פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1464

[שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, כ"ו בתמוז תשע"ט, 29.7.2019

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: הָהָר וּמוּחַמַד. // חובב טלפז: במלחמה לא כמו במלחמה: פרק כ"ז:  מוּלֵר – שירת הברבור שנגוזה. // יהודה דרורי: חמישה תיקונים חשובים הנדרשים בחוק הבחירות. // אורי הייטנר: 1. על קברו של אבא. 2. צרור הערות 28.7.19. // אמיר לוי: ח"כ דיכטר: התנצלות ברק על פרעות 2000 היא יריקה בפרצוף הלוחמים!" // פוצ'ו: בחיי [6]. י"ד. הפיצוץ. // שני שירים "מתוך לקט שירי אהבה" מאת סרגי יסנין. תרגום מרוסית: יואל נץ. // משה גרנות: הסבא הטוב של כולנו. 90 ל"מאזניים", כתב-העת הוותיק ביותר בארץ ישראל. // אהוד בן עזר: בשעתו שילמו לנו. // תקוה וינשטוק: 1. שינקין – מדרחוב? 2. הסרט "אישה עובדת". // נעמן כהן: בשבח ההומור. // אהוד בן עזר: "החבצלת האדומה" לאנאטול פראנס. עברית: 1929. פורסם לראשונה במוסף "משא" של עיתון "למרחב" ביום 20.2.1970 לפני 49 שנים. // אהוד בן עזר: בעקבות יהודי המידבר. פרק תשעה-עשר. מעשה נורא באבּו-בטאטה הוא אבּו-טָאך, בכיכר תחנת-הרכבת בהַדִיֶה. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

הָהָר וּמוּחַמַד

הָאִמְרָה הַמָּסָרְתִּית "אִם אֵין הָהָר בָּא אֶל מוּחַמַד

בָּא מוּחַמַד אֶל הָהָר" קִבְּלָה לִפְנֵי יָמִים סְפוּרִים

וָרִיאַצְיָה אַקְטוּאָלִית כְּשֶׁהָאַלִּימוּת הוּחַמָּה

בֵּין עַרְבִים בְּהַר הַבַּיִת וְאוֹרְחִים לֹא מֻכָּרִים

מִסָּעוּדְיָה, שֶׁבִּקְּרוּ בְּהַזְמָנַת מִשְׂרַד הַחוּץ

גַּם בַּכְּנֶסֶת גַּם בְּ"יָד וָשֵׁם" וְגַם בְּתֵל-אָבִיב

וְגִלּוּ כִּי הַצִּבּוּר הַפָּלֶסְטִינִי דֵּי לָחוּץ

כְּשֶׁסָּעוּדִים מִתְאַרְחִים בָּהָר בִּמְאוֹר-פָּנִים חָבִיב

כְּשֶׁבֵּינָם נִמְנֶה הַבְּלוֹגֶר הַסָּעוּדִי הַצָּעִיר

אֲשֶׁר שְׁמוֹ סָעוּד מוּחַמַד וְדוֹבֵר עִבְרִית יָפָה

שֶׁאוֹתוֹ הַפָּלֶסְטִינִים בְּמַבּוּל שִׂנְאָה מָהִיר

מְקִדְּמִים בַּחֲרָפוֹת וּבִירִיקוֹת חֵמָה טְרוּפָה

רַק מִשּׁוּם שֶׁהוּא הִבִּיעַ אַהֲדָה לְיִשְׂרָאֵל

וּכְשֶׁכָּל שְׁטוּפֵי הַמּוֹחַ מֻרְעָלֵי הַהֲסָתָה

מְגַנִּים אוֹתוֹ בִּשְׁמוֹ שֶׁל הַקֻּרְאָן הוּא מְעַלְעֵל

בַּקֻּרְאָן שֶׁבְּכִיסוֹ וְאָז בְּדִיקְצְיָה רְהוּטָה

הוּא מַקְרִיא לָאֲסַפְסוּף פָּסוּק מֵאָה שְׁלוֹשִׁים וּשְׁנַיִם

מִן הַ"סּוּרָה" הַשְּׁבִיעִית בָּהּ הַנָּבִיא אוֹמֵר בְּרוּרוֹת

"וְאַחַר-מִכֵּן הוֹרַשְׁנוּ בְּשֵׁם אַלְלַהּ בַּשָּׁמַיִם

אֶת הָאָרֶץ הַקְּדוֹשָׁה לָָעָם אֲשֶׁר עֻנָּה מָרוֹת,

הַיְנוּ עַם הַיְּהוּדִים בָּם יִתְקַיְּמוּ בִּגְלַל סִבְלָם

כָּל אוֹתָן הַהַבְטָחוֹת אֲשֶׁר נָתַן רִבּוֹן עוֹלָם

לְאֻמַּת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמוּדַת סֵבֶל וֶעֱנוּת

כְּתַגְמוּל שֶׁהִיא צִפְּתָה לוֹ בִּדְרִיכוּת וְסַבְלָנוּת."

וְאִם גַּם בְּכָךְ לֹא דַּי הוּא מְצָרֵף לְאוֹתוֹ רֶקַע

גַּם אֶת "סוּרָה" שְׁבַע-עֶשְׂרֵה בָּהּ בַּקֻּרְאָן הַזֶּה נִרְשַׁם

כִּי בַּלַּיְלָה עָף מוּחַמַד מִן הַ"כָּעַבָּה" בְּמֶכָּה

עַל סוּסוֹ עַד לַמִּסְגָּד שֶׁבְּקָצֶה רָחוֹק מִשָּׁם

וְכֵיוָן שֶׁבְּעַרְבִית מִלַּת "קָצֶה" הִיא "אַקְסָא", תֶּכֶף

יִחֲסָה זֹאת פְּרוֹפָּגַנְדַת פָּלֶסְטִין בְּלַהַט רָב

לַמִּסְגָּד בְּהַר הַבַּיִת כְּמוֹ בְּהוֹכָחָה חוֹתֶכֶת

וְעֵדוּת לְכָךְ שֶַׁהַר הַבַּיִת הוּא שֶׁל בְּנֵי עֲרָב.

אֲבָל לֹא פָּחוֹת חוֹתֶכֶת הִיא קְבִיעַת הַהִיסְטוֹרְיוֹנִים

אַל וַּאיְקִידִי וְכָמוֹהוּ אַל אַזְרָקִי, שֶׁשְּׁנֵיהֶם

הִיסְטוֹרְיוֹנִים מֻסְלְמִים, שֶׁעַל פִּי כָּל הַקְּרִיטֶרְיוֹנִים

זֶה סִלּוּף מֻחְלָט שֶׁל הָאֱמֶת כִּי כָּל אַרְצוֹתֵיהֶם

שֶׁל שׁוֹמְרֵי דַּת הָאִיסְלָאם מְאֻכְלָסוֹת מַמָּש בְּלִי הֶרֶף

מִסְגָּדִים שֶׁשְּׁמָם "אֶל אַקְסָא" כִּי מֻקְּמוּ בִּקְצוֹת עָרִים

וְעַל פִּי מֶחְקְרֵיהֶם שֶׁל הִיסְטוֹרְיוֹניִם אֵלֶּה, חֵרֶף

סִלּוּפֵי הַפָּלֶסְטִינִים שֶׁמִּיָּד מְמַהֲרִים

לְזַהוֹת אֶת הַמִּסְגָּד "אֶל אַקְסָא" שֶׁאֵלָיו הִגִּיעַ

הַנָּבִיא, עִם הַמִּסְגָּד "אֶל אַקְסָא" שֶׁבָּעִיר אֶל קוּדְס

בְּשָׁעָה שֶׁטּוֹעֲנִים הַהִיסְטוֹרְיוֹנִים בְּמַפְגִּיעַ

כִֹּי מִסְגַּד "אֶל אַקְסָא" זֶה שֶׁבַּקֻּרְאָן נִמְצָא מִחוּץ

לִסְבִיבוֹת מֶכָּה הָעִיר, בִּטְוַח עֲשֶׂרֶת מַיְל מִמֶּנָּה

כָּךְ שֶׁטַּעֲנַת-הַשָּׁוְא הַפָּלַסְטִינִית, עֻבְדָּתִית,

בְּעִנְיַן אוֹתוֹ מִסְגַּד "אֶל אַקְסָא"  בְּלִי סָפֵק אֵינֶנָּה

נְכוֹנָה כַּמִּסְתַּבֵּר גַּם מַדָּעִית וְגַָם דָּתִית.

אֶלָּא מַאי? הַמַּאֲבָק  בֵּין הַבּוּרוּת וְהַיָּאהוּדִים

יֵשׁ לוֹ מִין דִּינִָמִיקָה בָּהּ הַכְּזָבִים סוֹֹפָםֹ לַחְלֹף

וְעֻבְדַּת בִּקּוּר כָּזֶה אֶצְלֵנוּ שֶׁל אוֹרְחִים סָעוּדִים

מוֹכִיחָה כִּי כְּבָר נִבְעִים סְדָקִים גַּם בְּחוֹמוֹת הַבְּלוֹף.

יוסי גמזו

* * *

חובב טלפז

במלחמה לא כמו במלחמה:

פרק כ"ז:  מוּלֵר – שירת הברבור שנגוזה

תוצאות הבחירות לנשיאות ארה"ב ב-8 לנובמבר 2016 היו משולות לבשורת איוב הרת אסון עבור הילארי רודאם קלינטון שעמדה לשאת נאום הכתרה לקראת 4 השנים הבאות ובסבירות רבה ל-4 שנים נוספות אח"כ. מיד עם איחסון השמלות וחליפות הטוקסידו לנשף המיועד, החל המרכיב "הפרוגרסיבי" (כל אלה ששואפים ל"קדם" את החוקה האמריקנית לרמות "נשגבות") לתכנן מערכות פעולה אפקטיביות שיביאו להדחת הנשיא, ויפה שעה אחת קודם.

לקונפליקט אפשרי בין הרשות המבצעת לזו המחוקקת קיים בחוקה כלי נפלא ויעיל – "תובע מיוחד" (Special Prosecuter) שלו ניתנות סמכויות-על כמו : זימון לחקירה באזהרה עדים ע"פ החלטתו הבלבדית; תקציב וזמן בלתי מוגבלים; הקמת צוות לתמיכה מקצועית בהיקף בלתי מוגבל; הקמת חֶבֵר-מושבעים-גדול לחקירת העדים המזומנים (להבדיל ממוזמנים!), וכיו"ב.

הדוגמה הקלאסית היא החוקר המיוחד קֶאן סטאר שהביא בסופו של תהליך למשפט הדחה (Impeachment) של הנשיא ביל קלינטון על ששיקר בעדות בשבועה לחֶבֵר המושבעים הגדול. קלינטון הפסיד במשפט הזה (שבו פועל כל הסינאט כחבר מושבעים) ביחס של 60 לחובתו מול 40 בלבד לזכותו. ההדחה לא בוצעה כי האבות המייסדים דאגו שהחוקה תגן על נשיא מכהן מהדחה שתתבצע אך ורק תחת רוב מיוחס בסינאט של שני-שליש + 1 לפחות לחובת הנשיא המכהן!

שני עשורים קודם לכן הביאו את הנשיא ניקסון להתפטר מכהונתו בקדנציה השנייה כאשר הבין שאזלו סיכוייו להימלט משיניו החדות של משפט הדחה כזה.

במקרה דנן, החלטת הבוחר שהביאה לתבוסתה של קלינטון ולבחירתו של טראמפ לא התקבלה, בניגוד למסורת ארוכת שנים, ע"י הדמוקרטים שהצליחו להביא למינויו של רוברט מולר כ"יועץ מיוחד" למשרד המשפטים שימצא מי שיתף  פעולה עם רוסיה לקשירת קשר, לקנוניה (Collusion) להתערב בבחירות 2016.

לא היה ספק בכישוריו של מולר למלא את המשימה. בעל עבר צבאי מרשים כקצין מארינס במלחמת וייטנאם בה עוטר במדליות עוז וגבורה, בוגר אוניברסיטאות פרינסטון לתואר ראשון במשפטים, ניו יורק לתואר שני, ותואר ד"ר למשפטים מאוניברסיטת וירגיניה. כרפובליקני הוא מונה מספר פעמים למשרות תובע ברמות מתקדמות ששיאן במינוי הנשיא בוש הבן לראש ה- FBI בשנת 2001 אותו מילא מולר במשך 12 שנים רצופות עד שהוחלף ע"י קומי. מכאן שקשה היה למצוא מתאים ממנו לחקור את החשד הבוהק לקנונייה ע"י הנשיא טראמפ ש"הֵעָז" לפטר את קומי – מחליפו שלו.

מולר ניגש לביצוע משימת הייעוץ עם "שרוולים מקופלים וסרבל עבודה." קיבץ צוות עו"דים בעלי ניסיון, שאיש מהם לא נחשד בקורטוב זעיר של אהדה לטראמפ, משפחתו, עוזריו או עורכי דינו. כמעט שנתיים שקד הצוות על החקירה המאומצת כשהוא נעזר בעשרות חוקרים מנוסים מה- FBI ומה-CIA. כתבי אישום לעדים אפשריים על פעילות פלילית שאינה קשורה כלל לנושא במטרה להשגת מנוף לחץ אפקטיבי להופכם לעדי מדינה בנושא דנן – העלו חרס בידם, שהתבטא במשפט חסר תהיות בדו"ח המסכם עליו חתום מולר עצמו – לא היתה קנוניה מצידו של הנשיא טראמפ, לא מי מבני משפחתו, לא מי מעוזריו ולא מצידו של אמריקני כלשהו. למשפט חותך כזה לא ציפה האופטימיסט ביותר במחנה טראמפ.  בחלק ב' של הדו"ח מנה מולר כ-10 מיקרים של ניסיונות  לשיבוש החקירה אלא שבאף אחד מהמקרים הללו הוא, מולר, לא הגיע למסקנה חותכת של שיבוש שיביא לכלל כתב אישום כלשהו מצידו.

כשהגיש מולר את טיוטת הדו"ח לשולחיו במשרד המשפטים, השר בַּאר וסגנו רוזנשטיין, הם בחנו ביחד את מיקרי השיבוש האפשרי בדו"ח ומסקנתם המשותפת היתה שאין מקום לכתב אישום. כאן יש מקום לציין שהמחוקק האמריקני הוא רהוט במונחיו. מדובר על Obstruction of Justice  או "שיבוש צדק".

אבל מה קורה אם הצדק נשמר ולא נעברה כלל וכלל העבירה? החוק האמריקני לא מתיר שיבוש הליכים לחשיפת עבירה ורואה בשיבוש הליכים עבירה חמורה על החוק גם אם לא היתה עבירה כלל. זו היתה נקודה קריטית בה ניסו הדמוקרטים להיאחז בקריאתם למולר למתן עדות ביום ג' שעבר (23 ליולי). אלא שבדיוק בנקודה זו הוא סתר עצמו באופן משתק. פרשנים רבים עמדו על כך ובחרתי לדבוק בפרשנות החותכת של מי שנחשב לאוטוריטה מובהקת בעולם המשפט האמריקני – פרופ' אלן דרשוביץ'. שסיכם בשני משפטים קצרים.

רוברט מולר החל את עדותו שאימץ בחום בדו"ח שכתב את העיקרון שתובע במשפט אינו קובע ואינו ממליץ על אי העמדה לדין תפקידו מתמצה בהמלצה להעמיד לדין אם הגיע למסקנה זו. במשפט הבא בפתיחה הוסיף מולר שיפעל ע"פ הוראת שר המשפטים שלא לחרוג כהוא זה מהדו"ח שעליו חתם.

אלא מאי, בהמשך התשאול הזה בקונגרס, שארך כשבע שעות, חזר מולר כמה וכמה פעמים על כך שהחליט שלא להעמיד את טראמפ לדין כי במשרד המשפטים יש מדיניות שלא להעמיד לדין נשיא מכהן. אלא שלאורך כל הדו"ח המשתרע על כ-450 דפים אין זכר לטיעון הזה וגם לא במכתב המשותף שנחתם ע"י משרד המשפטים ומשרדו של של מולר!!!  במכתב הזה נאמר באופן מכוון משפט המפתח שמובא כאן במקור:

 “The attorney general has previously stated that the special counsel repeatedly affirmed that he was not saying that, but for the OLC (Office of Legal Counsel) opinion, he would have found the president obstructed justice.”

בהמשך מוסיף אותו מכתב, החתום במשותף, שההחלטה של מולר שלא להעמיד לדין הגיעה במנותק לחלוטין מסוגיות בחוקה שמגינות באופן כזה או אחר על נשיא מכהן מעמדה לדין.

לבסוף ביצע מולר, שנראה שפוף ונפחד לאורך מרבית התשאול (היה ראש ה-FBI?) – את הקביעה הסופית שמוטטה את שארית האמון בעדותו כולה. לשאלת איש הקונגרס ליו: "האם נכון שהסיבה שלא העמדת לדין את הנשיא על עבירות השיבוש לא נבעה מחוסר יכולת להעמיד לדין נשיא מכהן?"

"זה נכון." ענה מולר.

הניסיונות מצד הדמוקרטים למנף בכל מחיר את עדותו של מולר לקראת משפט ההדחה – שאיפתם הבלתי כמוסה זה למעלה משנתיים – נדמו תוך יומיים, אלא שתחתם צצו ניסיונות חדשים בתכלית. אין טעם לפרטם כי אפילו הספיקר שלהם, ננסי פלוסי, טוענת נגד הניסיונות למשפט הדחה שיעירו את כל הבייס הרפובליקני ורבים מהבלתי מפלגתיים לטובתו של טראמפ בבחירות הבאות.

הערכתי הצנועה – הניסיונות יימשכו! אין לדמוקרטים בבית הנציגים אג'נדה אחרת ומאוחר להתחיל בחדשה.

הסינים משקיפים על המאבק המתמשך הזה (הם נכחו באולם התשאול)  בתקווה גדולה למשפט הדחת הנשיא שעשוי מבחינתם להסתיים בניצחונם.

חובב טלפז

28 ליולי  2019

* * *

יהודה דרורי

חמישה תיקונים חשובים הנדרשים בחוק הבחירות

התקנת מצלמות בכל הקלפיות. למשל עדאלה – המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל, כבר פועל למניעת מצלמות בקלפיות המגזר הערבי (וכולנו מבינים למה...) – ומצד שני במגזר החרדי הביעו התנגדות למצלמות בקלפיות (מחמת צניעות הנשים יעני... אבל אנחנו יודעים היטב למה...) – כדי למנוע כל האשמות על גזעניות בנושא, יש לדאוג למצלמות בכל הקלפיות. יש להחליט מיד ולרכוש את המצלמות.

מי שאינו מסוגל פיזית להצביע ילווה לבחירתו ע"י יו"ר ועדת הקלפי או סגנו ובשום אופן לא ע"י מכר או קרוב. כיום אנחנו יודעים כי במקרים רבים המלווה הוא זה שמצביע למעשה...

אדם המוגבל מבחינה נפשית (מחלת נפש או אלצהיימר וכיו"ב) פשוט אינו מסוגל להצביע לבד – ולכן לא יצביע! ברור שאם יבוא עם מלווה, יהיה זה המלווה שידחוף לו את פתק ההצבעה ליד.

מחבלים (אזרחי ישראל) לא יורשו להצביע! מי שהרים ידו באלימות נגד המדינה ואזרחיה – איבד את זכות ההצבעה (יש להחליט על הגבלה זו למרות הסכנה לביטולו מצד הצדקנים בבית המשפט העליון).

רוצחים, אנסים, גנבים, מועלים ופדופילים היושבים בכלא לא יורשו להצביע. הם בעונש האומר ניתוק מהחברה!... בארה"ב וברוב המדינות הדמוקרטיות – לאסירים אין זכות הצבעה, רק אצלנו היהודים– מותר... למה?

3 הערות לסדר היום

משהו על מהות השחיתות הרפואית

[קטע ממאמר ב"דה מארקר"]

"...זה היה מחזה יוצא דופן בתולדות הכנסת: שני רופאים בכירים ומוכרים הגיעו לישיבות של ועדות הכלכלה והעבודה והרווחה בחודשי הדיונים הדרמטיים על החוק להגבלת פרסום טבק שהתקיימו בשנה שעברה, והתיישבו על כיסאם באולם כשעל צווארם כרוך שרוך כתום – אותו שרוך שעונדים הלוביסטים הפועלים במשכן במטרה לקדם את האינטרסים של גופים מסחריים תמורת תשלום. השניים – פרופ' מוטי רביד, רופא פנימי (ומנהל המרכז הרפואי מעייני הישועה), ופרופ' יהודה אדלר – מומחה לקרדיולוגיה, רפואה פנימית ומינהל רפואי – הגיעו לוועדות בתור הלוביסטים של ענקית הסיגריות האלקטרוניות ג'ול, בניסיון למנוע או למתן חקיקה שנועדה להצר את צעדי החברה..." 

הביזוי בפרסומות בטלוויזיה

 הפרסומת בטלוויזיה במדינה נמצאת במירוץ מטורף לנפץ כל טעם טוב ולהרוס כל חלקה טובה. מיטב השירה העברית-הישראלית מוגש בפרסומת סבונים ומוצרי אלקטרוניקה, וגימיקים אינפנטיליים מלווים פרסומת לדבר רציני כמו ביטוח המוצג לציבור ע"י אדם המחופש לחתול והמשחק גולף... [ אני מניח שבקרוב נשמע את "ירושלים של זהב" מלווה פרסומת לנייר טואלט בצבע צהוב...]

אני למשל נמנע במכוון לקנות מוצרים שמתפרסמים בחוסר טעם ואני חושב שטוב יעשה כל אחד אם יחליט כך. אולי זו הדרך היחידה להפסיק את ההפקרות של הפרסומות המזעזעות והמחליאות.

השאיפה הגלותית לקבל דרכון זר

אני מניח שאם בקרוב יוצע ליוצאי עיראק והסביבה לקבל דרכונים עיראקיים, יהיו כמה אלפים שירוצו למלא טפסים, לשלם כמה מאות דולרים ואח"כ לחגוג... הם לא יסעו לעיראק ולא ישתמשו בדרכון אבל ידאגו שכל מכיריהם ידעו שבידם שני דרכונים...

כמו שאמר מי שאמר ש"אפשר היה להוציא את היהודים מהגלות – אבל קשה שבעתיים להוציא את הגלות מהיהודים."

חייתי 15 שנה בארה"ב הן בלימודים והן בשליחות, אשתי נולדה בארה"ב וגם שלושת בניי, ואני התעקשתי לא לקבל דרכון אמריקאי כי אמרתי לכולם שאני ישראלי ואני סומך על דרכון זה בלבד! – אני לא היהודי הנודד והחסר מולדת... יש לי מדינה! ושלא יספרו לי רוכשי הדרכונים למיניהם שזה "מאוד נוח" כאשר יש דרכון שני – האמת? מנטלית, אתם עדיין בגלות...

יהודה דרורי

רמה"ש

* * *

אורי הייטנר

1. על קברו של אבא

כשאבא היה בן 17, הוא הלך לו מביתו, מארץ הולדתו ומבית אביו, ועלה להגשים את חלומו בארץ ישראל. הוא נפרד בדמעות מהוריו, שאך שנתיים קודם יצאו ממחנה הריכוז טרנסיסטריה, שם איבדו את בנם הבכור, כשהוא עצמו סובל ממחלת האולקוס בה לקה כילד במחנה. הם והוא לא ידעו אם יזכו להיפגש עוד. הוא עלה על ספינת המעפילים הנושאת בשמה את התקווה שפעמה בליבו ובלב העם כולו – "מדינת היהודים". בדרכה לארץ, באזור הדרדנלים, השתלטו הבריטים באלימות על הספינה. תינוק שהיה על הסיפון נחנק למוות מגז מדמיע. הם גורשו למחנה מעצר בקפריסין.

לאחר החלטת כ"ט בנובמבר, שוחררו מן המחנה והורשו לעלות לארץ הילדים שטרם מלאו להם 18. לאבא מלאו אז 18 פחות שבועיים. בזכות שבועיים הוא זכה, עלה לארץ – היישר לקרבות מלחמת השחרור, בה לחם בחטיבת גבעתי.

קצת מוזר שבן הסופד לאביו פותח בסיפור שלא חווה, שהתרחש 15 שנים טרם הולדתו. אבל זה, בעבורי, הסיפור המרכזי של חייו, והסיפור המכונן שלי, כבנו. זאת החווייה שעליה גדלתי, אותה ספגתי והיא שמשה נר לרגליי ולאורחותיי, כל הימים.

הסיפור הזה ממחיש יותר מכל את מי שהיה אבא – אדם נחוש, דעתן, יודע מה הוא רוצה, דבק בדרכו, מגשים את האידיאולוגיה שבה האמין בלהט, ואותה הנחיל לנו: הציונות, אהבת האדם, העם והארץ, זיקה עמוקה ליהדות ולמסורת.

בין אבא לביני היה קשר מיוחד במינו. למרות שאבא אדם סמכותי, כבר כילד היינו גם חברים. החברות בינינו היתה סביב נושאי עניין משותפים – פוליטיקה, היסטוריה, מעורבות ציבורית. כאדם בוגר, כאבא לילדים, אני מתפעל מהערכה על היכולת שלו לדבר בגובה עיניים על עניינים ברומו של עולם עם ילד בן עשר, לא כמבוגר עם ילד, אלא כשני מבוגרים. להאזין לדעתי, להתווכח איתי כעם בוגר כשאנו חלוקים. לאורך כל השנים, עד שאיבד את צלילותו, שוחחנו מדי יום בטלפון על עניינים שברומו של עולם, ענייני המדינה וענייני הקיבוץ וענייני המאבק על הגולן וכל הנושאים שבהם עסקתי. תמיד היה חשוב לכל אחד מאיתנו לשמוע את דעתו של בן שיחו. הוא קרא את כל מאמריי, אותם שלחתי לו במייל, והיה מעיר את הערותיו. יש לציין שהוא לא היה מבקר קל.

גדלנו כמשפחה מטיילת. טיילנו רבות בחופשים, בחגים ובשבתות ברחבי הארץ. נהגנו לנסוע למשפחתנו בבית זרע, ובמשך שבוע לטייל איתם בצפון, או שהם היו באים אלינו וטיילנו בדרום ובמרכז. לעתים נסענו לסיורים של החברה להגנת הטבע או לשבוע מרוכז בבית ספר שדה. הוריי היו כל השנים חברים של קבע בחברה להגנת הטבע, ויצאנו גם למחאות, לסיורי מחאה ומאבק, אם על גדות הירקון או בשמורת אירוס פולג, והוא נסע במיוחד, כעבור שנים רבות, גם לאירוע שהייתי בין מארגניו בירדן ההררי.

וכשקצת גדלנו ורווח מבחינה כלכלית, הוריי החלו לנסוע מדי שנה לטיולים בחו"ל, ואבא התמיד בכך עד מחלתו.

אבא אהב את מסורת ישראל. בלילות שבת קיבלנו את השבת בהדלקת נרות, בקידוש ובסעודת חג. בחגים ולעתים בשבתות הלכנו לבית הכנסת.

כתב חנוך לוין (אולי הטקסט היחיד שלו שחף מציניות):

שבת בבוקר. רְאוּ: אב הולך

עם בנו לבית-הכנסת.

יד הבן ביד אביו.

האב הולך ומפזם לו חרש, הבן

בועט באבנים קטנות.

איש איש ועיסוקו, ברחוב הריק,

בתוך שלווה גדולה כל-כך, באור של חסד;

יד ביד, אב הולך עם בנו

לבית-הכנסת.

השיר הזה מיטיב לבטא חוויה מרכזית של ילדותי, הווייה משמעותית של זהותי.

סיפורים רבים אני יכול לספר על אבא, שיבטאו את אישיותו. אספר שלושה.

בטיול משפחתי לים המלח, עלינו עם הטרנטה שהיתה ברשותנו בעליות של סדום, ולפתע המנוע התחמם ונעצרנו בצד הכביש. שעה ארוכה לא עבר אף רכב. וכשכבר עבר רכב, הוא לא טרח לעצור ולהציע עזרה. כאשר המנוע התקרר התחלנו לעלות וכעבור פיתולים אחדים ראינו את הרכב היחיד שעבר לידינו ולא עצר, עומד לצד הכביש עם תקלה ברכב. ללא היסוס, אבא עצר את הרכב וניגש לסייע לו, בלי לומר מילה.

סיפור שני. יום אחד אבא איחר לחזור מן העבודה. כששאלתי אותו היכן היה, הוא סיפר שבכלא. הוא ביקר חבר. לא חבר נפש, אלא עובד במוסך שאבא היה מנהל הכספים שלו. למה הוא יושב בכלא? שאלתי, ואבא השיב, שהוא מסרב לשלם מזונות לגרושתו. "ואתה מצדיק את זה?" שאלתי. "מה פתאום?" – הוא השיב. "אז למה ביקרת אותו?" תשובתו: "כי אם אני לא אבקר אותו, אף אחד לא יבקר אותו. הוא אדם בודד. זאת חברות."

סיפור שלישי. לאבא היה סוג דם נדיר, ומדי חצי שנה הלך לתרום דם. שבת אחת נסענו לבקר את סבתא שלנו באזור, ובדרך שמענו בחדשות הודעה שבתל השומר זקוקים בדחיפות לסוג הדם שלו. בלי להסס לרגע – אחורה פנה, לבית החולים. לתרום דם.

אבא היה אדם פעיל, מנעוריו בתנועת בית"ר ברומניה, ותמיד בוועד הבית, תמיד בוועד הורים, תמיד כגזבר ואיש הכספים, התנדב במשך שנים למשמר האזרחי, כתב מכתבים לראש העיר או לראשי המדינה בנושאים שהציקו לו ולרוב עם הצעות מעשיות.

התקופה שהוריי ראו כתקופה היפה בחייהם, הייתה ימיהם בנגב. אבא, שרק סיים את לימודי הנהלת חשבונות, כאדם צעיר בן 25, נשמע לצו השעה וירד לנגב. הוא, שבע שנים בארץ, ירד לנגב לסייע למושבי העולים, כוותיק לכל דבר. הוא היה מזכיר וגזבר של מושבים בשובלים, המוציא והמביא שלהם. בנגב הוא הכיר את רחל אימנו, שהיתה מורה חיילת. אף היא, שש שנים בארץ, לימדה עברית את ילדי העולים. הם התחתנו והיו בין מקימי היישוב מבועים. הם היו מאושרים. שם אסתי נולדה. אך כשהיא היתה בת שנתיים, לאחר משבר חברתי, כל החבורה המייסדת עזבה. הם היו בין האחרונים לעזוב.

אבא ואימא לא נהגו להרעיף זה על זה גילויי אהבה וחיבה, לפחות לא לעינינו. אולם היתה ביניהם אהבה עמוקה. מי שלא ראה כיצד אבא סעד אותה בימי חוליה במחלת הסרטן שהרגה אותה, לא ראה מסירות, דאגה ואהבה מימיו.

לפני 13 שנים, אבא נסע איתנו למסע ברומניה. שיאו היה ביקור בעיירת הולדתו, רדאוץ. המסע היה חשוב ומעניין, אך לא ראיתי בו מסע שורשים. השורשים שלנו אינם ברדאוץ, אלא בירושלים ובגמלא. לאורך כל המסע הזדמזם בראשי שירו של אהוד מנור "יליד הארץ": "אבא, שר אני לך על שיום אחד קמת ותלך."

עד גיל 79 אבא היה אדם בריא ופעיל. הוא עוד עבד, הוא שחה מדי בוקר, הוא טייל בארץ ובחו"ל, הוא גלש באינטרנט וניהל את עסקיו. ואז הוא חלה במחלת הדמנציה, שאליה התלוו מחלות רבות נוספות. צר היה לנו לראות איך אדם כל כך פעיל, חזק, חכם, אסרטיבי, פריק קונטרול, איכפתי, דעתן, מעורה, פרו-אקטיבי, חרוץ – הולך ומאבד בהדרגה את התכונות שאיפיינו אותו ומתרוקן. כל כך מצער היה לראות איך אדם שתמיד דיבר בגנות אריכות הימים ובחוסר הטעם בחיים נטולי שליטה עצמית, מידרדר לחיים כאלה. באחד מרגעי פיכחונו הוא אמר לאסתי שעצוב לו שהנכדים יזכרו אותו ככה. אנו מבטיחים לזכור את אבא כפי שהיה בימיו הטובים, ולהנחיל את הזיכרון הזה לדור הבא.

אני רוצה להודות לך, רחל יובל, בת זוגו של אבא זה כמעט שלושים שנה, שמילאת מחדש את ביתו ואת חייו של אבא, אחרי מותה של אימא שלנו, ועל טיפולך המסור והאוהב בשנות מחלתו.

ותודה מיוחדת למרלון, המטפל המסור שעשה מאמצים כבירים לסייע לאבא ולהקל עליו.

בסופשבוע שעבר אבא היה במצב קשה מאוד, אך בתחילת השבוע התאושש מעט. כשהייתי אצלו ביום ראשון הוא ישב, מעט דיבר. כשהלכתי, אמר לי בלחש: "ד"ש לכולם."

אלו היו דברי הפרידה שלו. זו מתנת הפרידה.

25 ביולי 2019

2. צרור הערות 28.7.19

* חוזרים להיות אזרחים במדינתם – בוויכוח הציבורי בנושא מבקשי המקלט, יש משמעות לטרמינולוגיה. יש הבדל בין מסתננים, פליטים, מהגרי עבודה. כיוון שהדיון הציבורי בישראל אינו מתאפיין בשיח של אמת, אין אפילו ניסיון אמיתי לבחון כל מקרה לגופו, ולפעול כדין כאשר מדובר בפליטים אמיתיים או במהגרי עבודה אמיתיים. במקום זאת, כל צד מגדיר את כווולם, ללא כל בדיקה, אלא רק ככלי ניגוח – כמהגרי עבודה או כפליטים.

אבל יש מי שעליהם אין מחלוקת. אין מחלוקת שהעובדים הפיליפיניים הם מהגרי עבודה. אין מחלוקת שמהגרי העבודה שהאריכו כאן ימים פעלו בניגוד לחוק. אין מחלוקת שעל פי החוק יש לגרש אותם, כפי שכל מדינה נוהגת.

אין זה אומר שחייבים לגרש אותם. אין זה אומר שאין מקום לדיון ציבורי בנושא. אלא שהדיון צריך להיות אמיתי והגון, לא דיון של סיסמאות.

הסוגייה העומדת על הפרק היא הדין מול החסד. על פי דין – דינם גירוש. אולם ניתן לפעול על פי מידת הרחמים. בעיניי, כאשר מדובר במשפחות שכבר השתקעו כאן שנים רבות, בילדים שגדלו כאן, וכאשר בסך הכול מדובר במספר מצומצם מאוד – מוטב שננהג על פי מידת החסד. אני רואה דעה אחרת משלי, של "ייקוב הדין את ההר", עמדה לגיטימית באותה מידה.

אולם הדבר המאוס ביותר במחלוקת הזאת, הוא ההשוואה לשואה. אני מקפיד לא להיכנס לפינות הממולכדות של אלה שעושים את ההשוואות האלה; לא מנסה להוכיח להם עד כמה ההשוואה חולנית ומטורפת, כיוון שבעצם הנכונות להיכנס לדיון כזה, אני נותן לגיטימציה לעצם ההשוואה. גם כאן לא אסביר עד כמה ההשוואה חולנית. אבל בכל זאת כדאי לציין, שבמקרה הזה מדובר בחזרת אנשים למולדתם, למדינתם, לתרבותם, למקום שבו הם אזרחים. 

* פוליטיקלי קורקט וכבוד המשפחה – אפשר להתייחס לפשע המזעזע של דקירת הנער ההומו הערבי בת"א בידי אחיו כאל מקרה פרטי. אולם אם בוחרים להתייחס אליו כחלק ממקרה כללי, מן הראוי להיות אמיתיים, ולהצביע על המקרה הכללי האמיתי.

התופעה שבאה לידי ביטוי באירוע, אינה "הלהט"בופוביה בחברה הישראלית", אלא התרבות של "רצח על כבוד המשפחה" בחברה הערבית. ומי שבשל מצוות דת הפוליטיקלי-קורקט בורח מן האמת הזאת אל חיקו החם של הפוליטיקלי-קורקט (הנער-שמע-את-הרב-רפי-פרץ-מדבר-על-טיפולי-המרה-בטרם-חזר-בו-נטל-סכין-ודקר-את-אחיו), אינו אלא משת"פ של התופעה.

* סוף עידן נתניהו? – על פי תמונת הסקרים, נכון לעכשיו, מסתמנת המגמה הבאה. לגוש הימין ללא ליברמן אין אפשרות להקים ממשלה. גם לגנץ אין אפשרות להקים ממשלה צרה (והוא גם אינו רוצה ממשלה צרה).

ולכן יש סיכוי סביר להקמת ממשלת אחדות לאומית. ממשלת אחדות תוכל לקום או בראשות גנץ, או בראשות הליכוד. אולם כדי שהיא תהיה בראשות הליכוד, יהיה על הליכוד להעמיד בראשו מנהיג נורמטיבי ושומר חוק, כיוון שכחול לבן לא תצטרף לממשלה בראשות נתניהו.

הפעם נתניהו לא יצליח לדרדר את ישראל למערכת בחירות שלישית בתוך שנה. שום עסקה עם אחמד טיבי לא תציל אותו הפעם. הודעתו הברורה של בנט, שבשום אופן לא ייתן יד לבחירות שלישיות, ואם נתניהו לא יצליח להרכיב ממשלה הימין החדש ימליץ על מועמד אחר מן הימין, חשובה מאוד. הדבר נכון גם לגבי ליברמן. אני משוכנע שזו עמדתם של מרבית הליכודניקים.

מסתמן הסוף לשלטון נתניהו?

* גימיק זול – אהוד ברק התנצל בפני ערביי ישראל, על כך שלפני 19 שנים מילא את חובתו כראש הממשלה, בפרוץ המרד של ערביי ישראל.

מתבקשת השאלה, מה ברק למד היום שהוא לא ידע 19 שנה? והתשובה היא, שהוא למד שאולי זה יגרום למר"צ להיענות לתחינותיו ולאפשר לו שריון ברשימתם, כדי לחסוך ממנו את הביזיון של לראות את אחוז החסימה הרחק מעליו.

האמת היא שמתבקשת שאלה נוספת. אם מחר פורץ מרד זהה, נניח בעת עימות עם חמאס או חיזבאללה, מה הוא מציע לעשות? אבל זה לא משנה, כי זאת שאלה רצינית, ואילו הוא במוד של גימיקים זולים.

* מה ליאיר גולן ולמר"צ? – פעמיים, לאחרונה, הוזמנתי לשמוע הרצאות של יאיר גולן בצפון, שבהן הציג את השקפת עולמו המדינית ביטחונית. אחד מן האירועים היה כנס בנושא תוכנית אלון. בשני המקרים נבצר ממני מלהשתתף, אך חבריי שהשתתפו אמרו לי שאילו האזנתי לו, הייתי מופתע מאוד. לטובה. הוא השמיע עמדות ניציות למדיי, ברוח תוכנית אלון. הוא אף הביע תמיכה מוחלטת בגולן הישראלי.

אז איך אדם שאלו דעותיו מתבולל במר"צ?

שאלה נוספת היא איך מר"צ מקבלת לתוכה אדם שאלו דעותיו. אבל לכך יש תשובה. גולן מזוהה בראש ובראשונה עם נאום הבלע שלו ביום השואה, כסגן הרמטכ"ל, שבו השווה את ישראל לגרמניה הנאצית. ההשוואה הזאת שווה לאנשי השמאל הקיצוני התפשרות על זהות מדינית.

* עריק מעריק פטור? – סתיו שפיר התמודדה על ראשות מפלגת העבודה. כשהפסידה, לא כיבדה את התוצאות, אלא ערקה ממפלגתה ועשתה אקזיט. כל מי שמבקר את המעשה – צודק. אבל לא לכל אחד יש זכות מוסרית לבקר את המעשה. מי שאין לו זכות כזו, הוא האיש שלבטח יזדעק נגדו בצדקנות יותר מכל אחד אחר – האיש שנפגע מן המעשה שלה, עמיר פרץ.

ב-2013 הוא התמודד על ראשות העבודה והפסיד לשלי יחימוביץ'. כשהפסיד, לא כיבד את התוצאות, אלא ערק ממפלגתו ועשה אקזיט. כמו סתיו שפיר, היה לו תירוץ אידיאולוגי. הוא האשים את שלי יחימוביץ' שבכוונתה להצטרף לממשלת נתניהו, וסנט בה על שסירבה להצהיר זאת חד משמעית. הוא הצטרף כמספר 2 לתנועה, בראשות ציפי לבני. לאחר הבחירות כיהן מטעמה כשר בממשלת נתניהו. שלי יחימוביץ' היתה ראש האופוזיציה.

* חידוד מסרים – הירידה של כחול לבן בסקרים והעלייה של מפלגת השמאל האשכנזי, מחייבת את כחול לבן לחשב מסלול מחדש. לא עוד עמעום עמדות, כדי לקרוץ ל"מצביעים אסטרטגיים" מן השמאל, אלא יצירת בידול ברור בין המרכז והשמאל, וחידוד עמדותיה המרכזיות ניציות באופן ברור. ניצחונה של כחול לבן מותנה בקולות מן הימין המתון, הליברלי, הא-ביביסטי.

* למה הודחה אמי פלמור – למה הודחה אמי פלמור, מנכ"לית משרד המשפטים? יש להקדים לכך שאלה אחרת. למה אמיר אוחנה מונה לתפקיד שר המשפטים? בשל החנופה והנאמנות ללא גבול למשפחה. ומדוע הוא הדיח את פלמור? בשל האובססיה החולנית של המשפחה לאיילת שקד.

בקרב רבים בימין, איילת שקד מסומנת כיורשת של נתניהו. בקרב המשפחה, עצם המחשבה על קיומו של עידן שאחרי נתניהו היא כפירה באחד מעיקרי הדת. מכאן האובססיה לאיילת שקד. כיוון שהפופולריות של שקד היא בעיקר בשל פועלה כשרת המשפטים, שקידמה סדר יום שמרני, כעת מנסה המשפחה לערער את הנראטיב ולצייר את שקד כ"ססססמולנית". נתניהו ובעלה לוחצים על שר החינוך ורעייתו לא לאפשר את העמדתה של שקד בראש איחוד מפלגות הימין, בטענה שהיא תמליץ על "מועמד השמאל" לראשות הממשלה. והדחת פלמור נועדה לספק תחמושת לציוץ של דובר ראש ממשלה, ילד התפנוקים בעל הפה המזוהם יאיר נתניהו, על פלמור, השמאלנית שמונתה בידי שקד (שאגב, לא מונתה בידי שקד, אבל בעל הג'ורה עוד לא נתפס על דבר אמת).

השילוב הקטלני של פרנויה ושגעון גדלות עם פלגנות ושנאה, הוא המאפיין של נתניהו ומשפחתו.

* משרת חוסר אמון – אמיר אוחנה מתרץ את הדחתה של פלמור בכך שמנכ"ל המשרד הוא משרת אמון. אכן, משרת המנכ"ל היא משרת אמון של השר, אבל הוא אינו שר רגיל, אלא שר זמני בממשלת מעבר. אני מקווה שנציבות שירות המדינה תמלא כהלכה את תפקידה כשומרת סף של האינטרס הציבורי, ולא תאשר מינויו של מנכ"ל חדש, עד הקמת הממשלה החדשה.

* התרחק מאופנות – בעיתוני השבת, התחברתי במיוחד למאמרים, בכל העיתונים, על העורך המיתולוגי אברהם יבין, שהלך לעולמו. כשוחר ספרות שמעתי כמובן את שמו, ואשתקד, במלאת לו 90 התפרסמו כתבות וראיונות עליו, אך הרחבתי מאוד את היכרותי עם האיש בכתבות השבת, והתחברתי מאוד. בכל זאת, מדובר בעורך של הסופר האהוב עליי ביותר, חיים באר, וכן של מאיר שלו ויהושע קנז, שאף הם אהובים עליי.

למדתי שהוא בן העיר רובנו, העיר שבה נולדה אימי.

מסופר על יבין, העורך של "ספריה לעם" של "עם עובד", שהוא סירב לפרסם את הרומן "זיכרון דברים" של יעקב שבתאי, בשל העובדה שהספר כולו כתוב כמשפט אחד, ללא פיסוק. וגם לימים, כאשר הספר נחשב לפאר היצירה והחלטתו של יבין נחשבה שגיאה פטאלית, הוא דבק בעמדתו, ואמר שהיה נוהג באותו אופן בשנית.

ואני באמת לא כל כך אהבתי את "זיכרון דברים" ואת "סוף דבר" של שבתאי, בדיוק מן הסיבה הזאת, והזדהיתי מאוד עם עמדתו של יבין. הסכמתי עם אמירתו של בני ציפר, שהדבר מלמד שיבין התרחק מאופנות.

* לגדלו לתורה – אנו יושבים שבעה, מעלעלים באלבומים, בתמונות, במכתבים ומסמכים, מעלים זיכרונות, מעוררים ערגונות.

הנה, ברכה לאימי מצוות בית הספר שבו היא לימדה, ביה"ס "גאולים" בר"ג, להולדתי. "זכו לגדלו לתורה, לחופה ולמעשים טובים."

וחשבתי, האם היום מורה מקבלת ברכה כזאת בלידתה? בבית ספר דתי כן, מן הסתם. אבל בבית ספר ממלכתי, חילוני, כמו בית הספר שבו אימי עבדה? אין מצב. חבל.

ולמה זה לא יקרה? בגלל ה"הדתה", כמובן.

* חוויית חיבור לאבא שלי – בליל שבת הלכנו, אחי אמיר ואני, לתפילת ליל שבת בבית הכנסת "של אבא". בית הכנסת "תהילות ישראל" ע"ש עולי הגרדום בר"ג. בית הכנסת של ילדותנו.

שמחנו לראות שהמקום של אבא – עדיין שלו. פתחנו את הארונית הצמודה למקום שלו, ומצאנו את הסידור שלו ואת מחזור שלושת הרגלים שלו וגזיר עיתון ישן.

אבי היה ממייסדי בית הכנסת. מדור המייסדים פגשנו אדם אחד, אנשל, צעיר מאבא בשלוש שנים. הינוקא בחבורה. מן הסתם, דור המייסדים, שרובם היו מבוגרים מאבי, כבר אינם איתנו. ויש עוד כמה מן "הצעירים", שעדיין מתפללים בבית כנסת זה, שגם הם כבר סביב השבעים. ועוד מהדור שלא ידע את יוסף, תרתי משמע, או לפחות שאנו איננו מכירים.

זאת היתה חוויה מרגשת ומרוממת נפש; להתחבר לגרסה דינוקתא שלי. לניגונים היפים של "ידיד נפש", "לכה דודי" ו"אדון עולם". וגם מנגינות שטרם שרו באותם ימים רחוקים אני מכיר, מהחיבור שלי היום לעולם ההתחדשות היהודית. זאת היתה חוויה חזקה של חיבור לאבא שלי.

בלילה שלאחר מותו של אבי הדבקתי מודעת אבל על קיר בית הכנסת, כך שהמתפללים שהכירו את אבא יידעו על מותו. היה לי מוזר שהם ניגשים אלינו בברכת "שבת שלום" ולא בדברי ניחומים, אך נזכרתי במהרה שבשבת אין מנחמים.

התפללנו, שרנו ואמרנו קדיש.

* ביד הלשון: נפטר – אבי יוסי נפטר השבוע, ואקדיש את הפינה למילה נפטר. מקובל, שהמילה נפטר נוגעת רק ליהודי. אין אומרים "נפטר" על מי שאינו יהודי. מה הסיבה לכך? הכוונה היא שהאיש נפטר מחובת עול מצוות.

אבל ההסבר הזה אינו נכון. מקור הביטוי "נפטר" הוא מסכת כתובות, דף ק"ד, עמוד א': "דאמר רבי חייא בר גמדא אמר ר' יוסי בן שאול: בשעה שהצדיק נפטר מן העולם, אומרים מלאכי השרת לפני הקב"ה: רבש"ע, צדיק פלוני בא." אין כאן כל זכר לפטור ממצוות, אלא לכך שהאדם נפטר מן העולם. וכך גם במסכת יומא, דף ל"ח, עמוד ב': "אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: אין צדיק נפטר מן העולם עד שנברא צדיק כמותו."

אז מה, אם כן, משמעות המילה "נפטר"?

בשני המקרים הכוונה היא נפרד מן העולם, הולך מן העולם (כמו בביטוי "נפטר לשלום" = נפרד לשלום).

אורי הייטנר

* * *

אמיר לוי

ח"כ דיכטר: "התנצלות ברק על פרעות 2000

היא יריקה בפרצוף הלוחמים!"

מתוך אתר "מידה", 25/07/2019

יו"ר ועדת חוץ וביטחון אומר ל'מידה', בעקבות בקשת הסליחה של ברק: "שוטרים וחיילים נלחמו בגבורה מול המון מוסת ומנעו אסון, ברק מנסה לקושש קולות על הגב שלהם. ההתנצלות של אהוד ברק על פרעות אוקטובר 2000 היא יריקה בפרצופם של השוטרים והחיילים שנלחמו אז לשמור על ביטחון ישראל." זאת בעקבות ההצהרה שפירסם ברק ביום שלישי בשבוה שעבר.

בין השאר אמר ברק כי הוא "נושא באחריות לאירועים שבהם נהרגו באוקטובר 2000 אזרחים ישראלים ערבים ופלסטינים מעזה," והוסיף כי "אין מקום בשום מצב למפגינים שנהרגים מאש כוחות הביטחון והמשטרה של מדינת ישראל".

אך ח"כ דיכטר, שהיה ראש השב"כ באותה תקופה, מגדיר את האירועים בצורה אחרת: "אני קראתי לפרעות 2000 אינתיפאדה כי זה בדיוק מה שהיה. ברק אולי חושב שאנשים שוכחים אבל אני ראיתי את המצב בשטח מקרוב, והעובדה היא ששוטרי משטרת ישראל נלחמו בגבורה מול המון זועם ומוסת. ברק מבזה את הלוחמים שהוא עצמו שלח לעשות את העבודה, והם עשו אותה בצורה הכי מקצועית. אם כבר אז הוא צריך להתנצל בפני הלוחמים."

מה לדעתך עומד מאחורי ההחלטה של ברק להתנצל 19 שנים לאחר מכן?

"זה צעד פוליטי נטו. אין פה שום דבר אחר. אני אישית לא סבור שברק באמת מאמין שהלוחמים פעלו לא נכון באותה העת ומול האיומים עמם התמודדו, ולכן זה מדהים שמי שהיה אז ראש הממשלה ושר הביטחון מחליט לקושש עכשיו עוד כמה קולות על גבם של מי שסכינו את חייהם בפקודתו. איזה מסר אתה שולח ללוחמים?"

נקודה נוספת אותה מדגיש ח"כ דיכטר היא הניסיון להמעיט מחומרת האירועים שהתרחשו באוקטובר 2000, שהיא לדבריו חלק מהניסיון של ברק להסתמך על הזיכרון הקצר של הציבור.

"הוא ניסה לגרום לזה להישמע כאילו כמה מפגינים 'נהרגו באירועים', אבל חשוב לזכור שההרוגים הערביים באוקטובר 2000 נהרגו במהלך השתתפותם בפרעות, אירועים שלא שונים בכוונה שלהם מפרעות תרפ"ט. ההבדל היחיד היה בתוצאות: ב-1929 בחברון, היהודים נטבחו בגלל שאף אחד לא נקף אצבע לעזור להם, ובמקרה של פרעות 2000 למדינת ישראל היו את הכוח והאמצעים להתמודד עם מי שניסה לחולל דבר דומה."

כדוגמה לכך מביא ח"כ דיכטר את האירועים בכביש ואדי ערה, שם "המון אדם חסם את הדרך ועצר את הרכבים. אם הנהג היה ערבי איפשרו לו לעבור, ואם היה יהודי הוציאו אותו מהרכב והעלו את הרכב באש."

במקרה אחר אותו מציין דיכטר, "אלפי פורעים צעדו מסכנין לכיוון איזור התעשייה במשגב, ולולא קו ההגנה שקיימה שם המשטרה, שהצליחה להדוף את הפורעים במינימום נפגעים, גם האירוע הזה היה יכול להסתיים באסון."

בוועדת אור שחקרה את האירועים תוארו כשלים מבצעיים והוטלו עונשים על מפקדים.

"נכון שהיו תקלות נקודתיות וקצינים בכירים נענשו, אך זה לא מנע את הקידום של חלק מהם ובהמשך אחד מהם אפילו התמודד על תפקיד המפכ"ל. קשה מאוד לשפוט לוחם שנמצא בסכנת חיים, אבל הדבר החשוב שצריך לזכור הוא שמי שמינה את ועדת אור היה אהוד ברק עצמו. זו ועדה שבדקה במשך שלוש שנים והגיעה למסקנות, ועכשיו אתה בא ומתנצל אחרי 19 שנים? מה אמור לחשוב על זה לוחם או חייל שהיה אז בשטח? באיזו זכות אתה מתנצל? את נתת את ההוראות בתור ראש הממשלה ושר הביטחון, והממשלה שלך ניצלה בזכות אותם לוחמים."

בהמשך להתנצלות, אותה פירסם אהוד ברק ביום שלישי, הבוקר דווח בכלי התקשורת כי מפלגתו של ברק הגיעה להסכמות על איחוד עם מפלגת מרצ, וכמו כן חבירה לסתיו שפיר שעזבה את מפלגת העבודה.

כאשר הוא נשאל על האיחוד הטרי בשמאל, ח"כ דיכטר טוען כי הוא אינו מודאג מאיום פוטנציאלי שיגיע מכיוון המפלגה החדשה בבחירות הקרובות. "אני באמת לא עוסק באופן שבו בשמאל מחלקים את הקולות שלהם, אבל ההתנהלות של כמה מהגורמים שם היא מבישה. סתיו שפיר, רק לפני רגע התמודדה על ראשות מפלגת העבודה והפסידה, ועכשיו היא שוברת את הכלים וקופצת למפלגה אחרת? אני כבר לא מדבר על מחלוקת אידיאולוגית אלא על התנהלות פוליטית אלמנטרית."

ואיך אהוד ברק פתאום חובר למפלגת שמאל מובהקת כמו מרצ?

"אני מדגיש שוב שמבחינתי אני מרוכז אך ורק בהצלחה בבחירות הקרובות והפיכת הליכוד למפלגה הגדולה שלא תהיה תלויה באחרות ותוכל להוביל עשייה אמיתית. אבל אהוד ברק צריך לחשוב לעצמו לאן הוא נכנס. כשאתה חובר למפלגה אתה צריך להכיר את העמדות שלה – האם ברק יודע שמרצ התנגדה בתוקף לחוק הלאום שהובלתי? באחת ההסתייגויות שהגישו חברי מרצ נכתב כי הם דורשים להחליף את ההימנון הלאומי ולקבוע במקומו את האינטרנציונל. זה גם השיר שהם שרו בטקס בו זנדברג נברחה לראשות המפלגה. כשאתה חובר לדבר כזה כדאי שתדע בדיוק לאן אתה נכנס."

אמיר לוי

* * *

פוצ'ו

בחיי [6]

י"ד. הפיצוץ

העבודה על הספר "אחריי במדבר" נחתה עליי בתקופה שבה פחתה עבודתי בטלוויזיה. שרה פרידמן, שקיבלה מאסתר סופר את ההפקה של סידרת "טלפלא", הוסיפה לתוכנית עוד שלושה שחקנים, את רוחלה הפלר, אלי גורנשטיין ואושיק לוי, וגם עוד שלושה תסריטאים, ביניהם מאיר שלו שעשה את ראשית צעדיו כסופר. אמנם התבקשתי, יחד עם בינה אופק, גם לכתוב סידרה  חדשה לילדים בערבית, שתחליף את "סמי וסוסו", אך הסידרה הזאת "סיפורי חליל" לא האריכה ימים ואני יכולתי להתמסר למרחבי סיני.

למי שהמשכתי להתמסר בו-זמנית, היה לבלהה, שמצאה בי חבר נוח ורך לבב שקשה לו לסרב להצעותיה. הבעייה היתה שלא תמיד נמצא לנו מסתור נוח שבו נוכל להצמיד את עצמותינו. שיטת ההתפתלות במכונית לא היתה לרוחה והיא העדיפה לנסוע ביחד לירושלים למטרות עבודה ולמצוא פינות חמד בחורשות שבדרך. לזכותה של דיצה אשתי ייאמר שהיא אף פעם לא שאלה אותי למה אני מחזיק שמיכת צמר צבאית בתא המטען ואף פעם לא חשדה בי שהנסיעות שלי לסיני, פונות לפעמים לכביש ירושלים.

בעיית המיקום הפכה בעייתית, אחרי שדגנית חזרה מחו"ל ושוב לא יכולתי לבקש את עזרתה של בלהה בהשקיית העציצים. פתרון זמני מצאנו ערב אחד, כאשר בלהה סיפרה לי שהגניקולוג שלה נסע לכנס גניקולוגים בחו"ל והשאיר לה את המפתח של הקליניקה שלו. לא שאלתי אותה במה זכתה לכך, כי פחדתי שהיא תתחיל לגמגם והעדפתי שלא לדעת. ההתעמקות על כורסת הגניקולוג היתה משעשעת מאוד, כי היתה זו כורסה מסוג חדש, שבו פתיחת מפסק הרגליים נעשה באופן אוטומטי עם לחיצת המתג החשמלי. הדבר גרם לסגירה בלתי צפויה, או התפסקות פתאומית. במקרים כאלה שנינו לא יכולנו שלא לפרוץ בצחוק.

הצחוק הזה הפך לבכי, כאשר יצאנו סוף סוף מהקליניקה ואיך שטרקתי את הדלת, השמיעה בלהה צריחת בהלה וקראה:

"אוי! שכחתי את המפתחות על השולחן!"

ניסיתי לפתוח את הדלת, אך ללא הצלחה. רצתי בחצר מסביב לדירה, אך לא מצאתי שום חלון פתוח. מה עושים עכשיו?

"אין ברירה – אמרה בלהה – מחר אתה נוסע לאשתו של הדוקטור, מספר שאשתך נזכרה ששכחה את המפתחות שלה בקליניקה שלו ואתה מבקש את המפתח שלה ותחזיר לה אותו תוך חצי שעה."

"ואם היא תשאל מי זאת אשתי?"

"תגיד את שם אשתך. אין לה מושג מי הפאציינטיות של בעלה."

"ואם היא תספר לו על העניין כשיחזור? את לא מפחדת?"

"אל תדאג. היא לא תספר. הם לא מדברים כבר שלוש שנים."

הדבר היה יותר פשוט ממה שחשבתי, האישה נתנה לי את מפתח הקלינקה בלי בעיות ואני החזרתי לה אותו תוך חצי שעה.

מאז אותה מקרה חלפו יותר מארבעים שנה ואני חייב להודות שיותר לא העזתי לעלות על מיטות הגניקולוגים למרות שאני אוהב מאד לצחוק.

לא עבר שבוע מאז אותם תרגילי פיסוק ובלהה טילפנה אליי ובישרה לי בקול מתרונן שנקרתה לה הזדמנות לשכור דירת חדר שבו תוכל להתמסר לכתיבת שירים ויש לה גם מפתח רזרבי בשבילי, כדי שאוכל לבוא אליה כשאחפש השראה.

על סידור יותר נוח מזה לא יכולתי לחלום. נכון שמדי פעם היו מתעוררים בי ייסורי מצפון כלפי גדעון בעלה, שהמשיך להאיר אליי פנים ולשאול למה אני כבר לא בא. אבל אחרי שבלהה הצליחה למצוא לנו פינת השראה כל כך נוחה ובטוחה, איך יכולתי דווקא אז להגיד לה שהחטאים הנעימים שלנו מציקים לי מטעמי מוסר כליות, ואני מבקש ניתוק.

מי שעזרה לי, שלא במתכוון, להדביר את ייסורי המצפון שלי, היתה דגנית חברתי הטובה. אחרי שחזרה ארצה מסבוב ההופעות שלה בחו"ל הרימה אליי טלפון להגיד תודה על הטיפול בעציציה. בהזדמנות זאת נתנה לי להבין  שחברים של פעם הם חברים לתמיד.

כששאלתי: "אז מתי ניפגש?"

אמרה שקודם אגיד לה איפה.

אמרתי: "אצלך, כשהקטנה בגן."

אמרה: "אי אפשר. אימא שלי התחילה לבוא אליי בשעות לא צפויות וחסר לי שתמצא את שנינו במיטה. כשתמצא מקום תגיד לי."

הייתי זקוק לשלושה ימי התלבטות, עד שהגעתי למסקנה שאם בלהה מרשה לעצמה לבגוד בבעלה, שהוא כזה נחמד ואנושי, אז מותר לי לבגוד בה ולהגיד לדגנית שמצאתי מקום. סיפרתי לדגנית שאחת העובדות  בטלוויזיה נתנה לי את מפתח חדרה שיהיה לי איפה לשבת לכתוב תסריטים בשקט, ואשמח אם היא תבוא לעזור לי למצוא רעיונות.

הפיצוץ אירע ביום אביב יפה, שבו השמש הזוהרת עברה מענן לענן, ושלחה קרני הצצה לחדרים שבהם יכולים לקרות אירועים מסקרנים. בעוונותיי הרבים דווקא באותו יום גורלי, שכחתי לא רק להוריד את התריסים, אלא גם  לנעול את הדלת ולהשאיר את המפתח מבפנים. כך קרה שאשתו המסורה של גדעון, אחד מטובי ידידי, נכנסה פתאום לחדר, וגילתה את שנינו (אני ודגנית) על אותה מיטה שבה היינו שנינו (אני ובלהה) רק לפני שלושה ימים.

הדבר היה כל כך פתאומי עד שלא הספקתי להסתיר את דגנית מתחת למיטה.

בהתחלה בלהה קפאה במקומה, ולא ידעה מה להגיד.  גם אני לא. דגנית התאוששה ראשונה, חטפה את הבגדים שהיו מונחים על כיסא סמוך, ורצה לחדר האמבטיה. רציתי להגיד לבלהה שהפעם זה באמת, לא מה שהיא חושבת, אבל חששתי שהדבר לא יצחיק אותה ונאלמתי דום.

המשפט הראשון שהיא הצליחה לפלוט לבסוף היה: "איך אתה לא מתבייש!  ועוד על המיטה שלי! אני לא רוצה לראות אותך בחיים  יותר! לא אותך ולא את כל הזונות שלך!"

הייתי כבר חצי לבוש כאשר דגנית יצאה מהאמבטיה וברחה מהדירה ללא אומר. עכשיו לא ידעתי אם לברוח אחריה, או לנצל את ההזדמנות שאני עדיין חצי ערום ויכול להציע לבלהה לממש את ההזדמנות שאנחנו לבד בבית. לפי עיניה מזרות האימה, הבנתי שהפעם ההומור שלי לא יצחיק אותה ומוטב להסתלק מהר ככל האפשר. כשיצאתי מחדר המדרגות חלף על פני עלם צעיר, אבל אני לא חושב שהוא עלה לכתוב תסריטים.

כך קרה שביום אחד, יום אביב יפה, איבדתי שני מעיינות נעורים שסיפקו לי חדוות חיים, ושקט נפשי, שבעקיפין העניק לי גם חיי זוגיות מושלמים עם אשתי.

מי שבאה לעזרתי באותם ימי יובש שנפלו עליי, היתה ננסי המלאכית, שפתאום נזכרה בי בצרפת הרחוקה, וטילפנה להודיע לי שהיא באה לביקור של שבועיים. ביקשה שאסדר חדר במלון, ואם יהיה לי זמן תשמח לטייל איתי בארץ.

על תיזמון יותר מתאים מזה לא יכולתי לחלום. מיד סיפרתי לאשתי שקיבלתי צו מילואים לבעוד שבועיים, אבל אני מקווה לבטלו, כי לא ייתכן שיזמינו אותי למילואים בהתראה כל כך קצרה. מצאתי גם מלון צנוע ברמת גן והזמנתי חדר לשלושה ימים עם אפשרות להארכה.

מיותר להגיד שהיו אלה המילואים הכי נפלאים שהיו לי מאז שפירקו את הפלמח. המלון ברמת גן נמצא לא נוח בגלל השירותים שהיו משותפים לכל הקומה. מהר מאוד החלטנו לצאת לטיול לערד, משם הרחקנו לכפר ברוך, כי רציתי לראיין בו את התושבים הוותיקים לצורך כתיבת חג יובל. ישבתי במועדון המושב, כשננסי יושבת לצידי בתור מזכירה, וכותבת מה שהם מספרים.

בימים הבאים לקחנו מלון בהרצליה, ליד הים. שם ניצלתי את ההזדמנות שננסי אהבה לרדת לים להתרחץ. הייתי יורד איתה, אבל מקדים לחזור כדי לשבת לכתוב את המחזמר לכפר ברוך. מסתבר שננסי בעצם לא באה לחופשה שנתית, בעלה היה זה ששיכנע אותה, שלא די להם בילד אחד וכדאי שתיסע לארץ לבנק הזרע של בילינסון ותחזור לצרפת עם אח נוסף.

כשאני הייתי יושב במלון וכותב היא היתה חוזרת מהים ונוסעת לפתח תקווה לבקר את בת דודתה, ובהזדמנות זאת גם לקפוץ לבילינסון, לסדר את מה שבעלה ביקש. 'המילואים' חלפו בחטף, וכשחזרתי הביתה בגוף שזוף, דיצה תיכף ניחשה, שהייתי בנגב, ואני לא הכחשתי.

פוצ'ו

המשך יבוא

* * *

שני שירים "מתוך לקט שירי אהבה"

מאת סרגי יסנין

תרגום מרוסית: יואל נץ

 שירו של החוליגן

הַכָּחֹל אֶת הָאֹפֶק הִבְעִיר,

נִשְׁתַּכְּחָה הַמּוֹלֶדֶת בְּחֶלֶד.

פֶּתַע עַל אַהֲבָה שׁוֹרֵר שִׁיר,

פֶּתַע לֹא מִשְׁתּוֹלֵל-מִתְהוֹלֵל עוֹד.

כִּי הָיִיתִי מֻזְנָח עַד מְאוֹד,

לִי נָשִׁים וְסַמִים הָיוּ טֶרֶף...

דֵּי, נִמְאַס כְּבָר לִשְׁתּוֹת וְלִרְקֹד,

לְאָמְלֵל אֶת חַיַּי לִבְלִי הֶרֶף.

רַב לִי בַּהֲצָצָה חֲרִישָׁה

בְּשַׁעֲרֵךְ הַגּוֹלֵשׁ גוֹן בָּרֶקֶת.

כְּמוֹ אֶל מָה שֶׁחָלַף אֲדִישָׁה –

אֶל אַחֵר בַּל תִּהְיִי מִסְתַּלֶּקֶת.

גּוּף עָנֹג וְהִלּוּךְ מְעֻדָּן.

לוּ יָדַעְתָּ בְּנַפְשֵׁךְ הַנּוֹקֶבֶת

אֵיךְ יָכֹל לֶאֱהֹב חוּלִיגָן,

אֵיךְ יָכֹל לְצַיֵּת לָךְ כְּמוֹ עֶבֶד.

אֶל הַפַּאבִּים לֹא עוֹד מִסְתָּרֵךְ,

פִּיּוּטִים לֹא מוֹסִיף לְפָיֵט עוֹד,

לוּ רַק גָּעַת קַלּוֹת בְּשַׁעֲרֵךְ,

לְלַטֵּף בְּיָדִי הָרוֹטֶטֶת.

אַחֲרַיִךְ לִצְעֹד כְּמוֹ אֲסִיר

לִמְכוֹרָה אוֹ אֶל אֵי-שָׁם בְּחֶלֶד...

פֶּתַע עַל אַהֲבָה שׂוֹרֵר שִׁיר,

פֶּתַע לֹא מִשְׁתּוֹלֵל-מִתְהוֹלֵל עוֹד.

פרחים רומזים

פְּרָחִים בַּאֲגַרְטָל מַטִּים

אֶת רָאשֵׁיהֶם אֶל פְּנֵי הַקַּרְקַע.

שׁוּב לֹא אֶרְאֶה, רוֹמְזִים: נִגְזָר כָּךְ –

פְּנֵי יָפָתִי וּמְכוֹרָתִי.

אֲהוּבָתִי, מָה לַעֲשׂוֹת?

מַבִּיט בָּהֶם, בּוֹהֶה בְּרֶטֶט,

וּמְלַקֵּט מִן הָאוֹתוֹת

עוֹד לְטִיפָה קְטַנָּה נוֹסֶפֶת.

וּכְשֶׁאוֹמְרִים, זֶה כְּבָר חָלַף,

נָגוֹז מִן הָעוֹלָם, אֵינֶנּוּ –

אֶטְעַן לְלֹא הַנֵד עַפְעַף:

הַכֹּל חוֹזֵר בְּעוֹלָמֵנוּ.

לֹא הַינוּ הַךְ? יָבוֹא חָדָשׁ.

זֶה שֶׁהָלַךְ זְכוּתוֹ תָּגֵן הִיא

עַל הַבַּרְנָשׁ אֲשֶׁר נָטַשׁ,

וּלְשׁוֹרֵר מֵיטִיב מִמֶּנִּי.

כְּשֶׁתַּאֲזִינִי לוֹ בִּדְמִי,

אוּלַי תִּתְנַעָרִי בִדְחִילוּ,

תִּזָּכְרִי בְּקִיּוּמִי:

אֵי זֶה הַפֶּרַח אֵין שֵׁנִי לוֹ?

* * *

משה גרנות

הסבא הטוב של כולנו

90 ל"מאזניים", כתב-העת הוותיק ביותר

בארץ ישראל

פורסם לראשונה בגיליון יוני 2019 במלאת 90 ל"מאזניים"

אחת החידות שמטרידות את מוחי היא איך זה שבהיות מדינתנו ענייה מרודה, כשלא היתה מסוגלת להתמודד עם הגלים האדירים של העלייה, כשהמזון חולק בהקצבה, ושיכון היה משאת נפש רחוקה – איך זה שבתקופה ההיא יכלו כתבי-העת לתת שכר סופרים למי שפירסם שיר, סיפור או מאמר? ואיך זה שכתב-עת זה ראה אור כסידרו (היו זמנים שהוא הופיע כל שבוע! ואף נהנה מהכנסה של מודעות פרסומת?

ואילו עכשיו, כאשר המדינה נמצאת ברווחה כלכלית, ועשירי הארץ הולכים ומתרבים בה, ולכל פועל יש מכונית שאינו מצליח להגיע באמצעותה לעבודה בזמן בעטיים של הפקקים, ויותר מהר להגיע לחו"ל מאשר לתל-אביב, וכשכל ילד דבוק לסמרטפון שמחירו אלפי שקלים  – איך זה שדווקא עכשיו אגודת הסופרים מתקשה להפיק את כתב-העת במועד, והמילים "שכר סופרים" נשמעות כמו אגדה רחוקה?

בדידי הווה עובדא: התחלתי לפרסם שירים (הייתם מאמינים עליי?) ורשימות בשנות השישים של המאה הקודמת. וקיבלתי שכר סופרים טבין ותקילין מ"מאזניים", מ"הד החינוך" ואפילו מ"דבר". אני זוכר שחנה זמר המנוחה, העורכת המיתולוגית של "דבר", פגשה אותי ברחוב ושאלה אם קיבלתי את שכר הסופרים שהגיע לי. אפשר להאמין?

"הרומן" שלי עם "מאזניים" החל, כאמור, בשנות השישים של המאה הקודמת, ולא פסקתי מעולם מלפרסם בו, ולמותר לציין שדי היה בפרסום (בלי תשלום!) כדי לחמם את ליבי. לא להאמין, אבל ממש לא מזמן הודיע לי אחד ממבקרי הספרות הידועים, שהוא חדל לשלם דמי חבר לאגודה, כי כתב-העת "מאזניים" חייב לו תשלום על שלושה מאמרים שפירסם...

במשך שנים חשתי שאני חייב להביע את תודתי ואת הערכתי העמוקה לכתב-עת זה שביאליק היה מייסדו, וברקוביץ' ולחובר היו עורכיו הראשונים. ההזדמנות להביע תודה זו הגיעה רק לקראת שנת השמונים של כתב-העת, כאשר יו"ר האגודה, בלפור חקק, והמנכ"ל דאז, משה מיטלמן, הטילו עליי לערוך ספר שייקרא "גבורות למאזניים – קובץ ספרותי מיוחד במלאת 80 לביטאון אגודת הסופרים העברים במדינת ישראל". בראש הוועדה המייעצת עמד פרופ' הלל ברזל, ואני אסיר תודה על העצות הטובות שקיבלתי מוועדה זאת. המימון להפקת הספר הגיע מבנק הפועלים וממועצת הפיס לתרבות ואמנות.

בחרדת קודש ממש ניגשתי לעבודה הזאת. גייסתי למשימת ההתחקות אחרי ראשיתו של כתב העת, מייסדיו, וראשוני המשתתפים בו – את מיטב החוקרות והחוקרים, ולא אסתכן להזכיר שמות, שמא אחמיץ מנדהו, וגם לא אלאה את הקוראים  בגילוייהם המעניינים. אזכיר כאן רק את העובדה שכתב-העת הוותיק, הזה, שהחזיק מעמד בכל התהפוכות הפוליטיות והתרבותיות – נולד מריב, שכמו כל ריב לשם שמיים, כביכול, מסתבר לאחר שנים כחסר כל טעם: א' שלונסקי וא' שטיינמן, "הצעירים", עורכי כתב-העת של האגודה – "כתובים" – מצאו לנכון לנגח במאמריהם הפולמוסיים את המשורר הלאומי, שנעלב עד עמקי נשמתו, ואוהביו "הוותיקים" (בראשם – יעקב פיכמן, אשר ברש, י"ד ברקוביץ') החליטו לייסד כתב-עת חדש בשם "מאזניים" בתאריך 15.3.1929, לפני תשעים שנה בדיוק. "כתובים" שבק חיים, ואילו "הסבא הטוב", "מאזניים", שורד יותר מכל כתב-עת ספרותי אחר. עורכיו הראשונים היו י"ד ברקוביץ' ופ' לחובר, והרוח החיה שמאחוריהם היה, כמובן, ביאליק.

לא אזכיר כאן את כל המדורים ש"גבורות למאזניים" הכיל, ולא אזכיר את בחירי עולם הספרות שלנו שלקחו בהם חלק – אזכיר רק שדוד מלמד הנפלא, אחד הסופרים המעטים שנולד בלי היצר הרע, הכין סקירה מפורטת של עורכי "מאזנים" מ-1929 ועד 2009. וכן אזכיר שכדי לרכך מעט את הרצינות התהומית של היצירות הספרותיות שבספר, הוספתי מדור בשם "פרידה עם חיוך", ושם כתבו בהומור מלבב יורם טהרלב, מאיר עוזיאל ומעיין בן-יהודה.

בעטייה של עקשנות חסרת שחר של אחד מקובעי המדיניות באגודה (יורשה לי לא להזכיר שם), לא נכללו בספר הזה "קוטלי קנים" כמו הלל ברזל (שהיה, כאמור, יו"ר הוועדה המייעצת!), דן מירון, וכן סופרים כמו א"ב יהושע, ס' יזהר, א' מגד, משה שמיר, חיים גורי, נתן יונתן, נתן שחם, סמי מיכאל, עמליה כהנא-כרמון.

רציתי למרוט לעצמי את מעט השערות שנותרו לי על הראש! סבלתי לא רק נפשית, אלא גם פיזית ממש! העוול הקשה הזה תוקן חלקית שלוש שנים מאוחר יותר, כשנכנס לתפקיד המנכ"ל אדם שהבין את העיוות שנוצר, נתן אור ירוק להפקת כרך ב' של "גבורות למאזנים", אבל משום חסרון הכיס הכרוני של האגודה, אילץ אותי להסכים שכרך זה, הפעם רק 160 עמודים (הכרך הראשון הכיל 292 עמודים), ייצא בכריכה רכה, ולכן הוא נראה כמו "הקרוב העני" של הכרך הראשון.

לאחר שכללתי את כל "האריות" הנ"ל בכרך זה, והוספתי את דיוקנאותיהם, מעשי ידיי, ואני מניח שכאשר אסיים לכתוב את הרשימה הזאת אהלך שחוח, כדבריה של רחל, משום הטפיחות שאני טופח לעצמי על השכם, כשכוונתי המוצהרת היא להביע את רחשי ליבי כלפי "הסבא הטוב" – "מאזניים".

ובכן, גם בסוף כרך זה דאגתי להוסיף מדור בשם "סיום עם חיוך", בו השתתפו צור ארליך דוד מלמד וענת זגורסקי-שפרינגמן.

ב-2013 מוניתי על יד הנהלת האגודה לעורך "מאזניים", והמשוררת עדנה מיטווך-מלר מונתה ליו"ר הוועדה המייעצת. הגיליון הראשון בעריכתי ראה אור ביוני 2013. היה ברור לי שעם הכבוד שהתפקיד הזה כרוך בו, הרי שמדובר במשימה לא קלה, שכן שום סיוע לא ניתן לי – הייתי גם המזכיר, גם העורך הלשוני (כולל תיקוני ניקוד לקוי של שירים שקיבלתי לפרסום), וגם השנורר שהזמין יצירות של אמנים בלא שום אפשרות לשפות אותם בתשלום המינימאלי, וגם המאייר לעת מצוא. הייתי משוכנע שכמו שמעדנים "אוכלים בעיניים", גם כתב-עת צריך למשוך את עיניהם של הקוראים הפוטנציאליים. אפילו רומן, שהוא תמיד חף מקישוטים, מתהדר בעטיפה שתמשוך את עיני המעלעל בחנות הספרים. לכן גם הרצנזיות שפורסמו בגיליונות השונים שערכתי היו מלוות בצילומי העטיפות.

ובכן, השנור אצל אמנים ממכריי נשא פרי, בעטיפות ובפנים הגיליונות פיארו צילומי הפסלים של שני פסלים בעלי שם בינלאומי – מיכה אולמן ודן מלר. חביבה צמח, אמנית-הזכוכית בעלת השם הבינלאומי תרמה צילומי עבודותיה. כל גיליונות חודש אוגוסט הוקדשו לספרות ילדים ונוער, והם זכו לאיורים הנפלאים של נורית יובל ונורית צרפתי. אבל באמת היתה היענות של ציירים רבים לפרסם את יצירותיהם לכתב-העת המכובד: חיים טופול, עמוס אריכא, דני קרמן, רוני סומק, ברוך תור-רז ז"ל, הדסה גורוחובסקי, גיל אשר, דליה הקר-אוריון, ליקה טוב, אריק ונונו, אירנה קליינמן, שמוליק סוכרי, מיכל קורנפלד, בנימין פלג. וכאמור, גם אני תרמתי את חלקי בציור דיוקנאותיהם של ביאליק, ברקוביץ' ולחובר, מייסדי "מאזניים" שהופיעו בשערי המדורים, וכן דיוקנאות נוספים של משה שמיר, חיים גורי, אהרן מגד, נתן שחם, אפרים קישון, דורית אורגד.

התלבטות לא פשוטה היתה לגבי בחירת תמונותיהם של סופרים שיופיעו על העטיפות – גם משום חשש לפגוע בזכויות היוצרים של הצלמים, והן משום החשש לטרוניות מצד מי שלא זכה לכבוד הזה. לגבי מיספר אישים הייתי בטוח שלא תהיינה טרוניות, והם: ביאליק (140 שנה להולדתו), שאול טשרניחובסקי (70 שנה למותו), אליעזר בן-יהודה (מצויר בידי שמוליק סוכרי – בגיליון המוקדש לשפה העברית), דבורה עומר (נפטרה ב-2.5.2013, וגיליון אוגוסט באותה השנה המיועד לספרות ילדים ונוער – הוקדש לה), משה שמיר (עשור למותו), חיים גורי (לכבוד יום הולדתו התשעים), אפרים קישון (עשור למותו), נתן יונתן (עשור למותו).

חששתי שלגבי תמונתו של דן מירון, שהופיעה בעטיפה של גיליון אפריל 2015 אולי יהיו מערערים, לא משום שמישהו מטיל ספק בתרומתו בשדה ספר, אלא משום שרבים וטובים אחרים הגיעו בימים ההם לגבורות. אבל באמת לא שמעתי שום טרוניה. אגב, משום החשש המתמיד שלי מפני דרישות תשלום מצד צלמים, אני ציירתי את הדיוקן שלו בעטיפת גיליון זה, ודן מירון ביקש שאתן לו את המקור. אני ממשיך לטפוח על שכמי...

מי שהתנסה בתפקיד של עורך, יודע שמגיע אליו מבול של כתבי יד, והקושי הגדול שעומד בפניו הוא לסנן ולבחור רק את העידית. אני החלטתי שאענה לכולם, הגם שמדובר בעבודת פרך, כי ידעתי שגם הלא מוכשרים (הלא מוכשרים בעיניי, כי הרי אין קנה מידה אובייקטיבי לטיב היצירות) הכניסו את נשמתם במילים שכתבו, והתעלמות, או תשובה בוטה, עלולות לגרום לשרטת בלב, ולפעמים אף לגרום עוול, כי לא מעט סופרים גדולים זכו לתשובות שליליות מעורכים וממבקרים. התשובות השליליות שלי נוסחו תמיד בלשון רכה, כשאני מפציר בכותב לא להתייאש, ואף לנסות לשלוח שנית מפרי עטו.

לא אזכיר את הנושאים שלהם הוקדשו הגיליונות, וגם לא את המדורים השונים שהכילו הגיליונות. אחרוג מכך רק לגבי מיספר מצומצם של נושאים: ציון עשור ל"חדשות בן עזר", שהוקדש לו מדור בגיליון פברואר 2015, שכן מדובר במפעל של איש אחד, הסופר אהוד בן עזר, שיסד כתב אינטרנטי בשנת 2005, והוא מופץ בארץ ובעולם ליותר מ-2200 מנויים. מדור אחר – "סקירת הספרים החדשים שהגיעו למערכת" – עבודתו המסורה של דוד מלמד, אותו הזכרתי לעיל. וכן "רשימות מן הגנזך" – מדורו של יצחק בן יוסף על חשיפות שונות ממכון גנזים. בפנימה של הכריכה האחורית הופיע דבר היו"ר, שעידכן את הקוראים במה שקורה באגודה.

לא אזכיר את מי שנחשבים לענקי הספרות שפקדו את הגיליונות בתקופת העריכה שלי – למה להסתכן? אבל כן אזכיר כי פקדו אותם שרת התרבות והספורט, גב' לימור לבנת (אוקטובר 2014), ומנכ"לית משרדה, הגב' אורלי פרומן (אוקטובר 2013).

היתה זאת תקופה לא קלה, ובאמת ניסיתי לפעול להאדרת שמו של "הסבא" הגדול, שבימים אלה מלאו לו תשעים, ואני נרגש כל פעם מחדש מההדים החיוביים שאני מקבל אפילו היום על התקופה המרתקת ההיא כששימשתי בתפקיד עורך "מאזנים".

הערות:

* הייתי עורך "מאזנים" מיוני 2013 עד פברואר 2016

* את רוב הדיוקנאות המצויירים הכנתי בזמנו עבור ספריי "שיחות עם סופרים", קווים, 2007, ו"לקסיקון היסטורי של הסופרים העברים מאז תש"ח" בהוצאת אגודת הסופרים ודני ספרים 2009. וכל כך – שוב משום חסרון הכיס – צלמים דרשו הון עבור צילום הסופרים, ואילו הציורים שלי לא עלו פרוטה, כנ"ל הדיוקנאות שצייר בלפור חקק.

משה גרנות

אהוד בן עזר: בשעתו שילמו לנו, לכותבים, שכ"ס – כי היו הרבה מוספים ודפים לספרות, בכל העיתונים, שהיה נחוץ להם חומר חדש מדי שבוע, ואילו הכתיבה למענם לא היתה קלה מבחינה טכנית. חלק מאיתנו המשיכו לשלוח את דבריהם רק בכתב-יד (פנחס שדה, למשל), חלק "תקתקו" במכונת-כתיבה וחלק היו מוסרים את כתב-היד להקלדה במכונת כתיבה תמורת תשלום, כך שלא כל אחד היה יכול להצטרף בנקל למעגל הכותבים. כך גם לגבי הכנת כתבי-יד של ספרים חדשים. כל זה גרם לכך שההיצע לא היה גדול בהרבה מן הביקוש – וכך אני ולא מעט מבני-דורי התפרנסנו מכתיבת סיפורים, שירים, מאמרים ורשימות-ביקורת למוספים הספרותיים תמורת שכ"ס זעום למדי אבל שתמיד שולם.

מ-1987 לערך, כאשר החל השימוש המתרחב והולך במחשב הביתי, נפרצו כל הסכרים. כמעט כל מי שפעם היה קורא ספרות, הפך להיות גם, ובעיקר – כותב ספרות במקלדתו, המעוניין שדבריו יתפרסמו בכל מחיר ואפילו באפס מחיר, בעיתון או בספר – ואפילו אם עליו לשלם על כך להוצאות הספרים.

במקביל לשיטפון המקלדתי חלו עוד שלושה תהליכים:

1. הכתיבה במעבד-התמלילים והשיגור ממנו הפכה את הטקסטים לנגישים יותר ולזולים יותר בהכנתם – הן למערכות העיתונים והן להוצאות הספרים, וזאת בתהליך הדפסת העיתון או הספר.

2. העיתונות היומית והספרותית [שבחלקה היתה מפלגתית] הצטמקה מאוד ונותרו מעט מאוד עיתונים ומוספי ספרות, רובם רזים, שנוהגים עדיין לשלם שכ"ס.

3. התפוצה ההמונית והחינמית באינטרנט שחקה כמעט לחלוטין את נושא התשלום עבור הזכויות של קניין רוחני. זהו שיטפון שאי אפשר לעמוד בפניו, ובסופו של דבר הוא גם מבורך – כי הוא מאפשר חופש אדיר של החלפת מידע מתוך אין-ספור אתרים, וגם קיום "מכתב עיתי" חינמי, ללא מטרות רווח, כמו "חדשות בן עזר" – שאינו משלם שכ"ס אבל במקביל נשלח חינם ומצוי חינם לכל דורש, וגם מצטט ומצטטים ממנו – והכול חינם.

* * *

אהוד בן עזר: ה'אני מאמין' שלי

איך להגיע להקלטת דבריי בווידאו:

היכנסו ל-YouTube

היכנסו ל-Search

כִּתבו: אהוד בן עזר

תקבלו בראש הרשימה: סוציאליזציה תרבותית – הסופר אהוד בן עזר

[הרצאה בכנס באוניברסיטת תל-אביב, מאי 2005]

[אין קשר בין הכותרת, שאינה שלי – לבין תוכן דבריי. וכדאי לציין שמעולם לא הוזמנתי לומר את הדברים האלה ברשתות הטלוויזיה הרגילות]

* * *

תקוה וינשטוק

1. שינקין – מדרחוב?

תל אביב אכן עיר ללא הפסקה. מלאה הפתעות. כנסים, גם בינלאומיים, אירועי ספרות ואמנות,  קונצרטים פתוחים, אירוויזיון, תחרויות ספורט, שפע רעיונות לשיפור חזות העיר ולהנאת תושביה. גם צ'ופרים: עתה בקיץ, מתקני חוף בהנחה, גלידה חינם למחזיקי כרטיס דיגיתל. ולכבוד יום ההולדת ה-110 לעיר, ארוחות שף לתושבים במחיר מוזל, 110 שקל.

 התעניינתי במיוחד בהודעה כי בשלושה ימי שישי בבוקר עומד קטע מרחוב שינקין להפוך למדרחוב ותיאסר תנועת כלי הרכב בין המלך ג'ורג' עד למרכז הקהילתי "בית תמי". סופו של רחוב שינקין, בשדרות רוטשילד, קרוב לביתי וחשבתי כי בעצם כבר קיים שם מדרחוב, או מעין מדרחוב, טבעי, ולמה להקים ברחוב מדרחוב נוסף?

 שינקין, רחוב לא ארוך יחסית. הצליח להתברג בין הרחובות הנודעים, נותני הטון בעיר. שכנו בו עיתון "דבר", בשעתה הוצאת "אמנות", גם גלריה "תת רמה" ו"האוזן השלישית". עיתונאים, סופרים ומשוררים, אמנים ושחקנים, הסתופפו בקפה "תמר", בחסותה של  שרה המיתולוגית שניהלה את המקום 74 שנים. בחורים ובחורות השתכנו בדירות הזולות שהציע הרחוב ונטבע המושג "שינקנאים" – סמל לתרבות התל אביבית החדשה. צעירים אוונגרדיים, חופשיים, דעתנים ובליינים, בועה לעצמה המביטה קצת מגבוה על יושבי מקומות אחרים. 

עשיתי סיבוב בשינקין, מרוטשילד ומטה. הרבה צעירים על המדרכות והכביש. מי ברגל, מי ברכב הנראה כצעצוע. נראות בנות במכנסוני מינימום וגברים במעילי מקסימום שחורים מבית המדרש הסמוך באחד העם.

העירייה שיקמה את הרחוב, רוב המיבנים חודשו, נצבעו, התייפיפו. נותרו עוד כמה בתים קורסים וחצרות מעופשות אבל החזות הכללית נאה. קפה "תמר" לא שוקם אך גם לא נהרס בינתיים – ומדרכתו הומה. צעירים בלבד. שינקינאי ההמשך.

יש ברחוב עוד בתי קפה מסעדות, ויש בעיקר חנויות מושקעות, עליזות ומשעשעות. חלונות ראווה מסוגננים היוצרים אוירה קלילה, מפתה להיפתח ולהיכנס פנימה, למדוד, למשש, אפילו לקנות – ולהיות חלק מהאווירה חסרת הדאגה. חנות שכולה בגדי ים מגוונים. אחרת – כולה סנדלי אצבע וחוף. חנות למכנסיים קצרים צבעוניים. חנות לבגדי ילדים (יש דתיים באזור).למיני פיצעבקעס, זוטות שהשימוש בהן אינו ברור. חנות למתנות, ודאי לחתונות. בתי מסחר לשמלות חמודות עם "טוויסט" מיוחד בחלון הראווה. וחנות בשם "הפולניה" שהיא ממלכה לעצמה. על כל פריט בה, ספלים, מגשים, תיקים ומחברות, אפילו  ספרים, מוטבע "הפולניה". "כך קראו כולם לדודה של בעלת החנות," מסבירה הזבנית, צעירה כמובן. אפשר להשיג בחנות גם חולצות טריקו בסמל "הפולניה" עם אמרות שפר שלה: "אמרתי לכם!" בעברית, "נו  שויין!" באידיש. יש גם באנגלית.

בימי שישי מופיעים כאן ליצנים ושחקני רחוב – לא מספיק למדרחוב?

שוטטתי עד שהחום נעשה כבד. בפינת רחוב העבודה החלטתי לחזור הביתה. לתחילת רחוב שינקין אחזור ביום שישי.

את בוקרי המדרחוב פספסתי לצערי. הגעתי להתחלת שינקין בסתם בוקר של יום שישי. שוק הכובעים בפינת אלנבי הומה. גברים, ילדים, נשים, גם דתיות, כולם מחפשים מגן לראש. על כולם קופחת אותה שמש לוהטת. זה שנים לא ביקרתי בסביבת המיספרים הנמוכים של הרחוב. עדיין זה אתר גדול  לחנויות נעליים. למשקאות: "מיץ אננס טרי!" – בתי קפה קטנים. חנויות לתכשיטים לביגוד, לצרכי עישון. גם נרגילות. בתי מסחר למכשירי אלקטרוניקה. חנויות בעלות ותק שהתרעננו, אחדות ירדו מבמת הרחוב וחדשות, עדכניות יותר, צצו במקומן.

רחוב שינקין ידוע כרחוב מסחרי מובהק. מנחם שינקין, מבוני העיר, תיכנן את הרחוב הזה (שלימים נקרא  על שמו) כמרכז לבעלי מלאכה. אולם בלחץ בעלי הבתים והסוחרים נפתח הרחוב גם למגורים. קומת הקרקע של כל בית – מסחרית. הקומה השנייה והשלישית – מגורים.

זכור לי שבקטע זה היו חנויות מטופחות למדי אבל הקומות העליונות הזכירו סלאם. הטיח שלהן נפל, הקירות עם חורים ובקיעים, המרפסות היו הרוסות וצינורות חשופים השתרגו בהן. כל ההרס הזה חלף ונעלם. הרחוב עבר שיפוץ יסודי ונרחב. השקעים בקירות התמלאו. צבע טרי. מרפסות שלמות ואדניות פורחות בהן. שינקין כולו קם לתחייה.

למרות השרב יש עוברים ושבים, אמנם לא רבים. חבורת נערות בדרך לים, מתעכבות ליד חנות שמלות. החופש הגדול. פקידים מהמשרדים ברחוב מתרעננים בחנויות המשקים. במסעדה קטנה ותיקה יושבת קבוצת קשישים, כנראה מהסביבה. שלט: "מנת היום: מרק עם קניידלאך."

אני שואלת את בעל המקום, קשיש אף הוא: האם המדרחוב הוסיף לפרנסה?

"לא רק שלא הוסיף, הוא עוד הפחית," משיב האיש. "פחות מכוניות, פחות קונים."

כך חשבתי. אמנם מורד שינקין שופץ כהלכה והשוק השוקק אכן סמוך, אבל למה מדרחוב? "הכרמל" כבר מלווה במדרחוב נחלת בנימין. דרוש עוד אתר מכירות כשחנויות נסגרות בזו אחר זו, נאבקות במצרכי הייבוא המגיעים בדואר? מה גם שלמעשה כבר קיים מרכז קניות מקורי בשינקין עלית. נראה שגם העירייה פסקה להשתעשע במדרחוב החדש. במקום מדרחוב שיפחית את התנועה ברחוב הייתי שמחה דווקא להגברת התנועה. חסר אוטובוס שיקשר את השוק עם לב העיר. יתחיל בהכרמל, יעבור לאורך שינקין ויגיע לשדרות רוטשילד והלאה, אפילו עד לעירייה. פעם לפני שנים רבות, היה קו אוטובוס כזה.

 ובכל זאת היה כדאי לכתת רגליים ברחוב ולהגיע למה שחשבתי מראש – שאין טעם למדרחוב.

מה שעשה לי את היום הוא הבית בשינקין 20, מול "בית תמי". לא בית חדש. בית נושן, ששימש בית מאפה ובית קפה. המבנה נשאר כפי שהיה, אך לאחר השיפוצים והצביעה הוא נראה עתה כאלו יצא מן האגדות. בית בן שלוש קומות. לכל קומה כמה מרפסות קטנות. הבית נצבע בגוון של גלידת וניל. תריסים עשויים עץ בסגנון של פעם, צבועים בירוק כהה. מחוברים בברזלים לקירות. מבעד לתריסים הפתוחים נראות השמשות. לכל חלון זוג שמשות ומעליהן כיפת זכוכית עגולה. והמרפסות! הן סגורות באדניות פורחות ובברזלים שחורים, נתמכות מתחת בתמיכות לבנות צחות. על הגג צומחים עצים. תערובת הצבעים יוצרת הרמוניה מקסימה. בית הדומה למה שהיה פעם אך הרבה יותר מתוחכם ויפה. ויפה במיוחד: הבית פשוט ביסודו, מעולם לא היה איזו וילה מפוארת. אחד מהרבה בתים דומים שהוקמו בתל אביב בשנות הארבעים והחמישים. הוא שוקם בעקבות הבניין הנושן וכמו במטה קסמים הפך לשכיית חמדה. הבית נועד למלון ועדיין עובדים על קומתו הראשונה, שיהיו בה בתי קפה. כמו פעם.

2. אישה עובדת

בימוי מיכל אביעד

ישראל 2018

סרט שבמרכזו אישה, ביימה – ואף השתתפה בתסריט – אישה, משתלב יפה בתנועת "מי טו".

אורנה (לירון בן שלוש), אשה צעירה, מתקבלת לעבודה במשרד נדל"ן. היא מצליחה, מקודמת מהר, רק הבוס... (מנשה נוי) – כבר בפגישה הראשונה הוא מרשה לעצמו להציע לה לפזר את שערה. יותר מתאים. היא נענית אך כעבור זמן קצר חוזרת לשיער אסוף.

מאן ואילך הסרט כבר צפוי. הבוס נושק לאורנה על שפתיה. היא מוחה. יש לה בעל וילדים. הוא מבטיח שהמעשה לא יחזור. השניים נוסעים לצרפת לסיים עסקה, ובתואנת שווא מכניס הבוס את אורנה לחדרו במלון, מצמיד אותה לקיר ומתחיל לבצע את זממו. אורנה מתנגדת, לא במלוא הכוח, אינה סוטרת בפרצוף, אינה בועטת, אינה הודפת בחוזקה. אולי חלף בה הרהור שהמשרה דרושה לה מאוד. היא המפרנסת היחידה בבית. המסעדה של בעלה (אושרי כהן) כושלת, והכניסה אותם לחובות.

אורנה מתפטרת. מספרת לבעל מה קרה והוא זועם. "למה לא סיפרת לי מיד על המתרחש במשרד?" – אורנה מחפשת עבודה. לשווא. הבוס ממאן לצייד אותה בהמלצה. ברעיון יצירתי היא משיגה את ההמלצה וצועדת באון לעבודה חדשה.

דמותה של אורנה משורטטת היטב, ומשחקה של לירון בן שלוש נהדר. הדמויות האחרות, הבוס, הבעל, שטוחות ולא מעניינות. העלילה צפויה. ועם כל זאת – סרט מציאותי. שווה בהחלט צפייה.

תקוה וינשטוק

* * *

קץ הדמוקרטיה!

מה, כבר אסור לצלם מזדיינת?

* * *

נעמן כהן

בשבח ההומור

אני מאוד מעריך את תגובתו של יעקב זמיר (סמיר? "חדשות בן עזר", 1463, למרות שהוא מכנה אותי "משוגע", ותבע בזמנו לצנזר את דבריי, והעורך כמחווה ידידות לו, צינזר את תגובתי).

[העורך: לא זכור לי במה מדובר. אצלי אין צנזורה, אבל אני לא מפרסם דברים שעלולים להיות עילה לתביעה משפטית!]

אכן אין דבר חשוב יותר מקורטוב של הומור. אני אהבתי מאד את סיפוריו רווי ההומור על יהדות עיראק. אין כמו קצת הומור לשים כל דבר בפרופורציה.

זרם התודעה, או הפסיכולוגיה המעניינת של יונתן זמיר

ליאופולד ויראג-בלום, גיבורו הספרותי של הסופר ג'ימס ז'ויס, בספרו יוליסס (אודיסאוס בלטינית) יצא ביום 16.6.1904 למסע בדבלין, מסע שהכניס את "זרם התודעה" לספרות העולם.

ג'ויס כתב שהכניס לספר מיספר אין סופי של חידות שיעסיקו את הפרשנים במשך שנים.

יונתן זמיר (זינגר? סמיר?) מתנאה ומתפאר ב"צור מחצבתו והחינוך" הנעלה שקיבל. ומלין עליי שעקב השוני בין צור מחצבתו וחינוכו הנעלה על שלי, איני מבין את "הפסיכולוגיה" שלו. ("חדשות בן עזר" 1463).

אני מודה. לצערי לא זכיתי בצור מחצבתו ובחינוך שלו. אני יהודי פשוט. פרולטר בן פרולטר אשר צור מחצבתי והחינוך שקיבלתי נחות כנראה משלו, וכנראה עקב כך איני מבין את הפסיכולוגיה שלו. לכן אדרבא שיסביר אותה.

יונתן זמיר, כאדם שצור מחצבתו נעלה, וכבעל חינוך נעלה שבקי עקב כך בתורת הכתיבה, אנא הסבר מדוע את ביקורתך על "המנהג המגונה" שלי להזכיר שמות, התחלת במשפט על צנזורה? מה הקשר בין המשפט על הצנזורה לביקורת שלך? מה בדיוק רצית להביע בו?

מהו הקשר התודעתי-פסיכולוגי שלך, בו אתה קושר את שני המשפטים?

כיצד אתה מסביר את הקשר הזה בזרם התודעה שלך, ובפסיכולוגיה שלך?

אם אתה נגד צנזורה למה בכלל התחלת ביקורת במשפט על צנזורה?

ובזה אני מקווה לסיים את פרשת "השמות המלאים".

(אזהרת קריאה: יש בכתובים הבאים שמות מקוריים)

מגילת יוחסין

ראש ממשלת בריטניה החדש, אלכסנדר בוריס דה פְפֶפֶל ג'ונסון כמאל ביי, הציג את ממשלתו החדשה.

שר החוץ החדש של בריטניה הוא דומיניק ראאב, בן לאב יהודי-צ'כי בשם פטר ראאב שהגיע בגיל שש כפליט לבריטניה ב-1938 וכך ניצל מהשואה.

https://he.m.wikipedia.org/wiki/%D7%93%D7%95%D7%9E%D7%99%D7%A0%D7%99%D7%A7_%D7%A8%D7%90%D7%91

צ'כוסלובקיה, בדיוק כהונגריה, היתה עד מלחמת העולם הראשונה תחת מלכותו של הקיר"ה, ולכן יש סיכוי רב שהוא בא מאותו עץ משפחתי של משפחת ראאב-בן עזר, ממייסדי פתח תקווה.

הנה אתגר לעורך לבדוק ב"מיי הריטג'" את העץ המשפחתי שלו.

האם צור מחצבתו וחינוכו של שר החוץ הבריטי ישפיע לטובה על יחסו לישראל?

לא בהכרח. דומיניק ראאב, במקצועו משפטן, סיים תואר ראשון במשפטים באוניברסיטת אוקספורד ותואר שני במשפט בינלאומי באוניברסיטת קיימברידג'. ב-1998 שהה במהלך הקיץ באוניברסיטת ביר זית, שם למד על הסכסוך הישראלי-ערבי ושימש יועץ לרשות הפלסטינית בנושאי פרויקטים של הבנק העולמי ביו"ש. כמו כן שימש יועץ בעמותת זכויות האדם "Liberty". בשנת 2000 החל לעבוד כיועץ במשרד החוץ הבריטי ועסק בין השאר בייעוץ בתחומי הסכסוך הערבי-ישראלי.

כל אלו אינם מבשרים טובות, אבל ימים יגידו. נקווה לטוב.

בכל מקרה עדיפה כהונתו בממשלה זו על ממשלת הלייבור בראשות מוחמד קורבין.

הנה ראו הפגנת נגד לג'ונסון ותמיכה במוחמד קורבין ללא דגלי בריטניה, רק עם דגל אש"פ:

https://rotter.net/forum/scoops1/566151.shtml

[אהוד: למיטב ידיעתי אין לנו כל קשר משפחתי לדומיניק ראאב. שם המשפחה ראב נפוץ מאוד בהונגריה, צ'כיה, סלובקיה (שחלקה הונגרי-לשעבר), באוסטריה (כיהן בה ראש ממשלה לא-יהודי, יוליוס ראב), וכיום גם בארה"ב – וזאת אצל יהודים ולא-יהודים כאחד. מקור השם בעיר ובנהר. הנהר ראבּה, יובל של  הדנובה, עובר  בעיר ההונגרית גייר, שהיתה קרויה ראבּ בגרמנית, ומקור השם הוא אפילו רומאי. בתקופת מלחמת העולם השנייה הגיעו אלינו ארצה זוג יהודים צעירים, מיקי וורה, מצ'כוסלובקיה, קרובי משפחה מצד משפחת ראב אם כי אינני בטוח שזה היה שם-משפחתם. נדמה לי שהיה שקלאש. ואולם לימים הם עזבו את הארץ, מיקי קיבל מישרה חשובה בשלטון הצ'כי אך דומני כי אחריתו שם לא היתה טובה].

היהודים תמיד אשמים

נער ערבי-מוסלמי בן 16 מטמרה נדקר ונפצע קשה ע"י בן משפחתו, כנראה אחיו, ליד הוסטל לנערים להט"בים. מעשה הדקירה הוא פשע שנאה הנקרא ע"י הערבים "רצח על כבוד המשפחה". ("אי כבוד המשפחה"). הנער הנדקר התגורר ב"בית דרור" לאחר שנודה ממשפחתו עקב נטייתו המינית.

ח"כ מהעבודה (עדיין) יצחק שמולי, האשים מיד בראיון בטלוויזיה את שר החינוך הרב רפאל פרץ. וכך גם נהגו דוברים נוספים. אף מילה לא נשמעה על ההומופוביה בחברה הערבית-מוסלמית. כאילו צור מחצבתו וחינוכו של הדוקר המוסלמי תלוי ברב פרץ הפוסק ההלכה למוסלמים.

נכון, הרב פרץ אינו ראוי להיות שר חינוך בגלל דבריו (גם לאחר התנצלותו) אבל אין לו שום השפעה על התרבות הערבית-מוסלמית, והאשמתו ביחס המוסלמים ללהט"בים היא אווילות מוחלטת. כל מאשימיו חוטאים לאמת כדי לעשות הון פוליטי.

תרבות שקר זו מגונה ומזיקה במיוחד ללהט"בים.

הפטפטת הריקה והאווילית של יצחק שטראוסברג-הנגבי

יצחק שטראוסברג-הנגבי סובל כנראה מחוסר מעש ובדברי רהב התפאר בכך שישראל היא המדינה היחידה שהורגת איראנים כבר שנתיים. הטלוויזיה האיראנית הגיבה לדברים של צחי הנגבי: "כך היהודים מתגאים שהם רוצחים איראנים. תארו לכם מה היה קורה אם זה היה הפוך."

https://rotter.net/forum/scoops1/565056.shtml

דברי הרהב האוויליים של שטראוסברג-הנגבי המסכנים את כולנו אין בהם הפתעה שהרי צור מחצבתו וחינוכו של יצחק שטראוסברג-הנגבי הוא המילה הריקה, הפראזה, ההצהרה במקום מעשים.

על הדוברים הישראלים להדגיש תמיד את הקירבה של ישראל לאיראנים בעבר, את ההערכה  לכורש המלך האיראני הגדול, ולהביע תמיד את התקווה שיחזרו חיי שלום ואחווה בין שני העמים כפי שהיו בעבר, לפני שקולקלו בגלל הערבים. זו הדרך הנכונה להפריד בין העם לשלטון האיאטולות.

אסור לאיים ולהתפאר בהריגה. זה רק מלכד את האיראנים מאחורי השלטון.

צור מחצבתו וחינוכו של אנס

אבי החשוד העיקרי במעשה האונס בקפריסין אמר: "אני בוודאות לא מאמין שהוא עשה את זה. אם היו אומרים לי הוא מעורב בקטטה ודקר שלושה ילדים הייתי מאמין לזה," מסביר האב, "אבל אם היו אומרים לי שהוא נגע בבחורה? מהיום הראשון שהגעתי לכאן לא האמנתי לזה."

https://rotter.net/forum/scoops1/566123.shtml

הבנתם? לדקור שלושה ילדים – כן, זה החינוך שנתן לו. אונס – לא.

אינדולגנציה וחיי העולם של אהוד ברוג-ברק

ע"פ הדוגמות של הכנסייה הקתולית, האפיפיור הוא מתווך בין המאמינים לישו באמצעות שבעה סקרמנטים – מעין צינורות סמליים שדרכם עובר דמו השפוך של ישו לבני האדם. זו המיסטיקה הנוצרית הנעשית בטקסים דתיים ע"י הכמרים.

הסקרמנט הרביעי נקרא Confessio – וידוי. כל נוצרי שחטא צריך להתוודות, הכומר נותן עונש זמני בעולם הזה ואז הוא נותן אִינְדוּלְגֵנְצְיָה ( = כתב מחילה). כתב זה מהווה כרטיס כניסה לחיי עולם בגן עדן.

במשך הזמן נוצר מנהג של קבלת אינדולגנציות תמורת השתתפות במסע צלב, עליה לרגל, ובמיוחד תמורת כסף.

ב-1517 האפיפיור, ליאו ה-10, החליט לבנות מחדש את כנסיית סן פטרוס ככנסייה המפוארת בעולם. כדי לממן את הבנייה הוא החליט לשלוח שליחים לכל אירופה כדי למכור אִינְדוּלְגֵנְצְיוֹת. ואכן, בעזרת הכסף שהרוויח מהמכירות בנה את הכנסייה.

אחד השליחים הגיע לגרמניה ושם הוא נתקל בהתנגדות מצד כומר קתולי גרמני בשם מרטין לותר שיצא נגד השחיתות של הכנסייה במכירת האִינְדוּלְגֵנְצְיָה, ופילג את הכנסייה.

כדי להתקבל למפלגת מר"צ חייב היה אהוד ברוג-ברק לתת וידוי ולהתנצל על חלקו בדיכוי פרעות 2000, רק כך היה יכול לקבל אינדולגנציה מאפיפיור המפלגה, ניצן הורוביץ. אנשי מר"צ חששו שקבלת ברוג-ברק למפלגה ללא התנצלות תרתיע מצביעים ערבים.

ואכן ברוג-ברק התנצל ואמר: "אין מקום בשום מצב למפגינים שנהרגים מאש כוחות הביטחון והמשטרה של מדינת ישראל."

(קרי, מוסרי יותר ללכת כצאן לטבח כמו בעבר!)

ח"כ אברהם דיכטר יו"ר ועדת החוץ והביטחון של הכנסת אמר בתגובה שהתנצלות ברוג-ברק על פרעות 2000 היא יריקה בפרצוף הלוחמים. "שוטרים וחיילים נלחמו בגבורה מול המון מוסת ומנעו אסון, ברק מנסה לקושש קולות על הגב שלהם."

מעניין איך למרות צור מחצבתו והחינוך הקיבוצי שקיבל – הגיע ברוג-ברק לשפל כזה?

האם ריקוד ה"מה יפית" של ברוג-ברק כלפי הערבים הצליח?

מפלגת מר"צ אכן נתנה לו אינדולגנציה, אבל האם הערבים גם נתנו?

לפי התגובות כנראה שלא.

הנה אביה של נרדין עסלה, אשתו של איימן עודה, קורא לברוג-ברק ש"יירה בעצמו בראש שלו, או שייתן את האקדח לאחד מאחיי השהידים שיירו בו":

https://mobile.twitter.com/Nehemia_GA/status/1154364737318215680

על זה נאמר ביידיש: "פוילע פיש גיגעסן, א שמיץ באקומען, און פון א שטאט ארויס געטריבן!" – גם אכל דגים באושים, גם חטף מלקות, וגם גורש מהעיר!"

פינת הנוסטלגיה

ממפ"ם, הורתה של מר"צ, נשאר במפלגה רק פלוריאן גולדשטיין-אילן גלאון, לכן נזכיר בנוסטלגיה את שלושת הדיברות הראשונות של השוה"צ:

(דף מתוך "פנקסי" – פנקס השומר הצעיר ורשה 1918. מתוך "קהילתנו". ערך הקדים והאיר: מוקי צור. הוצאת יד בן צבי).

א) השומר הוא איש אמת. "שפת אמת תיכון לעד." (משלי י"ב י"ט).

ב) השומר הוא נאמן לאלוהי ישראל לארץ אבותיו ולעמו. ("כל שהוא קבוע בא"י, ומדבר בלשון הקודש – מובטח לו, שהוא בן עולם הבא." (ירושלמי שבת פ"א).

ג. השומר הוא אחיעזר ואחיסמך. ("ואהבת לרעך כמוך." ויקרא י"ט י"ח).

איפה  הן – ואיפה מר"צ?

הסיכוי הגדול של מפלגת העבודה

לאחר הקמת מר"צ הגדולה עם פורשת העבודה, סתיו שפיר, ואנשי "הדמוקרטיה העממית" של אהוד ברוג-ברק, נוצר סיכוי למפלגת העבודה לשקם את מעמדה, ולהחזיר לה את מקומה המרכזי שהיה לה בחברה הישראלית כמפלגה שייסדה את המדינה.

באירוע ההשקה של מר"צ הגדולה הכריז מנהיג מר"צ, ניצן הורוביץ, שהמטרה של המפלגה היא ביטול (ולא שינוי) של חוק הלאום. (כזכור מר"צ הצביעה יחד עם המפלגה הערבית המשותפת בשנאת ישראל בעד מימון למחבלים).

קבלת מר"צ הטהרנית את השותף לעסקים של הפדופיל ג'פרי אדוארד אפשטיין, וּוִיתור סתיו שפיר, יו"ר ועדת השקיפות של הכנסת – על השקיפות בעסקיו של ברוג-ברק הטוען (למרות צור מחצבתו וחינוכו הקיבוצי) שבגלל החשש לכושר ההשתכרות שלו הוא אינו מגלה מהו המחקר שביצע תמורת 2.3 מיליון דולר – הוציאו את אלמנט המלחמה בשחיתות מהמפלגה החדשה.

הדרך להחייאת העבודה וחזרתה לרלוונטיות בחברה הישראלית עוברת לא רק במישור החברתי, אלא גם במישור המדיני.

על העבודה לבדל עצמה ממר"צ ומהפ.ק.פ. יריבתה ההיסטורית, ולאמץ מחדש את "תוכנית אלון", או תוכנית רבין" (אלון המורחבת). אם לא תעשה כן גורלה יהיה ללכת לפח האשפה של ההיסטוריה.

למרבה הצער בראיון האחרון שנתן ארמנד-עמיר פרץ הוא הזדהה עם המצע המדיני של מר"צ וטען אף שיש לשחרר מחבלים תמורת גופות חיילי צה"ל.

כך לא בונים מפלגה.

עדיין לא מאוחר. עדיין יכול לבוא המפנה.

עיתון "ארץ" בקריאה לאחדות השורות בקרב הערבים

במאמר מערכת מ-17.7.19 קורא עיתון "הארץ" לערבים להתאחד לקראת הבחירות.

האיחוד הערבי קובע העיתון, הוא "תנאי הכרחי להילחם בקואליציית חוק הלאום (היהודי) בראשות נתניהו, לחזק את הייצוג הערבי בבית הנבחרים, ולהחליף את השלטון."

"אין זה הזמן לריבים מיותרים ולמחלוקות שניתן ליישב לאחר הבחירות," מוסיף העיתון,  "הבוחר הישראלי מתגמל חיבורים פוליטיים. חייבים לחזור בהקדם לרשימה המשותפת."

https://www.haaretz.co.il/opinions/editorial-articles/.premium-1.7532208

פשוט מדהים איך עיתון שנוסד לפני מאה שנה כעיתון יהודי-ציוני מקדיש מאמר מערכת התומך במפלגה ערבית אנטישמית שאינה מכירה בקיום העם היהודי, בזכות קיומו, ובזכותו למדינה יהודית; מפלגה התומכת בכיבוש ערבי-מוסלמי של הארץ (לא מסתפקת ב-13 מיליון קמ"ר של שטחים כבושים ע"י הערבים, ובשתי מדינות ערביות-פלישתיות עצמאיות (עבר הירדן ועזה), והפיכת מדינת היהודים לערבית-מוסלמית.

דאגת העיתון מכך שבל"ד או התנועה האיסלמית של "האחים המוסלמים" לא תעבורנה את אחוז החסימה פשוט מדהימה.

דומה שבמצעד האיוולת ההיסטורית טרם נמצא עיתון התומך בחיסול עצמו.

לסלק את עומר שאקר כבר אתמול

עומר שאקר הוא ערבי-מוסלמי גזען אנטישמי, אזרח ארה"ב, הנמצא בארץ כנציג הארגון הפרו-איסלמי, והפסבדו הומניסטי Human Rights Watch.

כאקטיביסט מוסלמי עומר שאקר תומך בחרם הערבי נגד ישראל ומזדהה עם מטרות החרם, כיבוש ערבי-מוסלמי של ישראל, חיסול מדינת היהודים, והפיכתה למדינה ערבית-מוסלמית. וכיבוש ערבי-מוסלמי.

בהנחיית המשרד לעניינים אסטרטגיים שבראשו השר גלעד ארדן, ביטל שר הפנים, אריה דרעי, את האשרה של שאקר בשל מה שהגדיר "פעילותו נגד ישראל." בתיק נגד שאקר, שהכינו החוקרים של ארדן, נכתב, שהוא "מרבה לצייץ מחדש ולשתף תכנים בנושא ה-BDS נגד ישראל."

שאקר עירער, ומאז מנהלים הערבים-המוסלמים והאקטיביסטים הפרו-איסלמים תומכיהם מאבק לטובתו.

 מולי מלאקר, נציגת אמנסטי אינטרנשיונל בישראל, מספרת שאבא שלה היה ילד כאשר מהטמה גנדי פתח בחרם מסחרי על טקסטיל בריטי, ובכך היא מצדיקה את פעיל החרם הערבי עומר שאקר, וקובעת שהתביעה לסלקו מהארץ עקב כך היא "פעולת השתקה." (מולי מלאקר, תביעת השתקה של מדינת ישראל, "הארץ", 23.7.19)

https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.7565899

גברת מולי מלאקר, נציגת הארגון הגזעני אמנסטי התומך בחרם הערבי על ישראל שכחה לספר כי "הנפש הגדולה", מהטמה גנדי, היה גזען אנטישמי, שלמרות שהיה לו מאהב יהודי-ציוני, ד"ר חיים הרמן קלנבאך קלמנוביץ – הוא לא הכיר בקיומו של העם היהודי, בזכות קיומו, ובזכותו למדינה יהודית, ולכן גם הצביע באו"ם נגד הקמת המדינה. ברוב חוצפתו (ואווילותו) הוא המליץ במכתב לבובר שעל היהודים לא להתנגד להיטלר ואז הגרמנים לא יפגעו בהם. (רוב היהודים עשו אגב את דבריו והלכו כצאן לטבח).

הגזען המוסלמי-אנטישמי שאקיר, התומך בתנועת החרם הערבי, אינו מסתפק ב-13 מיליון קמ"ר של שטחים כבושים ע"י הערבים, ונאבק לכיבוש ערבי-מוסלמי של הפשיזם האיסלמו-נאצי על כל המדינה במטרה להפכה לערבית-מוסלמית.

את שאקיר הגזען הערבי-מוסלמי האנטישמי צריך היה לסלק כבר אתמול.

עיתון "הארץ" מזדהה עם צפון קוריאה וסודן

גם עיתון "הארץ" במאמר מערכת יוצא להגנתו של עומר שאקר ובמאמר מערכת ומשווה את ישראל לצפון קוריאה ולסודן.

(צפון קוריאה סודן וישראל. מאמר מערכת "הארץ" 25.7.19)

https://www.haaretz.co.il/opinions/editorial-articles/.premium-1.7570651

כמה עצוב לראות עיתון בן מאה שנה, שנוסד כעיתון יהודי-ציוני, הופך לכלי תעמולה המזדהה עם צפון קוריאה וסודן הנאבקות למען החרם הערבי (הקיים מ-1945) – שמטרתו חיסול מדינת היהודים.

את הגזען הערבי-מוסלמי האנטישמי עומר שאקיר, שאינו מכיר בקיומו של העם היהודי, בזכותו להתקיים, ובזכותו למדינה יהודית, ונאבק למען חיסולה של של המדינה היהודית וכיבוש ערבי- מוסלמי צריך היה לגרש מהארץ אתמול.

הזדהות "הארץ" עם צפון קוריאה וסודן ושאר תומכי החרם הערבי בכלל, ועומר שאקיר בפרט, היא חרפה לעיתון.

יובל נוח הררי והאנציקלופדיה הסובייטית הגדולה

בבריה"מ (זיכרונה לא לברכה) היה נהוג לומר שהעתיד תמיד ידוע (ניצחון הקומוניזם) אבל העבר אינו ידוע.

האנציקלופדיה הסובייטית הגדולה שינתה תמיד את העבר.

לאחר מות סטלין, למשל, כאשר לברנטי ברייה הוצא להורג, קיבלו כל בעלי האנציקלופדיה דפי תיקון והוראה לתלוש את הדפים הישנים ולהחליפם בחדשים בערך החדש על ברייה באנציקלופדיה.

בדומה לאנציקלופדיה הסובייטית הגדולה גם יובל נוח הררי משנה את ספריו בהתאם לצורך, כאשר בתרגום ספרו לרוסית פוטין הוא דמות חיובית והוא אינו "כובש". והוא גם אינו נגד חופש הביטוי.

לא יאומן שכל הקביעות האלו של הררי הן במסגרת דבריו נגד ה"פייק ניוז".

כאקטיביסט פרו-איסלמי התומך בכיבוש ערבי-מוסלמי של הפשיזם האיסלמו-נאצי יוצא יובל נוח הררי רק נגד ישראל.

ברוסיה יש חופש ביטוי, בישראל אין. לרוסיה ולערבים מותר לכבוש ליהודים לא.

דומה שליובל נוח הררי, ההיסטוריון שהעלים את תרומת היהודים להיסטוריה  – יאה היה לשמש עורך של האנציקלופדיה הסובייטית הגדולה.

היזהרו מיוונים נושאי מתנות

ועוד יותר ממתנות ה- 012 מובייל

Timeo Danaos et dona ferentes "היזהרו מיוונים נושאי מתנות." מקור הפתגם בספר "אינאיס" של ורגיליוס.

כאשר הטרויאנים יוצאים מחומות עירם הם מוצאים סוס שהשאירו היוונים, הם סבורים שניצחו את כוחות היוונים במלחמה.

לאוקואון מזהיר אותם פן יביאו את הסוס לתוך העיר מתוך החשד שהסוס משמש כתכסיס יווני. הוא מסכם את דבריו באמרה "Timeo Danaos et dona ferentes" – היזהרו מיוונים נושאי מתנות. ואכן מהסוס יוצאים לוחמים ומנצחים את המערכה. הסוס זכה לתואר: "סוס טרויאני".

הפתגם הזה הוזכר בפסק הדין של משפט קסטנר, כשהשופט הלוי כתב על ההסכם שחתם ד"ר ישראל קסטנר עם קצין הס"ס הרמן קרומיי : "timeo Danaos et dona ferentes, בקבלו מתנה זו מכר ק' (קסטנר) את נפשו לשטן".

ואיך כל זה קשור לחברת 012 מובייל?

יום אחד אני מקבל טלפון מ-012 מובייל, ספּק הטלפון שלי, ובו הצעה להוזיל לי את מחיר השירות החודשי מ-49.90 שקל לחודש, ל-44.90 שקל לחודש, ולהעלות את כמות הגלישה.

זה מותנה הסביר לי הנציג, בקבלת צמיד כלשהו. אמרתי שאין לי צורך בצמיד אבל הוא הסביר שהצמיד הכרחי לקבלת ההנחה.

בטיפשותי (אולי בגלל צור מחצבתי וחינוכי) הסכמתי.

למחרת קיבלתי ע"י שליח חבילה בה לא צמיד אחד, אלא שניים.

איך אמר הֶגֶל: "הינשוף של מינרווה בא תמיד לעת ערב." החוכמה באה תמיד באיחור.

אין לי כלל מושג למה טוב הצמיד הזה, אבל במאוחר הבנתי שמטרת הצמיד בעיסקה הנכלולית של 012 – היא להבטיח שאישאר שלוש שנים כלקוח כפוי של החברה. תחבולה כדי ללכוד אותי.

ולמה שלחו שני צמידים?

כדי להכפיל את דמי השימוש. מאז כל חודש אני מקבל חשבון על סכום כפול ועוד חויבתי 200 שקל דמי משלוח.

סך הכול רציתי להוזיל את דמי השימוש, ורק העליתי אותם.

כל מכתביי ובקשותיי מחברת 012 מובייל לקיים את העיסקה ולשלם רק 44.49 שקל לחודש לא נענו.

לבן היזהרו ממתנות מחברת 012 מובייל, החברה הנכלולית. כי הם כמתנת הסוס שקיבלו הטרויאנים מהיוונים.

מחיר יהודי רק 5 שקלים

בניגוד למחיר המופקע של חברת 012 מובייל, מסתבר כי מחיר יהודי הוא זול מאד. רק 5 שקלים.

בכיר חמאס, פתחי חמאד קורא לכל הפלסטינים החיים בחו"ל "לתקוף כל יהודי על פני כדור הארץ, לשוחטו ולהורגו," ולערביי יו"ש הוא קורא ליטול סכין העולה חמישה שקלים – פחות מערכו של צוואר יהודי – ולדקור בו יהודים.

הוא איים בנאום, במהלך צעדת "השיבה" בעזה, שאם ישראל לא תסיר את המצור בתוך שבוע, הפלסטינים יהרגו את היהודים בחומר נפץ ובסכינים.

http://www.memri.org.il/cgi-webaxy/item?52

נעמן כהן

התנחלות תל אביב, מרכז הגדה המערבית.

(עזה היא בגדה המערבית, רבת עמון ודגניה הן בגדה המזרחית).

* * *

אהוד בן עזר

"החבצלת האדומה"

לאנאטול פראנס

עברית: 1929

פורסם לראשונה במוסף "משא" של עיתון "למרחב" ביום 20.2.1970

תחת הכותרת "קריאה אפשרית"

לפני 49 שנים

 [אהוד: תחילתו של המדור "ספרי דורות קודמים" היתה במדור "קריאה שנייה" (ו"קריאה אפשרית") במוסף "משא" של עיתון "למרחב" בעריכתו של אהרון מגד. כאשר מנחם ברינקר קיבל את עריכת "משא", הוא ביטל את המדור, ואז עברתי ל"תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" בעריכת בנימין תמוז].

בטרקלינה של גברת מרטן, גיבורת סיפור האהבה הנוגה של אנאטול פראנס, מבקרים בני-אדם עטויי מחלצות ונושאי שמות ותארים רבי-רושם, מסלתה ושמנה של פאריס, אנשי צבא וספרות, פוליטיקה, כספים ומדע. ביניהם אחד ושמו מר שמול:

"והנה בא זקן ורוד, בעל שיער בהיר ומסולסל, איש קצר-רואי, כמעט סומא תחת משקפי-הזהב שלו, קצר-רגלייים, והוא הולך ונכשל ברהיטים, משתחווה לכורסאות הריקות, נתקל במראות ונועץ את חוטמו העקום בפני הגברת מרטן, שהביטה בו בהתמרמרות.

"זה היה מר שמול, החבר לאקדמיית-הכתבות. הוא חייך והעווה פניו. פנה לנסיכה מרטן בדברי מחמאות בקולו הגס והמגושם, אשר בא לו בירושה מאת אבותיו היהודים, שהיו מציקים בקול זה לבעלי החובות שלהם, איכרי אלזס, פולין וקרים. בדברו משך את הפסוקים בכבדות. בלשן גדול זה, החבר לאקדמיה הצרפתית, ידע את כל הלשונות חוץ משפת צרפת. והגברת מרטן התענגה על מחמאותיו, שהיו כבדות ומזדחלות כגרוטאות הברזל המונחות למכירה בחנויות הסמרטוטים, אשר ביניהן נזדמנו אי-אלה ציצי-מליצה מיובשים מתוך האנתולוגיה. מר שמול היה בעל שכל טוב וחובב משוררים ונשים.

"לאחר שהריק מר שמול את אוצר מחמאותיו, נעשה קודר ומעורר חמלה. הוא נאנח פעמים הרבה עד בלי סוף ועמד להתאונן בהפרזה על גורלו הרע. אין לו די אותות-הצטיינות, שכרו והכנסותיו אינם מספיקים; המדינה אינה ממציאה מעון מתאים לו ולגברת שמול ולחמש בנותיהם. בתרעומותיו הובעה גדלות כל שהיא. ניצוץ מנשמות יחזקאל וירמיהו היה בו." ("החבצלת האדומה". עמ' י"ג).

כושר התיאור האירוני, הדק מן הדק, של אנאטול פראנס, מתבטא בתיאור תכונות נוספות של מר שמול:

"חרה לו על שהמשוררת לא הזכירה את שמו בקשר עם הכתובת הלזו. רוצה היה לקרוא את שמו בראש השיר, בשורותיו, בחרוזיו. רוצה היה לראות תמיד את שמו בכל מקום. אף היה מחפשו בעיתונים, שהיו ממלאים את כיסי בגדיו." (שם. עמ' י"ד)

מר שמול "הנהו לטיניסטן מובהק ואחר מומסן הריהו האפיגרפיסטן הראשון בעולם." (שם. עמ' ט"ו).

לקולגה שלו באקדמיה הצרפתית, חוקר שפת האטרוסקים, המכונה "מרמי האטרוסקי", הוא חוזר ואומר בלי הפסק: "יודע אתה, כי אינך יודע אטרוסקית, אחי ועמיתי היקר; הודות לכך הינך מלומד מכובד ובעל שם טוב." (שם. שם).

בכל ישיבה היה מר שמול שם את מרמי – "לשיננה באכזריות עליזה, והיה מלגלג עליו עד כדי כך, שמרמי עם כל טוב-ליבו הגיע לידי כעס. שמול אינו נוטר מטבעו. זוהי אחת המעלות שבהן מצטיין גזעו. אין הוא שומר חימה בליבו לאנשים שהוא מרדפם. יום אחד, בעלותו במדרגות האינסטיטוט בחברתם של רינן וד'אופרט, פגש את מרמי והושיט לו את ידו. מרמי מאן לקבלה ואמר: 'אין אני מכירך.' – 'כלום כתובת רומית אני בעיניך?' – החזיר שמול. במקצת גרמה תשובה זו למרמי המסכן שימות וייקבר." (שם. עמ' ט"ז).

שנינותו של הסופר מוסיפה לוויית-חן לדמותו המפלצתית של מר שמול. אווירת הטרקלינים חביבה על אנאטול פראנס, דברי החכמים קולחים בהם, נכלים קטנים ורכילות גדולה. הפיקחות מרימה ראש: לועגים אנו לחיים הנלעגים ושמים בהם את מבטחנו. והנה המושא לאותה אירוניה דקה שלנו נעשה למחוז חפץ של מאוויים כמוסים. אמור לי על מה אתה צוחק ואומר לך מי אתה.

למשל, ארוחת ערב ממלכתית בביתה של הנסיכה מרטן-בלום!

"באמצע השולחן התנשא גוש של פרחים מתוך עיגול הטנא הרחב, העשוי ברונזה מוזהבת, ועליו פרשו נשרים כנפיהם, בין כוכבים ודבורים שמתחת לבתי-האחיזה הכבדים העשויים בצורת קרני-שפע. בקצות השולחן החזיקו אלילות-ניצחון בעלות כנפיים את קרני המנורות המודלקות. מערכת-שולחן זו בסגנון אמפיר ניתנה בשנת 1812 במתנה מאת נפוליאון לגרף מרטן-דה-ל'אן,  אביו-זקנו של הגרף מרטן בלום דהאידנא." (שם. עמ' ל"ב-ל"ג).

בחדר האוכל, לפני השולחן הערוך בפאר, מקבל הגרף מרטן-בלום (בעלה של תרזה), מתוך "נדיבות קודרת כל-שהיא ונימוסיות עגומה," את אורחיו: גברת גרין, אשתו של מי שהיה שומר-החותם, הנסיכה סינווין, הגנרל לריווייר. אדון שמול. אדון מונטסיואי. גברת דה-סן-נום. הצייר דיוויקה. מר דניאל סלומון. הצייר גרין. הסופר פול ונס. מר בלם דה-סן-גום, סנטור אחד בלתי-ידוע, ודשרטר (מי שעתיד להיות מאהבה השני של הנסיכה מרטן-בלום).

בחבורה גאה זו, בהמולת השיחות על אודות "הפוליטיקה החיצונית, תערוכות הציור, השערוריות בבתים ההגונים והוויכוחים האקדמיים," בטרם התעורר ויכוח ממושך על נפוליאון, ובטוב לב בארוחה, נעשה האדון יוסף שמול לנביא הבשורה היהודית:

"הגרף מרטן, העצוב מטבעו, נשא בליבו נבואות קודרות. במילים סתומות ניבא לאסונות וקלקלות העתידות לבוא.

"דברי פחדנותו הגיעו, מבעד לפרחים שבטנא, לאוזני מר שמול, שהתחיל מוכיח ומתנבא. הוא מסר מודעה כי העמים הנוצריים אינם מסוגלים, הם לבדם ובכוחות עצמם, להיחלץ לגמרי מן הברבריות, וכי לולא היהודים והערבים היתה אירופה גם כיום, כמו בימי מסעי הצלב, עוד שקועה בבערות, דלות ואכזריות.

"ימי הביניים," אמר, "עברו רק בספרי הלימוד להיסטוריה, הניתנים בידי התלמידים למען הונות את רוחם. אבל במציאות נישארים הברברים תמיד בברבריותם. תעודת ישראל היא להורות דעת לעמים. ישראל היא שהביאה בימי הביניים לאירופה את חוכמת אסיה. הסוציאליזם מטיל עליך פחד, והוא אינו אלא מחלה נוצרית, כמו הנזירוּת. והאנארכיה? כלום אינך מכיר בה את הצרעת העתיקה של שבטי האלביגואים והולדאים? היהודים, שהשכילו וחינכו את אירופה, הם לבדם מסוגלים להצילה מן הנגע האוונגלי שפשה בבשרה. אפס הם מעלו בשליחותם. בין הנוצרים נהפכו לנוצרים גם הם. ואלוהים מייסרם, הוא מניח לרדפם ולהגלותם. האנטישמיות מתפשטת בכל אתר ואתר ומתקדמת באופן מבהיל. ברוסיה נרדפים בני אמונתי כחיתו טרף, בצרפת סגורים המוסדות האזרחיים והצבאיים בפני היהודים, אין להם יותר דריסת-רגל בחוגי האריסטוקרטיה. בן-אחותי, יצחק קובלנץ הצעיר, היה מוכרח להסתלק מעבודתו הדיפלומטית לאחר שעמד כבר בהצלחה רבה בבחינות הכניסה. נשיהם של רבים מחבריי, בבוא אליהן הגבירה שמול לבקרן, מניחות לפניה עיתונים אנטישמיים בכוונה תחילה שתראם. והאם תאמינו לי, כי מיניסטר ההשכלה השיב ריקם את פניי, כשביקשתי ממנו את הצלב הקומנדורי (אות הצטיינות)? וזאת היא כפיית טובה! זה הוא מישגה! האנטישמיות – שמעו לדבריי – הינה מוות לציוויליזציה האירופית!"

הארוחה העשירה נמשכת והולכת בוויכוח על הערכת אישיותו של נאפוליאון. בגמר הסעודה נפנים הגברים לחדר העישון, ובצאתם משם אין אנאטול פראנס שוכח לאפיין עוד קו אנין באופיו של מר שמול:

"יוסף שמול והגנרל לריוויר יצאו מחדר-העישון ועיניהם מזהירות עוד מרוב הנאה, לאחר סיפורי הפריצות שסחו איש לרעהו." (שם, עמ' מ"ו).

דעתו של אנאטול פרנאנס אינה מיוחדת רק לתיאור הקו "הנלעג ואיום" באישיותו של יוסף שמול, יש רמזים לכך שאותה אירוניה דקה מתייחסת לכלל בני גזעו של שמול. דשרטר, מאהבה השני של הנסיכה תרזה מרטן-בלום, אומר לה כבדרך-אגב, בעת סיירם בגלריה של נסיך איטלקי רמאי בפלורנץ: "גלריה זו הינה מחסן, שבו סוחרי-התמונות מכל העולם מוקיעים לראווה את פסולת בתי-האוסף שלהם. והנסיך מוכר כאן את כל מה שלא הצליחו היהודים למכור." (שם. עמ' קט"ו).

ומה על האדון רוברט דה-מניל, מאהבה הראשון של תרזה? – על בעלה העצוב והעשיר? – על דשרטר הפסל, הנעשה למאהבה שני? – על הטיול לאיטליה, על מיס בל, ידידתה האנגלית הכותבת שירים בצרפתית? – מה על אכזבת אהבתה הנוראה של הנסיכה תרזה לבית מרטן-בלום? – אודה על האמת, כל אלה ניראו חיוורים ומשעממים בעיניי למול תנופת הכישרון בה תוארה דמותו הנלעגת והאיומה של יוסף שמול.

פגשתי בו פעם נוספת, סמוך לסוף הספר, בין כל המברכים, באולם התיאטרון, את מר מרטין בלום (הנבגד על ידי אשתו) לרגל התמנותו למיניסטר:

"יוסף שמול, המשתעל והנאנח, הסומא והחרש, נדחק וכבש לו דרך בין המון האנשים הללו, שהוא בז להם בליבו, וניגש אל הגברת מרטן. הוא נטל את ידיה וכיסה אותה בנשימות פיהו ובנשיקות מצלצלות.

– אומרים, כי בעלך נתמנה למיניסטר. האמת הדבר?

היא ידעה כי סחים כך, אפס לא האמינה שהדבר כבר נעשה. בעלה, אגב, הנהו כאן. אפשר לשאול את פיו.

שמול אהב רק אמיתות מדוייקות:

– הוי, בעלך אינו מיניסטר עדיין? לכשיתמנה, אבקש ממך להקדיש לי רגע קט לשיחה. הדבר נוגע לעניין חשוב ביותר.

אחר נשתתק ושלח מתחת משקפי הזהב שלו מבטים של הוזה וסומא, שהוסיפו לו, למרות הדייקנות שבתכונתו הגסה, מעין הבעה מיסתורית. פתאום שאל:

– היית השתא באיטליה, גבירתי?

ומבלי לתת לה פנאי לענות על שאלתו:

– יודעני, יודעני. נסעת לרומא. ראית שם את קשת טיטוס המנוול, מרמרא [אבן שיש] מתועבת זו, שיש לראות עליה את מנורת שבעת הקנים בין שאר הכלים שהובאו עם שלל היהודים. הנה זאת אומר לך, גבירתי, חרפה היא לאנושיות כולה שמצבה זו עומדת עוד על כנה בעיר רומא, שבה לא נתקיימו האפיפיורים אלא הודות לאמנותם של היהודים, השולחנים והחלפנים. היהודים הביאו לאיטליה את חוכמת יוון ואת חוכמת ארצות-הקדם. הרנסנסה, גבירתי, מפעל-ישראל הינה. זוהי אמת בדוקה. אף כי אין מודים בה.

ויצא מבין המון המבקרים אגב רשרושן הקהה של המגבעות שהפיל ולחץ בלכתו." ("החבצלת האדומה", עמ' רכ"ח-רכ"ט).

* אנטול פרנס: "החבצלת האדומה". תרגם מצרפתית: ח.ש. בן אברם. תרגם מקצת דברי השיר: אריאל הלפרין [יונתן רטוש]. "ספריית תרבות". הוצאת ספרים "מצפה" בע"מ, ירושלים-תל-אביב. תרפ"ט. 1929. רנ"ג עמ'. (הדפסה נוספת: תל אביב: עידית, תשט"ו. 1956).

* * *

אהוד בן עזר

בעקבות יהודי המידבר

פרק תשעה-עשר

מעשה נורא באבּו-בטאטה הוא אבּו-טָאך,

בכיכר תחנת-הרכבת בהַדִיֶה.

הצלחת אבו-טנק אל-חכים אצל קהל עולי-הרגל הנוסעים ברכבת החיג'אזית – הציבה קושי חדש בפני המשלחת. מלכתחילה הסכימו, בעצת הצ'רקסי, לרדת בהדיה ולשכור גמלים להמשך המסע, מזרחה, לחייבר. האיבה והחשדנות בהם נתקלו תחילה בקרון – הקלו עליהם את מחשבת הפרידה מן המוסלמים הקנאים, פרידה שהיתה ודאי לרווחת שני הצדדים.

אך עתה –

כאשר הגיעו להדיה, עיירה הבנוייה בתי-חומר וחצרות מוקפות גדרות-חומר ודקלים ועצי-פרי בתוכן, ביקשה החבורה הקטנה, מיד לאחר התפילה-בצוותא על אדמת המידבר – להיבדל מעל ההמון ולשכור ארבעה גמלים. עד מהרה התברר כי הדבר בלתי-אפשרי. קהל החולים, האמיתיים והמדומים, לא הירפה מאבו-טנק אל-חכים ומשפופרת-הפלאים שלו, אשר באמת גילה באמצעותה לא מעט שברים שלא התאחו יפה, אבנים בכליות ובשלפוחית השתן, ריאות סתומות באבק, ושאר מחלות ופגעים. אך מה היה יכול לעשות? כלום יכול היה להוציא משרוולו בית-חולים נייד, עם חדר-ניתוחים משוכלל ורופאים מומחים?

ונניח שאכן היה מחליט להביא בית-חולים, באמצעות מדחס-החלל – כלום היו אנשים פשוטים אלה מוכנים לרדת מן הרכבת ולהתאשפז כאן, בלב המידבר? הם הלא שאפו לריפוי חד-פעמי, ודבר לא היה מסיטם מקיום מצוות החג', זו העלייה-לרגל למכה ולמדינה. ובינתיים הפצירו באבו-טנק שלא יסתפק בשפופרת-הפלא המאירה אלא יטפל בהם גם ב"אִיבְּרָה", מחט, כלומר – בזריקה, ב"שולבאטה", זו אבקת-חינין כנגד הקדחת, וב"שוּרְבָּה", תרופה לניקוי הקיבה. או לפחות ירשום להם פתק שאותו יתלו על צווארם, כקמיע.

וכך היו הולכים אחריו ומקיפים אותו, ואילו פרש מן המסע כאן, קרוב כל כך למדינה – לא היה יכול לעשות זאת בחשאי, אלא הדבר היה נודע מיד ומעורר עליו ועל חבורתו מהומה גדולה וחמת-רצח, כי מיד היו מבינים שתיעתע בהם, וכלל אינו מוסלמי –

ומוזר שגם את אבו-בטאטה האילם הקיפו, וביקשו ממנו שיכתוב להם פתקאות, כי ראוהו כותב קודם, בקרון, והיו סבורים כי עוזר-לרופא הוא. ואבו-בטאטה המסכן, שבטנו קירקרה וקירקרה –

לא היה יכול להיפנות אפילו רגע קט לצרכים-שבצנעה, ולשחרר את האוויר המטייל במעיו ומחפש לו מוצא –

עד ש –

­­– – – – – – –

מיד עלו ונשמעו קולות צחוק אדירים, וברכה – "מַבְּרוּכּ, מַבְּרוּכּ!"

"סַחְתֵיין – "

"אִסְמַכְּ מִשׁ אַּבּוּ-בַּטַאטָה, אִנְתֶּ אַבּוּ-טַאך!"

מזל, מזל טוב, לבריאות, שמך אינו אבי תפוח-האדמה, אתה אבי ההפלצות!

"טַאך, טאך, טאך –

אִנְתֶ אבּו-טַאך!"

כל זה היה יותר מדי עבור אבו-בטאטה (או אבו-טאך, על פי כינויו החדש), הוא שכח את אילמותו, וצעק לפתע (ובעברית, כמובן) על הקהל המשולהב שהתגודד סביבו:

"די! נמאס לי! עזבו אותי! הניחו לי להיות לבד!"

תחילה היו נדהמים מדיבורו, כאילו ראו במו-עיניהם נס מתרחש, אך מיד הבינו שכל זה לא היה אלא תרמית, ומיד התעוררו חשדותיהם הקודמים כלפי החבורה המוזרה – ובבת-אחת השתנתה ארשת-פניהם לחמת-זעם והחלו קוראים –

"הַאדַא כִּזֶבּ! אִנְתֶ מִשׁ אַחְרַשׁ, אִנְתֶ פְרַאנְגִ'י! יִלְעַן דִינַכְּ!"

כלומר – שקר הוא! אתה אינך אילם, אתה אירופאי, ארורה דתך! – בשם "יאהוד" נהגו הערבים באותה תקופה לקרוא רק ליהודים הספרדים וליוצאי-המזרח. והיתר, דוגמת אבבטן, לא היו בעיניהם יאהוד אלא פראנג'ים, כלומר – אירופאים, אשכנזים).

המצב נעשה מסוכן. החבורה הקטנה – קפיטן יוקי (אבו-טנק אל חכים, לשעבר). אבבטן (אבו-בטאטה, הוא אבו-טאך מעכשיו), רני (הוא הרוּן הקטן), ועמשי השומר (הצ'רקסי) – ניצבו בכיכר השטוחה, ליד תחנת-הרכבת החדשה של הדיה, שבנו הגרמנים, כשהם מוקפים בעשרות פרצופים משולהבים, צוחקים ואכזריים, המאיימים לעשות בהם כלה על כי העיזו להסתנן אל השיירה הקדושה, מעבר לתחנת הביקורת הדתית.

רני חשש מאוד, ממש פחד. כל ציודו היה אחת משלוש כפות-המרק שהביא מהבית, מכשיר-קשר קטן שתאומו נמצא אצל קפיטן יוקי, האולר, עיפרון, המחברת והמקל.

מקל?

מניין נמצא פתאום בידיו מקל-הליכה עשוי מתכת? כיצד לא שם ליבו לכך שזה כמה זמן (שעות או שנים? מי יודע) מלווה אותו המקל של משה-שמואל כידיד נאמן?

הוא זכר כי אפילו במקרה כזה, של פיזור הפגנות, אסור לירות מיד בבני-אדם אלא קודם באוויר, ורק אם נשקפת סכנת-חיים ממשית, מותר לכוון ולירות, וגם אז, רק לרגליים. לכן הרים את המקל כלפי מעלה, עצם עיניו, ו –

ברגע הישמע הירייה קפאו כל הפרצופים המשולהבים כמו בסרט-קולנוע שנעצר פתאום, ועד מהרה החלו גדלים וגדלים כאנשי עוג מלך הבשן ועוד יותר – ענקים כגבעות, עד אשר גם צורות אלה היטשטשו כליל – ורני הבין כי קפיטן יוקי המופלא הפעיל בבת-אחת את שני צידי המחמ"ז, כלומר – הקטין אותם וגם הסיעם לאחור, בזמן.

ובבין-רגע, ומבלי לזוז כלל ממקומם בכיכר הקטנה, שבו לגודלם הטבעי, אך ראה זה פלא –

שום עולה-רגל, לא קטר (שרני ממש התאהב בו והיה רץ לראותו מדי פעם, בחנותם בתחנות. כי כיום, כידוע, אין רואים קטרי-קיטור כאלה אלא בתמונות ובמוזיאונים), לא קרונות ומסילה, גם לא בנייני התחנה החדשים, והסימטאות האחדות של העיירה, גוש בתי-חומר, כעין גבעה מוגבהת מאדמת המישור, ובאמצע קצת דקלים וצריח מסגד בנוי אבן –

רק דקלי-התמרים, שמיספרם פחת, וכמה אוהלים חומים ושחורים עשויים צמר-גמלים, וסוכות-חומר אחדות שגגותיהן כפות-תמרים יבשות. והמידבר מסביב – מישורי-חול צחיחים, ללא מים, ורכסי הרים גבוהים במערב, וגם הרחק במזרח, סוגרים על המישור, ולעיתים מבתרים אותו.

"מה השנה?" שאל אבבטן.

עמשַׂי נראה מבולבל למדי מן השאלה, וההשתנות הפתאומית של הסביבה שעליה עמדו רגליו משך כל הזמן.

"1875," אמר קפיטן יוקי.

"עכשיו אני מבין מדוע הוקל לי במעיים. עוד לא אכלתי את הארוחה של 1880!"

"תודה לך, רני," אמר קפיטן יוקי.

"אני כבר עמדתי לירות באקדחי – " גילה עמשי.

"ראיתי זאת, וחששתי. אילו חיכיתי עוד רגע קט, לא היתה לך ברירה אלא לפגוע ממש. ולא רציתי שנסתבך בעסקי גאולת-דם עם אנשים אלה, שאת שגרת נסיעתם הפרענו בתעלולינו – "

"הילד הקדים אותי."

"הוא ילד זהיר. רני שמו."

"תודה לך, רני."

"האם תוכל להשיג לנו את הגמלים?" שאל אבבטן את עמשי.

"אנסה," השיב עמשי, ושם פעמיו אל אוהלי הבידואים של הדיה, אשר סביבם רעו גמלים מיספר, וכבשים, בצל גנות התמרים, מלחכים מעט מן העשב היבש שנותר בשולי נאת-המידבר הזו.

"מדוע 1875 דווקא?" שאל אבבטן את עמשי.

"שנה יותר, שנה פחות, ננסה. נצא מזרחה, לחייבר, ונקווה לפגוש מולנו את דאוד אבו-יוסף עם משלחת החוקרים האנגליים, שיצאה באחת מן השנים האלה, מסביבות בגדד, בדרכה לחפש את יהודי חייבר. ואולי גם נמצא את האוצרות הגנוזים של יהודי חייבר."

"ברוך שפטרנו מן הנסיעה ברכבת," אמר אבבטן. "אני מתגעגע כבר לדהור על גבי גמל."

"אל יתהלל חוגר כמפתח, יא אבּוּ טַאך! צריך לשאול גם את הגמל – "

אבבטן נעלב.

אך בכך לא הסתיימו תלאותיהם.

המשך יבוא

* * *

הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* יהודה דרורי: ביחס להערת נעמן כהן, "זקן מרושע" זהו ביטוי הבא לתאר איש בא בימים, מר נפש ונוטף רעל על סביבתו וזו היתה הכוונה... המילה זקן אינה נפרדת פה... כבן 83 זקן היא דווקא מילה אהודה עלי... לחטט ולהזכיר לאנשים את שם גלותם איננו מסווג חלילה במסגרת הקומפלימנטים שאתה מעריף על אדם, אני בטוח שאם שם משפחתך בעבר היה למשל קליינעפוץ, היית דואג של יוזכר לך...

* אהוד שלום רב, בנוגע להערתך: "בשנת 1987 יצא בהוצאת זב"מ קובץ סיפוריי "ערגה" – אך מאחר שאני סופר נידח איש אינו מתייחס לכך וכניראה גם אינו יודע על כך."

א. ישר כוח!

ב. אולי בעקבות הקובץ הזה – שלא ידעתי עליו – היכרתי ילדות ששמן ערגה.

ג. מציעה שתיתן/תפרסם מדי פעם סיפור מהקובץ בעיתון האינטרנטי שלך.

ד. תודה על עיתון מעניין נוסף.

איילה זמרוני

אהוד: לצערי אין לי מוקלד במחשב קובץ הסיפורים "ערגה" משנת 1987, שיצא בהוצאת זמורה ביתן, כי רק באותה שנה התחלתי לכתוב במעבד-תמלילים, וכתב-היד של "ערגה" היה שייך לדור הקודם של טכניקות ההדפסה, שלא נשמר במחשב הביתי.

ואולם סיפורים רבים מתוכו, כמו "מאדאם אום-אל-טאך" ובנותיה", שולבו לימים ברומאנים שכתבתי בשנים מאוחרות יותר.

את הספר הקדשתי: "זכֶר / לאשה נכבדה / מרת בניכר (בָּנִי) סִיל / בת ר' יצחק אפשטין" – שהיתה בעלת-הבית שאצלה גרתי בירושלים ברחוב עקיבא 4 בשנת 1961 כאשר כתבתי שם את הרומאן הראשון שלי "המחצבה".

 * אהוד היקר, אני קורא בהנאה את המאמרים המושקעים של ארנה גולן, אבל המאמר בגיליון 1462 (22.7.19) ממש מרתק – איזה מזל היה לגיליון "מאזניים" משנת 1964, שנפל לידיה אחרי 55 שנים, ואיזה סוד כמוס על אהבה נכזבת שהיתה לך בימים הרחוקים ההם התגלה בעקבות המאמר שלה. 

נעמן כהן מסביר את עניין פירוט השמות המקוריים של האישים עליהם הוא כותב. מילא, אקרא את דבריו גם כך.

סיפורו המדהים של שרגא נצר הצעיר (בגיליון 1463) מצביע, אם בכלל היה עוד צורך, עד כמה המהפיכה הקומוניסטית זרעה זוועות.

לגבי ספרך "ערגה", נתתי אותו לבתי שגם שמה ערגה, וגם אני כתבתי ספר ילדים בשם "הדמעות הטובות של ערגה" (מסדה 1991). לבתו של חברנו יואל נץ קוראים ערגה, והיא סופרת ומפיקת תיאטרון וקולנוע.

הרפורמה שהביאה לעולם את חטיבת הביניים היתה כישלון מהדהד שעלה למשלם המיסים הון, וגרם למפח נפש, בעיקר למורים.

בגבעתיים (שם שימשתי כמפקח כולל), לא מימשו את הרפורמה, והחינוך היה מן הטובים בארץ.

היתרון היחיד של הרפורמה היה בכך שמורים אשר סיימו רק סמינר למורים, נאלצו ללמוד לקראת תואר אקדמי.

שלך,

משה גרנות

* ישראל הראל: "הבריחה המבוהלת מלבנון ב-2000 גרמה לאינתיפאדת הדמים. הפלסטינים בישראל – תוצאה ישירה מכישלונו של ברק לשים קץ לקטל היומיומי – החלו להריח ריח ניצחון והרימו את נס המרד במטרה לסייע ליאסר ערפאת למחוק גם את 'תוצאות 1948'. המהומות כללו חסימות צירים, פגיעה בתחבורה היהודית, עקירה ושריפה של סמלי שלטון והטלת מצור על יישובים יהודיים. כשם ש'האסטרטג' ברק לא צפה את פריצת האינתיפאדה כתוצאה מהחולשה שערפאת ייחס (בצדק) לבריחתו מלבנון, כך גם לא העריך את השלכותיה הקטלניות על הציבור הפלסטיני בישראל. אזורי המרד לא תוגברו במספר השוטרים שנדרש, ועשרות שוטרים נאלצו להתגונן מול אלפי מתפרעים שביקשו לעשות בהם שפטים. כדי להינצל, השוטרים, בפקודת מפקדיהם, השתמשו באש חיה.

"בוועדת אור ברק הטיל את האחריות על השוטרים האומללים. והשבוע, כדי להכשיר עצמו בפני מרצ והתקשורת, שיחרר את 'ההתנצלות' שעליה הגיב ירון מאיר, קצין אג"ם של משטרת מרחב הגליל בעת האירועים: 'כל קציני המשטרה שתחת פיקודו ביצעו את ההוראות שלו... אני וקבוצת שוטרים גיבורים מנענו מאלפי פורעים שזרקו אבנים, בקבוקי תבערה וירו זיקוקין להגיע לצומת יישובי משגב... האם תתנצל גם בפני השוטרים והקצינים שסבלו, שהועמדו לדין, שהקריירה שלהם נפגעה?'" ["הארץ", 26.7].

אהוד: בדברי האמת שלך המצוטטים כאן, שכחת, ישראל הראל – לכלול עוד פוליטיקאי פחדן באותה תקופה, את השר לביטחון-פנים בשנת 2000, פרופ' שלמה בן-עמי, שבוועדת אור התנער מאחריותו לשוטרים שעליהם היה מופקד ואשר הגנתם עלינו מפני הפורעים הערביים הצילה יישובים וכבישים ישראליים בתוך הקו הירוק מפוגרומים ומנטישה – מה שלא הפריע לו, לפרופ' בן-עמי – להמשיך להרצות על נושאים הקשורים בישראל ברחבי העולם, ואם איני טועה, עד לאוקספורד הגיע!

* האם זה נכון שאזלו כל הכרטיסים לכנס בהיכל התרבות בתל אביב של הנשים המשכילות הבקיאות בהיסטוריה והנמצאות בעיקר במרחב של הרצליה עד תל אביב – והן המעריצות כל מילה שפלט או כתב פרופ' יובל נוח הררי? (וזאת אחרי שהעריצו את דרידה!)

* האם אהוד ברק הוא כבר עובר בטל? לא. עובדה, הוא הבחין בחוש תושיה עמוק כי רק חבירה למר"צ השמאלנית תציל אותו מפני הוקעה אכזרית בתקשורת הפוליטית-השמאלנית-האינטרסנטית הישראלית – על קשריו המפוקפקים עם ג'פרי אפשטיין.

תארו לעצמכם איזו חגיגה תקשורתית בלתי-פוסקת של שמחה-לאיד היתה מתרחשת כאן אילו התברר שג'פרי אפשטיין, שלפי השמועות בנות 14 ערומות עזרו לו לגרות את עצמו ולאונן בפניהן – הוא חבר של בנימין נתניהו, וגם תרם לו מיליוני דולרים לצורך "מחקר"!

* מתברר שאנחנו לא היחידים המשתמשים במילה שרלטן בקשר לדמותו של יובל נוח הררי. "ההיסטוריון פרופ' שלמה זנד מאוניברסיטת תל אביב סבור שהמקרה העכשווי ברוסיה הוא רק סימפטום לבעייה חמורה הרבה יותר. לדבריו הררי פשטני, ולעיתים אפילו שרלטן. הדמיון הפורה שלו מוביל אותו להציג השערות כעובדות. בשיחה עם 'הארץ' מתאר פרופ' זנד את המפגש שלו עם ספרו הראשון של הררי: 'הכתיבה סחפה אותי, הדמיון שלו שופע ומרתק, אלא שאז הגעתי לקטע בו הוא מתאר את לידת השפה האנושית כישיבה סביב המדורה והתאכזבתי מאוד. עזבתי את הספר וזמן רב לא שבתי לקרוא בו. השפה האנושית לא נוצרה כצורך ברכילות. זו אמירה שמתאימה למי שישב יותר מדי בקפיטריה. הררי לוקח היפותזות ומציג אותן כעובדות. זה מתאים למספר סיפורים אבל לא להיסטוריון.'

"לדברי זנד, הררי מנסה יותר מדי למצוא חן בעיני כולם. המקרה של התרגום ברוסיה הוא לדבריו סימפטום לכך. היסטוריה פופולרית היא דבר מצוין ממשיך זנד, גם הגדולים ביותר כתבו היסטוריה פופולרית (זנד עצמו הוציא לאור כמה ספרי היסטוריה פופולרית) וכתיבתו של הררי יפה אבל הוא לוקה בפשטנות, ופה ושם בשרלטנות.

"בהקשר אחר אומר זנד שהררי אינו עורך השוואה היסטורית רצינית ומציג אנלוגיות ריקות. 'יותר משהוא יודע לחשוב הוא יודע לדמיין. אלה תובנות גדולות שבנויות על חול,' מסכם זנד ואז מוסיף 'קל לומר שהיסטוריונים אחרים מקנאים בו, אבל זה לא נכון. אני מברך על הצלחתו אלא שיש לומר את האמת.'"

[מתוך "הארץ" באינטרנט. 28.7].

* סלמאן מצאלחה: "...הנתון הדרמטי ביותר קשור לשאלת ההגדרה העצמית של אזרחי ישראל הערבים. מתברר, כי בניגוד לעמדות המוצגות על ידי הח"כים הערביים, מתרחש בקרב הציבור הערבי תהליך עמוק של ישראליזציה. 46% מגדירים את עצמם כערבים ישראליים, 22% כערבים, 19% כפלסטינים ישראליים ורק 14% כפלסטינים נטו. כלומר, 65% מהנסקרים מוסיפים את המונח ישראלי להגדרתם העצמית.

"זאת ועוד. בניגוד לעמדות ראשי המפלגות הערביות, מתברר שרוב גורף מקרב הציבור הערבי, 87%, מעוניין להיות מעורב במערכת הפוליטית וברשות המבצעת ותומך מאוד בהצטרפות הנציגים הערבים לממשלה.

"אם כן, בניגוד לתפישה הרווחת, מתברר שהציבור הערבי משתוקק להיות שותף בקביעת סדר היום הפוליטי והחברתי במדינה. המכשול שעומד בדרכו הוא היעדרן של הנהגות ומפלגות שעונות על שאיפותיו ונכונות להרים את הכפפה."

["הארץ" באינטרנט. 28.7].

* נערים ישראליים, אל תזיינו בחו"ל נערות בריטיות פן תפלנה אתכם בפות!

* אהוד: איזה מזל היה לי, שלמרות שאברהם יבין ז"ל לא ערך אותי, כמו שערך את קנז, שלו ובאר, והוא אפילו שאל אותי, לגבי קובץ הסיפורים שלי "הפרי האסור", שהובא להכרעתו כעורך סידרה, אם זה בכלל ספרות – בכל זאת יש כמה קוראים שסבורים שאני סופר עברי, והצלחתי להוציא בחיי יותר מארבעים ספרים, כולל הספר שהוא פסל.

* ממקורות הש"י נמסר כי אמנם עלייתה של איילת שקד למדרגה של מנהיגה לאומית אהודה ומוכשרת – עשוייה להבטיח את הרוב להמשך הקואליציה בראשות נתניהו, אבל גם תגרום לבעיות חמורות בביתו ברחוב בלפור בירושלים.

* סגירתו של שדה דב לטובת אינטרסים נדל"ניים של טייקונים, על חשבון תושבי אילת ושל אלה המבקשים להגיע אליה – עוד תתברר כבכייה לדורות! יש לעצור את כל התהליכים ולהחזיר מיד את שדה דב לפעילות תעופתית אזרחית!

* האם שר החינוך שלנו רפי פרץ חכם?

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2219 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,075 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,074 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-89 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,633 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-93 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-73 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-31 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-63 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח-בהקלדה של הלקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

[מיספר הערכים לפי ההתקדמות בהקלדה]

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,240 נמעני המכתב העיתי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל