פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1458

[שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, ה' בתמוז תשע"ט, 8.7.2019

עם הצרופות של צילומי בניין בית הספר פיק"א ההולך ונחרב בפתח-תקווה

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: שֶׁבֶר הָאוּטוֹפְּיָה שֶׁל בְּנֵי עוֹלֵי אֶתְיוֹפְּיָה. // אמיר לוי: "קרן שקשורה לממשלה זרה ולוקחת חלק במאבק אלים צריכה להדליק נורה אדומה!" // חובב טלפז: במלחמה לא כמו במלחמה: פרק כ"ה – "יצא המרצע מן השק": G5. // פנחס שדה על בנימין תמוז. // בנימין תמוז ואסתר ראב. // אדיר כהן: ארבעה שירים מתוך הספר החדש "מכאן ואילך". // אורי הייטנר: צרור הערות 7.7.19. // דורון גיסין: בית ספר "הברון" מעורב לבנים ובנות, או כפי שידוע יותר – "בית ספר פיק"א". // יצחק מאיר: על הנשמע ועל הלא נשמע. // אילן בושם: 10 שירים ל"חדשות בן עזר". // יעקב חסדאי: מפלה היסטורית. // פוצ'ו: בחיי [6]. ח. איך יורם טהרלב הציל את המצב. // יצחק שויגר: האופרה של ורדי "סימון בוקנגרה". // אהוד בן עזר: מהטה והרקוויאם של ורדי במוצ"ש בפילהרמונית – ביצוע מדהים ביופיו! // שמשון עומר: תורת האבטיח [2011]. // יוסי גמזו: מָה מַבְטִיחַ הָאֲבַטִּיחַ? // י"ז: עדשות מגע. // נעמן כהן: פיטר פריי לשלטון בעפולה. // אהוד בן עזר: ספרי דורות קודמים. "גטסבי הגדול" לסקוט פיצג'ראלד, 1925. פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 29.1.1971, לפני 48 שנים. // אהוד בן עזר: בעקבות יהודי המידבר. פרק שלושה-עשר. אצל המזכיר הכללי של עדת הספרדים, חיים מיכל מיכלין, אשכנזי. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

שֶׁבֶר הָאוּטוֹפְּיָה שֶׁל בְּנֵי עוֹלֵי אֶתְיוֹפְּיָה

אַלִּימוּת שֶׁכְּבִישִׁים מְנַתֶּקֶת

וְשׂוֹרֶפֶת רִכְבֵּי אֶזְרָחִים

אֵין סָפֵק כִּי אֵינֶנָּה מֻצְדֶּקֶת

גַּם אִם שְׁלַל מַפְגִּינִים וּמוֹחִים

זוֹעֲמִים זַעַם כֵּן וְאוֹתֶנְטִי

עַל קִפּוּחַ בּוֹטֶה וּמְפֹרָשׁ

וְעַוְלוֹת שֶׁמִּמְסָד אִימְפּוֹטֶנְטִי

לֹא מוֹנֵעַ אוֹתָן כַּנִּדְרָשׁ.

אַךְ לַמְרוֹת שֶׁיֶּשְׁנָם כָּאן בֵּינֵינוּ

אֶזְרָחִים הַטּוֹרְחִים לְשַׁלֵּב

בְּנֵי אֶתְיוֹפְּיָה רַבִּים לְעֵינֵינוּ

בְּחִבּוּק מְקָרֵב וְחַם לֵב

לְקִדּוּם עַל כָּל צַעַד וְשַׁעַל

שֶׁתּוֹפְעוֹת אַפְלָיָה פֹּה עוֹקֵר

בִּתְחוּמֵי אֶזְרָחוּת וּבְצַהַ"ל

עוֹד רַבִּים הֵם שִׁטְחֵי הַהֶפְקֵר

שֶבָּהֶם גִּזְעָנוּת לֹא נִסְבֶּלֶת

מִשְׁתּוֹלֶלֶת בַּיּוֹם וּבַלֵּיל

וּבָהֶם חֶבְרָתֵנוּ נִכְשֶׁלֶת

בְּחֶסְרוֹן פִּתְרוֹן-עֹמֶק כּוֹלֵל

שָׁנּוֹסָף עַל טִפּוּל בַּסִּימְפְּטוֹמִים

יִתְמַקֵּד  בְּ מַ ה וּ ת  הַלִּקּוּי

בְּהֵבֶּט חֶבְרָתִי-אֵקוֹנוֹמִי

כְּמוֹ דִּיּוּר, הַשְׂכָּלָה וְסִכּוּי

לֶעָתִיד טוֹב יוֹתֵר וּלְאֹפֶק

שִׁוְיוֹנִי וְזָמִין וְנָאוֹר

שֶׁבּוֹ יַד הַשִּׁלְטוֹן עַל הַדֹּפֶק

בְּלִי שׁוּם קֶשֶׁר לְצֶבַע הָעוֹר

וְלֹא אֶצְבַּע שׁוֹטֵר עַל הַהֶדֶק

בְּקַלּוּת רְאוּיָה לְגִנּוּי

אֲשֶׁר אֵין בָּהּ תְּבוּנָה וְלֹא צֶדֶק

וְלֹא שֶׁמֶץ תִּקְוָה לְשִׁנּוּי.

זֶה יוֹצֵר אָנָלוֹגְיָה פָטָלִית

עִם שׁוֹטְרֵי מְדִינַת אַנְקְל סֶם

הָרוֹצְחִים בְּרוּטִינָה בְּרוּטָלִית

שְׁחוֹרֵי-עוֹר בְּלִי עוֹצֵר וְחוֹסֵם

וְזֶה כֶּתֶם מַחְפִּיר וְצוֹרֵב כָּאן

עַל כֻּלָּנוּ בְּשֶׁצֶף נִזְעָם

כְּשֶׁמִּזּוּג גָּלֻּיּוֹת רְחַב-לֵב כָּאן

הוּא צִדּוּק קִיּוּמֵנוּ כְּעַם

וְכָעֵת, שֶׁפָּרְצָה מְהוּמָה זוֹ

חִישׁ הוּקְמָה וַעֲדָה שֶׁל שָׂרִים

אֲבָל אֵיפֹה הָיְתָה וַעֲדָה זוֹ

כְּשֶׁאֶתְיוֹפִּים הָיוּ מֻפְקָרִים

עֲשָׂרוֹת בַּשָּׁנִים לְלֹא הֶרֶף

לְנִכּוּר גִּזְעָנִי וֶעֱנוּת

בְּאֻמָּה שֶׁדּוֹרוֹת הָיְתָה טֶרֶף

הִיא עַצְמָהּ לְפִגְעֵי גִּזְעָנוּת?

כֵּן, אוֹתָם נְעָרִים יוֹרְדֵי שַׁחַת

שֶׁמּוֹתָם הוּא כָּל-כָּךְ מְיֻתָּר

הֵם בָּנִים שֶׁל כֻּלָּנוּ גַּם יַחַד

וְקוֹרְעִים בְּלִבֵּנוּ מֵיתָר

וְזֶה זְמַן שֶׁרָעָה מְגֻנָּה זוֹ

שֶׁאֵין צֹרֶךְ יוֹתֵר לְפָרְשָׁהּ

תְּאַלֵּץ אֶת רָאשֵׁי מְדִינָה זוֹ

לְעָקְרָהּ בְּלִי דִּחוּי  מִ שָּׁ רְ שָׁ הּ.

יוסי גמזו

אהוד: שכחת להזכיר את חלקם של ראשי המדינה שרה וביבי נתניהו, שהם "אנאלוגיים לשוטרי מדינת אנקל סם" – באפלייתם של עולי אתיופיה.

* * *

אמיר לוי

"קרן שקשורה לממשלה זרה ולוקחת חלק במאבק אלים צריכה להדליק נורה אדומה!"

מתוך אתר "מידה", 04/07/2019

קרן רוזה לוקסמבורג הגרמנית העבירה לארגון 'עומדים ביחד' כ-160 אלף שקל בשנתיים האחרונות. איתי ראובני ממכון NGO MONITOR  – "נבחרי הציבור צריכים להתייחס לבעייה."

הקרן החדשה וקרן רוזה לוקסמבורג הגרמנית הם חלק מהתומכים בארגון 'עומדים ביחד', שהיה הרוח החיה מאחורי מחאת יוצאי אתיופיה שהתעוררה בעקבות מותו של סולומון טקה מירי שוטר בקריות. במהלך ההפגנות שנערכו בימי שלישי ורביעי השבוע נפצעו עשרות שוטרים, וצירים מרכזיים ברחבי הארץ נחסמו לשעות ארוכות. סרטונים שתיעדו את המחאה במקומות שונים הראו אלימות קשה מצד המפגינים, בין השאר באמצעות יידויי אבנים, שריפת רכבים ותקיפת אזרחים. עשרות מהמפגינים נעצרו על ידי המשטרה.

למרות התוצאות הקשות של המחאה והכעס הציבורי הרב שהתעורר בעקבות הפגנות האלימות הקשה, הן בארגון 'עומדים ביחד' והן בקרן החדשה הביעו תמיכה במחאה. כך למשל, בחשבון הטוויטר של הקרן נכתב כי "הקרן החדשה לישראל אכן עומדת לצד המפגינים," ובהמשך הוסיפו כי "אין אנו מצדיקים אלימות כלפי שוטרים או אזרחים," אך "אנו מבינים מהיכן היא מגיעה."

לקרן החדשה כמובן היסטוריה ארוכה של תמיכה במאבקים אזרחיים שונים, לרוב למען מטרות פוליטיות רדיקליות כמו תמיכה במסתננים, יבישובים בלתי-חוקיים בנגב ובשלל ארגוני שמאל קיצוני שונים, לחלקם קשרים לארגוני חרם וארגונים הקוראים לשינוי דמותה של מדינת ישראל.

במקרה של 'עומדים ביחד', הקרן החדשה סיפקה לארגון מעטפת כספית וליווי בהקמה, והעבירה לו בשנת 2017 סכום של 91,021 דולרים, ובשנת 2018 סכום נוסף של 102,528 דולר. "זה לא מסוג הארגונים שקמים ואז מתחילים לחפש כסף, הם מקבלים כסף כדי להיות מוקמים," אומר ל'מידה' איתי ראובני, ראש דסק ישראל במכון NGO MONITOR העוקב אחר פעילות ארגונים לא-ממשלתיים בישראל.

בניגוד לארגונים אחרים שקמים למען מטרה מסוימת או פועלים בתוך תחום מוגדר, 'עומדים ביחד' אינו פועל למען יעד מוגדר אלא מתעסק בעיקר ב"תיאום מאבקים". מדובר בחוג מצומצם של פעילים ,שחלקם חברים במיספר ארגונים קיצוניים דומים, שיוצרים רשת של קשרים ומנסים להשתלב בכל אירוע או מחאה שמתפרצת.

כמו במקרה של מחאת יוצאי אתיופיה וכמו במאבקים אחרים בעבר, ברגע שקיים ואקום של מנהיגות בתנועת המחאה, ארגונים שכבר יש להם את התשתית ואת המשאבים פשוט נכנסים לעובי הקורה ומארגנים את כל מה שדרוש להפגנה תוך כמה שעות.

שיטות הפעולה של הקרן לקידום מטרותיה הפוליטיות, כאמור, מוכרות ושנויות במחלוקת בציבור הישראלי במשך שנים ארוכות, אך כאשר מתרחש אירוע כה חריג בעוצמת האלימות כפי שראינו השבוע, ניתן לצפות מארגון החברה האזרחית הגדול והמשפיע בישראל לקחת אחריות ולעצור את ההתפרעות, ללא קשר לאי-ההסכמה הרעיונית. במקום זאת, הקרן החדשה פירסמה הודעות תמיכה וקריאה להגיע להפגנות.

היסטוריה של אלימות

באתר 'עומדים ביחד' נכתב כי התנועה נאבקת נגד "הקשר שבין הכיבוש של פלסטין לייאוש הכלכלי והחברתי בישראל ולהתקפות על הזכויות הדמוקרטיות של האזרחים הערבים-פלסטינים ומטרתה היא להציב חלופה לשלטון הנוכחי ולהבאת שינוי מהותי בחברה הישראלית."

לפני מיספר שבועות נערכו בחירות להנהגת הארגון בה חברים בין השאר חברי הכנסת לשעבר מוסי רז ממרצ ודב חנין מחד"ש, איש מרצ אבי דבוש, העיתונאית אבירמה גולן ופעיל השמאל אלון-לי גרין שהיה בעבר עוזרו הפרלמנטרי של דב חנין.

אחת ממייסדות הארגון היא ד"ר יעלה רענן ממכללת ספיר, לגביה דיווח גלעד צוויק כי השתתפה בהפגנת התמיכה בחמאס שנערכה בסכנין לפני כשנה, בזמן שיא התפרעות הטרור ברצועת עזה. במהלך ההפגנה קראה רענן "לשחרר את פלסטין" ואמרה לקהל המפגינים כי "כולנו שותפים בלמחוק את השלטון הפשיסטי בישראל."

חבר נוסף בארגון הוא שרון לוזון, שתועד בשנה שעברה תוקף בקללות קשות נשים מפעילות השכונות בדרום תל-אביב, והוא בעל היסטוריה עשירה של מקרי אלימות.

 'עומדים ביחד' נטלו חלק בשלל הפגנות בשנתיים האחרונות, בין השאר בהפגנות נגד חוק הלאום, בהפגנות הנכים והנשים ובמחאה נגד יוקר המחייה. במהלך ההפגנות נגד היועץ המשפטי מנדלבליט בפתח-תקווה, הארגון קרא לחבריו להגיע "להפגין בירושלים, חיפה ותל-אביב, ולהיאבק נגד הממשלה המושחתת, שכדי לשמור על השלטון והאינטרסים של אדוני הארץ, מוכנה להקריב את העתיד שלנו."

לקראת ההפגנה המתוכננת של יוצאי אתיופיה ביום שלישי השבוע, קראו ב'עומדים ביחד' לפעילים להצטרף להפגנות, ובציוץ שפרסמו בחשבון הטוויטר כתבו: "לזכרם של סלומון טקה ומוחמד עביד ורבים אחריהם – לא נפסיק להילחם על כבוד ושוויון."

מוחמד עביד הוא תושב עיסאוויה שנפצע מירי שוטרים לאחר שהשתתף בהפרת סדר המונית בשבוע שעבר, ובהמשך נפטר מפצעיו.

עביד נעצר בעבר בגין כוונה לבצע פיגוע ירי, ולאחר מותו פירסם ארגון הטרור חמאס הודעה בה נאמר כי "דמו של השהיד מוחמד עביד, שנפל הלילה בירושלים הכבושה, הוא אשר יקבע את גורל העיר הקדושה." בהמשך פירסמו ב'עומדים ביחד' עוד מיספר רב של ציוצים ופוסטים התומכים במחאת הקהילה האתיופית.

בתוך כך, ארגון 'בצלמו' פנה היום ליועץ המשפטי לממשלה בדרישה לפתוח בחקירה נגד הארגון בחשד להמרדה. במכתב שנשלח ליועמ"ש מנדלבליט נטען כי "לא ייתכן שמי שעומד מאחורי כל הנזק בימים האחרונים לא ישלם על כך מחיר."

נורות אדומות

מקור זר נוסף שתומך בארגון 'עומדים ביחד' היא קרן רוזה לוקסמבורג המקושרת למפלגת השמאל הקיצוני הגרמנית 'די-לינקה'. בתיאור הנציגות הישראלית של הקרן נכתב: "החברה והפוליטיקה בישראל מושפעות כיום מהכיבוש המתמשך של השטחים הפלסטיניים ועמו הרחבת ההתנחלויות היהודיות בשטחים הכבושים, המנוגדים שניהם לאמנת ז'נבה; מדיניות כלכלית וחברתית ניאו-ליברלית, שתוצאתה היא התנוונות מדינת הרווחה; ותהליך מתמשך של דה-דמוקרטיזציה, המערער ערכי בסיס דמוקרטיים וזכויות אזרח וגורם להחרפת הניגודים הפנימיים, בייחוד בין הרוב היהודי ובין המיעוט הערבי-פלסטיני."

בעבר מימנה הקרן פעילויות שמאל שונות בישראל כמו הנסיעה לרואנדה ואוגנדה של חברי הכנסת מיכל רוזין ומוסי רז כדי למנוע את גירוש המסתננים, תמכה כספית בארגון 'זוכרות' המקדם את "זכות השיבה" ובעוד שלל ארגוני ופעילי BDS ובכנסים אנטי-ישראליים.

קרן רוזה לוקסמבורג העבירה לארגון 'עומדים ביחד' סכום של 74,190 שקל בשנת 2017, ועוד 83,430 שקל בשנת 2018. הכספים הועברו למטרות "חיזוק הארגון", "תמיכה כללית" ו"ארגון כנסים ציבוריים."

לדברי איתי ראובני מ-NGO MONITOR, עצם העובדה שקרן הקשורה לממשלה זרה לוקחת חלק פעיל במאבק שהפך להיות אלים – צריכה להדליק נורות אדומות: "השלטים, האוטובוסים, הארגון: כל זה עולה כסף. זאת בעייה שנבחרי הציבור צריכים להפנות אליה תשומת לב," הוא אומר ומסכם: "רק תחשוב מה היה קורה אם ארגון במימון ממשלת ישראל היה מלבה הפגנות אלימות בחו״ל."

אמיר לוי

* * *

חובב טלפז

במלחמה לא כמו במלחמה:

פרק כ"ה – "יצא המרצע מן השק": G5

בתחילת ועידת ה-G20 שהסתיימה בסוף השבוע האחרון באוסקה יפן, נפגשו צוותי מו"מ הסחר ארה"ב-סין בשולי הוועידה ללא "הקודקודים", הלא הם נשיאי שתי המעצמות הכלכליות, כאשר אלה החליפו לחיצות ידיים, חיוכים והלצות רקע, בעוד הצוותים מוציאים מהשק את הנושאים שעל הפרק ולאחר דיון קצר הותירו אותם כנושאים לפגישה המרכזית בה ייקחו חלק שני הנשיאים, פנים אל פנים, כשלצידם חברי המשלחות בהתאמה.

ואז, הוצא "המרצע"... הסינים הראו והחזירוהו מיד לשק:  זה לא לדיון, יש כאן אולטימטום עליו חתום נשיא סין שאומר בפשטות – שאם לא יוסרו הסנקציות האוסרות על מכירת טכנולוגיות בתחום ה-G5 – אזי שיחות המו"מ לא יחודשו!!!

העמדה הנחושה הזו לא היתה, כנראה, חידוש מסעיר עבור טראמפ וצוותו. מאז שנעצרה בארה"ב אישיות בכירה של חברת Huawei – ענק הטכנולוגיות בסין (חברה ממשלתית בעיקרה) באשמת גניבות קניין רוחני, השית מימשל טראמפ אמברגו על מכירת טכנולוגיות מתקדמות לסין, במיוחד על Huawei , ובמיוחד על טכנולוגיות בתחום ה- G5. בתמצית, מדובר על טכנולוגיה של הולכת מידע בנפחים גדולים ובמהירות גבוהה. טכנולוגיית ה-G4 יצאה לשוק העולמי בתחילת שנות האלפיים ואיפשרה, בין היתר, את מסכי הטלביזיה HD, אינטרנט במהירויות של עשרות ג'יגהבייט, את הסמרטפונים, וכמעט העלימה את עצירות-הבאפר המעצבנות.

הוזלת מחירי הסמרטפונים, במיוחד אלה המיוצרים בסין, הוסיפה כמה מיליארדים של צרכנים לרשת העולמית. מתקרב במהירות הזמן שה-G4 לא יעמוד במשימה, כאשר הרשת העולמית תתקרב ותעבור את ה-20 מיליארד נקודות ברשת!

במקומות בהם צפיפות האוכלוסייה גבוהה, כמו המגה-ערים הסיניות, המכילות בשטחן האורבני כ-100 מיליון תושבים, כבר מורגש "מחנק אינטרנטי". מכאן נובע הצורך האקוטי של סין בטכנולוגיית ה-G5, שאמורה להגביר את מהירויות ההעברה פי 100 משיא המהירויות של  ה-G4. יתירה מזאת, בלהיטותה ליישם את הטכנולוגיה, עוסקת סין בהרכבת מערכות הולכה שייקחו עליהן את משימת ההולכה ברגע שהצ'יפים החדשים המפותחים ע"י הענקים גוגל ואינטל ייכנסו לפעולה. קשה להמעיט בחשיבות האסטרטגית של ה-G5 בכל תחומי החיים, לרבות שימושים צבאיים הרי גורל על פני כדור הארץ ובחלל הקרוב וגם ברחוק מאוד.

אין כל ספק, בידי ארה"ב מנוף לחץ ברמת שיא. אלא שדווקא במצבי לחץ קיצוני על הצד השני, ניטלת מהנלחץ אפשרות הוויתור – הוא נמצא במצב שאין לו מה להפסיד. מצב של מסוכנות מתגברת! 

במקרה דנן סין לוחצת על כל המגרש ומתעלמת לחלוטין מאיום השתת 25% מכס על למעלה מ-300 מיליארד ערך סחורות – הנוספים על הרבע מיליארד דולר סחורות שכבר ממוכסות ב- 25%. זה פשוט מתגמד מול הצורך החיוני בטכנולוגיות ה-G5! אלא שסין איננה בודדה במערכה הזו. לפחות שני כוחות מרכזיים תומכים בה.

הדמוקרטים בקונגרס. בשתי צורות: האחת להצר את צעדיו של טראמפ במטרה סופית למנוע את בחירתו מחדש בעוד 16 חודשים. כל האמצעים מבחינתם כשרים למען המטרה "הקדושה". חוץ מתשלובת החקירות המגוונת שממשיכה בדרכה כאילו החוקר מולר לא סיים את תפקידו במסקנה פשוטה וקצרה – זכאי מאשמת הקנוניה עם רוסיה, מונעים הדמוקרטים בנחרצות את חידוש התשתיות בארה"ב בחלקן ו-או החלפתן בחדשות, מתקדמות, בחלקן השני.

שתי חברות ענק אמריקניות עוסקות בפיתוח הבסיסי של טכנולוגיות ה-G5:  גוגל ואינטל. אליהן נקשרות בפרוייקטים שונים כמה עשרות חברות נוספות. השקעות הפיתוח נאמדות בעשרות מיליארדים. המאזן הכספי של החברות התבסס על מכירות משמעותיות של אביזרים פרטניים ממערכות ה-G5, מכירות שהתבססו על מבצע המגה-תשתיות. העיכוב בהפעלת פרוייקט התשתיות הוא תוצאה ישירה של מניעת תקציבו ע"י בית הנציגים, שנשען מנובמבר 2018 על הרוב הדמוקרטי בו. לחור הכספי במאזן מצאו  שתי החברות מזור – חברת Huawei הסינית, שרכשה טכנולוגיות כאלה בהיקפים גדולים, חלקן, תוך עבירות גסות על זכויות קניין רוחני.

בתחילת השנה הטיל משרד המסחר האמריקני (וילבור רוס – מזכיר) סנקציות חריפות המשולות לאמברגו על מכירות רכיבי G5 על Huawei. הסינים הגיבו בהשעיית-מהות על מו"מ הסחר. מה שהביא להתפתחויות בוועידת ה-G20 בהן פתחנו – עד לפגישת הנשיאים בשלהי הוועידה.

עמדותיו של נשיא סין היו ברורות ומנוסחות היטב: השעייה מיידית של האמברגו וארכה של חצי שנה על מכס שיושת על ה-300 מיליארד סחורות – שני תנאים להתנעת המו"מ התקוע.

לטראמפ, המודע היטב ללחץ בו נמצא עמיתו הסיני, היו מספר קווי פעולה חליפיים. נזכיר שניים עיקריים.

הראשון – להתעלם מדרישותיו הנושקות-אולטימטום של הנשיא הסיני ולהטיל מכס כבד, מיידית או בפעימות רבע-שנתיות על ה-300 מיליארד כפי שתוכנן מראש – התגובה הצפויה. מהלך כזה אמור לאחד את כל שונאי טראמפ על פני כדור ארצנו המיוזע-קונפליקטים ובמיוחד אלה מבית שבימים אלה, כ-22 מועמדים דמוקרטים לנשיאות, מנהלים קרבות "בתוך הנגמ"ש" – רובם נגד המועמד המוביל שמתקשה להגן על עמדותיו מלפני שלושה ואף ארבעה עשורים (!) ונמנעים לחלוטין מלתקוף אותו על מדיניותו בת שמונה שנותיו במימשל אובמה-ביידן ובכך חושפים אותו – ג'ו ביידן כ"בודד בצריח", נטול הגנה מול טראמפ, אם וכאשר ישרוד את ועידת הדמוקרטים בקיץ הבא ב-2020.

הסיבה המרכזית נגד המהלך הזה היא שבנקודת הזמן הזו כבר אין בו צורך. רמת המכס הנוכחי – על מחצית היבוא הסיני – מספיקה בכדי להביא להאטה משמעותית, ולאורך זמן, בקצב הצמיחה הכלכלית. יתירה מזו, הפיכתה של ארה"ב ליצרנית הנפט הגדולה בעולם, עם שליטה חלקית  (בינתיים...) במדיניות אופ"ק, כבר דחפה את אופציות יבוא הנפט של סין למקורות בשליטה אמריקנית.

כל מה שנותר בידי טראמפ לעשות הוא לחכות למצמוץ סיני!  וזה לא אֶחָר בואו, ברגע האחרון (מכתב  האולטימטום הנ"ל), אלא שטראמפ כבר היה מוכן עם הקו החלופי. להלן – השני.

השני – מהותית: להיענות בחיוב לשתי הדרישות הכמו-אולטימטיביות של הנשיא הסיני אבל, בשום פנים ואופן לא בחינם! יתירה מזאת, יש לגבות מחיר גבוה במיספר סוגיות העומדות על הפרק. אך יש לעשות זאת בצנעה מופגנת, בוודאי לא במסיבת עיתונאים משודרת מסביב לעולם. כך היה. במסיבת עיתונאים פרטית הודיע טראמפ על שיחרור האמברגו שהושת על טכנולוגיות ה- G5 ורק הוסיף בקול ענות חלושה "לא כולן... ובהדרגה."

הודעה כזו, אם התרחשה בזמן מסחר המניות המלא בוול-סטריט, יכולה היתה להביא לנפילה מיידית של 500 נקודות לפחות בדאו ג'ונס, ועוד 500 רק בגלל הטון החלוש וחזות הספינכס על פניו של טראמפ. אבל זה קרה בשבת (שעברה). מכאן הוא הוסיף שהוא משהה, עד הודעה חדשה, את המכס על מחצית היבוא מסין, "אבל המכס שכבר קיים נשאר על מקומו, ושני הצדדים החליטו לחדש את שיחות מו"מ הסחר בהקדם."

בשלב ההודעה הזו נראה בעליל שהיה כאן ניצחון סיני ברור. כשנשאל טראמפ הוא ענה, שוב בקול רפה "היו שיחות מצויינות..."

מעטים מאוד האמינו לו.

בדרכו חזרה הביתה טראמפ תיכנן מראש ביקור בסיאול "ואצל החיילים האמריקנים בגבול צפון קוריאה." האם הכין לעצמו טראמפ אופציית ביקור מעניינת ? מסתבר שכן. אחרי המיפגש השני שלו עם נשיא צפון קוריאה בהאנוי, שהסתיים בעזיבת טראמפ החמורת הפנים את החדר ב"טריקת דלת", האפשרות של טראמפ לפגוש בו פעם נוספת ובנסיבות שלא נוסו מעולם יכולה היתה להתבצע רק במאמץ סיני של הרגע האחרון ובהתערבות מלמעלה.

גילוי נאות: התסריט הבא הוא ספקולציה מתורצת שלי. עם סיום השיחות באוסקה, ב-4 עינים ביקש/דרש טראמפ מעמיתו הסיני שימליץ בחום (ברמה השמורה בין בוס לפקיד) לנשיא צפון קוריאה לפגוש אותו בשטח ההפקר בין שתי הקוריאות... הפגישה התקיימה, ועוד איך... הצפון קוריאני הזמין את טראמפ לדרוך על אדמתו שלו – אירוע היסטורי – כאשר שניהם הולכים יחדיו כאילו סיימו לפני עשורים את אותו בי"ס...

המשמעות:

התקרבות אמת בין שתי מעצמות הכלכלה, לפחות באופן זמני. שיחות המו"מ כבר התחדשו ובפורמט שונה – בטלפון – בין ראשי הנושאים והנותנים – בנושאי מהות. עד כה שימש הטלפון רק לתיאומי פגישות והליכי נוהל.

המערכת הפוליטית בארה"ב, זו שבעצימת עיניים עונה ב- ר.ל.ט (רק לא טראמפ), נאלמה דום, למעט ציוץ מפתיע של סנטור רוביו – דוקא רפובליקני – הזועם על "שחרור טכנולוגיה אסטרטגית לסין,"  והוא זה שיביא "לחקיקה בקונגרס שתעצור את המהלך ברוב מבטל-וטו של נשיא."

מעניין שלא חזר על כך עד כה. האם מישהו שיודע לקח אותו הצידה וסיפר לו מה, כמה, ובאיזה קצב תשוחררנה הטכנולוגיות האסטרטגיות לסין. לא מן הנמנע אפילו שמישהו מצוות הבית הלבן "הזמין" את הציוץ הנ"ל מסנטור רוביו... מסיבות מובנות.

מה חושבים המשקיעים האמיתיים בשתי כלכלות הענק?

ובכן, עם פתיחת שווקי המניות אחרי המפגש, היתה עלייה מרשימה (גרפים למטה) בכל המזרח (שנחאי קפץ ב-2%), ארה"ב (דאו ב-1%) וגם אירופה, כאשר מחיר הזהב יורד.  בהמשך התמתנו העליות במזרח ואף ירדו בעוד אלה המשיכו לעלות בארה"ב, ואתמול קבעו הדאו ג'ונס וה- S&P את שיאי כל הזמנים בעוד הנסד"ק משיק לשיא דומה באיכותו – מתנה לחג העצמאות האמריקני   ה-4 ביולי.

המערכה רחוקה עדיין מסיום, אבל מי ניצח בסיבוב האחרון ע"פ לוח התוצאות בלבד?

שיפטו בעצמכם.

חובב טלפז

4 יולי 2019

* * *

פנחס שדה על בנימין תמוז

מתוך הספר: "להסביר לדגים" (2002) מאת אהוד בן עזר

אני זוכר שדמות דומיננטית בחלק השני של "על מצבו של האדם" היתה אמורה להיות זו של האדון, אדון רייכלין, אביהם של אבשלום ואביגיל, אשר אותו, כך אמר לי [שדה], עיצב במידה רבה לפי דמותו של גרשם שוקן, העורך והבעלים של עיתון "הארץ", (המערכת והדפוס שכנו עדיין בבניין ההיסטורי שברחוב מזא"ה 56 בתל-אביב).

שוקן הוא שהחליט בשעתו לאמץ אותו ולהוציא לאור כמעט את כל ספריו בהוצאת "שוקן", החל ממהדורתו השנייה של "החיים כמשל", ולמעט, במקרה או שלא במקרה – "על מצבו של האדם" שיצא ב"הספריה לעם" של "עם עובד" ו"העשב האדום בוער לאט, הנהר הירוק זורם לעד" שיצא ב"ספריית תרמיל" של פירסומי קצין חינוך ראשי וההוצאה לאור של משרד הביטחון, בעריכת ישראל הר.

דמותו של גרשם שוקן גרמה למעין תסביך לא רק אצל שדה אלא, לדבריו, לכל החוג של העורכים והעיתונאים עובדי "הארץ" באותה תקופה, דוגמת בנימין תמוז, אהרון אשמן, אברהם רימון ואחרים, ובהם כמובן שדה עצמו, שהיה משתתף קבוע ב"הארץ שלנו".

בדרך שבה דמותו והתנהגותו של גרשם שוקן נתפסו בעיני שדה, היה משהו מיחסו של יוסף ק' לאדוני "הטירה" אצל קאפקא. הכול היה מסובך מאוד. אפל ובלתי מושג. מעין "קבוצת התייחסות" תמידית שהעסיקה את מחשבותיו של שדה שעות רבות (ודאי יותר זמן משהם הקדישו למחשבה עליו) והשפיעה אולי גם על תיאור מאבקי הכוח באחדים מספריו.

העיתונאי יאיר קוטלר, שהיה עורך "הארץ" בשעתו, מספר ששוקן נהג ללכת במסדרונות מערכת העיתון כשעיניו מופנות לקיר, כמתחמק מלפגוש במבט של האדם הבא מולו. כאשר שאל אותו מדוע הוא נוהג כך, ענה שוקן: "אם אחייך למישהו ואומר לו שלום, מיד יבוא לבקש העלאה במשכורת."

לדברי שדה, תמוז סיפר לו שפעם ביקש להתקבל אצל שוקן באיזה עניין, אולי בקשר להעלאת שכר. כאשר ישב במשרדו של שוקן אזיי כדי להעליבו ו"להעמידו על מקומו" – התרומם שוקן בעודו מדבר, וכשהוא מניח את אמות-ידיו על מסעדי הכיסא, מעבר לשולחן הכתיבה – תקע נאד עסיסי, כממחיש שעד כדי כך הוא, תמוז, לא נחשב בעיניו.

הזכרת שמו של תמוז היתה כאמור מעין אובססיה אצל שדה. כמעט בכל שיחה השמיץ אותו. והרי תמוז, בעודו עורך "הארץ שלנו", לפני אהרון אשמן, הזמין את שדה לכתוב לשבועון-לנוער ולעבוד בו ובכך הבטיח שנים רבות את קיומו כסופר. תמוז אף השתדל, יחד עם אברהם רימון ויעקב אשמן, למצוא את המו"ל הראשון לכתב-היד של "החיים כמשל".

שדה כניראה מעולם לא סלח לתמוז על העזרה שקיבל ממנו בתקופה שתמוז היה כבר סופר מוכר ומקובל ואילו שדה – רק בראשית דרכו. כאשר היכרתי את שדה הוא החשיב את עצמו כבר הרבה מעל לתמוז, השרוי לדעתו ב"עולם הטומאה" וחי "חיי כלבים". ואולם ללא ספק היתה כאן גם קינאה גדולה של שדה בתמוז.

יצחק אורפז זוכר שבאותה תקופה כתב או התבטא פנחס שדה בגישה סלחנית כלפי ספר של תמוז, ייתכן שמדובר ב"חיי אליקום", שהופיע ב"הספריה לעם" ב-1965. הוא זוכר ששדה הראה לו מכתב שהתקבל מתמוז ובו יותר מרמז לכפיות-טובה מצד פנחס.

 "נידמה לי שהיה כתוב שם משהו כמו: 'גם אתה, פנחס?...'" מספר אורפז.

וייתכן שבקינאת שדה בתמוז היו מעורבים גם עסקי נשים.

* * *

בנימין תמוז ואסתר ראב

מתוך "ימים של לענה ודבש"

סיפור חייה של אסתר ראב

מאת אהוד בן עזר

עם עובד, 1997

לאחר שנים שבהן אסתר שולחת את רוב שיריה לפירסום ב"הארץ", עוזב ד"ר יעקב הורוביץ את משרתו כעורך "תרבות וספרות", ובנימין תמוז ממלא את מקומו. ב-1964 מתרחשת בינה לבין תמוז תקרית, שעליה היא מספרת לחוקרי מכון כץ:

"שלא מדפיסים לא קרה לי אלא בשנות בגרותי כששלחתי (אני לא מודרנית) לתמוז איזה שיר והוא אמר שחסר היסוד השירי. אמרתי תודה רבה ולקחתי את השיר חזרה."

אסתר אינה סולחת לתמוז, ו"הארץ" חדל להיות ביתה הכמעט-בלעדי. מעתה היא שולחת את מרבית שיריה לבמות אחרות ובעיקר ל"דבר".

* * *

אדיר כהן

ארבעה שירים מתוך הספר החדש

"מכאן ואילך"

בהוצאת אמציה, 2019. 370 עמ'

הַמַּחֲצִית הָרֵיקָה

מָה קָרָה לְמַחֲצִיתָהּ הָרֵיקָה

שֶׁל מִטַּת הָאוֹהֲבִים שֶׁנִּפְרְדוּ.

בַּחֲלוֹמוֹ שָׁלַח יָדוֹ אֶל אֵינוּת אֲהוּבָתוֹ,

חָזְרָה צוֹנֶנֶת וְהֵנִיסָה חֲלוֹמוֹ.

נָשָׂא עֵינָיו אֶל שְׁלַבֵּי הַתְּרִיס

הַמּוּגָפִים בְּחֶלְקָם וּמְסַנְּנִים לַחֶדֶר

אוֹר חִוֵּר וְעָגוּם

שֶׁדַּי בּוֹ לְוַדֵּא שֶׁאֵינָהּ,

הָפַךְ פָּנָיו אֶל הַקִּיר הֶחָשׂוּף

וּמָצָא עַצְמוֹ מְדַבֵּר אֶל הַקִּיר

וְיָדַע שֶׁמַּעֲנֶה לֹא יִמָּצֵא לוֹ.

שֶׁבֶר

שָׁמַעְתִּי צְלִיל שְׁבִירַת כְּתֵפֵךְ

בְּנָפְלֵךְ עַל הַמַּדְרֵגוֹת הַיּוֹרְדוֹת,

הָעַזָּה שֶׁבַּנְּגִינוֹת לֹא תּוּכַל

לִגְבֹּר עַל צְלִיל זֶה

שֶׁיּוֹסִיף לְלַוּוֹת אוֹתִי

כָּל חַיַּי שֶׁנִּשְׁבְּרוּ עִמּוֹ

בַּמַּדְרֵגוֹת הַיּוֹרְדוֹת.

לִשְׁכֹּחַ

שָׁכְחָה אֶת שֶׁלִּפְנֵי רֶגַע קָרָה,

שָׁכַח הַבֹּקֶר לְהַפְצִיעַ;

שָׁכְחָה אֶת הַזְּמַן הַמִּתְרַחֵשׁ,

שָׁכְחוּ הַחַיִּים אֶת מַהֲלָכָם;

שָׁכְחָה פָּנִים וַאֲנָשִׁים,

שָׁכַח הָעוֹלָם חַיִּים מִתְרַחֲשִׁים;

שָׁכְחָה חֲבֵרִים וּקְרוֹבִים,

שָׁכְחוּ הַחַיִּים חֶדְוַת הָאוֹהֲבִים;

שָׁכְחָה הַדֶּרֶךְ מִכָּאן לְשָׁם,

שָׁכְחוּ הַסְּפִינוֹת נָתִיב בַּיָּם;

שָׁכְחָה גּוּפָהּ וַהֲנָאוֹת חוּשֶׁיהָ,

שָׁכְחוּ שְׂמָחוֹת לִפְקֹד יָמֶיהָ;

שָׁכְחָה שִׁירֶיהָ וַחֲלוֹמוֹתֶיהָ,

שָׁכְחוּ כּוֹכָבִים לַעֲלוֹת בְּשָׁמֶיהָ;

שָׁכְחָה אַהֲבוֹתֶיהָ כֻּלָּן,

שָׁכְחוּ הַפְּרָחִים לְהָפִיץ רֵיחָם;

שָׁכְחָה מְצִיאוּת וְעוֹלָם,

שָׁכַח אוֹתָהּ הָאֵל וְנֶעֱלַם.

מִסְפָּר לַשִּׁירִים

עַל כְּרִיכַת הַסֵּפֶר בַּחֲנוּת

הָיָה כָּתוּב "שִׁיר בְּיוֹם",

כַּמָּה שִׁירִים אֲנִי כּוֹתֵב בְּיוֹם?

שָׁאַלְתִּי אֶת עַצְמִי.

כַּמָּה כְּאֵבִים קוֹרְעִים אֶת לִבִּי בְּיוֹם?

כַּמָּה פְּרָחִים צוֹמְחִים בְּנַפְשִׁי בְּיוֹם?

כַּמָּה חֲלוֹמוֹת נֶחֱלָמִים בְּרוּחִי בְּיוֹם?

כַּמָּה חִיּוּכִים נִשְׁלָחִים אֵלַי בְּיוֹם?

כַּמָּה תִּקְווֹת נִשְׁבָּרוֹת בִּי בְּיוֹם?

כַּמָּה אֲהָבוֹת אֲנִי אוֹהֵב בְּיוֹם?

הַאִם יֵשׁ מִסְפָּר לְכָל אֵלֶּה?

הַאִם הֵם יְסַפְּרוּ אֶת הַשִּׁירִים?

הַאִם יִתְּנוּ מַעֲנֶה לְסוֹד הֻלַּדְתָּם?

הַאִם אָכֵן הֵם הַמְּיַלְּדִים אֶת הַשִּׁיר?

רַק בְּהַגִּישָׁם אֶת הַגַּחֶלֶת הַלּוֹהֶטֶת לִשְׂפָתַי

שֶׁבְּהִשָּׂרְפָן תַּבְעֵרְנָה הַבְּעֵרָה שֶׁבַּנֶּפֶשׁ

וּבְלַהֲטָהּ הַשּׂוֹרֵף כֹּל יִוָּלֵד הַשִּׁיר.

אדיר כהן

* * *

באבל על מותו של

רפי וייזר

שהיה מנהל המחלקה לכתבי יד וארכיונים בספרייה הלאומית, ושימש בה גם כמתנדב בגמלאות. הקדיש את חייו לחקר הספרות העברית והיה המומחה הבלעדי ליצירותיו של עגנון. ידם של גדולי חוקרי עגנון (ולא רק עגנון) לא משה מידו כבר יותר מארבעים שנה.

הלווייתו התקיימה ביום שישי 5.7 בהר המנוחות בירושלים.

לאחר שנוצר איש כזה

הקב"ה שבר את התבנית

ולא יהיה עוד איש כמוהו

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 7.7.19

* המדרון לאנרכיה – חסימת כבישים אינה מחאה לגיטימית. ראשית, כי זו הפרת חוק. שנית, כי זו פגיעה בציבור הרחב ופגיעה בחופש התנועה שלו.

עם זאת, בשם זכות המחאה וזכות הצעקה, ניתן לעיתים, בצורה מבוקרת ולזמן מוגבל, לאפשר למפגינים לרדת לכביש ולחסום אותו לכמה דקות.

האופן שבו נהגה המשטרה במחאת הישראלים יוצאי אתיופיה היה בלתי נסבל. אסור היה להכיל את חסימת הצירים המרכזיים ברחבי המדינה למשך שעות רבות, תוך גרימת סבל לרבבות אזרחים, כפי שקרה. תפקידה של המשטרה לקיים את הסדר הציבורי – לשם כך היא קיימת. אנו משלמים מיסים כדי לקבל ממנה את השירות הזה.

אני מבין את הרצון לתת פורקן לזעם, וגם את הקושי של המשטרה במקרה הספציפי הזה, שבו המחאה היא בעיקר נגד אלימות המשטרה, אך אי אפשר להצדיק זאת.

המחשבה שהכלה תגרום לכך שהמפגינים יוציאו קיטור והסערה תשכך הוכחה כטעות. קרה ההיפך, ההפגנה הלכה והסלימה, הלכה והקצינה, השליטה בשטח עברה לידי קומץ קיצונים אלימים, שנקטו אלימות קשה נגד שוטרים ואזרחים, כולל הצתת מכוניות, יידוי אבנים ובקבוקי תבערה ועוד. מה שקרה ביום שלישי בערב, היה המדרון שעלול להוביל מדינה לאנרכיה.

חופש ההפגנה והמחאה הוא יסוד מוסד של הדמוקרטיה, אך אנרכיה היא היפוכה של דמוקרטיה.

* פוגעים במאבק – למה במקום להתייחס לטענות שלנו אתם כל הזמן עוסקים באלימות? שאל פעיל במאבק של הישראלים יוצאי אתיופיה בשידור רדיו. שאלה טובה, שאותה עליו להפנות לחבריו ולעצמו (הוא הצדיק פגיעה ברכוש, להבדיל מפגיעה בנפש). מי שנוקט באלימות ופוגע באזרחים, פוגע קודם כל במאבקו. הוא מסיט את הדיון מטענותיו אל אלימותו, הוא פוגע בהזדהות של דעת הקהל איתו ובלי הזדהות הציבור – כל מאבק נדון לכישלון.

איני מדבר דברים בעלמא, אלא מתוך ניסיון המאבק על הגולן בשנות ה-90, שהייתי ממנהיגיו. הזעם שלנו היה אדיר. במשך 9 שנים, ממשלות ישראליות ניסו להחריב את מפעל חיינו, לעקור אותנו מבתינו, לנשל אותנו מאדמתנו, לרסק את כל עולם הערכים שעליו התחנכנו, אותו הגשמנו ועליו אנו מחנכים את ילדינו, וכל זאת למען אשלייה שידענו שאם תמומש תמיט אסון לאומי על מדינת ישראל.

וניהלנו מאבק נחוש, אך כולו במסגרת החוק, חף מאלימות, נקי מקיצוניות, מסביר פנים, מתחבר לעם ישראל על כל חלקיו, וגורם לכך שאכן יהיה "העם עם הגולן". הצעד הקיצוני ביותר שערכנו היה שביתת רעב בת 19 יום, כלומר פגיעה אך ורק בעצמנו, ברוח המאבק הבלתי אלים של גנדי. הפעולה המרכזית במאבק היתה הפצת סטיקרים ושלטי מרפסות כדי לצבוע את הארץ בגולן ולגייס את תמיכת ההמונים. במשך 9 שנים, שלוש פעמים בלבד חסמנו כביש, בתוך הגולן, בתיאום עם המשטרה ולזמן קצר.

זכרנו כל הזמן שהמטרה שלנו היא לאכול את הענבים ולא לריב עם השומר. לא לבטא את הזעם והעלבון, אלא לשמור על הגולן בידינו. זאת, כיוון שאנחנו, כמנהיגות, לקחנו אחריות, לא נתנו לקיצונים לשלהב את היצרים, ניהלנו מאבק אחראי וממלכתי – והצלחנו. לא היה סקר אחד שתמך בנסיגה מהגולן, וניצחנו במאבק.

מאז אני ממליץ תמיד, לכל גוף שמנהל מאבק, ללכת בדרך בה הלכנו.

* בזכות המנהיגות – ההבדל הגדול בין אופן המחאה ביום שלישי וביום רביעי, אינו נובע מכך שהמפגינים התעייפו, אלא מכך שמנהיגות העדה לקחה אחריות, הרגיעה את הרוחות, ניתבה את המחאה לערוצים קונסטרוקטיביים. ההנהגה ראויה לשבח על כך.

אני רוצה לציין בעיקר את ח"כ גדי יברקן, שנטל חלק משמעותי ביותר במהלך המנהיגותי הזה. מן הסתם הוא לא היה לבד, אבל אחרי פעולותיו עקבתי ולבטח היו גם אחרים. הרבה יותר קל למנהיג להתסיס ולשלהב את הציבור, אך מנהיגות כזאת היא מנהיגות שקר, מנהיגות שלילית. בשעת משבר, מנהיגות אמת היא מנהיגות של אחריות וממלכתיות. מנהיגות כזו תוכל להוביל להצלחות ולהישגים. 

* האשם תמיד – זה התחיל ביום שלישי כזרזיף של בלוני ניסוי ועכשיו זה קמפיין מתוזמר, משומן ומאורגן היטב – הימננים ברשתות החברתיות מפיצים תיאוריית קונספירציה על כך שהקרן החדשה, ובאופן ספציפי טליה ששון, עומדים מאחורי האלימות במחאת הישראלים יוצאי אתיופיה, שלחו לשם גם אריתראים לשלהב את היצרים, מימנו את ההפגנות, כחלק מניסיון לגרום לאנרכיה ברחובות ישראל, כשלב בדרך להשמדת ישראל (כלומר להחלפתו של נתניהו). אני נותן לא יותר מ-48 שעות עד שתיאוריית הקונספירציה כבר תהיה בנויה לתלפיות, עם תרשימי זרימה, "הוכחות" חותכות וכו', בשלה לספר או סרט באורך מלא, וכמובן לקריאות במקרה הטוב להכניס את טליה ששון וחבריה מאחורי סורג ובריח. ולא אתפלא אם נשמע שהשב"כ (שהוא כידוע חלק מ"מדינת העומק" המדומיינת) ירה בסלמון טקה, כדי להצית את הלהבות כאשר האנרכיה כבר הייתה בשלה לביצוע. 

* דמיון מצמרר – השבוע מלאו 60 שנה בדיוק למאורעות ואדי סאליב, המהומות הקשות של רבים מעולי צפון אפריקה ב-1959. האות לפרוץ האירועים היה דומה מאוד למה שהצית השבוע את מחאת יוצאי אתיופיה – ירי של שוטר באזרח, בעת שהוא ניסה להשתלט על מריבה. אז האזרח נפצע, אך הופצה שמועה שהוא מת מפצעיו והיא הציתה את המהומות.

ביום שני, למחרת מותו של סלמון טקה ויום לפני המהומות ברחבי הארץ, הקדשתי את פינתי השבועית ברדיו אורנים לזכרו של טקה ולציון שישים שנה לאירועי ואדי סאליב. בפינה, השמעתי את חוה אלברשטיין בשיר "רקמה אנושית אחת", שנכתב על מאורעות ואדי סליב, שאותן מחבר השיר מוטי המר חווה כילד חיפאי.

אף שהפינה שודרה יום לפני המהומות, דיברתי על דמיון מצמרר בין המקרים, ולא ידעתי עד כמה צדקתי.

דמיון נוסף הוא תגובת הממסד. אחרי מאורעות ואדי סאליב מפא"י האשימה את בגין ותנועת החרות שהם עמדו מאחורי המהומות. והשבוע בכירים בליכוד והמוני כותבים ברשתות האשימו את הקרן החדשה. אותו סוג של בריחה, מריחה והכחשה, באמצעות מציאת שעיר לעזאזל.

* דרישה מוצדקת – עליית יהדות אתיופיה לישראל היא אחד המפעלים הנפלאים בתולדות הציונות. ומצער מאוד, שאחרי כל כך הרבה שנים, עדין חשה עדת יוצאי אתיופיה, ברובה, ניכור ותחושות של אפלייה וקיפוח. גם אותם אנשים בתוך העדה שהצליחו ועשו חיל שותפים לתחושה הזאת.

דרישתם לוועדת חקירה ממלכתית שתבחן את טענות הקיפוח מצד מוסדות המדינה בכלל והמשטרה בפרט, היא דרישה מוצדקת ויש להיענות לה. היא חשובה לא רק למענם, אלא כדי ללמוד ולהפיק לקחים, כיוון שהעלייה היא נשמת אפה של הציונות ושל ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי.

* מחלוקת על שני חוקים שונים – השתתפתי ביום רביעי ברב שיח בנושא חוק הלאום, בכנס "לא בשמיים" במכללה האקדמית תל-חי. עמיתיי לפאנל היו פרופ' דני גוטווין, ד"ר שוקי פרידמן, עלי סלאלחה וד"ר עמנואל נבון. נבון ואני תמכנו בחוק. גוטווין וסלאלחה התנגדו. פרידמן נקט בעמדת אמצע (מסתייג מן החוק, חושב שמלכתחילה הוא היה מיותר, אך אינו רואה בו איום על הדמוקרטיה ומתנגד למה שמלבישים עליו מתנגדיו). המנחה, אמנון לורד, תומך אף הוא בחוק.

אציג בקצרה את תמצית טיעוניי:

החוק, במקורו, נועד לגשר על השסעים בין השמאל הציוני והימין הציוני, הציונות הדתית והחילונית, סביב סוגיות הגבולות, השטחים, שלמות הארץ, ההתנחלויות, השלום וכו', באמצעות הסכמה רחבה על התשתית הציונית המשותפת לכולנו – זהותה ומהותה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי. (על כך העדתי כמי שניהל באותם ימים, לפני עשור, תכנית למנהיגות צעירה במכון לאסטרטגיה ציונית, הגוף שיזם את חוק הלאום).

כל חוקה נפתחת במבוא המבטא את הזהות והייעוד הלאומי של המדינה. כך גם חוק יסוד ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי, מכניס לחוקה הישראלית את מהותה כמדינה יהודית, את הסמלים הלאומיים, השפה הלאומית וכו'.

החוק עוסק בזהותה הקולקטיבית של המדינה ולא בזכויות הפרט, וכיוון שאין בו כל התייחסות לסוגייה זו, ברי שאין בו כל פגיעה בזכויות אלו.

החוק מבטא את רוח מגילת העצמאות ואת ניסוחי מגילת העצמאות.

חוק הלאום אינו החוקה בשלמותה, אלא נדבך אחד בה, ולכן אין צורך להכניס לתוכו נושאים שאינם קשורים אליו.

אני מציע לחוקק חוק יסוד שיעגן את השוויון האזרחי לפרט, ללא הבדל דת גזע ומין, ברוח מגילת העצמאות. חוק זה אינו סותר את חוק הלאום ואינו מאזן את חוק הלאום, כי אין צורך באיזונו, אלא מוסיף עוד נדבך חשוב לחוקה.

עיקר הוויכוח היה בין ד"ר גוטווין לביני. גילוי נאות – גוטווין היה מורה שלי בלימודי התואר הראשון בתחילת שנות ה-90 (גם אז מרבית השיעורים היו ויכוח בינו לביני, כששאר התלמידים היו הקהל). אך היה זה ויכוח מוזר. אנחנו דיברנו על שני חוקים שונים לחלוטין. אני דיברתי בעד חוק הלאום, והוא דיבר נגד איזה חוק לאום שלא קיים, שהוא בדה מליבו, חוק שמפלה לרעה את המיעוטים, חוק שיוצר דירוג בין יהודים, חוק שיגרום לאפליית חיפה, כי היא עיר מעורבת, לעומת ערים יהודיות, חוק שנועד לתת כסות משפטית לפגיעה במי שאינם יהודים, חלק ממזימה לשורה של חוקי נאמנות שנועדו לפגוע במיעוטים וכו' וכו' וכו'. גם אני מתנגד לחוק שעליו דיבר גוטווין. אלא שאין חוק כזה.

מוטב היה לשנות את מתכונת האירוע, ללימוד של חוק הלאום. לחלק לכל הקהל את נוסח החוק, ולעבור עליו משפט משפט, סעיף סעיף. בדרך זו, מי שרוצה לצאת נגד החוק היה צריך למצוא טיעונים קצת יותר רציניים וקצת פחות דמגוגיים.

* החוק הראוי לעם היהודי – "האם זה נכון שהעם היהודי, אחרי כל הרדיפות שעבר ואחרי השואה, יחוקק חוק שמפלה מיעוטים כפי שהפלו את היהודים, ושהוא דומה לחקיקה הנאצית?" שאל גאון מן הקהל.

השבתי: "אסור למדינת העם היהודי אחרי כל הרדיפות ואחרי השואה לחוקק חוק שמפלה מיעוטים. בשום אופן. אילו היה חוק כזה, הייתי מתנגד לו בתוקף. אני שמח שאין חוק כזה. אבל נכון שמדינת העם היהודי, אחרי כל הרדיפות ואחרי השואה, יחוקק חוק שמעגן את זכותו של הטבעית של העם היהודי, כמו כל עם ועם, להיות עם חופשי במדינה ריבונית במולדתו."

* בגלל ביבי – לאחר הרב-שיח, ניגש אליי מישהו מהקהל, ואמר לי שעקרונית הוא מסכים עם מה שאני אומר, אבל חייבים להתנגד לחוק בגלל ביבי. בגלל שביבי מושחת. בגלל שכל מה שמעניין את ביבי זה להיחלץ מהמשפט. בגלל שהסיבה היחידה שביבי העביר את החוק היא להסיט את הדיון מחקירותיו. בגלל שביבי ככה ובגלל שביבי ככה. "קודם כל צריך להעיף את ביבי ואח"כ אולי נכון לחוקק את חוק הלאום."

יש מי שאוהבים ללעוג לכל מי שמותחים ביקורת על נתניהו ולהגדיר אותם (אותנו) אנשי "רק לא ביבי" והמהדרין יאמרו "רקלוביבי". הטענה הזאת נועדה, כמובן, לעשות דה-לגיטימציה לביקורת ולהציגה כבלתי עניינית, אלא כנובעת משנאה אישית. אז הנה, יש כאלה שבאמת האידיאולוגיה שלהם היא "רקלוביבי". הם תמונת הראי של אנשי אידיאולוגיית "רק ביבי".

איני חשוד באהדה לנתניהו ובתמיכה בו, אך אני גם מכיר ומוקיר את הישגיו בתחומים השונים. אחת הנקודות לזכותו היא בתחום של קידום המיעוטים בישראל וצמצום אי השוויון. בעניין זה, ייאמר לזכותו, הוא וממשלתו עשו יותר מכל ממשלה אחרת בתולדות ישראל.

נכון, במקביל הוא גם נתן לגיטימציה ממלכתית לגזענות הכהניסטית ופועל ככל יכולתו כדי להכניס לכנסת את הגזענים הכהניסטים. איך השניות הזאת מסתדרת? את זה צריך לשאול אותו. אך ההגינות מחייבת לראות את התמונה במלואה. להוקיע את מיסטר ביבי שנותן גושפנקא לגזענות ולשבח את ד"ר נתניהו שפועל לקידום המגזר הערבי.

* זנחו את המגל – אחד האירועים ב"לא בשמיים", היה הרצאה מצוינת של ידידי ד"ר אלון גן. כותרתה היתה בין "חרב היונה" ל"חד-נס". בהרצאתו, הוא הציג, באמצעות מקורות רבים – פובליציסטיקה, שירה, זמר ואמנות פלסטית, שלוש גישות יסוד בתולדות הציונות. הגישה של ברית שלום – זרם פאציפיסטי, שטען שיש להגשים את הציונות רק בהסכמת הערבים. הגישה של התנועה הרוויזיוניסטית ובעיקר של ברית הבריונים – "רק כך", צבאיות, ארץ נרכשת רק בדם, לעג למעדר ולעוד דונם ועוד עז. הגישה של תנועת העבודה – שילוב של מגל וחרב, רובה ומעדר, "להגנה, לעבודה ולשלום", הצבא כרע הכרחי כדי להגן על מפעל ההתיישבות, אך הבנה שהוא הכרח.

בסוף הרצאתו והצגת הדברים, הציג אלון את עמדתו האישית, המאמינה במורכבות, ב"גם וגם" ברוח תנועת העבודה. הוא העמיד זה מול זה שני ציטוטים כמעט זהים ממאמר של ז'בוטינסקי משנות השלושים וממאמר של גדעון לוי לפני חודשים אחדים; שניהם אומרים שיש סתירה מוחלטת בין ציונות לבין שמאל וחייבים לבחור באחד ולפסול את השני. כמובן שהבחירה שלהם הפוכה. אלון גן יצא נגד הדיכוטומיה הזאת.

ההרצאה היתה טובה והמסר נכון, אם כי היא היתה דיכוטומית מדי, שכן גם העמדות של התנועות השונות הרבה יותר מורכבות (ונתתי כמה דוגמאות לכך).

לאורך כל ההרצאה, ניקרה במוחי מחשבה אחת (עדיין בצל הוויכוח ברב שיח על חוק הלאום באותו בוקר). מפלגת העבודה והשמאל הציוני בימינו, דבקים בחרב, מבינים את ההכרח בכוח צבאי חזק, מחנכים את הדור הצעיר לשירות קרבי משמעותי בצה"ל, להליכה לקצונה וכו'. לא פחות מן הימין. אבל הם זנחו את המגל, את המחרשה, את המעדר והבית, את הדונם והעז, את האיפיון ההיסטורי המרכזי שלהם. ולא בכדי, פרופ' דני גוטווין, שהוא גם חוקר תנועת העבודה וגם מזוהה עם תנועת העבודה, חטף את עיקר הג'ננה מחוק הלאום, מעצם המושג "התיישבות יהודית". ומהי תנועת העבודה הציונית אם לא, בראש ובראשונה, תנועה של התיישבות יהודית?

* מלחמת מאסף – דבריו של הרב אבינר על כך שאין מקום לנשים בפוליטיקה מבטאים קנאות פנטית ופרימיטיביות. אך למרות שהדברים מזעזעים, אני מסרב להזדעזע. מדוע? כי אני רואה את התמונה השלמה.

אבינר לא אמר דברים בעלמא. דבריו הם ריאקציה לכוונה להעמיד את איילת שקד בראש רשימה משותפת של הציונות הדתית; כוונה ששותפים לה רבים מן הזרם החרד"לי, כיוון ששקד נחשבת למנהיג הפופולרי ביותר בציונות הדתית.

זאת מהפכה של ממש. כדי להבין את גודל המהפכה, כדאי לחזור 64 שנים אחורה. ב-1955, מפא"י ניסתה לכבוש יעד קשה ואטרקטיבי, את השלטון בעיריית ת"א, שלאורך שנים היה של הציונים הכלליים (לימים המפלגה הליברלית שהתמזגה בליכוד). לשם כך, היא גייסה את שרת העבודה הכריזמטית והפופולרית גולדה מאיר, והציבה אותה בראש רשימת מפא"י בבחירות לעירייה, וכמועמדת לראשות העיר (אז עוד לא היתה בחירה ישירה לראשות הערים). מפא"י בראשות גולדה ניצחה, אך גולדה לא היתה ראש העיר. היא לא הצליחה להרכיב קואליציה. הסיבה לכך היתה התנגדותה העקרונית של המפד"ל לכך שאישה תהיה ראש עיר.

מדובר במפד"ל שרבים עורגים אליה בגעגוע; המפד"ל המתונה, המתקדמת, בהנהגת משה שפירא ויוסף בורג. מפד"ל בשיאה של הברית ההיסטורית עם מפא"י. בעיריית ת"א המפד"ל הפרה את הברית וחברה לציונים הכלליים, כדי לסכל את מינויה של אישה לראשות העיר.

14 שנים מאוחר יותר המפד"ל ישבה בממשלה בראשות גולדה. והיום, הציונות הדתית שוקלת ברצינות העמדה של אישה חילונית (!) בראשה. זאת מהפכה רבתי.

דבריו של הרב אבינר הם מלחמת מאסף נגד המהפכה במעמד האישה בציונות הדתית. מלחמת המאסף הזאת היא מלחמה אבודה. אי אפשר לעצור את המהפכה הזאת.

* הזן הנחות ביותר – גרמניה מתעוררת למאבק באנטישמיות המרימה ראש בגרמניה ובאירופה בכלל. ממשלת גרמניה מינתה ממונה למאבק באנטישמיות. המאבק הוא נגד האנטישמיות על כל גווניה. החידוש הוא שהמאבק אינו רק באנטישמיות הגלויה, הניאו-נאצית, אלא גם באנטישמיות המוסווית, המתנערת בגלוי מן האנטישמיות, ואת האנטישמיות שלה היא מכבסת בביטויים כמו "אנטי ציונות", "אנטי ישראליות", ולפעמים במכבסת טורבו "התנגדות למדיניות ישראל". אבל הגרמנים מבינים משהו באנטישמיות, וכנראה שחוש הריח שלהם יודע לזהות אותה גם תחת ריח אבקת הכביסה. וכך, הבונדסטג, הפרלמנט הגרמני, החליט בהסכמה רחבה מאוד, משמאל ומימין, להגדיר את BDS תנועה אנטישמית. עיריית מינכן קיבלה החלטה האוסרת העמדת אולמות במוסדות עירוניים לרשות אירועים שתומכים בתנועת ה-BDS ועוד.

ומי עומדים בראש ההתנגדות להחלטות הללו ובתמיכה באנטישמיות? יהודים וישראלים, כמובן. הפוסט-היסטוריון דניאל בלטמן, שתוכן חייו הוא הניסיון לצייר את ישראל כנאצית, בפשקווילים שהוא מפרסם ב"הארץ" ובעולם, פירסם בשבוע שעבר ב"הארץ" פשקוויל שכותרתו "ואולי אין גרמניה אחרת". בהפוך-על-הפוך הוא ניסה לצייר את מאבקה של גרמניה באנטישמיות כ...המשך דרכה הנאצית. הרי היא תומכת בישראל הנאצית.

והשבוע פירסמה העבריינית הסדרתית, מבריחת השב"חים, אילנה המרמן, פשקוויל אנטי גרמני נוסף, שכותרתו "רוח רפאים חדשה מהלכת בגרמניה." ומהי רוח הרפאים? לא האנטישמיות המרימה ראש, אלא המאבק באנטישמיות.

הזן הנחות ביותר של אנטישמיות הוא האוטו-אנטישמיות.

* ביד הלשון: ישראלים יוצאי אתיופיה – מדוע אני משתמש, במאמריי, במושג המסורבל "ישראלים יוצאי אתיופיה"? כי לא מצאתי ניסוח טוב יותר. "אתיופים" – הם לא אתיופים. הם יהודים, הם ישראלים. "יוצאי אתיופיה" – זה ביטוי ששם את הדגש על המקום שממנו הם יצאו, ולא על המקום שאליו הם ערגו ואליו הם עלו. "עולים מאתיופיה" – רבים מהם, אולי כבר רובם, אינם עולים אלא צברים. אז עד שאמצא ביטוי טוב יותר, אני נוקט בביטוי המסורבל "ישראלים יוצאי אתיופיה".

אורי הייטנר

* * *

דורון גיסין

בית ספר "הברון" מעורב לבנים ובנות

או כפי שידוע יותר – "בית ספר פיק"א"

אני זוכר את מצעד הכיתות מן הבניין הישן אל החדש, כשבראש ה"תהלוכה" צועד המורה שלמה עמיצור, חבוש בכובע שעם קולוניאלי והמשרוקית שבפיו נותנת את קצב ההליכה. בראש הלכו בני הכיתות הבוגרות, נושאים את דגל בית הספר מונף על מוט. כך נפרדנו ממבנה בית הספר הישן. באותן שנים עוד טיפסנו במדרגות אל הקומה השנייה להחליף ספרים ב"ספריית ספיר", אך מאז עד היום לא דרכה רגלי בבניין שהיה ועודנו סימן היכר לרחוב רוטשילד.

בישיבות ועדת השימור העירונית היה קם כל פעם אחד מן הוותיקים ותוהה בקול רם מה יעלה בגורלו של הבניין הניצב במקומות הראשונים ברשימת הבניינים המיועדים לשימור מחמיר. כל ראשי העירייה בעשורים האחרונים הבטיחו לשומרו ולשפצו, לצקת תוכן תרבותי ולמלא את הבניין באוצרות אומנות ותרבות, אך הכול היו מילים זרויות לרוח.

בשבוע שעבר העפתי מבט לעבר הבניין ונחרדתי לגלות ששיני הזמן החלו לנגוס בו ולהחריבו. צילמתי את הבניין בעליבותו והעברתי את התמונות לכמה מהאנשים שחשבתי שיהיה להם איכפת. לא אעליב אתכם בתגובות שקיבלתי. אני מצרף את הצילומים לעיון, לכל מי שעדיין שימור ומורשת הם חלק מעולמו. אתם מוזמנים להגיב או לנקוט יוזמה. והיה ולא ישומר הבניין אתם מוזמנים להיפגש ליד השלט שעליו יהיה כתוב: "כאן עמד בניין בית ספר פיק"א"!

[ראו את קובצי הצילומים המצורפים – של הבניין המתפורר]

* * *

יצחק מאיר

על הנשמע ועל הלא נשמע

אני מכבד את הרב אבינר. הוא היה אחד מחניכיי במחנה התורני של בני עקיבא, בנות ובנים,  צרפת, צעיר בעל השכלה כללית רחבה ומפתיעה, ער מאוד אינטלקטואלית, בעל חוש הומור מושחז שרוי בתרבותה של צרפת, נפשו יוצאת לארץ ישראל ולתורת ישראל. באחד הימים, בשעה שנשאתי דברים בבית אל, בא לכבדני, והזכיר כי שמע ממני שיעור על פחד וחרדה של קירקגור, ובנוסף גם פצח בשיר של אחד משירי  הנעורים שהבאתי עימי ממאגר שירי הנעורים בהם התענגו צעירי תנועות הנוער סביב למדורות או סתם בצוותא של הסניפים. עלייתו ארצה הייתה עלייה חלוצית גם בהיבט התורני גם בהיבט החברתי, היה רבה של קבוצת לביא.

אבל, ככל שאני מכבדו מאוד אינני ירא להיות מבודל ממשנתו  ההשקפתית והרבנית, מן הנוסח ההלכתי שהוא מטפח, ממעורבותו הסוחפת במעשה הפוליטי. איני חולק עליו ברבים, כפי שאינני חולק על רבנים ברבים מכל מקום אלא במה שאני אומר כשלעצמו, לא בפולמוס, אלא בהרצאת דברים.

 וגם זאת הפעם לא אבוא לחלוק בפומבי על הרב אבינר אבל ארצה לומר באורח שיש בו מידה של כלל כי טוב להיזכר במאמר חז"ל "כשם שמצווה לומר דבר הנשמע כן מצווה לא לומר דבר שאינו נשמע." זה מאמר ברוך תבונות. דבר שאינו נשמע הוא דבר שאוזנו של אדם שומעת, אבל דעתו אינה יכולה לקבל. לא מפני שהדבר מקומם אותו. אלא מפני שהוא בלתי סביר במציאות החוויה, בריאלייה, בקיום.

המציאות היא – אנשים ונשים, אזרחים הגונים ומכובדים, שווי מעמד וזכויות, באקלים של קידמה טכנולוגית, של הפתיחות המדעית, של פריסת ההתמקצעות, של האומנויות כולן, של השירות הציבורי בשלום ובמלחמות לא עלינו, וכמובן במוסדות בהם מכריעים הכרעות הקובעות גורלות בכל מישורי החיים, המשפטיים והנבחרים, אנשים ונשים יחדיו, עד שהאומר – אפילו הוא בוטח באמירתו והיא מגובה לדידו במסורת ההלכתית – שאין מקומן של נשים בפוליטיקה אומר דבר שאינו נשמע, ועובר על המצווה לא לומר אותו.

 בעידן של 'אין חוכמתן של נשים אלא בפלך', היו דבריו של כבוד הרב אבינר נשמעים. העידן הזה הוא ארכיאולוגי. הוא לא נשמע היום. כשם שאי אפשר לו לאדם לשוב לחיות בין כותלי חפירות אף על פי תחילתן בימי המלכים, כן אי אפשר לו, פשוט אי אפשר, לו שעידן נשים רק בפלך יישמע. ועל כן, למה? למי זה מוסיף? את  מי זה מחכים? את מי זה מקרב? 

סלח לי ידידי כבוד הרב אבינר על שאני כך כותב. לא להתפלמס. רק כדי לכבד.

יצחק מאיר  

04.07.2019

אהוד: שכחת לציין את חלקו המכריע של הרב האנטי-ציוני אבינר בכפיית ההפרדה בין זכרים לנקבות בתנועת "בני עקיבא", ויש לשער שימשיך בדרכו האנטי-ציונית המפרידה הזו גם כלפי החינוך הממלכתי, האולמות הציבוריים, הרכבות והאוטובוסים, וכלפי מה לא? כלפי כל מה שזז! הרי "זכר ונקבה ברא אותם." לכן בע"ה בישראל תשרור הפרדה מיגדרית כמו בבתי השימוש ברשות הרבים: זכרים לחוד ונקבות לחוד. וכזו צורה יש לדיעותיו של הרב האנטי-ציוני.

* * *

אילן בושם

10 שירים ל"חדשות בן עזר"

שורות שורות

כָּל כָּךְ הַרְבֵּה מֵתִים

חַיִּים אֶצְלִי בַּשִּׁירִים.

הגיל

נוֹתֵן אוֹתוֹת

נוֹטֵל כֹּחוֹת.

*

הִרְהֵר אֶחָד בְּעָגְמָה:

בְּמִשְׁפַּחְתִּי כָּלוּ כָּל הַקִּצִּין,

זֶה כְּבָר הָלַךְ

וְהַהוּא כְּבָר הָלַךְ

וְהַהִיא כְּבָר אֵינֶנָּה,

רַק אֶחָד עוֹד מַחֲזִיק מַעֲמָד.

צִפִּיָּה

יוֹשֵׁב עַל כּוֹס קָפֶה

בְּבֵית קָפֶה

וְקוֹרֵא

בְּתִקְוָה שֶׁיִּקְרֶה מָה.

קוֹרֵא וְקוֹרֵא

אַךְ דָּבָר אֵינוֹ קוֹרֶה...

בבית הקפה

הִתְחִיל לָבֹא לְכָאן אֶחָד

וְלִתְפֹּס לִי אֶת הַמָּקוֹם,

הִתְמַרְמֵר הַקָּבוּעַ.

לא ממבט ראשון

הוּא לֹא הֶאֱמִין

שֶׁדַּוְקָא הִיא תִּגַּע

וְשֶׁאִתָּהּ יַגִּיעַ.

*

"בְּלִי יָדַיִם!" הֵעִירָה אִשָּׁה בָּאוֹטוֹבּוּס

הַדָּחוּס לַצָּעִיר שֶׁעָמַד לְיָדָהּ.

"תַּגִּידִי תּוֹדָה, דּוֹדָה," הֵשִׁיב

"שֶׁבִּכְלָל שָׂמִים עָלַיִךְ."

הטלפון

הַקְּטַנָּה הָיְתָה בְּתֵל-אָבִיב

וַאֲנִי בִּירוּשָׁלַיִם.

בְּשִׂיחַת טֶלֶפוֹן יִבְּבָה

"אַבָּא, בֹּא!"

כְּאִלּוּ מֵחֶדֶר לְחֶדֶר.

שארל אַזְנָבּוּר

אַזְנָבּוּר כְּבָר לֹא שָׁר

אַזְנָבּוּר כְּבָר לֹא יָשִׁיר,

לְעוֹלָם כְּבָר לֹא יָשִׁיר

לָעוֹלָם

וְהָעוֹלָם בְּשֶׁלּוֹ.

שאלה רטורית

בְּהַגִּיעוֹ הַבַּיְתָה טָפַח הָאִישׁ עַל מִצְחוֹ:

"אִטְרִיּוֹת שָׁכַחְתִּי לִקְנוֹת!"

חָשׁוּב לְהוֹדוֹת

שֶׁהָאִטְרִיּוֹת

שֶׁשָּׁכַחְתִּי לִקְנוֹת

חֲשׁוּבוֹת לִי מְאֹד!

כָּרֶגַע כֻּלִּי מְמֻקָּד

בָּאִטְרִיּוֹת שֶׁשָּׁכַחְתִּי לִקְנוֹת

וְלֹא בְּשׁוּם דָּבָר אַחֵר.

אָז מָה זֶה אוֹמֵר

עָלַי וְעַל הָאִטְרִיּוֹת

שֶׁשָּׁכַחְתִּי לִקְנוֹת?

אילן בושם

* * *

יעקב חסדאי *

מפלה היסטורית

בתוצאות הבחירות האחרונות לכנסת ה-21, שנערכו באפריל 2019, היתה תוצאה אחת מפתיעה במיוחד שהיא גם בעלת משמעות היסטורית : "מפלגת העבודה" גמרה את הבחירות על גבול אחוז החסימה – 6 מנדטים. זה דבר שלא ייאמן. לוותיקים בינינו עדיין זכור השם מפא"י כמושג שקשור לשלטון ולרוב בעם. זו מפא"י אשר בשנת 1949 היו לה 46 מנדטים (לא כולל את מפ"ם), בשנת 1969 תחת השם "המערך" עם 56 מנדטים ובשנת 1992 תחת השם "מפלגת העבודה" קיבלה 44 מנדטים.

כיצד מפלגה זו הידרדרה לשפל חסר תקדים בתולדותיה?

זוהי שאלה חשובה מאוד משום שאין ספק כי למפא"י / המערך / מפלגת העבודה – היו זכויות גדולות בהקמת המדינה ובמאבק על קיומה. היא הוציאה מתוכה אישים גדולים שנכנסו להיסטוריה של מדינת ישראל. אז איך קרה שהמפלגה הגיעה למצב בו אלו המנהלים כיום מאבק על השרידים המוצלים מאש של המפלגה – אלו עמיר פרץ, איציק שמולי וסתיו שפיר?

טוב היו עושים חברי מפלגת העבודה הכואבים את כאבה אם היו עושים מחקר היסטורי אמיתי על הסיבות להידרדרותה של המפלגה. אני מציע כיוון אחד למחשבה.

מפלגת העבודה / מפא"י, גם אם קראה לעצמה "שמאל" – אך מעולם לא היתה שמאל אמיתי. אנשיה ניהלו את מלחמת השיחרור ובעת הצורך גם גירשו ערבים, למשל מלוד ומרמלה.
מפלגת העבודה / המערך היא זו שכבר בשנת 1976 החלה את מבצע "ייהוד הגליל", הפקיעה אדמות מערבים והולידה את "יום האדמה" (אותו מציינים הערבים כל שנה ביום 30/03).

מתי "מפלגת העבודה" נהייתה מפלגת שמאל? רק כאשר "הליכוד" הכריז על עצמו כי הוא "המחנה הלאומי" – פנתה מפלגת העבודה שמאלה והפכה למפלגת מחנה השלום. בתפנית שמאלה יש משקל מכריע לקבוצה של פעילים צעירים באותה עת, אשר נקראו "חבורת השמינייה" – מהם נותר כיום בהנהגת המפלגה רק עמיר פרץ. קבוצה זו הובילה את המפלגה לכיוון חדש אשר הלך והרחיק אותה ממרכז העם, מרובו של העם.

יכול להיות שאני טועה בניתוח ההיסטורי הזה אבל אין לי ספק כי אם חברי מפלגת העבודה, אשר כואבים את מצבה וכאבה של מפלגתם, רוצים בשיקומה ובהחזרתה לתפקיד ההיסטורי שהיא מילאה – אין מנוס מחשבון נפש ומחקר היסטורי שיציין ויבהיר בדיוק איך הפכה תנועת העבודה, ובראשה "מפלגת העבודה" – ממפלגת מרכז, אשר מלכדת סביבה את רוב העם, למפלגת שמאל שגם המיעוט בעם כבר לא כל כך רוצה בה.

* דברים אלו נערכו מתוך שיחות בנושא שערך יעקב חסדאי תחת הכותרת "הרהור וערעור" והם מתפרסמים באתר תנועת לאו"ר www.laor.org.il 

* * *

פוצ'ו

בחיי [6]

ח. איך יורם טהרלב הציל את המצב

כאשר שי לביא הגיע ממושב גילת לשדה צבי, הוא לא הבין למה הילדים מקיפים אותו ומה השיר הזה שהם מדקלמים לו על העבודה הקשה בשדה משה. אני חייב להודות שהאשמה על כך מוטלת עליי בלבד, ולמה? כי כשהכרזתי על הפסקה, הודעתי להם שכל רגע צריך להגיע הבמאי החשוב מהממשלה, וכמה הוא ישמח, אם ישמע שהם כבר יודעים את כל הפזמון בעל פה. שי היה מספיק טקטי כדי לעמוד ולהקשיב לדקלום, וכשהוא תם, אפילו מחא כפיים מתוך נימוס ושאל מה זה צריך להיות?

אמרו לו: "אתה לא יודע? זה מה שהסופר מהממשלה לימד אותנו ואמר שזה יהיה ההימנון של שדה צבי בחג העלייה על הקרקע."

עכשיו שי היה מבולבל לגמרי, וככזה ראיתי אותו כשנכנס למועדון, נושא על כתפו את האקורדיון.

עשיתי לו הכרה עם אהרון לוי נציג המועצה, וזה חזר ושיבח את השיר היפה, יחד עם זאת –התנצל ואמר – שיש לו הרגשה שבמושב לא יאהבו את זה שההימנון שלהם מספר רק על שדה משה. נכון שגם הם יהודים, אבל כולם יודעים שהם הכי עצלנים בנגב, ואף אחד לא יאמין שהם בכלל עובדים קשה.

שי, שכבר הספיק להכיר אותי, תפס מיד מה מקור הבלבול, וכאיש מעשי פנה אליי ואמר שאדון לוי צודק – "ואני מבקש ממך – כך אמר לי – תוציא את שדה משה מהשיר ובכלל תקפיד להבא שבחג של שדה צבי, יהיו כל השירים רק על שדה צבי."

לשמחתו של אדון לוי, הציע לי אפילו לשבת בצד ולנסות לתקן את השיר כבר עכשיו.

"חשבתי על זה – הודיתי בראש מושפל – אבל זה לא פשוט כי אי אפשר לשיר בשדה צבי  /   עובדים קשה. זה לא חרוז. אפשר אולי בשדה צבי  /  עובדים קיצבי."

"מה זה קיצבי?" – שאל איש התרבות המקומי.

"בקצב – הסברתי – העבודה נעשית בקצב."

"לא לא! – פסק שי – אהרון צודק. בשיר הימנון המלים צריכות להיות פשוטות וברורות."

"אז אולי שישירו – התערב התרבותניק – בשדה צבי / עובדים כמו צבי. את זה כל אחד יבין."

נדמה היה לי ששי היה נוטה לקבל את ההצעה ולו רק כדי לכבד את ידענותו החרוזית של המשורר המקומי, אבל אני התקוממתי. אמרתי שאני לא מוכן שבשיר שאני מחברו, יופיע דמוי כזה דבילי כמו "עובד כמו צבי" מי ראה שצבי עובד?

"זה נכון – אמר אהרון לוי – יש לנו בכפר אחד צבי, כל היום משחק שש-בש, אף אחד לא ראה אותו עובד אף פעם."

הפור נפל. הוחלט ששי לביא ילמד אותם רק את בתי השיר ובפזמון החוזר הם ישירו בינתיים רק טרהלה... לה... לה...  ועד השבוע הבא אני כבר אמצא חרוז מתאים  לשדה צבי.

היה זה אחד השבועות הכי קשים של חיי. עברתי על כל חמשת אלפי המלים העבריות ולא מצאתי אף אחת שמצליחה להתחרז יפה עם מילה קשה כמו צבי.

מי שהציל אותי היה ידידי הטוב, יורם טהרלב, שפגשתיו במקרה בביתה של גליה עוז ברמת השרון, והוא פתר לי את הקושי בו במקום.

"מה הבעיה?  – אמר –  תכתוב: בשדה צבי  /   אשר ליד שדה משה  /  עובדים קשה /  עובדים קשה..."

בסופו של דבר יש לציין שחג העלייה של שדה צבי היה סיפור הצלחה, הורי הילדים שצפו בהצגה וכל המברכים הרבים היללו ושיבחו אותה. גם שלושת מחזות הזמר האחרים עברו בשלום והוציאו לשי לביא שם של במאי מצליח בהתיישבות העובדת. אם אני לא טועה שי ביים והלחין עד היום למעלה ממאה חגי יובל, אשר למחציתם הייתי שותף. הבעייה היא שחרף חריצותו הרבה, הוא לא הצליח להתקרב לסיום חובות המשכנתא, בעוד שאני יכולתי להרשות לעצמי להסתפק בכתיבת "בחיי" ובמתן הרצאות פה ושם.

כתיבת חגֵי יובל, שליוותה אותי יותר מעשרים שנה, העשירה אותי בהרבה חוויות וסיפורים, שיום אחד, אחרי שאגמור את "בחיי" אוציא אותם מהמגירה וארכז אותם בשני ספרים – האחד של פזמוני כפר (כמו בשדה משה / עובדים קשה), והשני ספר מערכונים שאליו אכניס גם מערכונים שכתבתי בפלמח ובקיבוץ. לאלה אצרף סיפורים קצרים שחוויתי או שמעתי במהלך עבודתי בהתיישבות העובדת. למשל:

כשכתבתי חג יובל לעמק חפר, ביקש ממני עמוס דגני, ראש המועצה, שאלך לראיין את בן צבי, מראשוני כפר ויתקין. אמר לי שהאיש הזה כבר לא זוכר כלום, אבל הוא ייעלב מאוד אם אני לא אבוא לשמוע מה יש לו לספר. לכן הוא מבקש  שאלך אליו לשעה, ואעשה את עצמי כותב מה שהוא מספר לי.

הסכמתי בתנאי שבעוד שעה יבוא לקרוא לי, כי לא יהיה לי נעים לקום ולעזוב אותו באמצע.

כשנכנסנו לביתו של בן צבי מצאתי קשיש בן 90  שפניו צרובות שמש וחרושות קמטים. הוא ישב בעיניים עצומות על כורסה מרופטת וניסה לקום כשנכנסנו. עמוס ביקש ממנו לחזור לשבת ואמר שאני הסופר פוצ'ו שרוצה לשמוע ממנו על הימים הראשונים של כפר ויתקין.

"מה יש לספר – אמר האיש – עבדנו מהבוקר עד הלילה. את מי זה מעניין?"

"זה מעניין מאוד – אמר ראש המועצה – פוצ'ו ישאל אותך ואתה תספר. אני סומך עליך."

כשעמוס יצא אמר לי בן צבי, שבשעתו היה גם הוא ראש המועצה: "מה הוא רוצה ממני הצוציק הזה? כל הזמן משגע אותי ואומר לי שאני חייב לספר לך על ההיסטוריה של הראשונים. אמרתי לו בסדר כדי שלא ייעלב, אבל אני באמת לא יודע מה לספר, אז תגיד לי מה אתה רוצה לדעת, כדאי אולי שנתחיל עם בית הראשונים. ראית את הבניין הזה שמול ביתן אהרון?"

רציתי להגיד לו שלא רק ראיתי אותו, אלא גם גרתי בו כשהייתי בקורס מפקדי כתות ב-1945 אבל לא הספקתי, כי המושבניק הזה התחיל לדבר בשטף ולא נתן לי להוציא מילה עד שעמוס בא לאסוף אותי כמו שהבטיח.

כשקמתי להיפרד מבן צבי, הוא טפח על שכמי ואמר לעמוס: "סופר טוב, סופר מצויין. איך שהוא חלב אותי..."

אני נזכר עכשיו בסיפור נחמד שמעתי במושב מזור הסמוך למושב רינתיה, שגם לו כתבתי חג יובל. מייסדי מזור הם יוצאי הונגריה, מחציתם דתיים מאוד ומחציתם חילונים גמורים. יחד עם זה הם חיים בשלום אלה עם אלה, ויכולים לשמש דוגמה ליישובים רבים שהזהות הדתית חוצצת ביניהם. למחצית הדתית של הישוב יש רב נאור המשמש, גם כחזן, כגבאי, וכשוחט. בימי שישי אפשר לראות איך נשות הכפר הדתיות, פוסעות לביתו כשבידי כל אחת סל שבו מפרפרת תרנגולת המיועדת לשחיטה לכבוד שבת.

יום שישי אחד, רואה הרב את מרים, בתם של זוג חילוני, צועדת לעבר חצר ביתו כשבידה סל מפרפר. היתה זו הפעם הראשונה שהרב ראה אותה ביום שישי עם סל בידה, ולכן שאל אותה אם הוריה חזרו בתשובה. מרים השיבה בשלילה וכשהרב שאל מה קרה שפתאום החליטו לשחוט בשחיטה כשרה, הסבירה לו שהדודים הדתיים שלה באים להתארח אצלם בשבת, אז אימא לא רצתה לפגוע ברגשותיהם, ולכן ביקשה ממנה שתלך אל השוחט.

הרב שמח מאוד על המצווה שנפלה לידה, ובעוד הוא משחיז את הסכין. שאל את מרים מאיפה השיגה את התרנגולת, הרי עד כמה שהוא יודע אין להם לול.

"נכון מאד – אמרה מרים – אין לנו לול, לכן אימא אמרה לי להביא לך ארנבת מהשפנייה שלנו..."

יכולתי להוסיף כאן עוד עשרות סיפורי התיישבות, אבל חוק הצמצום עוצר בעדי. אוסיף רק ואספר שמי שאהב לנסוע איתי לחזרות ולהצגות היובל היו שלושת ילדיי – עדנה, אורי וימי. עדנה אפילו חלמה שיום אחד נערוך חג יובל לדיירי הבית, כדי שתוכל לכתוב עליו ב'מעליתון' שלה ואולי אפילו תקים את להקת מעליתון בכיכובה של משפחת ויסלר.

פוצ'ו

המשך יבוא

* * *

יצחק שויגר

האופרה של ורדי "סימון בוקנגרה"

באופרה הישראלית

האופרה של ורדי שנכתבה על ידו במאה התשע עשרה רלבנטית גם היום והביצוע המרהיב של ההפקה שראיתי לפני מיספר ימים הוא ממש מזמין לצפות בה עוד ועוד, וכפי שתראו בהמשך, גם מזמין את הצופה להרהר בעניינים רבים נוספים.

סיפור המעשה הוא מורכב. סימון בוקנגרה היה שודד ים שהיה למושל של גנואה במאה ה-14. כשהיה במיטבו, ועלומיו סחפו את אוהדיו, היה לו רומן אסור עם בתו של אציל בשם פייסקו,  שכמו הורים "פולנים" רבים, התנגד לנישואיה של בתו האצילית עם פוחח כמו שודד ים, אפילו שהיה לו מוניטין  וכריזמה. כתוצאה מהרומן נולדה להם בת שבוקנגרה מסר אותה לידיה האמונות של זקנה באחת מערי החוף, כי בכל זאת בת מחוץ לנישואין, ועוד בתו של אציל  מגנואה ,שנולדת מרומן אסור, זהו מעשה שלא יעשה, גם בגנואה של המאה ה-14. וכנראה שגם אז, משפחות אומנה היו משהו שמקובל עבור  ילדים, שהורים לא מעוניינים לגדלם מסיבות שונות. האציל, כמו גם הורים חרדים של היום, הפריד ללא רחמים בין הבת הפוחזת והמאוהבת ובין בחיר ליבה. רק לא ברור מדוע הבת שנולדה, נמסרה דווקא לרשות האב. בטח בית הדין "הרבני" של גנואה העדיף כרגיל, את טובת האב ולא את טובת האם, והילדה המסכנה נמסרה למשמורתו.

האב האציל,  לאחר שהפריד בין האב הפוחח לבין הבת, סגר את בתו בארמונם ולא סיפר לאיש, ובוודאי שלא לאב הפוחח – כי הבת הלכה לעולמה. וגם לא ברורה סיבת המוות. כיום, בוודאי היה כותב הליברית של האופרה, מכניס אותה לדיכאון קליני וכך הוא היה הופך את האופרה לעכשווית ממש. וגם אולי היה מכניס את אימא שלה, אשתו של פייסקו האב, שבכלל  לא מופיעה. זה רק האבא שחשוב לעלילה, לתשומת לב הפמיניסטיות. 

עברו 25 שנים. שודד הים נבחר להיות המושל של גנואה, ובאופרה, כמו באגדות, גם בתו חוזרת למרכז העניינים. סבא שלה ממונה כאפוטרופוס שלה מבלי שהוא יידע שהיא למעשה הבת הנעלמת של בתו המתה, וגם בוקנגרה השליט לא ידע לזהותה.

בסופו של דבר קרה הבלתי יאומן. בוקנגרה מגלה שהצעירה המאוהבת שמבקשת רשותו להינשא, כמו מכל שליט במאה ה-14,היא למעשה בתו, וארוסה שמאוהב בה חושד בה שהיא מתנה אהבים עם השליט, לאחר שהיא מספרת לו שהיא אוהבת את בוקנגרה, אבל אינה מגלה לו את סודה, שהיא למעשה אוהבת את אביה ושאהבתה אינה אהבת בשרים רומנטית, אלא אהבת בת לאביה שהיא אהבת אמת נצחית, אפילו שהוא זנח אותה למשפחה אומנת אצל זקנה ערירית  שמתה ועזבה אותה, לחסדי הגורל והשכנים ומי יודע מה עבר עליה עד שחזרה לגנואה, נושאת שם אחר.

פה כדאי להפסיק לרגע את סיפור העלילה ולשבח את מנהל האופרה הישראלית, צח גרניט, ואגודת הידידים שלה בניצוחה הבלתי נלאה של עליזה יפו היו"רית של האגודה, והמנכ"לית מיכל שובל, על דאגתם לחברי האגודה, שאני כחבר בה, ממליץ בכל לב להסתפח אליה. לפני יום ההפקה, מקבלים במייל מפורט את סיפור העלילה ומידע רלבנטי על העושים במלאכת ההפקה וככה אפשר להתכונן למופע לקרוא ולהבין בעוד מועד,  וגם הקשישים שבינינו מצליחים להבין מי נגד מי על הבמה, עוד בטרם יעלה המסך.

וזה לא הכול. כשעה לפני המופע מארחים אותנו להרצאה מכינה, שבדרך כלל ניתנת על ידי מיכאל איזנשטאט, המתאם האמנותי המיתולוגי של האופרה, שחולק איתנו, בהרצאה קולחת ומרתקת, את הידע העצום שיש לו על כל מה ומי ששרים כותבים ומפיקים בעולם הקסום הזה של האופרות. הרצאתו המלומדת והמרתקת על המופע הצפוי מעניקה נופך נוסף ומאירה נקודות מעניינות ומיוחדות לתשומת לב הצופים. כמובן שאחרי הכנה מדוקדקת כזו מתבקשת ארוחה קלה לפני המופע וגם בהפסקה, שמסופקת לחברים, ברוחב ובתשומת לב ומספקת גם הזדמנות להיפגש זה עם זו וזו עם זו ולרכל על דא ועל הא. תאמינו לי, שווה! 

נחזור לעלילה. בצד התמה האנושית של  יחסי אב ובתו שנעלמה. על אהובתו של האב שמתה, שדבר מותה מוסתר ממנו במשך שנים, ועל התגלותה של בתו התינוקת – כאישה צעירה ומאוהבת. על חותנו הקשוח שלעולם לא סלח לחתנו אפילו שהפך משודד לשליט גנואה, שאולי, אילו היה הרומן מתחיל כשהוא היה שליט גנואה, אולי לא היתה מתרחשת הטרגדיה ה"פולנית" של הפרדת הזוג המאוהב בשל אי התאמה מעמדית – בצד התמה האנושית הזו נרקמת ומשולבת  גם עלילה פוליטית מרתקת, והיא המלחמה הבלתי פוסקת על המעמד ועל האגו ומלחמת האחים. גנואה נלחמת בוונציה על מעמדה כמרכז סחר ובצד זה גם נלחמת מלחמה פנימית על השלטון.

במאי ההפקה, דויד פאונטני הבריטי, סבור שזו אחת מהתמות המרכזיות של ההפקה, ובלשונו: "חשוב להבין את מצבה הפוליטי של איטליה. בשנת 1881 איטליה היא מדינה עצמאית קרוב ל-20 שנה, אך השאלה אם היא 'מדינה אחת' הטרידה את ורדי. הפוליטיקאים וגם ורדי חששו שהרפובליקה הצעירה לא תשרוד. התחינה לשלום, באופרה, היא תחינה לשלום איטליה. כאשר המסך יורד על הדרמה הפוליטית שהכין ורדי, הצופה בן ימינו נשאר עם תובנה על העולם בו הוא חי ועל הקונפליקטים הרבים המקיפים אותו. גם בימים אלו, שלעיתים מסתמן בהם חוסר תקווה, מנסה ורדי לומר לנו כי עלינו להבין שהאויבים הגדולים ביותר העומדים מולנו הם אנשים כמונו ואם נבין זאת אולי גם יגיע היום  בו נוכל להשכין שלום."

גם מיכאל בהרצאתו הדגיש את הסצנה בה מתחולל ויכוח בין הסנאט של גנואה לדוג'ה בוקנגרה, שבו הם מכריעים לצאת למלחמה בוונציה, נגד רצונו. גם המלחמה הפנימית מתרחשת לנגד עינינו, שעה שפאולו, האציל, אחד מעוזריו ומתכמניו של בוקנגרה שכמו בי(ג)טן ותרש של אחשוורוש, מבקש תשלום עבור נכלוליו, ושואף לזכות בעלומיה של בתו-המתגלה של בוקנגרה, שמעדיף, לא יאומן, ולא כפי שנהגו איתו, את רצונה של בתו להינשא דווקא לבחיר ליבה הרומנטי, שהוא לא אחר אלא מי שרוצה דווקא להרוג את בוקנגרה, בעידודו של פאולו שאף בוגד במיטיבו ומרעיל אותו.

המעשה האצילי שאב מעניק לבתו את חופש הבחירה להינשא לאהובה ולא לפי תכתיב האב, אפילו במקומותינו היום לא תמיד רואים את זה. אבל תשומת הלב צריכה להיות לנושא הפוליטי. הדהודה של מלחמת האחים בעלילה והדגשתה על ידי הבמאי וגם של מיכאל בהרצאה, גורמת לכך שלאורך העלילה כולה מצלצלת לי בראש הפוליטיקה הפנימית של מדינת ישראל, שקרועה בין דתיים לחילונים בין מזרחיים כהים לבין לבנבנים, בין עולים שזה מקרוב באו לבין עולים ותיקים, בין מסורות לבין חידושים, שהפוליטיקאים המקומיים, שהתעשרו באופן בלתי ידוע ובלתי מובן בעת ששירתו כביכול את הציבור. בשאפתנות ובנהנתנות ובחזירות הבלתי נתפסת שלהם, הם מוכנים לקרוע כדג איש את רעהו ולהעליל זה על זה עלילות שווא כדי לגמד את דמותם של המתחרים על הכיסא, וזאת בעיני הציבור, שעיניו כלות למנהיגות ישרה והגונה שתתעניין בהם, תקשיב למצוקותיהם ולא תתעסק יומם וליל בכיסאולוגיה ובהנאות החומריות שלהם.

כשאתה רואה את חברי הסנאט של גנואה מסתובבים באדנות ובנפיחות, גבוהים מכל הסובבים אותם, ומשרתים מחזיקים את שובל גלימתם (הבמאי כנראה מעמיד אותם על נעליים או קביים שמגביהים אותם) – והם מסרבים להצעתו של בוקנגרה להשכין שלום ומכריעים על מלחמת אחים נגד ונציה – אתה לא יכול שלא להיזכר בפוליטיקה הפנימית המכוערת שלנו ואולי גם במצב הכאוטי ביננו לבין שכנינו, שגוזר עלינו לחיות על חרבנו כבר 100 שנה ואין תקווה שייפסק, וגם לחשוב על מה שדויד פאונטני הבריטי אומר לנו.

אז בסוף פאולו התחמן מנצח. הוא אמנם נידון למוות על חלקו במרד  נגד בוקנגרה, אבל איזה כיף לו שהוא יודע שהוא נקם את סירובו של בוקנגרה להעניק לו את בתו כמחווה של שירותו כתחמן של השליט, ונוקם על ידי הרעלתו. גם האהבה מנצחת. אדורנו החתן, המתנקש המיועד, מוכרז כשליט החדש וגם כחתן של הבת של בוקנגרה. בכל זאת אי אפשר בלי קצת נפוטיזם. והחותן שכלא את בתו וסירב לחתונתה עם בוקנגרה, מוחל וסולח ומחבק את בוקנגרה שהולך לעולמו.

הבמה מעוצבת להפליא. שני לוחות טקטוניים על הבמה. האחד מסמל את הארמון, השלטון, את המבצר, והוא נראה כגוש של נחושת – והשני פלטה של פרספקס שקוף, שמסמל את הים, השוכן לחופה של גנואה. והם מסתובבים מצד לצד בהתאם לעלילה. פעם זה ארמונו של האציל פייסקו ופעם זה מבצרו של בוקנגרה. והזמרים והמקהלה הנהדרת מסתודדים ביניהם.

מודרני נקי ומרהיב.

 אז רוצו לראות לפני שיהיה מאוחר. 

יצחק שויגר

אהוד: האם אין באופרה גם רמזים אקטואליים לדמותה של שרה נתניהו, שהיא כידוע אם כל השחיתות הפושה במדינתנו והיא גם ההפך מכל מנהיגות ישרה והגונה שמסתפקת במבשלת-מנקה-ומגישה אחת בלבד ולא מזמינה שפים וחמוגשים?

* * *

אהוד בן עזר

מהטה והרקוויאם של ורדי במוצ"ש בפילהרמונית

ביצוע מדהים ביופיו!

הרקוויאם של ורדי הוא אחת היצירות המוסיקליות היפות והסוחפות ביותר ששמעתי אי-פעם בחיי. קונצרט הפילהרמונית במוצ"ש האחרון, שהיה גם קונצרט הפרידה ממנהלה המוסיקלי זובין מהטה הקשיש בן ה-83 (בגילי) לאחר חמישים שנה שבהן ניצח עליה – היה אחד הקונצרטים הנפלאים ביותר שזכיתי אי-פעם לשמוע. הרקוויאם (הבכורה היתה במילאנו ב-1874) של ורדי (1813-1901) בוצע שלשום בידי שתי זמרות, מרי אליזבת ויליאמס הנפלאה, סופרן, זימרתה העזה מסיימת את הרקוויאם. אולסיה פטרובה, מצו-סופרן. והזמרים גרגורי קונדה, טנור, ואולג טסיבולקו, באס. וכן שלוש מקהלות: הישראלית ע"ש גארי ברתיני, הקאמרית שליד האקדמיה למוזיקה בירושלים ומקהלת באך ממינכן. וכמובן התזמורת, בהרכב גדול, בניצוחו של מהטה, שהתנהל כשהוא נעזר כבר במקל הליכה וישב על כיסא מוגבה כל זמן הניצוח, כ-85 דקות, בלי הפסקה. נזכרתי כיצד גם ליאונרד ברנשטיין, בערוב ימיו, ניצח על הפילהרמונית כשהוא יושב.

   רביעיית הזמרות והזמרים מילאה את ההיכל בקולות צלולים וחזקים כפי שכבר מזמן לא נשמעו בו. שלוש המקהלות גם יחד היו מיומנות להפליא וליוו את רגעי השיא של הרקוויאם. זה היה ערב מרגש ומדהים. מחיאות הכפיים הממושכות בסיום היו הוקרה לרקוויאם ולמבצעיו ולפרידה ממהטה גם יחד. ממש ערב היסטורי. אינני יודע אם בהרבה מקומות בעולם זוכים לשמוע קונצרט ברמה גבוהה כל כך כפי שהתברכנו בתל-אביב בפילהרמונית. תודה גדולה מאוד מגיעה להם.

לקונצרט נילווית תוכנייה וכן דפדפת של הטקסט בשלוש שפות, לטינית, עברית ואנגלית. כנראה שיש חוק בפילהרמונית שאת שמו של ישו אסור לכתוב בעברית, רק בלטינית ובאנגלית. לכן לפעמים מתרגמים אותו בתור מושיע, או בכלל לא מתרגמים, כמו Pie Jesu Domine – "אל מושיע ומיטיב." ואולי עובר הטקסט העברי צנזורה של הרב אבינר?

* * *

שמשון עומר

תורת האבטיח [2011]

לפני 40 שנה חלה תפנית בגידול האבטיחים בישראל

[מתוך כתבה על האבטיח "סיפור עם סוף טוב" של קובי בן-שמחון, מוסף הארץ, 1.7.11]

על פי נתונים שמציג שמשון עומר, מנהל אגף הירקות וגד"ש (גידולי שדה) ומדריך ארצי לגידול דלועים במשרד החקלאות, מדי שנה מגדלים בישראל כ-130 אלף טון אבטיחים.

"בישראל, בתחילה, האבטיח היה מזוהה באופן מוחלט עם הקיץ," הוא מזכיר, "בתחילת שנות ה-70 חלה תפנית בגידול האבטיחים, עם הכנסת הטכנולוגיה של שימוש ביריעות פוליאתילן. עונת הגידול התרחבה לאזורים חמים, דוגמת הערבה ובקעת הירדן, שם אימצו את הטכנולוגיה שהביאה להקדמת הקטיף." מאז אפשר למצוא אבטיחים למכירה ברוב חודשי השנה.

"בכל שנה מגדלים בארץ כ-25 אלף דונם אבטיחים בשלחין, למאכל טרי, מרביתם מטיפוס חסר זרעים," הוא מפרט, "אבטיחים בכירים, הגדלים תחת חיפוי מנהרות פוליאתילן, כלומר מנהרות פלסטיק נמוכות או 'חממיות', נקטפים ממארס עד אפריל. בטכנולוגיה הזו מגדלים כעשרת-אלפים דונם.

"בחלק השני של העונה מגדלים אבטיחים בשדה פתוח – כ-15 אלף דונם. והקטיפים הראשונים של אבטיח בישראל מתחילים מאזור הערבה וכיכר סדום, אחר כך מצפון לים המלח, עמק בית שאן והנגב המערבי. בהמשך העונה, משדה פתוח, מאזור העמקים, גליל מערבי, נגב והמרכז.

"בשנים האחרונות גדלה הדרישה לאבטיח קטן יותר. במקביל החל טיפוח של זנים מתאימים, בקטגוריות גודל שונות, כדי לענות על צרכי הלקוח. יש היום, למשל, אבטיח ננו במשקל עד קילו אחד, אבטיח מיני במשקל 1-3 ק"ג, אבטיח מידי במשקל 4-6 ק"ג ואבטיח רגיל שמשקלו 6 ק"ג ויותר

ועוד כמה דברים שמספר עומר על האבטיח:

* מקורו באפריקה, דרומית לקו המשווה, שם גדל בר.

* במצרים הוא מוכר מתקופת הברונזה, ומשם עשה דרכו להודו ולארץ-ישראל.

* ידועים זנים מרים וזנים מתוקים של אבטיח, ונראה שהאבטיח התרבותי, מקורו בברירת זנים מתוקים ובגידולם.

* בסוף שנות ה-80 החל מעבר מגידול אבטיח עם זרעים לגידול אבטיח ללא זרעים, שהתחבב על הצרכן הישראלי.

* בעשר השנים האחרונות התרחב מאוד המסחר בירקות ברשתות השיווק, והתמונה של סחר באבטיחים בבסטות ייעודיות ו"אבטיח על הסכין" הלכה והצטמצמה.

* * *

יוסי גמזו

מָה מַבְטִיחַ הָאֲבַטִּיחַ?

סַבָּא הָיָה אוֹמֵר: "מִלְּבַד אֲבַטִּיח וּבִירָה שֶל 'נֶשֶר'

וְקֹר-רוּחוֹ שֶל כָּל בַּרְנָש נָבוֹן בִּשְעַת צָרָה

אֵין שוּם דָּבָר צוֹנֵן שֶהוּא גַם טוֹב –  וְזֶהוּ פֵּשֶר

הָאַזְהָרָה שֶמִּכָּל סָב לְנֶכֶד נִמְסְרָה

עוֹד כְּשֶהָיִיתִי בְּגִילְךָ, אָז תִּזָּהֵר מִגֶּשֶם,

מֵרוּחַ-פְּרָצִים וּמֵחֹרֶף בְּלִי סְוֶדֶר וּמֵאִשָּה קָרָה..."

וְהִפְלִיג בְּנוֹסְטַלְגִּיָּה עַד לַיָּמִים שֶהָיָה בָּהֶם עֶלֶם בְּרוּסְיָה

וְהִגִּיעַ בַּקַּיִץ לִזְלִינְקָה, עֲיֶרֶת-שָׂדֶה בִּמְחוֹז הוֹמֶל וְשָם

הֻזְמַן לִמְסִבַּת-רִקּוּדִים וְרָאָה בַּחוּרֹנֶת אַחַת וּשְמָהּ מוּסְיָה

שֶיָּשְבָה לָהּ בַּצַּד וְשֶכָּל הַגְּבָרִים שֶהִרְהִיבוּ רֹב עֹז בְּנַפְשָם

לְהַצִּיעַ לָהּ פּוֹלְקָה אוֹ וַאלְס  נֶהֶדְפוּ לְאָחוֹר בְּסֵרוּב קָטֵגוֹרִי

מָה שֶדַּוְקָא הִצִּית בּוֹ בְּסַבָּא אֶת זִיק הָאַמְבִּיצְיָה ("סְיָחָה עַקְשָנִית,"

אָמַר בְּלִבּוֹ, "יֵש לִרְתֹּם לֹא בְּנֹעַם כִּי אִם בְּמַגָּע דִיקְטָטוֹרִי

שֶל זְרוֹעַ עֶגְלוֹן הָאוֹחֵז בַּמּוֹשְכוֹת בִּתְנוּפַת תַּקִּיפוּת כּוֹבְשָנִית").

אָמַר –  וְעָשָׂה. הִתְיַצֵּב לְמוּל פֶּרַח-הַקִּיר הַזֶּה, דַּק וְשַרְמַנְטִי

וּבְלִי לְחַנְחֵן הַזְמָנָה מְנֻמֶּסֶת תָּפַס בְּאַחַת אֶת יָדָהּ

וּגְרָרָהּ לְעִגּוּל הָרוֹקְדִים הַגּוֹעֵש בְּחִיּוּךְ אַבִּירִי וְרוֹמַנְטִי,

חִיּוּךְ שֶבִּן רֶגַע נִמְחָה מִפָּנָיו כִּי אוֹתָהּ הָעַלְמָה, מִצִּדָּהּ,

הִצְלִיפָה בּוֹ בְּלִי רַחֲמִים בְּמַחְרֹזֶת כְּבֵדָה הַתְּלוּיָה כְּאֶתְגָּר לוֹ

עַל שְתֵּי גִּבְעוֹת חָזָהּ שֶנִּרְמְזוּ מִבַּעַד בַּד

שִׂמְלַת מִשְיָהּ ("עַד-תַּאֲוַת גִּבְעוֹת עוֹלָם," נִזְכַּר לוֹ

לְסַבָּא פָּסוּק מִבִּרְכַּת יַעֲקֹב) אַךְ הַפְלִיק הַנִּמְרָץ בּוֹ כֻּבַּד

הִשְכִּיחַ מִמֶּנּוּ לְרֶגַע אֶת סוֹף הַפָּסוּק אֲבָל עוֹד אוֹתָהּ מוּסְיָה

אוֹמֶרֶת לוֹ: "מִי שֶחָדָש וְיָרֹק בְּעִירֵנוּ רָאוּי כִּי יִנְהַג

בִּקְצָת נִמוּסִים, בַּחוּרִי הַמַּקְסִים, בִּמְקוֹם פֶּרֶץ שֶל אַנְדַּרְלָמוּסְיָה"  –

אַךְ אָז, בִּרְאוֹתָהּ אֶת דָּמוֹ הַשּוֹתֵת מִמִּצְחוֹ נִבְהֲלָה וּכְמוֹ פָּג

כָּל קְשִי-עָרְפָּהּ וְחִיש יָצְאָה מִן הָאוּלָם לְרֶגַע

וְשָבָה עִם מִטְפַּחַת רְטֻבָּה שֶבָּהּ קִנְּחָה

אֶת פִּצְעוֹ הַטָּרִי וְהַכֹּה מוּסָרִי שֶל הָאִיש שֶהָיָה לָהּ לְפֶגַע

אֲבָל גַּם לְמוֹקֵד מְשִיכָה לֹא צָפוּי, שֶהֵשִיב לָהּ רַכּוֹת בִּגְנִיחָה:

"אָמְנָם מִחוּץ אֲנִי יָרֹק מְאֹד, עַלְמַת-הַחֶמֶד,

אוּלָם בִּפְנִים, כְּפִי שֶמֵּעִיד דָּמִי, אֲנִי אָדֹם

מַמָּש כְּמוֹ אֲבַטִּיחַ בּוֹ הָיִית כָּאן מִתְנַחֶמֶת

עַל חֹסֶר נִמוּסַי שֶבְּעֶטְיוֹ רָאוּי לִגְדֹּם

אֶת יָדִי שֶמָּשְכָה אוֹתָךְ אֶל הָרִקּוּד, אֲבָל גַּם אִם רֹאשִי פֹּה אָטִיחַ

בַּקִּיר – מֵהֵיכָן יִמָּצֵא לִי כָּעֵת אֲבַטִּיחַ בָּשֵל וּמָתֹק

כָּמוֹךְ, עַלְמָתִי?" –"תִתְפַּלֵּא, אֲדוֹנִי, דַוְקָא יֵש לִי כָּאן מִין אֲבַטִּיחַ

שֶהֵבֵאתִי עַל תֶּקֶן כִּבּוּד לַמְּסִבָּה," לֹא עָצְרָה מוּסְיָה כּוֹחַ לִשְתֹּק

וְהוֹלִיכָה אוֹתוֹ לַמִּטְבָּח הַסָּמוּךְ לָאוּלָם וְחָבְשָה בְּמַגֶּבֶת

אֶת מִצְחוֹ הַיָּפֶה וְשָלְפָה מִנִּבְכֵי אֲרוֹן-קֶרַח קָטָן, כְּקוֹסֵם

הַשּוֹלֶה אַרְנָבוֹת וְיוֹנִים מִצִּילִינְדֶּר, בְּזֶ'סְטָה רַכָּה וְעוֹגֶבֶת

אֲבַטִּיחַ רוּסִי שֶבְּשָׂרוֹ עֲסִיסִי כִּבְשָׂרָהּ שֶאוֹתוֹ רַק חוֹסֵם

מִשְיָהּ שֶל שִׂמְלַת-הַשַּבָּת – וּפָרְסָה לוֹ פְּרוּסוֹת מֵאוֹתוֹ אֲבַטִּיחַ

שֶסַּבָּא זָלַל בִּמְלוֹא פִּיו בְּעוֹד צֶמֶד עֵינָיו שָם זוֹלֵל לֹא פָּחוֹת

אֶת חֵן נְעוּרֶיהָ עַל אַף אִסּוּרֶיהָ שֶל דָּת שֶטִּבְעָהּ לְהַבְטִיחַ

מִדַּת דֶּרֶךְ-אֶרֶץ מוּל כָּל פּוֹרֵץ פֶּרֶץ בְּטֶרֶם יוּקְמוּ מִשְפָּחוֹת...

"וְכָכָה הִכַּרְתִּי אֶת סָבְתָא שֶלְּךָ," הָיָה סַבָּא אוֹמֵר לִי בְּרוּחַ

נוֹסְטַלְגִּית וְסָבְתָא הָיְתָה מְחַיֶּכֶת מֵאֹזֶן אַחַת לַשְּנִיָּה

וְנִגֶּשֶת מִיָּד לַמִּטְבָּח וְחוֹזֶרֶת מִשָּם כְּהִדּוּר לָאֵרוּחַ

עִם פִּלְחֵי אֲבַטִּיחַ סְמוּקִים וּמְתֻקִּים כַּחִיּוּךְ שֶהָיְתָה מַצְנִיעָה.

וּמֵאָז, כְּמוֹ עוּגַת הַמַּדְלֶן הַקְּטַנָּה אֵצֶל פְּרוּסְט לְהַבְדִּיל, בְּכָל פַּעַם

שֶאֲנִי מִתְחַפֵּר לִי מֵאֹזֶן עַד אֹזֶן בִּבְשַׂר אֲבַטִּיחַ, כְּתַן

הַטּוֹרֵף וְחוֹטֵף כָּל מָתֹק וְנוֹטֵף שוּב עוֹלֶה וְחוֹזֵר בִּי הַטַּעַם

שֶל אוֹתָהּ אַהֲבָה שֶאֲנִי בָּהּ, בֵּין שְלַל נֶכְדֵיהֶם, גַּם כֵּן פֶּלַח קָטָן...

יוסי גמזו

* * *

י"ז

עדשות מגע

שלום אדוני העורך הנכבד,

תשובה על מה שפורסם בעיתונך מס' 1456 בעניין השוטר שהמתין לאדון תמים שחצה מעבר חצייה באור אדום כביכול.

מתחילה נראה לי כל הסיפור כהזייה של גימלאי המשוטט ברחובות ומזגזג בין דברי האשפה למיניה לבין  ערימות צואת הכלבים המקשטות את מדרכות ערינו.

שוטר אורב להולך רגל ליד מעבר חצייה? הדבר נראה לי יותר מדי הזוי. מי מאיתנו ראה שוטר ברחוב בשנים האחרונות?

מתוך כבוד לכותב הנכבד אמרתי – אשאל חברים ומיודעים לאַמת את דבריו של האדון אבל יוק! חלק אמרו שלא רק שלא פגשו בשום שוטר ברחובות ערינו בעת האחרונה כי אם גם בכבישי הארץ לא נתקלו באחד כזה.

אמר מי שאמר שלעולם אין לנפץ חלומו של מישהו.

אבל מפאת כבודו של קורא העיתון קיבלנו את דבריו.

זה הזכיר לי מעשה שקרה לנו בהיותנו סטודנטים ב-1962 בירושלים תיבנה ותקום בימינו אמן. מתוך מחזור של 62 סטודנטים לרפואה, רק לאחד היתה מכונית הנרי ג'י במצב בינוני, אותה קיבל מהוריו בעלי היכולת. בדרך כלל היא תיפקדה בשפלה באופן סביר אך בעיר הקודש המשופעת בעליות היא תדיר נזקקה לסיוע של ארבעה או יותר דוחפים להתניעה. על כן דאג בעליה הנחמד להחנותה במורד סמטה קטנה שהסתעפה מרחוב ליד בנין ג'נרלי , וזה כדי לדלג על הקושי לגייס ארבעה דוחפים בבוקרו של יום. עם זאת, נסיעת טרמפ בה היתה לנו מדי פעם חווייה נעימה ומשעשעת.

יום אחד בתחילת השבוע  נהג חברנו ירושלימה מביתו שבשפלה והגיע לאותו קטע כביש צר ומפותל בעיקול ליד "יקב מוצא" במבואות ירושלים, שם היה מוצב שלט אזהרה "זכות קדימה לרכב העולה!" – ולידו ישבו במארב תמידי  זוג שוטרים לרשום דו"חות. בהגיע ההנרי ג'י לעיקול הנ"ל, אותת  לו השוטר לעצור. נהג ההנרי ג'י לא עבר עבירה לה קיווה שוטרנו, אבל פטור בלא כלום אי אפשר. תוך עיון  ברישיון הנהיגה צדה עינו את הרשום על חובת הנהג בהרכבת משקפיים בעת הנהיגה.

"אדוני אתה לא נוהג כחוק. אתה אמור להיות עם משקפיים."

"אני כן עם משקפיים. יש לי עדשות מגע. הן דבוקות בתוך העיניים. הנה כאן..." ומראה לאיש החוק את עיניו.

בימים ההם לא היו עדשות המגע דבר נפוץ ואך התחילה האופנה הזו. חברנו זכה להן בין ראשוני המשתמשים, כחלק ממעשי התפנוקים של הוריו. שמעו של החידוש לא הגיע עדיין לחלק מהשוטרים.

מסובב איש החוק את פניו ימינה ושמאלה לעבר בן זוגו שמהנהן הנהון בעל משמעות ופולט:

"מה אתה עושה ממני צחוק? אנחנו חייבים לרשום לך רפורט על נהיגה ללא משקפיים."

הסבריו  החוזרים של הנהג כמובן שלא עזרו. שולף בן הזוג מחגורו את הפנקס הידוע לשמצה ומתחיל לרשום. והחבר הנעלב מעיר לו: "תוסיף גם סעיף על זלזול בשוטר."

שעתיים אחרי זה, בשמענו את הסיפור מפי חברנו, פרצה  מהומת צחוק  בין הסטודנטים ולא היתה ברירה אלא ללוות את בעל ההנרי ג'י לתחנת המשטרה במגרש הרוסים, הסמוך לבית הספר לרפואה ששכן אז בבניין העירייה של ימינו, שם נאלץ הקצין להצטדק על שלא הספיקה המשטרה לעדכן את פעיליה בדבר, וכמובן לבטל את הדו"ח.

בברכה

י"ז

* * *

נעמן כהן

פיטר פריי לשלטון בעפולה

ביום רביעי בשעה עשר בבוקר בדיוק נכנסה לחצר הקיבוץ מכונית "סברה ספורט" מהודרת.

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A1%D7%91%D7%A8%D7%94_%D7%A1%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%98

חברי המשק שנקרו במקרה בדרך עמדו דום והביטו בפליאה ובסקרנות במכונית הספורט המפוארת. המכונית שאגה ובאלגנטיות עצרה ליד פתח בית הספר.

מן המכונית יצא גבר צעיר עם משקפי קרן עבים, הלבוש במה שנקרא אז "בגדי ערב" או "בגד שבת" אלגנטיים, כמו שלבשו אז "העירניקים" הבורגנים.

בצעד נמרץ הוא נכנס לכיתה לשיעור משותף לכיתות ח' וט'. גם הפרועים שבתלמידים השתתקו והביטו בו.

שלום, שמי יואב בראל, הציג המורה החדש את עצמו, ואני אלמד אתכם "תולדות האמנות".

כך היה במהלך כל אותה שנת לימודים. כל יום רביעי בשעה עשר בדיוק נפתח שער המשק והוא הגיע רכוב על ה"סברה ספורט" המהודרת שלו, ונכנס ישר לכיתה.

הוא היה מורה כריזמטי רהוט ומרתק. למדנו דברים שמעולם לא שמענו עליהם לפני כן.

בתחילה הקדשנו מיספר שיעורים לניסיון להגדיר, מהי אמנות?

למדנו ע"פ ספר חדש שיצא אז לאור בעברית, היינריך ולפלין, מושגי יסוד בתולדות האמנות.

https://kotar.cet.ac.il/KotarApp/Index/Book.aspx?nBookID=98155185

למדנו מהו קו, רישום, ציור, פיסול, ועוד ועוד.

יואב בראל הקדיש זמן רב ללמד את תורת הצבעים. בייחוד התעכב על "צבעים קומפלמנטריים", משלימים (או מחמיאים). למשל, הירוק והאדום הם צבעים קומפלמנטריים. כשמתבוננים בריכוז על ירוק רואים אדום, כשמסתכלים על אדום רואים ירוק.

הוא עצמו כצייר, הרבה לצייר את שילוב הצבעים הללו.

הוא לימד אותנו אלו צירופי צבעים רואים בהשפעת סם ה-LSD, וראינו את הסרט הצוללת הצהובה של הביטלס שיצא אז לאקרנים.

בסיום השנה נסענו למוזיאון תל אביב לראות תערוכת אמנות.

איני זוכר מה בדיוק ראינו בתערוכה, אבל זכור לי ציור אחד. ציור של הצייר רפי לביא. הציור היה דף שעליו כתוב: "פיטר פריי לשלטון בעפולה!"

איני זוכר מה הסביר לנו יואב בראל על הציור. זכור לי רק שהוא נתן הרצאה ארוכה על המשמעות של הציור. הרצאה פילוסופית עם ציטוטים רבים, אבל אני זוכר היטב שאז הגעתי לתובנה שאני מחזיק בה עד היום לגבי ההגדרה מהי אמנות?

יותר נכון אני מגדיר מאז מהי לא אמנות? וההגדרה פשוטה: "מה שאני יכול לצייר זה לא אמנות." אם אני יכול לכתוב: "פיטר פריי לשלטון בעפולה," זו לא אמנות, כי אני לא אמן.

אין לי שום כישרון אמנותי. אני נמנה על אלו שכישרון הציור שלהם לא התפתח מגן הילדים.

שנים אחר כך הגעתי למסקנה שאמנם אין לי כל כישרון אמנותי אבל אני "אמן מושגי" גדול. לפחות כמו הצייר משה גרשוני שצייר את ציורו המפורסם: "הבעיה של הציור היא הבעייה הפלסטינית", כאשר אני ציירתי על דפי "חדשות בן עזר" את הציור (הלא מפורסם): "הבעייה של הציור היא הכיבוש הערבי של א"י."

נכון, הוא זכה לתהילה ולכסף, ולתערוכה מיוחדת במוזיאון תל אביב, ואני רק לחרפה כאשר נקבע בוויקיפדיה שאני "מתנחל מתל אביב":

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A9%D7%99%D7%97%D7%94:%D7%9E%D7%A9%D7%94_%D7%92%D7%A8%D7%A9%D7%95%D7%A0%D7%99

אבל עדיין אני בטוח שאני אמן לא פחות טוב ממשה גרשוני ומרפי לביא, כי גם אני, שאיני יודע כלל לצייר, יכול לכתוב: "פיטר פריי לשלטון בעפולה", או "הבעייה של הציור היא הכיבוש הערבי".

עברו שנים רבות מאז שלמדנו אמנות. המורה האמן, יואב בראל, נפטר זמן לא רב אחר כך בגיל צעיר, 44.

https://museum.imj.org.il/artcenter/newsite/he/?artist=%D7%91%D7%A8%D7%90%D7%9C,%20%D7%99%D7%95%D7%90%D7%91&list=%D7%91

מהעיתונות נודע לנו אז שהוא היה הבן של המציל המיתולוגי של תל אביב, אהרונצ'יק בראל. יהיו הדברים האלו לזיכרו, ולתרומה לוויכוח שהתעורר כאן לאחרונה על האמנות של רפי לביא.

אני אגב מסכים עם משה גרנות.

על גזענות ניכור וקליטה

גזענות היא תכונה טבעית לאדם וניתן למצוא אותה בכל מקום ובכל קבוצה אנושית. היהודים נגד הערבים. הערבים-המוסלמים נגד היהודים (והנוצרים). היהודים האשכנזים נגד היהודים הערבים. היהודים הערבים נגד האשכנזים. הרוסים נגד המרוקאים. המרוקאים נגד הרוסים (פנו לרוסיה בשעתו שימנעו עליית יהודים לארץ) מרוקאים נגד האתיופים. וכך הלאה והלאה.

וכן, קיימת גם גזענות אצל העדה האתיופית. אפשר אפילו לומר שמעולם בהיסטוריה היהודית לא היתה גזענות כה בוטה כמו אצל האתיופים.

העולים מאתיופיה לוקים בגזענות כלפי השחורים מהם, ואצלם אין זו רק גזענות אלא ממש עבדות.

יהודי אתיופיה מעדת "ביתא ישראל" החזיקו עבדים שקראו להם בריה (עבדים).

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%91%D7%A8%D7%99%D7%99%D7%94

במבצע שלמה, הועלו ארצה גם אלפים מעבדיהם של משפחות "ביתא ישראל". מקורם של ה"בריה" (עבדים) הם בשבטים מגבול סודאן שהופרדו ממשפחותיהם, גוירו וחיו כיהודים, אבל תפקידם היה לשרת, וההפרדה בינם "האדונים" נשמרה במשך דורות. ה"בריה" נחשבו כבניו של חם בנו של נוח שנגזר עליו להיות עבד לאחיו מאחר שחשף את ערוותו של נוח בעת שזה שכב שיכור לאחר המבול. הם כהים בעורם יותר מה"ביתא ישראל".

ל"בריה" היה אסור לשאת לאישה מישהי שלא היתה מהעבדים של ה"ביתא ישראל", דהיינו הבריה האחרים. הם לא נחשבו ליהודים מלאים אמיתיים. גם ילדיהם של הבריה נחשבו כעבדים של המשפחה שהחזיקה אותם. היו אדונים רבים מ"הביתא ישראל" שהחזיקו שפחות בריה בבתיהם לצרכים מיניים בלבד. וידועים גם מקרים הפוכים של גבירות שהחזיקו עבדי בריה בבתיהן  לצרכים מיניים.

ה"בריה" (העבדים) במדינת ישראל – הגבולות בין הקבוצות נשמרו בקפדנות גם בארץ. היו משפחות שציפו מהבריה שלהם מאתיופיה שימשיכו לחיות איתם ולשרת אותם גם בישראל. נישואין איתם נאסרו גם בארץ וידועים מקרים שבהם חיילים מה"ביתא ישראל" סירבו לקבל פקודות מחיילים בכירים יותר ממוצא ה"בריה".

יש לקוות שבעתיד הלא רחוק לא תהיה עוד הבחנה בין ה"ביתא ישראל" וה"בריה". והם כולם יחשבו ליהודים-ישראלים. החברה הישראלית שוללת בצדק את רעיון העבדות, והאפשרות שאדם יישאר עבד בגלל מוצאו. הגזענות אינה פוסחת על אלו הסובלים ממנה.

הגזענות קיימת אצל כולם אבל מצד שני יש גם בכל קבוצה כאלו הנלחמים נגד הגזענות. יש יהודים שאינם גזענים, יש אשכנזים שאינם גזענים. יש מרוקאים שאינם גזענים. יש אתיופים שאינם גזענים.

(למרבה הצער טרם נמצא ערבי-מוסלמי שאינו גזען. טרם נמצא ערבי-מוסלמי, ולו אחד, הרואה בדברי מוחמד באמנת החמאס שלפיהם יש לחסל את ישראל ולהשמיד את היהודים גזענות. אני מסרב להאמין שאין ערבי-מוסלמי שאינו גזען. חייבים להיות גם ערבים-מוסלמים שאינם גזענים. אנחנו ממשיכים לחפש. אם תמצאו אחד כזה אנא הציגוהו).

התפרעות יולי 2019 האם מפנה?

אי אפשר שלא לחוש סימפטיה לבני העדה האתיופית על תחושת האפלייה בה הם נתקלים. יחד עם זה דומה שבהתפרעות האחרונה חל מפנה. ההתפרעות כוונה נגד היהודים, ומדינת היהודים.

מעולם לא נוצר ניכור הדדי כזה. מפגיני ואדי סליב, גם הם עם תחושת אפלייה קשה, לא העלו על הדעת להפגין עם דגל מרוקו. התימנים עם דגל תימן, או הרוסים עם דגל רוסיה.

מאז 2015 יוצאי אתיופיה מפגינים עם דגלים אתיופים.

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%94%D7%A4%D7%92%D7%A0%D7%95%D7%AA_%D7%99%D7%95%D7%A6%D7%90%D7%99_%D7%90%D7%AA%D7%99%D7%95%D7%A4%D7%99%D7%94

שום עדה לא קיבלה ומקבלת מימון מהמדינה כמו בני העדה האתיופית. זה לא יכול למנוע את תחושת הקיפוח כי מה לעשות – הצבע שונה (עד לריבוי נישואין בין עדתיים בעתיד) ובעיקר המצב הסוציו-אקונומי הנמוך של בני העדה הוא שגורם להרגשת הניכור.

הגזענות אינה של המדינה אלא של פרטים בחברה. גזענות שיש לשרש בעיקר ע"י חינוך.

אולם גם אם כל היהודים היו מלאכי השרת צדיקים "למדווניקים", אוהבי הזולת ללא שמץ של גזענות (כמו אנשי מר"צ) דבר שלא קיים כמובן – גם אז לא ניתן היה לפתור בהרף עין את בעיית עולי אתיופיה מהעובדה הפשוטה, אין קפיצת דרך לקלוט חברה חקלאית ממשק אגררי של המאה ה-19 – לחברה טכנולוגית מפותחת של המאה ה-20.

כמה השקעות שלא יינתנו, וכמה אהבה ותשומת לב שתינתן – לא יהיו בהם כדי לגשר על הפער במהירות. הדבר אמור לקחת כמה דורות. האתיופים מלינים על עודף שיטור בשעה שיש אצלם עודף פשיעה. פשיעה פנימית תוך משפחתית ופשיעה חיצונית. מה שמאפיין כל חברת הגירה. מעניין אם המשטרה עשתה סטטיסטיקה על היחס בין הפשיעה לשיטור.

בארגון ההתפרעויות, מנהיגי העדה האתיופית ירו לעצמם ברגל. ההתפרעויות לא יביאו לאינטגרציה מלאה עם החברה היהודית, אלא רק יגבירו את הניכור לאתיופים. מי ירצה לגור בשכנותם עם הפשיעה הגוברת, אי טיפול המשטרה., וסכנת העוצר בדרכים.

על מנהיגי העדה לקחת אחריות על גורלם, לפעול למען אינטגרציה חברתית מהירה כולל כמובן הפגנות. אבל במקום להרוס, לבנות. לקרא בהפגנות לשיפור עצמי ללמוד ללמוד ללמוד. רק כך יבוטל הניכור ותמוגר הגזענות. למרבה הצער האתיופים נהפכים לכלי שרת בידי המנסים לחסל את המדינה היהודית. ראו מיהם הממנים את התפרעויות האתיופים?

https://rotter.net/forum/scoops1/561660.shtml

"עומדים ביחד".

https://www.makorrishon.co.il/news/151915/

"ערפלישתים מצטרפים להפגנת האתיופיפ בקריאה: "אללה אכבר! פרי פלסטין!":

https://twitter.com/mosheifargan/status/1146951749716119553

לא זו הדרך!

אנחנו צפויים עוד למצבים קשים בעתיד. במאמץ משותף, זה ייקח אולי שנים, אבל תהליך השילוב והאינטגרציה של בני העדה האתיופית בחברה היהודית יעלה ויצליח.

על היופי הכיעור הבגידה והאקדמיה

הסופר, החוקר והפילוסוף האיטלקי, אומברטו אקו, שהתפרסם בספרו על ימי הביניים "שם הוורד" חיבר גם ספר בשם "תולדות היופי", וספר על "תולדות הכיעור".

היסטוריון ימי הביניים, בנימין זאב קדר, הוציא לאחרונה ספר בשם "עם נורית", תיעוד היסטורי מפורט, ארוטי, ישיר וממוסמך עם הערות שוליים. על יחסיו עם אשתו השנייה, נורית רבאו-כנען. שניהם בגדו בבני זוגם עד שנפרדו מהם והתאחדו יחד.

את הספר הוא הוציא לאחר פטירתה של אשתו.

(שני ליטמן, ראיון עם בנימין זאב קדר, מוסף "הארץ", 5.7.19)

https://www.haaretz.co.il/magazine/.premium-MAGAZINE-1.7430908

מעבר לרכילות ארוטית המעניינת תמיד (שקרן מי שאומר שלא) מתפרסמים בספר כמה עובדות שלא היו ידועות קודם לקהל הרחב על הנעשה אז באקדמיה הישראלית.

פרופסור יהושע פראוור, מחבר "ממלכת ירושלים הצלבנית", התנה את קידומה האקדמי של נורית רבאו-כנען בזיון איתו. (היכרתי אישית עוד מרצה כזו, שכבר נפטרה, אבל קידומה האקדמי הותנה באותו תנאי).

בראיון עימו מספר קדר כי גם לו היו יחסים עם סטודנטיות, ולאשתו עם סטודנטים.

בתגובה למסופר בספר פירסם פרופסור יובל נח הררי מאמר ביקורת ה"מוקדשת לכל אותן סטודנטיות, חוקרות ומרצות שנאבקו במשך השנים כדי לחשוף את תרבות ההטרדות המיניות והאפליה נגד נשים באקדמיה, תוך שהן משלמות מחירים אישיים ומקצועיים גבוהים."

(יובל נח הררי, על הספר שחושף הטרדות מיניות וניצול באקדמיה הישראלית, ספרים, "הארץ" 23.5.19)

https://www.haaretz.co.il/literature/study/.premium-REVIEW-1.7279000

ונחזור לאומברטו אקו. בראיון איתו מספר קדר על אשתו: "היינו באירוע מכובד בנוכחות הסופר אומברטו אקו, והיא ביקשה מהצלם לומר לאקו שהאישה הכי יפה באולם רוצה להצטלם איתו. אקו מיד הגיע. זו היתה נורית. היא שנאה קונבנציות ונהנתה לבעוט בהן, ואני נהניתי מזה בלי סוף."

משום מה תמונתה עם אקו לא נראתה כיוצאת מספרו על היופי...

השואה השקטה

במודעה מטעם קרן רודרמן יחסי ישראל-יהדות ארה"ב שהתפרסמה לרגל יום העצמאות האמריקאית, נכתב כי יהדות ארה"ב מונה 5,900,000 יהודים כ-2 אחוז מהאוכלוסייה הכללית.

היישוב היהודי הגדול אחרי ישראל.

בהינתן שבשנות השישים מנתה יהדות ארה"ב 6 מיליון יהודים ומאז נוספו לה כמיליון יורדים מישראל, וכמיליון מהגרים מרוסיה נראה כי יהדות ארה"ב איבדה כ-30 אחוז ממספרה.

שואה שקטה.

בשנות השבעים ניבא פרופסור ליבוביץ כי בעוד חמישים שנה כל יהדות ארה"ב תיעלם חוץ מהדתיים. הוא טעה קצת, אבל המגמה ברורה.

מיספר המוסלמים כבר עולה על מיספר היהודים בארה"ב ומתחיל להשפיע בבחירות, לפחות על המפלגה הדמוקרטית.

נשות היזידים שנמכרו ע"י החליפות המוסלמית משתקמות בישראל

אנשי "החליפות האיסלמית" (מקודם דעא"ש), חיקו כסלפיסטים טובים את מעשי מוחמד נביאם.

כשם שמוחמד הודיע, לאחר חיסול הגברים היהודים באל-מדינה, כי כל רכוש היהודים בתים, נשים, ילדים, שייך לו (שורה 59 פסוק 1, סורה 33 פסוק 35), ומכר בשוק את הנשים לעבדות (חוץ מכמה נשים יהודיות שהשאיר ברשותו כשלל מלחמה), כך גם רצחו אנשי החליפות האיסלמית (מקודם דעא"ש) את הגברים היזידים ומכרו את נשותיהם לעבדות כשפחות מין למוסלמים.

מקצת מהיזידיות שנפלו בשבי החליפות הגיעו ארצה במבצע מורכב במטרה לעבור השתלמות ייחודית לטיפול בפוסט טראומה מורכבת במחלקה הפסיכיאטרית באוניברסיטת בר אילן. (אחת מהנשים השבויות ראתה את בנה בן ה-14 ביוטיוב מבצע פיגוע התאבדות לאחר שעבר שטיפת מוח."

(עידו אפרתי, השיקום של הנשים היזידיות ששרדו את שבי דע"ש עובר בישראל, "הארץ", 5.7.19)

https://www.haaretz.co.il/news/education/.premium-1.7449804

פרוייקט השיקום נמצא בראש מעייניהם של חוקרי בר אילן.

לא נרשמו למפעל החשוב הזה תרומות מארגוני "זכויות האדם" (הערבי). כי הקרנות הללו הרי פועלות למען כיבוש ערבי-מוסלמי של הפאשיזם האיסלמו-נאצי, לא לטובת קורבנותיו.

חיים וישניה-רמון מנפץ את תעמולת הפייק ניוז נגד נתניהו

לנתניהו אין צורך בתיקון חוק החסינות ופסקת ההתגברות

המשותף בין כל אנשי התעמולה האנטי-ביבית, מאהוד ברוג-ברק, יניב אלדד, גנץ, אשכנזי, סמולינסקי-יעלון, ועד יאיר למפל-לפיד, הוא הכרזתם כי נתניהו הוא אויב הדמוקרטיה.

כולם צורחים השכם והערב כי נתניהו מהווה סכנה למדינה ולדמוקרטיה הישראלית, בגלל כוונתו לפגוע במעמד בית המשפט.  ע"י חקיקת חוק החסינות, ופסקת ההתגברות.

חיים וישניה-רמון הרואה עצמו "כמו הילד מ'בגדי המלך החדשים'," קובע: ש"חוקי החסינות ופסקת ההתגברות קיימים בספר החוקים שנים רבות, והדמוקרטיה עומדת על מכונה!

"חוק החסינות תוקן ב-2005 ביוזמת חברי הכנסת מהליכוד רוני בראון (יו"ר ועדת הכנסת אז) ומיקי איתן (יו"ר ועדת חוקה, חוק ומשפט אז). מצד אחד התיקון צימצם עד מאוד את החסינות הדיונית (הפרוצדורלית) וקבע שעל חבר הכנסת לבקש מהכנסת שתאשר את חסינותו.

"מצד שני, התיקון הרחיב את תחולת החסינות המהותית של חברי הכנסת. למשל, סעיף 4 ד' לחוק החסינות קובע, שהחסינות לא תוסר אם 'ייגרם נזק של ממש בשל ניהול ההליך הפלילי... לייצוג ציבור הבוחרים.' הסעיף כאילו נכתב לטובת נתניהו, אם וכאשר יוחלט להגיש נגדו כתב אישום."

גם "פסקת ההתגברות כבר נכללת בחוק שחוקקה הכנסת בנובמבר 1993 ואני," מסביר רמון, "הייתי אחד משושביני החקיקה": חברה מסחרית עתרה לבג"ץ נגד האישור לייבא בשר חזיר. בג"ץ קבע שדין העתירה להתקבל, כי איסור היבוא סותר את חוק יסוד: חופש העיסוק, שנחקק במארס 1992. עם זאת, קבע השופט תיאודור אור, ולדעתו הצטרפו השופטים מישאל חשין ודליה דורנר, כי "איסור שמנוגד לחוק יסוד: חופש העיסוק מן ההכרח שיתקבל ברוב מיוחס של 61" חברי כנסת. כלומר, בג"ץ פסק כי די ברוב של 61 ח"כים כדי להתגבר על פסיקתו (בג"ץ 3872/93, 22.10.93).

"הימים היו ימי אוסלו, יצחק רבין היה ראש הממשלה ואני (רמון) הייתי שר הבריאות והשר המקשר בין הממשלה לכנסת. קואליציית רבין היתה מורכבת ברובה מחילונים ומיעוטה — אנשי ש"ס. מיד עם פרסום פסק הדין פרץ אריה דרעי ללשכתי בכנסת ואמר לי בכעס: 'הבטחת לי בשעתו, כשחוקקו חוקי היסוד, שהם לא יפגעו בסטטוס-קוו בנושאי דת, ולכן לא הטלנו וטו על חקיקתם. יש לך שבוע לתקן את החוק בדרך שקבע בג"ץ, או ש...'

"במשך שבוע התרוצצתי כעכבר כדי לגייס רוב שיבטל את פסיקת בג"ץ. את האגוזים הקשים מקרב חברי הכנסת החילונים, שסירבו לתחנוני לתמוך בחוק, שלחתי לרבין, שהסביר להם כהאי לישנא: 'בלי תיקון החוק יש סכנה שלא יהיה הסכם שלום.'

"בסופו של דבר החוק תוקן ברוב של יותר מ-61 ח"כים ונכללה בו פסקת התגברות. איש לא הפגין ואיש לא טען שהדמוקרטיה התמוטטה בגללה.

"בג"ץ בהרכב מורחב של תשעה שופטים דחה פה אחד את העתירה נגדה וקבע: 'פסקת ההתגברות מאפשרת למחוקק להגשים באמצעות חקיקה יעדים חברתיים ופוליטיים... פסקת ההתגברות המשריינת את החוק היא חוקית למרות שהחוק פוגע בחוקי היסוד.'

"ומי ניסח את דברי ה"כפירה" ה"אנטי-דמוקרטיים"? נשיא בית המשפט העליון השופט אהרן ברק בכבודו ובעצמו (בג"ץ 4676/94). ההחלטה ניתנה ב-25.11.1996, אחרי שברק הכריז על המהפכה החוקתית.

"מכל מקום." כותב וישניה-רמון, "נתניהו לא נזקק לשום חקיקה נוספת כדי לשרוד משפטית. החוק הקיים בנה לו 'מבצר משפטי' בנוי לתלפיות. המהומה סביב עתיד הדמוקרטיה בישראל אינה אלא 'מהומה רבה על לא מאומה'. מחולליה יודעים את האמת, אבל ברוב ייאושם מאי-יכולתם לנצח את נתניהו בקלפי, הם משליכים את יהבם על הפרקליטות ובתי המשפט, שיעשו בשבילם את המלאכה ויסלקו את ראש הממשלה מהשלטון. זה לא יקרה."

(חיים רמון, הדרך היחידה להחליף את נתניהו, "הארץ" 5.7.19)

https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.7437644

פרופסור דניאל בלטמן חוקר השואה הוא גזען אנטישמי

יהודה באואר: פרופסור דניאל בלטמן חוקר השואה הוא אנטישמי.

האקטיביסט הפרו-איסלמי, הנאבק למען כיבוש ערבי-מוסלמי של הפאשיזם האיסלמו-נאצי, פרופסור (לשואה), דניאל בלטמן, תוקף במאמרו "ואולי אין גרמניה אחרת" ("הארץ", 28.6) את ארגון אייר"א (הברית הבינלאומית לזיכרון השואה), על היותו מכשיר של ממשלת ישראל בכלל, ובפרט בקביעת הגדרה של אנטישמיות המשרתת כביכול את האינטרסים הפוליטיים של ממשלת ישראל. ארגון שהשפיע על הבונדסטאג הגרמני להגדיר את הב.ד.ס. כארגון אנטישמי.

בלטמן, כותב יהודה באואר, מכנה את אייר"א בכינויים כמו "מיותר" ו"דורסני", כאילו מדובר במעצמה עם נושאות מטוסים ולא בארגון וולונטרי של 33 ממשלות המהווה מטרייה פוליטית למאמצים שעושים כ-250 מורים, אקדמאים ומנהלי אתרי זיכרון, שרובם פועלים בהתנדבות, בתחום החינוך, הזיכרון וחקר השואה.

אייר"א מקבל החלטות בהסכמה, ולכל מדינה החברה בו יש זכות וטו, כולל לגרמניה, הונגריה, וגם לפולין הלאומנית, התומכת הנלהבת בגישות דוגמת זו שמציג בלטמן.

הגדרת האנטישמיות של אייר"א מ-2016 התקבלה על ידי כל הממשלות החברות בו, כולל פולין. נאמר במפורש ש"ביקורת על מדיניות ממשלת ישראל הדומה לביקורת על כל ממשלה אחרת אינה אנטישמיות." "אנטישמיות היא פנייה אנטי-ישראלית, כאשר ישראל נתפשת כישות יהודית ומותקפת בשל כך."

שואל פרופסור יהודה באואר ומשיב: "האם יכול חוקר שואה בעל זכויות בעברו, מחבר המאמר, לתמוך באנטישמיות בוטה? מתברר שכן. תנועת החרם, ה-BDS, היא אנטישמית בתביעתה את "זכות השיבה" כלומר חיסולה של המדינה היהודית.

"לאייר"א," קובע באואר, "לא היה כל חלק בהחלטת הבונדסטאג להגדיר את תנועת החרם כתנועה אנטישמית. גם לא יכול היה להיות לו חלק בהחלטה, בגלל החוק הפנימי של אייר"א שמצריך הסכמה של כל הממשלות החברות בו לפעולה פוליטית כלשהי.

"נציגי המפלגות בבונדסטאג אינם בובות. בלטמן," קובע באואר, "שאומר שהמיעוט היהודי הקטן, בשיתוף עם ירושלים, בישל את הדייסה הזאת, מחדש את האידיאולוגיה האנטישמית הטוענת לקשר יהודי בינלאומי המכניע את עמי העולם, במקרה זה את גרמניה.

"אכן, אייר"א מתמודד עם עיוות זיכרון השואה והאנטישמיות, בפולין למשל.

"בלטמן במאמרו מזכיר, לשלילה, את הלאומנות הקיצונית בהונגריה ובישראל, אבל לא בפולין, כי הרי הוא מונה להיות ההיסטוריון הראשי של מוזיאון חדש הנתמך על ידי השלטון הלאומני הפולני, ולשמש עלה תאנה יהודי-ישראלי. בהחלט נכון הדבר שהוא לא ייתקל שם בשום צנזורה, שכן גישתו דומה עד זהה לגישת השלטונות.

"מעולם לא שיערתי," מסיים באואר, "שהתקפה אנטישמית וביקורת ארסית על מיזם חיובי על זיכרון השואה יבואו דווקא ממרום הר הצופים, ועוד מבעל אותו תפקיד שם, שאני מילאתי במשך עשורים. אבל לומדים, גם בגיל מופלג כשלי."

(יהודה באואר, על אנטישמיות ועיוותים, "הארץ" 5.7.19)

https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.7438296

ודוק: אקטיביסט פרו-איסלמי התומך בכיבוש ערבי-מוסלמי של הפאשיזם האיסלמו-נאצי, אינו יכול שלא להיות אנטישמי.

נעמן כהן

התנחלות תל אביב, מרכז הגדה המערבית.

(רבת עמון ודגניה הן בגדה המזרחית).

* * *

אהוד בן עזר

ספרי דורות קודמים

פרסום חוזר בסדר אלפא-ביתי של המדור השבועי

שהתפרסם במשך שנים רבות במוסף "ספרות ותרבות" של עיתון "הארץ"

עם תמונות הסופרים

"גטסבי הגדול"

לסקוט פיצג'ראלד

1925

פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 29.1.1971

לפני 48 שנים

לסופר האמריקאי פרנסיס סקוט פיצג'ראלד, שנולד במינסוטה ב-1896 ומת בגיל ארבעים וארבע בהוליווד – אין כנראה מזל אצל אצל הוצאות הספרים בארץ. ספרו המפורסם "גטסבי הגדול" הופיע בתרגום רע ובהוצאת ספרי-כיס שאינה מקפידה על עריכה נאותה, ומן הסתם הלך הספר לאיבוד בים ספרי הכיס הצבעוניים, שאין כל קשר בינם לבין כתיבתו של סופר כפיצג'ראלד.

שאר הרומאנים שלו: "בצד זה של העדן" (1920), "היפים והמקוללים" (1922), "ענוג הוא הלילה" (1934) ו"הטייקון האחרון" (1941. רומאן בלתי גמור שפורסם מתוך עיזבונו) – לא הופיעו עד כה בתרגום עברי, ורק סיפור שלו, בשם "ביקור חדש בבבל", נדפס באנתולוגיה "מספרים אמריקאיים" ב-1957.

לפי שהתפרסם בעיתונות לאחרונה, מתעוררת באמריקה תחייה בהתעניינות בסקוט פיצג'ראלד, ותרם לכך ספרו של מילטון ר. סטרֵן – "רגע הזהב – הרומאנים של סקוט פיצג'ראלד", העוסק בעיקר בצד האוטוביוגראפי ביצירתו של פיצג'ראלד ובהשתקפויותיהם של בני משפחתו וידידיו בדמויות בספריו.

"גטסבי הגדול" יצא לאור בשנת 1925. גיבוריו – הם גיבורי "הדור האבוד" האמריקאי שלאחר מלחמת העולם הראשונה. הללו שעזבו את ארצם לאחר המלחמה ונסעו לאירופה להסתופף בסימטאות פאריס ולהיחלץ מן המחנק האמרקאי. לאחר החלומות מרקיעי-השחקים של הנשיא וילסון, באה תקופת הסתגרנות והשחיתות של הארדי, והפוריטניות של קוליג'. נחקק חוק ה"יובש", איסור מכירת משקאות חריפים, והשחיתות וההברחות פרחו ועלו, ותוך ארבע שנים, ב-1929, עתידה לבוא התמוטטות הבורסה בניו-יורק, ועימה המשבר הגדול, בו נהרסו רבבות בני-אדם ממעמדם, ובהם גם פיצג'ראלד.

זוהי תקופת שנות העשרים, תקופת הג'אז וההוללויות, הגאנגסטרים הגדולים, החשיש, האופיום, והמשתאות הליליים. כיום היא חוזרת לאופנה במלבושיה ובסרטים ואולם מה שנראה כיום כחלום-געגוע היה בשעתו מציאות אכזרית של אשליות מנופצות ואי-נחת חברתית. אירופה, ובייחוד פאריס, קרצו כאי של חופש וכאבן-שואבת לבוהימה.

גטסבי הגדול הוא דמות, שהמלחמה יצרה אותה והמציאות שלאחר המלחמה כילתה אותה. פיצג'ראלד עצמו סבל משתי אכזבות מרות בנעוריו – הוא למד בפרינסטון, אבל לא נמצא ראוי להשתתף בקבוצת הכדורגל של האוניברסיטה. גוייס, אבל לא נשלח למלחמה שמעבר-לים.

שני גיבורי ספרו, המסופר בגוף ראשון – הם כנראה מה שפיצג'ראלד חפץ להיות ולא נעשה. תום ביוכנאן, בן עשירים, אחד משחקני הכדורגל הגדולים ששיחקו בניו-הייבן, ושחקן פולו, ולעומתו – גטסבי הגדול, ג'אי גטסבי, שהוא נער חסר-השכלה, כמעט נווד, בשם ג'יימס גץ, אשר מזלו היקרה אותו לספינת-טיול של מיליונר מכרות-כסף, הרפתקן קשיש בשם דן קודי.

המלחמה מעלה את הבחור הצעיר – עתה בשמו החדש, גטסבי – במעלות הקצונה. הוא מגיע לחוגים חברתיים שלא היה מעז לראות עצמו קודם בחברתם, מתאהב ב"בחורה טובה" ועשירה, דייזי, אולם – "הוא ידע שהוא מצוי בביתה של דייזי תודות לאי-הבנה עצומה. יהיה עתידו כג'אי גטסבי מפואר כפי שיהיה, לעת עתה לא היה אלא צעיר חסר-פרוטה, אדם ללא עבר, וכל רגע יכול מישהו לקרוע מכתפיו את מעיל-הנראה-ואינו-נראה אשר לבש, מדי הצבא שלו." (עמ' 148).

גטסבי נשלח לאירופה, מצטיין בקרבות באַרגון ועולה בדרגה, ולאחר שביתת הנשק הוא נשלח לכמה חודשים לאוכספורד. בינתיים מתחתנת דייזי עם תום ביוכנאן, שהוא איש ממעמדה. גטסבי חוזר, קצין צעיר, מכובד, בדימוס, שחזהו מכוסה עיטורי-קרב והוא עצמו חסר פרוטה ורעב ללחם.

עתה הוא נופל בידי נוכל יהודי בשם מאיר וולפסהיים, המשתמש בשמו המכובד של גטסבי כדי לארגן רשת של מכירת כוהל בלתי-מזוקק בקמעונות בבתי-מרקחת, ושאר עסקי מסחר והונאה של העולם התחתון המאורגן. מראית העין מחייבת, שגטסבי יחיה וייראה בהידור ובעושר, כיורש-מיליונים צעיר ומסתורי, אשר מיטב החברה הניו-יורקית הגבוהה מבלה במסיבותיו. אולם נקודה אחת של אמת ויושר מלווה את כל חייו של גטסבי, והיא אהבתו לדייזי, ושאיפתו להחזיר את הגלגל לאחור, לקחתה מבעלה, ולהתחיל לחיות את חייו האמיתיים מאותה נקודה שבה הופסקו כאשר נשלח לאירופה בימי המלחמה.

את כל הפרטים הללו על אודות גטסבי מספר לנו פיצג'ראלד למקוטעין, כספר על ידיד עשיר ומסתורי.

חיי השכרות וההוללות של פיצג'ראלד עצמו, והערצתו לחיי המותרות של המיליארדרים שבא בחברתם, משמשים מן הסתם רקע לסיפורו. ראשיתו של הסיפור היא חלשה, כי הוא טובע בפרטים מייגעים  ובתיאורים של חיי מותרות חברתיים, שנראים כלקוחים מכל ספר אחר המתאר חיים ממין אלו. ואולם לאט-לאט הולכת ומשתלטת על הספר דמותו של גטסבי, אהבתו, ביישנותו, עקשנותו, חייו הכפולים וחידת עברו. עד שסופו של הרומאן מסתיים באקורדים גבוהים וחגיגיים – כישלונו להחזיר אליו את דייזי, הסתבכותו בתאונת דרכים באשמתה, ואותה מידה של אצילות שהוא נוהג בה עד לסוף, בקחתו על עצמו את האשמה ובהביאו בכך במו ידיו את מותו.

ומי שמנצח אותו, כמובן, באפס-יד, הוא הזוג המשועמם והבוגדני, תום ודייזי ביוכנאן, "כי הם נהנו למעוך ולנפץ חפצים ואנשים, ולסגת, לאחר מכן, אל תוך ממונם או אל תוך חוסר האיכפתיות העצום שלהם, או לתוך מה שהחזיק את הקשר שביניהם שלם, בעוד אנשים אחרים נאלצו לנקות את הנזק שלהם." (עמ' 175).

גטסבי הוא מי שעלה מן האין ונעשה למראית-עין-זוהרת פעמיים בימי חייו – בקצונתו במלחמה וב"מיליונריוּת" שלו בשירות מבריחי-המשקאות. בשתי הפעמים הוא היה יציר החברה, שעשתה אותו למה שרצה להיות אך מבלי לתת לו את הכלים ההכרחיים של מוצא משפחי, חינוך מכובד, ממון ושייכות חברתית – שיאפשרו לו לממש את החלום שנגע בו בקצות אצבעותיו. את כל גלגוליו קיבל על עצמו בקור רוח סטואי, כי כל הלהט הפנימי שבו הצטמצם, באופן סהרורי, באופן האחד של מתן ממשות ואישור לחלומותיו ולמעמדו הבדוי – בהגשמת אהבתו. ושוב אין אתה יודע אם תשוקה זו היא פועל-יוצא מתשוקתו לגדולות, או שכל השאר לא נחשב בעיניו לבד מאהבתו.

סופו מוכיח שהיה רומנטיקון ללא תקנה, ואולי סמל לדור שלם שהוכה בתקוות ורומה במציאות:

"גטסבי האמין באור הירוק, בעתיד גדוש-ההילולות המתרחק והולך מאיתנו, שנה אחר שנה. העתיד נמלט מידינו, אך אין דבר: מחר נרוץ מהר יותר, נושיט את זרועותינו הרחק יותר... עד שבוקר יפה אחד...

"כך אנחנו ממשיכים להיאבק, בעוד סירותינו שטות נגד הזרם, ונישאים ללא הרף אל תוך העבר."

כך מסיים פיצג'ראלד את ספרו.

* סקוט פיצג'ראלד: גטסבי הגדול. עברית: מנחם בן-אשר. הוצאת "מצפן", תל-אביב (ללא ציון השנה) 176 עמ'.

* * *

אהוד בן עזר

בעקבות יהודי המידבר

הוצאת שוקן ירושלים ותל-אביב, 1983

[במקור: עם ציוריו של דני קרמן]

פרק שלושה-עשר

ובאותו עניין, שוב בירושלים: אצל המזכיר הכללי

של עדת הספרדים, חיים מיכל מיכלין, אשכנזי.

השנה – 1905. קיץ.

המזכיר הכללי של עדת הספרדים בירושלים, ר' חיים מיכל מיכלין, אשכנזי, קיבל את השלושה במשרדו אשר במזכירות בית-החולים של העדה הספרדית, "משגב לדך", בבניין המפואר הנשקף אל הר-הבית. דומה כי לא היה יהודי בירושלים אשר לא הכירו, ובקלות מצאו את הדרך אליו.

חיים מיכל מיכלין, כבן ארבעים, ישב מאחורי מכתבתו, לבוש בקפידה – חליפה ועניבה וחולצה צחורה, זקנו הכהה גזוז קצר, מחודד תחת סנטרו. לראשו כיפה שחורה רחבה מאוד, כמין כובע, הקרוייה "קָאפֶּלוּשׁ", פניו בהירים ורחבים, תוויהם ישרים, עיניו הגדולות מישירות מבט, ומדי פעם הוא מעלה על אפו זוג משקפיים בעלי מסגרת ברזל שחורה, פשוטה, עגולי עדשות.

"במה אוכל לעזור לכם, אורחיי מן העתיד – " פנה אליהם מיד ואמר, כאילו רק להם חיכה.

חיים מיכל מיכלין היה סופר "הצפירה" ועוד עיתונים ירושלמיים, כגו "המליץ" ו"המגיד", וכן הסופר-המקומי של עיתון אידיש המופיע בניו-יורק ושמו "אידישע טאגבלאט". בירושלים היו מכנים אז עיתונאי בשם – סופר. ובאמת, בשנה זו עדיין אין הבדל גדול, בארץ-ישראל, בין סופר לעיתונאי. העיתונים אינם יוצאים מדי יום. אין ממהרים בחדשות. עד שמגיעה ידיעה מאירופה או מאמריקה – עוברים ימים אחדים. כל מי שמתאר את החיים בארץ-ישראל, גם בעיתון – נחשב לכותב סיפורים, כלומר סופר. וכל מי שנחשב סופר מתאר את המתרחש יום-יום בארץ-ישראל, כמו שעושה עיתונאי בימינו. ועל דפי העיתונים בירושלים היו מריבות בין מחנות של עסקנים וסופרים ורבנים – לא פחות משיש בתקופה שממנה הגיעו השלושה לפגישה עם חיים מיכל מיכלין.

"האם אספר לכם כיצד הגעתי עם משפחתי, ואני ילד כבן שבע, ביום הכיפורים תרל"ו, 1875, באונייה ליפו, ובגלל מגיפת החולירע שהיתה אז בעולם, נשארנו כלואים עשרה ימים ב'קָארָאנְטִין' – "

"מה זה קאראנטין?" שאל רני.

"מחנה-בידוד, עד שהתברר לתורכים, בעזרת ה'בקשיש', כי איננו חולים במחלה המדבקת. רק בסוף חג-הסוכות שוחררנו ועלינו מיפו לירושלים, רכובים על חמורים, והדרך נמשכה שני ימים. אני אספר לכם את אשר סיפר לי הספן היפואי אבו-עלי, כיצד בים סוער, בחורף, בסירתו, את הקיסר האוסטרי פראנץ יוזף, שביקר אז בארץ-ישראל – העלה חזרה לאונייתו שעגנה מול חוף יפו. זה היה בשנת 1869, והקיסר מיהר אז לטקס הפתיחה המפואר של תעלת סואץ. אבו-עלי ושלושת בניו המשיכו בספינה עם הקיסר עד לפורט-סעיד, ומאז הם מקבלים מתנת-כסף נכבדה, פעמיים בשנה, מאת הקונסוליה האוסטרית. או כיצד נפגשתי אם הרצל בירושלים – "

"נפלא!" קרא אבבטן. "אם תרשה לי אשתמש בדבריך – "

"ברצון, הלא לשם כך כתובים הם, בעיתון 'הצפירה'. ואם יש הבאים אליי בטענות על כי כתבתי יותר מדי על אנשים ועל עניינים מקומיים שאין בהם עניין לעולם כולו – הנה רואה אני כי צדקתי, ואתם מוצאים בסיפוריי עניין רב – "

"אף אני מן המוציאים עיתון –  " נתפס אבבטן למין צניעות שאינה אופיינת לו.

"ואני חשבתי שאתה הוא בעל-העגלה שהביאה אתכם לירושלים. אך נראה שטעיתי. אתם, בדורות הבאים, נוסעים כבר ודאי בעגלות קיטוריות או אלקטריות, ללא סוסים – " ובדברו הפציר בהם לשתות מן התה המתוק ולטעום את עוגיות השקדים הפריכות, הנמסות בפה, שאפתה באדאנה אשתו. "או שמא רוצים אתם לדעת כיצד חותני, מיכל כהן, חיפש תמיכה כדי להוציא את עיתונו, 'האריאל', ולשם כך יצא לווינה, להשיג כספים ומנויים, והנה בוקר אחד, כאשר ישב בגן שֵׁינְבְּרוּן, ניגש אליו אדם וביקש אש לסיגריה. חותני הצית לזר את הסיגריה שלו, וגילה כי לפניו עומד הקיסר פראנץ יוזף בכבודו ובעצמו, שאהב לטייל בעילום-שם ברחובות וינה, עיר-בירתו. חותני סיפר לקיסר על מאמציו להוציא עיתון עברי ולרכוש בית-דפוס, וכנראה מצא חן בעיני הקיסר, שאחד מתאריו, כידוע לכם, הוא גם – 'מלך ירושלים'. וכשחזר חותני לירושלים חיכה לו שי מטעם הקיסר: מכבש-דפוס משוכלל המעוטר בנשר האוסטרי, ובו החל מדפיס את עיתונו."

"נפלא, ממש מרתק!" התלהב אבבטן.

"רגע אחד," צינן קפיטן יוקי את התלהבותו, "עוד נחזור לבקר, ברצון, את מארחנו הנכבד, ולשמוע את סיפוריו המעניינים, שאותם תוכל, כפי שאמר לך, לקרוא בגיליונות עיתון 'הצפירה', שאותם תוכל למצוא בספרייה העירונית. אנו, מר מיכלין, ממהרים, וברצוננו לדעת מה ידוע לך על האיש אברהם משה הכהן חן תמים, זה המכונה גם בשם – "

"ודאי, ודאי, הלא כתבתי עליו ב'הצפירה' לפני כתריסר שנים – " והוא קם וחיפש באחת המגירות הגדולות שבכוננית ופרש בפניהם את הגיליון מיום כ"ח באייר תרנ"ג, 1893, וכך נכתב שם:

"האדון אברהם חן-תמים, בעל כישרונות נעלים, יודע שפות רבות, בקי בכל ענפי ספרות ישראל ורק רוחו נדעכה מעט, בחושבו את עצמו לגואל המין האנושי המושחת. נפלא מאוד האיש הזה, הוא יעמוד לפעמים בתוך הרחוב ויטיף להמון, ליהודים ושאינם יהודים, בשפת יוון, צרפת ואשכנז, באנגלית, עברית ותורכית, וההמון יכבדהו ויטה אוזניו כאפרכסת. הוא מסגף עצמו בסיגופים, אומר פסוקי תהילים וזמרה, ובעת האחרונה התחבא בין עלי תאנה ויאכל את העלים במקום לחם, ומים שתה לצמאו. הוא ממית עצמו על שיטותיו ומוסר נפשו על דיעותיו הנסתרות. אבל אחרי כל אלה נראה, כי בינתו חובלה מעט ואין ברוחו נכונה. בשנים האחרונות היה מורה בבית-ספר בארם-צובא (היא העיר חָלֶבּ שבסוריה), וכעת שב שנית ירושלימה להטיף ברבים."

"וזה כל הידוע עליו?" שאל קפיטן יוקי.

"לא. הוא מראשוני הביל"ויים. הוא עלה ארצה מרוסיה בשנת 1883 והתיישב במושבה שיסדו הביל"ויים, גדרה, ושם כינוהו 'כהן המשוגע'. ומפני שלא היה מסוגל לשום עבודה, מסרו לידיו את הילדים שילמדם. בצריף קטן במרכז המושבה היה עומד ובידו שק ארוך, עשוי מטליות-בד ישנות ומזוהמות, ובשק ריבועי קלף. בכל ריבוע כתב אחת מאותיות האל"ף-בי"ת. וכל אחד מן הילדים הקטנים היה מכניס ידו אל תוך השק ומעלה מתוכו ריבוע ומכריז בקול את שם האות אשר העלה.

"ולעיתים היה מוציא את הילדים החוצה ומצווה עליהם לאסוף חלוקי-אבנים. הרבה-הרבה אבנים קטנות, ערימה שלימה. ואם נשמע באמצע השיעור קול נביחה של כלב או קול קריאה של תרנגול, מיד היה מפסיק את השיעור, לובש עוז ומוציא את כולם החוצה. הוא בראש הילדים, כשר-צבא אמיץ לב. ופוקד עליהם פקודה נמרצת – 'סקלוהו!' – והם, החיילים הקטנים, היו ממהרים לעשות כדבריו, ומטר חלוקי-אבנים היה ניתך על הברייה העלובה, שלא ידעה מדוע התחייבה בסקילה.

"לפני ימים לא רבים סיפר לי האדון כהנוב, אשר התגורר כשנתיים לערך בנווה-צדק, כי חופשי מאוד בדיעותיו היה האיש חן-תמים, וידע כמה שפות. וכי ישב כמה שנים בעיר בֵּירוּת והיה שם מורה לבניו של הקונסול הרוסי. אבל פתאום התחוללה סערה בנפשו, והחל מאמין שהוא גלגול של אליהו הנביא, ודעתו התבלבלה עליו. הוא ראה עצמו נירדף ומוקף שונאים המבקשים את נפשו, ולא אכל דבר ולא שתה אפילו מים קרים עד אם טעם מהם מישהו אחר לפניו. וגם אם טעם אחר לפניו – היה אוכל ושותה בפחד וברעדה, חושש שמא יש רעל באוכל ובמשקה.

"את זקנו הארוך גידל פרע, ועל זקנו ירדו לו גם פיאותיו. את שמו שינה אז, ומקום אברהם משה אנצ'לביץ, זה שם משפחתו האמיתי, קרא לעצמו – אברהם העברי, והיה חותם אברהם משה חן תמים, העברי.

"שנתיים התגורר בנווה-צדק. אחדים מתושבי השכונה היו מרחמים עליו ומזמינים אותו לסעודה. וקשה מאוד היה לראותו סובל בשעת אכילתו, מפני חשש הרעל. לפעמים היה אוסף ילדים בצריף, ששימש אז בית-כנסת בנווה-צדק, ומלמדם תורה ומטיף להם גם מרעיונותיו. הוא היה פוחד מאוד מפני קריאת תרנגולים ונביחת כלבים. ובכלל, כל רעש הטיל עליו אימה. ופתאום עזב את נווה-צדק, ויש אומרים כי נשא אישה, גיורת, העוזרת לו בחייו אלה, בעוני ובדחקות. על הקיר של אותו צריף, ששימש בית-כנסת, נמצאה דבוקה פתקה ממנו, ובה נכתב: 'במקום שמצויות שיחות תפלות של נשים, צעקות ילדים ונביחת כלבים, אי אפשר לאדם ישר להתקיים!"

השלושה החליפו ביניהם מבטים. אכן, השמועות עוברות מהר מאוד בארץ-ישראל. למרות שאין בה אפילו מכשיר טלפון אחד. ואז הנמיך קולו חיים מיכל מיכלין ואמר:

"אולי מה שאני אומר לספר לכם אינו ראוי לילד לשומעו, אך הלא אתם הנכם מן הדורות הבאים, ומי יודע כיצד מחנכים אתם את ילדיכם, מה מותר ומה אסור, ובכן שמעו את הסוד – "

אותו רגע עלה שוב קול ענבליהם של פעמוני הכנסיות, ובאוויר ירושלים הטרי, החריף, עמד איזה יובש הררי קר שגם התה והעוגות הטעימות לא הצליחו להרגיעו. אבבטן ורני, עורם הצטמרר ולשונותיהם השתרבבו החוצה בהקשבה סקרנית, ומאוד לא נימוסית.

"מחשבה אחת היתה קבועה בליבו של אברהם העברי – שהוא חטא חטא גדול וחייב לחזור בתשובה על ידי סיגופים ועינויים, וחייב להחזיר את העולם כולו בתשובה.

"והנה, יום אחד, בבואו לירושלים מנדודיו במקומות המרוחקים, נכנס לבית-החולים 'ביקור חולים' וביקש שיתנו לו סכין לרגע, ונתנו לו.

"מיד יצא לחצר, יש על ספסל וכרת כמעט את כל אבר-המין שלו. וכשהרגישו בו וראוהו שוטף-דם, הכניסוהו לתוך בית-החולים ונשאר שם עד שנרפא. וכאשר שאלו אותו – למה עשה את הדבר הזה? – ענה: 'כך נאה לי. כי הרביתי מאוד לחטוא.'

"לאחר שהבריא ויצא מבית-החולים התחיל מתהלך ברחובות ובשווקים, ומטיף דברי-מוסר ויראת שמיים. ומשום שידע ערבית היה עושה כך גם בשכונות הערבים. והערבים היו נאספים מסביב לו ושומעים את דבריו ביראת הכבוד. כי כדרוויש קדוש היה בעיניהם.

"גם בבתי-כנסת ובתי-מידרש היה דורש ומטיף ליראת שמיים ולתשובה. ובאמונה שלימה האמין כי נשלח הוא כנביא לישראל ולכל העמים, ועליו להורות דרך תשובה וירְאָה לכול."

"האם ייתכן," הרהיב רני עוז בנפשו ושאל, "כי מה שסיפרת לנו קרה לו אחרי שהתאסלם, אחרי שחזר מן המידבר, מן הביקור בעיר הקדושה, מכה? ורצה כאילו למול את עצמו כדי לחזור ולהיות יהודי, בשנית?"

"איני יודע. אכן, היו שמועות כי התאסלם, ויש שאמרו כי התנצר, ונתקף מין שיגעון שיוכל להיטהר רק על ידי כך שכאילו ימול את עצמו. אך אימרו לי, רבותיי, מדוע כה רבה התעניינותכם בו? האם צאצאים רחוקים אתם לו? ההיו לו קרובי-משפחה בדורות הבאים?"

"מחפשים אנו יהודי שהצליח לעבור את התחנה הלפני-אחרונה במסילת-הברזל החיג'אזית, ולחדור אל לב המידבר, ליד העיר הקדושה מדינה."

"ולשם מה לכם יהודי שכזה?"

"אולי פגש שם את יהודי המידבר, את יהוד-אל-חייבר!"

"הו!" קרא חיים מיכל מיכלין, "מדוע לא אמרתם לי זאת מיד? הלא גם על כך כתבתי ב'הצפירה'!"

המשך יבוא

* * *

הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אהוד: אני קורא את "הארץ" כמו שאני הולך במדרכות תל-אביב, מדלג על גושים של חרא.

* לאהוד ידידי שלום! – "לכל איש יש שם" כתבה זלדה בשירה. מזה שנים פשה בעיתונך מנהג (לדעתי מגונה) לצרף לכל שם של מישהו עליו כותבים גם את שם או שמות המשפחה הקודמים שלו. יש בכך מידה רבה של זלזול והעלבה. לי, לפחות, הדבר גורם תחושת שאט נפש והרגשת עלבון – וזאת בלי קשר לאדם או לנושא הנידון, בין אם אני מסכים או לא מסכים לדעה המושמעת. מדוע לא מספיק שם האיש שאותו בד"כ ממילא כולם מכירים? במה תורם לעניין הזכרת שמו מלפני עשרות שנים?

שלך,

יונתן זמיר

ליונתן היקר,

"לכל איש יש שם" אינו צירוף מילים מקורי של המשוררת זלדה אלא בא בעקבות אמירה של חז"ל במדרש תנחומא, פרשת ויקהל סימן א': "אתה מוצא שלושה שמות נקראו לו לאדם, אחד מה שקוראים לו אביו ואימו, ואחד מה שקוראין לו בני אדם, ואחד מה שקונה הוא לעצמו. טוב מכולן מה שקונה הוא לעצמו."

באשר להוספת השם הקודם, בעיקר שם המשפחה – אם תקרא בעיון את המכתב העיתי, תגלה כי היחיד שנוהג כך הוא נעמן כהן, וזה חלק מהסגנון הפובליציסטי-ההיסטורי שלו, ואני לא מתכוון לצנזר את צורת כתיבתו זו, מה עוד שהוא ידען גדול, ממש מדהים, ובעל כתיבה שנונה וחריפה.

הרבה פעמים השם הקודם מלמד לא מעט על האדם, ששמו החדש, העברי, בא אולי גם כדי להטעות וליצור רושם מדומה על אודותיו.

אגב, ברוב המקרים בהם תחפש שמו של אדם באינטרנט, בוויקיפדיה ובשאר הערוצים, יופיע גם שם משפחתו הקודם, כחלק בלתי-נפרד מהביוגראפיה שלו. כך למשל לאון טרוצקי הוא לב (לייב) דוידוביץ' בְּרוֹנשטיין, וזה אומר כמעט הכול.

אהוד

* יהודה דרורי: אהוד, אם היית שם ליבך למילה הראשונה בכותרת במאמרי על האתיופים [גיליון 1457] – אזיי תגובתך היתה מיותרת. התגובות אגב על מאמרי היו רבות וחיוביות – חייבים להיפטר מאותו חלק שלא עובד ורק עוסק בפלילים. רוב האתיופים נקלטו מצויין ברגע שאימצו את הישראליות.

* "עלילותיו הקולינריות הבינלאומיות של אייל שני נתקלו, לראשונה, במכשול רציני. ביקורת של ה'ניו יורק פוסט' מתחה ביקורת חריפה על תמחור המנות במסעדה החדשה של שני בניו יורק, הסלון, כשאת מרבית האש סופגת כמובן העגבנייה. סטיב קוזו, מבקר האוכל של ה'ניו יורק פוסט', הביע את תדהמתו מכך שעגבנייה בודדת ('וגם לא כל כך גדולה') עלתה לו במסעדה של 'השף-סלבריטאי הישראלי' לא פחות מ-24 דולר. 'העגבנייה היתה מחולקת לשמונה, כל חלק שלושה דולר, מקולפת ועם שמן זית ומלח ים. היא היתה טעימה, אבל לא הטעימה ביותר שאכלתי בחיי. ההופעה של מנה כזו בתפריט, פגעה בארנק שלי'." [איתן לשם. "הארץ" באינטרנט, 7.7].

* בעקבות המהומות של יוצאי אתיופיה ושריפת הבית של הגננת בראש העין, אפשר להתחיל לצמצם את מערכת החקירות המשטרתית, הפרקליטות ומערכת המשפט הישראלית – כי תקשורת ישראלית מסיתה ומוסתת, רשתות חברתיות, ומוסדות וקרנות אנטי-ישראליות – הם שיחרצו דין וגם יבצעו אותו. אפשר גם לשרוף בית של שוטר שירה ובית של עבריינים-לכאורה ברחוב בלפור בירושלים.

* יהודה ויזן: "העובדה שאהרן שבתאי טרם קיבל את פרס ישראל היא אות קלון לכולנו." ["הארץ", 5.7].

אהוד בן עזר: "העובדה שסמי מיכאל טרם קיבל את פרס ישראל היא אות קלון לכולנו!!!"

* לאהוד בן עזר שלומות. חן חן בעד תגובתך המהירה לפנייתי והעברת העיתון. היה טוב לראות שוב כתב עט מוכר ומלא עניין. יישר כוח והמשך הצלחה למען ציבור הקוראים הנאמן של העיתון.

בברכה רבה,

חיים אלטהולץ

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2242 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,075 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,074 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-89 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,633 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-93 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-73 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-30 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-63 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח-בהקלדה של הלקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

[מיספר הערכים לפי ההתקדמות בהקלדה]

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,240 נמעני המכתב העיתי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל