פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1455

[שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, כ"ו בסיון תשע"ט, 27.6.2019

עם הצרופות: "הסכם לונדון 1987", והזמנה לקבלת שבת לזכר בנימין תמוז בצוותא ב-5.7

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: צְעִירָה בַּת שִׁבְעִים פְּלוּס. // חובב טלפז: פרק כ"ד – "דבר אליי בפרחים..." // יעקב אחימאיר: "הארץ". // עמוס גלבוע: על פנטזיות בחשיבה הגיאופוליטית. // יורם אטינגר: סוד הזיקה הייחודית של ארה"ב לישראל. // עזרא דלומי: "הסכם לונדון" 1987. // יעקב חסדאי: צמרת תחת אור הזרקורים. // יוסי אחימאיר: אמת מבית ה"הגנה". // פוצ'ו: בחיי [6]. ה. איך חדלתי לנדנד לאשתי. // אברהם כץ עוז: הכנסייה מודיעה שהיא מתנגדת לרכישת נכסים מהערבים. //  יהודה דרורי: אסור להפלות בין הקרבִיִים! // מנחם רהט: "הארץ": מאה שנה לעיתון ה'בעד הנגד ונגד הבעד'. // אורי הייטנר: צרור הערות 26.6.19. // ברוך בן עזר (רַאבּ): הרופא עַבְּדוּלקָדֶר. // אהוד בן עזר: על הולדתו של האבטיח המל"לי. // ד"ר ארנה גולן: על שני ספריו האחרונים של פרופ' הלל ברזל. // משה גרנות: 1. אות מפעל חיים ליוסי גמזו. 2. על "שירים ופזמונות" מאת עמנואל הרוסי. // תקוה וינשטוק: ספריו וחייו של יקר צמח. // נורית יובל: ימי בראשית. לזכרם של סמי וסוסו, השחקן ג'ורג' איברהים ובובתו. // אהוד בן עזר: "אבשלום", אבשלום פיינברג, כתבים ומכתבים, 1971. פורסם לראשונה במוסף הספרותי של עיתון "על המשמר" ביום 25.2.1972, לפני 47 שנים. // אהוד בן עזר: בעקבות יהודי המידבר. פרק עשירי. מגיעים ליבנאל. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

צְעִירָה בַּת שִׁבְעִים פְּלוּס [המשך]

סִפּוּרָהּ הַבִּלְעָדִי שֶׁל יִשְׂרָאֵלָה יִשְׂרָאֵלִי –

חֲתִיכוֹנֶת מְשַׁגַּעַת, בְּקָלִיבֶּר רְצִינִי,

שֶרַק הִיא מִבֵּין כֻּלָּנוּ עוֹד מֻתָּר לָהּ (כָּךְ נִדְמֶה לִי)

לְהַצִּיג עַצְמָהּ בְּנַחַת: "הַמְּדִינָה – נוּ, זֶה אֲנִי!..."

בַּשָּׁבוּעַ שֶׁעָבַר עָסַקְנוּ בְּאַרְכֵאוֹלוֹגְיָה

הַצוֹבֶרֶת פּוֹפּוּלָרִיוּת סוֹחֶפֶת כַּיָּאוּת,

אַךְ כָּעֵת – עַל חֵטְא הַהִיבְּרִיס הַמֻגְדָּר בַּפְּסִיכוֹלוֹגְיָה

כְּקוֹנְצֶפְּצְיָה בְּלִי פֶּרְצֶפְּצְיָה אֲמִתִּית שֶׁל הַמְּצִיאוּת.

פִּתְאֹם, מִבְּלִי שֶׁהֻזְהֲרָה, לוֹמֶדֶת יִשְׂרָאֵלָה * בְּפַעַם רִאשׁוֹנָה אַחַר הֶשֵּׂג צְבָאִי מַסְעִיר * כִּי יֵשׁ שֶׁהַצְלָחָה גְדוֹלָה שֶׁאֵין מַה שֶּׁיִּשְׁוֶה לָהּ * כְּמוֹ שֶׁל מִלְחֶמֶת שֵׁשֶׁת הַיָּמִים גוֹבָה מְחִיר * יָקָר וְאַכְזָרִי שֶׁלֹּא צִפְּתָּה כִּי יִגָּבֶה לָהּ * עַל חֵטְא זְחִיחוּת הַדַּעַת עֵקֶב נִצָּחוֹן מַזְהִיר. * זֶה לֹא שִׁעוּר בְּאַסְטְרָטֶגְיָה אֶלָּא בְּהִיסְטוֹרְיָה

* וְזֶה מַחְטִיף לָהּ בְּלִי רַחֵם מַכָּה כַּהֲלָכָה * שֶׁשְּׁמָהּ הַדִּיאַגְנוֹסְטִי בִּיוָנִית קָרוּי "אוּפוֹרְיָה" * וּבָהּ לוֹקִים תָּמִיד כָּל שִׁכּוֹרֵי הַהַצְלָחָה. * לֹא, אֵין זֶה נִצְחוֹן פִּירוּס הַנּוֹדָע, מֶלֶךְ אֶפִּירוּס * שֶׁבִּקְרָבוֹת הוֹכִיחַ עֹז וְכוֹחַ בְּלִי לַחְדֹּל * וּגְבוּרָתוֹ מֻנְצַחַת אִם עַל אֶבֶן אוֹ פַּפִּירוּס * וְשֶׁנֶּחְשַׁב כְּפִילוֹ שֶׁל אָלֶכְּסַנְדֶּר הַגָּדוֹל.

 * אַךְ כְּשֶנִּצַּח אֶת צִבְאוֹת רוֹמִי כְּפִי שֶׁכְּבָר לָמַדְנוּ * וּמַצְבִּיאִים הֶחְמִיאוּ לוֹ עַל קְרָב זֶה אֶל נָכוֹן * הוּא סָח: "עוֹד נִצָּחוֹן כָּזֶה, קוֹלֵגִים, וְאָבַדְנוּ" * כִּי אֲבֵדוֹת רַבּוֹת סָפַג לַמְרוֹת הַנִּצָּחוֹן. * וְלֹא רַק שֶׁשִּׁכְרוֹן מִלְחֶמֶת שֵׁשֶׁת הַיָּמִים כָּאן * אִם נְמַקֵּד מַבָּט רֶטְרוֹסְפֶּקְטִיבִי בַּסִּפּוּר * עָלָה גַם הוּא עַל אַף הַנִּצָּחוֹן בִּמְחִיר-דָּמִים כָּאן * אֶלָּא שֶׁבּוֹ נוֹלַד מֶחְדַּל מִלְחֶמֶת יוֹם כִּפּוּר. * זֶה לֹא הָיָה חָלִילָה נִצְחוֹן פִּירוּס כִּי אֶת גֹּדֶל

* הַשְּׁכוֹל מִן הַנִּמְנָע לִמְדֹּד בְּמִסְפָּרִים בִּלְבַד * שֶׁכֵּן כָּל נֶפֶשׁ הִיא עוֹלָם מָלֵא –  וְאֵין לִסְגֹּד אֶל * הַנִּצְחוֹנוֹת מִבְּלִי לִזְכֹּר כָּל מִי שֶׁבָּם אָבַד. * אַךְ כְּשֶׁבְּתֹם מִלְחֶמֶת שֵׁשֶׁת הַיָּמִים הִגִּיעַ * מֻמְחֶה וְהִיסְטוֹרְיוֹן צְבָאִי אַנְגְּלִי כְּמוֹ לִידְל הַרְט * אֶל יִשְׂרָאֵלָה וְעַל נִצְחוֹנָהּ סָח בְּמַפְגִּיעַ: * "זֶה מְסֻכָּן יוֹתֵר מִכְּפִי שֶׁלְּעַצְמֵךְ תֵּאַרְתּ." * הִיא לֹא תָפְסָה לְמַה הוּא מִתְכַּוֵּן, אַךְ הָאוֹרֵחַ * הִסְבִּיר לָהּ שֶׁאוּפוֹרְיָה זֶהוּ סוּג שֶׁל שִׁגָּעוֹן

* הַמִּתְנַקֵּם קָשׁוֹת בְּכָל אֻמָּה שֶׁבָּהּ פּוֹרֵחַ * אוֹתוֹ  סִימְפְּטוֹם מֻכָּר שֶׁבַּתָּנָ"ךְ נִקְרָא "גָּאוֹן". * "אַךְ אֵין לִי צֹרֶךְ," סָבָא סָח לָהּ, "בְּמֻמְחֵה תֵּאוֹרְיָה * צְבָאִית עַל נֶגַע זֶה וְהַסִּימְפְּטוֹמִים הַשּׁוֹנִים * שֶׁיְּוָנִים מִזְּמַן רָאוּ בָּם תַּסְמִינֵי אוּפוֹרְיָה * וְהַתָּנָ"ךְ אִבְחֵן אוֹתָם לִפְנֵי אַלְפֵי שָׁנִים * כִּי בְּ'מִשְׁלֵי' ט"ז כְּבָר כָּתוּב שֶׁ'לִּפְנֵי שֶׁבֶר * גָּאוֹן' (זְחִיחוּת-הַדַּעַת) וְלִפְנֵי הַכִּשָּלוֹן * גּוֹרֶמֶת הַזְּחִיחוּת הַזֹּאת לִפְיַאסְקוֹ מִכָּל עֵבֶר * וּפְיַאסְקוֹ, אַתְּ יוֹדַעַת, זֶה פִשּׁוּל שֶׁל פִשָּׁלּוֹן.

* וְכָךְ קָרָה," סָח סָבָא בְּחֻמְרָה לְיִשְׂרָאֵלָה, * "גַם לָנוּ, שֶׁבִּמְקוֹם לִנְקֹט מִקְצֶה שֶׁל שִׁפּוּרִים * דַּוְקָא אַחַר הַהַצְלָחָה הַהִיא שֶׁאֵין דּוֹמֶה לָהּ * בְּשֵׁשֶׁת הַיָּמִים – הָיִינוּ כָּאן מְסֻחְרָרִים * מִלַּהַב אוֹתוֹ רַהַב שֶׁסִּחְרֵר כְּקָרוּסֶלָה * אֶת דַּעְתֵּנוּ עַד מִלְחֶמֶת יוֹם הַכִּפּוּרִים * וְלֹא נָהַגְנוּ בִּזְהִירוּת וּבְשׂוֹם שֵׂכֶל, אֶלָּא * נִשְׁבֵּינוּ בְּקוֹנְצֶפְּצְיָה שֶׁל זְחוּחִים וִיהִירִים * בְּלִי לְהָבִין שֶׁלֹּא כָּל יוֹם פּוּרִים וְלֹא כָּל פַּעַם * חוֹזֶרֶת הַצְלָחָה צְבָאִית פַנְטַסְטִית עַל עַצְמָהּ * וְעַל טָעוּת פָטָלִית זוֹ בִּימֵי קְרָבוֹת הַזַּעַם * שִׁלַּמְנוּ בָּעֻבְדְָּה שֶׁהָאוֹיֵב גִּלָּה עָצְמָה

* שֶׁלֹּא שִׁעַרְנוּ וּבְעוֹד אֲנַחְנוּ מְלַבִּים * אֶת אֵשׁ הַיֻּהֲרָה אִבַּדְנוּ קָרְבָּנוֹת רַבִּים. * לֹא שֶׁחָסַרְנוּ מוֹדִיעִין אָמִין וְרַב שִׁכְנוּעַ * כְּמוֹ תַּצְפִּיּוֹת קַרְקָעִיּוֹת וְתַצְלוּמֵי-אֲוִיר * שֶׁל צְבָא מִצְרַיִם וּצְבָא סוּרְיָה הָעוֹמְדִים לָנוּעַ * לִקְרָאת תְּקִיפָה כְּשֶׁכָּל אֶחָד מֵהֶם כְּבָר הֶעֱבִיר * אִם כּוֹחַ אוֹפֶנְסִיבִי לְעֶמְדַּת-זִנּוּק מֻבְהֶקֶת * וְאִם לִשְׁלַב תִּגְבּוּר כּוֹחוֹת שְׁרוּיִים בְּהַמְתָּנָה, * כָּךְ שֶׁרָמַת  אִ סּ וּ ף  הַמּוֹדִיעִין הָיְתָה מַסְפֶּקֶת * שֶלֹּא כְּטִיב  פַּ רְ שָׁ נ וּ ת וֹ  שְׁגוּיַת הַמַּסְקָנָה * שֶׁלֹּא הָיְתָה רַק פַּרְשָׁנוּת מֻטְעֵית שֶׁל אִינְפוֹרְמַצְיָה * אוֹתָהּ סִפֵּק הַמּוֹדִיעִין עַל תָּכְנִיּוֹת סָדָאת * כִּי אִם לָקְתָה בְּקִבָּעוֹן (בְּלַעַ"ז שְׁמוֹ 'פִיקְסַצְיָה') * בָּהּ לֹא לָקַחְנוּ בְּחֶשְׁבּוֹן רֵאָלִי אֶת מִדַּת * מוּכָנוּתָן שֶׁל סוּרְיָה וּמִצְרַיִם וְזָנַחְנוּ * עוֹד טֶרֶם פְּרֹץ הַמִּלְחָמָה תִּכְנוּן תּוֹאֵם תַּרְחִישׁ * שֶׁל הִתַּכְנוּת פְּלִישַׁת צְבָאָן אֵלֶינוּ וּבָטַחְנוּ * בְּכָךְ שֶׁהֶלֶם שֵׁשֶׁת הַיָּמִים שֶׁאֵין מַכְחִישׁ * אֶת עֹז רָשְׁמוֹ עַל יוֹשְׁבֵיהֶן יִמְנַע יָזְמָָָָָה חוֹזֶרֶת * שֶׁל מִתְקַפְתָּן עָלֵינוּ תּוֹךְ יִשּׂוּם לִקְחֵי תַּשְׁכָּ"ז * וְכָךְ הֻכְשַׁלְנוּ בְּאוֹתָהּ קוֹנְסֶפְּצְיָה הַגּוֹזֶרֶת * גְּזֵרָה שָׁוָה הֲרַת-אָסוֹן מִנִּצְחוֹנֵנוּ אָז * תּוֹךְ הֶחָלָה שְׁגוּיָה מְאֹד שֶׁל הִשְׁתַּמְּעֻיּוֹתֶיהָ * עַל מַצָּבֵנוּ עֶרֶב יוֹם הַכִּפּוּרִים תַּשְׁלָ"ד * וּבֵין הַדֻּגְמָאוֹת לִשְׁלַל נִזְקֵי הַטְעָיוֹתֶיהָ * בָּלַט הַצַּו לְהַסָּעַת גֶּשֶׁר-גְּלִילֵינוּ עַד * גְּדַת תְּעָלַת סוּאֶץ כְּשֶׁהַמִּצְרִים חָצוּ עוֹד קֹדֶם * קַו-מַיִם זֶה וְהִתְמַקְמוּ כְּבָר עַל אַדְמַת סִינַי * כְּשֶׁעַל הַשְּׁאֵלָה: "לָמָּה נָפַלְנוּ לְמַלְכֹּדֶת * שֶׁבָּהּ בִּמְקוֹם לְהַפְתִּיעָם בְּכָל מְחִיר וּתְנַאי * הֻפְתַּעְנוּ דַוְקָא אָנוּ?" יֵשׁ תְּשׁוּבָה אַחַת בֵּינֵינוּ: * תְּחוּשָׁה שֶׁל בִּטָּחוֹן עַצְמִי מֻפְרָז בְּלִי קֵץ וּגְמָר * שֶׁאַלְפַּיִם מָאתַיִם תִּשְׁעִים וְשִׁבְעָה חֲלָלִים מִטּוֹבֵי לוֹחֲמֵינוּ * שֶׁלֹּא חָזְרוּ חַיִּים מִשָּׁם הֵם מְחִירָהּ הַמַּר.

* וְאִם אָכֵן דְּרוּשָׁה כָּאן הַבְחָנָה מְאֹד נֶחְרֶצֶת * בֵּין שְׁתֵּי זְרוֹעוֹת שׁוֹנוֹת שֶׁל מַעֲרַךְ הַמּוֹדִיעִין * (וְהִיא דְרוּשָׁה כָּאן בְּהֶחְלֵט) יֵשׁ לְהַבְדִּיל בְּעֶצֶם * בֵּין הָאִסּוּף הַמּוֹדִיעִינִי שֶׁאָמְנָם הֵהִין * לִפְרֹשׂ אֶת מִמְצָאָיו עַל הַשֻּלְחָן בְּלי שׁוּם טִיּוּחַ * וּבֵין זְרוֹעָהּ שֶׁל הֲפָקַת  לִ קְ חֵ י  אוֹתוֹ מֵידָע * שֶׁנִּכְבְּלָה בְּסַד הַיֻּהֲרָה זְחוּחַת-הָרוּחַ * שֶׁעוֹד זְמַן רָב תִּרְבַּץ עָלֵינוּ כְּאַשְׁמָה כְְּבֵדָה * כִּי כְּשֶׁזְּחִיחוּת הִיא בָּאָפְנָה –  מַה פֶּלֶא אִם נִתֶּקֶת * זְרִימַת הַשֶּׁתֶן הָאָמוּר לָרֶדֶת וְלִפְרֹשׁ * לְעֹמֶק הָאַסְלָה וּבְעֶטְיָהּ שֶׁל סְטִיַּת-תֶּקֶן * מַחְלִיף הוּא כִּוּוּנוֹ וְהוּא עוֹלֶה לָנוּ  לָ רֹ א שׁ?

* הָיוּ גַם כִּשְׁלוֹנוֹת  שֶׁלֹּא הָיוּ קְשׁוּרִים לַהֶלֶם * שֶׁל הַתְחָלַת הַמִּלְחָמָה בָּהּ לֹא נִתַּן לַחְזוֹת * אֶת פָּרָשַׁת קְרָב הַחֶרְמוֹן וְעוֹד קְרָבוֹת כָּאֵלֶּה * שֶׁנִּתְאַרְעוּ לֹא בִּתְחִלַּת הַמִּלְחָמָה הַזֹּאת * וְגַם אִם נִסְתַּיְּמוּ בְּנִצְחוֹנָם שֶׁל כּוֹחוֹתֵינוּ * שִׁלַּמְנוּ בְּמַהֲלָכָם מְחִיר-דָּמִים נוֹרָא * כְּשֶׁאַרְטִילֶרְיָה צַהֲ"לִית יוֹרָה עַל לוֹחֲמֵינוּ * וְהַתֵּאוּם לָקוּי לַמְרוֹת הָעֹז וְהַגְּבוּרָה * וְזֹאת מִלְּבַד מַצָּב כְּלָלִי שֶׁעֲמָדוֹת בְּכִירוֹת בּוֹ * אֻיְּשׁוּ בַּאֲנָשִׁים מְאֹד מְאׂד לֹא מוּכָנִים * וְלָקֻיּוֹת כָּאֵלֶּה בְּלִי סָפֵק מַעֲכִירוֹת בּוֹ) * אֶת טִיב עֲמִידָתֵנוּ בַּקָּשִׁים בַּמִּבְחָנִים. * אַךְ גַּם וַעֲדָתוֹ שֶׁל אַגְרָנָט סָפְגָה בִּקֹּרֶת * מִצַּד אֵינְסְפוֹר יוֹצְאֵי צָבָא וְאֶזְרָחִים רוֹתְחִים * עַל שֶׁהַדֶּרֶג הַצְּבָאִי חָטַף בָּהּ לֹא רַק קֹרֶט * כִּי אִם הַרְבֵּה יוֹתֵר מִכָּךְ דִּבְרֵי קִטְרוּג חוֹתְכִים * בְּעוֹד הַדֶּרֶג הַמְּדִינִי לְגַמְרֵי לֹא בְּיֹשֶׁר

* (פְּסִיקָה שֶׁלֹּא אֶחָד זָעַם עָלֶיהָ וּדְחָאָהּ) * יָצָא אֶצְלָהּ מַה שֶּׁקּוֹרְאִים הָרַבָּנִים "גְּלָאט כֹּשֶׁר" * וְזֶה עוֹרֵר מִיָּד גַּלִּים שׁוֹצְפִים שֶׁל מְחָאָה. * "וּמִי שֶׁהָיְתָה אָז רֹאשַׁת-מֶמְשָׁלָה הָיְתָה גוֹלְדָּה, אִשָּׁה וְלֹא גֶבֶר,"

* אוֹמֶרֶת אִמָּא צִיּוֹנוּת בְּכֹבֶד מוּעָקָה * תוֹךְ מְזִיגַה כּוֹס תֵּה לְמַקִּיפֶיהָ מִכָּל עֵבֶר * שֶׁל יִשְׂרָאֵלָה שֶׁלֹּא תֵּה בּוֹלַעַת בִּשְׁקִיקָה * כִּי אִם אֶת דִּין מִלְחֶמֶת יוֹם כִּפּוּר, שֶׁהִיא קַו-שֶׁבֶר * בֵּין הִיבְּרִיס וְאוּפוֹרְיָה לְדִיפְּרֶסְיָה וּמְצוּקָה * שֶׁהֵן עָנְשׁוֹ שֶׁל חֵטְא הַיֻּהֲרָה שֶׁאוֹתוֹ חֶבֶר * ׁמְדִינָאִים וּמַצְבִּיאִים כָּשַׁל בּוֹ וְלָקָה.

וְהֶמְשֵׁךְ סִפּוּרֵנוּ יֻגַּשׁ – אַדְרַבָּה –

כְּבָר בְּיוֹם חֲמִשִּׁי בַּשָּׁבוּעַ הַַבָּא.

יוסי גמזו

אהוד: לאחר שחקרתי וכתבתי את ספרי "אומץ – סיפורו של משה דיין", (ההוצאה לאור, משרד הביטחון, 1997) – הגעתי למסקנה כי מלחמת יום כיפור היתה פורצת בכל מקרה, ואפילו מכה אווירית או קרקעית מקדימה שלנו, שנאסרה עלינו בידי האמריקאים, לא היתה משנה את התמונה. לא היינו מצליחים להשמיד את הכמות האדירה של צבא מצרים שהוכנה נגדנו ואיימה להחזיק אותנו בכוננות בלתי-פוסקת, תוך גיוס קבוע של כל כוחות המילואים.

אנחנו מומחים בהאשמת עצמנו, וגם אני חטאתי בכך, אך אנחנו עיוורים מלראות את חומות השנאה ושאיפות הנקם שניבנו אז סביבנו. באותה מידה אפשר להאשים היום את ההנהגה שלנו על שטרם הרסנו את הפוטנציאל הצבאי הגרעיני של איראן.

* * *

חובב טלפז

במלחמה לא כמו במלחמה:

פרק כ"ד – "דבר אליי בפרחים..."

קצת קשה להאמין שהנשיא טראמפ שמע על המשורר אורי אסף שכתב את אחד מנכסי צאן הברזל שלנו "דבר אלי בפרחים – אהובי," יותר קרוב לוודאי שהוא מאמץ בתיחכום רב את משנתו של טדי רוזוולט: "דבר בנעימות אך החזק במקל גדול." מי שלא מבחין בכך יתקשה להבין את יסודות האסטרטגיה של טראמפ, שמשלב מערכת של מטרות המתפרסת על טווחים קצרים, בינוניים וארוכים, ומופעלת נגד מגוון של יריבים-אויבים מבית ומחוץ.

לפני למעלה משנה ביטל טראמפ, במחי תקנת-נשיא, את "ההסכם האיראני" אותו הובילו ביד רמה הנשיא אובמה ומזכיר המדינה ג'ון קרי, ועליו חתמו חמשת המעצמות הגרעיניות וגרמניה.

איראן, בתפקיד "הקוזאק הנגזל", שהקפידה עד אותו יום נמהר (לפחות ע"פ הידוע) על מילוי חלקה בהסכם ברמת קוצו של יוד, שואלת: במה פשעתי?

לא פשעת כהוא זה, עונה לה טראמפ, אבל ההסכם עליו חתמת מאפשר לך להגיע לנשק גרעיני בעוד חמש שנים... עניין "שולי" שעלינו לבטלו במו"מ ללא פסקי זמן. בינתיים, עד שתתייצבו למו"מ המפרך הצפוי לכולנו, מושתות עליכם כל הסנקציות הקודמות שיוחרפו באופן קיצוני עם הזמן כל עוד תעמדו בסירובכם להיכנס למו"מ.

 ואכן הסנקציות עברו החרפות משמעותיות ביותר במישור הכלכלי. והן שמותירות את איראן במצב קשה ביותר ללא יכולת לייצא נפט, גם לא מוצרים פטרו-כימיים – הגורמים הכמעט יחידים למקורות מטבע זר. הריאל איראני חסר ערך – 43,000 ריאלים לדולר אחד – השער הרשמי, בעוד השער בשוק השחור כבר נמצא באזור ה-6 ספרות!!!

עם החרפת הסנקציות לתחום המישני, כלומר – אלה המוטלות גם על מי שסוחר עימה, איראן עברה לצעדי התרסה פיזית שהתבטאו בפגיעה גלויה בשידור חי באוניות זרות  במיצר עומאן הגובל במיצרי הורמוז– מסלול בו עובר מרכיב מרכזי של ייצוא הנפט העולמי.  מטרה משמעותית של איראן היא למשוך את ארה"ב לפעולה צבאית נגדה, כזו שתביא לתמיכתן בה של שאר החתומות על ההסכם, שתתייצבנה בגלוי לימינה של איראן במועצת הבטחון, למשל.

הסנקציות האמריקניות, קשות וחריפות כשלעצמן, נותרות בתחום הפעולה הפאסיבית, בעוד שתגובה אמריקנית, רצויה ביותר בלתי-מידתית בעליל שתביא למאות הרוגים, אם אפשר אלפים, כזו שתשודר בערוצי המערב כולל מחוף לחוף אמריקני תביא להם מזור מיידי, ומי יודע – אולי תתרום לתבוסתו של טראמפ ב-2020... או למהלך הדחה בסינאט שיסלק מהבית-הלבן "מחרחר מלחמה", או שיהפוך אותו לברווז-צולע.

עם חלומות וורודים מסוג זה נולד הרעיון האיראני ליירט את מל"ט המודיעין האמריקני שמפטרל "במים הטריטוריאלים שלנו." ה-"ללא טייס" הוא קריטי להצלחה. אם יופל מטוס מאוייש והטייס(ים) ייהרג(ו) ייחשב הדבר לקאזוס-באלי ולך תדע למה מסוגל השריף הג'ינג'י הבלתי צפוי...

אז הצליח להם לאיראנים, כמתוכנן. "המל"ט הופל ושבריו בידינו." עכשיו לוחצים על הסטופר ומחכים לתגובה הפאבלובית המתבקשת. המתח עולה ב"בור" של משמרות המהפכה באיראן. האמריקנים בקושי מנסים להסתיר את ההכנות לפעולת עונשין אווירית גדולה ומשמעותית, אולי בדומה לפעולה משולבת של הצי והאוויר שביצע בזמנו הנשיא רייגן. כבר מזהים את מטוסי הגל הראשון בדרכם למטרות איכות באיראן... ואז, כ-10 דקות לפני הגעתם למטרות מתבצע  U-Turn  רחב מימדים וכל המטוסים חוזרים לביתם.

"ניצחנו!" קוראים כל אלה שמודעים לערך: Game of Chickens. "טראמפ פחדן" פורצים במקהלה, אליהם מצטרפים בתרועה גדולה העיתונות וערוצי התקשורת העולמית, כמעט כולם. 

אלא מאי, המבצע הצבאי שנבלם הביא לטראמפ שורת השגים די מרשימה, כדלקמן.

החמרה משמעותית "מוצדקת" במערכת הסנקציות החדשה המושתת על איראן. השימוש בכוח צבאי מצידה של ארה"ב, אחרי השמדתן ההיסטורית של הירושימה ונגסאקי באוגוסט 1945, הוכח כבלתי יעיל, יקר מאוד בדם ובדמים, ועם הצלחה מוגבלת בטווחים קצרים, אם בכלל. שתי המלחמות האחרונות – עיראק ואפגניסטן (הארוכה ביותר במלחמות ארה"ב) עלו טריליונים ואלפי הרוגים, ועדיין אין מה לכתוב עליהן הביתה.

מיתקפת סייבר על תשתיות המשק האיראני – דוגמית לצפוי ממערכת סייבר כוללת.

תוספת לסד"כ בהובלת נושאת המטוסים "אברהם לינקולן".

שמירה על לוח זמנים דיפלומטי בעל חשיבות מירבית כבר השבוע. מבצע צבאי אמריקני היה הופכם ל-להד"ם.

ועידת בחריין לקראת הסדרת הסיכסוך הארוך בין ישראל לפלסטינאים. מבחריין – השכנה מעבר למפרץ  תצא תורה: הצעת מתווה שלום המבוסס על פיתוח כלכלי המשומן בהשקעות ענק לרווחת העמים הנוגעים בדבר. זהו מסר, שטראמפ עמל עליו זה שנתיים, להעבירו לתושבים הנוגעים בדבר עם או מעל ראשי ממשלותיהם, מה שבא קודם. ואידך זיל גמור בנוגע לאיראן ותושביה.

ועידת ה-G20 באוסקה יפן. במקביל לוועידה יתקיים בסוף השבוע מיפגש קריטי בנושא מו"מ הסחר בין טראמפ לנשיא סין. בועידת ה- G20הקודמת בארגנטינה ביקש וקיבל נשיא סין דחייה של 3 חודשים לפני הטלת מכס כבד על כל היבוא מסין. הדחייה לא הביאה תוצאות. שערי המניות בוול סטריט ובשנחאי נמצאים במגמת ירידה ביומיים האחרונים מה שלא מבשר טובות.  להערכתי בצניעות מתבקשת, טראמפ יאמר לו משהו בסגנון הבא:

"אם המדיניות שלך לא תשתנה עד בחירות נובמבר 2020 ורק אם איבחר אתה מוכן לחתום על ההסכם – אזיי הצעתי החברית לך היא שכדאי לך לחתום עכשיו כי סיכויי לנצח גבוהים בהרבה מאלה שתחתם ניצחתי ב-2016..."

הפלת המל"ט האמריקני שטס מחוץ למים הטריטוריאליים האיראניים נתנה לטראמפ לגיטימציה לשימוש בלתי-מידתי בכוח צבאי (הבלתי-מידתי היא ברירת מחדל השמורה למעצמות בלבד). הוא לא אוהב להשתמש בכוח הצבאי, במיוחד כשהוא המפקד העליון. לא נראה שיעשה שימוש בלגיטימציה הזו לפני הבחירות ב-2020. עד אז, והרבה קודם, תתהדק עניבת החנק הכלכלי על צווארה של איראן, מה שיותיר בידה שלוש אופציות עיקריות:

האחת – לבטל את חלקה בהסכם 2015 "ולרוץ" אל פיתוח הפצצה, אלא שאז יצטרפו לארה"ב שאר החתומות עם החמרה נוספת של הסנקציות.

השנייה – להשתמש בכוח צבאי נגד הכוחות האמריקנים באזור. המשמעות – סיכון גבוה של תגובה מרסקת.

השלישית – היענות לכניסה למו"מ – דרישתו המינימלית של טראמפ.

   חובב טלפז

  26 ליוני 2019

ברגע האחרון: הצצה בשערי המניות באתר שערי המניות המעולה Market Watch מצביעה על קפיצת ענק של מניות וול סטריט "עתידיות" בסדר גודל של 150 (כ-0.50%). הסיבה – הופעתו של מזכיר האוצר הנפלא – סטיב מנוחין, שהוא גם ראש המשלחת האמריקנית למו"מ עם סין, שאמר: "ההסכם קרוב. 90% מוסכם, וקיים מסלול לסיימו."

אומרים שטראמפ פועל ע"פ תחושות בטן. הייתי מוסיף למשפט את המילה גם.

* * *

יעקב אחימאיר

"הארץ"

הרשימה נדפסה לראשונה ב"ישראל היום" ביום 23.6.19

מלאת מאה שנה לקיומו של עיתון "הארץ" הוא סיפור שכרוכות בו אהבה ושנאה. כן, לא רק שנאה. לרבים, לרבים עיתון זה הוא הראשון לקדם את פני קוראיו, בברכת "בוקר טוב". אבל עם העלעול הראשוני בעמודי העיתון מתעוררת גם תחושת הסלידה בקרב חלק מקוראיו, לא בכולם.

לא קשה לנחש את תוכנם של מאמרי הדעה בעמוד 2. כאשר עומד הניחוש במבחן המציאות, יש ואתה נדהם ממידת הסלידה למקרא עוד דעה שכמעט שוללת את קיומה של המדינה. אבל את התכנים האלה,  בולעים גם מי שלא נמנים על מחנה השמאל הקיצוני.

וישנה תופעה נוספת, אפילו משונה, המלווה את העיתון: בקרב קוראיו המושבעים, הנאמנים של העיתון, ישנם המתנגדים החריפים ביותר של הדעות להן מטיפים כותבי העיתון. הם  רוגזים מאד בעודם מעלעלים בדפיו. ולפעמים, כאשר מפלס הרוגז מטפס מעלה מעלה, יצלצלו כמה מהם למערכת "הארץ" ויודיעו בזעם על ביטול המנוי.  במחלקת המינויים כבר יודעים מהי סיבת הביטול: מאמרי גדעון לוי, ומאמרים של כמה מעמיתיו למערכת.

אבל כל התופעות הללו, המאפיינות את "הארץ", לפחות בעיניו של הח"מ, לא מרחיקות גם את אנשי צמרת השלטון הימנית, מקריאת העיתון, חרף הרוגז. גם אם יגדפו ברבים את העמדות להן מטיף העיתון, הם לא יבטלו את קבלת העיתון, בוקר, בוקר. ייתכן שהם מתמידים בקריאת העיתון כדי שיוכלו למתוח עליו ביקורת חריפה, בנאומיהם.

במלאות מאה שנה לעיתון, נדפס שלשום מכתב לקוראים שכתב עמוס המו"ל, נכד ובן למשפחת שוקן. הוא מתפאר על  כי בכל חודש נחשפים לתכני "הארץ" מיליוני גולשים בעולם. אכן. אבל לעומת זאת, יש הרואים בהפצת העיתון גם בשפה האנגלית, משום תמריץ להטמעת ביקורתו החריפה מאד על ישראל בקרב ציבור רחב בעולם, וכי תכני "הארץ" משמשים נשק בידי שונאי ישראל. הנושא העיקרי לביקורתם של קוראים, הוא היחס לסוגייה הפלשתינית. דומה כי העיתון משמש מעין פרקליט נלהב של העמדות הפלשתיניות, כלפי ישראל. לא אחת אתה נתקל בסגנון מכפיש המוטח בפוליטיקאים. העיתון לא היה נלהב, לשון המעטה, מהעברת שגרירות ארה"ב לירושלים, או להכרה בשלטון ישראל ברמת הגולן. הנשיא טראמפ מוצג לא אחת בנימה שלילית, עקב הקשר ההדוק שנוצר בינו לבין נתניהו.

מן האמור לעיל, ברורה עמדת העיתון כלפי נתניהו. חזקת החפות אינה עומדת לראש הממשלה ב"הארץ" ובאמצעי תקשורת אחרים. בעיני חלק מאמצעי התקשורת, הוא כבר הורשע.

ולאחר כל אלה, מדוע נקרא העיתון  גם על ידי מי  שעוינים את הערכים להם מטיף העיתון? הסבר חלקי: ייתכן שזו המסורת, או ההילה שעדיין לא נמחקה לחלוטין. אם קראת "הארץ", סימן שאתה אדם חושב. עתה נראה כי קברניטי העיתון נואשו מסיסמת הקורא החושב  ודבקו באחרת: "הארץ" עיתון פתוח. "פתוח"? לכל הדעות? נו, באמת.  לצד "הארץ" המדיני, הפוליטי, נספחים מוספי "גלריה", "תרבות וספרות", "ספרים". אלה ראויים לצל"שים. התופעה  של מוספי תרבות, מבארת בחלקה  את יחס האהבה של הח"מ ושל קוראים אחרים לעיתון בן המאה. קיומו של "הארץ" גם מאשרר כי עיתונות חופשית היא מסממניו של המשטר. זו אהבה לעיתון שרוב עמדותיו מקוממות בעיני חלק מקוראיו.

יעקב אחימאיר

* * *

עמוס גלבוע

על פנטזיות בחשיבה הגיאופוליטית

בראיון עם שבתאי שביט משתקפות כמה פנטזיות כמו כפיית הסדר, "אידוי" החמאס ע"י העולם. כמובן שהוא לא לבד: בולטת הפנטזיה על חזרה לימי דויד ושלמה ו"תוכנית המאה" של טראמפ.

בזה שמצביע "ימין" כביכול אינו ניכר בדעותיו הפוליטיות אלא ברפיסות שכלו ונחשלותו הרוחנית – אין חדש, ואין הפתעה. לכן, לא ברור לי מדוע קם הרעש ועלה החרון למקרא הריאיון של  שבתי שביט בעיתון "מעריב". בו בזמן היו עבורי כמה חידושים והפתעות בדברים אחרים שנאמרו בראיון, שהם לדעתי  בעלי עניין מיוחד, ולא זכו לשום כותרת ואיזכור.

אתמצת אותם בשלוש נקודות:

אחת, אנחנו מצויים בעיצומו של תהליך עיצוב מזרח תיכון חדש, שבו מה שיכול לקרות הוא: עיראק תצטמצם בשטחה, כך גם סוריה, ואז יהיה מקום למדינה סונית. זאת למה? כי בהסכם סייקס-פיקו מ-1916, בו שירטטו את גבולות המזרח התיכון, לא נתנו ביטוי לסונים. כמו כן הכורדים יזכו במדינה או אוטונומיה.

שנייה, חייב להיות פתרון לסכסוך עם הפלסטינים, ולכן בסופו של דבר יצטרכו לכפות אותו על ישראל והפלסטינים. מי יכפה? האמריקאים, אפילו טראמפ.

שלישית, אם העולם יחליט שבר-השיח שלו הוא הרשות הפלסטינית, אזי הוא יכול לגרום לחמאס "להתאדות".

אני רוצה להביע את דעתי. קודם כול ומעל לכול יש בדברים הללו טעות היסטורית ממש מזעזעת לגבי הקביעה כי הסונים לא קיבלו ביטוי בהסכם סייקס-פיקו. ההיפך הגמור. המעצמות לא הכירו אלא רק את הסונים, ואילו השיעים לא נחשבו בעיניהם כלל וכלל, לא בלבנון ולא בעיראק ולא באף מקום.

המיעוט הסוני בעיראק קיבל שליטה על הרוב השיעי, שליטה שנמשכה עד הפלת צדאם חוסיין.

מכאן, טעות קשה נוספת: הקמת מדינה סונית בין סוריה לעיראק על פי רעיונו של שבתאי.  מה זאת "החיה" הזאת? מדינה של דאע"ש? מדינה של מי? של שבטי המדבר הסורי?  היכן בדיוק תשכון? 

אין צל של ספק שאכן אנחנו מצויים בעידן תהליכי בו המזרח התיכון משנה את פניו וגם אולי  גבולותיו, וקשה לצפות מה תהיה המציאות כשתגמרנה כל רעידות האדמה  הגיאופוליטיות. אבל, שיקימו דבר כזה שקוראים לו "מדינה סונית" בין עיראק לסוריה, זה נראה לי הזוי.

אם כבר, אז מי שעשוייה לחזור ולכבוש את מקומה כמדינה בה שולטים הסונים היא סוריה. סוריה, בעלת הרוב הסוני המכריע, היתה מאז עצמאותה בשליטת האליטה הסונית, עד לעליית משטר אסד ב-1970, שהביא לשליטת העדה העלאווית הקטנה (פחות מעשרה אחוזים ) על סוריה. ועכשיו, אנו עומדים עם פחות משני מיליון עלאווים מול 16 מיליון סונים.  כמה זמן תוכל להימשך שליטת הדמים הזאת?

ועכשיו לכפיית הסדר וחיסול החמאס. מישהו יכול להסביר לי איך כופים הסדר? מה גורלו של הסדר כפוי? למישהו יש רעיון מבריק איך העולם יוכל ל"אדות" את החמאס? ישפכו עליו חומצה דרך בלונים?

על פי הבנתי אלו רעיונות של פנטזיה, שמקורם  הוא זה:

יש מצב קשה שאין לו פתרון ריאלי, לפחות לא בטווח הקרוב, ואז, מכיוון שאנו בוערים ברצון לתת פתרון, אנחנו נותנים דרור לדמיון שלנו, ומוצאים פתרונות בנוסח אלף לילה ולילה עם אלדין ומנורת הקסמים.

כמובן שישנם הסברים אחרים, ויהיו כאלו שיגידו שמוכרחים לחלום. הבעייה היא שאנו רוויים בפנטזיות מכל המינים והסוגים, ובעלי הפנטזיה משוכנעים שהם הצודקים, והאמת איתם, והאחרים הם הטועים והעיוורים. למשל, הפנטזיה על חזרה לימי דויד ושלמה המלך. הפנטזיה, שהגיע קץ הדמוקרטיה ואנו במדינה פשיסטית. ובהקשר אחר: הפנטזיה של טראמפ על "תוכנית המאה". אכן אלדין ומנורת הקסמים.

עמוס גלבוע

* * *

יורם אטינגר

סוד הזיקה הייחודית של ארה"ב לישראל

"ישראל היום", 23 ביוני 2019

 הזיקה הייחודית של ארה"ב לישראל – שלא כמו קשרי וושינגטון עם מדינות אחרות – נובעת מתפישת העולם של הציבור האמריקאי, המחלחלת-מעלה לנבחרי הציבור בשני בתי הקונגרס ולנשיא. הזיקה לישראל שואבת את עוצמתה מיסודות דתיים, ערכיים ותרבותיים, שהיכו שורשים ב-1620 – כאשר המתיישבים הראשונים הגיעו לארה"ב בספינה "מייפלאואר", והיסודות האלה טופחו על ידי "האבות המייסדים", שגיבשו את חוקת ארה"ב ב-1787.

לדוגמא, המתיישבים הראשונים התייחסו להפלגות מבריטניה ליבשת החדשה כ"יציאת מצרים וחציית ים סוף" לכיוון "הארץ המובטחת".  מכאן מאות האתרים בארה"ב הנושאים שמות תנ"כיים – כגון ציון, ירושלים, שלם, בית אל, שילה, רחובות, דותן, גלעד, חברון, כרמל.

על "פעמון החירות" המסמל את עקרון החופש שהינחה את "האבות המייסדים" – חרות פסוק 10 מפרק כ"ה ב"ויקרא" (פרשת היובל): "וקראתם דרור בארץ לכל יושביה".

הסמל הרשמי של אוניברסיטת ייל כתוב בעברית – "אורים ותומים" (כך הכהן הגדול ביציאת מצרים), ועל הסמל הרשמי של אוניברסיטת קולומביה – ארבע אותיות השם ו"אוריאל" בעברית.

למרות הכרסום המסויים (כתוצאה משנויים דמוגרפים ורעיוניים בארה"ב), השפעת הערכים ארוכי-הטווח על מדיניות ארה"ב כלפי ישראל עדיין עולה על השפעתם של אינטרסים גיאו-אסטרטגים משתנים ותפישת עולם של מעצבי-מדיניות בעלי כהונה קצרת-טווח. הם אף ממתנים עימותים בין מנהיגי המדינות. הקהילה היהודית מעניקה רוח גבית לזיקה לישראל, אך אינה המסד לזיקה.

על השפעת היסודות הערכיים – המוגדרים כ"ערכים יהודיים-נוצריים" בארה"ב, שהיא הדמוקרטיה המערבית הדתית ביותר – אפשר ללמוד מ-69% אהדה לישראל בסקר "גאלופ" מפברואר 2019 (לעומת 21% אהדה לפלסטינים), וזאת למרות הביקורת החריפה והשיטתית המוטחת בישראל על ידי "עילית" התקשורת והאקדמיה בארה"ב, וחרף העמדה השלילית של ממסד מחלקת המדינה, מאז התנגדותו להקמת המדינה ב-1948, ועל אף הלחץ השיטתי שהופעל על ידי כל נשיאי ארה"ב מטרומן ועד אובמה.

אבל, בניגוד ללחץ הנשיאותי, ישראל נהנית מתמיכה שיטתית של שני בתי הקונגרס השולטים על התקציב האמריקאי, שהם הנציגים האותנטיים ביותר של הציבור האמריקאי הפרו-ישראלי (ברובו), ולכן קשובים לרחשי-לב הבוחר האמריקאי, המפגין את שריריו בבחירות המתקיימות מדי שנתיים (לבית הנבחרים ושליש הסנאט). סטייה מערכי-יסוד של הבוחר מהווה התאבדות פוליטית של הנבחר, ועלולה להפוך נשיא ל"ברווז צולע".

ערכי יסוד של החברה האמריקאית מיוצגים גם על ידי פסל משה רבנו הניצב מול כס יו"ר בית הנבחרים בוושינגטון; פסל משה רבנו ולוחות הברית הקבוע בתקרה מעל מושבי תשעת השופטים העליונים של ארה"ב; אנדרטאות של לוחות הברית ועשרת הדברות על מדשאות בנייני הקונגרס בטקסס, אוקלהומה וארקנסו; פסלי יהושע, דוד המלך ויהודה המכבי בין תשעת המנהיגים הצבאיים המובילים בהיסטוריה האנושית – באקדמיה הצבאית "ווסט פוינט"; הכרזת הסנטור הרפובליקני הבכיר, מיטץ' מקקונול, בקבלת פנים של הנהגות הקונגרס לנשיא הנבחר ג'ורג' בוש בינואר 2001: "אנו בטוחים שתנהיג אותנו לפי מסורת יהושע וכלב, ותובילנו לארץ המובטחת." תג השריף האמריקאי שהוא בצורה של מגן דוד. ועוד.

ומכאן סוד הזיקה הייחודית למדינה היהודית: רוב הציבור האמריקאי אינו רואה בה גורם זר, אלא חלק בלתי-נפרד מנכסי צאן ברזל המעצבים את ההווייה האמריקאית.

שגריר (בדימוס) יורם אטינגר

* * *

עזרא דלומי

"הסכם לונדון" 1987

מצורף העתק של "הסכם לונדון" [ראה צרופה] בתגובה לרשימתו של ד"ר גדעון בן דרור, כי הסכם זה נועד להחזיר את ירדן לשליטה בגדה המערבית. יָראה לנו הכותב היכן מצוין דבר כזה בהסכם.

בהקשר לכך שתי  הערות.

א. יותר משנועד ההסכם להחזיר את ירדן לשטחים, הוא נועד להכשיר את כניסתו של אש"ף למו"מ. כשכותבים כי מזכ"ל האו"ם יוציא הזמנות "לצדדים המעורבים  בסכסוך" ברור שמבחינת האו"ם אין צד פלסטיני אחר זולת אש"ף. ביילין עצמו אמר זאת ל"דבר ראשון" (10.8.18).

באותה כתבה אמר דן מרידור: "הייתי אומר את זה במילה יותר חריפה – הייתה פה טעות או הטעייה. זה היה הסכם להביא את אש"ף ולא להתחמק מאש"ף."

ב. ומה שחשוב יותר: המלך חוסיין כלל לא חתם על ההסכם הזה. כדאי לחפש את חתימתו. מי שימצא – שיגיד.

שמיר, בצדק, לא רצה לקבל את ההסכם שפרס סירב להראות לו "מטעמי סודיות".  שמיר צדק גם מבחינת הפרוצדורה וגם מבחינת התוכן, ביודעו את מה שהדגיש מרידור.

מה שכשל ב-1987, ב"הסכם לונדון", "הצליח", כעבור שש שנים, באוסלו. רבין התקפל והדרך למו"מ עם אש"ף נפתחה. התוצאות ידועות.

תעשיית השלום ידעה לעטוף את עצמה בהרבה יחסי ציבור וגניבת דעת. כך הפך הסכם לא חתום "לחזרתה של האופציה הירדנית" – והדברים נכונים גם להסכם ביילין-אבו-מאזן. האחרון הכחיש שחתם על הסכם כזה.

עזרא דלומי   

* * *

נתניהו, אנחנו נמשיך למצוץ לך את הדם

עד שתיאלץ להיפרד ממרבית רכושך

כדי לממן את הגנתך המשפטית

נגד מדינת ישראל שמעטים האנשים, כמוך –

שהיא חייבת להם סליחה

 וגם תודה גדולה מאוד

על כל מה שעשית והשגת למענה!

* * *

יעקב חסדאי *

צמרת תחת אור הזרקורים

לאחר חג השבועות תשע"ט הסתיים סוף סוף משפטה של שרה נתניהו, רעיית ראש הממשלה, בהסדר טיעון ובו היא הודתה בעבירה  מופחתת ("ניצול טעות מכוון של הזולת ללא מרמה" על סך 175,000 שקל, זאת במקום עבירת הונאה על סך 350,000 שקל) באחד התיקים בהן הואשמה ואשר ידוע כ"תיק המעונות". בגזר הדין נדרשה להחזיר חלק מן הכסף ובנוסף, הושת עליה קנס קטן יחסית לכספים בהם הוחשדה שהוציאה שלא כדין.

מיד לאחר הכרעת הדין יצא פרקליטה של גברת נתניהו לתקשורת ואמר כי "המנגנון התגייס נגדה כאילו מדובר ברצח" – ואילו בעלה, ראש הממשלה בנימין נתניהו, הוסיף ואמר "אם לא היה מדובר באשתי לא היתה נפתחת חקירה ואף אחד לא היה חולם להעמיד אותה לדין."

פסק דין זה עורר תגובות רבות בציבור ויש לומר שהדבר מעיד שלא כל הצדדים בתיק זה נהגו באופן תקין ומושלם.

ראשית, הפרקליטות מיהרה להסכים לעיסקת הטיעון. ההאשמות נגד הגברת נתניהו היו חמורות וכבדות וההסכמה לגמד אותן, באופן שכמעט מעקר אותן מתוכן, היה כנראה טעות משום שהנושא נשאר, למעשה, ללא הכרעה: האם באמת נעשו מעשים שלא ייעשו מן הבחינה הפלילית?

ייתכן שגם הרמיזות של השופט לגבי חומרת העניין עזרו לפרקליטות להגיע לעיסקת טיעון. מן הבחינה הזו, אולי גם השופט הגזים בהערותיו ("אני חושב שיש לראות את התיק הזה בפרופורציה הנכונה ובאמות-המידה הנכונות שלו." והוסיף : "התביעה לא ביקשה מאסר מותנה, וניתן ללמוד מכך על רמת המעשים שנעשו וחומרתם") ולא הבין כי מונח לפניו תיק ציבורי המחייב הכרעה חדה יותר.

יותר מכל מהדהדים דברי הסיכום של ראש הממשלה שהגדיר את המשפט כמסע ציד על חמגשיות ואוכל שנמשך 4 שנים. ועוד הסביר בנימין נתניהו כי אשתו הסכימה לעיסקת הטיעון רק כדי להפסיק את הסבל. כאמור, בסוף דבריו עוד הוסיף נתניהו ואמר, וזוהי לדעתי הנקודה המרכזית : "אילו לא היה מדובר באשתי – לא הייתה נפתחת חקירה."

האם אלומת האור המופנית אל בכירי המדינה להתנהגותם ומעשיהם היא מוצדקת או מיותרת? 

כנראה שראש הממשלה חושב שהיא מיותרת ויש להתבונן אליו ואל אשתו כמו שמתבוננים לכל אזרח מן השורה.

נראה שזוהי טעות חמורה המשפיעה, אולי, גם על מהלכים אחרים של ראש הממשלה. עליו להבין כי ככל שהוא מטפס ועולה יותר ויותר במעלות מזבח זה, ששמו שלטון, הוא חשוף יותר ויותר לביקורת וזרקורים המאירים יותר ויותר כל צעד מצעדיו. אם נתניהו אינו מבין זאת הוא עלול להיקלע לשגיאות חמורות מאד המטילות ספק בשיקול דעתו ביחס למושג הדוגמא האישית של מנהיג.

* דברים אלו נערכו מתוך שיחות בנושא שערך יעקב חסדאי תחת הכותרת "הרהור וערעור" והם מתפרסמים באתר תנועת לאו"ר www.laor.org.il 

* * *

יוסי אחימאיר

אמת מבית ה"הגנה"

השבוע שחלף היה טעון במיוחד. צויינו בו שני תאריכים היסטוריים, אירועים קשים, שהמייחד אותם היה – היקלעותנו אל סף מלחמת אחים. האחד אירע זמן רב לפני קום המדינה – רצח ארלוזורוב על שפת הים בתל-אביב לפני 86 שנה. השני התרחש מיד לאחר הקמת המדינה – טיבוע ספינת העולים והנשק "אלטלנה" של האצ"ל, לפני 71 שנה.

יש הרבה מן המשותף לשני האירועים. בשניהם נשפכו דמי טהורים – דמו של חיים ארלוזורוב, המנהיג הכה-מוכשר, שיש אומרים כי אלמלא נירצח היה הוא ראש הממשלה הראשון של ישראל, ודמם של 16 חברי האצ"ל, שנרצחו בירי מכוון.

בשני המקרים מדובר בעלילות-כזב נגד יריב פוליטי. שניהם אירעו בסמיכות מקום, על חוף ימה של תל-אביב. בשניהם היה מעורב דוד בן-גוריון, שהוביל ב-1933 את העלילה נגד שלושת חברי התנועה הרביזיוניסטית ולא חזר בו עד יומו האחרון, ושב-1948, והוא כבר ראש הממשלה, נתן את הפקודה לפתוח באש על "אלטלנה".

בשניהם נכרכו שמו וגורלו של בית"רי, אברהם סטבסקי, שנקלע אליהם שלא ברצונו. בראשונה, כשהיה אחד משני הנאשמים על לא עוול בכפם ברצח ארלוזורוב, בשנייה, כשהיה על סיפון הספינה שבאה כביכול לחולל פוטש. במקרה הראשון חבל התלייה כמעט נכרך על צווארו, ואז בא הזיכוי בבית המשפט הבריטי. כעבור 15 שנה בדיוק, ובסמיכות למקום שבו התנקשו שני הערבים בארלוזורוב, הוא נרצח ב"אלטלנה".

בשני המקרים ניצבו מנהיגים אחראים בצד הימני-הרביזיוניסטי, שמנעו את ההתדרדרות לכדי מלחמת אחים. ב-1933 היה זה זאב ז'בוטינסקי, שלחם בעוז לסיכול העלילה ולמניעת שפיכות דמים מיותרת, וב-1948 היה זה מנחם בגין שקריאתו "מלחמת אחים לעולם לא" מהדהדת עד היום, כאשר שוב שני המחנות היריבים נקלעים למלחמת הכפשות חריפה.

יום השנה לרצח ארלוזורוב עבר בקול דממה דקה. לא נשמע ברבים קול זדוני המדבר על רצח פוליטי. לעומת זאת, כמדי שנה, יום השנה לחללי "אלטלנה" צויין באזכרה ממלכתית רבת משתתפים, במעמד הנשיא וראש הממשלה. אכן, לא בכל יום רואים את השניים, ריבלין ונתניהו, צועדים צד בצד, לבדם, מתייחדים עם המצבות הדוממות, ומתעכבים קמעא ליד קברו של אברהם סטבסקי ז"ל, בבחינת "היילכו שניים יחדיו". מה חבל שהתמונה של השניים יחדיו, ללא מלווים, היא נדירה. האיבה האישית ביניהם כמו נשכחה ולו לכמה רגעי קדושה.

הפרשיות הקשות-מנשוא של רצח-משפט ארלוזורוב ו"אלטלנה" אולי יש בהן כדי לנחם, כאילו מה שקורה היום הוא כמשחק ילדים לעומת טראומות העבר. נתבדינו מרות, כאשר ראש הממשלה יצחק רבין נרצח בידי בן-עוולה יהודי, וכאשר בעקבות אסון זה שוב הוטחה אשמה גורפת במחנה שלם. האם איננו נמצאים כבר בריב אחים, שמזכיר את שנות 1933 ו-1948?

לדאבון הלב, יש איתותים, שאכן הנורא מכל עוד עלול לקרות. הבחירות הקרובות והכה-מיותרות תורמות להחרפת השיח הציבורי. מדינת ישראל נמצאת על סף קרעים פנימיים שקשים לאיחוי. נדרשת מנהיגות אחראית, סמכות מוסרית, שתאמר לכולנו: הרף!

ועם זאת, ישנה גם קרן אור. באותו שבוע שבו צויינו ימי השנה לארלוזורוב ו"אלטלנה", נתכנסה בבית ה"הגנה" בתל-אביב חבורה מוזרה למדי. המבוגר בה היה בן 103, זקן חברי ה"הגנה", שלא היה לו שמץ של היסוס לשבת בחברותא עם נציגי המחתרות ה"יריבות" – האצ"ל, לח"י, ועימם נציגי אירגונים אחרים שלחמו בצבאות בריטניה ובריה"מ נגד הצורר הגרמנו-נאצי.

היו שם גם שניים שעוסקים במורשת "המוסד", אבל אף מלה לא נאמרה על התבטאותו האומללה של ראש "המוסד" לשעבר, שהוסיף שמן למדורת השנאה המבעבעת, כאשר הטיח בו-בבוקר מילים קשות-מנשוא כלפי מצביעי הליכוד ותומכי נתניהו, וזכה לגינויים מכל הכיוונים. ואולם מול האווירה העכורה שניסה דווקא שבתי שביט ליצור בחוסר אחריות משווע, הושמעו בכנס זה מילות של אחווה, פיוס, שכמותן ספק אם נשמעו בפורום אחר כלשהו בשנים האחרונות. מילים בזכות המורשת הלאומית המשותפת, וחשיבות הנחלתה לכל גווניה לדורות הבאים.

פורום ראשי המחתרות עשוי להיות מעין תשובה למעכירי האווירה, ויכול לשמש דוגמא ומופת להתלכדות, להכרה שהאמת אינה נמצאת כולה בצד אחד, אלא שכל אירגון, כל זרם תרם בזמנו ובהקרבתו את חלקו להקמת המדינה. האמת הזאת שיצאה מבית ה"הגנה", צריכה להיות נר לרגלי ראשי המפלגות שבמאבק שנפתח מחדש על השלטון, אינן בוחלות בהכפשות ובעלילות. היא גם המענה ל"כוכבי שביט" שמפציעים לרגע ברפש שהם מפזרים ואז דועכים ונעלמים.

יוסי אחימאיר

פורסם לראשונה ב"מעריב", 24.6.2019

אהוד: ה"אמת" הזו כוללת גם שלושה חיילי צה"ל שנרצחו בידי אנשי אצ"ל במהלך פרשת "אלטלנה", ושאתה נמנע מלהזכיר אותם.

* * *

פוצ'ו

בחיי [6]

ה. איך חדלתי לנדנד לאשתי

נסעתי עם בלהה לעבר ביתה של דגנית הפסנתרנית, כשאני מרשה לה  להצניח את ידה על ירכי הקרובה אליה. הצניחה הזאת עוררה מחדש את הצעצוע שלי, ואני שאלתי את עצמי אם לא כדאי לעצור את הפז'ו  ולהדגים לבלהה, איך היתה לי פעם חברה צרפתייה, ננסי, ושנינו היינו בודקים את גמישות גופנו על המושב שליד הנהג. במחשבה שנייה אמרתי לעצמי, שבפעם הראשונה יותר בטוח לקיים את ההיכרות בין שני הצעצועים על מיטה זוגית, המעניקה יותר רוגע ולא מחייבת לבדוק את גמישות הגוף על מתקן המותאם רק לנוסע אחד.

באותה תקופה, שהתחלתי לעבוד בטלוויזיה, ננסי כבר לא היתה בארץ. בעלה הצעיר רצה בכל מאודו שיהיו להם כבר ילדים והוא הכריח אותה ללכת לבנק הזרע בביה"ח בילינסון. היא הלכה לבנק וכשקיבלה הסברים על כל התהליך, הרגישה שזה לא בשבילה ושאלה אותי איך היא יכולה לרדת מהעניין. הייתי תקיף בדעתי ואמרתי לה שבעלה צודק וכי חייה המשותפים עימו יהפכו לגיהינום, אם לא יהיו להם ילדים. היא שוכנעה. הבטיחה לי שכבר מחר תלך לבילינסון ותעשה שם מה שיגידו לה. אחר כך כיסיתי את הפז'ו במעטה הלבן והתחלנו בתרגילי גמישות האהובים עלינו.

שלושה חודשים לאחר מכן גילתה לי שהיא כבר בהריון ובעצה אחת עם בעלה, החליטו  לנסוע לצרפת אל ההורים שלה, כדי שהאימא תעזור לה לגדל את הילד. קצת הצטערתי, כי דווקא עכשיו, כשאנחנו לא צריכים להיזהר פן תכנס להריון, היא נסעה, ואני אאלץ שוב להתחיל לנדנד לאשתי, שכבר היתה בטוחה שהשלמתי עם זה שאפשר לחיות גם ללא צורך לחכות עד שהילדים יירדמו.

מי שהצילה את אשתי אחרי שננסי נסעה, היתה דגנית הפסנתרנית, ששמרה איתי על קשר מאז שהכרתיה בחניתה כשהיתה בת שש עשרה. דגנית, שבינתיים השתחררה מהצבא, התחתנה  עם פרופסור מכובד, והספיקה לעשות איתו ילדונת חמודה. כשהילדונת היתה בת חמש, דאגה חברה טובת לב לגלות לה שהפרופסור שלה מנהל רומן לוהט עם סטודנטית אחת וכל האוניברסיטה יודעת. כנראה שהיה זה הקש ששבר את גבו של הפרופסור המכובד. הוא לא היה יכול לשמוע יותר את טענותיה הצודקות של אשתו המוסיקלית, אמר שנשבר לו ממנה והציע לה גירושין למען שלום בית. דגנית כל כך נעלבה מההצעה המבזה, עד שמיד הסכימה. הייתי שותף להסכמה שלה, כי חשבתי שכשפרופסור מכובד, ועוד למדעי המזרח, עושה בושות לאשתו אם-בתו, הוא לא ראוי להיות בעלה. הייתי בטוח שדגנית תמצא מהר מאוד חבר נאמן שיידע להעריך את כלל מעלותיה, ולא דאגתי.

במשך השנים הרבות של היכרות קרובה עם דגנית, הגענו לידידות גלויית לב, היא ידעה כמה קשים עליי חיי הנזירות שנכפו עליי, ומתוך חברות אמיתית הציעה את עזרתה לדיכוי הסבל. על הצעה יותר חברותית מזאת לא יכולתי לחלום, וחיי הזוגיות שלי עם דיצה הפכו רגועים יותר.

הייתי מגיע אל דגנית מדי פעם, כשהקטנה היתה בתורנות אצל הגרוש שלה, והיא הרשתה לי לעשות איתה מה שלא העזתי לעשות כשהיתה בת 16. הבעיה היתה שמדי פעם היתה מוסרת את הילדונת שלה לחסות הוריה ונוסעת לחו"ל, למסע הופעות עם רביעיית כנרים, ואני הייתי נשאר בארץ עם הלשון בחוץ.

הפגישה הלילית הראשונה שלי עם בלהה חלה בתקופה שדגנית היתה במסע הופעות ממושך בחו"ל, ואני הייתי מגיע ללחץ מסוכן שהיה יכול להסית אותי להתמסר לכל מי שזז, על אחת כמה וכמה לאישה מצודדת כמו בלהה, שהיתה יכולה בקלות לתפוס בחור יותר סקסי ממני.

כאשר נכנסנו לדירה של דגנית, שאלתי את בלהה מתוך נימוס, אם היא רוצה לשתות קפה. היא אמרה שאולי אחר כך, כי קודם היא רוצה לראות את הדירה. כשהגענו אחרי כמה צעדים לחדר השינה, היא התרשמה מהמיטה הזוגית ושאלה איך הקפיצים שלה. אמרתי לה שתנסה, היא שמעה בקולי והתיישבה עליה תוך קפיצה לגובה ואמרה: "איזה יופי!"

מיד רציתי לבדוק למה היא מתכוונת וביצעתי את אותה קפיצה.

אחר כך היינו דבוקים וממוגנטים זה לזה כשאנחנו מסתובבים על המיטה הרחבה מצד לצד, פעם אני למעלה ופעם היא. בשלב מסוים כשאמרה לי שלא נעים לה לשכב על הכיסוי עם נעליים. התיישבנו להסיר אותם בידיים רועדות ובהזדמנות זאת המשכנו לטפל גם בבגדים עד שנשארנו בתחתונים בלבד ומיהרנו להסתתר מתחת השמיכה מטעמי צניעות.

אחר כך, כששכבנו רגועים ומתנשמים, שאלתי אותה איך גדעון בעלה במיטה והיא אמרה:

"מצוין."

"ואת אוהבת אותו?"

"מאוד. הוא כזה חמוד וחכם, יודע להתנהג בעדינות והתחשבות. אי אפשר שלא לאהוב אותו."

"נכון. גם אני אהבתי אותו, או יותר נכון הערצתי."

"כולם העריצו אותו."

"ואת חושבת שהוא בוגד בך?"

"מה פתאום? הוא כל כך תמים וביישן, לא ראיתי אותו אף פעם שולח מרפק לאיזו בחורה. הוא יודע שאם רק אתפוס אותו בוגד בי, לא אסלח לו לעולם ואזרוק אותו לכל הרוחות."

יותר לא שאלתי, ורק חשבתי איך אוכל להסתכל בעיניו של בעלה, כשניפגש.

גדעון, בעלה של בלהה,  למד כמוני בגימנסיה הרצלייה, אבל היה בכיתה השמינית, כשאני רק נכנסתי לחמישית. הוא היה המ"מ שלי בחג"ם (חינוך גופני מורחב) והתייחס אלינו החניכים בחומרה, אך גם ביושר. כשרצנו מדי פעם בריצה צבאית עד הבימה וחזרה, היה מצטרף גם הוא, למרות שהיו לו שלושה מפקדי כיתות שרצו עימנו והוא היה יכול להישאר בחצר הגימנסיה, עד שנחזור. משום מה הוא נטה לי חסד ובסוף השנה, הציב אותי בין המעומדים הראשונים לקורס מפקדי כיתות.

גדעון לא הדריך בקורס, כי באותה תקופה כבר חזר לפלמח והגיע לדרגת מפקד פלוגה. במלחמת העצמאות השתתף בקרבות רבים ונפצע באחד מהן. שעזבתי את הקיבוץ והגעתי לתל אביב, נפגשנו פעם ברחוב והוא הכיר אותי. עמדנו ודיברנו כרבע שעה כשהוא מתייחס אלי כשווה בין שווים. הבנתי ממנו שהתחתן ויש לו שני ילדים שכבר יודעים לקרוא.

הפגישה השנייה היתה באולפני הטלוויזיה בירושלים, הוא חזר מחו"ל ובא לפגוש את בלהה. עד אז לא ידעתי שהגדעון שלה, שהיא מדברת עליו באהבה כל כך רבה, הוא אותו מדריך נערץ שלי. אני הייתי אז כבר קצת מפורסם בזכות הספר "חבורה שכזאת", שהפך והיה לסרט מצליח. למזלי היה לי בתיק הספר "איה הג'ינג'ית", וכשנפגשנו בירושלים, יכולתי לתת לו אותו עם הקדשה לשני הילדים שלו. הוא שימח אותי כשאמר לי שקרא את כל הספרים שלי (כתבתי עד אז שניים) וממש נהנה מאוד.

שאלתי את בלהה אם אין לה מוסר כליות על מה שעשתה עכשיו לבעלה.

אמרה: "מה פתאום, אני לא פוגעת בו והפגישות בינינו לא יהיו על חשבונו."

אני לעומתה, כן חשתי מין סוג של בגידה, והחלטתי שיותר אני לא שוכב איתה  ויהי מה. הייתי בטוח שאוכל לעמוד בזה, כי דגנית צריכה לחזור מחו"ל בשבוע הבא ואין לי בעיות להתאפק שבוע. את כל זאת חשבתי בליבי עוד באותו ערב אחרי שבלהה משכה אותי אליה לסיבוב שני, שהיה הרבה יותר מוצלח מהראשון.

אותו לילה שהיה אמור להימשך חמש דקות, נגמר בסביבות השעה אחת. כשחזרתי הביתה דיצה כבר ישנה חזק ולא התעוררה אפילו כשקפיצי המיטה צרצרו כשהתיישבתי לחלוץ את נעליי. היה לי קשה להירדם כי המצפון הציק לי על שבגדתי באמונו של גדעון, בעוד שהוא התייחס אליי תמיד בחביבות ואמר לי רק דברים טובים. באותו רגע נשבעתי לעצמי שיותר לא אתן לבלהה לשכנע אותי אפילו אם תרביץ לי.

 בסוף נרדמתי.

כשהתעוררתי בשעה מאוחרת, דיצה כבר לא היתה במיטה ואני יכולתי להמשיך לשכב ולחשוב על עלילות הלילה. רק כשיצאתי מהמיטה סוף סוף, נזכרתי שמרוב התפתלות, שכחנו להשקות את העציצים של דגנית ומי יודע אם לא נצטרך לבוא לשם שוב.

פוצ'ו

המשך יבוא

* * *

אברהם כץ עוז

הכנסייה מודיעה שהיא מתנגדת

לרכישת נכסים מהערבים

הכנסייה הודיעה שהיא מתנגדת לרכישת בתים של מוסלמים על ידי יהודים ברובע הערבי בירושלים. כנראה שוכחים הנוצרים והכנסייה, שאנחנו לא חייבים דבר לכנסייה ולנצרות, לישו ולתלמידיו, לביזנטים, ולצלבנים, לא לכנסיות המזרחיות ולא  לאפיפיור בוותיקן. לכל אלה איננו חייבים דבר. ואם לעשות חשבון, הם חייבים לנו הרבה מאוד, על עלילות הדם, על הצרות, על הפרעות, על הגירושים, על המצוקות וההריגות וההשמדות בכל הדורות – וראוי שישתקו .

זאת ועוד, לכנסיות יש הרבה רכוש בירושלים, חלק ניכר ממנו איננו ממוסמך, אלא בחזקת טענה של זכויות היסטוריות, שאין לדעת אם היו או לא היו. בינתיים אנחנו, בצדק, לא נכנסים להם לעצמות. ישראל הבטיחה ותמשיך להבטיח לכל הדתות זכויות מלאות, ללא נקמות על מה שהם עשו לנו בגלויות השונות.

אז מה פתאום הם דוחפים את האף לעניינים אזרחיים לחלוטין של נדל"ן בירושלים? זה נראה לי פוליטי, הלא כן? טוב יעשו משרד החוץ או משרד הפנים, שיבהירו לנוצרים מה הן זכויותיהם, ובמה  אינם  צריכים להיות מעורבים, ובינתיים לא נבדוק את זכויות הנדל"ן האמיתיות שלהם בירושלים.

אני תומך נאמן של עמותת עטרת כהנים, (זו המושמצת על ידי השמאל הקיצוני), זו המגייסת כספים  בחו"ל ורוכשת  נכסים בכסף מלא מערבים ברובע הערבי של ירושלים. אני חושב  שזה מעשה ציוני. ולמי שלא זוכר – בין מטרות הקרן הקיימת, שרשומות במשנה הציונית שלנו, נאמר במפורש שאחת ממטרות הקק"ל היא: "רכישת קרקעות מן המוסלמים והעברתן לידי  היהודים."

מה קרה? האם הגענו כבר לנחלה ולמנוחה?

לדעתי על הקק"ל להתגייס, ובמקום לבזבז כסף ולסלול כבישים בהתנחלויות, עליה לרכוש בתים מהערבים בירושלים. הנה, הליכוד העביר את "חוק  הלאום". (עשו הצגה בומבסטית), הליכוד טוב בהכרזות ובקישקושים בכנסת אבל כשצריך לטפל בעניין לאומי ראוי, לא נמצא אף פוליטיקאי שיגן על רכישת  נדל"ן מהמוסלמים  – מסתבר ש"לאום" זה רק תעמולת  בחירות.

ניסיון שהצליח

לפני מיספר שנים, בהחלטה של משרד הפנים, איחדו את  היישובים הנפרדים – מכבים רעות ומודיעין, ליישוב אחד, עם עירייה אחת וראש עיר אחד. היו הרבה פחדים וחששות בעניין, ניסיון כזה נעשה בעוד מיספר יישובים.

כשאני בוחן את התוצאה, כמובן מבלי שאני נכנס לנושאים תקציביים, האיחוד הוא הצלחה ראויה לחיקוי. מסתבר  שרק  חוסר  נחרצות של משרד הפנים, הוא  הסיבה לריבוי רשויות. מה שבטוח הוא שבדרך כלל ההתנגדות נובעת  מעמדתם של בעלי אגו שונים שלא מוכנים לוותר על  תפקידיהם.

משרד הפנים והג'וינט מנהלים כיום פרויקט שנקרא "אשכולות", שהוא מעין תחליף, כנראה די מוצלח, לאיחוד  רשויות. מה שעולה מה"אשכולות" הוא רצון  מקומי של רשויות לפעול במשותף לצורכי ייעול וחיסכון, שזו גם המשמעות של איחוד רשויות. הגיע הזמן להציב בראשות משרד הפנים שר שלא רק יעסוק בפוליטיקה קטנה, שיכין תוכניות והצעות ראויות ויידע גם לבצע אותן בנחרצות הדרושה.

איחוד גוש דן הוא יעד לאומי רצוי ודרוש מכל בחינה ציבורית ולאומית. הגיע הזמן.

איציק  שמולי

היית חבר כנסת, בסדר, ארבע שנים. מה עשית לפני כן בחייך? האם  ניהלת משהו חוץ מהפגנה בשדרות רוטשילד? נטעת עץ? בנית בית? לימדת כיתה? פיקדת על מחלקה בצבא? בנית מוסד או עסק? תיכננת משהו וביצעת אותו?

האינך חושב שדרוש ניסיון חיים ציבורי, עיסקי, מינהלי, פוליטי, ארגוני – לפני שרוצים להיות ראש למפלגת העבודה? אל תעשה מאיתנו צחוק. עם כל הכבוד, גם שיער ג'ינג'י של סתיו שפיר אינו מקנה  לה כישורים להנהגה.

לדעתי, שני אנשים יכולים היום להרים את המפלגה.

אהוד  ברק  (כמובן  עם תמיכת  המפלגה)  יכול  להביא לדעתי בבחירות 14-19 מנדטים, רובם מכחול לבן, ועמיר פרץ יכול להביא לדעתי 11-14 מנדטים (גם כן  כמובן  בסיוע  ותמיכה של  כל המפלגה) – גם  קולות מהפריפריה.

כמי שרואה את הדברים היום מבחוץ, רק התלכדות מלאה של כולם סביב אדם אחד תוכל להושיע. היכולה המפלגה להתאחד סביב מישהו אחד ולשים את הסכינים בצד?

לא בטוח.

זה  הזמן להחלת ריבונות בבקעה

הפלשתינאים בדרכם הרגילה מזה 120 שנה, אינם מסוגלים להתגמש, ולקבל את מה שנותר מתביעותיהם. התנגדותם המוחלטת להשתתף בשיחות על הצעת טרמאפ, שוב מוכיחה כי על ישראל לפתור את הבעיות לבדה.

זה הזמן הנכון והרגע המתאים, להחלת ריבונות ישראל על בקעת הירדן, והאתרים מרובי  האוכלוסייה הישראלית המצויים בה. יש סיכוי סביר שממשל טרמאפ, ובעקבותיו העולם החופשי כולו, יכירו בהחלת ריבונות זו.

סיכון? כמובן שיש סיכון, אבל גם יש סיכוי סביר. כל ראשי הממשלה בעבר נטלו סיכונים, ובדרך כלל הצליחו. גם אתה, ביבי, יכול וראוי שתיטול את הסיכון/הסיכוי שבהחלת הריבונות על הבקעה. את הריבונות יש להחיל מקו אמצע הירדן – עד  כביש אלון. וממרכז ים המלח עד ציר נבי מוסה יתיר, וכן על  אזורי גוש עציון, גוש ביתר עילית, קריית ארבע, גוש מודיעין עילית, גוש גבעת זאב, גוש אריאל, גוש שולי כפר סבא. גוש מעלה אדומים. לטרון.

להעלות את גיל הפרישה

מזה מיספר שנים נאבקים ארגוני הנשים למנוע שינוי בגיל הפרישה לנשים. עם גידול תוחלת החיים, הנמשך, ברור לחלוטין לכל ארצות העולם החופשי, וגם לנו, כי יש להעלות את גיל הפרישה, ואת מועד התחלת התשלום של גמלת הפרישה על ידי המדינה. (אין מי שיכסה את הגרעונות). ארצות הברית ואירופה החליטו על גיל פרישה של 70 לנשים ולגברים. (בתוך מיספר שנים). ברור שהעלאת גיל הפרישה מאריכה את מועד גיל ההפרשה של הפרט לביטוח הלאומי, ומקטינה את מיספר השנים בהן משולמת הגמלה מהביטוח לפרט. עוד ברור כי החלוקה הקלאסית המוחלטת בתפקידי הגבר והאישה במשפחה – הולכים  משתנים ומשתווים. יותר ויותר נשים עובדות, יותר ויותר גברים עוסקים באחזקת הבית ובגידול הילדים. אנו צועדים תוך 20-25 שנים לקיום קבוצת גיל של 70-90, שחיה מחסכונות ומגמלה. התביעה הקיימת של רוב העולם החופשי לשיוויון זכויות בין גברים לנשים, מתקדמת במהירות רבה. הרבה נושאים ידרשו שינוי.

  עוד ראוי לזכור כי את התשלום לביטוח לאומי משלמים בעיקר האזרחים, נשים וגברים, העובדים, ואילו את עיקר  התשלומים מקבלים נשים וגברים  שאינם עובדים (חרדים וערבים). מדוע לא להקטין את זכויותיהם ולדרבן אותם  גם  בדרך זו לצאת לעבודה ולא  לחיות על חשבון האזרחים העובדים?

 הגיע הזמן, גבירותיי מנעמת, מהדסה, מוויצו ומאמונה שתעשו חשבון אמת, תממשו שיוויון, ותשתתפו בנשיאה בעול.

כל טוב

ממפא"יניק ותיק

אברהם כץ עוז

* * *

יהודה דרורי

אסור להפלות בין הקרבִיִים!

ראינו אתמול בחדשות בטלוויזיה, חיילים משוחררים משריון המסורבים להתקבל לעבודה כמאבטחים מפני שהם "לא קרביים ממש" (לדברי חברת האבטחה...)

ממש לא להאמין, בדקתי ומצאתי שאפלייה מסוג זה קיימת גם נגד חיילים ששירתו בחיל התותחנים ובחיל האוויר (בסוללות נ.מ.)

אפלייה מסוג זה חייבת להיות אסורה ע"פ חוק! ואם הייתי יודע שמות החברות שמשתמשות באפלייה אסורה זו, הייתי דואג לפרסמם למען לא יקבלו חוזי עבודה (ואעשה זאת בהזדמנות ראשונה לאחר שאחקור...)

חייל קרבי הוא חייל שעומד בשורה הקדמית של הגנת המדינה ואסור שתהיה אפליה בן דם לדם בחלק זה של חיינו בארץ הזו. תביעו מחאה בפני מי שתצביעו עבורו – אולי יחוקק משהו בנדון.

אוי לאותה בושה...

בימים אלו ממש, שוב עולה בתוכנו כמו קיא העולה בוושט, דרישותיו של ראש הממשלה לכספים מחברים ולהלוואות למימון הגנתו המשפטית. המצב נשמע ממש חמור כך שאני כבר ממתין שיבקש את הגנת הסנגוריה הציבורית ומדוע לא? מתאים לו... הרי רק לפני פחות משנה נחשפנו לעובדה מעניינת שנתניהו מכר מניות שהיו לו מעיסקה עם בן דודו והוא הרוויח מכך כ-16 מיליון שקל!! וכל הכבוד לו. לא נרמז שהכסף היה לא חוקי או שהעיסקה הייתה כזו – להפך הכול חוקי ומדווח חוץ מדבר אחד – לא ברור היכן הכסף הזה?

מכיוון שכל אחד בציבור מודע למזל הכספי הענק הזה בו זכה ראש ממשלתנו, שואל כל אחד את עצמו: מדוע נתניהו לא מסוגל לממן את הגנתו מהר-הכסף הזה? מדוע הוא מתרוצץ כעכבר בכלוב ומתחנן לכסף להגנתו?

ושוב השאלה: היכן הכסף הזה? האם לא מגיעה לנו תשובה? האם איבד זאת בהימורים או בהשקעות כושלות? או שזה מונח באיזה בנק בפנמה או באי מקלט אחר?

אז זהו ראש ממשלתנו כיום – אוי לאותה בושה...

הערבים באים... הערבים באים...

נחשפנו השבוע לידיעה שביבי עשה ניסיונות לצרף לממשלתו את ערביי ישראל... בעצם אין להתפלא על כך מפני שזה לא היה משנה דבר באופי ממשלתו שכבר יושבים בה 16 שונאי ישראל (חרדים...) אז מה עם עוד 10 ערבים... ועוד ה-35 שלו (+וכחלון וסמוטריץ) – אז היתה לביבי ממשלה של 70! הללויה!! ממשלה ציונית-ז'בוטינסקאית לתפארת...

ברור שהצביעות, האופיינית כל-כך לביבי היתה, להאשים את כחול-לבן בקשר עם הערבים (הרי הוא נהג לצעוק בהיסטריה: "הערבים באים בהמוניהם..."). אף שאינני בא פה לשלול שיתופם של ערביי ישראל בממשלות-ישראל על בסיס דמוקרטי, אפשרות זו רחוקה מאד מכיוון שמרבית ערביי ישראל שייכים לצד הקיצוני האיסלמי הרואה בנו כובשים זרים שיש להשמידם או לגרשם. לפיכך, על ממשלות ישראל בעתיד לדכא, דרך חקיקה מתאימה, את פעילותה של ההסתה האיסלמית הרצחנית הדתית נגדנו הנעשית רובה ככולה במסגדים!

אינני טוען פה שיש לסגור מסגדים (אף שהדבר בוצע בהצלחה רבה ע"י המשטר הבולשביקי...) אך בהחלט נוכל לחוקק חוק האוסר על דרשות האימאמים במסגדים שזה שורש כל רע (שם ההסתה האיסלמית!) – הגבלה כזו מבוצעת (חלקית) כיום בצרפת, ואנחנו נוכל להרחיב חוק כזה גם ליו"ש. את הנושא הזה ניתן להעלות כבר בחירות אלו – וזה במקרה שנושא ערביי ישראל יתפרץ לסדר היום הציבורי,

יהודה דרורי

רמה"ש

אהוד: נדמה לי שהשנאה היוקדת שלך לנתניהו מעבירה אותך לפעמים על דעתך!

* * *

מנחם רהט

"הארץ": מאה שנה לעיתון ה'בעד הנגד

ונגד הבעד'

עיתון הארץ יצא לדרכו לפני מאה שנה מתוך אג'נדה של אהבת ישראל, אך הפך עורו בשנים האחרונות ונעשה פוסט ציוני ופרו פלשתיני

מאה שנה בדיוק חלפו מאז הופעת הגיליון הראשון של עיתון "הארץ" ב-18 ביוני 1919, והוא שוקע בשנים האחרונות בצרות כלכליות צרורות, המאיימות על עצם קיומו. עד כדי כך שפעמיים נאנס המו"ל עמוס שוקן לצרף לבעלות על העיתון, לנוכח המצוקה, שותפים מבחוץ: ב-2011 רכש האוליגרך ליאוניד נבזלין 20% ממניות העיתון, וב-2006 נמכרה רבע מהבעלות עליו לקונצרן שאוברג הגרמני, ששיתף פעולה בשנות המלחמה עם השטן הנאצי ואף קיבל על כך עיטור גבוה מידי שר התעמולה יוזף גבלס ימ"ש.

אך גם מהלכים אלה לא הסירו את החרב הכלכלית המתהפכת מעל לראשו. עד כדי כך שהמו"ל עמוס שוקן נאלץ דווקא ביום חגו של העיתון, במלאות מאה להיווסדו, לנקוט בצעד חסר תקדים בכל שנותיה של העיתונות הישראלית: להושיט יד משנוררת לציבור המנויים ולבקש שיעשו טובה ויתרמו 1,000 שקל, שנועדו לממן מינויים דיגיטליים חדשים למען סטודנטים, חיילים, תלמידי מכינות ועוד, שלא נחשפו עד כה לרעל ולתכנים הבעייתיים.

אין ספק שאחד מגורמי המשבר הכלכלי, הוא הטרנד העולמי של מעבר לעיתונות דיגיטלית, שגורר צניחה מתמדת במספר קוראי הפרינט.

אך זהו רק חלק מהבעייה. הבעייה האמיתית היא בתכנים שמפיץ "הארץ", שחלקם הם בגדר ארס אנטי ישראלי מזוקק. מאז שנות השבעים הפך הארץ, שהיה בעברו עיתון לאומי גאה, לפמפלט פוסט ציוני ופרו פלשתיני, שמתנגד לכל מהלך שנועד לחזק את יהדותה של המדינה (התנגדות לחוק הלאום, להתנחלויות, לפסקת ההתגברות, להקניית חינוך יהודי-ציוני שאותו הוא מכנה 'הדתה', ועוד ועוד), ומצד שני תומך נלהב בכל דרישה פלשתינית מופרכת, כמו גם ברעיון מדינת כל תושביה ומסתנניה. 

הארץ מקיים בדביקות ובאדיקות, את תפיסת 'נגד הבעד ובעד הנגד'. נגד כל מה שהוא בעד המדינה, היהדות, הציונות, ובעד כל מה שהוא נגדן. כאילו היה שמו 'הארץ-לא-שלנו', או 'חדשות פלשתינה', The Palestine News, כפי שאכן קראו לו שלטונות המנדט הבריטי.

וזה עוד כלום לעומת המהדורה האנגלית של העיתון, שבה מרשים לעצמם העורכים מן השמאל הקיצוני לחדד את תפיסת בעד הנגד ונגד הבעד. אפס הבנה לעניין הישראלי, מול הבנה והכלה של האינטרס הפלשתיני. לא פלא שרבים מאויבי ישראל הערבים והאנטישמים, מיתממים להגנתם: "מה אתם רוצים? הרי קראנו את זה אצלכם, בהארץ."

לא בכל מאה שנותיו היה "הארץ" בעד הנגד ונגד הבעד. גיליונו הראשון, וזו רק דוגמה, ייצג אג'נדה לאומית בריאה. העיתון קרא ליישם את רעיון בית לאומי לעם ישראל בארץ ישראל;  זעק את זעקתם של יהודי פולין שכבר אז היו למשיסה בידי האנטישמיות הפולנית ("דמי היהודים בפולניה מוּגרים כמים... מנהיגי פולניה החליטו להחריב את היישוב היהודי בארצם בשיטה בה השתמשה תורכיה נגד הארמנים"); ביכה את "התבוללותם של יהודי בירת התורכים קושטה"; ועוד דיווחים ומאמרים בעד הבעד ונגד הנגד. 

שנים ארוכות ליווה הארץ בחום ובאהבה, את המאבק לעצמאות יהודית. למשל הגיליון שלאחר הכרזת העצמאות בתש"ח. מעל ללוגו העיתון הובא באותיות חג הפסוק: "ואני הנה נתתיך היום לעיר מבצר ולעמוד ברזל ולחומת נחושת... ונלחמו אליך ולא יוכלו לך." כך נראית אהבת העם, הארץ והיהדות. ומתחת ללוגו הכותרת הראשית, הכל כך אופטימית: "מתגשם חזון הדורות: קמה מדינת ישראל." מה יותר ציוני מזה?

אפילו בעידן מלחמת ששת הימים גיבה העיתון חזק את הלוחמים. ביום 8.6.1967, כתב מאמר המערכת: "אין מילים לבטא את הרגשות המסעירים את ליבנו. ירושלים שוב אינה מחולקת אלא מאוחדת תחת דגל ישראל... העיר העתיקה היא שלנו, שעריה פתוחים והכותל שוב לא יעמוד עזוב ודומם. הוד העבר יהיה מעתה חלק של המדינה וזוהרו יפיץ קרניו על מפעל הבנייה של חברה יהודית שהיא חולייה בשרשרת הארוכה של תולדות העם בארצו."

"הארץ" אפילו דחק בממשלה – מי היה מאמין? – לחדול מהססנותה ולהורות לצה"ל להסתער על רמת הגולן העויינת. "יש ליצור עובדות גיאוגרפיות ואסטרטגיות, שיגנו על חייהם ורכושם של אזרחי ישראל. המלאכה שהחל בה צה"ל בסיני ובמזרח, טעונה השלמה בהבסת הצבא הסורי ובעיצוב גבולות ההולמים את צרכינו ואת הניצחון הישראלי."

כך נראו פניו של "הארץ" בימיו הטובים. עד שיום אחד הכול התהפך. אהבת ציון הפכה לחיבת פלשתין. חזון המדינה יהודית היה לחזון מדינת כל אזרחיה, פלשתינאיה ומסתנניה. הכרת התנ"ך ותולדות ישראל מוצגת כהדתה. הכול הפוך.

בעד הנגד ונגד הבעד.

מנחם רהט

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 26.6.19

* יוזמה מדינית כלכלית – ג'ארד קושנר, יועץ הנשיא טראמפ, שהציג את הפרק הכלכלי של "עסקת המאה", אמר שאי אפשר להפריד אותו מן הפרק המדיני. כיוון שהפרק המדיני טרם נחשף, איני יכול להביע דעה עליו ועל הקשר בינו לבין הפרק הכלכלי.

לדעתי, אכן ראוי ליצור קשר בין הסיוע הכלכלי המאסיבי לבין מהות מדינית. לראשונה, לאחר 71 שנים, מן הראוי שייעשה מאמץ כן ואמיתי להתמודד עם מהות הסכסוך בכיוון קונסטרוקטיבי, שעשוי לקדם את השלום המיוחל באזורנו.

על ארה"ב והעולם לגייס הון רב ככל שיידרש, לפתרון סוגיית ה"פליטים". יש לסגור את אונר"א – הארגון להנצחת הסכסוך במזה"ת, לפרק את כל מחנות הפליטים ולשקם את כל ה"פליטים" באמצעות יישוב קבע במדינות בהן הם נמצאים, בארצות ערב השונות, ברש"פ וברצועת עזה.

* אחדות לאומית – ליברמן קורא להקמת ממשלת אחדות חילונית. משמעות הדבר, היא פסילה מראש של מי שאינו חילוני, כשותף בממשלה הזאת. בין נבחרי ובוחרי כחול לבן והליכוד יש לא מעט דתיים. האם גם הם פסולים, לשיטתו של ליברמן?

אני בעד ממשלת אחדות לאומית. מפלגות הציר של ממשלה זו תהיינה כחול לבן והליכוד. כל מפלגה אחרת שתרצה ליטול חלק באחדות הלאומית ולקבל עליה את קווי היסוד שיקבעו בין כחול לבן והליכוד, ברוכה תהיה. גם המפלגות החרדיות. גם ישראל ביתנו.

* אתנן – איזה אתנן נתניהו יציע למפלגות האנטי ישראליות תמורת תמיכה בחסינותו?

* יהודי מחמד סימן 2 – גם ברשימה המשותפת סימן 1 היה יהודי-מחמד וגם ברשימה המשותפת סימן 2 יהיה יהודי-מחמד. אלא שעופר כסיף אינו תואם חנין דב אלא תואם חנין זועבי.

* הסכם צריך להפר – איתמר בן גביר הודיע שעוצמה כהניסטית תפרוש מאיחוד מפלגות הימין, כיוון שהופר ההסכם על פיו שרי האיחוד יתפטרו מהכנסת כדי שהכהניסטים ייכנסו. קצת מגוחך להילחם על חברות בכנסת שנמצאת בפגרת בחירות. האם זה שיקול של שכר? של פנסיה? של תואר כבוד? לא ברור.

אבל אתייחס לכך עקרונית. ההסכם עם הכהניסטים הוא תועבה. הציונות הדתית מכרה את נשמתה לשטן הכהניסטי. זהו כתם בל יימחה.

אם אכן נחתם הסכם המחייב את שרי איחוד מפלגות הימין להתפטר ולפנות מקומות בכנסת, יש צדק, לכאורה בטענתו של בן גביר. מבחינה מוסרית, הסכמים צריך לקיים. אבל מבחינה מוסרית, יש למנוע את חרפת כניסת הטומאה הכהניסטית לכנסת. כשמעמידים זה מול זה את שני העקרונות המוסריים האלה, ברור שהעיקרון השני חשוב יותר. מבחינה מוסרית, את ההסכם עם הכהניסטים חובה להפר.

* משפט צדק – פרשת האונס המזעזע של הילדה בת השבע, הפכה כבר לפוליטיקה צינית. מצד אחד, אלה שמיהרו להציג את האונס כלאומני, בלי להכיר את התיק. כאילו ברור שהחשוד אשם וגם ברור מה מניעיו. למה? כי פוליטית טוב להציג את האונס כלאומני.

ומצד שני, אלה שמיהרו להציג את החשד נגד קטוסה כניסיון להפליל אדם רק בשל היותו ערבי, ולהציג את מערכת המשפט הצבאי, הפועלת ביו"ש, כמערכת של עוול, וכמובן "קולוניאליסטית... אקיבוש..." וכל ארסנל הסיסמאות.

אין ספק שהיו מחדלים חמורים בחקירה, שבעטיים ייתכן מאוד שהאנס, בין אם זה קטוסה ובין אם זה אדם אחר, עלול להישאר חופשי. אבל בראייה כוללת, הפרשה הוכיחה את ההיפך ממה שאומרים המלעיזים על מערכת המשפט ביו"ש. הוכח שהמשטרה והפרקליטות הצבאית אינם דבקים בכל מחיר בחשד, אלא חוזרים בהם אם אין די ראיות ומבטלים את כתב האישום. הוכח שאם אין די ראיות, ברור לפרקליטות הצבאית שלא תוכל להרשיע את הנאשם בבית המשפט הצבאי. כלומר, בניגוד מוחלט לביקורת המותחת במערכת המשפט ביו"ש, זו מערכת של משפט צדק, שלא תרשיע נאשם, אם הראיות נגדו אינן חזקות דיין, מעבר לכל ספק סביר.

* מחנה השנאה – מזה עשר שנים, אני משדר פינה שבועית ברדיו אורנים, שבה אני משמיע שיר ומשוחח עליו. השבוע, במלאת לאחינועם ניני חמישים, הקדשתי לה את הפינה (אגב, כבר השמעתי בעבר שני שירים שלה) והשמעתי את שירה "מריונטות" (מילים: לאה גולדברג). בפינה דיברתי על כך שהיא הפכה סמל של השמאל הישראלי, כיוון שהיא פעילה פוליטית שמרבה לבטא את עמדותיה הפוליטיות, ולמרבה הצער הפכה מוקד לשנאה ודה-קרדיטיזציה בשל כך. ציינתי שאני מתנגד מאוד לדעותיה ורחוק מהן מאוד, וגם שהן רדודות ופלקטיות, סיסמאות של peace & love מנותקות מן המציאות, אולם אני מפריד בין עמדותיה הפוליטיות לבין כישרונה כזמרת וכיוצרת, ושהיא בעיניי מן היוצרים הטובים בישראל ומן האהובים עליי.

את הפינה אני מעלה, בכל שבוע, בדף הפייסבוק שלי. וכצפוי, לצערי, הוצפתי בתגובות של ביטויי שנאה ותיעוב לאחינועם ניני (רצופים בשקרים). ואני כוניתי "צבוע". למה? כי אני מגנה בכל שנה את הפרובוקציה ביום הזיכרון (הטקס ה"אלטרנטיבי") והנה אני משת"פ של מי שמופיעה שם מדי שנה ונותן לה במה וכו' וכו'. 

השנאה הזאת, חוסר היכולת להעריך אמן על אמנותו גם כאשר סולדים מדעותיו, היא ביטוי אחד, לא יחיד, למחלה הקשה של החברה הישראלית – ההקצנה, השנאה, המחנאות, הפלגנות, ההיגררות אחרי השוליים. והמחלה הזאת אינה מנת חלקו של צד אחד בציבוריות הישראלית; הרי אריאל זילבר ועמיר בניון, למשל, סובלים מאותה תופעה של רדיפה, שנאה ודה-קרדיטיזציה מהביריונים שמנגד, תמונת הראי של רודפי אחינועם ניני.

אני בטוח שמחנה השנאה הוא מיעוט, אבל השפעתו רבה, והוא גורר אחריו רבים מהימין ומהשמאל, שמתיישרים על פי הקיצוניים האלה. התופעה החולה הזאת הורסת את החברה הישראלית, מכרסמת בחוסן הלאומי והחברתי שלנו ומביאה אותנו לטירוף מערכות.

אין לי ויכוח עם מחרימי אחינועם ניני ואריאל זילבר. אי אפשר לנהל ויכוח רציונלי עם שנאה. אבל אני לוחם לכך שהחברה הישראלית לא תיגרר אחרי השוליים החולניים האלה. אני לוחם לכך שנעצור את מחול השדים הזה, וניצור מחדש את המיינסטרים הציוני, הממלכתי, הדמוקרטי; שישוב ויוביל את מדינת ישראל, את החברה הישראלית ויותיר את הקיצוניים הסהרוריים האלה, את מחנה השנאה, בשולי השוליים של שולי השוליים של השמאלימין הישראלי.

(אגב, אני מודה ומתוודה שאני לא מעריך רק את אחינועם ניני, אלא גם את חוה אלברשטיין ונורית גלרון, שדעותיהן דומות לשל אחינועם ניני, ואני קורא ואוהב את ספריו של גרוסמן שאף הוא השתתף בשנה שעברה בפרובוקציה ביום הזיכרון וגם את שירתו של נתן זך, הראשון שקרא להחרים את הישראלים שמעבר לקו הירוק, כולל אותי. אז יש לאינקוויזיציה של מחנה השנאה המטורפת עוד סיבות להעלות אותי על המוקד).

* הדדיות – נתאר לעצמנו את הסיטואציה הבאה. גבר ואישה זרים נקלעים למעלית. לפתע מניח הגבר את ידו על בטנה של האישה, ומעיר לה על כך שהיא השמינה קצת בזמן האחרון וכדאי שתעשה דיאטה. איך היינו מכנים זאת? הטרדה מינית, כמובן.

ונניח שאותה אישה, בתגובה, הייתה אוחזת בחלציו. סביר להניח שהתייחסות למעשה שלה היה נע בין הבנה להערצה.

אותו סיפור אכן קרה, בהבדלים קלים – הגבר הוא האישה, האישה היא הגבר, והביצים הם שָׁד. הבטן היא בטן. והגבר הוא ירון לונדון. האירוע היה לפני שנים רבות, ולונדון סיפר על כך בתוכנית לונדון וגאולה ב"כאן 11", ועורר תגובות זעם וחרפות; ארגוני נשים התנפלו עליו בתוכחה.

הייתי אומר שיש כאן לפחות קורטוב של צביעות.

נכון, אני לא הייתי מעלה על דעתי לנהוג כמותו. אך אין ספק שהתנהגותה הפולשנית של האישה – היא המעשה המגונה יותר באותו אירוע.

אגב, אין זו הפעם הראשונה שלונדון מספר את הסיפור. הוא סיפר על כך לפני שנים לא מעטות בסדרת תעודה שערך והגיש בנושא שמנים והשמנה – "השמן עם הסוני".

כעבור ימים אחדים, בתוכנית "רק בישראל", אורנה בנאי בשבתה כ"לימור", סיפרה לארז טל סיפור. יום אחד נסעתי במעלית. ומי נכנס? ירון לונדון... וכו' וכו', היא סיפרה את הסיפור מהצד של האישה.

אני מעדיף את ההומור של לימור על החרון הקדוש של הארגונים.

* ביד הלשון: לומר או לאמר – קורא פנה אליי בשאלה, מדוע אני כותב לוֹמַר ולא לֹאמַר? הרי מדובר בשורש א.מ.ר. ולכן צריך לכתוב לאמר.

תשובתי פשוטה – אני כותב כך, כי זאת העברית. אין מילה כזאת לֹאמַר ולכן אין כאן בחירה בין גרסאות. לֹאמר, זו פשוט שגיאת כתיב.

שם הפועל של השורש א.מ.ר. הוא לוֹמר. יש גם שם פועל נוסף – לאמור (ובכתיב חסר לֵאמֹר). הצורה לֵאמֹר היא מקראית, "וידבר ה' אל משה לֵאמֹר". הצורה לומר היא חז"לית. העברית המודרנית אימצה את הצורה החז"לית. השימוש במילה לאמור הוא מליצי. בגין, למשל, נהג להשתמש במילה לאמור בנאומיו. למשל, בנאום בכנסת משנת 1962: "חוק יסוד הכנסת, בסעיפו ה-22, קובע לאמור: ..." אך הדבר לא מקובל, בוודאי בשפת הדיבור.

כך או כך – לומר ולאמור הן שתי הצורות הקיימות בעברית. הצורה לֹאמַר היא פשוט טעות.

אורי הייטנר

* * *

מדוע התקשורת הצניעה ככל יכולתה ולא שמה בראש החדשות את כנס היועצים לביטחון לאומי של ארה"ב, רוסיה וישראל בירושלים לדון במצבה של סוריה?

האם מפני שהפעם, לפי התקשי"ר של ג'וחא, לא הזמינו חמגשיות אלא הסתפקו בשירותי המבשלת-המנקה-המגישה-היחידה בבית ראש הממשלה?

* * *

ברוך בן עזר (רַאבּ)

הרופא עַבְּדוּלקָדֶר

הרופא עַבּדוּלְקָדֶר היה בן לאחת המשפחות המכובדות באחת מארצות הבלקן המוסלמיות, ובמשפחתו היה מקצוע הרפואה נמסר במשך דורות מאב לבן. עבדולקדר קיבל את מקצועו מאביו הרופא המפורסם אַבּוּבָּקֶר, וכאשר הגיע לפרקו השיאו אביו עם פַטְמֶה, בת לאחת המשפחות המיוחסות והמפורסמות במדינה. היא היתה נערה יפה, טובה ומסורה, וכך גם נודעה במשך שנים בכל סביבותיה.

לאחר שנים ילדה לו פטמה לשמחתו בן זכר, והוא קרא את שמו עַלִי. אך שמחתו לא האריכה ימים. מיד אחרי הלידה חלתה פטמה, ומחלתה גברה מיום ליום עד שיום אחד החזירה את נשמתה לאלוהים.

הילד עלי נישאר לטיפולו של האב בלבד, שהיה לו גם לאם. במשך השנים גדל הילד עלי ונעשה בחור גדול ויפה. הוא למד מהר קרוא-וכתוב, והתחיל כבר להיכנס בסוד מכמני המדע ומקצוע הרפואה. אביו עבדולקדר תלה בו תקוות רבות, ומצא בו ניחומים אחרי מות אשתו פטמה הטובה והמסורה.

אך הגורל החליט אחרת. וכאשר כבר החלו לדבר בעלי נכבדות, לשדך לו כלה, חלה ונפל למשכב במשך שנה שלימה. אביו עבדולקדר עשה כל מה שביכולתו המקצועית ובידיעותיו הרפואיות, אך לא מצא תרופה שתועיל לו, עד שבאחד הימים מת גם הבן.

מות הבן הדהים את עבדולקדר, כי מלבד אובדן הבן היקר לו, ירד גם מצבו פלאים בחברה, כי במשך השנה האחרונה חדלו האנשים להזמינו כרופא לטפל בחולים, והתחילו גם לזלזל בידיעותיו הרפואיות באומרם: "מתה אשתו, והנה גם את בנו אינו יודע לרפא!"

בלילה בו מת הבן החליט עבדולקדר כי עליו לגלות ולדעת מה היתה המחלה הזו, הבלתי-ידועה לו, אשר בגללה מת בנו.

עוד בטרם הודיע ברבים על מות הבן, בו בלילה – ניתח אותו ופתח את ביטנו ובדק היטב במעיו, והנה בתוך קיבתו מצא להפתעתו חתיכה קשה כעצם וגודלה כמלפפון. אחרי בדיקות רבות, ומבלי שהיה יכול לקבוע מה טיבה של האבן הזו, זרק אותה בכעס ובשברון-לב לתוך הארגז שלו, בו נמצאו כלי-הניתוח והרפואות, אחר-כך תפר וסגר את בטן בנו, עטפו היטב בתכריכים, ולמחרת הוביל אותו לקבורה.

עבדולקדר מיאן להינחם אחר מות בנו. הוא לא מצא לעצמו מנוח. היה רץ ועובר כל הימים בשדות ובדרכים כמטורף, ולא היה יכול לשבת בבית בו מתו עליו אשתו ובנו האהובים והיקרים לו, עד כי ביום מן הימים קם ומכר את אחוזת-ביתו וכל אשר לו, ארז את מעט כליו עם ארגז-הרפואות שלו, עזב את עירו ומולדתו והלך ממדינה למדינה ונדד ממקום למקום ומעיר לעיר, הלוך ופסוע דרומה, בכיוון קבר הנביא מוחמד עליו התפילה והשלום, בעיר מכה, עד שהגיע בנדודיו לוואדי אל-חַוַארַת, הוא עמק חפר כיום.

אכן, דרווישים וחַג'ים, עולי רגל, נהגו לנדוד רגלי במקלם ובתרמילם וה"מִסבכה", מחרוזת התפילה, בידם. נדדו לקבר הנביא ובחזרה, והם מילאו מימים-ימימה באלפיהם את כל ארצות ערב. הולכים רגלי ומתפרנסים על תפילות ונדבות. החוקר האנגלי דאוּטִי, שעבר לפני יותר ממאה שנים את כל חצי-האי ערב, מספר שעשה דרכו כרופא עם ארגז-התרופות שלו, ונעזר בו לקיומו, וזאת כתוספת למתנות ולנדבות שקיבל משֵיח'ים ומאמירים ערביים.

במשך ימי נדודיו של עבדולקדר קרה פעם שנשברה ידית הסכין שלו, והלהב נישאר בלי ידית. חיפש עבדולקדר משהו כדי להתקין ממנו ידית לסכינו, והנה בהתבוננו במקרה בארגז-הרפואות שלו נתקלה ידו באבן שהוציא מבטן בנו, ואשר היתה מונחת שם בין הכלים. הוא מצא אותה מתאימה בדיוק לעשותה ידית לסכין, וכך אמנם עשה.

היה זה בדיוק באותו קיץ שבו הגיע בנדודיו לוואדי אל-חווארת. ושם ראה לראשונה בחייו את המקשאות ואת האבטיחים מן הזן אִמְחֶסְנִי, אשר לא ראה ולא הכיר כמותם במדינות-הצפון הקרות שמהן בא. הוא הִרבה לאכול מהאבטיחים ומצא אותם טעימים ומתוקים. יום-יום היה בוקע אבטיחים בסכינו ואוכל, בוקע ואוכל.

הוא מילא אחר הפתגם הערבי האומר: "אִסְטַוַה אִל בַּטִיח – מַפִישׁ טַבִּיח!" ופירושו – כאשר האבטיח הבשיל – אין צורך בתבשיל!

והנה, לתימהונו הרב, נוכח שעסיס-האבטיחים ממֵס וממוֹסס ומְאכֵּל את ידית הסכין שלו, והיא הולכת ודקה מיום ליום.

יום אחד לקח עימו אבטיחים אחדים אל הבקתה אשר בה התגורר אותו זמן, וישב ימים אחדים ושִפשף ושפשף את הידית בעסיס-האבטיחים, וזו הלכה וקָטְנה עד שכמעט לא נותרה ממנה אלא חתיכה זעירה מעוגלת כקשת. ולבסוף, לתימהונו הרב, נִשארה בידו מכל האבן רק חתיכת ציפורן של אצבע מרגלו של בן-אדם. חתיכה שכפי הנִראה נבלעה על-ידי בנו, והמיצים שבקיבה התאספו והתגבשו עליה ומסביבה עד שנוצר גוש גדול וקשה כעצם, אשר בסופו של דבר הוריד את בנו שאולה במכאובים רבים.

התגלית הזו עודדה במקצת את הרופא-לשעבר עבדולקדר. עתה, לכל הפחות, הוא כבר יודע ומכיר את המחלה שהיתה הסיבה למות בנו היחיד והאהוב.

עבדולקדר המשיך בדרכו למכה. מילא אחר מצוות העלייה לרגל, וכשהחל חוזר החליט כי לא ירחיק צפונה מעבר לאזור שבו גדלים האבטיחים הטובים האלה, וכך קבע את מושבו בארץ-ישראל, וחזר לעסוק במקצועו כרופא, והיה מצווה לכל החולים שבאו אליו להתרפא – שעליהם לאכול הרבה אבטיחים, רק אבטיחים, מאחר שנוכח לדעת כי עסיס-האבטיח שוטף ורוחץ ומֵמס את כל המשקעים והגבשושיות והמיצים המזיקים שמתרכזים בתוך מערכת העיכול של האדם.

ומאז ועד היום מקובל אצל כל הערבים כי כאשר נחלה מישהו במשפחה בעונה שבה כבר אין אבטיחים מצויים בשוק – אזיי כל בני-המשפחה מתרוצצים ומחפשים למצוא אבטיח עבור החולה שלהם. ותרופה בדוקה ומנוסה היא שאין שום מחלה בעולם אשר אכילת אבטיח תזיק חס ושלום למי שחולה בה, ובפרט אם אלה הם אבטיחי עמק חפר הידועים והמפורסמים בטעמם המתוק והטוב. ואילו בני-ישראל במידבר היו יודעים את טעמם, שהם עולים בטיבם על כל מיני האבטיחים שבעולם, לא היו מתגעגעים אל האבטיחים אשר אכלו בארץ מצרים.

* * *

אהוד בן עזר

על הולדתו של האבטיח המל"לי

מתוך הרומאן "ספר הגעגועים"

בין פתח-תקווה לבין כפר-סבא וקלמניה שׁכָן כפר מָלָ"ל. שמו הראשון היה עין-חי ובו גר תקופת-זמן הסופר הצעיר התימהוני יוסף לואידור, שחיזר אחר דודתי אסתר ואשר נרצח יחד עם הסופר יוסף חיים ברנר במאורעות 1921. שנים אחדות לאחר מכן, כאשר ביקשו המוסדות הלאומיים לתת שם חדש למקום, הציע דודי ברוך למתיישביו את ראשי-התיבות מל"ל, על שם משה לייב לילנבלום.

המל"ליים הם לא רק בני הכפר שבו נולד וגדל ראש-הממשלה אריאל שרון (שיינרמן) אלא הם זן האבטיחים הנפוץ ביותר בארץ-ישראל, פרי הכלאה מִקרִית בין הזן צִ'ילִי לזן הערבי המקומי, הבַּלָדִי, הוא כנראה הזן אִמְחֶסְנִי שעליו מספר דודי ברוך. הזיווג המוצלח התרחש במִקשה של אחד האיכרים בכפר-מל"ל, שהיום על מקומו עומדת העיר הוד השרון. בטעות קראו ברבות שנים לאבטיח המָלָ"לִי – אבטיח הגליל, שגם הוא כבר כמעט שנעלם.

האבטיח המל"לי הוא פרי כדורי בגודל בינוני, קליפתו קשה, צבעה ירוק כהה ובעלת לחי לבנה מפני שבעת גידולו היא מונחת על הקרקע, מוסתרת מהשמש. הוא נשמר היטב במשך ימים רבים. ציפתו אדומה ומכילה עד שמונה וחצי אחוז סוכר, שזה הרבה מאוד בשביל אבטיח, והזרעים לבנים עם שוליים שחורים. אפשר לשוטפם, להמליחם, לייבשם בשמש או לקלותם כפיצוחים.

 אבא של המל"לי – הזן צ'ילי שמוצאו מארה"ב, גם הוא אבטיח בגודל בינוני אבל קליפתו דקה ונוטה להסתדקות, צבעה ירוק עם פסים כהים, ציפתו מכילה שמונה אחוז סוכר וזרעיו שחורים לגמרי.

כן, זו היתה הכלאה מופלאה של צ'ילי בַּבַּלַדִי. איפה הימים היפים שבהם זני פירות וירקות חדשים לא נוצרו באופן מדעי בתחנות הניסיונות החקלאיים (כמו העגבניות הנוראות שאנחנו אוכלים היום) אלא נולדו כפרי אהבה בין שיחים בשדה או בין עצים במטע?

הלא ככה גילה דודי ברוך את זן התפוזים שַמוטי-דם, שמוטי שפלחיו אדמדמים, וקרא אותו "שרה" על שם שרה אהרונסון גיבורת ניל"י, שאותה העריץ ואולי גם אהב כבר בהיותו נשוי ואב לבנות (ברומאן "המושבה שלי" הקדשתי לשניהם פרק שבוּסס על סיפור זיכרונות אמיתי שכתב).

טוב, מי שלא יכול להבדיל בין הטַבּוריים (וואשינגטון נַאוִיל) של תחילת העונה והוַלֶנסיה של סוף העונה – לבין כַּדִיוּתוֹ וטעמו של מלך התפוזים, השמוטי, המבשיל באמצע העונה (הבדל שאפילו מרבית הירקנים כבר לא מבינים היום) – יותר טוב לו שלא יקרא את הספרים שלי כי לא אליו הם מכוּונים.

המשך יבוא

* * *

ד"ר ארנה גולן

עם המבט המחקרי אל "מהפכים פואטיים"

לאחר קום המדינה

עם הופעת שני הכרכים החדשים במחקרו של פרופ' הלל ברזל בשירה העברית מחיבת ציון ועד ימינו – כרך י"א: יצירתם השירית של דוד אבידן ויונה וולך (763 עמ'). כרך י"ב: יצירתו השירית והעיונית של נתן זך (992 עמ'). הוצאת הקיבוץ המאוחד וספריית פועלים, 2018.

הופעתם של שני הכרכים החדשים ורבי ההיקף במפעלו המחקרי מעורר ההשתאות של פרופ' הלל ברזל, שכבר זכה בפרסים ספרותיים רבי חשיבות, מהווה חגיגה של ממש. פיסגה בחקר השירה העברית מאז ימי חיבת ציון.

הפעם מוקדש המחקר המרשים, "שירת ישראל", לשירתם של שלושה מבכירי נציגיה של השירה הישראלית, זו שנכתבה לאחר קום המדינה, כיוון שכל אחד מהם מהווה "מהפך פואטי" מקורי ונועז ובדרכו המיוחדת לו ושונה במובלט מהאחרים.

הכרך האחד, כאמור, מוקדש ליצירתם השירית של דוד אבידן, יליד 1934, ושל יונה וולך, הצעירה ממנו בעשר שנים. ואילו הכרך האחר ורחב ההיקף עוד יותר מוקדש בשלמותו למשורר שקדם להם במהפך הפואטי המשמעותי ורב ההשפעה, הלא הוא נתן זך יליד 1930, והעיון מוקדש לשירתו כמו גם למאמריו העיוניים והפרוגרמטיים, והלל ברזל מרחיב במיוחד בדיון באלה שנועדו לבסס את מגמותיה של  הפואטיקה החדשה, המורדת בקודמתה, ובזיקתם לחידושי שירתו ולתבניותיה.

וכיוון שנשתנתה התקופה, כמו גם מגמותיה, ועיקרה התמקד, לפי פרופ' ברזל, בחתירה לשחרור מן הסמכויות הפואטיות הקודמות ולביסוס פואטיקה אישית חדשנית ומשוחררת מכבלי מסורת ואידאות, הרי שלאור כל זאת מעמיק ומרחיב פרופ' ברזל את הכיוון המחקרי שנקט בו בכרכים האחרונים, ועניינו התמקדות לא רק במיבנים הגדולים אלא גם בגילויים ביצירות הקונקרטיות. יותר מזה, הוא חושף יכולת נדירה לשנות את המבט המחקרי עם כל תקופה ומוכן בכך למאמץ נדיר ואפילו נאלץ "לברוא" מונחים חדשים שיאפשרו לו להבחין ולתאר גם את הגילויים הדקים והמיוחדים בכל יצירה המושתתת על פואטיקה חדשה. והתוצאה מרשימה ומעוררת התפעלות. כיוון שכך, יכול כל קורא לעיין בטקסטים המבוקשים על ידו ולקבל עליהם תמונה שלמה ומקיפה.                    

כעדותו של פרופ' ברזל עצמו: "לקביעת מקומם הראוי של אבידן וולך בתולדות השירה (ונוסיף אנחנו, ובכרך הבא גם של נתן זך) – נדרשה פרשנות נרחבת, התייחסות לרצף, למוקדם ולמאוחר. התחייבה התוודעות למכלול כולו בחלוקתו לקבצים, למחרוזות ולמחזורים."

ואשר לכל יצירה, התחייבה לפיו גישה פרשנית מפורטת, המציבה את היצירה בזמן ובמקום, אם בביוגרפיה ואם בתקופה, נדרשה הפניית המבט לקשרים בין טקסטואליים נרחבים, למקורות תרבותיים שונים ונרחבים – ביהדות ובנצרות, במיתולוגיה ובמרחבים תרבותיים נוספים ולעיתים ביצירותיהם של משוררים שקדמו להם. הדיון אף מתרחב וללא לאות לשאלות לשוניות, להגדרות של סוגות ושאר בעיות פואטיות, כולל עיון בעלילה ובמטענים הריגשיים והביוגרפיים ואפילו בתפיסות מדעיות וטכנולוגיות שהקדימו את תקופתן, במידה ויש בכך צורך (בשירת אבידן), ועוד ועוד.

ובנוסף, גם מייחס פרופ' ברזל חשיבות לקביעת מקומן של היצירות הללו ברצף השירה העברית. יותר מכך, לאחר סקירה תמציתית במבוא, של שלבי ההתפתחות של השירה, שהוצגו  בכרכים הקודמים, הוא מתרכז בהטעמת היסודות המשותפים לאבידן ולוולך כמייצגי התקופה החדשה, ועל כן גם לזיקתם לשירת זך. וזאת על מנת להבהיר דווקא את הבסיס והרקע המשותפים למהפכים הפואטיים הבולטים הללו. וכיוון שלדעתו שירתם מחייבת מאמץ של "הצגה מפרשת" אך אובייקטיבית, ללא שיפוט וביקורת, ללא הזדהות אך גם ללא שלילה של "הנועז והמתחדש", על כן הוא מאמץ גישה מחקרית ופרשנית טהורה, העוקבת כמעט אחר כל שיר ושיר לעצמו או גם בזיקתו למחזור שבתוכו הוא משובץ, וזאת במגמה לפרשו על כל מטעניו ומשמעותיהם. או אז הוא פונה להציגו בסיכום כשלמות מבנית וכאינטגרציה של משמעות, וכל זאת  על מנת לקבוע את מקומו הנכון לו במכלול היצירה ובמקום ובזמן.

הוא עצמו אכן מכנה גישה זו כ"פרשנות מפרידה ומחברת", מפרידה אך על מנת לשוב ולחבר לשלמות. אמת, עיתים, מרוב שפע הידע והפירוש והמקורות וההקשרים המובאים לפני הקורא, נעלם מעט הרושם השירי והקורא גם מתקשה לעמוד בעומס השופע עליו. אך הרי לא על הקורא והמעיין ההכרח לגמור הכול, שהרי המטרה היא שכל המבקש להעמיק בהבנת שיר או מחזור שירים לעצמם ייצא נישכר ממאמץ אדירים זה המוגש לו ואף יערוך בו ברירה כרצונו. והמטרה מושגת להפליא.

ועל מנת שנוכל לטעום, ולו מעט מן המעט מן המחקר המסועף הזה, נביא תחילה טעימה בלבד מדרך העיון ביצירתו של זך.

אשר לשירת זך, מטעים פרופ' ברזל כי "ההתייחסות היא למכלול יצירתו השירי לאור הגותו הפואטית במסה ובמחקר, כיוון שמדובר במהלך פואטי שלם שבמרכזו תמורה בדפוסי החריזה ובתפיסת הזמן, בחרוז חופשי ובזמן אישי."

ואכן, כל שיר ביצירתו העניפה של זך נידון בכרך השופע הזה לעצמו. ממש לא ייאמן איך פרופ' ברזל מעיין בכל טקסט שירי על הגלוי שבו ועל המעמקים הסמויים, בהקשר התרבותי והחברתי של היצירה וגם של היוצר ולאחר מכן במחזור השירים או בספר הנידון כולו.

חשיבות מיוחדת מייחס ברזל לתמורות החלות בשירת זך עם השנים ואף בתהליך הזדקנותו, והתמורות גדולות ולא פשוטות. הוא גם מטעים כי שירת זך תובעת קורא שיהא משכיל כיוצרה, שכן רק אז יוכל לקלוט את כל רבדיה, אף שלעתים הם נדמים פשוטים. ובכל המהלך הזה אמנם נמנע פרופ' ברזל מביקורת, ותהא לחיוב או לשלילה, גם כשהקורא עצמו חש בהחלט שהולכת ומתגבשת בו דעה. ואכן, כבר מראשית העיון בפעילותו היוצרת של זך בתקופת "לקראת" הירושלמית, הדיון מרתק ממש, ומעניינת טענתו של זך עצמו, הבא לסתור את טענות חוקריו ומבקריו,  כי כל חידושיו מקוריים לו  כי אז, בתקופת צעירותו  עדיין לא הכיר את בכירי המשוררים המערביים ולא הושפע מהם, והמאמין יאמין.

סמוך לכך מובא  עיונו של ברזל ב"שירי איליה" כלומר שירי קינה, ועתה נבחנת, כמו תמיד עם הופעתה בדיון של סוגת שיר חדשה,  באופן מקיף זיקתה של סוגה זו ביצירתו ליצירתם של משוררים קודמים, ונלווית לה התבוננות במשמעותן של האלוזיות העבריות והתרבותיות הנרחבות האחרות, ועוד.

  שפע מדהים ורחב אופקים מעין זה נמצא גם בעיונים ביצירות מאוחרות יותר. למשל, ב"שירי מחאה" הנידונים בפרק תשעה עשר. זהו אוסף של שירים שהקשרם פוליטי-חברתי, אנטי מלחמתי חריף, כגון השיר "השני והשלג". כמובן ששני הצבעים מוליכים מהכותרת לעיון בתשתית מקראית רחבה, לפרישת הרקע של מלחמת לבנון הראשונה ומכאן לפואטיקה של השיר, למאפייניו הספרותיים העושים את המסר אפקטיבי.

למשל, השיר לפי ברזל הוא תמונתי וסמלי, הסאטירה בו מובלעת, שפע האלוזיות שבו רבות חשיבות להבנת ההתייחסויות למציאות הפוליטית של אז על המפלגות הזוכות לביקורת בשיר. וכל זאת בדיון מקצועי ואובייקטיבי, ללא  כל שיפוט אידאי, פוליטי או ספרותי, וזאת למרות שנפרשת האידאולוגיה הביקורתית הקיצונית שבבסיס השירים ולבטח לכל קורא יש תגובה אינסטינקטיבית משלו, על "הזוועה שבמלחמה", על החובה למולדת ולכן דווקא למחאה חריפה, ועל הערכים מתרבויות שונות המשולבים לדעת החוקר ב"מינשר הפואטי". הדיון רצוף הבחנות נוספות כגון ההבחנה המעניינת ב"פואטיקה של יגון באצילות כבולה", ועוד הבחנות שהוא בורא לצורך תיאור ייחודה של השירה.

ומה באשר לאבידן, המשורר הסוער והמהפכני?

ניקח, למשל, את הדיון המרתק במעברו של אבידן מ"שירה מגוייסת" לכאורה, שמעולם לא היתה כזאת ,לשירה אישית ומרדנית. או את העיון ב"שירי לחץ", על המאפיינים הפואטיים של הקובץ, על היקף נושאיו, דרכי איפיון המשורר את עצמו ותפיסתו התוססת את הווית "המשורר, שלא לדבר על הדיון הנרחב והמעמיק בשיר הנודע "ערב – פתאומי" ("אדם זקן מה יש לו בחייו?" שנכתב בעוד אבידן רק בן 28!)

מכאן עובר פרום' ברזל  להארה חדשה של הדימויים, לשבירת הרומנטיקה, למערכת התמונות או לנושא המוות ביצירת אבידן המוקדמת, כשכל אלה משרטטים עולם סוער ומדהים. מפתיע העיון ב"שיר ילדים", שכן הוא מחדש בגילוייו ועל כן מתפרש תוך התייחסות רחבה למטענים תרבותיים, כמו גם הדיון  בשיר "המוות יבוא ביום ההולדת". ואפשר להביא מטעמים מהעיון במחזור "אין עילית רוחנית בארץ הזאת" אבל איך נוכל אפילו לטעום משפע העיון ביצירה המיוחדת והמתגוונת תדיר של אבידן?

אבל כל זה אינו אלא טעימה קטנה מן השפע. אז אולי נתבונן מעט ביצירות מאוחרות יותר, ובייחוד באלו שהקדימו את זמנן ושילבו חומרי טכנולוגיה חדשניים בשירים שהדהימו את תקופתו.

כך למשל, "שמונה שיחות עם מחשב", שהופיעו כבר בשנת 1974! ואמנם, דיונו של ברזל בפרק "פואטיקה תלויית-מכשיר" פורשת את התקופה, את כתיבת השירים תחילה באנגלית, את היותו של אבידן "מרותק לשותפות אדם-מחשב" כביכול המחשב הוא הפסיכיאטר האלקטרוני שלו, רופא הנפש. על כן גם נדרשת כאן פרשנות השיח בין השניים, התפיסה הפסיכואנליטית והטכנולוגית, הזהות המינית, הביטחון העצמי, האני-אדם והאני-מחשב ואפילו מקומם של השירים הללו בביוגרפיה של אבידן.

בפרק הבא, שעניינו כבר "פואטיקה תלויית לווין", על שירי 1978, מעצים ברזל את הבנת הקורא בחדשנותו הסוערת של המשורר במאמץ פרשני ללא לאות ונעדר כל שיפוט. כך נפרשות לעינינו סוגיות פילוסופיות, מטאפיסיות, טכנולוגיות, פסיכואנליטיות ואפילו תיאולוגיות, כגון ההשגחה האלוהית, בריאת העולם ועוד, שכן השירה עתה היא "קונצפטואלית" ו"בלדה על בריאת העולם" כבר עולות סוגיות מיסטיות ותפיסות שונות של הגאולה וכיו"ב. בקיצור – שפע מרהיב הכולל גם שירים מן העיזבון, עבודה פרשנית ותיאורית שאין שיעור להיקפה.

ואשר לי, מסקרן מכל היה, כמובן, העיון בשירי יונה וולך ולא רק על שום מורכבותם, נועזותם ועל היותם פרובוקטיביים (ולא רק מבחינה מינית "פמיניסטית") ובעלי ייחוד מובהק, מרהיב ומעורר, אלא גם משום שתמיד שירתה ריתקה אותי וגם  פירסמתי דברים על שיריה.

אי לכך פתחתי תחילה את הכרך באורח מקרי והגעתי לעיון בשיר "לכל העצים". זהו בהחלט שיר חריף ובוטה ועם זאת ניתן לפירושים הרבה. על פי הבנתי, הרי זה שיר אירוני, שבתחפושת העצים (דווקא ממין זכר אך עטויים בעיקר במטפורות שממין נקבה) מהווה פרץ של מחאה כנגד התפיסה הרואה את הנשים כחלשות ונחותות, ובכך משמשת  מצע לשלילת אפשרותן לממש את זהותן. והנה, לפניי פרשנותו רבת העניין והחידוש של פרופ' ברזל המציגה את המסר ללא כל שיפוטיות. יותר מזה, הוא מזכה אותנו בעיון רחב אופק גם במקורות תנ"כיים שיש בהם משום מבע לתפיסת העצים בזיקתם לאדם ולאלוהות. תוך כך נפרשת לפנינו מגילה שלמה של דברי נביאים, וכל זאת בלא לזנוח את העיון בפואטיקה של השיר, כגון  בבדיקת המעברים מההוויה הזכרית לנקבית. בנוסף, מצורף דיון במשמעות הצבעים ובזיקתם לשני המינים ולזוגיות, וכל זאת לפי "הפואטיקה הבימתית" של וולך. ולא נותר עוד לקורא אלא לבחור ולבנות משפע החומרים גם את הפירוש המקובל עליו. 

כך אף, למשל,  באשר לשיר  "בורגני", שמעצם היותו כרוך בזיקה לכנסייה ולבית כנסת ולכללי ההתנהגות בהם, יתכן שיכולנו לצפות לרמזי ביקורת של החוקר. שהרי עיקרו התרסה מרה של הדוברת כנגד הגבר על תפיסתו "הבורגנית", שעל פיה אסור להתנשק בכנסייה על שום קדושתה. הגבר הוא המקבל את המוסכמות ונכנע להן, בעוד הדוברת, האישה, אף שהיא מוכנה לנהוג  ברוחו הסלחנית של המושיע הנוצרי, רואה בגבר בורגני שמוסריותו צבועה כשהוא נרתע ממתן ביטוי לרגש החי והאותנטי.

ומאלף הדבר, גם העיון רב העניין בשיר "בורגני קטן" נעדר שיפוטיות וצמוד למקורות התרבותיים ולטקסט ובה בעת לעיון  "במעברים מפואטיקה לפואטיקה" שבו, כמו למשל, המעבר מ"דגם בהיר" ל"דגם אפל". כשהמונחים הללו באים לתאר ולקבע הבחנות חדשות ומעשירות. אני לא הייתי מתאפקת מלנקוט צד...

יש לציין גם את שילובם של פרטי אוטוביוגרפיה פה ושם ברצף העיון, אולי יותר מאשר שילב החוקר בשירת אבידן, במקומות העשויים להסביר פרקי שירה ביצירתה, ובמיוחד בילדותה וביתמותה, בתקופת מחלתה ולקראת מותה. זאת מתוך הנחה, כי שלא כאבידן, "האני" הפרטי עמד בבסיס שירתה כמקור המבט על העולם.

ואכן, הניתוח רב העניין, למשל, של השיר "בעיות זהות", או השיר "ציפור", ושירים אחרים המתמקדים בשאלות של זהות "האני" האישי, הנשי והיצירתי, או בשאלות של "התפוררות האני השלם", כמו הגילויים בשיר "טוביה", כשהם מובאים גם על רקע מקורות תנ"כיים ואחרים, מהווים הרחבה פרשנית מרחיבת דעת של הנחות היסוד.

אך מה לנו שנביא דוגמא פה ודוגמא שם? והלא אין זה אלא פירור מן השפע המכונס בשני הכרכים. והרי כל המעיין, ולו לשם העמקה בשיר האחד, ייצא נשכר. אי לכך, טוב עשתה ההוצאה שדאגה להביא לקורא דרכי התמצאות בתוך השפע הזה וערכה מפתחות מפורטים ועשירים, שאף די בעיון בהם על מנת להבין את היקף המפעל המחקרי הזה. וכך מובא בפנינו מפתח היצירות הנידונות שאין חשוב ממנו, ונוספים לו מפתח אישים ומפתח עניינים ומושגים, כשם שתחילה מובאת רשימת מקורות, והכוונה למקורותיהם של השירים.

מאלפת גם העובדה שהפעם בחר פרופ' ברזל לוותר על הרשימה הביבליוגרפית הענפה שליוותה את כרכי מחקרו הקודמים, ואשר וודאי היתה כוללת את כל שנכתב על שלושה היוצרים הללו. אלא שהזמנים נשתנו, האינטרנט עומד לרשותנו ואין בעייה למצוא חומר,  כפי שהוא טוען מפורשות כי "הנגישות לחומרי עזר ביטלה את הצורך בביבליוגרפיה."

לא כל שכן שוודאי היתה מכבידה על הכרכים המלאים ממילא. ולא נותר לנו אלא לשוב ולומר, ועתה ביתר שאת, כי אין ראוי בשעה זו לפרס ישראל על מחקר ספרותי מפרופ' הלל ברזל ונקווה שנזכה לכך בקרוב.

ד"ר ארנה גולן

אהוד: אינני בקיא ביותר בשירי אבידן אבל מוזר לי שכתב שירים על אודות מחשב בעוד אשר למיטב ידיעתי מעולם לא היה לו מחשב בביתו והוא לא ידע להשתמש במעבד תמלילים.

ובאשר ליונה וולך, גם בשירתה אינני בקיא אבל מהמעט שקראתי נדמה לי כי לעיתים יש לעבור על שורות רבות של גרפומניה כדי למצוא אצלה קטעים שיריים בעלי ערך.

* * *

משה גרנות

1. אות מפעל חיים ליוסי גמזו

אמש  (24.6.19) כיבדה אוניברסיטת בר-אילן את יוסי גמזו באות על מפעל חיים באולם הענק, אולם ווהל, שהיה מפוצץ באוהבי שירתו (בקהל היו גם יורם טהרלב ומושיק טימור, שבדיוק היה לו יום הולדת). התרגשנו עד דמעות, למרות שאת שיריו היפים אנחנו מכירים מזה עשרות שנים. כל פעם שאנחנו שומעים את החרוזים החכמים, היפים, המושלמים – הלב רוטט מהתרגשות. אין מתחרים לפניני הלשון של יוסי גמזו, למקצב הנפלא, לשובבות – מצד אחד, ולפריטה על הנימים הכי כואבות של האתוס הלאומי – מצד שני. בכל כך הרבה כישרון בורך יוסי גמזו שלנו!

הערב הוכן עם המון אהבה, הנחתה ד"ר טלילה אלירן, דיבר נשיא האוניברסיטה, פרופ' אריה צבן, כימאי ברוך כישרונות והישגים בינלאומיים, שהיה טייס קרב על מטוסי פנטום; הייתה תזמורת בהנחייתו של רוני וייס, הופיעו זמרים מהליגה הראשונה, ביניהם – גבי ברלין, אבי טולדנו, יהודה אליאס (קול אדיר!), אורי בנאי, אורלי זילברשץ-בנאי. כל השירים הוקרנו על מסך, והקהל מחא כפיים בהתלהבות כשהם מבקשים הדרן.

הלב עלה על גדותיו – זה היה ערב בלתי נשכח!

2. "טוב למות בעד ארצנו – אך קשה מאוד לחיות"

על "שירים ופזמונות" מאת עמנואל הרוסי צבעונים 2019, 68 עמ'

מאז שדרכה רגלי על אדמת ארץ ישראל, ליתר דיוק – על אדמת הלס שבמעברת באר-שבע, אינני חדל להתפעל ממפעלם של חלוצי העליות הראשונות: עולים לארץ שבה האקלים הוא בלתי אפשרי עבור מי שהגיע ארצה מאירופה, כשסובבים אותם שונאים ומתנכלים, כשכפויה עליהם עבודת פרך, שלא ידעו כמוה יהודי הגולה מעולם, כשמחלות חסרות מזור תוקפות אותם, ואני שואל: מניין הכוחות והאמונה להישאר כאן למרות הכול, ולחלום שביום מן הימים, אולי לא בימי חייהם, יזכו שהארץ הזאת תהיה ארץ היהודים?

עמנואל הרוסי, היה אחד מהחלוצים האלה – עם הגיעו ארצה ב-1924, לאחר ששוחרר מסיביר תמורת אסירים רוסיים שנשפטו בארץ, הוא עבד כסוור בנמל, היה בגדוד העבודה בפלוגת "כברה" (על חוויותיו שם כתב את שרשרת השירים "בכברה"; בספרנו – עמ' ל"א-ל"ה). עבד בייבוש ביצות, וחלה בקדחת, ורק כאשר המחלה הקשה הכריעה אותו, הוא עבר לעיר, ובסיועו של אביגדור המאירי הוא הפך לעיתונאי ופזמונאי מבוקש בבמות של אותן שנים – "הקומקום" ו"המטאטא".

בספר שלפנינו ימצא הקורא ביטוי אותנטי לתחושות שאפפו את החלוצים בארץ עויינת ויבשה זו, כאשר לא ברור לחלוטין אם יש סיכוי לקומץ המהגרים לקומם את הריסות המולדת. עמנואל הרוסי מדמה את קומץ החלוצים הנאבקים בכוחות איתנים – לספינה שאבד לה הדרך כי אין לה קברניט, ולכן נכון לכנות אותה "ספינת הצער" (עמ' ז'). בין הבתרים איננה נבואה אופטימית שניתנה לאברהם, אדרבה, ילדי המחר הם בין הבתרים, והם "ילכו קוממיות אל מערת הנצח" (עמ' ט'). למשורר יש תחושה שאל העתיד לא הולכים קוממיות, כפי שחלמו, אלא "כולם יזחלו לקראת העתיד" (עמ' י'). נועדנו, כנראה, לבכות על סיבה קלה (כאב צמיחת השיניים) ועל חמורה (חורבן ירושלים), ומי הצוחק הוא ינשוף עיוור, שטן ואוייב (עמ' י"ב). "הנביא האחרון מבקש לחדור ללא הצלחה בשער הנעול, ומה שנותר הוא אלוהי הנקם וצבוע הייאוש (עמ' כ"ט).

בשיר שכתב לכבוד משק תל-יוסף מופיע חלוץ, שמסקל את השדה, ומעבד את האדמה הדשנה, ואיננו יודע שהוא עיבד אדמה של בית עלמין יהודי, וכי אבותיו הדשינו בגופותיהם את האדמה  (עמ' כ"ב). בשיר הזה מופיעה גם פנטסמגוריה (דומה מאוד ליצירה הדרמטית של י"ל פרץ), שבה יהודים יוצאים מהקברים עטופי טליתות ורוקדים לצלילי פעמוני המנזר הקוראים "דם, דם!" 

ארוחתו של חלוץ בארץ מורכבת ממים, חול, ביצה וקדחת, ולמרות הכול מצווה לרקוד – "טוב למות בעד ארצנו – (דברים המיוחסים לטרומפלדור הגוסס) אך קשה מאוד לחיות" (עמ' מ"ז). בשיר הערש הידוע של עמנואל הרוסי, האם מיישנת את הילד כשהיא מזכירה את הגורן הבוערת בתל-יוסף והעשן שעולה מבית אלפא. למרות הכול – אסור להתייאש, וכאשר הילד יגדל, יעבוד עם אביו ביום, וישמור איתו בלילה (עמ' ס"א-ס"ג).

למרות הקשיים האדירים הייאוש אינו אופציה, כך כותב המשורר ב"האמינה!" (עמ' נ"ג-נ"ד), וכן ב"יחפים" (עמ' נ"ו-נ"ז).

צחוק ודמע מתערבבים בשירים שבקובץ שלפנינו (שראה אור לראשונה בתרצ"א [1931] בהוצאת "אנחנו"). בשיר "המכנסיים" (עמ' י"ג-כ') מסתבר שלחלוץ בנימין נקרעו המכנסיים, ודבורה החלוצה, שמעולם לא תפרה, צריכה להתקין לו מכנסיים משק. זהו שיר בעל נימה הומוריסטית, אבל מסתיים  באקורד פסימי: "מה הסוף? / חברים /  לבשו כולכם שקים!"

בדו-שיח בין ילד לאימו, האם מוכנה לענות על כל שאלותיו, רק לא על איך נולד תינוק, אבל באמת אין צורך – הילד יודע שלאישה הרה יש תינוק בבטן (עמ' ל"ט). נימה הומוריסטית נמצא גם בשיחה בין חלוץ לבחורה – הוא רוצה בקרבה רומנטית, איתה, ואילו היא שואלת "תכלס" – "איפה אתה עובד?" (עמ' מ"ג).

וכן, אי אפשר בלי אהבה גדולה לארץ, למרות עשרה מדורי גיהינום שהועידה לחלוצים. כמו משוררים אחרים בני ימיו (נתן אלתרמן), וכמו משוררים בני ימינו (יורם טהרלב, יעקב ברזילי), משווה עמנואל הרוסי את הטופוגרפיה של הארץ לגוף האישה: הכינרת היא אישון עינה, הירדן הוא נחל דמעותיה – המשורר פונה אליה בפסוקים מהנביא הושע שאומר יהודי כשהוא מניח תפילין: "ואירשתיך לי לעולם" ("ארצנו" – עמ' ס"ו-ס"ז).

וכמה מילים על הפרוסודיה של הקובץ, המוכיח (אם יש עדיין צורך...) שאפשר לכתוב שירים חרוזים וקצובים בלשון מדויקת, ולהביא באמצעותם הגות עמוקה. השירים בקובץ חרוזים, לפעמים במבנה אסוננטי (האלם – האלה, עמ' י'; בניה – הינהי – עמ' י"ב; דשא – לגשת – עמ' כ"ט). יש בקובץ שימוש באנפורות (אז, אז; זה זה – עמ' י"ב; היום, היום;  רק רק – עמ' י"ג. האנאפורה היא בת דודה של הפזמון, והוא מופיע הרבה בקובץ:

אנחנו ייבשנו ביצות בכברה...

ולמה נפשי בי, למה לא שרה?

ולמה נפשי בי, למה לא שרה?

היום שוב חפרנו באר מים אחרת...

ידי חזקה היא, אך למה בוערת?

ידי חזקה היא, אך למה בוערת?

(בעבודה – עמ' ל"ד)

פזמון מעניין – באמצעו של בית השיר נמצא ב"האמינה!" (עמ' נ"ג). בית שלם המשמש פזמון נמצא בשיר מלבב על חלוץ מבני תימן - "הסבל" (עמ' נ"ח-ס'); תבנית פזמון דומה גם ב"הבדלה" (עמ' ס"ד-ס"ה).

צריך לברך את הוצאת "צבעונים" שלקחה על עצמה משימה חשובה להציע לבני דורנו את אחת היצירות הנפלאות שצמחה בעולם החלוצים, עולם שאל האידיאלים שלו אנחנו איננו חדלים להתגעגע.

משה גרנות

* * *

תקוה וינשטוק

ספריו וחייו של יקר צמח

מכל העלייה המכונה "מזרחית" – לא אשכנזית – נראה לי כי יהדות בבל העמידה את  מיספר הסופרים והמשוררים הגדול ביותר, שלא לדבר על  ההצלחה בשטחים אחרים. לצד היוצרים הנודעים מעיראק – סמי מיכאל, שמעון בלס, אלי עמיר עתה במלוא זוהרו, הרצל חקק ובלפור חקק, גם חנה מוסיוף במכתב העיתי – קיים מספר ניכר של יוצרים פחות נודעים, המעלים לרוב את קורות חייהם, וגם ספריהם ראויים לציון.

הספר בעל השם המקורי "קלייר, את המזוזה שלי" ("ספרי צמרת" 2018 ) נכתב בידי יקר (אף זה שם פרטי מקורי) צמח. הספר עשוי מפרקים קצרים, פרק-פרק ושמו מעיד על תוכנו. סיפורו של אלבר, צעיר יהודי מוכשר ממשפחה אמידה בבגדד. פעיל בתנועה הציונית שהיא במחתרת בעיראק, שמוותר על לימודים  באוניברסיטת לונדון, וב-1941, לאחר ה"פרהוד" בו נטבחו    יהודים, מגלה אלבר בסודי סודות לדודניתו קלייר שהוא עולה לארץ, וקלייר מאיימת לשים קץ לחייה אם לא ייקחנה עימו. השניים חוצים במכונית את המדבר ואחרי אירועים קשים ומסוכנים מגיעים לארץ, לקיבוץ.

עתה מקבל הסיפור תאוצה ועניין. אלבר וקלייר משתוקקים להינשא, ומתעקשים על רב, והקבוץ ניאות לבסוף לבקשתם. הם אינם דתיים אך שומרי מסורת, מסורת יהדות בבל העתיקה בעדות. הם קובעים מזוזה בפתח חדרם, אלבר מאלתר פמוטות לנרות שבת. עם כל הניגודים לחיים שהכירו, הם מעריכים מאד את העולם החדש. מסתגלים לעבודה. אלבר מצליח בטיפול בגן הירק ואף נשלח לקורס ירקנים. אבל  מזכיר המשק דורש שיעבוד בניהול החשבונות, ואסיפת הקיבוץ מאשרת את דרישתו אף שלא כולם ששים ש"השווערצע" ("השחור") החדש בקיבוץ, המנשק מזוזות ואוכל רק כשר, יזכה לתפקיד כזה. אלבר מכניס סדר לכספי הקבוץ. 

 עזרא עג'מי, חברו מנוער של אלבר, בא לבקרו, לוקח אותו לסיור ביפו ובשכונת 'התקוה' ומכניס את אלבר לארגון הצבאי הלאומי. קיבוצניק חבר אצ"ל! אלבר משתתף במבצע "ליל שדות התעופה" של אצ"ל בה נהרג ידידו עג'מי. הוא עצמו נפצע בכיבוש יפו בידי אצ"ל.

חיי הזוג בקיבוץ הולכים ומידרדרים. כשנולד להם בן. קלייר אינה מוכנה שיגדל בבית התינוקות בלי שכמעט תזכה לראותו. היא "גונבת" את התינוק שלה ונעלמת איתו, והקיבוץ מחפש אותם. הקיבוץ מאשים את אלבר בגניבה גדולה מקופת המשק. אלבר טוען שהוא חף מפשע וספרי החשבונות מאוזנים ומקצועיים, לשווא. המשק מעמיד אותו למשפט שמתנהל בקיבוץ עם חוקרים ועורכי דין מהחוץ. אלבר יוצא זכאי. הגנב הוא מזכיר המשק בכבודו ובעצמו. הקיבוץ מצטדק, נפתח שוב לקראת אלבר וקלייר, אבל הזוג עובר לשכונת התקווה, ובעזרת חברים מהאצ"ל מקים משרד לחשבונאות.

הייתי משוכנעת שזה סיפור חייו של יקר.

יש בספר חלקים נרגשים אופייניים לאוטוביוגרפיה. אבל לדבריו זהו רומן היסטורי. כל ההתרחשויות שבספר – כולל "ליל המטוסים" – אכן התקיימו. הוא שמע עליהן   מפי  בני משפחה וידידים ואותן "הלביש" על גיבורים בדויים, פרי דמיונו, והצליח ליצור  סיפור אמין. לא בכדי זכה "קלייר, את המזוזה שלי" בפרס אגודת אח"י, מיסודם של יוצאי עיראק.

מסתבר שאת הביוגרפיה שלו, בגוף ראשון, כתב צמח בספר ביכוריו "צמח בעקתו יפרח" ("אופיר ביכורים" 2014). את השם  "עקה" לקח יקר צמח מעולם הצמח: צמח שאינו זוכה למים וטיפול שרוי בעקה, מעין  מועקה, ומתקשה לפרוח.

גם ספר זה זכה לפרס אגודת אח"י. גם הוא כתוב פרקים-פרקים ששמם מעיד על תוכנם. אבל בעוד ש"קלייר, את המזוזה שלי" מתרומם ומעצים, "צמח בעקתו יפרח" מתחיל בתיאור ספרותי  מושך והולך ויורד עד היעדר עניין.

צמח מ"צמח בעקתו יפרח" חי עד גיל תשע בבגדד היפה. הוא בן למשפחה אמידה. שלושה בנים וחמש בנות, הבית מהווה קן  לציונות האסורה. הילדים הבכירים כבר בארץ-ישראל, והצעירים, בהם צמח, מגיעים לארץ עם ההורים בעלייה ההמונית מבבל. הם  נשלחים למעברת פרדס חנה. אוהלם מתמוטט בגשמים. הבן הבכור יחזקאל, כבר מעורה בישראל, מצליח להעביר את המשפחה לפרדס כץ, מעברה דה לוקס הסמוכה לתל אביב. אבל יקר הקטן רוצה רק קיבוץ. זה חלומו עוד בבגדד.

הקיבוץ הוא שפיים. צמח מתערה שם במהירות. שפיים משקיע הרבה בחינוך, בייחוד בתרבות ובאמנות. יש לו מורים מצוינים המעצבים אותו, חברים טובים ילידי המקום. הוא ספורטאי מצטיין, בעיקר בריצות בינוניות, וזוכה בתחרויות אזוריות. אפילו ממנים אותו למדריך בתנועת הנוער. הוא לומד מחול מגרטורד קראוס המגיעה לשפיים, פעיל מאוד בצד המוזיקלי, משתתף בחגיגת הסיום שמביים שמוליק עצמון. לימים רואה צמח בעצמון את המנטור של חייו האמנותיים.

צמח מתגייס לצבא. שלא ככל בני כיתתו ההולכים ללוחמה קרבית, הוא בלהקה צבאית. כדבריו – "הצבא צועד על המוראל שלו. בזכותו ניצחנו במלחמת השחרור." מתאמן בנשק ומתקבל ללהקת פיקוד צפון בהדרכת נעמי פולני. הלהקה מתפרקת וצמח עובר ללהקת פיקוד מרכז ומתמנה למפקדה.אך לדבריו, כשסירב לחתום קבע – מחזירים אותו  לטירונות שנייה.

מכאן נעשה הספר זירה להצלחות ולכישלונות, חלקם מרים  מאוד, מלאים תחושת קיפוח. צמח חוזר לקיבוץ. משובץ כקצין תרבות ובידור בבית המרגוע. אבל הוא רוצה להיבחן להצגות ומציע למשק שיהיה עובד חוץ ורווחיו יעברו לקיבוץ. מתקיימת אסיפה כללית בנידון והצעתו נדחית. הוא אינו מתקבל כחבר, ועוזב את הקיבוץ בהרגשה שנהגו בו שלא כשורה.

מתחיל גלגול חיים חדש. מהקבוץ יצא ללא פרוטה והוא שוכר חדר דל בתל אביב. יש לו מכרים שחקנים  עוד מימי הצבא. הוא עושה חלטורות. נודד עם להקות ברחבי הארץ, מקים בעצמו להקה. משה חובב מכניס אותו לקורס קרייני רדיו. הוא נעשה שחקן בתיאטרון "אוהל" ומוחתם לחוזה לשנה. משתתף בסטודיו למשחק של פיטר פריי ומתקבל ל"קאמרי". נכנס גם ל"הבימה". משחק לצד כל הגדולים מחלפי עד טופול. פעיל בכל החזיתות, עושה כסף. הוא מחליט לעזוב את המשרה הקבועה בקאמרי ,ללמוד פסיכודרמה וטלוויזיה בניו יורק ולהיפגש שם עם ידידתו. מקבל מלגה ללמוד משחק בלונדון ונשאר בה. חי חיי בוהמה סוערים, מתערב עם יהודים בצמרת לונדון. משחק בסרטים, תמיד בתפקיד מחבל ערבי. מסיים את בית הספר הגבוה לתיאטרון. נישא בחתונה מפוארת ליהודייה מלונדון ורוכש בית גדול בעיר. הצלחה כבירה.

  ב-1970 חוזר צמח לארץ עם רעייתו ובנו הקטן, והדיפלומה. הוא נשלח לסלים פתאל, מנהל הטלוויזיה בערבית. צמח אינו רוצה להופיע דווקא בערבית, אבל עושה סרטים לדוגמא, מתחיל לעבוד בטלוויזיה – ומאושר. במרוצת הזמן הוא מקבל משרה מלאה וקבועה כמפיק ובמאי במחלקה הערבית ברשות השידור, וסרטיו דוקומנטריים הזוכים להדים רבים.

אבל בטלוויזנה בערבית מתחוללת מלחמת כוחות. יוסף בראל, מנהל מחלקת החדשות בערבית, יהודי עולה ממצרים – נגד מנהל הטלוויזיה בערבית, סלים פתאל יליד עיראק.

פתאל נאלץ לעזוב, ובראל נעשה ראש הטלוויזיה הערבית ומתאנה לכל אנשי פתאל. בעמודים 187-223, לקראת סוף הספר, מתאר צמח בפרטי פרטים את עלילותיו של בראל נגדו. בראל חותך את משרתו לחצי משרה וגם בחצי הזה בראל אינו מאפשר לו להתבטא. בראל מבטל את הפרס שנועד לו, לצמח. בראל מסולק עם הרפורמה ברשות השידור, ומסתבר שצמח אינו קרבנו היחיד. עם זאת מסיים הקורא את "צמח בעקתו יפרח" בהרגשה של חמיצות. הנקמה בבראל בולטת מדי.

צמח עבר חמישה מעקפי לב ויצא לגמלאוּת מוקדמת משירות השידור בגין מצבו הבריאותי. הוא מתגורר עם רעייתו בכפר שמואל, הקרוב לרמלה, בבית מוקף צמחי נוי וכרם גפנים גדול, הרחק מתככי הטלוויזיה.

נספח: מבצע "ליל שדות התעופה"

על מבצע "ליל שדות התעופה" נודע לי רק לאחרונה, כשקראתי את ספרו של יקר צמח "קלייר, את המזוזה שלי". עמוד 45 בספר מעלה את פעולת האצ"ל שנועדה לפגוע במטוסים הבריטיים בשדה התעופה קסטינה. הרבה מטוסים פוצצו ונשרפו. המבצע הצליח, אך בדרך חזרה נורתה ירייה בודדת מפרדס סמוך ופגעה בעזרא עג'מי, ידידו של אלבר, והוא התמוטט ונפל לרגליו. חובשות הפלוגה ממהרות לפצוע, אך הפגיעה היא בעורק הלב והוא גוסס. החובשות מאלתרות אלונקה, ובבוץ הכבד, במאמץ רב, מעבירים את גופת עג'מי למושב הקרוב, בצרון. אבל אנשי בצרון ממאנים לפתח את השער לגופת לוחם אצ"ל. הם גם חוששים מתגובת הבריטים על הפעולה. "גידי", עמיחי פאגלין, מפקד הפעולה, מצווה לסגת – רכבי הבריטים כבר נראים. אלבר מסרב לעזוב את חברו ו"גידי" מזכיר לו כי נשבע לציית למפקד וכי והישארותו במקום מסכנת את כל הקבוצה – וכולם עוזבים והגופה נשארת בשער היישוב.

הבריטים באים בבוקר. אנשי בצרון מכחישים כל קשר לחלל. הגווייה אינה שייכת להם. הרכב הבריטי אוסף את הגופה וממשיך למושבה הסמוכה באר טוביה. אנשי באר טוביה התעלו מעל כל הפילוגים והמחלוקות. הניחו את הגופה בבית העם, בני הנוער עומדים דום לזכר ההרוג ומזכיר המושבה נושא הספד עליו. לא ידוע מי האיש ומה שמו והוא נקבר בכבוד בשם אברהם בן אברהם.

צבא ההגנה לישראל תיקן את העוול וההרוג נקבר במצבה צה"לית בשמו  המקורי: עזאם עזרא  עג'מי ("יונתן"). בן עשרים. תצלומו מופיע בספר.

בסמיכות פרשיות מוזרה, בהסתברות כמעט בלתי אפשרית, ממש מטפיסית, אולי שריד מחוש נוסף אטוויסטי  שהיה לנו בימים קדומים ואיבדנו אותו, בדיוק ביום שקראתי בספר על מות עג'מי הגיע אלי המכתב העיתי 1451 מה-12.6.19. רפרפתי בו  ונדהמתי: במדור ידיעות הש"י. מכתב העוסק באותה פרשה טרגית. שלא ידעתי עליה כל השנים הרבות והנה באותו יום היא מופיעה לפניי  בשנית.

 בהמשך למאמר של עמוס גלבוע "על מצב השנאה" בגיליון 1443, כותב ראובן  שדה מרחובות:

"הנה הערה היסטורית המתייחסת לחללי האצ"ל שהיישוב היהודי (במקרים רבים) סירב לקוברם בבתי הקברות של ההתיישבות העובדת. סיפור על חלל אצ"ל שגופתו נדדה בין היישובים במרחב מישור החוף. לבסוף נמצא מושב אחד מזרם העובדים, שערך לנופל לוויה לאומית ברוב עם.

"באחת מסדרת הסיורים לאורך נחל לכיש, סיפרתי על אירוע דרמטי שנתקלתי בפרטיו בהכנה לסיור. כחלק מפעולות תנועת המרי (המשותפות לכל המחתרות) פעל בליל  25.2 בשנת  1946 כוח אצ"ל במסגרת "ליל שדות התעופה" גם מול שדה התעופה הבריטי קסטינה. מטוסים רבים פוצצו והועלו באש. בעת הנסיגה לכפר מרמורק המרוחק, נורתה אש מעל הנסוגים והגשש עזרא עג'מי, 'עולה חדש' מעירק בן  20, נפגע ומאבד הרבה דם. בקשה לטיפול רפואי באחד המושבים הוותיקים בסביבת שדה התעופה נתקלה בסירוב. המשך הפינוי בליל גשם שוטף  ובדרכים בוציות הכביד מאוד על הכוח, וההרוג והושאר בשטח.

"בבוקר נאספה גופתו על ידי משטרת היישובים הבריטית. המשוריין שוטט בין יישובי הסביבה היהודיים ורק באר טוביה ניאות לקבל את הגופה. מטעמי חשאיות. עג'מי (יהונתן באצ"ל) נטמן בשם אברהם בן אברהם. כיום, תחת טיפולו של משרד הביטחון, נושאת המצבה את שמו הנכון."

נוכח כל הפילוגים ושנאת האחים כיום  אני חושבת שכבר היו שנאות הרבה יותר גדולות, אחרי רצח ארלוזורוב, ובייחוד בימי מלחמות ההגנה ו"הפורשים" ובתקופת "הסזון".

תקוה וינשטוק

* * *

נורית יובל

ימי בראשית

לזכרם של סמי וסוסו,

השחקן ג'ורג' איברהים ובובתו

פוצ'ו העלה את זיכרה של תוכנית הטלוויזיה "סמי וסוסו", ואני, שכבר הייתי אז חברה במחלקת שירותי האמנות, בצוות ההקמה של הטלוויזיה הכללית, התמניתי לאייר ולהנפיש את סיפור השבוע המצוייר שנכלל בפרקי התוכנית.

סרז' רוזנברג הזכור לטוב היה אנימטור מקצוען שעלה ארצה מבלגיה והיה היחיד בשטח שידע לעשות סרטים מצויירים. ההנהלה, שרוב אנשיה היו פקידים ולא ראו טלוויזיה מימיהם, לא מצאה תקציב למשרה עלומה זו, וסרז' הסכים לעבוד חודשים לא מעטים ללא כל משכורת למען הסיכוי הקלוש שכאשר ילמדו לדעת את מאפייני המדיום, הוא כבר יהיה במקום.

גם ציוד מקצועי לא היה, וסרז' הביא מהבית את מצלמתו האישית, תלה אותה בחוט מן התקרה של חדר הגרפיקה, הניח מתחתיה שולחן על שולחן  ועמד בעצמו על השולחן התחתון, אני ציירתי את הסצינות הנדרשות על יריעות צלולויד בצבעי אמייל שקניתי מכיסי, 24 יריעות להקרנה של שניה אחת (תחשבו בעצמכם כמה ציורים נדרשו לסרטון של חמש דקות...) – והגשתי לו את אותן כסדרן אל מקום מעמדו שמתחת לתקרה. סרג' הניח כל יריעה מתחת לפתח המצלמה, לחץ על מתג ההפעלה, צילם, הסיר את הציור והניח תחתיו את הבא אחריו.  מובן שעבודת הציור ותהליך הצילום נמשכו לילות ארוכים, כי בשעות העבודה במשך היום היינו עסוקים בעבודה השוטפת. (בעיקר ל"חדשות", שאת הכותרות להן והכתוביות בתחתית המסך הכנתי בכתב ידי על קרטונים אפורים, מחוסר כל מיכשור מקצועי אחר). אך שנינו היינו מלאי רוממות רוח מתפקידנו החלוצי והבראשיתי, ועם זאת עייפים ורצוצים. לעיתים קרובות חיזקנו את ליבנו במשקה חריף ולילות העבודה האלה היו מלאים יצירה, צהלה ושמחה!

סרז' הזכור לטוב נותר ללא כל אמצעי מחייה וחזר אחרי שנה לבלגיה מולדתו.

נורית יובל

* * *

לאור המצב הגרוע של נתניהו מבחינה מוסרית, פוליטית ומפלגתית, הועלתה הצעה שהוא יחליף תפקידים עם ארדואן. ארדואן בישראל, בתור ראש ממשלה, יחלץ אותנו מהכשלים המוסריים, הפוליטיים והמפלגתיים שכפה עלינו נתניהו, ואילו נתניהו יחזק בטורקיה את מגמות הדיקטטורה וקץ הדמוקרטיה שהוא מתמחה בהן בישראל!

* * *

אהוד בן עזר

"אבשלום"

אבשלום פיינברג, כתבים ומכתבים

1971

פורסם לראשונה במוסף הספרותי של עיתון "על המשמר" ביום 25.2.1972

לפני 47 שנים

עד לצאת הקובץ הראשון של מבחר כתבים ומכתבים מעיזבונו של אבשלום פיינברג, איש ניל"י, שנולד בשנת 1889 בגדרה ונפל ב-20 בינואר 1917, בנסותו לעבור אל הקווים הבריטיים ליד שיח'-זוויד, דרומית לרפיח – לא היתה לקורא הצצה אינטימית לתוך עולמו. הדברים שנדפסו וסופרו על אבשלום, וצוטטו ממנו – רק גירו את הדימיון, והשאירו הרבה בגדר תעלומה. ספריו של יערי-פולסקין על ניל"י, ובהם זיכרונותיו של ליובה שניאורסון על אבשלום, ופרק המונוגראפיה המוקדש לו בספרם של ליבנה ונדבה – "ניל"י, תולדותיה של העזה מדינית", וכן חומר שפורסם עליו בספר של ליבנה "אהרן אהרנסון, האיש וזמנו", וב"יומן אהרון אהרנסון" שיצאו לאור בשנים האחרונות.

בידי מצויים קטעים מיומנו של דודי ברוך ראב מפתח-תקווה, שהיה מנהל העבודה החקלאית בתחנת הניסיונות בעתלית, ידידו של אבשלום, אך גם מתנגד לדרכו, ובייחוד לדרכו האחרונה. השתמשתי בהם לכתיבת המונוגראפיה הקצרה "הצבר הראשון, אבשלום פיינברג", שנדפסה בקובץ "מעלות לוחמים". השם "הצבר הראשון" יש בו כמובן יותר בבחינת הערכה מאשר קביעת עובדה, שהרי אבשלום לא היה הצבר הראשון מבני המושבות בארץ, אבל הוא היה כמדומה הצבר הפוליטי הראשון, שהיתה לו תחושה של מנהיגות ותודעה של ייעוד ודרך.

אף שקראתי כמעט כל מה שנדפס עליו בספרים, וגם ממה שלא נדפס, אודה שקריאת מכתביו ויומני-מסעותיו בקובץ החדש, שינו, לעיתים במידה מכרעת, את מושגיי על דמותו וחייו.

הקובץ מכיל שישה שערים: מכתבים לרבקה אהרנסון, מכתבים לשרה אהרנסון, מכתבים אחרים, יומן-המסעים (1911-1915), דין וחשבון אל הלייטננט ל. וולי (1915), ודין וחשבון אל גב' הנרייטה סאלד (1915).

רבקה אהרנסון היתה האחות הצעירה במשפחה. שרה גדולה ממנה בכמה שנים, ושתיהן צעירות מאבשלום. בשנת 1911, בעודו מהסס אם להישאר בארץ או לנסוע לכמה שנים לאמריקה כדי ללמוד ולצבור כסף למען יוכל להקים מפעל ממשי, בחקלאות. בשובו ארצה, פוגש אבשלום את אהרון אהרנסון. הפגישה עם אהרון ומשפחתו משנה מעתה באופן מכריע את כל חייו. הוא מכתיר את אהרון לרבו ולמנהיגו, נעשה לעוזרו הקרוב בתחנת הניסיונות החקלאיים בעתלית (כסניף של חדרה), ומטעמו יוצא לשוטט בארץ ובארצות השכנות, סיורים שמטרתם להעשיר את העשבייה, לגלות זנים חדשים של עצי פרי ויער, לעקוב אחר חידושי החקלאות והתעשייה החקלאית בלבנון ובסוריה, וכן אחר מצב השווקים. המטרה היא מדעית ותועלתית כאחד – ללמוד את האיזור כדי לבסס בצורה הטובה ביותר את ההתיישבות והחקלאות היהודית בארץ-ישראל, ולעשותה רווחית.

ב-1911 מתאהב אבשלום אהבה קשה ורבת ייסורים ברבקה אהרנסון. מכתביו אליה, המתפרסמים עתה לראשונה, מתנודדים בין כאב ובוסר של נשמה מורתחת לבין ניצוצות מפליאים ביופיים של גדולה אמיתית. כמו מכל מכתב אהבה שנכתב ביושר לב, אפשר ללמוד ממכתבים אלה לא רק על הכותב כי אם גם על זו שאליה נשלחו המכתבים. רובם נשלח מחדרה לזיכרון, והאחרון, מאלכסנדריה לאמריקה.

בשנת 1915 עזבו אלכסנדר אהרנסון ואחותו רבקה את הארץ באוניית מלחמה אמריקנית והגיעו לאלכסנדריה, ומשם הוכרחו לעזוב לאמריקה. ובשובם לארץ, כבר לא היה אבשלום, שרה, ואחר-כך גם אהרון – בחיים.

באביב 1914 נישאה שרה אהרנסון ליהודי בולגרי אמיד שישב בקושטא. היא עברה לגור אצלו, ורק בדצמבר 1915 חזרה לבדה לזיכרון, מיואשת מחיי נישואיה. את רבקה כבר לא פגשה, לעומת זאת נמצאו בזיכרון אחיה אהרון, וכעבור שבועות אחדים גם אבשלום, אשר השתחרר מבית-הכלא בירושלים, לאחר כישלון התגנבותו הראשונה בדרך המדבר אל קווי האנגלים בסיני.

מעתה ועד למסעו האחרון, הגורלי, בינואר 1917, תקופה של שנה, עומסים אבשלום ושרה את עיקר עבודת הריגול של ניל"י על כתפיהם (אהרון עוזב את הארץ באוקטובר 1916, כדי לעבור אל צד האנגלים).

בתקופה זו פורחת אהבתם של אבשלום ושרה. אמנם, מקטעי המכתבים הספורים של אבשלום לשרה, ששרדו מתקופה זו, קשה לעמוד על כל עומקה של מסכת היחסים שנרקמה ביניהם.

בטרם קראתי את שני השערים הראשונים בספר הייתי סבור כי המשולש רבקה-אבשלום-שרה כך התרחש: האחות הצעירה התאהבה באבשלום והוא נשבע לה אמונים ואף התארס עימה. ואולם ליבו נמשך גם אחר האחות הגדולה, שרה, שהיתה מעין "פאם פאטאל" שמושכת גברים בכוח מגנטי עז, ומאכזבת אותם.

בספר של ליבנה ונדבה כתוב: "שרה ורבקה, שתיהן אהבו את אבשלום פיינברג, ושרה החליטה, כנראה, על נישואיה, לאחר שחשה שאבשלום נמשך יותר לאחותה." (עמ' 89).

ואחר-כך – האחות הצעירה נסעה לאמריקה, והארץ מסוגרת במלחמה. והשיבה המאוחרת של שרה לאבשלום, בשנת 1916, והיא כבר אישה נשואה, נראתה כהשתחררות מכבלי הנאמנות של שניהם לאחות הצעירה, הטובה והמסכנה, והתפרצות הדדית של מאוויים שהיו כמוסים בלב מזה שנים, עוד לפני נישואיה של שרה.

כל התמונה הזו משתנה לאחר הקריאה של אגרות אבשלום לרבקה. הוא אוהב ומעריץ אותה כעבודת-אלילים ממש, ואילו היא קפריזית, מסרבת, וכמין תולעת מכרסמת בליבה ומתגברת אפילו על אהבתו הגדולה. היא אינה מוכנה להינשא לו, להקים משפחה, היא מענה את נפשו והוא שוקע בתקופות ארוכות של ייאוש. היא מענה אותו, וגם אינה מאמינה בכוחותיה, היא מפונקת.

הוא כותב לה:

"אנסה לבקשך לשיר לי שיר קטון, דבר טבעי ומובן בין אנשים שאוהבים איש את רעהו, ותיכף תביטי עליי כעל משוגע מהמין היותר מבהיל. 'אני לשיר? מה רוצים ממני? 'אנגיטשעפעט זיך' (נטפלים)? ומה יודעת אני?' ודי, המעיין המתגבר.

– אבל ילדת ליבי! אני לא אשווה אותך אל גארדן או אל טטראזיני, אינני בא לחפש אצלך דוגמאות לאמנות גבוהה. קולך את מתוק לי ונעים לליבי, מדוע לא תביני זאת. זאת שירה שלי, עצמית ופרטית.

– לי קול ערב? אתה משוגע באמת! מה רוצים ממני?

– רבקה את ילדה נחמדה,

– אני? רק כיעור, קוף, זועה וכו'.

– רבקה, אני אוהב אותך.

– שקרן! כזבן! גונב-הדעת! אוהב את את כל ה'מין' שבתבל – לבנות, סיניות, הודיות, כושיות, מאלה שבעריסה עד אלה שעל שפת הקבר, ורק יוצא מן הכלל יש לחוק זה, אחד-ויחיד זה... אני, הלא אתה שונא אותי, שואט אותי, ומדוע תשקר?" (עמ' 107).

אל מול הקפריזיות ואי-העקביות של רבקה, מצטיירת שרה כבחורה ארצית וטובת-לב. ולאחר מות אם המשפחה, היא ממלאת את תפקיד האם.

במכתביו של אבשלום אליה מן התקופה 1911-1914 אין מאומה מלהט הרגשות שפועם בליבו כלפי רבקה. אלה הם מכתבים אל ידיד טוב. אדם שאפשר לסמוך עליו, ואולי גם לפרוק על ליבו ייסורים שאחרים גורמים. את הכרעתה להתחתן הוא מקבל במעין הבטחה מתחמקת. "את רואה שעוד לא גמרת איתי, כשיעבור השיכרון הראשון – נתראה." (עמ' 142).

קשה לתאר שה"שיכרון" הוא חיי-נישואיה, ואולי הכוונה לרמזים או לווידוי שלה על אהבתה אליו, אהבה אשר בליבו לא היה מקום לה באותן שנים.

מכתבו האחרון לרבקה, בשנת 1915, קורע לב ביופיו. זהו מכתב של אוהב נאמן, אך נכזב, אשר יש לו הרגשה שארבע השנים האחרונות התבזבזו לחינם, היו אבידה טראגית, לא קרה בהן מה שהיה צריך לקרות. אך הוא עדיין איננו מאבדת את התקווה שאהובתו הקפריזית בת העשרים ושלוש (הוא אז בן עשרים ושש) – תהיה שלו בשלמות, ויחד יבנה את ביתו.

והנה לאחר חודשים אחדים חוזרת שרה לארץ, והעלם המאוכזב והנמהר שוקע, אולי מתנחם, אול מפצה עצמו על השנים שהיו "אבידה טראגית" – בחיקה של האישה, של האחות הגדולה וטובת הלב, אשר גם היא מאוכזבת, וגם לה יש הרגשה כי השנים שעברו מאז נישואיה הן בגדר אבידה טראגית, שנים מבוזבזות וחסרות אהבה.

ודומה שרק עתה הפך הנער אבשלום, תקוף העצבות, הייאוש והמחלות הגופניות – לגבר של ממש. מעתה שוב אין הוא חולם בלבד, אלא מגשים את עצמו בשלמות, במעשה. ובאותה תחושה של "חיים על קו הקץ" שבה חיו אבשלום ושרה, בתוך עבודת הריגול, הם מצאו אולי ניחומים משותפים: הוא על אהבתו האידיאלית ורבת-ההערצה לרבקה, והיא על ניצני אהבתה אליו, אשר נקטפו ונרמסו בחיי נישואים עקרים וחסרי סיפוק.

*

יקצר המקום לסקור את כל הדברים הבאים בקובץ "אבשלום". הדינים והחשבונות שלו אל הלייטננט וולי ואל הנרייטה סאלד כבר צוטטו בהרחבה בספרם של ליבנה ונדבה, והבאתם כאן בשלמות מרחיבה את היריעה, אך אינה מגלה פרטים רבים שלא היו ידועים עד כה.

לעומת זאת מעניין מאוד הוא יומן המסעים של אבשלום מן השנים 1911-1915, תקופה המסתיימת בעבודתו לצד אהרון אהרנסון במלחמה בארבה, וההכנות לניסיונו הראשון לעבור את הקווים של החזית ליד באר-שבע. היומן כתוב כמין דין-וחשבון נמשך והולך למורו ורבו אהרון אהרנסון, אשר בשליחותו ובשיתופו נערכים מרבית המסעות.

על עריכת הספר, בייחוד עריכת היומן, קשה להוציא משפט. מה שמצוי – מוגש בצורה מהימנה, ובליווי ביאורים, ואולם מראש נאמר שאין זה אלא מיבחר, והשאלה היא כמובן – מהו החומר שהושמט, והאם הוא מהותי ומשנה באופן מכריע את התמונה המצטיירת מאבשלום?

הנה, למשל, בספרם של ליבנה ונדבה: "ניל"י, תולדותיה של העזה מדינית" (הוצאת שוקן, 1961), מופיע קטע חשוב מאוד מיומן הסיורים של אבשלום מיום 7 בספטמבר 1911:

"אחזתני תנומה תחת הצפצפות. דומני, כי היה זה המשך חלום שחלמתי בתל-אל-קאדי. אכן, זהו היום היפה ביותר בטיולי, והבניאס הוא הנחל הנחמד ביותר שראיתי מימיי. חבל, שעל ידו שוכן קן-שרצים הנקרא בניאס... לכשייכנסו האנגלים – חובה היא להרוס את מקור הכינים הזה ולהקים את העיר בניאס, שתהיה ראויה לבניאס." (עמ' 62).

והנה, קטע זה אינו מופיע כלל ביומן המסעים של אבשלום. אמנם מופיע התאריך, והציון – תל-אל-קאדי, אך נכתבים שם דברים אחרים, ואין סימן אפילו להשמטה. והשאלה היא אם קטע זה, החשוב להבנת יחסו הקיצוני והבלתי-מתפשר של אבשלום לערבים – הומצא על-ידי ליבנה ונדבה, או הושמט על-ידי העורך של הקובץ החדש?

על כל פנים,קטעים אחרים, קיצוניים לא פחות, בהערכתו השלילית של אבשלום כלפי הערבים והאיסלאם, מצויים בדין-וחשבון להנרייטה סאלד: "כל המכיר את האנשים הללו (הערבים), יודע אל נכון כי הם מרגישים, חושבים, שואפים אך-ורק באמצעות הבשר, שהוא מורה דרכם היחיד במוסר. הם משכינים במוחם את כל הפריצות שתעלה על הדעת והם הופכים את סדר הדברים..." (עמ' 266-267).

מבחינת הקיצוניות הזאת שונה אבשלום מן הדור של הוריו, וגם של מרבית בני-גילו בארץ. שנאה קיצונית כלפי הגלות מכאן והבוז כלפי הערבים, שבשכנותם גדל, מכאן. והמסקנה – אקטיביזם לאומי קיצוני וחסר פשרות, קרוב מאוד לאקטיביזם של "השומר".

* "אבשלום". כתבים ומכתבים. ערך והקדים "קווים למונוגרפיה" אהרון אמיר. הוצאת שקמונה. חיפה. 1971. 382 עמ'.

* * *

בית הסופר, אגודת הסופרים במדינת ישראל

"נובלה על חיי עובר"

הזמנה לאירוע לספריו של אשר רייך

ביום שלישי, 2.7.19, בשעה 19:30

דברי פתיחה: צביקה ניר, יו"ר אגודת הסופרים

על "הרחק בתוכה" פרופ' חיים באר

על "ספר ההדים" רוני סומק

יקראו מיצירותיו: מיכל סנונית, עדינה מור חיים וד"ר אלישבע רייך

מנחה: דורית זילברמן

מוזיקה: חני דינור

בית הסופר, רח' אליעזר קפלן 6 תל אביב

* * *

* * *

אהוד בן עזר

בעקבות יהודי המידבר

הוצאת שוקן ירושלים ותל-אביב, 1983, 191 עמודים

[במקור: עם ציוריו של דני קרמן]

פרק עשירי

לא קורה שום דבר מיוחד. מגיעים ליבנאל.

השלושה נשארו לשבת מול רחל לישנסקי, על גבי המחצלת, בחדר, ברחוב החבשים בירושלים, שותקים באור הדמדומים הגובר, לוגמים מן התה וחולמים אולי על המשך המסע בעקבות הגיבור היהודי המידברי, הנתון בצרה. קול הפעמונים השתתק. משקפי-המצבט הבריקו מדי פעם, בחיקה של רחל.

"תודה רבה לך, חבירה רחל," אמר קפיטן יוקי. "ואולי גם תוכלי לומר לנו היכן, לדעתך נוכל למצוא את יחזקאל חֶנקין?"

"אינני יודעת," השיבה. "אולי הוא יושב עם משפחתו בפתח-תקווה או בראשון, אולי הוא שומר בחוות כינרת או באחת ממושבות הגליל התחתון, ואולי יצא שוב אל המידבר, לבדו או עם הזואולוג ישראל אהרוני, או עם הפרופסור הגרמני בלנקהורן. מי יודע? לעיתים הוא נעלם למשך שבועות תמימים, חודשים רצופים. אולי אבנר יודע, אך הוא טרם שב מאצל הפרופיסור שץ. יושבים הם ומדברים – איך לעזור לצורפים התימניים, ולחלוצים העוסקים בעבודות הסיתות לבניין, ולהיכן ראוי לטייל בפעם הבאה. אבנר מתעניין בכל קהילות ישראל, גם בקָרָאִים ובשומרונים. מרבה הוא לטייל בארץ ומחפש את עקבות העברים הקדמונים, יושבי הארץ, בקרב הפלחים הערביים. לפני ימים אחדים עלינו על גג הבית, מראה נהדר נשקף ממנו. אבנר צעד הנה והנה בחוסר מנוחה, מתבונן מזרחה, דרומה, ופתאום פנה אליי: 'רחל, יש בדעתי לצאת עם יחזקאל אל המידבר. אתלווה אליו לחפש את שרידי יהוד-אל-חייבר. זו משאת נפשי – רק לך אני מגלה זאת!' – כך דיבר. רואים אתם את הספרים הפזורים כאן מסביב – אוסף הוא חומר על המידבר ועל הערבה והנגב הרחוק ושבטי הבידואים ומנהגיהם."

"שלום, רחל. אנחנו נמצא אותו!" קם קפיטן יוקי, ועימו גם אבבטן ורני. "עזרת לנו הרבה תודה לך."

"אורחים יקרים, מיסרו דרישת שלום ממני ומאבנר ליחזקאל'ה, כאשר תפגשוהו."

הם יצאו אל הערב הירושלמי, ורחל, מן המרפסת התלוייה בקומה העליונה, עמדה וניפנפה להם בחשיכה ידה לפרידה:

"שלום אורחים, שלום, והֱיו נא פועלים טובים – "

*

"אל חֶנקין עלֵינו להגיע מאוחר ככל האפשר," אמר קפיטן יוקי, "לאחר שיסיים את כל מסעותיו במידבר."

"אני שואל את עצמי כל הזמן – מיהי רחל לישנסקי זו, שעל המחצלת בחדרה ישבנו?" אמר אבבטן.

"ומה אתה מעלה בזיכרונך הגאוני, ובדפדוף-המחשבות בספרייתך?"

"תחילה חשבתי שהיא אשתו של יוסף לישנסקי, שהתורכים תלו אותו – "

"יתלו אותו – "

"כן, יתלו אותו בכיכר המארג' בדמשק, בחודש דצמבר 1917, לאחר שיתגלה כמרגל נגדם, בשירות האנגלים. אבל שם אשתו רבקה, לא רחל. ואף הוא – שמו אינו אבנר."

"ובכן מיהי?"

הם שטו קדימה בזמן, צפונה, אך לא מהר מדי, ומדי פעם האור היה מתחלף, יום ולילה. ומזג-האוויר: סתיו וחורף, אביב וקיץ. על אחת מגבעות ירושלים נראו שלושה בחורים הולכים מהר, כמו בסרט-קולנוע עתיק, נושאים בדי-ציור, תיבות-צבעים וכד-מים. אחד – ממושקף וג'ינג'י. אחד רזה, צעיר מאוד ובעל-בלורית, והשלישי, הגבוה בחבורה – הולך ושר: "ווֹלְגָה, וולגה, מָאט רוֹדְנָאיָה!" – וולגה, וולגה, את ארץ מולדתי! – ראשו עטוף מגבת, כמין כָּאפִיָה, שש פיתות טריות טמונות בה זו על גבי זו, והוא נושא אותן כמו שנושאות הערביות על ראשן כד-מים או חבילת זרדים גדולה שקוששו.

"הו, ראו!" אמר רני, "הלא זה נחום גוטמן הצעיר, עם שני חבריו, צבעוני ובריליאנט, תלמידי 'בצלאל', היוצאים לצייר מחוץ לירושלים! – כאשר יעברו את הגבעה, יתנפלו עליהם השודדים הערביים ויכו את בריליאנט בְּאָלָה על ראשו!"

"מאיפה אתה יודע כל זאת?" שאל קפיטן יוקי.

"קראתי בספר."

"האם הם יהרגו אותי?" האט קפיטן יוקי את המסע-קדימה-בזמן, כדי שלא לאבד את המאורע העומד להתרחש, ועם זאת נראה כחושש במקצת פן יתבקש שוב להתערב במהלך ההיסטוריה.

"לא, אל תדאגו!" אמר רני. "הפיתות תצֵלְנה אותו! אבל השודדים ישאירו את שלושתם יחפים בתחתונים ארוכים כשהם עומדים – "

"אָאוֹרִיקָה! מצאתי! מצאתי – קרא פתאום אבבטן וטפח בכף-ידו העבה על מצחו הרחב.

"את הפיתות?"

"אאוריקה! לישנסקי – ינאית-בן-צבי!"

"אאוריקה ארכימדס, מה מצאת?"

"אינכם מבינים? רחל זו, שאירחה אותנו, היא רחל ינאית-בן-צבי, ואבנר – הוא יהיה בעלה, וזה השם המפלגתי, הכינוי, של יצחק בן-צבי, ממייסדי 'השומר' וממנהיגי מפלגת 'פועלי ציון', חוקר קהילות ישראל בארץ-ישראל ובמזרח, ומי שעתיד להיות הנשיא השני של מדינת ישראל! המשפחה שלו – שִׁימְשִׁילֶבִיץ! – ולישנסקי זה עכשיו עדיין שמה של רחל מבית-הוריה. כשם אחותה, הפסלת הידועה, בתיה לישנסקי! אני נרגש. ממש נרגש! אולי נחזור?"

 "לשם מה – "

"זה כבוד גדול שהיינו מוזמנים לאכול זיתים, על המחצלת, אצל אשת-הנשיא!" העיר רני. "המורה תשמח כשאספר לה – "

"לשם מה נחזור?" שאל קפיטן יוקי.

"הייתי רוצה לדבר אליה כדבר סופר אל סופרת ולומר לה שנהיתי מאוד לקרוא את הזיכרונות שיהיו לה בספר שהיא עתידה לכתוב, 'אנו עולים', וכן לבשר לה שתהיה הנשיאה השנייה של מדינת ישראל! דבריי ודאי יעודדו אותה מאוד, בחדר הזה, עם הפרימוס, הזיתים המרים, והמחצלת – "

"שמע ארכימדס," אמר קפיטן יוקי, "זה שאתה מטבעך רודף-כבוד, ונדחף להציג את עצמך בתור סופר בכל מקום שיש בו אנשים חשובים או אפילו בפני תרנגולות, אם רק יכולת לדבר בשפתן, מילא! אבל שתי טעויות אחדות יש בדבריך. אל"ף – רחל תהיה רעיית הנשיא ולא נשיאה! נשיאה בישראל תהיה רק אם הכנסת תבחר פעם באישה לתפקיד נשיאה!"

"אתה מצחיק אותי," אמר אבבטן, "לזאת הדתיים לא יסכימו!"

"ובי"ת – "

 "בי"ת גם אני יכול לנחש," אמר רני. "גברת רחל נראית בחורה שתעשה כל מה שצריך גם אם לא יבטיחו לה פרסים – "

(הוא אמר "פְּרָסִים" במלעיל, כדרך הילדים).

"בדיוק!" אמר קפיטן יוקי, "אני בטוח שגם אילו היתה רחל ינאית-בן-צבי חושבת שהיא ובעלה לא יהיו לעולם הנשיא ורעייתו של מדינת-ישראל – לא היתה משנה מאומה מדרך-חייה, כי היא מאמינה במה שהיא עושה, ואינה רודפת כבוד!"

"הביטו, הביטו!" קרא רני. "הנה מחנות של ארבה! הוא אוכל את כל היבול, כל מה שצומח וירוק! ותראו כמה צבא חונה בשומרון! סוסים סוחבים תותחים, ואפילו מטוס קטן אחד, כמו של האחים רייט, בחיי! ובונים מסילת-ברזל, בהרים, וכורתים יער בשביל להסיק בגזעיו את הקטרים – "

"הנה הגענו ליבנאל." אמר אבבטן. "אפשר לדעת מה השנה, מר ברינזה-בלנקובסקי?"

"כסלו תרע"ז, סוף אלף תשע מאות ושש-עשרה, מר טשרניביאליקחובסקי!"

"אוף, קפצנו מהר כל כך את שתי השנים הראשונות של המלחמה," אמר רני.

"הארץ סובלת מאוד, רני," אמר קפיטן יוקי. "לא רציתי לצער אותך יותר מדי."

*

ביבנאל, לפנות ערב, היה חורף. על הגבעות ההרריות שסביב לבקעה טרם עלה ירק האביב. אנשים הלכו עטופים במעילים, נראו קצת עצובים. הכנרת, הרי הגולן המרוחקים, כיפת החרמון והעננים בשמיים היו קודרים כולם בצבעי אפור-לבן, כאילו גם הם, בגלל המלחמה והתורכים, נראים כמו מתוך יומן-קולנוע ישן, בשחור-לבן.

יחזקאל חֶנקין, רחב-כתפיים, קירח, היה כבן שלושים-וחמש, שפם אלכסוני, עיניים חודרות, בודקות. חזהו המפותח וזרועותיו השריריות, כשל מתאבק, עוררו יראת-כבוד. נעל מגפי-עור, נשא רובה, חגורת-כדורים תלוייה על חולצתו הרוסית, סגורת הצווארון, שפתחו נרכס אלכסונית.

שתי פרות עמדו בחצר. אחת געתה, אחת העלתה גירה. בלול הקטן קפצו ועלו התרנגולות בזו אחר זו על מוט גבוה, מאוזן, מקפלות רגליהן וקורסות ללינת-לילה. ראשי-כרוב כהים בלטו בערוגת הגינה, ליד הבית הקטן. בחדר בפנים ישבה אשתו של יחזקאל, חיה-שרה, ותפרה, לאור שתי עששיות-שמן, שמלה לאחת מבנות המושבה. ילדה כבת עשר ואחיה הקטן הסתובבו מן החצר לבית פנימה ובחזרה, מתבוננים בסקרנות אל רני כדרך שילדי הכפר מתבוננים בילד עירוני.

יחזקאל חנקין קיבל את פני השלושה בלבביות. מפזם מנגינה רוסית שטרם חוברו לה מילים עבריות. הוא ביקש מחיה-שרה שתגיש להם ארוחת-ערב, התנצל בפניהם על כך שהוא חייב לצאת עתה לשמירה, הפציר בהם להישאר לישון בביתו, והבטיח לשוחח עימם למחרת לפני הצהריים, לאחר שיתעורר משנת-בוקר קצרה שלאחרי השמירה.

כששמע על מטרת ביקורם, אורו עיניו. העמידם בשורה, כמו חיילים, ועוד לפני שרתח קומקום המים לתה, והוגשו הסאלאט, הגבינה, הביצים, הזיתים, הצנון, ריבת הענבים (סוכר לא נמצא אז בכל ארץ-ישראל) ולחם-השעורים – החל בוחן את השלושה כפי שרופא בוחן את המתייצבים לצבא. בדק ומישש את השרירים. האזין לדפיקות הלב, לרני יעץ להרבות בהתעמלות כדי לחזק את גופו, לאבבטן ה"אינטליגנט", כך קרא לו, יעץ לחזור אל ביתו ולא לצאת במשלחת אל המידבר עד שלא יוריד חמישים אוקיות שומן המעיקות על ליבו, ויחזק את שריריו הרופסים, ורק קפיטן יוקי זכה מפיו לתשבחות – על גופו המתכתי וזרועותיו החזקות ו"הלוואי לכל היהודים יהיו שרירים כשלך, מוצקים כברזל."

ויצא אל תוך הלילה היבנאלי.

המשך יבוא

* * *

כן תהיינה בחירות

לא תהיינה בחירות

אנחנו בתקשורת בעד כל מה

שמזיק לנתניהו!

* * *

הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אהוד: הלכנו לראות את הסרט "שייקה" על חייו של אחד מגדולי שחקנינו – שייקה אופיר, שנפטר במחלת הסרטן בגיל 58 בלבד! אל תחמיצו! סרט נהדר ומרגש. סרט ישראלי במאה אחוזים.

* הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "לכל בן-אדם יש תחת אבל לא לכל תחת יש בן-אדם."

* אהוד היקר, אני מסכים איתך שרפי לביא (שהיה מומחה גדול ברזי האמנות!) – היה מאחז עיניים כצייר. הציורים שלו היו סתם קשקושים, שהוא קרא להם "אינפנטיליזם". על אמנות פלסטית כזאת ציינתי פעם שאם אלמד ציור מאה שנה, לא אצליח לצייר ציור כמו של ורמיר ("הנערה עם העגיל באוזן"), אבל לשים משתנה במוזיאון, כפי שעשה מרסל דושאן – אני מסוגל לעשות אפילו היום – נכנס לחנות לחומרי בניין, וקונה משתנה.

נעמן כהן מצביע על השינוי הרדיקלי שעבר על העיתון "הארץ" שנוסד בדיוק לפני 100 שנה. אז באמת היה עיתון ציוני מובהק. אני נזקקתי לו כשכתבתי את ספרי "הנדר", על מאורעות תרפ"א ביפו – הידיעות ב"הארץ" היו מחוקות במקומות רבים על ידי הצנזורה הבריטית.

שלך

משה גרנות

אהוד: אני פגשתי במחיקות האלה בעיתון כאשר חקרתי את מאורעות מאי 1921 בפתח-תקווה לצורך כתיבת ספרי "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה" (עם עובד, 1993).

* אהוד, תודה על ספרך "מסעותיי עם נשים" – אותו קיבלתי ממך כולל הקדשה. נהניתי לקרוא את הספר, הייתי חייב להתרגל לנמר המידברי שלך שהוא שחקן ראשי שם, בקיבוץ בילדותנו, עם כל הפתיחות, היה חינוך פוריטני למדי. 

את עין גדי הכרתי היטב, במשך 25 שנה ריכזתי את הבינוי בחבלה"ט, והיה לי קשר רב עם חברים בקיבוץ.

רכשתי את ספרך "ספר הגעגועים". הספר הזכיר לי בהרבה מובנים את ילדותי בכפר – בגבעת ברנר. 

בספר הינך מזכיר את שמאי גולן ידידך, שמאי נקלט ברמת הכובש בכיתתה של אשתי עכסה (מבנות המשק הראשונות). עם שמאי וארנה היינו כל השנים בקשר הדוק ולאחרונה ארנה פירסמה רשימה על ספרי "והגדת" (שהוא קורות חיי) מעל דפי עיתונך האינטרנטי (לדעתי קצת נסחפה והאריכה בכתיבתה) ודרכה הגעתי לעיתון.

בשנים שקדמו ל-67', כשהגזרה הייתה עדיין חמה, הייתי מפקד חבל הכובש, מטה החבל שכן במקלט שבמתחם קלמניה, כך שביליתי שעות רבות בחצר.

נתתי את הספר לחבר מהקיבוץ, שחוקר את הסביבה בזמנו החופשי (יוסי אוריה), לאחר קריאת הספר ביקש בין השאר למצוא את דירת מגוריו של ברוך ראב בכפר סבא, ולא מצאהּ. 

בברכה

אריה שטרן

נ.ב.

היה לנו משהו משותף – בקורות חייך קראתי שהיית חבר מועצת מרצ, אני חבר מרצ מאז שהמפלגה קמה.

אהוד: אני כבר לא חבר. פרשתי ממרצ כאשר יוסי ביילין השתלט עליה, ומאז החלה להידרדר עד למצבה כיום.

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2242 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,075 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,074 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-89 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,633 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-93 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-73 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-42 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-30 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-63 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח-בהקלדה של הלקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

[מיספר הערכים לפי ההתקדמות בהקלדה]

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,240 נמעני המכתב העיתי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל