פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1449

[שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, ג' סיון תשע"ט, 6.6.2019

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: צְעִירָה בַּת שִׁבְעִים פְּלוּס [המשך]. // עמוס גלבוע: מה שמתרחש מול עזה – מחזה  מטורף. // יוסי אחימאיר: הקש ששבר את גב הגמל. // יהודה דרורי: LORD OF THE LIES . // אורי הייטנר: 1. תיקון – כן. הרס – לא. 2. 2. צרור הערות 5.6.19. // ישראל בר-ניר: עם חסינות ובלעדיה. // אדם ורינתיה – מופע צמד מקסים. // אביב עקרוני: על אוריה באר. // בן-ציון יהושע: מגדל דוד של תשוקות. // תקוה וינשטוק: הכול לכבוד אבא. ריאיון עם יעקב שרת. // אהוד בן עזר: ספרי דורות קודמים. "בית אופרמן" לליאון פויכטוונגר. עברית: 1934. פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 8.4.1977. לפני 42 שנים. תחת הכותרת "משפחת אופרמן". // אהוד בן עזר: בעקבות יהודי המידבר. פרק רביעי. ישיבת פיענוח בעוגת שוקולד. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

צְעִירָה בַּת שִׁבְעִים פְּלוּס [המשך]

סִפּוּרָהּ הַבִּלְעָדִי שֶׁל יִשְׂרָאֵלָה יִשְׂרָאֵלִי –

חֲתִיכוֹנֶת מְשַׁגַּעַת, בְּקָלִיבֶּר רְצִינִי,

שֶרַק הִיא מִבֵּין כֻּלָּנוּ עוֹד מֻתָּר לָהּ (כָּךְ נִדְמֶה לִי)

לְהַצִּיג עַצְמָהּ בְּנַחַת: "הַמְּדִינָה – נוּ, זֶה אֲנִי!..."

בַּשָּׁבוּעַ שֶׁעָבַר לְרֶגֶל יוֹם יְרוּשָׁלַיִם

כָּאן סִפַּרְנוּ עַל שׁוֹפָר עַתִּיק שֶׁלְּעֶדְנָה זָכָה

וְהַפַּעַם – עַל הַפָּרָדוֹקְס שֶׁבּוֹ יִרְאֵי שָׁמַיִם

מְפִירִים בִּשְׁתַּמְּטָנוּת-גִּיּוּס אֶת צַו הַהֲלָכָה.

בְּיוֹם בָּהִיר אֶחָד, סְתָם יוֹם שֶׁל חֹל, פָּשׁוּט קוֹרֶה לָהּ * לְנֶכְדָּתוֹ שֶׁל סָבָא לַעֲבֹר בְּתֵל-אָבִיב * וּמָה רוֹאוֹת עֵינֶיהָ הַיָּפוֹת שֶׁל יִשְׂרָאֵלָה? * רוֹאוֹת שָׁם חִזָּיוֹן מוּזָר בְּשׁוֹטְטָהּ סָבִיב. * כִּי עַל מִשְׁטָח שֶׁל דֶּשֶׁא בְּמִפְגָּן זוֹעֵם יוֹשֶׁבֶת * בְּ"מַאֲהַל הַפְרָאיֵרִים" שֶׁקָּם מוּל תַּחֲנַת- * רַכֶּבֶת בְּאַרְלוֹזוֹרוֹב –  סִיעַת קְצִינִים מִשֵּׁבֶט * הַמִּלּוּאִימְ'נִיקִים שֶסּוֹף כָּל סוֹף פִּתְאֹם חָנַט * חֲרוֹן מְחָאָתָם הָאַמִּיצָה וְהַצּוֹדֶקֶת * אֶת פְּרִי יְצִיאָתָם אֶל הַמֶּרְחָב הַצִּבּוּרִי * בְּהַפְגָּנָה גְלוּיָה הַמְנַפֶּצֶת אֶת הַשֶּׁקֶט * וְאֶת הַסְּטָטוּס קְווֹ שֶׁל הַנִּוּוּן הַמּוּסָרִי * בּוֹ אַבְרֵכִים פְּטוּרֵי גִּיּוּס מְאַחֲזִים עֵינַיִם * וְרַק מִעוּט זָעוּם מִתּוֹךְ הָרֹב הַמִּשְׁתַּמֵּט

* שׁוֹקֵד עַל תּוֹרָתוֹ, אַךְ אִם אָבִינוּ בַּשָּׁמַיִם * יָצִיץ מִמְּרוֹם קָדְשׁוֹ שָׁם וְיִבְדֹּק בְּדִיקַת-אֱמֶת * אֶת מַה שֶּׁהַמִּשְׁנָה וְהַתַּלְמוּד בְּתוֹךְ מַסֶּכֶת * "סוֹטָה" אוֹמְרִים בְּרוּרוֹת בִּדְבַר מִלְחֶמֶת הַמִּצְוָה * שֶׁבָּהּ הַהִתְגַּיְּסוּת הָיְתָה חוֹבָה בִּלְתִּי מֻפְרֶכֶת * שֶׁל כָּל חֶלְקֵי אֻמָּה זוֹ כָּל אֵימַת שֶׁהִיא נִצְּבָה * בִּמְלֹא שִׁתּוּף בַּנֵּטֶל עִם כֻּלָּם, עַיִן בְּעַיִן, * כְּמַה שֶּׁנֶאֱמַר בָּהּ שֶׁכָּל אִישׁ חַיָּב גִּיּוּס * אֲפִלּוּ הֶחָתָן שֶׁבְּחַדְרוֹ סָפוּן עֲדַיִן

* וְהַכַּלָּה בְּחֻפָּתָהּ – וְשׁוּם עִסְקַת פִּיּוּס * שֶׁל מֶמְשָׁלוֹת בְּיִשְׂרָאֵל עִם חֲרֵדִים תּוֹךְ מֶקַח * שֶׁל תֵּן וְקַח אֵינָהּ פְּטוּרָה מוֹרָלִית מֵחֶטְאָהּ * שֶׁל אִי שִׁוְיוֹנִיּוּת הַנְּשִׂיאָה בָּעֹל – וְלֶקַח * אֶחָד בִּלְבַד יֵשׁ לְאוֹתָהּ חֶרְפָּה: יֵ שׁ   לְ קָ טְ עָ הּ! * נָכוֹן שֶׁמִּשְׁתַּמְּטִים חִלּוֹנִיִּים גַּם בָּם אֵין חֹסֶר, * נָכוֹן שֶׁנַּחַ"ל חֲרֵדִי הוּא נֶכֶס מְבֹרָךְ * אַךְ לֹא פָּחוֹת נָכוֹן הוּא שֶׁרַבִּים עוֹטִים תַּחְפֹּשֶׂת * שֶׁל לַמְדָנֵי-תּוֹרָה כְּשֶׁהַתֵּרוּץ הַזֶּה מֻפְרָךְ

* בְּרֹב הַפָּרָזִיטִים הָעוֹשִׂים קַרְדֹּם לַחְפֹּר בּוֹ * אֶת תּוֹרָתָם שֶׁאֵין הֵם מִתְמַסְּרִים לָהּ כָּל עִקָּר * וְשֶׁהַבְּלוֹף הַזֶּה שֶׁלֹּא קָשֶׁה כַּיּוֹם לִכְפֹּר בּוֹ * מַכְעִיס בְּצֶדֶק חַיָּלִים רַבִּים בְּחֹרֶף קַר * שֶׁבּוֹ בְּלֵיל סוּפָה וְזִלְעֲפוֹת מָטָר רוֹבֶצֶת * כִּתַּת קְצִינִים וְחַיָּלִים אֵי-שָׁם מוּל קַו-הַגְּבוּל * וְאָז, כְּשֶׁהַצִּנָּה בָּהֶם חוֹדֶרֶת עַד הָעֶצֶם

* וְכָל גּוּפָם הַמִּצְטַמְרֵר בְּגֶשֶׁם עַז טָבוּל * לוֹחֵשׁ חַיָּל אֶחָד לַחֲבֵרוֹ מִפֶּה לָאֹזֶן * אֶת שֶׁהוֹגִים בְּלַיְלָה זֶה לוֹבְשֵׁי-מַדִּים אֵינְסְפוֹר: *  "שׁוּם קֹר וְשׁוּם לֵאוּת לֹא יִמְנְעוּנִי מֵאֱחֹז אֶת * הַנֶּשֶׁק הַלָּפוּת בֵּין שְׁתֵּי יָדַי קְפוּאוֹת הַכְּפוֹר * שֶׁכֵּן אֲנִי יוֹדֵעַ כִּי אֲנַחְנוּ עַל הַבַּיִת *  כָּאן מְגִנִּים, אָחִי, יוֹמָם וָלֵיל בְּלֵב שָׁלֵם

* אַךְ מַשֶּׁהוּ מַטְרִיד וּמְרַחֵף לִי כְּמִין עַיִט * מֵעַל אוֹתָהּ תְחוּשַׁת שְׁלִיחוּת שֶׁבָּהּ לִבִּי הוֹלֵם * וְזוֹהִי הָעֻבְדָּה כִּי בָּהּ-בָּעֵת שֶׁכָּאן אֲנַחְנוּ * נוֹשְׂאִים בָּעֹל בֵּין שְׁאַר הַמְּגִנִּים פֹּה עַל בֵּיתָם * יֵשׁ בְּנֵי-גִּילֵנוּ שֶׁבְּרֶגַע זֶה (זֹאת לֹא שָׁכַחְנוּ) * פְּטוּרִים מֵעֹל זֶה כִּי שְׁתַמְּטָנוּתָם – אֻמָּנוּתָם. * וּכְשֶׁאֲנַחְנוּ כָּאן שוֹמְרִים עַל חַיֵּיהֶם מִפַּחַד * קָאסָאם אוֹ גְרָאד כְּשֶׁקִּיר בֵּיתָם אֵינוֹ בִּלְתִּי-חָדִיר * הֵם מִתְכַּסִּים בִּשְׂמִיכַת-פּוּךְ וּמְבָרְכִים בְּנַחַת: * "בָּרוּךְ מִי שֶׁפְּטָרָנוּ מִשֵּׁרוּת צְבָאִי סָדִיר..."

* אֲבָל מִיָּד אַחַר תֵּאוּר הַמּוּם הַפָּרָזִיטִי * שֶׁל שְׁתַמְּטָנוּת שֶׁהִיא נִגּוּד גָּמוּר לַהֲלָכָה * שֶכְּפִי שֶׁכָּאן הוֹכַחְנוּ: כָּל נִתּוּחַ אָנָלִיטִי * אִם בַּמִּשְׁנָה אוֹ בַּתַּלְמוּד מַרְאִים מַה  הֲ פ וּ כָ ה * הִיא דַעֲתָּהּ עַל פִּי מַסֶּכֶת זוֹ ("סוֹטָה") שֶׁסָּבָא * צִטֵּט לְיִשְׂרָאֵלָה מִתּוֹכָהּ בְּדַיְקָנוּת – * אוֹמֵר לָהּ סָבָא, שֶׁלְּרֶגַע מַחְשַׁבְתּוֹ הוּסָבָה * לְקוֹנְטֶקְסְט אַקְטוּאָלִי בְּכֵנוּת וּבִרְצִינוּת:

* "נוּ, וְעַל זֶה לִפְנֵי שָׁבוּעַ כְּבָר נִטַשׁ פֻּלְמוּס * בֵּין לִיבֶּרְמַן לַחֲרֵדִים בְּגִין חֹק הַגִּיּוּס..."

וְהֶמְשֵׁךְ סִפּוּרֵנוּ יֻגַּשׁ – אַדְרַבָּה –

כְּבָר בְּיוֹם חֲמִשִּׁי בַּשָּׁבוּעַ הַַבָּא.

יוסי גמזו

* * *

יחד עם כל בית ישראל

אנחנו אבלים על מותה של נחמה ריבלין

אשת הנשיא ראובן ריבלין

* * *

עמוס גלבוע

מה שמתרחש מול עזה – מחזה  מטורף

איזה מין הסכם הפסקת אש הוא שבו ישראל מסכימה שימשיכו לשגר בלוני נפץ ושריפה לעבר האוכלוסייה שלה? והתגובה שלה היא שבשֶבת של יותר דגים / פחות דגים לתושבי עזה?

הרבה מחזות הלקוחים מבית משוגעים מתרחשים בימים אלו במדינה, כאשר ישנם כאלו שחזונם הוא לחזור לימי דויד ושלמה, ואחרים מבכים את קץ הדמוקרטיה ומחכים שהעיתונאים יושלכו לכלא.

אחד המחזות המטורפים הללו מתרחש בדרום המדינה, מול רצועת עזה. "הגיבור" הוא ראש ממשלת ישראל, נתניהו.  בהתחלה, כאשר התחיל ירי הרקטות האחרון, והאירוויזיון עמד בפתח,  הוא התנהג להערכתי כמדינאי גדול, משכמו ומעלה מול כל הננסים. אני זוכר היטב כיצד באותו יום שבת,  4 במאי , התלהמו פרשנים, בכללם גנרלים בדימוס, שהאירוויזיון לא מעניין, שלא צריך להתחשב בו, שצריך להפוך את עזה למדורה אחת גדולה. אבל, ראש ממשלת ישראל לא הגיב כך. להערכתי הוא הבין שביטול האירוויזיון, והיה ויפלו רקטות על תל אביב כתוצאה מתגובה לא שקולה שלנו, אינו רק ביטול תחרות שירים. הרבה-הרבה יותר מזה: זאת תהיה פגיעה קשה בכלכלה, בהשקעות במדינה, בכנסים בינלאומיים במדינה, במוניטין הבינלאומי שלה, ועוד. הוא נהג בזהירות והאירוויזיון נחל הצלחה בינלאומית גדולה.

אבל, הוא עבר, ומה קיבלנו בהסכם הפסקת האש של הרקטות? קיבלנו הסכם שבו החמאס וארגוני הטרור האחרים ברצועה לא משגרים רקטות, אבל מקבלים היתר ישראלי להמשיך ולנהוג באלימות כלפי האוכלוסייה האזרחית של המדינה והטריטוריה שלה: מותר לשגר בלוני שריפה ובלוני נפץ לעבר ישראל, לשרוף כל הזמן שדות בישראל, וגם לקבל על  כך משכורת חודשית של מיליוני דולרים.  מדינת ישראל הרגילה את אזרחיה  למצב הזה, כאילו זאת מכה משמיים. וכמובן שהפסקת האש לא כוללת את "צעדות השיבה". הן אולי עם פחות משתתפים, אך אלימות.

במחזה המטורף הזה יש גם קצת קומדיה: אחרי כמה שריפות, ישראל מודיעה שהיא מצמצת את תחום הדיג של דייגי עזה, ואחרי יום או יומיים מכריזה כי היא שוב מרחיבה אותו. זה מה שמדינת ישראל עושה! בדיחה! וכל הזמן ראשי הטרור העזתי לא חדלים לאיים: אם תענישו אותנו יותר חזק וכואב, אז נירה על תל-אביב. היזהרו לכם שם בתל-אביב.

איך הרמטכ"ל החדש שלנו יכול להשלים עם המדיניות הזאת של ממשלת ישראל? קשה להבין. ובכלל, מי הוא הגורם האישי במדינת ישראל שעושה הסכמי הפסקת אש עם החמאס וכל השליחים הבינלאומיים ומסכים שימשיכו בשיגור הבלונים? מי הוא?

ועוד נקודה מהותית. במלחמת התודעה שמתנהלת בינינו לבין החמאס אנחנו נמצאים כל הזמן בעמדת הפסד, שפרי הבאושים המרכזי שלה הוא שקולו ותמונותיו של החמאס  נשמעים ונראים בעולם. הסיבה הבסיסית לכך היא שהחמאס שולט על המסר התקשורתי מהרצועה. איך הוא עושה זאת, מעבר ליכולתו לשקר כחפצו? צריך רק להביט בערוצי הטלוויזיה שלנו. אנו רואים שם רק את החמאס, את דובריו הרשמיים והלא רשמיים, אנו רואים רק את הצילומים שהצלמים שלו מצלמים, ורק את מה שהם רוצים להראות לנו ולכל העולם. מי משתמש בחומר של החמאס? הכתבים שלנו! אנחנו כל הזמן שומעים שב"צעדות השיבה" לעבר הגדר זרקו המפגינים רימונים ומטעני נפץ לעבר החיילים שלנו. מישהו ראה את זה בצילומים המוקרנים בערוצי הטלוויזיה שלנו? בוודאי שלא, כי החמאס מפיץ צילומים המראים רק  את הנפגעים שלו, את נושאי האלונקות, את הילדים המסכנים, את עצם שיגור הבלונים ע"י היחידה המיוחדת של החמאס. וזה מה שמופץ בעולם, וזה מה שרואים שם.  צעדות של "שלום".

שאלה לסיום: האם ישראל אינה יכולה להפיץ בעולם ואצלנו צילומים של האלימות  של הצעדות?

תשובה:  אם לא איכפת לה מהבלונים, למה שיהיה איכפת לה אם יש או אין צילומים?

עמוס גלבוע

* * *

יוסי אחימאיר

הקש ששבר את גב הגמל

"תרשמו לפניכם: ביום רביעי תהיה ממשלה." בפעם הראשונה שהעזתי והתנבאתי פוליטית בביטחון מופרז – התבדיתי. ההיגיון אמר שאצדק. גם אם השותפות הקטנות להקמת הקואליציה יציגו דרישות קיצוניות, הרי בסופו של דבר, "בדקה ה-90" כמאמר הקלישאה, מתפשרים, חותמים ויוצאים לדרך המשותפת. התחושה הזאת רווחה עד השעות הספורות לקראת תום המועד שהיקצה נשיא המדינה למר נתניהו להציג לפניו קואליציה.

קרה ההיפך.

הנבואה הנ"ל נכתבה בעמוד הפייסבוק שלי, כאשר יומיים לאחר מכן העליתי פוסט נוסף: "איווט, קריאת ידיד מעומק הלב: אנא, תהיה חכם – לא צודק."

עליי להסביר. יש לי סנטימנט לליברמן, מאז היכרנו לראשונה אי-אז בשנות השמונים. כמו רבים אחרים, שמחתי על השתלבותו של "העולה החדש" המוכשר, בעל המבטא הרוסי העמוק, במערכת הפוליטית, תחילה בליכוד ולאחר מכן כשהקים את מפלגתו העצמאית וטיפס לצמרת. הנה דוגמא למנהיג אמיתי, בעל נוכחות, יוצא בריה"מ לשעבר, שכה מצליח בחיים הציבוריים בישראל.

יתר על כן: ליברמן תמיד מתגאה בדבקותו במורשת ז'בוטינסקי, התפאר בפניי, בצדק או שלא בצדק, שהוא מכיר את ז'בוטינסקי אולי יותר מכל איש ליכוד. וכשנפגשנו, תמיד הקדים אותי לא בברכת "שלום", כי אם בברכת "תל חי". אני מכיר ליברמן חייכן, מרוכך משהו, לאו דווקא זועם.

אני גם מסכים עם טענתו, שמול התיאבון החרדי, יש לשמור על זכויות הרוב החילוני במדינה. אבל צריך לזכור: כמו שאלה קנאים לאמונה באל ללא עוררין, כך אלה קנאים לאלוהי החילוניות והליברליות עד קצה. גם חילוניות היא דת. אני עצמי אדם חילוני, נוסע ומבלה בשבת, אינו מקפיד על כשרות, תומך בחופש הפרט ללא שיור, תומך בזכויות הלה"טבים. אבל אינני פנאט. אני מכבד את החרדים, אפילו מקנא ב"אשרי המאמין" ו"קבלת הדין" שלהם, ואת שמירת המצוות. כל זאת – עד לגבול מסויים שרחוק מקיצוניות, ובלי שיכתיבו אורחות חייהם לכלל הציבור.

ליברמן שהרחיק לכת בחילוניות שלו, מהווה כיום סדין אדום למפלגות החרדיות, בהתרסתו הבלתי מתפשרת נגד ה"השתלטות" החרדית כביכול, וגם באמירתו המופרכת, שנתניהו הולך להקים פה מדינת הלכה, ר"ל. גם בלי ליברמן, הנה למשל גשר יהודית מעל נתיבי איילון הוקם גם הוקם. ליברמן הוא איש ימין מובהק בכל הנוגע למאבק בטרור, לזכותנו על ארץ-ישראל השלמה ולהתיישבות בה (אגב, גם קיסריה, גם רמת-גן, לא רק נוקדים – הם ארץ ישראל), אבל מניף מעל לכל את דגל החילוניות הבוטה שלו. תחת הדגל הזה הוביל לפיזור הכנסת, פחות מחודש לאחר התכנסותה לראשונה.

הוא היה ל"נטורי קרתא" של הציבור החילוני. הוא יכחיש שהוא שונא חרדים, אבל זה הרושם שיצר בהליכתו – כראש מפלגה קטנה שבקושי עברה את אחוז החסימה, ובה ארבעה "שפוטים" שלא יעזו להמרות את פיו – עד לקצה, עד לגרירת ישראל לכמעט תוהו-ובוהו, בבחינת ייקוב הדין החילוני את ההר הדתי. כל הערכים האחרים שהוא מתגאה בהם, הימניים יש לומר, נדחקו אצלו הצידה. איש הימין הזה מנע הקמת ממשלת ימין, מסכן את המשילות בישראל, ומביא עלינו גלי שמחה-לאיד במעוזי חיזבאללה, בחוצות טהראן ובסימטאות עזה, ל"ישראל החלשה מתמיד."

האם זוהי דרכו להבטיח את שרידותו בחיים הפוליטיים, על חשבון האינטרס הלאומי, ולשם כך היה נכון להיות "הקש ששבר את גב הגמל"?

"מילה של ליברמן היא מילה" – מבקש ראש "ישראל ביתנו" להדגיש שוב ושוב את פשר התעקשותו על חוק הגיוס. ומה באשר ל"מילה שלו היא מילה", שיתמוך אך ורק בנתניהו (או אולי בכל מנהיג אחר שיעמוד בראש המחנה הלאומי)?

היכן האחריות הלאומית לגרור את כולנו לבחירות חוזרות רק בגלל מחלוקת שאפשר לכמת אותה במשהו כמו עוד 200-300 מגוייסים נוספים בעלי פאות?

ומה עם השאלות הביטחוניות, החברתיות, המדיניות, כאשר "תוכנית המאה" מידפקת בשער, והאויבים מגבירים זממם?

ואיזו מין איוולת היא להחזיר לתודעה הציבורית שמות מהעבר הלא-רחוק כמו אהוד ברק, אורן חזן, משה פייגלין, ג'מאל זחאלקה, מינה צמח ודומיהם?...

כמובן, את הנעשה אין להשיב. ליברמן כבר רוכב על גל הסקרים הראשונים, שמנבאים ל"ישראל ביתנו" עלייה נאה. האם התל-אביביים, ובתוכם "פרשננו" רביב דרוקר, שכבר מכריזים על כוונתם להצביע ב-17 בספטמבר לליברמן, ישכחו לו את עובדת היותו נוקד מעונב, מתנחל אדוק?

ושאלת השאלות: האם המחזה ההזוי הזה לא יחזור על עצמו גם לאחר ה-17 בספטמבר? הפעם אני רק שואל – לא מעז להתנבא...

יוסי אחימאיר

פורסם לראשונה ב"מעריב", 3.6.2019

* * *

תגובה: אהוד, הפעם (גיליון 1.6.19) האדון כוגן-שמוגן-דוהן-קאהן-כהן נעמן הגראפומן הגדיש את הסאה. 

באוסף כזה של שטויות, הבלים וסילופים, בורות וזדון-לב – באיצטלה של יומרה אינטלקטואלית – כבר מזמן לא נתקלתי בעיתון המקוון. 

על כך ייאמר: חבל"ז.

יוסי אחימאיר

* * *

יהודה דרורי

LORD OF THE LIES

כאשר ראיתי את הפשקוויל של אמנון לורד ב"ישראל היום" של אדלסון עם הכותרת המפוצצת והשיקרית "סמוטריץ חבר לליברמן", חיפשתי גם אני כותרת מפוצצת למאמרי זה ונזכרת בספר  LORD OF THE FLIES, והשם לורד ניצנץ לי... הלורד הזה, בולשביק לשעבר, מבית היוצר של ה"שומר הצעיר" – וימני גרופי של ביבי בהווה, מנסה להראות במאמר תעמולה למען ביבי , שהשטויות החרדיות שסמוטריץ פולט בציבור, מכיוון שהן פוגעות במערכת הבחירות של ביבי – הן מסייעות למערכת הבחירות של ליברמן... (ולכן הוא עכשיו חבר של ליברמן...)

כותרת המאמר של אמנון לורד אומרת לרוב רובו של קהל קוראי עיתון (שקוראים רק כותרות) – שקר מתוחכם – דהיינו שסמוטריץ וליברמן חברים יעני...

אגב, מה שהביא לנו את הבחירות הבאות היתה הכניעה המבישה של נתניהו לרבי מגור (גם זה בגלל ליברמן ולבטח יפגע בביבי בבחירות) – לכן נמצא אולי בימים הקרובים שהלורד שלנו יֵצא בכותרת מפוצצת : "הרבי מגור חבר לליברמן.."

חשבתי בזמנו שנעלמו הכותבים ה------ם שתמכו בשעתו באולמרט (ואפילו לא ביקשו סליחה לאחר שהורשע...) – אז כנראה שרדו עדיין כאלה המוכנים שוב לתמוך בשחיתות ולתרום לכך את עטם ואני  קורא לכך  LORD OF THE SHAME.

הפרדה!

בהסכם הקואליציוני בין 'הליכוד' למפלגות הדתיות, מופיעה הפיסקה הבאה:

"בתוך תשעים ימים, הממשלה תתקן את החוק באופן שיהיה ניתן לאפשר מתן שירותים ציבוריים, לימודים, אירועים וכיוצא בזה, באופן נפרד לגברים ונשים. הפרדה זו לא תהווה אפלייה לפי החוק."

זה מה שמחכה לנו מבית מדרשו של ביבי המושחת והנסחט ... (אתה לא מתבייש לתמוך בו?)

יהודה דרורי

אהוד: לא. אני לא מתבייש לתמוך בביבי כי לולא ההיסטריה של שונאיו, כמוך, הרוצים להפלילו ולהפילו בלא משפט – הוא לא היה נסחט בידי החרדים אלא היה יכול להקים ממשלה בלעדיהם. אתם האשמים בכך ולא הוא!

קרא למשל את מאמרו של ישראל בר-ניר בגיליון הזה.

* * *

באבל על מותה של דבורה סתוי

שהיתה בעבר מנהלת מכון "גנזים"

ותרמה כה רבות

לשימור תולדות הספרות העברית

תנחומינו לזיסי סתוי בעלה

ולכל בני המשפחה

* * *

אורי הייטנר

1. תיקון – כן. הרס – לא

בנאומו הפרוגרמטי בוועידת תנועת החירות, ב-1952, ביטא מנחם בגין את ערכי תנועת החירות בנושא המשפטי, הדמוקרטי-ליברלי: "למדנו כי רוב פרלמנטרי נבחר יכול להיות מכשיר בידי קבוצות שליטים ומסווה לעריצותם... על כן חייב העם, אם הוא בוחר בחירות, לתבוע את זכויותיו גם מול בית הנבחרים, לבל יוכל הרוב שבו, המשרת את השלטון יותר מאשר הוא מפקח עליו, לשלול את הזכויות הללו. את זאת אפשר להשיג רק בדרך של 'עליונות המשפט', לאמור: קביעת החרויות האזרחיות כ'חוק יסוד' או 'חוק עליון' ומתן סמכות לחבר שופטים לבטל את תוקפו של חוק, הנוגד את חוק היסוד, והסותר את החרויות האזרחיות."

זאת דרכה ההיסטורית של תנועת החירות וגלגוליה – גח"ל והליכוד. בעוד תנועת העבודה הקדישה את כל מעייניה ומרצה לבניין האומה והחברה, יישוב הארץ וקליטת עליה, ודגלי זכויות הפרט והמשפט היו משניים בעיניה, תנועת החירות, שהיתה באופוזיציה, נשאה את הדגלים הללו במשך עשרות שנים.

ח"כ הנס קלינגהופר הציע לראשונה "חוק יסוד: מגילת זכויות היסוד של האדם" בשנות השישים, ובשנות ה-70 ח"כ בנימין הלוי הציע הצעה ברוח זו. בהצעות החוק נאמר בפירוש שכל חוק שסותר אותם יבוטל בידי בית המשפט. ההצעות לא התקבלו.

ההזדמנות להעביר אותן בכנסת היתה לאחר שהליכוד עלה לשלטון. בממשלת שמיר, דן מרידור מונה לתפקיד שר המשפטים, והוא קידם חקיקה כזו. התרגיל המסריח של פרס עצר  את היוזמה, טרם השלמתה. היא חודשה לאחר מכן בהובלת ח"כ אוריאל לין מהליכוד, יו"ר ועדת חוק חוקה של הכנסת ובגיבוי של ראש הממשלה שמיר. אז חוקקו את חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו וחוק יסוד: חופש העיסוק. הליכוד הוא שהוביל את החקיקה הזאת, ב-1992.

בדיונים על חוקים אלה היתה מחלוקת האם להקים בית משפט מיוחד לחוקה, והוחלט שלא לעשות כן, אלא להשאיר את הסמכות הזאת בידי בית המשפט העליון. למה "להשאיר" ולא "להסמיך"? כי הסמכות הייה קיימת עוד קודם ואף מומשה. ב-1969, למשל, התקבל חוק שסתר את חוק יסוד הכנסת, באופן שפגע בהקצאת תקציבי הבחירות למפלגות הקטנות. בית המשפט קבע שהחוק סותר את עקרון השוויון שבחוק יסוד הכנסת, ופסל את החוק.

יש לציין, שמיספר החוקים שנפסלו בידי בית המשפט בישראל מזערי בהשוואה למדינות כמו ארה"ב, דרא"פ, הודו וקנדה.

הסמכות לפסול חוקים הסותרים את חוקי היסוד, כלומר את החוקה, היא מובנת מאליה בחברה דמוקרטית. הבעייה היא, שבית המשפט העליון בישראל, מאז ימי ברק ועד היום, אקטיביסטים בשימוש בסמכות זו, שצריכה להיות נשק יום הדין – ככלי נפוץ. אין כוונתי רק ל-18 החוקים שבוטלו, אלא גם למאות מקרים שבהם עתירות נגד חוקים לא נדחו על הסף, למרות שלא ממש סתרו את חוקי היסוד ולא ממש פגעו בזכויות האדם, אלא נדונו בעליון. גם אישור אותם חוקים הוא אקטיביזם. האינפלציה הזאת, פגעה באמון הציבור בבית המשפט העליון וכירסם במעמדו (שעדיין גבוה יותר מזה של המערכת הפוליטית).

כדוגמה לכך אתן דווקא פסיקה שאני מסכים עם תוכנה – ביטול "חוק טל" בנושא גיוס בני ישיבות. התנגדתי לחוק הזה, אך הוא חוק לגיטימי ובית המשפט העליון אינו צריך להתערב בו. זו סוגייה חברתית רגישה מאוד, שאין להכריע בה בפטיש 5 ק"ג של פסיקת בית המשפט העליון. טענת הרוב הגדול שזכויותיו נפגעות בשל פריבילגיה למיעוט קטן, נכונה בדיון ציבורי ופוליטי, אך בוודאי שלא לשם כך קיימת סמכות הביקורת השיפוטית. האקטיביזם השיפוטי בא לידי ביטוי לא רק בהחלטות אלא גם בסגנון, באמירות קיצוניות של אהרון ברק כמו "מהפיכה שיפוטית", "הכל שפיט" ו"מלוא כל הארץ משפט."

כעת, יש להסדיר את מערכת היחסים בין שלוש הרשויות, כולל חיזוק מעמדה של הכנסת מול הממשלה, שתמיד היתה חלשה ובשנים האחרונות הפכה לאסקופה נדרסת של הרשות המבצעת. יש להגיע בהידברות ובהסכמה לפתרונות, לעיצוב חוק יסוד: חקיקה, כזה שיכלול בתוכו גם פסקת התגברות.

אולם בשום אופן לא הצעות גורפות וקיצוניות, כמו התגברות באמצעות הרוב האוטומטי של קואליציה (61 ח"כים), התגברות על החלטות המבטלות החלטות הכנסת וועדותיה שאינן חוקים (ברור שהכוונה להחלטה על חסינות לנתניהו) ואפילו על החלטות ממשלה (אין דבר כזה באף דמוקרטיה). משמעות הצעות אלו הן אִיוּנָהּ של הרשות השופטת. מדינה ללא רשות שופטת עצמאית אינה דמוקרטיה מתוקנת. בנוסף לכך, יש לדחות מכל וכל את ההצעות לפיהן הכנסת, הנשלטת לחלוטין בידי הממשלה, שנשלטת בידי ראש הממשלה, היא שתבחר את שופטי בית המשפט העליון.

יש להגיע להסכמות מאוזנות, שתבטחנה דמוקרטיה של הפרדת רשויות עם איזונים ובלמים. הצעתי: בית המשפט יוכל לבטל חוק ברוב של שני שליש, בהרכב של 9 שופטים לפחות. הכנסת תוכל להתגבר על פסילת חוק, ברוב של 70 ח"כים.

אך מה שחשוב יותר מכל חקיקה, הוא שכל אחת מן הרשויות תרסן את עצמה ותכבד את אחיותיה.

אסיים בציטוט מתוך מאמר של אוריאל לין בגיליון האחרון של "האומה":

"מיספר מחוקקים אינם מבינים איך יכול להיות לבית המשפט הכוח לבטל חוקים של הכנסת. הם אומרים: 'אנו הריבון.' לא יכול להיות שם כוח העומד מעלינו. אבל הם טועים, שכן הם לא הריבון. הריבון הוא הציבור, וליחידי הציבור יש זכויות יסוד, כמו הזכות לחיים ולהגנת המדינה; והציבור לא העביר לבית המחוקקים את הכוח לפגוע בזכויות יסוד אלה. בכל שיטה משפטית בעולם מקובל וידוע, כי השמירה על זכויות היסוד של האדם בפני המחוקק עצמו נתונה למערכת המשפט. אין דרך אחרת ואין פתרון אחר, וכך מקובל בכל הדמוקרטיות בעולם."

2. צרור הערות 5.6.19

* החלטה לא רציונלית – אני הופך והופך בהחלטתו של נתניהו לפטר את השרים בנט ושקד, ואיני מוצא בה רציונליות.

לאחר הפארסה עם ליברמן, היה הגיוני שנתניהו יעשה הכול כדי לחבק ולחבר את כל פלגי הימין, זולת ליברמן. למה לו להרחיק אותם ואת תומכיהם (קולות ספורים פחות מאחוז החסימה)? למה לו לבנות אויבים בתוך המחנה? הרי היה הגיוני יותר שיצרף את איילת שקד הפופולרית וישריין לה מקום בליכוד.

האם זו נקמה גרידא? האם זו שנאה גרידא?

ההחלטה מעוררת סימני שאלה באשר לשיקול דעתו.

* מצעד האיוולת – המשבר בין נתניהו וליברמן, שבעטיו לא הוקמה ממשלה, הכנסת התפזרה והעם הולך לבחירות נוספות, הוא במידה רבה פרי של שיתוף פעולה בין השניים, לפני בחירות 2015. אז, יזמו השניים את העלאת אחוז החסימה. לצעד זה היה סדר יום גלוי וסדר יום סמוי. סדר היום הסמוי היה פגיעה במפלגות הערביות. סדר היום הגלוי היה טענת המשילות.

המטרה הסמויה לא הושגה, אלא להיפך, המפלגות הערביות התאחדו והגדילו את כוחן. גם לאחר שהתפצלו בבחירות אפריל, ארבע המפלגות רצו בשתי רשימות, שכל אחת כללה שתי מפלגות. כעת מדובר על איחודן מחדש.

הכישלון בהרכבת הממשלה מעיד שאחוז החסימה הגבוה לא חיזק את המשילות, אלא להיפך. באחוז חסימה נמוך, הימין החדש וזהות היו נבחרות. לנתניהו היתה אפשרות לתמרן בין שותפותיו הפוטנציאליות. אף מפלגה לא יכלה לבדה להיות לשון המאזנים ובכך כוח המיקוח והסחיטה של כל אחת מהן היה יורד.

הלקח, הוא שכאשר מחוקקים חוקים הנוגעים לסדרי ממשל, יש להתייחס אליהן בראיה רחבה, במבט ארוך טווח ובשיקול דעת אובייקטיבי, ולא כמענה לקוניוקטורה פוליטית מיידית. בסופו של דבר, מי שמחוקק חוקים כתחבולה פוליטית קצרת טווח, סופה שהיא מתהפכת עליו.

* מושחת או קורבן? – בימים האחרונים מוצפת הרשת בדברים חריפים ביותר על ליברמן: מושחת... כוחני... המיליונים שזרמו לבת שלו... העדים שנעלמו... הורשע בתקיפת קטין... היה שותף לפרשת בר-און חברון ועוד כהנה וכהנה.

הכול ידוע. הכול מוכר. הכול נכון. אז מה נשתנה? השתנתה דמותם של הכותבים זאת. השבוע כותבים את הדברים אלה שהציגו את ליברמן עד השבוע שעבר כקורבן לרדיפה של מדינת העומק... תפירת תיקים וכו' וכו'. בוקר טוב!

לא זכור לי שראיתי אותם יוצאים נגדו כאשר יזם והנהיג את החתירה הפופוליסטית נגד צה"ל סביב פרשת אלאור אזריה. הרי הוא האיש שהפך פרשה פלילית של חייל אחד, לסוגיה פוליטית לאומית, ושילהב את היצרים אך ורק כדי לצבור מכך רווחים פוליטיים.

ומה באמת עמד מאחורי צעדיו הפוליטיים בתהליך הרכבת הממשלה? שמעתי ספקולציות שונות והפוכות, וכולן נשמעות לי נכונות ובלתי נכונות כאחד. האם הוא עצמו יודע מה עמד מאחורי הדברים?

באשר למחלוקת על חוק הגיוס – העמידה העיקשת על הכול או לא כלום בעייתית בפוליטיקה, שהיא אמנות הפשרות. אבל באופן ענייני, ליברמן צדק. חוק הגיוס הוא פשרה קיצונית והליכה רבתי לקראת המשתמטים. והעקשנות של החרדים, שעשו "לימין שור" לאדמו"ר מגור, המנהיג הקיצוני ביותר, מנעה לא פחות מליברמן את הרכבת הממשלה.

השאלה היא, האם באמת סוגיית הגיוס הניעה אותו? ספק רב.

* קבורת חמור – מבחינת האינטרס של "כחול לבן", אני אמור לראות בחיוב איחוד בין מפלגת העבודה ומרצ, כיוון שכחול לבן תיבנה ממנו. אבל כאדם שמזדהה עם ערכי תנועת העבודה, מעריץ את ההיסטוריה של תנועת העבודה ומגשים בחיי בקיבוץ בגולן את דרכה האמיתית – צר לי אם מה שנותר מתנועת העבודה יסתיים בקבורת חמור בחיק מרצ.

* הפונדמנטליסט – חז"ל היו הרפורמים הגדולים ביותר בתולדות היהדות. חכמי המשנה והתלמוד לא היו פונדמנטליסטים של התורה ושל חוקיה. הם הבינו שחוקי התורה כלשונם אינם תואמים את ערכי המוסר של תקופתם, שהם האמינו בהם, והעזו לשנות. בכך הם הצילו את היהדות, שלא היתה מתקיימת ללא המהפכה שהובילו, ואת העם היהודי, שאין לו קיום ללא היהדות.

ההלכה של חז"ל, שנכתבה לפני 1,500-2,000 שנה, אינה רלוונטית לימינו כלשונה, ומחייבת את היהדות להמשיך להשתנות. ואכן היהדות השתנתה בחלוף העיתים – ההשכלה, הציונות, הזרמים ביהדות. גם הציונות הדתית היא מרד חדשני נגד הנורמה היהודית הרבנית עד זמנה.

כל המרידות הללו לא היו מרד לשמו. היו אלו מרידות מתוך רצון לשימור באמצעות שינוי – שימור העם היהודי והיהדות. חז"ל פעלו לאור התורה ובהשראתה, והיו בטוחים, בצדק, שבדרכם הם מאדירים את התורה ומנציחים אותה. וכך גם הציונות, ההשכלה והזרמים פעלו לאור התורה וההלכה מתוך מחויבות אין קץ לנצח ישראל. ללא המרידות הללו – לא היה היום העם היהודי.

וכעת בא בצלאל סמוטריץ' הפונדמנטליסט, ותובע להשליט במדינת ישראל את חוקי התורה. האם הוא רוצה להשליט כאן את כל ה"מות יומת"? זו מעולם לא היתה דרכה של הציונות הדתית. יתר על כן, זו מעולם לא היתה דרכן של המפלגות החרדיות. רק בשבוע שעבר, במשבר עם ליברמן סביב חוק הגיוס והרכבת הממשלה, עלו הח"כים של יהדות התורה לשידור בזה אחר זה, והדפו מכל וכול את טענתו של ליברמן, שהם מנסים להפוך את ישראל למדינת הלכה.

סמוטריץ' מסוכן.

* מה מסוכן יותר – על פי הכותרת בוויינט, בעקבות דבריו של סמוטריץ' על ניהול המדינה על פי חוקי התורה, אמרו מקורבי נתניהו שהוא יכול לשכוח מתיק המשפטים. אם זה נכון, אלה חדשות טובות ורעות. טובות, מכך שתיק המשפטים לא יהיה בידיו, כיוון שכל מועמד אפשרי אחר לתיק (בהנחה שבן גביר אינו מועמד אופציונלי) פחות מסוכן ממנו.

אלה חדשות רעות, כי משמעותן היא, שאם תקום ממשלת החסינות של נתניהו (כלומר הימין ללא ליברמן יזכה ב-61 מנדטים), סמוטריץ' עלול להתמנות, חלילה, לשר החינוך. וזה מסוכן לא פחות לעתיד החברה הישראלית.

* התרת נדרים – הבחירות החדשות הן הזדמנות פז לציונות הדתית לנער חוצנה מעוצמה כהניסטית. לשמחתי, קראתי בכותרת הראשית של "ישראל היום" את החדשות המעודדות, שזה עומד לקרות. כמעריץ של הציונות הדתית על מפעליה ותרומתה הגדולה להתיישבות, לביטחון ולחינוך, אני מייחל לכך שתחזור לדרך המלך, אחרי שבבחירות האחרונות מכרה את נשמתה לשטן הכהניסטי.

* החיה הכהניסטית – "הסוד שכולם יודעים" הוא סרט תעודה המספר את סיפורו של גלעד שדה, לשעבר גלעד פולק, שהיה מהפרועים והפורעים הקיצונים ביותר בין פראי הגבעות ומעריץ מושבע של "הרב" כהנא שר"י. הסרט יוצג בקרוב ב"יס דוקו", ובמוצ"ש היתה עליו כתבה בחדשות 12 (אני צפיתי רק בכתבה, אך אצפה גם בסרט). סיפורו של גלעד מלמד אותנו בצורה מוחשית ביותר מיהי אותה מוטציה, החיה הכהניסטית.

גלעד פולק גדל כבנו של אחד הפעילים המרכזיים של החיה הכהניסטית, טירן פולק, וכממשיך דרכו. באחד המעצרים, גילו לו חוקרי השב"כ את הסוד הגדול. שהוא אינו בנו הביולוגי של פולק, אלא שאבא שלו בכלל ערבי. גלעד נחשף לסרט גיוס כספים לכהניזם, שבו אבי אבות הטומאה, "הרב" כהנא, האיש הרע הזה, מחזיק אותו בידיו ומספר שאנשיו חילצו אותו ואת אימו מכפר ערבי, אחרי שהיא נישאה לערבי שפיתה אותה, ואח"כ התעלל בה ומירר את חייה. בסרטון – האמא, מוצללת, סיפרה את הסיפור.

גלעד הבין שאת הסוד הזה "כולם יודעים", מה שחייב אותו להיות יותר קיצוני מקיצוני, יותר כהניסט מכהניסט. היה עליו להוכיח את עצמו, כדי לנקות את עצמו מכתם היותו בן לאבא ערבי.

מאות פעמים הוא נעצר על פעילותו. הוא העריץ את כהנא ואת שני תלמידיו המובהקים, המחבל רוצח ההמונים ברוך גולדשטיין ורוצח ראש הממשלה יגאל עמיר. בסרט רואים אותו, בצעירותו, עולה לקברו הטמא של גולדשטיין ומניח עליו אבנים, ושר בגרון ניחר ובהתלהבות, יחד עם חבריו הכהניסטים, שיר הלל לרוצח יגאל עמיר ולמעשהו.

בהמשך חייו גילה את האמת – אביו כלל לא היה ערבי. לאחר גירושיה של אימו מאביו, היא היתה הומלסית, שסבלה מחרפת רעב. הכהניסטים ניצלו אותה כדי לגייס משאבים לתנועתם הגזענית הפשיסטית. חיתנו אותה עם טירן פולק והשתמשו בתינוק ובה ככלי משחק לסיפור הבדוי, שנועד לגיוס הכספים, ולהסתה נגד הערבים שמפתים צעירות יהודיות.

הסרט המטלטל הזה חשוב מאוד היום, כאשר ראש הממשלה מכשיר את התועבה הכהניסטית, ומנסה כל תעלול כדי להכניס כהניסטים לכנסת ואף לוועדה למינוי שופטים. לא, איני חושד לרגע שנתניהו גזען או כהניסט, חלילה. אני בטוח שהוא מתעב אותם ואת האידיאולוגיה הטמאה שלהם. אבל הוא סומך עליהם שיתמכו בכל צעד שיעמיד אותו מעל החוק, ולמען מטרה זו – הכול מותר.

* הסמולני הבא – ראש הממשלה התקשר לאנגלמן ובירך אותו על בחירתו למבקר המדינה. כפי שהוא בירך בשעתו אל אלשייך עם מינויו למפכ"ל ואת מנדלבליט עם מינויו ליועמ"ש. אולם בהנחה שאנגלמן יהיה נאמן לתפקידו, מהר מאוד הוא ימצא את עצמו כ"סמולני", "מדינת עומק", "רודף", ו"פקידונצ'יק" שאף אחד לא בחר והוא מרשה לעצמו לבקר את מי שמייצג את רצון העם".

* מערך לעומק הנשען על הירדן – היום מלאו 52 שנים למלחמת ששת הימים. ב-7 ביוני, ביומה השלישי של המלחמה, שוחררה בקעת הירדן.

בנאומו האחרון בכנסת של רמטכ"ל ששת הימים, ראש הממשלה יצחק רבין, חודש לפני הירצחו, הוא הציב את הקווים האדומים שלו למו"מ על הסדר הקבע. זו מורשת רבין המדינית. הוא דיבר על רשות פלשתינאית שהיא פחות ממדינה. כותרת דבריו היתה שלא תהיה נסיגה לקווי 4.6.67 (וכמובן שרעיון העוועים של "חילופי שטחים", כלומר נסיגה משטחים ריבוניים של ישראל כלל לא עלה על דעתו). הוא הציג את האזורים שמהם ישראל לא תיסוג, ובהם ירושלים רבתי וסביבותיה וגושי ההתיישבות. על בקעת הירדן הוא אמר "במובנו הרחב ביותר של המושג." למה הוא התכוון? למה הוא צריך היה לציין זאת?

הסיבה לכך היא גימוד בקעת הירדן לכדי הסתפקות בחיילים על נהר הירדן. גם נתניהו הסתפק בכך במו"מ על תוכנית קרי. רבין היה נאמן לתוכנית אלון. אלון, אבי האסטרטגיה של בקעת הירדן ישראלית כהכרח של גבול בר הגנה, הבהיר את כוונתו בפתק לגולדה מאיר, אחרי ששרים בממשלה גימדו את תוכניתו ל"נהר הירדן כגבול הביטחון": "אף פעם לא אמרנו כי נהר הירדן לבדו יהווה את קו ההגנה המזרחי שלנו. אדרבא, מדובר על מערך לעומק הנשען על הנהר, על הבקעה ועל ההרים השוממים שממערב לבקעה."

לכך התכוון אלון. לכך התכוון רבין, עד נשמת אפו האחרונה.

* ביד הלשון מדרשי שמות למגילת רות – המגילה שנקרא בשבועות היא מגילת רות. המגילה נפתחת כך:

וַיְהִי בִּימֵי שְׁפֹט הַשֹּׁפְטִים, וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ, וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֶחֶם יְהוּדָה לָגוּר בִּשְׂדֵי מוֹאָב, הוּא וְאִשְׁתּוֹ וּשְׁנֵי בָנָיו. וְשֵׁם הָאִישׁ אֱלִימֶלֶךְ וְשֵׁם אִשְׁתּוֹ נָעֳמִי וְשֵׁם שְׁנֵי בָנָיו מַחְלוֹן וְכִלְיוֹן אֶפְרָתִים מִבֵּית לֶחֶם יְהוּדָה, וַיָּבֹאוּ שְׂדֵי מוֹאָב וַיִּהְיוּ שָׁם. וַיָּמָת אֱלִימֶלֶךְ אִישׁ נָעֳמִי, וַתִּשָּׁאֵר הִיא וּשְׁנֵי בָנֶיהָ. וַיִּשְׂאוּ לָהֶם נָשִׁים מֹאֲבִיּוֹת, שֵׁם הָאַחַת עָרְפָּה וְשֵׁם הַשֵּׁנִית רוּת, וַיֵּשְׁבוּ שָׁם כְּעֶשֶׂר שָׁנִים. וַיָּמֻתוּ גַם שְׁנֵיהֶם, מַחְלוֹן וְכִלְיוֹן, וַתִּשָּׁאֵר הָאִשָּׁה מִשְּׁנֵי יְלָדֶיהָ וּמֵאִישָׁהּ.

הדבר הקופץ מיד לעין, הוא שמותיהם של גיבורי הטקסט, שממש מזמינים מדרש שמות.

אלימלך – שהיה אומר: אליי תבוא מלכות (מדרש רות רבה). רמז מטרים למידע על המשך השושלת, שיימסר בסוף המגילה – דוד הוא צאצא המשפחה.

 נעמי – שהיו מעשיה נאים ונעימים (מדרש רות רבה).

מחלון וכיליון – מחלון – שנימח מן העולם וכיליון – שכלה מן העולם (מדרש רות רבה). ואפשר לדרוש את השם מחלון, כאדם שימות ממחלה.

  רות וערפה – ערפה, שהפכה עורף לחמותה. רות, שראתה בדברי חמותה.

"אמר ר' יוחנן: למה נקרא שמה רות? שזכתה ויצא ממנה דוד, שריווהו להקדוש ברוך הוא בשירות ותשבחות." (ילקוט שמעוני, רות).

מִדְרָשֵׁם נוסף – רות = רעות. 

בעז – בהמשך המגילה, מופיע גיבור חדש: וּלְנָעֳמִי מוֹדָע לְאִישָׁהּ, אִישׁ גִּבּוֹר חַיִל מִמִּשְׁפַּחַת אֱלִימֶלֶךְ, וּשְׁמוֹ בֹּעַז.

ודוק – יש לומר בֹּעַז במילעיל, כיוון שטעם המקרא ניצב מתחת להברה בֹּ – בֹּֽעַז.

מִדְרָשֵׁם של בעז, הוא בו-עוז, בו כוח. רמז לגיבור חיל.

אורי הייטנר

* * *

ישראל בר-ניר

עם חסינות ובלעדיה

מאמר נוסף בסדרת המאמרים "משפטולוגיה להדיוטות", הדנים בנושאי חוק ומשפט מנקודת מבטו של אדם שאיננו משפטן.

היסטוריה ורקע

מאז שנודעו תוצאות הבחירות, הנושא העיקרי הממלא את הכותרות בתקשורת הוא איך נתניהו "יבטיח לעצמו חסינות" מהמרדף המשפטי המתנהל נגדו מזה שנים. למרות תוצאות הבחירות, דגל המחאה של כחול לבן נותר "רק לא ביבי" (הם עדיין לא הפנימו שכישלונם בבחירות נבע בעיקר מהמצע הזה).  

לצורך ה"דיון", מכופפים את המציאות, מתעלמים מהעובדות, וממציאים כל מיני תיאוריות משפטיות/פוליטיות חסרות כל בסיס, תיאוריות שאין להן אח ורע בשום משטר דמוקרטי בעולם. 

חסינות פרלמנטרית היא נורמה בכל משטר דמוקרטי תקין. היא לא נועדה להפוך את הפרלמנט ל"מקום מפלט לעבריינים" כטענתם של "אבירי שלטון החוק",  חסינות פרלמנטרית נועדה להגן על חברי פרלמנט שפעילותם היא לצנינים בעיני השלטון, לאפשר להם להביע את דעתם ולהצביע באופן חופשי בלי לחשוש לגורלם. החסינות איננה זהה בדמוקרטיות שונות, אבל במהותה החסינות היא אחת מאבני היסוד המסייעות לשמור על אופיו הדמוקרטי של המשטר.

המציאות, אותה קשקשני התקשורת פוליטיקאים ו"יודעי חוק ומשפט אחרים" מנסים להעלים מהציבור היא שבמדינת ישראל קיים חוק חסינות המבטיח לחברי הכנסת חסינות מלאה. החוק הזה נחקק ע"י הכנסת הראשונה ב-1951. בין השאר, במסגרת החוק הזה, אסירים שנבחרו לכנסת שוחררו מהכלא כשנבחרו! למשל – מנהיגי לח"י, נתן ילין מור ומתתיהו שמואלביץ', שהיו כלואים בעקבות רצח ברנדוט, המתווך מטעם האו"ם, במהלך מלחמת העצמאות.

חוק החסינות, בנוסח המקורי, שהתקבל ב-1951, עדיין בתוקף. בשנת 2005, נעשה שינוי טכני בחוק. בעוד שבמקור, על מנת לפתוח בהליכים משפטיים נגד חבר כנסת היועמ"ש ו/או הפרקליטות – היו חייבים לקבל את אישור וועדת הכנסת, השינוי של 2005 הפך את היוצרות – מעכשיו חבר הכנסת היה חייב לפנות לוועדת הכנסת ולבקש שהחסינות תגן עליו.

בפרק הבא נרחיב את הדיבור על המשמעות המעשית של השינוי הטכני הזה. 

החשיבה המקובלת היא שהחסינות הפרלמנטרית נועדה למנוע התנכלות של השלטון (הרשות המבצעת) למחוקקים (הרשות המחוקקת) בעת חילוקי דעות בין שתי הרשויות.  אף אחד לא העלה בדעתו מצב בו הרשות השופטת היא זאת שתתנכל למחוקקים. במשטרים טוטליטאריים השלטונות נעזרים בבתי המשפט כדי להנציח את שלטונם, אבל במשטרים האלה הרשות השופטת איננה עצמאית ובתי המשפט הם למעשה כלי שלטוני נוסף. 

שורש הבעייה הוא שההפרדה בין הרשויות איננה ברורה, במיוחד במשטרים פרלמנטריים בהם חברי פרלמנט (הרשות המחוקקת) מכהנים גם כשרים (הרשות המבצעת). 

במדינת ישראל, מערכות אכיפת החוק "נופלות בין הכיסאות".  הן למעשה "משרתות של שני אדונים" – הרשות המבצעת והרשות השופטת. היועמ"ש והפרקליטות הם חלק ממשרד המשפטים – הרשות המבצעת; והמשטרה היא חלק מהמשרד לביטחון פנים שגם הוא חלק מהרשות המבצעת. בעקבות ה"מהפיכה השיפוטית" של אהרון ברק, הרשות השופטת נכסה לעצמה סמכויות על ביחס לרשויות האחרות.  היועמ"ש והפרקליטות מעדיפים להראות כשלוחה של הרשות השופטת, מה שלדעתם מקנה להם סמכויות דומות.  זה יוצר מצב בו מתנהל מאבק מתמיד סביב השאלה "למי, למי יש יותר סמכות." 

כל יוזמת חקיקה שמנסה להכניס סדר בברדק ולהגדיר באופן ברור את הסמכויות ואת תחומי הפעולה של הרשויות נתקל בהתנגדות עיקשת של הרשות השופטת וגרורותיה שאינן מוכנות לוותר על מעמדן המיוחד למרות שאין לו כל בסיס חוקי.              

חָסִינוּת שְׁמָסִינוּת

קשקשני התקשורת – פוליטיקאים, עיתונאים, "פרשנים", "מומחים" לדמוקרטיה ו"יודעי חוק ומשפט" למיניהם – נושאים נאומים חוצבי להבות, מפרסמים מאמרים מעל כל בימה מזדמנת, ומנהלים דיונים מרתוניים בפאנלים שונים על כך שהחסינות תביא ל"הרס הדמוקרטיה", שהחסינות תהפוך את הכנסת ל"עיר מפלט" לעבריינים, שהחסינות מנוגדת ל"שלטון החוק", שהחסינות לחברי הכנסת היא "סכנה איומה המשחרת לפתחנו," ועוד כהנה וכהנה.  שופט בית המשפט העליון לשעבר, אליקים רובינשטיין שבעבר כיהן גם כיועמ"ש, טוען שחסינות פרלמנטרית תהפוך את ישראל ל"מדינת עולם שלישי". זה מעלה את השאלה האם רובינשטיין באמת מבין מה זאת מדינת עולם שלישי, אבל זה נושא לדיון אחר. 

אני מכיר שורה ארוכה של מדינות שאינן בדיוק "מדינות עולם שלישי", בהן לחברי הפרלמנט יש חסינות מוחלטת מפני העמדה לדין במהלך כהונתם.  במדינות האלו לא יעלה על הדעת לפתוח בחקירה פלילית נגד חבר פרלמנט מכהן, לא כל שכן להעמידו לדין.  יתרה מזאת, במדינות האלו שומרים בקנאות על החסינות ונמנעים מלפגוע בה אפילו כאשר יש חשד סביר שאכן נעברה עבירה.

לדוגמא, בארה"ב היה מקרה לפני מיספר שנים שה-FBI מצא, בחיפוש שנערך בביתו של חבר קונגרס, חבילה של כמה מאות אלפי דולר במזומן שהוסתרה במקרר כשהיא מוסווה כגוש בשר – מאפיין טיפוסי של עסקאות סמים.  חוקרי ה-FBI ננזפו (אחד אפילו פוטר) והתיק נסגר.  החיפוש היה חוקי ונעשה ע"פ צו של בית משפט.  אבל הקונגרס החליט שחומרת הפשע לא הצדיקה פגיעה בחסינותו של חבר הקונגרס.

רק במקרים של עבירות חמורות במיוחד, עם ראיות של ממש, מקרים בהם הרשעה היא בחזקת ודאות – פוגעים בחסינות של חבר קונגרס.      

חסינות פרלמנטרית היא תנאי הכרחי לשמירת אופיו הדמוקרטי של משטר.  זאת עובדה.  חברי מחנה ה"רק לא ביבי" מציגים אותה כ"יוזמה לחיסול הדמוקרטיה", אבל אלה אנשים שכל מה שיש להם בראש זה "רק לא ביבי". זה הדבר היחיד עליו הם חושבים בבוקר, בצהרים ובערב, ואולי גם בחלום בלילה. העובדה שמדובר בחוק קיים ולא ב"יוזמה" חדשה לא מפריעה להם. 

החסינות הפרלמנטרית היתה חלק אינטגרלי של מערכת החוקים במדינת ישראל בכל שנות קיומה.  עד שהגיע נתניהו אף אחד לא ראה בה "יוזמה לחיסול הדמוקרטיה". 

פרלמנטים יש גם ברוב המשטרים הטוטליטאריים. בהיעדר חסינות לחברי הפרלמנט, הפרלמנטים במשטרים האלה הם כחומר ביד היוצר בידי השלטון.        

החסינות הפרלמנטרית של חברי הכנסת לא היתה מוחלטת. ניתן היה להסיר אותה. אבל ההחלטה להסיר אותה לא היתה בידי היועמ"ש, או הפרקליטות, או המשטרה או כל נציג אחר של מערכת אכיפת החוק. על מנת להסיר את החסינות של חבר כנסת נדרש אישור של ועדת הכנסת. על מנת לקבל אישור כזה, על המבקש (בדרך כלל היועמ"ש) היה לנמק את בקשתו. זה חייב אותו לפרט את החשדות ואת הראיות עליהן הוא מתבסס. קצת קשה להצדיק בקשה להסרת החסינות באמצעות הצהרות מהסוג של "יש ראיות מוצקות", או "הצטברה מסה קריטית של ראיות", או "יש 800 עמודים של ראיות", או על סמך "כתבות תחקיר" בתקשורת. עם כל הטענות (בחלקן מוצדקות) שיש לרמת האינטליגנציה של חברי הכנסת, הם לא פראיירים, ועל מנת לשכנע אותם נדרש קצת יותר "בשר". בפרקליטות לא היו מרוצים מהמצב הזה (אני מתבטא בעדינות).

החסינות בלמה קצת את התיאבון ההרשעתי של מערכת אכיפת החוק. כמן כן הצורך לחשוף את החומר המצוי בידי התביעה הקל על חשודים להתכונן לאפשרות בו תוגש נגדם תביעה משפטית. זה כשלעצמו היה לצנינים בעיני מערכת אכיפת החוק, אבל החמור ביותר מנקודת מבטה של מערכת אכיפת החוק – החסינות היוותה מחסום יעיל נגד תפירת תיקים לחברי כנסת.  הם נאלצו להסתפק בהדלפות מגמתיות לתקשורת על כך ש"מתנהלת חקירה" נגד פלוני.  במקרים רבים זה הספיק לטרפד מינויים של מועמדים שמערכת אכיפת החוק חששה מפניהם. 

בדידותו של האזרח שסומן כמטרה ע"י מערכות אכיפת החוק

השינוי בחוק החסינות בשנת 2005 היה ברכה משמיים עבור מערכת אכיפת החוק.  ה"רפורמה" של 2005 הפכה את היוצרות. במקום שעל התובעים היה להראות שיש הצדקה לפתיחה בהליכים, הנאשם/חשוד/נחקר נדרש להוכיח שאין הצדקה לצעד כזה. עבור נאשם/חשוד/נחקר זו כמעט ללא יוצא מן הכלל משימה בלתי אפשרית. 

חוסר האונים של אדם המוצא את עצמו בעימות עם מערכת אכיפת החוק מתואר בספרו המונומנטלי של פרנץ קפקא, המשפט.  עלילת הספר מגוללת את סיפורו של אדם, יוסף ק., הקם בוקר אחד ומגלה שעליו להתייצב למשפט. הוא לא יודע מי מאשים אותו, לא ברור לו על סמך מה מאשימים אותו, הוא אפילו לא מבין במה בדיוק מאשימים אותו.

ספרו של קפקא נכתב לפני כמאה שנים. מידת האקטואליות שלו נותרה בעינה. 

רשימת הדמויות ציבוריות בישראל שעברו חוויה דומה לזו המתוארת בספרו של קפקא יכולה למלא ספר עב כרס, גם אם מסתפקים בתקצירים בלבד של תוכן תביעות הסרק.  לפרטים מלאים:

https://mida.org.il/2017/01/04/%d7%a9%d7%9c%d7%98%d7%95%d7%9f-%d7%94%d7%97%d7%95%d7%a7-%d7%94%d7%99%d7%a1%d7%98%d7%95%d7%a8%d7%99%d7%aa-%d7%94%d7%97%d7%99%d7%a1%d7%95%d7%9c%d7%99%d7%9d-%d7%94%d7%a4%d7%95%d7%9c%d7%99%d7%98%d7%99

המקרה הבא יבהיר מה יש לרובינשטיין נגד החסינות הפרלמנטרית של חברי הכנסת.

תשומת הלב היום מתרכזת כולה במרדף המשפטי המתנהל כבר למעלה מ-20 שנה נגד נתניהו (מעטים בלבד זוכרים שהסאגה הזאת החלה בשנת 1996 – בעת כהונתו הראשונה של נתניהו כראש ממשלה). מרדף משפטי דומה, שג"כ "זכה" למשך חיים דו-ספרתי, התנהל נגד ליברמן.  רובינשטיין, בתקופת כהונתו כיועמ"ש, השקיע מאמצים רבים בניסיונות להפליל את ליברמן.  לרוע מזלו הוא נאלץ לבקש את אישור ועדת הכנסת על מנת להעמיד את ליברמן לדין. בבקשתו להסרת החסינות של ליברמן הוא תיאר את פשעו של ליברמן כ"תקיפת קטין" – פשע חמור לכל הדעות. הוא קיווה שלא יהיה לו כל קושי לקבל את אישור הוועדה. להוותו הוא גילה שחברי הוועדה רצו לדעת למה בדיוק כוונתו במושג "תקיפת קטין".  התברר שבמסגרת קטטה בין ילדים, ליברמן הפליק סטירת לחי לבריון השכונתי שהיכה את בנו. חברי וועדת הכנסת אמרו לרובינשטיין שיחפש פרייארים במקום אחר (הם לא ניסחו את זה כך, אבל זו היתה רוח הדברים).  רובינשטיין לא שכח. עד היום הוא רואה חסינות פרלמנטרית כמטרד שנועד להפריע לעבודת מערכת אכיפת החוק.   

מערכת אכיפת החוק היא מפלצת דורסנית. אף אחד איננו מסוגל להתמודד איתה. זה מתבטא במישור הכלכלי וכן במישור המשפטי. לרשות אנשי מערכת אכיפת החוק עומדים משאבים בלתי מוגבלים. הם יכולים להוציא כל סכום שהם רוצים ועל מה שהם רוצים. הם לא צריכים לקבל היתר מאף אחד והם לא נושאים באחריות לפגיעה בחפים מפשע. קורבנות שמזוכים בסופו של דבר, יוצאים הרוסים מבחינה כלכלית, ולא נעשה אפילו ניסיון סמלי לפצות אותם על הנזק שנגרם להם. 

כשהוחלט לטרפד את מינויו של חיים רמון לשר המשפטים, שלחו קצינת משטרה בכירה לדרום אמריקה לאתר חיילת שרמון נישק או חיבק אותה ואיימו עליה שאם היא לא תתלונן על רמון בגין הטרדה מינית – היא תועמד לדין (לא ברור בדיוק על מה). טיסה מישראל לדרום אמריקה עם כל ההוצאות הנלוות איננה דבר של מה בכך. מי אישר את ההוצאה הזאת?   

בסבב הנוכחי של חקירות נתניהו הושקעו עד היום למעלה משלוש מאות שנות אדם (זו הערכה שמרנית ביותר), כולם חוקרים בכירים מהמשטרה ופרקליטים ממשרד המשפטים. הקורא יכול לחשב לבד את הערך הכספי רק של המשכורות. לזה אפשר להוסיף עשרות חוקרים שעובדים במשרה מלאה כבר למעלה משנתיים לבנות תיק פלילי נגד רעיית ראש הממשלה בפרשת החמגשיות. איזה אדם פרטי, עתיר נכסים ככל שיהיה, יכול לשאת הוצאה כזאת?

במקביל קיים המישור המשפטי.  מערכת אכיפת החוק מחזיקה מאגר עשיר של עבירות.  כמו שבעולם החי בעלי החיים מחולקים למשפחות, במאגר של הפרקליטות העבירות ג"כ מתחלקות למשפחות – משפחות של עבירות. לצורך הדיון כאן נתרכז בשתיים.

משפחת המעורפלים – עבירות שהגדרתן גמישה וניתן ל"התאים" אותן כמעט לכל פעילות נורמטיבית.

משפחת עבירות הנסיגה (fall back) – עבירות המשמשות כרזרבה לשימוש כאשר הנאשם/חשוד מזוכה מהעבירה המקורית בה הוא הואשם.

משפחות העבירות אינן קופאות על השמרים.  הן חיות ובועטות – עבירות חדשות מתווספות למאגר בוקר וערב, ועבירות קיימות לובשות ופושטות צורה בהתאם לנסיבות. 

להוסיף חטא על פשע, מערכת אכיפת החוק משתמשת דרך קבע בסופרלטיבים היוצרים את הרושם שמדובר בפשעים חמורים במיוחד, ומנפחת את הסכומים בעבירות כלכליות.  כך למשל סטירת לחי נרשמת כ"תקיפת קטין" (ראה פרשת רובינשטיין-ליברמן), נשיקה ללא הסכמה נרשמת כ"אונס" (ראה פרשת רמון) – והעלמות מס של כמה עשרות אלפי שקלים הן תמיד מיליונים בכתב האישום. 

חוקרי הפרקליטות עובדים יומם וליל כדי למצוא דרכים להגדיר כפשעים פליליים פעילויות ומעשים שהם לכל היותר התנהגות לא ראויה. כשמדובר באנשים שמערכת אכיפת החוק חפצה ביקרם, מעשים ופעילויות /שהם פשע לכל דבר עוברים תהליך של דה-פליליזציה והתיק נסגר.  לעיתים הוא בכלל לא נפתח. 

הגם לזה עבירה ייקרא?

ענת ברון, שופטת בית המשפט העליון, במסגרת הרצאה לשופטים, הסבירה להם שעליהם לבדות ראיות, להמציא עבירות בשעת הצורך (עבירה לשעתה), ולהפוך צל של ראיות לראיות (הניסוח שלה היה קצת יותר אלגנטי, אבל זו היתה רוח הדברים) :

https://www.calcalist.co.il/local/articles/0,7340,L-3736055,00.html,

פוליטיקאים ואנשי ציבור מעסיקים יחצ"נים העובדים עבורם יומם וליל על מנת הבטיח להם סיקור אוהד בתקשורת. הם מקבלים שכר מלא על מנת להבטיח שבתקשורת יהללו, יקלסו, יפארו וישבחו את שם הלקוחות שלהם. הם מנצלים קשרים שיש להם עם אנשי תקשורת למיניהם, על מנת לבצע את משימתם. זו פעילות נורמטיבית מקובלת, היא חלק מכללי המשחק הפוליטי, והיא מתרחשת לעיני כל. 

החוקרת המנהלת את תיק נתניהו, החליטה, על מנת ליצוק קצת תוכן לתוך התיק, לשדרג את הסיקור העיתונאי של נתניהו ולהגדירו כשוחד. היא פעלה ברוח המלצותיה של השופטת ברון "להפעיל את השכל הישר." 

השדרוג של סיקור בתקשורת לעבירה, הפיכתו לעבירה פלילית, ועוד עבירה חמורה כשוחד, קבל גיבוי מלא מפרקליט המדינה, שי ניצן. 

שי ניצן התרברב שלפרקליטות יש 800 עמודים של ראיות נגד נתניהו. הוא לא פירט אם ההדפסה היתה ברווח כפול (double space) ו/או באותיות גדולות (large print). 

כנראה שהראיות שלו הן קצת חלשות אם הוא נזקק להמציא עבירות שאינן קיימות על מנת למלא אותן בתוכן.

בתקשורת התפרסם וממשיך להתפרסם הרבה יותר חומר שלילי על נתניהו מאשר "סיקור אוהד".  אם מחברים את כל סיקורים, התוצאה לא תהיה לטובתו של נתניהו. אדרבא, היא תהיה קרוב לוודאי לרעתו. תשובתו של שי ניצן תהיה קרוב לוודאי שאת הסיקור השלילי לא סופרים כי "מעלים בקודש ולא מורידים..."

ע"פ כל המומחים המופיעים בתקשורת התיק הזה – תיק "הסיקור", או "תיק 4000" למניין המשטרה, הוא התיק "החזק" ביותר בין התביעות נגד נתניהו. 

ה"חידוש" ההרשעתי של הפרקליטות, השדרוג של סיקור עיתונאי לשוחד, הוא צעד חסר תקדים. זו חתירה בוטה תחת חופש הדיבור של כל העוסקים בתקשורת ושל אנשים פרטיים המנהלים בלוגים במרשתת (אינטרנט). רק השבוע התפרסם בחדשות על שלושה אנשי תקשורת שהושלכו לכלא בטורקיה. משום מה, הדבר לא עורר התרגשות מיוחדת בקרב התקשורתנים המברברים מבוקר עד ערב על הסכנה הנשקפת לדמוקרטיה מנתניהו. כנראה שהדחף הנפשי להדחת נתניהו הוא כל כך חזק שאנשי התקשורת מוכנים לבלוע את הצפרדע ולעבור על זה לסדר היום, ובלבד שהמטרה תושג.

אחרי מרדף חקירתי מייגע ורב תלאות, עם הרבה עליות וירידות, שנמשך כ-17 שנה, היועמ"ש הקודם, יהודה ויינשטיין, החליט לסיים את החקירה נגד ליברמן. אבל 17 שנות חקירה לא הולכות ברגל, ולכן פטור בלא כלום אי אפשר. העמידו לדין את ליברמן לפיכך בגין "קידום מקורבים".  זאת דוגמא של עבירה ממשפחת "עבירות הנסיגה",  ובמקביל, זו גם דוגמא של עבירה ממשפחת המעורפלים, כי מאליה עולה השאלה מי ומה הוא "מקורב". האם יש הגדרה משפטית למושג "מקורב"?  האם יש נוסחה לפיה ניתן לקבוע מתי יחסים בין בני אדם הופכים אותם ל"מקורבים"?  האם כאשר הוועדה למינוי שופטים ממנה את אלישבע ברק, רעייתו של נשיא בית המשפט העליון, אהרון ברק, לשופטת, ובהמשך היא מקודמת לתפקיד נשיאת בית הדין לעבודה, זה לא "קידום מקורבים"?    

שאלה כללית בנושא המקורבות. בוועדה למינוי ולקידום שופטים יושבים תמיד שלושה שופטים מבית המשפט העליון. מה מידת הסבירות שלשופטים האלה אין יחסי קירבה ברמה כזאת או אחרת עם חלק מהמועמדים או עם כולם?         

כל בוגר בית ספר למשפטים חייב לעבור תקופת התמחות במשרד עורכי דין כתנאי לקבלת רישיון לעבוד כעורך דין. בתקופת ההתמחות העבודה קשה, עם הרבה עבודת רגליים, והתגמול הוא לא מי יודע מה. המתמחה יודע שעתידו המקצועי תלוי בהמלצות שמעסיקו ייתן לו, ולכן הוא יעשה כמיטב יכולתו לבצע על הצד הטוב ביותר כל משימה שמעסיקו יטיל עליו. ערכן של ההמלצות עולה ככל שמעמדו של המעסיק יותר גבוה.

רובינשטיין, במהלך כהונתו כיועמ"ש, העסיק מתמחים במשרדו. במהלך התקופה הזאת הוא גם כתב ספר – כרך של כ-500 עמודים. במבוא לספר, רובינשטיין מודה לאחת המתמחות במשרדו על כך שהיא לקחה על עצמה לעשות את ההגהות ולהכין את הספר לדפוס. לדבריו היא עשתה זאת בזמנה הפנוי ומרצונה החופשי. למיטב ידיעתי למתמחה במשרד עו"ד אין הרבה עודף של זמן פנוי. זו גם שאלה טובה עד כמה הרצון לסייע לבוס הוא "חופשי". הגהה של ספר בן 500 עמודים איננה דבר של מה בכך. 

אינני יודע מה אותה מתמחה עושה היום ואיזה המלצות רובינשטיין כתב לה, אבל כדברי שופטת בית המשפט העליון ענת ברון, לשוחד פנים רבות.  

סודות מהמטבח – רק בישראל

לא מוכר לי אף מקרה באחת מהדמוקרטיות בעולם המערבי בו הנעשה במטבחו של ראש הממשלה היה נושא לחקירה פלילית ע"י המשטרה. ולא סתם חקירה. עשרות מבכירי חוקרי המשטרה (80 ע"פ הדיווחים בתקשורת) הועסקו במשרה מלאה במשך למעלה משנתיים על מנת לגלות מה אכלו שם, כמה אכלו שם, מי הוזמן לאכול שם, כמה זה עלה וכמובן מי שלם.

ושלא יעלה בדעתכם שמדובר בזוטות. הסכום בו מדובר, כפי שדיווחה רינה מצליח מהטלוויזיה בהתרגשות, הוא 395,000 שקלים! ההוצאה הזאת נפרסה על תקופה של כשלוש שנים. אם מתרגמים את הסכום הזה להוצאה שבועית או חודשית, התוצאה עומדת במבחן הסבירות. באותה תקופה מפכ"ל המשטרה, רוני אלשיך, שכר עבור המשטרה יחצ"ן בשכר של 800,000 שקלים לשנה. למשטרה יש דוברת, קצינה בדרגת תת ניצב, במשכורת מלאה עם כל ההטבות הנלוות. מזה רינה מצליח לא מתרגשת.  

לרעיית ראש הממשלה לא מוותרים. היועמ"ש בכבודו ובעצמו נכנס לעובי הקורה, אם לא נתניהו לפחות רעייתו תמלא את מקומו. מנדלבליט התעקש להגיש תביעה פלילית נגד רעיית ראש הממשלה, ואף דרש שהדיון יהיה בפני הרכב של שלושה שופטים. כאן הוא נתקל במכשול בלתי צפוי. בתי המשפט לא התייחסו לסיפור באותה מידה של רצינות שהיועמ"ש חשב. אחרי שפעמיים שופטים סירבו לשפוט אותה, והציעו למנדלבליט להגיע להסדר טיעון, הוא התקפל. 

בסופו של מו"מ ארוך ומייגע בין נציגיו של היועמ"ש ועורכי דינה של רעיית ראש הממשלה, נמצאה פשרה על הצד הכספי –  פחות מחמישית מהסכום הנקוב בתביעה המקורית וכן קנס סמלי.  נותרה השאלה במה בדיוק להרשיע אותה.  והנה – יגעת ומצאת – תאמין. ההרשעה היא בגין ניצול טעות של הזולת בתחבולה. מסתבר שיש עבירה כזאת בספר החוקים. זה נוסח מרוכך בו המילה "תחבולה" מחליפה את המילה "מרמה" שלה יש משמעות פלילית. רעיית ראש הממשלה סירבה להודות באשמה ממנה משתמע שהיתה כוונה פלילית, והיועמ"ש התקפל. 

כדאי לציין שהמשפט הזה, ניצול טעות של הזולת בתחבולה, הוא תיאור מדויק של התהליך באמצעותו אהרון ברק העביר את "המהפכה המשפטית" שלו.

אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטוֹת

ע"פ דיווחים בתקשורת 200 עורכי דין חתמו על עצומה הקוראת להתנגד ליוזמותיו של נתניהו "לפגוע בבית המשפט העליון" (לדעתם).  במדינת ישראל יש כ-80,000 עורכי דין.  לפיכך 79,800 עורכי דין לא חתמו על העצומה. 

יש הרואים את הכוס הכמעט ריקה, ויש הרואים את הכוס הכמעט מלאה...

ישראל בר-ניר

* * *

אדם ורינתיה – מופע צמד מקסים

בשהותנו במלון המעולה "פסטורל" בכפר בלום, במסגרת הנופשון של גימלאי שיבא-תל-השומר (בזכות המיסתורית שעבדה שם רוב שנותיה), בילינו ערב מרתק בהאזנה לצמד אדם ורינתיה שהפליאו לשיר ולנגן ולהגיש מחרוזת נהדרת של שירים ישראליים וגם אמריקאיים. למשל "הללויה" של ליאונרד כהן, כאשר חלק מבתיו הם שרים גם בעברית.

הקהל המבוגר, שגדל על השירים הישראליים, יצא מכליו במחיאות כפיים, אם כי הצמד הזה לא נהוג להקרין את מילות השירים על המסך ומתרכז בנגינתו שלו עצמו. אדם בגיטרה ורינתיה על התופף המצלתיים ושאר כלי הקשה.

הם גרים בקיבוץ כנרת ומופיעים בכל חלקי הארץ. כתובתם:

טל. 054-2111854.

rinatyaart@gmail.com

וניתן לאתרם גם בפייסבוק וביו-טיוב.

* * *

אביב עקרוני

על אוריה באר

כחבר ותיק של  הסופר אוריה באר קשה לי מאוד לכתוב עליו בלשון עבר, אבל נראה לי, שחשוב מאוד להתבונן במבט מקיף  על פועלו הספרותי, שלא זכה להערכה הרבה שהוא ראוי לה.

בשל קוצר היריעה אזכיר רק את העובדה, שכתב לא רק סיפורים, אלא גם תסכיתי רדיו ומחזות. בשנת 1986 הוצג המחזה "הקונגרס הראשון" (על חיי הרצל) בפסטיבל עכו, ושנה אחר כך, בשנת  1987 הועלה בתיאטרון "הספרייה" המחזה "כאילו בחלום" (על מתיישבי המושבה כינרת בשנות ה-20 של המאה הקודמת).

המחזה "מעוז 29" הוצג בשנת 1993 בתיאטרון הסימטה.

בשנת 1989 הופיע בדפוס ספר סיפוריו הראשון – "המורה גרופמן" (כשמו של הסיפור השלישי). בעשרת הסיפורים שקובצו בו הפציע כישרונו הייחודי של באר בכתיבת סיפור מרתק בשפה ריאליסטית ישירה ובלתי מצועצעת. כישרון זה התעמק ופרש כנפיים בסיפורים שקובצו בשנת 998  בספר "עין הזכוכית של מיור פאבל" (כשמו של הסיפור האחרון). כאן נוסף רובד מיוחד והוא – היכולת לרגש את הקורא עד כדי דמעות ולשתף אותו בחוויה המסופרת, כאילו הוא עצמו היה נוכח בשעת מעשה. הספר זכה בפרס קרן אולשוונג לספרות.

 ניסיון החיים העשיר של באר נרכש במשך שנים רבות של פעילות במקצועו כעורך דין ונוטריון ומימיו בצבא ובשירות המילואים, כאשר היה מודיע-נפגעים אחרי מלחמת יום הכיפורים.

בשנת 2007 הופיע הרומן "מול ההרים הסגולים", שהוא הרומן הראשון שנכתב על העיר אילת, שאותה ואת תושביה הכיר היטב במהלך עבודתו המשפטית.

לאחר מיספר שנים, בשנת 2014, חזר לסיפורים הקצרים עם הופעת  "שש מאות החלונות" –קובץ בן כעשרים סיפורים שפיסגתם היא הסיפור ששמו כשם הספר, ובו מגיעה לשיאה יכולתו להעביר אל קוראיו פכים שונים ומרגשים מתקופת השואה.

ספרו האחרון – הרומן "כאילו בחלום" (2017 ) הוא למעשה פיתוח של המחזה שהוצג בשעתו בתיאטרון הספרייה.

לצערי, סופר מחונן זה לא זכה לכתיבה מרובה על יצירתו הספרותית. במכתבו אליי משנת 2008 מזכיר אוריה רק את מאמרה של יערה בן דוד – "העין המתבוננת מתוך חורבות החיים" שפורסם ב"מאזנים" ושני מאמרים של מיכאל הנדלזלץ על שניים ממחזותיו. מן הראוי היה לבחון את כלל יצירתו הספרותית בראי הזמן שחלף, ואולי יימצא החוקר שייענה לאתגר זה במסגרת לימודי הספרות באוניברסיטאות ובמכללות.

 הסופר נתן שחם סיכם את הישגו הגדול של באר כאשר טבע את חמש המילים – "אוריה באר יודע לספר סיפור.".

ומי יודע כמה עוד סיפורים יפים, מעניינים, מרתקים ומכמירי לב יכול היה אוריה לכתוב למעננו אלמלא נקטעה לפתע שירת חייו. 

אביב עקרוני

* * *

בן-ציון יהושע

מגדל דוד של תשוקות

א

שעת חצות. טלפון החוגה השחור פצח בצלצול עקשני שדמה לצלצוליו של מוכר הנפט, המבעיר הלאומי. 'לכל הרוחות,  מי מתקשר בחצות?' – רטן. 'זהו. השינה התעופפה... פרחה כיתוש טרדן. מחכֶּה לי עוד ליל נדודים של חשבון נפש עם עצמי ועם העולם. למה זה מגיע לי? – אני כבר אנוח בקבר!' – רטן כזקנה מיוסרת שסבל העולם רובץ על כתפיה. הוא הרים את השפופרת מהעריסה וסח לעצמו. 'הטלפון הזה כבר הביא לא מעט בשורות באישון לילה ותמיד השאיר צלקות. מה הפעם?!'

"הלו,  מדבר פרופסור יוני פז. עכשיו חצות. מי זה?..." אמר בפה מפוהק ובעיניים ממצמצות.

"ערב טוב, מדברת סופי," נשמע קול רך של אישה צעירה במבטא אמריקאי עם נגיעות צרפתיות, "אני מתנצלת על השעה המאוחרת אצלכם. בבוסטון רק חמש אחר הצהריים. הדובדבן פורח,  שמש פז זוהרת. שמים תכולים, אווירה אירופית. שכונה ויקטוריאנית, נהר צ'רלס הפשיר לא מכבר והוא יפה מתמיד, סירות מפרש מטפטפות כתמי לבן לאורך הנהר והפארקים ירוקים ופורחים. רוח נעימה מנשבת. כולם רעננים אחרי שנת צהריים."

"תודה סופי על התיאור הצבעוני. לא חידשת לי דבר. אני מכיר את הנופים הרומנטיים של ניו-אינגלנד. במה אוכל לעזור לך גברתי? היום ט"ו באב חג האהבה במסורת היהודית, אולי תצאי לחולל בכרמים בשדמות אמריקה ואני אלך לישון?" – השתדל לרכך את טון הדיבור שלו.

"חג אהבה שמח פרופסור! האם השם סאשה אומר לך משהו?" שאלה בסופרנו שכבר שמע כמותו לפני שנים.

"את רשאית לקרוא לי יוני... לאחר העלייה הרוסית, פגשתי כל מיני 'סאשה' – ממין זכר וממין נקבה. היו לי סטודנטים וסטודנטיות שנשאו שם זה בגאווה."

"הרוסים אוהבים את השם סאשה, קיצור ידידותי של 'אלכסנדר', הכובש הגדול מאמצע המאה הרביעית לפני הספירה..."

"סופי, זה גם שמם של הצאר אלכסנדר הראשון, השני והשלישי. אני מקווה שלא נדבר עד עלות השחר על סאשה ועל אלכסנדר."

"אגש ישר לעניין – בשבוע הבא אני מגיעה לישראל. אשמח לפגוש אותך ולשוחח אתך פנים אל פנים על נושא חשוב מאין כמוהו."

"אולי תפרטי במה דברים אמורים?"

"זה לא לטלפון. ניפגש במרפסת של מלון המלך דויד בירושלים, ביום חמישי הבא בשעה 7 בערב. תוכל לזהות אותי לפי שמלת הטורקיז, רסטות אתיופיות על ראשי ומשקפיים כהים תקועים מעל אפי. אל דאגה, אני אזהה אותך. כבר ראיתי תמונות שלך. אני מכירה את הביוגרפיה שלך – גרוש ואב לשניים... לפחות."

"נראה שעשית תחקיר מעמיק עליי..." במוחו נקרו קושיות שחיפשו מענה: מי זאת סופי? מי זאת סאשה? למה הגדירה אותו 'כאב לשניים ל פ ח ו ת?'

"אבהיר לך הכול בפגישתנו בארבע עיניים."

באותו לילה ובלילות שלאחריו הוא נרדם לשעה-שעתיים והתעורר בחרדה. כדורי השינה כבר לא השפיעו. 'הסקרנות הרגה את החתול, Curiosity killed the cat', חזר על המנטרה שניקרה במוחו ולא נתנה לו מנוח. 'לחתול יש לא פחות מתשע נשמות. הוא נופל מגורד שחקים, קם על רגליו וממשיך לצעוד בשבילי החיים כאילו כלום לא קרה ומזנק על החתולה הקרובה ודור חתולים חדש בא לעולם. לך תדע איזה סוד טמון אצל אשת הבשורות הזאת. הכול צפוי והרשות נתונה בידי הנשים לשבט או לחסד. במה חטאתי ובמה פשעתי? באיזו סאשה מדובר? מאיפה יש לסופי תמונות שלי?... מהיכן השיגה את מיספר הטלפון החסוי שלי? 'אב לשניים... לפחות...'

הוא מזג לעצמו קפה שחור מתובל בהל, קינמון, ציפורן וזנגוויל והתחיל לעלעל באלבומי תמונות מן העבר... פעם, לפני עידן המחשב והמצלמה הדיגיטלית, בני אדם תיעדו את עצמם באלבומים מסודרים שנוהלו כיומן חיים. הוא ניסה לקשור פנים לשמות, אך מאמציו לא הוכתרו בהצלחה. הניסיון לפתור את חידת סאשה וסופי העלה בזיכרונו גלריה של נשים יפות יותר ויפות פחות, סטודנטיות שחיזרו אחריו וסטודנטיות שהוא חיזר אחריהן ותמיד חזר אל החדר האפלולי בידיים ריקות. הוא נזכר בתלמידה יפהפייה אחת, צעירה ממנו בשתי עשרות שנים, שקיבלה בשמחה את הזמנתו להצטרף אליו לנסיעה לכנס במדריד. הוא חלם על לילות חשק. הכול היה מובטח, היא היתה מרוצה וחייכה מאוזן לאוזן. הוא סיפר לה על טיולים צפויים בגני ספרד, על מסעדות טאפאס, על מופעי פלמנקו. שערי גן עדן מצפים לנו. היא התנתה, והוא התרצה, שהדרכון וכרטיסי הטיסה שלה יופקדו  בידיה. לא היתה סיבה לדאגה. במדריד, לאחר ביקורת הדרכונים ואיסוף הכבודה, היא נפנפה לו לשלום ולפני שעלתה למונית אמרה: "תודה פרופסור על ההזמנה ועל כרטיסי הטיסה. נתראה בשיעורים שלך על פסגת הר הצופים. עם כל הכבוד, אני מעדיפה לבלות עם בן זוג מהמחזור שלי ולא עם סבא רבא שלי. בדיור המוגן תמצא המון נשים שיהיו עפר לרגליך."

עלבון גדול מזה הוא לא חווה מעולם. בעיניים דומעות הוא היה מוכן שהאדמה תיפער את פיה ותבלע אותו. עוד רגע קט והמונית שלה נעלמה בתנועה הסואנת של מדריד.

ב

סופי הכתיבה לי שעה ומקום ואני לא ערערתי. זה היה ברור לה, כמו השמש היוקדת על גגות הרעפים בירושלים, שאני אגיע לפגישה. אין לי עמוד שדרה ויכולת לומר 'לא!' מה יקרה אם לא אגיע בשעה היעודה למקום המפגש? האם התעלומה תיפתר בעוד שבוע מהיום? –  המחשבות היו דורסניות והימים הזדחלו בעצלתיים, השעון התנהל ללא מחוגים, היממה התארכה ופרצה את גבולות 7/24. החידה ציפתה לפתרונה...

יום יום הוא שר במקלחת את שלום חנוך: 'משיח לא בא, הוא גם לא מצלצל,'  אבל יום חמישי, שבע בערב, הגיע. כבר משעות הבוקר הוא התכונן לפגישה. התגלח למשעי, התרחץ והתבשם, לבש את חליפת החתונה האפורה שלו, שמאז גירושיו לא לבש אותה ובקושי רכס את כפתורי הז'קט. אפילו עניבה אדומה סוציאליסטית קשר לגרוגרת שלו בציפייה דרוכה.

משנכנס למרפסת של קינג דייוויד הוטל, ראה יד מתנופפת. הוא הבחין בשמלת טורקיז, רסטות ומשקפי שמש. מאחוריה נשקפו חומות ירושלים ומגדל דויד, מואר באור אחרון של שקיעה, מזדקר בשמי ירושלים כמו בימיו הטובים. 'היא זיהתה אותי... יש לה תמונות שלי,' סח בינו לבין עצמו.

"את סופי?" אמר בקול ענות חלושה.

"אני סופי. נעים מאוד! יש לי את הכבוד להכיר את פרופסור יוני פז!" קבעה בטון נחרץ ובמבטא אמריקאי עם נגיעות של מבטא צרפתי. "אני בוגרת הרווארד בספרות השוואתית..."

נפלה שתיקה. היא שלפה את המשקפיים הכהים מעיניה ונעמדה על רגליה. יוני פז בחן אותה מכף רגל ועד ראש. הוא כבר פגש את הפנים האלה, העיניים האלה, החיוך הזה והשפתיים הדשנות האלה. קומתה הלא גבוהה, הסופרן וצבע השיער היו מוכרים לו. גם סופי נעצה בו מבט חודרני של מכשיר רנטגן. בחנה אותו מהבהונות ועד לתנוך אוזניו. היא נראתה צעירה מאוד. הושיטה את כף ידה וחשפה  אצבעות ארוכות ענודות בטבעות כסף וציפורניה משוחות בלַק שחור.

"סופי, מה מביא אותך ליזום פגישה עם אדם לא מוכר?" שאל בלב הולם.

"אתה מוכר ועוד איך. יש לי תמונות שלך, קראתי עליך ושמעתי עליך.  לפני קצת למעלה משני עשורים היית בשנת שבתון בהרווארד והיו לך שם פגישות מרתקות."

"אני רואה שקראת את כל ספרי אגתה כריסטי וספרי בלשים אחרים..."

היא חייכה. הוא הזמין בקבוק קברנה סוביניון וצלוחית של בוטנים קלויים במלח. הם הקישו גביעים. בעודה אוחזת ברגלו של הגביע שאלה סופי: "הכרת אישה בשם סאשה?"

"הכרתי יותר מסאשה אחת. היו לי תלמידות ותלמידים שנשאו בגאון את השם 'סאשה'."

סופי שלפה מתוך שקית פלסטיק אלבום תמונות. הוא הגביה את משקפיו על פדחתו המעוטרת ברעמה כסופה ובחן כל תמונה כאילו עינית שענים נעוצה בארובת עינו. הוא נשם עמוקות ואמר:

"כן, כן, אני מזהה את האישה בתמונה. הכרתי את סאשה... היא למדה אצלי בקורס קיץ באוניברסיטה העברית על הנושא: 'האם אברהם אבינו הוא אבי המוסלמים ואבי היהודים גם יחד?' בתום כל שיעור היא נישארה כדי לשוחח אתי בארבע עיניים על נושא השיעור. בכל מפגש היא הוסיפה פיסת מידע על חייה בבוסטון... בשבתון שלי במרכז למדעי היהדות בהרווארד גרתי בקיימברידג' במסצ'וסטס. בחוץ ירד שלג כבד. נהר צ'רלס היה קפוא. החדר ששכרתי היה מוסק במידה מוגזמת כדי כך שהסתובבתי בדירה בתחתוני בוקסר בלבד. לפתע נשמע צלצול בדלת ולאחריו עוד צלצול ועוד צלצול, שהזכירו את עגלת מוכר הנפט בירושלים. חרף המבוכה ויתרתי על בגדי ייצוג ונשארתי בתחתוני הבוקסר שלי.  סאשה נכנסה, מכוסה בפתיתי שלג ונראתה כבובת שלג אדומת חוטם. תוך דקה או שתיים היא פשטה את מעיל הפרווה הכבד ומתחתיו התגלתה למרבה ההפתעה שמלת מיני אדומה קצרת שרוולים, שחשפה את רגליה  החטובות.

"'אני מבינה אותך. אינך צריך להתנצל,' אמרה, '"הגיהינום פחות לוהט מהדירה הזאת.'

"'אם האמריקאים היו מורידים את הטמפרטורה של מכשירי החימום בחמש מעלות היה מספיק דלק לשאר האנושות,' אמרתי."

"לאחר שגמעה כמה גביעי יין היא הסתגלה במהרה לתנאי המקום ונותרה בחזייה ובתחתונים עשויים תחרה. באותו לילה לגמנו כמה בקבוקי יין ואכלנו ארוחת גורמה מעשה ידיה. איבדנו שליטה על עצמנו ועל הזמן. לא ידוע לי עד עכשיו איזו בשורה הביא לנו אותו לילה, כפור בחוץ וגיהינום בפנים. בבוקר אחרי שהתקלחה היא שבה ולבשה את שמלתה האדומה והתעטפה במעיל הפרווה שלה ואמרה בנון שלנטיות:

"'מה דעתך יוני שאעזוב הכול ואבוא לגור אתך בירושלים?'

"תשובתי היתה חד-משמעית וחפוזה: 'סאשה, את אישה מקסימה אבל את אישה נשואה... זה לא בא בחשבון!'

"היא נעלבה ממני עד עמקי נשמתה ויצאה בטריקת דלת. לא ניסיתי לעצור בעדה... ניסיונותיי לאחר שובי ארצה לחדש איתה את הקשר כשלו. חלפו מאז למעלה מעשרים שנים. עקבותיה נעלמו ברוח. היא לא התקשרה וגם לא כתבה. נראה שכגודל הציפיות היתה האכזבה."

"אני לא מתפלאת שהיא לא התקשרה ולא כתבה. אולי תופתע לשמוע שהיא גרה בבית קטן על רכס ירושלמי."

"היא גרה לבדה?"

"כן,  היא גרה לבדה במקום שהתקשורת בו היא חד צדדית. אני מדברת והיא מקשיבה. אני מבקרת אותה פעם-פעמיים בשנה ומביאה לה פרח," חייכה סופי חיוך מר.

"לא הבנתי," אמר.

"צר לי להודיע לך: אימא שלי מתה בנסיבות טרגיות ונקברה לפי בקשתה בהר המנוחות בירושלים".

"אני נדהם. לא ידעתי."

"כשהייתי בת שנה, ביום ההולדת שלי, היא טיפסה על אדן החלון בבית הקומות שבו גרנו בבוסטון. היא  קפצה מהקומה התשיעית אל מותה... לאחר שנים, כשתחקרתי את יוליה האומנת שלי, היא סיפרה שבאותו לילה היא שמעה קולות של ויכוח שבקעו מחדר השינה ולאחר מכן השתרר שקט. אני זוכרת את אימא רק מתמונות שראיתי. בתמונה משותפת אחת ויחידה היא מחזיקה אותי בזרועותיה והיא נראית מאושרת.'"

"אני נדהם... אומרים שמקור הכאב היא הידיעה. כל השנים לא כאבתי את מותה כי לא ידעתי שאינה בין החיים. במשך שנים הלכתי עם תחושה כבדה שהיא מחקה אותי. הצטערתי שלא איפשרתי לה לגור איתי בירושלים. עכשיו  אני חי בגפי בבדידות זוהרת וכואב את הפרידה ממנה. למה אישה נאה כל כך ומשכילה כל כך צריכה למות? למה היא מאסה בחיים? היא עמדה בפני קריירה אקדמית. איך אבא שלך קיבל את מותה?"

"אבא סיפר שאימא לא מצאה את עצמה ואת מקומה. היא חיפשה ללא הצלחה מִשְׂרה אקדמית באחת האוניברסיטאות בארץ. היא היתה מוכנה להתפשר על מכללה בצפון הארץ, אך שם הציעו לה רבע משרה לשנה אחת במשכורת מעליבה. בבוסטון היא התקבלה כמרצה בBoston Baptist College. היא סיפרה בשיעוריה על השורשים היהודיים של ראשוני הנוצרים.  מהר מאוד היא חשה זרות וניכור. רבים מתלמידיה היו אנשי כמורה פרוטסטנטיים שהתקשו לקבל את זווית הראייה היהודית על ראשוני הנוצרים ועוד מנקודת ראות של אישה. היא לא מצאה את מקומה בעולם האקדמי וגם בחייה האישיים. בבוסטון היא התרפקה על החיים בארץ ובביקוריה בארץ היא התרפקה על בוסטון... אני חושבת שאתה, מבלי שידעת על כך, היית מושא אהבתה הנכזבת של אימא."

"לא קראתי אז את רגשותיה אליי. ראיתי בקשר הזה מין מפגש פורקן אקראי של לילה אחד ויחיד."

"חברותיה הטובות של אימא סיפרו שהיתה אישה מתוסכלת. אבא שזכה לכבוד ולתהילה ולמעמד אקדמי מפואר נעזר לא מעט בידיעות המקיפות שלה. היא כתבה למענו מאמרים מלומדים והוא פירסם אותם תחת שמו בלבד. הוא היה גאה בתשבחות שהרעיפו עליו באקדמיה. הוא לא אמר מילת תודה לאימא. היא נאלמה דום ועמדה מן הצד. הוא ראה בה מעין מזכירה אקדמית המייצרת למענו מאמרים ופותרת לו קושיות. הוא פגע בה לא אחת בהערות שוביניסטיות בעוד הוא משווק את עצמו על חשבונה. גם אחרי מותה הוא ליגלג על המבטא האנגלי שלה ש'נשמע כלדינו של מוכר בורקס בפלורנטין'. הוא הציג את עצמו בפומבי כאירופאי מהזן הקלאסי, בעוד שאימא נחשבה בעיניו לבנטינית."

"היא הרשימה אותי בבקיאות שלה במכמני הלשון העברית לדורותיה," אמר יוני פז.

"ביומנה אימא מתלוננת: 'יש לנפתלי (ואולי עדיף שאקרא לו ביומני 'נפטלין') מאבק נצחי בין חדרי הלב: בפומבי הוא מתנכר ליהדות שלו ולהיותו בעבר חבר קיבוץ דתי בעמק בית שאן. עולים חדשים משנים את שמם הלועזי לשם עברי, הוא שמשפחתו עלתה ארצה בעלייה השנייה הגיע לאמריקה לפוסט דוקטורט בבלשנות, השתקע באמריקה ומיד שינה את שמו העברי מ'נפתלי שומר' ל-Summit Prof. N., אני שמרתי על השם המקורי שלנו: 'סאשה שומר'. כך אימא כתבה. אבא מלמד כיום פילוסופיה של הלשון באוניברסיטת הרווארד. כל שנה שנתיים יוצא לאור ספר חדש שלו באנגלית ומתורגם מיד לעוד כמה שפות. מאז מותה של אימא הוא לוקח עבודות סמינריוניות משובחות של תלמידיו, מלטש אותן לפרק בתוך ספרו החדש. כפי שנהג באימא, הוא נוהג בתלמידיו שתרמו לו פרקים בספרו. אבא מוכר ומוערך בקהילה האקדמית של פילולוגים ופילוסופים ובחדרי חדרים, בינו לבין עצמו, הוא מכיר היטב את ארון הספרים העברי על בוריו. לא פעם ראיתי אותו בשעת לילה מאוחרת שקוע לאור מנורת שולחן בדף של גמרא. בוקר אחד ראיתי אותו לתדהמתי מניח תפילין. 'אל תדאגי סופי. לא כל יום אני מניח תפילין,' אמר, 'היום יום השנה של אבי.' בבית הוא הקפיד לדבר איתי עברית, קרא בפניי ספרים עבריים וציווה עליי לכתוב חיבורים בעברית. בקיץ נשלחתי לקיבוץ דתי בארץ לקייטנה בת חודשיים המיועדת לילדי חו"ל במטרה לחזק את הזיקה שלי ליהדות ולארץ. איש של הפכים."

"האם אבא שלך רצה שהיא תלד?"

"במשך שנים אבא מנע מאימא להביא ילד לעולם בטענה פילוסופית כביכול שהוא לא רוצה להביא ילד לעולם חסר ערכים. לדעתו, אם כולם ינהגו כמוהו תוך כמה דורות האנושות תיכחד ונתחיל מחזור חדש של ממותות ודינוזאורים. תורתו של דארווין תתחיל בסבב חדש. הגורילות והבבונים יהיו גאים שהם האבות הביולוגיים של בני אנוש מהדגם החדש. חברותיה של אימא טענו שהתיאוריות שלו על הכחדת האנושות היא כיסוי לאימפוטנטיות שלו. הוא סבר שאם נפסיק להביא ילדים לעולם והמחלות יתרבו בעולם בגלל זיהום אוויר והתחממות גלובלית, תוך דורות אחדים האנושות תיכחד. אפריקה תתרוקן מהשחורים ואסיה תתרוקן מהצבעונים – האיראנים, ההודים, הסינים, המונגולים והגזע השמי. אירופה תתרוקן מצאצאי הוויקינגים, הסלווים והארים וכל שאר המיעוטים. אמריקה ואוסטרליה יתרוקנו מהילדים ומערב-רב שחי שם. הבעיה היהודית-ערבית תיפטר על הצד הטוב ביותר ולא יהיו מאבקים לאומיים על אדמת הארץ. בני אדם ייעלמו מעל פני האדמה, האדמה תנוח מהאסונות שבני אדם כפו עליה, האקלים יחזור למחזוריות הטבעית שלו, חיית השדה תגיע למנוחה ולנחלה והחזק יטרוף את החלש, הימים והנהרות ישובו להשריץ כמקודם. אבא נואם נאומים חוצבי להבות על נושאים מטורפים, הקהל נהנה מהדמגוג האולטימטיבי, ובסוף הערב מגישים לו מעטפה מלאה מזומנים ירוקים. הוא מתמלא אושר כשהוא מקבל מחיאות כפיים. הוא מתמוגג גם כשהוא מקבל קריאות בוז ומונפים נגדו פלקטים שמציגים את קלונו. הוא חוזר תמיד על אותה מנטרה: 'בדמוקרטיה אפשר להשמיץ ולקרוא קריאות בוז, אבל חייבים לאיית נכון את שמי על הפלקטים שלהם ולשלם לי מחיר הוגן בשטרות ירוקים על הבעת הדעות שלי'. זה אבא."

"אינני יודע איך לכנות אדם עם פיצול אישיות – מטורף או גאון? אישיות מלאת סתירות. הוא קרוע בין העבר שלו בקיבוץ הדתי בעמק בית שאן לבין פסגת התהילה בהרווארד. הדמגוגיה שלו היא לא יותר מניסיון למשוך תשומת  לב של הסביבה... עם אידיאולוגיה מפוברקת כזאת, לא היה סיכוי לאימא שלך לשרוד ובוודאי להרות".

"מיומנה של אימא ומשיחותי עם האומנת יוליה למדתי שאימא השתוקקה להיכנס להיריון. היא חששה שהזמן יחלוף ולא תזכה לחבוק תינוק או תינוקת משלה. למדתי הרבה מיומנה על חייה האבודים. חיי הנישואין שלה לא סיפקו אותה. ספק אם אבא שכב אִיתה. הם גרו בחדרים נפרדים. אבא היה ממוקד רק בעצמו ובקריירה שלו."

"ובכל זאת החסידה הביאה אותך לעולם."

"אימא חיפשה דרך לאימהות מבלי לשבור את הכלים ואולי אבא היה מסוגל להכיל את האימהות שלה בלי מעורבות אישית שלו? לא אדע!"

"וכנראה מצאה את הדרך להביא אותך לעולם?"

 "עם עובדות אי אפשר להתווכח," חייכה סופי והחיוך הלבבי שלה ועיני הטורקיז הבורקות שלה הזכירו לו את המפגש האחרון עם סאשה. וסופי המשיכה: "ביומן שלה כותבת אימא: 'נסעתי היום לבקר את ידידי פרופ' י"פ, הנמצא בשנת שבתון בגפו בהרווארד. בחוץ ירד שלג ובחדרו פנימה היה לוהט. גמענו יין וסוף סוף הבנתי את משמעות הביטוי 'להתנות אהבים'. שיקרתי לו שאני לוקחת גלולות בקביעות. לא היה לי בעד מה ועם מי. אינני יודעת מה יהיו התחושות שלו אם אכנס להיריון ממנו והוא יהיה אביו הביולוגי של ילדי... האם יהיה זה לילה של בשורות?'

עברו עוד כמה חודשים והיא כותבת: "בטני תפסה נפח. ברגע של חולשה גיליתי לנפטלין שאני בהיריון. 'מרוח הקודש?' אמר. הוא גיחך ונאלם דום. לא ידעתי אם הוא מכיל את הבשורה שהריתי מגבר אחר... עברו עוד שני לילות. באישון לילה התעוררתי מרחש. אני פוקחת את עיניי ורואה את נפטלין במלוא קומתו עומד למראשותיי בחדר החשוך ונוהם כחיית טרף. הדלקתי את מנורת השולחן וגיליתי פנים מלאות תיעוב ושנאה מופנות אליי. לא היה לו אומץ להכות אותי או לומר לי מילה והוא הביע את שאט הנפש שלו בדרך ייחודית משלו, בתוך החשיכה. נדמה לי שהוא סינן מבין שיניו כנחש שרף משהו בגנותי המוסרית. הייתי בטוחה שבעוד רגע ינעץ סכין בבטן הגדולה שלי ולאחר כבוד יעלו אותו על כיסא חשמלי.'

"תשעה חודשים מאוחר יותר היא כותבת ביומנה: 'קיבלתי את פירות האהבה מאותו לילה קסום שהענקתי לו את השם 'מגדלור התקווה'... אני מחבקת ונושמת את סופי שלי, הילדה היפהפייה שלי החבוקה בזרועותיי. סופי הקטנה מביטה בי בעיניה הגדולות ואני רואה במבטים האלה את סיפור חיי. לא חשוב לי מה העולם יגיד. מה נפטלין יגיד, מה י"פ יגיד. נזכרתי באימרה של הסופר ההודי חתן פרס נובל לספרות בספרו 'ציפורי נוד': כל ילד בהיוולדו מביא עימו את הבשורה כי לא ניחם אלוהים בעשותו את האדם. ואכן, בואה של סופי לעולם הוכיח שחזון השמדת האנושות של נפטלין הוא עורבא פרח.' בהמשך היא כותבת: 'תמיד ריחף המשבר בחיי הנישואין שלנו, עכשיו למשבר הנישואין הצטרף גם משבר הלידה. כל כך ציפיתי ללידה ולאחר שהגשמתי את חלומי אינני יודעת מה קורה לי. אני פוחדת לישון, שאולי המטורף הזה ינעץ באישון לילה סכין בליבי ובסופי שלי. הלילות ללא שינה הפכו עד מהרה לדיכאון. אני מבקשת את נפשי למות. אני מלאה פחדים. יוליה האומנת הרומנייה ישנה לידי במיטה ומשגיחה על הילדה באהבת אם. אני רוצה להחזיק בזרועותיי את התינוקת שייחלתי לה ואין בי את הכוח הנפשי. הפסקתי להיניק אותה ולהחליף לה חיתולים. השדיים מלאים חלב ואני לא יכולה להיניק את סופי שלי. הכאב בפטמות הורג אותי. יוליה מטפלת במסירות בילדה שאליה השתוקקתי ואני מחוץ לתמונה. נפטלין לא מחליף אתי מילה מטוב ועד רע. הוא פוחד כנראה שמעמדו האקדמי ייפגע. הוא מקבל ברכות להולדת הבת ונשלחים אלינו עשרות זרי ורדים. הוא מתייחס אליי ואל הילדה כאילו היינו שמשה שקופה... אני חשה שדעתי נטרפת... עמדתי בקולג' מעל הקתדרה מול כיתה מלאה ולפתע ירד עליי מסך כבד של שכחה. הכול היה שחור משחור ואני לא יכולתי לומר מילה. באמצע השיעור לקחתי את התיק שלי ומבלי להתנצל בפני תלמידיי ברחתי כל עוד נפשי בי. אני מבקשת את נפשי למות. אין בי כוח לכתוב ביומן."

פניו של יוני פז חוורו והסמיקו חליפות. הוא חש דפיקות לב מואצות. אורות הלילה האירו את מגדל דויד שנראה כטיל בליסטי לפני המראה. הוא לגם עוד טיפה מגביע היין כאילו שתה מכוס התרעלה. זיעה קרה נדפה ממצחו ומרקותיו. 'האם סופי זימנה אותי כדי לבשר לי שאני אביה מולידה?... עשרים שנה חלפו מאז אותו לילה של אובדן עשתונות. סופי ילדה מקסימה, אבל עדיין אינני חש כלפיה רגשות אב. היא בתו של איש אחר.' במוחו הקודח של יוני פז אצו רצו מחשבות מטרידות על אישה ששמרה בסוד את ההיריון דווקא ממי שצריך לדעת. האם היא חששה שאדרוש ממנה להפיל את העובר? האם עליו לקרוא לאותו ליל אהבים 'לילה של גניבת זרע'? האם יהיה נכון לקרוא 'ממזרת' לילדה היפהפייה הזאת, שבאה לעולם מגבר זר כי הבעל החוקי אינו רוצה ילדים? מדוע אישה שמגשימה חלום מנפצת אותו בהתאבדות חסרת היגיון? האם סאשה איבדה את השפיות שלה לאחר הלידה? – המחשבות רצו אצו בראשו.

"מעניין על מה אתה חושב?" שאלה סופי.

"אני חוכך בדעתי מדוע זימנת את הפגישה הזאת ומדוע נעניתי לה."

"ספר לי על אימא."

"את מזכירה לי אותה. העיניים והשפתיים שלה. הצבעים שלכן שונים. את כהה יותר. הקשר שלי עם סאשה היה קצר ביותר. בתום סידרת ההרצאות שלי בקורס קיץ, היא הציעה שנעשה סיור בשרידי בתי הכנסת העתיקים בגליל וברמת הגולן. למחרת הלכנו לצפות בציפורים נודדות שעשו חניית לילה בשמורת החולה ומשם חזרנו הביתה. כיבדתי את היותה אשת איש ושמרתי מרחק נגיעה. למחרת היא חזרה לבוסטון והחלפנו מכתבים בדרך של שגרה. בשנת השבתון שלי בהרווארד גרתי בקיימברידג' על גדת נהר צ'רלס והיא באה מבוסטון לבקר אותי ונשארה לילה אחד..."

נפלה שתיקה. לאחר כמה לגימות קפה ושתיקה מאולצת סופי סיפרה:

"הכרתי את אימא רק מתמונות. היא התעופפה מהר מאוד. מותה חולל באבא תפנית. כאיש של הפכים, הוא פתאום גילה אותי. הייתי בטוחה כי הוא אבי הביולוגי. בימי ראשון הוא שיחק אתי בגן השעשועים, לימד אותי לרכב על אופניים וטיילנו בחיק הטבע על שני זוגות אופניים. למדתי ממנו לשחות בנהר. אבא שלח אותי לשיעורי בלט ונגינה בפסנתר, הרעיף עליי אהבה, חגג לי ימי הולדת ובפארקים הציג אותי כבתו גם כשלא נשאל. בבית, בין ארבעה קירות, הוא הקפיד לדבר איתי עברית. תיקן כל שגיאה שלי וקרא לי ספרים בעברית. ידעתי לדקלם את הספרים בעל-פה ולהעמיד פנים שאני קוראת בהם. בזכותו קראתי ספרי ילדים בעברית כבר בגיל חמש. בגיל שש קראתי גם באנגלית. אני עוקבת היום אחרי הפרוזה העברית ומתרגמת מעברית לאנגלית וצרפתית. יוליה האומנת הרומנייה שייכת לנשים המשכילות ברומניה ששלטו גם בצרפתית והיא הקפידה על הצרפתית שלי. מכאן המבטא המוזר והמורכב שלי, שהוא שילוב של אנגלית-צרפתית-עברית."

"מתי נודע לך שאינך בתו הביולוגית?"

"כשהגעתי לגיל שתים-עשרה אבא חגג לי בת מצווה בבית-הכנסת הרפורמי 'סיני טמפל'. הוא הזמין את כל מכריו וידידיו מהאקדמיה. הכיבוד היה כיד המלך. התעטפתי בטלית, עליתי לתורה וקראתי בקול צלול ובנגינה את ההפטרה בפרשת 'תרומה'. אבא נשא דרשה שיכלה לכבד כל תיאולוג, כל פילוסוף וכל דרשן בבית כנסת על הנושא: "והגדת לבנך – יהדות בין טקסיות לאמונה". הקהל היה מרותק והסתבר שבדומה לרימון שיש לו יופי חיצוני וגם תוכן פנימי, הפעם אבא לא הבליט את הפן החיצוני ההלני של אותו רימון מיתולוגי אלא התמקד בתוכן הפנימי של מקורות היהדות. הוא נשמע קשור בטבורו לארון הספרים היהודי.  במכונית בדרכנו הביתה אבא חשף בפניי סוד שהדהים אותי וכאילו המשיך שיחה שנקטעה בעבר. "סופי, את חושבת שלא ידעתי שלא באת לעולם מרוח הקודש? ידעתי מהרגע הראשון ואף שהעמדתי לא פעם פנים כעוסות שהבהילו את אימא, לא שללתי בתוך תוכי את הרעיון שתינוקת תסתובב לי בבית.  כשאימא אושפזה לשמירת היריון ב-Brigham and Women's Hospital , היה חשש לשלום העובר. לאחר שבוע של אשפוז המליץ הרופא המטפל שאימא תפיל את העובר וכעבור יום תחזור הביתה. אימא היתה מוכנה לכך... מבלי לומר לה מילה איימתי על הרופא: 'שלא תעזו... תקבלו תביעה משפטית שתהרוס לכם את בית החולים היוקרתי שלכם. היא תשכב כאן בפיקוח שלכם עד הלידה. חרף כל הסיכונים אני רוצה שאשתי תלד.' מעולם לא גיליתי לאימא שאני מנעתי את ההפלה. כשבאת לעולם שלחתי לאימא זר פרחים ענק אנונימי. היא לא ידעה עד יום מותה שאני שלחתי לה את הזר. לא אחת, בלילות כשאימא ויוליה המטפלת נרדמו, קמתי ממיטתי וניגשתי חרש לעריסה שלך והצצתי בך. את הבטת בי בעינייך הגדולות וחשתי שאת אומרת לי תודה שהצלתי את חייך. הייתי כל כך נרגש למראה הפנים הזעירות והמתוקות שלך. הרחתי אותך רגעים אחדים, נישקתי את לחייך והלכתי לישון. ברגע של חולשה אפילו נישקתי פעם אחת ויחידה את שפתיה של אימא מבלי שחשה בכך."

ג

בעודם מדברים בין לגימה ללגימה, הלכה וקרבה עלמה תמירה ולפניה עגלת טיול מלכותית. בעגלה ישבה נינוחה ילדה מתוקה בבגדי חג, עיניה עיני טורקיז ותלתלים ערמוניים כרוכים בסרט אדום לראשה. יוני נותר פעור פה ובעיניים קפואות.

"יוני, אני שמחה להציג בפניך את בתנו סאשה בת השנה וחצי ואת בת זוגי ולנטינה, שתי הנשים הכי נפלאות שזכיתי להן. את ולנטינה הבלגית הכרתי בלימודיי בבוסטון. מכאן אנו ממשיכות ביום ראשון הקרוב לבריסל לפגוש את משפחתה של ולנטינה. הם לא פגשו עדיין את נכדתם סאשה."

"ולנטינה, זה יוני הידיד של אימא," אמרה באנגלית. היא הנהנה בראשה כמבינה במה דברים אמורים והושיטה לו יד.

"נעים מאוד," גמגם, "סופי, איך אבא שלך, שביקש למחוק את המין האנושי מעל הגלובוס, קיבל את הזוגיות שלכן ואת הנכדה שהחסידה הביאה לו?"

"תופתע," אמרה סופי, "הוא קיבל את הנכדה ואת הזוגיות שלנו בפתיחות רבה. הוא אמר: 'תקבעו לעצמכן את סוג הקשר הזוגי המתאים לכן, אך תביאו צאצאים לעולם.' האיש השתנה מקצה לקצה. דירתו מלאה תמונות של סאשה הסבתא ושל סאשה הקטנה. הוא מטייל איתה בפארק ממש כפי שטייל איתי ומרעיף עליה צעצועים ובגדים מבתי אופנה לתינוקות. לכל העולם וילדיו הוא מציג אותה בגאווה כנכדתו."

סאשה השתחררה מהעגלה וצעדה אט אט ברגליים מפוסקות של טירונית בהליכה לעבר אִימה, אך מיד חזרה בה  והתקרבה אל הגבר היחיד, אל יוני ואחזה ברגלו. הוא נשא את סאשה בזרועותיו, אימץ אותה לגופו ורחרח אותה ככלבלב מחמד.

"זה נשמע כמו אידיליה. מפליא איך איש בעל עקרונות נוקשים הכיל לבסוף את האבהות ואת הזוגיות החד-מינית שלכן ללא כל תרומה פיזית מצדו. נראה שההכלה הזאת באה לו רק אחרי מותה של אימך. למה לשבש את האידיליה של חייך ולערב רגשות זרים בסיפור המשפחתי כובש הלב הזה?" אמר יוני ושב ונישק את לחייה של סאשה הקטנה, קודם שחמקה מזרועותיו ואצה אל אִימה.

"אני אוהבת את אבא שלי ואינני רוצה לערער את הקשר הנפשי העמוק שלנו איתו. כל כך רציתי לפגוש את אבי הביולוגי ולשמוע על אימא."

"סופי, למה לנו לעורר דובים ישנים מרבצם? יש לי סימפטיה אלייך, אל ולנטינה ואל היפהפייה הקטנה. אני חושש לפתח רגשות אב כלפייך ורגשות סב כלפי סאשה. תני למי שגידל אותך ודאג לחינוך שלך תחושה שהוא אביך מולידך. באשר לקשר הביולוגי, בואי נשאיר זאת כחידה פתוחה באחד מחדרי הלב..."

"ציפיתי מהמפגש הזה להרבה יותר... לילות לא נרדמתי לקראת הפגישה איתך. רציתי לחשוף סודות עלומים מחיי, לחשוף רגשות מאבי הביולוגי ולקבל חיבוק ונשיקה ממי שהביא אותי לעולם המחורבן הזה. הרצונות שלי התמוטטו כמו חומות ברלין. שם לפחות היו להם תקוות."

שניהם נעמדו בפנים קפואות, לחצו ידיים ולא אמרו מילה. ניכר היה שסופי נעלבה עד מעמקי נפשה. ולנטינה הגישה לה כוס מים והרעיפה נשיקה על עיניה הדומעות של סופי.

המחשבה שחלפה בראשו בעת הזאת היתה: 'הטלפון השחור שוב מתעתע... אני הופך לשפן.' הוא העלה הבזקים מאותו ליל תשוקות. סאשה יצאה מחייו ומן העולם בטריקת דלת. הוא לא עצר בעדה אז ולא יעצור בעד סופי בתה עכשיו. הוא נשם עמוקות את הבריזות שהעפילו  מן הים להרי ירושלים ושלח מבט חתום פשר אל חומות ירושלים ואל מגדל דוד קודם שנעלם באפלולית הערב היורד.

בן-ציון יהושע

* * *

תקוה וינשטוק

הכול לכבוד אבא

ריאיון עם יעקב שרת

"זה התחיל בדצמבר 1953," מספר יעקב שרת. "בן גוריון הודיע במפתיע שהוא פורש לשנתיים לשדה בוקר. שרת ידע כי האדרת  תיפול עליו ותפקידו יהיה חלק מההיסטוריה של מדינת ישראל. הוא התחיל לנהל יומן.

"אני ואשתי רינה למדנו אז בארצות הברית. גם אחותי יעל ובעלה למדו אז בארצות הברית. אבא היה שולח לי את פרקי היומן בכתב ידו בדואר הדיפלומטי לקונסוליה של ישראל בניו יורק. ביומנים סיפר מה קורה בממשלה שהוא עומד בראשה. את היומנים שלחתי לאחותי בכתב ידי. לא היתה לי אז מכונת שכפול (אגב, "שיכפול" הוא אחת מ-58 המילים שחידש משה שרת, בהן חסוי, דחוף, מפגש...) – כך בשנים 1955-1953. הבנתי את חשיבות המסמכים אך לא שאלתי את אבא מה דינם. את כולם שמרתי בביתי.

"פניתי למשרד החוץ, לסוכנות היהודית, ל'עם עובד'," מספר הבן. "וביקשתי תמיכה. משה שרת השאיר אחריו חומר עצום. דברים שלו ודברים שכתבו עליו. מצאתי גם אוצר מיוחד: סבתי, אם-אמי, שמרה מכתבים מאבי מתקופת לימודי המשפטים בקושטא וגיוסו לצבא העות'מאני במלחמת העולם הראשונה. גם אגרות ששלחו לו דב הוז, אליהו גולומב ואחרים. הכול נזרק לגניזה הזאת."

 ב-1954-5 הקים קובי "עמותה למורשת משה שרת". העמותה התחילה בהוצאת "נתראה – או לא", מכתבי שרת מהצבא העות'מאני. הוציאה שני כרכי "מאבק מדיני" – מסמכי שרת כראש המחלקה המדינית של הסוכנות, 1942. "דבר דבור", מנאומי שרת כשר החוץ בשנים 1948-1950. עוד 6 שנים נותרו להשלמת הסדרה. יצאו לאור "מחברת תרגומי שירה", בעיקר תרגומי קלאסיקה רוסית. נאומיו "על הציונות", "פולמוס השילומים", "שוחר שלום". ושני ספרי "השבת השחורה".

"ב-26 ליוני 1946 נעצרו אבי וראשי היישוב האחרים  בכלא לטרון וישב שם ארבעה חודשים. אימי קיבלה מכתבים מאבא ושלחה אותם אליי ואני שלחתי מכתבים לאבא. משחק פינג פונג-מאבי אליה וממנה אליי. המכתבים למשפחה כונסו בספר 'מאסר עם נייר ועפרון' והמכתבים להנהלה הציונית – ב'ירחים בעמק איילון'."

העמותה הוציאה גם את "ימי לונדון" – שלושה כרכי מכתבים ששלח שרת מלונדון, שם למד בשנים 1921-1925 ב"סקול אוף אקונומיקס" וקיבל תואר ראשון.

 בלונדון סיפר ברל כצנלסון לשרת על עיתון פועלים חדש, "דבר". "אני צריך אותך לעיתון," אמר ברל.

"אני חייב כסף," אמר אבי.

"כמה?"

"חמישים לי"ש."

ברל נתן ושרת חזר ארצה. ב-25 במאי 1925 הופיע הגיליון ראשון ושרת היה אחראי לעמוד הראשון, כתב מאמרים ואהב את העבודה.

בבחירות להנהלת הסוכנות היהודית נבחר חיים ארלוזורוב ליושב ראש המחלקה המדינית של הסוכנות, ושרת לסגנו. ב-1933 נרצח ארלוזורוב, רצח שהמם ופילג את היישוב. שרת נבחר במקומו. עזב את מערכת העיתון ועבר לירושלים. כך נכנס לעולם הפוליטיקה.

את היומן של אביו לא מסר יעקב שרת לעמותה להנצחת משה שרת. "אחרי שאבא נפטר חשבתי הרבה על המכתבים האלה. לפרסמם או לא? עד שאמרתי לעצמי: אדם במעמדו לא כותב סתם, לחלל הריק. החלטתי לפרסם, אך לא דרך העמותה. ביומנים ביקורת חריפה מאוד על הפוליטיקה של מפא"י ויחסה כלפיו, אמירות כגון 'לא לי לנהל מדינה זו אשר ניהולה לא ייתכן בלי להזדקק להרפתקנות ותרמית.' בין בן גוריון לשרת שר החוץ נתגלעו חילוקי דעות רבים. שרת היה תקיף בדעתו שהפליטים לא יחזרו אך ניסה לקיים יחסי שלום עם ארצות ערב, בעיקר עם מצרים."

 בן גוריון רצה שאשכול יבוא במקומו כשיהיה בשדה בוקר. נבחר שרת, אך רוחו של בן גוריון ריחפה על ממשלתו. שרת לא השתלט על מנגנוני הביטחון ומאחרי גבו נעשתה "הפרשה", המנוגדת לכל ישותו. כשחזר בן גוריון לראשות הממשלה נותר שרת כשר החוץ אך היחסים בין השניים הלכו והידרדרו. שרת, רודף שלום, תמך בפעולה מדינית והסברתית והתנגד לפעולות התגמול החמורות. על ההסלמה. למשל, אחרי הרצח באוטובוס במעלה עקרבים, אמר שרת: "תגובה על מרחץ דמים זה תעמיד אותנו בדרגה שווה עם המרצחים." חילוקי דעות מדיניים ואישיים הפכו אותם ליריבים מושבעים. בן גוריון דרש משרת להתפטר.

אומר קובי שרת: "היה לי ברור שאם אפקיד את היומן בידי הוועדה – כולם חברי מפא"י עם ביקורת על שרת ועל דעותיו הפוליטיות – הם יצנזרו את החומר ואולי כלל לא יוציאו אותו בספר ואני לא אראה יותר את היומן... החלטתי להוציא אותו בעצמי. השאלה היתה מתי: מיד – או אחרי שבן גוריון ילך לעולמו? ידעתי שאם בן גוריון יראה את הספר יכתוב תיכף את דעתו השלילית על שרת ויומניו. החלטתי להמתין. לא להוציא את היומנים כל עוד בן גוריון חי.

"בן גוריון נפטר ב-1972. הוא נולד שמונה שנים לפני שרת והלך לעולמו שמונה שנים אחריו.

"חיפשתי מו"ל ליומן והצגתי תנאי: לא תהיה מערכת. אני היחיד שקובע. 'מעריב' – עבדתי שם  – הסכים ונתן לי יד חופשית. לא הוספתי הערות אבל הבהרתי עניינים. 'ספריית מעריב' הוציאה את היומן בשמונה כרכים בבת אחת (!). הכרכים הופיעו  ב-1978-9, אחרי מלחמת יום כיפור, ועוררו הדים רבים. דוד הכהן קיטרג על הספר וגולדה עמדה לימינו. טוב. שתחשוב כרצונה."

חייו של יעקב שרת עברו גלגולים רבים. השפעת אביו ניכרת מאוד בדרכו. הוא הבן הבכור. אחיו חיים, ממייסדי וממתיישבי מצפה כליל בגליל, משמש כחשב העמותה. אחותו, יעל מדיני, סופרת לילדים ומבוגרים. יעקב נולד בתל אביב, סיים תיכון בירושלים. עם "מחנות העולים" יצא להכשרה בבית הערבה. שם נכנס לפלמ"ח. ב-1945, אחרי חצי שנה בפלמ"ח, התגייס לבריגאדה היהודית, אותה יזם אביו. "הבריגאדה לא התמלאה ופוזרה והורשתי להתגייס לצבא הבריטי. זה היה בסוף המלחמה העולמית. המחלקה שלי חנתה בבריסל. אני עבדתי בעיתון המחנה ולמדתי להיות עיתונאי. (הוא דור שלישי לעיתונאים במשפחה. סבו, יעקב שרתוק, היה סופר ופובליציסט).

"כשהמחלקה פוזרה חזרתי לפלמ"ח. השתתפתי בעליית אחת-עשרה הנקודות בנגב. ב-1946 התחתנתי עם רינה, שהיתה אלחוטאית. היינו בחצרים. עזבנו את הקיבוץ ונסענו לארצות הברית ללמוד. למדתי סובייטולוגיה ופוליטיקה רוסית. רינה למדה כוריאוגרפיה. 

"ב-1960 נשלחתי למוסקבה מטעם 'נתיב' של 'המוסד'. יצאתי  עם אשתי ושני הילדים. הם למדו ב'בית הספר' הקטן של שגרירות ישראל. עשינו הרבה טיולים כדי להגיע ליהודים. חילקנו מזכרות קטנות. מחזיקי מפתחות עם לוח השנה העברי, תקליטים בעברית ובאידיש. הביקוש היה עצום. העברנו את הדברים בלחיצת יד. כעבור שנה נקרא שגריר ישראל למשרד החוץ הרוסי בענייניי. הואשמתי בחלוקת חומר אנטי סובייטי ובתעמולה ציונית. נרשמה אצלם כל תנועה שלי. תוך 48 שעות היה עלינו לעזוב את מוסקבה.

"חזרתי למשרד החוץ הישראלי. הציעו לי עבודה בתאילנד. סירבתי. אני התמחיתי בסוציולוגיה. לרינה קריירה משלה ככוריאוגרפית. כעת נתחיל לנדוד בעולם? עזבתי את משרד החוץ.

"היתה תקופה קשה. פניתי ל'דבר', שם עבד אבי למעלה מעשרים וחמש שנה. ביקשתי להיות במערכת. חנה זמר מיאנה. היתה בעד בן גוריון. התקבלתי ב'מעריב'. עשרים שנה עבדתי שם בעריכה, גם במוסף השבת."

 בשנת 1971 פרש קובי שרת לגמלאות. סוף סוף זכה לזמן חופשי. היה לו ברור שמשימתו – להפיץ את משנת אביו. להוציא לאור את כל הקשור בו. העמותה למורשת משה שרת על כתפיו והמלאכה עוד רבה. קובי שיתף בעבודה את רעייתו, שאף היא בגמלאות. רינה, חוקרת מחול, כתבה ארבעה ספרים על הריקוד הישראלי. הוצאת ספרים אינה זרה לה. לאביה היתה חנות ספרים וחלום על הוצאת ספרים.

 השניים החלו להעתיק, לערוך, לארגן את תוכן הספרים, להגיה, להקליד, גם את הספרים הקודמים, להעביר לדפוס, לפרסם ולייחצן, גם לקיים ימי עיון. לתקשר עם אישים ואגודות, לקושש תרומות ממוקירי שרת בארץ ובחו"ל.

דירתם (בשדרות בן גוריון, מול בית בן גוריון...) נעשתה צרה מלהכיל את כל הדרוש להוצאת הספרים – זו הוצאת ספרים לכל דבר המוקדשת לאיש אחד. "היענות הציבור נתנה לי אומץ לשכור דירה קטנה בבית שכן לביתי," אומר שרת, "שם נעשה כעת הכול – מליקוט החומר עד מחסן השילוח."

בוקר בוקר יוצאים השניים לבית ההוצאה ועובדים בה 6-8 שעות. כך כבר 25 שנה. "לעיתים גם מתווכחים אבל המילה האחרונה תמיד של קובי. הרי זה אבא שלו!" אומרת רינה.

העמותה הוציאה עד כה 15 ספרים מכתבי שרת, בהם קיצור היומן המדיני מהשנים 1934- 1936. תצאנה גם השנים שאחריהן.

"ד"ר ניל קפלן ביקש להוציא לאור במקוצר את יומני שרת באנגלית. יחד  איתו תירגמנו והוספנו הסברים והערות, שיהיה פתוח לעולם הרחב. יש עוד חומר רב מאוד. ובתכנון העמותה אחד-עשר ספרים, בהם 'משה שרת והסכסוך היהודי הערבי", "משה שרת ודוד בן גוריון – משיתוף לקרע". "שוחר שלום" באנגלית. כל זה דורש כספים, איסוף חותמים. אין לנו הוצאות רבות. אבל הגענו למצוקה כספית," אומר שרת הבן. "אנו מצליחים לשרוד במצוקה מתמדת ונמשיך עוד שנים." 

ללא ספק גם יעקב שרת יודע שהספרים החדשים לא יזכו לתפוצה רבה. מי מוכן היום לקרוא כרכים של מסמכי שרת 1948-1943? אבל הוא אינו מוציא את הכרכים רק בשביל היום, אלא גם למען הדורות הבאים. משה שרת לא יישכח. חוקרים ומדינאים עוד יידרשו לפרשת ראש הממשלה השני בישראל ."אני תורם להיסטוריה וגם תורם לעצמי." 

בכל הריאיון שנתן לי נמנע יעקב שרת מביקורת אישית על בן גוריון. השאיר בליבו את חמת הזעם שוודאי חש – בן גוריון אפילו לא השתתף בהלוויית שרת. אולם הוא מציין כי "המדינה מתנכרת למורשת משה שרת. מפלה בהנצחה. שלושה ראשי ממשלה זכו לחוקי הנצחה: בן גוריון, רבין ובגין. לראשי הממשלה האחרים, בהם שרת, אין חוקי הנצחה. השלושה גם מקבלים הקצבה שנתית של 450 אלף שקל להוצאת ספרי זיכרון וכדומה (הדבר לא מעוגן בחוק. זה נוהג של משרד ראש הממשלה). לראשי הממשלה האחרים, לרבות שרת, אין את זה. העמותה שלנו במצוקה מתמדת. אבל נמשיך כל עוד יהיה בכוחנו."

 האם השם "שרת" הועיל או הזיק לו?

"נולדתי לתוך זה," משיב קובי. "לא סבלתי מכך שאני בנו של משה שרת. אני לא הולך להילחם על העקרונות שלו. אני רוצה שידעו ששרת התרחק מכל מלחמה. בינתיים הלכה המדינה בדרך אחרת... אבל  לטוב או לרע – משה שרת הוא דמות היסטורית."

ליעקב ורינה שרת בן, יורם, גמלאי, אחראי לאתר העמותה, ושתי בנות: אורית שרת-פורטר מנחת קבוצות [וסופרת], ונורית שרת, אמנית וידאו.

תקוה וינשטוק

* * *

אהוד בן עזר

ספרי דורות קודמים

פרסום חוזר בסדר אלפא-ביתי של המדור השבועי

שהתפרסם במשך שנים רבות במוסף "ספרות ותרבות" של עיתון "הארץ"

עם תמונות הסופרים

"בית אופרמן"

לליאון פויכטוונגר

עברית: 1934

פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 8.4.1977

לפני 42 שנים

תחת הכותרת "משפחת אופרמן"

כמו מערפילי העבר עולה כיום "בית אופרמן" (1933), ספרו של הסופר היהודי-גרמני ליאון פויכטוונגר (1884-1958), מחברם של "היהודי זיס" (1925) אשר עובד לבמה והוצג ב"הבימה" ב-1933. הטרילוגיה "מלחמת היהודים" (1932 ואילך), אשר חלקה האחרון נדפס בתרגום אנגלי (1942) בטרם ראה אור בגרמנית (1945), והיא עוסקת בטראגדיה של יוספוס פלאוויוס, שפויכטונגר חש עצמו כנראה קרוב לו קירבה נפשית, במוצאו דימיון בין המתבולל היהודי בדורות האחרונים – לבין פלאוויוס, המהלך נטול שורשים גם ביהודה וגם ברומא, וחולם על ייעוד אוניברסאלי של איחוד המזרח במערב; ופויכטוונגר היה גם מחברם של ספרים רבים אחרים, מהם תורגמו גם לעברית.

"בית אופרמן" (במקור הגרמני שם המשפחה הוא אופנהיים) מחולק לשלושה ספרים: "אתמול", "היום" ו"מחר". האתמול הוא גרמניה בשלהי 1932, ערב עליית הנאצים לשלטון. "היום" הוא גרמניה באביב 1933, שריפת ה"רייכסטאג", ה"בחירות", ועליית הנאצים לשלטון מלא. ה"מחר" מתרחש אף הוא באביב ובקיץ 1933, לאחר הרדיפות, המאסרים והעינויים הגוברים והולכים כלפי יהודים בגרמניה. החרמתם והחרמת רכושם, ובריחת רבים מהם לארצות חוץ.

פויכטוונגר עצמו היה בין ארבעים האינטלקטואלים אשר נשללה מהם האזרחות הגרמנית בעלות היטלר לשלטון. הוא נמלט אז מגרמניה, הנאצים החרימו את רכושו וכתביו. "בית אופרמן" הופיע ב-1933, כלומר באותה שנה שבה ועל אודותיה נכתב, תורגם מכתב-יד לעברית, והופיע בארץ-ישראל ב-1934. זהו אפוא "רומאן מגוייס", ואף שנכתב ופורסם בשנה הראשונה לשלטון הנאצים בגרמניה, אין הפרספקטיבה שלו לוקה כהוא-זה גם אחרי הנוראות של מלחמת העולם השנייה והשואה. הדברים נאמרים ומוסברים ברומאן בכל תפלצתם והכרחיותם הבלתי-נמנעת בעתיד, ואלמלא נרשם התאריך בספר, היה דומה שראייה מרחיקת-חדור זו של פויכטוונגר מקורה ב"חוכמה לאחור", לאחר התרחשות הדברים.

דומה שכמעט מיותר לחזור כיום על דברים אלה, אלמלא היינו מתבשרים מדי פעם כי סופר או משורר פלוני זה או אחר חזו את המלחמה והשואה כך וכך שנים בטרם התרחשה, ומתברר שחזונות אלה לא היו נדירים כל-כך. וקשה לומר שאנשים ואומות לא הוזהרו, אלא שלא רצו להאמין, וכשהאמינו כבר לא יכלו לשנות בהרבה את מצבם, ולעזור לעצמם או לאחרים, והעדיפו לחיות בצל הקאטאסטרופה המתקרבת, מתוך תקווה שמא בכל זאת יתרחש נס ברגע האחרון, והגרוע מכול לא יבוא.

"אין לך דבר בעולם, אשר יטיל את מוראו על האספסוף, כשכליות. והרי את הסכלות היו חייבים לירוא, אילו השיגו מה נורא הדבר הזה."

בציטטה זו משל גתה, המובאת כמוטו לספר הראשון, "אתמול", בפתח הרומאן, אנו מתוודעים לעולמו הברלינאי של הדוקטור גוסטב אופרמן, אשר בבוקר זה, השישה-עשר בנובמבר 1932, חל יום הולדתו החמישים. גוסטב הינו רווק צעיר למראה, תמים ורב-חן, מנהל חיים נעימים ועשירים בביתו ברחוב מקס רגר, בשקט הכפרי-כמעט של גרונוואלד, מרחק חמישה קילומטרים בלבד ממרכז ברלין. גוסטב הינו הומאניסט וסופר-חובב, ותעודת-חייו היא כתיבת הביוגראפיה של לסינג.

משפחת אופרמן מחזיקה בשרשרת חנויות רהיטים גדולה, אשר יסד הסב, עמנואל אופרמן, ולה סניפים רבים בברלין ובערים אחרות. מוצא המשפחה מאלזאס, אביו של גוסטב-עמנואל אופרמן עבר מפירט שבבוואריה לברלין, והסב, עמנואל אופרמן, סיפק בשנים 1870­-1871 כמה מצורכי הצבא הגרמני, שנלחם אז בצרפת. במשרד הראשי של בית-המסחר תלוייה במסגרת איגרת תודה על שירות גאה זה, בחתימת הפילדמארשאל מולטקה. אח אחד של גוסטב נהרג כחייל במלחמת העולם הראשונה. שני האחים הנותרים הם מרטין אופרמן, מנהל בית המסחר, ואדגאר אופרמן, אחד המומחים העולמיים לניתוחי גרון, שמרפאתו בברלין.

גוסטב אופרמן, האינטלקטואל המתבולל, אנין-הטעם, האוהב את גרמניה בכל נימי נפשו אהבה תמימה, ילדותית (שתי אהובותיו גרמניות הן), אינו חש כיצד הולכת ופושטת סביבו אותה מגיפה של טרור, אלימות ושקר, אשר סופה להרוס אותו ולנשלו ממולדתו, האהובה עליו מכל הבחינות – התרבותית, החברתית והכלכלית.

כאשר נאספים בני-המשפחה לדון בצעדים המתחייבים מהתקדרות המצב הפוליטי, לשנות את הפירמה לבית-עסק גרמני, ולהתאחד עם מתחרה שלהם, נאצי, כדי לעמוד בגזירות הכלכליות, סובר גוסטב כי דעתם של אחיו וגיסו, ז'אק לוונדל, נטרפה עליהם. אין הוא מאמין בסכנה עד כדי כך.

פויכטוונגר פורש גלריה של דמויות, אשר בכולן פועל תהליך אחד – הסירוב לראות את המתרחש במציאות, ההתפכחות, והדרכים להתמודד עם המצב החדש. והכול על רקע התחזקות הנאצים ותפיסתם את השלטון.

שתיים-שלוש דמויות ברומאן עתידות להופיע ברומאן-משפחה אחר, שנכתב שנים אחדות לאחר מכן, ועוסק בתקופה וברקע דומים – "בית קרנובסקי" לישראל יהושע זינגר ("ספרי דורות קודמים", "הארץ", 26.7.1974).

דמות אחת הקרויה אצל זינגר בשם ד"ר זיגפריד צרבה, ואצל פויכטוונגר – המשורר פרידריך וילהלם גוטוור, היא זו של איש-רוח גרמני, לא-יהודי, הצומח ונעזר בחוגים יהודיים, הלוקחים חלק ניכר בעולם האמנות, התרבות והעיתונות בברלין, וסופו שנעשה משרת לנאצים ומטיף לחזרה למעשי בראשית, למלחמה ודם, ולהערצת דמות "האדם החדש", הנוצר במהפכה הלאומית הגרמנית. מעניין אם היתה דמות מסויימת אחת, שהשפיעה על שני הסופרים לתארה בקווים זהים למדי.

דמות וסיטואציה דומה אחרת היא זו של משפחה, בה האב יהודי והאם גרמנייה. זינגר מתאר את גיאורג קרנובסקי, הרופא היהודי, הנשוי לתרזה הולבאק, אשר אחיה, הוגו, עתיד להסתפח לנאצים. הבן, יגור, מעריץ את דודו ובז לאביו. אך בבית-הספר הוא נחשב ליהודי, והמנהל הגזעני מפשיטו יום אחד ערום בשעת הרצאה בפני התלמידים על תכונות הגזע השמי הנחות. משפחת קרנובסקי מצליחה להימלט לניו-יורק, אך שם ממשיך להתפתח ביגור תסביך גרמניותו. הוא בז לאביו, נמלט ליורקוויל ומתחבר לאיש-ביון גרמני, הומוסקסואל מזדקן, וסופו שהורג את מעסיקו הנלוז ושולח יד בנפשו.

ברטולד, בנו של מרטין אופרמן ואשתו הגרמניה ליזלוטה, הינו תלמיד מצטיין בכיתה השביעית בגימנסיה על שם המלכה לואיזה, בברלין. מורה נאצי, זה מקרוב בא, מפילו בפח בשעת הרצאה שכפה עליו, על הנושא "הרמן הגרמני", מאשימו בחוסר-לויאליות ומכריחו להתנצל בפומבי בטקס משפיל.

משיחה עם דודו, מנהל לשכת המיניסטריון, יואכים רנצוב, שאוהד את הנאצים, מבין ברטולד כי הלה חושב אותו ליהודי, אשר עניין הרמן הגיבור אינו נוגע לו. ארץ-ישראל, לשם עולה בת-דודו רות, אינה מצטיירת בעיני ברטולד כמקלט אפשרי לו, הוא מסרב לראות עצמו כגרמני פחות טוב מאחרים, ומסיק מסקנה אכזרית: במקום להופיע לטקס ההתנצלות המחפיר, הוא מתאבד.

גוסטב אופרמן חותם, תוך הנאה ילדותית על שמעריכים כל-כך את עבודותיו הספרותיות, על גילוי-דעת נגד הברבריות ההולכת ופושה בחיים הציבוריים בגרמניה. חתימה זו, כמו הישגיו הרפואיים של אחיו אדגאר בבית-החולים העירוני, וכמו עצם קיומה של הפירמה אופרמן – מעלים את המשפחה על כוונת ההשמצות וההתנכלויות של הנאצים.

יום לאחר שריפת ה"רייכסטאג", נמלט גוסטב מגרמניה, לא מרצונו, אלא מתוקף התעקשותם של ידידים מסורים. בתוך זמן קצר נמצאת כל המשפחה, מחוץ לברטולד שהתאבד – בביתו החדש של גיסם ז'אק לוונדל, על חוף אגם לוגאנו, בשוויץ, חוגגים את ליל ה"סדר" ב-11 באפריל 1933.

מכאן ואילך נפרדות דרכיהם לכל קצווי תבל: ארץ-ישראל, לונדון, אמריקה, צרפת. פויכטוונגר עצמו השתקע באותן שנים בצרפת, אף סייר ושהה ברוסיה, וחיבר ספר מלא התפעלות, "מוסקבה 1936".

ב-1940 נמלט מצרפת לארה"ב, והשתקע בלוס-אנגלס, ושלא כוואסרמן, סטיפן צוויג וטולר, עמד פויכטוונגר במבחן הגלות והוסיף ליצור, כשכנו שבקליפורניה תומאס מאן. שניהם היו מזדמנים לעיתים תכופות וקוראים איש באוזני רעהו מה שכתבו.

לא כך היתה אחריתו של גוסטב אופרמן.

געגועיו לגרמניה, ההרגשה שאנשים כמותו, יהודים וגרמנים-גולים, הם-הם גרמניה האמיתית. התפכחותו, ההרגשה שתפקידו ההומאניסטי, החובבני-כביכול, בתור "מתבונן", הוא בעצם תפקיד היסטורי ופוליטי חשוב, כעד לזוועות, המבקש לעורר את דעת הקהל בעולם ובמולדתו – כל אלה מביאים אותו לחזור לגרמניה בזהות שאולה, בשליחות פרטית, סהרורית וילדותית, מטעם עצמו, לאסוף עדויות על הזוועות.

הוא נתפס, נשלח למחנה-הסגר, ואף שידידים בעלי-השפעה מצליחים לשחררו, נהרסת בריאותו כליל והוא מת בהותירו עדות-צוואה, אשר היא-היא עיקר פועלו הספרותי והגשמת עצמו כאדם נאמן לעקרונותיו, לעמו ולמולדתו כאחד.

צוואה זו, אזהרה זו, פירסם פויכטוונגר לשווא, ב"בית אופרמן", בשנת 1933.

* ליון פויכטוונגר: "בית אופרמן". תירגם מכתב-יד: יצחק שנברג [לימים שנהר]. ספריית שטיבל 1934. הוצאת אברהם יוסף שטיבל, תל-אביב. שני כרכים. 387 עמ'.

* * *

הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

* * *

אהוד בן עזר

בעקבות יהודי המידבר

הוצאת שוקן ירושלים ותל-אביב, 1983, 191 עמודים

פרק רביעי

ישיבת פיענוח בעוגת שוקולד.

ואז, בחצות הלילה, הופעל מכשיר-הקשר מעצמו, ורני שמע:

"בוקר טוב, רני חזרתי הכדורה! עבור – "

"איזה בוקר טוב?" מילמל רני מתוך שינה, "הלא לילה עדיין, לא? עבור – "

"בחלק הכדור שאליו הגעתי עתה השעה היא שעת בוקר, מה נשמע בכדור? עבור – "

"בכדורגל או כדורסל? עבור – "

"התעורר כבר, רני! בכדור-הארץ, עבור –  "

"ממשיך להסתובב, אני חושב, עבור – "

"שמעתי שבכמה בתי-ספר מלמדים עכשיו ברצינות גמורה שהשמש מסתובבת והארץ עומדת על מקום אחד מששת ימי בראשית, כמו שכתוב בתנ"ך, עבור – "

"אם כך, אז האמת על מצב כדור-הארץ נמצאת באיזשהו מקום באמצע, לא? עבור – "

"לא! רני, זכור זאת כל ימי חייך, בדברים האלה אין פשרות, אין אמצע בין אמת ושקר! ישנם רק אמת – או שקר. בקיצור, רני, מה חדש בכדור? אני רוצה ללכת לנוח אחרי המסע הקשה, עבור – "

"שום דבר מיוחד, קפיטן יוֹקי, מחוץ לכך שהמכשיר שלך השאיר לי באוויר איזה שיר, עבור – "

"הס! הס! לא השארתי לך שום מכשיר! מיד אני בא, ותכין שלוש כפות, אל תשכח! עבור – "

*

לא הספיק רני לחזור בחשאי מן המיטבח החשוך עם שלוש כפות המרק בידו, וכבר הבזיקה בחדרו אלומת אור הפנסים הזעירים ורבי-העוצמה של החללית, המתקרבת ועוברת מבעד לחלון ונוחתת על מיטתו. ובעוד רגע כבר יצא ממנה קפיטן יוקי וניצב לידה, מאותת בפנסו. רני אסף את הכפות, מכשיר-הקשר, האולר, עיפרון, והמחברת – וכבר היה קטן והולך עימם עד שצנח מגובהי קומתו בחדר אל עיגול האור הזעיר שסימן קפיטן יוקי על מיטתו, ליד החללית "נגה", שהלכה והצטננה מלהט החיכוך במעטה האוויר האופף את כדור-הארץ, זו האטמוספירה.

 לחצו ידיים, ללא התרגשות יתירה, כדרך חברים ותיקים השותפים להרפתקאות רבות. וקפיטן יוקי לקח מיד את המחברת וקרא בה.

"אני חושב שהיה לך מזל גדול, רני, שהצלחת לרשום את כל המילים. זה שנים רבות שאני מנסה לקלוט את המילים של הזַמָּר העברי הנעלם, ולא הצלחתי. לוּ ידעת כמה מסעות ערכתי במידבר, סחרחורת קיבלתי מרכיבה על דבשות-גמלים, והכול בתקווה שהרוח הנכונה, בכיוון המתאים, תפרוט על מיתר הרֻבַּאבֶּה – "

"גם לי לא היה קל, אבל עכשיו אני יודע מה שמו של כלי-המיתר הזה, רֻבַּאבֶּה."

"כן. זהו כלי-נגינה בן מיתר אחד, הנפוץ בין הבידואים גם בימינו, אף כי כיום נערי הרועים הבידואים אוהבים יותר לצאת למירעה עם טראנזיסטור. ועוד שמעתי כי כיום השתנתה הרֻבּאבֶּה עד כדי כך שבונים את תיבת-התהודה שלה מפחית של שימורים!"

"אבל השיר הוא בעברית!"

"הלא זה כל העניין. עלינו לפנות לעזרת מומחה שיסביר לנו. אולי איזה יהודי קורא לנו לעזרה ממרחק, מלפני שנים רבות, וקולו נותר תלוי באוויר כמו הפָאטָה-מוֹרְגָנָה?"

"אַבַּבֶּטֶן!"

"כך בדיוק חשבתי. מיד אני מתקשר איתו."

קפיטן יוקי הפעיל את מכשיר-הקשר הקבוע בחליפת-החלל הלבנה שלו, ועד מהרה נשמעו קולות: "מתל-אביב לעצלתיים, מתל-אביב לעצלתיים, אבבטן בּן עֶצֶל, שומע אותי? עבור – "

בתשובה נשמע קול נחרה נורא שבקע מהמגבר של מכשיר-הקשר וזיעזע אפילו את החללית "נגה" שניצבה על הסדין, לצידם, ואורות אדומים וצהובים מהבהבים בה לסירוגין. השניים מיהרו להחזיק בה, לבל תתהפך.

"היכן איתות לַאַבַּ"ע?" מילמל קפיטן יוקי, פתח אשנב בדופן החללית, העלה על צג המחשב 'צפנת פענח' את האותיות: לאב"ע, לחץ עליהן ומיד נשמעה חריקה סטריאופונית של שני מסורים חשמליים שלהביהם מתקרבים זה אל זה –

לא נעים!

(צג הוא הלוח המואר של המסוף המחובר למחשב, ובמחשב משוכלל מאוד כ"צפנת פענח" אפשר ללחוץ גם על אותיות וסימנים המופיעים על פני הצג עצמו, כאילו היו אלה מקשים להפעלתו. וההוראה – לאב"ע, הקבועה בזיכרונו של המחשב, היתה ראשי-תיבות של פעולה פשוטה מאוד: להעיר אבבטן בן עצל).

"די! די!" נשמעו קולות התעוררותו של אבבטן המבוהל, "אז אין לי כסף לשלם לבית-הדפוס! אז מה? תדפיסו ספרי-בישול במקום עיתונים לילדים?"

"אַבַּבּוּשִׁינְקָה – " התלוצץ קפיטן יוקי, "אל תיבהל! זה רק אנחנו, רני ואני – "

"מה אתם רוצים ממני באמצע הלילה?"

"לִילִיסִימָה התקשרה איתנו וביקשה מאוד שנעיר אותך כדי שתפסיק לנחור! – "

"ברצינות – "

(ליליסימה היא אשתו של אבטן).

"ברצינות, אנחנו זקוקים לך באופן דחוף!"

"מה שוב? משלחת לטימבוקטו? הטבעת של לטיפה? הסנדלים של בר-כוכבא? היונה של מוח?"

"נוח."

"נוח! לאררט? – "

"לא. אותך, בתור מומחה לספרות – "

"אוֹה," השתנה בבת-אחת קולו של אבבטן המרוחק, שהתעורר עתה כנראה לגמרי משנתו. "פניתם לכתובת הנכונה!"

קפיטן יוקי סיפר לו בקצרה על השיר שרשם רני, מבלי לרמוז, כמובן, מאומה על תוכנו, וביקש מאבבטן להיפגש עימם, מיד, וסירב לקרוא את השיר במכשיר, מטעמי סודיות.

"בתנאי," אמר אבבטן, "שניפגש בבית-הקפה הנחשב ביותר בעיר, שבו העוגות הכי טעימות! סופרים נוהגים לשבת בבתי-קפה כאלה עם המעריצים שלהם."

קפיטן יוקי לא התווכח וקבע מיפגש עם אבבטן בתנאי שיביא עימו סולם-חבלים. הוא הקפיץ אותו בשניות אחדות, מעצלתיים למיטתו של רני, וזאת באמצעות מכונית-המחץ שטסה הלוך-ושוב כשהיא מונחית באמצעות הנהג האוטומאטי. אין צורך לציין שקפיטן יוקי הוציא אותה מאחת המגירות שבחללית, וכי אבבטן הוקטן כדי להתאים למידתה. אולי גם אין צורך לתאר את אבבטן, אך ייתכן כי יש קוראים שטרם פגשו בסופר הגדול הזה, אזרח עצלתיים, עורך העיתון לילדים "העצלן הצעיר" וידידם של רני וקפיטן יוקי, על כן נתאר כאן בקיצור את הופעתו.

הוא ירד ממכונית-המחץ (היורקת בנסיעתה, לפי הצורך, אש רקיטות מאחור) כשהוא ממלא את כל שלושת המושבים האחוריים – באחוריו. סופר גדול ושמן מאוד, פניו כירח עשוי בצק, שערו קצת מתולתל ומעט שיבה זורקה בו, וחתימת שפם על שפתו העליונה. חולצתו המקומטת מכסה בקושי את בטנו הגדולה, השעירה, הקורקבן מציץ החוצה, ורגליו נתונות בסנדלים רחבים אשר בהם נראות האצבעות, ובייחוד הבוהנים – כמו חמישה-חמישה פילים, מקטון ועד גדול מכל צד, כשמסתכלים עליהם מלמעלה.

לא נגלה באיזה בית-קפה נפגשו, כדי שלא להעליב את שאר בתי-הקפה בעיר, אבל נוכל להביא תיאור מדוייק של העוגה שבה נפגשו. זו היתה עוגה עגולה, מצופה שוקולד, בת שלוש קומות. הם נכנסו בקומה הראשונה מצויידים בפנס, בכפות שהביא רני, ובסולם-החבלים שמצא אבבטן בביתו. קומה זו היתה עשוייה שכבת קרם בטעם רום ואגוזים, המונחת על תבנית ביסקוויט פריך אפוי בחמאה, והקירות – שוקולד כהה, מוצק.

משם עלו לקומה השנייה – קציפת תות-שדה קרה שהיתה אף היא מוקפת קירות שוקולד, ולבסוף ישבו בקומה השלישית, שמרפסתה עשוייה עלים של קציפת-ביצים פריכה, אפוייה, וגגה מצופה קליפת סוכר לבנה ומעליה פזורים פירורי אגוזים, ובתוכה – דובדבנים כעמודים כרסתניים, אדומים, שאפשר להשעין עליהם את הגב.

כשישבו סוף-סוף, מנקים פירורים מתוקים מבגדיהם ומלקקים אצבעות, ביקש קפיטן יוקי מרני להוציא את המחברת.

(אתם שואלים – איך עלו וישבו בקומה השלישית מבלי לשקוע מטה-מטה בשכבות הקציפה והקרם? – ובכן, קפיטן יוקי דאג, באמצעות מדחס-החלל שלו, שתימצא כל אותה שעה מתחתם פיסה דחוסה מאוד של מציאות, של אוויר, שעליה יכלו להתהלך כאוות-נפשם מבלי ליפול. חוץ מזה  הלא הם היו קלים מאוד!)

והיה להם קצת קריר כי העוגה היתה מונחת במקרר. אך קפיטן יוקי הקטין ומשך מערכת ספלי קפה ושוקו חם שנשאה אחת המלצריות (דבר שעורר מהומה לא-קטנה בבית-הקפה!) והם שתו ואכלו כשהם מגרדים בכפות מכל פינות העוגה. אבבטן התבונן במחברת, קרא פעמיים-שלוש והעיר:

"אין אף שגיאת-כתיב!"

רני הסמיק מגאווה, וקפיטן יוקי העיר: "מזלו של רני שבבית-הספר שלו מלמדים לכתוב בלי שגיאות. שמעתי שבכמה בתי-ספר עוברים היום לשיטה אחרת, יותר מודרנית – עם שגיאות! ואני מתאר לעצמי שבעוד כמה שנים ילמדו לכתוב רק את השגיאות!" 

"נו, נו, אל תגזימו," אמר אבבטן, "ואל תלעגו לשגיאות-הדפוס שנופלות לעיתים ב'העצלן הצעיר'. הן לא באות באשמתי. הכול בגלל הסַדָּרִים והמגיהים שמתנכלים לי! יש נגדי בתל-אביב חבורה שלימה של אויבים ספרותיים!"

"ומה דעתך על השיר?"

"להדפיס אותו?"

"לא. לפענח אותו."

חזר אבבטן והתעמק בשיר. "ישנן שלוש אפשרויות," אמר. "לגשת עם השיר למחשב של אוניברסיטת-עצלתיים, להזין בו את המחשב – "

"מה, המחשב אוכל שירים?" תמה רני.

"לא. הוא קולט את המילים ומחשב מה היה יכול להיות הסדר המקורי שלהן בשיר. אפשרויות שנייה – שנמספר את המילים, נגזור אותן, ואולי אפילו נעתיק אותן בנפרד לכל אחד מאיתנו, ונשחק כאן כמו ב'שבץ-נא' עד אשר נצליח להרכיב את השיר המקורי – "

"נוכל לגזור את הקליפה הלבנה של ציפוי הסוכר – " התלהב רני, "ולכתוב עליה! כמו פסיפסים – "

"ומה האפשרות השלישית?"

"לסמוך עליי."

"אני סומך עליך." פקד עליו קפיטן יוקי, בקיצור.

ישב אבבטן וחשב, כתב ומחק ושוב חשב, ופתאום קרא בקול:

"אַאוּרִיקָה! אאוריקה! כאן יש חרוזים!"

ומרוב התרגשות חרשו סנדליו בקציפת התות-שדה הקפואה-למחצה והעיפו פירורים קרים לכל עבר, כמו שלג ורדרד.

"אל תִּבְטוֹש כל כך!" ביקש קפיטן יוקי, שניגב את קסדתו הלבנה, המוכתמת.

רני לא הבין את פשר הקריאה ואבבטן מיהר להסביר כי זו היתה קריאתו של ארכימדס בשבתו באמבטיה: "מצאתי! מצאתי!" – כאשר גילה כי כל גוף מאבד ממשקלו במים כמשקל המים שהוא דוחה, וכך היה האדם הראשון בעולם שקבע את חוק המשקל הסְגוּלִי.

אבבטן, בתור סופר גדול (ושמן מאוד) – היה סבור שברגע חגיגי זה עליו להשתמש במילה היוונית הידועה מן ההיסטוריה, למרות שכמו רוב בני-האדם, גם הסופרים – לא ידע כלל יוונית. נסלח לו על הניסיון הצנוע לעשות רושם, ונקשיב היטב כיצד דיקלם, ברגש רב, את השיר המפוענח שהכיל, כך מתברר, שלושה "בתים" (ואני מקווה שלא צריך להסביר מהו "בית" בשיר):

"כְּאָב הָיִיתָ לְגוֹאֲלֵנוּ

עֵת קָמוּ עֲלֵינוּ

בְּנֵי-בְּלִיַעַל לְהָרְגֵנוּ

אַתָּה הַשּׁוֹעֵט בַּכִּכָּר

בֵּין גֵּיאָיוֹת וָהָר

נָשִׂיא עַל אַרְיוֹת הַמִּדְבָּר –

אִלוּ קִיבַּלְנוּ עֲצַתְךָ בִּכְלֵי-זַיִן

סוֹפֵנוּ לֹא בָּא עֲדַיִין –

דַּם יְהוּדִים נִשְׁפַּךְ כְּמַיִם!

בְּעֲרִיכַת אַבַּבֶּטֶן בֶּן עֶצֶל."

המשך יבוא

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אודי יקירי, סיימתי הערב לקרא את הפרק האחרון –- פרק "חלום החתונה" המדהים ואני עדין מתגלגל מצחוק  ונזכר בכל הפרקים הקודמים עם שלל הדמויות והמעשים המטורפים (או הנורמליים) שאנשי המושבה שלך עוללו אחד לשני ובמבט היסטורי -לכל תולדות ההתיישבות בארץ ישראל, ואני שואל את עצמי ואת ידידי המחבר איך להוציא את כל הסיפור המופלא שחווית או חזית או דמיינת – לאור, והפעם לא כספר או סדרת פרקים בעיתון העיתי  אלא כסדרת טלוויזיה שבועית לכל עם ישראל שייהנו כולם!

מה שכתבת, אודי יקר, זה לא פחות מספורי מנדלה מוכר ספרים או רישומי בתי המשפט והפרקליטים בקריקטורות של דומייה!

המושבה שלך היא לא רק נכס ציוני, היא פנינה ספרותית סאטירית שחייבת להגיע לכל בית! אני יודע בדיוק איך תשיב לי ותבכה שלא "סופרים" אותך במילייה הספרותי ובעיתונים ואתה –במקום לקטר, קום וצור קשר עם האיש (תסריטאי, במאי או מפיק) של הסדרה המאוד מוצלחת "שטיסל" או עם אחרים שיעבדו איתך על העיבוד לטלוויזיה.

(עצה אחת אני מרשה לעצמי במלוא הענווה לתת לך – קרא לסדרה "מלבס". זה גם היסטוריה וזה גם קליט ומוכר ולא נדוש כמו כל מה שהוא "שלי").

צר לי שלא אוכל לעזור לך בעניין זה - אינני מכיר איש מהמדייה הטלוויזיונית בארצנו אבל אני בטוח בהצלחת הסדרה אם תפנה לאנשים הנכונים ואל תחכה שמישהו אחר בזמנים אחרים ייזכר בספורי המושבה שלך ויעשה בה, בלעדיך, כבתוך שלו.

בידידות רבה,

ד.

ל-ד. היקר,

תודה על המכתב שלך. לפחות לא לחינם כתבתי את "המושבה שלי". אבל התשובה שלי למכתבך נמצאת כבר בתוך דבריך. אני "סופר נידח", אין מונים אותי בין הסופרים העבריים בני דורי. אני עצמי יודע שלפחות חלק מספריי שמים בכיס הקטן את ספרי הסופרים ה"חשובים", אבל זה לא יעזור. איש לא יפיק סדרת טלוויזיה בעקבות "המושבה שלי".

והאמת היא שגם אם יפיקו, זה ייראה איום ונורא, כי את כל הפיקנטריה של הרומאן לא יוכלו לתת בסדרה – מטעמי צנזורה פנימית. עובדה שגם כל הוצאות הספרים החשובות דחו בשעתן את כתב היד של הרומאן בשל תוכנו הפרוע.

לכן הדרך הטובה ביותר היא שבמשך עשר השנים הבאות עוד עשרה אנשים יקראו את הרומאן וידמיינו אותו וגם יצחקו בשעת הקריאה, כמוך.

שלך

אודי

* אהוד היקר, אני שואל יחד עם נעמן כהן: מאות תימנים טוענים שחטפו את ילדיהם – מדוע לא נמצא אפילו ילד תימני אחד שנחטף אצל אשכנזים? זאת פשוט עלילת דם!

 אהוד, אני מבין שאתה לא אוהב של אביגדור ליברמן – זכותך, אבל אני לא מקבל את ההערה שלך שהוא זר לישראל – כל מי שעלה ארצה איננו זר לישראל.

 שלך,

 משה גרנות

אהוד: שרה נתניהו חטפה את ילדי תימן והחביאה אותם בחמגשיות שלה ולכן לא מוצאים אותם עד היום.

על ליברמן אני לא סומך. הוא נראה לי עד היום זר לישראל תעלומה.

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2242 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,075 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,074 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-89 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,633 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-93 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-73 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-42 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-30 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-38 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-63 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח-בהקלדה של הלקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

[מיספר הערכים לפי ההתקדמות בהקלדה]

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,240 נמעני המכתב העיתי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל