פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1460

[שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, י"ב בתמוז תשע"ט, 15.7.2019

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: חִדְלוּ לְהִתְעַלֵּל בִּמְבוֹא מוֹדִיעִין וּבְהַרְאֵל. // אורי הייטנר: 1. עוטף המפלצת 2. צרור הערות 14.7.19. // פוצ'ו: בחיי [6]. י. העיפרון. // עדינה בר-אל: אופיר בית אריה הי"ד, ילד חמד. // בן-ציון יהושע: לאן נעלמו עשרת השבטים? // חנה סמוכה מושיוב: לא על הלחם לבדו – בגרות 1966. // תקוה וינשטוק: 1. צמח חודש תמוז: מִתְנָן שעיר. 2. מי מפחד מהצגת תיאטרון? // נעמן כהן: במקום להיות טורקמדה, גבלס או ז'דאנוב, השתמשו בעכבר. // אהוד בן עזר: "מאדאם בובארי" לגוסטב פלובר. עברית: 1966. פורסם לראשונה במוסף "משא" של עיתון "למרחב" ביום 9.5.1969 תחת הכותרת "קריאה אפשרית" לפני 50 שנה. // יהודית אוריין: תגובה על רגל אחת ל-א. בן עזר. פורסם לראשונה במוסף "משא" של עיתון "למרחב" ביום 6.6.1969 תחת הכותרת "קריאה בלתי אפשרית" לפני 50 שנה. // יש לי רק שני אבאים. שיר מאת חיימקה שפינוזה, לוטש מילים. // אהוד בן עזר: בעקבות יהודי המידבר. פרק חמישה-עשר. בחזרה לפתח-תקווה, 1880. הפגישה עם הבידואי היהודי דאוד אבו-יוסף. יהודה ראבּ מספר. // מאיר עוזיאל: במקום ממשלה בראשות נתניהו, נתקענו עם אתגר הבקבוק. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

חִדְלוּ לְהִתְעַלֵּל בִּמְבוֹא מוֹדִיעִין וּבְהַרְאֵל

ּ

חָלַף כְּבָר זְמַן נִכָּר מֵאָז אוֹתָה דְּלֵקָה פָטָלִית

בָּהּ נִשְׁמְדוּ כָּלִיל בָּתִּים בְּהַרְאֵל וּבִמְבוֹא מוֹדִיעִין

וְעַד הַיּוֹם לֹא נִתְקַיְּמוּ מִשּׁוּם בְּחִינָה רֵיאָלִית

הַבְטָחוֹתָיו שֶׁל הַמִּמְסָד שֶׁבְּתִקְווֹת הִטְעִין

אֶת לִבָּם הַפָּצוּעַ קָשׁוֹת שֶׁל אוֹתָם שֶׁבֵּיתָם וּרְכוּשָׁם הָיוּ טֶרֶף

לִלְשׁוֹנוֹת הַשְּׂרֵפָה שֶׁאֲסוֹן פְּרִיצָתָהּ שׁוּם שָׂרִיד לִפְלֵטָה לֹא הִשְׁאִיר

אַךְ אֹטֶם לֵב הַבְּיוּרוֹקְרַטְיָה מִתְעַלֵּל בְּלִי הֶרֶף

בָּהֶם, הָרְאוּיִים בִּמְקוֹם לְסַחֶבֶת לְסַעַד מָהִיר.

וְכָל יִשְׂרְאֵלִי שֶׁעוֹד זוֹכֵר פָּסוּק רַב עֵרֶךְ

מִתּוֹךְ מַסֶּכֶת שָׁבוּעוֹת בְּסֵדֶר נְזִיקִין

כְּמוֹ "כָּל יִשְׂרָאֵל עֲרֵבִין זֶה בַּזֶּה" כְּבָר יוֹדֵעַ כִּי לֹא זוֹ הַדֶּרָךְ

בָּהּ מְטַפֵּל בְּקָרְבְּנוֹת אָסוֹן מִמְשָׁל תָּקִין.

דָּבָר אֶחָד בָּרוּר: מִי שֶׁבְּתֵרוּצֵי טִיּוּחַ

מַצְדִּיק כַּיּוֹם אֶת עֵזֶר הַמְּדִינָה הַמִּתְאַחֵר

לְמִי שֶׁאֵין לָתֵת לִמְרִי סִבְלוֹ לִהְיוֹת שָׁכוּחַ

הוּא מִי שֶׁלֹּא בֵּיתוֹ נִשְׂרַף כִּי אִם שֶׁל אִישׁ אַחֵר.

אָז בּוֹשׁוּ נָא וְהִכָּלְמוּ שָׂרִים הַנִּדְבָּקִים פֹּה

בְּדֶבֶק-מַגָּע שֶׁל קִשְׁרֵי מִפְלָגָה לַכִּסְּאוֹת בְּמֵאָה עַכּוּז לַחַץ

תּוֹךְ הֲפָרוֹת אַחַר בְּחִירוֹת שֶׁל דִּבּוּרִים רֵיקִים פֹּה

שֶׁל כָּל מַה שֶׁהִבְטַחְתֶּם כָּאן בְּדֵמָגוֹגְיַת-מַחַץ

כְּשֶׁמַּפְקִירִים אַתֶּם כַּיּוֹם פְּגוּעֵי שְׂרֵפָה אוֹכֶלֶת

בֵּיתָם שֶׁל אֶזְרָחִים כְּפִי שֶׁהִפְקִיר אָרִיק שָׁרוֹן

שָׁנִים בְּקָרָוָנִים בְּלִי שׁוּם שֶׁמֶץ שֶׁל תּוֹחֶלֶת

אֶת מְפֻנָּיו שֶׁל גּוּשׁ קָטִיף בְּלִי לְסַפֵּק פִּתְרוֹן.

לֹא דַּי בְּהַבְטָחוֹת כּוֹזְבוֹת וְגִלּוּיֵי סִימְפַּטְיָה

כְּשֶׁיֵּשׁ לָׂכֶם זְמַן לְמִמְכָּר וּלְמֶקַח עַל כָּל תִּיק שֶׁל שַׂר וּמַנְכָּ"ל

וּכְשֶׁאֲדִישׁוּתְכֶם הִיא בִּזָּיוֹן לַדֵּמוֹקְרַטְיָה

אֲשֶׁר אֶת שְׁמָהּ אַתֶּם נוֹשְׂאִים לַשָּׁוְא וּבְלֵב קַל.

לָכֵן, לַמְרוֹת הַצִּינִיּוּת בָּהּ שִׁלְטוֹנְכֶם נִמְאַס כֹּה

וְהַסַּחֶבֶת הַנִּמְתַּחַת עַד לְהִתְגַּעֵל

מִטִּפּוּלְכֶם בְּקָרְבְּנוֹת הָאֵשׁ שֵֶהוּא כְּבָר פְיַאסְקוֹ,

חִדְלוּ לְהִתְעַלֵּל בִּמְבוֹא מוֹדִיעִין וּבְהַרְאֵל.

יוסי גמזו

* * *

אורי הייטנר

1. עוטף המפלצת

ב-20 ביולי, ימלאו שבעים שנה לסיומה הפורמלי של מלחמת השחרור. סיומה הפורמלי, ציינתי, כיוון שקרבות מלחמת השחרור הסתיימו כבר ב-10 במרץ, בסיומו של מבצע "עובדה" –שחרור הנגב הדרומי, הערבה ואילת. אולם ב-20 ביולי נחתם הסכם שביתת הנשק האחרון.

מלחמת השחרור הסתיימה בהסכמי שביתת נשק בין ישראל לכל אחת משכנותיה. סוריה היתה המדינה האחרונה שעימה נחתם ההסכם. הסיבה להימשכות המו"מ עם סוריה, נבעה מהפער התהומי בעמדות הצדדים. המלחמה עם סוריה הסתיימה באופן שונה מאשר המלחמה עם שאר מדינות ערב. בעוד בשאר החזיתות צה"ל הדף את הפולש מגבולות המדינה ואף הרחיב את הגבולות, בחזית הסורית צה"ל אמנם בלם את הפולש, אך הקרבות הסתיימו כאשר צבא סורי ניצב עדיין בתוך שטח ישראל על פי הגבול הבינלאומי (הגבול שנקבע לאחר מלחמת העולם הראשונה), באזור משמר הירדן – המושבה שנפלה בקרב ותושביה נפלו בשבי הסורי (המושבה ישבה במקום בו יושב היום קיבוץ גדות, ושמה מונצח במושב משמר הירדן), אזורים מדרום מזרח הכינרת ועוד.

עמדתה של ישראל היתה חד משמעית ולא ניתנת לפשרה – התנאי לשביתת הנשק הוא נסיגת צבא סוריה אל הגבול הבינלאומי. בן גוריון לא היה מוכן לוותר על דרישה זו, גם במחיר חידוש הקרבות. לעומת זאת, הדרישה הסורית היתה נסיגה ישראלית משטחי הגליל העליון, מכל מזרח הכינרת (כך שמחצית האגם תהיה בידי סוריה) ועוד.

הסורים התקפלו במהלך המו"מ מדרישות הנסיגה, והמו"מ התמקד בדרישה הישראלית לנסיגה סורית. בסופו של דבר נתקבלה פשרה – סוריה תיסוג לגבול הבינלאומי, אך האזורים שבהם ישב צבאה, ועוד מיספר אזוריםי הוגדרו "שטחים מפורזים". בהשוואה לעמדות הפתיחה, אין ספק שההישג הישראלי במו"מ היה גדול. נסיגת צבא סוריה היתה הישג משמעותי לישראל. אך גם הוויתור הישראלי, ההסכמה לפירוז אותם שטחים, היה ויתור קשה, כירסום בריבונותה של ישראל ומקור להמשך הסכסוך בשנים שלאחר המלחמה.

שטח מפורז הוא שטח שאסור להכניס אליו כוחות צבא, או שיש הגבלה על כמות הכוחות שניתן להכניס אליו. הסורים המציאו פרשנות מקורית, יצירתית – לכאורה השטחים המפורזים הם מעין שטח הפקר, אינם שייכים לאף צד, ולכן אסורה בהם כל פעילות ישראלית, לא רק צבאית, כי אם גם אזרחית. ישראל, כמובן, דחתה את הפרשנות הזאת ומימשה את ריבונותה בהקמת יישובים בשטחים המפורזים – גדות, משמר הירדן, תל קציר, האון, מעגן ואלמגור. כן עובדו שטחים חקלאיים של עין גב, דן, דפנה, שאר יישוב, שמיר, כפר סאלד ואחרים. הסורים הציגו את הפעילות האזרחית הזאת כהפרת ההסכם, וכעילה לתוקפנות נגד ישראל, יישוביה ותושביה.

עילות נוספות לתוקפנות הסורית, היו פעולות שישראל ביצעה בתחום המים, כמו ייבוש אגם החולה והקמת המוביל הארצי. כל פעולה כזאת הוגדרה בפיהם כשינוי הסטטוס קוו, והם הגיבו עליה בתוקפנות. הם אף הצליחו לסכל את הקמת המוביל הארצי בתוואי המקורי שלו, ההגיוני יותר – תפיסת המים בירדן ההררי (במקום שאיבתם מן הכינרת). הם ניסו לסכל גם את התוואי החלופי. הסיבה האמיתית לניסיון לסכל את הקמת המוביל – פעולה עליה החליטה הליגה הערבית, הייתה ניסיון למנוע את הזרמת המים לנגב, כדי לסכל את יישוב הנגב.

בשנות השישים ניסו הסורים להטות את מי הירדן ולהזרימם לנהר הירמוך, כדי לייבש את ישראל. פעולה שישראל סיכלה בפעולות צה"ל.

סוריה אף השתלטה לאורך השנים על שטחים ריבוניים ישראליים כמו חמת גדר, רמת בניאס וצפון מזרח הכינרת.

לאורך כל השנים שבין מלחמת השחרור למלחמת ששת הימים החיים ביישובי עמק החולה ועמק הירדן היו סיוט. ניתן להשוות אותם לחיים באזור עוטף עזה בימינו.

לפני שנים אחדות התחלתי לחקור את הסכסוך הישראלי סורי בעשור שקדם למלחמת ששת הימים (הפסקתי את המחקר הזה לטובת מחקר אחר, אולם ייתכן שעוד אחזור אליו). הופתעתי לגלות עד כמה התוקפנות הסורית היתה יומיומית. לא חלף כמעט יום שלא היה בו אירוע – טרור הצתות, חדירת מרעה או חקלאים לשטחים ישראליים, ירי צלפים, מיקוש, הפגזות יישובים וכן הלאה. ברוח הביטוי עוטף-עזה, ניתן לכנות אותם יישובים כעוטף-גולן, או בשם המאיים שהיה נהוג אז – עוטף-הרמה-הסורית. ואולי נכון, ברוח הביטוי הקולע, המטיב לתאר את הגולן באותה תקופה, "ההר שהיה כמפלצת" (מתוך השיר "בתי את בוכה או צוחקת"), לכנות את האזורים הללו עוטף המפלצת.

ניקח לדוגמה את אירועי השבוע לפני 62 שנה.

 9.7 – יום קרב בן עשר שעות באזור גונן. החל בהתקפה סורית על סיור של מג"ב באזור דרבשיה, ממזרח לחולה. היו פצועים בכוח. צה"ל הגיב באש. במשך שעות הופגז קיבוץ גונן והופגזו עמדות באזור. צה"ל הפגיז את מוצבי הצבא הסורי באזור. ביום הקרב נהרג פועל מקריית שמונה, תמוז עטיה, שעבד בעבודות הכשרה של קק"ל ונפצעו 7 שוטרי מג"ב, מתוכם שניים קשה. במהלך יום הקרב הוכרזו חמש הפסקות אש, בחסות משקיפי האו"ם, אך הסורים התעלמו מארבע הראשונות. אש נורתה על רכב של עיתונאים שיצא מקיבוץ גונן. נפילות גם בקיבוץ להבות הבשן. צה"ל הפגיז, בתגובה, את המוצבים הסורים מהם נורתה האש, המוצבים ספגו פגיעות קשות, חלקם נהרסו וחיילים סורים רבים נהרגו ונפצעו.

10.7 – לפנות בוקר – ירי לעבר להבות הבשן. אין נפגעים ולא הושבה אש. בבוקר – חבר קיבוץ דן, משה כהן, נפצע ביריות צלף סורי, בעת עבודתו על קומביין בשדות הקיבוץ. בשעות הבוקר היו עוד אירועי ירי על עובדים בשדות בעמק החולה.

11.7 – הסורים חידשו את האש על קיבוץ גונן. אחרי חצות ירו על הקיבוץ במשך רבע שעה. בבוקר התחדשה האש.

12.7 – הסורים ירו לעבר טרקטוריסט שעבד בחפירת תעלת ניקוז מדרום לקיבוץ גונן. הטרקטוריסט לא נפגע. לא הושבה אש.

20.7 –קבוצות פלחים סוריים חדרו לשטחים ישראליים באזור אל חנזיר, 400 מ' מהגבול, ועיבדו אותם.

השבוע לפני 60 שנה.

 10.7 – הסורים אינם מאפשרים הזרמת המים לשמיר, למעט זרם דקיק, זה היום הרביעי. אין מים לשדות ולבעלי החיים.

13.7 – טרם התחדשה אספקת המים לשמיר. הסורים טוענים שמי המעיין הידלדלו, אך ידוע שחפרו מנהרת הטייה.

22.7 – ירי ממוצבים סוריים לעבר מטוס ישראלי שטס בשמי ישראל. המטוס לא נפגע.

השבוע לפני 59 שנים.

 11.7 – טרקטוריסט מתל קציר, יוסי קנטור, נפצע מירי סורי לעבר חקלאים שעיבדו את אדמות הקיבוץ.

18.7 – הסורים חסמו את זרימת מי מעיין הדופלה לשמיר.

22.7 – סיור סורי חדר לשטח ישראל מדרום לכפר סאלד. הוא התגלה בידי כוח צה"ל שירה עליו והרג שניים מלוחמיו. צבא סוריה הביא כוחות תגבורת ובמשך שש שעות נערכו חילופי אש, והסורים ירו גם אש מרגמות. הסורים ירו גם לתוך קיבוץ כפר סאלד.

24.7 – הסורים הציתו את שדות האון, בירי של פצצות תאורה במשך חצי שעה.

כך נראו החיים בעוטף המפלצת לאורך 19 שנים, מדי יום ביומו, שבוע בשבועו, חודש בחודשו, שנה אחר שנה. מה שיכול להמחיש את אופי החיים בעוטף המפלצת באותן השנים, הוא שיר ערש, שכתבה חברת קיבוץ שער הגולן תרצה ברגל.

שיר ערש לילדים במקלט

נומי ילדה

נומי, נומי ילדה,

עוד הלילה נושק עפעפייך.

איך קרעו חלומך

ונשאוך עם צרורך

בוכיה למקלט – עד יבשו

דמעותייך,

בוכיה עד יבשו דמעותייך.

נומי ילדה,

נומי, נומי ילדה,

שאגת מטוסים לך שיר ערש,

כי נולדת בסְפר

מול תותח על ההר,

כי צמחת בין פרחים, בין פרחים

ובין הרס, כי צמחת בין פרחים ובין הרס.

נומי ילדה,

נומי, נומי ילדה,

בובתך נרדמה כבר מזמן.

תערב לך שנתך,

המקלט – הוא ביתך,

המקלט – הוא ביתך

כאן אל מול הגולן –

עוד שנתך תערב

בחדרך מול כוכב

המחייך על הרי הגולן.

שיר ערש. "המקלט הוא ביתך." "צמחת בין פרחים ובין הרס." איזו גבורה גילו אותן אימהות, שגידלו את ילדיהן באימה הזאת.

בשנים האחרונות, מדי פעם קופץ חכם תורן עם הנראטיב על פיו חלק ניכר מן התקריות היו פרובוקציות ישראליות. ישראל שלחה בכוונה טרקטוריסטים לחריש, מתוך ידיעה שהסורים יפתחו באש, ואז ישראל תגיב במתקפה חזקה יותר ותחמם את הגזרה. האמת היא שישראל מעולם לא הכחישה את העובדות הקטנות, אלא שהתמונה הגדולה שונה לגמרי.

למה הדבר דומה? חמאס יקפיד לירות על שדות נתיב העשרה וכרם שלום, וייצור מצב שאין אפשרות לחקלאים לעבד את שדותיהם. ישראל תעמוד על ריבונותה, ובאבטחת חיילי צה"ל ייצא טרקטור לחרוש את השדה. המחבלים יירו לעבר הטרקטור, ובתגובה צה"ל יפציץ בסיסי חמאס. זאת פרובוקציה?

הטענה הזו היא קשקוש. מדובר בפעילות שנועדה לממש את ריבונות ישראל על שטחיה. אלמלא ירו הסורים על הטרקטור, לא היתה מתפתחת תקרית. וכשהם ירו, ישראל ניצלה את התקרית שהתפתחה, כדי לתקוף את פעולות הטיית הירדן.

כתב לי יורם מאירי מראש פינה: "משנת 1957 ועד 1966 הייתי מעורה ומודע לנעשה בעיבוד החלקות באזורים המפורזים. בתחילה ממזרח לקיבוץ דן כחבר הקיבוץ ורכז הפלחה, ומשנת 1962 כמנהל אזור במפעל תחנות הטרקטורים של הסוכנות היהודית. בין שאר העבודות החקלאיות שביצענו במושבים ובקיבוצים, ביצענו גם עיבודים חקלאיים בשטחים המפורזים, בחלקות שהיה סיכון בעיבודן. הייתי עד וגם שותף פעיל במיספר תקריות, בחלקן היו נפגעים, בביצוע העבודות החקלאיות. בכל המקומות היתה הקפדה שלא לחרוג מהשטח שבבעלות ישראלית. הקפדנו שלא לעלות על שטח שלא בבעלות ישראלית. כדי להגיע לחלקותינו היה עלינו לעקוף את החלקות שלא בבעלותנו. הקפדנו שלא לעבור דרכן ולא לדרוך עליהן, גם אם לא היו מעובדות ובוודאי שלא לחרוש ולעבד אותן. על פי רוב, עיבוד חלקות אלה היה כרוך בתקריות של ירי על העובדים או הטמנת מוקשים בשטח החקלאי ובדרכי הגישה. בתקריות אלה היו מיספר נפגעים."

האם צדק בן גוריון כאשר הסכים לפשרת השטחים המפורזים?

ניתן להבין אותו. ישראל הייתה בתום מלחמה קשה שבה איבדה 6,000 נפש, כאחוז מאוכלוסייתה. באופן יחסי, בהשוואה לגודלה של ישראל היום, מדובר ב-90,000 איש! אלפים נפצעו. המצב הכלכלי היה קשה מנשוא. כל מעייניו של ב"ג היו נתונים למשימה הגדולה של הדור – העלייה הגדולה מארצות ערב וממחנות העקורים באירופה, ויישובם ברחבי הנגב והגליל. בעמידה עיקשת ואיתנה הוא השיג את המטרה העיקרית – נסיגת הפולש הסורי אל מעבר לגבול הבינלאומי. הוא סבר שהוויתור בפשרת הפירוז סביר, ולא כדאי לסכן את הסיכוי לשביתת הנשק ואולי אף להביא להתחדשות הקרבות.

מצד שני, השטחים המפורזים הפכו לעילה לתוקפנות. הסכם שביתת הנשק נחתם, אך הנשק לא שבת כלל וכלל.

בימים אלה לפני 61 שנה, במלאת 9 שנים להסכם, פירסם עזריה אלון בעיתון "למרחב" סדרה של שלושה מאמרים, שכותרתן "מכת האזורים המפורזים". וכך הוא כתב לסיכום:

"כך, אפוא, מסתכמת פרשת האזורים המפורזים כמאזן שכולו הפסד בעבורנו. יתכן ויוכיחו כי בצד הרווח עומדת חתימת הסכמי שביתת הנשק בשעתו – אך ודאי שיש לא מעט טענות צודקות בפי אלה הטוענים, כי את שביתת הנשק יכולנו להשיג, לו גילינו יתר סבלנות וכושר תמרון, בתנאים הרבה יותר טובים ובלי הצרה הזו העוכרת את המדינה מיומה הראשון ועד היום."

אין תִּמה שמי שלחצו על הממשלה להחליט על שחרור הגולן במלחמת ששת הימים היו יישובי העמקים הצפוניים. שחרור הגולן שחרר אותם מן הסיוט של החיים תחת לועי התותחים הסוריים. לא בכדי, היוזמה ליישב את הגולן, מיד לאחר שוך הקרבות, יצאה אף היא מיישובים אלה.

לאחר מלחמת השחרור, הוציאה קבוצת כנרת את הספר "כנרת בימי מבחן", המתאר את הקרבות על הגנת הקבוצה בתש"ח.

לאחר הקמת המכון לחקר הגולן (היום מכון שמיר) נשלח למכון, מהשכנים בכנרת, עותק של הספר. זיוה ליש כתבה הקדשה בנוסח זה: "תמיד היה הגולן עבורנו 'ההר שמנגד'. משם פתחה הרעה בימי ראשית המדינה, היינו קו החזית ויכולנו להם. היום אתם קו החזית. חומה מגוננת. אנחנו אתכם תמיד."

אסיים בסיפור שסיפר מוקי צור, חבר עין גב, מתחילת כהונתו כמזכיר התק"ם, בשנת 1989. הסיפור מופיע בספרו האוטוביוגרפי "חצי חליל":

"באחד השבועות הראשונים לכניסתי לתפקיד, ניגש אליי זוג ותיק מחברי עין גב ואמר בחשש עמוק: 'זהו? אתה מתחיל לחסל את הקיבוצים?'

"שאלתי: 'ממה אתם מסיקים זאת?'

"וכך הסבירו: 'מעלינו יושב קיבוץ כפר חרוב. פעם היתה זו עמדה סורית. מדי לילה בחצות היו החיילים הסורים מכבים את האורות. והנה במקום זה קם קיבוץ כפר חרוב. מאז שהקיבוץ הצעיר עלה על הקרקע לא מכבים בו בחצות את האורות. כל לילה בחצות אנחנו יוצאים מביתנו לראות האם האורות בכפר חרוב עדיין דולקים ודבר זה נותן לנו תחושת ביטחון. אבל בלילות האחרונים אין אורות בכפר חרוב. אז תגיד את האמת, חיסלת את הקיבוץ?'"

התברר כי בכפר חרוב היתה הפסקת חשמל.

שלחתי מברק. ביקשתי מאנשי כפר חרוב שיתקנו את החשמל כדי שחבריי הוותיקים יוכלו לישון בשקט. יחד עם זאת חשתי היטב עד כמה עמוקה החרדה ורב החשש."

2. צרור הערות 14.7.19

* זכות הציבור לדעת – כל אימת ששואלים את ברק שאלות הקשורות לעסקיו, לקשריו העסקיים, למשל על סכום עתק שקיבל מקרן וקסנר על מחקר שעשה (או לא עשה) בעבורם, תשובתו היא שמדובר בעסקיו הפרטיים ואין בהם עניין לציבור.

כל עוד היה אדם פרטי, יש בכך היגיון מסוים. ובכל זאת, כאשר מדובר במי שהונו נובע מקשריו ומכרטיס הביקור שלו כראש ממשלה, שר ביטחון ורמטכ"ל, ניתן היה לצפות לגילוי נאות. הרי זה מדיף ריח רע מאוד של הון-שלטון.

אולם היום, כאשר הוא חוזר לחיים הציבוריים (ולמרות שעל פי הסקרים הוא מדשדש סביב אחוז החסימה, ברור שהוא מכוון לתפקיד אחד בלבד), אין הוא יכול להסתתר מאחורי הטענה הזאת. ברגע שהוא חוזר להיות איש ציבור – זכות הציבור לדעת את כל הפרטים על הונו, על עסקיו ועל קשריו. עצם ההסתרה הזאת היא שחיתות ציבורית.

אין דבר רחוק יותר מדרך החיים שבה גדל ברק בקיבוץ משמר השרון – מרדיפת הבצע והנהנתנות הנובו-רישית שלו. וחברים מפוקפקים כמו עבריין המין המיליארדר אפשטיין, מעוררים בהחלט את המכתם הידוע "אמור לי מי חבריך ואומר לך מי אתה." והם גם מעוררים סלידה.

כאשר אני מדבר על שחיתות ציבורית, אין כוונתי בהכרח לשחיתות פלילית. לא כל מה שאינו פלילי – ראוי. והרף שעלינו להציג בפני מנהיגינו צריך להיות גבוה הרבה יותר מהסף הפלילי.

עם זאת, הקריאות של נתניהו ותומכיו לחקור את ברק, סתם, בלי שום מידע, בלי שום חשד, הן חלק משיטה. נתניהו מפזר מסרים לפיהם "כולם מושחתים." אנשיו מפיצים רכילויות ושמועות על "כולם". ואם "כולם" מושחתים, למה הם לא נחקרים? ברור. כי יש "אכיפה בררנית." "מדינת העומק" תופרת תיקים לנתניהו, ולא חוקרת את המושחתים האמיתיים. כי אלוהים אמר "לא נתניהו לא חוקרים" ואם כך כתוב בדף המסרים המקודש, צריך לדקלם ולהוכיח. וכבר קראתי רשומות המספרות שאפשטיין הוא איש "הקרן", וכחלק ממזימה הוא זימן את ברק ואנשיו לסצנות מין מביכות, ובאמצעות סחיטה הוא יאלץ אותו לממש את תכנית הקרן לנסיגה חד צדדית מיו"ש. בית החרושת לבדיית קונספירציות לא נח לרגע.

* חסידים שוטים – דבר מעניין למדתי בשבועות האחרונים. מאז הודעתו של ברק על חזרתו לחיים הפוליטיים, מתחתי עליו ביקורת פעמים אחדות. ולמדתי, שיש לו חסידים שוטים, תואמי חסידיו השוטים של נתניהו. כלומר, אנשים הרואים במנהיגם אדם-על, שאין לבקר אותו, ואם מישהו מבקר אותו, כנראה שמשהו פגום בו, אולי הוא לוקה בנפשו.

* בשעה שקבע בית המשפט העליון – כותרת מאירת עיניים בכתבה הנפרשת על עמוד שלם ב"הארץ": "נא לפנות את החדר בשעה שקבעו המתנחלים."

נו, זה ברור. "המתנחלים". הפרוטוקולים של זקני המתנחלים. הרעים. כאלה שמגרשים מביתו זקן בן 75.

אולם כשקוראים את הכתבה (וכמה קוראים את האותיות הקטנות?) מגלים תמונה "קצת" שונה. לא "המתנחלים" קבעו. בית המשפט העליון קבע. ובכך אושש פסיקה קודמת של ערכאה נמוכה יותר. ובסך הכול מדובר בביצוע רכישה חוקית, בכסף מלא, שביצעה עמותת "עטרת כוהנים" לפני 15 שנים.

אבל האידיאולוגיה של "הארץ" היא שלא חייבים לקיים את החלטות בג"ץ. כלומר חייבים לקבל את פסיקות בג"ץ, אם הן "נכונות". כלומר, אם השופטים עובדים אצל שוקן. אם ההחלטות "לא נכונות", לא צריך לקיים אותן.

אבל ממי שזאת האידיאולוגיה שלו, ניתן היה לצפות לאיזושהי הגינות עיתונאית. ניתן היה לצפות לכותרת: "נא לפנות את החדר בשעה שקבע בית המשפט העליון." כותרת כזאת, דומני, נשמעת קצת אחרת מ"נא לפנות את החדר בשעה שקבעו המתנחלים." והיא תהיה הרבה יותר מדוייקת.

אבל אם אפשר להסית ולהשניא, "הארץ" לא יחמיץ את ההזדמנות.

* רב המרצחים – לאחר הטבח הנורא שערך המחבל הרוצח ברוך גולדשטיין, שם רשעים ירקב, בו רצח בירי מהגב בשעת תפילה 29 אנשים וילדים שכל פשעם הוא היותם בני הדת המוסלמית ופצע מאות, הוציא יצחק גינזבורג ספר בשם "ברוך הגבר" המהלל ומשבח את המחבל ואת הפיגוע הרצחני שלו.

כשנודע דבר רצח רבין, גינזבורג ותלמידיו יצאו במחולות וריקודים.

שנים אחדות לאחר מכן, חתם גינזבורג על "הסכמה" רבנית לספר תועבה משוקץ של תלמידיו המובהקים יצחק שפירא ויוסף אליצור "תורת המלך", שעל פיו מותר (על פי עיוות ההלכה) לרצוח גויים ("שאינם בשלום אתנו").

הוא הקים את ישיבת "עוד יוסף חי" בקבר יוסף ואח"כ ביצהר, שהיא חממה לפשעי השנאה המכונים בכיבוסית "תג מחיר" ולסרבנות בצה"ל – ישיבה שרבים מתלמידיה הורחקו בצווים מנהליים מיו"ש והיא עצמה קיבלה צו סגירה וצו הריסה.

לאחר עקירת יישובי גוש קטיף הוא הכריז על גט כריתות מן הציונות ומדינת ישראל.

בערב שבת, מודעה שהשתרעה על פני עמוד שלם ב"מקור ראשון", בישרה על פרס תורני חשוב שהאיש מקבל. ביררתי קצת, ונאמר לי שהפרס אינו כל כך חשוב כפי שמצטייר, אפילו די אזוטרי, ובכל זאת, חתומים על המודעה כמה מן הדמויות המרכזיות בציונות הדתית.

עובדה זו היא חרפה. איש כזה, התומך במחבלים ורוצחים, רבם של המרצחים, ובקיצור – רב המרצחים, ראוי לנידוי, ראוי להיות מוקצה מחמת מיאוס.

* דילמת הרייטינג – לפני ימים אחדים צפיתי בסרט התיעודי "אישה פשוטה", על המשוררת זלדה, בסדרת "העברים" בקצרין. כמו כל סרטי הסדרה, הסרט מצויין, ערוך היטב, מיטיב להנגיש את דמותה של זלדה לצופים.

הייתי 20% מהקהל. לאחר מכן נערכה שיחה עם יוצר הסרט והסדרה, יאיר קדר. הוא סיפר שזאת עלייה תלולה במספר המשתתפים, כיוון ששבועיים קודם לכן, בסרט על מרים ילן שטקליס (שבו צפיתי לא מכבר בטלוויזיה) הקהל מנה שני אנשים.

צר לי שהאיכות הזאת אינה מושכת קהל. אך כמנהל מתנ"ס לשעבר, שמכיר את דילמת האיכות מול הרייטינג, אני גאה במתנ"ס קצרין שאינו מוותר ומביא תרבות איכותית, גם כשאינה פופולרית. כל הכבוד!

אך האתגר הוא למצוא את הדרך למשוך קהל, ובפרט קהל צעיר, לתרבות הזאת.

* זכות גדולה – אני מעורב מאוד בעשיה הגולנית, חבר או יו"ר בפורומים רבים במגוון תחומים. אולם השבוע הוזמנתי להצטרף לפורום שגורם לי להתרגשות מיוחדת – ועדת ההיגוי של הקמת היישוב החדש בגולן. (כן, אני יודע שיש לו שם. אך, בלשון המעטה, איני מתחבר לשם. לעומת זאת אני מתחבר מאוד, בכל יישותי, להקמת יישוב חדש בגולן. לכן, אני משתמש בהגדרה הזו).

זו זכות גדולה והתרגשות גדולה להיות שותף ליצירה התיישבותית חדשה בגולן, מראשיתה.

* לגמרי במקרה – מה המחיר של הביוגרפיה החדשה של מאיר הר ציון? 101 – שקל.

מעניין בכמה יימכר ספר על יחידה 8200.

* ביד הלשון: ערבב את הטיח – בראיון לגל"צ אמר יו"ר מרצ לשעבר חיים אורון – ג'ומס, שיש לשנות את מערכת היחסים הקיימת היום בינינו לבין ערביי ישראל, שבה הערבים הם "מערבבי הטיח" והבית הוא שלנו.

את הביטוי "מערבבי הטיח" אמר גו'מס בהשראת שיר של אהוד בנאי משנות ה-80, מתוך תקליטו "אהוד בנאי והפליטים" – "ערבב את הטיח". השיר מספר על יומו של ערבי מעזה העובד בבניין בישראל. בנאי כותב בשירו "מי יבנה יבנה בית" והתשובה היא... אחמד. הפזמון החוזר הוא: "ערבב את הטיח, אחמד, ערבב את הטיח."

אורי הייטנר

* * *

פוצ'ו

בחיי [6]

י. העיפרון 

שנת חייו האחרונה של חותני לא היתה קלה. ליבו, אשר לקה בהתקף כמה שנים קודם לכן, לא חזר לאיתנו ומדי פעם היה בנימין  נכנס לבית החולים לבדיקות. מה שהשפיע לרעה על הלב היה גם ריב הירושה שהחל מתפתח בינו לבין שני אחיו.                            

בין שלושת האחים מאיר, אשר ליחסי החברות והאהבה ששררו ביניהם לא היה אח ורע, החלה לנשוב רוח קרירה. השותפות המלאה אשר ליוותה אותם בראשית צעדיהם, החלה ברבות השנים להתערער, ואם החלוקה הכספית התנהלה ביניהם עשרות שנים באופן שווה, הרי בשנים האחרונות, כאשר התברר שעיקר עושרם נובע מכישרונו של משה לעשות עסקים בחו"ל, החליטו השלושה לחלק את  נכסיהם כך שמשה יקבל 50 אחוזים מההכנסות ואילו בנימין ומרדכי יסתפקו ב-25 כל אחד. 

באיזשהו שלב הוחלט, כנראה מטעמי מס, לרשום על שם בנימין רק 20 אחוזים מההכנסות ונראה היה שהוויכוחים בין האחים פסקו לתקופה ממושכת. אני דווקא אהבתי  את החלוקה החדשה, כי היא איפשרה לי להתגונן נגד אלה המאשימים אותי במיליונריות (המושג טייקון לא היה קיים אז) ולהגיד שאמנם התחתנתי עם האחים מאיר הקפיטליסטים, אבל תפשתי את האח הכי עני ביניהם.

ריצ'רד גיסי לא השלים עם הסידור החדש בין האחים והיה מנסה להמריד את בנימין נגדו. שלא כמוני הוא חוה במלחמת יום כיפור חוויות קשות, כאשר טיפל בפצועים תחת אש בקרבת התעלה בסיני וזה הביא אותו למסקנה שהחיים קצרים וצריך למצות אותם עד תום. הווילה שבה גר עם ורדה והילדים בסביון, לא הספיקה לו. היא עמדה על שטח של שני דונמים בלבד, בעוד שהיו  בסביון חלקות של חמישה דונמים. ריצ'רד חלם על בית עם בריכת שחייה ומגרש טניס והצליח לשכנע את בנימין שירשה לו  לקחת את חלקו העתידי מהירושה כבר עכשיו, כדי שיקנה מגרש מתאים שעמד אז למכירה.

אותם ימים שהה משה בארצות הברית, אך זה לא הפריע לריצ'רד לטוס אליו, ושם, במשך כמה ימים, ניהל עימו משא ומתן עד שהצליח לשבור אותו להוציא ממנו את הסכום הנדרש לקניית המגרש. ההסכם עם ריצ'רד לא כלל את הוויכוח על חמשת האחוזים שעליהם משה התעקש, ונושא זה נשאר פתוח, עד לוויכוח הבא.

בשנה האחרונה לחייו של חותני, כשהייתי רואה אותו חוזר לביתו בפרצוף חמוץ, הייתי שואל אם שוב נפגש עם אחיו והוא היה מודה שאכן כך. כשהייתי אומר לו לוותר להם, כי גם בחלק שנותר לו יש  די והותר לכל המשפחה, היה נועץ בי את עיניו ושואל, אם היו לוקחים ממך רכוש שאתה עמלת עליו כל חייך, גם אז היית מוותר?

כשהייתי עונה לו בתשובה מגמגמת, היה מחזק את טענותיו ואומר: " איך הם יכולים להתעלם ממפעל הפלסטיק שהוקם בזכותי, ואם אולי לא הכניס את מירב הכסף, הרי לאורך השנים מצבו היה תמיד יציב ואיתן, בעוד לשאר העסקים היו תמיד עליות וירידות."

כמובן שהוא הצליח לשכנע את המשוכנע, כלומר אותי, אבל בכל זאת דיברתי על ליבו שבגלל ליבו, כדאי לו לחדול ממלחמת האחים.

לעומתי, ריצ'רד רודף הצדק לא רצה להרים ידיים וחיפש דרכים להכניע את משה. ההזדמנות באה כאשר מצבו הבריאותי של בנימין הורע והרופאים הציעו לו לצאת לחופשה מחוץ לעיר. ורדה הטובה הציעה לו לבוא לנוח אצלה בסביון והוא קיבל את ההזמנה. כאשר לריצ'רד נודע שמשה עומד לבוא לבקר את אחיו, התקין רשמקול מתחת  לשולחן האורחים והפעיל אותו כשמשה הוזמן לשבת ולהתכבד בכוס קפה ועוגה.

בשלב מסוים של ההסבה, התערב ריצ'רד בשיחה ואמר לדוד משה שעכשיו, בנוכחות בנימין, הוא רוצה לשמוע ממנו את האמת אם מגיעים  לאחיו חמשת האחוזים שנגרעו ממנו או לא.

על משה נפלה רוח השתיקה, אך ריצ'רד לא ויתר וחזר ושאל: "מגיעים או לא מגיעים?"

"מגיעים – " אמר משה בקול רפה  וריצ'רד אמר לו תודה.

כמה חודשים לאחר מכן, כאשר בנימין כבר עלה השמיימה, הגיע משה אל גיזי גיסתו (שהיתה גם חמותי) והזמין אותי ואת דיצה, כדי להציע לנו ללכת בדרכו של ריצ'רד ולצאת מהשותפות.

היתה זו התפרצות לדלת פתוחה, כי אחרי פטירתו של בנימין, הרגשתי שאין הצדקה לכך שאמשיך לעבוד כפועל במפעלי מאיר ולקבל משכורת של מנהל. מה גם שבאותה תקופה, בנוסף לכתיבת חגי יובל, התחלתי לעבוד כתסריטאי טלוויזיה בתוכנית הילדים "טלפלא". לפיכך קיבלתי את ההצעה ברצון.

אחר כך במהלך השיחה, בלי שאיש מאיתנו שאל, אמר משה: "נכון שאמרתי לבנימין בנוכחות ורדה, שמגיעים לו עוד חמישה אחוזים מהשותפות, אך איך יכולתי להגיד לו אחרת, כאשר כמה דקות קודם לכן הוא הצביע על העיפרון המונח על השולחן ואמר לי:

"משה, אתה רואה את העיפרון הדק הזה, אין לי אפילו כוח להרים אותו."

אחר כך, בדרך הביתה, שאלתי את דיצה אם היא מאמינה לטענות של משה בקשר לחמשת האחוזים. היא אמרה: 

"מה פתאום? לאבא שלי אני מאמינה יותר."

כששאלתי אותה למה לא אמרה למשה מה שהיא חושבת, אמרה לי: "ולמה אתה לא אמרת?" 

מה יכולתי להגיד לה? אולי רק לצטט את שמו של אחד מספרי "אני פחדן אני."

הפחדנות שלי באה לביטוי יותר מאוחר, כאשר ריצ'רד גיסי האמיץ, פנה לאחד מעורכי הדין המפורסמים בארץ, סיפר לו את הסיפור, השמיע את ההקלטה וביקש ממנו שיגיש תביעה משפטית נגד האחים מאיר.

העו"ד שמע את הסיפור והסכים לקחת את הנושא לטיפול, בתנאי שגם אני אבוא להעיד.

עוד באותו יום ריצ'רד טילפן אליי והפציר בי לבוא איתו לעורך הדין.

היה לי חבל על הזמן וסירבתי. זכרתי גם את המשפט שהיה לאבי עם אחד מדיירי בית החרושת. משפט שנמשך שנים וערער את אמונתי בבתי המשפט.

ריצ'רד לא ויתר המשיך לטלפן אליי כמעט כל ערב, ונכנע לבסוף כאשר אני הודעתי לו נחרצות שאני אמנם לא מאמין בבתי משפט, אבל אני מייפה את כוחו להילחם בשמי ואם יצליח שלא ישכח לתת לי חצי. היתה זו הפעם הראשונה שהוא טרק לי את הטלפון.

פוצ'ו

המשך יבוא

*

בנדלה המתוקה,

למה חששת שאני איעלב מדבריך? הרי אין מי שמלגלג עליי יותר ממני עצמי.

 מודה ומתוודה שאני לא זוכר את הסיפור, אבל הוא בהחלט מעניין אותי ואשמח אם תצליחי למצוא את השיר שאני כתבתי ואת שתי השורות המשופרות שאת הצעת.

עכשיו במרחק השנים נוכל להיות יותר אובייקטיבים ולשפוט נכוחה.

בברכה,

שלך,

פוצ'ו

פוצ'ו היקר,

המקרה הזה התקיים לפני למעלה מ-30 שנה. אתה מצפה שאני אזכור 2 שורות מתוך שיר שהושר במופע הזה? לא רק שאינני זוכרת את השורות – גם את השיר עצמו אינני זוכרת. כדי למצוא מה שביקשת – צריך בלש לעבוד לפחות חודש ימים, לחקור את המשתתפים, שחלקם כבר ז"ל, למצוא את הטקסט המקורי שכתבת (אני מניחה שהוא לא נשאר) ואת הטקסט ששונה. לי אישית – אין לי זמן, כסף וחשק לשכור מישהו שיעשה זאת. אין לזה חשיבות גדולה.

מה שאני זוכרת בבירור – זה את האירוע עצמו בו ניגשתי אליך ושאלתי אותך לפשר השורות האלה ואתה הסכמת איתי שהן לא קוהרנטיות ומבחינת דקדוקית – לא נכונות. התעצלת כנראה לכתוב אותן מחדש – ולמחרת הבאתי לך שורות הגיוניות בעברית נכונה, שבסופו של דבר (לאחר התנגדות) הוכנסו למופע.

בנדלה

* * *

עדינה בר-אל

אופיר בית אריה הי"ד, ילד חמד

פוצ'ו הזכיר את אופיר בית-אריה, בנו של חברו איציק, שנהרג במלחמת יום הכיפורים (חב"ע 1459). הם היו שכנים שלנו בגבעתיים, וגם אני זוכרת אותו כילד חמד.

אני מוצאת לנכון לפרסם שיר שלי, שנדפס בעבר בכתב עת זה באחד מימי הזיכרון לחללי המלחמות.

אוֹפִיר בֵּית-אַרְיֶה

בָּעֲרָבִים הָיִיתי שָבָה עִם הֶחָבֵר שֶלִי מֹשֶה וַקְס

וּמִתְעַכֶּבֶת בַּכְּנִיסָה לַבִּנְיָן, בַּקּוֹמָה הָרִאשוֹנָה.

שוֹחַחְנוּ

וְצָחַקְנוּ

וְהִתְנַשַּקְנוּ.

קָשֶה הָיָה לְהִפָּרֵד.

עַל פָּנֵינוּ חָלַף זוּג נוֹסָף –

יָקִי זֶמֶר לִוָּה אֶת פְּנִינָה אֶל בֵּיתָהּ בְּפִנַּת הָרְחוֹב.

וּלְבַסּוֹף, מְאֻחָר מְאֹד, לְאַחַר הַפּרִידָה,

הָיִיתִי עוֹלָה הַבַּיְתָה.

וּבַדֶּרֶךְ, בַּקּוֹמָה הַשְּנִיָּה, הָיָה שֶלֶט עַל דֶּלֶת:

"בֵּית-אַרְיֵה".

מִשְפָּחָה נֶחְמָדָה: אַבָּא סְטוּדֶנְט, אִמָּא מוֹרָה,

בַּת וּבֵן.

אֲנִי זוֹכֶרֶת אֶת אוֹפִיר בֵּית-אַרְיֶה,

יֶלֶד קָטָן וְרָזֶה וְיָפֶה.

הוּא כַּנִּרְאֶה צָמַח מֵאָז,

כִּי עַכְשָיו בַּחֶלְקָה הַצְּבָאִית בְּקִרְיַת-שָאוּל

שוֹכְבִים זֶה בְּצַד זֶה מּשֶה וַקְס וְיָקִי זֶמֶר וְגַם

אוֹפִיר בֵּית-אַרְיֶה,

מִי שֶהִכַּרְתִּי כְּיֶלֶד קָטָן וְרָזֶה וְיָפֶה.

עדינה בר-אל

*

אהוד היקר,

אני ממליצה לך ולקוראיך לראות ביו-טיוב את הסרטון "סיפורה של אראלה הורביץ" מקיבוץ נתיב הל"ה. היא איירה, כידוע, את ספריו של פוצ'ו ומראיינים אותו שם. הסרטון מלמד על עבודותיה המדהימות של אראלה, שמשקפות את אווירת הקיבוץ ועוד.

עדינה בר-אל

* * *

הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

* * *

אהוד בן עזר: ה'אני מאמין' שלי

איך להגיע להקלטת דבריי בווידאו:

היכנסו ל-YouTube

היכנסו ל-Search

כִּתבו: אהוד בן עזר

תקבלו בראש הרשימה: סוציאליזציה תרבותית – הסופר אהוד בן עזר

[הרצאה בכנס באוניברסיטת תל-אביב, מאי 2005]

[אין קשר בין הכותרת, שאינה שלי – לבין תוכן דבריי. וכדאי לציין שמעולם לא הוזמנתי לומר את הדברים האלה ברשתות הטלוויזיה הרגילות]

* * *

בן-ציון יהושע

לאן נעלמו עשרת השבטים?

[הרצאה בבית אבי-חי, ירושלים, 3.7.2019]

'עשרת השבטים' או 'השבטים האובדים', הוא כינוי שדבק בגולים שהוגלו בשנת 720 לפני הספירה על-ידי שלמנאסר, מלך אשור. מאז הגלייתם לא נודע עליהם דבר והם הפכו מקור לא אכזב להשערות, לאגדות ולתיאוריות תיאולוגיות ואֶתנולוגיות.

מסורות קדומות בקרב השבטים האפגנים, המוסלמים-סונים, מייחסות את מוצאם לשבטי ישראל האובדים. לפי המסורת שלהם, הם צאצאי "בני-איסראיל" [בני ישראל] שהוגלו ע"י בוכטונאצר והם צאצאיו של אפגנה נכדו של המלך "שארול בין-קאיס" – שאול בן קיש. לשאול היו שני בנים: ברכיה וירמיה. לברכיה היה בן בשם אסף ולירמיה היה בן בשם אפגנה. כשהגיע הנביא מוחמד, הם קיבלו את האסלאם אך שמרו על החוקה הקדומה ועל המנהגים. מוחמד החליף את שמותיהם משמות עבריים לשמות ערביים. 

בספר היסטוריה אפגני מן המאה ה-16 'מח'סאן אפגני' ובספר משנת 1829 'תאריך-יאפגאן', שיצא גם באנגלית, ההיסטוריה האפגנית מתחילה במלך שאול. נוסעים שהגיעו לאפגניסטן סיפרו על נשות השבט המדליקות נרות שבת ולאחר הנידה הן טובלות בנהר. יש איסור חמור שלא לאכול בשר וחלב. חוקת השבטים המופיעה אצלם ב'פושטון ואלי' דומה מאוד לחוקה המקראית, למשל: עין תחת עין, הם נימולים לשמונה ימים והבגד האפגני עשוי מארבע כנפות (ללא ציציות). הדמיון הוא לא רק בחוקים השבטיים אלא גם בתווי הפנים הקרוב לגזע השמי: הם גבוהים יותר ויש ביניהם אדומי שיער וכחולי עיניים ועורם בהיר יותר. 

על עשרת השבטים האובדים נאמר: "וַיְבִיאֵם לַחְלַח וְחָבוֹר וְהָרָא וּנְהַר גּוֹזָן עַד הַיּוֹם הַזֶּה." (דברי הימים א', ה' כ"ו). יהודי אפגניסטן מזהים את "חבור" במעבר ההרים ח'ייבר, את "הרא" בעיר הראת ואת "גוזן" בעיר גאזני שעל גדת נהר גאזני, במזרח אפגניסטן.

ר' משה אבן-עזרא (1135-1055) כותב בפירושו לפסוקים על גלות אשור כי "אפשר שגוזן היא מדינת (מדינה = עיר) גזנה, שהיא עיר הבירה של כוראסאן" ומוסיף כי נאמר לו שבגזנה יש 40,000 יהודים.

ר' סעדיה גאון מזהה את גזני כגוזן המקראית.

הנוסע בנימין מטודלה מציין במאה ה-12 את "גַזְנֶה העיר הגדולה שעל נהר גוזן ובה כמו פ' [80] אלף מישראל."

חכמי הקראים דניאל אל-קומיסי ויפת בן עלי מזכירים במאה התשיעית בפירושיהם לספרי הנביאים את "כל מדינות ח'וראסאן" (ח'וראסאן משמעה 'ארץ השמש'), חבל ארץ נרחב במרכז אסיה, הכולל חלקים מאפגניסטן ומאיראן – כמקום גלותם של עשרת השבטים.

החל במאה השמינית נזכרים במקורות מוסלמים שמותיהם של נכבדים וסוחרים יהודים בח'וראסאן.

במאה ה-20 נחשפו עדויות ארכיאולוגיות על נוכחות יהודית במקומות נוספים, דוגמת קאבול וקנדהר. בגור, שעל גדת הארי רוד, התגלה בית קברות יהודי ובו נחשפו עד כה כ-90 מצבות, חקוקות באותיות עבריות ובניב היהודי-פרסי. המצבות אינן כוללות נשים וילדים אלא רק גברים בעלי מעמד. התאריכים על המצבות הם לפי מניין השטרות. המצבה הקדומה היא משנת 1012 והמאוחרת משנת 1249. בין התארים של הנקברים ניתן למצוא את התואר: "ראש הסַדרָנוֹת" (ראש הסֵדֶר, כלומר ראש הישיבה) וכן "ראש הכַּנֶסָה"(=בית הכנסת), "ראש הקהל", "מלמד", "חכם" ואף "אלוף" – כולם תוארי כבוד מוכרים בבבל לבכירי הישיבה בתקופת הגאונים. הכיתוב על המצבות מוכיח על קשר הדוק בין יהודי ח'וראסאן במרכז אסיה לישיבות בבל, ששלחו 'כלי קודש' לאזורים מרוחקים אלה: מוהלים, שוחטים, חזנים ורבנים, ובתמורה תרמו הקהילות העשירות, שסחרו על דרכי המשי,  סכומים נכבדים לראש הגולה ולישיבות בבל.

המאבק בין ראש הגולה בבבל לגאון פומבדיתא על יעדי הכספיים שיגיעו מח'וראסאן, מלמד על קהילות אמידות ביותר של סוחרים, שהזרימו כספים לראש הגולה שחי חיי מלכים 'ויש לו פונדקאות וגנות ופרדסים בבבל ונחלות רבות מאוד... ואוכלים על שולחנו רבים מישראל בכל יום... הוא מוציא ממון גדול על המלך ועל השרים ועל הסגנים.'

מנהל דואר ערבי אבן ח'ודאד'יבה (מאה התשיעית) מספר על פעילותם של הסוחרים היהודים באותה עת: "הסוחרים היהודים הרא'אניים שהם מדברים פרסית, יוונית, ערבית פרנקית, ספרדית וסלאבית. הם נוסעים מן המערב אל המזרח ומן המזרח אל המערב, ביבשה ובים. מן המערב הם לוקחים אתם סריסים, שפחות, נערים, אריגי משי משי מקושטים, פרוות וחרבות... מסין הם לוקחים אתם מושק [לתעשיית הבשמים], אהל [ליצור סבון ובשמים], כמפור וקינמון..."

       מצבת אלישע בן משה יוסף                                               מצבת השר והטפסר

ע'ור, כ"ד בתשרי 1510 לשטרות – 26.9.1190               משה בן אפרים בצלאל (1320 קנדהאר)

עדות חשובה לחיים יהודיים על דרכי המשי בימי הביניים נמצאה לא מכבר במערה בעמק במיאן באפגניסטן, כ-230 ק"מ מערבית לקאבול, לא הרחק משני פסלי בודהה הגדולים בעולם, שנמחו מעל פני האדמה על-ידי הטאליבן בשל היותם 'לא אסלאמיים'. השתמרו שם עד ימינו כמה מאות דפים הכתובים עברית, פרסית, פרסית-יהודית, ערבית וערבית-יהודית. הם כוללים מכתבים, תעודות משפטיות, פנקסי סוחרים, פיוטים בעברית, פירושי מקרא, קטעי תפילה וגם קטעים לא מוכרים  מהפולמוס של רב סעדיה גאון נגד חיווי הבַּלֱכִי, מבקר המקרא.

תעודות קדומות שנתגלו בגניזה בעמק במיאן באפגניסטן

יש לשער שהתעודות נכתבו על-ידי צאצאי יהודים שהיגרו מבבל והתיישבו בח'וֹרַאסַאן. הם קראו למקום מושבם החדש 'המושבה של בצרה' או 'ערב השנייה'. הסוחרים – ביניהם יהודים רבים, מוסלמים, נוצרים ובודהיסטים – פעלו על דרכי המשי ונקראו 'ראהדנים' (כנראה מפרסית: 'רָאה-דָאן' –'יודעי דרך'). הראהדנים מילאו תפקיד חשוב במסחר בין סין במזרח ועד ספרד שבפאתי מערב. רשת המסחר כיסתה חלקים מסין, הודו, מרכז אסיה, המזרח התיכון, צפון אפריקה ומרבית אירופה. הם שלטו בשפות רבות, אך השפה הפרסית היתה באותם ימים ה'לִינְגוּאָה פְרַנְקָה', שפת קשר בינלאומית, והעברית היתה שפת קשר בין הקהילות היהודיות, שהעבירו ידיעות וחדשות מקהילה לקהילה. בשל חשש משודדי דרכים, הסוחרים היהודים נמנעו מהובלת מטבעות זהב וכסף ובמקומם המציאו את הספטָגָ'ה – הוא השיק הקדום (אל-מאת, נא למסור למוכ"ז סך...), שאותו תפרו בתוך הבגד.

במאה ה-13 פלשו המונגולים גם לאפגניסטן והחריבו את עריה והרגו את תושביהן. היהודים ששרדו את הפלישה המונגולית מצאו מקלט בסין, בפרס ובבוכרה. חלקם התאסלמו בעל כורחם במהלך הדורות, חיו כאנוסים ושימרו מנהגים יהודיים. הקהילות הקדומות באפגניסטן הלכו ודעכו וכמעט נעלמו. רק בראשית המאה ה-19 התחדש היישוב היהודי באפגניסטן ביתר שאת בעיקר מיהודים שהיגרו מפרס (שמות המשפחה מעידים על ערי המוצא שלהם). היהודים שבו והקימו קהילות בערים שניטשו 600 שנה קודם לכן: בקאבול, באלך והראת, משם יצאו לערי המסחר בצפון אפגניסטן.

מתוך החורבן באה התקומה. בשנת 1839 התחולל פוגרום ביהודי משהד בפרס השיעית בעקבות עלילת דם. 37 יהודים נרצחו בדם קר, עשרות רבות נפצעו, בנות יהודיות נחטפו. נבזזו בתי-כנסת, חנויות ובתי יהודים. השורדים אולצו להתאסלם והם נקראו: 'ג'דיד אל-אסלאם' [=מוסלמים חדשים] למשך 110 שנים, עד לעלייתם ארצה. כלפי חוץ חיו כמוסלמים שיעים אך במסתרים חיו כאנוסים ושמרו בקפידה על הִלכות דת ישראל. 

בשנת 1840, שנה לאחר האינוס, ברחו על נפשם כאלף וחמש מאות מיהודי משהד השיעית, ששילמו שוחד לכוהני הדת, והגיעו מאיראן השיעית הקנאית אל  הראת הסונית, שבה חזרו בגלוי ליהדותם. הם מצאו בהראת מאות בודדות של יהודים. העיר הראת שבאפגניסטן שוכנת  372 קילומטר מהעיר משהד באיראן.  16 שנה לאחר שובם לדת ישראל, ביום 25 באוקטובר 1856, כבשו הפרסים את הראת והיגלו את יהודי העיר למחנה ריכוז ליד משהד. כ-400-300 מן המגורשים מצאו את מותם בתלאות הדרך בעיצומו של החורף המושלג ובמחנה הריכוז ליד משהד. הם מתו ברעב ובצמא וממגפות.

איום בריטי לפלוש לעיר הנמל בושהר בדרום מערב איראן, ששימש נמל לייצוא נפט, אילץ את הפרסים לסגת מאפגניסטן  ולאפשר למגורשים לחזור לעיר הראת כעבור שנתיים של סבל בל יתואר. בעוד שעלילת דמשק שקרתה באותה עת זכתה לתהודה, פרשת יהודי משהד והראת נודעה רק שנים רבות לאחר מכן.

--------

ראו: בן-ציון יהושע-רז, מנידחי ישראל באפגאניסתאן לאנוסי משהד באיראן, הוצאת מוסד ביאליק, ירושלים תשנ"ב. 579 עמ' + 64 עמ' לוחות.

(-) מאחורי מסך המשי: עמים ויהודים במרחב האיראני – פרס-איראן, אפגניסטן, בוכרה הוצאת כרמל, ירושלים תשע"ג. 624 עמ' + 32 עמ' תמונות.

(-) המורשת התרבותית של יהודי אפגניסטן, בתוך: מרכז אסיה: בוכרה ואפגניסטן, (קהילות ישראל במזרח במאות התשע-עשרה והעשרים),  מכון בן-צבי, ירושלים תשע"ח (2018), עמ' 380-351.

בן-ציון יהושע-רז

* * *

חנה סמוכה מושיוב

לא על הלחם לבדו / בגרות 1966

מוקדש לכל התלמידים שנמצאים בעיצומן של בחינות הבגרות תשע"ט, בהצלחה

האם השנתיים הארורות, אחרי בית הספר היסודי, שבראשונה שבהן, נאלצתי לוותר, על החלום ללמוד בתיכון, והלכתי ללמוד בבית ספר לפקידות, ושם עברה עליי שנה קשה ומתישה, ואחריה, שנה ריקה, מבוזבזת ומחניקה, שנה שבה לכאורה, סיימתי את הלימודים ואין יותר בית ספר, אין מבחנים ושיעורים, כי צנחתי לעולם המבוגרים, והשיממון אחרי העבודה, לא הפסיק להכות בי ולהלום, על שפספסתי את התיכון. תחושת ההחמצה, שעליי נחתה, גרמה לי להרגיש נחותה והגעתי להחלטה, לא לתת לתשוקה, שבערה, להיחנק. עלי להיאבק, לא לדשדש, ולא להשלים עם מה שיש, כשבנות בגילי מתקדמות ולומדות ולהן תהיה "בגרות" והן תגענה לפסגות, ועבורי היעדר הסיכוי להגיע  ל"בגרות", גרם לי להרגיש זרות ולהיעדר קבוצת שייכות.

לא הרגשתי, שיש לי עליהן יתרון, שלמדתי מקצוע ואני עובדת ומשתכרת ולמשפחה עוזרת, ועולם המושגים שלי מתעשר, ולא חסר לי ממון ואני עובדת עם אנשים נפלאים, שאותי הם מלמדים ומקדמים, ונוטעים בי הרגשת גאווה, שאני באמת שווה. אנשים, שנשלחו אלי כמו משׁיחים, לגלות לי את הדרך בה הולכים.

האם אצליח לשים קץ, למה שעליי כל כך לוחץ?

התקווה לא אבדה, אמרו לי, שאפשר ללמוד אחרי העבודה, בבית ספר אקסטרני לבגרות. מה משמעות של המלה "אקסטרני"? מה פרוש המלים "מורים אקדמאים", שהופיעו בשלטי החוצות, המפרסמים את בתי הספר השונים? מה פרוש "בחינות מוקדמות"? שצריך לעבור לפני הבגרות? מושגים שמתגלים לי לראשונה, ועדיין דבר איני מבינה... 

נסעתי לתל אביב, עברתי מבית ספר אחד לאחר, כדי לברר, מה נדרש, כדי להתקבל. זה נשמע לא פשוט ונורא מבלבל.

בחרדת קודש הגעתי לאותו תיכון עירוני, שראיתי דרך חלון בית ספרי (בית הספר לפקידות), שלא האמנתי, שאי פעם אכנס לשעריו, וביררתי, מה ממני נדרש. בטרם נרשמתי ללמוד שם ארבע שנים, פגשתי באקראי אדם מוכר, המנהל הקשוח, של בית הספר לפקידות. כל האימה ממנו, נעלמה. החלטתי, לומר לו שלום, ולא לברוח. הוא אותי זכר והכיר והיה אלי חביב, ושאל, מה אני עושה בתל אביב. עניתי, שנמאס לי מהחופש ומהשטויות, אני רוצה לעשות בגרויות, ואני מחפשת בית ספר מתאים, שבו אוכל את השכלתי להשלים, ללמוד בו אחרי העבודה, ולמצוא בו את דרכי שאבדה.

הוא אמר, שבמקרה היום הוא פתח בית ספר אקסטרני חדש, שמכין לבגרות, ברחוב בלפור שש בתל אביב, וכדאי, שאמהר לשים אליו את פעמיי, ולהתרשם, כדי לאפשר לחלומי להתגשם.

האומנם יהיה בי הכוח, ללמוד באופן אינטנסיבי, חמישה ימים בשבוע, משעות אחר הצהריים עד שעת לילה מאוחרת, אחרי יום עבודה של שמונה שעות? האומנם אני ברמה המתאימה? האם יש דרך אחרת? איך אצליח ללמוד בזמן קצר, פחות משנתיים, את מה שבתיכון מלמדים בארבע שנים אינטנסיביות? האם אין פה תרמית? אצטרך לשלם את מרבית הכנסתי כשכר לימוד, יידרש לי כסף וזמן לנסיעות, לספרים ולמחברות. האם משכורתי תספיק? יהיה עלי להפסיק לעזור לאבי, לאזן את התקציב. איך הוא יסתדר? איך הוא יגיב? האם הוא יכעס? יוותר? או את צעדיי יצר?

בכל זאת, הרגשתי שהוא משמיים, אליי נשלח, ואת מה שהוא הציע, אני אקח. על כל הקשיים אתגבר. ואנצל את מה שמתאפשר. קורה לי נס ולא אפספס...

לדבריו, דרושות לי רק שנה וחצי של לימודים, חצי שנה ל"מוקדמות" ושנה ל"בגרות". ואם אתחיל כעת, אסיים את לימודיי ואגש לבגרות לפני שחברותיי, הלומדות בתיכון אינטרני, יתחילו את הבחינות שלהן ביוני, ואני כבר במֶרְץ, את מותניי אשנס ולתקופת בחינות אכנס...

הרגשתי מנצחת. זה המקום שלי יאה, אבא יהיה בי גאה.

אצא מהדרך שהכאיבה וכבדה, ואשוב לדרך שלי אבדה. כעת יש לי עבודה, ויש לי כסף לשלם בעדה. לא אחפש תירוץ, ולא אפסיק את המרוץ להשיג את תעודת בגרות. יותר לא אדרוך במקום, עלי להגשים חלום. אני חופשייה ועל חיי מולכת, ואין שום סיבה, שלא אקום ואתחיל בדרך חדשה ללכת. לא רוצה להמשיך להיות שבויה. אקח את חרותי ולא ארגיש דוויה. אחזור לשפיות, אגשים משאלות ואברא לי עולמות, וכל אחד יוכל לראות שאני לא שווה פחות...

*

רצתי לרחוב בלפור בעיר, נכנסתי לשיעור, שכבר התחיל. אורו עיניי, הוקסמתי, נשביתי. החלטתי שמקומי עם הנערים והנערות הרבות, שגם הם, כמוני, אחרי העבודה, באים ללמוד. תהיה לי קבוצת השתייכות, שכל כך חסרה לי בשנתיים האחרונות...

הייתי בת שש עשרה וחצי, קטינה... אבא היה צריך לחתום לי על השטרות, שבהם נקוב גובה שכר הלימוד, שמונים לירות לחודש. אבא חתם לי ולא מאן. את הלימודים מכספי אממן. הוא נתן לי את ברכת הדרך, שבה החלטתי ללכת, ואמר, שהוא יעזור לי אם אצטרך. הוא יצא מלך...

*

התקווה לא אבדה, שוב אהיה תלמידה. אשלים את החסר ואפסיק להתייסר. הגורל אותי לא זנח, התסכול ממני ברח, מגדל החלומות, שקרס, שוב צמח. את מה, שמזמנים לי החיים, בחפץ לב אקח. החלום לא התפוגג, הוא שוב פרח. אשיג תעודת בגרות, זה הכרח!

אך האם זה אמיתי, שיום אחד אוחז תעודת בגרות בידי?

יש לי חרות להגשים את הרעיון לעשות בגרות בתיכון ערב, שללימודים בו יש בערך אותו ערך, אך בלי שיעורי חינוך גופני ובלי גדנ"ע, בלי טיולים ובלי הצגות, בלי מחנות אימונים והכנה לצה"ל, בלי טקסים ומסיבות ושיעורי חינוך. בקיצור, בלי "סל תרבות", ובלי כל החוויות המעצבות, שעבורי הן אבודות ואותן לא אוכל לחוות... אין מה לעשות.. עלי להסתפק בפחות... אני מודעת להפסד ולרווח, וזקוקה לברכת הדרך.

יצאתי לדרך חדשה, ואמלא את משימתי הקדושה.

*

יש מכשולים בדרך להגשמת החלום. אתגבר, לא אשבר, אגייס כוחות ודבר אותי לא יעצור...

עבודה. כדי להגיע בזמן ללימודים בתל אביב, ביקשתי לקצר את יום העבודה בשעה. הבוסים החביבים, שהיו אליי טובים, לא הצרו את צעדיי, ולא הערימו קשיים, נתנו לי את ברכת הדרך, אישרו לי את קיצור יום העבודה, ואפילו לירה, לא נגרעה לי משכר העבודה, וזו היתה עזרה אדירה, שאת לימודיי איפשרה ואת צעדיי לא הצרה. ועל כך מגיעה להם תודה.

מקום מגוריי. היווה אבן הנגף בדרכי. גרתי בכפר, שהיה פעם מעברה. רוב הדרך הביתה בינות פרדסים עברה. בשעות הערב לא היתה אליו תחבורה, ובדרך הביתה מהמרכז חזרה, לא היתה תאורה, כל הכפר נם ונרדם, וגם בבתים האור כבה. שום קרן אור לא הבליחה. הלכתי ברגל בחשכה, והדרך היתה ארוכה, והאימה אחזה בי ואיימה.

זה לא היה פשוט. היה מפחיד ומסובך ללכת לבד, בדרך שאיש בה לא הלך. אף אחד לא חשב, שזו הדרך ללמוד, כשאין להורים יכולות לממן לימודים בתיכון. בשעת לילה מאוחרת, צעדתי לבד, וכששמעתי את הדי צעדיי, חששתי, שמישהו הולך אחריי... מה הוא רוצה מחיי? האמנתי, שאיש בי לא יפגע, כי לא עשיתי שום רע, ואני הולכת בדרך הישרה, ומכל צרה, אני איוושע. ובקטעים, שהיו פרדסים משני עברי הדרך, התנים המשיכו לילל והחושך מולך, ואני אנא אלך? גם לא היה נעים, שהדרך עברה גם, בין שלושה בתי משוגעים. ואם אני אותקף על ידי איזה משוגע, זה מטורף... לוּ רק עבר בדרך עוד אדם מוכר, אולי הפחד היה נעלם... הלכתי לבד והפחד היה נוכח וקיים. אני חייבת להיות חזקה! משהו אותי מניע, ושום פחד אותי לא יכניע. בכוחות על אנושיים, הזזתי לפינה את הסכנה, שעלי ריחפה כמו עננה, שעלול לתקוף אותי תן או שועל, ואני כוחי דל.

חזק תפסתי את הפחד המחריד, שיפסיק לתקוף אותי ולהטריד, וכשהיה משתחרר, הייתי לו שחה, שאין מצב שבגללו אני נחה. ואיתו או בלעדיו, לא אסטה מדרכי הברוכה. הוא היה נורא ואיום וכל יום ניסה להפיל אותי לתהום, והוא לא קלט, שאני לא אדום, ושהוא לא ישבור לי את החלום. הוא עליי לא יאיים, ואת הבטחתי לעצמי, אקיים!!!

לפעמים ירד גשם והגעתי רטובה הביתה, ובדרך שרתי וגם שחזרתי את מה שלמדתי וככל שבאותו יום למדתי יותר, ידעתי ששום דבר לא יגרום לי לוותר.

מול ביתי היה פרדס. כשהגעתי בשעה אחת עשרה, אף אחד לי לא חיכה. כל המשפחה ישנה. דלת הכניסה לא היתה נעולה. נכנסתי מהר ונעלתי אותה. יללות התנים נותרו מאחור, ובלב ההולם נסגר הבור.

עברתי ליד חדרי האחים והאחיות שלי, שכולם ישנו שנת ישרים, וכך גם ההורים. האם לא היה להם חשוב, להמתין שבשלום אשוב? לא כעסתי ולא היה לי עצוב. הם בוודאי את צעדיי שומעים, וישובו להירדם יותר רגועים. לא רציתי, שמישהו יתעורר וירצה, שאספר לו מה עלי עובר. זה לא היה לי חסר...

בליבי חשבתי, הם "מתים"!, אני חיה! לא רציתי לישון ולא קנאתי בהם בשנתם. חשתי שבזמן שהם ישנים, אני חווה דברים אדירים, וחבל לי לבזבז את השקט ואת הזמן על שינה. העדפתי מהר להתארגן ולשבת ללמוד ולנצל את הדממה, שהביאה מרגוע לנשמה, בבית שכל היום המה.

בשעה כל כך מאוחרת, לא המתינה לי ארוחה חמה לנחמה. לפעמים שרדה מהצהריים צלחת מרק, או הכנתי לי חביתה וירק, ואכלתי אותה עם פיתה. זה היה מעדן מלכים, יותר מזה, לא צריכים.

לא היה לנו דוד מים חמים. חממתי מים בקומקום על הכיריים. מהלתי אותם במי ברז והתקלחתי והסרתי מעלי את עמל היום. הרגשתי נפלא פתאום. הייתי נקייה, שבעה ורגועה ולגמרי ערה. נכנסתי לחדרי וישבתי ליד שולחן הכתיבה, שנתן לי הרגשה, שאני תלמידה שללמוד מתמידה, והוסיף לי תואר, שיאה לגיל הנוער. בתשוקה עזה עברתי על החומר, שאותי עניין, עד שעיניי נעצמו, או עד שאבי התעורר, וראה אור בחדרי וציווה עלי ללכת לישון, כי השעה מאוחרת. ובבוקר אני לא מתעוררת...

אימא. בדרך קבע, אמא העירה אותי בשבע, אחרי שינה של ארבע או חמש שעות. לפני שאתעורר הייתי צריכה קצת להרהר, והיה לי קשה לקום יחד עם כל היקום. שטפתי פנים, התלבשתי ויצאתי בחיפזון, שלא אפסיד את האוטובוס ואחטוף גערה מהבוס. בינתיים, אימא חממה לי כוס חלב ורדפה אחרי עד לאוטובוס, והנהג הקבוע והטוב, שעבד על הקו, שכבר עזב את התחנה, ליד ביתנו עצר, חייך והמתין עד שאשתה את החלב עם התה ואעלה. הרגשתי, שלא עליי הוא ריחם, אלא על אימי המסורה, שאת ליבו שברה. ואימא חשה סיפוק אדיר, שכוס החלב שבִּתָהּ שתתה, נתנה לה שלווהּ והסיר דאגה מלבבהּ...

את אימי ראיתי  בבוקר כהרף עין. כבר איני ילדה קטנה, לא יד ימינה, לא קשורה לסינרה, לא מסורה, לא התעניינתי בשלומה. התרחקתי ממנה ומעולמה. כאימא, את תפקידה היא סיימה... לא פעם הרגשתי יתומה. אין לי אִיתה שפה משותפת, ואותה בבעיותיי, אני לא משתפת. לא חיפשתי אצלה עוגן הצלה, ולא רציתי לחסות בצילה. לא ציפיתי ממנה לשום תמיכה. ידעתי שלתת לי, אין בכוחה. כדי עליה להקל, לא רציתי דבר ממנה לקבל. את כל מה שהיה לי נתתי לה, ומהמעט שיש לה, דבר איני רוצה.

כמו שפרי בשל, נושר מהעץ, לבד יצאתי לעולם הרחב. לא היה לי גב, אך האמנתי שאסתדר בלעדיו. אני ילדה מבוגרת, שורדת, לא מוותרת, את בעיותיי אני לבד פותרת, מסתדרת ועל כל הקשיים אני מתגברת.

כשהייתי נוסעת לבחינות ה"מוקדמות" וה"בגרות", שנערכו בשעות אחר הצהריים, אימא היתה טובה אליי כפליים. למרות שהייתי אליה מנוכרת, כאילו שום דבר טוב אני ממנה לא זוכרת, אותי הבינה, לא שמרה לי טינה, והיתה מפנקת אותי באוכל טעים שבמיוחד עבורי הכינה. למרות המתח והחרדה ואובדן התיאבון, אכלתי אותו ברעבון. הוא היה מתובל בתבלין שעשוי מאהבה, שאימא מליבה במסירות ערבבה ושמה בו גם איחולי הצלחה. ובשעה שאכלתי והיא בי התבוננה, הרציתי בפניה את החומר, שאני לומדת לבחינה. והיא היתה עומדת נפעמת וכל מילה קולטת ורוצה עוד לשמוע, ללמוד ולגלות עולמות, שממנה היו עלומות. ואת כל מה שממני למדה, בגאווה לחברותיה סיפרה. הבנתי כמה אני בת מזל, שנפלה בחלקי הזכות לעבוד, להרוויח כסף ולא להיות תלויה כמוה, לומדת ושואפת גבוה, וכמה אומללה אימי, שהפסידה, בגלל מסורת ותרבות מפלה, שאת הנשים קיפחה והפכה את חייהן לבדיחה.

עם כל הבורות שלה, אימא לימדה אותי ש"דרך ארץ קדמה לתורה," ו"כל עכבה לטובה," ו"כבוד אדם מלבושו," שחילחלו בי וממני לא משו. ושרה לנו את "שיר השירים אשר לשלמה..."  ואת "משלי שלמה בן דוד... לדעת חוכמה ומוסר להבין אמרי בינה..." ו"מודה אני לפניך..." ובירכה אותנו בברכת יצחק ליעקב: "ייתן לך האלוהים מטל השמים ומשמני הארץ..." ידעה לדקלם את המילים. ושיננה לנו את פסוקים מהמקורות, שמבית אביה לה זכורות. ולא ויתרה, על הפסוק, שעל ליבנו חקוק: "שמע בני מוסר אביך ואל תיטוש תורת אימך." ולמרות שאימא לא קראה, ולא כתבה, הקנתה לנו ערכים שמקורם במקרא.

אני מודה לאימי על ערכים שלנו העניקה. מלבד זאת, ידהּ היתה ריקה. היא נותרה בורה. לא התקדמה מאז שארצה עלתה. לא עבדה, ומקצוע לא היה לה. עברית לא קלטה. לא יכולתי לתקשר איתה. התביישתי לדבר בשפת אימי, ולה היה קשה להבין את שפת בתה, לכן לרוב שתקה. ובאמת, לא היה לה הרבה מה לתת, מלבד הרחמים, החסד והאמת, כוס החלב והלחם, שלתת לנו תילחם. ככל שגדלתי, הבנתי שעליי לוותר, ואני לא יכולה לצפות ממנה ליותר. ועליי לעשות מאמצים, לא להיות כמוה, עליי להיות אחרת, משופרת. רק כך אהיה מאושרת...

הכעס עליה ליווה אותי שנים, עד שגיליתי את כוחותיה הרמים, וקלטתי מה עבר עליה באותם ימים, שבהם התחילה בתנאים קשים חיים חדשים.

ואנו היינו עיוורים וחרשים ורק לבעיותינו היינו ערים...

וכשאני כותבת זאת, בעצמי אני בושה ונכלמת,

וזה לא נותן לי מנוח, איך העזתי אותה לזנוח.

אבא. מילדות אבא היה דמות ראויה לחיקוי. הוא היה מעולם אחר, יכולתי להעריץ אותו ובו להתהדר. הוא היה מורה, אדם משכיל ונאור. עברית ידע היטב, ובשפה הזו בארץ לימד. היתה לו ספרייה עשירה, ספרי סופרים ורומנים, אנציקלופדיות וספרי תנ"ך עם פירושים, שנעזרתי בה בהכנת השיעורים. אך הוא לא היה בבית באמת, כדי שיוכל לי לתת. הוא נתן לי אהבה ונתן לי להרגיש שאני מיוחדת ושווה. ועשיתי הכול, כדי שלא תהייה לו ממני אכזבה. ידעתי שהוא יהיה מאושר, אם אלמד ואנצל את יכולותיי כמה שאפשר.

הפריע לי שההורים שלי כל כך שונים. הוא לא היה לה לחבר ולא הבנתי מה אותם מחבר. אהבתי את שניהם, אך את אבא, אהבתי יותר.

*

לא על הלחם לבדו. למרות שעבדתי, אימא נתנה לי לירה ליום, כדי שאוכַל אוכֶל לקנות. קניתי חצי לחם שחור וגביע גבינה במכולת, ואותם במשך היום הייתי אוכלת. מעולם אימא לא ביקשה הנחות... ולא אמרה, אין לי היום... יכולתי לוותר, ולא לקחת ממנה יותר, אך רוב היום הייתי מחוץ לבית, ולא אכלתי בו אפילו זית. רציתי להרגיש שיש לי הורים, שלפחות לאוכל לי הם דואגים...

לפעמים, כשהייתי עוברת ברחוב אלנבי, בדרכי לבית הספר, הייתי קונה לחמנייה חמה עם נקניקיה, שעלתה קצת יותר מהתקציב, והייתי מתחילה עם עצמי לריב, למרות שאת נפשי זה השיב. לפעמים כדי לגוון, הייתי מעיזה לקנות שוקולד "גליל", עשר פרלינים עטופים בצורת גליל. זה היה מתוק וטעים. רציתי לאכול רק אחד מתוך עשר, ושכל יום אוכל אחד, אך לא יכולתי להתאפק, והרשיתי לעצמי להתפנק, אכלתי עוד אחד ועוד אחד, עד שלא נשאר, אפילו לא אחד. ערגתי למתוק לא ידעה גבול, ולא היה לי סיכוי לעמוד בפיתוי. לפעמים, רציתי קצת לגוון, קניתי בייגלה חם, והטעם היה מושלם...

ולפעמים לפעמים, התפרעתי!!! כשהיה לי טרמפ מהעבודה עם הבוס, חסכתי את דמי הנסיעה באוטובוס. לעיר הגעתי מוקדם, ועברתי דרך מסעדת פועלים, שממנה עלו ניחוחות עדנים, שמשכו אותי להזמין, צלחת מרק שעועית, מהביל וטעים, מעדן מלכים, שאת נפשי השיב. מחירו היה זול ולא היה עו‍ֹל גדול.

בדרך לבית הספר, עברתי יום יום בתחנה המרכזית בתל אביב, ומעולם לא קניתי קילו פרי בשל ועסיסי. אהבתי את שלל הצבעים, הסנפתי את הריחות והניחוחות המגרים, אך נמנעתי מלקנות אגסים או שזיפים יפים. פירות וירקות היו מחוץ לתפריט, כי לא רציתי לעבור את התקציב.

*

לעבודה נהגתי לנסוע על אופניים, אך כשהתחלתי ללמוד בערבים בתל אביב, אחרי ההשכמה, נסעתי באוטובוס לעבודה. מהתחנה, היה לי קטע הליכה בין שדות חקלאיים, שהתחלתי להתבונן בהם ולראותם בצורה אחרת. למדתי את שירי רחל המשוררת, והייתי מהרהרת, מה רחל עליהם היתה אומרת, איך אותם היא היתה מתארת. חשתי ביופיים, שקודם לא ראיתי, שהוא קיים. קשה היה להבין את חדוות העמל והיזע, אך בזכות שיריה, רחל חדרה לי לעצמות, והתחלתי לאהוב שדות וגידולים וחקלאות, ודרך עיניה, התחלתי לראות את הטבע בכל גיא וגבע.

*

יום אחד אשת הבוס הגדול, שחזרה מחו"ל אחרי תקופה לא קצרה, נכנסה למשרד ופנתה אליי, ואמרה, שהיא שמעה, שהתחלתי ללמוד. עניתי לה, נכון! שאלה אותי, איך הולך? אמרתי לה, ממש נפלא, רק שבאנגלית אני מעט מתקשה. בלי לחשוב פעמיים, הציעה לתת לי שיעורים פרטיים. היא נפלה לי מהשמיים... הגעתי לביתה פעמים בשבוע, על חשבון שעות העבודה. ונתנה לי להרגיש, כאילו אני בִּתָהּ, ולא נֶטֶל. הגישה לי קפה בספל ועוגת גבינה מקושטת בפטל. בתשוקה אכלתי את העוגה המתוקה, שתיתי את הקפה המעורר, והייתי קשובה יותר. תוך זמן קצר מצבי השתפר. זו הייתה מחווה אדירה מאישה נדירה, שאותי הכירה, והוכיחה, שהשם אותי בירך, ולאורך כל הדרך, הוא מפגיש אותי עם אנשים טובים, שעימי מיטיבים.

*

בית הספר ברחוב בלפור לבגרות, היה, באותה בעלות של בית הספר לפקידות, אך האווירה בו, היתה שונה בתכלית. לא היה בו שום גורם לוחץ ומאיים, ואת כל מה שהוא הבטיח, הוא קיים. הלכנו שבי אחרי המורים הצעירים, שאותנו מעשירים, אווירה טובה משרים, והתייחסו אלינו כמו חברים. והיה אחד, יותר מיוחד, והוא היה גם מנהל בית הספר, שהיה בו משהו אחר, שאותו לעולם אשכח, איך עזר לי, עודד ותמך.

לפני שיום הלימודים בשעות אחר הצהריים נפתח, החלו התלמידים לבית הספר נוהרים. המנהל הצעיר, עמד בכניסה, עם חיוך מקסים, עשה ניסים. וכשעל פניו נהרה. הוא כבש לב כל נערה ובליבה החלה בערה. הוא קידם כל אחד בברכת שלום חמה ו"מה נשמע". את שמות כל התלמידים הוא ידע. וכל אחד הרגיש מיוחד ויחיד, ורצה לעמוד לידו וממנו ללמוד עוד. ברכת השלום שלו ליוותה אותי כל היום, הרגשתי שזכיתי ביהלום ואני במקום הנכון, שנותן לי להרגיש, שלימודים הם עונג גדול, ומהם אני רוצה עוד ועוד...

זה היה מורה אדיר, שכמותו, איש מאתנו, מעולם לא הכיר. ללמוד ממנו היה כביר. הוא היה  מקור השראה, ועל כולנו היתה לו השפעה. דבקנו בו, ורצינו שמשהו מדמותו בנו ידבק. באנו בכל יום בהרבה חשק לדעת ובאור לגעת.

ואני מודה בשקט, ואיני מתביישת, שגם אני הייתי נרגשת...

*

אני כבר לא לבד. דרכי לא אבדה, אני שוב תלמידה. הפערים ביני לבין חברותיי שהלכו לתיכון, ייעלמו. שום דבר לא אבוד, תעודת הבגרות, תהפוך למציאות! עוד אשלים את מה שחשבתי, שכבר מאוחר. אשב ואלמד שכל יום יש חדש תחת השמש.

הרגשתי מועשרת, מוארת. אני לגמרי אחרת, שמחה ומאושרת. אני מתאווה ללמוד בחמדה ובחדווה, ויש לי תקווה, שאעמוד במשימה, ולא אעצור עד שאגשימה.

הכסף שהרווחתי מעבודה קבועה ומסודרת, נתן לי שקט. לכל דבר יכולתי תקציב להקדיש. לא הייתי תלויה באיש. שילמתי שכר לימוד, קניתי ספרים ומחברות, הרגשתי טוב בעט נובע לכתוב, קניתי בגדים, כיאה לנערה מבית טוב, התלבשתי נאה. ומבלי להגזים, מדי פעם גם קניתי משהו טעים, שאת חיי הנעים. 

*

חברות. בזמן שאני על לימודיי שוקדת, ורק בהם אני ממוקדת, מרצון נכנסתי לתוך קונכייה, ולבזבז זמן על חבר, לא הייתי פנויה.

בליבי קִינְנָה אהבה עלומה, שמאוד נעמה, והרגיעה את הנשמה ההומה. איש עליה לא ידע מאומה. אפילו הוא לא ידע על קיומה. ולא הייתי זקוקה לאיש שיעיר ויסעיר וירנין. המקום הזה יישאר רגוע. בנשמתי, מלבדו, אף אחד לא יוכל, לנגוע. לא חסר לי חבר, זה לא בוער, וגם אם נמצא מישהו יאה, שיחכה... ממילא, אין בכוונתי להתחתן מהר ולהינעל. הכול בפניי פתוח ורוצה להינשא על גבי הרוח.

הייתי במרוץ ולא חיפשתי תירוץ להרים יד להפסיק את התחרות. גם עם חברות נפגשתי מעט. מדי פעם, יצאנו לסרט במוצאי שבת. הלימודים עבור חברתי, שלמדה בתיכון אינטרני, לא גרמו לה שמחה וגיל. היא לא הבינה, מהיכן אני נוטלת את הכוחות גם לעבוד וגם ללמוד, ומה גורם לי לחוש שמחה ומאושרת, ואולי יש איזה סוד, שאני לה לא מספרת...

הבית. הבית היה מלון אורחים עבורי. בבוקר עזבתי אותו בשבע וחצי, והלימודים הסתיימו בעשר בלילה, ולקח לי שעה לנסוע וללכת ברגל, עד שהגעתי הביתה בשעת לילה מאוחרת (אחת עשרה). כמעט לא דברתי עם איש מבני הבית במשך השבוע. הייתי מנותקת ומה שקורה בבית, לא היה לי ידוע. איש לא ידע מה עובר עלי, לא את חוויות הלמידה האדירות, ולא על הפחדים והחרדות, והיעדר הכוחות. לא הפריע לי כך לחיות, את חיי אחרת רציתי לבנות.

הייתי חייבת לתפוס מרחק, להיות לבד, לברוח מכל המצוקות, שמאוד הכבידו על כתפיי הדלות, ולברוא לי עולם שלי בלבד, מבלי שמישהו יטיל עליי צל, לא רוצה להתנצל בפני איש, שאלו הוריי, ואלו אחיי, ואלו הנסיבות של חיי. מהמשפחה שלי אני מתרחקת. את הנחשלות מהזיכרון, אני מוחקת, ואת כל מה, שלא נראה לי נכון, דוחקת. אני מנותקת. לא מרגישה שייכת. את עצמי אני עוקרת. "יתמות" על עצמי גוזרת. את כל מה שספגתי בבית לרוח מפזרת. מבטלת. קוטלת. מתבדלת. ועם מעט צידה יוצאת לדרך אחרת, ארוכה ומפרכת, אני הולכת ומהבית מתרחקת... ויודעת שלא אשוב לאותו בית שוב...

זה לא אומר שלא חשתי הרבה כעס, שאני לבד, ובדרך הקשה והמתישה, פוסעת, ומחפשת את מקומי, להיות מי שאני. זה היה מרד הנעורים שלי...

כל לילה אני שבה הביתה לישון. ויש לי בו חדר, שהוא אי בתוך ים גועש וסוער, בכול כוחותיי אני חותרת החוצה לצאת, לים הידע הגדול. לא יודעת לשחות ואני לא רוצה לטבוע. מחפשת קרש הצלה, לרכב על גל, שיוביל אותי לחוף מבטחים, בו חיים אחרים מובטחים.

ואני יודעת, שרק ההשכלה, היא קרש הצלה, והיא תביא לי את הגאולה.

עגנתי במקום, שמעיר אותי כל בוקר, ופותח לי צְהָרִים, ומגלה לי עולמות רחוקים, שלא ידעתי שהם קיימים, מעשיר אותי בידע וגם מלמד אותי להתבטא נכון ולחוש רגשות ומלים חדשות, שלא ידעתי, שהן קיימות.

מצאתי עצמי בעולם אחר, שחיבק אותי, ואליי לא התנכר. השם אותי ברך. אנשים טובים היו לי מורי דרך, הראו לי לאן אלך, ולהם אני מודה וכורעת ברך. הם היו עבורי דוגמא ומופת, לאן אני רוצה להגיע באמת.

השפעות. בזכות אנשים טובים, אני במקום אחר, שבו אני רוצה לגדול ולהתבגר. הדרך עוד רבה, ואעשה הכול כדי להרגיש שווה. הבערה בתוכי יוקדת ובלימודיי אני ממוקדת. את מקומי אני קובעת במקום שבו אני לומדת לדעת. רוצה לעלות ולטפס, להיות כמו המורים היקרים, וכמו האנשים הנפלאים, שמטפחים אותי וגורמים לי לגדול ולפרוח. ולא תם, לא אירגע, עד שאהיה כמותם. הם הזרקור והמקור, שהאיר את דרכי והלך אתי בלילות חשכה וקור.

מהאנשים שאני מכירה, אני נוטלת אבנים בצבעים שונים ומרכיבה פסיפס, שממנו מעצבת את דמותי, שמורכבת, מחלקים, שלקוחים מאנשים רבים, ואת הדמות הזו, אני אוהבת, ואליה אני מתחברת. ואין להם מושג, כמה קירבתם לי נותנת, וכמה בהם אני בוטחת, ולקלוט כל דבר חדש, אני נפתחת. אני עם עיניים פקוחות, בוחנת ולומדת ושואלת, מה אני משפרת, ואיך אני עושה אחרת, כדי להרגיש שייכת. אני מיישמת את מה שבעיניי נכון ומאמינה שהחזון ייכון. אני עם עצמי בתחרות, רוצה להצליח לסיים את בחינות הבגרות. לא איכנע ולא אמעד, ואגיע ליעד...

מהמקום הקשה שבו גדלתי אני בורחת. אני מטעינה את עצמי בדברים חדשים, מהאנשים שאני אוהבת, שמשמשים לי דוגמא ומופת. כל פער שאני מוצאת, אני מנסה מזה לצאת. כשאני בושה, או חשה כלימה, נלחמת כדי להעלימה, ולא מאשימה בה, לא את אימא ולא את אבא.

התגברות על קשיים: תקופת הלימודים בערבים, היתה תקופה, שממני הרבה כוח, גבתה. עמידה בלחצים ובלוחות זמנים, במתחים, ובפחדים. היה לי דרוש רצון עז, להתעורר כל יום, ליום ארוך של עבודה ולימודים, מבלי ראש להרים, להסתפק במעט מזון, שיכולתי בלירה לקנות, להתגבר על פחד נורא ואיום, בדרך הארוכה הביתה בלילות עלטה, שעלי עטה, ורק האור שידעתי בתוכי לאגור, את לילותיי הקרים האיר וחולל את הפלא, שאיש לא מכיר.

עם כל הקשיים, אהבתי את התקופה הנפלאה, שהיתה מהיפות בחיי. אהבתי כל מה שלמדתי, שמחתי באנשים שניקרו בדרכי. בכל יום הרגשתי, שאני פורחת וצומחת, לא ממהרת לגדול, ולא רוצה שהזמן יעבור. אני במקום הנכון...

בחינות. אחרי קורס אינטנסיבי של חצי שנה, לקחתי מהעבודה את החופשה הראשונה, לא על מנת לנוח ולבלות, אלא כדי להתכונן ולהיבחן בבחינות ה"מוקדמות", מטעם משרד החינוך והתרבות. למדתי יומם ולילה ונגשתי לשבע בחינות: בעברית, באנגלית, בפיסיקה, בכימיה, בביולוגיה, במתמטיקה ובתנ"ך. המון התרגשות והמון תקווה, האם הצלחתי לעמוד במשימה???

הפלא ופלא, כן... עברתי את כולן במועד אחד. עשיתי את הלא יאומן. ריחפתי על ענן. קרני רמה. אך הדרך לא תמה, לא הסתיימה. אני שׁמה. את פעמי לבגרות אני שׂמה.

הדרך יפתה וקשתה, ומאוד מפתה...

ההצלחה שלי ב"מוקדמות", הבליטה אותי כתלמידה טובה בעיניי, ובעיני המנהל, שהשמיע באוזניי דברי הלל. מי פילל??? בתוכי מהפך התחולל. להצליח אמשיך להתפלל, את עולמי אקנה ולאט לאט את עצמי אבנה.

קורס לבגרות. אחרי ההצלחה ב"מוקדמות", נרשמתי לקורס ארוך ל"בגרות", שנמשך עשרה חודשים, והמשכתי בדרך המרתקת, שאין כמוה מהפנטת.

אפילו בשבתות, לא יצאתי לבלות. לפני הבחינות, שוב לקחתי חופשה. מועדי הבחינות היו צפופים, והייתי מאוד תמימה, שאצליח לגשת למנהל מחלקת הבחינות לבקש ממנו שירווח אותם, והוא מיד ייאות. איזו נאיוויות!!! הפגישה איתו הסתיימה במפח נפש ובהטרדה מחרידה, שעליה מעולם לא סיפרתי לאיש. זה היה מביש... הבנתי שגם בארזים נפלה שלהבת, והפעם היא אותי שורפת. וקשה לי לקלוט, איך במשרד החינוך, יושב מנהל, שבתפקידו מועל. הרגשתי כמו ציפור, שנלכדה, והיא לצאת החוצה רוצה, ואין מוצא... הכלוב נעול והיא מפרפרת, ואיש לא מבין מה זאת אומרת...  יצאתי בושה ונכלמת...

הוא לא הזיז משהו בלוח הבחינות, וחלק מהבחינות נערכו יום אחר יום. הרגשתי נורא ואיום. האמון שלי בבני אדם נפגע, וגם התמימות נעלמה, פגה.

הייתי צריכה לבד להירגע, ולא לתת לעצמי להיפגע, עברתי טלטול, שגרם לי בלבול, וזה היה עלול להפריע לי ללמוד בראש צלול. עברתי סבל שלא היה לו גבול...

במועד מרץ, ניגשתי לחמש בחינות בגרות (לשון, תנ"ך, גיאוגרפיה היסטוריה וספרות). הקציתי זמן להתכונן לכל מקצוע. מקצועות שאהבתי יותר, השקעתי בהם יותר, והציונים היו בהתאם. באותו זמן חברותיי מהתיכון, עוד לא ניגשו לאף בחינת בגרות. הייתה לי הזכות להיות ראשונה לסגור פערים, ולהיות אפילו בזכות.

השארתי את המתמטיקה ואת האנגלית למועד קיץ, יוני יולי, יהיה לי זמן להשקיע בהם יותר ועל הצלחה בהם לא אוותר.

התוצאות הגיעו בדואר. כל תוצאה הגיעה בנפרד ובמועד אחר. הציון הראשון שקבלתי היה של הבגרות בספרות. אחי, שהבין שמדובר בתוצאה של בחינת בגרות, שלה אני ממתינה, מיד כשהדוור נתן לו את המעטפה החומה, הוא רץ אלי לעבודה ומסר לי את המעטפה המצופה. שמחה אותי הציפה, כשפתחתי אותה, וראיתי את התוצאה הגבוהה. אמרתי לו, תודה, ונתתי לו נשיקה, והרגשתי שאני עפה. מדובר בהצלחה במקצוע הכי אהוב, שאותו אני רוצה להמשיך ללמוד, ורציתי גם להוכיח למורה שאותי לימד, שאני בעלת יכולת ואני מסוגלת... מיהרתי להתקשר אליו ולגרום לו לשמוח, שיתבשם גם הוא מהניחוח.

וכך מגיעים גם הציונים האחרים. ציונים גבוהים, מאוד משמחים על עבודה קשה מפצים, הוריי מרוצים. שערי האוניברסיטה בפניי נפתחים, והלימודים בה לי קורצים. הרגשתי שאני ממריאה ואת עצמי מחדש  ממציאה. הדרך לפני פתוחה ושמחה שעליתי על הדרך הברוכה. 

מתמטיקה ואנגלית. בעצם סיימתי ללמוד. ואני כמעט לא צריכה להגיע לבית הספר, אך עליי ללמוד לבד לבגרות במתמטיקה ובאנגלית, שבהם לא השקעתי מספיק. יש לי זמן והמון מוטיבציה, לגשת לאלה הבחינות, במועד קיץ הקרוב. ניצלתי את ההטבה, שבית הספר נתן, ואיפשר להשתתף בקורס חינמי למי שלא עבר איזה מבחן. הגעתי לשיעורי אנגלית, שאותם העביר מורה חדש יותר מוצלח. לבוא פעמים בשבוע ללמוד שעתיים בכל יום, היה חלום. כך שמרתי על קשר עם מנהל של בית הספר, שעודד אותי לשקוד על סיום הבגרויות. זו הייתה מתת אל להמשיך ללמוד אנגלית בָּמקום שממנו שתיתי לרוויה ואת נפשי הצמאה הֶחֱיָה. 

באותם ימים גיליתי, שהמורה הצעיר, החל לכתוב מאמרי ביקורת בעיתונים השונים על ספרים חדשים. כדי להצטרף לקהל הקוראים, ביקשתי ממנו לדעת היכן מתפרסמים המאמרים. עשיתי הכול להשיג את העיתונים השונים, וחתמתי על כתבי העת, כדי לקרוא מפרי עטו. כשראיתי את שמו בראש מאמר, התרגשתי והייתי גאה, שזכיתי להכיר מורה מוכשר וצעיר, שאת עולמי העשיר. בזכותו עשיתי הכרה עם ספרים וסופרים חדשים, וגם קראתי ספרים, שבתוכנית הלימודים לא כלולים. זכיתי לרכוש ידע נוסף, מעבר לחומר לבגרות, בזכות הקשר המפרה, שהעניק לי אותו מורה, שמשמיים אליי נשלח, והשפיע על חיי.

*

החלטתי שמתמטיקה אלמד, באופן אינטנסיבי, בשיעורים פרטיים. חוויה שלא חוויתי אף פעם בחיים. אני עובדת ומרוויחה ולקמץ בהוצאות, אני לא צריכה, העיקר שאקיים לעצמי הבטחה, שתביא לי הצלחה. אין לי הוצאות על שכר לימוד, ואוכל לעמוד בהוצאות. מדובר במקצוע שדורש הרבה עבודה ותרגול, כך אוכל להתמסר, ובזמן קצר, אשלים את החסר.

חיפשתי מורה פרטי בעל ניסיון. חברה המליצה על מורה שלה מהתיכון, שללמדני היה נכון. מיד נוצרה בינינו כימיה. הוא היה מורה טוב, הערכתי וכיבדתי אותו מאוד, והוא לא חסך ממני מחמאות ומילים מעודדות. בחדווה וברצון ישבתי שעות רבות לפתור בעיות. הלך לי חַלַק ולא הרגשתי מחנק ולמרות העול, לא הייתי צריכה לסבול. התקדמתי בקצב מהיר, והיה לי סיפוק אדיר.

עברתי את הבגרות במתמטיקה בהצלחה נהדרת. הרגשתי מאושרת. ובדיוק אז, אחד מאחיי קבל נכשל במתמטיקה בתיכון. אבא תפס אותי ואמר, שעליי ללמדו, כדי שיצליח בבחינת המעבר. כמו ילדה טובה, עשיתי את, שאבא עלי ציווה. אחי הצליח והתחיל מתמטיקה לאהוב והלך לו טוב מאוד וזה היה גם הציון שלו בבגרות. והכסף שבו קניתי שיעורים פרטיים, מאבי נחסך. ובסך הכול, המשפחה יצאה ברווח. ואחי את "החסד", שבו זכה, לעולם לא שוכח.

בציון פחות טוב, עברתי גם את הבגרות באנגלית. בשעה טובה ומוצלחת, אני זכאית לתעודת בגרות. רגע גדול ומיוחד בחיי, שאותו אני נושאת כל ימיי. עשיתי נכון, קיבלתי ביטחון...

בטרם קבלתי את התוצאות, נרשמתי לאוניברסיטה, היה ברור שאלך ללמוד ספרות. הייתי צריכה חוג נוסף ובחרתי בגיאוגרפיה, בזכות הציון המצוין, שהיה לי בבגרות. הלימודים מלווים בטיולים וכך אלמד עוד ואגלה עולמות. עברתי בחינות כניסה וראיון והתקבלתי ללמוד כתלמידה ש"לא מן המניין" עד שתגענה תוצאות הבחינות האחרונות. חיכיתי לרגע, שאביא לאוניברסיטה את מכתב הזכאות לבגרות, כדי שיוענק לי מעמד חדש, "סטודנטית מן המניין", ולא יעשו לי עניין... ולא עשו. בתעודת הסטודנט, מיד שינו. לא היה שום ויכוח, הכול לפניי פתוח, הרגשתי במקום בטוח, וכעת אני יכולה ממתחים קצת לנוח...

*

באחד הלילות, כששבתי הביתה מהלימודים באוניברסיטה, אבא ואמא במיטה, אך למרבה הפלא, הם ערים. הם קוראים לי לבוא לחדרם ולקבל מידיהם מעטפה קשיחה חומה, שעליה רשומה, "מדינת ישראל – דואר רשמי – משרד החינוך והתרבות – רשום. ואני היא הנמענת. זו לא טעות. זאת תעודת הבגרות... פתחתי, השם נכון. הציונים נכונים. כן היא שלי. מעולם לא ראיתי תעודת בגרות, ולא ידעתי איך היא צריכה להיראות, ניסיתי לדמיין, ובאותו רגע בידיים רועדות, התבוננתי בה היטב, וקרבתי אותה אל הלב, שלחבק אותה תאב. שמחה וששון, לא הצלחתי לישון, ריחפתי על כנפי הדמיון...

השקעה של שנים, של המון מאמץ ומתח וחלומות על הפתח, שלפניי נפתח, שלחיי הביא מהפך... זה לא סתם כך...

התעודה נתנה לי ביטחון. המניות שלי עולות, המעמד שלי משתפר, אני מתקדמת, מגיעה למקום הרבה יותר טוב ורק רוצה להיות אני – אני, בלי הילדה הקטנה שבי, בלי כל הדברים שבהם התביישה ובלי כל מסכת חייה הקשה.

*

על המושג "טעוני טיפוח", למדתי בבית ספר לחינוך מפי פרופ' שמעון זקס ז"ל. על פי זקס, אני בטוח עונה על ההגדרה "טעונת טיפוח". למדתי, שיש שֶם לתופעה, שדור שלם מתמודד אתה. הפוטנציאל שלי היה נשאר פתוח, כי גם בבית וגם בבית הספר, היה חוסר טיפוח.

כשלקחתי את העניינים בידיי, הכול לפניי היה פתוח, ועד שגיבשו מה צריך להקנות לטעוני טיפוח, כבר הייתי במקום בטוח. את עולמי במו ידיי אקנה ובעצמי אותו אבנה. זה לא קל, ויש כאלה, שהכול אצלם כבר קולקל, כי לבד לא מצאו את הנוסחה להצלחה, וגם הדרך לא היתה קלה ומבטיחה. את הטעינה קיבלתי מאנשים טובים שנקרו בדרכי, שדבר לי לא היו חייבים, ונוכחותם בחיי, קירבה אותם אליי.

בזכותם התחלתי לחלום ולרצות להם להידמות ואת עצמי אחרת לבנות.

והמורה המשובח, שבי תמך, אותו לעולם לא אשכח. האמין שאצליח לשאת את המשא הכבד ואגיע לסוף המסע המפרך, בזמן שנראה כימים אחדים. שינה לי את החיים, ופתח בפני עולמות אחרים.    

עשיתי הכול כדי לצאת מהמצר, להרחיב את עולמי הצר, כדי שהילדה שבי, יותר לא תסבול. תצא מתוכי, שתבין שיש בכוחי להיות אחרת, מוארת. ואין כמוני מאושרת.

אני גאה בילדה שבי, ששחתה במים סוערים, גברה על משברים אדירים, לא שקעה, עלתה וצפה וטיפסה, את הפחד והקשיים הניסה. לא התפספסה. השיגה כל מה שרצתה ויש לה עבודה ותעודה וביטחון, ולא חסר לה ממון, ואחרי שבשמחה וששון, עברה בהצלחה את השלב הראשון, היא תגיע לכל פסגה, שעולה לה בדמיון.

היא מאושרת ומבסוטה, שהגיעה ללמוד באוניברסיטה. להגיע לשם? מי חלם?

סוף דבר

זה שנים רבות שבארץ, הלימודים בתיכון, הם חובה וגם חינם. כל תלמיד במדינה זכאי וחייב לסיים לימודים בתיכון, גם אם עבורו זה לא הדבר הנכון. יתאימו לו מגמה, או סוג של בחינה, או ישימו אותו בקבוצה קטנה. הוא יזכה לטיפוח, כדי, שגם בכוח, הוא יזכה לקבל בגרות, ואם צריך, יקבל שיעורי תגבור, או שיעורי עזר, שרק יבקר בבית הספר!

המטרה שלכול ילדי ישראל, תעודת הבגרות, תהיה בת השגה על חשבון המדינה. ויש הרבה הקלות והתאמות, יש בחינות בעל פה, ויש שיכתוב, לאלה שלא כותבים ברור, ותוספת זמן והקראת שאלון והתעלמות משגיאות כתיב. ויש מגמות רבות ומגוונות, שגם החלשים יכולים בהן להצליח. בתי הספר עושים מאמצים אדירים, נותנים בחופשות תיגבורים, על חשבון זמנם של המורים. המורה לועס להם את החומר, מסכם ושולח לתלמידים במֵיל, וּמְהַמֶר על השאלות שתהיינה בבגרות, על פי המיקוד, כדי להכינם ולהביאם לתוצאות טובות. ויש תחרות בין בתי הספר, באיזה בית ספר אחוז הזכאויות לבגרות גבוה יותר.

גם משרד החינוך מעודד גידול באחוזי הזכאות לבגרות, ומגדיל בין בתי הספר את התחרות. ובכל פעם ששר חינוך חדש עולה, הוא משהו משנה. פעם עושים הגרלות, איזו בחינה בגרות, השנה תבוטל, ופעם מבטיחים בונוסים, לאלה שחמש יחידות עושים, ופעם מצמצמים את מיספר המבחנים, ופעם מְמֵרִים את המבחנים בעבודות, ופעם מקטינים את ערכם של ציוני המגן. והכול נועד להקל, כדי שתעודת בגרות כל תלמיד יוכל  בנקל לקבל.

רמת החיים בארץ עלתה. יותר אימהות יוצאות לעבודה. מיספר הילדים במשפחה צומצם ולהשקיע בילדים, זה מובן מאליו. בנוסף, רמת הידע גַדְלָה. דרכי ההוראה השתפרו, הידע מונגש ומוחש, והכול יותר קל. לרוב המשפחות העול הוקל.

*

בזמני, הורים רבים היו חסרי אמצעים, לא יכלו לשלם שכר לימוד. נערים ונערות נאלצו לטרוח ולעבוד, כדי לקנות דעת בבתי ספר ערב. תנאי המגורים היו קשים, המשפחות היו גדולות, מיספר רב של ילדים וילדות, שלא לכולם נמצאו מסגרות מתאימות, והם נפלו בין הכיסאות. ההורים לא ידעו את השפה, וחלק לא מצא עבודה, לרוב לא השכלה, ולא היה מקצוע, והמצב הכלכלי היה גרוע. נערים ונערות נאלצו ללכת לעבוד, ואילו שלא וויתרו על הלימודים, לקחו על עצמם משימה לא קלה, שמעטים צלחו אותה, ואף הגיעו לגדולה...

אני גאה, שהציונים בזמננו, נקבעו רק על סמך בחינות הבגרות, שלא לקחו בחשבון שום מרכיב אחר. בבחינה בחשבון, לא השתמשנו במחשב או במחשבון, והשקענו שעות המון לפתור בעיות. ולא קיבלנו שום ציוני מגן, שום בונוס ושום "מיקוד", אלו נושאים יכללו בבחינה בדיוק. למדנו את כל החומרים, ולא עסקנו בהימורים. איש עלינו לא חס, ולא הוריד מכמות החומר, שלראשנו נכנס.

אז, תעודת הבגרות היתה משהו נכסף, דרשה משאבים אדירים, ולא גדולים היו שיעורי הבוגרים. ומי שהשיג אותה, הרגיש הקלה, שעבר משוכה, לגמרי לא קלה...

*

בהצלחה לכל ילדי ישראל בבחינות הבגרות, ושלא יחשבו, שתמיד זה היה, כל כך פשוט.

חנה סמוכה מושיוב

30.6.2019

* * *

תקוה וינשטוק

צמח חודש תמוז: מִתְנָן שעיר.

בעקבות מאמרה של ד"ר שרה'לה אורן, חן שרמן – יועצת בוטנית:

"היתדים של שמשון – סיפור של בית גידול מתנן שעיר."

צמח חודש תמוז של ד"ר שרה'לה אורן הוא "מִתְנָן שעיר". שם לא ידוע וקצת מוזר – לצמחים רבים שמות מוזרים. הוא גם אינו קשור לחודש תמוז דווקא. 

 אז במה זכה המתנן להיות צמח החודש הזה?

בזכות שמשון הגיבור מספר שופטים.

שמשון' ששפט את בני ישראל עשרים שנה' היה מנהיג יוצא דופן, בעל כוח פיסי בלתי רגיל, מין הרקולס עברי. בידיו "שיסע את האריה כשסע הגדי..." בעת ההיא פלשתים מושלים בישראל ושמשון לוחם בהם בכוח זרועו וגם בדרכים יצירתיות. מבעיר את שדותיהם בהצמדת זנבי שועלים, מכה אלף פלשתים בלחי חמור חמורותיים. הפלשתים תפשו אותו ואסרוהו "בשני עבותים – "ותצלח עליו רוח ה' ותהיינה העבותים אשר על זרועותיו כפשתים אשר בערו באש וימסו אסוריו מעל ידיו."

חוקרים מניחים כי העבותים והיתדים בהם אסרו הפלשתים את שמשון הופקו מצמח המתנן השעיר – צמח סיבים ייחודי ששימש בעבר לתעשיית חבלים. בית הגידול של המתנן הוא בנגב ובשפלת החוף עד לכרמל. הוא אינו צומח בין צרעה לאשתאול, מרחב הפעולה הקלסי של שמשון (שופטים י"ג, כ"ה). מסתבר שצוותי עבודה פלשתיים אספו את סיבי המתנן וקליפותיו ועיבדו אותם לחומר גלם לשזירה לעבותות ויתדים ומארץ פלשת העבירו אותם לישראל.

 המִתנן הינו שיח המגיע עד לגובה שני מטר, בולט בענפיו הירוקים כל השנה. (בארץ קיים מין נוסף מסוג זה – מתנן מצוי). עליו קטנטנים, דמויי קשקש, צמודים לגבעול ולכן אינם נראים כמעט. ענפיו הצעירים מכוסים בשיער קצר ולבנבן המגן עליהם מפני איבוד מים. המתנן פורח באביב ומאריך את פריחתו לתוך הקיץ, יולי ואף יותר. לפרחיו גוון ירוק צהבהב, הם נעדרים עלי כותרת ואת מקומם ממלאים עלי הגביע הצבועים צהוב בצידם הפנימי. הצמח דו ביתי: "בבית" (עץ) אחד פרחים נקביים, "בבית" השני – פרחים זיכריים.

המִתנן מכיל רעילים המגנים עליו מפני רעייה. הרעל משמש לתרופות לבעיות מעיים ונגעים בעור ואף לטיפול בדרכי הנשימה. צינורות השיפה שלו (הצינורות המובילים מים לצמח) מכילים סיבים חזקים המשמשים לתעשיית נייר ואף לשטרי כסף וחבלים.

השם "מִתנן" נגזר מהמלה הערבית "מתנאן" שפירושה החבל המחבר בין יריעות אוהל הרועים ליתד הנעוצה בקרקע. "מיתנא", בארמית, מצוי מיספר פעמים בתלמוד הבבלי במובן של חבל דק או שרוך. בשל כך ביקשה משפחת הבוטנאים הראובני לכנות את העבותים והיתדים הלחים בשם עברי "יתדן", מלשון יתד.

"חבלים" ו"יתדות" מופיעים לרוב בפרשת שמשון. הפלשתים מבינים שלא יביסו את שמשון בקרב, כי הוא ניחן בכוח בלתי רגיל. אבל הם מנצלים את נקודת התורפה שלו: תשוקתו לנשים פלשתיות. סרני פלשתים מציעים לדלילה, אהבת חייו של שמשון, בצע כסף אם תפתה אותו ותדע במה כוחו גדול. דלילה, כבר סוכנת פלשתית, מתחילה לתחקר את שמשון: "הגידה נא לי במה כוחך? במה תיאסר לענותך?"

תשובתו: "אם יאסרוני בשבעה יתדים אשר לא חוברו וחליתי והייתי כאחד האדם."

דלילה אוסרת אותו בשבעה יתדים לחים, צועקת: "פלשתים עליך, שמשון!" – ושמשון, מחוזק גם מהצעקה, מתעורר "וינתק את העבותים מזרועו כאשר ינתק פתיל הנעורת בהריחו אש."

דלילה אינה מרפה וממשיכה לשאול ושמשון חוזר על סיפור היתדים החדשים. "ותאמר דלילה: 'עד הנה התלת בי ותדבר אלי כזבים. הגידה נא לי במה תיאסר?!' ויהי כי הציקה לו בדבריה כל הימים ותאלצהו ותקצר נפשו למות ויאמר לה: 'מורה לא עלה על ראשי כי נזיר אלוהים אני מבטן אימי. אם גולחתי וסר ממני כוחי.' ותראה דלילה כי הגיד לה את כל ליבו ותקרא אליה סרני פלשתים... ותיישנהו על ברכיה ותגלח את שבע מחלפות ראשו ותאמר 'פלשתים עליך שמשון!' ויקץ משנתו והוא לא ידע כי סר ה' מעליו."

הפלשתים אוחזים בשמשון, מנקרים את עיניו, מורידים אותו עזתה, אוסרים אותו, הפעם בנחושתיים, ליתר ביטחון, ומעמידים אותו בין שני עמודים בתיאטרון, שישחק לפניהם. ומגיע הסוף ההרואי: "ויקרא שמשון אל ה': 'חזקני נא אך הפעם הזה" – ובקריאת 'תמות נפשי עם פלשתים!' מנפץ את העמודים ומפיל אותם על קהל הצופים "ויהיו המתים אשר המית במותו רבים מאשר המית בחייו."

וד"ר שרה'לה אורן מביאה את שירה היפהפה של לאה גולדברג "אהבת שמשון":  

"הן ידוע ידע שבגדה / ונכנע לחלקת הלשון / הוא ידע שימות מידה / פלשתים עליך שמשון / ויחזור וישכב בחיקה / עם דמותו הצופה באישון / כי בכל בגידותיה מתקה / פלשתים עליך שמשון."

"בשלב זה," מסיימת ד"ר אורן את מאמרה, "כשהידע על בית גידולו של צמח הסיבים הנפוץ בתקופה המקראית מוכר לנו, נוכל להבין את סיפור שמשון  דלילה ואת היתדים הלחים במלוא עוצמתם, נוסף בידינו עוד כלי להבנת הסיפור."

מי מפחד מהצגת תיאטרון?

זמן  רב נמנעתי מלבקר בתיאטרון, עקב בעיות שמיעה. לאחרונה רכשתי מכשיר שמע מיוחד להרצאות, נוסף על מכשיר השמע הרגיל שלי. מכשיר שנתגלה כיעיל. אולי יסייע גם בהצגות? הרי התיאטרון עצמו מחלק מכשירים כאלה לצופים לקויי שמיעה. הרהבתי עוז, וביקשתי באגודת הגמלאים כרטיס להצגה. היינו הך איזו הצגה ובלבד שתהיה ב"הבימה" סמוך לביתי, ובשורה הראשונה. זו הצגת ניסוי, האם אצליח לשמוע? הכרטיס נפל על "זרים מושלמים".

כשהמכשיר המיוחד באוזניי, התיישבתי בשורה הראשונה באמצע. איש לא הסתיר לי. אבל מה שנאמר על הבמה, לא קלטתי. שמעתי. אבל רק מילים, לא משפטים שלמים. השחקנים דיברו במהירות של רדופי שדים, של רכבת דוהרת. איבדתי כל סיכוי לעקוב אחריהם. לא נעים להיתפש כנוסטלגית, אך פעם, בימיי הצעירים, לא שאפו השחקנים להיות אצנים. השחקנים הדגולים שעל שמותיהם נקראים כיום אולמות "הבימה" – דיברו בהיגוי ברור, מוטעם, בכוונה שהקהל ישמע כל משפט.

הייתי בייאוש. מילא ההצגה. היא נפתחה באסלה ולידה אישה צעירה פושטת את תחתוניה לקראת מפגש רעים. לא בטוח שהפסדתי הרבה.בל ההכרה שגם עם מכשיר מתאים עליי לוותר על התיאטרון, שהצגות כבר אינן בשבילי, היתה עצובה מאוד.

ואז באה לי נחמה פורתא: גיליתי כי בחוברת ההצגות של "הבימה" – וודאי גם של שאר התיאטרונים – יש הצגות המסומנות ב"ע" בסוגריים. היינו, שהדיבור על הבמה "מתורגם" גם לכיתוב בעברית למתקשים בלשון, לכבדי שמיעה. (ואם מופיע e לצד שם ההצגה. יש תרגום לאנגלית).

מהמבחר הלא גדול של הצגות ה"ע" בחרתי ב"מי מפחד מווירג'ינה וולף?" אמנם לפני שנים כבר צפיתי בהצגה אבל אולבי הוא קלף בטוח. אפשר לראותו שנית.

את הכרטיס להצגה ספציפית זו רכשתי ב"הבימה", לא באגודת הגמלאים, שלה יש כרטיסים מוזלים. שילמתי מחצית מחיר הכרטיס, 120 שקל, אף זה סכום לא מבוטל – וקיבלתי מושב בשורה הראשונה.

באתי לאולם ברטונוב בשעה מוקדמת והסדרנית ליוותה אותי עד למקומי. טוב שליוותה. בעצמי לא הייתי מוצאת את המקום. המושבים לא ניצבו שורה-שורה, כרגיל. הם יצאו מבמה מרובעת במרכז האולם והעפילו לגובה בארבעת צדדיו. בימין הבמה ובשמאלה, זה לעומת זה, עמדו שני שולחנות תאומים מוארכים, עמוסי קנקני משקה וגביעים. מושבי היה סמוך מאוד לאחד השולחנות. בהשטת זרוע יכולתי ליטול לי משקה. לשמאלי התנוסס מסך ועליו הופיע כל הנאמר על הבמה. מסך קטן, גבוה. כדי לראות היה עלי לסובב את ראשי שמאלה. הצוואר קצת כאב אך קלטתי כל מילה.

המשקאות נועדו כמובן לרביעיית השחקנים: ג'ורג', פרופסור להיסטוריה (גיל פרנק) ואשתו מרתה (מאיה מעוז), ולאורחיהם: מרצה צעיר לביולוגיה ורעייתו. (רוי מילר, דניאל נל).

עד מהרה מתחילות הנפשות הפועלות להתקלף. על מסך קטן בצד מופיעים הדיבורים הניתכים על הבמה. המסך גבוה. עליי להפנות את ראשי שמאלה, לקרוא מהר ולחזור לצפות בבמה. הצוואר קצת כואב אך כדאי. אני בעניינים. כשראשי מוטה נתקל מבטי בצופה מרוחק שני כסאות ממני. איש צעיר בחליפה נאה, חובש כיפה, ציציות משתלשלות מכותנתו הלבנה. מראה לגמרי הזוי בהצגת התיאטרון הזו. האיש הגיע כשההצגה כבר התחילה ועזב לפני שהסתיימה.

האולם מקפיא ממיזוג-האוויר. הנשים מתעטפות בצעיפים. אולם הבמה לוהטת. ליל זוועה, מלא זיכרונות, משקעים, בגידות, לזוג הקשיש היה בן או לא היה? כבר שנים חיים הפרופסור הנכבד ורעייתו בגיהנום של שנאה עזה-כשאול לעצמם, לבן-בת הזוג, וגם של תלות והרגלים שאין בכוחם להתנתק מהם.

הזוג הצעיר, המום בתחילה, מתחיל בגיהנום שלו. מתפלש אף הוא בזוגיותו. האישה אינה רוצה ילד. הבעל מתפתה למרתה המארחת, הנראית כזונה הגדולה מבבל. הזוגות מתעמתים, מתחלפים, רוקדים, מתכתשים, משתוללים, מפילים זה את זה. אני בשורה הראשונה מתחילה לחשוש שעוד יפלו עליי. אבל כולם שחקנים מעולים מאוד, בפרט המבוגרים. מצליחים לא לחרוג מהגבול. מוזגים לעצמם מהשולחן שלידי – ומזה שממול – אין ספור כוסיות. ודאי תה. כמות כזו של ויסקי היתה משכיבה את כל השחקנים על הקרשים.

יצאתי המומה לחלוטין. היה נהדר. היה נורא. היו קטעים מפלחים קרביים. וגם אם לא שמעתי באוזניי ולא תמיד הצלחתי לעקוב אחרי הכתוביות, לא אבדה התקווה ליהנות  מתיאטרון.

תקוה וינשטוק

* * *

נעמן כהן

(אזהרת קריאה: יש בכתובים הבאים שמות מקוריים)

במקום להיות טורקמדה, גבלס או ז'דאנוב, השתמשו בעכבר

 יפה עשה בן עזר כשהביא את המקור "לכל איש יש שם" (מדרש תנחומא, פרשת ויקהל סימן א'): "אתה מוצא שלושה שמות נקראו לו לאדם, אחד מה שקוראים לו אביו ואימו, ואחד מה שקוראין לו בני אדם, ואחד מה שקונה הוא לעצמו. טוב מכולן מה שקונה הוא לעצמו."

זכותו של יונתן זמיר (מה שמו המקורי? האם יש לו קשר לבשוויס זינגר?) לראות בשם שניתן לאדם ע"י הוריו "מעשה מגונה" כדבריו, אבל אני תוהה מאין לו חוסר הבושה, שלא לומר החוצפה, לגלם את טורקמדה, גבלס, או ז'דנוב ולתבוע צנזורה על אנשים.

כבר הצעתי כאן בעבר לצנזורים (שלי ושל אחרים), השתמשו בעכבר. באמצע העכבר יש גלגל. אם לא רוצים לקרא משהו, גלגלו ועברו הלאה. כל כך פשוט.

אני חוזר ומבקש מכל הסובלים, השתמשו בעכבר. פשוט דלגו.

לְכָל אָדָם יֵשׁ שֵׁם

לְכָל אָדָם יֵשׁ שֵׁם שֶׁנָּתְנוּ לוֹ הוֹרָיו,

בְּאַהֲבָה לְמַמֵּשׁ חֲלוֹמָם,

לְכָל אָדָם יֵשׁ שֵׁם שֶׁנָּתְנוּ אוֹהֲבָיו,

לְהַגְשִׁים בּוֹ אֶת כָּל תִּקְוָתָם.

לא אֹהַב אֶת הַשֵּׁם הָמָן, עַל כִּי הָגָה הַשְמָדָת יְהוּדִים.                     

לא אֹהַב אֶת הַשֵּׁם מֻחַמַּד, עַל כִּי חיסֵל את יְהוּדֵי עֲרָב,

וְדָרַשׁ כִּי תְּנַאי לִגְאֻלָּה הוּא הַשְמָדָתָם כָּלִיל.

לא אֹהַב אֶת הַשֵּׁם בּוֹגְדָן, עַל כִּי רָצַח רְבָבוֹת, וִּבִקֵּעַ הָרוֹת.

לא אֹהַב אֶת הַשֵּׁם אָדוֹלְף, עַל כִּי תִּכְנֵן הַשְמָדָה וְכִמְעַט גַּם הִצְלִיחַ.

לְכָל אָדָם יֵשׁ שֵׁם שֶׁנָּתְנוּ לוֹ הוֹרָיו,

בְּתְּפִלָּה שֶׁאוֹתָם הוּא יִּרַשׁ,

וְגַם שֵׁם שֶׁקְּנֵה לְעַצְמוֹ בְּחַיָּיו,

עַל כָּל שֶׁעָשָׂה, אוֹ יִמַּ"שׁ

*

תשובה לבנדלה (מה זה בנדלה? שם פרטי? משפחה? או כינוי חיבה מהגן או מהתנועה?):

זו אירוניה. כשאני מציין אין ספור פעמים את השם בנימין מיליקובסקי-נתניהו, אני מקבל ביקורת על כך. כשבמקרה אינני מציין את השם המלא, גם אז אני מקבל ביקורת על כך...

בגדול, הדמות הראשית עליה אני כותב תקבל תמיד את שמה המלא, המשנית לא תמיד.

מכל מקום, בנדלה, אני מבטיח לך לעשות תיקון, ולהשתדל לא להחסיר את השם המלא.

יונתן זמיר, אני מתנצל על שהשמות המלאים שאני מביא גורמים לך "בחילה", לכן אני ממליץ לך להבא (אם בכל זאת תמשיך לא להשתמש בעכבר) על תרופה טובה נגד בחילה. טרבמין:

https://www.clalit.co.il/he/medical/pharmacy/Pages/medicines.aspx?idd=5628

כמובן קח אותה רק אחרי התייעצות עם רופא המשפחה.

הנימוק המכריע של יוסף קיסטר

בתמיכתו ביוסף גיסינוביץ-אחימאיר, נותן יוסף קיסטר נימוק מכריע מדוע לא צריך להנציח את שלושת חיילי צה"ל שנפלו בניסיון המרד המזוין של אלטלנה, בניגוד לחיילי צה"ל שערקו מצה"ל בעיצומה של מלחמת השחרור והשתתפו באותו מרד מזוין, שאותם יש להנציח, ("חדשות בן עזר" 1459).

ומהו הנימוק? בדיון על אלטלנה, מסביר קיסטר, יו"ר הכנסת דב שילנסקי, וסגן יו"ר הכנסת שבח וייס, "אף לא אחד מהם איזכר את שלושת חללי צה"ל."  

אין ספק, זהו נימוק משכנע ביותר.

ועוד הערה לקיסטר על ההשוואה הדמגוגית והנואלת שעשה. חיים עזריאל צ'ארלס ויצמן אכן נפגש עם מוסוליני, אבל מטעמים מדיניים, הוא לא אימץ מעולם את האידיאולוגיה הפשיסטית כפי שעשה אבא גיסינוביץ-אחימאיר שהתנאה בהיותו פשיסט, וחתם את טורו בשם: טורו של "פשיסטן".

האדון כוגן-שמוגן-דוהן-קאהן-כהן נעמן הגראפומן

(מעניין שמהשמות הללו יונתן זמיר לא מקבל בחילה)

ועוד מכחישה

לחבורת המכחישנים, דייויד אירווינג מכחיש השואה, ופרופסור שלמה זנד מכחיש העם היהודי, הצטרפה חברה חדשה.

בדומה להיטלר שהכריז שישו היה ארי, וגדול מבשרי המאבק נגד האוייב העולמי היהודי, גם לינדה סרסור, הערפלישתית-מוסלמית-אמריקאית מכחישה את יהדותו של ישו. וקובעת שהוא היה פלישתי (פלסטיני). ובכלל פלסטיני, זה לאום, ולא דת.

(הנה קראו את נימוקיה):

https://rotter.net/forum/scoops1/562977.shtml

הנה מה שעניתי לה בטוויטר:

"Pilistinism" is ignorance.

 "Jesus the Nazarene, King of the Jews" was son of d David king of Israel and not son of  Goliath the Philistine.

Jesus nationality was Israeli "house of Israel" (Mattew 15:24)

Jesus called his country "land of Israel" (Eretz Ysrael) not land of Philistines. (Mathew 2:21)

"Allah", the Arab-Muslim God, didn't know the name Palestine. It doesn't even appear in the Quran.

"Allah", the Arab-Muslim God, said that all of "Land of the Children of Israel", including Transjordan, belongs only to the people of Israel. Not to the Philistines, not to the Jebusites and not to the Arabs. (Quran 7:136)

https://twitter.com/naaman_c/status/1149251390788820994

כך תענו לכל איסלמו-נאצי אנטישמי מכחיש יהדות.

ועוד מכחיש

בדומה לדייויד אירווינג שגם הכחיש את השואה וגם האשים את היהודים בה, בכיר חמאס, הערפלישתי-מוסלמי, מרואן אבו ראס טוען: "היטלר צדק בשנאתו את היהודים; כל מה שנטען שקרה בשואה הוא שקר."

http://www.memri.org.il/cgi-webaxy/item?48_7

מציון תצא תורת כיבוש עולמי

השיח' הערפלישתי-מוסלמי, אבו חניפה עודה, הכריז בדרשת יום שישי (2.6) ברחבת מסגד הקצה (אל-אקצא): "מכאן יצאו גייסות שיכבשו את העולם. גדודי צבא האסלאם יטילו מצור על רומא, יכפו את מס ה"ג'יזיה" (מס גולגולת) על תושבי לונדון ויצבעו את הבית הלבן בשחור":
http://www.memri.org.il/cgi-webaxy/item?50_z

מוחמד קורבין והאנטישמיות בלייבור

תוכנית הדגל פנורמה של הבי. בי. סי. חשפה את האנטישמיות בלייבור. הנה ראו:

https://rotter.net/forum/scoops1/563405.shtml

תוכנית מפחידה ומדאיגה.

דומה שיש לכל הפחות לשנות את שמו של מנהיג הלייבור האנטישמי.

על ג'רמי ברנרד קורבין, המתנאה בחברותו בחמאס ובחיזבאללה לשנות את שמו היהודי ירמיהו, לשם הערבי-מוסלמי מוחמד. ומעתה ייקרא מוחמד קורבין.

(מקווה  שיונתן זמיר לא יקבל בחילה).

הגזענות השחורה של אבי יאלו

כמו שאצל האתיופים (בדומה לכולם) קיימת גזענות כלפי השחורים יותר, גזענות המתבטאת ביחסם כלפי ה"בריה", העבדים שהם הביאו איתם מאתיופיה, מסתבר שיש אצלם גם תופעה מסוכנת של גזענות כלפי הלבנים.

האקטיביסט האתיופי הפרו-איסלמי, ממנהיגי הפגנות האתיופים, אבי יאלו, טוען ש"הסודנים והאריתראים (שרצחו אלפים מיהודי אתיופיה) הם אחים שלי, לפני שאני אח של היהודים..."

https://mobile.twitter.com/mosheifargan/status/1148180887047221248

ודוק: הזהות השחורה שלו קודמת לזהות היהודית.

אין תימה אפוא שהסרטון שבו צועקים המפגינים (אתיופים או סודנים אריתראים או ערבים) "אללה אכבר", ו"פרי פלסטיין" נהפך לויראלי בתעמולה הערבית:

https://mobile.twitter.com/MoranT555/status/1147645190565441538

אסור להכפיף את בתי המשפט ללחץ ההמון

מערכת המשפט נתונה להתקפות ע"י מפגינים התובעים מראש להרשיע בלי משפט. הן המפגינים נגד בנימין מילקובסקי-נתניהו, והן ביתר שאת המפגינים האתיופים התובעים לקבוע את גזר הדין של השוטר כרוצח ללא משפט, ומאיימים שאם השוטר לא יואשם ברצח, המשטרה תהיה אחראית על מה שיקרה ברחובות.

https://mobile.twitter.com/eldadbeck/status/1147761686012682241

על מערכת המשפט להיות עצמאית ומשוחררת מלחץ המפגינים.

האתיופים והגזענות האנטי-אשכנזית

התפרעויות האתיופים העלו על סדר היום את נושא הגזענות כלפיהם, אבל באורח לא מפתיע עלתה גם בעיית הגזענות האנטי-אשכנזית.

כתב "הארץ", אבי שילון, מנתח כך את בעיית האתיופים: "נכון שבתקשורת וברשתות נראה היה שתומכי השמאל האשכנזי מגלים יותר הבנה לאלימות בהפגנות של יוצאי אתיופיה, אבל הם גם חשפו את הריקנות שבתמיכה הזאת. שכן אף שהאחריות למצב יוצאי אתיופיה מוטלת על הממסד הליכודניקי, אותם אשכנזים מבוססים ומזדהים יכולים היו גם לפעול חברתית, כולל חלוקת עושרם, ולא רק לתמוך בהפגנות. חבל, שכן בכל מקרה הדרך לסיום הכיבוש חייבת להתחיל בהשקעה עקבית בחלשים שבתוכנו."

(אבי שילון, ואיפה הפנתרים הלבנים, "הארץ" 9.7.19)

https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.7481920

אבי שילון משקף את הגזענות האנטי-אשכנזית הנפוצה כל כך בקרב היהודים הערבים. הוא אינו מדבר על חלוקת עושר לכל, כלומר סוציאליזם אוניברסלי, אלא חלוקת העושר של "האשכנזים" לאתיופים. ובכך הוא משקף רבים מקרב הגזענים האנטי-אשכנזים המאמצים את הגזענות האנטישמית הקלאסית המזהה את היהודים עם כסף ועושר, כאשר הם מזהים את האשכנזים עם העושר שיש לקחתו מהם.

גזענות כאמור היא אוניברסאלית ויש להילחם בה.

אהוד ברוג-ברק ודמוקרטיה

קרל הלוי-מרקס הגה את רעיון "הדיקטטורה של הפרולטריון", ופירסם אותו בביקורת על תוכנית גותהא. (קרל מרקס, ביקורת תוכנית גותהא, ספריית פועלים, מרחביה 1952, עמ' 49)

הוצאת "ספריית פועלים" השוה"צ, שהוציאה לאור את הספר, מיהרה והוסיפה לו דברי הסבר מאת "שמש העמים", החבר יוסיף ויסריונוביץ' ג'וגנשווילי-סטלין על מושג "הדיקטטורה של הפרולטריון" מתוך השיעורים שלו "על יסודות בלניניזם" (שם עמ' 155): "הדיקטטורה של הפרולטריון, השלטון הסובייטי כמכשיר המהפכה הפרולטרית. שלטון הפרולטריון בבורגנות."

לאחר מלחמת העולם השנייה, כאשר סטלין הקים במזרח אירופה ממשלות בובות תחת שלטון קומוניסטי, הוא הגה את הרעיון הגאוני לא לקרא לדיקטטורות החדשות שהיו כפופות לבריה"מ "דיקטטורות", אלא להשתמש במושג שהוא נוח יותר לאוזן. הוא הגה טאוטולוגיה גאונית: "דמוקרטיה עממית".

"דֶמוס" ביוונית זה עם. "פופולוס" בלטינית זה עם. מה זו דמוקרטיה פופולארית?

הדֶמוס-העם, שולט בפופולוס-העם. העם שולט בעם.

אותו טריק גאוני תעמולתי הגה ה"חוקר", ו"סוחר הקנאביס", אהוד ברוג-ברק, כאשר קרא למפלגתו החדשה "המפלגה הדמוקרטית לישראל" לרמוז שהוא הוא ורק הוא יציל את הדמוקרטיה הישראלית הקורסת.

המפלגה החדשה הזו אינה מבוססת על דמוקרטיה, אלא על עקרון ה"פיהרר פרינציפ", כלומר "עיקרון המנהיג". ברוג-ברק הוא הקובע לבד את הרכבה ואת מצעה. אין שום דמוקרטיה במפלגה.

מעניין שמבקר המדינה לשעבר השופט אליעזר גולדברג קבע שבבחירות האחרונות בהן נבחר ברוג-ברק, הוא קנה את הבחירות בכסף.

 אליעזר גולדברג מבקר המדינה: ברוג-ברק קנה את הבחירות בכסף:

https://mobile.twitter.com/mmotish/status/1148253685065105409

אהוד ברוג-ברק נימק בראיון עם רינה מצליח מדוע הוא לא מסביר מה היה בדיוק "המחקר" עבורו קיבל תשלום מקרן וקסנר (הכספים של ג'פרי אדוארד אפשטיין) למרות שדוברת הקרן אישרה לו למסור את הפרטים, בכך שהוא חושש לכושר ההשתכרות שלו בעתיד.

https://www.mako.co.il/news-channel2/Weekend-Newscast-q3_2019/Article-7755e74b55ceb61027.htm

בכך מוכיח ברוג-ברק (המולטי מיליונר כבר) כי כושר השתכרות שלו, כלומר הכסף, חשוב לו יותר מיושר. כלומר הוא האחרון שיש לו היכולת לבקר שחיתות כלשהי בשלטון, קל וחומר להחליף אותו.

אהבת האנושות – שנאת האדם

פרנץ רוזנצוויג כתב בספרו כוכב הגאולה: "כל העריצים של מלכות שמיים יותר ממה שהם דוחקים את הקץ הם דוחים אותו משום שהם נטולי אהבה לקרוב להם ומושיטים יד לשלאחריו."

רוזנצוויג התכוון ליחסו האכזרי של קרל מרקס אל הקרובים אליו, שנאת הבריות מתוך רצון לגאול אותם. מרקס התייחס באכזריות אף לתלמידו ותומכו אנגלס. ויותר מכל למשרתת הענייה שעבדה בביתו. מרקס הכניסהּ להריון ולא הסכים להכיר בילדו ממנה כבנו. לעיתים היה רק רואה אותו בחדר המשרתים.

גדעון גלעדי היה קומוניסט אדוק שאהב את האנושות, אך הוא ירד לאנגליה, נטש את בנו אורי, ניתק כל קשר עימו, ומעולם לא התעניין בו.

למזלו של הבן אורי, דווקא הקפיטליסט שמחה מולודוק, סבו מצד אימו, שאינו אוהב את האנושות, הוריש לו בית דירות מהן יכול היה להתפרנס במשך חייו.

קרובי משפחתו לא התעניינו בשלומו כל השנים, והגיעו רק כששמעו על הירושה השמנה שהשאיר.

נפגעתי בשבילו כשתקוה וינשטוק עשתה לו דה-הומניזציה כשכתבה עליו בשיפוטיות אכזרית: "יש בו משהו פגום, שונה, וזר." (תקווה וינשטוק, צוואתו של מלך חתולים, "חדשות בן עזר" 1459).

להיות בודד ולאהוב חתולים זה לא "פגום שונה וזר." הוא הרי לא שנא בני אדם כהיטלר ששנא בני אדם אבל אהב חיות והיה צמחוני. הוא, אורי גלעדי, גמל טובה לאלו שטיפלו בו, והיו לו לסעד בעת מחלתו. בודד ואוהב חתולים זה לא פגום, שונה, וזר.

חיים אורון-ג'מוס – התחרפן כבר מזמן

אורי הייטנר שואל את יו"ר מרצ לשעבר חיים אורון (ג'מוס), שהציע לאהוד ברוג-ברק להתאחד עם המפלגות הערבית: "התחרפנתם?" ("חדשות בן עזר" 1459)

הנימוק לדבריו הוא היותו של אחמד טיבי יועצו של רב המרצחים עראפאת במהלך מתקפת הטרור של שנת 2000.

אכן אחמד טיבי הערבי-המוסלמי הגזען הרואה בדברי מוחמד לפיהם יש לרצוח את היהודים מופת מוסרי ולא גזענות, והמזדהה לחלוטין עם מצע החמאס התובע את חיסול ישראל ורצח היהודים –

https://www.youtube.com/watch?v=tF8G-kl143E

­– אינו יכול להיות פרטנר למפלגה יהודית, אבל שאלתו של הייטנר לאורון-ג'מוס "התחרפנתם?" היא מוזרה, באשר חיים אורון-ג'מוס עצמו הוא אקטיביסט פרו-איסלמי התומך בכיבוש ערבי-מוסלמי של הפשיזם האיסלמו-נאצי.

ח"כ לשעבר ממר"צ חיים אורון (הידוע בכינויו ג'מוס), הוא חברו הטוב משכבר הימים של הג'יהאדיסט, הרוצח הסדרתי, מפקד הארגון הג'האדיסטי, "השהידים של הקצה" (כתתאב שוהאדת אל-אקצה), מרואן חסיב איברהים ברגותי.

חיים אורון-ג'מוס היה נוהג לבקרו שנים בבית הסוהר עד שהביקורים הופסקו ע"י נתניהו: "אני רואה אותו יותר ממה שאשתו רואה אותו," סיפר אורון. "אולי רק העורך-דין שלו רואה אותו יותר ממני. במישור האישי בהחלט נוצרו בינינו יחסים קרובים," הוא סיכם.

כבר מהרגע הראשון שבו יסד ברגותי את ארגון הטרור והרצח שלו, היה אורון-ג'מוס ידידו בקשר קרוב עימו. "אני מכיר את מרואן (שימו לב לקירבה המתבטאת בכינוי בשם הפרטי. מעניין אם גם מרואן קורא לו ג'מוס?) – הרבה לפני שהוא נכנס לכלא," מספר החבר אורון: "היתה תקופה ארוכה שכשהיה משעמם בכנסת הייתי עולה למכונית עם דדי צוקר ונוסע לנגב חומוס ברמאללה עם מרואן." ("מוסף הארץ" 11.1.08 עמ' 30).

ממש "אחוות עמים" בנוסח מפ"ם לשעבר. בשעה שרב-המחבלים ברגותי, מקים את אירגון "כתאאב שוהדא אל-אקצא" (בעברית "אירגון מתאבדי הקצה") אירגון המבצע פשעי מלחמה ע"י רצח אזרחים יהודים (ונזיר יווני). מנגב עימו אורון חומוס. בין ניגוב לניגוב חומוס עם חברו אורון, שלח ברגותי את אנשיו לרצוח יהודים.

כדאי גם לציין שאהוד ברוג-ברק קרא לשחרור ברגותי, ובכלל הוא סבור שעצם מאסרו הוא קונספירציה ישראלית על מנת שישב בכלא הישראלי ויזכה ע"י כך לפופולאריות אצל הפלישתינאים. ולא חלילה שישב על רציחת יהודים... מוח אנאליטי, כבר אמרנו?

לגופו של עניין אם השמאל הציוני (שנקרא פעם "הציונות הסוציאליסטית") הוא חפץ חיים – אל לו ללכת עם מפלגות ערביות לאומניות וגזעניות שאינן מכירות בקיומו של העם היהודי, בזכותו להתקיים, ובזכותו להקים מדינה יהודית ריבונית.

מפלגת העבודה שיסדה את המדינה תוכל להמשיך את קיומה רק אם לא תהפוך להיות יריבתה ההיסטורית מפלגת הפ.ק.פ. – רק אם תחזור לערכיה המקוריים, ובעיקר תוכנית אלון, או תוכנית אלון המורחבת של יצחק רבין.

המשך אימוץ מצע רק"ח לנסיגה טוטלית ע"י המפלגה (כפי שדורש עמיר פרץ בעקבות התקדים של אהוד ברוג-ברק) יוביל אותה מהר לפח האשפה של ההיסטוריה.

על אהבת הג'יהאד המוסלמי ושנאת המשיחיות הנוצרית

מאמר מערכת "הארץ" כותב כך: "הלובי האוונגליסטי תרם תרומה מכרעת להחלטת טראמפ להעביר את השגרירות האמריקאית לירושלים, להכיר בריבונות הישראלית בגולן ואף השפיע ישירות על המדיניות האמריקאית בנושא איראן, סגירת אונר"א וההתנגדות ל־BDS. כזכור, טקס העברת השגרירות כלל מאפיינים אוונגליסטיים ואף נאום של מייסד 'נוצרים מאוחדים למען ישראל' – הכומר ג'ון הייגי. גם חגיגות השנה להעברת השגרירות התקיימו בחסות מטיף נוצרי.

"התשלום של טראמפ למצביעיו הנוצרים משנה באופן קריטי את המציאות כאן בישראל, בעידוד הברית הימנית. ולא רק בארה"ב: גם במדינות אמריקה הלטינית, ובראשן ברזיל, ואפילו באוסטרליה ובפיליפינים משפיעה צמיחתה המתמשכת של הקהילה האוונגליסטית הפרו-ציונית על המדיניות כלפי ישראל.

"ממשלה שדואגת לעתיד המדינה וחושבת לטווח ארוך על חיי אזרחיה לא יכולה להרשות לעצמה לקנות בהקפה את התמיכה בה מקהילה שפועלת מתוך אמונה שהיהודים ממלאים תפקיד זמני בתהליך הגאולה הנוצרית. ההזדמנות לשנורר כספים ותמיכה במפעל הכיבוש וההתנחלות מעוורת את עיניהם של מחנה הימין ומנהיגיו. זהו משחק מסוכן באש דתית. על מדינת ישראל להתנער מחיבוק הדוב האוונגליסטי."

("הארץ" מאמר מערכת, חיבוק דוב אוונגליסטי 9.7.19)

https://www.haaretz.co.il/opinions/editorial-articles/.premium-1.7482019

קשה להאמין שעיתון "הארץ", שנוסד כעיתון יהודי-ציוני, הפך לעיתון אקטיביסטי פרו-איסלמי הנאבק למען כיבוש ערבי-מוסלמי של הפשיזם האיסלמו-נאצי, ולכן גם רודף את הנוצרים התומכים בישראל.

ודוק: לעיתון "הארץ" עדיפה המשיחיות הג'יהאדיסטית האיסלמו-נאצית התומכת בהשמדת ישראל וברצח היהודים –

https://www.youtube.com/watch?v=__6iZlzwcF8

– על פני המשיחיות האוונגליסטית הנוצרית התומכת בישראל וביהודים.

על סאטירה וכיבוש הערבי-מוסלמי

הסטיריקן יעקב הלפרין-ניב כתב את הסאטירה הבאה:

"אם כל מה שכתוב כאן נראה לכם כבדיחה עבשה, אז הנה לכם הפתעה – זה עתה בחרו לעצמם שלושת פלחי השמאל הציוני הגוסס את מנהיגיהם (אחד מהם אפילו בחר את עצמו). אלו אמורים להוליך אותנו אל העתיד המובטח המופלא. והנה הפלא ופלא, תדהמה והלם. כל השלושה – אהוד ברק, עמיר פרץ וניצן הורוביץ – לא מן העתיד באו אלינו ולא אל העתיד פניהם, אלא מן העבר הגיעו, הורדו מן הבוידעם. הלו, זה העתיד? ברק, פרץ והורוביץ? שלושת הלשעברים האלטע-קאקערס הלוהטים הללו?

"לא. איזו תוכנית? מה מצע? איפה חזון? כל חזונם של ברק, פרץ והורוביץ הוא 'רק לא ביבי'. מכל בחינה אחרת הם בדיוק כמו ביבי, אולי אפילו טיפה ימינה ממנו. מבחינה כלכלית אין שום הבדל בינם לבין משה כחלון, יאיר לפיד, רקפת רוסק-עמינח או רקפת העמק הכי מצויה. ומבחינה מדינית הם כולם בעד מדינה יהודית ודמוקרטית."

כל זה כמובן נכון, אבל מהי המסקנה שמוציא מזה הלפרין ניב?

"מדינה יהודית ודמוקרטית זה אוקסימורון," הוא כותב. "אין ולא יכול להיות דבר כזה. זה או יהודית או דמוקרטית. וכל מי שאומר 'יהודית ודמוקרטית', מהורוביץ ועד בצלאל סמוטריץ', תומך הלכה ולמעשה בהמשכו וביסוסו של המצב הקיים, כלומר במדינה יהודית לא-דמוקרטית המדכאת יותר ויותר (כי אין ברירה, החארות האלו מסרבים להיכנע) את העם הפלסטיני הנרמס ונכתש תחת מגפי מיטב בנינו, בנותינו וצלפינו."

(יעקב ניב, "הארץ" 9.7.19 קדימה במלא העוצמה אחורה)

https://www.haaretz.co.il/blogs/kobiniv/BLOG-1.7454912

אז ככה. הסטיריקן יעקב הלפרין-ניב הוא איש העבר, אבל פניו אל העתיד, ובחזונו כאקטיביסט פרו-איסלמי התומך בכיבוש ערבי-מוסלמי של הפשיזם האיסלמו-נאצי – אין יותר מדינה יהודית, אלא רק מדינה ערבית-מוסלמית, שהרי יעקב הלפרין-ניב אינו סתם סטיריקן אלא ממש לוגיקן, וכבקי בתורת הלוגיקה הוא קבע שמדינה יהודית ודמוקרטית היא אוקסימורון. לעומתה מדינה ערבית-מוסלמית דמוקרטית היא כמובן לוגית.

בעצם יעקב הלפרין-ניב הוא סטיריקן טוב של עצמו. חבל רק שזה לא מצחיק.

בעצם זו רוח הדברים של "הקרן לישראל חדשה" שהסמנכלי"ת שלה, חדווה רדווניץ הכריזה ש"היעלמותה של המדינה היהודית לא תהיה הטרגדיה שהישראלים חוששים ממנה, משום שהיא תהפוך לדמוקרטית יותר..."

ברור ולוגי שדיקטטורה ערבית-מוסלמית פשיסטית תהיה דמוקרטית יותר, בדיוק כמו 24 הדיקטטורות הפשיסטיות הערביות.

נעמן כהן

התנחלות תל אביב, מרכז הגדה המערבית.

(רבת עמון ודגניה הן בגדה המזרחית).

* * *

אהוד בן עזר

"מאדאם בובארי"

לגוסטב פלובר

עברית: 1966

פורסם לראשונה במוסף "משא" של עיתון "למרחב" ביום 9.5.1969

תחת הכותרת "קריאה אפשרית"

לפני 50 שנה

[אהוד: תחילתו של המדור "ספרי דורות קודמים" היתה במדור "קריאה שנייה" (ו"קריאה אפשרית") במוסף "משא" של עיתון "למרחב" בעריכתו של אהרון מגד. כאשר מנחם ברינקר קיבל את עריכת "משא", הוא ביטל את המדור, ואז עברתי ל"תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" בעריכת בנימין תמוז].

זה זמן רב חיפשתי בספריה העירונית את "מאדאם בובארי" ולא מצאתי. סבור הייתי שהספר אזל, והנה צץ ועלה לפניי לפני ימים אחדים על המדף, והוא תירגומה של דבורה בארון, ובהוצאת ספריית פועלים.

כאשר אמרתי לספרנית שהרבה זמן אני מחפש אחר הכרך, העירה: "כן, התלמידים צריכים אותו לקריאה בבית-ספר, תחזיר אותו בבקשה בהקדם." והוסיפה בחיוך, "לפני ימים אחדים החזירה נערה אחת את הספר ואמרה, 'אולי אפשר לקבל איזה ספר טוב לקרוא? לא כמו מאדאם בובארי?'"

מה אוסיף ומה אומר? כאשר סיימתי עתה את קריאת הספר הרגשתי בדיוק כאותה נערה. קשה היה לי להבין כיצד כבש לו הספר מקום נכבד בספרות העולמית. אמנם, אין לדון על קריאת ספר בתירגומו לגבי ערכו במקורו, מה עוד שהספר מתורגם באופן הגרוע ביותר שניתן להעלות על הדעת. ושערוריה היא שהוצאת ספרים ציבורית מוציאה ב-1966 מהדורה חמישית של תרגום עתיק, שנעשה כנראה לפני עשרות שנים, ומבלי לטרוח כלל לערכו מחדש!

התרגום מלא אנאכרוניזמים של תעתיק משפות זרות לעברית, מילים שכבר אינן נהוגות כיום, חפצים שנמצאו להם שמות הולמים יותר בעברית. צורות ריבוי וסגנון שאף שאולי הן נכונות מבחינת הדקדוק הינה היום תיראנה בעיני הקורא כסתם שגיאות. העתיקות הזו, שנסוך עליה יובש לשוני, חגיגיות שאינה במקומה, וצורות משפט ותחביר המקשות על הבנת עניינים פשוטים ביותר – אין בה קסם כמו שיש לתירגומיהם הישנים של פסח גינצבורג או ש. הרברג, שנעשו ליצירות חדשות בשפה העברית והתגברו על מגבלות התקופה והשפה.

אין מקרהו של "מאדאם בובארי" שונה משל ספרים רבים אחרים מספרות העולם. פעם אחת תורגמו לעברית באופן גרוע, והרי זו "בכייה לדורות". צריכות כנראה לעבור כמאה שנה עד שיימלך מישהו בדעתו לתרגם את הספר מחדש, כי בינתיים אין התרגומים הישנים הגרועים מפריעים כנראה למורים ומפקחים, המכניסים אותם לתוכנית הלימודים ומחייבים את הילדים, שלא חטאו במאום, לקרוא בהם ולסבול.

לאמיתו של דבר, גם בין המתרגמים העושים במלאכה כיום ישנם כמה שהם מועדים לקלקול ספר, יש מהם ששפתם חסרת כל סגנון ואחידות, ויש אחרים, משוגעי שפה חסרי פורקן, המזווגים במסתרים את יצרי החדשנות שלהם, שלא באו על סיפוקם – עם הספר האומלל, ומוציאים לאור העולם כמין ממזר לשוני, בן בלי שפה ובלי תקופה.

אך נחזור לאמה בובארי. האם רק מפני התרגום הגרוע לא נתפסתי כלל בשעת הקריאה לדמות משעממת וחסרת נשמה זו, עד אשר רק מותה, שלא נגע אל ליבי, הביא לי פורקן הקלה כאשר בישר את סופו של הספר?

אמנם לא למותה פיללתי, כה תוקפנית הצטיירה כל הזמן בעיניי עד שהיתה לי הרגשה כי סופה שהיא הורגת מישהו ממאהביה, או את בעלה, נאסרת ועומדת למשפט, עם מישהו משותפיה לפשע. אך אבוי, גם שמץ מכל זה לא קרה!

לו לפחות היתה הגברת בובארי בעצמה מספרת על הקורות איתה, ורווח לו, לקורא. היה אז בכך משהו מסגנון העדוּת, מצורת הסיפור בגוף ראשון, מדרך בניית עולם סגור, מציאות הרמטית של דמות אחת, מתייסרת וחוטאת, אשר נוסח הווידוי והחישוף שבסיפורה כובש ומשכנע בחד-פעמיותו. זכרתי במשך הקריאה את אימרתו של פלובר: "מאדאם בובארי זה אני!" וממש נתבקש לומר לו, אם רק אפשר היה – "אם זה אתה, אז מדוע לא כתבת כך את הספר?"

החלפת זוויות הסיפור בספר הזה אינה מחזקת את המיבנה שלו, אלא יוצרת מדי פעם הרגשה של קוצר יד הסופר (היודע כל) – לבנות פינה רגשית אחת ויחידה. קטעי הפארודיה על דמויות צדדיות, בנות התקופה, הם מייגעים. הפרק המפורסם בו מתעלסת אמה בובארי בזרועות מאהבה בקומה השנייה של בניין העירייה בעוד למטה בכיכר נושאים נאומים לרגל הוועידה החקלאית, וקטעים מהם נשמעים מבעד לחלון וכך גם נכתבים לסירוגין בדף הספר, בתוך שיחת הנאהבים – מה נאמר ומה נדבר, כל מעשה המרכבה הזה מייגע, מונוטוני ובולט לעין כחוטי התפרים בבגד שעשה חייט לא מנוסה.

אמה בובארי אינה יכולה לאהוב את מה שנמצא בסביבתה, אלא כדון-קישוט היא מושפעת מרומאנים גרועים של תקופתה ורוצה לחיות את חייה על פיהם. הזוהר החיצוני המדומה כובש אותה. דומה לעיתים שכל הספר הוא פארודיה לא שנונה השמה ללעג לא רק את הרוקח הומה, בעל הנטיות ה"מדעיות", ואת הרומאנים שהיטעו את נפשה של אמה בובארי, אלא גם אותה עצמה, המתנהגת על פיהם. אך שלא כדון-קישוט, אין דמותה של אמה בובארי מתגברת על הפארודיה של חייה, והיא נשארת רתוקה לאותה שטחיות של רגשות: בעלה אינו בעל, ילדתה אינה ילדה, שני מאהביה ריקים ופוחזים, ומותה חסר טעם כשם שחסרי משמעות חלפו ועברו חייה. אפילו לפאריס לא הגיעה, אך גם קרתנית אמיתית לא היתה. גם הסיבות למותה אינן משכנעות – ממש כשם שדמותו של שארל בעלה מופרכת מיסודה. לא ייתכן שלא חש בבגידותיה כל השנים, אלא אם כן היה מטומטם גמור (והוא אינו כזה). יוצא מכך שלא הרגיש בבגידותיה רק משום שכך נוח היה לפלובר לשם המשך העלילה הצולעת.

 בהמשך העלילה מצויים גם היסודות להתאבדותה של אמה בובארי, הנעוצים בהסתבכותה הכספית. והנה הסתבכות זו אף היא מופרכת מעיקרה, לא רק משום שטבע הצרפתיות הוא יותר חסכן ומחושב, אלא משום שאמה בובארי עצמה, בכל התנהגותה, מוכיחה תבונה מעשית רבה שעה שעליה למצוא דרכים ואמצעים כדי להיפגש עם מאהביה. גם חייה עם ליאון אינם כה שטופים בהוללות ובביזבוז עד שהיה עליה למשכן לשם כך את כל ביתה. פלובר כמו מזיע ומתאמץ כאן בכל כוחו לדחוף את גיבורתו המסכנה לסבך כספי בלתי נחוץ אשר בו לא היא ולא הקורא מבינים דבר – וכל זאת רק כדי להביא את הקץ המוראלי הבלתי-נמנע האומר כי רע הוא סופה של אישה חוטאת, וכי הפשע אינו משתלם.

ובאמת, היא "נענשת" על לא עוול בכפה, לא משום שלא חטאה או שלא היה אפשר לפרוץ ולתאר ביתר כישרון את המתרחש בתוך נפשה, אלא דווקא משום שיכלה להמשיך בשקט בחיי ניאוף עם ליאון כפי שעשתה עם רודולף, ואחרי ליאון למצוא שלישי ורביעי, עד שהיתה חדלה לשאת חן בעיני הגברים. ומאחר שעל חלום הבריחה וההתחלה החדשה ויתרה ממילא, יכלה עד כלות אוניהָ לשקוע בתוך אותו טמטום חושני ומדושן-עונג לולא התעקש פלובר לסבך אותה בעסקי כספים.

לא בחוכמה עשה גוסטב פלובר שגדש את ספרו בתיאורים נאטוראליסטיים מייגעים של חפצים, חדרים, רופאים ורוקחים, רהיטים, תרופות, נופים ופינות גן, והזניח קצת את הפינות הנפשיות.  

* גוסטאב פלובר: "מדם בוברי", רומאן. עברית: דבורה בארון. ספריית פועלים, ספרי מופת. הוצאת הקיבוץ הארצי השומר-הצעיר, מרחביה. מהדורה חמישית. נדפס בישראל 1966. 294 עמ'.

* * *

יהודית אוריין

תגובה על רגל אחת ל-א. בן עזר

פורסם לראשונה במוסף "משא" של עיתון "למרחב" ביום 6.6.1969

תחת הכותרת "קריאה בלתי אפשרית"

לפני 50 שנה

אין לי ספק כי אהוד בן עזר, בהיותו איש ספרות, איננו קורא את מאדם בובארי לראשונה. כיצד אם כן "פילל וקיווה כי תבצע פשע ותעמוד לדין"? כלום את דבר מותה הוא מגלה לראשונה? או שמא קיווה שהפעם זה ייגמר אחרת, כאותו צופה, שאמר, אחרי שראה את "רומיאו ויוליה",  כי היתה לו הרגשה שזה ייגמר רע.

בכלל, הזכירה לי "הקריאה האפשרית" של בן עזר צברים צעירים טיפוסיים שאין להם כל יראת-כבוד אפריורי אל הקלאסי, אל יצירות שנעשתה בהן קנוניזציה, שכבר הוטבעו בחותם של קבע. ואל יאשימוני חלילה בשמרנות, כוונתי היא, כי אין לו ל"צבר" יחס-הכבוד יחד עם הזכות לביקורת. וכך אמר לי צעיר עירני כי "סוקראטס היה שוויצר" ואחר עשה מחווה של נדיבות רוח וציין כי סוקרטס בכל זאת "חכם". בקביעות כאלו אין משום ביקורת אלא גסות ועם-ארצות: הפילוסוף הזקן חיכה אלפיים ומחצית האלף כדי שאיזה בחור נדיב-לב יואיל לאשר את חוכמתו. זוהי חוצפה חיננית, סימפטומאטית לחינוך רענן וחדשני, המאמין כי עימנו נולד הטעם הטוב וכי אם אנו כבני אדם, אבותינו כחמורים...

לא הביקורת של בן עזר על פלובר היא שהוציאה אותי משלוותי, אין לך סופר שלא ביקר או תיקן בתקופה מן התקופות (אפילו את שקספיר תיקנו בתקופה הרציונליסטית בקטעים "החלשים" הבלתי טבעיים) – אלא שאין זו ביקורת. אלו שירבוטי עט חפוזים החסרים אפילו עוקצנות חמודה של ילד רע. בנוסח הנ"ל קובע בן עזר "לא בחוכמה עשה פלובר" או "קוצר-יד הסופר". האומה הצרפתית עולה לרגל לביתו של פלובר שבסביבות רואן, עד היום. דרדקים לומדים אותו בגיל שלומדים אצלנו את פרץ. סרטר באוטוביוגראפיה "מילים" מחזיק לו טובה על ההבנה שבקריאה, אבל אין זה צריך לשחד איש. ייתכן שהביקורת הצרפתית מוכה בסנוורים אלא שבטרם מנפצים קדשים יש להשיל את הנעליים. ו"לא ראיתי" אינה ראייה. אפשר גם להיות קצר רואי.

"לו לפחות היתה הגברת בובארי בעצמה מספרת על הקורות אותה ורווח לו לקורא." כותב בן עזר. יפה. אבל למרבה הצער לא קרא פלובר את עמוס עוז ולא התנבא במחצית המאה ה-19 על האופנות של מחצית המאה ה-20. וכיוון שהמונולוג-הפנימי, וזרמי האסוסיאציה והתודעה והתת-תודעה למיניהם טרם נחלו כבוד (אף שמבקרים מסויימים רואים בו סולל דרך למונולוג פנימי) – עבד פלובר מתוך דיסציפלנה חמורה באיפוק ובדיוק אפולוני [?] בניגוד לתעייה הבלתי מרוסנת של בן ימינו בדמיון ובמציאות מפנים ומחוץ.

פלובר המסכן היה צריך לעמוד בכל החוקים הנוקשים שהציב לעצמו, ונמצא יושב יומיים על בניית משפט אחד, כפי שמספר במכתבו. הפרוזה הפלוברית איננה משתפכת כמו פרוטופלסמה אמורפית, היא קפדנית והיא ממושמעת. פלובר איננו נותן לגיבורה שלו לדבר, אלא להתנהג, הוא נמנע מחיטוטים פסיכולוגיסטיים וייחודו בכך שהוא מתרגם אמוציות לתמונות, היפעלויות לאימאז'ים. עקב נטייתו לכתיבה חזותית כמו-קולנועית, הוא מתאר תנועת יד, חלקי לבוש, צורת מצנפת – העלולים להתפרש אצל הקורא הפאסיבי כ"פרטים נטוראליסטיים מייגעים."

אשר לדמותה הפארודית של מאדאם בובארי, לא בן עזר גילה את הדבר. פלובר עצמו התכוון לכך, הוא לא לקח אותה ברצינות מופרזת. הוא לא התכוון להעמיד גיבורה טראגית פאטאלית נוסח אנה קרנינה או הדה גאבלר. וכבר אמר עליה מבקר צרפתי כי "אמה מאמינה שהיא נאה יותר, מעניינת יותר ומיוחדת יותר מכפי שהיא באמת." כאן מקור הגרוטסקיות הטראגית שבה. עולם רגשות רומאנטי בתוך תפאורה ריאליסטית. משהו מאוד מודרני עדכני. נשים כמותה פזורות על פני כל הפרובינציות, והיא משמשת ייצוג לכל הסינדרומה הזו של האישה בחברת השפע המחליפה ספרים בספרייה פעמיים בשבוע. ומי שסבור, כמו בן עזר, כי אמה יכלה להמשיך בנאפופיה אחרי שני כישלונותיה הארוטיים, מעיד, כי איננו מבין את הדמות. אחרי משפט מפוכח ומבוגר כזה, שאותו אני מצטטת באופן בלתי מדוייק: "מן האהבה הגדולה (בפעם השנייה) לא נשאר אלא משקע הטיט כמו בנהר שוטף אחר גאות המים." – אחרי משפט כזה יהא משום קהות-חושים להציע לה להמשיך ולשרך דרכיה. גם התאבדותה הבלתי רומאנטית אינה אלא סיום אירוני. המתאבדים הספרותיים, אותם ניסתה לחקות, עשו מה שעשו מאהבה אסורה או נכזבת, כמקובל בספרות הרומאנטית, ואילו אצל אמה היו הסיבות פרוזאיות ביותר, ורק מס-הכנסה היה חסר כאן כדי שהדברים יהיו עדכניים וציניים לחלוטין.

הכותב מביא את הפרק הקלאסי של הוועידה החקלאית כדוגמה לקטע "מייגע מונוטוני שחוטיו תפורים ביד לא מנוסה." ראוי הקטע הזה לקריאה מבוארת אלא שאין זה המקום לעשותה. דיינו אם נאמר כי הקטע מושלם מבחינת התנהגות הדמויות והפסיכולוגיה שלהן, ומבחינות אחרות. זוהי סאטירה חברתית שנונה על החברה הבורגנית. יש כאן דה-וולואציה גמורה של ערכים לאומיים וערכים אישים, כשהם מאפסים אלו את אלו. האהבה, הנאמנות, ההערצה המזוייפת לעובדי האדמה – נמהלים בניחוח זבל. הקטע בנוי במונטאז' קולנועי, זמן רב בטרם נולד הקולנוע, והוא מרובד, לפי עדותם של שומעי צרפתית, בכמה שכבות סגנוניות. הסגנון הנמלץ-מנופח מכאן והסגנון הגס והנמוך מכאן (בכל לב אפשר להסכים עם בן עזר בדעתו על התרגום). ואין אלו אלא מקצת סגולותיו של הפרק.

אשר לדמויות המשניות, שבן עזר מאשים אותן בשטיחות ובעיצוב רשלני, די להזכיר את הומה, האנטיפוד של אמה בובארי, שהוא דמות מבריקה. עימו נחתם הספר זמן רב לאחר מותה, כשהוא זוכה לפרס לגיון הכבוד.

ולאחרונה הערה נשית, ארסית ואולי בלתי ספרותית: הכותב תמה, ורואה חולשה נוספת בעובדה ששרל "לא חש בבגידותיה כל השנים." מצחיק, הבעל תמיד יודע האחרון.

יהודית אוריין

* * *

אהוד: עם כל הערכתי הרבה לבנימין נתניהו ותמיכתו בו, כי לדעתי חשוב לישראל שהוא ימשיך להיות ראש הממשלה, אני חושש שלאחר דבריו החשוכים והנבערים מדעת של שר החינוך שלו, הרב רפי פרץ, על הלהט"בים – ספק אם יהיו בידי נתניהו די מנדטים כדי לכונן ממשלה אחרי הבחירות הקרובות, כי אולי דבריו החשוכים והנבערים מדעת של הרב רפי פרץ, שלא להאמין – היה גם הרב הראשי של צה"ל – מבשרים את תחילת הקץ של שלטון נתניהו!

אני משער כי הוריו והורי-הוריו של רפי פרץ, יוצאי מרוקו, לא היו קנאים חשוכים ונבערים מדעת כמוהו אלא גדלו באווירה של סובלנות דתית!

אוי ואבוי לנו שאדם חשוך ונבער מדעת כמוהו הוא שר החינוך שלנו הממונה גם על החינוך הממלכתי הכללי!

* * *

יש לי רק שני אבאים

שיר מאת חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

אני אין לי אימא

יש לי רק שני אבאים

שיושנים יחד במיטה אחת

ואומרים שחסידה הביאה להם אותי

להיות הילד שלהם.

אבא שמעון הוא אדריכל ואוהב לבשל

אבא שִׁימָלֶ'ה הוא עורך דין ואוהב לנקות

אנחנו הולכים יחד לעשות את הקניות בשוק

ובלילה כשאני מפחד אני יושן ביניהם

הם אוהבים להפליץ ביחד וצוחקים

אני לא יודע מה זה אימא

אבל יש לי שני אבאים ושתי סבתות

ושני סבאים –

בפסח אני שואל את הקושיות

ראיתי פעם ילד יונק מציצי של אישה

שאלתי אם גם להם יש חלב בציצים

ואמרו לי שאני ינקתי מבקבוק,

ואם מישהו מרגיז אותי אז שייזהר

כי יש לי שני אבאים!

ת"א 14.5.06

פורסם לראשונה ב"חדשות בן עזר", גיליון 166. 10 באוגוסט 2006

* * *

אהוד בן עזר

בעקבות יהודי המידבר

הוצאת שוקן ירושלים ותל-אביב, 1983, 191 עמודים

[במקור: עם ציוריו של דני קרמן]

פרק חמישה-עשר

בחזרה לפתח-תקוה, 1880. הפגישה עם הבידואי היהודי דאוד אבו-יוסף. יהודה ראבּ מספר.

"כיצד זה שכחתי!" טפח אבבטן על מצחו הרחב כאשר נסעו, עשרים וחמש שנה אחורה בזמן, מירושלים לפתח-תקווה, "הלא בספרייתי מצוי ספרון נחמד, עם שער יפה שצייר יוסל ברגנר, ושמו – 'הצייד', וחיבר אותו הסופר שלמה שבא, על אודות יחזקאל חֶנקין, ושם כתוב, בפירוש, כי בימיה הראשונים של פתח-תקווה הופיע פתאום במושבה רוכב בידואי, מזויין בחרב בלבד, שאמר כי הוא יוסף, מבני שבט יהודי החי במידבר!"

"וכיצד זה יחזקאל חנקין לא סיפר לנו?" שאל רני.

"יחזקאל חנקין אולי לא ידע כלל מה שיכתוב עליו שלמה שבא." הסביר אבבטן. "איך שכחתי את הספרון הזה! היה חוסך לנו הרבה זמן. חן תמים! מיכלין! – אני, בעיתון שלי, הייתי מקצר את שני הסיפורים האלה לחצי!"

"אתה תמיד נזכר במאוחר בדבר הנכון." אמר קפיטן יוקי, ואילו רני התנגד לדבריו מסיבה אחרת: "ובעיניי דווקא מצא חן האיש העצוב חן תמים שרצה להשפיע על הערבים שלא יהיו עוד נגד היהודים, לעולם, לעולם – "

"יפה מאוד! אולי אתה רוצה שכולנו נתאסלם?" אמר אבבטן.

"אתה נגד הערבים?"

"לא. אבל אין לי אשליות. ואני חושב שאברהם משה הכהן חן תמים היה פשוט משוגע."

"הוא לא היה, הוא עוד חי," אמר קפיטן יוקי. "אנחנו מתקרבים ל-1880."

*

ככל שטסו אחורה באמצעות מדחס-הזמן, כן נעשתה הארץ שוממה, צהובה וכמעט ריקה מאדם, ללא מושבה עברית אחת, לא עיר, לא מושב וכמובן אף לא קיבוץ אחד. במרחבים שהשתרעו משפלת לוד ועד לירקון נמצאו רק עצים בודדים, וביניהם, מרחק של קילומטרים, היה כל השטח מורכב מגבעות חול עלובות או מביצות ענקיות. רק פה ושם היה אפשר להבחין באוהל דל או בכפר ערבי עלוב. הוואדיות העמוקים, שבהם היו זרמי-המים יורדים בחורף מהרי אפריים, לא היו מתייבשים במשך הקיץ, והסביבה כולה, ככל שהתקרבו אל פתח-תקווה, היתה ערבה שוממה, מירבץ חזירי-בר, וכנראה קן ממאיר של מלריה.

אפילו בלב גבעות החול, אשר מדרום למושבה, היתה מצוייה ביצה גדולה מלאה ירוקת ובה מתפלשים ג'מוסים, תואים. ביצת אִמְלַבֶּשׂ הגדולה היתה משתרעת מסביבות ראש-העין ועד ל"הר-נפוליון", בבקעה שהשתפלה לעבר הירקון. בין צמחי הימבוט רעו עדרי כבשים. על חוף הביצה ניטו כמה אוהלים עלובים. וערבה אפורה-צהובה השתרעה מזרחה עד להרי אפריים המכחילים, ללא עץ, ללא נפש חיה.

רק מעט בתים כבר עמדו על מכונם במושבה העברית הראשונה בארץ-ישראל. כל אשר נראה לעין היו שדות-תבואה אחדים שהצמיחו חיטה, שעורה, שומשומין ודורה, וכן מקשת אבטיחים. רחוב אחד, לעתיד-לבוא פינסקר שמו, ובו ובסביבותיו כעשרים וארבע חצרות אשר רק בשלוש מהן ניצבו כבר בתים גמורים, ואילו היתר הלכו וניבנו מלבני-טיט אפורות ואדמדמות, מעורבבות בתבן, ולצידם ניצבו עדיין סוכות-מחצלות אשר כסכך שימשו להן קנה וסוף מן הירקון, ובהן גרו אחדים מקרב המתיישבים הראשונים.

באר אחת היתה בקצה הרחוב, דרומה. ועוד ניראו כמה בורות גדולים, מכוסים מלמעלה בגגות של קש וחימר, מעין רפתות לשוורי-העבודה, ואורוות לסוסים. וכן בניין גדול אחד ששימש מחסן לתבואות ומקום מגורים כאחד, ולידו מחרשות גדולות, משדדות ומכונת-קצירה ענקית, ראשונה ויחידה במינה בארץ-ישראל כולה.

יהודה רַאבּ הצעיר, בן העשרים ואחת, בעל גוף מוצק, עטור זקן עבות, עיניו ירוקות ומחייכות, ואפו גדול ובשרני, ישב בפתח ביתו, לא רחוק מן הבאר, ונח מעט לאחר יום עבודה. אביו של יהודה, אליעזר, עסק בחצר בגבילת הטיט בתבן ובליבון הלבנים לשם השלמת הבית; ואשתו של יהודה, לאה בת השש-עשרה, שהתעקשה להצטרף אל בעלה במושבה החדשה למרות אזהרותיהם של אנשי ירושלים, קוששה קוצים והסיקה בהם תנור מקומר עשוי קירות טיט עבה, לאפות את הלחם. תרנגולות אחדות, חומות-שחורות ואדומות-כרבולת, קירקרו בחצר וליקטו שבלולים במקוריהן.

רני וקפיטן יוקי הוזמנו לשבת על שרפרפים קלועים שהדיפו ריח נסרים טרי, ואילו אבבטן בחר לשבת על ערימה של לבני-טיט יבשות, ומדי פעם התנועע בחוסר-נוחות, כי התבן דקר באחוריו.

לאחר דברי הנימוס המקובלים, ולאחר שתהה יהודה ראב על קנקנם של האורחים ונוכח כי לא גנבים הם, גם לא סופרים מן העיתונים, שבאים לעשות סיפור מסבלותיהם של המתיישבים  – שאל אותם למבוקשם. וכשסיפרו לו כי מתחקים הם אחר דאוד אבו-יוסף, ומבקשים צאת בעקבותיו אל המידבר, נדלק בעיניו הירוקות איזה זיק של אהבה והערצה רבה:

 "אי אפשר לתאר את בואו של דאוד אבו-יוסף מבלי לספר על המצב שקדם להופעתו אצלנו. ככל שֶׁיָפוּ שדותינו, לאחר החריש הראשון, בחורף תרל"ט, לפני שנה [בסוף 1878], החלו דאגות חדשות מעיקות עלינו. קודם לא היו אלא גניבות וניסיונות שוד קלים בחצרות, ואילו עתה היה עלינו לשמור גם על השדות הנרחבים, אשר ערביי הסביבה היו רגילים בעבר לראותם כרכוש הפקר. החלטנו להנהיג שמירה קבועה, ולמושבה הובא מיפו היהודי-הספרדי יעקב בן מימון זרמתי, שהיה ידוע בתור בן-חיל. הוא ואני התמנינו לשומרים על כל הנחלה, ולא סתם שומרים אלא רוכבים על סוסים, שזוהי הדרגה הגבוהה ביותר של שומר בארץ-ישראל.

"החלה פרשה של מלחמות קשות. השודדים לא היו פוסחים עלינו אפילו יום אחד. מכל הסביבה עטו על השלל החדש אשר נדמה היה כי נמצא להם. היו ערביי אִמלבשׂ, שקינאו לנחלתם ששממתה הסתלקה, היו ערביי שְׁוּוֵיכָּה העזים מהרי אפריים, היו ערביי יְהוּדִיָה, שבשנים עברו היו רגילים לזרוע מפעם לפעם חלקים קטנים מנחלת ביצות פתח-תקווה. היו גם אנשי שבט ערב גֶ'רָאמְנֶה שהתגוררו בסביבות הירקון וחיו רק על הפשיטה והגזל.

"לילה-לילה היו לנו 'ביקורי-ידידות' כאלה, לפעמים קרובות היו מנסים להתנפל אפילו על החצר, כדי לגזול את הבהמות. ה'ביקורים' היו מסתיימים לרוב בחילופי-יריות, או – וזה היה רגיל וגרוע יותר – במהלומות נבּוּטים, אלות, אבל בהמות לא גזלו! כל חברינו היו קמים כאיש אחד ובאים לעזרתנו, השומרים.

"באחד מימי סוף החורף תרל"ט, בשנה שעברה, היא שנת 1879, למחרת ליל שמירה קר וקשה, הרגשתי עצמי עייף וקודח במקצת. היה זה יום שמש רך ונעים. ישבתי ליד קיר אחד הבתים שזה עתה החלה בנייתם, והתחממתי.

מעבר הכפר הערבי פֶגֶ'ה, ממזרח, הלך וקרב בכיוון אליי רוכב בידואי. הוא היה רכוב על סוסה לבנה שלא ראיתי עדיין כמוה לגודל. החזה שלה רחב, רגליה ארוכות, וגופה ארוך ורזה. לא היה בה מן החן הרגיל, המקובל לגבי סוסי-ערב האצילים. רק ראשה היה קטן וחינני, אוזניה זקופות, ועיניה גדולות וחכמות.

"הפרש לא היה גבה-קומה, רגליו, בתוך הארכובות, הגיעו רק עד חצי בטן הסוסה. אולם כתפיו היו רחבות להפליא. בימינו החזיק רומח, ועל ירכו משמאל היתה תלוייה חרב ענקית. פניו היו מכוערים, אפו גדול ומכוסה בחטטים של מחלת אבעבועות ישנה. עיניו גדולות, שחורות ובוערות במבט גלוי ותקיף – "

רני לא התאפק עתה וקרא: "הלא זהו הפרש המוזר אשר ראיתי בחלום!"

קפיטן יוקי ביקש מרני להתאזר בסבלנות, ויהודה ראב המשיך:

"הוא ניגש אליי, מדד אותי במבטו החריף, והפטיר בקור-רוח, ובניב ערבי זר:

"'נְהַארַכְּ סַעִיד!'

"'סַעִיד ומְבַּארַכְּ!' עניתי, והוספתי כנהוג – 'תְפַדַל!' – כלומר, בוא בבקשה והיה נא אורחי. אך הוא – הודה לי בריטון ופנה לדרכו הלאה. הצצתי בו יפה-יפה. בוודאי איזו 'ציפור' חשודה שיש לשים עליה עין ולזוכרה היטב.

"למחרת בבוקר, בחוזרי רכוב על סוסי משמירתי הלילית, פגשתיו בשנית. שוב רכב לעבר המושבה, והפעם בירכני ביתר ידידות וגם נענה להזמנתי להתארח אצלי. התחלתי שוב בוחן אותו בעיניי, ביקשתי לעמוד על טיבו, פתאום קרא הזר:

"'אַנַא אִישְׂרַאִיל!'

"ולמרבה השתוממותי הוסיף: 'שמע ישראל אדוֹנָי אלוהינו אדוֹנָי אחד!' – כשהוא נושא את עיניו למרום – "

"זה הוא! זה הוא! אלה בדיוק היו המילים האחרונות ששמעתי מפיו, בטרם נעלם – "

"כן, זה היה הבידואי היהודי דאוד אבו-יוסף. נכנסנו אל האוהל שבו התגוררתי אז, והוא השיר מעליו את העַקַאל והכַּאפִיָה, וראשו נשאר חבוש רק בטאקיה, כמין כיפה של הערבים. מעל לעיניו הפראיות התנשא מצח גבוה ולבן, כשל יהודי למדן. כבן חמישים היה. על ספל קפה שחור סיפר לי את קורותיו, ומה הביאו אלינו.

"באחד הלילות נגנבה ממנו סוסתו היקרה. הוא לא נח ולא שקט והלך בעקבותיה לחפשה. כך הגיע עד דמשק העיר, ובה מצא את אבידתו. כיוון שהיה בדמשק, החליט לעלות לירושלים עיר-הקודש. בדרכו חזרה לביתו התארח בְּפֶגֶ'ה בבית השֵיח' של הכפר. כאשר נודע לשיח' כי אורחו יהודי הוא, סיפר לו כי מהלך רגעים מיספר מהכפר פג'ה, מערבה, ישנו כפר של אחיו היהודים. החליט אבו-יוסף ללכת לראותם.

"אולם – בבואו אל המושבה, וזו היתה פגישתנו המוזרה ביום הקודם, לא ראה יהודים כי אם פְרַאנְגְ', זאת אומרת – אירופים, וחשב כי טעה השיח'. כאשר לן בלילה השני בפג'ה, סיפר לשיח' את דבר פגישתו איתי, ואז הבטיחו השיח' נאמנה, בהישבעו באללה ובנביאו, כי הפראנג' האלה יהודים הם. כיוון שכך – בא אבו-יוסף היום בשנית, כדי להתוודע אלינו, אחיו.

"לאחר ששהה אצלנו ימים מיספר, והתרגל אלינו, אל היהודים המשונים בעיניו, הציע לפנינו שנשאירו במושבה בתור שומר למשך שנה אחת. קיבלנו את הצעתו ברצון, כי עדיין היינו טירונים במנהגי הערבים ובהליכותיהם.

"אבו-יוסף הקים לו סוכת-מחצלות והוציא את מטלטליו מן השקיים: ראבאבה, שהיא כינור ערבי פרימיטיבי – "

"ראבאבה!" קרא רני, "הו, הסיפור מתבהר והולך!"

"שקית-התפילין, וספר-שירים כתוב ערבית וגם עברית באותיות משונות – "

"הו, הו – " נצצו עיניו של רני, ועתה היו גם אבבטן וקפיטן יוקי שותפים להתרגשותו. אבבטן, יושב על ערימת לבני-הטיט הגבולים בתבן, רמז לרני להוציא את המחברת עם השיר "כאב היית לגואלנו", אך יהודה ראב המשיך בינתיים, וחבל היה להפסיקו:

"מיד החל דאוד אבו-יוסף בעבודתו, יחד עימי ועם יעקוב מימון, וכך נעשה מורי ורבי בהילכות-שמירה וביחסי-שכנות. עוד בלילה הראשון לשמירה לימד אותי תכסיס זה: להעלות מדורה בשדה ולהניח על ידה את השקיים והמטלטלין, אבל – לשבת הרחק מן המדורה, בחושך ובקור. אכן, לא פעם קרה שכדורי-יריות היו מועפים מרחוק ישר אל המדורה. הוא-הוא שלימדני להבין את דרכי הערבים, שהם עדיין פראים-למחצה. למשל – היה מעשה בערבייה אחת שנכנסה לבית יהודי וראתה שעון-קיר עם מטוטלתו המתנודדת, ומיד התעלפה מפחד השַׁייטאן, השטן.

"וכך למדתי ממנו כיצד לנהוג בערבים – בקשיות, בסְיָאסָה, כלומר – בדיפלומטיה, בעורמה והסתר-פנים ועם זאת – בהכנסת-אורחים נלבבת. מְתַח והרפֶּה, כלשונם. וכל זה ממוזג בחן של רכיבת סוסים בנוסח ערב. בגבורה שבהתפארות, ובמעשי-גבורה ממש שאינם נוחים דווקא להתפארות. ממנו למדתי מלחמה לחיים ולמוות, טקסים של 'סוּלְחָה', של עשיית שלום, וזבחים, ואת ידיעת השפה הערבית על בוריָה."

שעה שדיבר על דאוד אבו-יוסף ניכרו על פניו הרחבים של יהודה ראב, עוטי הזקן העבה, הפראי-במקצת, השפם העב והאף הגדול, ובחיוך עיניו הירוקות – אותות הערצה רבים, כדבֵּר תלמיד על רבו. הערצה לאיש זה שעליו סיפר ושהיה מבוגר ממנו יותר מכּפליים. יחדיו, על סוסיהם, נראו ודאי כאב ובנו.

"היו לו, לדאוד אבו-יוסף, כמה חוקים ומנהגים מקודשים: בנשק-אש לא השתמש מעודו. לדעתו היתה זו חרפה להשתמש בנשק אשר אפילו אישה יכולה להרוג בו את הגיבור שבגיבורים. הוא הסתפק ברמחו ובחרבו, חרב דמשק עתיקה, מימי-הביניים, הקרוייה ג'והר, שאותה קיבל בירושה מדורי-דורות. עובי להבה היה אצבע, ובקושי יכולתי להניפה. אולם אבו-יוסף היה משחק בה במהירות הבזק ומראה בה נפלאות.

"בעת שהיתה בניכר התעברה סוסתו, וזמן קצר לאחר בואו לפתח-תקווה, המליטה סייח. מיד כרה אבו-יוסף בור עמוק, תפס את הסייח החמוד והביאו אל שפת הבור, ובתנופה אחת ביתק אותו בחרבו, מבלי להניד עין, וקבר אותו בשלווה גמורה.

"כאשר שאלתי אותו לפשר המעשה, ענה לי: 'ממזר לא יטמא את עטיני סוסתי!' – עד כדי כך שמר על כבודה ויחוסה, ועל כך שזיווגה יהיה רק עם סוסים אצילים וידועי-שם. את סוסתו היה מאכיל רק פעם אחת ליום, שעורה נקייה בלבד, וכן גם שתתה רק פעם אחת ביום. לכן היתה כולה עור ועצמות, אבל גרמית וזריזה, ממש כאדוניה."

המשך יבוא

* * *

מאיר עוזיאל

במקום ממשלה בראשות נתניהו,

 נתקענו עם אתגר הבקבוק

מתוך "מעריב", 14/07/2019

הפוליטיקה הישראלית איבדה קשר עם המציאות, אבל לפחות השאלה במי לבחור הפכה סוף-סוף קלה: במי שיודע להעיף את הפקק בתנועה המוצלחת ביותר

הישגי נתניהו עלולים לשכנע את בוחריו ללכת כמו עדר להצביע עבורו. זה ממש מקומם איך הוא כל הזמן משיג הישגים למדינת ישראל ולתושביה, ובכך גורם להם להחליט להצביע עבורו. עכשיו התגלה שהוא רוקם תוכנית לחתום ברית הגנה עם המעצמה הגדולה בעולם, ברית שתחזק את ישראל ולכן תגרום לאנשים רבים שמעוניינים בישראל טובה, חזקה ומאושרת להצביע עבורו.

 בעיה נוספת היא שישראל זוכה ביותר ויותר תמיכה מצד מאות מיליונים בעולם, נוצרים אוהבי ישראל. פעם אף אחד לא שמע עליהם. לא דיווחו עליהם כדי שזה לא ישמח את תומכי נתניהו, אבל בזמן האחרון הם תופעה שלא ניתן להתעלם ממנה: הם משפיעים על ראשי מדינות לתמוך בישראל. ההישג האדיר הזה עלול לגרום לבוחרי נתניהו לשקול, לחשוב ולהגיע למסקנה שלמען עתיד ילדיהם הרבים ראוי להצביע למי שבתקופתו אהדה כזו פורחת.

 יש עוד בעייה. גרמניה מקבלת חוק שהחרמת ורדיפת ישראלים היא אנטישמיות. 'בצלם' כתבו החודש לנשיא הפרלמנט הגרמני שהם דוחים את הרעיון שחרם על ישראל, מניעת השקעות בישראל ועיצומים על ישראל הם אנטישמיים. הם מודאגים כי זה מזיק ל־BDS.

קראתי את הפנייה של ב'צלם' לנשיא הפרלמנט הגרמני. הם כותבים גם: "אנו מודאגים מאוד מהמגמה ההולכת וגוברת לטעון כי כל מי שתומך במימוש זכויות אדם של הפלסטינים הוא אנטישמי."

בסדר שהם מצדיקים אנטישמיות, אבל למה הם כותבים שהם תומכים בזכויות אדם של הפלסטינים? הם הרי נוקטים בעמדה הפשיסטית התקנית שלפיה המדינה חשובה יותר מהאדם. אדם לא חשוב כלל מול המדינה. מדינה פלסטינית במקרה זה. ברור וידוע שאין זכויות אדם במדינה פלסטינית או בשטח בשלטון פלסטיני. לא לאדם, לא לאישה, כולל ראשונה, שנייה ושלישית, או שחיללה את כבוד המשפחה. לא להומוסקסואל, וכדי לא להאריך למי עוד לא, נסכם: לא בכלל. 'בצלם' מעמידים את הזכות למדינה מעל זכויות אדם. טוב, אבל שיגידו זאת. בעיקר לעצמם.

 הבחירות האלה מיותרות. היינו צריכים להיות כבר בתקופת ממשלה בראשות נתניהו ובתמיכת כחול לבן, מבחוץ או מבפנים, שפועלת לפתרון בעיות האמת של הישראלים, אבל הפוליטיקה הישראלית איבדה מזמן כל קשר עם המציאות.

 לכן, כרגע, אני מעריך שמומחי הסרת פקקים מבקבוק בבעיטה מגיעים לארץ ממנזרי לחימה בסין וממועדוני להטוטים בארצות הברית כדי לאמן פוליטיקאים בהעפת פקק מבקבוק. השאלה במי לבחור הפכה סוף-סוף קלה: במי שיודע להעיף את הפקק בתנועה המוצלחת ביותר ועם איבר הגוף הבלתי צפוי ביותר. אהוד ברק כרגע מוביל. אבל אימונים ואולי עורכי וידיאו טובים יכולים להפיק סרטוני רשת משכנעים יותר למועמדים האחרים.

 שאר החדשות פחות מעניינות. פועל נהרג, גבר טבע, נערה הותקפה בדרך או בבית הספר, שדה נשרף בבלונים. לא נורא. דובר צה"ל מודיע בגאווה שנשרפים פחות דונמים. לישראל יש הרבה מה לתקן. לא רק מצב היהודים מגולת אתיופיה. לא רק עידוד תחבורה ציבורית לחסרי רכב בשבת. ברמת גן, ואחר כך בשאר הארץ. יש הרבה מה לעשות ומפני מי להתגונן.

 מי שלא בוחר בביבי יספור בהתלהבות ואפילו בצדק את הפגמים, אבל אף אחד לא יצביע על ההישגים. הישגים רק יעצבנו אותו.

עמוס גלבוע פרסם לפני שלושה ימים מאמר מרתק ב'מעריב' והוא פורסם גם בכתב העת האינטרנטי המיוחד במינו של אהוד בן עזר. זהו כתב עת שנשלח במייל והוא מופיע באופן קבוע כבר 14 שנים.

שם המאמר: "מה הן הסיבות לאוקיינוס הקללות נגד תומכי נתניהו?" – גלבוע (תת אלוף לשעבר, בכיר במודיעין ועוד) מנתח את השנאה לבוחרי נתניהו ומגיע לכמה תובנות. בין היתר: "אם מצביעי ביבי הם בחזקת מטומטמים, חסרי בינה ושכל, ממש חיות, אז אנחנו, אלה הזועקים נגדו, מהווים את ההפך הגמור. כלומר, הם מטומטמים אז אנחנו חכמים ונבונים. הם לא יודעים להבחין בין טוב לרע, אנחנו יודעים גם יודעים. היה פעם מישהו שהגדיר זאת בקיצור: הם בני החושך ואנו בני האור."

 אהוד בן עזר (סופר חשוב ועורך כתב העת) ענה לו בהערה בסוף המאמר: "אני שייך לאותו חלק בהמון הנבער שימשיך להצביע גם בבחירות הקרובות עבור ביבי, אף כי אני חושש מאוד ששוב לא יעלה בידו לכונן קואליציה מול כל הסחטנים אשר סביבו – לא רק החרדים והדתיים וליברמן אלא בעיקר ה'מנהיגים' של כחול לבן, המנציחים בשנאתם לנתניהו את הכניעה של הליכוד לדתיים ולחרדים."

מאיר עוזיאל

אהוד: תודה. סוף-סוף מישהו כותב אמת.

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* לאהוד שלום, ברשימתה של תקוה ויינשטוק על חברתי המנוחה רנה גלעדי נפלו כמה טעויות. אתעכב רק על אחדות מהן.

לרנה נערכה לווייה והיא נקברה בבית עלמין ירקון. ליוו אותה למנוחתה מתי מעט. בעיקר החברות הקרובות. הייתי שם והיו מי שנשאו דברים. ביניהם רנה יצחקי, אשתו של ידידיה יצחקי. גם בנה המנוח אורי, שהיה אמן שחמט וגאון, דיבר.

היא היתה חברה בתנועת הקומוניסטים העברים שקמו מתוכה אישים דגולים כמו ההיסטוריון שמואל אטינגר, ומלומדים אחרים, זו היתה קבוצה של העילית החברתית שלא נכתב עליה עדיין שום מחקר ראוי. לא מדובר במק"י. כמו הסופרת רחל איתן, לא קיבלה גם רנה בגלל זה עבודה ממשרד החינוך כמורה תקופה מסויימת. אחר כך לימדה בבית ספר עממי בעג'מי ומשם בתל נורדאו.

רנה היתה אישה חכמה וחריפת לשון. בעלה עזב אותה כנראה – כאן איני בטוחה – עוד לפני לידתו של אורי, ונסע ללונדון לעשות דוקטורט ולא שב. שם נשא אישה אחרת.

היא היתה אחת הנשים המרתקות, שהזדמן לי להכיר, ובעלת זיכרון בלתי רגיל. אחרי מותה כתבתי לזכרה רשימה ב"תרבות וספרות" של "הארץ".

אין זה נכון שהשתתפה בתחרות הסיפור הקצר של "הארץ" . היא פירסמה שם סיפורונים אחדים בתקופת יעקב הורוביץ. אז עדיין לא הכרתי אותה.

אורי נסע עם רנה אחרי מלאת לו 13 ללונדון להכיר את אביו, אבל זה דחה אותו ולא רצה בקשר איתו. למותר לומר עד כמה פגע בו הדבר.

היא שימשה לי דגם לאחד מסיפורי ביודעין. בגלל הקשר שלה עם החתולים והצרות שהיו לה בגלל זה עם השכנים.

יהי זכרה ברוך.

רות אלמוג

* זוכר בחום את מורתי תמר ליפסקי מביה"ס פיק"א, ואת טיולנו איתה ועם מורים אחרים להר תבור. העפלנו אליו רגלית. משו משו...

 מה חבל על הקורה את מיבנה בית ספרנו הנטוש. בעבר שכנו בו משרדי הטאבו, כידוע לך. בושה וכלימה לעיריית פתח תקווה על הזנחתה מיבנה מיוחד זה.

כל טוב,

יוסי דה ליאון

אהוד: תמר ליפסקי, שהיתה מורה אהובה מאוד, היתה אשת דודי יחיאל ליפסקי, אחיה של אימי דבורה-דורה, שניהם כבר ז"ל. תמר עלתה בגפה ארצה לפני מלחמת העולם השנייה, שכרה חדר בבית משפחת סוקניק בירושלים, ובירושלים למדה. כל משפחתה שנשארה בפולניה הושמדה בשואה. היא היתה, בין השאר, מורתם של יהושע קנז ויפה ברלוביץ. גם אני למדתי אצלה, בכיתה אחרת, שנתוֹן אחד מעליהם.

למרבה הצער, גם בנה ובתה, אמנון וששי, שהיו צעירים ממני, כבר אינם בין החיים.

* שלום רב, תגידו תודה על מה שנשאר מבית הספר הזה [פיק"א] ותזכרו איך מחקו טרקטורים נדל"ניסטים את גימנסיה הרצליה בלי להניד עפעף.

י"ז

* אהוד היקר, אינני היחיד המתפעל מידענותו של נעמן כהן, אבל גם אינני היחיד שמסתייג מדרכו להזכיר את השמות הישנים של האישים עליהם הוא כותב (על הרוב בלגלוג). מי שעיברת את השם, עשה זאת כי רצה להשאיר את העבר מאחוריו ולהיטמע בהוויה הישראלית החדשה – בא נעמן כהן ואומר לו: לא יעזור לך, אני אזכיר לך כל פעם מחדש מי היית ואיך קראו לך – על אפך ועל חמתך! כמי שממש מעריץ את נעמן כהן – אני מפציר בו לחדול מהנוהג הזה לשבץ שמות גלותיים קודמים לשם העברי החדש.

שלך,

משה (גרינברג) גרנות

* גם אני מצטרפת למקהלה נגד מנהגו של נעמן כהן להוסיף את שם המשפחה הלועזי לשמות הקיימים. זה נראה לי כהקנטה הבאה מרוע-לב.

אביבה קם

* לאהוד שלום רב, גם אני, כקרובת משפחה של דניה מיכלין עמיחי, מצאתי עניין אישי בפרק מספרך "בעקבות יהודי המדבר" בגיליון מיספר 1458. החותן של מיכל חיים מיכלין, סבה של דניה, היה סבא רבא שלי, מיכל הכהן. ב-1863 יסד עם יואל משה סלומון ויחיאל בריל את "הלבנון", העיתון הראשון בעברית בארץ – יסד גם את עיתון  "האריאל" – והוא זה שקיבל את מכונת הדפוס מהקיסר פרנץ יוזף והיה גם משבעת אנשי נחלת שבעה. על שמו סימטה ליד רחוב נחלת שבעה בירושלים.

הערה אחרת: לא למדתי בבית ספר פיק"א בפתח תקווה – למדתי בגימנסיה "אחד העם" – אך מילדות היה לי כבוד למוסד הזה, מבתיה הראשונים של המושבה, וגם הכרתי כמה ממוריו.

 מדכא לקרוא על מצבו של הבניין. אמנם לא הרסו אותו אך הוא ייהרס מאליו מהיעדר טיפול וטיפוח. העירייה תזכה בנדל"ן יקר ביותר – ופתח-תקווה תאבד את אחד מהאתרים ההיסטוריים האחרונים שעוד נותרו לה.

תקוה וינשטוק   

* האם שר החינוך שלנו רפי פרץ חכם?

* בשורה טובה: התוכנית "שבת עולמית" של יצחק נוי שבה להיות משודרת.

* אהוד: אני קורא את "הארץ" כמו שאני הולך במדרכות תל-אביב, מדלג על גושים של חרא.

* האבטיחים בעונת הקיץ הזו הם נהדרים. מתוקים. איכות בלתי-רגילה. "פִי יוֹם אִל בַּטִיח מַאפִישׁ טַבִּיח!" כשהאבטיח מבשיל, אין צורך בתבשיל!

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2242 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,075 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,074 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-89 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,633 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-93 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-73 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-30 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-63 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח-בהקלדה של הלקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

[מיספר הערכים לפי ההתקדמות בהקלדה]

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,240 נמעני המכתב העיתי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל