הצהרה

Disclaimer

חדשות בן עזר

מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח

פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1456

[שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, כ"ח בסיון תשע"ט, 1.7.2019

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

 

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

 

עוד בגיליון: יוֹסִי גַּמְזוּ: אַרְבַּע מְאוֹת שָנָה לְהֻלֶּדֶת רַבִּי שָׁלֵם שַׁבָּזִי. // אורי הייטנר: 1. ברק משיח שקר. 2. צרור הערות 30.6.19. // יוסי אחימאיר: תגובה ועוד קטעים. // יהודה דרורי: חבורת הזבל בראשות אברום בורג בפעולה! // פוצ'ו: בחיי [6]. ו. כפר חיים – והחיים. // אהוד בן עזר: אין לנו מה להתבייש! // נוּרִית יוּבַל: שִׁיר הֲגִירָה. // יצחק שויגר: מקרה שקרה. // אברהם כץ עוז: דרכון פורטוגזי? // יהודה גור-אריה: הערות שוליים [137]. // תקוה וינשטוק: ראיון: לוין קיפניס בן ה-98. // אברהם בלבן: פנדנוס תועלתי בביאליק. // ברוך תירוש: גמלים בְּים מִינְת אַבּוּ-זָאבּוּרָה. עם הערות אהוד בן עזר ואלישע פורת. // נעמן כהן: אאוגניקה. // שיר בפרוזה מאת אמירה הס. אורגזמות מסוגים מסוימים. // אהוד בן עזר: ספרי דורות קודמים, "ארץ-ישראל שלי" לאדמונד פְלֵג. עברית: 1957. פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 11.2.1972 לפני 47 שנים. // אהוד בן עזר: בעקבות יהודי המידבר. פרק אחד-עשר. אצל יחזקאל חֶנקין או – למי מותר לעבור את התחנה הלפני-אחרונה במסילת-הברזל החיג'אזית, בשערי העיר מדינה (היא יתריב)? // ממקורות הש"י.

 

 

 


 

 

 

* * *

יוֹסִי גַּמְזוּ

אַרְבַּע מְאוֹת שָנָה לְהֻלֶּדֶת רַבִּי שָׁלֵם שַׁבָּזִי

 

אֵי שָׁם בִּגְבוּל עֲרָב לִפְנֵי אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה

נוֹלַד בְּנַאגֶ'ד אֶל וָּלִיד, סָמוּךְ לָעִיר תָּעִיז

רַבִּי שָׁלֵם שַׁבָּזִי, גְּאוֹנָהּ וּפַיְטָנָהּ

שֶׁל יַהֲדוּת תֵּימָן שֶׁלֵּב עַמּוֹ עָלָיו הִכְרִיז

 

כִּנְעִים זְמִירוֹת וּנְעִים כְּמִיהוֹת בְּנֵי יַמַן לְצִיּוֹן

שֶׁאֶל קִבְרוֹ הָיוּ עוֹלִים אֵין סְפוֹר מְקַדְּשֵׁי שְׁמוֹ

בְּנֵי בְּרִית וּמֻסְלְמִים, כְּשֶׁאֶת גְּבוּלוֹת הַהִגָּיוֹן

פָּרְצָה נִשְׁמָתוֹ אֶל תּוֹרַת הַנִּסְתָּר וְאֶל שְׁלַל אַגָּדוֹת בְּנֵי עַמּוֹ.

 

כָּךְ לְמָשָׁל סִפְּרָה אַחַת הָאַגָּדוֹת הָאֵלֶּה

כִּי כָּל עֶרֶב שַׁבָּת בִּזְכוּת נֵס קְפִיצַת-דֶּרֶךְ מַגִּיעַ שַׁבָּזִי לִשְׁבּוֹת 

בִּירוּשָׁלַיִם, עַכּוֹ, טְבֶרְיָה אוֹ חֶבְרוֹן כְּפֶלֶא

טָמִיר וְעַל-טִבְעִי שֶׁבּוֹ נִשְׁמוֹת עַמּוֹ נִשְׁבּוֹת

 

בְּקֶסֶם הַדִּמְיוֹן הָעֲמָמִי וְהַפוֹלְקְלוֹרִי

בּוֹ אַהֲבַת הֲַדַסָּה עַל לִבֵּנוּ נִקְשְׁרָה

אִם בֵּין אִשָּׁה לְאִישׁ אוֹ בַּהֶקְשֵׁר הָאָלֵגוֹרִי

בֵּין כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל וְהַבּוֹרֵא, כְּשֶׁהַשִּׁירָה

 

וְהַתְּפִלָּה תְּאוֹמָתָהּ וַדַּאי לֹא יֶחְדְּלוּ

לָנֶצַח מִלִּפְרֹט עַזּוֹת עַל כָּל מֵיתְרֵי נַפְשֵׁנוּ

כִּי כְּפִי שֶׁהוּא כָּתַב בְּשִׁיר נוֹדָע: ׁ "אִם נִנְעֲלוּ

דַּלְתֵּי נְדִיבִים ­– דַּלְתֵּי מָרוֹם לֹא נִנְעֲלוּ," וְאֵין הוּא

 

מַגְזִים בְּכָךְ, כִּי אִם מִקֵּץ אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה

עֲדַיִן זַמָּרֵינוּ, אִם בֶּן יַמַן אוֹ שִׁיכְּנָזִי,

מְסַלְסְלִים לְיַד כָּל מִיקְרוֹפוֹן וּבְכָל פִּנָּה

אֶת כָּל הֶמְיַת גַּעֲגוּעֶיהָ שֶׁל שִׁירַת שַׁבָּזִי

 

וּמִשְׁתָּאִים לְנֹכַח הָעִבְרִית שֶׁלּוֹ, שֶׁעוֹד

קָשֶׁה לִמְצֹא כְּדֻגְמָתָהּ בֵּין פַּיְטָנֵי דּוֹרֵנוּ

סִימָן שֶׁהוּא אֶצְלֵנוּ כְּלָל לֹא מֵת, הוּא חַי מְאֹד

וְיִזָּכֵר תָּמִיד בֵּין הַגְּדוֹלִים בִּמְשׁוֹרְרֵינוּ.

יוסי גמזו

 

 

 

 

* * *

אורי הייטנר

1. ברק משיח שקר

למחרת השבעתו של ברק לראשות הממשלה השתתפתי בפגישה עימו של הנהגת ועד יישובי הגולן. בפגישה עימנו הוא אמר שבכוונתו לסגת מכל הגולן. "אין אבן שלא אהפוך כדי להביא לשלום עם סוריה," אמר, והוסיף: "אם לא אעשה הכול כדי להביא לשלום, החיילים לא יעלו על הטנקים כשתפרוץ מלחמה."

נחרדתי מעצם העובדה שראש הממשלה ושר הביטחון מאיים על עצמו בכך שחיילי צה"ל לא יעלו על הטנקים. זה מנהיג לאומי?

5 ראשי ממשלה נשאו ונתנו על נסיגה מהגולן, אך ברק היה נחוש מכולם. הוא היה מכוון מטרה כטיל מונחה מכוון. שוב ושוב חזר על המנטרה על "אסד מנהיג אמיץ וחכם, מייסדה של סוריה המודרנית." ואכן, הוא הציע רשמית נסיגה מכל הגולן, כולל עקירת כל יישובי הגולן, זולת רצועה של כמה עשרות מטרים בחוף הכינרת. כידוע, אסד דחה על הסף את ההצעה. כישלונו של ברק הציל את ישראל מאסון לאומי. נתאר לעצמנו שהיום היינו מתמודדים עם כוחות איראניים סמוך לחוף הכינרת.

כשנכשל בתהליך מול אסד, עבר ברק למו"מ עם הפלשתינאים. לפסגת קמפ-דיוויד הוא ניגש בביטחון עצמי של מי שבאחת יפתור סכסוך דמים עמוק ומורכב בן מאה שנים. הרי המומחיות שלו מילדות היא פריצת מנעולים.

הוא הגיש לערפאת הצעה שריסקה את כל יסודות הקונצנזוס הלאומי הישראלי מאז מלחמת ששת הימים. הוא הפנה עורף למורשת רבין. בנאומו המדיני האחרון של רבין, ערב הרצח, שבו הציג בפני הכנסת את הקווים האדומים שלו במו"מ על הסדר הקבע, רבין דיבר על רשות שהיא פחות ממדינה, על כך שלא תהיה נסיגה לקווי 67', על ירושלים השלמה וסביבותיה בריבונות ישראל, על בקעת הירדן במובן הרחב ביותר של המושג, על חיזוק גושי ההתיישבות כדוגמת גוש קטיף. ברק הפך כל "לאו" ל"הן". מדינה פלשתינאית עצמאית על בסיס קווי 67' (עם "תיקוני גבול"), נסיגה מבקעת הירדן, חלוקת ירושלים, ולא רק שכונות הקצה אלא אפילו העיר העתיקה והר הבית. כל זאת, ללא כל דיון או החלטה בממשלה. על דעת עצמו.

כשערפאת דחה את ההצעה, הוא לא אמר שההצעה בטלה ומבוטלת, לא שרירה ולא קיימת, אלא מאז ועד היום הוא חוזר על המנטרה ש"זו ההצעה ואין בלתה." הצעתו לא פתרה את הסכסוך, אלא הביאה למתקפת הטרור החמורה ביותר מאז קום המדינה. ותחת אש, אוטובוסים מתפוצצים ולינץ', הוא זחל לטאבה עם הצעות מרחיקות לכת אף יותר, ימים אחדים לפני הבחירות, העיקר להשיג איזה נייר. הוא עשה זאת תוך צפצוף על חוות דעת היועמ"ש רובינשטיין שאין לו סמכות לכך סמוך לבחירות. ובתשדיר הבחירות האחרון הוא אמר שהגענו אל סף השלום וביקש מנדט מהציבור ללכת את הצעד הנוסף.

לא בכדי, הוא גורש מתפקידו, בבחירות המיוחדות לראשות הממשלה, בתבוסה משפילה.

לשלום ברק לא הביא, אך גרם לנזק שפוגע בנו עד היום. הוא שבר את יסודות ההסכמה הלאומית ויצר תקדים מדיני, שאחריו כל הצעה פחות מרחיקת לכת נמדדת ביחס להצעותיו ומוגדרת כ"סרבנות".

12 ראשי ממשלות היו לישראל. ברק אינו נמנה עם 11 הטובים שבהם. היום הוא מנסה לחזור כמשיח שיגאל את ישראל, אך אהוד ברק הוא משיח שקר.

פורסם לראשונה ב"ידיעות אחרונות"

 

2. צרור הערות 30.6.19

* אף אחד לא יטוס – לאחר תום ההארכה, כאשר נתניהו נכשל בניסיונו להרכיב קואליציה – על פי החוק, על פי רוח החוק, על פי כוונת המחוקק ועל פי המסורת הפוליטית הישראלית, היה עליו להתייצב אצל הנשיא ולהודיע לו שנכשל, והנשיא היה מטיל את הרכבת הממשלה על ח"כ אחר. על בני גנץ.

ראש הממשלה בעט. הוא נהג כמו אותו פרח טיס, שכאשר הודח מקורס הטיס ביקש להתקבל למערך הנ"מ. "אם אני לא טס – אף אחד לא יטוס!"

שבני גנץ ירכיב את הממשלה?! שח"כ אחר מצמרת הליכוד, שיכול בתוך ימים ספורים להקים ממשלת אחדות, ירכיב את הממשלה?! האפשרות הזאת לא עלתה על דעתו של מר "המדינה זה אני", והוא גרר את מדינת ישראל לבחירות מיותרות, יקרות, שיתוק המערכת השלטונית למשך שנה.

והיום, כשקצת מדגדג לו בסקרים, והוא חושש מפני אובדן השלטון, הוא מנסה את הגחמה התורנית להמשך שלטונו – לבטל את הבחירות; את פרי הגחמה הקודמת שלו. הרי הוא רגיל "להשיג כל מה שהוא רוצה," ועכשיו הוא רוצה לבטל את החלטת הכנסת, החלטה שהוא כפה על הכנסת, ללכת לבחירות.

זהו טירוף מערכות מוחלט.

וכעת הוא שולח את נערי השליחויות שלו ובראשם החניך התורן מיקי זוהר, להאשים את ... כחול לבן בבחירות המיותרות שהוא כפה על המדינה בשל הגחמה האישית שלו. כאילו סירובה של כחול לבן להצטרף לממשלת אחדות בראשות נתניהו (ממשלה, שכזכור הוא כלל לא ניסה להקים, כי כל מעייניו הוקדשו להרכבת קואליציית החסינות), הוא הגורם לבחירות המיותרות.

אין לו אלוהים. אין לו גבולות. מבחינתו – הכל מותר.

 

* משיח שקר – עשרים שנה לאחר כהונתו של אהוד ברק כראש הממשלה, אנחנו עדין מתמודדים עם הנזק שגרם.

ועכשיו הוא מתיימר לחזור כמשיח שיושיע את ישראל.

אהוד ברק – משיח שקר.

 

* ביבינג אינסטינקט – אהוד ברק תוקף את הנהגת כחול לבן, על כך שאינה תוקפנית. "בחירות זה לא נימוסים והליכות."

הוא מצטרף לאחרים שתוקפים את הנהגת כחול לבן על כך שאין להם "קילינג אינסטינקט", ולכן לא ינצחו את נתניהו. אני מבין. כלומר מי שמתמודד על השלטון צריך להיות חסר עכבות, לא לוקח שבויים, תוקפן, משקר בלי למצמץ, מסית, מדיח, מעליל, בז ליריביו, יוצר דה-לגיטימציה למי שאינו תומך בו, מסכסך, מפלג.

בקיצור, בחירות הן תחרות מי יהיה יותר ביבי. אבל מה לעשות, בתחרות כזאת אף אחד לא יהיה יותר ביבי מביבי.

מול נתניהו יש להציג דרך אחרת: של מנהיגות לאומית ממלכתית, מאחדת, מלכדת, מכבדת ומכובדת, אומרת אמת. המנהיגות שיש להציג מול נתניהו אינה צריכה להיות עוד מאותו דבר, אלא אלטרנטיבה.

 

* אהוד, מאחוריך – שמעון פרס עומד לכנס בשבוע הבא מסיבת עיתונאים ולהודיע על חזרתו לפוליטיקה.

 

* להתעורר עם פרעושים – בעקבות הקרע בין עוצמה כהניסטית לרב רפי פרץ, מוצף הרב רפי במכתבי נאצה ושטנה איומים ונוראים, במכתבי איומים וייתכן שתוצב עליו שמירה. אין בי שמחה לאיד, ואיני חושב ש"מגיע לו". אבל תמיד כדאי לזכור את המימרה העממית, שמי שהולך לישון עם כלבים, אל יתפלא כשיתעורר עם פרעושים.

 

* הסדרה ונבוט – איני מאמין שהסכם ההסדרה החדש יחזיק מעמד, כי הפלשתינאים בדרך כלל מפרים את כל ההסכמים, אלא אם הם מבוססים על הרתעה חזקה. ולמרות זאת, אני תומך בניסיון הזה. לראשונה, ההסדרה מדברת בפירוש גם על הפסקת טרור ההצתות.

אולם כדי שיהיה סיכוי כלשהו להסדרה הזאת, היא חייבת להיות מלווה בנבוט – הבהרה ישראלית, שמרגע זה דין הצתה כדין רקטה. אגב, ההסדרה היא הוכחה, אם מישהו זקוק לה, שההצתות מאורגנות בידי חמאס, ואין אלה "ילדים בני 8 שמפריחים עפיפונים," כפי שתיאר זאת צחי הנגבי כדי לתרץ את ההבלגה.

 

* איזו שריפת קוצים – פעיל הליכוד מוטי אוחנה שלח מסרון לתוכנית "חדר מצב" בערוץ 13, ושאל אם בגלל איזו שריפת קוצים צריך לצאת למלחמה.

אף אחד לא מדבר על לצאת למלחמה, אלא על מאבק בטרור וגביית מחיר על הפיגועים. אבל איזו ערלות לב וציניות אכזרית יש בהתייחסות להצתת שדות הנגב המערבי, זו השנה השנייה, כאל איזו שריפת קוצים. ההתיישבות היא-היא הציונות, והחקלאות היא לב ההתיישבות. שריפת קוצים... רק כדי להצדיק את המחדל והכשל המוסרי הנורא של ראש הממשלה, מחדל ההבלגה על טרור ההצתות, מחדל ה"הכלה" של ההתנקשות היומיומית בריבונות, מדיניות במנטליות של ועד קהילה בשטעטל. אין גבול לטמטום בניסיון להצדיק כל מחדל של נתניהו, על ידי חסיד שוטה ועובד אלילים. אני מסכים עם כל מילה שנתניהו היה אומר על ממשלה אחרת שהיתה נוהגת בצורה כושלת וחסרת אחריות כזאת מול מתקפת טרור. גם אוחנה מסכים עם כל מה שנתניהו היה אומר במקרה כזה, כי כחסיד שוטה הוא ידקלם תמיד, ללא מחשבה, את דף המסרים שלו; את נתניהו והיפוכו. איזו שריפת קוצים... מצלצל כמו "בגלל איזה סיגר מחבר." איזו עליבות!

 

* העיר זה אני – כל בוגרי י"ב בתל-אביב קיבלו עם סיום לימודיהם מן העירייה את ספרו של עמוס עוז "שלום לקנאים". זהו ספר פוליטי שמציג השקפת עולם פוליטית מסוימת. למה דווקא הספר הזה חולק לתלמידים? כי ההשקפה המופיעה בו מבטאת את השקפת עולמו של ראש העיר, חולדאי. ולמה כל התלמידים צריכים לקבל במתנה ספר המציג את השקפת עולמו של ראש העיר? כי חולדאי, ולא בפעם הראשונה, הפנים את התובנה ש"תל-אביב זה אני." מה שהוא חושב – זה מה שתל-אביב חושבת. מה שהוא אומר – זה מה שתל-אביב אומרת.

המגלומניה הזאת היא תוצאה ישירה של שלטון ממושך, ממושך מדי.

 

* ועוד – כתבו עליי בעיתון!

בידיעה על פסטיבל "לא בשמיים" בעיתון "על הצפון" נכתב שבין המרצים יהיו... "ועוד".

 ה"ועוד" זה אני.

 

* ביד הלשון: מִמָּה נַפְשָׁךְ – גם את הפינה היום אקדיש לשאלה שנשאלתי על ידי קורא. בעקבות שימוש שעשיתי בביטוי "מִמָּה נַפְשָׁךְ" באחד ממאמריי, נשאלתי – מה פשר המושג?

הביטוי הוא מארמית, שמשמעותו – מה רצונך? הנפש היא מקור הרצון. הביטוי מקובל בספרות חז"ל, כפתיחה להוכחה של טענה כלשהי, באמירה שמכל כיוון שננסה לתקוף את הסוגייה, נגיע לאותה מסקנה.

דוגמה תלמודית לשימוש בביטוי (מופיעה בערך "ממה נפשך" באתר האקדמיה ללשון עברית):

התלמוד שואל מה הדין במקרה שאדם קנה עצי פרי בתוך שְׂדה חברו והביא מהם ביכורים – האם הוא חייב לקרוא את פסוקי מקרא ביכורים אף שהקרקע אינה שלו?

וכך משיב רב פפא: "ממה נפשך? אי ביכורים נינהו – ניקרא; ואי לאו ביכורים נינהו – פסוקי בעלמא נינהו." (בבלי בבא בתרא פ"ב ע"ב, לפי חלק מן הנוסחים), כלומר: מוטב שיקרא את הפסוקים, כי אם ביכוריו הם ביכורים לכל דבר – הוא חייב לקרוא, ואם אינם ביכורים – ייחשב כקורא פסוקים בלי כוונה מיוחדת, ואין רע בכך.

דוגמה זו ממחישה את השימוש בביטוי. תשובתו של רב פפא, היא שיש שתי אפשרויות מנוגדות, האחת היא שאכן אלה ביכורים שלו והשנייה היא שאין אלה נחשבים לביכורים שלו. כך או כך, ראוי שיקרא את מקרא ביכורים ("ארמי אובד אבי" וכו'), כיוון שאם אלה ביכוריו – הוא חייב לקרוא ובמקרה זה אם לא יקרא עבר עבירה. אם אין אלה ביכוריו והוא קרא – מה רע בקריאת פסוקים? ולכן, כך או כך, כדאי שיקרא.

אורי הייטנר

 

 

* * *

יוסי אחימאיר

תגובה ועוד קטעים

 

מי קבע שהם "נרצחו"?

למאמרי "אמת מבית ההגנה" הוסיף העורך אהוד בן עזר הערה על כך שלא הזכרתי את שלושת חיילי צה"ל, ש"נרצחו בידי האצ"ל".

אכן, הייתי צריך להזכיר את השלושה. זיכרם ברוך. ואולם אינני מסכים לאמירה הנחרצת, שהם "נרצחו". נעזרתי במומחה מיספר אחת לפרשת "אלטלנה", שלמה נקדימון, והוא הסב תשובת לבי לספרו "אלטלנה", שעתה הוא עובד על מהדורתו השנייה, המורחבת, וכן לספר "יזכור" הממלכתי ולאתר "יזכור" האינטרנטי.

על פסח וולודינגר ז"ל נאמר בשני המקורות, כי "ביום אלטלנה ב-28 ביוני, כשהתקרבו אנשי אצ"ל לבית המטה, נפגע מכדור ונהרג."

על משה חיים כ"ץ ז"ל נכתב בספר "יזכור" כי  המוות "השיגהו בחזית כפר ויתקין (נגד הפורשים מביאי האונייה "אלטלנה)". באתר "יזכור" האינטרנטי נעלם המונח "פורשים".

על יעקב פריד ז"ל, שנפל בכפר ויתקין, נכתב בספר "יזכור": "עם פרוץ הקרבות השתתף בכמה פעולות בסביבות תל אביב ובאחת מהן, ביום ט"ז בסיון תש"ח (22.06.1948 ) נפל."

אין חולק על כך שהשלושה נפלו במהלך ההתרחשויות סביב "אלטלנה". אבל למה לומר ש"נרצחו"? אפילו הפירסומים הממלכתיים אינם קובעים זאת. והלא אנשי האצ"ל על "אלטנה" הם שהותקפו, עליהם נפתחה האש, 16 מאנשיהם נהרגו, ובתוך כך נפגעו גם שלושת חיילי צה"ל. אין שום הוכחה שהם נהרגו מירי אנשי האצ"ל. בוודאי לא "נרצחו"!

 

[אהוד: מעתה אשתדל לדייק: בפרשת "אלטלנה" – 16 אנשי אצ"ל נרצחו בידי חיילי צה"ל, ואילו 3 חיילי צה"ל לא נרצחו בידי אנשי אצ"ל, שהיו עריקי צה"ל – אלא רק נהרגו מיריותיהם!]

 

ועוד על האצ"ל

הייפול ארמון הנציב בידי האצ"ל? – זו היתה כותרת הרצאתו של האדריכל דוד קרויאנקר, יקיר ירושלים וחוקר שכונותיה, בתיה ורחובותיה, במסגרת האסיפה הכללית של חברי עמותת מכון ז'בוטינסקי.

והתשובה? – אכן הארמון לא נפל בידי האצ"ל, כי לאחר מחשבה שנייה הבינו במפקדת האירגון, כי אין סיכוי לכבוש את מקום מושבו של הנציב הבריטי העליון בלב ירושלים, והם נסוגו בהם מן התוכנית השאפתנית והמסוכנת.

כך או כך, לנגד עיני משתתפי האסיפה נפרש סיפורו המרתק והפחות-נודע של אחד המיבנים המרשימים והמיסתוריים ביותר בבירת ישראל, שעד היום הוא "אקס טריטוריאלי" לישראלים.
 היום הוא משמש כמטה האו"ם, סגור ומסוגר.

ולדוד קרויאנקר – ברכות לרגל הגיעו לגבורות.

 

כמה תובנות לקראת הקמת מפלגת-ברק

אהוד ברק המגלומן אולי אינו זוכר, כי אפילו דוד בן-גוריון הגדול נכשל כשהלך להקים מפלגה משלו – רפ"י שמה. אז מה? יהיו לנו עוד רמטכ"ל לשעבר וסגן רמטכ"ל לשעבר בכנסת הבאה?

אם ברק חוזר לזירה, אולי גם המורשע אהוד אולמרט יחזור ויתמודד?

השמאל יודע להתפצל אף יותר מהימין. זה מגביר את סיכויי הליכוד ונתניהו לנצח גם ב-17 בספטמבר.

 

חרמות מימין ומשמאל

ביום שבו נודע כי מפעל הפיס מממן סרט דוקומנטרי על פרקליטת-הטרוריסטים, לאה צמל – מיהרו כמה מידידיי מהימין להודיע, כי יפסיקו את המנוי שלהם.

אחר שנודע כי מפעל הפיס החליט לא לממן את "דוקאביב", בגלל הסרט על אותה צמל – מיהרו כמה מידידיי מהשמאל להודיע כי יפסיקו את המנוי שלהם.

אם אני אפסיק את המנוי, שהוא מעין מס בלתי-מובן אפילו לי עצמי, זה יהיה רק בגלל שבעשרות השנים האחרונות לא זכיתי בשום הגרלה.

 

"הארץ" ואחימאיר: "פרדוכסלי מדי"

הידעתם? לא פחות מ-54 מאמרים פירסם הפובליציסט ד"ר אב"א אחימאיר בעיתון "הארץ", שבימים אלה מציין מאה שנה להופעתו. אכן, רובם פורסם בשנות העשרים של המאה הקודמת, והם עסקו בעיקר בנושאים בינלאומיים: בעיות אמריקה, בחירות בצרפת ובגרמניה, ענייני סין, וגם טרוצקי וגורקי, ועוד.

אבל היה גם מאמר אחד למלאת עשור להכרזת בלפור. לא תמיד המאמרים היו לרוחה של המערכת וזכו לתגובות, ואפילו פעם אחת להערת המערכת, ש"היא רואה לעצמה ליתן לאב"א אחימאיר להביע את דעתו מעל עמודי עיתוננו, אף בשעה שאין היא יכולה להסכים לדבריו, ואף בשעה שהשקפותיו הן פרדוכסליות מדי לפי טעמה. גם ל'תשובה' (הכוונה למאמר תשובה לברל כצנלסון) אנו נותנים מקום, בקצת קיצורים והשמטות, בלי לקבל עלינו את אחריותה..."

בסוף שנת 1928 פסקה השתתפותו של אחימאיר ב"הארץ" והוא הצטרף למערכת העיתון המתחרה – אז כבר בבעלות זאב ז'בוטינסקי – "דאר היום". בכל זאת, בשנת 1955 מתפרסמת ב"הארץ" סדרה בת חמישה מאמרים מאת אב"א אחימאיר: "פרקי עלייה שנייה", והם: הדרך לציון, שערי הארץ, פולחן ה'דוד ישמעאל', עליית קאסו, פולחן הגליל התחתון.

 

תרמיל האהבה – פעם תשיעית

כבר אחרי חצות. שבנו הביתה מנס-ציונה. היכל התרבות התם. נפעמים משעתיים של אירוע זמר עברי. "תרמיל האהבה של אמיר". תשע שנים חלפו מאז פטירתו של אמיר קרטן בגיל עשרים ותשע וחצי, מהמחלה הממארת ההיא, שממנה נפטרה גם אחותו קרן, שהיתה רק בת שבע. וגם אימם – מאותו גן ארור.

האב, נולי קרטן, מוסיקאי וזמר, לא נכנע. הוא קם אל החיים מאפר היגון וזו השנה התשיעית שהוא מפיק את האירוע השנתי לזכר יקיריו. את כל נשמתו הוא משקיע בהפקה הגרנדיוזית הזו, שמשנה לשנה מתעלה על עצמה. ואנו, חברי נפש שלו ושל אופיר רעייתו, ושאר הידידים, בוכים בלב, נהנים ונסחפים עימו. זה אינו רק ערב להעלאת זיכרונות ותמונות. זה גם ערב של התרמה למען ילד חולה סרטן. ערב של נשמה, של חיים, של רגש, ושל זמר עברי במיטבו: יובל כספין, שלומית אהרון ("מה אומרות עינייך"), ריקי גל ("היי שקטה"), חני דינור, צבי שרף ואנסמבל "קוראל" ורבים אחרים, וברקע מלווה את כל המופע אנסמבל גלעד אפרת הנהדר. איזה פנינים מוסיקליות ("מי האיש") הוא מפיק מהבטנון (קונטרבס) שלו. כל האמנים נתנו את כל שיש להם, ובהתנדבות, להצלחת האירוע, שלווה בסרטי רקע מרהיבים.

תודה מקרב לב לנולי, איש הנשמה והמוסיקה המופלאה, שיפה אמר, כי הוא בטוח כי משמיים מביטים על האולם אמיר וקרן, ילדיו, וכך הם כמו חיים, נהנים יחד עם כל הקהל מערב מענג של שירה ונגינה, שמחממים את הלב ומעוררים פרצי רגשות ללא מעצור...

יוסי אחימאיר

 

* * *

ימות משיח או שבתי צבי?

רק בישראל יהודים יכולים להתפרנס בלי לעבוד –

אם הם יהודים חרדים!

 

* * *

יהודה דרורי

חבורת הזבל בראשות אברום בורג בפעולה!!

הבונדסטאג, בית המחוקקים הגרמני, בדך להוצאה אל מחוץ לחוק את תנועת החרם, למניעת השקעות והטלת סנקציות על ישראל תנועת ה– BDS- תנועה אנטישמית בבסיסה!

החודש נשלחה עצומה לממשלת גרמניה שעליה חתומים בין השאר כ-240 ישראלים, רובם בעלי תארים מפוצצים, ובראשם יו"ר הכנסת לשעבר אברום בורג. חבורת הזיבלונים הללו מתרברבים שהם משכילים יהודים וישראלים, והם כותבים:

"אנו דוחים את ההצעה המבוססת על הטענה השקרית כי BDS שווה לאנטישמיות. אנו קוראים לממשלת גרמניה לא לאשר את ההצעה הזאת.."

מה שהקבוצה המתועבת הזו מציעה למעשה הוא שיש לאשר את החרמת ישראל, כלכלתה ומוסדותיה החינוכיים... ואל לה לממשלת גרמניה למנוע זאת!

אני מניח שחבורת הנבלים הזו תציע בפעם הבאה לפרלמנט הגרמני לחדש את חוקי הגזע הנאצים נגד היהודים אבל... רק לאלו היהודים המתגוררים בישראל...

ואלה הישראלים והיהודים שעומדים לצד החרם וה– BDS-

https://www.maariv.co.il/news/politics/Article-480425

 

האם לנו – האזרחים הוותיקים, אין קול בקלפי!?

עם תחילת מערכת הבחירות, עוד לא שמענו, ולו מפלגה אחת, שתקבע במצע שלה מתן איזה שהוא סיוע לאזרחים הוותיקים (לרבות הבטחה לשילוב את הסיוע במו"מ הקואליציוני). לפיכך אני מציע לחברי האזרחים הוותיקים להופיע בכל האסיפות ששם יופיעו נציגי מפלגות ולדרוש בתוקף לפחות 4 דברים שמפלגתם תעשה למעננו:

1. לדרוש הגדלה משמעותית של קצבאות הזיקנה, בייחוד לאלו שאין בידם כל מקורות הכנסה אחרים חוץ מביטוח לאומי. (לא לדבר על הכפלה כי זה לא ביכולת המדינה אבל הוספה של 1000 ש"ח  בחודש בשלב ראשון זה בהחלט דבר ריאלי).

2. דבר שני, לא פחות חשוב – ממש "לעלות על בריקדות" למען הורדת המע"מ על תרופות מירשם. מס בלתי צודק זה פוגע בעיקר באזרחים ותיקים ולעיתים אפילו עד הוצאה חודשית של מאות שקלים.

3. עלינו לדרוש נסיעה חינם באוטובוסים בתוך העיר לאזרחים ותיקים מגיל 70 ומעלה.

4. לדרוש למסד בחוק הנחות משמעותיות לאזרחים ותיקים בבתי קולנוע, ובתיאטרונים וגם במופעי בידור מזדמנים.

תזכרו! יש לנו כוח לא מבוטל בקלפי (הנאמד בכ-18 מנדטים), אנחנו חייבים לנצל זאת הפעם. תתארגנו לכך ונצליח.

יהודה דרורי 

 

*

אהוד כתב לי: "אהוד: נדמה לי שהשנאה היוקדת שלך לנתניהו מעבירה אותך לפעמים על דעתך! (כי ציינתי שהוא מחביא בבנק בפנמה 16 מיליון...)"

אהוד, אני חושב שהתרפסותך לנתניהו מביישת אותך פה בפני כל קוראיך.

נראה אותך מעלה זאת!!

יהודה דרורי

 

אהוד: אני חוזר ואומר לך: שנאתך לנתניהו אכן מעבירה אותך לפעמים על דעתך. ובאשר ל"התרפסות" שאתה תולה בי – מעולם לא היה לי קשר כלשהו עם נתניהו ואני בספק אם המכתב העיתי בכלל מגיע אליו. אני פועל וכותב רק מתוך מצפוני האומר לי כי לאיש הזה נעשה עוול נורא חרף העובדה שהוא אחד מראשי הממשלה הטובים, המצליחים והמוצלחים ביותר שהיו לנו, וזאת לטובת כולנו, כל עם ישראל!

בתחילת דרכו הייתי מאוד נגדו, אבל הצלחתו בתפקידו ונאמנותו לישראל בכל מחיר, שינו את דעתי עליו.

אתה ואנשים כמוך פשוט שותים את דמו, באופן מילולי כמובן.

 

 

* * *

פוצ'ו

בחיי [6]

ו. כפר חיים – והחיים

כעשר שנים לאחר נישואיי, נראה היה שעליתי על הפסים הנכונים, וכי עתידי ברור ומסודר. היו לי שני ילדים מוצלחים, עבודה מסודרת במפעל פלסטיק, עיסוק רוחני של כתיבת תסריטים לטלוויזיה, ובת זוג נוספת להשלמת הכנסה. מה צריך יותר? הייתי משוכנע שאני משוחרר מלחפש עניין אחר בחיי, אבל אז באו  אליי החיים ביוזמתם ופתחו לי צוהר לעבר משימה חדשה, שאותה לא תיכננתי.

את הצוהר הגיש לי בחור צעיר שבא לביתי בלי הודעה מראש והציג את עצמו בשם שי לביא. אמר לי שהוא במאי של להקות צבאיות והוא מחפש עכשיו חומר ללהקת פיקוד הנדסה. אחד מחברי הלהקה, שוקי וגנר שמו, סיפר לו שכתבתי הצגה לתיכון בו למד, הצגה מצחיקה מאוד על המורה שמילקיהו, ואולי אוכל לכתוב גם מערכונים ללהקה שלהם?

ברגע ששי שמע שמדובר בפוצ'ו, שכתב  את "חבורה שכזאת", לא חשב פעמיים ובא אליי עוד באותו יום. כרבע שעה עמד וסיפר לי כמה אהב את הספר וכמה צחק וקרא אותו שוב ושוב. לא אוכל להגיד שאני לא אוהב מחמאות, אך כשאלה נאמרות וחוזרות ונאמרות שוב ושוב, אני מרגיש נבוך ומשתדל להחדיל את המלקק.

הפעם זה לא היה קל כי הוא נזכר כל פעם בעוד קטע מהספר והיה קשה לעצור אותו. מי שהצילה אותי היתה דיצה אשתי,  שיופיו של הבחור כנראה משך אותה והיא אמרה: "למה אתם עומדים בדלת? היכנסו."

הזמנתי אותו להיכנס, והיא, בלי לבקש רשות, הניחה על השולחן צלוחית של אגוזים ושקדים. ייתכן שלו היתה יודעת שבעקבות הביקור הזה אתחיל להיעדר בלילות הקרובים מהבית, לא היתה חשה כל כך מהר לכבד את האורח, אך היא לא ידעה, וחיי קיבלו מאותו יום תפנית נוספת.

מסתבר שחוץ ממערכונים ללהקה הצבאית, יש לו  בקשה נוספת. הוא לא רק במאי, הוא גם שחקן ואקורדיוניסט. בימים האלה הוא עובד על  הצגת יחיד בבימויו של שמעון ישראלי והוא זקוק  גם למונולוגים מצחיקים. סיפר לי שבסוף השבוע יש לו הצגת הרצה בבית ציוני אמריקה והוא מזמין אותי ואת דיצה לצפות בה.

כשהגענו לבית ציוני אמריקה מצאנו אולם ריק למחצה, כשרבים מהבאים הם מוזמנים כמונו. שי ניסה להצחיק את הקהל בחיקויים ובסלנג עדתי. בין לבין זימר כמה פזמונים ידועים כשהוא מלווה את עצמו באקורדיון. ניכר היה שהבחור מוכשר, אך ההופעה שניזונה מחומרים בינוניים היתה יותר מעוררת רחמים מאשר צחוק. אינני חושב שהייתי יכול להציל את המופע עם הפיליטונים שרצה שאכתוב לו, אך למזלי לא הייתי צריך לעמוד במבחן, כי אחרי שבוע בא אליי עם הצעה חדשה ששכרה בצידה עשרת מונים.

אלי טורבן מתנועת המושבים פנה אליו לביים שלוש הצגות לקראת יום העצמאות ועוד שתי הצגות לחגי יובל. שי לביא קפץ על ההצעה כמוצא שלל רב. הוא ביים כבר הצגה אחת למושבה רחובות והצלחתה הוציאה לו שם טוב.

מה ששיכנע אותי לקבל את ההזמנה היה שלחג העצמאות אוכל להשתמש במערכונים שהיו לי במלאי עוד מהפלמח והקיבוץ, ואוכל לנצל את אותם מערכונים לכל שלושת המושבים. כפר ויתקין, גילת, וצור משה.

עם שני המושבים האחרים המצב היה יותר קשה, כי מושב אחד, כפר חיים, חגג ארבעים שנה להיווסדו בעוד שלמושב השני, שדה צבי, מלאו רק חמש שנים ותושביו היו עולים חדשים מצפון אפריקה, שעדיין היו בשלבי היכרות עם השפה העברית. הבנתי שלשניהם יהיה עליי לכתוב חומר חדש, אבל השלמתי עם זה שלא תמיד החיים קלים.

כששאלתי את שי איך הוא חושב שיצליח לעבוד בו-זמנית על חמישה מושבים, אמר לי שאין לו ברירה. לא מכבר קנה דירה חדשה והמשכנתא חונקת אותו.

שאלתי אם אהיה חייב להיות נוכח בחזרות.

אמר: "מה פתאום? אתה תבוא רק בהתחלה, לראיין את הוותיקים, לשמוע את הסיפורים שלהם, ולפי זה תכתוב בבית שירים ומערכונים."

העיסקה נראתה לי כדאית וכבר באותו שבוע קבענו שניסע לכפר חיים. בבוא המועד טילפן שאסע דרך פתח-תקווה ואאסוף אותו מביתו. כך נודע לי שאין לו מכונית, וכששאלתי איך הוא מתכונן לעבוד עם חמישה מושבים בלי מכונית, אמר שאין בעייה, המושבים קרובים זה לזה ובכל מושב יבקש ממישהו שיביא אותו למושב הבא.

ואיך יגיע הביתה? אין בעייה, בסוף החזרות, אם לא יהיה אוטובוס, הוא יבקש שמישהו ייקח אותו לכביש הראשי ומשם יתפוס טרמפ.

הסידור נראה לי קצת הזוי, אבל ראיתי זאת כבעייה שלו ולא ניסיתי להשיא לו עצות.

בשבועות הבאים, כשהתחלתי לעבוד בכפר חיים, שמעתי מהם ששנתיים קודם לכן נעמי שמר ונעמי פולני (בעתיד – שתי כלות פרס ישראל), ששנה קודם ערכו להם את חג השבועות, היו אחרי החזרות מוסעות לכביש ומשם חוזרות בטרמפים הביתה.

כנראה שכשאין ברירה, ההכרח לא יגונה. נעמי פולני, אם אני לא טועה, נוסעת בטרמפים עד היום.                                                                               

בעבודה על חג הארבעים של כפר חיים השקעתי את מירב מאמצי. היה לי מעניין לשבת עם ותיקי הכפר, כשהיו חוזרים לביתם אחרי חליבת הערב, והיו שמחים לתאר לפניי את התקופה היפה והמאושרת של חייהם, ימי החלוציות של ראשית ההתיישבות, כשהיו קמים לעמל יומם  משחר עד לילה וכורעים תחת נטל העבודה.

שי ביקש ממני שאכתוב לו קודם כל שיר או שניים, כי תוך כדי עבודה על העמדת השירים הוא לומד להכיר את כישרונם הדרמטי של המשתתפים, ואז קל לו לבחור את השחקנים המתאימים למערכונים שאכתוב.

בלהקה השתתפו בעיקר בני דור המייסדים שהיו כבני שלושים ובאו מלאי רצון לגוון את יומם בפעילות תרבותית. בין המשתתפים יצרתי קשר מיוחד עם גדעון אור, בן המושב, ואשתו איה בת קיבוץ דגניה. גדעון ניגש אליי ביום החזרה הראשון למסור לי ד"ש מאחיו אורי. די הוחמאתי, כי אורי אור היה מפקד נערץ בסיירת של חטיבה שבע. נפגשתי איתו סך הכול פעמיים או שלוש כשהיה מגיע לקרון של גורודיש, ולא חשבתי שהוא בכלל זוכר אותי.

בין קבוצת הילדים, שגם היא לקחה חלק במופע, בלט ביופיו ובכישרונו ילדון בהיר שיער, ערן, בנם של איה וגדעון. החזרות התקדמו יפה וכל המושב עקב בעניין אחרי כל מערכון או שיר חדש שהוספתי לתוכנית. בימים האחרונים  שלפני מועד החגיגה, כשהבמה כבר הוצבה במרכז הכפר, היו באים כל בני המושב, וגם חברי היישובים הסמוכים, לצפות חינם בחזרות. את מה שקרה בערב בו התנהלה החזרה הכללית האחרונה, אני לא צריך לדלות מזיכרוני, כי כתבתי על זה בספרי "שוקי בקבוקי". ספר על הווי חייהם של ילדים במושב, ספר שנכתב לפי בקשתם של איה וגדעון. 

 

הדבר היה בתשעה באב. הכפר עמד לחגוג את יום הולדתו הארבעים. נותרו יומיים של חזרות על המחזמר העליז "כפר חיים – לחיים" וכל המשתתפים התכוננו לליל שימורים. מישהו אמר שבליל תשעה באב לא נאה לערוך חזרות, אך מועדה המתקרב של הצגת הבכורה, השתיק כל מחאה. זו הייתה החזרה הראשונה בה הופעלה מערכת החשמל במלואה. איש לא יכול היה לשער, כי חלה תקלה באחד מעמודי האור הקרובים לבמה וכל נגיעה בו – נגיעת מוות היא.

תחילה הוזמנו הילדים לחזרה. בשיר הסיום הם שרים את שיר הכפר, כשהזמר הראשי מסתתר בתוך חבית ומדי פעם צץ ושר את חלקו. לבמאי לא היה ספק: ערן השובב הוא המתאים ביותר לתפקיד. ערן חד המבט וצלול הקול עלז על המשימה הזאת לא רק בגלל הכיף להיות בחבית, אלא גם בשל הרשות שניתנה לו לחבוט בפטיש הפלסטיק על ראש הזמרת העומדת לידו. ערן אהב תעלולים שיש בהם שמחת חיים, והקושי היחיד שלו היה לבלום את יצרו ולא לחבוט בזמרת יותר מפעם אחת.

יחף, כדרכם של בני הכפר, חצה בריצה את במת העץ ודילג ממנה אל האדמה, כשהוא נעזר תוך קפיצה בחצובת החשמל הסמוכה. נגיעתו של ערן בעמוד החשמל היתה גורלית. ברגע הראשון לא הבחין איש במה שאירע. גם כשראו את הילד היפה והשובב שוכב למרגלות הבמה, לא שיערו שבאו אל קיצם חיים צעירים גדושי שמחה, רגישות וחום לב. לא עזרו לערן כל אנשי הכפר שהקיפו אותו מוכים ונדהמים וניסו להחיותו בכל דרך אפשרית. ערן אור בן העשר, הוכה על ידי עמוד המאור, והחושך כיסה על הארץ.

(אלול תשל"ג) 

 

מיותר לספר שחג הארבעים, שכל ההכנות אליו תמו, לא נחוג בכפר חיים  עד היום, ויום השבת שהיה אמור להיות היום הכי שמח של המושב, הפך והיה לשבת השחורה. כשבאתי עם שי לניחום אבלים, לא ידענו שנינו איך אפשר לנחם הורים על אסון שכזה, והם היו אלה  שהתאמצו  לשכנע אותנו שהאשמה לא בנו. לאיה היתה אלי רק בקשה קטנה. היא יודעת שקשה לכתוב חוברת זיכרון על ילד שנפטר בגיל עשר, אבל אם במקרה אני אכתוב סיפור על הווי ילדים במושב, שאקרא לאחד הילדים בשם ערן והיא תדע למי התכוונתי.

לא הבטחתי לה כלום, אבל הבקשה הפעוטה הזאת לא הניחה לי וכחמש עשרה שנים מאוחר יותר, כשהוצאת כתר פנתה אלי בבקשה שאכתוב ספר לבני הנעורים, כתבתי את "שוקי בקבוקי", המספר על תלמידיו של המורה שמילקיהו, וביניהם תלמיד אחד בהיר שיער, מלך הכיתה ששמו ערן. בסוף הספר הוספתי את סיפור חייו  הקצרים של ערן מכפר חיים, ואין מאושר ממני כאשר במפגשי עם תלמידים, מצביע אחד התלמידים ושואל אם באמת היה ילד כזה שקראו לו ערן. במקרה כזה אני רוצה לטלפן לאיה ולגדעון ולהגיד להם שערן שלהם לא מת לגמרי, אבל לא נעים לי לבלבל להם את המוח.

מה שעזר לשי ולי להתגבר על האסון הנורא שחווינו בתחילת עבודתנו המשותפת, היה עומס העבודה שנפל עלינו בהכנות למופעים של ארבעת המושבים האחרים. בארבעת האחרים עברו החגיגות בהצלחה מרובה ורק במושב אחד, שדה צבי, אירעה לי בושה נוראית המשמשת עד היום מקור השראה לשי לביא, כשהוא רוצה להצחיק  את הלהקה התורנית שאותה הוא מביים.

פוצ'ו

 

המשך יבוא

 

אהוד: אני זוכר בחיבה את הזוג הצעיר והנחמד גדעון ואיה אור כאשר היינו יחד בעין-גדי. לימים כתב לי גדעון כי הוא היה הבן הראשון של השכונה "בהדרגה", ששכנה דרומית לפתח-תקווה, ליד השכונה גת רימון. שתיהן נבלעו בפתח-תקווה וכיום הן רק רחובות בה.

 

* * *

אהוד בן עזר

אין לנו מה להתבייש!

בראשית שנות השישים של המאה שעברה קינן בי החשש שמא הגניוס היהודי, הכישרון, הגאונות – מגיע להישגים רק כאשר הוא פורח בתרבויות ובשפות אחרות, באירופה ובארה"ב.

לא הייתי יחיד בדיעה זו, ונתתי לכך ביטוי בסדרת הראיונות שערבתי בירחון "מאזניים" בשם "מחיר הציונות", החל משנת 1965 – אשר לימים הושלמה והופיעה בספר בארה"ב וגם בישראל בשם "אין שאננים בציון".

הצגתי את השאלה הזו בפני מיטב האישים שהערכתי, חלקם היו מוריי באוניברסיטה כמו פרופ' גרשם שלום. זה היה לפני כחמישים שנה. היו אלה הימים הקשים של מלחמת ההתשה. אני מצטט מהשיחה שערכתי עם גרשם שלום בקיץ 1970:

 

אהוד בן עזר: בשנים האחרונות נשמעו קולות בקרבנו ובקרב יהודים בעולם, לפיהם קיימת הבחנה כזאת: האינטלקטואל היהודי בארצות-המערב נעשה לסמל של ה"זר", האאוטסיידר, בחיי הספרות והרוח. לו יש "בשורה" לגויים ולעמו. ואילו האינטלקטואל היהודי בישראל עומד בלחצים של תודעת מצור, מלחמות וסכנה ממושכת לקיום המדינה, ועל כן נעשה הוא, במודע ושלא-במודע, לחלק מן הממסד, שותף לתודעת האחריות של הרוב, ואינו מסוגל לעמדה ביקורתית ראדיקאלית. האין בכך משום חלק מן המחיר שאנו משלמים עבור הגשמת הציונות? אובדן אותה "תלישות" פורייה ו"זרות" ביקורתית? האם באמת איננו יכולים להביא "בשורה" אל מחוץ למעגלנו הצר?

זו למשל דעתו של ג'ורג' סטיינר על אודות ההבדל בין הקוסמופוליטיות הרוחנית היהודית שלו, לבין הלאומיות הצרה שלנו כאן בישראל. בזרותו ובניכורו רואה סטיינר שליחות וייעוד.

מה דעתך?

גרשם שלום: אתה שואל על מחיר הציונות, והשאלה היא לא מה מחיר הציונות אלא מה מחיר הגלות?

טענות של אנשים כמו ג'ורג' סטיינר נשמעו כבר לפני שישים ושבעים שנה. תמיד היו טענות כלפי הציונות, והציונים היו מיעוט בעם היהודי. רק לאחר השואה השתתקו המקטרגים לכמה זמן. אין לי ויכוח עם ג'ורג' סטיינר. הוא מנסה לחיות מחוץ להיסטוריה. ואילו בישראל אנחנו חיים מתוך אחריות, ובתוך ההיסטוריה.

אתה שואל על ה"זרות"? שילמנו מחיר יקר עבור היותנו זרים ומנוכרים במשך אלפי שנות היותנו בגלות: מחיר השנאה, הרדיפות, השמד וקידוש-השם. כיום האאוטסיידר הוא באופנה בעולם המערבי, והאינטלקטואל היהודי כאילו נהנה מכך. אך מה יהיה מחר? האם לא יטיחו בפניו את זרותו היהודית לגנאי? בגרמניה ובצרפת האופנה של היהודי היתה, בשעתו, להשתייך ולא להיות זר. בנוסח "הגרמנים בני דת משה". בעת ההיא התגאו היהודים בהשתייכותם ולא בזרותם.

אם היום מקסים אותך הקסם המיוחד של האינטלקטואלים היהודים בגולה, אני אומר – בבקשה, תלך לשם. תחיה חמש שנים במחיצתם, ותראה מה מחיר הגלות שהם משלמים. מי שמרגיש שצר לו בישראל, שיילך לו לניו-יורק או לקמברידג' ויראה אם הוא מרגיש שם נפלא כמו ג'ורג' סטיינר.

טענות של משכילים שלא רוצים להזדהות עם שום גוף לאומי? – אדרבא, שמעתי זאת בדיוק לפני שישים שנה, כאשר הביטו אליי בביטול על שאני שייך לתנועה הציונית. שאלות אלו אינן חדשות ולא ג'ורג' סטיינר המציא אותן. שמענו אותן עוד לפני מלחמת-העולם הראשונה, ולאחריה.

אם היית שואל אותי לפני חמישים שנה כיצד אני מגדיר את עצמי, הייתי אומר לך שאני "אחד-העמיסט", ציוני מעשי על-פי השקפתי, בניגוד לציונות המדינית מיסודו של הרצל. הרצל החשיב בראש ובראשונה את המסגרת. הוא רצה להגיע להקמת המדינה באמצעות פעולה מדינית בעל היקף רחב. ואילו הציונות המעשית, על-פי השקפתו של אחד-העם, נתפסה בראש ובראשונה כתחיית היהדות מבפנים על-ידי חברה יהודית הנבנית בארץ. לכן עליתי ובאתי לכאן. עניין התחייה הוא חיוני לעם ישראל, בו התקווה לחידוש, ובלעדיו היהדות תתנוון.

אני הייתי "אחד העמיסט". האמנתי כי ליהדות יש פרצוף רוחני שעתיד להשתנות. אחד-העם לא חשב שיחיה מפני הרבנים. הוא חינך את בניו בלא מצוות. והוא בוודאי היה יהודי שחשב שיש משהו ביהדות אשר יחיה מתוך הבנייה הזאת, הציונית. יכול להיות שהוא לא ראה את השואה. אבל את ההתפתחות ביהדות ראה.

אילו היית שואל אותי מדוע באתי לארץ הייתי אומר לך שבאתי כי חשבתי שליהדות ולעם ישראל יש ערך. רציתי שהעם הזה יתקיים. לא האמנתי בעניין ההתבוללות ובטענות האינטלקטואלים היהודים שהיו אז בדיוק כמו היום. הם דיברו על הפרספקטיבות הגדולות שלהם, לעגו ושללו את הפרספקטיבות הקטנות-הפרובינציאליות-כביכול שלנו. הם אמרו לנו: "מה אתם הולכים ליצור בסך הכול? עוד אומה קטנה אחת. ואילו אנחנו נשתלב בהתפתחות העולמית."

אין לי ויכוח עם ג'ורג סטיינר. כי אין בוויכוח עימו אפשרות של הכרעה שכלית והגיונית. ההכרעה היא מוסרית. כי היגיון אין לא לעמדה הזו ולא לאחרת. כך היא ההיסטוריה. מה ההיגיון בכך שאחי הלך לייצג בגרמניה פועלים קומוניסטיים אשר צחקו עליו? לא האמנתי מעולם בוויכוח עם יהודים מחוץ-לארץ שהסוכנות מביאה אותם לכאן לסימפוזיונים. כי יודע אני כי לא יצא מכך דבר. זו טחינת טחנות רוח ללא תוכן.

ההיגיון של סטיינר הוא הגיונן של טענות אינטלקטואליות שאינן רוצות לוותר על העמדה הכאילו "רחבה ביותר" שלהן. הלוא גם אז, לפני שישים שנה, דיברו נגד הדבר הקטן, הציונות. ואנו טענו נגדם והשבנו להם: "מהו הדבר הגדול העולמי שאתם מאמינים בו ומדברים עליו? הלא אף גוי לא מדבר כך. רק אתם. אין אנושיות כללית. רק בדמיונכם היא קיימת." והיום חוזרת אותה תופעה בדיוק.

איך אתה מעז לומר שהאינטלקטואל היהודי בישראל נעשה חלק מן הממסד ועל כן אינו מסוגל לעמדה ביקורתית רדיקלית? אני שונא את המילה הזאת, ממסד. אך אם אתה רוצה ומתעקש להשתמש בה, דע לך שאני חלק מן הממסד וגם אתה. וכולנו כאן הממסד, לרבות אותם השמים אותו ללעג. ומי שאינו רוצה להיות חלק מן הממסד כאן, שילך. כי הממסד יושב היום [1970] בתעלת סואץ. מי שאינו רוצה, שילך.

אין לי ויכוח עם אינטלקטואל יהודי שמעדיף את סיבוכיו הרוחניים האישיים על-פני הבעייה של אחריות היסטורית. יעשה כל אחד את שלו. הוויכוח איתו הוא לא מציאותי. אדם שמעדיף את צרותיו הפרטיות והאישיות, ומתפנק על חשבון האפשרויות היצירתיות של ההתנכרות – אז שילך לו ויחיה על-פי מיטב הבנתו.

אם סטיינר לא רוצה לשאת עימנו באחריות למדינה – הוא צודק. שיהיה יהודי-הגלות. יכול להיות שיום אחד יכו אותו על הראש ואז יגלה שבאמת אינו שייך לשם. וכי ההתנכרות אינה רק פוזה אינטלקטואלית מרשימה ואופנתית אלא גם מציאות היסטורית מרה מאוד, שיש לשלם עליה את מלוא המחיר.

 

עד כאן מדברי גרשם שלום, שזכיתי להיות תלמידו במשך שנים אחדות ועד היום אני מחזיק בתפיסתו ההיסטוריוסופית לגבי הדיאלקטיקה של רציפות ומרד בתולדות העם היהודי והיהדות.

כיום, כאשר ישראל כבר בת שבעים ואחת שנים, אני רואה הוא כמה צדק גם לגבי הנושא של היהודי כ"אאוט-סיידר" בתרבות המערב– נושא שכה הקסים אותי בשעתו.

כאשר אנחנו בוחנים את הישגיה של ישראל בתרבות, במדע, בספרות, באמנות, בביטחון ובמלחמות, בהי-טק, בקולנוע, בתיאטרון, בחקלאות, בשימוש במים, בחופש הביטוי, בגודל האוכלוסייה היהודית, בחופש להיות יהודי, גם חובש כיפה [ולא כובע בייסבול הפוך כדי שלא להתבלט כיהודי, כמו בארה"ב], ואפילו בתולדות הזמר העברי והבידור, הקל-כביכול [לכו לראות את הסרט "שייקה" על שייקה אופיר!] ובעוד תחומים רבים – הכול, הכול הישגים של מאות ואלפים ומאות אלפים ומיליוני אנשים ישראליים מוכשרים, רבי-השראה וחרוצים כל אחד בתחומו – ומתברר שלא רק שאין לנו מה להתבייש לעומת ההישגים של יהודים בגולה, ובייחוד בגולת ארה"ב – אלא שהם יכולים בהחלט להתקנא בנו ובמה שנוצר ונצבר אצלנו במשך עשרות השנים, עוד מלפני קום המדינה, ואשר ספק אם היה קיים אי-פעם בתולדות העם העברי!

ולא שהיהודים שם צריכים לנשק לנו את התחת – אלא שאנחנו כבר לא צריכים לנשק את התחת שלהם!

אהוד בן עזר

 

* * *

נוּרִית יוּבַל

שִׁיר הֲגִירָה

כְּשֶהַצּוֹרֵר שְׁחִיק עֲצָמוֹת עָלָה לַשִּׁלְטוֹן

אַבָּא הֵבִין מִיָּד לְאָן הוּא שַׁיָּךְְ.

כְּבָר בָּאֳנִיָּה הִתְחִיל לִלְמֹד עִבְרִית.

בְּזִקְנָתוֹ הִסְבִּיר:

שְׁתֵּים-עֶשְׂרֵה שְׁנוֹת יְוָנִית וְלָטִינִית בְּגִמְנַסְיָה גֶּרְמָנִית

מוֹרִים לָאָדָם אֵיךְ לִרְכֹּשׁ שָׂפָה.

בְּשַּׁעַר הַגַּיְא יָדַע שֶׁהִגִּיעַ הַבַּיְתָה.

בִּירוּשָׁלַיִם לָקַח לוֹ אִשָּׁה יְלִידִית;

בְּאָהֳלֵי צָבָא נָכְרִיִּים קָרָא בַּתָנָ"ךְ

וְכָל חַיָּיו נִסָּה לְהָבִין

לָמָּה הָרָשֻׁיּוֹת אֲטוּמוֹת לָאֶזְרָח,

לָמָּה הָאֲנָשִׁים דּוֹחֲפִים בַּתּוֹר,

לָמָּה הַיְּלָדִים אֵינָם מְנֻמָּסִים,

לָמָּה הַגַּלִיצְיָנֶרִים מְרַמִּים

וּמַדּוּעַ הָאֹורְיֶינְטָאלים קוֹלָנִיים.

הוּא הִתְנַחֵם בַּעֲמִיתוֹ-יְדִידוֹ:

"אַתָּה פרענק וַאֲנִי יֶקֶה,

אֵין לָדַעַת מָה יוֹתֵר גָּרוּעַ בָּאָרֶץ הַזּוֹ."

 

שיר לא בדוי.

 

* * *

יצחק שויגר

מקרה שקרה

אני נוהג ללכת כל בוקר, ככה, לפני ארוחת בוקר. אני גר במקום שקט בשכונה צפונית ליד הים. אני לא יהודי צעיר, והולך לאט ובזהירות לא להחליק ולא לעלות על איזה מזכרת טרייה של איזה כלב משוטט או כלב שבעליו אדיש לחוק ולהיגיינה הציבורית ומשאיר את התוצרת המוגמרת לתפארת מדינת ישראל.

לפני כשבוע עמדתי לעבור במעבר חציה ברחוב הראשי ברמזור במעבר החצייה ממש. והנה ממש לפני עומד לו גוש. כמעט עליתי עליו, כעסתי, הלכתי אחורה והסתכלתי סביב לראות שמא הכלב או בעליו הסורר עדיין בסביבה. עד שאני מסתכל מתחלף הרמזור, ואין אף רכב בסביבה משום צד. חציתי את הכביש להמשך ההליכה. בסוף המעבר ממתין שוטר. לא ראיתי אותו ולא ברור לי למה הוא עומד ככה על הבוקר בצומת הריק מאדם כשרק אני והחרא של הכלב היינו שם.

"תעודות בבקשה," הוא מבקש.

הסתובבתי אחורה לראות עם מי הוא מדבר.

"אל תתחכם," הוא אומר לי, "אני פונה אליך."

"אליי?" אני שואל, "למה?"

"עברת באור אדום."

 "נו אז מה?" אני שואל. "לא ראית? חיכיתי לירוק ואז כמעט דרכתי על החרא של הכלב שאתה יכול אפילו לראות ובינתיים התחלף הרמזור. חוץ מזה אין פה אף רכב. אני הולך פה כל בוקר כבר ארבעים שנה אני לא יוצא עם תעודות מהבית, תראה אפילו אין לי ארנק."

 "אדוני זה החוק. לא חשוב אם יש רכב בצומת." כך הוא. "אם אין לך אתה צריך להציג תעודות ולהישמע להוראות השוטר."

"תירגע חביבי," אני אומר לו. "אני עורך דין ותיק. אני חושב שזה יותר שנים ממה שאתה חי. ואני מכיר את החוק."

"אל תתנשא עליי. אם אין לך תעודות זיהוי אני עוצר אותך. אני לא חביבי שלך. אתה יכול לקרוא את מיספר השוטר שלי על החזה ולכבד אותי."

אני מבין שנתקלתי במשהו קשה ואני משתדל לא להתרגז, דבר שקשה לי לעשות, שכמעט הביא אותי כבר למעצרי לפני מספר שנים, ואילולא אשתי שחילצה אותי הייתי גומר בבית המעצר.

"טוב אדוני השוטר. בוא נתחיל מחדש." אמרתי, "הלכתי להליכת בוקר ולא נזהרתי ולא שמתי לב שהירוק התחלף לאדום. ואני מתנצל."

"אתה צוחק עליי?" הוא אומר. "אני לא אוהב את הטון שלך. זה שאתה עורך דין  וגר בשכונת יקרה כזאת לא נותן לך זכות לדבר איתי ככה."

אני רואה שזה הולך למקום רע ואני אומר לו: "תשמע, אני מציע ששנינו נלך לשלום. אתה לעבודה שלך ואני להמשך הספורט שלי."

" נראה לך? גם מודה שעברת באדום גם מתחצף לשוטר גם מפריע לשוטר במילוי תפקידו."

אני מסתכל בו באימה ובחשדנות ומתחיל ללכת.

הוא תופס בזרועי ולוחש לי באוזן. "אתה לא הולך לשום מקום."

מה עושים? אני מחליט להתעלם וממשיך ללכת, הוא רץ אחריי, תופס בזרועי בידו האחת ובידו השנייה הוא אוחז וקורא במיקרופון הצמוד לזרועו: "מבקש סיוע למעצר חשוד."

אני עוצר ובתוך מיספר דקות מגיעה ניידת. יוצאת שוטרת,  דווקא נחמדה, מחליפה איתו מילים. אני המום ולא זז.

"תיכנס בבקשה למכונית." היא אומרת.

"למה?" אני שואל.

"הוא אומר שהתחצפת אליו שהפרעת לו במילוי תפקידו שתקפת אותו ושעברת באור אדום. במעבר חציה הוא הדגיש."

"לא עשיתי שום דבר ממה שאת אומרת."

"תגיד לשופט. יש לנו הוראות שבמקרה של עבירות תנועה חמורות מביאים ישר לבית משפט. אם אתה רוצה אתה יכול ללכת איתנו לתחנה ואז אולי יעצרו אותך. מה אתה מחליט?"

נכנסתי. היא נוהגת ונוסעת ישר לבית המשפט בהרצליה. מגיעים. מכניסה אותי לחדר צדדי ואומרת: "תחכה אני אדבר עם התובע המשטרתי."

אני מתקשר לאשתי. היא לא עונה. אחרי כחצי שעה מכניסים אותי לאולם. השעה כבר 11 והשופט נראה עייף ומרוט.

"אז מה אדוני אומר?" הוא שואל. "נעשה עסקת טיעון ונגמור בקנס? לא חבל לאדוני על הזמן. הקנס יהיה שבע מאות וחמישים שקל. שווה לאדוני לחכות?"

 "אולי כבודו יגיד לי על מה העבירות?"

 "מה זה אתה לא סומך על בית המשפט? אדוני נראה לי דווקא בסדר. אמנם לבוש בבגדי ספורט, שזה לא בדיוק הדרך הנאותה להופיע בבית המשפט, אבל העבירות חמורות. הפרה לשוטר, חצייה באור אדום, התנגדות למעצר. נמחק את העבירות הרציניות ונשאיר רק הודאה באור אדום, מה אתה אומר?"

התובע המשטרתי מגחך. "כבודו עוד לא הסכמנו ואדוני כבר גומר את התיק?"

"תאמין לי הוא יסכים."

 "כבודו, אני גם עורך דין ומה שנעשה פה זה לא לעניין."

 "אה," אומר השופט, "כבודו עורך דין וככה הוא מופיע בפניי, מה, אין כבר הוראות של הלשכה איך צריך להתלבש לבית המשפט?"

" יש, אדוני," אני אומר, "אבל אי אפשר להתחיל מהסוף, אני אסביר לאדוני מה שקרה באמת. אני הלכתי ליד הבית..."

"נו מספיק," הוא משסע אותי, "מה זה חשוב. אדוני מודה או לא מודה. אם אדוני עורך דין אז הוא מכיר את הפרוצדורה, ואם אדוני לא מודה נעשה הקראה של כתב האישום שקיבלתי עכשיו, ואני לא משנה ממנו כלום. גם הפרעה לשוטר גם אור אדום. הכול בכל מכל כל. אה? מה אדוני אומר?  אדוני יכפור באשמה ונעביר להוכחות, או אדוני רוצה לגמור את התיק. כמו שאני רואה, אתה לא תסכים אז אולי גם נעביר אותך למעצר לעשרים וארבע שעות ואז אדוני יגמור את התיק כפי שאני מציע."

איך זה נגמר?    

קוראים נכבדים מה דעתכם קרה או לא קרה?

 

נמשיך. בתחילת 2014 פנה אלי מטופל במסגרת התנדבותי כעורך דין בחברת "המשקם" ,שהיא חברה ממשלתית שמעסיקה נכים על פי הנחיות הביטוח הלאומי ועוסקת בשיקומם על ידי עבודה מתאימה ובשכר נמוך לפי שעות. כיום כ-20 שקל לשעה. השכר החודשי הממוצע לעובד הוא כ-2000 שקל, והוא כמובן משתלם בתוספת קצבת הנכות של הביטוח הלאומי, שהיא פועל יוצא של אחוזי הנכות האישיים של העובד. ובלבד שסך המשכורת וסך הקיצבה לא עולה על המוצהר בחוק, שזה בגבולות שכר המינימום. שאז הביטוח הלאומי מקזז את "עודף ההכנסה."

במאמר מוסגר אזכיר שאם נכה שמקבל קיצבה ואשתו מרוויחה, חס ושלום,  סכום אסטרונומי של כ-8000 שקל, מקזזים לו על ידי ניכוי הקיצבה. שיטת העידוד ליציאה לעבודה של הנכים היא מחפירה. אני מכיר משפחות ששל נכים שלא נותנים להם לעלות מעבר לקו הרעב.

אותו עובד, א"ב נקרא לו, הוא לקוי בנפשו. בתחילת 2011 חלה ואושפז למשך מיספר שנים. כיום הוא מתפקד, עובד ונזקק לתרופות. בתחילת 2014 הוא מקבל מכתב דרישה מרשות השידור בגין אגרת טלוויזיה שלא שולמה בשנים 2011-2014. באותה עת היה מאושפז ובעטייה של אותה מחלה גם נפרד ממשפחתו בטונים צורמים. מאז לא שוקמו היחסים בתוך המשפחה. כנראה שאגרת הטלוויזיה היתה משולמת על ידו בעת שהיה בריא ותיפקד כראש משפחה. במכתב שקיבל נדרש לשלם 2100 שקלים ללא כל פירוט.

פניתי בשמו לרשות השידור למחילה או מחיקה, ולא נעניתי.

ב-2018 מצליחה רשות הגבייה לשים יד על חשבונו של העבריין הנמלט ולעקל לו 1400 שקל.  פשוט, זה חשבון הבנק שבו הוא מקבל את קיצבת הנכות. לאחר מכתבים ובקשות, כולל פנייה לחברת כנסת שתעזור לחלץ אותו ולהחזיר לו את הכסף – שלא הועילו, אני מקבל מכתב מדופלם מרשות הגבייה והאכיפה, שעיקריו, נכות מוחלטת אינה מקנה פטור.

ב-2013 הודיעה המשפחה שלו בכתב לרשות השידור כי אין להם מקלט טלוויזיה ולכן מוותרים לו על 2013 אבל בשנים 2012 2011 היתה לו טלוויזיה ולכן אי אפשר לוותר לו. ואם יביא אישורים יתחשבו בו.

ואכן, לפני כחודשיים מדינת ישראל ושלוחתה רשות האכיפה והגביה גבו לחייב 1490 שקלים, זאת קרן ריבית והוצאות, פשוט על ידי חילוט העיקול. ככה בלי משפט בלי ויכוח. הבנק מעביר והוא מקבל הודעה שזו כמעט כל משכורתו באותו חודש.

לא הצלחתי לחלץ ממנו אישור שהיה מאושפז בבית חולים לחולי נפש בשנים אלו. זה לא היה קל. זאת חשיפה לא קלה. לו ולי. עמדתי נבוך מולו וגם חסר אונים כשאמרתי לו שאיני יודע איך להוציא מהם את הכסף. התביישתי, כאזרח שומר חוק וכעורך דין שנכשל, וכשאמרתי לו שנציגת מדינת ישראל ממצה את הדין עם מי שהיא יכולה.

הוא חייך בהבנה ואני במבוכה. ככה זה כשיש כוח על חלשים.

אז מה אתם אומרים, קוראים נכבדים, היה או לא היה?

 

נמשיך. קראתי בעיתון שגברת אחת נשואת פנים שגרה בבית על חשבון המדינה וכל הוצאותיה מכוסות, כולל אוכל ועובדים לרבות טבחית, ולפעמים אם יש אורח מיוחד מביאים טבח מיוחד שמארגן ארוחות רשמיות שאולי המבשלת אינה יודעת להכין, גם הוצאות אלו מכוסות, כמו שצריך. ואולם לפעמים נמאס לה מהאוכל של המבשלת ואם לפעמים באים להתארח חברים שלה, משהו לא רשמי, מצלצלים ומזמינים ארוחות ממסעדות יוקרה. כותבים שהיה אורח כזה או אחר כיד הדמיון. ומישהו החליט שזה לא בסדר וביקש תחזיר וסירבה. ואז במשך שנים הצטבר הסכום למשהו כמו בערך 350,000 שקל והיא נדרשה להחזיר וסירבה.

עורך דינה, איש ידוע, אפילו יעץ לה, להחזיר את הכסף והיא סירבה. והתביעה והשופט וערכי דינה  חברו יחד לעזור לה להקטין את החוב ולשנות את סעיף האשמה למשהו קל יותר  והסכימו איתה שתחזיר רק 55,000 שקל וגם זה בתשלומים, כי אמנם היא אישה עשירה אבל ידוע שאינה אוהבת לשלם. מי אוהב? וצריך להתחשב. ככה זה באין כוח על  חזקים.

אז מה אתם אומרים, קוראים נכבדים, היה או לא היה?

 

אהוד: אנחנו, כקוראים, אומרים – חשוב מאוד להקדיש את מירב הכוח המשטרתי והמשפטי של מדינת ישראל לתביעות כמו אלה נגד הגברת שהיתה לה בביתה מבשלת-טבחית-עוזרת-מנקה-מגישה אחת בלבד, וזאת לפי התקנון של ג'וחא, שכנראה חובר במיוחד ערב כניסת בעלה לתפקידו, כדי להכשילו – ומנגד רצוי שנקדיש רק כוח משטרתי, משפטי וממשלתי שהוא בתת-רמה, לשני המקרים הראשונים שהזכרת.

 

* * *

אברהם כץ עוז

דרכון פורטוגזי?

מנהג חדש בא למדינה, רוצים דרכון פורטוגלי, מוכנים להסתפק בהונגרי, ולשלם אלפי דולרים. למה לא מספיק לישראלים הדרכון הישראלי? (אינני מתכוון לעולים שקיבלו את הדרכון הישראלי נוסף על מה שהיה להם). האופנה הזו, על אף שמכחישים זאת בתירוצים שונים של נוחות, משמעותה חוסר אמון בארצנו, במדינתנו, בכוחנו, ברצוננו להמשיך כאן ולא בשום מקום אחר.

רודפי האזרחות הזרה,  בנוסף לישראלית, מתגאים בכפל  הנאמנות. אני בדעה שזו בושה. לדעתי זו התחלה של ירידה מהארץ, זה אובדן שורשים. איזו מין טענה – אנחנו יוצאי ספרד – "מגיע לנו כי ב-1495 גירשו את המשפחה שלנו מספרד או מפורטוגל – לגרמניה או להולנד או לאיטליה או למרוקו או  למצרים." בושה. ואולי זה הגן היהודי הגלותי? הפחדן? הבורח? אני חושב שישראלי שפועל לקבל פספורט זר, ובעצם מתכונן לברוח מכאן כשרק יהיה כאן  קצת קשה – הוא בוגד  בפוטנציה. אף אחד לא הבטיח לנו  גן של שושנים, ועוד יהיו מאבקים בארץ  על זכותנו וחרותנו זה לא  נגמר, יהיו עוד מלחמות. אבל על הבורחים ושכמותם אמר  רבין – נפולת של נמושות. דרכון זר לישראלי, מסובך חוקית אבל אפשרי. אלה המחפשים פספורט זר, אני חושש שהם הראשונים שיברחו ביום פקודה. הם מעין אזרחים ישראליים על  תנאי. 

שיתביישו.

 

ראשי ערים, למה ניסו להוריד להם את הראש?

אני פשוט לא מבין, זה לא מקרה אחד אלא  עשרות, זו לא טעות אלא תופעה.

המשטרה מאשימה ראשי ערים בשחיתות על בסיס תלונות של פוליטיקאים מקומיים, אלה המעלילים, כדרך חדשה של  בחירות. מישהו צריך להסביר ולגמור את הפרשה.

אדוני שר ביטחון הפנים, אדוני מבקר המדינה. אדוני מפכ"ל המשטרה, גבירתי נשיאת בית המשפט העליון, אדוני היועץ המשפטי, וגם אדוני יו"ר מרכז השלטון המקומי. אתם חייבים להסביר לנו, הציבור, את התופעה ולשים לה  קץ. ובנוסף לכך עליכם החובה להביא למשפט את המעלילים למען יראו ויראו.

  כל טוב

 ממפא"יניק ותיק

עם פספורט ישראלי בלבד

אברהם כץ עוז

 

אהוד: בקשר לדרכונים הזרים, צריך לראות את התופעה הנגדית, אולי המבורכת – יהודים רבים ממדינות אירופה המערבית עולים לישראל או לפחות רוכשים כאן בינתיים דירות שניות ליום סגריר, כאשר המצב באירופה יורע עוד יותר. פעם כינו תופעה זו בשם "הציונות האכזרית".

ובאשר למעלילים – ראה מה עושים לראש הממשלה שלך! ובאיזו שמחה הם עושים זאת!

 

* * *

יהודה גור-אריה

הערות שוליים [137]

הגיגים קלים על נושאים כבדים

 

דילמה

אם אמנם תצלח יוזמתו של יולי אדלשטיין, יו"ר הכנסת, והבחירות בספטמבר אכן יבוטלו, יהיה בכך חיסכון של 1.5 מיליארד שקל, סכום לא מבוטל בתקציב המדינה [עם "בור" של 4.5 מיליארד שקל, הפעור כבר עכשיו בלאו-הכי].

זאת במחיר של המשך כהונתו של ראש הממשלה נתניהו במשך שנתיים נוספות לפחות, [במחיר 1.5 מיליארד שקל כאמור, שאנו, עם ישראל משלמים], אם יבוא להסכם עם בני גנץ.

אפשר לקרוא לכך "נאחז בקרני המזבח," אבל אם בנימין [ביבי] נתניהו יתפקד כשר החוץ בלבד [בין יתר התיקים שהוא מחזיק קרוב לחזהו] והוא ימשיך להשיג לנו הישגים חסרי תקדים בתחום יחסי-החוץ עם העולם, כולל ארצות ערב המתונות הסוניות – דיינו.

עוד לא קם לנו שר-חוץ מוצלח כזה, מאז אבא אבן.

אז מה עדיף? דילמה. 

 

חצי המלכות

בעיתונות [השמאלנית-העויינת] הופצה לאחרונה שמועה, שנתניהו הציע לבני גנץ חילופים [רוטציה] בחצי-קדנציה, אם יצטרף עם מפלגתו לקואליציה ולממשלה, ובכך יימנעו בחירות נוספות ומיותרות בספטמבר הקרוב.

אפשר לקרוא לזה: חצי המלכות.

אבל גנץ השיב בשלילה, בהסבירו: אני חתום [בהסכם כובל] עם יאיר לפיד על רוטציה בחצי-קדנציה. אז מה, אני אֶשָאֵר ברבע קדנציה [רבע מלכות]? לא מקובל עליי.

מי שמאמין בספין – יבושם לו. 

 

זנב השביט

ראש המוסד לשעבר, שבתי שביט, התבטא לאחרונה בצורה גסה, בוטה [מלשון "בוטים"] מעליבה ופוגעת – שבוחרי הליכוד [וביבי בראשם] הם אנשים מפגרים, נחותים, ש"הסף הנורמטיבי שלהם בגובה דשא..."

אפילו היריבים המרים ביותר של הליכוד [השמאלנים למיניהם ולמחנותיהם] לא הוציאו מפיהם ביטויים כאלה, של פגיעה וזלזול בכמיליון אזרחים, הסבורים שהליכוד, וביבי בראשו, צריך להמשיך ולהנהיג את המדינה. זכותם, אפילו אם ישנם אזרחים הסבורים אחרת.

ותמֵה אני על דברים בלתי-שקולים אלה, של איש שחלש על אחד המוסדות החיוניים והמוצלחים ביותר במדינת ישראל. איך זה יכול להיות? מה? שבתי שביט אינו יודע להתבטא כיאות?

אולי יש לזה הסבר [קונספירטיבי] כזה: לא מן הנמנע ששביט נתמנה מטעמו של נתניהו כ"סוכן מושתל" [יש לו ניסיון מקצועי בכך], שתפקידו להעליב את מצביעי הליכוד בנוסח "הצ'חצ'חים" מפי הבדרן דודו טופז המנוח, לפני הבחירות בשנת 1981, אמירה שהעלתה את הליכוד לשלטון, בראשותו של מנחם בגין ז"ל.

ומה יקבל שבתי שביט בתמורה לכך?

מקורות מהימנים לחשו על אוזני: ראשות המוסד...

 

מה שרואים בעוטף עזה

כדי להוכיח שהוא לא מפקיר את תושבי עוטף עזה לבלוני-נפץ  ולשריפות וגם לשיגור רקטות ופצמ"רים לעבר ישובי האיזור – מוצע בזה לראש הממשלה לבוא ולהתגורר שבועיים-שלושה באחד מיישובי עוטף עזה. מה שרואים משם – לאורה של אש השרפות, לא רואים מרחוב בלפור בירושלים. אולי אז יעלה בדעתו כיצד להפסיק את ההתנכלות לתושבי העוטף מטעם חמאס בעזה.

 

אליטות

בוויכוח [מה ויכוח? התגוששות בבוץ] בין הימין לשמאל, מעלים "הימניים" את הטענה, כי "האליטה" הישנה מימי מפא"י שלטת גם בימינו – בפוליטיקה, בעיתונות, באוניברסיטה, בבתי המשפט, במיוחד בבית המשפט העליון, וכן גם באמנות, בספרות, בתיאטרון, ועוד. ולמרות שזמנה של "אליטה" זו עבר, והימין והליכוד בראשו שולטים במדינה, השמאלנים הללו, האוחזים בכנפי ה"אליטה", לא מוכנים לשמוט אותה מידיהם. גם לנו מגיע. אז מה הם מתלוננים, אנשי הליכוד? הרי כבר 40 שנה הם נמצאים בשלטון. מדוע אינם חשים את  עצמם כ"אליטה"?

ונוסיף כאן עוד עניין קטן: מאז שה"אליטה" הימנית שולטת, עמדו בראשה ראשי-ממשלה: בגין, שמיר, שרון, אולמרט, ועכשיו נתניהו, וראה זה פלא: איש מהם לא נולד בחוצות קזבלנקה או פס, או תוניס או אלג'יר. מה יש? האין בליכוד אישים טובים, מוצלחים, שראויים לעמוד בראשו? למה לא ראש-ממשלה ששמו בוזגלו או בן-עיון או בובליל או בוארון?

אבל מדוע בעצם, להמשיך לנפנף בזנבו של השֵד העדתי, כשזה כבר נשרף כמעט כליל בכור-ההיתוך של העם בישראל?

 

נבוט יהודי

האנטישמיות מתגברת שוב ומרימה ראש בכל העולם, בעיקר בגרמניה, צרפת, פולין, אוקראינה ובארצות נוספות, כולל אמריקה, וזה רק מוכיח שמחלה זו של האנושות לא נעלמה ולא תיעלם גם בעוד 100 שנה.

אני מציע כאן שני פתרונות רדיקליים: יהודים, פיתחו את הספר "מדינת היהודים" של הרצל מלפני 123 שנים. מיהרו לארוז את הפקלאות  ועלו [או היגרו] לישראל, מדינת היהודים.

אמנם יבשת אירופה עוטפת את תושביה בחום – 45 מעלות בצל, וללא מזגן, אך מי שיכול, רצוי שיברח משם.

מי שבכל-זאת לא יכול לוותר על חיים [נוחים] בחו"ל [מה שנקרא פעם "הגולה הדווּיה"], בעת שהוא יוצא לרחוב וכיפה על ראשו, יצטייד בנבוט. נבוט אנטי-אנטישמי. נבוט יהודי. 

 

נכבה מס' 2

אם הפלסטינים ימשיכו לעמוד בסירובם להצעת ההסדר הנדיבה והמבטיחה להם שגשוג, של ארה"ב וארצות המפרץ העשירות, וזאת רק כדי לא להשלים עם ישראל ולהכיר בה כמדינת הלאום היהודי – הם יביאו על עצמם נכבה שנייה.  

יהודה גור-אריה

 

* * *

תקוה וינשטוק

ראיון: לוין קיפניס בן ה-98

בעקבות רשימתי  ב"מעריב"  ב-2.12.1989

לקראת "שבוע הספר" ראה אור (בהוצאת ראובן מס) סיפור מיוחד של הסופר והמשורר הדגול לילדים, לוין קיפניס: סיפור על ילד עברי שהתעוור בימי פרעה במצרים. הסיפור נכתב בכתב ברייל והתגלה בבית חינוך עוורים בירושלים. עתה, 27 שנים אחרי מות המחבר, מופיע הסיפור בשפת ברייל וכן בשפה העברית עם איורים של דני קרמן.

 את לוין קיפניס ראיינתי בדצמבר 1989, אחרי החגיגות ליום הולדתו ה-98 של בכיר ובחיר הסופרים לילדים בארץ. חגיגות בחוג המשפחה הענפה וב"מרכז לוין קיפניס לספרות ילדים" בסמינר לוינסקי, ונוכחו בה שר החינוך וראש עיריית תל אביב. ילדים ואימהות באו לביתו של קיפניס לאחל לו בריאות והמשך כתיבה אהובה.

דורות על גבי דורות של ילדים גדלו על יצירותיו של קיפניס. כל ילד בארץ מגיל שנתיים-שלוש ומעלה, גם מי שהיו בני שלוש לפני עשרות שנים, מכירים את "נרקיס מלך הביצה" וחלקים בעל פה מ"אליעזר והגזר".

קיפניס עצמו נראה לי כמין ילד טוב, מצוחצח ומסודר, פניו חלקות, נקיות מקמטים ולראשו רעמה לבנה, בן גוריונית.

"אני מוציא כעת ספר חדש, 'תורתי שעשועיי'," סיפר לי. "הפעם ספר למבוגרים. לילדים כבר כתבתי יותר מדי. לגדולים יש לי עוד מה לספר. מגיל שתים-עשרה אני סופר. לעיירה שלנו ליד ז'יטומיר בא ילד מהעיר והביא עיתון ילדים, 'הפרחים שלנו' של ליבנר. עיתון על נייר יפה עם ציורים, סיפורים ושירים. מימיי לא קראתי שיר, חוץ מב'סליחות'. תיכף החלטתי: בעצמי אעשה עיתון! קניתי נייר ומכשירי כתיבה, טיפסתי לעליית הגג – אבא התנגד שאעסוק ב'שטויות' – וכתבתי חוברת שלמה. בשבת הלכתי עם חברים ליערות וקראתי להם סיפורים שהמצאתי. שלושה שבועות – שלושה סיפורים. שיר אחד – 'הילד החולה' – שלחתי בגניבה ל'הפרחים'. הרבה זמן לא ידעתי שהודפס."

הוא עלה ארצה ב-1913. למד ב'בצלאל'. מגיל צעיר ניסה את כוחו בציור וחיתוכי עץ – אך בדרך לבית הספר לאמנות היה סמינר לגננות וליבו נמשך לילדים. אותם ימים ניטשה בארץ מלחמת השפות, עברית או גרמנית? ובגני הילדים שלטו שירים מתורגמים ללא אופי עברי ויהודי. שנה בארץ – וקיפניס כבר מחבר שיר ראשון לגן העברי – "החנוכיה". אחריו בא יבול לא רגיל: 500 שירים, 300 סיפורים ומאה(!) ספרים,  נכסי צאן וברזל לתינוקות ולילדים עד היום.

בקול חלש, צרוד במקצת, ("הייתי צריך לשתות גוגול מוגול"...) אבל בזיכרון אוצר כל, לרבות המלקות שקיבל מדי יום שישי מהמלמד הראשון שלו, מספר קיפניס על התפעמותו מתל אביב בת החמש.

"בעיירה שלנו לא ראיתי בתים יפים עם גינות כמו בתל אביב... היה בית אחד בן שתי קומות ברחוב אחד העם, ליד פסי הרכבת, שתחנתה הבאה היתה יפו. אחרי הפסים היו פרדסים ערביים. 'תיכנסו!' הזמין אותנו בעל הבית. 'מה שמך? לוין קיפניס? אתה כותב ב'הפרחים'? בוא, אכול ושתה!' והוא מחבק ומנשק אותי. היה זה  המורה יש"י אדלר, שעם המורה ברכוז הוציא כל שבוע ספר לילדים. 'תן לי סיפורים שלך' ביקש'."

"הספרים לילדים הודפסו בדפוס הראשון בעיר, דפוס איתין," ממשיך קיפניס. "חשבנו: אולי נסדר בעצמנו דפוס קטן. בירושלים הכרתי איש שמוכן למכור אותיות. איך נוסעים לירושלים? רותמים את הרגליים... כסף לא היה ואני ואדלר הלכנו ברגל לירושלים והגענו בערב לרמלה. גר שם יהודי יחיד. הוא ואשתו לא ידעו מה לעשות איתנו. אדלר קיבל חביתה משלוש ביצים. אני הסתפקתי בשתיים, אף שחודשיים לא אכלתי ביצה. סלטים, קומפוט ופירות... אוכלים ומספרים. אחרי ארוחת הבוקר יצאנו לירושלים, והערבים זורקים עלינו אבנים (כבר אז...) – קנינו את האותיות ובביתו של אדלר פתחנו דפוס."

הדפוס החל להוציא חומר ראשוני של שירים וסיפורים, תשתית לגן הילדים העברי. קיפניס היה גם הסדר, גם המדפיס, המגיה, המוציא לאור ומה לא. לכל חג הוציא גיליון של סיפורים ושירים לילדים עם תווים. המחיר: גרוש וחצי. שירו הראשון בעיתון היה "החנוכיה". מאז כתב שיר ילדים לכל חג, ושיריו הפכו סמל לחגים. "סלינו על כתפינו" היה חג השבועות. "חץ וקשת" – ל"ג בעומר. ברבות השנים הפכו שיריו לשירים עממיים, כאילו היו מאז ומעולם. 25 שנים ערך את "הד הגן" והיה גם מנהל תיאטרון הגננות, וגם מורה, עד שההכנסה מספריו פטרה אותו מהעבודות הללו.

ספרו הראשון היה "גן גני". ספר שטרם היה מסוגו בארץ. מקרא. מעשיות סיפורים ושירים מחיי הילדים. שירים לשיעורי התעמלות. משחקי מעגל ומשחקי אצבע, חידות, שעשועים. גם לקטנטנים.

ב-1923 הוציא את ספרו השני, "חיינו", שירים וסיפורים לחגים. הוא היה הראשון שהפיץ את הזמר העברי לפי מנגינות מחו"ל. שירו "רקפת", למשל, הינו תרגום השיר הנודע "מרגניות". תרגום השיר בידי לוין קיפניס גבר על תרגומו של המשורר זלמן שניאור. כשהתחילו יוצרים ישראליים לחבר לחנים, בשנות העשרים והשלושים למאה הקודמת [ה-20], כל מלחין בארץ חיבר מנגינות לשירי קיפניס. שיריו היו  הרפרטואר היחיד לשירי הילדים שלנו, עד שהופיעו שירי נעמי שמר.

תחילה היו יצירותיו דו לשוניות. "מה שכתבתי בעברית יש לי ביידיש," דברי המשורר. "הדפסתי מאות סיפורים ושירים בעיתוני האידיש באמריקה." הוא זכה בפרס טורוב ובמהלך חייו – זכה לפרסי יציב, למדן, אקו"ם, פרס הבול, ב-1978 פרס ישראל, ואחריו עיטור אנדרסן היוקרתי. יצירותיו תורגמו לשש שפות.

"השנתיים האחרונות היו לי שנים רעות," מודה בפניי המשורר. "מו"לים סירבו להדפיס על חשבונם. אפילו סימזון, שאצלו הוצאתי חמישים ספרים. כעת רצים אחרי... 'תמוז' לקח ממני שלושה ספרים. 'כתר' מדפיס לי ספר גדול. בקרוב יופיע ספרי 'מי נתן פה לאילם'. אני לא דיברתי עד גיל שתים-עשרה! לא כינוס. מדובר בספרים חדשים."

סדר יומו, בגילו?

"קם בשש בבוקר. ניגש מיד ל'משרד', שולחן הכתיבה ליד החלון, כותב, גם מקבל ילדים שבאים לראותי ולקבל ממני חתימה. דבורה אומרת: 'בוא לאכול!' ואני אומר 'עלי לגמור' –ומפסיק באמצע... בשר ודגים איני אוכל. פעם אכלתי כל דבר. כעת אני יכול לצום ימים שלמים. דווקא ביום כיפור יש לי תיאבון... עובדים – ומטיילים לגינה הסמוכה. אחרי מנוחת הצהריים שוב עובדים. 

"הצרה – שאני לא שומע טוב. גם לא במכשיר. גם אחרי ניתוח עיניים כמעט ואני לא רואה. אני רוצה לראות טלוויזיה, לקרוא את חיים באר ואהרון מגד ב'דבר השבוע', והאותיות קטנות מדי, אפילו בזכוכית מגדלת."

"כמובן, בגיל תשעים ושמונה יש מגבלות." מעירה רעייתו. "עם צלילות דעת ועוד עם תוכניות, הגיל שלו הוא מתנה משמיים."

מה הסוד שלו, להגיע כך לגיל הזה?

"בעניין הסוד," משיב הישיש, "אמרו לי משמיים שאסור לגלות סוד... 'סוד' בגימטריה שבעים. עד גיל שבעים מותר לגלות. אחר כך אסור..."

 

תוספת: לוין קיפניס נולד ב-1890 (או 1894) בעיירה אושומיר בתחום המושב היהודי באימפריה הרוסית, כיום, אוקראינה. הוא נפטר בתל אביב ב-20 ביוני 1990, כשישה חודשים אחר הראיון הזה.

"לוין" בתור שם פרטי נגזר מהשם "לוי". הוא מהשמות ה"פטרונימים", הגזורים משם האב.

דבורה, אשתו השנייה (הראשונה נפטרה) של לוין קיפניס, גננת ומורה, כתבה סיפורים.

"הפרחים" – שבועון עברי לילדים, שהוציא א.מ. לבנה ברוסיה. הופיע 18 חודשים, עד מלחמת העולם הראשונה.

יש"י אדלר – סופר ומשורר, מראשוני תל אביב. לימד בגימנסיה "הרצליה". על שמו היישוב רמת ישי.

תקוה וינשטוק

 

אהוד: הטקסטים הראשונים שקראתי בעברית בכיתה אל"ף בבית הספר פיק"א בפתח-תקווה היו חוברות מנוקדות "לטף" של לוין קיפניס. היו לי כמה חוברות ששמרתי שנים רבות ואם איני טועה מסרתי אותם לארכיון של פתח-תקווה ע"ש עודד ירקוני, לתצוגה בחדר הראשונים.

 

* * *

אברהם בלבן

רשימות תל אביביות

פנדנוס תועלתי בביאליק

פורסם ב"תרבות וספרות", "הארץ", מיום 24.06.19

בחוץ אחד השרבים הראשונים העונה, אבל ברחוב ביאליק עדיין נעים מאוד בשעה זו של הבוקר. על הכניסה לבית ראובן (ביאליק 14) שומרים שני פיקוסים הדורים המצלים על הבית ועל הבאים אליו. מול ביאליק 19 מתרוממים שני עצי אורן שצמרותיהם הנעות ברוח הבוקר הקלה מזכירות לי את שירה הנפלא של אסתר ראב על אורני הכרמל: "אחי הירוקים, הרזים, / הנוקשים, המפותלים, פרועי הצמרת, / למודי סער ורוחות ים עזות; / תלויה על בלימה / שטה צמרתכם בין שמים לים."

רחוב שקט, מעט תנועת כלי רכב, מעט הולכי רגל. רק כשמתקרבים לבית ביאליק גוברת ההמולה: כיתות שלמות של תלמידים באות להכיר את ביתו של המשורר, ואני תמה איך המשורר הלאומי יכול להמשיך לעבוד ברעש הזה.

על ספסל מוצל מול בית העירייה הישן אני מעיין בספרה החדש של שולמית וידריך על "השכנים של ביאליק". הספר סוקר בהרחבה את ההיסטוריה של כל אחד מבתי הרחוב, מספר על יושביו, אדריכליו ואף משמריו. המידע המפורט הזה מדגים היטב את קצב השינוי המהיר, העצבני, של תל אביב מראשיתה. רוב בתי הרחוב, שנבנו בסגנון האקלקטי באמצע שנות העשרים, שינו את סגנונם תוך עשור וקיבלו את החזות הבינלאומית (הבאוהאוסית) המוכרת. בית מספר 16 התחיל את דרכו בעולם כווילה אקלקטית, וכבר אחרי שש שנים נקרא יהודה מגידוביץ להצמיח לו שתי קומות ולהתאימו בעזרת קוויו האופקיים לשפה הבינלאומית החדשה. קווי עיטור לאורך המרפסות והמעקות עוצבו בסגנון האר-דקו, וכך נהפך הבית למין שלב ביניים באבולוציה התל אביבית מסגנון אקלקטי לבינלאומי.

אני חוזר לבית כדי להתרשם שוב מצבעו החום-ורדרד ומעיטוריו. ההפתעה העיקרית ממתינה כאן לא מחזית הבית אלא מחצרו. מישהו עשה לו כאן פינת אלוהים קטנה: על דק גדול, מתחת סוכך רחב, ניצבת פינת ישיבה נאה מוקפת עצי שסק, פאפאיה, גפן וכמה עצי הדר. לפופית (מורנינג גלורי) משתרגת על הגדר ופרחיה הסגולים משתלבים נהדר עם הפרחים העונתיים שלאורך שביל הגישה. ליד הקיר, פעם ראשונה בתל אביב שאני מגלה שיח ענק של קנה סוכר. בזיכרונות ותיקי תל אביב קראתי לא פעם על הקַיינֵס שהרוכלים הערבים היו מוכרים והילדים היו מוצצים להנאתם, אבל שיח של ממש לא זכיתי לראות כאן עד עכשיו.

על יד הבית הפתעה נוספת. בחזיתו של בית מספר 18 מתנשא עץ פנדנוס תועלתי שגזעו מוקף שורשי תמיכה כערימת זרדים למדורת ל"ג בעומר ושפע ענפיו המתפצלים מהגזע יוצרים מופע פיסולי נהדר. בארץ מצויים רק פרטים ספורים של העץ הנדיר הזה. ראיתי תמונות של הפנדנוס, אבל זו פעם ראשונה שאני רואה את העץ בגינה.

בספר שבידי, המלא אנקדוטות על יושבי הבתים, מספרת וידריך כי הבית נבנה במקורו לאליהו ברלין, מראשוני תל אביב. ציטה, אשתו, התקשתה להסתגל לחיים בלבנט וקיימה כאן מעין שמורת טבע רוסית. סמובר היה מוכן למזיגת תה כל העת, שטיחים עבים נפרסו ברחבי הבית כדי שלא יישמע קול צעדים על הרצפה, באמצע חדר האורחים הוצב פסנתר כנף, והמאכלים שהוגשו בבית היו רגל קרושה ודגים מתובלים בסוכר.

אני חוזר לכיכר שמול בית העירייה הישן. בית מספר 25, ממערב לכיכר, יוצא דופן ברחוב במוזנחותו. הערה בתחתית העמוד בספרה של וידריך מושכת את תשומת לבי: בקומה השלישית של הבית פועלת דירת מגורים לימודית לאקולוגיה עירונית. נשמע מעניין. אלון אלירן (יליד 1968) פותח לי את הדלת לדירה יפה שעל מדפי ספרייתה כל ספר אפשרי על קיימות ודרכים לשמירה על העולם המוכר לנו, על מרפסתה עציצי תבלים וירקות, ובמטבחה צנצנות תבלינים תוצרת בית, חמוצים, חומצים, ממרחים וכל טוב פרי העץ והארץ. הוא השלים תואר שני בהנדסת חשמל והתחיל דוקטורט בלימודי הסביבה כששמע על "עץ-בעיר", הפרויקט האקולוגי שיזמה תמי צרי. הרעיון היה לרתום שיטות מחקר אלקטרומגנטיות (חישה מרחוק) למחקרים העוסקים באדמה ובמים. היום הוא משתתף בצוות מחקר של אוניברסיטת אריאל. הוא ותמי גרים כאן ומפעילים את המקום, ואיתם בדרך כלל עוד שלושה-ארבעה גברים ונשים הבאים ללמוד אקולוגיה.

מתמי צרי, שהצטרפה אלינו בינתיים, אני שומע שהם מנהלים כאן קופה משותפת, מקיימים הדרכות וסדנאות ורואים עצמם חלק מן ה"תנועה הגדולה" של שומרי האקולוגיה. השעה 11:00 ואישה צעירה מופיעה להדרכה שנקבעה לה עם תמי. הצעירה מספרת שמשפחתה מכינה קומפוסט ויש לה שתי כוורות. איך עוד אפשר לעזור, היא שואלת.

המצב הנוכחי הוא קטסטרופלי, אומרת תמי. תארי לך, 27 אלף עצים נכרתים כל יום כדי ליהפך לנייר טואלט. אני נזכר כי ב"הארץ" של אתמול הכריזה כותרת בעמוד הראשון על עלייה דרמטית בכריתת עצים ביערות הגשם באמזונס.

מה לעשות? תמי שואלת רטורית ועונה: ללמוד לקיים חיים הגייניים עם מים ומגבת. ככה, אחד אחד וסדנה סדנה, מנסים אנשי "עץ-בעיר" להציל את האנושות מעצמה. אפשר להיות ספקנים באשר לסיכויי הצלחתם, אבל אי אפשר שלא להעריך את רצינותם ומסירותם.

בחוץ נעלמו בינתיים כיתות המבקרים והרחוב השתתק. דגי זהב שטים בבריכה הקטנה שבמרכז מתחם ביאליק. לקצב האיטי של הדגים הנעים במים הירקרקים אני נזכר בברֵכה רבת הפלאות של ביאליק. הברֵכה הביאליקאית הזאת משתרעת אמנם במעבה היער, אבל מי שאוזניו קשובות יכול לשמוע את לשונה החרישית, "לשון המראות" המיוחדת לה, גם כאן, במעבה האספלט.

ספרה החדש של וידריך מעדכן ומרחיב על רחוב ביאליק ומתפשט לרחובות הסמוכים. הלוואי עלינו ספר כזה על עוד רחובות בעיר.

אברהם בלבן

 

* * *

ברוך תירוש

גמלים בְּים מִינְת אַבּוּ-זָאבּוּרָה

עם הערות אהוד בן עזר ואלישע פורת

מתוך: "חדשות בן עזר" גיליון 196, 30 בנובמבר 2006

לאהוד בן עזר שלום והוקרה,

כרבים ו"נידחים" אני נהנה ממרבית קביעותיך ובעיקר מסיפורי ארץ ישראל מ"האלף הקודם". ואתאר כאן התרחשות אולי עלומה בקורות הארץ. בשלהי שנת 1945 שהיתי כמ"כ בפלי"ם [פלמ"ח-ים] בהכשרת בני שכונת בורוכוב, בקיבוץ שפיים. מצפון לקיבוץ היה פרדס ליטווינסקי והווילה הלבנה והקסומה, שלאחר קום המדינה היו (חוקית?) לרכוש מתנחלי קיבוץ געש החרוצים [איני בטוח בכך. משפטי-ירושה בין בני משפחת ליטווינסקי נמשכו שנים רבות מאוד. – אב"ע]. אולם בשנות ה-40 לא ניתן היה ליהודים להמשיך בדרך העפר צפונה לעבר נתניה, בשל הבדואים החמושים ששוטטו רכובים על סוסיהם ושלטו ביד רמה ותקיפה על מרחב ואדי פאליק, הוא נחל פולג דהיום.

מדי חודש היה עליי לצאת להרצליה ולרמת השרון ולמסור שם מודיעין מהסביבה לאנשי הש"י, שירות הידיעות של ההגנה. בהרצליה היה איש הש"י בעל מספרה בשם פרצלינה, ואיתו היה עוזרו האילם. בני משפחת פרצלינה עשו חיל עם קום המדינה בשורות צה"ל, אולם באותה העת עבד האיש לפרנסתו כספר, ואני הייתי נכנס באדישות למספרה ומבקש להסתפר כמקובל, "א-לה גארסון".

פרצלינה הספר חשד ונהג לשאול: "יש לך משהו עבורי?"

"לא," הייתי משיב ומתמסר למספריים ולמסרק שבידו. רק לקראת סוף התספורת הייתי לוחש את הסיסמה, ומסביר שקודם לכן חששתי מהגילוי. לפרצלינה לא הייתה ברירה, והיה משלים את התספורת מבלי לחייב אותי בתשלום, ומסתגר איתי בפינה לקבלת המידע.

לאחר מסירת הידיעות הייתי ממשיך בטרמפים, בעיקר על עגלות, עד לרמת השרון, שם הייתי נפגש לאותה מטרה עם שמחה בנימיני האגדי, שעקב קשריו ההדוקים עם חמולת השיח'ים של אבו-קישק ואחרים ברחבי השרון, היה לו מידע אמין ומגוון יותר מזה שיכולתי אני למסור לו.

הביקור אצלו היה תמיד מרתק, והוא נהג להביא אותי כ"בן דודו" למאהלי אבו-קישק, בעיקר למאהל על שפת הירקון, צפונית-מזרחית לגשר על הירקון בכביש גהה היום. שם היה השייך מכבד אותנו במטעמים, ובימי הקיץ גם באבטיח מובחר וצונן שהיה עטוף לשם כך בעבייה רטובה במשך כל הלילה. [בניין השיח' הדו-קומתי מצוי עד היום בלב המתחם המזרחי של תע"ש וכפי ששמעתי בשעתו הוא מטופל ומטופח בידי חובבי עבר מקרב העובדים, בעין חדה אפשר להחין בו מהכביש המוביל מצומת מורשה מזרחה. – אב"ע].

הידידות עם שמחה בנימיני ז"ל סייעה לנו בהמשך, כאשר הזמין כמה מאיתנו להסתתר בביתו ואצל שכניו ברמת השרון, בימים שלפני "השבת השחורה" בשנת 1946, בעת שהבריטים חיפשו אותנו, אנשי הפלמ"ח, ברחבי הארץ, ואנחנו, כפועלים חקלאיים, סייענו לו במסירות בעבודות משקו החקלאי.

אולם החוויה המרשימה ביותר בהכוונתו של שמחה אירעה כאשר לי לקח אותי איתו, שנינו כאורחי שייך אבו-קישק, לחזות בהעמסת אבטיחים על ספינות מפרש בחוף, מול כפר ויתקין, מצפון לבית ינאי היום. התברר לנו אז כי הבדואים ברחבי ואדי פאליק, עד למרחב בית הסוהר ליד תל מונד, גידלו בעונת הקיץ אבטיחים שהועברו בספינות למצרים, בדרך מופלאה שרק מעטים שמעו עליה.

האבטיחים היו מובאים בסלסלי רשת על גמלים לעבר החוף, למזח ממנו קיים שריד עד היום. במרחק של כחמישים מטר עגנה במקביל לחוף ספינת מפרש, מארכּבּ בערבית, אשר מחרטומה ומהירכתיים נמתחו רשתות "עמידה" לעבר החוף. הגמלים היו נכנסים למים עד צוואר, סלסלות הרשת היו נפתחות, והאבטיחים המוצפים על פני המים היו נהדפים לעבר הספינה על-ידי חבורת נערים. המלחים היו עומדים על קורה בולטת מדופן הספינה, וזורקים ביד אחת אבטיח אחר אבטיח לעבר הסיפון, שם קלטו אותם באוויר והעבירו לאחסנה בתוך הספינה. אנחנו, האורחים, עמדנו עם ספלוני קפה מהביל ביד, משתאים למראה הגמלים העמוסים באבטיחים הנכנסים בשיירות למים, כאשר הפריקה וההעמסה מלווים בשירה קצבית מהדהדת.

לאחר שהספינה הועמסה מעל לסיפון, הועלו העוגנים והמפרשים, והספינה נהדפה לדרכה, כשאחרת תופשת את מקומה להעמסה בים האבטיחים. לפני שנים שיחזרתי את התרחיש יחד עם חוקר ארץ ישראל צבי אילן ז"ל, וסופר לנו כי גם בחוף מכמורת, מינת אבו-זָאבּוּרָה, הועמסו כך אבטיחים. והראיתי לצבי אילן ז"ל לתדהמתו, כי בתחילת הספר "איבריה", מספר ג'יימס מיצ'נר על חווייתו כנער סיפון בחוף וולנסיה בספרד, בעת הטענת תפוזים בעזרת שוורים עמוסים ששחו בצורה דומה לעבר האונייה, שעגנה במקביל לחוף. סדנא דארעא חד הוא.

 

אהוד בן עזר: אני חושש, ברוך, שאתה מבלבל בין האבטיחים המפורסמים מן הזן אמחסני, שגידלו ערביי עמק חפר, הוא ואדי אל-חווארת, ויִצאו אותם בספינות מפרש למצרים ­– לבין הבדואים של שבט אבו-קישק ששכנו רחוק משם, בגדה הצפונית של הירקון על מתחם תע"ש כיום, ולא הגיוני שהסיעו את אבטיחיהם על גמלים עד למינת אבו-זאבורה, אבל אולי אני טועה.

ליתר ביטחון פניתי אל ידידי המשורר אלישע פורת מקיבוץ עין החורש שבעמק חפר, והנה תשובתו:

 

שוּלְם אהוד,

ואדי חווארית הוא השם הכללי של עמק חפר, הביצות שמסביב לנחל אלכסנדר. השטח נקנה על ידי הקק"ל בסוף שנות העשרים. עין החורש הקיבוץ קרוי בטעות על שם ואדי חווארית, העמק של החורשים – עין החורש, אבל לימים הסתבר שוואדי חווארית קרוי על שמו של שבט קטן מסודן שנקרא בני חווארית, אבל כבר אחד לא רצה לשנות את השמות.

קקון היה כפר גדול מצפון לטול כרם, עם תחנת רכבת ושרידי מבצר צלבני. זה היה כפר מרצחים ופורעים מראשית ההתיישבות, ואנשיו פגעו ללא הרף במתיישבי עמק חפר המזרחי. הכפר נחרב לחלוטין במלחמת העצמאות, ממש כמו שצריך! – ועל התל שלו, בין המושבים אמץ וגן יאשיה, ניטע יער קטן, והולך להיות שם פארק נחמד.

אבטיחי קקון קנו להם שם בגודלם ובמתיקותם, כיוון שגדלו רק על מי טללים ולא על השקאה. אבטיחים אלה היו נאספים בערימות ענק, מועמסים על דבשות הגמלים, ויורדים למינת אבו זבורה, המפרצון שבשפך נחל אלכסדר, במקום בו יושב היום בית הספר לדיג של מכמורת. כאשר הושלמה בניית הרכבת, הקו המזרחי עבר דרך קקון, הובלו האבטיחים למצרים ברכבת, ומינת אבו זבורה ירד מגדולתו.

חאן אל בטיח, חירבת סמרה, היושבת ליד המפרצון עד היום, ונראית היטב מכביש החוף, היא תחנת מכס שבנו התורכים, כדי לגבות מס מסוחרי האבטיחים.

אני מקווה שעשיתי לך סדר בדברים,

אלישע פורת

[עד כאן מגיליון "חדשות בן עזר" מיום 30.11.2006]

 

לאהוד שלום והערכה רבה,

חזרתי מביקור משפחתי בצרפת, ונהניתי לקרוא את המחקר המרתק אודות גידול האבטיחים, שיווקם ואכילתם, שכתב דודך ברוך ראב בן עזר בשנת 1919. מאוד שמחתי על צירוף חיבורי הצנוע, המתאר את העמסת האבטיחים בקיץ 1946 משדות עמק-חפר – לא מתחומי אבו קישק – ליד המזח מול כפר ויתקין, על ספינות מפרש לשיווק במצרים. התהליך לא היה מוכר בארץ, והפרסום באמצעות חוקר ארץ ישראל צבי אילן ז"ל עורר עניין רב והביא את הגילוי שהעמסת אבטיחים גם בוצעה במפרץ מינת אבו זאבורה, היום היישוב מכמורת בעמק חפר.

ברוך תירוש

יולי 2011

 

* אהוד שלום! אני מודה לך מעומק ליבי על החומרים המרתקים ומתוקי הקריאה. אתרום מעט מתחום התמחותי – בעמוד הרביעי בחיבור [של ברוך ראב בן עזר] אודות האבטיחים, מוזכרת המילה קדוס וניקודהּ הוא קָדוּס, מונח שפירושה צינור או גליל מוארך. עם קדוס פוח'אר היו בונים כיפות. בהערכה,

רועי מרום

מתוך "חדשות בן עזר" 1049 מיום 8.6.15.

 

* * *

נעמן כהן

אאוגניקה

המשוררת אמירה הס [לא לבלבל עם העיתונאית עמירה הס! – אב"ע], בת סלימה בת חיים יצחק יהודה, ילידת בגדד, משושלת מקובלים (ביניהם אסנת התנאית) שנישאה לעזרא בן ד"ר רות הס, וד"ר מאיר הס, יליד גרמניה, מציגה את תורת האאוגניקה:

"אורגזמות מסוגים מסוימים, יש להן השפעה על מהלך ימות חיים. אני ילידת בבל, הגעתי לישראל, בעקבות אורגזמה של הוריי שהביאוני אל היהדות, וגיליתי שיהודי עשוי כמה סוגי יהודים. יהודי ערבי. יהודי טהור אשכנזי.

אני קצת ניטהרתי עם נישואי לייקֶה, ובתי (ניטהרה) לגמרי.  (ירדה לאשכנז-גרמניה) ונכנס בה זין של יפה תואר גרמני-(ארי) והוא גבוה ודק מראה.

יש לי נכד גרמניום. תמים. טהור. ענוג. קולו רך. נפשו דומני כמו לחן כמו סימפוניית מלאכי שרת ועליון."

(אמירה הס, שיר, אורגזמות מסוגים שונים, "הארץ" תרבות וספרות, 28.6.19)

https://www.haaretz.co.il/literature/poetry/.premium-1.7405837

השלבים בהשבחת הגזע: ערבי – יהודי ערבי – יהודי אשכנזי – אשכנזי (גרמני) ארי טהור.

 

החינוך ל"מזרחיות" (תרבות יהודית ערבית)

כתבתי כבר לא אחת כאן על "שיח הזהויות של יהודי ערב – מגזענות אנטי-אשכנזית לאנטישמיות קלסית ולאנטי-ציונות":

https://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/00918001.pdf

לאחרונה שיח הזהויות הזה מנסה גם להכתיב למערכת החינוך את מושגיו.

ד"ר ניסים אבישר הוציא ספר חינוכי בשם "ללמוד מהמזרח, מזרחיות, חינוך ותיקון עולם".

הנה ההקדמה לספר:

 

"מהי זהות מזרחית? האם השיח המזרחי העכשווי מועיל לחברה הישראלית, או שמא הוא מיותר ומזיק?

כיצד תלמידים ומורים מזרחים חווים תהליכים חינוכיים? מה נוכל ללמוד מחוויותיהם? האם יש ערך לניסוח עקרונות ל"חינוך מזרחי"?

 הספר מבקש לקדם שינוי במצב הנוכחי, שמתקיימים בו פערים ניכרים בין קבוצות עדתיות בישראל: בחינוך, בהשכלה הגבוהה, בשכר ובבריאות, מציע תפיסה חינוכית עדכנית שהולמת את רוח הזמן ומתאפיינת בזיקות מגוונות לנקודות המבט המזרחיות בישראל.

תפיסה חינוכית זו (מזרחיות)  לצמצם פערים חינוכיים, לקדם את מערכת החינוך הישראלית ולתרום לכלל תלמידיה. (גם לאשכנזים נ.כ.)

 האם השיח המזרחי העכשווי מועיל לחברה הישראלית, או שמא הוא מיותר ומזיק? כיצד תלמידים ומורים מזרחים חווים תהליכים חינוכיים? מה נוכל ללמוד מחוויותיהם?

האם יש ערך לניסוח עקרונות ל"חינוך מזרחי"?

אלה מקצת השאלות שכותב הספר מבקש להתמודד איתן.

הספר מציע תפיסה חינוכית עדכנית שהולמת את רוח הזמן ומתאפיינת בזיקות מגוונות לנקודות המבט המזרחיות בישראל.

תפיסה חינוכית זו מבקשת לצמצם פערים חינוכיים, לקדם את מערכת החינוך הישראלי ולתרום ליצירת חברה שוויונית וצודקת ולהיות חלק  מתיקון חברתי גדול יותר."

(ד"ר ניסים אבישר, "ללמוד מהמזרח, מזרחיות, חינוך ותיקון עולם").

https://kotar.cet.ac.il/KotarApp/Index/Book.aspx?nBookID=105269969

אז ראשית, מהי בדיוק "מזרחיות"?

האם הכוונה למושג "אורינטליזם", הדרך שהמערב רואה את המזרח?

הכוונה כמובן כאן היא למזרח הערבי (גם אם הוא דווקא במערב במגרב). מושג שפיתח היווני-נוצרי (והאנטישמי) שהסתערב עקב הכיבוש הערבי, אדוארד סעיד:

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%90%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%99%D7%A0%D7%98%D7%9C%D7%99%D7%96%D7%9D

אם נחפש מושג עברי נכון ל"חינוך ל"מזרחיות", (שיבדיל אותו מ"אשכנזיות"), מושג שיתאר מהותית את הנושא (חינוך למה בדיוק?) לא נוכל להשתמש במושג האירופוצנטרי, הצרפתי אנגלי, "מזרח", שהרי "יהודי המזרח" הם יהודי מזרח אירופה (אוסט יודה) ולא יהודי המערב – המגרב.

אם כן המושג הנכון יהיה חינוך ל"ערביות יהודית", או ל"תרבות יהודית ערבית". (הגזענים האנטישמים שאינם מכירים בקיומו של העם היהודי מדברים על ערבי-יהודי ולא על יהודי-ערבי).

 ובכן מהו בדיוק אותו חינוך ל"תרבות ערבית-יהודית"? חינוך למה?

מה צריכים בדיוק ללמוד התלמידים היהודים-ערבים (בכיבוסית "המזרחיים"), לימוד שאמור לפי המחבר לתרום גם לאשכנזים?

בהנחה שאסור שהחינוך ייסוג אחורה מחינוך למדע, הומניזם, שוויון בין המינים, ותיקון חברתי (סוציאל-דמוקרטיה) כפי שהוא היום – לחינוך לתרבות הערבית ההפוכה, מוטב ליהודים-הערבים (בכיבוסית "מזרחיים") לאמץ דווקא כמופת חינוכי את אחת מגיבורות התרבות של היהודים-הערבים, ז'קלין שוחט-כהנוב.

ז'קלין שוחט-כהנוב ניסתה כל חייה להשתחרר מהתרבות הערבית, ומיחסה לנשים ("המזרחיות"), ו"להשתאכנז". קרי לאמץ את תרבות המערב, אנגלית וצרפתית. (גם לקחה בעלים אשכנזיים).

יש ללכת בדרכה. אסור לה למערכת החינוך הישראלית ללכת אחורה ולחנך לתרבות ה"ערביות" (בכיבוסית "מזרחיות").

ודוק: כמובן שיש ללמד את השפה הערבית העשירה, את ההיסטוריה, והתרבות העשירה, פילוסופיה, שירה, הלכה, וכו' שיצרו היהודים שחיו תחת הכיבוש הערבי-מוסלמי מאז המאה השביעית לספירה עד ימינו.

 

יובל נוח הררי – שטחיות או כוונת מכוון?

במאמר ארוך מפרט פרופסור יובל נוח הררי את הסכנות העומדות בעתיד בפני הלהט"בים.

הוא מונה את הסכנות, פונדמנטליזם נוצרי באמריקה וברוסיה, שלטון סיני טוטליטרי, שישתמשו בסייבר לגלות להט"בים שלא יוכלו יותר להיסתתר בארון.

(יובל נוח הררי, מהפכת השחרור הלהט"בי עלולה להתחלף בעידן של רדיפה. הסימנים המדאיגים כבר כאן, "מוסף "הארץ" 28.6.19)

https://www.haaretz.co.il/magazine/.premium-MAGAZINE-1.7409576

פרופסור יובל נוח הררי הוא שטחי בדיוק כספרו המפורסם. (בו השמיט לחלוטין את תרומת היהודים להיסטוריה). בכתבה הארוכה שכתב אין כלל התייחסות לסכנה הגדולה ביותר העומדת בפני הלהט"בים והיא העולם המוסלמי.

הייתכן שרק בעולם הנוצרי או בסין קיימת סכנה?

 האם זו רק סתם שטחיות או שזה בכוונת מכוון?

פרופסור יובל נוח הררי עצמו פועל להעצמת הסכנה של דיכוי הלהט"בים מעצם תמיכתו בכיבוש ערבי-מוסלמי של הפשיזם האיסלמו-נאצי, בו מפלים גייז (בערבית לוטים) ומוציאים אותם להורג.

פרופסור יובל נוח הררי הוא משת"פ של אויבי הגייז, ומכאן גם אוייב של עצמו.

 

[אהוד: כבר כתבתי בעבר ואני חוזר ואומר כאן, ייתכן מאוד כי פרופ' יובל נוח הררי הוא מאחז עיניים חסר ערך מדעי, וזאת בלשון המעטה].

 

נצרת ורק נצרת

כתב "הארץ", סלמאן מצאלחה, מגדיר את שינוי שמה של נצרת עילית ל"נוף הרים" כ"בלוף ציוני חסר מעוף." בדומה ל"נוף הגליל", הוא מוסיף, "כל היישובים הערביים בגליל וכך גם בנצרת, נוהגים להדביק לעצמם את הכינוי המליצי 'ערוס אל־ג'ליל', כלת הגליל.

"לו ניחנו אנשי נצרת בקצת דמיון היו מוסיפים לעירם את הכינוי 'נוף הגליל תחתית'. בכך הם היו מוציאים את אנשי נצרת עלית מדעתם והיו שולחים את בלון המיתוג הגזעני לכל הרוחות"

(סלמאן מצאלחה, בכל שם יש אשם, "הארץ", 27.6.19)

https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.7416869

המעניין הוא שסלמאן מסאלחה ה"מייחד" (דרוזי הוא כינוי גנאי מוסלמי) פועל כאקטיביסט פרו-איסלמי התומך בכיבוש ערבי-מוסלמי של הפשיזם האיסלמו-נאצי בשעה שה"מייחדים" (דרוזים זה כינוי גנאי מוסלמי) נחשבים לכופרים סוג א' שיש להמיתם מפני שאינם זכאים אפילו לתנאי ההשפלה של "בני החסות" (קוראן סורה 9 פסוק 29), להם זכאים היהודים הנוצרים והשומרונים.

מסתבר כי שנאת יהודים מובילה את מסאלחה לאותו אבסורד לוגי.

ולגופו של עניין, טעות גדולה היא לשנות את שם העיר נצרת עילית. השם נצרת הוא שם עברי (בערבית יש לה בכלל שם אחר "נאסירה") ישו הנוצרי (יש לומר הנצרתי) היה יהודי, ולא ערבי או פלישתי, כמו בשקרים של אבא של מאזן:

https://www.youtube.com/watch?v=QB-_bhyVFwA

כיהודי לאומני כינה ישו הנצרתי את הגויים (מסוגו של אבא של מאזן) "כלבים" (מתי , 15: 26).

לאורך כל הכיבוש הערבי-מוסלמי, ועד לאחרונה, נצרת היתה עיר עם רוב נוצרי (יוונים-נוצרים שהסתערבו בכפייה בגלל הכיבוש הערבי) שהזמינה יהודים, אבל כיום היא עיר עם רוב ערבי-מוסלמי הרוצה לדחוק את רגלי הנוצרים, ולגמד את כנסיית הבשורה ע"י בניית מסגד בחצרה.

בכל מקרה נצרת תשמור תמיד על שמה היהודי-עברי – נצרת.

 

אהוד ברוג-ברק טרגדיה ופארסה

קארל הלוי-מרקס מתחיל את חיבורו "השמונה-עשר בברימאֶר של לואי בונאפרט" בהערה על הגל שאמר שכל העובדות ההיסטוריות-העולמיות הגדולות וכל האישים הקשורים בעובדות הללו כאילו חוזרים ונשנים. "הגל שכח להוסיף," אומר מרקס: "פעם בצורת טרגדיה, פעם בצורת פארסה."

אי אפשר שלא לראות כך את חזרתו של החוקר (בעבור 8 מיליון), וסוחר הקנאביס, אהוד ברוג-ברק לפוליטיקה הישראלית.

כהונתו הראשונה כראש ממשלה היתה טרגדיה ושובו עתה היא פארסה.

מדוע בעצם חזר, הגנרל בדימוס, החוקר וסוחר הקנאביס לפוליטיקה?

לפי דבריו הוא חוזר כדי למנוע את השחיתות של נתניהו, אך לפי מחקר של העיתון כלכליסט ברק נקלע לקשיים כלכליים, ובעקבות החזרה לפוליטיקה הוא יוכל לממש מיידית אופציות אינטרקיור ב-35 מיליון שקל:

https://www.calcalist.co.il/articles/0,7340,L-3765181,00.html

השר לשעבר, חיים וישניה-רמון, תקף בחריפות את שובו של אהוד ברק לחיים הפוליטיים: "איך מקבלים אותו כמוביל מסע הצלב בשחיתות?" – "רק מעורער בנפשו יילך שוב לאותו רופא שהרג אותו כבר פעמיים."

"אהוד ברק הביא כבר פעמיים את מפלגת העבודה לעברי פי פחת," אומר רמון. "פעם כשהובס על ידי אריאל שרון ב-2001, אחרי שנה וחצי בראשות הממשלה, ובפעם השנייה ב-2009, כשהוא הביא אותה להישג הנמוך בתולדותיה עד שהגיע אבי גבאי, 13 מנדטים, ועם המנדטים הללו, במקום לנסות ולשקם, הוא נכנס לממשלת אחדות עם נתניהו, ומאז נתניהו בשלטון כתוצאה מהמהלך הזה.

"אהוד ברק דיבר רק על כך שביבי מושחת ו'רק לא ביבי'. ה'רק לא ביבי' – אבל בשמו של ברק נקשרו לא מעט פרשיות שחיתות, החל מפרשת העמותות שמבקר המדינה קבע שהוא קנה שלטון בכסף וכל העוזרים הקרובים אליו שמרו על זכות השתיקה. (תאר לך שעוזרי נתניהו היו שומרים על זכות השתיקה...) – ואלדד יניב אמר שהוא קיבל חצי מיליון דולר עבור הסיבוב השני והוא מעולם לא החזיר את הכסף. וכך פרשות נוספות כמו פרשת טארוס, העברת חברה לביתו, בדיוק כמו אצל ליברמן, רק שאת ליברמן חקרו שנים, ובפרשה האחרונה הוא קיבל עשרה מיליון שקלים עבור מחקר שלא היה ולא נברא ואף אחד לא יודע מה הוא.

"כשאדם עם כל כך הרבה חמאה של שחיתות על ראשו, ואנשים רואים בו מועמד לגיטימי הם משמיטים את בסיס המוסרי לטענה נגד ביבי שהוא מושחת ולכן פסול.

"אם טוענים שביבי מושחת, אז איך אתם מקבלים את ברק כנושא מסע צלב בשחיתות כשהוא בעצמו יש לו לא מעט פרשיות שחיתות?"

(חיים רמון: ״ברק הנגוע בשחיתות ייאבק בנתניהו המושחת?״(

https://rotter.net/forum/scoops1/560376.shtml

אהוד ברק היה ראש הממשלה הכושל בישראל, הוא נטש לא רק את מפלגת העבודה אלא גם את האידיאולוגיה של העבודה שדיברה על פתרון מדיני ע"פ תוכנית אלון, או תוכנית אלון המורחבת של יצחק רבין, ואימץ את תוכנית רק"ח של נסיגה מלאה כולל מרמת הגולן.

כהונתו היתה טרגדיה וחזרתו היא פארסה, כדברי קרל הלוי-מרקס.

 

להפיל את המשטר של נתניהו –

בין ז'ורז' בולאנז'ה לאהוד ברוג-ברק

בנאום בו הציג אהוד ברוג-ברק את חזרתו לפוליטיקה הוא הכריז שהוא היה מפקדו של נתניהו, ו"יש להפיל את המשטר של נתניהו!"

ודוק: לא להפיל את ממשלת נתניהו, אלא להפיל את "המשטר" של נתניהו.

ומהו המשטר של נתניהו? משטר מדינת ישראל כלומר הדמוקרטיה הישראלית. אהוד ברוג-ברק רוצה להפיל את משטר הדמוקרטיה הישראלי.

כשחושבים על ברק אי אפשר שלא להיזכר באיש הצבא הצרפתי, ז'ורז' ארנסט ז'אן מרי בולנז'ה Georges Ernest Jean-Marie Boulanger (1837-1891) – שניסה להפיל את משטר הרפובליקה השלישית בצרפת. בולנז'ה שירת באלג'יריה, איטליה, סין ובמלחמת פרוסיה צרפת, וקיבל דרגת בריגדיר גנרל. בשנת 1884 מונה למפקד הצבא שנשלח לכבוש את תוניסיה, אך מינוי זה בוטל מטעמים פוליטיים. הוא חזר לצרפת ונכנס לפוליטיקה תחת הדרכתו של ז'ורז' קלמנסו, בשורות המפלגה הרדיקלית, וקיבל את משרת שר המלחמה. קלמנסו, התנער ממנו, ובולנז'ה נהפך לדמות כה דומיננטית בממשלה, עד שלראש הממשלה, גובלה, לא היתה ברירה אלא להתפטר, על מנת להיפטר ממנו, אבל ההמון בפריז דרש את שלטון "הגנרל האמיץ".

התנועה ה"בולנז'יסטית" נתמכה גם ע"י הבונפרטיסטים, וכן ע"י רוזן פריז, תקוותם האחרונה של המלוכנים, הגנרל וסוסו השחור נהיו לאלילי ההמון הפריסאי, שהפצירו בו להיות למועמד ההמון לנשיאות. הוא נתן את הסכמתו. לאחר שהתנהגותו הפכה להיות מרדנית יותר ויותר, הוא פוטר מהצבא. בולנז'ה נבחר מטעם מחוז פריז, בינואר 1889, ברוב מוחץ, והפך לאיום של ממש על הדמוקרטיה הצרפתית. פריז כולה ציפתה להוראתו לתומכיו (אשר כינו עצמם "ליגת הפטריוטים") כי יפתחו במרידה. אם היה בולנז'ה מכריז בשלב זה על מרד, היה מצליח להפיל את הרפובליקה השלישית, חסרת היציבות והמושחתת, אך הוא לא עשה זאת.

הממשלה הצליחה לפעול ביעילות והכינה כתב אישום כנגד בולנז'ה, וחודשיים לאחר הבחירות הוצא צו למעצרו. הוא ברח לבריסל ולאחר מכן ללונדון. בולנז'ה נשפט בהיעדרו והורשע כבוגד. הוא חי באי ג'רסי, וב-1891 הוא ירה עצמו. היה זה סופה של הסכנה הבולנז'יסטית לרפובליקה.

איומו של בולנז'ה על יציבות הרפובליקה, היה רק אחד משרשרת של אירועים שזיעזעו את הרפובליקה השלישית בשנות השמונים והתשעים של המאה ה-19, ביניהם שערוריית פנמה, ופרשת דרייפוס. הרפובליקה שרדה.

עם כל ההבדלים המתבקשים בין הרפובליקה הצרפתית לישראלית של היום, האם בניגוד לבולנזה ולבולנז'יסטים, יצליח הגנרל בדימוס ברוג-ברק, ביחד עם חסידיו להפיל את משטר הדמוקרטיה הישראלית?

 

נחיצות חוק הלאום

על העובדה המזעזעת שאוניברסיטת תל אביב ביטלה לפני שנה מתוך התבטלות וחנופה את שירת המנון "התקווה" כתבתי כאן לפני שנה:

https://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/hbe01353.php

לעומת אוניברסיטת תל אביב, באוניברסיטת בר אילן ממשיכים עדיין לשיר את ההמנון הלאומי – התקווה. (מעניין מתי היא תואשם על כך ב"הדתה"), והנה השנה בעת קבלת התעודות עזבו כל הסטודנטים הערפילישתים בהפגנתיות את הטקס בעת שירת התקווה:

https://rotter.net/forum/scoops1/560240.shtml

בכל השטחים הכבושים ע"י הערבים – 24 דיקטטורות פשיסטיות, היו שוללים את התארים על מעשה דומה. 

תחי הדמוקרטיה הישראלית!

 

תמיכה בנתניהו

גדי טאוב על "'הארץ' נגד השמאל" המתנכר ללאומית, ועל תמיכתו בנתניהו.

שמעו בקפידה:

https://mobile.twitter.com/KnessetT/status/1142779376431521792

הדבר היחיד שיש לי להוסיף הוא שאלה המתנכרים ללאומיות, מתנכרים רק ללאומיות היהודית, שכן הם מזדהים עם הלאומיות הערבית-מוסלמית-פלישתית ושאריה.

 

הפיליסטיניות (במובן בורות) של אברי גלעד

השדרן אברי קווסטלר-גלעד, העלה את האפשרות שההצתות בצרפת בוצעו עי המוסלמים, ובתגובה  על כך קראה לו כתבת ערוץ 13, עמנואל אלבז-פלפס, "גזען".

"איני גזען," ענה לה גלעד, "אני פשוט אדם עם עיניים: איני יוצא נגד האיסלאם בכללותו אלא נגד האיסלאם האימפריאליסטי הרצחני."

http://rotter.net/forum/scoops1/559378.shtml

https://www.inn.co.il/News/News.aspx/405364

אברי קווסטלר-גלעד הוא פשוט בור.

(המושג הבינלאומי הוא "פיליסטיני" –  פיליסטיניזם=בורות)

הוא כותב: "איני יוצא נגד האיסלאם בכללותו אלא נגד האיסלאם האימפריאליסטי הרצחני, המבקש לכבוש ארצות לא לו, ותרבויות שאין להן קשר אליו ולהכריען בדם ואש וזרע."

נו, באמת, האם יש בכלל איסלאם אחר?

למרבה הצער טרם נמצא מוסלמי הרואה בדברי מוחמד לפיהם יש לרצוח את היהודים הקופים והחזירים גזענות ולא מופת מוסרי:

https://www.youtube.com/watch?v=__6iZlzwcF8

בגרמניה הנאצית היו גרמנים שיצאו נגד הגזענות הרצחנית הנאצית.

למרבה הצער טרם נמצא מוסלמי כזה.

אני מאוד מקווה שאני טועה. אם אתם מכירים מוסלמי שאינו גזען, מוסלמי הרואה את דברי מוחמד אלה גזענות ולא מופת מוסרי אנא הציגוהו.

 

נעמן כהן

התנחלות תל אביב, מרכז הגדה המערבית.

(רבת עמון ודגניה הן בגדה המזרחית).

 

* * *

שיר בפרוזה מאת אמירה הס

אורגזמות מסוגים מסוימים

פורסם ב"תרבות וספרות" בעיתון "הארץ" ביום 24.06.19

היום התוודעתי רבות לכל מיני פנים לגרמניה. הן יש לי נכד גרמניום. תמים. טהור. ענוג. קולו רך. נפשו דומני כמו לחן כמו סימפוניית מלאכי שרת ועליון, ומה לו ולקשר עם גרמניה. הוא נולד מרחם טהורה של בתי, שנכנס בה זין של יפה תואר גרמני. והוא גבוה ודק מראה. הגדלנו עשות. אני נישאתי לבעל יקה, והיא הגיחה לבוא עד גרמניה, למצוא את פשר יהדותנו. תמיד חשבתי שלמשפחה שלי יש קשר מיוחד למיסטיקה היהודית. שאנחנו איזו צלע בעלת משקל במבנה של המולקולרי של המצב הנשי של האנושות. אסור לנבור בסודות עליונים. אלהים שולח לי מסרים בצופן שאיני מצליחה לפענח את פשרו.

יש רק לתת את הדעת שיש משמעות אורגזמית לצורות אברי המין, ולשידוכם. אורגזמות מסוגים מסוימים, יש להן השפעה על מהלך ימות חיים. כי איך אני ילידת בבל, הגעתי לישראל, בעקבות אורגזמה של הוריי שהביאוני אל היהדות, וגיליתי שיהודי עשוי כמה סוגי יהודים. יהודי ערבי. יהודי טהור אשכנזי. אני קצת נטהרתי עם נישואי ליקֶה, ובתי לגמרי קפצה לפלנטה אחרת, אחרי שלא הפסקנו לחיות את כל היהודים שבתוכנו. רבותי יהודי זה לא יהודון. יהודי הוא כימיה פיסיקה ורוח עם משוטטת בכל הגלקסיה. יהודי זה לא ענן חולף ברקיע של תכלת. בתוך העיניים הצלולות של בעלה אני מנסה לגלות את סודו של הכחול.

 

אהוד: אולי הסוד הוא "יקה פוץ"?

 

* * *

אהוד בן עזר

ספרי דורות קודמים

פרסום חוזר בסדר אלפא-ביתי של המדור השבועי

שהתפרסם במשך שנים רבות במוסף "ספרות ותרבות" של עיתון "הארץ"

עם תמונות הסופרים

"ארץ-ישראל שלי"

לאדמונד פְלֵג

עברית: 1957

פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 11.2.1972

לפני 47 שנים

 

"יראתי פן אחוש עצמי זר במקום ההוא; יראתי גם פן אחוש עצמי שם כבתוך שלי." (עמ' 11) – זו המחשבה שהעסיקה את הסופר היהודי-הצרפתי הנודע אדמונד פלג (נולד ב-1874 בשוויץ הצרפתית, חי מנעוריו בפאריס ונפטר ב-1963), לפני ביקורו הראשון בארץ-ישראל המנדאטורית, באביב 1931.

ואכן, בסימנה של כפילות זו עומד כל המסע, אשר עליו הוא מספר בספרו. העניין שעשוי הקורא הישראלי למצוא ב"ארץ-ישראל שלי" נובע דווקא מהיותו כמין צילום מקיף, פרי התרשמות ראשונה, של ארץ-ישראל לפני יותר מארבעים שנה. מי שמתרפק על קריאת ספרים ישנים, ובייחוד מן העבר הארץ-ישראלי, רק משום הנוסטאלגיה שבדבר, עשוי להפיק מכך, במקרה הטוב ביותר, חומר לכמה רשימות רגשניות בעיתונים. אך הקריאה בספרי דורות קודמים, בייחוד אלה שקשורים בארץ-ישראל, מטרתה לא רק ההנאה שבקריאה, אלא בעיקר ההתחקות על שורשים. זו אינה בריחה מן ההווה אלא סלידה מן השטחיות הנילווית לעיתים אל העיסוק בהווה ובעבר הקרוב בלבד.

את דרכו באונייה עושה פלג בחברת שאגאל וביאליק. פלג יורד מן האונייה באלכסנדריה ומטייל ימים אחדים במצרים. ליד הפירמידות הוא פוגש את ויצמן, שאומר לו: "מכוח איזה מעשה-ניסים יכלו משה, וספר-התורה, והאלוהים שאינו נראה, להיוולד בארץ זו של החומר, האלימות ועבודת הכוכבים? מאז היכרתי את מצרים, מיטיב אני להבין מפני-מה בזים לנו. שום דבר תחת השמש לא היה גדול ממנה! והנה הגדולה הזאת היתה מאפע, ואילו אנחנו עודנו כאן." (עמ' 26).

פלג מגיע לירושלים. עקבות המאורעות של 1929, השחיטה בחברון, עדיין ניכרים בשיחות חבריו ובמשולש היחסים: יהודים, ערבים ובריטים. הוא משוחח עם אנשים בעלי עמדות שונות, אדווין סמואל מטייל עימו בעיר העתיקה ובסביבותיה ואומר לו:

"האם מתחיל אתה להבין מפני-מה יעשו היהודים שלום עם הערבים? אומרים לערבים שיפציצו את מסגדם. היש ברצונך להפציץ אותו? השלום הזה ביניהם הוא חלומי, חלום כולנו, ליגה הוקמה ושמה 'ברית-שלום'. עוד אחזור לדבר אליך על-אודותיה. מגנס, נשיא האוניברסיטה, מעוניין בה, וכן גם איינשטיין, ועוד רבים. בארץ הזאת חייבות שתי תרבויות-אחיות לקשור קשרי-אחווה ביניהן..." (עמ' 47).

ואילו משורר עברי צעיר, מן הרוויזיוניסטים, לוקח אותו אל הכותל המערבי ואומר: "האופורטוניזם של מנהיגינו הביא עלינו שואה. צריך היה לדרוש את הגשמת המאנדאט, עלייה המונית, לנשל את הערבים ולהעבירם למקום אחר, ולהחזירנו בכל אמצעים אל האדמה שהיא שלנו." (עמ' 50).

בין כל העמדות הללו עושה פלג את דרכו, מנסה להבין, מקשה קושיות, ומהרהר בינו לבין עצמו, הוא, שבא לארץ כדי להבין את ישו ולהתחקות על עקבותיו, מגלה בקירבו הרגשת אשמה כבדה, אשמתו של יהודי צרפתי, לא-ציוני, למול מפעלם  של יהודים בארץ. והוא מלא התפעלות מאותה גישה ארץ-ישראלית של "אף-על-פי-כן", זו שמתעלמת מקשיים אמיתיים ומדומים ומקדשת את העשייה.

את ליל הסדר הוא מבלה בבית יהודי בירושלים. "בקצהו השני של השולחן מדברים היו על העיר היהודית החדשה הזאת, הנבנית והולכת מחוץ לחומות, חצובה מאבן-יהודה שעינה כעור פנים הענוג של פעוטות. התפעלו מן ההרמוניה הטבעית הקיימת, כמדומה, בין סגנון האדריכלות הערבי לסגנון המודרני ביותר שלנו. ניתחו את הקנטטה הנהדרת של ארנסט בלוך, שזכינו לשומעה בקונצרט קאמרי למחרת בואנו לכאן, ולא נשכחו גם הפכים הקטנים של הרכילות הירושלמית." (עמ' 73-71).

אבל לאחר ביקור אצל מלומד דומיניקני, צרפתי שאינו חשוד על אהבת ישראל: "איזה אוויר-מולדת נשמנו, הרחק מהעוויות ומחיתוך-דיבורים של יהודים! מעולם לא חשתי עצמי שונה יותר מנזיר; אבל איזו צרפתית דיבר הנזיר הזה ומה קרוב היה אלינו, לכאורה הצרפתי הזה!" (עמ' 81).

תל-אביב מכה את פְלֵג בהלם מסוג אחר. "נרחיב את תל-אביב עד החוף," אומר לו דיזנגוף, "לא יהיה עוד חול!" – "לא יהיה עוד חול..." מהרהר פלג, "בעל כורחי זכרתי את יער דאנסיניין של מקבת, היער שעציו צועדים, ודימיינתי לראות את העיר גחה מתוך החול, עולה-צועדת בעקבות ראש-העיר! ודומה היה כאילו החול הזה מתערב בחול המידבר, שלפני 3000 שנה עברוהו העברים בצאתם מעבדות לחירות! כלום לא אותה עבדות טראגית הניחו אחריהם כה רבים מן הבאים הלום?" (עמ' 86).

מדהימה אותו העובדה שלראשונה בחייו הוא מצוי בעיר שכולה יהודים. "לא תשמע פה מילה נגד יהודים. ** אך בעצם מעולם לא שמעתי דברי שימצה על יהודים במעמדי, אף לא חשבתי כלל שאני חושש לכך. איזו תגלית! אי-שם בתוכי פנימה היה פחד זה מקנן במעורפל תמיד. תל-אביב שיחררה אותי ממנו פתאום!" (עמ' 87).

עם הצייר ראובן רובין הוא מטייל בחולות, בפרדסו החדש. "עליך לטעת פרדס, פלג," אומר לו הצייר, "תיטע יער, תיטע משהו. הרי זה מצמיד אותך אל הקרקע." – ופלג מהרהר: "אהה,  היצמד אל הקרקע, להתמזג עם האדמה, לאהוב את האדמה כדרך שעץ אוהבה!" (עמ' 98).

גם אכזבה נכונה לו בתל-אביב. מדוע שאגאל מוצא בה בנקל כל-כך את מקומו? "בקלות המדהימה אותי השתלט על תל-אביב כמו גם על ירושלים. הוא דר בביתו של ראש-נעיר, כל הרכילות נהירה לו, בכל מקום הוא מוזמן לארוחות צהריים וערב." (עמ' 117-118). שאגאל מצליח בכל מקום בכוח החיוניות העממית, היהודית-רוסית שלו, ואילו בו, בפלג, אולי רואים רוסים אלה, ביאליק ודיזנגוף, רק את הנוכרי, הצרפתי?

וההכרה המכאיבה ביותר באה בנשף שעורכים לכבודו ולכבוד שאגאל ופטאי. ביאליק מדבר בשבחו של שאגאל. אביגדור המאירי מקלס את פטאי. ד"ר חיים הררי מדבר על פלג. ומתוך דבריו של הררי, ודברי השאר, מרגיש פלג את כל תלישותו. הוא, שמביא בספריו את רוח היהדות אל עולם הספרות הצרפתית, הריהו כאן רק בבחינת תופעה: צרפתי הבוחר ביהדות כנושא ספרותי. המספר לגויים על מורשת רוחנית שכאן היא נחשבת למובנת מאליה ואין צורך לגלותה מחדש לאיש. והוא מתמרד במחשבותיו. למה דיבור זה של רגשי נוחם? הכה כבדה אשמתי? האם היהודים-לחצאים, הפזורים ברחבי תבל, מעניינים פחות מן המכונים "יהודים במאה אחוז" הגרים בארץ-ישראל? דרוש אומץ כדי לשאת עפר אל הסלעים ולהפריח שוב ארץ נשמה אחרי אלפיים שנה, אך כלום אין אדם צריך אומץ גם כדי לשאת ולסבול רדיפות בשל נאמנותו לאבותיו ולאלוהיו?

"ואם מתוך שנידמה יותר מדי לאחרים סופנו שניעלם, כלום אין בכך מן הנעלה אם האהבה (לצרפת) מגיעה עד כדי ביטול העצמיות? האם יהודים אלה שבציון מיטיבים להבין את תעודת ישראל יותר ממני? מי יוכיח לי זאת? העם הזה המיוחד, המיוחד בתולדותיו וביגונותיו, שנדד בין כל עמי הארצות, האם בסוף נדודיו המופלאים ישוב, מקץ עשרים מאות-שנה, למקום שממנו יצא, יהיה לגוי ככל הגויים וקטן מכולם!? והאם בדרך כך יגשים את הרזים הקשורים בשמו? וכלום בדרך כך יהיה לברכה לכל משפחות האדמה? היש צורך בעוד אומה אחת? או שמא מוטב יהיה לשמר, בפזוריה הברוכים, את האומה היחידה שבעצם פיזורה תוכל לאחד את כל היתר?" (עמ' 122-123).

יש ב"אני מאמין" זה של פלג כל הפרובלמאטיות אשר ביחסינו עם יהדות המערב כיום.

 

בדגניה הוא פוגש באירמה זינגר, אשר את אגדותיה היפות קרא. למראה ההתיישבות היהודית בעמק-הירדן עולים בדעתו פסוקים מן הברית-החדשה: "הביאו אליי את התינוקות. אל תאספו לכם אוצרות על פני האדמה. ברוכים העניים. ברוכים הרעבים והצמאים לצדק. ברוכים עושי השלום."

בדבריו אלה של ישו מוצא פלג את רוחו האמיתית של הנוצרי, אשר לשווא חיפשהּ בכנסיות בירושלים ובנצרת. "כן, היהודים (בגולה) הם האשמים. ואני – אני אשמתי עימהם." (עמ' 161), והוא חוזר ומתנחם על חטא התעלמותו, והתעלמותם של הוגים יהודיים רחבים, ממפעלה של הציונות.

 

את ספרו הקדיש פלג "לנכדי, שלא נולד עדיין." עם הנכד שלא נולד הוא משוחח מעל דפי הספר, ועימו הוא עורך את חשבון הנפש היהודי המשותף.

שני בנים היו לו לפלג. הראשון התגייס עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, התנדב כטוראי לפעולות מסוכנות בחזית ונהרג ביוני 1940. כחצי שנה קודם-לכן התאבד הבן השני, דניאל, בן עשרים ושש, שהיה סופר מבטיח, כפי שמעידים יומניו שהתפרסמו בספר.

נכדו של פלג לא נולד.

 

* הספר "ארץ ישראל שלי" לאדמונד פלג תורגם מצרפתית בידי אהרן אמיר והופיע בהוצאת "עם הספר", תל-אביב, 1957. [לא מצויינת שנת הופעת הספר במקורו בצרפתית, אבל היא כמובן אחרי שנת 1931, שהיתה שנת ביקורו הראשון בארץ].

 

** אהוד, הערה מאוחרת: אילו היה מבקר בארץ כיום וקורא את עיתון "הארץ" היה נוכח שגם בתל-אביב שומעים "דברי שימצה" על יהודים.

 

 

* * *

אהוד בן עזר

בעקבות יהודי המידבר

הוצאת שוקן ירושלים ותל-אביב, 1983, 191 עמודים

[במקור: עם ציוריו של דני קרמן]

פרק אחד-עשר

אצל יחזקאל חֶנקין או – למי מותר לעבור את התחנה הלפני-אחרונה במסילת-הברזל החיג'אזית, בשערי העיר מדינה (היא יתריב)?

 

למחרת בבוקר, כשחזרו השלושה מסיור קצר במושבה יבנאל, שמלאו לה כבר חמש-עשרה שנה, פגשו את יחזקאל חנקין מסב על המיטה הפשוטה, בחדר הפחות קטן שבבית, מוזג להם משקה חום-שחור שדומה לקפה והעשוי מאבקת חרובים יבשים. נראה עייף במקצת. כאילו לא ישן מספיק. חיה-שרה הגישה לו מנה קטנה של אבקת חינין, כנגד הקדחת, המלריה, מודדת בערך את כמות המנה, על חוד הסכין, מתוך קופסה.

"אני קראתי בחוברת אחת," פתח וסיפר יחזקאל חנקין, "שבאיזה מקום במידבר ערב נמצא שבט יהודי, שריד משנים קודמות, ושם השבט 'יהוד-אל-חייבּר'. חשבתי אפוא לאסוף משלחת ולצאת אל המידבר, לחפש את השבט. התחלתי לחפש אחר חברים מתאימים למשלחת, ולולא המלחמה שפרצה – הייתי משלים את מסע החקירה הזה.

"יש, יש יהודים נעלמים, שטרם הגענו אליהם. למשל, יכול להיות כי רבים מבין הערבים בארץ, ובייחוד הפלחים שבהם, ובייחוד כאן, בגליל – הם בעיקרם צאצאי היהודים שישבו בארץ מדורי-דורות והוכרחו להמיר את דתם בימי גזירות ורדיפות.

"הנה למשל הנוסע היהודי רבי יצחק חילו, המספר בספרו 'שבילי ירושלים' כי לפני שש מאות שנה נמצאו בדרום ארץ-ישראל יהודים נודדים, רועי-צאן, יהודים בידואים. היהודים האלה יכלו להיות רק שרידי העם שישב על אדמתו מאז ומעולם, ולא יהודים שהתחילו לבוא מחוץ-לארץ בזמן מאוחר יותר, כדי להתיישב בארץ-ישראל.

"או למשל הנוסע יעקב הלוי ספיר, אשר יצא מירושלים למסע בתימן בשנת 1858, וסיפר על יהודי תימן ועל מנהגיהם בספרו 'אבן ספיר' שיצא לפני כארבעים שנה. כן, התימנים – הם שעוררו את דימיוני. לפני כתשע שנים גרנו, חיה-שרה ואני, בחדר קטן עם מיטבח ורצפת חימר, במושב הפועלים הראשון שזה עתה נוסד בארץ-ישראל – עין-גנים, ליד פתח-תקווה. לא רחוק מאיתנו התאספו אז התימנים בשכונתם החדשה, 'מחנה יהודה'. ערב אחד ביקרתי אצלם, בחתונה. הגברים שרו שירים עבריים בעל-פה ומתוך ספר, שירי משוררים תימניים עתיקים, והיו בין השירים גם מעורבים, עברית וערבית יחד. הנשים שרו רק בערבית. ואני הרגשתי כאילו אני נמצא בין בידואים-ולא-בידואים כאחד."

 "סליחה," הפסיקו רני, "אולי הם שרו גם את השיר הזה?"

והוא הוציא את מחברתו ובה, אין צורך לחזור, השיר הידוע "כאב היית לגואלנו," וכן הלאה, בעריכת אבבטן בן עצל.

יחזקאל חנקין הירהר רגע, ניגב את הזיעה מעל מצחו, למרות שהיה זה יום חורף, בהיר אך קריר למדי, ואמר:

"זה שיר נהדר. אני בטוח שהוא מספר על יהודי המידבר. אבל מעודי לא שמעתי אותו, גם לא מפי אנשי חיידאן שעלו מתימן והתיישבו בפתח-תקווה."

והוא שב לסיפורו.

"אחר-כך רקדתי איתם 'דֶבְּקָה' ערבית, ונדמה היה לי שאני בן-ישראל קדמוני שנפגש עם בני יונדב בן-רכב, יושבי האוהלים, שעליהם מסופר בתנ"ך. וכטוב ליבם של התימנים ביין, התחלתי שואל אותם אל יהודי חייבר, האורבים לעולי-הרגל למכה ושודדים אותם. והתימנים ענו: 'איננו יודעים,' 'שמענו,' וסיפרו אגדות. ואז דיברתי איתם שאבחר מהם בני-חיל, ונתחפש כבידואים, ונלך לבקש את יהודי המידבר. ועיניהם הבריקו. ואדי-היין הדליקו את המוחות והלהיבו את הפנים – כך הלכו הגעגועים אל המידבר וגברו עליי.

"ובימים ההם פנה אליי הזואולוג ישראל אהרוני, וביקש שאעזור לו לצוד וללכוד ציפורים וחיות בשביל המוזיאון הזואולוגי בברלין ובשביל המוזיאון שיסד הפרופיסור שץ ב'בצלאל' בירושלים.

 "הייתי עוזב את השמירה, את סוסתי וחבריי ואת אשתי ובתי הקטנה, והתחלתי נודד ברגל, רובי על שכמי, במידבר יהודה, בסביבות ים-המלח, באדום ובמואב ובמידבר-סוריה. חיפשתי נמיות, שפנים בסלע, אווזות-פרא, בנות-יענה ואיילות משולחות, וגם את ביצי הציפור הקרוייה בשם נחשון, ואת הנגלן המצוייץ ואת היֵמִים ואת הפרא במידבר.

"אך יותר מכל היתה משאת-נפשי המסע לחיג'אז, ומשום כך שמחתי להיות ציידו של אהרוני, ולא הסתרתי ממנו את חלומי: לכונן חבר בידואים עבריים, שיחיו כנודדים ערביים באוהלים וישמרו על גבולות הארץ. נקשרתי בו לא רק כדי לסייע לו בחקר עופות וחיות, אלא גם, ואולי בעיקר – כדי ללמוד לדעת את אורח-החיים הקדמוני שבו נוהגים עדיין הנודדים במידבר. נודדים אלה הם אנשי החופש הטבעיים, שלא ידעו מעולם מהו עול של מלכות, ואפילו תורכיה לא הטילה את מרותה עליהם ולא גייסה אותם לצבאה.

"שבטי האנשים האלה ממשיכים את חיי אבות אבותיהם הקדומים, מימי אברהם אבינו עד ימינו, ומקרבים אותנו לימי אבותינו שלנו, הראשונים. האין זה רעיון נהדר – להכיר מקרוב את גזע האנשים המופלאים הללו, לעמוד על סוד קיומם ברשות עצמם, להתבונן מקרוב אל מנהגיהם – ואולי גם לדבוק בהם, לחדש את קשרי המשפחה הקדומים בין בני שרה ובני הגר, ולהתגרות יחד מלחמה בתורכים כדי לשחרר את הארץ?

"כך הייתי משוחח עם אהרוני, בעוד אנו רוכבים – פעם על מרדעת החמור, פעם על אוכף הסוס, ולעיתים גם על כר הגמל. אך בין כל דרי-המידבר עניינו אותי ביותר 'יהוד-אל-חייבר', או חֶבֶר, או חַבוֹר, והתברר לי כי משכנם היה בחבל חייבר, מאה וחמישים קילומטרים צפונית לעיר יַתְרִיבּ, בחצי-האי ערב, אשר לימים נקרא שמה מדינה."

"מדוע הוחלף השם?" שאל רני.

"דע לך כי ספירת השנים אצל המוסלמים מתחילה מן ה'הִגְ'רָה', ההגירה, שחלה בשנת 622 לספירת הנוצרים, כלומר לפני קרוב לאלף ושלוש מאות שנים. אותה שנה עזב מוחמד את מכה בבורחו מפני רודפיו, ועבר ליתריב, שנקראה אחר-כך: 'אל-מדינה', 'מדינת אַ-נַבִּי' – כלומר, העיר, עיר הנביא. ושם מקום קבורתו.

"חבל ארץ זה שבצפונו של נַגְ'ד, והוא חלק מחִיגָ'אז, היה מיושב כולו ביהודים משנים קדמוניות, עוד לפני שבאה לעולם דת האיסלאם. היהודים ישבו בו כנראה כבר מן התקופה שלאחרי חורבן בית שני. מכל מקום, במאה הרביעית כבר היה יישוב זה מבוסס וגדול למדי, לדברי היסטוריונים ערביים הקימו היהודים שלוש קריות ולהן מערכת מבצרים וטירות אשר החזקה בהן היתה מצודת קָמוּס, שהיתה בנוייה על שן סלע בראש הר נישא. פרנסתם היתה על החקלאות, והם מתוארים כאמידים. לאחר שהכניע מוחמד את היהודים במדינה, עלה על חייבר. הוא כבש את מצודות היהודים לאחר מלחמה קשה. שבה ובזז מטובי אנשיהם, ונפלו בידיו כל גנות התמרים אשר להם. אך הוא השאיר את היהודים כאריסים על אדמתם, כי הערבים לא ידעו את עבודת האדמה, ואילו היהודים נתנו לו את מחצית היבול."

"מה עלה בגורלם של היהודים הללו? האם הם עדיין יושבים שם?" המשיך ושאל רני.

"כל בידואי, שהיה מזדמן בדרכנו, או ללינת-לילה, הייתי חוקר אותו על אודות יהוד-אל-חייבר. כל שאלותיי היו מכוונות תמיד לנקודה אחת: אם אמנם יהודים הם עדיין, יהוד-אל-חייבר אלה, אם שמרו על מנהגים שאינם מוסלמיים, וכדומה. הבידואים היו מספרים, מדי פעם, שחייבר היא עיר בצורה, מוקפת חומה חזקה, ובה מצויות כתובות בלשון שאין איש מבין אותה. ואני מיד תיארתי לעצמי כי עברית היא הלשון הנסתרת הזו.

"עד אשר יצאנו יום אחד, לפני כשמונה שנים, למידבר חיג'אז. אהרוני קיווה שנצליח לצוד, או להשיג בדרך אחרת, את הזֶמֶר, שהוא מין בהמה שקרניה נבובות, ארוכות מאוד וישרות, ויש המכנים אותו גם בשם – פרא. ואילו אני, מטרה אחת היתה לנגד עיניי – להתקרב ככל האפשר אל יהודי חייבר, ולגלותם.

"ירדנו בשבילי המידבר אל תוך הערבה, ומשם טיפסנו ועלינו בשבילים של הרי אדום עד שבאנו אל הרמה הנישאה שבראש ההרים, ושם פנינו דרומה למען, היא מעון, שכבר ישבה על מסילת-הברזל החיג'אזית. מסילה זו, בקו דמשק-אדרעי-רבת-עמון-מען-מדינה, שאורכה היום כאלף ושלוש מאות קילומטרים, נבנתה אז עבור התורכים על ידי מהנדס גרמני בשם היינריך-אוגוסט מַייסְנֵר, שהכול כינוהו מייסנר-פחה.

"המשכנו ללכת דרומה, לאורך המסילה, במשך ימים רבים, עד אשר הגענו למחנה-העבודה שבו עסקו הפועלים בהתקנת המסילה, בקטע האחרון שבנייתו טרם הסתיימה, וזאת בשערי העיר מדינה. רכשנו שלושה זמרים, או פראים, אך היינו מוכרחים להסתלק מהר מאוד, מאחר שאנשי המחנה סיימו את עבודתם, קיפלו אוהליהם ועברו למדינה. לעיר הקדושה  הזו אסור באיסור חמור ללא-מוסלמי להיכנס, וכך התנדפה תקוותי להיכנס לחייבר, לצערי ולצערו של אהרוני גם יחד. החלטנו אז שעד מהרה נחזור אל המקום הזה, רק לשם החדירה לחייבר.

"מאז לא הרפיתי מן הרעיון להקים משלחת מובחרת של אנשים עזי-נפש היודעים להיראות כבידואים לכל דבר, ועימם לחדור שוב אל מידבר חיג'אז, אל חייבר. אך בינתיים נוסד ארגון 'השומר' ונולדו הילדים, ואני נשלחתי לשמור בשפיה, בחוות כינרת, בראשון, ברחובות, בבן-שמן, במרחביה, במלחמיה, והמשפחה נדדה עימי ממקום למקום. גם לציד עבור אהרוני יצאתי, להביא את בת-היענה, והדישון, וציפורים וביצים ונחשים ממינים שונים, והנה פרצה המלחמה והתגייסתי לצבא התורכי, וברחתי בגלל הרעב, כי קיבלנו רק פיתה אחת ביום, וגם במכות איימו. ועתה אנחנו כאן ביבנאל, עם שתי הפרות, והלול הקטן, וגינת-הירק, רואים עצמנו כבעלי משק, קבועים במקומנו. ואם רק לא יתנכלו לנו התורכים, והארץ תשתחרר בקרוב מעול שלטונם המושחת, חי נפשי, אאסוף את המשלחת, ונצא אל המידבר – "

 

המשך יבוא

 

 

* * *

הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

 

 

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

 

* * *

 

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

 

 * אהוד היקר, גם יעקב אחימאיר וגם מנחם רהט תוהים על כך ש"הארץ" מוציא דיבת הארץ רעה (בעיקר במהדורה האנגלית), ובכל זאת יהודים ציונים ממשיכים לקרוא בו.

 אני הסקתי מסקנה לפני שנים וביטלתי את המנוי.

 שלך,

משה גרנות

 

* הי אודי, ויכוח ישן שלי איתך. וכמובן, תגובה: "אהוד היקר, אני מסכים איתך שרפי לביא (שהיה מומחה גדול ברזי האמנות!) – היה מאחז עיניים כצייר." (משה גרנות, גיליון 1455)

אף אחד מבני דורנו לא יכול לשפוט אם רפי לביא היה מאחז עיניים או לא. רק ההיסטוריה תשפוט. להזכירכם – וון-גוך בחייו מכר ציור אחד בלבד, ובזמנו לא נחשב בכלל... והעובדה שמשה גרנות אומר שהוא יכול גם כן לשים אסלה, זה כמו להגיד שטכנאי טוב בציור (ויש הרבה

ועוד: אמנות קונספטואלית לא נשפטת על פי הקלות בה עושים אותה, וגם לא האם היא נעימה לעין, אלא על הרעיון שעומד מאחורי העשייה האומנותית. כדי להבין יותר – אין ברירה אלא ללמוד קצת תולדות אמנות.

בנדלה

 

אודי: כולי מלא התפעלות מכך שאת משווה את רפי לביא לוואן גוך! כדאי אולי לאספנים למהר לרכוש את השירבוטים ה"אינפאנטיליים" של רפי לביא, שדומני כי נמכרים כיום בזיל  הזול, בתקווה שבעקבות דברייך אולי יהיה ערכם פעם כערך ציורי ואן גוך!

דבר נוסף, נדמה לי שאפשר ליהנות מציורים גם בלי ללמוד תולדות אמנות. לפעמים אפילו מוטב שלא ללמוד יותר מדי, כדי שיהיה אפשר להבחין בין עיקר לטפל בציור, ולא יפמפמו לָך את המוח בשטויות מלומדות.

 

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

 

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

 

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2242 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,075 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,074 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

 

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-89 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,633 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-93 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-73 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-42 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-30 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-63 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח-בהקלדה של הלקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

[מיספר הערכים לפי ההתקדמות בהקלדה]

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,240 נמעני המכתב העיתי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל