פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1459

[שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, ח' בתמוז תשע"ט, 11.7.2019

עם הצרופה "מלפפונים חמוצים".

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: צְעִירָה בַּת שִׁבְעִים פְּלוּס. [המשך]. // עמוס גלבוע: מה הן הסיבות לאוקיאנוס הקללות נגד תומכי נתניהו? // יעקב אחימאיר: נעדרים. // אורי הייטנר: 1. שמיר, משרת האינטרס הלאומי. 2. צרור הערות 10.7.19. // מתי דוד: אזרח מבקר את המבקר. // פוצ'ו: בחיי [6]. ט. אופיר, הילד של איציק בית-אריה. // מנחם רהט: הרופא החרדי הראשון. // יוסף דלומי: המעגל האתיופי. // יוסי אחימאיר: השעייה. ותגובת נעמן כהן. // יוסף קיסטר: ממחזר את העלילה נגד "אלטלנה". // אהוד בן עזר: משה דיין ו"אלטלנה". פרק מתוך "אומץ, סיפורו של משה דיין". // יוסף אורן: חובה לשמר את המיבנה של בי"ס פיק"א בפ"ת! // ד"ר ארנה גולן: על ספרה של לאה רוזנברג "שטיינברגים – סיפורים". // תקוה וינשטוק: צוואתו של מלך החתולים. // סגולות האבטיח להורדת לחץ דם גבוה. // יוסי גמזו: אֲבַטִּיחֵי אוֹגוּסְט. // מלפפונים חמוצים. // אהוד בן עזר: ספרי דורות קודמים. "רחוב החתול הצד-דגים" ליוֹלן פלדש. עברית: 1940. פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 20.7.1973 לפני 46 שנים. // אהוד בן עזר: בעקבות יהודי המידבר. פרק ארבעה-עשר. ידיעה בעיתון "הצפירה": "ירושלים 1891. מהלך חמישה ימים מהירדן שוכן לבטח שבט ערבי אחד, הקורא לעצמו בשם 'וולָאד-אִל-שָׂכוּר' (בני יששכר)." // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

צְעִירָה בַּת שִׁבְעִים פְּלוּס [המשך]

סִפּוּרָהּ הַבִּלְעָדִי שֶׁל יִשְׂרָאֵלָה יִשְׂרָאֵלִי –

חֲתִיכוֹנֶת מְשַׁגַּעַת, בְּקָלִיבֶּר רְצִינִי,

שֶרַק הִיא מִבֵּין כֻּלָּנוּ עוֹד מֻתָּר לָהּ (כָּךְ נִדְמֶה לִי)

לְהַצִּיג עַצְמָהּ בְּנַחַת: "הַמְּדִינָה – נוּ, זֶה אֲנִי!..."

בַּשָּׁבוּעַ שֶׁעָבַר סִפַּרְנוּ אֵיךְ אֶזְרָח אַמִּיץ

מוּל מֶמְשֶׁלֶת הַמֶּחְדָּל צַ'אנְס קְרִיאַת-נֶגֶד לֹא הֶחְמִיץ

וּמַמָּשׁ כְּדֻגְמַת בְּרֶנֶר, מֵעֻמְקֵי הַמּוּעָקָה

לֹא נִרְתַּע, בִּמְקוֹם בִּזְכוּת-דִּבּוּר, בִּזְכוּת-הַ צְּ עָ קָ ה.

אַךְ הַפַּעַם אֶת הַזַּעַם בִּקְרִיצַת הוּמוֹר נַחְלִיף

בְּקוּרְיוֹז עַל פּוֹץ שֶׁהֶאֱמִין שֵֶׁאֵין לוֹ שׁוּם תַּחְלִיף.

וְכָאן תּוֹחֶבֶת סָבְתָא לְאָזְנָהּ הַיְּשִׁישָׁה * מַכְשִׁיר-שְׁמִיעָה אַנְטִיקָה וְקוֹלֶטֶת * כְּאִלּוּ בְּמַכַּ"ם-הַזִּכְרוֹנוֹת חַד-הַתְּחוּשָׁה * מֵאֵיזֶה אוֹב שֶׁל הִתְיַשְּׁנוּת מֻחְלֶטֶת * קוּרְיוֹז פִּיקַנְטִי שֶׁאֶפְשָׁר לִרְאוֹת בּוֹ מִין מַקֵּל- * חוֹבְלִים בָּרִיא שֶׁל לֶקַח הַמַּצְלִיף לוֹ *  בְּכָל מֵגָלוֹמָן שֶׁלֹּא לָמַד מוּסַר הַשְׂכֵּל * וּמְשֻׁכְנָע, אִידְיוֹט, כִּי אֵין תַּחְלִיף לוֹ. * וְכָךְ לְנֶכְדָּתָהּ, בְּטוֹן סַרְקַסְטִי מְפֻכָּח * פּוֹרֶשֶׂת סָבְתָא פְּרָט פִּיקַנְטִי זֶה וְסָחָה כָּךְ:

* "מַעֲשֶׂה שֶׁהָיָה וְאֵינֶנּוּ בְּדָיָה * אֶלָּא דְרָמָה קְטַנָּה וְרֵאָלִית * שֶׁסּוֹדָהּ נִתְגַּלָּה פֹּה בָּאָרֶץ כֻּלָּהּ * מִפִּי בְּרַאנְזָ'ה סְגוּרָה, תֵּאטְרָלִית, * אַךְ כֵּיוָן שֶׁכְּבָר מַר וִּילְיָאם שֵׁקְסְפִּיר אָמַר * כִּי כָּאן כָּל עוֹלָמֵנוּ בָּמָה הוּא * מִן הַסְּתָם זֶה גַם חָל עַל יוֹשְׁבֵי הַהֵיכָל * הַפּוֹלִיטִי שֶׁלָּנוּ – כִּי מַהוּ * הַמִּשְׂחָק הַמְּדִינִי? רַק show business זְמַנִּי * הַמַּחְלִיף בְּלִי הֶפְסֵק אַפְּלִיקַצְיוֹת * בָּן עוֹלִים וְיוֹרְדִים בַּעֲלֵי תַּפְקִידִים * בִּדְרַגְנֹעַ נִצְחִי שֶׁל רוֹטַצְיוֹת. * כָּךְ אֵרַע שֶחָבְרָה בַּמֵּאָה שֶׁעָבְרָה * הָאֱמֶת שֶׁגַּם צְחוֹק בָּהּ גַם דֶּמַע * –  וְכָל דְּמוּת, בְּסוֹפָהּ, יֵשׁ לָהּ תַג-הַחְלָפָה – * לְסִפּוּר מֵחַיֵּי הַבּוֹהֵמָה * אַף עַל פִּי שֶׁשִּׁגְעוֹן הַגַּדְלוּת שֶׁהוּא פְּגָם * שֶׁל רַבִּים כָּאן, מַגִּיעַ לַשִּׂיא עוֹד

* לֹא בִּתְחוּם  הַ-show business בִּלְבַד אֶלָּא גַם * כָּל אֵימַת שֶׁ"אֲנִי וְאַפְסִי עוֹד" * מִתְגַּלֶּה כְּתַסְמִין שֶׁרַבִּים בּוֹ לוֹקִים *  גַּם בִּשְׁאַר הַתְּחוּמִים בְּחַיֵּינוּ * כְּמוֹ צָבָא, כְּמוֹ פּוֹלִיטִיקָה, כְּמוֹ עֲסָקִים * שֶׁבָּהֶם כָּל גְּדוֹלֵי שַׁחְצָנֵינוּ * מֻשְׁלָכִים אֶל רִצְפַּת הַמְּצִיאוּת מִמְּרוֹמָהּ * שִֶׁל הַמֵּגָלוֹמַנְיָה שֶׁבָּהּ מִתְנַפֶּצֶת * בְּדָיַת גַּדְלוּתָם שֶׁכֻּלָּהּ מְדֻמָּה * וְאֵינָהּ אֶלָּא פְּרִי wishful thinking בְּעֶצֶם * שֶׁל בְּלוֹף שֶׁמִּיָּד מִתְרַסֵּק לִרְסִיסִים * כְּשֶׁהוּא מְעֻמָּת בְּלִי חֶמְלָה מְרֻבָּה פֹּה * מוּל פְּנֵי הָאֱמֶת בָּהּ נֶחְשָׂף בְּלִי מֵשִׂים * לִקְחוֹ הַנֶּחְרָץ שֶׁל הַקֶּטַע הַבָּא פֹּה * שֶׁבּוֹ מִשְׁתַּמֵּעַ בְּלִי שׁוּם תְּהִיּוֹת * שֶׁלֹּא עַל קַרְשֵׁי הַבָּמָה הַגְּלוּיִים  * עוֹלוֹת כָּל הַדְרָמוֹת הֲכִי מַפְתִּיעוֹת * כִּי אִם בְּסִתְרֵי  אֲ ח וֹ רֵ י  הַ קְּ לָ עִ י ם. * וְסָבְתָא דּוֹלָה מֵאוֹצְרוֹת זִכְרוֹנָהּ * סִפּוּר חַף מִשֶּׁמֶץ סִלְסוּל פֶּרְמָנֶנְטִי * שֶׁגַּם אִם נִדְמֶה כְּקוֹמֶדְיָה שְׁנוּנָה * הוּא אַף עַל פִּי כֵן אֲמִתִּי וְאוֹתֶנְטִי:

* הָיֹה הָיָה בַּבַָּלָגָן הַכְּלָל וּכְלָל לֹא מְאֻרְגָּן * שֶׁל הֲפָקוֹת הַתֵּאַטְרוֹן הַמִּסְחָרִי * מֵפִיק מֻחְמָא וּמְפֻרְגָּן  שֶׁהִתְבַּלֵּט כַּאֲמַרְגָּן * וְשֶׁחֶלְקוֹ בּוֹ הָיָה חֵלֶק הָאֲרִי * כָּךְ שֶׁקָּרְאוּ לוֹ בְּלִי לַחְדֹּל אֲמַרְגָּנוֹבִיץ' הַגָּדוֹל * וְאַף כִּי אֵין בַּשַּׂחְקוּנָה טִפַּת שִׁוְיוֹן * הוּא לִשְׁלֵימַזְל דֵּי בִּישִׁי נָתַן בְּצַ'נְס תַּפְקִיד רָאשִׁי * בְּרֹחַב-לֵב שֶׁל "מֵאַשְׁפּוֹת יָרִים אֶבְיוֹן". * כִּי זֹאת לִזְכֹּר: אוֹתוֹ אַרְטִיסְט לֻהַק שָׁנִים רַק כִּסְטָטִיסְט * וּמֶחֱוַת אֲמַרְגָּנוֹבִיץ' עֲבוּרוֹ * הִוְּתָה כְּחֶסֶד מְפַצֶּה מִן הַקָּצֶה אֶל הַקָּצֶה  * הֶבְדֵּל עֲנָק בֵּין עֲתִידוֹ לַעֲבָרוֹ. * אַךְ מָה עוֹשֶׂה מַר super star אִם בְּלִבּוֹ צָץ שֵׁד נִסְתַּר * (בִּמְקוֹם רֹב אֹשֶׁר עַל מַזָּל כָּל-כָּךְ נִסִּי * וְרֶגֶשׁ אֲסִירוּת-תּוֹדָה * עַל הִזְדַּמְּנוּת כֹּה נִכְבָּדָה * שֶׁהֶעֶלְתָה אוֹתוֹ מִשֵּׁפֶל אֶל הַשִּׂיא), * שִֵׁד שֶׁמִַּזְכִּיר כְּבָר אֶת כִּשְׁלֵי * בֻּלְמוֹס הַבֶּצַע הַנִּרְהָב * מִפֶּרֶק ל' בְּ"מִשְׁלֵי" * בּוֹ עֲלוּקוֹת קוֹרְאוֹת: "הַב הַב" * כִּי לֹא תִשְׂבַּעְנָה – וּבְטֶרֶם פְּתִיחָתוֹ

* שֶׁל הַמָּסָךְ עַל הַצָּגַת "כַּנָּר עַל גַּג" * הוּא מְתַרְגֵּל תַּכְסִיס-סְחִיטָה בְּחֻצְפָּתוֹ * לַאֲמַרְגָּן שֶׁהַצְלָחָה רַבָּה חָגַג * בַּהֲפָקָה זוֹ, וּבְנֹעַם קָנִיבָּלִי * נוֹהֵם לוֹ: "סְלַח נָא, בּוֹס, אֲבָל מַמָּש לֹא בָּא לִי * כָּאן לַעֲלוֹת עַל הַבָּמָה כְּשֶׁהַקָּהָל * מוֹחֵא כַּפַּיִם בְּמִין ווֹלְיוּם מְבֹהָל * וְלֹא מֵבִין מֵרֹֹֹֹֹֹֹֹב חֵמָה וּדְאָגָה * מָה מְעַכֵּב פֹּה אֶת תְּחִלַּת הַהַצָּגָה * וְעוֹד מְעַט הוּא כְּבָר יִשְׁאַג בְּאַזְהָרָה:

* 'אֲמַרְגָּנוֹבִיץ', אֶ ת  הַ כֶּ סֶ ף  חֲ זָ רָ ה!!!'

* אַךְ אִם תִּתֵּן לִי תְּרוּמַת-בּוֹנוּס מַמָּשִׁית * נוֹסָף לְגֹבַהּ הַמַּשְׂכֹּרֶת הַחָדְשִׁית * שֶׁלֹּא אִכְפַּת לִי לְהָעִיד כָּאן בִּשְׁבוּעָה * שֶׁהִיא יָפָה מְאֹד וּבְהֶחְלֵט גְּבוֹהָה * הֲרֵי בָּרֶגַע שֶׁתּוֹשִׁיט לִי אֶת הַצֶּ'ק * כְּבָר לְהַתְחִיל בַּהַצָּגָה לִי יִתְחַצֵּ'ק..."

* וְהַנִּסְחָט, אֲמַרְגָּנוֹבִיץ' הָאֻמְלָל, * בְּלֵית בְּרֵרָה, כְּשֶׁהוּא נֶחְנָק בְּזַעֲמוֹ * מוֹשִׁיט לְ-supr star זֶה הַמְחָאַת-שָׁלָל * וְהַמִּשְׂחָק חוֹזֵר כָּל עֶרֶב עַל עַצְמוֹ. * עַד שֶׁבְּבֹקֶר יוֹם בָּהִיר אֶחָד כְּשֶׁקָּם * אֲמַרְגָּנוֹבִיץ' שֶׁנִּמְאַס לוֹ כָּל הַמֶּקַח * בְּקָדְקָדוֹ פִּתְאֹם נִרְקַם פִּתְרוֹן-נָקָם * שֶׁבּוֹ הַסּוּפֶּר סַחְטָנוֹבְסְקִי יִלְמַד לֶקַח:

* הוּא, הַמֵּפִיק, וְהַבַּמַּאי פּוֹגְשִׁים בַּסֵּתֶר * אֶת מַר has-been שֶׁמֵּעֵינֵי זוֹכְרָיו נִסְתָּר * כִּי כְּשַׂחְקָן מִזְּמַן אִבֵּד הוּא אֶת הַכֶּתֶר * וְנֶעבֶּעךְ, חָשׁ עַצְמוֹ נִשְׁכַּח וּמְיֻתָּר * וְהֵם נוֹתְנים לוֹ צַ'נְס מַדְהִים אַךְ גַּם רֵאָלִי * שֶׁל הַצְלָחָה שֶׁעַל רֹאשׁוֹ פִּתְאֹם תֻּמְטַר * בְּמִין תְּחִיַּת מֵתִים שֶׁל פֶּלֶא תֵּאַטְרָלִי * שֶׁבּוֹ יַחְזֹר לִהְיוֹת כְּמוֹ פַּעַם  super star* וּמַתְאִימִים לוֹ גַם זָקָן, מַלְבּוּשׁ וְכוֹבַע * שֶׁל רַבִּי טֶבְיֶה מִ"כַּנָּר עַל גַּג" בָּהֶם * יוּכַל has-been זֶה לַעֲמֹֹֹֹֹד שׁוּב עַל הַגֹּבַהּ * כְּשֶׁלַּבָּמָה יַחְזֹר בְּ-come-back  מְהַמֵּם * שֶׁבּוֹ יוּכַח כִּי חֲלוֹמוֹ הוּא בַּר-מִמּוּשׁ * וְהוּא עֲדַיִן לֹא יָצָא מִכְּלַל שִׁמּוּשׁ.

* וְכָךְ שְׁלָשְׁתָּם, הָאֲמַרְגָּן וְהַבַּמַּאי * וְהַ- has-beenשֶׁמִּכְּמוֹ מֵת הָפַךְ לְחַי * עָרְכוּ בְּ"שׁוּשׁוּ" חֲשָאִי וְרַב עִנְיָן * (כְּשֶׁהַקָּהָל עָזַב מִזְּמַן אֶת הַבִּנְיָן) * עַל פְּנֵי בָּמַת הַתֵּאַטְרוֹן אֲבָל בַּלָּאט * שְׁלַל חֲזָרוֹת עִם טֵיפְּרֵקוֹרְדֵּר בּוֹ הֻקְלָט * הַמַּחֲזֶמָר כָּל-כֻּלּוֹ, כִִּמְעַט שְׁבוּעַיִם * עַד שֶׁאוֹתוֹ has-been שָׂחָה כְּדַג בַּמַּיִם * בְּכָל בְּדַל רֶפְּלִיקָה מֵהַתְחָלָה עַד גֶּמֶר * וְכָל אוֹקְטָבָה שֶׁל שִׁירֵי הַמַּחֲזֶמֶר * עַד שֶׁסּוֹפְסוֹף אֲמַרְגָּנוֹבִיץ' הַפַּטְרוֹן * הֵכִין לוֹ חֶדֶר בְּבִנְיַן הַתֵּאַטְרוֹן * עִם טֶלֶפוֹן וְעִם תִּלְבֹּשֶׁת הַתַּפְקִיד * וְעִם זָקָן מֻדְבָּק וְכוֹבַע שֶׁהִפְקִיד * הָאֲמַרְגָּן בִּידֵי has-been זֶה, שֶׁאָכֵן * הִמְתִּין לַ- come-backבְּעֶמְדַּת מַצַּב הָכֵן.

* וְאָז, עֶשְׂרִים דַּקּוֹת לִפְנֵי שֶׁהַמָּסָךְ * עוֹמֵד לְהִפָּתַח וּמַר סַחְטָנְסְקִי סָח * לַבּוֹס שֶׁלּוֹ בְּאוֹתוֹ נֹעַם קָנִיבָּלִי: * "סְלִיחָה, אָדוֹן אֲמַרְגָּנוֹבִיץ', שוּב לֹא בָּא לִי * בָּזֶה הָרֶגַע לַעֲלוֹת עַל הַבָּמָה * אַךְ אִם תִּתֵּן לִי אֵיזֶה בּוֹנוּס-הַשְׁלָמָה * כְּפִי שֶׁאַתָּה מוֹסִיף תָּמִיד לְמַשְׂכֻּרְתִּי * אָז יֵשׁ מַצָּב שֶׁאֲשַׁנֶּה אֶת דַּעֲתִי" –

* מַנְחִית הַבּוֹס עָלָיו מִין הֶלֶם-תַּדְהֵמָה * כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר לוֹ לְלֹא שֶׁמֶץ שֶׁל חֵמָה: * "אַתָּה יוֹדֵעַ מָה, רֵעִי הַקְּרִימִינָלִי? * יֵשׁ לִי הַפַּעַם חֲדָשׁוֹת כָּאן בִּשְבִילְךָ, * לְשֵׁׁם חִלּוּף בַּתַּפְקִידִים כָּעֵת לֹא בָּא לִי, כְּלוֹמַר הַפַּעַם  לִ י  לֹא בָּא, בִּמְקוֹם  לְ ךָ, * לְהִכָּנַע לִסְחִיטַתְךָ וְאַדְרַבָּה: *  כְּלָל לֹא אִכְפַּת לִי אִם פִּתְאֹם לְךָ לֹא בָּא * חִישׁ לַעֲלוֹת עַל הַבָּמָה, כִּי לְגַבַּי * אָמְנָם מִזְּמַן עָלִיתָ כְּבָר עַל עֲצַבַּי * ׁ(וְזֹאת הַפַּעַם בִּרְצוֹתְךָ לִגְבּוֹת עוֹד בּוֹנוּס) * אַךְ כָּאן תִּזְכֶּה בִּמְקוֹם בְּבּוֹנוּס –  בְּחֶרְבּוֹנוּס * כִּי בְּחַסְדֵּי שָׁמַיִם וְרַחֲמֵיהֶם * שׁוּב לֹא תוּכַל כְּבָר לַעֲלוֹת לִי עַל שְׁנֵיהֶם, * לֹא עַל הַנֶּרְוִים וְגַם לֹא עַל הַבָּמָה * שֶׁכֵּן קוֹמֶדְיָה זוֹ הָעֶרֶב  נִ סְ תַּ יּ ְמָ ה."

* "אֵיךְ נִסְתַּיְּמָה?" נֶחְפָּז לַחְקֹר וְגַם לִדְרֹשׁ * הַ-super star שֶׁלִּסְחִיטוֹת קַלּוֹת רָגִיל * בְּעוֹד הַשֶּׁתֶן שֶׁעָלָה לוֹ כְּבָר לָרֹאשׁ * מַסְתִּיר מִמֶּנּוּ שֶהוּכַן לוֹ פֹּה תַרְגִּיל. * "הֵן בִּלְעֲדַי," הוּא מִתְרַבְרֵב וּמְאַיֵּם * בְּבִטָּחוֹן עַצְמִי מֻפְרָז שֶׁאֵין בּוֹ סֶדֶק, * "אֵין שׁוּם סִכּוּי שֶׁהַצָּגָה זוֹ תִתְקַיֵּם. * אֱמֹר לִי, בּוֹס שֶׁלִּי: כְּלוּם לֹא עִמִּי הַצֶּדֶק?"

* "לֹא רַק הַצֶּדֶק לֹא עִמְךָ," אוֹמֵר הַבּוֹס * כַּהֲרָמָה לְהַנְחָתַת מַכַּת הַ"שּׁוֹס", * אֶלָּא אֲפִלּוּ אֱלֹהִים, בַּמַּאי-הָעָל * שֶׁל עוֹלָמֵנוּ, כְּבָר מִזְּמַן מִמְּךָ נִגְעַל."

* "אָז תִּתְפַּלֵּל לוֹ," כָּךְ בְּלַעֲגוֹ מַצְלִיף * הַ-super star , "שֶׁהוּא יִמְצָא לִי כָּאן מַחְלִיף."  

* "כֵּן, לָמָּה לֹּא? אֲנִי וַדַּאי לֹא אֶתְעַצֵּל, " * מֵשִׁיב הַבּוֹס, "ֹבְּטֶלֶפוֹן זֶה לְצַלְצֵל * אֶל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּבָר, שֶׁיַּאֲפִיל * עַל סְחִיטוֹתֶיךָ וְיִשְׁלַח לִי פֹּה  כָּ פִ י ל."

* "מֵאֵימָתַי אֶת עַצְמְךָ אַתָּה מַכְשִׁיר * לַעֲשִׂיַּת נִסִּים?" צוֹֹֹחֵק הַ-super star.

* "מֵאָז שֶׁיֵּשׁ לִי, מַר סַחְטָנְסְקִי, קַו יָשִׁיר * אֶל כֵּס כְּבוֹדוֹ הַמְרֹמָם וְהַנִּסְתָּר."

* "אַ נוּ נִשְׁמַע אֶת תְּפִלַּתְךָ," אוֹמֵר סַרְקַסְטִית  * הַ-super star הַמְשֻׁכְנָע בְּנִצְחוֹנוֹ *  שֶׁיֵּהָפֵךְ תּוֹךְ רֶגַע בִּמְהִירוּת פַנְטַסְטִית * לְנִצְחוֹן פִּירוּס דֵּי מַחְפִּירוּס בִּקְלוֹנוֹ.

* "אַתָּה מֻזְמָן בְּחֵפֶץ-לֵב לְהַאֲזִין," * מֵשִׁיב הַבּוֹס לִפְנֵי שֶׁאֶת פָּנָיו יַלְבִּין, * "וּבִדְבָרַי אֶת שְׁתֵּי אָזְנֶיךָ לְהָזִין" * וּמְחַיֵּג בַּטֶּלֶפוֹן אֶל הַ- has-been:

* "רִבּוֹן עוֹלָם, בְּרֹב חַסְדֶּךָ אִם אֶפְשָׁר * שְׁלַח לִי רֶבּ טֶבְיֶה חֲלוּפִי, אֲבָל  יָ שָׁ ר * שֶׁיַּעֲלֶה עַל הַבָּמָה וְכָךְ יַצְלִיף  * בַּמִּתְיַמֵּר לַחְשֹׁב שֶׁאֵין לוֹ שׁוּם תַּחְלִיף." * כָּךְ הוּא אוֹמֵר וְתוֹךְ שְׁנִיָּה, בְּלִי חַת אוֹ בֹּשֶׁת * נִפְתַּחַת דֶּלֶת וְהַבּוֹס כְּבָר מִתְחַבֵּק * עִם טֶבְיֶה ב': אוֹתוֹ זָקָן, אוֹתָהּ תִלְבֹּשֶׁת, * אוֹתוֹ קַסְקֵט – אַךְ מוֹטִיבַצְיָה שֶׁל come-back.

* וּמַר סַחְטָנְסְקִי, מוּל אוֹתוֹ תְאוֹם בְּצֶלֶם- * דְּמוּתוֹ שׁוֹמֵט אֶת סִגְנוֹנוֹ הַשַּחְצָנִי * כְּשֶׁהוּא כּוֹרֵעַ עַל בִּרְכָּיו, מֻכֶּה בְּהֶלֶם * וּמִתְחַנֵּן בִּפְנֵי הַבּוֹס: "אִם כָּךְ אֲנִי * עוֹלֶה מִיָּד עַל הַבָּמָה." אוּלָם הַבּוֹס * בְּטוֹן תַּקּיף שֶׁל בַּעַל-בַּיִת (בָּלָבּוֹס) * אַךְ לֹא בְּלִי כֵּיף עַל הִזְדַּמְּנוּת נָאָה לִנְקֹם * מֵשִׁיב: "אֵינְךָ עוֹלֶה יוֹתֵר לְשׁוּם מָקוֹם * וּבְוַדַּאי לֹא לְעֶמְדַּת הַ- super star * שֶׁכֵּן מֵרֶגַע זֶה אַתָּה כְּבָר  מְ פֻ טָּ ר, * אַךְ בְּצֵאתְךָ מִתֵּאַטְרוֹן זֶה לְתָמִיד * הַרְשֵׁה לִי, הוֹד סַחְטָנוּתְךָ, לְהַעֲמִיד * אוֹתְךָ, מַר יוּזֶר שֶׁהָפַכְתָּ חִישׁ לְלוּזֶר * מִבְּלִי לִתְפֹּס שֶׁבַּסְּפִינָה הַזֹּאת, הַקְּרוּזֶר * שֶׁל הַפְלָגַת חַיֵּינוּ הַקְּצָרָה כָּל-כָּךְ * יֵשׁ כְּלָל שֶׁאוֹי לַטֶּמְבֶּל שֶׁאוֹתוֹ יִשְׁכַּח * וְשֶׁמַּמָּשׁ מִטַּעַם זֶה אֲנִי מַזְמִין * אוֹתְךָ לָגֶשֶׁת לַאֲתַר בֵּית-הַעָלְמִין * הָעִירוֹנִי בּוֹ נִצָּבוֹת שָׁם עֲצוּבוֹת * שׁוּרוֹת-שׁוּרוֹת שֶׁל מַצֵּבוֹת מְעֻצָּבוֹת * שֶׁל מִי שֶׁאֵגוֹ אֶקְסְטְרָה לַרְג' לָהֶם הִדְלִיף * אֶת הַ-fake news הַמַּר – שֶׁאֵין לָהֶם תַּחְלִיף..."

וְהֶמְשֵׁךְ סִפּוּרֵנוּ יֻגַּשׁ – אַדְרַבָּה –

כְּבָר בְּיוֹם חֲמִשִּׁי בַּשָּׁבוּעַ הַַבָּא.

יוסי גמזו

* * *

עמוס גלבוע

מה הן הסיבות לאוקיאנוס הקללות

נגד תומכי נתניהו?

אם תומכיו הם מטומטמים אז אוטומטית מתנגדיו הם חכמים! ובכלל קיימת שממה בפתרונות לנושאי מהות ביטחוניים-מדיניים.

לפני מיספר ימים עמדתי מול הבית בו נולד נפוליון בעיר אז'אקסיו שבקורסיקה. זה היה בשנת 1769. שנה לפני כן מכרה גנואה את קורסיקה לצרפת.

"מה היה קורה אילו צרפת, שכבר היתה בפשיטת רגל, לא היתה קונה את האי, אלא אנגליה?" – שאלתי את עצמי, ועניתי: "אז לא היה 'נפוליון' וכנראה פני אירופה היו שונים."

עולם של מקריות. ומאיגרא רמה  לבור הישראלי. את ביבי לא מכנים נפוליון, רק מלך, דווקא ברק זכה בזמנו לכינוי הזה. אבל, גם כאן, עולה אצלי השאלה: מה היה קורה אילו לא היה "ביבי", או אקטואלי יותר: מה היה קורה לכל יריבי נתניהו, לכל חסידי "רק לא ביבי", אילו נתניהו היה פורש לפתע מהמרוץ?

זה לא ריאלי ואיני חושב על זה, אך כן הקדשתי מחשבה לשאלה הקשורה לכך: למה אלו האוהדים את נתניהו ומצביעים עבורו זוכים לשלל כינוי גנאי? למה דומה כי ישנה ממש תחרות ספרותית מי ייטיב לקלל? דומני שדוגמנית או מלכת יופי לשעבר אף הגדירה את מצביעיו כבלתי אנושיים. המפליא שטרם הופיע מילון "הקללות על נתיניו הכנועים של המלך נתניהו הראשון."

חשבתי על ארבע תשובות, מהקל אל הכבד.

הראשונה היא שמדובר פשוט בתירוץ להסברת הכישלונות בבחירות מול נתניהו. איך אפשר לנצח אדם שההמון הנבער, המהווה חלק ניכר מהעם, נוהה אחריו כמו עדר? שאין בו טיפת אנושיות, שראייתו לקויה עד כדי עיוורון, ולכן אין הוא מסוגל לראות כמה רע המצב, ושלמעשה הספינה עליה הוא מפליג עומדת להתהפך?

וישנם כאלו שהתירוץ שלהם יותר מיסטי: מדובר בקוסם, מדובר בהודיני, המהפנט את הקהל בלהטוטיו הנכלוליים.

השנייה נובעת מהראשונה. אם מצביעי ביבי הם בחזקת מטומטמים, חסרי בינה ושכל, ממש חיות, אז אנחנו, אלו הזועקים נגדו, מהווים את ההיפך הגמור. מה שהם, זה לא אנחנו אלא ניגודם. כלומר, הם מטומטמים אז אנחנו חכמים ונבונים. הם לא יודעים להבחין בין טוב לרע, אנחנו יודעים גם יודעים. היה פעם מישהו שהגדיר זאת בקיצור: הם בני החושך ואנו בני האור.

מה שמעניין ומפליא הוא שאם אחד מבני החושך, שגם מכונה תדיר "פאשיסט", יחליף מחנות ויצהיר "רק לא ביבי", מיד יאותרג, וכל חטאיו כשלג ילבינו והוא יצורף לכת בני האור.

השלישית, נובעת באופן טבעי משתי הראשונות: אם במטומטמים עסקינן, ואנו החכמים, הרי שאין בכלל מקום לדו-שיח ענייני עם חסרי הבינה האלו, אין מקום להציג עובדות, נתונים ונימוקים. כי מה הם יועילו מול הכסילים? זה יהיה סתם בזבוז זמן חסר כל תועלת. לכן, צריך להמשיך ולקלל, ומעגל הקסמים נמשך.

הרביעית, היא לדעתי העמוקה יותר.  בעבר, הסוגייה המדינית-ביטחונית עמדה במוקד הוויכוח הציבורי, עם פתרונות שונים לכל צד. זה לא קיים כיום. קריאת הקרב: "זה אינטרס ישראלי שתקום מדינה פלסטינית," נהגית בחשאי. מילת הקוד "היפרדות" אינה משרה קסם. קשה כיום להציג פתרונות ריאליים לטווח הנראה לעיין, כולל רצועת עזה, למעט הקריאה הנגטיבית נגד סיפוח מלא או חלקי. בקיצור די שממה.

אז מה נשאר? "רק לא ביבי!"

קללות ונבואות חורבן בנוסח: קץ המדינה בא, הספינה יורדת למצולות, הצילו, העיפו אותו!!

מזל שיש "ביבי". בעבר זה היה בגין, השוכן כיום כקדוש בקפלות של חלק גדול מהתקשורת.

עמוס גלבוע

אהוד: אני שייך לאותו חלק בהמון הנבער שימשיך להצביע גם בבחירות הקרובות עבור ביבי אף כי אני חושש מאוד ששוב לא יעלה בידו לכונן קואליציה מול כל הסחטנים אשר סביבו, לא רק החרדים והדתיים וליברמן אלא בעיקר ה"מנהיגים" של כחול לבן – המנציחים בסכלותם ובשנאתם לנתניהו את הכניעה של הליכוד לדתיים ולחרדים.

* * *

יעקב אחימאיר

נעדרים

הרשימה נדפסה לראשונה ב"ישראל היום" ב-7.7.

בשוך תימרות העשן, לאחר פינוי המחסומים האנושיים שניתקו  נתיבי תנועה. וגם התרוקנו  אולפני החדשות מן המטיפים שדרשו, בצדק גמור, שלא להפלות בני אנוש בגלל צבע עורם. לאחר זאת ניתן היה לחוש כי הגודש הזה, של תימרות עשן ורטוריקה, הותיר אחריו גם חלל שלא נתמלא. הרי כבר הורגלו אזרחים של יום יום, כי בימי סער, תמיד יימצאו אלה אשר בנסיבות הטראגיות של  הרג ישראלי יוצא אתיופיה, יתדרכו אותנו, יטיפו, מה עלינו לחשוב במצב הסבוך הזה. דווקא תופעה זאת, לא הבדילה בין עור לבן לעור כהה. גם, ואולי אף במיוחד, כאשר התחוללה במדינה ההתקוממות האלימה מאוד, שוב השתרבבה אל כל אלה התקינות הפוליטית, על עוצמתה. בימים הקשים שבהם הושבתו אפילו טכסי נישואין, חתכה התקינות הפוליטית מן הרטוריקה המשולהבת את הקופון שלה, את המקום שלה, מבעד למראות המפחידים של עימותים אלימים בין מפגינים לשוטרים.

ראוי שייאמר, דווקא עתה כאשר הזירה עדיין לא התקררה לחלוטין, וכל האבק עוד לא נחת לגמרי על קרקע המציאות: אם צבע העור האנושי הינו לבן, אין פירושו של דבר כי הינו מקרין אך טוהר מידות ושמירת החוק והסדר. אם צבע העור האנושי הינו כהה או שחור, אין פירושו של דבר כי הוא מרמז לנחיתות מכל סוג שהוא. חס וחלילה! הצדק וכללי התיפקוד בחברה של ישראל, כה מגוונת ומקוטבת, אמורים להיות חסרי צבע, נעדרי פיגמנטים. השחור אינו נחות, הלבן אינו מלאך, נושא כנפיים צחורות. רופאים רושמים את אותן הגלולות, ומכל הצבעים שלהן כמובן, לכל צבעי העור: לבנים, שחורים, צהובים.

אבל נותרה תמיהה אחת, לפחות: הרי ישנה אצלנו חבורת מטיפים אשר איננה נוקטת ברבים לשון המעטה. נהפוך הוא: היא מזהירה, היא מאיימת, היא תתריע מפני כל פגיעה אמיתית או מדומה בדמוקרטיה. היא תדגיש ובצדק, את עליונות החוק והמשפט בחיי מדינה. חבורה זו גם  תבליט את העובדה כי היא בעלת מצפון פעיל, בניגוד לזה הרדום הטמון בקירבם של אזרחים מן השורה. כוונתנו כאן היא לקהיליית המשפטנים. בצדק גמור מתריעים בכיריה, כמה מהם מוכרים לכלל עקב הופעותיהם לפני המצלמות, מפני עוולות בעלות משמעות לסדרי חוק ומשפט. הביטוי השגור בפיהם מוכר: בל יהין אלמוני או פלוני, ליטול את החוק לידיים!

הרי זה עתה נסתיים מסע של אלימות קשה שבו נטלו חלק רבים מבני העדה האתיופית. לא כולם, אבל מיעוט אלים, גדול, הטיל צל על העדה כולה, כולה חטאה כביכול. היה זה מסע אלים, לא שכיח בחומרתו. חלק ניכר מן התנועה בנתיבים ראשיים שותק, ועוד מעשי אלימות כהנה וכהנה. התרשמותנו היא שמשפטנים כמעט ולא התבטאו בפומבי, ולא רבים מהם, להתרשמותנו, גינו את ההתפרעויות הקשות.

אין ספק כי מציאות דומה בקרב מגזרי אוכלוסייה אחרים, היתה גורמת לסידרת גינויים בוטים של האלימות. גם נוכחות של פוליטיקאים בזירות המחאה לא סייעה להרגעה. הפגת המתח לא עמדה, מן הסתם, בראש מעייניהם. ח"כ איימן עודה, ראש הרשימה המשותפת וניצן הורוביץ, היו"ר הטרי של מר'צ, אולי סברו כי נוכחותם באירוע תסייע להם ביום הבחירות. אך לא תמוש מאיתנו שתיקת המשפטנים ותמונת הצעיר המרקד על מכסה המנוע של מכונית נוסעת תוך שהוא מנפץ את השימשה הקדמית. למרבה המזל, חייו של הנהג ניצלו מלינץ'. אך זו תהא תמונת האירועים האחרונים. במרכזם, למרבה הצער, צעירים שעל קודמיהם נאמר, בטעם רע: "הם לא נחמדים."

יעקב אחימאיר

* * *

אורי הייטנר

1. שמיר, משרת האינטרס הלאומי

ספק אם יש עוד מנהיג ישראלי שהפער בין תדמיתו לדמותו גדול כשל יצחק שמיר, שבימים אלה מלאו שבע שנים למותו. על פי התדמית, מדובר במנהיג אפור, לא כריזמטי ופאסיבי. באשר לכריזמה, שמיר היה מנהיג צנוע, נחבא אל הכלים, חף ממניירות של שררה. לצערנו, אנו נוכחים שהכריזמה הולכת שלובת זרוע עם נרקיסיזם ומגלומניה, שמשחיתים בסופו של דבר את המנהיג ואת המונהגים. זיקוקי הדי-נור של הכריזמה מעוררים בי וברבים אחרים געגוע למנהיגותו הענווה של שמיר.

אבל פאסיבי? אין שחר לכך. את התדמית הזאת יצרו מעצבי דעת קהל בתקשורת ובפוליטיקה, שבעיניהם עשייה מתבטאת רק בנסיגה משטחי א"י. ואכן, בתחום זה שמיר היה פאסיבי. אולם לנוכח תוצאות הפעלתנות, אפשר לומר הרפתקנות, של כמה מיורשיו, ניתן לראות באותה "פאסיביות" ביטוי לאחריות לאומית.

בניגוד לתדמיתו היה שמיר אקטיביסט, שקידם באופן מהפכני את התחומים החשובים בעיניו – הגשמת הציונות באמצעות עלייה והתיישבות.

שמיר העלה את העלייה והקליטה על ראש שמחתו, וראה בה את אחריותו העליונה כקברניט המדינה. חייו הציבוריים הוקדשו בראש ובראשונה לפתיחת שערי בריה"מ. וכשנוצרה ההזדמנות, הוביל כראש הממשלה מהלך בלתי פופולרי, והביא לנעילת שערי ארה"ב בפני היוצאים מבריה"מ. כאשר קיימת מדינה יהודית, אמר, יהודי אינו יכול להיחשב פליט. במאבק נחוש, כנגד כל הסיכויים, שיכנע את ארה"ב לבטל את מעמד הפליט ליהודי בריה"מ. צעד זה ניתב אותם לישראל.

לא רק לעלייתם הוא דאג, אלא גם לקליטתם. הוא טילטל את כל מערכות המדינה והטריף אותן על נושא אחד – קליטת מיליון יהודים מבריה"מ. אף אחד, כמעט, לא האמין שיעלו מיליון יהודים ולא ביכולת לקלוט מספר כזה. שמיר התעקש, המריץ, דחף ומיליון יהודי חבר העמים עלו לישראל, נקלטו בהצלחה, וזכו לקורת גג. היה זה מאמץ לאומי אדיר, בהובלת שמיר. העלייה הגדולה מחבר העמים היא ההישג הגדול ביותר של מדינת ישראל ביובל האחרון, ותוצאותיה המבורכים ניכרים בכל תחומי החיים – במדע, בכלכלה, באקדמיה, ברפואה, בספורט, באמנות, בביטחון וכמובן במאזן הדמוגרפי.

שמיר הנהיג את מבצע שלמה לעליית יהדות אתיופיה. תחת שרביטו נרתמו צה"ל, המוסד, הסוכנות ומשרד החוץ למשימה. בתוך 34 שעות, חילצו 30 מטוסי חיל האוויר וחברת "אל על" 14,400 יהודי אתיופיה, ב"מבצע שלמה", והעלו אותם לישראל. שמיר קיבל את ההחלטה, דחף לביצועה, עקב מקרוב אחרי ההכנות והביצוע. הוא אחראי להצלחה.

ממשלת שמיר הובילה מפעל התיישבות אדיר ברחבי ארץ ישראל, שלא היה כמותו מאז שנות החמישים.

גם בתחום המדיני שמיר, בניגוד לתדמיתו, היה פעלתן. הוא חידש את יחסי ישראל עם כשלושים מדינות, ובהן בריה"מ, סין והודו, ובשיתוף עם ארה"ב הביא לביטול החלטת עצרת האו"ם שגינתה את הציונות כגזענות.

שמיר נשא על נס את דגל האחדות, תיעב מחלוקות מיותרות והעמקת שסעים, המסיטים את המדינה מיעדיה. ב-1984 בחר בממשלת אחדות רוטציונית עם פרס, אף שלימין ולדתיים היו 61 ח"כים, כי לא ספר את כהנא. ב-1988 הקים ממשלת אחדות על אף ניצחונו בבחירות, כי סירב להיכנע לדרישות החרדים בתחום הגיור, שעלולות היו להביא לקרע עם יהדות ארה"ב.

שמיר לא עסק מעולם ביח"צנות, אלא ראה עצמו כמשרת האינטרס הלאומי. למרות יחסי הציבור השליליים, יותר ויותר ישראלים מכירים בגדולתו ומתגעגעים לסגנון הנהגתו.

פורסם לראשונה ב"ידיעות אחרונות"

2. צרור הערות 10.7.19

* אחריות חינוכית – הפרשה המזעזעת של "הגננת המתעללת" (שהיא כלל אינה גננת ואין לה אף הכשרה כמטפלת), כמו פרשיות נוספות של אלימות כלפי ילדים, מצביעה על בעייה לאומית, החורגת מתחום האלימות (שהיא בוודאי חריגה. אין לי ספק שרוב מוחלט של העוסקים בחינוך וטיפול אינם אלימים). הבעייה היא שאין אחריות חינוכית על הילדים מלידה עד גיל שלוש. היום, מוסכם על אנשי החינוך, במחקר ובשדה, שהגיל הזה הוא קריטי בעיצוב הילד ובחינוכו (ויש האומרים שהוא הגיל החשוב ביותר). אבל בישראל, התחום הזה פרוץ. אין פיקוח, אין תנאי סף להעסקה, ובכלל הגיל הזה אינו באחריות משרד החינוך, אלא באחריות משרד העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים.

הסיבה לכך היא היסטורית. בשנות החמישים, רצתה שרת העבודה גולדה מאיר לעודד נשים לצאת לעבודה. כדי להקל עליהן ולאפשר את מימוש המטרה, היא פתחה מעונות יום, ובכך נתנה מענה לילדים בשעות העבודה של האימהות. במילים אחרות – בייביסיטר. המטרה של גולדה היתה מוצדקת מאוד ונטילת האחריות הייתה צעד חברתי משמעותי. אבל העולם התקדם מאז, ואנו נתקענו בשנת 2019 עם מענה שהלם את צרכי שנות החמישים.

משרד העבודה נע ונד לאורך השנים בין משרד העבודה והרווחה, משרד התמ"ת, משרד הכלכלה ושוב משרד העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים. ועם המשרד, נדדו גם מעונות היום והפיקוח עליהם.

הייעוד של משרד העבודה הוא טיפול בתחום העבודה, לא חינוך. לנושא החינוך יש משרד חינוך – זה ייעודו, זאת אחריותו, זה מקצועם של אנשיו. בעצם העברת הנושא לתחום האחריות של משרד החינוך, תדגיש המדינה שאין המדובר בבייביסיטר לילדים כדי שהוריהם יעבדו, אלא באחריות המדינה לאפשר לילדיה חינוך משובח ומפוקח ולהעניק זאת לכל ילד בכל גיל. כמובן שעצם העברת התחום לאחריות משרד החינוך אינו המענה, אלא צעד אדמיניסטרטיבי. אולם זה הצעד הראשון ותנאי הכרחי לרפורמה משמעותית בהתייחסות המדינה לגיל הרך.

* האנרכיה מסריחה מהראש – ישראל היא מדינת חוק, ציין ראש הממשלה בפתח ישיבת הממשלה, ולא ניתן לדרדר אותה לאנרכיה.

זה היה מצחיק, אילו הבדיחה לא היתה על חשבוננו. הרי נתניהו הוא הלוחם הראשי נגד מדינת החוק, ובכך הוא מדרדר את ישראל לאנרכיה.

לפני חודשים אחדים, קיימתי עימות רדיופוני עם ארז תדמור, מקורבו של נתניהו והאידיאולוג של תאוריית הקונספירציה המופרכת על איזו "מדינת עומק" דמיונית. בעימות הוא שאל במפגיע, איך זה יכול להיות שבדמוקרטיה אין שום גוף שמבקר את המשטרה? יש, השבתי, מח"ש. והוא פרץ בצחוק.

הרי זה ברור. מח"ש היא חלק ממדינת העומק. ואם ימונה גוף שיבקר את מח"ש גם הוא יהיה חלק ממדינת העומק. ואם יקום גוף שיבקר את הגוף שיבקר את מח"ש אף הוא יהיה חלק ממדינת העומק. המשטרה, השב"כ, מח"ש, הפרקליטות, היועמ"ש, רשות המיסים, מבקר המדינה, בתי המשפט – כולם "מדינת העומק" המופעלת בידי הקרן החדשה ותופרת תיקים לנתניהו כדי להפיל אותו ולהשתלט על ישראל. מול כל הגופים האלה עומד "רצון העם" שבא לידי ביטוי במי שמגלם אותו – נתניהו. בניגוד ל"מדינת העומק" שאף אחד לא בחר אותה, את נתניהו "העם" בחר ולכן כל מה שהוא עושה וכל מה שהוא רוצה וכל מה שהוא מעולל מבטא את רצון העם וכל מי שחוקר אותו, בודק אותו, שופט אותו, מבקר אותו, פועל נגד רצון העם וכדי לסכל את רצון העם.

זאת הדרך לאנרכיה. אלמלא מוראה של מדינת החוק, איש את אחיו חיים בלעו. כאשר ראש הממשלה החזק ביותר בתולדות המדינה, השולט ללא סייג במפלגתו, בממשלתו ובכנסת, מטפטף את הרעל הזה נגד מדינת החוק ומוסדותיה, כאשר המנהיג הכריזמטי שפולחן האישיות שהוא טיפח לאורך שני עשורים יצרו השפעה מאגית שלו על חלקים רחבים בחברה הישראלית, מסית נגד מדינת החוק ומוסדותיה, זה לא יכול שלא לחלחל לחברה, לאזרחים, לעברייני תנועה ולפורעי חוק למיניהם. זאת חוסר אחריות משוועת, הממוטטת את יסודות קיומה של מדינת ישראל.   

* המסית הראשי – נתניהו חש שהכיסא שלו מתנדנד עקב מחאת הישראלים יוצאי אתיופיה, והוא ממהר לשיטה הישנה והמוכרת, האהובה עליו – הסתה. מה מקור מסע השקרים על כך שהמחאה ממומנת בידי הקרן החדשה והיא העומדת מאחורי האלימות?

המקור הוא נתניהו. הבן שמצייץ את מה שהאבא לא אומר בגלוי. 

הם מ-פ-ח-דים.

* אל נהיה אטומים – שום דבר אינו מצדיק את האלימות והוונדליזם של מיעוט מקרב המפגינים במחאת הישראלים יוצאי אתיופיה. אין ספק שהאלימות פגעה בהזדהות הציבור עם המסר של המפגינים. אולם אסור שהאלימות תגרום לנו להתעלם מן הטענות הצודקות. מיזוג גלויות הוא ערך ציוני עליון, ואין סתירה חמורה יותר של הערך הזה, מגזענות כלפי אחינו, היהודים שעלו או הוריהם עלו מאתיופיה. אל לנו להיות אטומים לזעקה הזאת. אל לנו ללכת שבי אחרי מי שמנסים למצב את המחאה במסגרת של תאוריית קונספירציה מטורללת.

* לא שאלה פוליטית – האם השוטר היורה יואשם ברצח? בהריגה? בגרימת מוות ברשלנות? ואולי כלל לא יואשם?

זו אינה שאלה פוליטית ואינה שאלה של דעה והשקפת עולם. זו שאלה של ראיות ושל תוצאות חקירה. וגם אם הישראלים יוצאי אתיופיה צודקים, ואני משוכנע שהם צודקים, בטענתם שקיימת תופעה של שיטור יתר כלפיהם – גם אז, כאשר בוחנים מקרה ספציפי, יש לבחון אותו אך ורק בכלים חקירתיים ומשפטיים, אך ורק על פי ראיות.

* הפקרות בדואר ישראל – הרבה תלונות וביקורת אני שומע על דואר ישראל, אך רק לאחרונה הבנתי עד כמה המצב חמור. עם צאת ספרי "יהודה הראל – ביוגרפיה", הוא נשלח למיספר אנשים שההוצאה ואני ראינו לנכון לשלוח להם. לעיתים לקח שבועות עד שהספר הגיע לנמען, ולא אחת פשוט לא הגיע. באחד המקרים, אחד הנמענים קיבל את הספר רק בפעם השלישית שהוא נשלח אליו (אולי בחודשים הבאים או בשנים הבאות הוא יקבל גם את שני העותקים הראשונים).

לאחרונה פגשתי את יוכי ברנדס ומסתבר שהיא שלחה לי לפני שנה עותק של ספרה "אדל". הוא לא הגיע. היא סיפרה לי ששלחה כ-200 עותקים וכרבע מהם לא הגיעו ליעדם.

זאת הפקרות.

* הפתרון האפשרי היחיד – האם יש ילד שמאמין שיש חיה כזו "גרעין איראני למטרות שלום"? ברור שזאת בדיחה. ברור מה המטרה הלאומית העליונה של איראן – להפוך למעצמה גרעינית כדי להשתלט על המזה"ת. לכן, ברור שכל צעד שהיא עושה נועד לקדם אותה למטרה הזאת. היא חתמה על הסכם הגרעין, כדי לקדם באמצעותו את המטרה, והיום היא מפירה את ההסכם בגלוי כדי לקדם אותה מטרה. כל צעד שהיא עושה הוא טקטיקה למימוש היעד העליון.

כאשר טראמפ קורא למו"מ עם איראן, הוא אינו מבהיר מה תכלית המו"מ. אם יהיה זה הסכם גרעין משופר, אין לכך שום טעם. תכלית המהלך מול איראן חייב להיות אחד, ואין בלתו – פירוק מוחלט של הגרעין האיראני וביטול מוחלט של תכנית הגרעין האיראני.

כאשר אובמה פתח במו"מ עם איראן, הוא הגדיר זאת כמטרת המו"מ, אך הסוף ידוע.

ברור שעדיף פתרון דיפלומטי על פתרון צבאי, ובלבד שהפתרון יהיה הפתרון היחיד הראוי. כלומר, לגרום לאיראן לפרק את יכולותיה בלי מלחמה. לשם כך, על העולם להפעיל לחץ כלכלי כבד ביותר, עד כדי חרם טוטלי, וללוות כל מו"מ בנבוט של איום מוחשי בפעולה צבאית. רק כך ניתן אולי למנוע את הפעולה הצבאית, ולפרק את הגרעין האיראני בדרכי שלום.

על ארה"ב ועל ישראל להיות ערוכים לפתרון צבאי ולהכין לכך את דעת הקהל בארצותיהן ואת דעת הקהל העולמית.

* התחרפנתם? – יו"ר מרצ לשעבר חיים אורון (ג'ומס) התראיין לגל"צ וסיפר על יוזמה שהוא מריץ לשיתוף פעולה פוליטי של העבודה, מרצ וברק וכן חד"ש ואחמד טיבי. הרעיון הזה נפוץ בקרב חוגי מרצ מאז הבחירות. למשל, יו"ר הנהלת מרצ ומנכ"ל גבעת חביבה יניב שגיא פרסם אף הוא סדרת מאמרים ברוח זו בעיתונות הקיבוצית.

אורון סיפר שנפגש עם ברק, שהקשיב להצעתו בעניין.

אין סיכוי ליוזמה הזאת. חד"ש וטיבי חוזרים לרשימה המשותפת, יחד עם המפלגות הרדיקליות אפילו יותר מהן, כולל מפלגות הקנאות האיסלמית. גם איני מאמין שמפלגת העבודה וברק היו משתפים פעולה עם רעיון העוועים הזה.

אבל עצם העובדה שרעיון כזה נתפס כראוי, מעוררת חלחלה.

אחמד טיבי היה יועצו של רב המרצחים ערפאת. במתקפת הטרור של שנת 2000, כאשר ערפאת שלח את אנשיו לפיגועי התאבדות המוניים ברחבי ישראל, אחמד טיבי הצטלם שלוב זרוע עימו לנוכח אספסוף פלשתינאי משולהב, כאשר הראיס צווח שוב ושוב "מיליוני שאהידים בדרך לירושלים". זה פרטנר לשיתוף פעולה פוליטי?

חד"ש שוללת את קיומה של מדינה יהודית, עופר כסיף יוצא נגד חוק השבות "הגזעני", ולאורך כל שנותיה בכל עימות תמכה באוייב ובמלחמתו נגד ישראל. גם במלחמת "צוק איתן", שבה נכדו של ג'ומס נפצע פצעים קשים, חד"ש תמכה באוייב. זה פרטנר לשיתוף פעולה פוליטי?

חד"ש וטיבי דוגלים ללא סייג בתביעת "זכות" ה"שיבה", כלומר בהטבעתה של ישראל במיליוני פלשתינאים. הם מעולם לא הביעו נכונות להתפשר על כך. האם ג'ומס סבור שזאת עמדה לגיטימית, של שותף פוליטי לגיטימי?

ג'ומס אמר שיש לשנות את מערכת היחסים הקיימת היום בינינו לבין ערביי ישראל, שבה הערבים הם "מערבבי הטיח" והבית הוא שלנו. למה הוא מתכוון? גם הוא מתנגד לפתע לכך שמדינת ישראל תהיה ביתו של העם היהודי, מדינת הלאום של העם היהודי? שמא הוא חותר לחלוקת הארץ, כך שמן הקו הירוק מזרחה תהיה מדינה פלשתינאית עצמאית "נקייה מיהודים", ומן הקו הירוק מערבה תהיה מדינה דו-לאומית?

משהו רע קורה לשמאל הישראלי. אובדן הדרך, אובדן המצפן ואובדן עשתונות. המכות שספג בבחירות לא גרמו לו לחשב מסלול מחדש, ולבחון כיצד הוא חוזר לחיק עם ישראל, אלא המריץ אותו דווקא ללחוץ על הגז מטר לפני התהום.

* פריימריטיס – מועצת העובדים באל-על הוציאה לחבריה מכתב הקורא להם להתפקד בהמוניהם לליכוד, יחד עם בני משפחותיהם, כדי להתחזק כקבוצה משמעותית ובעלת השפעה. כלומר, כדי להכפיף את האינטרס הלאומי לאינטרס של קבוצת עובדים מסוימת. והם עושים זאת מן המקפצה. כתוב בפירוש, "ללא קשר להשקפותיכם הפוליטיות."

הם לא הראשונים. כך חיים כץ הגיע לצמרת הליכוד. וכך גם היה במפלגת העבודה (היום ארגונים כאלה מתמקדים בליכוד, כי היא מפלגת שלטון וזונחים את מפלגת העבודה בשל היותה מפלגה קטנה ושולית).

למחלה הזאת יש שם. פריימריטיס. יש הרואים בה את פסגת הדמוקרטיה.

* ביד הלשון: ישראבלוף – אהוד ברק יצא נגד חוק הגיוס וכינה אותו "ישראבלוף". 

ישראבלוף היא מילה מקובלת בשפה העברית, ומקורה, כמו ביטויים רבים אחרים, במערכון של שלישיית "הגשש החיוור".

הביטוי, המחבר את ישראל עם בלוף – שקר ביידיש, מתייחס לדרך לעקוף בעייה, באמצעות פתרון-דמה, "כאילללו" בשפת הגשש.

הביטוי מופיע במערכון "השליח בבנק", שהניב עוד ביטוי שגור בשפתנו, "אתה הבנת את זה, ברוך?"

המערכון, שכתב וביים יוסי בנאי לתוכניתה של השלישיה "אופסייד סטורי" (1974), מתאר ראיון עבודה של ברוך, המבקש להיות שליח של הבנק "ישראבנק". מנהל הבנק וסגנו מנהלים עימו מו"מ על השכר, אינם מוכנים לשלם את הסכום שהוא ביקש, אך מציעים לו תוספות והטבות פיקטיביות, כמו ספרות מקצועית (אף שאינו יודע לקרוא) רק שיביא קבלה על ספרות מקצועית, או הוא יקבל שנת שבתון באמריקה. "אבל אני מה יש לי לעשות באמריקה, כל המשפחה שלי בפתח תקווה!" – שייסע לפ"ת ויביא קבלה שכאילו היה באמריקה. וכד'.

ואז אומר ברוך (פולי מהגשש): "אההההה, כל זה כאיללו. אתם מדברים ככה ועושים ככה. יעני ישראבלוף. טוב אני יש לי הצעה בשבילכם. אני אבוא כל ראשון בחודש לקבל את המשכורת שלי 2,000 ל"י ביד, ואני אביא לכם קבלה כאילללו שאני עבדתי אצלכם."

אורי הייטנר

* * *

מתי דוד

אזרח מבקר את המבקר

במהלך השנים בהם כיהן השופט יוסף שפירא כמבקר המדינה, הוא ביקר כל עניין שמצא לנכון כמחויבותו.

ואילו גם אני האזרח, שעבד בזמנו במשרד מבקר המדינה, רשאי וזכאי לבקר גם את המבקר הפעם. 

לא התרשמתי שהמבקר הותיר אחריו מורשת  של ממצאי ביקורת חשובים, פרי עבודת משרדו, שהתקשורת הקדימה בחשיפת המימצאים לפניו. חשוב לי לומר, שהתקשורת לדעתי היא ביקורת אפקטיבית יותר מאשר דוחות הביקורת השנתיים, למרות משקלם הציבורי המוערך בציבור.

להלן כמה הערות ספציפיות. בראיון אומר המבקר: "נתניהו הפסיק להגיד לי שלום. באירועים שהשתתפנו הוא התעלם ממני ואפילו לא החלפנו מבט." טענה רגשית זו של פגיעה בכבודו, היא לדעתי על גבול אמירה ילדותית שלא היתה ראויה להיאמר מאדם במעמדו של המבקר.

 שפירא  גאה בכך שביקורתו הובילה את הרמטכ"ל, גדי איזנקוט, לבטל את "נוהל חניבעל". הוא הוסיף ואמר: "סברתי שהנוהל לא ראוי ולא מתאים לתקופתנו."

בכבוד הראוי – אין זה מתפקידו לבחון האם נוהל צבאי הוא ראוי או מתאים לתקופתנו. היתה זו פשוט התערבות שלא לעניין ולא מתפקידו של המבקר.

 שפירא אומר בפרשת שדה התעופה בתל אביב: "בסופו של דבר האינטרסים של הנדל"ניסטים ניצחו. הגעתי למסקנה שהמדינה תרוויח מהסגירה (של שדה דב) הרבה מאוד כסף. העברתי כמה הצעות לראש עיריית אילת."

בכל הכבוד, אין זה מעניינו של המבקר להעביר הצעות לראש עיריית אילת. אין זה מעניינו של המבקר אם עיריית תל אביב תרוויח מהפינוי. מה רע ומה פסול בכך. מי שניצח בפרשה זו הוא בית המשפט והפסיקה שלו בפרשה – ולא ניצחון הנדל"ניסטים .

 המבקר שפירא טעה לדעתי בכך שהוא מבקר את היורש שלו שאינו שופט בדימוס כמוהו אלא רואה חשבון. שפירא טועה בכך שלדעתו המבקר ראוי שיהיה רק שופט בדימוס בסיום כהונתו. הוא עוקץ את מחליפו בכך שתפקידו כמבקר יהיה מקפצה לתפקיד נוסף. החוק לא קובע מגבלות לגבי הגיל ולגבי איזה מקצוע מחייב התפקיד הזה.

 ולבסוף הערה בעניין הפרשנות לקביעת "ביקורת בזמן אמיתי." מניסיוני, ביקורת אמורה לעסוק רק לאחר המעשה או האירוע, ולא בזמן האירוע. למושג "זמן אמיתי" יש פרשנויות ללא הסכמות. לא מתקבל על הדעת שבמהלך בניית גשר או חומת מגן בעוטף עזה, המבקר ישלח את עובדיו לשטח כדי לאסוף מידע לצורך הכנת דו"ח ביקורת. צודקים אלה שטוענים שאין לערוך ביקרת בזמן אמיתי, במובנו הפשוט והגיוני.

 מתי דוד

רמת אפעל. עובד משרד מבקר המדינה לשעבר.

* * *

* * *

פוצ'ו

בחיי [6]

ט. אופיר, הילד של איציק בית-אריה

ה'מעליתון' של עדנה בתי השובבה, היה יכול להישאר כקוריוז הידוע רק לדיירי הבית בשדרות סמאטס, אלמלא גר בבית צלם העיתונות איציק מוזס, נכדו של יהודה מוזס, בעליו של עיתון 'ידיעות אחרונות'. איציק, שעבד כצלם  של העיתון המשפחתי, התלהב מאד מה'מעליתון' שהזכיר לא פעם את בנו יהודהל'ה בן גילה של עדנה, והביא אותו למערכת. עשי ויינשטיין, הכתבת של גלי צה"ל, קראה את הסיפור בעיתון והזמינה האת עדנה בת האחת עשרה לראיון ברדיו. הגאווה המשפחתית הרקיעה שחקים ואני הוצגתי באותה תקופה כאביה של עדנה ויסלר. הקריירה של עדנה בת האחת עשרה, היתה יכולה אולי לנסוק מעלה, אלמלא נפלה עלינו מלחמת יום כיפור והארץ חדלה להתעניין בילדי פלא הכותבים עיתוני מעלית.

מלחמת יום כיפור נפלה עליי בהפתעה כמו על כל עם ישראל. שנתיים קודם לכן העבירו אותי כחייל מילואים לפה"ד (פקוד הדרכה), שם גילו את כישרוני כחייל ממושמע, והעסיקו אותי בעיקר בתפקידי שמירה. סגן אלוף צביקה לבנון, שהיה אז מפקד פה"ד, גילה אותי יום אחד עומד בשער המחנה ושאלני מה אני עושה  אצלו. צביקה היה החניך שלי כשהייתי מפקד מחלקה בחג"ם (חינוך גופני מורחב – כך נקרא הגדנ"ע בימי המנדט)  של גימנסיה הרצליה וניכר כבר אז ביכולתו לעורר תשומת לב. כששמע שהיוצרות התהפכו ועכשיו אני חניך שלו, זימן אותי למשרדו ואמר לי שהחליט לכתוב ספר שיכלול את כל מפקדי פה"ד בעבר עד ימינו אלה. היה זה כבר בסוף שירות המילואים שלי, אך הוא אמר לי שזה ייזקף על חשבון תקופת המילואים הבאה.

חשבתי שזה יהיה  אחד מאותם דברים שבסוף לא יוצא מהם כלום, אך לא חלף שבוע מתום שירותי וכבר קיבלתי טלפון ממזכירתו של צביקה ובו היא מודיעה לי שנקבעה לי פגישה עם האלוף מאיר עמית במשרדו בקריה, בעוד חודש בשמונה בערב. הפגישה נדחתה פעמיים, אך בסופו התקיימה בנוכחותו של צביקה ומזכירתו.

ישבתי נרגש מול האלוף המפורסם ובלעתי בשקיקה כל מילה שאמר. אני זוכר רק שמדי פעם כשהיה צריך לנקוב בשמו של מישהו, נקטע שטף דיבורו, הוא היה טופח על מצחו ואומר: "הסיניליות חוגגת." את זה כמובן לא רשמתי במחברת שהבאתי עימי, אבל  לא היה לי צורך, כי זה הדבר היחיד הזכור לי מאותו מפגש. היום כשגם אצלי הסיניליות חוגגת בעוז, אני מתנחם בכך שזה קורה גם לנבחרי האומה.

למפגשים שלי עם ראשי פה"ד לא היה המשך בגלל מלחמת יום כיפור שנפלה עלינו פתאום ושינתה את סדרי העדיפויות של צביקה. כהרגלי צמתי באותו יום כיפור והודות למכשירי הרדיו שהחלו לפעול והפרו את דממת החג, היה זה הצום הקל ביותר שעברתי בחיי. מאז כשמברכים אותי בימים הנוראים בצום קל, אני אומר בליבי, רק לא זה. חיכיתי כל יום שיגייסו אותי, אך משום מה נשכחתי. הייתי כבר בן 43 וזה גיל שבו אנחנו כבר לא כל כך ששים לקרב. בכל זאת נעלבתי והרגשתי שלא בנוח להסתובב ברחוב כמשתמט המתחמק מלמלא את חובתו למולדת. לעומתי קיבל צו קריאה שכני לבית, איציק מוזס-נופך, שהיה צנחן ועוד באותו לילה נקרא להתייצב. כשהייתי נפגש במעלית עם מימי אשתו היפה, הייתי שואל אם שמעו משהו מאיציק. היא היתה מניעה ראשה בצער תהומי ואומרת: "שום דבר!" – רציתי לנחם אותה ולהגיד לה שזה סימן שהוא חי, כי אם היה קורה לו משהו, היו כבר בטח מודיעים לה, אבל לא הייתי בטוח שתדע לקבל את זה בהומור והעדפתי לשתוק. 

ישועתי באה אחרי כשבוע, כאשר אני קיבלתי סוף סוף צו התייצבות. לפי החדשות שנשמעו ברדיו שהיה פתוח כל היום,  ניתן היה להבין שזו לא מלחמה שתיגמר תוך שישה ימים ודיצה ציידה אותי בתריסר חבילות שוקולד ובצרור של גלויות מבוילות. הגעתי בפז'ו שלי למחנה פה"ד בסרפנד ושם התבשרתי יחד עם עוד כשלושים מגוייסים,  שלוקחים אותנו לעמק בית שאן. מה פתאום לשם? הרי המלחמה היא נגד המצרים בדרום ונגד הסורים בצפון.

 מסתבר שבצה"ל היה חשש שחוסיין מלך ירדן ירצה להצטרף גם הוא למלחמה ולא היו כוחות להגן על קו הירדן. כדי להטעות את הירדנים שלחו מזרחה את יחידת ההונאה של צה"ל שהיתה מורכבת מטנקים, זחל"מים ותותחים העשויים מפח ומדיקט. כשבוע שהינו בקרבת הירדן והצלחנו להפחיד את חוסיין שאפילו לא ניסה להפציץ אותנו.

האירוע היחיד שהפיג את השעמום בו היינו שרויים, היה בואה של זמרת מפורסמת שבאה להרים לנו את המוראל. הלכתי עם כל החבר'ה לראות את הזמרת, שישבה לבד בתוך מכונית אמריקנית מגוייסת, בעוד המלווה שלה הולך לבדוק את הבמה אם היא מתאימה לממדיה של הזמרת. את המכונית היה קשה למצוא כי היא היתה מוקפת  בחיילים המנסים לעורר את תשומת לבה של הזמרת. בעמל רב הצלחתי להדחק בין אלה שהקדימו אותי, ולהגיע לבסוף אל חלון הרכב. המאמץ היה כדאי, כי חשבתי שאני רואה את הבחורה הכי יפה בעולם. היתה זו הזמרת רות נבון, שאז עוד לא היתה מפורסמת כל כך. היא ישבה ליד מושב הנהג הריק ורקמה מפת בד מצויירת. כמה חיילים ניסו לעורר את תשומת ליבה על ידי נקישות על החלון, אך היא היתה שקועה בעבודת התפירה ואפילו לא הרימה את ראשה. בסופו של דבר הקונצרט לא התקיים, כי הבמה אמנם הוכנה כהלכה, אבל איש לא דאג לרמקולים והזמרת לא היתה מוכנה להופיע בלי מערכת הגברה.

פיצוי תרבותי קיבלנו כעבור כמה ימים, כאשר היחידה שלנו קיבלה הוראה לעבור לגולן, הפעם בלי כלי המלחמה העשויים פח ודיקט. היה זה אחרי שהתקפת הסורים נהדפה, אך בסמוך לקווי הגבול עדיין היו חילופי אש. אותנו העלו לרמה כתגבורת על כל צרה שלא תבוא. שום צרה למזלנו לא באה, אך לעומתה באו שני שחקנים מפורסמים, יוסי בנאי ואילי גורליצקי. לכבודם הדליק מפקד הפלוגה מדורה בקרבת אוהלי הסיירים שלנו, וכולנו צווינו לשבת סביבה במעגל. לזכותם של שני השחקנים יש לציין שהם לא דרשו אמצעי הגברה, ישבו כמותנו על ארגז מסביב למדורה והשתדלו להצחיק אותנו. היינו כולנו עייפים מחוסר שינה ונזירים מלצון, לכן לא היו קריאות ביניים וגם לא שאגות צחוק. אני לא זוכר מה הם סיפרו, או הציגו, אבל אני בטוח שאם הם היו כותבים ספרי זיכרונות, הם לא כוללים בהם את הערב הזה.

בניגוד לשלושת המלחמות הקודמות שעברתי ואשר בהם איבדתי חברים רבים, הרי במלחמה הזאת, בני מחזורי כבר לא נקראו בהמוניהם לצבא וכולם שרדו. לעומת זאת היו כאלה שהקדימו להתחתן והמלחמה תפסה את ילדיהם כשהיו כבר בצבא הסדיר. אחד מהם היה אופיר, בנו של  הארכיאולוג איציק בית-אריה שישב לצידי ארבע שנים בגימנסיה הרצליה. אופיר היה ילד חמד, עקבתי אחריו מילדות, וכל פעם כשהייתי נפגש עם איציק, הייתי שומע ממנו סיפורי התפעלות משני הילדים הגאונים שלו, אופיר ואביבית.

חודש לפני המלחמה הלכתי עם דיצה להצגה של הקאמרי, בהפסקה ניגש אלי חייל אחד ואמר לי שלום עם חיוך ביישני. כשהבין שאני לא מזהה אותו, אמר: "אני הבן של איציק." מיד חיבקתי אותו והוא הבטיח שימסור דרישת שלום לאבא. בכל אחת ממלחמות ישראל ישנו חייל אחד שמסמל לי את אותה מלחמה. אופיר בית-אריה, שנהרג בתוך הזחל"ם שלו אחרי שחצה את תעלת סואץ, הוא מלחמת יום הכיפור שלי.

פוצ'ו

המשך יבוא

* * *

מנחם רהט

הרופא החרדי הראשון

בוגרי החינוך החרדי, שמצייד את לומדיו ברמת אפס במתימטיקה ואנגלית, לא מצליחים לנהל חיים של כבוד כלכלי * התיסכול העמוק הגיע אף לאחד מראשי הישיבות שמתלונן: "בלי אנגלית אני לא מסוגל לתקשר עם נדבנים כדי לקיים את הישיבה." * אם אין קמח אין תורה

לפני שבוע בדיוק הזדמן לי לשבת עם יהודי חרדי, יודע ספר אבל רגליו על הקרקע, שהקים 'ישיבה קטנה' לצעירים. לא ננקוב בשמה ומיקומה, מחשש לעינא בישא. למזלו, ההצלחה האירה לו פנים וישיבתו נחשבת יוקרתית. עד כדי כך, שהורים רבים נאבקים על הזכות לשלוח אליה את ילדיהם. אבל הוא הגביל, מטעמים כלכליים וקשיי קיום, את מיספר תלמידיה למאה בלבד, גילאי 13-17. אלמלא המחסור במימון לאחזקתה, היה יכול להכפיל ולשלש את מספר הלומדים בה.  

האיש הוא, לכל הדעות, חרדי נורמטיבי. חי במציאות. לא טיפוס מרחף. הוא נמנה עם הזרם הליטאי, שהשלים לימודיו בישיבות חשובות. כבן 40, בעל משפחה, יודע ספר, חריף ובקיא בהוויות העולם, לצד בקיאותו המובנת מאליה בהוויות דאביי ורבא.

מן הון להון גלשה שיחתנו לשני תחומים. האחד – תשלום מיסים כחוק. כששמע שאזרח נורמטיבי מדווח על כל הכנסותיו ומשלם מלוא מיסיו, ואפילו חייב לשאת בעול הציבור מדין גזל קופת הציבור, הוא כמעט התפלץ. "כל המסים?" – הוא פקח זוג עיניים בלתי מאמינות ותהה שוב ושוב: "באמת כל המיסים? בלי שחור? לא ייתכן! איך אפשר?!" וקינח בחיוך ממזרי, משל ביקש לומר שהוא 'יודע את העבודה' ומתנהל כמובן בשחור.

הנושא השני, והוא עיקר ענייננו, הוא מאמציו הבלתי נלאים לתחזק את הישיבה. אין הקומץ משביע את הארי. מדינת ישראל, שאת קופתה הוא מלסטם ב'שחור', אמנם מעניקה לו ברוב טובה 500 שקל לחודש על כל תלמיד, כך שהוא נהנה כל חודש מתזרים מזומנים מכספם של אלה שאינם עובדים בשחור, בסך  50,000 שקל. לא רע, אבל מעט מדי. הצרכים עדיין מרובים והקופה עודנה מצומקת, ומוכרחים להסתייע גם בספונסרים.

וכאן באה הפואנטה: למרבה מזלו, נוצר בנסיבות, שזה לא המקום לפרטן, קשר אישי טוב בינו  לבין יהודי עתיר הון שיושב בברזיל. הלה מעלה לו מידי חודש תרומה חודשית של 5,000 דולר. זה כמובן משהו, אבל לא מספיק. "הייתי יכול לשכנע אותו לתרום הרבה יותר," הוא נאנח בצער. "אני בטוח שהייתי מוציא ממנו יותר. הוא תורם המון בארץ. יד ושם. אוניברסיטה ומה לא."

אז מה הבעייה?

"הבעייה שאני לא דובר אנגלית. עילג ממש. כיתה א'. רק עכשיו התחלתי ללמוד, ולפני חודשיים הכרתי את ה-ABC. לפני חודשיים למדתי את ה-ABC!!! אתה קולט??!! בגיל כזה זו משימה כבדה מאוד. בטוח שאילו שלטתי באנגלית, הייתי מוציא ממנו עשרות אלפי דולרים לחודש לישיבה. לא בעייה. אבל עברית הוא לא מבין, ובאנגלית אני ממש עילג. אין תקשורת. ותאמין לי, עד עכשיו אני לא מבין למה מנעו מאיתנו לימודי אנגלית ומתימטיקה. מה הפשע בלימודי אנגלית? הרי זהו צינור החמצן לחיים מכובדים. איך אפשר בלעדיה?"

סיפרתי לו שקבוצה של חרדים בוגרי המערכת החרדית ושמה 'תובעים ליבה', התארגנה להגשת תביעה משפטית נגד המדינה, על שלא הקפידה שילמדו אנגלית ומתימטיקה, ובשל כך אבדו סיכוייהם לפרנסה בכבוד. "הם צודקים," הפטיר. "אלמלא הייתי ראש ישיבה, הייתי מצטרף אליהם. אימללו אותנו. הפכו אותנו לנכים."

התנהלות כלכלית ב'שחור', והיעדר לימודי ידע בסיסי, הם שתי אבני הנגף שתלויים בצווארם של בוגרי המערכת החרדית. עם כל הכבוד לעולם התורה, ויש הרבה כבוד, הרי מתברר שמאז קום המדינה, יוצאים מכל הרבבות ומאות האלפים שמסתופפים ב'היכלי התורה', רק מעטים שהם ארזי הלבנון, אדירי תורה אמיתיים. כל השאר אינם עילויים, מה לעשות, והם נפלטים לבסוף ללא מקצוע וללא שפה זרה ונדונים לחיי מצוקה, ומכאן כנראה סלולה הדרך גם להתנהלות כספית ב'שחור'. 

למרבה הצער לא מקבלים בוגרי המערכת החרדית ארגז כלים לרכישת מקצועות מפרנסים, מכובדים. ויש לרובם המכריע פוטנציאל אדיר. בן תורה שיודע לפצח דף גמרא עם ראשונים ואחרונים, עם כל העומק מיני ים והרוחב שמקצה תבל ועד קצהו, יוכל להיות מדען בכיר, חוקר מצויין, הייטקיסט גאון, אולי אפילו מועמד לפרסים בינלאומיים ולנובל שבפיסגה. הראש היהודי, כמאמר המשורר, ממציא לנו פטנטים. אבל מה אפשר לצפות מאנשים חדי שכל שנשללה מהם התשתית הבסיסית? שאין ביכולתם לצעוד אפילו את הצעדים הראשונים, המהוססים, בשדה הידע המדעי? איך אפשר להמריא ללא כַּן שילוח מוצק?

וכך קורה שאפילו אותו ראש ישיבה שבו פתחנו, שמכיר בחיוניותו של הידע הבסיסי באנגלית ובמתמטיקה, אינו מעז להקנות לחניכיו את הידע הבסיסי, שהוא דואב על חסרונו. ברור לו שברגע שינסה לעשות זאת, ייזרקו הוא ותלמידיו אל מחוץ לגדר. וקורה הלא יאומן: מאז קום המדינה לא הצמיח החינוך החרדי אפילו לא רופא אחד שמסלול לימודיו היה רק תלמוד תורה וישיבה!!! כל הרופאים החרדיים בארץ, הם תוצרי החינוך החרדי החוצניקי, אירופה או ארה"ב, שמחנך את בוגריו ליכולות ולהבנה גם בתחומי המדע הכללי.

השבוע חשף העיתון הכלכלי 'דה מרקר' את הרופא הראשון שעתיד לפרוח מתוך מערכת החינוך החרדית נטו. הכירו את יעקב ווגה, בן 32, חניך ת"ת בבני ברק, שמסיים כיום שנה חמישית בלימודי רפואה באוניברסיטת תל אביב. עד גיל 25 לא ידע מילה אנגלית. כשנשאל כמה הם 2 בחזקת 3 השיב 6. "לא היה לי מושג מה זו חזקה," אמר למירב ארלוזורוב. אבל הוא גילה כוח רצון אדיר, ובכישרון רב גישר על פני פערים לימודיים ענקיים, במרוצת שנתיים שבהם עמל על רכישת הידע הנחוץ מבוקר עד לילה, עד שהגיע מרמת ידע אפס במתימטיקה, אנגלית, תנ"ך ועוד, לכמעט מאה בחמש יחידות בגרות.

"התחלתי לנסות לקרוא את הרמה הנמוכה ביותר של ספרי פינגווין ללימוד השפה. הייתי צריך לשאול את אשתי, מה זה ה-is הזה שחוזר כל הזמן."  

בהיכלי הישיבות מסתובבים רבבות כאלה. לא עילויים אבל מספיק מוכשרים, לעבור את משוכות הבגרות והפסיכומטרי. הם יכולים היו להיות מדעני העתיד. אפילו עם פוטנציאל לפרסים בינלאומיים, אולי גם לנובל. אבל הם נתקעים במחסום האנגלית והמתמטיקה שמערכת החינוך החרדית הציבה בפניהם.

לאחראים למצבם העגום ראוי להזכיר את הלכות ת"ת של הרמב"ם: "כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה. אָמְרוּ חֲכָמִים: כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם (...) וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ: אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת."

מנחם רהט

אהוד: ואכן הם ממשיכים ללסטם!

* * *

יוסף דלומי

המעגל האתיופי

יום א' אחה"צ. מלון קטן בצפון אתיופיה ליד העיירה גונְדָר. מן הלובי הצנוע אפשר להשקיף לשרשרת הרי סימֶנְס שמגיעה לגובה 4000 מטר ויותר. הזמנתי קפה מהבר ויצאתי אל המרפסת. רוח נעימה של סתיו ניקתה לי את הראש. את המראה הזה הכרתי היטב. במורד ההרים שממול פזורים כפרים רבים עד לעיירה גונדר בעמק. רבים מן העדה האתיופית עלו לישראל מן האזור, אך עדיין נותרו בו יהודים, על-פי הגדרת עצמם.

הגעתי לאזור הזה, לפני כעשור, עם צוות לפיתוח פרויקט השקייה שנועד להבטיח פרנסה יציבה לעשרות אלפי חקלאים. העבודה הפגישה אותנו עם התושבים שרמת חייהם מן הירודות בעולם, ללא תקווה ואף ללא מוטיבציה להתמודד עם חידושים שייטיבו את מצבם.

לאחר סיום הקפה חזרתי ללובי. הבחנתי בשלושה צעירים מקומיים, שלבושם שונה מן המקובל: ג'ינס, חולצת טריקו וסנדלים. התיישבתי לא רחוק מהם ועיינתי בעיתון. לפתע קלטו אוזניי שרבובי מלים עבריות. התברר שהם ישראלים "ותיקים" שבאו ל"טיול שורשים", וגם לביקור בני משפחה שעדיין נותרו באחד הכפרים.

אמרתי בחיוך: "שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן שבו ישראלים באים לטיול שורשים באתיופיה."

מבין השלושה בלט רבָּטוּ. הוא סיים בי"ס תיכון ושירות צבאי. גבוה, דק גזרה ובעל חיוך נעים. הוא הגיע כדי לבקר את הוריו, אחיו ואחותו אשר נותרו באחד הכפרים. סיפרתי לו על עבודתנו, והוא התעניין באם הכפר שממנו בא ייהנה מפרויקט ההשקייה. השיחה איתו המחישה לי שוב את המהפך המהיר של צעירים יוצאי אתיופיה בישראל.

"בעצם הגעתי כדי שהוריי יראו במו עיניהם בהצלחתי, וייעשו עלייה'."

"מה, הם לא רוצים לעלות?" שאלתי.

"השמועות הרעות. בישראל לא שומרים מסורת, זו ששמרה עלינו כיהודים. אבל יותר מכך, האפלייה בגלל צבע העור שלנו. בשביל זה באתי, להראות להם שמי שרוצה להתקדם ולהצליח, שום דבר לא יעצור אותו."

"ואתה באמת חושב שלא קיימת אפלייה? המוצא האפריקני?" הקשיתי.

"כמעט ולא. כמו שאמרתי קודם וראיתי בצבא. לא הייתה אפליה בין חייל לחייל. השירות יוצר קירבה ומחויבות הדדית, אשר ישתמרו במוחו של החייל הלבן."

דבריו של רבטו שימחו אותי למרות האופטימיות היתרה שבהם.

שני חבריו של בן-שיחי נאלצו ללכת, ואני הזמנתי אותו למשקה. הוא סיפר לי שלמחרת הוא נוסע להוריו אשר לא ראה אותם מעל עשר שנים. את אחיו בן הארבע הוא ראה רק בתמונות מהטלפון. כאשר הוא הזכיר את אחיו אחזה בו התרגשות גדולה. הבטחת עתיד דומה לשלו, היתה בעיניו משימה עליונה.

הבחור הרשים אותי באופן דיבורו, בשפה, בשקט ובנחישותו המדודה. איחלתי לו הצלחה, ומסרנו מספרי טלפון איש לרעהו. נפרדנו בלחיצת ידיים חמה.

בשובי לישראל יצרתי איתו קשר. הוא סיפר לי בשמחה שהוריו השתכנעו לעלות לארץ, אך הדבר ייקח שנה ויותר. בירכתי אותו והבטחתי לו שאסייע לו ככל שאוכל.

המשפחה הגיעה כעבור קרוב לשנתיים. לא היה מאושר מרבטו. הוא עמד לשאת אישה ובכך לשמח את הוריו. אחיו למד בהצלחה בבית ספר. "הפרויקט שלי הוא להביא את אחי למימוש יכולותיו. הוא יהיה קצין וילמד מחשבים בטכניון ואולי אפילו רפואה."

לפני שנתיים השתתפנו בעליית האח לתורה בבית-הכנסת של העדה בגדרה. הוא קרא בתורה בניגון אתיופי שלא הכרתי, אך קולו הצלול ערב מאוד לאוזניים. עם סיום התפילה הוא ניגש ללחוץ את ידינו.

"אני מודה לכם שבאתם לטקס. רבטו סיפר לי עליכם, על הפגישה הראשונה בגונדר, ואני שמח שהקשר נשמר."

ואכן הקשר בין משפחתו של רבטו לבינינו נמשך. קליטת ההורים לא היתה קלה אך האח למד בהצלחה בבי"ס תיכון ברחובות. רבטו התפרנס בכבוד ורכש דירת יד שנייה לקראת הולדת בנו.

לפני שלושה ימים צילצל הטלפון. רבטו זעק ובכה חליפות. אביו כבר היה חולה וחששתי מן הגרוע מכול.

"רבטו, זה אבא שלך?" שאלתי.

"זה אחי, שוטר רצח את אחי סלמון!"

סוף

 יולי 2019

* * *

יוסי אחימאיר

השעייה

למר אהוד בן עזר שלום רב,

החלטתי להשעות את השתתפותי בעיתונך המקוון עד שלא תתפרסם התנצלות ברורה על השוואתי הנואלת למכחיש שואה. כדבר הזה לא "זכיתי" לו בעשרות שנותיי כעיתונאי. אבל אצלך כנראה כל דבר-בלע עובר את עינו של העורך.

לא כל כך בי הפגיעה, כמו שהיא במשרד הביטחון, שמעולם לא קבע בפירסומיו – שאותם ציטטתי – ששלושת חיילי צה"ל זכרם לברכה "נרצחו" או שנהרגו מאש אנשי האצ"ל. האם גם את משרד הביטחון אפשר להשוות ל"מכחישי שואה"?

יוסי אחימאיר 

אהוד: מאחר שהוויכוח על "אלטלנה" מתנהל מעל דפי המכתב העיתי בין נעמן כהן לבינך, העברתי את דבריך לתגובתו של נעמן, ואני מקווה מאוד שתשנה את השעיית עצמך ותחזור להביע את דעותיך במכתב העיתי שכידוע לך פתוח לוויכוחים ולחילופי דעות מכל צד.

כותב נעמן כהן:

אהוד בן עזר שלום.

אין גבול לצביעותו של יוסף גיסינוביץ-אחימאיר. בעוד שמשרד הביטחון לא קבע בפירסומיו שיצחק רבין היה "הרוצח" של אנשי האצ"ל בניסיון הפוטש של אלטלנה, הוא, יוסף גיסינוביץ-אחימאיר, מכנה אותו "רוצח", ואת מורשתו "מורשת רצח".

הנה הפרסום באתר משרד הביטחון:

פסח וולודינגר, בן 19

"נפגע מחילופי הירי (עם אנשי האצ"ל) בהיותו במטה הפלמ"ח הסמוך לחוף הים בתל אביב, ושבוע לאחר מכן, כ"ב בסיוון תש"ח (29.6.1948) מת מפצעיו."

https://www.izkor.gov.il/%D7%95%D7%95%D7%9C%D7%95%D7%93%D7%99%D7%A0%D7%92%D7%A8%20%D7%A4%D7%A1%D7%97/en_f5f1e6530b0b5e35cbda3cff55fb30c8

חיים משה כץ, בן 19

"מכל הקרבות נגד האוייב הערבי יצא בלי פגיעה, עד שהשיגהו המוות בתקופת ההפוגה הראשונה בחזית כפר ויתקין (בפעולה נגד אנשי הארגון הצבאי הלאומי שהביאו את אוניית-הנשק "אלטלנה"), ביום ט"ו בסיוון תש"ח (22.6.1948)

https://izkor.mod.gov.il/%D7%97%D7%99%D7%99%D7%9D-%D7%9E%D7%A9%D7%94%20%D7%9B%D7%A5/en_43b0f5563b2fa3bd4859e2307d057c2f

(עליו הבאתי גם את עדותו של סא"ל בדימוס אלי דובדבני)

יעקב פריד, בן 21

"עם פרוץ קרבות מלחמת-העצמאות התגייס ושירת בחטיבת 'קרייתי'. השתתף בכמה פעולות בסביבות תל-אביב ובאחת מהן, ביום י"ד בסיוון תש"ח (21.6.1948), נפל. הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות בכפר ויתקין."

https://www.izkor.gov.il/%D7%99%D7%A2%D7%A7%D7%91%20%D7%A4%D7%A8%D7%99%D7%93/en_8d485ba108b7fbc4cbec6b9e4ae2c02a

אתר משרד הביטחון מציין ישירות את מותם של פסח וולדינגר, וחיים משה כץ מידי אנשי האצ"ל בניסיון הפוטש של אלטלנה. משום מה הכתוב לגבי יעקב פריד מעורפל. נפל, (בפעולות בסביבות תל אביב) ולא מפורט איך בדיוק. מן הסתם יוסף גיסינוביץ-אחימאיר רוצה לרמוז שהוא נפל באש כוחותינו, כלומר בידי צה"ל, ולא בידי אנשי האצ"ל. מקרים כאלו אכן קורים במלחמות נגד האוייב, אבל ההאשמה היא תמיד באוייב.

אהוד בן עזר, לו אני אתה, הייתי דורש מיוסף גיסינוביץ-אחימאיר התנצלות על כך שהעז לכנות את רבין רוצח, ולהכחיש את הריגתם של חיילי צה"ל ע"י אנשי האצ"ל. וכמובן לעשות לו השעייה עד שיתנצל.

נעמן

* * *

יוסף קיסטר

ממחזר את העלילה נגד "אלטלנה"

בגיליון מס' 1457 של "חדשות בן עזר", מתגולל נעמן כהן על יוסי אחימאיר בעניין פרשת "אלטלנה" המדממת כבר 71 שנים. במקום להתמודד עם אותה פרשת דמים והרג יזום על-ידי הממשלה הזמנית של חפים מפשע, וכתם בל יימחה בתולדות מדינת ישראל בשחר הקמתה, הוא מחרף ומגדף. את נשיא המדינה ראובן (רובי) ריבלין הוא מכנה "נשיא חצי המדינה" על כך שסירב להיענות לבקשתו להנציח, לטענתו, את שלושת חיילי צה"ל שנפלו מאש אנשי האצ"ל.  ליוסי אחימאיר הוא מדביק את שם משפחת אביו ד"ר אב"א אחימאיר המנוח – "גיסינוביץ". שם זה המיר האב בעקבות נפילת מאיר גייסינוביץ הי"ד, אחיו האהוב והצעיר ממנו, קצין בשורות "הצבא האדום", שנהרג בקרב לידה עם הפולנים בחול המועד פסח תרע"ט (19 באפריל 1919). בשם משפחה זה אין כל רבב, אבל איזכורו לא שייך לעניין "אלטלנה". גם מוסיף לו "מצבי הרוח הפשיסטים" שקיבל בבית אביו.

מעניין, שמי שעלה לרגל אל ארמון "הדוצ'ה" ברומא, מנהיג המפלגה הפאשיסטית בניטו מוסוליני, לא היו ד"ר אחימאיר וגם לא זאב ז'בוטינסקי, אלא נשיאי ההסתדרות הציונית, ד"ר חיים ויצמן (פקד את לשכת "הדוצ'ה" מיספר פעמים), ד"ר נחום סוקולוב וד"ר משה בילינסון, מראשי תנועת העבודה. והיו גם אחרים מחברי הממסד הציוני באותם הימים. והדבר החמור ביותר, ניסיון להעליל עלילת דם על בר פלוגתא שלו – יוסי אחימאיר (גייסינוביץ) על היותו "מכחיש שואה", כמו דיוויד אירווינג – לא פחות. 

אחימאיר טוען, ומסתמך על פירסומים רשמיים של מערכת הביטחון, שאין הוכחה חותכת שאותם שלושה חיילי צה"ל, נהרגו מאש אנשי האצ"ל. כהן  מסתמך על עדות סא"ל (מיל') אלי דובדבני. זה האחרון העיד שלוחם שלו (חייל צה"ל) נורה בחוף כפר ויתקין ללא התגרות והם (האצ"ל) היו הראשונים שפתחו באש (עמ' 30).  עדותו נמסרה בכתב. לדבריו, "מסמך זה נמצא עד היום בארכיון צה"ל" (עמ' 28). ובהמשך: "ברור היה לי שעדותי לא תאמה לשכתוב ההיסטוריה עם עלות הליכוד לשלטון." (עמ' 28). אם מסר עדותו לממונים עליו בזמן אמת, מן הראוי לשאול מה עשו עם עדות זו עד יוני 21 ביוני 1977, יום בו הרכיב, לראשונה, מנחם בגין ממשלה בראשותו? – אין לו תשובה. סתם השמצה.

דווקא מנחם בגין בהיותו שנים רבות ראש האופוזיציה דרש, חזר ודרש, הקמת ועדת חקירה ממלכתית לפרשת "אלטלנה". ואילו ממשלות מפא"י והמערך, דחו אותה דרישה לאלתר. סרט "אלטלנה" שהוקרן בשני פרקים בערוץ 10, נכתב על-ידי אילנה צור, מי שהיתה מנהלת ארכיון צה"ל ואף הופק על ידה ולא על-ידי גורם ממשלתי כלשהו. עד כמה שידוע לי היא לא קשורה לליכוד. היא ראיינה את ראש הממשלה יצחק רבין, מפקד "אלטלנה", עו"ד אליהו לנקין, ההיסטוריון אל"ם (מיל') ד"ר מאיר פעיל, ושורה ארוכה של עדים מכל קצות הקשת הפוליטית. אבל כאשר אין נימוקים משכנעים, מתמקדים בדברים שלא מן העניין.  זאת, כנראה, שיטה שאימץ לעצמו נעמן כהן.

מכחיש השואה הבריטי דיוויד אירווינג תבע על הוצאת דיבה את פרופ' דבורה ליפשטדט והפסיד בגדול. אף נאלץ לשלם הוצאות משפט בסך 3 מיליון דולר. פרופ' ליפשטדט נקטה שיטה בדוקה לפיה, אין להיגרר לוויכוח סרק עם אותו אנטישמי. "כפי שאינני מתעמתת עם מי שטוענים שאלביס חי וכדור הארץ שטוח" (בריאיון שהעניקה לעיתונאי "מעריב" מרדכי חיימוביץ, "מעריב המוסף", 5 ביולי 2019, עמ' 8). כך אני ממליץ לידידי יוסי אחימאיר, שזכה למטר של חרפות וגידופים במקום לדיון היסטורי ענייני, אפילו ביקורתי. ולא רק הוא.

כך תוקף מר כהן את ח"כ עמיר פרץ ("העבודה") ומצמיד לשמו הפרטי "ארמנד", שם ילדותו במרוקו. כך הוא מצמיד לשם משפחת שר המשפטים לשעבר חיים רמון את שם משפחתו "וישניה", שם משפחת הוריו בגלות פולין עימו עלו ארצה. למי שהיה רמטכ"ל צה"ל, ראש הממשלה ושר הביטחון אהוד ברק – מצמיד את שם משפחתו לשעבר "ברוג". זאת כדי "לחזק" את טיעוניו להרס מפלגת "העבודה" ולקריסת הסתדרות העובדים הכללית על-ידי השלושה (עמ' 24). אולי הוא צודק, אבל מה הקשר בין השם הפרטי ושם המשפחות לשעבר של פרץ, רמון וברק לבין נושא הביקורת? – אין כל קשר. למעט, הרצון לגחך את אותן דמויות.

דרך אגב, למי שנתונה אהדתו – דוד בן גוריון, יגאל אלון – הוא מתעלם משם משפחתם המקורי: "גרין" ו"פייקוביץ"... 

לגבי "אלטלנה", אניית הנשק של האצ"ל, שיטתו של נעמן כהן דומה, והוא חוזר עליה בכל הזדמנות. במקום להתמודד עם הנושא, הוא מוסיף גידופים: "בהשראת 'מצבי הרוח הפשיסטיים' שקיבל (יוסי אחימאיר) בבית אבא"... מדביק לו "עלילת דם בזויה", ממחזר את העלילה של "ניסיון 'פוטש' של אלטלנה" ואף משווה אותו למכחיש השואה דיוויד אירווינג, ללא התערבות של העורך.

הוא רק שוכח לציין, ש"הנאשם השלישי" בפרשת ארלוזורוב (16 ביוני 1933), קרבן עלילת הרצח של יו"ר המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, ד"ר אב"א אחימאיר, זוכה ב-16 במאי 1934 על-ידי בית המשפט הבריטי מכול אשמה. וכך גם שני חבריו: "הנאשם השני" צבי רוזנבלט, זוכה על-ידי בית המשפט המחוזי (הבריטי) ב-8 ביוני 1934. ואילו "הנאשם הראשון" באותה עלילה אברהם סטבסקי, קרבן הירי על "אלטלנה", זוכה על-ידי בית המשפט העליון ב-20 ביולי 1934. ומאז כפי שאמר שר המשפטים של מדינת ישראל ד"ר פנחס רוזן (או לפי שיטתו של כהן, "פליקס רוזנבליט") מעל דוכן הכנסת: "מר סטבסקי זוכה מהאשמה החמורה כי רצח את ארלוזורוב, ואין אחר זיכוי זה ולא כלום. מאז זיכוי זה לא היתה לכל אדם כל זכות משפטית או מוסרית להכריז על סטבסקי כעל רוצח ארלוזורוב, ואין נפקא מינה אם הנאשם זוכה מחוסר הוכחות מספיקות או מטעמים אחרים..." (תשט"ז – 1956).

העלילה התנדפה זה מכבר מנוף חיינו. אבל המעלילים מסוגו של נעמן כהן עדיין קיימים ובועטים, מגיחים פה ושם לצורך ליבוי יצרים ומדנים. סטבסקי הי"ד נהרג בירי יהודים על סיפונה של "אלטלנה" הבוערת מול חוף ים תל אביב, ביום ט"ו בסיוון תש"ח (22 ביוני 1948). ב"יזכור" – אתר ההנצחה הממלכתי לחללי מערכות ישראל של משרד הביטחון, נכתב: "מצא את מותו על סיפון האונייה כשאש מ'התותח הקדוש' נפתחה עליה מחוף תל-אביב. הובא למנוחת עולמים בבית-הקברות הצבאי בנחלת יצחק." 

לפי עדותו של יצחק רבין: "האנייה בוערת. ....אנשים קופצים מסיפונה לים. אנשי האצ"ל שעל החוף נתקפים היסטריה, צווחים: 'בגין על האונייה!' בגין על האונייה! בגין על האונייה! הצילו את בגין!'" ובהמשך: "אנשי הפלמ"ח האמינו... אש תופת, בעוצמה בלתי רגילה, מכל כלי-הנשק, נפתחה לעבר האונייה ["אלטלנה"]. משקעי השנאה של אנשי הפלמ"ח וה'הגנה' כלפי הארגונים [אצ"ל ולח"י] ומנהיגם [מנחם בגין] מצאו ביטויים בעוצמת האש. אינני יודע אם מנחם בגין נמצא על האונייה. אני יודע שהאונייה בוערת, שהפרשה הזאת מחוסלת ואין צורך בנפגעים נוספים. אני עושה כל מאמץ, יחד עם המפקדים האחרים, להפסיק את האש" (יצחק רבין עם דב גולדשטיין, "פנקס שירות", כרך שני, הוצאת מעריב, תל-אביב תשרי תש"מ – ספטמבר 1979, פרק שביעי, עמ' 568).

משמע, מי שהיה מפקד חטיבת "הראל" של הפלמ"ח, ניהל את הירי לעבר האונייה מ"הבית האדום", בית מועצת פועלי תל-אביב, שמאז שלהי 1947 ועד 19 במאי 1948 שימש משכנו של מטכ"ל ה"הגנה". רבין מתעלם מקיומו של צה"ל. הפלמ"ח טרם שולב בצה"ל וגם לא נשבע שבועת אמונים לצה"ל ביום הקמתו (28 במאי 1948). הוא מעיד על השנאה היוקדת "של אנשי פלמ"ח וה"הגנה" כלפי הארגונים שלא נוקב בשמם – האצ"ל ולח"י, ואל "מנהיגם" – מנחם בגין.

אבל לא היתה כל שנאה מכיוון אותם ארגונים אל ה"הגנה", הפלמ"ח ומפקדיהם.  לפי עדותו של בגין, "שום איש אצ"ל לא פתח באש, לא בכפר ויתקין ולא בחוף תל-אביב, מול אותו רחוב פרישמן. בשני המקומות ובאחרים, נפתחה אש קטלנית עלינו [אנשי האצ"ל ] בלא אזהרה מוקדמת (מנחם בגין, "פרישה, סיזון, אלטלנה", "מעריב", "תשובה למר בן-גוריון ולשר גלילי, 1 באוקטובר 1971). מכאן, שאם לפי הודעות הממשלה הזמנית, נהרגו בתקריות עם "אלטלנה" שלושה חיילי צה"ל, הרי שהם לא נהרגו מירי של אנשי האצ"ל!

אם עדותו של סא"ל (מיל') אליהו דובשני מהימנה, מדוע לא אותרו היורים, או היורה לעבר כוחות הצבא מחטיבת "אלכסנדרוני" בחוף כפר ויתקין, נעצרו והועמדו לדין? וכך גם אלה היורים לעבר כוחות ה"הגנה" והפלמ"ח, או צה"ל על חוף ים תל-אביב?

בעת כהונתה של ממשלת האחדות הלאומית בראשותו של ראש הממשלה יצחק שמיר (הליכוד) בה מילא יצחק רבין (העבודה) תפקיד כשר ביטחון, פרעה הכנסת חוב של כבוד לחללי "אלטלנה". אלה הוכרו כחללי המדינה וסמל צה"ל נחקק על המצבות של 16 חלליה בחלקה הצבאית של בית הקברות בנחלת יצחק (תל-אביב). במהלך ישיבת הכנסת מיום שני, כ"ג בסיוון תשמ"ט (26 ביוני 1989), אמר יו"ר הכנסת ח"כ דב שילנסקי (הליכוד), מעולי "אלטלנה", כי עולי אניית הנשק של האצ"ל "הינם הגוף המאפיין ביותר את התופעה המפוארת של העלייה ההמונית למולדת וההתגייסות לשורות צה"ל ולמאבק למען הקמת מדינת ישראל ועצמאותה."

ואילו סגן יו"ר הכנסת, ח"כ שבח וייס (העבודה) אמר באותו מעמד, כי במבט לאחור "הפרק של 'אלטלנה' הוא פרק חשוב בהירואיקה של שארית הפליטה ובחתירה הבלתי-נלאית שלהם לחוף מבטחים של מולדתם.  ועם כל הוויכוח, והוא קיים, אני בטוח שאנחנו צריכים לעשות היום מאמץ שחלק מהפצעים לפחות יגלידו עוד בדור שבו גיבורי הפרשה משני הצדדים נמצאים איתנו בחיים." ואילו שר המשפטים דן מרידור אמר, בין השאר: "גם כשנפלו חברים ו-16 איש נפלו מן היריות על 'אלטלנה', אותה תשובה: מלחמת אחים לעולם לא!"

אף לא אחד מהם איזכר את שלושת חללי צה"ל. 

יוסף קיסטר

* * *

אהוד בן עזר

משה דיין ו"אלטלנה"

פרק מתוך הספר "אומץ, סיפורו של משה דיין"

ההוצאה לאור של משרד הביטחון, 1997

[בעריכת ד"ר מרדכי נאור]

כמו בפרקים קודמים בחייו, נקרא לפתע משה למשימה אחרת. הפעולה הצבאית הרצינית הראשונה שאותה הוא נדרש לבצע, כמפקד גדוד הפשיטה 89, אינה נגד הערבים. מתברר שמוטל עליו, כמו בימי ה"סזון", להילחם דווקא ביהודים שאינם מקבלים את מרות היישוב המאורגן המיוצג מעתה על-ידי הממשלה הזמנית והמטה הכללי של צה"ל.

עד זמן לא רב לפני כן היה האצ"ל ארגון טרור, שפעל נגד הבריטים. עתה, כאשר הבריטים כבר אינם בארץ, הוא פותח בפעולות לחימה נגד הערבים. כדי לחזק את כוחו, מביא האצ"ל ארצה נחתת עמוסה נשק, תחמושת ולוחמים, "אלטלנה" שמה. הספינה מטילה עוגן מול כפר ויתקין ב-20 ביוני 1948, בעיצומה של תקופת ההפוגה הראשונה. הארגון ומפקדו, מנחם בגין, מסרבים להכיר במרות ממשלת ישראל, ומתכוונים לחמש בנשק שעל "אלטלנה" את יחידותיו, הפועלות בנפרד, בייחוד בירושלים. פירושו של דבר כי לצד צה"ל, שזה עתה נוצר, ימשיך להתקיים צבא פרטי של האצ"ל.

בן-גוריון, ראש הממשלה ושר הביטחון, הוא מנהיגה ומעצב דמותה של המדינה הצעירה, בת החודש ושבוע. הוא גם עומד בראש המפלגה הגדולה ביותר, מפא"י. זוהי מפלגה סוציאליסטית, המאגדת את המושבים והקיבוצים, את העובדים השכירים בערים ובמושבות, ואת הממסד ההסתדרותי על שלוחותיו: "סולל בונה", "תנובה", "המשביר המרכזי" והקואופראטיבים הגדולים. בראייה למרחוק תובע בן-גוריון מחברי תנועתו, עוד לפני קום המדינה, לעבור "ממעמד לעם", כלומר ממאבק של מפלגת פועלים אל אחריות ממלכתית למדינה כולה. בהנהגת בן-גוריון נעשים הצבא, ומאוחר יותר מרביתה של מערכת החינוך, לשכות העבודה, וכמובן כל מוסדות המדינה ומשרדי הממשלה – לממלכתיים, סרים למשמעתה של ממשלה שנבחרת באופן דמוקרטי, ובשום אופן אינם סרים למרות מפלגתית.

הנהגת האצ"ל מעמידה למבחן את גישתו הממלכתית של בן-גוריון. אם ייכנע לה – עלולה ישראל להיות מדינה מפולגת בין צבאות פרטיים, ומי יודע אם בפירוד הזה תצליח בכלל להחזיק מעמד כנגד הערבים.

חוץ מקורס הסרג'נטים של הצבא הבריטי, אין למשה ניסיון רב בצד המרגיז של חיי צבא, הקרוי "בולשיט": מסדרים, משמעת, צחצוח, דרגות, הצדעות, לבוש מסודר וטרטורים. הוא נחשב ל"פרא אדם", מחפה על אנשיו גם כשהם מפרים את תקנות הצבא, ובלבד שהכל נעשה למען הגדוד ומתוך גאוות יחידה. אבל בהגיע שעת מבחן, פונה יצחק שדה, בשם בן-גוריון, דווקא אל משה ואל יחידות הפלמ"ח, ולא אל יחידה אחרת של צה"ל הנמצאת באזור, שאולי יש בה יותר גינוני סדר ומשמעת צבאיים, אבל יש סכנה שחייליה לא יסכימו לפעולה נגד האצ"ל, וחלקם אכן עורקים עם בוא "אלטלנה", כדי לעזור בפריקתה.

משה אינו שמח על התפקיד שנופל בחלקו אבל אינו מפקפק אף לרגע בנחיצותה של הפקודה ובחובתו למלאה. ליתר ביטחון הוא לוקח לפעולה רק שתי פלוגות – של בני המשקים ושל התל-אביבים, שעל נאמנותם לממשלה ולמטכ"ל הוא סומך. לא כן באשר לפלוגה המורכבת מאנשי הלח"י לשעבר. כדי להימנע מהפתעות משאירים אותם במחנה, ואפילו פורקים מעליהם את נשקם בתואנה כלשהי, ומוציאים בחשאי את הנוקרים מרוביהם, מחשש שישתלטו בכוח על הנשק. מדובר בפלוגה של לוחמים שעתידים להשתתף בכל הקרבות של גדוד 89, וחלקם ייפצעו וייהרגו, ובין ההרוגים – המ"פ דב הבלונדי.

משה מגיע עם שתי פלוגותיו לכפר ויתקין, ב-21 ביוני, ופוקד לכתר את אנשי האצ"ל, שכבר הספיקו לפרוק חלק מתכולתה של "אלטלנה". הוא סבור, שדי יהיה בקריאה להם להיכנע, כדי שיבינו את האבסורד שבמצב. אבל לא כך קורה. לוחמי האצ"ל, שתפסו רצועת חוף כדי לפרוק את הנשק, יורים בחיילי צה"ל, הורגים שניים מהם ופוצעים שישה. משה, שנקרא בדחיפות לעזוב את המקום, משאיר פקודה להפגיז את רצועת האצ"ל במרגמות. שישה אנשי אצ"ל נהרגים. יש גם פצועים. נחישות הפעולה גורמת להם להיכנע למחרת ללא תנאי, מה גם ש"אלטלנה" כבר הרימה עוגן והפליגה לכיוון תל-אביב. יש סברה שבפעולה משתתפים מתנדבים מפלוגתו של דב הבלונדי, והם אינם מהססים לעלות על אנשי האצ"ל בזחל"מיהם ולדורסם.

כאשר עולה בוקר 21 ביוני מתגלה הנחתת "אלטלנה" תקועה על שרידי אוניית המעפילים "פריטה" מול חוף תל-אביב. שמש הבוקר מאירה את החרך הצר שבבטן הנחתת, אשר אינה מצליחה לפתוח את דלתותיה. נראה שם בבירור "ברן-קרייר", זחל נושא מקלע, מוכן לפלישה. לרוע מזלם של אנשי "אלטלנה", לא זו בלבד שעלו על שרטון, אלא נחתו מול מטה הפלמ"ח, השוכן במלון "ריץ". הלוחמים במטה הפלמ"ח הם בעיקר אנשי השלישות והסעד, ובהם בנות, פצועים מחלימים, חברי להקת ה"צ'יזבטרון" וחיילים בחופשה. במקרה מזדמן לאזור גם סא"ל יצחק רבין, מפקדה של חטיבת "הראל" של הפלמ"ח, ולוקח את הפיקוד. המטה כבר מוקף כולו אנשי אצ"ל. הרחוב היחיד שממנו אפשר לצאת לכיוון מרכז תל-אביב הוא רחוב מאפו. ואילו רחוב הירקון, צפונה ודרומה בקטע רחב למדי, הוא בידי אנשי האצ"ל. חסקות וסירות גומי שטות מן הספינה אל החוף ועליהן נשק. הנשק אינו נמסר לצה"ל, וזאת חרף העובדה שלאחר הקמת צה"ל נערך הסכם עם האצ"ל, ולפיו נאסר קיומו של כל ארגון צבאי נפרד. מפקדת האצ"ל מסרבת לתביעת הממשלה, למסור את הנשק לידי צה"ל. אנשי האצ"ל מקרבים מקלעי "ברן" ופיא"טים, נשק אנטי-טנקי, לעבר מטה הפלמ"ח. חוליות של אנשי אצ"ל פושטות על צמתים שונים בתל-אביב, פורקות ומחרימות את הנשק מאנשי "הגנה" קשישים, ומתחילות לכוון את התנועה בעיר. יש גם ידיעות על התמרדות יחידות של האצ"ל, שכבר מסופחות לצה"ל.

באווירה הזאת, של פוטש צבאי וניסיון לכבוש את תל-אביב, אין ברירה אלא לפתוח באש. נוסף על חילופי היריות בין הספינה לחוף, מפגיז תותח הניצב במחנה "יונה", בסביבת מלון "הילטון" כיום, את הספינה ומעלה אותה באש. יחידות של הפלמ"ח, הנאמנות לחלוטין לממשלה ולמטכ"ל, מוזעקות על זחל"מיהן מסרפנד כדי לחזור ולהשתלט על ראש-הגשר של האצ"ל בתל-אביב. אנשי האצ"ל שעל הספינה ממשיכים לירות גם כאשר ספינתם עולה באש. כאשר משתלט צה"ל על האזור מפנים את כל התושבים ברדיוס גדול, כי יש שמועות שבבטן הספינה מצוי מטען גדול של חומרי נפץ, שעתיד להעיף את כל רחוב הירקון. חיים חפר, מחבר הפזמונים של ה"ציז'בטרון" ועד למאורעות הללו, לוחם בחלון המרכזי של מלון "ריץ". עם עוד שניים מחבריו הוא נשאר שם, במטה הפלמ"ח, גם לאחר פינויו, כדי לשמור שלא יוציאו ממנו מסמכים.

הקרב מוכרע. צה"ל מנצח. זה מאורע טראגי שטרם היה כמוהו בארץ. ב"אלטלנה" העולה באש יש הרוגים, אבל נקבע כלל ברזל: לא יהיו עוד צבאות פרטיים בישראל. קולות הנפץ של שארית הנשק והתחמושת שהיו באונייה האומללה נשמעים למרחוק. חורים ענקיים נפערים בה, אך היא אינה טובעת, אלא נשארת תקועה על השרטון. כך היא ניצבת עוד חודשים רבים, שחורה ומפויחת, יעד לשחיינים נועזים שמביאים ממנה כלי-נשק מעוותים, שמתכתם התעקמה בחום השריפה וחלקם הועפו עד לחוף עצמו.

מפקד האצ"ל, מנחם בגין, נושא אותו יום נאום נרגש מתחנת השידור הפרטית של ארגונו, ובמהלכו הוא פורץ בבכי. לדבריו, פקד על אנשיו שלא לירות. למעשה, לא נשמעו לו אלא נכנעו לכוחו העדיף של צה"ל. בכיו עושה רושם נורא. "מנהיג אמיתי אינו בוכה בשעת משבר!" – אומרים אנשים, ובכך מדביקים לו תווית של מנהיג לא רציני, תווית שעתידה להשתנות רק לאחר עשרים ותשע שנים, בהיותו ראש ממשלת הליכוד, כאשר הוא מביא, עם נשיא מצרים סאדאת, את השלום ההיסטורי בין ישראל למצרים.

ובן-גוריון? – הוא מכנה את התותח שירה ב"אלטלנה" בשם "התותח הקדוש".

אהוד בן עזר

* * *

יוסף אורן

חובה לשמר את המיבנה של בי"ס פיק"א בפ"ת!

הצילומים שפירסם דורון גיסין בגיליון הקודם של העיתון האינטרנטי (מס' 1458), אשר שיקפו את מצבו המוזנח של בי"ס פיק"א בפתח-תקווה כבנין נטוש ומתפורר, הציפו בי זיכרונות מהבניין הזה שנחקקו בי בשנת עלייתי לארץ בשלהי 1949.

באותה שנה התקצרה שהותנו, של הוריי ושלי, בשער העלייה, מחנה המעבר של העולים ליד חיפה, מאחר שהאח המבוגר יותר של אבי, יהודה אורנבוים, שהקדים להגיע לארץ במסגרת העלייה השלישית, אסף אותנו משם אל ביתו ברח' ארלוזורוב בפ"ת. ביתו היה הבית הראשון אחרי חורשת האקליפטוסים הקטנה שגדלה פרא בפתחו של הרחוב.

אמנון בן דודי (שאולי זכור למישהו מוותיקי העיר בכינויו "אמנוני") הוא ש"רשם" אותי לבי"ס פיק"א. התעודה היחידה ששמורה אצלי מביה"ס הזה, שהוקם בראש הגבעה, ברח' רוטשילד [פינת רח' פיק"א], וש"החצר" שלו השתרעה ממנו במורד הגבעה ובה שיחקנו בהפסקות, מוכיחה שבאותה שנה  (שנת תש"י) התקבלתי לכיתה ד'-ג  ושהמחנך שלי היה שלמה עמיצור.

 שלמה עמיצור חקוק בזיכרוני כמחנך נעים-הליכות ששקד להגדיל אצלי את אוצר המילים בשפה העברית וגם להגות אותן באופן "צברי", במקום ההיגוי היידישי שהוטמע בי על-ידי המורים בשלוש הכיתות של בי"ס "תרבות", ביה"ס שבו למדתי עברית במחנה העקורים בעיר אוּלְם שבגרמניה.

באחת השבתות קיים המורה עמיצור "ביקור בית" אצלי כאשר הגיע אל הבית של דודי ברח' ארלוזורוב עם שלושת בניו, שנולדו בהפרש של שנה זה מזה והגדול מביניהם היה כנראה בן גילי. שלושתם הרשימו אותי בנימוסיהם והפכו מיד לחבריי באותה שבת בלתי נשכחת עבורי.

ברבות השנים, כאשר הוזמנתי להרצות בבית אברהם שפירא על סופרי דורי בזיקה לספריהם החדשים, סדרה שזכתה להצלחה גדולה, הזדמנה לי האפשרות לחזור ולהיזכר בשלמה עמיצור, המורה לעברית הראשון שלי בארץ, כי בין המשתתפים הקבועים בהרצאות אלו היתה גם אחותו, שהזכירה אותו הן במראה שלה והן בהיגוי של השפה העברית בפיה.

לימודי בכיתה ד'-ג  של המחנך עמיצור נקטעו באמצע אותה שנת הלימודים, כי בינתיים העתיקו הוריי את מגוריהם מביתו של דודי במושבה פתח-תקווה אל דירה שכורה במושבה ראשון לציון. ולכן למדתי את המחצית השנייה של כיתה ד' בביה"ס "חביב", שהמוניטין שלו מבוסס על העובדה, שהיה ביה"ס העברי הראשון בעולם שבו הורו המורים את כל המקצועות בשפה העברית וכל אחד מהם חידש את המונחים שהיה זקוק להם להוראת מקצועו.

וכעת אל הלקח מהזיכרונות האלה: שתי המושבות גדלו והפכו לערים משגשגות במרכז הארץ. בראשון לציון משקיעה העירייה בימים אלה סכומים גדולים כדי לשפץ את המבנה הישן של בי"ס "חביב" וגם כדי להוסיף אליו מבנה חדש במתחם שיקיף אותו. הצילומים שפירסם דורון גיסין, המראים את הבניין של בי"ס פיק"א בפתח תקווה במצבו העלוב כמבנה נטוש ומתפורר, מצדיקים הזדעקות של כל בוגרי ביה"ס מכל הדורות כדי לכפות על עירית פתח-תקווה, אם המושבות, לשפץ את הבניין ולמצוא לו ייעוד חדש כמרכז תרבות, בדומה לאופן שבו פועלת ראשון לציון לשימור בית הספר העברי הראשון שהוקם בה מיספר שנים אחרי היווסדה.

יוסף אורן

אהוד: אף שלא רק אני אלא גם אבי ואימי, בנימין ודבורה-דורה בן עזר ראב, למדנו בבית-הספר פיק"א, ואפילו אצל אותו מורה – אליהו ירקוני הזכור לטוב, אין לי שום קשר לפתח-תקווה כיום, לבד מכך שאחותי וגיסי ועוד כמה קרובי משפחה גרים שם, וספק אם אנשי פתח-תקווה כיום יודעים על קיומי ועל הספרים שכתבתי על תולדותיה.

עד היום לא טרחו אפילו לקרוא שם רחוב על שם סבי יהודה ראב בן עזר, שחרש בה את התלם הראשון לפני 141 שנים.*

כאשר חגגו יובל לבית הספר פיק"א נזכרו להזמין אותי, אבל כשראיתי את המודעה נוכחתי שאפילו לא ציינו שאהיה בין המדברים – ולכן לא באתי.

אני מסתפק בספרים שלי, ההיסטוריים והבדויים, שמתארים את ראשיתה.

* מיקומו ההיסטורי הוא מפינת הרחובות פינסקר ושטמפפר עד בניין המשטרה.

* * *

ד"ר ארנה גולן

הסופרת היא קוסמת: היא מניפה את שרביטה

והמציאות הרגילה הופכת לעולם קסום ופנטסטי הקיים בנבכי הנפש

על ספר סיפוריה הקצרים של לאה רוזנברג "שטיינברגים – סיפורים"

עורך: אלי הירש, הוצאת עולם חדש, 2017, 115 עמ', עיצוב העטיפה: גדי צדר.

הספר הזה נפל לידיי זה עתה, אך הכישוף שבו פעל עלי כביום היוולדו. תארו לעצמכם, פתחתי את הספר והתחלתי לקרוא את הראשון מ -36 הסיפורים הקצרצרים, והנה את פניי מקבל סיפורון  בשם "עובר-מילה", שכולו אינו תופס יותר מעמוד וחצי, וכולו עלילותיה של מילה, ש"היא", האישה, שאין אנחנו יודעים מי היא בדיוק, חשה בה שהיא עובר מילה, אנושית ממש. היא נתקעת בין גרונה לביטנה עד שהיא נותנת לה שם "מנחם" והעובר-מילה פוקח עיניים! ממש נעשה כתינוק. עד שהוא צונח לבריכת עוברי מילים המצפים להיוולד, והנה "פטמותיה מתמלאות בדם"! מה הדבר הזה? שאלתי את עצמי נדהמת, ואז ניחמתי את עצמי ואמרתי שאכן, זו מן הסתם מטאפורה לחבלי יצירה, שאוחזים לא רק בנפש אלא בגוף ממש וסוחטים את ליבו ודמו של היוצר ולכן , כנראה,  גם הוצב הסיפור בראש הספר. אבל המימוש הסיפורי של נבכי הנפש מדהים ובלתי צפוי ורב עומק.

ומה נאמר על הסיפור המקסים "הפטרייה", שבו נכנסת לביתה של הילדה, כמו לעיתים קרובות מדי לדעתה, השכנה גילה – כמובן שאנחנו לא יודעים איפה כל זה קורה ומי זו הילדה ומי השכנה – והפעם היא מתאוננת על הפטרייה המעצבנת שצומחת ברגלה. ולא די לה בכך, אלא שכמו תמיד היא  אינה הולכת וממשיכה להעסיק את אימא בסיפוריה המדהימים לכשעצמם. ואז הילדה מחליטה להאכיל את גילה מכל המטעמים שבבית, כי בכך תאכיל את הפטרייה, וזו תצמח ותגדל וסוף סוף תעזוב גילה את אימא. או אז נעשית פתאום הילדה אדיבה ומארחת למופת ומציעה לגילה עוד ועוד מעדנים לעיני אימה הנדהמת. נו, אז מה זה? אתה חושב לעצמך. בסדר, זה תיאור של נפש רבת דמיון של ילדה, המעניקה לפטרייה חיים כמו היתה יצור חי, ואתה מחייך בטוב לב אך בעת ובעונה אחת עולה בך התגובה הנדהמת אל מול נבכי הנפש המיוחדת שלא לדבר על סיפוריה של גילה כשלעצמם. וכך נפתר הדבר, אבל נראה שלא את הכול נצליח לתרץ בסיפורים הבאים שנקרא, וגם אם נצליח, הרי תמיד לא רק הרעיון העמוק הוא המפתיע, אלא המימוש הסיפורי הוא שמדהים והוא שמעניק משמעות עמוקה ויוצר מציאות מכושפת.

מכל זה  כבר ברור כי אלה לא יהיו סיפורים ריאליסטיים. לא מעניין את הסיפור לא המקום ולא הזמן ולא מה היה קודם מה יקרה אחר כך, עם תום האירוע "המוזר", גם לא המאפיינים המעניקים מלאות לדמויות מעבר לעניין הנידון, כמו גם יחסי הגומלין שבין הסביבה לדמויות או בין הדמויות לבין עצמן בפעולתן האחרת במציאות, וכיוצא באלה.

כאן מעניין רק דבר אחד: התהליך הנפשי בעניין מסויים ומוגדר, ורק בנפשות שהדמיון פועל בהן ונפשן עשירה, ייחודית ונראית מוזרה לעין הריאליסטית ולרוב זרה לחוקי המציאות. על כן, אפילו שם פרטי לא הוענק  לרוב הדמויות בסיפורים, ואם הוענק להם שם פרטי אין בו כדי לאפיין אותן או לסמל את מהותן או את חייהן. וגם אין בסיפורים הללו רמיזות למקורות קודמים. בקיצור – מקוריות  ויצירתיות. יותר מזה, כפי שנראה להלן, היוצרת כמו מניפה את שרביט הקסמים שלה, והעולם המכושף נראה לעיתים כמו הזוי, "מטורף" ובלתי אפשרי, וכל זה בעמוד או שניים ורק לעיתים נדירות ביותר.

לדעת רוזנברג עצמה, כפי שהיא רומזת במוטו לספר ובציטוט מסיפורו של הסופר יעקב שטיינברג, "מות הזקנה", ומשם משפחתו נטלה את שם הספר, על מנת לומר שגיבורי סיפוריה הם ממשפחת גיבוריו של שטיינברג ועל כך היא אפילו מודה לו, אבל לעניות דעתי, עוצמת עולמם של גיבוריה "המטורפים" ולמעשה רבי הדמיון ובעלי עומק נפשי, עולה בהרבה על עוצמת דמיונה של הזקנה של שטיינברג, החשה שהמוות קרב אליה, או עוצמת דמיונה של העיוורת, שמשיאים אותה לאיש בעיירה, ורק כשהיא נתקלת בקבר היא קולטת שהשיאו אותה לקברן, שהיה גם שומר בית הקברות ולכן שם תגור.

נכון, שטיינברג הוא סופר נהדר החודר לנפש גיבוריו, אבל השוני רב משרביטה הספרותי המקורי של רוזנברג, לפחות בכך שמובנת לנו אצל שטיינברג הסיבה לראייה הייחודית במצב הייחודי.

ואז שאלתי את עצמי: מאין לה כל זה? מי היא, בעצם, ומהו עיסוקה? והלכתי לחפש.

ומה מצאתי? שהיתה לא רק מורה ומפקחת על בתי ספר, אלא גם ראש המועצה הפדגוגית במשרד החינוך ומנהלת מדורים שונים מרכזיים נוספים במשרד החינוך. ואם כך, "אדם רציני", רציונלי, מפוכח, מכיר את תורות החינוך למיניהן  ועל כן ודאי  מאמין בהשפעת הסביבה וההורים והמצב הכלכלי והתרבותי על הילד ועל האדם הבוגר. לא כל שכן שהיא אמורה להאמין בחשיבות השם הפרטי כמאפיין של סביבה, חינוך, תקופה ועוד, כמו גם בחשיבות החיברות וההשתלבות הנכוחה במציאות, ועוד מיני הנחות ריאליסטיות. כלומר – בכל מה שהסיפורים הללו דוחקים החוצה. האמנות, גם לדעת הסופרת שלפנינו, עניין לה במחוזות אחרים. וחשבתי: יבורך משרד החינוך שלנו שמחנכת יצירתית כזאת פעלה בשורותיו ובהצלחה רבה.

טוב, אז נקרא הלאה. עד כאן עוד יכולנו, כאמור, לומר שבסיפורים נעשתה ריאליזציה של מטאפורה (המילה כעובר חי, הפטרייה כיצור חי ואנושי), אבל מה נגיד על סיפור על אנשים שמתיישבים לנו בכל מקום בגוף, או על חדווה "שעושה כל דבר עקום" – לדעת האישה שמקטרת עליה וחושפת דרך מחשבה "עקומה",  שאנחנו לא יודעים עליה הרבה. וכי למה? כי היא מזמינה ללווייה של בעלה דווקא בערב ראש השנה ולא די בכך, אלא דווקא בפתח תקווה! ואת אבא שלה דווקא הרגו בכביש.

או על הסיפור על מנורת הלילה שנשרפה בדירתה של ה"היא", והיא חשה שמשהו סופני קרה. אי לכך היא לא מחליפה יותר נורות כשהן נשרפות, וכך הולך החושך ומשתלט על ביתה.

או הסיפור על פרופסור ארמוסה. חשיבותו בכך שהוא דווקא מן הסיפורים היותר ארוכים, ותחילה גם נדמה שלא יהיה כל כך מוזר. אך פרופסור ארמוסה התמחותו היא במיתוסים, וזה כבר רמז למה שיקרה וישבור את חוקיותה של המציאות. ואכן, אחרי תהליך מוזר וארוך עם סטודנטים צעירים שכבר אינם מעריצים אותו – והרי העיקר בסיפורים הוא עצם המימוש הסיפורי – הוא פוסע בחוץ וענן קטן מגיע ותהליך פאנטאסטי נפתח. הענן הקטן הופך גדול וסופה עזה מתחוללת. הפרופסור מסתתר מהענן אבל לבסוף מתענג ומתנפח עימו עד שהוא הופך קיטור, ואז ברק פוגע בליבו, והסטודנטית הצעירה שהמתינה לו בחוץ מוצאת אותו מוטל על הדשא מת. אבל שום סופת רעמים וברקים לא היתה שם! ואני מספרת כאן את הסיפור הזה ואת שאר הסיפורים על קצה המזלג בלבד, להבליט את הרגע היותר פנטסטי בלבד.

ואם לא די לנו בכל אלה, אז מה נגיד על הסיפור הקצרצר, "אסתר החליטה לגור במעלית"? כמובן שאין שום חשיבות או סמליות בשם הפרטי, שתפקידו מן הסתם להעניק זהות ואמינות לדמות. שהיא דמות רגילה לכאורה לכל דבר. אבל כבר הכותרת מדהימה את הקורא. ובכן, אסתר באמת רוצה לגור במעלית כי יש בזה לדעתה יציבות ואין טלטולים ימינה ושמאלה (אצלי בבניין  במעלית דווקא בהחלט יש...) והיא גרה שם, פוגשת את השכנים והם מברכים אותה לשלום והיא עוזרת להם במידה שצריך וגם מביאה להם את העיתונים, ולהפתעתנו איש אינו תוהה מה היא עושה שם. יותר מזה, "גופה הולך ומצטמק כדי להתאים את עצמו למימדי החלל הקטן" ואפילו מגיע מנגן שמחליט להקליט דווקא אצלה במעלית. ומה יהיה הסוף? כשהוועד מחליט להתקין מעלית מרווחת יותר ובאים להודיע לה, מגלים שהמעלית ריקה! נו, לכו תפרשו את זה.

ומה עם שרה שנולדה בלי אוזן שמאל? ומה יהיה איתה כשייוולד לה ילד עם שתי אוזניים? נצפה למוזר ו"מטורף" במיוחד כי נפש האדם עמוקה מיני ים וכאובה.

ומכיוון שהמצע קצר, נזכיר רק עוד סיפור אחד, שגם לגיבורו יש שם והוא "שלמה". ובכן, הקורא מבין ששלמה נמצא בחדר ישיבות, אבל איש מהיושבים בישיבה, ליד שולחן עם כיבוד, מלבדו אינו רואה שמדי פעם בפעם מופיעות דמויות בחלון הזכוכית שבקומה הגבוהה. הנה  מופיע לו ילד כמו עפיפון בלי חוט ואחריו מופיעה אימו וגם נערה, ופתאום שלמה רואה את עצמו מופיע בחלון אבל אף אחד לא רואה אותו ולא בא להצילו, ורק נערה יפהפייה, שמאז שראה אותה אינו יכול לשכוח אותה, רק היא  ניגשת וידיהם נפגשות מבעד לשימשה(!). אבל אז ברק מעיף אותו והוא מתרסק על האדמה. נו, וכל זה על עמוד וחצי!!! ומה יגיד הקורא? הוא ישער אולי שזה כנראה גורלה של אהבה בעולמו שלא תתממש לעולם, אולי משום ששלמה  מבקש יותר מדי... אולי.

אך כאן יש להוסיף הערה. חבל שהכותבת הוסיפה בראש הסיפור משפט האומר שזה חלום ששלמה חולם כל פעם "מאז שראה אותה" (את מי? איפה? מתי? וכנראה את הנערה היפהפייה), וזה אם כך חלום בהקיץ. עם זאת, גם עם התוספת הזאת, זה עניין "מטורף". וישנם סיפורים מוטרפים עוד יותר, כמו "טלי", שעוברת לדירה חדשה ומתחיל לצמוח לה זנב. וזו רק ההתחלה.

אלא שקריאה חוזרת של הסיפורים מגלה כי מאחורי "השיגעון" והדמיון והכישוף הזה מסתתר לו תמיד רציונל פנימי, הגיון פנימי של הנפש, תהליך או התרחשות נפשית עמוקה ורבת עניין החודרת לחיי נפש ולמצבי קיום יסודיים. ניתן לראות בדברים סמליות או ריאליזציה של מטאפורות, ולפעמים רק עד  גבול מסויים. ואפשר גם לאחוז בכלים פסיכולוגיים. שלמה, למשל, עם הישיבות המשעממות, מן הסתם, הוזה על אהבה שאין בחייו. עם זאת, הוא חושש שיתרסק באהבה, ואולי לכן אין אהבה בחייו. אבל מי אני שאפרש, והלא הכול פתוח לקריאתו של כל קורא. וגם אין ביטחון שהפירוש עיקר, שהרי לא פעם דומה שעצם  המימוש הסיפורי הקסום כשלעצמו הוא העיקר, עצם התהליך, שלא ניתן למצותו באופן רציונלי.

אפשר, אפוא, להכליל ולומר שהתבנית הסיפורית המרכזית בספר היא כזאת, שהסיפור נפתח  בהרמת "שרביטה" של המספרת. כלומר – כאשר בתוך מציאות ישראלית רגילה, יום יומית ופשוטה לחלוטין, מתרחש – כאילו הוא חלק סביר ממנה – אירוע פאנטאסטי. ויש להדגיש, האירוע שובר את חוקיות המציאות אך מוצג כאילו הוא חלק טבעי בה וגם הדמויות מתייחסות אליו כממשי (עיתים הוא אכן מתרחש בנפש בלבד). וכל זה קורה, כאמור, בתוך מציאות רגילה  לחלוטין, של בני אדם רגילים בתכלית, של בית ואימא ובת, של אישה ובעל, של דיירי בית משותף או אולם ישיבות או דירה רגילה של אישה, שהנורות בביתה נשרפות. עיתים תבוא הקדמה, לא ארוכה ודי ריאליסטית, והאירוע מחולל השינוי ישתלב בתוכה באופן טבעי, לפחות לדעת הגיבור או הגיבורה המרכזית, כאילו לא קרה דבר בלתי "מציאותי". אישה גרה במעלית, נו, אז מה? זה בלתי אפשרי? הרי כולם מקבלים את זה. ואפילו אחר כך היא נעשית רזה יותר כדי להתאים למימדי המעלית. אז מה? או אישה נולדה עם אוזן שלישית. נו, טוב, על דברים כאלה שמענו. נניח. אבל לא שמענו על אירוע כמו מה שהיא תעשה לאחר שנים.

אבל לרוב הדמות המתוארת היא המקבלת את האירוע כטבעי ולעיתים היא ממש נפגעת ממנו, קורה לה משהו, ואפילו איום, כמו מוות. זה לא דמיון שלה! ואז הקורא נדהם, ועתים גם הדמויות או הדמות האחרת, תוהות על העניין. אבל  האירוע עצמו הולך ומתפתח לפי מה שהקורא עתיד להבין שהוא החוקיות של הגיון הנפש. כל זה עד הסוף המפתיע, השובר את הרצף  בחזרה כואבת למציאות הממשית: בהיעלמות, בתעלומה או אפילו במוות.

ומעניין, לעיתים דווקא הכאב משחרר ממועקה או שהוא מוליך להצלה או לפיתרון ההתרחשות הלא ריאלית. מכל מקום, למרות שהטקסט הוא כל כך קצר, הקורא חש שהוא חייב למצוא  הסבר לכל "הטירוף" הזה. אבל גם אם לא ימצא – מובטחת  לו הנאה מעולם הקסמים.

ובכל זאת, מה עשוי לגלות הקורא המתעקש למצוא איזה הסבר? הוא עשוי לגלות את עומקו של הגיון הנפש הייחודית שבסיפורון. הוא יוכל, למשל, לנמק את התהליך הנפשי בחישוף הדברים כמטאפורות, כפי שראינו. ולעניין זה נזכיר את הסערה שסחפה את פרופסור ארמוסה וגרמה למותו כאפשרות של מטאפורה לסערה הפנימית עם אובדן ההתמצאות במציאות, או להבין בסיפורים אחרים את המתואר כהעצמה של רגש או של ראיית עולם ייחודית. אבל נזכיר, לא בכך העיקר אלא בעצם המימוש הספרותי המפתיע וכובש.

בהקשר זה מעניין לציין שלעיתים, בסיפורים בעלי אופי ריאליסטי מעט יותר,  המספרת עצמה מכוונת להבנת הדברים. למשל בסיפורון הקצרצר "חולצה אדומה", כשבקולנוע הקטן מתיישבת "לידה" (שמה אינו חשוב, כמובן) חולצה אדומה של גבר וריחה העז מעביר אותה לשקיעה בעייפות ובחלומות על מקומות קסומים, עד שכאשר הגבר מחייך אליה בנימוס והולך בסוף הסרט (שלא ראתה), מבין הקורא שהאישה חוותה מגע של אמת עימו ואין חשיבות לכך שבנפשה בלבד.

שלא לדבר על הסיפור הארוך יחסית , שבו "רונית רוצה להחזיר לחנות את חייה", והיא מוכנה להחזיר אותם גם בלי "לקבל החזר". מתברר שאמירה זו היא מטאפורה רבת כוח השאולה מילדותה ומנעוריה כמסייעת ב"גלנטריה", בחנות הבגדים הקטנה של אביה, שבה היו מחזירים וגם מחליפים קניות ומקבלים החזר כספי. עתה, לאחר שכבר עברה מסלול חיים ארוך ומורכב, הכולל נישואים ולידת ילדים וגידולם, כמו גם לימודים ועבודה במשרד עורכי דין, היא חווה, בנפשה בלבד ולפתע, חווייה עמוקה של אהבה  ומגע של אמת עם גבר שכלל אינו מודע לכך. על כן  היא רוצה להחזיר את חייה כולם, כי – כך מבין הקורא – היא חיתה אותם בכפיפות לרצונם ולסמכותם של אחרים ובהתאם ולמקובל. אלא שבסיפור כזה, הקרוב לריאליזם, נגלה כי לאו דווקא הסיבתיות שלטת בהתפתחות האירועים עצמם וקשה להסביר את מסלול חייה באופן שדבר נבע מדבר, כי  מה שהוביל אותם זו איזו חוקיות של הנפש שהקורא אולי יחשוף בסוף.

למעשה, בנוסף לשמו של הספר כבר ההקדשה שבראשו עשויה היתה לרמוז לייחודיותו. הוא מוקדש להוריה, "שהשיבו רוח במפרשיי", לבעלה ז"ל, "שהיה העוגן בנמל הבית שלנו," לילדיה "שאיתם אני מפליגה בימים (וגם בלילות)," ולנכדים "המגלים לה "יבשות חדשות". החיים הם, אפוא, מסע סעור ורב תגליות, הדורש אומץ והעזה והענקת ביטחון וידיעה שיש לך עוגן וגילוי מתמיד של עולמות חדשים, גם על ידי הדורות הצעירים. ואין ספק, למרות שכאן טעמנו אך טעימה קלה מהסיפורים, הרי כל המפליג בהם יגלה עולמות חדשים. אכן, ספר מיוחד לאנשים מיוחדים.

ארנה גולן

* * *

תקוה וינשטוק

צוואתו של מלך החתולים

את רינה ובנה אורי גלעדי הכרתי לפני שנים רבות, בשנות השבעים למאה שעברה. עמדתי עם בני ליד המשאית שאספה את הילדים לקייטנת הקיץ, ואישה שלא הכרתי, שניצבה אף היא עם בנה ליד המשאית, פנתה אלי ואמרה: "מסתבר שהבנים שלנו באותה קייטנה... אנחנו גרים  קרוב, בברכה פולד. שמי רינה גלעדי וזה בני, אורי," הצביעה על ילד שחרחר, שקט.

"אורי? לפי שירה של רחל", הערתי.

העברית הטובה שבפיה הסגירה את הדוברת. "כמובן," השיבה.

נעשינו חברות. התחלתי לפקוד את דירת הגג של רינה. סיפרה שהיא מורה לעברית ומחנכת כיתה עליונה בבית החינוך לילדי עובדים. היא גילתה בקיאות וטעם בספרים. סיפור שלה הופיע בתחרות הסיפור הקצר של "הארץ". היו לה חברות מחוגי הספרות. דיברנו בעיקר על ספרות. לפעמים יצא אורי מחדרו וישב לידנו, משחק שחמט עם עצמו. 

כשאורי היה בן שלוש התגרשה מבעלה. הוא מתגורר באנגליה. אורי ביקר אצלו פעם. שום קשר לא נוצר. הוריה נפטרו. אחותה היחידה מתה מסרטן, ללא ילדים. אין שום קרובים, רק היא ואורי, אורי והיא. בועה הדוקה. כל מחשבותיו ומעשיו נהירות לה. כל חייה פרושים לרגליו.

האם והבן נתגלו כאוהבים מושבעים של חתולים. פעמיים ביום הוריד אורי לחצר שיירי מאכלים שהכינה אימו לחתולים, מילא את קעריות המים שלהם. חתולים מכל האזור אצו רצו לארוחה החמה. מכרכרים סביב אורי. מלקקים אותו. אורי מלך החתולים. שאר דרי הבית לא סבלו את ההשתלטות של הולכי על ארבע על החצר, בטח לא את הזוהמה סביבם. בינם לבין משפחת גלעדי התנהל מאבק ממושך. "אנשים רעי לב," כינתה אותם רינה. "לא יודעים צער בעלי חיים!"

היא היתה אדם מאד סרקאסטי, קיצונית בהשקפותיה, מתמקדת בנקודות התורפה שבכל אדם. מותחת ביקורת גם על תלמידיה. לא הראתה כל אמפטיה כלפיהם. הפגישות בינינו נעשו טעונות, לא נעימות. גם לי, גם לה. דעותיי נתקעו כקוצים בבשרה. היא ובעלה לשעבר היו קומוניסטים נלהבים.

הידידות נותקה. במרוצת השנים נפגשנו באקראי ברחוב. אורי לא גוייס לצבא עקב לקות עיניים קשה, סיפרה רינה. בחור מוכשר, מצטיין בשחמט. סיים אם.אי. באוניברסיטה ולומד יפנית. שפה קשה אבל הוא משתלט עליה. האם ימצא שימוש מעשי בלשון זו?

"הוא אוהב ללמוד!" השיבה.

לפרקים ראיתי את אורי. גבוה ורזה ככלונס. ממושקף. תמיד בגפו.

מותה של רינה נודע לי ממודעת אבל שפירסם אורי. הוא גם צלצל להודיעני נפטרה מסרטן. לא היתה לווייה. רינה תרמה את גופה למדע.

טיפסתי לדירתם לניחומים. הדלת היתה נעולה. ובעצם, במה יכולתי לנחם?

אורי, לבדו בעולם, לא התחתן, לא היה אב לילדים. תמיד נראה לבד, לא עם חבר או עם חברה, לא עם סטרייטים ולא עם הומואים. מדי שנה תחב פתק לתיבת הדואר שלי: היום יום הזיכרון  לאמא: חלפו כך וכך שנים למותה. לא פסח על אף שנה.

לעיתים הלך למרכול דרך הרחוב שלי. כשראה אותי היה נעצר ומעיר: חברה זו וזו של אימא נפטרה. גם האחרת, המשוררת, כבר איננה, ואיזה הדהוד של שביעות רצון עלה מדבריו.

היה שואל לשלומי וגם לשלום שכניי לבית. מסתבר שידע הרבה על שוכני האיזור, חי את חייהם.

מה מעשיו? בוקר-בוקר הוא הולך לרחוב  מיכ"ל, לבית שהקים סבו והוריש לאימו ולאחותה. האחות מתה ו"אימא ירשה את כל הבית ואני ירשתי אותה. תמיד יש מה לתקן ולסדר. דיירים יוצאים, מחפשים חדשים. שתי דירות אפילו איני משכיר. עומדות ריקות. די לי בהכנסה שיש לי. אני משוחח עם הדיירים, לרוב דיירות, וכמובן מטפל שם בחתולים. הרבה חתולים. הבית שלי. ואני מגדל חתולים כרצוני."

היה ברור שיש בו משהו פגום, שונה וזר, שלא נתגלה לרבים בהיותו תחת הסוכך המגונן של אימו ושבחיה. לפסיכולוגים וחוקרי נפש יש ודאי סיווג להתנהלות הזו – ריחוק מהולכי על שתיים וקירבה עצומה להולכי על ארבע. אולי הם יודעים גם את הסיבות לכך.

ב-2016 דווחה כל העיתונות הכתובה והאלקטרונית: אורי גלעדי, גבר ערירי, רווק בן 55 שנפטר מסרטן, הוריש את ביתו לדיירות שלו, תודה על שבאו לבקרו בהוספיס באחרית ימיו. לכל דיירת העניק דירה. מאחת הדיירות בקש שתדאג לחתולים שלו – ונתן לה ולבתה שלוש דירות במתנה, בהן שתי דירות שבכל אחת מהן מתגורר חתול – "הדירות הריקות" שעליהן סיפר לי. הוא אף הוריש להן את דירתו בברכה פולד. לכל הירושות היה תנאי מגביל: לא למכור את הדירות ולא לשעבד אותן כל ימי חייהן.

כמובן, מיד צצו והגיחו קרובים שעתרו לבית המשפט לענייני משפחה נגד קיום הצוואה. המנוח לא היה בדעה צלולה כשכתב אותה. לא היא כשיר. הבית מגיע להם.

אורי צפה את הנולד וערך בידי עורך דין צוואה מדויקת ומצולמת. ואף כתב את אותה צוואה בשנית, בנוכחות עדים.

לאחרונה אושרה הצוואה. השופטת קרן גיל קבעה כי המנוח היה צלול וחד כשכתב אותה." היה הגיון בהחלטתו להעניק את הדירות לשוכרות שנהגו בו באפן אנושי והגון כשהתייצבו לצידו וסייעו לו בימיו האחרונים. ויש הגיון כי הדיר את קרובי משפחתו, שלגביהם היו לו משקעים עזים."

השופטת אף קבעה שבני המשפחה ישאו בהוצאות המשפט – 90 אלף שקל.

 ביקרתי בבית ברחוב מיכ"ל השקט, הסמוך לשדרות בן ציון. לוח קרמיקה מציין מיספר "20" ועל לוח קרמי אחר: "בית שמחה" ומתחת, על דף נייר, רשום בעט: "שמח בשמחת דיירי הבית עם קבלת פסק הדין."  

בית מאד מיושן ועזוב, יוצא דופן בסביבה המשופצת. שלוש קומות עם מרפסות מאולתרות, כל אחת כעורה מחברתה. שביל מרוצף מכוסה שכבות של עלי שלכת מוביל לחדר מדרגות קודר. אפלה בצהריים. גרים או לא גרים כאן? צלצלנו בכל הדלתות. איש לא ענה.

 ליד חדר המדרגות  קיר אטום ומתוכו פורצים לכל עבר חתולים וחתולות מפוטמים. עדות לקיום הצוואה. בצוואתו התגלה אורי בכל תחכומו ומילוי תשוקותיו: הוא מנע ירושה מהקרובים שהתעלמו מקיומו, גמל טובה תחת טובה לדיירות שלו (והוריש גם 50 אלף שקל להוספיס), ונתן לחתוליו מין פוליסת ביטוח לחיים טובים למשך שנים, עד מות הדיירת האחרונה בבית. עד אז יעמוד הבניין על תלו ולאי ייהרס כטרף לנדל"ן.

ולסיום: "היה היתה"

השנה הופיע ספרה המקורי של יעל נאמן "היה היתה". מפי בני משפחה, מכרים וידידים, העלתה נאמן את דמותה של פזית פיין, אלמונית שהלכה לעולמה ממחלת הסרטן בגיל 56. מכריה של פזית ז"ל ציינו שהיתה אישה מבריקה, ברוכת כישרונות, היטיבה לכתוב אולם מחקה כל מה שכתבה, לא רצתה שיישאר זכר ממנה בעולם. לא נישאה, לא ילדה. ערירית. היא גידלה חתול שהתמקם על אדן החלון שלה. כשחשה שהקץ קרב התקשרה פזית לשכן שנודע כמאכיל חתולים. ביקשה שידאג לחתול המחמד שלה והשאירה לו את הכסף שנותר ברשותה, שיקנה "קטלי" לחתול.

האיש מיאן לקבל את הכסף. ממילא הוא מאכיל את חתולי הסביבה, אמר. אבל היא התעקשה לשלם.

פזית לא היתה בודדה כאורי. קבוצת חברות ליוותה אותה לאורך חייה. אבל עם כל סיפוריהן של הידידות מודה נאמן כי לא הצליחה לפצח את סוד חייה המוזר של פזית ומדוע בחרה להתאדות לחלוטין.

הספר מציין את דירות מגוריה של פזית. דירתה האחרונה היתה בקומה ראשונה ברחוב ביל"ו, בבית מולי. היא הייתה הרבה יותר קרובה למגוריי מאשר אורי, אך לא הכרתי אותה.

יום אחד הוקמה רמפה בחצר אותו בית ממול, ופעם ראיתי אישה נאה, צעירה יחסית, מוסעת על הרמפה בעגלת נכים. מחזה עצוב. אחרי קריאת "היה היתה" הבנתי  שזו היתה פזית, וחובב החתולים מתגורר לצד ביתי, שני בתים ממני. גבר בחליפה מחויטת המחלק פתיתי קטלי לחתולים, ביניהם ודאי חתולה של פזית.

תקוה וינשטוק    

* * *

סגולות האבטיח להורדת לחץ דם גבוה

[המקור בלתי ידוע]

אבטיח הוא בהחלט הפרי הקייצי האהוב עלינו – עסיסי, מתוק, עשיר בסיבים תזונתיים ודל קלוריות. עכשיו מסתמן שהוא גם אמצעי טבעי להורדת לחץ דם גבוה! כל כך הרבה סגולות בפרי אחד!

במחקר שנערך לאחרונה במשך 6 שבועות באוניברסיטת פלורידה, על ידי פרופסור ארמנדי בהאם ועוזר הפרופסור ארטורו פיגרואה, נמצא כי כאשר חמישה גברים וארבע נשים שעברו את גיל המעבר, צרכו כ-6 גרם אבטיח בכל יום, נרשם בגופם שיפור משמעותי בתפקוד זרימת הדם בעורקים, כמו גם ירידה בלחץ הדם.

על פי החוקרים, הניסוי שביצעו הוא הראשון מסוגו, שכן הוא מבצע מעקב ממשי אחר השפעות האבטיח על אוכלוסיית גיל המעבר ורושם תוצאות חיוביות בין שני המשתנים.

"מימצאים אלו מראים כי זהו מזון פונקציונאלי עם השפעה יעילה על לחץ הדם ויכולת לנטרל סכנות להתקפי לב ושבץ," אומר פרופסור פיגרואה "המגמה שלנו היא להרחיב את המחקר ולבצע אותו על כמות גדולה יותר של נחקרים." 

למה אבטיח?

אבטיח הוא מקור טבעי עשיר של L-CITRULLINE המהווה חומצת אמינו הדרושה להיווצרות תחמוצת החנקן החיונית כל כך לוויסות כלי הדם ולחץ הדם בגוף.

 L-CITRULLINE מומר בגוף לחומצת L-ARGANIN שמגיעה גם כקפסולות של תוספי מזון, אך לא תמיד מתעכלת בגוף כהלכה. "לעומת זאת כאשר צורכים את המקורות הללו מפרי טבעי כמו אבטיח הם מתעכלים היטב בגוף," אומר פרופסור פיגרואה, "הנחקרים לא דיווחו על תופעות לוואי."

בנוסף לחומצת אמינו זו, האבטיח מספק שפע של ויטמין C ,B6 ,A אשלגן וסיבים תזונתיים נוגדי חמצון בקיבה. פרופסור בהאם טוען, כי אבטיח אף יכול לעזור ולהפחית את רמת הגלוקוז בדם.

"בעוד שמחלות לב הפכו לגורם משמעותי של מקרי מוות," מסביר פרופסור ארמנדי, "רצוי להיעזר במקורות מזון טבעיים ופונקציונאליים שעשויים לצמצם את התופעה ולשפר את המצב הבריאותי של האדם."

"אנשים עם לחץ דם גבוה ונטייה למחסומים בעורקים, במיוחד מבוגרים עם מחלות כרוניות כגון סוכרת מסוג 2, ירוויחו מצריכת L-CITRULLINE, גם בצורה של אבטיח וגם כקפסולות של תוספי מזון," אומר פרופסור פיגרואה "המינון האופטימלי הוא בין 4-6 גרם ליום."

* * *

יוסי גמזו

אֲבַטִּיחֵי אוֹגוּסְט

אֲנִי רוֹאֶה אוֹתָם תּוֹפְחִים בַּמִּקְשָאוֹת

בִּיקוֹד קַרְנֶיהָ הַצּוֹרְבוֹת שֶל שֶמֶש קַיִץ

כִּשְדֵי אִשָּה בִּפְרֹט בָּם לַהַט אֶצְבְּעוֹת

מְאַהֲבָהּ הַמְּצַמְרֵר בָּהּ חַמּוּקַיִם.

אֲנִי רוֹאֶה אוֹתָם בַּבַּאסְטוֹת, בַּצְּמָתִים

אוֹ בַּשְּוָקִים הַשּוֹקְקִים מִצּוּף וָמֶתֶק

אוֹ בְּשוּלֵי כְּבִישֵי הַסְּפִּיד הַשּוֹעֲטִים

עַל פְּנֵי דְּרָכִים כְּרַמָּכִים בְּלִי סְיָג וָמֶתֶג.  

וְהֵם צוֹפְנִים לָנוּ רְסִיס אַחַר רְסִיס

מִנֶּקְטָר זֶה, שֶבְּתוֹרוֹ אוֹ בְּתוֹרֵנוּ

קוֹרֵא תִּגָּר שֶל רִיר נִגָּר עַל סַנְטֵרֵנוּ

שֶשּׂוֹש יָשִׂישׂ עַל סוֹד בְּשָׂרָם הַמַּעֲסִיס.

וְזוֹ פְּרִיסַת-שָלוֹם שֶל אֵיזֶה טוּב עָנָו

שֶמַּשְפִּיעִים עָלֵינוּ כְּמִין אֵם אוֹהֶבֶת

מַיִם, חַמָּה וַאֲדָמָה עִם הָעֵנָב

וְהַשְּזִיף וְהַתַּפּוּחַ, כָּל הַשֵּבֶט.

כֵּיצַד תּוֹהִים עַל קַנְקַנּוֹ שֶל הַנֻּקְשֶה

שֶבְּקִרְבּוֹ חָבוּי הָרַךְ כְּסוֹד בְּצֹפֶן?

רֵאשִית, טוֹפְחִים עָלָיו וְאִם תּוֹכוֹ מַחְשֶה

בְּלִי לְהָשִיב לִנְקִישוֹתֵינוּ בְּשוּם אֹפֶן 

זֶה אוֹת בָּדוּק שֶהַנִּשְאָל וְלֹא עוֹנֶה

טִיבוֹ יָרוּד וְחִשֹּוּפֵי פְּנִימוֹ יַכְזִיבוּ.

רַק הָעוֹנֶה וְנַעֲנֶה – גַם מְהַנֶּה

וּצְלִיל תְּשוּבָה חוֹזֵר וּבָא עֵדוּת לְטִיב הוּא.

שֵנִית, אִם אֵין גּוֹן קְלִפָּתוֹ כֵּהֶה מַבְרִיק

כִּי אִם דָּהוּי – סִימַן זִהוּי הוּא הַמַּתְרִיעַ

כִּי הוּא אֻחְסַן זְמַן רָב מִדַּי וְכִי לָרִיק

תִּקְוָה תָלִינוּ בּוֹ, שֶאַךְ לַשָּוְא הִמְרִיאָה.

אַךְ אִם חִיּוּת שִמְּרָה בּוֹ צֶבַע וּבָרָק,

אִם הִתְדַּפְּקוּת עַל קְלִפָּתוֹ – תוֹכוֹ עוֹנֶה לָהּ,

הוּא פְּרִי מֻבְחָר שֶאֵיכוּתוֹ בְּרוּרָה וְרַק

צוֹפָה לְךָ וּמַמְתִּינָה כִּי תִתְפַּנֶה לָהּ.

אֲנִי מַכִּיר גַּם  אֲנָשִים כָּאֵלֶּה, זַן

שֶקְּלִפָּתוֹ עָבָה אֲבָל מֵאֲחוֹרֶיהָ

פּוֹעֵם אָדֹם וְלֹא נִרְאֶה לִבּוֹ שֶל רֵעַ

שֶאֵין מָתְקוֹ נִכָּר בִּן רֶגַע בִּמְחוֹזָן

שֶל הַנִּגְלוֹת, אַךְ הוּא נִפְתָּח לְךָ אַט-אַט

לֹא בַּסַּכִּין הַפּוֹלְשָנִי וְהַזָּחוּחַ

כִּי אִם בָּאֹמֶן הַמַּבְשִיל בְּאֹרֶךְ-רוּחַ

כְּמוֹ הַסֻּכָּר בִּבְשַׂר הַפְּרִי. מְעַט-מְעַט

תֻּשְבַּח אֶמְפַּתְיָה זוֹ כַּדְּבַש הַמִּתְעַבֶּה

וּתְמַמֵּש בָּהּ אֶת מֵיטַב מַאֲוַיֶּיךָ

וְהַמְּעַט הַזֶּה יְהֵא פִּתְאֹם הַרְבֵּה

עַד שֶתָּבִין סוֹפְסוֹף: זֶה גְדוֹל אוֹצְרוֹת חַיֶּיךָ...

יוסי גמזו

הערה: השיר נכתב בתקופה שבה עדיין היו הרבה סככות למימכר אבטיחים בצידי הכבישים.

* * *

אהוד בן עזר

מלפפונים חמוצים

הכלי: צנצנת זכוכית שתכולתה כ-5 כוסות מים, נסגרת היטב, רצוי בלחיצת פטנט.

החומרים בהתאם: 12-10 מלפפונים צעירים, דקים וטריים ככל האפשר.

2 רבעים פלפל חריף ירוק בגודל בינוני.

3-2 שיני שום בגודל בינוני, מקולפות וחתוכות לחצאין.

1-2 כפות חומץ. הייתי משתמש בחומץ הדרים של "עסיס" אבל כבר נעלם מהמדפים.

1 אגד לא גדול של שמיר, ככל שהגבעולים עבים יותר ודומים לשמיר הפראי, כן ייטב.

2-3 כוסות מים ועד שפת הצנצנת המלאה.

2 עד שתיים ורבע כפיות גדושות מלח מיטבח גס.

דרך ההכנה: קוטמים את עוקצי המלפפונים, ואם הם ארוכים מדי, חוצים אותם ברוחב  לשניים וממלאים בהם את הצנצנת כאשר רבע אחד של פלפל חריף בתחתיתה ואחד למעלה.

שמים למעלה את החצאים של שיני השום המקולפות, ומהדקים עליהן פנימה את אגד השמיר ככל שאפשר לדחוס אותו לתוך הצנצנת.

ממיסים שתיים ורבע כפיות גדושות מלח גס, עם עד שתי כפות חומץ, בשתי כוסות מים רגילים, וממלאים את הצנצנת עד גדותיה גם אם צריך להוסיף עוד מים.

סוגרים אותה, מנשקים ומניחים במקום מואר על אדן חלון או במרפסת, רצוי לצד דרום-מזרח, בשמש. בימים חמים של קיץ, המלפפונים מוכנים תוך 12 שעות לערך. בחורף, זמן כמעט כפול. צריך "לתפוס" אותם בזמן, כשצבעם חצי חאקי חצי ירוק – ולהכניס למקרר. איחור של שעתיים-שלוש עשוי להביא להחמצת-יתר שהיא בסדר גמור לעצמה אבל אז הם יותר מדי עשויים למי שאוהבים לשמֵר את הטעם החצי-עשוי.

במה תלוייה הצלחת ההחמצה?

בראש ובראשונה בטיב המלפפונים. בחורף הם עלולים להיות מימיים ורכים מדי, חבל על העבודה, ובקיץ – יבשים מדי, ספוגיים; בייחוד באזור העוקץ. לעיתים יש לחתוך ולזרוק כמחצית מכל מלפפון, מצד העוקץ – עד שמגיעים לחלק העסיסי והמוצק. כך גם לסלט.

יש עכשיו לקנות, במגשים שחורים קטנים, "מלפפונים בייבי" או גמדיים והם מתאימים להחמצה. אבל בתנאי שיהיו באמת קטנים, וגם לא מימיים מדי.

* * *

אהוד בן עזר

ספרי דורות קודמים

פרסום חוזר בסדר אלפא-ביתי של המדור השבועי

שהתפרסם במשך שנים רבות במוסף "ספרות ותרבות" של עיתון "הארץ"

עם תמונות הסופרים

"רחוב החתול הצד-דגים"

ליוֹלן פלדש

עברית: 1940

פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 20.7.1973

לפני 46 שנים

בשנת 1940, בעצם הימים הקודרים של מלחמת-העולם השנייה, החלה להופיע בארץ, מחודש אוקטובר, סדרת ספרי-כיס "רימון", במתכונת אחידה של שער כחול-כהה, שם הספר מודפס במלבן לבן, ולמטה – רימון שחור בתוך עיגול לבן. לספרים נקבע מחיר נמוך שכמוהו לא היה עדיין: 60 מיל לספר, כלומר שש אגורות [או שישה גרוש של אז כאשר בלירה היו 100 גרושים ובגרוש היה חור]. ואם ניקח בחשבון כי מחירו של ספר-כיס חדש כיום [1973] הוא כשש לירות, יתברר לנו כי במשך שלושים ושלוש שנים השנים האחרונות עלה מחיר הספרים, או ירד ערך הכסף, פי מאה לערך.

בסידרה זו הופיעו "וידוי של חצות" לז'ורז' דיהמל, "פטר קמנצינד" להרמן הסה, "גשר סן לואיס ריי" לתורנטון ויילדר ו"שיחות עם היטלר" להרמן ראושנינג. המשותף לכל הספרים הללו הוא שאף אחד מהם לא הופיע מאז במהדורה חדשה בעברית.

הספר השלישי בסידרה זו היה "רחוב החתול הצד-דגים" מאת הסופרת יוֹלן פלדש, כניראה הונגרית במוצאה, ששפת כתיבתה צרפתית, בסיגנון תירגומו המיוחד של א. א. קבק.

"רחוב החתול הצד-דגים רוחבו שתי פסיעות ואורכו שלושים, אבל בפאריס אתה מוצא מיני סימטאות מוזרות כאלו, גדולות כזנב הלטאה, ולאו דווקא בפרברי העיר, אלא במרכזה. רחוב החתול הצד-דגים יוצא אל הסינה ומקשר את הרציף סן-מישל עם הרחוב הישט הקטן וההומה מאוד. בצאתך אל הרציף, אתה רואה מימינך את שני מגדליה הגמלוניים של כנסיית נוטר-דאם וחרטומי המרזבים, ומשמאלך את כותל בית-הפקודות של המשטרה." (עמ' 12).

בשנת 1920 קובעת מישכנה ברחוב זה משפחת ברבס מהונגריה: האב, האם ושלושת ילדיהם, אנה, י'ני וקלרי. המצב הכלכלי הקשה בארץ-מולדתם מעוררם לנסות את מזלם בניכר. תקופה של כחמש-עשרה שנה מתוארת ברומאן, עד 1935 בקירוב. פאריס משמשת באותן שנים עיר-מקלט למהגרים מארצות שונות: רוסיה, ספרד, פינלאנד, איטליה, ליטא, ולבסוף גם גרמניה. גלריה של טיפוסים משכבות חברתיות שונות: נסיכים, מיניסטרים, פרופסורים, בנקאים, פועלים, רמאים, נוכלים... ברחו אחרי מלחמת-העולם ממולדתם, אם בשל חוסר-עבודה, או משום שלא יכלו או לא רצו לכוון את דיעותיהם אל דפוסי המחשבה החדשים של הממשלה המהפכנית, והמשותף לכולם הוא שנעקרו מארץ-מולדתם, ובאדמת הניכר אינם מכים שורשים ואינם נקלטים. ראשית, מפני שמנוגעים הם כולם במחלה האחת, הגעגועים אל המולדת. ושנית, מפני שכל זעזוע פוליטי קל עלול להרוס את קיומם בניכר ולבטל את זכות ישיבתם שם.

מורושקה של הזז ב"חבית עכורה" טוען כנגד הגויים: "גלות הם חסרים, לא רבולוציות ולא אינטרנאציונאליזם ולא חבר-הלאומים, אלא גלות שתצרפם ותטהרם ותלמדם דעת לראות ולהבין מהו עולם ומהו אדם ומה חיי אדם ומה אהבת הבריות ורחמים על הבריות ומה אמת וצדק ויושר... לא, אין להם תקנה, אלא עד שיירדו בגלות!" ("אבנים רותחות", עמ' 165).

ובאמת רגילים אנו לזווג גלות ליהדות, כאילו אין גלות אלא זו שלנו. ולכן יש עניין בספרה של יולן פלדש, שאין בו שום נגיעה לחיי יהודים ועם-זאת היא מיטיבה לתאר בו כמין אינטרנאציונל של מהגרים בפאריס. הגלות מקרבת יריבים על-פי השקפת עולמם, ונוצרת ידידות נוגעת-ללב בין הרוסי הלבן, הבנקאי לשעבר, ברדישינוב, ובין הסוציאליסט הליטאי ליוו. מחלת הגעגועים למולדת, התבדות התקווה לחזור, גורמות להיווצרות מנטאליות דומה, דמוקראטית – הבדלי מעמדות מיטשטשים בין הגולים, הוויכוחים הרעיוניים נעשים מופשטים לגמרי, ללא מרירות ואיבה. וההתנכרות של החברה הצרפתית מביאה לגילויים של אחווה בין אנשים, שככל שזרותם לצרפת רבה יותר, כך הם חשים קירבה רבה יותר איש אל רעהו.

אחד הקטעים היפים בספר, אשר מלמד גם על טיב כתיבתה של פלדש, הוא תיאור הלווייתו של וסיא, גולה רוסי שנהרג בתאונת-דרכים בעת עבודתו כנהג-מונית בפאריס:

"הכול נעשה כאן כמו שם ברוסיה: המת יצא אל דרכו האחרונה מתוך הבית שבו היה דר. בא הכומר הרוסי ועולה לשאת תפילה על הארון. הרוסים בחולצות לבנות מתייצבים משני צידי המדרגות, ונרות גדולים בידיהם. לוא ילד קטן מבקש לעבור בין שני טורי האנשים האלה – הוא מתקשה מאוד, ואילו דרך שם יוצרכו להוריד את הארון! למן הדיוטה הראשונה ועד הרביעית מתנשא הטור הכפול של החולצות הלבנות המוארות על-ידי להבות הנרות, והזימרה העצובה והמלאה חרדת-קודש של פרק מספר תהילים ממלאת את האוויר.

"התהלוכה מתחילה מלמעלה, הכומר פוסע בראש, אחריו באים ארבעה אנשים בחולצות לבנות שנושאים את הארון השחור, הרי זו עבודה לא נוחה עד להבהיל. כל אחד מסייע בידו הפנוייה מן הנר הדולק בשלהבת כתומה... הגברים מסייעים ובוכים. הם בוכים ומזמרים. הארון צף מעל לשטף החולצות הלבנות, ארון שחור וכבד שאין עליו שם. מאחוריו מצטופף הקהל, והוא הולך ורב, הולך ורב.

"שעה שלמה הם יורדים והולכים עד שמורידים את הארון לדיוטה התחתונה, שם תופש ברדישינוב את מקומו של טוכשבסקי. שני הנושאים האחרים מתחלפים אף הם. רק פיודור לבדו אינו מרפה את ידו מקרן הארון, הוא מזמר, והוא מנענע ראשו כשבא מי להציע לפניו את עזרתו.

"וכך עובר ארונו של וסיא ברחובות פאריס, והצרפתים מתעכבים על שפת המדרכות, מפני שאינם רגילים לראות לוויית-מתים של רוסים. החברה שלחה מרכבת-לווייה, אבל ארבעת הנושאים לא רצו לפרוש ממשאם. הם נושאים את הארון על כתפיהם. מאחוריהם מצטופפות החולצות הלבנות לאור הנרות הגדולים הדולקים, אחריהם באים האחרים, הדיירים, בני ארצות-הנכר. אחרי מאה מטר, ברדישינוב נושם בכבדות ורגליו כושלות, הוא אינו יכול לשאת עוד. ברבס בא וממלא מקומו, והזימרה אינה פוסקת, היא מתנשאת ורוחפת מעל למראה השגור, השכיח, של רחובות פאריס." ( עמ' 80-81).

וסיא היה אהוב-ליבה הראשון, והיחיד, של אנה, הבת הבכורה למשפחת ברבס. קורות חייה מאז מותו: קשריה עם אישטוון, הנוכל ההונגרי הצעיר, עם גונתר, הפרופסור-הפליט הגרמני, ועם פיודור, חברו של וסיא – כל אלה, על רקע סביבה אנושית מענינת ומיוחדת, הם שמהווים את עיקרו של הספר. רק הבת הצעירה, קלרי, עתידה להיטמע בחברה הצרפתית, וזאת משום שבאה צעירה מאוד וכל חינוכה היה בצרפת. ואילו שאר בני המשפחה וידידיהם מבין הגולים, חלקם מתפזרים, "אחד או שניים תוקעים אוהליהם על אדמת ניכר. והאחרים? הם הולכים וכלים מעט-מעט ועקבותיהם לא נודעו." (עמ' 263, סוף הסיפור).

*

כאשר חיפשתי לשווא באנציקלופדיה ישנה לספרות ישראלית וכללית, שיצאה לאור בהוצאת "מצפה", תל-אביב, ב-1943, בעריכת ברוך קרופניק (קרוא), אחר פרטים על יולן פלדש, נתקלתי בשמו של פובליציסט וסופר תורכי בשם ריפקי פליח, שנולד ב-1893, והיה עורכו של כתב-העת הרשמי למחצה, "אולוס", שהופיע באנקרה.

ריפקי, כך מסופר, היה במלחמת-העולם הראשונה מזכירו של ג'מאל פחה, המצביא והמדינאי התורכי הנודע, בארץ-ישראל. ריפקי חיבר ספרי מסע וזיכרונות, ביניהם "זיתין דאגי" (הר הזיתים), שחלק ממנו מוקדש לארץ-ישראל. לערבים הוא מתייחס בשלילה, והוא משבח את המושבות העבריות ומתאר אותן כ"יערות תפוחי-זהב". מעניין אם מצוי ספרו בידי אחד החוקרים, ודומה שכדאי היה לתרגם מסמך נדיר זה, המתאר את ארץ-ישראל באותה תקופה מנקודת-מבט של מזכירו של ג'מאל פחה, מה גם שג'מאל פחה לא נטה כידוע חסד רב ליישוב העברי בארץ.

* יולן פלדש: "רחוב החתול הצד-דגים". רומאן. ספריית "רימון",  הוצאת "מסדה" תל-אביב בסיוע מוסד ביאליק. תירגם מצרפתית: א. א. קבק. כסלו תש"א, דצמבר 1940. 263 עמ'. המחיר 60 מא"י.

*

הד"ר מינה ליפשיץ, מתל-אביב, כותבת לי, כי אחרי שקראה את רשימתי על "רחוב החתול הצד-דגים" ("הארץ", 20.7.1973) – ראתה להוסיף פרטים על המחברת, שמצאה במהדורת "מאראבו" הבלגית: יולנדה פלדס נולדה בכפר קטן בהונגריה (ב-1903) וגודלה בבודפסט. למדה באונברסיטה של וינה עד שהתאהבה בבן-גילה ויצאה עימו לפאריס. הם נישאו בפאריס, שלא בהסכמת הוריהם. כדי לממן את לימודיה הלכה יולנדה פלדס לעבוד בבית-חרושת. התרועעה עם פליטים פוליטיים, ובניסיונותיה השונים הכירה צד לא-נודע בחיי פאריס. מתחילת דרכה הספרותית נחלה הצלחות מעודדות. הרומאן הראשון שלה, "מבוא לאהבה", קיבל פרס בתחרות ספרותית. "רחוב החתול הצד-דגים" עשה את יולנדה פלדס למחברת מפורסמת. לאחר שהרבתה לנסוע בעולם, התיישבה באנגליה, וכתבה שם שני רומאנים באנגלית, שאף עובדו לסרטים בהוליווד.

מ. כרמי מראשו לציון מוסיף במכתבו באותו עניין, כי ככל הידוע לו, יולנדה פלדס היא יהודייה, ילידת הונגריה, שהיגרה לצרפת מסיבות פוליטיות. היא היתה חברה במפלגה הסוציאל-דימוקראטית המתונה של גרפ. המהדורה ההונגרית של הספר נמכרה תקופה מסויימת במחתרת, בארץ-הולדתה של הסופרת. הספר זכה בפרס ספרותי חשוב ב-1936.

תעלומה: בחיפוש בגוגל בשנת 2019 מצאנו כי אישה בשם יולנדה פלדש, בת מנשה, נולדה בהונגריה ב-01/01/1900, עלתה לארץ ב-1964, ונפטרה בכ"ו בתמוז תש"מ, 10/07/1980, בת 81 בפטירתה, ונקברה בבית העלמין הדרום (חולון בת ים).

מעניין אם מדובר באותה אישה?

* * *

אהוד בן עזר

בעקבות יהודי המידבר

הוצאת שוקן ירושלים ותל-אביב, 1983, 191 עמודים

[במקור: עם ציוריו של דני קרמן]

פרק ארבעה-עשר

ידיעה בעיתון "הצפירה": "ירושלים תרנ"א, 1891. מהלך חמישה ימים מהירדן שוכן לבטח שבט ערבי אחד, הקורא לעצמו בשם 'וולָאד-אִל-שָׂכוּר' (בני יששכר)."

"ירושלים. תרנ"א. 1891. מהלך חמישה ימים מהירדן שוכן לבטח שבט ערבי אחד, הקורא עצמו בשם 'וולָאד-אִל-שׂכוּר' (בני יששכר), והם כמאה אלף איש, והערבים להם יקראו "יהוד-אל-כופר' (היהודים, הכופרים בנבואת מוחמד).השבט הזה על גבורתו יחיה, יפשוט בגדוד, וסוסו מתחתיו יריח מלחמה, חרבו רומחו הוחדו גם מורטו, ובהם יעשה חיל למהר שלל  ולהחיש בז, ויותר יארבו על כל עבר ופינה לבני דת מוחמד, כי אותם ישנאו תכלית שנאה, וישחרו תמיד לטרוף זרוע אף קודקוד, ולחלק שלל אויביהם אלה, ואת בני דת משה המה מוקירים ומכבדים מאוד. השבט הזה, לו אמנם מסורות והגדות מוגזמות ועצומות, אשר אם נקלוף את קליפותיהן ונסיר מעליהן את לבוש ההגזמות וההפרזות, העשבים אשר עלו בלחייהם בשנות אלפיים שנה, אז נחזור אל תוכן ענייניהם, כי מכתבי-הקודש מוצאם, וממעיין קדוש הם מפכים, אך גלים רבים דרכו בהם, ונדלחו ברפש גם בטיט. אין כל ספק, כי גם השבט הזה הוא אחד מצלעותינו, אשר נָדַמָּה, וימת ליבו בקִרבּו. ועל פי מצב השכלתו וחינוכו, אשר בשפל יימצאו, נוכל על נקלה לחדש בקִרבּו רוח נכון, ולהביאו בברית עימנו. והיה אם תעלה עת רצון לכונן מושבות מעבר-לירדן, אז נוכל לבטוח בעוז השבט הזה, כי יסוכך עליהן כחומה עזה ובצורה. חוקרי-קדמוניות, שימו לב לשבט החרוץ והמהיר הזה! אוהבי עמנו, תיכון נא ידכם לבוא עד חקר הגזע הזה, ולהתחקות על שורשיו, ולדעת מה טיבו, אולי יועיל לעת צורך.

"לפני שנים אחדות, בעלות 'השיירה הקדושה' למכה, לבקר קבר הנביא, והפחה אשר הופקד על האורחה רכב לפניהם להורות את הדרך, ראו בדרך כצל איש רוכב על סוס אביר, וגם נשמע קול צעדים מרחוק; אחרי כן נראה צל אנשים רבים, דמות עם רב יורד מההרים. אז חזה הפחה עתידות לא טובות, באומרו, 'אם מההרים יתנפלו עלינו צרים, אז אין כל תקוה להינצל מידם, באשר העם ההוא גם בנביא יתקלס, וכל קודשו מִשׂחָק לו!' – וכרגע כיתרום המון גדול ורב, רוכבי סוסים מזויינים בכלי-נשק קלים, וכאשר ניסו בני האורחה להשיב מלחמה, אז נפלו למאות כעמיר מאחורי הקוצר, וייאלצו להשלים עימהם וליפול בידם, ואז הפשיטו הללו שלמותיהם, ויקחו את כל שללם, ואחר-כך חילקו לכל איש מטלית אחת לכסות ערוותם, וגם כיכר צידה לדרך, והרע לא הרעו עוד להם, ויזהירום לבלתי הבט לאחוריהם, והם-הם בני 'וולאד-אל-שכור'. גם שאלו מאת הערבים, אולי נמצא ביניהם יהודי אחד, ולא נמצא. ויתר דברי השבט הזה הננו מניחים לחוקרי העמים לענות בהם."

*

"לכו אפוא אל המידבר ויהי אלוהים בעזרכם," אמר חיים מיכל מיכלין. "אולי לא מאוחר עדיין למצוא את וולַאד-אִל-שָׂכוּר מעבר לירדן, ואולי הם-הם צאצאי יהוד-אל-חייבר, היהודים המידבריים אשר אותם אתם, בני הדורות הבאים, רוצים לפגוש פנים-אל-פנים, ממש כשם שהיה זה חלומנו שלנו, בני הדורות הראשונים, המחדשים את יישובה של הארץ, שחיפשנו את אחינו הקדמונים במידבר כדי להביא גיבורי-חיל אלה, רכובים על גמליהם וסוסיהם, נושאי חרבות ורמחים, להגן עלינו כאן, היהודים, שעודנו מיעוט בארץ-ישראל ונתונים רוב-רובנו לחסדי התורכים והערבים – "

השלושה היו יושבים ודאי עוד שעה ארוכה במשרדו של חיים מיכל מיכלין, בבית-החולים "משגב לדך", הצופה על פני הר-הבית, נהנים מסיפוריו הקולחים ומעוגיות השקדים הפריכות, הנמסות בפה, מאפה ידי באדאנה אשתו, ובוודאי היה גם מזמינם אל ביתו, אלא שלפתע נשמעו נקישות על הרצפה, מעבר לדלת.

נכנס איש עוטה מצנפת, לבוש בגדים חגיגיים בנוסח תורכי, כמין מדים, ובידו מטה גדול וגולת-כסף בראשו. זה היה הקַוואס, שומר-ראשו של החכם-באשי ר' יעקב שאול אלישר, הראשון לציון, ראש הרבנים בירושלים. תפקיד החכם-באשי היה לפקח על צורכי עדת היהודים כולה, ולקבל עליו אחריות בכל הנוגע ליחסים בין היהודים לשלטון התורכי, כי רק בו, בראש העדה הספרדית, הכיר השלטון התורכי בכל הנוגע לכל קהל עדות-ישראל. חתימתו היתה מקובלת על השלטון, דבריו אישרו כל עניין רשמי. וחייב היה להיות נתין תורכי, בנו ונכדו של נתין תורכי. וכתוצאה מכל אלה היתה גם עדת האשכנזים תלוייה בו ובמנהיגותו.

הקוואס הודיע כי החכם-באשי חש ברע ומבקש את חיים מיכל מיכלין לבוא אליו מיד, בדחיפות, וזאת בגלל איזו טלגרמה מוזרה שבאה מווארשה, בדבר איזה יהודים פולנים, ממשפחת הורוויץ, הנמצאים עתה בירושלים ואשר העידו, לפני נסיעתם, על חמישה נוצרים שרצחו אחד מפקידי-הממשלה שם, ואצאלינק שמו, ועל כך נידונו הנוצרים למוות, ואם לא יצילום – תגבר השנאה ליהודים, וייערך בהם פוגרום, חס וחלילה.

חיים מיכל מיכלין החוויר מעט והתנצל בפני השלושה באומרו כי בין שאר תפקידיו הוא משמש גם בתור מזכירו הפרטי של החכם-באשי, הרב אלישר, המכונה גם יש"א ברכה,  שהוא עתה כבן תשעים ושתיים ועיניו כהו וסובל מחולשת הלב ולעיתים קרובות מתעלף וצריכים לשפשפו באלכוהול, אבל רוחו עֵרָה ושכלו בהיר. כולם קמו. ואז אבבטן לא התאפק ומבלי להתחשב במצב, שאל:

"אמור לי, מר מיכלין, כיצד זה החכם-באשי, שהוא ספרדי, מעסיק אשכנזי כמוך בתור מזכירו האישי? האין בכך פגיעה בקידום של הספרדים?"

"קידום?" שאל חיים מיכל מיכלין. "מהי מילה זו?"

הסבירו לו.

"נכון. קידום גדול הוא לי, בעזרת השם, להיות מזכירו של הרב יש"א ברכה – " ענה חיים מיכל מיכלין לתומו.

ושוב עמדו להיפרד בחופזה, ואז היה זה תורו של רני לשאול, מבלי להתחשב במצב ובקוואס, המקיש במטהו בחוסר-סבלנות –

"אבל, לאן בעצם אנו הולכים? אני מבין רק את הכיוון הכללי, שעלינו ללכת מזרחה ודרומה, אל המידבר. אבל טרם פגשנו איש מיהודי חייבר, או לפחות מישהו שפגש אותם ויסביר לנו בדיוק לאן ללכת. אולי אל זלמן אסושקין?"

הניח חיים מיכל מיכלין ידו על כתפו של רני וענה:

"הפלא ופלא! מה טוב שפגשתם אותי – "

"גם על כך כתבת משהו ב'הצפירה'?" שאל רני בשמץ אכזבה. העברית של סופר "הצפירה" נראתה לו קשה מדי, ולא נעים היה לו להודות שלא הבין מילים רבות, כגון "העשבים אשר עלו בלחייהם בשנות אלפיים שנה" או "בעלות 'השיירה הקדושה' למכה."

"לא. לא ולא. פשוט עליכם לנסוע לפתח-תקווה ולשאול שם על האיכר יהודה ראב, אשר ביתו עומד בדרך העולה ליפו. הלא הוא שפגש בשעתו, לפני עשרים וחמש שנים לערך, את אחד מיהודי המידבר האגדיים שבא רכוב על סוסתו למושבה הצעירה, ושמו – דַאוּד אַבּוּ-יוּסֶף!"

המשך יבוא

* * *

הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* בוקר טוב אהוד. מילים יפות ואמיתיות כתבת על רפי וייזר ז"ל. כל הכבוד.

חזי

* ההספד הקצר על רפי וייזר יפהפה.

אורי הייטנר

* לאהוד ידידי שלום! אני מכבד ומעריך את העובדה שאינך מצנזר את דברי הכותבים בעיתונך אלא רק מוסיף, לפי שיקוליך, את הערותיך (לא שתמיד אני מסכים אתן...)

לגבי אמירת חז"ל על שמות האדם – הרי "היא הנותנת": "טוב מכולן מה שקונה הוא לעצמו" כלומר (כך אני מבין ) – שמו הנוכחי .

לעניין הוויקיפדיה – הדוגמא, לדעתי, אינה ממין הענין מפני שהוויקיפדיה מיועדת למתן ידע ומידע למי שמחפש אותו ואילו במקרה שלנו מדובר על כתבות ועמדות פוליטיות של הכותב. אלו שני מישורי התייחסות שונים לגמרי זה מזה .

איני מכיר את נעמן כהן מ"התנחלות תל אביב" ואיני מנסה לחלוק על ידענותו ורהיטות כתיבתו ו/או להתווכח בכלל על דעותיו ועמדותיו, אך לדעתי השימוש שהוא עושה בשמות אינו תמים כ"כ כפי שזה נראה. יש כאן רצון להשפיע על התודעה ומי כמוך יודע עד כמה גדול כוחה של המלה הכתובה.

מי בארץ אינו יודע – לפחות מבין קוראי עיתונך – מי הם משה (בוגי)יעלון, חיים רמון, אהוד ברק, יאיר לפיד, עמיר פרץ, זהבה גלאון ועוד ועוד. מה הרלוונטיות של הדגשת שמות המשפחה או שמותיהם הפרטיים הקודמים (סמולינסקי, וישניה, ברוג, למפל, ארמנד וכו') לעניין הנושא הנדון בכתבה? להוכיח שאינם ישראלים אוטנטיים ושמקורם בגלות? כדי שהשמות הישנים ייחרטו בתודעה?

בי, בכל אופן, הסגנון הזה מעורר סלידה ובחילה.

שלך,

יונתן זמיר

נ.ב.,

האם היה אכפת למישהו בגרעין שלנו ["שדמות", עין-גדי] ששמה הקודם של זהבה (נדמה לי שהיא היתה אפילו מפ"ת) היה גולדה?...

* שאלה לנעמן כהן: בכותרת לדבריך שכתבת במכתב העיתי של אהוד אתה אומר: "חיים וישניה-רמון מנפץ את תעמולת הפייק ניוז נגד נתניהו. לנתניהו אין צורך בתיקון חוק החסינות ופסקת ההתגברות."

ושאלתי – מדוע אינך קורא לבנימין נתניהו – בנימין מיליקובסקי נתניהו? למה האפלייה בין חיים רמון לביבי? האין זה משום שאתה קורא בשם המשפחה הקודם רק כאשר אתה רוצה (אולי אפילו בתת מודע) לזלזל באנשים אלה?

ובזאת אני מצטרפת ליונתן זמיר ואל הערתו שהתפרסמה בגיליון הקודם.

בנדלה

* אהוד בוקר טוב, שמחתי לקרוא ב"נידח" האחרון את הסיפור על סבי חיים מיכל מיכלין. ממש בימים אלה עתיד לראות אור בהוצאת כרמל ספרי על ארבעה דורות במשפחתנו, שמתחיל עם הסבא-רבא ר' מיכל הכהן, דרך ר' חיים מיכל מיכלין, ד"ר יעקב מיכלין [אבי] ואמנון מיכלין [אחי]. בו מסופר בהרחבה הקטע שלך על ח"מ מיכלין.

בברכה

דניה מיכלין עמיחי

* שבוע טוב אהוד, שמח לקרוא שמאוד נהנית מהקונצרט החגיגי האחרון של מהטה בארץ. גם אם לא נכחתי שם מוכרת לי החווייה הזו במלואה, בשל היותי בקונצרטים שלו בעולם פעמים לא מעט. בנוסף, היכרותי האישית עימו רק מעצימה כל חוויה מסוג זה.

אני מרים כוסית "לחיים" לשניכם, בהיותכם בני אותו גיל.

מיטב הברכות וד"ש לבנך, בן.

שלך מאי שם,

בן בן-ארי

* הקשיבו לדבריו של נביא הזעם היהודי האמריקאי שונא ישראל ושונא ביבי – המזהיר אותנו מה עתיד להיות גורלנו אם לא נפיל בבחירות הקרובות את ביבי!

"ברק לא יכול לנצח בבחירות. אולם כניסתו לתוך המרוץ וההצבעה על כל האיומים לעתיד ישראל עשויה לאלץ את הציבור להתייחס אליהם ולאלץ את כחול לבן והעבודה לדון במדרון החלקלק לכיוון עתיד של אפרטהייד בגדה המערבית.

ברק קרא למפלגתו ישראל דמוקרטית: 'לכל אחד מאתנו בחירה בין מדינת ישראל לבין מדינת נתניהו; בין הריסתה של הדמוקרטיה הישראלית, וגרימת נזק מכוון לשלטון החוק, בתי המשפט והמשטרה... אלה הימים האפלים ביותר שידענו.'

גם טראמפ וגם היהודים ברחבי העולם צריכים להתפלל שביבי יפסיד. אם ינצח – ויחתור תחת שלטון החוק כדי להגן על מעמדו ולהנציח את שלטון ישראל בגדה – כל יהודי שאכפת לו ממדינת ישראל יצטרך לבחור בחירה אתית אם עליו להמשיך לתמוך בישראל. זה עלול להביא לפילוג בכל בית כנסת ומוסד יהודי ברחבי אמריקה והעולם."

[תומאס פרידמן. ניו יורק טיימס. מובא ב"הארץ" באינטרנט, 11.7].

אהוד: מר פרידמן הנכבד, ראש ממשלתנו בנימין נתניהו מוגן גם כיום על פי חוק החסינות הקיים ואין לו שום צורך בחוק חדש אלא בקואליציה יציבה ולא סחטנית. הוא גם לא יישב בכלא, כפי שאתה משלה את קוראי עיתונך.

ועוד לידיעתך, אסטרטג אמריקאי גדול שכמוך – אם ישראל לא תשלוט בגדה ישלוט בה החמאס, והגדה תידרדר למצבה של רצועת עזה, ומרבית אזרחי ישראל יהיו נתונים תחת הטרור של החמאס – כמו הישראלים בעוטף עזה, ויש חשש שגם ממלכת ירדן תיפול בידי החמאס!

זאת ועוד – תוכנית השלום של נשיאך טראמפ תיפול לא בגלל ההתעקשות של נתניהו, כדבריך המטופשים, אלא בגלל הפלסטינים – שאינם רוצים כלל שלום ושיקום אלא החרבת ישראל וחיים של פאראזיטים על חשבון המערב, ועד לא מזמן גם על חשבון ארה"ב – עד שטרמאפ, השנוא עליך ממש כמו נתניהו, התחיל לשים סוף לפאראזיטיות הזו שהתקיימה על חשבון משלם המיסים בארצך!

* האם שר החינוך שלנו רפי פרץ חכם?

* אהוד: היינו חמישה בני 83 – זובין מהטה, התזמורת הפילהרמונית הישראלית, וודי אלן, המלך חוסיין ואני. המלך חוסיין מת ונותרנו ארבעה.

* הי אודי, התלבטתי אם לשלוח לך את הקטע הבא, מחשש שאולי פוצ'ו ייעלב, ואני משאירה לך את ההחלטה אם לפרסם את זה או לא. פוצ'ו מספר על השורה שלא צלחה אצלו בשיר, עד שהשלים אותה עבורו יורם טהר לב.

אצלנו במושב היה מקרה דומה. לחגיגות יובל ה-50 שיזם המושב (גן חיים) בשנת 1986, הוזמן שי לביא לביים מופע גדול, והוא הביא איתו את פוצ'ו. פוצ'ו אסף חברי מושב שישבו איתו וסיפרו לו סיפורים מהווי המושב ומתולדותיו. פוצ'ו כתב מערכונים ושירים שגם הולחנו לצורך ההופעה. באחד השירים היו שתי שורות שהיו בחריזה, אבל כנראה פוצ'ו לא מצא משהו מתאים ויצר שורה של סתם מילים. זה לא היה משפט בכלל, ואפילו לא שייך לנושא השורה הקודמת רק התחרז איתה.

לי זה מאד הפריע. ניגשתי אליו ושאלתי אותו מה זה. האם זו עברית או תורכית?

פוצ'ו, שכנראה חשב שאיש לא ישים לב לשורה הזאת, ענה שזה לא נורא, וזה ייבלע בתוך כלל המלל ולא יורגש.

השבתי לו, שאם הוא היה כותב שיר לאחד העיתונים המכובדים והרציניים, ודאי לא היה כותב ככה.

למחרת, הבאתי איתי שורה מתאימה לעניין בקצב ובחריזה, שאני כתבתי, וביקשתי שיחליף את השורה שלו בשלי.

תחילה פוצ'ו לא רצה להחליף, הוא אמר שאנשים כבר התחילו ללמוד את הטקסט, ושזה יהיה קשה להרגיל אותם למשהו אחר, אבל אני התעקשתי ואמרתי ששורות השיר צריכות להיות מובנות ובעברית תקינה. לבסוף החליף פוצ'ו את השורה שלו בשלי.

בלי קשר, עליי לציין שהמופע היה נהדר, והמערכונים של פוצ'ו היו בול לעניין ומצחיקים מאוד.

בנדלה

* מה קרה לתוכנית "שבת עולמית" של יצחק נוי, שהיתה משודרת במשך שעתיים כל שבת בבוקר משמונה עד עשר ושהיתה, בזכות אישיותו והשכלתו הרחבה – אחת התוכניות האינטליגנטיות, המעניינות והחשובות ביותר שהיה ל"כאן רשת ב'" במודיעין להציע – לבד מחדשות "קול ישראל" מירושלים מדי שעה?

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2242 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,075 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,074 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-89 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,633 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-93 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-73 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-30 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-63 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח-בהקלדה של הלקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

[מיספר הערכים לפי ההתקדמות בהקלדה]

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,240 נמעני המכתב העיתי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל