פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1454

[שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, כ"א בסיון תשע"ט, 24.6.2019

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: סִלּוּפֵי הַמַּכְשֵׁלָה עַל מְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה. // אברהם כץ עוז: אילת וההילולה של שדה דב. // יעקב חסדאי: הציונות הדתית במשבר. // אנדרו מקארתי: האשלייה שהתנפצה: אובמה, מורסי ועליית האחים המוסלמים במצרים. // ד"ר גדעון בן דרור: לחזור לאופציה הירדנית כפתרון הבעייה הפלשתינאית. // פוצ'ו: בחיי [6]. ד. הקשר שבין הציצים והעציצים. // אורי הייטנר: צרור הערות 23.6.19. // ברוך בן עזר (רַאבּ), האבטיח. נכתב בחשוון תר"פ, 1919, לפני כ-100 שנים. // אהוד בן עזר: הבלדה על ג'מאל פֶּחָה, שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת. // נעמן כהן: חדשות הארץ (The Palestine News) עיתון יומי לענייני החיים והספרות. // אהוד בן עזר: ספרי דורות קודמים. "לאן" למרדכי זאב פייארברג, 1899. פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 22.9.1972, לפני 47 שנים. // מתוך שני ראיונות שנערכו אתמול עם פרופ' יוסי גמזו. // אהוד בן עזר: בעקבות יהודי המידבר. פרק תשיעי. זיתים שחורים ופיתות על המחצלת, אצל רחל לישנסקי, ברחוב החבשים. תקווה לוהטת לגלות את האחים הנידחים. // ממקורות הש"י.
 

* * *

יוסי גמזו

סִלּוּפֵי הַמַּכְשֵׁלָה עַל מְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה

עַל יָזְמַת הַנְגָּשָׁתָהּ שֶׁל מְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה

לְצִבּוּר יִשְׂרְאֵלִי מֵשִׁיב הַ"וַּאקְף", בַּעַל הַבַּיִת

בְּחֵמָה וּמְגַיֵּס אֶת כָּל כּוֹחָהּ וְכָל חֵילָהּ

שֶׁל חֲרֹשֶׁת שִׁכְתּוּבֵי הִיסְטוֹרְיָה כֹּה פָּלֶשְׂתִּינָאִית

שֶׁקָּשֶׁה שֶׁלֹּא לִתְפֹּס אֵיךְ יֵשׁ עֲדַיִן תִּמְהוֹנִים 

שֶׁאֵינָם יוֹדְעִים כִּי מְעָרָה אַרְכָאִית זוֹ שַׁיֶּכֶת

לְדִבְרֵי יְמֵי עֲרָב מִן הַזְּמַנִּים הַקַּדְמוֹנִים

בְּעוֹד כָּל גִּרְסָה אַחֶרֶת הֲזוּיָה הִיא וּמֻפְרֶכֶת.

שֶׁהֲרֵי חַוָּגָ'ה אִבְּרָהִים אַבּוּנָא הָעַרְבִי

מְעָרָה זוֹ מֵעֶפְרוֹן בֵּן חֵת קָנָה כְּפִי שֶׁיָּדוּעַ

בְּאַרְבַּע מֵאוֹת שְׁקָלִים שֶׁל כֶּסֶף וּבְכָךְ הֵבִיא

לְסוֹפָהּ עִסְקַת נַדְלָ"ן מֻצְלַחַת שֶׁרַבִּים כִּבְּדוּהָ 

וְקָבַר שָׁם בְּכָבוֹד רָב אֶת שׂוּרָאיָה זוּגָתוֹ 

הַגְּבִירָה הַפָלַסְטִינִית, הוֹרָתוֹ הַמְּפֻרְסֶמֶת

שֶׁל אִיסְחָק הַמּוּסְלְמִי וְכֵן נִקְבַּר שָׁם בְּעִתּוֹ 

יַעֲקוּבּ הַפָלַסְטִינִי וְאִתּוֹ, מַמָּש בְּצֶמֶד,

גַּם לֵאָה הַמּוּסְלְמִית, כָּךְ שֶׁקַּיָּם תֵּאוּם מֻשְׁלָם

מְפֻבְּרָק פִבְּרוּק מֻבְהָק עַל פִּי צָרְכֵי הַפְּרוֹפָּגַנְדָּה

בֵּין הַ"וַּאקְף" הַמְּשַׁכְתֵּב אֶת כָּל דִּבְרֵי יְמֵי עוֹלָם

כִּרְצוֹנָם שֶׁל אַבִּירֵי הַבְּלוֹף וּשְׁאַר אַנְשֵׁי הַבַּנְדָּה.

יֵשׁ אָמְנָם כְּמוֹ לְהַכְעִיס טִעוּן מוּזָר שֶׁל הִיסְטוֹרְיוֹנִים

חֲמוּשִׁים בְּהוֹכָחוֹת שֶׁאֵין לִסְתֹּר אוֹ לְהַצְמִית

שֶׁמִּשְׁפַּחַת אִבְּרָהִים זוֹ, עַל פִּי כָּל הַקְּרִיטֶרְיוֹנִים

לֹא הָיְתָה וְלֹא יָכְלָה לִהְיוֹת עַרְבִית וּמוּסְלְמִית

מֵאַחַר שֶׁהִיא הִקְדִימָה בַּהִיסְטוֹרְיָה בִּזְמַן רָב

אֶת הֻלֶּדֶת הָאִיסְלָם וְאֶת פְּלִישַׁת שִׁבְטֵי עֲרָב      

שֶׁהִגִּיעוּ מֵעַרְבוֹת חִיגָ'ז לְכָאן בְּאֵין עוֹצְרִים

לֹא לִפְנֵי מֵאָה שְׁבִיעִית לְמִנְיָנָם שֶׁל הַנּוֹצְרִים 

וְלַמְרוֹת שֶׁהָאִיסְלָם דּוֹרֵשׁ שְׁלִיטָה בִּירוּשָׁלַיִם

כְּבָר יוֹדֵעַ כָּאן בְּרוּרוֹת כָּל מִי שֶׁיֵשׁ לוֹ זוּג עֵינַיִם

שֶׁבִּירַת אֶרֶץ הַקֹּדֶשׁ שֶׁל דָּאוּד וְסוּלֵימָן

לֹא מֻזְכֶּרֶת בַּ"קֻּרְאָן" וְלוּא גַּם פַּעַם, שׁוּם סִימָן

בְּשָׁעָה שֶׁהִיא מֻזְכֶּרֶת וְגַם יֵשׁ עַל כָּךְ תִּעוּד

בְּאֵינְסְפוֹר מַרְאֵי מָקוֹם בְּמָסָרְתָּם שֶׁל הַיָּאהוּד

אֲבָל אֵיזֶה עֵרֶךְ יֵשׁ עוֹד בְּיָמֵינוּ לָעֻבְדּוֹת

אִם מֻתָּר עַל פִּי הַ"וַּאקְף" יַלְקוּט כְּזָבִים שָׁלֵם לִבְדוֹת

וּמֵרֹב שִׁכְתוּב הִיסְטוֹרְיָה סַלְפָנִית לִבְנוֹת אַנְדַּרְטָה

שֶׁל שְׁטִיפַת מוֹחוֹת בְּלִי הֶרֶף בְּתַרְבּוּת הַחַארְטָה בַּארְטָה  

שֶׁמִּדָּן וְעַד אֵילַת, מֵעוֹטֵף עַזָּה וְעַד חַיְפָה

מְנַהֵל אוֹתָהּ הַ"וַּאקְף" בִּסְטַיְל הַסַּפְרָא  וְ הַ זַּ יְ פָ א...

יוסי גמזו

* * *

אברהם כץ עוז

אילת וההילולה של שדה דב

מאז 1980, כיו"ר ועדת ביקורת המדינה בכנסת, אני עוסק אוהב ומלווה את  העיר אילת. מאז שגדעון פת היה שר התיירות והקים וטיפח את התיירות של העיר יחד עם הארכיטקט טומי לייטרסדורף, מאז רק מדברים ומתווכחים כל פעם על בעייה אחרת של העיר אילת, ועושים מעט מאוד.

הייתי בעקבה. שני מיליארד דולר משקיעה ירדן כיום בעקבה, קיבלה מסעודיה 15 קילומטר חוף במתנה, מזיזה את הנמל דרומה, מסבסדת את הפיתוח, הבנייה והתיירות בעוצמה  גדולה.

אני מבקש לעשות סדר בברדק הפטפוטים של כל מיני פוליטיקאים, שאחדים בכלל לא היו באילת. אילת מתחבטת ומתמודדת, מצד אחד עם העלויות  של התיירות בעיר, כשהמתחרה – עקבה השכנה. זולה ב-50%  מאילת. ומאידך עם הפיתוח הנחוץ למדינה ולעיר. גידול האוכלוסייה בישראל ל-9 מיליון, ובעוד 20 שנה – 15 מיליון, ונוצר צורך לפנאי.

באילת – מחוף עקבה עד חוף  טאבה יש 13.5 ק"מ חוף.  חצי מהשטח הזה מוחזק על ידי מוסדות מדינה –  נמל / נמל חיל הים /נמל קאצ"א. מזה 35 שנה נאבקת עירית אילת לפינוי החוף ולהכשרתו עבור תושבי ישראל ותיירות. ושום דבר לא זז. תואיל הממשלה להחליט על פינוי מיידי של נמל חיל הים. על פינוי מיידי של נמל קאצ"א ועל הקטנה וצמצום של הנמל. זה יוסיף  כ-5.5 ק"מ חוף ים לעם ישראל ולתיירות. אפשר יהיה לנשום.

שטחי בנייה עורפיים. אלפי דונם של שטחי בנייה משמשים כיום כמגרשי חנייה לרכב מיובא לנמל. תואיל הממשלה בבקשה להעביר מיד את מגרשי החנייה לשטחים  פתוחים מצפון לקיבוץ אילות ותמסור את השטחים לעירייה.

מזה שנים שהממשלה לא החליטה ולא תימרצה כראוי בנייה של חדרי מלון באילת, על הממשלה להכריז על תוכנית פיתוח מיידית לתוספת 5000 חדרי מלון ואירוח בעיר, ופרוייקטים תיירותיים. על הממשלה ממש תוכניות  קימות, צריך לתקצב ולבצע.

עלויות התיירות באילת קשורות לעלות הארנונה, להוצאות אבטחה, להוצאות על כשרות, ולנוחות הגישה לעיר. צריך שהממשלה תמשיך עם הוויתור על המע"מ, תגדיל את סיוע משרד הפנים, תגדיל הנחות ארנונה לתיירות, תוזיל ב-50 אחוז את מחיר המים בעיר. תוזיל את מחיר החשמל  בעיר. תגדיל את בית החולים ותוזיל את הגישה לעיר וממנה.

 עלות הגישה לעיר. יש 4 מוקדים לטיפול תחבורתי – שדה  התעופה בצפון, הדרך מהמרכז לאילת, שדה  התעופה בדרום ופיתוח העיר אילת.

אילת עצמה כבר החליטה לפני שנים רבות על הצורך להוציא את שדה התעופה ממרכז העיר. ואומנם הוקם שדה רמון. מרכז העיר מתוכנן לבינוי ולפיתוח תיירותי ועיסקי. עכשיו בוכים שזה מקשה על ההגעה לעיר, אבל זו היתה החלטה של העיר עצמה.

 כשנסלל כביש לאילת, היו במדינה 2.5 מיליון תושבים ו-100 אלף מכוניות. היום יש 9 מיליון תושבים ומיליון מכוניות.

ברור ומוחלט  שיש הכרח להכפיל מיד את  הכביש מדימונה  לאילת, כולל  קיר  הפרדה.

מדברים על הרכבת לאילת  ועושים חישובים כלכליים. פרויקט כמו רכבת לאילת איננו עניין כלכלי אלא לאומי ויימדד  בעוד 100 שנה על פי הפיתוח לכל  אורך הנגב,  באם היה  נכון או לא.

הסינים הודיעו שהם מוכנים לבצע את קו הנוסעים מדימונה, ואת קו האשלג מים המלח. הרכבת תוריד את המשאיות מהכביש ותחסוך חיי אדם. למה הממשלה לא  נותנת לסינים לבצע? האמריקנים?

 והחלק  האחרון, שדה רמון – איננו מושלם עד אשר יוקם קו רכבת חשמלית מהשדה למרכז העיר ויחושב כחלק ממחיר  הטיסה.

  הטיפול באילת איננו בעייה של  שדה דב אלא בעיה של ממשלת ישראל. התשובה היא טיפול לאומי כולל ונכון ומיידי. החלטות ממשלה, החלטות בתי משפט, הסכמים יש לבצע. אולי הפרחח שמוטריץ לא מבין איך מנהלים  מדינה – אבל לא  בשינויי חקיקה לפי רצון השר.

שדה  דב. אני בדעה  שיש לפנות את שדה דב כמוחלט וכמוסכם עד כה. צריך לפתוח  במרכז תל אביב אולם ומסוף של ארקיע. לגמור את כל ההליכים, הכירטוס והבטחון, ולשלוח את הנוסעים לכל טיסה באוטובוס שבכלל לא יכנס ל"נוסעים יוצאים" אלא יגיע ישירות למטוס. זה יהיה יותר מהר משדה דב, וכדאי לזכור שכל מי שנוסע דרך שדה  דב ואין לו רכב, משלם כיום 50-35 שקל לטקסי כדי להגיע לשדה דב. הנסיעה ברכבת  לבן גוריון עולה 13.5  שקל.

טיפול נכון ורצון  טוב יפתרו את הנושא.

והממשלה, שכל כך דואגת פתאום לשדה דב, תואיל בבקשה להקצות לנושא אילת את המיליארדים הדרושים, ותבצע את ההחלטות הדרושות ואת פינוי מתקני הממשלה מאילת, ותאשר הקמת קזינו.

ברור שזה פוליטי כי אם 14-15 מיליארד שקל הולכים לדמי לא-ייחרץ לשותפי הקואליציה, בעיקר לדתיים למיניהם, ברור שלא נשאר כסף לפיתוח.

שדה דב, לדאבוני, הוא הילולה דומה להילולת האמוניה בחיפה, שגם היא היתה מבוססת על חוסר מידע נכון, חוסר  רצון, ופוליטיקה לא  דרושה.

כל טוב

ממפא"יניק ותיק

אברהם כץ עוז

* * *

יעקב חסדאי *

הציונות הדתית במשבר

הציבור הדתי במדינת ישראל נחלק בעבר ל-2 מחנות: דתיים לאומיים אשר היו מיוצגים ע"י המפד"ל והחרדים אשר היו מיוצגים ע"י מיספר מפלגות בתקופות שונות.

בשנים האחרונות אנו עדים לתופעה בו הציונות הדתית, מתפצלת, מתפלגת ומתאחדת בצורות שונות, לא בהכרח תחת הדגל הדתי, ומאבדת מכוחה האלקטורלי. המסקנה היא אחת: הציונות הדתית במשבר.

התנועה הפוליטית הוותיקה של הציונות הדתית, המפד"ל, שפעם הצליחה להכניס לכנסת
12 מנדטים, מסתכנת היום במצב בו יש לה בכנסת נציגים בודדים, ובבחירות הקרובות, לכנסת ה-22, אם לא תמצא דרך לאחד כוחות, היא עלולה למצוא עצמה מחוץ לכנסת.

זו אינה רק שאלה פוליטית כפי שהדבר מצטייר היום, כאשר יש ניסיונות לאיחוד וויכוחים מי יוביל את הרשימה, מי יהיה אחריו ואיך יחלקו את המקומות הצפויים, אלא יש בתנועה הדתית-לאומית קרע הרבה יותר עמוק ומשמעותי.

הציונות הדתית נחלקת כיום ל-2 מחנות ההולכים ומתרחקים זה מזה.

המחנה האחד הוא החרד"לי (חרדי-לאומי) ההולך ומתרחק מהציבור החילוני והולך ומתקרב יותר ויותר בעמדותיו והשקפותיו לציבור החרדי. הוא נבדל מן הציבור החרדי בקנאותו לארץ-ישראל השלמה.

מול המחנה החרד"לי נמצא המחנה השני שיש לקרוא לאנשיו "הדתיים השלובים" – אלו המשתלבים במוסדות המדינה, בחיי המדינה, דוגלים בחיים משותפים גם עם חילונים וממלאים תפקידים מרכזיים במערכות המשפט, הכלכלה והשלטון.

בין שני מחנות אלו הולך ונוצר קרע עמוק מאוד. הוויכוחים הפוליטיים, לעיתים המגוחכים, משקפים בעצם את הקרע העמוק הזה ששאלה גדולה היא האם ניתן לגשר על קרע זה.

מה שמחמיר יותר ויותר קרע זה היא העובדה שהציונות הדתית חסרת מנהיגות. אמנם יש לציונות הדתית כמה אישים, גברים או נשים, אשר יכולים אולי להביא יותר מנדטים בבחירות הקרובות ובהתאם לכך הם מבקשים לעצמם מקום יותר נכבד או תפקיד יותר אחראי, אולם בסך הכול הציונות הדתית היא תנועה מפוארת בעברה וכיום חסרת מנהיגות.

* דברים אלו נערכו מתוך שיחות בנושא שערך יעקב חסדאי תחת הכותרת "הרהור וערעור" והם מתפרסמים באתר תנועת לאו"ר www.laor.org.il 

* * *

גרמניה חיסלה לאירופה את בעיית היהודים

האיסלם יחסל לאירופה את בעיית הנוצרים

* * *

אנדרו מקארתי

האשלייה שהתנפצה: אובמה, מורסי

ועליית האחים המוסלמים במצרים

מצוטט באתר "מידה" מתוך "נשיונל רוויו", 18/06/2019

מכל הכישלונות המפוארים שהוביל הנשיא האמריקני במזה"ת, שיתוף הפעולה עם האסלאמיסטים במצרים היה המטריד והמסוכן ביותר

באופן מתאים למדי, זה היה בסוף האביב. בדיוק כאשר החלומות הוורודים על דמוקרטיה מצרית פינו את מקומם למציאות הקשה של ממשלת 'האחים המוסלמים', ממשל אובמה בחר להעניק ביוני 2012 אשרת כניסה לחבר בארגון אנטי-אמריקני מובהק, שהוזמן למפגש התייעצות בבית הלבן בנוגע לעתיד מצרים.

האני נור אֶלדין היה חבר ב'ג'מאעה אל-אסלאמיה', ארגון הטרור הג'יהאדיסטי שמנהיגו עומאר עבד-אל רחמאן ("השייח' העיוור") ריצה עונש מאסר עולם בכלא האמריקני על חלקו בתכנון ההתקפה במרכז הסחר העולמי ב-1993 וניסיונות פיגוע נוספים.

רחמאן הוא גם האיש שלו ייחס אוסמה בין-לאדן את הפתווה שהתירה את ההוצאה לפועל של מתקפת הטרור ב-11 בספטמבר. מאז מעצרו של השייח' ב-1993, איים הארגון בביצוע פיגועים המוניים נגד אמריקנים במטרה להביא לשחרורו, וכדי להדגיש את רצינותו לקח חלק בפיגועים כמו הטבח של 62 תיירים ושוטרים באתר התיירות המצרי בלוקסור.

למרות כל זאת, ממשל אובמה פרס את השטיח האדום בפני אלדין, חבר בכיר בארגון הטרור, שהוזמן לוושינגטון יחד עם משלחת של פעילי 'האחים המוסלמים' ואסאלמיסטים מצריים אחרים. נראה שלחש הקסם של בחירות "דמוקרטיות" הפך אותם לפתע לפחות קיצוניים בעיני הממשל, שתיאר את חברי המשלחת כ"חברים בבית הנבחרים".

בכל הנוגע לאיומים אסלאמיסטים נגד ארה"ב, בפרשת אלדין היתה מדיניות אובמה בקליפת אגוז: הסוואה של האוייב תחת אשליית "האביב הערבי", והעמדת פנים שהאנטי-דמוקרטים הגדולים ביותר הם למעשה אבירי הדמוקרטיה.

באופן טבעי, אלדין ניצל את הגישה שקיבל ליועציו הבכירים של אובמה כדי ללחוץ על הממשל האמריקני לשחרר את השייח' רחמאן. אחרי הכול, דרישה זו הופיעה גם בנאומו הראשון של מוחמד מורסי לאחר שנבחר כנשיא מצרים. עבור מנהיגיה החדשים של מצרים, כמו גם פעילי 'האחים המוסלמים' בארה"ב, היה ברור שמבחינת ממשל אובמה – כל האופציות על השולחן כשזה נוגע לניסיון לפייס אסאלמיסטים.

גם הפרובוקציות הסדרתיות מצד 'האחים' לא שינו את המדיניות הזו. כבר ב-2008, במשפט נגד 'קרן ארץ הקודש' שאספה והעבירה כספים לטרור, הוכיח משרד המשפטים האמריקני את מחויבותו של הארגון ל"חיסול והריסת תרבות המערב," כפי שהגדירו מנהיגיו בהתכתבות פנימית. למרות שהוגדר כארגון טרור תחת החוק האמריקני, אנשי 'האחים המוסלמים' בארה"ב תמכו כספית ואידיאולוגית בחמאס מאז הקמתו. למעשה, בשנות התשעים המוקדמות ארגון חמאס כולו נוהל מתוך בית בווירג'יניה על ידי מוסא אבו-מרזוק, שעמד אז בראש הפעילות של 'האחים' באמריקה.

גם העוינות של 'האחים המוסלמים' כלפי האומה שאירחה אותם בנדיבות לא היתה חדשות מרעישות. בחודש אוקטובר 2010, "המדריך העליון" של 'האחים' מוחמד באדי קרא לג'יהאד אלים נגד ארה"ב. פוסק הדת הבכיר של הארגון, השייח' יוסוף אל-קרדאווי, היה תומך חמאס נלהב שהכריז כי האסלאם "יכבוש את אמריקה", וכתב מספר פסקי הלכה שתמכו בהתקפות נגד חיילים אמריקניים בעיראק.

ועדיין, במשך כל תהליך הבחירות במצרים שהחל ב-2011 לאחר ההפיכה בה הודח מובארק, ממשל אובמה תמך ב'אחים המוסלמים'. מחלקת המדינה אף הודיעה אז כי הנשיא יהיה "מרוצה" מניצחון 'האחים' בקלפי. לאחר שמוחמד מורסי – שסיסמת הקמפיין שלו הייתה "שריעה, עוד שריעה ולבסוף שריעה" – זכה בבחירות במאי 2012, היה אובמה בין המנהיגים הראשונים לברך אותו על נצחונו.

מיד לאחר מכן, מזכירת המדינה הילרי קלינטון שוגרה לקהיר כדי למסור למורסי הזמנה אישית לבית הלבן בספטמבר, והמשיכה ללחוץ על בכירי הצבא לוותר על כוחם עבור ממשלת 'האחים המוסלמים'. גם בהמשך, ועל אף הניסיונות של מורסי לנכס לעצמו סמכויות של רודן, הרדיפה אחרי נוצרים, הפיכת חצי האי סיני למקלט לטרור והצגת מנהיגי חמאס כגיבורים, ההזמנה נותרה בעינה, כמו גם הסיוע השנתי הנדיב למצרים של יותר ממיליארד דולר.

דפוס מוכר

אך מי שעקב אחרי מהלכיו המוקדמים של הנשיא אובמה לא היה מופתע, וכבר מראשית כהונתו נראה היה כי הפנייה לאסלאמיסטים הייתה בראש סדר העדיפויות של ממשלו. הריאיון הראשון אותו העניק כנשיא היה לרשת 'אל-ערביה' המשדרת בערבית מדובאי, ובו טען אובמה כי "המשימה שלי בעולם המוסלמי היא להראות שאמריקנים הם לא האויב שלכם.' לאחר מכן הגיעה סדרה ארוכה של התבטאויות אפולוגטיות על 'דת השלום', סעודות איפטר דביקות ושיח בלתי פוסק על 'דיאלוג' עם אסלאמיסטים תוך כישלון מוחלט להעצים כוחות מוסלמיים מתונים.

אובמה המשיך לדבוק בנראטיב של  'האחים' גם בנאום המפורסם שנשא ביוני 2009 בקהיר, אותו אירוע נוצץ אליו הוזמנו נציגי הארגון למרות שבאותה העת הוא היה מחוץ לחוק במצרים. באותו נאום הספיק הנשיא גם להפיץ גרסה בדיונית של ההיסטוריה האסלאמית, לקדם את סיפור הבדים על כך שהטענה היהודית לארץ ישראל מקורה באשמה מערבית על השואה, ולאמץ את הרטוריקה הפלסטינית שממסגרת טרור נגד ישראל כ'התנגדות' לכובש לא לגיטימי.

גם כאשר חוסני מובארק אולץ לפרוש מכס הנשיאות בראשית 2011, המשיך אובמה להציג במלוא עוזה את מדיניות חוץ החובבנית שלו. בתחילה עוד תמך הנשיא בדיקטטור הפרו-אמריקני, אך במהרה התקפל מול ההפגנות בכיכר תחריר וקרא למובארק להתפטר. באותו שלב כבר היה ברור שמובארק בדרך החוצה, ושהמרוויחים הגדולים מכך יהיו 'האחים המוסלמים'.

גם אז המשיך אובמה באותו דפוס מוכר ומביך. בתחילה טען שאין סיבה לפחד מ'האחים', מכיוון שהם אינם זוכים לתמיכה רבה במצרים. לאחר מכן, כאשר 'האחים' החלו לפתוח פער ענקי בבחירות, ראש המודיעין הלאומי ג'יימס קלאפר נשלח אל הקונגרס כדי לתת גרסה שערורייתית אף יותר: 'האחים המוסלמים' אינם מהווים בעייה מכיוון שמדובר בארגון מתון ו"חילוני ברובו". כן, אנחנו מדברים על אותו ארגון שסיסמתו היא "אללה הוא מטרתנו, קוראן הוא חוקנו וג'יהאד הוא דרכנו."

כישלונות מפוארים

באותו הזמן ממש, מזכירת המדינה קלינטון הגדירה את נשיא סוריה באשר אל-אסד כ"רפורמטור" אמיץ, עמדה בה החזיק הממשל בעקשנות עד שהטבח שערך אסד בבני עמו אילץ אותם לסגת ממנה בבושה.

בלוב, הממשל האמריקני דחף בתחילה להגברת הסיוע לקדאפי בשל העזרה המודיעינית שהציע נגד ג'יהאדיסטים, רק כדי לבצע היפוך מוחלט בעמדתו ולעבור לצד 'האחים המוסלמים' ותומכיהם, כאשר היה נראה כי הם מצליחים להפיל את שלטון קדאפי. מדיניות ה"הובלה מאחור" הידועה לשמצה, שנקט אובמה בלוב, גרמה גם לכך שמחסני הנשק של קדאפי נפרצו, ותכולתם זרמה בחופשיות לחמאס ולזרועות שונות של אל-קאעידה באפריקה.

אך בין כל הכישלונות המפוארים והמדממים האלה, שיתוף הפעולה המכוון של אובמה עם אסאלמיסטים היה המטריד ביותר. רבים מחברי 'האחים המוסלמים' בארה"ב – חלקם הואשמו והורשעו במשפט 'קרן ארץ הקודש' – הפכו ליועצים לסוכנויות הממשלה בנושאים כמו מלחמה בטרור. הפנטגון, ה- FBIוהמשרד לביטחון פנים מחקו התייחסויות לאסלאם מתוך חומרי ההכשרה שלהם. שימוש במילים כמו ג'יהאד נאסר, ואפילו המילה טרור נתקלה בהזעפת פנים. אמנם מדובר במילה שמופיעה בקוראן, אך בממשל אובמה העדיפו להתייחס לתוקפנות כזו כ"אלימות במקום העבודה," "תקרית מעבר לים" או סתם אירוע על רקע נפשי שבמקרה מערב מיספר גדול של גברים מוסלמים צעירים.

בתוך כך, אובמה הפך לחברו הטוב של רג’פ טאיפ ארדואן, אפילו שממשלת טורקיה תמכה בחמאס ועמדה מאחורי ניסיונות המשט לעזה. ממשל אובמה גם תמך ביוזמה של ה'ארגון לשיתוף פעולה אסלאמי' (OIC) – לקדם הגבלות על ביקורת נגד האסלאם, והתעקש להמשיך לממן את הרשות הפלסטינית, למרות שזו ניסתה להכריז על עצמאות באופן חד-צדדי ובניגוד להסכמי אוסלו. מחלקת המדינה של אובמה הצטרפה לטורקיה ולמשטרים אסאלמיסטים נוספים ב"פורום למלחמה בטרור" אליו ישראל (היעד העיקרי לטרור בעולם) לא הוזמנה, מכיוון שהתקפות על ישראל לא נחשבות כ"טרור".

עד כמה מצבה של מצרים ומצבו של המזרח התיכון בכלל היה שונה תחת נשיא אחר? קשה לדעת, אבל כל נשיא שיצליח להבדיל בין אוייב לחבר, צעד ממנו אובמה נמנע באדיקות  – יהווה שיפור משמעותי.

אנדרו מקארתי הוא משפטן ופובליציסט, בעבר שימש כעוזר לתובע הכללי של מדינת ניו-יורק. הטור התפרסם לראשונה באתר ‘נשיונל רוויו‘.

אהוד: אני טענתי מההתחלה שאובמה הוא סכל מסוכן שאינו מבין דבר בענייני המזרח התיכון והוא מהווה סכנה לישראל. על כך חטפתי התקפות קשות מצדדים רבים. ויש כאלה שטוענים עד היום שאני אחד "החסידים השוטים" של ביבי – שאפילו בהיותו "עבריין מושחת" הצליח לתמרן בהצלחה שמונה שנים לטובת ישראל – מול הנשיא הסכל והמסוכן אובמה.

ומתברר שהילארי קלינטון היתה לא פחות מסוכנת לנו ולעולם מאובמה, והתאימה לנשיאות ארה"ב כמו פילה בחנות חרסינה. איזה מזל שטראמפ נבחר לנשיא, וכך לאידיוטיזם הפוליטי של אובאמה והילארי קלינטון הושם סוף כל סוף – סוף.

* * *

לאחר מות עמוס עוז אנו תובעים:

יוכפל גרוסמן!

* * *

ד"ר גדעון בן דרור

האופציה הירדנית

קול קורא – לחזור לאופציה הירדנית

כפתרון הבעייה הפלשתינאית

"הסכם אוסלו" (1993) נראה בשעתו כבסיס מוסכם להסדר בין ישראל לפלשתינאים. ההיבטים המדיניים, הכלכליים, הביטחוניים, נתנו תקווה כי תוך 5 שנים דאז תגובש מתכונת סופית של הסכם בין הצדדים. אולם יו"ר אש"פ יאסר עראפת (יימח שמו וזכרו) פתח מיד באינתיפאדה השנייה וגרם שוב למותם של יותר מ-1000 הרוגים ואלפי פצועים.

מאז הסכם אוסלו החלו בישראל לפתח את רעיון 2 מדינות ל-2 העמים, אולם בפועל לא התפתח הנושא לכדי הסכם ממשי, בעיקר עקב "ההתנגדות הפלשתינאית", אשר דרשה, כתנאי מוקדם – שישראל תחזור לקוי 1967, יוחזרו פליטים לישראל (זכות השיבה), ופינוי התנחלויות – דרישות שישראל אינה יכולה להסכים להן. ומנגד, החלה ישראל להסביר כי הגושים הגדולים, הבקעה, והגולן, הינם חלק אינטגרלי של מדינת ישראל.

הסרבנות הפלשתינית גלויה וידועה עוד מהמאה הקודמת. הסירוב העיקרי היה בדחיית החלטת האו"מ (1947) על חלוקת השטח, תוך תקיפה של 7 מדינות ערב את ישראל – שהובסו. גם מלחמת המגן (1967) – "מלחמת ששת הימים", בה תקפו מצרים, סוריה וירדן את ישראל – והובסו, ומאז קיימת בעיית "השטחים". טענת "הכיבוש" באה לביטוי גם בתקיפת הפתע של מצרים וסוריה (1973)  – מלחמת יום כיפור, שהיתה גם היא מלחמת מגן.

כעבור כ-20 שנה, עלתה יוזמה חדשה, בהובלה של שמעון פרס, שר החוץ דאז, תוכנית האופציה הירדנית (1987) בשיתוף פעולה עם המלך הירדני חוסיין. הביטוי המוחשי להסכמה ביניהם היה "הסכם לונדון" שנחתם בין שמעון פרס, ראש ממשלת ירדן זייד א-ריפעי, ומנכ"ל משרד החוץ דאז יוסי ביילין.

הסכם האופציה הירדנית נועד לקדם את ירדן כמדינה ובמסגרתה מוצאים הפלשתינאים את ביטויים הלאומי.

הוסכם כי ירדן תחזור לשלוט באוכלוסייה הפלשתינית בשטחים, ובמקביל תחתום על הסכם שלום עם ישראל. כן סוכם שהדברים יסוכמו בוועידה בינלאומית, בה הפלשתינים יהיו מיוצגים על ידי ירדן. (ראש הממשלה דאז יצחק שמיר התנגד לוועידה בינלאומית – גם כמחאה על יוזמת פרס, וגם כי לא רצה שישראל תעמוד לבדה מול מדינות זרות רבות).

ממשל הנשיא בוש לחץ לארגון ועידה בינלאומית, אשר התכנסה באוקטובר 1991 במדריד. ועידת מדריד אימצה את עקרונות הסכם לונדון אשר על פיו הפלשתינאים יהיו חלק מהמשלחת הירדנית, ללא אש"פ. יחד עם זאת, ממשלת ישראל שהוקמה ב-1992 החליטה להכיר באש"פ.

כאן יש להדגיש שעד היום:

1. תושבי השטחים מחזיקים תעודות זהות ירדניות.

2. תושבי השטחים מחזיקים דרכונים ירדניים.

3. במוסדות החינוך בשטחים וברוב ירושלים המזרחית נהוגות תוכניות לימודים ירדניות.

סיכום

כיום, ממשל הנשיא דונלד טראמפ מוביל את תוכנית המאה. בקרוב תתקיים הוועידה הכלכלית בבחריין, ולפי מידע שמתפרסם בנושא המדיני, מצדד הממשל האמריקאי בהענקת "ריבונות פונקציונלית" לפלשתינאים.

מצב זה הוא טוב מאוד כמנוף להעלאת האפשרות של האופציה הירדנית, כבסיס להשגת הסדר כולל בין ירדן, ישראל, ופלשתין, תוך מעורבות מדינית וכלכלית של מדינות ערביות רבות, בהובלה של ארה"ב.

ד"ר גדעון בן דרור

אהוד: אין חשש שהתוכנית הזו תתגשם. הפלסטינים לא יסכימו. הם לא רוצים מדינה נפרדת. הם רוצים את תל אביב, ועד אז – את הנצחת הסכסכוך, שממנו הם מתפרנסים לא רע בתור "פליטים" פאראזיטיים על חשבון האו"ם ומערב אירופה.

לכן גם כל ההצעות הכספיות האדירות של הוועידה הכלכלית של ארה"ב ביוזמת הנשיא טראמפ, 28 מיליארד דולר, הן הזויות.

אילו רצו הפלסטינים לשקם את עצמם ולהיות פרודוקטיביים, הם יכלו לעשות זאת כבר לפני עשרות שנים. אבל הם לא רוצים! – נוח להם במצב הקיים. וככל שיהיו יותר מיזמים לרווחתם – כן יגבר הטרור האכזרי שלהם! את זאת טראמפ עדיין אינו מבין, כי הוא חושב בצורה עסקית-מערבית.

* * *

אם איננו טועים, מרבית ההאשמות נגד נתניהו הן על פעולות שהתרחשו כאשר היה ראש ממשלת ישראל, ולטענתו הן נעשו במסגרת זו וללא דופי.

לכן רק הגיוני יהיה שנתניהו לא יצטרך לגייס כספים להגנתו באופן פרטי אלא שמדינת ישראל תממן את מלוא עלות הגנתו, לפחות בשיעור של סכומי-העתק שהושקעו בהכנת האישומים נגדו!

* * *

פוצ'ו

בחיי [6]

ד. הקשר שבין הציצים והעציצים

מי שהגיעה לארץ אחרי מלחמת ששת הימים, היתה הטלוויזיה. אני היכרתי אותה בשחור לבן כשהייתי בארה"ב ואחר כך גם כשהייתי עם דיצה בלונדון.

גרנו אז ברובע דולפין היוקרתי, והדירה ששכרנו כללה גם טלוויזיה. מכל התוכניות הייתי מכור לתוכנית המתיחות, שאותה יכולתי להבין גם בלי  שאזדקק לתרגום. בתל אביב ראיתי לראשונה טלוויזיה בחלון הראווה של חנות למכשירי חשמל ברחוב דיזנגוף. עמדתי סקרני מול מסך הקסמים הזה וצפיתי בתוכנית ילדים, יחד עם עוד כעשרים עוברי אורח שהיו כולם מבוגרים. תוכנית הילדים שראיתי היתה בערבית ונקראה סַמִּי וְסוּסוֹ. סמי היה נער ערבי נחמד למראה שסיפר לסוסו סיפורים ישראליים, בעיקר של לוין קיפניס ולאה גולדברג. סוסו היה בובת כפפה שהנידה ראש ויד אחת ודיברה בערבית שוטפת בלי שפתחה את פיה המצויר. את התסריטים כתב  אוריאל אופק, שלא  היה יכול לנצל את ספרות הילדים הערבית, כי היא כמעט לא היתה קיימת.

אשת הרדיו אסתר סופר, שהיתה ממונה על תוכניות הילדים, פנתה אל אוריאל אופק שיכין תוכנית דומה גם לילדי ישראל. אוריאל, שהיה עסוק מאוד, המליץ על מי שתוכל לעשות זאת לא פחות טוב ממנו, כלומר על בינה אשתו. כשהתבקש לתת שם של סופר נוסף, הציע אותי וכך זכיתי להיכלל ברשימת  התסריטאים הראשונים של הטלוויזיה.

אסתר סופר היתה רווקה רבת ממדים, קריינית רדיו ותיקה, בעלת לשון חדה וחוכמת חיים. בישיבה הראשונה הסבירה לנו כי לטלוויזיה אין כסף לכן אנו הולכים לכתוב סידרה לילדים שיגיש אותה רק שחקן אחד, שבמשך חצי שעה יצטרך לשיר שני שירים, לדקלם דיקלום מחורז אחד, ולספר סיפור קצר. בתור אתנחתא, ישולב בתוכנית גם סרטון אנימציה, אך לזאת אנחנו לא צריכים לדאוג, כי לטלוויזיה יש מלאי מן המוכן. נושאי התוכניות נתונים לבחירתנו וכל מה שאנחנו צריכים לעשות, זה  לנבור בספרות הילדים, להוציא ממנה את המיטב ולכתוב קטעי קישור כגון: עכשיו תשמעו סיפור על ילד שלא אהב לאכול, או – עכשיו אני אשיר לכם שיר לכבוד חג האילנות. לתוכנית צורף גם האמן יוסי עצמון שהיה אמור ללוות את הסיפורים בציורים, או באפקטים ויזואלים שישובבו את נפש הילדים.

אפשר להגיד שיוסי היה זה שהכניס חיים לתוכנית, כשהציע לשלב בה תולעת ספרים שתתן לשחקן המנחה הזדמנות להפגין את כישרונו התיאטרלי תוך שיחה עם התולעת. מאחר שלא היה לטלוויזיה תקציב לשחקן נוסף, הוחלט שאת התולעת תחזיק העוזרת של יוסי, שכל מה שתדע לעשות זה להניד את הראש בתנועה של כן או לא בלי להשמיע קול.

כך קרה שלתוכנית הילדים בערבית היתה בובה (סוסו) שהיה לה פה מצוייר שלא יכול להיפתח, אבל בכל זאת מדבר חופשי, כי היה להם תקציב. ואילו לתוכנית טלפלא, היתה בובה שיודעת לפתוח את הפה, אבל היא מסתפקת רק בתנועות ראש, כי לא היה תקציב לשחקן נוסף. בשלב מאוחר יותר נמצא כבר התקציב ונוספו שחקנים לתוכנית, אך הבובה "טֶלֶה" היתה ונשארה  מוכרת ככזאת שלא משמיעה קול, והיא נשארה אילמת עד יומה האחרון.

העבודה בטלוויזיה, בצד היותה מעשירת הדמיון שלי, גם נתנה לי אפשרות להרגיע את דמי התוסס, שחדל לעניין את אשתי. עבדה שם באזור  בחורה בגילי, בלהה (שם בדוי כמובן), נשואה ואם לשני ילדים, אשר גם לה היה כנראה דם תוסס. זה היה כמה שנים אחרי שאורי בני נולד, ודיצה אשתי, שבשנים הראשונות לנישואינו היתה יותר סוערת ממני, החלה  לאבד את התשוקה ואט אט עברה ממעשים טובים של יום כן ויום לא, למעשים טובים של חודש כן וחודש לא.

הייתי די מתוסכל מחיי הנזירות שנכפו עליי, וחיפשתי פתרונות שיחסכו ממני את הצורך להפגין מבטי שידול של עיניים עצובות מלאות יגון. בלהה כנראה הרגישה בחושה הנשי, שנמצא בסביבתה אדם שלא יהיה קשה לפתותו, ותיכננה איך להעביר אותי לצידה (תרתי משמע).

ערב אחד צילצלה אליי בלהה וסיפרה שבעלה בחו"ל, והיא כתבה לו שיר ליום הולדתו הקרוב. הבעייה היא, שיש לה הרגשה שהשיר דורש תיקונים, והיא רוצה לבוא אליי ולהראות לי אותו. היא תשמח מאוד אם אהיה מוכן לעבור עליו. 

אמרתי לה שאשמח לנסות את כוחי בשירה, אבל נוכל לעשות זאת גם כשניפגש בעבודה. היא לא הסכימה ואמרה שהעניין דחוף ויש סכנה שאם יראו אותנו יושבים יחד, הרי תכף כל הולכי הרכיל יפעילו את דמיונם ויפיצו בטלוויזיה את השמועה שאנחנו גם מזדיינים.

 הייתי די מופתע. איך בחורה נאורה כמותה, שבעלה ידוען מפורסם העובד במשרד החוץ, יכולה להוציא מפיה החושני, מילה כל כך נועזת כמו מזדיינים. לא יכלה להגיד מתגפפים?

 כשראתה שאני מתמהמה, אמרה: "מה אתה מפחד? אני אבוא אליך רק לחמש דקות, זה שיר קצר."

השעה היתה כבר די מאוחרת, דיצה השכיבה את הילדים וכיבתה להם את  האור. באתי לעזור בהשכבה וסיפרתי לה שבלהה עוד מעט תבוא אליי בענייני עבודה וכדאי אולי שתכין דברי כיבוד ואני ארדים בינתיים  את הילדים.

אמרה לי: "לך תכין אתה, אני הולכת לישון."

לא התווכחתי, אני לא מהמתווכחים עם האישה.                                                

בלהה הגיעה אחרי חצי שעה, התנצלה שבלילה היא לא אוהבת לנהוג במכוניתה וקיללה את נהג המונית החרמן, שניסה להתחיל איתה. אמרתי לה שתראה את זה כמחמאה, כי את אשתי אף נהג עוד לא ניסה לפתות. שאלתי אם היא רוצה קפה וקיוויתי שתסרב, אבל היא דווקא רצתה.

ישבנו במטבח ודיברנו ביוזמתה על כל הבנות הרווקות שעובדות בטלוויזיה, וכמעט כולן הופכות במשך הזמן לאימהות חד הוריות.

אמרתי לה, בהומור כמובן, שגם אני מחכה שאיזו רווקה תבקש ממני שאהפוך אותה לחד הורית, אבל ממני לא מבקשות, אולי מפחדות שבגללי תיוולד להם תינוקת עם שפם.

היא פרצה בצחוק קולני ואני ביקשתי שתנמיך, כי אשתי הלכה לישון וחבל שתתעורר.

אחרי חצי שעה של פיטפוטים אמרתי לה להוציא את השיר כדי לעבוד עליו. היא פתחה את ארנקה, הציצה פנימה ואחר תפסה את מצחה ואמרה: "איזה טמבלית אני! שכחתי את השיר בבית כשהלכתי לשירותים."

כאשר חמשת הדקות עברו והיו לשעה שלמה, היא קמה ואמרה שכבר מאוחר. שאלתי אם היא רוצה שאזמין מונית, אך היא אמרה שהיא מפחדת מכל הנהגים החרמנים ושאלה אם אני יכול להסיע אותה, כי היא גרה לא רחוק, ברמת גן ברחוב מעלה הצופים וזה ייקח אולי חמש דקות.

נזכרתי שבמעלה הצופים גר גם המחנך שלי משה צדק ושאלתי אם היא מכירה אותו.

היא הכירה אותו והכירה גם את אשתו שהיא פסיכולוגית, אבל מתפרנסת מגילוח שיער רגליהן של גבירות רמת גן, במכונת הגילוח החשמלית שבה בעלה מתגלח כל בוקר.

 הלכתי להגיד לדיצה אשתי שאני יוצא וכבר חוזר, אך מצאתי אותה ישנה כשהאור דולק, וספר פתוח מונח על חזה. ייתכן שעשתה את עצמה ישנה, אך לא בדקתי. כיביתי את האור ויצאתי מהחדר על קצה האצבעות.

אחר כך, כשבלהה התיישבה לידי בפז'ו ואני הנעתי את הרכב, אמרה לי שלא בא לה לחזור הביתה כל כך מוקדם, ואם לא אכפת לי ניסע דרך הים, כי היא  מין כזאת רומנטית, שאוהבת לראות איך בלילה הגלים הלבנים רודפים זה אחרי זה.

שמתי לב שהיא שמה את הדגש על "מין כזאת" ופרצתי בצחוק. היא קצת נעלבה ושאלה מה זה מצחיק. מובן שהתנצלתי ואמרתי מפני שנזכרתי איך אשתו הפסיכולוגית של צדק מגלחת את רגלי הנשים במין כזאת מכונת גילוח חשמלית. עכשיו גם היא צחקה ונפלה עלי כשידיה מחליקות על גווי.

אחר כך, כשנשענו על המעקה הצינורי והסתכלנו על הגלים שלא היו, שמתי לב שזרועה מתחככת בזרועי. עכשיו גזו ספקותיי באשר לכוונותיה וסיפרתי לה שיש לי ידידה פסנתרנית, שיצאה לסיבוב הופעות בחו"ל, וביקשה ממני להשקות את העציצים שלה במרפסת.

הבקשה מצאה חן בעיניה ואמרה שתשמח לעזור לי להשקות, כי גם לה יש עציצים והיא אוהבת מאד פרחים. מרוב שדיברנו על עציצים, חשתי איך הציצים שלה, מחליפים את זרועה הלוהטת ומטיילים על כתפי. יותר לא יכולתי, תפסתי את ידה ושנינו רצנו במהירות של אלופי ריצה, לעבר הפז'ו.

פוצ'ו

המשך יבוא

ציטוט מהגיליון הקודם, 1453:

הי אודי,

אני מגיבה לרשימתו של פוצ'ו. אני לא יודעת אם במתכוון או פשוט משכחה, הוא לא כתב את שמו של רפי לביא שהיה המורה הדומיננטי במדרשה, אלא מכנה אותו: משה לביא. את יאיר גרבוז הוא מזכיר ללא שינוי שמו.

בנדלה

אהוד: גם לי השם משה לביא נראה מוזר אבל חשבתי שאולי אני טועה. עם זאת, רפי לביא נראה לי כל השנים כאחד מגדולי מאחזי-העיניים של הציור הישראלי.

והערה חשובה של פוצ'ו בקשר לפרק הקודם 1453

אודי,

גם אתה וגם בנדלה צודקים. השם הנכון של אֵימת המדרשה היה רפי לביא ולא משה. העיקר שעם השם יאיר גרבוז לא טעיתי. לפעמים מצליח לי.

שלכם

פוצ'ו

* * *

חבורת החובבנים "כחול לבן"

לא הצליחה לחסל את נתניהו ואת הליכוד

אבל הם הצליחו לחסל את מפא"י!

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 23.6.19

* פסקנות או ספקנות – ביקורת חריפה נמתחת על הקמת רמת טראמפ; על שם היישוב, על החנופה לטראמפ, על הטקס הבומבסטי, על ההתהדרות העצמית של נתניהו, וגם אני שותף לביקורת הזאת.

ביקורת נוספת היא שמדובר בישראבלוף, בסלאח שבתי, בקביעת שלט בלי להקים כלום וכו'. אם אכן כך יהיה, כמובן שאהיה הראשון לגנות את הדבר. אך מי שטוען זאת – על סמך מה הוא טוען זאת? אני תמיד בעד ספקנות בריאה, אך כאן מדובר בפסקנות, שאינה מבוססת על בדיקת העובדות.

על פי המידע שבידי, כחבר מליאת המועצה האזורית גולן, וכמי שמתעניין מאוד ומברר, בהחלט מדובר בהקמת יישוב חדש, סמוך לקלע אלון, מן הצד המזרחי של ציר הנפט, בברוכים. מדובר במהלכים מואצים, ובעוד חודשים ספורים גרעין "חגי" – גרעין משפחות צעירות, חילוניות ודתיות, אידיאליסטיות ואיכותיות, שפגשתי אותן פעמים אחדות ואף כתבתי עליהן כתבה ב"שישי בגולן", יעלה לקרקע בקרוואנים.

כאשר אני מעמיד על כף המאזניים את כל הצרמוניה הנלווית, כולל שם היישוב, מול עצם הקמת היישוב – העיקר הוא הקמת היישוב. אני מקווה שבסופו של דבר שמו לא יהיה רמת טראמפ. אם תהיה התנגדות של התושבים, מניסיון של הרבה יישובים (ורק לאחרונה נצרת עילית שהפכה לנוף הגליל. במקרה זה, אגב, איני אוהב את השינוי) בסופו של דבר השם שהתושבים יחליטו עליו עשוי להפוך לשם הרשמי, או לפחות לשם בפועל. אבל גם אם הוא ייקרא כך – אם הבחירה היא בין יישוב על שם טראמפ לכך שלא יקום היישוב, אין לי אפילו שמץ של היסוס מה עדיף.

* על הפרק: רוטציה – סוגיית הרוטציה בכחול לבן שבה לסדר היום ואביע את עמדתי בנדון. ראשית, עם או בלי רוטציה, אתמוך בבחירות בכחול לבן. אני רואה במציאות הנוכחית איום מוחשי על ישראל כמדינת חוק, איום על הממלכתיות, איום ערכי, מוסרי וחינוכי על החברה הישראלית, על התרבות הישראלית. הכפפת כל ענייני המדינה לאינטרס המשפטי של נתניהו היא איום חמור על הדמוקרטיה, ואנו כבר רואים את תוצאותיה, למשל - בלגיטימציה לתועבה הכהניסטית. ולכן, גם אם יש לי ביקורת על כחול לבן, ויש לי ביקורת בנושאים שונים, אתמוך בה בתקווה שתחליף את השלטון.

ועם זאת, אני מתנגד לרוטציה. התנגדותי לרוטציה אינה פרסונלית, אינה קשורה ליאיר לפיד. זו עמדה עקרונית, שביטאתי בהרחבה גם כאשר הרצוג ולבני חתמו על הסכם רוטציה. גם אילו יעלון, שבעיניי הוא האדם המתאים ביותר לראשות הממשלה, היה דורש רוטציה הייתי מתנגד לכך. אך יעלון לא היה מעלה זאת על דעתו, כיוון שבסדר העדיפויות שלו האינטרס הלאומי נמצא במקום הראשון, האינטרס המפלגתי במקום השני והאינטרס האישי במקום השלישי.

שלטון רוטציוני והחלפת ראש ממשלה באמצע הקדנציה אינו שלטון יציב. כאשר מוקמת ממשלת אחדות במצב שבו לאף צד אין אפשרות להקים ממשלה צרה, כפי שהיה ב-1984, רוטציה היא הכרח בל יגונה. אך כאשר מפלגה מתמודדת על השלטון, עליה לעמוד באופן מלא מאחורי מועמדה לראשות הממשלה. כאשר אינה עושה זאת, היא משדרת מסר שלילי לבוחר. ראשות ממשלה אינה צעצוע שילדים רבים עליו. מפלגה בחרה להעמיד בראשה מועמד מסוים – כל שאר המועמדים האפשריים צריכים לאפסן את האגו ולעמוד מאחוריו ללא סייג. יתר על כן. בהתמודדות בן גנץ לנתניהו, עקב אכילס של גנץ הוא חוסר ניסיונו. מה ההיגיון בהרצת מועמד חסר ניסיון, והודעה שאחרי שנתיים, שבהן יצבור ניסיון, הוא יוחלף?

לצד העניין העקרוני, יש ברוטציה בכחול לבן בעיה אלקטורלית – היא פוגעת ברשימה בבחירות. כך היה בבחירות אפריל וכך עלול להיות גם בבחירות ספטמבר. הרוטציה עלולה לעמוד בין כחול לבן לבין מהפך.

הסכמים יש לכבד. גם את הסכם הרוטציה עם לפיד יש לכבד. אך מן הראוי שלפיד יגלה מנהיגות, בגרות ואחריות ויוותר על הרוטציה מיוזמתו.

* על הפרק: גיוס החרדים – סוגיה נוספת שנמצאת במחלוקת בכחול לבן היא שאלת גיוס החרדים. בסוגיה זו עמדתי מורכבת.

ברמה הערכית, העקרונית, עמדתי קיצונית הרבה יותר משל לפיד ושל ליברמן. בעיניי, כל צעיר יהודי צריך לשרת בצה"ל. נקודה. שום פטור, שום תורתו אומנותו. זאת, לא בשל היותנו מדינה דמוקרטית אלא בשל היותנו מדינה יהודית. מדינה דמוקרטית יכולה להרשות לעצמה להגדיר קבוצה מתוכה כמיעוט ולפטור אותה מגיוס מסיבות אלו או אחרות. מדינה יהודית אינה יכולה לקבל חילול השם כל כך זועק לשמיים, שבו שבט בעם ישראל משתמט ממלחמת מצווה, בניגוד לכל ערך יהודי, ואין מלחמה שמתאימה להגדרה מלחמת מצווה יותר מהמלחמה על קיומה של מדינת ישראל, ביטחונה ושלום אזרחיה.

אולם ברמה הפרגמטית, אני מבין שאי אפשר לתקן שגיאה כל כך עמוקה, בת 71 שנה, שהאשמים בה הם שני מנהיגים דגולים – בן גוריון שנתן את הפטור ובגין שהפך אותו לגורף, באבחת חרב, בחקיקת בזק.

אני מאמין שבהידברות ובשיתוף פעולה עם הנהגת החרדים, ניתן לשנות את המצב הנוכחי ולקדם את תהליכי הישראליזציה של החברה החרדית ולהגדיל בהדרגה את נתוני השירות בצה"ל, היציאה לעבודה ולהשכלה.

המחלוקת העיקרית שלי עם לפיד ועם ליברמן, היא על המקום של סוגיה זו בסדר היום. האם נכון עשה ליברמן שהלך על הנושא הזה עד הסוף? האם נכון שזה יעמוד בראש סדר היום של כחול לבן? אני בספק.

אני בעד ממשלת אחדות של כחול לבן והליכוד, אך כדי שמפלגה גדולה תוכל להרכיב קואליציה היא תהיה חייבת שותפות או עם המפלגות החרדיות או עם הרשימה המשותפת. רשימה השוללת את זכות קיומה של מדינה יהודית ותומכת באויבי ישראל אינה יכולה, כמובן, להיות שותפה בממשלה ציונית. לפיכך, אין מנוס מקואליציה עם החרדים, ובקואליציה אין מנוס מפשרות. ולכן, יש להחליט מהם הקווים האדומים. במה אי אפשר להתפשר.

יצחק שמיר, למשל, הבין שמדינת העם היהודי אינה יכולה להיכנע לחרדים בתחום הגיור ולהביא לקרע עם יהדות התפוצות. כאשר ניהל מו"מ קואליציוני ב-1988 והחרדים התעקשו על סוגיה זאת – למרות שיכול היה להקים ממשלת ימין חרדים בקלות, הוא העדיף להקים ממשלת אחדות. כעבור שנתיים, אחרי התרגיל המסריח ופיצוץ ממשלת האחדות, שוב ניהל מו"מ עם החרדים. הפעם הם לא העזו להעלות את נושא הגיור, כי ידעו שעל זה שמיר יילך לבחירות, והוא הלך לקראתם בנושאים אחרים.

האם כחול לבן צריכה לראות בנושא חוק הגיוס את הקו האדום? אני לא בטוח. בעיניי, לדוגמה, עמידה נחרצת בנושא מתווה הכותל חשובה יותר.

* מדוע היה תיקו? – הזכרתי כאן את התיקו בין הגושים ב-1984, אבל זה לא מדויק. האמת היא שהליכוד + ימין + חרדים היו אז 61 ח"כים. אז איך היה תיקו? פשוט מאוד. הח"כ ה-61 היה "הרב" כהנא. יצחק שמיר לא העלה על דעתו לספור אותו. כל מפלגות הימין והמפלגות החרדיות לא העלו על דעתם לספור אותו. והנשיא הרצוג לא הזמין אותו לסבב ההתייעצות כדי לא ליצור לגיטימציה לתועבה הזאת.

איך התדרדרנו מאז.

* מי שכר את שבתי שביט? – אילו האמנתי בתאוריות קונספירציה, הייתי חושב שהליכוד שכר את שירותיו של שבתי שביט כדי שיאמר את דברי ההבל שאמר.

* הלשון הארוכה – בעקבות דבריו של שבתי שביט הזדרז נתניהו להוציא הודעת שיסוי נגד השמאל לדורותיו, שאמר תמיד שהליכודניקים הם כך וכך. אבל לא זכור לי שנתניהו צייץ, כאשר הלשון הארוכה של בלפור, בני ציפר, אמר שהימין בלי נתניהו הוא ערימת זבל. כי זה בדיוק מה שנתניהו חושב על הימין. אולי בעצם, שהימין בלי נתניהו הוא ערימה של ססמולנים.

* אצל מי סמוטריץ' עובד –  סמוטריץ' טוען שהוא אינו עובד אצל נתניהו אלא אצל הקב"ה (כן, אני יודע שיש בתוכנו כאלה שבטוחים שנתניהו הוא הקב"ה, אבל זה כבר נושא נפרד).

אז כדאי להבהיר לסמוטריץ', שהוא אכן אינו עובד אצל נתניהו אבל גם לא אצל הקב"ה. הוא עובד אצל אזרחי ישראל, משלמי המיסים. זה תפקידו כמשרת ציבור. כדאי שיפנים זאת.

* שוחד דברים – האם ניתן לשחד שלא באמצעות כסף? על פי ההלכה, בפירוש כן. האיסור על שוחד מופיע כבר בתורה. חז"ל קבעו שיש שני סוגים של שוחד – שוחד ממון ושוחד דברים. מהו שוחד דברים? כל שוחד שאינו בכסף, אלא בכל טובת הנאה אחרת או כל שווה כסף. ומה דין שוחד דברים לעומת שוחד ממון? אותו דין.

אגב, בעקבות התייחסות שכתבתי פעם לאיסור על שוחד, התחכם קורא וכתב שעל פי המשפט העברי, שוחד מתייחס רק לשופטים ולא לנבחרי ציבור. פסק בעל "ערוך השולחן", הרב יחיאל מיכל הלוי אפשטיין: "ולאו דווקא דיין אסור בקבלת שוחד, אלא אפילו כל הממונים וכל העוסקים בצרכי ציבור, אף שאין דיניהם דין תורה, אסורים להטות העניין בשביל אהבה או שנאה, וכל שכן ע"י לקיחת שוחד, ולאו דווקא שוחד ממון."

* תנועת מלקחיים – נמשכת ההסתה נגד היועץ המשפטי לממשלה. נמשכות ההפגנות האישיות נגדו. נמשכת ההטרדה שלו ושל משפחתו. כרזות הסתה ונאצה כמו "מה אתה צריך בית כנסת אם אין לך אלוהים" הופצו והודבקו בידי המוחים, ושיירה של עשרות מכוניות הטרידה את היועמ"ש ושכניו ברחוב מגוריו בפתח תקווה.

הביריונים הללו מדברים בשם המלחמה בשחיתות, אך הם המשת"פים של המושחתים.

אביחי מנדלבליט הוא המצביא של המלחמה שמנהלת החברה הישראלית נגד השחיתות והמושחתים. כל חקירות המשטרה והפרקליטות נעשות בהנחייתו. את כל ההחלטות המרכזיות הנוגעות לחקירות הוא קיבל. ושיקול דעתו, אלו מסקנות בשלות לכתב אישום ועל אלו עבירות, גם אם הן שונות מהמלצות המשטרה והפרקליטות, נובעות בדיוק מהסיבה שלא המשטרה והפרקליטות מחליטות, אלא החוק מחייב שיקול דעת נוסף של היועמ"ש. היועמ"ש מחליט לא רק על פי הראיות, אלא גם על פי ההערכה של סיכויי התיק בבית המשפט, בשיקול הדעת הכולל את כל הטענות האפשריות של הסניגוריה. היועמ"ש נושא באחריות, ויודע שהגשת כתבי אישום נגד רוה"מ שלא יובילו להרשעה, יחזקו את השחיתות בעתיד ויחזקו את תאוריות הקונספירציה המטורללות נגד מדינת החוק ורשויות החוק, כאילו הם "תופרים תיקים". נכון, אביחי מנדלבליט פועל כבית הלל, אך אין זו תכונה מגונה כלל ועיקר. גישתו היא, שמוטב לגשת לבית המשפט על פחות תיקים ועל סעיפים פחות חמורים אך בטוחים, שהסיכוי שיסתיימו בהרשעה גבוהים, על פני ריבוי כתבי אישום בסעיפים חמורים, שיסתיימו בזיכוי חלקי או מלא.

איני טוען שהיועמ"ש חסין בפני ביקורת. אף גוף אינו חסין מפני ביקורת. גם אני לא תמיד שלם עם החלטותיו. אולם יש הבדל בין ביקורת על שיקול דעתו, לבין הניסיון הנואל והנבזי להטיל דופי במחויבותו למלחמה בשחיתות.

המסיתים נגד מנדלבליט והאספסוף הנוהה אחריהם, הם חלק מהמתקפה החמורה נגד מדינת החוק ורשויות החוק. הם חלק מתנועת מלקחיים אנטי ממלכתית שפוגעת במדינת החוק ומכרסמת בה.

אין לנתניהו משת"פים טובים יותר מהמפגינים האלה והמסיתים אותם. לא בכדי הוא ומדקלמי מסריו מרבים לדבר על כך שהיועמ"ש הגיש כתבי אישום בגלל הלחץ שהופעל עליו בלה בלה בלה, ורבים מאמינים לקשקוש הזה.

כל מי שמדינת החוק יקרה לו; כל מי ששותף למלחמה בשחיתות, יוקיע את המסע הדו-ראשי נגד מנדלבליט.

* אשליית בחריין – הסכסוך במזרח התיכון נובע מחוסר הנכונות של הערבים להשלים עם קיומה של מדינה יהודית בארץ ישראל. תביעת ה"שיבה" היא התרגום של הסירוב הזה למטרה פוליטית מעשית, שמנוסחת כפוזיטיבית כביכול, אך מטרתה אחת – הטבעתה של מדינת ישראל במיליוני פלשתינאים.

כל עוד זאת תביעתם, וחזרה בהם מן התביעה הזאת אינה נראית באופק, אין כל סיכוי לסיום הסכסוך. מי שחושב שהזרמת מיליארדי דולרים לסיוע לפלשתינאים ימתן את תביעתם ויקדם פתרון, שוגה באשליות ומתעלם מן ההיסטוריה של הסכסוך.

אין זה אומר שיש משהו שלילי במאמץ הכלכלי הזה. נהפוך הוא, זה מאמץ חיובי כשלעצמו אם ינותב לצמצום העוני ולפריחה כלכלית, הרי אין לנו אינטרס שהפלשתינאים יסבלו. ועשויות להיות לו גם השלכות חיוביות בניהול הסכסוך. אם באמצעות קידום כלכלי ניתן לדחות הסלמה צבאית, להנמיך להבות, כמובן שהדבר רצוי.

אבל כדאי שסיוע כזה ייעשה ללא אשליות. התפיסה המרקסיסטית, המטריאליזם הדיאלקטי, התפיסה על פיה הכול כלכלי, וההוויה (הכלכלית) קובעת את התודעה, היא תפיסה מופרכת. הרגש הלאומי (בביטויו החיובי) או הלאומני (בביטויו השלילי) חזק יותר מכל הוויה כלכלית.

בינתיים, כפי שאנו רואים, מי שעושים כל שלאל ידם לסכל את הסיוע המאסיבי לפלשתינאים הם הפלשתינאים עצמם.

* ה-DNA שהשתבש – מאה שנה מלאו ל"הארץ". המו"ל עמוס שוקן פרסם בעמוד הראשון מכתב לקוראים. הוא פתח אותו בציטוט ממאמר של אביו, עורך העיתון גרשם שוקן במלאת לעיתון חמישים, כדי לסמל את ההמשכיות בדרכו של העיתון. ואף הוסיף: "העצמאות הזאת התאימה גם למוציאים לאור שבאו בהמשך למייסדים, והיתה ל-DNA של 'הארץ'."

הניסיון להציג את "הארץ" של עמוס שוקן כהמשכו של "הארץ" של זלמן שוקן הסבא וגרשם שוקן האבא, הוא לא פחות מהונאה.

הנה, קטע ממאמר המערכת של "הארץ" החודש לפני 52 שנה, ב-8 ביוני 1967, בעיצומה של מלחמת ששת הימים. ספוילר – במלחמה הזאת "הארץ" צידד, הקשיבו היטב – בישראל.

"אין מילים לבטא את הרגשות המסעירות את ליבנו בשעה זו. ירושלים שוב אינה מחולקת אלא מאוחדת תחת דגל ישראל. ... עתה באה השעה היפה ... העיר העתיקה של ירושלים היא שלנו, שעריה פתוחים והכותל המערבי שוב לא יעמוד עזוב ודומם. הוד העבר שוב לא נשקף מרחוק, אלא מעתה הוא יהיה חלק של המדינה החדשה וזוהרו יפיץ את קרניו על מפעל הבנייה של חברה יהודית, שהיא חוליה בשרשרת הארוכה של תולדות העם בארצו.

"...קשה להיזכר בימים סוערים אלה, שהכול נפתח ובא מסוריה. היתה זו סוריה שביקשה לנהל נגדנו 'מלחמה עממית', שהפגיזה יישובינו, שאימנה ושלחה מרצחים אל תוך גבולותינו. הגיעה השעה שהחשבון עם מדינה זו יסוכם ויסולק.

"מאז יום ג' תוקפים הסורים את יישובי הספר הצפוניים; עוד לפני כן הרעישו מטוסים סוריים מטרות אזרחיות בחיפה, מגידו ועוד. סוריה היא המבקשת את ההתמודדות איתנו, אגב ניצול העובדה שצה"ל מרותק לגזרות אחרות בחזית המשולשת שאירגנה מצרים נגדנו. הבה ניתן להם את מבוקשם.

"יהיו שיטענו כי אל לנו ליישב את החשבון עם סוריה, כיוון שהיא במיוחד, עוד יותר ממצרים, אומצה וטופחה על ידי ברית המועצות; ואל לנו להרגיז את המעצמה הסובייטית האדירה. אך אלה הטוענים כך מן הראוי שיזכרו, כי הסובייטים הם שנתנו ידם ותמיכתם לתוקפנות הערבית; ואין כקברניטי המדיניות הסובייטית ריאליסטים להבין כי המפסיד משחק, חייב לשלם. ... יש לומר למדינות העולם, כי האזורים המפורזים, והמצב הבלתי ברור לאורך חופי הכנרת ושפך הירדן, הם מוקדי תבערה המסכנים את השלום בכל העת. שינוי קו התיחום בינינו ובין הכוחות המזויינים של סוריה יש בו אפוא כדי לבצר את השקט והרגיעה בחלק זה של העולם; ואם, כפי שאנו משערים, מעוניינת ברית המועצות בשלום במזרח התיכון, אין היא צריכה להתנגד להרחקת הסורים מהמקומות שמהם הם יכולים לסכן אותו לאורך ימים.

"האמצעים להשלמת המלאכה נתונים בידי צה"ל. יש להפעילם כדי ליצור עובדות גיאוגרפיות ואסטרטגיות, המאפשרות לנו לאורך ימים הגנה יעילה על חייהם ורכושם של אזרחי ישראל. המלאכה שהתחיל בה צה"ל בסיני ובגבול המזרחי עוד אינה שלמה; הבה נשלים אותה בהבסת הצבא הסורי ובעיצוב גבולות ההולמים את צרכינו ואת יחסי הכוחות שיצר הניצחון הישראלי."

כן, כן. לא זו בלבד שהארץ, במלחמת ששת הימים, היה עיתון פרו-ישראלי (!); "הארץ" ביקר את הססנות הממשלה וקרא לה לשלוח את צה"ל לשחרר את הגולן. האם יש זיקה גנטית כלשהי בין מאמר המערכת הזה לפשקווילי המערכת האנטי-ישראליים היום?

נקפוץ 28 שנים קדימה, לשנת 1996. מתוך מאמר המערכת של "הארץ", 12.2.96: "המיעוט הערבי צודק כשהוא תובע שוויון זכויות מלא, אך יש תחום אחד, שבו זכותו של הרוב היהודי להשמיע את עמדתו ולהמליץ למיעוט הערבי להאזין לה בקשב: רוב אזרחי המדינה לא יקבלו תנועות פוליטיות שיקראו לחיסול אופייה היהודי של המדינה. המדינה הזאת קמה כדי להעניק בית לאומי לעם היהודי. העם היהודי הוא ישות אתנית לאומית יחידה במינה, המשלבת דם ולאום, ושום להטוט מינוחי אינו יכול לשנות עובדת חיים זו. לפיכך, כללי המשחק הפוליטיים המתנהלים בישראל נגזרים מן האקסיומה, שזו מדינה יהודית, וכי שום כוח פוליטי אינו יכול לצפות שיותר לו לערער על כך."

זה העיתון שהינו ראש החץ במלחמה נגד חוק הלאום. במאמרו החגיגי מעלה עמוס שוקן על נס את המלחמה נגד חוק הלאום; חוק שמבטא בדיוק את מה שנכתב במאמר המערכת של "הארץ" לפני 22 שנה. זה אותו עיתון? זה אותו DNA? מה השתבש בדרך?

* המחתרת השטרניסטית – מתוך טורהּ של סיוון רהב מאיר ב"ידיעות אחרונות": "יצא לי לדבר על כך לאחרונה עם יאיר שטרן, בנו של מפקד האצ"ל, שנרצח על ידי הבריטים."

טעות. אברהם שטרן, המכונה יאיר, לא היה מפקד אצ"ל אלא מפקד לח"י.

מצד שני זאת לא לגמרי טעות, כי כאשר שטרן פילג את אצ"ל (ארגון צבאי לאומי) הוא קרא למחתרת שהקים "אצ"ל בישראל". השם לח"י ניתן לה לאחר הירצחו.

* סגירת מעגל – רז פרל, בוגר שבט צופי ר"ג, נבחר ליו"ר תנועת הצופים בישראל. בפוסט נרגש הוא סיפר על דרכו, מאז הצטרף לתנועה כילד בכיתה ד'. וכך הוא כתב, בין השאר: "כבר אז חיזקה אותי [התנועה] ועיצבה את דמותי כנער. היום כבוגר אני מרגיש שייך מתמיד. 'כל מה שילד צריך, זה מבוגר אחד שיאמין בו' (הרב שלמה קרליבך). לי היה את המרכז שלי, יגאל אורן."

כשהייתי רשג"ד בשבט ר"ג, יגאל אורן היה מדריך בצוות שלי. הוא היה מדריך כריזמטי מאוד וידע היטב לגעת בעיקר בילדים המתקשים יותר. הוא היה המדריך המוביל בצוות. בתום השנה, כשהוא עלה לי"א, היה לי ברור שהוא צריך להיות רשג"ד. הוא התלבט מאוד בין שתי אהבותיו – ההדרכה בתנועה והכדורסל. הוא חלם על קריירה של כדורסלן, ואני די לחצתי עליו. לבסוף הוא בחר בתנועה. היה רשג"ד והתמיד בתנועה ולאחר הצבא שב והיה מרכז השבט ומרכז הנהגת ר"ג. וכמבוגר הוא האמין בילד רז פרל, שהיום נבחר ליו"ר תנועת הצופים.

איזו סגירת מעגל.

* עונג שבת כפול - זכיתי לערב שבת מרומם נפש. קיבוצי, אורטל, ערך לכבודי ערב השקה יפה ומרגש עם צאת ספרי "יהודה הראל – ביוגרפיה". תחושה נפלאה לדעת ולחוש עד כמה קיבוץ אורטל הוא בעבורי בית ומשפחה.

ובמקרה, בסופשבוע נערך באורטל מפגש של גרעין "טל", הגרעין שהדרכתי במשך שנתיים (1985-1987). היו אלו בעבורי שנתיים משמעותיות ומכוננות. עם חלק מחניכיי אני בקשר טוב עד היום אך יש כאלה שלא פגשתי מאז. הייתה זו חוויה נפלאה לשוב ולהיות איתם.

* ביד הלשון: חמדיה – לאחר הודעתו של נתניהו על הקמת יישוב בגולן ע"ש טראמפ (שבשבוע שעבר היתה להחלטת ממשלה), הזכרתי בפינה זו שורה של יישובים ישראליים הקרויים על שמם של מנהיגים זרים.

אפשר להוסיף לרשימה זו גם את קיבוץ חמדיה בעמק המעיינות, המנציח את שמו של הסולטן הטורקי עבדול חמיד השני. אפילו באתר של המועצה האזורית עמק המעיינות, נאמר ששם היישוב הוא על שמו של הסולטן הנ"ל.

איזו סיבה יש לקיבוץ עברי להנציח את שמו של סולטן טורקי? אילו קם היישוב בתקופת השלטון העות'מאני, אפשר היה להסביר זאת בחנופה לשלטון, וגם אז סביר להניח שהיישוב היה משנה את שמו לאחר תום השלטון הזה. אבל השלטון הטורקי בארץ נפל ב-1917, שלטונו של עבדול חמיד השני הסתיים במהפכת הטורקים הצעירים ב-1909 ואילו קיבוץ חמדיה עלה לקרקע ב-1942 (האמת שכבר ב-1939 הוקם במקום יישוב במסגרת חומה ומגדל, אך הוא ננטש לאחר זמן קצר). מה ראו חלוצי חמדיה להיקרא על שם הסולטן?

ובכן, קיבוץ חמדיה בשום אופן לא נועד להנציח את שמו של הסולטן חמיד, אף שבעקיפין הוא קרוי על שמו. חמדיה נקרא כך, כיוון שהוקם בסמוך לכפר הערבי אל-חאמידיה, ששכן במקום עד מלחמת השחרור, ומייסדיו בחרו לתת לו שם עברי הדומה לשם של הכפר הערבי הסמוך. והכפר אל-חאמידיה אכן קרוי על שמו הסולטן חמיד.

בעיניי, משמעות השם היא חֶמֶד-יָה. כן, זה מדרש שם שלי, אך כדאי לקיבוץ לאמץ אותו.

ומה הקשר בין חמדיה לגולן? הגרעין המייסד של הקיבוץ, גרעין "חרמונים", שאף להתיישב בגולן, בסביבות החרמון, חרף העובדה שהאזור היה בידי המנדט הצרפתי, ומחוץ לשטחי המנדט הבריטי שנועד להקים את המדינה היהודית. אך כמו קבוצות אחרות שכמהו אז ליישב את הגולן, הדבר לא יצא לפועל, והם התפשרו על עמק בית שאן (היום עמק המעיינות). 

אורי הייטנר

* * *

הסאגה הארצישראלית

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

* * *

ברוך בן עזר (רַאבּ)

[פתח-תקווה, 1887-1960]

האבטיח

נכתב בחשוון תר"פ, 1919

כתבים מן הארכיון המשפחתי

העתיק וערך אהוד בן עזר

מהעתק נייר קופי שבפנקס בעל עמודים ממוספרים

בעריכה נשמרו צורות לשון מיוחדות לתקופה

מהדורת יולי 2011

* * *

די חשוב הוא האבטיח בארצנו, שניתן לו תשומת לב מיוחדה מפני שהוא אחד מהפירות שארצנו מתפארת בהן. כפי שידוענתון היה המקצוע הזה עד היום על פי רוב בידי שכנינו תושבי הארץ, ורק מעטים היו נמצאים מאיכרינו שהתעסקו בזה. אפשר שניים-שלושה ממושבה. אמת הוא הדבר שהמקצוע הזה קשור הוא יחד עם מסחר שוּקי, על האיכר להיות קשור כשלושה-ארבעה חודשים למימכר ולהובלת פירותיו ולעמידה עליהם בשווקים, ולנו אין הזמן מרשה להיות מסורים לשווקים ולהובלה איטית כזו שנמשכת זמן ארוך כזה. כך זה היה עד עכשיו, וכעת נשתנו התנאים וע"ז נדבר במקומו להלן.

פרי האבטיחים

פרי האבטיחים כידוע הוא ירוק ועגול ולפעמים גם פחות או יותר מאורך, שייך הוא למשפחת הקורקובידציה, מקורי הוא בארצנו ובמצרים, ובהיות אבותינו במידבר זכרו אז את האבטיחים של מצרים מפני שהמסכנים לא טעמו עדיין את אבטיחי ארצנו שבסביבות המושבה חדרה וואדי אל חורט, שהם עולים בהרבה על אבטיחי מצרים בטוב טעמם ובמתיקותם.

כפי שאמרנו מתחלק האבטיח לארבעה-חמישה מינים ויותר.

המין הראשון שהוא הכי גדול נקרא אותו אבטיח הערוד (קוראים אותו אַבְרַק בערבית) שהוא גדול ומאורך וערוד בקווים שחורים לאורכו. קליפתו חלקה ודקה, גרעיניו שחורים וגדולים, משתמר הוא אחרי הקטיפה זמן ארוך. יש שמחביאים אותו בתבן אז יכול הוא להשתמר עד האבטיחים של שנה שנייה. משקלו מגיע מעשרה עד חמישה-עשר קילוגרם ויותר.

(הערה: נותנים אנו בזה את השמות הערביים מפני שאחרים לא ידועים לנו, ובדרך-כלל עלינו להגיד כי כמעט כל הידיעות שרכשנו לנו במקצוע זה הוא משכנינו הערביים שהם עשירים במסורת ובניסיון של מאות שנים).

המין השני הוא הנקרא ראש הכושי בערבית רַס אִל עַבֶּד, מראהו ירוק-שחור, קליפתו חלקה ודקה, משתמר הוא היטב אחרי הקטיפה, טעמו לא רע, משקלו פחות קצת מהערוד, גרעיניו על-פי-רוב הם שחורים ולפעמים רחוקות גם צהובים.

המין השלישי הוא הנקרא קִדַוַס (השארתי את השם הזה כמו שהוא בערבית מפני שתרגומו אינו מצלצל). [אינני בטוח לגבי הניקוד. – אב"ע]. מראהו ירוק בהיר ומאורך מאוד כמעט כאבטיח הצהוב, קליפתו חלקה ועבה, מתוק הוא עד מאוד. משתמר הוא היטב, משקלו מגיע משישה עד עשרה קילוגרם, גרעיניו קטנים וצהובים שראשיהם מנוקדים מהצדדים בשתי נקודות שחורות.

המין הרביעי הוא אבטיח ה-קריטי (רק בערבית) שהוא מתחלק לשני מינים.

(הערה: יש שנתַנו רק את השם הערבי בלי תרגום עברי כמו המין קריטי, קדוס, מפני שתרגום המילה אינו מתאים בעברית).

האחד נקרא ה-קריטי הירוק (חדרי בערבית) שמראהו ירוק בהיר על פי רוב, עגול ומאורך מעט בקצהו, קליפתו חלקה ועבה, משתמר הוא לא רע, משקלו מגיע מחמישה עד שמונה קילוגרם, גרעיניו צהובים ובראשיהם מנוקד בשתי נקודות שחורות משני צידיהן.

והשני הוא הנקרא קריטי אבוטבעה (בערבית, מודפס שוקע). מראהו ירוק עמוק. קליפתו עבה עד מאוד, לא חלקה, ומלא הוא חריצים סביב לאורכו, המציינים כל פרוסה ופרוסה. וכשתוחבים הסכין לתוכו אז מתבקע הוא דרך החריץ עד למטה לפני הסכין. תמיד הוא עגול ורחב, עוקצו שוקע לתוך בטנו ונגמר בטבעת רחבה כגודל מטבעת המג'ידי. גרעיניו קטנים ושחורים על-פי-רוב. הוא אינו משתמר היטב, אך לעומת זה אין כמוהו בכל המינים שמנינו קודם, ועולה הוא על כולם בטוב טעמו ובמתיקותו. מבכר הוא בגמולו [בּגְמוֹלוֹ בערבית, כלומר מקדים הוא בהבשלתו. – הערת שאול חומסקי. כנראה הכוונה היא שטעמו משובח ביותר כשהוא בשל. – אב"ע].

להמין החמישי נמנה את כל יתר המינים השונים שנמצאים בארץ שאין בהם שום ערך ושווי לדבר אודותם. ורק על עושי המקשאות להיזהר מזרוע זריעתם במקשאותיהם.

שימוש פרי האבטיחים

פרי האבטיח מחזיק בו כמות ידועה של סוכר שאי אפשר לנו לתיתה בזה במיספרים מדוייקים מפני שכמות הסוכר משתנה היא בו ממין למין, וממקום למקום, ואפילו מין אחד שנזרע בשני מקומות אין כמות הסוכר שווה בשניהם, על פי רוב תלוי הוא בטיב האדמה שנזרע בה ובייחוד בעבודה בהכנת האדמה.

בימי המלחמה [העולמית הראשונה. – אב"ע] כשהיה הסוכר חסר בארץ, אז השתמשו בפרי האבטיחים גם לעשות דבש (ריבה), הדבש היה מתוק מאוד אך לא כל כך טעים, מתיקותו הביאה כמעט לידי גועל, אחדים ממכיני הדבש שמו בתוכו גם חלק של עסיס לימונים, וזה הטעימו לחיך.

בדרך כלל טוב הוא פרי האבטיח להשתמש בו לאכילה ומבריא הוא, ואין לחשוש מתיתו אוכל גם לילדים, ולא נכונה המימרא שיצאה שמאכילת אבטיחים מקבלים קדחת (הערה: בשעה שידוע שהקדחת באה על-ידי יתוש ידוע בדרך הדם ולא בדרך הקיבה), ורואים אנו שלכל ערבי חולה מוכרחים להביא לו פרוסת אבטיח. (הערה: עלינו להתחשב וללמוד בכלל בכל מיני הירקות מה לאכול ומה לא – אך ורק מתושבי הארץ שהם מנוסים ובקיאים בזה ממאות שנים).

צריכים רק להיזהר בשלושה דברים:

א. שהאבטיח יהיה קר.

ב. שלא לאכול מאבטיח שהחילוהו מזמן כי אם תיכף.

ג. ולא מזה שנקטף מזמן רב ולא היה נשמר בתנאים מתאימים, כי אם טרי שנקטף מ-3-10 ימים. [מדובר בתקופה שבה לא היו אמצעי-קירור משוכללים בבתים. – אב"ע]

ובטוח הוא כשאוכלים מאבטיח חם, או מזה שהחילוהו משעתיים, או מזה שנקטף מזמן רב שבשרו חלקלק כסבון רטוב, בטח שזה לא בריא ובאכילתם גורמים לידי חמיצה ותסיסה בקיבה ומזה כן יכולים לחלות, ושכנינו הערבים נזהרים מאוד מלאכול את האבטיח בתנאים שמנינו אותם, ולעומת זה מבקר [מבכר. – אב"ע]] הוא תמיד את האבטיח הטרי אם גם איננו כל כך אדום  – מאבטיח הכי אדום ושרק נקטף מזמן רב.

הסיכום הוא שפרי האבטיח הוא אחד מפירות הקיץ שיש לנו פה בארץ והוא טוב וטעים למאכל ומבריא מאוד,  פועל פעולתו על הקיבה, ומדיח את המעיים וגם מרבה הוא את השתן, ורק חולי מחלות ידועות אסור להם לאכלו.

מקום גידולו

כפי שאמרנו מקורי הוא האבטיח בארצנו, והוא גדל בכל הצד המערבי של ארצנו המקביל את חוף הים התיכון (הערה: פה מדברים אנו בזריעת בעל, ובלי השקאה), מתחיל מנחל מצרים דרומה, וגומר בהר הכרמל צפונה, ביותר הוא מצליח בשרון שמתחיל מסביבות נהר הירקון עד סביבות נחל התנינים (זרקה), ובאמצע החלק הזה נמצא על חוף הים נמל קטן הנקרא נמל אבוזבורה שדרכו מוציאים את פרי האבטיחים לחופי טורקיה ומצרים.

אדמת פרי האבטיח

צמח האבטיח מתפתח יפה באדמת חול שגדל בה עשבי החילפא (לא חילפא המצרית). נכון שגדל גם באדמת חומר אדום (חמרה) אך גידולו הוא איטי ואין הצמח מתפתח ביותר, וגם הפרי יישאר קטן, ואין מה לדבר מאדמת חומר שחור (סַלַק) שאין לזרוע בה אבטיחים כלל וכלל, וגם אם תמצא קרן זווית (בתוך מיקשה של חול) שהיא קשה וכבדה בקצת' אז טוב לזרעה אבטיחים צהובים מאשר אבטיחים פשוטים. הרוצה לזרוע מיקשה לבכורות זאת אומרת שיקדים את השוק במחירים הגבוהים: עליו לבחור באדמת אפר שבמקום חורבות, הנקראת בערבית ג'דר, או באדמה שמזובלה הרבה שנים, ורק האדמה החמה היא שמסיבה לבכור האבטיחים.

זריעת האבטיחים

זריעת האבטיחים היא מהגרעינים הנמצאים בתוך הפרי. עונת הזריעה הוא בדרך כלל מחודש מרץ עד אחרית אפריל (הערה: רושמים אני על-פי לוח המערבי, מפני שהוא יותר נכון בעונה זו ואצלנו נמצא אדר א' ואדר ב' ואי אפשר לדייק) ונגמל באחרית יולי ומתייבש מאחרית אוגוסט עד ספטמבר.

עונת זריעת המקשאות המה שלושה:

1) הבִּכורים

2) הבינונים

3) האפילות

הבכורים זורעים אותם מוקדם באדמה מזובלה או באדמת אפר וחורבות סמיך [סמיכה?] בריווח של 1.50 מטר וחצי בין שורה לשורה, זורעים מחמישה עד שבעה גרעינים במקום כל בית ובית, וכשמנכשים אחרי היציאה עוזבים רק שני צמחים בכל בית ובית. ועל ידי זה שהשורות סמוכות מבכר הפרי להיגמל ואז המחירים הם תמיד גבוהים, והשוק הלזה הוא אך ורק מקומי, גם פירות הבִּכורים הם אינם כל כך גדולים.

הבינונים: את אלו המקשאות זורעים כבר ברווח יותר גדול משניים עד שניים וחצי מטר בין שורה לשורה, ובניכוש שאחרי היציאה [הנביטה] יעזבו רק צמח אחד בכל בית ובית, הצמח ימצא פה מקום יותר להתפתח ואז גם הפירות הם יותר גדולים ואלה כבר נמכרים לחוץ על-ידי הובלה בסירות לחופי טורקיה ומצרים.

האפילות: המקשאות האפילות שחורשים את האדמה בלי הרף עד מחצית הקיץ ומשמרים בה את הרטיבות, ואחרי קציר חיטים יזרעו אותה, מאלו הפירות מתבשלים אחרי שכל המקשאות כבר יבשות. זה יוצא לימי חג הסוכות, בדרום ארץ ישראל פוגשים הרבה מקשאות ממין זה, גם השוק לפירות אלו הוא מקומי.

זריעה של מים בהשקעה. אין לזרוע אבטיחים בפרדסים על תעלות המים או בגיני [בגני] הבית שמשקים אותם, מפני שבארצנו אין צמח האבטיח מצליח בגידולו עלי מים, ובהמצאו אפילו רק קרוב למים אז גדל הצמח באופן חזק מאוד, גם הפירות הן גדולים עד מאוד, אך לא יצלחו לאכילה ואינם טובים ולא טעימים, וכמה שלא ישאירו אותם גדלים על הצמח יישארו חמוצים וליבם נבוב ולבן.

עבודת מקשאות האבטיחים

בכלל מרובה היא עבודת המקשאות בניכושים ובמעדרים, ובחרישה בפרט. בעל מקשא הרוצה שאבטיחיו יהיו טובים ורבים מתחיל לחרוש מחודש כסלו, ומנכש את כל העשבים הפראים כמו הקודב (הערה: לא ידוע לי השם הלטיני ובטח שאין אנו יודעים את העברי) [קודַב – קודַאב, מבטאים "קוסַאב", שהוא דורת ארם צובא בעברית. – הערת שאול חומסקי] והחלפא. החרישה הראשונה היא דלילה, ורק מבקע את האדמה (שְקַק), שתכניס ותספוג לתוכה את כל מי הגשמים, אחרי זה שנגשמה כבר ישנו את החרישה לרוחב השדה והחרישה היא יותר סמיכה מהראשונה וגם יותר עמוקה, אחרי שנתגשמה שנית שוב חורשים אותה לאורך וזו כבר הפעם השלישית, זה יוצא לערך פעם לחודש. אחרי זה ישדדו את החלקה ובמחרישה יחלקו ויסמנו אותה לאורך לשורות-שורות וכן גם לרוחב (בכדי שיוכל לחרוש אחרי כן על השורות לאורך ולרוחב). ובמקום שהשורות מצטלבות, זורעים את הזריעה בידיים מחמישה עד שבעה גרעינים, בעומק של שלושה ארבע סנטימטר באדמה. בזריעת הבכורים, שאפשר עוד לגשמים לרדת בכמות מרובה, שמים אחד או שני גרעיני תורמוס שיעזור בצמיחתו לפלח את הקרום שעל פני האדמה שנעשה על-ידי הגשמים.

הזריעה יוצאת במשך שישה-שמונה ימים, ובשעה שהצמח יוסיף את העלה השני או השלישי, מעדרים סביבם (ומוסיפים גם במקומות החסרים) ועוזבים רק שניים והשאר ינבל [ייבול]. אחרי הניכוש חורשים על השורות אך ורק במחרשה ערבית או אם האדמה מוכנה היטב, די גם בקולטיבטור, מפני שהחרישות בימות החורף צריכות למחרישה אירופית שמהפכת את האדמה ומכלה את העשבים, מה שאין כך מימות הפורים והלאה, אין מה להפוך את האדמה שבזה מתייבשת, והרטיבות תנדוף, וחורשים אך ורק במחרישה הערבית הטרדיציונית שהיא לא מהפכת את האדמה כי אם הולכת מלמטה ותוחחת את האדמה.

עשרה ימים אחרי החרישה הראשונה של השורות חורשים שנית לרוחב המקשא ותמיד מתחילים אצל השורות וגומרים באופן שהתלם האחרון נמצא באמצע השורות, ואז הניכוש והעידור האחרון, ועוזבים רק צמח אחד בכל בית ובית. יש כאלו שמהדרים בעבודה נוהגים לחרוש עוד פעם שלישית.

ודבר אחד על האיכר לזכור בכל פעם מדי חרשו במקשא, כי אסור לנעוץ את המחרשה באדמה רטובה, והאדמה הכי טובה ושמנה תתקלקל על-ידי החרישה ברטיבות, והצמחים לא יתפתחו והפירות יהיו גרועים וקטנים ועקומים כבעלי מום. גם מחלה ידועה תתפתח בפרי הנקרא קוּסַר (בערבית) שנדבר במקומו להלן.

המזיקים ומחלות האבטיח

בארצנו סובלים במקשאות ממחלת הקוסר, השנית היא מחלת המן, והמחלה השלישית זה המזיק הידוע הנקרא חולד (בערבית אל אחלונד).

מחלת הקוּסַר היא שענפי הצמח לא התפתחו ונשארים קצרים וראשם מורד ארצה. צבעם אינו די ירוק ומראם הוא לבן כספי, פירותיהם קטנים ואינם נבשלים לעולם. הפרי מלא הוא בהרבה גרעינים גדולים וטעמו חמוץ, ותמיד מצד אחד יבש וקשה, ואין לזה שום תקנה, וכל זה הוא תוצאת החרישה ברטיבות. עוזרים במעט בזה שמרבים בחרישה ושידוד על השורות, אבל פרי טוב כבר לא יהיה במקשא זו.

מחלת המן היא כמעט הכי גרועה בכל המחלות שהאבטיח סובל, והיא עושה שמות במקשאות. היא מין כנימה או מין פרעוש ירוק קטנטן החי וניזון מלחלוחית הצמח, מכסה הוא את כל הצמח את העלים והענפים יחד ומנקר בחרטומו את כל הענפים, שאחרי זה הצמח מוציא דרך החורים הקטנים האלה מיץ שנהפך לשחור ושמן כמעט כפיח, והוא משמן את כל הצמח יחד עם האדמה שמלמטה לו. מתרבה הוא בפרט בלילות הערפל, ובעונת המקשאות יתרעם הערבי בהכירו חילוף האוויר לערפל (ארטטה בערבית) ואחרי שהערבי מברך את הברכה אלחמד-אל-אלה, יילחם גם במחלה בשני דברים:

ראשית יעקור תמיד את הצמחים המנוגעים ויקבור אותם באדמה.

ושנית שיעשה עשן סביב המקשא מצפיעי בקר, בבוקר ובערב, בשעה שאין הרוח מנשבת, והעשן ירבץ ויכסה את כל המקשא, ופוגשים אנו מקשאות שגדלות ומתפתחות יפה, ואחרי שינוגעו במחלה זו תישרפנה במשך של איזה ימים כמעט כולם או חלק מהם.

אצלנו לפני איזה שנים התפשטה המחלה בעצם תוקפה, וכיליון נשקף היה לכל המקשאות. אנו ניסינו אז להשתמש נגד מחלה זו בתמיסת גפרית נחושת (חואי בורדלב [או – בוכדלר]) של 2%, אך כנראה שהתמיסה היתה אפשר חריפה מדי ופעלה על המחלה עם הצמח גם יחד.

שנית ניסינו אז גם באבקת היתושים הנקראת פֶרְאַט, וכבר חפצים היינו לחשוב שפעל את פעולתו על המחלה, אך שבינתיים היה גם קדים חם (שרקיה) וגם שמקשאות שלא השתמשו באבקה זו, חדלה המחלה ומתו כל המזיקים. וזה ראינו תמיד להקדים למרות שהוא איננו כל כך רצוי לנטעים, יש בו גם תועלת שתמית גם הרבה מזיקים.

אחדים שהיו מקבלים עיתונים מקליפורניה מצאו ששם משתמשים נגד מחלה זו באוהלים העשויים לתכלית זו, שמאהלים ומכסים בהם שטח ידוע על גבי הצמחים. ומבעירים בתוך עלי נקטין (טבק), ועל-ידי העשן נחנקים המזיקים. ומאין לנו אוהלים מוכנים לזה השתמשו פשוט לניסיון בסיר שכיסו על גבי הצמח והבעירו מעט עלי נקטין מלמטה, הניסיון הצליח אך בצמחים קטנים שיכלו להכניסם תחת הסיר, וכדאי היה להכיל אוהל יותר גדול שיוכל לכסות גם על צמחים יותר גדולים ועל שטח יותר גדול מפני שלא רק האבטיח יסבול ממחלה זו כי אם גם העגבניות וכל ירקות הקיץ.

המחלה או יותר נכון המזיק השלישי זה החוֹלֵד (בערבית אל אחלונד) העכבר העיוור ["חולד" הוא כמובן חפרפרת, שהיא אכן עיוורת. היום כבר חזרו רבים לשם "חולד". – הערת  שאול חומסקי]. ברייה זו מצערת תמיד את בעל המקשא בבואה במחתרת תחת הצמח ובבוקר בצאת  בעל המקשא מהמלונה יפגוש פה ושם צמחי אבטיחים שעליהם מורדים ארצה ומתחילים לנבול. החולד יבחר תמיד את השורש הגזעי, ואת שארית השורש יעזוב בתוך האדמה. וכן עובר הוא מצמח לצמח ויעלה קרחות גדולות במקשאות באם לא ימהר בעל המקשא ללחום נגדו.

האמצעים נגדו הם פשוטים אבל לא קלים.

בבואו מחדש למקשא מגלים תיכף לאט-לאט במעבר את חורו ונותנים חתיכת תפוחי-אדמה או בצל חתוך בפי החור, והוא תיכף יבוא לריחו. בבואו ידחוף תמיד לפניו עפר תחוח בכדי לסתום את פי החור, והאיש עומד בשקט במעדר מורם ובשעה שיראה אותו בא עד פי החור, יכה בכוח מאחוריו ובזה יחסום את דרכו משוב אחורנית ואז מוציאו החוצה והורגו.

יש כאלה שאורבים לו ברובה על פי החור, ובבואו יורים באופן ישר נגד מהלך החור ואז הוא נהרג. אך בהיותו כבר אזרח במקשא אז אינו כבר יחידי ויימצאו עוד אחרים איתו ועושה לו דרכים שונות לכל צידי המקשא, וקשה לכלות אותם שהם מוצאים הגנה בכל ריבוי החורים שהוא מכין לו. ואז לבעל המקשא אורך-רוח עד לשגעון ולאט-לאט יוכל לבער אותו מהמקשא.

המזיק הזה אינו ממאס [מואס] גם בגינות הבית, ומכרסם גם את הבצל, תפוחי-אדמה, מלפפונים קשות [קישוא?] ועוד.

עוד אמצעי אחד ישנו להשתמש בפרט כשבפעם הראשונה לא הצליח הציד. אז הוא מרגיש מאוד ונזהר מלבוא לפי החור באופן שבעל המקשא יוכל להתפקע, אז אפשר לשפוך, תיכף אחר שמגלים את החור, מעט נוזל מגפרית הפחמן (סולפור די קרבן) וסותמים את פי החור תיכף, ובאם אין לו עוד הרבה מפלטים או מוצא אחר, יוכל להיחנק על-ידי הגז של הנוזל.

עוד אמצעי ישנו להשתמש, לתפוס הלטאת הקיר שחור (חרדון בערבית) לתוך קופסא, ועוזבים אותו חופשי לתוך פי החור, והוא ירוץ בחיפזון (בחפצו לברוח) בתוך החורים, והחולד בקבלו דקירות אחדות מציפורני הלטאה, ירוץ תיכף לפניו ומוכרח הוא אז להיראות בחוץ, ואז בנקל ממיתים אותו. ובכל האמצעים צריכים להשתמש ולבערו מהמקשה.

שוּקי [שווקי] פרי האבטיח

עד לפני המלחמה [העולמית הראשונה] נתון היה המסחר הזה רק בידי סוחרים משכנינו תושבי הארץ, שעשו את חוף אבוזבורה לנמל להוצאת האבטיחים, הנמל נמצא באופן מקביל באמצע החלק שמגדלים את פרי האבטיחים, ותמיד בעונת האבטיחים ינהרו לשם הרבה סוחרים ומוכרים מתושבי הארץ שמתיישבים שם באוהלים כמעט לכל ימות הקיץ והם מתעסקים בקניית והוצאת האבטיחים לחוץ, כל התושבים יובילו את אבטיחיהם לשם ובעונת האבטיחים יהיה נמל אבוזבורה לעיר שלמה, רק בעבור העונה יסעו משם כל הסוחרים והמוכרים ותישאר כמלונה במקשא, וכעיר נצורה.

והיות שהמסחר נמצא רק בידי הסוחרים ולא בידי בעלי המקשאות, אז ישתמשו תמיד בכל האמצעים שהשוק יישאר רק בידם, ובחפצם יעלו ובחפצם יורידו את המחירים. גם מכת הקרנטין ידועה היא לכל עושי מקשאות. אם פרצה או לא פרצה מחלת החלירע יוציאו שמועה כזו ומעמידים את ההוצאה לחוץ לזמן ידוע, ועל-ידי זה המחירים ירדו פלאים מאת האבטיחים (שמשקלו לא פחות מ-6 KG) בשתי מג'ידיות, באופן כזה היו עושי המקשאות מפסידים הרבה מאוד, אך כעת נשתנו התנאים, מלבד שיש תקווה שארצנו תתפתח גם באופן מקומי, הרכבת שמקשרת אותנו עם מצרים ודמשק, וחלב, שאלו יוכלו לעכל ולהכניס לתוכן כמות ענקית של פרי האבטיחים. וניסיון יש לנו כבר מתפוחי הזהב שכל איכר פשוט יכול גם כן לקחת לו וַגוֹן ולהוביל ולשלוח את פירותיו מצריימה, ובזה לא יצטרך האיכר להיות קשור זמן רב למימכר אבטיחיו, והמקצוע הזה כדאי היה שכל איכרינו יתעניינו בו. פה בפתח תקוה הסתדרה כבר קבוצה של צעירים אחדים שעשו מקשא של 150 דונם.

[מכאן ועד הסוף דומה שזהו מאמר אחר שאינו עוסק כלל באבטיחים. – אב"ע]

על-פי-רוב הם צעירים בלתי-מאורגנים והפעם כיוון דכל העולם מתארגן חפצו גם הם להתארגן והקציבו מחיר גבוה יותר מדי, ומפני שגם המשלוח של הפירות כשהוא לעצמו לכל השנה עדיין מוטל בספק, לא ניתנה האפשרות להאיכרים להסכים לתנאיהם. וחלק גדול קיבלו אורזים אחרים מיפו, כעת הם כבר חפצים לתקן את המעוות ומעט-מעט כובשים להם כל אחד ואחד מקום לעבודה, במקום שדרשו קודם מאה פונט מקבלים כעת שמונים, ואורזי חוץ מקבלים שישים, העבודה היא רק לחמישה חודשים בערך.

על-פי מקרה בא לידי השבוע חוברת של דו"ח מוועידת המזרחי השנייה שהיתה בירושלים, בטח כמו כל איש חיפשתי את שלי, ומצאתי בדו"ח על עבודת המזרחי במושבתנו פתח תקוה, שמנה המוסר אחת מהן, היא שהנהלת המושבה שהיתה עד כה בידי יחידים על-ידי השפעת המזרחי עברה עתה לידי הציבור, על זה נוכל להגיד לפום חריפא שבשתא, את זה אפשר להגיד שהשלטון יצא מתחת ידי ההוהנצולרים לידי קהליה, בשעה שידוע לכל העולם כולו שזה שלושים שנה שוועד מתקיים במושבתנו ועל-פי הפרוטיכלים כולם היו על-ידי בחירות חשאיות וישרות, והרבה אנשים ישרים ונכבדים הספיקו לכהן בהוועדים של מושבתנו במשך הזמן הזה. ובטח לא היו מסכימים ומרשים לדבר שכזה כמו המנוח ר' יהושוע שטמפר ז"ל שהיה הרבה שנים בוועד המושבה וראש ועד המושבה. מקום היה לו להגיד כי על-ידי תעמולה בלתי רגילה עלה בידי המזרחי להכניס להוועד יותר חברים משלהם, חושב אני שחובה היא על ועד מושבתנו הנוכחי לבאר זאת, וכבודו של המוסר במקומו מונח.

[חתום] ירקוני

פ"ת ז"ך [כ"ז] חשון תר"ף [1919]

המשך יבוא

* * *

אנחנו לא מחסידיו של השר סמוטריץ'

אבל יש לשבח אותו על שכמעט ברגע האחרון

הצליח למנוע את החמדנות הנדל"נית

שבסגירת שדה דב בתל אביב!

* * *

אהוד בן עזר

הבלדה על ג'מאל פֶּחָה

שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת

במלאת 100 שנים לרצח הארמנים

ולארבה

תל אביב, אב תשע"ה, אוגוסט 2015

[פרסום חוזר לציון הניצחון על ארדואן בבחירות החוזרות באיסטנבול]

תלמידי בית-הספר מסודרים בשתי שורות לצידי רחוב חובבי-ציון.

לראשיהם הגלוחים חבושים תרבושים הגדולים מעט ממידתם.

הם עומדים ומנופפים במרץ, לכבוד האורח,

בדגלי עות'מניה קטנים, דגלוני חצי-הסהר.

ג'מאל-פחה נמוך-הקומה צועד נמרצות,

כפות-ידיו שלובות מאחור ובהן מקפץ מגלב-הרכיבה.

הוא חולף על פני השורות בחיוך מוזר,

כמביט בעדר כבשים ביום שוק.

החמסין המוקדם משפיע עליו. הוא מזיע.

אחריו צועדים אנשי פמלייתו ונכבדי המושבה.

הילדים מחזיקים דפים

בהם נכתבו שורות ההימנון התורכי באותיות עבריות.

הם מתחילים לשיר לכבוד האורח, בקולות צעירים:

"אוֹרְדוֹמוּז אֶתִי יָמִין

אָצֶלְדִי קָזָמִין!"

[הצבא שלנו צועד...]

ג'מאל-פחה מנופף להם לאות-תודה,

מתבונן בהם רגע כשוקל אם לומר משהו.

החום מעיק והשמיים הולכים ומאפירים ברוח דרומית-מזרחית.

הוא מעדיף להמשיך לעבר ביתו של ראש ועד-המושבה,

ברחוב רוטשילד, שם תיערך לכבודו סעודת הצהריים.

בקבוקי היין והקוניאק כבר ריקים-למחצה.

הקצינים התורכיים להוטים לשתות,

ופחות מכך טועמים מהתבשילים,

למרות שאלה הוכנו ממזונות

שנעשו נדירים בימי המלחמה.

פה ושם מותר כפתור בבגד-השרד,

בגלל השרב המעיק של טרם אביב.

מחלונות ביתו של ראש ועד-המושבה,

מבין ברושים ודקלים,

נשקפים שמיים אפורים, מוזרים,

ללא תכלת וענן, רק שמש חמסין עמומה,

מוקפת אובך מואר.

"נרים עוד כוס," פוקד הגנרל, במצב-רוח מרומם,

"לבריאות ולרפואה, על כך לא חל עלינו,

המאמינים, איסור הנביא, ולניצחון בכל החזיתות

על צבאות הכופרים האנגלים, הרוסים והצרפתים!"

התורכים שותים בדבקות, והמארחים כמו לצאת ידי חובה.

"כאשר ראיתי את תהלוכת ילדי בית-הספר,

שנערכה לכבודי," ממשיך ג'מאל-פחה,

"נזכרתי, איך באנטוליה הילדים של הארמנים

 היו אומרים עליי: 'הנה הולך הרוצח של הארמנים'!"

הוא צוחק.

מלוויו צוחקים אחריו, והמארחים אנוסים לחייך.

"בתחנה אחת באנטוליה

חיכו לרכבת מאות ארמנים רעבים וחולים בטיפוס.

שכבו על יד המסילה הראשית, ובצדדים.

כאשר הגיעה הרכבת, נהג-הקטר ראה אותם

אבל המשיך לנסוע ופצע רבים מהם בגלגליו.

אחר-כך קפץ בתרועת ניצחון מהקטר,

ניגש אליי, שיפשף את ידיו והודיע לי:

'מחצתי את החזירים הללו!'

כך הוא אמר, 'חזירים...'!"

הגנרל צוחק, ושוב הכול צוחקים אחריו,

אלה בהנאה ובצייתנות,

ואלה כמי שכפאם שד.

"זקן אחד משלנו העמיד בשורה

ילדות ארמניות יפהפיות, בנות שתים-עשרה,

ארבע-עשרה. לא יותר מבוגרות מהבנות שלכם,

וגם מפותחות כמוהן... בתולות...

הרכיב משקפיים כדי שיוכל

לבדוק אותן טוב יותר, מישש אותן,

לבסוף בחר ילדה אחת, אולי בת שלוש-עשרה,

תחב לה אצבע כדי לבדוק...

קנה אותה בתולה תמורת שש מג'ידיות,

וליקק את שפתיו. שש מג'ידיות..."

ושוב צוחק.

"רק אלוהים יודע מה יקרה לכל עם,

לכל אזור בממלכתנו, שלא יהיה נאמן

לשלטון העות'מני," ממשיך הגנרל.

הפעם איש אינו צוחק.

"כאשר הייתי מושל כללי של בגדד,

פקדתי על אחד הוואזירים שלי

להשלים סלילת כביש תוך שבוע.

הוא ניסה להוכיח לי שהדבר בלתי-אפשרי.

אמרתי לו: 'חוסיין-ביי, אם אתה

לא ממלא את הפקודה,

אני תולה אותך!' –

מאז קראו לי שם, התליין! – "

"יום אחד תליתי, בכיכר מול הסארייה,

בית-הממשלה ביפו, פקיד מכס נוצרי,"

שמח חסן-ביי לתרום לשיחה מניסיונו.

"היה שמן, ככה... והתליין חסר-ניסיון

כי התלמד מקודם רק לשחוט כבשים.

נקרע החבל בשעת התלייה.

פקדתי להעלות את הפקיד פעם שנייה על העץ,

שוב נקרע החבל

היה הגוף שלו כזה כבד...

הבוגד התחנן וביקש ממני רחמים.

הוא הכחיש שמחלון המשרד שלו בבית-הגומרוק,

בית-המכס בנמל –

אותת בממחטה לבנה לספינות הצרפתיות

שהפגיזו את יפו. וככה,

בידיים שלי, הייתי מוכרח

ללמד את התליין איך לתלות את הכופר בפעם השלישית,

ועודדתי את המתנדבים למלחמת הקודש..."

שתיקה כבדה מתפרשת סביב.

ג'מאל-פחה נוכח שהמארחים לא מתלהבים

כמוהו וכחסן-ביי

מהחלפת חוויות על תליות, והוא צוחק:

"מוטב שנשנה את הנושא,

שמארחינו הנכבדים כנראה עוד לא בקיאים בו.

גם אצלכם, במושבה יש בנות יפות?"

עיני חסן-ביי נוצצות למשמע הדברים.

"בנותינו יפות אבל הצרפתית שמדבר הגנרל

יפה עוד יותר, כמו פריסאי אמיתי,"

מחמיאה לג'מאל-פחה אשת ראש-הוועד היפה,

לרמוז לו שהוא אמור להיות איש תרבותי,

ולהסיר מדעתו מחשבות זימה.

את הצרפתית המשובחת שבפיו

שיכלל הגנרל בביקוריו התכופים בפריס,

אשר על נפלאותיה החליף קודם-לכן

רשמים עם בעלת-הבית, הדוברת צרפתית.

הזכיר גם את הרקדנית המפורסמת איזדורה דנקן,

שזכה לראותה מחוללת על הבמה.

"פריס..." עיני המצביא התורכי מצטעפות בערגה,

כמעלה בזיכרונו את תענוגות העבר,

עם זונות צרפתיות מלפנים ומאחור...

וגם מוצצות לך אם רק תשלם יותר...

אך מיד הוא מתעשת.

"אני מצטער מאוד שהצרפתים לא שמעו לעצתי,

והצטרפו למלחמה נגדנו!"

הוא קם, מיישר את מעילו בעל הכותפות המוזהבות,

הקלועות דרגות גנרל,

ועם מגלב-הרכיבה בידו, פונה לאשת ראש הוועד היפָה

"ועכשיו גבירתי אנא הראי לי

את הבּוֹדוּאָר שלך!"

פחד משתק את הנוכחים

כי כוונת הגנרל ברורה

ואין זו פעם ראשונה שהוא מבקר במושבה

באין ברירה

אשת ראש הוועד מכניסה אותו לַבּודואר

כך מכונה חדר השינה.

"מַא שֶׁרִי," הוא מצווה לה,

"וִיט אָה לָה לִיט!– אֶ אוּבְרֶה טַא טִיזִי!"

[יקירתי, מהר למיטה! – ופתחי את התחת שלך!]

הגברת ראש הוועד היפָה מנסה להרגיעו

במזיגת כוסית קוניאק מקנקן בפינה

אך הוא מצליף קלות במגלב-הרכיבה על אחוריה

הבולטים לאחר שסגר על מפתח את דלת הבודואר

"אוּבְרֶה טַא טִיזִי מַא שֶׁרִי!"

היא פורצת בבכי שקט

להגן על כבודה ובאין ברירה

משתרעת על בטנה על המיטה הגבוהה

הגנרל הנמוך מרים במגלב-הרכיבה את שמלתה

"אוּבְרֶה... אוּבְרֶה... שֶׁרִי... שֶׁרִי זֶ'ה תֶּ'אֶמֶה..."

[פתחי, פתחי, יקירתי, יקירתי אני אוהב אותך!]

והיא נאלצת להפשיל את קומבינזון המשי שלה

וגם את תחתוניה –

"אוּבְרֶה... שֶׁרִי... שֶׁרִי זֶ'ה אֶדוֹׁר תַּ'טִיזִי..."

[פתחי, יקירתי, פתחי, אני מעריץ את התחת שלך!]

מדגדג מגלבו את פי-הטבעת

של אשת ראש הוועד היהודייה היפה

צחת השת,

ומגלב-הרכיבה ממשמש בחור העדין שלה,

והיא בוכה

אבל התחת שלה נפתח

לרווחה

כאילו בנפיחה

והגנרל הנמוך פורם מיד כפתורים אחדים

במכנסי מדיו הצבאיים

שולף אבר נימול

ענק ומגוּרה

לנמוכים יש כידוע זין גדול

החום והקוניאק לא פגמו בזיקפתו

למראה התחת הפעור של יהודייה יפה

והוא משחרר מהחור את מגלב-הרכיבה

ותוקע את הזין המוסלמי  

כשהוא מפזם: "אוֹרְדוֹמוּז אֶתִי יָמִין

אָצֶלְדִי קָזָמִין!"

[הצבא שלנו צועד...]

ובנימוס צבאי פוקד בשקט:

"מַא שֶׁרִי... מַא שֶׁרִי...

איפתחי אל-טִיזֶכּ

יָפֶה העכוז שלך מכל בנות-ארצי

רק בפריז פגשתי... פעם

קוּ... [תחת]... נהדר...  כמו... זה...

שלך...  אצל... זמרת..."

ובעודו מדבר

הגנרל מכניס-מוציא...

פנים-חוץ...

לח טראאח...

פנים-חוץ...

מכניס-מוציא...

בתחת שלה...

לח טראאח...

משהו זמן...

כמו חמש דקות ארוכות...

וגומר...

וגומר...

וגומר...

ושולף

ומותיר בין גבעותיה

שיירי זרע צבאי לבן כיונה

וקצת מסריח אך בטרם ניתנת לו אפשרות

לסיים את ניגוב הזין התורכי

ההולך והמצטמק –

בשולי קומבינזון המשי העדין

של אשת ראש הוועד היפָה

מתמלאות אוזניו רחש כבד הבא מבחוץ

והולך וגובר מרגע לרגע,

ופתאום כאילו השמש מסתירה פניה,

וחשכה יורדת על הארץ.

מה הדבר המכסה את עין השמש?

לאט-לאט מתרגלות עיניו לאפלולית

שהשתררה פתאום, לחשיכה בצהריים,

והוא מבחין באין-ספור יצורים קטנים,

כחגבים כהים, פרושי-כנפיים,

שמרחפים מעל ומתחילים לנחות וליפול,

אחד פה אחד שם, כשהם מקפצים

בקול צקצוק מסליד.

הוא מסובב את המפתח ויוצא לסלון

האנשים עומדים אחוזי-אימה,

בחוץ נחילי הארבה נוחתים גלים-גלים

כשהם מנסרים בהמוניהם

את האוויר ברחש מבחיל

מכרכרים ומפזזים על העצים,

על הבתים, על הארץ,

עד שלא נותר מקום שאינו מכוסה בהם.

רוח החמסין גוברת.

השמיים מתקדרים מפלישת החרקים המעופפים

העטים מלמעלה כענן שחור.

מבול השרצים משתפך על המושבה

ומזמזם ללא הפוגה.

"ארבה! הארבה! הארבה בא!"

רצים ברחובות אנשים

כאשר אימה וחרדה על שפתיהם.

"איזה אסון! הארבה עלול להפוך

את כל הארץ לשממה!"

הגנרל מתעשת. מיטיב מעמד מכנסיו הצבאיים

שקצת ריח קקה עולה מהם,

"לא אנחנו אשמים בדבר,

אלוהים איתנו ויגן עלינו.

צבאות הכופרים, היושבים על גדות הסואץ –

שֵדִים אלה שלחו את זה נגדנו בתחבולה שטנית!

אבל אנחנו עוד נגלה את הבוגדים

שקשרו קשר עם אויבי עות'מניה!"

כך, בדברי פרידה קצרים ונרגזים,

ממהר הגנרל לצאת ברכיבה

עם שיירתו מהמושבה דרומה,

לעבר רמלה וירושלים.

ואשת ראש הוועד היפָה כורעת על קערת מים

המונחת תחתיה ורוחצת את התחת שלה.

בדרכם הם עוברים על פני אנשי המושבה,

גברים, נשים וילדים, הלוקחים פחים בידיהם,

וגם רעשנים ורובי פורים, החג קרב ובא,

ויוצאים למטעים ולשדות

מכים בפחים ומטחטחים ברעשנים

ומקימים רעש חזק כדי להבהיל את הארבה,

אך זה מקפץ מעץ לעץ ומצמח לצמח,

לוחך ומכרסם ומכלה אותם בכל פה.

"הוד מעלתו," רוכב חסן-ביי ליד הגנרל,

"ודאי זוכר כיצד לפני המסע לסואץ

פקד לקשט גמל, כלב ושור

בדגלי רוסיה, צרפת ואנגליה,

והעברנו אותם בכיכר מול הסראייה ובסימטאות,

והמאמינים היכו בהם מכות נאמנות עד שהתפגרו!?"

"אידיוט! מחר תוציא פקודה

שכל תושב באזור שלך, יהודי כערבי,

חייב להביא לשלטונות מדי יום

פח מלא ביצים של ארבה,

ואתה תשלם לו על כך שני מטליק!"

משלח ג'מאל-פחה את חסן-ביי לדרכו.

חסן-ביי הוא המושל הצבאי של יפו והמחוז.

ההרעשה בפחים היא לשווא.

כאשר הארבה מתרומם ממקום אחד

הוא מתעופף למקום סמוך

כדי לנחות בו ולהמשיך במלאכת ההשמדה.

איכרים אחדים ובני-משפחותיהם חובטים בארבה.

אחרים מביאים נפט,

שופכים על הארבה ושורפים אותו,

או אוספים אותו בדליים לתוך חביות

ושם שופכים עליו את הנפט.

הארץ משחירה מן הארבה

ותחת כל מידרך כף-רגל

הוא חורק בהימעכו,

מהיותו דחוס כמרבד חי תחת סוליות הנעליים,

בחשיכה המתעבה מוקדם מן הרגיל

מלבינים כבר על העצים

ענפים מעורטלים מקליפתם,

ואשת ראש הוועד היפָה כורעת

על קערת המים המונחת תחתיה

ממשיכה לשטוף את התחת

הצחור שֶׁחוּלל

משיירי זרע הגנרל התורכי

וקצת קקה שלה.

תל אביב, אב תשע"ה, אוגוסט 2015

* * *

נעמן כהן

חדשות הארץ (The Palestine News)

עיתון יומי לענייני החיים והספרות

100 שנה מלאו לעיתון "הארץ", שיצא לאור לראשונה ב-18 יוני 1919. בעמוד הראשון כותבת המערכת שזהו "עיתון יומי, ציוני-כלכלי ופרוגרסיבי. wעיתון הגון'."

מאמר העמוד הראשון בכותרת "למצב היהודים והיהדות" מאת א.מ. ברוכוב, מצהיר: "בוערת התרבות המערבית. מי הבעיר את הבעירה? אנחנו בני העם העברי, בני התרבות, יודעים מאין יצאה הדליקה.... אין פתרון לבעיית היהודים בעולם אלא אחד שיבת ציון. בית לאומי לעם ישראל בארץ ישראל." – "העם הפולני מציל את העולם, ובינתיים הוא הולך ומשמיד את היהודים שבארצו."

עברו מאה שנה. עיתון "הארץ" של היום בבעלות שונה ובאידיאולוגיה שונה. הדגש בעיתון היום הוא על הכותרת האנגלית דאז: (Palestine News) של הכתבים "לורד האו האו הישראלי" – גדעון לואי (לוי) ועמירה הס, ומאמרי המערכת והדעה אינם עוסקים עוד בשיבת ציון, אלא בירידת ציון.

נאחל לעיתון שיחדש ימיו כקדם.

Law & Order: Special Victims Unit

המחדלים הבלתי יאומנו של משטרת ישראל בחקירת אונס הילדה בת השבע מביאים למסקנה שעל משטרת ישראל להטיל את משימת החקירה על הבלשית בנסון, והבלש סטייבלר מהסידרה "חוק וסדר" מדור מיוחד (:Law & Order: Special Victims Unit)

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%97%D7%95%D7%A7_%D7%95%D7%A1%D7%93%D7%A8:_%D7%9E%D7%93%D7%95%D7%A8_%D7%9E%D7%99%D7%95%D7%97%D7%93

המקצועיות שלהם בפיענוח פשעים על רקע מיני מעוררת התפעלות. נכון זה סרט אבל אם החוקרים ממשטרת ישראל היו חוזים בסדרה היו לומדים ממנה רבות על דרכי חקירה ופענוח פשעים.

במחשבה שנייה איך בכלל משטרת ישראל יכולה לפענח פשעים כשהיא עסוקה רובה ככולה בחקירת הפשעים של שרה נתניהו ובעלה?

היחס לגולן ומצב מפלגת העבודה

כתב "הארץ", אורי הורוביץ-משגב ממחיש במאמרו על רמת הגולן את תהליך השינוי הגדול שעברה מפלגת העבודה, תהליך שאם יימשך יביא אותה לפח האשפה של ההיסטוריה.

אורי הורוביץ-משגב, יליד קיבוץ חפציבה "הקיבוץ המאוחד" "אחדות העבודה" של יגאל אלון. סבא בפלמ"ח צודק [?]. ממשלת העבודה כבשה את רמת הגולן ויישבה אותה. אין חולק, את ההתיישבות בגולן הקימה התנועה הקיבוצית, ואת קצרין הקים רבין.

והנה הוא הורוביץ-משגב, יליד הקבה"מ, נהפך לאקטיביסט פרו-איסלמי התומך בכיבוש ערבי-מוסלמי של הפשיזם האיסלמו-נאצי את רמת הגולן.

אורי הורוביץ משגב מסמל באישיותו את המטמורפוזה של תנועת העבודה הציונית.

נ.ב כמה שנאה דרושה כדי לכתוב: "טראמפ ראוי לקלון אחרי שהפקיר את הגולן לכוחות עוינים לישראל."

(אורי משגב, "למה לא רמת לאודר?", "הארץ", 20.6.19)

https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.7394140

כל החליפויות היו מדינות טרור

החוקר המצרי אסלאם בחירי מסביר (כאילו שלא ידענו) כי הטרור לא התחיל אצל חסן אל בנא מייסד "האחים המוסלמים" אלא מראשית האיסלם, מהחליף מועאיה ועד העות'מנים ודעא"ש, כל החליפויות כמו דעא"ש היו טרוריסטיות, שרפו אנשים, אנסו נשים שנחשבו לשפחות. הטרור המוסלמי תמיד היה ממוסד.

חסן אל בנא בא מיד לאחר נפילת החליפות העות'מנית. והתחיל עידן טרור חדש.

https://www.facebook.com/watch/?v=680178342412034

החוקר המצרי, אסלאם בחירי, אומר רק חצי אמת. את האמת הוא אינו מעז לומר. האמת היא שהטרור לא התחיל מהחליפות אלא ממוחמד. כל המעשים שעשה דעא"ש נעשו בהשראת המעשים שעשה מוחמד. הם לא חידשו דבר. מה שמעורר תהייה הוא התשוקה העזה של האקטיביסטים הפרו-איסלמים בארץ לכיבוש ערבי-מוסלמי של הפשיזם האיסלמו-נאצי. התשוקה לטרור, הטאנאטוס.

יציאה אל מחוץ לגדר

עם התגברות הטרור הערבי, במקביל לפעילות הלגאלית, החליטו ב"הגנה" לעבור מפעולות הגנתיות בלבד כנגד התוקפים הערבים לפעולות אקטיביות ויזומות.

אסטרטגיה זו כונתה "יציאה אל מחוץ לגדר" קרי, יציאה לפעולות יזומות וניידות, מעבר לגדרות היישובים, כדי לקדם את פני התוקפים ולפגוע בבסיסיהם. לשם כך הוקמו מחדש פלוגות נודדות, שנקראו "הנודדת", במטרה לפגוע בתוקפים באופן ממוקד ולערער את ביטחונם. הם היו כוחות מצומצמים של לוחמים שנעו בשדות בלילות והתקיפו את הכנופיות בעורפן, עוד לפני הגיען ליעד היישובים ואף כשהן ליד בסיסיהן. ב-1937 הנודדת התפתחה לפלוגות השדה (פו"ש), בפיקודם של יצחק שדה וסגנו אליהו בן חור.

יורשיו של הטרוריסט המוסלמי-סורי, עז א-דין אל קסאם, אמצו את הטקטיקה של "ההגנה" "יציאה אל מחוץ לגדר". המטרה לפרוץ את הגדר ולחדור דרכה.

הנה ראו ערפלישתים חוצים את הגדר ומחבלים בה:

http://rotter.net/forum/scoops1/557878.shtml

ואני רק שאלה. מדוע לא ממוקש גבול רצועת עזה? מדוע אין מטענים לאורך הגדר? הרי אמצעי פשוט זה היה מבטיח את שלמות הגדר את ביטחון הישובים וכן, היה גם מונע את האשמת ישראל בהריגת מפגינים חפים מפשע.

יש לצאת מהגדר המחשבתית ולעשות כן.

פסטיבל השקר השנתי

כמדי שנה גם השנה נערך פסטיבל השקר השנתי באזכרה השנתית של ניסיון הפוטש של אלטלנה.

"חשוב גם כאן לספר את האמת," אמר בנימין מיליקובסקי-נתניהו באזכרה, ומייד סטה מן האמת: "כולנו מחויבים למנוע שפיכות דמים, כולנו מחויבים למנוע מלחמת אחים," הוסיף ראש הממשלה, בעודו מפאר ומהלל את מלחמת האחים ושפיכת הדמים בה פתח מייצ'יסלב בגון מנחם בגין נגד ממשלת ישראל וצה"ל בניסיון הפוטש של אלטלנה.

http://rotter.net/forum/scoops1/558498.shtml

האם זה מה שנתניהו מאחל לעצמו? פוטש נגד הממשלה וצה"ל?

והנה השנה קיבל נתניהו תנא דמסייע, עזרה צפויה מבנו יאיר שגם הוא צייץ את השקר:

"16 לוחמים (רובם ניצולי שואה) נרצחו כאשר הם מנסים לשחות לעבר החוף. ההוראה הגיעה ישירות ממנהיג תנועת השמאל בארץ בן גוריון, ובוצעה ע״י יצחק רבין. התותח שירה לעבר הספינה והרג את אנשיה נקרא עד היום בפי השמאל 'התותח הקדוש'. מאז ועד היום השמאל מאשים את הימין ב'אלימות פוליטית'.״ (יאיר הון-מיליקובסקי-נתניהו:)

https://mobile.twitter.com/naaman_c/status/1141264054704574464

כמובן שהוא אינו מזכיר את פסח וולודינגר, בן 19, שנותר יחיד מכל משפחתו שנספתה בשואה.משה חיים כ"ץ, בן 19, ניצול השואה. יעקב פריד, בן 21, חייל חטיבת "קרייתי", שלושת חיילי צה"ל שנרצחו ע"י אנשי האצ"ל בניסיון הפוטש של אלטלנה.

נשיא חצי המדינה, ראובן ריבלין, הגדיל לעשות כשהצהיר בטקס האזכרה לחללי אלטלנה כי "בישראל שולט שיח מאשים, שלעיתים הוא גם רדוד ואלים. אסור לתת לשיח המפלג להמשיך ולהרוס כל חלקה טובה. אין כמו ראש הממשלה שיודע זאת."

http://rotter.net/forum/scoops1/558513.shtml

אמר זאת, בעודו מסרב עד היום להנציח את שלושת חיילי צה"ל שנהרגו ע"י אנשי האצ"ל.

לדידו של ריבלין, הנצחת חללי האצ"ל, שחלק ניכר מהם היו עריקים מצה"ל (בפקודת מייצ'סלב בגון מנחם בגין) בעיצומה של מלחמת השחרור, כשצבא הכיבוש המצרי נמצא 30 ק"מ מתל אביב – בניסיון הפוטש של אלטלנה היא ראויה, ואילו הנצחת חללי צה"ל שנהרגו בניסיון הפוטש הזה אינה ראויה.

אוי לאותה הבושה והכלימה.

עבר זמן. בימינו יש להנציח את כולם.

מי ייקח על עצמו את המשימה לעשות צדק היסטורי למען הדורות הבאים. ולמען מניעת מלחמת אחים ולא פיאורה.

נ.ב. מכיוון שאני יודע שעל דבריי אלו אותקף מייד ע"י יוסף גיסינוביץ'-אחימאיר, שבהשפעת "מצבי הרוח הפשיסטיים" שירש מבית אבא, טפל עלילת דם בזויה על יצחק רבין כאשר האשימו ב"רצח" אנשי אלטלנה: ("מורשת רבין במלואה היא: רצח אנשי 'אלטלנה'." ["מה לרבין ול'דג נחש'?" "חדשות בן עזר" 491] – אני מקדים רפואה למכה וכבר חותם בשמות הגנאי שייתן לי:

האדון כוגן-שמוגן-דוהן-קאהן-כהן נעמן הגראפומן

התנחלות תל אביב, מרכז הגדה המערבית.

(רבת עמון ודגניה הן בגדה המזרחית).

* * *

אהוד בן עזר

ספרי דורות קודמים

פרסום חוזר בסדר אלפא-ביתי של המדור השבועי

שהתפרסם במשך שנים רבות במוסף "ספרות ותרבות" של עיתון "הארץ"

עם תמונות הסופרים

"לאן"

למרדכי זאב פייארברג

1899

פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 22.9.1972

לפני 47 שנים

"הוא קורא עתה את הספרים המכנים לעצמם בשם 'הספרות החדשה', אבל הוא אינו מוצא פה כל חדש, אין פה כל דרך סלולה... 'הספרות החדשה' הזאת היא הפרפור והאנחה של ימי החושך... 'הספרות החדשה' הזאת דוגמתה כדגים שנאחזו בכלי של מים עכורים, והם שטים אנה ואנה, מפרפרים בכל כוחם ומוציאים את ראשיהם החוצה, למצוא את החיים החסרים להם..." (כתבי מ.ז. פייארברג. "לאן". עמ' 120).

אחר המחשבות המרות הללו על מצבה של הספרות העברית החדשה עושה נחמן, גיבור הסיפור "לאן" (1899) מאת מ. ז. פייארברג (1874-1899) – את המעשה הנורא – כיבוי נר השעווה הדולק על הבמה, בלילה הנורא ההוא, ליל יום-הכיפורים, ובכך נחתם גזר-דינו לנצח: הוא – "משוגע..."

פייארברג מת בגיל עשרים וחמש ואת הגדול שבסיפוריו, "לאן", כתב בשנת-חייו האחרונה. הסיפור התפרסם בחוברת "השילוח" שיצאה שבועות ספורים לאחר מותו.

"הספרות העברית החדשה" היא קנה-הקש האחרון שבו נאחז נחמן ערב טירופו, בתקווה למצוא פשר וטעם לחייו. קודם-לכן כבר התאכזב מלהיות "איש צבא יהודי", כמאמר אביו הרב, כדי לעבוד את אלוהי התורה והדת. גם במיתוס הגלות והגאולה של הקבלה אין הוא מוצא מרגוע לנפשו. לאחר תקופות התפעלות קצרות מן הפילוסופיה היהודית של ימי-הביניים, ולאחר מכן מחוכמת הפילוסופיה הכללית, בא וידויו, המזכיר את דבריו המפורסמים של פאסקאל:

"מדוע גזלו ממני את האל הגדול הגיבור והנורא, 'השובר את ארזי הלבנון ומרקידם כמו עגל', את האל הרחמן השוכן את דכא ושפל רוח, היודע מה בחשוכא ועמיה שריה נהורא? השיבו לי את אלוהיי, את אלוהי ישראל! האלוהים שנתן לי אריסטו לא אלוהים חיים הוא, הוא אינו יכול לעשות מאומה!" (שם. עמ' 102).

ולאחר מכן באה האכזבה מאשתו הצעירה, ומתשובותיה של ה"השכלה" וספרותה, והוא נופל לתוך טירוף-הדעת. זהו טירוף-דעת רליגיוזי, שסיבתו מצוקה קיומית נואשת. אין למצוא אצל פייארברג שום הסבר פסיכולוגי להתמוטטותו הנפשית של נחמן.

נחמן, כמוהו כפייארברג עצמו, לא היה מעודו בארץ-ישראל. הוא הכיר את מראות הארץ כמו מן החלום. ומעניין כי ההתעוררות האחרונה, "הלהב האחרון אשר עלה מקרב ליבו (של נחמן המשוגע) ויתפרץ החוצה" (עמ' 127) – היא ה"דרשה" אשר הוא נושא באסיפה של חובבי-ציון צעירים בעירו, עם התעררותה של הכמיהה המדינית וההתיישבותית לארץ-ישראל.

ההרהורים התוקפים את נחמן בטרם יישא את הדרשה, כולם מתוך הרגשתו הבסיסית, כי הפתרון הלאומי הטריטוריאלי אין בו שום משמעות ושום תשועה רליגיוזית עמוקה. זוהי הגירה של מצוקה כלכלית ולאומית, ולא נלווה אליה שינוי-ערכין רוחני. פייארברג מרגיש כי הציונות מעוררת בלב הפרט היהודי תקוות משיחיות, תקוות שבמתן משמעות שמעבר לחיים הסובבים על הקיום והבטחתו – ולתקוות הללו אין כיסוי, ולכן אין באידיאה הציונית משום תשועה רליגזיוזית לנפשו החולה של נחמן.

אבל בדרשה שלו הוא מנסה להעמיד את השיבה לציון על עיקר רוחני מקיף יותר, כמעט-רליגיוזי, מתוך ניסיון נואש לשכנע את עצמו ואת שומעיו באפשרות לגשר על הפער שבין אלוהים חיים – לבין אלוהי הדת והמדינה. הוא אומר כי כל תנועה גדולה בחיי העמים היתה תנועת הרוח, ועם ישראל השתתף תמיד בכל תנועות העמים ורוחם. כך, למשל, הולדתה של הנצרות נבעה מכך ש"אז בנה המערב חברה חדשה על יסוד מזרחי, על היהדות..." (עמ' 126). ואילו עתה, בשלהי המאה ה-19, מחכה שוב החברה האירופית החולה לנביא ולמחוקק גדול אשר ישמיע דברי אלוהים חיים לעייפים ולכושלים ואשר ייתן כוח לחברה ללכת הלאה.

"החברה האנושית תועה עתה במחשכים, עד אשר יערה עלינו רוח אלוהים חזק, ויתן להחברה מזון לאלפי שנה... הבה ואגיד לכם, אחיי, כי לא אך אנחנו פנינו מועדות אל המזרח, אך המערב כולו נוסע זה כבר מזרחה... אנוכי – רשאים אתם לשחוק עליי – אנוכי יודע, כי ימים יבואו ומאות המיליונים אשר במזרח. העצמות היבשות, יתעוררו לתחייה. אז יקומו עמים רעננים ומלאי חיים וייסדו את החברה החדשה... אז יתנער המזרח וימלוך בתבל כולה אחרי המהפכה המערבית, כמו שמלך המערב אחרי המהפכה המזרחית. ואתם, אחיי, בלכתכם עתה מזרחה, עליכם לזכור תמיד, כי מזרחיים אתם מלידה. בעת שהמערב כולו הולך מזרחה לרשת נחלת המת, עליכם ללכת שם בשביל להחיות את המת ולבנות את בניין החברה החדשה.

"השונא היותר גדול של היהדות הוא – המערב, ולכן הנני חושב כדבר בלתי-טבעי, שהעם העברי, המזרחי, יפיל גורל על המזרח ביחד עם עמי המערב. הנני מאמין כי העם העברי יחיה ויעמוד על רגליו. הנני מאמין, כי העם הגדול הזה, אשר אי-אפשר לנו לצייר במחשבתנו את מצב העולם בלעדי ספריו ורוחו הדגול, ייתן עוד הפעם חיים להחברה. אבל החברה הזאת תהיה מזרחית. המזרח הגדול יתעורר משנתו ויחל לחיות חיים טבעיים, אז יעמוד העם המקולל בראש גויים, בראש המזרח החי... אם אמת הדבר כי יש תעודה לעם ישראל, ייצור נא את תורתו ואת תעודתו ויישא אותן איתו אל המזרח... לא רק ל'ארץ-ישראל' אלא אל המזרח כולו... אז יידע עמי, כי הולך הוא בדרך סלולה וטבעית. ואל נא יתאמר הדור הזה בגאון רוחו כי יוכל לגמור את המלאכה על רגל אחת. כיתבו נא, אחיי, על דגלכם: 'אראנו ולא עתה אשורנו ולא קרוב.' מזרחה! מזרחה!" (עמ' 126-127).

היו שראו במאניפסט המזרחי של פייארברג משום ביטוי בולט לנטייה הרומאנטית אשר מבעד למשקפיה הוורודים רואה בארץ-ישראל רק את מה שרצוי לה לאותה השקפה, ולא את המצוי בארץ.

ואפשר לראות בו, כמובן, גם גישה כמעט "כנענית".

יש, כמובן, בקריאה הנואשת והמשוגעת "מזרחה! מזרחה!" – משום חלום על שינוי-דמות גמור בעם ורצון להתנערות מחולאי הגויים, אבל אין לערב את החלום הזה עם הסממנים הרואנטיים של הספרות ושל החיים הארץ-ישראליים בסוף המאה הקודמת [ה-19], ובראשית המאה הנוכחית [ה-20]. הרומאנטיקה של פייארברג איננה הרומאנטיקה של זאב יעבץ ושל סופרים ארץ-ישראליים אחרים בסוף המאה הקודמת [ה-19]. יעבץ באמת רואה את המזרח מבעד לצעיף הרומאנטי של יחסינו עם הערבים (דימיון בלבוש, עליונות וגבורה כלפיהם), ושל צמיחת דור עברי חדש בארץ, הדומה לתושבי המקום (זו עתידה, למשל, להיות המזרחיות הרומאנטית, הקודחת, של אבשלום פיינברג).

אבל פייארברג אינו מתכוון לרומאנטיקה של דמות המקום, של הארץ, או של תדמית חדשה של העם. הוא יודע את מצבה השפל והנדכא של הארץ, ומציין זאת בסיפורו. לא סיפורי גבורה רומאנטיים מהווי המושבות הראשונות הם משאת נפשו. אמנם הוא מדבר על העם העברי ועל החברה המזרחית, אבל הרומאנטיקה שלו היא רומאנטיקה רוחנית. היא הניסון הנואש למצוא בתחייה הלאומית של עם ישראל משמעות רליגיוזית עמוקה הקיימת מעבר לדת היהודית ולמדינה הישראלית.

בובר ביטא את הדברים הללו בנאומו "ציון והנוער" מחודש מאי 1918, באומרו: "ציון – משהו גדול יותר מאשר כברת ארץ במזרח הקרוב. משהו גדול ממדינה יהודית בארץ זו. ציון – פירושה זיכרון, תביעה, ייעוד. ציון היא אבן השתייה, יסוד מוסד לבניין המשיחי של האנושות. ציון היא תעודתה האין-סופית של נפש העם. ("עם ועולם". הספריה הציונית. תשכ"ד. 1964. עמ' 219).

הניסיון הזה נידון, כנראה, לכישלון. אין בציונות משום תשועה רליגיוזית, אבל הציונות מעוררת ציפיות כה רבות, כאילו היתה יותר מתנועה מדינית והתיישבותית. ומשום כך היא מביאה אכזבות קשות למאמינים בה או לנידונים לחיות במסגרתה, ומעוררת עליה האשמות חמורות מצד מתנגדיה ושונאיה.

פרשתו של נחמן נגמרת עם התפרד חבורת "יישוב הארץ" בעירו, ודעיכתן של האסיפות הציוניות. "הדרשה  ההיא היה הלהב האחרון אשר עלה מקרב ליבו ויתפרץ החוצה, מיני אז הלך נר אלוהים אשר בקירבו הלוך וכבה, עד אשר חמל עליו המוות." ("לאן". עמ' 127).

* כתבי מ. ז. פייארברג, מהדורה חדשה. ערוכים בידי א. שטיינמן. הוצאת בית מסחר ספרים "כנסת" אלנבי 97. תל-אביב, ה'תש"א (1941). 190 עמ'. בתוספת צרור מכתבים אל אחד-העם, פרקי הערכה מאת מ. י. ברדיצ'בסקי, ד"ר י. קלוזנר, י. פיכמן. פייארברג בעינינו – א. שטיינמן.

* * *

מתוך שני ראיונות שנערכו עם פרופ' יוסי גמזו

ושודרו ביום 23.6 ב-4:45 ב"גלי צה"ל"

וב-6:30 ברשת ב', במישדר של ורד יפתחי גרין

פרופסור  יוסי  גמזו,  משורר,  סופר,  מתרגם ופזמונאי ("סימן שאתה צעיר", "הכותל", "איפה הן הבחורות ההן?", "סתם  יום  של  חול",  "מה  הוא  עושה  לה?",  "זוהי  יפו"  ועוד  להיטים רבים), מי שפירסם עד היום יותר מ-30 ספרים וזכה ב-14 פרסים בישראל, בארה"ב ובאוסטרליה – יהיה ביום שני, 24.6.19, חתן השמחה באירוע מיוחד, רב משתתפים וזמרים, שעורכת לכבוד תרומתו לזמר הישראלי אוניברסיטת בר אילן, בניהולה של ד"ר טלילה אלירם מן החוג למוסיקה של אוניברסיטה יוקרתית זו,  ובניהולו המוסיקלי של המלחין רב הפעלים רוני וייס, וזאת במסגרת הכנס "מי אני זמר ישראלי?". האירוע החגיגי יתקיים בשעה 8 בערב באולם ווהל של אוניברסיטת בר אילן וישודר ב"גלי צה"ל"  בניהולו של ראש מחלקת המוסיקה יורם רותם.

מאיזה גיל אתה מפלרטט עם המוזה? – אנו שואלים את פרופ' יוסי גמזו.

בגיל 9 הראיתי לאבי, הגומז הנוראי, ד"ר חיים גמזו (מי שערך לבקשת בן גוריון את טקס הכרזת המדינה במוזיאון תל-אביב הישן בשדרות רוטשילד) שיר ילדותי שלי כשהוא סעד בקפה "קרלטון" הסמוך למוזיאון יחד עם המשורר הדגול אברהם שלונסקי (שהסופרים קראו לו "אברהם לשונסקי"). בלי שאבי ואני הרגשנו העתיק שלונסקי בגניבה את השיר התמים הזה ופירסם אותו  ב"משמר לילדים". אבי כעס מאוד כי לא רצה שזה יעלה לי לראש ולא דיבר עם שלונסקי 10 שנים.

כעבור עשור, כשהבאתי לשלונסקי, כחייל משוחרר, את ספרי הראשון שהופיע בהמלצת משורר גדול אחר, נתן אלתרמן, צילצל שלונסקי לאבי ושאל באירוניה: "נו, גמזו, מי צדק?" אמרתי לו: "אבא צדק. כבר היו הרבה מקרים של ילד פלא, שהילד גדל והפלא חדל..."

האם קרה לך פעם ששיר שלך שינה משהו במציאות הממשית של חיינו?

בהחלט. כשעמד  מרדכי נמיר, ראש העיר תל-אביב דאז, להקים ליד "הבימה" את "גן יעקב", הוא הורה לעקור כמה עצי שיקמים שהיו עתיקים אף יותר מן העיר עצמה. כל הפגנות המחאה של ה"ירוקים" העלו חרס, הדחפורים  צבאו סביב העצים הישישים האלה והקרב האקולוגי החריף הזה נראה אבוד. אני הקטן פירסמתי אז בטור השבועי שלי בעיתון "דבר" מחאה נרגשת בחרוזים כנגד ראש העיר והחלטתו הבלתי צודקת, אך לא השליתי את עצמי שהשיר ישנה את עיקשותו של נמיר. ודווקא אז, לתדהמתי,  צילצל  אליי  אבי  וסיפר כי נמיר התקשר אליו ואמר לו בהתרגשות: "גמזו,  רק בגלל חרוזי ה'תכשיט' שלך השארתי את השיקמים הגריאטריים האלה בחיים והוריתי לבולדוזרים לסגת." 

ואכן, עד היום הם נטועים שם בגאווה ובשיבה טובה...

היו לך עוד סיבות לסיפוק ולשביעות רצון בקריירה שלך כמשורר וכפזמונאי פופולרי?

התשובה היא חיובית.  כשהודיעו לי כי במחקר של רבבות שירים עבריים  בחרה  אוניברסיטת בר אילן בשיר "קוראים לנו ללכת" של המלחין אפי נצר ושלי כשיר הישראלי ביותר בכל הזמנים. כאוהב מדינת ישראל שאבי ערך את טקס הכרזת עצמאותה, אין בעיני מחמאה גדולה מזאת.

האם אביך, ד"ר חיים גמזו, המבקר המחמיר והקטלני, גמז אותך פעם?

הרבה מאוד פעמים ותמיד צדק ואני אסיר תודה לו עד היום כי תמיד הוא נימק לי את גמיזותיו שלמדתי מהן המון. הקוּריוז הכי  משעשע בעניין זה היה כאשר הוא הוזמן למופע של "שלישיית גשר הירקון" בתיאטרון "החמאם" ביפו, שביצעה בין השאר את "סימן שאתה צעיר" שלי. הוא ידע שכל נפגעי גמיזותיו מצפים בקוצר רוח לכך שאם הוא ישבח שיר חדש זה, ייחסו זאת  כל  אויביו לעובדה  שאני  בנו,  ואם הוא יגמוז אותי יגידו שהוא עושה זאת כדי להוכיח שאין אצלו משוא פנים ולא משוא בנים.

לכן, כאשר הוא היה צריך לחוות את דעתו על השיר שלי הוא הפתיע ואיכזב גם את אלה וגם את אלה וכתב: "ומה ששייך לשירו של המשורר הצעיר יוסי גמזו,  אני משאיר את השיפוט למבקרים אובייקטיביים יותר ממני."

ורק כשהיינו לבדנו הוא לחש לי: "שאיש לא ישמע ו-off the record ורק בינינו: "השלאגר הפרחחי שלך הוא גראנדי-יוסי..."

ולא התעייפת במשך השנים?

לגמרי  לא.  אני  צועד 3 ק"מ בכל יום,  כותב פעמיים  בשבוע לעיתון המקוּוָן של הסופר הנודע אהוד בן עזר, ופעם בשבוע לרדיו, לתוכניתו השבועית של מושיק טימור. חוץ מזאת סיימתי היום כתיבת ספר חדש ומיד הסתערתי על רומן  רחב ידיעה, שאני שוקד עליו כבר כמה שנים.

אני מוקף בהרבה ידידים אוהבי ספרות ואוהבי הארץ,  מוזמן להרצות במקומות שונים ומגיש ברחבי ישראל מופע להיטים והומור המתקבל בהתלהבות רבה  בכל הקהלים. אני מברך על כל יום ומזכיר לעצמי כל שעה מה שאמר הסופר הגדול אנטון צ'כוב: "הסיבה היחידה שבזכותה מותר לסופר או למשורר להיות מרוצה מעצמו, היא העובדה שהוא אף פעם אינו מרוצה מעצמו..."

אז איך נשארת כל-כך אופטימי ובעל מרץ למרות קשיחותה של ההווייה הישראלית?  

במשפחתי מעולם  לא  עיברתו את  שם  המשפחה  משם לועזי ואנחנו  מאמינים שאנו צאצאיו  של  התנא הדגול,  מורהו  של  רבי עקיבא,  רבי נחום  איש  גמזו. מי שעל כל מכשול ואתגר היה אומר "גם זו לטובה" –  ודי לחכימא בגמיזא...

* * *

אהוד בן עזר

בעקבות יהודי המידבר

הוצאת שוקן ירושלים ותל-אביב, 1983, 191 עמודים

[במקור: עם ציוריו של דני קרמן]

פרק תשיעי

זיתים שחורים ופיתות על המחצלת, אצל רחל לישנסקי, ברחוב החבשים. תקווה לוהטת לגלות את האחים הנידחים.

לא קל היה למצוא את רחוב החבשים בירושלים. היום שמו רחוב אתיופיה, אבל אבבטן, שזכר את שמו הקודם מן הימים שלמד באוניברסיטה העברית, הינחה נכון את ספינת-האוויר השקופה, שנסעה אחורה בזמן כשהיא מופעלת באמצעות המַחְמַ"ז (מדחס-חלל-מדחס-זמן).

זה היה לפנות-ערב, וירושלים נראתה זרה ומשונה מאוד. אמנם בדרום נראו מסילת-הברזל ותחנת-הרכבת בסופה, קטר שחור לא-גדול עם דוד-קיטור וארובה, וקרונות. בניינים אחדים, וכן מושבה של גרמנים שגגות רעפיה אדומים ושמה "רפאים". באופק-המזרח הרי מואב ועמון, ובתהום שביניהם לבין גבעות ירושלים ומידבר יהודה – בקעת יריחו המרוחקת, וקצה הראי המוכסף של ים-המלח. גם הר-ציון ומגדל-דוד וחומת העיר העתיקה סביב-סביב, על גושי-האבן הגדולים שביסודותיה, וכן שער יפו על מגדלו – כולם ניצבו על מכונם ללא-שינוי כפי שהם נראים כיום. אך הרחוב הראשי, רחוב יפו, לא היה אלא כביש תורכי גרוע, אמנם – חלקו עם מדרכות משני צדדיו, ועליו הילכו חמורים אחדים וערבים רוכבים עליהם, ומשאם – שקי-תבן גדולים ונאדות-מים גדולים, ולפעמים עברו בו עגלות-נוסעים רתומות לסוסים.

מצידו האחר של רחוב יפו היתה חלקת שדה זרועה תבואה, והשיבולים הצהובות הניעו ראשיהן ברוח המלטפת אותן, והלאה – גבעות, כרמי-זיתים וסלעים לאין-ספור, ורק פה ושם בניינים חדשים בטעם אירופי עם גינות יפות, ושכונות-מגורים קטנות, "נחלת שבעה", "אבן ישראל", "מזכרת משה" "מאה שערים", "שערי צדק", "בית ישראל". וכן החצר הגדולה, הבנוייה, של "מגרש הרוסים" על כנסייתה בעלת כיפות-הבצל. מולה היה גן ציבורי גדול, ומרחוק – הבניין החדש, היפה – של בית-הספר לאמנות "בצלאל". לא נראו "היכל שלמה", לא מגדל ימק"א ומלון המלך דוד, אף לא אחד מבתי-המלון הגבוהים, רבי-הקומות, התקועים כעצמות בגרונה של ירושלים כיום, גם לא לב העיר והשכונות החדשות הרבות, והירק, המקיפים אותה בתקופתנו. רק עוד כמה כנסיות ומנזרים גדולים וחתומי חומות, ושכונות קטנות של יהודים, מרוחקות זו מזו, כאילו שלוחות של מידבר יהודה מפרידות עדיין ביניהן.

השלושה הגיעו לרחוב החבשים, עתה פסעו ברחוב הבלתי-סלול, לבושים בבגדים בסגנון עתיק במקצת, סגנון הימים ההם, כדי שלא להתבלט – נעליים גבוהות עם חתיכות גומי בשני הצדדים (את סנדליו השאיר רני בינתיים בספינת-האוויר), חולצות-בד בהירות שהיו ללא כפתורים, עם פתח רחב, אלכסוני, בצוואר, וכובעי-קש רחבי-שוליים.

הבתים הבודדים היו בנויים סביב חצרות פנימיות שבמרכזן – בור מים, ממנו נראו רק מכסה האבן ומשאבת-יד. זו היתה שעה של לפנות-ערב. הם הקישו על דלתות פה ושם ושאלו על רחל לישנסקי ועל אבנר.

איש לא ידע.

"אולי טעינו בשנה?" אמר אבבטן, והחליט לשאול עובר-אורח שבא מולם, יהודי צעיר עטור זקן ופיאות, לבוש בחלוק-פסים ארוך, חום-לבן, ומגבעת פרווה עגולה לראשו –

"סליחה אדוני, אולי תוכל לומר לי מה השנה?"

"אִיך הָאבּ נִישְׁט קַיין זֵייגֶר," השיב הלה – אין לי שעון.

"לא השעה – השנה!"

"תרס"ח, גוֹיְלֵם, תרס"ח! טוֹיזֵענְד נַיין הוּנְדֵערְט אוּן אַכְט" שפירושו – תרס"ח, גולם, תרס"ח, אלף תשע מאות ושמונה!

"אִיך בִּין אַ שְׁרַייעבֵּר!" נעלב אבבטן וקרא –  אני סופר! "דוּ בִּיסְט אַ גוֹיְלֵם!"– אתה גולם!

"דוּ בִּיסְט אַ פְֵרעסֶער, נִישְׁט אַ שְׁרַייעבֶּר!" – אתה זללן, לא סופר! – קרא לעברו האברך החיוור והצנום, ונעלם בקצה הרחוב כשהוא מותיר אחריו עוד כמה מילים מעליבות באוויר:

"דוּ בִּיסְט פֶאט וִי אַ פֶאסְל!" – אתה שמן כמו חבית!

ונעלם.

הם עמדו רגעים אחדים, נבוכים והמומים מקבלת-הפנים.

"חשבתי שאנשי ירושלים הם יותר נחמדים." אמר אבבטן.

"הם לא רגילים לאנשים שמנים כמוך," השיב לו קפיטן יוקי. "אתה צריך לדעת טוב ממני כי החיים בתקופה הזו בירושלים קשים. אנשים לא יכולים להרשות לעצמם לאכול כל כך הרבה."

"אבל בכל מקום שרים ואומרים שפעם החיים בארץ-ישראל היו הרבה יותר יפים!" קרא רני.

"אומרים! אבל אף פעם אנשים לא זללו והתפטמו כמו בתקופה שממנה באנו לכאן. ראה איך ירושלים נראית עכשיו, ב-1908 – עלובה, לא-בנוייה, מלאה אבק, קנאים דתיים וגללי-חמורים מיובשים. זה יפה בעיניך? זוהי ארץ-ישראל היפה והנשכחת?"

"מה עכשיו?" שאל אבבטן. "אני לא מוכן שיעליבו אותי פעם נוספת."

"יותר טוב שרני ישאל. לילד לא מסרבים."

ואכן, רני שאל אישה אחת, טובת-פנים, שאמרה: "אלה ודאי הצעירים שגרים עתה בבית שהיה של 'בצלאל' לפני שעבר לבניין החדש."

ואכן, עד מהרה הגיעו לבניין גדול, אשר בקומתו העליונה היו המרפסות כתלויות-באוויר, וחלונותיו גבוהים ופתוחים לרווחה. סביב הבית – עצים, ובסמוך לו – הכנסייה החבשית על כיפתה הנישׂאה, חלונותיה הצבעוניים, והרגשת ההוד והחשיבות העולה ממנה. מפִּתחה יצא נזיר כהה-פנים, לבוש גלימה כהה וכובע גבוה, כהה. שערותיו מגולגלות על עורפו מאחור בצמה מהודקת, מעיניו נשקף איזה מבט של תשוקה עצובה, ובעיני השלושה נראה הנזיר מסתורי, כאחד מיהודי המידבר אשר אותם יצאו לחפש.

הם עלו במדרגות הבית, ועד מהרה פתחה בפניהם את הדלת בחורה נאה כבת עשרים-ושתיים, לבושה שמלה ארוכה וכהה, פנים עגלגלות, שערה הכבד אסוף סביב ראשה ומסורק עם שביל באמצע, אך שערות מרדניות רבות מזדקרות לכל עבר, כאילו התעוררה לא מזמן משנתה. עיניה הישירו מבט אל הבאים, עירניות, קצרות-ראות כלשהו, וסקרניות.

"במה אוכל לעזור לכם, חַבֵירים, הבאים מרחוק!" קולה התמשך במין התלהבות ילדותית, מתוקה כדבש ומעצבנת מעט, ובהברה רוסית מתנגנת. אך ניכר בה היטב שהיא בחורה בעלת אופי חזק, היודעת את אשר לפניה ולא תירתע בעת סכנה. בדברה הרימה אל עיניה משקפי-פֵּנְסְנֶה שהיו קשורים בסרט דק ללולאות בשמלתה, מרכיבה אותם על שורש-אפה, כמו קפיץ, וסוקרת מבעדם בדקדקנות את הבאים, כאילו עמדו להתקבל כחברים בארגון חשאי.

"מבקשים אנו לשמוע ממך על יחזקאל חֶנקין ו אם פגש את היהודי המידברי!" השיב רני באומץ.

"יחזקאל'ה – " אמרה, והעברית הדִבְשִׁית שלה מתנגנת בהברה רוסית, "בוודְזַאי! רק אתמול ישב כאן עימנו, על המחצלת, וסיפר על יהודי המידבר. אנא, שבו גם אתם. אבנר יצא לבקר אצל הפרופיסור בוריס שץ, הפסל הידוע, מייסד 'בצלאל', וטרם חזר. ואני בינתיים אספר לכם על יחזקאל'ה, אך קודם אכבד אתכם במאכל ובמשקה. אם שמעתי על יהודי המידבר? איזו שאלה! בוואדְזַיי – "

במרכז החדר, שלא היו בו שולחנות וכיסאות, נפרשה מחצלת גדולה, וסביב לה, ליד הקירות, תיבות-נפט אחדות. אלה היו בעצם ארגזים שבהם היו אורזים בשעתם את פחי-הנפט, נפט שהובא כך באוניות לארץ-ישראל. התיבות הללו שימשו בתור רהיטים לחלוצים הצעירים, שעלו ארצה חסרי-כול. שתי תיבות זו על גבי זו – והרי לך כוננית, ארון. שתי תיבות מרוחקות זו מזו ועליהן שני קרשים – והנה מיטה, או ספסל, כרצונך. ואם מציב אתה תיבה אחת לרוחב, ואחת לגובה – והרי לך כיסא ושולחן.

זה היה ריהוטו הדל של החדר, בתוספת פרימוס אחד, כמה קופסאות-פח המשמשות סלים, קומקום מפוייח, ספלונים אחדים, מזוודות שתיים, וספרים רבים.    

"מהיכן אתה, ילד עברי?" שאלה את רני בהתכופפה אל הפרימוס, ומשקפי-המצבט נושרים משורש-אפה כמו מאליהם, אך אינם נשברים בזכות הסרט שבו הם קשורים.

"מתל-אביב."

"לא שמעתי על מושבה עברית בשם הזה. האומנם נוסדְזַה מושבה חדשה ואני לא ידעתי?"

בידיה העדינות יצקה ספירט לקערונת, שמממנה צומח "ראש" הפרימוס, ראש הנראה כמין כובעון שחור, מלא חורים, עשוי מתכת. הדליקה את הספירט כדי להלהיט את הראש הזה, ניפחה ביד אחת והגבירה בבוכנת-המשאבה את הלחץ במכל-הנפט הכרסתני, העשוי פליז זהוב-נוצץ, שאותו תמכה בידה השנייה. ניקתה את מעי ה"ראש" במחט דקיקה, כדי שאדי הנפט המחומם ייזרקו היטב כלפי מעלה ויבערו בנקבוביות הברזל המלובן. הקומקום הונח מעל הפרימוס, ורעש הפרימוס הבוער ליווה מעתה את השיחה.

השלושה ישבו על המחצלת, ורחל לישנסקי מולם, בהתלהבות ילדותית, כמורה צעירה אל תלמידיה: "בשבוע הראשון לעלייתי לירושלים בא יחזקאל'ה חֶנקין לאחר ששוטט במידבר, וישב כאן על המחצלת, ממש במקום שאתם יושבים, וכולנו הקשבנו לדבריו בנשימה עצורה. הוא סיפר על נדודיו בין שבטי הבידואים. כאשר דיבר היה כל שריר מתוח בגופו, חסון הוא, שזוף ועורו כבר שדוף מעט מרוחות המידבר היבשות. את רוח הישימון הביא עימו אלינו. איכלו אורחים יקרים, איכלו נא!"

והיא העבירה ביניהם, בקופסאות-הפח, זיתים שחורים וסאלאט עגבניות ובצלים בשמן-זית כהה, צהוב-ירקרק, ופיתות טריות, מעט חלווה, ותמרים.

"איכלו נא, איכלו! רק חבל שאין לי מספיק כפות. יודעים אתם מהם השזיפים השחורים הקטנים הללו? זיתים! ואני טרם התרגלתי לטעמם, וגם לא לריח השמן בסאלאט. אבל אלה הם מאכלי ארץ-ישראל, ועלינו להרגיל עצמנו בהם אם רוצים אנו להיות לעם בריא של איכרים ועובדי-אדמה, עם של פועלים עבריים! במאות, באלפים! המונים, המונים – "

אבבטן, שזלל זיתים בזה אחר זה, השתעל כדי להחזיר את רחל המתלהבת אל מטרת הביקור. כי ככל שהיתה צעירה ונחמדה, דומה היה כי אם אך יותן לה להיסחף אחר קולה הדִבְשִי, המפציר – ומיד תתחיל לנאום –

"מיד התה יהיה מוכן!" נבהלה רחל פן בלע אורחה חרצן. "במה הפסקתי, אורחים יקרים?"

"את רוח הישימון הביא עימו אלינו!" זכר רני בעל-פה.

"כן! בין בידואים ערומים-למחצה הוא התהלך בדרום מידבר-יהודה, ערום-למחצה גם הוא, כאחד מהם. וכך דבק בו משהו מן ההווי של השודדים במידבר. ולא שנעשה דומה לבידואי בצורתו – קצר-קומה ובהיר-שיער הוא יחזקאל'ה, תלתלים פרועים שחורים אינם מעטרים את פניו. אך כל מילה, כל סיפור היוצא מפיו, ספוגים באוויר המידבר.

"על חיות המידבר סיפר לנו, ועל הציפורים למיניהן, על בת-היענה ועל הנחשים. דרך דיבורו לאט היא ובנחת, ומחיקו הוא מוציא נחשים והם מתפתלים בין אצבעותיו, כאן – על גבי המחצלת הזו, בחדר. ואני נרתעת, והוא מרגיע אותי – כבר למד להבחין בין הנחש הארסי לבין הבלתי-מזיק. צייד הוא. צייד יהודי הנודד במידבר וליבו נמשך אחרי הבידואים, אבל – כל דיבוריו על הישימון הם רק כפתח לעיקר –

"ומהו העיקר? – סיפורו על השבט הבידואי העברי, יהוד-אל-חייבּר, הנשמעים ממש כאגדה!"

"יהוד חייבר?" קרא רני.

"כן."

ואילו אבבטן החל שוב משתעל.

"אמרה לך הגברת רחל שלא לזלול את כל השזיפים השחורים – " העיר לו קפיטן יוקי, אשר חשש פן אבבטן מלגלג עליה בשיעוליו, מתוך קינאה, כמובן, כדרכו מדי פעם, כשהיה חושש פן מישהו מדבר עברית יפה לא פחות משלו.

אגב, כדי לאכול מן הפחיות הם השתמשו, כמובן, בכפות אשר עימן יצאו לדרך.

"חֲבִירָה, אורחים יקרים, חֲבִירָה ולא גברת!" אמרה הבחורה הצעירה ברצינות גמורה, ונראה היה שאין לה חוש הומור, "כי הפלאטפורמה של פועלי-ציון לפרובלימה של מעמד הפועלים היהודי בארץ-ישראל היא לשנות את הפיראמידה – "

"חייבּר! יהוד-חייבר!" ביקש להזכיר רני. (ואילו אבבטן, בחשאי – "פְפְפְ... פְפְפְ...")

החברה רחל, בעלת השיער המתבדר ומשקפי-המצבט ששוב טיפסו אל עיניה החודרות, עיניים שעם זאת כאילו הן נעולות גם באיזו נקודה שמעבר לשומעיה (ואולי זה נראה כך בגלל קוצר-הראיה), התחשבה ברני והמשיכה באותה התלהבות ילדותית, מהמקום שהפסיקה –

"כדי לגלותם למד את מלאכת הצָיִד. לשם כך נדד למידבר-יהודה ולערבה: חלומו הגדול הוא לגלות את שרידי יהוד-אל-חייבר – שארית הפליטה של שבטי-ישראל מימי מוחמד, שנשמדו בידי הערבים. יהודים אלה, סיפר יחזקאל'ה, היו צאצאי המורדים העבריים שנמלטו למידבר אחרי החורבן, וסיגלו לעצמם אורח-חיים של בידואים. ובכל נדודיהם, במשך דורות ארוכים, שמרו על גחלת האמונה של ישראל, נלחמו בשבטי ערב, נחרבו ונרדפו, אך שרידיהם עודם חיים כיום במידבר חי'אז, ומדי פעם נסער הדימיון משמועות מעורפלות על הבידואים היהודיים האלה, הנודדים במידבריות על גמליהם."

רחל הפסיקה דבריה כדי לכבות את הפרימוס, לאחר שהמים רתחו, והחלה מוזגת תה בספלים הקטנים. נשמע רק צליל בחישת הכפות הגדולות בספלונים. ולרגע השתרר שקט, שקט ירושלמי של שנת 1908, לפנות-ערב. ואז נשמעו פתע פעמוני כנסיות מצלצלים, וקולות עדר עיזים החוזרות מן המירעה, ורחל המשיכה לדבר באפילה שהחלה יורדת על החדר, ומשקפי-המצבט שוב צנחו על שמלתה.

"יושבת הייתי כאן על המחצלת כשכולי קשובה לדברי יחזקאל'ה, שברגעים אלה הוא עצמו היה דומה לאחד הבידואים העבריים. דבריו היו חדורים תקווה לוהטת – לגלות את האחים הנידחים. פעם הנמיך קולו ומסר, בהתרגשות עצורה, דברים ששמע מפי בידואי אשר ראה במו עיניו אחד מבני 'אִל-יָהוּד' הללו, רוכב על גמל. ומפי בידואי אחר סיפר שמועה על יהוד-אל-חייבר שנהגו לגבות 'חווה' – מס-דרכים, מאת הבידואים העוברים בגבולם בחייבר. יושבים אנו מתוחים, ומבקש הלב להאמין ולו רק בגרעין של אמת שבדברי-האגדה הללו, אילו הצליחו חברינו להגיע עד אליהם, במידבר. אילו זכו ללבות בהם את גחלת היהדות העוממת, ולעורר בהם רצון לעלות לארץ. אילו זכינו להביא לכאן את אלה שגדלו עלי אוכף במידבר – כי אז היה כוחנו גובר בבת-אחת, והיינו כובשים עד מהרה את השמירה בגליל וביהודה!"

המשך יבוא

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אהוד היקר, קראתי בעניין רב את דבריך על האישה מלכה אסט ששהתה בבית יצקר לפני ההרג שאירע שם ב-2.5.1921, והכירה את ברנר אישית.

אני מסכים איתך במאת האחוזים שהרפורמה שהביאה לעולם את חטיבת הביניים היתה טעות גדולה, שעליה משלמים תלמידים ומורים כבר עשרות שנים. בעברי הייתי מפקח כולל על בתי ספר על-יסודיים במחצית המרחב התל-אביבי ועל כל אזור גבעתיים.

בגבעתיים וברמת-גן סירבו להתיישר עם הוראות משרד החינוך, ולא הקימו חטיבות ביניים – והחינוך שם ממש פרח, למרות הסנקציות של המשרד בשל סירובם.

מורים שלימדו בחטיבות הביניים התמודדו עם בעיות משמעת אדירות, שלא היו קיימות קודם בחלוקה הישנה והטובה.

שלך בהערכה רבה,

משה גרנות

אהוד: אכן מסכנים המורים, מסכנות המורות ומסכנים התלמידים בחטיבות הביניים – חטיבות שהרסו את מיבנה בית הספר היסודי [העממי] בן שמונה הכיתות שהיה לתפארת היישוב העברי ומדינת ישראל.

* אהוד: כאשר הוצאתי לאור את הכרך "אסתר ראב / כל השירים" בהוצאת זב"מ (כרך שאזל לגמרי וכנראה לא יודפס מחדש) – היו בו גם שירים רבים מן העיזבון שלה, וככאלה הם סומנו בעיגול שחור קטן, אבל אף אחד מהם לא היה בבחינת טיוטה או טקסט שמבייש את שיריה שפורסמו בחייה. זה כנראה אחד ההבדלים בינה לבין לאה גולדברג.

הנה שיר מלפני 94 שנים מן העיזבון של אסתר ראב, שלא פורסם בחייה אלא רק בכרך "כל השירים":

אסתר ראב

לְלוֹרֶת

*

בֵּין סִבְכֵי יַסְמִין עוֹד עָשֵׁן הֲדַר-שְׂעָרֵךְ

עוֹד עִקְּבוֹת רַגְלַיִךְ הַזַּכּוֹת

בְּחוֹל הַגַּן לְאוֹר יָרֵחַ נָמוֹת  –

כְּלֶהָבָה לְבָנָה עָלִית מֵאֹפֶל הַקַּרְקַע

כִּבְדַת-פְּלִיאָה וְגוֹרָל.

עַד כִּי סָלְדָה יַד גֶּבֶר נָגַע בָּךְ

בְּתוּלָה וָאֵם הָיִית  –  וְאוֹן גְּבָרִים

בִּמְנוֹף מַחֲשַׁבְתֵּךְ.

שְׁחִי עָלֵינוּ עִם עֶרֶב בַּעֲנַן שִׂמְלוֹתַיִךְ הַלְּבָנוֹת

עַל פְּנֵי כְּרָמִים אֵלֶּה...

וּפָרַשְׂנוּ יָדֵינוֹ תַּחַת כַּפּוֹת רַגְלַיִךְ הַזַּכּוֹת.

•

פ"ת. אלול, תרפ"ה

1925

___________

* לוֹרֶת פַּסְקַל (א.ב.ע.)

* אלימלך שפירא: "יש סופרים גדולים וחשובים, גם בספרותנו העברית, שבחלק מכתיבתם הם קצת גרפומנים ומשעממים מאוד, קטעים רבים ביצירותיהם פשוט אי אפשר לקרוא, והמצב הזה יילך ויחמיר בשנים הבאות. זה כנראה מחיר התהילה."

* אבי שומר, מנכ"ל צומת ספרים: "רוב המו"לים נמצאים במצב טוב. הבעייה היא עם הסופרים, כי מדי שנה יוצאים 6,000 כותרים, שזו כמות גדולה. זה קורה מפני שהרבה ספרים ממומנים, ולא מספרים על זה לציבור. אנשים כותבים ספר, הולכים להוצאה ומשלמים לה 30-40 אלף שקל כדי שיוציאו אותו. ההוצאות לא מספרות על כך לאף אחד, וככה מגיעים לשוק הרבה ספרים לא ראויים. פעם זה לא היה קורה: אם ספר היה טוב הוא היה יוצא לאור, ואם לא – אז לא. כיום ההוצאות מוּנעות מכסף וזה מקשה על הסופרים הטובים. אם פעם ספר של סופר טוב היה מוכר בקלות 100 אלף עותקים, כיום אם הוא יגיע ל-30 אלף זאת תהיה חגיגה אמיתית."

כמה מהספרים שיוצאים לאור ממומנים על ידי הכותב?

"כרבע מספרי הקריאה. זה המון. לפני עשר שנים לא היה כזה דבר ספרים במימון עצמי. זה נובע אך ורק מהרצון של המו"לים להרוויח כסף, ואני מאוד מתנגד לזה כי זה גורם נזק גדול לתעשייה."

מה הסיכוי של סופר עצמאי להתברג ברשימת רבי המכר או בכלל למכור ספרים?

"אפסי. אם אין לו מערך משומן של יח"צנות, שיווק ופרסום, גם אם הספר טוב אז הרבה פעמים הוא יילך לאיבוד במדפים התחתונים, ישקע וייעלם. בגלל זה גם היום אנחנו עם אותם 20 להיטי ספרי הילדים של פעם, ועם אותם שמות הסופרים של פעם, שעדיין מככבים. יש מעט מאוד כוכבים חדשים בענף, פחות ממניין." [ראיון עם גילי איזיקוביץ, "הארץ", 21.6.19]. 

אהוד: המצב העגום של שוק הספרים, ובייחוד הספרים העבריים המקוריים, המתואר ללא כחל ושרק בראיון החושפני עם אבי שומר, הוא אחת הסיבות שהניעו אותי כבר לפי קרוב לעשרים שנה לזנוח את הטירחה שבפרסום ספרים חדשים שלי ולהתרכז בהוצאת המכתב העיתי, שמאפשר קשר ישיר בין הסופר לקורא ללא התלות המתסכלת בהוצאות הספרים, ברשתות השיווק ובחנויות הספרים, ומאפשר לי גם פרסום מחדש בהמשכים של אחדים מארבעים ספריי הקודמים שאזלו כליל.

במגמה הזאת התחלתי כבר בשנת 2005 ויש לי אלפי קוראים נאמנים, ובזכות יוסי גלרון-גולדשלגר גם אתר פעיל לכל גיליונות המכתב העיתי – שאפילו קוראים במצרים נעזרים בו להכרת ישראל והספרות העברית. ספק אם יש היום עוד סופר-עורך עברי שאלפי מנויים יודעי עברית קוראים אותו ואת כתב-העת שלו – פעמיים בשבוע!

ומתברר שבתוך כך יצרתי, כבר מתחילת המכתב העיתי, ואני ממשיך ליצור ולפרסם גם כיום – במה אינטרנטית תוססת לעשרות ולמאות כותבים, רציניים וגם "לא-רציניים", בעלי דעות מנוגדות ולעיתים מרגיזות – שאחדים מהם, בעיקר מהאקדמיה, התייחסו תחילה בחשדנות למכתב העיתי ועתה הם שמחים לפרסם בו, כי לעיתים הוא גם הבמה היחידה לדבריהם!

* דוד אבידן מת בשנת 1995. למרות היומרות העתידניות שלו, הנה למיטב ידיעתי, לאיש הזה לא היו מעבד תמלילים ומחשב, וכל הנושא הזה, שהיה כבר די מפותח בשנותיו האחרונות, גם בתחום הוצאות הספרים – היה זר לו לחלוטין. מה שלא הפריע לו, כאמור, להתהדר בעתידנות הפרימיטיבית שלו.

* שלום רב, לאיזה ספר אתה מתכוון בהערתך בסיום מאמרו של גרנות על 'נער האופניים' של אלי עמיר?

אשמח לדעת.

תודה,

נורית ב.

אהוד: התכוונתי לסופר אהוד בן עזר ולספרו "המחצבה" (1963) שהוצא בשעתו מרשימות הקריאה של משרד החינוך לאחר שהתברר כי המחבר הוא "אשכנזי" ולא "מזרחי".

יש לי הספר וקראתי אותו מזמן מזמן.

אני ממבשרת וכמובן שסיפור זה קרוב לליבי.

תודה,

נורית ב.

אהוד: זיהית נכון. את "המחצבה" כתבתי בעקבות עבודתי כמורה בבית ספר ערב למבוגרים במעוז ציון, שכיום השכונה הזו היא חלק ממבשרת ציון (אוחדה עם מבשרת ירושלים), ורבים מהם עבדו במחצבה הסמוכה, שכיום היא נטושה לגמרי.

* אחד מחבריי, אמן בעל שיעור קומה, טוען בנחרצות כי את הרומאן שלי "המושבה שלי", [אסטרולוג, 2000], שפירסמתי לאחרונה בהמשכים במכתב העיתי – יש לעבד לסדרת טלוויזיה ישראלית.

לי הדבר נראה הזוי. כיצד אפשר להפיק סידרה ארצישראלית תקופתית ענקית כזו, עם כל כך הרבה דמויות, ופרקים פיקאנטיים, ובשפה מחוספסת וגסה, זאת בלשון המעטה. גם אין לי שום דרך להציע את הרומאן להפקה טלוויזיונית, שכאמור אני חושש שהיא ממש בלתי אפשרית.

אולי רק הדורות הבאים יתמודדו עם "המושבה שלי", ספר שאזל כליל ועד היום גם אינו נחשב כחלק מהספרות העברית, כי לא כתב אותו סופר "חשוב".

בינתיים אולי כדאי לקרוא את "המושבה שלי" ולדמיין שהוא גם מתרחש במציאות קולנועית כלשהי. אפשר לקבל אצלי את כולו חינם בקובץ מחשב אחד. אין כמו הדימיון!

* ועוד אחד ממעלליו הכושלים של ראש הממשלה המושחת והפלילי שלנו, שהגיע הזמן לסלק אותו ולכלוא במעשיהו, למגינת לב "חסידיו השוטים", כמוני – אהוד בן עזר.

"בולטון נחת בישראל לקראת מפגש משולש בין יועצי הביטחון של ישראל, ארה"ב ורוסיה בנושא עתיד סוריה. המפגש מתקיים בצל המתיחות הגבוהה בין ארצות הברית לבין איראן, שהגיעה לשיאה ביום חמישי לאחר שטראמפ אישר תקיפות באיראן עקב יירוט מל"ט אמריקאי – וחזר בו דקות לפני שהיו אמורות לצאת לפועל.

"מחר [24.6] ייפגש נתניהו עם היועץ הרוסי, ניקולאי פטרושב, ולאחר מכן תתקיים הפגישה בין שלושת היועצים, בהם גם ראש המטה לביטחון לאומי מאיר בן שבת. ראש הממשלה ייפגש עם השלושה בבוקר יום שלישי [25.6].

"הפגישה בין השלושה צפויה לעסוק בהשפעה האיראנית בסוריה, בין היתר באמצעות כוח קודס. מאז התעצמות הנוכחות הרוסית באזור, שאף נתניהו לקיים פסגה כזו שתוליד שיתוף פעולה הדוק וגלוי יותר בין הצדדים לצורך צמצום ההשפעה האיראנית." ["הארץ", 23.6].

* מאיר שרגאי: תגובה ליוסי אחימאיר: "חיים הולצמן – סחרור גורלי". כתבתו העצובה של אחימאיר על הטייס חיים הולצמן ז"ל, שהתרסק מחוץ לרחובות, כדי לא לפגוע באזרחים, היא כתבה מכמירת לב. יש סיפורים דומים בחיל האוויר הישראלי, אולם הסיפור האמיתי הוא אחר:

לאחר ששנים רבות התרגלו בח"א לשיעור תאונות לא יאומן של עשרות תאונות בשנה! החליטו לעשות מעשה. בעזרת נהלים חדשים במשמעת טיסה ובהכנת המטוסים, הרחיקו את הטיסות מקצה גבול מעטפת הטיסה. ובהקפדה על נהלי בטיחות בטיסה ובהכנת המטוס נתקבלו תוצאות מדהימות!

משיעור תאונות של עשרות בשנה בממוצע, ירדו לתאונה אחת פאטלית בשנה בממוצע. אולי זה פגע בקצה המיומנות של הטייסים, אך בבירור זה גרם להגדלת הביטחון הלאומי של ישראל.

ומה הן ההשלכות הנוספות:

מדי שנה מתקבצות המשפחות השכולות לטקסי זיכרון בבסיסים, ביום שלפני יום הזיכרון. לבסיסים הרחוקים מתקיימות טיסות תובלה. בעבר היו המטוסים מלאים וגדושים עד אפס מקום, והנה עתה, באופן עקבי והדרגתי לאורך השנים, מתמעטים הנוסעים. מה קרה?

כן, כן, לא מגיע "דם חדש" של משפחות שכולות!

המשפחות הוותיקות ממשיכות להגיע ולקיים את המצווה. ולשמחתנו הגדולה מתרבים המקומות במטוס. מוטב מאוחר מאשר לעולם לא. יבורכו אנשי חיל האוויר ומפקדיו שהצליחו לעשות את המהפך המדהים הזה, בצד יכולתם המבצעית האדירה.

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2242 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,075 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,074 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-89 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,633 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-93 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-73 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-42 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-30 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-63 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח-בהקלדה של הלקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

[מיספר הערכים לפי ההתקדמות בהקלדה]

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,240 נמעני המכתב העיתי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל