| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
פעמיים בשבוע
גיליון מס' 1453
[שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]
תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, י"ז בסיון תשע"ט, 20.6.2019
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות
משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"
דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."
אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,
למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com
לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת
האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות
האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!
הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"
עוד בגיליון: יוסי גמזו: צְעִירָה בַּת שִׁבְעִים פְּלוּס [המשך]. // עמוס גלבוע: מתיחות במפרץ: איראן בייאוש מהחנק הכלכלי. // חובב טלפז: במלחמה לא כמו במלחמה: פרק כ"ג – האם הסנוניות מבשרות הסכם? // יוסי אחימאיר: חיים הולצמן: סיחרור גורלי. // יורם אטינגר: ארה"ב מכירה בחיוניות יו"ש לאינטרס האמריקאי. // יהודה דרורי: "ישראל היום" או "ליברמן היום"? // אורי הייטנר: צרור הערות 19.6.19. // אברהם כץ עוז: שנה שנייה של שריפות בגבול הרצועה – בושה לאומית. // אהוד בן עזר: אל תחמיצו את הסרט האנגלי הנהדר [קצת אנטישמי] "הסודות של ג'ואן" עם ג'ודי דנץ' וסופי קוקסון. // פוצ'ו: בחיי [6]. ג. עדנה ואורי – דור ההמשך. // מנחם רהט: סאלח שבתי חי וקיים. // משה גרנות: על ספרו של יואל נץ "פכים קטנים". // אהוד בן עזר: שלמה צמח ומלכה אסט על ברנר. // יהודה גור-אריה: הגיגים קלים על נושאים כבדים. // אהוד בן עזר: "מסע להודו" לאדוארד מורגאן פורסטר. עברית: 1944. פורסם לראשונה במוסף "משא" של עיתון "למרחב" ביום 8.8.1969 תחת הכותרת "קריאה שנייה" לפני 50 שנים. // אהוד בן עזר: בעקבות יהודי המידבר. פרק שמיני. המשך הסיפור הקודם ושאלה: האם להתערב בחזית סיני ולשנות את תוצאות מלחמת העולם (הראשונה)? // ממקורות הש"י.
* * *
יוסי גמזו
צְעִירָה בַּת שִׁבְעִים פְּלוּס [המשך]
סִפּוּרָהּ הַבִּלְעָדִי שֶׁל יִשְׂרָאֵלָה יִשְׂרָאֵלִי –
חֲתִיכוֹנֶת מְשַׁגַּעַת, בְּקָלִיבֶּר רְצִינִי,
שֶרַק הִיא מִבֵּין כֻּלָּנוּ עוֹד מֻתָּר לָהּ (כָּךְ נִדְמֶה לִי)
לְהַצִּיג עַצְמָהּ בְּנַחַת: "הַמְּדִינָה – נוּ, זֶה אֲנִי!..."
בַּשָּׁבוּעַ שֶׁעָבַר סִפַּרְנוּ כָּאן כַּמָּה מַחְטִיא
וּמַזִּיק לִשְׁלוֹם עַמֵּנוּ הוּא הַשֵּׁד הָעֲדָתִי
אַךְ הַפַּעַם – עַל חִבַּת רַבִּים מִצְּעִירֵי הָעָם
לְחִשּׂוּף שְׂרִידֵי קְדוּמֵינוּ בִּשְׁקִיקָה וְלֵב נִפְעָם.
וְאִם הֻזְכַּר פֹּה דוֹר צָעִיר – הִנֵּה, לְיִשְׂרָאֵלָה * נֶחְשַׂף פִּתְאֹם בֻּלְמוֹס הַדּוֹר הַזֶּה לְמֶחְקָרָהּ * שֶׁל אֶרֶץ-הָאָבוֹת וַעֲבָרָהּ הַמִּתְגַּלֶּה לָהּ * בִּשְׁלַל אַנְטִיקוֹת סָבְתָא פָּלֶשְׂתִּינָה הַיְּקָרָה. * כָּל שֶׁבֶר חֶרֶס, כָּל פְּסֵיפָס אַרְכָאִי, כָּל מַטְבֵּעַ * הַמְּעִידִים כִּי אֲבוֹתֵינוּ נִשְׁתַּרְשׁוּ עַזּוֹת * כָּאן עוֹד מִימֵי קַדְמַת דְּנָא קוֹשְׁרִים אֶת צְעִירֶיהָ * (לְשִׂמְחָתָהּ שֶׁל אִמָּא צִיּוֹנוּת) לְאֶרֶץ זֹאת. * וְלֹא רַק בְּנֵי הָאָרֶץ, גַּם סְטוּדֶנְטִים וּבְנֵי נֹעַר
* מִן הַתְּפוּצוֹת בָּאִים וּמִתְנַדְּבִים לַחֲפִירוֹת * בִּטְרַאנְס בִּלְתִּי נִמְנָע כְּשֵׁם שֶׁאִי אֶפְשָׁר לִמְנֹעַ * גַם דַּאחְקוֹת שֶׁאֶת כֹּבֶד-רֹאשׁ מַדָּע זֶה מְפירוֹת. * וְחוּץ מִזֶּה בַּקַּמְפּוּסִים שֶׁל אַנְקְל סֵם רוֹוֵחַ * מִלּוֹן אַנְגְּלִי-עִבְרִי זוֹל בִּמְחִירוֹ (וּבְעֶרְכּוֹ) * שֶׁיֶּדַע פְּרַקְטִי אֵין בּוֹ אַךְ הוּא מַה זֶּה מְבַדֵּחַ * כָּל לֵב יִשְׂרְאֵלִי שֶׁהוּא נִקְלָע לוֹ בְּדַרְכּוֹ. * וְכָךְ קָרָה שֶׁיּוֹם אֶחָד כִּמְעַט טָבַע לַמָּוֶת * תַּיָּר מִפִילָדֶלְפִיָּה שָׁלֹּא יָדַע לִשְׂחוֹת * וְשֶׁבִּמְקוֹם עִבְרִית פְּשׁוּטָה שָׁאַב הוּא כָּל יָמָיו אֶת * אוֹצַר מִלָּיו הָעִבְרִיּוֹת וְהַכִּמְעַט שְׁכוּחוֹת * מִן הַמִּלּוֹן הַמְּגֻחָךְ הַזֶּה שֶׁבּוֹ הוֹפִיעוּ * מִלִּים תָּנָ"כִיּוֹת וְלֹא עִבְרִית שֶׁל שְׂפַת דִּבּוּר * וְהוּא בִּמְקוֹם "הַצִּילוּ!" נִזְדַּעֵק נוֹאָשׁ: "הוֹשִׁיעוּ!" * וְהַמַּצִּיל ׁ(שֶׁבְּעִבְרִית אַרְכָאִית הָיָה בּוּר) * כִּמְעַט הִנִּיח לוֹ לִטְבֹּעַ בִּמְצוּלוֹת הַמַּיִם * לוּלֵא קָלַט בְּמִשְׁקַפְתּוֹ אֶת רֹאשׁ אוֹתוֹ אֻמְלָל * וְאֶת יָדָיו הַמּוּשָׁטוֹת לְרַחֲמֵי שָׁמַיִם * וְחִישׁ חִלֵּץ אוֹתוֹ בְּטֶרֶם שֶׁלַּתְּהוֹם צָלַל.
* וּפַעַם, כְּשֶׁשַּׁדְרַן "קוֹל יִשְׂרָאֵל" הִקְלִיט סְטוּדֶנְטִים * יְהוּדִיִּים שֶׁהִתְנַדְּבוּ בַּקַּיִץ לִמְצָדָה * לַחֲפִירוֹת וְהֵם כֻּלָּם גְּדוּשִׁים בְּסֶנְטִימֶנְטִים * (וְהָעִבְרִית שֶׁבְּפִיהֶם בְּלַהַט נִלְמְדָה * מִן הַמִּלּוֹן הַזֶּה, שֶׁלְעַבְרֵת בְּלִי גְבוּל טוֹרֵחַ * מִלִּים כְּגוֹן "אַרְכֵיאוֹלוֹג" שֶׁהוּא תָמִיד אוֹסְפָן * מִשְּׂדוֹת הַלַּעַ"ז אֶל תִּרְגּוּם שֶׁאֵין בּוֹ שׁוּם הֶכְרֵחַ * וּבוֹ חוֹפֵר-הָעַתִּיקוֹת נִקְרָא בְּשֵׁם "חַשְׂפָן" * כִּי הוּא שׁוֹקֵד תַּעֲלוּמוֹת-עָבָר לְפַעְנֵחַ * וּמִתְאַמֵּץ בְּלִי הֶרֶף לְחוֹפְרָן וּלְחָשְׂפָן), * שָׁאַל אוֹתוֹ אִישׁ-רַדְיוֹ מִתְנַדֶּבֶת אַחַת סֶקְסִית * שֶׁחֹם הַקַּיִץ אֶת בִּגְדָהּ צִמְצֵם לְמִינִימוּּם * וְלֹא הָיְתָה שְׁמֵנָה וְלֹא כְּחוּשָׁה וְאָנוֹרֶקְסִית * אֶלָּא בְּרוּכַת פִיגוּרָה פְּצָצָתִית שֶׁאֵין בָּהּ מוּם: * "מָה אַתְּ רוֹצָה לִהְיוֹת כְּשֶׁתְּסַיְּמִי אֶת לִמּוּדַיִךְ * בְּחֵקֶר עַתִּיקוֹת?" – וְהַפְּצָצָה הַחִנָּנִית
* עָנְתָה בְּנַפְנְפָהּ שְׁנֵי חֲרָסִים בִּשְׁתֵּי יָדַיִם * עַל סְמַךְ אוֹתוֹ מִלּוֹן מַכְשִׁיל תּוּרִיסְטִים: "חַשְׂפָנִית!!!"
* וְהַשַּׁדְרָן, שֶׁהִתְפָּעֵל בְּצֶדֶק מִמַּרְאֶיהָ * הַרְבֵּה יוֹתֵר מֵעִלְגּוּתָהּ שֶׁל הָעִבְרִית שֶׁלָּהּ * חִיֵּךְ: "אִם בִּסְטְרִיפְּטִיז כָּזֶה תִרְצִי לְהִתְמַקְצֵעַ * אֲנִי בָּטוּחַ שֶׁצְּפוּיָה לָךְ הַצְלָחָה גְדוֹלָה..."
* וְעוֹד אֵרוּעַ קוֹמִי שֶׁסִּפֵּר לְיִשְׂרָאֵלָה * אוֹתוֹ שַׁדְרָן בַּדְרָן שֶׁבְּשִׁבְתּוֹ בָּאוֹטוֹבּוּס * עָלוּ פִּתְאֹם עַל רֶכֶב זֶה בִּגְרַצְיָה אֵין דּוֹמֶה לָהּ * שָׁלוֹשׁ יַעֲלוֹת-חֵן בְּגִיל שִׁבְעִים אוֹ שִׁבְעִים פְּלוּס * הָעֲטוּיוֹת בְּמַדֵּי טֶנִיס, אוֹחֲזוֹת בְּמַטְקוֹת * בְּהוֹעִידָן פְּנֵיהֶן לַ"קַּנְטְרִי קְלַבּ" הַשְּׁכוּנָתִי * וּמִתְיַשְּׁבוֹת מֵאֲחוֹרָיו וּמַתְחִילוֹת בַּלָּאט כֹּה * שִׂיחַת נָשִׁים שֶׁלֹּא רָצָה שַׁדְרָן זֶה לְהַחְטִיא. * שִׂיחוֹת נָשִׁים הֵן כָּרָגִיל מִחוּץ לַתְּחוּם לַגֶּבֶר * וְהַשַּׁדְרָן יָדַע כִּי אִם יַפְנֶה פָּנָיו אָחוֹר * תִּשְׂרֹר שָׁם דִּמְמַת-אַלְחוּט מֻחְלֶטֶת מִכָּל עֵבֶר * לָכֵן מִיָּד בִּטְרִיק שֶׁל הַסְוָאָה מִהֵר לִבְחֹר * וּבְשָׁלְפוֹ עִתּוֹן מִתִּיק עָשָׂה עַצְמוֹ כְּאִלּוּ * עָסוּק הוּא בִּקְרִיאַת חַדְשׁוֹת הַיּוֹם בְּעִתּוֹנוֹ * כְּמוֹ לְבַלְבֵּל אֶת הָאוֹיֵב, אַךְ לֹא חָלְפָה אֲפִלּוּ * דַקָּה וְשִׂיחַ הַנָּשִׁים חָזַר שָׁם לְתִקְנוֹ.
* זָקַף שַׁדְרָן סַקְרָן זֶה אֶת אָזְנָיו כִּשְׁתֵּי אַנְטֵנוֹת * בְּצוֹתְתוֹ לַוַיְבִּים של הַוַיבֶּערְס, כְּמוֹ שֻׁדַּר * פַּסְקוֹל סוֹדִי זֶה כָּךְ שֶׁרַק אֵלָיו הוּא יִתְמַעֵן עוֹד * וּּּכְלוּם שָׁם לֹא עָבַר אֶצְלוֹ מִתַּחַת לָרָדָאר.
* "בָּנוֹת," רָטְנָה אַחַת מֵהֶן, "אֵי-אָז, כְּשֶׁהִתְחַתַּנְתִּי * לְרֶגַע לֹא חָדַל לוֹ בַּעְלִי מִמַּחְמָאוֹת, * כָּאן 'מָמִי' וְשָׁם 'מֹתֶק', גַּם רוֹמַנְטִי גַם שַׁרְמַנְטִי * אַךְ לָאַחֲרוֹנָה, אֲבוֹי, זֶה הִתְמַעֵט מְאֹד."
* "מַה מִּקְצוֹעוֹ שֶׁל בַּעְלֵךְ?" חָקְרוּ אוֹתָהּ הַשְּׁתַּיִם.
* "יַרְקָן," אָמְרָה הַמִּתְלוֹנֶנֶת, בְּעַצְבוּת שְׁרוּיָה.
* "אָז מָה אַתְּ מִתְפַּלֵּאת," עָנוּ לָהּ בְּצִקְצוּק שְׂפָתַיִם, * "סוֹפְסוֹף כֻּלָּם מַעְדִּיפִים תָּמִיד סְ ח וֹ רָ ה טְ רִ יָּ ה."
* "אֶצְלִי אוֹתוֹ דָבָר," גָּנְחָה אַחַת מִשְּׁתַּיִם אֵלֶּה, * "כְּשֶׁרַק נִשֵּׂאנוּ בַּעְלִי הָיָה תָנוּר לוֹהֵט, * רַק חִבּוּקִים וְנִשּׁוּקִים, אַךְ עִם הַזְּמַן – הַפֶּלֶא * כְּמוֹ הַשֵּׂעָר בְּקָרַחְתּוֹ, הָלַךְ וְהִתְמַעֵט."
* "מַה מִּקְצוֹעוֹ שֶׁל בַּעְלֵךְ?" חָקְרוּ שְׁתֵּי שְׁכֵנוֹתֶיהָ.
* "יֵשׁ לוֹ סוֹכְנוּת לִמְכוֹנִיּוֹת," עָנְתָה בְּטוֹן נוֹאָשׁ.
* "אָז מָה אַתְּ מִתְפַּלֵּאת," אָמְרוּ לָהּ, "כָּל אֶחָד יוֹדֵעַ * שֶׁמִּי שֶׁיֵּשׁ לוֹ טְרַנְטֶה כְּבָר רוֹצֶה מוֹדֶל חָדָשׁ."
* אַךְ הַקְּשִׁישָׁה שֶׁבֵּין שְׁלָשְׁתָּן פָּרְצָה פִּתְאֹם בְּשֶׁפֶךְ * שֶׁל צְחוֹק שֶׁאֶת עֲמִיתוֹתֶיהָ בְּלִי סָפֵק קִנְטֵר: * "לֹא מְבִינָה אֶתְכֶן, בָּנוֹת. אֶצְלִי – מַמָּשׁ הַהֵפֶךְ, * עִם כָּל שָׁנָה נוֹסֶפֶת בַּעְלִי לָהוּט יוֹתֵר. * הוּא מְגַלֶּה מִיּוֹם לְיוֹם בִּתְשׂוּמַת-לֵב גּוֹבֶרֶת * פְּרָטִים קְסוּמִים וּמְרַתְּקִים בִּי כְּמוֹ בְּקָטָלוֹג."
"מַה מִּקְצוֹעוֹ שֶׁל בַּעְלֵךְ?" חִישׁ נִשְׁאֲלָה הַגְּבֶרֶת
* וּבְחִיּוּךְ עַתִּיר קְמָטִים עָנְתָה: "אַ רְ כֵ י א וֹ ל וֹ ג..."
וְהֶמְשֵׁךְ סִפּוּרֵנוּ יֻגַּשׁ – אַדְרַבָּה –
כְּבָר בְּיוֹם חֲמִשִּׁי בַּשָּׁבוּעַ הַַבָּא.
יוסי גמזו
* * *
עמוס גלבוע
המתיחות במפרץ: איראן בייאוש מהחנק הכלכלי
מעוניינת לגרור ארה"ב לפעולה צבאית. ארה"ב לא תגיב צבאית אלא תהדק את החנק הכלכלי.
ארבע נקודות לעניין המתיחות במפרץ הפרסי בעקבות הפגיעה בשתי מכליות נפט במפרץ עומאן בשבוע שעבר.
האחת, איראן. לא צריך להיות שום ספק שהיא עומדת מאחורי הפגיעה במכליות. לא היתה כאן תעוזה איראנית, אלא להערכתי צעד של ייאוש מהחנק הכלכלי האמריקאי העומד לרסק את כלכלתה ולפגוע בעמידות המשטר מול בעיות הפנים שלו. על פניו בא הצעד הזה להזהיר את העולם כי אם ארה"ב לא תאפשר לאיראן לייצא נפט, אז איראן לא תאפשר לנפט ערבי לצאת מהמפרץ הפרסי, מטרות הצעד הזה הן להערכתי: לגרור את ארה"ב לפעולת תגמול צבאית, וליצור בהדרגה מצב בו המפרץ הפרסי מצוי במצב מלחמתי ובכך להעלות את מחירי הנפט בעולם; ליצור בכך לכידות איראנית פנימית מחד-גיסא, ומאידך גיסא להעמיד את טראמפ בפני האפשרות המצמררת של כניסה לבחירות לנשיאות כשארה"ב מסובכת בלחימה. וכל זאת, בתקווה שטראמפ יקטין את עניבת החנק הכלכלי על איראן או למצער להיכנס עימו למו"מ מעמדת כוח. יש כאן משהו המזכיר את החמאס ואיומיו מול ישראל.
השנייה, ממשל טראמפ. לדעתי אין לו עכשיו כוונה לצאת לפעולה צבאית נגד איראן ולשחק לידיה. להערכתי כל מי שחיכה ומחכה למהלומה צבאית אמריקאית, או חושב שארה"ב חוששת לצאת למלחמה – טועה. מהרגע הראשון טראמפ חוזר ואומר כי הוא לא רוצה מלחמות (למעט נגד איראן שבדרך לנשק גרעיני), ואין לו שום כוונה שחיילים אמריקאים ייהרגו; יש לו אומנם עוצמה צבאית שאין כיום לאף מדינה בעולם, אך ארגז הכלים של המדיניות שלו היא העוצמה הכלכלית האמריקאית שהיא גלובאלית. אותה הוא מפעיל עכשיו, באכזריות, מול איראן. בראש ובראשונה למנוע ממנה לייצא נפט, המהווה למעלה מ-80 אחוזים מהכנסותיה. לכן לדעתי בטווח הקרוב המהלכים האמריקאים המרכזיים יהיו: מעל לכל, להדק עוד יותר את החנק הכלכלי. זה כנראה יכלול גם מאמץ להוריד את מחירי הנפט אל מתחת ל-50 דולר לחבית, ולפגוע במרכזי הכובד הכלכליים של משמרות המהפכה.
כמו כן די ברור שהוא יחתור ליצור דה-לגיטימיזציה לאיראן, ע"י חזרה עקבית של הצגת עדויות על אחריותה לפיגוע, ויפרוס מערך איסוף מיוחד לכיסוי מלא של כל המפרץ הפרסי על נמליו. המכשול העיקרי העומד בפני טראמפ הוא הפילוג הפנימי הקשה המכרסם בחברה האמריקאית, כאשר המפלגה הדמוקרטית מתנגדת לכל מהלך שלו ומכינה עצמה לבחירות ב-2020.
השלישית קשורה לאיחוד האירופי. כאשר ישראל רק מתכננת להוסיף כמה בתים בירושלים רבתי, מיד האיחוד יוצא בגינוי. ועכשיו, כאשר נפגעים נתיבי שיט בינלאומיים, האיחוד שותק (לפחות עד 19 ביוני). בולט בעיקר מקרון הצרפתי, שכאילו נשרף יחד עם הנוטרדם. רק בריטניה, כדרכה ההיסטורית, התייצבה לימין ארה"ב בצורה ברורה. גרמניה, המובילה את האיחוד, מסרבת לפי שעה להודות שאיראן אשמה בחבלה במכליות. לא רק זאת, היא כל הזמן מחפשת דרך פיננסית על מנת לעקוף את הסנקציות האמריקאיות על איראן. קשה להאמין אבל אירופה "הנאורה" היא לפי שעה במחנה אחד עם איראן נגד ארה"ב.
הרביעית קשורה לנפט. בעבר, פגיעה בשיט במפרץ הפרסי היתה מזניקה באחת את מחירי הנפט. זה לא קרה הפעם. כי ארה"ב לא תלויה יותר בנפט המזרח תיכוני. היא הפכה למפיקת הנפט הגדולה ביותר בעולם (כ-13 מיליון חביות ביום ) וליצואנית של נפט זול. יחד עם סעודיה, התלויה כיום ברצון הטוב של טראמפ, ארה"ב יכולה לתמרן במשק הנפט העולמי, בכמויות ובמחירים.
אז להיכן אנו הולכים במפרץ הפרסי?
להערכתי ההתפתחויות יהיו תלויות במידה מרובה בהחלטות שיקבלו האיראנים, המצויים בדילמה קשה במצב קשה: האם להמשיך בפגיעה בשיט במפרץ, והאם לממש את האיומים ולהמשיך בהפרת הסכם הגרעין ולהסתכן לבטח בבידוד עולמי – או לוותר על הכבוד ולהיכנס לדיאלוג עם טראמפ?
לך דע נפשו ומוחו של חמינאי, המנהיג הרוחני האיראני, ומחשבתם של ראשי משמרות המהפכה.
עמוס גלבוע
* * *
חובב טלפז
במלחמה לא כמו במלחמה: פרק כ"ג –
האם הסנוניות מבשרות הסכם?
בעידן הפרה-טכנולוגי, לפני לווייני מזג האוויר, חלליות נאס"א וטלסקופ האבל, הישרנו מבטנו מעלה וחיפשנו את הסנוניות המבשרות על בוא האביב \ הסתיו \ הגשם וכיו"ב. היום אין בהן צורך לחיזוי מזג אוויר בטווח קצר ובינוני.
האם ניתן לחזות "מצבי-רוח" בסיכסוכים בינלאומיים, המלווים במהלכים משנֵי מצב מחד, ומו"מ חריף מאידך, כאשר הצדדים מממשים "דממת אלחוט" באופן רישמי?
אז יש כמובן הדלפות אבל איך נדע לבור את המוץ מהתבן, כלומר את "הניוז" מה"פייק ניוז"?
בטבע מתאפיינים מצבי משבר מתקרבים ע"י נטישת עכברים מספינה בסכנת טביעה או מכרסמים שונים ממאורות הקרקע שלהן לפני רעידת אדמה המתרגשת ובאה. אלא שדווקא האדם נראה כחסר-חושים סידרתי מול מרבית מחיות הטבע. אז מדוע בכל זאת מייחסים לנו את "מותר האדם מן הבהמה" ?
בין היתר, כנראה, לאור יכולתנו לפתח טכנולוגיות המאפילות על חסרונות וכשלים טבעיים הגדלים והולכים ע"פ תורת האבולוציה של דארווין. אחד הכלים המשמעותיים הוא שוק המניות. הוא ברמת הפרפרזה "באין ציפור שיר גם שוק המניות ייחשב לזמיר" – המימוש למטה.
בחודש שעבר נכזבו תקוות לסיום מוצלח קרוב של מו"מ הסחר ארה"ב-סין. זאת למרות השתת מכס בגובה משמעותי של 25% – על יתרת היבוא הסיני של כ-300 מיליארד דולר (בס"ה על למעלה מחצי טריליון דולר)!
שני סבבי שיחות בדרג ראשי המשלחות (בבייג'ין ואח"כ בוואשינגטון) העלו חרס בידן, ואיתן צפי מקפיא דם של מכס חסר תקדים היסטורי של למעלה ממאה מיליארד דולר לשנה – פגיעה ממנה היו סובלות בעיקר סין, וארה"ב ברמה פחותה.
שתי הענקיות הללו מחזיקות, כ"א אצל רעותה, צוות מצומצם בדרג נמוך לצורכי חילוף מסרים חסוי-תקשורת ולשמירת קשר רצוף. ה"אדישות" הסינית שהופגנה במהלך הנסיגה מחתימה קרובה, הותירה את האורות דולקים בבית הלבן: הסינים מבצעים חבירה לדמוקרטים לקראת הבחירות ב-3 בנובמבר 2020!!!
המהלך האסטרטגי האמריקני לא איחר לבוא. מחיר הנפט הגולמי. לארה"ב, כמפיקת הנפט הגדולה בעולם (קרוב ל-13 מיליון חביות ליום) וכיצואנית משמעותית, יש השפעה מסויימת על מחירו. אבל אם נוסיף לכך את השפעתה על ערב-הסעודית, המותקפת קשות ע"י החות'ים מתימן ומאותגרת נמרצות ע"י תושביה השיעים במזרחה – הרי שניתן לומר שכיום לארה"ב יכולת לקבוע כמעט בהחלטיות את מחיר הנפט הגולמי.
יתרה מזאת, בשקט מופתי החלה ארה"ב לייצא נפט גולמי וגם מזוקק למיספר רב של מדינות ובמיוחד ליבואנית הנפט הגדולה בעולם – סין !!! מה שנותר לעשות הוא לדחוף את סין עמוק יותר ויותר אל מלכודת הדבש העונה לשם: נפט אמריקני. איך עושים זאת? במשולב עם עם ערב הסעודית מציפים את השוק העולמי בנפט גולמי שמגיב בהורדת מחירו באופן משמעותי:
איור 1. מהלך מחיר הנפט ב 30 יום
ירידת מחיר מ-64 ל-50.94 דולר לחבית או כ-20% – תוך חודש ימים, היתה אופיינית, בכיוון הפוך כמובן, רק לאופ"ק בימי הזוהר שלו לפני 4 עשורים. שימו לב לקווים האנכיים שהוספתי ידנית. האדום מראה את המחיר הנמוך ביותר (הנ"ל), הירוק 51.64. האיור הבא מציג את מהלכי המחיר רק בחמישה ימים האחרונים.
איור 2. מהלך מחיר הנפט ב 5 ימים אחרונים
האנכים – אדום וירוק – נמצאים בדיוק באותו מקום כמו באיור 1. מה שידוע זה שכמה שעות מימין לקו הירוק (אתמול) הודיע טראמפ שסיכם עם נשיא סין קסי ג'ינפינג להיפגש "ארוכות" במסגרת פיסגת ה-G20 בעוד 10 ימים באוסקה יפן. האם הקו הירוק רומז על הסכמת ביניים חשובה או על חתימת חוזה גדול לרכישת נפט של סין מארה"ב "רגע" לפני שטראמפ הורה למזכיר האנרגיה ריק פרי להקפיץ את מחיר הנפט הגולמי ב-2 דולר?
הודעת הפגישה החשובה של טראמפ הטריפה את שוק המניות בארה"ב והדאו ג'ונס נסק בלמעלה מ- 350 נקודות (1.8%) תוך דקות ספורות:
איור 3. נסיקת הדאו ג'ונס עם הסיכום לפגישת נשיאי ארה"ב וסין
היום הדרמטי של אתמול ממשיך להעלות גלי צונאמי חיוביים מסוג אחר: חברת "אפל" הודיע הבוקר שהיא מפנה חלק משמעותי של מערך הייצור שלה – בין 15% ל-30% מסין עצמה לשכנותיה של סין כמו הודו, וייטנאם (עם אחרות דנים עכשיו). זו תוצאה ישירה של המכס הכבד שטראמפ הטיל ו-או יטיל על סין בהיעדר הסכם – ללא "הבדל בין דת גזע מין ומוצא" בציציות של המוצר אפילו שבמקור הוא מפאלו אלטו קליפורניה.
ההעברה הזו, חשוב להדגיש, אינה מותנית בחתימה על ההסכם בין סין לארה"ב. היא מבטאת שאיפה של טראמפ לתחרות חופשית בין המדינות מתוך מאמץ ארוך טווח לגימוד מעמד המונופול על השוק האמריקני ממנו נהנתה סין זה שנות דור.
בהמשך היום צפויה להתקבל גם החלטת נגיד הפדרל-רזרב, ככל הנראה על הורדת הריבית, פעולה שתקפיץ את המניות בוול סטריט למרחק נגיעה משיא כל הזמנים. זהו סוג של קרם על העוגה של טראמפ, ובמקביל צלקת קטנה על מצחו של נשיא סין בבואו לפגוש את טראמפ באוסקה.
האם ארועי אתמול והיום הן הסנוניות המבשרות את בואו הנכסף של אביב הסחר החופשי?
סיכוי טוב. תגובת שווקי המניות במדדים העיקריים היא תולדה של מיליוני אנשים שמחליטים להשקיע את כספם שלהם כאשר התחזית לרווח בעתיד טובה או למשוך אותו מהשוק כאשר התחזית מנבאת שחורות. תחליף לא רע כלל לסנוניות ההן. כמובן שייתכנו טעויות בתחזיות אך אין להשוותן לתוצאות של סקרים שרמת אמינותם נופלת בהרבה.
הערת שוליים: אצל טראמפ הכול מתוזמן – גם אירוע השקת קמפיין בחירות 2020 שנערך אתמול דווקא, באיצטדיון הומה קהל נלהב באורלנדו פלורידה. בין יתר הישגיו בתחומי הכלכלה, הסחר וההגירה, במקום טוב באמצע – היו שני הישגים שזיכוהו בתגובה נלהבת ברמת (Standing Ovation):
א) ההכרה בירושלים כבירת ישראל.
ב) הכרה בסיפוח רמת הגולן לישראל.
סוג של סנוניות.
חובב טלפז
19 ליוני 2019
* * *
יוסי אחימאיר
חיים הולצמן: סיחרור גורלי
"אש פרצה במנוע" – הודיע טייס מטוס ה"מיסטר" של חיל האוויר. "נטוש את המטוס" – פקד מגדל הפיקוח. הטייס: "אני אנסה לפלוט את עצמי, תוך כדי משיכת המטוס כלפי מעלה. המנוע הלך לי... לא! עכשיו אני מעל יישוב. כיוון המטוס – מחוץ לעיר, נכנסתי לסיחרור..."
אלה היו מילותיו האחרונות של סגן חיים הולצמן ז"ל, בטרם התרסק עם מטוסו בשדה פתוח, לא הרחק ממכון וייצמן ברחובות.
שניות לפני שחשב לצנוח בכיסא מפלט מן המטוס הבוער, קיבל הטייס את ההחלטה הגורלית שעלתה לו בחייו. ככל שיכל עוד לשלוט במטוס, הוא כיוונו ככל שעוד היה יכול אל מחוץ לתחום המיושב... מבחינתו זה היה מאוחר מדי... רבים מהאנשים במכון וייצמן, מביה"ס "ויצמן" ומהעיר רחובות עצמה, חייהם ניצלו בזכות גבורתו והקרבתו של הטייס בן רמת-גן, השכן שלי.
הסיפור ההירואי הזה הוא כבר בן יובל שנים. סגן חיים הולצמן מונצח מאז בין השאר ברחוב הנושא את שמו ומצטלב עם רחוב מנחם בגין ליד קריית המדע ברחובות, באנדרטה, בשלושה בנים של חבריו שנושאים על שמו – חיים, וגם בספר זיכרון "דפי חיים", שהוציאה המשפחה כעבור שנה. חמישים שנה חלפו ואת חיים אין שוכחים – לא בני משפחתו, לא חבריו לטייסת, לא חבריו מנוער וילדות, וגם לא אבי גיבס, התלמיד מ"וייצמן" שראה באימה מעל ראשו את המטוס הצונח...
כולם התכנסו בסוף השבוע שעבר באולם המועצה לישראל יפה, לערב שכולו ישראל היפה. ערב מלא אהבה לחיים, כדי לספר בחיים, לצפות בתצלומיו, להתרפק על יופיו הנשקף מהם, אישיותו, גבורתו ועל אובדנו... אנשים ששיבה זרקה בשיערם, רובם בני למעלה משבעים. חיים היה צריך להיות כיום בן 72, אלא שהוא נותר ה"אפולו" בן 22, הנערץ על כל הבנות, עם השיער הבלונדי, החיוך וגומות החן...
בערב המושקע העלו כמה מחבריו של חיים זיכרונות מרגשים. בן המחזור בקורס הטיס, זאב רז, מי שהוביל את התקיפה על הכור העיראקי ב-1981, העריך כי אלמלא האסון, חיים היה מגיע רחוק בחיל האוויר, להיות מפקד ואיש צוות. "גם אחרי 50 שנה אין תנחומים" – אמר.
חבר אחר לטייסת ה"מיסטרים", מיקי כץ, סיפר על חברותם בלב ובנפש, הזכיר את ההיכרות שעשה לו עם בלונדינית גבוהה ויפהפייה בשם אריאלה ו"זה היה רציני." זוגיותם נקטעה באחת, בהגיע הבשורה הנוראה מכול...
כסיפורו של חיים ישנם אין-ספור סיפורי גבורה והקרבה של הנופלים במערכות ישראל, בשירות הצבאי ובוודאי בחיל האוויר. אבל לי ולרבים אחרים יש קודם כל את חיים "שלנו", שבחייו ובמותו היה ונשאר מופת, ש"מִדֵּי דַבְּרִי בּוֹ זָכֹר אֶזְכְּרֶנּוּ עוֹד, עַל כֵּן הָמוּ מֵעַי לוֹ רַחֵם אֲרָחֲמֶנּוּ..."
חיים, כמוהו כאותו טייס פולני, זווירקו שמו, שבמותו ב-1932, "מחמת מקרה קל ערך," עורר את הרגש הלאומי הפולני. כל פולין התאבלה עליו, כפי שסופר במאמר בעיתון עברי מאותו זמן. בעל המאמר שאל-תהה בכמיהה: מתי גם לנו יהיו גיבורים נשואי הערצה כאותו טייס פולני זווירקו? חיים הולצמן הוא "זווירקו" של מדינת ישראל. תקלה במטוסו הביאה אותו אל מותו-הקרבתו. הוא לא נפל במלחמה, לא השתתף בקרב אווירי, אבל אין גבורתו נופלת מזו של טובי הטייסים, המפקדים והלוחמים, בכל החילות, אשר שילמו בחייהם בשדות הקרב ביבשה, באוויר, בים. גיבורים כאלה יכולים להיות רק בעם שנאבק על עצמאותו, ביטחונו ועתידו. או – כדברי בעל המאמר מלפני 85 שנה – רק בעם נורמאלי, לא גלותי, עם ששולח את טובי בניו למרומי האוויר, למצולות הים, או לעומק שטח האוייב, במטרה אחת: להגן על ריבונותו במולדתו.
במאבקים הפנימיים הרוחשים בתוכנו, בעיסוקנו המתיש בענייני פוליטיקה ובחירות, אנו שוכחים לעתים את העובדה שהאיומים עלינו לא פסו ולא יפוגו בעתיד הנראה לעין. טייסינו יוצאים גם בעצם הלילות הללו לפעולות מעבר לקווי האוייב, ועוד נכונו להם משימות רבות סיכון ותעוזה. הם שולטים בכלי טיס הרבה יותר מתוחכמים מן ה"מיסטרים" המסורבלים של חיים ז"ל וחבריו, אך נכונים כמותם לצאת לכל משימה.
במרומי השמיים, בחשכת הליל, לבטח הם מצפים מאיתנו, יושבי-בית ונותני-עצות, שנהיה יותר ראויים לאלה שיוצאים למשימות מסוכנות בשליחות האומה. אולי גם חיים הולצמן ז"ל, שהקריב חייו הצעירים למען הזולת, מביט עלינו מלמעלה זה כבר יובל שנים, בציפייה שלא ניכנס כולנו לסיחרור פוליטי-חברתי בלתי נשלט, שננהל את המחלוקות הקשות בינינו במתינות, ונשמור מכל משמר על אחדותנו. טוהר הלשון חשוב לא פחות מטוהר הנשק.
יוסי אחימאיר
פורסם לראשונה ב"מעריב", 17.6.2019
* * *
יורם אטינגר
ארה"ב מכירה בחיוניות יו"ש
לאינטרס האמריקאי
"ישראל היום", 17 יוני 2019
ראיון שגריר ארה"ב בישראל, דוד פרידמן, ל"ניו יורק טיימס" (8 יוני 2019) חורג מתפישת העולם של מחלקת המדינה (מחמ"ד) אך מבטא את המציאות ואת אינטרס ארה"ב. לדברי השגריר: "העולם אינו זקוק למדינה פלסטינית כושלת בין ישראל לירדן... שליטה ביטחונית של ישראל אינה מכשול... לישראל הזכות להיאחז בחלק מ- אך לא בכל – הגדה המערבית..."
אמנם ממסד מחמ"ד (להוציא את מזכיר המדינה פומפיאו והיועץ לביטחון לאומי בולטון) מסתייג מדברי השגריר, אך ביצועי העבר מתעדים כישלון שיטתי של מחמ"ד. לדוגמה:
ב-1948 התנגדה מחמ"ד להקמת המדינה בטענה שתהייה פרו-סובייטית, שתימחק על ידי הערבים ותפגע ביחסי ארה"ב-ערב. אבל, ב-2019 ישראל היא בעלת-הברית האמינה ביותר של ארה"ב באזור ויחסי ישראל-ערב בשיאם.
בשנות ה-50' ראתה מחמ"ד בעבדול נאצר המצרי בעל-ברית בכוח, אך הרודן הפרו-סובייטי פעל להפלת כל משטר ערבי פרו-אמריקאי.
ב-1979-1978 בגדה מחלקת המדינה בשאח הפרסי, שהיה בעל-ברית אסטרטגי, ראתה באייתולה חומייני לוחם לדמוקרטיה באיראן, סייעה להקמת משטר טרוריסטי ומגלומני בטהראן, שהחריף את הטרור האסלאמי, תוך פגיעה באמינות ארה"ב בעיני בעלות-בריתה.
ביולי 1990, ערב פלישת עיראק לכווית, ראתה מחמ"ד בצדאם חוסיין בעל-ברית, המעיטה בעוצמת נחישותו ואכזריותו, והעניקה אור ירוק לפלישה במסר שהועבר על ידי שגרירת ארה"ב בבגדד: "ארה"ב לא תתערב בסכסוך גבולות בינערבי... ולא תנהל מלחמה כלכלית בעיראק..."
ב-1993 הצטרפה מחמ"ד למסיבת הרהורי-הלב של "הסכם אוסלו", והביאה את ערפאת – הארכי-טרוריסט והמחנך לשנאה – לקבלת פרס נובל לשלום.
התפרצות "הצונאמי הערבי" בדצמבר 2010 כונתה על ידי מחמ"ד "האביב הערבי" המבשר, לכאורה, את הגעת הדמוקרטיה לרחוב הערבי. אבל, מיליוני הפליטים, כמיליון הרוגים ונזק של מיליארדי דולרים מתעדים את ניתוק מחמ"ד ממציאות המזרח התיכון.
ב-2015 הובילה מחמ"ד את האורגיה הדיפלומטית עם איראן, שהביאה להסכם המשדרג באופן דרמטי את יכולות הטרור של האייתולות, העניקה רוח גבית לשאיפותיהם המגלומניות, קירב את מאכלת האייתולות לצוואר כל משטר ערבי פרו-אמריקאי, ודחה – בתרחיש הטוב ביותר – את התגרענות האייתולות ב-10 שנים.
ב-2019 מקדם השגריר פרידמן את אינטרס ארה"ב על בסיס מציאות המזרח התיכון, ולא הרהורי-לב המנחים את מחמ"ד ומלבים את אש הטרור והמלחמה.
ב-2019 מכיר פרידמן בהשפעה המשנית של הגורם הפלסטיני על המזרח התיכון ויחסי הערבים עם ישראל וארה"ב – בהשוואה לאיומי האייתולות, "האחים המוסלמים" ודאע"ש והעימותים הבינערביים, ולאור הרחבה חסרת-תקדים של קשרי ישראל-ערב, למרות שאין התקדמות בעניין הפלסטיני.
ב-2019 מבין השגריר את ההשפעה ההרסנית של מדינה פלסטינית על המזרח התיכון, קיום המשטר ההאשמי בירדן ושאר המשטרים הערביים הפרו-אמריקאים, במקביל להרחבת הנוכחות הרוסית, סינית ואיראנית באזור.
ב-2019 יודע השגריר פרידמן ששליטת ישראל ברכסי יו"ש היא תנאי לתדמית ההרתעה הישראלית, המשמשת תעודת ביטוח-חיים של מנהיגי ערב פרו-אמריקאים. הוא אף מבין שנסיגה מיו"ש תהפוך את ישראל מנכס אסטרטגי של – לנטל על – ארה"ב, ותשלול מארה"ב תשואה של מאות אחוזים על השקעתה השנתית בישראל.
ב-2019 – לאור האינטרסים האמריקאים במזרח התיכון ההפכפך והאלים; על רקע הכרת ארה"ב בחיוניות האסטרטגית הגוברת של ישראל בהגנה על אינטרסים אלו מול איומים מתעצמים; ומתוך הכרה במרכזיות רכסי יו"ש בטיפוח עוצמתה של ישראל כבעלת-ברית יעילה של ארה"ב – יש להחיל את ריבונות ישראל – לפחות – על רכסי ההרים ביו"ש כביטוי לאינטרס ביטחוני משותף לישראל ולארה"ב.
שגריר (בדימוס) יורם אטינגר
* * *
יהודה דרורי
"ישראל היום" או "ליברמן היום"?
מעולם לא חשבתי שהחינמון "ישראל-ביבי-היום" הוא משהו בעל ערך עיתונאי, אמנם היו שם חדשות פה ושם אבל ללא איזו אובייקטיביות במאמרים (חוץ מאיזה "גוי של שבת" לרפואה...)
אבל עכשיו זה ממש מגוחך – אין יום שבו הזיבלון הזה לא יוצא עם איזו השמצה על ליברמן, איזה רכילות, איזה "פייק ניוז", כי אחרי שלביבי נמאס לזעוק "זאבים זאבים" (שמאל שמאל...) או "הערבים באים בהמוניהם" – הוא סימן להם שם במערכת את האוייב העיקרי להמשך שילטונו (והוא כנראה צודק...) והכוונה כמובן – לאביגדור ליברמן וחזונו האנטי-חרדי.
מעניין כמה שקרים והשמצות עוד יטְפלו ביבי וכתבלבי העיתון הזה על ליברמן, כדי לגרום לכך, שהוא באמת יצא המנצח הגדול בבחירות.
יהודה דרורי
רמה"ש
* * *
יש לקוות כי בבחירות הקרובות יעניש הבוחר הישראלי את חבורת "כחול לבן" על כך שביהירותם, בטיפשותם ובחוסר-ניסיונם הפוליטי – מנעו אחרי הבחירות האחרונות
הקמת ממשלה פלוראליסטית-חילונית עם תמיכה רחבה בכנסת בראשות נתניהו – וללא כניעה לחרדים ולדתיים!
* * *
אורי הייטנר
צרור הערות 19.6.19
* יישוב חדש על אדמת הגולן – חג לגולן! יום גדול לציונות! הכרזה על הקמת יישוב חדש בגולן.
איני אוהב את הרעיון של יישוב על שם טראמפ; בוודאי את הנצחתו, לא רק בחייו אלא בעודו מכהן. החנופה הזאת כל כך לא מתאימה לנו, כישראלים; כל כך זרה לרוח הגולן. וזה לא הדבר היחיד שאיני אוהב במהלך הזה.
אך כאשר אני מציב על כף המאזניים את כל מה שאיני אוהב במהלך ועל הכף השנייה את הקמתו של יישוב חדש בגולן, ברור שהכף השנייה מכריעה.
השתתפתי בטקס ההכרזה והתרגשתי, אני מודה. אבל... הסגנון, הסגנון...
כל כך לא אנחנו. כל כך לא הגולן.
הכול סביב "כבוד ראש הממשלה ורעייתו."
וחשבתי על יהודי חכם וצנוע, רב פעלים, ששירת (כן, שירת. כך הוא ראה זאת) כראש ממשלת ישראל. לוי אשכול. אדם שבתפקידיו השונים הקים מאות יישובים בארץ ישראל, בעיקר בנגב ובגליל.
בשנה וחצי שבין שחרור הגולן לפטירתו של ראש הממשלה לוי אשכול, עלו לקרקע הגולן 11 יישובים. והכל בצנעה, ללא צרמוניות, בלי נטילת קרדיט, בלי "אני ואני."
בנימין נתניהו כבר 13 שנים, במצטבר, ראש ממשלת ישראל. ובתקופת כהונתו עוד לא קם יישוב אחד בגולן.
קצת פרופורציות...
הנאומים של ראש הממשלה ושל השגריר האמריקאי היו טובים. נתניהו היטיב לבטא את זכותנו על הגולן הישראלי ואת חשיבות הגולן לישראל.
אך מי שריגש אותי במיוחד היה דווקא ראש המועצה האזורית גולן, חיים רוקח. הוא עלה על הבמה. ואמר: "אני נרגש מאוד. הכנתי נאום, אך החלטתי לא לומר אותו, אלא לומר את מה שמבטא את מה שאני מרגיש: "ברוך ... שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה!"
אמן.
* קיצור תולדות ברוכים / קלע אלון / מצוק עורבים / רמת טראמפ – אנסה לעשות קצת סדר בבלגן. ההערה אינה מבוססת על תחקיר יסודי וייתכן שיש אי דיוקים פה ושם, אך לפחות אתן את התמונה.
בתוכניות פיתוח הגולן, החל בשלהי שנות ה-60, דובר על הקמת שני יישובים משני צדי ציר הנפט בצפון הגולן: באזור שבו היה המוצב הסורי קָלָע, ובאזור חירבת אל-מובראכין. בתחילת שנות ה-80 הוחלט על הקמת היישוב קֶלע. על הזכות ליישב את הנקודה היתה מחלוקת קשה בין שתי תנועות – התאחדות האיכרים שרצתה להקים במקום את היישוב קדמת צבי, המנציח את שמו של צבי איזקסון, נשיא התאחדות האיכרים, לבין התק"ם שרצתה להקים במקום את הקיבוץ החמישי בצפון הגולן.
בסופו של דבר המוסדות המיישבים (ועדת גבתי) קיבלו את ההחלטה להקים במקום קיבוץ. עם זאת, המקום אושר כנקודת ההתיישבות הזמנית של קדמת צבי, עד המעבר לנקודת הקבע ליד עין סמסם. ב-1981 עלו למקום חלוצי קדמת צבי, וכשעברו לנקודת הקבע, ב-1984, הוקם הקיבוץ קלע גולן. למקום נשלחו גרעיני "המחנות העולים", אך כל גרעין שהשתחרר – חבריו נטשו את המקום ולא נוצרה מסה קריטית של הקמת קיבוץ. ב-1989 החליט התק"ם לאחד את קלע עם מיצר בדרום הגולן והנקודה הוחזרה לחטיבה להתיישבות.
במקום הוקמה היאחזות נח"ל שפעלה במשך שנתיים, עד 1991.
ב-1991 הועברה הנקודה לתנועת משקי חירות-בית"ר. התנועה הקימה גרעין של 18 משפחות עולים מחבר העמים, והם עלו על הקרקע במובראכין והקימו את היישוב הקהילתי ברוכים. המקום הוגדר כנקודה זמנית של היישוב. העלייה לקרקע היתה בנובמבר 1991. היישוב לא התרומם. רוב התושבים היו בני 50+, לא דוברי עברית ולמעשה היישוב החל להתפורר, עד שנותרו בו 4 משפחות בלבד (ההידלדלות היתה הדרגתית כמובן, אך אף פעם היישוב לא הצליח להפוך לקהילה חיה). היה גם ניסיון, ב-1994 לתגבר את היישוב במשפחות ישראליות. הגיעו 4 משפחות אך לא נוצרה שפה משותפת (תרתי משמע) ובעיות רק החריפו.
בשנת 1997 אושרה הנקודה הזמנית כיישוב קבע. נבנתה תוכנית של החטיבה להתיישבות להפוך את היישוב ליישוב קהילתי המונה 350 משפחות, שיהיה המרכז האזורי של צפון הגולן, שייקרא קלע אלון וינציח את שמו של יגאל אלון. אולם היישוב התפורר, היו בו בעיות חברתיות קשות ומערכת יחסים עכורה עם המועצה האזורית והמוסדות המיישבים.
ב-2002, לאחר כניסתו של אלי מלכה לתפקיד ראש המועצה האזורית גולן, הוחלט להקים את היישוב מחדש, ממערב לברוכים. הוקמה שכונה קהילתית ממותגת הצופה אל עמק החולה שנקראה מצוק עורבים. השכונה התנהלה באופן נפרד מברוכים, וללא רצף טריטוריאלי. היישוב התרחב מזרחה ונקרא קלע אלון. קלע אלון כולל בתוכו גם את ברוכים, וארבע המשפחות שנותרו במקום הן תושבות קלע אלון.
עם החלטתו על הקמת היישוב החדש על שם טראמפ, חיפש נתניהו נקודה שיש לה כבר תוכנית מתאר ואין צורך בכל תהליכי האישור והתכנון. כאמור, במקור ברוכים וקלע היו אמורים להיות שני יישובים שונים וכאלו הן התוכניות, ולכן הוחלט להקים את היישוב רמת טראמפ בברוכים.
ברוכים הוא כישלון, פצע על מפעל ההתיישבות הנפלא בגולן. אני מאמין ומשוכנע, שהפעם התוצאה תהיה שונה. אבן מאסו הבונים הייתה לראש פינה.
[אהוד: ובייחוד שהעבריין המושחת ו"הלא-נורמאטיבי" נתניהו (ואשתו) – שמקומו אחרי הסורג במעשיהו, נתן ליישוב את שמו של חברו העבריין טרמאפ. לכן היה ראוי לקרוא ליישוב החדש לא רמת טראמפ אלא רמת פליליים].
* הפתרון הראוי – ממשלת אחדות לאומית של כחול לבן והליכוד היא הפתרון הראוי למדינת ישראל. מוטב שממשלה כזו תהיה בראשות גנץ, אך אפשרית גם ממשלה בראשות אחד מבכירי הליכוד, שהוא אזרח נורמטיבי ושומר חוק.
האם יש צורך בליברמן בממשלה הזו? כאשר כחול ולבן והליכוד יחליטו על ממשלת אחדות ויקבעו את קווי היסוד שלה, כל מפלגה שקווי היסוד יהיו מקובלים עליה תוזמן להצטרף – ליברמן, מפלגת העבודה, החרדים וכו'.
* ניגוד אינטרסים – כתומך של כחול לבן וחבר בתל"ם האינטרס שלי הוא שמפלגת העבודה תתבולל במרצ, ואוהדיה מן האגף המרכזי-ניצי יעבירו את תמיכתם לכחול לבן. אולם כמי שמאמין בדרכה ההיסטורית של תנועת העבודה, צר לי שהתנועה שייסדה את המדינה תזכה לקבורת חמור בחיק מרצ.
* או הבקעה או ברק – "ריבונות בבקעה – כמו בגולן," הכתיר אברהם כץ עוז את מאמרו ב"חדשות בן עזר" 1451, והכותרת אומרת הכול. אמירה כזו, קריאה להחיל את הריבונות הישראלית על בקעת הירדן, לא נשמעה שנים רבות מאזור חיוג מפלגת העבודה. והנה, כמה נעים וטוב לשמוע קול צלול וברור כזה.
אולם בהמשך המאמר סותר את עצמו כצל'ה מיניה וביה, כאשר הוא קורא להעמדתו של ברק בראש מפלגת העבודה. הרי מי האיש שמחק את בקעת הירדן מדרכה של מפלגת העבודה, אם לא אהוד ברק?
בנאומו האחרון בכנסת טרם הרצח, שבו הציג רבין את מורשתו המדינית והציב את הקווים האדומים שלו במו"מ על הסדר הקבע, הוא הבהיר חד-משמעית את מחויבותו לשמירה על "בקעת הירדן במובן הרחב ביותר של המושג." זו היתה דרכה של מפלגת העבודה מאז מלחמת ששת הימים. בא אהוד ברק, ובפסגת קמפ-דיוויד הציע תוכנית הפוכה לחלוטין לזו של רבין. כל "לאו" של רבין הפך ל"הן" של ברק. כל קו אדום של רבין הפך לאור ירוק. ובין השאר הוא היה המנהיג הישראלי הראשון שהציע נסיגה ישראלית מבקעת הירדן. וגם אחרי שהפלשתינאים דחו את הצעתו מכל וכל, הוא המשיך לדבוק במנטרה השחוקה "זאת התוכנית ואין בלתה." והוא דבק בה עד היום.
אם כץ עוז מאמין בצורך להבטיח את בקעת הירדן ישראלית ואף קורא לספח אותה לישראל, איך הוא תומך באהוד ברק? או בקעת הירדן או אהוד ברק.
* עבריינית – בעסקת טיעון, הנאשם מודה בחלק מן האשמה ונושא בחלק מן העונש. בעסקת האישום עם שרה נתניהו הוא הודתה בהיותה עבריינית פלילית ותישא בְּעונש, אך הכול מבינים שהודאתה חלקית וההחזר לקופת המדינה הוא חלקי.
ואחרי זה ראש הממשלה מרשה לעצמו לדבר על "רדיפה"-שמדיפה, על "מסע ציד". הזוי. ודפי המסרים מפיצים איזה נראטיב לפיו שרה נתניהו ריחמה על הפרקליטות ולכן הודתה הודאת שווא ומתוך נדיבות לבה הידועה תרמה לקופת המדינה 55,000 שקל.
מסע הציד היחיד, הוא זה שנתניהו מוביל נגד מוסדות מדינת החוק.
[אהוד: כידוע, על פי מערכת המשפט הנהדרת שלנו, אשת ראש הממשלה היא עבריינית כי היא העזה להזמין למעון הרשמי ארוחות שלא הוכנו בידי המבשלת-המגישה-המנקה היחידה שעבדה במיטבח של מעון ראש הממשלה!]
* איזו דיקטטורה עדיפה – הנשיא המצרי לשעבר מורסי מת היום, וכמובן שגורמי "האחים המוסלמים" במצרים ובעולם מזדרזים לקבוע שלא היה זה מוות טבעי. האם הם צודקים? ייתכן. בדיקטטורות, קונספירציות מן הסוג הזה אינן מופרכות. ומצרים היא דיקטטורה. שלטונו של מובארק היה דיקטטורה, שלטונו של מורסי היה דיקטטורה ושלטונו של א-סיסי הוא דיקטטורה. אין שאלה האם במצרים תהיה דיקטטורה או דמוקרטיה, אלא איזו דיקטטורה עדיפה מבחינת שלומה של ישראל, שלום המזרח התיכון ושלום העולם.
בעוד שבועיים ימלאו שלוש שנים למהלך שהציל את המזה"ת – ההפיכה של א-סיסי נגד שלטון "האחים המוסלמים" של מורסי. מורסי פעל בדרכו של ארדואן, עמיתו הטורקי – לבסס את שלטונו לאט-לאט ולהיזהר מצעדים נמהרים שיסכנו אותו בטרם צבר מספיק כוח. לכן, פורמלית הוא לא ביטל את הסכם השלום עם ישראל. אבל אילו היה מבסס את שלטונו, המזרח התיכון היה בצילן של שלוש מעצמות אזוריות אסלאמיסטיות – טורקיה ומצרים הסוניות ואיראן השיעית. הדבר היחיד שהיה מגשר על השנאה בין המעצמה השיעית והמעצמות הסוניות הוא הכמיהה להשמדת ישראל.
א-סיסי, שמונה בידי "האחים המוסלמים" לתפקיד שר ההגנה, הבין את הסכנה, וברגע האחרון הציל את מצרים ואת המזה"ת. הוא אינו ידיד ישראל. הוא לא מקיים את הסכם השלום עליו חתם סאדאת, אלא שלום קר ושמירה על הנספח הצבאי (אך בניגוד למובארק אינו מעודד הסתה אנטי ישראלית ואנטישמית פרועה בכלי התקשורת שבחסות השלטון). והוא משתף פעולה עם ישראל בכל הקשור לאינטרסים הביטחוניים המשותפים.
התנהלותו של אובמה בכל הקשור למצרים, היא עדות לאי הבנתו את המציאות המזרח תיכונית, כמעט כמו בהסכם הגרעין האיראני. כמובן שאני שולל את תאוריות הקונספירציה החולניות כאילו הוא איש האחים המוסלמים שהושתל בבית הלבן, וגם לא את המתונות יותר, על פיהן הוא אוהד האחים המוסלמים. אך מדיניות הפייסנות שלו חיזקה את האסלאם הרדיקלי במזה"ת. באשר למצרים, הוא לא פסח על אף שגיאה.
הוא תמך במהפכה נגד מובארק. הוא תמך בשלטון "האחים המוסלמים" בהנהגת מורסי. והוא יצא נגד ההפיכה של א-סיסי. הוא לא עשה זאת כי הוא תומך באסלאמיזם, אלא מתוך נאיביות דמוקרטית. הוא תמך במהפכה עממית נגד מובארק, כי מובארק היה דיקטטור עריץ שרדה בעמו במשך 30 שנה. הוא תמך במורסי, כיוון שנבחר בבחירות דמוקרטיות. הוא התנגד לא-סיסי, כיוון שהוביל הפיכה צבאית נגד שלטון נבחר. כל אחת מן ההחלטות הללו הגיונית בפני עצמה, על פי הגיון דמוקרטי – ומטומטמת ומסוכנת בהבנת המזה"ת. כי מי שמבין את המזה"ת יודע, שאין סכנה גדולה יותר לעתיד האזור ולאנושות כלה, מההמון שהעלה לשלטון את חומייני, ארדואן ומורסי. ושאותו שלטון הוא אולי פופוליסטי, אך לא דמוקרטי, והעריצות שלו חמורה יותר מכל שלטון אחר.
[אהוד: כן, כדבריך. לגבי המזרח-התיכון אובמה היה קצת מטומטם – ומזל שבזכות העבריין נתניהו השנוא-עליך הצלחנו לשרוד את שתי תקופות כהונתו של אובמה].
* עיטור הגבורה האזרחי – אביגדור קהלני בן 75!
כאשר אנו שומעים את השם קהלני, אנו חושבים מיד על קהלני בן ה-29, מפקד גדוד 77, האיש שבמנהיגות מופתית וגבורה עילאית בלם עם לוחמיו, בקרב גבורה יוצא דופן, את כוחות האוייב הסורי, שהיו עדיפים עליו פי כמה וכמה, וזכה על כך לעיטור הגבורה, שש שנים לאחר שזכה בעיטור המופת על גבורתו במלחמת ששת הימים.
אבל אני רוצה להצביע דווקא על קהלני בן ה-48; קהלני הגיבור האזרחי והפוליטי. יש לא מעט מקרים שבהם גיבורי חיל מתגלים כפחדנים באזרחות ובפוליטיקה.
קהלני גילה גבורה פוליטית לא פחות מכפי שהוא גילה גבורה בקרב.
לקראת בחירות 1992, ברגע האחרון לפני הפריימריז לרשימת מפלגת העבודה, פנה יצחק רבין לקהלני, וביקש ממנו להתמודד, כדי לתגבר את האגף הניצי במפלגה. קהלני נענה לקריאת מנהיגו הנערץ, ונבחר למקום העשירי ברשימה. לבקשת רבין, הקים קהלני את מטה מאוכזבי הליכוד, והצליח להביא לא מעט מצביעי ליכוד לתמוך ברבין. לבקשת רבין, עמד קהלני מול מצלמות הטלוויזיה בגולן ובבקעת הירדן והתחייב שממשלה ברשות רבין תשמור עליהם בידי ישראל.
לאחר הבחירות רבין שינה את טעמו ואת דרכו ופתח במו"מ על נסיגה מהגולן. רוב אנשי מפלגתו, שהריעו לו כאשר נשבע אמונים לגולן, הריעו לו באותה מידה כאשר דיבר על "עומק הנסיגה כעומק השלום."
לא כן קהלני. ברגע היפתח המו"מ, עלה קהלני לגולן, תקף את רבין והתחייב שבכל מקרה יהיה נאמן למצפונו, להבטחותיו לבוחר ולאינטרס הישראלי העליון, ולא ייתן את ידו לנסיגה מהגולן. כח"כ בכיר במפלגת העבודה הוא הקים את שדולת הגולן בכנסת ועמד בראשה, הוביל רבים ממבצעי המאבק על הגולן של ועד יישובי הגולן, הצביע בכנסת עם האופוזיציה בכל הנושאים הקשורים לגולן, העלה את הצעת חוק שריון הגולן ובסופו של דבר, לאחר הסכם אוסלו ב' שהתנגד לו, הוא התפלג ממפלגת העבודה והנהיג את הדרך השלישית, שמטעמה כיהן בכנסת ובממשלה.
כדובר ועד יישובי הגולן, ראיתי אותו מקרוב והערצתי את אומץ לבו הפוליטי. הוא ישב בישיבות סיעת מפלגת העבודה, שמע את רבין, מנהיגו הנערץ, מטיח בו האשמות קשות וטוען שבגללו נהרגים חיילים בלבנון ובאשמתו תפרוץ מלחמה עם סוריה. והוא לא חש נזוף, אלא עמד על אמונתו, על האמת שלו, שהיום ברור לכל שהיא הדרך הנכונה, שהצילה את ישראל מאסון לאומי.
בדרך השלישית היו לי לא מעט מחלוקות עם אביגדור ולא אחת מתחתי עליו ביקורת, וגם אז, לא נסדקה אהבתי, הערכתי והערצתי לאיש, לאופיו ולגבורתו.
אביגדור קהלני הוא יקיר הגולן, ואני בטוח שהאיש שזכה לעיטורים רבים ולכבוד רב, נוצר את עיטור יקיר הגולן קרוב לליבו, לא פחות מן הפרסים האחרים.
ברכות חמות לאביגדור, גיבור הגולן, גיבור ישראל!
* ביד הלשון: יומו בבית המשפט – בראיון לרדיו אמר ח"כ מיקי זוהר שנתניהו לא יוותר על השימוע, וילך לבקש את יומו.
הביטוי "יומו בבית המשפט" הוא ביטוי שגור בשפה המשפטית ומופיע בפסקי דין רבים. לדוגמה: מתוך פסק דין של השופטת פרוקצ'יה: "כלל יסוד בהליך שיפוטי תקין קובע כי יש ליתן לבעל דין את 'יומו בבית המשפט.' מושג זה נושא עימו תוכן מהותי ולא טכני בלבד ועניינו בקביעה כי תינתן לצד למשפט הזדמנות מלאה להעלות את טענותיו ביחס לשאלות העומדות למחלוקת בהליך נתון."
משמעות הביטוי היא הזדמנות שניתנת למישהו לטעון את טענתו בבית המשפט, ולזכות במשפט צדק. מקור הביטוי הוא בשפת המשפט האנגלית: His day in court. הביטוי מדגיש, שלאדם ניתנת באותו יום האפשרות להגן על עצמו או להעיד. זה יומו הגדול.
אורי הייטנר
* * *
בימת מופעי הספרות
פְּנֵי פֶּן
מופע ספרות מיצירתו של אלכסנדר פן
יום רביעי, כ"ג בסיוון תשע"ט, 26 ליוני 2019
בשעה 20:30 בצוותא, תל אביב.
בעריכת ובהנחיית מאיר עוזיאל
בהשתתפות: דן כנר, איציק גבאי, מולי שולמן, אילה זילברמן. פרופ' חגית הלפרין. וכן בתו של אלכסדר פן: סִינִילְגָה.
שירה: האחים צנחני.
המשורר אלכסנדר פן, ששיריו בעברית מושלמת ויצירתית מושרים בפי הישראלים עד היום, היה חידה כל חייו. שונה, ועם זאת ולמרות נאמנותו לקומוניזם, חלק מהוויית בניית הארץ ותרבותה. הוא היה מוחרם בישראל הצעירה, אבל ביצירתו, מדבריו ומעשיו ניכר שהיה ציוני יותר מכפי שסברו.
נטעם מיצירתו הרלוונטית עד היום, ומסיפור חייו המרתק ומלא הניגודים של מי שכתב את "היה או לא היה", "לא אני הוא האיש", "הבו לבנים", "על גבעות שייך אברק" ועוד ועוד.
המחיר 90 שקל.
מחיר בהנחה למקבלי הודעה זו: 60 שקל בלבד.
נא לציין בקופה או להקיש באתר צוותא מספר קוד: 708
הזמנת כרטיסים בקופות צוותא, טלפון 03-6950156, 03-6950157
ובאתר צוותא:
https://www.tzavta.co.il/EventPage.aspx?id=6075
* * *
אברהם כץ עוז
שנה שנייה של שריפות בגבול הרצועה –
בושה לאומית
יש לי הצעות מחוץ לקופסא עבור צה"ל והממשלה:
* משטר הרוחות בגבול רצועת עזה בתקופת הקיץ הוא די קבוע. בבוקר עד שעה 10.00 לערך יש רוח מזרחית קלילה, וכשמתחמם הים , מתחילה הבריזה ממערב למזרח.
אי אפשר להעיף טיירות מעזה לישראל לפני שעה 09.30-10.00. אבל אפשר, ואני מציע, להקים צוות עפיפונים, ולשלוח עפיפוני אש לכיוון עזה עד שעה 10.00. כל יום 100 עפיפונים.
* צריך להכיר את הערבים (בעיקרו של דבר הם פחדנים ונובחים הרבה). אני מציע להדפיס הודעות על נייר, ולפזרן מעל עזה וריכוזי אוכלוסייה ומחנות פליטים. בהודעות יהיה כתוב בערבית: "ממחר בשעה 10.00, אם תמשיכו לשלוח עפיפוני נפץ או רחפני נפץ, אנו מעמידים תותחים עם פגזי תבערה ויורים כל שעה פגז מכל תותח, בלי לכוון לשום מקום מסוים. הפגז ייפול ויבעיר איפה שיבעיר. בשדה או בעיר או במחנה הפליטים. אם יהיו נפגעים, תדעו שזה בגללכם."
* למשטרת ישראל יש מכליות עם חומר מסריח שנדבק לבגדים. צריך לשאול מהמשטרה שתיים-שלוש מכליות כאלה עם זרנוקים, ולהשפריץ על הקהל שמתקבץ ליד הגדר את הניחוח הזה. שבוע ימים יספיק.
* צריך לגייס כמה הליקופטרים (צבאיים או אזרחיים), להרטיב חבילות קש בנפט או בנזין, להעמיס על המסוקים , לעוף מעל לקהל שעל יד הגדר, להדליק את החבילות ולזרוק עליהם.
* כדאי להטעין שרשראות של מכונות יריה כבדות בכדורי פלסטיק או גומי ולרסס היטב את הקהל הקדוש שמצטבר.
קרוב לוודאי שמישהו עלול לאבד עין.
אם תפעילו את ההצעות האלה, תוך שבוע יגמר העניין. פשוט פרימיטיבי וילדותי, נכון. אבל הכי אפקטיבי מול השבאב והשריפות. ניסיתם כבר הכול, וצה"ל הגדול והמודרני עם הממשלה ועם 8200, וטנקים, לא מצליח להתמודד עם השבאב. הבושה אוכלת אתכם כבר שנה שנייה. וזו הסכנה, שבגלל אי הצלחה לטפל בשבאב תחליט הממשלה, מסיבות של כבוד לאומי, לשלוח מחר שתי אוגדות לכבוש את הרצועה ומיד לצאת, ולגרום לאבדות רבות.
אם נפתרו כל הבעיות, חוץ מהשריפות והגדר, על זה לא צריך מלחמה אלא להחליף את השיטה, הגענו כמעט לירח, אבל זו לא בושה לנצח את השבאב בשיטות שלהם. זה מעט מאוד כסף ומעט מאוד זמן, ומתנדבים יש מספיק. הכול כבר ניסיתם, תנסו גם את זה.
אני יליד תל אביב שבנה המון טיארות על חוף הים.
כן ליברמן צודק
אני שמח שליברמן רואה כמוני את הצורך בממשלת אחדות של הליכוד עם כחול לבן – זה טובת המדינה והשתחררות מהכבלים שהדתיים והחרדים מנסים להטיל עלינו ועל הדמוקרטיה בישראל.
אני שמח לא רק כי האחדות נכונה אלא כי ההבדל ביני לבין ליברמן הוא שאני רואה רק את טובת המדינה ואילו הוא רואה גם מה טוב לפוליטיקה ולבחירות. ואני מעריך את דעתו והבנתו בפוליטיקה הישראלית.
חשמל סולארי ירוק
באזור אשלים שבהר הנגב מייצרים כיום כ-300 מגהוואט חשמל ב-3 שדות סולריים שונים.
אחד העיכובים העיקריים להרחבת ייצור חשמל סולארי הוא מנהל מקרקעי ישראל והעלויות שהוא מעמיס על היזמים. אני בדעה שעל הממשלה או על מרכז הדיור הממשלתי (זאב בילסקי), האחראי עקרונית גם על המנהל, לקבל החלטה שמקצים בנגב 200 אלף דונם ללא עלות ליזמים וליצרני חשמל סולארי. כיום מ-20 אלף דונם בנגב מייצרים 300 מגהוואט חשמל. מ-200 אלף דונם אפשר ליצר 3000 מגהוואט. מה שצריך זה הקצאה חינם ורכישת החשמל על ידי המדינה. (מומחים צופים צריכה של 8000-10000 מגהוואט ב-2048).
כל טוב
אברהם כץ עוז
מפא"יניק ותיק שמכיר את הרצועה יותר טוב מהרבה מומחים ופרשנים וגנרלים. ב-1953 הייתי בין מקימי קיבוץ נחל עוז והייתי חבר הקיבוץ 47 שנים.
* * *
אהוד בן עזר
אל תחמיצו את הסרט האנגלי הנהדר
"הסודות של ג'ואן"
עם ג'ודי דנץ' וסופי קוקסון
חייה השקטים והפסטורליים של ג'ואן סטנלי, אישה מבוגרת החיה בכפר סמוך ללונדון, עוברים טלטלה עזה כאשר היא נעצרת לפתע על ידי הבולשת הבריטית. עברה של ג'ואן נחשף ועימו תגלית מפתיעה – היא שימשה כמרגלת סובייטית במשך עשרות שנים, כאשר עבדה במכון מחקר סודי לפיסיקה בקמברידג'.
את דמותה של ג'ואן ב"הווה" של הסרט משחקת ג'ודי דנץ' המבוגרת והנפלאה, ואת דמותה של ג'ואן כאישה צעירה בעבר, לפני שנים רבות, משחקת במידה לא פחותה של כישרון השחקנית סופי קוקסון היפה ורבת ההבעה. 100 הדקות של הסרט חולפות ללא רגע של שיעמום או ירידת מתח. העלילה בנויה להפליא וגם חכמה מאוד. מבלי להיות אוהד של הקומוניסטים ורוסיה של סטאלין, אתה נאלץ להודות ביושר מעשיהָ של גו'אן, מבחינתה כמובן, בכך שתרמה להעברת סודות האטום לרוסים ובכך לדבריה לעיצוב מאזן האימה הגרעיני אשר מאז הירושימה ונגסקי לא הופר בין המעצמות הגדולות. ההפצצות האטומיות על הירושימה ונגסקי הן שגרמו לג'ואן הצעירה להחליט על הדלפת הסודות הגרעיניים לרוסים.
היסוד הרעיוני הזה של העלילה מלוּוה, כמיטב הקולנוע האנגלי, בגלריה של שחקנים מצויינים שהופכים את הצפייה הסרט לחגיגה אמנותית גדולה. אל תחמיצו. זה סרט למופת. חכם. מרגש. צמוד למציאות. ועם זאת יצירת אמנות בעלת חוקים משלה ומציאות קולנועית משלה. ממש נהדר! – בייחוד היחסים המרגשים של ג'ואן עם בנה המבוגר, שהוא עורך-דין, ומגלה דברים מדהימים על אימו ואביו, ולא מיד מוכן להתגייס להגנתה המשפטית – עד לסוף המרגש של הסרט.
"הסודות של ג'ואן" מבוסס על סיפורה האמיתי של מליטה נורווד הבריטית, שכונתה סבתא-מרגלת ובמשך כארבעה עשורים, מסוף שנות ה-30, שימשה כסוכנת רוסית. נורווד, פיזיקאית שהיתה מעורבת בפרויקט הגרעין הבריטי, היתה גם חברה אדוקה במפלגה הקומוניסטית, ובמהלך השנים העבירה לסובייטים מסמכים סודיים שסייעו להם בפיתוח תוכנית האטום שלהם. לפי הסרט (שמבוסס על ספר מאת ג'ני רוני מ-2013), היא עשתה זאת אחרי שצפתה בתוצאות הטלת פצצות האטום על הירושימה ונגסקי, ובמטרה להביא להרתעה גרעינית בין גושית – ובעקבותיה שלום עולמי.
הסרט נפתח במעצרה של ג'ואן סטנלי (ג'ודי דנץ'), אלמנה קשישה המתגוררת בפרבר לונדוני, ובהבאתה לחדר חקירות בו היא מתבשרת כי היא חשודה בריגול. בנה עורך הדין (בן מיילס) דוחה על הסף את החשדות נגד אימו, אך ככל שזו עונה לשאלותיהם של צמד החוקרים ושוטחת בפניהם את סיפורה – מתברר לו כי מעולם לא הכיר אותה באמת.
הפלאשבקים חוזרים אל עברה כסטודנטית צעירה בקיימברידג' של שנות ה-30 (בגילומה של סופי קוקסון), מוסד יוקרתי שעל בוגריו באותו עשור נמנו מרגלים נוספים למען הרוסים כמו קים פילבי, גאי ברג'ס, דונלד מקלין ואנתוני בלאנט – (שלמיטב ידיעתי לא היו יהודים).
בקמברידג' פוגשת ג'ואן בסטודנטית יהודייה הוללת סוניה (תרזה סרבובה) ובבן-דודה היהודי המצודד לואי (טום יוז), ובאמצעותם מתוודעת לתא המקומי של המפלגה הקומוניסטית. מאוחר יותר, במעבדה שבה היא עובדת על פיתוח פרויקט הגרעין, צץ בחייה מעסיקהּ, מדען אנגלי בכיר (סטיבן קמפבל סקוט) – שעתיד להתגרש מאשתו ולהיות בעלה ואבי בנה היחיד.
סוניה (תרזה סרבובה) ולואי (טום יוז) מגלמים בסרט דמויות של יהודים קומוניסטיים רוסיים צעירים שנמלטו לגרמניה ומשם לאנגליה בשנות השלושים אך נותרו כל הזמן בסתר סוכני ריגול סובייטיים והם שמגייסים לבסוף את ג'ואן לעבודת הריגול בקמברידג'.
אינני יודע אם בתולדות חייה של מליטה נורווד, שעליהם מבוסס הסרט, מילאו שני יהודים כמו אלה את התפקידים המרושעים. על כל פנים, כאן הם ממלאים – ומוסיפים נופך קצת אנטישמי לסרט המעולה הזה.
אגב, בסרט גם מתברר שסוניה היהודייה גנבה את מעיל המינק המהודר שירשה ג'ואן מדודתה.
אהוד בן עזר
* * *
פוצ'ו
בחיי [6]
ג. עדנה ואורי – דור ההמשך
בניגוד לרוב ההורים אני לא חושב שהילדים שלי הם גאונים באופן מיוחד. סתם ילדים רגילים, שהיופי והכישרון שבהם חוננו, הוא מאותו סוג עליון שאין לו מתחרים בכל העולם. אבל כדי שלא יחשדו בי שאני מנסה להתהדר בצניעות יתר, אני מכניס לפרק זה לקט מתוך כתבי היד של עדנה ואורי שהחל מאותו יום שבו למדו לכתוב, החלו להחליף מכתבים עם סבא בנימין, שגם הוא לא טמן את עטו במגירה והיה עונה על כל פתק או מכתב. לצערי, ברוב המכתבים או הפתקים, לא נכתב מועד הכתיבה, ואני הייתי צריך לנחש לפי כתב היד או התוכן את הסדר הכרונולוגי של הכתיבה.
סבאל'ה בנימין,
בזמן האחרון אורי נכדך התחיל להרגיז, לעצבן ולא לשמוע בקול אימא, אבא ובקולי. כל בוקר בשעה מוקדמת מאוד בשש או שבע בערך הוא בא אליי למיטה, תחילה שוכב בשקט, אך כעבור דקות אחדות נמאס לו והוא מתחיל לבקש ממני בקשות. לדוגמא:
1. תלחצי לי על הגב עם האצבע.
2. בואי נשחק בקוף אחרי בן-אדם
3. בואי נקום.
4. ועוד...
סבא יש לי עוד בשורה, מצד אחד טובה ומצד שני לא ותכף תבין, אך לפניה משהו יותר עצוב: אצלנו בכיתה יש ילד יתום. אביו מת כשהיה ילד קטן. שם הילד נתן. נתן גר אצל דודתו. המורה גילתה לי שבגללו לא חוגגים בכיתה ולא לומדים את נושא יום האם. בדרך כלל בכיתות גימ"ל עושים הצגה ליום האם, אך בגלל נתן לא נלמד ולא נחגוג את יום האם, אבל המורה הבטיחה שהיא תבחר כמה ילדים (כמובן לא את נתן) כדי שיגידו כמה דיקלומים וישירו כמה שירים ברמקול ונעשה טכס קטן מאוד – פיצקלה. המורה אמרה שתבחר רק ילדים שיודעים לקרוא בלי שגיאות ולקרוא טוב. והמורה, תאר לעצמך, בחרה את, את, את,... אות, אות, אות... תי, תי, תי... אותי. מצד אחד אני שמחה, ומצד אחד, לא. שמחה מפני שאני מבינה שאני יודעת לקרוא טוב ולא כל כך שמחה מפני שאני מתביישת ויש המון בנים...
ממיל'ה,
דעי לך כי אותך אני אוהבת מאוד! אפילו שאני מרגיזה אותך או משהו כזה. אני גם יודעת שאת צודקת תמיד. אמאל'ה, אני בטוחה שגם את אוהבת אותי. למה?
א. כל אימא אוהבת את ילדיה.
ב. אני אוהבת אותך ואת אוהבת אותי.
ג. אין לך את מי לאהוב, אז את אוהבת אותי זה מה שאני חושבת.
סבאל'ה שלום!
...אתמול ישנתי אצל חגית שמעוני והיום בדיוק חזרתי. אבא אומר שביומיים האלה, היה קצת שקט בבית. כלומר הכוונה לריב ששורר בבית ביני לבין אורי ובאמת היום הלכנו מכות כאלה שהרגשתי שלאורי הזה לא היו קצת רחמים בלב. אין לו רחמים וגם לא יהיו לו. היית צריך לראות כמה דמעות שפכתי ביום ביש זה. ראשית נפל על רגלי היחפה, הסכין הכי חד והכי טוב שלנו, וירד לי דם. שנית, כאמור אורי הרביץ לי וכמעט עשה לי קרחת, אתה יכול לבדוק ולהיווכח בעצמך. ושלישית, נוסף לכל הצרות, אבא ואימא היו לטובתו של אורי, כי הוא יותר קטן. (וכי אני אשמה שנולדתי קודם?)
בכלל כשהוא רוצה הוא יכול להיות גדול, אבל לפעמים נוח לו להיות קטן...
לכבוד מר בנימין מ.
מה שלומך? אתה יודע שהיה לי צב צעצוע אמיתי והכלב נשך אותו וירד לו דם והכרום התקלף לו , אז שיחררנו אותו ליד הביח"ר של אבא. היום כשחזרתי מבי"ס אז סטלה אמרה שהיא הורידה את הכלב למטה, אז ירדתי למטה לחפש אותו. בסוף אילנה מצאה אותו, אז העלינו אותו הביתה ונתתי לו לאכול והוא אכל בתאבון רב.
שלום וברכה
אורי נכדך
אימא
תשמעי בשורה טובה. אני בורחת מהבית. לא בורחת אלא הולכת. מהיום והלאה לא תצטרכי לצעוק ולכעוס על שנינו רק על ילד אחד, אורי. אני מתכוננת לברוח מהבית. ואיך? פשוט מאוד. אקח בגדים, אקח את תיק הבי"ס, תיק אוכל וכל הדברים אשר זקוקה אני להם ואעבור לגור יחד עם יהודה. אוכל איתו, אישן אתו, אתרחץ איתו וכו'. עתה אסביר לך מדוע בורחת אני מהבית. הפכי את הדף לצדו השני ומיד תדעי.
א. קשה לחיות בבית מלא צעקות.
ב. איני מסוגלת לחיות בבית עם אימא שצועקת, מרביצה, מכריחה, כועסת, לא נותנת לנשום וכו'
ג. איך אפשר לחיות בבית אשר שם גרה גב' אימא שלא צודקת. לא תמיד היא צודקת, לרוב כן, אבל הפעם לא! היא צודקת כל הזמן, גם אני צודקת. היא תמיד מכריחה לאכול, לעשות שיעורים, לישון ועוד. סוף.
סבא שלום,
יום שישי, כסלו תשל'"ד.
...לפני שאשכח הנה כמה מהחוכמות של אורי נכדך:
אורי אומר לי: עדנה, כמה זה חמישים ועוד חמישים?
אני עונה לו: מאה.
והוא: תתחתני עם דודה לאה.
אורי אומר לאימא: כמה זה אחד ועוד אחד?
אימא אומרת: שתיים. ואורי (בצחוק גדול): תתחתני בלי מכנסיים.
אימא: אוי ואבוי לי!
אורי: אבל התחתנת כבר. טיפשה!!!
...נזכרתי בעוד חוכמה אחת של אורי. היום – הוא אמר – ילד אחד רצה להרביץ לי, אז מה עשיתי? מיד אמרתי לו: אל תרביץ לי, תרחם עליי, יש לי כבר המון פצעים. לא כדאי לך.
וכך הוא אמר לכל הילדים וניצל ממכות. וזהו זה
עדנה
יצר הכתיבה של עדנה וכישרון הציור של אורי באו לידי ביטוי חוץ משפחתי, כאשר הגיע תורי להיות יו"ר ועד הבית. תפקיד זה חייב אותי לגבות כספים מהדיירים, ולדאוג לניקיון הבניין ולכל טיפולי האחזקה. כדי לחסוך לעצמי את טרדות הגבייה, כתבתי מודעה על קיר המעלית ובה פנייה לשכני הבית, להביא לי את התשלום החודשי.
המודעה הציתה את דמיונה של עדנה, והיא אמרה לי: "למה שנתלה במעלית רק דף אחד? למה שלא נתלה עיתון שלם?"
אמרה ועשתה. עוד באותו שבוע, כשחזרתי מעבודתי במפעלי מאיר, מצאתי במעלית חוברת מצויירת הנושאת את השם:
"מעליתון" עלון נוסעי המעלית של שד' סמאטס 7
( עורכים עדנה ויסלר, אורי ויסלר. עורך גרפי – אורי ויסלר )
העיתון הזה, שהחל לצאת אחת לשבוע או שבועיים, השכין שלום-בית בין שני הילדים, כי עדנה היתה זקוקה לכישרונו הגרפי של אורי ודאגה לכך שלא יהיה איתה ברוגז. השכנים, שהופתעו למצוא על קיר המעלית חוברת מצויירת הדנה בבעיות הבית, יחד עם דרישות התשלום, היו שוכחים לפעמים לצאת מהמעלית, ולא פעם היה נשמע קולו של שכן הזועק בחדר המדרגות: "מעלית! איפה המעלית?!"
לצערי, גיליונות רבים הלכו לאיבוד, או נגנבו, אבל מתוך המעט שנותר הנה שני קטעים לדוגמה:
מעליתון (מס. 31) קם לתחייה!
לאחר אי אלו מי-יודע-כמה ימים של היעדרות, השבוע חוזר מעליתון לשלטון. סיבת פסק הזמן הכל-כך ארוך הזה (כן יפחתו) אינה – בניגוד אולי למה שאתם חושבים – חוסר חומר או השראה, אלא הסיבה הפרוזאית הפשוטה: "זמן", ליתר דיוק "פנאי" או ליתר חוסר דיוק "חוסר פנאי" של העורכים כמובן...
יש לי ראיון! – מאת כ"מ* אורי ויסלר
הגעתי לחדר המערכת המסודר. העורכת ישבה ליד שולחן עמוס ניירות, עטים, צבעים וכל השאר. התיישבתי והתחלתי בשאלות:
ש – מי את עדנה?
ת – ציפורה.
ש – מי את ? הבת של ההורים שלך? עורכת מעליתון? תלמידה?
ת – אני רואה שאתה יודע לבד.
ש – עיסוקים אחרים חוץ ממעליתון?
ת – אני כתבת נוער של 'מעריב לנוער' , עורכת את עלון עב"ש (עלון בית שימוש) ומשתתפת בעלון בית הספר.
ש – יש לך תוכניות לגבי העתיד?
ת – יש מישהו שאין לו תוכניות לעתיד? לגבי מעליתון יש לי בעייה, מאחר וגונבים אותו. אני שואלת את עצמי, מה הפתרון?
ש – ומה את עונה לעצמך?
ת – חשבתי לשים 'מעליתונים' לדיירים בתיבות הדואר. אבל אז זה כבר לא יהיה מעליתון.
ש – מה עוד לשאול אותך?
ת – תשאל אותי מה עוד לשאול אותי.
ש – את זה כבר שאלתי. לא?
ת – סימן שצריך לגמור...
--------------------------------
* כ"מ – כתב מעליתון
פוצ'ו
המשך יבוא
*
הי אודי,
אני מגיבה לרשימתו של פוצ'ו. אני לא יודעת אם במתכוון או פשוט משכחה, הוא לא כתב את שמו של רפי לביא שהיה המורה הדומיננטי במדרשה, אלא מכנה אותו: משה לביא. את יאיר גרבוז הוא מזכיר ללא שינוי שמו.
בנדלה
אהוד: גם לי השם משה לביא נראה מוזר אבל חשבתי שאולי אני טועה. עם זאת, רפי לביא נראה לי כל השנים כאחד מגדולי מאחזי-העיניים של הציור הישראלי.
* * *
מנחם רהט
סאלח שבתי חי וקיים
גיבורו המיתולוגי של אפרים קישון, שהחליף שילוט-של-כבוד כל אימת שהגיע לשכונה נדבן חדש, חזר לחיים במעמד קריאת יישוב נטוש בגולן, על שמו של הנשיא טראמפ. וחאן אל אחמר, שנתניהו הבטיח כבר לפני 8 חודשים להרוס "תוך שבועות", תפונה רק בבוא המשיח
שבוע התיישבותי חגיגי עבר השבוע על ראש הממשלה בנימין נתניהו. במשך שבוע אחד בלבד הוא הציל מחורבן שני יישובים חדשים בארץ ישראל. בראשית השבוע הוא חגג, ובצדק, במעמד השגריר האמריקני דייוויד פרידמן, שרים ומתיישבים בגולן, את הקמת היישוב רמת טראמפ.
בפעם השנייה השבוע הוא שוב הציל יישוב בארץ ישראל: ההתנחלות הבלתי חוקית של פולשים בדואים פלשתינים בשטח C, סמוך למעלה אדומים, ושמה חאן אל אחמר, שאמורה על פי פסיקת הבג"ץ להימחק מעל פני הקרקע, ניצלה שוב, באמצעות פניית נתניהו לבג"ץ לדחות את ביצוע ההריסה לסוף 2019.
אז מה אם הוא הבטיח בחשבון הטוויטר שלו כבר לפני 8 חודשים, כי "חאן אל אחמר יפונה עם או בלי הסכמה וזה יהיה הרבה יותר קצר ממספר שבועות"? הרי כבר קודמו ראש הממשלה לוי אשכול לימד אותנו את המיכתם הבא: "נכון שהבטחתי, אבל לא הבטחתי לקיים" – ומי לנו גדול מן הבנאי הגדול לוי אשכול, שפיזר ישובים חדשים לעשרות ולמאות לאורכה ולרוחבה של הארץ?
אין ספק שלנשיא טראמפ מגיע שיישוב בישראל – ובוודאי בגולן שהוכר רשמית בימי כהונתו כשטח ישראלי ריבוני – יישא את שמו. טראמפ הוא, אם לנסח זאת במילותיו של נתניהו בטקס הכרזת שם הישוב רמת טראמפ: "ידיד גדול מאוד של מדינתנו, מנהיג שעשה דברים שלא נעשו קודם לכן והיו צריכים להיעשות בתוקף הצדק והאמת." ומעבר לכך, מה שנכון היה לגבי הנשיאים טרומן וקנדי, שזכו לכך שאתרים בישראל ייקראו על שמם, בוודאי נכון לגבי טראמפ, הנשיא הידידותי שהיה לנו מאז ומעולם.
הבעייה היא שכל האירוע שהתרחש השבוע בגולן היה סוג של ישראבלוף. מין כזה כאילו. לא מדובר באמת ביישוב חדש בגולן, אלא בחידוש נעוריה של נקודה שעברה גילגולים הרבה, לא מוצלחים, מאז שיושבה לראשונה לפני 38 שנה, וזכתה להיקרא מאז בשלל שמות: קדמת צבי (זמנית), ברוכים, קיבוץ קלע גולן, היאחזות נח"ל, קלע אלון ומצוק עורבים, ועכשיו רמת טראמפ. סאלח שבתי, יש לך יורשים.
השאלה הגדולה היא אם תלך גם רמת טראמפ בדרך כל נוטשיה. אולי הפעם תדע הממשלה להזרים ליישוב החדש את המשאבים הכספיים והאנושיים שיפיחו בה רוח חיים ויהפכו יישוב נטוש לקהילה תוססת ופורחת. אבל זה בכלל לא בטוח. ככלות הכול, בכל 13 שנות כהונתו כראש ממשלה, לא הקים נתניהו ברמת הגולן אף לא יישוב אחד – חזור: אפילו לא אחד – למרות שלתפיסתו מדובר בנכס אסטרטגי.
אסטרטגי אסטרטגי, אבל היה זה נתניהו שהסכים פעמיים – חזור: פעמיים! – לוותר על נכס אסטרטגי זה לטובת הסורים. תמיד ידענו שנתניהו ניהל מו"מ חשאי עם הנשיא הקודם חאפז אסאד באמצעות איל ההון רון לאודר, להסגרת הגולן לידיו, ושהמו"מ נתקע בשל תביעת הסורים לקבל גם את רצועת עשרת המטרים שלחוף הכינרת. והנה רק באחרונה למדנו מפי מי שהיה מזכיר ממשלת נתניהו ח"כ צביקה האוזר (כחול לבן), שנתניהו ניהל מתחת לרדאר מו"מ חשאי נוסף על הגולן, והפעם עם באשיר אסאד, ומה שפוצץ את מכירת החיסול הזו, היתה מלחמת האזרחים ששטפה לפתע את סוריה. איזה מזל! אילו איחרה מלחמת האזרחים בכמה חודשים, היינו זוכים לראות היום את מרצחי דאע"ש משכשכים רגליהם במי הכינרת.
אם כבר הזכרנו את ראש הממשלה השלישי בישראל לוי אשכול, ראוי להזכירו לשבח בזכות פעילותו ההתיישבותית בגולן. במשך השנה וחצי בלבד שחלפו מכיבוש הגולן עד פטירתו, הקים ראש הממשלה המפ"איניק, השמאלן, רק בגולן 11 ישובים. ומה מאזן הבנייה של מנהיג הימין, החזק, בעשור האחרון? לפי נתוני הלמ"ס, אפס ישובים בגולן (פרט לרמת טראמפ השבוע) ורק שבעה יישובים ביו"ש. איזה פער!
אבל על המשך קיומה של ההתנחלות הפלשתינית הבלתי חוקית חאן אל אחמר שומרת ממשלת ישראל מכל משמר. 'גורם ביטחוני' ניסה לרכך את האיוולת, בטענה שזוהי דרישה אמריקאית. אולם גורם ביטחוני אחר הסביר שאין בכך שמץ של אמת, מפני שטרם הוחל אפילו בעבודת מטה מינימלית ליישום צו הבג"ץ.
מצד שני, למה להתעסק בקטנות? העיקר הוא שיש מנהיג חזק לימין. כל כך חזק, שהרב פרץ וסמוטריץ', ברוב טירונותם הפוליטית, לצד להיטותם לקבל כאן ועכשיו תפקידים מיניסטריאליים, כבר שיעבדו לטובתו את תמיכתם האוטומטית לאחר הבחירות.
מנחם רהט
* * *
משה גרנות
בשבחו של הומור עצמי
על ספרו של יואל נץ "פכים קטנים"
סטימצקי 2019, 131 עמ'
קורותיה של משפחת ווליניץ, ובשם העברי – נץ – מרתקות – לא רק בגלל החוויות שעברו, אלא גם בגלל המקומות הרבים על פני אירופה שנגזר עליה לנדוד בהם: המשפחה היטיבה לנבא את העתיד המבהיל שמחכה ליהודים שיישארו בפולין הכבושה על ידי הגרמנים, הם בורחים מזרחה לפולין הרוסית, ולאחר מבצע ברברוסה, הם נמלטים אל תוך האימפריה הסובייטית. האב והדוד מגויסים לצבא האדום, והמשפחה נאלצת להדרים לאוזבקיסטן, שם הם גוועים ממש ברעב, עד אשר האב וגיסו שולחים להם כסף שהם משתכרים מעבודתם (האסורה) כצלמים. על חטא זה נשלח האב לגולאג. הגיס משתחרר מהצבא האדום כדי להתגייס לצבא אנדרס. דודתו של יואל, רגינה, מצליחה לשחרר את אחיה באמצעות שוחד, ובסוף המלחמה המשפחה חוזרת לפולין, שאינה מכירה בזכות המשפחה על דירתם.
הם עוברים את הגבול לצ'כיה, ומשם לאוסטריה, ולבסוף הם נקלטים במחנה עקורים בגרמניה במנזר אטל. יולק, הוא יואל, ואחותו לושיה, לא זכו ללמוד בצורה מסודרת, והאם, למרות מצוקתה הגדולה, שוכרת סטודנט שילמד את ילדיה, ואחר כך שולחת אותם ללמוד בגימנסיה העברית במינכן. מגרמניה הם מגיעים למרסיי, ומשם לארץ ישראל הנמצאת במלחמה, היא מלחמת השחרור, כשיולק – הוא יואל – רק בן 13 .
קורותיו של יואל ווליניץ-נץ מפורטים בספריו האוטוביוגרפיים, כמו "שלושה חיים", "עץ השדה" ו"שורשים חשופים".
הספר שלפנינו חושף בפני הקורא תקופה בחייו של יואל נץ בין השנים 1954 ל-1961, מגיוסו לצה"ל ועד שיחד עם רעייתו עזבו, קודם את קיבוץ כרמיה, ואחר כך את קיבוץ שובל.
ליבנו גס בתיאור ההוויה הקיבוצית, ויש מתוכנו גם כאלה שמקטרגים על ההוויה הזאת, אבל אני, שטעמתי ממנה מעט (התחנכתי בגבע), נשארתי חסיד אדוק של מה שנראה בעיניי כעולם חדש ומופלא (אינני רוצה להשתמש בכינוי בעל הקונוטציה השלילית – "עולם אמיץ חדש"). סולתה ושמנה של החברה הישראלית התגוררה בקיבוץ: אותי חינכו יהודית שמחוני, נחמן רז, מיכל גור-אריה (אימהּ של דליה רביקוביץ'), ואני קורא בספרו של יואל שיהודה באואר (לימים היסטוריון בעל שם עולמי) עבד ברפת בשובל; שהמשורר, ולימים חבר כנסת, אלעזר גרנות, עבד במספוא באותו קיבוץ; פיטר פריי בא לקיבוץ להסריט קטעים של "אי לייק מייק" של אהרן מגד. יואל עצמו מתואר כמי שקורא את "ז'ן קריסטוף" ואת "הפואמה הפדגוגית" של מקרנקו.
האם ניתן בכלל להשוות את רמתם התרבותית של אנשי הקיבוץ – לאנשי הכפרים במזרח אירופה? הספר משווה בין הקומוניזם הסובייטי, שהפך לדיקטטורה רוויית דם וסבל, אל חיי השיתוף המלהיבים ורוויי התרבות של הקיבוץ?
בהומור טוב מתאר יואל נץ את הקטנוניות אליה גלשה ההוויה הקיבוצית הכול כך נערצת: העובדה שליואל ורעייתו רינה (הכוונה, כמובן לקורינה, אשתו הראשונה של יואל) יש אקווריום – נחשבה לחריגה מהשיוויון. כנ"ל הכן המעוצב עליו הועמד הרדיו, כי הרי לשאר החברים אין כן כזה, ולכן יש כאן חטא בל יכופר לעיקרון השיוויון המצופה מחברי הקיבוץ.
יואל עצמו, כמו חבריו, מכה על חטא שסגד לסטלין ולמהפכה הקומוניסטית עד כדי כך שלגרעין המקביל ל"גדיש", גרעינו של יואל, קראו בשם "פלד" (תרגום לעברית לשמו של סטלין).
ביד אמן מתאר יואל נץ את חוויותיו בטירונות של הנח"ל, שנמשכה מחצית השנה, את הכוונה המוצהרת של הצבא לשבור את רוחו של הטירון בעונשים חסרי היגיון, בהשפלות במסדרים נוספים ללא סיבה.
אחד הטירונים שטרם עלה שיער על שפמו, נדרש על ידי המ"כ להתגלח תוך כדי ריצה. יואל מספר על האימונים לריצת עשרים קילומטרים (בין הרצים – גם אהרן אבו-חצירא, לימים חבר כנסת ושר שהורשע בדין) – אימון שנשלל לימים כי הוא מסכן את בריאות החיילים. מוזר – אני עברתי בדיוק את אותם הטרטורים, וגם נבחרתי לרוץ עשרים קילומטרים בטירונות בגדוד 12 בגולני, אבל איפה אני, ואיפה יואל נץ! הוא, בניגוד אליי, זוכר לא רק אירועים, אלא גם את השמות של המפקדים והטירונים, וגם מאפיינים טיפוסיים.
בניגוד לרמה האינטלקטואלית הגבוהה של אנשי גרעין "גדיש", ואחר כך של הקיבוצים בהם יואל הוכשר, ולימים נהיה שם חבר – כשהוא נדרש להדריך נוער בשכונות עולים בעיר הוא נתקל בעולם אחר לגמרי: שמים אבטיח באסלה כדי שיתקרר, ועושים צרכים בחוץ, מעלים עז במעלית לדירה וכו'.
חבר של יואל נשלח לקבל עצה ממאיר יערי, האדמו"ר של מפ"ם ממרחביה, ביחס לנוער הנחשל, וזה מעמיד אותו בפני עובדה: הוריהם של נערים אלה שונאים אותנו, אנשי ההתיישבות העובדת, וחושבים שאנחנו מוציאים את ילדיהם לשמד. אין ברירה צריך לעשות נפשות לאידיאה בצנעה. יואל ממשיך ומספר את עלילותיו הצבאיות: היקלטות בגדוד צנחנים (ממש, לא בנח"ל מוצנח), השתתפות בגזרת עין גב במבצע כנרת (11.12.55), אז נפצע מרסיס שחדר לבית השחי, השתתפות בפעולת התגמול במשטרת קלקיליה. הוא משתתף גם במלחמת קדש, וחודר לסיני דרך כונתילה לנח'ל (אני עברתי את אותו המסלול במלחמת ששת הימים), היו גם הכנות לצנוח בשארם-אשייך, אלא שזכות זאת ניתנה לחטיבת הרגלים תשע בפיקוד אברהם יפה. יואל מזכיר חוויה כאובה כאשר ניתנה פקודה להרוג שבוי כדי שלא יארע שוב המקרה של שיירת הל"ה.
מדובר באנשים צעירים (יואל היה בן 22 כשהתחתן), ולכן הארוס שיחק תפקיד מרכזי בחייהם – יואל מתאר איך הצעירים (לפני השירות הצבאי) מובילים שלושה מחבריהם שנהרגו בתאונה אל הערים בהן גרות משפחותיהם, ותוך כדי נסיעה במשאית, כשריח המת באוויר, הם מגפפים את הבנות – פרויד כבר הצביע על הדיאלוג שבין ארוס ותנטוס. רינה מלמדת את יואל את סודות קסמו של הארוס על פי חוברת תנוחות שלמדה בעל-פה, ורינה היא זאת שדורשת ממנו אהבה טוטאלית, שאין בה מקום לאהבת הורים, היא גם זאת שמוציאה אותו מעולם השיתוף של הקיבוץ למגינת ליבו שלו.
הומור עצמי הוא ההומור הכי משובח, ויש מהמין הזה די הרבה ספר שלפנינו: יואל מנגן בכסילופון שיצר מבקבוקים, כשהוא לבוש רק בתחתונים, וכל הגרעין בא למקלחת לראות את הפלא.
הוא לועג לחוסר כישרונו בניווט, ולמרות זאת, עשה מאמצים כבירים להתקבל ליחידת סיור של הנח"ל, מאמצים שלא נשאו פרי.
מתוך שפע סיטואציות הומוריסטיות בספר אזכיר רק אחת: אחד הילדים בקיבוץ שואל את אימו היכן החברים שמים את הזרע אצל החברות. האם הנבוכה מסבירה לו בפרוטרוט, והילד עונה שאת זה הוא יודע, אבל הוא שואל באיזה מקום בקיבוץ זה קורה, כמו שיש מקום מיוחד למכבסה, לחדר האוכל, כך בוודאי יש מקום בקיבוץ שם מתכנסים החברים לתת זרע לחברות...
הספר משובץ ב-13 שירים מחורזים לתפארת, ביניהם שירים המתפעלים מכך שאברי הרבייה של הצמחים גלויים ומהממים ביופיים, שירים המתארים תכונות מגונות של בני האדם, אך בתבנית של משלי שועלים כמו משלי קרילוב: כלב שהחשיב עצמו זאב, וזקן הכלבים דרש ממנו שירחרח לו מאחור, כי נשאר כלב; ניסוי על שימפנזות, בננות וגשם שמדגים מסלול של טיפשות אנושית, עורב שמזמין חזיר שישפוט מי מהשניים – העורב והזמיר – שר יותר יפה. אם השופט הוא חזיר, ברור שהזוכה הוא העורב. דבורה המבקשת לחנך צרעות לייצר דבש, אך צרעה נשארת לעולם צרעה – רמז לאיסלאם הקיצוני שאין סיכוי שיאמץ תרבות ומוסר.
יואל משווה את המבקר הספרותי הקוטל יצירה ספרותית בלא סיבה – למדריך בחו"ל המתעלם מיופייה של עיר וטוען שאין מה לראות בה; וכן הוא לועג לרופא המקציב שנות חיים בודדות לפציינט, שדווקא מאריך ימים ושנים.
הספר מתאר גם הווייה כללית בישראל בשנותיה הראשונות, כשזוג צעיר היה יכול לנסוע בטרמפים לאילת, ולישון שם בתוך סירה שעוגנת על החוף.
הבאתי כאן רק פכים קטנים מתוך "פכים קטנים", ספר מלבב ממש, שכיף גדול לקרוא.
משה גרנות
* * *
שלמה צמח ומלכה אסט על ברנר
מתוך היומן, 1971
3.5.71. ח' באייר תשל"א. אתמול בלילה, במלאת חמישים למות ברנר: תוכנית בת שעתיים וחצי על חייו, ערוכה בידי משה נתן, שנמשכה עד 12.30 בלילה [בגלי צה"ל]. תוכנית הרדיו המילולית היפה ביותר ששמעתי, אולי להוציא רק את "מירדף" [בעריכת יוסי גודארד ונקדימון רוגל] על חיי יוסף לישנסקי. אולם אישיותו וחייו של ברנר מעניינים הרבה יותר. המישדר כולו היה דוקומנטארי.
בין הסיפורים המעניינים, עדותו של שלמה צמח הישיש, כיצד הגיש פעם סיפור לברנר לפירסום ב"הפועל הצעיר". תוכן הסיפור, אהבת פועל ערבי לפועלת יהודייה, שעובדים יחד בשדה. ברנר קרא את הסיפור ושאל את צמח:
"הייתכן כדבר הזה?"
צמח השיב (והוא מספר לאט, ובחכמנות קרה) – "אמרתי לו, אם שמת לב, עשיתי את הערבי קצת פחות ערבי, ואת היהודייה – קצת פחות יהודייה, וכך נתקרבו יותר זה אל זה."
השיב לו ברנר: "לא. דברים אלה אינם מתרחשים בקלות רבה כזו, ואני – אני לילות שלמים מתהפך על משכבי ואינני ישן מפני השאלה הזאת." (שלנו ושל הערבים).
*
16.5.71. כ"א באייר תשל"א. יום ראשון. אתמול הרציתי בבית התרבות ברחוב יהל"ם 6 ברמת-גן, בשעה אחת-עשרה בבוקר, על הנושא: "מה אומר לנו ברנר כיום?"
היו קרוב לשלוש מאות אנשים, כולם, כמעט, מבוגרים ואנשי שיבה. דיברתי פחות משעה, כך הנוהג שם. בתום ההרצאה קמו והסתלקו כולם, בלי שאלות. כאשר ירדתי מן הבמה ניגשה אליי ישישה כבת שמונים, נמוכה, ולה עיני תכלת חייכניות. שמה מלכה אסט (שליש) והיא גרה במעלה הצופים 5 ברמת-גן. לדבריה הכירה את ברנר ואף היתה יחד עם גוגיק בבית יצקר ביום שלפני הרצח. ברנר ישן בחדר ואסור היה להעירו, ואל החדר, לשעָר, קרב ערבי שתום-עין אשר שאל על הילד שלו, אם אינו נמצא בחצר.
הם אמרו לו שאין, והוא הסתלק.
כשסיפרו על כך לברנר, לאחר שהתעורר, כעס מדוע לא העירו אותו, שאז היה מסתכל בפניו, במבטו של הערבי – ויודע אם זה מסוכן או לא.
הוא, ברנר, הלך בחדרו הלוך ושוב, מרוגז.
כאשר נתברר כי המצב מתוח, ולבית הקברות הסמוך הגיעו מלווים של לווייה, לקחה את תינוקה בן שלושת החודשים, ויחד עם עוד כמה אנשים עזבו את המקום. ובדרך גם זרקו עליהם הערבים אבנים.
ועוד סיפרה כי פעם ליווה אותה ברנר. אחרי שקיבלה שיעור (אינני יודע אם ממנו או ממישהו אחר) וכל הדרך שתק ולא דיבר איתה. כשאמרה זאת למישהו מידידיו, והדבר גונב לאוזניו – תפס אותה וערב שלם דיבר איתה בלי הפסק.
* * *
יהודה גור-אריה
הערות שוליים [136]
הגיגים קלים על נושאים כבדים
ומי לא בא?
חיכיתי – ציפיתי – דימיתי – קיוויתי. ומי לא בא? – איש השיבה. כלומר איש מבוגר, פנסיונר, כדוגמת רפי איתן המנוח, שהקים מפלגת-גמלאים וזו הכניסה שמונה מהם לכנסת, ולממשלה.
במדינת ישראל חיים כיום כ-800,000 מבוגרים, אנשי שיבה, שאין להם כל ייצוג בכנסת ובממשלה. מי דואג להם? שר הרווחה? הצחקתם אותי. הביטוח הלאומי? קמצן ודל. הגמלאות? ברובן נמוכות ולא מספיקות. משרד האוצר? בשנה שעברה השר משה כחלון העניק לזקנים שי לחג: שישה [6!] שקל לאיש... בריאות? – הזקֵנה עדיין שוכבת במסדרון.
ויש ביניהם עניים מרודים, קשי-יום, שצריכים לבחור בין קניית אוכל – או תרופות. וישנם פנסיונרים מרוסיה – עשירי תרבות ורוח, אך עניים בחומר, שלא מספיק להם לקיום הוגן. וישנם ניצולי-שואה, שהולכים ומתמעטים מיום ליום, וישנם ותיקים, אלה שהקימו את המדינה, נלחמו במלחמותיה, בנו אותה והביאו לשגשוגה. ואינם זוכים להוקרה ולכבוד כראוי להם.
ועכשיו צריך לקום בינינו איש שיבה, נקי-כפיים ובר-לבב, אשר לא יישא לשווא בתואר של ח"כ ולא נשבע למירמה, איש שינהיג את המפלגה הזאת ויילחם על זכויות מצביעיה. מפלגה מגזרית? למה לא? מגזר של 800,000 גמלאים.
אך דא עקא, יש ודאי עשרות אלפים כאלה בין זקני ישראל – נקיי כפיים וברי-לבב, אך הבעייה היא שעם אופי כזה, אדם לא יכול להיות פוליטיקאי. [ויסלחו לי פוליטיקאים – ספורים, שבאמת נוהגים אחרת]. זו כמעט אקסיומה: אדם הגון לא הולך לפוליטיקה.
ברור שמפלגה כזאת לא תקום ולא תפעל בקדנציה הזאת של הכנסת והממשלה. אז אולי – בעוד ארבע שנים...
בניגוד לצעירים, בני תשחורת, הסבורים שכל מה שהם מתכננים, חולמים, מקווים, מתארים לעצמם, כל אלה אכן יתגשמו, הזקן איש השיבה יודע שלרוב, חלומות כאלה לא מתגשמים...
מפלגת גמלאים – יוק.
האופי של העיר והדופי של העולם
קראנו ידיעה כי עיריית בני-ברק ויתרה על תקציב [ממשלתי?] למימון קייטנת מדע לילדים. "זה לא מתאים לאופי של עירנו," הסבירו פקידי העיריה.
ואכן, הם צודקים. מה להם לתושבי בני-ברק ולמדע? כידוע, המדע סותר את הכתוב בתורה, והוא מסיט את היהודי האמיתי מלימוד התורה, ועלול לעורר בו שאלות ומחשבות אפיקורסיות לא רצויות. המדע הוא המצאה של עכו"ם מאז ימי היוונים הקדמונים ימ"ש, מה לנו ולכל "המדע" הזה שלהם?
האדם היהודי בימינו, בשנת תשע"ט לבריאת העולם [אף לא יום אחד קודם], יכול להסתדר בלי כל הצעצועים הטכנולוגיים פרי המחקר המדעי המיותר. אנו חיים די טוב בלי טלוויזיה, בלי הסמארטפונים למיניהם, בלי שעשועי הפלייסטיישן, כפי שהם קוראים לזה. כל שעשועינו והנאתנו בלימוד התורה לשמו, ולא שום דבר אחר.
אבל לא די בכך. עלינו לדבוק בעולם הישן והטוב, ימי קדם של עמנו, ימי האבות, ימי מלכי דוד ושלמה, בעת שבית-המקדש עמד על תילו בהר המוריה, הר הבית.
אבות-אבותינו רכבו אז על סוסים, פרדות, חמורים, אתונות, והם הגיעו בביטחה לכל מקום שרצו, בלי ג'י.פי.אס. ובלי וייז. אז למה שאנחנו לא נתנייד כמוהם? מי צריך רכבת, אוטובוס, מוניות, מכוניות פרטיות? וכמובן מטוסים. היחיד שטס אז בשמים ברכב של אש היה אליהו הנביא הזכור לטוב. ומי אנו לעומתו? לכן על רבותינו גדולי התורה, מורי-הלכה, לגזור איסור על טיסה במטוסים. שיסעו באוניות. בימים ההם הלכו בימים אניות-תרשיש, ספינות מפרש, ספינות משוטים, וכדומה. ואנו – בעקבות אבות-אבותינו, כמותם.
ובנופלנו למשכב חס ושלום, האם רצוי בכלל לבוא להתאשפז בבית-חולים – אפילו "מעייני ישועה" או "שערי צדק", שהם כשרים אמנם למהדרין ליהודים יראי-שמיים. אלא מה? הרי כתוב בפירוש: רופא חולי עמך ישראל. הקב"ה [ששלח בנו את המחלה...] יביא לנו רפואה שלמה, במיוחד אם החולה, לא עלינו, הוא יהודי חרדי.
ומניעה נוספת יכולה להיות בכך, שכל-מיני מכשירים רפואיים הרי נוצרו בידי מדענים וטכנאים גויים ימ"ש, והם עלולים לטמא ח"ו את גופו של היהודי החולה, ירא-השמיים. וכן גם הרפואות [תרופות] שכשרותן לא ברורה.
ובאשר למלאכתם של הרופאים עצמם, החותכים בבשר החי, הללו לא נזכרו כלל בתורה. רק בימי-הביניים קמו לנו רופאים דגולים, מהרמב"ם ומטה, והם למדו תורה זו [בצד תורת ישראל בישיבה] מפי מורים ופרופסורים גויים, במה שנקרא אוניברסיטאות ואקדמיות, שכולן נושאות צלב על דלתן. אבל הרופאים ההם ידעו לשמור על אמונתם היהודית בבתי-הספר של הנוצרים. ואילו רופאי ימינו, אף שברובם למדו רפואה בארץ, רצוי לא לסמוך עליהם ועל אומנותם. מוטב לסמוך על אבינו שבשמיים, שהוא ירפא את מכאובינו ומחלותינו. ונאמר אמן.
ויש כמובן תחומים רבים אחרים, שלא היו מצויים בימים ההם, כמו חשמל, מים בצינורות, בישול על כיריים של גז, וכד'. גם על כך עלינו לתת את דעתנו, כיצד לחיות בלעדיהם.
חדש ימינו כקדם.
Maid in America טלאים
מאז שאליעזר בן-יהודה הזכור לטוב חידש את השפה העברית והפך אותה לשפת-דיבור יומיומית, עברו כ-140 שנה, ומעשהו זה המבורך זכה בהצלחה אדירה! השפה העברית העכשווית שגורה על לשונם של שישה מיליון תושבי ישראל כשפת-אם, ועוד כמה מיליונים דוברי עברית בחו"ל. הצלחה שאין כמוה!
אפשר להתבטא בעברית בכל תחום מחיי האדם: בבית-הספר, באוניברסיטה, במחקר מדעי, בטכנולוגיה, ברפואה, במחשבים, בצבא [גם בעגה המיוחדת של החיילים], בתחום המשפטים, בכלכלה, בשוק, בחנות, במוסך.
רק תחום אחד של התבטאות בעברית נשאר מאחור, מפגר, דל, לא מספק את הצרכים של הקורא, הצופה והמאזין, ובעיקר של הכותב: ההיצע הלשוני לא מספיק לבטא את הגיגי העיתונאי בכתיבתו רבת ההשראה, עומק המחשבה, רבגוניות התיאור וציון מונחים עבריים למגוון הנושאים של פעילות האדם בימינו. ואז יש צורך לכתוב [באותיות עבריות] מונחים רבים שאולים מן האנגלית, אמריקאית בעיקר.
למשל: אנו קוראים כותרת-משנה מאירת-עיניים בעיתון נפוץ ומכובד: "א. ל. היה קופירייטר עם תוכנית נישה בערוץ בטלוויזיה. – – – יחד עם הצוות האנונימי – – – מה שהתחיל כפיילוט ביזארי – – – הפך לקאלט– – – הם הפכו למלכי המיינסטרים."
יפה. מעולה. עכשווי. מרשים. ניחוח של חו"ל, של העולם הגדול.
ואילו באפי עולה שמץ צחנה של קרתנות, של הרכנת-ראש מיותרת בפני עליונות השפה האנגלית. לא צריך להיות טַהרן [פוריסט] קיצוני, פנאטי, כדי לסלוד מתופעה נפסדת זו.
מסתובב בינינו איש נחמד ושמו איתי הרמן, וזה מעורר התפעלות משפע ידיעותיו וזיכרונו הפנומנלי [המפליא] על נושאים חשובים, וחשובים פחות, או בלתי-חשובים כלל [טריוויה], והוא שואל נבחנים אחרים – בהופעות חיות, בטלוויזיה ובעיתון, שאלות כאלה ואחרות. זה עיסוקו וזו פרנסתו. והאיש הזה נושא בתואר המכובד: צ'ייסר.
מה זה צ'ייסר באנגלית? רודף. את מי הוא רודף? אחר מי ואחר מה הוא רודף? אחר כסף? אחר כבוד? אחר שלום? הלא אפשר לקרוא לו פשוט בעברית: רב-ידען, רב-זוכרן, רב-שואל, או מוטב – שיודע לשאול, [בהיפוך מן הבן הרביעי בהגדה של פסח, שאינו יודע לשאול].
כאשר גבר ואישה נפגשים להיכרות ראשונה, הרי זה דייט. כאשר מצלמים סרט במקום כלשהו, אומרים שהסט ממוקם [כלומר נמצא בלוקיישן] כזה וכזה, ושם מתבצע האקשן, עד שהבמאי צועק: קאט!
הלו! זה עברית זה?
על שוטרים שחקרו זירת פשע ומצאו פרטים חשובים במקום, נכתב בעיתונות שהם מצאו ממצאים פורנזיים. ועוד דוגמאות למכביר.
וזה רק מוכיח עד כמה העברית שלנו דלה ועלובה, עד שיש צורך לתפור עליה טלאים באנגלית, כמו טלאים [מיותרים] על בגד מפואר. אין לנו מה להתבייש בעברית היפה, העשירה, העסיסית שלנו. מי שכן מתבייש וזקוק למונחים לועזיים, צריך ללכת לאולפן לעברית, כמו עולה חדש.
ובלי קשר לכך, מובאה פיקנטית [עסיסית] מאחת הכתבות של עיתונאי-רכילות, המתחקה אחר כל ידוען, שחקן, זמרת, דוגמנית, פרזנטורית וכדומה:
הגבר שקשר קשר רומנטי [לאחר דייט מוצלח כמובן], "בא לזוגיות עם כלב..." זוגיות עם כלב? תמהני. סגנון עיתונאי כזה.
בַּיי-בַּיי בֵּייבִּי.
ריקוד-מצווה
סערה רבתי בציבור הערבי ברשות הפלסטינית, בגדה המערבית [הכבושה]: בחתונת בנו של ראדי נאסר, ראש הכפר דיר קדיס ליד רמאללה, נראו ארבעה יהודים צעירים [חרדים] רוקדים בשמחה ונישאים על כתפיהם של החוגגים. הם ודאי לא התפרצו לשם ביוזמתם-הם, אלא הוזמנו על-ידי מישהו מבני המשפחה החוגגת ורקדו ריקוד-מצווה, לשָמֵחַ חתן וכלה, כנהוג אצל היהודים.
וכאן אבוי, הפכה שמחת החתונה לעצב וזעם ומבוכה. מה עושים פה יהודים בחתונה ערבית? יאהוד – החוצה! בגרמנית זה מצלצל: יודן – ראוס!
"מי שהזמין אותם היה החתן, שעובד איתם במוסך לתיקון מכוניות," הסביר האב הנבוך. "זרקתי אותם החוצה," הוסיף. אך זה לא עזר לו, והוא נזרק מכל תפקידיו הציבוריים בכפר ובתנועת הפתח ובמערכת החינוך של הרשות. ככה ייעשה לאיש המתרועע עם יהודים.
עכשיו אני מצפה מכל חסידי אחוות-עמים ושוחרי השלום בין היהודים לערבים, הנכספים לחיות בשלום ובידידות זה עם זה, שיבואו ויסבירו לי. מה קורה כאן? מה מאחד יותר מהשתתפות בחתונה – יהודים אצל ערבים, ערבים אצל יהודים? אין! זה לא יכול להיות! היהודים מקוללים על-ידי מוחמד, מאז הימים ההם, ולעולם ולא יהיה בינינו שלום – לעולם!
לא אתפלא אם ראשי הציבור הערבי יעודדו את תושבי עפולה, שלא לאפשר לערבי לקנות בית בעירם, עיר של יהודים. יאהוד – החוצה!
קפה טורקי
צא וראה מה זה הישראלים-ציונים-יהודים האלה. הם לא מצליחים [וגם לא רוצים] להשתחרר מבולמוס הכיבוש שלהם, לא רק בפלסטין הכבושה, אלא בעצם, בעולם כולו.
לפני כמה ימים השתלטו מלחי חיל-הים שלהם, כמו פירַאטים, על אוניה שבאה מטורקיה, ועצרו אזרח טורקי חף מפשע, שרק רצה להכין לו כוס קפה טורקי אמיתי, אסלי, כמו שרק הטורקים יודעים להרתיח, ולשם-כך הוא הדליק לו מדורה קטנה על הסיפון. ועל כך הם עצרו אותו באכזריות ואזקו את ידיו. איזו חוצפה! התנהגות אנטי-טורקית פושעת! היהודים הללו.
וזה כידוע לא בפעם הראשונה שהם עושים זאת. יש להם ניסיון רב בהשתלטות על אוניות בלב-ים: "מרמרה" היא רק אחת מהן.
אמנם הם החזירו את האונייה החטופה לבעליה, ואת האזרח הטורקי העצור – לטורקיה, וזאת מתוך פחד מפני תגובה טורקית חריפה וכואבת, וכן גינוי באו"ם על מעשה פיראטי זה.
גם לא נתפלא אם יתברר כי לישראל הפושעת יש יד ורגל בפיצוץ שתי האוניות במיצר הורמוז במפרץ עומאן.
זה רק מוכיח כי העולם הנאור והעמים המוסלמיים האציליים – צריכים להתאחד ולשחרר את עולמנו מגזע היהודים המקוללים הללו.
ויפה שעה קודם.
יהודה גור-אריה
* * *
ברכותינו החבריות
עם הענקת פרס עיפרון הזהב לשנת 2019
לדני קרמן
המוזיאון הישראלי לקריקטורה ולקומיקס העניק אתמול, יום רביעי, לדני קרמן – את פרס עיפרון הזהב לשנת 2019. קרמן, מבכירי המאיירים בארץ, אייר כ-500 ספרים, בעיקר ספרי ילדים. בתערוכה שלו, "פנים רבות לו", שנפתחה אתמול במוזיאון בחולון, מוצגות יצירותיו בנושא הפנים האנושיות, לצד איורים לסיפורים ולספרים שמעולם לא הודפסו ונוצרו כמתנה לקרוביו, או סקיצות שלא ראו אור. האוצרת: מורן פרל קונסטנטין.
עוד נפתחו באותו מעמד אתמול שתי תערוכות נוספות: "ציפורן שלופה", תגובות מצויירות לשערוריות ציבוריות, אוצרת מיכל קורמן. ו"מסע אישי בקומיקס" של ארז צדוק, אוצרת: דורית מיה גור.
המוזיאון הישראלי לקריקטורה ולקומיקס, חולון.
רח' ויצמן 61, חולון.
03-6521849.
אהוד: מזלנו שהארץ שלנו שטופה בשחיתות איומה כאשר בראש הצמרת המושחתת עומד הזוג המושחת ביב ושרה – אחרת לא היה לקריקטוריסטים של "ציפורן שלופה" – פרנסה. וכי כמה קריקטורות כבר אפשר לפרסם על קדיש לוז, לובה אליאב ונחמה ריבלין?
בדברי אוצרת התערוכה, מיכל קורמן, נשמעה דאגה אמיתית וכנה למצב השחיתות הנורא שבו אנו מצויים, גם מבחינה פוליטית – אותו היא הישוותה, אם איני טועה, למצב ברוסיה בתקופת סטאלין; ומזל שעוד נותרו איים של חופש, כמו מוזיאון חולון לקריקטורה, שבהם השלטון המושחת, הקרוב להיות דיקטטורי – עוד מאפשר תערוכות ביקורתיות שמשקפות נאמנה את המציאות המושחתת שלנו.
* * *
אהוד בן עזר
"מסע להודו"
לאדוארד מורגאן פורסטר
עברית: 1944
פורסם לראשונה במוסף "משא" של עיתון "למרחב" ביום 8.8.1969
תחת הכותרת "קריאה שנייה"
לפני 50 שנים
[אהוד: תחילתו של המדור "ספרי דורות קודמים" היתה במדור "קריאה שנייה" (ו"קריאה אפשרית") במוסף "משא" של עיתון "למרחב" בעריכתו של אהרון מגד. כאשר מנחם ברינקר קיבל את עריכת "משא", הוא ביטל את המדור, ואז עברתי ל"תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" בעריכת בנימין תמוז].
שנת 1944 היא שנה מוזרה להוצאת ספר, כך על כל פנים ניראים הדברים היום, ממרחק שנים רבות. מה עוד שהספר הופיע במקורו האנגלי עשרים שנה לפני כן, בשנת 1924. על כל פנים, יש בספר (והיתה בו) משום נבואה לעתיד, או אם תרצו להווה הנמשך והולך של הודו. "בשורתו" של הספר אולי לא הובנה כהלכה, במיוחד בארץ-ישראל, שהרי, זאת יש לזכור, גם בעת התפרסם הספר לראשונה באנגלית, וגם בשנת תרגומו לעברית – עדיין שלטו הבריטים הן בהודו והן בארץישראל, בסיטאציה דומה: שם הינדוסים ומוסלמים, כאן יהודים וערבים. ובשתי הארצות שררה כנראה, בחוגים רחבים, הטעות או ההטעייה הנעימה – כי הבריטים, בשיטת "הפרד ומשול", מסכסכים את הגזעים השונים אלה באלה וגורים למתיחות, ואם רק ייצאו הבריטים ותינתן עצמאות לארץ – תיושבנה בדרך פלא כל המריבות ותבוא שלווה.
אחרת, כיצד להבין את הקדמתו של חיים גליקשטיין לתרגום העברי – "אפשר לחלוק על ההנחות החברתיות הקבועות ביסוד 'המסע להודו'. אפשר להטיל ספק בנכונות ההנחה, שהבעייה העיקרית בהודו היא בעייה של שני גזעים שתהום של תרבויות, יצרים וחינוך רובצת ביניהם." (עמ' 6).
והלא בתוך פחות מארבע שנים מאז היכתב הדברים הללו זכו שתי הארצות בעצמאות, מלווה בחלוקה, ובשתיהן פרצה מלחמה מרה מלווה בנדידת אוכלוסין ובקביעת גבולות בעייתיים אשר טומנים בחובם חומר-נפץ לאומי ופוליטי לסכסוכים ולמלחמות רבים בעתיד.
יוצא אפוא שפורסטר, אשר כתב את ספרו ב-1924, כבר היתה לו חזות ברורה יותר וקודרת יותר על אודות טיב הסכסוך, מאשר מתרגמו העברי, אשר עשרים שנה לאחר צאת הספר, וארבע שנים לפני שהסתלקו האנגלים מכאן ומשם – עדיין הטיל ספק בכך שהבעייה האמיתית היא של שני גזעים [עמים, או דתות], ונטה להאמין, כפי שהאמינו רבים וכן טובים בקירבנו באותה תקופה, אולי מתוך נאיביות של אמונה אידיאולוגית לוהטת ודרך חשיבה משאלתית – כי שלטון הבריטים הוא שורש הרע, ועם הסתלקותם יהיו ההבדלים הלאומיים והגזעיים כלא-היו.
[אהוד, הערה מאוחרת: למזלנו בן-גוריון ומפקדי ה'הגנה' לא חשבו כך, ובשנים 1946-1948 השקיעו את מרבית הכוחות של היישוב העברי בצבירת נשק ובהכנות למלחמה עם הערבים בארץ ומול הצבאות של מדינות ערב השכנות].
גישתו של פורסטר היא גישה טיפוסית לפרגמטיזם ליברלי אנגלי, היכולת לנתח בעין ביקורתית לא רק את מגרעותיהם של בני-עמו, אלא לצייר באותו לגלוג קל, וחושף פגמים, את נלעגותם (הנוגעת ללב) של ה"משועבדים" – ד"ר עזיז המוסלמי בהודו, פרופסור גודבול ההינדוסי, וכל אותה גלריה של טיפוסים שמציגה בפנינו הארץ הגדולה.
ואכן, ההרגשה שמעניק הרומאן של פורסטר היא – רומאן של טיפוסים, או אם תרצה, אליבא דפורסטר עצמו (בספרו "אספקטים של הרומאן" שתורגם לעברית) – דמויות שטוחות, ואף לא אחת היא דמות מעוגלת, נפש ממשית, בעל חיות פנימית וכוח התנגדות, או עקשנות, הפורצים ומעמידים אותה בזכות עצמה, מעבר לתפקידה בעלילה.
הרומאן נראה כמחולק מראש לדמויות המייצגות מחנות שונים: האנגלי הטוב (פילדינג, מיסיס מור), "האנגלי המכוער" (רוני. בנה של מיסיס מור, מייג'ור קאלנדאר, מר טרטון ואשתו, כל ה"מושבה" האנגלית הקולוניאלית אשר בעיירה צ'אנדראפור, מקום התרחשות הסיפור), והאנגלי הנמצא בין המחנות, מיס קוויסטד, כלתו המיועדת של רוני, אשר בגינה מסתבכת עלילת הסיפור.
מולם ניצב בעיקר ד"ר עזיז, הרופא המוסלמי-ההודי, שהוא תערובת מקסימה הן של מגרעות מזרחיות והן של תרבות עתיקה, הנקרע בין מזגו הנוח לבין התפרצות קנאתו לשמו ולמעמדו –במפגש עם ההממונים עליו, האנגלו-הודים.
יתר דמויות ההודים והמוסלמים הינן צדדיות עד כדי היותן כמין תפאורת הווי ססגונית. ואך, כאמור, גם הדמויות המרכזיות אינן מעוגלות אלא נדמות לשליחים שנבחרו לצאת מקרב המחנה כדי לעמוד במלחמת הביניים אשר בין גזעים ואומות.
עלילת הספר פשוטה ובנוייה היטב. מיסיס מור הזקנה ובת-חסותה מיס קוויסטד באות לבקר בהודו אצל בנה של מיסיס מור, רוני היספלופ, המשמש כשופט מחוזי בעייר צ'אנדראפור. היחסים בין מיס קוויסטד לרוני הם קרירים למדי, בנוסח הג'נטלמן האנגלי מן הדור הישן המעדיף את ידידיו, מועדונו ומשחק הטניס והפולו על פני אשתו. תאונה מקרית מהדקת את קשריהם והם מתארסים, בלא אהבה.
אימו של רוני. מיסיס מור, פוגשת אגב ביקור במסגד את ד"ר עזיז. שתי האורחות האנגליות רוצות להכיר את "הודו האמיתית". ד"ר עזיז נאלץ לקחתן לביקור במערות מארארבאר, שכיית החמדה של העיר (בהן לא ביקר מימיו). בעת הביקור במערה נדמה למיס קוויסטד כי ד"ר עזיז ניסה להתנפל עליה ולאהוב אותה. מעתה ואילך עומד במרכז עלילת הספר המשפט נגד ד"ר עזיז, על פי האשמתה של העלמה האנגליה, עד לסופו המפתיע של המשפט.
עלילת הדברים נותנת בידי פורסטר עילה טובה לתיאור הצדדים המגוחכים והנוגעים-ללב אשר בהתנהגותו של ד"ר עזיז ושל מנהל בית הספר, האנגלי פילדינג, ולעומתם של כל "המושבה האנגלית" הנחרדת לנוכח הפגיעה בכבוד אחת הנשים הלבנות.
קשה שלא לראות באופיו (הטיפוסי) של ד"ר עזיז, נמוך-הקומה והשחרחר, כמין בבואה להווייה פאטאליסטית ושוגה-בדימיונות, שהיא גם מוסלמית וגם הודית, ומסבירה את הודו כמו כמו גם את שכנינו הערבים. ואינני אומר דברים אלה מתוך נטייה גזענית (הגם שבכל שיפוט על פגישה בין עמים מגזעים שונים עולה סכנתן של הכללות ושל דעות קדומות) – אלא בניסיון להבין את המפגש אשר בין בן-המזרח לאדם המערבי.
רגשי קיפוחו של ד"ר עזיז, נטייתו לשגות בהזיות ולערבב מציאות ודמיון, שקריו הקטנים, יהירותו, חביבותו, הכנסת האורחים שלו, חשדנותו, נימוסיו, נקמנותו ורגשנותו – כל אלו יוצרים פסיפס של התנהגות אנושית מגוונת, העונה לרגישויות דקות מאוד במפגשיו עם העולם המערבי, האנגלו-הודי.
"מסע להודו" לא רק שיוצר אשלייה של הכרת המציאות ההודית והבנה לפאטאליזם של מדינת ענק זו, שלא התנערה מקשייה ומחולייה החברתיים עד היום) – אלא גם מעורר להשוות מציאויות ולהרהר (למרות כל ההבדלים) בימינו אלה בארץ.
* אדוארד מורגאן פורסטר: "מסע להודו". מאנגלית חיים גליקשטיין. הוצאת הקיבוץ הארצי השומר הצעיר, ספריית פועלים. 1944. 312 עמ'.
* * *
אהוד בן עזר
בעקבות יהודי המידבר
פרק שמיני
המשך הסיפור הקודם ושאלה: האם להתערב בחזית סיני ולשנות את תוצאות מלחמת העולם (הראשונה)?
"כך אמרנו לו," המשיך עַבּד בסיפורו, "ולו רק ראיתם איך אורו פניו ונפקחו עיניו! איך קם כרגע וקרא:
"'הראו לי אותם! איפה הם?'
"הולכנו אותו אל האוהל, נכנסנו. 'הנה הם, יהוד חייבר הנערצים!' – אמרתי לו. הוא קרב אליהם והשתחווה בפניהם פעמיים ושלוש.
"'מה רצונך, אחינו?' שאל בנו של שיח' פרחן, הוא חמדן החסון, בקול שליט.
"'בואו נא אל יַמַן, היא תימן, וראו את אשר יעשו לנו המוסלמים, הגויים, הם שוחטים, שודדים, כאשר עשו לי – שחטו את בני לעיניי, ואשתי – ביקעו את ראשה בחרב, וגם את אבי ואת אימי, ועוד אנשים לרוב – ' וכך היה בוכה ומספר כמו לפני קאדי, שופט – 'בואו, ראו, דם אישְׂראִיל נשפך כמים... כמים...'"
"הו!" אמר רני, "שמעתם? הלא זו בדיוק השורה האחרונה בשיר!"
אבבטן, מפענחן המצטיין של שורות השיר, לא שם ליבו ולא הגיב. לאמיתו של דבר, מזה כמה רגעים החלו בוקעות אנחותיו, לא לשמע מעשי-ההרג שסיפרם עבד, אלא בגלל הרכיבה הלא-נוחה, ברגליים תלויות, על גבי הגמל. מרגע לרגע נדמה היה לו שדבשת-הגמל, מבעד לכר-האוכף, נתקעת, אין צורך לפרט היכן, וכאבו נעשה קשה עם כל פסיעה ופסיעה.
ואילו קפיטן יוקי לחש לרני: "אחר-כך נשווה את כל הפרטים, ונתייעץ. אני מקליט כל הזמן, בחשאי, ומשדר ל'צפנת פענח'."
"'ומה שמך?' – שאל חמדן את האיש," המשיך וסיפר עבד. "'אני יחיה בן שמעון לוי, ואתם, אתם יהוד חייבר, בָּנִי מוּסָא אתם, בני משה, אחים אתם, גיבורים, הלא תבואו לעזור לנו. לבני אישראיל? אינכם יודעים כי כעבדים, עבדים אנו! אתם אינכם יודעים כלום! בואו, קומו, חמושים בנשק בואו, וניקמו נקמת דם אישראיל! לנו אין כוח, אפס כוח. אפס...'
"ועוד הירבה לדבר דברים בלשון יהודים שלא הבנו, ואז אחד מאיתנו רגז עליו וצעק: 'דבר איתנו ערבית! יהודי חייבר מדברים ערבית והם אוהבים את המוסלמים ולא ילכו לקראתם למלחמה!'
"'לא ילכו?' צעק יחיה, 'יאהבו? אתה מרמה, מרמה!'
"'לא! אוהבים אנחנו את המוסלמים!' אמרו רבים.
"'אוהבים? תתנכרו לאחיכם? אתם לא תבואו? אז בגדו יהוד חייבר! בגדו ואינם! אויה לי, מה אעשה עתה? למה הלכתי ימים רבים במידבר? לשווא! הרגו אותי, הרגו גם אותי! יאללה... שלפו את החרב! אין יהוד חייבר... אין... אבדה התקווה... בגדו... אינם... אינם...'"
זקנו הקצר של עבּד הזדקר בהתלהבו, קצוות שיער-השיבה שבראשו הבהיקו באור הדל, ועיניו השחורות יקדו כאילו היה הוא עצמו היהודי המעונה מתימן.
לפתע נשמעו קולות מתקרבים הקוראים בשמו – "עבּד! עבּד!" – החבורה האיצה בגמליה ועד מהרה פגשו שני פרשים, ממלווי המפקד הראשי, שבאו לקראתם והודיעו לעבּד כי המפקד שואל אם נכונה השמועה כי יש פה בקרבת מקום איזו באר אשר חצבו האנגלים.
עבד ענה שאכן הבאר נמצאת במרחק שעה-שעתיים, אך האנגלים פוצצו אותה בטרם עזבו את המקום. בכל זאת, אולי נותרו בה מעט מים, והוא יודיע למפקד כאשר יגיעו אליה.
"האם לא תוכל לגלות למחנה העייף והצמא הזה איזו באר מים במידבר?" לחש רני לקפיטן יוקי.
"מה אני, משה רבנו המוציא מים מן הסלע? והלא ראית מה התודה שקיבל על כך משה, בתנ"ך!"
"האנשים צמאים מאוד, ממש רחמנות. לפעמים גם אני, באמצע הלילה, מתעורר צמא נורא, ואז אבא מביא לי לשתות מיץ פטל – "
"שמע רני," השיב קפיטן יוקי, והפעם ברצינות. "פילוסוף יווני אחד שחי לפני שנים רבות, אריסטו שמו, אמר כי לעבר יש תכונה כזו שאפילו האלים אינם יכולים לשנותו. זכור זאת בכל מסענו, מעתה ולהבא, גם אם יידמה לך לפעמים שאנחנו מתערבים במאורעות. אני אמנם הצלחתי, בזכות המהנדס טרנופולסקי, לקבל מדחס משוכלל שבאמצעותו אנו יכולים לשנות את כיוון הזמן ולנסוע לאחור, אך לא עולה כלל על דעתי להתחרות באלוהים ולשנות את העבר! הלא בכך אגרום לבלבול גמור בהיסטוריה, ואפילו אם מדובר במקרי-חירום, של חיים ומוות, של הצלת יהודים, שהיא מטרת שליחותנו. על אחת כמה וכמה, מה לי להכניס ראשי בעסקי המדיניות העולמית, ובמלחמה שבין האימפריה התורכית לאימפריה הבריטית!? תאר לעצמך שאני משקה את כל המחנה הגדול הזה, ומחזק אותו, וגורם בכך לניצחון התורכים ולשינוי מהלך מלחמת העולם הראשונה – "
"מדוע אתם קוראים למלחמה זו, הראשונה?" תמה יהודה בורלא, אשר קלט שמץ מהדברים האחרונים. "זוהי, אמנם, המלחמה העולמית הגדולה, אך כולנו מקווים שהיא האחרונה, ולא תהא עוד מלחמה עולמית אחריה."
"אמן, כן יהי רצון!" אמר קפיטן יוקי, אשר לא רצה לצער את המתורגמן החביב ומסביר-הפנים, שרכוב על גבי גמל בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה – בסיפור נוראותיה של השנייה. דייה לצרה בשעתה.
"כך חי אצלנו שנים רבות. אבא יחיה מַחְמַד – קראנו לו. היה יושב באוהלו ומורח את אצבעו בכף-ידו, או מדבר כאילו נמצאים מולו יהודי חייבר. ולפעמים היה שר, ובלילות, כאשר זרח הירח, שכבנו כולנו על יד בתי-השיער, האוהלים, והוא שר את שיריו. גם עתה נדמה לי שאני שומע את קולו – " ועבד החל שר, וקולו מנסר בדממת הלילה, במנגינה בידואית, עצובה וקורעת לבבות:
"אָבוּד, כִּגְדִי בֶּהָרִים, אֶגְעֶה בַּלֵּילוֹת,
גוֹרָלִי הִכָּנִי וְעֵינַי אֲפֵלוֹת,
תִּגַּר דִּמְעַת עֵינִי, וְלִבִּי – יָבֵשׁ,
אֶקְרָא לְרוּחַ הַמִּדְבָּר וְהוּא חֵרֵשׁ."
אנחותיו של אבבטן גברו עתה מאוד, ועבּד, שלא ידע סיבתן האמיתית, ביקש לשאול אם קרוב-משפחה הוא לאבא יחיה מחמד, שהרי השמות דומים – אבבטן, אבא יחיה.
אבבטן, מתנשם על דבשת גמלו ומזיע בעבאיתו למרות הקור החריף של ליל חודש ינואר במידבר סיני, ביקשם לעצור לרגע. הוא קירב גמלו לזה של רני וביקש ממנו את המחברת. אך אויה, האור המועט לא איפשר לו לקרוא.
היה זה רני שהציל את המצב באומרו: "אין צורך, אני יודע את השיר בעל-פה!"
והוא החל מדקלם, ברגש רב ובהטעמה נכונה, את "כְּאָב היית לגואלנו" וכל השאר, בדיוק כפי שהודפס, בחרוזים, בסוף הפרק הרביעי.
"שכחת!" העיר לו מישהו (לא קשה לנחש מי), "את השורה האחרונה!"
"איזו?"
"בעריכת אבבטן בן עצל!"
ואבבטן לא התבייש לבקש מיהודה בורלא לתרגם גם את השורה הזו מעברית לערבית.
"לא," אמר עבּד, "מעודי לא שמעתי שיר כזה מפי אבא יחיה מחמד, ולא ממישהו אחר." ויהודה בורלא הוסיף, "גם אני לא שמעתי מעודי, אך אם הולכים אתם בעקבותיו לגלות את יהודי חייבר – בדרך הנכונה אתם הולכים! – ועצתי לכם: מהרו לשאול על אודותם את השומר והצייד המהולל יחזקאל חנקין, אשר יצא במסעות לחפשם, ואין מומחה גדול ממנו בארץ ליהודי המידבר האגדיים! ואם אינכם מוצאים אותו, שאלו עליו אצל רחל לישנסקי. לפני שבע שנים פגשתי אותו לראשונה בחַדְרָהּ בירושלים, על המחצלת, יושב ומספר על נדודיו בין שבטי הבידואים. אני הייתי אז תלמיד הסמינר למורים בירושלים. שלושה חברים היינו ללימודים, יצחק שמי, דוד אבישר ואני. ומאוד התיידדנו עם רחל וחברה-לחדר, אבנר."
"והיכן החדר?"
"ברחוב החבשים."
הגיע אפוא הזמן להיפרד. לחצו ידיים, בירכו בערבית ובעברית, השאירו לעבּד וליהודה בורלא מים וביסקוויטים, והודו לבורלא על עצתו הנאמנה. משקפיו של בורלא הצנום נצצו באור הלבנה המועט כאשר אבבטן החזיק בידיו וטילטלו בהתרגשות:
"אדבר כסופר אל סופר. שמח אני על ההזדמנות שניתנה לי להכירך פנים-אל-פנים. קראתי את רוב הספרים שאתה עתיד לכתוב במרוצת השנים, ואני יכול לומר בביטחון גמור שהיית סופר גדול! אני בטוח כי המרכז לשילוב מורשת יהדות המזרח במשרד החינוך והתרבות ידאג להכניס את יצירותיך לתוכניות-הלימודים בבתי-הספר!"
"בהצלחה! בהצלחה אדוני המוזר," מילמל בורלא, "ואנא, היזהר שלא לרכוב שנית על הגמל בלי כובע בשעות היום החמות, כי במידבר, השכל, בשמש, לפעמים מתייבש."
*
"ועתה," אמר קפיטן יוקי, "אנחנו מפליגים עוד קצת לאחור, אל שנת 1908 בירושלים! לרחוב החבשים – "
"אבל מה עתיד להיות סופו של המחנה הגדול הזה?" שאל רני, אשר הצטער לעזוב את מידבר סיני באמצע הסיפור.
"התורכים יגיעו בעוד כמה ימים אל חוף התעלה, בין אגם תמסח לאגם המר הגדול," סיפר אבבטן, "והם ינסו לחצותה בלילה, אחר חצות, בסירותיהם, ובחיפוי מכונות-ירייה תורכיות מן הגדה המזרחית. הם עתידים להילחם היטב. כדורים יומטרו עליהם כברד. הם יפלו כזבובים. פצועיהם ייהדפו אל תוך התעלה ויטבעו. זעקות ודם יתערבבו במים המלוחים, השחורים, ואש היריות ממעל. אבל הם יוסיפו להתקדם, וכמה מהם יצליחו לחצות את התעלה בסירותיהם, למרות האש העזה של החיילים האנגליים וההודיים, המבוצרים בחפירות לאורך הגדה המערבית.
"לפנות-בוקר יצליחו האנגלים להתגבר על ההתקפה, אך בידי התורכים תיוותרנה עוד סירות רבות לניסיונות צליחה נוספים. ואז, עם שחר, תעבורנה בתעלה אוניית המלחמה הצרפתית 'רקוויאם' ואוניית הצי ההודי המלכותי 'הארדינג' ועוד משחתת אנגלית אחת – ותפגזנה בתותחיהן כל אחת מן הסירות התורכיות שתיראנה לעין, על פני גבעות החול. התורכים יימלטו חזרה אל המידבר, וזה יהיה סוף מסעו של ג'מאל פחה אל תעלת סואץ!"
*
הם טסו שנים אחדות לאחור, והפעם בכיוון צפון-מזרח, לירושלים. על הרי-יהודה פסעו במהירות אחורנית עדרים-עדרים של עיזים שחורות עם רועיהן, חמורים נערו מלהיפך, עשן-הַתַּבּוּנִים ירד משמיים ארצה, ורק עצי הזית העתיקים כמעט שלא השתנו, נטועים על פני גבעות המחליפות צבעים מדי רגע: אביב, חורף, סתיו וקיץ.
תוך כדי נסיעה שאל רני את אבבטן:
"האם נכון מה שסיפר עבּד מפי אבא יחיה מחמד על מה שעוללו לַיהודים בתימן?"
"לצערנו, מקרים כאלה אכן קרו. הלא לשם כך לוקח אותנו קפיטן יוקי אל יהודי המידבר! אולי הם נתונים בצרה? מדוע שאלת, רני?"
"שמעתי בטלוויזיה מישהו אומר כי ליהודים שבאו מארצות-המזרח היו חיים טובים יותר כשחיו אצל הערבים, לפני שקמה מדינת ישראל. ורק כשבאו לכאן – נשבר הכול! ריססו אותם ב-די.די.טי! המשפחות התפוררו – "
"מי שאמר זאת, אני בטוח שמשפחתו לא באה מתימן. לא שמעתי יוצאי-תימן שמתגעגעים לחיים שהיו להם פעם, בגלות. אולי זה היה מישהו מיוצאי מרוקו, טוניס או אלג'יריה, שחיו כמו כמו מלכים לפני שעלו ארצה."
"ברצינות?"
"ברצינות – אנשים אוהבים להתאונן ולספר שפעם היה להם יותר טוב, למרות שלעיתים קרובות מתברר שההיפך הוא הנכון!"
המשך יבוא
הסאגה הארצישראלית
שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!
"והארץ תרעד"
מאת אהוד בן עזר
בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים
ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה
בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי
לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום
* * *
"מסעותיי עם נשים"
מאת אהוד בן עזר
בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים
ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה
בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי
לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום
* * *
ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":
* אהוד היקר, אני מודה בבורותי שלא ידעתי כי בעלה המנוח של תקוה וינשטוק, ירוחם לוריא, היה האיש שהוציא לאור את שני ספריך הראשונים שזכו לתהודה רבה ולעיבודים נוספים.
הסיפור של תקוה וינשטוק על קורות שוק הכרמל בימי הצנע, התקופה האומללה ההיא, כתוב בהומור – ההומור הוא טוב תמיד להתמודד עם טרדות וקשיים.
שלך
משה גרנות
אהוד: לעיבודים נוספים, תסכית, הצגה וסרט – זכה רק ספרי "המחצבה", ואילו "אנשי סדום" תורגם אחרי שנים רבות לגרמנית ויצא לאור בגרמניה.
בשנת 1963, שנת צאתו לאור, קיבלתי מכתב מהוצאת ספרים מזרח-גרמנית שביקשה את רשותי לתרגם את "המחצבה". הם היו באותה תקופה קומוניסטים שונאי ישראל, וגם פיראטים של זכויות יוצרים, ואני סירבתי.
ייתכן שגורלי כסופר מתורגם היה אחר אילו קיבלתי אז את הצעת המזרח-גרמנים, והספר היה מופיע בתרגום ועושה לי שם בעולם – אבל אני חששתי שהם מתכוונים להשחיר באמצעותו את דמותה החברתית של ישראל.
* "הדיווחים על אלימות פיזית ומילולית בין תלמידי חטיבות הביניים בישראל הוכפלו בתוך חמש שנים – כך עולה ממחקר טאליס, מחקר מקיף שעורך ה- OECDבקרב מורים ומנהלים, שתוצאותיו התפרסמו היום (רביעי, 19.6). 26% ממנהלי חטיבות הביניים דיווחו ב-2018 כי בבית ספרם מתרחשים מקרי אלימות מילולית ואיומים בין תלמידים לפחות פעם בשבוע. זאת, לעומת 13% מהמנהלים שנשאלו ב-2013, אז נערך המחקר בישראל בפעם הראשונה. לפי המחקר, הממוצע של מדינות ה- OECDשנשאלו בנושא עומד על 14%." ["הארץ" באינטרנט, 19.6].
אהוד: אנחנו כבר מזמן חושבים ואומרים שיש לבטל את המפלצת של חטיבות הביניים ולחזור למתכונת של בתי ספר יסודיים עד כיתה ח' ואחר כך תיכוניים מכיתה ט' עד י"ב. אם איננו טועים, כמו שנשארה המסגרת ברמת-גן, וכן בית הספר היסודי א"ד גורדון בתל-אביב.
המורות והמורים בחטיבות הביניים אומללים. הם אינם משתלטים על התלמידים. אין היררכיה טבעית בכיתות כמו במסגרות א'-ח' וכן ט'-י"ב. אין כיתות בוגרים לשאת אליהם את הראש.
בדרך-כלל פגישות עם תלמידים, במסגרת חטיבות הביניים, היו סוג של סיוט לנו ולמורים. לא כך הדבר בבתי הספר היסודיים ובתיכוניים. שם הכיתות הומוגניות והן לא חלק מתעשיית המונים. בחטיבות הביניים מסכֵּנים המורים ומסכֵּנים התלמידים.
* * *
הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]
כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.
אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.
מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג
* * *
ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"
בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2242 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
* * *
יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא
את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:
http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm
מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.
* * *
במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."
* * *
בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).
* * *
אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).
* * *
אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."
* * *
ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."
* * *
פינת המציאוֹת: חינם!
היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר
נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח
רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי
*
מסעות
כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!
עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה
בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי.
*
היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל
אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,075 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,074 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".
עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,
צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,
וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16.
עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.
אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!
עד כה נשלחו קבצים ל-89 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,633 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"
[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-93 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-73 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!
עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!
עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!
עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-42 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"
עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים
עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!
עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-30 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של
ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-63 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!
עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח-בהקלדה של הלקסיקון "ספרי דורות קודמים"!
[מיספר הערכים לפי ההתקדמות בהקלדה]
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.
*
את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.
*
את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי
ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.
עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ילדים ונוער / שונות
אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן
ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!
עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם
*
את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").
עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939
*
את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"
בשנים 2005-2009!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
* * *
ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
* * *
כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
* * *
כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,240 נמעני המכתב העיתי.
הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!
*
ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.
עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!
נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!
נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט
אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם
ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת
מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו
*
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
*
*
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל