פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1451

[שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, י' בסיון תשע"ט, 13.6.2019

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: צְעִירָה בַּת שִׁבְעִים פְּלוּס [המשך]. // עמוס גלבוע: האם אנחנו מרתיעים את החמאס ממלחמה כוללת? // יעקב חסדאי: ליברליזם חד-צדדי. // יהודה דרורי: הריבונות על השטחים – פט-א-קומפלי. // יוסי אחימאיר: חודש יוני החם. // ראובן שדה: תנועה דמוגראפית משמעותית לתוככי מדינת ישראל – על תושבוּת לערבים זרים בהסכמת המדינה. // מתי דוד: תגובה למאמרו של משה בן עטר: לא תתחולל מהפכת תחריר בישראל! // מנחם רהט: העולם כמרקחה. // אורי הייטנר: צרור הערות 12.6.19. // פוצ'ו: בחיי [6]. א. הזיכרון המופלא של יצחק רבין. // אברהם כץ עוז: ריבונות בבקעה–  כמו הגולן. // תקוה וינשטוק: הכול לכבוד אבא. ריאיון עם יעקב שרת. [נוסח מתוקן בידי יעקב שרת]. // משה גרנות: על ספרה של תקוה וינשטוק, "בעקבות האב האבוד." // אני דוגמנית והוא צייר, על פי ז'אק פרוור. מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים. // רון גרא: שני שירים. // אהוד בן עזר: ספרי דורות קודמים. "בבית המרפא" לדוד פוגל, 1928. פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 9.3.1972. לפני 47 שנים. // אהוד בן עזר: "בעקבות יהודי המידבר", פרק שישי. הפגישה עם יהודה בורלא רכוב על גבי גמל במסע לסואץ בשנת 1915. // יובל גלעד: על שירת אסתר ראב. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

צְעִירָה בַּת שִׁבְעִים פְּלוּס [המשך]

סִפּוּרָהּ הַבִּלְעָדִי שֶׁל יִשְׂרָאֵלָה יִשְׂרָאֵלִי –

חֲתִיכוֹנֶת מְשַׁגַּעַת, בְּקָלִיבֶּר רְצִינִי,

שֶרַק הִיא מִבֵּין כֻּלָּנוּ עוֹד מֻתָּר לָהּ (כָּךְ נִדְמֶה לִי)

לְהַצִּיג עַצְמָהּ בְּנַחַת: "הַמְּדִינָה – נוּ, זֶה אֲנִי!..."

כְּבָר סִפַּרְנוּ עַל הַפָּרָדוֹקְס שֶׁבּוֹ יִרְאֵי שָׁמַיִם

מְפִירִים בִּשְׁתַּמְּטָנוּת-גִּיּוּס אֶת צַו הַהֲלָכָה,

אַךְ הַפַּעַם – עַל מַכָּה אַחֶרֶת שֶׁרָעָה חוֹלָה הִיא:

עַל הַשֵּׁד הָעֲדָתִי שֶׁחוֹתָמוֹ עוֹד לֹא נִמְחָה.

וְקֹדֶם כֹּל: עַל קְרָב בֵּין יֵצֶר לְיוֹצֵר, שֶׁסָּבָא * תֵּאֵר לְיִשְׂרָאֵלָה בְּתַכְלִית הדַּיְקָנוּת * שָׁעָה שֶׁמִּנּוֹשְׂאִים כְּבֵדִים כָּאן דַּעֲתוֹ הוּסָבָה * לְמִין אֶתְנַחְתָּא קוֹמִית שֶׁל לָצוֹן וּבַדְחָנוּת:

* "אַתְּ כְּבָר הַיּוֹם יַלְדָּה גְדוֹלָה, כָּךְ שֶׁסּוֹפְסוֹף מֻתָּר לִי * כְּמִלְּתָא דִבְדִיחוּתָא לְסַפֵּר לָךְ שֶׁמִּכְּבָר * כָּתוּב בְּמַסֶּכֶת 'נָזִיר' שֶבְּסֵדֶר 'נָשִׁים' שֶׁׁעֻקְצוֹ לֹא נִסְתַּר לִי * שֶׁשֵּׁיגֶץ שֶׁיִּצְרוֹ פִּתְאֹם פָּחַז עָלָיו, כִּדְבַר * גְּדוֹלֵינוּ, חֲזָ"לֵינוּ, זֶה עָלוּל חַס וְחָלִילָה  * לִטְרֹד אוֹתוֹ מִן הָעוֹלָם, כְּפִי שֶׁאָמְנָם פִּתּוּ * אוֹתָן חֻלְשׁוֹת אֵינְסְפוֹר יְדוּעָנִים שֶׁכְּבָר הִפְלִילָה * גַם בִּזְמַנֵּנוּ כָּאן אוֹתָהּ צָרָה שֶׁשְּׁמָהּ 'me too'. * וּבְכֵן, בְּיוֹם כִּפּוּר מַתִּישׁ אֶחָד בּוֹ הִתְפַּלַּלְתִּי * כַּדָּת בְּבֵית-הַכְּנֶסֶת הַגָּדוֹל בְּתֵל-אָבִיב * וּבוֹ בִּגְלָל הַצּוֹם וְהַחַמְסִין כִּמְעַט נָפַלְתִּי * מִן הָרַגְלַיִם וְלִשְׁאֹף קְצָת רוּחַ מִסָּבִיב * יָצָאתִי לְכַמָּה דַקּוֹת לְאַלֶנְבִּי עִם רַבִּי * צָעִיר אֶחָד, רַוָּק עֲדַיִן, שֶׁנִּלְוָה אֵלַי * לִתְמֹךְ בִּי שֶׁמָּא אֶתְמוֹטֵט כִּי הָרוֹפֵא הִתְרָה בִּי * שֶׁלֹּא לְהִתְאַמֵּץ מִדַּי –  אַךְ פֶּתַע, אַלְלַי,

* עָבְרָה שָׁם לְפָנֵינוּ חֲתִיכָה אַחַת פּוֹרַחַת  * בַּחֲצָאִית פְּרוֹבוֹקָטִיבִית וּקְצָרָה – וֵי'זְמִיר! –  * שֶׁל מַה שֶּׁאֵצֶל אֶפִּיקוֹרְסִים הוּא אָפְנָה רוֹוַחַת * וּמָה שֶׁבְּמַסֶּכֶת "נְדָרִים" בְּטוֹן מַחְמִיר * ׁמֻגְדָּר כְּכִסּוּי טֶפַח וְגִלּוּי (טְפוּ טְפוּ!) טְפָחַיִם * שֶׁלֹּא גִלּוּי שְׁכִינָה בּוֹ רַק אוּלַי גִּלּוּי שְׁכֵנָה * לַמְרוֹת שֶׁזֹּאת שֶׁעִנְטְזָה מוּלֵנוּ בִּירֵכַיִם * חֻצְפָּנִיּוֹת כְּלָל לֹא הָיְתָה שְׁכֵנָה, כִּי בַּשְּׁכוּנָה * שֶׁלָּנוּ אֵין פְּרִיצוּת כָּזֹאת וְהִיא לָבְשָׁה שָׁם "מִינִי" * וּמָה רוֹאוֹת עֵינַי פִּתְאֹם בֵּין כָּל הַחֲטָאִים? * אֵיךְ אוֹתוֹ רַב צָעִיר, בֶּן-לִוְיָתִי, לֹֹא תַאֲמִינִי, * נוֹפֵל בָּהּ בְּמַלְכֹּדֶת פִּתּוּיִים זוֹ לִפְתָאִים * בִּמְקוֹם לִשְׁמֹר עָלַי, עַל הַזָּקֵן, פֶּן, לֹא עָלֵינוּ, * אֶצְנַח תַּחְתַּי מֵרֹב קְשָׁיֵי הַצּוֹם וְהַשָּׁרָב * וְכָךְ, מֻקְסָם מִפְרֵחָה זוֹ הָאָצָה לְפָנֵינוּ * הוּא מִתְנַהֵג מַמָּשׁ כְּאַפִּיקוֹרֶס, לֹא כְּרַב * כְּאִלּוּ שֶׁבִּמְקוֹם מַה שֶּׁמַּסֶּכֶת קִדּוּשִׁין שָׁם * קָבְעָה שֶׁ"יִּשְׂרָאֵל הֵם רַחְמָנִים בְּנֵי רַחְמָנִים" * סֻלְּפָה אוֹתָהּ קְבִיעָה בְּהַשְׁפַּעַת מַרְעִין בִּישִׁין שָׁם * וְהַכָּתוּב שֻׁנָּה לְ"חַרְמָנִים בְּנֵי חַרְמָנִים."

* 'רֶבּ שְׁמִיל,' אֲנִי צוֹעֵק לוֹ, 'שֶׁעם זִיךְ! אֵיךְ זֶה לֹא תֵבוֹשׁ כָּאן * לִלְטֹשׁ עֵינַיִם  בְּרַגְלֵי נָשִׁים בִּלְתִּי צְנוּעוֹת *  בְּלֵב יוֹם כִּפֶּר (יוֹם כִּפּוּר), הַיּוֹם הֲכִי קָדוֹשׁ כָּאן? * עוֹד תְּפֻטַּר אִם חֻלְשַָׁתְךָ תֻּפַץ עַל כְּנַף שְׁמוּעוֹת!!!'

* 'רֶבּ שְׂרוּל,' צוֹרֵחַ הוּא נִבְעָת כְּאִלּוּ אֵיזֶה בִּיפֶּר * קוֹרֵא לוֹ נֶעבֶּעךְ לְבֵית-דִּין שֶׁל מַעְלָה, דִין חָמוּר, * 'אֶצְלִי בָּרֹאשׁ יוֹם כִּפֶּר, גַּם בַּלֵּב אֶצְלִי יוֹם כִּפֶּר, * אֲבָל בַּמִּכְנָסַיִם – שִׂמְחֶס תּוֹיְרֶה, בְּרוֹךְ גָּמוּר'..."

אַךְ כֵּיוָן שֶׁהִזְכַּרְנוּ לְעֵיל * שֵׁד מֵבִיךְ הַפּוֹרֵץ בְּמַפְתִּיעַ * כְּדִבּוּק מִבַּקְבּוּק וְגוֹרֵם לְפָדִיחָה * לְמִי שֶׁנּוֹפֵל לוֹ קָרְבָּן, * מִסְתַּבֵּר שֶׁתּוֹלְדוֹת יִשְׂרָאֵל * שֶׁאוֹתָהּ שׁוּם אוֹיֵב לֹא הִרְתִּיעַ, * סַכָּנָה לֹא פְּחוּתָה בִּפְנֵיהֶן כָּאן הִטִּיחָה * מַכַּת שֵׁד אַחֵר שֶל חֻרְבָּן. * זֶהוּ שֵׁד הַזּוֹכֶה לְחִבּוּק * מִסִּכְלוּת, צָרוּת-עַיִן-וָמוֹחַ

* וְאָכֵן, יִשְׂרָאֵלָה מוּדַעַת * לְנִזְקוֹ כְּמוֹ לְחֹלִי חַבְּלָן* כִּי גַם הוּא מִתְפָּרֵץ מִבַּקְבּוּק * וְזוֹמֵם לֹא לָתֵת לָהּ לִצְמֹחַ * כְּטֶרְמִיטִים חוֹתְרִים שֶׁבְּלַהַט * כּוֹסְסִים שֳׁרָשָׁיו שֶׁל אִילָן. * עַל מִלְחֶמֶת בְּנֵי אוֹר בַּמְּגִלּוֹת

* הַגְּנוּזוֹת, מְגִלּוֹת יַם הַמֶּלַח, * כְּבָר נֶחְקַר וְנִסְקַר וְנִזְכַּר * כָּל גִּלּוּי בָּעוֹלָם הַנָּאוֹר, * אֲבָל מָה עַל אוֹתָן הָרָעוֹת הַחוֹלוֹת * שֶׁבְּשֵׁד עֲדָתִי זֶה (שֶׁכֶּלַח * לֹא אָבַד עוֹד עָלָיו כִּי עוֹד לֹא נֶעֱקַר, * עַל מִלְחֶמֶת בְּ נֵ י  ע וֹ ר  בִּ בְ נֵ י  ע וֹ ר?

* שֶׁהֲרֵי, אִם עוֹשִׂים כְּבָר חֶשְׁבּוֹן * שֶׁל מוּמִים בָּם הֻכֵּינוּ דַיֵּנוּ * וּבִמְקוֹם לְנַוְּטֵנוּ קָדִימָה * אֶת כֻּלָּנוּ הוֹדְפִים לְאָחוֹר, * יֵשׁ לִמְחוֹת כָּאן בִּסְפִּירְט וְסַבּוֹן * וְסוֹפְסוֹף לְבָעֵר מֵחַיֵּינוּ * כָּל סִימְפְּטוֹם שֶׁל טִמְטוּם זֶה וִיהִי מָה * הַמַּבְדִּיל בֵּין "לָבָן" לְ"שָׁחוֹר". * כִּי זֶה הוּא הַמַּפְרִיד וּמְסַכְסֵךְ * בֵּין הַ"פְרֶנְקִים" וּבֵין הַ"שִּׁיכְּנוֹזִים" * וְזֶה הוּא שֶׁאֵיבוֹת מְעוֹרֵר * כְּמוֹ נִמְנֵינוּ עַל אֶלֶף גְּזָעִים * וְזֶה הוּא שֶׁשְּׁלַל פוֹבְּיוֹת מוֹסֵךְ * וּמוֹלִיד מַחְלוֹקוֹת וְקוּרְיוֹזִים * שֶׁטִּבְעָם מְפַצֵּל וּמְפוֹרֵר * עַם נֶחְלָק לִגְזָרִים וּשְׁסָעִים.  * זֶה מַתְחִיל כְּשֶׁסְּבוּרָה מִשּׁוּם מָה * פְרָאוּ וַיְס, "יֶקֶטֶה" בָּלַבָּתִית

* הַנִּדְחֶפֶת בְּרִיאָה וּכְבוּדָה * (אַךְ שֶׁלֹּא בְּתּוֹרָהּ) לַיַּרְקָן * כִּי מַזָּל, שֶׁאֵינָהּ רְשׁוּמָה * לְקוֹנְצֶרְט-מְנוּיִים הִיא "אַזְיָטִית" * וְכִ"שְׁוַארְצֶה" רָאוּי שֶׁתֵּדַע * אֶת הַ"פְּלָאץ" הַמַּגִּיעַ לָהּ כָּאן. * זֶה נִמְשָׁךְ וְחוֹזֵר, רַבּוֹתַי, * בְּ"אָמַרְתִּי לָךְ, שׁוֹשִׁיק, לֹא פַּעַם * שֶׁתַּפְסִיקִי לָצֵאת עִם הַבֵּן * שֶׁל בּוּזַגְלוֹ, הוּא לֹא בִּשְׁבִילֵךְ!" * וְהוֹפֵךְ בְּלִי לָדַעַת מָתַי * לְ"חִנּוּךְ" גִּזְעָנִי וְסַר-טַעַם * אֲשֶׁר כָּל תַּכְלִיתוֹ לְלַבֵּן * שֶׁ"עוֹד יֵשׁ 'לְבָנִים' בְּגִילֵךְ." * כֵּן, הָרֶקַע מֻכָּר וּפָשׁוּט * רַק  הַ בֶּ קַ ע  סָבוּךְ כְּחַד-גַּדְיָא: * מֵאַרְצוֹת הָאֵירוֹפִּישׁ-קוּלְטוּר * וּמִנְּאוֹת הַתְּמָרִים וְהַנֵּפְט  * מַגִּיעִים זַלְמָן ווּס-ווּס וְשׁוּת' * וְעַבּוּדְי אוֹ סֶרִי סְעַדְיָה * אֶת אוֹתָהּ כִּבְרַת-אֶרֶץ לָתוּר * וּמִיָּד מִתְקַשִּׁים בַּגֶּעשֶׁעפְט. * כִּי מַמָּשׁ לִשְׁנֵיהֶם יֵשׁ אוֹתָם

* כִּסּוּפֵי גְּאֻלָּה, סֶנְטִימֶנְטִים * וְאוֹתָן "מַזְכָּרוֹת" עַל גַּבָּם * מֵאֶגְרוֹף הַגּוֹיִים שֶׁנִּחַת, * אַךְ מֵרֶגַע רִאשׁוֹן, בִּרְאוֹתָם * מַה שּׁוֹנִים הֵם בְּטִיב  הַ פִּ י גְ מֶ נְ טִ י ם * כְּבָר תּוֹהִים הֵם עַד עֹמֶק לִבָּם * אֵיךְ יִחְיוּ תַחַת שֶׁמֶשׁ אַחַת. * וּבִפְרָט שֶׁאֶחָד מֵהֵם דַּק * וּמְסַלְסֵל אֶת שִׁירֵי אֶל-שַׁבָּזִי * וְאֵינוֹ שָׂם סֻכָּר בַּדָּגִים * (שָׂהֲדוֹ הֶחָתוּל בַּמִּטְבָּח) * וּשְכֵנוֹ – בַּגֶּעפִילְטֶע פִישׁ, זֶה הַמְּתַקְתַּק * מְתַבֵּל טַעַם-יִידִישׁ שִׁכְּנָזִי

* וְשׁוֹמֵעַ בְּחֹל וְחַגִּים * רַק פִּרְקֵי חַזָּנוּת אוֹ אֶת בַּךְ. * וּמֵאָז, רַבּוֹתַי, גַּם אַתֶּם * בְּמִלְחֶמֶת בְּנֵי לוֹקְשׁ בִּבְנֵי חוּמוּס *  מִתְכַּסְּחִים כְּמִין דּוֹר-הַמִּדְבָּר * וּלְהוּטִים כָּאן לַחְקֹר וְלִדְרֹשׁ: * מִי עָדִיף עַל אָחִיו, מִי קוֹדֵם, * זֶה שֶׁ"צַּח" הוּא אוֹ זֶה שֶׁ"שְּׁחַמְחוּם" הוּא? * וְלִפְנֵי שֶׁהַקֶּרַח נִשְׁבָּר * כְּבָר שׁוֹבְרִים זֶה לָזֶה אֶת הָרֹאשׁ.

* וְסָבָא יִשְׁרָאֵל אוֹמֵר עַל כָּל הַמִּתְחַסְּדִים * כְּאִלּוּ מִבְּחִינָה גֵנֵטִית מְזֹהִים הֵם רַק עִם * אֵירוֹפָּה: "אִם אַבְרוּם אָבִינוּ בָּא מֵאוּר כַּשְׂדִּים * אָז כָּל צֶאֱצָאָיו כֻּלָּם בְּעֶצֶם הֵם  עִ י רָ קִ י ם * כּוֹלֵל הַיֵּקִים, הָרוּסִים, הַפּוֹלָנִים וְכָל * הַגִּזְעָנִים הַשַּׁחְצָנִים יוֹזְמֵי אוֹתוֹ נִגּוּחַ * הַמְּרִימִים אַפָּם כִּבְנֵי זַן אֶתְנִי כָּל-יָכוֹל * בִּמְקוֹם פֹּה לְהָרִים אֶת רָמָתוֹ שֶׁל הַוִּכּוּחַ * שֶׁכְּבָר הַיּוֹם כֻּלִוֹ passé וְחִישׁ, תּוֹךְ דּוֹר אוֹ שְׁנַיִם * כְּבָר לֹא יְהֵא תָקֵף וְרֵלֵוַנְטִי מִמֵּילָא * כִּי כָּל יִשְׂרְאֵלִי כָּאן יְשַלֵּב לִמְשׂוֹשׂ כָּל עַיִן * בְּעֶצֶם הֱיוֹתוֹ מִזּוּג סִינְתֵּטִי לְעֵילָא * שֶׁל גָּלֻיּוֹת וְשֶׁל עֵדוֹת שׁוֹנוֹת-מוֹצָא-וָצֶבַע * כְּמִין פְּסֵיפָס מַרְהִיב וּמִין מַסֶּכֶת סַסְגּוֹנִית * שֶׁסּוֹף כָּל סוֹף יַחְזִירוּ לְאֻמָּה זוֹ אֶת הַטֶּבַע *  שֶׁל עַם אֶחָד כְּמוֹ אָז, בִּתְקוּפָתוֹ הַקַּדְמוֹנִית."

* כָּךְ אוֹמֵר סָבָא וְלַמְרוֹת שֶׁהַנְּבוּאָה נִתְּנָה כְּבָר * מִיּוֹם חֻרְבַּן הַבַּיִת לְשׁוֹטִים וְתִינוֹקוֹת * גַּם מִי שֶׁכְּלָל אֵינוֹ שׁוֹטֶה וְלֹא תִינוֹק, מוּנָע כְּבָר * בְּדַחַף עַל צִבְיוֹן דּוֹר-הֶעָתִיד לְהִתְחַקּוֹת: * זֶה יְהֵא דוֹר חָבִיב כְּבּוּלְגָּרִי מָצוּי * וּפִקֵּח כְּכָל גָּלִיצָאִי * וּכְיֵקֶה חָרוּץ וְדַיְקָן וּפֵּדַנְט * וִיפֵהפֶה כִּבְנוֹת עָדֶן וְצוֹר, * מְמֻלָּח כְּרוּמֵינִי, מָתֹק כָּרָצוּי * כְּמוּפְלֵטָה בִּסְטַיְל מָרוֹקָאִי * וּכְחַאלַבִּי אַסְלִי מֻשְׁרָשׁ בַּלֵּוַנְט * וּכְ'סַאבְּרֶה' – חֲסַר מַעֲצוֹר... * כִּי אִם פַּעַם הָיָה לְהַסְבִּיר זֹאת נָחוּץ * הֵן כַּיּוֹם כְּבָר יוֹדֵעַ כָּל יֶלֶד * שֶׁאָמְנָם מְדִינָה זוֹ גָדְלָה וְעָצְמָה * וְיוֹתֵר מִצְּלָלִים יֵשׁ בָּה אוֹר, * אַךְ לַמְרוֹת שֶׁגָּבְרָה עַל אוֹיְבִים מִבַּחוּץ * הִיא עַל כַּף-הַמֹּאזְנַיִם מֻטֶּלֶת * כָּל עוֹד לֹא תְּנַצֵּחַ סוֹפְסוֹף  אֶת  עַ צְ מָ הּ * בִּמִלְחֶמֶת בְּנֵי עוֹר בִּבְנֵי עוֹר."

וְהֶמְשֵׁךְ סִפּוּרֵנוּ יֻגַּשׁ – אַדְרַבָּה –

כְּבָר בְּיוֹם חֲמִשִּׁי בַּשָּׁבוּעַ הַַבָּא.

יוסי גמזו

* * *

עמוס גלבוע

האם אנחנו מרתיעים את החמאס ממלחמה כוללת?

הוא לא רוצה במלחמה כוללת אך מוכן להסתכן במהלכים העלולים להביא למלחמה כוללת.  אנחנו לא מרתיעים אותו מלנקוט מולנו במלחמת התשה אלימה. הוא מבין טוב מאוד את העכבות הישראליות

בשבוע שעבר דיבר ראש אמ"ן, האלוף תמיר היימן, בכנס של המרכז למורשת המודיעין. דומני שהיתה זאת הופעתו הפומבית הראשונה. מתוך דבריו, הבליטה התקשורת באופן טבעי, שתי נקודות בתחום הביטחון הלאומי:

האחת, ש"החמאס מאוד מורתע ממלחמה... ואינו רוצה בה."

השנייה שלחיזבאללה אין כיום "יכולת מבצעית  בכל הקשור לטילים מדוייקים."

אכן, דברי הרגעה ועידוד לעם ישראל.

אני רוצה להתייחס במאמר זה לדבריו על הרתעת החמאס מפני מלחמה. לדעתי  הכותרת הזאת אינה שלמה ואינה משקפת את מלוא המציאות. להערכתי הכותרת היותר נכונה היא זאת:

החמאס יורה רקטות על ישראל, בעת הצורך, ומפעיל אלימות  תמידית, למרות שלא היה רוצה שאלימות זאת תתפתח לכדי מלחמה כוללת. ואסביר את עצמי:

ב"צוק איתן" החמאס  (ונספחיו) ירה 3852 רקטות. בשנת 2015 הוא ירה 15 רקטות, ב-2016  גם 15 רקטות, וב-2017 הוא ירה 29 רקטות. כלומר, הוא נוקט במדיניות של כמעט אפס פעילות  אבל מאז מרץ 2018  הוא החל במדיניות חדשה לגמרי, כאשר ב-2018 הוא כבר יורה 1119 רקטות, ועד יוני השנה הוא כבר הספיק לירות 784 רקטות.

זה רק מרכיב אחד של המדיניות החדשה: המרכיב השני הוא לחצים אלימים מבוקרים המיועדים להחזיק את האוכלוסייה האזרחית שלנו בעוטף עזה במתח עולה ויורד ולהציק לה ולצה"ל ברשימה ארוכה של פעילויות במינון עולה ויורד: בלונים, רעש בלילה, צעדות, ירי.

החמאס לא קורא לזה "התשה", אבל זהו בדיוק סוג של מלחמת התשה. אנחנו ידענו לפני 50 שנה בדיוק "מלחמת התשה", בעיקר בחזית המצרית. אז ההתשה היתה נגד חיילי צה"ל והרחק בגדות תעלת סואץ. אזרחי המדינה לא היו מעורבים. היום, האזרחים מעורבים עד צוואר, כל הדרום סובל, וגם גוש דן, ותל אביב, עלולים להיות יעד להתשה. אז, ב-1969-1970, הבעייה של מדינת ישראל לא היתה להרתיע את מצרים ממלחמה, אלא איך מרתיעים מפני המשך ההתשה המצרית שגבתה קורבנות של חיילים, טייסים ומטוסים. מה שהביא לסיומה  היה הסכם הפסקת אש שיזמו האמריקאים.

הנקודה החשובה ביותר לעניינינו בהקשר לחמאס היא שככל הנראה הוא באמת אינו רוצה במלחמה כוללת,  ברם, זה אינו מונע ממנו לנהוג בחוצפה, לאיים כל הזמן ולהכריז בראש חוצות: אנחנו נמשיך באלימות. 

העובדה שהוא נוהג כך, העובדה שהוא לא נרתע מלשגר מאות רקטות על ישראל במסגרת מימוש איומיו – מעידה לדעתי שהוא מוכן להסתכן וללכת מול ישראל עד סף מלחמה. או כפי שקוראים לזה בלעז BRINKMENSHIP. במילים אחרות, החמאס יודע שהליכה  כזאת עד לסף מלחמה, עלולה בסופו של דבר להביא למלחמה כוללת. והוא כנראה מוכן לקחת את הסיכון הזה.

למה?

לדעתי, החמאס ער ומודע היטב לכל העכבות של ישראל, לכל המעצורים המונעים ממנה לצאת למלחמה כוללת מולו. בראש ובראשונה החשש מאבידות של החיילים בלחימה הקרקעית. הוא לא צריך בשביל זה הרבה מודיעין. הוא שומע את זה מעל כל גבעה בישראל. הוא קורא שסגן הרמטכ"ל לשעבר אומר בראיון  שאכן ישראל "מפחדת".  אכן, יש הבדל תהומי בין עולם הערכים וטבע המלחמה שהיו לפני 50 שנה בהתשה מול מצרים. אז, לא היה יום בלי פשיטה, גדולה כקטנה, בלי פעולה צבאית, נגד המצרים, אם איני טועה חטיבת הצנחנים לבדה ביצעה 18 פשיטות בחודש אחד. היום אנחנו רק "מכילים", אך "בפחד" לא מרתיעים!

ועל חיזבאללה בפעם הבאה.

עמוס גלבוע

* * *

יעקב חסדאי *

ליברליזם חד-צדדי

בשבועות האחרונים התבררו כמה עובדות הקשורות למו"מ הקואליציוני שהתקיים בין המפלגות החרדיות לבין "הליכוד" במהלך הניסיונות להקים ממשלה על-פי תוצאות הבחירות לכנסת ה-21, זאת עוד טרם נכשל נתניהו להרכיב ממשלה, ובהמשך ההכרזה על בחירות חדשות.

במסגרת המו"מ, כך דווח בתקשורת, העלתה "יהדות התורה" דרישה, שהוכנסה אחר כך להסכמים הקואליציוניים, לפיה יבוטל איסור ההפרדה בין גברים לנשים במקומות ציבוריים וכי הפרדה זו לא תהווה אפלייה עפ"י החוק. על פי הדיווח, "הליכוד" הסכים לאותה הדרישה. כמובן שהתקשורת הליברלית, כמו גם מפלגות שונות, ראו בדיווח זה הוכחה לכך שמדינת ישראל מתחרדת וההסכם הוא חלק מן התהליך של כניעה ונסיגה של הכוחות הפרוגרסיביים והתהליכים החיוביים וחזרה לימי הביניים. לכן יש להמשיך ולהילחם בתופעה זו.

אני אינני מבין על מה המהומה. אם, למשל, קיימת אגודה של צמחוניים – האם אפשר לחייב אותה להכליל בתוכם גם אוכלי בשר? אם יש קיבוץ אשר קובע כי אליו יכולים להתקבל רק אנשים אשר עומדים בתנאים שקבע הקיבוץ, האם זה פגיעה בעקרונות מסויימים?

האם חלק מחופש האדם אינה גם הזכות להתארגן ולחיות את חייו במסגרת חברתית שנראית לו? כנראה שבעת האחרונה – להיות ליברל אינו כולל את הכללים האלו.

לנגד עינינו מתפתחת תפיסה ליברלית אלימה, קיצונית ובלתי סובלנית אשר רוצה לכפות על הזולת את אורח החיים אשר נראה נכון בעיניה. ואלימות זו אינה שונה מחוסר הסובלנות והקיצוניות של דתות אשר ניסו לכפות את אמונתם על אחרים בכוח הזרוע. אתם תלכו בדרכנו ואם לא – אין לכם זכות קיום.

לחרדים יש זכות להתכנס, לנהל את חייהם על-פי דרכם ולנהוג על-פי אמונותיהם. הזכות הזו היא חלק מן החופש שהחברה הישראלית צריכה לתת לכל מגזריה.

* דברים אלו נערכו מתוך שיחות בנושא שערך יעקב חסדאי תחת הכותרת "הרהור וערעור" והם מתפרסמים באתר תנועת לאו"ר www.laor.org.il 

* * *

התנהלות המערכת המשפטית נגד נתניהו, שחזקת החפות עומדת לו – נגועה בהתנהלות דמויית פוטש משפטי שמטרתו למרר את חייו, לחסל את משאביו הכספיים הפרטיים – עד שייכנע ויפרוש ממשרתו הרמה, זו שהביאה את ישראל לשיאים שלא היו לה קודם, ובתוך איזור מזרח-תיכוני שהולך ומתפורר. זוהי שערורייה מזעזעת!

* * *

יהודה דרורי

הריבונות על השטחים – פט-א-קומפלי

האירופאים מתרגשים מדברי השגריר פרידמן על סיפוח שטחים כביכול ביהודה ושומרון – אלא העניין הוא שכל השטחים ביו"ש כבר מסופחים אלינו לפי החוק הבינלאומי! גם חבר הלאומים אישר זאת פה אחד והאו"מ אישרר החלטה זו – ואין כל ישות פוליטית אחרת שיכולה חוקית להתנגד לכך. שיילכו לבית הדין הבינלאומי. מצידי הם יכולים ללכת גם לכל הרוחות. שטחי יו"ש שלנו לתמיד, אבל... מה נעשה עם 1.7 מיליון שונאים הגרים שם? לכך עוד לא מצאנו פתרון, וגנדי מת.

איך להשיג את פירוז עזה?

צודק ונכון מה שקבעו ממשלות ישראל ומערכות הביטחון שלנו, דהיינו, שפיתוחה של רצועת עזה יהיה תלוי במידת הפירוז שרצועת עזה תכפה על עצמה! הכוונה של ממשלת ישראל כהתחלה זה ניטרול כל הטילים למיניהם כולל נשקים לירי תלול-מסלול (כגון מרגמות למיניהן). לדעתי הדרך היחידה להגיע למטרה זו היא מצור בהידוק מקסימלי אבל, לאפשר בו זמנית העברת כספים רק כתשלום לקניית הנשקים הנ"ל דרך צד שלישי (כמו מדינות המפרץ) – שפיזית יוציאו נשקים וטילים אלו אל מחוץ לאזור. ייתכן כי ראשי אירגוני הטרור ברצועת עזה יחשבו על עתידם הגיאוגרפי, המשפחתי והכלכלי ועל הכסף שיוזרם לכיסם בצורה זו – מה שיאפשר להם חיי נוחות ורווחה בעתיד... שווה לנסות בכוון זה, לא כן?

ממשלת כל שריה וח"כיה

מה מפריע כיום לנתניהו לעשות ממשלה מורחבת של כל חברי הקואליציה שלו – ממשלה שאינה כפופה לאמון הכנסת ולאמון הציבור! ממשלה של 59 שרים! כך הוא יכול לצ'פר את כל תומכיו בקואליציה שנכשל מלהקים, וזאת על-ידי העלאת מעמדם, משכורתם, ותנאי עבודתם (שאינם כלל עובדים בה...) הם יקבלו "וולוו" כל אחד, וגם נהג ואולי שומר ראש ויזכו להגדלת הפנסיה – ואם "חלילה" יקום מישהו למחות הוא יקרא לו "שמאל" לנצח נצחים...

את החשבון נשלם אנחנו ממיסינו... ואם בית המשפט העליון יתערב, אזי יצאו ההמונים (גם באוטובוסים...) להפגין ברחובות ארצנו על הפגיעה הנוראית בנתניהו הנרדף ע"י השמאל על לא עוול בכפו... ועל עריצות שופטי העליון רחמנא ליצלן....

[אהוד: אתה צודק. אצל סטאלין, למשל, לא היתה מתרחשת שחיתות דמוקרטית כזו, גם לא בצפון קוריאה הנאורה!]

UNDER-STATEMENT OF THE MONTH

ניצן הורוביץ על תמר זנדברג: "צריך משהו אחר, לא היתה הצלחה מסחררת."

* * *

לקראת שבוע הספר העברי:

יש בארץ קרוב לאלף

סופרים ומשוררים, סופרות ומשוררות

ורובם מוציאים את ספריהם על חשבון עצמם

או בסיוע ציבורי

ומי זוכר את שמותיהם?

חוץ מקומץ חברים ובני-משפחה

שנאלצים לקרוא בהם?

אכן פריחה גדולה יש לספר העברי המקורי

ורק קצת פחות מאשר לסמארטפונים

הגוזלים את מרבית זמן הקריאה בספרים!

* * *

יוסי אחימאיר

חודש יוני החם

עכשיו, כשמכהנת ממשלת מעבר עד לסבב הבחירות הבא, ב-17 בספטמבר, כבר אי אפשר יהיה לקחת זאת ממנו: באמצע יולי עתיד בנימין נתניהו לעקוף את דוד בן-גוריון באורך הכהונה המצטברת שלו כראש הממשלה, ויהיה אפוא שיאן ראשי הממשלות שלנו, המכהן בפרק הזמן הארוך ביותר.

זהו הנושא המעסיק עתה פובליציסטים, התוהים מתי וכיצד תגיע כהונת נתניהו לקיצה. יש המדברים על הצורך בחקיקת חוק, שיגביל את כהונת ראש הממשלה לשתי קדנציות בלבד, יש התולים תקוות בחשדות שיהפכו לכתב אישום שיסתיים בהרשעה, ויש הרוב הימני שאינו רואים בעין מישהו שיחליף בבוא העת את נתניהו. כשם שניצח פעם אחת ב-2019, הוא ינצח – כך הם בטוחים – גם בפעם השנייה השנה, בעוד כשלושה חודשים.

אנחנו כן יודעים איך הגיעה כהונת ראש הממשלה הראשון לקיצה. זה היה החודש לפני 56 שנה, בתאריך טעון ביותר – 16 ביוני 1963. בדיוק ביום זה ובחודש זה, 30 שנה קודם לכן, התרגש על עם ישראל אסון נורא – רצח ראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית חיים ארלוזורוב ז"ל, על שפת ימה של תל-אביב, בידי שני ערבים מיפו. בן-גוריון וחבריו ניצלו את האסון להעליל על תנועת ז'בוטינסקי, כדי למנוע נסיקתה הפוליטית.

מי שקמו להיאבק בעלילה היו זאב ז'בוטינסקי והרב אברהם יצחק הכהן קוק – והם ניצחו. לצד הרב קוק סייע עוד רב, נתן מיליקובסקי, סבו של בנימין נתניהו. שניהם, הרב קוק והרב מיליקובסקי, הלכו לעולמם ב-1935. את המאבק בעלילה המשיך בנציון נתניהו, חברו בנפש של אבי, ד"ר אב"א אחימאיר, קרבן העלילה, שהלך לעולמו שבור-נפש בחודש יוני, בערב חג השבועות תשכ"ב, לפני 57 שנה.

עד יומו האחרון נלחם אבי בעלילה ובמעלילים. עד יומו האחרון לא זז בן-גוריון מעמדתו, שהיה זה רצח פוליטי וכי הנאשם סטבסקי היה צריך להיות מורשע ולהידון למוות. כעבור 15 שנה בדיוק, שוב בחודש יוני, נרצח סטבסקי על סיפון "אלטלנה" באש מהחוף, שהפקודה לה ניתנה על-ידי בן-גוריון.

באבי ראה בן-גוריון פובליציסט מוכשר, אף שחשף במאמריו בלא מורא את "הרקב ביעקב" בתקופת שלטונו. בפעם האחרונה שבן-גוריון גידף את יריבו – זה היה מעל בימת הכנסת, כשנה לאחר הסתלקותו של אבי. "דברי נאצה חסרי-תקדים של ראש הממשלה גרמו להפסקת ישיבת הכנסת" – זעקה הכותרת הראשית בביטאון האופוזיציה, "חרות", ב-14 במאי 1963.

"חבר הכנסת חיים לנדאו וחבריו שיבחו ונשאו את שמו של היטלר" – חולל ראש הממשלה פרובוקציה מתוכננת, כדי להסיח את הדעת מענייני חוץ וביטחון רגישים, ובמיוחד יחסי ישראל-גרמניה,  והביא לפיצוץ הישיבה. "יש גבול לומר ליהודים שהם פיארו את היטלר" – זעק בתגובה כמעט בלתי נשלטת מנחם בגין – "מלשין שכמותך, משתף פעולה, מסית ומלשין, עוכר ישראל מתועב!" 

למרות סערת הרוחות המשיך בן-גוריון וציטט ממאמר של אב"א אחימאיר מ"חזית העם", שבו הוא מציין "שמות מזהירים" וביניהם דה-ואלירה והיטלר. ברור כי במילה "מזהירים" הכוונה היתה ל"בולטים", לטוב או לרע, אלא שבן-גוריון ביקש לעשות "מטעמים" ממילה לא מוצלחת במאמר נושן של יריבו האידיאולוגי – ולתקוף את האופוזיציה באופן לא-ענייני.

לא תמצאו את חילופי הדברים הקשים הללו בפרוטוקול הרשמי, כי יו"ר הכנסת דאז, קדיש לוז, הגיע לסיכום – גם על דעת בן-גוריון – כי הדברים הקשים שנשמעו במליאה ומצוטטים בהרחבה בעיתוני הזמן, יימחקו מדברי הכנסת. במקומם מופיע נוסח עמום, תיקון חסר תקדים בתולדות כנסת ישראל.

בפרשה זו מצא עצמו ראש הממשלה בבידוד מזהיר, כלומר בולט. איש מחברי סיעתו לא קם להגנתו. גם לא ביטאון מפא"י "דבר". ואז באה ישיבת הממשלה ב-16 ביוני 1963 ובה הודעת ההתפטרות המפתיעה ("ממניעים אישים") של דוד בן-גוריון. הסיבה האמיתית היא, כעדותו של ד"ר יוחנן בדר בספרו "הכנסת ואני": "האינצידנט הזה, שבו לא זכה בן-גוריון לתמיכת חבריו." ואני מוסיף: בגלל אחימאיר המת – נפל בן-גוריון מכס השלטון.

בהיסטוריה הפוליטית שלנו היה עוד ראש ממשלה שהודיע במפתיע על התפטרותו, כשהוא מנמק אותה בישיבת הממשלה בשלוש מילים אחרות: "אינני יכול עוד." זהו מנחם בגין, כמובן, אשר ב-1963 הגן בלהט במליאת הכנסת על זיכרו של אבי המרי בבריטים.

יוני הוא חודש חם, ולא רק בגלל מזג האוויר. חודש שרשומים בו מאבקים היסטוריים יצריים, בין היריבים הפוליטיים הגדולים – בין בן-גוריון לבגין ואחימאיר, ובינו ויורשיו בשמאל לבין שלושה דורות למשפחת נתניהו: הרב, הפרופסור וראש הממשלה.

האם יהיה זה יוני האחרון של ביבי שלטון?

יעקב אחימאיר

פורסם לראשונה ב"מעריב", 10.6.2019 

* * *

ראובן שדה

תנועה דמוגראפית משמעותית לתוככי מדינת ישראל – על תושבות לערבים זרים בהסכמת המדינה

יותר מארבע מאות אלף פלשתינאים (לא ישראלים במקורם) עברו להתגורר מגורי קבע בשטח הריבוני של מדינת ישראל (כלומר ממערב לקו הירוק).

שיחה עם פרופ' מנחם הופנונג מהאוניברסיטה העברית שחוקר, תיקי בימ"ש בהם התנהלו דיונים בענייני  משת"פים, סייענים, מאויימים ועוד.

למכירים ולו במקצת ישנה הרחבה מסוימת בשיחה על המתיישבים הבדואים שהגיעו מלבנון למושב יערה שעל כביש הצפון והתערו ממש במושב הדתי וכן על התופעה הבולטת בכביש 6 דרום – שתי מושבות משפחת אל עזי (רובם הגיעו מחברון) שזכו למעמד של יישוב מוכר הצופה אל מול כפר מנחם.

מסקנת השיחה –

תמורת המאמץ להתיישבות יהודית ממזרח לקו הירוק לאורך השנים בא תשלום לוואי, אמנם לא מתוכנן מראש, בדמות הרשאות והיתרים ממינים שונים לפלשתינאים להגר לתוך ישראל. מספרם של האחרונים, הפלשתינאים, מוערך ביותר ממיספר המתיישבים ביו"ש: יותר מ-400,000. רבים מהנקלטים בישראל עוסקים בפשע. חלקם בפשע כבד.

נושא חשוב שעובר מתחת לראדאר הציבורי הישראלי.

לכן חשובה עצם חשיפתו. 

מהי המשמעות הפוליטית ומה הן המסקנות  עפ"י הנתונים הוא עניין לכל אחד מאיתנו בהתאם לנטיותיו ולדרך התבוננותו בעולם.

ראובן שדה

http://parotk.com/%d7%a4%d7%a8%d7%a7-37-%d7%93%d7%9c%d7%aa-%d7%90%d7%97%d7%95%d7%a8%d7%99%d7%aa-%d7%9c%d7%a9%d7%99%d7%91%d7%94-%d7%93%d7%a8%d7%9e%d7%aa-%d7%97%d7%99%d7%9c%d7%95%d7%a4%d7%99-%d7%94%d7%90%d7%95%d7%9b/

 * * *

מתי דוד

תגובה למאמרו של משה בן עטר:

לא תתחולל מהפכת תחריר בישראל!

משה בן עטר, קורא במאמרו לצאת לרחובות ולחולל מרד אזרחי בישראל, נגד השלטון הדמוקרטי הניבחר.

המאמר מתאר מציאות מופרכת קיצונית של כביכול ייאוש טוטאלי בחיינו, ופחד מעתיד קטסטרופאלי, של אסון וחורבן קרוב, שמחייב לדעתו מרד נגד השלטון הקיים.

 זה ניסיון פסול לעורר תסיסה למרד. טירוף שיש להוקיע.

כותב המאמר התחבר לחבורת תועמלני הכישלונות של הנבואות השחורות על הצפוי לנו, שכולן התנפצו, התבדו והתרסקו, מול מצעד ההישגים המוכחים של המדינה והחברה ברוב תחומי החיים.

הבל הבלים של תעמולת כזב.

על פי הלשכה לסטטיסטיקה, שפורסמה ממש לאחרונה, 89 אחוז מאזרחי המדינה מרוצים לחיות בארץ. 

בארץ לא יתחולל מרד בנוסח מהפכת תחריר, כפי שקיצונים מסוימים, המאוכזבים מתוצאות הבחירות האחרונות, מקווים. לא יתחולל שום מרד, לאור המציאות של מדינה פורחת וחברה מתפתחת במגוון תחומים מוכחים. הציונות ניצחה. ישראל הפכה למעצמה ביטחונית, כלכלית, מדעית, טכנולוגית וחדשנית. ישראל הפכה למדינה מוערכת, מחוזרת ומחוברת עם רוב מדינות העולם. 

מאמר זה הוא למעשה ביטוי של ייאוש פוליטי מהכישלון בבחירות, שמנסה ליצור כביכול ייאוש לאומי שקרי. זה ניסיון עקר ומלאכותי ליצור אווירה של כביכול ייאוש כללי, בתקווה שיעורר מרד דמיוני בעיני הכותב.

מאחר והמציאות טובה בהרבה, על פי כל אמות המידה, מהתאורים השליליים בתקשורת ובפוליטיקה, הכותב כנראה ניזכר בתעמולה הקומוניסטית הישנה שפסקה "מה שיותר רע טוב יותר למהפכה," בתקווה שנוסחה זו תפעל גם בימינ , כלומר שאם ניצור תמונת מצב שהכול רע, יתחולל מהפך פוליטי.

מחשבות ותקוות הרסניות למרד, מזכירות פרשיות היסטוריות של חורבן בית ראשון ושני. אסור שזה יקרה, חס חלילה, גם בימינו בבית השלישי הוא מדינת ישראל.

 בהקשר זה ראוי להזכיר לכולנו את אשר אמר בזמנו חביב בורגיבה, נשיא טוניס, לחבריו בליגה הערבית: "אל תילחמו נגד ישראל כדי להרוס אותה מבחוץ, מאחר שהיהודים יהרסו את עצמם במריבות בתוכם."

 הצו ההיסטורי מלקחי העבר ההיסטורי ומהשואה והתקומה – מחייבים את כולנ, לאחדות פנימית, עוצמה צבאית, תבונה מדינית וערבות הדדית של עם אחד וגורל אחד, ללא מרד וללא המשך המריבות הפוליטיות ההרסניות.

  מתי דוד

 רמת אפעל

* * *

שמעתי בצער על סגירתה של המסעדה הוותיקה "טעמי"

של אלברט מדג'ר ז"ל ברחוב שמאי בירושלים

החומוס מונטנייה שלה היה הטוב ביותר בארץ

ולעיתים כמעט מזוני היחיד ביום בהיותי סטודנט

ואפילו כתבתי על המסעדה ברומאן "לא לגיבורים המלחמה"

וגם לאחר שעזבתי את ירושלים

כמעט שלא הייתי מחמיץ את החומוס שלה

בכל ביקור בעיר

אכן הסתיימה תקופה

אולי יש חומוס כזה בגן העדן

אהוד

* * *

מנחם רהט

העולם כמרקחה

מערכת הבחירות המיותרת שלתוכה הטיל אותנו נתניהו, מחייבת עריכת ניווט מחדש של מצביעי הימין לעבר מפלגת ימין מאוחד, שתהווה אופציה איכותית למאוכזבי נתניהו

העולם כמרקחה. אלמלא החלטותיו הפזיזות של ראש הממשלה בנימין נתניהו, לנסות ולהציל עורו מאימת המשפט, באמצעות הטלת המדינה לשתי מערכות בחירות סמוכות – האחת מוקדמת מדי, השנייה מיותרת מדי – היינו נמצאים היום במחוזות פוליטיים אחרים לגמרי, ובוודאי לא תחת האיום שהבחירות הבאות עלולות להסתיים בניצחונה של כחול-לבן ובהקמת ממשלה בראשות גנץ ולפיד.

אבל ח"כי הימין המפוחדים, הלוקים באימת נתניהו, או שרויים באופוריית הסגידה לנתניהו, החליטו לפזר עצמם, עוד בטרם עברו יום עבודה מלא אחד. נתניהו מנע מהם אפילו לחשוב על האופציה החסכונית יותר: בחינת אפשרות להקמת ממשלת ימין בראשות איש ליכוד אחר. ייתכן שבכך נסללה הדרך לממשלת גנץ-לפיד לאחר הבחירות. והעולם כמרקחה.

ללא כל קשר, מחייב הביטוי הציורי 'העולם כמרקחה', הערת הבהרה: מקורו, כך מספרת האגדה התקשורתית, באחד מעורכי הלילה של עיתון 'דבר' ז"ל, שהתבלבל באחד מלילות מלחמת העולם השנייה מול שפע הידיעות החשובות שנערמו בו זמנית על שולחנו, וכל אחת מהן שווה בהחלט כותרת ראשית ענקית. משהתקשה לבחור בכותרת הראויה לגיוליון המחרת, נמלך בדעתו וניסח כותרת שיש בה הכל ואין בה כלום: 'העולם כמרקחה'. מאז הפך מטבע לשוני זה ביטוי למצב של צֶבר אירועים קריטיים בו זמנית.

לענייננו: הבחירות הבאות, חמישה חודשים לאחר שהכנסת ה-21 פיזרה עצמה לדעת, מעניקות עכשיו הזדמנות פז, ממש מציאה בהיסח הדעת, למפלגת הקוקטייל האופנתי כחול לבן, לגבש אסטרטגיה חדשה, שעיקרה שבירה ימינה לקניית אהדתם של מאוכזבי נתניהו, בדרך למימוש חלום הקמת ממשלת אחדות בראשותה, נטולת נתניהו, ומעוקרת מן הימין, החרדים וליברמן. ניצניה של אסטרטגיה זו, כבר נראים בשטח: אנשי הימין שבהנהגת כחול-לבן מפמפמים ללא הרף סיסמאות מתוך מילון מונחי הימין, ומסתערים על בוחרי הימין עם אימוץ נלהב של עמדת השגריר דייוויד פרידמן בעניין סיפוח חלקים מיו"ש לישראל.

הייתם מאמינים שכחול-לבן, שרק לאחרונה התחבקה בחום עם איימן עודה, יו"ר חד"ש ולשעבר יו"ר הערבית המשותפת, תבצע פניית פרסה שנועדה למכור לאידיוטיים שימושיים מן הימין ערכים כמו סיפוח ובנייה בירושלים ובהתיישבות? כחול-לבן, מסתבר, הבינה ובצדק שלאחר שכבר מיצתה את כוחה בשמאל ובמרכז, והובילה את העבודה ומרצ אל עברי פי פחת, לא נותר לה אלא לקושש קולות בקרב מאוכזבי נתניהו בימין. בדיוק לשם כך העבירה לפרונט את תותחי נברון שלה: צביקה האוזר, יועז הנדל, בוגי יעלון ואחרים. 

החשש שחלק ממצביעיו המסורתיים של הליכוד, יצטרפו למחנה מאוכזבי נתניהו, יפנו עורף למפלגתם ויתמכו הפעם בכחול-לבן, אינו דמיוני. זה עשוי להיות אופציה סבירה למצביעים שנקעה נפשם מהתנהלויותיו התמוהות של נתניהו, כמו למשל מאמציו לפטור עצמו מן הדין, למרות שבקמפיין הבחירות הבטיח "לא לעסוק" בקידום חוק החסינות, לצד התנהלויות משונות כמו פיטוריהם המכוערים, נטולי הנמקה הגיונית, של בנט, שקד וקובי אלירז.

נאמני נתניהו, בליכוד בפרט ובימין בכלל, רשאים כמובן לחשוב כמו עורך 'תרבות וספרות' של 'הארץ' בני ציפר, ש"הימין בלי נתניהו הוא כמו ערימת זבל." אבל יש גם קולות חרדתיים, הטוענים כי נתניהו הפך בימין מנכס לנטל, וכי המשך מועמדותו לראשות הממשלה הבאה רק תגרע קולות מהימין עד כדי סכנת העברת השלטון למפלגת המרכז-שמאל האופנתית.

כך למשל טען השבוע איש הימין המובהק עו"ד דורון ניר-צבי, כי "נתניהו הוא אבן ריחיים על צווארי הימין והליכוד, ויש להחליפו." לא פחות. והפובליציסטית קרני אלדד, כתבה השבוע שגם אם בשלב זה אין חלופה לנתניהו, מפני שלא השכיל להצמיח לו יורש, "אסור בשום אופן להצביע לו ישירות" ('מקור ראשון', 7.6.19).

לא פלא שיש כבר פעילי ליכוד שעתרו לביה"ד התנועתי בדרישה לקיים פריימריז חדשים לראשות הליכוד.

כך או כך, העולם כמרקחה. הפלונטר מדאיג.

מוצא חלקי יכול להימצא, אולי, בהעמדת חלופה איכותית למצביעי ליכוד, שבחלו בשלטון נתניהו אבל מעוניינים בהמשך שלטון הימין ומניעת ממשלת אחדות גנץ-ליכוד. חלופה כזו יכולה להיות איחוד כולל של מפלגות הימין, לפחות לבלוק טכני, אבל זוהי אופרה אחרת, ראויה לדיון נפרד.

מנחם רהט

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 12.6.19

* 52 שנה לשחרור הגולן – לפני 52 שנה, ב-10 ביוני 1967, שוחרר הגולן. 5 שבועות לאחר מכן עלו לקרקע חלוצי ההתיישבות הישראלית בגולן.

ביום שחרור הגולן, הוציא דוד אלעזר, מפקד פיקוד הצפון, את פקודת היום הבאה:

הרמה "הסורית" בידינו!

המשימה בוצעה בשלמותה!

היום, יום שבת, כ' בסיוון תשכ"ז, 10 ביוני 1967, תמה מלחמתנו נגד שלושה צבאות האוייב! בחלקנו, אנו לוחמי פיקוד הצפון, נפלה הזכות לסיים מלחמה זו בניצחון מוחץ על האוייב הסורי, אשר במשך שנים עמד בראש מחרחרי המלחמה נגדנו.

הרמה "הסורית" בידינו. טיהרנוה מקני המרצחים, לאחר קרב עז וקצר. לא עוד יוכל הצבא הסורי להפגיז את יישובינו, להבעיר את שדותינו, להתנכל לקיומנו. מיום זה ואילך ישרור השלום בעמקי החולה והכינרת.

מפקדים וחיילים!

הצבא הסורי הובס ונמלט על נפשו, בזכות ההעזה, התושייה, הכוננות והעוצמה של לוחמינו. תודתנו וברכתנו שלוחות אליכם, לוחמי פיקוד הצפון ביום הניצחון המזהיר.

חברינו, מגיני היישובים בגליל העליון ועמק הירדן!

במשך שנים רבות עמדתם במערכה הכבדה ביותר – בנכונותכם להמשיך לבנות את יישובים ולהגן עליהם תחת אש-האוייב. היום באתם על גמולכם. בזכות מאמצינו המשותפים שוחרר הגליל מפחד, מאיום ומסכנה.

הוקרתנו וברכתנו נתונות לכם, ביום הניצחון.

דוד אלעזר – אלוף

אלוף פיקוד הצפון.

* תותל"ם כחול לבן – הישגה של כחול לבן בבחירות אפריל, נבע מניצחונה בת"א, הרצליה, רמת השרון, הוד השרון, סביון והתנועה הקיבוצית. זה בהחלט הישג יפה, אך אין בו די כדי להחליף את השלטון. בבחירות ספטמבר, על כחול לבן להתמקד במעוזי הליכוד והציונות הדתית, כדי לצרף אליה מספר מנדטים מן הציבור הזה.

אין לי ספק, שמקרב מצביעי הליכוד המסורתיים, יש רבים שדוגלים בממלכתיות ובמדינת החוק וסולדים משחיתות ומפולחן האישיות. אני משוכנע, שבקרב הציונות הדתית יש רבים שהממלכתיות היא נר לרגלם ומאסו בסמוטריצ'יאציה של הציונות הדתית, בחיבור עם הכהניסטים ובגיבוי העיוור לכל מעשיו של נתניהו. האנשים הללו הם אלקטורט שכחול לבן עשויה לשמש בעבורם אלטרנטיבה.

כדי להצליח בכך, יש להבין מה גרם לכך שהדבר לא קרה, בוודאי לא בכמות מספקת, בבחירות אפריל. הסיבה לכך היתה תבוסה של כחול לבן בקרב עם נתניהו על הנראטיב – מהי כחול לבן? הנראטיב של נתניהו היה שכחול לבן היא שמאל חלש. הנראטיב של כחול לבן היה שהיא מפלגת מרכז. סייעו לנתניהו כל מי שדיברו על "גוש מרכז שמאל" (כולל אנשים מתוך כחול לבן). מעניין שבהצבעות המרכזיות בכנסת ה-21 הקצרה – על הקדמת הבחירות ועל בחירת מבקר המדינה, ראינו דווקא את גוש הימין-ערבים.

איך כחול לבן יכולה להצליח בקרב על הנראטיב?

א. לבטל את הרוטציה.

ב. לצרף את גשר בראשות אורלי לוי.

ג. להבליט את מצעה המדיני ביטחוני, שהוא מצע ניצי.

ד. להבליט את מנהיגי תל"ם: יעלון, יועז הנדל, צביקה האוזר, אורלי פורמן וגדי יברקן.

ה. למצוא את הדרך להודות בשגיאה, שבהפגנה המשותפת עם איימן עודה, ולהבהיר שהיתה זו מעידה חד-פעמית. הציבור מעריך פוליטיקאים שמודים בטעותם.

זהו יעד אפשרי.

* האמת העמוקה על תוצאות ההצבעה על מבקר המדינה – הביקורת שמתח גיורא רום, שהפסיד בהתמודדות על תפקיד מבקר המדינה, על "כחול לבן" – הסיעה שהגישה את מועמדותו ודחפה אותה, לפיה היא כשלה בחוסר רצינות ובחוסר מקצועיות, עוררה הדים רבים. יכול להיות שיש צדק בדבריו, איני יודע. אולי ניתן היה להפעיל לחץ על ח"כים בקואליציה ולשכנע להם להצביע בעדו בהצבעה חשאית, ואולי לא.

אבל נדמה לי שאנו מפספסים את הסיפור האמיתי, והוא הסיפור על שיחותיו עם ח"כים מן הרשימות הערביות. הם אמרו לו בפירוש שהם מתנגדים לו, בשל עברו כטייס בכיר בחיל האוויר. מכאן שלאופוזיציה לא היה שום סיכוי להעביר את המינוי, כיוון שכמו בהצבעה על פיזור הכנסת, המפלגות הערביות היו בעלות ברית של נתניהו. אבל הדבר החשוב כאן אינו זהות מבקר המדינה, אלא האופן שבו רואות המפלגות הערביות את ביטחון ישראל. אדם ששירת את המדינה בצבא הוא בעיניהם פושע מלחמה שהרג בבני עמם, לא אזרח ישראלי שהגן על מולדתו ועל מדינתו. בעיניהם, צה"ל הוא צבא אוייב.

לכן מי שחושבים שיש סיכוי כלשהו שהמפלגות הללו תתמוכנה בממשלה שבהנהגתה שלושה רמטכ"לים מתעלמים מן המציאות. הן אלה שחולמים בהקיץ שכך יהיה, והן אלה הטוענים שכך יהיה כדי לתקוף את כחול לבן – משחקים בנדמה לי.

בכל חישוב פוליטי עתידי צריך להיות ברור, שאין מצב שבממשלה ישראלית תכהנה מפלגות שבשעת עימות בין צה"ל לחמאס או לחיזבאללה, הן רואות בצה"ל צבא האוייב.

* עסקת טיעון עם אנשי ציבור – בניגוד לתרבות החסינות, על פיה יש לאפשר לנבחרי ציבור להיות עבריינים ואולי פעם פעם, כשלא יהיו עוד אנשי ציבור, נבדוק את זה, אני מאמין שיש לצפות מאישי ציבור ליותר מאשר מאזרחים מן השורה, ולכן יש להחמיר אתם יותר בדברים מסוימים.

יש פריבילגיה אחת לאנשי ציבור, שלדעתי היא נכונה ויש לעגן אותה בחוק, והיא תהליך הבדיקה לפני חקירה. זאת, כדי לא להפוך את המשטרה כלי לחיסולי חשבונות פוליטיים באמצעות חקירות על תלונות שווא.

לעומת זאת בשום מקרה אין לסגור תיק לאיש ציבור על חוסר עניין לציבור, כי בעצם היותו איש ציבור, יש לציבור עניין בבירור החשדות נגדו. לדעתי, איש ציבור אינו יכול להסתתר מאחורי זכות השתיקה, בשל האינטרס הציבורי לחקר האמת, ולכן אם הוא רוצה לשתוק בחקירה, עליו לפרוש מן החיים הציבוריים לצמיתות. ואני מתנגד לעסקת טיעון עם איש ציבור. עסקת טיעון היא הכרח בל יגונה כדי לקצר הליכים משפטיים ולקצר תורים בבית המשפט, אף שהיא בעייתית. כאשר מדובר באיש ציבור, עסקת טיעון מנוגדת לאינטרס הציבורי, שהוא מיצוי עד תום של החקירה והמשפט.

פורמלית, שרה נתניהו היא אדם פרטי, אך כמובן שהפורמליות הזאת מנוגדת עד גיחוך לכוחה הפוליטי הממשי. וכאשר מדובר בנושאים הקשורים להתנהלות בית השרד של ראש הממשלה שהוא נכס של משלם המיסים – ודאי שיש להתייחס אליה כאל אשת ציבור.

לא היה מקום לעסקת טיעון בפרשת המעונות. על הפרקליטות היה להגיע למשפט עם כתב האישום המבוסס על ראיות, ולהעמיד אותן למבחן בית המשפט. אם בית המשפט יפסוק שהטענות אינן נכונות ושרה נתניהו נהגה כשורה, היא ראויה לזיכוי מלא, ובוודאי שאין היא צריכה להחזיר כספים למדינה. אם בית המשפט יפסוק שהטענות נכונות, היא תורשע ותחזיר את כל הכסף.

הרצון של הפרקליטות לסיים כבר את הפרשה הנמתחת ללא קץ, הביא אותה לחתום על עסקה. מבחינתם, הם השיגו את מבוקשם – הציבור יראה ששרה נתניהו הודתה בעבירה פלילית והיא נדרשת להחזיר את הכסף. כיוון שעסקת טיעון היא פשרה, הציבור יבין שבפשרה היא הודתה במקצת העבירות והחזירה מקצת הכסף.

אך הם השיגו את ההיפך. מכונת התעמולה מפציצה במסרים, שהנה הוכח שאין כלום, שתיק ה"חמגשיות" (כך הם מכנים את סעודות הפאר) קרס, שההר הוליד עכבר, שתפרו תיק וכו'. ואנשים אשכרה מאמינים, שבסך הכול שרה נתניהו ריחמה על חוקריה וכדי למנוע מהם ביזיון, היא הסכימה להודות באיזו שטות והתנדבה לשלם מכיסה לקופת המדינה סכום של 55,000 שקל במחווה אלטרואיסטית נדיבה.

אני מקווה שהלקח ברור – אין מקום לעסקאות טיעון עם אנשי ציבור.

[אהוד: אתה צודק. היה צריך למצות את הדין עם שרה נתניהו ולכלוא אותה לשנים אחדות בנווה תרצה על שלא פיקחה על ה"חמגשיות", שכנראה זללו עובדיה, שאם איני טועה כמה מהם גם העידו נגדה. לא ייתכן שאשת ראש הממשלה תזמין סעודות ממסעדות נודעות שעה שיש מבשלת בבית ראש הממשלה. זה לא קרה בשום מדינה בעולם. כי תמיד ובכל מקום, בייחוד ברחוב בלפור בירושלים – המבשלת בבית ראש הממשלה היא ברמה של חמישה כוכבי מישליין בכל אירוח ורחרוח].

* סממן של חולי חברתי – לא תמיד אני מסכים עם דעותיו של בן-דרור ימיני, אך בעיניי הוא העיתונאי הטוב ביותר, המעמיק ביותר ובעיקר האמין ביותר בישראל. וכאשר הוא כותב עובדות – אלו עובדות נכונות ובדוקות.

וכך הוא כתב השבוע: "כבר שנים שנתניהו זוכה להערצה מפחידה. מבחינת מצביעיו הוא לא מנהיג פוליטי. הוא ספינקס. אבל לא באמת. כל בכיר שני בליכוד שאני פוגש משמיע ביקורת נוקבת על ההתנהלות, על מעורבותה של שרה, על חיסול מי שצומח לידיו, על חוסר הנאמנות לנאמנים. אבל כעבור שלוש דקות, כשהמיקרופון נפתח, הפזמון נהפך. אז יש לי חדשות: רוב מה שעיתונאי השמאל כותבים לקוח מאותם טקסטים."

מיטיב בן-דרור לסכם: "הערצה עיוורת למנהיג היא סממן של חולי חברתי".

* טיפשות – ישראל בר ניר ("חדשות בן עזר" 1450) רואה בביקורת שאני מעז למתוח על נתניהו ביטוי לטיפשותי. זה לא מפתיע. בכת עובדי האלילים של פולחן האישיות של נתניהו, נתניהו הוא מקור החוכמה, הצדק והאמת. כל אדם אחר וכל דעה אחרת נבחנים ביחס למאור הגדול. מי שחושב אחרת, הוא פשוט טיפש, שאינו מזהה את מקור החוכמה. כנראה שנתניהו אינו ראוי לחסינות רק מפני העמדה לדין, אלא גם מפני ביקורת, אליבא דעובדי האלילים מסוגו של בר ניר.

אז אני אולי טיפש, אבל כיהודי, לפחות איני עובד עבודה זרה.

[אהוד: ישראל בר-ניר הוא אדם חכם וידען ורהוט מאוד בכתיבתו, המנפצת בבקיאות את האישומים שמטילים על נתניהו – והוא רחוק מלהיות עובד אלילים, אלא אם כן האמת הזו היא בעיניך עבודת אלילים, שכנראה גם אני מחזיק בה].

* משחק כיסאות או חשבון נפש – מדוע אבי גבאי החליט לא להתמודד על תפקיד יו"ר העבודה? כי הוא יודע ב-100% שהוא יודח. כמו פרס, ברק, פרס, פואד, מצנע, פרס, עמיר פרץ, ברק, שלי יחימוביץ' והרצוג לפניו. אז ראשו של גבאי ייערף, וזה יסייע למפלגת העבודה כמו עריפות הראשים עד כה. כיוון שהבעייה אינה פרסונלית גם הפתרון אינו פרסונלי. הבעייה היא בדרך. העקשנות להמשיך לדקלם סיסמאות נבובות וריקות שאינן מתיישבות עם המציאות, ולהציע פתרונות שנוסו וכשלו. ההליכה שמאלה ושוב ושוב שמאלה ואימוץ דרכה של מרצ (שאף היא הולכת ומקצינה לכיוון דרכה של חד"ש). מפלגה שמתחרה באימוץ כל טרנד "ליברלי" וכל שיח זכויות בכייני, בניגוד לדרכה ההיסטורית כתנועת חיים תובענית שמובילה שיח משימתי של מחויבות וחובה. מפלגה שהרעל הפוסט-ציוני מטפטף לתוכה, ויוצאות ממנה אמירות המנוגדות לחלוטין לאתוס של תנועת העבודה, כמו במאבק הקיצוני, הפנאטי, נגד חוק הלאום. מפלגה שצמחה מתנועה שההתיישבות היהודית היה דגלה הראשי והיום מציגה את עצם המושג התיישבות יהודית (ולא מחוץ לקו הירוק, רחמנא ליצלן) כלאומנות, אם לא גזענות. כל עוד תמשיך מפלגת העבודה להידרדר מבחינה רעיונית, היא תידרדר מבחינה אלקטורלית.

לא למשחק כיסאות בהנהגתה זקוקה מפלגת העבודה, אלא לחשבון נפש.

* כאן זה בית – לפני שבועיים, במסיבת השורשים של בתי תמר בבית הספר "אביטל", שיר / ריקוד הסיום היה "שבט אחים ואחיות".

בשבוע שעבר נערך באורטל ערב פרידה מבוגרי י"ב לקראת צאתם לשנות שירות / צה"ל. הערב נפתח בקליפ על רקע "שבט אחים ואחיות".

השבוע, בטקס הביכורים בנהלל, ריקוד הילדים היה "שבט אחים ואחיות."

כך צומחת לנגד עינינו קלסיקה. השיר בקושי בקע לאוויר העולם, והוא כבר שיר עם.

אני אוהב את השיר.

* ביד הלשון: בתוך עמי אני יושב – "בתוך עמי אני יושב," השיב האלוף היוצא ניצן אלון בראיון ל"ידיעות אחרונות", בתשובה לשאלת נחום ברנע אם הופתע מהלך הרוח ברחוב בפרשת אלאור אזריה.

הביטוי לקוח מספר מלכים ב', ד', י"ג: "וַיֹּאמֶר לוֹ: אֱמָר נָא אֵלֶיהָ: הִנֵּה חָרַדְתְּ אֵלֵינוּ אֶת כָּל הַחֲרָדָה הַזֹּאת. מֶה לַעֲשׂוֹת לָךְ? הֲיֵשׁ לְדַבֶּר לָךְ אֶל הַמֶּלֶךְ אוֹ אֶל שַׂר הַצָּבָא? וַתֹּאמֶר: בְּתוֹךְ עַמִּי אָנֹכִי יֹשָׁבֶת."

הדיאלוג הזה הוא בין הנביא אלישע לאישה השונמית (האישה משונם, שאצלה התארח אלישע). הוא הציע לה לסיוע, את קשריו בחלונות הגבוהים. היא השיבה שאינה זקוקה לפרוטקציה, כי היא יושבת בביטחה בקרב השבט שלה.

בשפת ימינו הביטוי שינה את משמעותו. היום זו אמירה של אדם, שהוא מעורה בקרב הציבור, ולכן הוא מבין את הלך הרוחות בתוכו.

אורי הייטנר

* * *

מבצע הוזלה של ספרי הוצאת "יחד"

הוצאת "יחד" מתרכזת בהפקת ספריו של החוקר ומבקר הספרות יוסף אורן, המלווה במשך למעלה מיובל שנים את התפתחות הסיפורת בשנות המדינה במסגרת הסדרה "תולדות הסיפורת הישראלית".

כעת מציעה ההוצאה מִקְבצים מספרי הסדרה "תולדות הסיפורת הישראלית" בהנחה של 50% ממחירם הקטלוגי בחנויות הספרים. כל מִקְבץ יציע 3 מספרי הסדרה במחיר 100 שקל (המחיר כולל מע"מ ואת הוצאות המשלוח של הספרים בדואר).

להלן 5 מִקְבצים שההוצאה ממליצה עליהם:

3 ספרי המקבץ הפוליטי: העט כשופר פוליטי. השאננות לציון בסיפורת הישראלית. מגמות בסיפורת הישראלית.

3 ספרי המקבץ הרעיוני: ספרות וריבונות. זהויות בסיפורת הישראלית. ניתוץ מיתוסים בסיפורת הישראלית.

3 ספרי המקבץ הסוגתי: סוגות בסיפורת הישראלית. הסיפור הישראלי הקצר. מגמות בסיפורת הישראלית.

3 ספרי המקבץ המשמרתי : חילופי דורות בסיפורת הישראלית. משמרות בסיפורת הישראלית. הצדעה לספרות הישראלית.

3 ספרי המקבץ המִגְדרי : הקול הנשי בסיפורת הישראלית. הקול הגברי בסיפורת הישראלית. רבי-מכר ורבי-ערך בסיפורת הישראלית.

לברור פרטים על מבצע ההוזלות : בטל' 03-9656887  או בדוא"ל: yoseforen@bezeqint.net

את ההזמנה בצרוף הצ'ק נא לשלוח אל:

  הוצאת "יחד", ת.ד. 87, ראשון-לציון 75100.

* * *

פוצ'ו

בחיי [6]

א. הזיכרון המופלא של יצחק רבין

מכונית מרצדס חדשה, הצבועה בצבע חום-ירקרק, התרחקה מהמסוק הצבאי  שנחת זה עתה באזור ג'בל ליבני אשר בחצי האי סיני. ליד ההגה ישב נהג משופם נרגש, המתאמץ להרחיק את הרכב מענן האבק שיצא זה עתה לטייל בשטח. הנהג פרוע השפם, כלומר אני, הסיע את הרכב על דרך העפר, כשהוא משתדל שלא לאבד אף מילה מהדברים הנאמרים על ידי שני נוסעים מכובדים, היושבים מאחוריו.

היו אלה שני מפקדים בכירים מורמים מעם. האחד, יצחק רבין הרמטכ"ל, והשני, שמואל גורודיש מפקד חטיבה שבע. כשתי דקות קודם לכן  קפץ הרמטכ"ל מהמסוק  עוד לפני שגלגליו נגעו בארץ. לבדו קפץ ולבדו פסע לעבר המח"ט אשר יצא לקראתו מתוך המרצדס. ללא אף מלווה וללא אף שומר ראש, לחץ הרמטכ"ל את ידו המושטת של המח"ט והשניים, אחרי מצעד קצר, נכנסו לתוך המרצדס, והשתלטו על המושב האחורי.

בלי כל גינוני נימוס, וללא שאלת פתיחה מקובלת של "איך הייתה הטיסה?" – פתח המח"ט ואמר:  "אתה יודע שהחטיבה שלנו, השמידה הכי הרבה כלי מלחמה של המצרים?"

"לא – אמר הרמטכל – לא ידעתי. איזה כלים? כמה?" 

גורודיש כאילו חיכה לשאלה הזאת ובלי לאבד שנייה החל למנות: "כך וכך טנקי טי. 34  כך וכך טנקי טי 54,  כך וכך טנקי טי 55, כך וכך סטלינים, כך וכך משמידי טנקים, כך וכך בי.טי.ארים, כך וכך תותחים, כך וכך מרגמות..."

כשהגענו למרגמות הגעתי לצערי לבמת המצעד ועצרתי את הרכב. קיוויתי שאספיק לרוץ ולפתוח את הדלת  לפני הרמטכ"ל, אך היתה זו תקוות שווא. זממה, קצין הרכב שעמד לצידי הבמה, מיהר לרוץ ולפתוח אותה לפניי.

חיפשתי מקום מתאים לחניית המרצדס וחטפתי קללה ממישהו שכמעט דרסתי אותו. עמדה שם קבוצת עיתונאים ואורחים שהוזמנו למסדר, אשר נקרא ברבות הימים "מסדר הניצחון". היה זה אותו מסדר, שבו נשא גורודיש את נאומו המפורסם על אחיו גיבורי התהילה, אשר הישירו מבטם אל המוות. ניסיתי למצוא מקום טוב שבו אוכל לראות את הבמה, אך תמיד היה מישהו שהדף אותי, נזף בי והכריח אותי למצוא מקום אחר.

עוד אני מסתובב ונדחף ממקום למקום והנה מגיעים לאזני צלילים של שיר חדש, אשר צוות ההווי של השריון שר מעל הבמה. שיר לחטיבת שבע:

"ענן אבק עלה עז לרקיע

ורעד אדמה מהר להר 

משק ברזל את האוויר הבקיע

כשהשריון נכנס אל המדבר..."

היה זה השיר אשר יום קודם לכן קיבלתי פקודה מגורודיש לכתוב אותו. אני כתבתי, ומיכאל זנדברג, איש צוות ההווי, קיבל פקודה להלחין אותו. עמדתי נפעם והמום מול הלהקה השרה בהתלהבות את השיר, ושאלתי את עצמי האם מישהו מכל החיילים והאורחים הדורכים עליי ודוחפים אותי, יודעים מי כתב את השיר הנשמע עתה מעל הבמה?

השיר הפך ברבות הימים והיה להימנונה של חטיבה שבע, כאשר חיילי החטיבה מצווים ללמוד אותו בעל פה, או לפחות להחזיק את מילותיו הרשומות על דף בכיס חולצתם.

הרבה זמן לא ניתן לי לעמוד ולהתרגש מהשיר, כי הרמטכ"ל יצחק רבין הוזמן לבמה, וברגע שפתח את פיו במלל, פתחתי אני את פי בהשתאות של אדם שלא מאמין למשמע אוזניו. היו אלה אותן מילים בדיוק אשר שמעתי כמה דקות קודם לכן כשהן יוצאות בתוך המרצדס מפיו של גורודיש. ללא הצצה על דף וללא קול לחש של מישהו העומד לצדו, פתח הרמטכ"ל ואמר:

"אני גאה לעמוד לפני לוחמי חטיבה שבע, החטיבה אשר השמידה את המיספר הרב  ביותר של כלי-מלחמה מצריים. אתם השמדתם כך וכך טנקים רוסיים מסוג טי 34, כך וכך טנקים מסוג טי 54, כך וכך טנקי טי 55, כך וכך סטלינים, כך וכך משמידי טנקים וכו' וכו'..."

רבין כמובן לא אמר 'כך וכך,' אלא נקב במיספרם המדוייק של כל הכלים, אבל רק גורודיש ואני ידענו שאת המיספרים האלה הוא שמע בפעם הראשונה לפני כמה דקות, ורק שנינו היינו המומים מכוח זיכרונו המופלא של האיש הזה.

למחרת יצאו העיתונים בכתבות ענק על מסדר הניצחון שנערך בג'בל ליבני, הזכירו כמובן את נאומו של רבין, אבל מי שכבש את הכותרות היה משפטו המקורי של גורודיש "אל המוות הישרנו מבט והוא השפיל את עיניו."

משפט המצוטט מדי פעם גם בימינו אנו, וגם אחרי שמלחמת יום כיפור הרסה כליל את תהילתו של גיבור מלחמת ששת הימים. 

על כוח זיכרונו המיוחד של יצחק רבין חזרתי ולמדתי כמה שנים לאחר המלחמה, כאשר נפגשתי איתו שוב. הדבר היה בקריה בתל אביב, רבין היה אז שר הביטחון והיה אורח הכבוד במפגש חגיגי שנערך ביום העצמאות. למפגש הוזמנו מפקדים בכירים בצבא, ואנשי תקשורת. אני לא יודע מי דאג לכך שגם אני אוזמן, אבל לא התעמקתי בכך והחלטתי לקפוץ לשם מתוך כוונה לשבת בקצה השורה, כדי שאוכל להתחמק בקלות, כשהשעמום יתחיל להרדים אותי. 

במפגש היו בנוסף ללהקה צבאית, גם כמה נואמים, כשהחשוב מכולם היה כמובן הנואם האחרון, שר הביטחון. אני לא יודע מי כתב לו את הנאום, ואני לא זוכר אם קרא אותו מהנייר או דיבר בעל פה. אני זוכר רק שהיו מחיאות כפיים רמות ואחריהן הוזמנו כל האורחים לגשת לשולחן הכיבודים. הייתי רעב, והייתי בין הראשונים שמיהרו אל השולחן, כדי לחטוף כמה בורקסים וירקות החתוכים לאורכם. כשגמרתי לאכול ושפשפתי כפיים לניעור הפירורים, הבחנתי בשר הביטחון הצועד בין ההמונים כאחד האדם, ולצידו פוסע איתן הבר, נאמנו ויד ימינו.

את איתן הכרתי מהימים שעבדתי בעיתון "ידיעות אחרונות" בתקופה שהוא עבד בו ככתב צבאי. לא חשבתי לגשת אליו, כי מי אני שאפנה אל  המלווה של שר הביטחון? נשארתי לעמוד במקומי כשאני ממשיך להיפטר מהפרורים, ורואה שהשניים הולכים לכיוון שבו עמדתי. כשהגיעו אליי, איתן עצר, פלט לעברי שלום של חברים מילדות ואמר לרבין תכיר את פוצ'ו.

להפתעתי רבין הושיט לי יד, עוד לפני שהספקתי לנגב את שלי בשולי החולצה. ברגע הראשון  רציתי להגיד לו שבגיל שבע הייתי שכן שלו ברחוב המגיד, אבל משום מה יצא לי לשאול אם הוא זוכר שהייתי הנהג שלו בששת הימים.

כאן ראיתי איך רבין מקמט את מצחו, בוחן את פניי תוך כיווץ עיניים ואומר: "אגיד לך את האמת, אני לא זוכר."

מאז  עברו הרבה שנים, רבין כבר איננו איתנו, אבל כל פעם כשיוצא לי לדבר עליו, אני לא יכול שלא להביע את פליאתי על זיכרונו הסלקטיבי. את מיספר הכלים הצבאיים שחטיבה שבע השמידה, זכר עד הטנק האחרון, אבל זה שאני הייתי הנהג שלו במשך שלוש דקות תמימות, דווקא זה נמחק מזיכרונו ועכשיו ספק אם כותבי הביוגרפיה יידעו לציין את הפרט החשוב הזה.  

המשך יבוא

* * *

אברהם כץ עוז

ריבונות בבקעה – כמו הגולן

ראוי וצריך להחיל את החוק הישראלי בבקעת הירדן, ומיד. הפלשתינאים יצעקו – כי מה נשאר להם לעשות. הם לא יודעים מה הם רוצים, חוץ מלהשליך אותנו לים. ריבונות בבקעת הירדן איננה פשע אלא ביצוע הסכמה לאומית רחבה. אני בטוח שנקבל  תמיכה אמריקנית.

מספיק לברבר תתחילו לבצע.

ב-1979 הצעתי למפלגתי להחיל ריבונות על הגולן ועל הבקעה. כמעט  זרקו אותי. צחקו עליי כשהחתמנו, מיליון ישראלים, על  קריאה  "הגולן חלק מישראל." כעסו עליי כשהצבעתי יחד עם בגין.

אני בטוח שבבקעה נצליח כמו בגולן. תפתחו את העיניים, עכשיו זה הזמן לריבונות ישראל בבקעה, לא  בגלל העגבניות – אלא בגלל הביטחון.

מהי טובת המדינה?

כחול לבן טוענים שאינם מוכנים להצטרף לממשלה בראשות ביבי עם מיספר מטורפים כמו שמוטריץ או בנט, ומיספר חרדים קיצוניים שיחד מוליכים את  המדינה לאבדון. ואני שואל את עצמי  – מה יותר נכון לעשות? כידוע קיצוניות בכל כיוון איננה הדרך הנכונה לנהל מדינה. איפה אני ואנחנו צריכים לוותר?

אני מגיע למסקנה, למרות שאני יודע שרוב חברי אינם מסכימים איתי, שצריך להקים ממשלת אחדות לאומית  של ליכוד יחד עם  כחול לבן ומייד!

למרות הידיעה שראש הממשלה עושה כל מיני תרגילים, מותרים, בתחום המשטר הדמוקרטי. ואם וכאשר יוגשו נגדו תביעות משפטיות, יהיה אולי צורך לפרק את הממשלה או להסכים מראש על סידור מוסכם של דרך המשך לממשלת אחדות. זו  טובת המדינה. החלטה לא  קלה אבל נכונה.

הערכת המצב שלי היא שביבי יהיה  ראש ממשלה עוד שנתיים, כי שרה רוצה להיות אשת נשיא. וזה מה  שיקבע. (רובי  גומר  בעוד שנתיים). עם זה צריך לחיות ולהתנהל בהתאם.

מפא"י

הבעייה של מפא"י מבחינתי, שהיא הלכה "שמאלה".

המצטרפים/פות אליה הצליחו  להסיטה  מהדרך מרכזית אל אשליות  שמאלניות. כיום אין סיבה פוליטית שמרץ והעבודה לא יתאחדו. אני כמובן לא אהיה שם.

הסיכוי  שנראה לי כאפשרי, שאהוד ברק יעמוד בראש העבודה. לאהוד יש  ניסיון פוליטי רב, יש לו נחרצות, וכושר מאבק הנחוץ להתמודדות של מפלגה. והוא יודע להשיג כסף. הוא הסיכוי הכי טוב ואולי היחידי, של "העבודה" להישאר על הבמה.

האופציה השנייה, לדעתי פחות טובה אבל אפשרית, היא עמיר פרץ. יש לו ניסיון וסביר שיביא מעל 10-12 מנדטים.

ואיפה אני? אינני יודע כרגע. רעיונית – הייתי  ונשארתי בעד ביטחון מעל לכל חשבון אחר, הייתי בעבר וגם היום בעד פינוי רצועת עזה, בעד ריבונות ברמת הגולן, אני בעד החלת ריבונות על בקעת הירדן ועל  ריכוזי אוכלוסייה יהודית. (גוש עציון, קריית ארבע, ביתר עילית, גבעת זאב, מודיעין עילית, אריאל, שולי כפר סבא וכו'). אני בעד מדינה פלשתינאית. אני מתנגד לזכות השיבה, אני תומך בבירה לפלשתינאים בירושלים. וגם ניהול הר הבית לפלשתינאים.

כחול לבן?

אז מה יצא? לא כחול ולא לבן – האם  הם סתם לא יוצלחים? אולי תימהונים, אולי לא מבינים לאן נכנסו, אולי עצלנים?

קיבלתם מתנה מהעם – 35  מנדטים. זה כוח אדיר, תזיזו את עצמכם, ומהר, ותוכיחו שהיה ראוי לתת לכם  צ'אנס.

בברכה,

אברהם כץ עוז 

מפא"יניק ותיק שעזב את מפא"י יחד עם שמעון פרס ועבר לקדימה, שגם היא איננה כיום.

* * *

הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

* * *

תקוה וינשטוק

הכול לכבוד אבא

ראיון עם יעקב שרת

[נוסח מתוקן ע"י יעקב שרת]

יעקב (קובי) שרת, יליד 1927, הוא עיתונאי, סופר, פזמונאי (מפזמוניו: "נגן לי ירדן", "יש לי אהבה", "נמל יפו"), שליח מדינת ישראל במוסקבה ולאחרונה גם "יקיר תל אביב". אבל את ייעודו בחיים הוא רואה בהוצאת הכתבים ובהפצת המורשת של אביו, משה שרת, שר החוץ הראשון וראש הממשלה השני של מדינת ישראל.

"זה התחיל בשלהי 1953," מספר קובי. "בן גוריון הודיע במפתיע שהוא פורש לשנתיים לשדה בוקר. שרת ידע כי האדרת תיפול עליו ותפקידו יהיה חלק מההיסטוריה של מדינת ישראל. נוכח חשיבות התפקיד ותחושת האחריות הוא התחיל לנהל יומן.

"אני ואשתי רנה למדנו אז בניו-יורק. גם אחותי יעל ובעלה, גדעון מדיני, למדו אז שם. אבי היה שולח לי ולאחותי ולבני זוגנו את פרקי היומן בכתב ידו בדואר הדיפלומטי לקונסוליה של ישראל בניו יורק. ביומנים סיפר מה קורה בשנים 1953-1956, שבהן כיהן בממשלה. עמדתי מיד על חשיבותם ההיסטורית של המסמכים הלל, אך לא שאלתי את אבי מה יהיה דינם. אחרי מותו ב-1965 שמרתי את כולם בביתי."

ב-1995, עם צאתו לגימלאות. הקים קובי את "העמותה למורשת משה שרת" במטרה להוציא לאור את כתבי האב.

"אבי השאיר אחריו שפע חומר. מצאתי גם אוצר מיוחד: סבתי, אם-אבי, שמרה מכתבים מאבי מתקופת לימודי המשפטים שלו בקושטא וגיוסו לצבא העות'מאני במלחמת העולם הראשונה. גם איגרות ששלחו לו דב הוז, אליהו גולומב ואחרים נשמרו שם – הכול נזרק ל"גניזה" הזאת. חיש מהר העברתי את כל החומר הזה, ששכב כאבן שאין לה הופכין, לארכיון העמותה.

העמותה התחילה בהוצאת "נתראה ואולי לא", מכתבי שרת מהצבא העות'מאני. אחר כך הוציאה שני כרכי "מאבק מדיני" – מסמכי שרת כראש המחלקה המדינית של הסוכנות בשנת 1942. עוד הוציאה העמותה לאור את "מחברת תרגומי שירה", בעיקר תרגומי קלאסיקה רוסית; "ימי לונדון" – שלושה כרכי מכתבים ששלח שרת מלונדון, שם למד בשנים 1921-1925 ב"סקול אוף אקונומיקס"; "פולמוס השילומים"; "שוחר שלום"; ושני ספרי "השבת השחורה".

מספר קובי: "ב-29 ביוני 1946 – "השבת השחורה" – נעצרו אבי וראשי יישוב אחרים במחנה המעצר לטרון וישבו שם ארבעה חודשים. בתקופה זו ניהל אבי תכתובת יומיומית חשאית הן עם אימי והן עם אישי ההנהלה הציונית שלא נעצרו. את המכתבים מאבי לאימי ומאימי לאבי כינסנו בספר "מאסר עם נייר ועפרון", ואת המכתבים לאישי הנהלה הציונית ב"ירחים בעמק איילון".

בשנים האחרונות מתרכזת העמותה בהוצאה לאור של סידרה בשם "דבר דבור". לפי התוכנית, תכיל הסידרה 9 כרכים, שכל אחד מהם יוקדש לאחת מ-9 שנות כהונת משה שרת בממשלה (1948-1956),  הן כשר חוץ והן שנתיים (1953-1955 כראש ממשלה). עד כה יצאו בסידרה זו 3 כרכים לשנים 1948-1950, ועתה מכינה העמותה לדפוס את "דבר דבור 1951". קובי, בן 91, נחוש להשלים את הסידרה ככל שיאריך ימים ובריאות.

ב-1925, בתום לימודיו בלונדון, כתב ברל כצנלסון מתל-אביב למשה שרת על יומון פועלים, "דבר", העומד לצאת בקרוב. "אני צריך אותך בעיתון על ידי," אמר ברל.

"אני חייב כסף שלוויתי לצורך הלימודים," השיב לו אבי, "ואני מתכונן להישאר בלונדון עוד שנה, לעבוד ולפרוע את חובותיי."

"אבל אני צריך אותך עכשיו. כמה נחוץ לך?"

"חמישים לי"ש."

ברל שלח לו את הכסף ושרת חזר ארצה. ב-25 במאי 1925 הופיע הגיליון ראשון של "דבר". שרת היה אחראי לעמוד הראשון, כתב מאמרים וחידש את מדור "מכתבים למערכת".

הודות להצלחת מפלגת פועלי ארץ ישראל (מפא"י) בבחירות לקונגרס הציוני ה-17 בקיץ 1931, התמנה חיים ארלוזורוב מטעם (מפא"י) לראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית. ארלוזורוב דרש שמשה שרת (מראשוני מפא"י) יהיה עוזרו ויעמוד לימינו. כך הסתיימה הקריירה העיתונאית של משה שרת. הוא פרש מ"דבר" האהוב עליו ועקר לירושלים.

ב-1933 נרצח חיים ארלוזורוב, רצח שהמם ופילג את היישוב. שרת נבחר במקומו לראש המחלקה המדינית, ל"שר החוץ של המדינה בדרך". כך נכנס לעולם הפוליטיקה. מטבע הדברים, כשקמה מדינת ישראל ב-1948, הוא התמנה מקץ 15 שנות כהונה בראש המחלקה המדינית של הסוכנות, לשר החוץ הראשון של ישראל.

את יומן אביו לא מסר יעקב שרת לוועדת הנצחה שהוקמה אחר מות שרת. "אחרי שאבי נפטר חשבתי הרבה על המסמך האישי-היסטורי הזה. השתכנעתי שאת היומן, המהווה תיעוד היסטורי ראשוני, יש להוציא לאור. גם היה ברור לי, שאדם במעמדו לא כותב במשך שנים יומן סתם, לחלל הריק. עם זאת, החלטתי לא לעשות זאת באמצעות ועדת ההנצחה, שכל חבריה היו אנשי מפא"י ומי יודע מה יהיה גורל היומן אם ייפול לידיהם. היומן כולל  ביקורת חריפה על הנהגת מפא"י ועל בן גוריון העומד בראשה. למשל, במקום אחד ביומן הוא כתב כך: 'לא לי לנהל מדינה זו אשר ניהולה לא ייתכן בלי להזדקק להרפתקנות ותרמית'."

בין ראש הממשלה ושר הביטחון בן גוריון ה"אקטיביסט", ובין שר החוץ משה שרת המתון, נתגלעו חילוקי דעות מחריפים והולכים. בשלהי 1953, כאשר החליט לפרוש זמנית מן הממשלה ולהתיישב בשדה בוקר, רצה בן-גוריון שאשכול יבוא במקומו, אבל המפלגה בחרה בשרת, אך רוחו של בן גוריון ריחפה כל הזמן מכיוון שדה בוקר על ממשלתו. שרת לא השתלט על מנגנוני הביטחון ומאחורי גבו בוצעה "הפרשה" – ה"עסק ביש" במצרים – פעולה שעמדה בניגוד גמור לכל ישותו.

גם הקשרים הסודיים, שנרקמו בין משרדי הביטחון הישראלי והצרפתי, הועלמו ממנו. ב-1955, כשחזר בן גוריון לראשות הממשלה, נעתר שרת לדרישת בן-גוריון לכהן בממשלתו כשר החוץ, אך היחסים בין השניים רק הלכו והידרדרו. שרת, רודף שלום, דגל במדיניות שתנמיך את להבות הסכסוך הערבי-יהודי, ולכן שלל פעולות גמול חריפות, שלדעתו רק יסלימו את האיבה הערבית. אחרי הטבח בנוסעי אוטובוס במעלה עקרבים, אמר שרת: "תגובה על מרחץ דמים זה תעמיד אותנו בדרגה שווה עם המרצחים." הסוף היה בלתי נמנע: ביוני 1956, בלחץ בן גוריון על צמרת מפלגתם המשותפת, החליט מרכז מפא"י כי על משה שרת להתפטר מן הממשלה. שרת הוכנע. אבן הנגף המדינית-צבאית סולקה. הדרך למלחמת הברירה הראשונה של ישראל – מלחמת 1956 – נפתחה. במקום משה שרת באה גולדה מאיר, שבאותם ימים עדיין היתה חסידה מושבעת של בן-גוריון, ואמרה: "אילו בן-גוריון היה אומר לי לקפוץ מן הגג – הייתי קופצת."

אומר קובי שרת: "על רקע זה גמרתי אומר להוציא את יומן אבי בעצמי. השאלה היתה מתי? חששתי, שאם בן גוריון יקרא את היומן, הוא יפרסם מיד מאמרי ביקורת שלילית על שרת ויומניו, ואילו שרת המת כבר לא יוכל להשיב לו. החלטתי להמתין. עכשיו אני מצטער על כך. מוטב היה שבן-גוריון ימתח ביקורת על היומן. זה רק היה מוסיף חומר ופרנסה להיסטוריונים.  אגב, בן גוריון נפטר ב-1972. הוא נולד שמונה שנים לפני אבי והלך לעולמו שמונה שנים אחריו.

"חיפשתי מו"ל ליומן בתנאי שלא תוקם מערכת לעריכתו – שאני אהיה עורך יחיד. 'מעריב' – עבדתי שם במערכת – הסכים ונתן לי יד חופשית. לא הוספתי הערות, אבל הבהרתי עניינים בגוף הטקסט. 'ספריית מעריב' הוציאה את היומן בשמונה כרכים בבת אחת ב-1978, בשם 'יומן אישי', ומאז הם משמשים את כל החוקרים וההיסטוריונים של מדינת ישראל, הן חסידי קו שרת שהובס, והן חסידי קו בן-גוריון ודיין שניצח. אי-אפשר לדעת כיצד התנהלו ענייני המדינה בשנותיה הראשונות, המכוננות, בעיקר בתחומי מדינית חוץ וביטחון, בלי לקרוא את היומון. אגב, בינתיים כללנו את כל כרכי היומן באתר העמותה והם נגישים לכל."

חייו של יעקב שרת עברו גלגולים רבים. השפעת אביו ניכרת מאוד בדרכו. הוא הבן הבכור. אחיו חיים, ממייסדי ומתיישבי הר חלוץ בגליל, משמש כחשב העמותה. אחותו, יעל, סופרת לילדים ולמבוגרים. יעקב נולד בתל אביב, סיים תיכון בירושלים. עם חברי תנועתו "המחנות העולים" יצא להכשרה בבית הערבה, שם הצטרף עם חבריו לפלמ"ח. ב-1945, אחרי חצי שנה בפלמ"ח, התגייס לבריגדה היהודית, שאותה יזם אביו. "הבריגדה לא התמלאה, והיתה סכנה שהיא תושלם בחיילים בריטיים. לשמחתי, הורשיתי להתגייס באישור מטה הפלמ"ח. זה היה בסוף המלחמה העולמית. המחלקה שלי חנתה בבריסל. אני עבדתי בעיתון היומי של הבריגדה ולמדתי להיות עיתונאי." (הוא דור שלישי לעיתונאים במשפחה. סבו, יעקב שרתוק, היה סופר ופובליציסט).

"כשהבריגדה פוזרה חזרתי לפלמ"ח והשתתפתי בעליית אחת-עשרה הנקודות בנגב במוצאי יום כיפור, 1946. זכיתי להיות בין מקימי יישוב חדש – חצרים. ב-1946 התחתנתי עם רנה, שהיתה אלחוטאית. ב-1950 עזבנו את הקיבוץ ונסענו לארצות הברית ללמוד. למדתי מה שנקרא אז 'סובייטולוגיה' ואת השפה הרוסית. רינה השתלמה במחול.

"ב-1960 נשלחתי למוסקבה מטעם 'נתיב' של 'המוסד'. יצאתי עם אשתי ושני ילדינו. הם למדו ב'בית הספר' המאולתר של שגרירות ישראל. עשינו הרבה מסעות ברחבי ברית המועצות במטרה ליצור מגעים עם יהודים. חילקנו מזכרות קטנות כמו מחזיקי מפתחות עם לוח שנה עברי, תקליטים בעברית וביידיש וצורכי קדושה כמו סידורים, טליתות ומזוזות. הביקוש היה עצום.

"בקיץ 1961 הודיע משרד החוץ הסובייטי לשגריר שלנו, שאני הוכרזתי 'אישיות בלתי רצויה' (פרסונה נון גראטה) ועלי לעזוב את המדינה תוך 48 שעות. הואשמתי ב'הפצת חומר אנטי-סובייטי, בתעמולה ציונית ובריגול למען הסי.איי.איי.'. לא פחות!

"חזרתי למשרד החוץ הישראלי בירושלים. כעבור זמן מה הוצע לי לכהן בתפקיד בכיר בשגרירות ישראל בתאילנד. סירבתי. אני התמחיתי בסובייטולוגיה. לרינה קריירה משלה כמורה למחול וככוריאוגרפית. כעת נתחיל לנדוד בעולם ולחיות במקומות שאינם מעניינינו? עזבתי את משרד החוץ.

"פניתי ל'דבר', העיתון שקראתי מגיל שש, ובו עבד אבי 7 שנים מיומו הראשון, וביקשתי להתקבל למערכת. סורבתי. העיתון היה בן-גוריוניסטי. פניתי ל'מעריב' והתקבלתי מיד. עשרים שנה עבדתי שם בעריכה של עיתון סוף השבוע והמוסף."

בהגיע העת פרש קובי שרת לגימלאות. עתה זכה לזמן חופשי. היה לו ברור שמעתה משימתו תהיה להנציח את אביו, המדינאי הנשכח, באמצעות הוצאה לאור של כתביו.

"לדעתי," הוא אומר, "רק הנצחה בדפוס משמרת מורשת לדורות. הנצחה על ידי קביעת שלטים על בניינים, או על ידי הדפסת דיוקנים על שטרות, אינה מלמדת דבר על האישיות המונצחת. אני נגד הקמת מרכזי הנצחה, שלבסוף עורכים בהם חתונות. אלה הם 'פילים לבנים'. ספרים ואתרי מירשתת הם הדרך הטובה והראויה להנצחת מורשת לדורות."

המלאכה בעמותה למורשת משה שרת עוד רבה. קובי שיתף בעבודה את רעייתו, שאף היא יצאה לגימלאות. רינה, מורה, חוקרת מחול וכוריאוגרפית, כתבה ארבעה ספרים על הריקוד הישראלי. הוצאת ספרים אינה זרה לה. לאביה היתה חנות ספרים והוא חלם על הוצאת ספרים.

השניים החלו להעתיק, לערוך, לארגן את תוכן הספרים, להגיה, להקליד, להעביר לדפוס, לפרסם ולייחצן, גם לקיים ימי עיון. בנוסף, באין לעמותה תמיכה ממלכתית מספקת, הם נאלצים לקושש תרומות ממוקירי שרת בארץ ובחו"ל, שנער יספרם.

דירתם (בשדרות בן גוריון, בתל-אביב, לא הרחק מבית בן גוריון...) נעשתה צרה מהכיל את כל הדרוש להוצאת הספרים – שהרי העמותה היא למעשה הוצאת ספרים לכל דבר, אם כי מוקדשת לאיש אחד. "היענות מיספר נדבנים בארה"ב, שמכבר הלכו לעולמם, נתנה לי לפני מעלה מ-20 שנה אומץ לשכור דירה קטנה בבית שכן לביתי," אומר קובי, "ושם נעשה כעת הכול – מסידור החומר עד החסנת הספרים המודפסים בחדר האמבטיה..."

בוקר בוקר, גם בחג ומועד, יוצאים השניים למכון העמותה ועובדים בה לפחות 8 שעות ואף יותר – כך כבר קרוב ל-25 שנה. "במהלך עבודת העריכה לעיתים גם מתווכחים, אבל המילה האחרונה תמיד של קובי. הרי זה אבא שלו!" אומרת רנה.

העמותה הוציאה עד כה 15 ספרים מכתבי שרת, ובתכנון לפחות עוד 11, כגון: "משה שרת והסכסוך היהודי הערבי"; "משה שרת ודוד בן גוריון – משיתוף לקרע"; "שוחר שלום" באנגלית.

"כל זה דורש כספים שאינם. אין לנו הוצאות רבות. אבל אנו פועלים תוך מצוקה כספית מתמדת," אומר קובי. "כל זה בעיקר מפני שהכנסת חוקקה חוקי הנצחת מורשת רק לשלושה ראשי ממשלה שמתו – בן-גוריון, בגין ורבין. מבקר המדינה הוציא דו"ח מיוחד שבו התריע על ההפליה בתחום ההנצחה בין ראשי הממשלה שמתו  – לשווא!"

ללא ספק, יעקב שרת מודע לכך שהספרים שמוציאה העמותה לאור לא יכולים להיות רבי-מכר. "מי מוכן היום לקרוא כרכים של מסמכי שרת מלפני עשרות שנים? לעומת זה, אפשר לומר עליהם שהם 'רבי-מסר'. אבל אינני מוציא את הכרכים רק בשביל היום, אלא גם למען הדורות הבאים. הם תמיד יהיו נגישים בספריות. משה שרת לא יישכח. חוקרים ומדינאים עוד יידרשו לפרשת ראש הממשלה השני בישראל."

ועוד הוא אומר: "בעבודתי אני תורם אוצר בלום להיסטוריה, ובתוך כך אני גם תורם לסיפוק הנפשי שלי. העבודה בעמותה היא ריפוי בעיסוק עבורי בימים מטורפים ומתסכלים אלה."

בכל הריאיון שנתן לי נמנע יעקב שרת מביקורת אישית על בן גוריון. נראה שהשאיר בליבו את חמת הזעם שוודאי חש – בן גוריון אפילו לא השתתף בהלוויית שרת. אולם הוא מציין כי "המדינה מתנכרת למורשת משה שרת. היתואר, שלשרת אין חוק הנצחה? זו בושה וחרפה! זה באמת נס שעלה בידינו לשרוד עד היום. כנראה שכך, תוך מצוקה מתמדת, נגזר עליי להמשיך כל עוד אני על הרגליים ושכלי עימי."

קרן אור מאירה באחרונה את שמי העמותה: בימים אלה יצאה לאור בהוצאתIndiana University Press  בארה"ב מהדורה אנגלית של יומן משה שרת ב-3 כרכים עבי כרס, הנקראת  My Struggle For Peace. זה למעלה מעשר שנים שיעקב, יחד עם ההיסטוריון ניל קפלן היושב במונטריאול, עמלו על קיצור היומן ותירגומו לאנגלית, ובתוך כך הוסיפו שפע הערות וכן גם – מה שחסר ביומן העברי המקורי – טקסטים רבים של נאומי משה שרת שהיו חסויים בימי הוצאת היומן המקורי ב-1978, ובינתיים הוסר מעליהם החיסיון.

קובי: "זהו ההישג הגדול ביותר של העמותה מאז קמה. עד עכשיו היו כתבי משה שרת מוגבלים לקוראי עברית, שהיא, מה לעשות, שפת מיעוט זעיר בציבור הקוראים העולמי. עד עכשיו בעולם הרחב ניתן ללמוד על האיש והשקפותיו רק בתיווך צד שלישי, לא אחת צד עויין. עכשיו, אם תרשי לי לומר, משה שרת 'שוחרר מכלא העברית'. מעתה הוא יהיה נגיש לקהל קוראים עצום ברחבי עולם."

האם השם "שרת" הועיל או הזיק לו?

"נולדתי לתוך זה," משיב קובי. "כמו שנולדים ללאום ולשפה. זו לא היתה בחירתי. אבל לא סבלתי מכך שאני בנו של משה שרת. מבחינות רבות יצאתי נשכר. אבל עלייך לדעת, שאני לא הולך להילחם על העקרונות שלו. אינני חותר להצדיק אותו או להרשיע את יריביו. כל מה שאני רוצה הוא להבטיח שאנשים משכילים ידעו שהיה פעם איש כזה, שהיתה פעם דמות היסטורית ששמה משה שרת, שהיה במדינת ישראל הבראשיתית מדינאי מתון, שוחר שלום ושונא מלחמה, שדרכו נחסמה. זו עובדה. לשרת לא קם יורש עיקבי ונחוש. המדינה, לטוב או לרע, הלכה והולכת בדרך אחרת מאז הוא הודח ועד היום. אבל, כך או כך, בעבודתי תרמתי תרומה חשובה לידע ההיסטורי ואני גא בזה."

ליעקב ולרינה שרת בן, יורם, גמלאי, אחראי לאתר העמותה, ושתי בנות: אורית שרת-פורטר מנחת קבוצות וסופרת, ונורית שרת, אמנית וידאו.

תקוה וינשטוק

* * *

משה גרנות

הורים החוטאים לילדיהם

על ספרה של תקוה וינשטוק

"בעקבות האב האבוד"

חלונות 2007

הורים חוטאים תמיד לילדיהם, ועל הרוב מתוך כוונות טובות – בספר שלפנינו מתואר חטא בלתי נסלח שחטאו הורים לילדה: אימה, רינה, והרופא מנחם קלן נישאו, והביאו לעולם ילדה בשם רות. שנאה גדולה ניבעה בין שני בני הזוג, כשעיקר החיצים כלפי הבעל נורו מצדה של אם הכלה, סבתה של רות – סופי. התוצאה היתה פרידה מכוערת, כשעורך הדין של האם דורש מהבעל לחתום על מסמך שלא ייצור שום קשר עם הבת, ורק לאחר חתימה כזאת יוכל להגר לצרפת, שם נישא בשנית והביא לעולם שתי בנות.

דברים אלה נודעים לרות רק כשהגיעה לגיל ארבע-עשרה מפיהם של דודיה מצד האב, שלא ידעה על קיומם. מסתבר שהאם גזרה אפילו את חלקו של האב בתמונת הנישואין, כדי שלא יישאר לו זכר במשפחה. האם והסבתא סיפרו לילדה שהאב הוא איש קשה, שלא ניתן היה לחיות איתו, והן למעשה, עשו כל מאמץ כדי למחוק את זיכרו.

רות כועסת על אביה וגם מתגעגעת אליו. היא מקנאה בילדים, אפילו עניים, שזכו באב. רסיסים של מידע על אביה מגיעים אליה מרוקח המושבה בה גרה המשפחה – האיש למד עם אביה באוניברסיטה באותה תקופה – אביה למד רפואה, והרוקח – רוקחות. הרוקח משבח את אישיותו של אביה, הוא ד"ר מנחם קלן, וזה גורם לרות לתסכול עוד יותר גדול – מדוע האיש התרבותי הזה לא יוצר קשר עם בתו?

קשר נוסף נוצר כאשר האב שולח בקשה לבתו שתאשר שהוא אביה, כי הרי יש לו רק שתי בנות, ואילו פטור מגיוסו לצבא הצרפתי (במלחמת העולם השנייה) יוכל לקבל רק אם הוא אב לשלושה ילדים.

רות ממאנת בתחילה להיענות לבקשת האב, שיוצר עימה קשר רק כשהוא במצוקה, אבל משתכנעת על ידי מנהל בית הספר, ועל ידי אימה וסבתה, להיענות לבקשה כדי שעוד יהודי יינצל מהגורל הנורא שנועד ליהודים במלחמה הזאת.

מודעת אבל על אישה בשם שרה קלן מנתבת את רות לדודים מאיר (אח של אביה) ואשתו אסתר. הם מספרים לה את האמת על הסכר שבנו סבתא סופי ובתה רינה (אימה של רות) כדי למנוע ממשפחת האב להתקרב לבתו. סבתא שרה, אימו של אביה, נאלצה להגיע בסתר לגן הילדים כדי ליצור קשר עם נכדתה, כי סבתא סופי אסרה על הגננת שתאפשר קשר זה. את הקשר של רות עם דודים אלה ועם דודים ובני דודים אחרים, שגרו בקרבת מקום במושבה, ולא ידעה קודם על קיומם, היא מקיימת בסתר מסבתה, ולשם כך היא נאלצת לשקר לה על היעדרויותיה.

האב מגיע לביקור עם משפחתו, ורות נופלת לזרועותיו בערגה גדולה, ויחד עם זה, היא גם מאשימה אותו על היעדרותו כאב. האיש באמת משכיל, אבל נרקיסיסט, מלא חשיבות עצמית, ורות מעדיפה עליו את ישראל וולף, מרצה באוניברסיטה, בעלה השני של אימה, שגם מתכוון לאמץ אותה לבת כשתגיע לגיל שמונה-עשרה. קדם לו חבר של האם, איש נעים בשם דויד, מהנדס חשמל, אבל בתו של דויד לא הרשתה לו להינשא לאישה אחרת לאחר שנפרד מאימה – כשהיא מקווה שאביה ואימה יתאחדו שנית.

הקורא את הספר, שבוודאי מתבסס על חלק מקורות חייה של המחברת, איננו יכול שלא לכעוס על שני ההורים של רות: מקובל במשפט כי ילדים עוברים למשמורת האם כשההורים נפרדים, אבל הרי הילדים לא התגרשו מהאב – מדוע להחרים אותו עד כדי העלמתו מעיני הבת?

וגם על האב יש מקום לביקורת קשה: מדוע נכנע לתנאים הדרקוניים שהעמידה בפניו האם? כשהוא חוזר עם משפחתו לצרפת, רות מציעה לו לשלוח את מכתביו לרוח'לה, חברתה, כך שאימה וסבתה לא יידעו שהופר החרם. רעיון כזה פשוט לא יכול היה לעלות על דעתו של ד"ר מנחם קלן המשכיל?!

כצפוי המבנה המשפחתי הזה גורם תסכול הולך וגובר אצל הבת, היא נעשית עקשנית, תמיד מתמרדת, עושה דווקא לא פעם ולא פעמיים. סבתא סופי שהיתה מסורה מאוד לרות, כי הרי היא שימשה לה כאם כאשר אימה התגוררה אצל אחותה שרה, וכאשר היא חתרה לנישואין שניים – קודם  עם דויד, ואחר כך עם ישראל. גם כאשר היא עברה לגור עם ישראל בעיר, היא הגיעה אל בתה כמו אורחת, לא כאם. בעצם עד גיל ארבע-עשרה היא גרה אצל סבא וסבתא. הילדה נמצאת בחיכוך עם סבתא, שזורקת משלוח מנות של משפחה בוכרית, ששונאת אוכל ותרבות מזרחית, שמשקרת לה על גורלו של הכלב בוקי, שכאילו אימו של הכלב באה לקחת אותו, ובאמת סבתא זרקה אותו מחוץ למושבה כי היה נובח בלי הפסקה בלילות, ובימים היה מטנף את השטיחים והרצפה בצואה.

קטע יפה במיוחד בספר הוא תיאור גניבת כדור שהיה שייך לילדה שכנה, ואשר סבתא התנגדה בתוקף לקנות לרות כדור דומה. היא מתייסרת על הגניבה, אבל אין לה האומץ להודות בכך, והיא זורקת אותו בסופו של דבר לילדים ששיחקו ברחוב. קטע זה מזכיר את סיפורו של שלום עליכם "האולר", שם סיטואציה דומה.

לעיתים גולשת המחברת אל תיאורים מפיה של רות שאינם הולמים את גילה. הרי דוגמה כיצד רות מתארת את שרה דודתה: "שרה היא ציירת מוכשרת ויפה. עורה צח ללא קמט וכתם, ושפתיה מלאות. עיניה כחולות כשל אביה, אלתר, ושערה שחור כשל אימה סופי, ניגודי צבעים המושכים תשומת לב..." (עמ' 49). לא נראה לי שילדה בת תשע תתבטא כך.

כמקובל בספרות לנוער, גם בספר שלפנינו חשים בגישה דידקטית, הגם שהיא סמויה: בילדותה רות קוראת "פינוקיו", "פרח לב הזהב", "נרקיס מלך הביצה". בגיל הנעורים היא מספרת לילד אדום שיער שקטן ממנה בגיל את "בן המלך והעני", את השיר "ג'ינג'י" של מרים ילן שטקליס. היא עצמה קוראת כבר בגיל תשע את ז'ול וורן, "אלף לילה ולילה", אגדות יוון, "אוהל הדוד תום", "הלב", "דון קישוט". בגיל  יותר מאוחר היא מתמודדת עם "הנפש הקסומה" של רומן רולאן ו"מלחמות היהודים" של יוסף בן מתתיהו.

סבא אלתר, פרדסן עשיר, קורא את הלדרלין, דוסטוייבסקי וביאליק. מי יודע, אולי יירמזו הקוראים שכדאי לקרוא ספרים, ולא להסתפק באימוג'ים בסמרטפון.

הספר מביא גם כמה עובדות היסטוריות שלא יזיק לנוער הקורא להתוודע אליהן: המהפכה הבולשביקית, המאבק על עבודה עברית, מפעלו של פנחס רוטנברג בנהריים, רכבת העמק שהובילה לירדן ולחיגאז, וכן על כך שבימי המנדט ניתן היה לעבור את הגבול לירדן וללבנון, ליהנות שם ממזג אוויר קריר יותר בקיץ.

נראה לי שהנוער ייצא נשכר לקרוא ספר זה, וגם נדמה לי שהורים המבקשים להיפרד כדאי שיידעו מה הם עלולים לחולל בליבם של ילדיהם.

משה גרנות

* * *

אני דוגמנית והוא צייר

על פי ז'אק פרוור

מאת המשורר חיימקה שפינוזה לוטש מילים

הוא אמר לי להתפשט ולעמוד ליד החלון המואר

ואני התפשטתי ועמדתי כי אני דוגמנית והוא צייר

הוא אמר לי לשכב ערומה על הספה ולהרים רגל אחת

ואני שכבתי והרמתי רגל אחת כי אני דוגמנית והוא צייר

הוא אמר לי להחזיק את שדיי בידיי ולהסתכל אליו

ואני זקרתי פיטמותיי מולו כי אני דוגמנית והוא צייר

הוא שיפשף לי את הערווה כשסידר את הפוזה

ואני השתופפתי גם שופשפתי כי אני דוגמנית והוא צייר

הוא אמר לי להסתובב להרים ולפתוח את התחת

ואני הסתובבתי והרמתי ובשתי ידיי את עצמי פתחתי

הוא אמר שהוא צריך למדוד את החור כדי לגמור

את הציור והוא חדר והסכמתי כי אני דוגמנית והוא צייר

והוא הוציא את המכחול והכניס לי אצבע

ואני  הסכמתי שיכניס כי אני דוגמנית והוא צייר

והוא הוציא את האצבע והכניס את הדבר

ואני נבעלתי בלי לפקפק-כלל כי אני דוגמנית והוא צייר

וכלל לא עלה על דעתי להתלבש ולברוח

הגם שדלתו לא היתה נעולה כי אני דוגמנית והוא צייר

ורק שנה אחר כך הבנתי שאני הייתי זוּגְמָנִית והוא היה זָיָיר

ורק שנתיים אחרי הַזִיוּר התלוננתי שאנס אותי המנוול

שבכלל לא צִיֵיר אותי ערומה רק פִּשְׁפֵּשׁ לי בנרתיקיים

באחד גנב כסף ובשני חדר פעמיים

ענש אותו השופט חמש שנים בכלא

ואני כַּשפופרת כבר מתגעגעת למכחול שלו איזה פלא!

פורסם ב"חדשות בן עזר" בשנת 2005

* * *

רוֹן גֵּרָא: שני שירים

יֶלֶד אַחֵר

הָיִיתִי יֶלֶד,

נָשָׂאתִי עַל כְּתֵפַי

אֶת עוֹלָמָם

שֶׁל הוֹרֵי

הֲוָיָתָם וּכְאֵבָם

עַל אֲחִי הָאֶפִּילֶפְּטִי.

כְּמוֹ עַרְסָל.

הָיִיתִי יֶלֶד אַחֵר

כְּרוֹעֶה עַל עֶדְרוֹ שְׁמַרְתִּים.

פִּנַּקְתִּים בְּרֶגֶשׁ וּבְאַהֲבָה.

גַּם  כְּשֶׁעָבִים קוֹדְרִים

עָבְרוּ בְּחַיַּי.

הֵם חַיִּים בְּתוֹכִי.

שׁוֹמֵעַ אֶת  כִּנּוֹרוֹ שֶׁל אֲחִי

הַבּוֹכֶה מִן הָאֲדָמָה

כְּבוֹכֶה מִתּוֹכִי.

מַאֲבָק

חוֹתֵר בִּמְשׁוֹטִים בְּלֵב

יָם הַשְׁאָלוֹת

שָׁעוֹת עַל שָׁעוֹת.

מִסְתַּכְסְכִים גְּבוּלוֹת בְּהָקִיץ

וּבַחֲלוֹם.

מְלַטֵּף אֶת הַמָּקוֹם

בּוֹ הָאוֹן נִצְבַּר

וְהוּא גָּמוּד וּמְסֹרָס,

אֵיךְ פַּעַם הָיָה

נוֹעָז.

 

מַמְתִּין בְּעֵינַיִם

עֲצוּמוֹת

הַפּוֹרְצוֹת אֶת הַזְּמַן.

מִלּוֹת מַפְתֵּחַ מְדַלְּגוֹת

בְּתוֹךְ הַמַּחְשָׁבוֹת.

רֶגַע נִדְמֶה

וְהֵנָּה אַתָּה מַצְלִיחַ לָדוּג

רֶגַע וְהִיא מִתְחַמֶּקֶת,

קְרֵבָה וּבוֹרַחַת.

אַתָּה בְּמַעֲבַר יַבּוֹק

עִם הַמַּלְאָךְ נֶאֱבַק.

עִם הַשֵּׁנָה

הַנִּכְסֶפֶת.

רון גרא

* * *

אהוד בן עזר

ספרי דורות קודמים

פרסום חוזר בסדר אלפא-ביתי של המדור השבועי

שהתפרסם במשך שנים רבות במוסף "ספרות ותרבות" של עיתון "הארץ"

עם תמונות הסופרים

"בבית המרפא"

לדוד פוגל

1928

פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 9.3.1972.

לפני 47 שנים

שניים מן הספרים האהובים עליי בספרות העולם, "הר הקסמים" לתומס מאן ו"פרשה אחרונה" של קנוט המסון (שניהם הופיעו בעברית ואין להשיגם כיום) מספרים על החיים בבית-מרפא לחולי שחפת. האווירה הקדחתנית, סדר-היום החוזר על עצמו, הניתוק מן העולם בבית-מרפא [סנטוריום] שבהרים, ותסיסתם של יצרים, בחום המחלה, בצל המוות, כל אלה יוצרים כמין הילה רומאנטית מיוחדת במינה סביב למחלה, הילה שאין לתארה כיום סביב למחלות הלב והסרטן. ואולי משהו מיופיים של הספרים הללו נעוץ בכך שמחבריהם הרגישו שהמחלה משמשת גם כתירוץ לבריחה מן החיים.

עניין המחלה כפרי משבר מוסרי של האדם מצוי גם ב"אגף הסרטן" של סולז'ניצין, והוא, דומני, אחד מיסודות השקפת-עולמו לגבי אחריותו המוסרית של כל אדם ואדם, ואולי גם סוד כוחו ויכולתו להגשים עצמו חרף כל מה שעבר עליו.

"הר הקסמים", שתומס מאן התחיל לכתוב אותו, בבואו ב-1912 לביקור של שלושה שבועות לדאבוֹס, מספר על המהנדס הצעיר האנס קאסטורפ, שבא לבקר את בן-דודו יואכים בבית-הבראה לחולי שחפת בשווייץ. לא היה בדעתו לשהות שם אלא שלושה שבועות, וסופו שהתפתה למחלה, לעולם הקסום ולתחושת הזמן שגילה באוויר ההרים, ושבע שנים עשה באותו מקום, עד שמלחמת העולם הראשונה החזירה אותו אל עולמם של דרי-מטה, אל אחריות החיים. אך זה היה כבר עולם אחר, כי העולם שבטרם-המלחמה כאילו כבר סוכם ושקע וחלף מן העולם יחד עם בית-המרפא ודייריו, שתוארו ב"הר הקסמים".

הספר "בבית המרפא" לדוד פוגל (1891-1944) מספר אף הוא על החיים בבית-מרפא לחולי שחפת, ואף כאן, כמו בספריהם של המסון ותומאס מאן, משוקעות חוויות אוטוביוגראפיות. על חייו רבי התלאות של דוד פוגל מסופר בהרחבה במבוא הביוגראפי היפה, שהקדים דן פגיס לאסופת כל שיריו של פוגל, אשר הופיעה לראשונה ב-1966 ושבה ויצאה בהוצאת הקיבוץ המאוחד במהדורה חדשה. כן מצוי בעברית, אם כי אזל לגמרי, הרומאן הגדול של פוגל "חיי נישואין" (הוצאת "מצפה", ירושלים ותל-אביב, שלושה כרכים, 1929-1930).

ב-1919 התחתן פוגל, בווינה. אשתו סבלה ממחלת השחפת, מחלה שהתגלתה גם אצלו. כל עקת חייו באותה תקופה  ופרידתו מאשתו מסופרים ברומאן "חיי נישואין", שאותו כתב בפאריס ובתל-אביב בשנים 1928-1929. הסיפור "בבית המרפא", שהוא יצירת הפרוזה הראשונה של פוגל, נכתב בפאריס, שבה התיישב בשנת 1925 לערך. ספר שיריו, האחד והיחיד שזכה לו בחייו, "לפני השער האפל", הופיע בווינה בשנת 1923.

אשר ברש, אשר עודד את הדפסת ספריו של פוגל בארץ וגם עזר לו בניסיונו הבלתי-מוצלח להתערות כאן כמורה, אומר בהקדמתו לסיפור:

"שיריו מקובצים בספר 'לפני השער האפל'. יש בהם משהו לא-מצוי עד עתה בשירה העברית: סגנון דק ומכסיף, כמעט פיליגריני, ריתמוס נמשך, כמעט מופשט, והסתכלות מתדפקת תמיד על הנעלם. בקיצור, שירה עדינה ומיסוד הצער. את כוחו בפרוזה הראה פוגל ראשונה בתרגומו הטוב של 'הכופר מסואנה' להויפטמן, ועתה הוא מגיש לנו את יצירתו הפרוזית הראשונה. גם לסיפורו בחר נושא לא-מצוי בספרותנו: בית-מרפא לחולי שחפת באוסטריה. בבית-המרפא, שהוא מוסד צדקה יהודי, נמצאים רק חולים יהודים, צעירים ומשני המינים, בני מחוזות שונים של אוסטריה. פרצופיהם של החולים הבודדים, חייהם העלובים, דקדוקי-הבריאות המסכנים, יחסיהם הקלוקלים והמורעלים מאימת-המוות, הארוטיקה החולנית, ההשגחה הקפדנית מצד הרופאים והמנהלות, העבירות-בסתר, השתלהבות התאווה על סף המוות – כל אלה מתוארים באמנות ריאלית דקה, שאינה חסרה גם את ההומור החנון."

שני גיבורי הסיפור הם אורניק ואדלר – שני בחורים יהודיים לא צעירים ביותר, אדלר מזכיר את דמותו של האנס קאסטורפ. מחלתו אינה קריטית, ואין הוא יודע אם השתקעותו בבית-המרפא באה לצרכי החלמה או מטעם כמוס של בריחה מן החיים. הוא אוהב בחורה יפה, אף היא חולה, רחל פורטוגל (איזה שם נפלא!) – ואהבה זו נשארת ערטילאית כאהבתו של האנס קאסטורפ. ועם-זאת באים אל אדלר החיים במלוא יצריותם הבריאה, אפילו הבהמית, בדמות המשרתת הגוייה אַני, העובדת בבית-המרפא. טיול של לילה שנעשה בגניבה, וסופו שינה עימה, גורם לגירושו בטרם עת של אדלר מבית-המרפא.

"העובדה כשלעצמה לא ציערה אותו ביותר. בית-המרפא היה לו לזרא מן היום הראשון. החיים בהמון שבו ומשטר בית-הסוהר, שלא יכול אדלר בשום פנים להתרגל אליהם, הרגיזו את עצביו מיום ליום יותר. אף פני החולים השונים בחותם-המוות שעליהם התחילו מטרידים אותו יותר מדי. לא נחוץ היה לו, להיות נזכר על כל שעל, שנידון הוא לכריתות ימים. ובשבועות האחרונים שקל בדעתו לא אחת, אם לא היה נכון בשבילו יותר, לחזור לווינה לפני גמר זמנו, הגם שהיה זקוק בלי ספק לריפוי, וישיבתו בבית-המרפא פעלה בניכור לטובה על מצב ריאתו. מלבד זו, שווה היה לו לפרוע בשבועיים של בית-מרפא בעד אוונטורה זו, לא לשם העניין לכשעצמו, אלא מפני הגניבה, הפחדים והגירויים, שהיו כרוכים בו. ואף-על-פי-כן לא ניחא היה לו עכשיו, כשהוטל עליו לנסוע." (עמ' פ"ח).

אדלר מוותר על אהבתו הערטילאית לרחל פורטוגל, ובזכות גירושו נמלט מסכנת ההתאהבות במחלה, כפי שאירע להאנס קאסטורפ.

מעניינת יותר היא דמותו של אירמה אורניק, סטודנט האקדמיה למסחר כללי, המתאהב בגריטי פינגר. אורניק הוא אדם השקוע כל-כולו במחלת הריאה שלו ומאזין בלא הרף למיחושי גופו ומגלה בו חדשים לבקרים. הוא גוזר על עצמו להימנע מקריאת ספרים, מטיול, מחברת נשים, מכל מה שעלול להפריע, לדעתו, להחלמתו הגמורה. הוא מודד כל שעתיים את מידת חומו בשני מקומות בגוף. מנהל לוח יומי מדויק הכולל מדידות חום, ציונים בקשר לזיעת הלילה, לקרי, להפרשת הדם, לדופק, לליחה, לעשיית הצרכים, למשקל ולרפואות שלקח, בצירוף הערות, ושולח אותו לרופאו הפרטי בווינה. וכך, ליתר ביטחון, הוא מקבל כל הזמן שני טיפולים, האחד בגלוי, בבית-המרפא, והשני בסתר, כי הוא מוסיף לקחת גם את תרופות רופאו הפרטי.

אורניק נעשה למהתלה בעיני שאר החולים: "שוכב אדם ובודה לו כל רגע מחלה חדשה וגוזל מנוחת שכניו!" (עמ' מ"ט). המשבר בחייו של אורניק בא לאחר שהוא מתאהב בגריטי פינגר, אף היא מן החולות בבית-המרפא. שני טיולי-יום קצרים, שהוא עורך עימה, גורמים לו שישכח כליל את מחלתו והוא מציע לה נישואים, לפחות בהרהוריו. ככל שהוא מרבה למלא את הרהוריו כן הוא מתרשל בניהול הרשימות היומיות על-אודות מחלתו. סדר יומו המדוקדק נהרס ואין לו במה להיאחז. אש זרה ניצתת בעיניו. גם אותו, כמו את אדלר, מוציאה האהבה מתוך המחלה, אך למוות ולא לחיים.

לאחר טיול מוזר, בשתיקה עקשנית, עם גריטי, ולאחר שנמלטה ממנו בתואנה שהוא "שחור מקצה לקצה!" (עמ' ק"א) – הוא צועד בחיפזון אל בימת-עץ קטנה הנטויה על ניקרה צרה ועמוקה, אשר בתוכה משתפך אשד נהר הפסר. הוא מתכופף ו"באותו רגע נשמטה מגבעתו השחורה והמעוכה מעל ראשו. התהפכה באוויר וטשה למעמקים. סילוד קצר חלף את גופו והוא הרגיש, שמרימים אותו מאחוריו מעל הקרקע והוא תלוי בריפיון ונופל אל תהום עמוק נפילה מהירה ופתאומית כבחלום." (עמ' ק"ג).

לא ארוך הוא סיפורו של פוגל אך מורכב ומפליא בתיאוריו ובתחושת האווירה שהוא מצליח להמחיש. אמנם אינו מגיע לגבהים הגותיים של "הר הקסמים", אינו מסכם תקופה ואינו מעלה יריעת-חיים כה רחבה, ואולם ראוי היה בהחלט להוציאו במהדורה חדשה למען הקוראים ששכחוהו או אשר לא ידעוהו מעודם.

* דוד פוגל: "בבית המרפא" ספריית פרוזה מקורית בעריכת אשר ברש. הוצאת מצפה. ירושלים. תרפ"ח, 1928. ק"ה עמ'.

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

* * *

אהוד בן עזר

בעקבות יהודי המידבר

הוצאת שוקן ירושלים ותל-אביב, 1983, 191 עמודים

פרק שישי

הפגישה עם יהודה בורלא רכוב על גבי גמל במסע לסואץ בשנת 1915.

"בראשית שנת 1915," פתח והסביר אבבטן, משעין גבו אל הדובדבן, עיניו עצומות ומצחו קמוט שעה שהוא מתאמץ להיזכר, "היתה בעולם מלחמה גדולה שנקראה לימים – מלחמת העולם הראשונה. ג'מאל פחה, מפקד הצבא התורכי, ששלט גם בארץ-ישראל, החליט לכבוש את תעלת סואץ ואת מצרים, שהיו אז תחת שלטון האנגלים, האויבים של תורכיה. קשה לדעת אם האמין ג'מאל פחה שיוכל לכבוש את התעלה. אולי קיווה כי בעקבות ההתקפה שלו יתמרדו המצרים נגד האנגלים, וכך תושג מטרתו בחזית הזאת. בספר-זיכרונותיו שנכתב אחר שנים, טען ג'מאל פחה כי בעצם לא התכוון ממש לכבוש את מצרים אלא רק לערוך הפגנת-כוח, כדי לרתק כוחות בריטיים למצרים, ולהקל בכך על בעלת-בריתה של תורכיה, על גרמניה, שנלחמה אז נגד אנגליה בחזיתות אירופה.

"ערב המסע לעבר התעלה קרא ג'מאל פחה לְ'גִ'יהָאד', למלחמת-קודש, כלומר מלחמה דתית של המוסלמים, וביקש להלהיב באמצעותה את הערבים תושבי ארץ-ישראל, הנתונה כולה תחת שלטונו, לקראת המלחמה על ה'כופרים', כלומר – על האנגלים, שכידוע אינם מוסלמים אלא נוצרים. תהלוכות וחגיגות נערכו אז ביפו, שהיתה עיר ערבית. ויום אחד קישטו גמל, כלב ושור בדגליהן של רוסיה, צרפת ובריטניה, והעבירו אותם בחוצות העיר. האספסוף התעלל בחיות העלובות, אשר לא ידעו כלל מה חטאן, ומכות נאמנות הונחתו על ראשיהן, להמחיש את הבוז למעצמות-ההסכמה. בשם מעצמות-ההסכמה נקראו אז רוסיה, צרפת ואנגליה, שלחמו נגד תורכיה, גרמניה ואוסטריה.

"ארץ-ישראל נעשתה לבסיס הצבאי, ממנו עמד הצבא התורכי, בסיוע בני-בריתו הגרמניים והאוסטריים, לערוך את התקפתו על תעלת סואץ ומצרים. סוריה וארץ-ישראל היו חייבות לספק את מזונותיו וצרכיו של הגיִס התורכי הרביעי, שבראשו עמד ג'מאל פחה."

"אולי בכל זאת כוס-קפה נוספת, ובקיצור – רק תגלה לנו את המקום והזמן המדוייקים?" הציע קפיטן יוקי בנימוס.

אבבטן פקח עין אחת, כעוסה, על שהופרע באמצע, והמשיך כשהוא שב ועוצם עינו, מתעלם מן ההפרעה, ומנופף בכף-המרק תוך כדי דיבורו. רני וקפיטן יוקי היו חייבים להתכופף מדי פעם כדי שלא להיפגע.

"מס-המלחמה הוטל על כל התושבים בארץ-ישראל. היו החרמות רבות. החרמות החיטה, התבן ושאר תבואות הארץ פגעו בעיקר בכפרים הערביים. ואולם הצבא התורכי היה זקוק לסוסים, עגלות, צינורות, מנועים, תיל דוקרני – ואת אלה חיפש במושבות היהודיות. גם עבודות ה'סוּכְּרָה', הכפייה, רבצו כעול כבד על היישוב היהודי. עשרות אנשים נתפסו ונשלחו לעבוד בסלילת כבישים, בבניין מסילות-ברזל, ובעבודות-צבא אחרות, בהרים ובמידבר. התנאים היו קשים, ורבים מתו ברעב ובמחלות. כל מי שהיה יכול – הסתתר והשתמט מעבודות אלה.

"שלוש דיוויזיות תורכיות חנו ליד באר-שבע עם תותחיהן, גמליהן וסוסיהן, ועליהן נילוו כוחות של הצבא הגרמני בפיקודו של המצביא הגרמני ששמו היה – קְרס פון-קרסנשטיין. עשרות-עשרות של סירות-פח נערמו על חולות המידבר והבריקו בשמש, סמוך לעיר, ונגרים עסקו בבנייתן של רפסודות רבות מארגזי-נפט ריקים, העשויים לוחות-עץ. זו היתה עצתו של פון-קרסנשטיין, כדי לחצות באמצעותן את התעלה!

"בחמישה-עשר לינואר, שנת 1915, יצא ג'מאל פחה בראש הגיִס התורכי הרביעי למידבר סיני. שיירה ארוכה של סוסים המושכים תותחים, ושל חיילים וגמלים הנושאים סירות על כתפיהם ודבשותיהם, נעה בלב מידבר סיני, על ציר-ההתקדמות העיקרי – בדרך ניצנה-קוסימה-איסמעיליה. ובשלישי לפברואר נערכה ההתקפה הראשונה על הסואץ – שנהדפה לאחור."

"זהו!" אמר קפיטן יוקי, "אפשר לצאת לדרך."

"נמצא אותם בחודש ינואר 1915, בדרך ניצנה-קוסיימה, הולכים בכיוון דרומי-מערבי, דרך מקום הנקרא קלעת א-נחל, לעבר איסמעיליה!" קבע אבבטן.

"מצויין. אם זיכרונך אינו בוגד בך, כי זוהי דרך עקיפה במקצת!" ניגש קפיטן יוקי אל החללית, שהופיעה ובאה אחריהם באורח מסתורי מבעד לניקבה שחפרו בעוגת השוקולד, ועתה ניצבה לצידם. הוא שלף מחליפתו כרטיס והכניס אותו לחריץ שבאשנב, בדופן החללית, מהיכן ששלח שעה קלה קודם לכן את האות להעיר את אבבטן, ועתה הקיש ספרות ופעולות אחרות במסוף המחשב.

רני ואבבטן התבוננו, מפוחדים מעט, בהכנותיו של קפיטן יוקי, ואבבטן אף מצא לנחוץ להעיר לו –

"אל תשכח! חמש, אחת, תשע, אחת!"

"אתה טועה, אבבטן, במחשב כותבים מלהיפך: אחת, תשע, אחת, חמש!"

"על מה אתם מדברים בכלל?" התפלא קפיטן יוקי. "אין עוגות כל-כך יקרות!"

"מי מדבר על עוגות? אומרים לך את השנה!"

"אבל זה כרטיס-אשראי, לא מדחס-הזמן!"

"מה?" השתוממו השניים. "אתה משלם עבור העוגה שישבנו בה?" שאל אבבטן. "השתגעת? הרי כמעט לא אכלנו בתוכה!"

"וגם עבור ספלי הקפה והשוקו שהקפצנו. אני יודע שרני די מודאג לפעמים מכך שבעזרת מדחס-החלל אנחנו נכנסים ויוצאים בכל מיני מקומות, ומשתמשים בדברים שאינם שייכים לנו, ויכול לצאת שכאילו אנחנו גנבים. כמו בעניין המכנסיים בכלבו שלום. ולכן התקנתי כרטיס-אשראי שמקושר, באמצעות 'צפנת-פענח', למחשבים של כל הבנקים בארץ, ומחייב את החשבון שלי בכל סכום שאני רושם בו, או אם אני מוציא כסף מזומן."

"אצלנו קוראים למכשיר הזה – עַצַלְתוֹמַט!" אמר אבבטן.

"לשלי קוראים 'נֹגה-קט צוַואנְצִיג' והוא מאפשר לי להיות יצור מוסרי במאה אחוז, מפני שאף אחד לא מכריח אותי לשלם. אני עושה זאת מרצוני החופשי, למרות שאין צרור שטרי או מטבעות כסף בעולם שאיני יכול לחדור אליו, להקטינו ולמשוך אותו לרשותי בקלי-קלות. לשדוד כל בנק וכל כספת! זו לא חוכמה להיות ישר כשאין לך שום הזדמנות לגנוב! זהו. ועכשיו – הבה נפליג במדחס-הזמן לשנת 1915!"

*

השלושה הצטופפו בתוך חוגת אור כחלחל-זרחני שהטיל ארצה המַחְמַ"ז שבידי קפיטן יוקי, ועד מהרה חשו עצמם שטים בחלל ומרחפים בזמן, כי לא רק שטסו דרומה והם קטנים מאוד בהשוואה לכל החפצים האחרים שסביבם, אלא שהחפצים עצמם החלו משנים צורתם, פוסעים ונוסעים לאחור כמו בסרט המוקרן מהסוף להתחלה, וכך גם קולותיהם – שנשמעו כפס-קול המסתובב במהירות לאחור במכשירי-ההקלטה המשוכללים שמצויים באולפני-השידור.

היתה לרני הרגשה שהם שוקעים או מרחפים בין גופים ונופים המשנים את צורתם במהירות מדהימה, ותמיד בדרך הפוכה לכל היגיון. נער בידואי מטפס על דקל ובידו אשכול תמרים, מדביק אותו לרום העץ, יורד ובינתיים התמרים מצטמקים והולכים עד שנעלמים בתפרחת דלילה, וחוזר חלילה, וברקע נשמעות מדי פעם התפוצצויות הפוכות, קודם הרעם ואחר-כך שריקת הפגז, ואש מלחמות. ומדי פעם טס מטוס על-קולי לאחור, קודם הרעש ואחר-כך נראה המטוס. והמון קולות בעברית ובערבית ובאנגלית ובתורכית ובגרמנית בוקעים ומצפצפים במהירות מגוחכת ובסדר הפוך שאין להבין בו מילה, רק הברות בודדות, כמו שכותבים במחברות-תווים בעברית, משמאל לימין ובפירוק-מילים.

יום ולילה היו מתחלפים כמו בגלגל-ענק שכל הצבעים מתערבבים בו, בשעת סיבובו, לגוון אחד אפור-לבנבן, כמין שעת בין-ערביים או לפנות-בוקר נצחית. והם מפליגים בספינת-אוויר שקופה, ואולי זו היתה החללית? אחורה, אחורה, אחורה, אחורה, לא במקום אלא בזמן –

וכמובן גם שמות המקומות והאנשים נקלטו במהופך  מֶק-אֶק, נַיסִי בָּרְמִיד, אֶצְסוּ לַתְתְּעַ, חַהפֶּ מַלְגַ'א, לַאבּוּרְ דָהִיְהוּ –

שפירושם – יהודה בורלא, ג'מאל פחה, תעלת סואץ, מידבר סיני ואֶקמֶק (זה לחם בתורכית)!

*

המסע לאחור נעצר בליל ירח במידבר סיני הקר והריק, ועד מהרה מצאו עצמם השלושה רכובים על גבי גמלים, עטופים בעבאיות, אלה אדרות רחבות ארוגות מצמר-גמלים שהבידואים מתעטפים בהן.

התנועה האיטית, הגלית, על גבי דבשת הגמל, הזכירה עדיין במעט את הריחוף-לאחור, ורני חש עדיין מעין סחרחורת קלה, כאילו אברי שיווי-המשקל שבאוזן-הפנימית טרם התרגלו למצב החדש. מה שטוב הוא שמעתה שב הכול להתנהל בסדר הגיוני. הגמלים נעו קדימה. הגמלים נעו קדימה. הגמלים נעו קדימה וזה בעצם כל מה שסימן את חלוף הזמן במידבר הנצחי, הנטוש.

רני שמח למצוא חרב חגורה למותניו, וחמת מים עשוייה עור קשורה לכר הגמל. הוא לגם מהמים אך טעמם היה מר במקצת.

השמיים היו ריקים, ללא שמץ ענן, לבד מאור הלבנה הקלוש, כאילו לא הספיק האור למרחבי המידבר. צללי ההרים, מימין, ניראו קרובים מאוד, שחורים, כחיות-טרף אפלות שקפאו בימי קדם. קפיטן יוקי רכב בראש, ואחרי רני. אבבטן, במאסף, השתדל כל הזמן לרכב בצמוד לגמל של רני, כשהוא מתבונן מדי-פעם לאחור מתוך חשש. הגמל שלו, למרות שהיה החזק בשיירה, התקשה להדביק את שני הרוכבים האחרים, והסופר הגדול והעצבני, עם חרבו הכבדה, בוודאי שלא הקל עליו במושכו כל הזמן ללא צורך ברסן הגמל.

לא היה צורך להחזיק ברסן הגמל. הוא לא נטה ימינה או שמאלה מן הדרך. הליכתו לא היתה מהירה, והלילה היה קר מאוד, גם לעטופים בעבאיות. התנועה הגלית של הרכיבה על הדבשות הפילה תנומה קלה על עפעפיהם של רני ואבבטן, וקפיטן יוקי נאלץ לשדר אליהם מדי פעם צפצופים חרישיים ולהזהירם כי הנרדם על גבי גמל – נופל!

אך הנה החל נשמע לאוזניהם קול המון פרסות נוקשות על פני חצץ-השחם של המידבר, וצעדי מחנה רגלי גדול הפוסע לפניהם, והם הבינו כי קרבים הם והולכים אל קצה מחנהו העצום של ג'מאל פחה, העושה דרכו מערבה, לעבר תעלת סואץ.

רגע נשאה הרוח גם קטע של שירה עגומה מפי חייל ערבי או תורכי, והשתתקה.

"יהודה בורלא רוכב על גמל בסוף המחנה, עם פלוגת האספקה, שהיא האחרונה. הצבא כולו הולך, גדוד אחרי גדוד, במרחק חמישה רגעים אחד מהשני. כך כתוב בספר 'בלי כוכב'," שידר אבבטן לקפיטן יוקי במק"ם. הם חששו להשתמש עתה במכשירי-הקשר הקטנים שקנה רני, פן הרעש יגלה אותם.

"המקום?"

"בסביבות קַלְעַת אֶ-נַחְל. הם הולכים מערבה בדרך המידבר העתיקה של עולי-הרגל ממצרים למכה, וינסו לחצות את התעלה בסירותיהם בקטע שבין האגם המר הגדול לאגם תמסח."

"הזמן?"

"כתוב – ליל העשירי לשבט, זאת רואים גם על פי אור הירח, שאינו מלא. והלילה, לדברי בורלא, הוא בתום היום השמיני למסע, שהתחיל ב-15 לינואר. זאת אומרת שאנחנו נמצאים עתה בחצות ליל העשרים-ושלושה לינואר, 1915, יו"ד בשבט שנת תרע"ה. מעניין היה לבדוק בלוח אותה שנה אם שני התאריכים הללו אכן חלים ביום אחד."

"האדם?"

"בן עשרים-ותשע לערך. מדבר עברית, ערבית וגרמנית. רוכב על – "

"הנה הוא!"

וקפיטן יוקי הביאם, בדיוק מופתי, לצידו של יהודה בורלא, אשר רכב לאיטו על גמלו והצית לעצמו סיגריה אשר זה עתה סיים למלאה ולגלגלה באצבעותיו המאומנות, לאור הירח הקלוש.

ושוב נשמעה מלפניהם שירה עגומה מפי חייל תורכי או ערבי, וענה לה ההד העמום, המתכתי, של סירות-הפח, הנישאות על כתפי החיילים ועל דבשות-הגמלים ומתנגשות לעיתים זו בזו, כנהימתו של ים רחוק בחשיכה.

המשך יבוא

* * *

יובל גלעד

על שירת אסתר ראב

"שירת אסתר ראב, המשוררת הארצישראלית הראשונה, לא נפלה, לדעתי לפחות, מזו של אלתרמן ושלונסקי האורבניים, אבל גם נדחקה הצידה בעודה בחייה, כפי שהעידה בין השאר המשוררת, בראיון מעניין לקראת סוף חייה, בכתב-העת חדרים." [ראיון שערכה עימה העורכת, הלית ישורון].

מתוך: יובל גלעד. מה שנקלט בחושים. על שירת הטבע הישראלית. עיתון 77. 30.5.19.

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אהוד יקר, קצה נפשי בהערותיו ובחוות דעתו של ה'פוליטרוק מטעם' גרנות, המעמיד פנים שהוא 'עורך על' במגזין שלך. כשם שאני נמנע לחוות דעתי על ה'ביקורות' שלו, כך אינני זקוק לחוות הדעת של גרנות שאינן נובעות מתוך ראייה ביקורתית מקצועית אלא מהלכי נפש שלו, בבחינת 'מי שמך?'

יתר על כן המגזין 'חדשות בן עזר' אינו זקוק למשגיח כשרות שייתן לה הכשר בד"ץ אם היצירה היא בשרית, חלבית או פרווה. אם גרנות מבקש לרפות ידיים, הרי שלא השיג את מבוקשו.

אשמח אפוא, אם בשם כל האלים תעלים בעתיד את חוות דעתו על כתיבתי.

ובא לבן-ציון גואל.

ב"צ

אהוד: אני מעריך מאוד את כתיבתו ואת הערותיו של משה גרנות וסבור כי להתנפלותך עליו אין יסוד. צריך לדעת לקבל ביקורת.

* למה? למה לאחרונה כ"כ הרבה ילדים טובעים בבריכות ונחנקים במכוניות?

תשובתי: בעבר, ההורים היו מרוכזים רק בדאגה ובשמירה על ילדיהם. עכשיו: ההורים משועבדים לסלולרים השליטים בכל חייהם ומוחם חנוק.

"עבדים היינו לפרעה במצרים" ועבדים הננו למדייה השטנית, בחיינו! אישיותנו נעלמה ואנו שוכחים את היקר מכל: את החיים של ילדינו, שלנו, שלכם, שלהם. ואז הילדים טובעים ונחנקים כי אנו "רק לרגע לא מרוכזים."

די בזה לרצח יקירנו.

מוטי בן חורין

אבא, סבא, חבר, ידיד. 

* האם הוא שפוי? האם הוא סכל? – האם התקיימו אי-פעם בחירות ב"חבורה" של "כחול לבן"?

"חבר הכנסת ‎משה יעלון (כחול לבן), השווה היום (שני, 17.6) בין הליכוד לחמאס וביקר את התנהלות המפלגה. שר הביטחון לשעבר נשאל מדוע מפלגתו פוסלת ישיבה עם נתניהו אך לא עם הליכוד, לאור העובדה שחברי הליכוד בחרו בנתניהו כדי להנהיג את המפלגה. 'אז בליכוד בוחרים בבחירות דמוקרטיות, גם חמאס נבחר בבחירות דמוקרטיות.' אמר יעלון בראיון בערוץ הכנסת."

* אהוד היקר, אני מעריך מאוד את הידע המקיף מאוד של נעמן כהן. בגיליון האחרון הוא מתאר את הזוועות שהיו יכולות להתארע אילו קיבלנו על עצמנו להקים כאן מדינת הלכה נוסח רמב"ם "הספרדי המתון" – כי אז לא היה מקום בבתי הקברות לכמה יהודים יהיה חובה להרוג בלי בית משפט.

וכן, נעמן כהן חוזר על טענתו שהאיסלאם הוא בעל אידיאולוגיה נאצית בכל הנוגע ליהודים ולהומואים, אלא שהנאצים עשו מעשיהם הזוועתיים בסתר, ואילו המוסלמים עושים ומתכננים מעשי זוועה בגלוי. דברים דומים אמר עליהם אפרים קישון המנוח.

שלך,

משה גרנות

* שלום רב לך אדוני העורך. תגובה להערותיך על רשימתי "האורגזמה של עיתון הבֹּקר" בגיליון 1450.

לא ברור לי למה מגיעה לי האפלייה הזו לעומת אחרים. כל כך הרבה אנשים מדברים שטויות ומרבים בהבלים ורק לי אסור? ושמע דברי גדולים ו"חכמים", חברי כנסת, גנרלים בדימוס שופטים עליונים בעבר וגם בהווה.

שכחת שאנו באוריינט, האוריינט הזה, שבו האמת והבידיון משמשים בערבוביה ואי אתה אמור לבדוק בציציות...

אימי עליה השלום אמרה לנו תמיד שעדיף שיהיה לכם שם של עשירים מאשר של עניים...

וכבר כתבתי מעל דפי עיתונך בעבר את שאמר הסופר האנגלי סומרסט מוהם:

REALITY IS A POOR STORY TELLER

ואצטט גם את הסופר השוודי יונס יונגרמן ("הזקן בן המאה שיצא מן החלון ונעלם") – שכתב במוטו של הספר – שסיפור שיש בו רק אמת אינו מעניין...

אל תשכח את ההומור שבלעדיו היינו אובדים.

בברכה

שלך

י"ז

אהוד: אתה צודק. גם כשהייתי סטודנט חסר-פרוטה בירושלים לא נתתי לכך פומבי ולא הכחשתי את קשרי-הדם שלי לענפים העשירים של המשפחה, וזאת אולי כדי לעשות רושם על הסטודנטיות שבקירבתן חפצתי, מסיבות מובנות גם לך, שהרי היינו שנינו סטודנטים צעירים באותה תקופה.

* ראובן שדה: לאהוד שלום. בהמשך למאמרו של עמוס גלבוע על מצב השינאה, שפורסם בחב"ע גיליון 1443 – הנה הערה היסטורית:

ההערה מתייחסת לעניין האיזכור של חללי אצ"ל שהישוב היהודי (במקרים רבים) סירב לקוברם בבתי הקברות של ההתיישבות העובדת. ובכן, אני מעלה כאן סיפור נוסף היסטורי על חלל אצ"ל שגופתו נדדה בין יישובים וכאן במרחב מישור החוף הדרומי. לבסוף נמצא יישוב אחד – מושב מזרם העובדים – שערך לו לנופל לוויה לאומית ברוב עם. והנה הפרטים:

באחת מההדרכות בסדרת הסיורים לאורך נחל לכיש הגענו לגבעת התאנים ביער עזריקם. כאן, במדרון הפונה לעבר קיבוץ חצור (אשדוד) ומסלולי בסיס חצור, סיפרתי על אירוע דרמאטי שנתקלתי בפרטיו בהכנותיי לסיור. 

כחלק מפעולות תנועת המרי (המשותפת לכל המחתרות) פעל בלילה 25.2.46 כוח אצ"ל במסגרת "ליל שדות התעופה" גם מול שדה התעופה הבריטי קסטינה (חצור). מטוסים רבים פוצצו והועלו באש. בעת הנסיגה לכפר מרמורק המרוחק, נורתה אש על הנסוגים והגשש עזרא עג'מי, "עולה חדש" מעיראק בן 20, נפגע. ניסיון לקבלת טיפול רפואי באחד מהמושבים הוותיקים שבסביבת שדה התעופה  נתקל בסירוב. המשך הפינוי בלילה גשום ובדרכים בוציות הכביד מאוד על הכוח, והוא הושאר בשדה.

בבוקר נאספה גופתו ע"י משטרת היישובים הבריטית. המשוריין שוטט בין יישובי הסביבה היהודיים, ורק באר טוביה נאותה לקבל את הגופה. מטעמי חשאיות עג'מי ("יהונתן" באצ"ל) נטמן בשם אברהם בן אברהם. כיום, תחת טיפולו של משרד הבטחון, נושאת המצבה את שמו הנכון.

רחובות

* לפני 56 שנים, כאשר פתח ספרי הראשון "המחצבה" את הסדרה של "הספרייה לעם" של "עם עובד" באפריל 1963, כתב עליו דוד וינפלד, בחתימת ד. כרמי, בשבועון הצבאי "במחנה" (דומני שבמסגרת שירות המילואים שלו) כי כנראה שעורכי הסידרה ב"עם עובד" יצאו לחופשה כאשר ירד הרומאן לדפוס, ואם איני טועה גם הוסיף עליו עוד כמה טינופים, שגררו אחריהם גל של תגובות נזעמות של מכתבים למערכת בגיליונות הבאים – שכתבו בזכות ספרי.

עכשיו זכה דוד וינפלד בפרס אמ"ת, שזוכיו חולקים בו ביניהם מיליון דולר – בזכות מה?

אולי בזכות שהמטנפים את הספרות העברית זוכים בפרסים שהסופרים הנידחים שלה, כמוני למשל – לעולם לא יזכו בהם!

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2232 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,075 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,074 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-89 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,633 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-93 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-73 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-42 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-30 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-63 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח-בהקלדה של הלקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

[מיספר הערכים לפי ההתקדמות בהקלדה]

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,240 נמעני המכתב העיתי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל