פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1457

[שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, א' בתמוז תשע"ט, 4.7.2019

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: צְעִירָה בַּת שִׁבְעִים פְּלוּס [המשך]. // ישראל בר-ניר: סדרי עדיפויות – במבוי סתום! המקרה של שרה נתניהו. // אורי הייטנר: צרור הערות 3.7.19. // יוסי אחימאיר: הריאיון האחרון של שמיר. // יעקב חסדאי: "שדה דב" כמשל. // יצחק שויגר: מכות חזקות לחמאס. // יהודה דרורי: יש אתיופים שמצידי יכולים לעזוב. // מנחם רהט: אייזנקוט הקפיא, כוכבי הפשיר. // פוצ'ו: בחיי [6]. ז. בשדה משה עובדים קשה. // מוּקֵי אֶלְדָּד: יַחֲסֵי הוֹרִים וּבָנִים. // אהוד בן עזר: סיפורו של אברהם קופלמן על האבטיח הפתח-תקוואי. // רקוויאם לאבטיח המל"לי. "חדשות בן עזר" גיליון 43, 11 ביוני 2005. // אהוד בן עזר נוסע לבקר אבטיחים. // כאשר האבטיח מבשיל, אין צורך בתבשיל. // נורית יוּבַל: [כשהיה] לוין קיפניס בן 95. // משה גרנות: על ספר שיריו של צביקה ניר "אלוהי התשוקות הבוערות". // נעמן כהן: מצור. // מתי דוד: הסרבנות הפלסטינית נמשכת. // אהוד בן עזר: ספרי דורות קודמים. "אני רעב" לגיאורג פינק, 1930. פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 12.11.1971, לפני 48 שנים. // אהוד בן עזר: בעקבות יהודי המידבר. פרק שנים-עשר. ביקור קצר בבית-הקברות בפתח-תקווה. פרדסן שובב ומקלו. האיש המוזר אברהם משה הכהן חן תמים, המכונה אברהם העברי, שהתאסלם והגיע לשערי מכה? // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

צְעִירָה בַּת שִׁבְעִים פְּלוּס [המשך]

סִפּוּרָהּ הַבִּלְעָדִי שֶׁל יִשְׂרָאֵלָה יִשְׂרָאֵלִי –

חֲתִיכוֹנֶת מְשַׁגַּעַת, בְּקָלִיבֶּר רְצִינִי,

שֶרַק הִיא מִבֵּין כֻּלָּנוּ עוֹד מֻתָּר לָהּ (כָּךְ נִדְמֶה לִי)

לְהַצִּיג עַצְמָהּ בְּנַחַת: "הַמְּדִינָה – נוּ, זֶה אֲנִי!..."

בַּשָּׁבוּעַ שֶׁעָבַר סִפַּרְנוּ אֵיךְ הֻפַּל הַפּוּר

הַבִּלְתִּי נִמְנָע שֶׁבֵּין הַהִיבְּרִיס וְשִׁכְרוֹן הַכּוֹחַ

שֶׁמִּשֵּׁשֶׁת הַיָּמִים וְעַד מִלְחֶמֶת יוֹם כִּפּוּר

הֶעֱנִיק לָנוּ מִין לֶקַח שֶׁקָּשֶׁה אוֹתוֹ לִשְׁכֹּחַ.

אַךְ הַפַּעַם נְתָאֵר כָּאן מוּל מֶחְדָּל כָּל-כָּךְ נִפְסָד

אֶת כּוֹחוֹ הַמּוּסָרִי שֶׁל אִישׁ אַמִּיץ מוּל הַמִּמְסָד.

עַל גּוֹלְדָּה כַּזָּכוּר כְּבָר בֶּן-גֻּרְיוֹן אָמַר סַרְקַסְטִית * שֶׁהִיא הַגֶּבֶר הַיָּחִיד בְּכָל הַמֶּמְשָׁלָה * וְהִיא עַצְמָהּ אָמְרָה בִּשְׁווּנְגּ שֶׁל הַבְרָקָה פַנְטַסְטִית * שֶׁלֹּא נָשִׁים הֵן קָרְבְּנוֹת גְּזֵרַת-מִגְדָּר מַפְלָה * כִּי אִם גְּבָרִים. "עֻבְדָּה," קָבְעָה בְּפַארְסָה מְחֻדֶּדֶת, * "שֶׁעַד הַיּוֹם שׁוּם גֶּבֶר לֹא יָלַד עוֹד שׁוּם תִּינוֹק  *  וְאֵין בִּתְחוּם זֶה צַ'נְס לְשׁוּם רֵפוֹרְמָה מְעוֹדֶדֶת  *  כִּי אִישׁ לֹא יְטַפֵּל בַּמִּגְבָּלָה הַזּאֹת אָד הוֹק..." * וְאַף עַל פִּי שֶׁלֵּצָנֵי הַדּוֹר טוֹפְלִים עָלֶיהָ * שֶׁבִּנְאוּמֶיהָ יֵשׁ מוֹטִיב חוֹזֵר בַּלֶּקְסִיקוֹן: * "וְכָעֵת רַק אֶגַּע כָּאן בִּשְׁתֵּי נְקוּדוֹת דֵּי בּוֹלְטוֹת," הִיא פּוֹנָה אֶל שׁוֹמְעֶיהָ * וּמַשְׁהָה שְׁתֵּי יָדֶיהָ עַל שְׁתֵּי פִּסְגּוֹת רֶכֶס חָזָהּ הַבּוֹלֵט כְּבַּלְקוֹן, * בְּכָל זֹאת יֵשׁ בָּהּ תַּקִּיפוּת שֶׁכְּלָל לא מִסְתַּפֶּקֶת * בַּנִּיב "לַעֲנִיּוּת דַּעֲתִי" שֶׁשֻּׁפַּץ וְשֻׁדְרַג וְשֻׁכְלַל * בְּפִיהָ לְדַרְגַּת "לַעֲנִיּוּת דַּעֲתִי  הַ צּ וֹ דֶ קֶ ת" * גַּם אִם דַּעֲתָהּ לֹא אַחַת עֲנִיָּה אַךְ צוֹדֶקֶת אֵינָּה כְּלָל וְּכְלָל. * לְמָשָׁל: כְּשֶׁאִי-צֶדֶק בּוֹטֶה, עֲדָתִי, בִּשְׁכוּנַת-מְצוּקָה כְּמוֹ מוּסְרָרָה * שֶׁבָּהּ בְּנֵי-קִפּוּחִים מִמָּרוֹקוֹ מוּל בְּנֵי-טִפּוּחִים עוֹלֵי בְּרִית מוֹעָצוֹת * שֶׁלֹּא שֵׁרְתוּ בְּצַהַ"ל וְשֶׁלֹּאּ הֻפְלוּ כִּ"בְּרָארָה" * בְּאִי מַתַּן דִּיּוּר הוֹגֵן שֶׁיֵּשׁ בּוֹ לְפַצּוֹת * עַל יַחֲסָם הַמִּתְנַכֵּר לַנְּמֵקִים בְּעֹנִי * שֶׁל "סוֹצְיָאלִיסְטִים" כִּבְיָכוֹל, בִּכִירֵי הַ"מַּעֲרָךְ" * וְלֹא רַק בְּמוּסְרָרָה אֶלָּא גַם בַּקָּטָמוֹנִים * וּשְׁאַר שְׁכוּנוֹת יוֹצְאֵי צְפוֹן אַפְרִיקָה וְהַמִּזְרָח * מַה שֶּׁהִרְתִּיחַ "פַּנְתֵּרִים שְׁחֹרִים" כִּפְרֹץ הַר-גַּעַשׁ * וְכָךְ גַּם אֶת יוֹשְׁבֵי וָאדִי סָלִיבּ הַחֵיפָאִי * כִּי רַק מִי שֶׁהוֹפֵךְ פֹּה שֻׁלְחָנוֹת וְעוֹשֶׂה רַעַשׁ * זוֹכֶה לִתְשׂוּמֶת-לֵב מִמְסָד אֵיפָה וְאֵיפָהִי * שֶׁכְּבִיסָתוֹ הַמְלֻכְלֶכֶת מְמַלֵּאת מַפַּא"יְלָה * (פַּאיְלָה גְדוּשַׁת עַוְלוֹת שֶׁאִי אֶפְשָׁר מוּלָן לִדֹּםׂ) * וְכָל בְּכִירֵי אָחָ"מ מְנַפְנְפִים יוֹמָם וָלַיְלָה * בְּשֵׁם הַצִּיּוֹנוּת וְשֵׁם הַדֶּגֶל הָאָדֹם

* וּכְשֶׁשָּׁפְכוּ אוֹתָם הַ"פַּנְתֵּרִים" לֵב לְפָנֶיהָ * שֶׁל גּוֹלְדָה בְּחוּשָׁם כְּנִבְגָּדִים וְכִמְנֻדִים * הִיא, שֶׁגָּרְסָה שִׁוְיוֹן וְסוֹצְיָאלִיזְם כָּל יָמֶיהָ * פָּטְרָה אוֹתָם בִּשְׁתֵּי מִלִּים בִּלְבַד: "לֹא נֶחְמָדִים." * אַךְ דֵּי קָשֶׁה לִהְיוֹת נֶחְמָד בִּיוֵן  דַּלּוּת נוֹאֶשֶׁת * וְדֵי קָשֶׁה לִהְיוֹת נֶחְמָד כְּשֶׁעֶשֶׂר נְפָשׁוֹת * חַיּוֹת בְּחֶדֶר דַּל עִם גַּג דּוֹלֵף בָּרָד וָגֶשֶׁם * אוֹ בְּמוּסְרָרָה כְּשֶׁאֵינְסְפוֹר שֶׁל מִשְׁפָּחוֹת חָשׁוֹת * שֶׁאֵין עָתִיד לְיַלְדֵּיהֶן כְּשֶׁהַחַיִּים בַּזֶּבֶל * וְהִזְדַּמְּנוּת שָׁוָה הִיא בְּדִיחָה צִינִית שֶׁל נִוּוּן * עֶרְכִּי וּמוּסָרִי שֶׁל הַבְטָחַת שִׁוְיוֹן כּוֹזֶבֶת * שֶׁל שְׁלַאכְטָה שֶׁאִבְּדָה כְּבָר כָּל חוּשׁ-צֶדֶקְ וְכִוּוּן. * וּבַמִּישׁוֹר הַמֶּמְשַׁלְתִּי וְחֵרֶף מַסְקָנַת * חוֹקְרֵי מִלְחֶמֶת יוֹם כִּפּוּר בִּדְבַר חֶלְקָהּ בַּפַאשְׁלָה * גַם גּוֹלְדָּה אַף כִּי לֹא גֻנְּתָה בְּדוּ"חַ אַגְרָנָט * אֻלְּצָה לְהִתְפַּטֵּר וְאִישׁ לְעֶזְרָתָהּ לֹא חָשׁ לָהּ. * וְאִם כִּי מִפְלַגְתָּהּ אָמְנָם הִצְלִיחָה בַּבְּחִירוֹת * לִשְׁמֹר עַל מְקוֹמָהּ הֲרֵי מִתַּחַת פְּנֵי הַשֶּטַח * כְּבָר רָחֲשׁוּ זַעֲזוּעִים טֶקְטוֹנִיִּים לַמְרוֹת * הֶשֵּׂג אֵלֶקְטוֹרָלִי זֶה וּבְתִזְמוּן רַב מֶתַח * הֵחֵל כְּבָר מַה שֶּׁיְּשַׁנֶּה בְּשׁוֹק בִּלְתִּי נֶחְזֶה * אֶת כָּל הַגֵּאוֹלוֹגְיָה הַפּוֹלִיטִית שֶׁל דּוֹר זֶה.

* אוּלָם עַד אָז לֹא נִשְׁתַּתְּקוּ קוֹלוֹת הַמְּחָאָה * ("גוֹלְדָה, הֵיכָן הַבֵּן שֶׁלִּי?") שֶׁזָּעֲקָה מוּלֵנוּ * אוֹתָהּ מִשְׁפַּחַת שְׁכוֹל הַהֲמוּמָה וְהַנְּכֵאָה * שֶׁאִישׁ לֹא יַחְזִיר לָהּ אַלְפַּיִם מָאתַיִם תִּשְׁעִים וְשִׁבְעָה מִנּוֹפְלֵינוּ * בְּהֶלֶם יוֹם כִּפּוּר הַזֶּה שֶׁאֵין עָלָיו כִּפּוּר * לְצַהַ"ל שֶׁסָּפַג תְּחִלָּה מַכַּת פְּתִיעָה צְלוּפָה * אַךְ בִּמְהֵרָה שִׁנָּה לַחֲלוּטִין אֶת הַסִּפּוּר * וְעָט בִּתְנוּפָה תַקִּיפָה מִשְּׁלַבֵּי הַבְּלִימָה לִשְלַבֵּי הַתְּקִיפָה. * וּבֵין גִּלּוּיֵי מְחָאָה זוֹ בָּלַט אִישׁ נָדִיר שֶׁבְּאֹמֵץ שִׁלֵּב * עִקְּשׁוּת עִם יֹשֶׁר כְּשֶׁפִּקֵּד בִּימֵי הַמִּלְחָמָה * עַל מַה שֶּׁכֻּנָּה אָז מָעוֹז "בּוּדַפֶּשְׂט", הַצְּפוֹנִי בְּגִזְרַת קַו בַּר-לֵב * וְלֹא נִרְתַּע לִקְרֹא תִּגָּר עַל מֶמְשָׁלָה שְׁלֵמָה. * הָיָה זֶה מוֹטִי אַשְׁכְּנָזִי, סֶרֶן וּמ"פּ

* שֶׁשָּׁב שָׁם והִתְרִיעַַ עַל מִגּוּן לָקוּי לְנֹכַח * מִדַּת תִּגְבּוּרָם שֶׁל כּוֹחוֹת הַמִּצְרִים שֶׁהִמְטִירוּ בְּרַד-תֹּפֶת כְּלַפֵּי * פְּקוּדָיו וּכְְלָל לֹא נַעֲנָה בְּאֵין עַל מִי לְסְמֹךְ, אַךְ * עַל אַף שֶׁכֻּתַּר מָעֻזּוֹ הוא הָיָה הַיָּחִיד שֶׁנִּשְׁאַר בִּידֵי צַהַ"ל * וּצְבָא הָאוֹיֵב לֹֹא זָכָה לְכָבְשׁוֹ לְכָל אֹרֶךְ יְמֵי הַלְּחִימָה * וְאָז, כְּשֶׁפָּשַׁט אֶת מַדָּיו הוּא פָּתַח בְּמִלְחֶמֶת-יָחִיד אַמִּיצָה עַל * עֶקְרוֹן אַחְרָיוּת הַמִּמְסָד לְמֶחְדַּל זֶה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ לָדוּן וִיהִי מָה. * וְהוּא עָרַךְ שְׁבִיתַת-רָעָב וּבוֹ-בַּזְּמַן שֶׁדָּנוּ * חַבְרֵי וַעֲדַת אַגְרָנָט בְּחֶלְקוֹ שֶׁל הַדֶּרֶג הַהוּא הַמְּדִינִי * בַּפְיַאסְקוֹ הֲרֵה-הָאָסוֹן שֶׁחֻמְרַת מְמַדָּיו זִעְזְעָה אֶת כֻּלָּנוּ * הִפְגִּין וְתָבַע מוּל בִּנְיַן מִשְׂרַד גּוֹלְדָּה בְּאַקְט-מְחָאָה מַרְדָּנִי

* שֶׁהִיא וְדַיָּן יִתְפַּטְּרוּּּּּ וְלַמְרוֹת בְּדִידוּתוֹ בָּהּ אֲפִלּוּ לֹא קֹמֶץ * תּוֹמְכִים חָבַר אֵלָיו בְּגִלּוּיֵי-עִדּוּד גְּלוּיִים * אַט-אַט נוֹצַר מוֹמֶנְטוּם בּוֹ בִּזְכוּת יָשְׁרָה וְאֹמֶץ * הֵחֵלוּ אֶזְרָחִים וְחַיָּלִים בְּמִלּוּאִים * לְהִצְטָרִף אֵלָיו כְּשֶׁהַמִּמְסָד הָלַם בּוֹ פֶּתַע * וּמוֹטִי הֻדַּח מִתַּפְקִיד הַמּ"פּ וּמִמְּקוֹם עֲבוֹדָתוֹ הָאֶזְרָחִית וְלֹא זֻמַּן * אַחַת עֶשְׂרֵה שָׁנָה לַמִּלּוּאִים אַךְ אָז, בְּלִי רֶתַע * הָפַךְ עַל אַפָּם שֶׁל רוֹדְפָיו לְגִבּוֹר לְאֻמִּי וְנָצִיג מְהֵימָן * שֶׁל יִשְׂרָאֵל שֶׁשּׁוּם מִמְסָד עוֹד לֹא סָתַם אֶת פִּיהָ * כִּי יֵשׁ שֶׁגַּם אֶזְרָח יָחִיד בִּזְכוּת דֻּגְמָה אִישִׁית * בְּלִי הוֹן, שִׁלְטוֹן וּמַנְגָּנוֹן מַצְלִיחַ לְהַשְׁפִּיעַ * עַל מִי שֶׁאִישׁ לֹא יְנַשְּׁלוֹ מִזְכוּת-בִּטּוּי חָפְשִׁית.

* "בְּכָךְ," נוֹשֵׂאת כָּאן סָבְתָא בִּנְחִישׁוּת אֶת מְשָׁלָהּ * לְיִשְׂרָאֵלָה הַכּוֹרָה לָהּ אֹזֶן * "שֶׁאִישׁ אַמִּיץ אֶחָד יְזַעֲזֵעַ מֶמְשָׁלָה * בְּהַפְגָּנוֹת שֶׁאוֹת יָשְׁרָה וָעֹז הֵן * הוּכַח כִּי אֵין אָדָם שֶׁאֵין תַּחְלִיף לוֹ בִּמְדִינָה * בָּהּ בַּעֲלֵי תַּפְקִיד רָאשִׁי עֲדַיִן * מַשְׁלִים עַצְמָם שֶׁאִם תַּחְרֹץ נֶגְדָּם פֹּה אֶת דִּינָהּ * אֻמָּה דְרוּכַת-מַצְפּוּן וּפְקוּחַת-עַיִן * וְאִם הִיא תִּתְנָעֵר מֵהֶם בְּשֶׁל תִּפְקוּד כּוֹשֵׁל * שׁוּב לֹא תְּזְרַח הַשֶּׁמֶשׁ בַּשָּׁמַיִם * וְאִם חָלִילָה יְפֻטַּר פֹּה קְנָאקֶר שֶׁפִשֵּׁל * כָּל מוֹסְדֵי אָרֶץ יִקְרְסוּ אַפַּיִם."

וְהֶמְשֵׁךְ סִפּוּרֵנוּ יֻגַּשׁ – אַדְרַבָּה –

כְּבָר בְּיוֹם חֲמִשִּׁי בַּשָּׁבוּעַ הַַבָּא.

יוסי גמזו

* * *

ישראל בר-ניר

סדרי עדיפויות – במבוי סתום!

המקרה של שרה נתניהו

הכותרות בחדשות מלאות בסיפור מזעזע על אונס של ילדה בת שבע שאירע לא מזמן. לא נעסוק כאן בפרטי הפרשה – האם באמת היה אונס, ואם כן מי ביצע אותו ומה יהיה גורלו, האם זה היה פשע עם "רקע לאומני" או שמדובר בסתם עברין מין. 

נושא המאמר הוא איך מגיעים למצב שבו יהיה כנראה צורך לסגור תיק שהוא חמור לכל הדעות, מחמת היעדר ראיות. מצב בו חשוד עומד לצאת ללא עונש. אין זה משנה אם מדובר בחשוד הנמצא כעת במעצר או במי שהוא אחר שעדיין לא עלו עליו.  בשני המקרים זו שערורייה.  התוצאה הסופית תהיה שאנס יסתובב חופשי ויוכל לבצע פשע דומה בקורבן אחר, ואף אחד לא ייתן את הדין.  יותר חמור, אדם אחר, חף מפשע עלול למצוא את עצמו מאחורי סורג ובריח.  זאת עדות מהדהדת לתפקוד לקוי של מערכת אכיפת החוק. 

מערכת אכיפת החוק קיימת על מנת להבטיח את שלומם של האזרחים ולהגן עליהם מפני חורשי רע. אם המערכת איננה מצליחה בביצוע המשימה הזאת היא חייבת לעבור בדק בית יסודי.  התופעה איננה ייחודית למדינת ישראל.  יש לה ממדים גלובליים.  הדבר בא לידי ביטוי בשורה של סרטים וסדרות טלוויזיה – השוטר מסן טרופז בצרפת, סדרת סרטי הפנתר הוורוד באנגליה, סדרת הטלוויזיה Keystone Cops בארה"ב, וכמובן השוטר אזולאי של אפרים קישון אצלנו.  המשותף לכולם היא השלומיאליות של הדמויות המרכזיות בהם, ואלה אינם סיפורים מעולם האגדות.

באולם הקולנוע, תעלוליו של השחקן פיטר סלרס המגלם את החוקר אינספקטור קלוזו, משעשעים וגורמים לפרצי צחוק של קהל הצופים.  מתוך הכורסא בסלון, כשרואים בטלוויזיה את הפאשלות של השוטרים בסדרה Keystone Cops, זה מקור לבדיחות.  אבל בחיים, מי שמוצא את עצמו במרכזה של חקירה, אם כקורבן של פשע, ואם כעד לפשע, מגלה שזה בכלל לא מצחיק. 

לעיתים קרובות, קורבנות של אונס או של ניסיון אונס, כאשר הן מתלוננות על הפשע, עוברות במהלך החקירה חוויה יותר טראומטית מאשר הפשע עצמו. כשמדובר בקטינים זה הרבה יותר גרוע. בדיקות רפואיות נחוצות אינן נעשות בזמן, עדויות הולכות לאיבוד, חקירות של פשעים "קונבנציונליים" – פריצות, שוד, גניבות רכב, עבירות סמים, "חיסול חשבונות" בעולם התחתון, וכו' מתנהלות בעצלתיים ולעתים קרובות נשארות ללא פתרון.

לסיכום, מערכת אכיפת החוק איננה מצליחה לספק לציבור את ההגנה לה הוא זכאי.  זה מצב עגום לכל הדעות, ויש מקום לרפורמה יסודית על מנת לתקן את המצב.  

זה לא חייב להיות כך

 למרבה המזל לא הכול שחור בעולם המלחמה בפשע.  במקרים של עבירות חמורות במיוחד, "עבירות החותרות תחת קיום המשטר" או "עבירות המאיימות לפגוע באופיו הדמוקרטי", מערכת אכיפת החוק מתעוררת ופועלת בנחישות לחיסול הסכנה. וראה זה פלא, כשרוצים, מוצאים את הדרך.  

מעשה שהיה כך היה. יום אחד פשטה שמועה שבמטבחה של שרה, רעייתו של ראש הממשלה, מתרחשים דברים איומים. לפי המסופר, מדי לילה, בחסות החשיכה, נעשים שם מעשים שלא ייעשו בהן מעורבות חמגשיות שאף אחד לא יודע מה הן ומי הביא אותן. רק ליודעי ח"ן בעלי סיווג ביטחוני מתאים יש גישה לנעשה המאפשרת להם לחדור דרך מעטה הסודיות שאופף את כל הפרשה.

לכאורה מה כל ההתרגשות מכמה חמגשיות? אומנם דין חמגשית כדין מאה, אבל לא החמגשיות הן הבעייה. הבעייה היא מי קובע? הלכה מדאורייתא היא דעת היועמ"ש היא דעת הממשלה, גם אם לממשלה יש דעה אחרת. זו פסיקת הכוהן הגדול של עולם המשפט, כבוד נשיא בית המשפט העליון לשעבר, אהרון ברק. עם ברק לא מתווכחים.

זה מה שהקפיץ את היועמ"ש. איך היא מעיזה, השרה הזאת, לקבוע על דעת עצמה מה יאכלו, מי יאכל, מתי יאכלו וכמה יאכלו בביתו של ראש הממשלה? מי העניק לה את הסמכות לשנות סדרי בראשית? 

דעתו של היועמ"ש היא המילה האחרונה באשר למתרחש בביתו של ראש הממשלה שהוא נכס ממשלתי וזה כולל גם את המטבח. היועמ"ש ולא אחר.  

שלא תהא זאת קלה בעיניכם. התקדים של התעלמות מדעתו של היועמ"ש, הוא צעד ראשון בתהליך שסופו קץ הדמוקרטיה במדינת ישראל. אם אחרים ילכו בעקבותיה של שרה, זה יביא למדינת ישראל את האווירה ששררה בגרמניה של שנות ה-30 של המאה הקודמת. בשום פנים אין לעבור על זה לסדר היום, ויש לעצור את התהליך בעודו באיבו.

היועמ"ש, מנדלבליט, נענה לאתגר ולקח על עצמו להילחם בתופעה. הוא גייס את מיטב חוקרי הפרקליטות והמשטרה על מנת לסכל את המזימות הנרקמות במטבחה של שרה. הוא דרש מהחוקרים  לא להסתפק בהסברים, ולא לנסות להגיע לעסקות טיעון. הוא דרש למצות עד תום את ההליכים, ועל מנת להבהיר את חשיבות הנושא, מנדלבליט דרש להעמיד את שרה לדין פלילי, ולא סתם דין פלילי, אלא דין פלילי בהרכב של שלושה שופטים, הרכב שנועד לעסוק בפשעים ברמה של רצח ו/או אונס! כל זה למען יראו וייראו.

היועמ"ש העביר את המסר ישירות לחוקרי הפרקליטות, ובמקביל הורה למפכ"ל המשטרה להעביר מסר דומה לאנשיו. המסר נקלט בכל הרמות. במשך למעלה משנתיים, מלוא המאמץ החקירתי של מערכת אכיפת החוק הושקע בנושא אחד – הנעשה במטבחה של שרה. החוקרים עברו קורס מזורז להכרת נושא החמגשיות – מה זו חמגשייה, כמה סוגים של חמגשיות יש, מי מייצר חמגשיות, למה בדיוק נועדו סוגים שונים של חמגשיות וכיוצא באלה. עם סיום הקורס, כל הצוות יצא לפעולה והקדיש את מלוא זמנו – 24/7 לנושא. מאליו יובן שכל זה בא על חשבון נושאים אחרים בהם היה צורך לטפל. 

באנגלית נהוג לומר When the cat’s away, the mice have their way (בתרגום חופשי: כשהחתול נעדר, העכברים עושים כעולה על רוחם). וזה מה שקרה כאן. אכיפת החוק התרכזה כולה בנושא אחד – חמגשיותיה של שרה, ובעולם התחתון היתה חגיגה.  

לאחרונה הגענו לסוף הסיפור – אחרי למעלה משנתיים של מבצע חקירתי מתיש, החקירה הסתיימה והנושא הועבר לבית המשפט. לאכזבתו של היועמ"ש, השופט לא "קנה" את הסבריו על חומרת הפשע, סירב להעביר את הדיון להרכב של שלושה שופטים, דרש מהתביעה לשנות את כתב התביעה, ולהגיע להסדר טעון עם שרה.

החלטת השופט גרמה למפח נפש בקרב עדת שונאי נתניהו שציפתה בכיליון עיניים לראות את שרה בדרך לנווה תרצה. דן מרגלית, למשל, הגדיר את החלטת השופט "פסק דין דמיקולו."  למה הוא ציפה לתוצאה אחרת עם "תביעה דמיקולו"? הפער בין הרעש והעיסוק התקשורתי בפרשה, לבין הפסיקה הסופית – מעלה את השאלה מדוע בכלל התחילו בחקירה הזאת. לי נראה שהשופט החליט לעשות צחוק מהתביעה והעמיד אותה במקומה באמצעות "עונש" מגוחך.

לסיכום

כשמלוא תשומת הלב מוקדשת לחמגשיות, לא נותר זמן, תקציב וכוח אדם מיומן לטפל בפשיעה קונבנציונלית כמו אונס.

אם מיטב החוקרים היו עוסקים מלוא הזמן בפשיעה קונבנציונלית, סביר להניח שהתוצאות היו אחרות.

כששם משפחתה של שרה הוא נתניהו, הכול מותר!

בעינה נותרת השאלה האם גם במקרה של נשות ראש הממשלה ששמן הוא נאוה ברק או עליזה אולמרט היתה נפתחת חקירה כזאת?

אהוד: אני חותם על כל מילה שלך ומשער שכך יהיה גם סופם של התיקים נגד נתניהו בעוד כעשר שנים – לאחר שימוצו כל ההליכים הפרקליטיים והמשפטיים נגדו והוא ייצא זכאי או בקנס סמלי.

* * *

יש לנו תחושה כי ספק אם רשימתו של אהוד ברק תעבור את אחוז החסימה, אך בין אם תעבור ובין אם לא, הקולות שהיא תיקח בעיקר מ"כחול לבן" ומשארית "העבודה" – ינציחו את מעמדו של נתניהו כראש הממשלה הבא בראש הרשימה הגדולה ביותר בכנסת.

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 3.7.19

* מנהיגות במבחן – המנהיגות הפוליטית, החברתית והדתית של עדת העולים מאתיופיה, ניצבת במבחן. ברגעים קשים כאלה, מבחנה של מנהיגות היא להיות הגורם המרסן, האחראי, שמונע אובדן שליטה.

עם כל ההזדהות עם כאבם וזעמם של יוצאי אתיופיה, אי אפשר להשלים עם אנרכיה ועם אלימות. ההתפרעויות שוחקות את ההזדהות הציבורית עימם.

* מדינת חוק – "אנחנו מדינת חוק," הצהיר נתניהו בהתייחסו להתפרעויות ולחסימות הכבישים במחאת האתיופים. נו נו. הלוחם הראשי נגד מדינת החוק מדבר.

* אין פרטנר – על בני גנץ להבהיר: ברק אינו ולא יהיה פרטנר לשום חיבור פוליטי ולא יתקיים איתו שום מו"מ בנדון, בשל התהום האידיאולוגית בינו לבין כחול לבן. עם זאת, הוא שותף ראוי לממשלת אחדות לאומית בראשות כחול לבן, אם יקבל את קווי היסוד עליהם יוסכם בין כחול לבן לליכוד.

* הזיווג המוזר – נכדתו של רבין, נועה רוטמן בן ארצי, הצטרפה לאהוד ברק. זכותה, כאזרחית במדינה דמוקרטית. אבל כיוון שההצטרפות הזאת הגיעה לכותרות לא בשל אישיותה, אלא על תקן  "הנכדה של רבין" (הכותרת ב-ynet: הנכדה של רבין מצטרפת...) – כדאי להזכיר. אהוד ברק הוא האיש שהסיט את מדינת ישראל ממורשת רבין.

בנאומו המדיני האחרון בכנסת, ערב הירצחו, הציג רבין בפני הכנסת ובפני עם ישראל את מורשתו המדינית; את הקווים האדומים שלו במו"מ על הסדר הקבע עם הפלשתינאים. הכותרת הייתה "לא תהיה נסיגה לקווי 4.6.67". והוא פירט: ירושלים רבתי, בקעת הירדן במובן הרחב ביותר של המושג, חיזוק והקמה של גושי התיישבות. הוא אמר שהישות הפלשתינאית תהיה פחות ממדינה. כמובן שלא העלה על דעתו "חילופי שטחים", כלומר נסיגה ישראלית משטחים ריבוניים בתוך "הקו הירוק", כפיצוי לפלשתינאים על כל שטח שיישאר בידינו ביו"ש, כדי לשמור על "קדושת" קווי 4.6.67.

בא אהוד ברק, ללא כל התייעצות או החלטה בממשלה, בקבינט, במוסד כלשהו של מפלגת העבודה, וויתר באחת על כל עמדות רבין, על כל הקווים האדומים שלו. כל "לאו" של רבין הפך "הן" של ברק. התוצאה היתה מרחץ דמים ומתקפת טרור חסרת תקדים מאז קום המדינה.

נכדתו של רבין היא אדם פרטי וזכותה להצטרף למי שהיא רוצה. אבל כדאי לזכור זאת.

* חישוב פוליטי ציני – אלמלא היה שר ביטחון, יכולתי לחשוד שדברי הבלע של ליברמן נגד בוגרי המכינות הקדם צבאיות הדתיות נובעים מבורות. אבל ליברמן יודע שבוגרי המכינות הללו הם מטובי הלוחמים, המפקדים והקצינים בצה"ל. מכאן, שאמירתו שבוגרי המכינות הדתיות הופכים לפלנגות, נובעת משנאה, מרשעות ובעיקר מחישוב פוליטי ציני וקר.

* המועמד הראוי – אילו הייתי חבר מפלגת העבודה הייתי בוחר באיציק שמולי.

* בלתי נלאה – ניצחונו של עמיר פרץ מבטיח שעמיר פרץ לא יחתור נגד יו"ר מפלגת העבודה. היו"ר היחיד שהוא לא חתר נגדו בעבר היה עמיר פרץ.

* למה חציתי את הקווים – ביום ראשון התפרסם, בשעה טובה, מאמרי הראשון ב"ידיעות אחרונות", אחרי 12 שנות כתיבה ב"ישראל היום".

מה קרה? למה חציתי את הקווים?

אז קודם כל, לא חציתי שום קו. בכל עיתון השתמשתי כבמה לביטוי השקפת עולמי ודעותיי, וכמנוף להשפעה ציבורית. כך היה ב"ישראל היום" וכך יהיה ב"ידיעות אחרונות". כל עוד יש לי חופש לבטא את עמדותיי, והעיתון אינו מנסה לגייס אותי לקו שלו, אני שמח לכתוב בו. גם כאשר יש לי ביקורת עליו, ויש לי לא מעט ביקורת הן על "ישראל היום" והן על "ידיעות אחרונות".

אז מה קרה? הנה, הסיפור במלואו. חודשים אחדים לפני ש"ישראל היום" פרץ לעולם, קיבלתי הצעה לכתוב בעיתון החדש, והשבתי מיד בחיוב. 12 שנים כתבתי בו, ואני חייב לציין לשבח שגם כאשר כתבתי נגד הקו של העיתון, וגם כאשר ביקרתי בחריפות את נתניהו, נהניתי מחופש ביטוי מלא.

לפני חודשים אחדים, כאשר התעתדתי להיות מועמד לכנסת מטעם תל"ם, התבקשתי להפסיק לכתוב. אמנם לדעתי אין לכך כל הצדקה, אולם אני יודע שזאת המדיניות של כל העיתונים. כאשר בסופו של דבר לא נכנסתי לרשימה של כחול לבן, רציתי לחזור, ונאמר לי שאני מזוהה מדי עם כחול לבן, ולכן עד הבחירות לא אוכל לכתוב.

מיד לאחר הבחירות התקשרתי לעורך מדור דעות, דרור אידר, כדי לחזור ולכתוב. הוא הפנה אותי לעורך העיתון בועז ביסמוט. כתבתי לביסמוט, ומזכירתו השיבה לי שהוא יתפנה אחרי פסח להשיב לי. המתנתי ימים אחדים אחרי הפסח ושלחתי תזכורת. השיבה לי המזכירה שהוא עמוס מאוד ולכן טרם השיב לי. המתנתי ימים אחדים נוספים, ושלחתי תזכורת נוספת. השיבה לי המזכירה שאמתין בסבלנות וכשהוא יתפנה הוא יחזור אליי. המתנתי קצת, הוא לא התפנה, לא רציתי להעמיס על סדר היום העמוס שלו, ועברתי ל"ידיעות אחרונות".

[אהוד: האם לא העלית בדעתך שאולי נמאסו עליהם ב"ישראל היום" ההשמצות הצדקניות שלך על נתניהו, ומצאו הזדמנות להיפטר ממך?]

* תועמלן – בתקופת המאבק על הגולן בשנות ה-90 ("העם עם הגולן") שירתתי כדובר ועד יישובי הגולן. בסך הכול אני חייב לציין שהתקשורת סיקרה את מאבקנו בהגינות ולעתים באהדה. אבל היו גם אירועים תקשורתיים של התגייסות תקשורתית למען הנסיגה. אחד מהם אני זוכר היטב.

לפחות פעמיים, נשלח שליח "ידיעות אחרונות", שהינו בעל דרכון זר והוא שולט בשפות, לביקור בסוריה, כמובן בכסות זרה, כדי להביא לקוראים את טעמו המתוק של השלום הסורי ("רק תצאו מהשטחים ויהיה טוב הו יהיה טוב כאן.") הכותרת הראשית של גיליון שבת הוקדשה כמובן להישג העיתונאי הגדול, של העיתונאי הנועז, והכתבות היו צמר גפן מתוק, על הסורים שרק משתוקקים לשלום עם ישראל ועל הדמשק שננגב בחומוס או להיפך – תעמולה כתבלבית מן הזן הנחות ביותר.

הכתב הנ"ל היה בועז ביסמוט, היום עורך "ישראל היום". תועמלן היה ונשאר תועמלן.

* האנומליה הנורמלית – בני אסף סיים את מסלול הלוחם בשריון, ואנו התרגשנו אתו בטקס הסיום בלטרון. את הטקס סיים נאום (הנאום היחיד) של המח"ט. נאום פטריוטי ציוני נלהב ואחריו – שירת "התקווה".

שמו של המח"ט אל"מ האשם איברהים.

האם נפשו ההומייה של המח"ט היא נפש יהודי? יש כאן משהו לא נורמלי. נכון?

על כך אני משיב קודם כל בתשובתו האלמותית של מאיר אריאל: "מה? אני לא נורמלי להיות נורמלי? אני לא נורמלי!"

ולגופו של עניין – ברור שיש כאן אנומליה מסוימת, אבל זו מהותה של הישראליות. ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי; היא הנורמליזציה של עם מפוזר בכל העולם, מחוץ למולדתו, ללא ריבונות ועצמאות, ששב והקים מדינת לאום ריבונית במולדתו. ובמולדתו חיים גם בני עמים אחרים, והם אזרחים שווי זכויות, כבני מיעוטים במדינת הלאום היהודית. סמליה של המדינה הם סמלי מהותה – סמלים יהודיים; דגל הלאום, סמל המדינה וההמנון הלאומי. ובני המיעוטים מקבלים זאת ומכבדים זאת. האנומליה הזאת, כביכול, היא דבר נורמלי מאוד. ואלה שאינם מכבדים זאת (כלומר רובם)... אין סיבה שנכבד את בחירתם.

העדה הדרוזית קשרה את גורלה עם מדינת ישראל; עם מדינת הלאום של העם היהודי. הלוחמים והמפקדים הדרוזיים, משרתים בגאון בצבאה של מדינת הלאום היהודית.

כך היה לפני חוק הלאום וכך אחרי חוק הלאום וחבל שיש גורמים מסכסכים ומתסיסים שממציאים פתאום ניגוד בין אל"מ איברהים ובין "התקווה", בין המיעוט הדרוזי והמדינה היהודית, בין הברית עם הדרוזים לחוק הלאום.

היום אשתתף בפאנל בכנס "לא בשמיים" בתל-חי בנושא חוק הלאום. אייצג בפאנל את העמדה התומכת בחוק; אציג את חשיבותו, את תרומתו, את השקר המוחלט בטענה כאילו יש בו פגיעה כלשהי בשוויון הזכויות האזרחי. בדבריי, אציע לחוקק חוק יסוד שיעגן בחוקת המדינה את השוויון האזרחי לפרט, ללא הבדל דת גזע ומין. לשם מה נחוץ חוק כזה? הרי זה מובן מאליו. נכון, אך גם המובן מאליו צריך להיאמר ולהיחקק. בדיוק כמו חוק הלאום, שעיגן, באיחור אופנתי של שבעים שנה, את היותה של ישראל מדינת הלאום של העם היהודי.

* ביד הלשון: ספרים רבותי ספרים – שיירי ארכיון ועד יישובי הגולן הועברו השבוע לארכיון הגולן (שיירי, כי כמעט כל הארכיון כבר נמצא שם מזמן), ובתוכם גם ספרים וכתבי עת. הארכיונאי הציב אותם בתערוכה לחלוקה, במבואת מכון שמיר למחקר, והציב כותרת: "ספרים רבותי ספרים."

זאת גם הכותרת בעלון קיבוצי, כאשר הספרנית מבשרת על רכישת ספרים חדשים לספריית הקיבוץ. הביטוי הזה מוכר ושגור, ולעתים הנוסחה כלל אינה עוסקת בספרים: X רבותי X.

הקשה בגוגל על "ספרים רבותי ספרים" מעלה ממצאים רבים, של ירידי ספרים, מבצעי ספרים ועוד, הנושאים את המותג.

וכמובן שהביטוי מזוהה בראש ובראשונה עם תוכנית הספרות הוותיקה בגל"צ, בעריכתה ובהגשתה של ציפי גון גרוס, בליל שבת ב-17:00, הנושאת את שם המותג, ומשודרת כבר שלושים ושלוש שנים.

המקור לביטוי הוא גששי, כלומר משפת "הגשש החיוור". כך נפתח המערכון "בוטיק הספרים" (מאת דן בן אמוץ): "ספרים רבותיי רק היום רבותיי ספרים ספרי לימוד במחיר הקרן, שירה שירה רעננה מלאת מיץ."

אורי הייטנר

* * *

באבל על מותו

של פרופ' מרדכי (מוטקה) רבינוביץ

איש מוכשר מאין כמוהו

בן פתח-תקווה

כימאי מנעוריו

ולימים באוניברסיטה העברית בירושלים

בפקולטה למדעים מדוייקים ולמדעי הטבע

ובמכון לכימיה

* * *

יוסי אחימאיר

הריאיון האחרון של שמיר

הקרב הפוליטי האחרון בין יצחק שמיר לשמעון פרס – השותפים לממשלות הרוטאציה בשנות השמונים – היה בבחירות 1996, לכנסת ה-14. שמעון פרס התייצב לבחירות מעמדת ראש ממשלה, ואילו יצחק שמיר מעמדת חבר-כנסת מן השורה האופוזיציונית, לאחר הפסד הליכוד בבחירות 1992. שמיר שוב לא התמודד על ראשות הממשלה. את כל כובד משקלו הוא הטיל למען מועמדות יורשו בראשות הליכוד, ח"כ בנימין נתניהו, אשר זכה בהן זו פעם ראשונה בראשות הממשלה.

יחסי שמיר-נתניהו היו מורכבים ביותר. ביבי כיהן כסגן שר החוץ בשלהי כהונת ראש הממשלה שמיר, ויצא עם ראש הממשלה לוועידת מדריד ב-1991, לאחר ששר החוץ דוד לוי סירב לשמש שם מעין "כינור שני" לשמיר. במדריד חולל נתניהו נפלאות הסברתיות וקנה את עולמו, כ"מר הסברה" מיספר אחת של מדינת ישראל.

ואולם, לאחר שהליכוד עבר לאופוזיציה, היחסים בין השניים הצטננו והלכו. יצחק שמיר חש, שבנימין נתניהו אינו "סופר" אותו. הוא זיהה אצל נתניהו כמה מהתכונות השליליות שבלטו אצלו בשנים האחרונות והביאוהו לשורת ההסתבכויות הנוכחיות. ביטוי פומבי נתן לכך באותו יום שישי, 21 במרץ 2003, עת הופיע המוסף "תל-אביב" של "ידיעות אחרונות" עם "ראיון נדיר" עם ראש הממשלה לשעבר. בלטו בו כמה התבטאויות חריגות שלו על אישים שונים, וביניהם שמעון פרס, אריאל שרון ושאול מופז, וגם אמירתו הבוטה על בנימין נתניהו: "אני לא אוהב אותו, הוא לא בן אדם." קודם לכן, בעקבות בחירת אהוד ברק לראשות הממשלה ב-1999 (לשנה ו-35 שבועות בלבד), אף כינה את ביבי "מלאך חבלה."

"שמיר שובר שתיקה" – בישר מגזין "תל-אביב" לקוראיו, עם פירסום ה"ראיון" לאתי אברמוב – האחרון שהעניק אי-פעם שמיר לתקשורת. ראיון שלא היה צריך להינתן, בוודאי לא בזמן שהמנהיג בדימוס, בן ה-88 אז, כבר לכוד במחלת אלצהיימר מתקדמת. כמובן, יריביו של נתניהו עשו מטעמים מהאמירה הזאת, והיא מצוטטת לעתים מזומנות על-ידי מתנגדיו.

יצחק שמיר עצמו היה ידוע כחסכן במילים וזהיר בלשונו. בהיותו ראש הממשלה, יועציו היו צריכים להביא לפניו נימוקים משכנעים, מדוע להעניק ראיון כזה או אחר, או לשוחח עם עיתונאי זה או אחר. לא זה היה המקרה, כשהוא מעבר לחיים הפוליטיים זה כבר שבע שנים. מאז 1996 בילה שמיר את יומו בלשכה שהוקצתה לו בקומה העשירית בבית "אמות משפט" בתל-אביב, עם מזכירה ונהג בלבד. מי שהירבו לבקרו היו חבריו למחתרת לח"י. אחד מהם, נחום סלונים ז"ל, "עשה טובה" לידידתו העיתונאית אתי אברמוב, ולאחר ששיכנע את הרעייה שולמית שמיר, נולד ה"ראיון".

ספק אם שמיר, במצבו הבריאותי, היה מודע לכך שהוא משוחח עם עיתונאית, מתראיין. ואכן התשובות שלו היו תמוהות, בלשון המעטה. אברמוב ברוב עורמתה השיגה את שלה. סלונים שישב לצידה, היה בהלם למשמע תשובותיו הלא-ממוקדות של מי שהיה מפקדו בלח"י. היה ברור שנעשתה כאן טעות קשה מצד הסובבים את שמיר באותה עת. התוצאה: מכאן ואילך הדפה גב' שמיר כל בקשה לראיין את בעלה הדועך. אם היו עוד מעטים, ידידים ומקורבים, שביקרו את שמיר לפני שהועבר למוסד סיעודי לסיים בו את מסכת חייו, הם הוזהרו מראש באשר למצבו הקוגניטיבי.

בבוקר יום שישי הקרוב שוב יתייצבו בני המשפחה, אחרוני ותיקי לח"י, עוזריו וידידיו של ראש הממשלה השביעי, ליד קברו וקבר רעייתו בחלקת גדולי האומה בהר הרצל. כבר שבע שנים שיצחק איננו, אבל הגעגוע אליו רב. חוצה מחנות. געגוע אל דמותו, אל צניעותו, אל עוצמתו, אל דבקותו בעקרונות. יותר ויותר מתחוורים הישגיו הגדולים בשש וחצי השנים שבהן הנהיג את ישראל. יותר ויותר מתגלה הפער בינו לבין יורשיו. רבים מהם חבים לו את נסיקת הקריירה הפוליטית שלהם. הוא בטח בהם, תלה בהם תקוות, והמה ברובם נטשוהו, אותו ואת תורתו.

הדברים פחות אמורים בראש הממשלה בנימין נתניהו, שלמרות השוני הקוטבי באישיותם, היתה ביניהם ביניהם קירבה אידיאולוגית. יותר אמורים הדברים במי שהיה שר בממשלתו של שמיר ולימים ראש הממשלה, אהוד אולמרט. נכונותו – שסוכלה למרבה מזל – למסור את חבלי המולדת לערבים ולכינון מדינה פלסטינית, היתה לבטח מעוררת ביצחק שמיר חלחלה.

איש הסרגל והאמונה יצחק שמיר, הלוחם הגדול למען ארץ-ישראל, שנא סטיות מדרך הישר. הוא היה סולח אולי על סטייה התנהגותית, תוך שהוא מבקר אותה בחריפות, אך לא על סטייה רעיונית. בין בנימין נתניהו לאהוד אולמרט לבטח היה מעדיף בחשבון אחרון את הראשון.

יוסי אחימאיר

פורסם לראשונה ב"מעריב", 1.7.2019

* * *

יעקב חסדאי *

"שדה דב" כמשל

"שדה דב", נמל התעופה בצפון תל-אביב, הוקם בשנת 1938 על אדמות פרטיות.

הדרישות לפינויו החלו כבר בשנת 1961 ונבעו מהצורך להתרחבות צפונה של העיר תל-אביב. הסכם עם בעלי הקרקע נחתם בשנת 2007 ומאז הגיע הנושא פעמים רבות, הן לפתחו של בית המשפט והן לפתחם של הכנסת והממשלה. הדיונים האינסופיים נמשכו אולם רגע הפינוי הגיע וב- 30/6/2019 נסגר "שדה דב". 

כל הימים הקודמים לסגירה ואף לאחריה התאפיינו בעיקר בהצהרות ובמחאות על סגירת השדה, פגיעה בעיר אילת ובתושביה, פגיעה בביטחון המדינה ועוד.

התקשורת היתה מלאה בעמדות לכאן ולכאן, נשמעו תמיכות בצד זה ואיומים בצד האחר. אולם כאשר התפזר העשן והוחלט סופית לסגור את השדה, והסגירה אף בוצעה, עולות שתי שאלות ואין להן תשובה.

השאלה האחת היא לממשלה ולגורם המתכנן: תכנון פינוי שדה דב נמשך למעלה מ-10 שנים. נעשו תוכניות הנדסיות, תוכניות בינוי, שינויי תב"ע וכל סעיף אותו היה צריך לתכנן. האם בכל מהלכי התכנונים הללו לא חשבו על הבעיות של העיר אילת ועל הצורך לפתור את הבעיות הללו?  כיום נזכרים שאפשר לסלול כביש חדש, לבנות מחלף חדש, אפשר להקצות בנתב"ג פינה חדשה למטוסים בקו לאילת, אפשר גם להחליט על הקצאת כספים לעידוד העיר. האם על כל אלו לא ניתן היה לחשוב במשך 10 שנים? מי אחראי לכך?

השאלה השנייה מופנית דווקא לכיוון השני: לראש עיריית אילת ולכל המקהלה הרועשת שקמה להגן על תושבי העיר. איפה הייתם כל השנים הללו? אפילו, ובעיקר, רק בשנים האחרונות? האם לא ידעתם שעומדים לסגור את "שדה דב" ? האם לא היה לכם מה להגיד בנושא? האם לא יכולתם להתחיל את כל ההפגנות והצעקות כאשר עוד היה על מה לדבר?

עכשיו, כאשר העצמתם את מאבקכם רק בשבועות האחרונים – האם באמת חשבתם כי תוכנית שנבנתה במשך 10 שנים תתבטל בגלל הלחץ של השבוע האחרון?

מצער לומר כי הרבה דברים במדינת ישראל נעשים בדרך זו. המכנה המשותף לכל מה שתיארתי הוא המושג "אחריות". מישהו צריך להיות אחראי לנושא הזה וצריך לשלם על כך.
מי עמד בראש מערכת התכנון של סגירת "שדה דב"? מי האיש אשר אליו אפשר היום לבוא ולהגיד – איפה היית? מה עשית? ואף יותר מכך – לתבוע ממנו שישלם את המחיר.

שאלת האחריות נוגעת לא רק לפרשת "שדה דב" אלא להרבה דברים בחברה הישראלית  שהמושג "אחריות" הולך ונעלם ממנה.

* דברים אלו נערכו מתוך שיחות בנושא שערך יעקב חסדאי תחת הכותרת "הרהור וערעור" והם מתפרסמים באתר תנועת לאו"ר www.laor.org.il 

אהוד: סגירת שדה דב היא בכייה לדורות! תוך שנים אחדות הצפיפות בנתב"ג ובסביבותיו תרקיע שחקים, ולהגיע מגוש דן לטרמינל 1 ייקח יותר זמן מאשר לטוס מנתב"ג לנמל התעופה רמון בתמנע, ועוד 20 ק"מ ברכב עד אילת. רק רכבת מהירה לאילת תפתור את הבעייה התחבורתית הזו, אחרת צפוי כאוס, ומסכנים תושבי אילת, והטסים אליה ממרכז הארץ.

* * *

יצחק שויגר

מכות חזקות לחמאס

החמאס ממשיך בשלו. ואנו בשלנו. למדנו על מילים חדשות "הכלה," ויתור, סבלנות וציפיה. למה מחכים? לבחירות חדשות? ואחר כך המצב ישתנה? בינתיים השדות בוערים. השדות המוריקים שרופים ואין מושיע. אם לא ירביצו להם מכה אחת אפיים לא ישתנה שום דבר. למנהיגים ולשליחים. ואם ירביצו האם יהפכו לאוהבי ישראל? ודאי שלא אבל אולי יירגעו למשך שנה. שזה גם משהו. וזה מזכיר לי סיפור שכבר אולי סיפרתי אבל אספרו שנית (אם יתחשק לכם לקרוא).

בבית הספר התיכון בחלם, היתה מסורת נפלאה שבכל פעם שמגיע הקיץ יוצאים בוגרי המחזור שגמר את התיכון, לטיול שנתי. ואמנם גם בוגרי המחזור השנתי נשוא סיפורנו, ועוד בטרם יצאה שנת הלימודים, התבשרו כי השנה באופן יוצא מן הכלל, היטיבה הנהלת בית הספר עם תלמידי השנתון המדובר בשל הצטיינותם היתרה והחליטה כי השנה ייצא הטיול השנתי לוורשה עיר הבירה של פולניה ומחוז ומושא חפצם של כל צעירי חלם אשר מאסו בחיי העיירה  המשעממים וחסרי הסיכוי.

חלק ניכר מבוגרי בית הספר החליטו להשתמש במסווה הטיול השנתי ולערוק או אם אפשר לברוח מחלם ומיד עם הגיעם לוורשה ולברוח עד כמה שרגליהם תישאנה אותם ולהיעלם בעיר.

בתוך כך נקבע מועד הטיול לוורשה באחד מימי הקיץ של אז. מקום הכינוס של צעירי בית הספר נקבע ליד גדר בית הספר אשר גבלה בחורש שצמח פראי ליד בית הספר. בשעה היעודה התחילו התלמידים להיאסף. חלקם באו עם ציוד אישי ליום אחד עם ממתקים שנתנה להם אימם וכיוצא באילו. וחלקם באו עם מזוודות וניכר עליהם שהחליטו לברוח מחלם אחת ולתמיד.  כולם הגיעו ואף המורים ומי לא בא? האוטובוסים, שהיו אמורים לקחת את הצעירים לטיול. שכן זאת הדרך היחידה לעזוב את חלם מפני שהרכבת אינה מגיעה אליה.

היכן האוטובוסים? שאלו כולם. ואף המורים והמלווים של הטיול.

לפתע התברר למטיילים כי איש לא הזמין את האוטובוסים. מה הם חושבים עצמם מנהלי בית-הספר ? תמהו התלמידים. הם הרי הבטיחו שיהיה טיול וקבעו תאריך ומי היה צריך להזמין את הרכב? ברור שזאת האחריות שלהם. כך רטנו רבים. והנהלת בית הספר עמדה בשלה. נכון, הבטחנו טיול, ורשה מחכה לנו. אוטובוסים לא הבטחנו, מפני שאין לנו כסף לממן את הנסיעה שהיא מאוד יקרה וכיצד בכלל העלו התלמידים על דעתם שבית הספר הבלוי הזה שבקושי משלם שכר למוריו, יעניק לבוגריו טיול שנתי מפואר שכזה. על חשבון מי?

האווירה התחילה להתלהט. המורים נסו על נפשם ובוגרי בית הספר נכנסו לתוך בניין בית הספר, עלו על הגג והודיעו לכל מי שרק רצה לשמוע. אנחנו נשארים פה עד שייקחו אותנו לוורשה. לא אכפת לנו מי ישלם, מגיע לנו טיול. וזהו.

הלילה ירד על חלם והתלמידים נשארו בבית הספר ונעלו את שעריו. המורים והמלווים ובני המשפחות הלכו כולם לביתם ואילו התלמידים המרומים נשארו על גג הבניין. לעת בוקר הופיע מנהל בית הספר ודיבר אליהם שיפנו את הבניין ויחזרו לביתם, תוך הצטדקות על הטעות ובקשת סליחה.

כשהתקרב לבניין נענה במטר של פצצות מים מסריחות שהתלמידים הכינו מעיתונים ישנים ומים מעופשים שהיו במיכל על הגג. נוטף מים מעופשים, נמלט המנהל על נפשו. וכך נהגו התלמידים לגבי כל מי שניסה להתקרב אליהם. עוד התברר, למגינת ליבם של המנהלים ובני המשפחות, שמיכל המים המעופשים הוא גדול מאוד וגם מלאי העיתונים הישנים אינו קטן וזה מבטיח קרב ארוך ונוטף מים עד שיתרצו.

כל מיני יועצים הובאו על ידי הנהלת בית הספר לטובת שיכנועם של התלמידים העקשנים. והם בשלהם. או טיול לוורשה או מים מעופשים על הראש. "אנחנו נישאר עד שנמות. לא רוצים לאכול לא לשתות ואל תביאו לנו שום דבר להחיות את נפשנו. רק באוטובוסים חשקה נפשנו ואם אפשר שיהיו עם מיזוג אוויר וכיבוד קל כיאות לבוגרים המצטיינים, שכל כך דאגתם לשבח אותנו וגם הבטחתם לנו טיול שנתי כל שנה. הבטחה  שלא קיימתם מעולם. וזאת ההזדמנות האחרונה שלנו לטיול שנתי."

כך אמרו דוברי התלמידים, שנבחרו על ידי עצמם בבחירות חשאיות ומיידיות.

איש לא הצליח לשכנע את המפגינים להפסיק לזרוק את פצצות המים המעופשים על כל מי שהתקרב. יועצים מיוחדים מכוחות העילית של צבא פולניה הוזעקו למקום, יחד עם פסיכולוגים משטרתיים, ושום דבר לא הועיל. חלקם יעצו לזרוק עליהם פצצות מים מעופשים, וכך הובאו למקום טנקרים מלאי מי ביוב ומאות שקיות נייר, ואנשי המשטרה מילאו את השקיות במים המסריחים והתקרבו לבניין כדי לזרוק את השקיות על התלמידים. חלק מהשקיות לא הגיע למטרתו  ואף נשפך על השוטרים שהפכו בעצמם לפצצות סירחון נוטפות מים.

עצה נוספת היתה לשלוח באוויר יוני דואר ולקשור להם זנבות של נייר ולהבעירם. מתוך כוונה להבעיר את מלאי העיתונים שיש לתלמידים על הגג. גם שיטה זאת לא צלחה ובמקומה נדלקו ערימות העיתונים הישנים והשקיות שהובאו  למקום על ידי הכוחות המיוחדים וכאשר ניסו לכבות אותם עם המים מהטנקרים שבמקום, הריח של הביוב גרם להתעלפות של השוטרים והם נזקקו לאמצעי החייאה מיוחדים שהובאו למקום.

שבעה ימים ושבעה לילות נמשך הדו שיח של פצצות הסירחון.

למקום הובא יועץ מיוחד שיש לו עבר בניהול משא ומתן של פושעים וחוטפי ילדים. איש גבה קומה מזוקן עם פרצוף של פרנקנשטיין. לאחר שעיין ובדק וראה ודיבר ושמע, הוא הלך לרכב שלו והוציא אלת בייסבול שקיבל מתנה מאביו המנוח שהיה שגריר ארצות הברית בוורשה וקיים רומן אסור עם פולניה שהיתה רקדנית בבית זונות פולני שהיה ליד השגרירות. הוא חבש את הכובע שקיבל יחד עם האלה והלך לכיוון הבניין. שום דבר לא עצר אותו. מטר פצצות המים המעופשים לא הזיזו לו אפילו שערה בשפם האימים שהיה לו. הוא עלה לגג פרץ את הדלת בבעיטה והתחיל לחבוט בתלמידים ללא הבחנה. תוך מיספר דקות הוא שבר לכמה מהם את הרגליים והידיים והשאר נמלטו כל עוד נפשם בם. כוחות ההצלה עלו למקום והובילו את הנחבלים לבית החולים כדי לטפל בשבורי הגפים.

"כך צריך עשות למפירי סדר," רטן. לשבור להם את הידיים והרגליים , ומי שרוצה ואחר כך יש לו עוד כוחות, שיפריח עפיפון, או בלון, עם חמור-נפץ או בלעדיו."

יצחק שויגר

אהוד: "לשבור להם את הידיים והרגליים!" זה גם מה שרבין יעץ לחיילי צה"ל שנאבקו בפלסטינים בתחילת האינתיפאדה הראשונה, בשנת 1987. אבל כיום הוא נחשב למבשר השלום וכל שנה ביום הירצחו נערכת לכבוד מורשתו, מורשת השלום, שכידוע היה ממש מגיע אלמלא נרצח – נערכת עצרת של שלום של השמאלנים, ואיש מהנואמים בה לא מזכיר את "לשבור להם את הידיים והרגליים!" – כי זה לא עולה בקנה אחד עם הבלוף של הצגת דמותו על ידם.

* * *

יהודה דרורי

יש אתיופים שמצידי יכולים לעזוב

האתיופים מעולם לא היו חלק מעם ישראל. הם צורפו לעם ישראל בשידוך בן 3000 שנה בין המלך שלמה למלכת שבא... הם לא צאצאי בני ישראל וגם לא צאצאי עשרת השבטים. בעצם, חלקם הגדול התנצר ורוב רובם לא היו מודעים לתורה, לחוקיה ולשינויים ביהדות. מי שדאג להביא אותם לארץ היו אותם שליחים בעלי חשיבות עצמית מופרזת שחשבו שהם יחזקו בכך את העם בישראל... תראו למשל את שבט הטליבאן באפגניסטן – הללו מראים קשר ברור לשבט אפרים... האם מישהו העלה בדעתו להעלות לארץ 30 מיליון?

לפני מיספר שנים ה"שליחים" חשבו שמצאו בהודו את שרידי שבט מנשה (כמה אלפים בסך הכול) ואותם מעלים כיום אבל רק לאחר הכנות רבות שנים. לדעתי אצה לנו הדרך עם האתיופים. חלקם הגדול לא נקלט. ואף שיש כאלה ביניהם שכבר התערו בארץ, הם עובדים במקומות מוסדרים ורבים לומדים במכללות. בהרבה ערים – הצעירים האתיופים יוצרים חבורות אספסוף שרק מחכה להזדמנות להשתולל. המשטרה מודעת לכך ולכן ידה קשה עליהם – אבל, אף אחד לא רוצח אותם ואין מדיניות אפלייה כלפיהם, ועצם העובדה שרובם אכן נמצאים בתחתית הסולם הסוציואקונומי – זה לא בגלל הציבור או הממשלה אלא בגלל שכך הם נולדו וכך הגיעו אלינו – ובמקום להיות אסירי תודה על כך שנגאלו מהגיהנום האפריקני – יש להם חוצפה להפגין באופן אלים נגד הציבור שמנסה לקלוט אותם, ונגד המשטרה אשר שומרת עליהם שלא יעשו שטויות. נכון – היו מספר תאונות ירי איתם וחבל... אבל לשם כך יש חוק ומשפט בארץ ולא יקום פה על פי אספסוף זורק אבנים... ואם אמרו מפגינים ש"זה נמאס עליהם" – אין בעייה, תשימו את האבנים בצד... ותחזרו לשם...

יהודה  דרורי

רמה"ש

אהוד: אני מקווה שדבריך אינם מכוונים כלפי כלל הקהילה האתיופית, שיוצאיה הגיעו בישראל להישגים רבים, בייחוד הנשים הצעירות, וכי מדובר בביקורת שכמוה אפשר להעביר על כל חלק באוכלוסייה שלנו, שיוצא לעיתים מגדרו. בשנות העלייה ההמונית ולאחריה היו אלה ה"מרוקאים", ונפוץ אז הביטוי "מרוקו סכין".

* * *

מנחם רהט

אייזנקוט הקפיא, כוכבי הפשיר

הרמטכ"ל כוכבי תיקן השבוע חלק מהעוולות שחולל אייזנקוט מאימת אירגוני השמאל ועיתון 'הארץ'

החלטתו של הרמטכ"ל אביב כוכבי, בעידודו ובברכתו של ראש הממשלה ושר הביטחון בנימין נתניהו, לקדם את תא"ל עופר וינטר מעמדת ההקפאה שאליה הושלך ע"י הרמטכ"ל הקודם אייזנקוט, לאחד התפקידים המשמעותיים ביותר בחוד החנית של צה"ל – מפקד אוגדה 98 המובחרת – יש בה משום סטירת לחי לקודמו, שבימיו הגיע מספר חובשי הכיפות במטכ"ל לאפס. 

תזכורת: במשמרות של קודמיו כיהנו במטכ"ל אלעזר שטרן ויאיר נווה, אביחי מנדלבליט ויעקב עמידרור, ואחרים, שדתיותם לא עמדה להם לרועץ והכיפה שלראשם לא היתה פקטור בסוגיית קידומם.

אין ספק שאייזנקוט הוא איש רב זכויות ומעללים בנושאי ביטחון ישראל. אבל היו לו גם חולשות. הוא זה שחסם בגופו את דרכם של חובשי כיפות למטכ"ל, מחמת אימת השמאל ועיתון 'הארץ'. הקצין שהיה הכי קרוב לחצות את סף פורום מטכ"ל, היה תא"ל עופר וינטר, קצין מוכשר ומוערך, מח"ט גבעתי לשעבר, שאמור היה לקבל קידום לדרגת מפקד אוגדה, מינוי שהוא קרש קפיצה חיוני בדרך לחברות בפורום מטכ"ל. 

אבל אייזנקוט העדיף להקפיא את המינוי. עיתון 'הארץ' נשף בעורפו. היו שאמרו, שהרמטכ"ל אייזנקוט פוחד מדברנֵי השמאל, ומעיתון 'הארץ', יותר מאשר מפני הערבים והאיראנים. אכן, וינטר באמת עיצבן אותם, בעיקר בשל היותו שומר מצוות, בוגר מכינת עלי, בעל רקורד צבאי מרשים ומוכח, אבל חטא כתיבת איגרת עידוד ללוחמי גבעתי במבצע צוק איתן בעזה, ברוח האיגרות שכתבו הגנרלים של מלחמת ששת הימים:

"ההיסטוריה בחרה בנו להיות בחוד החנית של הלחימה באוייב הטרוריסטי העזתי, אשר מחרף מנאץ ומגדף את אלוקי מערכות ישראל. (...) אני נושא עיני לשמיים וקורא עמכם 'שמע ישראל, ה' אלוקינו, ה' אחד.' ה' אלוקי ישראל, הייה נא מצליח דרכנו, אשר אנו הולכים ועומדים להילחם למען עמך ישראל כנגד אוייב המנאץ שמך."

זה הספיק לאייזנקוט על מנת לעצור את קידומו של מח"ט גבעתי, שהוכיח עצמו כאחד הסוסים היותר דוהרים וההתקפיים של צה"ל (שיש בו, כבכל אירגון, גם סוסים עצלים). הוונדטה האישית שניהל הרמטכ"ל, תחת חיפוי אווירי של השמאל ו'הארץ', לא נעצרה גם מול העובדה שלאורך כל מסלולו האישי, החל מסיירת מטכ"ל, סיכן את חייו תמיד בחוד החנית; וגם לא תרומתו האישית הייחודית לחשיפת מנהרות הטרור ותשתיות החמאס, בשיטה חדשנית שבעטיה זכה בפרס מפא"ת לחשיבה יוצרת.

נתניהו דווקא חשב אחרת וביקש לקבל את וינטר לתפקיד מזכירו הצבאי. אך אייזנקוט פעל לסיכול המינוי, והזדרז להודיע לווינטר שישכח מזה. בסופו של דבר הובילה התעקשותו של נתניהו את וינטר לצידו, אבל רק השבוע השלים נתניהו את המעגל, בברכה ששיגר לווינטר: "ברכות למזכירי הצבאי כשר הביטחון (...), למינויו למפקד אוגדת עוצבת האש. תוביל אותם לניצחון. בהצלחה."

 המינוי החדש סלל את דרכו של וינטר להצטרפותו בעתיד לפורום מטכ"ל, שכרטיס הכניסה אליו דורש לפחות פיקוד על אוגדה. כך שלא רחוק היום שהמטכ"ל, שיש בו קצין להט"ב מוצהר (הפצ"ר), ואלוף דרוזי (מפקד המתפ"ש), ועד לאחרונה גם מי שזיהה תהליכים נאציים בחברה הישראלית, יסתדר יפה גם עם אלוף אחד שכיפה לראשו.

אם להודות על האמת, היו לא מעטים שהגיבו באנחת רווחה על תום עידן ההשתבללות וההכלה, ההבלגה והסובלנות, שהנהיג אייזנקוט, לצד מרגליות שהפיק פיו. למשל: "ילדה בת 13 שמחזיקה מספריים או סכין (...) לא הייתי רוצה שחייל ירוקן עליה מחסנית," או: "האמירה 'הבא להורגך השכם להורגו' היא רק סיסמה ריקה, לא מעשית."

אייזנקוט גם ייזכר כמי שמאימת עיתון 'הארץ' העביר את ענף תודעה יהודית מהרב"ץ לחיל החינוך, קיצץ בסמכויות הרבצ"ר והרחיב סמכויות היוהל"ם, לא חמל על זקניהם של חיילים שומרי מצוות, וחולל (יחד עם שר הביטחון דאז יעלון) את סערת אלאור אזריה שהפכה אצלו מעבירת משמעת פעוטה לכדי שערוריה בינלאומית.

אייזנקוט, שהוכיח גבורה בקרבות בהן נטל חלק, נפל שדוד מול השמאל ובטאונו 'הארץ'. הרמטכ"ל כוכבי ביצע סיבוב פרסה, והוא דווקא מדרבן את הסוסים הדוהרים, מבלי להיבהל מכל אותם נמרים של נייר. 

מנחם רהט

* * *

פוצ'ו

בחיי [6]

ז. בשדה משה עובדים קשה

שדה צבי הוא מושב הנמצא בנגב הצפוני באזור בו הוקמו מושבים רבים שאנשיהם היו עולים חדשים שעלו בעיקר מארצות המזרח. תושבי המושב הם אנשים חמים, מאירי פנים , שהגיעו היְשר מהרי האטלס הרחוקים, בהם ישבו מאות שנים והתפללו לבוא המשיח. חמש שנים ישבו העולים החדשים במושב, למדו את עבודת האדמה ואת רוח הארץ, עד אשר הרגישו את עצמם בוגרים דיים, והמועצה האזורית החליטה כי עתה בא הזמן לחוג עימם את יום העלייה על הקרקע.

באותו יום בו עמדנו להגיע בפעם הראשונה אל שדה צבי, היינו אמורים להיפגש אחר כך גם עם הלהקה של מושב גילת, הנמצאת כעשרים קילומטרים דרומית לשדה צבי. שי ביקש ממני שאכין שיר הימנון לשדה צבי, לפי אחת המנגינות ששימשה אותנו בתוכנית לכפר חיים.

אמרתי לו שהייתי רוצה קודם לראות את המקום והאנשים לפני שאני כותב עליהם.

אמר לי שאני לא מחויב, כי שיר ההימנון צריך להיות משהו כללי. כזה שיהיה בו נוף הנגב אהבת הארץ ועבודת השדה, ומה שהכי חשוב הוא שבפזמון החוזר יוזכר כמה פעמים שם היישוב. את השירים האחרים – אמר לי – "תתאים כבר ליישוב אחרי שתכיר את המקום והלהקה."

שוכנעתי , בעיקר מפני שאמר שלגילת אני לא צריך לכתוב שום דבר חדש, כי מה שכתבתי לצור משה ולכפר ויתקין, יתאים גם להם. 

החומר שהיה מיועד ליום העצמאות, כלל בעיקר  את שירי הפלמח וכמובן את המערכון הנצחי "פחפח", שהצלחתו היתה תמיד מובטחת.

 בדרך לדרום, אחרי שעברנו את יבנה, נזכר שי להגיד לי ששכח לספר לי שטילפנו אליו מ'גילת' ואמרו לו שהשעה תשע שנקבעה לחזרה היא מאוחרת, כי בתשע וחצי החברים כבר הולכים לישון והם ביקשו להקדים לשבע וחצי.

אמרתי, "אבל בשבע וחצי אנחנו נפגשים עם הלהקה של שדה צבי."

אמר לי: "אל תדאג. יש לי פתרון. אתה תרד מאוטו בשדה צבי, תגיד להם שאני עוד מעט אגיע, ובינתיים תשב עם הלהקה, תכתוב את שמות השחקנים, תשאל אם יש להם מה לספר על המושב  ואם יישאר זמן תכתיב להם את השיר שכתבת. אחר כך תעשה איתם חזרות על מילות השיר ואם עוד לא אגיע, תלמד אותם גם את המנגינה."

אמרתי לו: "השתגעת! אני עם השמיעה האנאלפבית שלי, אלמד אותם לשיר?"

אמר לי: "לפחות את הפזמון. המנגינה פשוטה, אבל אל תדאג אני בטח אגיע עוד לפני שתתחיל."

יכול להיות שאם היה אומר לי את כל זאת לפני שיצאנו לדרך, הייתי שולח אותו לבד ושישבור את הראש, אבל עכשיו, כשכבר היינו בחצי הדרך, הבנתי שאין לי ברירה וכל מה שיכולתי לשאול, זה אם הוא לא רוצה לראות את השיר לפני שאני מלמד אותו.

אמר לי: "אני סומך עליך. למה אתה חושב שבחרתי אותך לכל המופעים?"               

ביקשתי משי שלפחות יהיה אתי בהתחלת המפגש, לזאת הוא הסכים, אך מאחר שהגענו חצי שעה לפני הזמן ואיש עוד לא היה במועדון, הוא העדיף לנסוע כבר לגילת, כדי שיחזור יותר מהר. 

כחצי שעה חיכיתי לפני המועדון עד שהגיע למקום גבר רם קומה ועב כרס, לחץ את ידי ואמר במבטא צרפתי שהוא ממונה על חג העלייה, ובכלל על כל עניני התרבות של המועצה. שמו אהרון לוי והוא מבין שאני הוא שי לביא שדיבר אתי אתמול בטלפון.

אמרתי לו שאני האיש שכותב את ההצגה של חג העלייה על הקרקע ועכשיו אלמד את השחקנים את שיר הפתיחה של המופע ועוד מעט שי יבוא וילמד אותם את המנגינה.

כאן אורו פניו של נציג המועצה, הוא נזכר שהבמאי מלביא אמר לו שיבוא עם סופר מפורסם שקיבל פרס חשוב מהממשלה ושמו קוצ'ו או מוצ'ו.

הסכמתי עם הדברים בניע ראש, וכדי לא לפגוע בו לא תיקנתי את דבריו ואמרתי שמוטב שיקרא לי ישראל ישראל, כי את זה יותר קל לזכור.

בינתיים התחילו להגיע ילדים כבני ארבעה עשרה, חמש עשרה, ועמם גם כמה ילדים בני שש-שבע, כנראה אחיהם הקטנים.

שאלתי את לוי מתי תגיע הלהקה שתעלה את המופע?

אמר לי: "זאת הלהקה."

אמרתי: "אבל אלה ילדים, חשבתי שתביא את ההורים שלהם."

אמר: "ההורים עייפים, עבדו קשה כל היום. תתחיל איתם ואחר כך נראה."

משכתי בכתפיי ונכנסתי אחריו למועדון שהיה הומה מילדים משתוללים. שלוש פעמים צעק "שקט!" ובפעם הרביעית צרח – שמי שיוציא מפיו מילה אחת יילך הביתה ולא ישתתף בהצגה. אט-אט הם נרגעו וחיפשו מקומות ישיבה. הילדים הגדולים השתלטו על הכיסאות השלמים והקטנים יותר הסתפקו בכיסאות מתנדנדים, או התיישבו על השולחנות שליד הקירות.

אהרון לוי הציג אותי בתור סופר חשוב מאוד, שנשלח במיוחד מהממשלה כדי לכתוב להם את חג העלייה על הקרקע והוא מבקש להתייחס אליו בכבוד רב, כי יהיה לא טוב אם אני אחזור לממשלה ואספר לה איך הם מתנהגים.

"בבקשה אדון ישראל  אתה יכול להתחיל!"

היתה דממה. הכול תלו בי עיניים. אמרתי להם שאני אלמד אותם את שיר הפתיחה של ההצגה, ועוד מעט יגיע הבמאי שי לביא, שילמד אותם את המנגינה ואת הריקוד של השיר. אחר קראתי את שיר התהילה לכפר שהוקם בערבות הנגב הצחיח והפך אותו לגן עדן פורח.

הם התלהבו בעיקר מהפזמון, שהיה קליט מאוד וכולם דיקלמו אותו יחד איתי :

"בשדה משה  /  עובדים קשה

עובדים קשה  /   בשדה משה

טרהלה... לה... לה... בומס!"

שרנו את הפזמון כעשרים פעם. הם היו מלאי התלהבות וביקשו לקום ולרקוד אותו, אבל אמרתי להם שעוד מעט יבוא הבמאי וילמד אותם עם האקורדיון גם את המנגינה של שלושת הבתים, שאותם קשה ללמד בלי אקורדיון. הכרזתי על הפסקה, והרגשתי גאווה על שיר ההמנון שהתחבב על הילדים משמיעה ראשונה ועל הפזמון החוזר שממש דיבר לליבם.

מי שאהב מאוד את השיר היה גם איש התרבות אהרון לוי, שעמד כל הזמן ליד הדלת והניד ראשו לפי הקצב. כשהכרזתי על ההפסקה, ניגש אליי, לחץ את ידי, פיזר שבחים על הימנון הכפר והילל גם את הנערים המוכשרים שלהם, שהצליחו ללמוד בעל פה  את הפזמון החוזר כבר בחזרה הראשונה. "השיר באמת מצוין" – אמר – ויש לו רק הערה קטנה אחת אבל הוא מבקש שלא איעלב, כי מי הוא שיתקן סופר כל כך חשוב שהממשלה שלחה.

כמעט רבע שעה חזר והתנצל, עד שקצרה רוחי ואמרתי: "דבר כבר. אני לא מהנעלבים."

הוא כיעכע קלות, חידד את גרונו ואמר בקול חלוש:

"חג העלייה, זה החג של הכפר שלנו. נכון?"

"נכון – אמרתי – בהחלט החג שלכם ולא של שום כפר אחר."

"גם אני חשבתי – אמר – וזה דווקא יפה שבחג שלנו אנחנו לא שוכחים שכל ישראל אחים  ולא שוכחים את השכנים שלנו ושרים על שדה משה. גם הם יהודים, מגיע להם, למרות שהם בחג העלייה שלהם לא הזכירו אותנו אפילו במילה אחת. אבל בכל זאת חשבתי, ותסלח לי אם זאת חוצפה, אבל חשבתי שבחג שלנו כדאי להכניס לשיר ההימנון לפחות פעם אחת גם את שדה צבי. שידעו שיש בארץ מושב כזה ששמו שדה צבי, ושהוא עלה להתיישבות לפני חמש שנים, וגם אצלו עובדים קשה. חוץ מזה," הוסיף איש התרבות, "לא נעים לי להגיד אבל דווקא עם שדה משה אנחנו לא כל כך ביחסים טובים ואפילו לא חשבנו להזמין אותם לחג שלנו, מפני שתמיד הם מצליחים לקבל לפנינו את העבודות הכי טובות ואם הסוכנות מחלקת פרדות, אז להם נותנים את הטרקטורים ולנו את הבהמות..."

הייתי המום. נדמה לי שאף פעם לא רציתי למרוט את שערות ראשי, כמו באותו רגע. מיד כמובן הבנתי שבגלל שכתבתי בו בזמן גם מופע לצור משה, נכנס לי ה'משה' לשיר ההמנון ותפס את מקומו של  הצבי ישראל. עכשיו לך ותסביר לקצין התרבות של המושב, שגם סופר שנשלח על ידי הממשלה הוא רק בן אדם שיכול להתבלבל.

מי שהציל אותי באותו רגע היה שי לביא, שבא בזמן הנכון ממושב גילת ולא הבין למה הילדים מקיפים אותו במעגל ושרים בהתלהבות ש"בשדה משה עובדים קשה / עובדים קשה בשדה משה..."

פוצ'ו

המשך יבוא

*

אהוד: בשנת 1971, במלאת 50 להירצחו של ברנר, נשלחתי מטעם המרכז לתרבות של ההסתדרות, ביום שישי בערב, למושב גאולים שליד חדרה, מושב של עולי תימן, אם אינני טועה – להרצות על ברנר.

מרכֵּז התרבות המקומי הציג אותי כך:

"עכשיו ידבר הסופר ברנר על הסופר בן עזר!"

* * *

מוּקֵי אֶלְדָּד

יַחֲסֵי הוֹרִים וּבָנִים

"אֶמֶשׁ כְּשֶׁרְאִיתִיךָ"

כָּתַבְתָּ לִי בַּווּצָאפּ

"הָיִיתָ מְאֹד חִוֵּר,

צַר לִי אֲנִי מְאֹד עָמוּס

אֵין לִי זְמַן לַחְלֹק עִמְּךָ

אֲפִלּוּ אֲרוּחַת צָהֳרַיִם."

וּמוֹתִיר בִּי מִלִּים שֶׁמּוּבָנָן צַלֶּקֶת.

"לֹא נוֹרָא הִתְרַגַּלְתִּי"

– הֵשַׁבְתִּי.

בְּלֵילוֹתַי הַקִּירוֹת נָעִים

לִקְרָאתוֹ.

חוּטֵי עֶרְגָּה דַּקִּים נִמְתָּחִים.

בִּבְאֵר שַׁלְמוֹנַי מְבַקֵּשׁ לְהָנִיחַ

יָדוֹ.

 רֵיחַ אַבָּהוּת מַצְחִינָה.

מִתּוֹךְ רִגְשָׁה  אַחַת שֶׁל

סֵבֶל

בַּצֵּל.

חוֹלֵם

בהִתְבּוֹנְנוּת

שְׁקֵטָה.

* * *

אהוד בן עזר

סיפורו של אברהם קופלמן

על האבטיח הפתח-תקוואי

מתוך הרומאן "פרשים על הירקון"

באיש הנרדף והנלבּב הזה, אברהם קופלמן – בחר פינס לשליחות הקשה, אשר תוצאותיה היו עתידות לקבוע את גורל חידוש היישוב בפתח-תקווה. קופלמן התארח אצל משפחת אחד היהודים בביאליסטוק, בן-ציון שַׁאטִיל, שהשתכנע לקנות אדמה בפתח-תקווה. שתה קופלמן תה, קינח בעוגת לֶקַח טעימה, החליק זקנו העבות, פּיטם מקטרתו ונעצה בין שיניו – מקטרת עץ קטנה וכהה כעין הפחם שמעולם לא מָשה מפיו והיתה לו כאחד מאברי גופו, וסיפר לנוכחים על נפלאותיה של ארץ-ישראל:

"יושב לו יהודי על אדמת הקודש בביתו הקטן, הלבן והעטוף כולו ירק אילנות, וליד החלון עץ-לימונים. ופותח לו היהודי חלון-ביתו, שולח ידו וקוטף את אחד הלימונים, חותך ממנו חתיכה ושם בכוס התה שלו. וכשהוא צריך עוד, הריהו שוב פותח את החלון וקוטף מאותו עץ. יושב לו יהודי בביתו, על אדמת מולדתו, מוקף כולו עצים רעננים, תאווה-לעין. אוכל פירותיהם בעצמו ומאכילם לאשתו ולבניו, ממש כבתוך גן-האלוהים בעדן."

שאל אותו בן-ציון, שכבר עמד באריזת חפציו לשם עלייה לארץ-ישראל: "ר' אברהם, האם להביא עימי את החליפה וכובע הצִילִינְדֶר לארץ-ישראל? או שהולכים שם לבושים בחלוקים, כמו הערבים?"

"צילינדר?!" הרעים עליו קופלמן בצחוקו הרועם. "אתם שואלים אם להביא כובע צילינדר? – הרי אמרתי לכם בפירוש: הארץ זבת חלב ודבש, וכל עץ וכל שיח ענפיהם שם מטפטפים עסיס. ולמה לכם צילינדר? רק כדי ללכלך אותו? השאירו אותו בגולה, חביביי, אין צורך בו."

"ומה טיב אדמות המושבה?" הקשה יהודי אחר. "קראנו בעיתונים שמועות זוועה על מצב הירקונים, השטפונות, הבצורת, הארבה..."

"אני רואה שאתם מושפעים יותר מדי מן הכתוב העיתונים," ענה להם קופלמן. "קוראים בעיתון גם על נשים מופקרות בפאריס. אז מה – כל הנשים מופקרות? ואם יום אחד ימציאו עיתון-חי בקופסה עם תמונות מתנועעות – אז מה, תגידו שכל הנשים בפאריס רוקדות כל הזמן, לא מתעייפות? רוצים אתם לדעת מה טיבן של אדמות המושבה? הרי לכם עובדה אחת שממנה תוכלו ללמוד על השאר: על גדות הירקון גדלים אבטיחים בשיעור גודל כזה, שחצי אבטיח מספיק מאכל לשוֹבע למשפחה רבת נפשות למשך יום תמים. וכשתוכהּ של המחצית נאכל עד תוּמו – מנגבים אותה, פורשׂים שטיח, שמים משוט; מתיישבת לה המשפחה בתוך הקליפה, המקבלת צורת סירה, ומפליגה בה על מי הירקון. לפעמים לשם טיול, ולפעמים לשם צֵיד דגים; אךה דגי הירקון הגדולים, המשובחים, שהקטן בהם משקלו לא פחות מחצי הפוד שלכם..."  

"ר' אברהם," הפסיקוֹ משתתף אחר, "אתה לא מגזים במקצת? מעודנו לא שמענו על אבטיח בגודל שכזה!"

"רואה את את היבלות על כפות-ידיי?" פרש קופלמן את ידיו לפני המסובים. "ממה באו לי אם לא מחתירה בבוצית האבטיח על פני הירקון? ורואים אתם את השן החסרה? ממה נשברה לי אם לא מפיצוח גרעין אחד הענקים הללו?"

אמר שם ילד אחד: "אבל אני לא רואה את היבלת!"

"מה העונה אצלכם עכשיו?" שאל קופלמן.

"חורף."

"ואבטיחים מתי גדלים?"

"בקיץ!"

"פלא? הנה ההוכחה! עברה חצי שנה מאז חתרתי בקליפת האבטיח, והיבלת נרפאה!"

בשנת 1884, כאשר הגיעו הביאליסטוקאים לִיהוּד, וממנה לפתח-תקווה, וראו שהמושבה חרבה-עדיין וכי תושביה ברחו בשעתם מן המאלאריה, וכי המציאות שונה לחלוטין מגוזמאותיו של קופלמן, באו אליו בטענות קשות. אמר להם:

"אתם הייתם כאותו חמור המסרב להיכנס לאורווה אלא אם כן מראים לו תחילה צרור של שחת. אך במקום למשוך אתכם אל האורווה – הכנסתי אתכם לארץ-ישראל..."

* * *

רקוויאם לאבטיח המל"לי

מתוך: "חדשות בן עזר" גיליון 43, 11 ביוני 2005

בין פתח-תקווה לכפר-סבא שוכן כפר מָלָ"ל. שמו הראשון היה עין-חי. כאשר ביקשו  המוסדות הלאומיים לתת שם קבוע לכפר, הציע דודי ברוך בן עזר (רַאבּ) מפתח-תקווה את ראשי-התיבות מל"ל, על שם משה לייב לילנבלום, וכך היה.

אך המל"ליים אינם רק בני הכפר שבו נולד וגדל ראש-הממשלה אלא הם זן האבטיחים שהיה בשעתו הנפוץ ביותר בארץ-ישראל, והוא פרי הכלאה מִקרִית בין הזן צִ'ילִי לזן הערבי המקומי, הבַּלָדִי, הנקרא גם בשם אִמְחֶסְנִי, שבית גידולו המובהק ביותר היה בעמק חפר. הזיווג המוצלח בין שני הזנים התרחש במִקשה של אחד האיכרים בכפר-מל"ל, ובטעות קראו ברבות השנים לאבטיח המָלָ"לִי – "אבטיח הגליל".

האבטיח המל"לי היה "פרי" כדוּרי בגודל בינוני, קליפתו קשה, צבעה ירוק-כהה והיא בעלת לחי לבנה מפני שבעת גידולו היא מונחת על הקרקע, מוסתרת מהשמש. הוא נשמר היטב במשך ימים רבים. ציפתו אדומה ומכילה עד שמונה וחצי אחוז סוכר, שזה הרבה מאוד באבטיח, והזרעים לבנים עם שוליים שחורים. אפשר לשטפם, להמליחם, לייבשם בשמש או לקלותם בתור פיצוחים.

 הזן צ'ילי מוצאו מארה"ב, גם הוא אבטיח בגודל בינוני אבל קליפתו דקה ונוטה להסתדקות, צבעה ירוק עם פסים כהים, ציפתו הכילה שמונה אחוז סוכר וזרעיו היו שחורים לגמרי.

זו היתה הכלאה מופלאה של צ'ילי בבַּלַדִי. היו אלה ימים שבהם זני פירות וירקות חדשים נוצרו לא רק באופן מדעי בתחנת ניסיונות חקלאיים, כמו העגבניות הקשות, הנוראות, הקפואות-מבפנים – שכופים עלינו לצרוך כיום – במקום עגבניות הבלדי והמֶרִימֶנְד הכרסתניות ורכות הלב, שלא היו טובות מהן לסלט. אלה היו ימים שירקות ופירות נולדו כפרי של אהבה מקרית בין שיחים בשדה או בין עצים במטע. כך נולד במקרה על עץ בפרדס גם ה"שמוטי-דם", שדודי ברוך קרא לו בשם "שרה" על שם שרה אהרונסון הג'ינג'ית, שאותה אהב.

עד מתי נמשיך לזרוק לזבל בזה אחר זה אבטיחים שקנינו והם נפוחים, פריכים כצמר-גפן, סרי-טעם וחסרי מתיקות אמיתית, אבטיחים שכל "מעלתם" היא שאין בהם וגרעינים? – היו שנים שבהן מגדלים עקשניים המשיכו מדי שנה לשווק את "אבטיחי הגליל" המל"ליים. לא עוד. יוק.

אולי נכריז סוף-סוף על חרם צרכנים – שיירקבו להם האבטיחים חסרי הגרעינים במקשאות ובדוכנים, ואנחנו נכריח את המגדלים ואת השווקים ואת רשתות-השיווק להשיב לנו את המל"ליים, את "אבטיחי הגליל" – את אלה שטרם שכחנו את אודֶם ציפתם ואת מתיקותם, ואפילו יהיה מחירם כפול, ואפילו נצטרך לשוב ולירוק את חרצניהם אל תוך כף-היד העשוייה כשפופרת לקלוט אותם.

ובאותה הזדמנות נדרוש גם את שובן של עגבניות הבלדי והמרימנד, ואת המלפפונים הקטנים, שטובים בטריותם מכל ממתק – גם לסלט, ולהחמצה במי-מלח עם שמיר, שום ופלפל חריף?

ואת הזיתים הירוקים, הדפוקים, העשויים במי-מלח, פלחי לימון ופלפלים חריפים – ובלי התוספת ה"אשכנזית" של השום, שמעולם לא העזו שיניו לטמא את הזיתים עד שקם דור של בורים ומסורסי-טעם, הכובשים זיתים עם שום, ואוכלים זיתים בטעם שום, ופולטים אותם בטעם שום כאילו היו נקניקי סַלַמִי בצבע חאקי!

* * *

עד כאן נוסח הרשימה שנשלחה ל"ידיעות אחרונות" והתפרסמה ביום 2 ביוני 2004 לאחר קיצורים אחדים [אפשר לדלג ולעבור ישר ל"מר א. בן עזר נוסע"], שפורסמה תחת הכותרת:

מי זוכר את האבטיח המל"לי?

ב-1920 הוקם בין פתח-תקווה לכפר-סבא המושב עין-חי. כאשר ביקשו המוסדות הלאומיים לתת לו שם קבוע, הציע דודי ברוך בן עזר (רַאבּ), איש פתח-תקווה, להנציח בשם הזה את משה לייב לילנבלום, מראשי "חיבת ציון", ומאז נקרא המקום כפר מל"ל – ובניו, לרבות ראש הממשלה, נודעו כמל"ליים.

לא רק הם. גם האבטיחים מהזן שהיה בשעתו הנפוץ ביותר בארץ-ישראל, והוא פרי הכלאה מִקרִית ומוצלחת, שהתרחשה במקשה של אחד האיכרים בכפר מל"ל: בין הזן צִ'ילִי לזן הערבי המקומי, הבַּלָדִי, הנקרא גם בשם אִמְחֶסְנִי, שבית גידולו המובהק ביותר היה בעמק חפר.

האבטיח המל"לי, שנקרא ברבות השנים, בטעות, "אבטיח הגליל", היה "פרי" כדוּרי בגודל בינוני, שנשמר היטב במשך ימים רבים. קליפתו קשה, צבעה ירוק-כהה, למעט "לחי" לבנה – זכר לעובדה שבעת הגידול לחי זו מונחת על הקרקע, מוסתרת מהשמש. ציפתו אדומה ומכילה עד שמונה וחצי אחוז סוכר, (ריכוז גבוה מאוד ביחס לאבטיח), והזרעים לבנים עם שוליים שחורים. אפשר לשטוף אותם, להמליחם, לייבשם בשמש או לקלותם בתור פיצוחים. הזן צ'ילי מוצאו מארה"ב, וגם לו פרי בגודל בינוני, אבל קליפתו דקה ונוטה להסתדקות, צבעה ירוק עם פסים כהים, ציפתו הכילה שמונה אחוז סוכר וזרעיו שחורים לגמרי.

ההכלאה המופלאה של צ'ילי בבַּלַדִי התרחשה בימים שזני פירות וירקות חדשים נוצרו לא רק באופן מדעי, במוסדות מחקר. בתקופה ההיא גם לא סבלנו מהעגבניות הקשות, הנוראות, הקפואות-מבפנים, שכופים עלינו לצרוך כיום, אלא נהנינו מעגבניות בלדי ומֶרִימֶנְד כרסתניות ורכות-לב, שלא היו טובות מהן לסלט. אלה היו ימים שירקות ופירות נולדו כפרי של אהבה מקרית בין שיחים בשדה או בין עצים במטע. כך נולד במקרה על עץ בפרדס גם ה"שמוטי-דם", שדודי ברוך קרא לו בשם "שרה", על שם שרה אהרונסון הג'ינג'ית, גיבורת ניל"י, שאותה אהב.

היו בעבר מגדלים עקשנים שהמשיכו לשווק, מדי שנה בשנה, את "אבטיחי הגליל" המל"ליים. לא עוד. יוק. עכשיו אנו נידונים לזרוק לזבל, בזה אחר זה, אבטיחים שקנינו והם נפוחים, פריכים כצמר-גפן, סרי-טעם וחסרי מתיקות אמיתית, אבטיחים שכל "מעלתם" היא שאין בהם גרעינים. עד מתי?

אולי נכריז סוף-סוף על חרם צרכנים. שיירקבו להם האבטיחים חסרי הגרעינים במקשאות ובדוכנים, ואנחנו נכריח את המגדלים ואת השווקים ואת רשתות-השיווק להשיב לנו את המל"ליים, את "אבטיחי הגליל" – את אלה שטרם שכחנו את אודֶם ציפתם ואת מתיקותם, ואפילו יהיה מחירם כפול, ואפילו נצטרך לשוב ולירוק את חרצניהם אל תוך כף-היד העשוייה כשפופרת לצורך זה.

ובאותה הזדמנות נדרוש גם את שובן של העגבניות הנזכרות לעיל, ואת המלפפונים הקטנים, שטובים בטריותם מכל ממתק – גם לסלט, ולהחמצה במי-מלח עם שמיר, שום ופלפל חריף. ואת הזיתים הירוקים, הדפוקים, הכבושים במי-מלח, פלחי לימון ופלפלים חריפים – בלי התוספת ה"אשכנזית" של השום, ששיניו לא טימאו אותם עד שקם דור של בורים ומסורסי-טעם, הכובשים זיתים עם שום, ואוכלים זיתים בטעם שום, ופולטים אותם בטעם שום כאילו היו נקניקי סַלַמִי בצבע חאקי!

* * *

אהוד בן עזר נוסע לבקר אבטיחים

[מתוך היומן]

23.6.04. יום רביעי. בצהריים אני נוסע במונית למינהל המחקר החקלאי, שירות ההדרכה, במשרד החקלאות, בבניינו החדש בבית דגן, מה שהיה פעם רק מכון וולקני. פוגש אותי שמשון עומר, האחראי על גידול האבטיחים, ואנחנו אוכלים יחד צהריים במסעדת המשרד במחיר סמלי של שמונה עשר וחצי שקל, כולל בקבוק שתייה, צלחת סלטים קטנה, שניצל גדול וקר עם תוספת אורז וירקות מאודים, ומקבל הרצאה מקיפה על נושא האבטיחים בישראל, עבר והווה.

לאחר סיום הארוחה מצטרף אלינו עומָר זֵידאן, שהוא מנהל מחלקת הירקות במשרד החקלאות, תפקיד חשוב מאוד, שמטעמו הוא אחראי גם על כל גידול הירקות בגוש קטיף ובהתנחלויות. אני נוסע איתו במכוניתו למקשת האבטיחים ושאר ירקות של אברהם כהן בנחל-עוז. השיחה עם זידאן נעימה מאוד. איש מתון, גאה, יודע עברית באופן יוצא מן הכלל, אנגלית, ושולט בנושא מקצועי ואירגוני מסובך, זאת אני למד משיחות בטלפון הנייד שהוא מקיים במהלך הנסיעה.

אברהם כהן יושב ב"משרד" על כורסה, איש שמן, מוצק ונמוך-קומה, כנראה ממוצא צפון-אפריקאי, מאחד המושבים בנגב. הוא שכר מנחל-עוז את השטח העצום מדרום וממזרח, ומגדל עליו אבטיחים, דלוריות, פלפלים, כרוב ושאר ירקות. עכשיו עונת האבטיחים בעיצומה, והוא רוגז כולו. מעבר קרני סגור ואי-אפשר לשווק אבטיחים לרצועת עזה, שהיתה קולטת ממנו גם את הגדלים והזנים שהשוק היהודי אינו רוצה בהם. מצד שני היו היום הפגנות של מגדלי עגבניות נגד פתיחת מעבר קרני, כדי שהעגבניות מעזה לא יציפו את השוק הישראלי...

הוא, וגם אחיו וחלק מהפועלים, לובשים חולצות טי-שירט שעליהן מודפס "א. כהן / אבטיחים". יש לו אצבעות ידיים עבות וקצרות, עם ציפורניים מרובעות ומגודלות מדי. פנים חייכניות כמו של "השמן" בסרטי "השמן והרזה". בטלפון התבשרנו שמרוב ייאוש הוא הולך לאבד את עצמו לדעת. ולנו סיפר שלקח את המכונית והחל לנסוע ללא מטרה. עם זאת יש לו חיוניות בלתי רגילה, וגם כושר משחק וערמומיות, ויש לי הרגשה שהוא מספר בעיקר על האבטיחים שלא מכר ולא על אלה שמכר, ולנוכח שפע היבול, הרי שגם אם מכר את מחציתו, לא הפסיד הרבה.

מביאים אבטיח גדול חצוי לשניים, "להוכיח" לי שטעיתי ברשימתי בעיתון. מה לעשות, צבעו ורוד חיוור עם קטעים צהובים, הוא אמנם מתוק אבל אין לו ארומה של אבטיח אמיתי. חסר האיזון בין חמיצות למתיקות. אני לא מסתיר מאברהם כהן שהאבטיח לא טעים לי והוא כמובן עושה עצמו שאינו מבין על מה אני מדבר.

מביאים אבטיח גדול נוסף, קצת יותר טוב אך עדיין לא מצטיין. אנחנו יוצאים למקשה בשתי מכוניות. אני עם עומר זידאן, ואברהם כהן עם שמשון עומר ועוד עובד משרד החקלאות שהצטרף אלינו, ואנשים של כהן עצמו.

מגיעים למקשה, והיא אינה דומה כלל למקשאות שזכרתי מילדותי ומנעוריי – ושעדיין הייתי רואה בנסיעה, לצידי הכביש, בייחוד בגליל.

[מקשאות ילדותי באחוזה הכפרית קלמניה, שעל רקען כתבתי את ספרי המחתרתי שאזל "לשוט בקליפת אבטיח"(1987), שמבוסס בין השאר על "יום שדה" שערכתי במקשה בקלמניה יחד עם חברי אהוד אקסלרוד, לימים אלמגור, ז"ל. אביו היה ישראל אקסלרוד (לימים אלמגור) ז"ל, השומר של קלמניה, והצייד, שדמותו, כמו דמויות רבות אחרות, מופיעה בשם בדוי גם ברומאן שלי "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון" (1994), אף הוא ספר מחתרתי שאזל]

כאן מדובר במקשה מושקית – לאורך הערוגות המוגבהות, שבהן שתולים שיחי האבטיח, עוברים, טמונים בקרקע, צינורות מחוררים שמספקים מים לשיחים. התוצאה – אפילו האבטיחים הענקיים, ששוקלים ודאי יותר מעשרה קילו האחד, מכוסים בעלים וכמעט שאינם ניראים למרחוק, והם גם פחות נשרפים בשמש ושומרים על קרירותם, גם באמצע היום.

לאורך הערוגות זרוקים בשורות ארוכות אבטיחים מהזן קְרִימְסוֹן סְוִיט, שמתברר ששותלים אותו רק מפני שאבטיחי הסִיד-לֵס, ללא זרעים, זקוקים להאבקה, להפרייה, ואינם מסוגלים להפרות את עצמם, כאבטיחי מל"ל וקרימסון עצמו. אבל האבטיחים של קרימסון, שפעם עדיין היו משוּוקים לציבור היהודי, אינם מתקבלים כיום בשוק מפני שהם בעלי זרעים, שחורים-חומים קטנים, אמנם שונים מאלה של המל"ליים. ומאחר שמעבר קרני סגור, אי אפשר גם לשווקם לעזתים, שעדיין היו קונים אותם.

לקחו קרימסון אחד ושברו אותו בזריקה על הקרקע, והנה הטעם שלו מעולה, שׂם בכיס הקטן את הסיד-לס, ויש בו איזון נכון בין חומציות למתיקות, צבע אדום יותר, גם באמצע היום הוא שומר עדיין על קרירותו, וגם המרקם שלו חזק ואחיד יותר. אבל אין כל סיכוי שהשוק הישראלי יקלוט אותם, בגלל הגרעינים (הזרעים).

 אך לא רק אותו מפקירים בשדה, אלא יבול גדול של אבטיחי סיד-לס שראויים כבר למשלוח אבל הם בגודל בינוני, גודל שהוא אידאלי לעקרת-הבית, אך הם נותרים במיקשה. הסיבה? סוחרי הפרי והירקנים רוצים רק אבטיחים גדולים, ענקיים. והסיבה? לא קשה לנחש. למה למכור אבטיח של ארבעה-חמישה קילו אם אפשר למכור אבטיח שמשלו כפול?

אנחנו עוברים מערוגה לערוגה, מבוססים בשפע שרובו לא ייאכל, מצטלמים עם התאילנדים שאוספים את האבטיחים, הראויים למשלוח, בתוך ארגזים ענקיים על פלטפורמה שמסיע טרקטור במיקשה; וכך, בסיוע המלגזות שמעמיסות ופורקות אותם, הם נשלחים הלאה לשווקים עצמם. התאילנדים עטופים כמובן מכף יד ועד פנים, כאילו הם משתתפים בנשף מסכות, רק העיניים מציצות ממטלית בד לבן שמכסה את פניהם. ראיתי זאת לראשונה בעין-יהב, והסבירו לנו שעור שחום נחשב לפחיתות כבוד אצלם, עורו של מי שעובד בשמש, ולכן הם נזהרים כל-כך ועוטפים את עצמם גם בחום הגדול.

בין היתר אנחנו פותחים אבטיח סיד-לס קטן יותר, אבל בשל, בעל מרקם אחיד וטעם משופר יותר, אידאלי למיטבחים בבתי-מלון או למכירה במגשיות עטופות צלופן, חתוך לריבועים, כמו בחוץ-לארץ. אך מתברר שאין עם מי לדבר. לא קונים אותו.

כמות האבטיחים שזללנו בטעימות הללו היתה ממש אדירה, ובאצבעות דביקות ממיץ אבטיחים עלינו חזרה למכוניות ושבנו למשרד. חזרתי עם עומר זידאן, לא לפני שאברהם כהן במו-ידיו נתן לי שתי דלוריות, ושמו במכונית כשישה-שבעה אבטיחים בגודל בינוני, שניים מהם עבורי.

עוד מתברר, בקשר למל"ליים, שהם נותנים רק ארבעה טון לדונם בעוד שהסיד-לס המושקים מגיעים ל-8 ול-10 טון, ואולם הסיד-לס מחזיקים טוב רק עד תשעה ימים, ואילו המל"ליים מחזיקים גם ארבעה שבועות, ולכן היו נוהגים בסוף העונה, בסוף אוגוסט לערך, לאחסן כמות נכבדה מהם מתחת למיטות, לכל חודש ספטמבר.

מגדלים בארץ 130,000 דונם מקשאות אבטיחים. מהם 30,000 סיד-לס ו-100,000 מל"ליים, ואולם את האחרונים מגדלים בצפיפות וללא השקייה – ליבול הגרעינים-לפיצוח בלבד. מיספר הגרעינים באבטיח קבוע, לא חשוב הגודל, וכך שוברים אותם בעודם קטנים, ומשתמשים רק בגרעינים שלהם, גם לייצוא. אי-אפשר לאכול אותם כי אין עליהם כמעט "בשר".

הנסיעה חזרה עם עומר היתה מרתקת. התגלגלו הדברים כך שהוא הביא אותי ממש עד לביתי בתל-אביב, כי אילו הייתי מזמין מונית ממשרדו בבית-דגן, לשם חזרנו, היה עליי לחכות כחצי שעה. מתברר שאימו נולדה במיסקי, הכפר שאני זוכר מילדותי – בין רמת-הכובש לקלמניה, ושנעלם כליל. ואילו סבו התגורר ועיבד אדמות ליד סידנא עלי. הוא עצמו גר עם משפחתו בכפר ימה, או יָמָה זֶמֶר, שנמצא כנראה על הקו המזרחי של המשולש, באזור כפר קאסם. כאמור, העברית שלו מצויינת, והוא אחראי בתוקף תפקידו כמנהל מחלקת ירקות של משרד החקלאות גם על גוש קטיף ושאר ההתנחלויות, מבחינת גידול הירקות.

כך למשל שמעתי אותו מדבר על קורס לפלשתינאים מעזה, ושאלתי אותו במה מדובר. הוא הסביר לי שדרישות האיחוד האירופי הן "שקיפות בייצור", לא רק באריזה ובמראה הפרי ובטעמו, אלא גם בתנאי גידולו, אם אין זיהום סביבתי, ניצול שכר זול במיוחד, וכדומה. העזתים הם היצרנים הגדולים של תות-השדה ועגבניות השֶׁרי, לייצוא לאירופה, באמצעות אגרקסקו. ולכן יש ללמד אותם את התקנים המחמירים. יש גם תקן של "עקיבות", זאת אומרת, צריך להיות רישום מדוייק לכל שלב ושלב בייצור הירק. מאחר שלמקום כמו "כפר המכביה" אי-אפשר להביא אותם עכשיו, ישכנו אותם בסתיו בטנטור, על אם הדרך מירושלים לבית-לחם, ויוכלו לצאת לבלות בירושלים המזרחית.

כל זה מראה על המורכבות הרבה של עבודתו, ועל קיומו של מעין אי-של-שלום ושל שיתוף-פעולה בתוך כל הטרור וההרג ההדדי.

* * *

הרשימה הבאה נשלחה ב-30.6.04 ל"ידיעות אחרונות", אך לא נדפסה, והיא מובאת כאן בשלמותה:

כאשר האבטיח מבשיל, אין צורך בתבשיל

בעקבות "מי זוכר את האבטיח המל"לי?" ("ידיעות אחרונות" 2.6.04) הגיעו אליי תגובות רבות ובהן ראיון עם אבי אתגר בתוכניתו בשבת ב"קול ישראל", והזמנה לסיור אבטיחִי עם שמשון עוֹמֶר, מרכז מקצועי ראשי לדלועיים, האחראי על גידול האבטיחים בישראל, ועוֹמָר זֵידאן, סגן מנהל שירות ההדרכה למקצוע ומנהל מחלקת הירקות, במשרד החקלאות.

ומה למדתי מהם?

רק כשבועיים מקטיפתו הם חיי המדף של האבטיח חסר-הזרעים, ה"סִיד-לֵס", שאותו בעיקר אנחנו צורכים כיום, בעוד אשר האבטיחים המל"ליים, "אבטיחי הגליל" בעלי הקליפה הירוקה-כהה והלחי הבהירה, החזיקו מעמד גם ארבעה שבועות. זו הסיבה שבילדותנו היו ההורים אוגרים בסוף אוגוסט אבטיחים מתחת למיטות, והכלל לגביהם היה – אבטיח טוב הוא בעל עוקץ יבש.

היום, כאשר בשוק מצויים רק חסרי-הזרעים, מומלץ לקנות בעלי עוקץ ירוק, קרוב ככל האפשר ליום הקטיף, ולשים לב שהאבטיח שמור ונמכר במקום מוצל. ראוי, לדעת שמשון עומר, שעל כל אבטיח יצויין במדבקה יום התפוגה, וזאת משום שהסוחרים מבקשים בדרך-כלל להיפטר מהאבטיחים הקודמים שבמלאי, וכך הקונים זוכים באבטיחים ספוגיים ובשלים מדי, כי איפה אתה משיג אבטיח טרי שעברו רק שלושה-ארבעה ימים מיום קטיפתו?

לפני שנים היו רוב האבטיחים נמכרים ב"באסטות" ובסככות, והמוכר ידע לכוון לצרכיו של הקונה לפי "גילו" של האבטיח. מאז שעבר עיקר השיווק למרכולים, כבר אין אבא לאבטיחים.

מגדלים בארץ כ-130,000 דונם מקשאות אבטיחים. מהם 30,000 חסרי-זרעים למאכל, וכ-100,000 דונם מל"ליים, ואולם את האחרונים מגדלים בצפיפות, ללא השקאה, לזרעים-לפיצוח. מיספר הזרעים באבטיח קבוע, לא חשוב גודלו. שוברים את המל"ליים בעודם זעירים, ומנצלים מהם רק את יבול הזרעים ("הגרעינים"), גם לייצוא. ואי-אפשר ליהנות מאכילת האבטיח הקטן כי אין עליו כמעט "בשר".

ומדוע כבר לא מגדלים מל"ליים למאכל? כי הם מניבים רק כ-4 טון לדונם ועונתם קצרה, בעיקר יולי-אוגוסט, ואילו חסרי-הזרעים מגיעים ל-8 וגם ל-10 טון לדונם, ועונתם מתחילה כבר במרס. אך גם אם יגדלו את המל"ליים – לדעת שמשון ועומָר, הציבור הישראלי כבר לא מוכן לצרוך אבטיחים בעלי זרעים.

אגב, לדברי יוסף מרגלית מכפר מל"ל, שהיה עורך ירחון "השדה" במשך עשרות שנים, ההכלאה המִקרִית והמוצלחת בין הזן צִ'ילִי לזן הערבי המקומי אִמְחֶסְנִי התרחשה לא סתם "במִקְשָׁה של אחד האיכרים בכפר מל"ל," כפי שכתבתי ברשימתי – אלא במִקְשָה של שני איכרים ותיקים, מרדכי זילברג וברוך בורשטיין – זכרם לברכה כאבותיו ומטפחיו של האבטיח המל"לי.

יקצר המצע מלתאר את נפלאות הביקור במִקְשָה של אברהם כהן, על אדמות נחל-עוז, מול עזה, שאליה לקחוני מארחיי. אם חשבתי לראות מִקְשָה-של-פעם, אבטיחים בודדים חשופים בשדה, מחוברים ב"חוט" דק לשיח-האם הסרוח על הארץ – הנה היום, בערוגות של המקשה המושקית בצינוריות טמונות באדמה, נחבאים אפילו אבטיחי ענק של שנים-עשר קילו תחת עלים גבוהים, והם מוגנים מצריבת השמש.

ומה אני רואה במקשה? לאורך הערוגות נטושים בשורות ארוכות מאות אבטיחים, אומרים לי שהם מהזן קְרִימְסוֹן סְוִיט. שותלים אותו רק מפני שהאבטיחים חסרי-הזרעים אינם מסוגלים להפרות את עצמם, כפי שמסוגלים בעלי-הזרעים, המל"ליים, או הקרימסון, שהוא המפרה את שכניו העקרים חסרי-הזרעים.

אני מבקש לטעום מהקרימסון. שוברים לי אחד בזריקה על הקרקע, והנה הטעם שלו מעולה, נפלא, שם בכיס הקטן את כל חסרי-הזרעים, יש בו איזון נכון בין חומציות למתיקות, צבעו אדום יותר, באמצע היום הוא שומר עדיין על קרירותו, והמרקם שלו חזק ואחיד, ואני נזכר בפתגם הערבי: "אִסְטַוַוה אִל בַּטִיח – מַפִישׁ טַבִּיח!" – כשהאבטיח הבשיל – אין צורך בתבשיל.

"למה אתם נותנים להם להירקב בשדה?"

מסביר לי אברהם כהן בעל המקשה כי אבטיחים אלה, שפעם היו משוּוָקים לציבור הישראלי, כבר אינם נקלטים בשוק מפני שהם בעלי זרעים (שחורים-חומים קטנים, שונים מאלה של המל"ליים ואינם ראויים לפיצוח). ומאחר שביום ביקורי מעבר קרני הסמוך עדיין סגור, לא היה אפשר לשווקם לעזתים, שחלקם, שטרם נעשו מפונקים כמונו,  עדיין קונים אותם ובמחיר זול.

 אך לא רק את הקרימסונים מפקירים במיקשה, אלא גם יבול ענק של אבטיחים ללא-זרעים, בשלים למשלוח – אלא מה, הם בגודל בינוני. שוברים לי אחד ושניים ושלושה, והנה הם בעלי מרקם אחיד וטעם משופר יותר מהגדולים, אפשר בנקל לארוז מהם קוביות במגשיות עטופות צלופן, כמו בחוץ-לארץ.

"למה אתם נותנים גם לאלה להירקב בשדה, הלא הם טעימים יותר?"

מתברר שסוחרי האבטיחים והירקנים רוצים בעיקר את האבטיחים הענקיים. מדוע? לא קשה לנחש. למה למכור אבטיח של ארבעה-חמישה קילו אם אפשר למכור אבטיח שמשקלו כפול? ומאחר שמעבר קרני סגור בימים האחרונים, לא שיווקו את הבינוניים-ומטה לרצועת עזה.

לדברי שמשון עומר, החל מהעונה שעברה מגיעים ממקשתו של אורי רבינוביץ מצופית אבטיחי מיני סיד-לס, ללא זרעים, בעלי קליפה ירוקה-כהה, לתת מענה לאותו פלח צרכני שגם חצי אבטיח גדול – גדול מדי עבורו. אך גם המיני מחזיקים מעמד רק כשבועיים אחר הקטיף. 

האם קהל הצרכנים הישראלי טֶמְבֶּל? לא. הוא נגרר אחרי אופנה. אם מישהו ייקח יוזמה, יכניס מחדש גידול אבטיחים מל"ליים, יתן להם מותג וידאג ששיווקם יהיה על בסיס טעמם ועמידותם – ניתן לצפות לביקוש טוב,  שיאפשר לדרוש ולקבל מחיר הולם שגם ייתן פיצוי מלא על היבול הנמוך. במנגו, למשל, משלמים מחיר כפול עבור הזן מאיה, רק בגלל הטעם.

וכך, באצבעות דביקות ממיץ אבטיחים חזרתי משם עם מארחיי, שמשון עומר ועומר זידאן, שהוא סיפור לעצמו, אולי תקווה גדולה לעתיד החיים של שני העמים בארץ האחת, כאשר המכנה המשותף הוא חקלאות, ידע ואהבת האדמה.

אהוד בן עזר

* * *

נורית יוּבַל

לוין קיפניס בן 95

ביום 19.12.1989, כ"א בכסלו תש"ן, חגגנו ללוין קיפניס  יום הולדת 95. מרכז לוין קיפניס בסמינר לוינסקי ביקש ממני לכתוב דברי ברכה שיצורפו לאלבום הברכות. חיברתי שיר ברכה ודברים אלה נדפסו אחר כך בגיליון "הד הגן", חוברת ג' אדר תש"נ, וכן נלקח  אחד הבתים כמוטו לספרה של לאה נאור על חיי המשורר.

לֶוִין קִיפְּנִיס הַיָּקָר,

עֵת הַיַּלְדוּת – תְּקוּפַת פְּלִיאָה

שֶׁמְגַלָּה אֶת הַבְּרִיאָה.

הַחֲוָיָה הָרִאשׁוֹנִית!

הִנֵּה שָׁעוֹן, זוֹ כַּלָּנִית,

הִנֵּה נַרְקִיס וְכָךְ שׁוֹתְלִים.

לַכָּל יֵשׁ שֵׁם, הַכֹּל מִלִּים.

הַיֶּלֶד חָשׁ וּמְגַלֶּה:

מִלָּה הִנָּה עוֹלָם מָלֵא!

אִם הַמִּלָּה בָּאֲרִיזָה

שֶׁל מִקְצָּבִים וַחֲרִיזָה,

אִם הִיא מֻגֶּשֶׁת בְּשִׁירָה

תִּהְיֶה פִּי אֶלֶף עֲשִׁירָה!

יַלְדוּת, אָכֵן, אֵינָהּ שְׁלֵמָה

לְלֹא שִׁירִים לַנְּשָׁמָה.

אֶת הַשִּׁירִים, כָּל הַטּוּבִין

קִבַּלְנוּ שַׁי מֵעֵט לֶוִין.

כָּל יַלְדוּתֵנוּ בָּם טְבוּלָה,

כָּל חַג, כָּל צֶמַח, כָּל מִלָּה!

לֶוִין לֹא סְתָם פִּזְמֵן זְמִירוֹת.

תּוֹלְדוֹת אַרְצֵנוּ בָּן שְׁזוּרוֹת

כָּאן נִקְבְּצוּ מִן הַגּוֹלָה

לִבְרֹא הַכֹּל מֵהַתְחָלָה:

הֶחָרוּצִים יִבְּשׁוּ בִּצּוֹת,

הַיּוֹעֲצִים נָתְנוּ עֵצוֹת,

הֶחָלוּצִים בָּנוּ כְּפָרִים,

לֶוִין – בָּרָא לַטַּף שִׁירִים.

שִׁירִים לַחַג, שִׁירִים לַחוֹל,

שֶׁירֵי מִשְׂחָק, שִׁירֵי מָחוֹל,

שִׁירִים לַגַּן וְלַגִּנָּהּ,

שִׁירֵי דִּקְלוּם וּמַנְגִּינָה,

אַחֲרֵי אַלְפַּיִם שְׁנוֹת נָכְרִית

שׁוּב שָׁר פֹּה יֶלֶד בְּעִבְרִית!

לַדּוֹר שֶׁלּוֹ נוֹלְדוּ בָּנִים.

גַּם נְכָדִים יֵשׁ וְנִינִים.

כֻּלָּם שָׁרִים בִּמְשֻׁתָּף

מָה שֶׁלֶוִין חִבֵּר לַטַּף.

דּוֹרוֹת שָׁרִים בְּמַקְהֵלָה!

זוֹ הַבְּרָכָה הֲכִי גְּּדוֹלָה!

כִּי עַם שֶׁיֵּשׁ לוֹ שִׁיר בַּלֵּב

יַמְשִׁיךְ לִגְּדֹל וּלְלַבְלֵב.

לָאִישׁ שֶׁכְּבָר רוֹאֶה אָסִיף

מָה נְבָרֵךְ עוֹד וְנוֹסִיף?

שֶׁלֹּא יֶחְדַּל מִן הַשִּׁירִים

עַד שְׁנוֹת מֵאָה וְעוֹד עֶשְׂרִים!

בִּבְרָכָה חַמָּה

נוּרִית יוֹּבַל

* * *

משה גרנות

אין מענה לזעקות

על ספר שיריו של צביקה ניר

"אלוהי התשוקות הבוערות"

הקיבוץ המאוחד 2019, 127 עמ'

שם הספר "אלוהי התשוקות הבוערות", כשם אחד השירים בקובץ (עמ' 51), עלול להטעות שכביכול שיג ושיח יש למשורר, הכפוי על תשוקות בוערות, עם האל, ולא היא – כל מפגש בין האל המובטח בכתבי הקודש ובין האני השר מקבל ביטוי סרקסטי: בסיפור העקידה נוסח ספרנו – הנערף הוא האל, ולגבי מה שכתוב בבראשית כ"ב – מצהיר אברהם הבדוי – "לא באחריותי" (עמ' 77-76). בשיר "ארם צובא" (עמ' 75) מתואר ישמעאל – לא כפרא אדם, אלא כמי שבניו "נטבחים / נגדעים / נקטעים / מתרסקים / בכל רחבי / סוריה הגדולה / בשעה שבניך יצחק / מכייפים בצימריהם / מעל פסגת הר החרמון." וכן, השמיים חירשים לזעקת האדם, ומסתבר שהאדם המאוכזב מזה אלפי שנים של אמונה – חירש למצוקתו של האל המייחל למאמינים:

זעקה מרה פולחת את דמי הליל.

משהו נורא קורה עכשיו בחוץ.

אלוהים מסתובב בסמטאות העיר

...

עיניו הנואשות תרות אחר משקופים ומזוזות

למשוח אותם בנוזל האדום.

דלתות מבואות הבתים סגורות.

אין תגובה באינטרקום.

כבר בילדותי ידעתי: אין מענה לזעקות.

("אין מענה לזעקות", עמ' 78)

יש בספר עוד היגדים המתארים את האכזבה המרה של האדם מהבטחות האמונה: "אין נשגבה מתפילת שווא" (עמ' 102); הסליחות הנאמרות בימי תשובה / יש בהן משום זיוף / נחוץ מי שיקשיב להן" (עמ' 103).

שיר אחד, הכתוב בשורות מלאות "משא אדמה" (עמ' 88) מתאר מעמד אפוקליפטי כאשר האדמה לא תוכל עוד לשאת את כל הזוועות המתרחשות על פניה. בשירים "נכרת ונזכר" (עמ' 82) "מוות ידוע מראש" (עמ'84) ו"אלגיה לפועל בניין זר" (עמ' 85) – נוגעים באקטואליה מזעזעת: ראשים נכרתים  על ידי דאע"ש בסוריה ובעירק, כמו מעשי הפלשתים לראשי שאול ובניו; עובדת סוציאלית שעבודתה היא בבחינת התאבדות, ופועל הנופל מבניין (זר!) אל מותו. וכן, גם רצח ראש הממשלה מוזכר (עמ' 82). בשיר "קורה לחיי" (עמ' 112) מופיעות שורות המחץ: "לא, לא אני רצחתי / את ראש הממשלה. שתיקתי / היא שלחצה על ההדק..."

הדרך להימלט מן האין-מוצא שאליו מובילה האמונה הדתית, ומן הגורל הכפוי על האדם לצעוד אל מותו – היא האהבה – כל השער הראשון של הספר "עולם מתוך עולם" משובץ בשירי אהבה יפיפיים. אביא דוגמה אחת:

קלומית זהובה

אהובתי קוראת ספר

ואני מתבונן באהובתי

אותיות נחתמות בעורה

בגעיית יופי חרישי

אצבעותיה פורטות על דפים

ים אחר ים, תהום אחר תהום

רק קלומית זהובה

המרחפת מבעד לחלון

ונוחתת על שערה

מזכירה שיש עולם

(עמ' 20)

למי שתוהה מהי "קלומית", ובכן, זאת מילה תלמודית (תלמוד ירושלמי) שפירושה קליפת דגן – האני השר כל כך מהופנט ממראה אהובתו עד כי לא שם לב בכלל שיש עולם, ולולא הקלומית שנחתה על שערה, העולם היה נעלם ממחשבתו.

בשירתו של צביקה ניר נמצא שיבוצים וארמזים מן המקרא. הרי מבחר: "רופא שולף בחרדה את אצבעו מן החור, ומעיי הומים" (עמ' 43), "חולות הזהב פוערים פיות דבש / וחלב תחת לשונם (עמ' 49), "שפוך חמתך... רועה בשושנים" (עמ' 51), "קניתי איש את אלוהים" (עמ' 73), "היכה ברבבותיו" (עמ' 82), "שדיה יטיפו עסיס, וכל הגבעות תתמוגגנה" (עמ' 88), "הנה ימים באים" (עמ' 89) "ואחרי האש קול דממה דקה" (עמ' 97), "דמי אחי / זועקים אליי / מן האדמה" (עמ' 113).

רוב המשוררים מתמודדים עם מה שנהוג לכנות "המוזה", והם מביעים את דעתם על נביעותיו של השיר, מה שנהוג לכנות בשם "שיר ארספואטי". הרי דוגמה:

שירת הגמל

אל יהיה הדבר קל בעיניכם

אחת לכמה מדבריות

אני מבריך עצמי

בחרחור כנוע

שולף

דף נייר

ועט

ופורק מדבשתי

מטען חדש של כאב

(עמ' 33)

היצירה נובעת, אם כן, מכאב, מפצע: "הפצע הוא בית הגידול של ניצן השיר" (עמ' 34); "אלה שיריך שחורשים עליך רע" (עמ' 31), "משורר – אביון רוח" (עמ' 51; ראו גם עמ' 52).

הקורא את שירתו של צביקה ניר פוגש היגדים מרשימים המיוחדים לו: "אני נתפר לתוך חלומך / כעובר לדופן" (עמ' 8), "ניצני חלומי מתקדשים על פני גופך" (עמ' 9), "הזמן / ניגר על פני גופך כמוזיקה בשומה" (עמ' 12) – פה נוקט המשורר במה שמכונה סינאסתזיה – ערבוב חושים. סינאסתזיה נמצא בעוד מקומות, למשל בשורות  – "מאזין / לאבק כוכבים מתגעש ולוחם באוזניי / סודות בראשית (עמ' 17), "לילה מתעתע אטם את אוזניו" (עמ' 63).

מבחינה פרוסודית ניתן להצביע על שימוש רב באנאפורה (עמ' 28, 61,  92 , 101). בן הדוד של האנאפורה הוא הפזמון (עמ' 52); החרוז נדיר בקובץ, אבל מגיח מדי פעם – עמ' 52 – "נגוע- פצוע"; וכן שלושת הבתים הראשונים של השיר "המבשר" (עמ' 89). שיר אחד מוגדר כסונטה ("סונטה  ברדת גשם", עמ' 25) – יש אמנם בשיר 14 שורות כמתחייב מהסוגה, אבל אין חריזה איטלקית, שקספירית או פושקינית –  יש בשיר חרוז אחד ("געגוע" – "קרוע"), והשאר חרוזים לבנים. חרוזים ומשקל אינם מקובלים בשירה המודרנית.

ספר שירים מעניין מעורר אמוציות ומאתגר אינטלקטואלית.

משה גרנות

* * *

נעמן כהן

מצור

המדינה במצור. כל הכבישים חסומים. מחר אולי גם תנותק הדרך לנתב"ג, ולעולם.

שלא כמו בפרוץ האינתיפאדה השנייה – כוחות הביטחון חוששים להתערב.

סכנה אסטרטגית.

ארמנד-עמיר פרץ – טרגדיה ופארסה

קארל הלוי-מרקס מתחיל את חיבורו "השמונה-עשר בברימאֶר של לואי בונאפרט" בהערה על הגל שאמר שכל העובדות ההיסטוריות-העולמיות הגדולות וכל האישים הקשורים בעובדות הללו כאילו חוזרים ונשנים. "הגל שכח להוסיף," אומר מרקס: "פעם בצורת טרגדיה, פעם בצורת פארסה."

אי אפשר שלא לראות כך את חזרתו של ארמנד-עמיר פרץ לתפקיד יו"ר מפלגת העבודה.

נכון עמיר פרץ ישר מאהוד ברוג-ברק (פה ושם מפקדי ארגזים) – אבל הוא בפעולתו תרם לא פחות ממנו לחיסולה של המפלגה של בן גוריון ברל כצנלסון ויגאל אלון, המפלגה שיסדה את המדינה, ולא רק בעובדה שפרש ממנה כמה פעמים והתמודד במפלגה אחרת.

עמיר פרץ יחד עם חיים וישניה-רמון, וחיים אורון-ג'מוס – פירקו ביחד את ההסתדרות ומסרו בחצי חינם את נכסי "חברת העובדים" לטייקונים. שחיתות שטרם נחקרה, אבל מעשה ששינה את החברה הישראלית הסולידרית של פעם.

והחמור מכל. עמיר פרץ נטש את מדיניות מפלגת העבודה ההיסטורית שדגלה בפשרה טריטוריאלית ברוח תוכנית אלון, ותוכנית אלון המורחבת ע"פ יצחק רבין, ואימץ את תוכנית רק"ח של נסיגה טוטלית ללא גבולות ביטחון.

יתכן שפרץ ישמור על עצמאות העבודה וימנע ממנה להיבלע לתהום הנשייה של מפלגת האווירה של אהוד ברוג-ברק, ואולי יוביל אותה לתהום הנשייה של האיחוד עם מר"צ, אבל לא הוא המנהיג שיקימה מחדש כעוף החול. וחבל.

בעל המאה הוא בעל הדעה

השתתפות שגריר ארה"ב בישראל דוד פרידמן והשליח למזה"ת ג'יסון גרינבלט בטקס חנוכת דרך עולי הרגל מנקבת השילוח להר הבית העירה את חמתו של כתב "הארץ", נחמיה גאנצפריד-שליו.

"הפטיש שהניף פרידמן, כשברק משיחי בעיניו." הוא כותב, "חיזק את ההכרה שבעידן טראמפ אין גבול לטרלול. כיכובם של צמד שליחיו בטקס, כשהנתניהוז, האדלסונים ובכירי אלע"ד באקסטזה לצידם, מציב את ממשל טראמפ עמוק בתוך הימין המתנחלי המשיחי, וזורה עוד מנה גדושה של מלח על פצעיהם של הפלסטינים.

"אין זו גוזמה לטעון, אפוא, שהבחירות לנשיאות ב-2020 גורליות לחוסנה ולשפיותה של ישראל."

(חמי שליו, "פטיש בראש", "הארץ" 2.7.19)

https://rotter.net/forum/gil/26903.shtml

הבנתם? מנחם גאנצפריד-שלו, האקטיביסט הפרו-איסלמי, התומך בכיבוש ערבי-מוסלמי של ירושלים, מייחל ומצפה לנשיא אמריקאי שיהפוך את הכרת ארה"ב בירושלים כבירת ישראל ויתמוך בכיבוש ערבי-מוסלמי של ירושלים העתיקה.

כשכיר-עט נטול דעה, מנחם גאנצפריד-שלו מוכיח תמיד את האימרה "בעל המאה הוא בעל הדעה." מרגע שהפסיק להיות שכיר עט של אדלסון והפך להיות שכיר העט של שוקן, דומונט, ונבזלין – הוא הפך מיידית להיות אקטיביסט פרו-איסלמי הנאבק למען כיבוש ערבי-מוסלמי של הפשיזם האיסלמו-נאצי את ירושלים.

אם קארל הלוי-מרקס קבע ש"אלוהים של היהודי הוא הממון" הרי מנחם גאנצפריד-שליו הוא אחת ההוכחות לכך.

נ.ב. האימרה האנטישמית הזו אינה תופסת לגבי כל היהודים.

קילר אינסטינקט

אהוד ברוג-ברק ידוע כמושחת גם על ידי חסידיו, אך הערצתם אליו היא בגלל ה"קילר אינסטינקט" שלו לחיסול נתניהו. אז הנה הוא קיבל חיזוק מפתיע. נועה בן ארצי-פילוסוף-רוטמן מצטרפת לשורותיו.

נועה בן ארצי-פילוסוף-רוטמן גם היא בעלת "קילר אינסטינקט" המופנה נגד נתניהו כאשר היא מביעה את תקוותה: "אולי ברצח נתניהו יהיה חופש..."

https://www.maariv.co.il/gossip/Article-502914

רֶווַח

בְּ-4 בְּנוֹבֶמְבֶּר, בְּכִיכָּר מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל,

נִרְצַח יִצְחַק רָבִּין.

נֹעָה אַרְצִי, הַנֶּכְדָּה, קִבְּלָה מִילְיוֹן דּוֹלָר

על הַסֵּפֶר שֶׁכָּתְבָה על סַבָּא.

רֹונִּי קֶמְפְּלֶר, הַצַּלָּם, קִבֵּל מִילְיוֹן שֶׁקֶל

על צִלּוּם הַוִּידֵאוֹ שֶׁל הָרֶצַח.

ד"ר גוּטְוָין, הַהִיסְטוֹרְיוֹן, קִבֵּל חֲצִי שָׁנָה

שֶׁל הִתְפַּנּוּת מֵעֲבוֹדָה, מָלוֹן-פֶּנְסְיוֹן בְּתֵּל אָבִיב,

כְּדֵי לִכְתֹּב על הָרֶצַח.

לא כָּל רַע בָּא לְהַזִּיק.

לְכֻלָּם.

"אנחנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית-דרוזית בארץ ישראל,

היא מדינת ישראלדרוזיסטאן"

קבלת הכנפיים של הטייס ה"מייחד" הראשון. ("דרוזי" הוא כינוי גנאי מוסלמי)* החזירה לכותרות את מאבק הדרוזים לשינוי חוק הלאום.

בתגובה לדרישת ה"מייחדים" לבטל את חוק הלאום צייץ יאיר האן-נתניהו: "אנחנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית-דרוזית בארץ ישראל, היא מדינת ישראלדרוזיסטאן."

אחד ממובילי המאבק בחוק הלאום, תת אלוף אמל אסעד, הגיב על דברי יאיר נתניהו ונתן אשל: "הם לא ראויים לתגובה, מדינת ישראל שייכת לאזרחיה לפני שהיא שייכת לוודי אלן בארצות הברית ולפני שהיא שייכת לכל יהודי אחר, היא שייכת לי בדיוק כמו שהיא שייכת לך. אנחנו אזרחי המדינה שייכים למדינה, לאף אחד מאיתנו אין קניין פה, בטח לא ליהודים שנמצאים אי שם בעולם. לא יודע מה יהיה כאן בעוד עשרים שנה, מה שאני יודע שהדרוזים יישארו על הכרמל."

מקור: חדשות ערוץ 13

https://rotter.net/forum/scoops1/560887.shtml

ודוק: לפי אמל אסעד מדינת ישראל אינה שייכת לעם היהודי, ובכך הוא מצדיק את האירוניה של יאיר האן-נתניהו.

אי אפשר שלא לזכור את החוצפה בהתבטאותו הקודמת של אמל אסעד ששאל: "מהיכן שאבתם את החוצפה לקבוע שייכות של הארץ ליהודים? על מה מבוססת טענת הזכות והבעלות של היהודים על הארץ?"

אמל אסעד מעולם לא שאל את השאלה מאין שאבו הערבים את החוצפה לכבוש 13 מיליון קמ"ר ולהכריז שזו ארצם? והרי בשום מדינה ערבית לא תבעו ה"מייחדים" את ביטול מהותה הערבית של אותה מדינה.

בהינתן שהדרוזים נאמנים תמיד למדינה בה הם חיים, ואם ישראל תהיה תחת שלטון כיבוש ערבי-מוסלמי יעבירו הדרוזים את נאמנותם לשלטון זה (גם כיום חלק ניכר מהדרוזים נאבק למען כיבוש ערבי-מוסלמי), אמל אסעד מוביל את הדרוזים אזרחי ישראל למסלול  מסוכן.

יש לומר לדרוזים בכנות שאל להם לפעול נגד חוק הלאום היהודי מפני שזה מנוגד לאינטרס שלהם. במדינת היהודים יתייחסו תמיד בכבוד רב ובשוויון אזרחי (לא לאומי) ל"מייחדים" (דרוזים זה הרי כינוי גנאי ערבי-מוסלמי).

הם הדרוזים לא יזכו ליחס הרודף והמשפיל אותו קיבלו היהודים ממי שהם רואים בו את התגלמות אלוהיהם, אבו עלי מנסור, המכונה על ידם "השליט מטעם אלוהים" (אל חכים באמר אללה)*. לעולם הם לא יזכו לזכויות אזרחיות שוות כמו שהם מקבלים במדינה היהודית בכל 13 מיליון הקמ"ר של השטחים הכבושים ע"י הערבים, המוגדרים ככאלו בחוקי הלאום הערבי.

קיום מדינת היהודים הוא אינטרס דרוזי ולכן עליהם לתמוך בחוק הלאום, ולחוקי שוויון אזרחיים המקבעים את השוויון האזרחי (לא הלאומי).

* בגין האמונה שלהם בהתגלמות האלוהות באבו עלי מנסור השליט הפטימי, הם הוכרזו ע"י המוסלמים כדת כפירה שאינה זכאית לחוקי ההשפלה של "בני החסות" (בדומה ליהודים, הנוצרים, והשומרונים), ולכן יש לסלקה מן העולם. כינוי הגנאי שלהם "דרוזים" ניתן להם ע"ש אחד ממפיצי הדת פרסי בשם "אל-דרזי.

תהילה לדמוקרטיה הישראלית

צפיתי עד הסוף בסרט (המשעמם למדיי) על פרקליטת השטן, האקטיביסטית הפרו-איסלמית, לאה צמל.

הסרט מתרכז בפעולתה העכשווית, הגנה על טרוריסטים ערבים-מוסלמים תוך הבאת סרטים ישנים מתחילת פעולתה כפרקליטת הטרור, החל ממשפטו של סוכן הפשיזם הסורי, אודי אדיב שריגל למען הדיקטטורה הסורית.

בסרט גם מובאים עדויות עליה מבני משפחתה. בעלה, מישל (מיכאל) ורשבסקי, בן לרב אורתודוכסי מצרפת, גם הוא אקטיביסט פרו-איסלמי התומך בכיבוש ערבי-מוסלמי של הפשיזם האיסלמו-נאצי, איש בל"ד והרשימה הערבית המשותפת (בשנאת ישראל), היה בעברו תלמיד ישיבת חברון ומרכז הרב, מספר כיצד התאהב בלאה צמל. "התאהבתי בה בגלל אומץ ליבה."

הוא מספר שכצעיר דתי הוא ראה פעם אישה יפה וקטנה מנבלת הפה במילים שמעולם לא שמע או העז לבטא. אותה אישה התגרתה במתנגדיה במילים: גיבור גדול, בוא תזיין אותי! אני לא מפחדת יש לך זין כזה קטן... ומיד התאהב ברגליה... (באמת גיבורה גדולה. נראה אותה אומרת זאת לקהל ערבי...)

בנה מספר על המחיר ששילם בגלל פעילות אימו.

הסרט מסתיים בכתובת בה נאמר כי העוזר הערבי המסור שלה. עו"ד טארק ברגותי, נעצר יחד עם זכריה זביידי באשמת פיגועי ירי. צמל כמובן תגן גם עליו.

הסרט מציג בעצם שיר תהילה לדמוקרטיה הישראלית. הרי לאה צמל האקטיביסטית הפרו-איסלמית התומכת בכיבוש ערבי-מוסלמי של הפשיזם האיסלמו-נאצי ובחיסול מדינת היהודים לא תוכל לפעול כלל תחת אותו כיבוש ערבי-מוסלמי למענו היא נאבקת.

בכל השטחים הכבושים ע"י הערבים, כ- 13 מיליון קמ"ר (24 דיקטטורות פשיסטיות) אין לה אפילו מקבילה אחת, ולא יכולה להיות, אבל למרבה הצער לא כך הוא יובן ע"י הצופים בעולם. הצופים בעולם יהללו את הגיבורה המגנה על הטרור האיסלמו-נאצי (כי הוא נגד היהודים), תוך עשיית דהומניזיציה ודהלגיטימציה ליהודים, כהכשר לרצח עם.

הוויכוח על הסרט על לאה צמל אינו ויכוח על חופש הביטוי, אלא נגד מימון תעמולה אנטי-ישראלית על חשבון המדינה.

האם המדינה צריכה לממן תעמולה למען מי שנאבק לחסלה?

מחרם נגד ישראל לחרם נגד היהודים

הסופר האמריקני-יהודי ריצ'רד זימלר עורר סערה גדולה בתקשורת הבריטית, אחרי שטען כי שני אירועי תרבות חשובים בבריטניה ביטלו את השתתפותו, בגלל יהדותו.

זימלר בן ה-63 היה אמור להשתתף באירועים לרגל צאת הרומן החדש שלו "הבשורה על פי לזארוס". הוא נולד וגדל בניו יורק, וחי בפורטוגל.

בטור אותו פירסם ב"גרדיאן", טען הסופר כי מתאמי שני אירועי התרבות החליטו שלא לפרסם ולשווק את הרומן החדש שלו, זאת מתוך חשש מפעילי ה-BDS האנטי-ישראלים.

 המארגנים חששו כי יהדותו תעורר את תומכי הערפלישתים, מה שעלול לגרום להפגנות נגדו של תומכי BDS.

https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-5541408,00.html

אבל מה לנו כי נלין על הבריטים, הרי עשרות ישראלים חתמו עצומה התומכת בקורבין האנטישמי חבר החמאס והחיזבאללה.

https://rotter.net/forum/scoops1/536520.shtml

ואפילו בין קוראי "חדשות בן עזר" יש תומך החרם המאיים משפטית על בן עזר, וצר לי לומר שהוא גם מצליח באיומו.

תורת השקר הגדול

בין דיוויד אירווינג ליוסף גיסינוביץ'-אחימאיר

בהשראת "מצבי הרוח הפשיסטיים" שקיבל בבית אבא, (כפי שהוא עצמו מגדיר זאת) מפיץ  יוסף גיסינוביץ'-אחימאיר את עלילת הדם הבזויה לפיה "מורשת רבין היא רצח אנשי האצ"ל" בניסיון הפוטש של אלטלנה, ובהשראת אותם "מצבי רוח" הוא מאמץ גם את תורת השקר הפשיסטית של מתן תהילה לשקרים לשם יצירת מיתוס שקרי.

קשה לומר אם זו עזות מצח או סתם היתממות בחינת "תמימות קדושה", אבל השקר החדש של יוסף גיסיניביץ'-אחימאיר משאיר את הקורא שמוט לסת.

 בדומה למכחיש השואה דיוויד אירווינג שטען שאין שום הוכחה שאושוויץ היה מחנה השמדה והושמדו בו יהודים, טוען יוסף גיסיניביץ'-אחימאיר ש"אין שום הוכחה שחיילי צה"ל נהרגו מירי אנשי האצ"ל." (יוסף גיסינוביץ'-אחימאיר, "מי קבע שהם נרצחו?" "חדשות בן עזר", 1456)

באמת? אין שום הוכחה שהם נהרגו מירי אנשי האצ"ל?

ואולי הם נהרגו מהאוייב הערבי, ואולי הם נהרגו סתם מחייזרים?

אני מפרסם כאן בשנית את עדותו של סא"ל (בדימוס) אלי דובדבני שאני מקווה שעדיין בחיים ובבריאות טובה, שפרסמתי כאן:

מר נעמן כהן הנכבד,

ידידי יהודה בן צור מעמותת הפלי"ם העביר אליי את המידע בדבר פעילותך הבלתי נלאית להנצחת שלושת חללי צה"ל שנפלו בפעולת אלטלנה.

אני כקצין ולוחם בגדוד 33 של חטיבת אלכסנדרוני הייתי על החוף בוויתקין, ושיכתוב ההיסטוריה מרתיח את דמי עד עצם היום  הזה. בפעולה זו נהרג לוחם שלי כאשר הוא נורה ללא התגרות והם היו הראשונים שפתחו באש.

בעצרת שהתקיימה לאחרונה במרכז רבין על אלטלנה בעבר ובהווה קיבלתי את רשות הדיבור כאחד מן הקהל, וניסיתי להזים שקרים שנתקבעו לאחר עלות הליכוד לשלטון.

ברצוני להוסיף שאריה נאור, שהיה מזכירו של מנחם בגין כראש הממשלה, סיפר לקהל בכנס שאחד הדברים הראשונים שבגין עשה היה לעלות לקברם של 16 אנשי האצ"ל וביקש סליחה ומחילה בשם צה"ל על מותם, וכאשר אני דיברתי ציינתי שבגין לא ביקש מחילה בשם האצ"ל על נפילתו של החייל שלי שקבור בבית העלמין בכפר ויתקין.

אני מצרף את כתובת אתר החטיבה בו תוכל ללמוד על מבצעי החטיבה במלחמת תש"ח.

www.alexandroni.org

פרשת אלטלנה – עדות נוכח

מאת אלי דובדבני מ.א 30233

מדי פעם עולה וצפה מחדש הפרשה האומללה הזאת ומדי עיסוק היא מקבלת שידרוג ושיכתוב היסטורי על ידי מעוניינים לצורך ניגוח פוליטי, ובמיוחד בימים אלה על רקע הפעילות להעלות את שרידי הספינה ממעמקי הים ולהנציחה.

אני כקצין מפקד על אחת המחלקות בגדוד 33 של חטיבת אלכסנדרוני שפעל בחוף ויתקין מבקש להנציח עובדות ראייה ולא שמועות ושיכתובים.

תפקידי בגדוד היה קצין מפקד מחלקת הסיירים הגדודית שכללה שתי כיתות סיירים, כיתת צלפים אחת ויחידת מודיעין שעסקה במפות רישום מודיעין והכנת שולחנות חול, לימים התמניתי לקצין המודיעין של הגדוד.

בפעולה זו של אלטלנה מוניתי למ"מ של מחלקה בפלוגה ב', ואשר מפקדה נפצע בקרב ערב ההפוגה בעת כיבוש קאקון שמול טול כארם.

בצהרי היום בו התקרבה הספינה לחוף ויתקין, נקראה קבוצת פקודות דחופה על ידי המג"ד בנץ פרידן, לימים מח"ט אלכסנדרוני, הקבוצה כללה את מפקדי הפלוגות, וקציני המודיעין, הקשר והרפואה.

בישיבה זו נמסרה לנו פקודת המח"ט דן אבן לפעולה בחוף ויתקין לעצירת נחיתת הספינה ופריקת מטענה.

המג"ד הסביר את שיטת הפעולה והקצאת הכוחות כאשר שתי פלוגות מתוך חמשת פלוגות הגדוד לא תשתתפנה בפעולה, אלה היו הפלוגה המסייעת ופלוגת המטה פרט למחלקת הקשר ומחלקת הרפואה, מחלקת הסיירים לא נדרשה לפעולה וכך התמניתי למ"מ המחלקה בפלוגה ב' לצורך הפעולה הזאת.

פקודת המבצע שהוצגה לאחר פרק המודיעין היתה דלהלן, ליצור שתי חגורות מצור סביב הספינה.

פלוגה ג' תחסום את כל המעברים האפשריים לאזור כפר ויתקין לאורך הכביש מאזור בית ליד לכוון חדרה, אשר תהיה החגורה החיצונית כדי למנוע זרימת אנשים מן החוץ לכוון הספינה.

פלוגות א' ו-ב' תיצורנה חגורה צמודה לאזור הנחיתה סביב מזח האבטיחים הנמצא צפונית לבית ינאי כדי למנוע הוצאת המטען של הספינה.

הפקודות שניתנו בהדגשה ונחרצות רבה היו הוראת הפתיחה באש, אין לפתוח באש בכל מקרה, אלא אם הם יפתחו באש בעת ניסיון פריצת הטבעת, יש לאפשר לאנשים בלתי חמושים בלבד לצאת מהסגר מאחר ולפי הידיעות יש עולים על הספינה.

בשעת אחר הצהריים המוקדמות נערך מסדר גדודי לקראת היציאה בו הסביר המג"ד את הפקודה והצורך לביצועה. המג"ד פנה אל הגדוד והודיע שכל חייל שאינו שלם עם ביצוע הפקודה רשאי במקרה זה להשתחרר, אף חייל לא ניצל אפשרות זו.

עם רדת החשיכה החלה היציאה ליעדי הפלוגות. פלוגה א' ו-ב' יצאו במשאיות היחידה ליישוב אביחיל דרך נתניה ובשעה תשע לערך התחלנו לנוע בשדרת מסע רגלי כשמחלקתי מובילה את המסע מתוקף היותי קצין הסיירים.

בעת התקדמות הטור הופיעו על דרך העפר לכיוון דרום שתי משאיות עמוסות בנשים וגברים ובחולפם על פנינו הם צעקו לעבר החיילים קללות וכינו אותנו נאצים וזאת עוד בטרם היות אף חייל באזור החוף.

הכוח נכנס לבית ינאי מדרום והתפזר למנוחה לאחר המסע ולארוחת הערב. בהגיענו היו בתוך הכפר מספר זחלמי"ם של גדוד משה דיין כנראה שלאחר שעה לערך הם הסתלקו מהשטח.

בחצות לערך נערכנו ליציאה לאחר קבוצת פקודות וחלוקת גזרות. ערכתי מיסדר למחלקתי לוודא את הציוד, אז פנה אליי אחד המכי"ם בשם ישי שיבובסקי ואמר לי: "המפקד, אני מצטער אבל אני איני יכול להשתתף בפעולה מאחר ואני בית"רי מזיכרון יעקב," לימים הוא היה ראש המועצה המקומית בזיכרון, "וגם חייליי לא יכולים," בבירור עימם היה לכל אחד תרוץ משלו לסירוב והיה לי ברור שהם הוסתו, הודעתי למ"פ, ולאחר התייעצות עם המג"ד נקראה המשטרה הצבאית שעצרה את כל הכיתה ומפקדה ומחלקתי יצאה לפעולה חסרת כיתה אחת.

פלוגה א' התמקמה על הצוק מול הספינה ופלוגה ב' תפשה עמדות מול מזח האבטיחים כ-250 מטרים מקו המים, באזור הזה נמצא כיום מרכז מסחרי "אם הדרך".

הפלוגה נפרסה  בין השעות 2-3 בלילה  לכוון נחל אלכסנדר  כאשר מחלקתי במרכז מול המזח, היחידה התחפרה בדיונה וחיכינו לבוקר, עם אור יום התרומם אחד מחיילי לחילוץ עצמותיו כאשר  לפתע פרץ ירי מטורף מכיוון החוף והחייל כ"ץ משה חיים נורה בצווארו  ונהרג במקום, חייליי השיבו אש וגם לוחמי פלוגה א', האש נמשכה כ-10 דקות ואז חדלה האש משני הצדדים.

הלוחם ההרוג כ"ץ משה חיים פונה לאחור ונקבר בבית העלמין הצבאי של כפר ויתקין.

ההפוגה נמשכה כל הבוקר, ובשעות הצהריים לערך הפליגה הספינה ללב ים כאשר על החוף נותרו אנשים רבים וכמות גדולה של ארגזים.

בשעות אחה"צ המוקדמות הוחלפנו על ידי יחידה אחרת ואנו פנינו לתוך מרכז כפר ויתקין, במקום הוקמה מכלאה אליה הובאו האנשים שנותרו על החוף לאחר הפלגת הספינה.

במקום התחוללה טרגדיה למול עיניי הנדהמות. בתוך המכלאה הייתה בחורה שזיהתה את אחיה החייל בגדוד ששמר על המכלאה והחלה מערכת קללות ונאצות שהיתה מחרידה עד אשר הועבר החייל הרחק מהמכלאה.

לסיכום שתי הערות שוליים:

1. עם סיום ההפוגה חזרנו לקרבות ובאותה עת נערך גם משפטם של הסרבנים, אז נבצר ממני לבוא ולהעיד במשפטם, ונדרשתי לתת עדות בכתב. מסמך זה נמצא היום בארכיון צה"ל. עד היום איני יודע מה היה גזר דינם.

2. לימים הוכן סרט בשם "אלטלנה", צוות ההסרטה והבמאית ריאיינו אותי בביתי במשך מיספר שעות על האירוע בחוף ויתקין, אף הוזמנתי להקרנת הסרט בסינמטק בתל אביב, והתכבדתי לשבת בשורה שבה ישב ראש הממשלה יצחק שמיר, ולתדהמתי כי רבה – שום דבר וזכר מהריאיון איתי לא הופיע בסרט, ברור היה לי שעדותי לא תאמה לשכתוב ההיסטוריה עם עלות הליכוד לשלטון.

נכתב על ידי אלי דובדבני  (סא"ל בדימוס).

https://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/hbe00996.php

את המכתב שלחתי לנשיא חצי המדינה, ראובן ריבלין, בבקשה להנציח גם את חיילי צה"ל שנהרגו ע"י אנשי האצ"ל, אבל נשיא חצי המדינה סירב לכך ממניעים פוליטיים. לדידו יש להנציח את זכרם של חללי האצ"ל בפרשת ניסיון הפוטש של אלטלנה, חיילים שחלקם ערקו מצה"ל בעיצומה של מלחמת השחרור, כשצבא הכיבוש המצרי נמצא כ-30 ק"מ מתל אביב, אבל אין להנציח את חללי צה"ל שלא ערקו מהצבא, ומילאו את חובתם, ונפלו מאש אנשי האצ"ל למען הגנה על הדמוקרטיה הישראלית.

 בושה וחרפה.

נ.ב. אהבתי את תגובתו של אהוד בן עזר לדברי יוסף גיסינוביץ'-אחימאיר, מכחיש הרג חיילי צה"ל:

אהוד: מעתה אשתדל לדייק: בפרשת "אלטלנה" – 16 אנשי אצ"ל נרצחו בידי חיילי צה"ל, ואילו 3 חיילי צה"ל לא נרצחו בידי אנשי אצ"ל, שהיו עריקי צה"ל – אלא רק נהרגו מיריותיהם! [גיליון 1456].

נעמן כהן

התנחלות תל אביב, מרכז הגדה המערבית.

(רבת עמון ודגניה הן בגדה המזרחית).

* * *

מתי דוד

הסרבנות הפלסטינית נמשכת

 הסרבנות הפלסטינית לכל פשרה היא אסטרטגית ולא טקטית. כאשר התוכנית של קושנר וטראמפ מגייסת את כל העולם לתוכנית סיוע מפורטת ומושקעת בהיקף ענק כדי להציע לפלסטינים עתיד של שגשוג ופריחה, הם שוב דוחים זאת אוטומטית על הסף. זו דחיה אחרונה, לאחר רצף היסטורי של דחיות בעבר, של כל היוזמות, התוכניות, הפשרות והוועידות. הפלסטינים אמרו לא לקלינטון, לאולמרט, לברק, ללבני, לקרי, לאובמה, לקווארטט, ועכשיו שוב לטראמפ ולקושנר. 

הסרבנות הפלסטינית זו הטרגדיה שלהם שמעדיפה סבל והרס, על פני שגשוג ופיתוח של חיים נורמליים. הם מעדיפים להמשיך להיות קורבן ניצחי, בחסות התורמים הכספיים והתומכים המדיניים בעולם. הם תובעים צדק ולא מדינה. "צדק פלסטיני" משמעו זכות השיבה, גבולות 67' (48'?) – ללא קץ הסכסוך וללא הכרה בישראל כמדינת העם היהודי. מסתבר שהם מעדיפים להישאר במצב הקיים בתור קורבן ניצחי, ולהמשיך לדרוש "צדק פלסטיני", שמשמעותו זכות השיבה. בפועל שבשתיקה הם מוותרים על המדינה ומעדיפים להישאר במצב הקיים, שמעניק להם רק יתרונות. הם זוכים להכרה בינלאומית ולתרומות שמאפשרות להם לקיים את שלטונם מבלי לקחת אחריות לכל הצרות של ניהול מדינה מוגבלת. מדינה היתה מחייבת אותם לפשרות עם ישראל ולוותר על זכות השיבה.

הסרבנות הפלסטינית היא הרס עצמי ואיבוד כל תקווה למדינה פלסטינית. רבים מקרב המדינאים בעולם וחלק מהפוליטיקאים שלנו עדיין לא הבינו את מהות הסרבנות הפלסטינית, שמונעת כל פתרון לסכסוך.

 מתי דוד

רמת אפעל.

* * *

הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

* * *

ספרי דורות קודמים

פרסום חוזר בסדר אלפא-ביתי של המדור השבועי

שהתפרסם במשך שנים רבות במוסף "ספרות ותרבות" של עיתון "הארץ"

עם תמונות הסופרים

"אני רעב"

לגיאורג פינק

1930

פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 12.11.1971

לפני 48 שנים

גיאורג פינק הוא כינויו הספרותי של קורט מינצר – סופר יהודי-גרמני שנולד ב-1870 בשלזיה, וישב שנים רבות בשווייץ. בשמו האמיתי פירסם כמה רומאנים וסיפורים, הידועים שבהם: "הנער הלבן", ו"הדרך ציונה". בשנת 1930 זכה להצלחה רבה מאוד ברומאן "אני רעב", שעליו חתם בשם גיאורג פינק. בהמשך לרומאן סוציאלי זה פירסם את הרומאן "האם אבדת דרך?" – ובשווייץ פירסם רומאן "אם ובנה", המצטיין בתיאורי העיר הצרפתית, אביניון.

האם "אני רעב" הוא רומאן אוטוביוגראפי? כלום מפני התפרצותו הווידויית שבה נכתב הספר בחר מחברו לעצמו שם חדש עם פירסומו?

יש ספרים שהזעקה העולה מהם נושאת חותם של ניסיון אישי כה מובהק, כה מר, עד שדומה כי הסופר כמעט לא השתמש בדימיונו, לא המציא דבר שלא אירע. ואם מתברר לך אחר-כך כי לסיפור אין יסוד אוטוביוגראפי, אתה מרגיש כאילו רומית. אבל קשה, קשה מאוד לרמות בכתיבת רומאן וידויי. ואם אתה מרגיש בשעת הקריאה כי הדברים אכן קרו לסופר – סימן שבאמת קרו לו.

הנה הרומאן "רעב" של קנוט המסון (הוצאת תושיה. ווארשא תרנ"ט, 1899. בתרגומו המשעשע של א. סגל, שעד היום לא הוחלף בתרגום חדש!). "רעב" הוא רומאן וידויי על רעב, אם כי הרעב כפשוטו מקבל בו גם מימד שמעבר לממשי. ואכן, המסון חי בצעירותו חיים של סופר עלום-שם ורעב.

אמנם, "אני רעב" של פינק אינו מגיע לאותה דרגת זוך של המסון, אבל הזעקה שבהם דומה, וקשה להאמין שפינק היה מוצא עוז מוסרי ווידוי לכתוב כך את "אני רעב", אילולא היתה ילדותו דומה לזו של טדי, גיבור ספרו.

טדי קניג הוא בן לנישואי תערובת. אימו, פרדיטה לאכמן, היא בת למשפחה יהודית עשירה בשלזיה, בעיירה של שפת נהר האודר. היא התאהבה בבחור גרמני יפה-תואר, גיאורג, שעבד כפועל בטחנת-הקמח של אביה. גיאורג נשא אותה לאישה מתוך תקווה לזכות בכספה, אך המשפחה האדוקה התכחשה לבת והדירה אותה מנכסיה ומירושתה.

בדירה דלה, ברובע העניים של ברלין, סמוך לרחוב האינוואלידים, ליד בית-הנתיבות השטאטיני, גרה משפחתו של גיאורג קניג. הבן הבכור, תיאודור, הוא טדי, דומה לאם במראהו וקשור אליה בכל נימי נפשו. הוא חש עצמו יהודי, מפני שהוא שחרחר, מפני שהוא פיקח וכישרוני, מפני שהוא מכוער ומפני שהילדים קוראים לו "איציג" ואביו מחרפו בשם "זרע יהודים!"

האח והאחות הקטנים במשפחה, מארק והני, דומים לאב, הם בהירי שיער, חסרי כישרון, יפים ומושחתים. החיים של הפרולטריוון הברלינאי לפני ואחרי מלחמת-העולם הראשונה מנוולים את כל המשפחה. האב בוגד באם ומכנה אותה "שפחה יהודייה!". הוא סובא, גונב, שולח את טדי הקטן לקבץ נדבות דווקא ברובע היהודים הרחמנים, ברחובות רוזנטלר, וינמיסטר ומינץ וברחוב הגראנדידים. מדי פעם נכלא האב בבית-האסורים, ולבסוף הוא יוצא למלחמת-העולם, ומת בה, אך לפני צאתו הוא מספיק לחלל את תומתה של בתו הקטנה, זהובת השיער והיפה, ולקבוע את גורל חייה: זונה תהיה. האם דועכת בעבודתה ככובסת, כל חייה מוקדשים לבנה הבכור, למען החזר אותו אל המעמד הבורגני שממנו נידרדרה. לבסוף, היא מתה בסרטן. האח הצעיר, מארק, נעשה פורץ ונער-שעשועים, ומבלה ימיו בבתי-הסוהר.

כל הסחי והמיאוס של החיים הללו משמשים רקע לווידיו של טדי על חייו. הספר כתוב בגוף ראשון, טדי מתבלט בכישרונותיו בבית-הספר, הוא נעשה בן-חסותה של משפחה עשירה, משפחת פאלק. שם הוא מגלה לראשונה את התרבות המעודנת, את המוסיקה, ואת האכזריות והאכזבה שבאהבה. עומדת בפני טדי האפשרות לזכות בהשכלה גבוהה, אך הוא מסרב. הוא חושש לנתק עצמו מאימו. סופו שהוא פונה לאמנות התיאטרון הזעיר, הוא נעשה משחק-יחיד בקאבארטים ברלינאיים. תוכניותיו הן על גבול הסאטירה והיגון. הוא מחבר לעצמו את מחזותיו הקצרים, מחזות-יחיד אילמים. הוא מספר על חייו באמצעות משחקו. אמנותו דומה לזו של הנווד בסרטיו האילמים של צ'רלי צ'פלין. הוא כותב את תולדות חייו. הכתיבה דומה במהותה למשחקו, והספר הנכתב הוא "אני רעב".

כל חייו דוחות אותו הנשים ולועגות לו מפני שהוא מכוער. הוא נמוך ורזה ושחרחר, ועולמם של בהירי השיער רחוק מהישג-ידו.

"כה קשה לנו להיגמל מהפרולטריות. יש אנשים, אשר בהזדמנך עימהם – תיכף אתה רואה עצמך שוב במקומך השפל הקודם, למרות העמדה החשובה שעלה בידך לתפוס. אחד מאלה היה גם תומס פאלק. אני מימיי לא נתבטלתי בפניו של איש-הרוח, האמן, המלומד. תומס לא חונן בשום יתרונות רוחניים. הוא היה בחור חרוץ, מעשי, מפותח בגופו ובעל איברים זריזים בתכלית הזריזות. הוא לא היה בלתי אם גבר בריא ויפה, אבל הוא היה צהבהב... הוא היה מהגזע הצהוב. אולי אהבתיו פשוט מטעם זה. אפשר כי מטעם זה אהבתי פעם את אבא והתפעלתי ממארק. אני הייתי נער קטן, רזה ושחור, ואבות אימי היו יהודי הגיטו, מהם ירשתי את כישרונותיי הרוחניים, אבל מהם בא לי גם כן מבט ההכנעה: פריץ..." (שם. עמ' 211).

קנאתו של האמן באנשים המאושרים ובהירי-השיער מזכירה, כמובן, את "טוניו קרגר" (1903) לתומאס מאן. אלא שפינק אינו מתעניין באמנות כבמקצוע אזרחי אלא ברעב, בעוני, בתהום האפלה זהו של חיי הניוון ומכירת הגוף והנפש. הוא אינו נלאה לתאר את שנות המחסור והרעב של ילדותו. השיוויון בין עני לעשיר, שהביאה עימה לזמן קצר המלחמה, הסבל והניוול שבאו בעקבותיה. ואחר-כך שנות האינפלציה, כאשר תיירים הציפו את העיר, "בתי זימה צצו בקורפירסטנדאם כמו ברחוב הבאר, אדם יכול היה להרוויח דולרים ופונטים בבשרו [בגופו]. הנוער של סביבתנו יצא לגור במערב העיר. במאות מלונים חדשים, בתי-קלון ובתי-מרחץ נסתרים. נערות רחובנו התיישבו במעונות עשירים שירדו מנכסיהם. חבריי לבית-הספר, הדוקי-מעילים, משופרי-ציפורניים ומאובקי-פנים, נסעו באוטומובילים האמריקניים. אימהות התחילו מעריכות את שוויים של ילדיהן. אנחנו רעבנו..." (שם. עמ' 198-199).

ברלין של היום, הבנויה מחדש, ודאי שאינה דומה לזו שמתאר פינק בספרו: הפרולטארים היחידים הנראים עתה על מדרגות הקורפירסטנדאם הם נוודים צעירים ובוהמיים שהתאספו לשם מכל קצות העולם כדי לייצר תכשיטים זולים.

ברלין שמתאר פינק היא עיר עליזה, מעודנת, עשירה ונרקבת, אשר בבתי-הדירות הענקיים, הצפופים וחסרי-האור שבה, מתבשלים התנאים לתנועה קומונסיטית חזקה, ולנאציזם שעתיד לקטוף את פירותיה. בספרות העברית מתואר הווי דומה, אם כי מאוחר בשנים אחדות, בספרה של נעמי פרנקל "שאול ויוהנה".

פינק עדיין אינו רואה את הנאציזם. אבל הוא רואה אימהות החולמות על חתיכת בשר בשביל יום-ראשון, ובעלים המביאים את משכורתם לבתי-המרזח. הוא מרגיש את האוויר המקולקל, הסירחון הנורא, צחנת העניים, חנויות הדגים המעושנים, האיטליזים למימכר בשר-סוסים, מבואי הראינוע הלוהטים באלפי מנורות, נהמת הגרמופונים בבתי-המרזח. הוא מסתכל בפנים החיוורים, הגסים, המטומטמים, החמדנים, המיואשים. הוא רואה את הפנים החיורים של הילדים בזרועות אימותיהם. הוא משתדל להצחיק אותם בבדיחותיו, בהצגותיו הקטנות, האילמות.

"כל זה קרוב לנפשי, ליבי פועם מהתרגשות," הוא אומר, "אני אוהב אתכם, אחים ואחיות! גנבי-כיס וזונות –כן! גנבי-בית, בריונים וסובאים – כן! אבל אני אוהב אתכם, אני שייך אליכם, הלא אתם זקוקים למישהו, אך מה אני יכול לעשות למענכם?" (שם. עמ' 257).

הוא לא היה יכול לעשות למענם מאומה. הוא היה יהודי. אמנם יהודי רעב, אמנם "הילד הנצחי של הדלים" (שם. עמ' 259) – אבל גם הפרולטריון הכזיב.

* גיאורג פינק: "אני רעב". רומן. תירגם י. פישמן. מהדורה שנייה. הוצאת אברהם יוסף שטיבל. ברלין-תל-אביב, תרצ"א [1931]. 259 עמ'.

* * *

אהוד בן עזר

בעקבות יהודי המידבר

הוצאת שוקן ירושלים ותל-אביב, 1983, 191 עמודים

[במקור: עם ציוריו של דני קרמן]

פרק שנים-עשר

ביקור קצר בבית-הקברות בפתח-תקווה. פרדסן שובב ומקלו. נווה-צדק. האיש המוזר אברהם משה הכהן חן תמים, המכונה אברהם העברי, שהתאסלם והגיע לשערי מכה?

"וזה הכול?" קרא רני, מאוכזב.

"זהו."

"אז לא מצאת אותם?"

"לא." ענה יחזקאל חֶנקין. "אך לא מזמן פגשתי את ידידי זלמן אסושקין, אחד מחברי הארגון שלנו, 'השומר', אשר עובד עתה בדמשק, בתחנת-המוצא של מסילת-הברזל החיג'אזית. והוא סיפר לי כי יום אחד נשלח להשגיח על תיקון המסילה במקום הנקרא מדאין צאלח שבחיג'אז. וזה מקום שנקרא פעם חג'ר, וישבו בו יהודים, לא רחוק מחייבר.

"באחד הימים, אחרי הצהריים, ישב בפתח קרון-מגוריו ועיין בספר היחידי שהיה בידיו – התנ"ך, והינה עברו שני בידואים חמושים ובירכו אותו לשלום. כמנהג המידבר, הזמינם לאכול. אחד הבידואים שאל אם הוא נוצרי, וזלמן ענה: 'יהודי אנוכי, ברוך השם.' – שני הבידואים הביטו זה בזה בתימהון, ואחר-כך שאלוהו: 'בשם אלוהים, כיצד זה אתה יהודי, הרי גם אנחנו יהודים, מבני חייבר!'"

"מר חנקין," פישפש אבבטן כל אותה עת בזיכרונו המופלא כשהוא מקמט מצחו, ושאל – "האם את סיפור המסע שלך למידבר לא כתבת כבר, זאת אומרת – תכתוב, ייכתב, בְּסֶפֶר, עליך?"

"עליי?" תמה יחזקאל חנקין. "העברית שלך מוזרה. אתה מבלבל בין עבר לעתיד."

"הסיפור שלך מאוד מוכר לי, כאילו כבר קראתי אותו בספר, חוץ מן הסוף. בספר הסוף הוא כך – אתה נאסר, נשדד, מעונה, נקלע בין שבטי בידואים נודדים, ורק פעם אחת, כמו בחלום, דוהרים במרוצה על פניך חבורה של רוכבים על גמלים מבני-חייבר, ונעלמים – "

"לא. זה לא אני."

"אולי סיפרת במקרה את קורותיך לאיזה סופר עברי?"

"אני מכיר את גורדון, את ברנר, וילקנסקי? – "

"נזכרתי – ליעקב רבינוביץ?"

"זה האיש הנחמד, שְׂתום-העין?"

"כן – "

"שגר בפתח-תקווה, במלון גיסין?"

"גיסין?"

"מלון 'הירקון' – "

"כן, כן! כך קראתי על אודותיו – " אמר אבבטן.

"ובכן, אמת שנפגשנו מדי פעם, כשהייתי עובר במושבה. גם ישבנו ושוחחנו על השמירה העברית, וכיצד ראוי לנהוג בשכנינו הערבים, והאם אפשר שלא להסתבך במנהגם לגאול את דם ההרוגים – גם אם הם, הערבים, מתנפלים על המושבה שאתה שומר עליה – וגונבים את היבול ו – "

"עַמַשַׂי השומר!" קרא אבבטן. "זהו! נזכרתי – "

"אין חבר בשם הזה בארגון שלנו. אין בכלל שומר כזה!"

"לא. זה שם הספר שכתב – 'נדודי עמשׂי השומר'!"

"עמשׂי כתב?"

"לא. רבינוביץ."

"מתי?"

"באלף תשע מאות עשרים ותשע!"

"אדוני, שמתי לב שלפעמים דבריך קצת מבולבלים. עכשיו אנחנו בסוף שנת אלף תשע מאות ושש-עשרה, כסלו תַרְעַ"ז!"

"אנא, אל תכעס, יחזקאל'ה, אתה מזיע – " ניגשה אליו חיה-שרה בדאגה רבה והניחה ידה על מצחו. "נדמה לי שאתה קודח. הוזה בגלל החום. אתן לך עוד מנה חינין – " ואל השלושה פנתה ואמרה בהתנצלות – "אני מאוד מודאגת. מזמן לא דיבר כל-כך הרבה. ההתרגשות מזיקה לו. אני חוששת שהוא חולה – "

"שטויות – " אמר יחזקאל, "אשכב יומיים-שלושה, ואחלים."

"אני מאוד מבקשת – "

"אנו כבר יוצאים לדרכנו," השתיק קפיטן יוקי במבט את אבבטן, שביקש לומר דבר-מה, ופנה לחנקין – "אולי תוכל רק לומר לנו, בטרם ניפרד – היכן אנו יכולים למצוא מישהו, יהודי, שהצליח לעבור את התחנה הלפני-אחרונה במסילת-הברזל החיג'אזית, ולהיכנס בשערי מדינה?"

"ישנו רק איש אחד, איש מוזר, ושמו אברהם משה הכהן חן תמים, המכונה אברהם העברי. הוא היה שם!"

"והיכן נוכל למצוא אותו?"

"איני יודע. אדם משונה הוא. בא ונעלם. דורש דרשות ברחובות. לבוש כערבי. ויש אומרים כי התאסלם פעם, וחזר בו. ואולי הוא יושב עכשיו בבית-המשוגעים בירושלים, או מת? מי יודע, רגע, נדמה לי – פגשתי בו בפתח-תקווה, לפני כשלוש שנים – "

*

כשיצאו היתה שעת צהריים קרירה, יבנאלית, חורפית. אמנם, השמש זרחה, אך מדי פעם הסתירוה עננים שהסתערו בחטף מן הגבעות ההרריות שבמערב.

"מה עכשיו?" שאל אבבטן. "אולי אנחנו קופצים לאכול דג-כינרת מטוגן באחת המסעדות על החוף, בטיילת בטבריה, או אולי במסעדת-הדגים של גרשון בעין-גב?"

"איפה אתה חי? אבבטן – " אמר קפיטן יוקי.

"מה זאת אומרת? אוי! שכחתי, הלא אנחנו עכשיו במלחמת העולם הראשונה – "

ולפתע קדרו פניו.

"מה קרה, אבבטן? נחלשת ברעב – "

"יש פסוק בספר קוהלת – 'יוסיף דעת יוסיף מכאוב', ועכשיו אני מבין אותו היטב-היטב. הלוואי שלא הייתי קורא ויודע כל כך הרבה על ההיסטוריה של ארץ-ישראל – "

"מדוע?"

"אינכם יודעים? הלא בעוד שלושה ימים ימות יחזקאל חנקין בקדחת שחור-השתן. כסלו תרע"ז הוא החודש האחרון לחייו! רופא צבאי שיזדמן במקרה לכאן, אולי הוא כבר עכשיו בדרך – יטפל בו במסירות וינסה להצילו, אך לא יצליח – "

עתה היה זה רני שהחוויר. "בואו נחזור, מיד! – קפיטן יוקי, בחללית 'נגה' בטח יש תרופות יעילות ביותר, אנטיביוטיות, שתוכלנה לרפא אותו! היום בישראל כבר לא מתים ממחלה כזו! אני חושב היא בכלל לא קיימת – "

אך קפיטן יוקי סירב. "יוצאים אנו עתה לחפש את אברהם משה הכהן חן תמים, המכונה אברהם העברי."

"די!" התרגז רני, משתדל להסתיר את דמעותיו, "אתה לא אנושי! אני רוצה לחזור הביתה. נמאס לי לבקר אנשים שרק נראים כאילו הם חיים ובעצם הם כבר עוד מעט מתים, ואתה אפילו לא רוצה לעזור להם! מילא שלא רצית לעזור לתורכים במסע לסואץ, אבל כאן יש לך הזדמנות להציל גיבור, יהודי, ובייחוד שהוא יכול לעזור לנו לגלות את יהודי המידבר! מי כמוהו יכול?"

"אמרתי לך, רני, שבאמצעות מדחס-הזמן איננו יכולים לשנות את העבר, רק לבקר בו. כל אדם סופו למות. אי אפשר לשנות את הגורל, להקים את כולם לתחייה ולהביא אותם אלינו, אל החיים בישראל עכשיו, זאת אומרת – בזמן האמיתי שממנו יצאנו למסע. אבל נפלא הוא הדבר שאפשר לבקר אצל אנשים מן העבר בעודם בחיים, ולדבר עימם! ואתה הילד הראשון בעולם שרואה את המתים בעוד חיים!"

"תענוג גדול!" אמר רני, "תפסיק להפחיד אותי!"

"תאר לעצמך שהיית מקבל, בבית-הספר, למשל, לכתוב עבודה על ארגון 'השומר'!"

"ומה אם גם אנחנו עכשיו כבר רק מי שהיו, ומישהו שיחיה בעוד הרבה זמן בא לראות אותנו בשנה הזו, ולמענו אנחנו מתנועעים ומדברים, אבל כל זה רק חלום!"

"חבל על הזמן שאנחנו מתפלספים," אמר קפיטן יוקי. "ניסע לפתח-תקווה, לשנת 1913, אולי עוד נספיק לפגוש את אברהם משה הכהן חן תמים, המכונה – אברהם העברי."

"מה כולם ממהרים לפתח-תקווה?" מילמל שוב אבבטן, "הלא אין שם אפילו שום מסעדה רצינית, ואני כבר נעשיתי קצת רעב מהמסעות שלכם!"

*

בית-הקברות הקטן של פתח-תקווה נמצא על גבעה נישאה, מוקפת פרדסים צעירים ושדות מעובדים לכל מלוא העין, בצפונה של המושבה. דרומה, לעבר המושבה, נראו גגות רעפי החימר השרוף, בצבע חום-אדמדם, וסביב לבתים הקטנים עצים, אורוות ורפתות. בצפון התנוססה שדרת אקליפטוסים על גדות הירקון, לכל אורכו. במזרח נשקפו הרי אפריים האפורים, ומבצר אנטיפטרוס החרב, ובמערב – שרידי הביצה רחבת-הידיים שמהלכים בה עדיין עדרי תואים, ג'מוסים, וערבים כחושים ודלי-מראה שוכנים על גדותיה, בסוכות חימר-וענפים דלות. והלאה משם מאהלו של שבט אבו-קישק התקיף.

הם עברו על פי חלקת הקברים של המושבה בת השלושים-וחמש, קברות תושביה ובניה שמתו בקדחת, בהתנפלויות שכנים, בתאונות ובמחלות אחרות, ורק מעטים מהם בשיבה טובה. עברו גם על פני קברו של יהושע שטמפפר שעלה ברגל מהונגריה לארץ-ישראל  והיה ראש ועד המושבה עד יום מותו. הם חיפשו וחיפשו אך לא מצאו את קברו של אברהם משה הכהן חן תמים. השמש החלה שוקעת בקו-האופק של הים הרחוק, השעה התאחרה, והם החליטו לגשת למרכז המושבה, לחקור על אודותיו.

עד מהרה הגיעו לכיכר המייסדים, מקום ה"פּוֹסְטָה", הוא הדואר. תחנת הדיליג'אנסים, מרכבות-הנוסעים הרתומות לסוסים, שחוזרות לפנות-ערב מיפו, מביאות נוסעים, עיתונים ומכתבים. והבאר הראשונה, היא "בִּיר שׁוּעַ", המספקת מים לתושבים.

הם טיילו לאיטם ברחוב חובבי-ציון שהלכו בו איכרים, חלקם רכובים על חמורים גדולים, קפריסאיים. אחרוני הפועלים הערביים, שסיימו יום עבודתם במושבה. מעט פועלים עבריים, שחלקם מחפשים יום עבודה למחר. יהודים שחוזרים מבית-הכנסת הגדול. מדליק-הפנסים. בנות-איכרים לבושות שמלות צחורות, היוצאות לפנות-ערב לטייל. וילדים משחקים בקפיצות.

הם פגשו יהודי צנום חבוש מגבעת, כבן חמישים, עיניו פקחיות ותנועותיו זריזות. הוא יצא אותה שעה מבית-הכנסת, מחזיק בידו מקל מתכת. ניגשו ושאלו אותו אם הכיר את אברהם משה הכהן חן תמים.

"כן," השיב, "גבה-קומה ושחור-פנים, שערות ראשו וזקנו שחורים ומרכיב משקפיים כהים, וכשהוא מסיר משקפיו, עיניו השחורות מתיזות ניצוצות של אש זרה. הוא היה עומד כאן ליד בית-הכנסת ומדבר דברים משונים, ואנשים נאספים לשמוע אותו. ויצאה שמועה כי לא יהודי הוא, וצריך לגרשו מן המושבה. לפני שנים, כך סיפר לי האיכר משה סמילנסקי מרחובות, התאכזב האיש מן השינאה שמצא בין יהודים לערבים בארץ-ישראל, וביקש פיתרון משונה. הוא למד לדבר ערבית צחה, והיה עובר ברחובות יפו ומטיף לערבים, בשם אלוהים, שיעזבו את הארץ וישובו לארצות-ערב, אשר מהן יצאו. וכשלא השפיעו דבריו, התאסלם כדי שיוכל לעלות לרגל לעיר הקדושה, למכה, ושם הטיף לעולי-הרגל הערבים, הבאים מן הארץ, את דבר אלוהים זה שבליבו. אולם גם שם לא השפיע. וחזר ארצה. ואחר כך הלך לאנגליה. ושוב חזר והיה מסתובב בירושלים ובנווה-צדק, אוסף ערבים ויהודים ומטיף להם לקבל עליהם דת חדשה ולהיות לעם אחד, וכי הארץ היא מולדתם המשותפת.

"כאן במושבה לא ישב זמן רב, נדמה לי שהיתה עימו אישה אחת, גיורת, והיא טיפלה בו עד יום מותו, בעוני ובדחקות. נאמנה ומסורה היתה לו בכל ליבה. אולי אם תשאלו בנווה-צדק, יספרו לכם על אודותיו, כי שם ישב שנתיים לפני בואו אלינו."

השלושה הודו ליהודי החביב מפתח-תקווה, ששיעשע את רני בשולחו את מקל-המתכת המשונה מאחורי גבו, מרים באמצעותו בהסתר את מגבעתו באוויר, כשהוא מניע אגב-כך את שרירי אוזניו.

וכאשר שאל רני על טיבו של המקל המופלא, הראה לו מעשה-קסם נוסף – מקל-מתכת זה לא היה אלא – קנה-רובה נסתר, שניתן לטעון בו כדור, מצד הידית, ולירות בעת צרה! –

וכשראה עד כמה רני חומד את הכלי הזה, הבטיח לתיתו לו במתנה, כשיגדל! – ואת שני המבוגרים שאל אם זקוקים הם לכמה ימי-עבודה בפרדסו. ברצון יעסיק פועלים עבריים. משה-שמואל ראב שמו, פרדסן, ובנוסף לכך גם סוחר-פרי. הוא קונה מדי שנה את תפוזי ה'שַׁמוּטִי' מידי פרדסנים אחרים במושבה, למען לא יקנו את הפרי מהם הסוחרים הערביים, המעסיקים רק פועלים ערביים בעבודת הקטיף.

הם נפרדו ממנו לשלום, וטסו מערבה, וקצת אחורה בזמן, חולפים על פני עדרי תואים [ג'מוסים] הפוסעים אחורנית, כביש תורכי, ביצה, סוכות דלות של ערבים, גבעות כורכר חשופות, מושבה גרמנית קטנה ויפהפייה, שׂרונה שמה, ואיכרים גרמניים יושבים בבית-המרזח ובירה "הַאקֶרְבְּרוֹי" זורמת מגרונותיהם אל הכוסות, והקצף הלבן הולך ונעלם כשהבירה קולחת כלפי מעלה, מן הכוסות אל החבית. ים של חולות, קצת כרמים, והנה גם הפרבר החדש, אחוזת-בית שמו – רחוב הרצל ושתי שורות של בתים קטנים משני צדדיו, חלקם בעלי גגות רעפים וחלקם שטוחי-גג – מן הבניין החדש של הגימנסיה העברית "הרצליה" ועד מסילת-הברזל יפו-ירושלים החוצה את הרחוב בקצהו הדרומי. והלאה, סביב יפו, גושי פרדסים ירוקים עם בתי-חצרות בנויים במרכזם.

"אם הגיע למכה," אמר אבבטן, "ודאי עבר את מדינה ויכול היה לפגוש בדרך את יהודי חייבר – "

"הפעם נשתדל לפגוש אותו עצמו," אמר קפיטן יוקי.

"הנה תל-אביב – " קרא רני בשמחה. "כל מי שקרא את הספרים של נחום גוטמן וראה את הציורים שלו – חולם לראות אותה כפי שהיתה פעם! והנה אני זכיתי – "

נווה-צדק נראתה צפופה, רעשנית וענייה מן השכונה החדשה שברחוב הרצל. במרכזה נמצאה כיכר נאה והתהלכו בה צעירים יהודיים שזה לא מזמן באו מרוסיה, ועל אחד מהם הצביע אבבטן מרחוק ביראת כבוד ואמר שאולי הוא הסופר יוסף חיים ברנר בכבודו ובעצמו. ברחובות שמעו הרבה אידיש, קצת ערבית, ומעט מאוד עברית. בפתח צריף אחד, ששימש בית-כנסת, עמד חזן ספרדי, לבוש חלוק ארוך וחגורת-משי על בטנו. וכל מי שיצא אותה שעה מן התפילה – נשק את ידו.

ולפתע יצא מפתח הצריף הזה, ואולי מן הסמוך לו, אדם גבה-קומה ושחור-פנים, כבן חמישים ויותר, זקנו הארוך והשחור גדל פרע ופיאותיו יורדות על זקנו. ומיד ראו אותו כמה ילדים והחלו להבהילו בקולות רעש, קוראים כתרנגולים, נובחים ככלבים וצועקים, "קוקוריקו! מְשׁוּגֶענֶער, אָבְרוּם העברי, גֵי צוּ דֶעם מְשׁוּגוֹעִים-הוֹיְז, הָאוּ, הָאוּ – "

והוא מנופף בידיו לעומתם ולעיתים אף מתכופף ומרים חלוק-אבן וזורק אליהם, כדי להבריחם.

המראה היה עצוב מאוד. כשהתקרבו אליו השלושה, הירפו ממנו הילדים הפוחחים ונמלטו. הוא ניגש אל אבבטן, היחיד שהיה גבוה כמוהו, והתלונן בקול בוכים:

"במקום שמצויות שיחות תפלות של נשים, צעקות ילדים, קריאת תרנגולים ונביחת כלבים, שם אי אפשר לאדם ישר להתקיים!"

"מר אברהם משה – "

"לאדם ישר אי אפשר להתקיים! אני, נשמת אליהו הנביא בקירבי – "

"מר אברהם משה הכהן חן תמים," ניסה אבבטן להתעלם ממצב-רוחו של האיש, ושאל כאילו הוא מראיין אותו, "האם בדרך אל העיר הקדושה מכה, פגשת ביהודי חייבר?"

"השטן! השטן המקטרג הרחיק אותי בכל נכליו ומזימותיו מישראל ותורתו, והדיח אותי לראות בעיניי תמיד שיכורים וזוללים... שיכורים וזוללים... כי לא נתן לי המנוול ללמוד ולהשכיל..."

דבריו היו יגעים, מחשבותיו מסובכות, וכשהסיר את משקפיו הכהים, התיזו עיניו השחורות ניצוצות של אש זרה, של טירוף.

"מר אברהם העברי, ליד העיר מדינה, בחייבר, אצל יהודי המידבר, אתה היית שם?"

"אני? הלא עליי כתב הסופר חיים מיכל מיכלין בעיתון 'הצפירה' בירושלים כי, כי אני גואל המין האנושי המושחת – " תחב מול פני אבבטן קטע עיתון ישן, מלפני כחמש-עשרה שנה ויותר, "אני? תולעת אני ולא איש – "

ופתאום נפל ארצה, מתפתל בכאביו וריר יוצא מפיו ופניו השחורים האפירו. חולה-נופלים היה, כנראה, האיש. "תולעת אני ולא איש, תולעת..." מילמל.

כל המחזה היה נורא. אבבטן נרתע לאחור. אנשים התקהלו. ואז יצאה מתוך הנאספים אישה אחת רחבת פנים, בהירת שיער ועיניה כחולות וגדולות, כנראה אשתו, והרימה ולקחה אותו משם כשהיא תומכת בו, לבדה.

*

"מה נעשה עתה?" שאל אבבטן. "היהודי הזה, אם הוא הגיע למכה אינני בטוח – אבל אני בטוח שהוא משוגע!"

"נחזור לירושלים, לפגוש את חיים מיכל מיכלין."

המשך יבוא

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* תשובה: קודם כל, חתכת משום-מה את מה שכתבתי אחרי המילה "הרבה". מרוב כעס אולי?

אתה תמיד בורח בתשובותיך מלדון בעיקר על ידי איזשהו הומור שמסיט הצידה את הקורא. 

ולעניין – שמת בפי דברים שלא אמרתי: אני לא עשיתי השוואה בין רפי לביא לבין ואן גוך. ציינתי רק עובדה שבזמנו לא העריכו אותו בכלל, ולכן רק ההיסטוריה תוכל לשפוט מהו ערך אמנותי.  אולי רפי לביא יישפט כאמן גרוע ואולי ההיפך. גם לא אמרתי שאי אפשר ליהנות מציור בלי ללמוד אמנות. אבל אם אתה לומד – טווח ההנאות שלך בעקבות ההבנה גדל. אבל משה גרנות לא דיבר בכלל על הנאה. משה גרנות שפט את האמנות של רפי לביא וקרא לו "מאחז עיניים", ועל זה הגבתי.

בנדלה

אהוד: לא חתכתי דבר בדברייך. נתתי אותם בדיוק כפי ששלחת לי, ולא שמתי בפיך דבר שלא אמרת אלא רק חידדתי את מה שבדיוק התכוונת אליו.

* איילה זמרוני: ממה נפשך – פירושו בקיצור: בין כך ובין כך, בכל מקרה תגיע לאותה מסקנה.

* שלום לאהוד בן עזר, לקראת סוף ספרך הנ"ל אתה מספר על סבך מצד אימך שביקש לא להיקבר בפתח-תקווה. מה היה שמו המלא? מה רצו ממנו פרנסי המושבה?

הספר כתוב נפלא.

דוד הכהן

ת"א

* אהוד: סבי מצד אימי היה חנוך יששכר ליפסקי. הוא עלה מלודג' עם בניו ובנותיו ב-1921 לפתח תקווה, שם כבר אמור היה לחכות לו פרדס שאותו נטעו עבורו עוד לפני מלחמת העולם הראשונה. הפרדס הכזיב וסבי, שהיה מנהל חשבונות במקצועו, נשכר להיות מנהל חשבונות של מועצת המושבה. שם הוא גילה מעילות של כמה וכמה איכרים, ובתגובה זרקו אותו ממשרתו. הוא היה ממורמר מאוד על כך, וכאשר נפטרה אשתו שרה-גאולה ב-1936 – הוא קבר אותה בבית הקברות החדש של תל-אביב בנחלת יצחק, שם הכין גם חלקת קבר לעצמו ובה נטמן, כדי שלא ייטמנו הוא ואשתו באדמת פתח-תקווה. כאשר אני מזדמן למקום אני עובר על פני מצבותיהם, מצד ימין כשעולים בשדרה הראשית.

סבי גם העלה ארצה לפני מלחמת העולם השנייה את שתי אחיותיו ואת אביו ואימו. כולם גרו בפתח-תקווה והם קבורים בה.

* למערכת שלומות. הנדון: משטרה ושיטור. מזה עידן ועידנים וללא כל קשר לעדה האתיופית, סובלת המשטרה מעודף שיטור וחוסר שכל המתבצע על ידי לא מעט מנציגיה בכל השטחים. מדוחות לנהגים על עבירות תנועה כביכול, שלא היו ולא נבראו, כתחליף להשתוללות המשוועת בדרכים שאת האחראים לה קשה לתפוס, ודוגמאות לא חסרות – ועד לאלימות מזעזעת ללא צורך בתירוץ האינפנטילי "הוא התחיל" – כשערמות של האשמות מתלוות כרגיל לתלונה, וכל הבעיות הכרוכות בהן נפסלות בחלקן בבית המשפט. כל זה כנראה על מנת להציג פעילות אחראית שמטרתה העיקרית "קידום" ולהראות מי הבוס. וכרגיל כמעט לכל אירוע מתלווה טיוח כמים לים מכסים.

ראו מה עולל לנו  מקרה הירי האחרון בתוספת התירוץ המפגר – שהירי כוון לרצפה והקליע פשוט קיפץ ו.... ורק תחשבו מה ההרג הזה עלה לנו, כולל האמון במשטרה. 

אבל, כל זה אינו מצדיק עדיין כהוא זה את התגובה  הוונדלית המשתוללת, כפי שהיא מתבצעת על ידי מסיתי העדה, ורק מוסיפה הסתייגות ממנה.

ראובן שיפריס

פתח תקווה

אהוד: אולי מגיע צל"ש לשוטרים הנאבקים יום ולילה "בתגובות הוונדליות המשתוללות" האלה, וגם נפגעים ונפצעים.

* מפעל הפיס צריך לקבוע פרס שנתי גבוה ליצירות ספרותיות, קולנועיות ותיאטרוניות שמשתינות על ישראל ומוציאות דיבתה רעה. רק כך תחוזק הדמוקרטיה בישראל. אחרת אנו נידונים לגלוש במורד של ביבי-היטלר ואומות העולם הנאורות תחרמנה אותנו – כמו שמחרימים את מפעל הפיס הסופרים הנאורים שפרשו מפרסי מפעל הפיס ומוועדותיו!

רק ליקוק התחת לאויבינו ועידוד יצירות מקוריות שמחרבנות עלינו – יצילו את הדמוקרטיה שלנו מלגלוש למצבה של גרמניה הנאצית!

* לאודי שלום. 'בהדרגה' היום זה כפר מע"ש.

יענקלה המאירי

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2242 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,075 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,074 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-89 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,633 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-93 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-73 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-42 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-30 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-63 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח-בהקלדה של הלקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

[מיספר הערכים לפי ההתקדמות בהקלדה]

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,240 נמעני המכתב העיתי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל