פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1467

[שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, ז' באב תשע"ט, 8.8.2019

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: צְעִירָה בַּת שִׁבְעִים פְּלוּס [המשך]. // עמוס גלבוע: היום לפני 49 שנים הסתיימה מלחמת ההתשה בחזית המצרית. // יוסף אורן: איגרת מסבא יוסי אל מיקה נכדתו. // מנחם רהט: גלות בין יהודים. // אורי הייטנר:

צרור הערות 7.8.19. // יהודה דרורי: החרדים הם כת יהודית כמו השומרונים או הקראים. // משה גרנות: בין ריאליזם לפנטזיה. על ספרו של מתן חרמוני "שפילפוגל שפילפוגל". // פוצ'ו: בחיי [6]. י"ח. שלוש פעמים שהייתי רוצה לשכוח. // בן-ציון יהושע: לחם ומלחמה. // מתנה אבהר: כך נאחזנו בלב ובנפש חפצה בארץ הזאת. סיפורן של משפחות אבהר וכוכבי מיוצאי עולי תימן. ערכה והביאה לדפוס: ד"ר ארנה גולן. // חנה סמוכה מושיוב: אוניברסיטה. פרק א'  על לימודים חברה וחבר. // אהוד בן עזר: "הורדובל" לקארל צ'אפק. עברית: 1934. פורסם לראשונה במוסף "משא" של עיתון "למרחב" ביום 21.3.1969 תחת הכותרת "קריאה אפשרית" לפני 50 שנים. // אהוד בן עזר: בעקבות יהודי המידבר. פרק עשרים ושניים. העיר המכושפת. המארב. המעצר. החקירה. רני נעלם. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

צְעִירָה בַּת שִׁבְעִים פְּלוּס [המשך]

סִפּוּרָהּ הַבִּלְעָדִי שֶׁל יִשְׂרָאֵלָה יִשְׂרָאֵלִי –

חֲתִיכוֹנֶת מְשַׁגַּעַת, בְּקָלִיבֶּר רְצִינִי,

שֶרַק הִיא מִבֵּין כֻּלָּנוּ עוֹד מֻתָּר לָהּ (כָּךְ נִדְמֶה לִי)

לְהַצִּיג עַצְמָהּ בְּנַחַת: "הַמְּדִינָה – נוּ, זֶה אֲנִי!..."

בַּשָּׁבוּעַ שֶׁעָבַר סֻפַּר אֵיךְ פּוֹלָה בֶּן גֻּרְיוֹן

כָּאן גִּלְּתָה כִּשְׁרוֹן לְבִּיזְנֶס מִן הַדֶּרֶג הָעֶלְיוֹן

וְהַפַּעַם נְסַפֵּר בְּלִי לְטַשְׁטֵשׁ וּבְלִי לַחְמֹל

אֵיךְ הוֹפְכִים הַדֵּמָגוֹגִים לְשֵׁם-גְּנַאי אֶת שֵׁם הַשְּׂמֹאל.

אָז אַבָּא בִּיל"וּ שֶׁבַּעֲלוּמָיו שִלֵּב * גַּם צִיּוֹנוּת גַּם סוֹצְיאָלִיזְם, שֶׁלְּנֶתֶק * עָמֹק וַָמַר גָּרְמוּ אָז בֵּין לִבּוֹ לְלֵב * כָּל אִכָּרֵי הַמּוֹשָׁבוֹת רַבֵּי הַוֶּתֶק * וּפְקִידוּתוֹ שֶׁל בָּרוֹן רוֹטְשִׁילְד – לֹא נֶחְשַׁל * אַחַר דְּבָרָיו שֶׁל סָבָא יִשְׂרָאֵל וְסָח לָהּ * לְיִשְׂרָאֵלָה: "בַּת, אַמְשִׁיל לָךְ כָּאן מָשָׁל" * וְכֹה אָמַר לָהּ בִּמְשָׁלוֹ שֶׁכָּךְ נֻסַּח לָהּ:

* הָיֹה הָיָה פַּעַם מִבְנֶה רַב-קוֹמוֹת שֶׁהִרְקִיעַ מַמָּשׁ לַשְּׁחָקִים, * בִּנְיָן שֶׁתְּנוּפַת בְּנִיָּתוֹ מֻסְכָּמוֹת וְרוּטִינוֹת נִפְּצָה וְהֵעֵזָה * לִשְׁבֹּר וְעַל כָּל הַקּוֹנְבֶנְצְיוֹת לִגְבֹּר – וְהַגּוּף שֶׁבָּרָא וְהֵקִים * מֵיזַם-אַדִּירִים זֶה הָיוּ פּוֹעֲלִים לְמוּדֵי עֲַמַל-פֶּרֶךְ וָיֶזַעּ * וְעֵת שֶׁׁהֻשְׁלַם הַבִּנְיָן וּבִשְׁלַל נְאוּמִים וּמְחִיאוֹת שֶׁל כַּפַּיִם * נָחֹגָה סוֹפְסוֹף חֲנֻכַּת אוֹתוֹ בַּיִת בִּקְהַל מֻזְמָנִים שֶׁל אָחָ"ם * (צִבּוּר מְעֻנָּב וַהֲדוּר חֲלִיפוֹת וּשְׂמָלוֹת שֶׁהִרְהִיבוּ כָּל עַיִן)

* יָרַד מִפִּגּוּם אֲחוֹרִי שֶׁעוֹד טֶרֶם הוּסַר מֵאוֹתוֹ הַמִּתְחָם * פּוֹעֵל שֶׁלִּבּוֹ לֹא הִתִּיר לוֹ לָלֶכֶת הַבַּיְתָה לְִפְנֵי שֶׁהִבְטִיחַ * מַבָּט אַחֲרוֹן, בִּקָּרְתִּי וּמֻקְפָּד שֶׁלּוֹ, כִּי בִּמְרוֹמֵי הַבִּנְיָן * כְּבָר לֹא נִשְׁתַּיְּרָה פִּסַּת-קִיר זְעִירָה בָּהּ אֵין סִיד מְכַסֶּה אֶת הַטִּיחַ * דְּרִישָׁה שֶׁהִיא תְּנַאי לְסַיָּד וּבַנַּאי שֶׁהוּא אִישׁ מִקְצוֹעִי לָעִנְיָן.

* וְהִנֵּה, כְּשֶׁהִפְנוּ הָאָחָ"ם עֵינֵיהֶם נִכְחָם וְָרָאוּ מַה מֻּכְתָּם הוּא * סַרְבַּל-הַסַּיָּד הָאוֹחֵז שָׁם בַּיָּד, שְׁטוּף זֵעָה, בְּמִבְרֶשֶׁת וּדְלִי * שָׁלֵו וּמְחֻיָּךְ וּמַמָּשׁ לֹא שַׁיָּךְ לַבַּנְקֶט הַנָּחֹג בְּרֹב-עַם, הוּא * עוֹרֵר בָּאוֹרְחִים הַכְּבוּדִים שֶׁצָּפוּ בּוֹ מִין גַּל מוֹרַת-רוּחַ כְּלָלִי.

* 'מָה עוֹשֶׂה כָּאן הַשְּׁמוּצִיק הַזֶּה הַכָּל-כָּךְ לֹא מַתְאִים לְחֶבְרָה כֹּה מֻבְחֶרֶת?' * שָׁאֲלוּ זֶה אֶת זֶה בְּמִין טוֹן מְבַזֶּה שֶׁל פַיְן-שְׁמֶעקֶערִים שְֶּׁסְּנוּבָּתָם * מְעִידָה עֲלֵיהֶם כִּי וַדַּאי מִימֵיהֶם לֹא עָמְלוּ כְּלָל מִבֹּקֶר עַד עֶּרֶב *  בִּיגִיעָה מְפָרֶכֶת בְּכָל סוּגֵי מְלֶאכֶת בְּנִיָּה כְּמוֹ מַשְׁבִּית-שִׂמְחָתָם * הָעוֹמֵד לְמוּלָם בִּבְגָדִים  שֶׁכֻּלָּם רְסוּסֵי סִיד וָטִיחַ וּמֶלֶט * בְּעוֹד הֵם עֲטוּיֵי מַחְלָצוֹת וּשְׂמָלוֹת נוֹצְצוֹת בְּאוֹתָהּ חֲנֻכַּת-  * הַבַּיִת, שֶׁזֶּה הַצּוֹפֶה וְחוֹזֶה בְּשִׂמְחַת חֶבְרָתָם הַצּוֹהֶלֶת * נִרְאֶה כִּפְּלֶבֵּי שֶׁהֻשְׁלַךְ בְּמַלְבּוּשׁ מְלֻכְלָךְ לְחִנְגַּת לַהֲקַת * פַּטְרִיצִים מֵאֵיזוֹ פְּלָנֵטָה אַחֶרֶת בְּיַד הַמִּקְרֶה הַבּוֹחֶרֶת * לַחְמֹד לָהּ לָצוֹן וּמִתּוֹךְ הֶחָלָל הַחִיצוֹן לְהַנְחִית מִין חַיְזָר *  כֹּה זָר וּמוּזָר שֶׁכֻּלּוֹ נֶטַע זָר וּדְמוּתוֹ הַכֹּל-כָּךְ מְשְׁלֻמְפֶּרֶת * בּוֹטָה וְצוֹרֶמֶת וּפֶתַע גוֹרֶמֶת אִי-שֶׁקֶט בָּזֶה הַמִּגְזָר.

* 'וּבְכֵן,' כָּךְ גָּעֲרוּ כְּמוֹ בְּאוֹרֵחַ לֹא קָרוּא הַשְּׁמֶעקֶעס חוֹגְגֵי אוֹתוֹ הַטֶּקֶס * בַּזָּר הַפְּרוֹלֵטָר אֲשֶׁר נִרְאָה כֹּה מְיֻתָּר עַל רֶקַע הַ"שַּׁמְנָהּ וְהַסָּלְתָּהּ", * 'כֵּיצַד כְּמִין סְֶנְסַצְיָה צַצְתָּ כָּאן בִּפְּרוֹבוֹקַצְיָה כָּל-כָּךְ בִּלְתִּי צְפוּיָה וְלֹא מֻצְדֶּקֶת * בְּהוֹפָעָה פְּרוּעָה זוֹ וְתִלְבֹּשֶׁת כֹּה גְרוּעָה זו וְסַַךְ הַכֹּל בְּעֶצֶם מִ י  אַ תָּ ה?'

* 'אֲנִי, אוֹרְחִים נָאִים, אֶחָד מִכָּל הַבַּנָּאִים אֲשֶׁר בָּנוּ בְּיֶזַע וּבְפֶרֶךְ * אֶת הַבִּנְיָן שֶׁאִם כִּי הוּא נֶחְשֶׁב כָּעֵת קִנְיָן כָּל הַצִּבּוּר כֻּלּוֹ– הֲרֵי עֻבְדָּה * שֶׁמִּי שֶׁהֵקִימוֹ וְהִצִּיבוֹ כָּאן בִּמְקוֹמוֹ אַחַר תְּקוּפַת בְּנִיָּה אֲרֻכַּת דֶּרֶךְ * אֵינוֹ לָבוּשׁ בִּפְרָק וּבְשִׂמְלוֹת-פְּאֵר שֶׁל סְרָק כִּי אִם פָּשׁוּט  בְּ בֶ גֶ ד-עֲ ב וֹ דָ ה * וְכָל גִּדּוּף כְּמוֹ "שְׁמוּצִיק" בְּזִלְזוּל וּבְקַמְצוּצִיק שֶׁל לַעַג לְפוֹעֵל-בִּנְיָן יָגֵעַ * כָּזֶה שֶׁסַרְבָּלוֹ מֻכְתָּם בְּתֹקֶף עֲמָלוֹ בְּכָל סוּגֵי חָמְרֵי בִּנְיָן שֶׁיֵּשׁ * אֵינֶנּוּ מְבַיֵּשׁ אֶת הַפּוֹעֵל הַמְאַיֵּש אֶת צֶֶוֶת הַבּוֹנִים כִּי אִם פּוֹגֵעַ * כְּבּוּמֵרַנְגּ מָהִיר בִּקְהַל הַסְּנוֹבִּים הַיָּהִיר וְהֵם בִּלְבַד צְרִיכִים לְהִתְבַּיֵשׁ'..."

* כָּךְ סָח לְיִשְׂרָאֵלָה אַבָּא בִּיל"וּ וְעוֹנֶה לָהּ * עַל מַה שֶּׁהִיא שׁוֹאֶלֶת בְּסַיְּמוֹ אוֹתוֹ מָשָׁל * שֶׁהוּא אָמְנָם הִמְשִׁיל לָהּ אַךְ עֲדַיִן לֹא הִפְשִׁיל לָהּ * אֶת לוֹט פִּשְׁרוֹ וְהִיא מַקְשָׁה: "וּמַהוּ  הַ נִּ מְ שָׁ ל?"

* "נִמְשַׁל מָשָׁל זֶה," הוּא אוֹמֵר לָהּ, "זֶה הַשְּׂמׂאל שֶׁלָּנוּ * שֶׁכָּל הַמַּשְׁמִיצִים כַּיּוֹם בְּלַהַג קוֹלָנִי * אֶת כָּל מִי שֶׁמַּרְהִיב בְּעֹז וָאֹמֶץ בֵּין כֻּלָּנוּ * לַחְלֹק עַל שׁוֹבִינִיזְם הַיָּמִין הַקִּיצוֹנִי * מִיָּד טוֹפְלִים עָלָיו אֶת מַה שֶּׁבּוֹ הֶאֱכִילָנוּ * זְמַן רָב מִדַּי כָּל פֶּתִי: אֶת הַסְּטִיגְמָה 'שְׂ מׂ א לָ נִ י'. * אַךְ אִיגְנוֹרַנְטִיּוּת וְאָרוֹגַנְטִיּוּת הֵן צֶמֶד *  מַמָּשׁ כְּמוֹ זוּג הַמִּגְרָעוֹת בּוּרוּת וִיהִירוּת * כָּךְ שֶׁקּוֹמְבִּינָה זוֹ שֶׁל שְׁתַּיִם אֵלּוּ מִתְעַלֶּמֶת * מִמַּה שֶּׁבְּדִבְרֵי יְמֵי הָעָם הַזֶּה חָרוּט * וְזֶה אוֹמֵר שֶׁגַּם אִם לֹא נִשְׁכַּח אַף לֹא לְרֶגַע * מַה שֶּׁתָּרְמוּ גוּפִים אֶזְרָחִיִּים וִימָנִיִּים * עוֹד טֶרֶם לֵדָתֵךְ, בִּתִּי, בְּהַקְרָבָה וָיֶגַע * כְּמוֹ אֵצֶ"ל וּכְמוֹ לֶחִ"י בִּתְחוּמִים מַחְתַּרְתִּיִּים * וּכְמוֹ יָזְמָה פְּרָטִית בַּחַקְלָאוּת וּבַחֲרֹשֶׁת *  עֲדַיִן מִסְתַּבֵּר כִּי גַם אִם שֶׁבַע נַעֲמֹל * עַל אוֹבְּיֶקְטִיבִיּוּת מִן הַנִּמְנָע יְהֵא לִתְלֹשׁ אֶת * הַדַּף שֶׁבּוֹ רָשׁוּם כִּי אֶת הָרֹב עָשָׂה הַשְׂמֹאל. * הוּא אֶת פְּלִיטֵי עֲלִיָּה ב' שֶׁהֻבְרְחוּ בַּסֵּתֶר  *  אֶל סָבְתָא פָּלֶשְׂתִּינָה הֶעֱלָה בְּמִסְפָּרִים * רַבִּים לְאֵין עֲרֹךְ  יוֹתֵר מֵאֵלֶּה שֶׁל כָּל יֶתֶר * גּוּפֵי הַעְפָּלָה בִּלְתִּי לֵגָלִית אֲחֵרִים. * הוּא הִסְתַּדְּרוּת עוֹבְדִים הֵקִים וְהִתְיַשְּׁבוּת עוֹבֶדֶת * שֶׁגַּם מַנְהִיג כְּזַ'בּוֹטִינְסְקִי שֶׁלִּגְלֵג קַלּוֹת: * 'עוֹד תַּרְנְגֹלֶת וְעוֹד עֵז אֵינָם כּוֹבְשִׁים מוֹלֶדֶת' * טָעָה טָעוּת גַּסָּה, כִּי הִתְיַשְּׁבוּת זוֹ אֶת גְּבוּלוֹת * הָאָרֶץ עַד הַיּוֹם קוֹבַעַת וּכְבָר אָז קָבְעָה פֹּה  * וְהוּא, הַשְּׂמֹאל, בְּלַהַט שֶׁלֹּא שָׁח וְלֹא הוּמַךְ * יָצַר כְּשֶׁמִּן הָעָם עָצְמָה הִתְנַדְּבוּתִית נָבְעָה פֹּה * גַּם אֶת אִרְגּוּן הַ'הֲגָנָה' וְגַם אֶת הַפַּלְמָ"ח. * וּמַה שֶּׁלֹּא נֶחְשָׁב כְּטַקְטִי אִם אוֹתוֹ נַזְכִּיר * אֲבָל מֻכָּר לַכֹּל לֹא מִשִּׁלְשׁוֹם וְלֹא מִתְּמוֹל: * אַף פַּעַם לֹא בֻּצַּע – כָּל הִיסְטוֹרְיוֹן בְּכָךְ מַכִּיר – * רֶַצַח פּוֹלִיטִי בִּמְדִינָה זוֹ בִּידֵי אִישׁ הַשְּׂמֹאל. * כָּךְ שֶׁאִם שֵׁם הַשְּׂמֹאל בַּדֵּמָגוֹגְיָה הָרֵטוֹרִית *  הוֹפֵךְ בְּפִי סְכָלִים וְסַלְפָנִים לְתֹאַר-גְּנַאי * זוֹ לֹא אַשְׁמַת   הַשְּׁמֹאל שֶׁעַמָרָצִיּוּת הִיסְטוֹרִית * עוֹשָׂה אוֹתוֹ פְּלַסְתֵּר בְּפִי כָּל שׁוֹבִינִיסְט קַנַּאי. * זוֹהִי אַשְׁמַת לְאֻמָּנוּת פָנָטִית הַטּוֹרַחַת * יוֹם-יוֹם עַל כִּרְסוּמָהּ שֶל דֵּמוֹקְרַטְיָה אֲמִתִּית * בִּשְׁמוֹ שֶל זַ'בּוֹטִינְסְקִי כִּבְיָכוֹל אֲבָל שׁוֹכַחַת * שֶׁהוּא עַצְמוֹ כְּדֵמוֹקְרָט וְלִיבֵּרָל הִשְתִּית * אֶת שֵׁם תְּנוּעַת בֵּיתָ"ר הַיְּמָנִית-רֵבִיזְיוֹנִיסְטִית * עַל שְׁמוֹ שֶׁל טְרוּמְפֶּלְדּוֹר שֶׁבְּפֵרוּשׁ הָיָה אִישׁ שְׂמֹאל * וְשֶׁאֱמוּנָתוֹ הָעֲמֻקָּה, הַסּוֹצְיָאלִיסְטִית * נָגְדָה אֶת תְּפִיסָתוֹ שֶׁל זַ'בּוֹטִינְסְקִי בְּלִי לַחְדֹּל * מִן הַכָּבוֹד שֶׁזֶּה לָזֶה הָגוּ בְּלִי שׁוּם צְדִיָּה אָז * וּמִּשִׁלּוּב-כּוֹחוֹתֵיהֶם בּוֹ חֵלֶק הָאֲרִי * בִּימֵי מִלְחֶמֶת הָעוֹלָם הָרִאשׁוֹנָה הָיָה אָז * חֲזוֹן שְׁנֵיהֶם בִּדְבַר הֲקָמָתוֹ שֶׁל גְּדוּד עִבְרִי. * וְאִישׁ כְּזַ'בּוֹטִינְסְקִי, אִישׁ-תַּרְבּוּת אֲנִין-הָאֹפִי * שֶׁלֹּא כָּאֵלֶּה הַנּוֹשְׂאִים כַּיּוֹם אֶת שְׁמוֹ לַשָּׁוְא * נִזְהַר מִלְּהַטִּיל לְשׁוֹן ווּלְגָּרִיּוּת שֶׁל דֹּפִי * בַּשְֹּמֹאל וְהֶשֵּׂגָיו כַּמִּתְיַמְּרִים לִהְיוֹת יוֹרְשָׁיו * וּכְשֶׁבַּאֲסֵפָה בְּבֵית-הָעָם בְּפֶרֶץ זַעַם * כִּנָּהוּ בִּיגִ'י בְּגָסוּת "מַר הִיטְלֶר וְלָדִימִיר" * (כִּי זַ'בּוֹ – וְלָדִימִיר נִקְרָא בְּרוּסְיָה), בְּטוּב טַעַם * סָח זַ'בּוֹטִינְסְקִי: 'לְעוֹלָם אֶזְכֹּר כִּי כְּשֶׁהֶחְמִיר * מַצַּב עַמֵּנוּ, חִיש כָּמוֹנִי סוֹצְיָאלִיסְטִים אֵלֶּה: * גוֹלוֹמְבּ, בֶּן-צְבִי וּבֶן-גֻּרְיוֹן לָבְשׁוּ אֶת מַדֵּיהֶם * שֶׁל הַגְּדוּדִים הָעִבְרִיִּים וְלֹא יְהֵא זֶה פֶּלֶא * אִם כַּאֲשֶׁר הַצִּיּוֹנוּת תִּדְרֹשׁ זֹאת שׁוּב מֵהֶם * הֵם לֹא יְהַסְּסוּ שֵׁנִית לִלְבֹּש אוֹתָם וְיַחַד * עִמִּי יִלָּחֲמוּ עַל עִנְיָנֵנוּ הַמְשֻׁתָּף."

* וְכָךְ, מִקֵּץ שָׁנִים רַבּוֹת שֶל יְרִיבוּת נִצַּחַת * חוֹמְדוֹת לָהֶן תּוֹלְדוֹת עַם יִשְׂרָאֵל כְּמוֹ בְּמֶחְטָף * פָּרָדוֹקְסָלִי מְעוֹרֵר כָּבוֹד עָמֹק מִין סְצֵנָה * שֶׁבָּהּ לַמְרוֹת אוֹתָהּ אֵיבָה בֵּין שְׂמֹאל וּבֵין יָמִין * הָאִישׁ הַמְּמַלֵּא בְּלִי שֶׁמֶץ תֵּרוּצִים שֶׁל מֶנַע * אֶת מִשְׁאַלְתּוֹ שֶׂל זַ'בּוֹטִינְסְקִי וְהַמַּאֲמִין * כִּי חוֹבָתוֹ לְהַעֲלוֹת אֶת עַצְמוֹתָיו עַל פִּיהָ * שֶׁל צַוָּאַת מַנְהִיג בֵּיתָ"ר לָאָרֶץ בִּפְקוּדָה * שֶׁל מֶמְשָׁלָה עִבְרִית הוּא, עַד כַּמָּה שֶׁזֶּה מַפְתִּיעַ, * לֵוִי אֶשְׁכּוֹל, אִישׁ דְּגַנְיָה וּתְּנוּעַת הָעֲבוֹדָה * וְזֶ'סְטָה זוֹ הִיא לֶקַח עַז לְכָל אַנְשֵׁי ְיָמֵינוּ כֹּה רְצוּיָה וְכֹה לֹא מְצוּיָה בְּאֶרֶץ זֹאת.'

וְהֶמְשֵׁךְ סִפּוּרֵנוּ יֻגַּשׁ – אַדְרַבָּה –

כְּבָר בְּיוֹם חֲמִשִּׁי בַּשָּׁבוּעַ הַַבָּא.

יוסי גמזו

אהוד: אתה עושה עוול ואולי גם שקר היסטורי גס כלפי תנועת העבודה, מפא"י של פעם והציונות הסוציאליסטית כולה – כשאתה מזכיר אותן בהקשר של השמאלנים שונאי ישראל היום. לשמאל ולציונות הסוציאליסטית אין ולא היה שום קשר לשמאלנים של היום – אלה שמטנפים ומטנפות בקיצוניותם את תנועת העבודה ומביאים למפלתה!

* * *

עמוס גלבוע

היום לפני 49 שנים הסתיימה מלחמת ההתשה בחזית המצרית

 אבל, כבר ביום שלמחרת הפסקת האש הפרו המצרים את ההסכם והחלו לקדם את מערך טילי הקרקע שלהם לאזור תעלת סואץ.  המודיעין גילה זאת בזמן, אך היינו "עייפים מכדי  לבלום זאת," והאמריקאים רק ידעו לאכזב אותנו. התוצאה: במלחמת יום הכיפורים מערך הטילים המצרי שקודם, כופף את כנפי חיל האוויר שלנו ואפשר את הצליחה המצרית.

 לפני 49 שנים, ב-7 אוגוסט 1970, שעה 23.59, נכנסה לתוקפה הפסקת אש בין ישראל למצרים בתיווכה של ארה"ב. בכך באה לסיומה "מלחמת ההתשה" בחזית המצרית שהחלה, פורמאלית, ב-8 מרץ 1969. האבדות שלנו  הסתכמו ב-367 הרוגים, כ-1000 פצועים, כאשר חיל האוויר איבד 15 מטוסים, חלק מהטייסים נהרג וחלק נלקח בשבי. 

אני מעוניין להתמקד בנקודה מהותית אחת הקשורה להפסקת האש שהשפיעה אחר כך על מלחמת יום הכיפורים. הנקודה החשובה ביותר בהסכם הפסקת האש היתה "הקפאת המצב". כלומר, החל מחצות 7-8 באוגוסט אסור למצרים להזיז שום טיל קרקע-אוויר ממקומו, או כל מערכת נשק אחרת. 

הסבר קצר: מאז  חודש יוני 1970, עשו המצרים מאמץ אדיר, בסיוע רוסי פעיל ומאסיבי, לקדם טילי קרקע-אוויר לאזור התעלה, למרחקים של כ-30 ק"מ ממערב לה, במטרה למנוע את חופש הפעולה של חיל האוויר שלנו במרחב תעלת סואץ. במאמץ הבלימה של חיל האוויר למנוע את קידום הטילים, הופלו 5 מטוסי קרב מוטסים ע"י טייסים רוסיים.

 לקראת חצות 7-8 באוגוסט (יום שישי-שבת) התמונה היתה זאת: במרחק של כ-30 ק"מ ממערב לתעלה היתה רק סוללה אחת של טילי קרקע-אוויר, ועשרות סוללות דמה (לא אמיתיות). במרחק של קצת  למעלה מ-50 ק"מ היו שני ריכוזים של עשרות סוללות טילים. האמריקאים היו צריכים לפקח על קיום ההסכם, וליבתו: שהמצרים לא יקדמו טילים לאזור התעלה מתוך אותם ריכוזים המרוחקים למעלה מ-50 ק"מ ממערב לתעלה. גולדה מאיר, ראש הממשלה, עמדה להודיע לעם ישראל ברדיו, ביום שבת, 8 אוגוסט, על הפסקת האש.

ביום שבת, 8 אוגוסט, תורן ההתראה ב"בור" של חיל האוויר, הוא סגן יואב דייגי, הידוע כ"פישי". הוא ראש המדור המצרי במודיעין חיל האוויר. האורים והתומים על חיל האוויר וההגנה האווירית  של מצרים. השעה 15.00. פישי מקבל מיחידה 8200 דיווח על פעילות קצרצרה של מכ"מ המשרת סוללת טילי קרקע אוויר מסוג סא-2, ולאחר זמן מה עוד דיווח דומה. יחידה 8200 אינה יכולה לאתר את המיקום של המכ"מים. פישי עושה חישובים, מדווח לכל "הגבוהים" בחיל האוויר, ולמרכז הדיווח של אמ"ן. בחיל האוויר שוקלים לבצע גיחת צילום, אך הדבר בלתי אפשרי בגלל עננות.

אז מה קורה כאן? פישי מעריך שייתכן שהמצרים מקדמים טילים לתעלה.

השעה 17.00."יש לך טלפון מראש אמ"ן," אומרים לפישי. הוא סגן וראש אמ"ן, הוא אלוף, אהרון יריב בכבודו ובעצמו.

"פישי, אתה בטוח שהמצרים מקדמים טילים  לתעלה?" שואל יריב, המכיר היטב את פישי וידענותו. אותו רגע חש פישי שגורל הפסקת האש מוטל על כתפיו ורק עליהם. הוא לא יכול להתייעץ עם אף אחד ולמעשה הוא המומחה מיספר אחד בחיל האוויר לנושא הטילים. הוא הבין שזהו רגע בו אסור לו לפקפק, להסס, אלא להשיב מיידית ובהחלטיות.

"כן אני בטוח." הוא השיב.

יריב לא התחיל להציק לו בשאלות, אלא אמר: "תודה פישי ותמשיך לעקוב," סגר הטלפון, וטילפן לרמטכ"ל, בר לב.

עוד 3 שעות גולדה מבשרת לעם ישראל השמח כי ישנה הפסקת אש, וכבר היא מופרת. כל הפניות שלנו לאמריקאים לפעול להחזרת הטילים – העלו חרס, וחיל האוויר שלנו היה "עייף" וחלש מכדי לנסות לבלום את קידום הטילים.

העיקר הוא: מערך הטילים המצרי נפרש באזור התעלה והוא זה שמנע את חופש הפעולה האווירי שלנו בתחילת מלחמת יום הכיפורים, ואיפשר את הצליחה המצרית.

עמוס גלבוע

אהוד: למיטב זיכרוני, ההודעה על הפסקת האש וסיום מלחמת ההתשה שודרה ב"קול ישראל" באותו יום שישי בשעות אחה"צ המאוחרות.

* * *

יוסף אורן

איגרת מסבא יוסי אל מיקה נכדתו

בסיום מסלול ההליכה במחנה ההשמדה מיידאנק בפולין נמסרה למיקה מעטפה ובה מכתבים שבני המשפחה כתבו אליה במיוחד לשלב הזה בביקור. ביניהם מצאה גם את האיגרת הבאה:

ברגע זה, מיקה, בעודך דוֹמעת, עצובה וכועסת, מבטא מכתבי זה, את רצוני להיות כעת לצידך ולחלוק איתך מחשבות אחדות על מה שראית במחנה ההשמדה מיידאנק.

מסלול הביקור במיידאנק המחיש לך מה היה גורל העם היהודי בשנות מלחמת העולם השנייה. יהודים שבמשך דורות חיו בעיירות לצד הפולנים והיו אזרחים נאמנים לארץ זו, גילו לפתע, בהגיע הנאצים אל פולין, שהאזרחות הפולנית נשללה מהם. להפתעתם גם זיהו שהשכנים הפולנים שלהם לא רק הסגירו אותם לידי הנאצים, אלא גם סייעו להם אחר-כך לבצע הוצאות להורג של היהודים במחנות ההשמדה. השינוי הזה התרחש ליהודים בפולין משום שבעיני הפולנים הם לא נחשבו לתושבים רגילים, אלא חלק מעם ללא מולדת שבניו מפוזרים ברוב מדינות אירופה. ולכן בהגיע שעת המבחן, קל היה לפולנים לקחת מהם לא רק את הזכויות האזרחיות שלהם כפולנים ממוצא יהודי, אלא גם את זכותם האנושית הכי בסיסית: להישאר בחיים בפולין ובכל מדינות אירופה האחרות תחת הגנת העמים שבארצותיהם התארחו.

ואכן, עם שאין לו מולדת לקיים בה את הריבונות שלו, לקבוע את גורלו ולגונן על חייו, הופך לעם המופקר לשרירות רצונם של רוצחים ומטורפים – ואלה שתמיד ימצאו סיבות (דתיות, חברתיות וכלכליות) כדי לשנוא יהודים וגם לטבוח בהם.

במסלול שעברת במחנה ההשמדה מיידאנק הסתכלת, מיקה, במוות, בזוועות המעשים שעשו אנטישמים ממדינות אירופה בבני עמנו – ומטרתי במכתב הזה היא להחזיר אותך אל החיים, אל המציאות שגם הניצולים משואת מלחמת העולם השנייה, אשר עלו לארץ-ישראל תרמו לעיצובה: ייסוד מדינה לעם היהודי במולדת ההיסטורית שלו, כדי ששואה כזו לא תוכל להתרחש פעם נוספת ליהודי בשום מקום בעולם.

דווקא כעת, מיקה, בצאתך ממחנה מיידאנק, אני מציע לך להיזכר בטיול שקיימת עם המשפחה שלך ביוון לפני חודש. לטיול יצאת מצויידת בדרכון של מדינת ישראל, שאותו היצגת בגאווה בכניסתכם ליוון ובכל מקום שבו התבקשתם לזהות את המדינה שממנה הגעתם. בזכות הדרכון הישראלי הייתם אורחים רצויים בעיני היוונים וגם בעיני מטיילים ממדינות אחרות שפגשתם באתרים השונים. כולם התייחסו אליכם בכבוד כאשר גילו שהינכם יהודים ממדינת ישראל – מדינה משגשגת, גם דמוקרטית וגם מצליחה בכל תחומי החיים, מדינה עם דגל הימנון וצבא, מדינה שגם המיעוטים מיוצגים בבית-הנבחרים שלה, מדינה המזדעקת מוסרית לסייע לעמים אחרים כאשר הם נקלעים למצוקה. לטיול ביוון יצאתם מהבית הלאומי של העם היהודי, ואל הבית הזה גם חזרתם בסיומו.

לכן, מיקה, מְחי דמעה, גרשי את העצב שנותר בך ממראות המוות במיידאנק, כי גם משם, ממחנה ההשמדה בפולין, את תחזרי אל הבית: אל המולדת, אל הקיבוץ היפה שלך בעמק, אל המשפחה המסורה לך, ואל החברים האוהבים אותך. ומשם, מיקה, את תחזרי גם אליי, אל הסבא המזדקן שלך, שבאיגרת הזו אוחז בידך ומצעיד אותך בחזרה ממראות המוות שהתרחשו במיידאנק בעבר אל מראות החיים במדינת ישראל בהווה ובעתיד.

סבא יוסי

* * *

מנחם רהט

גלות בין יהודים

במוצאי השבת הקרובה יקיימו שלומי אמוני ישראל את ריטואל האבל המקובל בקהילות ישראל בארץ ובעולם: יחלצו את נעלי העור, יעמעמו את האורות בבתי הכנסת ויטלו ספרי קינות. כך יבטאו את האבל על חורבן הבית לפני 1,949 שנה, ועל יציאת עם ישראל לגלויות ומצוקות, פורענויות ואינקוויזיציות, רדיפות ומיתות משונות, שנמשכו 1,978 שנה, עד הקמת מדינת ישראל, ביתם הלאומי של יהודי העולם.  

אבל שלא נטעה: החטא הקדמון לא החל אז. הבכייה לדורות החלה הרבה יותר מוקדם, לפני 3,300 שנה בדיוק, בשנה השנית לצאת בני ישראל ממצרים. חז"ל מספרים שאז, בשנת 2449 לבריאה, התרחש החטא הנורא מכל: המרגלים ששלח משה לארץ ישראל, חזרו למדבר ובפיהם דיבת הארץ. חז"ל מדגישים שלא רק כלפי ארץ ישראל חטאו, אלא גם כלפי בורא עולם. יהושע וכלב, שניים מהמרגלים שהיו היחידים שלא הוציאו דיבת הארץ וקבעו כי "טובה הארץ מאוד מאוד," הבהירו לעם שמרידה בארץ ישראל היא מרידה בקדוש ברוך הוא עצמו: "אַךְ בַּ-ה' אַל תִּמְרֹדוּ," זעקו באוזני העם שבכה לנוכח הבשורות הרעות שבפי המרגלים – על הענקים המתגוררים בארץ כנען.

פשע הבגידה בארץ ישראל, לא נסלח ולא נשכח. לעומת חטא עגל הזהב, שעל אף שחומרתו שהובילה לניפוץ לוחות הברית, "מִכְתַּב אֱלֹקים", בסופו של דבר נסלח ונשכח.

חטא העגל שנסלח לעומת חטא הבגידה בארץ ישראל שלא נסלח, מצביע על חומרת מעשה המרגלים. חז"ל, במסכת תענית מביאה אמירה של חכם בשם רבה שמצטט את רבי יוחנן: "אותו היום ליל תשעה באב היה. אמר להם הקב"ה: אתם בכיתם בכיה של חינם – ואני קובע לכם בכייה לדורות."

 לֶקַח לדורות ביקשו חכמים ללמדנו, שאין חטא חמור מפגיעה בכבודה של ארץ ישראל.

 ובכל זאת, קמים בדורנו, דור הפלאות, שזכה לראות במו עיניו בהתגשמות חזון הנביאים לקיבוץ גלויות, שחז"ל רוממהו למעלת נס בריאת העולם ("גדול יום קיבוץ גלויות כיום שנבראו בו שמים וארץ," מסכת פסחים), פושקי שפתיים הבועטים בגודל נס קיבוץ הגלויות בארצנו, בזים לו, ושוב מוציאים את דיבת הארץ, כמעשה המרגלים ממש.

אלה טוענים בעזות מצח, שחזיון הפלאות של שיבת ציון, אינו אלא 'גלות בין יהודים בארץ ישראל' – מבלי שיחושו שזהו אוקסימורון מִנֵיהּ וּבֵיה, סוג של בגידה מזעזעת, רח"ל.

ואין מדובר בכת הסאטמרים שרואים בקיבוץ הגלויות מעשה שטן. אפילו יהודים טובים נכשלים בפשע הזה שאין לו כפרה. כך למשל ח"כ ישראל אייכלר שמתבטא על "חיים בגלות בין יהודים" בארץ ישראל, וכך ביטאון הליטאים 'יתד נאמן' שלפחות פעמיים בשבוע כותב על "גלות בין יהודים" בארץ ישראל – ושניהם מאוחדים בדעה שזו הגלות הנוראה מכל הגלויות. מסתבר שטענת גלות בין יהודים בארץ ישראל, אינה פליטת פה של פושטקים קנאים, אלא עניין של 'השקוִִִֹפֶע' שמאחדת חוגים שונים (לא כולם, השבח לא-ל).

הגמרא מספרת על עוף טמא (אלא מה?) ושמו ראה, שחנן אותו הבורא בראיה חדה. ולמה אמור עוף זה להיות טמא? מבארת הגמרא: "מפני שעומד בבבל ורואה נבלה בארץ ישראל."

לא שאין נבלות בארץ ישראל, חברים יקרים מאגף סאטמר ושות', אבל למה לראות רק נבלות? צדק האדמו"ר רבי אברהם מאיר אלתר מגור: "עם ישראל נזקק לשתי גאולות: האחת, להוציאו מן הגלות; השנייה להוציא את הגלות מישראל. והשנייה קשה מן הראשונה." יותר משקשה להוציא את היהודי מהגלות, קשה להוציא את הגלות מהיהודי.

אמנם נכון שטרם הגענו אל המנוחה ואל הנחלה, ויש עוד הרבה לתקן. אבל מול כל הצללים מַגיהַּ אור גדול. זכתה ארץ ישראל בדורנו לברכת שמיים, שכמותה לא היתה מאז בריאת עולם, אפילו לא בימי ממלכות דוד ושלמה: היא נושאת עליה כמעט 7 מיליון יהודים. החרדים צריכים דווקא לשמוח: מעולם לא היו בארץ ישראל כל כך לומדי תורה כבימינו. אפילו בימי חזקיהו המלך, שעליו מספרים חז"ל כי בזמנו לא נמצאו בארץ תינוק ותינוקת שלא היו בקיאים בדינים, לא היה כמיספר לומדי התורה בדורנו, ורבים מהם מתפרנסים מקופת הציבור. מעולם לא זכתה ארץ ישראל לשפע כלכלי שכזה, סוג של "וַהֲרִיקֹתִי לָכֶם בְּרָכָה עַד בְּלִי דָי" ולא למעמד בינלאומי יוקרתי שכזה, בבחינת "בָּרוּךְ תִּהְיֶה מִכָּל הָעַמִּים" – כל זה גלות?!

רבותיי המקטרגים, תזכירו לי מתי בפעם האחרונה נבנו כאן, בגלות בין יהודים, קרימטוריומים נוסח אושוויץ. מתי הופעלה כאן, בגלות הרעה הזו, אינקוויזיציה שמנהלת טקסי אוֹטוֹ דָה פֶה (העלאה על המוקד)? מתי נערכו בארץ צעדות מוות נוסח בירקנאו? תגידו, חברים, השתגעתם לגמרי?

לו קמו מאפרם רש"י ורבינו תם, הרמב"ם וריה"ל, הט"ז והקצות, הב"ח והש"ך, הבית יוסף והרמ"א, הגר"א והבעש"ט, ושאר גדולי הדורות – האם גם הם היו משתמשים בהגדרה 'גלות בין יהודים' בא"י, אל מול נס קיבוץ הגלויות? או שמא היו משפשפים עיניים דומעות מהתרגשות למראה התגשמות חזון הנביאים: "כִּי עַיִן בְּעַיִן יִרְאוּ בְּשׁוּב ה' צִיּוֹן"?

רבותי החרדים, שרואים במצבנו כיום גלות בין יהודים בארץ ישראל, טלו קורה מבין עיניכם.

מנחם רהט

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 7.8.19

* צעד חדש בדרך להקמת היישוב החדש – המועצה הארצית לתכנון ובנייה אישרה את הקמת היישוב החדש בגולן (רמת טראמפ). זו בשורה מצוינת; עוד שלב חשוב בדרך להקמת היישוב. השלב הבא הוא החלטה אופרטיבית של הממשלה, אך היא לא תוכל להתקבל בממשלת מעבר, ולכן תדחה לאחרי הבחירות. כל ממשלה שתיבחר תקבל את ההחלטה, ולכן אין לי ספק שהיישוב קום יקום. יש לי הזכות להיות חבר בוועדת ההיגוי להקמת היישוב החדש של המועצה האזורית גולן. המשימה שלנו – הקמת יישוב טוב, חזק, עם גרעין רציני ואידיאליסטי שיישא אותו. 

* בגידת הפסיכיאטר – המעשים (לכאורה) של ליצמן, שעליהם מבססת המשטרה את התשתית הראייתית, הם חרפה. לא פחות משהוא עבר על חוקי מדינת ישראל, הוא עבר על חוקי דת ישראל.

ואף שהוא העומד בראש המערכת ונושא בעיקר האשמה, אסור בשום אופן לפטור מאשמה את הפסיכיאטרים ששיתפו עימו פעולה. אם החשדות נכונים, מדובר באנשים שבגדו במקצועם ובחובתם לציבור והפרו את שבועת היפוקרטס.

פוליטיקאי מושחת אינו יכול להצליח במעשיו ללא שיתוף פעולה של אנשי המקצוע. איש מקצוע שמשתף פעולה עם מעשי שחיתות של נבחר הציבור הממונה, מועל בתפקידו, והחשש למקום עבודתו אינו יכול להיות תירוץ. הנה, גם בפרשת מעדניית "בית ישראל – גולדי'ס", אנשי המקצוע שיתפו פעולה עם ליצמן.

אוי לנו, שראש הממשלה ושלושה שרים חשודים בפלילים. 

* ההשחתה – אני קורא בזעזוע את התגובות של הביביסטים על פרשת ליצמן, והם מעידים יותר מכל על ההשחתה הציבורית שנתניהו גורם לה; השחתה שהיא חמורה פי כמה וכמה יותר מכל פרשיות השחיתות שהוא מעורב בהן.

הנה דוגמית אחת מיני רבים: "עוזרים לקמפיין ליברמן נגד הדתיים להיות לשון מאזניים – זה כל הסיפור." כלומר המשטרה תפרה תיק לליצמן. מדובר בחשוד, בין השאר, בסיוע לפדופילית להימלט מאימת הדין, באמצעות כוחו כשר (או סגן שר) הבריאות, ובכך לסכן ילדות רבות. אבל מה זה חשוב? העיקר לתקוף את מדינת החוק, שהיא האוייב. 

כדי להימלט מאימת הדין, נתניהו הצליח באמצעות כישרונו הדמגוגי ופולחן האישיות שלו, לגרום להמוני ישראלים להאמין לעלילה הבזויה כאילו כל מערכות מדינת החוק קשרו קשר לתפור לו תיקים פליליים ולהפיל אותו. ההצלחה הזו של נתניהו חמורה לאין ערוך יותר מכל מעשי השוחד, המרמה והפרת האמונים שבהם הוא חשוד. ההשחתה חמורה יותר מהשחיתות, כי היא מכרסמת את החברה הישראלית מן היסוד, עלולה להפוך את מדינת ישראל לרפובליקת בננות מושחתת ורקובה, למדינת פשע. חברה שבה הילדים מתחנכים לשנוא את גורמי החוק, להעדיף במשחקיהם את הגנבים על השוטרים.

בגלל ההשחתה הזאת נתניהו הפך לאיום אסטרטגי על החברה הישראלית; על התרבות הישראלית. בגלל ההשחתה הזאת, כל הישגיו המדיניים הרבים, שהוא ללא ספק ראוי להערכה עליהם, בטלים בשישים לעומת הנזק שהינו; הנזק שהוא גורם לו.

* נחסך ממנו – אילו מונה גל הירש למפכ"ל המשטרה, כל מסע ההסתה, השנאה והשיימינג  נגד רוני אלשייך היה מופנה נגדו.

* אף אחד לא יטוס – שליחו של נתניהו החתים את כל מועמדי הליכוד על כתב נאמנות אישית לנתניהו והתחייבות לא לתמוך בהצגת מועמד חלופי במקומו אם לא יצליח להרכיב ממשלה, בחינת "אם אני לא טס, אף אחד לא יטוס." אז מה יהיה? סיבוב שלישי? רביעי? חמישי?

* הדיבר הראשון – נער השליחויות ביטן מחתים את הבובות על נוסח ההצהרה: לא תעשה לך אלוהים אחרים על פניי.

* הצהרת אמונים של שרי הממשלה – אני גדעון משה סער, בנם של ברוריה וד"ר שמואל סרצ'נסקי, מתחייב כחבר הממשלה לשמור אמונים לבנימין נתניהו ולפקודותיו, למלא באמונה את תפקידי כשליחו של נתניהו ולקיים את החלטות נתניהו.

* נאמנות למי – כתבתי נגד שבועת האמונים לנתניהו, ואחת התגובות שקיבלתי הייתה "עדיף על שבועת אמונים לגנץ."

שבועת אמונים לגנץ?! חס וחלילה. שבועה כזאת היא עבודת אלילים ופולחן אישיות, ואין דבר זר יותר מזה ליהדות ולדמוקרטיה. שבועת הנאמנות היא למדינת ישראל ולחוקיה, לאזרחיה, לאינטרס הלאומי, לטובת הציבור.

ה"דמוקרטיה" החדשה שנתניהו ממציא, חילחלה כל כך עמוק למוחות השטופים ונטמעה בהם, עד כדי כך שאין הם מסוגלים אפילו לדמיין ממלכתיות, ובעיניהם החלופה היחידה לנאמנות למנהיג א' היא נאמנות למנהיג ב'.

אני מצהיר בזאת שאינני נאמן לאף מנהיג, מעולם לא הייתי נאמן למנהיג כלשהו ולעולם לא אהיה נאמן למנהיג כלשהו. היחס שלי למנהיג היא ציפייה ממנו להיות נאמן לי, כאזרח המדינה.

* שאלה לחבריי הליכודניקים – אם הליכוד + הימין המאוחד + ש"ס + יהדות התורה ימנו 61 ח"כים, יש לנתניהו קואליציה.

אם המפלגות הללו תקבלנה 60 מנדטים ומטה (כפי שכעת מסתמן בסקרים) – אין לו קואליציה.

אם הברירה תהיה בין בחירות שלישיות לבין ממשלת אחדות עם כחול-לבן, אך לא בהנהגת נתניהו – בהנחה שהאינטרס הלאומי ידריך את סיעת הליכוד, מה לדעתכם עליה לעשות?

* ציוץ מאיים – הג'ורה של נתניהו (בנו יאיר) צייץ שאדלשטיין מתכנן פוטש נגד אביו. אחרי שווידא שהמסר המאיים נקלט, הסיר את הציוץ.

* ביריון – בית המשפט קיבל את דרישתו הצודקת של אבנר נתניהו והוציא צו הרחקה ממנו לבריון, עוכר הדין ברק כהן, בן גביר השמאלני. בית המשפט הרס את התאוריה שמערכת המשפט היא אוטומט נגד כל מה שקשור לנתניהו. עובדה – כאשר הצדק לצידו של בן משפחת נתניהו, בית המשפט פוסק על פי הצדק.

גם התקשורת הרסה את התאוריה שהיא אוטומטית נגד כל מה שקשור לנתניהו. עובדה – התקשורת (לפחות בחלקה הגדול ו-100% ממה שיצא לי לשמוע) התייצבה לצד אבנר נתניהו, נגד עוכר הדין ובעד פסיקת בית המשפט.

התקשורת שהתייצבה לצד אבנר נתניהו הקפידה להבחין בינו לבין אחיו; באופיים ובהתנהגותם. ההבחנה הזאת כנראה נכונה, אבל לא רלוונטית. הטרדה מן הסוג של הבריון ברק כהן אסורה בהחלט, בלי קשר לדמותו של הנפגע.

מה שחמור יותר במקרה של אבנר נתניהו ממקרים אחרים, הוא העובדה שאבנר נתניהו אינו דמות ציבורית, והבריון נטפל לאדם פרטי, המקפיד לשמור על פרטיותו. אך גם דמות ציבורית ראויה להגנה, והטרדה מסוג ההטרדות של הבריון אינה לגיטימית גם כשמדובר בדמויות ציבוריות. ואכן, גם במקרים אחרים, למשל – מנהלי בנקים, בית המשפט פסק נגד כהן.

עוכר הדין הנ"ל הוא עבריין מורשע, שחוזר על מעשהו שוב ושוב גם לאחר שהורשע.

גם בתוך אולם בית המשפט, כנופיית הבריונים, שכהן מנהיגם, הטרידה את אבנר נתניהו.

כהן מצפצף על שלטון החוק ושלטון החוק מפגין רפיסות כלפיו.

* דברי בלע – חברי צביקה האוזר, ממנהיגי תל"ם וח"כ מטעם כחול לבן, התראיין בשידור רדיו. המראיין (לא הספקתי לשמוע מיהו) איתגר אותו. הוא "ציטט" דברי בלע של אחד מבכירי הליכוד נגד העדה האתיופית וביקש את תגובתו.

צביקה דיבר נגד שיח השנאה והשיסוי שנתניהו מנהיג כאן והעלה על נס את שיח האחדות הלאומית ואיחוי הקרעים שכחול לבן מנהיגה. ואז הפתיע אותו המראיין. הציטוט הוא של יאיר לפיד, והדברים כוונו נגד החרדים.

ראשית, מגיע שבח למראיין, על התרגיל התקשורתי. מלכודת ראויה.

האוזר חש מבוכה רבה. הוא לא היה יכול להסתיר את סלידתו מן הדברים, ומצד שני, אינו רוצה לתקוף בשידור אחד ממנהיגי מפלגתו. יש לציין שהוא הצליח לצאת איכשהו מהמלכודת. לא גינה ישירות, אך דיבר על השיח המלכד והמאחד הדרוש והאופייני לכחול לבן.

בניגוד לצביקה האוזר, איני ח"כ ולא מועמד בכחול לבן, ואני יכול להרשות לעצמי לדבר בחופשיות. הפרסום של "יש עתיד" נגד החרדים, שהציג אותם כרודפי בצע ושודדי הקופה הציבורית, הוא דברי בלע ושנאה. הפרסום הזה מנוגד לדרך של כחול לבן, שמנסה להנהיג שיח של אחדות, שיח של שיקום המיינסטרים הציוני-דמוקרטי, שיח של ממלכתיות. ולכן, יש עתיד ויאיר לפיד ראויים לגינוי.

יש לי ויכוח עמוק עם החרדים, על מהות היהדות בזמננו, על הציונות, על שאלות דת ומדינה, על היחס לזרמים ביהדות, על השירות בצה"ל או ההשתמטות ממנו, על לימודי ליבה. אני חושב שדרכם שגויה. אך אני סולד מביטויי שנאה והסתה כלפיהם, מחוסר הערכה לצדדים החיוביים שלהם – עשיית חסד, קהילתיות ועוד. ובמיוחד אני סולד משימוש בסטריאוטיפים אנטישמיים כלפיהם, בנושא הכספי. וראוי לציין, שגם החרדים שותפים לשיח השיסוי והשנאה, בעיקר כלפי הזרמים הלא אורתודוכסיים ביהדות.

* תלת קיום – בעקבות המחלוקת בין גנץ ויעלון ללפיד בנושא הסרטון של יש עתיד נגד החרדים, התקשורת מיד פתחה במחול ספקולציות, האם החבילה הזאת תוכל להתקיים יחד.

אני מאמין שכן. כחול לבן אינה מפלגה אחת, אלא גוש של שלוש מפלגות המרכז. רב המשותף ביניהן על המפריד, אך ברור שאין ביניהן אחידות אידיאולוגית, אחרת הן היו מתאחדות למפלגה אחת. לכל מפלגה יש את הקו שלה, והמחלוקות ביניהן טבעיות.

עם זאת, בזמן בחירות יש לשמור על משמעת קמפיין, ואין זה ראוי שמפלגה מתוך כחול לבן, והדבר נכון לשלוש המפלגות, תוציא פרסומים נפרדים שלה. אני מקווה ומאמין שהדבר לא יישנה עד הבחירות. כחול לבן אינה בלוק טכני. היא לא קמה כדי להיפרד אחרי הבחירות. היא תנסה לעצב תלת קיום בין המפלגות, ואני מאמין שהדבר יצליח.

* לא דרכה של הציונות הדתית – סמוטריץ' מטיף למדינת הלכה. מדינת הלכה מעולם לא היתה דרכה של המפד"ל והציונות הדתית, ואף לא דרכן של המפלגות החרדיות, בעבר ובהווה.

* לדבוק באמת – יאיר "תהליכים" גולן התראיין ביומן הבוקר ב"כאן ב'" ותקף בחריפות את איילת שקד, על כך שהיא מציעה לספח את יהודה ושומרון, שמשמעות הדבר היא סיפוח של 2.5 מיליון פלשתינאים.

אולם בדיוק יום קודם לכן, באותה רשת, ב"קלמן ליברמן", איילת שקד התראיינה, ואמרה בפירוש שהיא מציעה לספח רק את אזור C, על 100,000 הערבים החיים בו, שיקבלו אזרחות מלאה וזכות הצבעה לכנסת. היא לא אמרה זאת רק על דרך החיוב, אלא גם על דרך השלילה – היא אמרה בפירוש שהיא מתנגדת לסיפוח אזורי A ו-B.

אפשר לחלוק על עמדתה ולתקוף את הצעתה לספח את שטח C. אפשר לתקוף אותה על כך שמס' 2 שלה, הרב פרץ, מציע לספח את יהודה ושומרון בלי להעניק זכויות אזרח. אבל יש לדבוק באמת, ולא לתקוף אותה על עמדה שאינה עמדתה.

* הקטל נמשך – עשרות אמריקאים נרצחו ונפצעו בידי הקלקול השני לחוקה האמריקאית, בטקסס ובאוהיו.

* ד"ר התחכמות – אתמול, ה' באב, היה יום השנה העשרים לפטירתו של מאיר אריאל. אתמול נערכת האזכרה שלו, בבית העלמין של משמרות (ליד קברו, שעליו חקוקה שורה משירו: "יצאתי לשאוף קצת רוח").

לציון עשרים שנה למותו, הוציאה משפחתו את הספר "ד"ר התחכמות". ד"ר התחכמות הוא גיבור שיר של מאיר אריאל, המצוטט על העטיפה האחורית של הספר, בכתב ידו של מאיר אריאל: "אני לא מפחד למות / אני רק מת מפחד / אמר לי ד"ר התחכמות / כישבנו יחד."

הספר נקרא כך, כי זה ספר של קטעי פרוזה (בעיקר) מעיזבונו של מאיר אריאל, יש בה חוכמה והתחכמות, או בלשון דבר המשפחה "קטעי פרוזה ושירה מתוחכמים ומתחַכְּמים – דברי צחוק ושנינה, הגות ואמונה – שחלקם לא ראו אור מעולם, מעיזבונו של מאיר שלנו לאורך השנים."

פרקי הספר מחולקים על פי נושאים, הומור, אהבה, אמונה, קיבוץ, ארץ ישראל, סיפורים קצרים, הספדים וחיבור על מקורות ההשראה שלו.

כמי שעוסק לאורך שנים רבות בשירתו של מאיר אריאל ולאחר קריאת הביוגרפיה שלו, קשה לי לומר שלמדתי מן הכתובים דברים חדשים שלא ידעתי עליו. אבל יש בכתובים בהחלט חידוד של התובנות הידועות. קריאת הספר מחזקת מאוד התבונה, שמאיר אריאל היה יהודי מאמין. מאמין בקיומו של האלוהים ומאמין בו כאלוהי ישראל. בעולם ההתחדשות היהודית התרבותית שאליו אני משתייך, שירתו של מאיר אריאל היא מקור השראה ומקור ללימוד וציטוט, אך יש להודות שמאיר אריאל, אף שלא חבש כיפה, לא ניגש ליהדות מן המקום של השראה רוחנית ותרבותית, אלא מאמונה דתית. והעובדה שהוא שאל שאלות ואף שאלות קשות, אינה סותרת תובנה זו, אלא דווקא מחזקת אותה, כי אלו שאלות של יהודי מאמין, הנובעות מאמונתו.

תובנה נוספת המתחזקת מקריאת הספר, היא שמאיר אריאל לא האמין בדמוקרטיה. כמובן שהוא לא העדיף דיקטטורה, חלילה, אך הוא לא האמין שהדמוקרטיה המוכרת לנו היא פתרון. הוא אמר שבדמוקרטיה אנו בוחרים את מי שישלוט בנו, אך עצם שלטון אדם באדם שלילית בעיניו. הוא יוצא נגד עצם קיומן של מפלגות, מעצם העובדה הנובעת מן המילה מפלגה ששורשה הוא פלג, והמפלגות מְפַלגות אותנו. הוא יצא נגד שמות המפלגות, שמחללות את המילים היפות ביותר כמו ליכוד, מולדת, עבודה וכו', ומאלצות אותנו להיות נגד ליכוד, נגד עבודה, נגד מולדת וכד'. הוא לא מציע פתרון. הוא רק מצביע על הבעיות. אבל ניכר עליו, מכתיבתו, שהוא בעל נפש אנרכיסטית.

מעניינים יחסי האהבה/דחייה בינו לבין הקיבוץ. הוא אוהב את הקיבוץ, מעריץ את דור החלוצים המייסדים, מאמין בערכי הקיבוץ, אך מבקר בחריפות את הפרקטיקה של תקנונים, תלות בוועדות וכד' (פרקטיקה שהיום כבר הרבה פחות קיימת, הן בקיבוצים המופרטים והן בקיבוצים השיתופיים).

הספר מהנה, מצחיק, מעורר מחשבות.

ומה שאהבתי במיוחד, הוא להיתקל ברעיונות, במילים ולעיתים בשורות, שלימים מצאו את מקומם בשיריו.

* ביד הלשון: קדרים – קדרים הוא קיבוץ בגליל העליון, סמוך למחלף נחל עמוד המחבר את כביש 65 לכביש 85, מזרחה למע'ר. הקיבוץ עלה לקרקע ב-1980, כחלק ממדיניות ייהוד הגליל, שפעם התנועה הקיבוצית ראתה בו משימה ציונית ראשונה במעלה.

ולמה הוא נקרא קדרים? מיקומו הראשוני היה סמוך להר קדרים, אך ב-1987 הוא עבר משם קילומטרים אחדים, בשל הקרבה למחצבה, שפגעה באיכות החיים.

ולמה הר קדרים נקרא כך? בשל הקרבה לכפר חנניה מימי המשנה והתלמוד, שהיה מפורסם בקדריו. בחפירות הארכיאולוגיות בתל חנניה, נמצא כבשן לחרס. על שם כפר חנניה העתיק, קם ב-1977 המושב הדתי כפר חנניה, שלימים היה ליישוב קהילתי.

קדרות היא יצירת כלים מחרס.

אורי הייטנר

* * *

יהודה דרורי

החרדים הם כת יהודית כמו השומרונים

או הקראים

התפוצצה היום הגאווה של החרדים בהישגי שר הבריאות (הרואה עצמו רק סגן משנאתו למדינה הציונית...) – הליצמן הזה, (מירמה, שוחד והפרת אמונים) – הצטרף לחבריו הנחקרים בשחיתות בממשלה, ביבי, דרעי, כץ (וביטן המושחת ראש הקואליציה) – כבר לא אכפת לי אם יבנו להם אגף מיוחד במעשיהו – כי זה זמן רב שאני תוהה מה לנו, יהודים, ציונים, מסורתיים ורבים שראשם מכוסה בכיפה – מה לנו ולחבורה המתועבת הזו, הלבושה בבגדי פריצים מהמאה ה-15 – אלו הנקראים חרדים!!

נכון הוא שיש חרדים ויש חרדים, והכוונה שלי לאלה הפרזיטים שאינם עובדים, ילדיהם לא מתגייסים לצבא – והם לא תורמים לכלכלה. הם לא רק ששונאים את המדינה, הם גם מצטרפים מדי פעם  ב"צעדות מחאה" בראש ההפגנות של אויבינו הפלסטינים. לדבריהם יום העצמאות הוא יום אבל, ויום הזיכרון הוא יום רגיל... נראה בעליל שהם התרחקו גם מחוקי התורה ע"י כל מיני תקנות ו"מצוות" שהמציאו ושבאו למרר חייהם של בני אדם, לרבות איסורים חסרי ערך חסרי כל שורשים בתורה! ומאז עלו לארץ (בעזרתנו ה"גויים" החילונים, שהצלנו אותם מהתופת באירופה) – הם סיגלו לעצמם מנהגים פאגאניים שאסורים באיסור חמור בתורת ישראל כמו קידוש והשתטחות על קברים ושימוש מופרז בנרות ולחשים וכל מיני מנהגי עכו"ם.

ועל כל אלו הם מנסים לכפות עלינו את מנהגיהם ולנתק אותנו מיהדות ארה"ב, מ-6 מיליון יהודים קונסרבטיבים ורפורמים אוהבי ישראל!

אז אני שואל: מה לנו ולהם? מה לזרמים המרכזיים ביהדות ולהם? – אפס – כלום.

לפיכך, תעשה אולי הכנסת חסד עם כולנו ועם התכנסותה, רוב המחוקקים יכריזו עליהם בחוק כעל – כת עם שורשים יהודיים  – כמו השומרונים או הקראים ותו-לא... ולפיכך, בעצם "ייחודם" וגם התנגדותם למדינה ולציונות – הם יאבדו את זכותם כאזרחים לבחור ולהיבחר לכנסת – ולחיות כעלוקות על כספינו. הם לא יגורשו חלילה, אבל יחיו להם ב"גיטאות" שלהם, מנותקים כרצונם מהעם ורחוקים מלהשפיע על החברה הישראלית.

יהודה דרורי

רמה"ש

* * *

משה גרנות

בין ריאליזם לפנטזיה

על ספרו של מתן חרמוני "שפילפוגל שפילפוגל"

 כתר 2019, 207 עמ'

אני מודה שמעולם לא קראתי קודם רומן בתבנית דומה לזאת של "שפילפוגל שפילפוגל" – הרומן הזה גדוש בהערות שוליים – תבנית הכרחית במחקר אקדמי, אבל זרה לחלוטין לספרות יפה. זאת ועוד: הקורא נדרש להיות דרוך בקריאת ההערות, כי חלקן מתייחסות לכתבים אמיתיים, וחלקן מציעות מידע חסר שחר, כמו למשל, מראה מקום של מאמר שכביכול פרסם מתן חרמוני עצמו בכתב העת "דווקא" גיליון 5 - ובכן, יש בגיליון זה מאמר של חרמוני, אבל בשם אחר (ראו עמ' 56, הערה 14).

השם "שפילפוגל" (כפול שניים) מתמיה כי הגיבור אבינועם שפילפוגל (בשמו הקודם – אבי שלף) הוא גיבור משני לחלוטין, ושמו מרמז אולי על היותו ברברן  או מלשין (בגרמנית משמעות השם – ציפור שיר). בזכות הליקוקים שלו אצל ראש החוג הוא עולה מחיל אל חיל (תקן, קביעות, מינוי לראש מדור), ומשאיר מאחור מרצים מוצלחים ממנו, שפירסמו יותר ממנו. כפילות השם שלו בשם הספר נובע אולי משום קריאת העזרה של ראש החוג לספרות, פרופ' ישראל ססובר, לשפילפוגל שיציל אותו מידיו של הדוקטורנט הנצחי עשהאל רובשקין שדרש באלימות את המשרה בארצות הברית עבור אשתו, ד"ר חמדה קוסובר. בהזדמנות הזאת צועק ססובר את שמו פעמיים – "שפילפוגל, שפילפוגל" (עמ' 117).

בספר מוזכר גם פסיכיאטר בשם ד"ר שפילפוגל, וזה מפנה את הקורא לספרו של פיליפ רות "מה מעיק על פורטנוי", שאגב מוזכר בספר בהקשר התנסותו באוננות של "האני המספר".

שמו המלא של  הדובר, "האני המספר", ד"ר אוריאל דוד חיות, מופיע רק פעם אחת בהערת שוליים 5 בעמ' 11. מעניין לציין שכותרת הדוקטורט של הדובר היא "מקומה של אמריקה בספרות ובמחשבה של תנועת ההשכלה העברית"; ושם הדוקטורט של יהודית רדלר, אהובתו לתקופת-מה של הדובר, הוא: "כל הנחלים זורמים לאמריקה – חייו של המשכיל אהרן לייב הורוביץ" – שמות אלה דומים לכותרת הדוקטורט של מתן חרמוני עצמו: "כל הנחלים זורמים לאמריקה: על תפקיד העולם החדש בספרות תקופת התחייה." הדובר מעיד על עצמו לאורך כל הספר שהוא אנדרדוג – מחמיץ מלגות נחשקות, שפילפוגל מתקדם על חשבונו, מקבל תקן וקביעות (מתוארת מסיבה שעורכים לו לרגל ההישג הזה), פרופ' ישראל ססובר, ראש החוג, זורק את הדובר מצוות ההוראה התקני, והופך אותו למרצה חוץ.   

הדובר הוא עד להווי של החוג לספרות באוניברסיטה, והמחבר מעניק לקורא רמזים לכך שמדובר באוניברסיטת תל-אביב, כי יהודית רדלר, גיבורה ראשית בספר, גרה ברמת אביב, קרוב לאוניברסיטה, וכן מוזכר יוסף האפרתי שנהרג בלבנון ב-1974, שהיה פרופסור בחוג לספרות באוניברסיטה זאת. ההווי המתואר בספר איננו רחוק מהידוע לכל מי שדרכה רגלו באקדמיה: אם החוקר/המרצה לא התייחס בדבריו לספר של הפרופסור המארח – המסקנה היא שהחוקר/המרצה מדבר שטויות. נוהג באקדמיה לזלזל למחקרים שנכתבו בעברית; חובה "ללקק" לראש החוג, ולצחוק לבדיחות שלו (שאגב אינן רעות; ראו לדוגמה משחק המילים על פי שורה מ"שירי ארץ אהבתי" של לאה גולדברג – "ארץ נוי אביונה", כשהכוונה היא לאו דווקא לארץ ענייה). כל צוות ההוראה חומד משרה נחשקת באמריקה, כי חווייה אקדמית אמריקאית מעלה את ערכו של החוקר. מרצה זוטרה המכינה ערב לכבוד ראש החוג, וגם כותבת מאמר בעיתון על ספרו – זוכה לחסות. בנושא הפרסים הספרותיים מתקיים באקדמיה מה שכינה בזמנו אברהם שלונסקי בשם "פרסטיטוציה" – ישראל ססובר, ראש החוג לספרות, העניק פרס לחבר שלו – סופר חשוב, וזה בתמורה כותב על גב ספרו המלצה חמה. על דרך הענקת פרסים ל"אנשי שלומנו" מפנה המחבר בהערת שוליים  (עמ' 157, הערה 30) אל מאמרה של מיה סלע בנדון, הפניה הפעם היא נכונה ומדויקת.

וכן, הפרוטקציה לעולם משתלמת: פרופ' נחמה קוסובר פונה – מעל ראשו של ראש החוג – אל הרקטור, אל נשיא האוניברסיטה, ומצליחה להשיג לבתה תקן וקביעות, ולעצמה את המשרה הנחשקת באמריקה (לרוע המזל, היא נפטרת לפני שהצליחה להגשים את החלום האמריקאי).

מסתבר שבחוג לספרות כולם שוכבים עם כולם, וההתעלסויות מתוארות בפרטי פרטים: ד"ר יהודית רדלר (עליה ועל המטמורפוזה שחוותה – בהמשך) שוכבת עם מי שמכונה לונגינוס, חוקר שוויצרי ששמו האמיתי הוא יוהאן קאספר לפאטר. בסוגריים אציין שלפאטר היה גרמני שוויצרי בן המאה ה-18 שרצה לשכנע את משה מנדלסון להתנצר. לא ברור לי מדוע המחבר מצא לנכון להעניק שם זה לגיבור. לונגינוס היה חייל רומי שדקר ברומח את ישוע כשהיה תלוי על הצלב. מדוע בחר המחבר את השם הטעון הזה "לונגינוס"? – אולי משום שבהתעלסויות הרבות שבספר מתואר איבר המין הגברי במונחים של כלי מלחמה.

אבל נמשיך בסקירת ההתעלסויות: יהודית שוכבת עם שפילפוגל (נשוי ואב לשניים), המצהיר שתמיד חשק בה (וזה בהחלט מתמיה בהתחשב בעברה/עברו של יהודית רדלר – על כך בהמשך). יהודית שוכבת עם יעל שטיינשניידר ארדיטי, כשזו היתה בהריון, אשר בתורה שכבה עם עוד גברים – כשהיא עדיין בהריון. כשהיתה דוקטורנטית שכבה עם המנחה שלה, ובהמשך היא שכבה עם "האני המספר", וגם עם ד"ר חמדה קוסובר. איסי, אימא של יהודית רדלר, טענה שבתה היתה "נותנת" – בנים היו שוכבים איתה, אבל חומדים את האם בגלל יופייה. אביה היה גם כן נואף – נשא אישה שנייה באנגולה, והוליד ממנה ארבעה ילדים. יהודית שוכבת עם עידו טפלר, שאימו חולקת חדר בבית אבות עם אימה הדמנטית של יהודית. מובן מאליו שיהודית שכבה עם פרופ' ישראל ססובר, ואת האירוע הזה היא מתארת בפרטי פרטים – כולל הביטויים "העממיים" המתלווים לכך, כולל תיאור "הציוד" של הפרופסור – ל"אני המספר" שממש איננו מעוניין לשמוע. יהודית באה לבקר את פרופ' ססובר בחוליו (המדומה), כשכוונתה לרחרח באשר לסיכוייה לקבל את המשרה הנחשקת באמריקה. בביקור הזה חוטפת אותה אשתו של הפרופסור לחדר השינה וכופה עליה סקס, שמתפתח בהמשך למין אוראלי, ואגב-אורחא מוזכר שהיא ביצעה מין אוראלי גם לבעלה. יהושע רדלר (מי שלאחר זמן ייהפך לאישה, על כך בהמשך) שוכב עם חוקרת חסידות שכותבת ספרים ארוטיים, והיא גדולה ממנו בכמה עשרות שנים. פרופ' בת-שבע וילנסקי דורשת מנעמן טולדנו (שניהם נשואים לאחרים) חדירה ב"צלצל" שלו נוסח "מובי דיק". בתה של פרופ' נחמה קוסובר, ד"ר חמדה קוסובר, שכבה עם כל הסגל, כולל ססובר, כולל "האני המספר" (אינני בטוח שסקרתי את כל פרשיות המין בחוג לספרות נוסח הספר שלפנינו).

עם כל הכבוד, אני מניח שיש פה ושם פרשיות מן המין הזה באקדמיה, אבל מבול כזה של משכבים מכל הסוגים והמינים עם תיאור פרטני כזה של המעשה, אברי הרבייה וכד' – אני ספקן אם יש לכך בסיס בריאליה, אבל אני מודה שהתיאורים עסיסיים למדי ודי משעשעים.

הספר, שעל פניו מתיימר לתאר ריאליה בחוג לספרות באוניברסיטה, גולש לפנטזיה מוחלטת בשלוש הזדמנויות: הספר מתאר איך ד"ר יהושע רדלר מתעורר בבוקר ומוצא שהפך לאישה חטובה ומושכת בשם יהודית רדלר (עמ' 14). מסתבר שהמהפך הזה עובר בלי שום תמיהה אצל סובביו/ סובביה. אפילו אימה/אימו נזכרת בנערותה של יהודית, והרי כנער הוא היה זכר מוחלט, ואפילו קרא בשקיקה את ספריו של ד"ר רובן על חדוות המין, ולא רק זאת, בהיותו כבר בעל תואר דוקטור בחוג לספרות הוא מכניס להריון את ד"ר חמדה קוסובר. הוא מתחנן בפניה שתבצע הפלה, והיא מסרבת. לא רק זאת, הספר שכתב/כתבה אמור לקבל אישור של מערכת החוג (עם עיכובים מרושעים כמקובל), ורק בעייה אחת מתעוררת, והיא שיהודית רדלר לא תוכל להסתמך ב-CV שלה בקרדיטים המחקריים שהשיג יהושע רדלר.

פנטזיה נוספת מופיעה בעמ' 111-107: בין פרופ' נחמה קוסובר וראש החוג, פרופ' ישראל ססובר מתגלע ריב צעקני, שכל צוות ההוראה של החוג עדים לו. קוסובר מאשימה את ססובר שהוא מבקש להגלות את בתה לאמריקה, ומכנה אותו "רוצח!" – לא מועילה לו הטענה שמדובר במשרה נחשקת שרק תיטיב עם בתה. הריב מתלהט, ופתאום שקט. מורי החוג יוצאים מחדריהם לברר מה קרה, והם רואים את השניים ערומים לגמרי (תיאור מפורט של גופה ושל גופו), כשמגופו הרופס של ראש החוג בולטת זקפה לתפארת.

פנטזיה שלישית מופיעה בסוף הספר (עמ' 207-203): פרופ' אמריטוס יונה קיניגסהופר (קודמו של ססובר בראש החוג) נפטר, ובצוואה הוא דורש שססובר ידאג לחנוט את גופתו כמו שחנטו את תות-אנך-אמון, את ג'רמי בנת'ם, את לנין ואת קים ג'ונג און. ססובר ממלא את המשימה, למרות הקשיים ביורוקרטיים, הוא מצליח לחנוט את הגופה באירופה, והגופה מצויה בארון באולם הסמינרים של החוג, וכל מרצה פונה אליה כאילו מדובר באדם חי (דבר דומה קרה באמת עם גופתו החנוטה של הפילוסוף הבריאי ג'רמי בנת'ם).

הפנטזיות האלו בולטות בעיקר משום שהאווירה האקדמית המתוארת בספר תואמת בהחלט למה שאמור לקרות בדרך כלל בחוג לספרות: אבינועם שפילפוגל חוקר את שלמה מימון; יהודית רדלר כתבה ספר על אהרן יהודה לייב הורוביץ, העיתונאי, הסופר והנוסע בן המאה ה-19 שהאיץ ביהודי רומניה להגר לארצות הברית; פרופ' ישראל ססובר מתמחה בכתביו של פרץ סמולנסקין; פרופ' נחמה קוסובר חקרה את דוד פרישמן. השיח של מורי החוג הוא שיח ספרותי לעילא – מוזכרים הפתיח של "אנה קרנינה", "רשות הדיבור לחבר פרבלום" של חיים גורי, "שירי ארץ אהבתי" של לאה גולדברג, "לנוכח פסל אפולו" ו"אני משלי אין כלום" של טשרניחובסקי, "המורה לעברית" של מאיה ערד, "השלולית" של י"ל פרץ, "גימפל תם" של יצחק בשביס-זינגר (בהקשר לנישואיו של  הדוקטורנט הנצחי עשהאל רובשקין עם ד"ר חמדה קוסובר שהיתה בהריון מיהושע רדלר – לפני שהפך לאישה...), "גלגולו של מעיל" של קדיה מולודובסקי, "מובי דיק" של ה' מלוויל (עם דגש על "דיק" במשמעות "העממית" של המילה באנגלית), "האדרת" של גוגול, "בעקבות הזמן האבוד" של מ' פרוסט (רשימה חלקית).

פרטים אלה באים להוכיח שהספר עוסק בעובדות, כלומר בריאליה, והנה מופיעות שלוש הפנטזיות, וכן מבול המשגלים של כולם עם כולם וטורפים את הקלפים.

יש מסורת בספרותנו מימיו של עגנון שצריך לייגע את הקורא בחידות ("ספר המעשים", "עידו ועינם"). נראה לי שקצת מהמסורת הזאת עברה גם לרומן הזה של מתן חרמוני. אני מודה שהרומן מעניין, מיוחד, וקטעי ההומור משעשעים. אינני פוריטן, לכן גם תיאורי ההתעלסויות הרבות לא ממש הפריעו לי, אבל אני עדיין מאמין שרומן צריך להציע לקורא סיפור, ואין מטרתו לבחון את מידת הידע הבלשי שלו.

משה גרנות

* * *

פוצ'ו

בחיי [6]

י"ח. שלוש פעמים שהייתי רוצה לשכוח

זה היה באחד הערבים שבו עליזה סיפרה לי על סיפור האהבה שהיה לה עם הקצין היווני יפה התואר. נסעתי אחר כך לביתי כשראשי משחזר את כל מה ששמעתי זה עתה ובמקום לנסוע ישר הביתה, עשיתי עיקוף דרך כיכר המדינה. באותה תקופה עמדו בה זונות בכל פינה וחיכו למכוניות שנהגיהן הבודדים יעצרו וישאלו אותן מה השעה. לי אף פעם לא היה לי אומץ לעצור וגם באותו ערב לא הייתי עוצר, אלמלא אותה נערה צעירה, שעמדה בפינת רחוב ז'בוטינסקי, הבחינה שאני נוסע לאט והרימה את ידה כביכול לטרמפ. עצרתי ושאלתי בגרון ניחר לאן. היא רוצה? 

היא לא התבלבלה ואמרה "חמישים לירות."

להפתעתי גם אני לא התבלבלתי ולתימהוני שמעתי את עצמי אומר: "תיכנסי." 

היא נכנסה בזריזות ואמרה לי: " סע ישר!"

היה לי קצת קשה להאמין שילדה כזאת, הנראית כבת שבע עשרה, תיטול את הפיקוד עליי, ואני מסובב את ההגה ימינה או שמאלה בהתאם למה שהיא מורה לי. הייתי די נרגש. לא האמנתי שהדבר קורה לי, וכי עוד מעט שחומת העור הזאת, שהיא אמנם לא יפיפייה גדולה, אבל בהחלט נעימה למראה, עומדת להתמסר לי ככה סתם בקלות, בלי שאני צריך לחזר, או לשדל אותה ואפילו לא לחלק לה מחמאה או שתיים.

הגענו למגרש ריק בשכונה דלת אוכלוסייה, שהיום היא מאוכלסת בבתים רבי קומות הנושאים את השם שכונת בבלי. כשעצרתי בפינת אחד המגרשים, היא הושיטה את ידה ואמרה: "קודם תשלם."

לא עמדתי על המקח והוצאתי שטר של חמישים לירות.

היא הציצה לארנקי ואמרה: "ואם אתה רוצה גם לגעת בציצי שלי עוד עשר לירות."

כאן חזר אלי חוש ההומור שלי ואמרתי: "קחי עשרים, כי אני רוצה גם בשני" .

היא צחקה ופתחה לי שני כפתורים בחולצתה. היתה זו טעות טקטית, כי ברגע ששלחתי יד לתוך החולצה ונצמדתי לגופה הדקיק, שמעו אוזניי את הקריאה האל-מותית: "תעלה המשואה!"  – והלפיד שנדלק ברגע זה בתוך מכנסיי, מיהר וכבה יחד עם הנתז שפרץ ממנו לתפארת מדינת ישראל.                                                                                    

אחר כך הייתי יותר רגוע והרשיתי לעצמי לשאול איך בחורה כל כך צעירה ויפה, בוחרת לעצמה מקצוע כל כך עתיק.

אמרה לי שכולם שואלים אותה את זה.

"ומה את עונה?"

אמרה לי: "את האמת."

היא עבדה במלצרות, עבדה במפעל לקופסאות פח ועבדה כל מיני עבודות ניקיון מלוכלכות, שבסוף החודש כבר לא השאירו לה אף פרוטה. גם החברה הטובה שלה אמרה לה שהם סתם מבזבזות את החיים ויחד החליטו לעבוד ברחוב שנתיים, ואחר כך יהיה להן כסף לכל החיים.

 שאלתי מה ההורים אומרים?

אמרה שהם מרוצים מאד, כי הם בטוחים שהיא הולכת ללמוד בשיעורי ערב ואפילו נותנים לה שכר לימוד.

שאלתי אותה אם היא לא מפחדת שיבואו אליה כל מיני פושעים שינצלו אותה.

אמרה שהיא נזהרת ועוצרת רק כל מיני זקנים כמוני.

קצת נעלבתי ואמרתי: "אני נראה לך זקן?"

אמרה: "כן. אתה בן שלושים, לא?"

אמרתי: "לא. אני כבר יותר מארבעים."

אמרה: "נו, בשבילי זה אותו דבר?"                                               

אחר כך, כשהורדתי אותה לפי בקשתה ליד ביתה בבני ברק, שאלתי אותה מה שמה. היא חשבה לרגע וענתה 'עמליה'. כשלחצתי את ידה לשלום, שאלה מתוך נימוס גם מה שמי. ללא  שהיות, היישרתי אליה מבט ואמרתי 'יעקב'. היא הנידה ראש, שלחה לי חיוך פרידה חינני ויותר לא ראיתיה לעולם.                                                                                                          

 עכשיו אני חושב שאם הייתי אומר לה ששמי הוא  'יהוידע', הייתי עושה עליה רושם יותר טוב. 

בשבוע הראשון שלאחר הפגישה החברתית עם 'עמליה', הייתי בטוח שזה היה אירוע חד פעמי מיותר, ויותר לא אחזור עליו, אבל בשבוע השני התחלתי לחשוב אחרת. הרי זה כל כך פשוט וקל –אמרתי לעצמי – לוקחים טרמפיסטית לסיבוב ושלום על ישראל. עבדתי אז עם שי לביא בהפקת חג יובל למושב שורש בהרי ירושלים, וכשחזרתי בשעת לילה  מאוחרת, עברתי בכיכר המדינה וחיכיתי שאיזו אישה תסמן לי שהיא מרגישה צורך לדעת מה השעה. בפינת וייצמן ראיתי אישה אחת שמסתירה את פניה בקופסת גפרורים. חשבתי שאולי היא מחכה לי, אך עד שהגעתי למסקנה הזאת, הייתי כבר רחוק והחלטתי לעשות עוד סבוב, והפעם לעצור בעוד מועד.

מכונית סובארו לבנה שצצה פתאום החלה לנסוע לפני באיטיות. רציתי לעקוף אותה, אבל נמנעתי מכך כי חשבתי שאחר כך אם אסע במהירות, אצטרך לעצור בחריקת בלמים וכולם יסתכלו עליי.

כשהגענו לקרבת וייצמן האטה מכונית הסובארו עוד יותר, ואני ראיתי שהאישה שלי ניגשת בנחת אל החלון, מחליפה כמה מלים עם הנהג ונעלמת לי יחד איתו. רציתי לצעוק לו שאני ראיתי אותה קודם, אבל חשבתי שהוא לא יאמין לי והחלטתי לוותר.

ההצלחה האירה לי פניה בשבוע לאחר מכן כשחזרתי  בערב מביקור אצל הוריי. בלונדינית יפת מראה עמדה משועממת ליד תחנת הדלק שליד גשר הירקון. כשעצרתי, היא ניגשה אליי ועד שלא אמרה לי חמישים לירות,  לא האמנתי שיש לי הצלחה עם אישה כל כך יפה. כשהוצאתי את השטר שביקשה, חיכיתי שתבקש תוספת ציצים, אך היא לא ביקשה, ואני לא התנדבתי להזכיר לה.

מה שהפחיד אותי היה זה שהצעצוע הסורר שלי יחזור על התרגיל שעשה לי עם עמליה ומרוב שהשתדלתי להזהיר אותו מפזיזות יתר, הוא הסתתר בתוך תוכו והכריז שבאה מנוחה ליגע. כשראתה שאני מתמהמה ומסתפק בחיבוקים מנומסים, נזכרה שיש לה פגישה ושאלה אם אני יכול להביא אותה למלון דן. את זה דווקא יכולתי.  הסעתי אותה ברצון לרחוב הירקון  ושם, לפני שירדה, אמרה לי שאני נחמד. אמרתי לה שגם היא ושאלתי את עצמי אם יש בעולם מישהו יותר מטומטם ממני. התנחמתי לפחות בזה שלא שילמתי לה תוספת ציצים.

הפעם השלישית שביליתי עם נערת רחוב היתה לאחר שבוע. הרגשתי שאני חייב להוכיח לעצמי שאני לא אימפוטנט ולהעמיד את האידיוט שלי במקומו הנכון. הבחורה שעצרתי לידה היתה כל כך מכוערת, שהייתי בטוח שעכשיו שום דבר לא ימנע ממנו להזדקף כמו מקל של מטאטא. כשהוצאתי את הארנק חשבתי לרגע שאולי בגלל דרוג היופי יעלה לי הסיבוב רק ארבעים לירות, אבל מסתבר שבארץ המחיר הוא אחיד ואם יש הנחות, זה אולי רק למי שקונה כרטיס מנוי. מה שקרה הפעם היה באשמתה. היא כנראה מיהרה מאוד וכדי לזרז אותי, שלחה את ידה לתוך מכנסיי פתחה את החנות ולא תפסה את מה שהיא רוצה לתפוס. ברגע זה כנראה איבדתי שליטה, כי פתאום היא הבינה שלסמרטוט הזה שהסתבך לה בין האצבעות, יש נטייה לרחוץ לה את כף היד בלי התראה מוקדמת. הקריאה שפלטה היתה: " יא! חתיכת חרמן!" ואחר לא התביישה לנגב את ידה במכנסי הג'ינס שלי.  

אחרי הניסיון הכושל השלישי, הבנתי שמלאכי השמיים שומרים עליי שלא אצא לתרבות רעה, והחלטתי להטיל את הדאגה לנערות הרחוב, לאנשי רוח אחרים. המבחן שלי היה בסופו של אותו חודש, כאשר חזרתי מקיבוץ פלמחים שהזמין אותי לכתוב להם חג יובל. בדרך חזרה עברתי ליד מחנה צבאי, והבחנתי באישה הנפרדת מחייל בחיבוק משפחתי. הבנתי שזו כנראה אישה  שבאה לבקר את בעלה ולא התכוננתי לעצור, אבל היא הרימה את ידה ורגלי לחצה אוטומטית על המעצור.

מתוך רצון ליצור אווירה חברותית בנסיעה, שאלתי אותה אם בעלה במילואים או בצבא קבע. היא לא הבינה על איזה בעל אני מדבר ורק אז תפסתי שהחייל הזה שממנו נפרדה כנראה  לא היה בעלה. בהמשך הנסיעה כששאלה אותי אם אני לא רוצה לעצור בצד ולהתפנק קצת, ירד לי האסימון ואני הבנתי שמלאכי השרת שלחו אותה כדי להעמיד אותי במבחן. למזלי כבר ידעתי מהניסיון שאני (או הוא) לא עומד במבחנים כאלה, והתנצלתי על זה שאני נשוי ואשתי מחכה לי בבית. היא ניסתה לשכנע אותי בכל זאת, דיברה על כל הנשואות הצדיקות שהופכות אחרי החתונה לצנון  יבש במיטה. בליבי חשבתי שיש בזה משהו, אבל היצר הרע היה חזק ממני ולא נתן לי לעשות טוב לאישה שכל כך משתדלת. לבקשתה הורדתי אותה ליד איזה בית ברמת גן וכשיצאה הצטערתי שלא אמרה לי תודה, כי היתה לי כבר נכונות נפשית להגיד לה: אין בעד מה.

פוצ'ו

המשך יבוא

* * *

בן-ציון יהושע

לחם ומלחמה

א

כרוז השכונה העיוור הלך ללא מורא בין הכדורים והפגזים שהחטיאו אותו, נשא עיניו הכבויות השמיימה, גישש את דרכו בין גוויות של אדם וחיה, שברי אבנים ורהיטים מרוסקים, וקרא בקול גדול: "יימח שמם האנגלים... הם יורים בתותחים שלהם על שכונות ירושלים ומסתתרים מאחורי גבם של הצלפים הערבים... ארורים יהיו."

הוא מצץ מציצה נוספת מהסיגריה הכבויה שלו וסלסל: "לוויה... לוויה..."

הצוצלות שעוד נותרו לפליטה על גגות הרעפים האדומים ועל המרזבים נחרדו מקריאתו של העיוור והתעופפו אל מחוזות שבהם המוות אינו שולט ואין צחנת פגרים מהולה במחנק של אבקת שריפה.

עוד יום של הפגזות ויריות, הרוגים והלוויות ומקוננות הזועקות מעמקי הלב שבחי אדם. בני אדם התפללו בשיברון לב שהרעה הזאת תחלוף מבלי לפקוד את משפחתם.  בימים של אובדן חיים היו שראו נחמה רק באובדן גפיים ועיניים. נחמת עניים.

גרנו בקומה העליונה של חצר רחבת ידיים, שכל כולה אז  ציצים ופרחים, עצי פרי ועצי נוי. השקדייה פרחה, עץ האגס הענק שאב מים מן הבור הסמוך והניב אגסים זעירים ומתוקים, עץ החרוב הניב פרי. התחליף לרימונים האדמדמים והחמצמצים היו רימוני-יד קטלניים. הברוש, הפלפלת והאקליפטוס סככו על החצר. רכשנו מיומנות של לוחמים במריבות בין-שכונתיות, צלפנו זה על זה ברוגטקות ושיגרנו במסלול תלול קופסאות שימורים ממולאות אבנים ועפר, שאותן דימינו לרימוני-יד. השכונה, שהולידה מקרבה לוחמי מחתרת ועולי גרדום, סיפקה לצה"ל לוחמים מיומנים שרבים מהם נפלו על משמרתם בהגנה על הארץ הזאת וחלב אימם על שפתותיהם.

זה כמה ימים שירושלים מופגזת על-ידי תותחים בריטיים שירו מוות ושכול מנבי סמואל. התותחנים טיווחו דווקא על 'שדות הקרב' המדומים שלנו ועל גג הרעפים של ביתנו. בהינף אחד גזלו את  מחוזות ילדותנו. רעפים ומרזבים נקרעו ממקומם ועפו כטילים בליסטיים. אבנים נעקרו, תריסי ברזל נשמטו אל מותם, חלונות נופצו ושברי זכוכית התפזרו לכל עבר. ריח כבד של מלחמה מילא את קני הנשימה.

מקלטים לא היו בנמצא. הורים וילדיהם מצאו מקלט ב'ארמון המשיח', בית ספר לבנות 'שפיצר', שבו למדו בנותיהם. משיח לא בא, גם לא טילפן. בחוץ התנהלה מלחמה וב'ארמון' פנימה נאבקו על כל אריח ומרצפת. מי שלא יכול היה לעמוד בריחות הזוועה של סוגרים משוחררים מפחד, יצא לעשן סיגריה בעולם המעלה עשן של אבקת שריפה.

לאחר שהאופה סירבה להציע לנו מחסה בכוך שלה כדי להציל את נפשנו. היא פתחה עלינו פה שכולו קיתון שופכין, דברי גידוף ועלבון שאנחנו מסכנים את חייה.

אבא אמר לה: "מרשעת, את לא תישרפי באש הגיהינום... אומר לך דווקא מילה חמה – שתשרפי באש התנור שלך שבו את אופה פיתות," כך אמר אבא כשפיקת הגרגרת שלו נעה מעלה ומטה ושיניו חורקות את עצמן למוות. נראה היה שבעוד רגע יהלום מכת מחץ באופה. האופה קפאה על שמריה.

אימא המיסטיקנית, שחזתה כל אירוע קודם התרחשותו, אמרה לאבא: "קרידו, די, תירגע, בוא נסתלק לפני שאיזה פגז יהרוג לי את הילד."

אבא היה חסר אונים ומידה של ייאוש נסוכה על פניו. ידיו מרושלות בעצלנות בצידי גופו, זיעה ניגרת מפניו וניכר שאין בו כוח להכניס סדר במחשבותיו. הבטתי בשפמפם צ'פלין המגוחך שלו והחרדה שלי הפכה לצחוק לא מבוקר. אבא הביט בי ברחמים כרוצה לומר: "הילד נעשה מג'נון."

בעיניים עצומות למחצה נגררתי בידיו החסונות של אבא. אימא השתרכה אחרינו ובפיה תפילה אישית שעליה חזרה: "רבי שמעון בר יוחאי... רבי מאיר בעל הנס... תשמרו לי על הילד. נר אדליק לנשמתכם..."

התקדמנו תחת אש תופת מבלי לדעת לאן. דילגנו על הסוס המת של מוכר הנפט. ריח חריף של פגרים מובסים קידם את פנינו. 

"נלך לביתו של השוחט חכם חבקוק הכהן. הוא ידיד נפש שלי," סינן אבא מבין שיניו, "המרתף שבו הוא גר והתפילות שלו יגנו עלינו מכל רע. בסוף הלילה יש שחר חדש ואולי כבר לא."

כדורים נותבים פילסו נקודות אור בשמיים אפלים. צרורות של מקלעים ופגזי מרגמה נורו בדרכנו אל ביתו של חבקוק השוחט. אבא נקש על הדלת בעדינות. איש לא ענה. אבא עמד רגע בבושת פנים אך עד מהרה אחזה בו תחושה של עזות מצח והוא דפק בחוזקה. אימא הציעה שנלך לדרכנו ויהיה מה שיהיה, כי 'פעם אחת מתים.' לא נמתין שהדלת תיפתח. אבא, שהיה סבור שרעש המלחמה אוטם את אוזניו של השוחט מלשמוע, המשיך לדפוק על הדלת לאורך זמן עד שבקע קול מעבר לדלת: "מי זה?!... בחוץ משתולל המוות. מי זה שובר לנו את הדלת?"

שמענו קול זועף ורוגז של אישה שהשבתנו את שלוות נפשה בימים של אש ומוות. להפתעתנו, הדלת נפתחה במקצת ונבלמה בשרשרת ביטחון. מבעד לסדק ראינו את האף העבה והמרחרח של השוחט.

"אין לכם בית שלכם? למה אתם מביאים לנו מזל רע?" אמר חבקוק מבלי לזכור חסד לידידות רבת השנים שלו עם אבא, "עוד רגע ייפול כאן פגז בגללכם וכולנו נמות כשעוד לא אכלנו ארוחת ערב..."

"חכם חבקוק הכהן," אמר אבא, "למה אתה אומר זאת? אנחנו ידידים כבר שנים רבות. אתה רוצה שנמות? היית כמו בן בית אצלנו. אכלת ושתית עד שבטנך כמעט התפקעה. הבית שלנו נפגע בהפגזה ואין לנו לאן ללכת. בבוקר בעזרת השם ובלי נדר נלך לדרכנו," סינן אבא מבין שיניו.

סוף סוף הדלת נפתחה.  אשתו של חבקוק השוחט נעצה בנו פנים חמצמצות ומבט עוין כאילו ניצבנו במסדר זיהוי פלילי. חשנו שאנו מואשמים ברצח-עם לפחות. חשנו שאנחנו פתחנו במלחמת השחרור, במלחמת העצמאות ובמלחמת הקוממיות. בעוד אנו מחכים שיציעו לנו כיסא או ספה להניח את עצמותינו השחוקות, חבקוק ואשתו הסבו לשולחן ואכלו בתיאבון רב כמו אין מלחמה בעולם. אשת השוחט הגישה לבעלה צלחת מרק ובה שייטו חתיכות עוף, מצרך נדיר בימים טרופים אלו. השוחט נגס בבשר ומצץ את העצמות אחת לאחת כחתול לקקן. עיניו אורו, ואני, הילד הרעב, נעצתי בו עיניים גדולות וחשתי שמזוויות פי יורד ריר כנחל איתן.

בעודנו עומדים החלפנו רגל ברגל והקשבנו לשריקות הפגזים וליריות הצלפים. אימא שלפה מתחת לשַׁל שלה קוביית סוכר ואמרה: "קרידו, תמצוץ את קוביית הסוכר. היא מסירה פחד. תמצוץ את הקובייה ואל תאכל אותה כי אין עוד!"

מצצתי להנאתי בקולי קולות למורת רוחם של המארחים. אבא נשא אותי על ידיו ואני נרדמתי על כתפו. השחר עלה ואבא אמר: "הנבלות הפסיקו לירות. הם בטח מתפללים וסועדים פת שחרית. גם אויבים זקוקים כנראה להפסקת אש – לתפילה, למנוחה ולסעודה."

ב

עם אור ראשון חזרנו הביתה מבלי לומר שלום. בפתח ביתנו ההרוס ניסינו לאמוד את הנזק – קידמו אותנו שברי זכוכית, גיבוב של סירים מעוקמים, צלחות וכוסות שבורות, רהיטים יקרי ערך מנותצים ומפורקים ושטיחים חרוכים. כר הנוצות שעליו הנחתי את ראשי מדי לילה היה קרוע ופלומות הפוך שבתוכו התעופפו והתפזרו על פני החדר כולו. הכר שאותו אהבתי ואותו הרחתי מדי לילה נפגע הלילה קשות. ריח חריף עמד בחלל המנותץ. 

אבא אמר: "טוב בית הרוס שלנו, מקורת גג אצל חבקוק השוחט. הבית נמצא במקום שהלב נמצא."

.אא נשאה בידה רסיס גדול של פגז שאותו שלפה מכרית הנוצות השסועה ואמרה: "נכון שהכעסנו את השוחט ואת אשתו והם הרגיזו אותנו, אבל קרידו, בל תשכח שהם הצילו את החיים של הילד ואת החיים שלנו... תראה את הרסיס שיכל לרסק את ראשו של הילד... הילד קיבל את חייו ואנחנו זכינו לילד במתנה."

"צדיקה שלי, התפילות שלך הצילו את הילד וגם אותנו," החניף לה אבא, "אם הראש של המפונק שלך היה מונח הלילה על הכר הזה היינו היום מתאבלים על בן הזקונים שלנו."

אימא אמרה: "קרידו, תברך את 'ברכת הגומל'... מה זה ברכת הגומל לעומת אשכבה לנשמתו של ילד?"

"שמתם לב, איך העורבים, הצוצלות והדרורים נעלמו?" ניסיתי להחליף נושא, ואימא, שהיתה חובבת ציפורים ידועה, אמרה: "כן קרידו, הציפורים חכמות יותר מבני אדם. הן יחזרו אלינו כשיפרוץ השלום." 

ג

בפתח חנות המכולת שלנו עמדו באותו בוקר רק  נשים. הבחורים לחמו, הבוגרים היו ביחידות משמר והקשישים שירתו בהג"א (הגנה אזרחית) ובנו ביצורים, מחסומי טנקים ועמדות ארטילריה.

מדי בוקר תחת אש צלפים, שריקות כדורים ונפילות פגזים, אבא חזר נושף ושואף ממאפיית 'ברמן' ועל גבו שק יוטה מלא כיכרות לחם. המנה הקצובה לנפש שקבע ברנרד ג'וזף, המושל הצבאי של ירושלים, היתה 170 גרם. אבא פרס כל כיכר לפרוסות בגודל ההקצבה לנפש. יומיים קודם אבא מצא כדור שירה צלף וחדר לתוך כיכר לחם ובנס לא פגע באבא.

"ניסים הם מצרך נדיר בימי מלחמה... לא כל יום מתרחש נס פורים או נס חנוכה," אמרה אימא.

באותו בוקר של המלחמה נאבקו עשרות נשים בפתח החנות על מנת הלחם היומית. לרגע הן נראו כאלמנות יווניות לבושות שחורים בכפר נידח, ולרגע הן דמו ללהקת עורבי-מדבר שחורים רעבים ללחם. כמו הוראה מגבוה, הן עמדו דוממות ולא הוציאו הגה מפיהן. היתה זאת שתיקה רועמת והרהור על בעל ובנים שיצאו לשדות קרב ואין יודע מה עלה בגורלם.

ההפגזה חודשה. חודשה המלחמה. היינו בשר תותחים. עננה של מוות ריחפה מעל השכונה. פגז רועם, עשן שחור, חלונות מנופצים ורעפים מתעופפים. הנשים נותרו נחושות ואף אחת מהן לא ויתרה על התור שלה. כסף לא היה בנמצא והלקוחות ביקשו מאבא: "תרשום בפנקס... נשלם לך אחרי המלחמה, בלי נדר אם נחיה."

הפגזים הלכו וקרבו לפתח חנותו של אבא, כאילו קצין תצפית קדמית מטַוֵוח את החנות למוות. תמו הניסים ונגוזו הנפלאות. פגז נפל בפתח החנות ברעם מחריד, עשן שחור וסמיך התאבך ועלה. רסיסים עפו לכל עבר. ריח כבד של אבקת שריפה עמד באוויר. משנמוג העשן נמצא שכמה מן הנשים נהרגו במקום. כמה מהן  נפצעו. בידיים מגואלות בדם אבא חבש את הפצועות עד שהגיע אמבולנס. החובש שהבחין בדם המכסה את אבא ממותניו ומטה היסס לרגע אם הדם שעל גופו הוא דם ההרוגות והפצועות או שדם שותת מפצעיו. בהינף אחד קרע החובש את מכנסיו של אבא וגילה שרסיס בגודל אגרוף פגע בו בחיבור שבין הירך למותן. בעוד החובש ממיין פצועות מתוך ההרוגות, הגיע אמבולנס שחור של 'גחש"א – גמילות חסד של אמת' – ואסף את ההרוגות.

הכרוז העיוור הכריז כמדי יום 'לוויה', המקוננות קוננו תחת אש מבלי להזיל דמעה וההלוויה יצאה לבית הקברות הזמני במחצבה נטושה שבפאתי הכפר הערבי שייח' באדר, לימים גבעת רם, שם הונחו הארונות זה מעל זה וכוסו בעפר, בתקווה שבמהרה תיפתח הדרך להר הזיתים. רק תשע-עשרה שנה מאוחר יותר נפתחה הדרך להר הזיתים.

הפצועות ואבא ביניהן הובהלו לבית החולים האנגליקני ברחוב הנביאים, שהפך לבית חולים לפצועי מלחמה. הכרוז העיוור הלך בגיא צלמוות מבלי שיאונה לו רע ובא למקום מחבואנו לבשר לנו על פציעתו של אבא. לא ידענו אם העיוור מסתיר מפנינו שאבא נהרג. לא ידענו מי מאיתנו יחרף את נפשו לבקר אותו בבית חולים. אימא שרטה את פניה בחרדה ויבבה יבבות של אלמנה ואני יבבתי יבבות של יתום. 

 האיש החסון, שבעברו היה ממורי הדרך הראשונים בארץ ישראל, שהוביל שיירות של עולי רגל על גבי סוסים ופרדות ונאבק בשודדי דרכים בוואדי אל חרמין, בואכה שכם, הפך לשבר כלי וזעק מכאבים. עוד באותו יום הוא נותח ובעודו מתאושש מסמי ההרדמה, הגיעה לבית החולים ידיעה שהלילה מתכוון האצ"ל לכבוש את שיח' ג'ראח ועל כן יש לפנות את כל המיטות ללא קשר למצבם החמור של הפצועים האזרחיים. הפצועים והפצועות נשלחו אל מותם והמיטות נשארו ריקות באותו לילה בציפייה לקלוט לוחמים פצועים. פעולת הכיבוש לא יצאה לפועל באותו לילה והמתינה למלחמת ששת הימים. אבא הפצוע חזר ושאל חרף פציעתו: "מי יביא לחם מהמאפייה?"

ד

הכפור בלילה שאחרי פציעתו של אבא היה קשה במיוחד. האמבולנס הוריד את אבא בבית ישראל, ליד מחסום אבנים, כשמונה מאות מטרים מדירת המרתף שבה מצאנו מקלט. השמיים היו מוארים מפצצות תאורה, פגזי תבערה הציתו אש. שרשרת אין סופית של כדורים נותבים פצעה את שמי הלילה השחורים של ירושלים.

חרף פציעתו הקשה והתפרים שנפרמו, אבא זחל שותת דם. נפש חיה לא נראתה בסמטאות. ממרחק נשמעו יבבות של כלבים ויללות חתולים. נשמעו בכיות של תינוקות מפוחדים. אבא ראה את המוות ההולך וקרב ומבלי משים מילמל פסוק של המשורר ההודי טאגור: "כל ילד בהיוולדו מביא עימו את הבשורה כי לא ניחם אלוהים בעשותו את האדם." לוחמים במצבו בשדות קרב זוכים לעיטורים. אזרח אומלל הדואג ללחם בזמן מלחמה, נשאר ללא משענת בזמן מלחמה. זעקותיו נבלעו באש המלחמה. לאחר שעות של אובדן דם זחל במאמץ עילאי לשער החצר שבו הסתתרנו ומצא שהשער נעול. אין יוצא ואין בא. הדיירים נבלעו בתוך הכוכים, מפוחדים וחוששים מפני פלישה של אוייב אכזר. הם לא ידעו אם ישרדו את הלילה.

לא היה באבא כוח להקיש בחוזקה על השער. הוא גנח ונאנח עד שהקולות הדואבים הגיעו לאוזניה של קשישה שהלכה לבית הכיסא המצחין, האחד והיחיד בחצר, ששימש עשרות דיירים. "מי זה מסתובב בזמן מלחמה?" שאלה הזקנה, ואבא השיב בשארית כוחותיו: "זה אני. פתחי את השער."

"מה אתה עושה בחוץ? אתה חי? אמרו שאתה כבר מת. אצלך כבר מתאבלים ואתה חי", המשיכה הזקנה לנהל דיאלוג של גניחות ואנחות משני צדי השער בין אישה בשר ודם לבין רוח רפאים. עד שלבסוף התרצתה הזקנה ופתחה את השער ומצאה את אבא טובל בתוך דם בדמדומי שחרית.

אין מחזה קשה ממראה של ילד המביט בדמות הנערצת של אביו 'גיבור הילדות', ההופך במחי רסיס פגז לשבר כלי. אימא גילתה נחישות, אזרה עוז ואמרה: "קרידו, זה לא הזמן לבכות ולהתאבל על אבא. זה הזמן לעזור לו. כוחותיו הולכים ואוזלים. אני לא רוצה להיות אלמנה ואתה יתום מלחמה."

אימא, שתמיד הגנה על בן הזקונים שלה, כבר לא חששה לחיי. היא דרשה ממני בתוקף "קרידו, תלבש חם ותצא להזעיק את ד"ר נפתלי, רופא השכונה היקה."

מצאתי בתוכי כוחות נעלמים. ילד בן שתים-עשרה, שעד אתמול היה מפוחד, הלכתי בין הכדורים השורקים ובין מטחי הפגזים לחפש רופא לאבי. נזכרתי באנריקו, הנער בספרו של אדמונדו דה אמיצי'יס 'הלב'. הלכתי בעקבותיו של אנריקו אל דוקטור נפתלי, שללא היסוס נטל את תיק העור התפוח שלו ויצאנו במרוצה בין כדורי צלפים ומטחי פגזים להציל את אבא.

"חייבים להעביר אותו מיד לבית חולים טיכו, שהפך מבית חולים לחולי עיניים לבית חולים לפצועי מלחמה," קבע דוקטור נפתלי. 

העברנו את המת-החי באלונקה כבדה שנשאו אותה נשים וילדים עד לטנדר ששימש בעבר להובלת ירקות ופירות.

אבא שכב נים ולא נים בין סדינים בוהקים של בית חולים לפצועי מלחמה, שנראו כתכריך. פניו של אבא היו חיוורות כפני מת. ישבתי לידו שעה ארוכה ואחזתי את ידו הקרה. לפתע הוא פקח עין תורנית ולחש בקול מאוב: "יָא אֶבְּנִי, תאכל את פיסת העוף שבמרק... לי זה כבר לא יעזור."

בן-ציון יהושע

* * *

מתנה אבהר

כך נאחזנו בלב ובנפש חפצה בארץ הזאת

סיפורן של משפחות אבהר וכוכבי מיוצאי עולי תימן

ערכה והביאה לדפוס: ד"ר ארנה גולן

נולדתי ברחובות בשכונת מרמורק, ביום 22 לנובמבר 1931, להוריי אסתר מעודה אהרון כוכבי. שם משפחתם המקורי היה מנאג'ם (בעברית: כוכבים) שרעבי, אך הם המירו את השם בשם עברי מתוך גאווה ציונית עם עלייתם ארצה במרץ 1930. אבי הוא יליד תימן אך הם עלו מעדן, לשם הגיע אבי בנערותו, כשהתייתם משני הוריו והוברח על ידי ראשי הקהילה לעדן, כי התימנים נהגו לחטוף את הילדים והנערים היהודיים היתומים ולאסלם אותם כשהם חסרי הגנה. הוא נולד בעיר תעז שבדרום תימן, זו העיר שבה נולד החכם והמשורר התימני הנודע, שלום שבזי, ואבי היה גאה על כך, וכשהגיע לעדן, שם היה אז שלטון בריטי, דאגה לו הקהילה היהודית שם ובעיקר משפחת בנין העשירה ורחבת הלב. הם גם דאגו לו לעבודה, על מנת שיהא בכיסו כסף לצרכים דחופים, והוא עבד כמוכר בדים והתמחה בכך, עד שתמיד התגאה בפנינו כי היה טאג'ר, כלומר – מוכר בדים. הקהילה בעדן גם דאגה להשיא אותו והם חיתנו אותו עם אימי, שהיתה יתומה מאב, ואימה, שהגיעה מתימן, התקשתה לפרנס את כל ילדיה. עד לנישואיה בגיל צעיר מאוד, אימי גרה כנערה אצל דודתה לאה, אחותה של אימהּ. לדודה היתה בת בגילה של אימי והיה להן תפקיד: כל בוקר יצאו שתיהן לקושש עצים לתנור לאפיית לחם ולבישול אוכל, והיה ביניהן הסכם. אם הלחם הצליח – אמרו שאימי הכינה אותו ואם לא – הרי עשתה אותו בת הדודה.

 שנים ספורות לאחר נישואיהם של הוריי החליטו השניים לעלות לארץ ישראל. אבי תמיד חלם על עלייה לארץ והיה ציוני, אבל לאחר שהם שכלו בעדן את שני הבנים הראשונים, הבכור שנקרא "טוב" והאח השני שנקרא |שלום", שנולדו להם שם אך חלו במחלות שונות בעודם תינוקות ונפטרו, הם החליטו לצאת מיד לדרך. אז גם נדרה אימי נדר שאם תיוולד לה בת היא תקרא לה מתנה.

לצאת לדרך לארץ זה כלל לא היה פשוט בתקופה ההיא, אך אבי שהיה ציוני וחלם תמיד להגיע לירושלים, לא נרתע. כנראה שכך עשו את דרכם: באונייה הם הגיעו עד אלכסנדריה וברכבת עשו את דרכם עד דרום הארץ ואיכשהו הגיעו בשנת 1930 בחודש מרץ לתחנת המעבר בעתלית. שם חוו חוויה קשה, שבמשך שנים אימי היתה שבה ומספרת עליה בהתמרמרות, על כך שריססו את ראשיהם נגד הגזזת. אבל הם לא נפגעו פיסית ולא קרה להם דבר.

בארץ הם עיברתו את שם המשפחה לכוכבי. מעתלית הם נסעו לתל אביב ושם פנו לרחוב העלייה, לסוכנות היהודית, שהוקמה שנה קודם וטיפלה בעולים שהגיעו –  בבקשה לסידור מגורים, כי לא היה להם מושג על החיים בארץ.

אבל שם אמרו להם שכבר הגיע לארץ בן משפחתנו, הלא הוא הדוד זכריה, אחיו של אבא, והיות והוא ערירי ואין לו אישה ולא ילדים אך הוא קיבל דירה, אמנם קטנה של שני חדרים אך כך היה אז, בשכונת מרמורק אשר ברחובות – הרי הם יצטרפו אליו והוא יקצה להם את אחד מחדרי דירתו. ומכיוון שאז עדיין לא היו להם ילדים, בתמימותם ובחוסר ברירה קיבלו הוריי את ההצעה, וזו היתה טעות קשה. כי סמוך למעבר של הוריי לשם נולדתי, אני ב-22 לנובמבר בשנת 1931, י"ח בכסלו תרצ"ב, ואחריי נולדו באותה דירה קטנה עוד שלושה אחים. אז הדוד כבר לחלוטין לא רצה בנו, כי הרעש שעשינו והצפיפות שנוצרה לא נעמו לו והוא מירר את חיי הוריי. אבל בחוסר ברירה נאלצנו כולנו לקיים את הסידור הזה במשך שנים אחדות שבהן נולדתי אני וגם אחותי בת ציון ועוד שני אחים. וכאן כדאי לציין כי לכל ילדיהם – לבסוף היו להם שמונה ילדים –  העניקו הוריי שמות בעלי משמעות ציונית או של אמונה ומסורת, כמו חמדה, בת ציון, ציפורה, יונה, שושנה, אליהו, אורי.

וכאמור, אני כבר נולדתי ברחובות, בשכונת מרמורק, ולמעשה הייתי להם הבכורה. באושרם הם אכן העניקו לי את השם "מתנה", כי הייתי להם כמתנה, ובתקווה שהשם יביא לי בריאות, מזל וחיים. אני גם נולדתי בבית, כיוון שלא היה בית חולים קרוב, וכפי שראיתי בלידת ארבעת אחיי הצעירים ממני, שנולדו לערך כל שנתיים זה מזה ברחובות (האחרון שנולד שם היה אחי אליהו, שהיה חולה כל שנותיו ולבסוף נפטר צעיר) – אימי היתה קושרת חבלים סביב המיטה ומכינה אותה ללידה כדי שיהיה לה במה לאחוז ולמשוך בשעת חבלי הלידה ובכך גם לזרז את יציאת התינוק לידי המיילדת. כזאת היתה אומא שלנו. תמיד נהגה באומץ ובלא מילת תלונה. החיים היו אז פשוטים ונהנינו מדברים פשוטים ולא דרשנו הרבה.

כל אותן שנים ברחובות אבי עבד לפרנסתו ולקיום משפחתנו שהלכה וגדלה ועד שנת 1940 כבר מנינו ארבעה ילדים. הוא עבד בפרדסים שבמושבה רחובות, בהשקייה, בעיבוד האדמה  ובקטיף, ואימי גידלה את הילדים, עד שלבסוף, לקראת הקמת המדינה,  מנינו שמונה ילדים, שני בנים ושש בנות. היינו בית עם אמצעים מוגבלים אבל היתה  שמחה וחיים משותפים.

כאמור, ארבעה מאיתנו נולדו ברחובות והאחרון היה אליהו שנולד בפברואר 1940, אבל כבר קודם לכן נאלצנו לעזוב את בית הדוד כי הוא ממש גירש אותנו מביתו. עם זאת, למרות שסילק אותנו, הוא אמר: "אבל את מתנה תשאירו לי. אני אגדל אותה כבת."

כמובן שבקשתו לא התקבלה אבל לנו לא היה לאן ללכת. ואז, אימי מצאה מחסן לכלי עבודה  סמוך לבית הדוד, רוקנה אותו ולשם הכנסנו את חפצינו וגרנו שם חודשים ספורים בצפיפות קשה.

אבל יש לציין, כי באותן שנים ברחובות, גם כשגרנו במרמורק, למדתי בגן בשכונת שעריים, שכונת התימנים שהיתה על גבעה. למדתי בו  עד גיל שש ומאוד אהבתי את הגן הזה ואת הגננת. עד היום זכור לי עד כמה הייתי שוקעת במשחקים עם החומר המיוחד שהביאה לנו הגננת לגן והייתי עושה ממנו צורות ובובות. ומי יודע? אולי היתה צומחת ממני פסלת. אבל אז לא חשבנו כלל על דברים כאלה והסתפקנו במועט. ואילו הגבעה אינה קיימת עוד. בנו עליה בית כנסת וכל השכונה שינתה שאת פניה לבנייני קומות גבוהים ולבנים, רחוקים מאוד מאותה תקופת התמימות שלנו.

אבל לי זכור עדיין איך היינו הולכות יחדיו לגן ולקייטנה, אני ואחיותיי מזל ובת ציון, ואיך קרה מקרה שבו בדרך, בחוסר תשומת לב, נתקעתי במשאית שחנתה בדרך העפר ובורג פצע את מצחי ודם רב נזל. חזרנו הביתה בבהלה, אבל אימי שמה קפה על המקום הכואב ושלחה אותנו בחזרה לקייטנה. כך היה אז, בלי פינוק ותרופות אבל גם בלי זיכרונות קשים. גם התחלתי ללמוד בכיתה א' בבית ספר יסודי על יד מכון ויצמן.

אבל תקופת תמימות זו נקטעה בשנת 1940. אבי פוטר מעבודתו בפרדסים, כי סגרו את הנמלים בגלל המלחמה ולא היה יצוא של תפוזים. הכול נעצר. זו היתה תקופה קשה למשפחה, אבל לי היו רגעי אושר, כי זכור לי איך אבא, שהיה בבית מחוסר עבודה, הקדיש לי מזמנו ולימד אותי לקרוא בספר "חברי", שהיה ספר למתחילים ללימוד עברית. אבל כסף לא היה בבית וזכור לי היטב איך יום אחד לא רציתי ללכת לבית הספר כי לא היו לי נעליים תואמות אלא שתיים שצורפו משני זוגות שנקרעו.

המצוקה בבית היתה כל כך גדולה, שכאשר הייתי חייבת ללכת לרופא שיניים, הייתי מוכנה ללכת רק בתנאי שאבי יבטיח לי חלב לשתות! ולא רק חלב לא היה. אפילו משחת שיניים לא היתה והיינו מצחצחים שיניים עם מלח. ביד לקחנו מלח ושיפשפנו בו את השיניים. מקלחת חמה ודאי שלא היתה. חיממו אז מים על פרימוס והתרחצנו בתוך "פיילה", שהיתה אמבטיית פח שהונחה בחדר.

כל המצב הזה התחיל בשנים 1935-1936 ובהיעדר פיתרון אחר אבא הצליח למצוא פרנסה דלה במכירת ספרי קודש. ומעניין, שבאותה תקופה זכור לי היטב איך אבא היה יוצא מדי לילה לשמירה והיה לו רובה שהיה שם אותו על כתפו כשיצא עם ערב כי זו היתה תקופת המאורעות.

עד שבשנת 1940 שתי הדודות שלי, אחיותיו של אבא, שגרו בתל אביב, בכרם התימנים, הציעו לנו שנעבור לכרם כי שם לבטח תימצא לנו פרנסה. וכך ארזנו את מעט חפצינו, עברנו לתל אביב, והגענו לכרם התימנים לאחר תקופת התלבטות, במחצית 1942. אך היכן נגור?

אבי מצא עבודה בסבלות בשוק הכרמל ובכל מיני הובלות וכך עלה בידי הוריי לשכור לנו חדר  אחד, לא דירה, במרכז כרם התימנים, בשעה שאז כבר מנינו שישה  ילדים. אבל הוריי מעולם לא התלוננו. תמיד התמודדו וגברו. אלא שהיה עוד קושי שגילינו במשך הזמן, שבכרם המשיכו לנהוג לפי החוק הטורקי שעל פיו על שוכר חדר או דירה לפנות אותם לאחר תשעה חודשים, וזו היתה "מכה" קשה, כי נאלצנו לנדוד בתוך כרם התימנים מחדר שכור אחד למשנהו. זכור לי היטב איך הגענו, אחרי שנים אחדות, לחדר בדרום מערב הכרם, ברחוב מאה שערים מול פינת נחמיה של היום, במקום שמצוי בו רחוב הכובשים, והיום זו חנייה בחניון של שוק הכרמל. אבל שכרנו שם חדר גדול שצורתו מלבנית, ולא היה חשוב לנו שדלת הכניסה היתה רעועה. בפינה השמאלית של החדר סידרו המשכירים מטבחון קטן, מטר על מטר, בלי דלת מפרידה. העמידו מדף מקרש ועליו עמדו פתיליה ופרימוס. מתחת למדף היה מעין ארון לכלים ומצרכים. השירותים היו משותפים עם עוד משפחה ברוכת ילדים וזה היה קשה לכולנו. ומעל הכול, יש לי זיכרון מר מתקרית שיכלה להיגמר באסון בנפש. ומה קרה?

 כל ערב שבת היה חוויה מיוחדת לנו. מנורת נפט דלקה בחדר, נרות שבת דלקו והיו עשויים מצמר גפן מגולגל וטבול בשמן שהונח בקערית שמן ומים שאימי הכינה. לאחר הקידוש ידענו שתתחיל הארוחה הטובה בשבוע. לאחריה כל בני המשפחה ינומו את שנתם ויהיה לילה שקט  ולמחרת יום מנוחה. ואכן, לאחר הקידוש שרנו שירי שבת והארוחה התנהלה כשכל בני השפחה ביחד והאוכל הטעים של אימא מנעים לנו את ערב שבת.

כל אותו זמן, במטבחון הקטנטן עמד על פתיליה מעין סיר פח גדול, שהיה קודם פח שמן שאימי פתחה, ובתוכו הניחה אמא את סירי האוכל והג'חנון ליום המחרת, ובצדדים עמדו בקבוקי מים רותחים, שהיו מוכנים לקפה של הבוקר. לאחר הארוחה היתה אימי עוטפת את הבקבוקים בכל מיני בדים ובשק יוטה על מנת לשמור על חומם למשך כל הלילה, וריח האוכל שחיכה למחר מילא את כל הבית.

ערב שבת אחד, באמצע הלילה, אני מתעוררת בבהלה. ריח עשן סמיך ממלא את החדר והמחנק נורא ואני רואה שהמטבח כולו כאילו בוער באש. בבהלה אני מעירה את הוריי ואימי קפצה בבהלה, אבל במהירות הבינה מה קורה ובלי פאניקה השתלטה על השריפה בעזרת מים והרבה בדים רטובים כשהיא מסתכנת בעצמה. אני לא זוכרת מה אני עשיתי באותו זמן, אם עזרתי לאימא או שהייתי בהלם. אבל היום, כשאני כותבת ורואה את הדברים שוב בזיכרוני כמו חיים, ולעיניי עולה המטבח הבוער והאש והעשן, אני יודעת שהכול יכול היה להיגמר אחרת לולא התעוררתי מתוך המחנק ואלמלא היתה אומא מגלה תעוזה כה גדולה. אכן, החיים לא היו קלים.

אלא שהקשיים לא נגמרו בכך. היות והיגענו במחצית השנה, סירבו לקבל אותי בבתי הספר הקרובים לכרם התימנים ואשר בהם הייתי אמורה ללמוד. וכך נשלחתי על ידי הוריי, שהיו נתונים במצוקה כלכלית חמורה, ילדה בת 10, יחד עם בת דודתי, לעבוד בעבודות בית אצל נשים בעלות יכולת, ועד סוף השנה עזרתי בפרנסת הבית.

כשהחלה שנת הלימודים הבאה אכן התקבלתי ללימודים בבית הספר לבנות "זרובבל", שאינו קיים עוד. בית הספר שכן ברחוב קלישר והיה בהנהלתה של הדסה ליפשיץ הזכורה לטוב. לאחר שנים  נפגשנו איתה, אני ועוד תלמידה מהכיתה, בירושלים בבית קפה, שם קבענו להיפגש לאות תודה. וזה היה מרגש ומיוחד. אבל זמן לא רב לאחר מכן נודע לנו שהיא נפטרה.

אבל אז, כשהגעתי לבית הספר, הכניסו אותי לכיתה ג' למרות גילי ואנחנו קיבלנו זאת, כי אז קיבלו את סמכות המורים ולא שאלו דבר. ואמנם, אהבתי את כתה ג' כי אהבתי את המורה שולמית הורנשטיין, הזכורה לי עד היום לטובה, ואהבתי את בית הספר ואת הלימודים, וגם את המורה שושנה שטיינשיין, המורה לטבע, כי למרות שחסרתי הרבה כי נשארתי לעזור לאימי בבית, היא תמיד חיכתה עם הניסויים לימים שבהם הגעתי.

המשכתי ללמוד שם עד שסיימתי את בית הספר היסודי בכיתה ח', ביוני שנת 1947. לצערי, לא סיימתי בית ספר תיכון, כי האירועים בארץ קטעו הכול, אמנם הספקתי לסיים את כיתה ט' בבית הספר "אחד העם" לשיעורי ערב, אבל זה כבר היה בתקופת מלחמת השחרור ואווירונים הפציצו את תל אביב. זה היה הישג גדול בשבילי שסיימתי בכוח הרצון ולמרות המצב הכלכלי הקשה שמונה כיתות ועוד לימודי ערב ויצאתי עם תמונה ותעודת סיום! במשך שנים הייתי גאה בהישגיי בלימודים למרות התנאים הקשים.

אחרי סיום היסודי אימא של בת דודתי, דודה לאה, שאף היא היתה במצב כלכלי קשה, מצאה לי ולבת דודתי עבודה במשתלה שהיתה פעם על יד עיריית תל אביב והיתה שייכת למשפחה בעלת יכולת. בתמורה קיבלנו ארוחת צהריים טובה ובוודאי גם כמה פרוטות אבל היינו גאות שיכולנו לסייע בפרנסת המשפחות שלנו.

לאחר זמן התחלתי לעבוד בבית החרושת הנודע אז צ.ד. (כך קראו את שמו: צה.דה) לשוקולד, ועבדתי בו עד שהתגייסתי לצבא וגם אחר כך, אפילו לאחר שהתחתנתי המשכתי לעבוד שם, שבע שנים בסך הכול. זו היתה עבודה של ממש, עם משכורת, אמנם לא גבוהה אבל מובטחת. אני עבדתי במחלקת הוופלים, שהיתה בקומה השנייה, והיתה ידידות בינינו, העובדות. חלקנו עבדנו באיסוף משטחי הוופלים, חלקנו  במריחת השוקולד ואחרות  עבדו באריזה. איש לא חלם אז על המכונות של היום אבל האווירה היתה טובה.

כידוע, בשנת 1947השתנה הכול עם האירועים הגדולים שאירעו בארץ. קודם כל, התקבלה בהצבעה באומות המאוחדות ההכרה במדינת ישראל. עם  היוודע התוצאות פרצה בכל רחבי העיר תל אביב שמחה וצהלה אדירה, ומחולות וריקודים סוערים פרצו בכיכרות. כל תושבי שכונת כרם התימנים הגיעו לכיכר מוגרבי הסמוכה וצהלו ולאורך רחוב אלנבי הלכו אנשים בשירה וריקודים, אבל לי לא הירשו הוריי ללכת אל ההתקהלויות הגדולות וכך לא זכיתי לראות בעיניי את השמחה הגדולה, רק לשמוע את הדיה מרחוק. השמחה נמשכה עד אור הבוקר, אבל לא ארכה זמן רב כי כבר בבוקר החלה מלחמת השחרור. והיא החלה גם סמוך אלינו, ביפו וגם בתל אביב. יותר מזה, כבר באותו ערב התחילו הערבים לירות מן המסגד חסן בק שעל החוף לכיוון תל אביב והושבתה השמחה. גורלנו שלנו, של משפחת כוכבי, היה לא פשוט, כי בדיוק באותם הימים  שכרנו חדר בבית שהיה בכרם התימנים אבל בכיוון המסגד וירו עלינו.

עוד באותו היום הגיעו חיילינו אלינו הביתה והורו לנו לעזוב מיד את הבית כי הוא נועד להריסה. ומה נעשה?

ארזנו הכול במהירות כאשר כל הזמן ירו עלינו מהמסגד ואני ואימא נצמדנו לקרקע, עד שיצאנו מהבית והפכנו לפליטים חסרי קורת גג. לא ידענו לאן נלך.

בחוסר ברירה פנינו לבית הכנסת שברחוב נחמני, פלשנו לתוכו, התמקמנו בו עם אנשים פליטים נוספים, חמש משפחות, שהיו בהם בוכרים, פרסים, אשכנזים ואנחנו – תימנים, קיבוץ גלויות ממש, אבל הסתדרנו יפה מאוד. תשעה חודשים חיינו בבית הכנסת כשאנחנו מתמקמים בין הספסלים שבעזרת הנשים, אבל כולנו נשארנו יחד. העירייה עזרה לטפל בילדי מפונים, וגם ילדי דודותיי נעזרו בסידור הזה והילדים היו בבית ברחוב מזא"ה, אבל אנחנו נשארנו כולנו בבית הכנסת.

למזלנו, העירייה נרתמה למבצע עבור הפליטים ובנתה שיכונים מיספר עבורם ברמת ישראל, שנחשבה רחוקה והחלו לגור בה עולים חסרי דיור. ואז הודיעה העירייה  לנו, שוכני בית הכנסת, שנוכל לעבור לרמת ישראל, כי שם בנו שיכונים לעולים ולפליטים ועבור תשלום שנחשב לא גבוה. קפצנו על המציאה וההזדמנות וכך, במחיר של 100 לירות (של אז!!! זה היה הרבה אבל מעט יחסית) שאותן שילמנו בתשלומים, קיבלנו דירה של 2 חדרים קטנים והיינו מאושרים. וכך  הגענו סוף סוף למנוחה ולנחלה ונפתח שלב חדש בחיינו.

לקראת סוף שנת 1948 התגייסתי לצבא, עברתי אימונים במחנה 80 בפרדס חנה, שירתתי במטכ"ל את כל שירותי הצבאי והשתחררתי בסוף 1950. עם השחרור חיפשתי עבודה ושוב התקבלתי לעבודה בבית החרושת צ.ד. ועבדתי שם שבע שנים תמימות עד שנישאתי ב-12 לחודש ספטמבר 1955 לבעלי דני (דניאל) אבהר, אף הוא מיוצאי עולי תימן ונולד כמוני בארץ.

היכרתי אותו דרך חברה שעבדה איתי בבית החרושת, בחתונה שבקושי הסכמתי ללכת אליה איתה לפי בקשתה, על מנת שלא תהיה לבד. את תולדותיו אביא בפרק נפרד כי הוא כתב הכול למען ילדיו ונכדיו. וכיוון שהיה נכה צה"ל קיבלנו דירה ברמת החיל, שהיתה אז שכונה חדשה ורחוקה מאוד מהעיר, אבל היינו מאוד מרוצים.

פעם היתה לי הרפתקה מעניינת עם משה דיין. כי כשעמדתי על יד בית החרושת וחיכיתי לאוטובוס, עצרה על ידי מכונית צבאית ובה נהג לא אחר ממשה דיין. הוא הציע לי טרמפ  וממש הופתעתי. וכשעליתי הוא ניהל איתי שיחה עניינית על שירותי הצבאי ועל ענייני העבודה. ואת זה חשוב לספר. ברמת החיל נולדו שתי בנותינו הבכורות, אורנה (1956), ואלונה (1959), בשנת 1963 עברנו לרמת אביב, גם זו היתה שכונה חדשה אז, לרחוב אנדרסן 10, ועד היום אני גרה קרוב אליה. בדירה זו נולדו אביעד ואוסנת ולכל ילדינו נתנו שמות שמתחילים באות א', כמו האות שבה נפתח שם משפחנו. ארבעתם גם למדו בבית הספר "ניצנים" שבסוף רחוב אנדרסן, ומעולם לא היו "ילדי מפתח" והם נעשו לילדים מוכשרים וישראלים למופת.

לא עבדתי עד לשנת 1984,עד  שארבעת שילדיי בגרו כי רציתי לתת להם, כאמור, את הטיפול הטוב ביותר. אבל  באותה שנה קיבלתי הצעה לעבוד בגן ילדים, הסכמתי כי הגן היה קרוב לביתי והעבודה משכה את ליבי והתקבלתי לעבודה כסייעת לגננת  בגן תמר של עיריית תל אביב, הגן היה  בקצה רחוב התנאים, ואכן לא רחוק מביתי.

מאוד אהבתי את העבודה בגן הזה עם הילדים ועבדתי עד דצמבר 1990, וזה הדבר הטוב ביותר שעשיתי בחיי, כל כך אהבתי את הילדים ואת העבודה, ורק לקראת שנת 1991 יצאתי לפנסיה כשאני בת 58 על מנת לעזור לילדיי. אבל בכל השנים שבהן עבדתי בגן וגם חמש שנים לאחר מכן, למדתי במשך  20  שנה במסגרת "תהילה". אלה היו לימודים פעמיים בשבוע בשעות הערב והם נועדו להשכלת מבוגרים שלא זכו להשלים את לימודיהם בתיכון.  הלימודים התקיימו בבית הספר "תחכמוני" שהיה ברחוב לילנבלום בהנהלת חיה יוסט בהתחלה ואחר כך נחמה בסוק וחיה מנרבי, שאני זוכרת אותן מאד לטובה. אהבתי מאוד את השיעורים האלה וגם זכיתי לשבחי מוריי, ועד היום זכור לי איך שיבחה מורתי תמר את העבודה שעשיתי בנושא ירושלים. למדנו היסטוריה, גיאוגרפיה, תנ"ך, מתימטיקה ועוד, שקדתי על הלימודים והרגשתי שהעולם נפתח בפניי. גם חברות רכשתי שם ואחת מהן, צביה חדד, למשל, כתבה לי עם סיום הלימודים: "כיצד אוכל להודות לך, לחבק אותך ולומר לך: אין כמוך."

עם פרישתי נהניתי מהזמן שהיה לי. עזרתי לבנותיי בגידול נכדיי ובפברואר 1991 אפילו נסעתי לראשונה לחוץ לארץ ונסעתי לבדי ולארצות הברית, למרות שלא ידעתי מילה באנגלית! נסעתי אז לבתי אלונה, שנסעה לשנה עם בעלה לעיר דאלאס במסגרת עבודתו האוניברסיטאית, והיא ביקשה מאוד שאבוא לסייע לה לפני ואחרי לידת בנה השני, ארז.

שהיתי שם שלושה חודשים, אבל זו היתה הרפתקה להגיע לשם כשאני לבדי ואיני יודעת אנגלית. לא יכולתי לקרוא אפילו את השלטים בשדה התעופה. אבל הגעתי, והם חיכו לי בשדה התעופה בדאלאס. לאחר טיסה זו כבר נסעתי במשך השנים לטיולים מאורגנים בסקנדינביה, סין, תאילנד, רומניה ואיטליה.

בארץ אני מתעמלת ושומעת הרצאות ב"בית הלוחם", כי בעלי היה נכה צה"ל כזכור. וגם התנדבתי במשך שנים בליגה למלחמה בסרטן, והוזמנו מיספר פעמים לבית הנשיא לאות הוקרה.  עם יציאתי לפנסיה גם הצטרפתי למקהלה בהנהלת אפרת קניל המקסימה ואני ממשיכה עד היום להופיע איתה ובניצוחה. ואפילו למדתי לשחות בגיל 75.

ועוד אוסיף, שכאשר היגעתי לגבורות בשנת 2011 הפתיעו בנותינו אותי ואת בעלי, והזמינו את כולנו יחד לחוף נחשולים. היינו שם כל הילדים, החתנים והנכדים המקסימים בוילה אחת, כי אני העדפתי את זה על מסיבה באולם או במסעדה. היום יש לי 11 נכדים, 6 מהם מהבן שלי שחזר בתשובה אבל אנחנו שומרים על קשרים טובים והדוקים. היה לנו שם מפגש פנטסטי ונהניתי מאוד. באותה שהייה עם הילדים  ומשפחותיהם חשתי כי אכן נאחזנו באהבה בארץ הזאת וזכינו לאושר משפחתי.

בעלי דניאל, שכולם קראו לו דני, אבהר, נולד בארץ בכ"ז באלול תרפ"ו בתל אביב. הוא היה לי שותף טוב לחיים ולגידול הילדים ופירנס אותנו במסירות. הוא היה נכה צה"ל ממלחמת השחרור וגם עובד עיריית תל אביב, עבד כנהג והתנאים שם היו טובים. הוא נפטר בביתנו בגיל 89, בכ"ז סיון תשע"ה, ממש סמוך לגיל 90, והוא תמיד הצהיר כי הוא רוצה למות בן 90. הוא נפטר לאחר מחלה שנמשכה כחמש שנים ונהגנו בו בכבוד ובאהבה בביתנו. הוא נפטר ביום ראשון, בשעה 13.00 בעודו יושב על הכורסא לבוש ומהודר, ונקבר בקרית שאול. יהא זיכרו ברוך.

בפרק הבא אביא את תולדותיו כפי שהוא עצמו כתבן מתוך דגש על תרומתו לעצמאות ישראל.

כתבה וסיפרה: מתנה אבהר.

ערכה והביאה לדפוס: ד"ר ארנה גולן.

* * *

חנה סמוכה מושיוב

אוניברסיטה

פרק א' : על לימודים חברה וחבר

לא גדלתי בסביבה של אקדמאים, ועד שהתחלתי ללמוד לבגרות, לא ידעתי מהי אוניברסיטה. מי רשאי ללמוד בה, ומה לומדים בה? פעם מזמן, כשהייתי ילדה קטנה, נערה שאלה אותי, מה תרצי ללמוד כשתהיה גדולה? עניתי לה בשאלה, מה המוסד הגבוה ביותר שבו אפשר ללמוד? והיא ענתה, אוניברסיטה!!! אמרתי לה, אלמד באוניברסיטה. מילה שבקושי ביטאתי אותה ולא ידעתי את משמעותה. 

מקטנות, המשאלה היתה, לא להיכנע! ולהגיע גבוה, על אף הכול! שלא באשמתי, משהו השתבש בדרך, אך חזרתי למסלול. העדפתי ללמוד ולא לבלות. הצלחתי לעשות בגרות, ועולמות חדשים לגלות. הלימודים היו כמו מים צוננים, את נשמתי מפרים ומרווים ועלי מגוננים, מעמד וביטחון בי נוסכים, והרבה כאב ותסכול ממני חוסכים.

הרעב ללמוד, לאחר סיום הבגרות, לא ידע שובע. התיאבון נפתח, עוד דלת סגורה, בפניי תיפתח. את פעמי שמתי לאוניברסיטה, ומהדרך הזו איני סוטה. יש לי את כל הכלים, את החלום הזה אגשים. זו לא בדייה, אצליח לגמוע מעוד חווייה, שנשמעה הזוייה. האם אגיע לרווייה?

לפני שתעודת הבגרות היתה בידי, ועוד לפני שהדיו, שבה הודפסה, התייבשה, נרשמתי לאוניברסיטה. השתוקקתי ללמוד ספרות, בזכות המורה, שלימד לבגרות, ורציתי לגעת בידע, ולרכוש אותו כמותו, רציתי להיות בצלמו ובדמותו. אהבתי אותו!

בחירת חוג שני. מאחר ואז לא היה באוניברסיטה חוג מוגבר בספרות, נאלצתי לבחור חוג נוסף. עיינתי בידיעון, ואותי כבש החוג לגיאוגרפיה. בזכות הציון המצוין שהיה לי בתעודת הבגרות, האמנתי שאתקבל בלי כל התנגדות. הלימודים בחוג זה עליי תפורים, בגלל שהם מחייבים הרבה סיורים. ואפשר גם "לעשות חיים", כחלק מהלימודים.

נרשמתי ללמוד ספרות וגיאוגרפיה. מקצועות שאין ביניהם שום קשר. דווקא בשל כך, משני העולמות, אקח. אהבתי נופים וטיולים והייתי סקרנית להכיר יבשות וימים. כנערה, התכתבתי עם חברות בארץ ובעולם, ושלחנו האחת לשנייה גלויות נוף, שאהבנו לאסוף. גם בעבודה קיבלתי גלויות שנשלחו לבוסים שלי מחו"ל, ובכל מקום שבו טיילתי קניתי עוד, סידרתי אותם באלבום, ולא ידעתי, ששערי כל מקום יפתחו בפניי פתאום. ההורים לא לקחו אותנו לטיולים. רק פעם בשנה, נסענו כל המשפחה באוטובוס לחוף הים בנתניה, ולפעמים לדודים ביישובים קרובים. טיילנו בעיקר עם בית הספר ובתנועת הנוער, לטיולים היה ערך בל ישוער. לכל ילד נבון הם פתחו את התיאבון...

הייתי חרדה שמא לא אתקבל לאוניברסיטה, בגלל מיספר הנרשמים הרב ולשם כך, גייסתי את המורה שלי מהתיכון, שפעל למעני מאחורי הקלעים והיה לי טוב ונעים, שיש מי שיעזור וייתן הנחיות איך ומה לעשות. זכיתי להתקבל. אני בפנים, ולא הפסקתי לשבח והלל, את מי שאת כל זה, למעני חולל.

יצאתי לדרך לבד, בלי מורא ופחד בדרכי האחרת והסבוכה, שאף אחת מחברותיי לא הלכה. מי שסיימה תיכון, לצבא התגייסה, וכששתיים מהן, התחילו ללמוד כעבור שנתיים, אף אחת לא למדה את הצירוף ההזוי, גיאוגרפיה וספרות, ולא זכינו ללמוד יחד ודרכנו נפרדות. 

עם סיום הבגרות, חלמתי לשרת כחיילת, ולחוות חוויות, שנראו לי חלומיות, להרגיש צברית אמיתית ולא להישאר גלותית. ל"דור המדבר", גיוס בנות זה דבר מוזר. לא נתנו לי להתגייס ושום דבר לא עזר. גיוס בנות, נחשב למותרות, ומסוכן לבתולות. לא היה לי כוח לריב עם ההורים ולפרוע חוק. העדפתי לשתוק. באותם ימים, רבות נישאו נישואי בוסר בטרם הגיוס ועם ההורים היה להן פיוס. הייתי כנועה ומלהתגייס מנועה. בהרבה כאב, ויתרתי על החלומות. לא עשיתי מהומות. הרגשתי שגזלו ממני את החרות ולא השאירו לי ברירות. לא בכיתי ולא ייללתי. השלמתי! ידעתי שגם במר הזה, יש מתוק, וגם זו לטובה, נשארתי בת אהובה, ומעז יצא מתוק, לכן אשתוק. אהפוך את הכאב לצורי, אולי יזרח אורי, אתחיל ללמוד ואתקדם, את הזמן אנצל ויוסר מעלי הצל. הרגשתי החמצה! לא עשיתי את מה שאני מאוד רוצה... אך אני מרוצה... הייתי אמורה להיות מגויסת במלחמת ששת הימים, אך במקום זאת, התנדבתי להכין כריכים לחיילים בתחנת הדלק על אם הדרך, ונפשי יצאה אליהם... 

לשמחתי התקבלתי ללמוד באוניברסיטת תל אביב. אני לא לגמרי יוצאת לחיים עצמאיים. אגור בבית עם האחים וההורים, אחסוך שכר דירה, אחליף עבודה, אשלם שכר לימוד, אמשיך לבלות שעות בנסיעות, שיגזלו ממני זמן ותקציב והמתנה בתחנות. זה יותר זול משכר דירה, אין לי ברירה, המשפחה את צעדיי מצֵרָה ואין לי מהם שום עזרה. זה המחיר שמשלם מי שגר רחוק מהעיר ורוצה להתקדם, והוא תקוע בין שני העולמות רגל פה רגל שם. עוד פחות מדור, כל זה יעבור...

האוניברסיטה השתרעה על שטח גדול עם מיספר מבנים, שכל אחד נועד לפקולטה אחרת, או לחוג אחר. אתר יפה ומרהיב, בניינים מרשימים, בחן מתרוממים, שנבנו מכספי תרומות של נדבנים וביניהם מרחבים עם מדשאות ופרחים וגנים מטופחים. הרגשתי אושר אדיר, ללמוד במקום כה "עשיר", שבו אני דיירת חוקית, יכולה ללמוד בו ולהחכים. הכול היה נפלא ונעים, מלבד הקור בחורף בחדרים בהעדר מזגנים ותנורים.

הסטודנטים. רוב הסטודנטים היו נשואים, הורים לילדים, מנוסים, עם קריירה ומקצוע ואני הסטודנטית הצעירה ביותר, עם ניסיון חיים קצר. ירוקה, סגורה, ניצן, שטרם הנץ. מתבוננת בכולם מלמטה למעלה. כולם נראים ענקים ורמי מעלה. אני מחליטה, שיש לי יתרון. אין לי בעל וילדים ואני חופשייה להשקיע בלימודים.

זו השנה הראשונה שפתחו חוג לגיאוגרפיה באוניברסיטת תל אביב. זכיתי ללמוד במחזור הראשון, שנפתח בנובמבר 1967, חודשים אחדים אחרי מלחמת ששת הימים. בחוג למדו הרבה אנשי צבא קבע, בעיקר, קצינים. לראשונה בחיי ראיתי אלופי משנה וסגני אלופים, סגנים וסרנים. הייתי בורה ולא ידעתי לזהות את הדרגות... הם הגיעו עם מדים ועם נהגים צמודים. זו היתה חבורה נפלאה, שעוררה כבוד ויראה, אחרי המלחמה והניצחון, שלא היה כמותם במזרח התיכון. זכיתי והיה לי הכבוד, יחד איתם לסייר וללמוד. 

אלמלא רציתי להתעמק וללמוד ספרות, אולי לא הייתי מגיעה לאוניברסיטה, אך החוג לגיאוגרפיה, קסם לי יותר. הייתי בין "החלוצים" שלמדו בו. כל תלמידי שנה א' למדו יחד בכול השיעורים, מלבדנו לא למדו סטודנטים אחרים. בתרגילים התפצלנו לקבוצות. העובדה, שלא היו לימודי בחירה, ולא היו שכבות נוספות, גרמה לנו להיות מגובשים ולהיות יחד תמיד גם בזכות הסיורים הלימודיים, שהיו בעלי ערך מוסף ושווים זהב.

המרצים היו אנושיים, ולא שמרו מרחק, וזה לא היה דבר של מה בכך. הרשינו לעצמנו לקרוא להם בשמם הפרטי. אפשר היה לגשת אליהם בכול שעה, וכדי לדבר איתם, לא היינו צריכים לקבוע פגישה עם המזכירה. דלתותיהם היו פתוחות והם היו קשובים וחביבים, צנועים ומתחשבים. רוב המרצים היו בעלי שם, שכתבו ספרי לימוד ואטלסים, וחלקם גם זכו לקבל את פרס ישראל. השיעורים היו מרתקים, מרחיבי אופקים, מגלי עולם.

אמצעי ההמחשה היו שקופיות יפות, שהוקרנו בסוף כל שיעור והותירו אותנו בפה פעור. וזאת בטרם ראינו את העולם דרך המסך הקטן, ולפני שהנסיעות לחו"ל הפכו לנחלת הכלל. היה יוצא מן הכלל.

הסיורים היו חווייה בפני עצמה. אנשי הצבא שלמדו בחוג, דאגו לאישורים ולאבטחה ובזכותם רוב הסיורים נעשו בשטחים שנכבשו ב"ששת הימים". התנועה "בשטחים" לא נראתה אז מסוכנת, והתקבלנו על ידי המקומיים, בצורה אדישה וצוננת. התפעמנו מאתרים ומנופים מפתים, שלא ידענו שהם קיימים. למדנו להכיר את הארץ בגבולותיה החדשים, ושמחנו להיות בין הראשונים, שמסיירים במקומות שעד כה היו בפנינו סגורים. חשתי שאני מגיעה למקומות שבחיים לא הייתי מתקרבת אליהם, אלמלא למדתי בחוג מיוחד שכזה. כל סיור גילה לנו את הסודות שטמונים בסלעים ובגאיות, בתופעות הטבע המאלפות, שעיצבו את נופי הארץ והעולם.

היה לי עונג להשתייך לקבוצה איכות שכזאת. הרגשתי שאני בפסגת העולם, ואיש לא יוריד אותי משם. התוודעתי לדברים חדשים והכול היה מרטיט, מרתק ומרשים. מלבד זה שכל סיור היה מעניק, ועזר את הלימודים להעמיק, הוא לווה בחוויה נעימה עם החבורה המדהימה. קשרים חברתיים נרקמו בסיורים. לא הרגשנו זרים. הייתה ידידות ועזרה הדדית.

עייפות, חוסר שינה ותת תזונה, גרמו לי להרגיש שאני חלשה ולא בריאה. כשיצאנו לסיורים והיו לנו קטעי הליכה קשים, לא העזתי להתלונן ולהתבכיין. הבנתי שלגלות חולשה, זו בושה. למרות שהרגשתי נמושה, רציתי להֵירָאות בכוחות חמושה. התגברתי על הפחדים והחששות, שמא יאבדו לי הכוחות ולא אצליח לעלות לפסגות. שידרתי לעצמי שאין סיבה שלא אצליח לטפס, או לזחול בנקיקים ובמערות. השתדלתי להיות בין הראשונים, כדי לא להישאר מאחור, שמא אתקע, ולא יהיה מי שיעזור. הלוחמים המאומנים, שעשויים ללא חת, במקומות הקשים במיוחד, הושיטו יד, ואף פעם לא הרגשתי בדד. עבורי הטיולים היו  סוג של אימונים ורציתי להיות בין המצטיינים.

השתדלתי לא להיעדר משיעורים, כי להפסיד שיעור, זה להפסיד חווייה. אני מאושרת שאני במקום המיוחל, עושה את מה שעליי מוטל, ומצליחה גם לגדול ובגדול.

האוכל. בימים ארוכים של לימודים, נכנסתי למנזה וקניתי רק צלחת מרק, הלחם היה חופשי ויכולתי להשביע את נפשי. מעולם לא הזמנתי עוף או בשר, כדי לא לעבור את התקציב, ולהתחיל עם עצמי ריב. וזה היה לי מספיק!

בהפסקות בין השיעורים, ירדנו לקפיטריה, עמדנו וניהלנו שיחות רעים, יחד שתינו תה והיה כיף. וכשהייתי רעבה, קניתי כריך. וכך שרדתי את היום, ובנושא זה אין צורך להאריך.  

הספרייה. מאחר והחוג היה בחיתוליו, וגם האוניברסיטה, קשה היה להשיג ספרים שהופיעו ברשימות הביבליוגרפיות, שרובן היו באנגלית. ספרים שנמצאו שם, לא נִתנו בהשאלה, אך הייה עזרה הדדית. תמיד נמצא האחד שתרגם והעביר לכולם את החומר בעברית. מי שיכל עזר ותרם את חלקו לכלל. זה היה יוצא מן הכלל. היתה אחווה כמו בין לוחמים בצבא. 

מקומי בשיעורים. לרוב ישבתי בשורה הראשונה עם אוזניים כרויות, כדי לקלוט כל אות. והייתי מאושרת בכל מה שאני לומדת. והדעת לא תופסת כמה אני נהנית. בשיעורים בגִילָּה כתבתי כל מלה. זו היתה הדרך הקלה לקלוט ולהפנים גם כשהרגשתי על הפנים. היה לי כתב ברור וקריא, והיה ברי, שמי שנעדר וביקש ממני את ההרצאות, נתתי לו בלי בעיות. ויש סטודנטים, שיצאו למילואים, ומראש ביקשו ממני, שאכתוב להם בקופי. זה עליי לא היקשה, בשמחה מילאתי את הבקשה. 

חברה וחברות. הגעתי לאוניברסיטה לבד, לא עם חברה. לבד הייתי צריכה לפלס לי את הדרך בעולם לגמרי אחר, השתדלתי לעזור ולהיעזר, ולמצוא חברה או חבר, שאתם אוכל ללמוד למבחנים, או לבקש חומר שלי חסר. לשמחתי, מישהי אותי מצאה, ושתינו שמחנו על  המציאה. הרגשתי קיימת והבדידות עליי כבר לא מאיימת. היא שמרה לי ואני לה, מקום בשורה הראשונה ושמחתי שיש לי "שכנה".

לפני הבחינות, ניגשה אלי אחת הבנות, והציעה לי לבוא אליה ביחד ללמוד. אצלה, הכול היה מתאים ומושלם, בית מרווח באמצע רמת גן. רק היא והוריה היו שם. נהניתי מחברתה, למדתי ברצינות איתה. לא הרגשתי נוח להזמין אותה לביתי הצנוע והדל, שבו אין מקום שבו בשקט ללמוד נוכל, ובכלל, מה אתן לה לאכול??? כך חסכתי לה את הנסיעות והיא חסכה לי את הבושות... בעובדה שלמדנו יחד ולא הייתי לבד, לא היה לי פחד ממבחנים, והיה פחות מתח בפנים. הסביבה שבה למדנו היתה נוחה. אימה הברוכה דאגה לנו לכול ארוחה. כדי לא לחזור הביתה בשעה מאוחרת, שבה אין לביתי תחבורה מסודרת, מדי פעם לנתי בביתה, ולמחרת יצאתי לבחינה איתה. זה היה אחרת ללמוד בצוותא עם חברה נהדרת, שאותה לטובה אני זוכרת. כול בחינה שלמדנו יחד, היתה טובה ומוצלחת. 

כשהייתי נעדרת, היו שהרגישו שאני חסרה, ושאלו אותי, מה קרה. הופתעתי שגם המרצים הבחינו שלשיעורם לא הגעתי. יום אחד במקום להיכנס לשיעור ישבתי בספריה להכין עבודה, המרצה של אותו שיעור ראה אותי שם, ושם לב שלא נכנסתי לשיעור. בשיעור שאחריו, כשביקשתי ממנו שיחתום לי בפנקס הסטודנט,  שאני מגיעה לשיעוריו, הוא אמר לי, שהוא לא יחתום, כי בשיעור שעבר, לא הגעתי לשיעור. אמרתי לו, אבל מותר להיעדר, שני שיעורים בטרימסטר!!! – וחתם. הרגשתי שאני לא אנונימית בחוג, ושמי אינו מחוק. ואני לא שקופה ועליי להתנהג כחוק.

אהבתי את החברה שאני בה מתערה. הכרתי סטודנטים ממעמדות אחרים. התוודעתי לאליטה הצבאית, שהיוותה את רוב הסטודנטים בחוג לגיאוגרפיה. גיליתי חֶברה שלא הייתה חלק מנוף ילדותי. כל אחד מהם נראה בעיניי, לפחות, גנרל. ואני הקטנה, מה אני עושה שם בכלל? השתדלתי להתערות ולהתחבר, להתבונן בהם ולקרוא אותם. למדתי לטשטש את הפערים, שהיו לרעתי, כמו כל האחרים להיות רציתי.

הייתי בת תשע עשרה, הצעירה מכולם ולמרות זאת, מבלי להסמיק, לא חששתי להרים אצבע ולשאול, כשמשהו לא היה לי ברור. "החוצפה" שלי לשאול, גרמה לכולם לקבל הסבר יותר מעמיק. בתמימות שלי היה משהו טהור, ולכולם מזה היה טוב. כך ראו אותי מקרוב והייתי חלק מהנוף.

עישון. מרצים וסטודנטים עישנו בשיעורים. חשבתי שלעשן זה אחד מסימני הסטאטוס של כל סטודנט. אם להם מותר, כנראה, שזו לא בושה, וזה לא מיותר. החלטתי לעשות כמותם.  קניתי סיגריות והתחלתי לעשן. חבריי, שהבחינו בשינוי, גערו בי וכעסו עליי, כאילו הייתי ילדתם, והעירו הערות לא מחמיאות. הבנתי שאני עושה טעות, וכדאי שאפסיק עם כל השטות. מיד הפסקתי לעשן, ומאז ועד היום לא נגעתי בהן. יותר עליי אף אחד לא צחק ומאז ריח הטבק, גורם לי מחנק.

בימי חורף שמשיים, כשהיה לי חלון, או כשפתאום התבטל שיעור, ישבתי על הדשא עם כל החבורה של "מדעי הדשא", רצינו לספוג קרני שמש חמות, לפני שנכנסנו שוב לאולמות הקרים, שבהם התנהלו השיעורים.

החוג לספרות, שהיה משאת נפש עבורי, ובעטיו העפלתי לאוניברסיטה, היה פחות מלהיב, מעט מאכזב. הסטודנטים היו מנותקים האחד מהשני. לא לומדים עם אותם סטודנטים בכול השיעורים. היתה זרות, הרבה בנות. חלקן נשואות, אחדות הרות. זה היה תמוה. איך אפשר ללמוד עם בטן, ואחר כך, תינוק! ולא חשבתי שגם לי זה יקרה פעם!!! דמיינתי שכשיש תינוק, פחות מתרגשים מבחינות, כי מה שוות הבחינות, בהשוואה לחיוך של תינוק. סטודנטים בנים, היו מעטים, פחות בולטים, לא ממש חתיכים. מבחינת חברתית לא מצאתי את מקומי. התנחמתי בחוג השני. 

מאחורי הקתדרה, הרצו פרופסורים מרוחקים, חלקם מעניינים וחלקם פחות, לא קיימו קשר עין עם הסטודנטים וגם לא כשנפגשו אתם במסדרונות. לא הכירו אותנו בשמות. נתנו רשימות ביבליוגרפיה ארוכות. איך אני על כל הדרישות עונה! הרגשתי סכנה! כי אין מצב שאקרא את כולן בזמן המועט בין בחינה לבחינה. לא הרגשתי בטוחה, כשבחומר אני לא שוחה.

הניכור היה איום ונורא. אם נעדרתי משיעור בחוג לספרות, הייתי בצרה. לא היתה עזרה, משום בחורה והיה לי קשה עד שמישהי נעתרה והסכימה לתת לי להעתיק הרצאה. אף אחד לא הכיר אותי בשמי, לא מרצה ולא סטודנטית. בחוג הזה, הייתי אנונימית, סטודנטית יחידה, שבחרה את הבחירה המוזרה, ספרות וגיאוגרפיה. החובות היו קשים, העומס היה רב, מרצים זועפים. אכזבה איומה... לרגע לא חשבתי שיש לי בררה, ושאוכל לבחור חוג אחר ועל הספרות לוותר. אחרי שסיימתי שלוש שנות לימוד ועוד שנה של השלמות, לא האמנתי שאת בחינת הגמר אצלח, כשאני ניצבת בפני מורים, שאותי כלל אינם מכירים, והם עלי ימטירו שאלות קשות ומבלבלות, על חומר רב שאני צריכה ללמוד לבד. הרמתי יד!

קיפחתי את לימודיי בחוג לספרות, שמבחינה חברתית, חשתי בו זרות. את כל מרצי, יומם וליל, השקעתי בגיאוגרפיה, שם עשיתי חיל.

לא פרעתי את השטר, שחתמתי למי שתמך בי ועזר. אחרי שהוא נישא, הדרך אליו נחסמה, נותרתי בלי עצה ותמיכה. עשיתי טעויות, שלכל הדעות היו נמנעות, אילו יכולתי אותו לשאול...

עבודה. המשכתי לעבוד בהנהלת חשבונות, עד סוף שנה א', במקום בו עבדתי חמש שנים. הלימודים הצריכו יומיים מלאים מהבוקר עד הערב, ושלושה ימים מארבע עד שמונה. מקום זה היה עבורי בית ומשפחה. התחלתי לעבוד בו כנערה, וסיימתי כעלמה צעירה בת עשרים, שבנוסף להתמחות בהנהלת חשבונות, קיבלתי תעודת בגרות, עליתי כיתה והגעתי לאוניברסיטה. קיבלתי פיצויים כחוק, שהתווספו למעט הכסף שחסכתי בבנק. היה לי חשוב מעט כסף לחסוך, כי מהוריי לא ציפיתי לקבל שום עזרה, אפילו לא אגורה, ולבד עליי להגיע למטרה.

בטרם חיפשתי עבודה, הוצעה לי משרה מתאימה, ב"מכון לחקר רווחיות..." בתל אביב, עם שעות עבודה גמישות וזה היה טוב. לא הייתי מובטלת, אפילו לא יום. העומס בעבודה לא היה נורא ואיום, והיו גם שעות, שלא היה לי מה לעשות. במקום להשתעמם, שמתי את חומר ההרצאות במגרות, ועברתי עליו, כדי לנצל את הזמן. כשהייתי שומעת את צעדיו של המנהל, מבלי להתבלבל, מהר למגרות הכול היה חוזר. סך הכול עבדתי פחות שעות, הרווחתי יותר, ועל שקט כלכלי לא הייתי צריכה לוותר. מימנתי את הלימודים ואת שאר ההוצאות ולא הצטרכתי לעבוד בעבודות מזדמנות.

הבית. המשכתי להיות מנותקת מהבית ומהשבט. בבוקר יצאתי בבריחה, בלי לקבל מאימי ברכה. הבית אותי ייאש. ברחתי ממנו כמו מאש. מזל ביש... אך לא האשמתי איש. שום אח בדרכי לא הלך. היה לי קשה בהם להתקשט. בדרך שבה את עצמי אני בונה, הייתי בודדה ושונה, עם אף אחד לא היתה לי שפה משותפת, ובכל מה שאני עוברת איני משתפת. הבית לא היה לי עוגן, ורק אני על עצמי אגן.

את כל ימיי ביליתי באוניברסיטה או בעבודה, בסביבה נעימה שאין כמותה, באולמות מעשירים ומפרים, שמלאו בעונג את כל החושים. שם הייתי בגיל הנכון, בזמן הנכון, במקום הנכון. הסביבה הטובה, העניקה לי גאווה, הרגשתי שווה וגם טובה. הייתי בסְפֵרָה אחרת, שגורמת לי להרגיש מוכשרת, יותר מאושרת, בעולם עשיר ומפרֶה, שאת הדרך לי מורֶה. הצלחתי להיות סטודנטית מצליחה ומרוויחה. המניות שלי עולות, חווה חוויות נעלות וגדולות.

הרקע לתמונה היה מאיים. מעל הכול ריחפה העננה, שמשפחתי על הדרישות של  היום, אינה עונה, והיא לא יכולה לתת לי הגנה. הבית, לא בשכונת פאר, אלא במעין שכונת עוני, ומי ירצה להכיר בחורה כמוני. התביישתי בו. לא ידעתי איך אכניס חברה, או חבר, לבית ההומה והסוער. רציתי הצלחה לשדר, שאני ממקום אחר, שהאדם אינו תבנית נוף ביתו, ויש אנשים כמוני, שבונים להם אי, בית אחר דמיוני, וחיים בו לבד, בלי אף אחד, מנותקים מהסביבה, שעליהם לא אהובה ורוצים להשיל מהם שכבה אחר שכבה עד הליבה. רציתי, שיקבלו אותי כמו שאני, כך!!! איש לא טרח, לגלות את העלמה האחרת, שבתוכי מסתתרת. ולא ידעתי מי אני בעיניהם באמת! הרגשתי שאני רואה ובלתי נראית. התבוננתי בחבריי בזכוכית מגדלת ובחנתי אותם וניסיתי לספר לעצמי את סיפורם, וחשבתי כמה הייתי רוצה להרגיש בטוחה כמותם. השתדלתי להצליח ולהוכיח, שאני לא שונה, ואני כמו כולם. וגם ילדי משפחות גדולות יכולים להצליח לא פחות, אפילו שהם באים ממקום נחות...

חבר. שנת הלימודים הראשונה הסתיימה. השקעתי את כולי בלימודים, והיה לי כיף ונעים. הגשתי את כל העבודות, עברתי את כל הבחינות בציונים נאים, השתתפתי בסיורים נפלאים, הרגשתי שאני במקום המתאים. הביטחון שלי עלה בדרכי לתהילה, משהו לי חסר בדרך אל האושר, ואותי הוא ייסר. השעון תקתק, רווקה לא רציתי להישאר. אני מספיק מבוגרת, עליי להפסיק להתנזר ולמצוא לי חבר. אני בת עשרים ועליי את הכבלים מעליי להסיר. בבית מודאגים, חוששים שאשקע עמוק בלימודים, וגם הם אותי מעודדים למצוא לי חבר, שמא את הרכבת אאחר. הלב שהיה כָּמֵהּ לאֲהוּב, שנישא והלך ולא ישוב, הבין שחשוב להתפקח מהאשליות, לחזור למציאות ולהיענות לפניות שהולכות ובאות, ואם ירצה השם, בחור טוב לי יזמן, אוכל להקים בית ולהתחתן.

לא היה לי קשה לגלות עניין, בסטודנט חייל, ולצפות שגם הוא ישים עין עליי. כולם נראו מיוחדים, גיבורים מהוללים, איכותיים, מלאי הוד, יפי תואר, עם המדים והדרגות והכומתות בשלל צבעים. בחברתם היה נעים. כולם לחמו במלחמת ששת הימים, ותרמו לניצחון הכביר, ושינו את גבולות המדינה וכל היחס למדינתו בעולם השתנה. ועתה הם תורמים את חלקם במילואים או בקבע, ב"מלחמת ההתשה" לאורך התעלה, ומשתתפים בפשיטות ובמרדפים בבקעה. הלכתי שבי אחר קסמם, הערצתי אותם, וייחלתי שאחד מהם יבחין שאני קיימת, ויציע לי חברות, ואהיה חלק מ"הגדוד", ואפסיק להרגיש זרות.

זה לא קרה... אני נערה צעירה, הם יותר מבוגרים, נחשקים, רובם לא רווקים, שבאש "משחקים". בעומק ליבי, לא רציתי לקשור את גורלי באיש צבא, חששתי שהוא עלול ליפול חלל, וחבל שאהיה אלמנה וכל חיי או‍ֹכַל לענה.

ההצעות שקבלתי במשך השנה, לא היו מפתות. על פחות ממה שלי מגיע, לא אתפשר! אחכה לו עד שיופיע! אף בחור שעליי הביט, לא נראה לי להיט. יצאתי עם אחד ועם אחר, היה לי קשה להתחבר. לא מתאהבת, עוזבת. הצבתי סטנדרטים גבוהים, ובאף אחד מהם, הם לא מתקיימים. לא נורא, לא בוער, צריך להיזהר, אסור למהר!!! אני מבינה שעליי למצוא את שביל הזהב, משהו בין הרצוי למצוי. וזה לא פשוט. והדרך מתפתלת וכל מי שפונה אליי, בנימוס אני פוסלת.

זיווג. בחופשה, לפני שהתחילה שנת הלימודים השנייה, ביום הכיפורים, כמו כל שנה, לבשתי שמלה לבנה, והלכתי יחד עם אבי לבית הכנסת השכונתי. הודיתי לאל על כל מה שהוא אותי חנן, והתפללתי שיעזור לי למצוא חתן...  ואם לא השנה, אז בשנה הבאה. יש לי זמן...

בתום הצום, אחרי הארוחה, חברתי הטובה, הזמינה אותי לביתה, שם ציפתה לי הפתעה, שכמו משמים הגיעה. היא דאגה, שחברהּ יביא חבר מהכפר שבו הוא גר, שאותו אכיר ואולי נתחבר. גבר נאה, שכאילו יצא מתוך הדמיון ונכנס לבית חברתי לסלון. מי שאמר "הבל החן ושקר היופי," לא יודע מה הוא מדבר... הבלורית והשיער הערמוני, העיניים הירוקות, הגזרה הדקה, הקומה הגבוהה, העור הבהיר, צבר דור שני, חתיך אמיתי. אל העלם הזה התפללתי! למרות שלא ידעתי מיהו בכלל. הוקסמתי, וזה היה יוצא מן הכלל. לא התאהבתי! לא רוצה להתבלבל, הלב נשאר רגוע, חושש להיפגע, ממתין ומייחל, ושואל אם אותו שלח לי האל. האם הבחור המרשים את חלומי יגשים???

הוזמנתי על ידי החבורה של החברה, לנסוע לאכול סטייק ב"מפגש הנמרים". מישהו הזמין עבורי ושלם ולא ידעתי מי? אכלתי את הסטייק הראשון בתאבון. ולא ידעתי למי אני חייבת בעדו. אמרו לי, זה בסדר, את מוזמנת!!! החזירו אותנו הביתה ולא קבענו להיפגש שוב. למרות שהיה לי חשוב, לא שאלתי את חברתי מאום. חיכיתי בסבלנות. המתנתי לאות לבדוק אם ייאות לראות אותי שוב. לא ידעתי עליו כלום, מלבד העובדה שקוראים לו בשם חיבה, ולא הבנתי את הסיבה, והוא גר במושב, שמעולם לא שמעתי עליו, ולא ידעתי איפה הוא נמצא ובאיזו נפה. חיפשתי אותו על המפה... מדובר ביישוב רחוק, אך יש לו מכונית, והוא לא צריך להגיע באוטובוסים, ואם לא מחפשים תירוצים, אפשר להתגבר על המרחק אם רוצים.

במשך חודשים אחדים, היינו חבורה של שלושה זוגות, שכל הבחורים, היו מאותו הכפר והגיעו יחד באותה מכונית. שני זוגות מהחבורה, שעשו בינינו הכרה, נפרדו, ואנו נותרנו לבד, היה לנו טוב ולא רע וזמן להיכרות יותר עמוקה והיתה גם נשיקה.

כשהתחילה שנת הלימודים השנייה באוניברסיטה, בכל יום שלישי, בשעה שמונה, עם סיום הלימודים, הוא בא לקחת אותי משם. כל היום הייתי דרוכה בצפייה ברוכה. אכלנו המבורגר "וימפי", שהיום כבר לא קיים, שתינו קולה, ארוחה לא יקרה, שוחחנו מעט, והוא לביתי אותי החזיר ולביתו שב. חסך לי נסיעה בשלושה אוטובוסים ועמידה ארוכה בתחנות בגשם בלילות, ולא רעדתי מקור ומרטיבות, והיה אליי טוב...

באופן קבוע, אחרי ארוחת ערב שבת עם משפחתו בכל שבוע, הגיע אליי לביתי. בזמן שכל משפחתי כבר שכבה לישון. ישבנו בחדרי שהיה גם סלון. אחותי הכינה לו קפה והגישה רולדה, שקניתי עבורו בקונדיטוריה, ויחד ישבנו מרותקים מול הטלוויזיה וצפינו בפרק בסדרה: "ההגדה לבית פורסייט", ואחר כך פיטפטנו עד השעות הקטנות. וכשהוא הלך התמלאתי בחלומות. והיה לי כיף אהבה לחוות ובאושר לסגות.

לפעמים יצאנו להופעות, שנערכו ביפו בלילות, "דן בן אמוץ מראיין", ויגאל בשן, יוסי בנאי עם שירי ז'ק ברל וג'ורג' ברסאנס, ואבי טולדנו עם שירי שרל אזנבור, והגשש החיוור והחלונות הגבוהים, וחוה אלברשטיין עם שירי רחל, ודן אלמגור עם מחברות עמנואל הרומי, ואילן ואילנית, ועוד הרבה זמרים וזמרות עם שירים מרגשים ומנגינות ענוגות. מדי פעם קניתי בהסתדרות הסטודנטים כרטיסים בהנחה והלכנו להצגות ולכל מיני הופעות ונהנו יחד מערבי תרבות שעשו לנו טוב. 

לרוב במוצאי שבתות, הלכנו לקולנוע לראות סרטים, שלא כולם היו להיטים. 

כך נפגשנו באופן קבוע, שלוש פעמים בשבוע. מעולם לא חיפש תירוצים להיעלם,  וכשלי היו בחינות, נמנענו מפגישות, והכול התקבל בפשטות ובלי קבילות. היה לו חשוב שאצליח ולא רצה להכביד ולהפריע. החברות היתה יציבה ורגועה, ולא ידעה זעזוע. זרמנו על מי מנוחות ולא ביזבזנו את זמננו על מריבות ופרדות, ובשקט יכולנו לחוות וליהנות. התחשבנו זה בזו ודאגנו לא לפגוע ולהכאיב. אהבנו מכל הלב.

יצאנו גם לטיולים, לרוב עם חברים מהמילואים, שהיו מאוד מלוכדים. נסענו למצדה וגם לצפון והיה לי כיף שיש לו מכונית והוא מכיר את הדרכים. הטיולים היו הדבר הכי מרנין לעשות יחד. רציתי אותו לקחת לאותם מקומות שבהם סיירנו בחוג ושגם הוא ייהנה מכל הטוב.

ולמרות האהבה והרוגע שהיא הביאה, לא פיתחתי שום אשליות, וידעתי שיכולות להתעורר בעיות. עדיין לא לקח אותי לבית הוריו ולא הלך איתי לרב. וגם אני עדיין לא הייתי סגורה עליו. לא לחצתי וגם הוא לא לחץ. טוב לנו כך. לא פחדתי שהוא יברח. יש לנו זמן לבדוק אם הוא ראוי לי, ואם אני לו ראויה. היתה בינינו איזו שלווה, שלא צריך אותה לקלקל ואת הראש שלנו לבלבל. וזה לא סוד כמוס שיומי מאוד עמוס, וגם הוא צעיר ועובד במשק כמו סוס, ואין לנו זמן לבלות הרבה ביחד, וגם המרחק הגיאוגרפי הוא חתיכת ספחת. לוּ היה צריך להשתמש בתחבורה ציבורית, לחברותנו לא היה עתיד. מזל שיש לו מכונית ומחיר הדלק סביר, והוא יכול להגיע אליי בכל יום ובכל שעה בלי בעייה של תחבורה, שאת צעדיו מצרה. הזיווג הזה לא היה יוצא לאור, ללא השם שדאג קצוות לסגור. ונתן לי את התבונה להתקדם לאט ולא לדהור.

חנה סמוכה מושיוב

* * *

אהוד בן עזר: ה'אני מאמין' שלי

איך להגיע להקלטת דבריי בווידאו:

היכנסו ל-YouTube

היכנסו ל-Search

כִּתבו: אהוד בן עזר

תקבלו בראש הרשימה: סוציאליזציה תרבותית – הסופר אהוד בן עזר

[הרצאה בכנס באוניברסיטת תל-אביב, מאי 2005]

[אין קשר בין הכותרת, שאינה שלי – לבין תוכן דבריי. וכדאי לציין שמעולם לא הוזמנתי לומר את הדברים האלה ברשתות הטלוויזיה הרגילות]

* * *

אהוד בן עזר

"הורדובל"

לקארל צ'אפק

עברית: 1934

פורסם לראשונה במוסף "משא" של עיתון "למרחב" ביום 21.3.1969

תחת הכותרת "קריאה אפשרית"

לפני 50 שנים

 [אהוד: תחילתו של המדור "ספרי דורות קודמים" היתה במדור "קריאה שנייה" (ו"קריאה אפשרית") במוסף "משא" של עיתון "למרחב" בעריכתו של אהרון מגד. כאשר מנחם ברינקר קיבל את עריכת "משא", הוא ביטל את המדור, ואז עברתי ל"תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" בעריכת בנימין תמוז].

אדם צ'כי בשם יוראי הורדובל עוזב את כפרו, את אשתו ובתו הקטנה ויוצא לעשות כסף באמריקה. הוא עובד במכרות הפחם. שולח מדי חודש את הדולרים שחסך לאשתו, עד שנהרג חברו הטוב שהיה כותב לו את המכתבים, ושוב אין באפשרותו לשלוח את הכסף, כי אינו יודע קרוא  וכתוב.

הסיפור מתחיל שמונה שנים לאחר עזיבתו. יוראי הורדובל עושה ברכבת דרכו חזרה אל כפרו ובכיסו כמה מאות דולרים שחסך. הוא מתגעגע לראות את אשתו פולנה וילדתו הפיה, הגרות בכפר קריבה. סיפור חייו נמסר בחלקו הראשון של הספר באמצעות דיאלוג פנימי שהוא מנהל עם הנוסעים ברכבת, ולאחר מכן עם מרבית הדמויות שהוא ופוגש בכפר.

כך למשל, ברכבת:

"החנווני הנרגש שליד החלון מקנח את הזיעה  במטפחת כחולה. שמא יחזור ויפליט: שרב זה! שרב זה! – שרב, סיר? הלזה ייקרא שרב? צא וראה במדור הדוודים, אדוני: או שם במכרה האנטראציט. שמה יורידו רק את הכושים. אבל אני עצרתי כוח, יס סיר במחיר שבעה דולרים. הלו, הורדובל, הלו, יו ניגרס!" (עמ' 11).

"השיבה המאוחרת" אינה עולה יפה. פולנה זרה ואינה מניחה לו לקרב אליה. ובחצר ביתו הבנוי עתה לתפארה מצוי עוזר, סטיפאן, הממונה על אורוות סוסים חמי-מזג ופראיים. בתו מבכרת את סטיפאן על פניו, ואנשי הכפר מקדמים פניו בשתיקה ובהסתייגות.

חלקו הראשון של הספר הוא המשובח ביותר ובו מתוארת פרשת השתעבדותו של הורדובל לאשתו ולמאהב שלה סטיפאן. ואולי יש בהשלמה זו עם הגורל, יותר נכון, בהתעלמות מראיית המצב כמו שהוא, וחוסר נכונות להילחם כדי לשנותו – כדי ללמד משהו על האופי הצ'כי? האשק וצ'אפק, שווייק והורדובל, שלא לדבר על גיבוריו של קאפקא. והנה לך אותו כיוון ההופך את הפאסיביות למעלה ראשונה בדרגה בתוך עולם של סיוטים מדומים ואמיתיים, אשר אין רוצים להודות בהם או מנסים לפייסם בדרך נלוזה, עד שהכוח הברוטאלי והאימה שוחקים את כל מי שעומד על דרכם ומנסה להתעלם מהם.

אותה תחושת עולם מצאתי גם בשני הסרטים הצ'כיים שהוצגו בשנים האחרונות בארץ: "החנות ברחוב הראשי" ו"רכבות שמורות היטב".

הורדובל בא בתיגרה עם אנשי הכפר המכנים את אשתו "זונה". בשום פנים אין הוא מוכן להודות במה שהתרחש בביתו בהיעדרו, ואין קץ לנפתוליו הנפשיים בנסותו לצבוע את השחור-משחור בוורוד. אחר התיגרה הוא נאלץ לשלח את סטיפאן, אולם אז עושה פולנה אשתו שביתה ומסתגרת בחדרה. ובאין לו ברירה הוא קופץ על הצעת פשרה גאונית נוסח דובצ'ק – ייארס את בתו הקטנה הפיה לסטיפאן, ובדרך זו יהפכו לבן-בית וישים קץ לשמועות הזדוניות בכפר. אין הוא מקבל את פסק-דינו של הכפר ואינו רוצה שענייניו יתבררו שם. אלא נוסע אל אביו של סטיפאן, ממש כנסיעתו של דובצ'ק למוסקבה, וחוזר משם עם "הסכם" – בעזרת הדולרים האמריקאיים שבכיסו אירס את בתו לסטיפאן והקים לו לנחלה את בית אביו הזקן. הוחזר כבודו של הורדובל ולרגע נדמה לנו שהוא השולט במצב.

אך ההסכם אינו עומד בעינו זמן-רב. אנשי הכפר צוחקים לו לסטיפאן על שכלתו בת האחת-עשרה משתובבת עם הילדים ומפריחה נחשי-נייר. "אני, אני לא אתן עצמי לשמצה, כחתן לתינוקת מטונפת," הוא אומר להורדובל, והלה, בפעולת ייאוש אחרונה, זורק את סטיפאן אל מאחורי הגדר.

מכאן ואילך מתרחשת במהירות פרשת התפוררותו הסופית של יוראי הורדובל. אשתו שובתת בשנית, אך נפגשת ליד הנהר עם מאהבה סטיפאן. יוראי רושם את כל רכושו על שמה ומדגיש בצוואתו את טוהר-מידותיה, אף מספר בשבחה עם יאנוש הרועה, אך הכול לשווא. הוא נחלה במחלת לב וריאות קשה ומוטל גוסס על מיטתו. כך מסתיים חלקו הראשון של הרומאן.

חלקו השני והשלישי של הרומאן מספר על פרשת הירצחו של אדם חולה ושבור. לא קשה להיזכר ברצח מאסאריק ובמה שעלול לקרות לדובצ'ק ולחבריו. מתברר כי סטיפאן, מצוייד במחט רצענים ארוכה, ובעזרתה של פולנה, חודר בלילה לחדרו של יוראי ודוקר אותו בליבו. הבדיקה הרפואית מוכיחה כי היה כאן רצח שהקדים רק בשעות ספורות את המוות הטבעי של החולה האנוש. סטפאן ופולנה כופרים באשמה מכל וכול. אולם צמד חוקרים ושוטרים, גלנאי וביגל, המעוצבים לפי מיטב ההומור העדין של צ'אפק וצ'כיה, מגלים אחת לאחת את ההוכחות למעשה הרצח.

לא חסר גם ניסיון ל"העלמה", כאשר מישהו מציע להכריז את המוות כטבעי מאחר שיוראי ממילא נטה למות. במשפט מתברר כי פולנה הרה ללדת, ולפי חשבון הזמנים לא ייתכן שיוראי הוא אבי הילד. היא בחודש השמיני ואילו מיום חזרתו לכפר עברו רק כחמישה חודשים.

במשפט נשברים שני הנאשמים ומודים, ולפחות בספר מנצח הצדק. סטיפאן נידון למאסר עולם ופולנה לשתים-עשרה שנות מאסר. ואילו ליבו של יוראי הורדובל עושה דרך ארוכה בין מומחים לרופאים לשם קביעה מדוייקת של סיבת המוות. וצ'אפק מציב זכר לביורוקרטיה של הליכי המשפט הצ'כי בסיימו את הספר במשפט הבא:

"ליבו של יוראי הורדובל אבד אי-בזה ולא הובא לקבורות לנצח."

* קארל צ'אפק: "הורדובל", רומן. תרגם יצחק שנברג [שנהר]. ספריית שטיבל 1934. הוצאת אברהם יוסף שטיבל תל-אביב. 163 עמ'.

* * *

אהוד בן עזר

בעקבות יהודי המידבר

הוצאת שוקן ירושלים ותל-אביב, 1983, 191 עמודים

[במקור: עם ציוריו של דני קרמן]

פרק עשרים ושניים

העיר המכושפת. המארב. המעצר. החקירה. רני נעלם.

הם הפליגו בחולות, מפקידים גורלם ביד מורה-הדרך הבידואי הרוכב בראש, בתקווה שיביאם לחייבר, או לפחות עד סמוך למקום הזה. היום האפיל כבר כמעט לגמרי. ופתאום קם לעיניהם, מצד ימין, יער תמרים ענקי, מתרומם על גבעות ויורד לעמקים. ובאמצע היער משתרעת עיר גדולה, ובה מאות בתים לבנים, מרובעים ונמוכים, וביניהם כמה בתים גבוהים, ומגדלים. והכול לבן, והגגות שטוחים. אורות לא דלקו בעיר, ואפלולית-הערב שלטה בה. שום אדם לא נראה, ורק מרחוק נשמעה איזו המולה, כשל המון אדם.

"מה שם העיר הזאת?" שאל הצ'רקסי את מורה-הדרך, הרוכב לפניו, "האם זוהי קַמוּס?"

"הַאדַא מִן אִ-שַׁיְטַאן!" זהו מן השטן, ענה.

"איך זה?" תמה הצ'רקסי, "האין אלה תמרים ובתים?"

"אל תביט לשם, כי השטן מושך," הזהיר מורה-הדרך.

"מה זה?" התמלא אבו-בטאטה לפתע תקווה עצומה. "הגענו?"

"הוא אומר שלא נסתכל לשם, כי השטן מושך," תירגם הצ'רקסי כל דבריו של הבידואי.

"ודאי מן השטן," הוסיף הבידואי ואמר בערבית, "מרמה הוא את בני המידבר!"

"ולמה ירמה דווקא אתכם?"

"כי אתם, בני הארצות אשר להן ערים גדולות, נתונים בידיו זה מכבר, ואילו אנו, אנשי המידבר, מאמינים באלוהים ומואסים בשטן, ולכן הוא מטעה אותנו במחזותיו. מנסה להדיח אותנו. האם אינך מרגיש כי עיר-מתים היא זו, באין אדם ובאין אור?"

אבו-בטאטה, שלא שעה לדברי הבידואי, והביט במראה העיר בהשתוממות ובחרדה, קירב גמלו אל הצ'רקסי ואמר:

"מה הוא אומר? מן השטן? הייתכן כי השטן יבנה עיר וייטע תמרים?"

"ומדוע לא?" ענה הבידואי, שעה שתורגמו לו הדברים, והגמלים הצטופפו בינתיים כולם יחד בהליכתם, וכמו חרדו גם הם, "הרי עיר-מתים היא זו. וגם זאת רק לרגע. ועוד מעט ולא תהיה. האינכם רואים כי אין בה לא אור ולא אדם?"

"אולי ישנים הם?" העיר אבו-בטאטה.

"אל תביט בהם ואל תדבר!"

"ומה אם עיר של בני-עמנו היא, שאותם אנו מחפשים, והוא, הגוי, רוצה להטעותנו?" אמר אבו-בטאטה עברית נקייה, שאין הבידואי יכול להבין בה מילה.

אגב, בעצת הצ'רקסי, לא השימו עצמם אילמים שעה שנפגשו בבידואי. במקום כה מבודד, טען הצ'רקסי, יחשבו את העברית שבפיהם רק לעוד איזה ניב ערבי זר ומרוחק שאינו מוכר במחוזות האלה. ואין מה לחשוש. ואם יזהו את העברית – הו! זה יהיה סימן שמכירים כאן את יהודי חייבר!

"נעצור ונרד לראות!" הציע הצ'רקסי. אך הבידואי לא הסכים. הוא אינו רוצה להישאר ברשותו של השטן, אמר והדהיר את גמלו, ושאר הגמלים רצו אחריו, נשמעים לו לחלוטין, והעיר רודפת אחריהם –

"היא נעה, הולכת?" התנשם אבו-בטאטה בדהירתם על גבי הגמלים, "מה זה? כל עיר נעה אמנם בשעה שנוסעים על פניה, אלא שאז כל בית ועץ מתקרבים אליך, עוברים על פניך ומתרחקים ונעלמים מאחוריך, ואילו כאן, להיפך – היא הולכת עימנו בלי-הרף, צעד-צעד – "

"מעשה כשפים!" אמר מורה-הדרך הבידואי, "אמרתי לכם!"

כשעה קלה רדף מראה העיר אחריהם. וככל שירד הלילה כן הלבינו הבתים וגבהו המגדלים ועצי היער גדלו והיו לצלמי בלהות. הכוכבים נעלמו מעל לעצים, והירח, כמו להכעיס, טרם עלה. ופתאום כמו הבריקו רגע אורות מתוך העיר, הבהיקו עוד רגע, ונעלמו עם הבתים, המגדלים וכפות-התמרים, ומידבר חול לבן הופיע בחשיכה לעיני רוכבי-הגמלים.

"האם אין פה בכל הסביבה עיר עם תמרים?" שאל הצ'רקסי את מורה-הדרך.

"זה שבע-עשרה שנה שאני עובר את המקום הזה ולא ראיתי פה לא עיר ולא תמרים. מרחק ימים הליכה מכאן לכל צד – לא עיר ולא מבצר."

"זה חזיון מצוי מאוד במידבר," אמר אבו-בטאטה. "כך מסופר בספרים. לפעמים אתה רואה מולך מלחמה, ובאמת התרחשה באותה שעה מלחמה בהודו או בכוש. פשוט באה רוח ונושאת אליך את המראה על פני ימים ומידבריות."

"זוהי פָאטָה-מוֹרְגָנָה," התערב הרון בשיחה, כנזכר בדבר-מה שכבר ראו עיניו.

"אבל האוויר כבר שקט, ולא הרגשנו שום רוח," אמר הצ'רקסי. "מצד שני, הינה, כשהיום בהיר, אחרי הגשמים, יכולים מגבעת יבנאל לספור את בתי צפת. ומדוע לא ייתכן שיתבהר האוויר במידבר לרגעים – כך שנוכל לראות בו את קצה העולם?"

מורה-הדרך הבידואי צחק, "לא, לא מאלוהים זאת ולא מאדם, לא מהרוח ולא מהמידבר, כי אם ממנו, מן הנבל והרמאי, מן השטן – "

"אבל בספרים כתוב," התעקש אבו-בטאטה, "כי לפעמים נודדת תבנית עיר שלימה, בגודל טבעי, ובאה אל המידבר. יש נדודים במרחב. ויש נדודים בזמן. ומי כמונו, שבאנו לכאן, יודע זאת. נעקרת עיר ונודדת. או אנחנו נודדים אליה. הכול נשמר בעולם. שום דבר אינו נחרב באופן סופי."

"אם כך," אמר הצ'רקסי, ועל פניו נגה אור, "הלא עכשיו הבנתי כיצד פגשתי בכם! הלא אדם יכול לפגוש אפילו את דמותו כשהיה ילד, והוא לא יכיר את צורתו. ומצד שני, גם לאחר מותנו יכולים פנינו, כל גופנו, לתעות לנצח בעולם ולפגוש אנשים אחרים! זה כמו תחיית-המתים!"

"תחיית-המתים?" אמר הבידואי, "חס-ושלום, היא איננה חזיון מן השטן. היא דבר אמיתי. ואילו העיר שאתם ראיתם – היתה אחיזת-עיניים, האמינו לי. אתם, יושבי הערים מן הארצות הרחוקות, אתם אינכם יודעים דבר, ולכן מלגלגים אתם, ואין בלבכם פחד. ואילו אנו, הנודדים במידבר, רואים ניסים ונפלאות שכאלה ואין אנו מזלזלים בהם ואיננו מסיחים אף לרגע את דעתנו מבלהות המידבר ומנוראותיו – "

*

הם המשיכו לרכוב כל הלילה, לאור הירח שעלה בינתיים, עולים ויורדים גבעות, עוברים בגיאיות, בין צוקי הרים; לעיתים דומה היה שהם סובבים במעגל ופונים דווקא מערבה, עמשי שאל על כך את הבידואי הזקן והלה הבטיחו נאמנה כי כך היא הדרך אל חייבר, מפותלת מאוד.

לפנות בוקר נכנסו לאפיק נחל חרב, בין גבעות החול. לפתע נשמע קול שעטה מרחוק, כדהרת מחנה גדול ורב. הבידואי אמר בפחד: "הם מתקרבים! הבריכו את הגמלים!" ובשקט הוסיף: "אם ישמיעו חירחור – ואבדנו!"

הגמלים הוברכו, והבידואי עם הצ'רקסי, אבו-בטאטה והרון, עלו על גבעה, חפרו להם שוחות בתוך החול, כמאורות, ורק את פניהם השאירו חופשיים באוויר. ובאפלולית הבוקר הופיעה לנגדם תמונה מרהיבה ומאיימת כאחד –

כמה מאות רוכבי גמלים דהרו על גמליהם, רצים כנשרים, עוברים כמו נישאים ברוח, קווצות שערותיהם ושולי אדרותיהם מתבדרים באוויר, וכידוניהם מונפים, והגמלים משמיעים קול חירחור מחריש אוזניים – "

"אם יענו להם גמלינו, לא יישאר מאיתנו איש בחיים," לחש הבידואי, "אם ימצאו אותנו ויגלו את מקומנו – "

אך הגמלים המוברכים ענו רק בחירחור עצל, אשר קולות הדהרה והחירחור הרועש ממרחק החרישו אותו. לרוכבים היו פנים איומים, ועיניים כגחלי-אש.

"אלה הם!" אמר הצ'רקסי, "רק הם נראים כך: הנה יהוד-אל-חייבר!"

הבידואי הביט בו וצחק בחשאי. "אם תראה את אִיבְּלִיס השד או את אשמדאי המלך עם שריו עובר בסערה, מיד תאמר – יהוד-אל-חייבר הם! חדל מן החלום! רוכבים אלה בידואים הם כמוני, ורק מתוך-תוכו של המידבר הם באים, בעלי ברית הם לשבט האוחוַונִים."

"ומדוע תחשוש מפניהם?"

"אויבים הם לשבטי."

כשחלפו הרוכבים ונעלמו מעבר לאופק, יצאו הארבעה מתוך השוחות שחפרו, ניערו את החול מבגדיהם והחליטו להמשיך לרכוב עוד מרחק לא רב, עד אשר ימצאו מקום מתאים להקים בו מחנה ולשכב לישון בשעות החמות של היום, כאשר החול לוהט ככבשן.

עורבים אחדים ריחפו מעל ראשיהם בקריאות מבשרות-רע. אולי טעו לחשוב אותם לפגרים מפני שהיו טמונים החול. הצ'רקסי נופף לעומתם את חרבו באוויר, וביקש גם לירות בהם, אולי הבידואי עצר בו באומרו:

"דִיר בַּלַק מִן אִל-עַסַאפִיר!" – היזהר מן הציפורים!

הצ'רקסי לא הספיק לשאול מדוע, כי בינתיים משך דבר אחר את תשומת-ליבו. "מדוע השמש בגבנו?" שאל בחשד, "הרי מוליך אתה אותנו מערבה לא מזרחה!"

ושוב הבטיחו נאמנה הבידואי כי נפתלות הן הדרכים אל יהוד-אל-חייבר, בעקיפין הן, ורק כך אפשר להגיע אליהם. אבו-בטאטה היה קצת מטושטש מן הרכיבה ומחליפות החום והקור, ושיגעון חדש נכנס בו כל הזמן, שהוא רוצה גלידה. עד כי הבידואי שאל מדוע שואף הוא כי יהיה לו תבלול בעינו, גִ'ילְד, כלומר גֶלֶד בעברית. וכך זכה אבו-בטאטה לשם חדש מפיו של זה – אַבּוּ-גִ'ילְדָה. ובעצם, אם היה מישהו רוצה לכנותו אבי-הגלידה, היא צריך לומר – אַבּוּ-בּוֹזָה!)

מאבו-טנק לא שמעו דבר. נעלם ואיננו. אך דאגת הקיום היומיומי במידבר השכיחה מהם לעת-עתה את הדאגה החמורה יותר – כיצד יחזרו אל הזמן שלהם, שממנו יצאו למסע, או האם נידונים הם לחיות את כל חייהם, מעתה ולהבא, עם בני הדור של שנת 1875.

בחנייה, בחום-היום, ישנו שינה טרופה שעלו בה חלומות מחניקים על נחשים ועקרבים וערים מכושפות וסופת-אבק שהבל-פיה כפתחו של גיהינום. וכשהתעוררו לפנות-ערב הכינו שוב ארוחה והמשיכו בדרכם. שעות ארוכות רכבו בחשיכה, בלא ירח, והגמלים רצו בחשק רב, כמרגישים את קרבת בעליהם [האמיתיים]. וכשעלה הירח במזרח – עלה בגבם. הצ'רקסי עצר את השיירה ואמר –

"יותר לא נפסע מערבה. אין זה הכיוון הנכון. מתרחקים אנו מיהודי-חייבר!"

הבידואי ישב על גמלו בראש השיירה, ושתק כמחכה להמשך.

"מדוע רימית אותנו?" רגז הצ'רקסי.

"ומדוע לקחת מאיתנו במירמה את גמלינו?"

"במירמה? מי אתה? והיכן אנחנו?"

"מטבעות מזוייפות נתת לנו תמורת גמלינו, מיהו השולטן עַבְּד-אִלְחַמִיד? אין אנו מכירים אותו. מכירים אנו רק את מטבעותיו של השולטן עַבְּד-אִלְמַגִ'יד הרחמן וגדל-החסד, שנפטר לפני כארבע-עשרה שנים, אַלְלַה יִרְחַמוֹ, ירחם האל על נשמתו. ומכירים אנו את חתימת אדוננו השׂולטן עַבְּד-אִלְעַזִיז, יאריך אלוהים את ימיו – "

"חבל שלא שילמנו לו בכרטיס-אשראי של 'נֹגה-קט צְוָאנְצִיג'," הספיק עוד הרון ללחוש לאבו-בטאטה המטושטש, והנה נשמע צליל-מתכת, הצ'רקסי שלח ידו אל חרבו, ברובה לא אהב להשתמש; אך באותו רגע החל הבידואי הזקן מכה בידיו על פיו, בחשיכה, ומשמיע קול יללה מקפיאת-דם –

ומיד נשמעו שעטות גמלים רבים וקריאות וברק חרבות שלופות לאור הירח, ועשרות רוכבים הקיפום בבת-אחת. גמלי השיירה הקטנה כמו חיכו לבעליהם אלה, כשהם מזוררים ומשמיעים נחרות שמחה. הצ'רקסי ניסה להתנגד, אך בראותו מה עדיף הכוח המקיף אותם, ומה בוגדנים הם הגמלים ששכר – העדיף להיכנע, ולסמוך על עורמתו וידיעתו את שפת הערבים ומנהגיהם – כדי להיחלץ מהם, מאוחר יותר.

אבו-ג'ילדה לא התנגד כלל, ודומה היה שאינו מבין כל-כך מה מתרחש סביבו, מטושטש היה, לגמרי, אולי ממכת-חום, אולי מן המחסור בגלידה. הניח לכפות אותו אל כר הגמל, ושמח כי עתה אולי יבוא סוף לנדודים חסרי התכלית במידבר האכזרי.

אנשי השבט היושב בהדיֶה זרקו את הצ'רקסי ואת אבו-ג'ילדה, כפותים בחבלים, לאחד האוהלים בקצה המאהל. במהומת ההתנפלות מן המארב לא הרגישו תחילה השניים בחסרונו של הרוּן. ובהיותם באוהל, קשורים מבלי יכולת לזוז, קיוו כי נלקח למאסר בתנאים טובים יותר, עם ילדי השבט, או אולי חזר לפתע אבו-טנֶק והציל אותו ברגע האחרון?

"ואם כך," מילמל אבו-ג'ילדה, "מדוע השאיר אותנו כאן, על האדמה הקשה, הזרועה בליטות-אבן ואבק, בידי הפראים האלה? אמנם נכון כי ילדים צריך להציל קודם, אבל גם סופרים ושומרים אינם חסרי חשיבות לגמרי! אני מוכן לוותר על כל הגלידה – "

"אוסקוט, יא אבו-ג'ילדה!" קרא אליו מבחוץ הבידואי הזקן, אשר הופקד, משום-מה, גם לשמור עליהם עד הבוקר.

ובבוקר הובאו השניים לפני השיח'. בחוץ, בחצי-גורן, כבר ישבו על הארץ כל נכבדי השבט ישיבה-מזרחית, והשיח' במרכז, וקנה-הנרגילה בידו. השניים הובאו והושמו אף הם על הארץ, בתווך, ידיהם הותרו, והוגשו להם תה מתוק, סמיך, בספלונים, ופיתות חמות.

"שׁוּ אִסְמַכְּ?" פנה השיח' אל הצ'רקסי ושאלו. מה שמך?

"אִסְמִי עַמוּסָה," השיב הצ'רקסי. שמי עמוסה (עמשי).ִ

"וְשׁוּ אִסְמוֹ?" הצביע השיח' לעבר אבו-ג'ילדה, כשהוא מתיק לרגע את קנה-הנרגילה מפיו.

"אבו-דאוּד!"

צחוק פרץ בין כל הנוכחים. מראהו של אבו-דאוד, הוא אבו-בטאטה, הצית אף כאן את דמיונם של הבידואים, ולבד מ"אבו-ג'ילדה" הוצעו גם הכינויים – "אַבּוּ-בַּטִיח" ו"אַבּוּ-בַּטֶן".

עתה היה תורו של הצ'רקסי לשאול.

"היכן הילד?"

"ילד?" הופתע השיח'. "איזה ילד?"

עמוסה פנה אל הבידואי הזקן שלצידם, זה שהביא אותם לחקירה, והפילם אתמול בפח, והשביע אותו לומר את האמת – כלום לא היה עימם ילד בשם הרוּן על גבי הגמל הרביעי?

הבידואי הכחיש בכל תוקף ונשבע בכל היקר לו כי לא היה שום ילד בשיירת גונבי-הגמלים האלה, זייפני-המטבעות ובני-בריתם של יהוד-אל-חייבר השודדים, ארורה דתם!

אבו-ג'ילדה החל ממלמל משהו על העונש הצפוי לחוטפי-ילדים, שהוא חמור יותר מן העונש הקבוע בחוק לחוטפי-סופרים, כי מי חוטף סופרים, ובעצם – מי בכלל מתעניין בהם? הלא ממילא יש הרבה מאוד אנשים שסבורים כי צריך לשלוח את הסופרים והמשוררים אל המידבר –

עמוסה הפסיק את הזיותיו של אבו-ג'ילדה, שהשמש הקופחת על ראשו הציתה אותן כנראה ביתר שאת. ליבו של עמוסה התמלא עתה שתי תקוות גדולות: האחת, אם נשבע מורה-הדרך לשקר, במצח-נחושה, בפני ראש-השבט שלו, בדבר אי-הימצאותו של הילד בשיירה, סימן הוא שהרון הצליח להימלט, והבידואי חושש להודות בכך. ואז, או שאבו-טנֶק דואג לו, או שהילד תועה כאן בסביבה, ובתוך כמה שעות יצליחו להשתחרר ולדאוג לו, בכך היה בטוח.

והתקווה השנייה – כאן מכירים את יהודי-חייבר! זה ברור מדברי הבידואים בגנותם!

ובעוד עמוסה שקוע בתוכניותיו, פנה אליו השיח' ושאל:

"לשם מה באתם הנה. ומה לכם ולשבט אשר ליבו לא טוב עלינו?"

ליבו של עמוסה פעם בחוזקה, צדקתי! – והוא השתדל ככל יכולתו להסתיר את התרגשותו בפני ראש-השבט, וענה לו בהכנעה דברים אחרים לגמרי מאלה שאותם חשב בליבו:

"עבדים אנו לאלוהים ולך, אני, ואת אשר תצווה, נעשה!"

"האם בעלי-ברית וידידים אתם ליהוד-אל-חייבר הארורים, ומובילים אליהם מתנות כסף ומירמה, בשליחות בוגדנית, לכרות ברית עימם כדי לנשל אותנו מעל פני אדמתנו ולקחת מאיתנו את הגמלים, הצאן, התמרים ומעיינות-המים?"

"חס ושלום, אבי, הגיבור והחכם. עבדיך אנו, ואין לנו דבר משלנו, ובתמרים ובחלב-גמלים רק נחיה נפשנו, ובעד הגמלים שילמנו."

"שילמתם?" זעק השיח'. "הלא בזאת יוכר הכזב שבדבריך! מיהו זה עבד-אלחמיד אשר במטבעותיו המזוייפות אתם סוחרים?"

"ישמרך אלוהים מלומר עליו דבר רע, אבי." השיב לו עמוסה בהכנעה רבה, ככל אשר היה יכול, "השולטן עבד-אלחמיד הוא אדוננו החדש, ירום הודו!"

"ואדוננו השולטן עבד-אלעזיז, יאריך אלוהים את ימיו, מה קרה לו, רצחתם אותו? האם רוצחים נמלטים אתם, בוגדים במלכות?!"

"חס ושלום, אבי, מת השולחן עבד-אלעזיז, אלוהים ירחמו. ואליכם טרם הגיעו החדשות העצובות הללו, ועל כן חשבתם אותנו לכזבנים, ובטעות לקחתם את הגמלים שקנינו מכם ביושר, וקשרתם ידינו ורגלינו, כאסירים, על לא עוול בכפינו!"

דבריו של עמוסה, שהיו מבחינה אחת שקר גמור, ומבחינה אחרת אמת-לאמיתה, תלוי בזמן התרחשותם – הביאו את השיח' החשדן, והזהיר, להרהור ממושך בטרם יחרוץ משפטו. צר-גו היה, רזה וזריז-תנועה, בעל עיניים שחורות, פזיזות ונוצצות, תווי-פנים חדים ואף ארוך ודק. את גילו היה קשה לדעת. אך במחלפותיו, שירדו על מצחו, היו שזורים חוטי-שיבה רבים.

הוא ינק ממושכות מפיית-הנרגילה שבידו, ולבסוף אמר –

"אִל עַגַ'לֶה מִן אִ-שַׂיְטַאן, ואִל-מַהְל מִן אִ-רַחְמָן! – הפזיזות מן השטן, והמתינות – מן הרחמן, כלומר מאלוהים. שתי אפשרויות אני נותן בפניכם. האחת – שבו עימנו שבועות או חודשים אחדים, רק רגליכם וידיכם לא נתיר, עד אשר אם תבאנה שיירות אחדות מן הצפון ובפיהן השמועה שלכם, ובאמתחתן מטבעות-כסף כשלכם – אז ניפרד לשלום, וגמליי – גמליכם, ועל כל גמל שקניתם, שני גמלים מתנה תקבלו ממני!"

"גדול הוא חסדך, אבי," אמר עמוסה, מסתיר את הזעם שהתעורר בליבו. "אך מה הברירה האחרת שהואלת להציע לנו ברחמיך הגדולים?"

"אם אצה לכם הדרך ואין אתם רוצים להיות אורחיי במשך זמן כה רב, תובא אתה, עמוסה בני, למבחן-האש  בעוד שלושה ימים. והיה אם אמת דיברתם – תשוחרר מיד, ואם שקר בפיך – זה עונשך, אילם תהיה! כי כך לימדני אבי, אלוהים ירחמו: לַא תְצַדִק – אִלַא תְשׁוּף בְּעֵינַכְּ – אל תאמין אלא אם ראית בעיניך. אולי דבריך כולם אמת-לאמיתה, ואולי כַּלַאם פַאדִי המה, דברים בטלים ומבוטלים. זכור, בעוד שלושה ימים עליך להשיב לי תשובה – "

והשניים הוחזרו לאוהל ונקשרו היטב, לבל יברחו.

המשך יבוא

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אהוד יקר, היה לי הכבוד והעונג לעבוד עם יהודה אטלס 23 שנה ב"ידיעות אחרונות" –  1972-1995 – וכמי שמכירה אותו מאז, אני מוחה נגד הדברים שנאמרו נגדו. [ע"י נעמן כהן].

כדי לא להלאות ולהרבות במילים אומר זאת כך:

הלוואי וירבו כמותו בישראל.

תודה,

איילה זמרוני  

* אהוד היקר, אלו קצת תובנות בעקבות פרשת איה נאפה:

* המשטרה ובית המשפט בקפריסין מסתברים כאמינים וכהגונים – המשטרה עצרה את החשודים באונס, ולאחר שהסתבר שהיתה עלילה, בית המשפט שיחרר אותם מיד, והבחורה שהעלילה נכנסה למעצר.

בארץ היו משכנעים את המעלילה להודות כדי לשחרר את העצורים, אבל מבטיחים לה שאם תסכים – לא ינהלו נגדה הליך פלילי. כך קרה מיספר פעמים. יצא שמעשה קשה כזה, שבגללו מוכפש שמו של אדם ונרקב בכלא לעיתים חודשים – לא זוכה לשום תגובה הולמת.

* כל האמצעים הדתיים להצניע בענייני מין (כיסוי הגוף, חינוך נפרד של בנים ובנות, איסור נגיעה וכד'), לא רק שאינם מועילים למטרה שהעמידו לעצמם, אלא אדרבה, מעוררת בחוזקה את היצרים – הכיפות של משתתפי חגיגת המין יוכיחו, אם בכלל צריך ראייה לנוכח ריבוי מעשי תועבה של רבנים ומלמדים.

* המעשים שעשו הנערים הישראלים אינם פליליים, אבל רחוקים מלהיות נאים. הם מצאו "גויה" שזורמת, והסכימה להתעלס עם כמה מהם, והם משום כך זילזלו בכבודה, וצילמו את המעשה מבלי שביקשו את הסכמתה. הם ראו עצמם נעלים עליה, ולא נתנו דעתם על כך שהמעשה שלה זהה למעשים שלהם. אילו אחד מבניי, או נכדיי היה עושה כמעשה הזה – הייתי חופן את ראשי בקרקע מבושה.

שלך,

משה גרנות

אהוד: כפי שכבר כתבתי כאן: "צעיר ישראלי, אם אתה הולך לזיין גויה, שים קונדום על הזין וכיפה לבנה על הראש."

ועל כך יש להוסיף: ואם אתה ממיגזר סוציו-אקונומי מסויים, צפּה לפתיחת בקבוקי שמפניה עם נחיתתך בנתב"ג בתור גיבור של מדינת ישראל – שסיסמתה היא כידוע "ושבו בנים מזיינים לגבולם!"

* בלפור חקק: תשובה למשה גרנות. ב'חדשות בן עזר' (1464) כתב משה גרנות מאמר סיכום בעקבות מלאת 90 שנה ל"מאזניים". בתארו את הולדת הקובץ "גבורות למאזניים" לפני עשור, העלה טענה שהייתה צנזורה של יוצרים ויצירות בקובץ.

כיושב ראש האגודה בתקופה זו שאלתי במכתבי לחדשות בן עזר, איזו צנזורה היתה, כיוון שלא ידוע לי עליה.

בתשובתו ("חדשות בן עזר" 1466) מעלה גרנות מאבק שהיה לו עם המנכ"ל בתקופת כהונתי. אך הפעם אינו נוקט לשון "צנזורה". אלא אומר שהחומר שלא נכלל בקובץ א' "שובץ", כלשונו, בקובץ ב'.

אני מוכן לאמץ נוסח זה. הכסף שיועד ל'גבורות למאזניים' לא הספיק להיקף של הקובץ שהוכן, ולכן החומר חולק לשני קבצים. מה שחשוב, שעמדנו בהבטחה ויצאו לאור שני קבצים בשתי פעימות. זו לא היתה צנזורה!

גרנות עצמו במבוא לכרך ב' כתב: "אלא שהיריעה לא הספיקה, וגם חסרון הכיס של האגודה היה בעוכרנו, ועל כן נאלצנו להשאיר חלק מן הטוב והמשובח הזה לכרך ב' – לכשירווח, ולשמחתנו זכינו לעמוד בהבטחתנו..." והוא מוסיף: "למי תודה? לבלפור חקק, יו"ר אגודת הסופרים העברים הקודם, ולהרצל חקק, היו"ר הנוכחי – על היוזמה ועל הטרחה באיסוף משאבים..."

הרצל חקק, שכתב את המבוא לכרך ב' כיושב ראש האגודה, כתב: "הגענו לשלב הפעימה השנייה."

  צריך גם לומר: יושב ראש, בעת ויכוח בין צדדים, אינו נוקט עמדה בעד צד מסוים. הוא בוחר בפשרה מעשית.

ועוד אומר: כשנבחרתי ליו"ר אגודת הסופרים העברים ב-2005, בחרתי בגרנות להיות עורך "לקסיקון הסופרים בהווה" (2006). בבוא העת, בחרתי בו להיות עורך "לקסיקון הסופרים ההיסטורי" ( 2009). כשמלאו ל"מאזנים" 80 שנה, בחרתי בו להיות עורך "גבורות למאזניים". כאשר ועדת פרס יקיר האגודה בחרה שני מומלצים לתואר יקיר (2010), השתמשתי בסמכותי כיושב ראש והוא קיבל תואר יקיר האגודה השלישי כמומלץ היושב ראש.  ב-2011  נבחר הרצל חקק ליו"ר האגודה, והוא הוביל לבחירת גרנות לעורך "מאזניים", בטאון האגודה. כשתם החוזה, הוא האריך את החוזה שלו בשנה.

אלה העובדות, ובבניין ציון ננוחם.

* לאורי הייטנר, נקודת תגובתי היתה על מהות הברכה אז והיום, ועל ההתבטאות המשתנה אשר ל"הדתה שמדתה" כפי שאורי הייטנר מתבטא. הרי ישנם אנשים רציניים הרואים הדתה (בלי מרכאות) כדבר קיים ובלתי רצוי ובוודאי לא יקבלו את ניסיון האירוניה של הכותב.

באהדה רבה,

אביבה קם

* האם שיגעון הגדלות של יאיר לפיד, השוקד לפורר את כחול לבן באמצעות מלחמתו בדתיים ובחרדים – עוזר לבנימין נתניהו להמשיך לכהן בראש ממשלה?

* האם הצהרתה הצדקנית של לוי-אבוקסיס – שלא תשב בממשלת נתניהו, עוזרת למתלבטים רבים לא להצביע ל'עבודה' אלא דווקא לנתניהו?

* אהוד: כלת פרס נובל, הסופרת האמריקאית השחורה טוני מוריסון, נפטרה השבוע בגיל 88. את חטאיי אני מזכיר: ניסיתי בשעתו לקרוא את הרומאן שלה "חמדת", בתרגום עברי, וכל כך משעמם היה הספר עד שלא הצלחתי להמשיך בקריאתו ועזבתי אותו לבלי שוב.

* לאהוד ידידי שלום,

1. חזרתי וקראתי את דבריו של נעמן כהן בגיליון 1464, בהם הוא זיכה אותי, ואני חייב להודות שפשוט לא הבנתי את גיבוב דבריו.

2. עם זאת – הוא שוב מעוות ומסלף את דבריי. מעולם לא אמרתי ולא טענתי שאני נגד צנזורה באופן גורף – כפי שמשתמע מדבריו – מפני שברור שהצנזורה מסיבות ביטחוניות, למשל, היא חיונית. אני בסך הכול אמרתי שאני מגבה את העורך שאינו מצנזר את דברי הכותבים בעיתונו אלא רק מעיר את הערותיו.

3. נעמן כהן מנסה באופן אובססיבי לגלות את שמי הקודם. ובכן, אני חוזר – לא זינגר ולא סמיר, לא ספיבק ולא סולובייצ'יק. כפי שכבר כתבתי קודם – אבי ז"ל עלה ארצה כחלוץ ב-1924 בשם זמיר. זהו שמי ואין אחר!

ובעניין אחר לגמרי: אני אוהב ונהנה מאד מכתבותיו של אורי הייטנר. בגיליון 1464 הוא תוקף את יאיר גולן על "נאום הבלע שלו ....שבו השווה את ישראל לגרמניה הנאצית." אלו מילים קשות מאוד. לפי מיטב זיכרוני לא אלו היו דבריו של יאיר גולן. הוא אמר שהוא מזהה אצלנו היום תהליכים שמזכירים תהליכים שהיו בגרמניה בשנות ה-30. זו אינה השוואה של ישראל לגרמניה הנאצית. רק לאחרונה פורסם על החתמתם של חברי סיעת הליכוד על הצהרת נאמנות לבנימין נתניהו. לי גרמה ידיעה זו צמרמורת, ללא קשר לעמדותיי הפוליטיות. במה זה שונה משבועת הנאמנות לפיהרר בשעתו? ידוע שהיו לא מעט קצינים גבוהים ביותר בצבא הגרמני שללא אותה שבועת נאמנות להיטלר היו פועלים לסילוקו  עוד הרבה זמן לפני "מבצע וולקירי" (שלמרבית הצער לא הצליח). נאומו של יאיר גולן לא היה "נאום בלע" . זו היתה זעקת אמת על דמותה של החברה בישראל.

שלך,

יונתן זמיר

ליונתן יקר,

אתה תומך ב"זעקת האמת" של יאיר גולן – המשווה תהליכים בישראל לעליית הנאציזם בגרמניה בשנות ה-30! ואתה משווה את ח"כי הליכוד התומכים בחתימתם בנתניהו – לנאצים!

מה זה? נפלת על הראש?

חלית ח"ו במחלת ה"יודו-נאצים"?

שלך,

אהוד

* אורית דשא-ינאי-ברנר: מרגש ומפעים סיפורו של דוד איש גוש-עציון, ניצול השואה, שטליתו ליוותה אותו משם, בהעפלתו ארצה ובמלחמת השחרור, עד לגוש עציון, ועד להיעטפותו האחרונה בה, כפי שכתב וניסח בכישרונו יוסי גמזו. תודה!

* לבן-ציון יהושע היקר שלום. הסיפור שלך "לחם ומלחמה" מאוד מרגש. ממש סיפור מעולה. האם באמת אביך נהרג אז במלחמת תש"ח? זה לא ברור מהסיפור וייתכן שבכוונה השארת זאת במעומעם ולכן אין צורך לשנות דבר.

שלך,

אהוד

שלום אהוד. תודה על דבריך, שאני מקבל אותם בכובד ראש. בכוונה השארתי במעומעם את סוף הסיפור. הוא גם מרמז לליל הבלהות כשהשוחט ואשתו אוכלים עוף בהנאה בעוד הילד עיניו רואות וכלות.

הסיפור מסופר מנקודת מבטו של ילד והוא קשור למציאות חיינו באותם ימים. אבי נפטר מפצעיו זמן קצר אחרי מלחמת העצמאות. ירדנו מנכסינו, ביטוח לאומי לא היה, ואני הילד בן 12 נטשתי את הלימודים לשנה והלכתי לפרנס את הוריי בכל עבודה מזדמנת.

בתום שנה, אימי דרשה ממני בתוקף לחזור לספסל הלימודים ואני סירבתי כי חשתי שאיבדתי את הילדות שלי ולימודים עם ילדים הקטנים ממני בשנה אינם לטעמי. ביום פתיחת שנת הלימודים אימי ישבה על המדרגה ה-22 בחצר מוסיוף בשכונת הבוכרים, הילקוט בידה והיא בוכה ואומרת: "בנצי, אני אשב כאן ואבכה עד שייגמרו לי כל הדמעות!" – ואני פחדתי שתהיה לי אימא שאין לה דמעות בעיניים. לקחתי את הילקוט מידה והלכתי ללמוד. מאז לא חדלתי ללמוד אפילו לשעה אחת, הכול בזכותה של אימי שהעדיפה מחסור ומצוקה על פני ילד בור ועם הארץ.

סליחה על גילוי הלב.

בן-ציון יהושע

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2222 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,075 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,074 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-89 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,633 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-94 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-73 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-31 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-63 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח-בהקלדה של הלקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

[מיספר הערכים לפי ההתקדמות בהקלדה]

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,240 נמעני המכתב העיתי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל