פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1463

[שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, כ"ב בתמוז תשע"ט, 25.7.2019

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: צְעִירָה בַּת שִׁבְעִים פְּלוּס [המשך]. // עמוס גלבוע: לחיזבאללה יש יכולת אש אמיתית לגרום להרס רב בישראל. // יצחק הילמן: כניראה שלא יהיה סיבוב בחירות שלישי. // אהוד בן עזר: מכתב לחבר בחו"ל. פורסם בשנת 2003, לפני 16 שנים. // פוצ'ו: בחיי [6]. י"ג. עסקים על ראשינו. // אורי הייטנר: צרור הערות 24.7.19. // אהוד בן עזר: גבו לקיר, הרובים מכוונים כלפיו. מתוך הספר: "שרגא נצר, סיפור חיים". // נעמן כהן: תשובות. // יוסף דלומי: נקיפות מצפון. // יהודה גור-אריה: הגיגים קלים על נושאים כבדים. // אהוד בן עזר: שני שירים, 1955-1959. // מנחם רהט: ימין ושמאל: תמונת ראי. // אהוד בן עזר: ספרי דורות קודמים. "אור-יום בשבת" לג'ון בוינטון פריסטלי. עברית: 1944. פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 24.8.1973, לפני 46 שנים. // אהוד בן עזר: בעקבות יהודי המידבר. פרק שמונה-עשר. מבחנים לנימולים בחיג'אז. עַמַשַׂי. סִתְרִי. מִישָׁאֵל ואֶלְצָפָן. וְאַבּוּ-טַנֶק רופא-חולים. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

צְעִירָה בַּת שִׁבְעִים פְּלוּס [המשך]

סִפּוּרָהּ הַבִּלְעָדִי שֶׁל יִשְׂרָאֵלָה יִשְׂרָאֵלִי –

חֲתִיכוֹנֶת מְשַׁגַּעַת, בְּקָלִיבֶּר רְצִינִי,

שֶרַק הִיא מִבֵּין כֻּלָּנוּ עוֹד מֻתָּר לָהּ (כָּךְ נִדְמֶה לִי)

לְהַצִּיג עַצְמָהּ בְּנַחַת: "הַמְּדִינָה – נוּ, זֶה אֲנִי!..."

בַּשָּׁבוּעַ שֶׁעָבַר סֻפַּר אֵיךְ נֹהַג לֹא תְּרוּמִי

לְשַׁכְתֵּב אֶת תִּעוּדֵי הַזִּכָּרוֹן הַלְּאֻמִּי

מְצַנֵזֵר צִנְזוּר מֻטֶּה וְחַד-צְדָדִי אֶת הָעֻבְדּוֹת

וְאֵינוֹ מוֹסִיף כָּבוֹד לְמִי שֶׁאָץ אוֹתָן לִבְדּוֹת.

אַךְ כָאן בְּמַפְתִּיעַ נִכְנָס אַבָּא בִּיל"וּ * שֶׁעַד רֶגַע זֶה רַק שָׁתַק וְהִקְשִׁיב * לְשִׂיחַ אִשְׁתּוֹ וּבִתּוֹ, וּבִדְחִילוּ * אֶת כֹּבֶד מִשְׁקַל הַנּוֹשֵׂא הוּא מֵשִׁיב * מִקֹּטֶב הַ טַּ עַ ם, הַטַּעַם-לִפְגָם * בּוֹ סַפְרָא וְזַיְּפָא טוֹרֵחַ * עַל שְׁלַל פִבְּרוּקֵי-הָעֻבְדּוֹת לְסוּגָם * שֶׁאֵין הֵם זֵהִים בְּהֶכְרֵחַ * לִמְלֹא הָאֱמֶת הַהִיסְטוֹרִית –  וּפֹה * עוֹבֵר הוּא חִישׁ-חִישׁ וּבְחֶטֶף * לְקֹטֶב  הָ רֵ י חַ, שֶׁהוּא, בִּמְעוּפוֹ * מִחֹטֶם לְחֹטֶם בְּשֶׁטֶף * גָּרַם בַּהִיסְטוֹרְיָה שֶׁלָּנוּ סוֹפְסוֹף * לְִמִין פָּרָשָׁה שֶׁרָאוּי כָּאן לַחְשֹׂף."

* הַפָּרָשָׁה הַזֹּאת בָּהּ אַבָּא אֶת דְּבָרָיו מַתְחִיל * כְּשֶׁגֵּץ הַסַּקְרָנוּת שֶׁבְּעֵינֵי שׁוֹמְעָיו מַגְחִיל * הִיא זֹאת שֶׁסַבָּא יִשְׂרָאֵל מַסְכִּית לָהּ מְרֻתָּק * כְּמוֹ סָבְתָא שֶׁמַּכְשִׁיר-שְׁמִיעָה אֶל פְּנִים אָזְנָהּ מֻטֶּה לָהּ * וְאִמָּא צִיּוֹנוּת שֶׁשּׁוּם קוּרְיוֹז אֵינוֹ נִתָּק * מִחוּשׁ חַקְרָנוּתָהּ – וְכָמוּבָן גַּם יִשְׂרָאֵלָה. 

* "וּבְכֵן," כָּךְ אַבָּא סָח, "בְּכָל שִׁירֵי הָאַהֲבָה, * בִּפְרָט בַּעֲרוּגוֹת בָּשְׂמֵי שִׁיר הַשִּׁירִים שֶׁלָּנוּ * אֲנַחְנוּ מְקַבְּלִים בְּיָד שׁוֹפַעַת וּרְחָבָה * מִין פַּרְפוּמֶרְיָה שֶׁל פְּסוּקִים בָּהּ מִתְבַּשְּׂמִים כֻּלָּנוּ * מִנֵּרְדּ, מִמֹּר וּמִלְּבוֹנָה וְשׁוּם "שָׁנֶל 5" * לֹא יִשְׁתַּוֶּה אַף פַּעַם לְבָשְׂמָהּ הַמְשַׁגֵּעַ * שֶׁל שׁוּלַמִּית שֶׁנִּיחוֹחָהּ לָעַד אֵינוֹ כּוֹמֵשׁ * כִּי רֵיחַ לְבָנוֹן מֻפְלָא נוֹדֵף מִשַּׂלְמוֹתֶיהָ. * עַד שֶׁבְּהַכָּרַת כֻּלָּנוּ, לֹא רַק בַּשִּׁירָה  * רֵיחוֹת טוֹבִים קְשׁוּּּרִים תָּמִיד בְּטוּב, חֶמְדָּה וָנֹעַם, * אַךְ תִּתְפַּלְּאוּ לִשְׁמֹעַ עַל מִקְרֶה  שֶׁ רֵ י חַ  רַ ע * הִצְלִיחַ דַּוְקָא הוּא אָסוֹן כָּבֵד מְאֹד לִמְנֹעַ."

* כָּאן נִמְתָּחִים כֻּלָּם כְּגוּמִי: "אֵיךְ זֶה יִתָּכֵן?" * וְאַבָּא סָח: "בְּיוֹם אַפְּרִיל, שְׁנַת 48, * כְּשֶׁהַיִּשּׁוּב שָׁרוּי בְּמֶתַח שֶׁל מַצַּב הָכֵן * וְהַמַּנְדָּט הַבְּרִיטִי מֵאַרְצֵנוּ הַקְטַנְטֹנֶת * עוֹד לֹא יָצָא וִירוּשָׁלַיִם כְּבָר שְׁבוּיַת מָצוֹר * וְהָעַרְבִים מְצֻיָּדִים בְּשֶׁפַע שֶׁל כְּלֵי-קֶטֶל * וּמִתְקַבֵּל הָרֹשֶׁם שֶׁמַּמָּשׁ אֵין לַעֲצֹר * אֶת רֹעַ הַגְּזֵרָה בָּהּ יַד גּוֹרָל אַכְזָר נוֹקֶטֶת * הִגִּיעָה לְחוֹפָהּ שֶׁל תֵּל-אָבִיב כִּמְעַט בְּסוֹד * סְפִינַת הַנֶּשֶׁק 'נוֹרָה' שֶׁרָכַשׁ אֶפְרַיִם אִילִין * אִישׁ אֵצֶ"ל חַד חוּשׁ רֵיחַ שֶׁהָיָה לוֹ כָּל יְסוֹד * לַחְשֹׁשׁ מְאֹד מֵחִפּוּשׂ בְּרִיטִי לֹא כָּל-כָּךְ אִידִילִי. * וְלָמָּה זֶּה אָמַרְתִּי כָּאן 'כִּמְעַט בְּסוֹד'? מִפְּנֵי * שֶׁהַדְלָפַת סוֹד זֶה (סוֹכֵן כָּפוּל אוֹ "חֲפַרְפֶּרֶת") * עַל הַמֻּסְתָּר בְּ"נוֹרָה" כְּבָר הִגִּיעָה לְאָזְנֵי * הַ-C.I.D. הַבְּרִיטִי כְּקִנּוּחַ אוֹ פַּרְפֶּרֶת * לְהַלְשָׁנוֹת קוֹדְמוֹת וְכָל אִישׁ-רֶכֶשׁ בַּר דִּמְיוֹן * יָכוֹל הָיָה כְּבָר לְתָאֵר לוֹ אֵיזֶה סוֹף פָטָלִי * בּוֹ כָּל מַאֲמַצָּיו יֵרְדוּ לְפֶתַע לְטִמְיוֹן * אִיֵּם לִפְקֹד מִטְעָן זֶה בְּאָסוֹן קָטַסְטְרוֹפָלִי * לוּלֵא... וְהַ'לּוּלֵא' שֶׁבִּזְכוּתוֹ הַכֹּל נִצַּל * לַמְרוֹת בִּקּוּר הַ- C.I.D.בְּתָא מִטְעַן הַ'נּוֹרָה' * הָיְתָה תַחְמָנוּתוֹ שֶׁל אִילִין שֶׁשִּׁכְבוֹת בָּצָל * עָרַם עַל סְלִיק הַנֶּשֶׁק שֶׁרֵיחוֹ הָדַף אֲחוֹרָה * אֶת בַּלָּשֵׁי הוֹד מַלְכוּתוֹ שֶׁחָשׁוּ בְּכָל רַע * מִן הַסִּרְחוֹן בּוֹ עַל אַפָּם וַחֲמָתָם הֻנְּסוּ שָׁם * (אַפָּם הַמִּתְחַלְחֵל וַחֲמָתָם שֶׁבָּעֲרָה) * עַל כָּךְ שֶׁלֹּא רַק לֹא מָצְאוּ דָּבָר, גַּם לֹא חִפְּשׂוּ שָׁם * כִּי אִילִין עוֹד בִּנְמֵל יְצִיאָתָהּ שֶׁל הַסְּפִינָה * הִסְוָה בְּהַרְרֵי בָּצָל רָקוּב אֶת כְּלֵי הַנֶּשֶׁק * וְכָל בַּלָּשׁ שֶׁלֹּא אִבֵּד חוּשָׁיו מִצִּחְנוּנָהּ * שֶׁל פַּרְפוּמֶרְיָה-סִרְחוֹנֶרְיָה זוֹ אִבֵּד כָּל חֵשֶׁק * לְהִמָּצֵא בִּטְוַח פְּגִיעַת הַר-בַּ אַ שׁ  כֹּה מַסְלִיד * הַמִּשְׁתַּפֵּךְ כְּמוֹ לָבָה מִלֹּעוֹ שֶׁל כּוּר ווּלְקָנִי * וְכָךְ הֻבְרַח הַנֶּשֶׁק הַנִּכְסָף שֶׁלֹּא הֶחְלִיד * שֶׁכֵּן נִמְשַׁח בִּגְרִיז בִּידֵי שׁוֹלְחָיו (וּמְסֻפְּקַנִי * אִם עֶצֶם הַנִּיחוֹחַ שֶׁדָּבַק בּוֹ לֹא הָיָה * דַי בּוֹ כְּדֵי לִגְרֹם לְמִגּוּרָם שֶׁל כָּל אוֹיְבֵינוּ * גַם בְּלִי שֶׁשּׁוּם קָלִיעַ הוּא יִפְלֹט שָׁם בִּירִיָּה * אֶל מִתְנַכְּלֵינוּ הָעַרְבִים שֶׁכְּבָר צָבְאוּ סְבִיבֵנוּ). * וְעַל מִשְׁלֹחַ זֶה סָח בֶּן-גֻּרְיוֹן הָאוֹפְּטִימִיסְט, * זֶה שֶׁאָמַר שֶׁמִּי שֶׁבֵּין מֻמְחֵי צָבָא שֶׁלָּנוּ * לֹא מַאֲמִין כָּאן בְּנִסִּים אֵינֶנּוּ רֵאָלִיסְט: * 'תּוֹדוֹת לַהַבְרָחָה הַזֹּאת נִצְּלוּ חַיֵּי כֻּלָּנוּ'."

וְהֶמְשֵׁךְ סִפּוּרֵנוּ יֻגַּשׁ – אַדְרַבָּה –

כְּבָר בְּיוֹם חֲמִשִּׁי בַּשָּׁבוּעַ הַַבָּא.

יוסי גמזו

* * *

עמוס גלבוע

לחיזבאללה יש יכולת אש אמיתית

 לגרום להרס רב בישראל

הנחת העבודה של הנהגת ישראל צריכה להיות שבמקרה הקיצון של התדרדרות למלחמה בין איראן לארה"ב, היכולת הזאת תופעל. האם יש לישראל יכולת הגנתית  יעילה (להבדיל מהתקפית) מול יכולת האש של חיזבאללה? סימן שאלה מפחיד!

על רקע המתיחות בין איראן לארה"ב, הציווי העליון של מדינת ישראל הוא, לתפיסתי, לא להתערב בה, ולא להציג עצמנו כנלחמים מול מדינת איראן, ועוד להתפאר שאנו הורגים איראנים (עיין דברי צחי הנגבי ). הוא הדין, כמובן, בעימות המתנהל במקביל בין סעודיה ונסיכויות המפרץ לבין איראן ו"שליחיה" החוטים בתימן. השאלה העולה היא ומה עם חיזבאללה והחמאס שהם שליחי איראן? אני מעוניין להתמקד בחיזבאללה, ובשני נושאים שעלו בנאומו האחרון של נצראללה (13 ביולי).

הראשון שבהם הוא יכולות האש של חיזבאללה (טילים, רקטות ומל"טים "לוחמים"). אלו יכולות, לדברי נצראללה, המסוגלות לפגוע חזק בבטן הרכה של מדינת  ישראל: נמל התעופה בן גוריון, הכור בדימונה, תחנת הכוח בחדרה, מתחם הקריה בתל אביב, בסיסי חיל האוויר, מתקני גרעין, נמל אשדוד, מתקני התעשיה הצבאית והאזרחית, מתקני מסחר ופיננסים, מכל האמוניה במפרץ חיפה, ועוד. הנקודה המשמעותית היא  שלא מדובר באיומי סרק או בהפרזה שחצנית. אלו איומים הנסמכים על יכולת אמיתית לגרום למדינה הרס רב. זאת ועוד, מכיוון שמדובר בתהליך ארוך שנים של צבירת היכולת, עוד לפני היציאה מלבנון.  הרי ככל שהתהליך יתקדם עם הזמן, תהיה היכולת  מגוונת  ומפתיעה יותר.

השני נוגע לכוונות. למרות איומיו, נצראללה נמנע מלחייב עצמו לתגובה צבאית  נגד ישראל  בתסריט של התדרדרות או של מלחמה בין ארה"ב לאיראן. הוא יסתפק בהפגנת יכולות ההרס שיש לו, ובקביעה שיש מאזן הרתעה הדדי בין חיזבאללה לישראל. במילים אחרות, הוא נשאר מעורפל: האם יפעל, איך, באיזו צורה: האם יופעלו כל אמצעי ההרס שברשותו, האם יהיו לו "מדרגות תגובה" מהקל אל הכבד?

אבל, לאמיתו של  דבר, הערפול של נצראללה  נובע מהערפול האופף את כוונותיה של איראן: הן לגבי מהלכיה והן לגבי צעדיה והנחיותיה ל"שליחים" שלה באזור: חיזבאללה בלבנון, החמאס והג'יהאד ברצועת עזה והחוטים בתימן ובים האדום. סוף-סוף איראן היא שבנתה את היכולת של חיזבאללה, היא זו שמשקיעה מאמצים וכספים על מנת לשדרג את היכולת הזו. היא לא עשתה זאת על מנת שכלי העבודה של היכולת הזאת יחלידו. איך איראן "תשחק" עם היכולות האלו?  האם ומתי?

ומכאן חזרה לישראל בה התחלנו. הנחת העבודה (להבדיל מהערכת מודיעין) של  הנהגת המדינה וצה"ל צריכה להיות שבמקרה הקיצון (החמור ביותר) של התדרדרות למלחמה, היכולות של חיזבאללה תופעלנה  נגד היעדים האסטרטגיים של המדינה ונגד האוכלוסייה האזרחית. אם כך, מהי אפקטיביות המענה ההגנתי הישראלי מול הכמות הענקית של הטילים והרקטות שבידי חיזבאללה?

התשובה שההנהגה נותנת לעם היא שנחזיר את לבנון לימי הביניים ונצראללה יסיים את חייו מתחת להריסות ביירות. זהו אכן מענה התקפי היוצר את משוואת ההרתעה ההדדית! – אבל, האם מערך הטילים שלנו יכול להגן על אזרחי המדינה ביעילות? הכוונה ל"כיפת ברזל" מול עשרות אלפי טילים לטווח של עד 100 ק"מ. ל"שרביט קסמים" מול אלפי טילים לטווח של 100-250 ק"מ. לטילי "חץ" השונים וה"פאטריוט" מול מאות רבות של טילים ארוכי טווח מסוגים שונים.

כאן מוצב סימן שאלה גדול, וקבוצה לא קטנה של אנשי מקצוע טוענת מזה שנים  שהתשובה היא שלילית. מבין שלל הנימוקים שהיא מביאה בולט לעין הנימוק הכספי. סדר גודל של  כ-1300 טילים שלנו מכל הסוגים שישוגרו רק מול כשליש מאלפי הטילים שיומטרו עלינו ביום לחימה אחד – יעלה לנו יותר ממיליארד דולר ביום! ומה יהיה אם הלחימה תארך 10-30 יום?

האם זה נכון? באין דיון ציבורי, ושעה שכולם עוסקים כל הזמן ברכילות ובניתוחי סקרים של רגע – אנחנו  נשארים עם סימן שאלה גדול ומפחיד.

עמוס גלבוע

אהוד: למיטב הבנתי לא יהיו 10 עד 30 יום של לחימה כי כבר ביום הראשון תוחזר לבנון בהפצצות, בהפגזות ובטילים שלנו, כדבריך – למצבה בימי הביניים – לא נמל ים, לא נמל תעופה, לא חשמל ולא מים זורמים בצינורות! – וזאת אם החיזבאללה יתחיל לתקוף בטילים את ישראל!

* * *

יצחק הילמן

כניראה שלא יהיה סיבוב בחירות שלישי

לפי הסקרים האחרונים שתי הרשימות המובילות, הליכוד וכחול לבן, נחלשות מסקר לסקר. אם המגמה הזאת תתמיד, עד לבחירות בספטמבר 2019, לשתי הרשימות המובילות יהיו בין 25 ל-20 מנדטים, לכל אחת.

ברור שאם זה מה שיקרה, אף אחת מהרשימות הגדולות לא תוכל להקים קואליציה בלעדי הרשימה האחרת. היות שלמחנה הליכודי יהיה כנראה יתרון מיספרי, ובהינתן שהרשימה המשותפת הערבית, לא תוכל פורמלית להיכנס לקואליציה כלשהי, נתניהו יהיה זה שיקים את הממשלה החדשה. 

בנסיבות אלה, שתי הרשימות הגדולות, יחדיו, יהיו עם פחות מ-60 מנדטים, מה שיאלץ אותן, בכל מצב, להכניס שותפות נוספות לקואליציה. בנסיבות כאלה, הליכוד יצרף לממשלה  את ש"ס, יהדות התורה וככל הנראה, גם כל צירוף של רשימה הבית היהודי-הימין החדש ואחרים.

מהצד השני, כחול לבן, כדי לשמור על כוחה, תדרוש לצרף את רשימת העבודה-גשר וייתכן שגם את מרץ, כמשקל נגד אם הליכוד יביא לממשלה את הימין החדש ושותפיו.

זו תהיה ממשלה שתתקשה מאוד לטפל בסוגיות מדיניות ובהסכם שלום עם הפלסטינים. קרוב לוודאי שהיא תעסוק בעיקר בנושאים ביטחוניים, כלכליים וחברתיים. בהנחה שלא תהיה פריצת דרך כלשהיא עם הפלסטינים, לא נראה שהקואליציה תתפרק. מבחינת האיום האיראני, קיים קונצנזוס בין שני המחנות.

מי שצפוי להישאר בחוץ, באופן אירוני, הוא דווקא ישראל ביתנו, שגרמה לסיבוב הבחירות השני. היא אמנם צפויה להתחזק, אבל לא תהיה כנראה בקואליציה, בגלל עמדתה הקיצונית בנושא חוק הגיוס והסטטוס קוו. גם הרשימה הדמוקרטית של אהוד ברק, כמו גם זהות של פייגלין, לא יעברו, ככל הנראה היום, את אחוז החסימה. הרשימה המשותפת של המפלגות הערביות, צפויה להישאר באופוזיציה, כי אין כל אינטרס של מי מהמחנות לשתף אותה בקואליציה.

במצב הצפוי, להערכתי, לליכוד ושותפיו יהיה יתרון מספרי קל בקואליציה, אבל מאחר שכוחו עם שותפיו לא יעלה על 60 מנדטים, הוא יצטרך לוותר בחלוקת התיקים לעבודה, אחרת הולכים שוב לבחירות.

משמעו של מצב זה, שכחול לבן צפויה לקבל לכל הפחות שניים משלושת התיקים החשובים: ביטחון, אוצר וחוץ. היא גם תוכל להשיג רוטציה בראשות הממשלה, מה שיגדיל את סיכוייה של הממשלה לשרוד את כל ארבעת השנים המשותפות להסכם.

בתעמולת הבחירות, אני צופה התמתנות בהתקפות האישיות, זאת על מנת להכין את הקרקע לממשלת אחדות לאומית. עם זאת למחנה הליכודי יהיה רוב מיספרי בממשלה וגם בחלוקת ראשי הוועדות בכנסת. למרות הרוב הזה, כל ההחלטות הרגישות, יתקבלו בהסכמה. 

ובכל זאת קואליציה כזו תהיה מהרגע הראשון מעט שברירית, היות ומהרגע הראשון לא ניתן יהיה לקיים את ההסכם שהיה בין גנץ לבין לפיד בדבר הרוטציה, כי לא תיתכן רוטציה משולשת. רק נתניהו וגנץ יוכלו להשתתף בה, ומי שיצא מקופח הוא יאיר לפיד.

האלטרנטיבה היא הליכה לסיבוב שלישי. הסיכוי לכך קטן מאוד לדעתי, כי מי שיגרום לסיבוב שלישי, צפוי להיענש על ידי הבוחרים. לכן קרוב לוודאי שכחול לבן לא תסתכן בהליכה לסיבוב שלישי, שייראה שהיא שגרמה לו.

אשר לאפשרות כתב אישום נגד נתניהו ומשמעותו הפוליטית בנסיבות שנוצרו, ייתכן שכתב האישום יתבטל או על ידי חוק חסינות שיאושר  על ידי שני המחנות או בהימנעות של כחול לבן ושותפיה, או אם זה לא יתאפשר, היועץ המשפטי ידחה את המשפט בארבע שנים, כי אי אפשר להכניס את המדינה לכאוס פוליטי, במצבה המדיני והכלכלי העכשווי.

יצחק הילמן

* * *

אהוד בן עזר

מכתב לחבר בחו"ל

פורסם בשנת 2003, לפני 16 שנים

תודה על מכתבך האחרון שאותו קראתי בתשומת-לב רבה. כן, אנחנו מרגישים רע מאוד בעקבות מה שאנחנו מוכרחים לעשות בגדה המערבית וברצועת עזה, אבל אינך יכול לתאר לעצמך כמה תמימים היינו. אף אחד, אף לא המודיעין הצבאי שלנו, העלה על דעתו שהפלסטינים אספו ארסנל כה גדול של נשק נגדנו, נגד כולנו, כפי שאתה יודע עכשיו במדוייק.

מאז טבח פסח בנתניה דבר לא יעצור אותנו עד שנהרוס את תשתית הטרור והכוח הצבאי של הפלסטינים. אם פירושו של דבר מלחמה מקומית או אפילו מלחמת עולם שלישית (שאולי כבר החלה באחד עשר בספטמבר 2001), ואפילו אם למרות רצוננו מסכנת המלחמה את עצם קיומנו במדינת ישראל – מנוי וגמור איתנו שאם לא תהיה ברירה ניקח איתנו את רוב-רובם של שכנינו לגיהינום בטרם הם יצליחו להשמיד אותנו.

לא תהיה שואה שנייה, ולעולם לא עוד טבח של יהודים בלבד. ואם רוב-רובם של האירופאים והאמריקאים אינם מבינים זאת מצד ההיגיון, הם יבינו זאת במציאות המתפתחת של מלחמת עולם שלישית. צרפת יש לה כבר אינתיפאדה-משלה שהיא רק תחילת התפשטותן של הלהבות, להבות שלא תפגענה רק ביהודי צרפת.

אני רואה את ישראל כמעוז הדמוקרטיה, ההומאניזם והתרבות המערביים מול רוב-רובו של עולם ערבי, מוסלמי ופלסטיני, אלה אשר כמעט שאינם מייצרים דבר ואינם תורמים דבר לאנושות בתקופתנו לבד משנאה ונפט, ורק את השנאה הם מצליחים לייצר בכוחות עצמם וללא עזרת זרים. כל שאר היכולות שיש להם הם קונים ומייבאים, כולל נשק גרעיני עתידי, שאותו הם רוכשים מכמה פלגים מושחתים של התרבות המערבית.

מה שקורה עכשיו אינו התוצאה (או הבעייה) של היות שרון ראש הממשלה והמנהיג שלנו (הנתמך בידי רוב-רובם של הישראלים – אפילו מתנגד מושבע שלו בעבר, כמוני).

מה שקורה עכשיו הוא מלחמת בני אור בבני חושך. אותם אירופאים שהם עיוורים מכדי לראות או מפחדים להודות בכך או שהם מקווים שעל ידי פיוס הרשע יצליחו למנוע אותו מלהגיע אל סף ביתם, אוה, בעוד זמן קצר, קצר מאוד, יתחילו להרגיש מה שאנחנו מרגישים כל יום וכל לילה ובכל רחוב ובכל משפחה בישראל. אינך יכול לעשות עסקה עם כוחות הרשע הרוצים להחריב אותך.

זוהי נקודת המבט שלי. ואל יטעו אתכם הטנקים והמטוסים וההשתקפות הקשה שלהם בסי.אן.אן; הם רק הציפורניים החדות (תודה לאל!) של פחות משישה מיליון יהודים בישראל כדי להגן על עצמם מפני מאות מיליוני אויבים ערבים ומוסלמים, שרוב-רובם טרם ויתרו על התקווה להשמיד את מדינת ישראל אחת ולתמיד.

נ.ב.,

אני חבר תנועת מרצ והייתי מועמד מטעמה לכנסת בבחירות האחרונות באחד המקומות הסוגרים את הרשימה. בדעתי להישאר חבר מרצ ואני סבור שדבריי אלה מבטאים את מצבנו כיום טוב יותר מדברי ההבל שמשמיעים אחדים ממנהיגי מרצ, שלא התייאשו עדיין מלא-לראות את המציאות שבה אנחנו חיים ומתים.

אהוד בן עזר

2003

* * *

פוצ'ו

בחיי [6]

י"ג. עסקים על ראשינו

כשלושים יום אחרי מותו של בנימין חותני קיבלתי טלפון ממשה מאייר, דודהּ של דיצה. הוא שאל אם אני מוכן להיפגש איתו כדי להחליט על המשך השותפות שלנו עם האחים מאיר.

אמרתי שאדבר עם דיצה וגיזי ונקבע פגישה.

גיזי אמרה שהיא לא רוצה לבוא, היא סומכת עליי. דיצה לא אמרה שהיא סומכת עליי, אבל אמרה שלא בא לה להתראות עם הדוד שמירר את חייו של אביה בוויכוחים כספיים. כיוון שכך ביקשתי ממשה שייפגש איתי בבית הוריי, כי הנחתי שאבי יידע יותר טוב ממני לעמוד על המקח.

הפגישה התנהלה ברוח טובה. משה הציע שאפסיק את עבודתי במפעלי מאיר ואקבל את הפיצויים המקובלים וגם את הפז'ו. הבעתי את הסכמתי, אמרתי לו שגם אני חשבתי לעזוב, אבל יש לי שני תנאים. הראשון, שאוכל לרכוש את מוצרי המפעל באותו מחיר מוזל שהפועלים רוכשים, והשני, שאמשיך לקבל את ביטוח הבריאות שלי במסגרת 'סקר מנהלים' שאותו בנימין דאג שאקבל.

משה הסכים לבקשותיי ללא כל מיקוח ונראה לי שאפילו שמח. בתמימותי לא ביקשתי על כך אישור בכתב, ורינה בתו, שקיבלה את ניהול המפעל עם פטירתו, התעקשה שלא להמשיך לממן לי את ה'סקר' ואני לא רציתי לצאת למלחמה. לעומת זאת עם התנאי הראשון לא היו לי בעיות, כי לא קניתי כלום מהמפעל.

אחרי שגמרנו עם הפיצויים, עבר משה לחלק היותר קשה של הפגישה – הירושה. חזר ואמר שאת עיקר עושרם עשו שני אחיו בזכותו, אמנם בנימין לא ביזבז כל כך כמו מרדכי, אבל גם לא עשה עסקים מי יודע מה, כי הוא נועד להיות פרופסור באוניברסיטה ולא איש עסקים.

את החלק המגיע לגיזי ולדיצה לא קשה לקבוע, כי שנה קודם, עוד בחייו של בנימין, הסכום נקבע כאשר ריצ'רד הקדים להוציא את חלקו לצורך קניית המגרש בסביון. את אותו סכום נקבל גם אנחנו  פחות 500 אלף לירות, שנתן לריצרד, אחרי שזה התיש אותו במו"מ של יומיים. נתן, אבל הכריז שאת הסכום הזה לא ייתן לדיצה ולגיזי, כי הוא מופרז לכל הדעות.

ידעתי שבנימין, שהיה מעודכן במו"מ של ריצ'רד, לא חשב שהסכום מופרז, אך גם ידעתי שבגלל הוויכוחים עליו, התערערה בריאותו  והחלטתי לוותר על הדרישה. משה אמר שאני עושה בחוכמה וכולנו לחצנו ידיים בחיבה הדדית.  נדמה לי  שזה היה המו"מ הכי קל שהדוד משה ניהל בחייו.

כחודשיים לאחר מכן, בליל הסדר שהתנהל בביתם של משה ושרה ברחוב פאירברג, סיפר משה לדיצה בצד, שבתור מתנת פסח, החליט להוסיף לחלק שלנו, עוד 250 אלף לירות. דיצה לא ידעה איך להודות לו על רוחב לבו, וגם אני לא.

רק כחצי שנה לאחר מכן, בשיחה ידידותית שהיתה לי עם מר יתום, מנהל החשבונות של האחים מאיר, הוא גילה לי שכאשר משה נקב בסכום שנתן לנו וסיפר שהפחית לנו 500 אלף לירות מזה שנתן לריצרד. אמר לו יתום שזה לא ילך, הוא יתקשה להסביר למס הכנסה את הפרשי הסכומים, בייחוד שמאז התשלום היתה אינפלציה של עשרות אחוזים. יתום הציע למשה, לתת לנו לפחות את אותו סכום שנתן לוורדה, כדי שלא יהיו בעיות. נראה שלמשה היה קשה לתת לנו כסף שאפילו לא ביקשנו. בכל זאת ברגע של חולשה החליט לתת לנו חצי מהסכום ואנחנו ראינו בזאת נדיבות לב מאין כמותה.

עיסקה אחרת שעשיתי באותה שנת עסקים, היתה עם קיבוצניק אחד יליד קבוצת גבע,  שהגיע אליי מטעם הסוכנות היהודית, והציע לי לכתוב ספר על ההתיישבות הישראלית בחצי האי סיני. היה זה כארבע שנים אחרי כריתת ברית השלום עם מצרים, וישראל התחייבה לפנות תוך חמש שנים את כל היישובים שהקימה שם.

במשך ארבעת השנים מאז ההסכם, המשיכו המתיישבים לפתח את עשרת הישובים שהיו שם, מתוך אמונה שהפינוי לא יתממש. העיר ימית פרחה, מתיישבים חדשים המשיכו לזרום ואיש לא האמין שבגין, איש ארץ ישראל השלמה, יעז לפנות אפילו יישוב אחד. בין האחראים להקמת ההתיישבות בסיני היה קיבוצניק אחד, עזר גורן, שבתור עובד סוכנות, הוטל עליו ללוות את הקמת 'שדות'י הישוב הראשון בסיני, ואחריו עוד  תשעה ישובים שהוקמו בזה אחרי זה.               

יש להניח שקורות כל ההתיישבות בסיני היו נמחקים מהזיכרון הלאומי, אלמלא דאג עזר גורן להנצחתה. הוא פנה בעוד מועד  לרענן וייץ יו"ר הסוכנות והציע לו שלוש אפשרויות הנצחה:

(1) לצלם את עשרת הישובים לאלבום.

(2) להסריט סרט דוקומנטארי על כל הישובים.

(3) להזמין סופר שיכתוב ספר היסטורי על ההתיישבות.

כאשר עזר טילפן אליי וביקש להיפגש עימי בעניין הספר, ניסיתי לנער אותו ממני, אמרתי לו שעזבתי עכשיו מפעל שעבדתי בו חמש עשרה שנים, וברצוני לכתוב ספר ששוכב אצלי בבטן כבר כמה שנים.

הוא אמר לי שהוא בא במיוחד מבאר שבע והוא מבטיח לי שלא יגזול ממני יותר מעשר דקות.  עשר הדקות הפכו כמעט לשעה, כי ברגע שסיפר לי שהוא יליד קבוצת גבע, לא יכולתי שלא להתעניין  בשלומה של עליזה עץ חיים, חברתי הראשונה, שעזבה את עין חרוד והתחתנה עם יאיר זק מקבוצת גבע. עזר הכיר את שניהם ודיבר בעיקר בשבחו של יאיר. אחר כך ניסה לשכנע אותי על חשיבות ההנצחה של היישובים בסיני. היתה זו השנה האחרונה לפני הפינוי וכל הארץ דיברה בגנות המתיישבים  העתידים לקבל מיליוני לירות, ועוד מתמקחים ומנסים לקבל יותר.

אמרתי לעזר שאם אקח את המשימה, ואני לא מתכונן לקחתה, אבל אם אקחנה  יהיה לי שני תנאים שלא ניתנים לוויכוח. האחד, שאכתוב את כל האמת, בלי לנסות לייפות או להעלים, והשני, שאני לא נוגע בפרק הפינוי. אני אספר רק על הקמת הישובים וקורות המתיישבים עד המאבק נגד הפינוי.                                                             

עזר הסכים לשני התנאים וביקש שאגיש לו הצעת מחיר.

לא היה לי מושג כמה עליי לבקש, עד כה קיבלתי תמיד שכר סופרים לפי אחוזי המכירה. ביקשתי שהות של כמה ימים לבדיקת המחיר המקובל והלכתי לבקש עצה מידידי אוריאל אופק. ידעתי שהוא מאלה הכותבים ספרים לפי הזמנה והוא מתמצא במחירי השוק.

אוריאל אמר לי שכתיבת ספר על עשרה ישובים יכולה להימשך שנה שלמה ובהתאם לזה נקב לי בסכום כפול ממה שאני התכוננתי לבקש. שמחתי מאוד, כי הייתי בטוח שלסכום כזה הם לא יסכימו ואני אוכל להתמסר לספר שרציתי לכתוב.

אחרי שבוע, כשעזר הגיע אליי ואני נקבתי במלוא הסכום שאוריאל הציע לי, הבחנתי שעזר גורן החוויר. הסברתי לו שאולי הסכום נראה גבוה, אבל בהתחשב בזה ששנה שלמה אסתובב בסיני ואצטרך להקדיש את זמני רק לספר הזה, הרי הסכום שנקבתי לא ניתן לוויכוח.

כנראה שנשמעתי נחרץ, כי עזר לא ניסה להתמקח ואמר לי שיחזור אליי עם תשובה תוך שלושה ימים. אמרתי לו שלא בוער לי ונפרדנו לשלום ברוח טובה.

אחרי שלושה ימים כמעט נפלתי מהכיסא, כאשר קיבלתי טלפון מעזר גורן שבו הודיע לי  שקיבלתי את העבודה במחיר שדרשתי. חבל שאני לא יודע מה היה שם עורך-הדין שערך את ההסכם, כי הוא היה הגון מאוד והציע לי לדרוש את כל הכסף מראש, כי  באינפלציה הקיימת כל הרווח שלי עלול להישחק. אני לא זוכר עכשיו מה היה הסכום, אני יודע רק שהוא הספיק לקניית מקרר חשמלי, שהצטיין בכך שהיה בו ברז למים קרים שהיה אז להיט יקר מציאות.

שמונה חודשים הסתובבתי במרחבי סיני וזאת היתה אחת התקופות היפות בחיי. בכל יישוב בחרתי  את המשפחה שנראתה לי מעניינת במיוחד, והתגוררתי בביתה לשמוע את סיפור חייה וסיפור היישוב. את חודש הכתיבה האחרון עשיתי בקיבוץ סופה. קיבלתי שם חדר, הבאתי אליו את מכונת הכתיבה החשמלית שלי, ובמשך חודש שלם, ביום ובלילה, לא הפסקתי לכתוב. דליתי מתוך עשרות המחברות שמילאתי את הסיפורים הכי מעניינים, ששמעתי מתושבי סיני, והפכתי אותם לספר עלילתי שקראתי לו 'אחריי במדבר'.

 לזכותי ייאמר שהסוכנות לא היתה צריכה להשקיע כסף על הדפסתו. זאב נמיר מהוצאת שרברק אהב את הספר, הדפיס אותו על חשבונו, ואחרי שראה כי טוב, הדפיס גם מהדורה שנייה.

במהלך הכתיבה התיידדתי מאוד עם  עזר גורן, מדריך הסוכנות שהשקיע עשר שנים מחייו בהקמת היישובים בסיני, ועתה הוטל עליו גם לפנותם. הוא היה יושב עם המשפחות שהתקשו להתפנות מביתם. בוכה יחד איתם ולא יודע מה להגיד.

לקראת סוף הכתיבה, כשהייתי מיודד מאוד עם עזר, העזתי לשאול אותו למה מכל עשרות הסופרים שבארץ, בחר דווקא אותי.

הוא הודה שפנה לעוד סופרים כמו עמוס עוז, יגאל לב, חיים גורי ועוד כמה.

כאן לא יכולתי להתאפק, חתכתי אותו ושאלתי: "ואני הייתי הכי טוב?"

עזר משך בכתפיו ואמר: "מה פתאום? אתה היית הכי זול."

פוצ'ו

המשך יבוא

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 24.7.19

* אצילות פוליטית – אפשר לומר שלא היתה לבנט ברירה. הימין החדש בראשותו לא עבר את אחוז החסימה. איילת שקד היא הפופולרית ביותר בימין ובאיחוד מפלגות הימין. בלי לעמוד בראש היא לא היתה מצטרפת אליו. בלעדיה לא היה לו סיכוי לעבור את אחוז החסימה.

הכול נכון. ובכל זאת, נדירים המקרים שבהם פוליטיקאי מוותר על ההנהגה לטובת חברו. בוודאי כשמדובר בפוליטיקאי אמביציוזי הנושא עיניו לראשות הממשלה. בדרך כלל האגו עומד לפני טובת העניין. ולכן, אני רואה בהחלטתו של בנט על ראשות מפלגתו לטובת שקד אצילות פוליטית.

אני זוכר מעט מאוד מקרים כאלה בעבר. יעקב מרידור, מפקד האצ"ל, ויתר על תפקידו והעביר אותו לידי מנחם בגין, עם עלייתו של בגין לארץ. יהודה הראל, מייסד תנועת הדרך השלישית והיו"ר שלה, היה מנהיגה הבלתי מעורער. כאשר הוביל להפיכת התנועה למפלגה, הוא סירב לעמוד בראשה ודחף לבחירתו של קהלני, המוכר יותר בציבור ופופולרי ממנו. אברהם פורז, יו"ר שינוי, הזמין את טומי לפיד להצטרף למפלגתו ולעמוד בראשה.  

* טוב למפלגת העבודה – מרצ החליטה לנסות להעביר לשורותיה ח"כים וחכ"שים ממפלגת העבודה שאינם רוצים בחיבור עם גשר. סתיו שפיר רמזה רמז דק כפיל בתוכנית "פגוש את העיתונות", שהיא "תלך עד הסוף" ו"תעשה הכול" כדי שמפלגת העבודה תרוץ עם מרצ (למרות שהתנאי של אורלי לוי לחיבור היה שמרצ לא תהיה חלק ממנו) ואפילו תוותר אם צריך על מקומה המובטח בכנסת. בהנחה שוועידת העבודה תאשר את ההסכם עם גשר, אני מעריך שנמצא את שפיר בחיק מרצ.

איני יודע מה תהיינה ההשלכות האלקטורליות לטווח קצר של האירועים הללו, אך לטווח ארוך, הדבר הטוב ביותר למפלגת העבודה הוא להתחיל את מסעה משולי החברה הישראלית בחזרה למרכז. הבחירה ללכת עם גשר, הבחירה לא ללכת עם מרצ, היפרדות אפשרית מקבוצות קיצוניות במפלגת העבודה כמו של סתיו שפיר ומרב מיכאלי – כל אלה עשויים לסמן את תחילת התהליך הזה. הוא חשוב למפלגת העבודה. הוא חשוב לחברה הישראלית.

* חידוד מסרים – ד"ר ברוך לשם תוקף את כחול לבן, במאמר ל-ynet על שהיא מעמעמת את מסריה המדיניים, במקום לבטא את עמדות "מחנה השלום" (כלומר מחנה סרבני ההתפכחות). כנראה שהדוקטור קצת התבלבל. אולי הוא הפנים את התעמולה של נתניהו באשר למהותה של כחול לבן ומיקומה על המפה הפוליטי. גם אני מקווה ומאמין שכחול לבן תחדד את מסריה. כשזה יקרה, דומני שתהיה ללשם הפתעה קלה.

* דברי רהב – מדיניותה של ישראל בהובלת נתניהו בסוגיה האיראנית – הגרעין האיראני, ההתבססות האיראנית בלבנון וכל מכלול התמודדות עם "האביב הערבי" בכלל ובסוריה בפרט, היא מדיניות נכונה, נבונה, אחראית ומצליחה. אולם מרכיב מרכזי באסטרטגיה הזאת ובהצלחתה היה העמימות. בחודשים האחרונים מדיניות העמימות התרופפה (אם כי לא קרסה כליל) וזו טעות, ופגיעה באינטרס הביטחוני שלנו.

אולם גם אם בוחרים לוותר על מדיניות העמימות, עדין אין כל מקום לדברי רהב מסוג ההתבטאויות של צחי הנגבי, בראיונות ל"כאן ב'" וגל"צ, שבהם התרברב ש"ישראל הורגת איראנים". למי זה טוב? לְמה זה טוב? מתי ישראל התבטאה כך?

* כוכבי נולד –  אני מזהה בשבועות האחרונים גל אהדה לרמטכ"ל אביב כוכבי בחוגי הימין בישראל. כוכבי מוצג כמי ששב ומציג תפיסת ביטחון נחושה ואקטיבית, בניגוד לקודמיו. כך למשל מופצים דברים של איתי אסמן מערוץ 7 ושל הרב עמיחי אליהו ברוח זו.

אחרי מסע הרדיפה נגד הרמטכ"ל איזנקוט, רוח גבית לרמטכ"ל מן הציבור הימני היא בשורה טובה. עם זאת, הטענה שרוחו של כוכבי שונה מרוח קודמו אינה נכונה, גם אם יש הבדלי ניואנסים בהתבטאויות אלו או אחרות. הרדיפה נגד איזנקוט נבעה אך ורק מן העמדה המנהיגותית והערכית שלו בפרשת אלאור אזריה, ואין לי צל צלו של ספק שכוכבי, במקומו, היה נוהג בדיוק כמותו.

בין השאר כותבים המגבים החדשים של כוכבי, שהוא מייצג רוח שונה מרוח "הקרנות" שייצג קודמו. כתב אסמן: "תודה על כך שדיברת על המאחד והמשותף ולא על המפלג, לא הזכרת את כל מה שהקרנות הזרות שחדרו לצה"ל מטמיעות בתודעה בשנים האחרונות – שהחברה הישראלית מלאה בשסעים, בשבטים שאינם ניתנים לאיחוד, שתפקידו של צה"ל להגן על הדמוקרטיה מהעם."

יש לי חדשות לאסמן. דווקא אביב כוכבי הוא בוגר התוכנית של קרן וקסנר. את אחד מתאריו השניים, במנהל ציבורי, עשה כוכבי באוניברסיטת הרווארד שבארצות הברית, במסגרת תוכנית משותפת לקרן וקסנר ולבית הספר לממשל על שם קנדי.

אולי הרוח שכוכבי מייצג היא רוח המצוינות והמקצועיות של תוכנית וקסנר?

יש לציין, שכל האגדה על פיה מדובר בקרן "שמאלנית" שנועדה להנדס פוליטית ואידיאולוגית את בכירי השירות הציבורי וצה"ל, נולדה כאשר נתניהו ניסה לסכל את מינויו של כוכבי לרמטכ"ל, ולפתע "צצו" בכל רחבי הרשת סיפורי קרן וקסנר.

כוכבי הוא הוכחה שאין שחר לטענה. אך אל דאגה, ביום שבו אותם גורמים לא יהיו מרוצים מהחלטה של כוכבי, למשל בתחום טוהר הנשק ודמותו של צה"ל, הם ישובו ויניפו מעל ראשו את "הקרן" המתהפכת.

* תרבות אונס – כל מעשה אונס הוא דבר נורא. אבל כאשר מדובר במעשה של יחיד, ניתן לראות בו פסיכופט, אדם בעל נפש קרימינלית, והרי אין אוכלוסייה שאין בתוכה פושעים. אולם אונס קבוצתי, מן הסוג שנעשה, לכאורה, בידי נערים ישראלים בקפריסין, מזעזע שבעתיים, כי הוא מעיד על תרבות של אונס.

תרבות של אונס, היא תרבות שבה האונס הוא נורמה מקובלת. שבה האנס אינו פועל במחשכים, כדי שחלילה איש לא יתפוס אותו, אלא מזמין בכיף את כל החבר'ה לקחת חלק בחגיגה. הוא אינו חושש שעצם העובדה שמישהו ישמע על זממו יביא אותו לדווח מיד למשטרה. ההיפך הוא הנכון, הוא יודע שמי שהוא יזמין יבוא ויוסיף עוד קיסם למדורה. אולי יאנוס בעצמו, אולי יסייע, בכל מקרה יהיה שותף. והאנסים תיעדו את האונס, כדי להשוויץ, להתרברב לפני החבר'ה. ולא היה שם אפילו אחד, אחד (!) שתפס את עצמו ואת חבריו וקרא להם לעצור. לא היה אפילו אחד שלא יכול היה לסבול את המצב ואת נוכחותו בו, כדי לפחות לפרוש בעצמו, לעזוב את החדר. נורא.

מקרים כאלה מחייבים את החברה ואת מערכת החינוך לחשבון נפש. מה לקוי בחינוך שמאפשר זאת? ברור שמדובר במקרה קצה, שרוב מוחלט של הנוער לא היה נוהג כך, אבל הקצה מעיד על הכלל. תרבות ששמה במרכז את ה"אני", "כאן", "עכשיו", "מיד"; אין כלל, אין ציבור, אין זולת, אין אחר; סיפוק מיידי של תאוות כוח, שליטה, סקס, כסף; השתמטות מאחריות חברתית ובריחה לאלכוהול וסמים. כל אלו הן תופעות שיש לבער.

כלפי מי שחטאו יש לפעול בדרכי ענישה. אך עיקר המעשה הוא חינוך. חינוך, חינוך וחינוך.

* פרובוקציה בלב העוטף – לאורך השנים, השתתפתי בעשרות או מאות פאנלים. היה רק מקרה אחד שבו בתום הפאנל סירבתי ללחוץ את ידו של בר הפלוגתא שלי. האיש היה איתן ברונשטיין, שעימו התעמתי במוזיאון הצילום בתל-חי. ברונשטיין הוא המייסד של הארגון העוין "זוכרות", ארגון אנטי ישראלי קיצוני, הלוחם למען מימוש תביעת ה"שיבה". לא רציתי להשתתף בעימות, כדי לא לתת לגיטימציה לחלאה בעצם השתתפותי. אבל לחצו עליי מאוד, בטענה שבכל מקרה האירוע יתקיים, ועדיף שאני אעמוד מולו, כי אף אחד לא יעשה זאת טוב כמוני. בסוף נכנעתי, ולמרות שבערך 100% מהקהל היו בצד שלי גם אלמלא אמרתי מילה, התחרטתי על השתתפותי, ואף כתבתי על כך. אין לתת לטיפוסים הללו במה. ומכולם, המנוול הגדול ביותר הוא ברונשטיין.

בפאנל הוא אמר: "אני לא נלחם למען 'זכות' השיבה. ה'זכות' הזאת היא זכות טבעית, נצחית, אינה ניתנת לערעור ואינה זקוקה לי. אני נלחם למען מימושה בפועל של ה'זכות'." כלומר לכך שמיליוני פלשתינאים יטביעו את מדינת ישראל, יחזרו ליישובים שקמו אחרי עזיבתם בתש"ח, ומדינה פלשתינאית תקום על חורבותיה של מדינת ישראל.

הקיבוצים ניר עוז, נירים, עין השלושה ומגן בעוטף עזה, יושבים על אדמות שבהם ישב כפר פורעים של פזורה בדואית – אל-מע'ין, שתושביו ברחו לחאן יונס במלחמת השחרור. בימים קשים אלה, של מתקפת טרור ההצתות בין סבב רקטות אחד למשנהו – ימים קשים כל כך לתושבי הנגב המערבי, הם עומדים לחוות פיגוע שבעיניי הוא כואב יותר מפיגועי הטרור של המחבלים. ה"אמן" ברונשטיין עומד לפתוח תערוכה המציגה את ה"נראטיב" של אל-מע'ין, בלב העוטף, בגלריה שנמצאת בין קיבוץ נירים לקיבוץ ניר עוז, בבית היחיד שנשאר מן הכפר הבדואי. מנהל הגלריה ואוצר התערוכה, חיים פרי, הוא, אוי לבושה, חבר ניר עוז, קיבוץ שחטף וחוטף שוב ושוב מן השכנים הפלשתינאים. הפרובוקציה הזאת, הפיגוע הזה, מעוררת ביישובי הסביבה כעס רב. ראש המועצה גדי ירקוני עשה מאמצים רבים לסכל אותו. אבל מסתבר שאותו פרי הוא היחיד המחליט, ללא כל ועדה ציבורית שיכולה להתערב.

אני מקווה מאוד מאוד, ממש מייחל לכך, שאיזה "עפיפון" או בלון שיישלח אלינו מעזה, יעלה באש את הגלריה הזאת ואת התערוכה הבזויה.

* ביד הלשון: עֶרְגָּה – את הפינה הקודמת הקדשתי למילה ערגון, במלאת עשרים שנה למותו של מאיר אריאל, שהכניס אותה לשירו "זרעי קיץ" – "מעוררים ערגונות". השבוע ימלאו 85 שנים למותו של המשורר הלאומי, ביאליק, ואשמיע מילה נרדפת, הנובעת מאותו שורש, שהוא חידש. המילה עֶרְגָּה.

ביאליק חידש מילים רבות בעברית. הוא פעל בתקופתו של אליעזר בן יהודה. הם לא ממש חיבבו זה את זה, בלשון המעטה, אך קנאת הסופרים הרבתה מילים רבות בעברית. ביאליק, אגב, חידש כ-300 מילים בעברית לעומת 220 שחידש אליעזר בן יהודה, ולכן אין תמה בכך שהוא לא אהב את כתר "מחיה השפה העברית" שניתן לבן יהודה. חלק מחידושיו של ביאליק התאזרחו בשפה, וחלקן לא. אחת המילים שהוא חידש היא עֶרְגָּה.

המקור לחידושו של ביאליק הוא בספר תהלים מזמור מב: "כְּאַיָּל תַּעֲרֹג עַל אֲפִיקֵי מָיִם, כֵּן נַפְשִׁי תַעֲרֹג אֵלֶיךָ אֱלֹהִים." הפירוש המסורתי לפועל ערג, הוא הבעת קולו של האייל הצועק בצימאונו. אולם לפי תרגומי המקרא, ערג הוא כמה ונכסף. ביאליק השתמש בשורש הזה, וחידש את המילה, במשקל של מילים כמו חֶמְדָּה ועֶדְנָה.

באתר האקדמיה ללשון עברית, נכתב שלצד ערגה חודשה בראשית המאה העשרים המילה ערגון, "אך היא כמעט נעלמה מן השימוש." כמעט. עד שבא מאיר אריאל ומשה אותה מתהום הנשייה.

אגב, לספר מכתביו ושיריו של זוריק דיין, אחיו של משה דיין ואביו של עוזי דיין, שנפל בתש"ח, ניתן השם "ערגון", אף שהמילה הזאת אינה מופיעה בכתביו.

יש לציין את המילים הנרדפות הרבות בעברית לכמיהה. קראתי שבאף שפה אין תופעה כזאת. יתכן שהדבר נובע מכיסופיו של עם גולה לשיבה לארצו ולעצמאותו, לאורך אלפים שנה: געגוע, ערגה, ערגון, כמיהה, משאת נפש, כיסופים, השתוקקות, כְּלוֹת נפש, חפץ, רצון עז, המיית לב ונדמה לי שיש נוספות.

אורי הייטנר

* * *

משתתפים באבלו הכבד של אורי הייטנר

במות עליו אביו יוסי הייטנר

תנחומינו שלוחים לכל המשפחה

אורי: אבי נפרד מעימנו ונגאל מייסוריו. בן 89.5 היה במותו.

אבי נפטר, כפי שחפץ, בביתו, מוקף בבני משפחתו ואוהביו.

* * *

אהוד בן עזר

גבו לקיר, הרובים מכוונים כלפיו

מתוך הספר: "שרגא נצר, סיפור חיים"

הוצאת עידנים / ידיעות אחרונות, 1990

אוקראינה. ינואר 1922.

בסוֹסְנִיצָה, עיירת הולדתו, משמש פַייבֵל נוֹסוֹבִיצְקִי [לימים שרגא נצר] בן העשרים וארבע, בנוסף לפעילותו הציונית החשאית, כאחראי על חנות קואופראטיבית בחסות השלטון הסובייטי.

באישון-לילה – דפיקות כעוסות על הדלת. צעקות. שוטרים באו להזעיקו. והם מזרזים אותו:

"קום! התעורר! החנות בוערת!"

פייבל מובל למקום השריפה. עד מהרה מכבים את הלהבות ומה מתברר – החנות ריקה!

למשטרה הסובייטית אין היסוסים. קודם יורים, אחר-כך חוקרים. מיד הם פוקדים עליו – "לקיר!" – ומתכוננים לירות בו. "הסחורה איננה, פַּאוֶול, עמוד לקיר והיפרד מן העולם, חבר!" 

ושרגא, הוא פייבל, הוא פאוול בפי הרוסים, תכונה יש לו: לעולם אינו כועס. "שְׁרֵקְצַאך נִישְׁט!" – לא להיבהל! – צריך לנהוג תמיד בשקט, בהיגיון. גם עתה הוא משתדל להעלות בת-צחוק שעה שהוא ניצב , גבו לקיר, הרובים מכוונים כלפיו, ובבית נותרו האישה הצעירה וֶרָה (היא דבורה) והתינוק מישה – משה, בנו-בכורו שזה עתה נולד. והוא פונה למפקד, העומד להוציאו להורג, ואומר ברוסית רכה, מתנגנת:

"אתם צודקים. החנות ריקה. הסחורה נגנבה. אבל אני מבקש – תנו לי שלושה ימים. הלא אני נשאר כאן. לא עוזב. ואני מבטיח לכם – אמצא את הסחורה וגם אגלה מי הם האנשים שגנבו אותה! לא יותר כדאי לכם כך?"

למרבה הפלא השוטרים משחררים אותו. שרגא מצרף במהירות פרט לפרט: מדי 31 בדצמבר נערך המאזן השנתי בחנויות הקואופראטיביות הסובייטיות. מי שגנב את הסחורה ידע על כך ורצה להחשיד אותו בשריפת החנות כדי לטשטש את עקבות הגניבה. מי היה יכול לעשות זאת? כנראה הבחורים היהודים, שהוא עצמו סידר לעבודה בצרכנייה. הם חשבו שאם שרגא ייתפס, הוא כבר ייחלץ מכך בצורה כלשהי. והסחורה ­– תשמש את היהודים...

ואמנם, כבר למחרת מביא שרגא לגילוי הסחורה. הבחורים נאסרים. ומי מטפל אחר-כך בשיחרורם? – שרגא. וכי דבר קל הוא – בחורים יהודים בכלא סובייטי! – מצווה לחלצם.

* * *

אהוד בן עזר: ה'אני מאמין' שלי

איך להגיע להקלטת דבריי בווידאו:

היכנסו ל-YouTube

היכנסו ל-Search

כִּתבו: אהוד בן עזר

תקבלו בראש הרשימה: סוציאליזציה תרבותית – הסופר אהוד בן עזר

[הרצאה בכנס באוניברסיטת תל-אביב, מאי 2005]

[אין קשר בין הכותרת, שאינה שלי – לבין תוכן דבריי. וכדאי לציין שמעולם לא הוזמנתי לומר את הדברים האלה ברשתות הטלוויזיה הרגילות]

* * *

נעמן כהן

תשובות

תשובה לאביבה קם:

למרות רוע ליבי (כפי שאת מגדירה אותי) אני עונה לך. שמו של האינקוויזיטור הגדול (ממוצא יהודי) היה: תומס דה טורקמדה – Tomás de Torquemada.

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%AA%D7%95%D7%9E%D7%90%D7%A1_%D7%93%D7%94_%D7%98%D7%95%D7%A8%D7%A7%D7%9E%D7%93%D7%94

מן הסתם היה לך מורה פולני או רוסי שביטא טורקוומדה. כמו למשל אבטובוס או אבטומט, כפי שמבטאים ברוסית ובפולנית.

תשובה ליהודה דרורי "הצעיר טוב הלב"

איך אני יודע שיהודה דרורי הוא צעיר טוב לב?

דרורי מכנה אותי "זקן מרושע" ("חדשות בן עזר" 1462), והרי רק צעיר יכול להשתמש בכינוי הלעג "זקן" לזקן אחר, ורק אדם טוב לב יכול להשתמש בכינוי הגנאי "מרושע", מכאן שדרורי חייב להיות צעיר טוב לב.

למרבה הצער התרבות של ימינו מדגישה את הנעורים, ובזה לזיקנה. במקום "והדרת פני זקן" יש בוז לזקן באשר הוא זקן, ורב השימוש העכשווי בכינוי הגנאי "זקן".

האמת, זה קצת מוזר, שלא לומר פתטי, שזקן מופלג כיהודה דרורי הנמצא בעשור התשיעי של חייו (עד 120) לוקה בגילנות ומשתמש בכלל בכינוי הגנאי "זקן", ועוד למישהו שהוא צעיר ממנו בהרבה.

לגבי "טוב ליבו" הרי דבריו מעידים עליו.

מכיוון שאדם ניכר בכעסו אני מבין אותו. דרורי מספר שהפסיק לקרא אותי, וטוב שכך, חבל רק שלא עשה זאת מוקדם יותר.

בפעם האחרונה שקרא אותי כתבתי רשימה ביקורתית על "עיקרי התחייה" הפשיסטיים של אברהם (יאיר) שטרן, והלח"י ("חדשות בן עזר" 1270).

https://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/hbe01270.php

יהודה דרורי הבין את הכתוב בדיוק ההיפך, וכתב נגדי כך: "נעמן כהן הוא לאומני קיצוני וכפי שאמרתי הוא הוכיח זאת במאמרו האחרון על נושא 'התחייה', פה במכתב העיתי, שבו הוא קבע לנו הגדרות לקיומנו ברוח הלאומנות הפשיסטית המצויה מבית מדרשו של אברהם שטרן ושאר הקיצונים שבעם." ("חדשות בן עזר" 1271).

מכיוון שהייתי כל כך מופתע מאי ההבנה של דרורי – השבתי לו שלפני כתיבת ביקורת, עצתי לו, לקחת קורס בהבנת הנקרא. ("חדשות בן עזר" 1272). מזה הוא כנראה נעלב.

מילא שיכנה אותי "מרושע", אבל "זקן"?

אני מתפלא על העורך שלא הגיב נגד כינוי גנאי זה, "זקן".

האם יש כאן, ב"חדשות בן עזר", כאלה שאינם ראויים לכינוי הגנאי – "זקן"?

נעמן כהן

* * *

יוסף דלומי

נקיפות מצפון

אשתי טילטלה אותי בשמעה את צעקתי תוך כדי שינה: "לקרוא לבועז,  גיסך מהשייטת, מהר הצילו!"

"מה אתה רוצה מבועז? על מה חלמת?" היא שאלה.

לקחתי לגימה מבקבוק המים וניסיתי להירגע מחלום נורא.

 בחלומי עמדתי על שפת נהר רחב (החידקל?) – ולפתע ראיתי את אבי לבוש כהרגלו בחליפה כהה ו"כובע אדונים", עומד בתוך המים במרחק מה משפת הנהר. אלו הגיעו עד ברכיו, וכאשר הוא החל ללכת באלכסון בכיוון היבשה, במקום להתרומם מעל המים, גופו החל לשקוע יותר ויותר. הוא המשיך לצעוד ללא מורא, כמי שבטוח בדרכו. הייתי משותק לשנייה אך החלטתי לקפוץ לנהר ולמשות אותו. מעשה שטן. השעון! הייתי חייב להסיר אותו לפני הקפיצה,  אך הוא נתקע לרגע קט. כאשר העמקתי בתוך המים, אבי כבר לא נראה מעליהם. התחלתי לצלול ככל יכולתי כדי למצוא אותו, אך לשווא. אז הרמתי את ראשי מעל המים וצעקתי לעזרתו של גיסי.

האיחור הארור!

חלקו שלא מדעת, של נער שלא יכול היה לרדת לעומקה של נפילת אביו, מבעל בית אמיד בבגדד לפליט שמעמיד פני אמיד. כוח בלתי נשלט, משך אותו עוד ועוד החוצה כדי להתרחק  מאובדן כבודו של אביו. תחילה הוא המעיט בלוותו אותו לבית כנסת בשבת, לאחר מכן הצטרף בהתלהבות לתנועת נוער, וזו הובילה אותו לחיים בקיבוץ.

רחוק מן העין, רחוק מן הידיעה ומן הלב. האב, ברוב חוכמתו, נהג בחסד מופתי. לא התלונן, לא כפה דעה או מנהג אלא להיפך, הפגין הסתגלות וסובלנות יתרה.

מותו הפתאומי חשף לאט-לאט עולם שעליו לא ידע הבן מאומה. כאשר הגיע מן הקיבוץ והתכוון לטפל בסידורי הלוויה, אמרה האם בגאווה: "קהילת בית הכנסת דואגת לכל מה שצריך."

מוזר היה הדבר בעיניו. אמנם ידע במעומעם שאביו פיצה עצמו על בטלתו בביקוריו בבית הכנסת של יוצאי בבל, אך עד כדי כבוד הניתן לראש קהילה, המרחק גדול.

הפיתרון לתהייה ניתן בעוצמת ההספדים ובקהל הרב שליווה את הארון. זאת היתה אך הפתיחה לטכסים הרבים במשך שנת האבל, לכתיבת ספר תורה על שמו שתרמה הקהילה.

אכן האב היה ראש קהילת בית הכנסת במשך למעלה משני עשורים. הוא חזר לעמדת בעל בית שהכול יישק על פיו. מסירותו היתה לשם דבר, ואף לבשה נופך אגדי נוכח דום הלב שהכריעו בפתח בית הכנסת בערב גשום וסגרירי.

מה רבים הרגעים בהם שבתי להרהר בשלושים שנות חייו של אבי בישראל.

על התרחקותי בשנים הראשונות אני נוהג עם עצמי במידת הסליחה, בבחינת מודה ועוזב ירוחם . אך דווקא תקופת השבת הכבוד היא ההחמצה הגדולה של חיי. ההצלחה והשאפתנות הגביהו את ליבי וסימאו את עיניי מלראות את אבי חוזר לקדמת הבמה.

בחלום, שקיעתו של אבי מביאה לטביעתו ללא תחייה מחדש – כפי שקרה בחיים. זוהי תזכורת מכאיבה להיעדרותה מתודעתי, מעין אות קין אותו אשא תמיד על מצחי, חרף נקיפות המצפון הבלתי נלאות.

יוסף דלומי

* * *

יהודה גור-אריה

הערות שוליים [138]

הגיגים קלים על נושאים כבדים

הסתר פנים

אהוד ברק הופיע בטלוויזיה וטען בזעם, שנתניהו והליכוד מתנכלים לו וטופלים עליו שקרים וכזבים. זאת כמובן, כדי להחליש אותו לקראת הבחירות הקרובות. אם יש אמת וצדק בטיעוניו, הוא ודאי יתבע את היריבים הללו לדין על הוצאת דיבה.

אבל מה שפועל לרעתו היא אותה תמונה, שבה הוא נראה מכסה את מחצית פניו, בכניסתו לביתו של ידידו, המיליארדר ג'פרי אפסטין, לפני כמה שנים. אולי אז הוא לא ידע שידידו זה הוא פושע-מין, פדופיל ונבל. אך את הסתר פניו הוא לא יכול להכחיש. הוא הסביר שבקור החורפי של ניו-יורק הוא נאלץ להגן על פניו, ולכן כיסה אותם.

אהוד ברק ידוע ומקובל כאדם חכם, ויש הוכחות לכך. אבל במקרה זה של הסבר על הסתרת פניו, לא ניכר טיעון חכם. ברק יכול היה להביא לציבור הסבר אינטליגנטי יותר.

אהוד ברק ידוע ומקובל כאדם חכם, ויש הוכחות לכך. אבל כאשר הוא הציג ברבים את כרטיס האשראי שלו, וחדי-עין יכלו לראות ולקרוא את המיספר שלו, זה היה מעשה שהוא ההפך מחוכמה. 

אינקוויזיציה בצפת

רבני עיר הקודש צפת הוציאו פסק-הלכה, שלא לאפשר קיום של פסטיבל לדינו בעיר, כי יבואו גויים ויטמאו את קדושת העיר. אכן, צעד יהודי לעילא ולעילא.

הלדינו היתה כידוע שפתם של יהודי ספרד, עד שגורשו משם. אבל המגורשים המשיכו לדבר בשפתם זו בכל מקום שהגיעו לשם, והלדינו שגורה על לשונם גם בימינו, אצל צאצאיהם, אחרי דורות רבים. גאוני צפת בימים עברו, דיברו גם הם בלדינו, ויש להניח שגם חלק מהרבנים העכשוויים, בימינו, השייכים ל"ספרדים", יודעים את השפה הזאת.

אבל, כאמור, זמרים ומספרים וחוקרים וחובבי שפת הלדינו, המבוססת על הספרדית המקורית מימי הביניים, לא רצויים במקומותינו, כי הם גויים טמאים כאמור.

ומה עם היידיש? יש להניח שחלק מהרבנים, האשכנזים, מדברים בשפה זו בחיי היום-יום, כדי להבדיל ולשמור ולכבד את לשון הקודש, בתפילות ובלימוד בלבד [ובנוסף גם ארמית, לשון חכמי התלמוד].

אבל חובבי היידיש מארגנים כל שנה בצפת פסטיבל של כליזמרים והופעות ביידיש מול קהל מעורב, זכרים ונקבות, ללא חציצה, כנדרש מימים-ימימה. חלקם גם מהלכים בגילוי ראש, והנשים חשופות זרועות ורגליים. אז עדיף לאסור גם את הפסטיבל הזה בעירנו הקדושה ותושביה החרדים, יראי השמים.

אך לא די בכך. יש למנוע כניסתם של דוברי רוסית, שרובם גויים כידוע, שהרבנות לא הספיקה לגייר את כולם, ואולי אף לא רצתה לגייר אותם.

ובאשר לאנגלית, זו צרה צרורה. שפה זו של עכו"ם השתלטה על העולם כולו כמעט, וגם אחינו בני ישראל לומדים אותה בשקידה ומשתמשים בה – בדיבור ובכתב, עד שאנו עומדים לאבד את שפתנו העברית חס וחלילה.

על כל פנים, לא ירחק היום והרבנים של צפת יציבו פקחים בשערי העיר, וכל גבר נכנס יידרש להפשיל את מכנסיו ולהוכיח שהוא יהודי.

ויהיה מחננו טהור. 

כלב בהיכל

"ארור מי שמגדל כלב!" – הכריזו רבני העיר החרדית אלעד לצאן מרעיתם. הם ישבו, עדת רבני אלעד, שבעה נקיים, יומם ולילה, ודנו, וחקרו, והתפלפלו בסוגיה הנכבדה: כלב בהיכל. ולבסוף פסקו פסק-הלכה, דעת-תורה: ארור מי שמגדל כלב!

הדרה למופת. הדרה של הידיד הטוב ביותר של האדם, אפילו הוא יהודי.

אם הייתי צריך לבחור בין כלב לבין שני רבנים מאלעד, הייתי בוחר בכלב.

יישוב פלישתי

יישוב גדול מהתקופה הניאוליטית, לפני 9,000 שנה נתגלה בדרך לירושלים, בסיבוב מוצא.

האדמו"ר מפּריפֶצ'יק אסף את חסידיו לוויעוד דחוף והסביר להם: להד"ם, לא היה ולא נברא. לפני בריאת העולם, לפני ה'תשע"ט [5,779] שנים לא היה כלום. רק רוח אלוהים מרחפת על פני התהום.

החסידים פרצו בריקוד סוער ובקריאות: "יחי אדוננו-מורנו הרבי שלנו מפריפצ'יק לעולם ועד!"

ואילו אבו מאזן, הוא הדוקטור להיסטוריה מחמוד עבאס, הכריז: "זהו יישוב פלישתי קדום, מראשוני המתיישבים הפלישתים בפלסטין שלנו!"

הנוכחים פרצו בריקודי דבקה סוערים על-גבי הדגל של ישראל, בקריאות: "פלסטין כולה שלנו, מהים עד המדבר. הציונים – כולם לים! "

הלוואה לשר החוץ

קראנו שנמנע מהנציג הדיפלומטי של ישראל, השגריר דני בירן, להגיע למדינה שנקראת סנט וינסנט והגרנדינים, מדינת-אי באיים הקריביים, באוקיאנוס האטלנטי, שעומדת להיות חברה במועצת הביטחון, והיא עויינת לישראל.

הסיבה: אין למשרד החוץ סכום של 1,500 דולר כדי לממן את טיסתו של השגריר לארץ זו, כדי למזער נזקים ולשכנע את המדינה הקטנה הזו מלהתייחס בעוינות למדינת ישראל. מה לעשות? ישראל ארץ ענייה. אין די תקציב.

מה לעשות? מוצע בזה ששר-החוץ יפנה לידידו של ראש-הממשלה ארנון מילצ'ן לקבל הלוואה [בלתי חוזרת] של 1,500 דולר לצורך זה. יש להניח שמילצ'ן לא יתקשה לשלוף סכום זה מכיסו האחורי למען מדינת ישראל הענייה.

יהודה גור-אריה

          * * *

אהוד בן עזר

האביב הגדול

הָאָבִיב הַגָּדוֹל שׁוּב פָּרַשׂ אֶת כְּנָפָיו עֲלֵי אֶרֶץ חָרְפָּם

וּבְנֵי-הָאָדָם זָחֲלוּ לִקְרָאתוֹ מִמְאוּרוֹת קָרָתָם הַטְּחוּבוֹת –

הֵם קָרְאוּ הִימְנוֹנוֹת הוֹדָיָה לְבוֹאוֹ מִכָּל בֵּית אֱלֹהִים שֶׁהָפְכוּ לְבֵיתָם,

וְכִנּוּ בְּשׂוֹרָתוֹ – בְּשׂוֹרָתָם וְאֶת אֵשׁ חֵרוּתוֹ עִמְעֲמוּ בְּחַגֵּי חֵרוּתָם.

הָאָבִיב, כְּחַיָּה קַדְמוֹנִית וְשׂוֹחֶקֶת, עָזַב אֶת הַבְלֵי עוֹלָמָם,

הִתְגַּלְגֵּל בִּיְרַק הַכָּרִים וּבְדִּשְׁאֵי מִשְׁעוֹלִים וְשָׂדוֹת.

רַק אַחַת מִכְּסוּתָיו, הַדַּלָּה שֶׁבָּהֶן, נִשְׁאֲרָה בִּיְדֵי הָאָדָם

וְאוֹתָהּ הוּא פּוֹרֵשׂ בְּחַגָּיו הַגְּדוֹלִים בִּיְדֵי עֲמָלוֹ הַכְּבֵדוֹת.

כָּל אָבִיב וְאָבִיב יְקַרְבוּ אֶל מוֹתוֹ אַךְ פְּרִיחַת הָאָבִיב הַגָּדוֹל – תִּקְוָתוֹ,

הוּא שׂוֹנֵא אֶת חַיַּת הָאָבִיב הַנִּצְחִית וְסוֹגֵד לִכְסוּתָהּ הַדַּלָּה.

עִם נִיסָן חַיְּכָנִי יְהַלֵּךְ בַּשָּׂדוֹת וְזֵרִים יַאֲסֹף מִפִּרְחֵי אַלְמוֹתָם

וְיַשְׁלִיךְ אֶת עַצְמוֹ וְאוֹתָם בְּיֵאוּשׁ עִם כָּל סְתָו אַפְרוּרִי וְאֵיתָן.

1955

"תרבות וספרות", "הארץ"

המסע לארץ הודו

בִּהְיוֹתִי יֶלֶד חָפַצְתִּי לִנְסֹעַ

לְהוֹדוּ. נְעָרִים חוּמִים וַחֲשׂוּפֵי-שֵׁת רָצוּ

אָנֶה וָאָנָה בְּמַדְרֵגוֹת הַגַּנְגֵּס הַקָּדוֹשׁ

וְקָרְאוּ אֶת שְׁמִי בִּצְחוֹקָם הַפִּרְאִי. פִּילִים

רַבִּים צָעֲדוּ לְאֹרֶךְ הַדְּרָכִים הַלְּבָנוֹת

וּשְׂפָתַי רָעֲדוּ בִּתְשׁוּקָה וְאַרְמוֹנוֹת בְּהִירִים

מְאוֹד סָגְרוּ עָלַי לְלֹא הֶרֶף. בְּכָל

פִּנָּה הִנַּחְתִּי מַטְבֵּע וְכַאֲשֶׁר הִנַּחְתִּי מַטְבֵּע

הִבִּיטוּ בִּי הַפִּילִים וּבָכוּ. הַפִּילִים הִבִּיטוּ

בִּי וּבָכוּ וַאֲנִי פִּזַּרְתִּי מַטְבְּעוֹת נְחֹשֶׁת

בְּאַרְמוֹנוֹתֶיהָ הַלְּבָנִים שֶׁל הוֹדוּ. בִּהְיוֹתִי

נַעַר חָפַצְתִּי לִנְסֹעַ לְהוֹדוּ. הַרְבֵּה שָׁנִים

חָלְפוּ הַרְבֵּה פִּילִים פָּרְחוּ מִזִּכְרוֹנִי. אוּלַי

גַּם הַמַּסָּע נִרְאֶה חֲלוֹם טִפְּשִׁי? נַעַר

צָנוּם וְעִקֵּשׁ הָיִיתִי. חָפַצְתִּי לָרוּץ אָנֶה

וָאָנָה בְּמַדְרֵגוֹת הַגַּנְגֵּס הַקָּדוֹשׁ. עוֹד

הַיּוֹם אַרְמוֹנוֹת בְּהִירִים מְאוֹד סוֹגְרִים עָלַי

לְלֹא הֶרֶף. בִּתִּי הַקְּטַנָּה קוֹרְאָה אֶת שְׁמִי

בִּצְחוֹקָה הַפִּרְאִי. הַדְּרָכִים לְבָנוֹת וְהוֹדוּ

אֶרֶץ רְחוֹקָה מְאוֹד. אוּלַי יַלְדָּתִי אֵלֶיהָ

תָּבוֹא? הַפִּילִים שֶׁלִּי לֹא הִפְלִיגוּ לְשָׁם וְאִישׁ

מִשְׁכֵנַי לֹא חָצָה אֶת הַיָּם. בִּהְיוֹתִי

יֶלֶד חָפַצְתִּי לִנְסֹעַ לְהוֹדוּ. אוֹמְרִים, הוֹדוּ

אֶרֶץ רְחוֹקָה מְאוֹד.

1959

"פי האתון"

* * *

מנחם רהט

ימין ושמאל: תמונת ראי

מול מי שטוען שאיחוד הימין ו/או איחוד השמאל, קריטי לניצחון מחנהו בבחירות, מושמעת טענת האיפכא מסתברא: דווקא רשימה מאוחדת עלולה להבריח מצביעים

קשה להאמין עד כמה עסקני השמאל ו/או הימין מתקשים לצופף שורות ולהתאחד לגושים לקראת מועד הגשת הרשימות בבחירות לכנסת הבאה. מסתבר שמה שקורה בשמאל, קורה גם בימין, ובדיוק נמרץ. תמונת ראי.

הנה קטעים נבחרים מן הטור של חמי שלו, שללא ספק חצב את הדברים מדם ליבו. דבריו ראה אור ב'הארץ' השבוע (23.7):

"ערב בחירות בעלות חשיבות קיומית לעתידה של המדינה, ראשי גוש המרכז-שמאל מתנהלים כילדים מפונקים ומעצבנים בגנון. היסטוריוני העתיד יתקשו להסביר את התופעה. במקום לעמוד שכם אל שכם מול בנימין נתניהו, הם מפרקים את עצמם לדעת. במקום לקיים את שבועת האמונים שלהם למדינה, הם מאפשרים לשחצנות, אגו, טהרנות, נקמנות, קטנוניות וכדאיניקיות להכתיב את מהלכיהם, עד למפלה המובטחת.

"...כעת נותרו רק עשרת ימי תשובה עד למועד הגשת הרשימות לכנסת. אם יתרחש נס, אלה יהיו עשרה ימים שישנו את העולם: מובילי המחנה יתעשתו ויתלכדו תחת הדגל המשותף של הדחת נתניהו. אם לא, הם מסתכנים בכך שאחד מהם לא יעבור את אחוז החסימה, יפיל את הגוש כולו לקרשים ויותיר את ישראל שדודה לרגלי נתניהו וקואליציה ימנית, לאומנית וחשוכה מאי-פעם."

קשה להאמין עד כמה התיאור הזה, שמצביע על מצבו העגום והמפורר של השמאל, תואם את המצב בימין. לחלוטין. אותו מטבע בדיוק, רק מצידו השני. כדי להקל על הקורא, הנה דבריו של שלו בשינוים קלים: במקום המונח 'שמאל מרכז', למשל, כתבנו 'גוש הימין', ובמקום שמו של נתניהו בטקסט המקורי, שינינו ל-גנץ לפיד. וכך על זו הדרך. והנה ראו מה יצא לנו. תמונת ראי מופלאה, ההעתק זהה למקור. הנה:

"ערב בחירות בעלות חשיבות קיומית לעתידה של המדינה, ראשי גוש הימין מתנהלים כילדים מפונקים ומעצבנים בגנון. היסטוריוני העתיד יתקשו להסביר את התופעה. במקום לעמוד שכם אל שכם מול השמאל ההרסני, הם מפרקים את עצמם לדעת. במקום לקיים את שבועת האמונים שלהם למדינה, הם מאפשרים לשחצנות, אגו, טהרנות, נקמנות, קטנוניות וכדאיניקיות להכתיב את מהלכיהם, עד למפלה המובטחת.

"...כעת נותרו רק מיספר ימים עד למועד הגשת הרשימות לכנסת. אם יתרחש נס, אלה יהיו הימים שישנו את העולם: מובילי המחנה יתעשתו ויתלכדו תחת הדגל המשותף של ניצחון הימין. אם לא, הם מסתכנים בכך שאחד מהם לא יעבור את אחוז החסימה, יפיל את הגוש כולו לקרשים ויותיר את ישראל שדודה לרגלי גנץ-לפיד וקואליציה שמאלנית, הזויה וסהרורית מאי-פעם."

לא יאומן עד כמה זהה מצב ההתפוררות בשמאל למצב ההיפרדות בימין לרסיסים ולסיעות. ללמדך, שסדנא דארעא חד הוא. שהבעיה הקריטית הרודפת את מחנה הימין, וגם את מחנה השמאל, מזה כבר כמה מערכות בחירות, היא ההתפצלויות הבלתי פוסקות. הפיינשמקרים בימין ובשמאל לא יכולים לשאת איש את ריחו השונה-משהו של רעהו. כך בימין וכך בשמאל. כל מחנה והבעייה שלו, שהיא ממש אותה בעייה של המחנה היריב.

השבוע אמנם נעשה בימין מהלך קריטי, שהוסיף פעימה בליבו של כל שוחר ניצחון הימין. ובשמאל אפילו לא התחילו לדבר על איחודים. בימין לעומת זאת תמה המחלוקת בין שני מובילי 'הימין החדש' נפתלי בנט ואיילת שקד, במידה רבה הודות לנדיבותו הפוליטית של בנט, והרשימה בראשות שקד יצאה לדרך.

הדברים דלהלן יתייחסו למחנה הימין, אבל אפשר לראות בו גם את מצבו העגום של מחנה השמאל – אם רק יבוצעו שינויים קלילים בטקסט.

אז ניגש לימין. הבעייה שלו היא, שמפלגת הימין החדש שחזרה לחיים אחר תקופת שיתוק מחמת הלם התבוסה בבחירות, היא רק אחת משלל הרשימות המפוצלות בימין. האם יספיקו להתאחד בחלקן או במלואן בזמן הקצר שנותר עד למועד האחרון להגשת הרשימות, בשבוע הבא?

ושאלה חשובה יותר היא, האם בכלל כדאי להתאחד לרשימת ימין רב גונית אחת, או שמא עדיף להציע לבוחר שתיים-שלוש רשימות ימין, כל אחת בעלת איפיון משלה, תוך נטילת סיכון מודע – וכבד מנשוא – של אובדן עודפי קולות בשיעור של עשרות אלפי קולות ימין שייזרקו לפח.

ההכרעה בסוגייה זו, קשה מנשוא. המצדדים באיחוד הימין כולו לגוש אחד גדול מימין לליכוד (ששאלת ימניותו נתונה במחלוקת גדולה), מזהירים כי אובדן קולוסאלי נוסף של קולות ימין שייזרקו לפח, עלול לחולל תוצאות הרות אסון שטווח השפעתן עד קו האופק. כבר נכווינו קשות, אומרים בימין (וטענה כזו יכולה להישמע בשמאל, רק במהופך), כשהשמאל ניצח והמיט עלינו את אסון אוסלו, ופעם שנייה נכווינו כשניצחונו של הפוליטיקאי הנכלולי אריאל שרון ("דין נצרים כדין ת"א") חירב את גוש קטיף.

ועוד מזהירים מצדדי האיחוד הגדול בימין: לציבור הסרוג, שמרכיב את רוב מניינו ובניינו של הימין, יש המון מה להפסיד, במקרה של תבוסה. החינוך הסרוג לגווניו, תנועות הנוער, המכינות והשירות הלאומי – כל ההישגים בתחומים אלה יירדו לטימיון בהיעדר ייצוג ראוי לשמו לציבור זה; וכל המציאות המדיניות והביטחונית עלולה להידרדר באין ייצוג נכבד למצביעי הימין (לא כולל ליכוד, שניצב על קו התפר שבין ימין רך למרכז מובהק).

הרב דניאל שילה, ממייסדי תנועת ההתיישבות ולשעבר רב היישובים קצרין וקדומים, העלה נימוק נוסף המחייב איחוד כולל בימין: בשנים האחרונות, מוסרים השמאל והימין את ייצוג התורה בארץ בידי החרדים, בהיעדר ייצוג סרוג כבד משקל. אלה יוצרים רושם כוזב, כאילו תורת ישראל מתנגדת למדינה, לציון יום העצמאות, לשירות בצבא, להשתלבות גברים במעגלי הפרנסה, ובקיצור, כאילו תורת ישראל מתייחסת במעוות לאירועי התקופה.

מול הטענה שפיצול יוביל לאובדן קולות, ע"ע חמי שלו, מועלית דעה בדיוק הפוכה: דווקא איחוד יוביל לאובדן קולות. הכיצד? התשובה פשוטה: יש בימין ובשמאל פיינשמקרים, אניני טעם, שלא יוותרו על פיסת אידיאולוגיה, גם לא במילימטר.

בואו נבחן את מצב הפיינשמקריות בימין (והמצב דומה בשמאל, אבל במהופך): הטענה היא שבמחנה מצביעיו הפוטנציאליים של הימין שמימין לליכוד, קיימים מצביעים לאומיים, החל בדתיי-לייט וכלה באזרחים חילוניים בהכרה אבל ימניים, שסולדים מן האופי הדתי-חרד"לי של הרשימה המאוחדת המתהווה. אפילו תעמוד שקד בראשה, יתפסו בה עדיין עמדות הכרעה הרבנים הסרוגים מרפי פרץ ודרומה.

באין חלופה של רשימת ימין לא דתית, הם יעדיפו לשבת בבית. הצבעה לנציגים דתיים אינה אופציה מבחינתם. מדובר ברבבות קולות שהצביעו בפעם האחרונה כחלון, ליברמן, אורלי לוי וכחול-לבן, והתאכזבו. הצגת רשימה אחת מאוחדת לימין, נוגדת לכן את הלוגיקה והמיספרים, ויש בה ממד של צפייה בתאונת דרכים ודאית המשודרת בהילוך איטי, אמר בעל דעת איפכא מסתברא.

ההכרעה אכן קשה כקריעת ים סוף. כל החלטה תגרור מחיאות כפיים מזה ובו בזמן ממש ביטויי סלידה מזה. אוי לי מיצרי ואוי לי מיוצרי, והבוחר הנבון יעשה הטוב בעיניו.

מנחם רהט

* * *

אהוד בן עזר

ספרי דורות קודמים

פרסום חוזר בסדר אלפא-ביתי של המדור השבועי

שהתפרסם במשך שנים רבות במוסף "ספרות ותרבות" של עיתון "הארץ"

עם תמונות הסופרים

"אור-יום בשבת"

לג'ון בוינטון פריסטלי

עברית: 1944

פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 24.8.1973

לפני 46 שנים

אחת המוסכמות המקובלות היא שספרות יפה צריכה לשהות ולפרספקטיבה, כדי שתוכל להתמודד עם תקופות של מלחמה גדולה, ניצחון או מפלה, ויש כאילו לחשוד בשירים וברומאנים שנכתבו סמוך מדי להתרחשות המאורעות, כאילו רק כדי לתת להם "ביטוי" או מתוך מניעים של "ספרות מגוייסת".

נדמה לי שבייחוד אצלנו העמיק החשד בסופרים שממהרים לכתוב תמיד על המלחמה האחרונה ולשלבה בספרם האחרון. והגיע הדבר כמעט עד לידי חלוקת עבודה: הסופרים-העיתונאים והחרזנים כותבים ספרים דוקומנטאריים ובדויים על המלחמה כמעט עוד לפני שהסתיימה, ואילו הסופרים ה"טובים" מעכלים אותה בזהירות, ולעיתים "תופרים" אותה בתפרים גסים לתוך רומאן או סיפור, שכמעט ברור שיכלו להתקיים (או לא להתקיים) גם בלי המלחמה, ולא היה זה אלא ניסיון נואש של הסופר לעשות את יצירתו קצת יותר אקטואלית  ו"משקפת את המציאות."

דומה כי היחס המסובך של הסופר הישראלי למלחמה קשור באופי החברה שהוא חי בה ובדרישות האמיתיות והמדומות שהיא מציגה בפניו. ומפני כך פחדו מפני ספרות מיידית, שהיא "פלאקאטית" ו"לאומית" ועלולה להתיישן במהירות ממש כמו הכתבות בעיתונים על גיבורים וקרבות.

ספרי המלחמה האמריקאיים הטובים כמו "כפירי אריות" לאירווין שאו, "המרד על הקיין" להרמן ווק, "הערומים והמתים" לנורמן מיילר ו"נושאי צלב-החופש" לסטיפן היים (אגב, ארבעתם יהודים) – הופיעו שנים אחדות לאחר תום המלחמה, וגם בכך היתה כמו "הוכחה" לשהות הנחוצה, אף כי כמעט ברור שספרים אלה החלו נכתבים שעה שהרשמים המתוארים בהם היו קרובים מאוד למחבריהם, ושהות של שלוש-ארבע שנים מראשית כתיבתו של רומאן ועד הופעתו לאור הריהי כמעט תגובה "מיידית", ורק אצלנו קרה דבר מוזר, שספרי "מלחמה" החלו מופיעים כמעט שבועות אחדים לאחר תום מלחמת ששת הימים (1967) – וחדלו לעניין את הקהל כשנה-שנתיים אחריה, תקופה שבאופן "טבעי" אמורים היו להופיע הרומאנים הטובים ביותר על-אודותיה.

הקדמתי מחשבות אלה משום שלאחרונה נתקלתי בשלושה ספרים: "מר באנטינג במערכה" ל-ד. גרינווד (רשימתי במדור מיום ה-23.12.1973), "בלי ירח" לג'ון סטיינבק (רשימתי במדור מיום ה-10.8.1973) ו"אור-יום בשבת" ל-ג'.ב. פריסטלי, והמשותף לשלושתם שנכתבו על מלחמת-העולם השנייה והופיעו בתרגום עברי כבר בשנים 1943-1944, כלומר עוד לפני שהסתיימה המלחמה, וכך לפנינו שני רומאנים ונובלה, של סופרים מובהקים, שנכתבו עוד לפני שהוכרעה סופית המלחמה, אף כי הרגשת הניצחון על הגרמנים היתה כבר כמעט ודאית, למן נסיגתו של רומל מאל-עלמיין בשלהי 1942 ועמידתה של סטאלינגראד.

הצלחתו של פריסטלי לכתוב רומאן "מגוייס" כזה נובעת, כמדומני, מכך שהחברה והטיפוסים שעליהם הוא כותב הם נתון מוקדם בידו, חומר שהוא בקיא בו ויש לו כלפיו השקפה חברתית וספרותית ברורה (דומה לו בכך גרינווד בספרו על מר באנטינג). המלחמה היא כמין נתון חדש המתווסף לחברה בעלת ריבוד מעמדי קבוע, חברה שאינה בבחינת יצירת יש מאין בידי המספר. ואז דומה כתיבת רומאן חדש על אותה חברה מוכרת, הנמצאת עתה בתנאי מלחמה, לניסיון מעבדתי בו נוסף רק נתון חדש אחד, עדיין נעלם בחלקו, למערכת נתונים קבועה ומוכרת היטב, לכל גוני היחסים שביניהם.

וזה, דומני, מה שחסר ל"רומאן המלחמה" הישראלי, המתאר את המלחמה ולא את החברה במלחמה, ולכן לרוב הוא איננו רומאן אלא ספר דוקומנטארי. והסיבה שקשה לתאר את החברה הישראלית במלחמה היא אותה סיבה שקשה בכלל לתאר את החברה הישראלית, וכל סופר צריך לברוא לו עולם סמלי, סגנוני, זווית-ראייה מרוחקת ככל האפשר, כדי להתמודד עם אותו משהו נעלם, נלעג, חמקני, מרגיז, שאי-אפשר להיפטר ולא להיות שייך לו, והוא החברה הישראלית, לכל מעמדותיה והרגליה הגלויים והסמויים.

"אור-יום בשבת" הוא רומאן על בית-חרושת למטוסים באנגליה, וזמן התרחשותו בחודש-חודשיים שלפני הכרעת רומל באל-עלמיין, עם פריצת המחנה השמיני בנובמבר 1942. הרומאן פותח במבט פאנורמי על בית-החרושת למטוסים של חברת אלמדאון, באנגליה התיכונה הדרומית. אור-יום בשבת הוא אור היום היחיד שרואים עובדי בית-החרושת במשך השבוע, משום שבמסגרת המאמץ המלחמתי הם עובדים מחשכת הבוקר עד חשכת הערב, אחת-עשרה שעות ביום.

בטכניקה סיפורית מעניינת משחיל פריסטלי דמות אחר דמות, פרק אחר פרק, כמו חרוזים על חוט-העלילה, וכך נפרשים לפנינו חייהם של כשני תריסרי בני-אדם, על רקעם החברתי וקורות-חייהם עד להגיעם אל בית-החרושת. בראשונה קצת מקשה הדבר על הקריאה, אך לאחר כמה פרקים אתה נתפס לקלות שבה מופיעים לפניך על הבימה דמויות חדשות. בדרך-כלל נגמר פרק בהופעתה של דמות חדשה, והפרק הבא אחריו מוקדש לתיאורה מראשיתה.

עיקרו של הרומאן הוא המאבק בין שני אנשים: בלאנדפורד ואלריק. בלאנדפורד הוא בן משפחת אצילים אשר "מרד" במסורת המשפחתית והלך ללמוד הנדסה. תחילה הוא נראה תמהוני בוותרו על קאריירה פוליטית או ממשלתית בטוחה בנוסח הישן, ואולם עתה, בעיצומה של המלחמה, בשמשו כמהנדס ראשי של מפעל המטוסים, מתברר לפתע שהוא ידע בעוד מועד לכבוש את אחד ממוקדי-הכוח החדשים לטובתו של אותו מעמד ותיק, אשר בניו וקרוביו תופסים את כל העמדות החשובות במיניסטריונים השונים.

בהשקפותיו בלאנדפורד הוא ריאקציונר מושבע, כמעט פאשיסט, חש אהדה לגנראלים הפרוסיים, ורק הבוז להם על כך שנתנו לכנופייה המונית, מטורפת וסוטה, כזו של היטלר, להשתלט על חייהם, מונע אותו מלהביע להם את אהדתו בגלוי. הוא מהנדס מוכשר ויעיל, בעל-מקצוע מעולה, אינו מתחשב כמעט כלל בגורם האנושי שבמפעל, וכל מה שמעניין אותו הן מכסות-הייצור, והדרך הטכנית להתגבר על ירידתן.

שונה ממנו לחלוטין הוא מנהל-העבודה הראשי של המפעל, אלריק. הוא מהנדס שעלה מהמעמד הבינוני הנמוך, בכוחות עצמו, בכל שלבי העבודה במפעל. גס נפש, איש ריב ומדון, נוטה לשתות לשוכרה, רודף נשים, מכוער ואלים וגברי מאוד, וביסודו איש אומלל, נשוי לאישה לא-שפויה וחי בהרגשה מתמדת שאין מעריכים אותו. הפועלים ומנהלי-העבודה אוהבים אותו, למרות שהוא צועק עליהם ומתקוטט עימם, מאחר שהוא אחד משלהם. ימיו הגדולים במפעל חייו היו במפלת דאנקירק ב-1940, שעה שכל כוח מרצו העצום הופנה להתמודדות עם המשכת ייצור המטוסים בתנאי הפצצה וחוסר-אונים. עתה, לאחר שנתיים, רפה המתח במפעל. הפועלים המקצועיים רובם גויסו לצבא, ובמקומם באו עשרות ומאות בחורות ונשים מבוגרות, לא-מקצועיות, איתן צריך המפעל להמשיך בתפוקתו, היורדת כל הזמן. אלריק מאשים בירידה לא את התנאים הטכניים, כי אם את חוסר המוראל, אי-ידיעתם של האנשים לשם מה הם נדרשים להתאמץ, והקיפאון והנסיגות בחזיתות השונות.

תחת הנהלתו של המנהל הכללי של בית-החרושת, ג'יימס צ'אויוט, מהנדס נאור ופאטריארכלי מן הדור הישן, חרוץ וטוב לב וישר מדי, מתנהל מאבק איתנים בין בלאנדפורד לאלריק. ומאבק זה הוא בעצם ראי, שבו משתקפת תפיסת-עולמו השמאלנית של פריסטלי. כמה מגיבורי הספר הם קומוניסטים, החולמים על הקמת אנגליה סובייטית, ובעיניהם כל מה שהוא רוסי הריהו טוב וצודק.

המעניין ברומאן הוא, אפוא, שהמלחמה היא כאילו רק עילה חיצונית לתיאור התמורות והמאבקים החברתיים שבין המעמדות באנגליה. בלאנדפורד מצליח בתככיו להדיח את צ'אויוט ולגרום להתפטרותו של אלריק, ואשר ברוב ייאושו ובדידותו ושיכרותו מידרדר והולך, ולבסוף נהרג בנסותו להציל את אחת העובדות מידי פועל המתנפל עליה בהתקפת טירוף.

וכמו באורח אירוני נוחל באותם ימים המחנה השמיני ניצחונותיו הראשונים באל-עלמיין, והתפוקה וה"מוראל" בבית-החרושת עולים פלאים. אלריק צדק, אך את פרי ניצחונו קוצר בלאנדפורד השמרן.

* ג'.ב. פריסטלי: "אור-יום בשבת". רומאן של בית-חרושת למטוסים. תירגם מאנגלית פסח גינזבורג. הוצאת "עם עובד", ספרייה "לדורי", תל-אביב תש"ד. 1944. 310 עמ'.

* * *

אהוד בן עזר

בעקבות יהודי המידבר

הוצאת שוקן ירושלים ותל-אביב, 1983, 191 עמודים

[במקור: עם ציוריו של דני קרמן]

פרק שמונה-עשר

מבחנים לנימולים בחיג'אז. עַמַשַׂי. סִתְרִי. מִישָׁאֵל ואֶלְצָפָן. וְאַבּוּ-טַנֶק רופא-חולים.

בתחנות הקטנות היתה הרכבת עוצרת כדי להוסיף מים לצורך הקיטור המפעיל את הקטר, ופחמי-אבן לקרונית-הפחם הנילווית אל הקטר מאחור ומספקת בנסיעה את הדלק להסקה. לרכבת התורכית היו קרונות בעלי גלגלים קטנים וחלונות נמוכים, שבהרמת רגל ניתן לעבור מבעדם פנימה והחוצה. בשעת ההפסקות היו עולי-הרגל הערבים יורדים מן הקרונות, פורשים לפניהם על אדמת המידבר את העבאיה, המעיל או מרבד-תפילה קטן, רוחצים את ידיהם, רגליהם ופניהם, פונים כלפי מכה ומתפללים אחת מחמש התפילות היומיות, על פי מועדה: תפילת שחר, צהריים, מנחה, ערבית ולילה. תחילה עומדים שחוחים ובידיים משוכלות, אחר כופפים גופם וכורעים ברך, משתחווים ונופלים אפיים ארצה, חוזרים וכורעים ומסיימים בעמידה כשפניהם מכוונות למכה. וכאשר מסיים המתפלל את תפילתו וקם מכרוע על ברכיו, מברכים אותו:

"תְקִבּלְהַא אללה!" – תתקבל תפילתך לפני אללה.

והלה משיב: "מִנִּי ומִנְכֻּם!" – ממני ומכם.

אבו-טנֶק, אבו-דאוד והרוּן הקטן ירדו גם הם מדי פעם עם כל הקהל ונהגו כמותם, ואולם לא בטבעיות האופיינית למוסלמי מבטן ומלידה, וכאן לא היה התירוץ בדבר אילמותם של השניים עשוי להושיע. בטנו של אבבטן קירקרה מדי פעם. הם עוררו על עצמם איזה חשד. וכשחזר אבו-טנֶק על סיפורו בפני איזה נוסע סקרן אחר, לבוש כצ'רקסי, שזוף וצנום, חיוור-פנים במקצת, עיניו כחולות, גבוה, ודיבורו כשל בידואי, נשמעו מן הצד קריאות לא-נעימות, "הַאדַא כִּזֶבּ!" – שקר הדבר, כזב.

ולאחר שעברו את תַבּוּכּ, וככל שהתקרבו לתחנה האחרונה שעד אליה מותר גם ללא-מוסלמים להגיע, והיא מהלך חצי-יום לפני הדיה, נעשתה האווירה פחות ופחות נעימה, עד כי הרון הקטן הירהר לא פעם אם לא יהא אבו-טנק נאלץ בקרוב, קרוב מאוד, להפעיל את מדחס-החלל של המהנדס דב טרנופולסקי מווארשה כדי לחלצם מן הקרון העויין.

לולא זאת היתה הדרך נעימה ומעניינת. הנוסעים הוציאו פיתות וגבינות יבשות ותמרים וזיתים ובצלים ותאנים מיובשות ואורז מבושל – מכליהם, והיו אוכלים בחבורות, בין הספסלים. וכשהרכבת היתה עוצרת, ומיד אחרי התפילה, היו ממהרים להרתיח בכלים קטנים של נחושת קפה שחור ותה מתוק, חריף מאוד, רק תמצית חומה-שחורה הנמזגת בספלונים, ממש כמו קפה תורכי.

זאת ועוד, הנוסעים בקרון הדביקו עד מהרה לאבו-דאוד גם כינוי קולע-למדי, כדרך הערבים היודעים לאפיין אדם על פי שם-לוואי שאינו מרפה ממנו –

אַבּוּ-בַּטַאטָה!

כלומר – אבי תפוח-האדמה. כך נראה בעיניהם – בפניו הבולבוסיים ובגופו הענק, העשוי תפיחות-תפיחות ללא-תואם, כדרכה של הבטאטה!

אותו נוסע דק וחיוור-פנים, לבוש כצ'רקסי, שקנה לבבות בקרון בצחוקו ובקלות הליכותיו, התקרב אל השלושה כשהוא ממשיך לבחון אותם ולתהות על קנקנם. מבעד לחלונות ניראו חליפות שטחי הרים מבותרים וערבות חול, ורק לעיתים קבוצת תמרים, שיירת גמלים או שרידי מחנה-עבודה של פועלי המסילה החדשה. ופה ושם איזו חומת מבצר ישן, בית אבן נטוש, או גדרות-צאן, אף הן עשויות אבן. עצים כמעט לא נראו לכל מלוא העין, רק בנאות-המידבר האחדות בהן עצרה הרכבת.

קלות תנועותיו וגמישותו של הנוסע הצ'רקסי, וזקיפותו, חיוורון-פניו ושחור שערו, ידיו הדקות, עורו החלק, עוררו גם בקרב השלושה סקרנות כלפיו.

הרכבת התקרבה ובאה אל תחנת הביקורת הדתית, מהלך חצי-יום לפני הדיֶה, ולקרון עלו פקידים אחדים ועימם זַאבֶּט, קצין-משטרה תורכי, וגם כמה ערבים, מתנדבים, והם הציצו אל פניו של כל נוסע ונוסע, וגילו באמת ערבי-נוצרי אחד, וגם אנגלי שדיבר ערבית כבן-המידבר והיה לבוש כמוהם. הוא ניסה להתקומם, אך הם קראו לו לבית-הכבוד ופקדו עליו: "הטל מים!" – הוא נבהל. ושוב איימו עליו: "הטל מים!" – ולבסוף, בפחדו להתגלות בפניהם, שאינו נימול, הודה כי נוצרי הוא, ופראנג'י, כלומר – אירופאי. ונאלץ לשוב על עקביו ולחכות לרכבת החוזרת צפונה, כאשר תעבור בתחנה הזו. שתי רכבות בשבוע בלבד.

עוד בטרם הגיעה אליה הביקורת, ניגש הצ'רקסי הדק אל אבו-דאוד המכונה אבו-בטאטה, ואל הרון הקטן, והתחיל מסתכל בהם בעיון.

"מה אתה מביט בהם?" שאל אבו-טנֶק, "לא ראית מוסלמי אילם מימיך?"

"ראיתי גם ראיתי," ענה הלה, "ראיתי גם יהודים אילמים באל-קֻדְס," כלומר – בירושלים. ובדברו גחן אליהם, לבל ישמעוֹ זר, ורמז להם לצאת עימו.

בטנו של אבבטן שוב קירקרה. פחד תקף את השלושה, אולי מלשין הוא זה, או סוחר-עבדים? ובכל זאת קמו. אבו-טנק מאחור, ידו על האקדח אשר בחליפתו, ואבו-בטאטה עם הרון – קדימה, אחרי הצ'רקסי הצנום. נכנסו כולם לבית-הכבוד, ועמדו בשורה. וכשגמרו להשתין שם הצנום ידו על צווארו של אבו-בטאטה ועל כתפו של הרון ואמר:

"אני לא אמסור אתכם. אני בעצמי יהודי!"

"מה, יהודי?"

"כן, ודעו לכם – סכנה להמשיך לנסוע. הם יכירו בכם שיהודים אתם."

"אך כיצד? והלא גם אנו נימולים?"

 "כן, אך יש הבדל קטן במצווה זו אצלם ואצלנו, ועל פיו יכירו שאינכם מוסלמים, ויגרשו אתכם. ואם יגלו זאת מרחק תחנות אחדות קדימה, היכן שאסור לכם להימצא, ימיתו אתכם!"

"מה נעשה אפוא?"

"ראו, בעוד שתיים-שלוש תחנות עתידה הרכבת לעמוד למשך הלילה, במקום הנקרא הַדִיֶה. שם תרדו עימי, נשכור גמלים, ומשם נפנה ונרכב מזרחה."

"מזרחה?" קרא אבו-טַנֶק, שנכנס אותה שעה אף הוא אל בית-הכבוד, "מי אתה, הזר?"

"עַמַשַׂי השומר!"

"ואת מי אתה מחפש?"

"את יהודי חייבר!"

 *

בקרון העושה דרכו דרומה, בקרב קהל עולי-הרגל המוסלמים, הצטופפה החבורה באחת הפינות סביב לבחור הלבוש כצ'רקסי, שהיה כבן עשרים וכמה שנים. עיניו הכחולות יקדו שעה שסיפר על עצמו ועל יהודי חייבר, כל זאת בנעימת דיבור שקטה וחד-גונית, למען תישמע העברית הגרונית שבפיו כמו איזה ניב ערבי נידח, ששאר הנוסעים מתקשים להבינו.

"נולדתי במושבה בגליל, ואימי מתה בלידתה אותי. היה זה בשעת התנפלות על המושבה. סבתי מצד אימי היתה ספרדייה, מצפת, ואימי אף היא צפתית היתה. אני עצמי גודלתי על ידי זקנה צפתית, אשר ממנה שמעתי על תולדות משפחתי. גדלתי ועבדתי במשקו של אבי, האיכר. ומילדותי למדתי להתחפש כערבי, לדבר ערבית ולנהוג על פי מנהגיהם. כשהייתי בן שבע-עשרה נשא אבי אישה, אז עזבתי את הבית ומאז אני נודד במושבות הגליל ויהודה, לעיתים עובד כפועל, לעיתים שומר על גבי סוסתי האצילה, 'שובבה' שמה. ויש הרואים בי מעין 'גיבור' חדש בארץ – " כך אמר בשמץ ביישנות, ואולם פתאום התלהב בחשאי והוסיף – "ואז אמרתי לעצמי יום אחד כי בעיני עצמי רק בזאת איבחֵן אם אכן גיבור אני – אם אמלא אחר הקריאה המעסיקה אותי זה זמן רב – "

אבו-בטאטה השמן, שהיה מנגב מדי פעם את פניו בכנף הכאפיה, ושותה מנאד-העור הגדול שנשאו עימם (והיו ממלאים בו מים בכל תחנה), ומנגב בשרוולו הרחב את שפמו הקטן, הזקור – פשט ידו למול הצ'רקסי כחפץ לאותת לו דבר-מה שאינו יכול לאומרו, שהרי אילם הוא.

הצ'רקסי השתתק לרגע, ואז רמז אבו-בטאטה להרון הקטן לשלוף את מחברתו, ורשם על אחד מדפיה, בבדל-עיפרון, ובכתב-יד עברי מתוח מאוד, הנראה ככתב-יתדות:

"קומה וּלְכה המידברה!"

"כן. זו בדיוק הקריאה הממלאה את ליבי." אישר הצ'רקסי. "אך מניין ידעת אתה זאת?"

כתב אבו-בטאטה: "הסופר יעקב רבינוביץ יכתוב על אודותיך ספר בשם 'נדודי עמשי השומר' – "

 הצ'רקסי הסמיק. "כן. אני מכיר אותו. פעם נפגשנו במלון 'הירקון' בו הוא מתגורר, בפתח-תקווה. הבית ניצב מאחורי שדירת הברושים היחידה ביופייה, ברחוב החול [כיום רחוב ז'בוטינסקי. – אב"ע], בכניסה למושבה מצד יפו, והוא מוקף עצי תותים ורימונים ופרדסים, ובעליו הוא האיכר משה גיסין. אך לא ידעתי כי הסופר החביב עומד לכתוב ספר על אודותיי! גם אתה מכיר אותו?"

אבו-בטאטה החווה מין תנועה סתמית בידו ובפניו, שיכלה להתפרש לכאן ולכאן, ולא ענה. ואילו הרון לקח את העיפרון וכתב במחברת משהו, כשהוא משתדל לחקות את כתב-היתדות של אבו-בטאטה (שניסה כמובן לכתוב כך שאותיותיו העבריות תיראנה כאותיות בערבית).

כשהחל הרון הקטן כותב נשמעו קולות השתאות וצקצוק שפתיים בקרב קהל עולי-הרגל המוסלמים. איש מהם טרם ראה בידואי בגילו כותב! – ובתוך המולת ההשתאות היה ניתן גם להבחין איזו נהמה של חשד, ובעקבותיה איבה.

הצ'רקסי חייך בידידות אל הנוסעים, ליטף את ראשו של הרון הקטן ונשקו על מצחו, כשהוא מסביר בערבת קולחת, ובניב גלילי – כי הילד המוכשר הזה – מסכן הוא, ומה שמנע ממנו אלוהים בדיבור, חנן אותו בכישרון הכתיבה ובתבונת-ליבו, כלשון הפתגם:

"לִשַׂאן אִל-עַאקִל פִי קַלְבּוֹ – וְקַלְבּ אִל-אַחְמַק פִי תֻמוֹ!" – כלומר, לשון החכם בליבו, ולב הכסיל – בפיו!

ואחר קרא את שכתב הרון:

"אתה מכיר גם את יחזקאל חֶנקין?"

"כן," אמר הצ'רקסי, "כמוהו שואף גם אני להביא את הבידואים היהודים ארצה. רבבה של גיבורים כמותם יגנו על כל מושבותינו, ולא נצטרך עוד לשומרים מבני העם-השכן, השומרים עכשיו על רוב מושבותינו. הלא אם נישן בחסדם של שכנינו אלה – יוכלו לילה אחד לשחוט אותנו מדן ועד באר-שבע מבלי אשר גם נתעורר ונאחז בחרב או באקדח!"

"אך כיצד עלית על עקבות יהודי חייבר?" כתב לו רני במחברתו.

"יום אחד," המשיך הצ'רקסי וסיפר, "על חוף הים, ביפו, פגשתי תימני זקן שעלה לארץ-ישראל מזמן, מזמן, לפני יותר מעשרים שנה, כאשר רק החלו נוסדות המושבות החדשות בארץ. והוא סיפר לי כי ישנם עוד יהודים רבים שיבואו, מתימן, מפרס, מבבל, מן האובדים בארץ אשור והנידחים בארץ מצרים, ועשרת השבטים, בני-משה, בני יונדב בן-רכב ויהוד-אל-חייבר.

"שאלתי אותו: 'היודעים אתם משהו על יהודי חייבר?'

"פני התימני התלהבו והוא סיפר לי:

"'כן. אבא היה רוכל היוצא אל המידבר. פעם פגש שני בידואים, וחשב כי פניהם מועדים לגזול אותו. התחיל מבקש רחמים. אמרו לו הבידואים: "אל תירא ואל תיחת. אנו ישראל." – אמר להם: "מי אתם?" – ענו לו: "מִישָׁאֵל וְאֶלְצָפָן." – ורכבו על סוסיהם ונעלמו. אחרי ימים רבים נדד אבא בקצה השני של תימן, בחצר-מוות. ראה והנה אחד מבני הרפאים, הענקים, יצא מן ההרים וכידון לו ארוך. וכמעט שפרחה נשמתו של אבא מרוב פחד. ניגש אליו האיש ההוא ונגע בו בקצה כידונו. חשב אבא כי קיצו בא והתחיל להתפלל. פתאום שמע קולו של הענק המפחיד מדבר בעברית! – "קומה!" – נשא אבא עיניו וראה אדם יהודי עומד מולו ומסתכל בו  בשתי עיניים, ומקל עשוי מעץ שקד, פורח בידיו. שאל אבא: "קרובה הגאולה של עם ישראל?" – שתק אותו אדם. אמר לו אבא: "מה שמך ושבטך, ובאיזה מידבר של ישמעאל אתה יושב?" – צחק האיש ואמר: "שמי, סִתְרִי." – ונעלם.'

"למחרת חזרתי ונכנסתי לביתו של התימני הזקן," המשיך הצ'רקסי בסיפורו, "והוא המשיך וסיפר לי על יהודי מארץ תימן, שנפל בשבי ומכרוהו לעבד. ראה והינה יש תפילין ומזוזות לאדוניו. שמח ליבו: יש עוד יהודים במידבר? המשיך לגור עימם ולהתהלך ביניהם ומצא שהם שלושים אלף גיבורי-חיל. אמר להם: 'מתי תבואו לארץ-ישראל?' – אמרו: 'כשיבוא שליח מירושלים, עיר-הקודש.' והמקום ההוא רחוק מתימן, וקרוב לערי הנביא של בני-ישמעאל, מכה ומדינה.

"ויום אחד פגשתי בירושלים יהודי אחד, מתושבי העיר, שהירבה להסתובב בין הערבים כשהוא מחופש לחַכִּים, רופא. והוא הראה לי פתקה כתובה בכתב-סופרים משונה על קלף ובה דברים בלשון מעורבבת, שלא הבנתי בה הרבה. היהודי סיפר לי כי ראה פעם בחברון בידואי אחד מנשק מזוזה. עקב אחריו ליד מערת-המכפלה, ולאחר ויכוח מושך, שבו הכחיש הבידואי את מוצאו היהודי, הסכים הלה לבסוף לגלות כי בן הוא לשבט יהודים מן המידבר הגדול, מהלך ארבעים יום מרבת-עמון דרומה. ואף הפקיד בידי היהודי הירושלמי את הפתקה המשונה הכתובה בליל של עברית וערבית. לאחר הפצרות רבות מסר לידי היהודי את פתקת הקלף, והנה היא לפניכם. לא הרבה הבנתי בה, אך גם המעט שפיענחתי – הלהיב אותי לצאת אל המידבר!"

ובדברו שלף מכיס שבסתר חגורת-האבנט שלו מטפחת דקה, שבה היתה עטופה בזהירות פתקה חומה, והניחה ביניהם, על ברכיו. תחילה התבוננו בה אבו-בטאטה והרון הקטן, ואחר-כך העבירוה בזהירות לאבו-טנק, אשר כיוון לעומתה את שפופרת המתכ"ש, זו מכונת תרגום כל שפה, הפועלת באמצעות המחשב "צפנת פענח", וקרא את השורות המהבהבות וחולפות על פני הצג האלקטרוני הזעיר, בגב המתכ"ש:

"קח לך שלושת בני חיל יהודים מארץ-ישראל, ואחד מבגדד, והלכת דרומה ממידבר סיני, מעבר ים-סוף, שם ינחו אותך רגליך למשכנות שבטינו, והכרת אותנו פנים אל פנים, ותספר איפה שאר שבטינו רועים, ועל שלומם וחייהם."

השפופרת שבידי אבו-טנֶק חוללה פלאים בקרב קהל הנוסעים, שהתרשמו מיד כי אבו-טנק הינו חַכִּים, כלומר – רופא. ומיד החלו צרים עליו, כל אחד עם פגעו ונגעיו –"קַלְבִּי בִּוְגַ'עְנִי!" – בטני כואבת, ראסִי, ראשי,  סִנִי, שִׁנִי, וכן הלאה, ולא נחו ולא שקטו עד אשר הניח אבו-טנק אל-חכים, כפי שנקרא עתה בפיהם – את שפופרת המתכ"ש על הבטן, החזה, הגב, הראש – של כל אחד מן ה"חולים", ומבעד לבגדיו, כמובן –

וראה זה נס – רק נגעה השפופרת באבר ה"נגוע", ומיד חלף הכאב ואיננו. ושמו של רופא-הפלאים נפוץ במהירות הברק ברכבת, ועולי-הרגל החלו מצטופפים במעברים המוליכים אל קרונו של אבו-טנק אל-חכים, גם נשים רעולות-פנים, ישישים ונערים, עיוורים ופסחים, חירשים ו –

כן, אפילו אילמים. לא שמו ליבם כלל לכך שמכשיר-הפלאים של אבו-טנק אל-חכים לא הושיע מאילמותם את אבו-בטאטה ואת הרוּן, צעיר בניו.

ובינתיים, בטנו של אבו-בטאטה קירקרה, קירקרה, והגאזים המטיילים בה גרמו לו מדי פעם עווית של כאב. תבשיל העדשים והפולים משנת 1880 שאכל בערב, בפתח-תקווה, ניפח כנראה את מעיו, ומהיותו עתה אילם חשש לפתוח פיו ולהתאונן, מה עוד שבלתי-אפשרי היה לשחרר אפילו מקצת מן האוויר הלוחץ בבטנו, מבלי להתבזות.

ההתקהלות נעשתה כנראה כה צפופה, וערימת המטבעות שהותירו ה"חולים" כה גבוהה, עד כי גם הזַאבֶּט, קצין-המשטרה התורכי שחיפש בתחנת הביקורת הדתית את הלא-מוסלמים מקרב קהל הנוסעים – פילס עתה דרכו אליהם. שפמו השחור, האדיר – רוטט. עיניו השחורות, הבוערות – חודרות כליות ולב, כמו שאומרים. וידיו האיתנות, המחזיקות במגלב מקושט – מחמיקות מטבעות-כסף אל כיסו: מַגִ'דִיוֹת, בִּישְׁלִיקִים, גְרוּשִׁים, ואפילו במֶטַלִיקִים לא בחלה נפשו, כל אלה מתנות "בקשיש" שכיבדוהו בהן הנוסעים מסיבות שונות, וכמובן, לא מתוך שמחה רבה.

תחילה הכול היו סבורים שהזאבט בא לאסור את אבו-טנק אל-חכים, אך לא, אף הוא, מתברר, סבל מנגע כלשהו. יבלת גדולה, נוקשה, עלתה על האצבע הקטנה של רגלו השמאלית, והוא לא נח ולא נרגע, למרות אי-הנוחות שגרם בזאת לכל הנקהלים, עד אשר חלץ נעל ונאנח בהנאה שעה שחש במגע שפופרת המתכ"ש הגואלת על יבלתו הכואבת. וכתודה פשט ידו וגרף עימו כמחצית מערימת המטבעות שהתאספה ליד אבו-טנק אל-חכים, ושילשלה לכיסו כשעל פניו הבעה של מי שיודע כי נוכחותו מכבדת את סביבותיו.

והרכבת מתקרבת להַדִיֶה.

המשך יבוא

* * *

הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* ציטוט מהגיליון הקודם: "'הרפובליקה שקיד' יצא לאור במהדורה חדשה בשני כרכים בסדרת קשת של הוצאת מסדה בשנת 1981. לא הצלחנו לאתר את שם המתרגם."

לאודי, אני יכול לבשר לך שהמתרגמת של 'הרפובליקה שקיד' היא דוידה קרול. הספר הזה היה להיט בזמנו ולא פלא שגם אתה אהבת אותו כמוני.

שלך

פוצ'ו

אודי: אני מניח שאתה מתכוון שאהבנו בשעתו את התרגום הראשון, שתרגם מרוסית מ. אבשי.

* לאהוד ידידי שלום! סוף סוף מואיל נעמן כהן לתת הסבר לשיטתו באשר לשמות ההיסטוריים הקודמים של אנשים שונים. למה ההסבר אינו משכנע (אותי לפחות)? מפני שיש הבדל גדול בין יהודים ושאינם יהודים שעשו הרבה צרות לעולם הכללי וליהודים בפרט ושבאמת רצו להסתיר את מוצאם – לבין אנשים מההוויה הישראלית העכשווית, אנשים שכולם מכירים אותם, יודעים מיהם ומה היה פועלם, ואשר נעמן מתעקש להזכיר את שמם הגלותי הקודם של הוריהם.

ה"התנצלות" שלו היא "כאילו", ולא איכנס לוויכוח על כך שיש הבדל תהומי בין "מעשה מגונה", על כל משמעויותיו, (שאת זה הוא מודה שלא אמרתי) לבין – "לדעתי זה מנהג מגונה." אם הוא חושב שזה אותו דבר, אז יש לו, אפוא, עוד הרבה מה ללמוד למרות כל ידענותו.

לעניין הצנזורה – נעמן כהן מנסה להראות שהוא אינו רק ידען גדול אלא גם פסיכולוג המנסה בכוח לפרשן את התנהגותי וכוונותיי. לא היה ולא נברא! לא היה כל סבטקסט בכתיבתי! כנראה שצור מחצבתי והחינוך שקבלתי וספגתי כל חיי שונים משלו. דבריי היו מפורשים לגמרי: איני מבקש ואיני דורש צנזורה ואני מכבד ומעריך את העורך על כך שאינו עושה זאת (למרות שאני יודע שבהרבה מאוד מהמקרים דעתו שונה משל הכותבים).

שלך,

יונתן זמיר

* שלום אדוני העורך, עניין הבאת השמות המקוריים שמביא נעמן כהן דווקא מעניין ומשעשע. צר לי, ואפילו אפשר להתאבל על כך – שלאנשים אין ולו קורטוב  של חוש הומור, והיובש אצלם רב בהרבה על הלחלוחית שאיננה, והם לא יכולים אפילו להעלות חיוך ולפטור את העניין במשהו כמו: "תראו את המשוגע הזה נובר ונובר להוציא שמות מן השיכחה. אין לו מה לעשות?"

בברכה,

י"ז

* איילה זמרוני: לאוהבי השפה העברית. אורי הייטנר כתב בעיתון האינטרנטי האחרון של אהוד בן עזר: "ביד הלשון:  עֵרָגוֹן – 20 שנה חלפו מאז מותו בטרם עת של מאיר אריאל, ז"ל. אריאל היה המאהב הגדול של השפה העברית ווירטואוז בשליטתו בה ובמשחקו בה. בשירו "זרעי קיץ" השתמש אריאל במילה יפהפייה ונדירה.

זרעי קיץ נישאים ברוח

מעירים זיכרונות

מעוררים עֵרָגוֹנוֹת.

עֶרְגוֹנוֹת הם רבים של עֵרָגוֹן. עֵרָגוֹן – פירושו כיסופים, כיליון נפש, כמיהה, רצון עז. בדרך כלל אנו משתמשים במילה עֶרְגָּה. אלו מילים נרדפות. מאיר אריאל בחר במילה הנדירה יותר, ובלשון רבים."

עד כאן הציטוט.

נ"ב,

ואני מוסיפה עוד שתי מילים נרדפות: המיית לב, התגעגעות.

אהוד: בשנת 1987 יצא בהוצאת זב"מ קובץ סיפוריי "ערגה" – אך מאחר שאני סופר נידח איש אינו מתייחס לכך וכניראה גם אינו יודע על כך.

* אהוד שלום, קראתי היום ב'חדשות בן עזר' את השיר של מאיר אריאל שבו מופיעה המילה "ערגונות", וחשבתי לשתף אותך בכך שגם באחד משיריי במחזור שירים שכתבתי בזמנו לזכר אימי (וחלק ממנו התפרסם באחד מגיליונות "גג") מופיעה המלה הזו. זה סימן שהמלה הנפלאה הזו עדיין מרחפת בתודעה התרבותית שלנו. 

אני מצרפת כאן את השיר.

בברכה,

יערה

יערה בן-דוד

(מתוך מחרוזת השירים לאימי במותהּ)

צִפֳּרֵי הַפַּארְק לֹא הִמְתִּינוּ לָהּ וְשָׁרוּ לְבַדָּן בְּלִי מִזְמוֹרֶיהָ.

שַׁחְרוּר וְחוֹחִית, מַיְנָה וְדוּכִיפַת, צוֹצֶלֶת נִכְחֶדֶת

וְהָאֲנָפָה הַלְבָנָה בַּמַּיִם הַיְרַקְרַקִים לְבַדָּהּ

לֹא זָזָה.

מוֹתָהּ שֶׁל מַלְכָּה בָּשָׂר וָדָם מַקְהִיל עֶרְגוֹנוֹת.

זְמַן הָעוֹרְבִים, מַלְכֵי הַפַּארְק.

וְאִישׁ לְלֹא צֵל עַל הַסַּפְסָל שֶׁהָיָה שֶׁלָּהּ.                            

אָמוֹק רִיצַת הַלַּיְלָה עַד אוֹר יוֹם מָלֵא.                                

* "באחרונה יצא לאור התרגום הרוסי לספרו האחרון של פרופ' יובל נח הררי, '21 מחשבות על המאה ה-21'. בתרגום הוכנסו מיספר שינויים בולטים ביחס למהדורה העברית של הספר, שיצאה לאור אשתקד (כנרת זמורה ביתן דביר). כך, פיסקה שלמה שעסקה בשקריו של נשיא רוסיה, ולדימיר פוטין, הוחלפה בפיסקה העוסקת במקבילו האמריקאי דונלד טראמפ, וקטע שדן בכיבוש חצי האי קרים שבאוקראינה, מוצג בגירסה הרוסית כ'סיפוחו'." ["הארץ" 18.7].

אהוד: זו לא פעם ראשונה שאנחנו מוצאים עדות לחוסר אמינותו של יובל נח הררי, כך היה גם לגבי הערכתו הסהרורית את מיעוט השפעתה ההיסטורית של היהדות בתולדות התרבות המערבית. הוא כנראה מתאים לבורות של פתאים ופתיות המאמינים בו ומתייחסים לדבריו ברצינות. אך הוא כמובן לא שרלטן ולא מאחז-עיניים – לא, הוא בסך הכול פרופסור פופולרי!

* "יזהר אופלטקה הוא פרופסור לחינוך באוניברסיטת תל אביב. הוא גם מחזיק תיק החינוך בעיריית גבעתיים, ואחד המתנגדים הבולטים ביותר באקדמיה הישראלית לרעיון של חטיבות הביניים. כשאומרים לו שהוא מדבר מהפוזיציה של מי שצריך להצדיק את מבנה מערכת החינוך בגבעתיים — רמת גן וגבעתיים הן שתי הערים היחידות בישראל שלא פתחו חטיבות ביניים, ונשארו במבנה של שמונה כיתות ביסודי וארבע כיתות בתיכון – אופלטקה עונה שההפך הוא הנכון. 'עברנו לגבעתיים כי לא היינו מוכנים שהילדים שלנו ילמדו בחטיבות ביניים,' הוא אומר."

[מירב ארלוזורוב: "הישגי התלמידים שלא למדו בחטיבות ביניים גבוהים יותר." "הארץ" באינטרנט. 24.7].

אהוד: אופלטקה צודק. חטיבות הביניים הן עונש כבד לתלמידים ולמורים בישראל! ככה הרסו את בית הספר העממי, היסודי, בן 8 הכיתות – בישראל!

* "הכול יקר, אז איך הישראלים צורכים כמו משוגעים? אזרחי ישראל מתלוננים כל הזמן על המחירים הגבוהים, אבל לא מפסיקים לטוס לחו"ל, לרכוש כלי רכב ולעמוד בתור למסעדות. כל עוד החגיגה נמשכת – הלחץ על הממשלה לפעול להורדת יוקר המחייה פוחת ופוחת."

[סמי פרץ. "הארץ". 24.7].

ראש הטופס

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2219 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,075 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,074 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-89 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,633 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-93 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-73 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-31 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-63 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח-בהקלדה של הלקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

[מיספר הערכים לפי ההתקדמות בהקלדה]

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,240 נמעני המכתב העיתי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל