנאי מקריבה את השאיפות האידיאולוגיות שלה כדי לקדם את האינטרס של איראן כמדינה.

למרות זאת, אם יימשך הלחץ הנוכחי על טהרן, הן מצד אופוזיציה פנימית והן מצד אויביה מבחוץ, יתכן כי איראן תאלץ לבחון דרכי פעולה נוספות מלבד התרסה וסרבנות הרסנית.

מי שזוכה לאחרונה לעדנה בקרב הממסד החומייניסטי הוא האימאם חסן בן עלי, נכדו הבכור של הנביא מוחמד ומי שנחשב לאימאם השיעי השני. בחודש שעבר ראתה אור באיראן מהדורה חדשה של ביוגרפיה אודותיו, שתורגמה מערבית על ידי האייתוללה ח'אמנאי. הוצאת הספר לוותה בדיונים רבים בתקשורת ובחוגים אינטלקטואליים ופוליטיים. השר לביטחון פנים מחמוד עלאווי שיבח את האסטרטגיה של האימאם חסן ואמר: "האימאם חסן לא תמיד היה צריך להתעלות. היו זמנים בהם דווקא כריעת ברך היתה מקור להשראה עבור מאמיניו."

ישנם סימנים נוספים המעידים על כך שח'אמנאי שוקל לנקוט במה שהוא הגדיר "גמישות הירואית", בזמן שמכונת התעמולה הרשמית של איראן כבר מתכוננת להכריז על ניצחון. כך למשל, סוכנות הידיעות טסנים דיווחה ב-21 במאי כי "העולם כולו כבר שומע את צליל העצמות האמריקניות המתפצחות."

סימן נוסף לכך הוא הזזת התאריך שקבע המנהיג העליון למחיקתה של מדינת ישראל מעל פני האדמה, שנדחה לשנת 2050. כדי להסיר ספק, בטהרן הדגישו ש"היעלמותה" של ישראל תגיע באותה העת יחד עם "קיצה של אמריקה": "איראן האסלאמית עוד תחזה בנפול אמריקה השטנית וישראל הכובשת בשנת 2050," אמר הגנרל חאמיד אבזרי, אחד מבכירי משמרות המהפכה.

האם כל אלה הן חדשות טובות?

לא בהכרח. לשיגעון החומיינסטי תמיד היה היגיון כלשהו, שנע בין כניעה משפילה תחת לחץ – לתוקפנות חסרת בושה כאשר אותו לחץ הוסר. האתגר העומד בפני איראן כיום הוא להיפטר מהטירוף לחלוטין, מכיוון שכל מקרה נוסף של הונאה ונסיגה רק יקשה עוד יותר על תיקון המדינה בעתיד.

בניגוד לטענות הנשמעות על ידי חלק מהלובי הפרו-איראני בוושינגטון, הברירה האמריקנית אינה בין כניעה לשיגעונות האייתוללות לבין פלישה כוללת לאיראן. ההיסטוריה לימדה אותנו כי רק כאשר מנהיגי איראן יגיעו לסף הכאב הנסבל הם יהיו מוכנים לשקול אפשרויות אחרות. אנחנו עדיין לא שם.

אמיר טהרי היה עורך העיתון האיראני 'קאיהן' עד שנת 1979, וכיום כותב טור קבוע בעיתון 'א-שרק אל-אווסט'. המאמר התפרסם לראשונה באתר מכון גייטסטון.

* * *

ד"ר גיא בכור על מילכוד היהודים:

אבינו, מלכנו: מה יעלה בגורל יהודי אמריקה?

https://youtu.be/8DG26VTQAo4

* * *

ד"ר ארנה גולן

מה מופלאה היא בניית הזהות האישית מתוך הכאב

וכמה מלאת אור ונחמה היא מציאתה בשורשי המשפחה הנטועים עמוק בארץ הזאת

על סיפרה של ד"ר אורה עשהאל

"בראי הזמן – סיפור כתבים ומכתבים,

1777-2019"

החלק השלישי ב"טרילוגיה של אהבה"

בעריכת ד"ר משה גרנות

הוצאת "חדרים", 2019. 250 עמ'.

מבוא: תבנית הספר, נושאו המוצהר ונושאו הפנימי

ספר בתבנית כזאת עוד לא פגשנו. כותרת המישנה מצהירה כי לפנינו אסופת כתבים ומכתבים אותם ליקטה המחברת והביאה לדפוס. ואמנם, במבט ראשון כך הוא. דפדוף קל יעיד שחלק ניכר של הספר מודפס באותיות כתב, הבאות להעיד כי אכן מיסמך או כתבים תיעודיים של בני משפחתה הם שכונסו על ידי אורה עשהאל וכל שעשתה הוא שצירפה אותם למעננו.

אלא שכבר בהקדמה, המכונה על ידי המחברת "התחלה שהיא גם סוף דבר," היא עצמה חושפת למעננו את התבנית המקורית שבנתה לסיפרה ומכנה אותה בשם "תבנית של קולאז'", שתכליתה להפוך את הכתבים הנושנים לעלילה מרתקת, או נכון יותר – לשבצם בתוכה כחלק מהותי בה. וכך נוצרה אותה "מעטפת דרמטית" של עלילה שעל פיה שקעה המחברת בתרדמת בעקבות תאונה והיא הפכה לתחבולה ספרותית, ל"תרדמה ספרותית" שהיא ספק אמיתית ספק בדוייה, והיא נוצרה כיוון שהומלץ לבני המשפחה להקריא לה חומר שירתק אותה ויביא להתעוררותה.

תחבולה זו איפשרה תיעוד של כתבים ומכתבים אמיתיים בתכלית של בני המשפחה מדורות קודמים שיוקראו לה כיוון שאורה עצמה, שהיא גיבורת העלילה העוטפת, היא שאגרה ושמרה אותם, אכן, לכאורה  היא גיבורה פסיבית, שרוייה בתרדמת לאחר שנפגעה בתאונת דרכים באור אדום שאירעה לאחר תקופה של עייפות קשה, אבל בפועל סביבה נסוב הכל. אי לכך, נבנתה העלילה העוטפת, שחלקיה בדיוניים, באופן כזה שהרופאים המליצו להקריא לה דברים שאולי יעוררו אותה, והנכד הבכור שלה שגיא, העומד לפני גיוס, נוטל על עצמו את המשימה. הוא נכנס לחדר עבודתה של סבתו ומחפש חומר שיפעל עליה. או אז הוא מגלה במגירותיה ובארונות את שפע המסמכים, רבים בהם כתבי ומכתבי הדורות הקודמים, אל מצויים גם כתבים של אורה עצמה. הוא גם מקליד אותם, או מוצא למזלו זיכרונות ומכתבים מוקלדים במחשב שלה, ואז הוא מגייס את כני המשפחה שיקריאו לה כל הזמן. באופן זה, תוך יצירת מתח אם אכן תתעורר,  מונצחים הדברים ומובאים הדברים לפנינו, ובאותיות כתב,  כביכול בשעת הקראתם, ואף הקורא יוצא נשכר.

עד כאן ההנמקה המוצהרת של מיבנה הספר ונושאו. אלא שקריאת המכלול חושפת כי הדברים מורכבים יותר וכי הנושא הפנימי והמהותי של הספר אינו מתן הכתבים כשלעצמם. בעיקרו של דבר הם מהווים רקע למסע אישי שתכליתו לחשוף, להבין ולבנות בבנייה מאוחרת אך שלמה את זהותה האישית של המחברת, אלא שזהותה כרוכה בראש וראשונה בהבנה, בהוקרה ברגשי תודה והערצה ובחובה פנימית עמוקה שהיא חשה כלפי שורשיה המשפחתיים, כולל התמודדות עם אלה מהם שנזנחה על ידם.

ואכן, המסע מקורו בכאב עמוק שראשיתו  סמוך להולדתה והוא מחייב לא רק מהלך של התחברות לשורשי המשפחה, אלא גם ניסיונות של התפייסות והיכרות. ומסע כזה אינו פשוט כלל. למעשה, המחברת רומזת לכך כבר במוטו של סיפרה, שעה שהיא אומרת כי תקוותה היא שהספר יסייע לקוראים למצוא את עצמם, "כפי שהכנתו איפשרה לי למצוא בו את עצמי."

המסע הזה מונע גם מכוחה של גאווה בשורשיה הנטועים עמוק  בבניין הארץ הזאת וגם בסיפרותה, מה שמאפשר לה להגיע להכרה בזהותה העצמית ולהשלמה עם כאבה, שעוד נדון בו.

יותר מזה, נקדים את המאוחר ונאמר כי כאשר דומה לה כי עתה זהותה בנוייה אך פיסות של "הם", של בני המשפחה גדולי המעש והיצירה, מגיע שלב השיא, שבו היא מחליטה להגיע לגיבושה של זהות אישית ויצירתית עצמאית לאחר בחינה נוקבת של חייה שבנתה לה. עם זאת, אין היא מתנתקת משורשיה, היפוכו של דבר, בבסיסה של הזהות מצוייה ההשתייכות לשורשים. וכך, סיכומו של המסע הוא בפרק שכותרתו היא היפוכה של כותרת הפתיחה, "סוף דבר שהוא גם התחלה" (207-224). עתה עניינו הוא, כאמור, "האישה שאני", זהותי שלי בכל תחומי חיי, אך עם הכרה מלאה בזכותם ובגדולתם של הראשונים.

והקוראים, במה זכינו אנחנו? מתברר, כי בזכות המהלך הפנימי המיוחד הזה זכינו כולנו לא רק בסיפור מרתק, אלא גם  להתוודע לפיסות של היסטוריה חלוצית של ארץ ישראל מאז העלייה הראשונה, וזאת מצד האם והסבא והסבתא ובמיוחד הסבתא רבא. ואילו מצד האב זכינו למבט על עליות החסידים לצפת ושורשי משפחתו מאז 1777, ובייחוד לסיפור עלייתם הסנסציונית של בני המשפחה מלבוב, לקראת המחצית הראשונה של המאה ה-19.

א. שורשי משפחת האם והסב שבראשון לציון – משפחתו של  עשהאל, בנם של מיכל ונחמה פוחצ'בסקי, ורעייתו עידה למשפחת וילסון

עתה הגיע הזמן לשאול: מהו הכאב הגדול שהניע את הכול? ומה הוא הקשר המיוחד במינו  לשורשיה של אורה עשהאל, ואלה שביקשו לרפא אותו?

לשם כך יש לקרוא את הכתוב על העטיפה האחורית: "אימי מתה חודש לאחר שילדה אותי, חודש של חולי ובדידות. אבי נשא אישה אחרת שלא רצתה בי. נותרה אורה, תינוקת, פעוטה, המחפשת חיק משפחה אוהבת. ילדות קשה ציפתה לילדה שהייתי אני. בגיל תשע נקלטתי במשפחה החמה של סבי וסבתי, שעולם הספרים עמד במרכז חייהם, אף שהיו ממשיכי מייסדיה של ראשון לציון, הלא הם עשהאל (שאת שמו הוסיפה אורה כשמה הספרותי בהכרת תודה, א.ג.) בנם של מיכל ונחמה פוחצ'בסקי, הלא היא נפ"ש, הסופרת הישראלית הראשונה* (את ספרה "במדרון" כמו את ספרו של בנה עשהאל, "גחלת", הוציאה אורה לאור מכתב יד, א.ג.). ואילו רעייתו עידה היתה בתו של סם וילסון, מראשוני בוניה של תל אביב."

פרטים נוספים מגלה הקורא בספר. הוא היגר עם משפלתו מביאליסטוק לארה"ב ושם קיבל את השכלתו כאדריכל, עלה לארץ ב-1911 ותרומתו לבנייניה של העיר מצוייה עד היום בלב ליבה של תל אביב.

הוריה של אורה הם כבר סיפור אחר. אימה יונה, היא, כאמור, בתם  של עשהאל ועידה, והיתה אהובה עד מאוד על בעלה, אך  היא נפטרה בגיל 22, חודש לאחר הולדתה של אורה, כנראה  בשל טעויות בטיפול בה. אביה אברהם, לעומת זאת, הוא ממשפחת שור מצפת, שכאמור שורשיה נטועים בעיר החסידות והקבלה, שאליה הגיעו מלבוב באמצע המאה ה-19, ועלייתם היא כבר סיפור מרתק וגם סנסציוני שהתעלומה שבו נפתרה אך לא מזמן, ואילו התנהגותו של האב לאחר פטירתה של יונה מעוררת תמיהות לא מעטות בפני עצמה.

ואכן, המחברת מצהירה  בסוף "כי בספר זה באתי לתת את דברי אהוביי שהלכו לעולמם אך חיים בתוכי." וכך, לאחר שנים של ניתוק מהורים, מהאב החי שסירב לקשרי נפש ואפילו לחיוך של אהבה עד זיקנה מופלגת, אז התרכך מעט, ומהאם המתה שלא נותרו זיכרונות ממנה, לבד מתמונתה הסמלית כבת יפתח, בעודה בת 14, נקלעת אורה לעלילת התרדמת.

זו נגרמת בשל עייפות קשה ממשימות החיים שנטלה על עצמה כאישה מודרנית, אישה השואפת מחד לשלמות בחיי המשפחה שהקימה אך מאידך, ובה בעת, לשלמות גם בחיים האקדמיים ובפעילות הציבורית וההתנדבותית.

בעלה, עמי זילברשטיין, מצטייר כאדם אוהב ואהוב, מסור ובעל שיעור קומה, אך אין הוא יכול לסייע בפתרון הקושי הנפשי. כי התרדמת מכוונת גם לנושא הפנימי, המהותי. יש בה  מימד של הינתקות משאון החיים לשם התבוננות מפוכחת פנימה, לתוך עצמך אך גם לשורשיך שכן הם שעיצבו את זהותך. ומה מופלאה היא דרך זו. ואפילו מופלאה ממנה  היא תחושת האור והנחמה העולה מהתבוננות זו, ממש כאילו התממש בכך השם שבו קראו לה הוריה, "אורה נחמה", שכן הסליחה עולה כלפי הכול ואהבה ונחמה במה שיש ונבנה ולכן מתאפשרת צמיחה חדשה.

וכך מתנהל הספר בשני מהלכים משתלבים: באחד, שגיא, הבן הבכור של בתה הבכורה יונת (הקרוייה כמובן על שם אימה), נתון בעלילת חיפוש דחוס ולחוץ של כתבים להקראה בתוך כל שפע המסמכים שנאגרו במגירותיה של אורה בחדר עבודתה. כל זאת על מנת לספק חומר קריאה מרתק ומעורר לבני המשפחה המקריאים לה, עד שדומה לו כאילו אורה עצמה מעופפת לצידו ונוזפת בו על שאינו מוציאם לאור אלא מבזבזם על הקראה לאישה שאינה שומעת (23).

תחילה מובאים קורותיו של עשהאל הסב, שהרי הוא שאימץ אותה בגדולת נפשו, והוא פורש בכתביו את הקשיים העצומים שחוו מתיישבי ראשון לציון, המחלות הקשות – מלריה ודיזנטריה – וחיי הילדים, ואף מסביר מדוע נאלצו לקחת פועלים ערביים המכירים את טבע הארץ. ואז, לאחר מתן קטע של מסירת ההתרחשות הפנימית בתודעתה הכמו-רדומה של אורה עצמה, על חשבון הנפש שבה, נמשכים זיכרונותיו של הסב על שלטון הטורקים ועל נוראות ימי מלחמת העולם הראשונה, חובת הגיוס לצבאם הנחשל ובריחתו והצלתו. או אז כבר ניתן לפרוש את סיפור היכרותו ואהבתו לעידה התל אביבית ומכתביו ושירי אהבתו לה, שבהם משתקפת הכתיבה הרומנטית העברית "המליצית" בעינינו של לפני למעלה מ-120 שנה!

תוך כך גם מצטיירים קשיי התחבורה והדואר והמגיפות שהשתוללו בארץ נטולת הרפואה. להשלמת הדברים מובאים גם זיכרונותיה של עידה עצמה, שכתבה אותם בזיקנתה, ולאחר מכן נקברה בפוריה, לשם עברה משפחתה למרות המגיפות שהשתוללו בגליל.

עתה ניתן כבר לעבור לדור הקודם, למייסדים ממש, ומובאים זיכרונותיו של הסבא רבא, הלא הוא מיכל פוחצ'בסקי, בעלה של נחמה (פיינשטיין), הלא היא נפ"ש, שאורה תרמה כה הרבה להיכרותנו עם כתביה. לא יאומן איזו גבורת נפש נדרשה להם למייסדים ולילדיהם להוסיף ולחיות בתנאים הקשים ועוד למצוא בהם את הטוב. חבל שלא נוכל להביא כאן את סיפור היכרותם ואהבתם של מיכל ונחמה פוחצ'בסקי, שמתברר כי לאביה קראו יונה וסיפורם מלמד משהו על שידוכי הימים ההם.

היא באה מצריצין (הלא היא סטאלינגרד והיום וולגוגרד) וכשהוא פגש אותה "ליבי התפוצץ מאהבה" (114-116).היו להם שני ילדים, הבן עשהאל והבת אפרת, ואילו לעשהאל ועידה היו ארבעה ילדים, שלושה בנים והבת יונה, אימה של אורה שהיתה הבכורה. ואכן, "שגיא" מוצא מכתב נוגע ללב שבו מבשר עשהאל לאימו נחמה על הולדת נכדתה הראשונה, הלא היא אורה ומובאות תמונות מן האלבום המשפחתי.

תוך כך מתברר, שהתרדמת אירעה ב-2010, אך שגיא מביא את רשמיה של אורה ממיפגש משפחתי של 7 דורות בראשון לציון עם לידת נכדתה הראשונה אביגיל בשנת 1997, עם אביה, שנתיים לפני פטירתו בגיל 90, ובשיאו אורה, המתבוננת בתמונת אימה בתחפושת בת יפתח וכמהה אליה אומרת לה: הנה נולדה לך נינה! (120-133).

בדומה לכך מתברר, כי כעין פיוס חל גם עם האב המזדקן, לאחר ניסיונות שונים שכשלו למחצה, כמו בחג הפסח, והוא חל לבסוף בביקור בבית ברמת יצחק שבו הוא חי עם אימה זמן כה קצר. אותה שעה  אורה כמהה "שנהיה ולו פעם אחת רק אנחנו". מי? כמובן, "כך נוכל להיות אימא, אבא ואני יחד, במציאות." והלב נצבט. אלא שתודעתה של המחברת עצמה מתגבשת ומתחזקת בכוח ההתבוננות הישירה בשורשים.

ב. תולדות משפחת האב שזנח, משפחת שור,

ששורשיה בחסידות גליציה ועלתה לצפת כמחצית המאה ה-19

הסיפור הזה (עמ' 136-160) מובא, כמובן, לאחר קודמו והוא אכן שונה תכלית השינוי מסיפורה של משפחת פוחצ'בסקי. השוני אינו רק בעולם החסידי של המאה ה-19, המתואר בו, אלא גם באופן תיעודו ובכך שאווירת ההערצה והתודה שאפפה את הסיפור שבראשון לציון ובתל אביב, נחלפת כאן בעמדה של מתן אובייקטיבי של זיכרונות האב עצמו, מתוך כבוד אך גם ריחוק היסטורי. כשברקע זוכר הקורא את הנטישה.

עם זאת, בסופו של דבר, המחברת עצמה אינה יכולה להימנע מלתהות על  מידת "חטאו" של אביה, על ניסיונות ההתקרבות שלה אליו שלא כל כך צלחו ועוד. אבל שכרנו ההיסטורי שלנו הוא גדול, כי רובנו יודעים אך מעט על העולם ההוא. לעניינו, במסגרת המעטפת הדרמטית-עלילתית שגיא הנכד אכן מוסיף ומחפש בדחיפות ובלהיטות אחר חומר דוקומנטרי או כתבים להקראה לסבתו שבתרדמת, אך הפעם הוא כבר מוצא את החומר מוקלד על ידי אורה עצמה במחשב. היא הקלידה את הסקירה והזיכרונות  מכתב ידו של אביה, שבו סקר את תולדות משפחתו מאז הגיעו הראשונים לצפת בשנת 1850, עשר שנים [שלוש-עשרה שנים.  – אב"ע] לאחר "הרעש" , הלא היא רעידת האדמה הקשה שגרמה לנפגעים ולהרס קשה. [בשנת 1837. – אב"ע].

מעניין לציין, שגם אהוד בן עזר, שכתיבתו אמנם שונה מאוד, אך אף הוא נאמן לשורשיו הנטועים במייסדיה של מושבה חלוצית, הלא היא המושבה הראשונה, פתח תקווה, כותב ובהרחבה על ימי הרעש הגדול בצפת.  הוא  אף מרחיק לכת ושוזר עלילה מרתקת, שאמת ובדייה משמשות בה יחדיו, והיא מתרחשת בעצם ימי הרעש הגדול. כל זאת בספרו המצויין "והארץ תרעד". ואין להתפלא על כך, שכן הספר נכתב, כמרבית ספריו של בן עזר, מתוך רגישות מתמדת לתולדות הארץ הזאת. ואכן, בן עזר רכש לו שם  כסופר וביוגרף וכותב מאמרים הנאמן בכתיבתו לשורשיו החלוציים שבמאה ה-19,למשפחת ראב ממייסדי פתח תקווה, ובייחוד לדודתו, הלא היא המשוררת הצברית הראשונה, אסתר ראב.

כך גם אורה עשהאל. הנאמנות לשורשיה והתהייה עליהם מהווה מניע עז לכתיבתה. מרתק במיוחד הוא סיפור העלייה של הראשונים מלבוב שבגליציה לצפת, אותו חושף האב בזיכרונותיו, וההיסטוריון הנודע דובנוב מאשר אותו. ואכן, מוזרה מאוד הוא עלייתו של הסבא רבא עם שני ילדים קטנים לצפת הנתונה תחת השלטון הקשה העות'מני, ומתברר, עד כמה שהאב יודע,  שהכול אירע כמעשה מכריע ונורא בתולדות המאבק של החסידים, שעימם נימנה – במשכילים, ומדובר בהרעלת הרב המשכיל ו"המודרני" של לבוב שבגליציה, שהעז לנאום בגרמנית. וכיוון שהסבא רבא ההוא הואשם שסייע לרוצח, לא היתה לו ברירה אלא להימלט משם.

מעניין במיוחד הוא סיפורו של הרוצח,  הלא הוא ברל פלפל שנמלט לארץ ונשא כאן את גניה, אלמנה צעירה עם שתי ילדות, אבל מתברר שהיתה צאצאית של הרב קיציס, תלמיד הבעש"ט וקבור על ידו, שמאוחר יותר נקשרו קשרי משפחה בין משפחתו למשפחת שור** שחייתה בצפת ובטבריה. סבך גדול זה היה מרתק במיוחד עבורי, כיוון שקראתי עליו בשעתו בלימודי הספרות באוניברסיטה העברית, שעה שהכנתי עבודה על הסופר המשכילי יוסף פרל. ולכן, מה הופתעתי לקרוא ששגיא "מוצא" במגירותיה של סבתו מחקר חדש המזכה את אברהם בער פלפל מרצח הרב, ועל כן גם את יואל שור, סב סבם, שהיה בעל בית דפוס. וחבל. אביה של אורה לא זכה לדעת זאת, כיון שנפטר בשנת 1997. מה שברור הוא שקשיי הפרנסה וההישרדות היו קשים ביותר בצפת ובטבריה, אבל לא כאן המקום להיכנס לפרטיהם, ורק נזכיר שגם כאן נאלצו הצעירים להערים ולהתחמק מהגיוס לצבא הטורקי.

ואם כך, כיצד הכיר האב את אימה של אורה?

מתברר כי הוא חי שנים אחדות בביירות שבלבנון בשנות ה-20 ושם הכיר את משפחת פוחצ'בסקי שעסקה שם בענייני "כרמל מזרחי". הוא עסק שם בענייני בנקאות אבל כשחזר לצפת החלו מאורעות תרפ"ט, שגרמו להרס בתי המשפחה ולבגידת חברים ערבים, ולכן בשנת 1933 הוא מחליט לעבור לתל אביב וממשיך לעבוד בבנק, בסניף של בנק אנגלו-פלשתינה. וכיוון שגם הפוחצ'בסקים עוברים לזמן מה לתל אביב, נוצרת ההיכרות עם יונה וצומחת אהבה גדולה. וכך, עולם שלם קם לעינינו, ואפילו משפחת רוטלוי מכרינו נזכרת (151-152) ומתברר כי טקס הנישואין נערך ברחוב יבנה! אלא שעתה בא סיפור הולדתה המדהים וקורע הלב של אורה, משוחזרים ענפיה של משפחת שור, ומובאים  דברים שכתבה אורה לאימה (160) שאותה לא זכתה להכיר, ובהם שבועתה שלא תחדל מחיפוש כל פרט עליה, כיוון שרק כך הן נפגשות, ואף תוהה על "חטאו" של אביה שזנח אותה, אבל רוח הסליחה שיש בה מן הגדולה האנושית מרחפת על הכל.

ג. שיא וסיום: התחזקות, חשבון נפש אישי והתעוררות מן התרדמת

עתה, לאחר שהישירה מבט, באמצעות "שגיא", כמובן – אל כאב חייה והתחזקה באמצעות שורשיה, מתאפשר לה, למחברת, להתמודד עם חשבון נפשה שלה, עם חייה שבנתה לה במשפחה, באקדמיה וביצירה.

כל זה מתרחש בפרק "מיומנה של עקרת בית", אותו מצא שגיא והוא כה חושפני ונוקב עד ששגיא מתלבט אם להקריאו לה. משתקף בו כאבה של אישה שהיא גם רעייה וגם אם ובנוסף גם יוצרת, כעקרת בית מבואסת ועייפה מרוב משימות שכל כך חתרה להגשימן באופן מושלם. כל זאת מאז נישאה בגיל 21. חשבון הנפש הנוקב מקיף נושאים כמו זוגיות, אימהות, חברות, אהבת הבעל, אירוח, ניקיון הבית, קריירה ומשפחה ועוד, וניכרת בבירור גיבושה של מודעות פמיניסטית של אישה מודרנית.

בשלב זה, עם גיבושה של הזהות האישית משני עולמותיה, זה הפרטי וזה מן השורשים, יש כבר בכוחה לשוב אל המציאות, לכן אין תימה שדווקא בשלב זה מתחילה ההתעוררות מן התרדמת. אמנם, היציאה מן התרדמת היא סבוכה והדרגתית, אבל במהלכה ובסיומה יש בה כבר הכוח והמודעות למשל, להודות לדמויות נוספות שמילאו תפקיד חשוב בחייה, כמו להוריו של עמי בעלה שסייעו להם, וחשוב במיוחד – להגיע להכרעה כי תוסיף ותוציא את כתבי בני משפחתה או תמסור את חלקם לגניזה לשם הנצחתם, אבל כאן נדרש עוד שלב להשלמת תהליך  גיבושה של הזהות והוא מתרחש בפרק "סוף דבר שהוא גם התחלה", המתקשר לפתיחת הספר.

עתה עולה בה השאלה החריפה: "מי אני", אני הפרטית, שאינני מורכבת רק "ממיקבץ של האחרים," אף שהם אהוביי שהלכו לעולמם ואוסיף להוציא את כתביהם. וכי איבדה תוך כך את עצמה? אי לכך פורצת מתוכה ההחלטה לקרוא "לדיבוק" הזה "צא!" – כי עתה יש בה כבר היכולת להתמסר ליצירתה שלה ולמשפחתה ובה בעת להוסיף ולקיים את חובתה המוסרית לשורשיה.

והיא אכן מוסיפה ומביאה פתקים ומכתבים שמצאה ושכתבה אותם אימה וגם תמונות ומשרטטת את עצי היוחסין, אבל בה בעת היא ניצבת גאה במשפחה שהקימה עם עמי, בשני בתיהם, זה שבהרצליה וזה שבצפת, ובייחוד בארבעה ילדיהם ובנכדיהם, "שכולם בנו משפחות וגרים בישראל."

אכן, מהלך ספרותי מקורי ורב רושם , הישג של "קולאז'" מעניין וייחודי , אשר בה בעת  מעניק לכל קורא חווייה ספרותית מרגשת אך גם ידע בתולדות הארץ הזאת, במשמעותה של חלוציות ושל גדלות נפש, ותורם להבנת מציאות ההווה שלנו כאן.

אכן, ספר מיוחד.

ארנה גולן

-------------------------------

* צאצאי נפ"ש אוהבים להשתמש במושג הראשוניות לגביה וגם לגבי בנה עשהאל, אבל למיטב ידיעתי הסופרת העברית הארץ-ישראלית הראשונה היתה חמדה בן-יהודה, ובאשר לשירה עברית שכתבו בני-הארץ – הראשונים היו בני פתח-תקווה, משה כרמי ואסתר ראב, שבקרוב תימלאנה 100 שנה לפרסום שיריה הראשונים].

** בת-דודי בדרגה שנייה, עדה שור ז"ל, לבית בן עזר, נכדתו של אחי-סבי משה-שמואל ראב בן עזר, היתה נשואה ליעקב שור, יבדל"א, מהמשפחה הצפתית הוותיקה. הם הולידו בנות אחדות, ובן – הנקרא בשם יואל שור, ודאי על שם אותו יואל שור הנזכר לעיל.

אהוד בן עזר

* * *

אהוד בן עזר

ספרי דורות קודמים

פרסום חוזר בסדר אלפא-ביתי של המדור השבועי

שהתפרסם במשך שנים רבות במוסף "ספרות ותרבות" של עיתון "הארץ"

עם תמונות הסופרים

"ביהודה החדשה"

לנחמה פוחצ'בסקי

1911

פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 24.11.1972.

לפני 47 שנים

"על ספת עץ רעועה, העומדת אצל חלון קטנטן בחדר צר ונמוך, שוכבת סצליה אלברשטם בפנים רזים וחיוורים עם עקבות אצילות שעליהם. עיניה סגורות ונשימתה לא כסדר. בידה הימנית אחוז ספר סגור ואצבע דקה תחובה בין הדפים.

"מן החלון הפתוח נשב עליה רוח מערבי; היא הזדעזעה ותפקח את עיניה; הרימה מעט את ראשה, העיפה עין בחדר ותמהה: – הוא איננו עוד!... מדוע?... מדוע לא בא חברהּ הטוב, החבר היחידי שעוד דואג לה בחיים?" (עמ' 29).

אלה השורות הפותחות את סיפורה ("ציור" בלשונה) של נחמה פוחצ'בסקי "גוססת", שנדפס בקובץ סיפוריה הראשון, "ביהודה החדשה", משנת 1911. סצליה אלברשטם באה ליהודה החדשה כדי למות. היא שוכבת בחדר שכור, בודדה במושבה, ונזכרת בחייה. היא  אישה יפה וחולנית. "תענוגים!.. כלום לא שבעה אותם די בחיק מעריציה הרבים?.. רצוצת גוף ונפש שכמותה עכשיו, – למה לחפש עוד אהבה, ידידים, תענוגים?.. הוא לא בא? – מוטב! די הבלים! – " (עמ' 30).

והיא נזכרת באהבותיה: מיטיה, בן השכנים הנוצריים; סמיון גברילוב שבא מהאוניברסיטה הפטרבורגית לבקר את אביו וביקר בבית אביה יום-יום; ולאדימיר, עורך-הדין המפורסם; לוין, הגבר העז והשליט, שכל מפלגתו תלויה בו, עימו נסעה ממקום למקום לארגן קבוצות של הגנה עצמית.

בתקופה שלאחר הפרעות היא נודדת מרוסיה לאמריקה, חוזרת לאירופה, ועל גדת הסינה היא נתקלת באדם, "שמצץ במשך זמן קט את לשד חייה עד תומו..." (עמ' 32) – ברוקשטיין שמו, "הגבר היותר יפה שהיא פגשה בעולמה! ומלבד יופיו, הוא נראה לה לאדם בעל מידות תרומיות, שכדאי להקריב בשבילו את תמצית נשמתה... והלה (וזו) אמנם בערה, בערה מהר תחת אשו האכזר, וכשנפרדה ממנו כבר מילאו החיידקים הארורים את כל ריאתה..." (שם).

היא נזכרת ברתת את ליל פרידתם הארור. ברוקשטיין עומד לפניה בעיניים מתיזות זיקי שנאה. הוא קופץ  את אגרופו וצועק כמטורף:

" – הגידי, לילית, הגידי – כמה עליי לשלם בעד כל התענוגים שהשבעתני? – – – – – – – " (שם).

ה"ציור" הזה אופייני לדרך-כתיבתה של נחמה פוחצ'בסקי.

היא נולדה בבריסק דליטא ב-1869 ונפטרה בראשון לציון ב-1934. בנעוריה למדה בגימנסיה רוסית, היתה פעילה בתנועת "חיבת-ציון" ונישאה למיכל פוחצ'בסקי, שהיה אחד מהשישה שהברון רוטשילד בחר להעלותם ארצה לשם לימוד חקלאות. (בהם היה גם יצחק אפשטיין, שעימו ניהלה אחר שנים ויכוח על ה"שאלה נעלמה" ב"השילוח"). יחד עם בעלה עלתה לארץ-ישראל ב-1889 והתיישבה בראשון לציון ובמושבה זו חיתה עד יום מותה. ברשימתו "נפש" (זה היה כינויה הספרותי) כותב עליה משה סמילנסקי בספרו "משפחת האדמה" (הוצאת "עם עובד", תש"ג,  1943):

"כשמה המושאל כן היא, כולה נפש – – – ו'מכתבים' היתה שולחת ל'המליץ', שהשיבו על קוראיהם רוח חן וחיבה של ארץ-מולדת. ואחרי ה'מכתבים' באו, מקץ שנים מיספר, גם מאמרים וסיפורים וציורים מחיי היישוב. עטה ידע, לעיתים, ליצור דברים נחמדים. מקומה לא היה ב'כותל המזרח' של הספרות העברית, אך הספרות העברית היתה לה מקדש-מעט, ועטה – כלי לשרת בו בקודש, וברגעים של עליית-נשמה או מצוקת-נשמה היתה מושיטה אליו את ידה." (שם. עמ' 243).

"ביהודה החדשה" מחולק לשני שערים, חמשת הסיפורים הראשונים: "התאבדות", "תחת האתרוג", "סימה רסקין", "גוססת" ו"החרטה" – דומים מאוד לסיפור שבו פתחתי את הרשימה. אלה הם ציורים קצת נוגים מחיי המושבה. מותו של ילד. דמותו של בנימין פיין, מחלוצי גידול האתרוגים בארץ ותושב ראשון לציון, אשר התאבד בגלל החרם שהטילו רבנים שונים על אתרוגיו. לא צד העלילה הוא החזק בסיפוריה, אלא ציור האווירה והתקופה. ועם זאת הסיפורים כמעט אינם "ארץ-ישראליים", אם אנו שופטים אותם בנוסטאלגיה של היום (מישהו אמר שהיום גם הנוסטאלגיה היא לא מה שהיתה פעם); יש הרבה ניכר בסיפוריה של נחמה פוחצ'בסקי, ולא ריח פרדסים עולה מהם אלא מרי חייהן של נשים ענוגות שנקלעו, מתוך רצון והרבה אהבה, לתנאי-חיים חדשים וקשים מאוד.

השער השני בספר מוקדש לעלייה התימנית, שהתחילה מגיעה בשנים ההן, בעקבות מסעו של שמואל יבניאלי. "רומה", "ג'לות!", "פעמיים", "ג'וי קדוש", "אחרי שמחה". וגם הם סיפורים עצובים. המבוכה של צעירי העדה בפגישתם עם אורח-החיים של האיכרים. הניסיון המהוסס עדיין להשתחרר מכבלי הדת ולחיות בצורה מעט יותר חופשית. גם כאן אין עלילות רבות, אלא רישומים, ויש הרגשה כי המספרת לא בדתה את הדברים מליבה, אלא מתארת מקרים שהתרחשו בסביבתה.

משה סמילנסקי ממשיך ומספר ברשימתו "נפש", כי נחמה פוחצ'בסקי לא רק אחזה בקרנות-המזבח של הספרות העברית, אלא גם היתה אחת האיכרות הראשונות והטובות ביותר בבנות ישראל בארץ.

"לחם טוב להפליא ידעה לאפות בתנורה, וכל היום היתה טורחת ועמלה כנמלה. לא היה דבר אשר יגרום לה קורת-רוח ואשר יאיר את פניה הכחושים והירקרקים באור של שמחה, כשבח שניתן ללחם, אשר לשו ואפו כפיהָ, ולתוצרת החלב ולירקות ולפרחים שלה." (שם. עמ' 243).

את רשימתו עליה מסיים סמילנסקי ברמזים על מחלה או על משהו אחר, שליווה כצל את חייה ונסך עליהם כמין גורל טראגי המשתקף גם בעצב סיפוריה:

"אבל עמוק-עמוק בנפשה של 'נפש' צפון היה במשך כל חייה דבר טמיר ונעלם מעיני כל, והוא כירסם אותה בסתר... בחייה, המלאים תמיד תוכן ומעשה, היו רגעים של בדידות ותוגה, בשבתה בין השמשות ובדמוֹתה כי אין שומע לה, תשיר לעצמה בלחש שיר רוסי, שנחרת בליבה מימי נעוריה, שיר על עלם בעל לב רחב, סוער וסואן, הבודד לנפשו ומשתעמם בתוך שאון קריה... ונימי שירתה רועדות בעצב חרישי, ביגון עמוק ונוקב...

"היה בחייה דבר-מה קשה, מחריד ומזעזע, והיא השתדלה תמיד להטביע את זכר הדבר ההוא בתוך מפעלי חייה, ולא תמיד הצליחה. הסער הכבוש עמוק בתוך נפשה היה מתפרץ, אמנם אך לפרקים רחוקים מאוד, וצעיף השקט המדומה, שהליט את פניה תמיד, היה נקרע... ויש אשר פניה הכחושים הירקרקים – כאבם יקרא וישווע לעזרה, והיא כאילו מתאמצת לשבור כבלים ולשחרר את נשמתה... ואז היתה היא – המנחמת תמיד, המעודדת והשופעת עוז וכוח אמונה – כה שבורה, רצוצה ואומללה...

"עם שאיפותיה, שמחתה ותוגתה, תקוותה וייאושה, אושרה ואסונה, הלכה למנוחת עולמים שנים רבות בטרם הגיעה לזיקנה." (שם. עמ' 244).

היא היתה, כנראה, אישה יפה מאוד, לפי תיאורו של סמילנסקי. ומי יודע מה היה הסוד הכמוס אשר ליווה כצל את כל חייה? מה היה אותו דבר קשה, מחריד ומזעזע? כמעט בכל סיפוריה יש איזה הד לאסון מוקדם, לגורל, המטלטל את גיבוריה ומכריעם תחתיו.

* נחמה פוחצ'בסקי: "ביהודה החדשה". קובץ ציורים. יפו. א"י. דפוס א. אתין. התרע"א. 1911. 74 עמ'. מחיר הקובץ בא"י – פרנק אחד.

* * *

רוֹן גֵּרָא

יֶלֶד כַּפוֹת

בְּיַלְדוּתוֹ,

לֹא הָיוּ צַעֲצוּעִים בְּיָדָיו.

יֶלֶד

אִי שֶׁקֶט בֵּין קִירוֹת

לְבָבוֹ.

חַלְחֲלוֹת

פְּחָדִים.

קִעְקְעוּ אֶת תְּשׁוּקוֹתָיו וְגוּפוֹ.

לְכַּפוֹת זָכָה גּוּפוֹ הַמּוּבָס.

מִשֶּׁבָּגַר

נִשְׁעָן עַל מְכוֹנֵי כֹּשֶׁר,

הִנְצִיחַ דְּמֻיּוֹת חֲזָקוֹת

וְלֹא בִּדְיוֹ סְתָרִים,

עַל עוֹרוֹ.

לֹא נוֹתַר קָצֶה רֵיק אֶחָד

פָּנוּי בְּבַדָּיו מִדְּיוֹ.

אִישׁ אַלִּים

גֵּאֶה בְּגוּפוֹ הַמְּנֻמָּר

מְאַיֵּם,

לֹא בּוֹחֵל מִלְּהַכּוֹת

 אֶת שְׁכֵנָיו.

בְּבֵיתוֹ חֲרָבוֹת תְּלוּיוֹת

קִירוֹת נוֹדְפִים קְרָב.

וּבְדִידוּת.

* * *

נעמן כהן

זונות לא שרמוטות

כמדי שנה גם השנה, התקיים בתל אביב מצעד השרמוטות.

https://www.facebook.com/TelAvivSlutwalk/

האמירה המיוחסת לביאליק, "רק אחרי שיהיה לנו גנב עברי ראשון וזונה עברייה ראשונה, נהיה עם ככל העמים," התגשמה מהר משציפו, והנה זכינו.

אבל העברית מה יהא עליה? למה להשתמש בשפה הערבית? מילא קללות שאין בעברית ובלית ברירה אנחנו משתמשים בערבית וברוסית, אבל המילה זונה הרי קיימת בעברית, (ואין הכוונה למוכרת מזונות), אז למה לא לומר בעברית – מצעד הזונות?

אמנות או נמות

אלפי אנשים גדשו את ערב הפתיחה של יריד "צבע טרי" 2019, כך שקשה היה לפלס דרך בין השועים ולראות את המוצג. (אפילו ציפורה בז'ז'וביץ-לבני-שפיצר ופמלייתה עברו ממוצג למוצג).

https://www.freshpaint.co.il/he

הצפיפות והדוחק הוסיפו על מפח הנפש. מעולם לא ראיתי יריד ירוד כל כך. שום יצירת אמנות ראויה לשמה. כנראה שהיכולת לצייר ציור פסה מן הארץ. אה כן, במקום ציורים יש צילומים. צילום שניתן לעשות מכל סמארטפון ונקרא כאן "אמנות", ונמכר כמובן בסכומי עתק של אלפי שקלים. בטוחני ששום יצירה מכאן לא תימכר במכירה פומבית בעוד מאה שנה.

במקרה, ובלי כל קשר ל"צבע טרי" ראיתי השבוע את הסרט: "ואן גוך בשערי הנצח":

https://www.seret.co.il/movies/s_movies.asp?MID=6289

קשה היה לראות איך היצירות הנפלאות של ואן גוך נתפסו אז בצרפת כלא אמנות, והוא לא הצליח למכור אפילו תמונה אחת. ודאי תגידו שזה המצב גם כאן ביריד "צבע טרי". אז זהו – שלא. דווקא הרבה יצירות נמכרו בסכומים גבוהים. אבל האמנות מה יהיה עליה?

לכל מבקריי הטוענים נגד דעותיי הפיליסטיניות הזעיר בורגניות השמרניות בציור, אני נותן את ההגדרה שלי לאמנות: "אמנות זה משהו שאני לא יכול לצייר."

מכיוון שאין לי כל כישרון בציור, מה שאני יכול לצייר זה קשקוש שאינו יכול להיות אמנות.

למשל אם משה גרשוני עושה קשקוש של כתם צבע וכותב עליו: "הבעייה של הציור היא הבעיה הפלשתינאית" וזה נחשב אמנות – השווה סכומי עתק, אין סיבה שאותו קשקוש שאני עושה שכתוב עליו "הלאה הכיבוש הערבי מארץ ישראל" לא ייחשב אמנות ויימכר גם הוא בסכומי עתק.

https://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/hbe00595.php

אבל לא. הציור שלי בהחלט לא נחשב לאמנות. זה סתם קשקוש. אה כן גם הציור של גרשוני לא אמנות, כי אני יכול לצייר כמותו.

(נ.ב. בגלל זה גם קיבלתי את הכינוי "מתנחל מתל אביב" ע"י עורכי "ויקיפדיה":)

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A9%D7%99%D7%97%D7%94%3A%D7%9E%D7%A9%D7%94_%D7%92%D7%A8%D7%A9%D7%95%D7%A0%D7%99

לסיכום, אמנות או נמות? אולי ביריד הבא.

ניפוץ עלילת הדם

אופיר חובב המתנאה במרוקניותה, התקוממה על דברי גנז המדינה היוצא ד"ר יעקב לזוביק, שטען כי העובדה שאין ראיות בארכיון המדינה לחטיפת ילדים מלמדת כי לא התקיימה חטיפה שיטתית של ילדים מעולי תימן ואחרים.

 לטענתה הארכיון אינו נייטראלי הוא מלא שקרים בגלל העוולות והפשעים שנעשו בשם האידיאולוגיה הציונית של ארץ ישראל היפה.

כהוכחה היא מביאה את סיפורו של אהרון סיסו, אח של סבהּ, שלהוריו נמסר כי הוא נפטר, אבל היא לא מצאה דבר על אודותיו בארכיון המדינה.

(אופיר חובב, "לכי חפשי את אח של סבא שלך בארכיון המדינה", "הארץ" 23.5.19)

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A9%D7%99%D7%97%D7%94%3A%D7%9E%D7%A9%D7%94_%D7%92%D7%A8%D7%A9%D7%95%D7%A0%D7%99

אבשלום בן צבי, החוקר את פרשת תימן, מצא תוך שעה את כל פרטי הילד שנפטר ואת מקום קבורתו. (פירוט ראו בכתבה בקישור):

(אבשלום בן צבי, "צריך רק לדעת לחפש", "הארץ", 30.5.19)

https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.7304037

"למרבה הצער," כותב בן צבי, "נראה כי חובב וכמה מהשותפים לעמדותיה מעדיפים לעסוק בהאשמת המדינה יותר מאשר בבירור גורל הילדים ש'נעלמו.'

"נראה, כי לב העניין הוא הקושי שלהם לקבל את הפער בין טענתם הנחרצת על עוול נפשע שבוצע על ידי התנועה הציונית – לבין הממצאים שלפיהם לא נעשה עוול כזה, וארץ ישראל היפה אכן היתה יפה יותר מהדימוי המכוער של מערכת שיטתית לגניבת ילדים, שהם מנסים בעקשנות להדביק לה."

עלילת הדם של מזימה לחטיפת ילדים תימניים לאימוץ ע"י אשכנזים ניצולי שואה או לניסויים רפואיים בנוסח מנגלה – משתלבת היטב בעלייה של הגזענות האנטי-אשכנזית המזוהה עם הציונות. כאשר לכל זאת נוספה גם תאוות בצע לקבל פיצויים כספיים.

יש לזכור את העובדות הבאות: היישוב הקטן והעני לאחר השואה ומלחמת השחרור מתפנה באהבה לקלוט את עליית יהודי תימן, ומפנה לצורך הקליטה רופאים אחיות ועובדים סוציאליים.

יש לזכור כי הנשים התימניות רובן ככולם היו אנאלפאבתיות, לא דיברו עברית, והעיקר נישאו בגיל צעיר (הרוב בכפייה) לעתים כנשים נוספות לבעלים מבוגרים.

בתימן היתה גם מסורת של חטיפת ילדים ע"י הערבים שאיסלמו אותם בכפייה.

לתימניות לא היה מסורת של היגיינה הנהוגה בחברה מודרנית ואחוזי הפטירה בקרב ילדים היו גבוהים. לכן החלה האמונה בחטיפת ילדים, אמונה שלוותה גם בהסתה של הדתיים באותה עת שהאשימו את מפא"י (האשכנזית) בחטיפת ילדים תימניים דתיים על מנת להפוך אותם לחילונים.

אכן ייתכן שהיו מקרים בודדים בתנאים של אז שנחטפו אולי ילדים אבל ודאי לא באופן יזום ושיטתי על ידי מוסדות המדינה הציונית. ועובדה היא שלעת עתה למרות כל חידושי המדע – טרם נמצא תימני חטוף אחד.

את עלילת הדם האנטישמית והאנטי ציונית הזו (בנוסח הנוצרי האנטישמי הקלאסי) של חטיפת ילדים יש לעקור מן השורש.

האם לשווא הלך הזרזיר אצל העורב?

מסתבר שעוד לפני השתתפותו של הגזען האנטישמי האחמדי, איימן עודה, בהפגנה למען ה"דמוקרטיה" (ובריחתו החוצה לפני שירת ההמנון) – הוא כבר נפגש עם בנימין גנץ, והם סיכמו על שיתוף פעולה פוליטי.

(גנץ ועודה דנו על שיתוף פעולה)

https://www.israelhayom.co.il/article/661875

האם זו תחילתה של ידידות נפלאה? אם כן זה לא מבשר טובות לגבי מפלגת "כחול לבן". האם היא תשנה את שמה למפלגת  "שחור לבן ירוק אדום"?

מה חושב על כך משה סמולינסקי-יעלון?

עמירם גולדבלום בתפקיד גבלס וז'דנוב

האקטיביסט הפרו-איסלאמי, חבר ההנהלה של "הקרן לישראל חדשה", התומך בכיבוש ערבי-מוסלמי של הפשיזם האיסלמו-נאצי – ידוע גם באימוץ הסגנון הדיבורי האיסלמו-נאצי.

לאחרונה הוא החליט שהוא גרסה מודרנית של גבלס וז'דנוב כאשר איים שכמרצה באוניברסיטה העברית, הוא אישית יפעל לחסום סטודנטים המזוהים עם תנועת "אם תרצו", אותם הוא מכנה "כלבים נאציים", מלהתקבל ללימודים אקדמיים. (שוו בנפשכם איזו סערה היתה בעולם לו קמה קריאה לא לקבל ללימודים סטודנטים פשיסטים איסלמו-נאצים ותומכיהם היהודים).

http://rotter.net/forum/scoops1/554966.shtml

ואני רק שאלה. איך זה שקריאת גולדבלום לא הוזכרה כלל בהפגנה הגדולה למען "הדמוקרטיה" כסימן לחיסולה – כמו בגרמניה ובבריה"מ בשנות השלושים? מה קרה לכל בעלי הזיכרון? מה זה מזכיר להם?

גילוי נאות. עמירם גולדבלום כינה גם אותי נאצי, אבל מיד לאחר שאיימתי עליו בתביעה הוא מחק את דבריו.

די לפולחן המוות הפשיסטי

יוסף גיסינוביץ'-אחימאיר מהלל את השיר שכתב שלמה סקולסקי על שלמה טבצ'ניק בן-יוסף", ובמיוחד את השורה: "אין כובשים את ראש הסלע, אם אין קבר במורד" ("חדשות בן עזר"  1447).

למה אין כובשים בלי קבר? כי על פי הסגנון הפשיסטי יש להלל את המוות.

שלמה טבצ'ניק-בן-יוסף (1913-1938) הבית"רי החליט לנקום רצח חמישה יהודים ע"י הערבים במאורעות תרצ"ו-תרצ"ט וזרק עם שני עמיתיו אברהם שיין, ושלום ז'ורבין, רימון על אוטובוס ערבי. הרימון לא התפוצץ ולא גרם כל נזק.

כשנתפסו השלושה קיבל רק הוא גזר דין מוות, אבל סירב לבקש חנינה, ודחה תוכנית של האצ"ל לשחררו מן הכלא.

לפני מותו כתב בן-יוסף: "אני הולך למות, ואני בכלל לא מצטער. מדוע? מפני שאני הולך למות בעד ארצנו!"

הוא הלך אל הגרדום בחיוך, כשהוא שר משירי בית"ר, וכשהושמה השקית על ראשו קרא "יחי ז'בוטינסקי!"

מעשה מיותר, ומוות מיותר. "קבר במורד בלי כיבוש ההר." אולי תעמולה לז'בוטינסקי.

אין דוגמה טובה יותר לפולחן המוות הפשיסטי בשירה העברית מהשיר "חיילים אלמונים".

בשירו "חיילים אלמונים" מתכתב אברהם שטרן (יאיר) עם אמרתו של טרומפלדור, אך כותב: "חֲלוֹמֵנוּ: לָמוּת בְּעַד עַמֵּנוּ!" (ראה ספר השירים של אברהם שטרן המכונה יאיר הוצאת סולם תש"י הקדמה ד"ר אלדד שייב עמ' י"ג.)

האימרה "חֲלוֹמֵנוּ: לָמוּת בְּעַד עַמֵּנוּ!" מזכירה אמנם את אמרתו הידועה של טרומפלדור, אבל יש הבדל תהומי בין השניים. בי"א באדר 1920, כאשר הערבים ירו בטרומפלדור ופגעו בו, הוא קילל מיד ברוסית: "יופ טפוימט!" (לא היו אז קללות בעברית). כאשר טרומפלדור הבין כי חייו עומדים להסתיים, הוא הביט אחורה, ניסה לתת משמעות לחייו, לכל מה שפעל, לכל מה שהקריב. "אין דבר," הוא אמר, "אם כבר צריך למות," – "אין דבר, טוב למות בעד ארץ." טרומפלדור עדיין לא שלט טוב בעברית, התכוון לומר "ארצנו".

יש הבדל מהותי בין אמירת טרומפלדור ההומניסטית המדברת על חלום של בנייה ושל חיים, לבין הטירוף הפשיסטי-ניהיליסטי של יאיר שטרן החולם על מוות כמטרה ולא כאמצעי.

העיסוק במוות כיעד נכסף הגיע באמצעות רעיונות הפשיזם האיטלקי.

בספטמבר 1919 יצא המשורר גבריאלה ד'אנונציו (1938-1863), מייצג הימין באיטליה,  בראש המצעד על פיומה, עיר נמל שנמסרה ליוגוסלביה במסגרת הסכם השלום שלאחר מלחמת העולם הראשונה. אנשיו השתלטו על העיר בלא הסכמת הממשלה והקימו בה רפובליקה. סיסמאות הקרב של לגיונות ד׳אנונציו היו: "פיומה או מוות", "למען פיומה, למען איטליה, למען ד'אנונציו!"

דאנונצ'יו השפיע מאוד על חוגי הרביזיוניסטים בארץ. ז'בוטינסקי תירגם את שיריו. אבא אחימאיר קרא לעצמו "פשיסטן" ואף ראה בהיטלר מנהיג לאומי "מזהיר". כל אלו היוו את מקורות ההשפעה של אברהם שטרן (יאיר).

מן הראוי להתנער מפולחן המוות הפשיסטי. החינוך לניצחון אינו מותנה בפולחן המוות.

ועניין נוסף. יוסף גיסינוביץ'-אחימאיר מציע להחליף את אימרתו היפה של אלון: "עם שאינו מכבד את עברו, גם ההווה שלו דל, ועתידו לוט בערפל" (השחוקה לדבריו) – באימרה הבלתי ברורה (אך לא שחוקה לדבריו) של ז'בוטינסקי: "יש היגיון בחיים, הגיון המצרף את המסורת של ימי קדם לעובדות של היום ולתוכניות של המחר."

מהו למשל הוא אותו "היגיון" החיים שקבע ז'בוטינסקי על מסורת העבר לגבי התוכניות של העתיד? האם אותו היגיון שלפיו קבע ז'בוטינסקי בעיוורון מדהים, שלא לומר באיוולת (בניגוד לתעמולת חסידיו המציגים אותו כנביא גאון שניבא את השואה) – שלא רק  שלא ניבא כלל את השואה, אלא מתוך כחש עצמי ראה את המציאות כפי שרצה שתהיה ולא כפי שהיא, ולכן גם לקה בעיוורון מוחלט לסכנתה.

ז'בוטינסקי חזר והדגיש במאמריו שאין שום סיכוי למלחמת עם גרמניה כי גרמניה חלשה ופולניה חזקה. כל האימרות שלו על השואה התייחסו אך ורק לפגיעות נגד היהודים במזרח ותו לא. ז'בוטינסקי מעולם לא העלה על הדעת שהגרמנים יבצעו שואה ליהודים, במובן של השמדה טוטלית.

הלמוט אויסטרמן-(אורי אבנרי) כותב באוטוביוגרפיה שלו שכנער הוא העריץ עד מאוד את ז'בוטינסקי כנביא וקרא בשקיקה את מאמריו, עד שפרצה מלחמת העולם השנייה, שז'בוטינסקי חזר וניבא שהיא לא יכולה לפרוץ, מאז סר חינו של ז'בוטינסקי כפרשן וכמדינאי בעיניו. (אורי אבנרי, "אופטימי", עמ' 103)

מוטב להשאיר את אימרתו היפה של יגאל אלון: "עם שאינו מכבד את עברו, גם ההווה שלו דל, ועתידו לוט בערפל."

בחירות בארגנטינה

אלחנדרו ביונדיני (63) המועמד הניאו-נאצי, הדוגל באנטישמיות, והמעריץ את אדולף היטלר – מתמודד מטעם מפלגת הימין הקיצוני "החזית הפטריוטית" בבחירות לנשיאות ארגנטינה.

השבוע הוא השיק בבואנוס איירס את הקמפיין שלו לקראת הבחירות שייערכו ב-27 באוקטובר, והצהיר: "אני מגדיר את עצמי כמגינה של המדינה הפלסטינית."

בפברואר האחרון הוא צייץ: "אני מתכחש לציונות הקולוניאליסטית והג'נוסיידית. אני שב ואומר: כשאהיה נשיא אני אגרש את שגרירי בריטניה וישראל."

במהלך אירוע ההשקה חזר ביונדיני על הבטחתו והזהיר את המנהיגות היהודית במדינה.

"הודעתי ל-דאיה (ארגון הגג של יהודי ארגנטינה) שזו ארגנטינה, זו לא ישראל," אמר תוך שהוא זוכה לתשואות וצעקות רמות מהקהל.

http://rotter.net/forum/scoops1/554584.shtml

בחירות בארה"ב

המפלגה הדמוקרטית מתחילה להידמות למפלגת הלייבור באנגליה.

בכנס של המפלגה הדמוקרטית של קליפורניה בסן פרנסיסקו, עומדת לדיון החלטה המאשימה את ממשלת ישראל בכך שהיא "עוזרת להפיץ איסלאמופוביה ארסית" של קבוצות גזעניות לבנות בארה"ב, ובכך ישראל אחראית בעקיפין לטבח של 11 מתפללים בבית כנסת בפיטסבורג.

http://rotter.net/forum/scoops1/555227.shtml#1

https://www.foxnews.com/politics/california-dems-draft-resolutions-link-israel-to-white-supremacist-violence-massacre-at-pittsburgh-synagogue?fbclid=IwAR3by3-gav67EC8pa8_4UlJJBFTNKv4MQJakoXvzEKjYmrY6_N6EcMUI504

 מסתבר כי חברות הקונגרס המוסלמיות האנטישמיות אילהאן עומר ממיניסוטה, ורשידא טלייב ממישיגן, משפיעות על סדר היום של הדמוקרטים.

על הריאליזם בספרות

גיאורגי לוקץ' ,György Lukács הפילוסוף מרקסיסטי, ומבקר הספרות היהודי-הונגרי, יצר את המושג "הריאליזם בספרות", כשם ספר שכתב.

על פי התפיסה המרקסיסטית על הספרות להיות ריאליסטית ולשקף את המציאות.

המשוררת הערפלישתית-מוסלמית, דארין טאטור, כתבה בשירתה את הדברים הבאים: "לך בעקבות שיירת השהידים!" – תוך אזכור למקרים בהם נהרגו ערפלישתים-שהידים. בהמשך היא שיבחה גם בעמוד "ספר הפנים" שלה מחבלים שרצחו ישראלים וכינתה אותם שהידים או למשל ה"בחור האצילי".

בית המשפט המחוזי בנצרת קיבל את ערעורה של דארין טאטור, תושבת הכפר ריינה, וזיכה אותה חלקית מעבירות של הסתה לאלימות ותמיכה בארגון טרור בשיר שכתבה (לא בפרסומים ב"ספר הפנים" שלה).

לגבי השיר קבע בית המשפט: "קשה לראות בניסוח זה ("לך בעקבות השהידים") משום קריאה ישירה לביצוע מעשה אלימות..." "לא מדובר בדברים חד-משמעיים שיש בהם כדי לבסס קריאה ישירה לביצוע מעשים."

https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-5510292,00.html

"לך בעקבות השהידים!" קבע בית המשפט, אינו הסתה לאלימות.

מה היה אומר על כך גיאורג לוקץ'?

רקדני ה"מה יפית" – מכתב אל הפיהרר

מסתבר שרקדני ה"מה יופיס" ("מה יפית" בעברית אשכנזית) של ימינו, המשתטחים על קברו של ערפאת, ומחניפים לאבא של מאזן ולחמאס, אינם  תופעה חדשה.

באוקטובר 1933, כתשעה חודשים אחר עליית הנאצים לשלטון, כתבו ראשי "אגודת ישראל" בגרמניה, ובראשם מייסדה ונשיאה הראשון של אגודת ישראל, יעקב רוזנהיים, מכתב לאדולף היטלר, ובו הם מבקשים להיפגש עימו כדי לדון בשאלת היהודים בגרמניה ובפתרונה. בין היתר מציינים בו המנהיגים היהודים האורתודוקסיים שהמרקסיזם, אויבה המושבע של התנועה הנציונאל-סוציאליסטית, הוא גם שנוא נפשה של היהדות האורתודוקסית:

"היהדות האורתודוקסית רוצה להאמין שאין זו מטרת הממשלה הלאומית להשמיד את יהדות גרמניה. אף כי ייתכן שיש כוונה כזו אצל יחידים, אין אנו מאמינים שהפיהרר וממשלת גרמניה שותפים לה. אולם אם אנו טועים, אם, אדוני הרייכסקאנצלר, השמדת יהדות גרמניה מקרב העם הגרמני היא המטרה הסופית שלך ושל ממשלתך... או אז (מן הראוי)... שדבר זה ייאמר לנו ביושר... כדי שנוכל להיערך. אך, כדי "לא להערים קשיים בפני הממשלה הלאומית... אנחנו מוכנים, עם כי בלב דואב, להשלים לעת עתה עם המגבלות שהוטלו עלינו, מה גם שחלק ממטרותיה של 'הממשלה הלאומית' בגרמניה, כולל גם כאלה שמטילות מגבלות על היהודים, אינן זרות ליהדות האורתודוקסית. כך, למשל, גם היהדות האורתודוקסית... התנגדה תמיד בחריפות... לנישואי תערובת.

"אשר על כן – אנו מצפים ממך, אדוני הרייכסקאנצלר, בחינה הוגנת של עמדותינו ומבקשים בתור נציגי היהדות האורתודוקסית פגישה בהקדם. אנו משוכנעים שפגישה שכזו תשרת לא מעט את האינטרסים הפנימיים והבינלאומיים של גרמניה... בציפייה להיענות חיובית וברגשי כבוד..."

על החתום: הרב ד"ר משה שלזינגר (הלברשטדט), הרב ד"ר ע. מונק (ברלין) בשם האיגוד הארצי של בתי הכנסת האורתודוקסיים, ד"ר ס. ארמן, ד"ר י. ברויאר בשם האגודה למען האינטרסים של היהדות החרדית בפרנקפורט דמיין, הרב ד"ר מ. אוארבך (ברלין), יעקב רוזנהיים (פרנקפורט דמיין) בשם אגודת ישראל בגרמניה.

ב-1 במאי 1934 פרסם העיתון "Der Stürmer", ביטאון המפלגה הנאצית, מהדורה מיוחדת המוקדשת ל־Ritualmord ("רצח לשם פולחן", מה שאצלנו מכונה "עלילת דם"). בביטאון נאצי זה, נטען שעלילת הדם היא לא עלילה אלא אמת צרופה. בסוף המהדורה מופיע מאמר מיוחד שבו נטען שיהדות העולם קשרה קשר כדי לרצוח את אדולף היטלר. מסקנת העיתון היא שאף כי אין לקחת את החוק לידיים, "שאלת היהודים מתקרבת לפיתרונה... עלינו להשמיד את השטן... כדי שאומות העולם לא ישועבדו ולא יעונו יותר על ידי חבורת הפושעים היהודית."

ב־14 למאי 1934, פנה יעקב רוזנהיים (1870-1965), יהודי גרמני אורתודוקסי מפרנקפורט, מתלמידי הרש"ר הירש ומייסד "אגודת ישראל", למשרד החוץ הגרמני. וביקש בשם "אגודת ישראל" הנחיות כיצד לפעול כדי לשפר את תדמיתה של גרמניה הנאצית, וכך הוא כותב:

"נשיא אגודת ישראל העולמית החתום מטה ועמיתיו, עורך הדין ד"ר יצחק ברויאר ורופא השיניים ד"ר ס. ארמן, מתעתדים להשתתף בפגישה של המועצה המרכזית של ארגוננו המתכנסת בוורשה ב־28 למאי... יחד עם עמיתיו, פעל החתום מטה בשנה האחרונה, בעל פה ובכתב, לבלימת החרם הארסי המתנהל נגד תוצרת גרמניה בחוצה לארץ, והדגיש את אופיו הבלתי רציונלי (של החרם), גם ובפרט מנקודת מבט יהודית. מאמצינו בכיוון זה הוכתרו בהצלחה מוכחת בארצות המערב בהן הארגונים היהודיים האורתודוקסיים, בפרט אלו הקשורים אלינו, נסוגו בהדרגה מהחרם... במזרח (לעומת זאת), המצב קשה הרבה יותר, בפרט בפולין... ברצוננו לנצל את הנסיעה שלנו... כדי למתן ולהאיר את דעת הקהל (בפולין). נשמח אם משרד החוץ יואיל למסור לידנו חומרים או לספק לנו הנחיות מועילות כיצד לפעול לקידום יעדנו..."

לא ידוע אם התקבלה תשובה.

מאיר סיידלר, "החרדים מתגייסים למען המולדת", "מקור ראשון", 5.2.2019

https://www.makorrishon.co.il/judaism/136251/

בתגובה לדברים פרסם יוסף פונד כתב הגנה למנהיגי "אגודת ישראל".

"אגודת ישראל," הוא כותב, "כן הצטרפה לחרם נגד גרמניה, ומנהיגי אגודת ישראל בגרמניה היגרו ממנה לארץ-ישראל ולארה"ב. ועם תחילת המלחמה מוקם הוועד הפועל העולמי של אגודת ישראל בארץ-ישראל ובראשו הוצב הרב יצחק מאיר לוין שהיה מנהיג אגודת ישראל בפולין והגיע ארצה בתחילת המלחמה. והם עשו רבות להצלת יהודים מהשואה ולזיכרון השואה."

(יוסף פונד, "למען ציון", "מקור ראשון", שבת, 17.5.19)

https://www.makorrishon.co.il/judaism/139225/

כתב הגנה מאוד מוזר, בלשון המעטה.

הטרגדיה הגדולה של היהודים בשואה היתה שהיהודים נשארו ללא הנהגה. כל ההנהגה היהודית ברחה. המנהיגים נטשו את ההמונים והצילו את נפשם. ייתכן שלא היה בכוחם לעשות דבר, אבל ייתכן גם שהדברים היו מתפתחים אחרת.

קיים המימד המוסרי. יהודי המצליח להציל נפשו מהנאצים יבורך, אבל מנהיג המציל נפשו כאשר הוא נוטש את אנשיו למות, האם הוא יכול להמשיך בהנהגתו?

לאחר כיבוש פולניה ע"י הגרמנים, הרב יצחק (איצ'ה) מאיר לוין, בתפקידו כיו"ר הוועד הפועל של "אגודת ישראל", וכציר בסיים הפולני, מונה ע"י אדם צ'רניאקוב לחבר היודנראט, אך לאחר חודש בתפקיד הוא הפקיר את צאן מרעיתו למוות, ברח, והצליח להגיע לארץ שבועיים לאחר בריחת חותנו הרעבע מגור אברהם מרדכי אלתר ("האמרי אמת") שנטש גם הוא את חסידיו.

הרבי מבעלז כינס את חסידיו, ניבא להם הצלה שלימה, ועזב אותם לגורלם. כולם נספו.

הרבי מליובאוויטש, נעזר בראש המודיעין הגרמני קאנאריס, ברח ונטש את חסידיו למות.

 הרבי מסטמר גם הוא נטש את חסידיו והציל את נפשו,  אבל הגדיל לעשות – ולאחר שניצַל על ידי הציונים, והגיע לא"י,  כאויב הציונות הוא ירד לאמריקה והמשיך משם את מלחמתו באותה "ציונות" שהצילה את נפשו.

מייצ'סלב ביגון-מנחם בגין, נציב בית"ר בפולניה – תנועה עם שמונים אלף חברים. מנהיג עם כבוד ו"הדר" – "ז'בוטינסקאי", כפסע לפני כניסת הנאצים לוורשה, נכנס לבנק הדואר. בחשבון היו 150 אלף זלוטי. סכום עתק. בגין לקח את הקופה, וברח עם אשתו לווילנה. השאיר מאחוריו את חניכיו, כולם – למות. בדרך הוא שילם 1000 פאונד לנוכל פולני שהבטיח לו לשווא להציל את הוריו.

זו היתה הטרגדיה הגדולה של היהודים בשואה. היהודים נישארו ללא הנהגה. קל היה לרכז אותם ולהשמיד אותם.

למרבה הצער, גם אחד המנהיגים היחידים שלא נטש את חניכיו והלך עימם עד הסוף המר, הֵקֵל במעשהו זה על מלאכת ההשמדה. במקום לומר לילדים בני חסותו, לא לעלות לרכבת כי הם מוסעים להשמדה. אירגן המחנך הדגול – יאנוש קורצ'אק, את יתומיו למסע. הוא הבטיח להם "טיול" מהנה. בשקט, בטור מסודר, צעדו אחריו הילדים אל מותם.

תהליך ההשמדה עבר בקלות כל כך מפתיעה, עד שפרנץ שטנגל, מפקד טרבלינקה, התגאה כי צוות של 40 גרמנים (במשמרות) הצליח בקלות רבה להשמיד שמונה מאות אלף יהודים.

(את התגובה הזאת לכתבה של פונד, לא הסכימו לפרסם ב"מקור ראשון", מסיבה ברורה).

נעמן כהן

התנחלות תל אביב, מרכז הגדה המערבית.

(רבת עמון ודגניה הן בגדה המזרחית).

* * *

מוּקֵי אֶלְדָּד / שני שירים

עֶצֶב נִצְמַד

לָכוּד בְּרִשְׁתוֹת  חֲשֵׁכָה

בֵּין כְּאֵב לִכְאֵב.

לֹא קוֹל נִצְמַד לָאֲפַרְכֶּסֶת,

גַּם לֹא כְּשֶׁהָרוּחַ מַכָּה

בַּאֲבָרַי-הַסּוֹרְרִים.

גַּם לֹא כְּשֶׁלַּחַץ הַדָּם מַכְבִּיד

בַּחֹשֶׁךְ.

וְהַכְּאֵב מְטַשְׁטֵשׁ אֶת הַזְּמַן.

אִישׁ מִקְּרוֹבֵי הַקְּרוֹבִים

כְּבָר לֹא יִשְׁאַל לִשְׁלוֹמִי

לְעוֹלָם.

אוֹנוֹ / הוֹנוֹ

אוֹנוֹ אָבַד.

הוֹנוֹ נוֹשֵׂא רִבִּית.

צְפוּנוֹתָיו נִשְׁאָרִים בִּצְלִילֵי

לִבּוֹ

חֲתוּמִים.

הִיא יוֹרֶדֶת אֶל גַּחֲמוֹתֶיהָ

הַמְּיֻחָמוֹת

בַּחִפּוּשׂ אַחֲרֵי אוֹן.

הוּא מֶלֶךְ הַהוֹן

בְּחַדְרוֹ.

לְלֹא אוֹן.

עֵץ עַתִּיק נוֹשֵׂא פֵּרוֹת

תַּרְבּוּת

שׁוֹפֶּן,

בָּרָנֶר.

הִיא צוֹבֵאת בְּרַעַד

פִּתְחֵי גְּבָרִים מִתְנַשְּׁפִים

מִתְנַשְּׁמִים.

יוֹרֶדֶת אֶל אֹפֶל

אֲנָקוֹת מְיֻחָמוֹת.

* * *

יוסף אורן

שתי תגובות על פיזור התאגיד

שהפעיל את הפרוייקט "בית לעברית"

תגובתה של זהבה שמואלי (אקסלרוד, מבית הוריה) ביום 30/5/2019 על הודעת התאגיד, ששקד על ביצוע הפרוייקט "בית לעברית", שהעירייה החליטה להפסיק את פעולתו מחוסר תקציב.

כך כתבה זהבה: "מצער מאוד לקרוא שבפרויקט "בית לעברית", דווקא כאן בראשון ועוד בביה"ס "חביב" נסגר מחוסר תקציב. חבל..."

ואלה הדברים שהשבתי לה: גם עיר משגשגת כמו ראשל"צ לא מסוגלת לשאת בנטל של כל כך הרבה מוסדות הנצחה לאישים של המושבה בעבר ומוסדות תרבות שהוקמו להבלטת ראשוניותה של העיר בתחום התרבות והחינוך.

התאגיד "בית לעברית", שהוא מן האחרונים שהוקמו למטרות האמורות, היה צריך להיות מסונף מראש למוזיאון של העיר. ואני מקווה שאכן הרעיון של "בית לעברית" ימשיך להתבצע תחת חסותו. גם הקירבה בין מקומם, קרוב לבית הכנסת הגדול, מצדיק את איחודם ולא רק מטעמי חיסכון כספי באחזקת שני מוסדות אלה בנפרד.

דרך אגב, זהבה, בסיפור המרתק, שמצאת בארכיון המשפחות של המוזיאון על "זהבה" הראשונה, זלאטה פרויס (1968-1894), הסבתא של חברתנו המנוחה, אסתר טופורובסקי, סיפקת הוכחה המצדיקה את הצעתי זו, לצרף כעת את פרוייקט "בית לעברית" למוזיאון של העיר.

בקיצור: החלטת ראשי העיר בנושא ביטול פעילותו של התאגיד היא נכונה ובלבד שהם ימשיכו להקצות למוזיאון העיר את התקציב שיידרש לו לקליטת פרויקט "בית לעברית" תחת כנפיו.

יוסף אורן

עורך "בוסתן הראשונים"

האנתולוגיה של סופרי ראשל"צ

* * *

הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

* * *

אהוד בן עזר

בעקבות יהודי המידבר

הוצאת שוקן ירושלים ותל-אביב, 1983, 191 עמודים

פרק שלישי

כלי-מיתר שעליו ניגנה יד נעלמה,

וקולות מילים שהושמעו ולא מפי אדם.

רני ישב לשולחן בחדרו וניסה לפתוח את הקלמר, אך הקלמר לא נפתח. הייתכן כי קפיטן יוקי, על גבי הגמל, נמצא עדיין בפנים, בחשיכה? ואולי צמחו שם גם הרים גבוהים, וסלעים?

ובאחד הנקיקים, דקלים ומעיין מים?

רני הפעיל אחד משני מכשירי-הקשר הקטנים שקנה לעצמו לא מזמן בכסף שחסך ממתנות סבא וסבתא משני הצדדים, בתקווה שאולי ישמע איזו הודעה מתוך הקלמר הסגור (יכול היה להשתמש במק"ם, מכשיר-קשר-מחשבות, אבל הצעצוע החדש מצא חן בעיניו). נשמעו חריקות וצפצופים, ופתאום:

"חיים, שומע אותי, חיים? תחזיר את האלונקה הנקייה לחירורגית אל"ף, עבור!"

רני סגר את המכשיר וצימצם פנימה את האנטנה הטלסקופית. מה טעם לקנות מערכת-קשר כזו בחסכונותיך, אם כל מה שאתה שומע בה הוא שיחות מבית-חולים קרוב או קשקושים ממונית העוברת למטה ברחוב, ושום דבר מן החלל החיצון? הוא לקח את האולר-מברג האדום שלו וניסה לפתוח בכוח את הקלמר.

טַק!

כאילו היה קפיץ דרוך בתוכו, נפתח עכשיו הקלמר הנעול בקול נקישה, ומתוכו נפלט – קפיץ-קפוץ!

והדבר היה מונח על השולחן. תחילה קטן, ואחר-כך החל גדל בהדרגה: תיבה חלולה בצורת מעויין, עשוייה עץ; על פני מסגרת התיבה מתוח עור-קלף, כמו תוף עתיק; ולתיבה זרוע-עץ אחת ארוכה, כשל כינור; ומיתר אחד עשוי שער-סוסים, נשען על גשרית ומתוח מעל הכלי המשונה הזה, שהיה מין כינור פשוט, מצולק ועתיק, בגוון חום-צהוב-ולבן מידברי.

משהו לגמרי לא אלקטרוני. בהחלט.

ומה שיותר מוזר הוא שהכלי הזה החל מנגן, בלי שום קסטה בפנים, מנגינה חד-גונית, מזרחית, כאילו הרוח או דמות יד נעלמה מעבירה קשת-עץ קטנה, גבנונית, על פני המיתר האחד, העשוי שער-סוסים. ולמרבה הפלא התחוללה סביב הכלי המנגן-מעצמו איזו סערה מידברית קטנה, צהובה, עם חול ושמש עמומה, כאילו שבוי הכלי בתוך בועה שקופה של מקום אחר ואולי גם זמן אחר. ועוד יותר מפליא היה שלאט-לאט ניתן היה להבחין צלילי קול מתקרב אל הניגון, כאילו ליד הנעלמה, המעבירה את הקשת על פני המיתר, משתייך גם פה בלתי-נראה המלווה עצמו בשירה –

תחילה היה נדמה כי הזמר ערבי, לפי המוסיקה החד-גונית והקול הגרוני, אחר-כך ניתן היה להבחין שהשפה עברית היא, והנעימה – כאילו היא מלווה שיירה במידבר –

"כְּאַב היית לגואלנו עת קמו

עלינו בני בליעל..."

כך ניצב הכלי המוקף בועת-מידבר צהבהבה, סביבו בקעו מילות השיר, וממנו נשמע הניגון, כמו מגראמופון ישן, בתקופה בה החלו מקליטים קולות על גבי גלילים עשויים נייר מיוחד –

"להורגנו אתה השועט בכיכר בין גיאיות

והר נשיא על אריות

המידבר אילו קיבלנו עצתך בכלי-זין סופנו,

לא בא עדיין דם יהודים –

נשפך כמים – "

רני העתיק בחריצות את מילות השיר המוזר במחברתו. לא היה ספק בליבו שהדבר חשוב. אבל מה זה, מי זה יכול להיות? האם השיר קשור לרוכב המיסתורי שקרא "אנא אִישְׂראִיל!" – או לקפיטן יוקי שהשאיר בקלמר את הכלי המנגן-מעצמו ושר, והסתלק על דבשת הגמל חזרה בהליקופטר.

לאן?

*

במשך שלושה ימים ניסה רני להתקשר עם קפיטן יוקי ולא הצליח. קפץ לו זה מן הסתם למסע בין-כוכבי בחללית "נגה", כמנהגו מדי פעם – להיעלם בלי להשאיר עקבות; וכל הניסיונות לאתרו, במכשיר-הקשר וגם במק"ם, לא הצליחו.

גם כלי-המיתר המוזר נעלם.

אבל את המחברת עם מילות השיר שמר רני היטב ולא גילה אותן לאיש. רק זה חסר לו – שיחשבו שהוא חיבר את המילים! והלא איש לא יאמין לו ששמע אותן מכלי-מיתר שעליו ניגנה יד נעלמה, ומקולות מילים שהושמעו ולא מפי אדם.

המשך יבוא

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אהוד היקר, קראתי בעניין רב את דבריו של עמוס גלבוע על אהרן יריב ז"ל, איש נפלא שרק זיכרונות טובים עולים לגביו. אני נפגשתי איתו לאחר שהתפטר מממשלת רבין, ובין שאר עיסוקיו, הוא התנדב למשמר האזרחי של רמת השרון. שמרתי איתו מיספר פעמים, ונפעמתי מאופיו הנעים של איש למוד קרבות זה. והוא סיפר לי שכאשר הוא מתקשה להירדם בשל מחשבות נוגות, הוא עושה מדיטציה, וזה עוזר.

אורי הייטנר גנב לי את ההצגה: אני קצת לחוץ בזמן, ולכן דחיתי מעט את קריאת ספרו המלבב של יואל נץ. בקרוב אקרא, ובוודאי גם אכתוב, אלא, כאמור, אורי הייטנר גנב לי את ההצגה.

הסיפור שלך, אהוד, על פנחס שדה, על הבחורה א' ועל הבריון מוכיח את מה שכולנו יודעים – כי לאנשים גדולים יש חולשות גדולות.

אהבתי את ההערה שלך, אהוד, על רשימתה של עדינה בר-אל בעניין "נער האופניים" – באמת מתי תסתיים הסאגה של הקיפוח?

נעמן כהן מצביע על הטעות לשתף את איימן עודה בהפגנה של גנץ. האיש באמת איננו ראוי לחיות במדינה שהוא משקץ, שמאפשרת לו להיות חבר בפרלמנט, וברור שאילו חי בארץ ערבית, היה נידון ככופר בהיותו אחמדי.

תודה ענקית לתקוה וינשטוק על הסנגוריה שלה עליי, כשהיא דוחה את הגידופים שקיבלתי כשכר על כתיבת רצנזיה על ספרה של לילי פרי. הגיע לידיי ספרה של תקוה – "בעקבות האב האבוד". כאמור, אני עמוס עבודה, אבל אשתדל מאוד לקרוא את הספר בקרוב ולהגיב עליו. אני אוהב את כתיבתה.

שלך

משה גרנות

* אהוד: אילו אביגדור ליברמן היה משער אלו כמויות של גילויים מאוד לא-נעימים, זאת בלשון המעטה, ובספרותית – עביט של שופכין, יחלו להישפך על אודותיו מעכשיו ועד ליום הבחירות בספטמבר – אולי היה חושב פעמיים לפני שגרר את המדינה לבחירות המיותרות האלה.

בניגוד לסקרים, אני סבור שהוא לא יעבור את אחוז החסימה כי נפשו של ציבור הבוחרים כבר קצה בו. כנראה שבעומק נפשו הוא נותר זר לישראל.

אלא אם כן יש לו עור עבה מאוד וגם מספיק קולות של עולי רוסיה שרואים בו גיבור!

* גבאי זה הסוף של מפא"י! – "יו"ר העבודה אבי גבאי אמר הבוקר (שישי, 31.5) כי המפלגה צריכה להתמודד בבחירות הקרובות ברשימה משותפת עם כחול לבן או עם מרצ." ["הארץ" באינטרנט, 31.5].

* מוטי הרכבי: העקרון היחידי שמנחה את ליברמן זה ליברמן! ליברמן אכן לא שמאל, אבל בוודאי גם לא ימין, ליברמן הוא 100% רק ליברמן. 

ליברמן העריך שפיצוץ המו״מ יביא לו עוד מנדטים. העובדה שמהלך כזה יעלה למדינת ישראל מיליארדים – ממש לא הזיז לו. השיטה של יצירת משבר לטובת אינטרסים אישיים פחות או יותר מסכמת את דרכו הפוליטית. 

נתניהו בחודש אחד כשר החוץ עשה יותר מליברמן בכל שנותיו כשר החוץ. כל מה שנשאר מ״עשייתו״ כשר החוץ זה אנשים שהתמנו לתפקידים רמים ועוסקים כמוהו בעיקר בעצמם!

אם הייתי מסכם את ״עשייתו״ של ליברמן בכל תפקיד אליו הצליח להגיע – זה מינוי מקורבים והתפטרות ברגע קריטי בתקווה לקבל עוד מנדטים.

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2242 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,075 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,074 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-89 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,633 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-93 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-73 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-42 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-30 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-38 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-63 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח-בהקלדה של הלקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

[מיספר הערכים לפי ההתקדמות בהקלדה]

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,240 נמעני המכתב העיתי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל