פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1461

[שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, ט"ו בתמוז תשע"ט, 18.7.2019

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: צְעִירָה בַּת שִׁבְעִים פְּלוּס [המשך]. // עמוס גלבוע: חיזבאללה הקים "מדינה" עבור העדה השיעית בלבנון. // חובב טלפז: במלחמה לא כמו במלחמה: פרק כ"ו – "אש על כוחותינו." // פרופ' אשר מעוז: החטא ועונשו – על העתירות לביטול פרס ישראל. // מנחם רהט: הרצל אמר: להפוך את הרמב"ם על ראשו. // אורי הייטנר: 1. מבחן הראיות או משפט הרחוב. 2. צרור הערות 17.7.19. // יהודה דרורי: משהו חשוב לכל אחד מאיתנו! // יורם אטינגר: ישראל – רוח גבית לארה"ב במזרח התיכון. // אהוד בן עזר: נגד ההזנייה באוניברסיטאות. / "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל". // שמעון גרובר: "על הלחם לבדו". // פוצ'ו: בחיי [6]. י"א. "הזונה" שרוצה פיצויים. // נסיה שפרן: חודש בארצות הבלקן ובאיי יוון. // במלאת לדבורה שוקן 99 שנים, פרק מתוך סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב "ימים של לענה ודבש". // אהוד בן עזר: בריאן קוקס מפליא לשחק  בסרט "החיוך האטרוסקי". // אסתר ראב: פֶּסֶל אֶטְרוּסְקיִ. // אהוד בן עזר: ספרי דורות קודמים. "שלושה סיפורים" לגוסטב פלובר. עברית: 1928. פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 1.11.1974, לפני 45 שנים. // אהוד בן עזר: בעקבות יהודי המידבר. פרק שישה-עשר. שיר מן המרד ההונגרי בהנהגת לאיוש קושוט. כיצד צדים חסידות במקל? והאם היה דאוד אבו-יוּסף מיהודי-חייבר? // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

צְעִירָה בַּת שִׁבְעִים פְּלוּס [המשך]

סִפּוּרָהּ הַבִּלְעָדִי שֶׁל יִשְׂרָאֵלָה יִשְׂרָאֵלִי –

חֲתִיכוֹנֶת מְשַׁגַּעַת, בְּקָלִיבֶּר רְצִינִי,

שֶרַק הִיא מִבֵּין כֻּלָּנוּ עוֹד מֻתָּר לָהּ (כָּךְ נִדְמֶה לִי)

לְהַצִּיג עַצְמָהּ בְּנַחַת: "הַמְּדִינָה – נוּ, זֶה אֲנִי!..."

בַּשָּׁבוּעַ שֶׁעָבַר סִפַּרְנוּ אֵיךְ שַׂחְקָן סְטָטִיסְט

הָעֳלָה בְּחֶסֶד אֲמַרְגָּן נָדִיב מסְּתָם אַרְטִיסְט

לְדַרְגָּה שֶׁל סוּפֶּר סְטָר וּבְלִי בּוּשָׁה הֵחֵל לִדְרֹשׁ

דְמֵי סְחִיטָה כִּי כְּשֶׁמַּתְחִיל הַשֶּׁתֶן לַעֲלוֹת לָרֹאשׁ

מִסְתַּבֵּר כִּי לַגּוֹרָל תָּמִיד יֶשְׁנוֹ חֶשְׁבּוֹן אָרֹךְ

עִם זְחוּחָיו שֶׁל חֵטְא הַהִיבְּרִיס הַגּוֹמְרִים סוֹפְסוֹף בִּבְּרוֹךְ.

וְכָאן, בַּהִזְדַּמְּנוּת הָרִאשׁוֹנָה שֶׁבָּהּ נִרְאֶה לָהּ * לְאִמָּא צִיּוֹנוּת (שֶׁיּוֹם וָלַיְלָה עֲמֵלָה * עַל הַנְחָלַת חִנּוּךְ עֶרְכִּי הוֹגֵן לְיִשְׂרָאֵלָה) * שֶׁפֶּתַע מִתְאַפְשֵׁר לָהּ לְהַשְׁחִיל סוֹפְסוֹף מִלָּה, * הִיא מְגוֹלֶלֶת מְרֻגֶּשֶׁת * בְּאָזְנֶיהָ שֶׁל בִּתָּהּ * עֻבְדָּה קָשָׁה הַמִּתְעַקֶּשֶׁת * לְהַדִּיר אֶת שַׁלְוָתָהּ, * עֻבְדַּת הַקְּרָב הַמְגֻנֶּה, הַלֹּא תְּרוּמִי * עַל מוֹנוֹפּוֹל הַזִּכָּרוֹן הַלְּאֻמִּי * כְּשֶׁמַאֲבַק-כָּבוֹד נְטוּל כָּל עַכָּבוֹת * יֵשׁ בּוֹ הַכֹּל מִלְּבַד קְצָת יֹשֶׁר וְכָבוֹד. * וְכָךְ הִיא סָחָה לְבִתָּהּ בְּטוֹן נִכְלָם * אֶת מַה שֶּׁכְּלָל אֵינוֹ יָדוּעַ לְכֻלָּם:

* "בְּי"ט בְּאַפְּרִיל שֶׁבִּשְנַת 43 לַמֵּאָה הַקּוֹדֶמֶת * הִתְפָּרְצוּ לְמִתְחַם גֵּטוֹ וַרְשָׁה גֵיסוֹת גֶּרְמָנִים, תּוֹתָחִים וְשִׁרְיוֹן * וּמוּלָם הִתְיַצְּבוּ צְעִירִים יְהוּדִים בִּנְחִיתוּת אַסְטְרָטֶגִית מֻשְׁלֶמֶת * הַגּוֹבֶלֶת בְּאַקְט-הִתְאַבְּדוּת שֶׁל דָּוִד דַּל-כּוֹחוֹת מוּל גָּלְיָת הַבִּרְיוֹן. * עִקַּר הַלְּחִימָה הַמַּדְהִימָה הַזֹּאת נִמְשַׁךְ שָׁם * כַּעֲשָׂרָה יָמִים, בְּעוֹד הַקְּרָב הַמֶּרְכָּזִי * נִטַּשׁ בְּכִכַּר מוּרָנוֹבְסְקי שֶׁמִּן הַשְּׂרֵפוֹת בָּהּ כִּמְעַט שֶׁחָשַׁךְ שָׁם * כָּל אוֹר הַיָּמִים שֶׁאֶת מַה שֶּׁאֵרַע בָּם הֶחְרִישׁוּ בְּיֶרִי תְּזָזִי * מַטְּחֵי הָאַרְטִילֶרְיָה שֶׁאוֹתָם טִוְּחוּ עַל קֹמֶץ * מוֹרְדִים תּוֹתְחָנֵי גֵּנֵרַל הָאֶס.אֶס. יוֹרְגֶּן שְׁטְרוּפּ, שֶׁמּוּלוֹ הִתְעַמֵּת * בָּחוּר בֶּן עֶשְׂרִים וְשָׁלֹשׁ, פַּאבֶל פְרֶנְקֶל, שֶׁסָּח לַכְּפְוּפִים לוֹ בְּאֹמֶץ * נָדִיר: "חֲבֵרִים, אֵין סָפֵק שֶׁכָּל אִישׁ מֵאִתָּנו ּיֵצֵא מִכָּאן מֵת * בִּקְרָב לֹא שָׁקוּל זֶה, אַךְ אָנוּ נוֹסִיף וְנִחְיֶה בֵּין דַּפֵּי הַהִיסְטוֹרְיָה * שֶׁל עַם יִשְׂרָאֵל עוֹד שָׁנִים מְרֻבּוֹת כִּיהוּדִים שֶׁשָּׁמְרוּ עַל כְּבוֹדוֹ * עִם נֶשֶׁק בַּיָּד הַלּוֹחֶמֶת שֶׁשּׁוּם תָּאֵי גָּזִים וְשׁוּם קְרֵמָטוֹרְיָה * שֶׁל כַּת זוֹמְמֵי הַפִּתְרוֹן הַסּוֹפִי לֹא יָכְלוּ לַעֲצֹר בַּעֲדוֹ."

* וּכְמוֹ  נִפְנוּף שֶׁל בַּד אָדֹם מוּל פַּר זוֹנֵק לִנְגֹּחַ * הֵנִיפוּ אַנְשֵׁי הָאִרְגּוּן הַצְּבָאִי יְהוּדִי (בְּרָאשֵׁי תֵּבוֹת: אָצִ"י) * עַל גַּג שֶׁל אֶחָד מִבָּתָּיו נְקוּבֵי הַקְּלִיעִים שֶׁל הַגֵּטוֹ בְּכוֹחַ * אֶת דֶּגֶל צִיּוֹן וְאֶת דֶּגֶל פּוֹלִין מוּל אוֹתוֹ גֵּנֵרַל אֶס.אֶס. נָאצִי: * שְׁנֵי אִרְגּוּנֵי הִתְנַגְּדוּת יְהוּדִית חֲצוּיֵי יְרִיבוּת לֹא נִגְדַּעַת * שֶׁבֵּין אֱיָ"ל (רָאשֵׁי תֵּבוֹת: אִרְגּוּן יְהוּדִי לוֹחֵם) * בּוֹ פִּקֵּד אִישׁ צָעִיר בֶּן שְׁלוֹשִׁים וְאַחַת, מָרְדְּכַי אָנִילֶבִיץ', בְּלַהַט * וּבֵין אָצִ"י שֶׁבּוֹ בִּדְבֵקוּת לֹא פְּחוּתָה הֵשִׁיב פְרֶנְקֶל בְּאֵשׁ בְּלִי רַחֵם * וְאוֹתָם אִרְגּוּנִים אִתְגְּרוּ בְּאִשָּׁם אֶת פְּלִישַׁת יוֹרְגֶּן שְׁטְרוּפּ אֶל הַגֵּטוֹ * וְעֵדוּת מַארֶק אֵדְלְמַן, אִישׁ אָנִילֶבִיץ', מִפִּי גֵנֵרָל זֶה בְּתָא- * שִׁבְיוֹ שָׁם בְּכֶלֶא מוֹקוֹטוֹב מִקֵּץ פֶרֶק-זְמַן לְאַחַר אוֹתָהּ עֵת עוֹד * שֶׁבָּהּ כְּנִדּוֹן עַל פִּשְׁעֵי מִלְחָמָה הוּצָא שְׁטְרוּפּ לְהוֹרֵג, הֶרְאֲתָה * כִּי שְטְרוּפּ עַצְמוֹ הוֹדָה שֶׁעִקְּשׁוּתָם הֲכִי נֶחְרֶצֶת * שֶׁל צְעִירֵי הַגֵּטוֹ מוּל מִתְקֶפֶת הָאֶס.אֶס * הָיְתָה בְּכִכַּר מוּרָנוֹבְסְקי מִמֶּנָּה הִמְטִיר בּוֹ אֵשׁ-תֹּפֶת נִמְרֶצֶת * אוֹתוֹ כּוֹחַ אָצִ"י שֶׁל פְרֶנְקֶל שֶׁבָּהּ-בַּכִּכָּר עִם צִוְתּוֹ הִתְבַּסֵּס.

* אַךְ בְּעוֹד שֶׁמֵּאַנְשֵׁי אֱיָ"ל שָׂרְדוּ אַנְשֵׁי-מַפְתֵּחַ * שֶׁהֵפִיצוּ אֶת גְּבוּרַת אַנְשֵׁי הַשְּׂמֹאל הַחֲלוּצִי * לֹא שָׂרַד כִּמְעַט מֵאָצִ"י לְאַחַר אוֹתוֹ מַטְבֵּחַ * שׁוּם לוֹחֵם שֶׁאֶת עֵדוּת עֻזָּם לִרְשׁוּת-רַבִּים יוֹצִיא * וְעַל אַף שֶׁאֵין עוֹרֵר עַל כָּל אוֹתוֹ מוֹפֵת הֵרוֹאִי * בּוֹ סִפְּקָה חֲבוּרָתוֹ שֶׁל אָנִילֶבִיץ' הוֹכָחוֹת * לְעֹז-רוּחַ מְהַמֵּם – קָשֶׁה לִהְיוֹת אָדִישׁ וּסְטוֹאִי * לָעֻבְדָּה שֶׁאַף כִּי אָצִ"י זֹאת הוֹכִיחַ לֹא פָּחוֹת * מִסְתַּבֵּר שֶכְּבָר עֶשְׂרוֹת שָׁנִים שֶׁאִישׁ, בִּפְרָט הַנֹּעַר * לֹא שָׁמַע אֶצְלֵנוּ אֵיךְ תָּרַם אִרְגּוּן זֶה לִכְבוֹדוֹ * שֶׁל הָעָם הַיְּהוּדִי וְלֹא נִתָּן הָיָה לִשְׁמֹעַ * שׁוּם מִלָּה עָלָיו מִמַּחֲנֵה הַשְּׂמֹאל, שֶׁמִּצִּדּוֹ * לֹא נָהַג בְּאַבִּירוּת יִצְחָק שָׂדֶה וְלֹא הוֹכִיחַ * כִּי לַמְרוֹת נִגּוּד אִידֵאִי הוּא מוֹקִיר עוֹד מִשֶּׁכְּבָר * גַּם אֶת אָצִ"י (וּבְכָךְ סוֹפְסוֹף בְּעֶצֶם הוּא הִשְׁכִּיחַ * מָה שֶנִּצּוֹלָיו יָדְעוּ הֵיטֵב אַךְ לֹא אָמְרוּ דָּבָר).

* וְזֶה מַרְתִּיחַ, כִּי שָׁנָה לִפְנֵי הַמֶּרֶד * שֶׁל גֵּטוֹ וַרְשָׁה כְּבָר הֵבִינוּ בְּלִי חִלּוּק * בְּגֵטוֹ וִילְנָה כִּי עוֹד אֵין מַכָּה מַמְאֶרֶת * לַמַּאֲבָק הָאַנְטִי-נָאצִי מִפִּלּוּג * וְכָךְ הוּקְמָה הִתְאַחֲדוּת הַפַּרְטִיזָנִים * בֵּין בֵּיתָ"רים וּבֵין חַבְרֵי "שׁוֹמֵר צָעִיר" * וְקוֹמוּנִיסְטִים יְהוּדִים, שֶׁבַּנָּגָאנִים חֶבְרוּ יַחְדָּו אֶת אֵשׁ הַמֶּרֶד לְהַבְעִיר * בַּהֲבִינָם כְּאִישׁ אֶחָד שָׁם כִּי אַחְדּוּת * בִּשְׁעַת-חֵרוּם אֵינָה וִתּוּר אִידֵאוֹלוֹגִי * מִצַּד יוֹצְרָיו שֶׁל אִרְגּוּן-גַּג כִּי אִם עֵדוּת * לְצַו-שָׁעָה שֶׁהוּא לוֹגִיסְטִי וְגַם לוֹגִי. * וְזֶה הוּבַן לֹא רַַק לַחֲסִידֵי בֵּיתָ"ר * גַּם לְכָל אִישׁ "שׁוֹמֵר צָעִיר" שֶׁלֹּא שׁוֹכֵחַ * שֶׁ"הַשּׁוֹמֵר הוּא אִישׁ-אֱמֶת" וְלֹא נִסְתָּר * מִשּׁוּם שׁוֹמֵר-אֱמֶת שֶׁעַד הַיּוֹם נוֹכֵחַ * בְּאֵרוּעֵי יוֹם הַשּוֹאָה כִּי הָעֻבְדָּה * שֶגְּבוּרָתוֹ שֶל  אָצִ"י כְּלָל אֵינָה מֻזְכֶּרֶת * בְּשוּם עֲצֶרֶת שֶל תְּנוּעַת הָעֲבוֹדָה * אַף כִּי חֶלְקוֹ הָיָה גָדוֹל מְאֹד בַּמֶּרֶד * לֹא מוֹסִיפָה כָּבוֹד לְכָל הַמִּתְעַלְּמִים * וְאִם דְּבַר-מָה הָיָה מִזְּמַן צָרִיךְ לַחְדֹּל פֹּה * זֶה הַמִּנְהָג שֶׁל שִׁכְתּוּבֵי דִּבְרֵי יָמִים * מוּטִים פּוֹלִיטִית, הַיְנוּ בִּזָּיוֹן גָּדוֹל פֹּה * שֶׁהוּא פִּרְיוֹ הַמַּר שֶׁל מוּם הַשְּׁתַּלְטָנוּת * אִם בְּתִעוּד אוֹ חֵקֶר אוֹ בִּנְאוּם רֵטוֹרִי * עַל צִנְזוּרָיו הַפְּרוֹגְרָמָתִּיִּים, חַסְרֵי הַהֲגִינוּת * וְהַיָּשְׁרָה שֶׁל זִכְרוֹנֵנוּ הַהִיסְטוֹרִי. * זֶה לֹא יָאֶה הֵן מִצִּדָּהּ שֶׁל הָאֱמֶת * שֶׁכָּל גִּלּוּי חֶלְקִי בִּלְבַד שֶׁלָּהּ כָּמוֹהוּ * כִּמְעַט כְּשֶׁקֶר שֶׁפְּרָקִים שְׁלֵמִים מִלֵּב הָעָם שֹׁוֹמֵט * וְהֵן לְמַעַן הַדּוֹרוֹת שֶעוֹד יָבוֹאוּ."

* כֶּךְ סָחָה אִמָּא לְבִתָּהּ הַנְּבוֹכָה * וְיִשְׂרָאֵלָה שֶׁבְּמֶתַח רָב הִקְשִׁיבָה * גוֹמֶרֶת אֹמֶר לַעֲקֹר בְּכָל כּוֹחָהּ * מִנְהָג פָּסוּל זֶה שֶׁבּוֹ כָּל תְּנוּעָה הֶחְשִׁיבָה * אֶת חֲסִידֶיהָ לְבַדָּם הַמַּקְרִיבִים * אֶת חַיֵּיהֶם כִּי הֵם נִמְנִים עִם אֲנָשֶׁיהָ * וְהִתְעַלְּמָה מִגְּבוּרָתָם שֶׁל יְרִיבִים * אִידֵאוֹלוֹגִיִּים בְּמִין זִלְזוּל פּוֹשֵׁעַ * בּוֹ הַחַאפּ-לַאפּ הַזֶּה בְּשֵׁם הָעִקָּרוֹן * הַמִּפְלַגְתִּי הַמִּתְיַמֵּר כְּאוֹבְּיֶקְטִיבִי * עַל שִׁכְתּוּבוֹ הַדְּרַסְטִי שֶׁל הַזִּכָּרוֹן * שֶׁבְּהֶכְרֵחַ הוּא מֻטֶּה וְסֶלֶקְטִיבִי * גוֹבֵל בְּעָוֶל לֹא נִסְלָח לַהֲגִינוּת * וְלַמֵּתִים וּלְאוֹתוֹ תִּעוּד הִיסְטוֹרִי * וְאֵין בּוֹ צֶדֶק אוֹ אֱמֶת אוֹ תַּקִּינוּת * כְּשֶׁשִּׁכְתּוּבָן שֶׁל הָעֻבְדּוֹת הוּא אַפְּרִיּוֹרִי.

וְהֶמְשֵׁךְ סִפּוּרֵנוּ יֻגַּשׁ – אַדְרַבָּה –

כְּבָר בְּיוֹם חֲמִשִּׁי בַּשָּׁבוּעַ הַַבָּא.

יוסי גמזו

* * *

עמוס גלבוע

חיזבאללה הקים "מדינה"

עבור העדה השיעית בלבנון

יש לו "משרדי" שיכון, בריאות, חינוך, כספים ועוד רבים אחרים עבור האוכלוסייה השיעית. הוא דואג לה. בכך הוא שונה, בין השאר, מהחמאס, שאינו רואה עצמו אחראי לאוכלוסייה האזרחית.

אחרי  שראיתי בכל מקום ובכל אתר מודעה של "מפלגת ישראל דמוקרטית" כי תוך שנתיים תהיה לישראל חוקה; ואחרי שקראתי כי יחצ"ן/אסטרטג בכיר קבע בעיתון "מעריב" כעובדה (לא השערה,  לא הערכה, לא תקווה, לא תחזית) – כי פג הקסם של נתניהו – נחה דעתי.

מאמרי יעסוק על כן באחד מאויבינו המאיימים ביותר– ארגון חיזבאללה, שעלה השבוע לכותרות, לזמן קצרצר: נצראללה חזר ואיים, עם מפה, על "1000" מטרות בבטן הרכה של מדינת ישראל בגוש דן, ומנהיגינו ענו לו כדרכם, שסופו יהיה מתחת  להריסות. איום  הכמות המפחידה של טילים ורקטות שבידי חזבאללה מהווה, לדעתי, את הבעיה הביטחונית החמורה ביותר של ישראל, אך לא בכך אני רוצה לעסוק. עניינו של המאמר הוא דווקא התשתית האזרחית של חיזבאללה, שעליה אין לנו דיווחי תקשורת.

 בימים אלו מבצע "מרכז המידע למודיעין וטרור" של המרכז למורשת מודיעין, פרויקט מיוחד  החוקר וממפה את התשתית האזרחית של חיזבאללה. מה ניתן ללמוד ממנו עד עכשיו?

ובכן מתברר כי  חיזבאללה הקים מערכת אדמיניסטרטיבית ענפה, דמוית מערכת ממשלתית, הדואגת ומטפלת באוכלוסייה השיעית בלבנון. קשה לדעת מה מיספר השיעים בלבנון; הם כנראה היום העדה הגדולה ביותר, כשליש מהאוכלוסייה, ומרוכזים בדרום בירות, דרום לבנון, ובקעת הלבנון. מה שברור הוא שאם בעבר הלא רחוק של מלחמת לבנון הראשונה, העדה השיעית היתה הכי ענייה ומפגרת בלבנון, הרי שהיא חדלה להיות כזו, שלא לדבר על היותה הכוח הצבאי החזק ביותר בלבנון.

חיזבאללה מפעיל עבור האוכלוסייה השיעית "משרד שיכון וחקלאות" הדואג לשיקום, שיפוץ והקמת מבנים חדשים, וסיוע לחקלאים; "משרד בריאות" שהקים, מקים תשתית נרחבת של בתי חולים ומרפאות; "משרד חינוך" שהקים, מקים רשתות של בתי ספר פרטיים; "מערכת בנקאית" שעיקר עיסוקה הוא הלוואות בלי ריבית לאוכלוסייה השיעית. לסבר את האוזן: בשנת 2018 נתנה המערכת הזו כמעט 200 אלף הלוואות. וקיימת עוד שורה ארוכה של מוסדות הדואגים לאוכלוסייה השיעית, לנוער שלה, לפצועיה ולהרוגיה, ולחינוך אידיאולוגי  מתאים.

עיקר המימון למוסדות הללו (הנתונים, אגב, לסנקציות אמריקאיות) מגיע מאיראן. היעד העליון, החזון, של חיזבאללה, הוא להפוך את העדה השיעית בלבנון "לחברת התנגדות", כלומר, חברה התומכת בארגון חיזבאללה ובמערכה שהוא מנהל נגד ישראל, מתגייסת לשורותיו ומשתתפת במערכה הזאת.

מה הן המשמעויות וההשלכות  הנובעות מכל האמור?

ראשית, יש הרבה הבדלים בין חיזבאללה לחמאס של עזה, ואחד מהבולטים שבהם הוא היחס והדאגה לאוכלוסייה האזרחית שבשליטתם: לחמאס אין דאגה לאוכלוסייה האזרחית, הוא אינו רואה עצמו אחראי לה. לכן מילות הקסם של "שיקום", או "ניצור מציאות שיהיה לו מה להפסיד," אינן תופסות לגביו. חיזבאללה דואג גם דואג לאוכלוסייה "שלו", השיעית, כי הוא תופס עצמו כאחראי לה.

שנית, מכאן ניתן גם להבין, בין השאר (כי ישנן סיבות נוספות), מדוע חיזבאללה שומר על שקט בגבול עם ישראל, ומקיים עם ישראל מאזן הרתעה. האוכלוסייה ואזרחית שהוא מטפח אותה חשובה לו. להערכתי במקרה של עימות כולל מול איראן, תהיה לנצראללה התלבטות לא קלה האם להצטרף אליו, אלא אם כן יקבל פקודות מפורשות מחמינאי שהוא אדונו העליון.

שלישית, במקרה של עימות יש לישראל לא רק "בנק מטרות" שיפגע במדינה הלבנונית, אלא גם "בנק מטרות" של ה"מדינה" השיעית בלבנון!

עמוס גלבוע

* * *

חובב טלפז

במלחמה לא כמו במלחמה:

פרק כ"ו – "אש על כוחותינו"

מלחמת הסחר ארה"ב-סין נכנסה למצב המזכיר "מלחמת התשה". הצדדים מנהלים שיחות טלפון טראנס-יבשתיות והחליטו שפגישות פנים-אל-פנים יתקיימו רק בעקבות התקדמות או נסיגה משמעותית במדחום המו"מ.

לכאורה זה מזכיר את מלחמת החפירות על אדמת אירופה במלחמת העולם הראשונה. שני הצדדים התמקמו זה מול זה, הקיזו דם הדדי במשך חודשים רבים וכל ניסיון הסתערות נבלם באבידות קשות לצד התוקף. הסטאטוס-קוו נותר שם  על כנו עקב שיוויון כוחות יחסי.

האם זהו המצב במקרה דנן ? האם שני הצדדים ממוקמים באזור נוחות המאפשר להם לשבת במקום בלי לטפל בפצעי לחץ במקומות רגישים?

ובכן – ממש לא כך. המושבים האמריקנים מרופדים לא רע בעוד הסינים יושבים על חצץ. די לבחון את הרציף הענק באחד מנמלי היצוא בסין:

המכולות המיועדות לארה"ב נערמות אחת על השנייה, על השלישית, על הרביעית וכו'... מעידות כאלפי עדים על התגברות הלחץ בסין מדי יום. זו תמונת סוכנות רויטרס, ניתן להניח שהאמריקנים מצלמים מהלווינים גם מהצד כל יום ויכולים לספור את מיספר השכבות, והן אכן נערמות ובקצב מתגבר. הסיבה – ירידה משמעותית של 8.2% בייצוא הסיני לארה"ב ברבעון האחרון. זהו תמרור ורוד אך מאדים בקצב מתגבר. לסינים אין יכולת לסבסד לאורך זמן רב  25% מכס על רבע טריליון דולר סחורות. רוב הסחורות הללו אינן חיוניות לקונה האמריקני, מה שמשאיר אותן על מדפי הסופרמרקטים ע"פ עקומת הביקוש – הגמישה באופן יחסי, כלומר עם עליית המחיר הכמות הנמכרת קטֶנה בקצב יותר גבוה מעליית המחיר.

חברת הסופרמרקטים הענקית וול-מארט הקונה מסין כ-90% מהסחורות הלא חקלאיות הודיעה שהיא פונה במכרז בינל"א לאספקת 25% מסחורותיה שיובאו עד כה מסין! סופרמרקטים אחרים הולכים בעיקבותיה. הצעד הזה לבדו יכול להשיל כ-50 מיליארד דולר סחורות מהייצוא הסיני ולחלק את ה"שלל" בין יפן, דרום קוריאה, וייטנאם ואינדונזיה – המקבלות את "הזדמנות חייהן" למכור לוול-מארט הענקית ללא מכס! 

רואי השחורות טענו לתומם (או שלא...) שהקונה האמריקני, שמשלם חלק מהמכס, יתבע מטראמפ תשלום מוחץ ביום הבחירות... מה שנבצר מבינתם הוא שטראמפ כבר סגר או עומד לסגור על הסכמי סחר פעוטי-מכס (אם בכלל) עם יריבות פוטנציאליות של סין על השוק האמריקני הקורץ ל-כ-ו-ל-ם, כמו קנדה, מקסיקו, ואירופה בדרך.

עבור סין זה בבחינת "אשר יגורנו בא." לקראת  כנס ה-G20 בחודש שעבר הופיעו רמזים מצידה של סין שתקפיא חלק מיצוא המתכות היקרות שלהן חשיבות אסטרטגית. טראמפ רמז בתגובה על סנקציות מתחום מערכות ה-G5 !!! (המיצמוץ הסיני נסקר בפרק הקודם). בימים האחרונים צירפה סין את שר המסחר שלה לצוות המו"מ (בראשו עומד סגן הנשיא). הלה שידר מסר לאומה שתמציתו: בעברנו עמדנו בלחצים גדולים מאלה ונמשיך לשמור על "רוח המייסדים". אלא מאי "השטן נמצא בפרטים הקטנים" ואלה שוכנים במכולות העמוסות סחורות הנערמות על רציפי הייצוא שכבר גורמות להשבתת מפעלי ייצור – שאין להם חלופות – והקצב עוד יגבר.

היו לא מעט פרשנים שטענו בחיוך של "אמרנו לכם" שבכנס ה- G20 ניצחה סין בנוק-אאוט... הם מתעלמים מעובדה פשוטה, שכאשר סין שואלת "מאין יבוא עזרי" התשובה הברורה בהחלטיות היא מהדמוקרטים בקונגרס. אלה הם ששמו את יהבם על החוקר המיוחד – רוברט מולר, וזה, כעבור שנתיים של עבודה נמרצת שעלתה כ-35 מיליון דולר, כתב דו"ח עב-כרס ששורתו התחתונה הסתכמה ב-אין ולא היתה קנוניה.

וגם על "שיבושי צדק" (Obstraction of Justice)  – כאשר לא היתה בכלל עבירה על החוק אי אפשר לבנות משפט הדחה ע"פ החוקה האמריקנית שדורשת משפט כזה רק על עבירה חמורה עם עוון (High crime and misdemeanors).

למרות זאת דורשים נציגים דמוקרטים לא מעטים מהספיקר ננסי פלוסי שתגיש הצעת החלטה למשפט כזה. והיא בתבונה רבה מצידה מסרבת ביודעה שאין כל סיכוי למשפט כזה, יתרה מזו עצם המשפט יגייס את כל בסיס הבוחרים הרפובליקנים להגנה על הנשיא ולבחירתו מחדש כאשר חלק נרחב מגוש הבוחרים הגדול של הבלתי מפלגתיים ישלב ידיים לבחירתו של טראמפ לקדנציה שנייה, והפעם ברוב גדול שיעביר גם את בית הנציגים לרפובליקנים – מה שיפתח פתח רחב בלתי ניתן לעצירה לטראמפ להגשים את כל האג'נדה הפוליטית שלו.

כאן, באופן מפתיע משהו, למי שלא עוקב אחרי מימוש האסטרטגיה, מספק טראמפ תחמושת למלעיזיו למטרת הזמנה "לאש על כוחותינו." להזכיר, בקרבות אמת, כשנוצר מצב שבהגנה על אובייקט כמו מוצב שמגיניו חוסים בתעלות יעילות בעוד האוייב הצליח לעלות על המוצב במטרה לכובשו, הפגזה ארטילרית על המוצב עשוייה לחסל את הפולשים הנעים מחוץ לתעלות בעוד המגינים מוגנים בתעלות.

כדוגמה אחת מיני רבות אפשר לציין את הציוץ של טראמפ בטוויטר שבו הוא קרא ל-4 נציגות מבית הנבחרים "לחזור למקום מהן באו, אם משהו לא מוצא חן בעיניכן."

הציוץ "עבד". ארבע הנציגות ערבו מסיבת עיתונאים בהן קראו לטראמפ "גזען", והספיקר פלוסי הצליחה להעביר החלטת גינוי בבית הנציגים בעזרת הרוב הדמוקרטי. יש כבר נציגים שמבקשים "לנצל הצלחה" ולהמשיך מנקודה זו למשפט ההדחה המיוחל. אין לכך סיכוי כלשהו אבל הסינים נאחזים באפשרות הקלושה כמו טובע הנאחז באניצי קש בעודם נוקטים בהליכי האטה במו"מ. על ההאטה הקלה הזו טראמפ הזכיר להם בציוץ משלו ש"אלפי חברות נוטשות את סין ועוברות לשכנותיה [הנ"ל]" ודאג שמישהו במימשל יזכיר לסינים שאם ימשכו זמן הוא יחזור לתוכנית הראשונית שכללה מכס גם על יתרת היבוא מסין בגובה של 325 מיליארד דולר...

"אש" שונה במקצת מוזמנת (כך ניראה) ע"י טראמפ מכמה סנטורים רפובליקנים שמכינים הצעת החלטה בסינאט למנוע שחרור טכנולוגיות מתחום מערכות ה-G5 עבור חברת Huawei... (ראה מאמר קודם).

בתמצית, מהלכי טראמפ מסמנים הגברת לחץ על סין במהלכי המו"מ במטרה למנוע מהם התקרבות לבחירות 2020 בעוד כשנה ורבע ללא הסכם חתום. החרפת אמצעי לחץ על הסינים תציב אותם בעמדת "אוייב", ונגד אויבים חיצוניים האמריקנים בדרך כלל מלכדים שורות עם נשיאם שהוא גם ה-Comander in Chief.

בינתיים שערי המניות בארה"ב שוברים שיאים היסטוריים בעוד אלה שבמזרח ובמיוחד בבורסה של שנחאי מדשדשים במגמת ירידה מתונה. במקביל, יצירת מקומות עבודה בארה"ב גם היא חוצה כלפי מעלה את כל התחזיות.

חובב טלפז

17 ליולי  2019

* * *

פרופ' אשר מעוז

החטא ועונשו – על העתירות לביטול פרס ישראל

 העתירה שהוגשה לבית המשפט העליון בתיק 170/19 היתה מן ההזויות בתולדות המערכת השיפוטית. העותרת, עורכת דין בת למשפחה שמוצאה ממרוקו, ביקשה מבית המשפט שיורה לשר החינוך לבטל הענקת פרס ישראל לפרופ' ראובן פויירשטיין. הבקשה נומקה בספר שפירסם פרופ' פויירשטיין שלדעתה הינו "ספר גזעני, מצמרר וחריג בתו כנו" אשר יצר "סטריאוטיפים ודעות קדומות" כלפי העולים ממרוקו.

לא הפריעה לעותרת העובדה שהספר פורסם לפני למעלה מיובל שנים, שהפרס הוענק לפויירשטיין, פסיכולוג ואיש חינוך מוביל, לפני 27 שנים ושפויירשטיין אף הלך לעולמו לפני 5 שנים. היא גם תבעה פיצויים בסך 350,000 ש"ח מעיזבונו של פויירשטיין בגין הפגיעה שנפגעה כבת ליוצאי מרוקו.

אפס, את חטא העתירה יש לתלות בהחלטה של בית-המשפט העליון עצמו. זו ניתנה לפני למעלה משני עשורים בעתירה לשלול משמואל שניצר פרס ישראל בתחום העיתונות הכתובה. טענת העותר, ח"כ אדיסו מסאלה, היתה שיש לשלול את הפרס בשל מאמר בוטה שפירסם שניצר בו ביקר את העלאתם של בני הפלאשמורה בראותו בהם נושאי מחלות שמסכנות את בריאות הציבור. בית המשפט היה ער להוראת החוק לפיה החלטה על מתן ציון, תואר ופרס אינה יכולה להיות נושא לדיון בבית משפט.

אף על פי כן ביטל בית המשפט את החלטת הוועדה משקבע שהמאמר המדובר לא היה לנגד עיניה. הוא עשה כן חרף קביעתו כי דיוני וועדת השופטים חסויים אשר על כן יקשה, בדרך-כלל, לברר מה היה ומה לא היה לנגד עיניה. ומניין הסיק בית המשפט שהוועדה לא היתה מודעת למאמר? הוא למד זאת מראיון שהעניק יועץ השר לפרסי ישראל. לימים סיפר יו"ר הוועדה, השופט גבריאל שטרסמן, כי הוא היה מודע למאמר אלא שלא נשאל על כך.

ההחלטה בעניין שניצר פתחה פתח לשפע עתירות לביטול החלטות בדבר הענקת פרס ישראל אלא שכולן נידחו. ראשונה היתה עתירתו של סגן שר החינוך צבי הנדל לשלול את פרס ישראל מעמוס עוז בשל מאמר שפרסם שמהווה "פגיעה קשה בציבור הרחב."

במאמר כתב עוז על "גוש אמונים" כי זו ״כת משיחית, אטומה ואכזרית... כנופיית גנגסטרים חמושים, פושעים נגד האנושות, סדיסטים, פוגרומצ׳יקים ורוצחים, שהגיחו מתוך פינה אפלה ביהדות...  ממרתפי ההתבהמות והסיאוב... להשליט פולחן דמים צמא ומטורף״.

בית-המשפט דחה את העתירה משלא הוכח שהמאמר נעלם מעיניה של הוועדה. ועוד הוסיף, כי אין זה מדרכו של בית המשפט להתערב בשיקוליהם של גופים העוסקים במתן פרסים וציונים. מאותה סיבה דחה בית המשפט עתירה לשלול את פרס ישראל משולמית אלוני משקבע, כי"אין כל יסוד להניח שהוועדה לא היתה ערה להתבטאויות כאלה או אחרות של אלוני."

גם עתירת הפורום המשפטי למען ארץ ישראל לשלול את הפרס מפרופ' זאב שטרנהל נדחתה, זאת חרף דברים קשים שכתב על ציבור המתנחלים. וכך כתב:

"לרבים בישראל, אולי אף לרוב המצביעים, אין ספק בדבר הלגיטימיות של ההתנגדות המזוינת בשטחים עצמם. אילו היתה בפלשתינים מעט תבונה, הם היו מרכזים את מאבקם נגד ההתנחלויות ולא פוגעים בנשים ובילדים, ונמנעים מירי על גילה, על נחל עוז ועל שדרות, כן היו נמנעים מהנחת מטענים מצידו המערבי של הקו הירוק. בדרך זו היו הפלשתינים משרטטים בעצמם את פרופיל הפתרון שממילא יושג בעתיד: הקו הירוק המתוקן יהיה גבול בינלאומי ושטחים יוחלפו כדי לפצות את הפלשתינים על האדמות שכבר סופחו לישראל ואולי עוד יסופחו."

ואם לא די בכך הרי בהזדמנות אחרת כתב: "רק מי שיהיה מוכן לעלות על עופרה עם טנקים, יוכל לבלום את הסחף הפאשיסטי המאיים להטביע את הדמוקרטיה הישראלית."

בית המשפט קבע: "אין זה סביר כי הבעת עמדה או התבטאות מעין זו תעלים כלא היתה, בהינד עפעף, את פעילותו ארוכת השנים ותזכה במשקל העולה על תרומתו לחקר מדע המדינה, לתרומתו לאקדמיה ולחברה בישראל."

זה אותו בית משפט ששלל את הפרס משניצר, מגדולי הפובליציסטים בישראל, וזאת בשל מאמר בודד מבין אלפי מאמרים שפירסם. כך נהג בית המשפט בכל שאר המקרים שבאו בפניו ודחה את העתירות. מי ששלל משניצר את פרס ישראל בל יתפלא שנמצאה מי שביקשה לשלול למפרע את הפרס ממי שנמצא מכבר בעולם שכולו טוב.

* פרופ' אשר מעוז הוא דיקן בית הספר למשפטים במרכז האקדמי פרס וסגן נשיא כבוד של האגודה הבינלאומית לחופש דת. המאמר פורסם ב-YNET.

אהוד: האם אתה לא מבין שחלק מהזוכים קיבלו את הפרס דווקא משום שהם שייכים למשטינים על ישראל? סופרים נידחים כמוני, למשל, שאינם מוציאים את דיבת הארץ רעה – לעולם לא יזכו בו.

* * *

מנחם רהט

הרצל אמר: להפוך את הרמב"ם על ראשו

אבי הציונות ד"ר הרצל, שבימים אלה נציין 115 שנה להסתלקותו, אימץ את שלבי הגאולה ברוח אנשי כנסת הגדולה, ולא בשיטת הרמב"ם, ובכך הציל את עם ישראל מכליית ההתבוללות

בשבוע הבא, כ' בתמוז, ימלאו 115 שנה להסתלקות גדול היהודים בדורות האחרונים, ד"ר בנימין זאב הרצל, האיש שהציל את היהדות מפני כלייה מוחלטת – כך, כך בפירוש! – והוביל את העם היהודי בחזרה למולדתו, עד כי יש המשווים אותו למשה רבנו (עם כל ההבדלים, כמובן, ביניהם).

הרצל הוא היהודי הראשון בעידן החדש, שעשה את הבלתי אפשרי. תוך תקופה קצרה הוא הפך את מיליוני היהודים הפזורים בעולם, ותחילה במזרח אירופה, לעם (!) – עד אז היינו רק שבטים, שחיברה ביניהם, אמנם, תורה אחת, אך נטולי שאיפות לאומיות. חשוב היה להם לעבור את היום בשלום, למרות ההשפלות והדיכויים שספגו מידי יום מול קלגסי הגלויות, ולצלוח בשלום, עד כמה שרק אפשר, את מנות המרורים והדם, השחיטות והפורעניות, הגירושים והפרעות, האינקוויזיציות וההשמדות, שצצו שוב ושוב לאורך כמעט אלפיים שנות.

לא כולם מסוגלים להעריך את גודל מפעלו המהפכני של היהודי הענק הזה. הרי גם הוא יכול היה לטעון בפני מצפונו, שאמנם צרת היהודים נוגעת לליבו, אבל מי הוא ומה הוא, שיוכל להפוך את גלגל ההיסטוריה? הרצל נהג אחרת: הוא יצא לקרב נגד כיוון ההיסטוריה, העמיק את תודעת הלאום בקרב בני עמו, וסלל את הדרך לתקומת ישראל בארץ ישראל וסיום הגלות, 1,878 שנה אחרי חורבן הבית והיציאה לפורענות הגלות.

הוא נלחם נגד עולם ומלואו. המעצמות הגדולות מחוץ, והחרדים והמתבוללים מבית. אבל הוא, שליבו נשרף בקרבו מחמת כאבו את צרת אחיו, הנאנקים תחת עול מלכויות ודלות משוועת – קם לעשות מעשה. נפגש עם קיסר גרמניה, מלך איטליה, האפיפיור, ממשלות בריטניה ורוסיה, שרי השולטן העות'מני, ועוד – והכל תחת מכבש הזמן הדוחק המאיים לעשות כלייה ביהודים ובבריאותו הרופפת, שלבסוף הכריעה אותו בדמי ימיו, והוא רק בן 44 שנה.

הרצל הוא היהודי הראשון שהפך את הרמב"ם על ראשו. כן, הנשר הגדול התהפך תחת ידיו. הרמב"ם, מגדולי כל הדורות, דירג את שלבי הגאולה כך: תחילה לכול, ביאת המשיח; שלב שני – החזרת מלכות בית דוד; 3 – בניין המקדש; 4 – קיבוץ נידחי ישראל. זה סדר שלבי הגאולה על פי הרמב"ם.

הרצל הוביל מהלך הפוך, מהסוף להתחלה. תחילה כינוס נידחי ישראל, חילוצם מתחת להב הסכין השוחטת בהם כמעט אלפיים שנה. החרדים, שממילא לא הבינו את דרכי ההשגחה שבחרה באדם חילוני להציל את עם ישראל (ושכחו שגם משה רבנו, להבדיל, צמח בבית עובדי עבודה זרה ממש), מרדו בסדר החדש שהציע הרצל.

הרצל אמנם לא היה הראשון שהציע סדר הפוך משל הרמב"ם. קדם לו הגר"א שגרס שרק 'איתערותא דלתתא' (התעוררות של עם ישראל מלמטה, שתשפיע על מהלך ההיסטוריה) תחיש את שיבת ציון. וגם הבעש"ט ששלח חסידים ליישב את ערי הקודש, ומקצת מאדמו"רי התקופה, שלא המתינו לבוא המשיח תחילה. אבל רק הרצל ניהל את המהלך ביד רמה, בקומה זקופה, במישור הבינלאומי, מול אומות העולם.

החוקר הרב ד"ר ראובן אוריה הכהן, מחבר הספר 'סודו המשיחי-מיסטי של הרבי מלובביץ'', מסביר שהרבי מלובאוויטש התרחק מן הציונות, ואף מן המדינה הציונית, שמוגדרת בפי הציונות הדתית 'ראשית צמיחת גאולתנו', מפני שהציונות הפכה את סדר הגאולה שברמב"ם. הרבי, כמו קודמיו בממלכת לובאוויטש, סבר שרק המשיח יוציא את עם ישראל מהגלות. אחד מקודמיו התבטא כך: "הקב"ה הוציאנו לגלות ורק הוא יחזיר אותנו לארץ ישראל."

לכן קבע הרבי מלובאוויטש, בשיחה למשל עם פרופ' ישראל אלדד, כי "הרב קוק טעה," בכך שראה בשיבת ציון המודרנית, בת זמננו, גילוי של גאולה וסיום הגלות. ולכן חסידי הרבי מלובאוויטש, כמו חוגים חרדים אחרים שמחזיקים באותה דעה באשר לסדר הגאולה, מחקו מסידורי התפילה שלהם את התפילה לשלום המדינה. הם סברו כי מקומו של עם ישראל בגלות, עד בוא המשיח. לעלייה לא"י אין כל מעלה, ואולי גם יש איסור בדבר.

איך נכנה עמדה זו: חיבת מגפיו של הפריץ? קידוש הגלות? אידיאליזציה של הגולה? גלות נפשית?

קטונו מלחלוק על הרמב"ם ועל הרמ"מ מלובאוויטש. גם לא על רבים מגדולי הדור הקודם, שאסרו על צאן מרעיתם לעלות לא"י, וסופם שנכחדו בארובות אושוויץ. אבל הרמב"ם עצמו מפקפק בנכונות השלבים שקבע: "וכל אלו הדברים [ענייני הגאולה], וכיוצא בהן, לא יידע האדם איך יהיו, עד שיהיו, שדברים סתומים הן... ואין קבלה בדברים אלו."

הרמב"ם הגדול אפילו הזהיר שלא לקבוע מסמרות בסוגיה זו: "יש מחלוקת בדברים אלו... ואין סידור הוויית הדברים עיקר בדת!!!"

בניגוד לרמב"ם, קבעו אנשי כנסת הגדולה, מסַדרי התפילה, מאות שנים לפניו, שלבים אחרים לגמרי בסדר הגאולה: תחילה קיבוץ גלויות (זו הברכה ה-10 בתפילת שמונה עשרה), ואח"כ בניין ירושלים (בברכה ה-14), ואח"כ חידוש בית דוד (ברכת 'צמח דוד' נדחקה למקום ה-15), וכמעט בסוף מיקמו את התפילה לבניין המקדש וחידוש הקורבנות (ברכה 17 מתוך 18). הרצל העדיף את שיטתם: תחילה קיבוץ גלויות ובניין ירושלים.

ב.ז. הרצל, הראשון שהגדיר בעת החדשה את ישראל כעם בעל זכויות לאומיות, ודווקא בארץ ישראל, הציל אם העם מכלייה ממש. רק במדינת ישראל יש תוחלת לעם היהודי, מול גלי ההתבוללות הענקיים בגלויות השונות, שמתגבהים לכדי 80% ויותר. מצמרר.  

רק בשבוע שעבר עסקה הממשלה בנושא, ונדהמה לגלות שתוך שנים מעטות איבד עם ישראל, רק בארה"ב, שישה מיליון מבניו, שהתבוללו ואבדו לעם ישראל לדורי דורות, רק מפני שנשארו בגולה. הגולה, כך מוכיחות העובדות, מאבדת עצמה לדעת.

הרב ישראל מאיר לאו קרא לאובדן הזה 'שואה לבנה'. שר החינוך הרב רפי פֶּרֶץ פָּרַץ בישיבת הממשלה בזעקה גדולה ומרה: "שואה שנייה!"

ד"ר הרצל מכובדנו, מי יגלה עפר מעיניך? צדקת מול כל שוטמיך. אילו חיכינו, אנא היינו באים???

אהוד: סבי ואבי-סבי, יהודה ואליעזר-לאזאר ראב, אף שהיו יהודים הונגריים כהרצל, אמנם לא מבודפשט – לא חיכו להנהגתו אלא עלו ארצה להקים בה מושבה עברית כבר בשנת 1876, כאשר הרצל היה עדיין נער בן 16 – והם היו במייסדי פתח-תקווה בשנת 1878, כאשר הרצל היה בן 18 – וכמוהם היו מרבית אנשי העלייה הראשונה, שלא חיכו להרצל, ובזכותם קמה מדינת ישראל.

* * *

אורי הייטנר

1. מבחן הראיות או משפט הרחוב

חקירת מח"ש בעניינו של השוטר שירה למוות בסלומון טקה הסתיימה אתמול, ובסופה נקבע כי הוא חשוד בעבירה של המתה בקלות ראש. רבים לא שמחו לשמוע זאת, כי עבורם מבחן הראיות אינו קיים – הם יודעים, הרי, שמדובר ברצח, תובעים ממח"ש לקבל החלטה בהתאם לרצונם, וכבר יצאו אמש לרחובות להביע את מחאתם. זהו מקרה נוסף של אלימות שפורצת לאחרונה במהלכו של בירור משטרתי: בפרשת "הגננת המתעללת", ביתה של כרמל מעודה הוצת עוד בטרם הסתיימה חקירתה. המעשה עלול היה לעלות בחיי אדם, בחיי ילדים, אך מי שעשה זאת היה משוכנע שהוא עושה צדק עם קורבנות ההתעללות בכך שהוא מרשיע את הגננת, גוזר את דינה ומבצע את גזר הדין.

ניתן להבין את זעמם של הישראלים יוצאים אתיופיה, החווים גילויי גזענות. קיימת גזענות, ועל החברה הישראלית ומוסדות המדינה לבער את הנגע הזה. גם זעמם של ההורים של הפעוטות בגן של מעודה – שאחד מהם אף חשוד בהזמנת ההצתה – הוא מובן לגמרי: כל הורה יודע שכאשר מדובר בחשש לפגיעה בילדיו, הוא יעשה הכול כדי למנוע זאת וכדי להביא לדין את הפוגע. עם זאת, חקירה של אירוע ספציפי חייבת להתנהל באופן מקצועי. הציבור אינו יכול להאשים, להרשיע ולגזור גזר דין. על רשויות החוק והמשפט להחליט אך ורק על פי מבחן הראיות, במשפט צדק, שבו גם הגרוע שבפושעים זכאי ליומו בבית המשפט. הסניגוריה צריכה לקבל הזדמנות ללמד עליו זכות, ואין לאיש רשות לקחת את החוק לידיו ולפעול על פי מידת הזעם שלו על מעשי החשודים.

המשותף למקרים הללו, ומה שמוביל לכך שמשפט הרחוב מחליף את מבחן הראיות, הוא הקרקע שעליה הם צמחו: אווירה ציבורית של אנרכיה. כאשר צמרת המדינה, ובמיוחד ראש הממשלה נתניהו ותומכיו, מסיתים נגד מערכות החוק של המדינה ומציגים מסקנות של חקירת משטרה כמזימה שרקחו ביחד השוטרים, רשות המיסים, פרקליטות המדינה, היועץ המשפטי לממשלה, בתי המשפט והתקשורת – המסר הזה מחלחל לציבור. כאשר נתניהו ואנשיו טוענים כי התיקים נגדו נתפרו במטרה להפיל אותו, וכאשר הם מציבים את תוצאות הבחירות אל מול החלטת היועץ המשפטי לממשלה בטענה ש"העם אמר את דברו", הם מסייעים לחזק את ההצדקה לכך ש"רצון העם" ו"משפט העם" יכולים לגבור על מבחן הראיות.

מנהיג לאומי נדרש לשמש דוגמה אישית של טוהר מידות, של כיבוד החוק, של ממלכתיות. כאשר ראש הממשלה משמש דוגמה אישית של בוז לכל אלו, ערעור האמון במוסדות המדינה ושלהוב של תאוריות קונספירציה אפלות על אודות דיפ-סטייט ("מדינת העומק") שאיש לא בחר בה, התוצאה עלולה להיות שאין דין ואין דיין. במקורות נכתב: "אלמלא מוראה של מלכות, איש את אחיו חיים בלעו," או בקיצור – אנרכיה.

פורסם לראשונה ב"ידיעות אחרונות"

[אהוד: ההתעקשות שבה אתה מסית וגם חורץ את דינו של נתניהו בטרם הורשע – אינה שונה משני המקרים שהבאת בראשית מאמרך, שבהם ההסתה ו"משפט הרחוב" מרשיעים וחורצים דין בלי משפט! – האין גבול לצביעות שלך? – והאם לא חשבת על כך שבמקרה, כן, ממש במקרה – דבריך אולי גם משרתים את האינטרסים של נוני מוזס נגד נתניהו?]

2. צרור הערות 17.7.19

* אשת ציבור למופת – החלטתה של שלי יחימוביץ' לפרוש מן החיים הפוליטיים מצערת אותי מאוד. יש מעט מאוד פוליטיקאים וחברי כנסת שאני מעריך כפי שאני מעריך אותה. מנהיגה, פרלמנטרית למופת, מחויבת כל כולה לעשייה למען האזרח, למען החברה, למען צדק חברתי, למען מדינת רווחה, למען השוויון. חרוצה מאוד, חכמה מאוד, ערכית מאוד, מוסרית וישרה. אשת ציבור למופת.

אחד הדברים שעליהם אני מעריך אותה כפרלמנטרית, היא הנכונות שלה לשתף פעולה עם ח"כים ממפלגות יריבות לקידום נושאים חברתיים שהיא מאמינה בהם. בזכות עובדה זו, השפעתה כח"כית מהאופוזיציה והצלחתה בקידום נושאים וחוקים חברתיים היתה גדולה.

בתקופה האחרונה ביקרתי אותה בחריפות, בעיקר בשל מלחמתה (התמוהה בעיניי) בחוק הלאום. וגם אז הערכתי אותה.

היכרותי הראשונה עם שלי יחימוביץ' הייתה בשנות ה-90 כששירתתי כדובר ועד יישובי הגולן, והיא היתה עיתונאית מובילה. חידשתי את הקשר כשנכנסה לפוליטיקה. שמחתי מאוד על כניסתה לחיים הפוליטיים ועוד יותר מכך, על בחירתה לראשות מפלגת העבודה. הפעם היחידה מאז 1992 שהצבעתי בקלפי למפלגת העבודה, מה שלא האמנתי שאעשה, היה כאשר שלי עמדה בראשה, והסיבה היחידה היתה האמון האישי במנהיגותה. כשהייתה יו"ר האופוזיציה גם עבדתי איתה בתחום מסוים.

הופתעתי מהחלטתה של שלי, כי ראיתי בה "חיית כנסת ופוליטיקה", במובן החיובי של המילה, וסברתי שתישאר במערכת עוד שנים רבות. אני בטוח ששלי תמצא את הדרך להמשיך לתרום לחברה הישראלית ולהשפיע בה. הכנסת, לעומת זאת, תחסר מאוד את תרומתה והשפעתה. ומפלגת העבודה בלעדיה תאיץ את תהליך גוויעתה.

* מה היא תעשה כשהיא תקום בבוקר – איני יודע מה תעשה שלי יחימוביץ' לאחר פרישתה, אבל אני בטוח שהיא לא "תעשה לביתה," אלא תמשיך לעשות למען הציבור.

היא לא תמנף את שמה, ניסיונה וקשריה לרדיפת בצע. לא נראה תמונות שלה עם טייקונים מפוקפקים. היא לא תסתיר קשרים מפוקפקים, כי לא יהיו לה כאלה. היא לא תשב בדירות פאר ותצייץ בהתלהמות. גם מחוץ לפוליטיקה היא תקום בבוקר, תפעיל שרוולים ותפעל למען החברה הישראלית.

[אהוד: כנראה שכחת כיצד העיתונאית-המראיינת שלי יחימוביץ השתחלה ברגע האחרון למקום בטוח ברשימת העבודה לכנסת בראשותו של פרץ – כמעט מיד לאחר שערכה עימו ריאיון, אם איני טועה – מקיף וחיובי מאוד, ששודר בטלוויזיה!]

* אין חיה כזאת, 1 – אין חיה כזאת טיפולי המרה. אי אפשר להמיר את נטיותיו הטבעיות של אדם. איני מאמין לסיפורים על "טיפולי המרה שהצליחו". אותן "הצלחות" הן שטיפת מוח לנער, שגרמה לו לחיות כל חייו כאנוס, כנגד טבעו; שגזרו עליו חיי אומללות – עליו ועל אשתו והמשפחה שהקים.

איני מאמין גם לסיפור על טיפול המרה במי שבחרו בכך. האם אלה שבחרו בכך באמת בחרו בחירה חופשית? הם בחרו בכך בשל הלחץ הסביבתי ותחושות האשמה והסלידה מעצמם וממי שהם ומה שהם.

מן הראוי שנכבד כל אדם על פי טבעו ונטייתו המינית ולא פחות חשוב – שניצור אווירה שתגרום לכל אדם לקבל את עצמו, את טבעו ואת נטייתו.

דבריו של השר פרץ אומללים וראויים לגינוי.

עם זאת, כיוון שראיתי את הריאיון, אני רואה בו גם את הצדדים האחרים – הבטחתו לתקצב את פעילות איגי, תנועת הנוער הלהט"בי ומתן האפשרות לתנועה זו לפעול בבתי הספר וכן את דבריו על מחויבותו לכל תלמיד, מכל מגזר, מכל עם ועם כל נטייה מינית.

כן, יש סתירה בין שתי האמירות שלו, אך הוא אמר את שתיהן ונכון לראות את המכלול, לשבח את הראוי לשבח ולגנות את הראוי לגנאי. בכל מקרה, אני רואה הבדל מהותי ומשמעותי בין דבריו המורכבים לבין תופעות נתעבות כמו "מצעדי הבהמות" למיניהן, נוסח סמוטריץ' והכהניסטים.

בראייה רחבה, אני רואה את ההתקדמות המהפכנית ביחס החברה הישראלית (והמערבית), כולל החברה הדתית לאומית, ללהט"ב בשלושים השנים האחרונות. זו המהפכה הדרמטית ביותר בחברה הישראלית בתקופה זו. המהלך החברתי הזה הוא בלתי הפיך. מלחמת המאסף של חוגים שמרניים המתנגדים למהלך נדונה לכישלון.

* אין חיה כזאת, 2 – הסערה שעוררו דבריו של הרבש"ר פרץ על טיפולי ההמרה, האפילו על אמירה אחרת שלו באותו ראיון – תמיכה בסיפוח יו"ש בלי להעניק זכות הצבעה לפלשתינאים החיים שם.

אין חיה כזאת ריבונות בלי אזרחות. בכל אופן, אין דמוקרטיה כזאת. מדינת ישראל, שקמה בתוך סערת מלחמת קיום קשה ועקובה מדם, כשערביי א"י היו צד פעיל ולוחם נגדה, העניקה ביום הקמתה זכות בחירה לערביי ישראל. הבחירות לכנסת הראשונה נערכו עוד במהלך מלחמת השחרור, וערביי ישראל בחרו ואף נבחרו.

אי אפשר ללכת עם ולהרגיש בלי. אנו יכולים להחיל ריבונות על כל שטח של ארץ ישראל, אך המשמעות של החלת ריבונות היא הענקת אזרחות וזכות בחירה לכל תושבי השטח שעליו חלה ריבונות ישראל. השיקול האם לספח שטח חייב להיות כפוף לתובנה הזאת.

אני מאמין בזכותנו הנצחית על כל שעל בארץ ישראל, אך אני מתנגד להחלת ריבונות על כל חלקיה, כי חשוב לי יותר להבטיח שישראל תהיה מדינה יהודית דמוקרטית בעלת רוב יהודי מוצק לדורות. אני מכבד את מי שתומך בריבונות על כל השטח, כל עוד הוא מודע למחיר הריבונות.

אולם עמדה כמו זו שהציג פרץ היא בלתי לגיטימית.

נכון להיום ובעתיד הנראה לעין אין לישראל פרטנר לפתרון הסכסוך. נגזר עלינו לחיות עם הסכסוך עוד זמן רב, ולכלכל בתבונה את צעדינו, כך שנשרת את האינטרסים החיוניים למדינת ישראל ולהגשמת הציונות בצורה הטובה ביותר. אין לדחוק את הקץ בצעדים שינסו לכפות פתרון על מציאות הרחוקה מפתרון. הצעתו של פרץ פסולה גם כפתרון עתידי ולבטח כפתרון עכשווי.

אם יעלו לישראל עוד מיליוני יהודים, גם אני אתמוך בריבונות ישראלית מן הים עד הירדן. בינתיים פרץ רק עושה הכול כדי להרחיק את יהדות הגולה מישראל. כך, למשל, בהשתתפותו בתפילת מחאה נגד מתווה הכותל, רק לאחרונה.    

* מכבסת המילים של ההבלגה – רק שני פצמ"רים בשטחים פתוחים... בסה"כ איזה שדה קוצים נשרף... כמה ילדים מפריחים בלונים... מכבסת המילים של חרפת ההבלגה, של זילות הריבונות ושל שחיקת ההרתעה.

* יש היתכנות לשלום כלכלי? – הממשלה הציגה היום עדויות על החינוך, התקשורת וההסברה ברש"פ, והמראות קשים; מראות של חינוך הילדים הקטנים לשנאת נצח, למלחמת נצח, למוות, למוות. למוות לציונים, וכמיהה למוות במלחמה לסילוק הפולש הציוני מארצנו. ו"ארצנו" אינה יהודה ושומרון. ילדי כיתה ב' נדרשו בשיעורי הבית לצבוע את מפת פלשתין בצבעי דגל פלשתין. פלשתין היא מן הירדן והים. לא מדובר בחמאס. מדובר ברש"פ. מדובר באלה שחתמנו אתם "שלום של אמיצים".

העובדות הללו מעוררות שאט נפש בליבו של כל שוחר שלום. וחבל שמי שמכנים עצמם בתוכנו "מחנה השלום" בוחרים להכחיש את המציאות, וממשיכים להאשים אותנו, דווקא אותנו, ב"סרבנות".

התמונות הללו מייאשות ומטילות ספק רב גם בהיתכנותו של השלום הכלכלי. אבהיר ואומר שאני בעד רעיון השלום הכלכלי. ראשית, כי אין לנו מה להפסיד בו, ואם נקל על מצוקת האוכלוסייה הפלשתינאית, ואולי יש בכך גם להרחיק מלחמה ועימות, מה טוב. אבל האמת היא, שהסיכוי למתֵן את השנאה ואת המוטיבציה לחסל את מדינת ישראל באמצעות רמת חיים ושיפור הכלכלה, נמוך מאוד, אם הוא כלל קיים.

* כשהמציאות אינה מסתדרת עם התאוריה – ביום שישי חשף גידי וייץ ב"הארץ" את קשריו העסקיים של אהוד ברק עם עבריין המין המורשע, המיליארדר אפשטיין. ביום ראשון, "כאן 11" המשיך וחשף פרטים נוספים, מביכים ביותר. ביום שני פורסם בעמוד הראשון של "ידיעות אחרונות" מאמר של סבר פלוצקר התוקף קשות את ברק. ובאופן כללי, מרבית כלי התקשורת תקפו את סרבנות השקיפות של ברק.

איני יודע אם מבחינת ברק מדובר בעבירות פליליות. אבל גם אם זה לא פלילי – זה מסריח. גם אם אין זו שחיתות פלילית – זו שחיתות ציבורית.

כדאי להבחין בדבר מעניין. תאוריית הקונספירציה שנתניהו וחסידיו מפיצים, מציירת את "התקשורת", כחלק מן המהלך המשותף עם המשטרה, רשות המיסים, הפרקליטות, היועמ"ש, בתי המשפט וכמובן "הקרן", לתפירת תיקים נגד נתניהו. והם גם אלה שדוחפים את אהוד ברק, כמובן. והמהדרין גם יודעים לספר שאפשטיין הוא בכלל איש הקרן שתפקידו היה לפתות את ברק להגיע לסצנות סקס עם קטינות שכמובן תועדו, וכך באמצעות סחיטה הם יגרמו לו לסגת מיו"ש.

אז איך התיאוריה מסתדרת עם תפקיד התקשורת בפרשת ברק / אפשטיין? הרי מי אם לא "הארץ", תאגיד השידור הציבורי (השנוא מעצם היותו ובעיקר מעצם כישלון ניסיונו של נתניהו לחסל אותו) ו"ידיעות אחרונות" הם "התקשורת" בתיאוריה הזאת?

ואולי באמת הגיע הזמן שכולנו נבין שכל התאוריה הזאת היא קישקוש שנתניהו וחבר חסידיו בדו מליבם כדי לחלץ את נתניהו מאימת הדין.

* תשובה למגיבים האוטומטיים – כל אימת שאני מבקר את נתניהו מיד קופצים מגיבים אוטומטיים עם שאלות קבועות בנוסח: "ומה עם 'הממד החמישי'? למה אתה מתעלם מן 'הממד החמישי'?"

אחזור ואומר מה שאמרתי וכתבתי פעמים רבות: ליועץ המשפטי לממשלה הוגשו תלונות נגד גנץ בפרשת 'הממד החמישי'. אני מבהיר מראש, שאני סומך את ידיי על כל החלטה שיקבל. אם יגיע למסקנה שיש מקום לחקירה, אתמוך בכל לבי בחקירה, ובכך שתגיע לחקר האמת. אם יש מקום לחקירה, יש לבצע אותה בנחישות, ללא משוא פנים, באופן חמור יותר מאשר אם היה מדובר באזרח מן השורה, כי הציפיה ממנהיג ציבור גבוהה יותר. בינתיים אני יודע שמבקר המדינה הודיע רשמית שבניגוד למקרים רבים אחרים, בנושא הזה הוא אינו רואה כל עניין לחקירה משטרתית. אם היועמ"ש יחליט לא לפתוח בחקירה, הוא לבטח ינמק את החלטתו, ובהתאם לנימוקיו, אוכל להביע את דעתי גם בעניין הציבורי (כי הציפייה מאיש ציבור גבוהה יותר מאשר לא להיות עבריין פלילי). מבחינתי, בכל מקרה של שחיתות הקשור לאדם ששייך למפלגה שבה אני תומך – הביקורת שלי תהיה באמת-מידה חמורה יותר מאשר אם מדובר באדם ששייך למפלגה אחרת. אני שב ואומר מראש: אם יוחלט לחקור את גנץ, אתמוך בחקירה ב-100%.

ואחרי שכתבתי זאת, אומר שוב. אחת משיטותיו הנלוזות של נתניהו, היא ליצור מצג שווא לפיו "כולם מושחתים", ועל פי מצג זה מופרחות שמועות ורכילויות על "כולם". ומרגע שמופרחת רכילות, מיד מדקלמי דפי המסרים קופצים בסיפור ה"אכיפה הבררנית". למה לא חוקרים את מוישה? נו, זה ברור. הרי אלוהים אמר "לא ביבי לא חוקרים," או איזו שטות מהסוג הזה. בעצם, לא. לא "כולם מושחתים". כולם מושחתים חוץ מנתניהו, כמובן.

* מנהיגות במבחן – מבחנה הגדול של מנהיגות, הוא בשעת משבר. האירוע שבו נהרג סלמון טקה והמחאה בעקבותיו הוא משבר קשה לחברה הישראלית, ובראש ובראשונה לקהילת הישראלים יוצאי אתיופיה. משבר כזה הוא מבחן למנהיגות הפוליטית והדתית של העדה. אחרי שהמחאה יצאה מכלל שליטה ביומה הראשון, כאשר הזעם התפרץ ללא ויסות ובלי שההנהגה הצליחה לרסן את המחאה (והיה גם מחדל של המשטרה, שאיפשרה חסימת כבישים לאורך שעות, מתוך הנחה שההפגנה תדעך, וכתוצאה מכך ההפגנות הסלימו לאלימות) – מיום המחרת ועד עתה, היטיבה ההנהגה להרגיע את הרוחות ולמנוע הישנות האלימות והפרת החוק.

כעת, עם התקדמות חקירת מח"ש, אתגר המנהיגות יהיה קשה שבעתיים. קל מאוד למנהיגות לשלהב יצרים, אך תפקידה של ההנהגה הפוך – להביא לציבור מסר של אמון בחקירה ובתוצאותיה, תהינה אשר תהינה, כיוון שהמבחן היחיד בחקירה הוא מבחן הראיות. יש מקום למחאה על גילויי גזענות ואפלייה בחברה הישראלית כלפי עדת יוצאי אתיופיה, יש מקום לדרוש ועדת חקירה ממלכתית בנדון, אך חשד ספציפי, יש לחקור בצורה מקצועית, ללא הטייה, על פי הראיות. חובתה של הנהגה לומר אמת לציבור, וזאת האמת.

דבריה של ח"כ פנינה תמנו שטה על כך שהמשטרה עוקבת אחריה, הם גילוי של חוסר מנהיגות, ובעצם של מנהיגות שלילית. אם תמנו שטה חושדת שעקבו אחריה, עליה לפנות באופן דיסקרטי לקצין הכנסת כדי שיבצע את הבדיקות הנחוצות. היא יכולה לפנות ליועמ"ש. היציאה הפומבית שלה עם הטענה הזאת, שאין לה שמץ של הוכחה על אמיתותה, בימים של מתח גבוה, לחץ וחוסר אמון בעדה, כמוהם כהשלכת גפרור בוער אל תוך חבית אבק שריפה. זו התנהגות חסרת אחריות וכישלון מנהיגותי.

* פינת החי – העיתונאי אורי דרומי, מי שהיה עורך בטאון חיל האוויר, ראש לשכת העיתונות הממשלתית וכתב במשך שנים את המדור "אחרי מות" ב"הארץ", התארח, כך ספרו לי, בתוכניתה של טלי ליפקין שחק בגל"צ. כשנשאל על "אחרי מות", הוא ציטט אותי, שהגדרתי אותו כמדור על "אנשי השורה השנייה".

אכן, המדור הזה כותב על אישים שהלכו לעולמם, מספר את סיפורם ואת תרומתם החשובה למדינת ישראל, אך מתרכז באלה שהידיעה על מותם אינם תופסת את הכותרות הראשיות. אין צורך במדור הזה כדי לכתוב, למשל, על עמוס עוז, נחמה ריבלין, רונה רמון או שייע גלזר.

אני אוהב את המדור הזה. אהבתי אותו כשדרומי ערך אותו ואני אוהב אותו היום כשעופר אדרת עורך אותו. אני אוהב אותו בעיקר כי הוא מדור ציוני, ובעמודי הדעות של "הארץ", שבו הוא מופיע, זו תופעה מרעננת.

"אחרי מות" ב"הארץ" הוא כמו פינת החי בבית קברות.

* ביד הלשון: עוכר ישראל – עוכר ישראל הוא שונא ישראל, אדם הפועל נגד עם ישראל. ומיהו האדם שעליו נאמר שהוא עוכר ישראל?

אליהו הנביא.

בהפטרה שנקרא השבת, בספר מלכים א' פרק י"ח, מסופר על המפגש של המלך אחאב עם אליהו. אחאב פונה אל אליהו בזו הלשון: "הַאַתָּה זֶה עֹכֵר יִשְׂרָאֵל?"

תשובת אליהו: "לֹא עָכַרְתִּי אֶת-יִשְׂרָאֵל, כִּי אִם-אַתָּה וּבֵית אָבִיךָ, בַּעֲזָבְכֶם אֶת-מִצְו‍ֹת יְהוָה וַתֵּלֶךְ אַחֲרֵי הַבְּעָלִים."

אַל יִתְהַלֵּל חֹגֵר כִּמְפַתֵּחַ – ראש הממשלה הגיב על דברי הרהב של נסראללה, במילים "אל יתהלל חופר כמפתח". זוהי פרפרזה לפסוק מן התנ"ך: אַל יִתְהַלֵּל חֹגֵר כִּמְפַתֵּחַ" (מלכים א׳ כ', פסוק י"א), המרמזת לחפירת מנהרות חיזבאללה. הפסוק המקורי הוא תגובתו של המלך אחאב לדברי הרהב של מלך ארם בן הדד, ערב המלחמה בין הממלכות. ואכן, ישראל ניצחה במלחמה.

ג'ומס – נעמן כהן כתב על חיים אורון "הידוע בכינויו ג'מוס," ולאורך כל הרשימה הקפיד לציין: "חיים אורון-ג'מוס". אולם אורון אינו ידוע בכינויו ג'מוס, כי אין זה כינויו, אלא ג'ומס. ג'מוס הוא בערבית הבהמה תאו, ואילו ג'ומס הוא בערבית פרי השקמה. 

אורי הייטנר

* * *

יהודה דרורי

משהו חשוב לכל אחד מאיתנו!

אנחנו רואים בטלוויזיה כיצד בארה"ב מתארגנים מדינות וארגוני-אזרחים לתביעות ענק נגד חברות התרופות הגדולות בעולם) כולל "טבע") עם הוכחות של ממש על ניפוח מחירים פלילי ממש, וחזירות קפיטליסטית שפוגעת כבר שנים בבריאות התושבים.

אני לא מבין מדוע קופות החולים שלנו לא מתארגנות לתביעות דומות נגד "טבע" ושאר החברות המוכרות להן תרופות במחירים מופקעים, הפוגעים בכל אחד מאיתנו. האם למישהו יש הסבר לכך – או אולי קופות החולים הינן חלק מהמונופול המוכר לנו בכוונה תרופות יקרות?

תעלו את הנושא לפני קופות החולים שלכם!

יהודה דרורי

אהוד: למיטב ידיעתי קופות החולים מוכרות את התרופות שבמירשמי רופא במחירים פחותים לאין שיעור מאשר מחירן הריאלי, ומחירן בבתי המרקחת הפרטיים. כך גם לגבי מכשירים רפואיים לשימוש ביתי. זה גורם אפילו למידה של בזבוז מצד הקונים, שליבם גס בתרופות שניקנו בזול. חוק הבריאות הממלכתי מאפשר לקופות לספוג את ההפרש במחירים ולסבסד את התרופות, והאנשים העובדים המקבלים משכורת רואים היטב את התשלום למס הבריאות בתלוש החודשי. מבחינה זו של מחירי התרופות אנחנו חיים בישראל בגן עדן, לעומת ארצות אחרות, כולל ארה"ב!

במרפאת של 'הכללית' שאליה אני שייך ניצב מכל להחזרת תרופות שפג תוקפן או שנעשו מיותרות. בדרך כלל הוא מאוד מלא.

* * *

שגריר (בדימוס) יורם אטינגר

ישראל – רוח גבית לארה"ב במזרח התיכון

"ישראל היום", 16 ביולי 2019

ב-2019 קיים שיתוף פעולה ביטחוני ומסחרי חסר-תקדים בין כל מדינות ערב הפרו-אמריקאיות – העומדות בפני סכנות קיומיות ומיידיות – לבין ישראל.

ב-2019, מתרחב ומעמיק שיתוף הפעולה האסטרטגי בין ישראל לארה"ב (ותרומתו הגוברת לארה"ב), ומשתדרג מעמד ישראל כבעלת ברית אסטרטגית ייחודית של ארה"ב, כתוצאה ממיספר התפתחויות הממחישות איומים משותפים לארה"ב, לבעלות-בריתה הערביות ולישראל:

טרור, חתרנות והתפשטות האייתולות מאיראן לעיראק, בחריין, סעודיה (אל חסא – אזור הנפט השיעי), תימן, סוריה, לבנון ורצועת עזה.

מתקפת האייתולות על מיכליות נפט במפרץ עומאן וסמוך למיצרי הורמוז.

איום הטרור הסוני של "האחים המוסלמים" ויוצאי-חלציו (דאע"ש, אל קעידה, ועוד) על כל מדינה ערבית פרו-אמריקאית.

פלישת ארדואן האנטי-אמריקאי ואיש "האחים המוסלמים" לעיראק ולסוריה, והשתרשותו הצבאית בקטאר ובסומלי.

התנפצות אשליית "האביב הערבי" והכרה בסיוט "הצונאמי הערבי", המדגיש את האלימות הבין-ערבית, המאיימת על כל משטר ערבי פרו-אמריקאי.

שידרוג מעמד ישראל כבעלת-ברית ייחודית של ארה"ב בכל הקשור לאמינות וליעילות מבצעית, טכנולוגית וכלכלית.

ב-18 ביוני 2019 אמר מזכ"ל "הליגה הערבית" ושר החוץ המצרי לשעבר, אחמד אבו אל-רייט: "החרפת המשבר ביחסים עם איראן וטורקיה אינה מאפשרת דו-שיח... איראן וזרועותיה הם איום ברור לביטחון הערבים, העולם והשיט הבינלאומי... איראן רואה במדינות ערב יעד לכיבוש ולמעורבות בסכסוכים הבינערביים [בעיראק, סוריה, לבנון ותימן]... תורכיה שואפת לקדם את האידיאולוגיה האסלאמית שלה על ידי מעורבות ישירה [בעיראק, סוריה, סומלי וקטאר] בתואנה שהדבר חיוני לביטחונה הלאומי. איראן ותורכיה מלבות משברים באזור..."

לפי העיתון הסעודי א-שארק אל-אאוסט, המבטא את עמדת בית המלוכה הסעודי, ארה"ב תומכת בהפצצה ישראלית של אתרים צבאיים איראנים בסוריה, כאמצעי לבלימת האייתולות. המפגש בירושלים של היועצים לביטחון לאומי של ארה"ב, רוסיה וישראל הוא ראייה לשידרוג מעמדה האסטרטגי של ישראל.

התמקדות המעצמות ומדינות ערב באיום האייתולות חושף את משקלו המשני של העניין הפלסטיני, כפי שהומחש בוועידת בחריין (יוני 2019) ובוועידת וורשה (פברואר 2019), שהתכנסו ללא נציגי הרשות הפלסטינית. כך גם שיתוף הפעולה הביטחוני והאזרחי בין ישראל לבין מדינות ערב, המתעצם למרות הקיפאון במישור הפלסטיני.

לפי הירחון האמריקאי "אטלנטיק מגזין", יורש העצר הסעודי, כמו מנהיגים ערבים רבים, "עייף מהפלסטינים," ורואה בישראל גורם-מפתח בעמידה מול "משולש הרשע" של איראן, "האחים המוסלמים" וארגוני טרור סוניים נוספים.

לדברי מייסד "המרכז ללימודים אסטרטגיים" באיחוד האמירויות, ג'מאל אל-סווידי: "העניין הפלסטיני אינו עומד עוד בראש מעייני הערבים... ומשקלו יורד לאור אתגרים ואיומים קיומיים העומדים בפני מנהיגי האזור..."

ואכן, היומון הבריטי ה"גארדיין", מדווח על הגברת שיתוף הפעולה הביטחוני והמסחרי בין ישראל לבין סעודיה, איחוד האמירויות, בחריין ועומאן – כפועל יוצא של החרפת האיומים, מחד, ומהשבחת היכולות של ישראל, מאידך.

מכאן שישראל מאריכה את הזרוע האסטרטגית של ארה"ב במזה"ת, תורמת לבלימת תוקפנות האייתולות וליציבות המשטרים הערביים הפרו-אמריקאים, ומסייעת למלחמה בטרור האסלאמי. כך ישראל חוסכת מארה"ב את הצורך לתגבר את מערך נושאות המטוסים וחטיבות צבא ארה"ב באוקיינוס ההודי, במזה"ת ובים התיכון, ובכך חוסכת למשלם המיסים האמריקאי מיליארדי דולרים לשנה.

יורם אטינגר

* * *

אהוד בן עזר

נגד ההזנייה באוניברסיטאות

מאי 2005

בוויכוח על ההזנייה במוסדות האקדמיים בישראל, אני מבקש מכם לשמוע ב"יו-טיוב" את דבריי הנרגשים, כפי שהוקלטו בכנס באוניברסיטת תל-אביב בשנת 2005, וגם זכו למחיאות כפיים מקהל השומעים, שרובו היה לא-אקדמי, ושנמאס לו לשמוע את השטויות והשקרים שהרעיפו עליו באותו כנס.

ההפנייה נמצאת בגוגול, באחד הקישורים המצויים בחיפוש שְמי. לצערי לא ניתנו לי עוד הזדמנויות לנאומים כאלה, כי אני סופר נידח ודעתי אינה נחשבת.

אני מניח שאם הייתי כופר בזכותנו על הארץ, מלקק את התחת לפלסטינים, עוזר לגרמנים להתנקות מאשמת השואה וכותב ספרים משעממים –  היו ניתנות לי הרבה הזדמנויות תקשורתיות להופיע ולדבר בתור סופר עברי.

סוציאליזציה תרבותית - הסופר אהוד בן עזר  YouTube

אהוד: אני מקבל תגובות רבות, חיוביות וממש נלהבות, של נמענים שצפו בנאום שלי משנת 2005 וטוענים שהוא כאילו נאמר היום, ותארו לעצמכם את התסכול שלי כאשר כל נביאי השקר והסופרים שמלקקים את התחת לפלסטינים ולגרמנים – מטיפים לנו מוסר שוב ושוב מכל כלי התקשורת – ואילו אני חסום, מוחרם, ויכול להתבטא רק במכתב העיתי שלי.

תשפוט ההיסטוריה מי צדק.

* * *

אהוד בן עזר: תעתיק מדבריי ב"יו-טיוב"

בכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי"

מאי 2005

כנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", סוציאליזאציה לקונפליקט בחברה הישראלית-היהודית, שנערך באוניברסיטת תל-אביב, לרגל צאת ספרם של דניאל בר-טל* ויונה טייכמן (באנגלית, בהוצאת קמברידג' יוניברסיטי פרס) "סטראוטיפים ודיעות קדומות בקונפליקט, דמויות של ערבים בחברה היהודית-ישראלית".

במושב הראשון מרצים את משנת ספרם המשותף פרופסור בר-טל ופרופסור טייכמן. במושב השני, המוקדש ל"סוציאליזאציה תרבותית" בהנחיית פרופסור נורית גרץ, מדברים פרופסור דן אוריין, פרופסור ג'אד נאמן, ואחרון, ככתוב בפתק שמונח על שולחן המרצים, "מר אהוד בן עזר":

תראו, אני קצת נרגש, אני לפני שבועיים חזרתי מביקור ראשון בחיי באושוויץ ולא התרגשתי מתאי הגזים, אבל היה באותו יום ביקור גם של הרמטכ"ל, אחר-כך של משטרת ישראל, ובבירקנאו צעדה מולי בסך קבוצה של קצינים ממשטרת ישראל, לא מי יודע מה, אתם יודעים, עכשיו הם חוקרים את המחשבים, העסק הגדול הזה שנראה לי קישקוש-בַּלָבּוּש, והם צעדו ושרו "עם ישראל חי" ובקושי עצרתי את דמעותיי.

מזה התרגשתי.

אני בדרך-כלל מתרגש ממצעדים, אבל פתאום זה תפס אותי, תפס יותר מכל הדברים הנוראים שראיתי באותו יום. אז אני קצת נרגש עכשיו משום שאשתי השביעה אותי לא להשמיע קריאות ביניים ושתקתי עד כה, כל הבוקר, אבל אני מתקומם כמעט על כל מילה שנאמרה פה. אני מרגיש כאן כמו חוני המעגל שמתעורר לאחר ארבעים שנה. לא תיארתי לעצמי עד להיכן הגיע עומק ההטייה, זאת בלשון המעטה – בתחום המתיימר להיות מחקר אקדמי במדעי החברה. אתם חיים בגן עדן של שוטים, אתם בונים לכם עולם דימיוני שנובע מרגש עליונות ישראלי מטופש ושקרי שחושב שבידינו לפתור את הסכסוך עם העולם הערבי שסביבנו.

זה התחיל עם "השבוי" של יזהר. זה היה סיפור גדול, ידעו עליו ועל הבעייה שהעלה, זה לא שלא ידעו באותם שנים את הסיפור ואת הדברים האלה ביחס לערבים, כפי שנטען כאן. זה התחיל כמאבק אמיתי על טוהר הנשק שלנו, שחיילים שלנו לא יָהרגו לחינם, אבל זה הפך להטעייה האומרת שאם לא היינו הורגים שבויים, שאם היינו מתנהגים כמלאכים בתש"ח, במלחמת 1948 – אז מלכתחילה היה שלום, אז לא היה צורך במלחמת השחרור, אז לא היו נופלים אלפי בחורים צעירים שלנו.

סופרי דור הפלמ"ח העלו שאלות נוקבות. לא נכון התיאור שתיארת, פרופ' בר-טל, כאילו היינו מדינה סובייטית, כאילו הכול היה פה תחת צנזורות. הדברים פיעפעו, פרצו, בפוליטיקה היתה פרשת לבון, בין המפלגות היו תהומות. איך אפשר לתאר את תקופת ראשית המדינה כבולשביקית? זה מה שבערך תיארת. זה פשוט לא נכון, וזו מפי עדות מקור ראשון של אדם שעודנו חי, ואי אפשר להמציא מול עיניו מחדש את ההיסטוריה. אבל לצערי יש היום דור של חוקרים מתוסכל מכך שיש כבר היסטוריה כתובה, ולכן רק על ידי עיוות ההיסטוריה בונה לעצמו כל אחד מהם  פינה חדשה למען אנשים שלא זוכרים או שלא קראו אפילו עיתונים.

כן, אנחנו זוכרים, בני גילי זוכרים – מה היה אז.

אבל השמאל הישראלי, ובשנים האחרונות האקדמיה הישראלית, בייחוד במדעי הרוח והחברה, אתם חוזרים על הטעות הזאת, אתם מרמים את עצמכם, אתם לא אנשי מדע אמיתיים – יש לכם דעות קדומות ולפיהן אתם תופרים את הסִיפֵּר הזה, את הנאראטיב – שאנחנו אשמים, ואם אנחנו נהיה טובים – יהיה שלום.

מה זה כל הקשקוש הזה, מה? סדאם חוסיין בשעתו, המצרים, שעדיין הם בשלום איתנו, הפלסטינים, הסורים, האיראנים, כל מה שהיה וכל מה שעוד יהיה, עוד מעט – מה? – הם בעיניכם כסנחריב וכנבוכדנצר, ואנחנו כממלכות יהודה וישראל – ואתם נביאי ישראל, שאתם מאיימים עלינו-עליהם, על אזרחי ישראל – שבגלל חטאיהם סנחריב המוסלמי יהרוס אותם?

מה הקשקוש הזה? אם לסעודיה יש מקום על פני האדמה, אם למדינות הכי מושחתות בעולם יש מקום! – מדינה ישראל היא אחת המדינות הטובות ביותר שישנן בעולם, היא לא מושחתת, למרות השטויות פה ושם; אפילו הבורסה לא נפלה מהשטות הזו של הסוס הטרויאני בעולם המחשבים – אז אתם באים ומטילים את כל האשמה על עצמנו?

כבר בשנת 1966 כתב יהושפט הרכבי שהבעייה של היוֹנים ושל הניצים בישראל היא שהניצים חושבים, זה עוד היה לפני "ארץ-ישראל השלמה", חושבים שאנחנו בכוחנו נוכל לנהל ולשלוט בכל המזרח התיכון, מה שבדיוק היה תקופה קצרה, שחשבנו כך, אחרי שישים ושבע. ואילו היונים חושבות, חושבים או חושבות, שאם נהיה טובים בסגנון "השבוי", "חירבת חיזעה" וכל ז'אנר הסיפורים האלה – הערבים יקבלו אותנו לחיקם; אבל הם, היונים, השמאל, מתוך אותו שיגעון גדלות ישראלי שאופייני גם לניצים – מזלזלים בעומק ההתנגדות הערבית והמוסלמית לעצם קיומנו במזרח התיכון.

פה מתחיל הכול, רבותיי המלומדים, ולא במחקרים שלכם – אם הילדים שלנו חושבים על הערבי או רואים אותו או מציירים אותו כך או אחרת, ולא כמו שתיארת את זה, פרופ' יונה טייכמן – על פי שלבי הגילים, בספר המחקר שלכם העוסק בסוציאליזציה של ההתייחסות לערבים.

תגידו לי בבקשה, ואם כולנו נתייחס אל הערבים כמלאכים ונחנך את ילדינו כבר מגיל שנתיים לצייר אותם באופן "חיובי", לא גזעני, כדבריכם – אזיי הערבים יראו אותנו כמלאכים? יתנו לנו פרס של שלום נצחי עלי אדמות?

מה בכלל הדיבור הזה? אתם את הדבר העיקרי ביותר שבזכותו אנחנו חיים כאן, שכחתם! מה כל הדיבור הזה שלכם, המוסכם כנראה על כולכם – על הקולוניאליזם שלנו? אני נכדו של יהודה ראב (בן עזר) שחרש את התלם הראשון בקולוניה הראשונה בארץ-ישראל – פתח-תקווה בשנת 1878. ואני קולוניאליסט – אם הוא קולוניאליסט.

מה כל הדיבור הזה? יש לי ויכוח ארוך מאוד עם ידידי ג'אד נאמן, שעשה הרבה יותר ממני לביטחון ישראל, שהיה גיבור ישראל במלחמות. אני לא הייתי כזה, אבל אני לא מסכים לאף מילה אחת שהוא אומר ואמר כאן בהרצאתו. הרי זה אבסורד!

[ג'אד, שדיבר לפניי בגנות האוטופיה הציונית הקולוניאליסטית והטיל ספק בהישרדותה והסתמך על הומיי באבא, הציג קטעים מסרטים ישראליים המראים כיצד אנחנו מענים ומתעללים בערבים המסכנים על לא עוול בכפם, כולל הסרט האחרון של ג'וליאנו מָר על "ילדי ג'נין", שאימצה בשעתה באופן תרבותי אימו ארנה מר הקומוניסטית, וסיים הרצאתו במילים: "מה שאנחנו רואים בהמשך הסרט זה שכל הילדים האלה הפכו לשאהידים, חלקם למחבלים מתאבדים, ואחד-אחד הם נקטלים ונהרגים ואנחנו צופים גם בגופות שלהם, וזאת התוצאה של ההתדרדרות הקלה באוטופיה הציונית!"]

אז זה מה שהיה לי לומר, אבל ההרצאה שלי היום היא הרצאה אחרת. אני לא יודע אם אני... (מחיאות-כפיים סוערות של מרבית הקהל הפסיקו לזמן-מה את דבריי) – ...ואני בכל זאת מציע לכל אחד מכם כאן, הפרופסורים והמרצים – לעסוק יותר במחקר אקדמאי ולא בהשקפות פוליטיות שמסקנות מחקריהם מתאימות את עצמן אליהן ומשמשות להן בתור הוכחה "מדעית". דיברתם והתרעתם קודם נגד הבולשביזם בתקופת בן-גוריון?! – מה שאתם עושים כאן, זה בולשביזם!

אני ארצה פה, ברבע השעה שנותר לי, על קטע אחד ממחקר שלי שטרם הושלם – על דמות הערבי בספרות העברית. אני, הסופר הבידיוני, עדיין חוקר רק על פי העקרונות המדעיים שלמדתי מהפרופסורים שלי בירושלים לפני יותר מארבעים שנה. ואם יש לי דעות פוליטיות אני מפרסם אותן במאמר או במכתב למערכת עיתון ולא מערבב בכתיבתי המחקרית דעות קדומות, הטיות פוליטיות או ניסיון לשאת חן בעיני זרים...

(מכאן ואילך בעל-פה ובקיצורים רבים מאוד, המשך ההרצאה, שפורסמה במלואה עוד לפני יום העיון בגיליון 38 של "חדשות בן עזר" מיום 7.5.05, וכותרתו: "גיליון מיוחד: אדם כשדה-מערכה, מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל").

* הערה: פרופסור דניאל בר-טל, פרופ' לפסיכולוגיה פוליטית באוניברסיטת תל-אביב, הוא ממארגני הכנס וגם יו"ר ארגון סיס"ו: SAVE ISRAEL STOP THE OCCUPATION

המשך ההרצאה

"אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל"

כפי שפורסמה לאחר כשנה, בחוברת הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", אוניברסיטת תל-אביב, אפריל 2006, כאשר החלק הראשון של דבריי בחוברת קטוע ומצונזר, ולא כפי שהופיע במלואו כאן.

אהוד: ...זה מה שהיה לי לומר כהקדמה, אבל ההרצאה שלי היום היא הרצאה אחרת. אולם בכל זאת אני מציע לכל אחד מכם כאן, הפרופסורים והמרצים – לעסוק יותר במחקר אקדמי ולא בהשקפות פוליטיות.

את הזמן שנותר לי אקדיש לקטע אחד ממחקר שלי שטרם הושלם – על דמות הערבי בספרות העברית. זה מחקר שנערך על פי העקרונות המדעיים שלמדתי מהפרופסורים שלי בירושלים לפני יותר מארבעים שנה. ואם יש לי דעות פוליטיות אני מפרסם אותן במאמר, או במכתב למערכת עיתון, ולא מערבב אותן במחקריי.

המחקר שלי מופיע גם כאנתולוגיה עברית – "במולדת הגעגועים המנוגדים, הערבי בספרות העברית", מבחר סיפורים ומבוא, בהוצאת זמורה ביתן ואגודת הסופרים, 1992; בשנת 1999 בארצות הברית, "Sleepwalkers and other Stories, The Arab in Hebrew Fiction" בהוצאת טרי קונטיננטס אנד ליין ריינר בוקס, בולדר, קולורדו; ובמהדורה פיראטית ערבית בביירות בשנת 2001, "סוּרַת אל-עַראבּי פִי אל-אַדַבּ אל-עִבְּרי", בהוצאת דאר אל-חמארה; (וכן, בסדרת שיחות באוניברסיטה הפתוחה – "צל הפרדסים והר הגעש").

הנושא שרציתי לדבר עליו הוא "אדם כשדה-מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל".

ברנר, במאמרו "הז'אנר הארצישראלי ואביזריהו", משנת 1911, אמר שלא ייתכנו יחסי אהבה בין יהודי לערבייה בספרות העברית. זה לא אמיתי, זה לא קורה, זה לא נפוץ, וגם אם היה אי-שם אי-פה מקרה – כמו שסמילנסקי תיאר בסיפורו "לטיפה" משנת 1906 – הסיפורים האלה לא נגמרו בטוב, הם לא היו הסיפורים שאיפיינו את המהלך העיקרי של הספרות ושל החיים בארץ-ישראל.

היה גילוי מעניין, "משא ערב" של ר' בנימין משנת 1907, שבו טבע את החזון הפן-שמי, שמיהודים וערבים יצמח עם שמי אחד בארץ. הוא הקדים את רטוש ואת הכיוון הכנעני. ברנר אמר לר' בנימין, ידידו, שזה לא אמיתי ולא אפשרי, שהוא שוגה באשליות. ברנר היה הסופר הריאליסטי הראשון בארץ. ההבחנות שלו, לצערי, תקפות עד היום.

"אדם כשדה מערכה" פירושו שהקונפליקט מתמקד באדם אחד ששייך לשני העמים. בקובץ "סיפורי נשים מתקופת העלייה הראשונה" הביאה פרופ' יפה ברלוביץ את הסיפור "קדיש" של חמדה בן-יהודה, שמתאר אישה יהודייה בירושלים שנולדות לה רק בנות. היא באה למכשף ערבי והוא לוקח לה את התכשיטים מהצוואר, כשהוא לוקח הוא גם נותן לה משהו, וממה שהוא נותן לה נולד לה בן. והבן, לימים, עוזב את הארץ וגר בפריס, וכנראה רק שם מצליח לחיות חיים שלמים, בלי להגדיר את עצמו כיהודי או כערבי, אם כי מספרים שבפריס הוא התאסלם או גילה את מקורו המוסלמי. לפני שהאישה מתה היא רוצה לראות את בנה והיא קוראת למכשף הערבי, שמצלח להביא אותו. הבן בא, רואה אותה, וחוזר לפריס.

כשנות דור, ואולי דורותיים אחרי כן, מתרחש בפריס הסיפור המרגש "כל החיים לפניו" של אמיל אז'אר (רומן גארי). דווקא שם, במרוחק מהסכסוך, פליטה יהודייה מהשואה, מאדאם רוזה, מצליחה ליצור קשר עמוק עם מומו, נער מוסלמי צפון-אפריקאי.

בשנת 1951, בעוד מתפרסמות יצירותיהם של סופרי דור הפלמ"ח, על רקע ספרות מלחמת השחרור, מופיע הרומאן "שמעון צהמארא" של מידד שיף. אגב, סופרי דור הפלמ"ח העלו שאלות נוקבות, ואני לא מסכים עם התיאור של פרופ' בר-טל, שמתוכו משתמע כאילו היינו "מדינה סובייטית", כאילו הכול פה היה תחת צנזורות. הדברים פיעפעו ופרצו. בפוליטיקה היתה פרשת לבון, בין המפלגות היו תהומות. אי-אפשר לתאר את תקופת ראשית המדינה כ"בולשביקית", זה בערך היה התיאור שעלה כאן. זה פשוט לא נכון, וזה מפי עדות מקור ראשון של אדם שעודנו חי, ואי-אפשר להמציא מול עיניו מחדש את ההיסטוריה. אבל לצערי יש היום דור של חוקרים, שמתוסכל מכך שיש כבר היסטוריה כתובה, ולכן רק על-ידי עיוות ההיסטוריה בונה לעצמו כל אחד מהם פינה חדשה למען אנשים שלא זוכרים או שלא קראו אפילו עיתונים.

נחזור לרומאן של מידד שיף – "שמעון צהמארא". הרומאן מתאר צעיר שאביו היה סוחר יהודי אמיד ואימו ערבייה מרונית. שמעון גדל ולומד בתל-אביב, אך לא מוצא את מקומו, ולבסוף עוזב את הארץ.

הנה שיחה עסיסית בין שני איכרים במושבתו של ג'ומג'ום, חברו של שמעון, על המהפך שחל בארץ בעקבות מלחמת השחרור:

"אח, חביבי, זוכר אתה את אמינה, שהיתה רוחצת אותי בשוקת כשהייתי כזה? ואת מחמוד? הנשארו בחיים? ואתה מביא לי כיני-אדם אלה בשביל לשמח את ליבי?"

אומר השני: "מה אתה מיילל? הלכו – וחסל. ואת הביזה – לא תחזיר. אי-אפשר למצוא כלום. ואלה – אינם כיני-אדם. רק מסריחים הם. צריך ללמד אותם לעבוד, ולא לגנוב, ולדבר עברית – ויהיו כמו בני אדם אחרים."

אומר הראשון: "את זאת הלא יכלו לעשות לפלאחים, ולא היו צריכים את כל המלחמה!"

זו כמובן פארודיה חריפה מאוד על החזון הכנעני. לכן הרומאן מסתיים בבלתי-אפשרי, כי שמעון צהמארא אינו בעייה מוסרית, כערבי ביצירות דור הפלמ"ח – דוגמת "השבוי" של יזהר – שמעון הוא הקיום-יחדיו של שני העמים, שנעשה בלתי-אפשרי לאחר הקמת המדינה, והוא אומר:

"יהיה אשר יהיה המנצח במלחמה – חילקוני לשני מחנות יריבים."

הסיפור "תחרות שחייה" של בנימין תמוז, מראשית שנות ה-60, מספר על נער יהודי ונער ערבי. בתחרות בידע, הנער היהודי גובר על הנער הערבי, אבל בשחייה הנער הערבי משיג את הנער היהודי. במלחמת השחרור הערבי נתפס כשבוי, ויורים בו, והמספר העברי אומר: אם הוא היה צריך למות אז כולנו הפסדנו את המערכה.

סיפור יותר מורכב של בנימין תמוז, משנת 1972, הוא "הפרדס", המספר על שני אחים, יהודי וערבי, מאותו אב יהודי אך משתי נשים, שמגיעים לארץ. דניאל היהודי קונה פרדס. בפרדס נותרה צעירה בשם לונה, אילמת-חירשת, שלא יודעים אם היה יהודייה או ערבייה. דניאל היהודי נושא אותה לאישה, אבל רק עובדיה-עבדאללה הערבי מצליח לבעול אותה. נולד לה ילד שלא יודעים בדיוק אם הוא יהודי או ערבי. במלחמת השחרור נהרג האח עבדאללה, ולמים הבן של לונה הופך לגיבור פעולות התגמול. יש בו את הצדדים הגרועים שבשני העמים, והוא ממשיך לחיות עם לונה אימו שהיא נצחית, כמו הארץ. עד מהרה באים עולים חדשים והארץ משתנה כליל.

ברומאן האחרון של סמי מיכאל, "חופן של ערפל" [טעות של העורכים. מדובר ברומאן "יונים בטראפלגר"] (2005), זאב הערבי-היהודי חי את היותו שדה מערכה. הוא מבקש, כמעט בנאיביות, לאחד את הקצוות, ומקווה שאם יפתור את בעייתו הפרטית עם קרוביו משני העמים, ייפתר גם הסכסוך הגדול בין ישראל לפלסטינים, או לפחות יהיה אפשר לעקוף אותו.

מבחינת המוצא, זאב מאה אחוז ערבי, מבחינת הזהות הוא מאה אחוז יהודי-ישראלי ונשוי ליהודייה. זאב נוסע במכוניתו בדאגה לאימו הערבייה. בגדה מתנפל עליו המון פלסטיני וסוקל אותו. כארים, אחיו הערבי, רץ להגן עליו ונהרג יחד איתו בידי ההמון. נשארות רק אלמנות ונשאר החלום של זאב, שייבנה מפעל משותף לכולם בקפריסין, כסיפור של מומו ורוזה בפריס, כאילו מחוץ ישראל יוכלו לחיות יחד יהודים וערבים. אבל נדמה לי שכבר אי-אפשר לברוח מהסכסוך כי אנחנו נושאים אותו גם לאירופה, וגם שם הוא נמשך והולך.

אהוד בן עזר

*

ומעניין לקרוא גם מה כתבו עורכי הכנס והחוברת, יחזקאל רחמים ודניאל בר-טל, על הרצאתי במבואם לחוברת, וזאת במסגרת איפיון דבריהם של משתתפי הכנס:

"...אהוד בן עזר מציג סדרת יצירות ספרות – מהסיפור "קדיש" של חמדה בן-יהודה, דרך "הפרדס" של בנימין תמוז ועד "חופן של ערפל" [כאמור, טעות של העורכים, מדובר ברומאן "יונים בטראפלגר"] של סמי מיכאל – שבהן מופיעה דמות ששייכת לשני הצדדים בסכסוך והקונפליקט מתמקד בה, אולי כהכללה לדבריו של ברנר, שאמר שלא ייתכנו יחסי אהבה בין יהודי לערבייה בספרות. כפתיח לדבריו יוצא בן עזר – שמרגיש בדיון כמו "חוני המעגל שמתעורר לאחר ארבעים שנה" – כנגד התרמית העצמית של השמאל וכנגד ההטייה הפוליטית של המחקר האקדמי. בן עזר מתקומם כנגד נטילת האשמה בידיים חפצות וכנגד הדיבור על הקולוניאליזם בהקשר של הקונפליקט, וטוען שהתפישה לפיה בידינו לפתור את הסכסוך נובעת מרגש עליונות ישראלי. ניתן לקרוא דברים אלה כביקורת הקורעת במפרשיו הראשיים של הדיון כולו, או לחלופין כדיבור מתוך הסוציאליזציה הרווחת לקונפליקט, שגם תומך בהמשכה. כך או כך, אין ספק שיש בדברים אלה משום תרומה חשובה לדיון."

סוף

* * *

אהוד בן עזר: ה'אני מאמין' שלי

איך להגיע להקלטת דבריי בווידאו:

היכנסו ל-YouTube

היכנסו ל-Search

כִּתבו: אהוד בן עזר

תקבלו בראש הרשימה: סוציאליזציה תרבותית – הסופר אהוד בן עזר

[הרצאה בכנס באוניברסיטת תל-אביב, מאי 2005]

[אין קשר בין הכותרת, שאינה שלי – לבין תוכן דבריי. וכדאי לציין שמעולם לא הוזמנתי לומר את הדברים האלה ברשתות הטלוויזיה הרגילות]

* * *

שמעון גרובר

"על הלחם לבדו"

לפעמים אני מנסה להקליד מאמר, סיפור או חרוז אבל הניסיונות נכשלים. וכאשר למחרת אני חוזר ומנסה וגם הפעם אינני מרוצה, או אז אני מתוסכל. וכדי להתגבר על תסכולי עומדות בפניי כמה ברירות: לצאת לצעדה בת שעה; להאזין לסוויטות פר גינט של אדוארד גריג ולסוויטות ל'ארלזיין של ג'ורג' ביזה, או לקונצ'רטו לנבל של הנדל ועוד כהנה וכהנה יצירות מוזיקליות שמימיות; או לאפות לחם.

עבורי,  אפיית לחם היא תרופת הרגעה שעולה עשרת מונים על תרופות הרגעה כמו וואבן או אסיוואל. וראה זה פלא: לפעמים, תוך כדי לישות והתפחות הבצק צצות במוחי גרסאות חדשות ומוצלחות על הנושאים שקודם נכשלתי בהבעתם.

את ההדרכה הראשונית לאפיית לחם קיבלתי לפני כעשור שנים מהספר "על הלחם לבדו" של סמדר זורע-ברמק, אבל רק עשר שנות ניסיונות של ערבובים, לישות, התפחות ואפיות הביאוני למצב שאורחיי אוכלים את לחמיי בהנאה, במחמאות ובתשבחות (שהרי, אין הנחתום מעיד על עיסתו). יחד עם זאת, כמה ממכרותיי, הידועות כבשלניות מעולות, מכריזות, כי לאחר מיספר כשלונות הן נשברו ולא יספו לנסות לאפות לחם.

עבורי – ואני מתאר לעצמי שגם עבור רבים אחרים – אפיית לחם היא הרבה יותר מתרופת הרגעה. עבורי היא תחביב מהנה, שהעיסוק בו, מרגע עירבוב החומרים היבשים ועד גמר האפייה בתנור, יכול להתפרס על פני כמה שעות. בקייץ, התפחות הבצק (הכפלת נפחו) קצרות, ונמשכות כ-45 עד 60 דקות. בחורף, התפחות יכולות להימשך אפילו שעתיים, תלוי בטמפרטורת המטבח.

במושג התפחה אנחנו מתכוונים להכפלת נפח הבצק לאחר הלישה. הכפלה זו מושגת על ידי התרבות השמרים בתוך הבצק, ואגב התרבותם משחררים בועות של דו-תחמוצת הפחמן, והבועות הללו הן-הן שגורמות להכפלת נפח הבצק.

לאחר ההתפחה הראשונה אני "מכה" באגרוף על הבצק שתפח ועל ידי כך משחרר את הבצק מהגזים שהתפיחוהו. לאחר מכן אני לש שנית את הבצק ומעביר אותו לתוך תבנית אפייה להתפחה שנייה. בגמר ההתפחה השנייה (הפעם ללא "מכת" אגרוף) אני מכניס את התבנית עם הבצק לתוך תנור האפייה. משך האפייה וטמפרטורת האפייה תלויים מסוגיי הקמח וגודל הלחמים הרצויים.

אני בטוח שרבים מבין קוראי חב"ע – כולל האופה לשעבר מעין גדי – מנוסים ממני באפיית לחם, ולכן  תבוא ברכה על כול המגיבים והמוסיפים.

שמעון גרובר

אהוד: בעבר, כאשר מרבית אפיית הלחם, גם במאפיות, היתה ידנית ולא מתועשת כמו בימינו, אופים מקצועיים התייחסו בזלזול לאפיית לחם בתוך תבניות. הם אפו רק כיכרות שנלושו בידיהם, קיבלו צורה ונשלחו לאפייה בתנור מבלי כל תבנית תומכת. כך הם כיכרות הלחם השחור "הרוסי" העגולות, גם בימינו, ולפני כשבעים ושמונים שנה, בימי מלחמת העולם השנייה ובשנות הצנע, דומות להן היו כיכרות הלחם השחור העגולות היחידות שהיכרנו. גם לחם לבן ולחמניות לא היו בנמצא.

* * *

פוצ'ו

בחיי [6]

י"א. "הזונה" שרוצה פיצויים

בחודש האחרון לחייו של בנימין חותני האהוב, חוויתי אירוע שלא מוסיף כבוד למשפחה. בכל זאת אני מביא אותו כאן, רק בגלל שהחלטתי החלטה טיפשית, לכתוב ב"בחיי" לא רק את האמת, אלא גם את כולה. 

באחד הימים כאשר בנימין כבר חזר לביתו, ביקש שאבוא לקחתו ל'אסותא' לעשות בדיקת דם. בדרך חזרה אמר לי שאביאו לקולנוע פאר, כי יש לו מכתב שצריך לתרגם אותו לגרמנית ושם בסביבה גרה המתרגמת של מפעלי מאיר.

כשהגענו למקום, הציע לי לשבת באיזה בית קפה קרוב ולחזור לקחתו בעוד שעה. אמרתי לו שאין בעיות, כי תמיד אני נושא איתי את מחברת התסריטים שלי ואשמח לשבת ולכתוב עוד תסריט לטלויזיה. (סידרת הטלוויזיה "טלפלא" הופיעה אז שלוש פעמים בשבוע ואני יחד עם בינה אופק, היינו ספקי התסריטים היחידים שלה).

כשחזרתי כעבור שעה בנימין כבר חיכה לי בחוץ ואני החזרתי אותו לביתו ללא תקלות. לפנות ערב באתי אליו שוב, כי לפי עצת רופא המשפחה ד"ר אורי אדר, הוא התחיל לצעוד עם רדת הלילה לאורך שפת הים, לרוב בגן צ'רלס קלור. הייתי המלווה הקבוע שלו בצעדות אלה, שבהן הוא היה נוטה לספר לי על עולם הפלסטיק, בעוד אני דווקא מתעניין יותר בהיסטוריה של המשפחה ובדרכם של האחים לצמרת הכלכלית של המדינה.                                             

בערבו של אותו יום שבו לקחתיו אל "המתרגמת" אזרתי אומץ ופניתי אליו מתוך רצון כנה להיות לו לעזר. אמרתי לו שאני יודע שיש לו חברה קרובה ומהיכרותי את  גיזי אשתו, אני מקבל את הסיפור הזה בהבנה מוחלטת וכל מה שאני רוצה...

כאן נאלמתי ולא ידעתי איך לנסח את הדברים.

הוא בא לעזרתי ואמר: "לספק לי אליבי בעת הצורך?" 

 "גם זה – אמרתי לו – אבל בעיקר להביא אותך אליה כשאתה מתקשה בנהיגה."          

 הוא שקע בשתיקה, אבל כעבור כמה דקות, כשהחזרתי אותו למכונית, הודה ואמר לי שנכון שיש לו חברה, אבל אף פעם לא השיג נשים תמורת כסף. העובדה הזאת התגלתה לי כעבור זמן מה כלא-מדויקת והיתה זו הפעם היחידה שתפשתי אותו בשקר.

הדבר היה כחודש לאחר מותו של בנימין. הייתי אז בביתו לפי בקשתה של גיזי חותנתי, שביקשה שאיקחנה לרופאת העיניים שלה. בעוד היא מכינה עצמה בחדר האמבטיה, צילצל הטלפון, ואישה בעלת מבטא רומני ביקשה את הגברת מאיר.

אמרתי לה שהיא לא פנויה כרגע וביקשתי את מיספר הטלפון כדי שהיא תחזור אליה.

כאשר גיזי גמרה להתארגן , סיפרתי לה על הטלפון והיא ביקשה שאצלצל. צלצלתי ומסרתי לה את השפופרת. בהתחלה שמעתי אותה אומרת "כן זאת אני" אחר כך במשך כעשר דקות לא אמרה כלום, רק הנידה ראשה כשפניה מחווירים מרגע לרגע. מיהרתי להגיש לה כיסא, היא הנידה לי ראש לתודה וצנחה על הכיסא. המילה היחידה ששמעתי אחר כך הייתה "כמה?" ואחריה אמרה: "אני אחשוב" ואחר הניחה את השפופרת, הפעם בלי להגיד כהרגלה שלום מנומס. מיהרתי להגיש לה מים. היא אמרה לי תודה ואני חיכיתי שתספר לי במה מדובר.                           

"היא רוצה חמישים אלף לירות." – אמרה לי.                         

"מי? מה? מי זאת?"                                                                         

"אירנה. היא אומרת שהיא חברה של בנימין והיא הצילה אותו והזמינה אמבולנס כשקיבל התקפת לב כשהיה אצלה בבית והוא הבטיח לה שיתחתן איתה. עכשיו כשהוא מת והיא בגללו לא התחתנה, היא רוצה חמישים אלף לירות פיצויים, ואם לא תקבל תתבע אותי למשפט על שבעלי הפר את הבטחתו ולא עבר לגור איתה."  

הייתי די המום ושאלתי אותה מה היא מתכוננת לעשות.

אמרה לי שהיא לא יודעת, תמיד בנימין היה אומר לה מה עושים, אבל עכשיו כשהוא מת, היא חושבת שאולי כדאי לא לדבר על זה בכלל, ולחכות.

הסכמתי אתה בהחלט, כי במקרים כאלה אין מי שיודע לחכות יותר טוב ממני. היא ביקשה רק שלא אספר את זה לאף אחד, אפילו לא לדיצה.

הבטחתי שלא לספר וקיימתי את הבטחתי עד תשע בערב. בתשע בערב קיבלתי טלפון מריצ'רד שטילפן לשאול אם זה נכון מה שוורדה סיפרה לו, אחרי שדיברה עם גיזי בטלפון. 

די התבאסתי. אני מתאפק בכל כוחי לא לספר לאשתי  מה קרה, והיא הולכת ומספרת את זה לוורדה אחותה. נכון אמנם שוורדה טילפנה ושאלה מה חדש ונכון שגיזי לא יכלה לשקר ולהגיד שאין חדש, אבל למה עליו היא אוסרת לספר לאשתי סיפור כל כך משעשע, בעוד היא רצה ומספרת אותו לגיסתי?

אמרתי לריצ'רד שגיזי ביקשה לא לספר את הדבר לאיש בתקווה שהגברת ההיא תרד מהעניין, אך הוא היה הרבה יותר נחרץ וענייני ממני, התנגד בתוקף להמתנה ושאל מה אני מתכונן לעשות.

כששמע שאני מתכונן לחכות, כמו גיזי, אמר שאסור לנו לחכות ולתת לזונה לחשוב שיש לה עניין עם פחדנים ואם ניתן לה אפילו פיצוי של לירה אחת, נהיה צפויים לסחיטה מתמדת כל החיים. הוא ביקש ממני את מיספר הטלפון שלה והוא כבר עכשיו מטלפן אל החראית הזאת, ומזהיר אותה שאם תגיש משפט, נזיין אותה כמו שלא זיינו אותה אף פעם לא מלפנים ולא מאחור.

פוצ'ו

המשך יבוא

* * *

נסיה שפרן

חודש בארצות הבלקן ובאיי יוון

מי שחי בישראל בשנות ה-60 ואפילו בשנות ה-70 זוכר בוודאי את הטיולים המאורגנים – כולם לאירופה – של 10 ארצות בשבועיים: היום יום שלישי – אנחנו בצרפת; מחר יום רביעי – בשווייץ; מחרתיים – בדרך לאיטליה. מעולם לא השתתפתי בטיול כזה. לא מפני שלא רציתי, פשוט לא יכולתי להרשות לעצמי. חו"ל היתה אז מילת קסמים, ממש חלום דורי, וחו"ל היתה אז אירופה. מדינת ישראל היתה סגורה ומסוגרת, מטבע זר אפשר היה לרכוש רק בשוק השחור, ולא היו הרבה אנשים אחרים שנסעו אז לאירופה, לפחות לא בקבוצת הגיל שלי.

כשנתיים-שלוש לאחר השחרור מהצבא פגשתי במקרה בסופרמרקט ברחוב אבן-גבירול בחורה שהיתה איתי בטירונות. נעמדנו לכמה דקות ודיווחנו זו לזו מה עשינו מאז הצבא. "התחתנתי," היא הכריזה והצביעה לעבר טבעת הנישואין שלה. עוד לא הספקתי להגיד "מזל טוב" כשהיא מיד הוסיפה: "אבל עשיתי משהו אפילו יותר חשוב: הייתי בחו"ל." דירוג החשיבות הזה נראה אז בעיניי טבעי לחלוטין. פסגת החלומות היתה חו"ל.

רק כעבור כמה שנים העזתי לנסוע לאירופה בעידודה של חברה. נסענו יחד חלק מן הזמן, אך במשך 6 השבועות שטיילתי שם הייתי רוב הזמן לבד. טיול בתחבורה ציבורית הוא תמיד טיול איטי באופן יחסי. במשך 6 השבועות הללו ביקרתי ב-8 ארצות. הטיול הכי ארוך בחיי ארך 6 חודשים רצופים וגם בו הגעתי ל-8 ארצות: ונצואלה, ברזיל, ארגנטינה, צ'ילה, בוליביה, פרו, אקוודור, וגם האי קורסאו.

והנה בחודש מאי האחרון הצטרפתי לטיול מאורגן של 10 ארצות ב-16 יום, וכמו שקורה בטיולים מאורגנים, בהם אפילו ארוחת הבוקר בסיום הנסיעה נחשבת ליום שלם, למעשה מדובר היה בשבועיים נטו. הטיול נערך ע"י חברה בריטית בשם Expat Explore, והשתתפו בו אנשים מארצות דוברות אנגלית, כרבע מהם אסייתים שחיים כיום בקנדה ובאוסטרליה. הטיול הזה מוצע לתיירים מגיל 9 עד 90, אך בפועל כולם היו איפשהו באמצע, מי פחות ומי יותר.

זה היה טיול די מאומץ, שכן מלבד 3 ערים בהן שהינו 2 לילות, בכל המקומות האחרים שהינו לילה אחד בלבד. ברוב הימים היינו צריכים להיות בתוך האוטובוס ב-7 בבוקר, כלומר להגיע לחדר האוכל עם המזוודה הארוזה ולאכול מיד ארוחת בוקר. זו היתה קבוצה ענקית, 47 בני אדם, אך כולם עמדו בלוח הזמנים הקפדני הזה. מעולם לא הייתי בטיול מאורגן מן הסוג הזה. במשך כל ימי חיי השתתפתי בשלושה טיולים מאורגנים בלבד, שכללו רק 16 מטיילים.

תהיתי מה מושך אנשים לטיול מן הסוג הזה: מהיר, שטחי, מרפרף. זה היה טיול זול יחסית, והמחיר כמובן הוא שיקול חשוב, ובכל זאת פגשתי שם אנשים, בעיקר בין המבוגרים יותר, שכבר ראו עולם, טיילו בהמון מקומות, ולא נראה לי שהמחיר היה השיקול העיקרי שלהם.

הצעירים יותר אמרו שקסמה להם האפשרות להגיע ל-10 ארצות בבת אחת, לטעום מעט מכל מקום, ולחזור בעתיד למקומות שאהבו כדי לשהות בהם זמן ארוך יותר.

למבוגרים יותר גם כן קסמה האפשרות להגיע ל-10 ארצות בבת אחת, אך מסיבה אחרת. "באזור הבלקן עדיין לא הייתי," אמר לי גימלאי אמריקאי שעבד שנים רבות בתפקיד בכיר בחברת "צ'יקיטה בננה" והגיע במסגרת עבודתו לארצות רבות ברחבי העולם כדי להדריך את המקומיים בגידול בננות. "יש לי עניין מסוים בארצות הבלקן, אבל כבר לא נשאר לי מספיק זמן כדי לסייר באזור הזה באופן יסודי, אז החלטתי שעדיף סיור שטחי על לא כלום." היעד הבא שלו: טיבט.

גם אנחנו הגענו בעיקר מן הסיבה הזאת, ועוד יותר מפני שידידים שאיננו מרבים לפגוש אותם יזמו את הנסיעה הזאת.

ידידים שסיפרתי להם על הנסיעה הזו הזהירו אותי שטיול כזה הוא לא בשבילי. הם צדקו, סביר להניח שלא אצא בעתיד לטיול נוסף של 10 ארצות בשבועיים. אבל דווקא משום שלא השתתפתי מעולם בטיול מן הסוג הזה למדתי הרבה על עצמי הנוכחי, על מה באמת מעניין אותי ומה כבר אינו מעניין אותי בשלב הזה של חיי. לפני הנסיעה הייתי בטוחה שכל מקום אליו אגיע למשך שעתיים בלבד, לפעמים אפילו פחות, ארצה להישאר בו יותר זמן ואפילו להגיע אליו שוב. להפתעתי זה לא קרה. ברוב המקרים זה היה מספיק ולא נישאר שום טעם של "עוד". היו אולי 3 או 4 מקומות, בעיקר בעלי עניין יהודי, שבאמת חשתי שזה לא מספיק. גיליתי גם שעם הכנה מראש אפשר להגיע למקומות שאינם נכללים בתוכנית הטיול. לא רק בשלושת הימים החופשיים שהיו לנו, אלא אפילו בימי הטיול הרגילים. ההכנה נעשתה (או לא נעשתה) בשני מישורים:

א. מחקר מוקדם של האתר (במקרה שלי מדובר בעיקר באתרים יהודיים), כולל כתובת מדויקת ומיקום מדויק על המפה; בדיקה מדוקדקת של סיורים יהודיים אפשריים, ושכירת מדריך פרטי במקומות בהם סיורים יהודיים אינם קיימים. ברוב המקומות זה עבד היטב, אך היו גם כמה החמצות.

ב. ניצול יעיל יותר של זמן ארוחת הצהריים. ארוחה זו לא היתה כלולה במחיר הטיול, ובדרך כלל ניתנו לנו כשעתיים פנויות לצורך זה. התיידדתי עם בחורה צעירה פולנייה, שבגיל 14 היגרה עם משפחתה לקנדה (לדבריה חיים בקנדה מהגרים רבים מפולין). מרלנה טיילה עם החֶברה הזו בעבר וידעה היטב כיצד מתנהלים הדברים. היא היתה מכינה בארוחת הבוקר (תמיד מזנון עשיר עם אוכל נהדר) סנדוויצ'ים ופירות, ובזמן שכולם חיפשו מסעדות וחיכו לארוחה היא הגיעה בכוחות עצמה לאתרים נוספים. למרבה הצער גיליתי את ה"פטנט" הזה רק לאחר כמה ימים. זה לא מתאים כמובן למטיילים שהאוכל המקומי הוא בדרגת חשיבות עליונה עבורם.

איפה היינו ומה עשינו

מי שסופר את מיספר הארצות בהן ביקר (יש אפילו אפליקציה מיוחדת לשם כך, למדתי במהלך הטיול), חייב לנסוע לאזור זה של העולם. יוגוסלביה של פעם שווה היום 6 ארצות, וזה בלי קוסובו, שעדיין לא קיבלה סטטוס של מדינה, והיא גם היחידה מבין מדינות יוגוסלביה לשעבר אליה לא הגענו.

הטיול החל באתונה, בירת יוון, משם נסענו לדֶלפי ולמנזרים התלויים של מֶטֶאורה. שהייה קצרה באוכריד בצפון מקדוניה (זהו השם הרשמי עכשיו לאחר שיוון התנגדה לשם "מקדוניה", איזור שחלקו הגדול ביותר נמצא גם היום ביוון).

משם נסיעה ארוכה באזור כפרי יפה לטירנה בירת אלבניה, שם מדריך מקומי הוליך אותנו במרכז העיר הלא מרשימה. קפיצה לערי החוף היפות קוֹטוֹר ובוּדוָה במונטנגרו, ומשם לדוברובניק, פנינת החוף האדריאטי בקרואטיה. העיר העתיקה היתה מוצפת בתיירים, היא נעשתה פופולרית במיוחד בעקבות "משחקי הכס" ויש אפילו סיורים מיוחדים בעקבות תוכנית הטלוויזיה הזאת. לאחר הדרכה מקומית פילסנו דרכנו בין רבבות התיירים בשארית היום החופשי שהיה לנו שם. משם ביקור קצר בגשר הטורקי המפורסם במוסטָר, שהופצץ בשנות ה-90 במלחמת האזרחים ובינתיים שוקם, וכך זכינו להציץ גם במדינת בוסניה-הרצגובינה.

בחזרה לקרואטיה, לפארק הלאומי פּליטוִיצֶה, מאכזב, והופ – בערב אנחנו כבר בליובליאנה בירת סלובניה. למחרת פנינו מזרחה והגענו לבודפשט, המקום הכי צפוני בטיול הזה. כשסיפרתי לידידה שנולדה וגדלה בבודפשט שהונגריה כלולה בסיור הבלקני היא ממש נעלבה: הונגריה היא לא בלקן, הונגריה היא מרכז אירופה.

מבודפשט, אחרי יום חופשי, התחלנו לרדת לדרום מזרח, ובצהריים הגענו לנובי-סאד בסֶרביה. למרבה המזל בשלב הזה כבר הצטיידתי בסנדוויצ'ים ובזמן הקצר שהיה לנו גיליתי בית כנסת מרשים. בהמשך היום עצרנו בבלגרד, שם זכינו במדריך המקומי הכי טוב שהיה לנו במהלך הטיול, וטוב שכך, מפני שמלבד מבצר מרשים כנראה אין לעיר הזאת הרבה מה להציע. מרכז העיר כיום בתהליך שיקום, אך ספק אם אי פעם תהפוך עיר זו למרכז תיירותי.

הביקור הקצר בסרביה העלה בי תחושה מרירה, אולי ילדותית, כלפי חוסר הצדק בהיסטוריה: קרואטיה, ששיתפה פעולה עם הנאצים במלחמת העולם השנייה, והולידה את ארגון "אוסטאשה" האנטישמי הזכור לשימצה, זכתה בחוף נהדר, שמכונה היום "הריביירה של החוף האדריאטי," אזור עם ערי חוף היסטוריות יפהפיות כמו ספליט (בה לא ביקרנו) ובפנינת הבלקן דוברובניק, ואילו הסרבים, שהפרטיזנים שלהם נלחמו בגבורה בראשות המרשל טיטו נגד הגרמנים; הסרבים – ששחררו את ארצם בכוחות עצמם, ללא עזרת הצבא האדום (מה שנתן ליוגוסלביה עצמאות מסוימת לאחר המלחמה) – אין להם אפילו מוצא אל הים.

לפני הפרידה מסרביה עצרנו בעיר ניש, שם נערך קרב חשוב כנגד האימפריה העותומנית, קרב בו הוכו הסרבים קשות. עד מהרה חצינו את הגבול. מעברי הגבולות, אם מחברים את כולם ביחד, הסתכמו בוודאי ביום אחד לפחות. סופיה בירת בולגריה היא היעד הבא. אנחנו זוכים שם ביום חופשי. משם יוון כבר איננה רחוקה. כמה הייתי רוצה לשהות בסלוניקי לפחות יום אחד, אבל הגענו אחר הצהריים ועומדות לרשותנו שעות ספורות בלבד. למחרת יום עצל. האוטובוס יוצא לדרך בשעה 8, ממש מאוחר, ואפשר ליהנות זמן ארוך יותר מארוחת הבוקר שתמיד היא נהדרת בחלק זה של העולם: גבינת פֶטה, זיתים מסוגים שונים, ירקות ופירות, יוגורט מצוין, מיני בוּרקָס, וכמובן ביצים, בשרים וגבינות למיניהן.

במלון באתונה, ארוחת ערב של פרידה, ולמחרת ארוחת בוקר בה נפרדים שוב מכולם. 47 אנשים מכל קצווי העולם וכל אחד ותוכניותיו: כמה ימים נוספים באתונה, שדה התעופה, איי יוון. היעד המיידי שלנו הוא פיראוס, עיר הנמל הסמוכה לאתונה. שם ניפגש עם חברים מהארץ ויחד איתם נפליג לאיים מיקונוס, מילוס, סנטוריני וכרתים.

חיפוש אחר העבר היהודי האבוד וגם קצת הווה

אכתוב כאן בקצרה על האתרים היהודיים אליהם הגעתי: חלק מבפנים ואחרים, מכל מיני סיבות, רק מבחוץ. שום אתר יהודי לא נכלל בתוכנית הטיול מלבד בית הכנסת הגדול בבודפשט, וגם הוא רק מבחוץ. ארוחת הערב במסעדה "שפינוזה" בבודפשט היתה גם כן בסגנון יהודי.

אתונה

הגענו לאתונה 5 ימים לפני שהתחיל הטיול המאורגן. מאחר שכך הספקנו לסייר באתונה יותר מאשר בכל עיר אחרת בה ביקרנו. האתרים הרגילים: האקרופוליס, האגורה, המוזיאון הלאומי, מוזיאון האקרופוליס (חדש יחסית), וגם המוזיאון לאמנות ביזנטית. אתונה היא עיר של מוזיאונים.

עוד לפני הנסיעה יצרתי קשר עם מדריך מקומי בשם סלוואדור לוי, שנולד באתונה וגדל בקהילה היהודית המקומית. יש לו אפילו קרובי משפחה בארץ, אך הוא מדריך באנגלית. סלוואדור  מייצג את קהילת יהודי יוון באופן מושלם: אימו ממוצא ספרדי ואביו ממוצא רוֹמָניוֹטי. היתה לי ידיעה מעורפלת על כך שלפני בואם של מגורשי ספרד לאזור הבלקן חיו שם יהודים שהתיישבו הרבה קודם לכן. במהלך הסיור, שעיקרו מוזיאון יהודי ושני בתי כנסת, התבאר לי לראשונה מי היו אותם יהודים. הרומניוטים, אינם ספרדים וגם אינם אשכנזים. הם התיישבו באזור הרבה לפני שנוצרו ההגדרות האלה. הם הגיעו ישירות מארץ ישראל בלי שום תחנת ביניים בגלות אחרת, ונוסח התפילה שלהם משמר יותר מכל נוסח אחר את הסידור הארצישראלי הקדום. ההערכה היא שהם הגיעו לאחר חורבן בית שני. הם נחשבים לקהילה היהודית הראשונה שנוצרה באירופה. במוזיאון מוצגים ספרי תורה המאוכסנים בתוך תיקים. "תיק" הוא תיבה עגולה צבעונית ומעוטרת אשר נפתחת כמו דלת, ומגילת הקלף בתוכה מועברת מחלק אחד לשני לצורך הקריאה. המגילה לעולם אינה שטוחה, תמיד מאונכת, ולא מוציאים אותה אף פעם מן ה"תיק". המילה "תיק" למי שלא יודע (כמוני עד שהגעתי לשם) היא מילה יוונית.

לא רק מוצגים הקשורים ליהודים רומניוטים ניתן לראות במוזיאון. רוב היהודים הגיעו לאזור הבלקן הרבה יותר מאוחר, לאחר גירוש ספרד ב-1942. גירוש ספרד הציף את הבלקן ביהודים ספרדיים, שהביאו עימם מורשת עשירה ומבוססת, וזו דחקה, ולעיתים גם מחקה, את המורשת הרומניוטית. במוזיאון מוצגות שתי המורשות גם יחד: פריטי יודאיקה, בגדים, תכשיטים ומוצגים אחרים. אגף מיוחד מוקדש לשואה. הגרמנים לא הבחינו בין היהודים הספרדים לבין הרומניוטים. 86 אחוז מיהודי יוון נרצחו בשואה. לרומניוטים היה קל יותר להסתתר כי הם דיברו יוונית כמו המקומיים ואילו הספרדים דיברו לדינו, אך קהילות שלמות של רומניוטים נמחו מן העולם. נפגעו קשה במיוחד יהודי האי קורפו, סלוניקי, והעיר יאנינה בצפון מערב יוון, שלפני המלחמה חיו בה למעלה מ-2000 רומניוטים מהם נותרו בחיים 250 בלבד. יאנינה היתה מרכז חשוב של רומניוטים. הם הצליחו לשמור על ייחודם כי דוברי לדינו מעטים הגיעו לשם. כיום נותרו בה 50 יהודים בלבד, ואחד מהם עשה היסטוריה ממש לאחרונה (ביוני 2019). רופא בשם משה אליסף נבחר לראש העיר יאנינה – היהודי הראשון ביוון המכהן כראש עיר.

התחנה הבאה היתה ברחוב מֶלידוֹני, שם ביקרנו בבית הכנסת "בית שלום", בית כנסת שנבנה ב-1935 וכיום למעשה הוא היחיד הפעיל באתונה. באותו רחוב, ממש ממול, נמצא ביה"כ "עץ חיים" הרומניטי שהוקם ב-1904 ע"י יהודים שמוצאם מיאנינה. ביה"כ הזה פתוח רק בחגים לתפילות, אך פועלים בו משרדי הקהילה היהודית ביוון. משם הוליך אותנו סלוואדור לאנדרטה מוזרה בנויה משישה גושי שיש גדולים עליהם שמות הקהילות שהושמדו בשואה כתובות ביוונית. לא התרשמתי, מה עוד שאחר כך נודע לי שאנדרטה זו היא יעד לכתובות אנטישמיות, משטחי השיש הגדולים קורצים כנראה למשחיתים.

סיימנו את הסיור ברובע פּלָאקָה, למעשה הרובע המעניין ביותר באתונה, שהיא בסך הכול עיר די מכוערת. אחד הרחובות, קָרָאִיסקָקי (או משהו דומה לזה), היה רחוב יהודי. חלק מהעסקים עדיין בידי יהודים, אך כיום יהודים כבר אינם מתגוררים שם. כיום נותרו ביוון כ-5000 יהודים, רובם ממוצא ספרדי. 3500 חיים באתונה ו-1000 בסלוניקי.

אוכריד

על שפת אגם יפה שוכנת העיר העתיקה אוכריד במדינת צפון מקדוניה. העיר העתיקה הזאת, עם תעודת כשרות מאונסק"ו, ידועה כ"ירושלים של הבלקן", אבל לא משום חשיבותה בהיסטוריה היהודית. היא חשובה לנוצרים האורתודוקסים הסלאביים, וכאן ככל הנראה נוצר הכתב הקירילי. בימי הביניים חיו כאן יהודים רומניוטים. שום דבר לא נשאר. אבל יש סיפור מעניין על פילוסוף יהודי בשם לֵאון מוּנג, שחי כאן במאה ה-12, המיר את דתו, והפך לארכיבישוף של העיר.

דוברובניק

העיר היפה דוברובניק, בנוסף לכל סגולותיה האחרות, המושכות אליה המון תיירים, מתהדרת גם בבית הכנסת הספרדי הכי עתיק בעולם. יהודים הגיעו לעיר מספרד ומפורטוגל. ב-1544 הגיעה אוניה מפורטוגל שכל נוסעיה היו אנוסים. כעבור שנתיים הוקם רובע יהודי רשמי. אשכנזים הגיעו רק במאה ה-19, כאשר העיר השתייכה לאימפריה האוסטרו-הונגרית. היהודים השתלבו היטב בחיי המסחר בעיר הנמל הזאת, והעמידו גם רופאים, משוררים וסופרים. אבל לאורך השנים היו גם רדיפות וגירושים ובמאה ה-17 העיר כמעט התרוקנה מיהודיה. חילופי השלטון לאורך השנים קבעו במידה רבה את מצבם של היהודים.

קבענו מראש סיור פרטי והיינו אמורים לפגוש את המדריך בשעה 3 ליד המזרקה. התברר שיש 2 מזרקות, אך הוא שלח צילום של המזרקה לידה הוא יחכה לנו. הוא לא הגיע. מאוחר יותר התברר שבטעות חשב שמדובר בשעה 4. אנחנו כבר היינו אז בתוך בית הכנסת. מצאנו בקלות את הבניין בלב העיר העתיקה, סמוך לרחוב סטרָדוּן, אזור שהיה פעם הרובע היהודי. בית הכנסת הוקם ב-1546 ונראה מבחוץ כמו בית רגיל. למעשה זו הקומה השנייה של אחד מארבעת הבתים הראשונים שהוקמו ברובע היהודי. הרבה תלאות עברו על הבניין הזה: הוא נפגע ברעידת אדמה ב-1667, במהלך מלחמת העולם השנייה, וגם במלחמה שהתנהלה כאן בסוף המאה שעברה עם התפרקות יוגוסלביה. באותן שנים נשלחו לניו יורק פריטי יודאיקה יקרים ובראשם ספר תורה מן המאה ה-13 מחשש שייפגעו במלחמה. לאחר המלחמה התנהל מאבק מר בין רופא בניו יורק, שהיה בעבר ראש הקהילה, לבין יהודי דוברובניק על אוצרות בית הכנסת. בית המשפט קבע שהאוצרות יוחזרו לדוברובניק. הם מוצגים במקום. כיום זהו יותר מוזיאון מאשר בית כנסת פעיל. יש בעיר כ-45 יהודים שמגיעים כנראה רק בחגים. למען האמת הצטערתי שלא היה איתנו מדריך שיספר לנו יותר על תולדות הקהילה. זוג אמריקאי ישב שם ליד מדריכה עם שפע של מידע מעניין. ישבתי בצד וניסיתי להאזין לסיפוריה המרתקים, אבל עד מהרה חשתי שנוכחותי אינה רצויה, אחרי הכול זה היה סיור פרטי והסיורים האלה אינם זולים. הסתפקתי בהסברים הכתובים.

מוסטר

מוּסטָר נמצאת בבוסניה-הרצגובינה והשפעת 400 שנות השלטון העותומני ניכרת בה יותר מאשר במקומות האחרים בהם ביקרנו. בוסנים רבים התאסלמו במרוצת השנים, אולי בשל ההטבות שניתנו למוסלמים (נוצרים ויהודים היו חייבים במס ה"דימה"), וצריחי מסגדים רבים מזדקרים על קו הנוף. האטרקציה העיקרית היא הגשר הטורקי העתיק שנהרס בתחילת שנות ה-90 במלחמת האזרחים, ושוחזר מחדש אחרי המלחמה. כיום זה אתר היסטורי המוכר ע"י אונסק"ו.

אין לי מושג כמה יהודים, אם בכלל, יש היום במוסטר. לפני מלחמת העולם השנייה היו כאן 142 יהודים; ב-1968  74 יהודים, וב-2001 היו 45. בזמן מלחמת האזרחים ניסו היהודים לתווך בין שני הצדדים וכהכרת תודה קיבלו חלקת אדמה להקים עליה בית כנסת. קראתי על כך בספר הדרכה של ריק סטיבס, גורו הטיולים לאירופה, בספר מ-2010 שהתגלגל לידי. לא הצלחתי למצוא יותר מידע וברור שבית הכנסת הזה לא הוקם. בית כנסת מ-1889 (במקום אחר: 1902) עדיין קיים, אך משמש מאז 1952 כתיאטרון בובות. היתה לי אפילו כתובת, אך לא הגעתי לשם בסופו של דבר. העיר היתה גדושה בתיירים, המונים הסתובבו בשוק הטורקי, וגם המסעדות היו עמוסות. ברחוב מקביל לרחוב הראשי ראינו בניינים רבים שנפגעו בראשית שנות ה-90 ועדיין לא שוקמו. את בית הכנסת שהפך לתיאטרון בובות לא מצאנו. לא הכנתי "שיעורי בית" די הצורך, המקורות המעטים שמצאתי לא היו אחידים, ולא היה מספיק זמן לחיפושים.

ליובליאנה

גם בעיר היפה הזאת, בירת סלובניה, היתה אכזבה. מכל המקומות אליהם הגענו זו היתה אולי ההחמצה הכי גדולה. הגענו לעיר מאוחר, כמעט בערב, והמדריכה המקומית הקדישה המון זמן לאיזו מכונת חלב מטופשת במרכז העיר, היא סיפרה המון אנקדוטות, אבל מעט מאוד על הארכיטקטורה המיוחדת שעוצבה ע"י הארכיטקט בן העיר יוזה פּלֶצ'ניק. כאן דווקא הכנתי שיעורי בית היטב: יש רחוב יהודי שנקרא ז'ידובסקה ועל בית אחד נותרה כתובת בעברית; בית כנסת אחד שרד את השואה אך נהרס בתקופה הקומוניסטית, וכיום יש מרכז יהודי ובו בית כנסת שפעיל בעיקר בחגים ויש גם מוזיאון יהודי. לא ראיתי שום דבר מכל אלה מחוץ לרחוב היהודי, לא רחוק מן הנהר, וגם לשם הגעתי בחשיכה.

בודפשט

מכל המקומות בהם ביקרנו בבודפשט נותר הכי הרבה מן העבר היהודי, ויש גם הווה לא מבוטל. אבל הרי בודפשט, כפי שהתעקשה ידידתי ילידת העיר, איננה שייכת בעצם לבלקן, גם אם היתה חלק מן האימפריה העותומנית לזמן מסוים.

בית הכנסת הגדול ברחוב דוֹהַני נחשב לאתר תיירותי ראשון במעלה לכולם – לא רק ליהודים. בספר ההדרכה "לונלי פלאנט", התנ"ך של המטיילים המושבעים, זהו הבניין ההיסטורי היחיד בבודפשט שזוכה לכוכב: הכי מומלץ. זהו ביה"כ הכי גדול בעולם מחוץ ל"טמפל עמנואל" בניו יורק, והוא נועד להכיל כ-3000 מתפללים. הוא הוקם ב-1859 ומבחוץ אינו נראה כבית כנסת בכלל. עיצובו החיצוני מושפע מהאדריכלות האיסלמית. אמנם העותומנים כבר מזמן לא שלטו בהונגריה בעת בנייתו, אך הותירו את השפעתם. שני מגדליו הגבוהים, שמזכירים מסגדים, נראים גם מרחוק. עיצובו הפנימי מזכיר כנסייה גותית. בית הכנסת הזה השתייך לזרם הניאולוגי וכמובן היה בו עוגב. אבל חוקי היהדות עדיין קוימו בו ונגן העוגב היה תמיד לא יהודי. פרנץ ליסט ניגן שם כמה פעמים. בבית הכנסת הזה חגג בנימין זאב הרצל את הבר מצווה שלו. בית משפחת הרצל עמד בסמוך לו וישנו שם שלט המציין עובדה זו. יש שם מוזיאון יודאיקה וגם מוזיאון קטן המוקדש ליהודי בודפשט בתקופת השואה. הבניין המפואר הזה שרד מפני שהגרמנים השתמשו בו כמוצב פיקוד, ועל המגדלים הגבוהים הותקנו אנטנות. האולם המרכזי שימש כאורווה.

   בתוך בית הכנסת חילקו אותנו לקבוצות לפי שפות, ולכל אחת מן הקבוצות הצטרף מדריך, כנראה מתנדב מהקהילה. מספר המבקרים היה רב והתור לרכישת כרטיסי כניסה היה די ארוך. בחצר ביה"כ יש בית קברות בו נקברו כאלפיים יהודים שגוועו בגטו מן הרעב והקור. הגרמנים אסרו להקים בית קברות מחוץ לגטו. זהו קבר אחים, אך כמה משפחות הציבו שם לוחות זיכרון לזכר יקיריהם. החצר האחורית מרגשת במיוחד: אנדרטה בצורת ערבה בוכייה עשויה מתכת המורכבת מאלפי עלים קטנים שעל כל אחד מהם כתוב שמו של יהודי שנספה בשואה. מונצחים גם חסידי אומות העולם שסייעו בהצלת יהודים, יש שלט הנצחה לחנה סנש, ורחבת זיכרון מיוחדת מוקדשת לראול ולנברג.

לא רחוק משם נמצא בית הכנסת ברחוב רוּמבָּך (בתי הכנסת נקראים כאן בשמות הרחובות בהם הם נמצאים), שאפשר לראותו רק מבחוץ. לפי מה שנמסר לנו הוא כבר זמן רב בתהליך שיפוצים. את "המשולש היהודי" משלים בית הכנסת האורתודוקסי ברחוב קָזינסקי הסמוך. הוא הוקם ב-1912, 40 שנה לאחר בנייתו של ביה"כ הניאולוגי, ולא במקרה. רוב היהודים האורתודוקסים חיו בעיירות ובכפרים בפרובינציה ולא בעיר הבירה, שרוב יהודיה הושפעו מן הרוחות החדשות שנשבו באימפריה האוסטרו-הונגרית. בית הכנסת הזה נפגע קשות במלחמה ושוקם ב-1997, כולל בית ספר, מקווה ומסעדה כשרה. מבחוץ הוא נראה כמו מבצר ולמעלה, מתחת לגג, ישנה כתובת שנדרש מאמץ מסוים לפענחה: "מה נורא המקום הזה, אין זה כי אם בית אלוהים וזה שער השמיים" מספר בראשית. מבפנים הבניין מפתיע ביופיו. הוא אינו גדול כמובן כמו ביה"כ הניאולוגי, אך על הקירות והתקרה ציורים מקסימים, מעין פרחים צבעוניים על רקע כחול. גם הוויטראז'ים מרשימים וניכרת תשומת לב לצד האסתטי. כנראה גם הדתיים המחמירים היו חשופים להשפעות האמנותיות של התקופה. שלושת בתי הכנסת היו חלק משטח הגטו היהודי. את הסיור היהודי ערכנו באמצעות חברת freetour.com והשתתפו בו כמה עשרות אנשים. את בתי הכנסת ראינו רק מבחוץ, כנהוג בסיורים חינמיים המתקיימים על תשר בלבד, ורק לאחר השלמת הסיור ביקרנו בהם באופן פרטי. המדריכה, לא יהודייה אך ידענית גדולה, הוליכה אותנו אל אזור בו היו בעבר חנויות יהודיות רבות ששוקם לאחרונה. כ-30 אלף בניינים נהרסו בבודפשט במהלך הקרבות בין הרוסים והגרמנים. הסיור נחתם בביקור ב"בָּאר הָרוּס". יש כמה בארים כאלה במה שהיה האזור היהודי של בודפשט, והם פופולריים מאוד. מדובר בבניינים נטושים, לפי הבנתי התגוררו בהם לפני המלחמה יהודים, שהפכו בתחילת המאה הנוכחית לבארים. הבאר בו ביקרנו, הראשון מסוגו, נקרא Szimpla. יש בו 3 או 4 קומות, מרוהטות בכל מיני גרוטאות ואביזרים יוצאי דופן, ואזורי שתיה פזורים בכל חלקי הבניין הענק הזה. עם הצלחה אי אפשר להתווכח. אין היום תייר שמגיע לבודפשט שאינו מבקר באחד הבארים האלה (נידמה לי שיש 7 כאלה). אני בספק אם רובם מודעים לכך שבבניינים האלה חיו פעם משפחות יהודיות.

נובי-סאד

אילו היו שואלים אותי לפני הנסיעה היכן נמצאת נובי-סאד אני לא בטוחה שהייתי יודעת היכן למקם אותה. שום הכנה מוקדמת לא היתה אפשרית משום שנובי-סאד לא היתה כלולה בתוכנית. התברר שהיא העיר השנייה בגודלה בסרביה, סמוכה לנהר הדנובה, ושם עצרנו לארוחת צהריים.

המדריך שליווה אותנו לאורך הנסיעה היה בחור בן 28 מקרואטיה בשם פיליפ. האנגלית שלו היתה מושלמת והוא סיפר שרוב חודשי השנה הוא מלמד אנגלית במדריד. בקרואטיה אין הרבה אפשרויות תעסוקה ורוב בני גילו עובדים במדינות אחרות ברחבי אירופה. הוא לא הצטיין בכישורים הארגוניים הנדרשים ממדריך שהופקדו בידיו 47 תיירים, אך היה לו ידע רב בהיסטוריה של האזור. הוא דיבר הרבה במהלך הנסיעות הארוכות ולא כולם הקשיבו לו. עם סיום הטיול הוא הודה לי אישית על כך שהייתי בין המאזינים הספורים שלא נרדמו במהלך ההסברים הארוכים. אני מצידי עודדתי אותו להמשיך את לימודיו, אולי אפילו לעשות דוקטורט בהיסטוריה, והוא אמר שהוא באמת חושב על זה.

 כבר בתחילת הטיול סיפרתי לו שאני מתעניינת בהיסטוריה יהודית, ולמעשה אנחנו קבוצה של 5 אנשים שמתעניינים בנושא. כנראה הודות לכך הוא התייחס גם לנושאים יהודיים במקומות המתאימים. וכך, כשירדנו מהאוטובוס והאנשים התפזרו במרכז העיר וחיפשו מקומות אכילה, הוא הצביע לעבר הרחוב הראשי ואמר לי שלא רחוק מכאן יש בית כנסת גדול.

בבית הכנסת ישבה קבוצת מטיילים מרחובות שהאזינה למדריך ישראלי. היה נחמד לשמוע פתאום עברית גם אם היו אלה הסברים די שטחיים. בית הכנסת הוקם בראשית המאה ה-20 והושלם ב-1909. כבר היו בעיר 4 בתי כנסת קטנים, אך  אחד מהם נהרס ואז הוחלט להקים בית כנסת גדול ומפואר. הפרוייקט בוצע ע"י הארכיטקט ההונגרי ליפוט באומהורן, שבנה עשרות בתי כנסת אחרים באימפריה האוסטרו-הונגרית. זה היה בית כנסת ניאולוגי עם עוגב ומקהלה, ועם מבנה פנימי של כנסייה מימי הביניים. מבחוץ נראים שני מגדלים, אך נמוכים מאוד יחסית למגדלי בית הכנסת בבודפשט. בכניסה ישנה כתובת גדולה בעברית: "כי ביתי בית תפלה יקרא לכל העמים." הפסוקים בהם בוחרים בתי הכנסת לצטט מבחוץ ומבפנים מעידים כמובן על אופי הקהילה. התנ"ך הוא בסופו של דבר סופרמרקט גדול ממנו אפשר לבחור פסוק מתאים לכל זמן ולכל מצב.

ממדי בית הכנסת ופארו הרב הם כמובן עדות למיספרם הרב של היהודים בעבר, למעמדם החברתי ולחשיבותם בכלכלה ובחיי התרבות בעיר. ערב המלחמה חיו בנובי-סאד כ-4000 יהודים (מתוך אוכלוסייה של 80 אלף). הם לא יכלו לדעת שהבניין המפואר הזה, סמל להצלחתם הרבה, יהיה המקום ממנו יישלחו אל מחנות ההשמדה. העיר סופחה להונגריה בתקופת המלחמה, וההונגרים השתתפו ברצח 1400 יהודים (וגם 500 סרבים) אשר נורו לתוך נהר הדנובה הקפוא. הרדיפות לא פסקו ו-1600 היהודים האחרונים כונסו בבית הכנסת ומשם נשלחו לאושוויץ.

כאלף יהודים בלבד שרדו, רובם עלו לישראל, ואחרים חזרו אל העיר ששוחררה ע"י הפרטיזנים הסרבים. הצטרפו אליהם יהודים שלא היה להם מקום אחר לחזור אליו. ב-1991 הושכר הבניין לעירייה, שכן הקהילה היהודית הקטנה לא עמדה בהוצאות התחזוקה. העירייה שיפצה את הבניין, והודות לאקוסטיקה המצוינת שלו הוא הפך לאולם קונצרטים. בתחילת המאה ה-21, לפי מה שקראתי, חיים שם כ-400 יהודים. החגים היהודיים נחגגים עדיין בבית הכנסת. קראתי באיזשהו מקום שהעיתונאי-חבר הכנסת-השר יוסף לפיד נולד בנובי-סאד, וב-2011 חנכו שם אפילו רחוב על שמו – אליו כמובן לא הגעתי.

סופיה

בסופיה היה לנו יום חופשי. התברר שיש ביקוש רב לסיור היהודי שמציעה חברת "פריטור.קום" אליו הגענו בבוקר (אין צורך בהרשמה). היו שם עשרות אנשים ועד מהרה התברר שמחציתם לפחות ישראלים. המדריך היה בחור יהודי צעיר שגדל בתוך הקהילה היהודית וידע גם קצת עברית. הסיור התחיל בחצר של בית, כנראה בית פרטי, כאשר בעל הבית צופה בנו מן המרפסת. מצבת אבן היתה מונחת שם על האדמה, היה קשה לפענח מה כתוב עליה, אבל זו היתה ללא ספק כתובת בעברית. שני עציצים לבנים ובהם צמחים נמוכים היו מונחים על המצבה השטוחה. מצבה יהודית עתיקה, לדברי המדריך, וברור היה שהיא שייכת לתקופה קדומה יותר מן התקופה בה התיישבו בבולגריה רוב היהודים החיים בה כיום, כולל בני משפחתו. אני מניחה שהמדריך רצה להדגים לנו את עתיקותה של ההתיישבות היהודית בבולגריה, וזו היתה מצבה רומניוטית. זה היה מרגש, אבל משהו פה נראה מוזר: מדוע מצבה עתיקה כזאת זרוקה ככה על האדמה? מדוע איננה במוזיאון? המדריך לא השיב תשובה מדויקת, רק רמז שיש כאן בעייה. הצעתי לו לארגן עצומה, בעידן האינטרנט זה לא כל כך מסובך, יהודים רבים ישמחו לחתום על בקשה כל כך צנועה: להעביר מצבה יהודית עתיקה למוזיאון מתאים. הוא לא הגיב, היתה לי הרגשה שמסתתרת כאן איזו תעלומה, אבל לא היתה לי כל דרך לפענח אותה.

עיקר הסיור הוקדש להצלתם של יהודי בולגריה. כאשר הגענו לשלושה לוחות שיש שהוקדשו לבולגרים שמילאו תפקיד מכריע בהצלת היהודים, הוא ציין כמה פעמים: בלעדיהם לא הייתי כאן. הודות להם זכיתי להיוולד. הסבים והסבתות שלו חיו בסופיה בתקופת המלחמה. לוחות הזיכרון, בעברית, אנגלית ובולגרית, הוקדשו לכמה אישים: דימיטר פֶּשֶב, סגן יו"ר הפרלמנט שהיה לו תפקיד מכריע בהצלת היהודים; המלך בוריס השלישי, אשר על תפקידו בפרשה הדעות עדיין חלוקות; והכנסייה האורתודוקסית, אשר אין מחלוקת על התפקיד החשוב שמילאה בהצלת היהודים. מועד גירוש היהודים נקבע לתאריך ה-10 במארס 1943. הפטריארך האורתודוקסי איים שהוא וכמריו ישכבו על פסי מסילת הברזל וימנעו בגופם את צאת הרכבות. המדריך סיפר את הסיפור על הפטריארך באופן דרמטי מאוד, הוא תיאר כיצד הפטריארך ממש עמד על המסילה (ממה שקראתי אחר כך זה לא הגיע לידי כך), וניכר היה שהמאזינים התרגשו מאוד, גם אני, ולמעשה זה היה שיאו של הסיור. אין הרבה שרידים יהודיים בסופיה, והודות לסיפורו האישי חווינו כולנו חוויה מרגשת מאוד. הסיור הסתיים בבית הכנסת, ליתר דיוק סמוך לו, ואת הסיור בבית הכנסת ערכנו ללא מדריך. זהו ביה"כ הכי גדול בדרום מזרח אירופה והשלישי בגודלו באירופה (1300 מתפללים). תפארתו של ביה"כ הזה בנברשת המרשימה שמשקלה 2250 ק"ג. הוא נבנה ב-1909 ע"י ארכיטקט אוסטרי ע"פ דגם של ביה"כ הספרדי העתיק בווינה, ובחנוכתו השתתף המלך פרדיננד הראשון. הוא נחשב לאחד האתרים המרכזיים בסופיה והוא כלול גם בסיורים כלליים.

בבולגריה חיים כיום כ-4000 יהודים, ומתוכם כ-1000 בסופיה. ניהלנו שיחה עם אחד מאנשי הקהילה, איש קשיש המשמש כנראה כשומר. הוא סיפר לנו שבנו הוא פרופסור חשוב ליהדות בארה"ב. בקיץ מארגן הבן סיורים שנועדו בעיקר לצאצאים של יהודי ספרד שהתיישבו לאחר הגירוש באזור הבלקן, אזור שכולל היום את בולגריה, צפון יוון, צפון מקדוניה, בוסניה וכמה מקומות נוספים. טיולי שורשים מובהקים שבדרך כלל נהוג לקשר אותם למזרח אירופה.

סלוניקי

העיר סלוניקי היתה התחנה האחרונה שלנו לפני החזרה לאתונה. ידעתי שהרבה לא אוכל לראות שם. עמדנו להגיע לשם אחרי ארוחת צהריים, ולמרות שהמדריך פיליפ הבטיח יום קודם שנגיע בסביבות השעה 3, חששתי לקבוע מראש סיור עם מדריך פרטי, מעולם לא חיפשתי מדריך מהיום למחר. ידידתי החדשה מרלנה, הפולנייה מקנדה, הבטיחה שעל פי ניסיונה זה אף פעם לא מאוחר, ובאמת התברר שאפשר למצוא מדריך מהיום למחר, בתנאי שלא מתעקשים על מישהו מסוים. וכך, שעה לאחר שהגענו כבר היינו ברובע הרומי של העיר שם חיכה לנו בחור גבה קומה בשם יאניס. זה היה יום שישי והשעה היתה כבר 5. המוזיאון היהודי כבר היה סגור, כך שראינו רק את חזית הבניין. המוזיאון, שהוקם ב-2001, שוכן בבניין מראשית המאה ה-20 בו שכן בימי הזוהר של הקהילה היהודית בנק, וגם עיתון יהודי בצרפתית, שפה שחברת כי"ח (כל ישראל חברים) הפיצה בבתי הספר הרבים שהקימה באזור.

בית הכנסת היחיד הפעיל כיום נקרא "יד לזיכרון", ושמו מעיד על כך שהוקם לאחר המלחמה. מבחוץ אי אפשר לנחש שמעבר לקירות הזכוכית מסתתר בית כנסת, זה נראה יותר ככניסה למרכז מסחרי קטן. ביה"כ היה פתוח, כבר התכוננו שם לערב שבת. שני הגברים שישבו בכניסה היו חשדנים, ורק כשהבינו שאני ישראלית איפשרו לי להיכנס. המדריך יאניס חיכה בחוץ. לדבריו ניסה כמה פעמים בעבר להיכנס ולא איפשרו לו. להצדקתם צריך לציין שיוון נחשבת כיום למדינה מספר 1 באירופה במספר התקריות האנטישמיות. אז הסתובבתי שם לבד במשך כמה דקות וצילמתי את פנים בית הכנסת. הוא לא היה גדול יחסית לבתי הכנסת שראיתי לאחרונה, וכמובן פחות מפואר, אך היה בו כל מה שצפוי לראות בבית כנסת של קהילה קטנה (כ-1000 יהודים). על הווילון שהסתיר את ארון הקודש היה כתוב "יחד שבטי ישראל", שתי מנורות יפות משני צדי הארון, וגם נברשות יפות שיורדות מן התקרה. ויטראז'ים צבעוניים ארוכים וצרים עם צורות גיאומטריות בעיקר, ומגן דוד באמצע. קיוויתי לחזור לשם בערב בתקווה לפגוש אנשים מהקהילה, אבל הסיור שלנו ארך יותר מ-3 שעות והסתיים מאוחר.

   כשהגענו לכיכר המרכזית, כיכר אריסטוטלס, אמר לנו יאניס: בכיכר הזאת בלבד היו לפני המלחמה 16 בתי כנסת. סלוניקי, יותר מכל עיר אחרת בה ביקרנו, היתה עיר-ואם-בישראל במלוא מובן המילה. חיו בה 75,000 יהודים שהיוו יותר ממחצית האוכלוסייה. זו היתה במידה רבה עיר יהודית. בשבת חיי המסחר היו מושבתים וכך גם העבודה בנמל, שרוב עובדיו היו יהודים. היו בסלוניקי חיי תרבות עשירים, התפרסמו שם 14 כתבי עת, מתוכם 7 יומונים בלדינו ובצרפתית, והיו שם לא פחות מ-40 בתי כנסת.

רק בית כנסת אחד נותר בשלמותו אחרי המלחמה וזו היתה התחנה הבאה. בית הכנסת "מונאסטיר" , מבנה מוצק שנראה כמו מבצר, שרד את המלחמה משום שארגון "הצלב האדום" השתמש בו כמחסן. הבניין היה נעול, ושלט מפתיע בגודלו ליד הכניסה פירט בהרחבה את קורותיו. המדריך שלנו לא ידע לספר אם ביה"כ הזה פעיל, לפחות בחגים, ואם יש תוכניות לשקם את הבניין המרשים. זוהי אחת המגרעות של מדריכים לא יהודים – הם בקיאים מאוד בעבר, אבל לא תמיד יודעים מה קורה בהווה כי אין להם קשר ישיר עם הקהילה היהודית.

השם מונאסטיר היה מוכר לי. שמעתי עליו לראשונה דווקא בצ'ילה, ממש בסוף העולם, וזה היה לפני 30 שנה. שהיתי במשך שבוע בעיר קטנה בשם טמוקו הנמצאת בדרומה של צ'ילה. היתה שם קהילה יהודית חמה שהעמידה לרשות תרמילאים ישראלים בניין שלם ללינה. באותה תקופה התפרץ הר געש בסביבה ומאות ישראלים הגיעו לאזור כדי לחזות במראה המופלא. זה היה סמוך לפסח ורבים נשארו כדי להשתתף בסדר הגדול שערכה הקהילה. התיידדתי עם ראש הקהילה וביקשתי לראות את בית הכנסת שלהם. הוא קצת התפלא, מאות ישראלים הגיעו לשם ואף אחד לא התעניין בתולדות הקהילה. התברר לי אז שכל אנשי הקהילה הגיעו מעיר שנקראה מונאסטיר. באזור שרר אי שקט עקב מלחמות הבלקן שהתחוללו שם בראשית המאה ה-20, היה גם פוגרום קטן, ורבים מאנשי הקהילה היגרו לצ'ילה.

עד שהגעתי לבלקן לא ידעתי היכן בדיוק היתה העיר מונאסטיר. התברר שהעיר הזאת נמצאת בצפון מקדוניה והיא נקראת כיום בּיטוֹלָה. היינו קרובים מאוד לשם בראשית הטיול, אך מונאסטיר/ביטולה לא היתה כלולה בתוכנית. והנה פתאום אני עומדת מול בניין בית כנסת גדול עליו כתוב בפירוש: מונאסטיר. מתחת לשם הזה מתנוסס שמה של אישה בשם אידה איזאק ארואסטי, אישה ממונאסטיר שבנתה את בית הכנסת הזה, שהוקם לזכר בעלה המנוח, עבור הפליטים היהודים של עירה שחיפשו מקום מקלט קרוב יותר מאשר צ'ילה. הצטערתי כמובן שלא עלה בידי לראות את בית הכנסת הזה מבפנים, ובכל זאת היתה הרגשה של סגירת מעגל: מן הקהילה היהודית של מונאסטיר בצ'ילה הרחוקה, אליה התוודעתי לפני 30 שנה, עד בית הכנסת המנציח את זכר הקהילה הזאת, שלא נותר לה כנראה זכר אחר בבלקן.

עצרנו ליד אנדרטת זיכרון, מין צמח סבוך מברונזה עם המון ענפים שלא הבנתי מה משמעותם. היא הוקמה ב-2006, 65 שנה לאחר השמדת יהודי סלוניקי, ונחנכה בנוכחות נשיא מדינת ישראל. "לזכרם של 50,000 יהודי שאלוניקי קורבנות השואה," נכתב שם בשלוש שפות. האנדרטה הזאת מסמנת שינוי, לדברי יאניס, כבר לא פוחדים כאן כל כך מן העבר היהודי.

מסתבר שירידתה של סלוניקי ממעמדה כ"ירושלים של הבלקן" ו"מַדרֶה דֶה ישראל" התחילה הרבה לפני השואה. תור הזהב של סלוניקי היה בתקופת השלטון העותומני. ב-1913 סופחה סלוניקי ליוון, שהשתחררה מעול הטורקים. השינוי הזה לא בישר טובות לרוב תושבי העיר. היהודים היו המיעוט הגדול ביותר בעיר, והמוסלמים היו המיעוט השני בגודלו. היוונים היו המיעוט הכי קטן. יוון העצמאית החליטה ליָוֵן את העיר. בעקבות חילופי האוכלוסין בין טורקיה ליוון, כל המוסלמים שחיו בעיר הועברו לטורקיה. ולמעלה מ-100,000 יוונים שחיו קודם לכן בטורקיה יושבו בסלוניקי. היהודים הפכו למיעוט. ב-1923 הממשלה הכריזה על יום א' כיום מנוחה רשמי – לא עוד שבת. ב-1931 נערך שם פוגרום. יהודים החלו לעזוב את העיר ורבים הגיעו לא"י ומילאו תפקיד חשוב בבניית נמל חיפה. ב-1942 נהרס בית הקברות היהודי, הגדול ביותר באירופה. על חורבותיו נבנתה האוניברסיטה. מרבית יהודי סלוניקי נרצחו בשואה. כאמור, כיום חיים שם כ-1000 יהודים בלבד. במשך שנים ניסו היוונים להשכיח את עברה היהודי של העיר. ההיסטוריה הרשמית של העיר דילגה על 400 השנים בהן היתה סלוניקי למעשה עיר יהודית. אפילו תושבי העיר לא הכירו ברובם את תולדות עירם. האנדרטה, סיפר יאניס, היתה הסימן הראשון לשינוי. ראש העיר שנבחר אחר כך נקט בצעדים נוספים להדגשת המורשת היהודית. בינתיים קראתי שמדובר אפילו בהקמת מוזיאון שינציח את הקהילה היהודית שרובה נכחדה בשואה. אם מוזיאון כזה אכן יקום אי פעם – זו תהיה ההזדמנות לחזור לסלוניקי בה שהיתי זמן קצר מדי.                                                 

נסיה שפרן

* * *

אהוד בן עזר

במלאת לדבורה שוקן 99 שנים

פרק מתוך סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב

 "ימים של לענה ודבש", עם עובד, 1997

אסתר ראב [1894-1981] אהבה מאוד את בן-דודתה אברהם-חיים גרין. הוא גווע בצפת בשנת 1918. בתו מירונה היתה אז בת שלושה חודשים. בשעתו ריאיינתי לצורך הספר את מירונה על הזיכרונות של אימה מאותה תקופה. לימים התברר לי שחברו הטוב של אביה, מנחם כהן, היה אביה של דבורה שוקן, זאת מפיה של דבורה עצמה.

בן-דודתה, הדוקטור הצעיר והאהוב,

גווֵע בצפת.

בקיץ 1918 גווע בן-דודתה, הד"ר אברהם-חיים גרין, מטיפוס בצפת. על חייו ומותו בעיירה הגלילית מספרת בתו מירונה בשיחתה איתי.

מירונה: אבא התחיל לעבוד בצפת. מצבו היה קשה מאוד. לא היה לו כסף בכלל. המשפחה לא תמכה בו. המשפחה דרשה שהוא יבוא לעבוד בחיפה – והוא הלך לצפת, נגדם. רק הוריו הזקנים, לא האחים, בקושי באו לחופה – ונסעו מיד חזרה לקהיר.

היה לו חבר טוב בצפת בשם מנחם כהן, שאחר-כך היה מנהל בנק לאומי בירושלים, ואביו של השופט יהודה כהן. מנחם כהן נתן להוריי מקום לגור בעלייה שהיתה בקומה השנייה בבית שבו גר. מנחם כהן היה נשוי. לאה, אשתו, מישכנה את התכשיטים שלה, הם משפחה ספרדית, ונתנה לאבא את הכסף כדי שהוא ואמא יוכלו להתארגן לצעדים הראשונים שלהם בצפת – כרופא וכזוג צעיר.

עד כדי כך הם היו עניים – באותה תקופה אמא שלי נכנסה להריון, אבל לא רצתה ללדת כשהם חיים על חשבונו של חברם הטוב, והיא עשתה הפלה. כעבור זמן קצר כבר היו לאבא מטופלים רבים, והוא הצליח מאוד. בינתיים פרצה המגפה בצפת, וכאשר היה הולך לבקר אצל חולים, היה משאיר כסף מתחת לכר.

אהוד: ומניין היה לו הכסף הזה?

מירונה: אבא היה מאוד מקובל גם על הערבים. האפנדים בגליל העליון היו קוראים לו לבוא והיו משלמים לו ממש בשקים של זהב, על שהציל אותם ממוות. בסופו של דבר היה לאבא ואמא בית גדול עם כמה עוזרות. אבל כשהוא נפטר לא נשארה אף פרוטה. כל מה שהרוויח, הוא הוציא באופן שוטף, לעזרת אחרים.

הוא היה גם נציג של כולל אמסטרדם בצפת, למרות שזה היה בזמן המלחמה, קיבל בדרכים-לא-דרכים את הכסף מכולל אמסטרדם שבהולנד, וחילק אותו לצדקה בצפת. אני חושבת שהוא היה מקבל את הכסף באמצעות ניל"י, המרגלים. הוא היה בקשר גם עם אהרונסון.

אהוד: אסתר סיפרה שבאמצעות ניל"י, סבתך, דודה טויבה, שלחה כסף מקהיר לעזור למשפחת אחיה יהודה בפתח-תקוה. יכול להיות שבדרך הזו הם שלחו כספים גם לאבא שלך?

מירונה: לא. זה היה כסף של כולל אמסטרדם. הם גם עשו עליו ביטוח חיים בשלוש מאות לירות, וזה מה שאמא קיבלה כשהוא נפטר. הוא היה נציג שלהם וניהל את כל החשבונות שלהם. כעת, לקראת סוף המלחמה, כשאנשי ניל"י ברחו, ארבעה מהם הסתתרו בבית של הוריי. אמא מספרת שחיפשה אותם לערביות. ואז אבי עשה סעודה גדולה והזמין את הקאימאקאם ואת הקונסול הגרמני, והערביות האלה, כמובן מכוסות ברעלה, הגישו את האוכל, והקשיבו כמובן גם למה שדובר, לסודות המלחמה.

כעבור כמה זמן, כניראה שמישהו הלשין, או אמא חשבה שהלשינו, חששה שיבואו לבדוק, לחפש בבית, ואנשי ניל"י כבר לא היו – אז היא לקחה את כל הנהלת החשבונות, שבה הוא רשם כל פרוטה, ושרפה אותה. וכשהוא חזר מהעבודה והיא סיפרה לו שהשליכה את הכל לתנור, הוא היה מזועזע. הוא אמר: "יחשדו שמעלתי בכסף, איך יכולת לעשות את זה?" – והיא טענה שהחיים שלו חשובים לה יותר.

אהוד: יכול להיות שהיא שרפה אז את כל הארכיון שלו? גם המכתבים ששלחה לו אסתר לביירות?

מירונה: מאוד יכול להיות. אבל חוץ מזה, אמא שלי, במשך השנים, היה לה מדי פעם התקפים של ייאוש, שאיש לא ידאג... והשמידה דברים.

אהוד בן עזר

* * *

אהוד בן עזר

בריאן קוקס מפליא לשחק

 בסרט "החיוך האטרוסקי"

רורי מק'ניל (בריאן קוקס) הוא סקוטי מחוספס, מבוגר וחולה, הנאלץ לעזוב את ביתו באי ליד סקוטלנד ולנסוע לטיפול רפואי בסן פרנסיסקו. הוא עובר לגור עם בנו אותו לא ראה שנים, ועם כלתו המכורה לעבודה ולמושגי חינוך תינוקות מודרניים, והוא מתעב כל רגע. להפתעתו, כשהוא חושב שלחיים כבר אין יותר מה להציע, משתנה כל עולמו דרך הקשר עם נכדו הפעוט ועם אישה העובדת במוזיאון, שאת דמותה מגלמת באופן יוצא מן הכלל רוזנה ארקט בת ה-60.

בריאן קוקס, בן 73, מצליח לגלם דמות שהיא אולי יותר מבוגרת ומופיעה בהרבה צילומי תקריב. הוא קצת דומה לשמואל רודנסקי בשנותיו האחרונות.

הסרט קצת ארוך אבל מלא רגש וחכם מאוד. השחקנים נהדרים ומשכנעים. הצילום מעולה. ההפקה מאוד מושקעת ורבת משתתפים. הסרט כובש את הלב. בייחוד הנכד התינוק, וכמובן הסב. מומלץ בהחלט. שני הבמאים הם כנראה ישראליים: מיכל ברזיס ועודד בן נון – כל הכבוד להם! הסיפור הוא מאת חוסה לואיס סמפדרו.

החיוך האטרוסקי הוא חיוך של גבר אישה שוכבים מחובקים בחצי-הסבה ומחייכים – בפסל משותף שלהם, שנמצא על מכסה של ארון קבורה, סרקופג, אטרוסקי עשוי טרה-קוטה כתומה במוזיאון בסן פרנסיסקו.

* * *

אסתר ראב

פֶּסֶל אֶטְרוּסְקִי

עֵינֶיךָ כְּבֵדוֹת

מְחַיְּכוֹת אֵלַי      

מֵעֵבֶר לְאַלְפֵי-שָׁנִים

פִּיךָ אֲשֶׁר יוֹדֵעַ

לְפַקֵּד עַל גְּיָסוֹת

וּלְנַשֵּׁק שִׂפְתֵי-נָשִׁים  –

פָּתוּחַ לְמֶחֱצָה

עוֹד רֶגַע

וּפָרַץ הַדִּבֵּר

מִבֵּין שְׂפָתֶיךָ הַפְּשׁוּקוֹת

הַמְּלֵאוֹת הַנְּבוֹנוֹת  –

מַה יְּהֵא הַנִּיב?

הֲיִהְיֶה בּוֹרֵק בְּרָקִים קְטוּעִים

וּמְסַמְּרֵי-שֵׂעָר

אוֹ יִזְדַּמֵּר רַכּוֹת וְנוּגוֹת  –

יִפֹּל כַּעֲלֵה-סְתָו

וְיִשְׁקַע עָמֹק בַּלֵּב  – 

שְׂפָמְךָ מְסֹרָק לְמִשְׁעִי

וּזְקָנְךָ עָשׂוּי  –

מְחֻדָּד וּקְשֵׁה-שֵׂעָר  –

צַוָּארְךָ יָשָׁר וְחָזָק

וּפָנֶיךָ רָזִים וְחַיִּים  –

יֵשׁוּתְךָ הָאֲצִילָה הַדְּרוּכָה

אֲנִי חָשָׁה בָּהּ כֻּלָּה  –

רַק בַּל תֵּרֵד מִכַּנְּךָ הַלַּיְלָה

בֶּן-הָאֶלֶף

כִּי יָרֵאתִי מַגָּעֲךָ  –  –  – 

1963

* * *

אהוד בן עזר

ספרי דורות קודמים

פרסום חוזר בסדר אלפא-ביתי של המדור השבועי

שהתפרסם במשך שנים רבות במוסף "ספרות ותרבות" של עיתון "הארץ"

עם תמונות הסופרים

"שלושה סיפורים"

לגוסטב פלובר

עברית: 1928

פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 1.11.1974

לפני 45 שנים

"לב פשוט" הוא סיפור עצוב ומלא-רגש, סיפורה של משרתת בשם פליסיתה, שאין לה בחייה משלה ולא כלום, וכל עולמה, המתמעט והולך, בנוי משיירי חייהם של אנשים אחרים ושל חפצים שהותירו אחריהם. תחילה זה מחזרהּ שזנח אותה, אחר כך הגברת אוביי, בעלת-ביתה, ושני ילדיה של הגברת, ובן-אחותה של פליסיתה. השנים עוברות, האנשים היקרים והקרובים לפליסיתה מתים, והיא נשארת לבדה בבית הנטוש, עם תוכי בשם קוקו המזכיר לה את בן-אחותה המלח שנפטר במחלה באמריקה הדרומית.

גם התוכי מת ועתה פוחלצו ניצב בחדרה, מטליא והולך. בגסוס פליסיתה בחדרה ניצב קוקו הפוחלץ, תרומתה, על המזבח ברחוב, בתהלוכת חג יום-המזבחות.

אמר לי לפני כמה זמן משורר עברי ותיק: מדוע אין מסוגלים לכתוב היום סיפורים כמו "לב פשוט"? – ואכן, פלובר (שסבל רוב ימיו ממחלת העגבת) אינו סוטה אף במשפט אחד מן הסגנון הנזירי החמור, הנקי והרגשי שבו מתואר עולמה המוגדר והמוגבל של פליסיתה. ואילו סופר בן-ימינו, אפילו אינו חולה במחלה כה "רומנטית", לא יניח לנושא כפליסיתה ללא עיקום כלשהו, לצד הסמל או הפרברסיה, אחרת יואשם ר"ל בכתיבת "סיפור למשרתות".

פגישה עם מצורע

הסיפור השני בקובץ, "אגדת יולינוס הקדוש מכניס-האורחים" מיוסד על טראגדיית גורל, נוסח אדיפוס. לאחר שנים רבות בהן היו חשוכי בנים, נולד יולינוס להוריו, אדוני הארמון. מילדותו ניכרה ביולינוס תאוות ציד עזה והוא צד והורג מכל חיית השדה והיער ועוף השמיים בתאווה עזה שאינה יודעת שובעה. לאחר שהוא הורג, במסע חמוץ מדם, משפחת צבאים מפוארת, הוא שומע קללה: "ארור! ארור! ארור! יבוא יום ואתה, לב אכזר, תרצח את אביך ואימך!" (עמ' פ').

יולינוס ירא מאז את הנשק, ושינוי עמוק חל בהווייתו, אולם בטעות הוא פוגע בחנית באימו, ובהיותו בטוח שהרגה, הוא נמלט על נפשו. לאחר שנות נדודים ארוכות הוא קונה לעצמו שם חדש, מתחתן עם בת קיסר אוקציטניה, לאחר שהציל את אביה מיד מוסלמֵי ספרד.

לאחר שנים באים הוריו הזקנים לחפש אחר עקבותיו. הוא נמצא אותה שעה במסע ציד. הזקנים שמחים כי נתמלאה אחת הנבואות שליוו את הולדת יולינוס – שיתחתן במשפחת הקיסר. אולם ישנה עוד נבואה אחת – שהוא עתיד להפוך לקדוש. אשתו של יולינוס נותנת להורים הזקנים את מיטתה הזוגית. יולינוס חוזר בלילה, וכשהוא רואה בחשכה גבר זר במיטתו, הוא הורג אותו ואת האישה, אותה הוא מדמה לראות כאשתו. רצח ההורים נעשה לאחר ריצת ציד מטורפת, סיוטית, של יולינוס ביער. כמו בחלום, כל החיות נמלטות מפניו ומלגלגות עליו, וככל שתאוות ההרג שבו מתגברת, כן אפס כוחו כליל.

יולינוס מעניש את עצמו בגירוש לצמיתות מארמונו ומאשתו, והוא מסיים חייו כבעל סירת-מעבורת דלה, על שפת נהר, שם הוא חי בצריף דל ובעוני נורא ובבדידות (אגב, סיום סיפורו של הסה, "סידהארתא" – עתיד להקביל באופן מפליא לסיום שבחר, עשרות שנים לפניו, פלובר לסיפורו).

ובאחד הלילות בא איש מצורע ותובע מיולינוס אוכל, משקה, וכן שיחם את בשרו וישכב עימו במיטה אחת. וכאשר יולינוס גוהר על פניו, מתרומם המצורע ומתעופף באוויר, ועימו יולינוס הקדוש, מכניס-האורחים, אשר – " עלה מול מרחבי-התכלת, פנים אל פנים עם אדוננו ישוע אשר נשאהו השמיימה." (עמ' ק"ד).

פלובר בארץ-ישראל

בשנים 1849-1850 יצא פלובר למסעו הגדול למצרים, ארץ-ישראל, סוריה, לבנון, תורכיה ויוון. פלובר לא היה היחיד באותה תקופה בצרפת שנמשך אחרי הרומנטיקה של המזרח. "פלובר, למשל, היה מאושר אילו יכול היה להתמכר לזימה בקרתחדש..." כותבים האחים גונקור על החוש לאקזוטיקה של פלובר. וזולא מעיר: "פלובר היה אומר לנו כי הוא נוצר להיות שם, באוהל. ריח הקפה היה מעלה בעיני-רוחו שיירות של גמלים במהלכם במידבר. הוא היה מסוגל לאכול מאכלים חסרי-טעם, אם רק נקראו בשמות אכזוטיים. לעומת זאת שנא את המכונות ושאר המצאות הציוויליזאציה המודרנית."

הסיפור ההיסטורי "הורודיה", המתאר את שלומית, בתה של הורודיה, כשהיא מבקשת מהורדוס אנטיפס, במצודת מכירוס, את ראשו של יוחנן המטביל – נכתב לאחר ביקורו של פלובר בארץ-ישראל. במאמרו "פלובר בארץ-ישראל" ("על המשמר", 8.9.1972), עומד א.ב. יפה על הקשר בין הביקור לסיפור הזה:

פלובר יצא רכוב על גמלים למחוזות שונים של מצרים, סייר במידבר, ביקר במקדשים ובבתי-תפילה של המוסלמים, לן על חוף הנילוס, אך לחווייה המסעירה ביותר זכה באסנה, שם בילה את הלילה בביתה של אשת-התענוגות קוצ'וק האנס. פלובר השאיר לנו תיאור מלא של אותו לילה במכתבו ללואי בואיה מיום ה-6 במארס 1850. הוא מתאר את האווירה התיאטראלית השוררת בבית התענוגות, את תנועותיה החושניות, את כישרונה המיוחד לשעשע את אורחיה-לקוחותיה, להביאם לידי שיכחה עצמית מוחלטת, ולתחושה של אושר מושלם. לקול נגינותיהם של כלי-זמר מזרחיים היא יצאה במחול לפניהם, מחול סנסואלי-סוגסטיבי, המעורר ומסעיר את חושי הצופים. במחול זה נזכר פלובר כאשר בא לתאר את מחולה של שלומית בסיפור "הרודיה":

"תחת צעיף תכלכל שהסתיר את חזה וראשה, אפשר היה להכיר את קשתות עיניה, כדכדי אוזניה ואת צחות עורה. ריבוע משי מצבע צוואר-יונים, אשר כיסה את כתפיה, נאחז ממותניה בחגורה מעשה-זהב. תחתוניה השחורים היו זרועים דודאים, ובתנועה מרושלת טופפה בסנדליה הקטנים מנוצת ציפור-דבש. (---) מצבי-גופה הביעו אנחות וכל אישיותה כיליון-נפש גדול, עד לא ידעו אם מבכה היא אלוהים או גוועת ללטיפתו. עצומת עפעפיים למחצה סובבה מותניה, נידנדה ביטנה העלה והורד כמשברי-ים, הרעידה את שני שדיה ופניה עמדו בלתי-נעים ורגליה לא נעצרו בנוען (---) אחרי כן באה האהבה שביקשה. היא רקדה ככוהנת הודו, כבנות נוב של מפלי-המים, כבככנטיות של לוד. היא התהפכה לכל צד, כפרח אשר יניעהו הסער. האבנים הטובות אשר באוזניה קפצו, ארג-גבה היבהב ככרום. זרועותיה, רגליה, שמלותיה התיזו זיקים לא ניראים אשר הדליקו את הגברים. נבל שר. והעם הרב ענה בצווחות. מבלי לכופף ברכיה, ובפשקה רגליה גחנה כל כך עד שנגע סנטרה בריצפה. ונודדי-המידבר הרגילים בפרישות, חיילי רומי המומחים בהוללות, שמשי בית-הדין הקמצנים, הכוהנים הזקנים חמוצי-הפנים מוויכוחים – רטטו בהרחיבם נחירהם מצמאון תאווה." (עמ' קמ"ד-קמ"ו].

גל-פגרים מבוצר

פלובר ביקר בעכו, חיפה, יפו וירושלים. ירושלים היתה אכזבתו הגדולה: "ירושלים נראית לי כגל-פגרים מבוצר. כאן נירקבות בדומייה הדתות הישנות, כאן אתה פוסע על חראים ואינך רואה נגד עיניך אלא חורבות. איזו עצבות נוראה!" ועוד מסקנה מרשמיו: "אם אתה ירא-שמיים – אל תלך לארץ-הקודש."

באוגוסט 1850 יוצא פלובר לטייל בירדן ובים-המלח, פוגש בדרכו בדווים ומתעניין באורח-חייהם. הוא חונה במר סבא. בדרך חזרה לירושלים יורים עליהם שודדים, ובנס ניצלים אנשי השיירה, בדהרם על סוסיהם.

את רשמיו מאותו סיור אנו מוצאים בתיאור הנוף אשר בפתיחת "הורודיה":

"מצודת מכירוס התנוססה מזרחה לים-המלח על פני צוק-בזלת אשר מראה קונוס לו. ארבע גיאיות הקיפוה, שתיים משתי ירכותיה, אחת מלפניה והרביעית מאחוריה. לרגליה נערמו בתים, מוקפים חומה, שעלתה וירדה לפי הדורי הקרקע. ושביל מתפתל ומבקיע את הסלע חיבר את העיר אל המבצר, שקירותיו הגיעו לגובה מאה ועשרים אמה באמת-איש, וקרנות רבות להן וטפחות מעל לחומה, ומגדלים פה ושם, והם כפטורי-ציצים לעטרת האבנים הזאת התלוייה מעל לתהום (---). בבוקר אחד בטרם בא הורדוס אנטיפס הטטררכוס להסב שם ויבט, ההרים מתחת לעיניו החלו לגלות את רוכסיהם, בעוד אשר גופם עד קרקע התהום, נח עוד בצל. ערפל ריחף, נקרע ויופיעו שרטוטי ים-המלח. השחר שעלה מאחורי מכירוס פרש את אדמו. ועוד מעט האיר את החול אשר על גדות הים, את הגבעות, את המידבר, והלאה מהם, את כל הרי יהודה, מידרונותיהם האפורים המחוזזים. באמצע – התוותה עין-גדי תו שחור. חברון התעגלה ככיפה בתוך שקעורית. לאשכול – היו פרדסי רימונים. לשורק – כרמי-גפן, לכרמל – שדות שומשומין. ומגדל אנטוניוס הכביר על ירושלים במפלצת-ריבועו. הטטרכוס היפנה מבטו להסתכל בעצי התומר אשר מימין ליריחו. ויהי מהרהר בערים האחרות בגליל שלו: כפר-נחום, עין-דאר, נצרת, טבריה, מקומות שאפשר לא ישוב שמה. ואך הירדן נזל על פני מישור צחיח, שבהיותו לבן כולו היכה בסנוורים כיריעת-שלג. לים היה עתה מראה אבן-התכלת. ובקצהו הדרומי, לצד תימן, הכיר אנטיפטס את אשר ירא לראות: אוהלים חומים נפוצים. בני-אדם הסתובבו עם רמחיהם בין הסוסים, ואישים דועכים הבריקו כניצוצות על פני האדמה. אלה היו גדודי מלך הערבים, שאנטיפס הדיח את בתו למען קחת את הרודיה." (עמ' ק"ז-ק"ח).

* גוסטב פלובר: "שלושה סיפורים". תירגם יעקב רבינוביץ. הוצאת מצפה ירושלים. ספריית מצפה. ספרי פרוזה. העורך אשר ברש. תרפ"ח, 1928. ק"ג עמ'.

* גוסטב פלובר: "אגדת יולינוס הקדוש מכניס-אורחים. לב פשוט". תרגום יעקב רבינוביץ. ספריית תרמיל. יולי 1967. 107 עמ'.

ויקיפדיה: בשעה שאנטיפס שהה ברומא והתארח אצל אחיו למחצה הורדוס, הוא התאהב באשתו, הרודיה, שהיתה בת אחיהם למחצה, אריסטובולוס. זוג הנאהבים הסכים להתגרש מבני זוגם הנוכחיים ולהתחתן מחדש אחד עם השנייה. נישואיו של אנטיפס להרודיה היו אסון מדיני: גרושתו נסעה חזרה לממלכת אביה, שכדי לנקום את עלבונו החל להתכונן למלחמה כנגד אנטיפס. בנוסף לכך, הנישואים בין אנטיפס להרודיה גרמו להתנגדות מצד נתיניו היהודים בשל האיסור שהיה קיים על נישואים בין גרושה עם ילדים, לאחיו של הגרוש.

אחד מהמטיפים שיצאו כנגד אנטיפס היה יוחנן המטביל, שלפי הברית החדשה החל לפעול בערך בשנת 28/29 בפיריאה תוך שהוא מטיף לחזרה בתשובה ונוהג להטביל את מאמיניו בנהר הירדן. על פי יוסף בן מתתיהו, אנטיפס חשש מהשפעתו של יוחנן על העם ועל כך שהוא מסית אותם למרוד כנגדו. על פי הברית החדשה, אנטיפס אסר את יוחנן וכלא אותו במכוור. בתחילה לא רצה להוציאו להורג אולם תככיה של הרודיה הביאו אותו לכך.

* * *

אהוד בן עזר

בעקבות יהודי המידבר

פרק שישה-עשר

שיר מן המרד ההונגרי בהנהגת לאיוש קושוט. כיצד צדים חסידות במקל? והאם היה דאוד אבו-יוּסף מיהודי-חייבר?

"ולפעמים היתה נחה רוח השירה על דאוד אבו-יוסף," המשיך יהודה ראב בסיפורו, "אז היה מוציא את הראבּאבּה ופותח בנעימת-דיקלום על אודות הגיבורים הקדומים של ערב, ומלווה את עצמו בצלילים החד-גוניים והעגומים של המיתר היחיד אשר ברשותו. או שהיה שר פיוטים עבריים עתיקים באותו הנוסח. גם גיבור וגם נעים זמירות היה דאוד אבו-יוסף."

"סליחה," אמר רני, "אולי אתה זוכר אחד מן השירים שלו?"

יהודה ראב, שהיה בעל קול ערב, ולא רצה לאכזב את אורחו הצעיר, קם וניסה כוחו באיזו מנגינה חד-גונית מזרחית, אך המילים לא הצטרפו אליה. על כן הפסיק ואמר:

"לא. את מנגינות דאוד אבו-יוסף איני יכול לשיר. אבל יכול אני לשיר לכם שיר שלמדתי מנערי-הרועים בנעוריי, והוא משירי המרד ההונגרי של לאיוש קושוט, מנהיג ההונגרים במלחמתם לעצמאות בשנת 1848:

שְׁתֵּי יָדַי אוֹשִׁיט בְּרֶטֶט

וָאֲחַבְּקֵךְ, הוֹי, אַדְמָתִי.

לְאֶרֶץ נָכְרִיָּה אֶדוֹד לִי

הַרְחֵק מִנִּי גְבוּלוֹת מוֹלֶדֶת,

קֹמֶץ עֲפָרֵךְ אֶטוֹל לִי

אָשִׂים לִמְרַאֲשׁוֹתָי בַּקֶּבֶר

תַחַת גַל-עָפָר גָם שָׁמָּה

מַדְיָארִי אֶשָׁאֵר לַנֶּצָח!"

השלושה הקשיבו בנימוס לשירה העריבה, הנלהבת, שעמד ושר יהודה ראב במבטאו ההונגרי. הוא גם הסביר לרני שמדיארי פירושו הונגרי, והיה מוכן להמשיך ולספר על מלחמת ההונגרים לעצמאותם, שהשפיעה על אביו ועליו לעלות לארץ-ישראל כדי להיות גם הם עם חופשי על אדמתו, אלא שקפיטן יוקי ביקש, בנימוס, שרני ידקלם את השיר "כאב היית לגואלנו" – אולי שמע יהודה ראב את מילותיו מפי דאוד אבו-יוסף.

ורני דיקלם יפה, בעברית צחה, ניצב בנחלת פתח-תקווה המוקפת שדות דגן, לפנות-ערב, בלב הערבה הצחיחה והשוממת, המלאה ביצות וקדחת:

"כְּאָב הָיִיתָ לְגוֹאֲלֵנוּ

עֵת קָמוּ עֲלֵינוּ

בְּנֵי-בְּלִיַעַל לְהָרְגֵנוּ

אַתָּה הַשּׁוֹעֵט בַּכִּכָּר

בֵּין גֵּיאָיוֹת וָהָר

נָשִׂיא עַל אַרְיוֹת הַמִּדְבָּר –

אִלוּ קִיבַּלְנוּ עֲצַתְךָ בִּכְלֵי-זַיִן

סוֹפֵנוּ לֹא בָּא עֲדַיִין –

דַּם יְהוּדִים נִשְׁפַּךְ כְּמַיִם!"

"זהו! זהו – " קרא יהודה ראב, "כך ממש היה אחד הפיוטים העבריים העתיקים, פיוט של עצב וגבורה, ששמעתי מפי דאוד אבו-יוסף!"

"ואולי אתה יודע על מי מספר השיר?"

"אילו הייתי יודע שהשיר הזה יעורר אצלכם עניין כה רב, הייתי שואל אותו על כך. חבל. אבל הנה הביאה לנו לאה אשתי את הלחם הטרי שאפתה מתבואת שדותינו. אנא, הצטרפו אלינו לארוחת-הערב, ורק את האור לא נדליק בעששיות, מפני היתושים המסוכנים."

לאה הענוגה, רחבת הפנים ובעלת המבט הישר והתקיף, הגישה את הלחם השטוח, שדמה יותר לפיתה, ועימו תבשיל של פולים ועדשים, ויהודה התנצל על כי בינתיים זהו כל מאכלם, והזמין גם את אביו, אליעזר, המכונה לאזאר, להצטרף.

האב נראה מודאג וגם עצוב במקצת.

"אחי הצעיר משה-שמואל, בן השמונה-עשרה, הלומד בירושלים, היה צריך להגיע היום," הסביר יהודה.

"מתי יוצא האוטובוס האחרון מירושלים?" שאל רני.

"האוֹמְנִיבּוּס? הלא אין עדיין אפילו דרך כבושה אלינו. ובקושי מתנהלות העגלות הבודדות בדרך יפו-ירושלים הגרועה, המלאה בורות."

"אז איך הוא יגיע?"

"ברגל."

"ברגל?"

"כן. יוצא הוא לפנות-ערב מירושלים, הולך כל הלילה, ובבוקר מופיע אצלנו."

"אל תדאגו," אמר קפיטן יוקי. "הוא יגיע. שום דבר רע לא קרה לו."

השלושה הוציאו כפותיהם, ויהודה המשיך לספר על דאוד אבו-יוסף:

"לא ארכו הימים ושמו של אבו-יוסף התפרסם בסביבה. רבים היו השֵיח'ים שבאו לבקרנו, ורבים היו הביקורים שהחזרנו להם. שֵיח' אַבּוּ-קִישְׁק, אשר שבטו הגדול והחזק שבכל שבטי הסביבה, מתגורר צפונה-מערבה למושבה, מעבר לירקון – חיתן באחד הימים את אחד מבניו, ואנו היינו מוזמנים לחתונה. אחרי שהגשנו, כנהוג, את המתנות בשם המושבה, ה'קוֹמְבַּנִּיֶה' כפי שמכנים אותנו הערבים, כלומר  קבוצה, קומפני – הושיבו אותנו באוהלו של השיח'. מכל קצות הארץ באו קרואים מכובדים. וכשהחלו לשחק פאנטאזִיות, אלה תחרויות המירוץ על גבי הסוסות האצילות, התבקש אבו-יוסף להשתתף גם הוא בתחרויות, אבל סירב לחלוטין, כי בטוח היה שישיג את כל הפרשים המפורסמים.

"רק לַ'מַיְדַאן', אלה שעשועי ולהטוטי הרכיבה, הסכים לצאת ולשחק קצת, אבל יחידי. אז הראה את כוחו: היה זורק את הרומח קדימה ומזנק אחריו על סוסתו ותופשו, או שהיה מבתק בדהירתו אבטיח גדול שהונח על הארץ, מבתק בחרבו, מבלי שיתפרדו שני בתרי האבטיח.

"האורחים עמדו המומים למראה נפלאותיו. ואולם למרום התלהבותם הגיעו אחרי-כן, כאשר אבו-יוסף חזר האוהלה ופתח את פיו בשיר. שעות רצופות שר לפניהם בקולו הערב, וכל הקרואים התמוגגו ממתיקות, קריאות 'אח-אח!' נפלטו מגרונותיהם, ודמעות עמדו בעיניהם. אלמלא ראיתי במו עיניי – לא הייתי מאמין. ולמחרת נסע השיח' אבו-קישק עם אבו-יוסף ליפו, ושם הלביש אותו ואת סוסתו בשלל דברי-יקרות: צמר, משי, נחושת וכסף. כשנים-עשר נפוליונים זהב הוציא עליו!"

"כמה זה שווה היום?" התעניין רני לדעת, בלחישה, אצל אבבטן.

"יותר מחמישים דולאר זהב אמריקאי, על פי הערך הנהוג ביפו ובסביבותיה כיום. אבל עד שנחזור אל ימינו, בעוד יותר ממאה שנה, עתיד גם הדולאר לאבד פי כמה וכמה מערכו. אילו הייתי יודע מה משקל מטבע אחת של חמישה דולאר זהב, הייתי יכול לומר לך, על פי שער הזהב בדולארים – "

"אבבטן!" אמר רני בפליאה, והכול בלחש, "מאין אתה יודע את הכול?"

"היו איזה שמועות זדוניות, בזמן האחרון, שאינני בקיא די הצורך בתולדות ארץ-ישראל, והתחלתם לשאול סופרים אחרים, אז ישבתי ולמדתי את הנושא, ביסודיות! אדם עם ראש כשלי יכול להתחרות אפילו בזיכרון של 'צפנת פענח'!"

"שְׁשְשְש – " היסה אותם קפיטן יוקי. "מצאתם לכם עניין לעסוק בו עכשיו, אצל אנשים עניים אלה, שכל מאכלם לחם, פולים ועדשים – "

הם המשיכו ללעוס בחשיכה המתעבה, תוחבים כפותיהם אל צלחות התבשיל הטעים ומקנחים בלחם הטרי, ורק אבבטן מסתובב כל הזמן בחוסר-סבלנות על מושבו הדוקרני, והוא בטוח כי היתושים הקטלניים עוקצים רק אותו, בכוונה!

"אולם לא רק בחגיגות התפרסם אבו-יוסף," המשיך וסיפר יהודה ראב, "גבורתו, אומץ-ליבו וזריזותו היו כשל שד. תמיד היה מפתיע את אויביו בתכסיסיו. פעם הסתבך, כשהוא יחידי, בתגרה עם להקת רוכבים מבני שבט ג'ראמנה, ובראשם השיח' שלהם. במהירות הבזק התפרץ ביניהם, חטף את השיח' מעל סוסו, שם עורפו על ברכיו לפניו, על סוסתו, הוציא מאכלת מאבנטו והניח אותה על צוואר השיח' –

"'מי מכם – ' קרא, 'שינסה רק לזוז ממקומו, דם השיח' על ראשו יחול!

"הם נשארו נדהמים, ובו ברגע התנפל שוב עליהם כשהוא פועל בידו האחת, ופיזרם לכל רוח. את השיח' שלח אחר כך אליהם, שלם ובריא.

"יום אחד רכבנו שנינו לפנות-בוקר לאורך ואדי אבו-ליגֶ'ה, מצפון למושבה, והנה מ'דַהַרַת אִל-עַדַשׂ', היא גבעת העדשים, אשר אנו, המתיישבים, החלטנו כי בבוא העת נקצה אותה להיות בית-הקברות – ירדה לקראתנו ובאה קבוצה בת חמישה רוכבים בידואים, שפתחו מיד ביריות עלינו.

"'שכב מיד ארצה, שים עצמך כמת, ועל תעז לירות אף כדור!' צעק אבו-יוסף.

 "מיד עשיתי כדבריו, וגם הוא גהר ארצה, כמוני, אבל את חרבו הסתיר מתחתיו. סוסותינו ברחו. כאשר התקרבו המתנפלים אלינו כדי מטרים אחדים, קפץ אבו-יוסף ממקומו, ובטרם הספיקו הללו להניע יד או רגל, כבר פגע בהם. במשך שניות מיספר פצע את כל החמישה. זה בכתפו, זה ברגלו וזה בזרועו. אבו-יוסף נזהר היה תמיד מלפצוע פצעי-מוות, והניח למתנפלים לברוח לנפשם.

"'ככה יותר טוב,' אמר לי, 'למה לנו עסקי גאולת-דם ונקמות? מוטב שיברחו ויוכלו לספר למכריהם ולבניהם אחריהם מי הוא אבו-יוסף!'

"בנחת ניגב את חרבו בעשב, והחזירה לנדנה. סוסתו חיכתה לו במרחק-מה, וסוסתי על ידה. עלינו ורכבנו לדרכנו כשהוא מנחם אותי על שהשאירני 'מחוסר עבודה'.

"לפעמים היה חומד לו סתם שעשועי-ציד. בערב פסח הראשון, כשבאו משפחותינו מירושלים ומיפו לחגוג את חג הפסח בפתח-תקווה, זה היה עוד בטרם עברו לגור עימנו כאן דרך-קבע – היו דרושות לנשים מניפות, כדי ללבות את האש בתנורי-החימר. מיד דהר אבו-יוסף לביצה של פתח-תקווה, שבה חנו להקות של חסידות, בדרכן לאירופה, באביב. הוא התקרב בלאט עד כדי מרחק של ארבעים-חמישים מטר מהן, ובידו רק מקל. ואז דירבן את סוסתו ועט עליהן. החסידות, שדרכן לנתר צעדים מיספר לפני המריאן, לא הספיקו להתרומם כדי שני מטר מן האדמה, ואבו-יוסף כבר הוריד שלוש מהן בתנופות אחדות במקלו. את נוצותיהן הגיש שי לנשים.

"בייחוד היה אוהב להתגרות בחזירי-הבר שהיו באים בלילות מן הביצה ונוברים והופכים בשדותינו. באחד הימים רדף אחרי חזיר-בר זכר עד הביצה. הוא הטיל את רמחו בחזיר, וזה נתקע בין כתפיו ויישבר. החזיר הפצוע הפך מיד מנתקף לתוקף. אבו-יוסף היה בסכנה גדולה, כי החזיר ניגש עד הסוסה וניסה לתקוע את ניביו בבטנה. אבל זו היתה מתרוממת על רגליה האחוריות, ונגיחות החזיר הוטלו לאוויר.

אני, שנלוויתי אל אבו-יוסף, הוצאתי מיד את אקדחי וכיונתי אותו אל החזיר, אבל אבו-יוסף צעק:

"'אל תירה!'

"ואכן, לאחר תמרוני-קפיצה אחדים של אבו-יוסף היה החזיר מימינו, ואז – בתנופה אחת בחרבו – ביתק אותו מקצה חוטמו עד לבין כתפיו.

 "אבו-יוסף, בכל גבורתו, ידע לנקוט לפעמים גם בכלל הערבי: א-שַראד תֻלְתֵין א-רג'ל, כלומר – הבריחה היא שני-שלישי הגברוּת. כמו למשל במקרה הזה: לביצה, השייכת לממשלה התורכית, נשלחים מדי שנה באביב סוסי-הצבא למירעה. וקצין תורכי עם כמה חיילים שומרים עליהם. באחד הימים החלו לרעות את סוסיהם על גבול שדותינו. קמה מריבה בין אבו-יוסף לבין הקצין' ואבו-יוסף לא שלט ברוחו וסטר לקצין על לחיו.

"מיד ציווה הקצין על חייליו לתופשו. הפעם ראה אבו-יוסף כי מוטב לו לברוח. הוא לא אהב עסקים מיותרים עם אנשי ממשלה. ברח, והחיילים אחריו. במשך רגעים מיספר הגיע לוואדי אבו-ליג'ה, עבר אותו בקפיצה על גבי סוסתו, ונשאר עומד מהעבר השני, כשהוא מזמין אליו בחיוך את החיילים.

"ככה חי פעל בינינו דאוד אבו-יוסף במשך כל השנה שעברה. ולפני חודשים אחדים החליט לחזור לביתו. הוא נפרד מעלינו בדמעות, עלה על סוסתו, רכב בדרכו צפונה, ונעלם."

השתררה שתיקה. לאה העמידה במרחק-מה מהם עששית, שהטילה צללים מרקדים על פני היושבים בפתח הבית, הבנוי-למחצה.

"כמה נפלא," אמר רני לבסוף, "שפגשנו סוף-סוף מישהו שהכיר ממש את אחד מבני השבט יהודי החי במידבר, אם כך – הלא אין זו אגדה בלבד!"

"את מי פגשתם?" שאל יהודה ראב.

"מה?" התבלבל רני.

"רכב בדרכו צפונה?" שאל לפתע אבבטן.

"בוודאי." ענה יהודה ראב. "בדרך דמשק."

"ומדוע לא דרומה, אל המידבר?"

"המידבר? מה פתאום? הלא דאוד אבו-יוסף הוא מבגדד."

"בג-דד!!!" קראו שלושתם בתימהון עצום, "דאוד אבו-יוסף אינו אחד מבני השבט היהודי החי במידבר?"

"אני רואה ששכחתי לספר לכם על מוצאו של דאוד אבו-יוסף, כפי שסיפר לי כאשר נפגשנו באוהלי לראשונה. הוא בן לאחת ממשפחות היהודים בבגדד, העוסקות במסחר צמר וחלב עם הבידואים במידבר. במשך כשמונה-תשעה חודשים בשנה מתגוררות המשפחות הללו בין הבידואים. והוא, אבו-יוסף, נהג להרחיק יותר מבני כל המשפחות הללו אל לב המידבר, והיה בו כבן-בית. ובאחד הלילות נגנבה ממנו סוסתו היקרה, וכל השאר כבר ידוע לכם."

"אבל ספר השירים הכתוב עברית וערבית, עם הראבאבה, והפיוטים העתיקים על גבורת יהודי המידבר?" לא הירפה רני.

יהודה ראב קימט מצחו בחשיכה, ניקה היטב את מקטרתו, שדוגמת ראש-אדם לה, והמִכסה ככובע-מתכת, מגן מרוח ומסתיר את אדמומית הבעירה בלילה. פיטם אותה בטבק והציתו באמצעות קיסם שאותו הדליק מעל לעששית.

"שמעו," אמר, "עתה נזכרתי בדבר-מה שיעניין אתכם. פעם אחת, כך סיפר לי, הוא נילווה לשיירה של מלומדים אנגליים שנסעו לחקור את מידבר ערב, ולחפש את יהודי חייבר."

"חייבר!" קרא רני.

"כן. בשיירה ההיא עבר עימם את נג'ד, חצר-מוות ושאר מקומות מלאי תעלומה, אשר מי יודע מתי ייחקרו היטב, אולי רק בעוד כמה דורות."

"זהו!" אמר קפיטן יוקי. "אנחנו בדרך הנכונה. במסע הזה פגש ודאי דאוד אבו-יוסף את יהודי חייבר, ומשם שמע את השיר. הבה נלך בעקבותיו – "

והשלושה קמו ללכת.

"האם לא תישארו לישון עימנו הלילה?" התפלא יהודה ראב. "הדרכים מסוכנות. קל לתעות. ורבים גם השודדים."

"לא, לא נוכל לחכות." השיב קפיטן יוקי. "תודה לך על הכנסת האורחים, על סיפורך ועל שחלקתם עימנו, אתה, אישתך הצעירה ואביך, את ארוחתכם הטובה – "

יהודה ראב חייך. אביו, ואשתו הנערה, כבר נכנסו הביתה. "מתפלאים אתם על צעירותה? ותארו לעצמכם – היא כבר אשתי השנייה, ונשאתיה בהיותה בת חמש-עשרה!"

"אדון ראב," ניגש אליו אבבטן, ברוב חשיבות, בפנותם ללכת, "בטרם ניפרד, ברצוני לבשר לך כי עתידה להיוולד לך בת משוררת, אסתר, ונכד – סופר!"

"סופר?" חלף צל של מורת-רוח על פניו של יהודה ראב, "על מה יכתוב? על באר שחפרנו? פשוטים וצנועים הם חיינו, וכלל לא עולה על דעתי שראויים הם לשמש חומר לסיפור. ובוודאי שלא לאגדות מעולפות הוד שבגבורה ובהגזמה. אני מקווה שבניי ונכדיי ימשיכו בחיים של עבודה מועילה, שהם יעסקו בחקלאות או בכל ענף אחר של יצירה מועילה. דעו לכם – נפשי שונאת את אלה העוסקים במקצועות פאראזיטיים. היות אדם ישר, ממלא את חובת העבודה וההגנה במצפון נקי, חי חיים של יצירה ושל תועלת, לאחרים כלעצמו – זוהי כל תורתי על רגל אחת. תיבנה-נא ארצנו במו ידינו, ויבוא משיח צדקנו, אמן סלה."

המשך יבוא

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אודי יקירי, אני מוסיף את תגובתי לרשימתו של נעמן כהן מגיליון 1457: "פיטר פריי לשלטון בעפולה." את יואב בר-אל היכרתי בגלריה צ'מרינסקי ששכנה ברחוב גורדון בתל אביב. הצגנו את תערוכותינו הראשונות בשנים 1958-9 באותה גלריה.

כשחזרתי ארצה אחרי לימודים באיטליה הראה לי יואב תבליטי גבס שפיסל באותה תקופה, וניירות עם שירבוטי עיפרון סתמיים וכתמים אמורפיים בצבע ורוד. 

כששאלתי אותו מה לו ולקשקושים הנ"ל ענה לי בתימהון: "אלו ציורים של רפי!"

כך נתוודעתי אל מי שכונה "האפיפיור של האמנות הישראלית." יואב, שהפך למבקר האמנות של "הארץ", נהיה אחד המעריצים של רפי לביא, שאת חוסר הכישרון למלאכת הציור החליפה אצלו הכריזמה שלו כמורה. אוצרי אמנות ומנהלי מוזאונים תמיד מחפשים את "הדבר הבא".  רפי לביא בא להם כמתנה משמיים. ומה שלא עשו האוצרים ומבקרי האמנות עשו תלמידיו ממשיכי דרכו.

דוד שריר

צייר ומעצב במה

* יש ספר על הקומוניסטים העבריים. רות אלמוג, בדבריה על רינה גלעדי, כתבה כי הקומוניסטים העבריים "היתה קבוצה של העילית החברתית שלא נכתב עליה עדיין שום מחקר ראוי." ובכן, בשנה האחרונה הופיע ספרה של כרמית גיא "חלום ושבר" (הוצאת כתר), העוסק בתולדותיה ובחבריה של קבוצה זו. קראתיו בעניין רב.

עזרא דלומי  

* לאהוד ידידי שלום! אכן כבוד גדול עושה לנו נעמן כהן כאשר הוא מייחד התייחסות לדברינו ממש בגוף העיתון ולא רק באגף הסופי...

ולעצם העניין: נעמן כהן (מהתנחלות תל אביב) חושף בגיליון האחרון (1460) את כישרונו הגדול לסלף ולפרשן דברים שכלל לא נאמרו! הביטוי "מעשה מגונה" מעולם לא נאמר על ידי ומעולם לא תבעתי צנזורה. נהפוך הוא – הבעתי הערכה למייסד ועורך העיתון על כך שאינו מצנזר את דברי הכותבים.

אני רק הבעתי דעה על צורת הכתיבה ואיזכור השמות ואת תחושתי בקשר לכך. בדבריו של נעמן כהן בגיליון האחרון יש המחשה מובהקת לרעיון ה"פייק ניוז" הבא להשחיל לתודעה עובדות לא נכונות ולהשפיע  עליה בצורה זו, וזאת – מבלי לתת תשובה עניינית מדוע כל כך חשוב במסגרת של הבעת דעה פוליטית עכשווית לציין את שמו הקודם של אדם מלפני עשרות שנים. לשאלה זו לא מואיל מר נעמן כהן לתת תשובה. חבל.

נ.ב.

א. אין לי קשר לבשוויס זינגר. זהו שמי המקורי. אבי ז"ל עלה ארצה כחלוץ בשנת 1924 בשם זמיר.

ב. בֶּנְדָלֶ'ה הוא אכן שם חיבה אותו היא נושאת בגאון כבר כ-80 שנה. [במקור: רות בן-דב מקריית חיים, לימים קדרי. ציירת. גרה במושב גן חיים. – אב"ע].

ג. אני חוזר שוב על מה שאמרתי כבר בהתחלה – איני חולק על ידענותו ורהיטות כתיבתו של נעמן כהן. דרך אגב – קוראי העיתון גם הם אנשים ידענים ואינטליגנטיים (אולי לא כמו נעמן כהן) והם יודעים שקרל מרקס היה יהודי ושגם המנוול קורבין הוא יהודי אבל לא מעניין אותם ששמו היה ירמיהו...

[אהוד: ג'רמי קורבין אינו יהודי! ג'רמי הוא שמו הפרטי!!!]

ד. איני חושב ש"המשחק" של נעמן כהן בשמי בהמשך רשימותיו בגיליון האחרון בהקשריהן השונים מוסיף לו כבוד או נקודות. זוהי התקפה זולה לצורך התגוננות.

ה. אני מעריך מאוד את דאגתו של נעמן כהן לבחילותיי (...) ואת עצותיו הרפואיות שהן כנראה חלק מידענותו...

ו. תודה למשה גרנות ולאביבה קם על שהצטרפו לדעתי והוסיפו מיספר תובנות והגדרות נוספות לעניין כגון: "ליגלוג" ו"הקנטה הבאה מרוע לב."

שלך,

יונתן זמיר

אהוד ידידי! ב"טראנס" של כתיבתי הקודמת נשמטה ממני התייחסות לנקודה נוספת ואודה לך אם תוסיף גם אותה. האדון נעמן כותב, ואני מצטט "...מאין לו חוסר הבושה, שלא לומר החוצפה, לגלם את טורקמדה, גבלס או ז'דנוב ולתבוע צנזורה על אנשים?"

מעבר לשקר, שהרי מעולם לא תבעתי צנזורה (סליחה, את זה כבר הזמתי קודם) – להשוות אותי לפרסונות הנ"ל!!!

אנחנו הרי מכירים כבר כמעט 70 שנה. אז מילא טורקמדה (כן כן אדון נעמן – אנחנו יודעים מי היו האנשים האלו – לא רק ידען כמוך) שהיה מפלצת אכזרית בשירות הכנסייה הקתולית במאה ה-15 או ז'דנוב שהיה קומיסר התרבות הנוראי של סטלין בשנות ה-40 של המאה ה-20.

אבל להשוות אותי לגבלס?! המפלצת הנאצית! איכה ירדת אדם? הרי מי שנוקט בשיטות של גבלס, שהפך את השימוש בשקרים לשיטת העבודה שלו לצורך השמדת היהודים – זה אתה המשקר לקוראים במצח נחושה בתקווה, אולי, שלא יחזרו לקרוא בגיליונות הקודמים מה באמת כתבתי.

מה שעשית זו שפלות ממדרגה ראשונה, ירדת הכי נמוך שאפשר! מסתבר שידענות רבה זה לא הכול. צריך גם להיות "אדם" – ואתה "אדם" קטן קטן. בינתיים רק תקפת אבל תשובה עניינית לנושא שהועלה לא נתת. אולי באמת צריך לאמץ את הצעתך: לא להתייחס אליך כלל, להשתמש בגלגל של העכבר ולהמשיך הלאה.

שלך,

יונתן

* אהוד: למה לי אין חבר באמריקה ששוכב ערום ומאונן בפני נערות ערומות בנות ארבע-עשרה וגם מעניק לי מלגת מחקר על השפעת האשכוליות האדומות על תדירות הקקה שלי?

אבל כמובן – האיש המושחת ביותר בישראל הוא בנימין נתניהו, ויש להציל מפניו את הדמוקרטיה ואת המדינה!!!

ואולי גם לעבור את אחוז החסימה.

* דורון גיסין: לכל המגיבים וכל המבכים את גורלו של בית ספר פיק"א הישן, קיבלתי הודעה ממקור מוסמך בעירייה שבעקבות הלחץ הציבורי והנודניקיות שלי, מתכננת העירייה "לטפל" במבנה בית הספר. מעמקי מוחם הקודח של פרנסי העיר נרקמה תוכנית להסב את המבנה למתנ"ס. מי שמכיר את הרכב האוכלוסייה בעיר ומי שמכיר את יחסי הכוחות בפוליטיקה העירונית יודע מי ייהנה מן המתנ"ס המתוכנן. מה שעומד בניגוד גמור לצרור התירוצים מן העבר שמאחר שאין כסף בקופתה של העירייה, נמנעים מלתקן לשפץ ולשמר את המיבנה.

זאת ועוד – מיבנה ביה"ס פיק"א הוכרז ונרשם במעמד של שימור מחמיר. מי שיודע מה הם הכללים הנהוגים בשימוש מחמיר מבין ויודע שהמיבנה אינו יכול לשמש כמתנ"ס אלא אם ישמש ככיתות לימוד ו/או בית מדרש ו/או בית תפילה. והנה הולך וטובל ושרץ בידו.

* אודי שלום. מציע  לאתגר קצת את הכותבים למיניהם בעיתון, להתמודד עם השאלה:" האם תזכה מדינת ישראל לחגוג את יום הולדתה המאה בעוד 29 שנים?" – במיוחד בשל הבחירות  הקודמות והקרבות, בהן זוטות הכריעו ויכריעו את הכף (כן נתניהו או רק לא נתניהו) – מן הראוי לעסוק בשאלות הקיומיות כבדות המשקל אשר רבים מאיתנו מתכחשים לעצם קיומן.

דני גיסין

אודי: הסר דאגה מליבך. בזכות סבא-רבא שלך, שהוא גם סבא שלי, יהודה ראב, ישראל תזכה לחגוג את שנת ה-100 – והיא תתקיים הרבה יותר שנים מכפי שמי מאיתנו יכול לחזות, ומכפי שיהודה ראב, וגם סבך מצד אביך, שלמה זלמן גיסין – העזו אי-פעם לחלום ולקוות, והם לא תיארו לעצמם שתהיה בעתיד מדינה יהודית חזקה ומצויינת כמו ישראל – שבהחלט יכולה, כפי שבן גוריון ביקש, "להיות לאור גויים."

* האם שר החינוך שלנו רפי פרץ חכם?

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2242 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,075 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,074 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-89 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,633 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-93 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-73 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-30 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-63 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח-בהקלדה של הלקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

[מיספר הערכים לפי ההתקדמות בהקלדה]

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,240 נמעני המכתב העיתי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל