פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1450

[שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, ו' בסיון תשע"ט, 10.6.2019

עם צרופות קבלת שבת למרדכי נאור בצוותא ב-19.7 והזמנה לערב על "סנוניות בחורף" מאת אביבית לוי ב-24.6 בהשתתפות נורית גוברין.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: צָלָ"שׁ לְלוֹחֲמֵי הָאֵשׁ. // יעקב חסדאי: "מדינת  הלכה" – מה טיבה? // יצחק הילמן: שמחת השמאל מוקדמת. // אורי הייטנר: צרור הערות 9.6.19. // מנחם רהט: אם שותים לא מנהיגים. // יהודה גור-אריה: הערות שוליים [135]. // נורית גוברין: על ספר שיריה של אביבית לוי: 'סנונית בחורף'. // איליה בר-זאב: עוד יום... (כמעט פוליטי). // י"ז: האורגזמה של עיתון "הבֹּקר". // אילן בושם: 10 שירים. // משה גרנות: על ספרו של בני דון-יחייא "מבחר הסיפור היהודי – 800 סיפורי חסידים וצדיקים". // מלי (אהרנסון) טויב: ההורים השכולים פעמיים – רות ואמנון בן נריה. // תקוה וינשטוק: צמח חודש סיוון: שברק דביק. // נעמן כהן: ואלה שמות... יופיטר אתה כועס סימן שאינך צודק. // אהוד בן עזר: "חיי נישואים" לדוד פוגל. פורסם לראשונה במוסף "משא" של עיתון "למרחב" ביום 28.2.1969 לפני 50 שנים. // אהוד בן עזר: בעקבות יהודי המידבר. פרק חמישי. פרק לא חשוב לבד מעניין אחד: מדחס-הזמן. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

צָלָ"שׁ לְלוֹחֲמֵי הָאֵשׁ

בְּיָמִים שֶׁדְּרָקוֹנֵי הַהַשְׁמָצָה הַַהֲדָדִית

שֶׁל כַּמָּה פּוֹלִיטִיקָאִים הַפּוֹלְטִים פֹּה אֵשׁ פַּשְׁקְוִילִית 

זֶה כְּנֶגֶד זֶה מִנְּחִירֵיהֶם תּוֹךְ הֲצָצָה  צְדָדִית

בַּצִּבּוּר הָעֵד יוֹם-יוֹם לְסָמָטוֹחָה כֹּה סוּבְּטִילִית

שֶׁל חֵמָה שָׁרְשִׁית וּמַשְׂטֵמָה אִישִׁית וּפֶּרְסוֹנָלִית

שֶׁכִּמְעַט הִשְׁכִּיחָה לָנוּ אֶת הַנֶּזֶק וְהַבְּרוֹךְ

שֶׁעָלֵינוּ מַנְחִיתוֹת בְּעֹז מַהֲלוּמָה פָטָלִית

תַּבְעֵרוֹת וְהַצָתוֹת קָשׁוֹת מִזֶּה לְאֵין עֲרֹךְ, –

בְּיָמִים כָּאֵלֶה אֵין מַחְרִיד יוֹתֵר מִן הַטְּרָגֶדְיָה

שֶׁל פְּגוּעֵי דְּלֵקוֹת שֶׁנִּשְׁאָרוּ פִּתְאֹם בְּחֹסֶר גַּג

וְשֶׁכָּל מַה שֶּׁכָּל-כָּךְ יָּקָר לָהֶם, כְּפִי שֶׁהַמֶּדְיָה

מְדַוַּחַת לָנוּ בְּלִי רַחֵם, אָבַד לָהֶם וּפָג.

וְעַל רֶקַע זֶה מַמָּשׁ עוֹלָה כָּאן שׁוּב וּמִתְבַּלֶּטֶת

גְּבוּרָתָם הַמַּדְהִימָה מַמָּשׁ שֶׁל לוֹחֲמֵי הָאֵשׁ

וּמִדַּת הַקְרָבָתָם בְּכָל שָׁעָה שֶׁמִּשְׁתַּלֶּטֶת

תְּבוּנָתָם עַל הִתְפַּשְׁטוּת מוֹקְדֵי הַלַּהַט הַגּוֹעֵשׁ  

שֶׁכָּל מַה שֶּׁהוּא כּוֹבֵשׁ הוֹפֵךְ מִיָּד לְמַאֲכֹלֶת

נוֹרָאָה שֶׁל קָטַסְטְרוֹפָה וְשֶׁל הֶרֶס מְסֻכָּן

שֶׁאֶל מוּל פְּנֵיהֶם עוֹמְדוֹת הַהֶעָזָה וְהַיְּכֹלֶת

שֶׁל אוֹתָם עַזֵּי-הַנֶּפֶשׁ שֶׁכַּיּוֹם כֻּלָּנוּ כָּאן

חַיָּבִים לָהֶם צָלָ"שׁ עֲנָק שֶׁאֵין רָאוּי מִמֶּנּוּ

שֶׁכָּל-כָּךְ מְמַעֲטִים אֶצְלֵנוּ, וּבְלִי כָּל צִדּוּק

לְהַקְדִּישׁ לָהֶם אוֹתוֹ מִכָּל מַעֲמַקֵּי לִבֵּנוּ

בְּשָׁעָה שֶׁכָּל תַּחְקִיר מֻסְמָךְ פֵּדַנְטִי וּבָדוּק

שֶׁיִּמְדֹּד בִּקְנֵי מִדָּה שֶׁל אֹמֶץ-לֵב וְשֶׁל וְתוֹעֶלֶת

וּמְסִירוּת-הַנֶּפֶשׁ כָּל אֶתְגָּר גָּדוֹל כָּזֶה וָרָב

יְגַלֶּה שֶׁגְּבוּרָתָם מוּל אֵשׁ לְרֶגַע לֹא נוֹפֶלֶת 

מִגְּבוּרַת כָּל לוֹחֲמֵינוּ בְּמַדִּים, בִּשְׂדוֹת הַקְּרָב.

בְּשָׁעוֹת קָשׁוֹת כָּאֵלֶּה מִתְמַחֶשֶׁת וְנֶחְשֶׂפֶת

עַרְבוּתוֹ הַהֲדָדִית כָּל-כָּךְ שֶׁל עַמְךָ יִשְׂרָאֵל

כְּשֶׁאֻמָּה שְׁלֵמָה סוֹפְסוֹף אֶת כָּל הַטּוֹב שֶׁבָּהּ אוֹסֶפֶת 

וּמִדַּת הַהִתְנַדְּבוּת שֶׁבָּהּ פּוֹרַחַת לְהַלֵּל 

אִם בְּגִלּוּיֵי הַנְּתִינָה הַסּוֹלִידָרִית

שֶׁל אֵרוּחַ חַסְרֵי גַּג בְּצֵל קוֹרַת בָּתֵּי שְׁכֵנִים

אוֹ כָּל סוּג אַחֵר שֶׁל זֶ'סְטַת הֵחַלְּצוּת אֵלֵמֶנְטָרִית

לְעֶזְרוֹ שֶׁל כָּל נִזְקָק שֶׁלֹּא הֵאִירוּ לוֹ פָּנִים

גּוֹרָלוֹ הַמַּר וְזַעֲמָן שֶׁל הַצָּתוֹת הָרֶשַׁע 

אוֹ רַשְׁלָנוּתוֹ שֶׁל מִי שֶׁלֹּא נָקַט בְּכָל

אֶמְצָעֵי הַזְּהִירוּת שֶׁאֵין כְּמוֹתָם תָּמִיד לְיֶשַׁע

מוּל שְׂרֵפוֹת הַמְּאַיְּמוֹת פֹּה לְכַלּוֹת וְלֶאֱכֹל

בִּלְשׁוֹנוֹת הָאֵשׁ אֶת שֶׁנִּבְנָה שָׁנִים רַבּוֹת בְּיֶגַע,

בִּשְׁקִידָה, בַּחֲרִיצוּת אֵינְסוֹף וּבַעֲמַל אֵין קֵץ

וְנִכְחַד בִּזְמַן קָצָר, וְלֹא אַחַת מַמָּשׁ בְּרֶגַע

כְּשֶׁנִּיצוֹץ זָעִיר הוֹפֵךְ לָנוּ לְפֶתַע לְרוֹעֵץ.

כָּךְ שֶׁלֹּא רַק כַּבָּאֵינוּ רְאוּיִים מְאֹד לְשֶׁבַח

אֶלָּא גַּם עַם יִשְׁרָאֵל כֻּלּוֹ הַמִּתְגַּלֶּה בִּמְלוֹא

טוּב לִבּוֹ כְּשֶׁהוּא נֶחְלָץ מִיָּד לְעֵזֶר, לֹא לְרֶוַח,

מַה שֶּׁאִי אֶפְשָׁר לוֹמַר עַל הַפּוֹלִיטִיקָה שֶׁלּוֹ.

יוסי גמזו

* * *

יעקב חסדאי

"מדינת  הלכה" – מה טיבה?

בראיון לתקשורת אמר ביום 3/6/2019 ח"כ בצלאל סמוטריץ' כי ישראל היא מדינה יהודית, וכי עליה "לחזור להתנהל כפי שהתנהלה בימי דוד המלך ושלמה המלך...  רצוני בטווח הארוך הוא שמדינת ישראל תתנהל עפ"י התורה. כך צריך להיות."

התגובות, כמובן, לא איחרו לבוא, וגם ראש הממשלה הצהיר כי מדינת ישראל לא תהיה "מדינת הלכה". הודעה זו של סמוטריץ' הסעירה, באופן טבעי, את הציבור החילוני ובתקשורת החלו לשאול: האם תחודש ה"סקילה"? האם נבטל את זכויות הנשים?

תגובת החילונים מובנת אבל לא ברורה שתיקת הציבור הדתי. האם המושגים "מדינת התורה" ו"מדינת הלכה" ברורים ומובנים? מתי התחילו להשתמש בהם ומה מובנם? האם הכוונה שהשלטון יהיה בידי אנשים דתיים שינהגו לפי התורה ובידי שופטים שישפטו לפי ההלכה? האם זאת תהיה מדינה מושלמת ומתוקנת?

יש ספק בדבר.

אנחנו יודעים ששלטון מוחלט משחית באופן מוחלט. האם שלטון דתי לא צפוי להשחתה?
יש לנו דוגמא טובה לכך. יש, למשל, אנשים דתיים אשר קיבלו משרות בכירות, משרות של שלטון, האם הם היו נקיי כפיים יותר מאחרים? האם לפעמים לא היו פחות נקיי כפיים?

לכן המושגים "מדינת התורה" ו"מדינת הלכה" הם בעייתיים גם מבחינת הציבור הדתי.

בעניין הזה אני מציע, כדי לברר את הסוגייה הזאת, לחזור אל תקופת הזוהר שהזכיר סמוטריץ', תקופת ימי מלכות דוד ושלמה. בתקופה הזו כדאי להתעניין באופן מיוחד בפרשת משל
"כבשת הרש" (שמואל ב', פרק י"ב). אני מניח שהציבור יודע במה מדובר ולכן רק אזכיר כי בסופה של הפרשה, כאשר דוד המלך שומע על העוול שנעשה על-ידי העשיר בכבשת הרש הוא אומר: "(ה) וַיִּחַר-אַף דָּוִד בָּאִישׁ, מְאֹד; וַיֹּאמֶר, אֶל-נָתָן, חַי-יְהוָה, כִּי בֶן-מָוֶת הָאִישׁ הָעֹשֶׂה זֹאת.
(ו) ְאֶת-הַכִּבְשָׂה, יְשַׁלֵּם אַרְבַּעְתָּיִם:  עֵקֶב, אֲשֶׁר עָשָׂה אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה, וְעַל, אֲשֶׁר לֹא-חָמָל."
(שמואל ב', פרק י"ב, 5-6).

נתן הנביא עונה לדוד:  "ׁ(ז) אַתָּה הָאִישׁ... (י) וְעַתָּה, לֹא-תָסוּר חֶרֶב מִבֵּיתְךָ--עַד-עוֹלָם..." (שמואל ב', פרק י"ב, 7-10). זה היה שלטון התורה. זה היה שלטון דתי.

גם תקופת שלמה המלך אינה סיפור מושלם. התנ"כ מספר לנו (מלכים א', פרק י"א)
"(ד) וַיְהִי, לְעֵת זִקְנַת שְׁלֹמֹה, נָשָׁיו הִטּוּ אֶת-לְבָבוֹ, אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים... (ה) וַיֵּלֶךְ שְׁלֹמֹה--אַחֲרֵי עַשְׁתֹּרֶת, אֱלֹהֵי צִדֹנִים; וְאַחֲרֵי מִלְכֹּם, שִׁקֻּץ עַמֹּנִים."

המסקנה היא שבמקום לחלום על "מדינת התורה" ו"מדינת הלכה", שהם אולי חלק מימות המשיח העתיד לבוא, כדאי לחזור לתורה אשר אומרת לנו איזו מנהיגות אנחנו צריכים:

"וְאַתָּה תֶחֱזֶה מִכָּל-הָעָם אַנְשֵׁי-חַיִל יִרְאֵי אֱלֹהִים, אַנְשֵׁי אֱמֶת--שֹׂנְאֵי בָצַע..." (שמות, י"ח, 21).

נשאלת השאלה, אם מנהיגים אלו הם יראי אלוהים – מדוע צריכה התורה להוסיף שהם גם אנשי אמת ושונאי בצע?

  מסתבר שאפשר להיות יראי אלוהים – וחשודים על האמת ועל הבצע.

לכן, לאור נסיבות ימינו, מוטב שהציבור הדתי ימקד את תשומת ליבו למלא את התפקיד של נתן הנביא ולדאוג שהמנהיגות שלנו, שכיום יש לה בעייה בנושא הזה, תהיה באמת מורכבת מאנשי אמת ומשונאי בצע. 

(על רעיונות תנועת לאו"ר ביחסים שבין דת ומדינה ניתן לקרא בקישור:

 http://www.laor.org.il/?categoryId=49893 )

דברים אלו נערכו מתוך שיחות בנושא שערך יעקב חסדאי תחת הכותרת "הרהור וערעור" והם מתפרסמים באתר תנועת לאו"ר www.laor.org.il 

* * *

יצחק הילמן

שמחת השמאל מוקדמת

קראתי בעיון את מאמרי העולזים והשמחים, אחרי שנתניהו לא הצליח להקים קואליציה, וקריאות הצהלה של ליברמן שמנע את ההשתלטות הדתית כביכול על המדינה. ליברמן, נהג כמו אחרון הפוליטיקאים, שעה שטירפד את המשא ומתן הקואליציוני, על אינטרס שולי מבחינת מפלגתו, חוק הגיוס, תוך שסלל במו ידיו, את חיסולה של מפלגתו בבחירות הקרובות.

אני מעז לנבא, בסבירות גבוהה, כי למחרת הבחירות הבאות ב-17 לספטמבר 2019, ליברמן יבין שההימור שלו, על כל הקופה הפוליטית הקטנה שעוד נותרה לו, היה בגדר טעות טראגית.

נשאלת השאלה איך זה קרה. בניגוד לרושם שליברמן ניסה ליצור, שהוא הציל את המדינה, כביכול, מהשתלטות דתית, זה רחוק מהאמת. לדעתי היה זה אך ורק האינטרס האישי של ליברמן.

לא מן הנמנע שליברמן, אחד מהפוליטיקאים הכי מנוסים במדינה, פעל בפעם הזאת, תחת דחף בלתי נשלט של נקמנות בנתניהו על שלא נתן לו להיכנס לעזה ולצאת כמנצח. למרות שנתניהו היה בעבר פטרונו, החליט ליברמן למרוד בו. למעשה הוא חצה את הקווים למחנה השמאל. את המעבר הזה הוא בחר לעשות, ככל הנראה, בשני שלבים. תחילה בטירפוד המשא ומתן הקואליציוני בטענה שהמדינה הופכת למדינת הלכה, ובשלב השני, אחרי  הבחירות הבאות,  בהצטרפות גלויה לממשלת שמאל עם בני גנץ.

ליברמן, שהיה בעבר ידידו הקרוב של נתניהו ושחשב בשעתו שיוכל לרשת אותו, הגיע למסקנה שזה לא יקרה, כי לנתניהו אין תוכניות לפרוש. משתסריט זה לא צלח בגדול, לא מן הנמנע שיצר הנקם החליף אצלו את שיקול הדעת והוא בחר להתהפך וללכת שמאלה. בנסיבות אלה מקווה ליברמן, בהנחה שישראל ביתנו תוסיף להיות לשון מאזניים, לקבל את תפקיד שר הביטחון דווקא ממבני גנץ ולא מבנימין נתניהו, ולבצע את חיסול החמאס, דווקא בעזרתו של המחנה היריב. הכול בכדי להוכיח לנתניהו שהוא זה שטעה.

למרות חילוקי הדעות בין נתניהו וליברמן, ולמרות שליברמן הלך והקים עוד לפני כעשרים שנה מפלגה לעצמו, שיתוף הפעולה בינו לבין נתניהו נמשך שנים ארוכות. נתניהו מינה את ליברמן לשורת תפקידים מיניסטריאליים, כמו שר תחבורה, שר החוץ, שר לענייני מודיעין ולבסוף שר הביטחון. בקיצור, לליברמן היתה קריירה מפוארת, שיכלה להכשירו בסופו של דבר גם לראשות הממשלה. את כל זה הוא חייב לנתניהו, אבל הוא החליט לשכוח מכך. היה אפילו ניסיון להחזיר את ליברמן לליכוד, כאשר הליכוד רץ ברשימה משותפת עם ישראל ביתנו, אבל ניסיון זה לא עלה יפה. במקום להביא 45 מנדטים במשותף, זכתה השותפות רק ב-31 מנדטים. הציבור לא אהב את החיבור הזה, מה שהגדיל את טינתו של ליברמן דווקא לנתניהו.

במשא והמתן שהתנהל עד לפני ימים ספורים, היה צפוי לפי כל היגיון פוליטי, שכל צד יתגמש והצדדים יגיעו לפשרה. הבעייה היתה שליברמן ביקש את הסחורה הפוליטית לא מהליכוד, ששם לא היתה כל בעיה לתת לו תיקים או ועדות או את הפנסיה לדוברי הרוסית, אלא להפתעת כולם, דווקא מהשותפים מיהדות התורה, בדמות חוק הגיוס, ציפור נפשם של החרדים. לכך ברור שלא היה כל סיכוי. גם אם החרדים היו נמנעים בהצבעה, הרי בהמשך הממשלה הייתה מתפרקת כאשר החוק היה מגיע לשלבי יישום.

היה גם ברור לכולם, שנושא הגיוס של החרדים הוא בעדיפות שלישית או רביעית לציבור הבוחרים של ישראל ביתנו, ולכן היה מוזר מדוע ליברמן מתבצר דווקא על יישום חוק זה.

מבחינת הציבור של דוברי הרוסית, חשוב היה הרבה יותר עניין הסדרת הפנסיה למאות האלפים מביניהם, או מתן פתרונות דיור עבורם. גם נושא הגיור היה חשוב בהרבה מנושא הגיוס. אלא שדווקא נושא הגיוס של החרדים, שהיה עד כה קריטי דווקא לבוחרי " יש עתיד", הפך פתאום לבייבי של ליברמן. לאיש לא ברור מדוע בחר ליברמן להתחפש דווקא ליאיר לפיד. ליברמן ידע שאת נושא הגיוס אי אפשר להשיג בחקיקה, ולכן המסקנה המתבקשת היא, שהוא פשוט השתמש בנושא כעילה לפיצוץ המשא והמתן.

בטווח הקצר של חודש עד חודשיים לכל היותר, ליברמן עדיין יעלה בפופולריות שלו, כי חלק מהציבור עדיין לא יבין את מגמותיו. אלא שעד מהרה תחדד "כחול לבן" את המסר שלה, שליברמן  מנסה להשתלט לה על נושא הגיוס. להערכתי "כחול לבן" תחזור להוביל את הנושא, כפי שהובילה אותו בעבר,  וליברמן יישאר ללא הסוס החדש שניכס לעצמו.

בצר לו, ליברמן יצטרך לחזור לנושאי הפנסיה, ולטענות על שבירת הסטטוס קוו מצד הדתיים. אלא שהבעייה הגדולה של ליברמן תהיה עצם נטישתו את נתניהו, מפני שציבור המצביעים של ישראל ביתנו, שהוא לאומי ביסודו, יתקשה לקבל את המנהיגות החדשה בדמותו של בני גנץ, שכמעט ואיננו מוכר לדוברי הרוסית.

למיטב הערכתי, בנימין נתניהו בעזרת משה כחלון, יסדירו את הפנסיה לדוברי הרוסית, גם בלעדי ליברמן. התוצאה תהיה שישראל ביתנו, אם לא תצטרף למפלגה אחרת ברשימה משותפת, לא תעבור את אחוז החסימה.

כרגע, לא נראים בנוף הפוליטי, מועמדים לשותפות לרשימה עם ליברמן. בנט ושקד לא ילכו איתו, גם לא אורלי אבוקסיס. הסיכוי היחידי שלו, זה אולי עם משה פייגלין, אבל גם שם תהיה לו בעייה, כי מדובר בשני פוליטיקאים בעלי אגו חזק, שרואים איש ברעהו יריבים ולא שותפים.

נתניהו נמצא בשיא הפופולריות שלו, למרות השימוע ולמרות הדיבורים על המשפט שמחכה לו. נתניהו נחשב לראש הממשלה המוצלח במדינה מאז ימי בן גוריון ובגין. נתניהו הביא למדינת ישראל הישגים אדירים: יציאת ארה"ב מהסכם הגרעין, העברת השגרירות האמריקאית לירושלים והכרת ארה"ב בסיפוח רמת הגולן. יש להניח שאם שיחות השלום יטורפדו על ידי הפלסטינים, וכל הסיכויים שזה עומד לקרות, ארה"ב תתמוך גם בהרחבת ההתיישבות ביו"ש, דבר שרק יחזק את נתניהו.

לסיכום, עם או בלי ליברמן, ולמרות שמערכת הבחירות החדשה תלווה בהשמצות קשות נגד נתניהו, הוא צפוי להיבחר לפחות לקדנציה נוספת אחת ולהערכתי אף מעבר לכך.  

 יצחק הילמן

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 9.6.19

* בחזרה לפשרה הטריטוריאלית – שגריר ארה"ב בישראל דיוויד פרידמן אמר שיש לישראל זכות לספח חלק מיהודה ושומרון, אך "לא את כל הגדה המערבית." זהו אימוץ של תפיסת הפשרה הטריטוריאלית, שהיתה מדיניותה של ישראל בעשור שלאחר מלחמת ששת הימים, ומעצבה היה יגאל אלון.

פרידמן לא הציג מפות, כך שאיני יכול להביע דעה על תוכנית ספציפית, אך העיקרון הוא נכון. יש לישראל זכות לספח את שטחי ארץ ישראל ששוחררו במלחמת מגן, אך אין לה אינטרס לספח את כל השטח. אל לה לספח אזורים המאוכלסים בצפיפות בפלשתינאים, כיוון שסיפוח כזה עלול לסכן את צביונה היהודי דמוקרטי, שמחייב רוב יהודי משמעותי לדורות בשטחה הריבוני. יש לספח אזורי התיישבות וביטחון ביהודה ושומרון, אזורים שאינם מאוכלסים בצפיפות בפלשתינאים.

מי שלעג לתוכנית אלון ולכל הפתרונות הללו שהם מו"מ עם עצמנו ואף אחד בעולם לא יקבל זאת, התבדה לראשונה במתווה הנשיא בוש (הבן) ושוב כעת.

נכון שאין עדיין פרטנר פלשתינאי לפתרון הזה, אך באותה מידה אין פרטנר פלשתינאי לשלום בקווי 4.6.67, כפי שהוכח כאשר הם דחו את הצעות ברק ואולמרט, קלינטון וקרי. הם אינם מוכנים להשלים עם קיומה של מדינה יהודית ולוותר על תביעת ה"שיבה" כלומר הטבעתה של ישראל במיליוני פלשתינאים.

הסרבנות הפלשתינאית אינה פוטרת אותנו מלעצב מדיניות שלום, וכאשר ארה"ב מאמצת את מדיניות השלום של ישראל, המבוססת על רעיון הפשרה הטריטוריאלית, זו בשורה טובה. 

* סוג של קפטיין ג'ורג' – ציוץ תגובה של אפרים שמיר על פטירתה של נחמה ריבלין: "למה לא שרה." עוכר הדין המושעה ברק כהן צווח לעבר שלדון אדלסון באיחולי מוות.

שני ביריונים נאלחים ועלובי נפש, תמונת ראי של קפטיין ג'ורג', איתמר בן גביר ו"הצל". ראויים להוקעה.

* צער חוצה מגזרים – רוגל אלפר התייחס לאיחולי המוות של אפרים שמיר לשרה נתניהו, בפשקוויל מפותל שהשורה התחתונה שלו היא ששמיר לא היה צריך לומר בגלוי את מה ש"כולם" חושבים, אלא להשאיר את המובן מאליו כסאבטקסט. ה"ניתוח" שלו, הוא שמדובר באבל של האליטה הישנה, שנחמה ריבלין מסמלת (ובהזדמנות חגיגית זאת לא חסך אלפר כמה עקיצות גם כלפי אותה אליטה) להבדיל מן האליטה החדשה ששרה נתניהו היא הסמל שלה. והאבל על נחמה, הוא טוען, הוא אבל של האליטה על עצמה.

כל הפשקוויל מבוסס על הנחה שהאבל על נחמה הוא מנת חלקו של פלג בעם. אך הנחה זאת חסרת שחר. הצער על לכתה של האישה המיוחדת הזאת חצה מגזרים; זהו אבל לאומי. בשולי השוליים, יש קנאים חולניים ששמחים על מותה או שמנצלים את מותה לאיחולי מוות לשרה נתניהו.

* תקרת הזכוכית נפרצה – בלי קשר להתאמתו או אי התאמתו של אמיר אוחנה לתפקיד שר המשפטים – עצם מינויו של הומו מוצהר לשר בממשלת ישראל, הוא תקדים ראוי לשבח. זהו ביטוי לשוויון ערך האדם; תקדים של פריצת תקרת זכוכית.

ברכות! אני מקווה שהוא יוכיח את עצמו בתפקידו.

[אהוד: מה עוד שראש ממשלה עבריין ומושחת, בעיניך – מינה אותו, וזאת לאחר שהתייעץ עם פוטין וטראמפ!]

* מצעד הסובלנות – מצעד הגאווה בירושלים הוגדר מצעד הגאווה והסובלנות. סוב-ל-נות. בהגיע אמיר אוחנה למצעד, הוא גורש בקריאות בוז סובלניות. כי הסובלנות היא רק למי שדעתו כדעתי. אליו אני מאוד סובלן. אם דעתו שונה, למה צריך להיות סובלן כלפיו?

מצעד הגאווה נועד לקדם את הקבלה של הלהט"ב בחברה. ידוע, שתהליך הקבלה איטי יותר בחברה שמרנית. הימין הוא שמרני, ולכן התהליך אצלו איטי יותר. והנה, הומו מוצהר, הקים את "התא הגאה" בליכוד, נבחר לכנסת וכעת נבחר לממשלה. הוא ההומו המוצהר הראשון בתולדות המדינה שמכהן בממשלה. ודווקא בממשלת ימין-דתיים-חרדים. והוא מתקבל בחום בידי רוב הציבור הימני והדתי וכך גם מינויו לשר. זה שינוי מהפכני. אם טובת העניין היתה מעניינת את המפגינים, היה עליהם לשאת אותו על כפיים. אבל כנראה שהעניין אינו זכויות הלהט"ב אלא הסובלנות. ולכן הם הפגינו סובלנות למופת.

* הצפצוף על כל נורמה – האם יש חוק מפורש על פיו אדם העומד בפני שימוע על תיקים פליליים חמורים אינו יכול לכהן ולו לשנייה כשר משפטים? כנראה שלא. מי יכול היה להעלות על דעתו שיהיה צורך בחוק כזה? הרי יש דברים שהם כל כך ברורים מאליהם, שלא צריך לחוקק אותם. הרי יש דברים שפשוט לא ייתכנו במקומותינו, שבושה לבזבז עליהם תהליך חקיקה. אבל בעידן נתניהו אין נורמות. מה שנתניהו רוצה, זה "רצון העם"...

הנה, דוגמה למקום שבו בית המשפט העליון צריך לפסוק בהחלטה תקדימית הלכה, עד שהמובן מאליו ייחקק. וכיוון שגם נתניהו ידע שזאת תהיה החלטת בג"ץ אם תוגש עתירה, והיועמ"ש הבהיר לו זאת בבירור; הרי הוא לא הספיק להעביר חוק התגברות גורף, שיאפשר לראש הממשלה לעשות כל שיעלה על רוחו, הוא נאלץ למנות שר משפטים. אבל הצפצוף שלו על הנורמה, מעיד על האיש, ועל הכבשים השותקות סביבו.

* ממשלת מעבר – עד לפני 18 שנים, פיטורי השרים בנט ושקד, ומינוי מחליפיהם, היו בניגוד לחוק. בממשלת מעבר במתכונת הקודמת, אי אפשר היה לפטר, אי אפשר להתפטר ואי אפשר למנות שרים – הממשלה היתה סגורה ומסוגרת; אין יוצא ואין בא. התפטרותו של יצחק רבין ב"תרגיל המבריק" (1976) כלאה בממשלה את שרי ל"ע (המפלגה הליברלית העצמאית) משה קול וגדעון האוזנר, שעמדו להתפטר מן הממשלה.

החוק שונה ב-2001, ומאז ניתן לפטר ולהתפטר. המגבלה היחידה היא שניתן למנות לתפקיד שר בממשלת מעבר רק חברי כנסת. מינוי שרים בממשלת מעבר, אינו דורש את אישור הכנסת.

* השחתת המידות – נניח, רק נניח, שאין שום דבר פלילי. נניח שמילצ'ן לא קיבל שום תמורה, לא היה זה שוחד כהגדרת הפרקליטות ולא ההגדרה המקלה של היועמ"ש. ונניח שלא היה איסור חוקי על מתנות.

אני שואל ברצינות, בעקבות העדות של מילצ'ן, שממנה אנו למדים על אורח החיים, חיי טפילות על גבירים שנדרשים, נתבעים, לספק עוד ועוד "מתנות" יוקרה, מיד, בכמויות – באמת, אני שואל בכל הרצינות: זה בעיניכם אדם שראוי להנהיג את עם ישראל? האם עיוורים אתם? אינכם מבינים איזו השחתת המידות יש כאן?

איזה מסר מקבלים הילדים שלכם, שרואים את הערצתכם לאיש הזה? איזה מסר הם מקבלים על טוב ורע; על ערכים, על נורמות, על מוסר.

כך נוהג מנהיג יהודי? על שמואל הנביא נאמר "ותשובתו הרמתה כי שם ביתו" (שמ"א ז', י"ז). "ואמר רבי יוחנן: שכל מקום שהלך שם – ביתו עמו" (ברכות י', ב'). והרמב"ם פירש: "שמואל לא היה נכנס בבית איש ולא אוכל ממזונו."  כלומר, שכל מקום שהיה הולך שם, היה נושא כל כלי תשמישי בית עמו ואוהל חנייתו, שלא ליהנות מאחרים. אפשר לדמות את שמואל, מנהיג האומה, הולך ממקום למקום ותרמיל ענק על גבו, עם אוהל ושמיכה וכמה כריכים, ומסרב להצעות של אנשים שיתארח בביתם ויאכל עימם, על חשבונם. כלומר, שמואל החמיר עם עצמו גם במה שמותר לו כמנהיג, וחי בסגפנות ובביטול רום מעמדו.

אף אחד אינו מצפה ממנהיגינו לסגפנות כמו המופת של שמואל. אבל ניתן לצפות ממנהיג לאומי למינימום של דוגמה אישית, של הצנע לכת.

* מקור השראה – דברים שאמר בתחילת השבוע סמוטריץ', על רקע האמירות בשבוע שעבר של ליברמן נגד "ממשלת הלכה", עוררו דיון ציבורי בשאלת "מדינת הלכה". אולם סמוטריץ' לא דיבר על מדינת הלכה, אלא על מדינה שתפעל על פי חוקי התורה, כמו בימי דוד ושלמה.

 יש הבדל משמעותי בין חוקי התורה לבין ההלכה. חז"ל פעלו לאור התורה שהיתה השראתם, אך העזו לערוך שינויים דרמטיים, שלא היו כמותם בתולדות עם ישראל, כיוון שלפני 1,500 שנים הם לא יכלו לקבל כלשונו קורפוס חוקי שהתאים לעולם הערכים שקדם להם באלף ובאלפיים שנה.

ההלכה היא מלשון הליכה, וכפי שחז"ל היו אמיצים דיים להוליך קדימה את היהדות, ולא להתאבן כמו הקראים הפונדמנטליסטיים, כך ראוי שהעם היהודי ילך לאורם, ולא יהיה קראי פונדמנטליסטי של ההלכה, אלא יתאים אותה לחילופי העיתים ולהתפתחות המוסר האנושי וההתפתחות המדעית.

מורשת ישראל – התורה, חזון הנביאים, ההלכה והאגדה, פרשנות הדורות, השירה והספרות העברית לדורותיה, תרבות ישראל לאגפיה, זרמי היהדות השונים, ההגות הציונית – כל אלה ראויים להיות לנו למקור השראה בחיינו האישיים, המשפחתיים, הקהילתיים והלאומיים. הם אינם יכולים להיות מקור הסמכות. במדינה מודרנית דמוקרטית, הסמכות היא אנושית, לא אלוהית. את החוקים קובעים בני אדם, על סמך המוסר, הערכים והתרבות האנושית.

המורשת היהודית עתירה בערכים של צדק חברתי, של אהבת האדם, של חברה מוסרית, של משפט צדק, של ערבות הדדית, של הצנע לכת. עלינו ללכת לאורם של ערכים אלה.

מן הראוי שגם נחוקק לאורם ובשיח איתם. יש במורשת היהודית גם חוקים בלתי נסבלים, שניתן להבין אותם בדיעבד על רקע תקופתם, אך בשום אופן אינם יכולים להיות רלוונטיים לימינו.

יש לדחות את רעיון העיוועים של מדינת הלכה, ולא כל שכן את הרעיונות הפונדמנטליסטיים של סמוטריץ' על מדינת חוקי התורה. וראוי לציין שהן הציונות הדתית ואפילו המפלגות החרדיות מעולם לא ניסו להנהיג כאן מדינת הלכה. הסמוטריצ'יזם רק מרחיק את הציבור מן היהדות ומחולל פילוג ושסע בעם. יש לעצור את ההקצנה הזאת.

* מודעות עצמית – ברוך מרזל, ביריון מהכנופיה הכהניסטית, בתגובה על כך שמכינת רבין מחרימה, בצדק, את הכהניסטים. "גם את תומכי חמאס הם מחרימים?" התשובה חיובית, כמובן, ושאפו למרזל על המודעות העצמית.

* יהודה והקיסרים 2 – בשנה שעברה יהודה קיסר ולהקתו הקפיצו את אורטל בהופעה בלתי נשכחת, ולבקשת הקהל – הוזמנו להופעה נוספת. ערב נפלא. קיסר מופיע עם חבורה של זמרים ונגנים מוכשרים מאוד, צעירים ממנו באיזה ארבעים שנה. הוא במרכז, מחזיק את הגיטרה בנונשלנטיות, ומלהטט בנגינה. חבריו להרכב מביטים בו כתלמידים ברבם, והוא מפרגן להם ונותן להם את מלוא הבמה. הקהל רקד ושר אתו בהתלהבות לאורך כל ההופעה, שנמשכה למעלה משעתיים. כל הרפרטואר של הזמר המזרחי וגם קצת אריק איינשטיין עוזי חיטמן ועוד. חוויה מוסיקלית נפלאה.

עצם העובדה שהוא מילא אולם, בבני נוער ומבוגרים, במקביל לשידור חי של נבחרת ישראל, היא הישג גדול. והיו שם אוהדי כדורגל מושבעים.

* ביד הלשון: דורות – על שם איזה דורות קרוי קיבוץ דורות שבנגב המערבי, בעוטף עזה?

השם אינו מכוון לרבים של המילה דור, אלא הוא מורכב מראשי התיבות דוב, רבקה ותרצה. הכוונה לבני משפחת הוז, מן ההנהגה הבכירה של היישוב, שנהרגו בתאונת דרכים קטלנית ב-1940, על כביש 4, סמוך לצומת פרדסיה, בדרכם מביקור אצל מ"ג אסירי ההגנה בכלא עכו (בראשות משה דיין) לביתם בת"א.

דב הוז היה ממנהיגי תנועת העבודה, יו"ר הוועדה המדינית של ההסתדרות, חבר מפקדת ההנהגה ומייסדי התעופה העברית (על שמו קרוי גם שדה דב בת"א). הוז, שנהג ברכב, איבד שליטה והתהפך. עמו נהרגה אשתו רבקה, אחותו של משה שרת, ראש הממשלה השני של ישראל, בתם תרצה הוז, גיסתו ציפורה שרתוק, אשתו של המלחין יהודה שרת, אחותו חוה בורודובסקי ויצחק בן יעקב, מנהל חברת "אווירון", שותפו של הוז בייסוד התעופה העברית (על שמו קרוי שדה התעופה במחניים).

מותם היכה את היישוב בתדהמה ובאבל כבד.

אורי הייטנר

* * *

בימת מופעי הספרות

פְּנֵי פֶּן

מופע ספרות מיצירתו של אלכסנדר פן

יום רביעי, כ"ג בסיוון תשע"ט,  26 ליוני 2019

בשעה 20:30 בצוותא, תל אביב.

בעריכת ובהנחיית מאיר עוזיאל

בהשתתפות: דן כנר, איציק גבאי, מולי שולמן, אילה זילברמן. פרופ' חגית הלפרין.

שירה: האחים צנחני.

המשורר אלכסנדר פן, ששיריו בעברית מושלמת ויצירתית מושרים בפי הישראלים עד היום, היה חידה כל חייו. שונה, ועם זאת ולמרות נאמנותו לקומוניזם, חלק מהוויית בניית הארץ ותרבותה. הוא היה מוחרם בישראל הצעירה, אבל ביצירתו, מדבריו ומעשיו ניכר שהיה ציוני יותר מכפי שסברו.

נטעם מיצירתו הרלוונטית עד היום, ומסיפור חייו המרתק ומלא הניגודים של מי שכתב את "היה או לא היה", "לא אני הוא האיש", "הבו לבנים", "על גבעות שייך אברק" ועוד ועוד.

המחיר 90 שקל. מחיר בהנחה לקוראי למקבלי הודעה זו:  60 שקל בלבד.

נא לציין בקופה או להקיש באתר צוותא מספר קוד: 708

הזמנת כרטיסים בקופות צוותא, טלפון 03-6950156, 03-6950157

  ובאתר צוותא:

https://www.tzavta.co.il/EventPage.aspx?id=4036

(יתכן שינוי בהרכב המשתתפים)

* * *

מנחם רהט

אם שותים לא מנהיגים

נתניהו לא הפסיק לשתות – עד שהתפקע. אילו לא שתה 1,400 מקולות הימין החדש, היתה לו היום ממשלת 64 מנדטים – עם ליברמן בחוץ, מבלי להפוך את המדינה לבת ערובה להמשך שלטונו

הכל נכון. ליברמן אשם בהקדמת הבחירות. הוא זה שהיה 'המכה בפטיש'. הוא האחראי הישיר לכך שלראשונה בתולדות המדינה נבחרה כנסת, ה-21, שלא הצליחה לעבוד אפילו יום עבודה מלא אחד. שיא חסר תקדים.

נכון. הכי קל להאשים את ליברמן. הקורבן התורן. אבל זו רק חצי האמת. וחצי אמת גרועה משקר. האחראי העיקרי לטירוף המערכות הבלתי נסלח, אינו ליברמן. שלוש פעמים, לא פחות, הוביל נתניהו להקדמת הבחירות, עד שהצליח לטרלל מדינה שלמה על לא עוול בכפה. רק בשל אמונתו, שהמדינה זה אני.

הפעם הראשונה היתה כאשר הקדים את הבחירות, בלא להיוועץ באיש, ממועדן החוקי ב-5 בנובמבר 2019, ל-9 באפריל. תזכורת: שבועיים לפני שהחליט נתניהו על הקדמת הבחירות, דרש בנט להקדים את הבחירות, אבל נתניהו התנגד. כדי לסכל את יוזמת בנט הוא תיעתע במנהיג הרוחני של הציונות הדתית הרב חיים דרוקמן ומכר לו סיפור דמיוני על הסכנה שבהקדמת הבחירות. 

לא חלפו שבועיים מאז, והכל התהפך: נתניהו עצמו הקדים את הבחירות. מה קרה? מלחמה בפתח? שלום עם סוריה? טראמפ מגיע? פוטין? שום כלום. בשבועיים הקצרים הללו גילה נתניהו לתדהמתו, כי הפרקליטות נערכת להגשת כתב אישום נגדו. פתאום נעלם הסיכון, ונתניהו הכתיב לעם ישראל בחירות חדשות. כתב אישום באוויר שווה הקדמת בחירות, שאכן התקיימו 7 חודשים לפני המועד הקבוע בחוק. 

החטא השני אירע ביום הבחירות עצמו. נתניהו ההיסטרי לא הפסיק 'לשתות' קולות מן הימין החדש. עד כדי כך שבצהרי יום הבחירות  עצמו, הזהירה איילת שקד, נסערת כולה, את נתניהו: "אתה שותה לנו הרבה קולות. בגללך לא נגיע לכנסת, והימין יאבד 4 מנדטים."

אבל נתניהו, כמו נתניהו, רדוף היבריס, המשיך לשתות ולשתות, ולהתעלם מכך שלא המפלגה הגדולה מקבלת מנדט מהנשיא, אלא מי שיש לו 61 ממליצים.

והסוף? 4 מנדטים נאמנים של ימין אמין, הלכו לפח האשפה. נתניהו שתה ושתה ושתה ושתה – עד שהתפקע. שכח שאם שותים לא נוהגים.

אילו נהג בתבונה, היתה כל המפה הפוליטית שונה בתכלית. היתה לו היום קואליציה של 64, לא כולל ליברמן. אבל נתניהו, מתוך קוצר ראות, העניק במו ידיו לליברמן את מעמד לשון המאזנים. עוד מישגה שמקורו בהיבריס.

במוצאי יום רביעי שעבר, בהופעה בתקשורת אחר הפארסה בכנסת, האשים נתניהו את ליברמן: "זהו חוסר אחריות להוביל לבחירות חדשות רק כדי להרוויח עוד מנדט."

וואו! אין לו בושה, לנתניהו. הרי הוא עצמו סיכן את כל הימין כששתה לפחות 1,400 קולות לימין החדש, ממש רק כדי לזכות בעוד חצי מנדט מפוקפק. מה שלנתניהו מותר, אסור לליברמן? היבריס, כבר אמרנו? הרי במו ידיו חירב נתניהו את הסיכוי לממשלת 64 יציבה, ללא ליברמן. 

 באותה הזדמנות האשים נתניהו את ליברמן בשמאלניות. נו, באמת! יש גבול לכל תעלול. האיש שתמך בהתנתקות ובתוכנית שתי המדינות, וממשיך להקפיא את הבנייה, כולל בירושלים שבה נעצר גידול התושבים בשל הקפאת הבנייה, והרס בתי יהודים, ומסרב ליישב את צפון השומרון, ומתעקש לא לפנות את  חאן אל אחמר, ומזרים דולרים במזוודות לחמאס ואישר רק השבוע העברת חומרים מסוכנים לחמאס – יכול להאשים מתנחל מנוקדים שהוא שמאלן? בדיחה עצובה. אין גבול לצביעות. ולהיבריס.

והחטא השלישי, גם הוא פרי ההיבריס, הינו העובדה, שטירוף המערכות שלתוכו גרר את כולנו, יכול היה להימנע בקלות. מנהיגים בישראל, עם פחות היבריס, כשלא הצליחו להרכיב ממשלה, החזירו את המנדט כדי שיינתן למועמד אחר מטעם מפלגתם. אפילו בן גוריון העביר ב-1961 את מלאכת הרכבת הממשלה לידי שר האוצר אשכול, לאחר שהמפד"ל (12 מנדטים) עשתה לו שרירים וסירבה להצטרף לממשלתו. וכך נהג מנחם בגין ב-1983. בימים ההם לא העזו אפילו ענקי המנהיגים לגרור מדינה שלמה לבחירות מיותרות, רק בשל מגלומניה אישית, ברוח אני ואפסי עוד.

אבל לנתניהו אין תחליף, כידוע. ב"ג ובגין קטנים עליו. המדינה זה אני. אין עוד מלבדו. כמו ההוא שנזרק מקורס טייס והלך ליחידת נ"מ: "אם אני לא טס, אף אחד לא יטוס."

פעם שלטו ברומא ובביזנטיון, בסין וביפן, ברוסיה ובאוסטרו-הונגריה, קיסרים שחשבו שאין להם תחליף, ושהפכו את ממלכתם לבת ערובה בידיהם. אבל נתיניהם קלטו, במוקדם או במאוחר, שגם לקיסר יש תחליף.

זה יקרה גם במקומותינו? 

מנחם רהט

* * *

יהודה גור-אריה

הערות שוליים [135]

הגיגים קלים על נושאים כבדים

הגלדיאטורים

בנימין נתניהו ואביגדור ליברמן מתכתשים בחימה שפוכה זה עם זה, כמו שני גלדיאטורים בקולוסיאום ברומא. אך במקום חרבות, הם מפציצים זה את זה באבני בליסטראות של אישומים, עלבונות, הכפשות, גילויים מביכים וכדו'. קרב מרתק.

ואני, היושב מוקסם וצופה בקרב הזה שבין שני הגלדיאטורים, הלבושים חליפות מחוייטות ועניבות תואמות, אני מגיע למסקנה ברורה: שניהם צודקים.

ליברמן "השמאלני"

נתניהו מכנה את ליברמן – "שמאלני" ["סמולני"]. זה צריך להישמע כמו עלבון.

אז אפשר לשאול את ראש הממשלה בנימין נתניהו שאלה "שאלתית": אם ליברמן כזה שמאלני ומוקצה מחמת מיאוס, למה הכנסת אותו לממשלה הקודמת שלך, הימנית לעילא, ועכשיו חזרת וחיזרת אחריו, כדי שהוא ייכנס שוב לקואליציה ולממשלה הימנית שרצית להקים?

אגו יקר

לפי הכרזתו של נתניהו, ליברמן הוא מפרק ממשלות סידרתי, מתוך דחף אישי ואינטרסים אגואיסטיים.

ומה איתך, בנימין [ביבי] נתניהו? הרי אם היית נסוג יום אחד לפני תום המועד של הקמת ממשלה בראשותך, ומוסר את המפתחות למישהו אחר במפלגתך, אולי הוא היה מצליח להקים ממשלה, וכך היתה נמנעת התפזרות הכנסת ובחירות נוספות, בעלוּת של מיליונים רבים.

האין זו עמידה על האגו שלך, ויהי מה?

מפתחות יקרים.

הסיבה האמיתית לבחירות

הרכבת הממשלה החדשה לא עלתה בידו של ראש הממשלה היוצא, וזאת לא בגלל תביעות החרדים, לא בגלל היסוסיו של כחלון, לא בגלל התעקשותו של ליברמן.

הסיבה האמיתית למשבר הזה: אי-הצלחת ההסדרה של פיסקת ההתגברות על חוק החסינות.

פריימריס לכול

אם אנו חיים [לשמחתנו] במדינה דמוקרטית, ומפלגות פוליטיות רואות עצמן כמפלגות דמוקרטיות [פרט לחרדים, יהדות התורה, שהיא לא דמוקרטית בעליל] – מן הדין וההיגיון שכל מפלגה שמתייצבת לבחירות, תערוך לפני-כן בחירות פנימיות [פריימריס] של חברי המפלגה, כדי לקבוע את המיקום והדירוג של הנבחרים, ולא לפי מינוי וקביעה של מנהיג המפלגה, או של אדמו"ר ספון בחדרו, והנבחרים הם שליחיו, שעל פיו יישק כל דבר בפוליטיקה, בכנסת ובממשלה.

ייצאו מכלל זה מפלגות חדשות, בראשותו של מנהיג המפלגה [שלא נבחר לכך], שמתייצבות לבחירות בפעם הראשונה. דמוקרטיה.

קציבת קדנציה

לאור 71 שנות המדינה ובעיות שונות בהנהגת המדינה, דומה שהגיע הזמן להנהיג קציבת קדנציה לכהונה של נבחרי ציבור, לשם הבראת המשילות, תחלופה הוגנת של אישים, ואפשרות לכוחות חדשים, צעירים להגיע להגה השלטון.

כפי שנשיא המדינה מכהן שבע שנים, כן יש להגביל את כהונת ראש-הממשלה לשתי קדנציות צמודות בלבד [עם אפשרות לחזור כעבור שתי קדנציות של   ראש-ממשלה אחר]. שלוש קדנציות לח"כים, וכן לראשי ערים, מנהלי בנקים, ראשי תאגידים כלכליים, מנהלי חברות ביטוח וכדו'.

זה נהוג בצה"ל בהצלחה מרובה, והדבר הוכיח את עצמו במשך כל השנים. מדוע לא ננהג כך בתחום האזרחי?

[אהוד: כי אחרי שמונה שנים אולי ייבחר ראש ממשלה מטומטם וכושל אחרי ראש ממשלה מצליח – שהיה מצליח להנהיג בהצלחה את ישראל עוד כמה קדנציות מוצלחות].

מספר ה[לא]מתגייסים

אחד  מראשי סיעת יהדות התורה אמר, שכל התעקשותו של ליברמן בעניין גיוסם של תלמידי ישיבות הייתה לגבי 200 תלמידים בלבד. כיוון שהאיש שייך לגוש הימין, הוא התעלם מן הסיפרה 5, שעומדת משמאל למיספר המצויין על-ידיו: 5,200 תלמידי-ישיבה חייבי גיוס. ואולי אף יותר.

לפי מה שנמסר, השנה מתוכנן גיוסם של 3,000 צעירים חרדים, ועוד 600 לשירות הלאומי. וזאת מתוך עשרות אלפי צעירים חרדים, הספונים על  ספסלי הישיבות ובתי-המדרש, שהקדישו את עצמם ללימוד תורה כל ימי חייהם.

ואני סבור שמי שמתכוון ללמוד תורה כל ימי חייו בבחינת "תורתו אומנותו", בהיותו צעיר עדיין, הוא יכול לעשות הפסקה של שלוש שנים מלימודיו, ולמלא את חובתו לשירות בצה"ל ובהגנה על עם ישראל ומדינת ישראל מפני כל אוייב וצר.

והלא לא כל החרדים יושבים כל היום [וכל הלילה] על התורה בלבד. הם עוסקים גם בענייני חול, בעבודה לפרנסתם, ואפילו בפעילויות אחרות, כגון בפוליטיקה, להגנה על האינטרסים של המגזר החרדי, והשגת הישגים כאלה ואחרים למענו. ואמונתו ומסירותו וחרדתו של זה לא נפגעות בהיותו מחוץ לחומות הישיבה. ובשובו של הצעיר משירותו למען העם, כל החיים לפניו והוא יכול לשוב ולהסתגר בבית-המדרש כל ימי חייו. כידוע, רבי עקיבא הדגול החל ללמוד תורה בגיל 40, והוא הפך לאחד מגדולי ישראל.

מאחורי הגדר

שמענו וראינו את החסיד [השוטה] מבני-ברק, העורך קניות בסוּפר, והוא מוקף מעין גדר על גלגלים, כמו הליכון של פעוט, הלומד ללכת. והאיש המבוגר – בגופו בלבד –  קורא לזה "גדר הצניעות", שלא ייתקל ח"ו [חס וחלילה] באישה כלשהיא בקירבת מקום, שעלולה להעלות בו מחשבות-זימה ר"ל [רחמנא ליצלן], או כאשר יימצא פתאום בין שתי נשים משני צדדיו.  

רעיון מחוכם מאוד של שמירה על הצניעות ודיכוי היצר הרע של זכר במשיכתו אל נקבות. אפילו גדולי ישראל שבכל הדורות לא חשבו על כך [אולי משום שהיו זקנים מדי, ונושא זה כבר לא הטריד אותם].  עד כמה שידוע לי, בעת מתן תורה על הר סיני, ניצבו לרגלי ההר הקדוש גברים ונשים, זכרים ונקבות, ולא היתה כל חציצה ביניהם, והגברים לא היו מוקפים בגדרות.

ואיך אני יודע זאת? כי הייתי שם! שהרי נאמר בפירוש: אתם ניצבים כולכם היום; ומפרשים חכמים: ניצבים כולכם היום – כל ישראל, בכל הדורות, לרגלי הר סיני. ואנו נאמר: זה לא יעזור לכם, בני ישראל החרדים, המסתגרים מפני העולם מאחורי גדרות וסייגים ואיסורים וסיגופים ומעשי אווילות כשל אותו חסיד שוטה. אנו חיים במאה ה-21. העולם שמעבר לגדר החשוכה שלכם נאור, פתוח, חופשי, [אם כי לא אידיאלי] ואתם לא תימלטו ממנו בגדרות וקירות וחומות.

מעשים כדוגמת אותו אוויל, הופכים את דת ישראל האמיתית, הטהורה, היפה, הרצינית – לחוכא ואיטלולא.

יהודה גור-אריה

* * *

נורית גוברין

"בְּשׂוֹרָה בַּמַּקּוֹר"

על ספר שיריה של אביבית לוי: 'סנונית בחורף'

המשוררת אביבית לוי, היא נכדתם של הרבנית ברכה קאפח והרב יוסף קאפח, שניהם חתני פרס ישראל. זהו, עד כמה שאני יודעת מקרה נדיר של בני זוג שכל אחד מהם זכה בפרס ישראל בזכות עצמו בתחומו המיוחד. כל אחד בזכות עצמו. כמו כן זכה הרב יוסף קאפח בפרסים רבים נוספים. הרב קאפח, בא ממשפחת רבנים וגדולים בתורה שמוצאם מתימן.

אביבית לוי היא גם פרופסור למדעי המחשב במכללת שנקר, המשלבת בין מדעי המחשב לבין שירה ומוסיקה. כמוה כאבנר טריינין ומשה שפריר ז"ל; ויבל"א: ענר שלו, צבי עצמון, וקבוצה נוספת של מדענים-משוררים ומשוררים-מדענים. אבל מעטות הן הנשים בשילוב זה של מדע ושירה.

עליי להודות, שיש לי פינה חמה בלב, כבת של סופר ועורך, כמי שכתבה לא מעט על אביה ועל בית הוריה,  לכל בן ובמיוחד לכל בת, המכירים ומוקירים את מורשת המשפחה, אב, סב, ומטפחים אותה. כך הלית ישורון בתו של אבות ישורון, אם להביא דוגמה נשיית אחת בלבד.

אביבית לוי, מכירה ומוקירה את מורשת המשפחה, מטפחת אותה וממשיכה אותה בדרכה. היא מחברת הספר: "הולך תמים: מורשתו, חייו ופועלו של הרב יוסף קאפח" (2003).

היכרות אינטימית זו עם העברית לדורותיה, על רבדיה הרבים, המעמיקים את המשמעות ומחברים עבר להווה, ניכרת בכל שיר ושיר. זוהי מורשת המשפחה העוברת מדור לדור.

דבריי הפעם הם בעיקר על כמה מנושאי השירים.

ספר השירים: 'סנונית בחורף'" הוא החמישי במניין  ספרי השירה שלה (הוצאת אבן חושן, תשע"ט, 57 עמודים). חמש הערות לשירי הספר:  א. שם הספר; ב. שירי עצים: האם "האדם עץ השדה?"; ג. שירי אישה; ד. שירי הורים; ה. שירי מסע.

א. שם הספר

שם ספרה של אביבית לוי: 'סנונית בחורף' מקפל בתוכו דבר והיפוכו. השיר שהוצב בראשו, בשם זה, מחזק הרגשה זו, ומעיד על משמעותו הכוללת של הספר.

חשוב להדגיש שמוטיב הציפור שכיח מאוד בשירה בכלל ובשירתן של נשים במיוחד. הציפור כבבואה לדמותה של המשוררת. על כך כתבו רבים (כגון חיה שחם) וכתבתי גם אני באחרית הדבר לספר שיריה של ציפי שחרור: 'עונה שנייה לאהבה'. אבל במסגרת זו אין אפשרות להתעכב על כך.

הסנונית היא ציפור שיר נודדת, נאה, שיש לה תדמית חיובית באירופה ובארץ. היא מקננת בחצרות בתים וברפתות. אבל בעיקר  כש"הסנונית הראשונה" מגיעה לאירופה היא מבשרת את בוא האביב לאחר החורף הקשה. היא מבשרת שינוי והתחדשות הטבע ועולם האדם. לארץ ישראל היא מגיעה מחדשי אפריל-יולי.

עם זאת שגור גם הביטוי האחר ההפוך: "סנונית אחת אינה מבשרת את בוא האביב." כלומר: הטלת ספק ביכולתו של האדם היחיד לשנות את העולם. ביטוי של חולשה, וכמעט של ייאוש והרמת ידיים.

שירי הספר נעים בין שתי תחושות אלה: בין התקווה לייאוש, בין הרצון של אדם יחיד לפעול על מנת לשנות לטובה את סביבתו, לבין ההרגשה שאין ביכולתו הדלה כיחיד לשנות דבר. אין בשירים תשובות לשאלות אלא בעיקר  תהיות וסימני שאלה: "מָה רָצִינוּ לְהוֹכִיחַ?" ("דרך השלילה", 53).

השיר הפותח את הספר, נוטה לכיוון הרמת הידיים: "מַה כְּבָר יְכוֹלָה / לַעֲשׂוֹת סְנוּנִית אַחַת / בִּכְנָפַיִם שְׁמוּטוֹת / חוּץ מִלְצַפְצֵף / שֶׁהֲרֵי אֵין לָהּ / בְּשׂוֹרָה בַּמָּקוֹר / בְּכֵנוּת / אֵין הַרְבֵּה סִכּוּי לְהָבִיא / אָבִיב עַכְשָׁו."

ובכל זאת, גם בשיר פסימי זה נשאר "הצפצוף"; ובכל זאת נשאר: מעט סִכּוּי.

האגדה מספרת, שכשבית המקדש נחרב ונשרף, הביאו הסנוניות מים במקוריהן הזעירים. לכבות את השריפה לא יכלו, אבל הן עשו כמיטב יכולתן הדלה, כדי לסייע. מכאן, שכל אדם צריך לממש את מלוא יכולתו האנושית כדי לעזור ולשנות, גם אם הוא יודע מלכתחילה שמאמציו לא ישאו פרי.

זהו גם "מוסר-השכל" ברנרי: "לא עליך המלאכה לגמור ואין אתה בן-חורין להיבטל ממנה." ובלשונו: "לעם-ישראל, מצד חוקי ההיגיון, אין עתיד. צריך, בכל זאת, לעבוד." (ברנר: "מכאן ומכאן").

כנגד שיר פסימי זה מוצבים בספר שירים אחרים. שירי "בכל זאת" ושירי "אף-על-פי-כן". כגון השיר: "החוק הראשון הוא שאין חוקים" (35): "וּבְכָל זֹאת / הִשְׁתַּדֵּל לְהִמָּנַע מֵהֵא הַיְדִיעָה / הִשְׁתַּמֵּשׁ בְּעֵט מְדֻיָּק / וּבְמַחַק עָבֶה / זְכֹר שֶׁמִּלָּה אַחַת יְכוֹלָה / לִצְבֹּעַ אַחֶרֶת / וְשֶׁהַכֹּל זָז / גַּם אִם בְּסוֹפוֹ שֶׁל דָּבָר / אֲפִילוּ פְּסִיק יָשׁוּב לִמְקוֹמוֹ."

עצם כתיבת השירים והוצאת ספר שירים, הם מהלך המנוגד לפסימיות של – אין בכוחו של אדם יחיד לשנות. "הוצאת הספר" כפי שכתבה לי אביבית לוי (23.4.2019): "הוא גילוי רצון החותר ומתריס כנגד קולות אלה." ובלשונה בשיר: "למה אני פרפר" (11): "אֲנִי יוֹדַעַת שֶׁרָאִיתִי אוֹתוֹ / מְנַעֵר כְּנָפַיִם חֲלוּדוֹת / נוֹסֵק וּמִתְרַחֵק. // לָמַדְתִּי בֵּינְתַיִם אֶת כֹּחַ הַכְּבִידָה: / אֲוִיר הוּא אֲוִיר / בַּרְזֶל הוּא בַּרְזֶל / אָדָם בֵּינֵיהֶם מְשַׁנֶּה מְעַט, / מְעַט מְאֹד."

ובכל זאת: משנה! גם המעט הוא: משהו. גם המעט הוא אנושי.

ב. שירי עצים: האם "האדם עץ השדה?"

שלושה שירי עצים, מכונסים בספר: "אקליפטוס" (15); "עצי האתמול" (16) ו"עץ השדה" (17). באחרון נשאלת השאלה: "עֵץ הַשָּׂדֶה אָדָם?" נערכת השוואה ביניהם שמסקנתה אף היא בסימן שאלה: על אף הדמיון: מחזור החיים בטבע,  קיים, כנראה, שוני יסודי אנושי, ב"נְקֻדַּת הַמַּבָּט".  שירו של נתן זך: "כי האדם עץ השדה" מהדהד בשיר זה, בנוסף על המקור המקראי המשותף לשניהם (דברים כ', 19).

בשירי "העצים" ובשירי הצומח האחרים, הטבע כולו אומר שירה אנושית. כך, למשל, ה"אקליפטוס" הוא "כְּמִשְׁפָּחָה / בְּאֶרֶץ זָרָה" (15). כמו העצים כן גם בעלי החיים והצמחים: הסנונית, הנשר, התוכי, הפרפר, הנרקיס.

השיר "נרקיס" (14): הוא דוגמה לשירה תמציתית, בבחינת מועט המחזיק את המרובה: "זוֹ לֹא בָּבוּאָה / מַה שֶּׁאַתָּה / הוֹפֵךְ לִהְיוֹת // צֵל לָבָן עַל הַמַּיִם." רמז לדמותו של נרקיס שאהב לראות את דמותו משתקפת במים והתאהב בה, בעצמו. ואילו השיר מגלה את האמת: לא יופי אלא " צֵל לָבָן עַל הַמַּיִם."

ג. שירי אישה

נקודת הראות של אישה, בולטת בשירי השער השני. כותרתו: "להמתין לְרוח נכונה", היא שוּרָה בַּשיר "אישה בכיסוי" (21): "אָמַרְתְּ שֶׁלִּהְיוֹת אִשָּׁה / זֶה לְהַמְתִּין לְרוּחַ נְכוֹנָה" כלומר לנהוג "בִּמְתִינוּת רְאוּיָה", ו"בְּזֵעַת אַפַּיִם". יש לשים לב לקירבת הצלילים: "להמתין" ו"במתינות". לאישה דרושה סבלנות, עליה תמיד לחכות לשעת כושר.

חומרי הגלם של שירים אלה לקוחים מחיי היום יום המשמשים כמטפורות: "ערמות כביסה" (22); גיהוץ; תלייה על חבל; בחינת התוצאה (23) והמסקנה: "כְּבִיסָה הִיא אָמְנָם תְּשׁוּבַת הַבֶּגֶד לְעַצְמוֹ / אַךְ בְּעִקָּר חֲזָרָה בִּשְׁאֵלָה" (23). זהו בעיני ניסוח מקורי ומיוחד במינו, שאולי, רק אישה-משוררת יכולה לנסח כך. משקיעים הרבה עבודה בכביסת הבגדים, כדי שיהיו נקיים, מגוהצים, מקופלים היטב, אך הם חוזרים ומתלכלכים. "וחוזר חלילה" ("עץ השדה", 17). עבודה סיזיפית, החוזרת על עצמה שוב ושוב. המכבסת יודעת שהיא נדונה לשוב ולכבס פעם אחר פעם ובכל זאת היא ממשיכה ואינה מתייאשת. 

שיר חשבון-הנפש: "הביתה" (30) , הוא, לטעמי,  אחד משירי הספר היפים ביותר. "האדם אומלל", כדברי ברנר, "אבל יש שהוא גם נהדר". (ברנר: "מכאן ומכאן").  קיימת בשיר הדרגתיות מִדרדרת: מן הפתוח אל הסגור; מן התקווה אל הייאוש, אבל, אולי, גם מן הניסיון להיתלות באחרים, אל הידיעה שאדם תמיד צריך לחזור אל עצמו: "אִישׁ שָׁב אֶל עַצְמוֹ וּמוֹצֵא / דֶּלֶת פְּתוּחָה / מִי הֵשְׁאִיר מַה נִּלְקַח // אִישׁ שָׁב אֶל עַצְמוֹ וְלֹא מוֹצֵא / בַּבַּיִת אִישׁ // אִישׁ שָׁב אֶל עַצְמוֹ וּמוֹצֵא / דֶּלֶת סְגוּרָה."

יש לשים לב לצליל החוזר: עצמו=מוצא; בשלוש שורות הפתיחה ועוד דקויות, שאי אפשר כאן להתעכב עליהן.

ד. שירי הורים

שמונה שירים מכונסים בשער: "שפה זרה ודקדוקי משפחה". אלה שירים מרגשים במיוחד. ניכרים בהם האהבה הגדולה והגעגועים העזים: "אימא שלי היתה מורה לערבית" (46). ניכר בהם חוש הומור דק ומר: "אני קוראת ספר מול חמותי" (47), בצד קשיי ההיקלטות במשפחה הזרה: "מילה זרה" (48), שהשורה החותמת שלו נתנה את השם לשער כולו. ובעיקר הצוואה של האב, שאותה ממשיכים ולאורה הולכים בשיר שכותרתו: "אבא דיבר על תורה וקמח / ואמר גם מזה גם בזה לאחוז" (41):  "'צָדַק אָבִי', / אֲנִי אוֹמֶרֶת, / פֵּרוּרִים בִּבְגָדַי, / עַל רִיסֵי עֵינַי, / וְעַל שְׂפָתַי נָח / צִמָּאוֹן תָּמִיד."

ה. שירי מסע

שני השירים החותמים את הספר הם שירי-מסע. גם בשירים אלה מצאתי את עצמי, ויכולתי "להתחבר" אליהם, כפי שנהוג לומר היום. על הז'אנר של שירי-מסע כתבתי בספרי: 'כתיבת הארץ – ארצות וערים על מפת הספרות העברית' (כרמל, תשנ"ט/1998). בין השאר ניסחתי שם את הרעיון, שהתייר הישראלי אינו יכול להיות תייר "סתם". תמיד יהיה תייר יהודי-וישראלי. בכל מקום שאליו יגיע, יישא עימו את ההיסטוריה היהודית כזיכרון ואת נופי ארץ ישראל כהשוואה.

כך בשיר "גלויה: בציריך מעל האגם" (56): "אֲנָשִׁים שֶׁעוֹד זוֹכְרִים / רַכָּבוֹת שֶׁנָּסְעוּ / בְּכִווּן אֶחָד בִּלְבַד / מְחַכִּים לְרַכֶּבֶת שֶׁתָּבוֹא / מִצַּלְעוֹ שֶׁל הַר / שֶׁמַּרְשֶׁה לְעַצְמוֹ / לִטְבֹּל / בְּמֵי הָאֲגָם." – למותר להזכיר, שאין מנוס לתייר יהודי, מן האסוציאציה  ל"רכבות" הנוסעות בכיוון אחד בלבד. זאת, בניגוד לרקע הפסטוראלי של אגם בציריך, בצלעו של הר.

הוא הדין בשיר החותם: "מזכרת איטלקית" (57) לנוכח נופי ה"צ'ינקווֶה טֶרֶה" הנפלאים של איטליה, התייר הישראלי, לא רק "מַמְתִּין לָרַכֶּבֶת" אלא גם משווה, אולי בעל כורחו, בין "המוֹרָדוֹת [ה]נִשְׁפָּכִים אֶל יָם"  של המקום, לבין "חוֹל אָפֹר רַךְ / מַזְמִין לִטְבֹּל / בִּזְהַב קַיִץ / שֶׁל חוֹף עִירִי".   

ספר נאה זה, כהמשך למסורת העיצוב המיוחדת של הוצאת אבן חושן, הוא בבחינת מועט המחזיק את המרובה, תמציתי ומרוכז, שיש לקרוא בו שוב ושוב.

נורית גוברין 

המאמר פורסם לראשונה, בכמה קיצורים, ב"הארץ", "תרבות וספרות", ב-31. במאי 2019.

* * *

איליה בר-זאב

עוד יום... (כמעט פוליטי)

יְעֵלִים מְדַלְּגִים בִּמְרוֹמֵי הַגְּבָעוֹת –

כְּאִינְדְּיָאנִים מְנֻסִּים, מְגוֹנְנִים עַל גֵּבֵי  הַמַּיִם.

הַזְּכָרִים מַשְׁחִיזִים קַרְנֵי קְרָב –

מַבָּטָם אִלֵּם.  

חֲרִיטוֹת אֶבֶן קְדוּמוֹת בַּסְּלָעִים הַעֲרֻמִּים –

שִׂמְלַת קִשּׁוּט לְגֵרוּי הַהוֹלְכִים בַּשְּׁבִילִים אֶל סוֹפָם.

שח-מט

אַבְנֵי הַצֹּר מְשַׂחֲקוֹת

שַׁח,

הַכֵּהֶה מַכֶּה בַּלָּבָן, הַלָּבָן מִתְעַלֵּל בַּשָּׁחוֹר,

מְשַׁבֵּץ רִבּוּעֵי קֶסֶם חַדִּים

בִּמְשֻׁלְּשֵׁי הַבְּלָיָה –

מָט!

בדידוּת

נְשָׁרִים חַדֵּי עַיִן מַשְׁחִיזִים מַקּוֹר מְאֻנְקָל,

רוֹחֲפִים מֻכֵּי-רָעָב מֵעַל הַמְּצוּקִים,

מְחַפֵּשׂים נְבֵלוֹת וְדָם חַם.

יֵשׁ!

בְּמַעֲלֶה שְׁבִיב אֲנִי מְבַקֵּשׁ

רְחָמִים-

אֵין.

רעב

צִפּוֹרֵי טֶרֶף נִכְחָדוֹת כְּנֶשֶׁר פֵּרוֹת בְּטוֹרְבִּינוֹת הָרוּחַ.

בְּפִנּוֹת הַאֲכָלָה, כִּכְלָבִים הַמְּלַקְּקִים מִן הַיָּם

רְעֵבִים לִמְנַת הַבָּשָׂר.

עֳפָרִים מְבַקְּשִׁים לִגְלֹשׁ אֶל הַמַּיִם,

תְאֵבִים לִשְׁתּוֹת,

מַמְתִּינִים בְּסֵתֶר צִמְחִיַּת הַמִּדְבָּר.

לְשׁוֹן אֵם מְשֻׁרְבֶּבֶת מְלַקֶּקֶת בְּגוּפָם, מַרְחִיקָה רֵיחוֹת

מְגָרֵי טוֹרְפִים טַפִּילִיִּים.

עוֹד יוֹם בַּמִּדְבָּר

Soup du jour

זֶה הָיָה יוֹצֵא מִן הַכְּלָל,

חָמִים, טָעִים לְהַפְלִיא, נָעִים לַחֵךְ, בְדִיּוּק בָּרֶגַע הַנָּכוֹן.

מְעַט לִפְנֵי הַחֲשֵׁכָה,לִפְנֵי הַקָּרָה

וְהַטִּלְטוּלִים.

מָרָק הַיּוֹם –

עַכְשָׁיו!

* * *

י"ז

האורגזמה של עיתון "הבֹּקר"

לאחרונה הזכירה מישהי מהקוראות  את עיתון "הבקר" ובקוראי את הרשימה נזכרתי בעלילה שהיתה לי עם אותו עיתון, ביטאונה של מפלגת הציונים הכלליים, מנוחתו עדן.

בירושלים של תחילת שנות השישים (ויש להניח שגם בימינו אלה) קשה היה לומר שיש חַיוּת בעיר הזו. גם לא עבודה, לא פרנסה ולא סימפתיה לאורחיהם של הירושלמים, אלה הסטודנטים חסרי הפרוטה. הם התדפקו על הדלתות בתורם אחרי פרנסה כלשהי ועל פי רוב הושבו ריקם. (לא נכללו כאן החביבים והמעונגים כגון אהוד בן עזר שמשפחתו שתחיה שלטה על רוב פרדסיה של ארץ הקודש ועושרה מי ישורנו... כי על כן בילה את עתותיו  בבית הלל ובמסעדות יוקרה שהיו שם ובחיזור אחרי עלמות החן שפקדו את הבירה. אמר אחד הפרופסורים שם שהבחורים באים לאוניברסיטה לקבל בִּי אֵה והבחורות באות לקבל בִיאָה...)

[אהוד: איזה הבלים אתה כותב על אודותיי! אני בקושי פירנסתי את עצמי בשנותיי באוניברסיטה, ולאבי מעולם לא היו פרדסים. בקושי פירנס, כשכיר, את משפחתנו, ולא היתה לו אפשרות אפילו לתמוך בי כסטודנט בירושלים!]

אני כסטודנט באותן השנים חיזרתי (בדרך כלל לשווא) אחרי לשכות העבודה למיניהן בעקשנות ובהתמדה, בתקווה שפעם אחת יתמזל מזלי ואדוג משהו...

בין היתר קיבלתי בשמחה הפנייה למערכת עיתון "הבקר", לה נדרש מחלק עיתונים. הלכתי למערכת עם פתק ההפנייה, הוא הצטעל המפורסם. וכצפוי בישרה לי המזכירה ש"האחראי איננו."  יבוא אחר כך. 

באתי אחר כך, אמרו לי יבוא בצהריים. באתי בצהריים, אמרו היה צריך לבוא ולא בא. יבוא אחרי הצהריים. גם אחרי הצהריים לא בא. אחרי זה אמרו יבוא בשלוש לפנות בוקר לראות בהופעת העיתון, וחוזר חלילה. כך כמה ימים. לבסוף הודעתי לפקידה שאני אמָּצֵא למטה בחדר המדרגות ואחכה לו  אפילו יממה שלמה ברציפות, כך סביב השעון.

באמת ישבתי שם שעות ארוכות על המדרגות, ובסביבת השעה שבע בערב הופיע המזכיר  הנכסף. איש עבה בעל כרס מכובדה וגם פימה תלויה לו בסנטרו. קיבל אותי יפה ופתח ושאל עליי, מאיפה אני מה מוצאי וכיו"ב. אז התחיל לספר לי סיפורים מימי העלייה השנייה כיבוש העבודה העברית, המאבק בסוציאליסטים הקנאים ועוד מיני דברים  של היסטוריה וגם כמובן על העיתון ודרכו. ואני מדי פעם משחיל את המשפט, "ומתי אני מתחיל לחלק את העיתון שלך?" – הוא הפליג בסיפוריו משל נפגשנו במועדון חברים. לבסוף שלא היתה לו ברירה  נגע בנקודה.

"יש לך אופניים?" 

"בוודאי שיש לי!" שיקרתי (יכולתי לשאול מחבר). 

"אם כך  אין בעייה."

"מתי אני מתחיל לחלק את העיתון?"

"אתה ממש פנוי לעבודה הזו?"

"כן. אוכל להתחיל אפילו מחר."

התפתל קצת אישנו העבה ואמר: "נו תראה, בעצם היה לי איזה מחלק, והוא בזמן האחרון לא הרגיש טוב. חשבתי שאולי הוא לא ירצה להמשיך בעבודתו, ואז היית מקבל ברצון את הג'וב. אבל הוא לא עוזב בינתיים... אם כן אתה לא צריך אותי?  בְּלָה  בְּלָה בלה."

יום אחד  נשלחנו, כמה סטודנטים, על ידי הפקידה בלשכת העבודה הכללית למשרד הפנים לעבודה  "זמנית כלשהי". התייצבנו שם והמתנו לא מעט עד שהופיע האדון עם טלאים שחורים על שרווליו. כמו הפקידים בסיפוריו של  פ. קפקא. הוא הזמיננו לשבת, ואחר החל לספר לנו סיפורים, החל מתקופת בית ראשון וכלה במנדט ובטרום מדינה. איך עבד בסוכנות היהודית ואיך התקדם בעבודתו וכולי. ותכליס? הוא אחראי על הארכיון הישן שמכיל הרבה מאוד מסמכים, ממש שקים שלמים, מסמכים חשובים מאוד, כולם מאוחסנים באיזה מרתף טחוב וחשוך. כל שצריך הוא להוציאם, לאַוְרר אותם, לנקותם ולסדרם על מדפים... בלה בלה  בלה...

"אתם בטוחים שאתם לא בוחלים בעבודה כה מלוכלכת?"

ענינו במקהלה: "לא בוחלים ולא נִבְחָל, ונבצע את עבודתנו נאמנה, כאשר יצווה אותנו האדון שכן באנו לשם כך."

חשב  בעל השרוולים המטולאים  ארוכות ואחר אמר, "אם כן, תבואו מחר בבוקר ונראה."

"מה נראה? אם אנחנו באים מחר בבוקר אנחנו נתחיל בעבודה, שלמענה היום באנו לראיון."

 "טוב, אם כן אני אודיע ללשכת העבודה את החלטת המשרד."

חזרנו במקובץ ללשכת העבודה, בכוונה לפרק את הדלתות, את הקירות ואת האיברים של הפקידה. והיא, בדחילו ורחימו נשבעה בקברות אבותיה, ובעצמות כל הצדיקים, שהנ"ל סתם מנוול, והוא עושה לה את זה בכוונה, כדי שאנחנו, הנזעמים, נבוא ונעשה לה  סקנדל ונכעס. וזה למה? כי היא "ממפלגת אחדות העבודה והוא מפא"יניק מאניאק." וקרוב לוודאי שכל פנייתו ללשכת העבודה מתחילתה היתה פיברוק אחד גדול.

עוד הפניית סרק היתה לי כאשר הופניתי לאיזה פרופסור גמור, מרצה בבית הספר לרפואה, ייקה שגר ברחביה בבית אבן רחב מידות עם גינה יפה. לפי רהיטיו וספרייתו גדושת הספרים בכריכת עור והפסנתר, נראה שבא לאיזראל באמצע שנות השלושים עם ליפט שבו הביא כל שליבו חפץ.

גם הוא התחיל בשאלות על מוצאי ואיך אני בלימודים ולבטח מעניין היה לנו בבגדאד עיר החליפאת ועוד, והמשיך כמובן על קורותיו שלו, על  עלייתו לארץ ועל הקשיים בהם נתקל וכיו"ב.

"מה שנחוץ לנו הוא גנן. יש לך מושג בגננות?"

"כן בהחלט."

"בוא אדוני ואראה לך הגינה."

יצאנו לסיור ארוך בו סיפר לי על צמחיו על דרישותיהם והטיפול בהם.

"או קיי מתאים לי."

" אם כן תתקשר אלי מחר אחרי הצהריים ונסכם."

למחרת אחרי הצהריים: "אתה עשית עליי רושם יפה מאוד וברצון הייתי רוצה שתעבוד כאן. אבל תראה הגנן שעבד כאן כל הזמן חשב לעזוב לעבודה אחרת אבל לבסוף לא הסתדר לו ויחזור לעבודתו כאן. תודה רבה לך אדוני..."

משיחות עם חברים, מאלה הנפגשים ליד פתח לשכת העבודה, התברר שגם הם חוו את הרונדלים העקרים הללו, דרישות השווא לטרטר בהן הסטודנטים.

מישהו סיכם שזו האורגאזמה שלהם, והסביר שזה כפי שהנהג הישראלי מקבל אורגזמה כשהוא עוקף הרכב שלפניו ללא שום צורך, וגם צופר ומאותת עם האורות הגבוהים, וכפי שלנערים החמודים שלנו  יש אורגזמה כאשר תוחבים ניירות לפתח הברזים של מכבי האש, כך גם לאיש העבה מעיתון הבוקר וגם לפרופסור הגמור מן האוניברסיטאט.

בברכה

י"ז

רמת גן עיר הפיז'אמות

6.2019

* * *

אילן בושם

10 שירים לחדשות בן עזר

יוני 2019

שיר

מָה שֶׁלֹּא נִרְשָׁם מִיָּד

אָבַד.

ברכה

עַד זִקְנָה וְשֵׂיבָה,

עַד זִקְנָה וְשִׁבְעָה.

השנוא

גַּם בִּמְלֹאת שָׁנָה לִפְטִירָתוֹ

הִפְטִירָה אַלְמְנָתוֹ:

בָּרוּךְ שֶׁפְּטָרָנוּ...

זְקֵנָה וכלב

הַלָּקוֹחַ הַקָּבוּעַ בְּבֵית הַקָּפֶה

רָגִיל הָיָה לִרְאוֹתָהּ

נִגְרֶרֶת אוֹ גּוֹרֶרֶת

שְׁנֵי כְּלָבִים אִתָּהּ.

אֶחָד הָלַךְ כַּנִּרְאֶה, חָשַׁב,

וְהִיא מַמְשִׁיכָה לָלֶכֶת

עַד שֶׁלֹּא תּוּכַל

אוֹ עַד שֶׁהַשֵּׁנִי יֵלֵךְ...

*

מְכוֹנִיּוֹת חוֹלְפוֹת עַל פְּנֵי עוֹרֵב

שֶׁמְּנַקֵּר בַּכְּבִישׁ בְּמַשֶּׁהוּ עָרֵב;

זָז לְפֹּה, זָז לְשָׁם

וְלֹא מֵזִיז לוֹ.

(יִתְכַּבְּדוּ וְיָזוּזוּ הֵם

חוֹשֵׁב בְּלִבּוֹ

הָעוֹרֵב הָרָעֵב).

*

קָרְאוּ לוֹ נָעִים

וְהָיָה מְבֻצָּר

בְּקִיּוֹסְק קָטָן וְצַר

אַךְ הָיָה בִּלְשׁוֹן הַמְעָטָה

אָדָם לֹא נָעִים,

חַשְׁדָן וְצַרְחָן.

וְלָנוּ, תַּלְמִידֵי בֵּית הַסֵּפֶר שֶׁמִּמּוּל

הָיָה נָעִים לִקְפֹּץ וְלִקְנוֹת אֶצְלוֹ

מִדֵּי פַּעַם מַשֶּׁהוּ קָטָן וְטָעִים

שֶׁיַּעֲשֶׂה לָנוּ נָעִים בֵּין שִׁיעוּר לְשִׁיעוּר.

בַּיָּם

בְּקֹשִׁי לָבְשָׁה מַשֶּׁהוּ

וְהִתְלַבְּשָׁה עָלָיו...

*

עִם גְּאֻלָּה, אָמַר הָאִישׁ

אֲנִי בְּאַתְחַלְתָּא דִּגְאֻלָּה;

עִם מַזָּל הָיִיתִי בְּלִי מַזָּל,

עִם אֶפְרָת, פְּרָט לְיָמִים

טוֹבִים פֹּה וְשָׁם

זֶה הָלַךְ מְגֻשָּׁם,

וְלֹא אֲפָרֵט...

*

אָחוּז אָמוֹק

נֶאֱחַז הָאִישׁ בָּאִשָּׁה

וְנִתְקַע עָמֹק...

*

בְּיָדֶיהָ הָאֲמוּנוֹת

הִיא מוֹרַחַת בִּשְׂפָתוֹן

אָרֹךְ אָדֹם וְצַר

אֶת שְׂפָתֶיהָ בְּתִקְוָה

שֶׁיּוֹלִיךְ שׁוֹלָל,

שֶׁיִּקַּח שָׁלָל.

* * *

משה גרנות

מהנה ומעורר השראה

על ספרו של בני דון-יחייא

"מבחר הסיפור היהודי – 800 סיפורי חסידים וצדיקים"

אלומות – 2019, 351 עמ'

"מבחר הסיפור היהודי" מחולק ל-130 נושאים המופיעים בסדר אל"ף-בי"ת מ"אהבת האדם" ועד "תשובה", באמצע – מכל טוב: "אמת ושקר", "גאווה", "דתיים וחילונים", "היצר הרע והיצר הטוב", חוטאים וחטאים", "חסידים ומתנגדים", "ייחוס", "לשון הרע", "פרסום", "צניעות", "קנאה", "רכילות", "שנאת ישראל" וכו'. הקורא צריך רק לברר לעצמו באיזה נושא הוא מתעניין, ובקלות ימצא את הסיפורים בנושא זה על פי האות הראשונה של הכותרת שלו.

ועוד דבר: בלי ספק, חלק מהסיפורים נשמעים מוכרים לקורא העברי (רשימת המקורות עליהם מסתמך הספר מופיעה לפני סקירת הנושאים), אבל המחבר כתבם מחדש, ערך אותם וגם קיצר אותם – כך שרק העיקר, הלוז, מובא לקורא בצורה ברורה ובשפת ימינו.

הסיפורים בספר קצרים מאוד, מעטים מהם תופסים עמוד שלם. יש אפילו מהם שתופסים שורות בודדות, ודומים יותר לאמרת כנף, או לפתגם מאשר לסיפור.

לדוגמה: "רבי אברהם אבן עזרא נהג לומר: העבר – אין, ההווה – כהרף עין, העתיד – עדיין. אם כך – דאגה מניין?" (עמ' 68).

"מה בין חסיד למתנגד? נוהגים חסידים להקשות זה באוזני חברו: החסיד ירא מריבונו של עולם, והמתנגד ירא מהשולחן ערוך." (עמ' 142).

מה שהרשים אותי עד מאוד בקובץ הסיפורים הזה הוא הרמה המוסרית המדהימה של האישים המוזכרים בהם – צדיקים, אדמו"רים, דיינים, רבני ערים, וסתם עמך, רובם חסידים. הקורא תוהה אם ייתכן שרמה כזאת של מוסר, הגובלת לעיתים באלטרואיזם, אפשרית בכלל, או שמא הסיפורים הגביהו את קומתם המוסרית של גיבוריהם לרמה על-אנושית.

משתמע מהסיפורים שהרמה המוסרית המופלאה הזאת נובעת מהמחויבות האמונית – לאמור: התורה והמצוות גרמו ליחסי אנוש מופלאים, ועובדה זאת עומדת בניגוד גמור לטענה של ישעיהו ליבוביץ', שכביכול המוסר והמצפון האנושי הם עבודת האדם (במקום האל), וחשודים כביטוי לעבודה זרה, רחמנא ליצלן*). אביא קצת דוגמאות לרמה המוסרית המעוררת התפעלות של האישים המוזכרים בסיפורים:

רבי עקיבא אייגר נותן את גרביו היבשים לעגלון שנרטב בבוץ, והוא עצמו הולך יחף; וכשאורח שופך בטעות יין על המפה, הוא מצטרף ושופך גם כן, כדי לא להביכו ולביישו.

רבי ישראל מסלנט מבקש לקצר ארוחה אצל גביר מתוך דאגה למבשלת, כדי שתוכל להגיע לילדיה לפני שילכו לישון.

רבי חיים מבריסק אירח עובר אורח, שגנב חפצים מביתו; במקום לכעוס על כפיות הטובה הוא פסק שהבית צריך להיות פתוח גם בפני עוברי עבירה.

רבי משה קרמר (סבו של הגר"א) השתדל שחנותה של אשתו תיסגר כאשר יש חשש שהרווחים שלה הם על חשבון חנויות אחרות.

אשתו של רבי יחיאל מיכל מזלוצ'קוב תובעת את הנערה שעבדה אצלה על נזק שגרמה. בעלה הולך לדין תורה, כי אולי הנערה זקוקה למישהו שישמש לה פה לטענותיה בפני הדיין.

אשתו של רבי זושא מאניפולי נתנה בד לחייט כדי שיתפור לה שמלה. כשהסתבר לה מצוקתו ביחס לבתו הכלה, היא נותנת לחייט את השמלה במתנה. רבי זושא דורש מאשתו שגם תשלם לו על עבודתו.

רבי ישראל מסלנט נוטל ידיו במעט מים, כי הוא חומל על המשרתת שנושאת את המים בכלי הכבד.

אישה מכה את רבי דוד מלבוב בחושבה שהוא בעלה שעיגן אותה. רבי דוד מבליג על המכות, שהרי לא נועדו לו, אלא לבעלה.

אשתו של רבי מאיר מפרימשלן מסיבה את תשומת ליבו כי קיבל צדקה מעשיר שעסקיו מפוקפקים. רבי מאיר שומע בקולה, ומחזיר את הכסף. גם על רבי ישראל מרוז'ין נאמר שסירב לקבל תרומה ממי שהשיג את כספו בדרך מפוקפקת.

רבי חיים מצאנז נמנע מלתת כסף לבתו כדי שתקנה נעליים חדשות, אבל נותן כסף לבת של אחד מעוזריו שנעליה קרועות. כשבתו של רבי חיים מייסרת אותו על כך – הוא מתרץ: הייחוס שלך יכסה על נעלייך הקרועות, לבת העוזר אין ייחוס.

רבי אנשל רוטשילד, אביהם של הרוטשילדים, החשיב כממונו רק מה שנתן כתרומה.

כשהרב אליהו חיים מייזל הטריף עוף של אישה ענייה, והוא פיצה אותה מכספו. במקרה אחר הוא הכשיר עוף שלא היתה בו מרה, כי ליבה של האישה היה מר עליה: בנה חולה, וזקוק למרק עוף, ולשם כך היא לקחה הלוואה.

רב עלום שם פוסק שאם לימוד תורה מונע מהלומד לשמוע בכי של תינוק – הלימוד פגום, כי הרי הלימוד נועד להיטיב מעשיו של אדם.

רבי משה לובש בגדי איכר, מביא לאלמנה ענייה עצי הסקה, ומסיק לה את התנור תוך שהוא מתפלל תיקון חצות.

רבי משה מקורבין מעודד את אימו להמשיך לאפות לחם לעניים למרות שאלה גרמו לה לבכות משום שגידפו אותה. אם מגדפים את מי שמיטיב – הרי זאת מצווה מלאה.

רבי אליעזר רוקח נהג לכסות את פניו בטלית כשבאים אליו מתדיינים. הוא לא רצה לראות את התובע והנתבע, שמא מראה פניהם יגרום לו משוא פנים בדין.

בתו של רבי צבי בן יעקב אשכנזי לא מצאה כסף בבית כדי לתת לשני עניים שבאו לבקש נדבה. היא חילקה כף כסף לשניים ונתנה להם. אביה שיבח אותה על מעשיה.

רבי חיים מצאנז נהג לשאול ספרים, ולא לקנות, כי הקנייה עלולה להקטין את הסכום שנועד לצדקה.

רבי שמואל מניקלשבורג אינו מוצא כסף בבית, והוא נותן לעני טבעת זהב עם אבן יקרה.

רבי פנחס מקוריץ היה נוטל את ידיו לאחר שהוא נגע בכסף.

רבי זאב וולף מזבאריז מחליף את העגלון בשמירה על הסוסים כדי שזה לא יקפא מקור.

עגלון פשוט שמח שמחה גדולה שהצליח לגרום לשלום בית באמצעות התרומה שלו: זוג יתומים מתחתנים, אבל לכלה הענייה אין כסף לקנות טלית לחתן, כפי שמקובל. העגלון שילם את מחיר הטלית, וזה גרם לו לשמחה גדולה.

רבי זושא היה מוכיח את עצמו, והחוטא באמת היה מקשיב ומיטיב את דרכיו.

הרב קוק לא היה מוכן לענות לפקיד בעיריית ירושלים שבא אליו עם שאלה בהלכה, כי הוא בא בשעות העבודה שלו, ויש בכך משום גזל.

הבאתי לעיל רק חלק מהמעשים המוסריים של האישים המוזכרים בסיפורים, אבל הסיפורים מעוררים התפעלות גם משום שהם חושפים את חכמת חיים:

רב כותב המלצה לספר לא ראוי כדי לא לבייש, אבל נותן לקוראי ההמלצה רמז לכוונתו האמיתית כאשר הוא חותם רחוק מנוסח ההמלצה, וכל כך למה? "מדבר שקר תרחק".

רבי שמחה בונים מפשיסחה אומר ששוטה אומר כל מה שהוא יודע, חכם יודע כל מה שהוא אומר.

פריץ שואל את הבעש"ט אם הוא יודע לנבא את יום מותו. הבעש"ט הבין שכל מועד שיציין יגרום לפריץ להתנכל לו, ואפילו להורגו, לכן הוא ענה: יום אחרי שאני אמות – ימות גם הפריץ.

אביו של יהודי מייעץ לו שתי עצות: "מוצא שפתיך תשמור" (דברים כ"ג 24), ועצה שנייה: אל תבטיח שום דבר!

הבעש"ט יעץ: אם תרצה להאריך ימים, אל תשאף לפרסום.

"הנודע ביהודה" כתב על קמע: פמל"ד (פתי מאמין לכל דבר).

הסיפורים מתארים את מידת הענווה של הצדיקים, וגם את הסובלנות שלהם כלפי מי שאינו מקפיד על המצוות: כך נהג הרבי מגור, וכך נהג הרב קוק כלפי החולצים החילונים; "החפץ חיים" מרשה שיגנבו את ספריו; רבי שמואל מסלנט מרשה לאב לקבל סיוע מבניו באמריקה שאינם מקיימים תורה ומצוות, שהרי הם כן מקיימים את מצוות כיבוד הורים. רבי לוי יצחק מברדיצ'ב מלמד זכות אפילו על גנב שהתרברב במעשיו.

מעלתם המוסרית הגבוהה של גיבורי הסיפורים וחוכמתם בולטת בעיקר לנוכח העובדה שהם חיו בסביבה מפלה ועוינת שידועה לנו מדברי ימי הגלות הספוגים בדם ודמעות, והיא מרומזת גם בספר שלנו: גויים זורקים אבנים על רבנים (עמ' 127); את השופט הגוי חייבים לשחד, גם כשברור שהמתדיין היהודי זכאי (עמ' 310), וחתונה של גויים מתאפיינת בשכרות ובמכות ליהודים (עמ' 278).

את הספר הזה הקדים "מסביב לשולחן" (אלומות, דני ספרים 2017), שעניינו דרשות על פרשת השבוע. אבל בני דון יחייא התפרסם – ליד ספרים בתחום התמחות כעורך דין לדיני משפחה, ירושה ועזבונות –  גם בתחום ההומור, שבהם גם כתב (חלק נכבד מתוך 11 הספרים שפירסם), וגם הופיע בשני מופעי סטנדאפ – "טובים השניים" ו"צחוק הגורל". ובכן, גם הספר שלנו איננו חף מהומור – הרי קצת דוגמאות:

עני מתארח אצל גביר קמצן, והקציצה שקיבל רובה לחם. הוא שואל אם צריך לברך "המוציא לחם מן הארץ" (עמ' 49).

דרשן מאריך בדרשתו, ואחד המפללים אמר לו שבעטייה של הדרשה לא נרדם כל הלילה. מסתבר שכאשר הוא ישן ביום (בדרשה), קשה לו להירדם בלילה (עמ' 79).

שר שואל את החוזה מלובלין מדוע היהודים צועקים בתפילה, ואינם לוחשים כמו הנוצרים. החוזה עונה: אתם רואים את האל שלכם תלוי קרוב לעיניכם בכנסיה, ומספיק לו הלחש, ואילו האל שלנו בשמיים, לכן חייבים לצעוק (עמ' 152).

רבי שמואל מסלנט מכשיר בשר שנגע בו חלב, כי החלבן מהל את החלב במים, כך שהוא בטל בשישים (עמ' 180).

שואלים יהודי האם מותר לשאת את אחותה של אלמנתו (עמ' 191).

ילד מתבקש לומר את אותיות אלף-בית הפוך. הוא מוכן לעשות כן רק אם מבטיחים לו כסף. המסקנה: עם תכונה כזאת הוא נועד להיות איש ציבור (עמ' 200).

חסיד שואל את רבו אם עליו לברך ברכת הגומל לאחר שניצל מגזלנים ביער. כשנשאל איך ניצל, הוא עונה: הקב"ה עשה נס, וכל אותו מעשה הוא שקר וכזב (עמ' 230).

רב שאיננו תלמיד חכם דומה לקב"ה, למשה רבנו ולאריסטו. כיצד? לקב"ה כי אין לו דמות גוף; למשה כי הוא כבד פה; לאריסטו, כי גם הוא לא מבין בגמרא ובפוסקים (עמ' 291).

הספר גורם לנחת רוח אצל הקורא שנפגש עם הנשמות הטהורות שמאכלסות את הסיפורים, אבל אם יורשה לי, אמליץ בפני המחבר שבספרו הבא יכלול סיפורים על נשים חכמות (יש קצת רמזים בספר), וכן, על אחינו הספרדים (מוזכרים בספר שני חכמי ספרד מימי הביניים – הראב"ע והרמב"ן – עמ' 68, 151) ויוצאי ארצות האיסלאם.

*) ראו מראי מקום ודיון בטענתו זאת של ישעיהו ליבוביץ' בספרי "אמונה משלו – היהודי החילוני ומשנתו של ישעיהו ליבוביץ", מודן 1993, עמ' 49-33

משה גרנות

* * *

מלי (אהרנסון) טויב

ההורים השכולים פעמיים – רות ואמנון בן נריה

לזיכרה של אורנה-מיכל-הלימה בן נריה שנפטרה השבוע, יוני 2019, ממחלת הסרטן בגיל 68. ציירת מחוננת, סופרת, ובעלת הפנסיון במושב אביעזר – "הוטל חתול"

"רסיסים"

עופר בן נריה  ביקש שיכינו לו בגדים תחתונים חמים כי הם עולים מהדרום לצפון. הוא זכר שבפעם הקודמת שעלו לצפון עם הגדוד שלו, הגדוד של אביגדור קהלני, היה קר מאוד.

רות הכינה ברצון חבילה וצררה אותה בחום ובאהבה. ביום האחרון לקרבות  ברמת הגולן (1973) עופר נהרג בטנק  ליד אביגדור קהלני. 

עופר ואורנה גדלו כזוג אחים קרובים בגיל ובנפש. רקפת וירדן גדלו כזוג אחים קרובים בגיל ובנפש. מיספר שנים לאחר מכן, ירדן, נהרג מפליטת כדור בעת הטירונות  בשיריון. האם היתה זו מקריות או התאבדות? רות נלחמה כארי כדי שעל המצבה של ירדן הנוסח הכתוב יהיה זהה לזו של עופר – משמעות הנוסח – נהרג בקרב. צה"ל סירב, ורק עקב התערבותו של אביגדור קהלני, נרשם אותו נוסח.  

אודי, דודם של  עופר וירדן, נהרג בתאונת דרכים בעת שירות מילואים. לאחר מותו של עופר רות הוציאה חוברת להנציח את זכרו, שימרה חפציו וכולה בתוך ההנצחה. אמנון המשיך בעיסוקיו. כל שנה נסעו לטקס שערך הגדוד ברמת הגולן. אביגדור קהלני נשא דברים  ושיקם את הגדוד. עדה, אימו של אודי, מילאה את הבית בצילומים של בנה ונכדיה – ממש אתר הנצחה.

עם מותו של ירדן, אמנון אמר שאינו נוסע יותר לטקסים ברמת הגולן, ושניהם הציעו  לנו  שהם ידאגו שבננו ניר לא יתנדב או ישרת ביחידה קרבית. אמנון התכנס בעצמו, וכשהתחילה אצלו  מחלת האלצהיימר, לא היה אפשר לעצור אותה, ורות סעדה אותו במסירות. עדה כבר נפטרה.  רות התפלאה מדוע אנשים עוברים לצד השני של המדרכה כשהם פוגשים אותה. תוך כדי  כך  נעשתה תנופת בנייה בקיבוץ.  אמנון סירב לאפשרות בנייה  אצלם והעדיף להישאר באותה מתכונת של דירה. הבנייה  של הדירה הצמודה הכניסה אותם ל"מגורים  באתר בניה" והם עברו לדירה אחרת, קרובה יותר לחדר האוכל ולכניסה למגורים בקיבוץ.

לימים אורנה כתבה והוציאה לאור ספר אוטוביוגרפי  "ואפילו בשנתי", מאת מיכל בן נריה. בהוצאה עצמית, הוצאת ירדן. עד היום המייל שלה כולל את המילים – הוצאת  ירדן.

רקפת  הרגישה לא מצאה את מקומה. שקעה במניה דפרסיה שלא הצליחה לצאת ממנה עד כה.  אמנון נפטר מאלצהיימר, רות נפטרה מסרטן בקיבה. רות היתה גאה בשם המשפחה טויב. גזרה קטעי עיתונות ועקבה אחר כל פרסום בעיתונות שבו צוין שמו של ניר.  רות  לקחה בשעתו חלק נכבד בהחתמה על העצומה הקוראת להקרנת סרטו של ניר על החווה הסינית.  אם אכן  תיקרא  בשם "טויב" שדרה הפונה אל המקום בו זורחת השמש, כפי שמציעים חבריו של ניר בתקשורת (חנוך מרמרי) – רות היתה יכולה להיות גאה מאוד.

 בבית  הקברות  בקרית ענבים   קבורים 3 דורות. יעקב ועדה טויב –  דור ראשון.  רות ואמנון בן נריה – דור שני.  ובחלקה הצבאית: אהוד טויב – דור שני. עופר וירדן בן נריה – דור שלישי,  ועל המצבה של  עופר וירדן –  אותו הכיתוב.

מושב בן עמי

4.3.2013

* * *

תקוה וינשטוק

צמח חודש סיוון: שברק דביק

בעקבות מאמרה של ד"ר שרה'לה אורן

"איזה יום, איזה יום!  

העולם נמוג מחום,

ראו, הודי כבר חרב

משרב."

בציטוט זה משירה של לאה גולדברג פותחת ד"ר שרה'לה אורן את מאמרה על צמח חודש אייר. הצמח הנבחר הוא "שברק דביק". בערבית "שַבְרָק פירושו "דביק".

החום כבר שולט וכבר חזינו על בשרנו ימי שרב כבד. צמחי האביב הצריכים אדמה לחה כבר נעלמו ואינם. בא תורם של הצמחים המסוגלים לתנאי חום קשים, עד בלתי נסבלים. אחד הבולטים בצמחים הללו הוא השברק הדביק. את סגולתו לשרוד גם בחמסינים ניתן לשייך בין היתר להפרשה הדביקה הנובעת מבלוטות מיוחדות המכסה את עליו. הפרשה דביקה זו מאטה את אידוי המים מהעלים וגם מונעת מאוכלי עשב לחסל את הצמח. מכאן שמו הערבי הנוסף של השברק: דבייקה.

עלי הדבייקה מורכבים משלושה עלעלים צרים וארוכים היוצרים עלים תלתנים הצמח פורח בתחילת הקיץ, מרץ-יוני. פרחים צהובים, אורכם  15-20 מ"מ. צורתם פרפרנית והם מעוטרים בפסים אדמדמים, מעין שבילים המסמנים לחרקים את הדרך אל הצוף. למעשה אלה רק תעתועי עיניים. לשברק אין שום צוף! הפסים האדמדמים הינם אמצעי פיתוי לחרקים תמימים. הם משרתים את הדבייקה ומפרים אותו ללא כל תמורה... בהמשך מתפתח הפרי, תרמיל המכיל זרעים שיקימו דורות חדשים של שברק דביק. צמח זה מצוי בצידי דרכים ובשטחים פתוחים בשדות בור וגם בשטחים מעובדים. באנגלית שמו  rest-harrow  ,היינו: "פוגע בפעולת המחרשה."

השרבק משמש לרפואה. הוא מכיל שמנים אתריים וחומרים לעצירת דם.

וד"ר שרה'לה אורן מסיימת את מאמרה: "חודש סיון מציין לפי המסורת את מעמד הר סיני כ'אבן דרך' משמעותית להתהוותו של עם ישראל בדרך לארץ המובטחת. מסורת איתנה המוזכרת מדי שנה בשנה, למעלה מ-3000 אלפים שנה. ואנו, המנתבים את דרכנו תוך שימור החגים והמורשת המסייעים לנו 'לדפדף' בין דפי ההיסטוריה כדי שלא תישכח – חשוב שנקפיד גם על שימור אוצרות הטבע שלנו ונדאג להכרות מתמדת עם נופי הארץ וצמחיה. בשתי פעולות אלו נשלב את העבר והווה, שילוב של רוח עם סביבת ארצנו, עם 'בית הגידול שלנו."

קפה ברמאדאן

סיפור קצת יוצא דופן, אך אמת לאמיתה:

ג'קלין ידידתי מתגוררת ברחוב הוברמן. אותו רחוב שיש בו שורת בתים הדומים זה לזה כטיפות מים גדולות, בתים הפונים בלי חציצה לכיכר התזמורת, ל"הבימה" ול"היכל התרבות". ותיקי העיר קוראים להם "בתי השוקולד" כי בנתה אותם  משפחת פרומנצ'נקו, בעלת "עלית". הבתים נבנו בשנת 1958 – והם מטופחים ויפהפיים עד היום.

 יומיים לפני האירוויזיון התקיים בכיכר-התזמורת ליל  "המרבד הכתום" – קבלת פנים חגיגית לאמנים ולעיתונאים שהגיעו לאירוויזיון מקצות תבל. בכיכר היתה תכונה גדולה, פיגומים, תאורה במה, מושבים.   

"ודאי ראית מדירתך את כל החגיגה," אני אומרת לג'קלין (שם בדוי). 

"לא ראיתי." הודתה. "לא מעניין אותי... אבל הנה מה שקרה לי בשבת של 'המרבד הכתום': בשבת בבוקר באו אלי אחי וגיסתי לביקור. אחת עשרה בבוקר. אנו יושבים ומשוחחים. פתאום צלצול בדלת.

"הסתכלתי בעינית גבר לבוש כהלכה. כבן שישים, שלא ראיתי מימיי.

"'שלום!' הוא אומר. 'אני מבקש קפה!'

"די נדהמת אמרתי: 'בבקשה.' יום קיץ לוהט, אדם צמא...

"האיש נכנס. הלך אחריי למטבח, רוצה קפה שחור. מכניס לספל כפית גדושה. יוצק מעט מים מהקומקום הרותח, נוהג כמו היה בעל הבית.

"'אבל מי אתה?' אני שואלת בעוד שנינו פונים  לסלון, אל אחי וגיסתי.

"'אני ערבי,' אומר האיש בעברית טובה ללא מבטא זר. 'עובד פה בכיכר לקראת החגיגה הערב. חם מאוד ואני צמא מאוד. ממול יש בית קפה פתוח אבל אני מפחד להיכנס אליו. כעת חודש הראמדאן, אסור לאכול ולשתות. החברים שלי בעבודה יתנפלו עלי בקללות ובמכות. החלטתי להיכנס לבית שם אשתה קפה ולא יראו אותי.'

"'אבל למה דווקא לדירה שלי?' אני שואלת, והוא משיב: 'צלצלתי בכל הדלתות ואף אחד לא ענה... רק את ענית.'

"כיבדתי את האורח בעוגה והוא אכל בהנאה. אסור, אך ממילא כבר חטא... סיפר שהוא מירושלים ממשפחה ותיקה. הזמין אותנו לבוא אליו, הודה – ונעלם.

"אכן פגישה. אחי לא ראה את האורח בעין יפה. גם בני אמר שהכנסתי את עצמי לסכנה. גבר זר לחלוטין. מי יודע מה כוונותיו. למען האמת, לו הייתי יחידה בבית ודאי לא הייתי פותחת לו. אבל לידי היו גיסי וגיסתי והמטפלת... אני לא מתחרטת. נהגתי בהכנסת אורחים. ערבי? שיראה שבית יהודי פתוח בפניו!"               

"קרקס העננים"

במרכז המחלקה למחלות זיהומית בהדסה עין כרם הוצבה לאחרונה תמונה גדולה "קרקס העננים". התמונה, 240 על 200 מטר [אולי 24 על 20 מטר?], הינה מחצית הציור המקורי שצויר על תקרה. לא על בד או קיר.

לציור הזה  יש היסטוריה הקשורה למאה שחלפה. ב-1976 התאשפז הצייר אברהם מנדאל, חתן פרס ישראל לציור, בבית החולים הישן של הדסה ירושלים. ליד המחלקה בה טופל היו חדרי הניתוח לילדים. הילדים נראו כואבים, נפחדים ועצובים, בוהים בשעמום בתקרה.

מנדאל החליט להעניק שי לבית החולים ולילדים: ציורי תקרות שאותן יראו הילדים ממיטותיהם, ייהנו וישמחו.

לרעיון הצטרף הבמאי והצייר שמואל בונים. בייעוץ עם פסיכולוגים ומומחים החליטו השניים לכסות את כל שמונת התקרות של  חדרי הניתוח לילדים בציורי קרקס. תקרה-תקרה וציורי הקרקס המיוחדים לה. כל ציור שונה מחברו אך בכולם אנשי קרקס וחיות קרקס (חיות טרם היו אז "טאבו" בקרקסים...)ׂ

בצבעים מרהיבים, על לוחות עץ דקים מתנת בית החרושת "רים", ציירו שני האמנים "קרקס במרחבי ים" שבו מכניס ליצן דגים ויצורי ים דמיוניים לכובע הקוסמים שלו. "קרקס הג'ונגל הירוק" שבמרכזו פיל משקה ערוגה בצינור החדק. "קרקס החלומות" האוורירי והמופשט, "קרקס אורות הבמה" – האורות שכל הליצנים והליצניות כמהים להם, "קרקס האוהבים". "קרקס הרוחות", "קרקס השמש" – אנשי קרקס מתמקמים על כדור ענק. "קרקס העננים" – כל ענן נושא חבורת ליצנים, מוסיקאים ורקדניות קרקס...

הציורים זכו לקבלת פנים נלהבת. אין ספק: ציורים אלה היוו השראה לתופעת הליצנים הרפואיים המקובלים כיום  בבתי החולים, ודמותו של הליצן העצוב מהתקרות הועתקה להרבה ציורי גרפיטי ברחובות.

המחלקה לניתוחי ילדים עברה לבית החולים הדסה החדש. אשתקד התחיל שיפוץ חדרי הניתוח הישנים ומתחת לתקרות המונמכות נחשפו ציורי הקרקס שנשתכחו. ד"ר הילה אלינב ראתה את ציורי התקרות בעת התגלותם וביקשה להפסיק להרוס אותם. לאתר הוזעק שי פרקש, המומחה הבינלאומי לזיהוי ושימור ציורי קיר, ובית החולים החליט לשמר את הציורים ולמצוא להם מקומות חלופיים בבית החולים החדש. שי פרקש שיפץ את הציורים בסטודיו "תכלת" שלו. סתם את החורים שעשו הקידוחים להצמדת הציורים לתקרות, תיקן  את הפגעים שחלו בציורים במהלך ארבעים שנותיהם.

לאחרונה הוסר הלוט מ"קרקס העננים". זו תמונת התקרה הראשונה שהוצבה בבניין הדסה החדש. את התמונה תרמה משפחת הדר מתל אביב שתרמה להקמת הבניין החדש, ובין החוגגים בטכס הייתה רעייתו של הצייר אברהם מנדאל, תקומה, בתו יחידתו של ד"ר עזריאל קרליבך זיכרונו לברכה.

תקוה וינשטוק

* * *

נעמן כהן

ואלה שמות...

יופיטר אתה כועס סימן שאינך צודק

 בדיחה יהודית מפורסמת מספרת על שני יהודים הנוסעים ברכבת. "לאן אתה נוסע?" שואל האחד, "לפינסק," הוא משיב.

"אם אתה אומר לי שאתה נוסע לפינסק זה בגלל שאתה רוצה שאני אחשוב שאתה נוסע למינסק, אבל בעצם אתה נוסע באמת לפינסק." אומר השואל.

היטלר אהב לספר את הבדיחה הזו המראה לדעתו על השקרנות הטבועה ביהודים הוא נהנה להשתמש בשמות היהודיים המשובשים בפיו: פוזמוקל פוזמוקל. (שאול פרידלנדר: "גרמניה הנאצית והיהודים", ת"א, 1998, עמ' 408)

לא יכולתי שלא להיזכר במשחק השמות שעשה היטלר כשקראתי את דבריו של יוסף גיסינוביץ'-אחימאיר: "תגובה: אהוד, הפעם (גיליון 1.6.19) האדון כוגן-שמוגן-דוהן-קאהן-כהן נעמן הגראפומן הגדיש את הסאה. באוסף כזה של שטויות, הבלים וסילופים, בורות וזדון-לב – באיצטלה של יומרה אינטלקטואלית – כבר מזמן לא נתקלתי בעיתון המקוון. על כך ייאמר: חבל"ז."

אז באמת חבל"ז. אני שמח שיוסף גיסינוביץ'-אחימאיר אישר את כל דבריי, וההוכחה לכך היא שבמקום לטעון לגופו של עניין,  ולהוכיח כי מה שכתבתי הוא "שטויות, הבלים וסילופים, בורות וזדון-לב – באיצטלה של יומרה אינטלקטואלית," (מה שכנראה אין ביכולתו לעשות), הוא מגדף אותי בדרך אינפנטילית, וקורא לי בשמות: "כוגן-שמוגן-דוהן-קאהן-כהן נעמן הגראפומן" (מזלי עוד שהוא לא הוסיף "פויה", "קקי", "חרא" כמנהג התינוקות).

איך אמר הפתגם הרומאי: "יופיטר אתה כועס סימן שאינך צודק."

זה האיש, זה החינוך שקיבל בבית אבא ("מצבי הרוח הפשיסטיים"), וזו לשונו וסגנונו.

נ.ב. שפר עליי עוד גורלי. לפחות הוא לא הטיח בי אשמה נוראה כפי שעשה (בהשפעת "מצבי הרוח הפשיסטיים" שירש מבית אבא), כשטפל עלילת דם בזויה על יצחק רבין שהאשימו ב"רצח" אנשי אלטלנה בכותבו: "מורשת רבין במלואה היא: רצח אנשי 'אלטלנה'." ["מה לרבין ול'דג נחש'?" "חדשות בן עזר" 491]."

הסכנה הגדולה

הבהמה סמוטריץ' –  "מדינת הלכה"

הבהמה (מארגן מצעד הבהמות), ח"כ בצלאל סמוטריץ', פרש את חזונו לעתיד ואמר: "מדינה יהודית. מדינתו של העם היהודי תחזור להתנהל כפי שהתנהלה בימי דוד המלך ושלמה המלך, על פי משפט התורה."

https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-5519441,00.html

היות שהנביאים התנגדו למשפט התורה שהתנהל ע"י דוד המלך ושלמה, סביר שסמוטריץ' לא הוזה על משפט התורה אלא על אלף נשותיו של שלמה המלך, או למצער תשע עשרה נשותיו של דוד המלך שיענגו אותו, וכמובן על עבדיהם הרבים.

סמוטריץ' הוסיף ש"מדינת ההלכה" שלו תהיה מותאמת ל-2019 ולא יסקלו מחללי שבת באבנים.

 מיד עלו פרשנים רבים ואמרו שההלכה שמה כל כך הרבה סייגים עד שכמעט לא ניתן להוציא להורג על פיה, טעות גדולה.

הסכנה של "מדינת ההלכה" ע"פ חזונו של סמוטריץ', איננה סכנה מופשטת אלא סכנה קונקרטית וממשית. שכן לא צריך את כל סייגי ההלכה אם מקבלים את פרשנות "מדינת ההלכה" של הרמב"ם, דבר שיכול להיעשות ע"י כל פוליטיקאי פשוט.

בשעה שבניגוד לגרמנים, ששמרו בסוד את תוכנית ההשמדה, מכריזים הערבים בריש גלי שזו תוכניתם, ובשעה שטרם נמצא ערבי-מוסלמי שאינו גזען, ושאינו רואה בדברי מוחמד באמנת החמאס לפיהם יש לרצוח את כל היהודים מופת מוסרי – קשה לשמוע על יהודי ששורף חי ילד קטן, ועל יהודי הרוצח בדם חם בלהט דתי נערה תמה רק בשל השתתפותה במצעד הגאווה. מאוד קל לומר מטורפים, קשה יותר לבער את התמיכה במעשה.

הנאצים, והמדינה האיסלמית רצחו ורוצחים יהודים והומואים, האם נהיה כמותם?

זהו חוק היסטורי, היכן שיש חופש ליהודים והומואים – שם יש חופש לכולם, וההיפך.

בדומה לנאצים שעשו דה הומניזציה ליהודים, והישוו אותם לחולדות, ח"כ הכנסת סמוטריץ אירגן את "מצעד הבהמות", בנצי גופשטיין מארגון להב"ה נתלה בפסיקת הרמב"ם וקורא לשרוף כנסיות, ומה יהיה ההמשך? הרי אם ילך לפי הרמב"ם יהיה עליו להרוג כמעט את כל עם ישראל.

במסגרת מאבקו של הרב חיים אמסלם במפלגת ש"ס, פירסם אמסלם בזמנו ראיון בעיתון "הארץ", ואלו דבריו:

"ש"ס אינה מפלגה ספרדית, נקודה. ש"ס היא מפלגה ליטאית חרדית ספרדית. או במלים אחרות גוף ספרדי עם נשמה אשכנזית... כשאני מדבר על אשכנזים וספרדים איני מדבר במובן האתני או הגזעי אלא הרוח הספרדית – רוחו של הרמב"ם וגדולי ישראל בכל הדורות, רוח של מתינות וקירוב לבבות. אם יש מתנה יפה שהיהדות הספרדית נתנה לעמי זו אותה מתינות שהיא ההיפך הגמור של מה שש"ס מסמלת." ("אמסלם, ש"ס הטביעה ציבור ענק בעוני." יאיר אטינגר, "הארץ" 11.1.13).

דבריו של אמסלם על "הנשמה האשכנזית" בשקר יסודם.

והנה העובדות:

גדול הפוסקים הספרדים הרמב"ם, הוא גם הרחוק ביותר ממתינות וקירוב לבבות. הרמב"ם הוא גדול הפוסקים התובעים טוטליטריות רצחנית.

הרמב"ם (ממשה עד משה לא קם כמשה) ניסח תורה טוטליטרית רצחנית, שמעולם לא היתה קודם לכן, ומאז – ביהדות, קל וחומר בין הרבנים האשכנזים.

בניגוד לתפיסה הנוהגת ביהדות שעבירות חלות רק על מעשים, החיל הרמב"ם את כללי ההלכה גם על "דוגמות" – עקרונות אמונה. כל מי שאינו מקבל את הדוגמה שניסח הרמב"ם (בדומה לנצרות הקתולית) נחשב על-ידי הרמב"ם לכופר שיש להורגו. הרמב"ם ניסח י"ג דוגמות (עיקרים) ליהדות שיש להאמין בהן ועל כל מי שאינו מקבלן אומר הרמב"ם: "ואם יתקלקל לאדם יסוד מאלה היסודות – הרי יצא מן הכלל וכפר בעיקר, ונקרא 'מין' ו'אפיקורוס' וקוצץ בנטיעות, וחייבים לשנאו ולהורגו." (הקדמת הרמב"ם למשנה, אחרי ניסוח י"ג היסודות. – עקרונות האמונה).

מעבר לעבירה על י"ג הדוגמות הללו, לגבי הרמב"ם, כל יהודי שאינו מאמין בתורה שבעל-פה, יש להורגו ואין צורך בבית דין לשם כך. כל ההורג אותו יעשה מצווה:

"[א] מי שאינו מאמין בתורה שבעל פה, אינו זקן ממרא האמור בתורה, אלא הרי הוא בכלל המינים, ומיתתו ביד כל אדם.

"[ב] מאחר שנתפרסם שהוא כופר בתורה שבעל פה – מורידין ולא מעלין, כשאר המינים והאפיקורוסין והאומרין אין תורה מן השמיים והמוסרים והמשומדים: כל אלו אינן בכלל ישראל, ואינן צריכין לא עדים ולא התראה ולא דיינין; אלא כל ההורג אחד מהן, עשה מצווה גדולה והסיר מכשול." (רמב"ם, משנה תורה, הלכות ממרים פרק ג' הלכה א').

הרמב"ם אינו מסתפק בחיסול כופרים פשוטים, לתפישתו יש להרוג גם את הפילוסופים שטעו בעיונם: "כל איש מבני אדם שאין לו אמונת דת, לא מדרך עיון ולא מדרך הקבלה קבוצת התור"ך המשוטטים בצפון, והכושים המשוטטים בדרום, והדומים להם מאשר אתנו באקלימים האלה, ודין אלו כדין בעלי חיים שאינם מדברים ואינם אצלי במדרגת בני אדם ומדרגתם נמצאות למטה ממדרגת אדם ולמעלה ממדרגת הקוף. בני אדם בעלי אמונה ועיון אלא שעלו בידם דעות בלתי אמיתיות, אם מטעות גדולה שנפל ביום עיונם, או שקיבלו ממי שהטעם... ואלו הם אשר יביא הצורך בקצת העיתים להרגם ולמחות זכר דעותם שלא יתעו זולתם." (מורה נבוכים, משל הארמון, חלק שלישי, פרק נא, עמ' סה)

הרמב"ם, שסבל מהקיצוניות המוסלמית של כת האלמוחידין, שחיסלה את הקהילה היהודית בקורדובה, ובעטייה נאלץ לעזוב את עיר מולדתו ולחיות כאנוס מוסלמי כמה שנים – אימץ את תפיסתם הקיצונית, וקבע שיש לראות בנצרות עבודה זרה שיש להעביר מן העולם: "הנוצרים עובדי עבודה זרה הם (הלכות ע"ז פרק ט' ד'): ואם לא השלימו או שהשלימו ולא קבלו שבע מצוות, עושין עמהם מלחמה והורגין כל הזכרים הגדול ובוזזין כל ממונם וטפם, ואין הורגין אישה ולא קטן שנאמר והנשים והטף זה טף של זכרים." (הלכות מלכים פרק ו' הלכה ד') 

לעומת היחס הקשה לגברים יהודים, יחסו של הרמב"ם לאישה חנון ורחום משהו. הסנקציה נגדה פחות קשה. האישה לפי הרמב"ם חייבת להישמע לבעלה: "כל אישה שתימנע מלעשות מלאכה מן המלאכות שהיא חייבת לעשותן כופין אותה ועושה אפילו בשוט." (הלכות אישות, פרק כ"א, הלכה י', בפסיקה זו הוא הושפע מהקוראן סורה 4 פסוק 24).

למזלו של העם היהודי לא התקבלו פסיקות אלו של הרמב"ם על-ידי כלל רבני ישראל הספרדים והאשכנזים. שכן קבלת פסיקותיו היתה מחייבת להוציא להורג גם את רוב היהודים האורתודוכסים של ימינו, שאינם מאמינים עוד באחדות האל (דוגמה מחייבת ע"פ דרישת הרמב"ם בי"ג העיקרים) אלא בשכינה ובתורת הספירות מיסודו של משה די ליאון. (רבי אליהו בן שלמה זלמן, הגאון מווילנה, נלחם שנים נגד החסידות ותורת הקבלה, אבל לקראת סוף חייו שינה דעתו וקיבל את תורתו של משה די ליאון. לכן כיום, כל היהדות החרדית מלבד קבוצת ה"דרדעים" התימנים הנאמנים ל"ייחוד" של הרמב"ם, מאמינים בשכינה ובספירות).

הרב קוק סבר שליהודים היה יתרון בכך שלא היתה להם מדינה משלהם במשך אלפי שנים משום שללא מדינה השתחרר עם ישראל מפעולות כוחניות: השתלטות, כפייה, שררה, אלימות ועשיית עוול לבני אדם, והנה יש לנו מדינה.

סמוטריץ' וחזונו מהווים סכנה מוחשית שחס וחלילה אם יצליח ניאלץ להעדיף לחזור לגולה כדברי הרב קוק.

במינויו של אמיר אוחנה, ההומו המוצהר הראשון לשר המשפטים, אמרו מקורבי נתניהו: "הלכה מדינת ההלכה," זה לא מספיק. אדם כסמוטריץ' אסור שיקבל שום תפקיד ביצועי בממשלה.

רמאדאן כרים

הרמאראן, הג'יהאד, והכיבוש הערבי

לרגל חודש הרמאדאן ציינו חכמי הדת המוסלמים את חשיבות החודש הדתי הזה מבחינה היסטורית. בגלל ההתחזקות הדתית של המוסלמים ברמאדאן, התחזקות שבאה בעקבות הצום, זכו הערבים לניצחונות רבים דווקא בחודש הזה, ניצחונות  שהביאו לכיבוש ערבי-מוסלמי נרחב.

בין הניצחונות: קרב בדר וכיבוש מכה במאה ה-7 לספירה, כיבוש אנדלוסיה וחלקים מדרום צרפת במאה ה-8 לספירה, קרב קרני חיטין  במאה ה-12 לספירה, קרב עין ג'אלות במאה ה-13 לספירה, וכמובן הניצחון במלחמת יום הכיפורים בשנת 1973.

http://www.memri.org.il/cgi-webaxy/item?5023

רמאדאן כרים, יחי הכיבוש הערבי!

קדימה הכיבוש!

השיח' אבו חניפה עאודה, נתן דרשה במסגד הקצה (אל-אקצא) בירושלים, ובה הוא פרש את חזונו לעתיד: נטיל מצור על רומא; נשחיר את הבית הלבן; נטיל מס גולגולת על לונדון; נתפלל בהרי הרוקיס והאנדים:

https://www.memri.org/tv/aqsa-mosque-address-palestinian-sheikh-hanifa-awda-brigade-conquer-world-jerusalem-seat-caliphate

והאקטיביסטים הפרו-איסלמים היהודים, המתנגדים ל"מדינת ההלכה" היהודית, ממשיכים בכל המרצ לתמוך בכיבוש ערבי-מוסלמי של הפשיזם האיסלמו-נאצי.

למשל מיכאל גיצין, האקטיביסט הפרו-איסלמי, התומך בכיבוש ערבי-מוסלמי של הפשיזם האיסלמו-נאצי כראש ה"קרן לישראל חדשה", מתקיף את מינויו של אמיר אוחנה לשר המשפטים וקובע: "יש פה תפיסה שגויה של ייצוג, זה כמו אישה לא פמיניסטית, או ערבי שמסרב להתייחס לעצמו כחלק מהעם הפלסטיני ועוד ועוד."

https://mobile.twitter.com/Mickeygitzin/status/1136584013349564416

הבנתם? האם בתמיכתו בכיבוש ערבי-מוסלמי של הפשיזם האיסלמו-נאצי שיביא לסוף חייהם של הומואים (בערבית לוטים) ויהודים, גיצין מאותת שהוא עצמו יהודי שמסרב להתייחס לעצמו כחלק מהעם היהודי, אלא כחלק מהעם הערבי-מוסלמי?

היש תרבות יהודית-ערבית?

בתגובה למאמרו של ראובן שניר, "זהות יהודית-ערבית: כבר מזמן אין דבר כזה" ("הארץ", "תרבות וספרות", 10.4) – פירסמו יורם מיטל, אורית בשקין, ננסי ברג, יובל עברי, עמיתים במכון כץ באוניברסיטת פנסילבניה וחברי סגל באוניברסיטת בן גוריון, אוניברסיטת שיקגו, אוניברסיטת וושינגטון בסנט לואיס וקינגס קולג' לונדון – מאמר ובו הם טוענים שיש דבר כזה "תרבות יהודית-ערבית".

"תרבות יהודית-ערבית יש דבר כזה", "הארץ" תרבות וספרות, 24.5.19

https://www.haaretz.co.il/literature/study/.premium-1.7271460

הטענה שלהם לעומת הגורסים שהתרבות היהודית-ערבית חדלה להתקיים עם הקמת מדינת ישראל והתרוקנות מדינות ערב מהקהילות היהודיות. היא שבשנים האחרונות פועלים במדינות ערב "לשימור המורשת ההיסטורית והתרבותית של יהודי ארצות ערב והאסלאם."

"הטיעון." הם כותבים,"שמאפייני התרבות והזהות היהודית-ערבית נעלמו אינו עולה בקנה אחד עם המציאות. בהמשכיות שניכרת במנהגים, מאכלים ותוצרי תרבות של יהודים-ערבים, ובראשם הפיוט היהודי-ערבי שזוכה לעדנה, האולמות שממלאים תזמורת ירושלים מזרח ומערב שמבצעת את מיטב הרפרטואר של אוּם כּוּלְתוּם ופיירוּז (בניצוחו של תום כהן), והביצועים המלהיבים של זיו יחזקאל ודודו טסה. עשרות שירים, יצירות ספרותיות וסרטים דוקומנטריים שהופקו בשנים האחרונות בעברית מתעדים את תרבותם העשירה של יהודים מארצות האסלאם."

נכון שבני הדור השני והשלישי אינו מדבר כלל ערבית, אבל "ההשערה שידיעת שפה היא מדד בלעדי להגדרה וקיום של זהות קולקטיבית אינה עומדת במבחן המציאות. למשל, בקרב בני הדור השני והשלישי בקהילות מהגרים מארצות ערב (לא יהודיות) החיות באירופה ובארה"ב ניכרת ירידה דרמטית בשליטה בערבית ספרותית לטובת שפות מקומיות שרכשו. אולם אין זה מצביע על מחיקת הזהות הערבית שלהם, שלובשת צורה חדשה במפגש עם תרבות המקום."

זו ההוכחה לדעתם שיש עדיין תרבות ערבית גם ליהודים שעלו לארץ ואינם מדברים עוד ערבית.

אז ככה, יש תרבות ערבית, אבל אין תרבות יהודית-ערבית, לפחות לא בעת המודרנית.

במאה העשירית חיו בעולם כמיליון יהודים. תשעים אחוז מהם חיו תחת כיבוש ערבי. אחרי אלף שנה, בתחילת המאה העשרים, חיו בארצות ערב כמיליון יהודים שמנו רק כשבעה אחוזים מהעם היהודי.

בגרמניה אחוז היהודים היה קצת גבוה מחצי אחוז, אבל לא ניתן לדבר על התרבות הגרמנית ללא תרומת היהודים לה. אחוז גבוה יותר של יהודים היה במרוקו אבל יהודי מרוקו הושפעו מהתרבות הערבית, אבל לא השפיעו עליה במאום. אין יצירה ספרותית אחת בערבית שכתב יהודי.

הכותבים מדברים על המשך השפעת התרבות הערבית על ערבים שהיגרו לאירופה, זה נכון אבל זה בעקבות דתם המוסלמית.

ליהודים אין שום סיבה תרבותית לשמר בימינו את התרבות שהכירו בארצות ערב.

אף אחד מכותבי המאמר, חובבי התרבות הערבית, לא עשה דוקטורט באוניברסיטה ערבית, למשל במצרים, או עבר הירדן איתן יש לנו הסכמי שלום. הסיבה פשוטה אין בעולם הערבי רמה מדעית מספיקה.

הדוגמה הטובה היא דמות מופת בקרב היהודים-הערבים, ג'קלין שוחט-כהנוב, שניסתה כל חייה להשתחרר מהתרבות הערבית ו"להשתאכנז", קרי לאמץ את תרבות המערב, אנגלית וצרפתית. (גם לקחה בעלים אשכנזיים).

אגב מעניין למה יורם מיטל מחק את שם משפחתו הערבי המקורי?

מה שכן כותבי המאמר צודקים בציינם את השפעת המוזיקה הערבית על צאצאי יהודי ערב.

בארץ קיימות שתי תזמורת של מוזיקה ערבית. תזמורת "אנדלוסית" (מוזיקה של ערביי מרוקו) ותזמורת מזרח ומערב ("מזרח" מוזיקה ערבית מצרית ועיראקית, ו"מערב" (מוסיקה ערבית מהמגרב) ורק תזמורת סימפונית אחת של מוסיקה מערבית ("אשכנזית").

גם על המוסיקה הפופולארית העכשווית הרווחת בארץ יש השפעה רבה של המוסיקה הערבית.

הרצחת וגם ירשת?

ראש ממשלת פולניה, מתאוש מורבייצקי, הכריז כי פיצוי פולני על מה שהוא כינה: "נזקים שנגרמו במלחמת העולם השנייה ליהודים, יהיה בגדר ניצחון עבור היטלר."

בעצרת פוליטית בעיר לודג', אמר מורבייצקי כי כל עוד מפלגתו, מפלגת "חוק וצדק", בממשלה, פולין לא תשלם פיצויים לאף אחד על מה שהתרחש במלחמת העולם השנייה. "אם מישהו אומר היום שפולין צריכה לשלם על נזקים כלשהם למישהו, אנחנו אומרים שלא נסכים לכך," אמר.

בהמשך הוסיף כי אם פולין תיאלץ לשלם על נזקי המלחמה, יהיה בכך משום היפוך בין הפושעים (הגרמנים) והקורבנות (הפולנים). הדבר, לדבריו, מנוגד לחוק הבינלאומי ויהווה "ניצחון שאחרי המוות עבור היטלר."

אלפי פולנים צעדו לעבר שגרירות ארה"ב בוורשה במחאה על החוק האמריקני התובע החזרת הרכוש שהופקע ליהודים. המפגינים, שיצאו לדרך מלשכת ראש הממשלה הפולני, הניפו כרזות שעליהן נכתב בין השאר "לפולין אין שום חובות" ו"לא לתעשיית השואה."

https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-5511763,00.html

יש לומר באופן חד וברור. מתאוש מורבייצקי משקר במצח נחושה. אין מדובר בנזקים שעשו הגרמנים, אלא רק ברכוש שהפקיעו הפולנים.

אשמת המדינה הפולנית והאומה הפולנית

על ממשלת ישראל להבהיר לפולנים את הדבר הבא:

המדינה הפולנית והעם הפולני אינם אשמים בהשמדת היהודים. אמנם כמאתיים אלף יהודים נרצחו ע"י פולנים (לפני השואה ואחריה), אבל הפולנים הרוצחים פעלו כפרטים, ולא בשם האומה הפולנית והמדינה הפולנית*.

האחריות הקולקטיבית לשואה מוטלת אך ורק על גרמניה והעם הגרמני. וכל מחנות ההשמדה היו מחנות גרמניים.

לעומת זאת המדינה הפולנית והאומה הפולנית אשמים בשוד הנרצחים כאשר לא התירו לשרידי השואה לקבל את רכושם שנלקח מהם במהלך המלחמה.

 האומה הפולנית והמדינה הפולנית הריבונית אשמים בכך שלאחר המלחמה, תחת הממשלה הפולנית העצמאית, יהודים רבים שרצו לחזור לביתם נרצחו על ידי פולנים שהשתלטו על בתיהם ורכושם במהלך המלחמה.

אליהו הנביא שאל: "הרצחת וגם ירשת?" ממשלת פולניה הריבונית המייצגת את האומה הפולנית לא רצחה, אבל ירשה את רכוש הנרצחים, ובזה יש היא נושאת באשמה קולקטיבית. ואת זאת יש לזכור ולהזכיר לפולנים.

*טבח קדושי פינסק ב-1919 בוצע ע"י הצבא הפולני.

ומה עושה ממשלת ישראל:

הפולנים ביטלו הזמנת משלחת רשמית מישראל שעמדה לדון בהשבת הרכוש היהודי שהופקע ע"י ממשלת פולניה, למרבה הפלא המשלחת בכל זאת נסעה לפולניה מבלי להיפגש עם הפולנים, וגם לא עם השגריר האמריקאי:

https://www.haaretz.co.il/news/politics/.premium-1.7286470

למה נסעה המשלחת?

למה לא? למה לא לנסוע לחו"ל בחינם ע"ח משלם המיסים?

אלוהים של היהודי הוא הממון

אלוהים של הפולנים הוא יהודי

אחד הדימויים האנטישמיים הנפוצים ביותר הוא אהבת הממון של היהודים. היהודי המשומד קרל הלוי-מרקס אף קבע ש"אלוהים של היהודים הוא הממון." (הוא השתמש במילה העברית "ממון").

אנטישמיות כרוכה תמיד עם הערצת כוחם של היהודים.

הפולנים מאמינים ביכולת המיסטית של היהודים להביא להם כסף. כל פולני מחזיק בביתו קמע, ספק איקונין למזל, של יהודי דתי עם זקן האוחז בידו מטבע. הם קוראים לזה בפולנית "יהודי עם מטבעות." הקמע אמור לתת מזל של שפע לבני הבית.

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%99%D7%94%D7%95%D7%93%D7%99_%D7%A2%D7%9D_%D7%9E%D7%98%D7%91%D7%A2%D7%95%D7%AA

מסתבר שהדימוי היהודי בעיני האנטישמים הפולנים נכון דווקא לגביהם. הם, הפולנים, אוהבים כסף. בייחוד את כספם ורכושם של היהודים. לכן הם גם הפקיעו אותו.

ומי הרוויח מהשואה?

הגזענות האנטישמיות הערבית-מוסלמית טוענת תמיד שהמרוויחה הגדולה מהשואה (שלא היתה) היא ישראל שמשתמשת בה כהצדקה כדי לחסל את הפלסטינים.

https://www.memri.org/tv/al-jazeera-holocaust-denial-israel-biggest-winner-same-justification-annihilate-palestinians

ודוק: לגביהם השואה לא היתה, אבל צריכה להיות, כאשר במצוות מוחמד יש לרצוח את כל היהודים הקופים והחזירים.

יש פולנים רבים שאינם אנטישמים, ושאינם מסכימים עם האנטישמיות של ממשלת פולניה, אבל למרבה הצער טרם נמצא ערבי-מוסלמי שאינו אנטישמי.

אם אתם מכירים כזה אנא הציגוהו.

האדון כוגן-שמוגן-דוהן-קאהן-כהן נעמן הגראפומן

התנחלות תל אביב, מרכז הגדה המערבית.

(רבת עמון ודגניה הן בגדה המזרחית).

* * *

      אהוד בן עזר

"חיי נישואים"

לדוד פוגל

1929-1930

פורסם לראשונה במוסף "משא" של עיתון "למרחב" ביום 28.2.1969

תחת הכותרת "קריאה אפשרית"

לפני 50 שנים

 [אהוד: תחילתו של המדור "ספרי דורות קודמים" היתה במדור "קריאה שנייה" (ו"קריאה אפשרית") במוסף "משא" של עיתון "למרחב" בעריכתו של אהרון מגד. כאשר מנחם ברינקר קיבל את עריכת "משא", הוא ביטל את המדור, ואז עברתי ל"תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" בעריכת בנימין תמוז].

 אודה על האמת, שיריו של דוד פוגל, שהתפרסמו מקובצים לפני שלוש שנים בעריכת דן פגיס (הוצאת מחברות לספרות) לא תפסו אותי. קראתי בהם ולא עמדתי על מהותם וייחודם, אף לא על יופיים הגנוז, ומפני כך לא יכולתי להצטרף לאותה זעקה של מגיני זיכרו של פוגל ומגליו, על אודות העוול שנעשה לו בהשכחה ובהזנחה.

ללא ספק בי האשמה, שאין הבנתי בשירה רבה, ועדיין אני אוהב את ביאליק ואלתרמן-המוקדם, ואין חלקי עם הנהנים להוריד מגדולתם את המשוררים הידועים ולהמליך במקומם את העומדים בצל ואת הנשכחים, מוך אמונה סהרורית כי כל הנשכח גאון הוא וכל המפורסם, שרלטן. הגם שאהיה אחרון להצדיק את הדין על אותה שערוריה של תוכנית לימודי הספרות בבתי הספר בארץ.

רק לאחרונה קראתי את שלושת כרכי הרומאן המרתק של דוד פוגל "חיי נישואים" ואת הנובלה "בבית המרפא" (ספריית "מצפה", ירושלים, תרפ"ח. [1928]. ק"ח עמ']. חזרתי וקראתי בספר שיריו, תחושתי למקרא השירים לא השתנתה, ושכרי היה קריאת ההקדמה של דן פגיס ובה פרקים אחדים, אולי מעטים מדי, על חייו רבי התהפוכות של פוגל, נדודיו וקיצו המר, שהותו הקצרה בארץ-ישראל, והקורות אותו בווינה. הצורך לקרוא ביוגרפיה שלמה ומקפת על חיי פוגל מובן לכל הקורא ב"חיי נישואים" ו"בבית המרפא", מפני נוסח הכתיבה שהוא כה קרוב ואינטימי ומעורר סקרנות רבה לדעת מה היו חייו של הסופר עצמו לאור גיבוריו ובני-דמותו בספרים.

רודולף גורדוייל, בן-דמותו של פוגל ב"חיי נישואים", הוא אדם בודד, סופר מתחיל, תושב וינה מזה כמה שנים, חי בחדרים שכורים אצל בעלות בית זקנות ומשונות, וכגיבורו של המסון ב"רעב", הוא חסר פרוטה, ורעב ללחם לעיתים קרובות. הוא אינו מצליח להתמיד בעבודה או למצוא עבודות חדשות. מבלה חלק ניכר מזמנו בבתי קפה בחברת ידידים, שעל אף הערכתם הרבה לכישרונו ולסיפוריו אין הוא מוצא עימם שפה משותפת, תלוי ואינו תלוי בהם, לוווה מהם כספים למחייתו, שייך ולא שייך לווינה, שייך ולא שייך לכל מקום אחר בעולם.

אל עולמו של גורדוייל מתפרצת ברונית נוצרייה מווינה, תיאה פון טקו, העומדת כבר בפגישה הראשונה בקפה על נמיכות רוחו, צייתנותו ותמימותו הרבה, ומחליטה להתחתן עימו. גורדוייל אינו גבר יפה, חזהו שקוע וקומתו נמוכה. והוא נסער מהצעתה הבלתי-צפויה של תיאה וניאות להתחתן עימה למרות אזהרות ידידיו על טיבה המפוקפק.

היא מתגיירת ותוך כמה שבועות הם מתחתנים ועוברים לגור בחדר הדל של גורדוייל אצל בעלת ביתו הזקנה. נישואיהם אינם עולים יפה מתחילתם. תיאה ממשיכה לחיות את חייה בחופשיות עם עורך-הדין שאצלו היא עובדת, עם כל מכריו של גורדוייל, וכמעט עם כל גבר הנקרה על דרכה. יותר משהיא "ברונית" הריהי אשת-רחוב גסת נפש ושתלטנית, וגם משפחתה מתוארת בצורה דומה.

מעניין שלמרות האכזריות הרבה שבחיי הנישואים שאינם עולים יפה, אין פוגל מרגיש כמעט כלל את הקונפליקט שבין יהודי לנוצרייה ואינו בונה על כך את העלילה. היכולת להימנע מקונפליקט מרכזי כמו זה, שממש מתבקש מתוך הסיטואציה הנתונה, מוכיח על כוחו הרב של פוגל כמספר, אשר אינו נזקק למוטיבים חברתיים, דתיים וגזעיים כדי לעצב את דמותו של גורדוייל ומאבקו בתיאה, אלא די לו ברובד האנושי הסוחף את הקורא באמת הפנימית אשר בביטויי מצוקתו ובדידותו.

לוטי בונדהיים, היהודייה הצעירה, הינה קוטב אחר ברומאן. היא אוהבת את גורדוייל ומפני כן משהה את נישואיה לד"ר אסטל, ידידם המשותף, וסופה שמאבדת עצמה לדעת מאחר ואינה מוצאת בגורדוייל את הנכונות לבוא לקראתה ולהשתחרר מתיאה.

לתיאה נולד ילד, ואף שהיא חוזרת ומטיחה ברשעות בפני גרודוייל שלא ממנו הילד – הריהו אוהבו כבבת-עינו ונעשה כאם לו, בעוד תיאה מזניחה את ילדהּ ויוצאת לבילוייה. מות הילד במחלה מותיר את גורדוייל ריק ומדוכא.

שני ביקורים של גורדוייל, מוזרים וגדושי אווירה, נחרתים בזיכרון: אצל אישה משוגעת בבית המשוגעים העירוני בווינה. ובפעם אחרת, לאחר שתיאה מגרשת אותו, הוא ישן בבית-לינה עירוני לאנשים חסרי-בית. תמונות אלה, ונדודיו של גורדוייל על פני חוצות וינה, הם מיטבו של הרומאן.

תיאה מכה אותו, בוגדת בו, מלעיגה עליו ורודה בו, וכל הזמן הוא אינו רוצה להאמין ברשעותה. רק כאשר היא מביאה אחד ממאהביה לחדרם ושוכבת עימו לעיני גורדוייל, הוא מתעשת, ולאחר יממה של נדודים בסביבות וינה הוא חוזר לחדר, ובראותו שהגבר הזר עדיין במיטתה, הוא רוצח אותה.

פרשת היחסים עם תיאה, הגם שהיא עיקר הרומאן, יש בה לא מעט חולשות שבעיצוב. הסיפור ניתן כולו מנקודת מבטו של גורדוייל, תיאה רעה מן ההתחלה, ואין כל התפתחות בדמותה העשוייה להסביר את מעשיה. היא יותר מדי מרושעת ופחות מדי מוסברת מכדי שנאמין להתנהגותה. מוזר כי רק לאחר שלושה כרכים, והתייחדה עם גבר אחר בפניו, נוכח גורדוייל לדעת במה שהיה ברור כבר בדפי הספר הראשונים.

יש לי משיכה מיוחדת למה שקוראים כותבים בעיפרון על דפי הספרים שאני שואל בספרייה העירונית. והינה בעמ' 580 מצאתי כתוב על גורדוייל: "אתה משוגע ולא יותר, אתה יותר מדי תמים. אין דבר, מגיע לך." ובעמוד 501: "אתה משוגע כל כך, אשתך רוכבת עליך, פסיכי." ואילו בעמוד 135 כתב קורא אחר בעט ובדיו שחורה: "הסופר בעל דימיון מפותח מאוד."

היתה לי הרגשה שבסיפורו של גורדוייל סיפר פוגל על קשר אהבה שהתנסה בו, קשר קשה ומזוכיסטי ומלווה ברצון עז לנקמה, ואולי מפני קירבתו הרבה אל האישה שאותה אהב, לא עלה בידו לתארה כמו שהיא אלא העביר את דמותה על פני תיאה ונעשתה מפלצת במקום אדם.

פוגל הקדיש את הרומאן לאשתו השנייה, עדה נדלר, אותה נשא לאישה בפאריס בסוף שנות השלושים, זו התקופה בה כתב את הרומאן "חיי נשואים". ואילו על התקופה בה חי פוגל בווינה כותב דן פגיס, על פי יומנו של פוגל:

גם וינה אינה מאירה לו פנים בתחילה: "בדידות ורעבון, רעבון ובדידות. את דירתי אני מעתיק לעיתים תכופות, עכשיו הריני גר בבית ערלית זקנה, כבת שמונים, אני והיא וציפור קטנה בבית אחד – כנופייה מעניינת. כל הימים הריני מחפש – ולחינם, קשה למצוא משען-שהוא." לפעמים תומכים בו אנשים מרוסיה. לרוב אינו אוכל אלא פעם ביום. אם עלה בידו "ללוות אצל מי אגורות אחדות" או לקבל ארוחת צהריים בתמחוי העממי. הקשרים עם ידידיו הקודמים נותקו, והוא יודע: "אני תלוש."

בימי מלחמת העולם הראשונה נכלא פוגל במחנה עצורים אוסטרי בתור נתין אוייב, אזרח רוסי, וסבל נוראות. מספר פגיס: הוא שוחרר עוד בזמן המלחמה, ביולי 1916, אך כשהוא חוזר לווינה כבן חורין, חוזר עימו גם הייאוש הישן: "הרי אתה ריקן כשהיית לפני המלחמה... ואין למה לקוות. רק לצעוד לקראת מיתה."

באותם הימים הוא מתוודע אל אילקה, אשתו לעתיד. הוא כבן עשרים וחמש, ורואה עצמו כ"בחור שנס ליחו." אילקה לקחתה במחלת השחפת ויותר משהאירה את אפילת חייו, עוררה בו שוב מחשבות על המוות: "היא נעימה. ומדוכאת ביסורים. עיניים שחורות לה. נוגות. וקמטי עצבות סביב פיה. הולכים אנו למות. שנינו. וסיימתי."

לאחר נפתולים קשים וחששות, קטטות ופיוסים ואהבה מחודשת, נשא את אילקה לאישה ביוני 1919. אותה שנה, בדצמבר, נותחה בגלל מחלתה, והוולד שהרתה אותו, מת. "רגשי אהבה הרגשתי לנפל זה. וצר היה לי עליו. אולם נחוץ היה להציל את האם והמתנו את הבת."

גם בפוגל עצמו מתגלים סימני שחפת והוא מבלה בסנאטוריום בהרים. על תקופת שהותו שם נכתב סיפורו "בבית המרפא", המזכיר באווירתו ובתיאוריו את "פרשה אחרונה" של קנוט המסון (אותו קרא פוגל ואהב), ואת "הר הקסמים" של תומס מאן. ב-1924 התגרש בפאריס מאשתו הראשונה.

פוגל נכלא שוב, בימי מלחמת העולם השנייה, על ידי הצרפתים כנתין אוסטרי, שוחרר, וב-1944 נשלח על ידי הנאצים למחנה-השמדה ועקבותיו נעלמו.

דמותו של גורדוייל-פוגל, יותר מכל שיריו, נחרתת בזיכרוני כאחת הדמויות הספרותיות המעניינות שהיכרתי. מתערבבים בה דימיון ומציאות, חיים ומשל, פרשת אדם הצולב את דמות גיבורו ברומאן ואחר כך נצלב הוא עצמו, אותה תחושת גורל של תלישות ופאסיביות, ואותה האזנה מופלאה לקולות בדידותו שלו ושל בני-אדם שנקרים על דרך נדודיו.

* דוד פוגל: "חיי נישואים", רומן. הוצאת ספרים מצפה בע"מ, ירושלים ותל אביב. (נכתב: פריס – תל אביב 1928-1929). נדפס: ספר ראשון, עמ' 1-240, ת"א 1929. ספר שני, עמ' 241-433, ת"א 1929. ספר שלישי, עמ' 435-605, ת"א 1930. ספריית פרוזה מקורית בעריכת אשר ברש.

* * *

אהוד בן עזר

בעקבות יהודי המידבר

פרק חמישי

פרק לא חשוב לבד מעניין אחד: מדחס-הזמן

(מַחְמַ"ז צַ"ף תַרְפַּ"ה-פּוּ).

"את תוספת השורה האחרונה לא הבנתי," אמר רני.

"פירושה שאני ערכתי את השיר, ובכל מקום שידפיסו אותו, צריך לצרף אותה, באותיות קטנות יותר."

"אבל השיר היה קיים לפני שערכת אותו!" התפלא רני, "אתה רק עשית בו קצת סדר, כאילו ניקית, פיענחת – "

"אני אחראי על הנוסח הזה!"

"וחוץ מתוספת השורה האחרונה המצחיקה הזו, הכול כבר מובן? בעיניי, למשל, זו השורה היחידה המובנת בשיר, אך היא אינה שייכת לו כלל, ודווקא כל השאר – תעלומה."

זאת אמר כמובן קפיטן יוקי.

"כדי להבין שיר צריך ללמוד שנים באוניברסיטה או להיות מבורך בחוש טבעי של סופר או משורר." אמר אבבטן.

"כדי להבין שיר צריך להיות בעל שכל ישר ולב מרגיש." אמר לו קפיטן יוקי. "ולשם כך אין צורך ללמוד או להיות גאון כמוך! האוניברסיטה, אבבטן, אינה תעודת-ביטוח מפני הטיפשות. אם כי, כמובן, אין מחסור בטיפשים גם מחוץ לכתלי האוניברסיטה."

"אני חושב," הציע רני, "שהשיר מתאר מישהו שהיה נשיא או מנהיג של בני-עמו, וכי הכול התרחש במידבר, וכי מסופר על איזו מלחמה שבה נהרגו, או היו עלולים ליהרג, הרבה יהודים. ומאחר ששמענו את השיר בעברית, זאת אומרת שמדובר בגיבור יהודי מידברי מלפני שנים רבות!"

"יופי! יופי רני – " מחא קפיטן יוקי כף, ונשמע קול צלצול מתכתי קל של חליפת-החלל אותה לא הסיר מעודו. "בבת-אחת פתרת את התעלומה. אתה מחונן בדיוק בדברים שהזכרתי קודם – שכל ישר ולב מרגיש."

לפתע רעדה במקצת העוגה. איש מהם לא נבהל. משהתרגלו למדחס-החלל הפכו לשלישייה קשוחה למדי.

"מה פתר? מי פתר?" התרעם אבבטן, תוך שהוא מגרד בכף-המרק את גבו הרחב, מבעד לצווארון, כדי להסיר פתיתים אחדים של ציפויי-סוכר שנשרו מגג-העוגה, כתוצאה מטריקת הדלת של המקרר, בעל דופן הזכוכית, שהכיל את העוגה בה נמצאו. "ומה אם השיר מתורגם – מערבית, למשל?"

"אבל החרוזים!" אמר רני כמנצח, "החרוזים הם בעברית – "

"ידידי הצעיר, מתרגם טוב יכול לתרגם גם שיר-בחרוזים עד שיידמה לך כי כך נכתב במקור. יכול אני להביא לכם דוגמאות מהזיכרון: 'בחצות ליל קור וסער, עת אני שבור הצער...'"

"תודה, תודה, אין צורך," הפסיקו קפיטן יוקי. "אגב, אבבטן, אני בטוח שגם אתה ניחנת בשכל ישר ולב מרגיש, וגם בזיכרון מצויין."

אבבטן לא הרגיש כלל בעקיצת הלעג – על כך שהוא מקנא בשבחים שבהם זכה רני, ואמר ברצינות גאוותנית:

"תודה. כי לפי דבריך קודם, קפיטן יוקי, אפשר היה לחשוב שחוץ מרני אין כאן איש שניחן בשכל ישר ובלב מרגיש, אם לא איכפת לך – "

"הצדק איתך, אבבטן. ועכשיו, אולי אתה יכול לשער היכן לחפש את עקבות הגיבור היהודי, או הערבי, הזה? הלא יש לך זיכרון מצויין וספרייה גדולה."

"תודה רבה. הספרים כמעט הרגו אותי פעם."

"מה?" התפלא רני, "ספרים יכולים להרוג בני-אדם?"

"אולי, אם הם מסיתים לשנוא ולרצוח," הציע קפיטן יוקי.

"לא. לא. המקרה היה הרבה יותר פשוט. ביום חמסין התמוטטו העמודים של הספרייה מאחיזתם בקירות ובתקרה, וכל המדפים העמוסים כרכים עבים נפלו על שולחן-הכתיבה ושברו כל מה שהיה מונח עליו וקברו גם את הכיסא שלי תחתם. מזלי שאותו יום חם הלכתי לבריכה. אילו הייתי נשאר לעבוד בבית – הספרים היו הורגים אותי."

 [אכן כך בדיוק קרה לי קיץ אחד בחדר-העבודה שהיה לי בדירתנו בקומה העליונה תחת גג ברחוב הקליר 20 בתל-אביב. – אב"ע].

"זו היתה יכולה להיות תאונת-עבודה יוצאת-מן-הכלל!" העיר קפיטן יוקי. "הביטוח הלאומי היה משלם לליליסימה משכורת של סופר כל ימי חייה."

"אל תתלוצץ. כשנכנסתי לחדר-העבודה שלי חשבתי שהתפוצצה בו פצצה או התרחשה רעידת-אדמה – " והוא התבונן בקירות השוקולד ובצורות המפוסלות של קצף-הביצים היבש, האפוי, שהסתלסלו על מעקה-העוגה, והוסיף בדאגה, "אני מקווה שהשוקולד הזה מספיק חזק – "

"בהחלט," אמר קפיטן יוקי, "יש בו גם קצת קפה-מוקה, ולכן הוא חזק מאוד!"

"אחד הספרים שכמעט נפלו לי אז על הראש," התגרד שוב אבבטן בגבו בכף-המרק כשהוא מעלה ומוריד אותה, "הוא הספר 'בלי כוכב' של הסופר יהודה בורלא."

"מדוע נזכרת בו דווקא עכשיו?"

"כי מסופר בו על פגישה עם יהודי שבא מן המידבר."

"ובכן מה הבעייה? ניגש אל בורלא ונשאל אותו." אמר קפיטן יוקי.

"אי אפשר."

"מדוע?"

"הסופר יהודה בורלא הוא כבר ז"ל." העיר רני. "זאת סיפרה לנו המורה בכיתה."

"וגם אילו היה חי, מה היה יכול להוסיף לנו מעבר לדברים הכתובים בספרו?" הוסיף אבבטן, "הלא המעשים האלה התרחשו מזמן, מזמן, כשהשתתף בהתקפה הראשונה של תורכיה על תעלת-סואץ, בשנת 1915 – "

"מה הבעייה?" חזר ואמר קפיטן יוקי, "בואו וניסע אל שנת 1915!"

"מה?" נדהם אבבטן, "לנסוע אחורה בזמן? יש לך דמיון עשיר מאוד, קפיטן יוקי! אולי גם תגלה לנו מאיזה רציף בתחנה המרכזית יוצא האוטובוס לשנת 1915?"

 "זה יכול להיות מוצלח מאוד בתור סיפור ל'העצלן הצעיר'," אמר רני, "הילדים במכונת-הזמן מבקרים אצל החייל יהודה בורלא."

"מדחס, לא מכונת-זמן," תיקן אותו קפיטן יוקי בקריצה שובבה.

"מה, עוד המצאה של הגאון שלך, טֶרְנוֹפּוֹלְסְקִי?" התפלא אבבטן.

"כן. קשה מאוד היה לגלות את הבית בכפר הפולני הקטן, כעשרים קילומטרים מווארשה, שבו התגורר המהנדס דב טרנופולסקי בשנת 1941," סיפר קפיטן יוקי. "בקומת-הקרקע של הבניין התקין טרנופולסקי את המעבדה שלו, ובה עבד והשלים את התקנת מדחס-החלל, הנמצא עתה ברשותי. זה היה כבר לאחר שלכדו הגרמנים את העיר וארשה וכבשו את מרבית פולין. כך כתוב בספר 'המפתח לשער הגדול', שכתב הסופר הסרבו-קרואטי הינקו גוטליב, שהכיר את טרנופולסקי כאשר היו כלואים יחד, בחודש יולי 1941, במשך שלושה ימים בתא בבית-הכלא של הגסטאפו הגרמני במשטרת וינה. טרנופולסקי נעלם בחודש ההוא, כנראה עקב הפרעות קוסמיות מן החלל החיצון, שפגעו בפעולת המדחס שלו. יותר מזאת איני רשאי לספר עדיין," הוסיף קפיטן יוקי, "אוכל רק לרמוז כי הגילוי קשור במסעות הבין-כוכביים של החללית 'נגה'. כאשר הגענו סוף-סוף לקומת-הקרקע של הבית שנשא טרנופולסקי בכיסו, מצאנו שם, בדיוק כפי ששיערתי – גם את התוכניות הראשונות, הסודיות ביותר, שעל קיומן לא גילה לאיש, ובהן הצעה גאונית לבניית מדחס-הזמן. העבודה לא היתה קלה, כי היא חדרה לשטח חדש לגמרי שלא נחקר עדין בשום מכון מדעי בעולם, אפילו לא בסוכנות-החלל האמריקאית. וכפי שאמר טרנופולסקי עצמו – "

"מה? גם אותו פגשת?" נדהם אבבטן כליל. "על מה אתה מדבר, קפיטן יוקי, על תחיית-המתים?"

"כפי שאומר טרנופולסקי," התעלם קפיטן יוקי מהערתו, "בכל התחלה שחיפש, עלו ובאו לפניו מכשולים שלא היה אפשר לעבור אותם. מאה פעמים חזר והתחיל ומאה פעמים התאכזב. עד שהגיע אל ראשיתה של הצלחה ממשית – "

"מה פירוש – הצלחה ממשית?" נרתע אבבטן, כחושש להמשיך את הרעיון עד סופו.

"מַחְמַ"ז!" שלף קפיטן יוקי קופסת-מתכת קטנה שגודלה כטראנזיסטור-כיס, חֶלקה עשוי חומר שקוף, כעדשת-זכוכית עבה, ובאמצעיתה לוחית עגולה כהה, אשר בסובבו אותה היה בוקע מתחת לשוליה אור כחלחל, שנעשה קלוש ככל שהיקפו התרחב. "אלה הן ראשי-תיבות: מדחס-חלל-מדחס-זמן. הנה, ראו – "

ובדברו הפך את המַחְמַ"ז והתגלה צג שחור-שקוף של שעון-מחשב ספרתי, ומתחתיו לוח מקשים של ספרות ואותיות וסימנים שונים לפעולות מיוחדות.

"שמו המלא של הדגם החדש הוא מַחְמַ"ז צַ"ף תַרְפַּ"ה-פּ"ּו. מחמ"ז אתם יודעים. צ"ף כי הוא קשור ל'צפנת-פענח' המחשב. ותרפ"ה-פ"ו הן סמל ליכולתו להגיע לשנים רחוקות, רחוקות הרבה יותר מ-1925 ו-1926."

"יותר נחמד להגיד – תרפּ"ה-פּוּק!" הציע רני בשמחה.

"זאת אומרת ש – " נותר המשפט הקטוע של אבבטן, תלוי בחלל העוגה. "אנחנו יכולים לבקר אנשים מתים לפני ש – "

"נסה בבקשה, אבבטן, להיזכר במקום ובתאריך המדוייקים של פגישת בורלא עם היהודי המידברי."

אבבטן קימט מצחו, ניסה אולי להיראות כמתאמץ לא פחות מאותו טרנופולסקי האגדי לפני שהמציא את המדחס, ולבסוף אמר:

"בורלא עצמו לא פגש מעולם את היהודי המידברי. הוא רק שמע על אודותיו מפי מורה-הדרך הבידואי של מחנה הצבא התורכי."

"התאריך, התאריך והמקום," הפסיקו קפיטן יוקי. "נסה לתאר לעצמך שאתה נמצא בספרייה שלך ושולף את הספר מן המדף וקורא בו. הלא יש לך זיכרון מופלא, אבבטן! ואם קשה לך הדבר – תוכל להיכנס לשלושת המושבים האחוריים במכונית-המחץ ולקפוץ הביתה לכמה רגעים."

 "לא, לא!" השיב אבבטן כאילו משהו מונע אותו במיוחד מלחזור הביתה (האם פחד מליליסימה פן לא תרשה לו לשוב?) – הוא חזר וגירד בכף-המרק בגבו, כי בינתיים התרחשה עוד רעידת-עוגה בגלל פתיחת מקרר-הדלפק, ושוב נפלו פירורי קציפת-ביצים אפוייה. נעשה גם די קריר, למרות ספלי הקפה והשוקו החם.

"להקפיץ לך עוד קפה חם לעוגה?" שאל קפיטן יוקי.

"לא, לא. תודה. ממילא אין איש רואה אותי יושב כאן, בבית-הקפה, וזה הפסד גמור." עצם אבבטן עיניו כשהוא יושב עתה נשען אל הדובדבן שמאחוריו, ומכרסם פרוסה שתלש ממעקה העוגה, ובהימצאו במצב זה של ריכוז כל כוחות זיכרונו המופלא, אמר:

"אדפדף קודם בספרים אחרים, כדי לתאר בפניכם כיצד התחיל המסע – "

קפיטן יוקי ורני נאנחו בחשאי. כשאבבטן מתחיל לדבר –

המשך יבוא

* * *

הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אהוד, לא ידעתי שדבורה סתוי נפטרה – הייתי זמן קצרצר מזכירה במדור הספרות, בין מיכל מלאך לרחל רובינשטיין (אם השמות אומרים לך משהו). אח"כ עברתי להיות עורכת מקומונים, "זמנים" וכו'.

עבדתי עם זיסי 23 שנה עד 1995. הייתי בשמחות המשפחתיות שלהם (בר-מצווה של הבנים).

אח, כואב הלב על כל אחד שהולך – ובזמן האחרון יש רבים וטובים כאלה.

איילה זמרוני

* לאהוד שלום, בנוגע לטענה על גניבת הלחן של הבלדה על יואל מוישה סולומון על ידי שלום חנוך: טענתו של האקסלי בעייתית, בגלל שהוא טוען שהלחן נכתב במקור למילים באנגלית. אני בספק אם קיים שיר באנגלית שהיה נשמע נורמאלי עם המנגינה הזו, שהיא כל כולה בהדגשה מלרעית. בשיר הזה, כמעט כל המילים או צירופי המילים הם, כמקובל בעברית, ולא באנגלית, במלרע. זה מאד לא טבעי להגות מילים או לשיר צירופי מילים/פראזות באנגלית במלרע, אם בדיבור ואם בשירה. קחו כמעט כל שיר או משפט באנגלית ותראו שרוב המילים מרובות ההברות והפראזות הן במלעיל. בבלדה הזו כמעט הכל מלרע: תרלח, הענבים, יצאו, סוסים, הרוכבים, בריאותו, לעיר, איתו, שטמפפר בא (מושר כפראזה אחת במלרע עם הדגשה על "בא", וכו' וכו'

בצרפתית ובעברית ההגייה המלרעית טבעית ושכיחה מאוד. באנגלית הרבה הרבה פחות. באותה מידה, זה נשמע לא טבעי כששיר עברי מושר בהגייה אשכנזית מלעילית (שלום רבשובך ציפורה נחמדת).

יש יוצאים מהכלל באנגלית, למשל She's Leaving Home  של הביטלס, שמושר במשקל מלרעי עם דגש על ההברות האחרונות של הפראזות.

מהטעמים הלשוניים והמוסיקליים האלה נשמע שהאקסלי אכן התבלבל. אשמח אם הוא יעמיד אותי על טעותי ויראה לי איך בדיוק אפשר להלביש את הלחן הזה על איזשהו שיר באנגלית, ושהתוצאה תישמע טבעית לאוזן של דוברי אנגלית. טענה מאוד מאוד לא סבירה.

אהוד זמיר

(שני השמות במלרע)

מלבורן

אהוד: אותי זה כמובן מצחיק כי כפי שכתבתי וסיפרתי לא פעם, כל הבלדה שחיבר יורם טהר-לב היא אגדה, כפי שהוא עצמו כותב בשיר, ומעולם לא התקיימה המשלחת הזו כפי שהוא מתאר, למרות שהבורים ועמי-הארצות, כולל המורים והמורות, גם בפתח-תקווה עצמה, מלמדים על פיה את תולדות המושבה העברית הראשונה של העלייה הראשונה לארץ-ישראל.

* אהוד היקר, יוסי אחימאיר כותב על ליברמן בחיבה, האמת היא שבקונסטלציה שנוצרה ליברמן היה היחיד שנלחם את מלחמת החילונים בחרדים ובהתחרדות המדינה. לא מסכים עם דבריו [של יוסי אחימאיר] על נעמן כהן. אני חושב שהאיש ידען גדול, גם אם לא מסכימים עם דעותיו.

אביב עקרוני כותב על אוריה באר באהדה גדולה. אני זוכר שחלק מספריו אהבתי, וחלק לא, והוא כעס שאינני כותב רצנזיות על ספרים שאני לא אהבתי. צר לי שגרמתי לו עוגמת נפש, אבל זה עדיף על ביקורת קשה.

בן-ציון יהושע כתב סיפור מעניין ("מגדל דויד של תשוקות"), אבל לדעתי איננו ממוקד.

שלך,

משה גרנות

* "מלפפון נמכר לרשתות ולירקנים בישראל בכ-4.7 שקלים בממוצע, לעומת כ-2.13 שקלים בממוצע באירופה." [עדי דברת-מזריץ. "הארץ", 7.6].

ואנחנו בטיפשותנו לא ידענו שאירופה היא יבשת של גידול מלפפונים בכל עונות השנה והם גם זולים במיוחד!

ובייחוד זולים שם הירקות והפירות כל שנה שביעית, שנת שמיטה, כאשר על פי החלטות הרבנות הראשית לאירופה שובתים כל חקלאיה, והמרכולים מייבאים את כל הירקות והפירות שלהם מחוץ לגבולות היבשת, כמו ממרוקו ומישראל.

ותודה למערכת "הארץ" השואפת כנראה לחסל את החקלאות הישראלית, הנאבקת על קיומה.

* יהודה דרורי: אמרת אהוד דבר נורא: "על ליברמן אני לא סומך. הוא נראה לי עד היום זר לישראל. תעלומה."

אז מה? חשוד בבגידה? בריגול? אנס? רוצח?... כמו שמישהו היה כותב "על אהוד בן עזר אני לא סומך כסופר. נראה לי עד היום זר לסביבתו..."

אהוד: מה לך כי נזעקת? כבר אסור להגיד שליברמן נראה עד היום זר להווייה הישראלית? וכי אי אפשר להיות זר גם מבלי להיות בוגד, מרגל, אנס או רוצח?

* לאהוד שבת שלום. בגיליון חב"ע 1449, הגדוש ומלא בתיאורי הלבטים ביחסים בין המרצים ותלמידותיהם באקדמיה, גם מעשיר אותנו במידע אודות נחישות בני מדינאים להנצחתם. 

במיוחד נהניתי מרשימתך אודות הצמד המקסים 'אדם ורינתיה', שנעמו לכם עם שירי ארץ ישראל, בחופשת גמלאים בכפר בלום.   

גם אנחנו נהנינו במהלך 'תיקון ליל שבועות' בבית הכנסת ע"ש צימבליסטה, באוניברסיטת תל אביב, משירי ארץ ישראל ע"י הצמד גל אור ואביחי יעקוביאן. בשירתם, הזכירו את ההתלהבות והמסירות שחשנו בטרם המדינה, ליישוב הארץ ולהגנה עליה, במהלך שירת אותם שירים, ונראה לנו שהארץ לא היתה נגאלת, אילו באותה העת היו לנו רק משוררים ומלחינים כמו אלה המסעירים אולמות היום.

ברוך וליליאן תירוש     

* ישראל בר-ניר: יש לי הרבה מה להגיב על דברי הנאצה של הייטנר על נתניהו. אנא הכנס למדור ידיעות הש"י את התגובה הבאה להייטנר :

"במאבק עם הטיפשות, גם האלים הם חסרי אונים."

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2242 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,075 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,074 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-89 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,633 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-93 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-73 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-42 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-30 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-63 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח-בהקלדה של הלקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

[מיספר הערכים לפי ההתקדמות בהקלדה]

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,240 נמעני המכתב העיתי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל