פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1452

[שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, י"ד בסיון תשע"ט, 17.6.2019

עם צרופת הכיפה האמריקאית:

Nothing Says Never Again Like an Armed Jew

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: אַחֲרוֹן גִּבּוֹרֵי סוֹבִּיבּוֹר. // מרדכי קידר: כבר לא מובטחת, כבר לא מאובטחת... // יעקב אחימאיר: בית"ר ירושלים. // אורי הייטנר: צרור הערות 16.6.19. // איילה זמרוני: השר אוחנה חייב לפרוע שטרות: חוק פונדקאות לכולם. // אמיר לוי: "העולם משתנה כל הזמן, רק שנאת היהודים עוד עומדת ומתחזקת". מתוך "מידה", 12/06/2019. ראיון עם טוביה טננבום. // יוסי אחימאיר: שיח ליכודניקים שנקלט ברשת. // פוצ'ו: בחיי [6]. ב. אחרי ששת. // עגנון וביאליק על ש. בן-ציון. קטע מתוך "בין חולות וכחול שמיים". // ד"ר ארנה גולן: על ספר סיפוריו של מיכאל רייך, "מגן שאול". // אהוד בן עזר: פגישה עם יהושע מנוח. מתוך יומן 1971, לפני 48 שנים. // תקוה וינשטוק: 1. אנדרלמוסיה בשוק הכרמל. 2. אין אריות בתל אביב. // נעמן כהן: שוקן, דומונט שאוברג, ונבזלין –  תומכים בחרם הערבי. // אהוד בן עזר: ספרי דורות קודמים. "בני רשף" לאהרן פולאק. 1938. פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 11.6.1971. לפני 48 שנים, תחת הכותרת "נימר אביזרוע לאהרן פולאק". // אהוד בן עזר: בעקבות יהודי המידבר. פרק שביעי. סיפורו של אבא יחיה מחמד מפי עבד, מורה-הדרך של הצבא התורכי. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

אַחֲרוֹן גִּבּוֹרֵי סוֹבִּיבּוֹר

לִפְנֵי יָמִים סְפוּרִים עָצַם עֵינָיו לָנֶצַח

סֶמְיוֹן רוֹזְנְפֶלְד מְעֻטַּר הַמֵּדַלְיוֹת, נִצּוֹל הַשּׁוֹאָה הַגִּבּוֹר

שֶׁהוּא אַחֲרוֹן הַמּוֹרְדִים הַשּׂוֹרְדִים מֵאוֹתוֹ גֵּיהִנּוֹם דָּם וָרֶצַח

בּוֹ רֶבַע מִילְיוֹן יְהוּדִים הֻשְׁמְדוּ בֵּין גִּדְרוֹת מַחֲנֵה  סוֹבִּיבּוֹר.

בַּקַּיִץ שֶׁל שְׁנַת אַרְבָּעִים וְשֶׁלוֹש בַּמֵּאָה שֶׁעָבְרָה נִתְאַרְגֵּן שָׁם

מֶרֶד שֶׁל אֲסִירֵי הַמַּחֲנֶה  בְּהַנְהָגַת

קָצִין יְהוּדִי רוּסִי, אָלֶכְּסַנְדֵּר פִּיצַ'רְסְקִי, שֶׁחֶרֶש תִּכְנֵן שָׁם

תָּכְנִית לְפִיהָ בִּמְקוֹמוֹת שׁוֹנִים, בְּבַת אַחַת

יַכְחִידוּ הַמּוֹרְדִים אַנְשֵׁי 'אֶס-אֶס' בִּתְקִיפַת-פֶּתַע

וְעַל מַחְסַן הַנֶּשֶׁק יִשְׁתַּלְּטוּ בְּאַקְט מָהִיר

וְיִבְרְחוּ לַיַּעַר הַסָּמוּךְ מִן הַפְּלָנֵטָה

הַנּוֹרָאָה הַהִיא אִם מַזָּלָם פָּנָיו יָאִיר.

וּכְשֶׁזֻּמְּנוּ אַנְשֵׁי 'אֶס-אֶס' אֶל כָּל סַדְנָה שֶׁל יֶזַע

בָּהּ אֲסִירִים בְּכִיסֵיהֶם הִסְתִּירוּ נֶשֵׁק קַר

נִתַּן לְפֶתַע אוֹת מֻסְכָּם מֵרֹאשׁ –  וּכְשֶׁהֵעֵזָה

כָּל חֲבוּרַת מוֹרְדִים כָּזֹאת לָגֶשֶׁת לָעִקָּר

חֻסְּלוּ אוֹתָם אַנְשֵׁי 'אֶס-אֶס', אַךְ עַל מַחְסַן הַנֶּשֶׁק

הֵם לֹא זָכוּ לְהִשְׁתַּלֵּט לְמַזָּלָם הָרָע

כִּי אֵשׁ עַזָּה שֶׁל 'שְׁמַיְסֶרִים', נִמְרֶצֶת וְעִקֶּשֶׁת

טִוְחוּ מוּלָם הַגֶּרְמָנִים מִמִּגְדְּלֵי שְׁמִירָה

וְחֵלֶק מִן הָאֲסִירִים שֶׁנִּתְקְפוּ בְּפַחַד

פָּרְצוּ מִן הַגְּדֵרוֹת הַחוּצָה בִּבִלְבּוּל מֻחְלָט

וְעַל מוֹקְשִׁים עָלוּ בָּם סוֹבִּיבּוֹר זוֹ מְאֻבְטַּחַת

אַךְ חֵרֶף זֹאת פָּרַץ חֶלְקָם בַּשַּׁעַר וְנִמְלַט

תּוֹךְ הִתְגַּבְּרוּת עַל הַמִּשְׁמָר וְנִבְלְעוּ בַּיַּעַר

שֶׁתְּחִלָּתוֹ מָאתַיִם מֶטְרִים מִן הַמַּחֲנֶה

וַאֲחָדִים מֵהֶם שֶׁשָּׁעֲטוּ לְשָׁם כְּסַעַר

חָבְרוּ לַפַּרְטִיזָנִים כִּתְשׁוּבָה וּמַעֲנֶה

לְאַשְׁלָיַת הַנָּאצִים כִּי יֵלְכוּ כְּצֹאן לַטֶּבַח

וּבְעִקְבוֹת הַמֶּרֶד שֶׁהִפְתִּיעַ בַּעֲלִיל

אֶת הָ'אֶס-אֶס' שֶׁיֻּקְרָתוֹ שָׁם לא יָצְאָה בְּרֶוַח

בְּלַחַץ מֶרֶד זֶה חֻסַּל הַמַּחֲנֶה כָּלִיל.

סֶמְיוֹן, שְׂרִידָהּ הָאַחֲרוֹן שֶׁל דְּרָמָה כֹּה פַנְטַסְטִית,

הָיָה בִּפְרֹץ הַמֶּרֶד רַק אָסִיר צָעִיר וָרַךְ

וּכְשֶׁשָּׁאַל אוֹתוּ פִּיצַ'רְסְקְי שְׁאֵלָה כֹּה דְּרַסְטִית:

"הַאִם תּוּכַל לִקְטֹל אָדָם?" עָנָה לוֹ סְיוֹמְקָה כָּךְ:

"לִבִּי אֵינוֹ מַרְשֶׁה לִקְטֹל אָדָם, אַךְ אִישׁ 'אֶס-אֶס' פֹּה

אֵינוֹ נֶחְשָב אֶצְלִי אָדָם כּי אִם טוֹרֵף צְמֵא דָּם

לָכֵן לִקְטֹל חַיַּת-אָדָם כָּזֹאת לֹא אֲהַסֵּס פֹּה

וְהוּא וְשֶׁכְּמוֹתוֹ בְּלֵב שָׁלֵם אֵצֵא נֶגְדָּם."

וְהוּא עָלָה לָאָרֶץ וְהֵקִים בָּהּ לְתִפְאֶרֶת

כְּמַעֲנֶה שֶׁל "עַם יִשְׂרָאֵל חַי" לַתַּלְיָנִים

כְּשֶׁקוֹמָתוֹ זְקוּפָה מְאֹד בְּאֶרֶץ מְשֻחְרֶרֶת

אֶת מִשְׁפַּחְתּוֹ בָּהּ יֵשׁ לוֹ נְכָדִים וְגַם נִינִים.

וְאִם לְתִקְשָׁרְתֵּנוּ וּמְחַנְכֵינוּ יֵשׁ גַּם שֶׁמֶץ

דִּמְיוֹן יוֹצֵר שֶׁעַל שִׁגְרָה שְׁדוּפָה מֻכְשָׁר לִגְבֹּר

חָשׁוּב שֶׁאֹמֶץ זֶה בּוֹ לֶהָבָה נִצְּתָה מֵרֶמֶץ

יֻנְחַל לָעָם בִּזְכוּת אוֹתוֹ גִּבּוֹר מִסּוֹבִּיבּוֹר.

יוסי גמזו

אהוד: אנחנו ממליצים למורות ולמורים העבריים לקרוא את הטור של יוסי גמזו בכיתה בשעת מחנך וגם להרחיב עליו את הדיבור.

* * *

מרדכי קידר

כבר לא מובטחת, כבר לא מאובטחת...

אינני רואה דרך להכניס חזרה לבקבוק את השד האנטי יהודי בארה"ב, גם אם הוא אי פעם היה כלוא בו

השנה, בין פסח ושבועות, הייתי במסע ההרצאות השנתי שלי בארה"ב ובקנדה שנמשך חמישה שבועות. המסע הראשון היה בשנת 2009, והמסע השנה היה מיספר 11. המזמינים הם מוסדות אקדמיים, ארגונים ציבוריים יהודיים ולא יהודיים, מרכזים קהילתיים ואנשים פרטיים. נושאי הרצאותיי מתרכזים בתחומי המחקר שלי, המזרח התיכון ובכללו ישראל, האסלאם במדינות המולדת ובמדינות ההגירה.

המוסדות היהודיים המזמינים משתרעים על כל הקשת התרבותית היהודית בצפון אמריקה: מארגונים פרוגרסיביים וליברלים כמו בתי כנסת רפורמיים ועד מוסדות אורתודוקסים ואפילו חרדים. גם מארגונים ישראלים דוגמת IAC אני מקבל הזמנות, לדבר בפניהם בעברית... בכל מסע כזה אני נפגש עם בעלי דעות שונות, גישות מגוונות ורעיונות מורכבים.

בשנים שעברו, הנושאים שעליהם התבקשתי לדבר עסקו במזרח התיכון, האתגרים שמולם ישראל ניצבת, תהליך השלום, "האביב הערבי", האסלאם, דאע"ש ונושאים דומים המתרכזים במזרח התיכון וגלישת בעיותיו אל מדינות אחרות. המצב בארה"ב, ובמיוחד מצבם של יהודי ארה"ב, כמעט ולא עלה במפגשים איתי, ובשל היותי ישראלי בני שיחי לא ראו בי איש שיש לו מה לומר על ענייני יהודים בארה"ב.

מדי פעם, כאשר עלה עניין יהודי צפון אמריקה, קיבלתי רושם ברור וחזק שיהודי ארה"ב וקנדה מרגישים שהם חיים בארץ המובטחת והמאובטחת: מובטחת – מכיוון שהם חיים בשלווה בארץ שבה אין שנאת יהודים, אין אפלייה נגד יהודים, הם משולבים בכל המעגלים החברתיים והפוליטיים ולכן אין להם שום סיבה לדאגה. מאובטחת – בשל העובדה שהאלימות במרחב הציבורי האמריקני נמוכה בדרך כלל, ובמקומות בעייתיים יש אבטחה משטרתית על בתי כנסת ומרכזים קהילתיים יהודיים.

הגדיל לעשות רב רפורמי אחד שאמר לי: "גלות" איננה מקום אלא מושג: כל ארץ שבה יהודים יכולים לקיים חיים יהודיים מלאים ובטוחים איננה נחשבת ל"גלות", שכן "גלות" היא ארץ שבה יהודים אינם יכולים לקיים את חייהם הדתיים, התרבותיים והפיזיים באופן חופשי ובטוח.

 הרמז בדבריו היה ברור: ישראל היא יותר "גלות" מאשר ארה"ב, שכן בישראל החיים הרבה פחות בטוחים מאשר באמריקה, בשל המצב הביטחוני, ורבנים רפורמיים בישראל אינם יכולים לנהל את חיי קהילותיהם בחירות הקיימת עבורם בארה"ב.

השנה, האווירה שפגשתי במסע ההרצאות שלי היתה שונה לחלוטין. הרבה יהודים, מכל גווני הקשת התרבותית, הביעו בגלוי ובמפורש חשש משני דברים:

התגברות שנאת יהודים והידרדרות במצב הביטחון. (אני משתדל להימנע מהביטוי "אנטישמיות" שכן גם הערבים הם שמיים).

הסיבות להתגברות שנאת היהודים הן רבות ומגוונות: מורשת נוצרית-אירופית שהיגרה לעולם החדש; הזיהוי של היהודים עם הממסד, הכסף, התקשורת, הפוליטיקה, האקדמיה, האמנות ותעשיית הסרטים; מעורבות של יהודים בפרשיות שליליות בתעשיית הסרטים (הארווי וינסטין) ובשוק הפיננסי (ברני מיידוף); הצטרפות שנאת יהודים ממקור אסלאמי בשל ההגירה האסלאמית הגוברת לארה"ב ועליית משקלם הפוליטי של מוסלמים שהתבטאה בבחירת שלושה חברי קונגרס מוסלמיים בפעם הראשונה בתולדות ארה"ב; זיהוי היהודים עם ישראל ועוד.

חשוב לזכור שיהודים מצויים בעמדות פוליטיות בעלות ניראות ציבורית בולטת: בין היהודים הליברלים שהקיפו את הנשיא אובמה יש לציין את רם עמנואל, דן שפירו (שכיהן כשגריר ארה"ב בישראל), ג'רמי בן עמי (ראש ג'יי סטריט), ג'ונתן גרינבלט (כיום ראש ארגון "הליגה נגד השמצה" ADL), ועוד. רבים מהאמריקנים שהתנגדו לאובמה, בעיקר מצד הרפובליקנים, היפנו את חיציהם – המפורשים והנרמזים – לעבר היהודים הללו.

מצד שני, גם הנשיא טראמפ מוקף ביהודים, שמרנים ואף דתיים: בתו איוונקה, חתנו ג'ארד קושנר, יועצו ג'ייסון גרינבלאט, דויד פרידמן (השגריר בישראל), מייקל כהן, סטיבן מנוחין (שר האוצר) ועוד, ואמריקני שלא אוהב את הנשיא טראמפ איננו אוהב גם את היהודים הנמצאים בקרבתו.

חשוב לציין שיהודים מילאו תפקידים בכירים בממשלים הקודמים: אצל הרפובליקנים: פול וולפוביץ (סגן שר ההגנה בימי הנשיא ג'ורג' ו. בוש) ויהודים נוספים – דגלאס פיית' וריצ'רד פרל לדוגמה – מילאו בממשלו תפקידי מפתח. בממשל קלינטון הדמוקרטי כיהנו יהודים – דניס רוס, ריצ'רד הולברוק ומרטין אינדיק לדוגמה – בתפקידי מפתח חשובים. כך, היהודים – כבר תקופה ארוכה – מצויים בין הפטיש הרפובליקני והסדן הדמוקרטי.

זיהוי היהודים עם כסף הוא תופעה רחבה בארה"ב, ויש לכך סיבות רבות: בנקי השקעות בולטים – ליהמן ברד'רס גולדמן סאקס לדוגמה – נוסדו על ידי יהודים ועד היום הם נושאים את שמותיהם. בעת המשבר הכלכלי של 2008-2009 עמדו בנקים אלה בעין הסערה הכלכלית, התקשורתית והציבורית. ברני מיידוף, ה"משקיע" היהודי, הוריד מנכסיהם אלפים רבים של אזרחים אמריקנים.

יהודים הם תורמים בולטים למוסדות צדקה אמריקנים כלליים: בתי חולים, אוניברסיטאות, קרנות סיוע לנזקקים ועוד. יהודים תורמים למוסדות אלה מתוך תחושת אחריות לחברה האמריקנית שקלטה אותם בחיבה כל כך רבה, ושמות התורמים מתנוססים לראווה על חזיתות המוסדות הללו. אלא שהאמריקני הרגיל, זה העובד בזיעת אפיו כדי להביא אוכל לביתו, כאשר הוא רואה את השמות היהודיים מתנוססים לראווה על חזיתות בית החולים והאוניברסיטה (שיש מהן שגובות יותר מחמישים אלף דולר לשנת לימודים אחת) הוא מזהה את היהודי עם הכסף, וכך התרומה פועלת נגד התורם ונגד הקבוצה שאליה הוא משתייך.

לא לשווא דיברה אילהאן עומר – חברת קונגרס מוסלמית – על הקשר בין היהודים וה"בנג'מינים". (כינוי לשטר האמריקני בן 100 דולר בשל דמותו של בנג'מין פרנקלין המודפסת עליו).

על שורשי שנאת היהודים וסיבותיה נכתבו ספרים ומאמרים רבים. כאן אוסיף שני גורמים חשובים המשותפים לעולם הערבי-מוסלמי-מזרחי ולעולם המערבי-אירופי-נוצרי:

(1) שתי הדתות, הנצרות והאסלאם, הן דתות שנבעו מהיהדות ובשתיהן התפתחה "תאוריית החלפה" שעל פיה כל אחת מהן טוענת שהיא תחליף של היהדות, היא דת אמת בעוד שהיהדות היא דת בטלה, ולכן נגזר על היהודים לחיות במסכנות ובהשפלה תחת כל אחת מהן.

(2) יהודים חיו בשתי התרבויות הללו בין העמים ומכיוון שהיהודי הוא "אחר" בהגדרה, אזיי יש רבים שישנאו אותו. ההוכחה ששני מרכיבים אלו – הדתי והמציאותי – עומדים בבסיס השנאה ליהודי היא העובדה שבשלוש תרבויות אחרות – הסינית, היפנית וההודית המשמשות לענייננו כאן כ"קבוצת ביקורת" – אין שנאת יהודים כי (1) אין קשר בין הדתות של תרבויות אלו ובין היהדות, ו-(2) יהודים לא חיו בקרב הסינים, היפנים וההודים, ולכן היהודי איננו "אחר החי בקרבנו ועל חשבוננו" ולכן אין כלפיו שנאה.

שנאת יהודים היגרה בעבר לארה"ב מאירופה, וכיום מגיעה שנאת יהודים ממקור אסלאמי, וזו מתגברת עם התגברות הנוכחות האסלאמית בציבור ובמרחב הציבורי והפוליטי האמריקני. מיספר המוסלמים בארה"ב כיום, הנמצא בקו עלייה, עולה על מספר היהודים, השרוי בירידה מתמדת. מרבית היהודים בארה"ב הם ליברלים בדעותיהם ויותר מ-70% מהם מצביעים למפלגה הדמוקרטית, ולכן הם מטרה לשנאת מי ששונא את הדמוקרטים. יהודים עמדו באמצע המאה שעברה בחזית המאבק למען שוויון זכויות לאפרו-אמריקנים, וכיום הם נמצאים בחזית הפעילות הציבורית למען קבלת פליטים מסוריה, שרובם מוסלמים. גורמי ימין אמריקנים רואים פעילות יהודית זו בשלילה, וכתוצאה מכך נשמעת בהפגנותיהם הסיסמה: "יהודים לא יחליפו אותנו" Jews will not replace us.

התגברות השנאה כלפי יהודים מוצאת את ביטויה בדוחות המדאיגים על עלייה דרמטית במספר האירועים המביעים שנאה זו, ובראשם שני מקרי רצח: האחד התרחש בפיטסבורג, פנסילבניה, בסוכות השנה, כשרוצח ששמו רוברט באוורס פרץ לבית כנסת "עץ חיים" ורצח בדם קר אחד עשר מתפללים ופצע שישה, והאחר אירע בפסח האחרון כשרוצח בשם ג'ון ארנסט פרץ לבית חב"ד בעיר פאווי שבקליפורניה, רצח מתפללת ופצע שלושה אנשים. בשני המקרים התייחסו הרוצחים לספר אנטי-יהודי "יומני טרנר" ("The Turner Diaries") שנכתב בשנת 1978 על ידי נאצי אמריקני ששמו ויליאם לות'ר פירס, ושם העט שלו הוא אנדרו מקדונלד.

דבר נוסף המעיב על חיי היהודים בארה"ב הוא התגברות התפיסות השליליות כלפי קבוצות הנחשבות כ-privileged ("בעלות יתרון"): לבנים, עשירים, בריאים – מצידן של קבוצות הנחשבות כחסרות יתרון: כהי עור, עניים ונכים. היהודי נחשב כבעל יתרון, ולכן הוא חלק בלתי נפרד מ"מערכת הדיכוי וההדרה" שמפעילים "בעלי היתרון" כנגד הקבוצות ה"מופלות לרעה" ו"המודרות" מהיתרונות שיש לקבוצות בעלות היתרון.

וכן, גם ישראל נחשבת יותר ויותר כנטל על רבים מיהודי ארה"ב, עם התגברות הביקורת על פעולותיה של ישראל כדי להגן על עצמה, כמו גם הביקורת על עצם הקמת המדינה על חשבון "הפלסטינים המסכנים". האתגר על זכות קיומה של מדינת ישראל בשל היותה "יצור קולוניאליסטי" קיים באקדמיה האמריקנית, המחנכת כבר שנים רבות דורות של סטודנטים המאמינים בכל לבם שלישראל אין זכות קיום כמדינת הלאום של העם היהודי. יהודים המזדהים עם ישראל בקמפוס זוכים לביקורת ולביטויי שנאה מצד מרצים המסכנים את הצלחת לימודיהם, ומצד עמיתים המסכנים את שלומם.

כאן חובה לציין את מעורבותם של ארגונים יהודיים בליבוי הביקורת ולכן גם השנאה כלפי ישראל: Jewish Voice for Peace, If Not Now, Peace Now, J Street ועוד, כל אחד בדרכו ובסגנונו. הפעילים בארגונים אלו חושבים שאם רק ישראל "תתנהג יפה" על פי המושגים שלהם כלפי שכניה, הם – יהודי ארה"ב הליברלים והפרוגרסיבים – יתקבלו טוב יותר על ידי החברה האמריקנית. הם אינם תופסים את העובדה הפשוטה ששנאת יהודים איננה קשורה בישראל, שכן שנאת היהודים לא נולדה בשנת 1948 אלא היא נעוצה בשורשי תרבות המערב, כמו שהיא נעוצה בשורשי התרבות האסלאמית.

ארה"ב היתה עבור יהודיה במשך שנים רבות "הארץ המובטחת", ארץ של מהגרים שבה הם יוכלו לחיות בשוויון, בכבוד ובהערכה כמו כל המיעוטים המהגרים האחרים. היא היתה עבורם גם "הארץ המאובטחת", בוודאי בהשוואה עם מצב הביטחון בישראל, מדינה שבה אף אחד לא בודק בכליו של אף אדם בכניסה לקניון, לרכבת או לתחנת האוטובוסים.

אלא שהעלייה בשנאת יהודים במהלך השנים האחרונות מערערת את תפיסת "הארץ המובטחת", ואילו מקרי הרצח המכוונים נגד יהודים בשנה האחרונה מאתגרים באופן קשה את תפיסת "הארץ המאובטחת". ליד בתי כנסת רבים נמצאת אבטחה משטרתית במהלך תפילות שבת וחג וגם בעת פעילות בערבי השבוע.

מיספר יהודים הקימו ארגון ששמו "יהודים יכולים לירות" Jews Can Shoot, ועל הכיפה שהם חובשים רקומה הכתובת: Nothing Says Never Again Like an Armed Jew – "שום דבר אינו אומר 'לעולם לא עוד' כמו יהודי חמוש."

בתוך הכיפה מודפסת אימרת חז"ל: הבא להרגך השכם להרגו – "If someone is coming to kill you, rise against him and kill him first". ואכן, יש יהודים הבאים לבית הכנסת עם אקדח, אבל האם זה מה שיפתור את בעיית השנאה ליהודי? ומה יעשה היהודי החמוש באקדח אם המפגע יבוא עם מקלע אוטומטי? ומה יקרה אם קבוצת חמושים במקלעים אוטומטים יתקיפו בית כנסת אשר איש אחד חמוש באקדח שומר עליו מבחוץ? האם זה תסריט שאינו יכול להתרחש?

במהלך סיור ההרצאות שלי בין פסח ושבועות התברר לי גודל השינוי בתפיסת העולם של רבים בקרב יהודי ארה"ב. החשש מפני שנאת יהודים והפחד מפעולות טרור הפכו לממשיים, מציאותיים ונוכחים בכל מקום. התוצאה תהיה התגברות שתי מגמות סותרות: מצד אחד, יהודים שתחושת השייכות שלהם לקולקטיב היהודי חלשה עלולים לראות בקשר שלהם ליהדות נטל ההולך ונהיה בעייתי ולכן ישאפו להחליש כל סממן יהודי שעוד קיים בהם עד כלי היטמעות מלאה בחברה הסובבת אותם בתקווה להיפטר כך מגורלם של היהודים.

מנגד, אותם יהודים שאינם רוצים או אינם יכולים (מפאת מלבושיהם, פיאותיהם, זקניהם ואמונתם) להסתיר את זהותם, יקיפו את עצמם בחומות אמיתיות או וירטואליות כדי להגן על עצמם ועל קהילתם בשכונות שלהם (כמו בברוקלין, ויליאמסבורג) וביישובים נפרדים (מונסי, מונרו).

אחרים יגיעו למסקנה שיהודי צרפת הגיעו אליה בשנים האחרונות, יתייאשו מהחיים באמריקה ויעלו לישראל.

המערכת הפוליטית בישראל מבטאת באורח ברור את המגמות המתגברות באוכלוסייה, ולכן הימין מתחזק והשמאל נחלש בתהליך ארוך, מתמשך וקבוע. לעומתה, המערכת הפוליטית האמריקנית מבוססת על מטוטלת שפעם מביאה לשלטון דמוקרטים כמו קרטר, קלינטון ואובמה, ופעם משליטה על עצמה את האג'נדה של רייגן, בוש האב, בוש הבן וטראמפ.

ייתכן שאחרי טראמפ – וכתגובה לדרכו ולסגנונו – המטוטלת הפוליטית תעלה לשלטון יהודי איש שמאל קיצוני כמו ברני סאנדרס ואת האג'נדה הליברלית הפרוגרסיבית של תומכיו, ואז הרגשות האנטי יהודיים בקרב הימין האמריקני ירקיעו שחקים, כמו גם – חס וחלילה – גם פעולותיהם נגד יהודים. אינני רואה דרך להכניס חזרה לבקבוק את השד האנטי יהודי, אם הוא אי פעם היה כלוא בו.

ההיסטוריה של המאה העשרים מלמדת אותנו שככל שהיהודי היה משולב יותר בחברה שבה הוא חי, תחושת האיום הנובעת ממנו היתה גדולה יותר, ולכן השנאה כלפיו היתה גדולה יותר. בגרמניה הוואימארית, באוסטריה ובהולנד של טרום מלחמת העולם השנייה זכו היהודים למעמד הגבוה ביותר, ולכן שנאת היהודים בהן היתה גדולה אף יותר מאשר במדינות מזרח אירופה. עד לאחרונה חיו רבים מיהודי ארה"ב בתחושה שארה"ב שונה באופן עקרוני מאירופה, ו"כאן זה לא יכול לקרות". תחושה זו הולכת ומתערערת.

ישראל חייבת להיערך לקליטת עלייה מסיבית מארה"ב. זו לא תהיה עליית מצוקה אלא עלייה ממסקנה ברורה שאחרי אירופה, ארה"ב חדלה להיות מקום בטוח עבור יהודים. קנדה לא נמצאת במקום טוב הרבה יותר, ומה שקורה במקסיקו, בארגנטינה ובברזיל, שלא לדבר על וונצואלה, יעודד יהודים רבים גם ממדינות אלה לעזוב אותן ולעלות לישראל.

להערכתי העליות המסיביות מצפון אמריקה, ממרכזה ומדרומה הן רק עניין של שנים לא רבות, והשאלה העומדת בפני ישראל היא מה היא עושה כדי לקלוט בהצלחה את גלי העלייה העתידיים והמבורכים הללו.

מרדכי קידר

* * *

יעקב אחימאיר

בית"ר ירושלים

רשימה זו פורסמה לראשונה בעיתון "ישראל היום", 11-6-19

מי רשאי לשאת את השם "בית"ר"? כל מי שחפץ? האם כל מי שמאמץ מטעם כלשהו, את השם "בית"ר", אכן רשאי לשאת שם זה בגאון?

כן, אין זכויות יוצרים על השם "בית"ר". קבוצת סטודנטים בעיר ריגה החליטה בשנת 1923 להיקרא "בית"ר", בראשי תיבות: ברית יוסף תרומפלדור. כך נוסדה תנועת הנוער ששמה לנגד עיניה מטרה אחת: להיאבק על הקמת מדינה ליהודים. בריגה לא העלו על דעתם מייסדי התנועה כי ברבות השנים יהיה השם "בית"ר" כינוי נרדף לקבוצת כדורגל שחלק מאוהדיה נגוע בגזענות. וזאב ז'בוטינסקי, מייסד התנועה הרוויזיוניסטית, האם הוא העלה על דעתו כי תקום בירושלים קבוצת כדורגל שבינה לבין עקרון ה"הדר", שהוא טבע, אין כל מכנה משותף?

ובכל זאת, מתרוצצים על מגרשי הדשא שחקנים עוטי תלבושת צהובה ועליה מוטבעת המנורה הבית"רית. ועקרון ה"הדר" שאמור היה לרחף כעננה מעל ראשיהם של הבית"רים, התנדף ללא שוב. מי יגול עפר מעיניהם של ראשוני בית"ר, ישרי דרך, חולמים ולוחמים למען הקמת מדינה ליהודים. לו רק ראו עיניהם ושמעו אוזניהם את השאגות הגזעניות של חלק מאוהדי קבוצת הכדורגל, אין ספק שהיו מעדיפים להתחפר מחדש בקבריהם, כי לא ל"בית"ר ירושלים", זו הקבוצה המוכרת לכולנו, התפללו ושרו בדבקות את שיר-בית"ר.

רק מחמת הצניעות כונו המילים הנפלאות שכתב ז'בוטינסקי "שיר" ולא "הימנון". הרי בכל עת שעולה שמו של כדורגלן מצטיין, ערבי, כמועמד להימנות על "בית"ר ירושלים" פורצות להן המחאות עד כי נמוגה אפשרות צירופו לקבוצה של שחקן ערבי, תושב ישראל. וכך קורה גם בעצם הימים האלה: קברניטי בית"ר ירושלים גילו אומץ לב והודיעו על צירופו לסגל הקבוצה של עלי מוחמד, כדורגלן מצטיין. מסתבר כי לא כל מי ששמו הפרטי "מוחמד" הוא מוסלמי. עלי מוחמד, שהגיע ארצה מן המדינה האפריקאנית ניז'ר, הוא בכלל נוצרי. אבל בעיני האגף הגזעני של אוהדי בית"ר ירושלים שחקן הנושא את השם "מוחמד", בין אם הוא מוסלמי, נוצרי או בודהיסטי, לא יוכל להימנות על שחקני הקבוצה הירושלמית.

לפי הדיווחים, קיבל הבעלים של הקבוצה, משה חוגג, איומים על ראשו, על כי העז לצרף לקבוצה  שחקן ושמו "מוחמד". יש לקוות כי משה חוגג לא ייכנע לאגף הגזעני של אוהדי קבוצתו, וכי גידופים על רקע צירופו לקבוצה של עלי מוחמד, ייענו בענישה חריפה ביותר, כספית או אחרת, מצד ההתאחדות לכדורגל. כמובן, ממש מתבקש להעלות את האפשרות שקבוצת כדורגל באירופה, היתה מחתימה לשורותיה שחקן מצטיין הנושא את השם "חיים-יענק'ל". כיצד היו מגיבים אז בירושלים אותם אוהדים גזעניים? אולי ברוב חוצפתם היו מכנים את בעליה של אותה קבוצה "אנטישמים"? אבל כיצד נגיב על הנימה הגזענית שמחדירים אותם אוהדים גזעניים, לשם "בית"ר ירושלים"?

לפני שנים, נהגתי להיות בקהל הצופים במשחקי הקבוצה. "משוגע לכדורגל" מעולם לא הייתי, אלא חובב בלבד, מרחוק. אבל השם "בית"ר" הרעיד משהו בנשמה.

לא עוד. עד שתיטהר ותיפטר "בית"ר ירושלים" מאוהדיה הגזעניים, אוסיף להיעדר מן היציע. אם יישארו יציעי המגרשים ריקים למחצה, וצופים יאזינו לתוצאות המשחקים כאשר הם ספונים בתיהם, רק אז, אולי, תיעלם מחלל היציעים הנימה הגזענית. עד אז ראוי שאלה מן הצופים, האוהדים השרופים, לא יוסיפו לשחוק את מיתרי הקול, ולא יזעקו עוד את קריאת הקרב: "יאללה בית"ר!"

יעקב אחימאיר

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 16.6.19

* שעת רצון – במשך 52 שנים, נמנעו כל ממשלות ישראל מהחלת הריבונות על חלקים מיהודה ושומרון. הייתה זו מדיניות נכונה, כיוון שהחלת ריבונות כזו היתה עלולה להביא לפיצוץ ביחסינו עם העולם ובפרט עם ידידתנו ובעלת בריתנו ארה"ב.

נוצרה כעת שעת רצון – חלון הזדמנויות, של ממשל אמריקאי ידידותי מכל קודמיו, עובדה שבאה לידי ביטוי בין השאר בהכרה בירושלים כבירת ישראל (אם כי בהכרזת ההכרה נאמר בפירוש שגבולות ירושלים ייקבעו במו"מ) ובהכרה בריבונותנו על הגולן. אמירות, כמו הצהרתו האחרונה של השגריר האמריקאי בישראל, נותנות יסוד סביר להניח, שיש אפשרות להחיל את הריבונות בהסכמה עם ארה"ב. ולכן, את חלון ההזדמנויות הזה אסור להחמיץ.

אין להתייחס ליהודה ושומרון כאל מקשה אחת. ריבונות ישראלית על האזורים המאוכלסים בצפיפות בפלשתינאים מנוגדת לאינטרס הלאומי של ישראל, ועלולה לסכן את הרוב היהודי המשמעותי, שהוא תנאי לצביונה של ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית.

אולם גושי היישובים הישראליים ובקעת הירדן רבתי, הם אזורים שהאינטרס הלאומי מחייב את היותם חלק ממדינת ישראל לצמיתות. ולכן, מן הראוי להחיל עליהם ריבונות.

יש לעשות כל מאמץ, שהצעד הזה יהיה בהידברות לאומית, כדי להגיע להסכמה לאומית רחבה ככל הניתן.

* חודש של שקט – "רקטה נורתה הלילה מרצועת עזה אחרי חודש של שקט," אני שומע בכלי התקשורת. חודש של שקט?! בחודש הזה נמשך טרור ההצתות מדי יום. האוייב ממשיך להצית את שדותינו. אש אינה הפסקת אש.

אני בעד הסדרה עם חמאס ובוודאי בעד שיפור תנאי החיים ברצועה, אולם התנאי המוחלט לכל הסדרה הוא הפסקה טוטלית של כל סוגי הטרור, ובוודאי טרור ההצתות. כפי שאנו נוכחים בשנה ורבע האחרונה, ההבלגה וההכלה של טרור ההצתות מובילות תמיד להסלמה ול"סבבים".

צה"ל המתין לירי רקטה כדי להשמיד בתגובה מנהרת טרור. המסר הוא, שעל רקטה ישראל מגיבה. כל עוד לא נורות רקטות, האויב יכול להמשיך באין מפריע בטרור ההצתות. זה אור ירוק להמשך ההצתות.

המדיניות של ישראל צריכה להיות חד משמעית – דין הצתה כדין רקטה.

* מתאים לו – דין יששכרוף, השקרן המדופלם, ששבר את שיאי השנאה העצמית כאשר העליל על עצמו עלילה על תקיפת פלשתינאי בעת שירותו בצה"ל – עלילה שהופרכה בעליל, מסיים את תפקידו כדובר הארגון האנטי ישראלי הקיצוני "שוברים שתיקה" ועובר לשרת כדובר הח"כ האנטי ישראל איימן עודה, המטיף למימוש בפועל של תביעת ה"שיבה", כולל החזרת ה"פליטים" לבתיהם הספציפיים, כלומר בהטבעתה של ישראל במיליוני פלשתינאים. מתאים לו.

* עוון בנים על אבות – חכ"שית ענת ברקו קראה להדיח את שגריר ישראל בגרמניה ג'רמי יששכרוף, בשל חטאיו של בנו דין, השקרן המדופלם, עד לאחרונה דובר "שוברים שתיקה" ומעתה דוברו של איימן עודה. למה הדבר דומה? לכך שנשבח את דין יששכרוף על פעולתו נגד מדינת ישראל, בשל העובדה שאביו מייצג נאמנה את ישראל.

דין יששכרוף אינו ילד ואינו קטין. הוא אינו עומד ברשות אביו. העובדה שהשגריר נכשל בחינוך בנו, ויצאה ממנו מוטציה אנטי ישראלית, אינה מלמדת דבר על התאמתו וכשירותו לתפקיד השגריר. כשגריר, עליו להישפט רק על פי תפקודו והאופן שבו הוא מבצע את תפקידו.

למשה ארנס, אחד משרי הביטחון הטובים שהיו כאן ופטריוט ציוני נאמן, היה בן במצפ"ן, הארגון הרדיקלי השולל את קיומה של ישראל ותומך בטרור נגד אזרחיה. האם עובדה זו פסלה אותו מתפקיד כלשהו? האם תרומתו למדינת ישראל נבחנת על פי עובדה זו?

ההתבטאות של ברקו היא מקארתיזם בהתגלמותו.

* רשות שלטונית – פקיד ממשלתי הוא אדם העובד במערכת הניהולית של המדינה, ותפקידו לקדם את מדיניות השר והממשלה.

לאחרונה, מרבים להשתמש באמירה מופרכת, שהשופטים הם פקידים. זו ראיה אבסורדית, המנוגדת לכל היגיון של דמוקרטיה ומדינת חוק. ההתייחסות לשופטים כאל פקידים, מבטאת השקפה מעוותת על פיה השופטים הם חלק מן המערכת הממשלתית, הם כפופים לממשלה ותפקידם לקדם את החלטותיה. אין אי הבנה בוטה יותר מזו, של מהות הדמוקרטיה.

שופטים אינם פקידים. בית המשפט אינו משרד ממשלתי. בית המשפט הוא רשות שלטונית, אחת משלוש הרשויות – המחוקקת, המבצעת והשופטת. בין הרשויות אמורה להיות מערכת איזונים ובלמים. כחלק מהם, תפקיד משמעותי וחשוב מאוד של בית המשפט העליון, הגוף העליון של הרשות השופטת, הוא בקרה שיפוטית על שתי הרשויות האחרות. כך זה בכל דמוקרטיה.

אפשר לחלוק על בית המשפט, כמו על כל אחת מן הרשויות האחרות. אפשר להתווכח על האקטיביזם השיפוטי – בעיניי הוא הזיק והחליש את מעמדה ועוצמתה של הרשות השופטת. נכון להגיע בהידברות להסכמות על מערך האיזונים והבלמים בין הרשויות. מתי ובאיזה אופן בית המשפט יכול להתערב בחקיקת הכנסת, ומתי ובאיזה אופן יכולה הכנסת להתגבר על פסילת חוק (כמובן לא הבדיחה של פסקת התגברות ברוב האוטומטי של הממשלה). ובכלל, הבעייה המרכזית בהפרדת הרשויות בישראל אינה קשורה לרשות השופטת, אלא היא חוסר העצמאות של הכנסת, שלמעשה נשלטת בידי הממשלה (כך המצב מאז קום המדינה, אך הבעייה החריפה והחמירה בשנים האחרונות). על כל אלה יש לדון בשיח של שווים בין שלוש הרשויות, ללא ההתנשאות על "הפקידים" ... שהם כמובן לא סתם פקידים אלא "פקידונים" או "פקידונצ'יקים".

גם במערכת המשפט יש פקידים. תפקידם לשרת את מערכת המשפט, כפי שפקידי הממשלה צריכים לשרת את הממשלה.

* בין אקטיביזם ושמרנות – בניגוד לדעה רווחת, המחלוקת בארץ ובעולם בין האקטיביזם השיפוטי לבין השמרנות השיפוטית, אינה בין מי שטוענים שיש לבית המשפט זכות להתערב בחקיקה למי ששוללים את הזכות הזאת. הזכות הזאת היא יסוד מוסד בדמוקרטיה.

המחלוקת היא על תדירות השימוש בזכות הזאת. הגישה האקטיביסטית גורסת יוזמה של בית המשפט להתערבות רבה. נקודת המוצא שלה היא שבית המשפט צריך להיות שחקן פעיל במערכת השלטונית. הגישה השמרנית גורסת ענווה משפטית, מתן כבוד רב יותר לשיקול דעתם של המחוקקים, והפעלת הביקורת השיפוטית כנשק יום הדין, רק במקרים של הפרה בוטה של זכויות האדם והאזרח, זכויות המיעוט, או החלטה שנוגדת באופן ברור את החוקה (ובישראל – את חוקי היסוד).

מן הראוי שבית המשפט יהיה מיוצג באופן מאוזן בשופטים משתי האסכולות ומרצף העמדות בין שתיהן. אני נוטה יותר לקו השמרני. כבר שנים רבות אני מתריע על יד קלה מידי על הדק הביקורת השיפוטית, לא רק כאשר בא הזאב, אלא גם לנוכח קריאות שווא: זאב זאב.

כמובן שאני מתנגד בתוקף לניסיונות הקיצונים לשפוך את התינוק עם המים ולהחריב את מערכת החוק והמשפט, כביכול בשם השמרנות. מהפכנות רדיקלית אינה שמרנות.

* ציוני וביטחוניסט – בגיליון שבועות של "הארץ", התפרסם פשקוויל שטנה ונאצה של מנכ"ל "בצלם" חגי אלעד נגד השופט בדימוס אהרון ברק. העילה למתקפה, היתה התקפה של ברק על הופעותיו של אלעד בפני מועצת הביטחון, שבהן הוא יוצא נגד מדינת ישראל ומטיף לאו"ם לפעול נגדה.

אולם מהות הפשקוויל לא היתה תשובה להתקפה של ברק, אלא מתקפה נגד מערכת המשפט הישראלית ובעיקר נגד ברק, על כך שהיא הכשירה את "אקיבוש", היא הכשירה את ההתנחלות, היא הכשירה את אמצעי ה"דיכוי" של צה"ל וכו' וכו' וכו'.

באותו גיליון של "הארץ", במוסף ספרים, התפרסמה רשימה של אדם רז, על ספרו של עו"ד מיכאל ספרד "החומה והשער – ישראל, פלסטין והמאבק המשפטי על זכויות האדם." גם ספר זה והרשימה שהיללה אותו, תוקפים את מערכת המשפט הישראלית, באותן טענות בדיוק.

כמובן שאני שולל מכל וכל את הטענות, אבל לשיטתם הם צודקים. מי שרואים כל צעד ביטחוני והתיישבותי של ישראל, כל צעד של הגנה על אזרחי ישראל, כל צעד של מלחמה בטרור, כל צעד של מימוש האינטרס הלאומי של ישראל ביהודה ושומרון ובגולן – עוול, צודקים כאשר הם תוקפים את מערכת המשפט, כי אכן, בניגוד למתקפות הבלתי מוצדקות של הימין, מערכת המשפט נתנה למדינת ישראל את המעטפת המשפטית והחוקית למימוש מדיניותה.

אני שותף לביקורת על אהרון ברק בכל הקשור לגישתו האקטיביסטית הקיצונית את מערכת המשפט, אך הטענה כאילו ברק "שמאלני", "אנטי ציוני", "אנטי ביטחוני" חסרת שחר.

אהרון ברק הוא ציוני לעילא ולעילא והוא בפרוש ביטחוניסט. פסקי הדין שלו בענייני ביטחון מעידים על כך יותר מכל טענה עיתונאית בגנותו או בשבחו. נכון, בית המשפט מקפיד שהדברים ייעשו על פי חוק. זה תפקידו.

אני חולק על חלק מפסיקותיו, כמו בנושא מיקום גדר ההפרדה ובנושא נוהל שכן. אני סבור שפסיקות אלו אינן עומדות במבחן הסבירות ואינן מידתיות. אך אלו הן היוצא מן הכלל המעיד על הכלל.

* טירוף מערכות – "אלמלא מוראה של מלכות, איש את אחיו חיים בלעו," נאמר בפרקי אבות. כאשר שר המשפטים (!) מרשה לעצמו לומר שלא חייבים לציית לבית המשפט, הוא מעביר מסר לכל אזרח ולכל עבריין שהוא יכול לבחור מה לקיים. כך מדינה אינה יכולה להתקיים. זו אנרכיה.

אין דמוקרטיה ללא מדינת חוק. אין מדינת חוק שאין בה שוויון בפני החוק. אם הממשלה יכולה להפר צווי בית משפט, גם האזרח יכול לעשות זאת.

האובססיה הזאת להרוס ולהחריב את מדינת החוק, כדי להציל מגלומן אחד מאימת הדין, היא טירוף מערכות.

* מה? מה פתאום?! – יממה לאחר דברי הכפירה במדינת החוק ובדמוקרטיה שהשמיע שר המשפטים, הוציא ראש הממשלה הודעת הסתייגות רפה, שבה הבהיר שיש לכבד את החלטות בית המשפט. זו היתה הודעה בקריצה. משהו כמו "מה? מה פתאום?!" – משהו כמו "איני עוסק בזה." כמו כל מיני יוזמות ובלוני ניסוי של ביטן ואמסלם ש"לא היו בידיעתו ועל דעתו של רוה"מ." אשרי המאמין.

מי שיקרא את חסידיו ומעריציו של נתניהו, ויראה היכן הם עומדים בין דברי אוחנה לדברי נתניהו, לא יתפלא. ידע שור קונהו וחמור – אבוס בעליו. והחסידים יודעים היטב איזה מסר הועבר להם השבוע מבלפור.

* קופה של שרצים – "אין מעמידין פרנס על הציבור, אלא אם כן קופה של שרצים תלויה לו מאחוריו," אמרו חז"ל (מסכת יומא). איני אוהב את הממרה הזאת, המכשירה – לא שרץ, אלא קופה של שרצים. יש בה השלמה עם התנהלות והתנהגות לא נורמטיבית ולא אתית של המנהיגות הציבורית. ואכן, לא אחת צוטט באוזניי מאמר חז"ל זה, כאשר יצאתי בביקורת על שחיתות ונהנתנות של מנהיגים.

אבל כדאי לזכור את המשך מאמר חז"ל, המסביר את הסיבה לכך: "שאם תזוח דעתו עליו, אומרין לו: חזור לאחוריך." כלומר, הטענה היא שמנהיג מושלם עלול להגיע לידי זחיחות ויהירות, תכונות שאינן ראויות להנהגה. אולם אם יש בו פגמים אישיותיים והיו בעברו מעידות בהתנהלותו, ברגע שהוא מתחיל לסגל לעצמו גינוני פולחן אישיות, או במילים אחרות, הוא מתחיל לעוף על עצמו, אפשר להעמיד אותו במקום ולהזכיר לו: הלו, אל תחשוב ששכחנו שלפני 14 שנים...

חז"ל לא העלו על דעתם ביטול עצמי של הציבור בפני הפרנס, ולא רק השלמה אלא הערצה הן של זחיחותו והן של קופת שרציו. הגיעה השעה שנאמר לו: חזור לאחוריך!

* עבר נקי – עם מינויו של תא"ל הדי זילברמן לתפקיד דובר צה"ל, יש לקוות שלא ימצא איזה כתם בעברו. שלא יתברר, חלילה, שהוא סייע אי פעם למשטרה או לגורמי החוק. שלא פעל, חלילה, כמשת"פ במלחמה בשחיתות או בעבריינות. שגיליון ההתנהגות שלו נקי.

* נרדף רודף – יש ילדים מוכים שהלקח שלהם מילדותם היא שהם לעולם לא ירימו יד על ילדיהם. יש ילדים מוכים שהופכים לאבות מכים. חשבתי על כך כאשר קראתי ב"ישראל היום" ראיון עם להט"בים ימנים, שסיפרו על הרדיפה שהם חווים בתוך הקהילה הלהט"בית.

מצער שמי שחוו רדיפה בשל נטייתם המינית, במקום לשאת את דגל קבלת האחר, רודפים אנשים מתוך קהילתם בשל נטייתם הפוליטית. כואב לקרוא על הומואים ולסביות שמסרבים לצאת מהארון ולהציג בפומבי את השקפתם הפוליטית. חבל שמי שמכירים את סבל החיים בשקר, בתוך ארון, מסבים סבל דומה ללהט"בים כמותם, על רקע פוליטי.

התכלית הראויה למאבק הלהט"בי היא נורמליזציה. להגיע למצב שבו הכול מתייחסים באופן נורמלי לבעלי נטיות מיניות שונות, כשווים לכל דבר. כאשר להט"בים מוצהרים מתקבלים בחברות שמרניות יותר, כמו ציבור ימני, מסורתי ודתי, זה ניצחון גדול, אולי הניצחון הגדול ביותר ללהט"בים. היה עליהם לחזק ולחבק את התופעה הזאת. כשהם עושים ההיפך, אפשר להטיל ספק במחויבותם לאינטרס הלהט"בי; שמא הוא משני למטרות פוליטיות אחרות.

כאשר ביקרתי את קבלת הפנים המבזה לאמיר אוחנה במצעד הגאווה, וכתבתי שהדבר נובע מהשקפתו הימנית, נאמר לי שאין שום קשר לכך שהוא ליכודניק, אלא זאת מחאה על כך שכח"כ הוא לא נאבק למן הלהט"בים. המרואיינים בכתבה אינם ח"כים, וסיפורם על עצמם, ועל חבריהם שחוששים לצאת מהארון (הפוליטי) מעידים שרדיפתו היא בפירוש בשל היותו ליכודניק.

אין לי כמעט מילה טובה אחת לומר על אוחנה – מלחך פנכתו של נתניהו, אבל דווקא בנושא ייצוג האינטרס הלהט"בי בכנסת, הביקורת נגדו אינה מוצדקת. מעבר לקידום האינטרס, בעצם היותו ח"כ מטעם הליכוד ובעצם מינויו כשר הומו מוצהר ראשון ודווקא בממשלת ימין-דתיים-חרדים, הוא בפירוש פעל בכנסת וקידם נושאים להט"בים. נכון, כמו כל ח"כ, היו עליו מגבלות של משמעת סיעתית וקואליציונית ולעיתים, כמו כל ח"כ, הוא הצביע על פי המשמעת ולא על פי עמדתו האישית. אך בנושא הלהט"בי הוא דווקא הפר את המשמעת, ואף נענש בהשעייה בת ארבעה חודשים מחברות בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת, כולל מוועדת המשנה שהוא עמד בראשה.

* תל-אביב זה אני – ראש העיר ת"א רון חולדאי, החליט שלא לחלק לבוגרי י"ב את ספרו של הרצל "אלטנוילנד", כפי שהיה מקובל עד כה, אלא את ספרו של עמוס עוז "שלום לקנאים". "אלטנוילנד", הרומן האוטופיסטי של חוזה המדינה, הוא ספר יסוד של הציונות. יש בו ערכים של חברת מופת, צדק חברתי, שוויון אזרחי. וכל זרם בציונות יכול להתחבר לחלקים מתוכו.

"שלום לקנאים" הוא ספר פוליטי, שמייצג את השקפתו הפוליטית של רון חולדאי. אין זאת הפעם הראשונה, שחולדאי מרשה לעצמו, כראש עיר, לנהוג בגישת "תל-אביב זה אני," ומכאן שהשקפתו הפוליטית היא "העמדה של תל-אביב."

בספרו "שלום לקנאים" עמוס עוז ניגש לציבור הישראלי עם הצעה לשיח אמיתי, פתוח ומכבד, אלטרנטיבה לקנאות ולהקצנה. אך בפועל הוא הציע שיח חד צדדי; הוא ביקש להקשיב לו, אך לא גילה נכונות לקשב אמיתי לעמדות שונות משלו.

ואולי דווקא מסיבה זאת הספר כל כך מצא חן בעיני חולדאי.

כדאי לזכור, שהעיר תל-אביב נושאת את שמו העברי של הספר "אלטנוילנד". התרגום העברי של סוקולוב לספר היה "תל-אביב".

* מפוצץ את הגשר – שני גורמים המציאו את דחליל ה"הדתה" ומפיצים את הפוביה הזאת ברחבי החברה הישראלית – הפורום החילוני, בראשות רם פרומן ועיתון "הארץ", בהובלת אור קשתי. לאורך שנים אני טוען שכל הסיפור הזה הוא פיקציה. לחבריי בארגוני ההתחדשות היהודית, שחלקם תפסו טרמפ על הטרנד הזה מסיבות אינטרסנטיות, אני מסביר שבעצם המלחמה האמיתית של הגורמים הללו אינה נגד הדתיים, אלא נגד מה שאנו מייצגים, ההתחדשות היהודית, שאנו מובילים בחברה הישראלית.

הרי אין באמת "הדתה". אין תופעה של חילונים שהופכים דתיים, והמעטים שהופכים לדתיים, לרוב באים דווקא ממשפחות רחוקות מאוד מהמסורת ומנוכרות אליה. ההיפך הוא הנכון, יש תופעה של חילון, הן בציונות הדתית והן במגזר החרדי.

אז ממה מפחדים המפחידים? מכך שהזיקה לזהות היהודית ולתרבות היהודית בחברה הישראלית ובחינוך בישראל תגדל. ולכן, הם אולי מפחידים את ההורים מפני החב"דניק "המיסיונר" שבא לבית הספר "להדית" את הילד שלהם. אבל הם יודעים שכאשר חב"דניק בא עם השופר, הילדים מתייחסים למה שהוא מייצג כאל "הם". כאשר אני, למשל, וחבריי לתנועת ההתחדשות באים לבית הספר, הילדים שרואים אותנו מתייחסים ליהדות כאל "אנחנו", וזה הרבה יותר מאיים עליהם, לאמיתו של דבר.

בראיון ל"7 ימים" רם פרומן מסביר מה מטריד את מנוחתו. "ההדתה מנסה לשכנע את החילוני שלפני הכול הוא יהודי, ורק אחר כך כל היתר. אני מאמין במודל הדודה הרחוקה. היא חלק מהתמונה, אי אפשר למחוק אותה. אבל היא צריכה להיות דודה רחוקה. כשמשרד החינוך רוצה להרחיב מאוד את לימודי החובה ביהדות לכל תלמיד בחינוך הממלכתי, אני אומר את ההיפך... לתת ליהדות את הפרופורציה הנכונה בתוך מרחב הידע האנושי האדיר."

כלומר, לא ה"הדתה" מפריעה לו, אלא המקום של היהדות בלימודים. כלומר, לא סמוטריץ' מאיים עליו, אלא דו"ח שנהר, למשל, שהצביע על הבורות בקרב תלמידי החינוך הממלכתי באשר ליהדותם והצורך להעמיק את היכרותם והזדהותם איתה. שנהר היא חילונית, פעלה תחת שרי חינוך חילונים, אך המגמה הזאת היא שמאיימת על פרומן.

את תאוריית "הדודה הרחוקה" שמעתי בעימות עם פרומן בכנס בגולן, שבעקבותיו כתבתי מאמר שכותרתו "הדודה הרחוקה והמכוערת" – היהדות שאותה רוצה פרומן להסתיר, שבה הוא מתבייש, והצגתי את הטענה שמי שמאיימים עליו באמת הם בתי המדרש הפלורליסטיים, ארגוני ההתחדשות היהודית, המכינות הקדם צבאיות, בתי הספר המשותפים לחילונים ודתיים וכד'.

בראיון ל"7 ימים" הוא אמר זאת בפירוש. "המכינות המעורבות ובתי המדרש החילונים... חיברו אותה [את החברה החילונית] בפועל לפרקטיקה ולטקסים דתיים, תוך ויתור על נקודת מבט ביקורתית... מי שפועל במסגרת ההתחדשות היהודית ישקר אם לא יודה בכך שפעמים רבות הוא שואל את עצמו אם הוא החל לשרת את הצד השני. לי מזכירים אנשי ההתחדשות היהודית את אותו קצין אנגלי בשבי היפני, שגולם על ידי אלק גינס בסרט 'הגשר על נהר קוואי'. הוא רואה בהקמת הגשר משימה שתגבש את חייליו ותיתן להם מטרה שתקל עליהם את השהייה בשבי. רק בסוף הסרט הוא מבין עד כמה הקמת הגשר הזו הרסנית למאמץ המלחמה הבריטי ומפוצץ אותו בעצמו."

הדוגמה שבחר פרומן מעידה עליו כאלף עדים. בעיניו, היהדות היא אוייב שיש להילחם בו. גשר בין החילונים ליהדות, היא שיתוף פעולה עם האוייב. הוא חותר לפוצץ אותו.

לאורך כל הריאיון הוא אומר שהמטרה שלו היא להגן על החברה החילונית. אותי לא מעניינת החברה החילונית. איני יודע מה זה. אותי מעניינת החברה הישראלית. ואני יודע שהאיש הזה והמגמה שהוא מייצג הרסניים לחברה הישראלית.

* היו באים איתנו לכל מקום – מראיין: "הערבים נגלים אלינו מכל הר וגבעה. אולי מבחינתך היה עדיף שנלך לאוגנדה?"

המרואיין (איש ציבור): "אני לא בטוח. בטח ערבים היו איתנו בכל מקום."

איך היינו מגדירים אמירה כזאת?

מתוך ראיון של רם פרומן ליפעת ארליך ב"7 ימים":

ארליך: "בישראל, ההיסטוריה והדת מדברות אלינו מכל הר וגבעה. אולי מבחינתך היה עדיף שנלך לאוגנדה?"

פרומן: "אני לא בטוח. החרדים היו באים איתנו לכל מקום."

ואיך נגדיר את האמירה הזאת?

* מגלומן – רם פרומן, ראש הפורום החילוני, מקטר על מאמר ביקורת של יותם פלדמן על ספרו "הדרך החילונית", ב"הארץ", "ספרים". וכך הוא כותב בין השאר: "ככל הנראה, אילו פלדמן היה נדרש בשעתו לקרוא ב'מדינת היהודים' של הרצל, הוא היה מתעלם מכך שהספר מציע חזון לאומי לעם היהודי."

איבדתי את הרשימה למכולת. אוף, בטח כך היה מרגיש משה רבנו אילו איבד את לוחות הברית.

* ביד הלשון: למות או לכבוש את ההר – הפרשן הפוליטי של "כאן ב'" חנן קריסטל דיבר על המשבר במפלגת העבודה, וכדי להמחיש את מצב ה"להיות או לחדול" שלה, הוא ציטט את עולה הגרדום הבית"רי שלמה בן יוסף שכתב: "למות או לכבוש את ההר."

אכן, שלמה בן יוסף חרט על קיר תא הניידון למוות בכלא עכו את המילים הללו, אך הן אינן שלו. המילים לקוחות מהמנון בית"ר, שכתב ז'בוטינסקי. ההמנון מסתיים במילים:

"לָמוּת אוֹ לִכְבֹּשׁ אֶת הָהָר –

יוֹדֶפֶת – מַסָּדָה – בֵּיתָר."

שטח משוחרר לא יוחזר – עמית סגל הוא אנציקלופדיה לפוליטיקה הישראלית, הידע שלו עצום ולרוב מדויק. אבל בטור האחרון שלו ב"ידיעות אחרונות" הוא פספס. כך הוא כתב על יריב לוין: "כחרותניק ותיק, הוא בוודאי זוכר את העיקרון של 'שטח ששוחרר לא יוחזר' ."

איפה הטעות? זו לא היתה סיסמה של תנועת החירות. ערב מלחמת ששת הימים הצטרפה גח"ל (גוש חירות ליברלים) לממשלת אחדות לאומית, או כפי שנקראה אז – ממשלת הליכוד הלאומי. מפלגת המרכז החופשי, של פורשי חירות בראשות שמואל תמיר, נשארה באופוזיציה, והיתה אופוזיציה מימין לממשלת האחדות. הסלוגן "שטח משוחרר לא יוחזר," לאחר מלחמת ששת הימים, הוא מבית היוצר שלה. מי שטבע את הסיסמה היה חבר המפלגה ולימים ח"כ מטעמה במסגרת הליכוד וד"ש, עקיבא נוף. הסיסמה הונצחה בשיר הסאטירי "לא נחזיר אף שעל", שכתב יורם טהרלב וביצע שייקה אופיר.

לימים, המרכז החופשי הצטרפה כחטיבה לליכוד, התפלגה, הפלג בראשות תמיר פרש מהליכוד והצטרף לד"ש. תמיר היה שר המשפטים בממשלת בגין, מטעם ד"ש. חבר המרכז החופשי שהגיע הכי רחוק בפוליטיקה היה ראש הממשלה אהוד אולמרט, שהציע למסור לפלשתינאים ולסורים את כל השטחים ששוחררו.

אורי הייטנר

* * *

מומלץ: תזכורת למלאת 100 שנים

למותו של אהרן אהרנסון

מתוך הארכיון הציוני המרכזי

http://www.zionistarchives.org.il/AttheCZA/Pages/Aaron-Aaronson.aspx

* * *

איילה זמרוני

השר אוחנה חייב לפרוע שטרות: חוק פונדקאות לכולם. נתניהו הבטיח לתקן את התיקון לחוק שפגע בהומוסקסואלים. עכשיו הגיעה ההזדמנות!

מתוך "גלובס", 11/06/2019

ברכות לשר המשפטים הנכנס, ח"כ-עו"ד אמיר אוחנה, השר הגאה הגלוי הראשון בישראל, יושב-ראש קבוצת "גאווה בליכוד".

אחד הדברים החשובים שעל השר לטפל בו בהקדם, הוא ההפלייה הבוטה נגד הקהילה הגאה בחוק הפונדקאות. כאב לשני ילדים שנולדו בהליך פונדקאות בארה"ב, על אוחנה לסייע גם לבני הקהילה האחרים, שאינם יכולים להרשות לעצמם פונדקאות בארה"ב, שעולה מאות אלפי שקלים – להיות הורים לילדים.

כאשר הכנסת הצביעה אשתקד על תיקון לחוק הפונדקאות, היא אישרה אותו לאימהות יחידניות, אבל לא החילה אותו על זוגות הומוסקסואליים ועל גברים יחידניים. כבר אז אמר ח"כ איציק שמולי – היום אב לתינוק מהליך פונדקאות – כי "שלמות הקואליציה חשובה יותר לנתניהו מעשיית צדק היסטורי." אז זה הזמן לתקן את המעוות.

אמנם ראש הממשלה בנימין נתניהו הודיע אז כי יתמוך בהסתייגות של ח"כ אוחנה מהחוק המפלה, שלפיה ההליך יאושר גם לזוגות חד-מיניים, אך היא נדחתה (העיקר לא להרגיז את החרדים). כך הצביעו נתניהו ושות' בעד הצעת חוק הפונדקאות לאימהות יחידניות, בלי לאפשר לזוגות להט"בים ולגברים יחידניים להיות הורים, אף שבהמשך אמר ראש הממשלה כי יתמוך בהצעת החוק שתאשר פונדקאות גם לאבות יחידניים.

כעת, משאוחנה מונה לשר – אם כי לממשלה זמנית – הגיע הזמן לפרוע את השטר ולאפשר הליכי פונדקאות לכל מי שמבקשים להקים משפחה עם ילדים. על השר אוחנה להעלות את הצעת החוק בוועדת השרים, במושב הקרוב האפשרי.

לחלופין, אם השר חושש כי אם הוא יסתפק בהעלאת ההצעה בוועדת השרים, היא תדחה אותה (בגלל השרים החרדים) – עליו לקדם אותה או לדרוש להגיש אותה בתור הצעה ממשלתית. רק שלא יאמר "ניסיתי, ולא הלך." כדי לצאת "נקי" מהעניין.

חוק הפונדקאות, שחוקק לפני 22 שנה, איפשר לאלפי זוגות סטרייטים להיות הורים. מנגד, אלפי אזרחים להט"בים שרוצים להתרגש מבן/בת שיקראו להם "אבא", נידונו לערירות ולהפלייה באין להם מאות אלפי שקלים לעבור את ההליך בחו"ל.

חוקי מדינה חייבים להיות שיוויוניים, מכילים וחלים על כולם. לא ייתכן שחוק ימנע זכות בסיסית של אנשים להיות הורים, ולא ישונה. מה עוד שיש בו אבסורד זועק: אישה יחידנית זכאית לפונדקאות, אך ברגע שתחיה עם חברה – שתיהן יאבדו את זכותן להורות.

היום, אחרי אותה הצבעה מבישה, זה הזמן לעשות תיקון. להט"בים אינם אזרחים סוג ב', ואסור שהנושא הזה ירד מסדר היום. יש לתקן מיד את החוק ולהרחיב את מעגל הזכאים לפונדקאות, לכל אזרח. על נתניהו למלא את הבטחתו ולתמוך באישור פונדקאות גם לאבות יחידניים.

אוחנה עצמו הודה כי "כשאני ובן זוגי רצינו להקים משפחה, נאלצנו להרחיק אלפי קילומטרים למדינה אחרת... אני לא מתריס נגד הרבנות ונגד הדת. רק מבקש קצת אנושיות."

גם ח"כ שמולי אמר אז, לפני שהוליד תינוק: "אני רוצה להיות אבא, ואני לא יכול להיות אבא. כדי לעשות זאת, עליי לפנות למדינה זרה, לשלם 140 אלף דולר ולקוות שיהיה בסדר... אנחנו מספיק טובים כדי לשרת את המדינה, אבל לא כדי להיות הורים. זה עלבון, מצב מפלה, כואב, לא הגון. זה לא בסדר."

לפיכך, אחרי הבחירות הקרובות וכינון הממשלה והכנסת הבאות, יש למגר את החוק הגזעני, המפלה והמיותר הזה. קצת התעמקות בחוק מלמדת כי בשורה התחתונה, זה חוק נגד משפחות גאות והזכות הבסיסית להקים משפחה.

איילה זמרוני

* * *

אמיר לוי / טוביה טננבאום

 "העולם משתנה כל הזמן,

רק שנאת היהודים עוד עומדת ומתחזקת"

מתוך "מידה", 12/06/2019

טוביה טננבום הגיע לאנגליה כדי לכתוב ספר על הברקזיט אבל ראה בכל מקום דווקא דגלי פלסטין. "התירוץ החדש הוא: אנחנו לא שונאים יהודים, אנחנו פשוט נגד ישראל!"

 טוביה טננבום ראה כבר כמעט הכול. אחרי שחרש כעיתונאי את ישראל, גרמניה וארה"ב ופירסם את רשמיו בספרים מצליחים, החליט ביחד עם אשתו איזי, המשמשת כצלמת ומפיקה, לחפש יעד חדש ושונה. "אחרי הספר האחרון על גרמניה ('שלום, פליטים!'), ישבתי עם המו"ל שלי וחשבנו על הצעד הבא," הוא מספר בראיון מיוחד ל'מידה' במהלך ביקורו בארץ לרגל שבוע הספר. "בדרך כלל הוא זה שהיה מעלה רעיונות אבל הפעם אני הצעתי לכתוב על בריטניה. תמיד אהבתי את התרבות האנגלית, אני חובב תיאטרון והייתי מבקר הרבה בלונדון, וכמובן מכיר את השפה."

הרעיון היה לכתוב ספר על הברקזיט ואולי קצת על תיאטרון, אבל דווקא בממלכה המנומסת חיכתה לסופר הוותיק הפתעה.

"התחלתי את המסע באירלנד, נפגשתי שם עם פעיל פוליטי וביקשתי ממנו לספר על המדינה. הדבר הראשון שהוא אמר לי: "מה שמאחד את כולנו זה שאנחנו לא אוהבים יהודים," מספר טננבום על המפגש הראשוני עם האנטישמיות הבריטית.

"הייתי קצת בהלם אבל חשבתי שזה מקרה יוצא דופן. אחר כך ראיינתי את ראש העיר והוא סיפר שהם מניפים את הדגל הפלסטיני בבניין העירייה במשך חודש כל שנה, וכמה זה חשוב שיש תנועה כמו חמאס שמייצגת את העם. שאלתי אותו אם לא מפריע לו שבחמאס קוראים לרצח ישראלים והוא אמר: 'זה מה שהם אומרים, אבל זה לא מה שהם עושים.' השבתי לו שלמיטב ידעתי זה בהחלט מה שהם עושים."

מהר מאוד התבררה התמונה: אף אחד בבריטניה לא מדבר על הברקזיט, והנושא הכמעט יחיד שמעניין את כולם זה הפלסטינים. "אחרי אירלנד הגענו לבלפסט. לקחנו סיור של תיירים בעיר ואני רואה בכל הרחובות דגלי פלסטין. נכנסתי לחנות וראיתי שם חולצות עם סיסמאות בעד עזה. זה היה מוזר מאוד, והבנתי שיש פה משהו שצריך לחקור."

תופעה אחרת שהתגלתה בפני טננבום במהרה היא העובדה שבין שלל הארגונים והפעילים המקדמים את המטרה הפלסטינית בבריטניה, ישנם מעט מאוד פלסטינים, אם בכלל. "בין כל ארגוני הסולידריות, בכל ההפגנות והכנסים שהייתי בהם, ראיתי רק מוסלמי אחד, שמכר ספרי קוראן בדוכן. רוב הפעילים למען פלסטין בכלל לא יודעים איפה היא נמצאת."

למה דווקא פלסטין?

"זו שנאה עמוקה בת אלפי שנים, והנושא הפלסטיני הוא פשוט אחד מהגלגולים הנוכחיים שלה. פגשתי למשל צעיר אנגלי, ילד, שרק סיים אוניברסיטה וסיפר שהנושא שהכי חשוב לו מבחינה בינלאומית זה פלסטין. 'רק לפני כמה ימים היהודים רצחו 40 ילדים ביום אחד,' הוא טען. כששאלתי אותו האם יש עוד מקרים של אי-צדק שמדירים שינה מעיניו כמו למשל בטיבט, בסוריה או בתימן הוא אמר: 'אני לא יודע כלום על הנושאים האלה, מעולם לא חשבתי על זה.'

 כלומר, 'פלסטין' עבור הבריטים זו צורת מחשבה. לא צריך באמת לדעת או לבדוק מה קורה שם, אפשר פשוט להגיד שאתה בעד פלסטין ולסמן וי ברשימה.

"ככל שאנחנו מתרחקים מהשואה, הבושה של האומות האירופאיות נעלמת והנושא של פלסטין נותן להם תירוץ נוח להגיד – אנחנו לא שונאים יהודים, אנחנו פשוט נגד ישראל. כשאני מדבר למשל עם שמאלני בישראל הוא עוד מנסה להסביר ולהביא הוכחות מההיסטוריה, באנגליה לא צריך הוכחה. מבחינתם ישראל היא השטן וזו עובדה."

האם זו תופעה שנפוצה יותר בשמאל הבריטי?

"אני חושב שזה משהו שטבוע בכלל הציבור. זה בולט יותר בשמאל ובמפלגת הלייבור כי שם מדברים על זה באופן חופשי, אבל התחושה נמצאת בכל מקום. כולם מדברים על האנטישמיות של ג'רמי קורבין מנהיג הלייבור, אבל עדיין בסקרים הוא מקבל סביב 40%, יותר מהמפלגה השמרנית. לא מדובר במפלגה קיצונית אלא מפלגת שמאל-מרכז שכמעט חצי מהאוכלוסייה מוכנה להצביע לה."

ואיך מגיבים היהודים במדינה?

"כשהייתי באירלנד, למשל, שאלתי את הרבנים שם, והם אמרו שזה מקום טוב ליהודים. במנצ'סטר יש קהילה יהודית גדולה ויש הרבה מקרים שחוטפים לילדים כיפות או זורקים עליהם אבנים, אבל הם מסרבים לראות את זה. הם חיים בעולם שלהם ומספרים לעצמם סיפורים שהכול טוב ויפה."

בין האנשים הרבים שפגש טננבום במסעותיו ברחבי האי הבריטי היה גם ג'רמי קורבין הידוע לשמצה כתומך בארגוני טרור, מכחיש שואה ובאופן כללי מוביל קו אנטי-ישראלי מובהק. אך למרות התדמית המפחידה, טננבום מספר שהופתע לפגוש במציאות אדם שונה לחלוטין.

"הוא דמות שמקרינה חום ושלווה, יש לו כריזמה וחוש הומור, כמעט דמות אבהית. זה דבר שלא ציפיתי לראות אצל אדם כזה."

כדי לנסות לפצח את סוד הקסם של קורבין, חדר טננבום אל לב המאפלייה ופגש את אחד מיועציו הקרובים ובכיר המפלגה פיטר וילסמן, שנודע בעצמו בעבר בשל שורה של התבטאויות בעייתיות נגד יהודים. וילסמן כמובן הרעיף שבחים על קורבין אותו תיאר כ"אדם מיוחד", אך דברים אחרים שאמר במפגש הובילו לסערה גדולה בממלכה.

"בשיחה שלי איתו הוא טען שמתנהל ציד מכשפות נגד הלייבור, שמאורגן על ידי השגרירות הישראלית, שמפעילה מרגל בתוך המפלגה," מספר טננבום ומוסיף: "הוא האשים גם את ישראל שאירגנה את עצומות ההנהגה היהודית נגד האנטישמיות בלייבור, וטען שיש יהודים עשירים שמשפיעים על התקשורת."

לאחר שההקלטה הושמעה בתחנת רדיו מקומית, התעוררה מהומה במפלגה שהחליטה להשעות את חברו הטוב של קורבין: "כל התקשורת רעשה, וריאיינו אותי המון פעמים על הסיפור הזה."

ומה אומרים היהודים הבריטים על הסכנה של קורבין?

"הרבה מנהיגים יהודיים שרציתי לראיין פשוט סירבו, אבל גם אלה שכן התראיינו לא הסכימו להגיד לציטוט שקורבין אנטישמי. דיברתי למשל עם פעיל בארגון יהודי, שאמנם אמר כי מדובר ללא ספק באדם אנטישמי, אבל הוא פחד שאצטט אותו כי חשש לעבודה שלו."

בשיא הסערה סביב קורבין לפני כשנה, גדעון לוי כתב עליו ב'הארץ' שמדובר ב"דמות מופת".

"גדעון לוי יהיה מוכן לכבס כל אדם כל עוד הוא נגד ישראל אבל אני מבין אותו. זה מה שהוא צריך לכתוב, כי אחרת לא יהיה לו קהל. כש'הארץ' אומר את זה אני לא מופתע, אבל כשיהודי בריטי שעשוי לשלם מחיר כבד במקרה שקורבין יעלה לשלטון – לא יכול לאזור אומץ כדי להילחם בתופעה – זה מדהים."

במהלך העבודה על הספר שצפוי לראות אור בגרמניה בראשית השנה הבאה, בכל זאת חקר טננבום גם את הנושא החם ביותר בממלכה בימים אלה, המשבר הפוליטי העמוק סביב תהליך עזיבת האיחוד האירופי, וגם כאן המסקנות היו עגומות.

"מה שמעניין בברקזיט זה שמרבית האזרחים הבריטיים אמרו במשאל העם שהם רוצים לצאת מהאיחוד, אבל הממשלה באה ואומרת שהיא לא מוכנה," הוא מספר. "כל הפוליטיקאים שמגדירים את עצמם כליברלים, עכשיו באים וטוענים שאלה שהצביעו בעד הברקזיט לא יודעים מה הם עשו או שהם פשוט טיפשים. השרים וחברי הפרלמנט חושבים שהתפקיד שלהם זה להציל את האנשים מעצמם, בדיוק מה שדיקטטורים תמיד אמרו."

טננבום נולד בבני ברק למשפחה חרדית ולאחר שירותו בצה"ל עבר לארה"ב שם למד והפך לדמות מובילה בסצנת התיאטרון של ניו-יורק. במשך שנים ארוכות כתב עבור עיתונים ברחבי העולם, אך את פירסומו בישראל קנה לראשונה עם הספר "תפוס ת'יהודי!" – שראה אור בעברית ב-2014.  במהלך כתיבת הספר חרש טננבום את ישראל במשך חודשים כאשר הוא מציג את עצמו כעיתונאי גרמני ומצליח להוציא ממרואייניו, בעיקר פעילי שמאל ובכירים פלסטיניים, ציטוטים מדהימים על כוונתם האמיתית ושנאתם לישראל.

תופעה נוספת שנחשפה ב"תפוס ת'יהודי", לראשונה באופן בלתי אמצעי, היא כיצד מדינות אירופה בוחשות בפוליטיקה הפנימית של ישראל באמצעות ארגונים ועמותות שונות, אך נראה כי לא הרבה השתנה מאז. לדברי טננבום, שכאמור חזה מקרוב בתופעה, ההתערבות האירופאית בישראל היא "דבר שלא קורה באף מקום בעולם, זו פשוט בושה וחרפה."

האם מדינת ישראל פשוט מתעלמת מהעניין?

"הבעיה העיקרית היא שאין מנהיג עם אומץ שישים לזה סוף, ואנחנו עדיין שקועים בפחד, אפילו שיש לנו כבר מדינה ויצאנו מהגולה אחרי אלפיים שנה. באיזה זכות בא לפה גרמני או צרפתי, שכל ההיסטוריה של המדינה שלו מלאה בדם, ומספר לנו שהוא הצדיק ואנחנו הפושעים? ההסברה שלנו היא מתחת לאפס".

הספר אמנם הפך לרב-מכר בהוצאת 'סלע מאיר' אך לידתו לא היתה קלה. "הבאתי את 'תפוס ת'יהודי' לכל ההוצאות הגדולות בישראל ואף אחד לא רצה אותו למרות שידעו שיימכר היטב. אחרי שהספר היה במקום הראשון במכירות בגרמניה, אחת מהסוכנות החשובות בארץ אמרה לי: 'אני מסכימה לפגוש אותך אבל בבקשה אל תשלח לי את כתב היד בדוא"ל כדי שלא יטנף את המחשב שלי."

המחסומים שהוצבו בפני טננבום, פשוט כי העז להביא את האמת, לא היו מוגבלים לישראל. "אפילו הספרים שלי באנגלית מודפסים פה בישראל ונשלחים לארה"ב, כי לא הצלחתי לשכנע הוצאות שם שידפיסו אותו, כולן התחמקו בכל מיני תירוצים," הוא מספר. "גם כשהייתי עכשיו בבריטניה צילמנו את כל המסע כדי לערוך אותו לסרט, אבל אחרי שבטלוויזיה הגרמנית ראו את הבחור הראשון באירלנד ואת ההערות האנטישמיות שלו הם התקפלו."

איך אתה מסביר את זה?

"אנשים מפחדים מכל מה שנראה אחרת. הרי מדובר בליברלים שיודעים יפה לבקר את כל העולם, אבל ביקורת חריפה מדי עליהם הם לא ירצו לפרסם. יש פחד ויש רצון להשתיק שקיים גם בימין וגם בשמאל, ניסיון להשתיק את כל מי שחושב אחרת."

ואכן נושאי הפחד וההשתקה משמשים כמנוע עיקרי בעבודתו של טננבום ושלובים היטב לאורך כל ספריו. בשיטת העבודה והכתיבה הייחודית שלו הוא מצליח לסלק את שכבות הצנזורה ולגלות מה אנשים חושבים באמת, אך אפילו עבורו זה הולך ונעשה קשה יותר.

"אני מסתובב בהרבה מדינות ואני רואה עולם קיצוני וסהרורי מאי פעם, עם תופעות שחוויתי כילד בעולם החרדי אבל לא חלמתי שאתקל בהם בקרב האליטה האינטלקטואלית במערב. אומרים לך מה להגיד, מה לחשוב ואיך להתנהג. אני כבר לא רואה הבדלים בין הדתי הקיצוני לחילוני המתורבת כביכול."

במה זה מתבטא?

"אנשים סוגרים את עצמם, מפחדים לדבר ומפחדים להגיד או לדעת את האמת. אנחנו חיים בעולם מטורף שמשתנה כל הזמן, אבל רק דבר אחד עומד על תילו ואפילו מתחזק יותר ויותר: השנאה ליהודים."

אמיר לוי / טוביה טננבום

* * *

יוסי אחימאיר

שיח ליכודניקים שנקלט ברשת

א: אני חושש שביבי הולך להפסיד את הבחירות. לרבים בליכוד אפילו – כבר נמאס.

ב: מי שהותש יוגש לו חשבון, אני עקבי בתמיכתי, יודע בדיוק למה אני הולך אחריו ואין בעולם מי שיתיש אותי. זה או הוא או הקרן לישראל החדשה.

א: איזו נחישות!

ב: זה הוא או גנץ (הטמבל) וסליחה.

א: אבל יש גבול, והגבול הוא 10 שנים שהוא חצה מזמן – ובלי קשר לפרשיות או לשרה.

ב: אבל זו דעתי עליו.

א: על גנץ ייאמר: איה פלוטו?

ב: מנסים להתיש את המחנה בכל דרך. אני לא משתף פעולה.

א: המחנה גדול מביבי. הרי מתישהו יצטרך ללכת, הלא כן?

ב: לא כרגע, הוא חייב להשלים את עסקת המאה, שתפתור אותנו מהבעייה הפלסטינית לעד. אח"כ נראה. זו הסיבה בדיוק שמנסים להתיש אותנו, בנקודה הזו בדיוק. להביא עלינו שוב את פתרון שתי המדינות

א: עסקת המאה לא תצא אל הפועל. ובינתיים – עוזריו נוטשים אותו אחד אחד...

ב: אני מבין שיש לו בעייה בקשר הבינאישי, זה לא מעניין, הוא נשלח לדברים אחרים.

א: אתה בקשר אישי איתו? מקבל תידרוכים ממנו? מיאיר?

ב: חחח... כך נראה לך?

א: רק שואל, מהיכן הדבקות הזאת?

ב: מאז עברתי משמאל לימין אני רואה בו יותר מסתם עוד מנהיג. בעיני הוא סוג של שליח. אני דבק בו רק כי הוא נראה הפתרון שלי, שלך, שלנו! ואין אחר. כל האחרים כל כך בינוניים, במיוחד לידו.

א: סליחה, אבל זוהי ממש דבקות משיחית...

ב: אני הייתי מוכן להתנדב עבורו, היום, חינם, כי באמת מאמין בו, לא משיחי...

א: אותי הוא מאבד...

ב: אבל אתה חייב להסכים, שהנקודה בה הוא נוגע, היא בעלות משמעות היסטורית מיוחדת לעם היהודי ולעתידו. לא מאמין שהותש כוחך.

א: כן, אבל הוא בסוף הדרך מכל הסיבות הידועות, ואני חושש שזה יקרה בבחירות הקרובות. כוחי לא הותש, אבל אם אצלי עולים ספקות כבדים – אז אתה כבר מבין...

ב: אם אנשים כמוך שאני מעריך יותשו בקרב המשמעותי הזה, אתה צודק. אני הולך איתו, לא זז מילימטר.

א: קשה מאוד כבר לגונן עליו! ושרה שלו? שלא נדע!

ב: אכן, קשה, מודע לזה, אבל זו בדיוק התוכנית - להתיש אותנו. אותי לא יתישו. שרה אכן נראית בעייתית. רעייתו של בן גוריון היתה קלפטומנית, איך זה הפריע לו למעשים הגדולים? לדעתי, נתניהו הוא היחיד שיכול להעמיד אותנו בביטחון, כמה שרק ניתן, מול הגרעין האיראני, ירושלים, רמת הגולן, ועכשיו יעיפו לעזאזל את הבעייה הפלסטינית, ולזה רק נתניהו מסוגל.

א: ההתנהלות המעצבנת היא שתביא לכך שכל מה שהוא אמור להשיג עלול לא להתגשם (מניעת שתי מדינת וכו').

ב: הוא לא מושחת. אני מבין שיש בעייה ברמה האישית, אי אפשר להתכחש לזה, אבל אנחנו חייבים למען עתיד העם להתעלם מזה. זה לא יירשם בספרי היסטוריה. מה שיירשם הוא ביטחון העם היהודי בארצו ומי לא נתן בידיו להשלים את תוכניתו.

א: איני שופט אותו ברמה האישית. אבל היום, ברמה הלאומית, כבר גם לי קשה להגן עליו. אתה פשוט מופלא בדבקותך במנהיגותו, שאין בילתה. הלוואי שתצדק.

ב: אכן דבק במנהיגותו, אינני מעריץ. מבחין באיכויות שלו ולהסיר מהדרך מגרעות שאינן רלוונטיות לעניין העם היהודי.

א: בסביבה שלך אתה מרגיש שאינך קול בודד?

ב: אני נלחם בסביבה, אכן יש כאלו שהותשו. גם אני חש מותש, אבל לא מוותר.

א: אני מקווה שאתה תצדק, ולא אני.

ב: רק חושב לרגע שגנץ עולה – ואוחזים בי פחד וחלחלה.

א: פה יש בינינו הסכמה מוחלטת. קודם כל למנוע שלטון מכחול-לבן ושמאלה!

ב: אסור לתת לקול הקרן לישראל החדשה עידוד. אז זהו בסופו של דבר זה העניין. אם לא נתמוך בנתניהו, יעלה גנץ. אין עוד אפשרות כרגע.

א: בסופו של דבר – זהו החשבון, ואתה צודק.

יוסי אחימאיר

* * *

פוצ'ו 

בחיי [6]

ב. אחרי ששת

האופוריה של מלחמת ששת הימים לא פסחה עליי, וכמו כל העם חגגתי את הניצחון בלי לנחש מה צופן לנו העתיד. השתחררתי מהצבא, חזרתי למשפחתי הקטנה והרגשתי כאילו אני חי בימות המשיח. בימים האחרונים שלי בסיני, כשחניתי עם חטיבה שבע בקרבת תעלת סואץ, התחילו להישמע קולות ירי ונפילות פגזים משני צידי התעלה. לפעמים היו הפגזים מתקרבים למחנה שלנו ואני חזרתי להרגיש את אותו מתח קרבי, שליווה אותי במלחמת השחרור.

מתח זה היה סר ממני ברגע שהייתי נוטש את חצי האי סיני ונשלח עם המרצדס צפונה לתל אביב. בתל אביב היתה חגיגת הניצחון פרושה על פני כול, שלווה וביטחון היו ממלאים את הרחובות והיתה לי הרגשה כאילו אנחנו חיים בשתי ארצות נפרדות. היתה זו ממש אותה הרגשה שחשנו במלחמת העצמאות. כשחזרנו לתל אביב מהנגב הנצור, וגילינו שיש בארץ אזורים בהם חיים ללא פחד.

היום, כשמדברים על פתרון של שתי מדינות, חושבים שמדובר על מדינה עברית ומדינה ערבית, אבל אני לא חושב כך, אני חושב שמאז תש"ח נגזר עלינו להמשיך לחיות כל הזמן בשתי מדינות השייכות לאומה אחת. מדינה אחת בטוחה הכוללת את תל אביב חיפה וסביבותיהן, ומדינה שנייה של אלה החיים באזורי מתח של פצצות ופיגועים. כל אחד ונקודת המבט שלו.

השתחררתי מהמילואים וחזרתי לעבודה במחלקת ההלחמות של מפעלי מאיר. חשבתי להתחיל לכתוב על המלחמה לצידו של המח"ט המהולל גורודיש, אבל משהו עצר אותי.  איך אוכל לכתוב עליו בלי לתאר את בריחתו של גיבור האומה מאשתי? ואיך אני יכול לתאר את בריחתה של אותה קצינה אידיאליסטית מקרון השינה שלו באמצע הלילה?

הרי סך הכול חיבבתי אותו ובזכותו היתה לי מלחמת ששת הימים חווייה בלתי נשכחת. עוד אני מתמהמה עם הכתיבה, והעיתונאי שבתאי טבת יצא עם ספרו 'חשופים בצריח', אשר בו גורודיש מצטייר כגיבור אומה בעל יד ברזל, ומתוך שיקול דעת מוטעה, חשבתי שאין טעם להוציא ספר מתחרה.

כנראה שהמלחמה הטיבה גם  לחיי הזוגיות שלי עם דיצה, כי כמה חודשים אחרי שהשתחררתי מהמילואים, היא בישרה לי שמישהו מתרוצץ לה בבטן. בחודש יוני 1968 נולד בשעה טובה אורי, בני השני, והסבא המאושר בנימין מחה דמעה, למראה המוהל הסותם את פי התינוק במטפחת ספוגת יין מתוק.

אותם ימים אילנה, שלפני ארבע שנים טיפלה ואימצה את עדנה, התכוננה לנסוע לשוויץ ולא היה טעם לעכב אותה כדי שתטפל בבן החדש. עוד אנו מחפשים אחות מטפלת, והנה הסתבר לנו שנפשה של סטלה, עוזרת הבית שלנו, נקשרה אל התינוק החמוד וכבר אין לנו צורך במטפלת נוספת. סטלה היתה ילידת בולגריה, אישה נאה שהתאהבה במהנדס יהודי. היא התגיירה ועלתה ארצה עימו ועם שתי הבנות שנולדו להם. בעוד הוא עובד במחלקת הנדסה של העיריה, היא לקחה על עצמה כל עבודה מזדמנת וכך הגיעה לבית הוריה של דיצה, כמחליפה של העוזרת הקבועה שחלתה. כשגילינו אותה 'חטפנו' אותה אלינו והיא שירתה אותנו בנאמנות קרוב לעשרים שנה. היתה באה אלינו יום יום, ועם תום עבודתה, גם יצאה עם עדנה ואורי הקטן לפארק הירקון, כדי שיהיה לנו שקט בבית.

נוכחותה של סטלה אפשרה לדיצה לממש את חלומה ללכת ללמוד אמנות באוניברסיטה. לשם כך היתה צריכה להשלים ציון במקצועות הריאליים שחסר לה בתעודת הבגרות. גם היא, כמוני, היתה מנותקת מעולם המספרים ולא היה לה שום סיכוי לעבור את המבחן במתימטיקה, אלא אם היתה יושבת לצידו של חנוך שכטר שלמד איתי בגימנסיה.

את הבעייה הזאת היא פתרה בעזרת המדרשה לציור, שהתמקמה אז בהרצליה, בניהולם של  יאיר גרבוז ומשה לביא. למדרשה היא התקבלה בלי בעיות והלימודים היטיבו עימה. חוש ההסתכלות שלה וטעמה האנין העלו את כל הציונים שלה לקרבת ה'טוב מאד', ומשה לביא, אימת כל המדרשה, היה משבח את עבודותיה לפני כל התלמידים.

למראה הציונים שהביאה מהמדרשה, ויתרה  לה האוניברסיטה על הציון החסר במתימטיקה. היא התקבלה ללימודים בחוג לאמנות  ועשתה חיל גם בו. הידע הרב באמנות שרכשה, היה בבחינת אסון משפחתי, שהתבטא בעיקר כשהיינו נוסעים לחו"ל. היא היתה סוחבת אותנו לכל מוזיאון ולכל כנסייה הידועה בציורי הקיר שלה, ושם היינו צריכים לעמוד לצידה זמן רב ולשמוע את ההסברים שלה על מה שאנחנו רואים.

השבתות שלנו היו מוקדשים לבילוי עם הילדים. היינו נוסעים לים או לסביון לבלות בווילה של ורדה, אחותה של דיצה, שבעזרת ריצ'רד בעלה הביאה לעולם בת ובן, מירי ורועי. עיקר עיסוקי בסביון היה למצוא פיצוי לתסכולי הקולנועי ולביים, בעזרת מסרטת ה-8 מ"מ שלי, סרטוני ילדים (ללא קול) כשארבעת הילדים מככבים בהם. במגירת הפילמים שלי יש עשרות סרטונים שצילמתי ותיכננתי לסדר ולערוך אותם כאשר אגיע לגיל מאה, ואגמור לכתוב את כל ספרי "בחיי", שלא רוצים להסתיים.

אחד האבזרים שהשתתפו בהרבה סרטונים שצילמתי היתה יד מפלסטיק שיוצרה במחלקת הצעצועים של מפעלי מאיר, ושימשה כמודל שעליו הלבישו כפפות שנמכרו בחנויות בגדים. הזרוע הזאת עזרה לנו להשתעשע ולמתוח אנשים בחוף הים. היינו חופרים בור עמוק, וקוברים בו את אורי כשהראש שלו מבצבץ חוצה ולצדו זרוע הפלסטיק, שנראתה כזרוע עדינה של אישה לכל דבר. אורי, שהיה אז כבן שש, היה ממלמל בקול חלוש: "עזרו לי לצאת!" – מי שעבר לצידו, לא חשב הרבה, באופן אוטומטי תפס  בזרוע הצצה ליד הראש, וכמעט התעלף כשזו "ניתקה" מהגוף.

סרטון אחר שעשיתי בזכות יד הפלסטיק, היה ביום הולדתו השביעי של אורי. ביימתי סרט שבו כל ילדי הכיתה שבאו ליום ההולדת שלו רודפים אחריו, הוא בורח לגג ושם הם תופסים אותו ומכניסים אותו לתוך קופסת קרטון גדולה, סוגרים את הקופסה כשרק "זרועו" מצליחה לצאת החוצה מבעד קפלי הקרטון. כל הילדים תופסים את הקרטון (אחרי שאורי יצא ממנו)  מרימים אותו על המעקה וזורקים אותו לרחוב. מי שצפה אחר כך בסרטון לא יכול היה שלא לפלוט קריאת בהלה למראה הקרטון המועף מהגג עם זרוע הפלסטיק הצצה מתוכו.

מכל סרטוני הילדים שלי, היה אחד שהגיע לטלוויזיה וזכה לפרס בתוכנית המתיחות של יגאל שילון. את הסרטון צילמתי בזכות 'שחת', הכלבה הדנית שלנו, שיום אחד הגיעה לפרקה וכשהיינו יוצאים איתה לרחוב, היתה השמועה עוברת בעיר וכל כלבי השכונה היו הולכים אחריה ומנסים לקפוץ עליה לפי תור.

כשסיפרתי לשני הקטנים שלי איך הכנסנו לכיס מכנסיו של אידלקנק מעין חרוד צמר גפן טבול בתמיסת-ניחוח-כלבי, ואיך כל הכלבים של עמק יזרעאל זינקו עליו וניסו להכניסו להריון, ראיתי איך עיניהם מתיזות ניצוצות. עדנה, שיצר הקונדסות שלה, התחרה עם זה של אורי, לא הניחה לי ודרשה שנעשה את אותו תרגיל אצלנו בשדרות סמאטס. היא אפילו התנדבה לספוג את צמר הגפן באחוריה של 'שחת' בתנאי שאני אמצא מישהו שהולך בשדרה במכנסיים עם כיסים.

היה לי לא נעים לעולל כזאת לאחרים, והחלטתי שאקח על עצמי את הניסיון המדעי. ניצלתי את ההזדמנות שהבמאי שי לביא ביקר בביתי, והחלטתי להנציח את האירוע על סרט הצלולויד, כדי להוכיח לכל אלה המאשימים אותי בעודף דמיון, שהמציאות עולה על הדמיון פי כמה.

בסרטון שיגאל שילון הקרין רואים איך שני ילדים קטנים, עדנה ואורי, מנגבים בצמר גפן את אחוריה של כלבה דנית ענקית. לאחר מכן המצלמה עוברת אל גבר עטור שפם היושב על ספסל בשדרות סמאטס ולא מרגיש איך ילדונת בת תשע מכניסה משהו לכיסו האחורי. מי שכן הרגיש, היה כלבלב צעיר חם מזג שהתחיל לרחרח את רגליו של האיש המשופם. זה נבהל, קם ממקומו ומתחיל לנער את הכלבון שנצמד לקרסולו. כאשר הכלבון לא מרפה, האיש בורח כשהכלב רץ אחריו עד קצה השדרה. כדי שהסרטון יהיה אמין לגמרי, הוספתי לו קטע מבויים שבו מופיע על המסך שלט המודיע: "כעבור 9 חדשים" – ואחריו רואים את האיש המשופם, כלומר אני, צועד בהליכה גאה, כשכרית פוך ענקית החבויה מתחת חולצתי, מלמדת שאני בהריון מתקדם.

הפרס שקיבלתי היה מקרר אמקור, ששירת אותנו בנאמנות עשר שנים, וכאשר בא אל קיצו, נאלצנו לקנות בכספנו מקרר חדש, כי תוכנית המתיחות של יגאל הגיעה לסיומה ולא נקרתה לי הזדמנות אחרת לזכות בעוד פרס.

פוצ'ו

המשך יבוא

* * *

קטע מתוך הספר

"בין חולות וכחול שמיים"

מאת נחום גוטמן ואהוד בן עזר, 1980

[בעקבות המכתב הגנוז של עגנון על ביאליק שהתפרסם ב"הארץ" ביום 14.6.19. המספר על פגישה שבה השתתפו שניים מבניו של ש. בן-ציון, כבר לאחר מותו. אחד מהם היה בנו נחום גוטמן]

[נחום גוטמן מספר] ועוד מאותה תקופה: הוצאת שוקן החליטה להוציא את כל כתבי אבא. לאחר שנחתם החוזה הודיע שוקן לאבא שהוא ידפיס את הספר בלי אבז"צים. אבא, שכל חייו הדפיס ספריו באבז"ץ [זיח], לא היה יכול להבין את הדבר. הוא בא אל שוקן וטען – איך אפשר כך?

ענה שוקן: "כך, ואי אפשר אחרת."

"מדוע?"

"גם כתבי עגנון נדפסים כך."

אבא סיפר את הדבר לביאליק, וביאליק סבר שאבא צודק. אמר ביאליק לעגנון: "בוא אליי, שמע מה בן-ציון אומר, ותדבר עם שוקן שיוציא את הספר באבז"ץ."

ביום מסויים לוקח אותי אבא ואנחנו הולכים לבית ביאליק, גם עגנון נמצא שם וביאליק מקבל את פנינו ואומר: "תשתו תה?" ומושיב אותנו אצל השולחן הניצב ליד הקיר, עם שני ספסלים קטנים משני הצדדים, סמוכים לקירות. אני רוצה להיכנס לשבת, אומר ביאליק: "קודם עגנון, ואחר כך אתה." הוא רצה שעגנון יישב ליד הקיר. התפלאתי. אבא ישב מולי, וביאליק בראש השולחן, הגיש לנו תה, ולחש לי:

"כדי שעגנון לא יוכל לברוח."

ביאליק מספר את עניינו של אבא לעגנון, ואומר לו: "אתה צריך להשתדל אצל שוקן שיוציא את הספר עם אבז"ץ."

עגנון עושה תנועה בראש.

אומר ביאליק: "אתה יודע מה, תכתוב עכשיו מכתב לשוקן."

נתן לו עט ונייר. עגנון יושב, כותב, כותב במאמץ, פתאום מקמט את הנייר, מכניסו לכיסו, ואומר: "אני אכתוב בבית."

השיחה נגמרה.

עגנון הולך עם אבא ואני נשאר מאחור עם ביאליק. אומר לי ביאליק: "אתה רואה את גבו? לפי גבו אני רואה שלא יכתוב את המכתב."

והסוף, אבא ביטל את החוזה עם הוצאת שוקן.

* * *

ד"ר ארנה גולן

מגן שאול אולי לא יימצא,

אבל סיפורים טובים כן נמצאו

על ספר סיפוריו של מיכאל רייך, "מגן שאול", 7 סיפורים,

הוצאת ספרא – בית הוצאה לאור של איגוד כללי של  סופרים, 2019, 183 עמ'. על העטיפה הקידמית ציור של קיבוץ  מאת יעקב גוטרמן.

מבוא

כבר תחילה יש לציין כי ספר סיפוריו החדש של מיכאל רייך הוא מעניין, מרתק ומושך לקריאה, בלעתי אותו כמעט בפעם אחת. זה המאפיין הבולט הראשון של הספר.

ואז שאלתי את עצמי, מדוע?

איך המחבר מצליח לעורר סקרנות וליצור מתח, למרות שבעצם יש בסיפורים מורכבות ולעיתים עלילות מישנה משתלבות, שאמורות היו לעכב. יותר מזה, מדובר בגיבורי סיפורים שאינם "גיבורים" כלל ואינם מחוללים גדולות כלשהן. גם הקונפליקטים או האירועים שהם נקלעים אליהם וגם עלילותיהם בכללן אינן מוצגות על ידיי המספר כדרמטיות על מנת שירגשו את הקורא, וזאת אף  שתמיד יש דרמה בתוכן. המספר נשאר מאופק. כלומר, למרות שתמיד יש בעלילת גיבוריו איזה קונפליקט או איזו שאיפה וכמיהת לב או צורך דחוף המבקש להתגשם, הרי סופם כישלון, ואילו המספר נותר כביכול מבחוץ.

ולמה בכלל הם נקלעים לקונפליקטים הללו בחייהם האישיים? אולי משום שכולם אנושיים, חלשים במובן כלשהו, אישי או חברתי או תפיסתי, פגומים או פגועים במובן כלשהו וזה משפיע על כל חייהם. אבל הוא רק מתבונן ומתאר ומדווח ומאפיין אותם באופן אובייקטיבי ומוליכם אל הסוף, אל הכישלון. ואז, להפתעתנו, הסיום אינו ממש בכישלון, תמיד יבוא עוד משהו, וזה מייחד את הסיפורים. אבל על כך בהמשך.

דבר שני מעניין הוא, שרוב הסיפורים, גם אם לא כולם, מתרחשים בקיבוץ, או גם במושב, לרוב בעמק יזרעאל, שהוא מקום הולדתו וגידולו של רייך. אלא שלא  המערכת החברתית על מוסדותיה היא הרקע והגורם לקונפליקטים של הפרט. הפרט אינו נאבק בחברה ואין כופים עליו דבר. מה שחשוב מבחינת הסיפור הוא שזו חברה שמתגוררת וחיה ביחד קרוב זה לזה, צפופה, ומאפשרת מגע אנושי וקשר בקלות בין אנשים, לטוב ולרע. ולכן, אפילו שעה שהאירועים  מתרחשים בעיר או במושב ולאו דווקא בקיבוץ, האירועים הקובעים מתרחשים בסביבה שהיא כעין קיבוץ, כלומר – קרובה, סמוכה, מאפשרת היכרות ופגישות, כמו בית הבראה או גינה וכיכר בעיר. המעניין הוא שכל זה קורה למרות שרוב הדברים לא קורים בזמן הזה אלא  במציאות שבה הקיבוץ שמר עדיין על המסגרת החברתית הקלאסית. לכן גם לא פעם המספר צריך לספק לקורא הסברים על המבנה החברתי ואפילו התקשורתי של אז.

לאור כל זאת אפשר היה לומר כי אפשר להוציא את האדם מהקיבוץ – ורייך אכן עזב לפני שנים רבות את קיבוץ עין חרוד מאוחד שבו נולד והתחנך – אבל אי אפשר להוציא את הקיבוץ מן האדם (ומי כמוני יודעת זאת).

ואכן, יחסו החם של רייך לקיבוץ מובלע בספר, ובכל זאת אמירה זו לא ממש מדוייקת, כיוון שלמרות שברוב בסיפורים הרקע הוא הקיבוץ של פעם, זה  שרייך חי בו, הסיפורים האנושיים שהוא מציג אינם נובעים, כפי שנראה להלן, ממבנה החברה הקיבוצית של אז. והעיקר – מעניין להבחין כי מן הדברים עולה זיקה מקיפה לעמק יזרעאל ולארץ בכלל, כמו גם להתיישבות העובדת ולעולם החקלאי בפרט. ניכר גם כי המחבר נטוע ובקי בהיסטוריה הישראלית, בייחוד זו המקראית, במידה מסויימת אולי משתקף כאן החינוך הקיבוצי של פעם, ההולם את הסיפורים, חינוך שהציב את התנ"ך כמוקד לזהותנו הלאומית  וכמקור הקשר ההיסטורי לארץ.

זיקתו של רייך להיסטוריה המקראית, היא גם זו שהביאה  למתן השם המקראי "מגן שאול"  לספר כולו, שם שלהבנתי אינו מוצלח כל כך מבחינת הקורא הפוטנציאלי. נכון, הספר קרוי כך על שם  הסיפור שהוא גם המפותח ביותר והבולט  בספר. הסיפור גם מורכב במיוחד כי בעלילתו משתלבות דמויות ועלילות משניות. גם צד מדעי נלווה לסיפור, הכרוך בחקר הארכיאולוגי של הר הגלבוע, במלחמתם של שאול ובנו  ובקינת דוד על שאול ויהונתן, שבה מצוי ביטוי זה. ובכל זאת. אבל זו הערת שוליים.

א. מהו, אם כן, העולם המוצג בסיפורים? וכיצד הוא מוצג?

כאמור לעיל, כל הדמויות הראשיות מתאפיינות על ידי עולמן האישי והאנושי. רובן קצת מוזרות או פגועות, לא מושלמות או לא מכירות במעלות החבויות שבהן, אפילו נכות. לפעמים יש להן שאיפות או כמיהות לב שאינן ניתנות להגשמה. אי לכך הן בודדות לרוב, ללא קשר זוגי או שהקשר פגום, או שהן שרויות בתיסכול או בחרדה. אבל הן אינן זועקות או מתמרדות, אפילו כשהן מכירות היטב בעוול האנושי שנעשה להן או בטעותן.

וגם המספר שמוסר את סיפורן, הוא אינו זועק בשמן. האיפוק שליט בכול, ומעניין שזה דווקא מחזק את הרושם. לרוב אנחנו גם מתוודעים, ולרוב על ידי המספר הכל יודע , על ידי אקספוזיציה לא קצרה למהלך חייהן , לפעמים אפילו מילדות, ולעיקר איפיונן ותכונותיהן. ובכל זאת, אף שנהוג לראות באקספוזיציה מאגר שיכין להתרחשות בעתיד, לא תמיד התנהגותן של הדמויות אכן צמחה בקו ישר מן האפיון הזה.

ומדוע? כי הסיפור מתמקד ברגעים שבהם ההתנהגות לא בדיוק הגיונית ולא צמחה בקו ישר מהעבר. לרוב דווקא ההיפך. בכלל, ההיגיון לא בדיוק שולט בדמויות הללו. כך זה בעיני הקורא. עם זאת, מתברר כי  לכל דמות ישנו הצדק הפנימי שלה, ההיגיון שלה שמעבר להיגיון הפורמלי, וזה המעניין והמיוחד בסיפורים הללו. עם זאת, הדמויות בסיפורים הללו גם לא עשו עוול במודע לאחרים או מתוך רוע. גיבורי הסיפורים הללו אינם רעים כלל. אף אינם זוממים רע, פשוט הלכו לפי ההיגיון שלהן וטעו כלפי עצמן או כלפי הזולת או בהבנתו של הזולת, בייחוד אם זה בת או בן הזוג או נכנעו לכמיהת ליבם ולא תמיד זה היה לרעה.

אבל גם אם דרכם לא צלחה, המעניין הוא, שבסוף העלילה לא מצפה לנו  קטסטרופה. נכון.  קורה משהו קשה ועצוב, אפילו, במקרה הקיצוני ביותר, מתבררת הטעות הקשה או אפילו  יורים במישהו בגלל מה שעשה. או שמישהי מתה ממחלה קשה לאחר שפעם נעזבה בהריון על ידי מחזר. אבל אז מגיע סוף העלילה ובו התפכחות, הבנה ופיצוי, או תיקון, חלקי לפחות, של מה שקרה, של "העונש" הקיומי. אי אפשר אמנם להחזיר את המצב לקדמותו. אבל גם ישנה איזו הקלה וקבלה או בעיקר פיצוי, ואפילו הגשמה של מה שהגיבורה, למשל,  ציפתה לו שיקרה אחרי מותה. סיום כזה  גם יוצר רושם של אמינות ומציאות, וגם מקל על הקורא שיכול להמשיך ולקרוא בסיפור הבא.

ומדוע הקריאה נוחה וסוחפת? כי הפתיחה תמיד טובה. ישנם סיפורים שמקדימים את הסיום "הדרמטי", או כמעט את הסוף, וכך מעוררים את הסקרנות של הקורא לדעת איך היגענו לזה ונוצר מתח. אבל בדרך כלל דומה שהוא עשוי היה לפגום במתח כיוון שהסיפור נפתח באקספוזיציה של המספר הכול יודע, שמוסר לנו פרטים על הדמות המרכזית בסיפור, על מקום חייה, מעשיה, אופייה, ואפילו מסכם את מצבה הנפשי. המחבר אף מוצא תחבולות לחזור לעבר, אפילו מאז ימי הילדות, התיכון, הבגרות וגם הלאה. בדומה לכך גם ימסור על המקצוע אם זה דרוש. אז איך זה ממשיך לרתק? כי תמיד נשתלת איזו תעלומה, מופיע איזה מכשול או איזה קושי שיש לפתור והעניין מתעורר.

מצד שני, המחבר אינו מנסה להביא ליצירת הזדהות רגשית שתביא למשיכת הקורא, או להתמקד במתן רגשות בעצם זרימתם ולרוב גם לא מוסר אותם מפי הדמות עצמה. הוא נוטה  לסיכום ומיצוי ותיאור של מאפיינים ורגשות ולמעמד של צופה.

ועוד עניין אחד. אולי משום חתירתו של הסופר לשלמות מיבנית, הוא גם  חותר לשלמות השפה העברית. הלשון העברית תמיד מדוייקת ומשובחת וביטויים רבים רחוקים מלשון הכתיבה הספרותית "הדיבורית" הרווחת היום, כדוגמא רק נביא שתמיד ייאמר "יודעת אני" או "יודע אני",  ולא – אני יודעת או יודע. עם זאת, השפה זורמת ועושרה לא מכביד על שטף הקריאה.

ב. ומה קורה שם בעולם הזה שבסיפורים? מהן העלילות?

 נציין, כמובן, רק באופן כללי, את כיוון התפתחותן של העלילות, שהרי בקריאת סיפורים בעלי עלילה שסיומה רב חשיבות אבל הוא לא בדיוק צפוי ואף לא בדיוק הגיוני, לא כדאי לקלקל את הנאת הקורא.

למשל, הסיפור הראשון, "המיית לב", מתרחש בקיבוץ בעמק יזרעאל אבל תוך כדי תיאור נרחב של הווי החיים בו, אסיפות הקיבוץ וההחלטות המתקבלות בהן, נשזרות שלוש הדמויות המרכזיות ועלילותיהן ועל כן, פרישת האקספוזיציה ותיאורי ההווי נתפסים כחיוניים לעלילה.

השלוש הן אמיר, לילית בת המחזור שלו ורעייתו מרגלית. שמות הדמויות באות לרמז, כמדומה, ולא רק בסיפור הזה, על מהותן כמו גם על העלילה שתתפתח. אמיר הוא, כמרומז בשמו,  גבר נאה וחכם, בדומה לרעייתו הנאווה, אף שאין ביניהם בדיוק יחסי קירבה. ואילו לילית הלא נאה ולא בולטת ואפילו דחוייה בחברה, יש בה, כפי שיסתבר בהמשך ובניגוד לכל היגיון, משהו מיסוד הכישוף לגביו, ויסוד זה מקבל את הגיונו הפנימי כשמבחינים ביחס רעייתו מרגלית אליו. המספר מפרט את ההתרחשויות, טורח לכוון אל הקו ההגיוני הנפשי הפנימי המוליך אל השיא עד שהסוף המפתיע לובש כביכול צביון הגיוני למרות העדפתה של הפחות נאה ומקובלת, והסיבות לכך.

הסיפור השני, שכבר דיברנו בו, "מגן שאול", נפתח אפילו רחוק יותר מן העלילה המרכזית, כיוון שהמחבר מבקש לפרוש מהלך חיים שלם של גיבורו, הארכיאולוג חבר הקיבוץ בעמק יזרעאל, מאז היותו צעיר. יותר מזה, תחילה נדמה שבכלל גלילה, בתו של הארכיאולוג ששמו יהושע פוליטי, היא שתעמוד במרכז העלילה, במיוחד משום שמתואר גם בן כיתתה אחיקם, אף שלא נראה שיהיה "רומן" ביניהם, כיוון שלא היו לה מעלות בעיניו.

מכל מקום, אז חל מעבר לאביה של גלילה, נפרש סיפור לימודיו בירושלים ופרשת אהבה נוספת שקדמה להיכרותו עם בלהה, שאותה הוא נושא לאישה. הוא אף מתמסר תחילה לחפירות בתל מגידו, ולשם אפילו אהובתו הנזנחת מופיעה ומקווה שיחזור אליה, ועדיין לא החלה העלילה המרכזית! – אז גם חל מעבר נוסף לדור הצעיר ומתואר מסלול חייו של אחיקם הצעיר, כולל הצבא, התעניינותו גם במדעי הרוח והצטרפותו ליהושע בחפירותיו (ואגב, גם כאן השמות אינם נראים מקריים כמובן, למרות שהם אופייניים לתקופה).

רק אז עובר הארכיאולוג לחפירות בהר הגלבוע, הממקד את כל תשומת ליבו המדעית בתקווה למצוא את מגן שאול הנזכר בקינת דוד. או אז אחיקם מצטרף. ולא ייאמן, הקורא בהחלט עדיין קורא בעניין, ואפילו לאחר מכן, כשהמספר מרחיב ומספר על ההיסטוריה של החפירות ועל המלך שאול ועל ריצפת פסיפס שמצא יהושע שם, כל זה לא פוגם בעניין של הקורא. וזו אכן חוכמת הסיפר, להפוך אפילו את הדיונים ההיסטוריים למרתקים בפני עצמם. ואיך? על ידי הצבת תעלומות משניות וניסיונות לפיתרונן שתמיד נכשלו, בדיוק כפי שמתוארים היחסים בין הדמויות.

ניתן אולי  לשער את הסיום בנושא המגן (האם שמענו על מציאת המגן של שאול?) – אבל העיקר הוא מה יקרה עם גלילה? ועם אחיקם? ובנוסף, מצבו של יהושע נעשה לפתע קשה מבחינה בריאותית. האם יבריא? אבל גם הסיפור הזה אינו עתיד להסתיים בקטסטרופה והפיצוי יבוא מצידו של הדור הצעיר.

בסיפור השלישי, "לוני ואיש הדשא", הרקע שונה לחלוטין, והסיפור מתרחש בעיר. מוצג בו איש בודד שעולה בידו להפיג את הבדידות בכיכר שבה הוא סובב לבדו בכוחה של היכרות עם בודד אחר, שהוא תעלומה לגביו (וגם שמו אינו מקרי, מן הסתם). גם כאן הסיום מלא צער, אך כולל בכל זאת איזו נחמה.

לעומת זאת, בסיפור "חמור", שמתרחש במושב בעמק יזרעאל, בעולם חקלאי כנרמז בשמו של הסיפור, נפתח בדמותו של גבר  שכילד כונה כך בלעג על ידי מרכז הפלחה וכינוי זה הטביע עליו את חותמו לשנים רבות. אבל עלילותיו מעוגנות בקווי אופיו ועם כל מוזרותו ונידחותו, הן ממש  מפליאות. יותר מזה, לבסוף ניגלה בהן איזה היגיון פנימי , וכמו תמיד – יש סיום מיוחד: התגברות והחלטה להעז ולשנות את מסלול חייו הזוגי.

ראוי אולי להזכיר גם את הסיפור "הסוד" שמתרחש בקיבוץ, שהמספר עזב אותו לפני שנים אך שב לפגישת המחזור, במיוחד משום שרצה לפענח איזה סוד ולו במחיר פגיעה בחבר ילדות שהסוד קשור בו. המעניין הוא, שלמרות הסקרנות ההולכת וגוברת לפיענוח הסוד, מצליח המחבר לשרטט עולם קיבוצי וגם דמויות, והסוד כביכול הופך  מישני, למרות שהוא מתפענח בסוף ומביא הקלה.

מעניין שגם בסיפור שלפני האחרון, "הישורת האחרונה", נמסרת תחילה אקספוזיציה ברורה,  הבונה את דמותה ומאפייניה של הגיבורה המרכזית, הלא היא אפרת שמחוני, שכפי שהקורא מבין היא אם חד-הורית, חיה בקיבוץ, חולה במחלה סופנית ודואגת לגורל בנה לאחר מותה. אלא שעיקר העלילה נבנה על סיפור העבר שהוביל למצב בהווה, אך הפעם  אפרת עצמה היא הפורשת במכתב את הדברים בפני מאהבה בעבר, אלעזר, שאינו יודע כלל שנולד לו ילד (שגם שמו כמו שם משפחתה הם משמעותיים). וכתמיד, למרות שהמכתבים הכתובים בגוף ראשון נוגעים ללב, הם מאופקים ואין בהם משום חיטוט נפשי רב,  גם ההפתעות המצפות לאחר מכן לקורא  אינן כל כך "הגיוניות", אבל גם החיים עצמם אינם כל כך הגיוניים, להשקפת המחבר.

שלא לדבר על הסיפור האחרון, שהוא סיפור על בגידה בלתי צפוייה של  אישה בבעלה, שהופכת כמעט להגיונית, אך מובילה לסוף מפתיע ולא שיגרתי, והחיים מקבלים בסוף בכל זאת איזה פיצוי. מתברר כי התחבולות הספרותיות הקלאסיות אכן עובדות.

ולסיכום נשוב ונציין, כי  מן הסיפורים עולה תפיסת עולם שעל פיה לאו דווקא ההיגיון שליט בחיי אדם. הכמיהה לרכות, לאהבה, לאיזו משאת נפש או אידאל, שיקום הערכה העצמית, הבושה, כמיהות נפש אחרות – הם  הסוחפים אדם אל מעבר להגיון או ל"נכון" ומקובל. עם זאת, החיים אינם ממש אכזריים ותמיד יש בהם נחמה או פיצוי כלשהו, ואף שהם לא בדיוק צפויים, יש בהם הגיון פנימי.

ובכלל, האדם אינו חי בחלל ריק, אלא  בחברה ובתנאים מסויימים, שהם רבי השפעה על חייו. ואת רייך, שזה ספר הפרוזה השלישי שלו,  מעניינים, כמובן, אותם "שגעונות" שאדם נושא בקרבו. הוא גם פירסם ארבעה ספרי שירה. אבל דומה שהסיפור הקצר הוא בהחלט ז'אנר  המתאים לו.

ארנה גולן

* * *

אהוד בן עזר

פגישה עם יהושע מנוח

מתוך יומן 1971

23.2.71. כ"ח בשבט תשל"א. יום שלישי. אתמול בבוקר, ה-22.2, נסעתי במונית לטבריה, קצת מצונן מפני מזג-האוויר המתחלף – סערות אבק וטרם גשמים. מטבריה לעין-גב, שם הרציתי אחרי-הצהריים על סולז'ניצין. משם נסעתי, לפנות ערב, לדגניה א', להרצאה נוספת. ביקרתי אצל יהושע מנוח, אשר חיבק ונשק לי בפגישתו עימי. בזמנו ביקר בעין-גדי משך כמה ימים, ועבד [בין היתר כחצרן, וכשמצא חזייה של אחת החברות שלנו, שכניראה נשכחה לאחר בילוי לילי במעבה אחד השיחים או על הדשא, היינו אז כבני עשרים – תלה את החזייה בכניסה לחדר-האוכל, להוכיח אותנו על בזבזנותנו!]. אני טיילתי איתו בסביבה, ואף עמדתי איתו אחר-כך בקשר מכתבים [שגם הם מצויים עדיין באחד מעשרות התיקים של ארכיוני] . כשעזבתי את הקיבוץ נפסק הקשר.

עתה הוא חירש, לאחר התקפת-לב ושבירת רגל, וניראה עקשן וחוזר על עניין אחד: עם ישראל, היצירה בזמן, השבת והלוח העברי. נתן לי ספרים שלו. בערב הלכנו לאכול – וכל הזמן הקפיד עליי – הוא מארחי: שלא אקח דבר בעצמי אלא אומר לו ויגיש לי. התרעם שלקחתי כפית מבלי להטריחו. בארוחה (בהגשה עצמית) הוציא עלי-סרפד בשקית ניילון מכיסו, וחתך אותם אל תוך הסאלאט. גם אכל בצל גדול. אך אינו נוגע בבשר, דגים ודברי מתיקה מסוכר.

בחדר האוכל נמצאו כמה ותיקים, מאחרוני דגניה, הזוכרים את בואה של הדודה אסתר אליהם, כאשר ברחה בשעתו מפתח תקווה – אהרון ברקוביץ, הזוכר כיצד היה חורש בסוס והיא זורעת פולים אחריו – "אני... הייתי חורש בסוסים... והיא... אסתר... אחריי, בְּפּוֹלִים!" כך אמר. הוא משותק, מגמגם, ודיבורו עולה בקושי.

ועוד היתה שם אשתו, מרים זינגר, וכן זקנה חביבה בשם חיה, אשתו של תנחום, אשר ביקרה אצל אסתר בשבת האחרונה. אשתו של מנוח, רחל, הצעירה ממנו בעשרים שנה (הוא עתה בן שבעים ושמונה) – אישה משכילה ובעלת רגש, ולה מראה אצילי.

לאחר ארוחת הערב נחתי מעט, כי מצונן הייתי, ומאוחר יותר נתתי פעם נוספת את ההרצאה על סולז'ניצין – ולפי ששמעתי הדים, ניהנו מן ההרצאה כפי שנהנו ממנה גם בעין גב.

קיבל אותי בחור נחמד, את שמו איני יודע, המנהל יומן וכניראה עתיד לחטוא בכתיבה. הוא התעניין ושאל הרבה, אחרי ההרצאה, ואמר לי כי על [אודות] החדר בו אני ישן, בביתו של אלמן שישן בחדר השני – אפשר לכתוב רומאן. האישה מתה לא מזמן. סתם ולא פירש.

בבוקר כבר הקיש מנוח ב-8.30 על הדלת ומצאני בפיג'מה, יוצא מבית שימוש. הוא קם בארבע בבוקר, עובד כחצרן בבית הילדים, מתקן, צובע, ואחרי ארוחת הבוקר כבר סיים את עבודת יומו. הוא ואשתו גרים בחדרים נפרדים, ולו ספרייה גדולה. שלושת מוריו הגדולים: א"ד גורדון, ביאליק וברל כצנלסון. את ברנר הוא שונא, מסיבות הדומות להללו של [אברהם] קריב – שנאתו של ברנר ליהדות. הוא הוציא ספרים רבים מארונו והראה לי ואף צייד אותי בספרים שבמתנה ובהשאלה, ביניהם הספדו של עגנון לברל כצנלסון, שהופיע בהוצרת שוקן תש"ד [1944].

ובכן, הוא פוגש אותי בפיג'מה ואינו מניח לי – עליי להתלבש מיד ולבוא לאכול כי אורחו אני. נכנס אחריי לחדר, ואני פושט חולצת פיג'מה ומכנסיים, לובש גופייה ותחתונים, ובעיניו כל זה טבעי לגמרי. ובינתיים הוא מספר לי – אשתו של האדם שבדירתו התאכסנתי ובחדרה ועל מיטתה ישנתי – איבדה עצמה לדעת לא מזמן. איפה? – כאן בחדרה תלתה את עצמה וציוותה את גופתה למדע! ואילו הבחור שקיבל את פניי – אחיו נהרג לפני חודשים אחדים, היה קצין בתעלה. ובארוחת הבוקר ראיתי אדם מבוגר ולו זקן לבן, טולסטויאני או נוסח א"ד גורדון – לבוש בגדי עבודה כחולים – והוא אביו של החלל, אשר גידל זקנו מאז נפל בנו.

המקום, דגניה, בבתיו העתיקים, בנוסח הבנייה התורכית-גרמנית, בדקליו הגבוהים, בזְקֵניו ובקברותיו – ניראה כמונומנט, רוח של בית קברות, אך לא רוח עגומה אלא רוח של כובד ראש של מסורת, שורה על המקום.

ארוחת-הבוקר אף היא פרשה לעצמה. מנוח עשה סאלאט – עגבניות, צנון מרוסק, גזר מרוסק, סירפדים שהוציא משקית הניילון, זיתים, בצל, ביצה קשה שכתת אותה, ועל כל זה שפך צלוחית דבש, עירבב ואכל. אכל במתינות ובחרדת קודש. וגם לעבודה יחסו כלעבודת קודש. טען שאני שמן מדי וכדאי לי לכתוב ליד עמוד [כתיבה], וכן להתעמל. אז אזכה להאריך ימים כמוהו. ועוד אמר: "אני יש לי סוס מצויין, הזמן! נצח עם ישראל, בזמן!" והראה לי תכריך מכתביי אליו והעתקי מכתביו אליי.

ירד גשם בבוקר והוא לקח אותי לבית גורדון. שם נפרדתי ממנו, והממונה על הבית ערך עימי סיור בתצוגה הקבועה ובספריה ובחדר המוקדש לגורדון. גם ביקש ממני שאשלח את "התלם הראשון" [ספר זכרונותיו של סבי יהודה ראב], שאינו מצוי בספרייתם, וכן הראה לי בכרטיסיה כי בתרצ"ח [1938] נתפרסם ב"בוסתנאי" מאמר של אבי [בנימין בן עזר (ראב)] בשם: "שישים שנות פתח-תקווה – שישים שנות חקלאות עברית".

משם יצאתי לכביש, עמדתי בתחנת האוטובוס, מול הכינרת, במוצא הירדן, וחיכיתי בגשם. באה מונית ואספה אותי לטבריה. התגלחתי במספרה במרכז העיר, ועליתי לאוטובוס, בדרך לטבעון.

כל הדרך ירד גשם והרי נצרת וחורשותיה עטופי ערפילים וכמין אד לבן כיסה את הכל, עמק יזרעאל לא ניראה, וגם התבור נעלם כליל, לאחר שמסביבות קרני-חיטין עוד אפשר היה לראות מקצת פסגתו מכוסה עננים לבנים.

בגשם באתי לבקר את הדודה אסתר, בפנסיון וילקנסקי בטבעון. באתי לארוחת הצהריים וישבתי עימה שעה קלה. שוב הפצרתי בה להשלים את כתיבת זכרונותיה. היא אמרה שנהנתה מפרק הרומאן [שלי] שפורסם ב"דבר" בשבת, ב-19.2, "ואיש זקן מתעורר מחלומו" – הפרקים הראשונים של הרומאן [שנותר גנוז] "בחצי חייו".

 [על אודות יהושע מנוח סיפרה לי אסתר, איני בטוח אם באותה פגישה, שיום אחד ישבה ודיברה איתו בפנסיון בטבריה, – מדובר בתקופה מאוחרת יותר, לא כשברחה לדגניה, שאז טרם נמצא שם. הוא ישב בכיסא-נוח, ולפתע, בתוך ההתלהבות היתירה של דיבורו, קרס הכיסא תחתיו והוא נפל! – והגיחוך שבמעמד הטיל מאז איזה צל על יחסה אליו].

אהוד בן עזר

* * *

תקוה וינשטוק

1. אנדרלמוסיה בשוק הכרמל

בעקבות רשימתי ב"הבוקר" בשלהי שנת 1949

הנאשמת: אישה כבת חמישים.שמלתה מוכתמת מאוד ועליה סינר מזוהם.

היא נתבעת על שלוש עבירות: הונאה, הכאה וגרימת נזק. יש שורה ארוכה של עדים מטעם התביעה וגם מטעם ההגנה.

העד הראשון פקח עירוני. הימים ימי הצנע. אין אוכל בישראל. איש הישר בעיניו יעשה. הפקחים שולטים בעיר, בשוקיה ובמבואותיה. תופשים מפקיעי מחירים, זייפני נקודות ומבריחי מזונות – מביצים עד בשר גמל (כן!גמל).

"בחמישי ליולי השנה," מספר הפקח, "עמדתי בשוק הכרמל. והנה נגש אליי אדם ואומר לי כי רימו ילדה שקנתה דגים. האיש הלך איתי להראות לי את הדוכן. כשנגשתי שם לרשום פרוטוקול, התנפלה המוכרת בלוויית עוד כמה נשים על האיש שמסר לי את הידיעה, התקיפו אותו בידיים ובמטאטא, רצו אחריו, הרביצו לו  וצעקו: 'הא לך בעד המסירה!'"

הנאשמת, היושבת בצד, לא יכולה להתאפק: "לא טוב אתה זוכר. אני לא מוכרת דגים. רק עופות. בבקשה אדון פקח. זה היה טעות! אני אישה חולה. אני ארביץ לאיש? מה, אני ככה גדולה, ככה שמנה?"

השופט סוקר אותה מכף רגל עד ראש ופוסק  "את נראית די שמנה!"

"אני?" מגינה האישה על כבוד גזרתה. "רק הפנים שלי נפוחים! אני באה כעת מהרופא. יש לי לחץ דם 215. אני 12 שנה בשוק ולא הרבצתי לאנשים!"

הפקח יורד מדוכן העדות ובמקומו עולה עד התביעה הראשי מטעם התביעה. איש רזה ועצבני. עיתון מתחת לבית שחיו. אינטיליגנט.

"אני אדבר באידיש. לא יודע עברית."

במה הוא עוסק?

בתיווך. מקלר.

"מתווך ואינו יודע עברית?" תמה השופט.

העד מתחיל לגולל את הפרשה ומתברר שהעברית שבפיו לגמרי לא רעה. הוא הלך לקנות עוף לפי תלושים. הוא לא קבוע אצל הנאשמת. "אני קונה איפה שהתור יותר קטן. היה אצלה תור  של עשרים נשים. והנה אני רואה שהחשבונות שלה לא בסדר. אנשים שילמו עשרה, עשרים גרוש יותר משצריך. כשהערתי לה אמרה לי" 'מה אכפת לך, אידיוט!'"

הנאשמת צוחקת צחוק גדול. השופט,מתקשה לתפוש: "מה אמרה?"

"'אידיוט'! זה באידיש ליטאית. גם ברוסית אומרים 'אידיוט', ובעברית: 'הדיוט'."

העד "שלא יודע עברית," מגלה בקיאות לשונית. "שלוש פעמים היא אמרה 'אידיוט'!"

"כמה אנשים היו בינך לבין הילדה?" חוקר השופט.

"מחוץ לחיילים ולפרוטקציה – חמישה".

המוכרת יוצאת מכליה. "חמישה? עשרה! בנדיט! היית האחרון בתור..."

"הילדה קיבלה שתי מנות לפי פנקס התלושים ושילמה שלושים גרוש יותר משמותר," ממשיך העד. "כשבא הפקח התנפלה האישה עליי וכינתה אותי 'מוסר'. כך קראו בגולה למלשינים. ואני חפצתי להסיר אבן נגף מהציבור! כל אחד חייב לשמור על טובת הכלל! האישה הפילה את התיק שלי, שברה את המשקפיים שלי. ברחתי!"

"ראית אישה ונשאת רגלך ותנוס..." מתאר השופט את המעמד. מתנסח אף הוא בעברית טובה.

"ברחתי מפני שהיה לה קהל של חסידות. לא הצלחתי להיחלץ."

שוב פורצת האישה בצחוק והקהל, חלקו מוכרים בשוק, צוחק איתה. גם כן גבר! בורח מנשים!....

"נסתי על חיי," מצטדק העד. "אני איש חלש. אחרי כל זה הייתי מוכרח לנוח. שעה וחצי במשטרה. שבועיים לא יצאתי מפתח הבית. הנה, נשארו לי אפילו תלושים מאותו זמן. זה השפיע עליי במובן נפשי וגופני. עכשיו עליי לנוח שבועיים נוספים."

"אבל איזה רושם עשתה התנהגותך על העומדים בתור?" חוקר אותו השופט. "במקום ציבורי משים הקהל עצמו לשופט וכאן היתה מלחמה שלמה ואיש לא הגיב? אולי מפני שכולן היו נשים ואתה גבר? אולי  הן היו נגדך עקב הקרבה הטבעית בין אישה לאישה? הנשים עשו כנראה יד אחת לנקום את נקמתן?!"

"כן. ממש כך!  שיתפו פעולה יחד ומהדוכנים צעקו 'מוסר'!"

הנאשמת אינה טומנת יד בסינר."הכול לא נכון! שקר! מהתור צעקו כך!"

"ומה עכשיו?" שאל השופט "אתה קונה בשוק?"

"עכשיו הפסקתי."

המוכרת כולה דינמיט: "אתה קונה בשוק !קנית דגים אצל אלכסנדר !אצל מלמד –עוף.ואצל חיים ירקות .ואצל ..."אפשר לשאול אותם. הם באו לשמוע את המשפט!"

עתה מעיד רופא. התובע כבר מזמן חולה שלו.ידוע שהתרגזות גורמת לו נזק.

הנאשמת נשאלת אם ברצונה לחקור את העד.

היא שמה את ידיה על מותניה מסתכלת ברופא בעיון  ואומרת: "אתה מכיר אותי? לא? גם אני לא מכירה אותך. מה אשאל בן אדם שאני רואה פעם ראשונה?"

והמשפט נמשך הלאה. לא מעט מבעלי הבסטות נוכחו. אנדרלמוסיה. אישה, בזרועותיה תינוק מייבב, התקדמה לדוכן העדים, ממלמלת בכעס."כבר שעות אני עומדת על סיכות! כל הדבר לא כדאי, לחכות עם ילד! ילד! צריך להאכיל אותו. ומה כבר יש לי להוסיף? אני לא אשבע!" היא מודיעה לשופט ומרקידה את התינוק, להרגיעו. "עמדתי בתור לקנות וראיתי שרודפים אחרי מישהו. הם  רצו  ונפלו על ארגז. זה הכול! יותר אני לא יודעת!"

"רגע אחד," מעכב אותה השופט. "מה היה עם הארגז?"

אבל האם והתינוק כבר מאחרי הדלת.

עכשיו מגיעה העדה העיקרית, הקורבן התמים של כל הדרמה. ילדה מפוחדת כבת עשר בעלת שתי צמות. שמה עליזה.

"זה היה לפני הרבה זמן." מעידה עליזה. "בשוק נגשתי לגברת הזו," הגברת הזו, המוכרת, נראית כאילו היא עומדת לנקר את עיני הילדה. "ביקשתי שתי מנות עוף. נתתי לירה. היא החזירה לי חצי לירה וכמה גרושים. אז בא האיש ואמר שרמו אותי."

"ואת ידעת שהיא לקחה יותר?"

"לא ידעתי. ידעתי רק שעליי לקבל עודף. אז בא האבא שלי וצעק נורא." נזכרת במצב ובצעקות, מתחילה עליזה לבכות. אימה ניגשת אליה לעודד אותה, והילדה ממשיכה: "אז התחילו להתעסק ואני ברחתי. פחדתי..." הילדה מוחה דמעה ומוסיפה: "אחר כך נתנה המוכרת את שאר הכסף לאבא.".

"נכון"," מודה הסוחרת בעצב. "אמרתי שזה טעות... צעקתי: 'ילדה ,ילדה, היה לי טעות!' אני מבקשת עכשיו שישמעו את העדים שלי: בעלי, אחיו, גם דודי. הם היו בשוק. יש לי עוד הרבה מה לאמר..."

השופט, כנראה כבר מותש מהמטאטא, הארגז ויתר עלילות התרנגול, מכריז: "המשפט נדחה ליום אחר!" ופורש לקיטונו.

הקהל עוד נשאר באולם ומתמודד עם החוויה: "מלשן!... למלשינים לא תהיה תקווה!... זה לא העסק של איש הזה!... איזה פקח אכזר!... מה הפקח אשם?... זה העבודה שלו!... דב יוסף אשם! .. .הכול בגלל דב יוסף!... הוא והצנע שלו!"

2. אין אריות בתל אביב

בימוי צוקי דרור

סרטי דוקאביב

ישראל 2019

סרט תיעודי על גן החיות בתל אביב, האטרקציה של הילדים וההורים בעיר בשנות הארבעים עד השבעים  למאה שעברה.

ראשיתו של הגן בחובב חיות תימהוני, הרב דוקטור מיכאל שורנשטיין, לשעבר רבה הראשי של קופנהגן בירת דנמרק. ב-1934 עלה לארץ עמוס בכלובי ציפורים נדירות וחיות. ברחוב שינקין פתח חנות ראשונה בעיר לבעלי חיים, ואחר הקים ברחוב הירקון גון חיות פרטי. רכש  בעלי חיים בארצות השכנות, קיבל חיות במתנה, בהם זוג אריות. מכל מבקר גבה גרוש.

אבל שכני גן החיות המאולתר לא יכלו לעמוד בזוהמה ובריחות, בשאגות האריה בלילה. חיות נמלטו מהכלובים. סכנת נפשות. התושבים לחצו על המשטרה והעירייה, ובשנת 1938 קנתה העירייה 25 דונם של פרדס ערבי מרוחק והקימה את גן החיות העירוני הראשון בארץ, כיום "גן העיר". את החיות קנתה מהרב שורנשטיין ומינתה אותו למנהל הגן.

הגן נעשה מיד אבן שואבת לתושבים. בשבתות היה מפוקק. בסרט מספרים ותיקי העיר, בהם ישראל גודוביץ, מהנדס העיר לשעבר,  והארכיאולוג פרופסור רם גופנא, על חוויות ילדותם, כשעמדו לראשונה פנים אל פנים עם חיות 'ג'ונגל "על באמת". גם הרב ד"ר מלכיור, נינו של הרב שורנשטין, מופיע בסרט וכמובן יש בו צילומים של ג'וני, מאלף החיות המיתולוגי שנכנס ללא מורא לכלובי הטורפים הגדולים. הוא התגורר בגן עם רעייתו התל אביבית נורה, שטיפלה בגורי החיות.

הסרט מרבה לעסוק בבני האדם, במריבות שהגיעו עד לערכאות ובסוף העלוב העצוב של ד"ר שורנשטין. בעלי החיים, צילומיהם וסיפוריהם מופיעים בסרט רק מעט. חבל.

במרוצת השנים נעשה הגן צר מהכיל את שוכניו וסמוך מדי לבתי מגורים. ב-1980 ויתרה העירייה על גן חיות בתל אביב. שטחו הפך לנדל"ן. בעלי החיים הועברו לספארי ברמת גן, המרוּוח והמודרני, אבל כבר לא אינטימי ולא במרחק הליכה מבתים בתל אביב.

שוב אין אריות בתל אביב... לפחות לא אריות באל"ף. 

תקוה וינשטוק 

 אהוד: בשלהי שנת 1961, בעודי סטודנט-דייר בן 25 בחדר קטן בדירתה החדשה של בָּנִי (בניכר) סיל, בתו של יצחק אפשטיין הידוע, ברחוב לינקולן בירושלים, קיבלתי שיחת-טלפון ששינתה את חיי.

על הקו היה ירוחם לוריא, מזכיר מערכת "עם עובד", שבישר לי כי כתב-היד של ספרי הראשון "המחצבה", שנכתב אותה שנה, נתקבל לפרסום במסגרת "הספרייה לעם" של "עם עובד".

את הספר כתבתי עדיין בחדרי בביתה הקודם של בני, ברחוב עקיבא 4, שהיה ממש צמוד לקולנוע "אורגיל".

הספר פתח את סדרת הרומאנים של "הספרייה לעם" באפריל 1963, נמכר בעשרות אלפי עותקים, תוסכת ב"קול ישראל", הוצג בתיאטרון "זוטא" ולאחר שנים אף הפך לסרט קולנוע.

ירוחם לוריא, לו אני חייב לימים גם את הוצאת ספרי השני "אנשי סדום" (1968) באותה סידרה – היה בעלה של העיתונאית תקוה וינשטוק, הממשיכה לכתוב במכתב העיתי גם בימים אלה דברים אקטואליים, וגם מעלה מן העבר הרחוק רשימות הוויי מרתקות.

כל הכבוד לה!

* * *

נעמן כהן

שוקן, דומונט שאוברג, ונבזלין

 תומכים בחרם הערבי

עיתון "הארץ" בבעלות שוקן, נבזלין, ודומונט שאוברג, יצא במאמר מערכת נגד החלטת הפרלמנט הגרמני לגנות את החרם על ישראל כאנטישמיות.

לדעת העיתון החקיקה הגרמנית היא הישג דיפלומטי ל"מכחישי הכיבוש" (למעשה למתנגדי הכיבוש הערבי-מוסלמי של הפשיזם האיסלמו-נאצי) ובראשם בנימין נתניהו, וגלעד ארדן שהוביל (בהתייעצות עם המוסד) את המאבק בחרם.

לדעת עיתון "הארץ" החרם על ישראל אינו אנטישמיות, ואינו מזכיר את החרם הנאצי על היהודים כי לדברי העיתון החרם על ישראל הוא: " ערוץ התנגדות לכיבוש (היהודי נ.ב.) שאינו דוגל באלימות." והסרת החרם, לדעת "הארץ", דווקא היא שתביא לאלימות כי "דה-לגיטימציה של מחאה פלסטינית לא אלימה דוחקת את הפלסטינים הנאבקים על שחרורם הלאומי אל עבר אלימות."

(מאמר מערכת הארץ , "הישג למכחישי הכיבוש" [היהודי נ.ב.] 20.5.19)

https://www.haaretz.co.il/opinions/editorial-articles/.premium-1.7256457

ודוק: תנועת החרם הערבי ב.ד.ס.מ. (מ. מזוכיסטים יהודים) אינה "תנועה אזרחית לא אלימה שמתנגדת לכיבוש" (היהודי) אלא היא תנועה גזענית אנטישמית התומכת בכיבוש ערבי-מוסלמי של הפשיזם האיסלמו-נאצי, והתומכת בגלוי בחיסול מדינת היהודים-ישראל באמצעות מה שהיא קוראת "זכות השיבה".

לומר שהערפלישתים-המוסלמים פועלים באלימות בגלל שגרמניה הכריזה על חרם על ישראל כאנטישמיות, היא אחת הבדיחות הטובות שנכתבו אי פעם בעיתון "הארץ".

אמנם בג"צ עיקר את חוק החרם בכך שהסיר את הסעיף המדבר על פסיקת פיצויים ללא הוכחת נזק, אבל עדיין הותיר את האפשרות לפגוע בתומך החרם ע"י מניעת פרסומים ממשלתיים ב"הארץ".

איפה כחלון?

עת לעשות. שקץ תשקצנו ותעב תתעבנו כי (עושה) חרם הוא! האוחזים בחרם, בחרם יאבדו!

(החוק למניעת פגיעה במדינת ישראל באמצעות חרם התשע"א, 2011)

https://he.wikisource.org/wiki/%D7%97%D7%95%D7%A7_%D7%9C%D7%9E%D7%A0%D7%99%D7%A2%D7%AA_%D7%A4%D7%92%D7%99%D7%A2%D7%94_%D7%91%D7%9E%D7%93%D7%99%D7%A0%D7%AA_%D7%99%D7%A9%D7%A8%D7%90%D7%9C_%D7%91%D7%90%D7%9E%D7%A6%D7%A2%D7%95%D7%AA_%D7%97%D7%A8%D7%9D

שוקן, דומונט שאוברג, ונבזלין תומכים בזכות הכיבוש הערבי-מוסלמי

עיתון "הארץ" בבעלות שוקן, נבזלין, ודומונט שאוברג, יצא במאמר מערכת נגד דברי שגריר ארה"ב בישראל, דוד פרידמן, לפיהם לישראל יש זכות לספח חלק מיהודה ושומרון:

"דבריו של שגריר ארה"ב בישראל דייוויד פרידמן השבוע, שמהם עולה כי ארה״ב נותנת אור ירוק לממשלת ישראל לספח באופן חד-צדדי חלק מהגדה המערבית, הם יריקה בפניהם של הפלסטינים וסימן מבשר רע לכל אלה ששואפים לפתרון צודק לסכסוך הישראלי-פלסטיני, המבוסס על חלוקת הארץ ועל הכרה בזכות ההגדרה העצמית של שני העמים.

"פרידמן אף האשים בנחרצות את ממשל נשיא ארה"ב לשעבר, ברק אובמה, בכך שאיפשר להעביר במועצת הביטחון של האו"ם ב-2016 את החלטה 2334, הקובעת כי ההתנחלויות (היהודיות) הן הפרה של החוק הבינלאומי. לדברי פרידמן, ההחלטה חיזקה את טענות הפלסטינים, כי 'כל הגדה המערבית ומזרח ירושלים שייכים להם.' לדבריו, 'אין ספק כי ישראל זכאית לשמור לפחות נתח מהגדה.

"פרידמן," טוען "הארץ", "טועה ומטעה. לישראל, מבחינת החוק הבינלאומי, לא עומדת זכות זו, כי מדובר בשטח כבוש שסיפוחו אינו לגיטימי. זו גם היתה עמדת הממשל האמריקאי עד כה."

 (מאמר מערכת 10.6.19 פרידמן גורם נזק)

https://www.haaretz.co.il/opinions/editorial-articles/.premium-1.7344383

דורי גולד מראה במאמר ב"הארץ" כי בניגוד למאמר המערכת של "הארץ", "דבריו של פרידמן על זכויותיה החוקיות של ישראל להחזיק בחלקים מיהודה ושומרון אינם מתרחקים מהעמדה האמריקאית המסורתית."

"זה היה לב הוויכוח ב-1967 בין הנשיא האמריקאי, לינדון ג'ונסון, לראש ממשלת ברית המועצות, אלכסיי קוסיגין, סביב ניסוח הטיוטה שנהפכה בסופו של דבר להחלטה 242 של מועצת הביטחון של האו"ם. הנוסח הסופי של ההחלטה קורא לנסיגה של ישראל מ'שטחים', כפי שוושינגטון הציעה, ולא לנסיגה מ'השטחים' כפי שדרשה מוסקבה.

"הנשיא ג'ורג' בוש האב התייחס בדבריו בפתיחת ועידת מדריד ב-1991 לצורך ב'פשרות טריטוריאליות', אך לא לנסיגה מלאה.

"במכתבו לאריאל שרון מ-2004 קבע הנשיא בוש הבן, שחזרה מלאה לקווי 1967 'איננה ריאלית.' בוש, בדומה לשר החוץ בממשל קלינטון, וורן כריסטופר, הכריז שישראל זכאית ל'גבולות בני הגנה.'

"מאמר המערכת (של "הארץ") קובע, שלפי החוק הבינלאומי אין לישראל זכויות לשטחים שנתפסו ב-1967," אבל, טוען גולד, "הניתוח המשפטי החשוב ביותר בסוגיה זו נכתב ב-1980 על ידי סטיבן שוובל, שהיה היועץ המשפטי של משרד החוץ האמריקאי ונשיא בית הדין הבינלאומי לצדק בהאג. שוובל כתב, שמבחינה חוקית גרידא זכויותיה של ישראל בשטח שהיה פלשתינה, כולל ירושלים בכללותה, עולות על אלה של ירדן ומצרים. שורשיה של ישראל כמולדת ההיסטורית מוכרים במערך מרשים של מסמכים בינלאומיים, ובהם הצהרת בלפור מ-1917 וכתב המנדט מ-1922, מסמך בעל תוקף משפטי שהכיר בקשר ההיסטורי של העם היהודי לארצו."

 (דורי גולד, פרידמן צדק, "הארץ", 111.6.19)

https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.7359000

מי שרוצה לקרא יותר על זכויותיו המשפטיות וריבונותו של העם היהודי על ארץ-ישראל על-פי המשפט הבינלאומי, הנה:

http://www.news1.co.il/Archive/003-D-2711-00.html

ודוק: המדיניות של כל המפלגות הציוניות מאז 1967 (וגם של "הארץ" עד לאחרונה) היתה שלישראל יש זכות טבעית, היסטורית ומשפטית לספח לעצמה שטחים מיהודה ושומרון כאשר הוויכוח היה רק על כמות השטח.

ללא זכות זו אין כל אפשרות להגיע לגבולות "בטוחים" ברוח תוכנית אלון ורבין. לכן חבל מאוד שמפלגת "כחול לבן", ומפלגת "העבודה" – לא העלו על נס את הכרזתו זו של פרידמן.

יש עכשיו הזדמנות היסטורית להכרה אמריקאית בהכלת החוק הישראלי על שטחי C, ברוח תוכנית אלון המורחבת ורבין, לכל הפחות על חלקם, ואסור לנו חלילה להחמיץ את ההזדמנות ההיסטורית הזו.

מפלגת העבודה – להחזיר עטרה ליושנה

מפלגת "פועלי ציון" הציונית-סוציאליסטית, המפלגה של בורוכוב בן גוריון ובן צבי, הורתה של מפלגת העבודה, חרתה על דגלה בהמנונה "השבועה" את הנאמנות ל"הייליגער ערד" ארץ הקודש.

https://www.youtube.com/watch?v=osUO5y613U8

מפלגת "השומר הצעיר" מפ"ם, חרתה על דגלה את דיברות "השומר הצעיר":

 א. השומר הוא איש אמת. "שפת אמת תיכון לעד". (משלי י"ב י"ט).

ב. השומר הוא נאמן לאלוהי ישראל לארץ אבותיו ולעמו. ("כל שהוא קבוע בא"י ומדבר בלשון הקודש - מובטח לו, שהוא בן עולם הבא." (ירושלמי שבת פ"א).

ג. השומר הוא אחיעזר ואחיסמך. ("ואהבת לרעך כמוך". ויקרא י"ט י"ח).

ברגע שמפלגת העבודה זנחה את דרכה המדינית ההיסטורית ומחקה את האידיאולוגיה הציונית שלה, ונטשה את דרך יגאל אלון ויצחק רבין, המדברת על פשרה היסטורית וריבונות בבקעת הירדן, ואימצה את דרך יריבתה ההיסטורית הפ.ק.פ. (היום רק"ח) – היא בדרך לפח האשפה של ההיסטוריה.

עדיין אין לאבד את התקווה. אפשר להחזיר עטרה ליושנה. השאלה מי יעשה זאת?

הסתירה של המפא"יניק

אברהם כץ עוז מתנאה בהיותו "מפא"יניק ותיק שעזב את מפא"י יחד עם שמעון פרסקי-פרס."

אברהם כץ עוז נטש אמנם את חברי קיבוצו ששלחוהו כשליח ציבור, (לא אבה לחלוק איתם את הפנסיה השמנה) ואת חברי מפלגתו, אבל לזכותו ייאמר שהוא תמך בהחלת החוק הישראלי על בקעת הירדן עוד מ-1979, וכעת הוא בעד "החלת ריבונות על בקעת הירדן ועל  ריכוזי אוכלוסייה יהודית. (גוש עציון, קריית ארבע, ביתר עילית, גבעת זאב, מודיעין עילית, אריאל, שולי כפר סבא וכו')," והוא קורא לעשות זאת לאלתר. ("חדשות בן עזר",  גיליון 1451)

בד בבד תומך אברהם כץ עוז בבחירתו מחדש של אהוד ברוג-ברק ליו"ר העבודה, כאשר לדבריו: "הוא הסיכוי הכי טוב ואולי היחידי, של 'העבודה' להישאר על הבמה."

סתירה. אהוד ברוג-ברק הוא הסכנה הגדולה ביותר של מפלגת העבודה, והוא בין האחראים הגדולים ביותר לקריסתה.

אהוד ברוג-ברק, כראש ממשלה הכושל ביותר והמסוכן ביותר בתולדות המדינה, נטש את עקרונות מפלגת העבודה ואימץ את מצע רק"ח כאשר הציע למוחמד יאסר ערפאת כיבוש ערבי-מוסלמי של 94 אחוז מיו"ש וירושלים תוך הפקרה גמורה של בטחון ישראל.

מינויו של ברוג-ברק ליו"ר העבודה אינו מתיישב עם "החלת ריבונות על בקעת הירדן ועל  ריכוזי אוכלוסייה יהודית. (גוש עציון, קריית ארבע, ביתר עילית, גבעת זאב, מודיעין עילית, אריאל, שולי כפר סבא וכו'." – ואם חלילה הוא ימונה, הוא יגרור את מפלגת העבודה לפח האשפה של ההיסטוריה.

סמוטריץ' לא לבד

בזמן מצעד הגאווה פשטו על תל אביב עשרות קוריאנים וקוריאניות (ביניהם גם כמה אתיופיות) נוצריים, אשר ביקשו להושיע את נפשם של העוברים ושבים מהגיהנום הצפוי להם ע"י קבלתו של ישו משיחם.

למרות הדבקות במשימה לא נראה לי שהם הצליחו להושיע נשמות רבות.

בזכות העכבר

קורא בשם ב"צ (מתבייש מן הסתם, ובצדק, בשמו האמיתי) החליט לקחת את תפקיד טורקוומדה, גבלס, ז'דנוב, ואבו באכר אל בגדדי – ותובע מהעורך להטיל צנזורה על דברי ד"ר משה גרנות. ("חדשות בן עזר" גיליון 1451)

היות ואותי הם דווקא מעניינים, ואני מודע לכך שיש גם כאלו היוצאים נגד מה שאני כותב, יש לי עצה טובה ומועילה לב"צ שתוכל להרגיע את עצביו המעורערים, ולהוסיף בריאות לו, כמו גם לאחרים החשים כמוהו.

ב"צ, אם מאמר כלשהו משעמם אותך ועולה לך על העצבים, קח את העכבר בידך. שים לב באמצע יש גלגל קטן. גלגל את הגלגל קמעא, והופ, המאמר עובר למאמר הבא. ניצלת.

אם בכלל נמאס לך מכל העיתון, למעלה בקצה הדף יש סימן X – קח בידך את העכבר, הבא את סימן העכבר אליו, לחץ על הצד השמאלי של העכבר, והופ, כל העיתון נעלם. ניצלת.

ב"צ, זו מדינה חופשית אף אחד לא מכריח אותך לקרא משהו, אבל לאף אחד אין הזכות לעשות צנזורה ולמנוע קריאה מאחר.

ב"צ, השתמש בעכבר לבריאותך. ובא לציון גואל.

בזכות ביאטריס אבלין הול (Beatrice Evelyn Hall)

אמנם הסופרת ביאטריס אוולין הול (1868-1956) קצת הגזימה, אבל בכל זאת כדאי לזכור את אמרתה המפורסמת על חופש הביטוי.

בספרה "החברים של וולטר" שפורסם ב-1906 – כמאה ועשרים שנה לאחר מותו של וולטר, תיארה ביאטריס אבלין הול (Beatrice Evelyn Hall), כיצד יצא וולטר להגנתו של הפילסוף הצרפתי קלוד אדריין (שוויצר) הלווטיוס, שספרו נשרף ברחובות פריז לאחר ביקורת מהאפיפיור ומהרשויות בפריז, שאף הגלו אותו מפריז למשך שנתיים.

וולטר יצא להגנתו של הפילוסוף למרות שדעתו על הספר לא היתה חיובית.

 אבלין הול סיכמה את דעתו (שהוא מעולם לא אמר): "אני שונא את דבריך אך איהרג על זכותך לומר אותם."

למה הגזימה? לא צריך להיהרג, אבל בהחלט חופש הביטוי (לא מוחלט) הוא ערך חשוב שיש להילחם עבורו.

לא לחינם הלך הזרזיר אצל העורב

על דין יששכרוב, פרדוקס השקרן ואוכלי הקורצה, כבר כתבתי:

https://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/hbe01296.php

והנה אנחנו מתבשרים כי המשטין ואוכל הקורצה דין יששכרוב עובר מדובר "שוברים שתיקה" להיות הדובר של הגזען והשקרן האחמדי, איימן עודה.

http://rotter.net/forum/scoops1/556846.shtml

"לא לחינם הלך זרזיר אצל עורב, אלא מפני שהוא מינו."

הצעה לסיור

ראש העיר חיפה מטעם מפלגת העבודה, עינת קליש, מזמינה את הציבור ל"סיור בבתים פלסטיניים נטושים של אלה שגורשו בזמן הנכבה."

בית הגפן בחיפה מקיים "פסטיבל בסימן תרבות פלסטינית", ואחת האטרקציות של הפסטיבל, המפורסמות באתר של עיריית חיפה היא: "סיור – בעקבות התרבות הפלסטינית האבודה."

לפי פרסום העירייה: "תווי העיר הפלסטיניים של חיפה נמחקים, ואיתם, לאט לאט, נמחקת ההיסטוריה הערבית של המקום הזה. חיפה היתה מרכז תרבותי פלסטיני חשוב לפני קום המדינה, ועם ניסיונות מחיקת ההיסטוריה הערבית שלה במהלך השנים על ידי השלטונות, גם ההיסטוריה התרבותית של העיר תמיד היתה בסכנת מחיקה.

"שכונת ואדי סאליב מסמלת את המחיקה הזו, על בתיה הפלסטיניים הנטושים של אלה שגורשו בזמן הנכבה. פעם שכונה תוססת באזור שהיה ליבה של העיר (העיר התחתית של חיפה). השכונה היום מסמלת את כאב הנכבה ואובדן הזהות הלאומית והתרבותית של הפלסטינים בישראל. פעם חיו, עבדו ויצרו פה פלסטינים רבים. כיום, מתוכננת לקום שכונת ״סאלי ואלי״ – כפר אמנים סינטטי על חורבות השכונה.

"מתכנן הערים עורווה סוויטאת יקח לסיור 'בעקבות התרבות הפלסטינית האבודה' בשכונת ואדי סאליב, וממנו נשמע מה היה פעם בשכונה, מה מתוכנן לקום ומדוע כן חשוב לשמור גם על הזהות הפלסטינית של העיר, לטובתנו כולנו."

http://rotter.net/forum/scoops1/557487.shtml

האמת, אם הייתי חיפאי, הייתי הולך לסיור.

נעמן כהן

התנחלות תל אביב, מרכז הגדה המערבית.

(רבת עמון ודגניה הן בגדה המזרחית).

* * *

הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

* * *

אהוד בן עזר

ספרי דורות קודמים

פרסום חוזר בסדר אלפא-ביתי של המדור השבועי

שהתפרסם במשך שנים רבות במוסף "ספרות ותרבות" של עיתון "הארץ"

עם תמונות הסופרים

"בני רשף"

לאהרן פולאק

1938

פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 11.6.1971

לפני 48 שנים

תחת הכותרת "נימר אביזרוע לאהרן פולאק"

מעניינים ומסוערים היו חייו של אהרן פולאק. הוא נולד ב-1892 בברדיצ'ב, ברח לברלין, לרגל חובת-הגיוס, וסיים בה את לימודיו בקונסרבטוריון למוסיקה, ואף הופיע באופרה בברלין. ב-1910 עלה לארץ-ישראל והיה בין אנשי "השומר". במלחמת העולם הראשונה שימש כמתורגמן בצבא הבריטי, ועם שובו לארץ השתתף עם גולינקין בהקמת האופרה הארץ-ישראלית ואף הופיע בה. אחר כך היה מורה, שומר, מתורגמן בצבא הבריטי ומרצה נודד. בשנותיו האחרונות התגורר בצפת ושם נפטר ב-1960.

מחזהו "נימר אביזרוע" עוסק בחיי הפלחים הערביים בארץ-ישראל. באחרית-דבר למחזה הוא מסביר את הגורמים שהביאוהו לכתיבתו:

"על מנת ליטול את העוקץ מטענתם של כל שונאי-ציון למיניהם, כי אימת הנישול מצד המתנחל העברי, היא דאגתו היחידה של הפלח הערבי בארץ. המחזה בא להוכיח, כי מבלי כל קשר עם מפעלנו הטהור, נאנק העמל הערבי תחת שוט נוגשו בן-דמו, בכל פינה ואתר במזרח, לרבות ארצות שאין בהן זכר לפרובלימה של 'בית לאומי' איזה שהוא."

ועוד הוא מעיד על עצמו כי "מיום שנתבגר שכלי עד כדי אבחנת המסובב,  נוצרה בי האמחשה, כי העולם נחלק בראש ובראשונה לרעבים ולשבעים. שום השקפה אחרת לא נתאמתה לי עד כה. אדרבה, חקרתי ומצאתי, כי חלוקה זו שרירה וקיימת בכל השכבות והמעמדות ואינה מושפעת מהלך-רוחו של הפרט. יכול להיות לאומני, שיתופי, דתין, פטור אל, מלומד או בור, וסגולתו הנפשית לא תצילנו מחרפת רעב ומהתנכרות זדונית מצד אחיו לרוח, למעמד ולדעה. וכיוון שמטבע ברייתי משתייך אנוכי לחלק הרך והנעשק, הרי שרואה אני מחובת מצפוני לעמוד לצידו של זה דווקא, ולא לצד עושקהו, באשר הוא שם. במקרה לקוח המחזה דנן מחיי עם אחר, אבל הרקע הסוציאלי שבו, כוחו יפה אף לגבינו במידה לא מעטה. בייחוד, אם נשים לב אל ריבויו המבהיל בביצתנו הציבורית של זחל-יונקים למינהו, שלא די לו בשפע היוון אשר ממנו מתפרנס, אלא שגם מעלה אוושת-געגוע והמולת-קרקור, כדרך הצפרדעים, לאמור: 'כבדוני...'"

נימר אביזרוע הוא עלם ערבי צעיר, פלח, הגר עם אימו, ורכושם – חלקת אדמה שחובות כבדים רובצים עליה. הזמן – מאורעות 1936, לערך. ואולם התייחסותו של פולאק עומדת כולה בסימן של גישה רומאנטית, נאיבית, ואידאית-חברתית: כלומר – אין זכר לקונפליקט בין יהודים לערבים, וכל הדרמה מתרחשת בתוככי הכפר הערבי. נימר אוהב את זהרה, בת המוכתר. המוכתר ושותפו סעיד, המלווה-בריבית – חפצים להשתלט על חלקת הקרקע של נימר. בהיוודע דבר אהבתו, הם מנסים לשחדו – קרקע תמורת ויתורו על זהרה.

נימר מתפרץ, הורג בזעמו את אחיה של זהרה, בורח להרים עם חבר מרעיו, ונעשה שודד אביר ולוחם חופש, כמין רובין הוד, הלוקח מן העשירים ונותן לעניים. לזהרה, הבאה אליו בסתר, הוא אומר:

"אין אני שודד סתם ואין חבריי שודדים. את מלחמתם של הפלחים המדוכאים אנו לוחמים."  (עמ' 53).

ואולם סופו של נימר – מוות בפצצה, שמשלחים למערתו אנשי המשטרה הבריטית.

מעניין יותר ומן הסתם גם טבוע בחותם אוטוביוגראפי-למחצה, הוא הרומאן "בני רשף", מחיי אנשי "השומר", שתקופתו ערב מלחמת העולם הראשונה. יעקב, גיבור הסיפור, בחור כבן עשרים, עולה ארצה אל אחיו הגר בחיפה, נעשה פועל ושומר, ומתקשר באהבה לנערה בשם שושנה. לשושנה – כך מתברר – עבר פלילי. "עברה המסתורי כמוס וטמון בחלאה הרוחנית של חוצות קושטא." ידידה היא לשני אנשים מפוקפקים. האחד מהם, סלים חנפי, "הוא פרי תערובת, בן בלתי-חוקי לאיכר יהודי ופלחית ערבייה," בעל עבר פלילי ורועה-זונות.

רבות תלאותיו של יעקב. חנפי מנסה אף לרוצחו, ואילו לקראת סוף הסיפור רוצחת שושנה את חנפי ונעשית אשתו של יעקב, אשר "בכל כישרון הרוך שבו השתדל להשכיח מליבה את עברה המפליץ."

יעקב נעשה שומר במושבה נס-ציונה, שם נהרג, בסמוך לו, ידידו הטוב גרשון, אף הוא מאנשי "השומר". הרומאן נראה כ"רומאן-מפתח", ולדמויות השומרים, העסקנים והנשים המתוארות בו, יש כנראה יסוד במציאות, אם כי – מעשיהם דימיוניים מאוד...

המעמד המעניין ביותר בספר הוא פרשת פגישתו של יעקב (המתיישב עם שושנה בכפר בורג', במרחק שעתיים מזיכרון) – עם רעיה, בת-האיכרים היפה. יעקב, שעושה את ראשית ניסיונותיו בכתיבת שירים, מתבודד על גבעה בסביבות זיכרון יעקב, והנה הוא רואה לפתע דמות רכובה על סוס, מתקרבת לעברו:

"זאת היתה רעיה חצרוני – בתו של איכר זיכרוני, גביר ובעל בעמיו. גרושה היתה והתגוררה בבית אביה, שהיה  מלא כל טוב וששימש תדיר בית-ועד לכל ה'שכבות העליונות' במושבה."

רעיה היא בחורה בעלת מרץ, מבהיקה בעיניה הירקרקות-האורניות ובשערה הערמוני, שפסי זהב אדמוני מתערבבים בו חליפות. וכנראה שלגמרי אינה מצטערת על גירושיה. היא חסונת-גו. בעלת קומה תמירה ומשהו אצילי, ויחד עם זה תוקפני, נובע מכל מראיה. רבים המחזרים אחריה והיא משיבה את פני כולם, אך –

"בגבור עליה יצרה, היתה נוהגת לצוות על גבר ולוקחתו, כשם שנוטלים חפץ דומם על מנת להשתמש בו, ואחר היתה מטלטלתו לתהום הנשייה, כדומן בלתי ראוי להיזכר. ניכר כי הניסיונות המיניים עימה לא הפיחו שום רוח של התדרדרות בפי הזוכים המאושרים, כיוון שהללו ממלאים את פיהם מים ואינם מזכירים במאום את אשר עבר עליהם בשעת חדווה, אפילו למקורביהם האינטימיים ביותר..."

רעיה, שהיא יפה להפליא, ויש ביופייה משהו מן המפתה והמבעית יחדיו – משתעממת במסיבת מעריציה, ויש שהיא יוצאת בלילות לרכוב יחידה על סוסתה האצילה, חמושה כהלכה, וערביאי הסביבה, שמכירים אותה, מתייראים מפניה כמפני שדה מסוכנת. היא גם מדברת ערבית צחה, ועוד כמה לשונות אירופיות.

על יעקב היא נופלת באמצע היום, מגלה שהוא כותב שירים, ומתווכחת עימו: "לשם זה באתם ארצה – אתם הפועלים – בכדי להנהיג את שלטונכם כאן. ואנו, האיכרים, כזבל אנו בעיניכם, מה?" – היא תולשת מידו את פנקס השירים, הם מתחילים להתגושש, ואז – יעקב "תקע את ידו לתוך חיקה ו... נתחשמל."

רעיה מושכת אותו אליה בלהט סואן ומדכא, מדביקה שפתיה הצורבות אל פניו. ואולם יעקב נחלץ ממנה ועומד בפיתוי המסעיר, ו...השניים ממשיכים להתווכח על הפוליטיקה היישובית.

יעקב אומר: "שני עולמות אנחנו, רחוקים זה מזה תכלית ריחוק. אני שייך למעמד העובדים ואילו את... דומני שאת שייכת לאותה אגודת-סתרים מיסודם של בני האיכרים, הידועה בשם 'גדעונים'."

רעיה אינה מניחה לו. הוא טועה בחושבו כי עיקר מטרתם היא המלחמה בפועלים ובמצדדיהם. שאיפתם הראשית אחרת היא, להתנגד לתורכים במלחמה המתקרבת, להתקשר עם אחת המעצמות הכבירות, ולהשיג עצמאות למולדת הארץ-ישראלית, ואל יעקב היא פונה להשתתף עימם במעשים הנועזים.

"במילים אחרות, את מציעה לי לעסוק בריגול צבאי לטובת איזו מדינה זרה, לא כן?" – אומר יעקב.

כדי לפייסו, מדקלמת "העברייה היפהפייה" שיר בערבית בידואית, בקצב איטי, בהבעה מיסתורית ובחן מזרחי מיוחד, הפותח במילים: "עת הליל יפרוש סודרו השחור / ויזרע כוכבים על פני שחק..."

בהסתיים השיר שוב אין יעקב יכול לעמוד כנגדה, מה גם שהיא מלגלגת עליו ואומרת לו "הינך בעיניי גבר מפוקפק מאוד..." ואז – "משטמה תאוותנית התלקחה בליבו של יעקב וגלי דם היכו בראשו כזרמים צורבים של לבה יוקדת... ידיו כבדו עליו וגרונו ניחר. ריח בשרים עלה באפיו ונחיריו רחבו... – 'אם כן, אוכיח לך מיד שאת טועה' – קרא לפתע, ובתנועת-מנוף אחת הסתער על הגוף המפרפר, לפת אותו בחוזקה וכבשו כליל..."

לחבורת ה"גדעונים" של רעיה אין יעקב מצטרף. ולא עוד אלא בהתחדד היחסים שבין הפועלים לבני-האיכרים, והאחרונים מתנפלים עליהם, ובראש – "אבשי, ראש הגדעונים בכבודו, דוהר על סוסתו..." – יורה יעקב בסוסתו של אבשי והורג אותה, ומגרש אותו ואת אנשיו חזרה לזיכרון יעקב.

הסיפור מסתיים בפיוס. שושנה, זו שעברה הוא אפל ו"מפליץ", יולדת בן ליעקב על סיפון אוניית-מלחמה אמריקאית. האונייה בה נמלטים יעקב וקבוצת ידידיו הוותיקים מארץ-ישראל, בפרוץ מלחמת העולם הראשונה.

בארץ נישארים בני-איכרים כרעיה ואבשי, אדונים לגורלם, ועתידים גם להיות קורבנותיו, כדבר המוטו לספר (אשר לא אליהם התכוון בו המחבר): "ובני רשף יגביהו עוף." (איוב ה', ז').

* אהרן פולאק: נימר אביזרוע. מחזה ב-3 מערכות מחיי האיכרים הערבים בארץ-ישראל. עם הקדמה מאת מאכס ברוד. הוצא לאור על-ידי קבוצת ידידי המחבר. תל-אביב. תש"ב, 1942. 64 עמ'.

* אהרן פולאק: "בני רשף". רומן מחיי "השומר" בארץ-ישראל מלפני המלחמה העולמית [הראשונה]. הוצאת יוסף עזריאל, תל-אביב, תרצ"ח, 1938. 253 עמ'.

שתי הערות מאוחרות: 1. מעניין כי בשני ספריו של אהרן פולאק אין נזכרת כלל המילה – "פלסטינים". הם טרם ידעו אז שהם כאלה, ושהם כביכול עם לעצמו במזרח התיכון, וזאת למרות שכיום רוב הפרסומים המטומטמים שעוסקים בהם ובתולדותיהם מכנים אותם כאילו היו, כביכול, כבר אז – "פלסטינים" ולא – ערבים.

המילה "פלסטינים" גם אינה מופיעה בספרו היחיד-במינו של משה סטבסקי "הכפר הערבי" ("עם עובד" 1946) – שהוא המקור העברי החשוב ביותר לתולדות הכפר הערבי בארץ-ישראל.

2. אין ספק שדמותה של רעיה הזיכרונית היפה ב"בני רשף" נוצרה בעקבות שרה אהרנסון. השאלה היא מאיפה לקח פולאק את הסיפור על שיטוטיה רכובה על סוסתה בלילות, המופיע באחד מסיפוריו של דודי ברוך בן עזר ראב. הייתכן שדודי פירסם את הסיפור ב"בוסתנאי" באותן שנים או, קרוב לוודאי, שהסיפור אולי מופיע באחד הכרכים של "ניל"י" שכתב י. יערי-פולסקין, שנעזר בין היתר בסיפוריו של ברוך – והכרכים האלה יצאו לאור בשנת 1937, שנה לפני צאתו לאור של הרומאן "בני רשף" (1938) של פולאק, ומהם שאב פולאק, ברומאן ההזוי שלו, את ההשראה לדמותה של רעיה בדמות שרה, הרוכבת על סוסתה בלילות.

אהוד בן עזר

* * *

אהוד בן עזר

בעקבות יהודי המידבר

פרק שביעי

סיפורו של אבא יחיה מחמד מפי עבְּד, מורה-הדרך של הצבא התורכי

"כן. אני הוא." אמר יהודה בורלא, "ואני משתתף בהתקפה של תורכיה על תעלת סואץ, בתור מתורגמן לשר-מאה גרמני. המסע במידבר צריך היה להימשך עשרה ימים, אך הדרך ארוכה בפנינו בגלל המחסור במים. לא פעם חשבנו כי המחנה כולו עתיד למות בצמא. ומעט המים שמצאנו בדרך היו מלוחים, ובטעם גופרית, ואינם ראויים לשתייה. אולי יש לכם בכליכם מעט מים זכים? כי אני צמא מאוד – "

רני נזכר בצער במים המרים-במקצת שבחמת על אוכף גמלו, אך קפיטן יוקי הקדימו והציע לסופר המהולל-בעתיד לגימה מן המימייה העשוייה אלומיניום.

"מים מתל-אביב. שמילאנו בטרם יצאנו לדרך."

"כן. מכיר אני את הפרבר הנחמד הזה, לצפונה של יפו. כה נקיים בתיו, וקטנים. והחול רב, לכל עבר." לגם יהודה בורלא מן המימייה, ועיווה פניו באור הלבנה המועט. "אך מוזר, מה תפלים הם! חש אני בכך למרות צימאוני הרב. אין הם כמי בארות יפו אשר זכרתי, ולא כמי בורות-הגשם של ירושלים, עיר-מולדתי – "

 "באים אנו אליך משנת אלף תשע מאות שמונים ושתיים!" אמר אבבטן, "ושמח אני על ההזדמנות להכירך אישית. גם אני – "

"תי"ו שי"ן מ"ם בי"ת!?" קרא יהודה בורלא בפליאה. "ומה המיוחד שמצאתם בי, לבקרני? אלמלא המים ששתיתי מכליכם, סבור הייתי כי נרדמתי ברוכבי על גמלי, ובחלומי אני רואה אתכם – "

מבטאו העברי התנגן ערב ועסיסי, מבטא כל עי"ן, טי"ת וקו"ף בהדגשה, ואילו את האל"ף, הכ"ף והתי"ו – ברכוּת, וכך הצטלצל קולו, רך וגרוני חליפות, וערב מאוד לאוזן, כדרך דיבורו של בן העדה הספרדית, שנולד בירושלים ומשפחתו חיה בה דורות רבים. הוא הרכיב משקפיים במסגרת מתכת דקה, מהן ניבטו עיניו, באור המועט, במבט שקט שהביע סקרנות, טוב-לב ונכונות להקשיב לזולת, אך גם עקשנות רבה. חתימת שפם שחור היתה לשפתו העליונה. פניו רזים. גופו צנום. נחבא במדים של הצבא התורכי, ובמעיל הצבאי שלבש על מדיו כדי שלא לקפוא בקור המידברי.

"אתם בוודאי תרצו לדעת, בבוא היום, איך היה המסע לסואץ. אם אזכה ואחזור בריא ושלם מן המלחמה הזו, אולי אכתוב את הדברים בספר – "

אבבטן חייך. קפיטן יוקי ורני שתקו אף הם. הלא אינך יכול לגלות לסופר את שם ספרו עוד בטרם כתב אותו!

"לא פעם זוקפים פתאום מאות הסוסים, הפרדות והגמלים את אוזניהם, ומתחילים לרוץ בבת-אחת, ואחריהם כל המחנה, מתעודד בתקווה: האם הריחו הבהמות יישוב של בני-אדם? איזו נאת-מידבר ומעיינות מים סביבה?

"אך לאחר שעה קלה הבהמות מורידות ראשיהן מתוך עייפות וצימאון, והכול יודעים כי טעו ונכזבה תקוותם. מפקדי-הצבא, הרוכבים על סוסים, מצליפים בשוטיהם על גבי החיילים המפגרים, הלוך-והכה, על ראשיהם ועל כתפיהם של העייפים והיחפים. וכך עובר עלינו יום אחר יום בהליכה המייגעת, כי ההליכה ביום במידבר, גם בחודש שבט, קשה מאוד. החום חזק. השמש יוקדת בישימון וקרניה משתברות בחצץ-השחם השחור, המתנוצץ כאחוז דליקה. והנה, ביום השמיני למסע, יצאה פקודה שננוח במשך כל היום, מפני החום החזק, ונלך בלילה לאור הלבנה. וכך אנחנו הולכים עתה, מערבה, לעבר התעלה, ועתה, במה אוכל לעזור לכם, אורחיי מן הדורות הבאים?"

"אנחנו מחפשים יהודי מידברי המנגן בראבאבה ושר על גבורתו של מישהו שאם היו מקבלים את עצתו – דם יהודים לא היה נשפך כמים!" אמר רני.

יהודה בורלא לא נראה כלל מתפלא על כך שהדמות חגורת-החרב שדיברה אליו מתוך העבאיה הרחבה, על גבי הגמל שלצידו, היא של נער קטן, וענה –

"יהודי מידברי? הו, אני עצמי לא ראיתי מימיי אחד מהם, אבל ידידי הבידואי – "

"עַבְּד?" נכנס אבבטן לדבריו.

"כן. מורה-הדרך של המחנה – הוא פגש."

בורלא לא נראה מופתע מכך שאבבטן ידע את שמו של עַבְּד (מן הקריאה בספר "בלי כוכב", כמובן), ואילו קפיטן יוקי התעניין מיד לדעת היכן יוכלו לפגוש, בהקדם, את מורה-הדרך הזה.

"סבלנות, סבלנות. המשיכו לרכוב עימי בדרך, ועד מהרה יגיע עבּד על גבי גמלו, כמנהגו."

הארבעה רכבו לאיטם בקצה השיירה הענקית, שהתפרסה על פני המישור המידברי של סיני כנחש אדיר ושחור שטבעותיו זורמות קדימה. עד מהרה צמח לצידם גמל נוסף ועליו רוכב – לבוש עבאיה אפורה-קצרה, ישנה למדי, ורובה עתיק על כתפו. נראה כבן חמישים, זקנו קצר, ובראשו פזורות פה ושם שערות לבנות שהבהיקו באור הלבנה המועט.

"האם זה היהודי המידברי?" לחש רני.

"לא." השיב אבבטן, "על פי הכתוב בספר – זהו עבּד!"

ואכן, יהודה בורלא קידמו בחביבות וכיבדו בסיגריה שאותה גילגל במו-ידיו, ואשר עבד הבידואי קיבלהּ בתודה רבה. עד מהרה החל מספר את סיפורו, ויהודה בורלא מתרגם למען יבינו השלושה. לא מיד הסכים עבד לספר. צריך היה להכיר לו את שלושת האורחים, למשוך אותו בלשונו ולהרבות בהקדמות, בפתגמים ובמשלים, כדרך בני-ערב. אך אנו, שמעוניינים בסיפור עצמו, נקצר כאן ונתחיל מן העיקר.

*

"יום אחד בבוקר," סיפר עבּד, "יום שהשמיים היו בו נקיים, והרוח קלה ומלטפת, יצאתי מהאוהל וראיתי לרגלי ההר שממול – בליטה שחורה. הלכתי לשם. ראיתי גבר, לא זקן ולא צעיר, וראשו כפוף וכמו דבוק לחזהו, ודומה שהוא מת, אך ליבו פועם עדיין. ניענעתי אותו, קראתי – לא ענה. הרמתי אותו בכוח, חברי הביא חלב-גמלים חם, ויצקתי לו בפיו, משכתי באוזניו, שפכנו קצת מים על ראשו – הוא פקח לאט-לאט את עיניו. שתה אחר-כך הרבה חלב, והרגשנו שהיה רעב וצמא זה כמה ימים. הבאתי אותו למאהל השבט שלנו, כולם באו לראותו. השכבנו אותו. הוא פקח קצת את עיניו, אך כוח לדבר לא היה לו.

"ניסינו לרפא אותו בכוויות אחדות, בעורפו וברקותיו – אך הוא רק התבונן ישר לפניו כאילו דבקו עיניו למקומן. דיברו איתו, שאלו לשמו – והוא מביט לעבר נקודה אחת ואינו מזיז פניו כלל. וכשנִענעו אותו, בכוח – הביט רגע בפני המדבר אליו – ונאנח אנחה נוראה, קורעת-לב.

"יום שישי אחד נכנסנו אל אוהלו והתחלנו חוקרים אותו בשקט ובמתינות. אך הוא רק היה מביט אל פני הדובר אליו, ושותק. וכאשר שלף השיח' פרחן את חרבו בכעס, להפחידו, הרים האיש קול צעקה:

"'לַא אַלְלָה אִלַא אַלְלָא וסָאִידְנָא מוּחמד רָסוּל אַלְלָה!' – אין אלוהים מבלעדי אללה ואדוננו מוחמד שליח האל!

"'מה שמך?' צעק אליו שיח' פרחן.

"'מַחְמַד... מחמד אני... באמת...' ענה בקול מפוחד, כבוכה, אך כשהמשיכו הבחורים להציק לו בשאלותיהם החל זועק פתאום:

"'אִסְמַע אִישְׂרַאִיל! אִסמע אישׂראיל!' – "

"הו!" אמר רני, "הלא כך דיבר אליי הרוכב הבידואי המכוער, על סוסתו האצילה – 'אנא אישׂראיל!"

"איסמע אישראיל פירושו שמע ישראל," העיר המתורגמן, הוא בורלא.

"הרוכב אמר גם 'שמע ישראל'!" הוסיף רני.

"הבה נמשיך לשמוע את הסיפור," הציע קפיטן יוקי, "כי עדיין אין בידינו די נתונים להחליט אם אכן בשתי הפעמים מדובר באותו אדם."

ועבּד המשיך.

"אמרנו: אומלל האיש, שוטה הוא, והנחנו לו. יושב היה בפינה אחת בקצה האוהל, תמיד לבד, יושב ועושה תנועות מריחה באצבעו על כף-ידו, שעות שלימות. ימים שלמים,  ולפעמים הרטיב את אצבעו ברוק, מורח ומתבונן אל כף-ידו.

"אחרי חודשים אחדים החל לדבר, דיבר לבדו, באוהלו, ואנו לא הבנו את שפתו. רק לפעמים הרים קול צעקה נוראה, ומתוכה התבררו לנו רק כמה מילים: 'יַהוּד חַייבַּר', 'גָ'לוּת' ו'ג'וֹיִים'. כל הימים היה חוזר על מילותיו אלה: 'יַא אִחְוָאן! יא אחואן, הוא אחים אחים, מה אתם יושבים פה? קומו! בואו אלינו לתימן... בואו אל ביתי... תראו מה שעושים הג'ויים!... לא תבואו, הה? הה? היכן, היכן הם יהוד חייבר? – יא יהוד חייבר! יהוד חייבר!' היה קורא בכל כוח גרונו, 'אני אמצא אותם, אני אביאם!' – כך צעק והסתובב באוהלו כמשוגע.

"מהדברים האלה הבנו שהוא יהודי מִיַמַן, היא תימן. וכי שיגעונו הוא למצוא את יהודי חייבר. אתם יודעים כי שם, צפונה ממכה וממדינה, רחוק מנג'ד, בחצי-האי ערב, ישנו שבט בידואי אשר יכנוהו בשם יהוד חייבר. כשאתה עובר על פני ההרים, מצפון, יוצאים לפעמים שניים-שלושה מאלה, יהוד חייבר, והם שודדים עָזִים – ולוקחים מכל עובר-אורח בארצם מיכסת כסף, או שֶׂה או חפץ כלשהו. כך מספרים אצלנו, ויש אנשים אשר ראו אותם. ואם מסרב עובר-האורח לתת את אשר ידרשו ממנו – לא ימשיך בדרכו. ממקום נסתר יפלחו כדור המוות.

"והם נסתרים, יהוד חייבר, אינם נראים במקומותינו, ואומרים שרב הוא מיספרם ועצום. הו חַוַאגַ'את, רבותיי, נדמה לי שישיבתכם כך, ברגליים תלויות על הגמל, מעייפת מאוד. שבו כמוני, ברגליים שלובות. כך הישיבה נוחה יותר. רצונכם שנעצור רגע ואתקן את מושביכם?"

כולם עצרו וירדו מעל הגמלים, ועבּד הבריכם בהשמיעו קול חירחור, ועסק בהידוק ובסידור המירדעות והשמיכות. הגמלים הרימו, כדרכם, קול תלונה קשה וטרחני על שהבריכו אותם לשעה קלה, אך עבד עשה את שלו בשלווה, ובלי להתחשב בהם. המחנה הגדול התרחק בינתיים כרבע שעת הליכה מחמשת רוכבי הגמלים, קולות הזימרה הקטועים, ונקישותיהם העמומות של סירות-הפח, השתתקו. אבבטן היה היחיד שלא הצליח לשלב רגליו ומשום כך החל סובל מן הרכיבה על הגמל. הדרך היתה עתה ישרה. ומאחור נותרו צללי הרים רחוקים, אפלים, שנראו לאור הירח כקרובים.

"יום אחד," המשיך עבד וסיפר כשחידשו את רכיבתם, "נכנסו ארבעה-חמישה מאנשינו, ובהם בנו של השיח' פרחן, אל האוהלים. הם לבשו בגדים חדשים, רובים על כתפיהם וחרבותיהם לצידם. ישבו, והבאנו לפניהם, כמו לפני אורחים – נרגילות וקהווה, כלומר – קפה. אז הלכו שניים מאיתנו אל אוהלו של המשוגע, ואמרנו לו:

"'א-סַלַאם עַלֵיכֶּם, שלום עליך. אם רצונך – בוא איתנו לא רחוק מפה – שם יש אנשים מיהוד חייבר. הם רוצים לראות אותך ומשתוקקים לשמוע את דבריך!"

המשך יבוא

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* שלום אהוד, ברגע זה הגעתי לעיתונך... שפתיים יישק!

בברכה ויום טוב,

י"ז

* חדשות שלי 1: המכונית עם 15,000,000 הדולרים הקטאריים המיועדים לעזה, נשרפה כליל

עם הכסף, לאחר שבלון תבערה מהחמאס פגעה בה במקום בשדות העוטף.

מוטי בן חורין

* שלום לכולכם. יש כאן איזו חוסר הבנה. המידע מגולם בפודקסט שהקישור שלו ניתן בגוף הדברים שפורסמו בחב"ע. כל שרציתי זה לעזור בהפצתם וכטיזר סיכמתי מה שנראה לי חשוב מהשיחה המוקלטת עם הפרופסור הנכבד. המידע כולו ניתן מפיו.

היכנס לקישור והאזן. 

בהצלחה,

ולילה שקט לכולנו כולל לחברים מהנגב המערבי .

ראובן

אהוד: אנא השתדל לא להטעות אותי בפעמים הבאות אחרת לא אפרסם את הדברים שאתה שולח לי.

* ממקורות הש"י נודע לנו כי נסיעה בעיר במונית ממוזגת בימים החמים של השנה שומרת טוב יותר על בריאות הנוסע מאשר אילו הלך אותו מרחק ברגל, מזיע וסובל מהחום. ובכלל, כפי שכבר קבע בשעתו פרופ' עזרא זוהר – כל פעילות במרחב ממוזג בריאה יותר מפעילות באוויר החם ללא מיזוג.

פרופ' זוהר גם ייזכר לעד כמי שביטל את משמעת המים בצבא, שהפילה קורבנות התייבשות רבים, ושלא היה בה שום צורך כי מים לחיילים צמאים צריך לספק כמו אוכל ותחמושת, אחרת לא יוכלו לתפקד, וחייהם בסכנה.

* חדשות שלי 2: לאחר שישראל הודיעה למפגיני הגבול שהיום, יום שישי, יפוזרו 15.000.000 דולר בשטרות ממטוס שיטוס עוד מעט מעל בתיהם, המפגינים פתחו בריצה לבתיהם.

מביא כתבנו:

מוטי בן חורין 

* בכתב האישום המתוקן נכתב שנתניהו "קיבלה עבורה ועבור בני משפחתה ואורחיהם מהמדינה ארוחות מוכנות בשווי של כ-175 אלף שקלים, בד בבד עם שירותיה של מבשלת." עוד מתואר כי רעיית ראש הממשלה הנחתה את אבות הבית במעון ואת סיידוף לגבי מצרכים ושירותים שהיא מבקשת. כשאלה לא סופקו לשביעות רצונה, נכתב, היא הפצירה בסיידוף "גם במקרים בהם ידעה כי הדבר אינו כלול בהוצאות המאושרות על ידי המשרד ואף במקרים בהם הנאשם (סיידוף) הסביר לנאשמת כי אין הצדקה למימון אותו שירות או מוצר על ידי המשרד." בסופו של דבר, נכתב, מילא סיידוף אחר בקשותיה וגרם לכך שהארוחות יסופקו על חשבון משרד ראש הממשלה שלא כדין.

לפי כתב האישום נתניהו וסיידוף פעלו יחד "למימון של ארוחות מוכנות ממסעדות על חשבון אוצר המדינה, וזאת בד בבד עם קבלת שירותיה של עובדת כללית במשרה מלאה במעון שעסקה בבישול, בהגשה ובניקיון המטבח, אשר הוצגה כלפי המשרד כעובדת כללית, וכך תוך ניצול מכוון של טעות הגורמים המוסמכים במשרד שלא ידעו על העסקתה של מבשלת במעון, ובניגוד לנהלים ולכללים שנקבעו בעניין זה, התקבל מימון חופף בחלקו על חשבון אוצר המדינה להוצאות ההסעדה במעון." ["הארץ" באינטרנט. 16.6.19].

אהוד: איזו חוצפה מצידה של שרה שלא הסתפקה בכישרונותיה של מבשלת-מגישה-מנקה אחת במיטבח של בית ראש הממשלה – אלא הזמינה ארוחות ממסעדות איכות גם לאורחי ראש הממשלה!

תגידו? אתם השתגעתם? על זה אתם תובעים אותה לדין פלילי? האם להיות אשת ראש-הממשלה זה עונש – להיות תלוייה באירוח בכישרונותיה הקולינאריים של מבשלת-מגישה-מנקה אחת במיטבח? – תגידו, האם המערכת המשפטית שלנו יצאה מדעתה?

נתניהו: "אם לא היה מדובר באשתי, לא היתה נפתחת חקירה ואף אחד לא היה חולם להעמיד אותה לדין" – כך הצהיר היום (ראשון, 16.6) ראש הממשלה, בנימין נתניהו, בתגובה להרשעת רעייתו שרה בפרשת המעונות. בציוץ בטוויטר הוסיף נתניהו: "היום הסתיים מסע ציד הזוי של ארבע שנים על חמגשיות ואוכל, מסע ציד נגד רעייתי שרה שעלה למשלם המיסים מיליוני שקלים."

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2242 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,075 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,074 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-89 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,633 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-93 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-73 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-42 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-30 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-63 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח-בהקלדה של הלקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

[מיספר הערכים לפי ההתקדמות בהקלדה]

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,240 נמעני המכתב העיתי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל