פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1465

[שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, כ"ט בתמוז תשע"ט, 1.8.2019

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: צְעִירָה בַּת שִׁבְעִים פְּלוּס [המשך]. // יעקב אחימאיר: התנצלות. // יהודה דרורי: האיחודים המטופשים הללו – אתם באמת מאמינים? // אורי הייטנר: צרור הערות 31.7.19. // יצחק הילמן: מורשת גוש קטיף או מדינה פלסטינית? // פוצ'ו: בחיי [6]. ט"ו. ממיטה למיטה – וכמעט למיתה. // יצחק שויגר: חלום ליל שיט. // אהוד בן עזר: מהי מידת האמת ההיסטורית בבלדה של יורם טהר-לב? // אהוד בן עזר: הירקונים. פרק מתוך הספר "פרשים על הירקון", הוצאת שרברק, 1989. // יוסף אורן: אירוע מאכזב על תמוז ועל יצירתו. // דניה מיכלין עמיחי: טוביה ריבנר. הריאיון נערך לפני עשר שנים. // אסתר ראב: בְּמַעֲלֵה הַגִּלְבֹּעַ. // מנחם רהט: היכונו לליל הסכינים הארוכות. // שום דבר לא נשאר בשמיים. שיר מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים. // אהוד בן עזר: ספרי דורות קודמים. "שלושה מתוך שלושה מיליונים" לליאונהרד פרנק. עברית: 1932. פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 21.1.1972, לפני 47 שנים. // אהוד בן עזר: בעקבות יהודי המידבר. פרק עשרים. ארוחת-ערב בלב חצי-האי ערב, וגופת הרוג בחדר אשתו האהובה של השיח'. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

צְעִירָה בַּת שִׁבְעִים פְּלוּס [המשך]

סִפּוּרָהּ הַבִּלְעָדִי שֶׁל יִשְׂרָאֵלָה יִשְׂרָאֵלִי –

חֲתִיכוֹנֶת מְשַׁגַּעַת, בְּקָלִיבֶּר רְצִינִי,

שֶרַק הִיא מִבֵּין כֻּלָּנוּ עוֹד מֻתָּר לָהּ (כָּךְ נִדְמֶה לִי)

לְהַצִּיג עַצְמָהּ בְּנַחַת: "הַמְּדִינָה – נוּ, זֶה אֲנִי!..."

בַּשָּׁבוּעַ שֶׁעָבַר סִפַּרְנוּ אֵיךְ סוֹפְסוֹף נִצַּל

מִטְעַן נֶשֶׁק לֹא חֻקִּי בִּזְכוּת רֵיחוֹת רִקְבוֹן בָּצָל

וְהַפַּעַם נְסַפֵּר כֵּיצַד בְּפּוֹלָה בֶּן גֻּרְיוֹן

נִתְגַּלָּה כִּשְׁרוֹן לְבִּיזְנֶס מִן הַדֶּרֶג הָעֶלְיוֹן.

כָּאן בְּדִיּוּק מוֹצֵאת לָהּ אִמָּא צִיּוֹנוּת * צַ'נְס לְהוֹסִיף עַל הַנִּיחוֹחַ הַסּוּבְּטִילִי * שֶׁל הַבְּצָלִים הָהֵם צ'וּפָּר שֶל לֵצָנוּת * בִּדְמוּת אַחַת מֵאַגָּדוֹת אֶפְרַיִם אִילִין * שֶׁעוֹד בִּימֵי סְפִינָה זוֹ, "נוֹרָה", לֹא הָיָה * קַמְצָן חָלִילָה (אוֹ בִּשְׂפַת הַבְּרִיטִים: miser) * וְשֶׁנּוֹדַע בְּתוֹר חֲלוּץ-תַּעֲשִׂיָּה * שֶׁל רֶכֶב made in Israel, הַ"קַּיְזֶר פְרַיְזֶר":

* בְּיוֹם בָּהִיר, עַל סַף בֵּיתוֹ שֶׁל בֶּן-גֻּרְיוֹן ָ* עוֹצֵר רִכְבּוֹ שֶל אִילִין בִּצְפִירָה צוֹהֶלֶת * וּמִקִּרְבּוֹ בְּמְעוּף פָּגָז חוֹדֵר שִׁרְיוֹן * עָט בְּעָלָיו יָשָׁר עַל פַּעֲמוֹן הַדֶּלֶת * וּמִי מִבַּיִת זֶה מֵגִיחַ וְיוֹצֵא * אִם לֹא הַפּוֹלִיצְ'קָה (קוּטְשׁ-מוּטְשׁ) הַמְּפֻרְסֶמֶת * הַמְּטִיחָה בּוֹ: 'כֵּן, מָה אֲדוֹנִי רוֹצֶה?' * וְאִילִין סָח לַבָּלַבּוּסְטֶה הַנִּדְהֶמֶת: * 'הֵבֵאתִי כָּאן, גְּבִרְתִּי, לְבִּיגִ'י מַתָּנָה * מִפַּס-יִצּוּר הַ'קַּיְזֶר-פְרַיְזֶר' שֶׁהֵקַמְתִּי, * אֶת מְכוֹנִית כָּחֹל-לָבָן הָרִאשוֹנָה * שֶׁלִּרְשׁוּתוֹ שֶׁל בַּעְלֵךְ חִנָּם תַָּרַמְתִּי.'

* 'אֲנִי וְדֻוִד,' סָחָה פּוֹלָה, בִּפְּרִינְצִיפּ * לֹא מְקַבְּלִים כָּאן מַתָּנוֹת מֵאַף אֶחָד * וּכְדֵי שֶׁלֹּא תִּכְעַס קַבֵּל מִמֶּנִּי טִיפּ: *  אִם מַתָּנוֹת נִקַּח יָשְׁרֵנוּ חִישׁ יֻכְחַד.'

* 'אוֹקֵי,' אוֹמֵר לָהּ אִילִין לֹא בְּלֵב שָׁלֵם, * 'אָז מָה אַתְּ מַצִּיעָה?' וּפּוֹלִיצְ'קָה עוֹנָה:

* 'אִם אֶת מְחִיר הַשַּׁי נַצְלִיחַ לְשַׁלֵּם * אֶקַּח זֹאת כִּקְנִיָּה וְלֹא כְּמַתָּנָה.'

* זֶה אֶת רוּחוֹ שֶׁל מִיסְטֶר אִילִין מְקַלְקֵל * כִּי עַל תְּרוּמָה תִּכְנֵן קַמְפֵּין יִחְ"צוּן בּומְבַּסְטִי, * אֲבָל כְּבִּיזְנֶסְמֶן הוּא צְעָדָיו שׁוֹקֵל.

* 'אָז מָה מְּחִיר הַשַּׁי?' כָּךְ פּוֹלָה בְּטוֹן דְּרַסְטִי.

* אִילִין נוֹקֵב בִּמְחִיר הַ'קַּיְזֶר' וְכָאן פּוֹלָה * כִּמְעַט צוֹנַחַת מֵרֹב הֶלֶם עַז בִּטְרָאח. * 'חָשַׁשְׁתִּי,' סָחָה הִיא, 'פֶּן מֵרַגְלַי אֶפֹּלָה * כִּי אֵין אֲנַחְנוּ עֲשִׁירִים עַד כְּדֵי כָּךְ.'

* 'אָז סְכוּם אַחֵר קִבְעִי,' כָּךְ אִילִין, 'וְגִמְלִי * לִי עַל נִדְבַת לִבִּי בִּמְחִיר מוּזָל, סִמְלִי.'

* פּוֹלָה נוֹבֶרֶת בְּכִיסָהּ וְלֹא בְּלִי פִּיק- * בִּרְכַּיִם סָחָה: 'חֲצִי שִׁילִינְגּ זֶה מַסְפִּיק?'

* אִילִין נִזְהָר מְאֹד שֶׁלֹּא לִפְרֹץ בִּצְחוֹק * מֵהַצָּעַת מְחִיר כָּל-כָּךְ לֹא רֶנְטַבִּילִית, * נֶחְפָּז מִיָּד אֶת חִיּוּכוֹ מִפִּיו לִמְחֹק * וְסָח: 'מְחִיר מֻסְכָּם, גְּבִרְתִּי' – וְאָז, לְִאִילִין * פּוֹלָה שׁוֹלָה בְּלִי בִּזְבּוּז זְמַן וּבְלִי עַצְלוּת * מִתּוֹךְ כִּיסָהּ בְּהַַבָּעָה שֶׁל הִתְנַצְּלוּת  * שִׁילִינְגּ שָׁלֵם (כִּי אֵין לָהּ חֵצִי) וְאוֹמֶרֶת: * 'יוֹתֵר מִזֶּה אֵין לִי כָּרֶגַע, מִצְטַעֶרֶת.'

* 'גַּם בִּמְחִיר זֶה, גְּבִרְתִּי, אֶשְׂמַח אֶת רְצוֹנֵךְ * פֹּה לְמַלֵּא,' סָח אִילִין. אֶלָּא – כִּמְחַנֵּךְ * אֶל מוּל תַּלְמִיד חַלָּשׁ בְּמָתֵמָטִיקָה * פּוֹלָה אֶת פְּסַק-דִּינָה אֵינֶנָּה מַמְתִּיקָה * וְסָחָה לוֹ בְּטוֹן נָחְרָץ וּפַסְקָנִי:' –'עֹדֶף בְּבַקָּשָׁה.'

* אִילִין, מֻפְתָּע מִבְּקִיאוּת פּוֹלָה בְּפִינַנְסִים * בְּאַרְנָקוֹ נוֹבֵר אַךְ אוֹי, גַּם לוֹ אֵין צַ'נְסִים * כִּי גַם אֶצְלוֹ שׁוּם חֲצִי שִׁילִינְגּ לֹא נִמְצָא * וּגְבֶרֶת בִּיגִ'י מַסְבִּירָה לוֹ בּקְרִיצָה: * 'אִם עַל הַ-car לְךָ נָתַתִּי לֹא רַק* full  מִמְּחִיר סִמְלִי זֶה אֶלָּא אַף תַּשְׁלוּם כָּפוּל * (שִׁילִינְגּ שָׁלֵם בִּמְקוֹם חֶצְיוֹ) – אֵין בְּעָיוֹת: * בִּמְקוֹם הָעֹדֶף תֵּן לִי שְׁתֵּי מְכוֹנִיּוֹת'..."

וְהֶמְשֵׁךְ סִפּוּרֵנוּ יֻגַּשׁ – אַדְרַבָּה –

כְּבָר בְּיוֹם חֲמִשִּׁי בַּשָּׁבוּעַ הַַבָּא.

יוסי גמזו

* * *

יעקב אחימאיר

התנצלות

הרשימה נדפסה לראשונה ב"ישראל היום" ב-28.7.2019.

מה הם חשבו, אהוד ברק וח"כ עיסאווי פרייג' [מר"צ]: האחד שהתנצל והאחר מי שגרם, כביכול, להתנצלות?

האם באמת חשבו שנאמין להם כי ממעמקים, רק עקב מצפון מתייסר, ביטא ברק בימים אלה  את התנצלותו על הרג 12 אזרחים ערבים, במהומות אוקטובר 2000?

19 שנים חלפו מאותם אירועים אומללים, ובכל השנים ההן, התייסר ברק עד שרק לפני ימים אחדים, סוף סוף, נסתיימה תקופת ההתלבטות בהבעת התנצלות. התנצלות זו, ראשיתה במאמר שכתב ח"כ פרייג' שבו קרא לברק להתנצל. אך העיתוי חשוב פי כמה. ההתנצלות קרתה על סף סיום המגעים בין ברק לבין מר"צ, והמאמר היה זרז להאצת האיחוד בין "ישראל הדמוקרטית" לבין מר"צ. אכן, זו היתה מעין התנצלות, שהשיגה יעד פוליטי, אבל החטיאה בגדול את היעד המוסרי, האמיתי, של התנצלות אמת, תהא אשר תהא.

אמירת ברק שחקה עד דק כל משמעות ערכית של התנצלות. כי על מי ניסו הזוג ברק-פרייג' "לעבוד", לאחז עיניים? האם באמת סברו כי חלק ניכר מן הציבור באמת ינשום לרווחה לאחר מחוות ברק? האם סברו כי גם ציבור אזרחי ישראל הערבים, אכן יגיב באנחת רווחה או בהבעת הערכה לשמע דבריו של מי שהיה ראש ממשלה ושר הביטחון בעת פרוץ המהומות? לא ולא! יש היגיון בסברה כי ברק ופרייג', פוליטיקאים משופשפים שניהם, פשוט "רימו" את עצמם. האחד "הפתיע" במאמרו,  וזה גמל לו בהתנצלותו. זה היה "משחק מכור".

חבל, חבל מאוד, שברק ופרייג' לא נזכרו בעיתוי הולם, מעמד קודם של מחוות התנצלות. זו אשר במרכזה עמד אחד משכנינו שכבר הלך לעולמו: חוסיין, מלך ירדן ז"ל. לא יישכח מופת התנצלותו של המלך חוסיין על רצח שבע הנערות מבית שמש, בעת שסיירו בנהריים ב-1997. המלך חוסיין לא נזקק ל-19 שנות לבטים וייסורי נפש עד שהביע את התנצלותו. לשמע הידיעה על הטבח בנערות קטע ביקור בספרד, שב לירדן ואחר כך כרע ברך בבית שמש, לפני המשפחות השכולות. את הבעות הצער שלו, פנים אל פנים מול כל משפחה שכולה, יכלו לשמוע צופי הטלוויזיה, כי המצלמה והמיקרופון ליוו את המעמד הבלתי נשכח.

נכון, החייל הירדני שרצח בנהריים שוחרר ממאסר עולם, בגלל לחציהם של  מתנגדי המלך, שהיו גם מתנגדי הסכם השלום עם ישראל. יש להניח כי המלך חוסיין הביא בחשבון את המחיר הציבורי הכבד שישלם עקב המחווה המרגשת שלו בבית שמש. ולמרות זאת, לא היסס ויצא לנחם את המשפחות השכולות.

אמת, תהום רובצת בין התנצלות להתנצלות: האחת, ישראלית, של ימים אלה שהיתה  תרגיל פוליטי שלא גרם להתרגשות בקרב ציבור היעד. ההתנצלות האחרת, היתה של מלך, אוייב לשעבר של ישראל: התנצלות כנה, מרעידת לבבות, מעמד שלא  יישכח.

הנסיבות של ההתנצלויות בזירה הפוליטית בישראל, לעומת סיבת ההתנצלות המלכותית, היו שונות, אך בשתיהן השכול היה במוקד. זו גם אותה התהום המפרידה בין תרגיל פוליטי, ציני, לבין מחווה שיצאה מקרב ליבו של מלך. המסקנה: שלא "יעבדו" עלינו הפוליטיקאים. למדנו להכיר את רובם. בקלי קלות ידענו לזהות מתי ננקט צעד של אמת, ומתי צעד אחר היה מלאכותי. איננו מטומטמים.

יעקב אחימאיר

* * *

יהודה דרורי

האיחודים המטופשים הללו – אתם באמת מאמינים?

מה חסר לי באיחוד "המחנה הדמוקרטי-הדרעקי"?

אחרי שהם הכניסו בראש רשימה שלהם יוצא להט"ב, ואבירת שדרות רוטשילד וחסיד הסיפוח של בקעת הירדן (גולן), פלוס טייקון-גנרל-מזוקן, ואיזה ערבי לרפואה... ושאר ירקות... חסר לי שם ברשימה גם פדופיל החוזר בתשובה ומחבל שבילה להנאתו 25 שנה בכלא הישראלי... מוזר שהם שכחו... כשאני רואה את האספסוף הפסבדו-שמאלני הזה, אני מתחיל להבין את משבר הקיבוצים ואת נפילת הקומוניזם באירופה.

כיום האידיאולוגיה היחידה שם היא האמונה בצורך במדינת אוייב פלסטינית לצידנו והמימון שלהם (בצורת עמותות-נילוות חארטא) מגיע מהאנטישמיות האירופית. הם מתיימרים גם להיקרא: דמוקרטי (כאשר אין ניגוד יותר גדול כמו בין השמאל לדמוקרטיה) – אבל טוב שכך, סוף סוף נבין לאן שנאתו של נתניהו ובני ביתו מכוונת... אז מצאנו סוף סוף את ה"שמאל" שעליו מקשקש נתניהו... (לכן יש לך ממי לא לפחד, ביבי!)

הללויה למחנה הימין החרד"לי המאוחד

אל תאמינו! זה לא ימין ולא נעליים, רק ערב רב של כיפות מצבעים שונים וגדלים לא אחידים, אין פה אידיאולוגיה (כי הדת היא האידיאולוגיה היחידה) – והמאחד העיקרי הוא הכיסאולוגיה בכנסת... איזו בושה זו לציונות הדתית, שההסתאבות של חלק מחבריה מובילה אותם לקיצוניות דתית ולאופורטוניזם פרו-ביבי. זה חסר כל היגיון פוליטי (ומה אם נתניהו ייכנס למעשיהו? עדיין לא יצטרפו לממשלה בראשות אחר שאינו נאשם בפלילים?) – האם מישהו חשב שאיילת שקד היא סופר דוגמנית שתופיע בשער העיתון "סרוגים"? כחילונית – האם היא באמת תביא קולות? ומהיכן תביא? מ"הגורן או מן היקב"? מי ה"גרופיס" שלה? את החילונים לא קל לרמות, הם מזהים אותה כמסך מסתור לדתיים. אבל ביבי צודק! זו מפלגה שתפגע בו יותר מכל מפלגה אחרת, הרבה ליכודניקים ינהרו לצל של "הימין של שקד" – שרה נתניהו לא טעתה שראתה בה אוייב של בעלה...

האיחוד המגוחך אצל הערבים

אין מילים כל כך מנוגדות והפוכות כמו "איחוד" ו"ערבים"! איחוד היא מילה חיובית ואיסלם הוא מונח שלילי! איסלם מבטיח גן עדן ואללה, ומעריץ את המוות... מוחמד אף פעם לא דיבר על איזה "איחוד" – לכן ידענו שעל אף כל האיחודים שאויבינו תמיד איימו בהם עלינו, הם יתפרקו לשמע הירייה הראשונה... אצל הערבים המאבקים הם לא פוליטיים, הם מלחמות נצחיות בין חמולות ולא חשוב כמה משכילים יהיו המעורבים... בכל פלג של מפלגה ערבית בישראל ישנם מאבקי חמולות כבר מראש... ובהתאחדות של 3 או של 4 מפלגות מובטח לנו שיתוק מוחלט של הנושא הנקרא 'ערביי ישראל' ל-5 השנים הבאות. "הם לא יבואו בהמוניהם באוטובוסים" ביבי!

טראמפ נגד הפוסטמות

צירת הקונגרס רשידה  טלייב וחברותיה המוסלמיות בקונגרס האמריקאי, הפכו לחוד החנית של ה-BDS במלחמתם להחרמת מדינת ישראל. הנשיא טראמפ נלחם בהן בכל נשקו (פיו – בעיקר) כאשר בו-זמנית, "אחינו" היהודים הטובים, חברי המפלגה הדמוקרטית, תומכים דווקא בפוסטמות הללו...

לשמחתנו, מתברר לאחרונה, שיהודים רבים נוטשים את התמיכה במפלגה הדמוקרטית, וזו מקבלת גוון יותר שמאלני ויותר אנטי ישראלי (ואנטישמי...) הניסיונות הכושלים של המפלגה הדמוקרטית להכשיל את מדיניותו הפרו-סונית והפרו-ישראלית של טראמפ במזרח התיכון, מראים רק שרוחו הרעה של בראכ חוסיין אובמה עדיין מרחפת אצלם ברקע.  

אף שדונלד טראמפ איננו חלילה "אישיות עדינה..." – הרי שהפופולריות שלו ברחבי ארה"ב גדלה בהתמדה, בעיקר, בגלל השיפור הרב בכלכלה, באבטלה וגם בצמצום ההגירה ממרכז אמריקה.

מבחינתנו, אין כיום מדינה בעולם שנמצאת ביחסים הדדיים כל-כך טובים עם ארה"ב כמו ישראל – מושא לקנאתם של מדינות רבות, ותרומה ממשית למדיניות החוץ והביטחון שלנו. אנשי השמאל הישראלי הקיצוני המתועב, הנגועים בשנאה עצמית חולנית – שונאים כמובן גם את טראמפ ואת מדינת-ישראל וקשה לי להבין איך אהוד ברק חבר אליהם...

יהודה דרורי

רמה"ש

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 31.7.19

* רשעים בלתי מורשעים – מבחינה פלילית, משפטית, "אסירי ציון" מקפריסין זכאים. לא היה אונס.

מבחינה מוסרית, ערכית, חינוכית, אנושית – הבלתי-מורשעים הם רשעים. התנהגותם הקלוקלת היא התגלמות ההתבהמות.

* מעקר את מוסד הביקורת – כאשר מתניהו אנגלמן נבחר למבקר המדינה, כתבתי שהרבה יותר מהר מכפי שהוא חושב, הוא ימצא את עצמו כ"סססמולני", לצד ססמולנים מדופלמים כאלשייך ומנדלבליט. כתבתי זאת, מתוך מתן קרדיט לאיש, שכמבקר המדינה הוא ימלא את נאמנותו ומחויבותו לציבור ולחוק, ויבקר את הרשות המבצעת, את ביצועיה, את התנהלותה, את המנהל התקין וכמובן את טוהר המידות וניקיון הכפיים של בכיריה.

תפקיד המבקר הוא תפקיד חשוב מאין כמותו בדמוקרטיה, והוא חיוני שבעתיים בימים אלה, שבהם השחיתות מקבלת רהביליטציה, מה"דמוקרטיה" החדשה המומצאת לאחרונה, על פיה המנהיג – בעצם היבחרו מבטא את "רצון העם" ולכן כל מעשה שהוא עושה, מבטא את רצון העם, ומי שמבקר אותו למעשה חותר תחת רצון העם. בעת כזו, שיניים לשומרי הסף של הממלכתיות, האינטרס הציבורי, הדמוקרטיה – הם הכרח.

מבקר המדינה הוא זרוע של הכנסת, שבאמצעותו היא אמורה לבצע את אחד מתפקידיה המרכזיים – פיקוח על הרשות המבצעת. בישראל, בשל המבנה הקואליציוני של השלטון, אף פעם הכנסת לא היתה באמת עצמאית, אך בשנים האחרונות היא הפכה אסקופה נדרסת תחת מנהיג אחד, ראש הרשות המבצעת, ששולט בה ביד רמה, חסרת רסן. כעת הוא מנסה, בחקיקה, להכפיף אליו, למעשה, גם את הרשות השופטת (בחירת השופטים בידי הכנסת הכפופה לו למעשה, פסקת התגברות חסרת רסן שבה הרוב האוטומטי שכפוף לו יכול לבטל כל פסיקה של בית המשפט וכו').

ודווקא בעת הזאת, מסתבר שלתפקיד מבקר המדינה נבחר אדם שאינו מבין את תפקידו ואינו ראוי לתפקידו. אדם שבוחר לעקר את הביקורת, להוציא ממנה את תפקידה המרכזי – מאבק בשחיתות, ולהפוך לעוד כלי בשירות המנהיג. זה דבר נורא.

...ולמרות הכול, חרף העובדה שהמבקר אינו ראוי לקרדיט שנתתי לו, מהר מאוד הוא ימצא את עצמו כסססמולני, בדומה לאלשייך ומנדלבליט, כי לבטח תצא תחת ידו איזו ביקורת, קלושה ככל שתהיה, על השלטון.

[אהוד: אכן המבקר החדש הוא אידיוט גמור – הוא מחליט למשל שראש הממשלה לא חייב להחזיר חליפות משומשות שאותן קיבל במתנה לפני שנים רבות! – הלא אפילו הרשלה מאוסטרופלי היה מחזיר! הולך לישון רעב אבל מחזיר!]

* אבן דרך – העמדתה של איילת שקד בראש הנהגת הציונות הדתית כולה, כולל הגורמים החרד"ליים והשמרניים ביותר, היא אבן דרך במעמד האישה בישראל בכלל ובציונות הדתית בפרט. לפני עשור, לא כל שכן – עשרים שנה, אפילו בפנטזיה הסהרורית ביותר, אי אפשר היה לדמיין אישה בראש הציונות הדתית.

שמענו בשנים האחרונות ביטויים קשים וחריפים ביותר של רבנים מן הציונות הדתית נגד נשים. מהיכרותי והתבוננותי במתרחש בציונות הדתית, בכל מקרה כזה ראיתי מלחמת מאסף חסרת סיכוי נגד מהלך הפמיניזם הדתי לאומי בישראל, שהוא מהפכה של ממש. הבחירה בשקד היא הוכחה לכך.

בפשקוויל נאצה ב"הארץ", קובי ניב ריכז את כל האמירות המיזוגיניות וההלכות המפלות נשים, אך במקום להודות שהבחירה בשקד היא הוכחה לכך שהן מבטאות זרם שולי ונידח בציונות הדתית, הוא התייחס לאותן אמירות כאל התגלמות הציונות הדתית, ולכן הבחירה בשקד היא "צביעות". מאמר זה היה ביטוי לצביעות, למקובעות ולעיקרון של לא לתת לעובדות לסדוק את השנאה.

אני משבח את אבן הדרך ההיסטורית הזו, למרות שפוליטית הייתי מעדיף שהימין החדש יתמודד בנפרד, ויציג חלופה של דרך מתונה בנושאי דת ומדינה והזרמים ביהדות.

יש לקוות שהנהגת הימין המאוחד לא תיכנע ללחץ הברוטלי שנתניהו מפעיל עליהם, למכור את נשמתם לשטן הכהניסטי (כי על הכהניסטים הוא סומך שיתמכו בכל ניסיון שלו להעמיד את עצמו מעל החוק).

* שר הבגידה – ח"כ יועז הנדל קרא לנהוג ביד קשה כלפי כל מי שמרים יד על חייל או שוטר, ערבי או יהודי כאחד. מיד קפץ השר (!) סמוטריץ', ותקף אותו על הדברים ועשה אבחנה גזענית בין יהודים וערבים התוקפים את חיילי צה"ל. ולמרות מס השפתיים שלו, איזו אמירה שלא יפה לתקוף חיילים או משהו ברמה הזאת, יש בדברי השר (!) העלוב הזה, משתמט מצה"ל כשלעצמו – תמיכה ביהודים ימניים שתוקפים את חיילי צה"ל.

ראוי לחזור ולשנן – מי שפוגע בחיילי צה"ל הוא אוייב, בין אם הוא יהודי ובין אם ערבי. אם הוא יהודי – הוא גם בוגד. סמוטריץ', שר בממשלת ישראל (!) תומך בבגידה במולדת, תומך באוייב.

ראש הממשלה לבטח יבליג על הדברים, הרי סמוטריץ' הוא מקדם חוק החנינה (כלומר החוק להצבתו של נתניהו מעל החוק).

* נמושה אינטלקטואלית – כשקראתי את ספרו של יובל נח הררי "קיצור תולדות האנושות" התפעלתי. הכתיבה יפה וזורמת, הספר מרתק, ובעיקר – שמחתי מהסדר שהוא עושה בבלגן; תמונה תמציתית אך מקיפה של ההיסטוריה האנושית. וכיוון שאיני בקיא בפרה-היסטוריה, שמחתי ללמוד על האדם בתקופה ההיא.

כששיתפתי בהתלהבותי חבר שהוא פרופסור לארכיאולוגיה פרה-היסטורית, הופתעתי מתגובתו. הוא קטל את הספר, או לפחות את החלקים הפרה-היסטוריים, טען שזה ספר של בורות וכמדומני אף כינה את המחבר – שרלטן.

ככל שהתקדמתי בקריאה לעת החדשה, לתקופות שאני בקיא בהן יותר, התחלתי להזדהות עם הביקורת. ולאורך השנים, מצאתי שהביקורת מצד היסטוריונים על הררי דומה – ביקורת חריפה על החלקים שבהם מתמחה אותו היסטוריון.

את שני ספריו האחרים של הררי לא קראתי, אך קראתי ראיונות רבים אתו ומאמרים פובליציסטיים שחיבר. וככל שקראתי יותר, כך התאכזבתי יותר. הגותו הפובליציסטית רדודה וסיסמאתית, עטופה בהילת אינטלקטואל-העל, שהדעה שלו היא כביכול מדע.

יותר מכל חרה לי שהוא תפס את הפוזה של דיסידנט ישראלי (אף שהעמדות שהציג הן התגלמות הקונפורמיזם של המיליֶה), המזהיר מפני סתימת פיות בישראל. והרי הוא ושכמותו הם התגלמות הפרכת הטענה הזאת. אך ככל שהיא מופרכת, היא קונה שבת בקרב האינטליגנציה במערב, המושפעת מתעשיית השקרים הזאת. כאשר טענות כזב כאלו מופצות בידי אחד הישראלים הפופולריים בעולם, מדובר במעשה נבלה.

והנה, מתברר שמתנגד המשטר האמיץ הזה, הוא נמושה אינטלקטואלית, שמאפשר לסרס את ספרו ולצנזר את אמירותיו, כדי שיוכל לקושש כמה רובלים גם מהקורא הרוסי. האומץ שלו הוא רק בהפצת שקרים על סתימת פיות בדמוקרטיה הליברלית הישראלית.

בסערה הציבורית, לאחר שהתגלו הפערים בין ספרו לבין התרגום לרוסית, נשמעה ביקורת עקרונית נגד מדע פופולרי. כמי שמאמין בחשיבותו של המדע הפופולרי, צר לי על הנזק החמור שהוא גרם לסוגה זו.

* לא מקובל לשדר – רוגל אלפר פרסם פשקוויל בשוקניה נגד שידור תוכנית טלוויזיה של אמנון לוי, שבה איזה מקובל חירטט איזו שטות מיסטית על "נשמה של יהודי ששונה מנשמה של גוי" או משהו כזה. כיוון שלא צפיתי בתוכנית (תוכניות שעוסקות במיסטיקה ומאגיה לא מעניינות אותי) איני יודע האם המקובל הנ"ל הובא כקוריוז, או כמרואיין רציני. אבל אלפר מיד רץ לתורת הגזע, לאנטישמיות וסיים בשורת המחץ: "בגרמניה, להבדיל, כבר לא מקובל לשדר גזענות בוטה כזו בערוץ מרכזי, לעת ערב."

כדאי לשים לב ל"להבדיל". הרבה שנים ישראלים ויהודים רבים שהחרימו את גרמניה, הקפידו על "להבדיל" לפני שאמרו את שמה של גרמניה. אלפר אומר "להבדיל", כדי לבדל את גרמניה מישראל, שהיא המשוקצת, המקוללת, לעומת אחרים.

יש לי חדשות לאלפר. הפרלמנט הגרמני החליט לאחרונה כמעט פה אחד, בתמיכת השמאל, הימין והמרכז, על הגדרת BDS כתנועה אנטישמית. בכל זאת, הגרמנים מבינים משהו באנטישמיות. אלפר הוא תומך נלהב ועקבי ב-BDS. יתר על כן – המתנגדים להגדרה הזו נוהגים לומר בהיתממות שזו לא אנטישמיות... "רק" אנטי ציונות... רק התנגדות למדיניות ישראל וכו'.

על הפשקווילים של אלפר, שלרוב אינם עוסקים ב"מדיניות ישראל", אי אפשר לומר אמירה מקלה כזו, כי בהם מדובר באנטישמיות נטו, מזוקקת, בוטה, דוחה. אני בטוח שבגרמניה, להבדיל, כבר לא מקובל לפרסם אנטישמיות בוטה כזו בעיתון מרכזי, לעת בוקר.

* ביד הלשון: בְּנַפְשׁוֹ יָבִיא לַחְמוֹ – בשבוע שעבר הלך לעולמו הזמר בעל קול הזמיר חנוך אלבלק, חבר קיבוץ בית השיטה וחבר להקת הגבעטרון. הכרתי את חנוך אלבלק לפני 38 שנים, כאשר הייתי בשל"ת מוקדם, לפני הגיוס לצבא, בבית השיטה, הקיבוץ המאמץ של אורטל. בימי גשם, שבהם לא היתה עבודה במטע, הענף שבו עבדתי, עבדתי בזיתייה – בית החרושת "זיתי בית השיטה". אני זוכר את חנוך, עובד המפעל, רוכב על גבי הקלארק כל היום ושר בקול רם או שורק.

חנוך התגלה לציבור הרחב בביצועו המרטיט לפיוט "ונתנה תוקף", בלחנו של יאיר רוזנבלום. בפיוט "ונתנה תוקף" מופיע הפסוק:

אָדָם יְסוֹדוֹ מֵעָפָר,

וְסוֹפוֹ לֶעָפָר

בְּנַפְשׁוֹ יָבִיא לַחְמוֹ.

הפסוק, כמו כל השיר, מציג את שבריריותו וזמניותו של האדם, מול האלוהים או הנצח. ובין השאר הוא מתואר כמי שקולל "בזיעת אפך תאכל לחם" ולכן כל נפשו מסורה להישרדותו, ללחם.

הרצל דילג מספר שלבים בסולם של מאסלו*, וכתב: "כל מעשה אדם – יסודו מחלום וסופו לחלום: בנפשו יביא חלומו."

 עם גרסת הרצל אני מזדהה יותר.

חנוך אלבלק נפטר ביום בו נפטר אבי, יוסי הייטנר.

הפינה מוקדשת לזכרם ולעילוי נשמתם.

אורי הייטנר

* סולם מאסלו מדרג את צרכי האדם, מהצרכים הבסיסיים (מזון, בריאות וכו') ועד לצרכים הרוחניים, תרבותיים וכו'. לכן, הרצל דילג מן השלב של "בנפשו יביא לחמו" ל"בנפשו יביא חלומו."

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%AA%D7%90%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%99%D7%AA_%D7%94%D7%A6%D7%A8%D7%9B%D7%99%D7%9D

* * *

יצחק הילמן

מורשת גוש קטיף או מדינה פלסטינית?

ממבט ראשון, אין קשר בין שני הנושאים. אלא שאחרי מחשבה שנייה, בהחלט יש קשר. היום [23.7] הופיע ראש ממשלת הרשות הפלסטינית בתקשורת, והצהיר שיש רוב של מאתיים אלף ערבים בגבולות ארץ ישראל של 1948. בין שזה נכון ובין שהוא מגזים, ברור שקיימת סכנה שרוב כזה ייווצר, אם לא ננקוט זהירות.

לדברי ראש ממשלת הרשות הפלסטינית, יש בישראל שישה מיליון ושש מאות אלף יהודים ישראליים, ובמקביל יש בישראל גם מיליון ושמונה מאות אלף ערבים ישראליים. ביהודה ובשומרון יש לדבריו שלושה מיליון ערבים ובעזה שני מיליון ערבים. לכן, המאזן הדמוגרפי הארץ ישראלי, מסתכם לפי חישובו,  בעודף של מאתיים אלף ערבים.

להעמיד דברים על דיוקם, אין ביהודה ושומרון שלושה מיליון ערבים. יש שם אולי שני מיליון ערבים. המיליון הנוסף חי בחו"ל ולא ביהודה ושומרון. כמו-כן יש שלוש מאות אלף ערבים בירושלים, שהם בעלי תעודות זהות ישראליות ואי אפשר לספור אותם פעמיים.

אשר לעזה, שם מצויים כשני מיליון ערבים, אלא שאוכלוסייה זו הולכת ומתנתקת מהרשות הפלסטינית. לכן בכלל לא מובן מאליו, שהיא תיכלל במאזן הדמוגרפי הארץ-ישראלי.

האוכלוסייה העזתית היתה בין 48' ל-67' בשליטה מצרית וככל הנראה מוצאה מצרי. מקורה בתקופה מלפני 190 שנים, שעה שארץ ישראל היתה בשליטת המלך מוחמד עלי, מייסד שושלת המלוכה המצרית, שאחרון בניה הודח מהשלטון במהפכת הקצינים המצריים של 1952.

יש הטוענים, כי שטח רצועת עזה איננו בהכרח חלק מארץ ישראל. שטח זה הוכנס לגבולות ארץ ישראל המנדטורית בהסכמי סייקס-פיקו. עד לאותם הסכמים הוא היה למעשה חלק מסיני, כלומר שטח מצרי. בצפון סיני חיים מאות אלפי מצרים, שאינם שונים גנטית ותרבותית מאוכלוסיית הרצועה.

ישראל ויתרה אמנם בטעות על רצועת עזה ועל גוש קטיף ומסרה את השטח לרשות הפלסטינית, אבל על השטח הזה השתלט החמאס ואיתו הג'יהאד האיסלמי ואחרים, ומאז הפכה רצועת עזה בפועל למדינה עצמאית.

כך קרה, שבנוסף לעקירת שבעת אלפים מתיישבים מגוש קטיף, הקמנו במו ידינו ממערב לנו, אמירות של אחים מוסלמים שעויינת את ישראל ומציקה לה. בעשור האחרון, ספגה ישראל מהחמאס אלפי טילים ורקטות. קיים גם החשש שעזה תהפוך לגרורה איראנית. לחמאס יש כעשרים אלף לוחמים מאומנים וחמושים היטב, בפורמציות צבאיות סדירות עם כעשרת אלפים רקטות. עזה מצהירה השכם הערב שלא תגיע לכל הסדר שלום עם ישראל, עד שתשתלט עליה ותהרוס את היישות הציונית.

לכן, קרוב לוודאי, בעיתוי שיהיה נוח לישראל, הרצועה תותקף והחמאס יושמד. עם זאת פעולה צבאית כזאת, אין משמעה חידוש ההתיישבות בגוש קטיף. אם בטעות נעשה זאת, נקים לתחייה את המאזן הדמוגרפי השלילי, ממנו חייבים להישמר.

הדרך היחידה לשנות את המאזן הדמוגרפי הארץ-ישראלי לטובתנו, הוא לשמור על העיקרון הבן גוריוני, שאומר מקסימום שטח עם מינימום ערבים.

לכן, מורשת גוש קטיף עם כל הצער הכרוך בכך, לא טובה לנו. כל מי שמתגעגע לשם, ומסביר שיש לחזור לגוש קטיף ולרצועת עזה, צריך לזכור ששם חיו לא רק שבעת אלפים יהודים אלא גם שני מיליון פלסטינים.

מצד שני, אסור להיכנס לנוסחה זו גם ביהודה ושומרון. ביהודה ושומרון מדובר על מרכז הארץ עם שבע מאות אלף מתיישבים יהודיים. שטח זה חייב להישאר בשליטה ישראלית גם משיקולי ביטחון, גם משיקולים מדיניים וגם משיקולי קרקע ומים. זוהי למעשה העתודה הקרקעית של גוש דן. בעוד עשרים שנים יחיו שם להערכתי, ארבעה מיליון יהודים. 

גם מי שלוחץ להיכנס לעזה ולחסל אחת ולתמיד את שלטון החמאס, חייב לזכור שלכיבוש עזה יהיה מחיר, ומעבר לכך – ככל הנראה יהיה צורך במקרה כזה לפנות זמנית את האזרחים המקומיים מבתיהם. הפינוי יהיה הכרחי, כדי למנוע פגיעה באוכלוסייה שאיננה לוחמת. אלא שפינוי כזה עלול לגרום גם לאי שקט בקהיר וברבת עמון, ולסיכון של שני הסכמי השלום עם מצריים וירדן.

גם אם יחוסל החמאס ותפורק כל התשתית הטרוריסטית שלו, בכלל לא ברור מי יסכים לקבל את השליטה האזרחית על עזה. ישראל לא תרצה לנהל שני מיליון פלסטינים אלה, אבל גם לא תסכים למסור את הרצועה לרשות הפלסטינית. בנוסף לכך, גם העזתים לא יקבלו על עצמם את הפטרונים מרמאללה, ולכן צפוי שם אי שקט, במקרה שיכפו עליהם את הרשות הפלסטינית הנוכחית. מאידך, ישראל לא תיתן לעולם לחמאס להשתלט על שטחי יהודה ושומרון.

גם ארה"ב לא תתלהב למסור את עזה לרשות, שאיננה משתפת איתה פעולה. לעומת זאת מצרים דווקא מעוניית בהעברת עזה לרשות, מפני שבכך לא תצטרך לשלוט בעצמה בעזה. בהיות תושבי עזה בעלי השקפות של האחים מוסלמים, אין מצרים מעוניינת בהם, שמא יביא שיוכם אליה לאי שקט בתוך מצריים.

צריך תמיד לזכור, שאם תוקם אי פעם מדינה פלסטינית, וישראל תעשה הכול שזה לא יקרה, היא תתמלא בפליטים ובמהגרים נוספים. תוך שנים ספורות יהיו בה מיליוני מהגרים, לא רק פלסטינים, והמאזן הדמוגרפי הארץ ישראלי יופר לעד. לכן, האינטרס הישראלי הבסיסי הוא, שלא תקום מדינה כזאת.

כל זה לא אומר, שישראל מתעלמת מהאיום החמאסי. את האיום הזה יהיה צריך לחסל, מבלי להחזיר את עזה לשליטתנו. זה תרגיל קשה ולכן הוא מתמהמה.

יצחק הילמן

* * *

פוצ'ו

בחיי [6]

ט"ו. ממיטה למיטה – וכמעט למיתה

כל מה שעליזה לוין, 'המתרגמת' של חתני, ביקשה ממני היה לקבל בחזרה את כספי הפיצויים שהשקיעה בשעתו בחברת ההשקעות של האחים מאיר.

משהסדרתי זאת לשביעות רצונה, הרגשתי רצון להמשיך להיפגש עמה, כדי לשמוע מה שיש לה לספר על חותני. למזלי היה לה  זיכרון מדהים וכושר סיפורי מעולה. לא פלא שחותני מצא בה עניין במשך 30 שנה. כשהמשכנו להיפגש והיא התחילה לספר עליו ואיך הכירה אותו ואת אשתו בכפר הערבי שיח' ג'ראח, הבנתי שמצאתי אוצר יקר, ומהר מאד ביקשתי ממנה שבמקום שתספר עליו, תספר לי על עצמה ועל קורות משפחתה בגרמניה בתקופה שלפני עליית הנאצים לשלטון. היא עשתה זאת ברצון, ובמשך השנים הבאות היינו נפגשים אחת לחודש, כשאני יושב מולה וממלא מחברות.

כאן אני חייב להתנצל בפני כל מי שמתכונן לפתח ציפיות (כמו אהוד למשל), ולגלות שעם כל הכימיה שנוצרה בין שנינו וגילויי הלב שלה ושלי, לא נוצרה בינינו קירבה אינטימית. היא היתה אז בת 70 – ובעיניי הצעירות של אז נראתה לי כמי שהגיעה לגיל מופלג שהוא כבר נטול מין.  היתה זו כמובן שטות מוחלטת, כי כשלושים שנה לאחר מכן, כאשר אני הייתי בן 73 ונסעתי לטיול בטורקיה עם קשישה בת גילי, נודע לי על בשרי, שלסערת היצרים אין גיל, ובנות שנולדו עם הורמונים שלא מתחשבים בגיל הכרונולוגי, יכולות לעשות צחוק מצעירים שמיצו כבר את גיל המיץ.

מה שעניין את עליזה לוין בגיל הנעורים, היה מה שחשבתי שמעניין רק את הבחורים. בצד לימודי הספרות באוניברסיטה של המבורג, עניינו אותה גם הסטודנטים שישבו לצידה, ולא היו שווי נפש לגמישות גופה ולעיניה הצוחקות. מבין הבנים משך את לבה סטודנט יהודי, פליכס, בן למשפחה מיוחסת, שעימו הייתה נפגשת בערבים על הספסלים של גני העיר. הבעייה היתה שמצפונו של הנער לא התיר לו לפגוע בתומתה והוא עשה הכול, ובלבד שתישאר שלמה וברה.

בחור אחר שעורר בה עניין מסוים היה בן הקצב השכונתי, שאביו תלה מודעה, שהוא מחפש עוזר לניהול חשבונות החנות. בזכות העבודה הזאת, הצליחה להקל על הוריה את תשלום שכר הלימוד וגם להכיר את דייוויד, בן הקצב, שהיה מבוגר ממנה בשלוש שנים ושדה התעניינותו העיקרי התמקד בסוגי המכוניות שהתעשייה הגרמנית ידעה לייצר.

במחברת שמילאתי תוך ישיבה מולה אני מוצא את מה שכתבתי:   

"...אביו של דיוויד ניסה להקסים אותי מהרגע הראשון, נתן לי מתנות קטנות, ליטף אותי בכל הזדמנות ודיבר ברמזים על התועלת שתצמח לי מקירבתו. משהבחין שאני נמשכת יותר לבנו מאשר אליו, לקח אותי לשיחה רצינית, בה דיבר סרה בבנו. השמיץ אותו, אמר שאינו רוצה ללמוד וכל מה שהוא יודע זה לשבת כל היום במכונית, לשוט על האלבה, או לנסוע לרובע סנט פאולו, המפורסם בזונות שלו. כששמעתי שהבן מקבל חינוך בסנט פאולו, עלתה קרנו בעיניי, הבנתי שמדובר בבחור בעל ניסיון, וקיבלתי ברצון את הזמנתו של דייוויד, לשוט עמו על נהר האלבה בסירת הקאנו המשפחתית שלהם. מיספר פעמים יצאתי עימו לשיט, שהיה נגמר בכך שהיינו נשכבים על קרקעית הסירה ומתגפפים. באחד מערבי ההפלגה האלה, כשאלפי כוכבים ניצלו את איחור בוא הירח וריפדו את השמים בנצנוצים עליזים, הצלחתי לשכנע את דייוויד, שאם יצליח לשחרר אותי מבתוליו, לא יהיה חייב להתחתן אותי. הוא השתכנע בקלות ובלי לדרוש הבטחה בכתב השתחל לתוכי בלהט רב, תוך תנופות עזות, עד שנתפסתי לבהלה, שכחתי את חגיגיות הרגע, וכל מה שביקשתי מאלוהים, היה שהסירה לא תתהפך.

למחרת, בשיעור ההיסטוריה, העברתי פתק לפליכס ובו הזמנה לשיחה חשובה בארבע עיניים. אחר כך בארוחת הצהריים, כשישב מולי במנזה, בישרתי לו בשמחה שהחל מאתמול אני כבר לא בתולה. תפוח האדמה שהיה בפיו נתקע בגרונו, והשיעול הנוראי שתקף אותו הסב אליו את פני כל יושבי המסעדה. משנרגעו הרוחות ופליכס הבין איזו מתנה ממתינה לו, חזרה אליו צלילות הדעת ובעיניים נוצצות הציע לקיים את החווייה העתידית בערב יום שישי הקרוב, בחדרו הפרטי שבבית הוריו."

במחברת הגדושה בשורות צפופות של כתב ידי, אני מוצא פירוט מלא של אותו לילה חסר שינה שעבר עליה עם פליכס הנרגש, שלא ידע את נפשו מרוב הריטוטים שעברו עליו, תוך ההפסקות הנדרשות לצורך אגירת כוחות לסיבוב הבא.

למחרת בבוקר, הוא חש צורך לצאת לגן ביתו, להתאוורר בין עצי התפוח ולהביא לעליזה סל מלא תפוחים ואגסים, כי לא העז לקחתה לארוחת הבוקר המשפחתית. עליזה נשארה לבד במיטה כשהיא הוגה בהרפתקת הנעורים הנפלאה שעברה עליה באותו לילה. מי שקילקל, את החלומות בהקיץ שפקדו אותה, היה הסבא של פליכס שעלה לחדר במפתיע כדי לזרז את נכדו.

    "...כחמש דקות עמד ליד הפתח וקרא בשפה האידית: 'פליכס קום! צריך ללכת להתפלל... פליכס אל תתחבא, אני יודע שאתה בתוך במיטה!...'

"השתדלתי לא לנשום ותוך כך ניסיתי בתנועות איטיות להחדיר את שולי השמיכה מתחתי. משנואש ליד הדלת, התקרב למיטה וקרא סמוך לראשי:

"'פליכס שייגץ! אני יודע שאתה לא ישן. קום! כבר מאוחר!'    

"משלא זכה לתשובה ניסה להוריד את השמיכה מעל לראשי, אבל אני הצמדתי אותה אליי בחזקה כשאני אוחזת בקצותיה. בתחושת הקלה שמעתי את צעדיו המתרחקים ולאחריהם את הדלת הנטרקת. הרגשתי שניצלתי מאסון כבד והרפיתי מאחיזתי בשמיכה. מסתבר שהזקן היה הרבה יותר ערמומי ממני. מתחת לשמיכה לא יכולתי לראות שהוא בכלל לא יצא מהחדר, אלא עמד זמן מה ליד הדלת. אחר חזר על קצות אצבעותיו ובבת אחת הסיר את השמיכה מעליי.

"נדמה לי ששנינו כמעט התעלפנו, בעיקר הוא. בחלומותיו הפרועים ביותר לא ציפה למצוא בחורה מעורטלת במיטת נכדו. לפי פיו שנפער ונשאר קפוא, הבנתי שהוא רואה מולו את השטן בכבודו ובעצמו. מיהרתי לחטוף את השמיכה שנשרה מידיו ולהסתתר מתחתיה. כאן חזרה אליו רוחו. הוא פרץ בצריחת 'אוי ויי זמיר!' צרודה, שם ידיו על ראשו וירד במדרגות אל מול בני הבית, שעלו מולו לשמע הזעקה.

"מי שספג מכות באותו יום היה פליכס, שהתנצל בפני הסב הזועם ואמר שהוא לא אשם שהסטודנטית הזאת רצתה לבוא אליו, ולא היתה לו ברירה. המבוכה בבית היתה גדולה, כי הבחור היה מאורס לעלמה יהודייה מבית טוב, וחסר היה שהבושה תגיע לבני משפחתה..."

הייתי די מופתע מגילוי הלב של קשישה שעברה את גיל השבעים, ולא פלא שהעדפתי לשמוע את סיפוריה האינטימיים, מאשר את תולדותיו של חותני, אשר ככל שהיו ספוגי ידע והיסטוריה יהודית, לא היו  חושפניים כשלה. אני חושב שהיא הרבתה בסיפורי נעורים, כיוון שהבחינה בעיניי הנוצצות למשמע כל הרפתקה. מאחר שמצאה את עצמה בבדידות מסויימת אחרי פטירתו של בנימין – סיפורים אלה  שימשו לה כאמצעי להביאני לביתה, לפחות פעם או פעמיים בחודש.

מדיצה אשתי לא הסתרתי דבר. סיפרתי לה שאני רוצה לכתוב ספר על האחים מאיר והיא, בתור אשת סודו של אביה, משמשת לי מקור לא אכזב לתולדות המשפחה. אמרתי לה שאלמלא האישה הזאת, יש להניח שאביה היה מוצא בת זוג אחרת שהיתה סוחטת ממנו כספים, כמו הרומנייה שתבעה אותו למשפט אחרי מותו. דיצה הירשתה לי ללכת למפגשים אך לא היתה מעוניינת לשמוע מה ששמעתי.

המחברות שמילאתי היו גלויות לפניה, אך היא אפילו לא ניסתה להציץ לתוכן, ומתוך כך הפסידה את הסיפור על דייוויד בן הקצב, שלא הרפה מעליזה אחרי ליל הסירה על נהר האלבה, והיא הצליחה להיפטר מחיזוריו הבלתי נלאים, רק אחרי שהגיעה איתו להסכם שתתמסר אליו פעם בחודש ביום שבת לפני הצהריים. סידור זה בא לקיצו כאשר אחותה גרטל, שהתחתנה עם גוי שהתגייר, חזרה עם בעלה מבית הכנסת והחליטה לבקר את אחותה הצעירה ולשמוע מה שלומה.

"... השניים צעדו בבגדי שבת מסורתיים, הישר מבית הכנסת אל חדרי ומצאו אותי עם דייוויד, כשאנו מתגלגלים ערומים כביום היוולדנו על המיטה הגדולה. גרטל פלטה קריאת בהלה, אלפרד הדתי הצטלב אוטומטית וברח מהחדר כל עוד רוחו בו. גרטל, שנדהמה לראות שזה המתגלגל לצידי הוא בן הקצב הידוע לשימצה, פלטה מפיה משהו כמו 'תתביישו לכם' ויצאה מהחדר, כשבדרך, מרוב כעס, היא דורסת ומועכת את מגבעת השבת של בעלה, כשהיא חושבת שזו המגבעת של דיוויד.

"ישבנו המומים על המיטה ודייוויד אמר: 'מה יהיה עכשיו? יכריחו אותנו להתחתן.'

"'לא בא בחשבון,' אמרתי, 'אני לא חייבת!'   

"כאן נשמעו צעדים במדרגות, גרטל התפרצה בצעקה: 'איפה הכובע של אלפרד?!'

"הצבעתי על המגבעת המעוכה. היא הרימה אותה מהרצפה בחטף ויצאה בטריקת דלת, כדי לפתוח אותה שוב ולגעור בי בעיניים מזרות אימה: 'את עוד תשמעי על זה מאבא!'

"לזאת לא הייתי מוכנה. ידעתי שאבי הרגזן והגאה יקבל את החדשות בצורה קשה. גם גרטל ידעה זאת ובאה בערב להטיף לי מוסר.

''אין ברירה,' אמרה לי בסיכום דבריה, 'תצטרכי להתחתן איתו מהר לפני שכל העיר תדבר!'

"'בשום אופן לא!' צרחתי, 'אני לא מוכנה להתחתן עם הדרעק הזה!'

"'ולשכב איתו כן?' צעקה לי גרטל בחזרה.

"'כן!' החזרתי בעזות שאני בעצמי לא יודעת מאיפה היא באה לי." 

       בסופה של אותה מריבה שנמשכה עד חצות, הסכימה גרטל שלא תספר לאביה כלום, אבל כל זאת בתנאי שעליזה תעזוב את דירת החדר שלה בבית הקצב ותלך לגור אצל לוטה האחות הבכורה וזו כבר תשגיח שדייוויד הסוטה לא יעז להתקרב לביתה.

אחרי ששמעתי את שני הסיפורים על פליכס ובן הקצב, מה פלא שהמשכתי לבוא אל עליזה כל חודש, לשמוע עוד ועוד ולא להתאכזב.

פוצ'ו

המשך יבוא

* * *

יצחק שויגר

חלום ליל שיט

אתה שומע אח שלי, לא תאמין מה שקרה לי. הלכתי לעשות אמבטיה, ככה בסוף היום. רוקנתי שני מכלי קצף לאמבטיה, מאלו שאשתי צוברת מכל המתנות של הפולניות שמביאות באירועים השונים. מילאתי את האמבטיה וזה עשה כזה הר של קצף כמעט גלש. מזגתי לי כוס יין טוב, "כרמל הוק" מבציר  של שנת  1950, ועירבבתי לי עם סודה. חצי חצי, כמו שכתוב, וככה יצא לי "שפריץ" כמו שצריך. שזה השמפניה של פעם, למי שמבין. לקחתי שלוק גדול ונכנסתי למים. לאט-לאט החום של המים והשפריץ עלו לראש וקיבלתי קצת סחרחורת. ואז האמבטיה התחילה לנסוע. אתה לא תאמין, אני עושה שוכבת באמבטיה והיא נוסעת בעולם.

מה נוסעת? ככה בלי בגדים, בלי מזוודות?

למה בלי? דווקא היו. אני ואשתי קיבלנו חדר במגדל שבנוי על אנייה גדולה, פרקנו את המזוודות בארון והחבאנו מתחת המיטה ואז פתאום המגדל התחיל לנסוע. משהו גדול כזה. תחשוב כאילו מגדלי אקירוב נוסעים בים. 

ואז המגדלים התחילו להקיף את האיים הבריטיים.

עם האונייה?

כן. המגדל בנוי על האונייה. היא שטה, עוגנת, ואנחנו יורדים לנמל. כל פעם למקום אחר.

 והייתם לבד?

לא. עם קבוצה של חברים. אפילו יש לי חברים שגרים באקירוב, אז הם בטח הרגישו כמו בבית.

מה אתה אומר! איזה פלא!

בהתחלה נסענו לקילרני, איזה עיר קטנה באירלנד, שם ביקרנו בפארק יפה שאם ממשיכים לטייל בו רואים גם מפלים של מים. אנחנו לא ראינו אבל אנו מאמינים למדריכה. כל הדרך רואים עשב ירוק ופרות. חומות, שחורות, שחור לבן. הצבעים  באים  מהערבובים של הפרות. אם אתה מערבב כמה צבעים, יוצא לך שחור, תשאל כל צייר. הירוק כואב בעיניים מרוב ירוק. מדהים איך לא יוצאת להם פרה ירוקה. אם היה להם שכל היו מפתחים גזע של פרה אדומה, כמו שנזכרת בתורה, והיהודים היו קונים מהם את הפרה במחיר מופקע ושורפים אותה ומהאפר היו מטהרים את כל עם ישראל. רק תחשבו איזה סטארט-אפ זה יכול להיות. ייצוא אפר של פרה אדומה, משהו משהו!

כל הדרך המדריכה סיפרה על הצרות של האירים עם האנגלים שמשך מאות שנים שלטו עליהם ועל הרעב שתקף אותם וכילה חלק מהם והאנגלים אפילו לא נתנו להם לשחק כדורגל אנגלי. אז הם המציאו להם כדורגל משלהם שהיה אפילו אסור בחוק לשחק אותו. הכדורגל האירי הוא קומבינציה של רוגבי ואמריקן פוטבול. מוסרים את הכדור ביד מאחד לשני כמו אצל האמריקאים כדי להבקיע שער, רק יותר פרוע ויותר אכזרי. מותר להרביץ כמה שרוצים ואם זה אנגלי מותר גם להרוג. האירים העתיקים היו משחקים עם ראש של שוטר אנגלי בתור כדור.

ביום הביקור שלנו היתה מלחמת הדרבי. הפועל קילרני נגד מכבי קילרני. אני הזדהיתי עם מכבי בגלל הכובע הירוק ששלט בשטח ושאותו רכשתי אצל אחת מעגלות הסוחרים שמכרו ציוד למשחק  וחבשתי לראשי. חוצות העיר, ליד הפאבים, התמלאו אוהדים, שחיממו את עצמם בשירים ובבירה. הכובע על הראש הבטיח לי חסינות מסוימת. בגלל המלחמה ובגלל הלאמת הקרקעות על ידי האנגלים התחילו לגדל בקר ומאז זו הפרנסה של האירים. הפרות במרעה כל היום והם משתעממים ואז שותים בירה וויסקי ומרביצים אחד לשני בפוטבול. כשהפרות משמינות מספיק, מוכרים אותם לאנגלים. קצת משעמם.

כדי שיהיה להם שמח הם המציאו להם ריקודים מוזרים. חבורת צעירים קופצים כמו תיישים מתופפים ברגלים בקצב רצחני. מקורו של הריקוד העתיק לפי השערתי הוא העינויים שעינו את האנגלים כשהרקידו אותם על גחלים ורקדו כנגדם, כדי לשמור על הקצב.

הם גם המציאו כלים מוזרים שהם מנגנים עליהם מנגינות מונוטוניות, שגורמות לצעירי העם הזה לקפוץ ולתופף ברגלים. הבחורות הצעירות קופצות לגובה עם רגלים יפות ורואים להם את התחתונים והן אפילו לא מסמיקות. זאת כנראה הדרך האירית לתפוס בחורים.

הביקור בדבלין היה מעניין, בייחוד בבית הסוהר העתיק, המשומר, בו משוחזרת ומסופרת ההיסטוריה העתיקה של המאבק באנגלים. לי זה קצת מזכיר את הביקור בכלא עכו. בין לבין הלכנו לראות את הבניין המפואר של טריניטי קולג' שקיים מאות שנים, העמיד אלפי תלמידים ואינו מצליח ללמד אותם לחיות בשלום אחד עם השני. אולי בגלל זה שהם מדברים דבליש שזה קלטית עם אנגלית ואז לא מבינים זה את זה.

הביקור בדבלין וגם מאוחר יותר בבלפסט, חשף לנו עם של שתיינים ששליטת האנגלים בהם מדכאת אותם באופן לאומי וכלכלי ובשל כך פיתחו אלפי מותגים של בירה וויסקי לשמח את ליבם. שאם אתה רוצה לטעום הכול, ייקח לך עשר שנים. הגאווה הלאומית זה בירה גיניס ועוד עושים לשם מסעות תיירותיים. לא ברור למה, כולה בירה. לא פלא שבית הסוהר בדבלין עדיין משתמר. בטח מכניסים לשם את כל השתיינים, כשהתיירים עוזבים. העם הזה צריך לזכור והוא למוד תלאות. החל מהדבר והרעב ועד האנגלים. אז מה נשאר? רק להשתכר כדי לשכוח.

הכי ברור היה פתרון הסכסוך בין צפון אירלנד לדרום אירלנד. זה נורא פשוט. אם אתה מבין את השנאה בין חסידות בעלז וחסידות גור. אם  תבין למה חסיד ברסלב לא אוכל בשר משחיטה של לובביצ'ר, אז ברור לך למה הקתולים לא רוצים לחיות ביחד עם הפרוטסטנטים. אצלנו לא יותר טוב. כנראה זה לא כל כך פשוט ואיך הם לא מבינים את זה עד היום. צריך להכריח את כולם  להתפלל מאותו סידור ולהסביר להם שזה אותו אל אותו ישו ואותו צלב. אבל האירים עושים חומות ביניהם ומציירים עליהם גרפיטי עד המלחמה הבאה.

 עכשיו הם מפחדים מהברקזיט. חלק רוצה ככה וחלק רוצה אחרת. אחרי שיחליטו  תהיה להם סיבה נוספת להרוג אחד את השני לעוד עשרים שנה. רק הקברנים וכוהני הדת לא מצטערים. ככה יש להם יותר פרנסה.

בביקור בבלפסט לא ראינו את המוזיאון של הטיטניק אבל הרי כולנו ראינו את הסרט על הטיטניק שבנו לה שם את המוזיאון בגלל שהיא נבנתה על ידי האירים בבלפסט. אבל הם, כמו שצריך,  מאשימים אחרים בטביעתה. מי אשם? רב החובל שהיה אנגלי שנכנס ישר בקרחון שהיה גרמני. כמו ששאלו את מוישלה מי שבר את לוחות הברית. והוא עונה. לא יודע אבל לא אני.

היינו גם באדינבורו בירת הסקוטים שהם בעצם דומים לאנגלים רק הם סקוטים. לכולם יש קצת מבטא כמו של שון קונרי.  כנראה לגברים יש מגפת גרבצת חוגרת, אחרת אי אפשר להבין את התפתחות הקילט, שזאת חצאית לגברים שמאפשרת להם לאוורר את הביצים באופן חופשי. כמעט אפילו קניתי קילט בטיול  ב"רויאל מייל", אותו עשינו לאחר ביקור בתערוכת ציורים יפה,  שזאת הדרך העולה למבצר שחולש על העיר. לא קניתי, כי חשבתי שהקילט מביא איתו את המחלה וגם קימצנתי כמו סקוטי הגון. היה מעניין להתערבב באלפי ההולכים ברחוב, רובם מדיפים מפיהם ריח של בירה וויסקי שטעמו בדרך במסבאות ובחנויות המשקה הרבות.

גם הביקור בגלזגו היה מעניין ראינו שם תערוכת צילומים מעניינת על הביטלס שהזכירה לנו את ימי ילדותנו וגם הלכנו לראות פאב עתיק ואחר כך חלק מהקבוצה הלך לשתות תה בבית תה מסורתי שמצליח לספר ולעשות מיתולוגיה מכיסאות של מעצב בשם מקינטוש. וככה אתה יושב על הכיסאות הגבוהים והלא נוחים שהוא עיצב לפני 100 שנה ואוכל עוגות ותה שייצרו רק היום ומשלם עליהם כאילו גם הם יוצרו עבור בית המלוכה. ככה בונים מוניטין והתיירים קונים ומספרים אחד לשני, וכך נמשכת לה תהילת עולם.

בסקוטלנד ראינו את אחד מפלאי הטבע. נסענו לראות איך והיכן מתרבה הסלמון האהוב על כל אכלני הדגים. מסתבר שהסלמונים אוהבים להשריץ את ביציהם דווקא באזור מסוים שבו הם נולדו ואליו הם חותרים אלפי קילומטר ועוד נלחמים אפילו במפלים. באחד מהם עמדנו וצפינו בדגים הקופצים מעל המפל. אי אפשר שלא להעריך את התעוזה והנחישות. אנו, בני האדם, בדרך כלל יותר קונפורמיסטים, אבל לקחנו מהם את האמרה המפוארת ל"שחות נגד הזרם." אבל  הם עושים את זה באופן מעשי. ומה יוצא להם מזה, כלום. כולם אוכלים אותם.

המשכנו לגרנזי, מקלט המס הידוע שמדפיס אפילו כסף משלו וגיליתי שאם החלפת יורו בגרנזי אתה תקוע איתו לנצח. אף אחד לא רוצה להחזיק אותו. בטח מפחדים משלטונות המס כי זה יכול להסגיר חשבון עלום.

הסיומת בהונפלר שבצרפת היתה מתישה. עיירה נחמדה שמציעה אוכל צרפתי מבוסס על פירות הים שמוצע בעשרות מסעדות שממוקמות סביב המרינה שבחום המעיק ששרר באותו יום, אפילו לא היה אפשר לחשוב עליו. אז הסתפקנו בגלידה מצננת. צריך לבקר שם בחורף.

הביקור בכנסייה על שם קתרינה היה מרתק. עשויה עץ וקיימת מהמאה ה-15 ובחום הקשה לא יכולתי שלא לחשוב על כנסיית נוטרדאם העתיקה והמפוארת שבפריז  שנשרפה לאחרונה. חיפשתי ולא מצאתי אמצעי כיבוי סביב הכנסייה. תזכרו שאמרתי. 

אז זה הכול ?איך היה האוכל?

זה לא אוכל. זה סחרחרה של טעמים ושל מראות. בשרים ודגים מאפים ועוגות ירקות ופירות ים והכל במגוון גדול עד להתפקע. וכמו שנאמר באידיש עתיקה: "אמענטש אר איז נישט אחזר, אר עאס אלס!" – בארוחה אחת אתה מוכרח לאכול את כול מה שהעין רואה. אתה לועס ועד שהבטן לא מאיימת להתפוצץ, אתה לא מפסיק לטחון. כולם נופלים בהצהרות המוקדמות שעשו "אני אעשה דיאטה," "לא אוכל מתוקים," "אני לא אוכל עוגות," "בלי פחמימות," – וכיוצ"ב. כולם נופלים. ואם אתה נח בין ארוחה לארוחה, תמיד אפשר לדחוס איזו פיצה או גלידה, כדי שהמעיים לא ישבתו, חס וחלילה. איך המעיים לא עשו שביתה איטלקית? חידה בעיניי. איך הקיבה האנושית מסוגלת לסבול הרעשה כזאת ועוד לחזור בשלום?

היתה גם חווייה מיוחדת. ביום שישי בבוקר עברה השמועה בין הישראלים שבאונייה, שבערב בשש נערוך  קידוש. הנוכחות של הישראלים שהיו באונייה היתה מרשימה. לא דתיים, אבל קידוש בשבת מלכד אותם. קצת מחמם את הלב. בהמשך התברר שהיתה שם נציגות קטנה של יהודים רפורמים, שלא אהבו את העניין וחשבו שלקחנו להם את הבמה וגערו בנו בקול גדול ואף איימו שלא נחזור שנית לבית הכנסת. היה ממש מביש. הינה מה שעושה הפירוד בין הרפורמים האמריקאים ליהודים בישראל. אבל יש גם משהו חיובי. אתה לומד מכך שיש ליהודים כבוד למסורת היהודית. גם שומעים קידוש וגם יש להם מחלוקת.

ואיך היו החברים?

היו. כולם נחמדים. אפילו עשו לאשתי יום הולדת מפואר קנו לה עוגה גדולה וטעימה וגם מתנה יפה של בגדי ספורט שישמחו את ליבה. אבל לפי הסכם והתחייבות שיש לי עם הנהלת הטיולים אסור לי להתייחס באופן אישי לאף אחד. אז אצלי, מילה זאת מילה.

נו, אז זה באמת  היה, או זה היה חלום?

אחי, אני ממש לא יודע. התעוררתי באמבטיה קצת מבוסם מהשפריץ. המים התחילו להיות קצת חמים כי לא סגרתי את הברז של המים החמים. פתאום התחלתי להרגיש קצת לחץ וקמתי מהר כדי שהביצים שלי לא יהפכו ל"ביצי  בנדיקט."

חלום? לא יודע. אבל אחלה של חלום.

יצחק שויגר

* * *

אהוד בן עזר

מהי מידת האמת ההיסטורית

בבלדה של יורם טהר-לב?

פרסום חוזר בעקבות תפוצת הבלוף של יורם טהר-לב ברשתות האינטרנט

מהי מידת האמת ההיסטורית שבבלדה של יורם טהר-לב?

אני ממליץ לקרוא בעיון את אחרית הדבר שלי למהדורה החדשה של "התלם הראשון" משנת 1988, בייחוד בעמודים 206-207, וכן את גירסתי לסיפור "הירקונים" ונאום הרופא היווני ד"ר מזוריקי, בספרי "פרשים על הירקון", 1989.

ד"ר מזוריקי כלל לא הובא לנחלת טאיאן (שליד הירקון) או לנחלת קאסאר (שסביב לכיכר המייסדים) בקיץ תרל"ח, 1878, אלא כשנה מאוחר יותר, כאשר כבר נקנתה נחלת טאיאן מדרום לירקון וסמוך אליו, ובאו להתיישב עליה "הירקונים".

המייסדים הראשונים [משנת 1878] שגרו כבר באזור "הגבעה", כיכר המייסדים, נחלת קאסאר – הביאו כנראה את הרופא היווני כדי להזהיר את "הירקונים", והוא אכן צדק במאה אחוז בתחזיתו הקשה.

ועוד אני מביא קטע מעניין מרשימתה של זהבה בן-דב (נינתו של יהושע שטמפפר) "124 שנים לקניית אדמת פתח-תקווה" שנדפסה בעיתון "הצופה" ביום 9.7.2002. והנה דבריה בסוף הרשימה:

הבלדה על הציפורים ושלושת המייסדים שנכתבה [כלומר, מקור הסיפור לשיר של יורם טהר-לב] על ידי בנו של יואל משה סלומון – טוביה סלומון [בספר היובל ואחר כך בתוך זיכרונות ארץ ישראל של יערי, ומשם ב"שלושה דורות ביישוב" של הבן מרדכי] – לא נאמנה לעובדות ההיסטוריות.

אגדת הציפורים האמיתית היא זו: אחיו של [יהושע] שטמפפר [הכוונה לאחיו הצעיר, מנחם-יהודה שטמפפר] שאל אותו: "מאין לקחת את העוז לקנות אדמה וליישב בה אנשים, למרות שהרופא היווני אמר שהמקום מלא מחלות ואפילו הציפורים לא באות?"

ענה לו שטמפפר: "כששמעתי את דברי הרופא, נזכרתי באגדה על רבי עקיבא וחכמים שראו את חורבן המקדש ושועלים מהלכים בו. חכמים בכו ורבי עקיבא מצחק. שאלוהו: "למה אתה מצחק?"

אמר להם: "אני מצחק כי כשם שהתגשמה נבואת החורבן כן תתגשם נבואת הגאולה. והנה בהפטרה כתוב: 'ראיתי ואין האדם וכל עוף השמיים נדדו." (ירמיהו ד', ב'). אין כאן ציפורים כי אין אדם. אנחנו נהיה האדם ובעקבותינו יבואו הציפורים."

*

אהוד בן עזר: מתוך אחרית הדבר למהדורה החדשה

של "התלם הראשון", הספרייה הציונית, 1988

עיוות אחר שנכנס להיסטוריה של היישוב, לתוכניות הלימודים ולשירי-הזמר הוא עניין קנייתה של האדמה הראשונה בפתח-תקווה, נחלת קאסאר, מידי ערבי נוצרי מיפו, בקיץ תרל"ח / 1878.

רמי יזרעאל מביא קטעים מיומנו של יואל משה סלומון, שמהם עולה כי במשלחת הראשונה, שיצאה לבדוק את אדמת הכפר אימלבס שעמדה למכירה, השתתפו רק שלושה אנשים: יואל משה סלומון עצמו, הרד"ג – הלא הוא ר' דוד גוטמן – ואדם ששמו זאכרי, או זכרי אפנדי, סוכנו או פקידו של הסוחר היפואי טייאן, בעל הנחלה הקרוייה על שמו, שאף היא נקנתה לימים בפתח-תקווה.

ביומן אין זכר ליהושע שטמפפר ולזרח ברנט, כגירסת עורכיו של ספר היובל [הראשון, משנת 1929] בעמוד ט"ו. יואל משה סלומון, אומר יזרעאל, אף לא הזכיר ברמז את ד"ר מזוריקה, שאיים, כביכול, על שלושת הקונים לבל יעזו לרכוש את האדמה. ביומן גם אין שום ידיעה, שיואל משה סלומון נותר במשך כמה ימים לבדו בקרב הפלחים על-מנת לאמת את השמועות בעניין הקדחת, כמסופר בספר היובל [הנ"ל].

לבסוף נרכשה תחילה נחלתו של קאסאר, הלוא היא "הגבעה", "כיכר המייסדים" דהיום. רק בשנת 1879 נקנתה נחלת טייאן, והתיישבו עליה ה"ירקונים".

דברי-אמת ניכרים אפוא דווקא ביומנו המקורי של סלומון, שנשתמר בחלקו בכתב-ידו. בעל ההון היה ["העולה החדש"] דוד [מאיר] גוטמן, ולכן נדמה שסלומון שימש לו גם מתווך, בהיותו בן הארץ ומעורה בקרב תושביה. מכל מקום, הגביר גוטמן נכווה מאוד בניסיונות הרכישה הקודמים, כעדות יחיאל מיכל פינס במכתב משנת תרל"ט [1879] המובא בספר היובל [הנ"ל, וראה עמ' 207 ב"התלם הראשון"].

מניין צצה אפוא פרשת הרופא היווני, ד"ר מזוריקה, היוצא, כביכול, עם משלחת של קוני הקרקע ומזהיר אותם מפני הקדחת, כפי ש"תיעדו" אותה צאצאיו של יואל משה סלומון בספר היובל [הנ"ל]?

שמו של הרופא היווני, המזהיר את תושבי פתח-תקווה מפני הירקון, מופיע בכתבה של יעקב גולדמן, שנתפרסמה בשנת תרמ"ה / 1885. וכך כותב [רמי] יזרעאל:

"מתוך ההקדמה עולה שגולדמן הולך בתלם שבו הלכו כבר סלומון ופינס, בעיקר בכל הנוגע לתיאור פרשת הפולמוס החברתי. כקודמיו ראה גם גולדמן את תחילת הדרך בפרשת יריחו [ניסיון קניית אדמות שלא הצליח אך נתן למושבה את שמה, "מעמק עכור ל פתח-תקווה"] והאדיר את חלקו של סלומון. מכאן ואילך עומעם חלקו של גוטמן בכל פרשה. תיאורו הוא שהניח כנראה את היסוד למסורת הידועה על אזהרת הרופא היווני לשלושת הקונים, כפי שעוצבה לאחר מכן בידי טוביה סלומון בספר היובל (עמ' י"ז). כאן לראשונה מוזכר ד"ר מזוריקה, המזהיר את היושבים מפני הירקון, אלא שאצל גולדמן מדובר ב"ירקונים" [בשנת 1880] ואצל טוביה בשלושת המייסדים [בשנת 1878] – – –

גם אליאב סוקר את פרשת הסכסוכים בקיץ תר"ם / 1880 בין "אנשי הגבעה", המייסדים, לבין ה"ירקונים", המבקשים להתיישב על גדות הירקון.

המייסדים, ובראשם גוטמן וסלומון, "הביאו ביוזמתם את ר"י ריבלין לפתח-תקוה, וזה ניסה לשכנע את החדשים, בעזרת הרופא ד"ר מזוריקי, לבל יקימו את בתיהם במקום הנגוע בקדחת."

[מתוך "התלם הראשון", מהדורת 1988, מתוך אחרית הדבר מאת אהוד בן עזר, עמ' 206-208. בהוצאת הספרייה הציונית. הערות השוליים והביבליוגראפיה המלאה מצויים בכרך עצמו ולא הובאו כאן.

*

וכמו כדי להוסיף טיפשות על בורות וסכלות – מוצבים מאז יובל ה-130 של המושבה 5 פסלים של "הרוכבים משתתפי הסיור" שכאמור לא היה ולא נברא – בכיכר המייסדים במרכז העיר.

ומיהו הרוכב החמישי?

כנראה לא רצו לשים פסל רוכב של גוי, ד"ר מזוריקי – ומבלי לשאול אותי שמו שם "פסל" של סבי יהודה ראב בן עזר, שהגיע לראשונה למושבה לא באותו קיץ תרל"ח, 1878, אלא רק אחרי החגים של שנת תרל"ט, שלהי 1878, ואמנם חפר בה את הבאר הראשונה, חרש את התלם הראשון והיה שומרה הראשון.

והמורות מביאות לשם את התלמידים ומסבירות את תולדות המושבה לפי הבלדה הבלופית של יורם טהר-לב – שזה כל מה שהן יודעות... אפילו אינן יודעות שיהודה ראב לא קשור כלל לאותו טיול הזוי...

אהוד בן עזר 

* * *

אהוד בן עזר

הירקונים

פרק מתוך הספר "פרשים על הירקון", הוצאת שרברק, 1989

ובינתיים התחוללו במושבה שינויים קשים והרי-אסון.

בסוף הקיץ 1880, שנת תר"מ, הופיעו בפתח-תקווה מתיישבים חדשים – רובם באו מירושלים, אולם היו גם שעלו מפולניה, מבולגריה, מרוסיה ואפילו אחד, זליג – שבא מאמריקה. עוד קודם לכן הושלמה בניית בתים אחדים, העדה גדלה לכדי שני מניינים ויותר של גברים, ועימם נשים אחדות.

בידי הוועד של המתיישבים הראשונים, בראשות ר' דוד מאיר גוטמן, היתה נחלת קסאר. חלקותיהם של החדשים היו בנחלת טיאן, הסמוכה לירקון ולביצה –  אלה מקורות המאלאריה. לחדשים לא היו מגרשים לבנות עליהם בתים בגבעה, זו שאווירה בריא יותר, היא מפולשת לרוח, ובמרכז בִּיר-שׁוּעַ, הבאר הראשונה, שנקראה על שמו של יהושע. מי הבאר היו זכים וטהורים ובזכותה שפר גורלם של מתיישבי פתח-תקווה משל ערביי מלאבס, נפוחי-הכרס, ששתו ממי הירקון.

המתיישבים החדשים טענו שמקפחים אותם ודרשו מגרשים לבניין בנחלת קסאר, ליד הבאר, זאת נוסף על חלקותיהם שרכשו בנחלת טיאן.

ר' דוד, נתן גרינגארט ויואל משה סלומון, קוני נחלת טיאן, דרשו מהמתיישבים החדשים לשלם את היתרה ממחיר שלושים הנפוליאונים, שהתחייבו עליו בעת הקנייה – בטרם יקבלו חלק גם בגבעה שבנחלת קסאר. אולם רבים מהחדשים היו עניים, חלקם ירושלמים שקודם לעגו ובזוּ להתיישבות ואחר הסתנוורו מהצלחתה קצרת-הימים ונרשמו לקניית ה"נומרים" מבלי שיהיו בידיהם אמצעים לגייס את כל דמי הקנייה; וחלקם יהודים שהגיעו למושבה מן האונייה העוגנת ביפו, מבלי דעת מה תנאֵי המקום וכיצד יוכלו להתקיים בו ולשלם עבור חלקותיהם.

השלושה, קוני נחלת טיאן, היו במצוקה קשה. הם היו שקועים בחובות ומסובכים במשפט על ה"רבע", וצפויים אפילו למאסר. לא את כל החלקות הצליחו למכור ולא את כל התשלומים הצליחו לגבות עבור החלקות שכבר מכרו. כיצד יעמדו בהתחייבויותיהם הכספיות למוכרים הערביים, ובסכומים שדרשו השופטים בקשיש כדי להסדיר את הבעלות על הנחלה כולה?

זו היתה הסיבה שבמצוקתם מכרו חלקות לכל יהודי שהסכים לתת דמי-קדימה, ומכאן נבעו הבדלים גדולים בין סוגי המתיישבים במושבה הקטנה. המוכרים לא בדקו אם הקונה מתאים להתיישבות, מוכן לגור על אדמתו-ממש או מתכוון להישאר בירושלים ולתת את חלקתו בחכירה לאריסים ערביים תמורת חלק מן היבול, כפי שנוהגים האפנדים והסוחרים ביפו. רוב הקונים באו מירושלים. הם היו להוטים לשנות את חייהם ולהצליח והתנהגו כאילו נגלו להם עפרות זהב בנחלה שעל גדות הירקון – אבל לא היה להם שום מושג בחקלאות.

*

וכך, לאחר סכסוכים וטענות, התפלגו הקונים החדשים. חלקם נשאר בגבעה אבל הרוב החליט להגר לגדת הירקון ולהקים שם מושב חדש. הם טענו כי כרגיל בחוץ-לארץ, חוף הנהר הוא המקום המתאים ביותר להקמת כפר. שם יוכלו ליהנות ממים בשפע, לשתייה ולהשקאה, ולהעשיר את מזונם מן הדגים שיעלו ממנו ברשת או בחכה.

כל זה היה יכול להיות יפה וטוב – אלמלא הקדחת הממאירה והשיטפונות בחורף. החדשים לא שמו לב לאזהרות שהשמיעו באוזניהם הוותיקים, לְמודי הניסיון המר. הם יצאו לשפת הירקון והקימו בתי-חימר וכוכים, בעלי גגות עשויים קש וטיט.

בגלל משפט הבעלוּת על ה"רבע", נחלת טיאן עדיין לא היתה מחולקת. כל אחד מהירקונים בחר לו בה חלקה כחפצו והתיישב עם משפחתו באשר רצה. הם הרגישו עצמם בתחילה חופשיים כמו בגן-עדן, בחלקתו של אדם הראשון. איזה שינוי לאחר המחנק והצפיפות שהיו מנת-חלקם בין חומות ירושלים! – אבל איש מהם לא ידע כיצד מעבּדים את האדמה. רובם היו עניים מרודים ולא היו להם אמצעים לעבדה גם אילו ידעו.

בניסיון אחרון להפחיד את הירקונים – השפיעו ר' דוד ויואל משה, קוני נחלת טיאן, על הרופא היווני המפורסם מיפו, ד"ר מָזוֹרִיקָה, שיבוא אל המתיישבים על גדת הירקון וירתיע אותם מלבנות את בתיהם במקום הנגוע בקדחת.

הרופא ירד מעל סוסו, אסף סביבו את קהל המתיישבים העני והנבוך, טיפס ועלה על תל גבוה ומשקפת בידו, שם שהה כמחצית השעה, וכאשר ירד אליהם קרנו פניו כאילו הצליח לאבחן מחלה קשה:

"דעו לכם כי חקירת האקלים של סביבה היא אחת הַפְּרוֹבְּלֵימוֹת הקשות והמסובכות ביותר שבמדע המֵדִיצִינִי. ואולם סימן אחד כללי ישנו, שכל פיו אפשר לפסוק בהחלט אם מקום זה או אחר כדאי וראוי ומוכשר למושב אדם – או אם כל שומר נפשו ירחק מעליו ככל אשר יוכל.

"והנה ניצבתי כל העת על רמה זו ועיניי תרו בלי הרף על פני רחבי הרקיע לראות אם יש ציפורים עפות, ואולם על פני כל המרחב הכחול והשקט הזה לא ראיתי גם עוף פורח אחד. והרי נמצאים אנו בארץ שמש, והרי רואים אנו המון גרעיני תבואה פזורים בכל מקום, והרי יש גם תולעים וכל מיני רמשים – מאכל כה טעים לעוף השמיים... אין זאת כי אם רע ומושחת הוא אוויר המקום הזה עד כי גם העוף, הנשמע לאינסטינקט הפנימי הער בו תמיד, נזהר לנפשו מלקרוב אל סביבות נחל עוֹגָ'ה [הירקון] המרעילות את הגוף בקדחת איומה – ונמנע מלשתות את מימיו!

"רְאו את יושבי הכפר מלאבס, על גבול הביצה, שאתם חושבים אותה בטעות לאגם גדול. הם בעלי טחולים נפוחים! בטניהם צבות! רגליהם וידיהם כשחיפי-עץ! אתם יודעים מה פירוש השם מלאבס? מתלבש. הכפר מתלבש מדי פעם בתושבים חדשים, כי הקודמים מתים בקדחת הנוראה..." – לפתע השמיע שריקה מוזרה מריאותיו וסיים: "לכן רגילים הערבים בסביבה לומר שהציפור השותה ממי מלאבס, תַּשִּׁיר את נוצותיה מיד!"

ד"ר מזוריקה היטיב את כובע-השעם על ראשו, קיפל משקפתו, עלה על סוסו והסתלק ברכיבה חזרה ליפו.

הירקונים התבוננו כֹּה וָכֹה, ראו ציפורים, ראו חסידות החונות בביצה, בדרכן דרומה, אל ארצות-החום – ונשארו.

* * *

יוסף אורן

אירוע מאכזב על תמוז ועל יצירתו

לאחרונה ציינו ב"צוותא" בת"א חלוף 100 שנים מיום הולדתו של בנימין תמוז בחודש יולי 1919. קיום אירוע לציון תאריך לידתו של סופר, שהמבוגרים כיום מבין הסופרים ומבין הקוראים עדיין זוכרים את פגישותיהם איתו, הוא תקדים מוזר המצטייר גם כמאולץ. אם ביקשו מארגני האירוע הזה להצדיק את קיומו ע"י מועד מעוגל כלשהו ממועדי חייו של תמוז, ראוי היה להצמידו לחלוף 30 שנים ממועד פטירתו ביולי 1989, בהיותו רק בן 70, או להופעת ספרו הראשון "חולות הזהב" לפני 70 שנה (ב-1950).

בצד הערכה המגיעה למארגני הסדרה "קבלת שבת" ב"צוותא" (המתקיימת בשעות הבוקר של יום ו') על החלטתם לשלב בסידרה זו מיפגש על תמוז ויצירתו, אי-אפשר שלא להצביע על פגמים בתוכנם של הדברים שנאמרו באירוע שהתקיים ב"צוותא" לציון חלוף... מאה שנים להולדתו.

מה נאמר באירוע על תמוז ויצירתו?

כל הדוברים שזומנו לשאת דברים באירוע אמנם דיברו בחיבה על אישיותו של תמוז, שבצד היותו איש רֵעים להתרועע זכרו אותו כעקשן וכמי שידע לריב היטב ובחֵן כאשר חלקו על דעתו, אך ממידע זה לא החכים איש מהמשתתפים באירוע על יצירתו. גם השתיים שהתייחסו ממש אל יצירתו, פרופ' נורית גוברין (בהרצאה שיטתית, ממוקדת  וערוכה היטב) וגם רות אלמוג (בהרצאה מאולתרת ואסוציאטיבית יותר) לא הפליגו בדבריהן אל מעבר ל"חולות הזהב", קובץ הסיפורים הליריים והביוגרפיים מימי ת"א המנדטורית, שאחריו החליט תמוז לרכז את עצמו בכתיבת סיפורת ולנטוש יומרות מוקדמות יותר שהיו לו להצליח בתחומי הציור והפיסול.

מאחר ששתי המרצות אמרו דברי טעם על יסוד סיפורי הקובץ הזה וגם על יסוד מיספר מועט של סיפורים קצרים מהקבצים הבאים – נורית גוברין על מכאובי הפגישה של תמוז כילד עם בני גילו הצברים, ורות אלמוג על הצלחתו של תמוז להבליט בסיפוריו הקצרים את החשיבות הגדולה שייחס לאמנות במאבק נגד השתלטותה של הגשמיות החומרית על החיים – בלט מאוד חסרונו באירוע של דובר שיתייחס גם אל ספריו המאוחרים של תמוז, ובמיוחד אלה שפירסם במהלך כעשור, בין השנים 1978-1965, והן הטרילוגיה "חיי אליקום" (1965, 1966 ו-1969) והרומאנים "יעקב" (1971) ו"רקוויאם לנעמן" (1978).

המשתתפים באירוע אמנם ראו את עטיפות שלושת הרומאנים האלה מוקרנים על המסך מאחורי שירי ארצי, המנחָה של האירוע, אך רק מהם לא יכלו היושבים באולם של "צוותא" ללמוד דבר על תוכנם ועל ההסבר שתמוז כלל בהם על השינוי שהתחולל בו כלפי עקרונותיה של תנועת הכנענים ונגד חזונה לכונן במזרח התיכון יישות מדינית חדשה, מרחבית חילונית ועל-לאומית, עבור  עמי האזור (יהודים, ערבים, דרוזים ואחרים), שיעדיפו להתאחד סביב פתרון של שלום אזורי במקום לקיים מאבק ארוך שנים בין התנועות הלאומית על מעמד הבכורה במרחב השמי הזה. לא רק שהחזון הזה סילף את הרגש הלאומי הטבעי ואת נכסיו התרבותיים, אלא שהצמיד לפתרון המדיני המסוכן הזה גם יעוד תרבותי: להדק את הקשר בין כל עמי המרחב באמצעות תרבות משותפת קדומה שנוצרה בכנען.

אין לי ספק שאלמלא מנעה תקלה מחיים באר להגיע לאירוע, כפי שתוכנן, ולהשמיע שם את דבריו, היה ודאי מתרכז ברומאנים אידיאיים אלה של תמוז המסבירים מדוע עזב תמוז את הכנענים ובאיזו חלופה רעיונית החזיק בשנים הבאות, חלופה הרחוקה הן מהציונות הרביזיוניסטית שדיברה על הלאמת ארץ-ישראל בשתי גדותיה על ידי העם היהודי והן מהציונות הסוציאליסטית (שהיתה הָגְמוֹנית בשנות "היישוב" וגם בשני העשורים הראשונים לקיום המדינה) שגילתה נכונות להתפשר על גודל הטריטוריה של היהודים בארץ-ישראל למען שלום-אמת עם הערבים.

התבדלות תמוז מסופרי דורו

שלושה סופרים התבלטו כהוגי פתרונות מוליכים בשיח הזה על הגודל הרצוי של המדינה. משה שמיר ייצג בו את רעיון ארץ ישראל השלמה ב"חיי עם ישמעאל", לובה אליאב ביסס בשיח הזה את רעיון שתי המדינות ב"ארץ הצבי", ולאחרונה חילץ סוף-סוף א"ב יהושע ב"המנהרה" את תמיכתו במשך שנים במדינה דו-לאומית שתגשים את רעיון "מדינת כל אזרחיה". המשותף לפתרונות של שלושתם היתה ההנחה שהדאגה לביטחונה של המדינה דוחה בהווה למועד מאוחר יותר את הדאגה לטיפוח התרבות הלאומית בחברה המתגבשת בה.

תמוז הסתייג ממתן קדימות כזו למימוש המטרות הארציות בנפרד מטיפוח מקביל של התכנים הרוחניים, הערכיים והמוסריים, בחיי החברה הישראלית המעצבת את דמותה של המדינה. משום כך לא הצטרף להלקאה העצמית המוסרנית של רוב סופרי תש"ח על תוצאות המלחמה בנוסח "גירשנו את הערבים מבתיהם, חמסנו את רכושם ונישלנו אותם מאדמתם" – אמירות שעליהן ביססו הפלסטינים כעבור שנים את טענתם הכוזבת, לפיה חמדנות קולוניאליסטית של הציונים אשמה באסון הנַכְּבּא שפקד אותם במלחמת 1948. ומשום כך לא השתלב תמוז גם אחרי מלחמת ששת הימים ב"שיח הוויתורים" של חלק מאותם סופרים על הגבולות הסופיים של המדינה, כאלה שיְרָצו את הפלסטינים ויביאו אותם לשולחן השיחות על הסכם שלום עם המדינה היהודית.

בשלוש היצירות שפירסם תמוז בין השנים 1978-1965, אלה שלא נאמר עליהם דבר באירוע שהתקיים בצוותא לעיון ביצירתו, הציע למדינה לא לרכז את כל משאביה רק בדאגה לביטחון קיומה הפיזי, אלא לשקוד גם על קיום ערכיה הרוחניים של היהדות בקרב היהודים הן בארץ והן בתפוצות.

הארצי והרוחני בהגותו של תמוז

באחד מהמאמרים שנהג תמוז לפרסם בגיליונות ערב חג העצמאות של עיתון "הארץ" באותן שנים, הבליט את ההבדל בין השקפתו זו להשקפה שרוב סופרי דורו ביטאו אותה ביצירותיהם מסיום מלחמת תש"ח ואילך. וכך כתב במאמר מיום 10/4/68: "ארציותן-במובהק של הפעולות שנדרשו למען הקיום הפיזי בארץ-ישראל לא הותירו פנאי-נפשי לטיפוח הזיקה אל האומה, שהולידה את הציונות, מימנה אותה והזינה אותה – בעבר הקרוב מאוד – בספרות, מחשבה, דת ופילוסופיה." 

ואכן, בניגוד לרוב סופרי דורו – סופרי "דור בארץ" – לא השתלב תמוז באותו עשור בוויכוח הפוליטי על עתיד "השטחים", אלא כתב ופירסם במהלך אותו עשור את שלוש היצירות האידיאיות שלו, שבהן גיבש את הרעיונות שלו על הציביון הערכי הרצוי שישרור במדינה, שעליו להיות ברוח התרבות שהעם היהודי גיבש במהלך הגלות תוך כדי עימות עם התרבות של העמים שבארצותיהם התפזר בלחץ מאורעות היסטוריים שאילצוהו לכך.

האמת צריכה להיאמר, תמוז לא היה הוגה-דעות שיטתי, גם לא כאשר הועיד בספריו למדינה תפקיד חשוב אך לא מכריע ובלעדי כפי שהועידו לה ההוגים של רוב הזרמים המרכזיים בציונות. בנושא זה אימץ את השקפתו של אחד-העם, מהמתונים יותר מבין אלה שטענו שהגשמת הציונות לא מחייבת שלילה מלאה של הגלות. גם אם לא אימץ ממש את התמונה האידילית של אחד-העם שהועיד למדינה, בכל גודל שיהיה לה, תפקיד של "מרכז רוחני" עבור יהודי התפוצות, בתנאי שאֶליטה של המובחרים מבניו של העם יתגוררו בה וירעיפו מתחומה סעד תרבותי-רוחני לרוב העם שימשיך לחיות בארצות הגלות – לא ביטל את חשיבות גודלה, אם כי גם לא תמך ברעיון "ארץ-ישראל השלמה".

יתר על כן: עוד לפני שהשקפת ג'ורג' שטיינר, פילוסוף יהודי מאנגליה, הפכה ל"בון טון" בקרב האינטלקטואליים בישראל, הניח תמוז, בניגוד מוחלט לעיקרון מרכזי בתורת יונתן רטוש, שהמשך קיומה של גלות הינו תנאי הכרחי להשפעתה של התרבות המקורית של העם היהודי על מושגי הערך של עמי העולם בשלושה תחומים: הדתי (ייחוד האל), החברתי (דאגה להטבת מצבם של החלשים בחברה) והחזוני (השלום העולמי).

 גם נימוקו של תמוז היה שונה מזה של שטיינר. בעוד שטיינר היה סבור שבלי חיכוך עם התרבות הנוצרית יאבדו היהודים את גאונותם כיוצרי תרבות ואמנות, טען תמוז, שחיים של יהודים עם הגויים בארצותיהם מונעת מהם לראות בגבורה הפיזית את חזות הכול, ומנתבת אותם לגבורה יהודית מובהקת – גבורת הרוח לעסוק בפילוסופיה, בספרות, באמנות ובליטוש הערכים ההומניסטיים. משטיינר שאל תמוז דווקא רעיון מוגזם ומסוכן במיוחד לעם היהודי: "מוטב ליהודים בלי מדינה." כשם שהגזים ב"משלי בקבוקים" (1975), הנובלה שבה הצהיר באמצעות גיבור הנובלה: "כל שהוא רוח וכל שהוא תרבות, הרי הוא יהודי, בעצם."

במשך העשור שבו התפרסמו ספריו האידיאולוגיים האלה של תמוז, שבהם השמיע בהם רעיונות נפיצים בתוכנם, היכרתי היטב את תמוז, כי הייתי אחד מבין הסופרים הצעירים שטיפח אז במוסף לספרות שערך ב"הארץ". תמוז הכיר את השקפתי הלאומית-הציונית וכיבד את זכותי לבחון גם מנקודת הראות האידיאית הזו את תוכנם ואת טיבם הספרותי גם של ספריו. מדי פעם עקץ את אחיזתי האדוקה בהשקפה זו, וגם נהנה מאוד לנזוף בי בחיבה על כך. נזף – ופירסם. ולכן אני מסתמך על היכרות הדוקה זו עם דעותיו כדי להבהיר שתמוז לא שלל את קיום המדינה וכמובן לא ביקש להחזיר את היהודים לתנאי החיים ולמציאות החיים שלהם בעבר, בגלות, אלא הזהיר שלא לראות במדינה את "קו הקץ" או את "החוף האחרון" כפי שהרבה מבין סופרי דורות נטו לעשות.

לספריו האידיאיים האלה של תמוז היה כוח ממריד, אך גם מפרה בזכות הרעננות האינטלקטואלית של העלילות הרעיוניות שפיתח בהם. בה-בעת גם דאג לקיים את איכותן הסיפורית של עלילות אלה על-ידי שימוש במיגוון של אפשרויות רֶטוריות להבעת רעיונות בהן, ובכללן: נאומים, מכתבים, יומנים, מסמכים, צוואות ודיאלוגים שנונים בין הגיבורים.

ולכן כה מאכזב היה האירוע על יצירתו שהתקיים ב"צוותא", אשר פסח על ספריו אלה ועל שלושת גיבוריהם הבלתי-נשכחים: אליקום, יעקב ונעמן.

- - - - -

* דיונים במשמעותם הרעיונית של רומאנים אלה יוכל הקורא למצוא בשניים מספרי הסדרה "תולדות הסיפורת הישראלית": "ההתפכחות בסיפורת הישראלית" (1983) ו"זהויות בסיפורת הישראלית" (1994), וגם בשתי מונוגרפיות שעסקו בהרחבה בספריו המאוחרים האלה של תמוז: זו המצומצמת של מנוחה גלבוע (1995) וזו המקיפה יותר של רות ירדני (2012).

יוסף אורן

* * *

בימת מופעי הספרות

עגנון במולדתו

ארץ ישראל ביצירות הסופר חתן פרס נובל ש"י עגנון

במופע ספרות חד פעמי זה נטעם מיצירות ש"י עגנון, שבהם הרקע איננו העיירה היהודית בגולה אלא נופה של ארץ ישראל, תל אביב וירושלים. ספרים וסיפורים כגון "שבועת אמונים", "שירה", "השנים הטובות", וכמובן – "תמול שלשום" ועוד, בהם לשונו המופלאה של עגנון, המבט החד, ואפילו ההומור שלו מתגלים ביצירות המתארות את ישראל ומציירות דמויות של ישראלים.

צוותא, יום שלישי, ג' באלול תשע"ט, 3.9.2019, בשעה 20:30

בעריכת מאיר עוזיאל ובהנחייתו

בהשתתפות: פרופ' דן לאור, השחקנים: ליאור בן אברהם, תמר לבני, יפתח קמינר ועוד.

שירה: מרים טוקאן, צ'לו: רחלי גלאי

המחיר 90 שקל. מחיר בהנחה למקבלי הודעה זו: 60 שקל בלבד.

נא לציין בקופה או להקיש באתר צוותא מספר קוד: 708

הזמנת כרטיסים בקופות צוותא, טלפון 03-6950156, 03-6950157  ובאתר צוותא:

https://www.tzavta.co.il/EventPage.aspx?id=6075

* * *

דניה מיכלין עמיחי

טוביה ריבנר

הריאיון נערך בדיוק לפני עשר שנים  ב-2009

החשיכה הזאת, לפתע, ביום בהיר

פורצת מהגוף

מתוך הערפל ניבט בי אין אונים

הנער שהייתי

שם ברחוב, נעלם

אבא, לאט, אימא בשער, אחות עיניה כהות, יד, אוויר

אפל, קיר.

(מתוך "עקבות ימים", קשב לשירה 2006).

טוביה ריבנר, חתן פרס ישראל לשירה לשנת 2008, משורר, צלם, מורה, עורך ומתרגם, הוא בעל מסכת חיים עשירה ומורכבת; ריבנר, יליד ברטיסלבה, איבד את משפחתו בשואה ועלה ארצה בגיל 17 עם עליית הנוער, ומשנת 1948 הוא חבר קיבוץ מרחביה. שנים רבות היה מורה בבתי ספר, ובשנות השישים נשלח מטעם התנועה הציונית כשליח הסוכנות לאוסטריה ולשוויץ. עם שובו ארצה כיהן כמרצה לספרות בסמינר התנועה הקיבוצית, כמרצה בכיר בחוג לספרות באוניברסיטת תל אביב וכמרצה ופרופסור לספרות באוניברסיטת חיפה. כמו כן משמש ריבנר כחבר האקדמיה הגרמנית ללשון ולספרות. ריבנר התחנך על ברכי הספרות הגרמנית ותחילה כתב בשפה הגרמנית. ספר שיריו הראשון בעברית "האש באבן", יצא בשנת 1957. מאז ועד עתה יצאו לאור ספרי שירה משלו, תרגומים וספרים שערך. הוא היה מכנס יצירתה של ידידתו המשוררת לאה גולדברג ומחבר המונוגרפיה שלה. 

אשתו הראשונה של ריבנר, עדה, נהרגה בתאונת דרכים והותירה אותו עם תינוקת. הוא נשוי בשנית לגלילה, פסנתרנית במקצועה, שילדה לו שני בנים; מורן, שנעלם בשנת 1983 בטיול בדרום אמריקה, ועידן, בודהיסט מאסכולת הניגמה, שחי שנים רבות בקטמנדו. הבת, מרים, נישאה לאיסלנדי והיא מתגוררת באיסלנד עם ילדיה ונכדה.

ריבנר הוא בן דורם של נתן זך ויהודה עמיחי, אך למרבה הצער שירתו אינה מוכרת כשירתם. בשירתו חוזר ריבנר אל מכורתו ברטיסלבה ואל אימי השואה. הוא כותב על גורל האדם, על הזמן החולף, אך גם על אהבה, על אהבת הארץ ועל נופיה. הוא זכה בפרסים רבים בארץ ובחו"ל. מנימוקי השופטים בפרס ישראל השנה: "טוביה ריבנר הוא מבכירי המשוררים העבריים זה חמישה עשורים. שירתו מתמודדת בדרך אישית וייחודית עם הנושאים הגדולים של ההיסטוריה היהודית בזמן החדש, ובראשם שואת יהדות אירופה והוויית ההגירה לארץ ישראל. שירתו נטועה בשני נופים עיקריים, נופי אירופה ונופי הארץ, ומגלמת מבחינה זאת את 'כאב שתי המולדות' ואת המתח הבלתי פתור ביניהן. זוהי שירה מאופקת, מלוטשת ואינטלקטואלית. היא יונקת מרבדיה העתיקים של התרבות העברית וממיטב המסורת של השירה המרכז אירופית."

החום בעמק יזרעאל כבד מאוד בימות הקיץ, אבל בביתם של גלילה וטוביה ריבנר, הוא אינו מורגש ביותר. ריבנר, ישוב בכורסתו, חיוך שובבי מסתתר  תחת שפמו, וכמו מחכה לרגע המתאים.

מה אתה זוכר מימי ילדותך בברטיסלבה?

אני זוכר את בתי הספר, את הרחובות ואת מועדון התנועה, שהודות לה אני היום כאן. הייתי חבר במועדון שחייה יהודי "בר כוכבא ברטיסלבה" והמדריך שלנו העביר את כל הקבוצה שלנו ל"השומר הצעיר".

אני גם זוכר את בית הספר התיכון ואת המורה הנאצי, שהיה לו אף אדום משתייה, שהיה נותן לתלמידיו לשאת את  כל המחברות של ילדי הכיתה.

הוא הציק לך?

הוא הוריד לי ציון על ניסוח שלא מצא חן בעיניו, אבל במילא שנה אחר כך כבר סולקנו מבית הספר הזה וביקרתי בגימנסיה סלובקית. בגימנסיה הגרמנית היה לנו מורה שהפך להיות אחר כך מנהיג הנאצים בסלובקיה. הוא נשא לאישה את המורה לגרמנית שאהבתי מאד. בסופו של דבר הוצא להורג.

אחרי שזרקו אותנו מבתי הספר ומהתנועה, אירגנה תנועת "השומר הצעיר"  הכשרות תיכוניות, חצי יום עבודה וחצי יום לימודים. עם פרוץ המלחמה ההכשרות האלה פסקו.

האם כל משפחתך נספתה?

המשפחה שלי נספתה כולה בשואה. אנחנו עזבנו ב-28 באפריל 41', ומשפחתי עברה בספטמבר לסבים שלי בששטין, כי אסור היה ליהודים לגור בדירות שחלונותיהם פנו לרחוב, אלא אם כן זה היה במרתף פחמים. זה לא היה בא בחשבון בשבילם, גם הרהיטים שלהם לא היו נכנסים לשם. לכן עברו לששטין פחות משנה מאז שעליתי ארצה. הם נשלחו קודם לז'יליני, שם היה מחנה איסוף, ומיד אחר כך לאושוויץ. ההורים והאחות, והסבים קצת יותר מאוחר עם דוד. בן דוד ודוד אחד ניצלו, הבן דוד גר באוסטרליה ודוד אחד, אחי אימי הגיע ארצה ובת דודה היתה עוד לפני כן בארץ, אבל חוץ מהם וחוץ מדודות שגרו במקומות שונים, כולם ניספו.

קראתי את השירים שכתבת על סלובקיה ובמיוחד על אחותך הקטנה, הם ספוגי כאב.

זה כל הזמן, זה לא עוזב. בכל הספרים שלי, מהראשון ועד האחרון תוכלי למצוא אותם.

טוביה קם ומראה לי תמונות של אחותו ושל משפחתו.

מתי התחלת לכתוב?

את זה אינני זוכר, אבל עוד כילד כתבתי שירים לעת מצוא, סתם חרוזים. אחר כך בהכשרה כתבתי פרוזה. פירסמתי בעיקר בעיתוני קיר, כמו חיבורים בבית הספר, מייסעלעלך (מעשיות באידיש). היה לי מדריך אחד שאמר לי אתה צריך לכתוב אקספרסיוניסטי, זה היה נטורליסטי ואז לא היה לי מושג מה זה אקספרסיוניסטי. הוא שלח אותי לקרוא את הסונטות של אורפאוס לרילקה, אחד הספרים הקשים שלו. את השירים לא הבנתי אבל רילקה הפך להיות האליל שלי עד שהגעתי לארץ. אותן שנים, בגיל 15-17, היו בעצם שנות החניכה שלי.

וכל מה שכתבת היה בגרמנית?

ודאי, גרמנית היא שפת האם שלי, בבית דיברו גרמנית, בבית הספר העממי דיברו גרמנית, בגימנסיה הראשונה שלי דיברו גרמנית.

חוץ מרילקה איזה עוד משוררים השפיעו עליך?

היו בביתנו כל כתבי היינה, כנראה שהם השפיעו עליי כי העתקתי את השירים  ואיירתי אותם באיורים מברושורות של חברות נסיעה. זו היתה ההתחלה שלי.

יש בחייך כמה זוגות של ניגודים.

יש הרבה.

בא נזכיר אחדים; הגולה והארץ, נופי אירופה ונופי עמק יזרעאל, הגרמנית והעברית, כמובן ומעל לכל הזרות והשייכות. האם אתה חי איתם בשלום?

אני חי איתם בשלום ובסכסוך. אני חי בסך הכול כלפי חוץ בשלום, כי הגוף עוד קיים, ואני יושב בכורסה בשלום, אז אני חי גם עם העובדה. לפני שבוע, אחרי פרס ישראל, קיבלתי פרס מאוסטריה.

ריבנר מראה לי ירחון מאוסטריה עם כתבה ענקית עליו, כולל שירים, ואומר – אני מראה לך שאני חי בשלום גם בגרמנית, כי אני מתרגם את שיריי לגרמנית, את אלה שניתן לתרגם. ואני כותב שירים בגרמנית, כאלה שאי אפשר לתרגם לעברית. כמה שירים כתבתי בגרמנית במקור ועל זה הרציתי  באוסטריה. אינני חי בגלות כאן, אבל אני חי בגלות, כי כל האנשים חיים היום בגלות, כי מי שאינו חי כביכול בחברה הכביכולית הזו שהכל נמצא בגלובליזציה, אז הוא ממילא חי בגלות. המושג מולדת נמחק גם ע"י הטכניקה המודרנית, אבל קודם לכן ע"י היטלר.

והמושג ציונות?

ציונות היא תנועה שמבקשת לכנס את אותם היהודים שעוד רוצים, כמו עכשיו, אלה מגיאורגיה. הציונות היא אותה תנועה שמכוונת לכנס כמה שיותר יהודים מהתפוצות, לרכז אותם במקום ולתת להם ארץ. אז קראו לזה מולדת, היום זה קצת קשה כי היום, כשהכול גלובלי, המושג מולדת הוא מפוקפק. אבל הציונות הצילה את חיי והארץ הזו הצילה את חיי ועל זה אני מכיר תודה.

"הארץ הזאת הצילה את חיי. נופה שקידם את פניי היה לי זר בתכלית ועברו שנים עד שקנה לו שביתה בליבי. ובכל זאת: עד היום, אם כי פחות ופחות, נוף נפשי שלי ההולך ונעלם הוא כרי-דשא, יער, נחלים, נהר, ארבע עונות השנה – נוף הילדות. כאשר באתי היכה בפניי אור-תלאובות, אור עיוור מרוב לובן, אור שסחט את כל הצבעים, ורק בערב, בין-הערביים, חזרו ונתגלו." (חיים ארוכים קצרים, הוצאת קשב לשירה 2006). 

מתי התחלת להרגיש פה שייך?

אני עד היום לא מרגיש פה שייך, אני לא מרגיש שייך לשום מקום. בקיבוץ הייתי תמיד שייך ולא שייך; הייתי אינטלקטואל, משורר, זה לא משהו שכל כך מקובל על חברי קיבוץ. גם הצורה בה קיבלו אותנו השפיעה.

לא קיבלו אתכם יפה?

לא. חשבו אז שיצטרכו להילחם בצבא הגרמני שעמד ליד אלכסנדריה. השכיבו אותנו על הרצפה, לקחו מאתנו את החפצים המעטים שהבאנו אתנו וחילקו בין החברים. היינו צריכים לקבל לימודים ועבודה אבל למורה לא התחשק ללמד וב-42 מעלות חום קשה באמת ללמד וללמוד. אנחנו בתמורה היינו שרים שירים נאציים כדי להרגיז את החברים. ככה זה התחיל וזה השאיר את עקבותיו. אבל אני אוהב את הנוף כאן, ולא אוהב את העיר הישראלית, אז נשארתי פה. עד שנפצעתי עבדתי בחוץ בעבודות חקלאיות, אחרי התאונה, בה נשרפתי בכל אברי גופי, נעשיתי ספרן ומורה בכיתות הגבוהות של המוסד החינוכי שהיה פה. אז זו שייכות ולא שייכות. גמרנו עם הניגוד של שייך/לא שייך, גם עם מולדת גמרנו.

עכשיו שפה.

עברית וגרמנית. תראי, אני כותב עברית ומתרגם את עצמי לגרמנית, לפעמים פתאום אני כותב שיר בגרמנית, אבל זה קורה לעתים רחוקות מאוד.

מתי עברת ממש מגרמנית לעברית?

בשנת 1953, כשנישאתי לגלילה. אשתי הראשונה נספתה (נהרגה) בתאונה ב-1950 וידעה גרמנית. גלילה לא ידעה, אז התחלתי לכתוב בעברית. שיר ראשון בעברית כתבתי בבית החולים. שכבתי שם שלושה חודשים. לאה גולדברג באה לבקר אותי, ראתה את השיר ופרסמה אותו ב"דבר", תחת השם ט. בן משה.

ספר לי על הקשר שלך עם לאה גולדברג.

כשבאנו הנה, כבר ישב פה שלונסקי באחד מבתי האבן ותרגם תרגום שני את "יבגני אונייגין". המדריך שלי הביא אותי אליו, או כדי להתפאר שיש לו משורר, או כדי לבדוק אם מה שאני כותב, שווה משהו. שלונסקי הסתכל ואמר זה סוריאליזם נחווה, אבל אני לא מבין כל כך טוב גרמנית, יש לי חברה שמבינה, לאה גולדברג. הוא שלח אותי אליה ואנחנו הפכנו לידידים. היא אפילו ביקרה אותנו כשהיינו בשוויץ ואנחנו טיילנו ביערות וליקטנו בהדרכתה גרגרי יער ופטריות. גם דן פגיס ביקר אותנו בשוויץ.

ספר לי על הקשר שלך עם דן פגיס.

דן פגיס הגיע למרחביה אחרי המלחמה בסוף 1946, אביו הביא אותו לנוער, והמדריכים שלו הביאו אותו אליי, כי אני דובר גרמנית. התיידדנו ואני הייתי כאילו החונך שלו בשירה, אחר כך הוא נעשה משורר טוב ממני.

מי קובע את זה?

אני חושב שהוא אחד המשוררים הטובים. לכן את רואה, הפסל של פרס ישראל עומד ליד הספר שלו, וספרי שלי מוסתרים מאחוריו.

ראינו את השיר שלו "כתוב בעיפרון בקרון החתום", במחנה ההשמדה בלז'ץ.

זה השיר המפורסם ביותר שלו, באמת שיר בלתי רגיל.

הייתי רוצה לשמוע על פרשת יחסיך עם המחזאי השוויצרי פרידריד דירנמאט.

כשהיינו בשוויץ, היו לנו שם כל מיני היכרויות עם אנשים. יום אחד, אחרי שחזרנו ארצה, קיבלתי מכתב מידידה שביקשה שאכתוב לדירנמאט כי מתקיפים אותו על עמדתו הפרו ישראלית נגד הערבים, ועושים הפגנות ליד ביתו.

הזמנתי אותו מטעם אוניברסיטת חיפה, שלימדתי שם, והוא הגיע ארצה עם אשתו והם התארחו אצלנו ואף ישנו כאן בחדרנו בקיבוץ. הוא הרצה לפני החברים הוותיקים, שידעו קצת אידיש, שדומה לגרמנית, ואחר כך נכנסנו לחדר ושתינו יין לא מי יודע מה משובח. כשהיינו בשוויץ ביקרנו אצלו והוא פתח לכבודנו יין משנת 1783. יום אחד, בשנת 1977,  צלצלו לי מחברת נסיעות בתל אביב והודיעו לי שמחכים לי שני כרטיסים לציריך, שדירנמאט  שלח. התארחנו אצלו חודש ימים; בבקרים טיילנו עם הכלבים ביער, ובערבים ניגנו הנשים על הפסנתר, ולאחר שפרשו לשינה שוחחנו אנו לילות שלמים. דירנמאט שאל אותי, באיזו שנה נולדתי והיה יורד למרתף היינות וחוזר עם בקבוק יין מאותה שנה, וכך ערב ערב. הוא רצה שנישאר שם, היו לו שני בתים, שהוא קרא להם "האחוזה שלי", עם חדרי אורחים וחדרי מוסיקה והוא אמר תבואו, וחצי מזה יהיה שלכם.

חשבת על זה?

חשבתי, תראי, ודאי שחשבתי. זה נראה יותר מדי קוסם, מפתה, אבל אני ידעתי שעל יד אישיות חזקה כמו שלו אני לא אוכל לקיים את עצמי כיוצר של עצמי. איך שלא יהיה, חזרנו הביתה ולקיבוץ. היום אני חושב שהייתי צריך אותו בתור נגד, כמו בחשמל, זה היה טוב בשביל האינדווידואליות שלי.

בשביל לחזק את עצמך פה?

כן. ונשארנו פה. אנחנו התכתבנו ויש לי כמה מכתבים נדירים, בכתב ידו, כי הוא לא כתב מכתבים בדרך כלל, המזכירה שלו כתבה. אחר כך אשתו נפטרה בפתאומיות ואת אשתו השנייה לא אהבנו, כך שהקשרים בינינו פסקו. היו לנו שיחות טובות מאוד. אני חושב שהוא המליץ עליי לאקדמיה. האקדמיה ללשון ולספרות נפגשת פעמיים בשנה לכמה ימים ושם מחליטים כל מיני דברים. כשהייתי צעיר יותר נסעתי, עכשיו אני לא שומע כל כך טוב, אז בשביל מה לנסוע?

יש לך שירים היתוליים (מבדחים) שאתה מנצל אותם להגיד דברים רציניים.

כן. יש לי ספר שנקרא "חרוזי ילדים קלוקלים", אלה שירים על המצב. אני אומר שם דברים רציניים. טוביה הקריא לי כמה ציטוטים:

"שירה איננה חביבת הקהל,

מחוץ לבתי הקברות מי צריך אותה בכלל,

הקהל אוהב את הפרוזה,

אומרת הדודה רוזה."

"ישראל מדינה נהדרת,

אלף אלפי נכים יוצרת,

את נכיה לא רואה,

לא נאה להיות נכה במדינה מפוארת."

"הופלה הופלה מי נופל

איש ישר אינו שפל

איש ישר מאד נדיר

תמצאנו רק בשיר."

אחרי שואת היהודים, אחרי האסונות  הפרטיים שלך, אתה ממשיך לכתוב.

אני ממשיך לכתוב.

האם השירה מנחמת (מביאה נחמה)?

לא, היא לא מנחמת.

היא עוזרת?

היא עוזרת, היא נותנת משענת, משען.

מה תפקיד השירה כיום?

אין לה תפקיד. להיות שירה, להיות אנטי, להיות אנטי זמן, אנטי חברה, אנטי גלובליזציה, אנטי רשע. היא קיימת, אבל משוררים שאינם ידועי שם צריכים לשלם בשביל להוציא ספר ורוב החנויות לא מחזיקות ספרי שירה, חבל על המקום. אותו דבר גם בחו"ל.

קראתי באיזה מקום שאמרת שאתה לא משורר אופטימי ואני חושבת, שכן, שאתה משורר אופטימי.

אני משורר אופטימי פסימי, נכון, ודאי שאני אופטימי, אחרת לא הייתי כותב. עצם הכתיבה, אפילו של השיר הפסימי ביותר, או המייאש, כמו של דליה רביקוביץ, הוא אופטימי, כי הוא נכתב ונדפס וסימן שהמשורר פונה למישהו, אז הוא אופטימי.

אתה תרגמת  את עגנון, והרי אומרים שאי אפשר לתרגם אותו לשפות אחרות.

באמת אי אפשר לתרגם. תראי, אם הייתי מתרגם את המקורות של עגנון אף אחד לא היה מבין אותם, לכן בחרתי דברים ששם המקורות לא כל כך  בולטים. הכול התחיל כשפנו אליי וביקשו שאתרגם רומן שלו. זה היה בשנת 61' או 62'. אמרתי שמעולם לא תרגמתי קודם ואני מציע שאתחיל עם יצירה יותר קצרה ותרגמתי את "שבועת אמונים". כשגמרתי הלכתי להראות לו את התרגום והקראתי לו אז הוא קרא לאשתו: "אסתרליין בואי תשמעי כמה שזה יפה," ואני חושב שהוא התכוון לסיפור ולא לתרגום, כי הרבה שנים לא קרא אותו, וזה באמת סיפור נפלא. כך התיידדנו והוא היה מזמין אותי אליו מדי פעם. נפרדתי ממנו כשהיה כבר בבית החולים ולא יכול היה לדבר ומסרתי לו ד"ש מלאה גולדברג והוא לחש "לאה לאה," ואיני יודע אם התכוון ללאה גולדברג או ללאה מ"שבועת אמונים".

מבקרים רבים מזכירים את העובדה ששירתך לא קיבלה את הכבוד הראוי לה ודוחקים אותך מן השורה הראשונה של המשוררים.

עכשיו נתנו לי את הפרס אז השירה שלי כבר קיבלה את הכבוד.

אבל למה עד עכשיו לא?

היא היתה שונה מהזרם המקובל כאן. הספר הראשון שלי זכה לביקורות נלהבות, אבל אני המשכתי לא לפי המסורת של שירה שמקובלת כאן. גם מבחינה תמאטית, אני לא כותב לפי מה שהולך כאן. חוץ מזה אני חי במרחביה ולא בתל אביב. נשארתי סגור בתוך עצמי והיות שאיני איש מכירות, מעולם לא פירסמתי שאני חבר באקדמיה, מעולם לא דיברתי על הפרסים שקיבלתי בחו"ל. וזה לא טיפוס בשביל הארץ הזו. אף פעם לא הכרזתי תראו איזה משורר גדול אני. יש בשירה שלי סימביוזה של זרות וקרבה כאחת. יש ארץ ויש חוץ לארץ והשירה שלי היא שניים, ופה אוהבים שירה שתהיה רק מתוך הארץ.

ומבחינה דורית לאיזה דור אתה שייך או לא שייך?

'דור בארץ' לא הכניסו אותי כי הייתי צעיר מדי, 'דור המדינה' לא הכניסו אותי כי הייתי מבוגר מדי, גם פה נפלתי בין שני הכיסאות. אז לא הייתי שייך לאף אחד רק לעצמי ולגלילה אם היא רוצה אותי.

לפי המבטים  והחיוכים שהם שלחו אחד לשני אפשר לראות שהוא מאוד רצוי, ולפי השירים שהוא הקדיש לה נראה כמה הדבר הדדי.

שייך, לא שייך, כאשר  לוקחים ביד ספר שירים של טוביה ריבנר וצוללים בו רואים כמה הוא שייך לכל קורא באשר הוא.

אחד השירים היפים של ריבנר מתוך ספרו "אחרונים 2012-2011" (הוצאת קשב לשירה 2013):

בהפציע

בהפציע השמש מעל גבעת המורה

והגלבוע מתערטל מערפילי בוקר כאילו היה אנאפורנה

והעמק מתגלה בבת אחת בכל יופיו האביבי

ואני יושב ומקשיב לשקון מהפרטיטה השנייה של באך

ושער אחר שער נפתח ואין שומר נורא מקודמו בפתח

ולאט אני משיל ממני את יצרי הרע ואת אכזריותי האנושית

ותופסת את מקומם מעין חמלה, חמלה על כל הקיים

ורציתי לומר: גם על הלא קיים, כי הרי כולנו נידונים.

ולפתע נראה לי צבען של החטמיות השנה  אדום

שעוד לא ראיתי כמוהו...

הו, כל הארצות שזכיתי לראות ממערב עד מזרח

הכיכרות הקטנות הממתיקות סוד, הפינות האילמות

שאינן מגלות מי בא מעברן, הגשרים, קטנים כגדולים

והמים הזורמים איטיים כנצח וזריזים כמשחקי מחבואים

או שוצפים בבואם מההרים הרחוקים, מההימליה או מהטטרה.

והנה המלחמות הקיימות תמיד השתיקו את עצמן כליל

לכבוד שיר זה שהוא שיר תודה

תודה על שאהבתי נענתה באהבה ולא נשארתי לבדי בזקנתי

תודה על שלא כל הפנים שעוברות על פניי עיניהן בוהות

תודה שכך ותודה שעוד הייתי מסוגל לומר כל זאת.

אין ברצוני להיפרד. ברוכים הבאים אחריי.

ריאיינה: דניה מיכלין עמיחי

אהוד: כמה חבל שטוביה ריבנר מעולם לא הכיר את שירת אסתר ראב, גם לא את שיריה על הגלבוע, שכתבה כאשר גרה לא רחוק ממנו, בכפר יחזקאל. כל כך לא הכיר אותה, וכנראה גם לא הגיע להעריך את שירתה הארצישראלית, שאולי היתה זרה לו – עד שלא כלל את שיריה באנתולוגיה של שירה ישראלית שיצאה בעריכתו.

* * *

      אסתר ראב

       בְּמַעֲלֵה הַגִּלְבֹּעַ

הַלַּיְלָה  –

צָנַח רֹאשִׁי

עַל כְּתֵפְךָ  –

הַר-קָדוֹשׁ!

רְווּי-דָּם-עַתִּיק

וָגֵא  –

אֶסְגֹּד וַאֲפַלֵּל  –

כִּי בָּאתִי בְּסוֹדְךָ.

וְהַיְתָרִים  –  יְתָרִים

בֵּינֵי וּבֵינְךָ

כָּמוֹךָ אֲנִי

סְבַךְ וָאֶבֶן

שְׁכוֹל וָעֶצֶב:

בֹּקֶר לְשָׁרָשֶׁיךָ

אֶסְגֹּד  –

וְעֶרֶב  –

אַנִּיחַ רֹאשִׁי

עַל כְּתֵפְךָ...

לְשִׂיחַ-לַיְלָה.

1964

*

טַל וּמָטָר עַל הַגִּלְבֹּעַ  –

שָׁחוֹר עוֹטֶה-הוֹד

וּכְבַד-שַׂרְעַף

עַל מַרְגְּלוֹתָיו-שְׂדוֹתָיו

יְרֻקִּים, חוּמִים;

נִיחוֹחַ-הַיּוֹרֶה

עַל יְרַק-הַשָּׂדוֹת

עֵדֶר-בָּקָר

מְנֻמָּר שָׁחוֹר-לָבָן

עַל קַו-הָאֹפֶק נָע

בֵּין גִּלְעָד לַגִּלְבֹּעַ,

עֵדֶר מְנֻמָּר

בְּדֶשֶׁן-שָׂדוֹת שׁוֹקֵעַ  –

בֵּין יָרֹק וָחוּם

דְּמֻיּוֹת נָעוֹת:

זְרוֹעוֹת מוּרָמוֹת כְּבֵדוֹת

כִּבְפֻּלְחָן,

דְּמֻיּוֹת אַדִּירוֹת:

כֹּהֲנֵי-אֲדָמָה

מְסֻרְבָּלִים עַתִּיקִים

רוֹכְבֵי-פִּילִים סוֹאֲנִים:

מַחֲרֵשׁוֹת-עֲנָק

וְדִסְקוּסִים מְפַלְּחֵי-טְרָשִׁים;

צֶנְטוּרֵי-הַבְּרָכָה

זוֹרְעֵי-הַתְּנוּבָה

כֹּהֲנֵי-אֲדָמָה

כְּבֵדִים, אַדִּירִים:

חֲדָשִׁים, עַתִּיקִים

בְּאַדְמַת-כְּנַעַן חוֹרְשִׁים  –  –

1963

* * *

אהוד בן עזר: ה'אני מאמין' שלי

איך להגיע להקלטת דבריי בווידאו:

היכנסו ל-YouTube

היכנסו ל-Search

כִּתבו: אהוד בן עזר

תקבלו בראש הרשימה: סוציאליזציה תרבותית – הסופר אהוד בן עזר

[הרצאה בכנס באוניברסיטת תל-אביב, מאי 2005]

[אין קשר בין הכותרת, שאינה שלי – לבין תוכן דבריי. וכדאי לציין שמעולם לא הוזמנתי לומר את הדברים האלה ברשתות הטלוויזיה הרגילות]

* * *

מנחם רהט

היכונו לליל הסכינים הארוכות

ממשלת האחדות שתקום אחר הבחירות תספק הזדמנות לבית נתניהו, שרה וביבי, להיפרע משנואי נפשם – בנט ושקד

עוד מעט שעות נותרו עד לסגירת דלתותיה של ועדת הבחירות המרכזית בפני הרשימות המתמודדות בבחירות לכנסת ה-22. הישורת האחרונה של המשאים והמתנים הגלויים והחשאיים, עד שנברך עוד מעט קט על המוגמר. טוב או רע, זה מה שיש, ועם זה צריך לנצח.

עכשיו, ורק עכשיו, מתחיל הדבר האמיתי. כל מה שראינו עד עכשיו, היה רק בבחינת קדימון. עכשיו יתחילו היריות הקטלניות בתוך הנגמ"ש. בעיקר מצידו של המפקד שעל סף אובדן עשתונות וסיכויים.

נתניהו, כמו נתניהו, ישלוף מהבויעדם את שיטת הגעוואלד וישתה את קולות הימין, בטענה השיקרית, האופיינית כל כך לשיטת הנתניהו'איזם, שהיעד חייב להיות 'רק ליכוד גדול'. ואילו הימין יטען, ובצדק, שבשיטת הבחירות שלנו, לא הגודל קובע אלא משקלו ברוטו של הגוש כולו.

לאמור: הפוך, גוטה, הפוך. ככל שיקטן כוחו של נתניהו ויגדל כוחו של הימין האמיתי, תצמח אך ברכה לשוחרי הימין: נתניהו יהיה מחוייב יותר לימין ותישלל ממנו האפשרות לגלוש למחוזות המרכז והשמאל, כדרכו מאז ההתנתקות הארורה, דרך הקפאת ההתיישבות ועד הלבנת הבנייה הפראית הערבית כולל חאן אל אחמר שתקועה לכולנו בגרון, בזכות 'ימניותו' הכוזבת של נתניהו, שרק בשבוע אישרה בניה ערבית בשטחי c ומנעה בנייה חדשה ליהודים ברמת הגולן, אבל אישרה 500 יחידות דיור לדרוזים.

כל חזון הבלהות הזה עלול להתרחש בממשלת נתניהו-ימין, אם הימין לא יהיה מספיק חזק לבלום את השמאלתו של נתניהו. אבל זה עדיין הקטע הפחות מאיים. נחשו מה יקרה אם האריתמטיקה לא תעניק לליכוד פלוס הימין רוב של 61, שיבטיח כינונה של ממשלת נתניהו בחסות הימין.

הו, הו! כאן מצוי חזון האפוקליפסה-עכשיו, שאורב למחנה הימין כולו – והוא, למרבה הצער, הכי ריאלי: נתניהו, שזה לו המירוץ האחרון כנראה, בטרם יפרוש מהחיים הפוליטיים, יעדיף פיאנלה של יישום ההזדמנות האחרונה לסגירת חשבונות: להדיח לאופוזיציה את בנט ושקד שנואי נפשו, בהשראת שרה המתעבת אותם יותר מאשר את האיראנים, ולראות אותם מתייבשים בחוסר מעש בספסלים האחוריים – בעוד הוא ממלא לסירוגין תפקידים של ראש ממשלה ושר חוץ/אוצר בממשלת האחדות עם גנץ.

ככלות הכול, זו המסקנה ההגיונית המתבקשת משיח הנשים שניהלו שרה נתניהו ומיכל פרץ, רעיית השר רפי פרץ, והודלפו בשיחה מוקלטת שחשף עמית סגל (שמובאת כאן בתוספת הבהרות המבלה"ד, בסוגריים מרובעים):

"נתניהו הבטיח [אמרה שרה נתניהו למיכל פרץ], שאם הוא [רפי פרץ] לא יוותר לשקד, ולא יפנה למענה את המקום הראשון, הוא [פרץ] יהיה [לאחר הבחירות] שר החינוך, ושאם יוותר, הוא [פרץ] לא יהיה... את הבית היהודי, הוא [נתניהו] ייקח [לממשלה], את איילת הוא לא ייקח. זה בדיוק מה שהוא [כלומר היא, שרה] רוצה. אני אומרת לך את זה בוודאות, כי הוא [כלומר נתניהו מפיה של שרה] אמר לנו את זה בהרבה צורות."

אבל הפאץ' ליין מחכה לנו בהמשך: "אם הוא [נתניהו] הולך לאחדות עם גנץ, אז הוא ייקח אותנו [את רפי פרץ] איתו. לכן חשוב מי יהיה הראשון. ביבי רוצה אותנו מאוד."

אבל תקוות לחוד ומציאות לחוד. העתיד כנראה טומן בחובו ממשלת אחדות. וזה גם מה שמנבא הממוצע המשוקלל של כל הסקרים: שתוצאות הבחירות, מבחינת משקל הגושים, יהיו זהות פחות או יותר לתוצאות הבחירות לכנסת ה-21: אף גוש לא יוכל להשיג 61 מנדטים.

 האפשרות הפחות סבירה היא שיימצאו עריקים, שתמורת תיק נכבד מאוד, יעניקו לנתניהו את היכולת להשיג את ראשות הממשלה. עם כל הימין לצידו. האפשרות היותר סבירה היא, שנתניהו, שבע קרבות ועטור הישגים מדיניים וכלכליים וחשדות לא פשוטים, יעדיף במקום לנהל מו"מ מדמם עם החרדים והחרד"לים ושנואי נפשו בנט ושקד, ללכת ממשלת אחדות נטולת דתיים, ברוח נוסחת ליברמן: "בלי החרדים ובלי החר"דלים המשיחיים."

ליברמן רק שכח להוסיף: "ובלי שנואי נפשה של שרה."

איך שלא מסתכלים על זה, משימת נתניהו להגיע ל-61 מושבים, ללא ליברמן, נראית כרגע בלתי ריאלית. ללא התפתחות יוצאת דופן ב-46 הימים הקרובים, עתיד מוצאי ה-17 בספטמבר להיות ליל הסכינים הארוכות: ממשלת אחדות על פי נוסחת ליברמן-שרה: נטולת חרדים, חרד"לים וכהניסטים ושקדים ובנטים.

רק התגייסותם של מחרימי הבחירות, הפיינשמקרים למיניהם: הליברלים שלא יצביעו מטעמי יפיפות נפש לחרד"לים, והחרד"לים שלא יצביעו מטעמי פרומקייט לאיילת שקד – תמנע את מגש הכסף שעליו תקום ממשלת אחדות נטולת דתיים.

קיים אמנם גם סיכוי לתזוזת קולות מן המרכז-שמאל לטובת גוש הימין, אם נתניהו היה מתפנה להתמקד בכך. אבל הוא מחפש ליכוד גדול, גם על חשבון השותפים בפוטנציה. ולכן יעסוק בירי בתוך הנגמ"ש, ישכח את שדה הקרב האמיתי, ויגביר סיכויי ממשלת אחדות נטולת שנואי נפשם של הבלפוריסטים.

מנחם רהט

* * *

שום דבר לא נשאר בשמיים

שיר מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

שום דבר לא נשאר בשמיים

חוץ מאבינו שבשמיים

שאילו היה קיים

היה כבר מזמן נופל

או לפחות עובר מעלינו בטיסה נמוכה

ומפציץ את המישרפות ותאי הגאזים

באושוויץ ובבירקנאו

פורסם לראשונה בגיליון 378 מיום 15.9.08

* * *

הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

* * *

אהוד בן עזר

ספרי דורות קודמים

פרסום חוזר בסדר אלפא-ביתי של המדור השבועי

שהתפרסם במשך שנים רבות במוסף "ספרות ותרבות" של עיתון "הארץ"

עם תמונות הסופרים

"שלושה מתוך שלושה מיליונים"

לליאונהרד פרנק

עברית: 1932

פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 21.1.1972

לפני 47 שנים

ליאונהרד פרנק, סופר, משורר מחזאי יהודי-גרמני, נולד ב-1882 בווירצבורג. הרומאן הראשון שלו "כנופיית השודדים" (1914) היה רומאן הומוריסטי, שזיכה אותו בפרס פונטנה. ב-1918 הופיע ספרו "טוב הוא האדם",  בעל תוכן מהפכני-סוציאליסטי ופאציפיסטי. וב-1920 זכה הספר בפרס קלייסט. הספר גם תורגם לעברית. בהשפעת היינריך מאן חיבר את הרומאן "האזרח". ב-1929 הופיע ספרו "קארל ואנה", שנושאו אהבה מינית של אח ואחות. רושם גדול עשה הרומאן שלו מחיי מחוסרי-העבודה בגרמניה "שלושה מתוך שלושה מיליונים" (1932), אשר תורגם לעברית מיד לאחר הופעתו.

יצירותיו הבאות היו הרומאן "מרכבת החלום" (1936), קומדיה "החיצוני" (1937) והרומאן "מתילדה" (1946). לאחר עליית הנאצים לשלטון, נמלט פרנק מגרמניה וחי בצרפת, בבריטניה ובשווייץ. מ-1940 התגורר בארצות-הברית. ביצירתו חוזרת נעימה של התרפקות על נוף מולדתו בגרמניה, ושאיפה לאחוות האנושות.

השלושה מתוך שלושת המיליונים הם שלושה מתוך שלושת מיליונים מחוסרי-העבודה בגרמניה. השלושה יוצאים בבוקר יום חורף של שנת 1930 מעיר מולדתם וירצבורג כדי לנסות את מזלם במקום אחר – לבלר, חייט ופועל בית-חרושת בעל עין-זכוכית, ידידים מתקופת שירותם בצבא במלחמת-העולם הראשונה. רק פעם אחת בסיפור נודע לנו שמו הפרטי של אחד מהם – בדרך-כלל הם מופיעים רק בכינוייהם: הלבלר, החייט ובעל עין-הזכוכית.

לאחר הרפתקאות רבות מגיעים השלושה להאמבורג. בדרך נתמזל מזלם והם זכו בסכום כסף נכבד. הם מפליגים לארגנטינה בתקווה לקבל שם עבודה. אך המשבר העולמי רודף אחריהם לכל מקום. מבואנוס-איירס הם נוסעים לפאראגוואי. שם מת החייט. השניים הנותרים חוזרים לארגנטינה. הם משתתפים במהפכה, אך לרוע מזלם בצד הלא-נכון: והם נכלאים, ומגורשים בחזרה לאירופה. הם נודדים ממארסיי לאיטליה של מוסוליני, משם לשווייץ, וחוזרים לגרמניה. את החורף של ראשית שנת 1931 הם מבלים בשוטטות ברחובות ברלין. מיספר המובטלים כבר עלה בינתיים לחמישה מיליונים. בבוא הקיץ, עושים שני שלדי-אדם חסרי-כול את דרכם ברגל בחזרה לווירצבורג עיר-מולדתם.

אווירת הסיפור מזכירה רומאן של מחבר יהודי גרמני אחר מאותה תקופה, קורט מינצר (הידוע בכינויו גיאורג פינק) – את "אני רעב" (1930) שלו, המספר אף הוא על חיי הפרולטריון הגרמני, בתקופת המשבר והאינפלציה. שלושת הנוודים של פרנק מזכירים גם את דמות הנווד בסרטיו האילמים של צ'פלין, ואילו ההומור השחור של פרנק, אווירת הניכור, וביקורתו החברתית המצליפה – אינם רחוקים ממחזות של ברכט, כמו "אופרה בגרוש" ו"אדם הוא אדם".

ומעניין, כי אותה דמות של מוקיון נווד ופנטומימאי, המופיע בקאבארטים סאטיריים, בתוכנית של ביקורת חברתית – מצויה אצל פינק, נרמזת אצל פרנק, ובה בחר היינריך בל לספרו "המוקיון" (1963), בבקשו גיבור אשר באמצעותו יוכל לחשוף את פגמי החברה והאופי הגרמניים.

נקודת-המוצא של פרנק בתיאור שלושת נוודיו היא היעשותו של האדם לאובייקט. מתוך כך נקבעת גם הגישה הסיפורית. אין אנו יודעים הרבה על עברם של השלושה, על פנימיותם ועל סביבתם האנושית. הם מתוארים רק מן הצד הטראגי-קומי של היותם נפעלים על-ידי התנאים החיצוניים. גישה זו היא שמעניקה לסיפור את ההומור המר שלו, האבסורדי. השלושה הם כמין בובות-תיאטרון אנושיות. הם אינם אוטמאטים, אך רצונם, עברם ומהותם הפנימית – נמחו בלחץ התנאים החיצוניים. הם חיים תמיד רק בהווה. משום כך גם אין להם שמות פרטיים, והם מכונים רק על-פי תפקידם בחברה או על-פי מומם. גם שאר הדמויות שהם פוגשים בנדודיהם הארוכים הן לרוב דמויות חסרות שם. האיפיון הוא תמיד חיצוני: על-פי המוצא, התפקיד או הצורה הגופנית.

שתי הדמויות היחידות שיש להן שמות בסיפור הן קורדיה ואיווירה, שתי אחיות יפהפיות בפאראגוואי, אשר עימן חיים שניים מן השלושה פרק-זמן קצר חיים טבעים ומלאי אושר. אך השתיים הן תאומות, ואי-אפשר להבדיל ביניהן. היוצא מן הכלל הוא כלבם של השלושה, איליל, לו יש שם.

לקורא בן-ימינו נראים תיאורי שנות השפל הכלכלי בגרמניה, שנות צמיחת הנאציזם, כחלום-סיוטים רחוק ובלתי-ממשי. "בשעה שבעל-עין-הזכוכית והלבלר, אשר ישנו שבעה לילות רצופים בחוץ, היו יורדים ועוברים בשעה שתים-עשרה בצהריים דרך הקורפירסטנדאם בסמרטוטיהם הרטובים תמיד – דומה היה המראה כאילו שני קופי-יער-בראשית תשושי-כוח הועברו לפני הקהל המקושט – גם בזמן חמור זה, שבו נראה העולם כעומד להתפוצץ לרסיסים, לא היה מקום באירופה שבו ראו כל-כך הרבה גברות יפות, מקושטות, מושלמות-קומה ומעודנות, כמו בברלין על הקורפירסטנדאם ביום-שמש בין שעה אחת-עשרה לשעה אחת. הרבה גברות צעירות שישבו ליד ההגה הסיעו את האוטומובילים שלהן כשהם פתוחים, כי יום-חורף זה היה כה יפה ושמשי." (עמ' 144). כך תיאורה של ברלין בחורף 1930-1931.

תיאורים דומים על עושר וחיי הפקרות, לעומת עוני, זנות, פרוורסיה ואבטלה, מופיעים גם ב"אני רעב". בשני הרומאנים אין מוזכר עדיין אפילו צילו של הנאציזם האורב בפתח. אבל, במבט לאחור, לא קשה לגלות מבעד לתיאורים שבספרים האלה עד מה מוכנה היתה הקרקע החברתית לעלייתו של היטלר לשלטון.

הפיתוי של רוסיה והקומוניזם אין בו כדי לתת תשובה לשני הנוודים. הלבלר קורא בקונטרס, שאדם אחד תוחב לידו בתחנת-הרכבת השליזית בברלין, כי "יבוא יום שבו תעבור רוסיה בהתקדמותה את העולם הקאפיטאליסטי הנחרב במרחק של שלושים שנה. זה יכול להיות. והוא (הלבלר) יהיה תלוי בינתיים בחוט-ברזל סביב צווארו על חוטי-החשמל של הטראם." (עמ' 120), והוא, הלבלר, "המשיך לקרוא בקונטרס האכזר שבו לא הוקדשה כל תשומת-לב לגורלו של היחיד." (עמ' 121).

עלינו להמשיך ללכת קדימה, משום שאם נישאר במקום, ודאי שנימצא במצב גרוע עוד יותר – זו סיסמתם של הנוודים. "כאן ודאי שנלך לאיבוד ושם רק אולי." (עמ 50). ואולם בכל מקום שאליו הם מתגלגלים ובאים הם פוגשים באותו ניכור וחוסר-תוחלת. אין הבדל בין המשטרים. בכולם אין האדם נחשב ואין תשומת-לב לגורלו של היחיד. וכל עומקו של הייאוש מתבטא בשיבה הביתה, במצב גרוע עוד יותר מאשר ביום שבו יצאו לדרכם.

"שלושה מתוך שלושה מיליונים" עורר רושם רב עם הופעתו, משום היותו ספרות של מחאה ושל זעקה חברתית, הד לשנות המשבר שלא היה נחלתה של גרמניה בלבד. לקורא בן-ימינו, המחפש בספר מימד נוסף, עמוק יותר, נכונה אולי אכזבה מסוימת. הקצב הפיקארסקי והסאטירי של עלילות נוודיו של הסיפור בא לרוב על חשבון היכולת לעצב מהם דמויות שמעבר לסתם-אדם, לאובייקט, ואולי גישה זו היא חלק מן הגרמניות של סגנון הספר, אשר לפיה גם במחאה, ובסאטירה, צועד האדם בשלושה, מונע על-ידי כוחות חיצוניים, מוקיון חובב-סדר ואילם.

* ליאונהרד פרנק: "שלושה מתוך שלושה מיליונים". תרגם מגרמנית יצחק למדן. הוצאת אברהם יוסף שטיבל. תל-אביב. תרצ"ב, 1932.

* * *

אהוד בן עזר

בעקבות יהודי המידבר

פרק עשרים

ארוחת-ערב בלב חצי-האי ערב, וגופת הרוג בחדר אשתו האהובה של השיח'.

כשהתקרב עמשי השומר, צנום וכחול-עיניים, ומחופש לצ'רקסי, אל אוהלי-השיער וסוכות-האבן שבהַדִיֶה, היה בידיו צרור מטבעות-כסף תורכיות, מאלה שהעניקו עולי-הרגל הנוסעים ברכבת החיג'אזית, בעוד כשלושים-וחמש שנה, לקפיטן יוקי, הוא אבו-טנק אל-חכים. אלה המטבעות שנותרו לאחר שהזאבט המשופם לקח את המחצית כגמול על שהירשה לטפל ביבלת הגדולה שבאצבע הקטנה ברגלו השמאלית.

המשא-ומתן שלו עם אנשי השבט עלה יפה, אולי יפה מדי, ועד מהרה חזר רוכב על גבי גמל נאה, אשר על צווארו תלוי פעמון מצלצל הקרוי גם מצילה או זוג, ובערבית – גַ'רַס. וכן שלל קישוטי צוואר, חרוזי זכוכית תכולים, ענק ושהרון וגם קמיע, הקרוי חַגַ'אבּ, כתוב בידי שיח' מפורסם בנפלאותיו.

ואחריו – מקרקשים שלושה גמלים, וכולם קשורים באפסריהם זה לזה, בשיירה אחת. על גבו של כל גמל היה כר, הקרוי בערבית רַחְל, עשוי שלד-עץ המסתיר בחובו את הדבשת, שלא תיפגע. משני צידי הכר המרופד, לאורכו, בולטים מקלות-עץ חזקים אשר לקצותיהם נקשר מטענו של הגמל בחבלים, ובמשקל שווה מכל צד.

עמשי החזיק באפסר הגמל, שמחובר לרסן הנקשר אל ראשו ולופת את הפה בשני קרסי-ברזל, המתחבקים ביניהם, מעין קרס בתוך לולאה. הרסן פותח ומרפה, חובק ובולם את הפה בשעת הצורך, על פי המשיכות באפסר, כדי להרגיע את הגמל ולהטותו בחפץ בעליו.

בהגיעו אל החבורה הבריך עמשי את הגמל הראשון בקול חירחור: "חְרְרְרְ-חררר-חררר!" – ואחר עבר אצל שלושת הנותרים, מושך אפסריהם כלפי מטה, לוחץ בידו ואף מכה קלות במקל על צווארם, ובכל אותה שעה משמיע קולות חירחור מפיו, עד שהבריך את השיירה כולה, ארבעה גמלים יפי-מראה, עוטי חרוזים צבעוניים וכרים מקושטים בשטיחים רקומים, צבעוניים אף הם, עם גדילים בקצותיהם.

במטענם של הגמלים היו נאדות-מים, קמח לאפות פיתות, גפרורים, תמרים, זיתים, עלי-תה, סוכר, שמן-זית, מלח, זעתר, גבינת-גמלים, אורז, יריעות צמר-גמלים להקים אוהל, חרבות, רמחים, אקדח רחב-קנה הנטען באבקת-שריפה מלפנים, ועוד חפצים שונים שהיוצאים אל המידבר, לימים רבים, זקוקים להם.

עמשי עזר לאבבטן לעלות על גבי גמלו, קורא לגמל בקול לקום, ומושכו באפסר כלפי מעלה. הגמל קם, כהרגלו, קודם על רגליו האחוריות, ורק אחר-כך על גבי הקדמיות, מה שגרם לאבבטן לערוך מיד גלגול-ראש קדימה, ולהשתטח על אדמת המידבר.

מה לעשות כדי להעלותו?

טוב שנזכרו בסולם-החבלים שהביא אבבטן מהבית כדי לטפל בעוגה בת שלוש הקומות בבית-הקפה בתל-אביב, בשנת 1982. התירו את הסולם, קשרו את שני החבלים לחגורת-האבנט של אבבטן, מגבו, ורני וקפיטן יוקי תפסו כל אחד בקצה-חבל משני צידי הגמל, מאחור, וכך הצליחו לתמוך את אבבטן בשעת התרוממו על גבי הגמל, כמו חבילה ענקית, מבלי אשר ייפול.

*

את שארית היום בילו במסע אל לב המידבר, מזרחה, עמשי רוכב בראש, ואחריו לפי הסדר – רני, אבבטן וקפיטן יוקי. השיירה עשתה דרכה לאיטה, בגיאיות, לעבר ההרים הגבוהים, בערבת-חול צחיחה הנפרשת עד פני האופק, אשר רק לעיתים רחוקות נראה בה, מרחוק, איזה מאהל בידואי ליד דקלי תמרים.

לפנות ערב עצרו והבריכו את הגמלים בשיפולי גבעה אחת. נטו אוהל ללינת-לילה. רני ואבבטן קוששו מעט שיחים יבשים, שנמצאו בקושי.

"אח, לוא היה לנו כאן קצת נפט!" – אמר אבבטן, שידיו נשרטו.

 עַמַשַׂי בלל בינתיים קמח במים, הציב אבנים אחדות, הדליק את המדורה ביניהן ואפה לחבורה פיתות דקות, טריות, על גבי הסאג', הוא טס-המתכת המתחמם באש, אשר על גבו נאפות הפיתות, כדרך הבידואים. בקערה גדולה אחת הניחו זיתים, גבינת-גמלים, בצלים אחדים, יצקו שמן-זית, המליחו ובזקו זעתר, טבלו את הפיתות החמות וליפפו בהן את האוכל, שתו מים מנאד-העור, וקינחו בתמרים ובתה מתוק, חריף וכמעט שחור.

אבבטן שלף את הכף וניסה להיעזר בה כדי להתאים את קצב האכילה לתיאבונו, ואולם עמשי הפציר בו להחזיר את הכף לאבנטו ולהסתירה שם. "עלינו להיראות כבני-המידבר לכל דבר," הסביר, "וכאן אין איש נוהג להשתמש בכף לארוחה מעין זו. רק בפיתות, ובאצבעות."

קפיטן יוקי היה במשך כל הערב במצב-רוח רע, שתקן, וכמעט שלא אכל דבר. רק שתה הרבה מים.

"מה יש לך?" שאל אבבטן בין לעיסה לבליעה.

"יש לי הפרעות."

ואכן, שעה שפרשו לישון, מכוסים בעבאיותיהם, כבר הורגשה מועקה כבדה באוויר. סביב לירח החיוור התאספה הילה מוארת כמו לפני יום חמסין. היה קר מאוד. רוח לא נשבה ומהמידבר עלה ריח אבנים קלויות בשמש, כמו אחר שריפה. ובעודם רובצים, עטופים בעבאיותיהם, בפתח האוהל, קבעו תור לשמירה, שניים-שניים – עמשי ורני, אבבטן וקפיטן יוקי.

"היזהרו מנחשים ועקרבים," אמר עמשי, ששמר עם רני במשמרת הראשונה. "אין להפוך אבן בחשיכה, ולא לשלוח יד למקום חשוך."

"איך אומרים עקרב בערבית?" שאל רני.

"פשוט – עקרבּ," – [בבי"ת דגושה ובמלעיל].

"ונחש – נחש?" [במלעיל].

"לא. נחש הוא – חַיֶה, [גם כן במלעיל], כמו ביידיש – חַיֶה, אַ וִילְדֶע חַיֶה! – חיה [במלעיל], חיה פראית!"

"אולי תפסיקו לדבר על הנושאים האלה," נשמע בחשיכה קולו של אבבטן, המתהפך בעבאייתו בחוסר-מנוחה, "מה זה יעזור לך אם תדע איך קוראים לנחש בערבית? תדברו אליו? תשביעו אותו אם ינסה להתקרב? אם יזחל – "

"עמשי!" נבהל פתאום רני, "מאיפה צמח לנו פתאום גמל חמישי?"

"איפה?"

"הנה, כאן, רואים עוד דבשת קטנה רובצת בחשיכה – "

"רני, אל תתרגש. הלא זה אבבטן, השוכב על גבו!"

"מספיק!" קם אבבטן ונכנס אל תוך האוהל. "אני לא רוצה לחלום בלילה על נחשים ועקרבים. שקט. ליל מנוחה!"

ועד מהרה עלתה נחרתו עם יריעת האוהל הכהה, עלה ורדת, עד שהיה צריך לחזק היטב את היתדות ולסגור את כל הפתחים למען לא ישמעוהו חיות-המידבר המסוכנות, ובראשן האריות והנמרים, ותתאספנה סביבם.

 *

עמשי ורני ישבו, נשענים על הכר המרופד, הטעון משא, של אחד מן הגמלים הרובצים בחשיכה. כל גמל וגמל רבץ על ארבעת רגליו הארוכות, המקופלות, משעין את כל כובד גופו על חזהו הבולט, כמין רגל חמישית, והעיניים נעוצות במרחבים הריקים של מידבר חיג'אז, בלב חצי-האי ערב. אוויר-הלילה היה יבש, חריף וקר. הירח אפוף מעין ערפל מבהיק, המבשר יום מחר חם מאוד, ואביך. מדי פעם היה אחד הגמלים מתעורר לפתע מנחרותיו של אבטן, ומיד מבקש להתרומם, כאילו התערבב לו בחלומו קול הנחרה עם אות קריאה מוכרת לו. ולא היתה ברירה לעמשי אלא לקשור היטב את הגמלים באפסריהם אל יתדות בקרקע, קצר ונמוך ככל האפשר, למען לא יתרוממו לקול נחרותיו של הסופר הישן.

דמויותיהם של השניים היו עטופות בעבאיות כהות. לצד עמשי מונח רובה תורכי קצר, בעל כדור אחד בקנה, ללא מחסנית, ורני החזיק במקל-הטיול היורה של משה-שמואל רַאבּ, שאף הוא טוען רק כדור אחד, ללא מחסנית. בשנה זו, 1875, עדיין לא היה ידוע רובה הקרבין הגרמני, המשוכלל, שניתן היה לטעון חמישה כדורים במחסניתו, והעתיד להיקרא, בבוא היום, בשם "אַבּוּ-חַמְסָה", אבי החמישה. גם לא הרובה האנגלי המשוכלל "לי-אנפילד", קצר-הקנה, הטוען אף הוא חמישייה.

למותניהם היו חגורות חרבות. ולמראשותיו של אבבטן, בפתח האוהל – רומח גדול, שאפשר, בשעת הדחק, גם לגרד באמצעותו את הגב.

"עמשי," לחש רני, "הלא בעוד שנים אחדות הסופר יעקב רבינוביץ יכתוב עליך ספר – "

"ובכן?" השיב לו עמשי בלחישה מבויישת.

"מדוע? מה הדברים שעשית?"

"מנהג הערבים הוא," אמר עמשי, "להתפאר במה שלא עשית, ולעשות בשעת הצורך, גם דברים שאין מתפארים בהם. דרך זו אימצנו גם אנו, השומרים – לשמור בסוד את מעשינו. ובכל זאת אספר לך מעשה אחד, שמספרים בגליל בסודי-סודות, ואומרים כי אני הוא גיבור הסיפור.

"פעם זרקו ערבים גופת-מת על הקרקע, באחת המושבות העבריות, שאיני רשאי לגלות את שמה, ואמרו להעליל על תושביה עלילה. כשיצאתי בלילה לשמירה, כך מספרים עליי, הרגשתי שסוסתי אינה רוצה לגשת למקום שהיה עליי להציץ שמה. הכרחתי אותה לגשת, והיא הזדקפה על רגליה האחוריות, ורצתה להפיל אותי. ניסיתי לרדת מ'שובבה' ולמשוך אותה אחריי, והיא לא נשמעה. סוף-סוף עייפתי, קמתי וקשרתי אותה לגזע עץ, והלכתי בעצמי. הלילה היה גוש עלטה, ובלכתי נתקלתי וכמעט נפלתי. התכופפתי לראות מהו הדבר שהכשיל אותי, והנה – גופת-מת!"

"גופת-מת?" נרעד רני ושיניו נקשו לרגע קט.

"כן. נבהלתי גם אני. חשבתי: ודאי היא גופתו של אחד השומרים. הדלקתי את הפנס-החשמלי הקטן שלי והסתכלתי בחלל והיכרתי אותו. זה היה רועה בידואי, בן שבט קטן ומסכן, שכן למושבה.

"מה עשיתי? – כך מספרים עליי, רני, זכור זאת, לי עצמי אסור לגלות – לקחתי את גופת-המת ועטפתי אותה בגלימה, העמסתי אותה על סוסתי, והסתרתי אותה במאורה סודית, בהר הקרוב, הרחק משדות המושבה. וכשרק התחיל השחר מאיר, חזרתי אל המקום, אספתי את החול שניכרו בו שרידי הדם, יישרתי את הקרקע באופן שלא ניכר בה שום דבר, כלומר, ישרתי-למחצה, כי כשמיישרים יותר מדי, הרי מכירים מיד שזה מעשה ידי אדם, ושבתי למושבה ושכבתי לישון.

"בבוקר באו שוטרים מן העיר הסמוכה, חיפשו במושבה, וערבי אחד מן השכנים, לא בידואי, הולך לפניהם ומובילם אל המקום שנמצאה בו הגופה, ומשם הוא מוליכם בעקבות הצעדים, צעדי סוסה, והצעדים מובילים אל דרך רחבה, היא הדרך בה באו אל המושבה, וכאשר הגיעו אל קרקע קשה – נעלמו לפתע העקבות ואינם.

"השוטרים לקחו עימם את הערבי המלשין והחזיקו אותו במאסר, עד אשר יתברר העניין. ובינתיים, למחרת – ביקר בידואי רוכב אצל שיח' הכפר השכן, ממנו בא המעליל על המושבה, ונשאר ללון בצל קורתו. השיח' כיבדהו בהכנסת-אורחים, והם אכלו ושתו, ועישנו נרגילות, וסיפרו מעשיות, עד שנפלה עליהם תרדמה כבדה.

"בעלות השחר קם הבידואי האורח, חבש את סוסתו ורכב משם. הם עוד לא הספיקו לקום, והנה בא קהל בידואים ונשותיהם מן השבט הסמוך, והתפרצו ביללות, מחפשים הרוג.

"השיח' ואנשיו, וכל בני הכפר, נבהלו מאוד. 'היהודים הרגו אותו!' – טענו. אך הללו אינם מרפים, והבדואיות קורעות שמלותיהן ומורטות שערותיהן בצווחות וביללות.

"לאחר כשעתיים בא לכפר זַאבֵּט, קצין-משטרה תורכי, עם שוטרים, והמלשין מאתמול איתם. הם בדקו וחקרו בכפר, ולא מצאו מאומה. לבסוף באו אל השיח' עצמו. זה כיבדם באכילה. הזאבט קרא גם את הגברים הבידואים כי ייכנסו אל בית השיח'. כשנכנסו ציווה עליהם הזאבט לאכול גם הם מסעודת השיח', ואז אמר פתאום בחור צעיר, שנילווה על הבידואים בדרך, לא משבטם:

"'ריח נבלה מורגש בבית!'

"הזאבט כיווץ חוטמו והתחיל להריח. 'איני חש בכך,' אמר והשיח', שנבהל אמנם, הוסיף: 'הוא חולם, הנער!'

"בקיצור, החלו ריחרוחים וחיפושים, ולבסוף נמצא ההרוג – בחדר האישה האהובה ביותר על השיח' מכל נשותיו! והבחור הצעיר נעלם, כשם שנעלם האורח הבידואי בעלות השחר. ואיש לא ראה יותר לא את האחד ולא את השני!"

"וזה היית אתה, עמשי!"

"הסתיימה משמרתנו," אמר עמשי, "הבה נעיר את אבבטן ואת קפיטן יוקי."

זו היתה שעת חצות, ובה בדיוק החלה נושבת הרוח. תחילה בחשאי, ועד מהרה התעצמה. רוח מידברית, קרה, שהעלתה ענני אבק סמיך המקשה על הנשימה ומחשיך את עין הירח בשמיכה עבה של אופל, כאילו גירו נחרות אבבטן והביאו את שריקות משבי-הרוח, בהעירם את הגִ'ינִים, את השדים, החבויים ברוחות-המידבר.

המשך יבוא

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* 29.7.2019. שלום אדוני העורך. תגובה לנעמן כהן על דברי תודה שהתייחסו לדברים שלי. תיקון: לומר על מישהו 'משוגע לדבר' זו לא השמצה. ובכלל העורך הנכבד אהוד בן עזר אומר שגם אם משמיצים אותך קבל את זה בברכה העיקר שמזכירים...

כללית איני חובב ארכנות ואם טענתי משהו בהקשר זה בדבריך הרי זה טעמי. בדרך כלל אני נהנה  לקרוא את כתיבתך, דברי הגיון וחוכמה.

תמשיך עד מאה ועשרים.

בברכה,

יעקב זמיר

במקור "זיבלי" (אם תחפוץ אבאר משמעות השם ומקורו):

يعقوب شفيق الياهو شوع حسقيل عزا صالح هارون يوسف زبلي

יעקב שפיק אליהו שוע יחזקאל עזרא סאלח הארון יוסף זיבלי

שניים ראשונים שלי, שניים אחר כך של אבא, ושוב שניים של סבא וקדמונים בסיום.

לפי ה"יחזקאל" וה"עזרא" אפשר לנחש בוודאות שישבנו על נהרות בבל שם בכינו על באמת.

* שלום אהוד, אני רוצה להתייחס לרשימות של יהודה דרורי ובעיקר לעניין הביזוי שבפרסומות ובקבלת הדרכון הזר. אני מסכימה איתו לגבי שימוש מבזה בשירים למטרת פרסומת, ואני רוצה להוסיף שלאחרונה נוסף גם דבר אחר לפרסומות – והוא שימוש ברוע  ובציניות כדי לפרסם משהו.  כמו הפרסומת למשקה שמפרסם אסי עזר. בפרסומת הוא גורר מישהו צמא עד עילפון למשקה במדבר, שותה מהמשקה ומסרב לתת לצמא, ועוד עוקץ אותו ואומר שזה פטה מורגנה. או בפרסומת ללוטו, כשהילדים מתים להכניס את ההורים לבית אבות. ועוד.

בנוסף, רוב הפרסומות אינן מעניינות כי אינן נותנות אינפורמציה למוצר עצמו ואין בינן לבין המוצר המתפרסם קשר. יש מעט מאוד פרסומות שאכן עושות את העבודה כמו שצריך, שקשורות איכשהו למוצר המסוים ומסבירות במה הוא עדיף, כמו  הפרסומת של ליאור קרן על ביטוח 5432.

גם בעניין הדרכון הזר אני מסכימה עם דרורי. אני למשל, גם לו יכולתי לא הייתי מנסה להשיג דרכון זר, כי פשוט אין לי ארץ אחרת. העובדה שכמעט בכל משפחה יש מישהו שחי בחוץ לארץ מחזקת את דברי דרורי שאנחנו עדיין בגלות. 

ותודה על הגיליון המעניין. 

שׂישׂי מאיר

* שלום לאהוד בן עזר. אני מתנדב בעמותת "לתת פנים לנופלים", המקוממת את זיכרם של חללי מערכות ישראל אשר נפלו עד/לפני 1949. אני מחפש את עקבותיו של חלל בשם מנדל ליכטנשטין, אשר נהרג ביולי 1938 בהתקפת ערבים על קלמניה. מעבר לכתבה עיתונאית מאז, עד כה חיפושיי בארכיון מפלגת העבודה לא צלחו.

האם תוכל לסייע לי?

תודה,

אל"מ (בדימוס) ד"ר רוני ברט

אהוד: לצערי אין לי מידע על מנדל ליכטנשטין ועל ההתקפה על קלמניה ב-1938. דודי ברוך ראב בן עזר, אשר יסד את האחוזה החקלאית הזו של משפחת גרידינגר בשנת 1929, כבר לא היה אז במקום, ואילו אבי, שקיבל על עצמו לנהל את האחוזה, הגיע עם משפחתנו לקלמניה רק בשנת 1944.

אולי מי מהקוראים יכול להאיר את עינינו בפרטים נוספים?

* תגובה למאמרו של ד"ר משה גרנות ב"חדשות בן עזר 1464". קראתי את מאמרו של ד"ר משה גרנות על "גבורות למאזניים" בעריכתו. אכן, הייתי אז יושב ראש האגודה, וראיתי בגרנות האדם המתאים ביותר לערוך את "גבורות למאזניים". אבל,  פסקה אחת במאמרו צרמה מאוד.

כתוב שם: "בעטייה של עקשנות חסרת שחר של אחד מקובעי המדיניות באגודה (יורשה לי לא להזכיר שם), לא נכללו בספר הזה 'קוטלי קנים' כמו הלל ברזל (שהיה, כאמור, יו"ר הוועדה המייעצת!), דן מירון, וכן סופרים כמו א"ב יהושע, ס' יזהר, א' מגד, משה שמיר, חיים גורי, נתן יונתן, נתן שחם, סמי מיכאל, עמליה כהנא-כרמון."

מכיוון שלא נכתב שמו של האדם שצינזר את "גבורות למאזניים", זה מעורר ספקות ותמיהות. עליי להבהיר כאן בצורה חד משמעית: אני שימשתי אז היו"ר של האגודה, לא עסקתי בשום צנזורה, ולא התערבתי בעבודתו של ד"ר משה גרנות על "גבורות למאזניים". לא ברור לי למי כוונתו, אך הייתי חייב להבהיר את ההבהרה הזאת.

בברכה,

בלפור חקק

יו"ר אגודת הסופרים העברים (2011-2005).

* "השם הכי נפוץ שניתן לתינוקות שנולדו בישראל ב-2018 ממשיך להיות מוחמד – 2,646 בנים נקראו כך בשנה החולפת – אך הוא מצוי במגמת ירידה. לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה שפורסמו היום (שלישי, 23.7), בקרב הבנים היהודים – השם הכי נפוץ הוא דוד (1,447) ובקרב הבנות השם תמר מוביל (1,289) זו השנה השלישית ברציפות. בקרב הבנות המוסלמיות השם הנפוץ ביותר הוא מרים (523). ["הארץ" באינטרנט. 23.7].

* למחנה הדמוקרטי [מר"צ + סתיו שפיר + אהוד ברק] מנבאים הסקרים רק 7 מנדאטים בכנסת הבאה.

האם אהוד ברק [מקום 10] לא ייכנס לכנסת הבאה?

וַי וי וי, מה יהיה?

על זה היה הרשלה מאוסטרופלי אומר: "אני אלך לישון רעב!"

* בגיליון "ספרים" של "הארץ" מיום 26.7.19 מופיעה מודעה, בחסות מכון ון ליר בירושלים, חסות מחייבת מבחינה מדעית והיסטורית, על הספר "שנת הארבה, יומנו של החייל אחסאן אלתורג'מאן, פלסטיני בצבא העות'מני 1915-1916".

לא ידענו שתחת השלטון העות'מני על "סוריה הדרומית" היתה קיימת כבר אז מדינה בשם "פלסטין" ובה עם שבניו המשרתים בצבא העות'מני – קרויים "פלסטינים"! – ככה מסלפים היסטוריה, כאשר גם אברהם אבינו נחשב אצל ערבים ל"פלסטיני"!

* נער ישראלי, כאשר אתה מזיין בחורה אנגלית, אל תשכח לשים קונדום על הזין וכיפה לבנה על הראש!

* לאורי הייטנר: אני בטוחה שגם היום תקבל המורה ברכה באותם המובנים אבל אולי בהבעת-מילים אחרת, האם זה לא נורמלי ששפת-ההבעה משתנה במשך הדורות? אך מה לזה ולהדתה? (אולי הקשר היחיד הוא שמרנות?)

אביבה קם

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2219 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,075 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,074 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-89 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,633 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-94 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-73 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-31 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-63 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח-בהקלדה של הלקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

[מיספר הערכים לפי ההתקדמות בהקלדה]

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,240 נמעני המכתב העיתי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל