פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1462

[שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, י"ט בתמוז תשע"ט, 22.7.2019

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: לִיצֶנְצִיָּה בּוֹעֵטִיקָה. // ישראל בר-ניר: אם השלום הוא דבר שצריך לשלם עבורו מחיר כואב, עדיף שיכאב לצד השני. // אורי הייטנר: צרור הערות 21.7.19. // פוצ'ו: בחיי [6]. י"ב. המשפט. // נורית יובל: 1969. יולי 21, הנחיתה על הירח. // עמוס גורן: הנחיתה שלי על הירח. // אייב גרינוולד:  "להטיל ספק בציונות": כך מציג ג'יי סטריט את ישראל לצעירים אמריקניים. // מלי טויב: יבוטל הותמ"ל מיד! // ד"ר ארנה גולן: איך הצליח סיפורו של אהוד בן עזר על אהבה נכזבת לעבור את משוכת הוותיקים? // סיום הרומאן "מסעותיי עם נשים": במלאת למלך דוד שבעים ושבע. // תקוה וינשטוק: עמק הצבאים. // נעמן כהן: ואלה שמות... // אהוד בן עזר: ספרי דורות קודמים. "רפובליקה שקיד" לבייליך ופנטלייב. פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 7.4.1972 לפני 47 שנים. // אהוד בן עזר: בעקבות יהודי המידבר. פרק שבעה-עשר. אַבּוּ-טַנֶק, אבו-דַאוּד והָרוּן הקטן, במסילת הברזל החיג'אזית. // ממקורות הש"י.
 

* * *

יוסי גמזו

לִיצֶנְצִיָּה בּוֹעֵטִיקָה

בַּזְּמַן הָאַחֲרוֹן אֶת שִׂיא הִתְפַּשְׁטוּתָהּ הִגְבִּירָה

אֶצְלֵנוּ מִין אָפְנָה שֶׁמִּשְׁתַּלְבִים בָּהּ בַּד בְּבַד

עָצְמָה וּסְפּוֹרְט כְּשֶׁמְחַלְּצִים מִבַּקְבּוּקִים שֶׁל בִּירָה

אֶת פְּקָקֵיהֶם בְּכוֹחַ בְּעִיטָה עַזָּה בִּלְבַד.

וּטְרָנְד הַבְּעִיטוֹת הַזֶּה פּוֹשֵׁט לֹא רַק בְּ"עַמְךָ"

הַתּוֹקְעִים פֶּנְדֵּלִים וְגוֹלִים כְּמוֹ בְּמִגְרְשֵׁי

הַכַּדּוּרֶגֶל, אֶלָּא גַּם בֵּין קְנָאקֶרִים בְּנֵי סַמְכָא

הַבּוֹעֲטִים בַּבַּקְבּוּקִים הַהֵם בְּאֵין מַחְשֶׁה.

אֲבָל בְּעוֹד שֶׁאֶזְרָחִים בְּנֵי "עַמְךָ" בּוֹעֲטִים כָּאן

בְּבַקְבּוּקֵי הַבִּירָה רַק כְּ"הוֹבִּי" חֶבְרָתִי

הַקְּנָאקֶרִים מִן הַמִּמְסָד לִבְעֹט חָזָק נוֹטִים כָּאן

לֹא רַק בְּבַקְבּוּקִים מִמְּרוֹם כִּסְּאָם הַמֶּמְשַׁלְתִּי

כִּי אִם גַּם בִּקְלִיטַת-אֱמֶת שֶׁל בְּנֵי יוֹצְאֵי אֶתְיוֹפְּיָה

וּבְסִבְלָם שֶׁל נִפְגְּעֵי שַׁיֶּטֶת שְׁלוֹשׁ עֶשְׂרֵה

שֶׁסֻּרְטְנוּ בְּנַחַל הַקִּישׁוֹן וּכְמוֹ אוּטוֹפְּיָה

נִרְאֶה לָהֶם טִפּוּל הוֹגֵן מִצַּד פְּקִידִים חַסְרֵי

אֶמְפַּתְיָה בְּמִשְׂרַד הַבִּטָּחוֹן כְּשֶׁבְּיוּרוֹקְרַטְיָה

בְּצַד סַחֶבֶת בַּת שָׁנִים דּוֹחָה אֶת פִּתְרוֹנָהּ

שֶׁל מְצוּקַת חוֹלֵי שַׁיֶּטֶת זוֹ בִּמְקוֹם סִימְפַּטְיָה

כְּשֶׁהֵם בֵּין לוֹחֲמֵינוּ בַּדַּרְגָּה הָרִאשׁוֹנָה.

וְכָכָה בּוֹעֲטִים יוֹם-יוֹם הַקְּנָאקֶרִים הָאֵלֶּה

בִּמְצוּקָתָם שֶׁל חַקְלָאֵינוּ הַסּוֹבְלִים מִשֹּׁד

פְּרִי עֲמָלָם וְגַם מִמִּכְסַת-מַיִם מִתְעַלֶּלֶת

וּבֶטַח אִי אֶפְשָׁר בְּשׁוּם פָּנִים בָּהֶם לַחְשֹׁד

בְּשֶׁמֶץ הִתְחַשְּׁבוּת בְּצָרָתָם הַכֹּה פָטָאלִית

שֶׁל מוֹצִיאֵי לַחְמָם מֵעֲבוֹדַת הָאֲדָמָה

שֶׁפַּעַם נֶחְשְׁבָה לַצִּיּוֹנוּת הָאִידֵיאָלִית

וְאִלּוּ בְּיָמֵינוּ הִיא מֻזְנַחַת מִשּׁוּם מָה.

מַה שֶּׁחוֹזֵר כָּאן וּמוּכָח בְּהַפְגָּנוֹת הַזַּעַם

מֵהֶן עוֹלָה בְּרוּרוֹת מְחָאָתוֹ שֶׁל הָעוֹטֵף

עַל הַרְתָּעָה בִּלְתִּי מַסְפֶּקֶת מוּל טֵרוֹר לֹא פַּעַם

כְּשֶׁהַמְּדִינָה צְרִיכָה לָתֵת לָהֶם יוֹתֵר כָּתֵף

כִּי גַם בְּתוֹשָׁבָיו שֶׁל עוֹטֵף עַזָּה בּוֹעֲטִים פֹּה

בְּרֶגֶל מֶמְשַׁלְתִּית גַּסָּה שֶׁל אֲדִישׁוּת גְּמוּרָה

כְּשֶׁבְּלִי הֶפְסֵק עַל מַעֲרַב הַנֶּגֶב מֻנְחָתִים פֹּה

רָקֵטוֹת הַחָמָאס וּבָלוֹנֵי הַתַּבְעֵרָה.

וּבְאוֹתָם סִכְלוּת וְהֵעָדֵר-תְּבוּנָה מֻחְלָט

בּוֹעֵט אוֹתוֹ מִמְסָד בְּמִין נוֹק אַאוּט בְּאֵילַת

כְּשֶׁשֵּׁרוּתוֹ לְתוֹשָׁבֶיהָ הוּא שֵׁרוּת שֶׁל דֹּב

וּכְשֶׁסְּגִירַת שְׂדֵה דֹּב אֵינֶנָּה מְבַשֶּׂרֶת טוֹב,

כִּי כְּבָר הָיוּ לוֹ דֵּי שָׁנִים לִפְעֹל בִּשְׁווּנְגּ אַקְטִיבִי

לְהַכְשָׁרַת שְׂדֵה-תְּעוּפָה אַחֵר, אַלְטֶרְנָטִיבִי

אֲבָל אוֹתָנוּ, בְּ פַּ רְ טַ צְ' לַ נְ ד,  מְאַפְיֵן הַבְּרוֹךְ

 שֶׁל חֹסֶר מְשַׁוֵּעַ בְּתִכְנוּן לִזְמַן אָרֹךְ.

וְרַק עַל שְׁנֵי סוּגֵי פְּקָקִים לֹא הִתְגַּבְּרוּ עֲדַיִן

שָׂרֵינוּ הַתְּקוּעִים מוּלָם בְּאָזְלַת-יָד קָשָׁה:

עַל שְׁלַל פְּקָקֵי תְּנוּעָה שֶׁשּׁוּם פִּקְחוּת פּוֹלִיטִיקָאִים

עוֹד לֹא פָּתְרָה אוֹתָם וְאִם נִסְּתָה אָז פִקְשְׁשָׁה

וְעַל הַפְּקָק הַמַּר שֶׁל אֹטֶם שְׁרִיר הַלֵּב הַכְּרוֹנִי

מִצַּד מִמְשָׁל שֶׁנִּתּוּקוֹ מִן הַצִּבּוּר גּוֹבֵר

אֶל מוּל הַגִּזְעָנוּת, הָאַלִּימוּת וְרַף הָעֹנִי

שֶׁמִּי שֶׁמִּתְעַלֵּם מֵהֶם שַׁקְרָן הוּא אוֹ עִוֵר.

מִי שֶׁמַּפְעִיל עַל כָּל בִּקֹּרֶת מַשְׁתִּיקוֹל פְּסִיכוֹטִי

וּשְׁפַּכְטֵל שֶׁל טִיּוּחַ עַל פְּגָמִים וְעַל בְּקִיעִים

טוֹעֶה מְאֹד אִם הוּא רוֹאֶה בְּכָךְ אַקְט פַּטְרִיוֹטִי,

שׁוּם אַהֲבַת מוֹלֶדֶת לֹא הִסְתִּירָה לִקּוּיִים.

עֻבְדָּה שֶתּוֹכְחוֹת כָּל נְבִיאֵינוּ מִימֵי קֶדֶם

אַף פַּעַם לֹא גָּרְמוּ לֹא לִבְגִידָה, לֹא לְסִכּוּן

כִּי אִם לְפַּטְרִיוֹטִיּוּת וְאַהֲבָה יוֹקֶדֶת

לָאָרֶץ וְלָעָם. אִם אֵין בִּקֹּרֶת אֵין תִּקּוּן.

יוסי גמזו

* * *

לכל אוהבי הזֶּמֶר וההומור הישראליים באיזור חיפה

מחר, יום שלישי, ה-23.7.19, בשעה 12 בצהריים, ייערך בבית אבא חושי בחיפה מופע מוסיקלי והומוריסטי מלהיטי הזֶּמֶר והקוריוזים על מה שמסתתר מאחורי להיטיו של פרופ' יוסי גמזו – לרגל קבלתו את אות ההוקרה של אוניברסיטת בר אילן על תרומתו לַזֶּמֶר העברי.

המנהל המוסיקלי יהיה האדריכל והזמר צביקה שקולניק, והמעוניינים מתבקשים להבטיח להם מקום באמצעות הטלפון אצל מירי טורמן: 054-7279555.

[דבר המפרסם]

* * *

ישראל בר-ניר

מו"מ שמו"מ – ישראל, הערבים והאמריקאים

– אם השלום הוא דבר שצריך לשלם עבורו מחיר כואב, עדיף שיכאב לצד השני.

המאמר הזה התפרסם בינואר 2014. מעט מאוד השתנה בחמש השנים שחלפו, למעט יציאה מהתמונה של כמה מהנפשות הפועלות. בימים אלה, על הפרק תוכנית המאה של נשיא ארה"ב, דונאלד טראמפ. אני מוצא לנכון לפרסם את המאמר כלשונו בשנית. ללא כל שינוי – כאילו הזמן עמד מלכת.

 מעבר להרים ולמדבר,

אומרות האגדות,

ישנו מקום, מקום בו מתנהל המו"מ,

אותו המו"מ המתנהל על כלום.

רבים יצאו לדרך עם תקווה,

מצוידים בחלום ישן, מפת דרכים ומימיה,

אך המראה אשר אל מול עיניהם נגלה,

חיזיון שווא היה, חיזיון שהרבה בו לא היה.

מטח היריות היה קצר,

גנח האחד – "נמוג החיזיון" – ויידום,

ענו רעיו והחזיקו אחריו,

אכן כאן המקום, אך לא נמצא בו מו"מ.

א. מו"מ – על מה ולמה

ממשלת ישראל מנהלת משא ומתן. משא ומתן עם מי? לא ברור. משא ומתן על מה? גם זה לא ברור. משא ומתן לשם מה? זה עוד פחות ברור.

לציפי לבני, נציגת ישראל למשא ומתן, יש תשובה – מטרתי היא להגיע להסכם. אם לא נוכל להגיע להסכם עם הפלשתינאים, אז נחתום על הסכם עם העולם (זה תרגום חופשי שלי לידיעה שהתפרסמה בג'רוזלם פוסט). ציפי לבני לא הכחישה את הדברים. היא רק אמרה "הבינו אותי לא נכון," וכן "דבריי הוצאו מהקשרם."

נפתלי בנט, לפי אותה ידיעה, הציע לה לחתום על הסכם עם יצורים מהחלל החיצון. אין ספק שסיכוייה לקצור שם הצלחה הרבה יותר גבוהים מאשר עם הערבים.

ב. מו"מ ללא תנאים

משא ומתן, או בקיצור מו"מ, הוא תהליך בו שני צדדים נפגשים על מנת להגיע להסכמה בנושאים השנויים במחלוקת ביניהם. בתהליך כזה, כל אחד מהצדדים מעלה את דרישותיו ומגיב על דרישותיו של הצד השני, כשהמטרה היא להגיע לפשרה בה כל צד מקבל חלק מדרישותיו ומוותר על חלק מהן.

ככה מתנהל מו"מ בכל מקום, אבל לא במזרח התיכון. בארץ הקודש כללי המשחק שונים. מה שמקובל על כל אומות העולם איננו מספיק טוב לעם היושב בציון. במזרח התיכון, לפני שמתחילים במו"מ, מנהלים מו"מ על המו"מ. מעבר לשאלות הרות גורל כמו האם המו"מ יתנהל בעמידה או בישיבה, איזה כיבוד יוגש למשתתפים במהלך המו"מ, ומי ייכנס ראשון לחדר – ציפי לבני או שלמה מולכו, המו"מ על המו"מ צריך לתת תשובה לשאלה המרכזית – באלו תנאים הערבים בכלל יסכימו לקחת חלק במו"מ.

המילה "תנאים" צורמת באוזניו של נתניהו. אחרי ככלות הכול הוא הבטיח לבוחריו שהמו"מ עם הערבים יתנהל בלי תנאים מוקדמים. ובאמת, ישראל לא הציגה תנאים מוקדמים להשתתפותה במו"מ. אבל מה לעשות, הערבים אינם חושבים שהבטחותיו של נתניהו מחייבות אותם. הם לא התחייבו שלהם לא יהיו תנאים מוקדמים.

איך יוצאים מזה? והנה בא לציון גואל – את המילה "תנאים" מחליפים במילה "מחוות". ישראל תבצע מחוות על מנת לרצות את הערבים שייאותו לקחת חלק במו"מ. מחוות זה לא תנאים. מחווה זה דבר שאתה עושה מרצונך החופשי, לעומת זאת תנאי זה דבר שכופים עליך לעשותו. המו"מ על המו"מ אפשר את קיום המו"מ.

המחוות שישראל הסכימה לעשות "מרצונה החופשי" הן שחרור של אסירים ערביים. בעיני הצד הערבי הרעיון מצא חן והם הפכו אותו מיד לנושא המרכזי של המו"מ. אבו מאזן הודיע קבל עם ועדה שהמו"מ יימשך עד שאחרון האסירים ישוחרר. כדי לא לתת לערבים סיבה להפסיק את המו"מ בטרם עת, על ממשלת ישראל להכין מאגר גדול של אסירים ולפרוס את תהליך שחרור האסירים על פני הרבה פעימות. ככה אפשר יהיה למשוך את המו"מ עד אין קץ, ובינתיים, כמו בבדיחה ידועה, או שהפריץ ימות או שהכלב ימות.

עד שזה יקרה, המו"מ ימשיך להתנהל כבעבר. מאידך, מאחר שישראל לא הציבה תנאים משלה, גם פיגועי הטרור יימשכו כבעבר. זאת היא התגשמות חזון השלום של יוסי שריד – עם קצת טרור אפשר לחיות. הוא לא טרח להגדיר כמה קצת זה "קצת".

בצד הערבי, שלא התחייב שלא יהיו לו תנאים מוקדמים, לדברים יש דינמיקה אחרת. דרישות חדשות צצות אצלם כפטריות אחרי גשם. כרגע על הפרק הצהרתו של אבו מאזן שהוא יסרב להקים מדינה פלשתינאית אם ישראל לא תוותר על בקעת הירדן, אם ישראל לא תוותר על ירושלים, אם ישראל לא תסכים לזכות השיבה, ועוד כהנה וכהנה – הרשימה מתמשכת בלי שרואים את הסוף. זה כבר השיא – אבו מאזן מאיים על ממשלת ישראל שהוא לא יקים מדינה פלשתינאית! זה מזכיר את הסיפור על הרשל'ה שאיים שאם לא יתנו לו לאכול הוא ילך לישון רעב.

נתניהו חוזר השכם והערב על הדרישה שהערבים יכירו במדינת ישראל כמדינתו של העם היהודי. מאחר ואינני יודע מה עובר במוחו של נתניהו, אני אפילו לא מנסה להבין מה הוא רוצה להשיג. נניח לרגע שאבו מאזן יגיד שהוא מכיר במדינת ישראל כמדינה יהודית, מחר יחליף אותו אבו אחר ויגיד שהוא לא מכיר במדינת ישראל כמדינה יהודית. אז לאיזה "אבו" צריך להאמין?

ג. מו"מ – השיטה הנורווגית

זה פיתוח ישראלי מקורי, מה שהוא בנוסח הראש היהודי ימציא לנו פטנטים. השיטה נוסתה לראשונה בבירת ארץ הפיורדים, ומכאן הכינוי "השיטה הנורווגית". גם בשיטה הנורווגית שני צדדים נפגשים על מנת להגיע להסכמה בנושאים השנויים במחלוקת ביניהם. אבל, וזה החידוש שבשיטה, המו"מ מתנהל לא בין הצדדים, אלא בין חברי המשלחות של כל אחד מהצדדים לבין עצמם. בצד הישראלי המו"מ הוא על מה להציע לערבים, ובהשאלה מההגדה של פסח כל המציע יותר הרי זה משובח. במקביל, בצד הערבי המו"מ הוא על השאלה אלו מההצעות הישראליות כדאי לקבל מיד, ואלו מהן יש לשמור כאופציות למימוש במועד יותר מאוחר.

לפני מיספר שנים הלכתי לשמוע הרצאה של נציג מהקונסוליה הישראלית באזור מגוריי. המרצה, בחור צעיר שהיה חבר זוטר במשלחת שניהלה את המו"מ עם הערבים באוסלו, סיפר על חוויותיו מאותו אירוע. בין השאר הוא תיאר את אחד מחברי המשלחת שהיה משפטן. לדברי המרצה האיש היה "מומחה שאין שני לו למשפט בין לאומי." "אשף משפטי ללא מתחרים." המומחה הזה, לדברי המרצה, סובב את חברי המשלחת הערבית על האצבע הקטנה.

השאלה מי סובב את מי באוסלו היא נושא לדיון נפרד. אבל השחצנות, הגישה של אני ואפסי עוד – אנחנו מסובבים אותם, היתה תמיד נר לרגלי עושי השלום הישראלים.

ד. מו"מ – שיטת חז"ל

בעיתונות התפרסמה ידיעה שחכם דת מצרי הציע שממשלת מצרים תתבע ממדינת ישראל להחזיר את הרכוש שבני ישראל "גזלו" בעת יציאת מצרים, כמסופר בספר שמות. אינני זוכר את המועד המדויק בו התפרסמה הידיעה, אבל כאשר קראתי את זה, זה נשמע לי כבדיחה לא רעה ואף כתבתי על זה מאמר. להפתעתי קיבלתי תגובה למאמר מהרב אליצור סגל בה הוא כתב לי שזה לא דבר חדש, ושהסיפור מופיע בתלמוד, במסכת סנהדרין. להנאת הקוראים אני מביא להלן את הקטע המלא בנוסחו המקורי.

הנקודה המעניינת בסיפור היא גישתם של חז"ל לניהול מו"מ. היה שם אחד גביהא בן פסיסא שהתנדב לייצג את עם ישראל בדיון. הוא הסביר את זה כדלהלן – מה אתם יכולים להפסיד? אם המצרים ינצחו אותי תוכלו לדרוש דיון חוזר בנימוק שהנציג שלכם היה אידיוט, ואם אני אנצח המצרים יצטרכו לוותר.

למיטב ידיעתי הטקטיקה הזאת גלשה גם למשפט המודרני. יש מקרים בהם נאשמים שהורשעו מערערים על פסק הדין בטענה שעורך הדין שייצג אותם היה אידיוט שלא ידע איך להגן עליהם כמו שצריך.

מהיום שהתפרסם שנתניהו מינה את ציפי לבני לייצג את מדינת ישראל במו"מ עם הפלשתינאים, אני שואל את עצמי אם נתניהו מכיר את הסיפור הזה. הייתי רוצה להאמין שבבחירתה של ציפי לבני, נתניהו, כמו חז"ל לפני 2,400 שנה, מכין לעצמו אליבי.

פעם אחת באו בני מצרים לדון עם ישראל לפני אלכסנדרוס מוקדון. אמרו לו, הרי הוא אומר (שמות י"ב) וה' נתן את חן העם בעיני מצרים וישאילום תנו לנו כסף וזהב שנטלתם ממנו, אמר גביהא בן פסיסא לחכמים תנו לי רשות ואלך ואדון עמהן לפני אלכסנדרוס אם ינצחוני אמרו להם הדיוט שבנו ניצחתם ואם אני אנצח אותם אמרו להם תורת משה רבנו נצחתכם. נתנו לו רשות והלך ודן עמהן אמר להן מהיכן אתם מביאין ראייה אמרו לו מן התורה אמר להן אף אני לא אביא לכם ראייה אלא מן התורה שנאמר (שמות י"ב) ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים שלושים שנה וארבע מאות שנה תנו לנו שכר עבודה של שישים ריבוא ששיעבדתם במצרים שלושים שנה וארבע מאות שנה. אמר להן אלכסנדרוס מוקדון החזירו לו תשובה אמרו לו תנו לנו זמן שלושה ימים נתן להם זמן בדקו ולא מצאו תשובה. - - - מסכת סנהדרין, פרק י"א, דף צ"א

ה. הכרה ומו"מ

לפני כמה חודשים זביגנייב בז'ז'ינסקי (איך הפולנים מצליחים לבטא את השם הזה?) – מי שהיה היועץ לביטחון לאומי של הנשיא ג'ימי קרטר, פירסם את זיכרונותיו. בין השאר הוא מספר על המו"מ שקדם לחתימת הסכם השלום עם מצרים בקמפ-דייויד. בז'ז'ינסקי מספר שהמבוא לטיוטה הראשונה של ההסכם, מה שמכונה באנגלית preamble, התחיל במשפט "ממשלת ארה"ב מכירה בזכותו של העם היהודי לחיות במדינה עצמאית" (אינני ערב לנוסח המדויק שהיה באנגלית).

כשבגין קרא את הקטע הזה הוא אמר לבז'ז'ינסקי: "תוציא את זה, תמחק את כל הקטע."

בז'ז'ינסקי נדהם מתגובתו של בגין ושאל אותו "מה רע בזה? הרי זה לטובתכם."

בגין ענה לו: "עם-ישראל איננו זקוק להכרה מאף אחד בזכותו להתקיים במדינה משלו."

לנתניהו יש מה ללמוד.

ו. סיכום

הפרק הנוכחי בתהליך המו"מ המזרח תיכוני מתנהל בשלושה ממדים – במקום בין שני צדדים המו"מ הוא בין שלושה – הישראלים, הערבים והאמריקאים. אבל העיקרון הבסיסי שנקבע באוסלו נשמר – כל אחד מהצדדים מנהל מו"מ עם עצמו.

מישהו מאמין שהפעם יצא משהו יותר מוצלח?

ישראל בר-ניר

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 21.7.19

* עם הפנים למרכז? – קיוויתי מאוד להצטרפות גשר, בראשות אורלי לוי אבוקסיס, לכחול לבן. ראיתי בהצטרפות כזאת חיזוק של המסר החברתי של כחול ולבן וחיזוק הייצוג הנשי בהנהגתה. לכן, הצטערתי לשמוע על חבירתה למפלגת העבודה.

מפלגת העבודה הרוויחה. אני מקווה שהבחירה ללכת עם גשר ולא עם מרצ, אינה רק שיקול טקטי קוניוקטורלי, אלא חישוב מסלול מחדש, ותחילת חזרה של מפלגת העבודה למרכז הישראלי.

* מיהו שמאל? ומיהו ימין? – נתניהו: ליברמן שמאלן. עיסאווי פרייג': עמיר פרץ – ימין. אולי זה סימן שהגיעה השעה להיגמל מהמגירות האנכרוניסטיות הללו?

* עולם הדימויים האוטו-אנטישמי – בתכנית "פגוש את העיתונות" של חדשות 12, השתלח אברהם בורג בגסות בחברו לשמינייה לשעבר, עמיר פרץ, בשל חבירתו לאורלי לוי ו"גשר". הוא אמר שפרץ הקים את המפלגה החברתית-לאומנית, "ואמנע מלתרגם את זה לשפה אחרת." אם במקרה מישהו לא הבין, הוא תרגם זאת בראשו לגרמנית – "מפלגה נאציונל-סוציאליסטית". בעולם המושגים והדימויים האוטו-אנטישמי שלו, השוואת ישראל לנאצים, שהיא סוג של הכחשת שואה, חביבה במיוחד.

* הרס להם את הפנטזיה – בהמשך מופע האימים שלו ב"פגוש את העיתונות", השתלח בורג גם באהוד ברק, אותו כינה "פסול פוליטיקה", ובראש כתב האישום נגדו: "הוא האיש שחיסל את אוסלו."

זאת טענה בת עשרים שנה של השמאל הקיצוני, ואני מציע לבחון מאין באה. בנאומו המדיני הפרוגרמאטי בכנסת של ראש הממשלה יצחק רבין, אחרי חתימת הסכם אוסלו ב', שבו הציג את הקווים האדומים שלו למו"מ על הסדר הקבע; נאום שלמרבה הצער והאסון היה נאומו האחרון בכנסת ערב הרצח, ותוכניתו היא מורשתו המדינית, הוא קבע את העיקרון הראשון של ישראל: "לא תהיה נסיגה לקווי 4.6.67", ומנה חלק מן השינויים, "לא כולם," כלשונו: ירושלים רבתי וסביבותיה, בקעת הירדן "במובן הרחב ביותר של המושג", גושי ההתיישבות כולל הקמת גושי התיישבות חדשים כמו גוש קטיף ועוד, יישארו בידי ישראל. כמובן שרעיון העוועים של "חילופי שטחים" לא עלה על דל שפתיו.

לעומת זאת, אהוד ברק ניסה להגשים את הפנטזיה של בורג וחבר מרעיו, כאשר על דעת עצמו, ללא החלטת ממשלה או קבינט, ריסק את כל הקווים האדומים של רבין, הסכים לנסיגה על בסיס קווי 4.6.67 (עם "חילופי שטחים"), חלוקת ירושלים כולל העיר העתיקה, נסיגה מבקעת הירדן ועוד.

בורג וחבר מרעיו היו צריכים להעלות אותו על נס ועל ראש שמחתם.

אלא שקרה להם אסון. ברגע שדרכם נוסתה – היא הוכחה כמופרכת. הפלשתינאים דחו את הצעת ברק בדם, אש, לינץ' ותמרות עשן, אוטובוסים מתפוצצים ויותר מאלף ישראלים שנרצחו ואלפי פצועים.

מרגע זה היתה לבורג וחבר מרעיו בעייה. במשך שנים הם שרו "רק תצאו מהשטחים ויהיה טוב הו יהיה טוב כן," והתברר שכל מה שהטיפו לו ללא לאות הוא הבל ורעות רוח.

מה עושים?

אפשרות א', היא להודות ביושר ובאומץ בטעותם. האפשרות הזאת לא עלתה על דעתם, ולכן הם בחרו באפשרות ב', שהם רגילים לה כל כך. להאשים את ישראל. אז הם האשימו ומאשימים את ברק, שכיוון שהוא אמר שאין פרטנר, הוא הרס את השלום הנפלא שהיה בהישג יד. למעשה הם שונאים אותו, כיוון שברגע שהוא אימץ את דרכם, הוכח שזו דרך שגויה, דרך ללא מוצא, שאין בה אבן על אבן, שאין בה ענף לקושש, שאין בה פחמי כיריים, אין בה לחם, אין אש, אין מים, שיש בה מלוא חופניים רק אפר. יש סיבה טובה יותר להרוג את השליח?

ברגע שהפלשתינאים דחו את הצעתו, היה על ברק להודיע מיד שהיא בטלה ומבוטלת, לא שרירה ולא קיימת. במקום זאת הוא אמר אז, ומדקלם את המנטרה עד עתה, ש"זוהי התוכנית ואין בלתה." אבל זה לא יעזור לו אצל בורג וחבר מרעיו. הם לא יסלחו לו על שניסה את הפנטזיה שלהם, ובכך הרס אותה.

* האשמת שווא – אמון על שיטת ההגנה הטובה ביותר היא התקפה, אהוד ברק, שהולך ומסתבך בפרשת אפשטיין, האשים את נתניהו ברצח רבין, בהסתה שהביאה לרצח רבין.

זו האשמת שווא. נתניהו לא הסית נגד רבין, אלא הנהיג מאבק פרלמנטרי וציבורי לגיטימי נגד מדיניות הממשלה. זו הדמוקרטיה. הניסיון ליצור דה-לגיטימציה למאבק כזה, זהה לניסיון של נתניהו היום ליצור דה-לגיטימציה למאבק נגד ממשלתו.

היתה הסתה נגד רבין, אך נתניהו לא היה שותף לה. להיפך, הוא יצא נגדה, והדברים מתועדים.

בחוכמה שלאחר מעשה, כנראה שהיה עליו לעשות יותר. אילו העלה על דעתו לאן תוביל ההסתה, לבטח היה עושה יותר. אך איש לא העלה על דעתו לאן זה ידרדר, כולל רבין עצמו, כידוע.

ושאלה נוספת – אם ברק רואה בנתניהו אשם ברצח רבין, למה ישב בממשלותיו, דבק בהן ואף פילג את מפלגתו כדי לדבוק בנתניהו? פתאום היום נודע לו מה היה ב-1995?

* שאלות ותמיהות – ברק הודיע על החלטתו לנתק את כל קשריו העסקיים עם עבריין המין הטייקון אפשטיין. החלטה ראויה. אך היא מעוררת שאלות ותמיהות. מה קרה? הרי ברק ידע שאפשטיין הוא עבריין-מין מורשע, ואף על פי כן, עשה איתו עסקים. אם עסקים עם עבריין הם דבר ראוי וכשר, למה הוא ניתק את הקשרים? אם עסקים כאלה אינם ראויים ואינם כשרים, מדוע הוא יצר אותם ולמה המשיך לקיים אותם עד היום? זה עמוד השדרה המוסרי שלו?

* מודה ועוזב ירוחם – כשהרב רפי פרץ אומר שטיפולי המרה הם דבר פסול וחמור, יש לדברים ערך והד חזקים הרבה יותר, מאשר אם אומר אותם ניצן הורביץ, לדוגמה. במקום שבעלי תשובה עומדים, אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד.

* מחזקים את ערך המשפחה – אחי הצעיר, אמיר, הוא הומו. הוא כבר כעשרים שנה בזוגיות נפלאה עם בן זוגו, אילן. יש להם שני ילדים מקסימים. הם הורים נפלאים. הם בנו משפחה למופת. הזוגיות, ההורות והמשפחתיות שלהם הם למופת.

אמיר לא בחר להיות הומו. זה טבעו. את הטבע הזה אי אפשר להמיר בטיפולים, שאינם אלא התעללות נפשית, או כהגדרתו המדויקת של הרב רפי פרץ, "דבר פסול וחמור." הבחירה שלו היתה לקבל את עצמו ואת טבעו ולמנף את הבחירה לזוגיות מאושרת ולמשפחה.

הגורמים השמרניים שדבקים במלחמת מאסף נגד הלהט"ב מדברים בשם ערך המשפחה. מבחינתם, להיות הומו פירושו הוללות מינית, מין מזדמן וכו'. אולם היום, כאשר זוגות חד-מיניים נלחמים על זכותם להורות ולמשפחתיות ומקימים משפחות נורמליות לחלוטין, הם רק מחזקים את ערך המשפחה, את ערך ההורות.

* צהובון מקארתיסטי ירוד – כותרת ראשית שמנה וזועקת ב"הארץ": "כחלון וארגון 'השומר החדש' ניסו להשתלט על תנועת נוער לפני הבחירות."

כל הכתבה, המוגדרת "בדיקת הארץ" – כל כולה שקר, מתחילתה ועד סופה. אין שם מילה של אמת. צהובון מקארתיסטי ירוד.

הכתבה פורסת תאוריית קונספירציה שקרית, על פיה מנכ"ל תנועת המושבים מאיר צור עבר ל"כולנו", הובטח לו להיות מועמד המפלגה לתפקיד שר החקלאות (שהמפלגה תדרוש אחרי הבחירות) ובתמורה תנועת בני המושבים תפרוש מתנועת הנוער העובד והלומד, תתאחד עם השומר החדש (שעל פי הכתבה השקרית היא "ממומנת בידי הימין הקיצוני" – עוד שקר), ואלפי בני נוער יגויסו להיות השטח של "כולנו".

תנועת בני המושבים מנסה כבר עשרים שנה לפחות להתנתק מהנוער העובד והלומד, בשל תחושה של "אישה מוכה" בתוך הנוע"ל (אני מצטט את אחת ממנהיגות התנועה), אי העברת תקציבים, אפלייה בתקנים ועוד ועוד. השנה הגיעו מים עד נפש והם החליטו לפרוש סופית. תחילה תנועת המושבים תמכה במהלך, אך בלחץ ההסתדרות, הנוער העובד והלומד ושלום שמחון, שינתה תנועת המושבים את החלטתה. מאיר צור, שהוזכר בכתבה, ואכן היה ב"כולנו", תמך בהחלטה להישאר בנוע"ל. הנהגת תנועת בני המושבים החליטה לפרוש חרף עמדת התנועה והקימה את "התנועה החדשה" (שם זמני). כיוון שתנועת נוער חדשה אינה מקבלת תקציבים ממשרד החינוך במשך שנתיים, נפגשו ראשי התנועה עם מיספר תנועות (למשל – האיחוד החקלאי) כדי למצוא תנועה מתאימה, שתפרוש עליה חסות.

'השומר החדש', תנועה בלתי מפלגתית, שמחנכת על ערכי ההתיישבות, אהבת האדמה והחקלאות, נמצאה מתאימה מבחינה אידיאולוגית וארגונית, ולכן הם הולכים יחד, ובצדק. אין שום קשר ל"כולנו". זה אפילו לא עלָה. ודאי שהנוער לא אמור היה להיות קשור לפעילות כלשהי ב"כולנו". זאת המצאה מן ההתחלה ועד הסוף. פשוט שקר וכזב. כל החיפוש אחרי מי תורם ל'השומר החדש', הוא מקראתיסטי בדיוק כמו הרדיפה אחרי כל מי שקשור איכשהו לקרן החדשה.

ההוכחה לכך שהכול שקר – "כולנו" כבר לא קיימת, מאיר צור מתנגד לפרישה ולהקמת התנועה החדשה, ובכל זאת הנהגת בני המושבים, ללא תמיכת תנועת המושבים, פרשה והקימה תנועה חדשה בשיתוף עם 'השומר החדש'.

* יש מה ללמוד מצרפת – בניגוד לחוק מגה-שחיתות הצרפתי, שנתניהו מנסה לחוקק גרסה קיצונית הרבה יותר שלו – יש לנו מה ללמוד מהתרבות הפוליטית הצרפתית.

שר בכיר בצרפת, פרנסואה דה-רווי, התפטר עקב חשיפה תקשורתית לפיה ערך ארוחות מפוארות ע"ח הציבור ושיפץ את דירת השרד שלו בעלות של 60,000 יורו.

* תיקונים לחוק הלאום – בוויכוחים שאני מנהל על חוק הלאום, שואלים אותי לעיתים בני הפלוגתא שלי: "חוק הלאום בעיניך מושלם? לא צריך לתקן בו כלום?"

לא. הוא לא מושלם. אני הייתי מנסח אותו אחרת. הייתי מגדיר בחוק היסוד שישראל היא מדינה ציונית, שהאידיאולוגיה הרשמית שלה היא הציונות וייעודה הוא הגשמת הציונות.  הייתי מכניס לתוך החוק את חוק השבות, שמשום מה הוא אינו חוק יסוד, למרות שהוא אמור להיות המסד של חוקת המדינה. הייתי מוסיף הגדרה שמדינת הלאום של העם היהודי מכירה בכל הזרמים ביהדות ובשוויון של כל הזרמים ביהדות. הייתי מוסיף סעיף על פיו ניתן לבטל את החוק או סעיפים מתוכו רק ברוב של 80 ח"כים.

אני אמנם תומך בחוק בכל ליבי, אבל הוא ממש לא מושלם.

* לא אוהב יהודים – התפרסם בעיתון "הזמן הירוק" מאמרי "התחרפנתם?!" – שבו תקפתי את היוזמה של חיים אורון ואחרים להקמת מסגרת משותפת של העבודה, ברק ומרצ עם חד"ש ואחמד טיבי. עם הפרסום, קיבלתי טלפון, והמטלפן תימצת את מאמרי כך: "אז אני מבין שאתה לא אוהב ערבים."

זה כמו לומר על מי ששולל ריצה משותפת לבחירות עם סמוטריץ' ובן גביר, שהוא לא אוהב יהודים...

מכל מקום, אין מצב שנתייחס לרשימה שמכילה בתוכה את הטינופת עופר כסיף כלגיטימית לשותפות כלשהי.

והלוואי שתקום מפלגה ערבית שאינה אנטי ישראלית ופועלת להשתלבות במדינת ישראל (כלומר במדינה היהודית, לא לנסות טיפול המרה במדינה כדי שתהיה מדינה אחרת). אני בטוח שמפלגה כזו תהיה שותפה רצויה בכל קואליציה.

* דיפלומטים בדימוס נגד המאבק באנטישמיות – במאמר בטור שלו ב"ישראל היום" גונן יוסי ביילין על דיפלומטיים ישראליים בדימוס שהפכו לסניגורי BDS, בתגובה למאמר של אלדד בק, באותו עיתון, שיצא נגד אותם דיפלומטים.

במאמרו, הציג ביילין מצג שווא, כאילו בק תקף את הדיפלומטים על כך שהם ביקרו את מדיניות ממשלת ישראל. אולם ממש לא על כך מדובר. ביקורת על מדיניות הממשלה היא לגיטימית, גם דיפלומטים בדימוס רשאים למתוח אותה ואין עם זה כל בעייה. בק כלל לא התייחס לכך במאמרו. המאמר דיבר על דיפלומטים ישראליים בדימוס, שפועלים בגרמניה נגד הפעולה הגרמנית כנגד האנטישמיות. הגרמנים, שמבינים משהו באנטישמיות, קיבלו ברוב עצום בפרלמנט החלטה המגדירה את BDS תנועה אנטישמית וקראה לפעולה נגדם. אכן, BDS היא תנועה אנטישמית מזיקה. מן הראוי שכל יהודי יתמוך בהחלטת גרמניה ובמאבקה באנטישמיות. כאשר יהודים, ישראלים, ועוד דיפלומטים ישראלים – יוצאים באופן אקטיבי נגד המאבק באנטישמיות, הם ראויים לכל גנאי והוקעה על כך.

* בעד ההיפופוטם – השבוע תבחר המפלגה השמרנית בבריטניה את מנהיגה החדש. איני יודע מי ייבחר. אבל גם אם המפלגה השמרנית תעמיד בראשה גמל או היפופוטם, הוא ראוי להיבחר לאין ערוך יותר מהצורר האנטישמי קורבין, מנהיג הלייבור.

* צעד גדול לקונספירציה – חמישים שנה לנחיתת האדם על הירח. חמישים שנה לתאוריות הקונספירציה המטורללות על פיהן האדם לא נחת על הירח. ומיליונים מאמינים לקשקוש הזה, ויש להם אינספור "הוכחות" ל"זיוף". בדיוק כמו למאמינים שהשב"כ רצח את רבין, ש"מדינת העומק" תופרת תיקים לנתניהו ושהמוסד אחראי לאסון הצונאמי.

מוזרים.

* על פטריוטים וסמרטוטים – חמישים שנה מלאו לפשיטה על האי גרין במלחמת ההתשה. נחיצות הפעולה הזו שנויה היום במחלוקת בקרב ההיסטוריונים, אולם על דבר אחד אין מחלוקת – הגבורה העילאית, הנחישות וההקרבה, הדבקות במשימה, והעליונות הבלתי רגילה של לוחמי שייטת 13 וסיירת מטכ"ל על לוחמי הקומנדו המצרי בקרבות הפנים אל פנים, שבהם נהרגו כ-90 מצרים. 6 לוחמי צה"ל נפלו בפשיטה ו-11 לוחמים נפצעו.

עמי איילון, לימים מפקד חיל הים וראש השב"כ, השתתף בפעולה כסגן צעיר בשייטת. נלחם בגבורה עילאית, והמשיך להילחם גם אחרי שלוש פציעות בדבקות, התקדם וחיסל לוחמי קומנדו מצריים רבים. על גבורתו זכה בעיטור הגבורה.

עמי איילון הוא היום בעבורי יריב אידיאולוגי קשה ביותר. פעמיים השתתפתי מולו בפאנלים, והמחלוקת בינינו עמוקה והפער בעמדותינו תהומי. אני רואה בעמדותיו איום קיומי על המדינה וביטחונה. אך האם אני או מישהו אחר יכולים להטיל ספק כלשהו במחויבותו המוחלטת למדינה ולביטחונה, בפטריוטיות שלו ובאמונתו שהדרך שהוא מציע היא הטובה למדינת ישראל? כל פקפוק כזה אינו אלא עזות מצח.

קראתי רשומה של אחד מביריוני הרשת הביביסטים המנוולים ביותר, בזו הלשון: "אני לא מוכן להודות לברק, או לגנץ, או למי שלא יהא, על שירותו בצה"ל. אני מאמין שאולי הם חייבים להודות לנו על שפירנסנו אותם כל חייהם."

רק סמרטוט מנוול ועלוב נפש כזה, שעבודת האלילים שלו למנהיג שהוא סוגד לו היא חזות הכול, יתייחס לאנשים שכל חייהם קודש לביטחון ישראל וסיכנו את חייהם לאורך עשרות שנים בהגנה על המדינה, כאל מי ש"פרנסנו אותם".

ולא, לא מדובר בעשב שוטה. מי שנותן את האות הוא הבן המפונק, הפה המזוהם, שכותב את מה שאבא שלו נמנע מלומר בקולו, אך מי שאמור להבין מבין שזה האות; זה מה שצריך לדקלם.

...ושלא תהיינה אי הבנות, למי התכוון נתניהו, האיש שבעקביות, לכל אורך דרכו הפוליטית, רמס כל מי שקצת בלט בליכוד, והתייחס אליו כאל איום על שלטונו, כשאמר בראיון ל"ישראל היום" שבכוונתו להכשיר את דור ההנהגה הבא.

* חוה אלברשטיין כמכשיר של הלאומנות הציונית – המשוררים הדגולים אברהם שלונסקי ולאה גולדברג כתבו פרסומות, להשלמת פרנסתם. אריק איינשטיין האגדי, השתתף בפרסומות (למשל, הוא היה פרזנטור של "דיפלומט, הסכין הכפול" בשנות השבעים). זה בסדר, זו פרנסה מכובדת, וזה אפיק לביטוי היצירתיות.

וכך גם כאשר חוה אלברשטיין עושה זאת.

אני מודה, שאני חצוי בנושא הזה. כן, קצת מפריע לי, לראות את חוה אלברשטיין, שבעבורי היא מיתוס של אמנות צרופה, מתמסחרת. אך קול אחר בתוכי מגנה את הטהרנות הזאת.

לעומת זאת, השוקניה לא אוהבת את זה. זאת פרסומת פטריוטית מדי. מה זה "אני חוזרת"? כותב ניסן שור: "אלברשטיין מעוותת את המילים לכדי גרסה פטריוטית צוהלת. 'שלום, אני חוזרת.' היא שרה, כאילו שזה תשדיר למשרד העלייה והקליטה, 'היו לי אשליות בקשר ללונדון... הייתי שם לבד.' ...הטקסט הופך לעוד תצוגת כוח ציונית-לאומנית."

אוי אוי אוי. חוה אלברשטיין פגמה בטוהר ה"שמאלני", וערקה למחנה הציוני לאומני פטריוטי, רחמנא לצלן.

* עשרים שנה למותו של מאיר אריאל – לא נסעתי הפעם למופע לציון עשרים שנה לפטירתו של מאיר אריאל. אך האזנתי לשידור החי ב"כאן ג'" מתחילתו ועד סופו. כרגיל, מופע נפלא, מרגש ביותר, איכותי מאוד. איך לא? הרי אלה שיריו של המשורר הדגול, פורץ הדרך, וירטואוז השפה העברית, מאיר אריאל. והכל בביצועים יפים, חלקם נאמנים למקור, חלקם חדשניים. האטרקציה היתה הופעתו המפתיעה, הלא מתוכננת ושלא הוצגה בפרסומים, של שלמה ארצי.

בעיניי, מי שגנבו את ההצגה היו הזמרות – נורית גלרון, יובל דיין, דקלה, תמר רדא, קרן פלס וכמובן – ריטה, ב"ערב כחול עמוק". פחות אהבתי את החידוש של שירי מיימון ל"שלל שרב".

העורך והמנחה של הערב הזה, כמו של קודמיו, היה יואב קוטנר, שעשה זאת כתמיד במקצועיות, בקיאות וחן רב.

* ביד הלשון:  עֵרָגוֹן – עשרים שנה חלפו מאז מותו בטרם עת של מאיר אריאל. אריאל היה המאהב הגדול של השפה העברית ווירטואוז בשליטתו בה ובמשחקו בה.

בשירו "זרעי קיץ" השתמש אריאל במילה יפהפייה ונדירה.

זרעי קיץ נישאים ברוח

מעירים זיכרונות

מעוררים עֵרָגוֹנוֹת.

עֶרְגוֹנוֹת הם רבים של עֵרָגוֹן. עֵרָגוֹן – פירושו כיסופים, כיליון נפש, כמיהה, רצון עז. בדרך כלל אנו משתמשים במילה עֶרְגָּה. אלו מילים נרדפות. מאיר אריאל בחר במילה הנדירה יותר, ובלשון רבים.

אורי הייטנר

* * *

לכבוד חג האהבה הוא ט"ו באב

יקיים מוזיאון נחום גוטמן לאמנות ערב ט"ו באב

יום ה' 15.8.19

סיור מוזיקלי ברחובותיה הראשונים והציוריים של תל-אביב

הסיור יתכנס בשעה 17:00 ברחבת מוזיאון נחום גוטמן לאמנות

וייצא אל שכונת אחוזת בית, השכונה הוותיקה ביותר בתל אביב.

במהלך הסיור ישירו המשתתפים יחד את שירי תל אביב הנוסטלגיים:

מאריק איינשטיין ועד אריס סאן, מ"אנחנו החלוצים" ועד "פנס בודד".

הסיור יעצור בבית הקולנוע הראשון בתל אביב,

בקיוסק הראשון, בבית העצמאות ובעוד שלל אתרים היסטוריים.

יחד יתורו המשתתפים אחר מקורות ההשראה

לסיפוריו וציוריו של נחום גוטמן,

וילמדו להכיר את תל אביב

דרך השירים הרבים שנכתבו והושרו עלייה.

[דבר המפרסם]

* * *

פוצ'ו

בחיי [6]

י"ב. המשפט

נתתי לריצ'רד, גיסי רודף הצדק, את מיספר הטלפון של אירנה, ה'חראית' לפי דבריו, ודי שמחתי שהוא לקח על עצמו לדבר איתה, כי אני תמיד אוהב לתת לאחרים לבצע משימות מסוג הגורם לי להתקפת גמגמת.

עם מסירת המספר איחלתי לו הצלחה ואמרתי לו בעוז שאין לו מה לפחד, כי אני עומד מאחוריו.

אחרי חצי שעה צילצל אליי ובישר לי שאני יכול לישון בשקט, כי הוא דיבר איתה. אמר לה שהיא זונה בת זונה ואם תעז לעשות צעד אחד בכיוון בית המשפט ננקנק אותה ככה שירדו לה דמעות מהתחת.

ממש הערצתי אותו. אני בחיים לא היה עולה על דעתי לצאת בהתקפת-נגד כל כך מאיימת ועוקצנית. היללתי אותו על התחכום והאומץ  שגילה והודיתי לו בשמה של גיזי. אמרתי לו שהיא בטח רגועה עכשיו ושמחה שיש לה לפחות חתן אחד שהיא יכולה לסמוך עליו.

חודש שלם עבר עליי בהרגשה שריצ'רד עשה את הדבר הנכון, אבל אחרי שעבר החודש, ועברו עוד שבועיים, קיבלתי טלפון בהול מגיזי ובו היא מבקשת שאבוא אליה ולא אספר לאף אחד. עליתי על הווספה ותוך רבע שעה הייתי אצלה. היא הגישה לי דף של מכתב רשום שבו היא מוזמנת לבוא לבית המשפט בעקבות תביעתה של הגברת אירנה בירנבוים (שם בדוי). שאלה אותי מה עושים עכשיו.

אמרתי: "אני מטלפן לריצ'רד כי הוא מאלה שיודעים לעשות את הדבר הנכון בלי דחיות."

אמרה לי: "בשום אופן לא. לא רוצה שהוא יידע. ובכלל ורדה לא בסדר, הבטיחה לה שלא תספר לאף אחד ותוך רגע ריצ'רד כבר ידע."

אז היא מבקשת שלא אספר לא לו ולא לה.

"אם כך – אמרתי – אני אדבר עם רוזנצוויג, עורך הדין של המשפחה, והוא כבר ידע מה לעשות."

רוזנצוויג היה עורך דין רך לבב ונעים הליכות, וגיזי הודתה שגם היא חשבה עליו. עליתי שוב על הווספה ותוך עשר דקות הייתי במגדל שלום בחדרו של רוזנצוויג. הוא קיבל את פניי במאור פנים, הניד ראשו למשמע התביעה הבלתי צפויה ואמר שקודם כל הוא ישתדל לדחות את המשפט כמה שיותר. לכך הסכמתי מיד והוא הבטיח שיודיע לי על המועד החדש.

כעת עליי לגלות שלמחרת היום שבו ריצ'רד הודיע לי שדיבר עם הבת זונה ואני יכול לראות את הפרשה סגורה, קיבלתי טלפון מאישה שפנתה אליי במבטא גרמני ושאלה אם אני מוכן להיפגש איתה. שאלתי באיזה עניין. אמרה לי שזה עניין הקשור לחותני בנימין ז"ל, אבל היא לא רוצה לדבר על זה בטלפון.

שאלתי מה הכתובת והיא אמרה: "שמעון התרסי 3 על יד קולנוע פאר."

עכשיו הייתי מבולבל לגמרי, כי אם המדברת היא המתורגמנית של בנימין שתובעת אותו  עכשיו למשפט, מה פתאום יש לה מיבטא גרמני? הרי בפעם הקודמת שדיברתי איתה היה לה מיבטא שנשמע יותר רומני. ליתר בטחון שאלתי אם שמה אירנה. היא הכחישה ואמרה ששמה עליזה לוין והשם שלה רשום על הדלת בקומה ראשונה.

למרות שלפני כמה שורות כתבתי כמה אני אוהב לדחות דברים, הרי הפעם הסקרנות היתה חזקה יותר מכול. עליתי על ידידתי הווספה ותוך כמה דקות הייתי ברחוב שמעון התרסי 3. צילצלתי בפעמון הדלת בקומה הראשונה. את הדלת פתחה לי אישה ממושקפת כסופת שיער, שכמה קמטים מקשטים את פניה פה ושם. היא חייכה אליי כמכרה ותיקה והזמינה אותי להיכנס לסלון. על השולחן חיכתה לי צלחת עם תפוחים אדומים.

היא שאלה אם אני רוצה לשתות משהו, אך אני אמרתי שהייתי מעדיף איזה פרי, אם יש לה, רצוי תפוח.

היא השמיעה ציחקוק קל ואמרה ששמעה מזמן על ההומור שלי.

הבנתי שהיא קראה כנראה את ספרי, אבל ליתר בטחון שאלתי מי סיפר לה.

"הייתי ידידה של החותן שלך – אמרה – וממנו אני מכירה את כל המשפחה וגם יודעת על שני הילדים שלך."

הבנתי שהיא מדברת על ידידות ממושכת ופורייה והטיתי אוזן לשמוע למה בעצם קראה לי. היא ניגשה לעניין וסיפרה שכאשר קיבלה לפני כמה שנים פיצויים מגרמניה, פנתה לידידה בנימין שישקיע את הכסף בתוכנית חיסכון. עכשיו, כשהוא נפטר, היא רוצה להוציא את הכסף, אבל היא לא סומכת על האחים שלו ובנימין תמיד אמר לה, שאם יהיו לה בעיות, הכי טוב יהיה אם תפנה אלי ולא אל אחיו.

הרגעתי אותה. אמרתי שאני ביחסים טובים גם עם משה וגם עם מרדכי ואני בטוח שהדבר יסתדר על הצד היותר טוב.

אחר כך, כשיצאתי מהבית והייתי כבר בחדר המדרגות, קראה לי וכשנעצרתי, אמרה: "זה שלך," והגישה לי תפוח אדום ששכחתי לאכול.

אני חייב להודות שאמנם ידעתי עוד מסיפוריה של אימי שיש לחותני חברה מסתורית, אבל לא העליתי על דעתי שיש לו שתיים, ושהוא איש אשכולות במובן הרחב של האשכול. מבחינה נפשית, הייתי מוכן לקבל עכשיו עוד טלפון או שניים מנשים נוספות ואפילו ציפיתי לזה. 

הטלפון הבא אכן הגיע אליי אחרי יומיים, אבל הוא לא היה משום גברת, אלא מעורך הדין רוזנצוויג, שאמר לי שלא הצליח לדחות את המשפט, אבל אמר שזה יהיה מפגש תזכורת שבו השופט ינסה להציע פשרה ורק אם לא יצליח, יקבע המשפט למועד יותר מאוחר.

רציתי שגם ריצ'רד יבוא לבית המשפט ואולי יצליח להפחיד את האירנה הזאת, אבל גיזי לא היתה מוכנה לכך בשום אופן. אמרה שריצ'רד יספר על המשפט הזה לכל החבורה שלו בכסית, משם זה יגיע ל'העולם הזה' וכל הארץ תדע.

כיבדתי את רצונה ולא סיפרתי לריצ'רד כלום, גם כאשר חזר והזכיר לי כל פעם, איך הצליח להשתיק את הסחטנית המחורבנת הזאת ונתן לה להבין עם מי יש לה עסק.

אל המשפט ריצ'רד לא הגיע, אבל הדודה טובה, אחותו של בנימין, הגיעה גם הגיעה. מסתבר שגיזי לא יכלה להתאפק וסיפרה לה בסודי סודות על האישה הסודית של בעלה. טובה הודיעה לה נחרצות שגם היא תבוא למשפט, כי שמו של אחיה יקר לה יותר מכל והיא חייבת לבוא ולשמור שהסוד לא ידלוף, וכבוד המשפחה לא יפגע.

ישבנו על ספסלי ההמתנה שלפני חדר המשפט, כאשר הגיעה למקום אישה שמנמנה עם זוג שדיים ענקיים, שהם יחד עם הישבן המדושן שלה, דאגו למתוח את השמלה כדי לחסוך את הגיהוץ. היו לה פנים די יפות חוץ מהחיוך שלה שחשף  לא רק את השיניים אלא גם את החניכיים שבתוכן הן היו נעוצות. להפתעתי הדודה טובה קמה לקראת האישה, אפילו הושיטה לה יד חברותית ושאלה אותה מה לה ולבית המשפט.

מסתבר שהאישה הזו עבדה בכלבו שלום במחלקת ההלבשה, וטובהו שהיתה הפרסומאית של הכלבו, הכירה אותה היטב ותמיד היה להן על מה לדבר, כי שתיהן היו ממוצא רומני. הידידות החברתית פסקה כאחת מול עיניי, כאשר לדודה טובה התברר שהאירנה הזאת היא אותה אירנה שבאה לבית המשפט בתור תובעת והיא לא רצתה להאמין שאחיה הצדיק בר הלבב, נפל ברשתה של 'מפלצת' שכזאת.                                  

אני חייב להודות כי כל המשפט שיעשע אותי והיה לי קשה להאמין שעורך הדין  של אירנה, שנראה רציני ומלא חשיבות עצמית, אכן מגיש תביעה נגד איש שהפר הבטחת נישואין בגלל שמת פתאום, והשאיר את מרשתו, הידועה לכל הציבור של יהוד, חסרת כל.

נראה לי שגם השופט נהנה מכל הסיפור ונתן לאירנה לספר קבל כל באי בית המשפט איזה קשרים חמים היו בינה ובין אהובה. אמנם התמיכה הכספית שלו היתה די מצומצמת, אך היא לא התייחסה לכך ותמכה בו נפשית וגופנית והעניקה לו את כל מה שאשתו לא ידעה לתת לו כמו שהיא ידעה.

כאן לא יכולתי שלא להגניב מבט חפוז אל גיזי, שהשפילה את עיניה לרצפה וחיפשה איזו נקיק שתוכל לקבור בו את עצמה.

השופט, שהתגלה כאיש חכם, אמר שתביעה הזויה שכזאת לא נקרתה לפניו אף פעם, וכי הסכום של 50 אלף לירות נראה לו מוגזם, אבל כדי לסגור את הפרשה ולא לבזבז זמן  הוא מציע  לנו לתת לתובעת חמשת אלפים לירות כפיצוי סמלי, ומציע לנו לצאת למסדרון ולהחליט אם אנחנו מקבלים את הצעתו.

מי שהחליט בשבילנו היתה הדודה טובה, שאמרה שאם הדבר היה תלוי בה, היא היתה מוכנה לצאת לשטוף מרצפות רחוב ובלבד ששמו הטוב של אחיה וכל המשפחה לא יתגלה בעולם. ובכלל, היא לא מאמינה שאחיה הדגול היה מוכן בכלל לגעת במין אישה שמנונית שכזאת, הרי בנשים תמיד היה לו טעם טוב.

שאלתי את עו"ד רוזנצוויג מה הוא אומר ומאד רציתי שיתנגד לפשרה, כי אני, כחובב רכילות פיקנטית, רציתי מאוד לשמוע עוד פרטים על כל מה שקרה שם.

לצערי רוזנצוויג הסכים עם טובה, שהיתה מוכנה שנשלם כל מחיר ואנחנו חזרנו כנועים לחדר המשפט. אירנה עם עורך הדין שלה עוד התווכחו בחוץ, אך עד מהרה נכנסו גם הם, כשהם עדיין ממשיכים להתווכח, עד שהשופט הקיש על השולחן וביקש לשמוע את קולו של נציג הנתבעת.

עו"ד רוזנצוויג קם ואמר שדעתנו כדעת השופט. אמנם התביעה הקנטרנית היא ללא ידיים ורגליים, אך מתוך כבוד לבית המשפט ולבל נבזבז זמן מיותר, נהיה מוכנים לאמץ את הצעת כבוד השופט ולתת לתובעת חמשת אלפים לירות, אך אף לירה אחת יותר.

הייתי גאה מאוד על נאומו המקצועי של בא כוחנו ונדמה לי שגם גיזי והדודה טובה היו מרוצות, בייחוד טובה, כי אם הסכום הוא כבר לא 50 אלף, אנחנו נוכל לעמוד בזה, בלי שהיא תצטרך לצאת לשטוף רצפות.        

כשהגיע תורה של התובעת, קם עורך הדין שלה ואמר שמורשתו מאוד לא מרוצה מהצעת השופט, היא סבורה שנעשה לה עוול בל יתואר, אך הוא הצליח לשכנע אותה שהמשפט עלול להימשך שנים והציע לה לקבל את הצעת השופט.

כאן קמה התובעת וצעקה שזה בתנאי אחד – שאת הכסף היא תקבל כבר היום ושהנתבעת תכסה גם את התשלום של עורך הדין שלה בסך עשרת אלפים לירות.

למשמע גובה שכר הטרחה הפנה עו"ד רוזנצוויג מבט של הערכה לקולגה שלו, ואחר פנה אלינו לשמוע מה דעתנו.

הדודה טובה שלחה מבט אל גיסתה, אבל אחרי שהבינה שגיזי לא מתכוננת לנתק את מבטה מהרצפה. אמרה בקול רם : "בסדר."  והשופט הודיע שבזאת תם המשפט.                                                     

התשלום התבצע באותו יום במשרדו של עו"ד רוזנצויג. אני וגיזי לא היינו נוכחים, אבל הדודה טובה גילתה לי אחר כך, שאירנה הגנבת הזאת ביקשה שהצ'ק שניתן  לעו"ד שלה יהיה רק של חמשת אלפים לירות, כי זה הסכום שסיכמה איתו וכל השאר בסך עשרת אלפים מגיע לה.

 חבל שריצ'רד לא היה במשפט, אני בטוח שהוא לא היה נותן לנו לשלם  אפילו פרוטה אחת ואולי היה מצליח לדרוש מהזונה הסחטנית שתכסה את כל הוצאות המשפט, גם שלנו.

בשנים הבאות כשהייתי נפגש עם הדודה טובה, היא תמיד היתה חוזרת ואומרת שהיא לא מבינה את אחיה, יש בכלבו שלום בחורות כל כך יפות, אז איך הוא יכול היה לקחת דווקא את אשת האשכולות הזאת, שבמחלקת המחוכים של הכלבו אמרו לה שלא הצליחו למצוא חזייה בגודל שלה. 

פוצ'ו

המשך יבוא

* * *

יהודה דרורי

1. מהיכן הכסף? ומה יש להסתיר...

(ביבי, ברק, ליברמן, הרצוג)

לפי הכותרת, מדובר ב-4 פוליטיקאים ישראלים בכירים שבשנים האחרונות מוחשדים ברכישה ובשליטה על כספים שמקורם או מיקומם לא ידוע, בואו לפיכך ונבחן אותם:

בוז'י הרצוג שניהל בשעתו את מערכת הבחירות של ה'עבודה', סירב לדרישה לספר לחוקרים על מקורות הכספים למערכת הבחירות, בעיקר של אלו מחו"ל. הוא סירב משום שגילוי חלק גדול מהשמות היה מעמיד מכרים שלו ושל אביו מחו"ל בסכנה ממשית משלטונות המס באותן ארצות. הנושא נסגר...

אביגדור ליברמן. בפסק זמן שהיה לו מפוליטיקה ישראלית, ניצל את קשריו הטובים עם מיספר אוליגרכים כדי לעשות רווחים גדולים מעסקאות סודיות ברוסיה ובחו"ל (ללא כל קשר למדינת ישראל), ומכיוון שידע שייחקר ויישאל על כך בשובו לפוליטיקה בישראל, דאג להעביר הן את זיהוי העיסקאות והן שם החברות שלו על שם בתו, ואת משרדו לפתוח בקפריסין. בינתיים הכול סגור...

אהוד ברק הרוויח כספים רבים מהרצאות בחו"ל, מייעוץ ומגישור בין חברות בינלאומיות ומהשקעות מוצלחות – כל זאת בזמן שלא היה קשור לפוליטיקה הישראלית. הונו נאמד כיום במיליונים. הוא אינו רואה חובה לספר לאף אחד היכן הרוויח וכמה ואיפה מונח הכסף. הוא עשה "מכה" רצינית של יותר מ-10 מיליון דולר כתוצאה מתיווך בעיסקת ענק בינלאומית במזרח הרחוק, כאשר הוא התחייב כנראה לשמור בסוד את נושא העיסקה בכלל, ואת שמות הארצות המעורבות בפרט. אין מקום לפעול נגדו ולחקור בנושא.

בנימין נתניהו ביצע בסודיות את מרבית עיסקותיו בהיותו מעורב בפוליטיקה המקומית ובתפקידיו הבכירים והצליח להעלים זאת מהיות עסקיו עם חברים קרובים ועם קרובי משפחה. על מספר קטן של עיסקאות מתמשכות אכן דיווח. הוא מוערך כיום בלמעלה מ-30 מיליון דולר והוא דואג להחזיק את רוב כספו בבנקים בחו"ל – בעיקר בכאלה במקומות ללא מס (כמו פנמה). יקשה עליו לפיכך למשוך כספים רבים להגנתו לתשלום לעורכי דינו שמא יתגלו המקומות בהם מוחזק כספו, ולכן הוא מבקש את "עזרת הציבור" בתרומות. מבקר המדינה עלה לאחרונה על עיסקת מניות בלתי חוקית שמעורב בה ביבי וביקש מהיועץ המשפטי לממשלה לחקור. מנדלבליט אמר שיעשה זאת רק לאחר הגשת כתב האישום נגד נתניהו.

בעצם כיום, רק נתניהו הוא זה שתלויות נגדו חשדות כספיים חמורים, ואם הוא מכוון אישו בבחירות לעבר ברק או ליברמן, הרי שזו פעולת ייאוש חסרת תוחלת. 

2. חיזבאללה נערך למלחמה עם ישראל:

"הפעם נירה ראשונים"

מתוך: Ynet   20.07.19

לפי דיווח באתר הדיילי ביסט האמריקני, מיספר מפקדים בארגון הטרור טוענים כי החלו לפרוס כוחות בלבנון ובסוריה קרוב לגבול עם ישראל. לדבריהם הסנקציות האמריקניות על איראן פוגעות בתמיכה הכלכלית שאותה מקבל הארגון מטהרן, והם מוכנים לתקוף את ישראל "ברגע שאיראן תחליט."

סוף ציטוט.

אם אכן ישנה הערכות כזו של חיזבאללה, אני מניח שצה"ל נערך בהתאם ולא לפי המנטרה העיתונאית ש"האיראנים רק מבלפים..."

יותר מכך, מענה של צה"ל חייב להיות כזה שיביא ממש להשמדת חיזבאללה, ופגיעה בקהילה השיעית שם... מדינת ישראל צריכה להודיע שאם הצבא הלבנוני והמשטרה שם לא ינסו לעצור את אלימות החיזבאללה, אזיי כל מטרה בלבנון הינה חוקית... כולל כל התשתיות האזרחיות. אם אכן נפגע אנושות בחיזבאללה, ובלבנון – החמאס ילמדו מה יהיה גורלם עם פתיחה באש.

3. משהו חשוב לכל אחד מאיתנו!

מתוך גיליון 1461

אנחנו רואים בטלוויזיה כיצד בארה"ב מתארגנים מדינות וארגוני-אזרחים לתביעות ענק נגד חברות התרופות הגדולות בעולם) כולל "טבע") עם הוכחות של ממש על ניפוח מחירים פלילי ממש, וחזירות קפיטליסטית שפוגעת כבר שנים בבריאות התושבים.

אני לא מבין מדוע קופות החולים שלנו לא מתארגנות לתביעות דומות נגד "טבע" ושאר החברות המוכרות להן תרופות במחירים מופקעים, הפוגעים בכל אחד מאיתנו. האם למישהו יש הסבר לכך – או אולי קופות החולים הינן חלק מהמונופול המוכר לנו בכוונה תרופות יקרות?

תעלו את הנושא לפני קופות החולים שלכם!

יהודה דרורי

אהוד: למיטב ידיעתי קופות החולים מוכרות את התרופות שבמירשמי רופא במחירים פחותים לאין שיעור מאשר מחירן הריאלי, ומחירן בבתי המרקחת הפרטיים. כך גם לגבי מכשירים רפואיים לשימוש ביתי. זה גורם אפילו למידה של בזבוז מצד הקונים, שליבם גס בתרופות שניקנו בזול. חוק הבריאות הממלכתי מאפשר לקופות לספוג את ההפרש במחירים ולסבסד את התרופות, והאנשים העובדים המקבלים משכורת רואים היטב את התשלום למס הבריאות בתלוש החודשי. מבחינה זו של מחירי התרופות אנחנו חיים בישראל בגן עדן, לעומת ארצות אחרות, כולל ארה"ב!

במרפאת של 'הכללית' שאליה אני שייך ניצב מכל להחזרת תרופות שפג תוקפן או שנעשו מיותרות. בדרך כלל הוא מאוד מלא.

עד כאן הציטוט.

  יהודה דרורי: בעקבות הערתך, אהוד – אכן המדינה וקופות החולים מסייעים להורדת מחיר התרופות לכל אחד מאיתנו, אבל,  עדיין ענקי חברות התרופות מתחילים מו"מ מנקודת מחיר גבוהה במיוחד שזה מעל ומעבר לעלות התרופה.

ניקח דוגמא תרופה לחולי סכרתA  בשם טרג'נטה, המחיר לצרכן בארה"ב ל-30 כדורים כ-460 דולר! – בארץ, כתרופת מרשם כרונית, עלותה רק 120 שקל... ולפי מומחה המחיר צריך להיות הרבה פחות. נכון שאצלנו טוב יותר מבחינת מחירן של תרופות אבל זה לא מספיק ויש להילחם נגד הקונצרנים הענקים הגובים מהמדינה ומקופות החולים מחירים מופרזים.

* * *

נורית יובל

בתאריך 21 בחודש חל יום השנה החמישים לנחיתת האדם על הירח.

ביום ההוא כתבתי את השיר הזה בהשראת האירוע המפעים.

1969. יולי 21, הנחיתה על הירח

אַרְטֶמִיס נִבְעֲלָה. אָדָם

יָדַע אוֹתָה. אָדָם

כָּבַש אוֹתָה בְּכֹסֶף תְּשׁוּקָתוֹ.

לֹא עוֹד תְּתַחֲרֶה עֶגְלַת-

צֵידֶךְ, אַרְטֶמִיס,

אֶת קֶצֶב הַבַּרְזֶל,

אֶת עֶשֶׁת

מֶרְכַּבְתוֹ.

אַת תְּכֻשְׁפִי. הַבְּרִית

תִּקְסֹם. הַדֹּפֶק הֶחָדָשׁ

לָךְ הָאָדָם זָבַד.

רַק חִיוּכֵךְ,

בְּתוּלִי,

תָּמִים, צוֹפֵן סוֹדוֹת,

אָבַד.

נורית יובל

* * *

עמוס גורן

הנחיתה שלי על הירח

סיפור

   הייתי מוכשר, בזה הודו כולם, מוכשר בתחום שלי, כלומר, ניסוח חדשות. תמיד מצאתי את המילים הנכונות ביותר, החסכוניות ביותר, כדי להפוך ידיעה שקיבלנו מסוכנות ידיעות או מכתב שלנו למשהו קומפקטי, ברור, שמצלצל טוב. בכל משפט שהכתבתי היה תמיד רק נושא אחד, המשפטים היו קצרים והקריינים אהבו לקרוא אותם מתוך שכנוע פנימי ובנימה של פסקנות. ראו שהם פשוט רעבים לקרוא ידיעות שלי. הייתי חדש במערכת אך גם עורכים ותיקים ממני הודו שהיה לי חוש טוב למילים ולשמות. היה בי משהו דומה  לחייל צעיר שיש לו חוש חייתי לניווט והוא יכול להוציא גדוד שלם שנתקע באיזה שטח בוצי או סבוך.

בתוך שנתיים מאז שהתחלתי ברדיו כבר דיברו על הסמכתי כרכז, כלומר עורך אחראי על מהדורה שמכתיב את הכותרות וקובע את סדר הדברים. בדרך כלל נזקקו העורכים הזוטרים לארבע או חמש שנות אימון עד שנעשו רכזים והיו  גם כאלה שמעולם לא זכו לכך, כך שהסמכתי המוקדמת היתה מעין סנסציה קטנה. את המהדורה הראשונה שלי כרכז שידרתי ביוני 69' מפיה של ראומה אלדר. גם אחיה, משה  חובב, וקריינים גדולים אחרים כמו אריה אורגד, דניאל פאר, יצחק פרי, עמק פרי ודן כנר קראו אותי. באותם ימים לא  נקבו בשידור בשמם של עורכי החדשות והם נשארו עלומים מן הציבור, אך לי  זה לא הפריע. די היה לי בקהל של אדם אחד: אני עצמי, וכשהייתי מאזין למהדורה במקלט הרדיו הישן שעמד על אדן החלון מאחורי כיסא הרכז ושומע את המילים שלי יוצאות לאוויר מפי אדירי השידור, כשכל עיצור חתוך כיהלום וכל פאוזה רוטטת, הרגשתי חום נעים בגווי ובידיי. זה היה עונג גופני.

כל מהדורת חדשות שהכתבתי היתה בעיניי טקסט מכונן. הרגשתי שמה שיוצא לאוויר בעקבות הפיפסים, חמשת הצפצופים המציינים את השעה, מעצב את סדר היום הלאומי, שאלפי אנשים אומרים באותה שנייה לאחרים: "שקט. חדשות." בעבודה הייתי נרגש אך מיומן, הכתבתי את הכותרות, ה"הדליינז" כפי שקראו לזה בחדר, סמוך מאוד למועד השידור כדי שהכול יהיה מעודכן וטרי לגמרי. ידעתי איך למתוח את החבל הזה בלי לגרום לאיחורים בשידור. העורכים הזוטרים שעבדו איתי במשמרת, גם אלה שהתחילו לעבוד ברדיו לפניי וזכרו את יום עבודתי הראשון בחדר החדשות, כיבדו את היכולות שלי. הייתי האדם הנכון במקום הנכון.

   אם לדייק – בעיני אנשי המקצוע, השדרנים, הקריינים והעורכים בחדר החדשות הייתי כזה, אך בעיני החצרן שלנו, יואב חאג'-נפתלי, נראיתי אחרת. חאג'-נפתלי היה כורדי ירושלמי מבוגר שגדל בשיכונים של רוממה, התחיל ברדיו כנער שליח, "ילד" בלשון המקום, עוד  בתקופת המנדט, ובמשך השנים טיפס לדרגת החצרן הראשי, מעין אב הבית שעל פיו יישק דבר בכל עניין סידורי ומעשי בחצר ובבניין. הקידומת "חאג'" נדבקה למשפחת נפתלי משום שסבא של  יואב, שהיה סוחר בדים צעיר במוצול, החליט יום אחד, בשלהי המאה התשע-עשרה, לנסוע לרגל עסקיו לעיר משהד שבפרס. המשהדים תפסו אותו, איסלמו אותו בכוח, השיאו לו יתומה צולעת והשאירו אותו שבוי אצלם במשך עשרים שנה. בשנה העשרים יצא נפתלי לחאג' במכה ושם, בדוחק הגדול סביב הכעבה, הצליח לחמוק מן המשהדים שבאו עימו ונסע דרך מצרים לירושלים, שבה נעשה סתת, אחד מאלה שבנו את מלון פאלאס ומלון המלך דוד. נתיב חייו הקשה של החאג' השפיע כנראה גם על צאצאיו. יואב נכדו היה איש קשה, חשדן, ורדה בכל מי שהיה תחת ידו: עובדות מזנון, שליחים, אנשי אחזקה ומנקות. לאחרים, שלא היו כפיפים שלו, הפריע כמיטב יכולתו רק כדי שכל מי שהיה בחצר יידע: יואב הוא כוח. 

בעיני יואב חאג'-נפתלי  היה המינוי שלי לא ראוי. הייתי צעיר מדי לטעמו – הוא עצמו היה כבן שישים שנה – ונראיתי אף צעיר מגילי, בעל פני ילד חלקים, והוא לא אהב שעובדיו מקבלים  מילד דרישות לפנות מן החדר ניירות מיותרים, לטעון נייר בטלפרינטרים או לתקן מכונות כתיבה, טלפונים, שקעים, ואת המיחם הישן שבו היינו מרתיחים מים לכוסות הקפה האין סופיות שלנו. אם פניתי בבקשות ישירות אליו, תמיד התמהמה, דחק אותן לסוף הרשימה, ואילו לבוסים הגדולים ליקק בלי בושה ואפילו שלח את אנשיו לקנות עבורם בשוק ולקחת את הקניות לבתיהם. כך חיסן את עצמו מתלונות על שהכול ברדיו מוזנח.

הידיעות של אותו קיץ נגעו בעיקר למלחמת ההתשה שהתחילה באביב והכבידה על כוחותינו  בסואץ, גם דובר הרבה על המאבקים סביב מינויו של ראש ממשלה חדש במקום לוי אשכול המסכן, שמת בוקר אחד בהיותו בתפקיד, ושידרנו לא מעט גם על חיי התרבות התוססים בתל אביב. להקת הצ'רצ'ילים חזרה אז מחו"ל  והתחילה להופיע יחד עם הכוכב העולה אריק איינשטיין שנהפך בדיוק אז מקומיקאי וחקיין לזמר פופולרי.

ואולם חדשה גדולה, מסעירה באמת, נקרתה לי חודש לאחר המינוי שלי כרכז חדשות: האמריקנים עמדו להנחית אדם על הירח. הם הודיעו שמבצע אפולו 11 עמד לצאת לדרך בשבוע השלישי של יולי. היציאה לחלל מכף קנדי שבפלורידה נקבעה ליום שני, 16 בחודש, והנחיתה על  הירח עצמו נועדה להיות ארבעה ימים לאחר מכן, ב-20 בו.

ביום שישי, 13 ביוני, הלכתי לבניין שלנו, ברחוב הלני המלכה (מליסנדה לשעבר) כדי לקחת את סידור העבודה של השבוע הקרוב. ייחלתי לכך שהשיבוץ שלי ייתן לי משמרת שבה יחול  מגעו של האדם באדמת הירח, כך שאני אהיה האיש שינסח את המשפט שיבשר לישראלים את המאורע הבלתי נתפס הזה. לקחתי מן התא שלי את הדף  עם  המשמרות – שלוש משמרות ביום של  רכזים, עורכים וכתבניות, החזקתי אותו מולי בעודי מתאמץ לדכא רעידה בידיי וראיתי שאכן, ביום שני, ה-20, אני עובד צהריים, כלומר אהיה עורך אחראי  בחדר החדשות כשזה יקרה.

שמחתי לראות שהכתבנית שלי באותה משמרת תהיה מרים בביוף הוותיקה, הכתבנית הטובה  והמהירה ביותר ברדיו.

המשמרות בימים שלפני כן עברו עליי מתוך  התרגשות מעורבת בתפקוד "רגיל" עם הפגנה מאולצת של "קור רוח מקצועי" שחיפה על חשש מכרסם שמשהו ישתבש. בחדשות סיפרנו על שילוח טיל הסטורן, על  הכניסה למסלול סביב כדור הארץ, על ההתנתקות ממנו והיציאה  לכיוון הירח ועל התנועה סביב המאור הקטן. אספתי לעצמי חומר רקע רב על שלושת האסטרונאוטים, טייסי ניסוי וטייסי קרב בעברם, וגם על דמויותיהם של שלושת מנהלי המבצע, אנשים קרי רוח ובעלי עצבי ברזל שחלקו ביניהם את העבודה במרכז הפיקוח ביוסטון: מנהל ההמראה, מנהל הנחיתה על הירח ומנהל החזרה לכדור הארץ.

בשעות הפנאי שבין המשמרות שלי הלכתי למרכז התרבות האמריקני מול בניין טרה סנטה כדי לשאוב מעיתוני ארצות הברית "צבע": למדתי מי הם באמת האסטרונאוטים הללו, מהו הרקע שלהם ומה הם לוקחים איתם לחללית ב-personal kit שלהם. באז אולדרין, למשל, היה בפטיסט מסור והכומר שלו הכין לו במו ידיו ערכה של לחם הקודש כדי שיעשה טקס דתי בחללית בעת המסע. הבנתי פתאום את כוחה של הדת, את הדחף הזה של האדם לנטוע את הדת שלו בכל מקום שאליו הוא מגיע, ויהיה זה אפילו מקום מרוחק, ריק, חשוך, חסר אנשים וחסר חיים כמו החלל.

מובן שקראתי כל מה שהתפרסם על כלי-הרכב החללי שהורכב משלושה תאים נפרדים שחוברו יחדיו וגם הופרדו זה מזה במהלך הטיסה: החללית עצמה, רכב הפיקוד, ורכב הנחיתה בעל רגלי העכביש שממנו ישתלשל סולם אל אדמת הירח ואדם ירד בו. שוב עבר בי רטט של התרגשות: כן, זה יקרה במשמרת שלי.

המידע שאגרתי לקראת המהדורה שלי לא היה רק טכני. זכרתי שז'ול ורן חזה את מה שעמד לקרות עכשיו. הלכתי למרכז לתרבות צרפת ברחוב ממילא ונטלתי בידי את ספרו De la Terre a la Lune. מצאתי בו דבר מפתיע: הצרפתי המופלא לא זו בלבד שחזה את עצם המסע אל הירח, אצלו על ידי פגז ענקי ולא טיל, אלא שחזה גם את המקום שממנו יירו את הפגז לחלל:  פלורידה, לא פחות ולא יותר. החלטתי לשלב את הפרט הזה במהדורה שלי וחיכיתי חסר סבלנות למשמרת הגורלית.

בלילה שבין יום ראשון ושני, יום הנחיתה, ישנתי מעט מאוד וחיכיתי לשעת הצהריים שבה עמדתי להתחיל את המשמרת שלי בחדר החדשות. את הבוקר ביליתי במקלחת ארוכה, כדי להיות רגוע וכשיר להתמודד עם אתגר  חיי. לאכול לא הייתי מסוגל. ניסיתי, כי ידעתי שאצטרך אנרגיה, אך לא הצלחתי להכניס פירור. לעבודה הגעתי שעה לפני הזמן. ישבתי בחדר החדשות ועברתי בקפידה על מה ששודר במשך הבוקר ובלילה שלפני כן כדי שלא להחמיץ איזה פרט שיחסר לי אחר כך. העורך  שאותו עמדתי להחליף, ואלטר גפן הוותיק, השלים את המהדורה שלו, שסיפרה על רכב החלל המקיף את הירח מצידו האפל כדי להגיע לאחר מכן לאזור הנחיתה בים השלווה, מה שעמד לקרות במשמרת שלי. חיבבתי את ואלטר ותמיד הרגשתי נוח בחברתו, אך הפעם רציתי שילך כבר הביתה וישאיר את השולחן לי.

ואלטר נפרד. התיישבתי בכיסא הרכז והתחלתי לסדר לעצמי את השולחן. בתחילתה של כל משמרת הייתי זקוק לשליטה מוחלטת בניירות לפני שיכולתי להכתיב את הידיעה הראשונה שלי.   ידיי היו חלשות, כנראה בגלל חוסר השינה, והרגשתי כאילו נמלים קטנות זוחלות מן המרפקים עד לכפות. מרים בביוף הציעה לי קפה בוץ אך  לא היה  לי ראש לזה. הייתי כפוף חזק אל השולחן ומיקדתי את עצמי אל הידיעות שעל פיהן ארמסטרונג ואולדרין דיווחו  למרכז הפיקוח ביוסטון  על  כניסתם לרכב הנחיתה ועל ההכנות לנתק אותו מה"קולומביה" ולרדת למטה, אל הירח עצמו. 

באותו רגע שמעתי קול קריעה חזק. הרמתי את ראשי מניירות הטלפרינטר וראיתי בחדר כמה אנשים לא מוכרים שקרעו את ציפוי הלינוליאום של הרצפה.

   רגע ישבתי המום ופתאום תפסתי: בזמן האחרון היו דיבורים עם חאג'-נפתלי על החלפת הלינוליאום הישן, שנשחק לגמרי עד שהיה קשה ללכת עליו, בציפוי חדש.  כנראה שמה שהתרחש כאן היה קשור לזה, אך למה דווקא עכשיו, בזמן הנחיתה על הירח?

קפצתי מכיסאי, ניגשתי אל אחד הפועלים – כולם נראו ערבים כפריים – והוריתי לו ולחבריו לעזוב מיד את החדר. הם הסתכלו בי כלא מבינים, ואולי רק רצו לא להבין, והמשיכו בעבודתם. עוד משיכה ועוד יריעה מלבנית גדולה של לינוליאום נקרעה בקול אנקה אדירה מרצפת האבן הישנה המכוסה אבק שחדר אליה דרך סדקי הציפוי במשך שנים רבות.  תמיד תהיתי מה יש מתחת ללינוליאום הזה, שהיה במקורו ירקרק-רעל אך האפיר ונשחק לגמרי ברגלי דורות של קריינים ועורכי חדשות, ועכשיו ראיתי: אבנים  גדולות, אדמדמות, עוצרות נשימה ביופיין ובעוצמתן. מי זה האידיוט שהחליט לצפות אותן בלינוליאום זול? לא מן הנמנע שזה היה חאג'-נפתלי לפני שנים רבות או אולי קודמו בתפקיד, חצרן אחר שוודאי כבר נפטר  לבית עולמו.

העבודה נמשכה. חלקים גדולים של הרצפה כבר נחשפו, החדר כולו התמלא אבק, ושני פועלים ניגשו אל השולחן שלי והרימו אותו כדי להוציא אותו מן החדר ולטפל בציפוי שמתחתיו. התעוררתי מן הקיפאון שאחז בי נוכח המחזה המסוייט הזה, קפצתי אל השולחן ולחצתי עליו בשתי ידיי כדי שרגליו יגיעו שוב לרצפה. צרחתי בערבית בקול ניחר שהפך לצפצוף:

"אוחורג'ו מן אל ע'ורפה הלקט!" ("צאו מן החדר עכשיו!").

הפועלים הופתעו לרגע מן הדיבור שלי בשפתם אך גם גיחכו על הזעם המוגזם שלי, לטעמם,  ונעצרו לרגע. מאחורי גבם ראיתי את מרים בביוף פוכרת את ידיה ונראית כעומדת לפרוץ בבכי. קראתי אליה:

"תביאי לכאן מהר את חאג'-נפתלי."

שמעון, הנער השליח של חדר החדשות, נכנס עם חומר טרי מחדר הטלפרינטרים. חטפתי מבט בניירות וראיתי ידיעה דחופה שתא הנחיתה, הנשר, ירד אל אדמת הירח ושארמסטרונג דיווח ליוסטון: "כאן בסיס השלווה. הנשר נחת."

הייתי צריך להכתיב את הידיעה אך מרים לא היתה בחדר.  הפועלים עדיין לא ויתרו על רעיון הוצאת השולחן, היו מוכנים להמשיך בכך אך הבינו שהלכו לקרוא למישהו אחראי והמתינו.  לא ניתקתי את ידיי מן השולחן, למקרה שהם ירצו להרים אותו שוב, ובינתיים אמרתי להם:

  "איל נאס וואקפה על אל קמר." ("האדם דרך על הירח").

  הפועל שעמד מולי, איש כבן ארבעים עם שפם גדול וכתפיים רחבות, הצטחק לו ואמר בקול עבה, שהיה מכוון אל חבריו יותר מאשר אליי:

  "ואנא דחלתו מליכת אינגליה" ("ואני זיינתי את מלכת אנגליה.")

  כולם גיחכו. מחוג השניות בשעון שעל הקיר נקף לו. הרגשתי שאני עומד להתעלף. ידיי רעדו. הייתי מיובש כי במשך כל היום שכחתי לאכול ולשתות, חוסר השינה גרם לי לחוש שעור פניי מתוח מדי, אך את הפניקה הגדולה גרמה לי המחשבה שלא תהיה לי מהדורה, שהפיפסים יישמעו ואחריהם יישמע רק שקט, וזאת דווקא ברגע שבו העולם כמו נולד מחדש, רגע ברמה של גילוי אמריקה אם לא למעלה מזה.  אם לא תהיה מהדורה יסלקו אותי מן הרדיו בבושת פנים, ומה יגיד אז אבי לחבריו ברמת גן, שלפניהם התפאר כל הזמן בקריירה שאני עושה?

מרים הגיעה עם חאג'-נפתלי וזה אמר לפועלים לקחת לעצמם הפסקה של עשר דקות, עד לשעה העגולה. הוא פנה אל מרים ואמר לה תוך שהוא  זורק אליי מבט של ביטול:

"זה רק בשבילך, מרים. כי את באת אליי. אנחנו פה כבר מזמן, לא כמו זה, הילד הזה."

וכאן החווה הכורדי הזקן לעברי תנועה של ביטול בסנטרו.

מרים בביוף התיישבה אל מכונת הכתיבה ואני הכתבתי לה ברצף זורם את כל סיפור הנחיתה על הירח כשאני מטיל הצידה בזה אחר זה את ניירות הטלפרינטר שמהם שאבתי את המידע. את כותרות  המהדורה הכתבתי כשהפיפסים כבר היו כמעט באוויר והקריין, מרדכי אורון הגדול, עבר עליהן בהליכה בדרך לאולפן.

בדרך לשירותים שמעתי את חמשת הפיפסים ומיד לאחריהם את מה שהכתבתי עתה זה למרים  נאמר בשלוות נפש ובביטחון באוזני עם ישראל כולו בקול הבריטון הנפלא של מרדכי:

"כאן קול ישראל מירושלים. השעה שמונה והנה החדשות מפי מרדכי אורון. המעשה נעשה.   'הנשר' עומד זה שלוש עשרה דקות בים השלווה בדרום מערב הירח."

ניצלתי. השידור עבר. נפילת המתח עם צאת המהדורה לאוויר היתה כה גדולה עד שכבר לא יכולתי להישאר במקום. הייתי צריך לצאת מן החדר ולא לראות את הרצפה המצופה למחצה בלינוליאום חדש, מכוער עוד יותר מקודמו. הייתי כמו מחזאי שחייב לצאת מן האולם בהצגת הבכורה של המחזה שלו. קמתי ויצאתי אל החצר. התיישבתי על הבאר הישנה שמתחת לעץ התות ונשמתי עמוקות את האוויר הקריר והיבש של ערב יולי בירושלים.

העורך באנגלית, נורמן גליק, ניגש אליי.

"שמעתי. מהדורה יפה. יצא לך טוב עם הז'ול ורן. רק אתה מסוגל להכניס דברים כאלה לחדשות."

זאת היתה מחמאה יקרת ערך מצידו של מקצוען ותיק שלפני עלייתו ארצה עוד הספיק  לשדר באמריקה עם וואלטר קרונקייט וויליאם שיירר. רציתי לומר לו תודה אך היה לי יבש בפה ולא הצלחתי להוציא קול מגרוני. נורמן הביט בי היטב והבחין שפניי אינם כרגיל.

    "אתה חיוור נורא," אמר. "אתה רוצה אולי קצת וויסקי?"

לנורמן היה תמיד בקבוק קטן מוכסף בכיסו. הייתי סחוט מכדי לענות לו בדיבור ורק הנעתי בראשי מעלה ומטה בתנועה חסרת אונים של  חמור שעלה לראש מדרון תלול  עם משא כה כבד  עד שאיבד את היכולת  לנעור או אפילו לחרחר.    

עמוס גורן

* * *

"להטיל ספק בציונות": כך מציג ג'יי סטריט

את ישראל לצעירים אמריקניים

אייב גרינוולד, קומנטרי |  14/07/2019

ארגון השמאל האמריקני-יהודי השיק מיזם חלופי לטיולי 'תגלית'. בתפריט: הרצאות של 'שלום עכשיו', ביקור בכפר "שמתנחלים רוצים להרוס" ושקרים על מחסומים וחברון

בשנים האחרונות, מיספר הולך וגדל של ארגונים פרוגרסיביים בארה"ב מנצלים את היותם גם ארגונים יהודיים כדי לנהל קמפיינים נגד ישראל. ארגון 'ג'יי סטריט', שמגדיר את עצמו "פרו-ישראלי" ו"פרו-שלום", הוא כנראה הידוע ביותר מביניהם, ואין דוגמה טובה יותר להתנהלות הצבועה הזו מאשר התוכנית החדשה שהשיק כדי להתחרות עם טיולי 'תגלית'.

במסגרת ארגון 'תגלית', יותר מ-600 אלף צעירים יהודים מרחבי העולם ביקרו בישראל בשני העשורים האחרונים ולמדו מקרוב על פניה השונות, אך על פי 'ג'יי סטריט' "ההדרה והמחיקה של נקודת המבט והנרטיב הפלסטיני מטיולים אלה יוצרת את האווירה הפוליטית המאפשרת הריסת בתים והרחבת התנחלויות ולא מציבה אתגר למדיניות ההרסנית של הכיבוש."

במקום זאת, טוענים בארגון השמאל האמריקני, "טיולים חינוכיים מאורגנים לצעירים יהודים צריכים להציג תמונה אמיתית ורגישה יותר לניואנסים של המציאות הנוכחית בשטחי ישראל ופלסטין."

הטיול הראשון מבית 'ג'יי סטריט' תחת הכותרת “Let Our People Know” יצא לדרך לאחרונה, וכך מתארת כתבה ב'ניו-יורק טיימס' מאת דייוויד הלבפינגר את התמונה ה"רגישה" וה"אמיתית" שהוצגה ל-28 הסטודנטים שהשתתפו בו:

"בהתנחלות הר גילה שבגדה המערבית, הם מקבלים שיעור היסטוריה לא נעים ממתנגדת ותיקה לכיבוש. לאחר מכן הם עורכים סיור בכפר פלסטיני מנותק ממים שמתנחלים ישראלים רוצים להרוס, ואז מבקרים בעיר חברון, היכן שהתפרצויות חוזרות ונשנות של אלימות הפכו את רובע העסקים הפלסטיני לעיר רפאים."

אף לא מילה, לא מה"מתנגדת לכיבוש" ולא מהכתב עצמו, על האלימות הפלסטינית הרצחנית שמחייבת מדיניות ביטחון ישראלית קשוחה לעיתים. באופן דומה, אין שום אזכור להנהגה הפלסטינית המושחתת שדנה דורות של נתיניה למבוא סתום. גם העובדה שהפלסטינים דחו שוב ושוב (ושוב) כל ניסיון או הצעת שלום עם ישראל לא מוזכרת כלל.

והנה עוד קצת "רגישות", נוסח 'ג'יי סטריט':

"הנסיעה להר גילה, דרומית לירושלים, לקחה את האוטובוס דרך מחסום ישראלי. חגית עופרן, ממנהיגי ארגון 'שלום עכשיו', פונה לקבוצת התלמידים ומתארת כיצד החיילים מחליטים איזה רכבים ונהגים לבדוק: 'כדי להיראות חשוד,' היא אומרת, 'אתה צריך להיראות ערבי'."

ובכן, סטודנטים יקרים, אתם יודעים מה עוד יכול לעזור בהפגת החשדות? להפסיק את ההתקפות על יהודים, כמו זו שהתרחשה בחודש נובמבר בהר גילה, כאשר מחבל דקר את אהרון הלר בפניו ובגופו. פיגוע זה, או כל מתקפת טרור אחר, לא מוזכרים כלל בכתבה של הלפבינגר.

וכך נמשך לו הסיור הלימודי, והסטודנטים ממשיכים לשמוע כיצד ישראל הורסת בתים, מטרידה פלסטינים ומגבילה את חופש התנועה שלהם. כל זה ללא שום תזכורת או רקע על המלחמה הבלתי-נגמרת של פלסטינים נגד יהודים.

לבסוף, הלפבינגר מתאר כיצד המשתתפים בטיול החלו לחוש דחייה מישראל ומציונות:

"בארוחת הערב, שני סטודנטים סיפרו כי הם רואים כעת באור שלילי את מדינת ישראל." הוא מצטט אחד מהם כאומר: 'הגעתי לכאן כציוני נלהב מאוד... אף פעם אי אפשר להיות בטוחים שלא תתרחש עוד שואה. אבל כאן אני מתחיל להטיל ספק האם פתרון שתי המדינות הוא אפשרי בכלל, והאם ציונות הוא רעיון שכדאי להמשיך לתמוך בו'."

וזו כמובן כל המטרה של המיזם. לא מדובר כאן בציור תמונה בעלת ניואנסים על הסכסוך, וגם לא על השאיפה להתקדם לשלום. מדובר כאן ביהודים שמראים ליהודים אחרים איזה מקום נורא ואכזרי ישראל הפכה להיות.

באופן מסוים, זו מטרתו העיקרית של 'ג'יי סטריט' בכלל, אותו ארגון שתמך למשל בחרם על ישראל, ניסה לקדם את הסכם הגרעין עם איראן, ומסייע ברדיפת פעילים פרו-ישראליים באוניברסיטאות ומכללות אמריקניות. כעת הוא פשוט אורז את כל הרעות החולות של המדינה היהודית, ומציג אותן ליהודים מקרוב.

בהקשר הזה חשוב לציין כי הטיולים במסגרת 'תגלית' לא מתעלמים מהסכסוך הישראלי-פלסטיני. הם פשוט פועלים מתוך הבנת התמונה הביטחונית והמדינית המורכבת, ובכל מקרה טוענים שיש בישראל הרבה דברים אחרים מעבר לסכסוך.

החדשות הטובות הן ש'ג'יי סטריט' הצליח עד כה להביא 28 צעירים לטיול שלו, לעומת כ-650 אלף שהשתתפו בטיולי 'תגלית'. יהיה צורך בעוד הרבה כתבים כמו דייוויד הלבפינגר כדי לגשר על הפער הזה.

הטור התפרסם לראשונה באתר 'קומנטרי'.

* * *

אהוד: לא היתה 'נכבה' חד-צדדית! אלה היו חילופי-אוכלוסין. יהודים נאלצו לעזוב בתנאים קשים ובלי רכושם ואחרי רדיפות – את המדינות הערביות עיראק, מצרים, סוריה, לבנון, תימן, טוניס, אלג'יר ומרוקו – ולעלות לישראל – וזאת אחרי מלחמה קשה שבה ניסו מדינות ערב להשמיד את ישראל מיד עם הקמתה – כן, יותר יהודים עזבו בשנים ההן את ארצותיהם – מאשר ערבים תושבי ארץ-ישראל נאלצו לעזוב אותה או עזבוה מרצונם לאחר שלא הצליחו להשמיד אותה בעודה באיבה!

* * *

מלי טויב

יבוטל ה-ותמ"ל מיד!

מהו חוק ה-ותמ"ל שמרבית תושבי ישראל כנראה לא מייחסים לו חשיבות?

ה-ותמ"ל הוא הוועדה למתחמים מועדפים לדיור

באוגוסט 2014 יאיר לפיד בהיותו שר האוצר, הקים את הותמ"ל כהוראת שעה שאושר כחוק, ושר האוצר  שבא אחריו – משה כחלון ביצע במרץ רב את הותמל. המצב כיום – לפי חוק הותמ"ל ניתן באוגוסט השנה להאריך בשנה נוספת  אחת בלבד את הותמ"ל.

אין כרגע ממשלה בישראל. מה יהיה גורל הותמ"ל?

עורך דין מומחה לקרקעות מזה 30 שנה – גדעון חתוכה, טוען במאמר שכתב בשנת 2018 שחוק הותמ"ל זהו "ארץ אוכלת יושביה." מדוע? לכאורה המטרה היתה להגדיל את מלאי הדירות לבנייה. בפועל המטרה לא הושגה וגרמה נזק רב. במה דברים אמורים?

בהתאם לנתונים שהתפרסמו בתקשורת, עיקר "ההישגים" שהושגו באמצעות חוק הותמ"ל, נרשמו בעיקר על הנייר ובמטרה לקדם אינטרסים פוליטיים. זאת, בזמן שהתכלית המרכזית של החוק – הגדלת היצע הדירות בשוק באופן מעשי וממשי בפרק זמן סביר וקצוב – רחוקה מאוד מהגשמה.

פגיעה משמעותית נוספת שממעיטים לדבר בה, היא האפשרות שהחוק מקנה לסלק בעל קרקע בכוחניות מאדמתו. כלומר, להביא לפינוי מהיר ואף נמהר של בעלי זכויות בקרקעות המוחזקות על ידם כחוק. זאת, בין אם זכויותיהם מוגדרות כזכויות מעין קנייניות ובין אם זכויות קניין ממש.

איך זה עובד?

לפי תיקון 3 לחוק, בשלב הראשון תעביר רמ"י [רשות מקרקעי ישראל] לבעל הזכויות בקרקע הצעה לחתום על "הסכם השבה" של הקרקע בתוך 30 יום מהפקדת התוכניות, או בתוך 60 יום ממועד ההצעה. בהסכם, רמ"י מציעה לבעלי הזכויות לפנות את הקרקע המוחזקת על-ידיהם כדין ולהשיבה לרמ"י בתוך פרק זמן קצוב. ימהרו לחתום על ההסכם ולפנות את הקרקע? יהיו זכאים לקבלת פיצוי חקלאי ולתוספת "תמריץ". באם יסרבו, תוכל רמ"י להוציא צו להעברת הזכויות בקרקע על ידי המדינה בתוך 30 יום ממועד מסירתו. ביכולתו של הצו להורות על מחיקת בעל הזכויות מהרישום בטאבו, ללא צורך במסמכים או באישורים נוספים. במידה שימשיך המחזיק בקרקע להתעקש, תוכל רמ"י לפעול לפינוי הקרקע באורח חד צדדי ובסיוע משטרתי. גם פנייה של הבעלים לבית המשפט לא תועיל משום שהוראות החוק אינן מאפשרות לבית המשפט לעכב את ביצוע הצו אלא לאחר שתתקבל עמדת רמ"י.

דוגמה ל"תמריץ" שהמדינה מציעה למחזיקי הקרקעות כדי שיתפנו מרצונם, ניתן למצוא בימים אלה בלב העיר הוד השרון. שם, הציעה רמ"י לבעלי זכויות בקרקע, שזכותם רשומה בטאבו על-פי חוזים כדין מתחילת שנות ה-30 של המאה הקודמת, סכום של כ-47,000 שקל לדונם(!)  – סכום זה, אגב, כולל את סכום ה"תמריץ "לפינוי מרצון.

המשמעות ברורה: החוק מסמיך את פקידיה הבכירים של רמ"י לפתוח בתהליך מזורז לפינוי בעלי הזכויות מקרקעות, אשר הוחזקו כדין ועל פי הסכמים, החל מהמועד בו נקלטו התוכניות בוועדות התכנון. לזה ייקרא "ארץ אוכלת יושביה"!

כעת, כל שנותר הוא לקוות, ולו כפי שהוסבר בנימוקים להארכת החוק, כי החוק "ייושם תוך הידברות."

עוד חתוכה מדבר על מרכז הארץ  הוד השרון. איני יודעת מהו תיקון 3 לחוק – אני יודעת שלחוק הזה יש זרועות תמנון.

תוך זמן קצר במהירות וביעילות  חוק הותמ"ל יכול להפקיע כל קרקע בישראל שיחפוץ בה.

מדובר בקיבוצים ובמושבים בשולי הערים. מדובר בנגב הצפוני באדמות קיבוץ רביבים ובקרקעות של חוות בודדים בנגב. מדובר בקרקעות של  מושבים כגון כפר חסידים, כפר ביאליק, באר טוביה, והקיבוצים אושא, רמת יוחנן וכפר מכבי, ועוד. קרקע של המינהל בחדרה, הרווייה בקרקעות  פרטיות שהופשרו לבנייה לעשרות השנים הבאות, ועוד ועוד.

ההרס של החקלאות אכזרי ביותר. מרבית  הקרקע  בישראל בידי מינהל מקרקעי ישראל והמתיישבים ברי רשות [הפיאודל והאריסים שלו]. אפשר לפנותם מהקרקע בקלות רבה.

לאור המצב אין עתיד לחקלאים היצרנים הפעילים ובוודאי לא לדור ההמשך. מרקם ההתיישבות  בכותרת  יהיה כתוב  – יישובים בעלי אופי כפרי – למעשה כל המרקם הכפרי נהרס. הערים בולעות את היישובים סביבן, ומחקר קובע כי בתוך שני עשורים – חמישית [20 אחוז] משטחי החקלאות בישראל ייעלמו.

לפי מחקר שנערך על ידי פרופסור ערן פייטלסון – עד 2040 ישראל תאבד 3% שטחי גידולים בפועל ... ו-31 ישובים כפריים ייבלעו על ידי הערים הסמוכות. כותרת המאמר: "מחיר הדורסנות של הותמ"ל". להלן כמה שמות: מדובר ביישובים בכל הארץ ובהם רגבה, אחיסמך, בית נחמיה, כפר ביל"ו, חבצלת השרון ועוד. בנוסף, צופים החוקרים כי חמישה כפרי נוער חקלאיים ושתי חוות חקלאיות ניסיוניות עתידים להיסגר, פגיעה שיש לה משמעות ערכית וחינוכית.

החווה החקלאית בעכו [שפיתחו בה את  זן האבוקדו  הישראלי גליל] כבר הוסבה  כולה לבנייה  לטובת העיר עכו, ויש מאבק  מאסף על קרקעות המינהל החקלאי בבית דגן. החמדנות אינה יודעת גבול. אכול ושתה כי מחר נמות כמאמר הקיסרות הרומית לפני שקיעתה הסופית.

אסור להירדם בשמירה על קרקעות המדינה!

יש  באינטרנט הרבה כתבות בעד ונגד. זה הופך לעניין פוליטי שצריך לעניין את כולנו. המפלגות לא עוסקות בכך אבל יש מפלגות שכללו במצע שלהן שהן בעד הותמ"ל והציבור לא ער לכך.

לעניות דעתי יש לדרוש מכל מפלגה לפרסם ברבים במצע שלה – מה גישתה לגבי הותמ"ל? וכל מצביע למפלגה מסוימת ידע עבור מה הוא מצביע וייקח אחריות על הצבעתו.

לפי רשויות התכנון הקיימות במדינת ישראל והגופים הירוקים – קיימות בישראל די והותר קרקעות  שהופשרו לבנייה – לעשרות  השנים הבאות – ועדיין לא ניבנו. אין צורך בותמ"ל. הוא משרת אינטרסנטיים שלא טובת המדינה ועתידה לנגד עיניהם.

אני רוצה וכמוני רבים במדינת ישראל – ארץ שטוב ונעים להתגורר ולהתפרנס בה  בדור הזה ובדורות הבאים.

יבוטל הותמ"ל לאלתר!

מלי טויב

חקלאית, מושב בן עמי

* * *

ד"ר ארנה גולן

איך הצליח סיפורו של אהוד בן עזר על אהבה נכזבת לעבור את משוכת הוותיקים

ולהופיע ב"מאזניים", גיליון אוגוסט-ספטמבר 1964, לפני 55 שנים? כמעט סיפור בלשי

הרקע הציבורי והלאומי: השחקנים – סופרים, מבקרים ואנשי ההגות שדבריהם מילאו את הגיליון הזה של "מאזניים" – כמעט כולם נעלמו מבמת החיים הספרות במשך 55 השנים מאז ועד היום, גם  יצירות הספרות שינו את פניהן, אבל הבעיות הלאומיות והחברתיות שהם דנו בהן  נשארו בעינן כמו לא חלף כלל זמן.

בימים אלה, שנה ומחצה לאחר פטירתו של שמאי, העזתי לגשת לארון הספרים שלו ולחפש בו ספר. והנה נפל לידי גיליון "מאזניים" זה שמלפני 55 שנים, ועורר את סקרנותי. הצצתי ברשימת המשתתפים הכתובה במפוזר על הכריכה  ושאלתי את עצמי, תחילה, מדוע שמר שמאי על הגיליון הישן הזה, ששמו אינו מופיע עליו והמשתתפים, רובם ככולם, מן הוותיקים. ואז עלתה שאלה נוספת: מה עושה שם סיפורו של אהוד בן עזר הצעיר בין כל המשתתפים הוותיקים שמופיעים שם? הצצתי לתוך החוברת והוקסמתי. עולם ישן, הזכור לי במעומעם מימיי הצעירים, עלה לפתע לעיניי. אפילו שם העורך אינו כתוב במפורש בשום מקום, ציינתי לעצמי, והרי זו ראייה לצניעות המופגנת של אותם ימים רחוקים (שמאחוריה הסתתרו לא פעם גאווה גדולה וכוח רב). אבל ממאמר המערכת, "על כף המאזניים", שבא לסכם את אירועי השנה (כמתחייב משמו של כתב העת, שאף קיים קשר של זיקה עמוקה בין הספרות לבין המציאות החברתית והלאומית) , והוא חתום על ידי ב.י.מ., ניתן להבין שהוא ב.י. מיכלי, הלא הוא מבקר הספרות הנודע אז ופעיל באגודת הסופרים העברים מזה שנים, איש רב השפעה בעולם הספרות באותם הימים.

אבל אז קפץ לעיניי נושאו של המאמר הזה, המעמיד את האירועים "על כף המאזניים", ולרגע היה נדמה לי שמדובר על ימינו שלנו, על הפגנת יוצאי אתיופיה!!! לא ייאמן, אמרתי לעצמי, הזמן ממש עמד מלכת. קראתי  שוב את הכותרת והחלטתי לקרוא בפירוט את הדברים. ואכן, הכותרת מבשרת את הנושא: "עם סיומה של שביתת 'בני ישראל'."

ובכן, מה היתה שביתה זו וכמה זמן נמשכה ומדוע פרצה? למען אלה שאולי אינם זוכרים את פרשת היקלטותה בארץ של עדה זו, נספר בקצרה כי "בני ישראל" היו יוצאי הודו, בני הקהילה שבמשך אלפי שנים שמרו על יהדותם. הם  חיו בעיקר במומבאי, גם בכלכותה ובדלהי, כמו יהודי קוצ'ין, ראו את עצמם כצאצאי עשרת השבטים ועלו לישראל בתנופת געגועים וכמיהה בשנות החמישים, כשהם מונים יותר מחמישים אלף איש. אלא שקליטתם נתקלה, כצפוי, בקשיים רבים, ולא רק משום עורם הכהה אלא במיוחד מצד הרבנות בדרגיה הגבוהים ביותר, שפקפקו  ביהדותם של בני הקהילה. ואז, דווקא לאחר שהרבנות הרשמית "נכנעה" לאחר שנים אחדות והכירה ביהדותם, חלק לא קטן מהרבנים עדיין סירב  באופן מוחלט להכיר בהם כיהודים לצורך נישואים וכיו"ב.

בתגובה  פרצו שביתות, שביתות רעב והפגנות, שהיו אלימות לעתים, והמפגינים אפילו הכינו בובה גדולה בצורת רב והבעירו אותה. בכך הסעירו, כמובן, את היישוב שקודם לכן עמד לצידם, עד שלבסוף, הנשיא שז"ר התערב והצהיר על הכרה רשמית של הרבנות והמוסדות הממלכתיים  ביהדותם, וההפגנות פסקו. ואכן, על כך מדבר המאמר הראשי. והדברים כאילו נכתבו היום! הם צודקים, כותב מיכלי, אך ממשיך להטיף להם מוסר. בכל זאת, הוא אומר, לעיתים גם הצודק חייב להתפשר כדי "למנוע מכולנו ביזיון ורוגז." רוב הציבור עומד לצידם כנגד האפלייה והקיפוח, אומר מיכלי, ובעיקר כשהארץ שלנו היא ארץ קולטת "עליית גלויות שונות". וזוהי עדה מופלאה. אבל שריפת בובה בדמותו של רב ואלימות וכוח – כל זה לא יביא לפיתרון.

אבל התברר כי בכל זאת זה הביא לפיתרון, כידוע.

או אז החלטתי כי ראוי לבחון את הנושא הלאומי השני הסוער, זה שלעומת הראשון אף ממלא עמודים לא מעטים בחוברת ומודגש על הכריכה במסגרת מבליטה. והנה, גם זה ממש כמו בימינו. הכותרת של המדור היא: "משמעותה של גלות אמריקה בימינו", אך היום, כמובן,  כבר לא נזהה את שמם של רוב הכותבים שרובם אמריקאים, לבד משמם של הסופרים הנרי רות  והווארד פאסט. והעיקר – לבד מהמונח "גלות", שהס מלהשמיע אותו בימינו, הרי הדברים זהים כמעט לאלה הנשמעים היום ורק ללא הזיקה המפלגתית הפנים-אמריקאית. כי מהו עיקרם? מהו מצבה של יהדות אמריקה, האם ההתבוללות גוברת,  ומהו יחסה לשואה ולישראל, וכמובן – מה  עלינו לעשות על מנת שלא נאבד את תמיכתם של אחינו "מגלות" זו. ממש חומר לדיונים שנשארו אקטואליים גם היום.

הרקע הספרותי-ביקורתי: מי היו בדיוק המשתתפים בגיליון

שמככבת בו חידת סיפורו של בן עזר?

עד כאן דיברנו על הרקע הציבורי שספק אם יש לו קשר לסיפורו של בן עזר. אך מה על הרקע הספרותי? שהרי אותנו מעניינים שני דברים, למה שמר שמאי את הגיליון ואיך הצליח סיפורו המודרניסטי של אהוד בן עזר לעבור את המשוכה?

לשם כך החלטתי לבחון ביתר פירוט מי הם הסופרים המשתתפים בגיליון זה. ומה גיליתי? שכאמור, רובם ככולם מן הוותיקים ובמיוחד כאלה שנימנו עם מפלגות הפועלים. יש אף להניח שהדור הצעיר של היום לא יכיר כמעט אף אחד מן השמות (עשיתי ניסיון במשפחתי, ואיש לא זיהה את רובם). למשל, במיקבץ הראשון והמרכזי מופיע ישראל אפרת בשירים, י.ד. ברקוביץ בסיפורי "פרקי ילדות", ש. שלום כותב על מסעו הנפלא בדרך לפינלנד לכנס סופרים, ש. הלקין בשירי "חרוזים למי", שהם סנסציה בפני עצמה בארוטיקה שבהם, אלא שמיכלי אולי לא חש בה בשל השפה הנמלצת והגבוהה המקשה על קליטת המשמעות, או שמעמדו הנכבד של הפרופסור (שבאותה שנה הייתי תלמידתו באוניברסיטה העברית) חיפה על הכול.

באותו מיקבץ נכללים גם שני שירים של ע. טור-מלכא (ויש לציין זאת לחיוב, שהרי היא רעייתו של אורי צבי גרינברג, שהס מלהזכירו, שהרי תמך בלוחמי המחתרות, לח"י ואצ"ל, ולאחר מכן  השתייך למחנה הפוליטי המנוגד, לחירות או הציונים הכלליים, לא עלינו). לאחר מכן מופיע מאמרו של מאנס שפרבר על השואה, א. צייטלין מפרסם שירים ויהודה בורלא משתתף בסיפור "צדיק בכפירתו" (בעמ' 230-244, כלומר – זהו סיפור ארוך! שהרי העמודים מודפסים בצפיפות רבה ובאותיות קטנות, כנהוג אז. ויש גם לציין שמיספרי העמודים מתייחסים, לכרך בשלמותו ולא לכל חוברת בפני עצמה).

בסופו של המיקבץ מופיעים שירים של יחיאל מר, ואילו את מאמרו של דן מירון הצעיר מפרסמים כאן, כמדומה, גם משום שאז החל עושה לו שם כמבקר ובעיקר – מכיוון שבמאמרו הוא חוקר את יצירותיו של ברדיצ'בסקי.

והנה, לאחר מדור סיכומי השנה בספרות – שעוד נחזור אליו ונגלה בו כמה תשובות – לפתע מופיע כמדורון בפני עצמו סיפורו הקצר של אהוד בן עזר, "בובת הקש" (279-281) ומוצמדים אליו שני שירים של ע. הלל, שמן הדור "הקודם".

מה הוא עושה כאן, שאלתי את עצמי, בין כל הסופרים הוותיקים  והמבוססים, שחלקם הלא קטן גם פעילים בוועד אגודת הסופרים, וכאשר שני  הסיפורים האחרים נכתבו רק בידי וותיקים ?  

ואולי כאן המקום לציין גם כי באותם הימים היתה הספרות נחלתם של הגברים, כמעט הם לבדם. בכל החוברת הזאת  אין אפילו  משתתפת  אישה אחת, לבד מ-ע. טור מלכא שהזכרנוה לעיל, הלא היא עליזה רעייתו של א. צ. גרינברג, שהכינוי שלה חיפה  אולי על זהותה הנשית. גם לא כותבים דברי ביקורת על יצירותיהן של נשים, לבד מזו  הקשה של ג. קצנלסון  על שירי מרים אורן שעוד נראה להלן, ואולי משהו נוסף שדילגתי עליו. ממש לא ייאמן!!!

אבל נחזור לענייננו. ונבחין כי לאחר הסיפור והשירים מופיעים מאמרים וביקורת עיונית, ומשתתפים גם בהם בעיקר סופרים והוגי דעות מרכזיים וותיקים באותה תקופה,  כמו דב סדן, נתן רוטנשטרייך (שאף תלמידתו שלו הייתי באותה שנה), נ. טברסקי, ברוך קרוא ו-ג. קרסל. אכן, כתב עת המרכז אנשי רוח מרכזיים בארץ, ורב ערך. נו, אז אם כך, איך קרה שב. י. מיכלי (יליד 1910) כלל את סיפורו של בן עזר הצעיר, ואשר גם נושאו אינו כלל מן "הנכבדים", איך הוא פרץ את משוכת הוותיקים, ולמה שמאי שמר את הגיליון הזה? 

נכון, באותה תקופה היו גם ניסיונות לעודד צעירים, אבל בגיליון שלפנינו זה לא ניכר.

מהי בעצם, הבעייה עם סיפורו של אהוד בן עזר?

למה זה הישג שפירסמו אותו?

ובכן, בגיליון הזה מתפרסמים, כפי שראינו,  שלושה סיפורים. קודם כל בולט לעין שלשניים מהם, זה של י.ד. ברקוביץ, "פרקי ילדות" וזה של יהודה בורלא, "צדיק בכפירתו", מוקדשים עמודים מרובים, ואילו סיפורו של בן עזר משתרע בקושי על כשנים וחצי עמודים.

אבל לא בכך העיקר. שני המספרים הוותיקים, שכמובן אין לכפור ברמתם הספרותית הגבוהה, כותבים על העולם שחלף, עולם ילדותם וצעירותם. נושאיהם עניינם בחיים של אמונה, חיים ומנהגים דתיים ולימוד בחדר או בישיבה מול כפירה, כמו עדיין הם עצמם, בבגרותם, עדיין לא התערו בכתיבתם בהווייתה החלוצית, המתחדשת,  המדינית או החברתית והאקטואלית – של הארץ הזאת. ברקוביץ גם מתרפק על המאכלים בחול ובמועדים, על ההווי החקלאי שבעיירה, ואפילו  על הסקרנות רוויית האימה כלפי הנצרות המתגלה לעיניו של נער. ואילו בורלא כותב על בחור ישיבה העוזב את אותה הווייה דתית בשל תהליך מתגבש של כפירה, שאינה תוצאת פיתוי אלא היא מבוססת תיאולוגית ומעמיקה. בקיצור, הסיפורים הללו מעבירים אותנו לעולמות רבי עניין אולי, אך כאלה שאינם מהווים חלק בהוויית ההווה (פעם קראנו להווי שהם מתארים, "גלותי").

והנה בא לו סיפורו של בן עזר, הנטול מן ההווה הצברי, אבל עם זאת המציאות החברתית והאידאית כלל אינה בעלת חשיבות בו, אינה מתוארת ואינה גורם פעיל, לא כל שכן שלא מפורטים פירטי הווי. שהרי עיקרו מכתב של בחורה צעירה לאהובה שזנח אותה, והיא  אינה יכולה להתגבר על הכאב למרות ניסיונותיה השונים בנפשה להיאבק בכאב, והם שמהווים את עיקר הדברים.  התהליך הפנימי הזה של הניסיון להתגבר על הכאב מלווה בתהייה כאובה ומלאת פרדוקסים אם לכתוב לאהובה הזונח מכתב ולפרט את תחושותיה. לבסוף, לקראת סופו של הסיפור הקצר הזה, היא מחליטה  כי "אעשה לי בובת קש בצלמך ואדקרנה במחט בליבה. אתה מת בתוכי. בתוכי בלבד, וגופך זה האחר בא רק כדי להוסיף את הגירוי והכאב למען אכרסמם אחר כך בהרהוריי. במרחק רב ממך, בחייך המרגיזים, כי עשיתי לי ממך בעולמי שד קטן ומציק ששוב אינו דומה לך. ושמו – הזיכרונות. והם אני. ואם תבין, כלום תבוא? אני מתרפקת בשבילך, למען שנינו, על חלומי. צר לי. כה צר לי. כה מילאת אותי עד שאין עוד לך עצמך מקום בחיי. אתה תברח. אני יודעת. גם זאת יהא עלי לחנוט למענך בנאמנות יום יום ולהיות בזיכרונות כתחושה שלך. תמיד." (עמ' 279-281).

נו, איך יגיבו הסופרים הוותיקים ובהם כמובן מיכלי למין רצף כזה של תהיות?  שהרי זה סיפור הכתוב בנוסח שנקרא "זרם התודעה" והוא רצוף פרדוקסים, הבאים להבליט את כאב הנפש ומאמציה האדירים לסלק את האהבה מן הלב הרוטט ולקיים את הסילוק בנפש עצמה. עם זאת, עדיין  בן עזר זהיר למדי. הוא נמנע, מלהכניס עניינים אירוטיים לתוך האהבה המתוסכלת הזאת, וגם אינו מוסר פרטים רבים קונקרטיים עליה, שהרי חס ושלום ידהים את עורכיו. אפילו הלשון העברית משמשת אותו כאן ברמה הספרותית הגבוהה  כנדרש באותה תקופה. ובכל זאת, מה לכל זה  ולספרות הנוצרת על ידי הוותיקים? במה זכה הסיפור היחידי הזה של הדור הצעיר להיכנס לגיליון?

ובכן, לשם מציאת פיתרון ננסה לפנות למדור היחידי שעוד לא עיינו בו, הלא הוא מדור סיכומי השנה בספרות הישראלית ובתיאטרון. הסיכומים הללו נכללים במדור מיוחד ומובלט הקרוי "השנה בספרותנו – סקירות וסיכומים" וכולל שלושה מאמרים מקיפים.

סיכומי השנה בספרות העברית ובתיאטרון – האם כאן יימצא ההסבר להדפסת סיפורו של  בן עזר בגיליון הזה ולהימצאות הגיליון בביתנו במשך 55 שנים?

ובכן, המאמר הראשון נכתב ע"י המבקר הנודע באותן שנים, גדעון קצנלסון, והוא דווקא מגביר את התמיהה. כותרתו היא: "לאן הם הולכים?" – והוא כזכור אחד מסידרה של מאמרים שהתפרסמו מדי שנה בשנה והוקדשו לקטילה נחרצת של השירה הצעירה ובייחוד של נתן זך, בטענה העיקרית שכולה היא ביטוי של ניהיליזם ובטענות משניות רבות. מאמרו נפתח בהסתערות קטלנית על שירו של נתן זך, "שיר לדואג האדומי" שנדפס ב"הארץ", על הציניות הניהיליסטית שבו ועל היחס המזלזל למקור המקראי וכיו"ב. או אז הוא עובר לפסילת שיריו של אמיר גלבוע (!) ותמהַ על כך שהוכר "כסמכות שירים ראשונה במעלה" על ידי הדור הצעיר, ואחר כך הוא עורך חשבון עם שירי אהרון שבתאי, מרים אורן, עודד בארי, מלאכי בית אריה ועוד.

אי לכך, דבריו רחוקים מלהסביר את ההכשר שניתן לסיפורו של בן עזר, שהרי בעיני קצנלסון בהחלט יכול היה להיראות ניהיליסטי ולקוי משום היעדרה של כל זיקה למציאות החברתית והלאומית או למקורות.

 אחריו מופיע מאמרו של הלל ברזל, שמבחינת שייכותו הדורית הוא מצוי בין מה שנקרא "דור הפלמ"ח" לדור הצעיר, ומאמרו כבר שרוי בעולם אחר. הוא מציין את הרומנים המקוריים שהתפרסמו בשנה העברית הזאת, דן בכל אחד מהם בקצרה אך באופן רציני ושקול, סוקר את הנושא, מסביר את העלילה ועורך את דיונו לפי הבחנה עיקרית בין רומנים "שהאירוע ההיסטורי", כמו גם "התמורות בזמן" וכן הזיקה לביוגרפיה האישית של היוצר, עם  עלילה חזקה, ורצף הגיוני וכיו"ב מאפיינים אותם, כלומר – רומנים ריאליסטיים (הוא עצמו אינו נוקט מונח זה), לבין רומנים ש"עמדה סובייקטיבית" עומדת במרכזם והיא המביאה לראיית העולם של הפרט בדרכים סובייקטיביות. וכך, בשעה שהוא מונה את הסופרים הנמנים על כל אחת מהגישות, מתברר ההסבר לכך שהגיליון הזה דווקא נשמר במשך 55 שנים בארון הספרים של שמאי. עם הקבוצה הראשונה, הזוכה ליחס מעריך במיוחד, נמנים הזוג סנד, מרדכי אמיתי, מ. פוליטי, שמעון בלס, ובמיוחד  נמנה עליה, לפיו, שמאי גולן, שהוציא באותה שנה את רומן הביכורים שלו, "באשמורת ראשונה", ואף זכה בפרס החשוב לרומן ראשון, הלא הוא "פרס אשר ברש". אי לכך הוא מתייחס אליו ברצינות ובעמקות ומציינו פעמים אחדות. וכמובן, עדיין אין הוא יודע שעשרים שנה מאוחד יותר יהפכו הוא ושמאי לידידים קרובים, ותהא זו ידידות אמיצה של הוקרה הדדית עמוקה.

אמנם ברזל דן גם בקובצי סיפורים שהופיעו באתה שנה – ראוי לציין שהיבול היה רב!  ומשבח במיוחד את סיפוריו של אפלפלד, שהם טובים במיוחד בקבוצה השנייה, שעליה נמנים לדעתו בנימין תמוז, שלמה ניצן, ישראל אלירז, בנימין גלאי ועוד, ובכל אחד מהם הוא מוצא מעלות המיוחדות לו. יחסו חיובי, אם כן, לסיפור הקצר של הצעירים, אבל אהוד בן עזר אינו נזכר כאן, כיוון שבשנה זו לא פירסם קובץ סיפורים, אף לא רומן.

ובכן, הפיתרון יימצא לנו דווקא במאמר השלישי והאחרון, ודווקא בזה שיעסוק בתיאטרון המקורי, הלא הוא מאמרו של הסופר הצעיר מכולם, יהושע קנז. ומעניין, ממש אחריו אכן נדפס סיפורו של בן עזר!

ובכן, בין המחזות המקוריים שקנז סוקר – ודרך אגב, בשנה זו  למדנו גם אני וגם קנז באותו מחזור ובאותה חבורה בחוגים לספרות ופילוסופיה וסיימנו באותן בחינות – מצויים מחזות כמו "המהפכה והתרנגולת" של נסים אלוני, או "עמך" של שלום עליכם, כשהוא מעמיק לדון בכל מחזה ולהציגו מצד העלילה, הנושא, הדמויות וההיבט הדרמטי ורמת המשחק, מופיע דיון מעניין מאד במחזה של אהוד בן עזר "המחצבה"! – נכון, מלכתחילה בן עזר לא כתב מחזה בשם זה, אבל הוא כתב  דווקא רומאן, והרומאן התפרסם שנה קודם לכן בהוצאת "עם עובד" והפך לבסט סלר אמיתי! עשרות אלפי ספרים נחטפו ונקנו, בעוד שקהל הקוראים לא היה אז עצום במספרו, שהרי רבים היו אז עדיין עולים חדשים למדי שלא קראו ספרות  עברית, וההצלחה היתה גדולה.

גם הנושא התגלה כאקטואלי, סנסציוני ומעורר, כיוון שעסק בעולים מארצות המזרח, שכונו אז "המזרחיים", בדרכי קליטתם ביישוב עולים הסמוך לירושלים ובעבודה במחצבה, כמו גם במאבקי הכוח הפנימיים שביניהם, ובייחוד במנהיגם ובמשפחתו, והכול מתוך אהדה להם והבנה עמוקה. (אהוד בן עזר הכיר את הנושא, ככל שידוע לי, כיוון שבאותה תקופה שימש כמורה בבית ספר ערב למבוגרים במעוז ציון, וכך נקלע לעולמה של "ישראל האחרת" באותו יישוב שרבים מתלמידיו עבדו במחצבה שבמקום, וכך הכיר אותה מתוך קירבה אמיתית). לרגל ההצלחה של הרומאן  פנה אליו השחקן והבמאי זיגמונט טורקוב, שעלה מפולין והקים יחד עם מאיר ינאי תיאטרון בשם "זוטא", והציע לו לעבד עבור התיאטרון שלו את הרומן. וכך הוצג המחזה בשנת 1964 והפך אף הוא להצלחה, אף שדעות המבקרים נחלקו בנושא.

יהושע קנז דן במחזה באופן מעמיק ומתוך יחס חיובי , מעריך ואוהד, מציג את המחזה כנתון בין שני מסלולי עלילה, דן בקונפליקט שבין נציגי היישוב הוותיק לנציגי העולים ולבעלי הכוח שביניהם, ואף מפרש בעמקות את הקונפליקט שבין העולים לבין עצמם. הוא אף דן בדמויות וביסודות הסאטיריים ועוד. כמובן שהוא מציין שהמחזה הוא עיבוד של הרומאן המצליח  ומציג גם את עמדותיהם של המבקרים כלפי ההצגה, שלא כולם כל כך שיבחוה מטעמיהם שלהם, ודומה שאף הוא מעדיף את הרומאן על גירסתו במחזה.

סיכום: זה אפוא מה שהכשיר את סיפורו של בן עזר

שפרץ את מחסום הוותיקים

אין ספק, חסד "המחצבה" ברומאן ובמחזה עמד לאהוד בן עזר וגבר אפילו על מאפייניו המודרניים של הסיפור, שאין בו עלילה של ממש אף לא סדר "הגיוני", שלא לדבר על התייחסות כלשהי למציאות שמעבר ליחסים הזוגיים.

נדמה לי שחסד הרומאן עמד לבן עזר גם מעבר לתחום הספרותי, שהרי שמו, בן עזר, שייך אותו מיד למשפחת בן עזר ראב, ממייסדי המושבה פתח תקווה, וגם לדודתו המשוררת אסתר ראב.

דומה שהתחקות אל מאחורי הקלעים עשוייה ללמד לפעמים לא מעט, אף שבהחלט עשויות לקרות בה טעויות. עם זאת, בכל הנוגע לסיפורו של אהוד בן עזר אני מאד מקווה שהדברים נכוחים, אף שהוא עצמו לא שיער עד כמה תסתעף ותצמח יצירתו הספרותית והביקורתית שלו ובוודאי לא שיער שהוא עצמו יהפוך עורכו של עיתון פוליטי-ספרותי סוער וכבד משקל, על כל המתרחש  גם מאחורי הקלעים שלו.

ארנה גולן

*

לארנה היקרה,

בדקתי ומצאתי – הסיפור "בובת הקש" נמצא בקובץ הסיפורים שלי "הפרי האסור" משנת 1977 בהוצאת אחיאסף. בשעתו הגשתי את כתב-היד של הספר הזה, שכולו סיפורים, להוצאת "עם עובד" שהוציאה סדרה של קובצי סיפורים מקוריים, והעורך אברהם יבין החזיר לי את כתב-היד ואמר שזה בכלל לא ספרות.

הסיפור כן שייך לי – אלא שכתבתי אותו בהיפוך, בעצם אני הוא הכותב אותו לבחורה שאהבתי, והיום, כבר שנים שאינה בין החיים.

שלך

אהוד

10.7.2019

* * *

סיום הרומאן "מסעותיי עם נשים"

ואיך אוכל לחתום את סיפורי, שכמו שאתם רואים – אין לו סוף הולם ובוודאי שהוא לא בעל משמעות רוחנית שאותה היה הוגה משורר חכם ממני – איך אוכל ללא השיר שכתבתי בשיירי כוחותיי השכליים ושלחתי לידידי הטוב הסופר אהוד בן עזר במלאת לו שבעים ושבע שנים:

במלאת למלך דוד שבעים ושבע

במלאת למלך דוד שבעים ושבע

הביאו אליו לחגוג את אשתו הזקנה בת-שבע

נזדעק האריה הקשיש ושאג:

"אני רוצה את אבישג!

אמנם בשביל מה כבר אין לי כל כך מושג

אבל אני רוצה את אבישג!"

חיפשו אותה בכל הממלכה

איש לא ידע לאן השרמוטה הלכה

לבסוף מצאו בבית מחסה את אבישג

אשר מרוב שימוש תוקפה כבר פג

דוד המאוהב הושיב אותה על הברכיים

אבל אויה! – כי משניהם יצאו רק מים!

"תביאי לי חיתול!" צעק המלך לבת-שבע:

"זו לא בושה – גברים בגילי נוזלים מן הטבע!"

לקחה בת שבע שמיכה ענקית

עטפה את המלך כמו בשקית

הכניסה שמה גם את אבישג

וזרקה את שניהם מן הגג!

3.4.13

* * *

תקוה וינשטוק

עמק הצבאים

 יש בירושלים פינת חמד יחידה במינה: "עמק הצבאים". הפארק העירוני הראשון והגדול במדינה. פארק טבעי אורבני, בלב ליבה של בירת ישראל ,עם בונוס של עדר צבאים ושמורת בעלי חיים. על תכנון הפארק הזה זכו שלושה אדריכלי נוף בפרס אברהם קרוון לתכנון נוף שמעניקה עיריית תל אביב: רחל וינר, גיל ועדיה ושי וינשטין. "עמק הצבאים הוא דוגמה ומופת להצלחה של אדריכלות פורצת דרך באזור אורבני," דברי ועדת השיפוט של הפרס. "הפרויקט מבטא רגישות סביבתית וחברתית תוך תזמור מורכב של אקולוגיה, הידרולוגיה, אדריכלות וחינוך." הפרס ניתן לזכר אברהם קרוון, שהיה כארבעה עשורים הגנן הראשי של עיריית תל אביב. בנו הוא האמן הבינלאומי דני קרוון.

"עמק הצבאים" נקרא על שם הצבאים המשוטטים בו באורח טבעי וזה מקום חיותם (שלא כיחמורים  למשל, שנכחדו מישראל והוחזרו לארץ בטיסה האחרונה טהראן-לוד).

בשעתו עובד העמק בידי ערביי ליפתא ומלחה, שגידלו בו בעיקר נשירים. אחרי מלחמת השחרור נמכרה הקרקע לקבוצים ולמושבים באזור, מעלה החמישה, קריית ענבים ועוד, על מנת שיעבדו אותה. הם גידלו תפוחי עץ ששווקו כ"פרי ההר". העמק השתרע רחוק מהעיר, בצידה הדרום מערבי. אבל בשלהי שנות השישים נסללה דרך בגין מצפון. הוקם קניון מלחה. העיר הלכה וסגרה על עמק הצבאים והפכה אותו למין מובלעת בין בתים. ממש מול מגדלי הולילנד הנודעים. וכמו באתרים חקלאיים רבים בארץ, הנדל"ן קרץ במלוא העוצמה והעמק נדרדר לתוכניות בנייה למגורים.

כשנודעה תוכנית הבנייה חדל העמק להיות סיפור פשוט. התעורר שיח ציבורי באשר לזכויות על הקרקע. האדמות נמסרו למטרות עיבוד. אם אינן מעובדות,למי בעצם הן שייכות? מותר ל"בעלים" לעשות רווח מהזכויות שניתנו להם ולספסר?

קמה מחאה חברתית גדולה של תושבי האזור וכלל ירושלמים, שנחרדו מהרעיון שהעמק היפהפה יהיה כלא היה. החלו הפגנות. לא אלימות. קואליציה של אוהדי "החברה להגנת הטבע", של אגודת "במקום", שרצו להגדיר את השטח כ"ירוק" והתעמתו עם כרישי הנדל"ן. 

"וקרה דבר לא צפוי," אומרת אדריכלית הנוף זוכת הפרס, רחל וינר: "הוועדה המחוזית דחתה את תוכניות הבנייה!"

כך, בשנת 2015 ,הסתיים המאבק שנמשך שנים.

נערכה הצבעה דמוקרטית בקרב תושבי הסביבה וגרעין המפגינים: להשאיר את המקום כפי שהוא או להפכו לפארק? בייעוץ עם אדריכלים ופרופסורים מהאוניברסיטה העברית הוכרע: גם וגם. גם שטח טבעי, גם פארק. 

"דבר דומה היה ברחוב קריית ספר בתל אביב," אני נזכרת." מגרש החנייה של המשטרה ברחוב יהודה הלוי התפנה והעירייה תיכננה להקים במקום מגדלי בניין. תושבי האזור פתחו  בתנועת מחאה. התוכנית בוטלה ובמקום הוקם פארק נאה."

"ההשראה של קריית ספר באה מאיתנו," מבהירה האדריכלית.

אז לא תל אביב המציאה את הגלגל. וינר אמנם ילידת תל אביב אבל זה שנים היא גרה עם בעלה יליד קנדה וארבעת ילדיה בירושלים והיא פטריוטית גדולה של בירת הארץ. "בצבא הייתי מדריכת טיולים ורציתי להמשיך לטייל בנופים," היא מספרת. ארבע שנים למדה בטכניון אדריכלות נוף. תכנוניה רובם בשטחים פתוחים, מוגדרים להקמת פארקים. "מהנה לתכנן ומהנה לראות איך התכנון עובד, איך אחרים נהנים."

"פארק טבעי עירוני" הינו מושג שהטביע בארץ אמיר בלבן, מנהל תחום טבע עירוני בחברה להגנת הטבע. הוא היה הרוח החיה במיזם עמק הצבאים, הראשון מסוגו בישראל. הקמת הפארק, המתמרן בין שמירת הטבע וצרכי הפיתוח והביצוע, הסתיימה ב-2015, כשברקת היה ראש העיר ונעמי צור ראש הסניף הירושלמי של החברה להגנת הטבע.

פארק עירוני זה משתרע על כ-250 דונם ונחלק לשלושה. שליש אחד הוא שטח הליבה הטבעית שאינו פתוח לציבור. השליש השני מיועד להגנת בעלי החיים.

"כשהגעתי לעבוד באזור," מעירה רחל, "היו כאן חמישה צבאים בסך הכול. דרך בגין הפרידה בין הצבאים והיתה סכנה שהעדר ייכחד. כעת עלה מיספר הצבאים  ל-35. הפארק הפך עיר מקלט לצבאים. שמורת הצבאים הנה ביתם המקורי גם של בעלי חי אחרים: ציפורים, רמשים, זוחלים, צבים, קיפודים ועוד. כולם חיים ללא גדר הפרדה."

  השליש השלישי נועד למבקרים. הכניסה חינם אך המבקר כפוף לכללי התנהגות. חוט צהוב עם עמודונים מתחֵם את מרחב הביקור, ושלט אוסר על המעבר לשטחי הליבה הטבעיים וכן לשמורת בעלי החי. למעשה מותר לבני האדם לטייל רק בשליש השטח – ואילו הצבאים ושאר בעלי החיים יכולים לשוטט כאוות נפשם בכל האתר ואף להתערבב בקהל.

המבצע הגדול שנעשה בפארק הינו מערכת של גופי מים. הוקם כאן אגם גדול. אגם בטבור ירושלים. אגן של מים טהורים. לא מי ביוב. לאגם זורמים שני נחלים שנשפכו כרגיל לים וכן נגר הגשמים של כל השכונות מסביב, בתוספת מי קולחין בקיץ. בעזרת משאבה מוזרמים המים לחמישה אגמים קטנים ונוצרה מערכת נופית ואקולוגית חדשה של ציפורים, ברווזים ודו-חיים המעניקה למבקרים חוויה נוספת. זה מפגש מגוון של החי והצומח האופייניים לירושלים. בפארק אי מלאכותי שגשרי עץ מחברים אותו לגדה. צבאים משוטטים חופשי. יש כיסאות לישיבה, עמדות תצפית על ציפורים ומכרסמים. בסופי שבוע – עמדות הדרכה ניידות. יש מסלולי טיול קצרים ואף ארוכים, חלקם לא סלולים. המטעים חודשו ובעמק גדלים כיום מאתיים עצי פרי ופירותיהם מותרים באכילה. בניגוד לתכנוני נוף אחרים מובלט כאן דווקא הפן הטבעי.

הפארק הזה נעדר פחי אשפה! גם לא אחד. לפחי אשפה משליכים כרגיל הרבה ניילונים ואלה  מסוכנים לצבאים, עלולים לגרום להם לחנק. "ובמפתיע," מעירה רחל, "לא רואים הרבה פסולת בפארק וגם אין התעללות בצבאים."

"פארק הצבאים" מתבסס על עיקרון חינוכי ייחודי: רצונך לבקר במקום? עליך ליטול על עצמך אחריות. לנקות אחריך. לא להשאיר שום פסולת. לא לפגוע במאומה.

תושבי האזור, הגרעין הקשה שלחם להקמת הפארק, אוהדי הירוק, גימלאים, בני/בנות השרות הלאומי ואחרים – מדריכים בהתנדבות את המבקרים, מסבירים את כללי הביקור ומשגיחים שהכול יתנהל כראוי .אסור להשאיר פסולת, להדליק אש, להכניס כלבים. המתנדבים שומרים על המקום מתשע בבוקר עד חמש בערב (בני, שהוא צפר, מתלונן שהפארק, האתר הקלאסי לצפרות בירושלים, סגור בשעות הבוקר המוקדמות, הטובות לצפרות). בלילה הגן סגור לבני אדם ומוקדש לחיות בלבד.

הפארק העירוני הראשון מהווה אטרקציה גדולה, המבקרים רבים מאוד ויתרבו עוד יותר –בצמוד נבנה קו הרכבת. כיום יש אוטובוס קרוב. מגיעים כל סוגי האוכלסייה, מגברים בכתנות לבנות המגיעים מבית הכנסת עם משפחותיהם עד לבתי ספר ממזרח ירושלים.                                    . 

"מי שנכנס למקום חש מיד באווירה המיוחדת. זו ירושלים!" גאה אדריכלית הנוף. המערכת הציבורית שלחמה על המקום גם שומרת עליו. "מסגרת ההתנדבות יוצרת מעורבות חברתית. טיפוס ירושלמי שצורכי העיר חשובים לו, בין שהוא חילוני ובין שהוא דתי." 

אומר דני ועדיה, ממקבלי הפרס: "מרגש אותי שהפארק נולד מהציבור. גם מהשיכונים. קהילות שלמות מטפלות ומתחזקות אותו עד היום. הפארק יוצר קשב לטבע. גם מאחורי התחנה המרכזית ההומה בני אדם ותנועה – רואים צבאים מלחכים עשב. נוף עירוני וטבע חיים במקום אחד.

"'החברה להגנת הטבע' אינה רק חברת טיולים. היא גורמת לציבור להיות קשוב לטבע, לשים לב איך הוא משתנה כל הזמן. הפארק מעצים את נוכחות הטבע בעיר, ומוסיף נוף של מים לעיר הסובלת מיובש."

לא ראיתי לא שמעתי

לא ראיתי ספסל ישיבה בתחנת קו 5 של דן ליד "הבימה". רבים מהיוצאים מהתיאטרון ומ"היכל התרבות" נזקקים לקו זה, בהם קשישים ונכים. בשעות הלילה תכיפות האוטובוסים קטנה וקשה להמתין בעמידה.

לא ראיתי ברחוב הנרייטה סולד את שלטי הרחובות היוצאים מרחוב זה ל"שיכון הקצינים" –הרחובות של שבעת המינים – רחוב הזית, הגפן, התאנה, הרמון... זה חודשים  שהשלטים נעלמו ומי שאינם מכירים את האיזור, כולל נהגי המוניות, מתבלבלים בין  הרחובות הקטנים. שהכניסה אליהם דומה.

כן ראיתי: בדיזנגוף סנטר, בין המעליות, דוכן לעיסוי רגליים ושלט "ב-15 דקות נעסה לכם את היום."

וראיתי בין שלל רוכבי המכשירים החדשניים המפתיעים אם צעירה על אופניים חשמליים מאולתרים. מאחרי גבה סל מחוטי ברזל ובתוכו ילד קטן וגם לפניה סל דומה עם ילד שני, והיא מתמרנת  ברחוב הסואן.

איזה אומץ!

איזו הפקרות.  

תקוה וינשטוק

* * *

https://www.facebook.com/318421442199655/videos/1217666648421357

מעביר לכם מעין פרומו לפסטיבל אנימיקס, מקווה שיעורר בכם חשק לנסות. קחו יום או יומיים ועופו על כמה תוכניות / סרטים / סדנאות / הרצאות. זה לא יחזור בשום מקום אחר.

להתראות,

דודו שליטא

* * *

נעמן כהן

(אזהרת קריאה: יש בכתובים הבאים שמות מקוריים)

ואלה שמות...

תשובה לד"ר משה גרינברג-גרנות. אני מעריך מאד את כתיבתך ואת עצותיך, דא עקא, כוונתי איננה כלל כדבריך ("חדשות בן עזר" 1460) – להזכיר לאלו הנטמעים בהוויה הישראלית את מוצאם, אין לי כל כוונה כזו כלל ועיקר, ודאי לא לגלוג.

באותה מידה אני כותב את שמם המלא של אלו המנסים להיטמע בין הגויים ולהסתיר את מוצאם היהודי כקרל הלוי-מרקס, לייב דוידוביץ ברונשטיין-טרוצקי, לייב רוזנפלד-קמנייב, גרשון אהרונוביץ רדולסימסקי-זינובייב, ברני גוטמן-סנדר-סנדרס, זיגיסמונד שלמה פרויד, או איסר דנילוביץ דמסקי-קירק דגלס.

ובלי כל קשר ליהודים אני גם מביא את שמם המלא של אלו הרוצים להסתיר את מוצאם הגרמני, למשל אליזבט אלכסנדרה מרי וינדזור סקסה קובורג גוטה, השם המלא הוא הנותן את הדמות המלאה, ואת הסיפור המלא. נשגב מבינתי למה הוא מעורר אנטגוניזם כזה.

מעבר לכל בטוחני שאי הזכרת השם המלא תחסר לקוראים, גם לאלו המוחים נגדה. ואפילו לזמרת המקהלה, אביבה קם טובת הלב.

(איך אני יודע שהיא טובת לב? כי היא טוענת שמי שכותב שמות מלאים (אני למשל), הוא רע לב, והיות והיא אינה עושה כך, משמע היא טובת לב).

ובכלל, אני חייב לציין, מוזרה לי מאד ההתייחסות האובססיבית המוזרה לשם הבאה במקום התייחסות לתוכן.

העיר לי מישהו שאני צריך לקבל את הביקורת כמחמאה כי מתקיפים אותך רק על השמות ולא על התוכן סימן שמסכימים עם מה שאתה כותב, אבל הרי לא ייתכן שכולם מסכימים לדבריי רק לא עם אזכור השמות המלאים.

התייחסו בבקשה לתוכן.

התנצלות. אני מתנצל בפני יונתן זמיר. אכן כדבריו הוא מעולם לא אמר על אזכור השמות המלאים שלי שזה "מעשה מגונה". הוא רק אמר שזה "מנהג מגונה" ("חדשות בן עזר" 1458), ועל כך התנצלותי.

האדון יונתן (אני נוקט בצורה זו רק כחיקוי לך) אל תיתמם. יכולת לכתוב ביקורת על הבאת השמות המלאים בלי קשר לצנזורה (ביקורת לגיטימית בהחלט), אך התחלת את הביקורת שלך בכך שהעורך אינו עושה צנזורה, כשהסבטקסט הוא שיש לעשותה.

צר לי מאד שאיזכור השמות שאני מביא גורם לכל כך הרבה צער ורוגז הגובל אפילו בבעיות בריאות ובחילות. לכן מעתה אתן תמיד הערת אזהרה. ולכל המתרגזים אני חוזר וממליץ פשוט עברו הלאה בעזרת העכבר.

"ג'מוס ולא ג'ומס"

 אני תמה על אורי הייטנר שהוא משתתף ותיק ב"חדשות בן עזר", (אולי יותר ככותב מאשר כקורא), שנתן לי הערת "תיקון" על הכינוי "ג'מוס" ("חדשות בן עזר" 1461), כי מזה שנים רבות כל פעם שאני מזכיר את השם "ג'מוס" אני מקבל "תיקון", ופעמים רבות כבר נאלצתי לכתוב כאן תיקון לתיקון.

הנה דוגמה אחת מרבות שמצאתי בגיגול: (גיליון 410):

https://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/hbe00410.php

בין ג'מוס לווינינגר

ד"ר יענקלה ניר נפגע ממני עמוקות. "נפגעתי," הוא כותב, "מהכינוי 'ג'מוס' שנתת לחיים אורון," מפני ש"יש הבדל בין ג'מוס (תאו) לבין ג'ומס (שקמה)." [גיליון 409].

לא ברור לי כלל מדוע מעדיף ד"ר ניר את הכינוי "ג'ומס" (שקמה) על "ג'מוס" (תאו), האם חיים אורון דומה יותר לעץ שקמה? אבל שיהיה כך.

בכל מקרה, ד"ר ניר, אינני נוהג לפגוע באף אדם, ומעולם לא המצאתי כינויים לאנשים.

על מנת שלא תיפגע, לך ובדוק מהו באמת הכינוי המקורי הנכון של החבר אורון, לצורך זה, יש לשאול ישירות את "פי הסוס" (הג'מוס). ובכן, בראיון שנתן החבר אורון לעיתון "הארץ", הוא מספר, "כי בשכונה ובתנועת הנוער ברמת גן קראו לו, "ג'מוס", כי הוא היה "שחור וגדול".

והנה הקישור לראיון עם חיים אורון ג'מוס:

https://www.haaretz.co.il/misc/1.1299857

ד"ר ניר, אם נפגעת ממני אני מתנצל בפניך, אבל דומני שאת עלבונך עליך להטיח לא בי, אלא בחברי תנועת "השומר הצעיר", חבריו של אורון, שהמציאו לו את כינויו זה.

בשורה התחתונה דומני שכל הכינויים ה"כאילו" חבריים של אנשי "השומר הצעיר" כגון: "ג'מוס", "ג'ומס", "אבו וילן", וכדומה הם קצת ילדותיים ונלעגים ושייכים לתקופה אחרת.

 הערה לסיום מהיום. חיים אורון מסתיר ומעלים את שם משפחתו המקורי מכל המקורות הכתובים. האם מישהו מהקוראים יודע מהו?

נעמן כהן

* * *

אהוד בן עזר: ה'אני מאמין' שלי

איך להגיע להקלטת דבריי בווידאו:

היכנסו ל-YouTube

היכנסו ל-Search

כִּתבו: אהוד בן עזר

תקבלו בראש הרשימה: סוציאליזציה תרבותית – הסופר אהוד בן עזר

[הרצאה בכנס באוניברסיטת תל-אביב, מאי 2005]

[אין קשר בין הכותרת, שאינה שלי – לבין תוכן דבריי. וכדאי לציין שמעולם לא הוזמנתי לומר את הדברים האלה ברשתות הטלוויזיה הרגילות]

* * *

אהוד בן עזר

ספרי דורות קודמים

פרסום חוזר בסדר אלפא-ביתי של המדור השבועי

שהתפרסם במשך שנים רבות במוסף "ספרות ותרבות" של עיתון "הארץ"

עם תמונות הסופרים

"רפובליקה שקיד"

לבייליך ופנטלייב

פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 7.4.1972

לפני 47 שנים

הגם שחיפשתי הרבה, לא מצאתי בשום לכסיקון ספרותי את שמותיהם של ג. בייליך ו-ל. פנטלייב, מחברי "רפובליקה שקיד", וזאת, כנראה, משום שהשניים לא היו סופרים אלא "שקידים", כלומר, חניכי אותה רפובליקת נוער עבריין, המתואר בספר.

 שקי"ד הם ראשי-תיבות, ברוסית, כנראה, ופירושם – אסכולה על-שם דוסטוייבסקי. פנטלייב עצמו מוזכר בשמו בסיפור, כאחד מחניכי המוסד, ואולי גם בייליך נזכר בשם, אך אני לא מצאתי את שמו, כי בעותק המשומש מאוד שמצאתי בספרייה העירונית, חסרים דפים רבים. (אגב, יש ספרים הנעשים מעניינים יותר דווקא משום חסרון כמה דפים).

שני המחברים אף מקדישים את ספרם לחבריהם אשר בבית-הספר על-שם דוסטוייבסקי בפטרוגראד [היא לנינגרד, היא פטרבורג]. התקופה – השנים הראשונות שלאחר המהפכה הרוסית, תמונותיהם של זינובייב וקמנייב עדיין תלויות על קירות המוסד. השנה היא 1921 לערך.

את "רפובליקת שקיד" זכרתי לטובה שנים רבות. זה היה אחד הספרים החביבים עליי בנעוריי. רוח של תעלולים ותום, חופש פראי ומשעשע. מצד נושאו שייך הספר ל"משפחה" של "הפואימה הפדגוגית" למאקארנקו. תרגומו של הספר נקרא, ונראה עתה, מיושן למדי. ואילו מצד תוכנו, כמעט ודאי שבלבוש לשוני חדש יקסום הספר גם כיום לבני-נוער, ואולי גם למבוגרים. אך בעיניי, כשקראתיו כיום, כבר לא מצא חן כמו לפנים. הספר עצמו אמנם לא השתנה (לבד מחסרון אותם דפים, שדורות של קוראים תלשו אותם), ומן-הסתם אני השתניתי, ולא הצלחתי לטעום בו את הטעם הגנוז, שכמו נותר על חיכי מן הקריאה בתקופת הנעורים. ואני מבין מדוע כך קרה.

"רפובליקה שקיד" איננו רומאן במובן המקובל, אלא כמין אוטוביוגראפיה קולקטיבית. ועם-זאת מלא דמיון פרוע. זהו ספר ששני אנשים מבוגרים כתבו, מתוך אהבה רבה – על תקופת נעוריהם, ומתוך הערצה למנהל של אותו מוסד לנוער עבריין. יופיים של התעלולים הוא היותם עומדים בסימנה של אמת, אמנם אמת קטנה, לא-חשובה, אבל "נתח של חיים".

ישנם כמה פרקים הנקראים גם כיום מתוך הנאה רבה. כך, למשל, הפרק "המלווה-בריבית הגדול" – סליונוב, נער קטן, עגלגל, דומה לשממית קטנה, שבעה ומרוצה, גולש אל המוסד כשממית, בחשאי, ובארוחתו הראשונה הוא מוותר על מנת הלחם הקצובה ומלווה אותה בריבית לשכנו, ותוך תקופה קצרה נעשית הפרוסה האחת לעסק עצום ומסועף. סליונוב משתלט על כל נערי המוסד – גם על המבוגרים ממנו. מחצית הנערים משועבדים לו ומוסרים לו את החלק הגדול של מנת לחמם, כדי להחזיר את חובותיהם, ואילו את מחציתם השנייה, החזקה, הוא קונה במתנות-שוחד על חשבון מה שלקח מן החלשים, וסופו שהוא נעשה למלך של שקיד, עד שלבסוף מתמרד בו מעמד המדוכאים, וכל חוסנו נשבר. בנעוריי קראתי הפרק הזה כאגדה מלהיבה. כיום קשה שלא להרגיש בו גם את מוסר-ההשכל על עלייתה ושקיעתה של הבורגנות המנצלת.

פרק מקסים אחר הוא על "המעצמה השישית", העיתונות. לפתע תוקף את חניכי רפובליקה שקיד שיגעון של הוצאת עיתונים. תחילה יוצא לאור "עיתון" (כלומר כמין עלון-קיר) אחד, "אספקלריה" שמו. אחר-כך רבים שני עורכיו ומתפלגים, נוסדת הוצאת "יתוש",  ירחון "קדימה", עיתון שבועי "השבוע", צינקוגרפיה "מדורה", ולבסוף יש כמעט לכל נער "עיתון" משלו: "חידה", "זהרורים", "מחשבה", "ניצנים", "ידיעות טכניות" ו"מוקיון", וישנו גם משורר בשם פינקלשטיין-קובטשיק, התורם מכוחו לכל העיתונים גם יחד. לבסוף, מרוב כותבים, אין קוראים.

וישנו גם הפרק "אוליגאנאשטאדט", שפירושו "מדינת החוליגנים". בדימיונם מקימים הנערים "מדינה" עם צבא ושרי ממלה, מחלקים תפקידים ומנהלים מלחמות עם ה"כשדים", כך הוא כינויים של המורים, ושפע התעלולים סוחף ומשעשע.

אבל, – וישנו "אבל" גדול בקריאת "רפובליקה שקיד" כיום – קשה להשתחרר מן הנימה הדידאקטית הנילווית לספר באופן כה בוטה, לעיתים בתפרים גסים. בגיל צעיר יותר אין אתה מבחין בדבר. ואולי גם נוצר במשך השנים כמין מחסום רגשי כלפי כל מה שמזכיר "ספרות-מטעם" ברוסיה (ולא רק שם). המתקתקות החינוכית הזאת אינה ערבה ביותר לטעמי כיום. ואני אפילו מהסס לחזור ולהעלות מן השיכחה את "רפובליקת שקיד". הנה היה בזיכרוני ספר שהוא פנינה של שעשוע ואשר הזדהיתי עימו בהיותי נער (אותי גירשו מבית-ספר, גימנסיה, לצמיתות לאחר שהכיתי מורה, שהחל להכותני), וכאן מכים מורים בצורה כה מצחיקה, נפלאה, אך גם מעוררת חמלה וחרטה – הנה היה בזיכרוני ספר נפלא, ועתה אכזבה.

אבל אולי יוריד נער צעיר אחד את הכרך המאובק והבלוי מעל מדפיה של הספרייה העירונית, ויטעם בו את הטעם הגנוז, וגם ילמד כמה תעלולים מועילים. ואולי איזו הוצאת ספרים תיזכר עתה בספר ותוציאו בתרגום חדש.

* ג. בייליך ו-ל פנטלייב: "רפובליקה שקיד". תרגם מרוסית מ. אבשי. הוצאת שטיבל. ברלין-תל-אביב (ללא ציון השנה).

*

קורא הרוצה בעילום שמו כתב לי בעקבות רשימתי על "רפובליקת שקיד" לבייליך ופנטלייב ("תרבות וספרות", 7.4.1973):

מתכוון אני להעשירך בקצת אינפורמצה על מחברי "רפובליקה שקיד" (שקראתי ברוסית סמוך מאוד ליציאתו, ב-1927). בעצם, לא על שני המחברים, אלא על אחד מהם בלבד – ל. פנטליֵֵיב. אני משער כי השני, ביֵיליך, לא הוסיף לכתוב.

פנטלייב הוא פסידונים של אלכסי איוואנוביץ' ירמייאב, שנולד בפטרבורג בשנת 1908. ה"רפובליקה שקיד" שלו היתה ראשיתה של הספרות הסובייטית על בעיית ילדי-ההפקר (בזפריזוֹרניאָ) שלאחר המהפעה ומלחמת-האזרחים. ובנושאים אלה כתב עוד כמה סיפורים ורומאן בשם "השעון". (אגב, גם בשנות מלחמת-העולם השנייה היו המוני ילדים עזובים צובאים על מקומות כגון תחנות-רכבת, ובין החברים שלי בבתי-הסוהר ובמחנות-העבודה הסובייטיים היו לא מעט בני 14-16).

נושא הילד חסר-הבית דומינטי בכתיבתו של פנטלייב, אבל הוא כתב הרבה ספרים גם על נושאים אחרים, שכפי שאני מבין (בעצמי לא קראתי דבר מלבד ה"רפובליקה"), מכריעים בהם מוטיבים הירואיים וכיו"ב, גם בתקופת מלחמת העולם השנייה (למשל, שני ספרים על מצור לנינגראד), וכן זיכרונות על גורקי (שהיה, כמובן, ממעודדי כתיבתו), מארשאק, ויבגני שווארץ – שני היהודים שהירבו לכתוב לילדים.

שורה ארוכה זו של ספרים זיכתה אותו בכמעט טור וחצי (800 מילים), באנציקלופדיה הסובייטית הקצרה לספרות, שממנה אני מביא את הפרטים האלה (כרך ה', 1968). הספר האחרון שלו, לפי אותו ערך (שמצורפת אליו תמונתו של פאנטלייב) יצא בשנת 1966.

לביֵיליך (ביאֵליך, מלרע) אין האנציקלופדיה מקדישה ערך לחוד. בערך על פנטלייב הוא מוזכר (בסוגריים) כשותפו ל"רפובליקה", ואת שמו מצאתי גם בערך המוקדש לספרות ילדים (כרך ב', 1964), אבל האנציקלופדיה אפילו אינה טורחת לפענח את שמו הפרטי (ג.) או למסור פרט אחר עליו. מכאן אני מסיק כי ה"רפובליקה" היתה הספר היחיד שהשתתף בכתיבתו.

הארץ. 28.4.1972

* הערה מאוחרת: "הרפובליקה שקיד" יצא לאור במהדורה חדשה בשני כרכים בסדרת קשת של הוצאת מסדה בשנת 1981. לא הצלחנו לאתר את שם המתרגם.

* * *

אהוד בן עזר

בעקבות יהודי המידבר

פרק שבעה-עשר

אַבּוּ-טַנֶק, אבּוּ-דַאוּד והָרוּן הקטן, במסילת הברזל החיג'אזית.

"הגיעה השעה לערוך את תוכנית המסע," הכריז אבבטן בעוזבם את פתח-תקווה בת השנתיים. השלושה נכנסו אל הבועה הכחלחלה של החללית "נֹגַהּ", אשר במסע אל העבר היא משנה את צורתה ונעשית כמעט שקופה כולה, וחסרת-משקל גם בטוסה על פני כדור-הארץ. היא מרחפת בזמן כמו בחלל, חודרת ומתרחקת, מבעד לשעות, לימים ולשנים, במהירות עצומה לעומת ההווה, אך גם מהירות שאינה מורגשת כלל לנוסעים בה, הנסוגים או מתקדמים כל אותה שעה עם גל הזמן עצמו, לאחור, או קדימה. כאילו מאות ואלפי שעונים סובבים בלי-הרף לרגליהם במהירת מסחררת בכיוון המנוגד למחוגי-השעון, מימין לשמאל, או להיפך, לפי הצורך, כשחוזרים קדימה. ובראש הגל השיגעוני הזה של הטיסה-בזמן יושבים להם שלושת מיודעינו, שלווים ומתבוננים בנוף מבעד לבועה השקופה, כאילו היו שטים בכדור-פורח.

"יהודה ראב לא נראה לכם עייף קצת?" שאל רני, "האם אין סכנה שגם הוא יחלה בקדחת ו... חס ושלום, יש לנו מין מזל מחורבן שכזה לבקר אצל אנשים שהולכים למות ושאין לנו רשות לעזור להם – "

"לא במקרה הזה," הפגין אבבטן את בקיאותו הרבה, שעליה שקד לאחרונה, בתולדות היישוב היהודי בארץ-ישראל. "הבחור ההונגרי המזוקן הזה עתיד לחיות עוד כשבעים שנה ולמות כאן, בפתח-תקווה, כבן תשעים, בל"ג בעומר תש"ח, 1948, כשבועיים ויום לאחר שיזכה לשמוע במו אוזניו כי הוקמה מדינת ישראל, והוא יהיה היחיד שיישאר בחיים עד אז מבין כל המייסדים הראשונים – "

אחרי הדברים האלה ביקש אבבטן מנוחה קצרה כדי להתרחץ, לשלוף את אניצי התבן הדוקרים ממכנסיו, למרוח במקום ההוא איזו משחה נגד גירודים, ולהרגיע קצת את תאי-הזיכרון במוחו הגדול, שהתחמם מאוד והעלה אדי-זיעה. וזאת, לדבריו, כדי שיוכל להיות בכושר מלא, ולתת עצות נכונות ומועילות ממאגר ידיעותיו העצום, בכל קשיי המסע שוודאי עוד נכונו להם. ובנוסף לכך חש צורך להרהר קצת, בשלווה, באנשים הרבים ובמאורעות המעניינים שפגש בזמן קצר כל כך, וכיצד ניתן יהיה לכתוב עליהם, אולי בסידרה של סיפורים-בהמשכים בעיתונו, "העצלן הצעיר", ושום סופר חי עלי-אדמות לא יוכל להתחרות בו, באבבטן, במקורות שמהם שאב את סיפוריו.

קפיטן יוקי הטיס את החללית לעבר גדת הירקון, ותלה אותה על ענף ערבה שהשתרעה מעל פני הנחל. כל זאת, כמובן, נעשה באמצעות מדחס-החלל שהקטין אותם מאוד. הם מרחו היטב את אבבטן במשחה נגד יתושים, שהדיפה ריח לא-נעים, ושילשלו אותו בחבל למטה, אל המים הזורמים, כדי שיתרחץ להנאתו אך לא ייסחף רחוק מדי.

אבבטן השתכשך מעט במים, ולבסוף מצא לו עלה ירוק גדול של שיח שושנות-מים, שצפו בלי-נוע על פני הזרם האיטי. עלה עליו, התכסה בעלה שני, קשר מעליו יתוש-רשע בתור מאוורר, ונרדם. ועד מהרה עלה קול נחרתו, ולמרות זעירותו החריד את שלוות תרנגולות-המים, ששטו להן בניחותא.

ובינתיים נכנסו קפיטן יוקי ורני אל חדר המפות והמחשב שבחללית, כדי לתכנן את המשך המסע. קפיטן יוקי פרש בפני רני את המפה של חצי האי ערב, כפי שנראה בשנת 1908 לערך, לאחר שהשלים המהנדס הגרמני מייסנר-פחה את בנייתה של מסילת-הברזל החיג'אזית, עבור התורכים.

קפיטן יוקי הציע כי יחלו מסעם באותה תקופה, כך שיוכלו להיעזר ברכבת עד הגיעם סמוך לחייבר, ורק מאוחר יותר, כשיגיעו למקום, יסעו לאחור גם בזמן כדי למצוא את שיירת המלומדים האנגליים עם דאוד אבו-יוסף, וישאלו אותו על השיר "כְּאַב היית לגואלנו" ועל יהודי המידבר.

בתא הקטן ניצבו מכשירים רבים ולהם חלקי-מתכת מושחרים ומצופים כרום ופלסטיק. צָגִים מהבהבים ובבסיסם עשרות קלידים קטנים, אלקטרוניים. רני התיישב ליד אחד הלוחות והדפיס את תוכנית המסע, שהופיעה שורה תחת שורה, על גבי הצג, בצירוף מרחקים ונתונים רבים אחרים שסיפק המחשב: מעלות החום המשוערות בלילה וביום, מחירי הנסיעה ברכבת (במג'ידיות כסף תורכיות), מצב הפשפשים ומיספרם במיטות שבאכסניות לאורך המסילה, היום המשוער בשבוע שבו מגיעה הרכבת לכל תחנה, מסלולי הנחשים הארסיים, ימי השוק, המידות והמשקלות, שערי החליפין של המטבעות השונים, מחירי מזון, תרופות ובגדים, כגון חלב-גמלים, דבש-תמרים, משחה נגד מכשפות, מים משא חמור (שהם שני נאדות המכילים כחמישים ליטר), פחמים משא גמל, מעיל עשוי צמר-גמלים ומפת תפוצת העקרבים.

וכך הצטיירה מפת המסע עצמו: נקודת-היציאה מַעַן, היא מָעוֹן שבעבר-הירדן, הנמצאת בהרי מואב הנישאים, מזרחה לערבה, בחצי המרחק לערך שבין ים-המלח לעקבה. משם ברכבת דרומה, אל לב מידבר חיג'אז, לאורך נתיב עולי-הרגל למכה, דרך קַלְעַת אל-מוּדַוארַה, תַבּוּכְּ, קַלְעַת אִל-אַכְּדַר, וַאדִי אַכְּדַר, קַלְעַת אִל-מוּעדָם, דַאר אִל-חַמְרָה, ועוד מקומות ממקומות שונים, עד להַדִיֶה. דרומה להַדִיֶה נמשכת המסילה עד מדינה, ולא רחוקה ממדינה, באותו כיוון, אך ללא מסילת-ברזל, העיר הקדושה ביותר למוסלמים, מכה. ואולם אל להם להסתכן בחדירה אל הערים הקדושות, האסורות ללא-מוסלמים, גם אין להם שום צורך בכך. די להם להגיע להדיה. שם ירדו מן הרכבת וישימו פניהם מזרחה, לעבר חייבר, לא רחוק מן המקום הנקרא קַסַר אִל-בִּנְת, מבצר הנערה.

בעודם טורחים ושוקדים על הכנת התוכנית, ומעבירים אותה למדפסת-המחשב, למען יימצא בידי כל אחד מהם העתק ברור עם כל הפרטים – נשמע קול צלצול אזעקה מבחוץ.

"אבבטן!" קרא קפיטן יוקי, "הוא מושך בחבל ומפעיל את הפעמון!"

ואכן, אך יצאו אל ענף עץ הערבה, השרוע מעל פני הירקון, ומיד נשמעו מלמטה צעקותיו הנואשות של ידידם הסופר:

"מַמוּתָה! ממותה!"

"למה תמותה?" קרא לעברו קפיטן יוקי.

"ממותה!"

"מה אתה מדבר שטויות? ממותות יש רק בסיביר, והן בנות אלפי שנים, קפואות!"

"ממותה – " ציפצף עתה הקול המבוהל מלמטה, כנחנק מפחד.

ואכן התקרב איזה כתם שחור ענק ובא לעומתם על גדת הירקון הרדודה, ובתוך הבוץ נשמעו טפיחות, והארץ רעדה. קפיטן יוקי משך והעלה במהירות בגלגלת את אבבטן הערום, החיוור, שהשאיר את התחתונים בירקון –

"זו אינה ממותה, טיפש, זה גָ'מוּס!"

וכדי לא להסתכן, הפליגו מיד בחללית, שנהפכה שוב שקופה כדי שתוכל לעבור בזמן. ובינתיים התלבש אבבטן בבגדים אחרים.

"ג'מוס שמע שאתה נוחר וחשב שמצא חבר – "

"מצאת לך על מה להתלוצץ!"

"מה אתה חושש? ג'מוס הוא בהמה, לא אוכל בני-אדם!"

"כן, אבל כך סתם, בלי כוונה, כשהייתי עטוף בעלה, היה יכול להעלות אותי גירה!" תפס אבבטן בבטנו, שקירקרה לפתע.

*

בתחנת מען, היא מעון שבעבר-הירדן, הנמצאת בהרי מואב הנישאים, מזרחה לערבה, בחצי המרחק לערך שבין ים-המלח לאילת, עלו השלושה על הרכבת התורכית למדינה, עטופים עבאיות עשויות צמר-גמלים מעל כותנות-הבד הארוכות, הלבנות, שלבשו. לרני היו גם חולצה ומכנסיים קצרים, שהביא עימו מהבית, ולעיתים היה מחליף ולובש אותם תחת העבאיה. לראש כל אחד מהם כאפיה ועקאל, למען יחשבום לחבורת בידואים החוזרים לחיג'אז לאחר שסיימו ענייניהם החשובים – ביקור אצל רופא, או בבית-המשפט, או סיום איזו עיסקת קנייה-ומכירה מוצלחת שהשתיקה יפה לה.

הנסיעה היתה טובה ונעימה. איזור מען הוא מישור נהדר, עצום בגודלו, ישר כולו. במקומות אחדים הוא מכוסה אבני בזלת או צור, אך ברובו הריהו רמה יפה, ומצמיח חִלְפָה מצרית. האדמה ברובה צהובה, לפעמים כהה ונוטה לאדום. מדי פעם נראים עדרי צבאים, וגם בנות-יענה.

ביושבם בקרון, העושה דרכו דרומה, ננעצו בהם כמובן עיני הנוסעים הערבים שמילאו את הספסלים סביב: עירוניים, כפריים, זקנים וצעירים, עמוסי חבילות וצרורות, ואחדים מהם צניף לבן לראשם, הקרוי לַאפֶה, אות שכבר זכו פעם לעלות לרגל למקומות הקדושים בחיג'אז, וראויים הם לתואר – חַאג'. רבים החזיקו בידיהם מחרוזות-תפילה, הקרויות מַסְבַּחַה, עשויות חרוזי זכוכית או ענבר או עץ, והיו חוזרים ומונים ומגלגלים את החרוזים בין אצבעותיהם כששפתותיהם רוחשות דברי תפילה ובקשה, הלל ותשבחות לאללה ולנביאו.

אבבטן וקפיטן יוקי החזיקו אף הם בידיהם מחרוזות כאלה והיו מונים את חרוזיהן, כשקועים במחשבות עמוקות, אך נראה כי מנהגם לא היה משכנע דיו, שכן אחד הנוסעים פנה אל אבבטן וביקש לפתוח בשיחה –

"נְהַארַכְּ סַעִיד!" – כלומר, יומך מאושר.

אבבטן געה בלא קול, בפה פעור, כאילם, והצביע בידו על קפיטן יוקי.

"נְהַארַכְּ סַעִיד, אַבּוּ-טַנֶק – " כלומר, אבי-הפח, וזאת בגלל חלקי חליפת-החלל שביצבצו פה ושם מבעד לעבאיה ולכאפיה.

"סַעִיד וּמְבַּארַכְּ," ענה קפיטן יוקי, שהיה קולט, מתרגם וחוזר ומשיב בערבית, באמצעות 'צפנת פענח'. וזה מה שסיפר אבו-טַנֶק לנוסע הסקרן: באים הם משבט נידח על גדת נחל עוּגָ'ה (הוא הירקון). לילה אחד שמע אבו-דאוד (הוא אבבטן אשר שם בנו דוד) רחש חשוד בחוץ. יצא. היתה זו ע'וּלָה, (קרי – רוּלָה, מפלצת), אָעוּז בִּלְלָה מִן אִ-שַיְטַאן אִ-רָגִ'ים (אחסה באללה מפני השטן הארור, הראוי שירגמוהו). ביקש אבו-דאוד לשפוך עליה מים רותחים כדי לגרשה – שלחה לעומתו לשון של אש, געה אבו-דאוד פעם אחת בבהלה גדולה, ונעשה אַחְרַשׁ, מחריש, כלומר – אילם, לא עלינו. שמע הרון המסכן (הוא רני, כמו – הרון אל ראשיד), צעיר בניו של אבו-דאוד, את זעקת אביו, שביקשו עוד קודם לכן להביא את המים הרותחים, יצא החוצה, שפך את המים הרותחים על הג'מוס, סליחה, הע'ולה, המפלצת, והניסה. אך מן הבהלה שאחזה בו למראיה, נאלם קולו גם הוא. אִ-זְרִיר בִּיצִ'ר כַּמַאן אַחְרַשׁ, הקטן נעשה גם הוא אילם.

מה לא עשו למען השניים? כוו את גרונם, דקרו ומרחו במיץ שום, בריר גמלים, הביאו דרוויש לגרש את הרוח הרעה בלחשים, בפסוקים מן הקוראן הקדוש, בקולות ובצווחות, ברעש תופים ובנקישת פחים –  מאום לא עזר. דרשו בכל גדולי הרופאים – והללו יעצו רק עצה אחת, יעלו השניים לרגל לערי הקודש, ותגענה שפתותיהם בכעבה, זו האבן השחורה הקדושה שבמכה, ורפא להם.

כך סיפר אבו-טנֶק, ואבו-דאוד והרון הקטן מניעים ראשיהם כמאשרים את סיפורו, ושאר השומעים מביטים בהם בהערצה, בפחד וברחמים, והקטר השחור מושך וגונח, ומשרוקית הקיטור תוקעת מדי פעם לגרש גמל מן המסילה, וגלגלי-הברזל רצים, דרומה, דרומה, אל חיג'אז, אל חייבר, אל יהודי המידבר.

המשך יבוא

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אהוד ידידי, האזנתי להרצאה שלך באוניברסיטה בשנת 2005, צפיתי בה בעיתון העיתי והרשמת אותי עד מאוד. מבלי להיכנס לניתוח הפוליטי שעליו אני חולקת, אני רוצה להחמיא לך מכל הלב שהרצאתך, הן רטורית והן תוכנית (מלשון תוכן) בנויה לתלפיות. הדוגמאות הספרותיות משכילות ומאלפות. נהניתי עד מאוד.

אתה כישרון מבוזבז...

שלך,

מיכל סנונית

* אהוד יקירי, הרשימות הישנות שלך מעניינות מאוד ומחזירות אותי לתקופות מרגשות. 

תודה רבה ושבת שלום.

אלי עמיר 

* יהודה דרורי:  הייתי קורא את נעמן כהן תקופה די ארוכה עד שחדלתי מכך ביום שהבנתי שהוא מפעיל את כישרונו האינטלקטואלי להערות המביעות רשעות לשמה וזחיחות בסגנון "אני החכם מכולכם."

אינני צנזור ואינני טוען נגד פרסום דבריו – אבל אחרי הכול זה מה שהוא: זקן חכם אבל מרושע...

* לנעמן כהן, אנחנו למדנו בבית-הספר על טורקוומדו לא טורקמדו. האם זה לא יותר קרוב לביטוי הנכון של שם האינקוויזיטור?

תודה,

אביבה קם

* לאהוד בן עזר שלום. הרשה לי לשאול, מדוע אינך מפרסם מאמרים בעיתונות היומית? כל הערה שלך המופיעה בשוליו של מאמר דעה כאן, יכולה להתפתח על-ידך למאמר.

 בתודה על פועלך,

עזרי חן

אהוד: אין שום עיתון שכּל נמעני המכתב העיתי רואים וקוראים אותו ולכן אני מעדיף לפרסם עבורם רק במכתב העיתי.

דבר נוסף, אצלי אני מפרסם בדיוק כפי שכתבתי, בעוד אשר בעיתונות הכללית הדברים עוברים עריכה שלא פעם מסרסת את הכתוב, ובעיתון "הארץ", למשל, לא יפרסמו כלל את דבריי אלא אם אכתוב בעד הפלסטינים ונגד ביבי.

* לאהוד ידידי שלום! להערתך על ג'רמי קורבין: ייתכן באמת שג'רמי קורבין אינו יהודי ואני נפלתי בהיסח הדעת למלכודת של הידען המדופלם נעמן כהן, שדיבר על שינוי "שמו היהודי ירמיהו" (ג'רמי = ירמיהו). דרך אגב: להוריו קראו דיוויד ונעמי – גם כן שמות יהודיים.

אך לידיעתך: בראיון שהעניק קורבין אחרי בחירתו להנהגת הלייבור טען שיש לו שורשים יהודיים ו"... אם חוזרים הרבה אחורה, קיים אלמנט יהודי במשפחה."

נכון שזה לא הוכח, אך כך, לפחות, הוא עצמו טען.

שלך,

יונתן זמיר

* בוקר טוב אהוד, הפסל האטרוסקי (מכסה ארון קבורה) נמצא כמובן במוזיאון האטרוסקי ברומא. ראה:

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A1%D7%A8%D7%A7%D7%95%D7%A4%D7%92_%D7%94%D7%96%D7%95%D7%92_%D7%94%D7%A0%D7%A9%D7%95%D7%99

מאוד מומלץ לבקר במוזיאון היוצא דופן.

זלמן גרינברג

ירושלים 

אהוד: בסרט המצויין "החיוך האטרוסקי", שעליו כתבתי, נמצאים ארון הקבורה האטרוסקי ומכסהו במוזיאון בסן פרנציסקו. על כך הסתמכתי. ואולם בספר "החיוך האטרוסקי", הזקן הוא איכר המתגורר בכפר קטן בדרום איטליה והוא נאלץ לעבור לביתם הבורגני של בנו וכלתו במילאנו לצורך השגחה רפואית. מסתבר שהעלילה בסרט שונתה לגמרי וכך הגיע הפסל לסן פרנציסקו.

קטעים מתוך פתיחת הספר "החיוך האטרוסקי" של חוסה לואיס סַמפֶּדרו. מספרדית עינת טלמון. כתר הוצאה לאור. 2005.

השומר של אגף חמש במוזיאון הרומי בווילה ג'וליה ממשיך בסיורו. הקיץ כבר תם ואיתו שטף התיירים, והשמירה שוב משעממת. אבל היום יש לו עניין במבקר אחד מסוים והוא פונה בסקרנות הולכת וגוברת לכיוון האולם הקטן שבו מוצג "הזוג".

מעניין אם הוא עדיין שם, על ספסל מול סרקופג הטרקוטה האטרוסקי הגדול, הממוקם במרכז מתחת לקמרון. שכיית חמדה של המוזיאון מוצגת, כבתוך נרתיק, באולם הקטן המחופה בד בצבע אוקרה שנועד לחקות את הקריפטה המקורית.

---

האישה שעונה על מרפקה השמאלי, שערה הקלוע לשתי צמות גולש על חזה, והיא מעקלת בתנועה מעודנת את ידה הימנית ומקרבת אותה לשפתיה הבשרניות. הגבר שמאחוריה שעון גם הוא, מתחת לפיו זקן מחודד כשל פאונוס, והוא כורך את זרועו הימנית סביב מותני האישה. הגוון האדמדם-דמי של החרס שממנו עשוי גופם מסגיר יסוד עמיד בפגעי הזמן, ועל פניהם, מתחת לעיניים המוארכות, המלוכסנות, כעיני בני המזרח, נסוך אותו החיוך שאין לתארו במילים: חכם ומסתורי, רגוע וחושני. (עמ' 7-8).

* נרי לבנה מהללת את עו"ד לאה צמל, תומכת הטרור הפלסטיני: "אבל כוחה של צמל לא תש, זה מה שמקסים בעיניי כל כך. היא עדיין מנסה לתקן וכל אכזבה מחזקת אותה לנסות עוד יותר. זה מקסים ומעורר קנאה משום שיש בכך משום הוכחה לכך שהיא עדיין מאמינה שלמדינת ישראל יש סיכוי להפוך למקום ראוי למגורי אדם הגון. כזה שאינו רוצה להיות חלק מהכיבוש, כזה שאינו רואה הבדל בין יהודים לערבים, כזה שלא רוצה שיהיו כאן תושבים בעלי זכויות ושניים וחצי מיליון חסרי זכויות." ["הארץ", 19.7].

* הקיץ, בשבועות האחרונים, אין למצוא בקבוקים מקוררים של מיץ אשכוליות אדומות "סחוט טבעי" על מדפי החנויות – לעומת זאת יש בלי סוף בקבוקים מקוררים של "סחוט טבעי" מתפוזים.

ונשאלת השאלה – האם יצרניות המיץ לא הכינו מלאי מספיק של אשכוליות אדומות בקירור, או ש"הסחוט טבעי" של התפוזים אינו רק מתפוזים שנשמרים בקירור אלא מרכז הדרים קפוא או משומר, וזאת בניגוד למתפרסם על הבקבוקים?

בדרך-כלל, החומר המצטבר בתחתית הבקבוקים של מיץ התפוזים ה"סחוט טרי" הוא דייסתי ולא טעים, מלא גושים, ומי שרוצה ליהנות מהמיץ צריך לסנן אותו במסננת דקה ולשפוך לכיור את החומר המוצק שנותר בה.

* האם שר החינוך שלנו רפי פרץ חכם?

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2219 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,075 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,074 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-89 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,633 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-93 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-73 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-31 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-63 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח-בהקלדה של הלקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

[מיספר הערכים לפי ההתקדמות בהקלדה]

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,240 נמעני המכתב העיתי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל