פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1468

[שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, י"א באב תשע"ט, 12.8.2019

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: בְּשׁוּלֵי הַצָּלָ"שׁ לִגְבוּרַת הַשַּׁיֶּטֶת. // יצחק הילמן: האיום האיראני ומשמעותו. // עמוס גורן: היום האחרון של משפחת מקלף במוצא, לפני 90 שנה. // אורי הייטנר: 1. מהות הסכסוך: עדי שורץ ועינת וילף – "מלחמת זכות השיבה". 2. צרור הערות 11.8.19. // פרופ' אשר מעוז: הבית היהודי בין גולדה מאיר לאיילת שקד. // פוצ'ו: בחיי [6]. י"ט. עצות של פסיכולוג חתיך. // אהוד בן עזר: מִיטְשׁ בשוק הכרמל, "קבב רומני למבינים". // משה גרנות: "כל החשבון עוד לא נגמר – ההרצאה האחרונה" של עמוס עוז. // דניה מיכלין עמיחי: פרנץ קפקא והשפה העברית. סיפור קפקאי על ירושה ספרותית וצוואה. // דניאל אבהר: כך תרמתי לעצמאות מדינת ישראל. הביאה לדפוס ד"ר ארנה גולן. // נעמן כהן: סימנים לשנות השלושים. // אהוד בן עזר: ספרי דורות קודמים. "העולם בו אנו חיים" לקרל ויוסף צ'אפק. עברית: 1946. פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 1.9.1972 לפני 47 שנים. // אהוד בן עזר: בעקבות יהודי המידבר. פרק עשרים ושלושה. שיירת ה"מַחְמַל". הדספק המפואר. לילה במַקְעֵד. העורבים. פגישה מחודשת עם הגמל היבש והפרש מבגדד. רני ניצל. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

בְּשׁוּלֵי הַצָּלָ"שׁ לִגְבוּרַת הַשַּׁיֶּטֶת

בְּעֶצֶם יָמִים אֵּלֶּה הֶעֱנִיק הָרָמַטְכָּ"ל

בְּהוֹקָרָה רַבָּה וַאֲסִירוּת-תּוֹדָה לוֹהֶטֶת

צָלָ"שִׁים רְאוּיִים מְאֹד וְנִכְבְּדֵי מִשְׁקָל

לְלוֹחֲמָיו שֶׁל חֵיל הַיָּם וּבֵינֵיהֶם שַׁיֶּטֶת

חֹד הַחֲנִית שֶׁל חַיִל זֶה, שַׁיֶּטֶת שְׁלוֹשׁ עֶשְׂרֵה

וְגַם לְאַנְשֵׁיהֶן שֶׁל שַׁיָּטּוֹת שָׁלוֹשׁ וְשֶׁבַע

עַל עֹז וְעַל קֹר-רוּחַ שֶׁבְּמִבְצָעִים חַסְרֵי

פִּרְסוּם וַחֲשִׂיפָה שֶׁחֵיל הַיָּם בְּדֶרֶךְ קֶבַע

עוֹרֵךְ הַרְחֵק מִדִּווּחֵי תִּקְשֹׁרֶת קוֹלָנִית

תּוֹךְ חֵרוּף-נֶפֶשׁ יוֹמְיוֹמִי וְהִסְתַּכְּנוּת מַתְמֶדֶת

וּמוֹטִיבַצְיָה לֹא נִלְאֵית, דְּרוּכָה וְעַקְשָׁנִית

וְתוֹךְ יָזְמָה יְצִירָתִית שֶׁבְּלִי הֶפְסֵק שׁוֹקֶדֶת

עַל בִּטְחוֹנָהּ שֶׁל יִשְׂרָאֵל, אִם זֶה לְאוֹר הַשֶּׁמֶשׁ

וְאִם זֶה בְּחֶשְׁכַת הַלַּיְלָה הַמַסְתִּיר הַכֹּל

וְאִם עַל פְּנֵי הַמַּיִם בָּם יָזְמָה כָּזֹאת נִרְשֶׁמֶת

אוֹ בִּמְצוּלוֹת הַיָּם הַמַּשְׁתִּיקוֹת כָּל צְלִיל וָקוֹל.

אַךְ כָּל יִשְׂרְאֵלִי שֶׁעוֹד זוֹכֵר וְלֹא שׁוֹכֵחַ

בֵּין יֶתֶר זְרוֹעוֹתָיו שֶׁל חֵיל הַיָּם שֶׁבַּהוֹוֶה

גַּם אֶת גְּבוּרַת שַׁיֶּטֶת שְׁלוֹש עֶשְׂרֵה וְלוֹחֲמֶיהָ

הַוָּתִיקִים יוֹתֵר, בְּדוֹר קוֹדֵם, וְהַחוֹוֶה

אֶת יַחֲסָהּ הַקַּר שֶׁל בְּיוּרוֹקְרַטְיָה עַרְלַת נֶפֶשׁ

לְסֵבֶל גִּבּוֹרֵי שַׁיֶּטֶּת זוֹ שָׁבֶּעָבָר

צֻוּוּ בְּחֹסֶר אַחְרָיוּת לִצְלֹל בְּמֵי הָרֶפֶשׁ

שֶׁל נַחַל הַקִּישׁוֹן בּוֹ סֻרְטְנוּ וְזֶה מִכְּבָר

הִצִּיגוּ הוֹכָחוֹת רְפוּאִיּוֹת לְכָךְ  וְטֶרֶם

הִכִּירָה בְּיוּרוֹקְרַטְיָה זוֹ בַּקֶּשֶׁר הָאָיֹם

שֶׁבֵּין הַדִּיאַגְנוֹזָה הַמָּרָה הַזֹּאת וְזֶרֶם

אוֹתוֹ זִהוּם בְּנַחַל הַקִּישׁוֹן, וְעַד הַיּוֹם

מְטַרְטְרִים אוֹתָם בְּלֵךְ וָשׁוּב וּבְסַחֶבֶת –

כָּל אִישׁ יִשְׂרְאֵלִי כָּזֶה שׁוֹמֵעַ וְנֶחְרַד

מִיַּחַס כְּפוּי-טוֹבָה וְאֹטֶם ַאֲדִישׁוּת עוֹלֶֶֶֶבֶת 

בִּמְקוֹם לִזְכֹּר מָה חַיָּבִים כֻּלָּנוּ כְּאֶחָד

לִגְבוּרָתָם וּמְסִירוּתָם – כָּל זֶה רוֹבֵץ כְּאֶבֶן

עַל מַצְפּוּנֵנוּ וְצָרִיך לַחְדֹּל מִזֶּה מִיָּד.

יוסי גמזו

* * *

יצחק הילמן

האיום האיראני ומשמעותו

מאז סיום מלחמת עיראק-איראן של שנות השמונים. נראה שאיום זה הוא החמור ביותר שנוצר מאז מלחמת העולם השנייה לשלום העולם. והוא כנראה גם האיום החמור ביותר שהיה על ישראל מיום היווסדה.

עד 1979 היו לישראל יחסי ידידות עם איראן. איראן היתה באותן שנים מהלקוחות החשובים של התעשיה הביטחונית הישראלית. למזלנו, מרבית ההתקשרויות החשובות של ישראל איתה לא מומשו.

מאידך, ארה"ב הספיקה לספק לאירן 40 מטוסי אפ-14 טומקט, כמאה מטוסי אפ-4 פנטום, כמאה מטוסי אפ-5 ועוד עשרות מסוקים ומטוסי מטען מדגם הרקולס. לאיראן היתה גם הזמנה פתוחה לאספקת 50 מטוסי אפ-16 מארה"ב, שלא מומשה.

במהלך שלושים השנים האחרונות כל הצי האווירי הזה התיישן. כיום הוא כמעט שאיננו אפקטיבי. עם זאת איראן הצטיידה בשלושים השנים האחרונות במטוסי מיג-29 וסוחוי רוסיים וכן בכמות קטנה של מטוסי קרב מתוצרת סין. במלחמת המפרץ השנייה חיל האויר העיראקי העביר לידיה, מחשש להשמדתו, 130 מטוסים. אלה הוחזרו לבסוף לעיראק ב-2014. מבחינת כוח אווירי, חיל האוויר האיראני, חדל להיות כוח התקפי משמעותי. כנגד זאת עדיין הוא מסוגל להגן שמי איראן, אם כי באופן חלקי.

באשר לכוח הטילי של איראן התמונה כאן שונה לגמרי. כוח זה מהווה כיום איום רציני על ישראל, סעודיה, המפרציות, ובמידה מסויימת גם על אירופה וכמובן על בסיסיה של ארה"ב במפרץ הפרסי. ב-1979 לאיראן עוד לא היו טילי קרקע-קרקע. איראן הצליחה מאז, בעזרתן של רוסיה, סין וצפון קוריאה, להצטייד במאות טילים לטווח קצר ובעשרות טילים לטווח בינוני, חמושים לפי שעה בראשי נפץ קונבנציונליים. מאחר ואיראן לא חתומה על כל אמנה שמגבילה אותה מהצטיידות בטילים, היא עסקה בנושא בחופשיות רבה. ארה"ב וישראל רואים בהצטיידות זאת איום רציני, ובפרט לנוכח חששן שטילים אלה יצוידו בהמשך גם בראשי נפץ גרעיניים.

לפני שלוש שנים, לנוכח איומיה של ישראל, שלא תשלים עם איראן גרעינית, פתחו מעצמות המערב במשא ומתן עם איראן במטרה ליצר פסק-זמן ארוך בתוכנית העשרת האורניום האיראנית, שהתקדמה במהירות רבה. ממשל אובמה, למרות התנגדותה הנחרצת של ישראל להסכם, תמך בהסכם וראה בו בבחינת הרע במיעוטו.

לפני שלוש שנים הכריז הנשיא טראמפ, עם היבחרו, שמבחינתו ההסכם לא קיים. טראמפ דרש מאיראן להיכנס למשא ומתן חדש על הסכם לפיו תתחייב איראן שלא תחדש בכלל העשרת האורניום וכי תחדל מפעילות הטרור שלה כנגד שכנותיה במזרח התיכון. היות ואיראן מסרבת להיכנס להסכם כזה, הטיל עליה ממשל טראמפ עיצומים. משמעות העיצומים היא שיתוק הסחר הבינלאומי של איראן. העיצומים חלים לא רק על איראן במישרין, אלא על כל הגופים והמדינות שסוחרים איתה.

כתוצאה מעיצומים אלה חל פיחות גדול בשווי הריאל האיראני, חלה התייקרות בכל המוצרים והשירותים באיראן וכמובן גם גדלה האבטלה וקיים אי שקט חברתי באיראן. מה שניפגע בראש ובראשונה הוא ייצוא הנפט האיראני, שבלעדיו איראן לא יכולה לאזן את תקציביה, ובפרט נאלצת לצמצם את תקציב משמרות המהפכה, הכוח הנאמן לשלטון. גם הייבוא לאיראן, שהיקפו מתקרב לגובה הייצוא טרם החלת הסנקציות, נפגע קשות, מפני שמדינות מערב אירופה אינן יכולות למכור סחורות לאיראן. במקביל נעצרו גם ההשקעות הזרות באיראן.

נשאלת השאלה לאן תהליך זה יוביל.

קיימת דוגמא אחת בהיסטוריה של מדינה שעברה תהליך דומה. מדובר ביפן של לפני מלחמת העולם השנייה. ב-1930 השתלטה יפן, שכבר שלטה אותה שעה בקוריאה, על מזרחה של סין ועל מנצ'וריה. ארה"ב ובריטניה ראו השתלטות זאת בדאגה רבה. לאור ההשתלטות הזאת, דרשה ארה"ב מיפן לפנות את כוחותיה מסין וממנצ'וריה. יפן סירבה מפני שסין שימשה גשר יבשתי, להשתלטות על כל אזור מערב האוקיינוס השקט.

אותה שעה הגיע מרבית הדלק היפני, מבארות הנפט של טקסס. היות שארה"ב הטילה על יפן עיצומים, הפסיקה ארה"ב את אספקת הנפט ליפן. ללא נפט זה, הפכה יפן למשותקת מבחינה תעשייתית, ונותרה לה לחילופין רק הברירה להשתלט על בארות הנפט ההולנדיים שבאינדונזיה. מצב זה חייב את יפן להתחיל במסע כיבושים נרחב לאורכו של האגן המערבי של האוקיינוס השקט ודרומו, שבסיומו השתלטה גם על אינדונזיה.

השאלה שנשאלה בממשלת יפן היתה מתי תתחיל המלחמה מול ארה"ב ומיהו זה שיתקוף ראשון. מפקדי צבא היבשה היפני, שרובו היה בסין, הכריעו בוויכוח וכך נפלה ההחלטה שאין ליפן ברירה אלא לתקוף את ארה"ב ראשונה ומוקדם ככל האפשר. היה ברור ליפן כי סיכוייה לנצח את ארה"ב קלושים, אבל למרות זאת, בצר לה, היא נטלה את הסיכון והפסידה.

כך קרה שהעיצומים שהטילה ארה"ב על יפן, ושיפן לא יכלה לעמוד בהם, הביאו ב-21 לדצמבר 1941 להתקפת היפנים על פרל הארבור. מבחינת היפנים עמדה בפניהם הברירה או להיכנע לסנקציות האמריקאיות או להילחם. 

אי אפשר להגיד שהיום אנחנו במצב דומה לחלוטין עם איראן, אבל קיים כאן מצב שמזכיר את מה שקרה בין יפן לארה"ב בשעתו. איראן הולכת ונחלשת בגלל העיצומים, וכבר רואים סימנים ראשונים לקריסתה הכלכלית, אבל בניגוד ליפן לאיראן לא חסר נפט לצרכיה, והיא מסוגלת להחזיק מעמד גם תחת עיצומים קשים, לזמן רב יחסית.

עם זאת כבר קיימים סימנים לקוצר רוחה. היא פתחה לאחרונה בחבלות באוניות המשייטות במפרץ ואף תפשה מכלית בריטית, בטענה שנכנסה למימיה הטריטוריאליים ללא הסכמתה. לפי שעה, איראן נמנעת מתקיפת יעדים אמריקאיים וייתכן מאוד שתימנע מכך גם בעתיד כדי לא לתת לארה"ב עילה למלחמה מיידית נגדה. אלא שדי בעצירת השיט במיצרי הורמוז, כדי לשתק רבע מתעבורת הנפט העולמית. אם אספקת נפט מאזור המפרץ תיעצר, צפוי משבר נפט עולמי. הצפי הוא שמחירי הנפט יאמירו ויתחיל מיתון עולמי. לכן, האיום האיראני לנקוט בסגירת המיצרים אם לא ייפסקו העיצומים נגדה הוא בהחלט איום ממשי.

למשבר זה יכולים להיות שני כיוונים. מדינות המערב ינסו לפרוץ את ההסגר, מה שיביא לעימות ישיר בינן לבין איראן. אפשרות שנייה יכולה לקרות מול סעודיה ושכנותיה ומול ישראל. בתסריט כזה, איראן תתקוף את המפרציות וסעודיה, כהמשך למלחמת תימן נגד החוטים בעלי בריתה של איראן, ובמקביל היא עלולה גם להביא למלחמה נגד ישראל, כדי להפסיק את ההפצצות הישראליות בסוריה ובעיראק נגד המיליציות השיעיות.

למרות שהדבר קשה, איראן מסוגלת לנהל מלחמה ממושכת בו-זמנית גם במפרץ הפרסי וגם מול ישראל. המלחמה במפרץ, בהנחה שארה"ב לא תערב בה מיידית כוחות קרקעיים, תהיה מלחמת התשה, בה תחתור איראן להסכם הפסקת אש שיהיה לטובתה.

עם זאת, למרות אי רצונה של ארה"ב להכניס כוחות קרקעיים למלחמה כזאת, ייתכן שזה יהיה בלתי נמנע בגלל הבסיסים האמריקאיים בבחריין, באיחוד האמירויות ובסעודיה, שנמצאים בלב האזור. אם הבסיסים האלה יותקפו למרות הכול, ייאלצו האמריקאים להביא לאזור גם כוחות קרקעיים.

מלחמה של איראן נגד ישראל, לא תביא לה כל רווח טריטוריאלי, אבל תזרע הרס רב, גם בישראל וגם בשכנותיה. ברור שלנו אין אינטרס לנהל מלחמה כזאת, אבל לא בטוח שנצליח למנוע אותה.

מלחמה כזאת, יכולה לייצר לישראל את ההזדמנות לתקוף את מתקני הגרעין באיראן ולדחות לזמן רב את שאיפותיה הגרעיניות, למרות שלא ניתן לעצור יכולות אלה לחלוטין. הפסקה מוחלטת של תוכנית הגרעין האיראנית תיתכן רק אם איראן תספוג הרס רב בהפצצות אמריקאיות ותיכנע לארה"ב, בדיוק כמו שנכנעה יפן לארה"ב אחרי הפצצת הירושימה ונגסקי. בנסיבות אלה קרוב לוודאי שגם המשטר באיראן יתחלף למשטר ליברלי שואף שלום.

יצחק הילמן

* * *

עמוס גורן

היום האחרון של משפחת מקלף במוצא

26/8/2019 – לפני 90 שנה

סוף החופש הגדול של שנת תרפ"ט [1929]. יום שישי. צאלח, הרועה מקולוניה, לא בא לעבודה באותו יום במשק מקלף. מוטקה, בן שמונה, ואחותו חנהלה, עזרו לאימם לערוך את השולחן לארוחת הצהריים בעוד הקייטנים שבביתם, שהגיעו מן השפלה, קוראים על המרפסת בחזית הבית. אז הופיע מבין עצי הזית צאלח כשבידו חרב חלודה והדריך המון של אנשי הכפר קולוניה הישר אל הבית. על פניהם של הערבים האוחזים בסכינים, בחרבות ובאקדחים היה להט של רצח. מוטקה וחנהלה התכופפו בפינת המרפסת כשרגליהם של התוקפים שועטות  לידם. הם שמעו את קול השולחן המתהפך ואת צלצול הכלים הנופלים ארצה, את הצעקות הפראיות של הרוצחים והאנסים, את קריאותיהן חסרות הישע של אחיותיהם מינה ורבקה המעונות והנשחטות ואת הקריאה של אם המשפחה: "צאלח מה אתה רוצה מאיתנו?"

יחס השכנות הטובה שנתנה משפחת מקלף לשכנים מקולוניה (היום מבשרת ירושלים) הטעה את חיה מקלף, אם המשפחה. היא לא האמינה שערביי קולוניה יפגעו בביתה, אך באותו יום נטבחו בעלה, אחד מבניה ושתיים מבנותיה לנגד עיניה והיא עצמה נחתכה בחרבותיהם בחזה ונפצעה אנושות.  במו ידיה חבשה כל השנים את פצעיהם וריפאה את מחלותיהם של השכנים אך לא על כך חשבו כעת הטובחים.  מוטקה וחנה, הילדים, קפצו מן המרפסת הגבוהה לחצר ונעזרו באח הגדול חיים, שהגיע לבניין הכבוש בידי הערבים מתוך חירוף נפש וקרב יריות וחילץ את הקטנים מן המקום. 

באותו יום שישי כרת השבאב של קולוניה בגרזינים מאות גפנים בכרמים של מוצא. על הכביש הראשי לתל אביב, העובר דרך המושבה, רגמו מכוניות כל היום. קו הטלפון היחיד למושבה נותק.  חיים מקלף, אחיו הגדול של מוטקה, מיהר לירושלים להזעיק עזרה אך השיג מעט מדי. ההגנה בירושלים היתה עסוקה בשמירה על שכונות שהותקפו בידי ההמון שיצא מן המסגדים. פיקוד ההגנה היה עסוק בפעולות שנועדו לעקוף את הקשיים שהבריטים הציבו בפניו. כך יצא שחוץ מן התושבים המעטים היו במוצא רק ארבעה חברי הגנה מירושלים, חמושים באקדחים שאותם הבריחו דרך המשמרות הבריטיים. אנשי ההגנה ראו כי בתי המושבה מפוזרים ומבודדים והציעו לאיכרים להתרכז בבית אחד ולהתגונן בו, אך איש לא היה מוכן לעזוב את ביתו ואת משקו.  אנשי ההגנה התמקמו בביתו של יחיאל שטיינברג, מוכתר המושבה, ולשם הגיע חיים מקלף ובידו רובה ישן שהוציא מתוך מחבוא. איש ההגנה אליעזר לרמן הזהיר אותו:

"הרובה חלוד, אל תשתמש בו כי הוא יתפוצץ לך ביד."

אך חיים רץ הביתה והשתמש בו כדי לחלץ את מוטקה ואת חנה. בחצר ליד המדרגות ראה את הוריו יושבים כפופים על האדמה ואת אחיו משה שוכב מת בסמוך. חיים הרים בידו את ראש אביו, הבחין בחור עגול של כדור בקדקודו סמוך למצח. אריה מקלף, האיכר הוותיק והטוב, היה מת. האם, פצועה קשה ממכות חרב בפניה ובחזה קראה אל בנה:

"חיים, חיים, הצל את משה והצילני."

ככל הנראה לא ידעה כי גם משה מת. הערבים היו במקום וחיפשו אנשים נוספים להורגם. חיים נכנס אל תוך הבית וראה את אחותו רבקה שוכבת מתה לאחר שעברה התעללות קשה כשבפניה פצע ירייה. את מינה מצא במצב דומה בחדר פנימי. בחדר הגדול ראה את אחד הקייטנים, הרב גלזר, שוכב מת. הוא חיפש אורח נוסף, הרב שך הישיש (לא הרב אליעזר שך המפורסם, כמובן) ומצא אותו שוכב מת במרפסת.  מיד לאחר מכן ירה חיים באחד הערבים והרגו.  הכדור הבא נתקע בקנה וחיים השתמש בקת ורוצץ את ראשו של ערבי נוסף.  הרף עין לאחר מכן ראה את מוטקה ואת חנה מתחבאים על המרפסת, אמר להם לקפוץ על אף הגובה הרב וקפץ אף הוא אחריהם.  הוא רץ לאורווה, הוציא את הסוסה, הושיב עליה את שני הילדים ואת עצמו והתחיל להדהיר אותה אל מחוץ לחצר בכיוון הכביש הראשי, בעוד הערבים יורים אחריהם. הסוסה נפגעה מכדורים ונפלה, וחיים ושני הילדים המשיכו בריצה עד בית השכנים.

בני מקלף לא חזרו למוצא. המשק ההרוס נמכר. סימני הדם נשארו בו זמן רב לאחר מכן. מוטקה עבר לחיפה, למד בבית הספר הריאלי העברי בחיפה. עמד בבחינות הבגרות כבר בכיתה י"א, נעשה במהירות בכיר בהגנה, קצין בצבא הבריטי, מפקד פלוגה בבריגדה היהודית, והשתחרר בדרגת מייג'ור אחרי חמש וחצי שנות שירות במלחמת העולם השנייה (כולל ארבעים ימי לחימה נגד חטיבת צנחנים גרמנית בצפון איטליה).

בחוזרו לחיפה הוא מקים את גדוד 22 של החי"ש בחיפה. בתש"ח הוא קצין מבצעים של חטיבת כרמלי, נלחם בחיפה, בגליל המזרחי, כובש את הגליל במבצע חירם ומשתלט על שטחים בדרום לבנון.  לקראת סיום מלחמת העצמאות הוא מתמנה לראש משלחת ישראל לשיחות שביתת הנשק עם לבנון וסוריה. עובר למטכ"ל כסגנו של יגאל ידין ומתמנה לרמטכ"ל אחריו (בגיל 32. הרמטכ"ל השלישי). 

לאחר שחרורו הוא משקם ומפתח את מפעלי ים המלח במשך 11 שנים.

בני מקלף ששרדו לא דיברו על הטבח. חנה, שקפצה עם מוטקה מהמרפסת, נישאה לאיש והיתה אם לשלושה, אך מתה בהיותה בת 54. רוב בני המשפחה ששרדו או שלא היו במוצא בעת הטבח, מתו צעירים. גם מוטקה. הוא מת בגיל 58, בעת נסיעת עסקים לאירופה, בהיותו מנכ"ל כי"ל. אחיו חיים, גיבור מוצא, מת עשרה חודשים אחריו.

עמוס גורן הוא מחבר הספר "מרדכי מקלף" בהוצאת עם עובד תשס"ג.

* * *

אורי הייטנר

1. מהות הסכסוך: עדי שורץ ועינת וילף – "מלחמת זכות השיבה"

הוצאת כינרת-זמורה ביתן, דביר, 1918 תשע"ח. 300 ע'

עשרות שנים מפולגת החברה הישראלית סביב הוויכוח על השטחים / השלום / ההתנחלויות / הגבולות / הביטחון – במנעד האפשרויות שבין חזון אף שעל לחזון אף שעל, כלומר בין החזון של ארץ ישראל השלמה בלי לוותר על אף שעל, לבין חזון הנסיגה המלאה תמורת שלום, בלי להשאיר בידינו אף שעל.

שני ראשי ממשלה ישראליים הלכו עד הסוף, והציעו נסיגה מכל שעל (עם "חילופי שטחים" קלים). אהוד א' ואהוד ב' הציעו לפלשתינאים מדינה עצמאית בכל שטחי יהודה ושומרון ובירתה מזרח ירושלים. וראה זה פלא – הצעותיהם נדחו על הסף. מסתבר, שלא זה מה שהם רוצים. אז מה הם רוצים?

אחמד טיבי אמר פעם שאין סיכוי להסדר, כי ההצעה הכי מרחיקת לכת שישראל מוכנה להציע (כלומר זו שהיא כבר הציעה פעמיים) רחוקה מאוד מהמינימום שהפלשתינאים יכולים להתפשר עליו. אבל אם ישראל הציעה כבר נסיגה מ-100% מהשטח, מהו אותו מינימום? אבו מאזן הבהיר, אחרי שדחה את הצעות אולמרט, שהסיבה לדחייה היא המחלוקת על מה שהוא מכנה "זכות" ה"שיבה".

בספרי "יהודה הראל – ביוגרפיה" מופיע הקטע הבא: "יהודה נפגש עם ערפאת כמה פעמים, גם אחרי סיום כהונתו בכנסת. לפגישה אחת עם ערפאת הצטרף גם קהלני. 'בדיעבד',' אומר יהודה, 'שום דבר חשוב לא היה בפגישות הללו ולא יצא מהן דבר מעשי.' לאחת הפגישות יהודה הגיע לבד, ללא עבד אל-ראזק. בלשכתו של ערפאת בעזה, קיבל אותו מנהל התכנון של הרשות הפלסטינית. יהודה ביקש ממנו להציג לו את התוכניות. על שולחן ענקי פרס מנהל התכנון מפה גדולה, באורך של כארבעה מטרים, שרואים בה כל בית בעזה.

'איפה אתם מתכננים לשקם את הפליטים?' שאלתי.

'מה זאת אומרת איפה? הפליטים יחזרו לבתיהם,' נעניתי.

נדהמתי. זה היה בימים הטובים של אוסלו. שאלתי: 'ואם לא נסכים?'

בן שיחי הרגיע אותי: 'אני לא מתכוון עכשיו. אני מתכוון אחרי שיהיה שלום, ברור שהם יחזרו.'

שאלתי: 'אתה חושב שאנחנו נסכים?'

והוא השיב: 'בוודאי! אני מתכוון כשיהיה שלום. גם יהודים שירצו לחזור לעיראק יוכלו. זה כאשר יהיה שלום.'

הבנתי עד כמה הסכסוך בלתי פתיר. ראיתי את הכנות בעיניים שלו. 'למשפחה שלי יש חמישים דונם ברמלה. יש לנו קושאן,' הוא אמר.

'ואם יציעו לך פיצויים במקום זה?' שאלתי.

'אני אקבל את האדמה. אם אני ארצה כסף, אני אמכור לכם אותה.'

'ברגע הזה,' משחזר יהודה, 'הבנתי שהם בשום פנים לא יוותרו על זכות השיבה, ושבשום אופן איננו יכולים לתת להם זאת, כי אז לא נתקיים. לכן אין סיכוי לפתרון קבע. עד היום אני מושפע מההלם של הביקור הזה.

'זה מובן מאליו, שאם יש שלום, נגמרה המלחמה, כל אחד יכול לחזור הביתה,' הוא אמר לי. הוא אמר זאת בתמימות מלאה. כל פלשתינאי שאומר, 'אני מוותר על החזרה לצפת,' משקר. לא רק שהם לא מוותרים על זכות השיבה, הם לא יכולים לוותר על זכות השיבה."

לפני חודשים אחדים יצא לאור ספרם של עדי שורץ ועינת וילף "מלחמת זכות השיבה". מחקר מעמיק של השניים הביא אותם למסקנה חד-משמעית – הנושא המרכזי מבחינתם של הפלשתינאים, עליו הם אינם מוכנים לוותר בשום אופן, הוא "זכות" ה"שיבה". זאת הסיבה לסכסוך. זאת מהות הסכסוך. אין המדובר בסכסוך טריטוריאלי על שטח זה או אחר. ואין המדובר בהכרה סמלית ב"זכות", גם לא בהסכם על קליטת מיספר מוסכם של "פליטים". מדובר בהטבעתה של מדינת ישראל במיליוני פלשתינאים. כל עוד הפלשתינאים עומדים על תביעתם זו, אין כל סיכוי לשלום. נכון לעכשיו, הם עומדים בנחרצות על תביעתם זו.

עינת וילף היא ח"כית לשעבר ממפלגת העבודה ומעצמאות. עדי שורץ הוא עיתונאי. שניהם משתייכים לאגף היוני של הקשת הפוליטית. שניהם דוגלים בחלוקת הארץ ובחזון שתי מדינות לשני עמים. אולם הם אינם חושבים שעמדתם מצדיקה דקלום של שקרים. נהפוך הוא, הם סבורים שיש להציף את האמת במלואה ולהתמודד איתה. הם אינם מאמינים ברמייה עצמית. הם מבינים שעד שתביעת ה"שיבה" לא תרד מהפרק, אין סיכוי לממש את חזונם.

הספר מציג בפירוט ולעומק את רעיון "זכות" ה"שיבה" ואת ההיסטוריה שלו, מסביר מדוע התביעה הזאת אינה צודקת וחסרת שחר, מאשים את האו"ם ואת העולם שטיפח את מיתוס הפליטות הפלשתינאית ויצר את הבעייה, ומפנה אצבע מאשימה בעיקר כלפי אונר"א – הארגון של האו"ם ל"פליטים" הפלשתינאים, שהוא נפרד מהארגון של האו"ם לפליטים בשאר העולם, והמדיניות שלו הפוכה למדיניות הנוגעת לכל בעיות הפליטים. אונר"א, כותבים השניים, אינו הפתרון, אלא הבעייה. למעשה, זהו ארגון שמהותו היא הנצחת הסכסוך. לכן, כל שוחר שלום צריך לתבוע את פירוקו.

הספר נפתח בסקירה היסטורית, על המאבק של ערביי ארץ ישראל לסיכול הקמתה של מדינה יהודית בחלק כלשהו בארץ ישראל. שר החוץ הבריטי בווין, שאינו ידוע כידיד הציונות, בלשון המעטה, מצוטט באומרו: "העיקרון החשוב ביותר ליהודים הוא הקמתה של מדינה יהודית ריבונית. העיקרון החשוב ביותר לערבים הוא להתנגד בכל מחיר להקמתה של מדינה יהודית ריבונית בחלק כלשהו של ארץ ישראל." הספר מציג את תולדות הסרבנות הפלשתינאית, בפרט בדחיית תוכנית החלוקה. גם בהסכמי שביתת הנשק, לאחר מלחמת השחרור, לא ראו הערבים צעד בדרך לשלום ולא הכירו בגבולות שביתת הנשק, אלא כנקודת המוצא למלחמה הבאה, והם תבעו את זכות הפלשתינאים להילחם על שיבתם לאדמותיהם. הרטוריקה של המנהיגים הערביים דיברה על עקירת הישות הציונית.

מידע מעניין ומפתיע, הוא שמיד לאחר הקמת מדינת ישראל, ההנהגה הפלשתינאית התנגדה לחזרת פליטים לישראל, כי היא עלולה להתפרש כהשלמה עם קיומה של ישראל. המופתי, מנהיגם של הפלשתינאים, אמר ש"הג'יהאד אינו בעיה הומניטרית של פליטים." אולם מהר מאוד השתנתה העמדה הזאת, כשהפלשתינאים הבינו שה"שיבה" היא הדרך לשחרור פלשתין, כלומר לביטולה של מדינת ישראל.

בן גוריון היה נחרץ בהתנגדותו לחזרת הפליטים, והוא עיצב את המדיניות הישראלית הנהוגה עד היום, השוללת את הדרישה הזאת. בישיבת ממשלה באמצע יוני 1948, בזמן ההפוגה הראשונה, אמר בן גוריון:

"אם תתחדש המלחמה, תהיה זו מלחמה לחיים ולמוות לגבינו, לא לגביהם. אנחנו, אם ננצח, לא נשמיד את העם המצרי או העם הסורי, אבל אם אנחנו ניכשל וניפול – ישמידו אותנו. בשל כך, ישראל לא תסכים לחזרתם של הפליטים. מלחמה היא מלחמה; לא אנחנו רצינו במלחמה. תל אביב לא עשתה מלחמה ביפו. יפו היא שעשתה מלחמה בתל אביב. אסור שדבר זה יחזור. לא נהיה 'חסידים שוטים'. החזרת הערבים ליפו אין בה צִדְקוּת אלא איוולת. אלה שעשו בנו מלחמה – ישאו באחריותה לאחר שהפסידו... אם הערבים יחזרו עכשיו לאבו כביר וליפו, והמלחמה תתחדש, יפחתו הסיכויים לגמר המלחמה כפי שאנו רוצים."

מחברי הספר מתארים בהרחבה את קבלת החלטה 149 של האו"ם, שעד היום הערבים מנפנפים בה, כתשתית החוקית של זכות השיבה. מסתבר שמדינות ערב הצביעו נגד ההחלטה (ישראל עוד לא התקבלה אז לאו"ם). הם התנגדו לה, כי יש בה קריאה לשלום בין ישראל לערבים, והם ראו בכך הכרה בישראל. לכך הם לא יכלו לתת את ידם. זה לא הפריע להם ולא מפריע להם עד היום, לנפנף בה. בעצם, רק בסעיף 11 שלה, הקובע כי "יש להרשות לפליטים המעוניינים לשוב אל בתיהם, ולחיות בשלום עם שכניהם, לעשות כן במועד האפשרי הקרוב ביותר וכי פיצויים ישולמו תמורת הרכוש של אלה שבוחרים לא לשוב."

מסעיף 10, למשל, הקורא לממשלות באזור להקל על הפיתוח הכלכלי של ארץ ישראל כולה, הם התעלמו, והחליטו על החרם הערבי.

בשנות החמישים הפלשתינאים התנגדו לכל שיקום, לכל שיפור במצבם, לכל פעולה לחיים נורמליים שלהם. בספר מתוארים מעשי אלימות מחרידים כלפי מי שניסו לקדם תוכניות שיקום לפליטים. הם יכלו לעשות כן, בין השאר, כי העולם, משיקולים פוליטיים ציניים, של קידום אינטרסים מערביים בארצות ערב, איפשר להם זאת. ארגון אונר"א שקם כארגון שיקום, הפך לארגון להנצחת הפליטות. בעוד שבמקומות אחרים בעולם, שאחרי מלחמת העולם השנייה היו בו מיליונים רבים של פליטים, לא קיימת זכות שיבה, העולם קיבל כלגיטימית את דרישת השיבה של הפלשתינאים, ושל הפלשתינאים בלבד.

המחברים מתארים את התפתחות האתוס של השיבה, עד הפיכתו לרעיון המכונן של הפלשתינאים, ואף הביא ומביא צעירים רבים לטרור ולרצון להרוג ולהיהרג.

בפועל, כבר משנות השישים לפחות, חלק מן המחנות אינם באמת מחנות פליטים. אדרבא, רמת החיים בהם גבוהה יותר משל הסביבה. ואף על פי כן, אונר"א המשיכה לטפח את מעמד הפליטות. בניגוד לכל מקום אחר בעולם, הפליטות אינה קשורה למצבם של האנשים, אלא היא עובדה פוליטית, על פיה כל פלשתינאי וצאצאיו הם פליטים וזכאים לסיוע אונר"א.

הספר מותח ביקורת על ישראל, אך לא כטרנד של האשמתה בסכסוך, אלא על שהיא מזניחה לאורך עשרות שנים את ההתמודדות עם סוגיית הפליטים. ישראל תומכת באונר"א ומתירה את פעולתה, ובכך היא שותפה להנצחת הבעייה. ממשלות שרון, אולמרט ונתניהו פעלו נגד יוזמות של חברי קונגרס אמריקאיים נגד אונר"א. ממשלות ישראליות הישלו את עצמן, שדרישת השיבה היא עמדת פתיחה למו"מ, ושברגע שישראל תוותר על השטחים, הפלשתינאים בתמורה יוותרו על תביעת השיבה. זה לא קרה, כידוע. כלל לא עלה על דעתם של הפלשתינאים שזה יקרה.

לאחר פסגת קמפ-דייוויד, בשנת 2000, שבה דחה ערפאת את הצעות ברק, נפגשתי לשיחה בת שעות אחדות עם חבר המשלחת הישראלית, דן מרידור, בביתו בשכונת רחביה בירושלים. השיחה כולה היתה בעל פה, לא כתבתי מילה ולבקשתו של מרידור, עד היום לא סיפרתי עליה. בניגוד לתיאור המקובל באותם ימים בתקשורת, סיפר לי מרידור שסלע המחלוקת האמיתי, שבעטיו התפוצץ המו"מ, לא היה סוגיית הר הבית, אלא סוגיית ה"שיבה", שהפלשתינאים לא היו מוכנים בשום אופן להתפשר עליה.

הגירסה הזאת מאוּששת גם בספר. בין השאר, מביאים המחברים מסמך פלשתינאי פנימי שנכתב זמן קצר לאחר כישלון הוועידה. ההתייחסות הארוכה ביותר במסמך, היתה לבעיית הפליטים. "הפלשתינאים לא יהיו הראשונים בהיסטוריה לוותר על זכות השיבה שלהם" נכתב במסמך. עוד נכתב שהפלשתינאים דורשים לחזור "לבתיהם" ולא "למולדתם", כלומר הדרישה היא לשוב לישראל ולא למדינה הפלשתינאית. גם אחרי כישלון קמפ-דייוויד, בישראל לא נלמד הלקח. ממשלות ישראל דבקו באשליה ולא התמודדו עם הנושא.

המחברים מבהירים, שסירובם של הפלשתינאים לדרישה שיכירו בישראל כמדינה יהודית אינה עמדה סמלית, אלא נובעת מכך שהכרה כזאת סותרת את תביעתם המעשית לשיבה. מאותה סיבה הם גם מתנגדים להגדרה "שתי מדינות לשני עמים," כי הם אינם מוכנים למדינה יהודית בא"י. מסיבות תדמיתיות, הם מעדנים את שלילת עקרון "שתי מדינות לשני עמים," באמצעות הגדרות מכובסות כמו "שתי מדינות שחיות זו לצד זו" ושכמותן.

הספר מסתיים בפרק סיכום ארוך, שכותרתו "מה הלאה". זהו פרק של הצעותיהם המעשיות של המחברים. הם מציעים לשנות את הגדרת הבעייה – לא בעיית הפליטים אלא "בעיית הנצחת בעיית הפליטים." לשם כך, על ישראל לפעול לביטול המשך קיומו של אונר"א.

אונר"א היא הגורם השלילי ביותר בתרומתו להנצחת הסכסוך. המחברים מטיחים בארגון האשמות רבות. למשל, מיספרים מנופחים ולא ריאליים של פליטים, שלרבים מהם אין כל קשר לפליטות. למשל – מי שהיו פליטים בשטח ירדן קיבלו לפני עשרות שנים אזרחות מלאה. אף על פי כן הם מוגדרים באונר"א כפליטים. גישת אונר"א מנוגדת למשפט הבינלאומי. הארגון רשם מיליוני בני אדם שעל פי כל הגדרה אינם פליטים – כפליטים. יש חוק אחד לפלשתינאים וחוק אחד לשאר העולם.

אונר"א הוקם בחטא. הערבים ידעו שאם לא יקום ארגון נפרד מסוכנות הפליטים של האו"ם – הסוכנות תפעל כמו בכל העולם לשיקום, והבעייה תיפתר. מטרתם היתה ונותרה להנציח את הבעייה. אלמלא אונר"א, כבר לפני עשרות שנים לא היו פליטים, לא היתה תביעת שיבה, אלא היה לכל היותר סכסוך גבול בין ישראל לשכנותיה, שהוא סכסוך פתיר, לדעת המחברים.

הם מאשימים את העולם שעצימת העיניים שלו לאורך עשרות שנים תרמה להנצחת הבעייה, להנצחת הסכסוך ולמניעת פתרון.

הם כותבים נגד האשליה הישראלית שהפלשתינאים אינם מתכוונים ברצינות לשיבה בפועל, אלא רק ל"חלום עקרוני". הם מבהירים ומוכיחים, שהמחויבות הפלשתינאית לחזון במלואו היא מוחלטת. כלפי המערב הם מסווים אותה בניסוחים מעורפלים, כמו ביוזמה הסעודית והערבית. ניסוחים כמו "פתרון צודק ומוסכם לבעיית הפליטים," שאיפשרו להם להמשיך להחזיק בתביעת השיבה במלואה, תוך שהם מסתירים זאת מהמערב. "גם היוזמה הסעודית והערביתי" כותבים וילף ושורץ, "שהתקבלה בהתלהבות במערב, המשיכה את המנגנון הקיים, המשלב דרישה לנסיגה ישראלית לקווי 1967 עם המשך התביעה לשיבה, תחת הנוסחה של 'מציאת פתרון צודק לבעיית הפליטים הפלשתינאים שעליו יוסכם תוך התאמה עם החלטה 194 של העצרת הכללית של האו"ם.' כלומר, גם היוזמה הזאת ממשיכה את המסורת הוותיקה של תמיכה בשתי מדינות משני צידי הקו הירוק: זו ערבית, וזו ערבית גם כן."

הספר קורא לישראל ולעולם לגבש עמדה חד משמעית של דחייה מוחלטת של דרישת השיבה, בלי כל מיני נוסחאות כמו "מיספר סמלי", "על בסיס הומניטרי" וכו'. גם הנוסח "הכרה בישראל כמדינה יהודית," אינו מספק. על ישראל להבהיר באופן חד משמעי, חד וחלק: אין שיבה. נקודה. לא תהיה שיבה. אין מו"מ על שיבה.

לשיטתם, כמי שמצדדים בהקמת מדינה פלשתינאית לצד ישראל, תוכל המדינה הפלשתינאית לחוקק חוק שבות במדינה הפלשתינאית. אך בשום אופן לא בישראל. המחברים קוראים לבודד את הפלשתינאים באמצעות דה-לגיטימציה לתביעה השיבה. הם קוראים לישראל להפסיק כל שיתוף פעולה עם אונר"א. הם מתארים תמונה שבה "בזמן שהרשות הפלשתינאית מקיימת כלפי העולם פאסאדה של 'פלשתין הקטנה' ובניית מדינה על חלק מהשטח, מתקיימת מערכת מקבילה של אונר"א, המשמרת את חלום 'פלשתין הגדולה' מן הירדן ועד הים. ההסכמה של מדינת ישראל למצב הזה גובלת בהתאבדות. מדינת ישראל אינה מחויבת לשום שיתוף פעולה עם אונר"א. ... ישראל עושה זאת מרצונה החופשי. העמדה הישראלית חייבת להשתנות והיא חייבת להיות ברורה: מי שחיים בשטח הרשות הפלשתינאים אינם (ואינם יכולים להיות) פליטים מפלשתין."

על ישראל לפנות למדינות התורמות ולהשפיע עליהם להפסיק לתרום לאונר"א, אלא לתרום לרש"פ בלבד. הם קוראם להקים ארגון בינלאומי בשותפות נדיבה של ישראל, לשיקום עזה. הארגון הזה יחליף את אונר"א. מטרתו תהיה הפוכה מזו של אונר"א – שיקום עזה מתוך הבנה שעתידם בעזה, לא בישראל.

על ישראל לתבוע מהפלשתינאים לשקם את הפליטים. לתביעה ישראלית כזאת יש ערך הסברתי ומעשי. הפלשתינאים ידרשו להסביר מדוע הם מסרבים לכל הצעה.

"מלחמת זכות השיבה הוא ספר מצוין," מרחיב אופקים, רהוט ומנוסח היטב. זהו ספר חשוב מאוד, ומן הראוי ללמד אותו בבתי הספר. זהו ספר המתאר את האמת על הסכסוך, את מהותו ואת סיבותיו, ומתמודד היטב עם תעשיית השקרים של הפלשתינאים ותומכיהם בנוגע לסכסוך.

2. צרור הערות 11.8.19

* אף על פי כן – דביר שורק לא נרצח כיוון שהוא "מתנחל". הוא לא נרצח כיוון שהוא "דתי". דביר שורק נרצח כיוון שהוא יהודי, כיוון שהוא ישראלי.

מי שנעץ את הסכין בגופו של דביר, חש שהוא הלהב, אך כל עמו הוא היד האוחזת בסכין. הוא ביצע את מה שהתחנך עליו מן הגן – לרצוח יהודים, לרצוח את היהודים, כדי לערער את יסודות הקיום היהודי בארץ ישראל ולהביא להסתלקותנו ממולדתנו.

מי שדקר את דביר שורק, התכוון לדקור כל אחד ואחד מאתנו. דביר נרצח בשמנו.

דביר לא נרצח כיוון שהוא לומד בגוש עציון, ולא כיוון שהוא מתגורר בעפרה, אלא כיוון שהוא יהודי והוא חי בארץ ישראל. אבל תושבי הספר חשופים יותר לפגיעה ולטרור ומשלמים, בשם כולנו, מחיר כבד יותר. כאלה הם תושבי עוטף עזה ותושבי יהודה ושומרון, ובמשך שנים רבות היו אלה תושבי גבול לבנון, ולפני כן תושבי הגולן, וכשהגולן היה בידי הסורים – תושבי הגליל והעמקים, ותושבי עמק בית שאן ועוד ועוד. בכל תקופה יש מי שמשלמים מחיר כבד יותר, ועלינו, החברה הישראלית כולה והעם היהודי כולו להצדיע להם על החוסן ועל הנחישות והדבקות באדמת ארץ ישראל, גם כאשר היא נקנית ביסורים.

לא אכנס כאן לשאלה מה צריך לעשות מבחינה ביטחונית בעקבות הרצח. אני סומך על הממשלה, על צה"ל ועל כוחות הביטחון; על החלטותיהם ועל ביצוע ההחלטות.

מה שחשוב בעיניי יותר הוא המסר של ה"אף על פי כן". המסר של החוסן הלאומי והחברתי, של קריאת תיגר על האוייב המנסה לעקרנו מכאן. כל מעשה טרור נגדנו רק יחזק את נחישותנו להעמיק את שורשינו במולדתנו, לנטוע עץ, לבנות בית, לחזק את החברה, ליצור את התרבות, לפתח את החינוך ואת המדע.

הכאב על כל ישראלי שנרצח במלחמת השחרור שלא הסתיימה ורחוקה מסיום, גדול. במקרה זה, נוסף לכך כאבי על ידידי יואב שורק, ששכל את בנו. ואני מאמין באמת, לא כקלישאה, שבבניין ציון וירושלים ננוחם.

יהי זכרו ברוך!

* הבמה לרוע ולשנאה – דברי ההספד של דוד גרוסמן על דביר שורק, עלם החמודות שנרצח כשהוא חובק את ספרו האחרון של גרוסמן, היו יפים, מרגשים ובעיקר – אמיתיים. ניכרים דברי אמת. עמדותיו הפוליטיות של גרוסמן ידועות והוא לבטח לא שינה אותן. אך נקודת המוצא שלו היא היותו חלק מן העם, חלק מן הציבור, וכשאחד מאיתנו הולך מעימנו משהו מת בנו. בנו – בכולנו. האבל על נער שנרצח בשל היותו חלק מן האומה, אינו רק אבל פרטי, אלא אבל לאומי, וגרוסמן היטיב לבטא זאת.

לעומת דבריו היפים של גרוסמן בולטת שגרת השוקניה. כהרגלם, חלון הראווה שלהם, רוגל אלפר, לא מחמיץ הזדמנות לזרות שתן על כל פצע לאומי פתוח. בפשקוויל שפירסם בעקבות הרצח, הביע תמיכה ברוצחים ובוז לאבלים. הוא תומך ברוצחים, כי בעיניו לא היתה להם ברירה. "זה מה שקורה תחת משטר כיבוש קולוניאליסטי, שמנהיג מנגנון אפרטהייד, ולא מעניק לעם הנכבש שום תקווה." כלומר האשמים ברצח הם הנרצחים. הוא בז לאבל הלאומי, אותו הוא מכנה "אווירת האחדות וההתקרבנות." את האבלים הוא מאשים ב"ניצול רגשי הסולידריות שמנצל השכול," והוא מתבכיין על "ההשתקה האוטומטית" של השמחים לאידם של האבלים, והמסר המרכזי שלו הוא ש"עכשיו זה הזמן" לומר את דברי הנאצה והשנאה הבזויים שלו.

הבעייה אינה אלפר. אני משער שעם הבעייה הפרטית שלו הרפואה המודרנית יודעת להתמודד. הבעייה היא עם העיתון שנותן לו ולחבריו את הבמה להפצת הרוע, השנאה והנאצה בארץ ובעיקר בחו"ל.

* מחיר עסקת שליט – על פי ההערכות, חוליית המחבלים שרצחה את דביר שורק הופעלה בידי "מפקדת הגדה" המופעלת מעזה ומטורקיה בידי משוחררי עסקת שליט. דביר שורק, אם כן, הוא קורבן נוסף של עסקת שליט ושל הרוח הגבית שנתנה לטרור.

איני כותב זאת כדי להתחשבן על העבר, כי את העבר אין להשיב, אלא כדי להפיק לקחים לעתיד. מנהיגות אמת נבחנת ביכולת לקבל החלטות בלתי פופולריות ולעמוד בלחץ דעת הקהל הפופוליסטית. הרצון העז של הציבור הרחב לשחרר את גלעד שליט היה גילוי יפה של ערבות הדדית, אבל דמו של שליט אינו סמוק יותר משל הישראלים הרבים שנהרגו וכנראה עוד יהרגו כתוצאה מן העסקה.

אסור לחזור על הטעות הזאת, שהיא עצמה חזרה על טעויות קודמות, כדוגמת עסקת ג'יבריל, עסקת טננבאום ועוד. יש לחזור לרוח אנטבה.

לשם כך, על הממשלה לאמץ רשמית את המלצות ועדת שמגר בנושא עסקאות שבויים, ואולי אף לחוקק אותם בכנסת. נכון שמנהיגים אינם אוהבים לקבל החלטות שתכבולנה את ידיהם, אך כאן מדובר בביטחון הלאומי של ישראל.

* וגם חיים כ"ץ.

* זועבי הימנית – חנין זועבי ומפלגת בל"ד שייכים לגוש הימין.

על סמך מה אני קובע זאת?

אחרת למה הסססמולן מנדלבליט, המריונטה של "הקרן", החליט להגיש נגדם כתב אישום (כפוף לשימוע)?

* מפלגת ההומופוביה – אין חשש שנעם, מפלגת ההומופוביה, תיכנס לכנסת. היא גם לא תדגדג את אפס קצהו של אחוז החסימה. ובכל זאת, עצם קיומה של מפלגה כזאת מצער מאוד.

אך אני רואה דווקא את צד החיוב. הרי לא במקרה מפלגה כזו קמה עכשיו, ולא בעבר. הסיבה לכך היא העובדה שהחברה הישראלית, כולל החברה הדתית לאומית ברובה, מקבלת היום את הלהט"בים. השינוי בקבלת הלהט"בים הוא אחת המהפכות הדרמטיות ביותר בחברה הישראלית.

הקמת מפלגת ההומופוביה היא מלחמת מאסף חסרת סיכוי, של מיעוט הולך וקטן.

* חולם בהקיץ – במאמר בטור שלו ב"ישראל היום" קורא יוסי ביילין לליכוד ולכחול לבן לשנות את סדר היום של הבחירות, מדיון על נאמנות לנתניהו או קריאה להחלפתו, לדיון מדיני על הגבול המזרחי של ישראל. לשיטתו – אין חיה כזו פשרה טריטוריאלית, אין פתרונות מחוץ לקופסה, הוא דבק בפונדמנטליזם קנאי ועיוור במתווה האחד והיחיד שהוא מכיר – חלוקת הארץ לשתי מדינות כשהקו הירוק (עם "חילופי שטחים" סמליים) הוא הגבול בין המדינות. החלופה היחידה היא מדינה דו לאומית מהים עד הירדן. והגיע הזמן להחליט מה הגבול של ישראל, כלומר לבחור בין שתי החלופות.

הוא משוכנע, שאם זה יהיה סדר היום של הבחירות, כחול לבן, שמצהירה על התנגדותה למדינה דו-לאומית, תציע את ההצעה שלו. הוא גם משוכנע שזאת עמדתו של נתניהו, ואמנם הוא במיעוט בליכוד, אבל כיוון שכל ח"כי הליכוד חתמו על נאמנות לנתניהו, הם יתנו לו גיבוי למהלך כזה. ולכן, הוא מציע להקים ממשלת אחדות רוטציונית סביב המהלך של נסיגה לקו הירוק בהסכם עם הפלשתינאים, ואם זה לא יצלח – באופן חד צדדי.

הרעיון שהוא מציע מציאותי בערך כמו טענתו שיש ברמאללה פרטנר לרעיון הזה. לשיטתו, כל מה שחסר הוא פרטנר ישראלי, אך יש תקווה שבעקבות הבחירות יהיה גם פרטנר ישראלי.

כדרכו, ביילין חי במציאות מדומה, שבה הכול מסתדר איכשהו כדי שחזונו יוגשם. כך היה באוסלו, כך היה בהסכם ביילין-אבו מאזן וכו'. אך הוא סרבן התפכחות ומתעקש להיאחז במציאות המדומה, ולא להביט נכוחה במציאות.

קודם כל, אין שום פרטנר ברמאללה לרעיון הזה. עובדה, שהפרטנרים ברמאללה, קודם ערפאת ואח"כ אבו מאזן, דחו על הסף את הרעיון הזה שהוצע בידי ברק ובידי אולמרט. אכן, הם חותרים למדינה פלשתינאית עצמאית מהקו הירוק מזרחה, לאחר שכל שטחי יו"ש ובקעת הירדן יטוהרו אתנית מכל יהודי, חי או מת, כפי שקרה בהתנתקות. אולם הם בשום אופן אינם מוכנים להשלים עם קיומה של מדינת ישראל, כלומר מדינה יהודית, ממערב לקו זה. הם עומדים על הטבעתה של ישראל במיליוני פלשתינאים שיציפו אותה במסגרת תביעת ה"שיבה". הם לא סטו במילימטר מהדרישה הזאת, שבעטייה דחו את הצעות ברק ואולמרט, את מתווה קלינטון ותוכנית קרי.

וכפי שביילין מדמיין מציאות באשר לפלשתינאים, כך הוא מדמיין מציאות באשר לעמדות ישראל. כחול לבן הבהירה חזור והבהר שהגבול המזרחי על פי התוכנית שלה הוא הירדן. הדבר כתוב במצעה, ורק בשבוע שעבר גנץ ויעלון ביקרו בבקעת הירדן ונשבעו לה אמונים כאזור ישראלי לעד, ואף הודיעו שיציגו בקרוב תוכנית לאומית לפיתוח בקעת הירדן הישראלית, במובנה הרחב ביותר. גם לטענה שנתניהו מוכן למתווה ביילין אין על מה להתבסס.

ביילין, כדרכו, הוזה בהקיץ.

* נתניהו וההתנתקות – אחד השקרים החביבים על נתניהו, הוא טענתו כאילו התנגד להתנתקות. לא זו בלבד שהוא תמך בה – מעמדו הבכיר היה כזה, שהוא היחיד שיכול היה למנוע אותה, אילו התייצב נגדה. אולם בכל הזדמנות שהיתה לו להשפיע – הוא תמך. לא בהתלהבות, תמיד בכפל לשון (היו שטענו שמאחורי הקלעים הוא פעל נגדה), אך הוא תמך.

ב-2 במאי 2004 נערך משאל חברי הליכוד. עד ספירת הקולות, ההנחה הרווחת היתה שיש לשרון רוב (אחרת הוא לא היה מביא את ההחלטה למשאל ולא מתחייב לכבד את תוצאותיו).  בכל התקופה שקדמה למשאל, נתניהו הודיע שוב ושוב על תמיכתו בתוכנית.

לאחר שבמשאל חברי הליכוד היה רוב נגד ההתנתקות, נתניהו תבע לכבד את תוצאות המשאל. כזכור, שרון צפצף על תוצאות המשאל, וב-6 ביוני 2004 הביא את ההתנתקות להחלטת הממשלה. לפני ההצבעה הוא פיטר שני שרים מתנגדים. בהצבעה, 14 שרים הצביעו בעד, 7 נגד. התומכים היו: שרון, נתניהו, לבנת, שטרית, לבני, אולמרט, מופז, עזרא, וחמשת שרי שינוי. יש לציין, שבממשלה אין משמעת סיעתית. ההצבעה היא אישית. והיו שרים שהתנגדו, כמו צחי הנגבי. נתניהו הצביע בעד.

ב-26 באוקטובר 2004 עלתה ההתנתקות להצבעה בכנסת. נתניהו הגיש ברגע האחרון אולטימטום, שאם ההתנתקות לא תובא למשאל עם, הוא יצביע נגד. שרון סירב אפילו לדון בכך, ועמד על כך שתהיה הצבעה בכנסת בו ביום, תהיינה תוצאותיה אשר תהיינה. נתניהו, למרות האולטימטום ובניגוד להתחייבותו, הצביע בעד. אחרי ההצבעה הוא הודיע שאם לא יוחלט בתוך 14 יום על משאל עם – הוא יתפטר. חלפו 14 יום, לא הוחלט על משאל עם, והוא נשאר בתפקידו.

ב-16 בפברואר 2005 הובא חוק יישום תוכנית ההתנתקות לאישור הכנסת. רק 11 מח"כי הליכוד הצביעו בעד. נתניהו נמנה עמם.

רק ב-7 באוגוסט 2005, 8 ימים לפני ביצוע ההתנתקות בפועל, כשכבר הכול היה אבוד (אחרי שמתנגדי ההתנתקות – המפד"ל, האיחוד הלאומי ושרנסקי כבר פרשו מן הממשלה והרוב היה מובטח לחלוטין), הביא שרון להחלטה טכנית של הממשלה את ביצוע השלב הראשון של החלטות הממשלה והכנסת על ההתנתקות; עקירת נצרים, מורג וכפר דרום. רק אז נתניהו הצביע נגד והתפטר.

כשנתניהו מספר על התנגדותו להתנתקות, כביכול, הוא משקר במצח נחושה.

* תשעה באב בגולן – בליל תשעה באב תשס"א (2001), בשנה הראשונה לשירותי כמנהל מתנ"ס הגולן, יזמתי התכנסות במועדון יונתן, לדתיים וחילונים, שנפתחה בקריאת מגילת איכה ונמשכה בהרצאה ושיחה. הופתעתי מהמיספר הרב של המשתתפים. ידעתי שבעבור מרבית החילונים, זו הפעם הראשונה שהם שותפים למשהו הקשור לתשעה באב.

מאז, לאורך 9 שנותיי בתפקיד, הקפדתי לערוך את האירוע בכל שנה, והיה זה אירוע הסיום של תוכנית "חברותא" – חילונים ודתיים לומדים יחד במקורות ישראל, שהפעלתי כל השנים.

המבחן האמיתי, האם האירוע הפך למסורת, היה לאחר שסיימתי את תפקידי. ואכן, האירוע נמשך, ובשנים האחרונות הוא מתקיים בבתי הכנסת העתיקים – המקוּמָמים בגולן. אני מקפיד להשתתף באירוע מדי שנה, למעט השנים שבהן ניהלתי את מרכז יובלים בתל-חי, שבהן אירגנתי אירוע דומה בכיכר צה"ל, הכיכר המרכזית בקריית שמונה. לצערי, לאירוע הזה אין המשך.

גם השנה השתתפתי בהתכנסות הזאת, בבית הכנסת העתיק עין קשתות (אום-אל-קנאטיר). בית הכנסת הגדול היה מלא מפה לפה באנשים רבים – דתיים וחילונים, נשים וגברים (ללא הפרדה וללא מחיצה, וחברינו הדתיים השתתפו כך בקריאה), מבוגרים, נוער וילדים. ישבנו על מזרונים, האזנו לקריאת מגילת איכה. לאחר קריאת מגילה, הרצתה בפנינו יוניי סקיבה מקיבוץ עברון, ילידת אתיופיה ופעילה חברתית בקהילת הישראלים יוצאי אתיופיה, שסיפרה את סיפור יהדות אתיופיה, את סיפורה המשפחתי והאישי כילדה שצעדה 650 ק"מ במבצע משה, על אתגרי הקליטה של קהילת אתיופיה וקשיי ההשתלבות, וקראה לסולידריות ושותפות במאבקי העדה.

* ביד הלשון: אִם בַּאֲרָזִים נָפְלָה שַׁלְהֶבֶת – מַה יַּעֲשׂוּ אֲזוֹבֵי קִיר? – בראיון ליומן הבוקר ב"כאן ב'" אמר בני גנץ: "אם בארזים נפלה שלכת, מה יגידו אזובי קיר?"

גנץ ציטט פסוק תלמודי (בבלי, מסכת מועד קטן – דף כ"ה, ע"ב) אך שגה בציטוט פעמיים. לא שלכת אלא שלהבת. לא "מה יגידו" אלא "מה יעשו".

שתי השגיאות נפוצות, ובעיקר ה"יגידו". במקרה זה ידוע מקור השיבוש – שיר וריקוד עם משנת 1960, בלחן של יזהר ירון ובביצוע של גאולה גיל. המילים, כך נכתב בשירונים וכן ב"זמרשת" הם "מן המקורות", אלא שהמקורות שובשו. ואולי השיבוש היה שגור לפני השיר, והשיר הנציח שיבוש נפוץ.

הארז הוא סמל לעוצמה ואזובי הקיר הם סמל לחולשה. מקור ההשוואה בין עץ הארז לאזוב הקיר הוא מקראי: "וַיְדַבֵּר עַל-הָעֵצִים, מִן-הָאֶרֶז אֲשֶׁר בַּלְּבָנוֹן וְעַד הָאֵזוֹב אֲשֶׁר יֹצֵא בַּקִּיר" (מלכים א׳ ה', י"ג).

אורי הייטנר

* * *

פרופ' אשר מעוז

הבית היהודי בין גולדה מאיר לאיילת שקד

בשנת 1946, כאשר גולדה מאיר [אז, מאירסון] נבחרה למלא את מקומו של ראש המחלקה המדינית בסוכנות היהודית, משה שרת, שנאסר ב"שבת השחורה", כתב "הצופה": "קשה להתרגל לעובדה שבעם זה, אשר חקק לדורות את המטבע כבודה בת מלך פנימה, שתורתו הטילה מצוות על האיש ולא על האישה, ששללה מהאישה את הזכות לדיינות, הנהגה ולעדות, שקבעה לה את מקומה המכובד באוהל פנימה, שבעם זה תעמוד אישה בראש מחלקה מדינית. כל הכבוד לאישה נבונה וחרוצה, בראש אחד המכשירים המרכזיים בציבוריות היהודית, אי אפשר להעמידה. זהו חוק כחוקי הטבע, זהו החוק העברי הנצחי. יש תחומים וגבולות, וכל מין צריך לדעת את תחומיו."

כעבור 7 שנים, כאשר גולדה מאיר רצה לראשות העיר תל-אביב, היא הוחרמה על ידי המפד"ל, שותפתה המסורתית של מפא"י, בנימוק: "לא יקום ולא יהיה, האם אישה תהיה ראש? שום תשים עליך מלך, מלך ולא מלכה."  ואכן נציגי המפד"ל העבירו את קולותיהם לציונים הכלליים וחיים לבנון נבחר לראשות העיר.

בסוף שנות החמישים יצא נשיא המדינה, יצחק בן צבי, לחו"ל. במקביל עמד גם יו"ר הכנסת, קדיש לוז, לצאת בשליחות מחוץ לישראל. בהיעדרו הייתה עתידה סגניתו, ח"כ בבה אידלסון, למלא את מקומו. מאחר שיו"ר הכנסת משמש בתוקף תפקידו ממלא מקום נשיא המדינה היתה אידלסון אמורה למלא גם תפקיד זה. כדי למנוע את האפשרות שאישה תעמוד בראש המדינה נמנעו המפלגות הדתיות מלאשר את נסיעתו של לוז.

לעמדותיהן של המפלגות הדתיות בסיס איתן בהלכה.

עם כניסתם לארץ כנען נצטוו אבותינו: "כי תבוא אל הארץ... וירשתה וישבתה בה ואמרת אשימה עליי מלך ככל הגויים אשר סביבותיי שום תשים עליך מלך אשר יבחר ה' אלוהיך בו."

וה"ספרי" דייק: "'שום תשים עליך מלך'... מלך ולא מלכה." הרמב"ם אף הרחיב איסור זה בקובעו: "אין מעמידין אישה במלכות, שנאמר: 'עליך מלך' – ולא מלכה. וכן כל משימות שבישראל אין ממנים בהם אלא איש."

אלא שבעמדתן של המפלגות הדתיות חל כרסום מתמשך. למעשה, פריצת הדרך אירעה כבר לפני שנים.

כאשר נבחרה גולדה מאיר, בשנת 1969, לעמוד בראשות הממשלה במקום לוי אשכול שנפטר, ניצבו שרי המפד"ל בפני דילמה. הם לא חפצו לוותר על כיסאותיהם בממשלה אך נתקלו בבעייה קשה. לא זו בלבד שהיו הם אלה שפסלו אותה מלעמוד בראש עיריית תל אביב בשל היותה אישה, אלא שאגודת ישראל אף צלפה בהם מספסלי האופוזיציה.

את הערמונים הוציא עבורם מן האש הרב הראשי לישראל יצחק נסים שקבע, כי המקביל למלך במשטר דמוקרטי הוא הנשיא ולא ראש הממשלה, שהינו רק ראשון בין שווים, ואיננו ראש. וכך נסללה דרכה של המפד"ל לממשלה.

וזו היתה רק ראשיתה של הנסיגה. בשנת 2014 התמודדה דליה איציק על כהונת נשיא המדינה. רבים מסיעת ש"ס ומסיעת יהדות התורה הצביעו עבורה. הגדיל לעשות שר הדתות, יעקב מרגי, מש"ס, שאף חתם על טופס המועמדות שלה והתחייב להצביע "רק לדליה איציק" ולמועמד אותו תציע אם לא תעלה לסיבוב השני.

עתה ניצבים אנו בפני עליית מדרגה נוספת.

איילת שקד, מנהיגת הימין החדש, נבחרה לעמוד בראש הימין המאוחד שכולל בתוכו גם את הבית היהודי – יורשתה של המפד"ל. לשם כך אף ויתר הרב רפי פרץ, ראש הבית היהודי, על הובלת הרשימה, וויתורו אושר ברוב מוחץ של חברי המרכז. הוא עשה כן חרף התנגדות של רבנים.

זמן קצר לפני ההסכם שהוביל להקמתה של רשימת "הימין המאוחד", פירסמו עשרות מרבני הציונות הדתית גילוי דעת בו חיזקו את ידיו של הרב רפי פרץ בעמדתו שבראש המפלגה הדתית לאומית חייב לעמוד יהודי ירא שמיים ששומר תורה ומצוות. המעניין הוא שגילוי הדעת אינו יוצא נגד הצבתה של אישה בראש הרשימה אלא מדגיש את היותה של שקד – שבשמה אין הם נוקבים – חילונית.

לא חלף זמן רב והתגלה שהרב שמואל אליהו, רבה הראשי של צפת ומחותמי גילוי הדעת, חזר בו והוא תומך בהצבתה של שקד בראש הרשימה המאוחדת.

לתמיכתו בשקד, כך פורסם, הצטרף הרב אלי סדן, ראש מוסדות מכינת עלי ומי שיזם את הצבתו של פרץ בראש הרשימה. הרב סדן אמנם הכחיש את הידיעה בחצי פה. הוא דחה את הדיווח לפיו הוא תומך בהצבתה של שקד בראש הרשימה. עם זאת ציין כי הוא "מבין שייתכן ולא תהיה ברירה."

גם הרב איתן אייזמן, מרבני ישיבת מרכז הר ומחשובי הרבנים של הבית היהודי, שבישיבת מרכז המפלגה, הביע  התנגדות לאיחוד "בגלל הצבתה של איילת שקד, אישה חילונית, בראש רשימת הציונות הדתית" – חזר בו.

מעבר לתועלת המעשית שבאיחוד מוסברת פניית הפרסה בכך שבעומדה בראש איחוד מפלגות הימין – אין שקד עומדת בראש הבית היהודי, שכן בראשו ממשיך לעמוד הרב פרץ.

אכן, דרך ארוכה עברה המפלגה הדתית לאומית מהתנגדות להצבתה של גולדה מאיר בראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית עד לבחירתה של איילת שקד לעמוד בראש הגוף שכולל בתוכו את המפלגה הדתית לאומית.

­פרופ' אשר מעוז הוא דיקן בית הספר למשפטים במרכז האקדמי פרס וסגן נשיא כבוד של האגודה הבינלאומית להגנת חופש הדת.

המאמר התפרסם ב-YNET.

* * *

פוצ'ו

בחיי [6]

י"ט. עצות של פסיכולוג חתיך

הייתי גאה בעצמי על שהחלטתי הנחרצת שלא להסתבך עם נערות רחוב, החזיקה מעמד יותר משבועיים. אמנם למען האמת עלי להודות שבאופן כללי אין לי אופי של איש ברזל, מה פתאום? היה זה רק צירוף מקרים שגרם לקורות חיי להפגיש אותי בסמוך לאותן שלש מעידות, עם שתי נשים  נכונות שהיו מוכנות להחזיר אותי לדרך הישר, ללא בקשת תמורה.

הראשונה היתה הונגריה אחת, פאולה (שם בדוי)  שעבדה כמטפלת בבית שלנו אצל משפחת קופילביץ ורק 38 מדרגות הפרידו בינינו.

השנייה היתה למרבית הפלא דיצה אשתי, שחברה טובה, שלמדה איתה אמנות באוניברסיטה, נתנה לה עצה טובה שבעקבותיה בא לעולם הבן השלישי שלנו. היה זה כמה חודשים אחרי שבנימין, אביה של דיצה נפטר, והיא, שאהבה אותו יותר מכל דבר אחר בעולם, שקעה בעצבות וביגון שלא סר ממנה. אותה חברה סיפרה לה על פרופסור שאול שפיגלר, הפסיכולוג המקסים שלה, שחוץ מהידע והחוכמה שהעניקו לו שם עולמי, הוא גם כזה חתיך, שאי אפשר שלא להתאהב בו.

דיצה, אשר כמוני לא הכירה עד כה אף פסיכולוג, רצתה לשמוע מה דעתי ואני המלצתי בכל לב שתלך אליו. 

"אבל מה הוא יכול לעזור לי. מי יודע יותר טוב ממני מה הן כל הבעיות שלי?"

"יש שתי בעיות עיקריות שאולי הוא יכול לפתור לך ולנו." 

"איזה?" 

"אחת, שמאז שאביך  הלך לעולמו, חדלת לערוך את שולחן ליל שישי וזה חסר לעדנה ולאורי, והדבר השני, את יודעת."

"לא. מהו?"

"אל תעשי את עצמך. זה שלא בא לך עליי. אולי יש לזה פתרון פסיכולוגי."

"אתה מדבר ברצינות? חשבתי שגם לך כבר לא בא." 

"בטח שלא. אך אם אני צריך להתחנן ולבקש רחמים, איך זה יכול לבוא לי?"

אותו לילה קיבלתי את ההוכחה שהפסיכולוגיה בכל זאת שווה משהו, ואחרי ששנינו נרגענו והנשימה חזרה לקצבה הרגיל, אמרתי לדיצה שבכל זאת כדאי שתלך לשפיגלר הזה, כי אולי הוא יצליח לשחרר אותה מהדיכאון.

אותו שבוע דיצה הלכה  למספרה, ולמכון קוסמטיקה ואחרי שקיבלה מחמאות מכל מיני חברות לקקניות, קבעה תור עם הפסיכולוג החתיך. 

שבועיים אחרי שהחלה בטיפול, חזרנו לקבל את השבת בימי שישי יחד עם הקידוש על היין ופריסת החלה, בנוסח של סבא בנימין. אחרי ההצלחה עם קבלת השבת, הגיע התור שלי לבוא אל הפסיכולוג הנודע לצורך הטיפול בבעיה השנייה. אני חייב לציין שלא אני ולא בני משפחתי, אף פעם לא הלכנו לפסיכולוגים, ולא לחכמי רוח למיניהם. אני חושב שאימי מיומה הראשון נולדה פסיכולוגית. ידעה לקרוא אנשים עוד לפני שפתחו את פיהם וידעה בדיוק מה לוחץ עליהם. ידעה בדיוק את מי מהחברים שלי לקרב וממי עליי לשמור מרחק. הטעות היחידה שלה היתה באיבחון בעלה הראשון של עדנה בתי, אבל כאן אין להאשים אותה, כי הוא היה גאון בהטעיית אנשים וכל מי שהכירו לראשונה, היה בטוח שעומד לפניו מלאך מן השמיים. הוא עצמו, או יותר נכון אביו, נתנו פרנסה להמון פסיכולוגים שבסופו של דבר נאלצו לתת לו הפנייה לשלוותה, נדמה לי, המוסד  הארצי לחולי רוח, אבל על כך בבוא הזמן.

כשנכנסתי בפעם ראשונה אל פרופסור שפיגלר חיכיתי  למצוא איזה חתיך בסגנון קלארק גייבל. להפתעתי קם לקראתי יהודי הנראה כמין מנחם מנדל שכזה, שברגע הראשון לא גרם לי להלמות לב. רק אחר כך, כשהתחיל לדבר בשפה רהוטה ובקול בריטוני עמוק, הרגשתי שהוא מרעיף עליי של סוג של קסם מסוים, המשכנע אותי לשמוע בקולו.

הוא רצה לשמוע מתי חל הנתק האינטימי ביני לבין אשתי ולמה.

אמרתי לו: "תשאל אותה."

אמר לי: "שאלתי. היא לא יודעת."

הבנתי שדיצה, עם הצניעות הידועה שלה, מתביישת לדבר על דברים כאלה, ולא היתה לי ברירה אלא לספר לו שפעם הדברים התנהלו אחרת והיא אפילו היתה יותר להוטה ממני.

אחר כך, כשקרא לשנינו, ידע להסביר לנו ששנינו נורמאליים ומה שקורה לנו, קורה להרבה זוגות שהשיגרה מתחילה לשעמם אותם. לכן עלינו להיכנס למשטר זוגי שבו בשבועיים הראשונים אנחנו לא מקיימים שום יחסי מין.

כאן ראיתי בעיניה של דיצה נצנוץ של הסכמה שחזר על עצמו אחר כך כשהוסיף ואמר, שבשבוע הראשון אני מלטף אותה ומחמיא לה בכל הזדמנות על התסרוקת היפה, על האוכל הטעים וכדומה. רק מחמאות וליטופים, ובשבוע השני להפך. אני הוא הפסיבי והיא האקטיבית. זה הכול. בלי שום ניסיונות של חדירה לעומק. לשלב הזה אנחנו מגיעים רק בשבוע השלישי ומדווחים לו איך היה.

יצאתי ממנו בהרגשה שהוא לא המציא את הגלגל, אבל הייתי סקרן לדעת איך יתגלגלו הענינים. 

במקביל למפגשים עם הפרופסור החתיך, חל בחיינו אירוע נוסף שהכניס מימד חדש למשפחתנו. זה היה באחת השבתות שאני יצאתי עם דיצה והילדים לשיט סירות בירקון  וירדנו למנוחה ליד שבע תחנות. עוד אנחנו יושבים על אחד הספסלים, כדי להאכיל את הקטנים, ופתאום קריאת צהלה: "דיצה!"

ברגע הבא רצה לעברנו אישה חטובת-גו כשאחריה רצים שני ילדיה התאומים. היתה זו ד"ר אסנת וקסלר, שהיתה המפקדת של דיצה בצבא. בין השתים נקשרו קשרי ידידות שנמשכו כל החיים והפכו גם אותי לשותף.

אסנת למדה רפואה ויצא לה שם של גניקולוגית מוצלחת,  שהצליחה להכניס להריון הרבה נשים שהרפואה התייאשה מהן. הפגישה היתה מרגשת מאוד, כי אסנת היתה בארה"ב כמה שנים והשתוים לא נפגשו כל אותה תקופה. אינני יודע מי הוביל את השיחה שהגיעה לדיון על אמצעי מניעה. כשדיצה סיפרה לה שאחרי שילדה את אורי, שם לה פרופ' טואף טבעת חוסמת ומאז היא לא זקוקה לשום אמצעי מניעה אחר.

אסנת התענינה לדעת מתי  החליפה את הטבעת לאחרונה, והתפלצה לשמוע שמאז  לידתו של אורי, לפני תשע שנים, היא לא החליפה שם שום דבר.

"אני לא מאמינה –אמרה אסנת – מי הגניקולוג שלך?"                                                     

"את! את לא זוכרת?"                                                                                        

"אבל אני הייתי באמריקה."                                                                                          

"נכון, ואני לא רציתי ללכת לאף אחד אחר."                                                                    

"אני המומה! –אמרה אסנת – איך אישה אינטליגנטית ומלומדת כמוך, לא עושה את הדבר המינימלי. כבר מחר אחרי הצהרים את באה אלי לקליניקה!"

כך קרה שלמחרת הבאתי את דיצה לקליניקה של אסנת בהרצליה. אני נשארתי בחדר ההמתנה, דיצה נכנסה אל אסנת, אסנת נכנסה אל דיצה ואחרי תשעה חודשים נולד לנו  בנימין הקטן (ימי), שברגעי התלוצצות אני אומר, שאני לא יודע אם אני הוא האבא שלו, או אסנת, וכי קרוב לוודאי שזו אסנת, כי ילד גאון כזה לא יכול לצאת ממני.            

פוצ'ו

המשך יבוא

* * *

אהוד בן עזר

מִיטְשׁ בשוק הכרמל

"קבב רומני למבינים"

גילינו מסעדה קטנה ונחמדה ומשפחתית מאוד. "מיטש" ברחוב חבשוש בשוק הכרמל, בהנהלת השפית אורית מושקוביץ, שאישיותה שלטת בכל החלל הלא-גדול, פנים (ממוזג) וחוץ, והיא צולה כל הזמן קבבים בסגנון רומני על הגריל לצידה באש גדולה ומשוחחת עם הסועדים.

לקחנו מנות ראשונות של כבד קצוץ עם בצל מטוגן בסגנון ביתי מזרח-אירופאי, וחזרת חריפה וביתית. ומנה של חמוצים: כרוב כבוש, עגבניות ומלפפונים מוחמצים. הכבד היה טעים מאוד, וכך גם החמוצים. עימם הוגשו גם פרוסות טריות של לחם לבן אחיד.

למנה העיקרית קיבלנו כל אחד מגש גדול ובו על גבי נייר דק חום-ורוד שני קבבים בסגנון רומני על ערימת בצל מטוגן. מנה נדיבה מאוד של פרוסות תפוחי-אדמה מטוגנים שחומים, לאחר שעברו קודם לכן בישול קצר, בראט-קרטופל. וכן שלוש קעריות דקות חד-פעמיות של סלט חצילים קלויים חריף, ושני סוגים של סלטים המבוססים על עגבניות ובצל. בכניסה ממוקם מתקן גדול של לימונדה לא מתוקה ביותר, ואפשר לקחת ממנה כוס אחר כוס ללא הגבלה. כן לקחנו בקבוק מים מינראליים קטן. ומנה אחרונה – קומפוט מזרח-אירופי ביתי מפירות יבשים: תפוחי-עץ, שזיפים, מישמשים וצימוקים, טעים ומתוק. 15 שקלים המנה.

במקביל ביקשנו לקחת איתנו "ערכת קבב" גדולה – שכללה 12 קציצות קבב בסגנון רומני מוקפאות, 10 שקלים כל קבב, ובחינם – תוספת כבדה של שפע קופסאות גדולות עמוסות חמוצים, כרוב, מלפפונים ועגבניות, ושל סלט החצילים.

התשלום היה 266 שקלים. מהם 120 שקלים עבור ערכת הקבב הכבדה ועימה התוספות שלקחנו הביתה, ו-146 על שתי המנות העיקריות שאכלנו + הכבד הקצוץ, השתייה והקומפוט. מה שהבאנו הביתה היה שווה-ערך לפחות ל-6 מנות עיקריות לשני סועדים, כשהן מאוחסנות בינתיים במקפיא.

יש לנו רק הערה אחת: אמנם כל הכלים, הצלחות, הכוסות והקעריות, הם חד-פעמיים, אבל כך גם הסכו"ם הפלסטי, וזה מאוד לא נוח – לבצוע בסכין עשוייה פלסטיק את קציצת הקבב או עלי הכרוב הכבוש. זה מוריד קצת מההנאה שבארוחה. בפעם הבאה אולי נביא סכו"ם נורמאלי מהבית.

מיטש. קבב רומני למבינים. שפית אורית מושקוביץ. רחוב חיים חבשוש 31, תל-אביב. טל.  03-7357677. 054-7503052.

* * *

משה גרנות

בין טרומן לז'בוטינסקי

על "כל החשבון עוד לא נגמר – ההרצאה האחרונה" של עמוס עוז

כתר 2019, 40 עמ'

את ההרצאה הנ"ל נשא עמוס עוז ב-3.6.2018, במסגרת סמינר שיזם פרופ' דן לאור מאוניברסיטת תל-אביב לרגל מלאת 120 שנה לקונגרס הציוני הראשון (1897-2017), ואני מודה שהיא היתה עבורי הרבה יותר קלה לעיכול מאשר הספר שקדם לה – "שלום לקנאים" (כתר 2017), אותו מזכיר עמוס עוז כאן כמצע להרצאה הזאת שלפנינו. בספר ההוא היו כמה היגדים שלא הניחו את דעתי, וזאת בלשון המעטה: הוא טען שם טענה חסרת שחר שהמיליטריזם הישראלי נובע מהמסורת האירופית, כלומר, היהודים האשכנזים הביאו מסורת זאת לארץ – דברים חסרי שחר, כי הרי כוח המגן בארץ ישראל קם רק לאחר פוגרומים נוראים שערכו בנו הערבים בתרפ"א, תרפ"ט, תרצ"ו-תרצ"ט, ולא היה "מיליטריזם  אירופי" – לא בדגניה, לא בנהלל, ולא לדוגמה – בחולדה, קיבוצו של עמוס עוז, אלא הוא נוצר רק לאחר שהחווה בחולדה הוחרבה, נשרפה ונשדדה על ידי הערבים בשנת תרפ"ט – רק אז שוקם המקום ונוסד הקיבוץ שלמד להגן על עצמו.

לא יכולתי לשאת את ההשוואה בין הקנאות הפלסטינית לקנאות "נוער הגבעות" – אין כלל מקום להשוואה: קנאות "נוער הגבעות" מגונה על ידי כמעט כל שכבות העם, רוצחים ופורעים מביניהם נתבעים לדין, ויושבים בבתי כלא, ואילו הקנאות הפלסטינית מקבלת – לא רק עידוד מההנהגה, אלא אפילו תגמול כספי, וזוכה תהילת גיבורים.

טענה מופרכת אחרת של עמוס עוז באותו ספר היא שלמעשה כל העולם, להוציא חמאס, חיזבאלה ואיראן, מכיר בזכות שלנו על הקו הירוק. לא ממש: קודם כול, חמאס, חיזבאלה ואיראן אינם סרח עודף – שלוש ישויות דרקוניות נצמדות לנו ממש על הצוואר, הן מקיפות אותנו מצפון ממזרח ומדרום. חוץ מזה, אחוז גבוה מבין הפלסטינים בגדה הם גם כן חמאס, ולפי הצהרתם "המתונה" חזרה לקו הירוק הוא רק שלב ראשון לקראת השמדה מוחלטת של מדינת ישראל. וכן מה לגבי בי. די. אס.? ומה לגבי הגינוי האוטומטי באו"ם נגד מדינת ישראל, ולא משנה מה היא תעשה, או לא תעשה? ולא רק זאת, הרי ניסינו שני ניסיונות של נסיגה אל הקו הירוק בלבנון ובעזה – האם יצא מזה שלום, או אלפי טילים, מנהרות מוות, התנכלויות אינסופיות?

בספר ההוא טען עמוס עוז שרבין, ברק ואולמרט התקמצנו, אילו ויתרו על יותר, היינו זוכים לשלום. עורבא פרח – אשכול הציע לערבים את כל הגדה, מיד אחרי מלחמת ששת הימים, תמורת שלום, והוא נענה בשלושת הלאווים של חרטום. אם נכון מה שנרמז בעיתונים, אולמרט הציע לאבו-מאזן אפילו את הכותל המערבי, וזה סירב – עד שלא תהיה הגדה המערבית נקייה מיהודים, ועד שישראל לא תסכים לזכות השיבה – שפירושה מדינה ערבית "הומאנית" כמו סוריה, עיראק ותימן – לא תהיה הסכמה מצד הפלסטינאים.

אהוד ברק הציע ליאסר עראפאת בקיימפ דייוויד את כל הגדה, והיה מוכן לסגת מכל הגולן – האם היתה היענות מהצד הערבי להגיע לשלום? והרי עמוס עוז הצהיר מפורשות שהוא מסרב להיות מיעוט, כי מיעוטים מושמדים כמו היאזידים (המוסלמים!) בעיראק, איך לא נהיה מיעוט אם לא נתקמצן ונסכים ל"זכות השיבה"?!

גולדה מאיר, שהיתה רחוקה מהרהיטות של עמוס עוז, אמרה דבר של טעם: אין מלחמות בין שתי מדינות דמוקרטיות. אם יבוא יום, ותקום דמוקרטיה אצל הפלסטינים – יהיה בוודאי סיכוי להידברות ולשלום. בינתיים, להוותנו, אנו נאלצים לקבל את הצו הז'בוטינסקאי – "קיר הברזל".

בהרצאה שלפנינו, ששמה – "כל החשבון עוד לא נגמר" (השם הוא ציטוט מסוף ספרו של י"ח ברנר "מכאן ומכאן") – הדברים הרבה יותר קלים לעיכול: עמוס עוז יודע שתוקפנות יש לעצור בכוח, כפי שעשו צבאות בעלות הברית כנגד התוקפנות השטנית של הנאצים; אבל בעיני עמוס עוז מה שקורה כאן הוא פצע, ופצע אין מרפאים במקל, אלא באמפתיה, היכולת להבין את הכאב של העם האחר. הוא מצביע על כך שהקנאות המודרנית היא מגיפה, וללא ספק מובילה אל התוהו, כפי שהובילו הקנאים שנלחמו מלחמה חסרת סיכוי נגד האימפריה הרומית, וגרמו לחורבן הנורא.

הוא מזהיר שאם לא תהיינה שתי מדינות תהיה מדינה אחת, והיא תהיה ערבית עם מיעוט יהודי, ואוי לו למיעוט בארץ ערבית – ראו מה קרה לנוצרים שהיו פעם רוב ברמאלה, בית לחם, בית ג'אלה, נצרת; ראו מה קרה ליאזידים בעיראק. בשום מדינה דו-לאומית, או רב לאומית, אין אחוות לאומים, אלא שפיכות דמים ללא תכלה וקץ. עמוס עוז מביא דוגמאות מקפריסין, מלבנון, מסוריה, מעיראק, מברית המועצות, מספרד וכו' מכל העולם – רק בשווייץ שוררת הבנה ואחווה בין הקנטונים של הלאומים השונים, ורק בצ'כוסלובקיה נערכו גירושים בין שתי אומות ללא שפיכות דמים.

ההרצאה מצביעה על שתי מלחמות שהפלסטינים נלחמים: האחת צודקת שמטרתה להיות עם חופשי בארצם; ואחת מתועבת – שמטרתה המוצהרת שהיהודים לא יהיו עם חופשי בארצו. מי שקורא את דבריו יכול להעלות על הדעת שיש איזון בין שתי המלחמות, ולא היא: המלחמה למען חירותו של העם הפלסטינאי בארצו היא טפלה לחלוטין למלחמה המתועבת (ביטוי של עמוס עוז עצמו!) של הפלסטינאים להשמיד את מדינת ישראל.

בנימין נתניהו קבע על סמך עובדות כי הפלסטינאים לא רוצים להקים מדינה פלסטינאית, הם רוצים להשמיד את המדינה היהודית. לכך יש ראיות היסטוריות: ועדת פיל, שהוקמה על ידי הממשלה הבריטית לאחר שפרץ המרד הערבי (1936), הציעה לחלק את ארץ ישראל המערבית כשרק 17% מהאדמות יהיו שייכים ליהודים, ואילו 83% לערבים, כשהם מסתפחים לאמירות הירדנית. התשובה של הערבים היתה לאו מוחלט. הם דרשו 100%, כלומר, גירוש היישוב היהודי מארץ ישראל.

תוכנית החלוקה של ה-29.11.1947 (החלטה 181 של העצרת הכללית של האו"ם) הציעה הפעם 55% מהאדמות ליהודים, ורק 45% לערבים. זאת כבר היתה סיבה לפתוח במלחמה נגד היישוב היהודי, כשאל ערביי ארץ ישראל חברו כל המדינות הערביות השכנות מתוך כוונה מוצהרת להשמיד את היישוב היהודי ולרשת את רכושו. כזכור, למזלנו, זה לא צלח להם, ואנחנו שילמנו ב-6000 קורבנות. אילו רצו מדינה על כל הגדה המערבית, יכלו לדרוש אותה מירדן ששלטה שם במשך 19 שנה. הם לא דרשו, כי זה לא מה שעמד בראש שאיפתם, שהיא השמדת היהודים, ולא רק בארץ ישראל. כל פעם שמנהיג ישראלי (רבין, ברק, אולמרט) הציעו פשרה ותוכנית שלום – הם נענו במעשי זוועה – טרור המתאבדים באוטובוסים במלונות וברחובות. כפי שהזכרתי לעיל – כל נסיגה (אהוד ברק מלבנון, אריאל שרון מרצועת עזה), נענה בטרור ובמטר של טילים. לא די בכך כדי להבין שלא מדובר במלחמה למען מדינה, אלא למען השמדת מדינה?

לאיסלאם הקיצוני יש הרי אידיאולוגיה נאצית ממש. הנאצים טענו שהיהודים הם האסון שלהם, וכי הם דומים לחולדות, האיסלאם הקיצוני רואה ביהודים את מקור אסונם ("הנכבה"), והם בעצם לא בני אדם, אלא חזירים וקופים. הנאצים התכוונו להשמיד את היהודים, ואחר כך להשתלט על כל העולם ולהפוך את מי שאיננו ארי לעבד הרייך. התכנית האיסלאמית המוצהרת בכל מסגד היא להשמיד את היהודים (כך איראן, כך חיזבאלה וכך החמאס!) – לכבוש את כל העולם ולהפוך אותו ל"דאר אל-איסלאם", להחריב את הוותיקן, להשחיר את הבית הלבן, ולהפוך את האנגלים לאנשי חסות המשלמים ג'יזייה.

כן, יש גם שני הבדלים בין הנאציזם לאיסלאם הקיצוני: הנאצים הסתירו בכל הכוח מהעולם את הזוועות שהם מבצעים: לפני שהנידונים למות הוכנסו לתאי הגאזים, הם דרשו מהם לכתוב מכתבים אופטימיים לקרוביהם. הם טענו בפני העולם שהיהודים נשלחים ליישוב מחדש, לא להשמדה, הסריטו סרטים המתארים את החיים הטובים בגיטו טרזינשטט. לעומתם המוסלמים מכריזים בקולי קולות על הזוועות שביצעו ועל זוועות שהם עוד עומדים לבצע. בדאע"ש הסריטו עריפת ראשים ושריפת אנשים חיים, כדי שלא נטעה בכוונותיהם לגבי שאר "הכופרים".

ההבדל השני הוא בכך שהנאצים רתמו לתוכניותיהם השטניות את היעילות והמשמעת הגרמנית שאין דומה להן. למרבה המזל, האיסלאם הקיצוני חף משתי תכונות אלו.

עמוס עוז מגנה את "מחלת השחזרת", כלומר הרצון של שני הצדדים בסכסוך להקים לתחייה את העבר. הפלסטינאים רוצים לקבל את כפריהם בחזרה, באותו המצב שבו היו לפני שברחו מהם ב-1948, ויש יהודים שמייחלים להקים את בית המקדש על הר הבית. לשתי "השחזרות" אין סיכוי שבעולם, אפילו אם יקרה הנס עבור הפלסטינאים, ואנחנו נסתלק מכאן מרצון, ואפילו יקרה הנס עבור היהודים שגדולי האיסלאם יסכימו שהר הבית שייך ליהודים. מה שהיה לא ניתן לשחזור. ואם יאמר מאן-דהו שהציונות היא תוצאה של "השחזרת", יודע עמוס עוז להבהיר שלולא הרדיפות האינסופיות כנגד היהודים, ולולא הרציחות המזוויעות שעברו דורות אחרי דורות – היינו ממשיכים לקוות כי "בשנה הבאה בירושלים", מבלי לעשות בנדון שום צעד של ממש. נדמה לי, שוב, על פי ראיות היסטוריות שבנדון זה עמוס עוז צודק בהחלט.

לבסוף, עמוס עוז מייחל שיקום מנהיג אשר באופן בלתי צפוי יעשה את המהפך הפוליטי המתבקש, כמו שלא היה צפוי כי דה-גול יפנה את אלג'יר, כמו שלא היה צפוי שבגין יפנה את סיני, וכמו שלא היה צפוי שגורבצ'וב יפרק את ברית המועצות. המנהיג ההוא צריך לחרוט על לוח ליבו את דבריו של טרומן – שלמנהיג הנכון יש הזכות לשכנע את עמו לעשות דברים שעמוק בלב הם יודעים שחובה לעשותם, אך משום מה לא בא להם.

כנגד מה הדברים אמורים? כנגד ההנחה של עמוס עוז, כי בלב כולנו יש נכונות לוותר על שטחי ארץ ישראל המיושבים בפלסטינים, אלא שאנחנו דוחים את ההחלטה הכואבת לעתיד.

קדמו לי בארץ ובעולם משבחיו של עמוס עוז על הרהיטות שלו בדיבור ובכתב, על הכריזמה שלו, על האמפתיות שלו לסבלו של האוייב. שאלה גדולה היא אם הוא גם צודק. לי נראה שגולדה מאיר צדקה בדבריה – שרק דמוקרטיה בארץ ערבית תסלול דרך לשלום. היא צדקה בדבריה הגם שבוודאי לא היו רהוטים כמו דבריו של עמוס עוז.

אהוד: הצביעות המוסרית של עמוס עוז היתה מופנית לא רק כלפי חסידיו השוטים בארץ אלא גם ואולי בעיקר – כלפי העולם, כולל ליקוק התחת שלו לפלסטינים – בתקווה שבנימוקים לפרס נובל, שבו קיווה לזכות – תיזקפנה לזכותו גם, ואולי בעיקר, כמו בפרסים קודמים שבהם זכה,  פעולותיו למען ה"שלום" – כאילו מדובר, לשיטתו, רק בסכסוך על שטחים, הנתון לפיתרון, שתלוי כמובן גם ברצונה הטוב של ישראל.

מה לעשות, עם כל רהיטותו באנגלית ובעברית גם יחד, עמוס עוז מעולם לא הבין וגם לא רצה להבין את המזרח התיכון שבו הוא חי ובו אנחנו חיים.

* * *

דניה מיכלין עמיחי

פרנץ קפקא והשפה העברית

סיפור קפקאי על ירושה ספרותית וצוואה

פרנץ קפקא, הסופר שחי בעיר צ'כית, וגדל בבית מתבולל, שדיבר וכתב גרמנית, ושכתביו תורגמו לשפות רבות, למד עברית ורצה לעלות לארץ ישראל. המחברות, שבהן שינן  את השפה העברית ותירגל מילים קשות, נחשפו לפני כעשר שנים בכספות השמורות ביותר של הספרות העברית, והוצגו בשבוע שעבר במסיבת עיתונאים מטעמה של הספרייה הלאומית בירושלים, אליה הועבר עיזבונו של הסופר.  כך הסתיים מאבק של שנים, להוציא מידיים פרטיות את האוצר הספרותי רב הערך שהוסתר מעין כל במשך שנים ארוכות.

פרנץ קפקא, נולד ב-1883 בפראג לאב "ענקי", "סמכות עליונה", וגדל כילד חסר ביטחון, בודד וביישן. הוא למד בבית ספר יסודי גרמני ובגימנסיה גרמנית, בה למדו הרבה נערים יהודים כמוהו שגדלו על ברכי שלוש תרבויות; צ'כית, גרמנית ויהודית. קפקא הפך לאחר מותו לאחד הסופרים הגדולים של הספרות המודרנית במאה העשרים והשפיע על הסופרים שבאו אחריו. המונח 'סיפור קפקאי' הפך סמל למאבק חסר התקווה של האדם הבודד מול כוחות חזקים ממנו.

קפקא כתב שלושה רומנים גדולים 'המשפט', 'הטירה' ו'אמריקה', סיפורים קצרים, קצרצרים ומחזות. במציאות שהוא מתאר, 'המציאות הקפקאית', הכול ייתכן, חלקה ממשית וחלקה דמיונית, ואין צורך להיעזר בהיגיון כדי להבין את מהלך הזמן והאירועים. גיבוריו אשמים, רדופים בלי לדעת על מה ונמצאים תחת חוקים שלא מובנים להם. יצירותיו של קפקא, יומניו ומכתביו, בעיקר 'מכתב לאב', מכתבו המפורסם בו הוא בא חשבון עם אביו, כל אלה  הפכו נכסי צאן ברזל של הספרות העברית.

לאחר שסיים את האוניברסיטה הגרמנית של פראג ב-1906, הוכתר בתואר דוקטור למשפטים, ושנתיים לאחר מכן  החל לעבוד במוסד לביטוח תאונות עבודה בפראג. במשרה זו החזיק עד  1922, שנתיים לפני מותו. יצירותיו הראשונות ראו אור בשנת 1912, אוסף של קטעי הסתכלות פילוסופיים, כולם קצרים, רובם סוריאליסטיים, בשם "התבוננות", וכמה סיפורים קצרים. באותה שנה פרץ לתודעה העולמית ביצירתו "הגלגול", סיפור פנטסטי שנכנס לקלאסיקה העולמית של המאה העשרים. רוב יצירותיו התפרסמו לאחר מותו. הוא נפטר ממחלת השחפת בשנת 1924, בגיל 41.

קשריו של קפקא עם היהדות ועם הציונות

בשנת 1910 הגיעה לפראג להקת שחקני יידיש מלמברג, וקפקא עשה היכרות הן עם השפה והן עם השחקנים, ומצא בהם חיבור נכון למסורת היהודית. קפקא דחה מעליו את היהדות הבורגנית שראה בבית הוריו וברחוב בפראג, ונמשך ליהדות המזרח אירופית, בעלת החיוניות הרוחנית, ואת זו מצא בסיפורי החסידים ובקרב שחקני הלהקה היידית. יש אומרים שזה היה הצעד הראשון שלו לכיוון הציונות, ומאוחר יותר ללימוד השפה העברית. תחילה התנגד קפקא לרעיון הציוני, אבל עם חלוף השנים, החל להתעניין בתנועה הציונית, בהשפעת ידידו הטוב מקס ברוד. לקראת 1918, 1919, ימי הוועד הלאומי היהודי, סייע לברוד ונכבש לרעיון. הוא השתתף בחוג ציוני פראג ואף תיכנן לעלות לארץ-ישראל. התעניינותו בתנועה הציונית גברה מאד בשנים האחרונות לחייו. הוא ראה בחיים בארץ-ישראל התחלה חדשה וחיים חדשים של הגשמת ירושלים של מעלה עלי אדמות. הוא אף הבטיח לפעול למען מפעל המניות של בנק הפועלים.

עם התגברות  האנטישמיות בצ'כיה הורע מצבם של יהודי פראג, שהיו מיעוט של יהודים דוברי גרמנית, בקרב דוברי צ'כית, ומעשי האלימות נגדם גברו. על רקע זה אפשר להבין יותר את התקרבותו של קפקא לציונות.

יחסיו של קפקא עם נשים נידונו לכישלון מלכתחילה. כבר בתחילת עבודתו הספרותית ב-1912 הוא נפגש עם פליצה באואר, איתה התכתב במשך שנים, פעמיים התארס איתה ופעמיים ביטל את האירוסין. ביומנו כתב שעליו להיות לבד כדי לכתוב, שכן אם יתחתן ייאלץ להמשיך לעבוד, דבר שירחיק אותו מהכתיבה, בה ראה את כל עולמו. הכתיבה היתה בשבילו עבודת קודש, מעין תפילה. ב-1917 התגלתה בגופו של קפקא מחלת השחפת. את אירוסיו לצעירה בת פראג נאלץ לבטל הן מפני התנגדות אביו והן מפאת התגברות מחלתו. בתחילת שנות העשרים פנתה אליו צעירה צ'כית בבקשה לתרגם את כתביו לצ'כית, ופרחה ביניהם אהבה קצרה. את אהבתו האחרונה ואת שנותיו האחרונות חילק עם דורה דיאמנט, בת למשפחה חסידית מפולין. הם אף עברו לגור יחד בברלין, שם ביקר קפקא באקדמיה למדעי היהדות וכתב, אך מצבו הבריאותי התדרדר, הוא נאלץ לחזור לפראג וב-1924 הלך לעולמו.

ספריו של קפקא היו אסורים בפראג במשך חמישים שנות השלטון הקומוניסטי, שעד אז היה באנונימיות גמורה. משנת 1989 ואילך אין סופר ידוע ממנו. כיום פראג מזוהה ביותר עם קפקא; חנויות למזכרות מוכרות את ספריו ותמונותיו וחולצות עם דמות דיוקנו, בית קפה נקרא על שם אהובתו, תיאטרון על שמו מציג קטעים מחייו, והדרכה כיצד להגיע לבית בו גר, וכמובן עלייה לרגל לקברו.

את רוב היצירות הגדולות שלו לא זכה קפקא לראות בדפוס, שכן הן התפרסמו לאחר מותו. בצוואתו הורה קפקא לחברו הטוב מקס ברוד לשרוף את כל יצירותיו, שהשאיר אחריו. אבל ברוד חשב שיצירותיו של קפקא חשובות וראויות לכך שהעולם יכיר אותן ובמקום לשרוף, הוציא אותן לאור.

ברוד, שהיה סופר מפורסם בזכות עצמו, הזניח את יצירתו והקדיש את עצמו לשמירת עזבונו של קפקא, לעריכתם ולהוצאתם לאור של יצירותיו. בשנת 1939 נמלט ברוד מצ'כיה והגיע  לארץ-ישראל. חלק מן היצירות העביר לארכיונים ולפני מותו נתן למזכירתו אסתר הופה את עיזבונו, כולל עיזבונו של קפקא, ובצוואתו הורה לה להעביר את עיזבונו של קפקא לספרייה הלאומית בירושלים. אבל הופה עשתה בעיזבון כבתוך שלה ולא איפשרה לחוקרים ולסטודנטים להתקרב אליו, וגרוע מכל, מכרה חלקים ממנו במכירות פומביות במקומות שונים בעולם. כך למשל מכרה את כתב היד של "המשפט" בשני מיליון דולר, ויצירות אחרות תמורת סכומים לא קטנים. חלק מהעיזבון הוחזק בדירתה בתל אביב בתנאים לא תנאים, וחלק העבירה לכספות בארץ ובחו"ל. 

לאחר מותה בשנת 2007 עבר העיזבון, או מה שנשאר ממנו, לידי שתי בנותיה. אחת מהן, חוה הופה, המשיכה לגור בדירת אימה, והמשיכה לשמור על העיזבון כעל רכושה הבלעדי.

יש שרואים בסיפור העיזבון "מקרה קפקאי";  בדירה בתל אביב ובכספות בארץ ובחו"ל, הסתתר מזה עשרות שנים עיזבונו של הסופר הגדול, עליו אחראית אישה בת שמונים שקופצת ידה ואינה נותנת לאיש להתקרב אליו. ספריות וארכיונים בארץ ובחו"ל דרשו במשך השנים לפתוח אותו ולקבל אותו אל חיקם, ודבר לא נעשה.

לפני כעשור התחילו סוף סוף העניינים לזוז. במשפט שנערך בדלתיים סגורות ניתנה הוראה לפתוח את הכספות והן נפתחו בנוכחותם של נציגי ארכיונים וספריות מהארץ ומחו"ל ולעיני עורכי דין מטעמה של התביעה ומטעמה של חוה הופה – שש כספות בתל אביב וארבע בציריך שבשוויץ. עד אז איש  לא ידע מה בדיוק הסתתר בכספות במשך עשרות שנים, אבל היה ידוע שיש בהן  כתבי יד מקוריים של קפקא, אם כי לא ידעו מה כבר התפרסם בעבר ומה חדש לחלוטין. בין הפריטים  שנמצאו בכספות התגלו שש מחברות ללימוד עברית בכתב ידו של קפקא.

הקשר של קפקא לשפה העברית

כאמור לעיל, היה לקפקא קשר ליהודי מזרח אירופה, להווי שלהם, לאמונה שלהם ולשפתם. בבית הוריו לא בא במגע אפילו עם אותיות עבריות. היה עליו להתחיל יש מאין. משנת 1917 החל בלימודי עברית שלא הרפה מהם עד יומו האחרון; תחילה נעזר בספר ללימוד עברית 'שפת עמנו' מאת פרופסור משה ראט, והיה נושא אותו איתו לכל מקום. באותה שנה נפגש עם שכן של משפחת קפקא, המתרגם פרידריך טיברגר, מורה לשפות מודרניות, שערך את העיתון "היידישע אלמאנאך" והוא לימד אותו עברית. מאוחר יותר למד עברית עם גיאורג לאנגר, יליד פראג, משורר, עיתונאי וחוקר קבלה. בצעירותו נעשה לתלמיד ישיבה בחצר הרבי מבלז, אחר כך חזר לפראג מגודל פיאות ולבוש קפוטה כדרך החסידים. הוא אירגן בפראג חוג ללימוד עברית, שלא החזיק מעמד זמן רב. ב-1940 הגיע ארצה לאחר שנמלט מצ'כיה. בעיתון "הגה" משנת 1941 כתב לאנגר:

"כן, קפקה דיבר עברית. תמיד דיברנו עברית בינינו בזמן האחרון. הוא, אשר תמיד היה מבטיח וחוזר ומבטיח שאינו ציוני, למד את שפתנו בשנות העמידה ובשקידה רבה למד אותה, שלא כשאר ציוני פראג, דיבר עברית רהוטה  הדבר גרם לו נחת רוח מיוחדת, ונראה לי שלא אגזים אם אגיד, שהתפאר בלבבו בידיעה זו." ('הגה', עיתון לעולים חדשים, מנוקד ומבואר, ראה אור בשנים 1940 -1947, בהוצאת העיתון 'דבר').

יחד עם קפקא, למדה אצל לאנגר גם מרים זינגר, שהשתייכה אף היא לחבורת הציונים בפראג, אלא שהיא, שלא כמו קפקא, הגשימה את שאיפותיה הלכה למעשה, עלתה ארצה בשנת 1920 והתיישבה בדגניה א', שם חייתה עד יומה האחרון. בזיכרונותיה סיפרה כי לקפקא היתה מחברת קטנה שחורה, בה רשם כל מילה בעברית שהתקשה בה. כדי להקל על זיכרונו היה נוהג לחפש  אסוציאציות למילים, לעתים מבדחות. בפעם האחרונה פגשה אותו בפראג, כאשר היתה כבר חברת קבוצת דגניה ובאה לבקר, כשנפרדו, נתן לה במתנה את הספור 'רופא כפרי' ואמר לה "את בריאה יותר מדי, את לעולם לא תביני." 

בשנת 1922 הגיעה לפראג צעירה בשם פועה בן טובים, ילידת ירושלים 1903, בת לאב סופר ומורה, תלמידת המחזור הראשון של הגימנסיה העברית המחודשת בירושלים. כיוון שידעה גרמנית על בוריה, ביקש אותה ד"ר הוגו ברגמן, שעסק בהקמת בית הספרים הלאומי בירושלים, שתבוא לעזרתו והציע לה לנסוע לפראג כדי ללמוד באוניברסיטה ולהתגורר אצל אימו.

פועה נענתה להזמנה, נסעה לפראג, למדה באוניברסיטה מתמטיקה, ובימי ראשון לימדה עברית ב'תלמוד תורה'. כשקפקא שמע עליה, ביקש להיפגש איתה כדי שתלמד אותו עברית. בספר 'שיחות על קפקא' מאת נתן אופק, מצוי ראיון עם פועה בן טובים. קטעים אחדים ממנו עשויים לשפוך אור על יחסו של קפקא לעברית:

כמה זמן ארך כל שיעור?

פעמים רבות שעתיים רצופות.

דיברת איתו בעברית?

ניסיתי. מפעם לפעם היה אומר לי: 'תגידי לי את המשפט הזה בעברית, ואני גם אענה לך בעברית, אני מניחה שידעתי להחיות את השפה בפיו, הוא היה מכין לי שאלות.'

היית משוחחת איתו על עניינים שמחוץ לשיעור?

לא, הוא רצה כל כך ללמוד לדבר עברית, היה לו חבל על כל רגע קטן.

מה חשבת על תוכניתו של קפקא לחזור איתך ארצה?

...הוא היה מרוכז בלימוד העברית והיה בולע כל אות, כל מילה ושואל אותי שאלות בעיקר על החיים בירושלים, בארץ-ישראל.

מה סוג המילים שעניינו את קפקא בלימוד העברית? מילים פשוטות או מופשטות?

פשוטות ומופשטות. ראשית כל הוא רצה להכיר את חיי היום יום כי רצה להסתדר בארץ.

בתוכניתו של קפקא היה לנסוע עם פועה לארץ-ישראל, אבל בשנת 1923 עברה פועה לברלין, ובסוף אותה שנה הגיע לשם גם קפקא עם דורה דיאמנט.

"...הוא רק ביקש אותי והתחנן שאמשיך ללמד אותו עברית ושאקרא לו מ'שכול וכשלון' (של י"ח ברנר). אז באתי וקראתי."

מקס ברוד ידידו הקרוב  העיד עליו שבאותה שנה היה קפקא בא בדייקנות למכון ללימודי יהדות בברלין והתאמץ לקרוא בעצמו טקסטים קלים בעברית ובארמית, ולמרות שגר רחוק מהמכון היה מתמיד ובא. כעבור חודשים אחדים התגברה מחלתו והוא נפטר.

פועה בן טובים היא אימו של הארכיאולוג אהוד נצר שנהרג בשנת 2010, באתר החפירות בהרודיון. נצר הקדיש עשרות שנים לחיפוש אחר קבר הורדוס ואכן לבסוף גילה אותו, ושם גם מצא את מותו. אשתו, דבורה נצר, סיפרה לי כי ביום בו נפל אל מותו, לבש חולצה שעליה דמות דיוקנו של פרנץ קפקא, הסופר, שאימו לימדה אותו עברית. יהי זכרו ברוך.

בתערוכה של יוסל ברגנר, שנקראה 'ציורים לסיפורים של פרנץ קפקא', כתב ברגנר: "קפקא כותב על הדרכים המעודנות של האי צדק. הוא עד המתאר בדיוק מירבי את דרכי האי צדק. החוק האכזרי מאוד וגם גרוטסקי. אליבא דקפקא  אין צדק, יש חוק, ואת זה ניסיתי לצייר בכל פעם קצת אחרת."

יוסל ברגנר שמע את שמו של קפקא בילדותו, אביו, מלך ראוויטש, היה המתרגם הראשון של קפקא ליידיש, ועוד בשנת 1924, שנת מותו של קפקא, תרגם את 'רופא כפרי'.

כמעט מאה שנים עברו מאז נפטר קפקא, אך הוא שב וחוזר אלינו בהקשרים שונים. ספריו מתורגמים לעברית, נלמדים באוניברסיטאות ונקראים בלי סוף. הבעיות שכתב עליהן חיות בקריבנו עד היום, אי צדק, לוחמה בביורוקרטיה, אפסותו של האדם מול כוחות חזקים ממנו.

"אנושיות! יצירתו של קפקא היא היצירה הרוויה ביותר באנושיות. כמו צלצול פעמוני הערב היא רוטטת ארוכות בנשמה. וכשהצלצול נמוג נותר הלילה. לילה עמוק נותר באדם לאחר מילות הערב הבלתי נגמרות של פרנץ קפקא." (מלך ראוויטש).

דניה מיכלין עמיחי

* * *

מתנה אבהר [המשך]

כך נאחזנו, יוצאי עולי תימן, בלב ונפש בארץ הזאת

חלק שני: נכתב על ידי דניאל אבהר, אבי המשפחה:

כך תרמתי לעצמאות מדינת ישראל

אני, דניאל , בן אברהם ושמחה אבהר, ואחיי ואחיותיי הם רות, אמנון ז"ל (שנהרג בקרב בנגבה במלחמת השחרור), אבנר, שרה, אביבה ויוסי. שבעה ילדים היינו להוריי. ואני נולדתי בתאריך 6.9.1926, כ"ז באלול תרפ"ו, בביתנו הפרטי שעמד בגבול יפו ותל אביב. הבית גם עמד ברחוב שבזי 51, בדיוק ברחוב שנקרא על שם הפייטן והחכם התימני הנודע, ר' שלום שבזי, שחי במאה ה-17 ומפיוטיו שרנו.

משפחתי הגיעה לישראל בזמן השלטון הטורקי, בימי מלחמת העולם הראשונה. אבל לאחר המלחמה, כבר היינו תחת שלטון המנדט הבריטי ואני כבר נולדתי תחת שלטון הבריטים. באופן טבעי הצטרפתי בנערותי לתנועת הנוער התימני ומשם עברתי לתנועת בית"ר וברית החשמונאים. בשנים האחרונות לשלטון הבריטי בארץ, בשנת 1945, כשאני עוד לא בן 20,  התגייסתי למחתרת בארגון הצבאי הלאומי (אצ"ל) כדי ללחום ולזרז את יציאת הבריטים מכאן ולהגיע לעצמאות המדינה שלנו. בתקופה הזאת השתתפתי תחילה באימונים בנשק בשכונת התקווה בתל אביב, הכול בסודיות ושלא יידעו.

למדנו לטפל בנשק, ברובים ובאקדחים עם כדורים חיים. באחד הימים, לאחר השיעור בנשק, היה לי אקדח אמיתי בכיס. עברתי מעל הגשר שבשכונת התקווה ועצרו אותי מהמשטרה הבריטית ועשו לי חיפושים בכיסים. בכיס השמאלי חיפשו והעלו חרס אבל האקדח היה בכיס הימני. באותה שנייה הזזתי עם היד את הצד הימני אחורה והם לא הרגישו באקדח! זה היה ממש נס והלכתי הביתה מאושר. כי עליי לציין, כי אם היו מוצאים אצלי את האקדח, הרי באותה תקופה העונש היה חמור ואפילו היה עלול להיות עונש של תלייה! וכך הגעתי הביתה בשלום ולא האמנתי למזלי הטוב.

לאחר מכן השתתפתי בכל הפעולות והמבצעים שנדרשתי. מתוך אמונה שלמה בדרכנו, והשתתפתי במיוחד בהעברת נשק בריטי שלקחנו מהם בלי שירגישו, והעברנו בלילות על הכתפיים דרך פרדסים מאיזור לאיזור עד מקום מבטחים. גם השתתפתי בפעולה להשמדת אווירונים בריטיים ליד קסטינה. האצ"ל גם חטף קצינים בריטים מבית מלון ברחוב הירדן בתל אביב, ואני קיבלתי פקודה לשמור  עליהם. במשך שבועיים תמימים שמרנו עליהם כי הם היו בני ערובה לאנשי המחתרת שלנו שהיו שבויים בידי הבריטים. מקום השמירה היה בשכונת שפירא בתל אביב, בנגריה לצעצועים, בחדר פנימי שקשה היה להגיע אליו, ושם הושמו הקצינים כשהם כפותים. אנחנו עם נשק ביד היגשנו להם מפעם לפעם אוכל ושתייה וכל מה שהם ביקשו ויכולנו לתת להם בתנאים האלה. ואכן, לאחר כמה שבועות הגיע האצ"ל להסכם עם הבריטים לשחרור הקצינים. ואז, הכנסנו את הקצינים לארגזים גדולים מעץ והעברנו אותם לשדרות רוטשילד והשארנו אותם שם. והעיקר – השבויים שלנו שוחררו וגם אני השתחררתי מהשמירה הארוכה על הקצינים הבריטיים.

לאחר פיצוץ מלון המלך דוד בירושלים נדרשנו אנחנו, מיספר חברי אצ"ל בתל אביב, לצאת לפעולה באיזור יפו-תל-אביב בהפצת כרוזים שיסבירו את מטרת הפעולה בירושלים, וכך, יום אחד, תוך הדבקת הכרוזים, כאשר כל אחד הולך לבדו, אני הוקפתי, נתפשתי ונעצרתי על ידי אספסוף ערבי, שהתנפל עליי במכות. לא ידעתי איך אוכל להיחלץ מהם ואז הם דקרו אותי בסכינים בגבי ומסרו אותי למשטרה הבריטית. המשטרה היתה ביפו והם גררו אותי לשם בדרך ארוכה והגעתי שותת דם. אחרי שעתיים ששכבתי שם בלי שום טיפול, העבירו לבית החולים דונולו שהיה אז ביפו לקבלת טיפול רפואי. שם כבר תפרו לי את החתכים שגרמו דקירות הסכינים אבל הם תפרו בלי הרדמה!

לאחר יומיים בבית החולים, שבהם הייתי שבוי בידי הבריטים למעשה, ניסה האצ"ל לשחרר אותי אבל הם לא הצליחו. ואז הבריטים העבירו אותי בטנק לבית הסוהר בירושלים ושמו עליי שמירה קפדנית. אבל בדרך ספגתי מהשומרים עליי מכות נמרצות מקתות הרובים בכפות הרגליים, בעיקר על האצבעות, והמכות היו כל כך קשות שעד היום יש לי רגישות לכאב בכפות הרגליים.

בבית הסוהר שכבתי ארבעה חודשים תמימים בבית החולים שהיה שם, ורק אחר כך הועברתי לתא באיזור שהיו בו עוד  תאים עם אסירים מאצ"ל. ושם, מדי פעם, קיבלנו שיעורים מפיו של המפקד ליבני, שבתו היא ציפי ליבני, שהיתה שרת החוץ של מדינת ישראל, כי לעיתים קרובות הוא הגיע למיפגשים עם האסירים כדי לעודד אותם.

לבית הסוהר הגיע מדי פעם גם הרב אריה לוין, לדבר איתנו, וזה היה מעודד אותנו מאוד כי הוא היה אישיות מיוחדת. אבל לאחר כמה חודשים העבירו אותי הבריטים למחנה המעצר בלטרון. ושם, במחנה המעצר הזה, ישבתי במשך שנתיים תמימות! – אלה היו שנים קשות ובעיקר משום שלא יכולתי להצטרף לחבריי ולפעול איתם.

שם ישבתי כלוא עד  אחרי יום 29.11.1947, כ"ט בנובמבר 47', שבו התקבלה ההכרזה באו"ם על הקמת המדינה ואיזור לטרון הפך לשדה קרב במלחמת העצמאות שהחלה מיד עם ההכרזה. ואז הבריטים העבירו אותנו מלטרון למחנה המעצר בעתלית ולא יכולנו להשתתף בקרבות.

כשהבריטים עזבו את ישראל ביום שהמדינה קיבלה את עצמאותה והקרבות התחילו בכל עוזם, ב-15.05.1948, שוחררנו ממחנה המעצר בעתלית וכל אחד הלך לדרכו שלו. אני הגעתי לבית משפחתי ברחוב שבזי 51  בכוחות עצמי, וחשתי את עצמי מאושר כשאני משוחרר מעול הכיבוש הבריטי. אבל אז החלו הקרבות גם ביפו, ואני השתתפתי מטעם האצ"ל בקרבות שהתנהלו בגבולות יפו למטרת שחרור יפו.

לאחר איחוד המחתרות גוייסתי לצבא הגנה לישראל, לצה"ל, ביום 18.06.1948 – ולאחר הפרשה הקשה של האונייה אלטלנה, גוייסתי לגבעתי, לגדוד 54, למלחמה בערבים שתקפו את המדינה הצעירה במלחמה שנקראת היום גם מלחמת תש"ח. בין הפעולות שבהן השתתפתי, קשה במיוחד היה הקרב על הכפר חוליקאת שבנגב. שם נהרגו ונפצעו רוב חברינו בקרב הארור והקשה הזה. גם אני נפצעתי בקרב הזה ביום 9.10.1948 – ונפצעתי פציעה קשה בראש.

נלקחתי לבית החולים ושם נותחתי ושמו לי פלטינה בצידי הראש ובכמה חלקים בגופי הפגוע, ובנוסף גם נגרם לי נזק קבוע באוזניים. שכבתי בבית חולים בילינסון זמן רב ולאחר מכן הועברתי לבית החולים צהלון שביפו. באחד הימים, מתוך דחף פנימי שאין לי כל הסבר לו, ברחתי מבית החולים כשלא הרגישו בי, כדי להגיע הביתה, וכשהגעתי סוף סוף לשמחתי, ראיתי לתדהמתי ולחרדתי כי בני משפחתי יושבים שבעה באבל על אחי אמנון ז"ל, שנפל בקרב בנגבה, בקרב על משטרת עיראק סווידאן. זו היתה תדהמה גדולה וישבתי איתם שבעה  כולי המום, אך מרוב כאבים נאלצתי לחזור לבית החולים להמשך טיפול, ועד היום אני נכה צה"ל וסובל מתופעות שונות, וגם  זוכר כל הימים את אחי שנפל על הקמת המדינה. גם קיבלתי כמה עיטורים מצה"ל על פעולותיי באותה תקופה ואני גאה בהם.

בשנת 1955 התחתנתי עם אשתי היקרה, מתנה כוכבי, והקמנו יחד משפחה לתפארת. לא היתה לי כמובן אפשרות ללמוד ולהתקדם, אבל אני גאה על עבודתי בעיריית תל אביב וגם על המשפחה היפה שהקמנו, מתנה ואני, על ילדינו ועל הנכדים שנולדו לנו ועל המדינה שהתפתחה כל כך יפה.

הדברים נכתבו בשנת 2006, בהגיע דניאל  אבהר לגבורות. דניאל (דני) היקר נפטר בשנת 2016, יהי זיכרו ברוך.

הביאה לדפוס: ארנה גולן.

* * *

הטקסט על גב הספר "האמת שרה בחשיכה"

מבחר מקיף משירי וסקו פופה

בתרגום דינה קטן בן ציון, הוצאת קשב לשירה, ת"א, 2019.

וַסְקוֹ פּוֹפָּה (1991-1922) הוא אחד מגדולי המשוררים האירופים במחצית השנייה של המאה ה-20 והבולט במשוררי השפה שנקראה בחייו סרבית-קרואטית.

שירתו המגוונת עושה שימוש נרחב במשלים סוריאליסטיים, באגדות עם ובמיתוסים שבטיים. אלה נתפסים כהתגלמות מקורית של אמיתות דימיוניות המעוגנות בממשות ובהיסטוריה של סרביה, ארץ בלקנית השוכנת בליבה של אירופה המרכזית.

שירתו של פּוֹפָּה מעלה מטבעות לשון ותמונות ארכיטיפיות עתיקות יומין, מנכסי מסורת העם הסרבי, ומעניקה להן פשר אוניברסלי. השירים פונים אל הזיכרון הקולקטיבי על רבדיו וחוקרים את העבר כמקור לתודעת הזהות, לתעוזה חתרנית ולאומץ להתמודד עם  קשיי הקיום.

הטקסט על גב הספר "פָּנִים וְכוֹכָב"

מבחר משירי דינה קטן בן-ציון

בהוצאת כרמל, ירושלים, 2019.

ב"פנים וכוכב" מאת דינה קטן בן-ציון כונסו שירים מתוך ששת ספריה הקודמים, לצד חדשים שטרם פורסמו. בספר שישה שערים ובהם שני מחזורים: 'שירי מסע' ו'שירי פרדה'.

מחלוקה לשערים אלה עולה סיפור חייה האישיים של המשוררת כ"אוטוביוגרפיה של הנפש" – ברוח דבריו של אורי ברנשטיין: "לא כל מה שישנו בחיים בהכרח הופך לשיר, אבל כל מה שיהיה בשיר ינבע ממה שבאמת היה."

שירי הספר מתלכדים לסיפור חיים שתחילתו בארץ זרה ועיקרו בישראל, והוא כולל זכרי ילדות ובגרות, שגרת חיים לעומת מסעות פוקחי עיניים, שירים על מחוזות השמחה והצער בחיי היחיד והמשפחה, על משמעות הפרדה מהורים ועל רמזי עונת הסתיו בחיינו.

דינה קטן בן-ציון היא משוררת, מתרגמת וחוקרת ספרות. בילדותה עלתה ארצה מיוגוסלביה. פירסמה 6 ספרי שירה, 3 ספרי עיון וספר אוטוביוגרפי," על בית ומילים, מהלך חיים". היא תירגמה לעברית את מיטב הספרות שנכתבה בסרבית/קרואטית אחרי מלחמת העולם השנייה. מחקריה הוקדשו לספרות שנכתבה בשפות. אלה בידי סופרים יהודים ואחרים, ונסבה גם על שאלות הנוגעות ליהודים ולזהותם.

[דבר המפרסם]

* * *

אהוד בן עזר: ה'אני מאמין' שלי

איך להגיע להקלטת דבריי בווידאו:

היכנסו ל-YouTube

היכנסו ל-Search

כִּתבו: אהוד בן עזר

תקבלו בראש הרשימה: סוציאליזציה תרבותית – הסופר אהוד בן עזר

[הרצאה בכנס באוניברסיטת תל-אביב, מאי 2005]

[אין קשר בין הכותרת, שאינה שלי – לבין תוכן דבריי. וכדאי לציין שמעולם לא הוזמנתי לומר את הדברים האלה ברשתות הטלוויזיה הרגילות]

* * *

נעמן כהן

(אזהרת קריאה: יש בכתובים הבאים שמות מקוריים)

סימנים לשנות השלושים

קביעתו של יאיר גולן, מועמד מר"צ לבחירות, שהוא מוצא בארץ סימנים לשנות השלושים באירופה, כלומר השוואתו את החברה הישראלית לנאצית, עוררה התנגדות רבה ובצדק. אבל למרבה הצער דווקא בזמן האחרון אני מתחיל לחוש שיש דברים בגו.

קריאתו של יהודה דרורי להוציא את החרדים מגדר החוק, ולבטל את אזרחותם (יהודה דרורי, החרדים הם כת יהודית כמו השומרונים או הקראים, "חדשות בן עזר" 1467) היא בהחלט המדיניות הנאצית כלפי היהודים משנות השלושים (בשנות הארבעים החלה ההשמדה). אגב בניגוד לדבריו, השומרונים והקראים הם אזרחים ישראליים לכל דבר.

אילו היה מדובר רק בזקן מרושע מר נפש (כפי שיהודה דרורי העיד על עצמו במילותיו) ניחא, אבל מדובר בהחלט במגמה חדשה הפושה בארץ – של תעמולת שנאה אנטישמית ע"פ מיטב המסורת האנטישמית של הצגת היהודים כטפילים, מטעם פוליטיקאים מסוגו של יאיר למפל-לפיד, ואיווט אביגדור לובוביץ ליברמן, שיש לו קמפיין בעברית, וקמפיין ברוסית. באחד מחבקים חרדים, ובשני חרדים מחבקים כסף:

https://twitter.com/kann_news/status/1158782283823886336https://twitter.com/kann_news/status/1158782283823886336

ודוק: ראש מפלגתו של גולן, ניצן הורוביץ, פעל נמרצות עוד קודם לכן נגד מתן זכות ליהודים דתיים לגור ברמת אביב החילונית.

https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4238324,00.html

אי אפשר עוד להכחיש, יש בארץ סימנים אצל חלק מהאנשים, המזכירים את שנות השלושים באירופה.

מפלגת העבודה והגזענות האנטי-אשכנזית

כרמן אלמקייס-עמוס (40) היא יהודייה-ערבייה-מערבית (מוגרבית), המתגוררת עם בת זוגתה בבת ים. פירסומה בא לה כאקטיביסטית אנטי-אשכנזית גזענית.

ביולי 2017, היא כתבה: "אני מתה על זה שכולם מדברים על ערכי מפא"י, שייעלמו עכשיו ממפלגת העבודה. איזה ערכים? לדכא אוכלוסיות שלמות מטעמי גזענות, להקרין ילדים ולחטוף תינוקות?"

והיא ציינה בהמשך: "הפוסט מוקדש למי שמתגעגע לימי מפא"י. ואם נראה לכם שאני אמורה לסתום את הפה רק כי יש עכשיו מרוקאי בראשות המפלגה, בלי שינויים נוספים, אז טעיתם."

והנה, למרות דבריה היא נכנסה דווקא למפלגת העבודה כמועמדת לכנסת מטעם גשר.

מועמדותה עוררה ויכוח במפלגה והיו שראו בה פיגוע במפלגה. מה לה ולבן גוריון, ולברל כצנלסון?

https://www.maariv.co.il/elections2019/news/Article-711441

וכמו תמיד, גזענות נתקלת בגזענות נגדית.

דב הלברטל, בעבר איש המפד"ל, קורא לאשכנזים להחרים בגינה את מפלגת העבודה:

"בראש מפלגת העבודה, זו שזוהתה ביותר עם הממסד האשכנזי של מייסדי המדינה, עומדים שלושה בני עדות המזרח: עמיר פרץ, לוי אבוקסיס ושמולי. המהפכה הזו התבצעה בלי תשומת לב מיוחדת לעניין העדתי.

גם בבחירות הקודמות, עמדו בראש המפלגה האשכנזית האולטימטיבית, שלושה בני עדות המזרח. שניים מהם כבר לא שם: גבאי, רוסו ושמולי. מהפך המזרחיות של מפלגת העבודה, לא הותיר רישום מיוחד בשיח עדתי. אדרבא, דובר על תהליך חיובי, ואפילו מתבקש.

מבחינתי, כל זה השתנה בבחירות האלה. מעכשיו, אתחיל לדבר על השבט השחור שנותן בראש ועושה בית ספר לשבט הלבן. על המרוקאים שמשתלטים על מפלגת העבודה. על האשכנזים שיהפכו שם לסוג של מזכרת עוון.

הייתי פעם בלב ליבה של מפד"ל ההיסטורית. שימשתי כיו"ר המשמרת הצעירה העולמית שלה. כולם היו אשכנזים: הד"ר בורג, הד"ר ורהפטיג, זבולון המר. והיום? שני ראשי המפלגה הם מזרחיים: איילת שקד (רק שהיא נשואה לאשכנזי), הרב רפי פרץ.

במקום העשירי במפלגת העבודה, מוקמה אישה, פעילה חברתית, הנחשבת בין חמישים הנשים המשפיעות בישראל. ומה היה לאישה כפוית טובה זו לומר? היא דיברה על השבט הלבן. כתבה בבוז והשפלה על שיכנזים. אלו שבזכותם היא הגיע למשהו. וברוב חוצפתה, היא מועמדת לכנסת מטעם מפלגת העבודה.

לא הייתי כותב בחריפות כזו, אם מישהו מהמזרחיים שם היה מגנה את דבריה. אלא שלוי אבוקסיס, זו החברתית, דווקא הירבתה בשבחה. על הלב הרחב שלה. כנראה רק למרוקאים. עמיר פרץ לא הוציא מילת גינוי אחת. והיא עצמה, הגזענית, לא הסכימה להגיב בכלל על דבריה.

זו תופעה שהולכת ומתרחבת, ההתחזקות המזרחית. מכאן תצא קריאה לכל האשכנזים, צאצאיהם של מייסדי המדינה בדמם ובמסירותם, אלו שהעלו את השבט האחר, שלא להצביע למפלגת העבודה. האשכנזים צריכים להשאיר את מפלגת העבודה רק למרוקאים.

מדובר בתרמית. שכן מה ללוי אובקסיס עם מפלגת העבודה? האם אין גבול לצביעות? היא הרי יותר ימנית מהליכוד. אין גבול לאופורטוניזם? ופרץ, אין לי ספק שלא יהסס לחבור לליכוד. וזו מהשבט השחור, שבמקום העשירי, אני מוכן להמר שהיא יותר ימנית מסמוטריץ'.

בכל מקרה, המפלגה המרוקאית, מפלגת העבודה, פתחה במלחמת תרבות נגד האשכנזים. לפני שהעניין יתפשט, הם צריכים לדעת שהשבט הלבן לא יעמוד מנגד, מול השבט השחור."

(דב הלברטל, כך השתלטו המרוקאים על המפלגת הלבנה)

http://actualic.co.il/%D7%9B%D7%9A-%D7%94%D7%A9%D7%AA%D7%9C%D7%98%D7%95-%D7%94%D7%9E%D7%A8%D7%95%D7%A7%D7%90%D7%99%D7%9D-%D7%A2%D7%9C-%D7%94%D7%9E%D7%A4%D7%9C%D7%92%D7%94-%D7%94%D7%9C%D7%91%D7%A0%D7%94-%D7%93%D7%91/

הבחירות הבאות יראו אם מפלגת העבודה תהפוך למפלגה "מרוקאית" או שבני מייסדיה, האשכנזים, יישארו בה וישקמו את מעמדה ביחד עם בני יהודי ערב כעם אחד ומאוחד.

גאווה ובושה – בין זמיר לזמיר

מחקר חדש שבדק ילדים להורים מעורבים, שאחד מהם אשכנזי והשני יהודי-ערבי, העלה תוצאות מפתיעות. מרבית הצעירים מתכחשים לזהות האשכנזית. למה? כנראה שהיום יותר "קול" להיות יהודי-ערבי.

http://article.yedioth.co.il/default.aspx?articleid=8030

מסתבר שזה לא רק בדור הצעיר. בעוד שיעקב זמיר מתגאה ובצדק בשם משפחתו המקורי, ובייחוסו המשפחתי המפואר ביהדות בבל, יונתן זמיר מתבייש בשמו המקורי האשכנזי.

הפרוטסטנטית

מרטין לותר התנגד למכירת האינדולגנציות ע"י הכנסייה, והפרוטסט-(המחאה) שלו נגד שחיתות הכנסייה הקנה לחסידיו את השם "מוחים"-"פרוטסטנטים".

לא ברור לי על מה בדיוק "הפרוטסט"-המחאה של איילת זמרוני. ("חדשות בן עזר" 1467). על מה היא מוחה? לדבריה היא אינה רוצה להלאות את עצמה בהסבר, אבל אם אכן יהודה אטלס אינו מתנאה סתם כהומניסט במילים ריקות שלא עולות לו דבר, אלא עושה מעשה, ודואג גם לזקנה הענייה מדרום תל אביב, וגם לעניי הפיליפינים בכך שהוא מעניק מעשר משכרו לעניי הפיליפינים שיחזרו לארצם ויחיו שם באושר ובעושר, אני בהחלט מצטרף לדבריה: "הלוואי וירבו כמותו בישראל."

חידת היגיון

פיליפינית יושבת שבוע עם ילדיה בני ה-3 ו-2 במשמורת ומסרבת לחתום על מסמכי הרחקה. האב הוא מסתנן טורקי שהגיש בקשת מקלט שנדחתה מזמן. והנימוק שלה בדיון היה: "אני לא רוצה שהילדים שלי יהיו בלי אבא, יש לי עוד בן בפיליפינים..."

מכחיש השואה – יואל מהרשק

יואל מהרשק, (בנו של "פוליטרוק" הפלמ"ח, בנימין מהרשק) רואה בארץ "סימנים" לשנות הארבעים. הוא קובע שלפיליפיניות יש סכנת מוות במנילה בירתן, שנהפכה על פיו לאושוויץ, וכל המסתיר פיליפיניות בביתו מצילן משואה, והוא "חסיד אומות העולם" הנמצא בסכנת מוות, וזו, הוא עוד מוסיף, המסורת הנפלאה של הפלמ"ח.

https://twitter.com/sheffipaz/status/1158075995460636672

הכחשת השואה ההזויה של יואל מהרשק מסמלת יותר מכל את אובדן הדרך של התנועה הקיבוצית המתנכרת לזקנה מדרום תל אביב, ולעניי הארץ. פעם דווקא שרו בפלמ"ח: "למך ולזקן אנו כאן חומת מגן."

מה אומרת "הגאונית" מוילנה?

כזכור, גולדה זלטה שניפיצקי-זהבה גלאון, המהגרת מווילנה, והמתנחלת הבלתי חוקית במלבס (לשיטת הערבים), קבעה שדעא"ש זה בגלל היהודים.

והנה בית הכנסת בעיר מולדתה וילנה נסגר בגלל איומים אנטישמיים:

https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-5565359,00.html

האם "הגאונית מווילנה" תאמר גם עכשיו שהאנטישמיות בווילנה היא בגלל היהודים?

דומיניק ראאב נגד ישראל

לאחר שנשללה קרבתו המשפחתית של שר החוץ האנגלי החדש, דומיניק ראאב, למשפחת ראב-בן-עזר, התממש החשש שהעלינו שהוא יפנה לכיוון אנטי ישראלי, ואכן הוא יצא בהכרזה שישראל צריכה לעצור את הרחבת ההתנחלויות היהודיות, אשר נוגד את החוק הבינלאומי ולמעשה גורם לסיפוח של הגדה המערבית."

עוד נאמר בהודעה כי אישור 700 יחידות הדיור לפלסטינים שאישר הקבינט לפני שבוע "אינו מספיק."

https://rotter.net/forum/scoops1/568472.shtml

לאור עבודתו באוניברסיטת ביר זית נצפה להכרזות דומות גם בעתיד.

גם בצרפת הקול הערבי-מוסלמי משפיע. עיתונאית לבנונית: פוליטיקאים צרפתיים מאמצים שיח אסלאמיסטי כדי לזכות בתמיכת הציבור המוסלמי בפריז:

http://www.memri.org.il/cgi-webaxy/item?55_8

 

עו"ד ג'קיל ומר ברגותי

עו"ד טארק ברגותי הוא אחד מגיבורי הסרט על האקטיביסטית הפרו-איסלמית, עו"ד לאה צמל. כעו"ד במשרדה הוא פעל למען כיבוש ערבי-מוסלמי ולמען שחרור טרוריסטים ערבים מהכלא. טארק ברגותי, שלמד משפטים בקזבלנקה, בירת מרוקו (ארץ החופש), התחתן עם קטינה בת 16 מיריחו והקים משפחה. בעוד ביום הוא עסק פעילות משפטית בהגנה על טרוריסטים ורוצחים ערבים, בלילות הוא הפך לטרוריסט.

ברגותי חָבַר לזכריא מוחמד עבד אלרחמן אלזבידי, פעיל אש"פ (חברהּ של המשומדת טלי פחימה)  ושניהם ירו על אוטובוסים שהסיעו יהודים. למרבה המזל הם פיספסו, והצליחו לפגוע ולפצוע רק את הנהג הערבי.

(רוית הכט, ויהושוע בריינר, חייו הכפולים של מר ברגותי, מוסף "הארץ", 9.8.19)

https://www.haaretz.co.il/magazine/.premium-MAGAZINE-1.7645081

טארק ברגותי, בדיוק כמו מרואן ברגותי, מייסד ארגן הרצח הג'יהאדיסטי "השהידים של הקצה" (כתאאב שוהאדת אל-אקצה) אוחז בדעות איסלמו-נאציות המובעות בדברי המופתי של אש"פ (מינוי אישי של אבא של מאזן) , ובאמנת החמאס, לפיהן על פי דברי מוחמד יש לרצוח את כל היהודים הקופים והחזירים:

https://www.youtube.com/watch?v=__6iZlzwcF8

אין כל תמיהה בעובדה שברגותי מימש את תורת מוחמד והלך לרצוח יהודים. התמיהה הגדולה היא כמות היהודים הפרו-איסלמיים התומכים בו, ובפשיזם האיסלמו-נאצי.

תסמונת ויינינגר זו היא מחלת נפש הקיימת רק בעם היהודי.

מעניין אם חיים אורון (ג'"מוס) ניגב גם איתו חומוס בין ניסיון רצח אחד למשנהו כפי שעשה עם מרואן ברגותי? והאם הוא ימשיך לבקרו בכלא כפי שהוא מבקר אותו?

מעניין גם אם ארמנד-עמיר פרץ יבקר אותו בכלא כפי שביקר את מרואן ברגותי.

דבר אחד בטוח עמוס קלויזנר-עוז ז"ל לא ישלח לו את ספריו כאות ידידות.

עוקרי השיניים

בתחילת מלחמת ששת הימים קרא חוסיין בן טלאל, מלך עבר הירדן לחייליו בשידור ברדיו: "הרגו את היהודים בכל אשר תשיגם ידכם. הרגו אותם בזרועותיכם ובידיכם, בציפורניכם ובשיניכם."

ד"ר מוניה אל-חוב, זמרת ורופאת שיניים כוויתית, המומחית בעקירת שיניים, הביעה בריאיון לערוץ הכוויתי אל-רוודתיין התנגדות לנורמליזציה עם ישראל וציטטה את חדית' הע'רקד שמספר כיצד ביום הדין יילחמו כל המוסלמים ביהודים ויהרגום. לדבריה, "ביום הדין יהיו שמונה שערים לגיהינום, אחד מהם יהיה במיוחד עבור היהודים":

http://www.memri.org.il/cgi-webaxy/item?65_2

נעמן כהן

התנחלות תל אביב, מרכז הגדה המערבית.

(עזה היא בגדה המערבית, רבת עמון ודגניה הן בגדה המזרחית).

* * *

אהוד בן עזר

ספרי דורות קודמים

פרסום חוזר בסדר אלפא-ביתי של המדור השבועי

שהתפרסם במשך שנים רבות במוסף "ספרות ותרבות" של עיתון "הארץ"

עם תמונות הסופרים

"העולם בו אנו חיים"

לקרל ויוסף צ'אפק

עברית: 1946

פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 1.9.1972

לפני 47 שנים

יש שספרונים קטנים המתגלגלים על דוכן של מוכר ספרים ישנים מעלים לפניך תקופה. כך הרגשתי כאשר התחלתי לעלעל בספרון הקטנטן המחזיק את מחזהו של קרל צ'אפק "העולם בו אנו חיים", שאותו חיבר, כמו כמה יצירות אחרות שלו, יחד עם אחיו.

לאחר ההקדמה של אביגדור המאירי: "אישים אלה (דוגמת צ'אפק) הם תמיד בחינת פאראדוכסון לגבי אומתם: פחות מכול מסוגלים הם לסיסמאות לאומיות – אך במקום זה, כל יצירותיהם אינן אלא דאגה אחת גדולה ומעיקה לגורל אומתם ולעתידה המוטלים בסכנה." (עמ' 5) – מופיעים שני עמודים זעירים, שאותם אני מעתיק כמתכונתם:

"העולם  בו אנו חיים"

מאת קרל ויוסף צ'אפק הוצג בארץ-ישראל

על-ידי התיאטרון הקאמרי והצגת הבכורה

התקיימה בתל-אביב ביום שני, כ"ד אדר א'

התש"ו (25.2.1946) ואלה שמות המשתתפים:

פרולוג:

הלך   קרני ברטוב

קפדן   מרדכי בן-זאב

מערכה א': פרפרים

אפטורה איריס   בתיה לנצט

אפטורה קליטאה   ימימה פסובסקי

פליכס, משורר צעיר   אברהם בן-יוסף

ויקטור, מאהב בא בימים   אלברט בן-צבי

אמנון   מאיר ביקל

מערכה ב': טורפים

פקעת   ימימה פסובסקי

זבל   מרדכי בן-זאב

זבלת   רוזה ליכטנשטיין

זבל זר   נסים יעקבי

צרעון   מאיר ביקל

זחלה, בתו (בנו)   גרשון קליין

צרצר   אברהם בן-יוסף

צרצרת   חנה סוקניק

טפיל   טוביה גרינבוים

כנופיה של שודדים    ----

מערכה ג': נמלים

מהנדס א' – דיקטטור   טוביה גרינבוים

מהנדס ב' – המפקד העליון   גרשון קליין

נמלה עיוורת   רוזה ליכטנשטיין

ממציא   מרדכי בן-זאב

שליח   נסים יעקבי

המפקד על הקו   אלברט בן-צבי

עתונאי   אלכסנדר פומרנץ

קצין הטלגרף   ---

נמלים – פועלים, חיילים, פקידים, נושאי אלונקות, פצועים

אפילוג: החיים והמוות

ראשונה פרפרים בני יום   חנה סוקניק, רינה קליבנוב, שרה קורן

שניה   נועה שקולניק

שלישית   גאולה קורנפלד

מקהלה

שבלול א'   רוזה ליכטנשטיין

שבלול ב'   אברהם בן-יוסף

חוטב-עצים   טוביה גרינבוים

אשה עם תינוק   בתיה לנצט

תלמידה   חנה סוקניק

ההצגה:   יוסף פסובסקי   הצייר:   ד"ר פ. לוי

המוסיקה:   פרנק פולק   כוראיאוגראפיה:   תהילה רסלר

מי מן הקוראים שראה את ההצגה ב-1946 – ודאי מספיקים לו שמות המערכות וסדר המשתתפים כדי להעלות מנבכי זיכרונו את ההצגה. ימימה פסובסקי (מילוא) בתור פקעת המבקשת כל הזמן להיוולד. מרדכי בן-זאב ורוזה ליכטנשטיין בתור זבל וזבלת (חיפושיות-זבל) המגלגלים אל הבמה כדור זבל ענקי, שהוא כל רכושם אשר צברוהו:

זבל: אתה הק-ק-ק-פיטל שלנו! טינופתנו שלנו! אתה הכל וכל שלנו!

זבלת: אַ, מטמוננו! א, כדורנו הנפלא! א, ממוננו המוזהב!

זבל: כמה טרחנו וחיפשנו... גרגירי טינופת סחבנו, פירורים מסריחים אגרנו, ממש מפינו חסכנו...

זבלת: את רגלינו חטטנו, כמה חפרנו עד שגילפנו אותך, וביססנו אותך... (עמ' 36-37).

חנה סוקניק (מרון) בתור צרצרת (בהריון), הנקטלת בארסו של הצרעון, השוקד להביא אוכל לזחלת שלו:

"הביטי נא, זחלת שלי, קוקוק! מה טוב הביא לך אבא שלך? שלום, שלום ילדונת, אבא צריך לצאת לעבודה, הוא צריך לדאוג לחמדת ליבו, למותק התולעי שלו..." (עמ' 43-44).

ולבסוף רוזה ליכטנשטיין ואברהם בן-יוסף אשר זוחלים בתור שבלול אל"ף ושבלול בי"ת על הבימה, ומסתכלים במות ההלך:

שבלול א': (זוחל קדימה) הוא כבר ש'גר עיניו לנצ'ח.

שבלול ב': אויה, אויה, אש'ון כזה, אש'ון! וי, וי, וי! אבדה שכזאת... למה עז'בת אותנו?

שבלול א': מדוע אתה מתייפח כל כך? הרי ז'ה לא עש'קנו!...

שבלול ב': ז'ה רק ש'תם! כך עוש'ים על מת.

שבלול א': כן, כן, ובכן ז'חלנו.

שבלול ב': כן, כן. זאת דרך כל בש'ר.

שבלול א': העיקר שיהיו מעט שבלולים והרבה צ'נון! (עמ 91).

ואילו אני, שילד בן עשר הייתי באותה תקופה, ותיאטרון עדיין לא ראיתי, (מחוץ, אולי, להצגת "המכשפה" באולם "היכל" בפתח-תקווה), צריך לשחזר, למעני ולמען קוראים כמוני, את מחזהו של צ'אפק.

העולם בו אנו חיים, חוקיותו היא כחוקיותם של חיי החרקים, זו התיזה של צ'אפק במחזה. ומצוי בו הלך, בן-אדם שהוא טיפוס "פר-גינטי" במקצת, העובר מבימה לבימה ומתבונן, קצת מגבוה, על חיי האהבה של הפרפרים, חיים שאינם אלא נכלולים, בגידה וחמדנות. על חיי החרקים, שאינם אלא עולם שבו אושרו של האחד הוא טריפתו של השני, עד לטפיל שבולע את הצרצרת שבלעה את הקורבנות שהביא לה אביה הצרעון.

ההלך סבור כי הערך העליון היא החברה, הכלל, ולא האגואיזם והאינדיווידואליזם – ואז הוא מגיע לעולם הנמלים. הנמלים הם פועלות או חיילים, ושולטים בהם מהנדסים הנעשים לדיקטטורים ולמצביאים עליונים, ומחפשים פרובוקציות למלחמה עם תילי הנמלים השכנות, בגלל שביל אשר בין שני הקינים (אילו נכתב המחזה עם פרוץ מלחמת-העולם השנייה, היה אפשר לומר – בגלל דאנציג או הפרובוקציה הגרמנית בגבול פולין).

אומר ההלך למראה המלחמה: "שלטון עולם? חרק עלוב, כלום את דל"ת אמות החמר והעשב אשר ידעת תכנה בשם עולם? רצועת אדמה ארורה ומזוהמת זו? אילו רמסתי ברגלי את כל קן הנמלים שלך יחד עימך – הן אפילו צמרת עץ אחת לא היתה נעה, מטורף שכמותך!" (עמ' 81).

הדיקטטור של הנמלים (היטלר?) מת, נרצח בידי אחת מנמליו המובסות. מנהיג הנמלים הצהובות מתפאר בניצחונו, אבל ההלך רומסו ומועכו ברגלו. ואילו באפילוג בא מלאך-המוות, נאבק עם ההלך ולוקח את נפשו, לעיני שני השבלולים.

אבל החיים נמשכים – בבוקר, עם היכנס חוטב-עצים, אישה ותינוק בידה, ותלמידה.

קארל צ'אפק (25.12.1938-9.1.1890) כאילו כתב במחזה את קינתו על נפילת צ'כיה ונבואתו על נפילת גרמניה. גורלו היה כגורל ההלך במחזה. כאשר פלשו הנאצים לחבל הסודטים עוד הספיק לקרוא את קינתו על שלום מולדתו ברדיו הפראג, ומיתתו החטופה גאלה אותו מלראות את המפלה של ארצו, את ניצחונו של הדיקטטור המטורף של הנמלים, אך הוא חזה גם את נפילתו של הדיקטטור הזה בידי מנהיג הנמלים הצהובות, שאולי אינו פחות אכזרי ויהיר ממנו, באומרו:

"ניצחון הצהובים! ניצחון הצדק והקידמה! לנו השביל בין שני הקינים, לנו, העולם כולו, אני ממנה עצמי לשליט הרקיע!" (עמ' 84).

* קארל ויוסף צ'אפק: "העולם בו אנו חיים (חיי חרקים)". קומדיה בשלוש מערכות, פרולוג ואפילוג. עברית י. פסובסקי [יוסף מילוא]. מבוא מאת אביגדור המאירי. הוצאת "משואות" בע"מ, תל-אביב. "חזיון", ספרייה תיאטרונית. חוברת ג'. תש"ו, 1946. 93 עמ'.  המחיר 150 מא"י.

* * *

הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

* * *

אהוד בן עזר

בעקבות יהודי המידבר

פרק עשרים ושלושה

שיירת ה"מַחְמַל". הדספק המפואר. לילה במַקְעֵד. העורבים. פגישה מחודשת עם הגמל היבש והפרש מבגדד. רני ניצל.

ורני, להיכן נעלם?

במהומת ההתנפלות, בלילה, החליק מעל הגמל על גבי החול הרך, שעדיין נשמרה בו במקצת חמימות שעות היום. לוחם בידואי תפס בעבאיה שלו אך הוא חמק והשתחרר ממנה, עוזב אותה ביד רודפו. ובזכות המהומה והחשיכה, וקומתו הקטנה, וגם מאחר שאיש מן התוקפים לא ידע כי נמצא ילד בשיירה, עלה בידו להימלט.

הוא רץ לאיטו בחול עד שהתעייף והזיע. וכשפסע לאט יותר, החלו עצמותיו מתקררות ונשימתו כואבת והאוויר המקפיא חותך בו כבסכינים. הוא נזכר כי כאשר שכבו במאורות-החול, כחלוף על פניהם מחנה רוכבי-הגמלים המסתורי – היה החול חם ונעים למגע. על כן עצר בצלע גבעה וחפר בידיו בור לא עמוק, כמו שחופרים בחול על שפת-הים, שכב בו והתכסה כבשמיכה, רק ראשו בלט החוצה. התבונן בירח, האזין לקולות הלילה – צקצוקים, שאגות רחוקות, ויללות של חיות – ופחד. אבל עייפותו גברה על פחדו, והוא נרדם.

בבוקר התעורר לשמע קולות של שיירה קרובה. לא הרחק ממנו ראה גמל מפואר, נושא מעין שלד-עץ מרובע, בעל גבנון, כמין פיראמידה או אפיריון, שכיסוייו רקוחים בזהב ובקישוטים שונים על רקע של משי ירוק ואדום. וסביבו שומרים כמה רוכבי-גמלים נושאי חרבות ורמחים, כנראה חיילים, כריהם מקושטים אף הם, ואחריהם שיירה גדולה של רוכבים.

היתה זו שיירת עולי-רגל מקושטא ומקהיר, היוצאת מדי שנה למכה ובראשה ה"מַחְמַל", שפירושו ה"משא", והוא דספק מפואר אשר בו היתה נוהגת לעלות לרגל שג'ארית אל-דור (זר הפנינים), והוא שמה של שפחה תורכית יפהפייה שנישאה לשולטן נג'ם אל-דין והיתה לאשתו החביבה עליו ביותר. היא הוכרזה על ידי עולי-הרגל מלכת מצרים,  והיתה נוהגת לעלות לרגל בדספק המפואר, הנישא על גבי הגמל. ולאחר מותה, ואולי עוד בחייה, החלו שולחים את הדספק הריק שלה בראש שיירת העולים-לרגל למֶכה, כסמל כס-המלכות, השלטון – המשתתף בעלייה-לרגל.

בהתרחק שיירת הגמלים הבין רני שמגמת פניהם דרומה, ועל כן, אם ברצונו ללכת מזרחה, עליו לפנות עתה שמאלה, וללכת ישר, ישר, עד אשר יפגוש ביהודי חייבר.

וכך עשה.

יום ולילה ויום ולילה הלך רני לבדו מזרחה וכל ציודו כף-מאכל ואולר ומכשיר-קשר אחד שתאומו מצוי בידי קפיטן יוקי, ומקל המתכת היורה, וכדורים אחדים, וחמת-מים שהצליח להוריד מן הגמל במנוסתו, עיפרון, והמחברת.

כל ילד אחר היה אולי יושב באמצע המידבר ובוכה, או רץ ומסגיר עצמו לבידואים בהדיֶה כדי לזכות, לפחות, במזון ובמחסה כלשהם. אך רני היה בעל ביטחון רב בכוחותיו. הוא הושפע מידידו, קפיטן יוקי. אין זו בושה להיכנע, להתייאש, אמר לא פעם קפיטן יוקי, אך בתנאי אחד – שניסית קודם לעשות כל מה שביכולתך כדי לנצח, להתגבר ולא לאבד את התקווה, ונוכחת שהדבר הוא למעלה מכוחותיך.

האם למעלה מכוחותיי הוא ללכת לבדי מזרחה? שאל עצמו רני, והשיב – לא. אין זה למעלה מכוחי. כל זמן שאני יכול – אלך, כמו שעתיד ללכת בעוד ארבע-חמש שנים הנער משה-שמואל, שהוא כמעט כבן-גילי, לבדו בלילה מירושלים לפתח-תקווה. ואם הוא יכול, אוכל גם אני.

היום הראשון לא היה חם כקודמיו, ורני עשה כברת-דרך נאה כשהוא משתדל להסתתר באיזה נקיק או קפל-גבעה כל פעם שנקרתה בדרכו אורחת-גמלים. לפנות-ערב התעודדה רוחו כאשר הגיע אל בית-אבנים, יותר נכון, סוכת-אבנים, כי לא היה ביניהן טיח כלל. בפינה היו עצים מקוששים. בקיר היו גומחות אחדות, כמין מגירות, או תאים מוגפים בקיר האבנים, בצורה מאוד פשוטה. בתוכם היו גפרורים. קמח. עלי תה. קצת תמרים וצימוקים. נרות. דבש-תמרים וחריץ גבינה יבשה, לבנבנה-צהבהבת.

רני לא ידע שתחנה כזו קרוייה מַקְעַד, והיא מעין "עזרה ראשונה" של הבידואים מפני צרה ומחסור בנדודיהם. כל העובר על פני המקעד וחונה בצל קורתו, ישאיר צרכי-אוכל כפי יכולתו וכאשר ידבנו ליבו. וכל המצוי במצוקה ונקלע למקום, ישתמש בהם לרווחתו, ולא ימות ברעב.

הוא לא ידע כל זאת, אך בהבחינו שהמקום נטוש, לא חשש להיכנס אליו, ואז גילה את האוצר. מיד הדליק אש, בישל קצת תה בקופסת-פח, שכנראה היו בה פעם ביסקוויטים, כי מצויירים היו על דפנותיה, עם אותיות באנגלית. המתיק את שתיית התה בדבש-תמרים שליקק מדי פעם בכף שבידו, וכירסם מעט גבינה יבשה. לאפות פיתות לא היה לו כוח. ולאכול סתם קמח – אי-אפשר. וכפיצוי היו לו התמרים והצימוקים. אבל רעב נשאר עדיין.

אחר-כך הדליק נר עבה, עשוי דונג, וישב נשען לקיר וכתב במחברת:

הטיול השנתי

כל שנה הילדים יוצאים לטיול. השנה יצאתי לטיול לבדי. אני מטייל במידבר ערב ואינני מפחד. אני מחפש את יהודי המידבר. זה היה הטיול השנתי שלי.

רני

התכסה שוב בחול החם, ונרדם.

הוא לא אהב לכתוב חיבורים.

בלילה הוא חלם על היד האוחזת בקשת הקטנה ומנגנת בראבאבה, ונדמה היה לו כי המנגן הנעלם מושכו לבוא אליו וקורא לו ושר "כְּאָב היית לגואלנו". והמנגינה החדגונית, שהיתה עם זאת עריבה ומלאת ביטחון, נסכה ברני הרגשה טובה כי יש מי ששומר עליו ומחכה לו, וכי לא ילך לאיבוד בדרך הזו.

השכם בבוקר נפרד רני מסוכת-האבן שמזונות נאצרו בגומחותיה. שׂם מעט צימוקים ופירורי-גבינה בצרורו, והמשיך בדרכו, מקווה למצוא בהמשך היום מיבנה נוסף כזה, עם צורכי-אוכל, ומים, לחניית-הלילה.

הוא לא הרחיק לכת, והנה נקודה זעירה שחורה מרחפת לפניו מעל לגבעות החשופות, ברקיע הלבנבן-אפרפר, הקולט קרני-שמש ראשונות. עד מהרה התברר לו כי עורב הוא. העורבים במידבר גדולים הם וחסונים, כי מלחמת הקיום באיזורים צחיחים אלה, אכזרית היא מאוד, ורק החזקים ביותר מחזיקים מעמד. ככל שהתקרב רני כן הקים העורב רעש רב ביותר, וצרח בצרידות האופיינית לבני-מינו, מחריד את הסביבה משלוותה.

אך רני המשיך לצעוד מזרחה, כלפי השמש העולה, מלי לשנות את נתיבו.

העורב התקרב אליו וחג מעגלים-מעגלים כשהוא דואה באדישות ובגנדרנות מעל לראשו, מנצל את זרמי-האוויר וכך חוסך מעצמו מאמץ וכמעט שאינו מניע כנפיו.

לא חלפו דקות ספורות והנה עורב נוסף הצטרף אל הראשון, נענה ובא לקריאתו, שחור וחסון כמוהו, ושניהם חגו מעל רני, מרעידים את האוויר ומשמיעים את צריחותיהם לעיתים קרובות יותר ויותר.

ואז – לפתע-פתאום ירדו לעברו כזוג מטוסי-תקיפה סילוניים בשעת קרב, ועוד בטרם הצליח להתכופף – חש את משב-הרוח ומשק-כנפיהם משני צידי ראשו, וזאת בעת ובעונה אחת, וכמו לפי פקודה. ומיד זינקו למרום והמשיכו לעופף במעגלים מעל לראשו.

 רני נזכר עתה בדברי הבידואי הזקן: "היזהרו מן הציפורים!" – אולי העורבים מזהירים אותו לבל ימשיך להתקדם אל תוך שטח מחייתם, שנחשב בעיניהם כנראה לאחוזתם הפרטית? אך רני התעקש. הוא המשיך לצעוד היישר קדימה, מזרחה, אל חייבר.

לא עברו רגעים אחדים, ושלושה עורבים נוספים, שחורים ומאיימים, הצטרפו אף הם למקהלת הצריחות הצרודות. חמישה עורבים תקפו אותו עתה בבת-אחת ומכל כיוון אפשרי!

עתה החל רני רועד, והפחד חילחל בעצמותיו. הוא נזכר כי כשהיה בשנת 1982 עסקו העיתונים והטלוויזיה במשך שבוע שלם בסיפור על עורב שחור שנטפל ומירר את חייו של איש אחד ביפו, מר נוריאלי שמו. עורב אחד! וכאן – חמישה. ואין שום בניין להסתתר מפניהם!

מה לעשות?

ניסה רני להשמיע להם קולות במכשיר-הקשר שהחזיק בידו, הגביר את העוצמה ומתח את האנטנה – לא הועיל.

הרים רני את מקל-המתכת החלול וירה באוויר כדור אחד – הרעש לא היה גדול, ונבלע עד מהרה במרחבים שמסביב. והעורבים – התרוממו לרגע, ושבו לצלול לעברו, ובכל צלילה התקרבו יותר אל ראשו. עתה כבר היו שמונה. וגם אילו ביזבז את כל כדוריו והצליח להרוג שניים-שלושה מהם, לא היה מצליח לעצור את התקפתם. עתה לא היה ספק בליבו כי רע ומר יהא גורלו אם ימשיך לצעוד קדימה מבלי לסטות ממסלולו.

ואז נזכר במה שאמר לו קפיטן יוקי, ופנה שמאלה, כלומר, צפונה, ובצעדים מהירים, כמעט בריצה קלה, נמלט משדה-המערכה.

העורבים הפסיקו לצלול עברו וגם צריחותיהם נחלשו. ובכל זאת עקבו אחריו ממרומים, כחפצים להיות בטוחים כי אכן מתרחק הוא.

רני חשב שאולי, משום שהצמחייה כה מועטה במידבר, אין להם, לעורבים, ברירה והם בונים את קיניהם על הקרקע או בשיחים הנמוכים. וכנראה שקן כזה היה מצוי מולו, בכיוון שאליו התקדם. ואכן, שעה שניסה לשוב לנתיבו המקורי, מזרחה, זכה שוב לצריחות ולגידופים צרודים, והפעם עטה עליו כל הלהקה, ורדפה אחריו מרחק ניכר גם לאחר ששב ונמלט מהם צפונה בפעם השנייה. ביקשו ללמד אותו, כנראה, לקח שאותו לא ישכח במהרה!

הסטייה מן המסלול האריכה את דרכו של רני, והחום היה עתה כבד עד מאוד. בחמת לא נותרו מים רבים. ועד מהרה החל צועד בקושי, כשהוא נשען על המקל, כאיש זקן. לקראת הצהריים אפסו כוחותיו כמעט כליל. החול היה חם. ממש מלובן בשמש. וסוליות הסנדלים להטו גם הן. למזלו הגיע עד לפתחו של ואדי רחב, בפתח חומותיהם של ההרים הגבוהים המתנשאים כלפי מזרח. הוא מצא קיר הרוס-למחצה של בניין שאולי שימש פעם תחנה לשיירות, או גדר למיכלאה. ושם רבץ, מעולף-למחצה, עד בוא הערב.

בערב התאושש. אכל צימוקים אחדים ופירורי-גבינה שנשא בצרורו. שתה מעט משארית המים. לשונו היה צרובה, גרונו יבש, ועורו בוער עליו כי שוב לא היתה עליו העבאיה, במשך היום, להסתירו מקרני השמש החזקות.

"גלידה," מילמל עתה גם הוא, "מה לא הייתי נותן תמורת מנה אחת? הייתי מוכן אפילו לוותר ושלא להתבונן יותר בחיים שלי בטלוויזיה –

"אבבטן! עמשי! קפיטן יוקי! היכן אתם? מדוע עזבתם אותי לבדי כאן, במידבר, הלא אני עדיין ילד וצריך לשבת בשעה זו עם אבא ואימא בבית ולשתות קקאו, וקולה, ומיץ-תפוזים, ומי קרח, ומי שלג, ומיץ מיצ'מיץ' כלומר מיצ'מיש, מישמיץ' מיץ' מיץ' מיץ' – "

המסכן, כוח לא היה לו אפילו להדליק מדורה כנגד קור הלילה המידברי, שהחל אופף אותו מכל צד. ושוב התכסה בחול-החם, הניח את מקל-המתכת הטעון למראשותיו ונרדם.

בבוקר היום השלישי קם בשפתיים בקועות וגופו נוקשה מקור. אכל את הצימוקים האחרונים, שתה את שארית המים, ניער את החול מגופו, הו, כמה השתוקק עכשיו למקלחת, אשר על אודותיה, היה מנהל ויכוחים עקשניים של סירוב מדי ערב, בבית –

אני אמשיך, אמר לעצמו, הרי לא ייתכן שאמות ב-1875, יותר ממאה שנים לפני שנולדתי!

והוא גרר עצמו, נעזר במקלו, אך לאחר צעדים אחדים החלו עיגולים שחורים מרצדים נגד עיניו, האדמה חגה-נעה, כמו על גבי ספינה, והוא נפל חזרה אל החול, מתעלף.

מרבית היום רבץ כך, מחפש פינת צל, מנסה לקום מדי פעם אך הסחרחורת שבה ומצמידה אותו לקרקע. ורק לפנות-ערב שבו אליו מקצת כוחותיו וחושיו, והוא המשיך בדרכו אל הוואדי המוביל מזרחה, ומכל צד התרוממו הרים גבוהים וקודרים, והדרך לפניו היתה מלאה אבנים חדות ועקבות של נחשים ועקרבים, וצריחות של עורבים שחורים מכים בכנפיהם ממעל נשמעו שוב, אם כי לא התקיפו אותו הפעם, והאוויר נעשה בבת-אחת קריר שעה שהשמש התחילה לשקוע, ומצד ימין התרומם לפתע שלד של גמל, שהתנים כירסמו אותו והשמש יבשה אותו אך צורתו לא השתנתה ונותרה שלימה, גם הדבשת, כאילו זה עתה הבריכו אותו והוא עומד להתרומם מרבצו ולצעוד וכל עצמותיו משקשקות –

קליק! –

קליק!

קליק –

רני היה עייף מאוד ובקושי המשיך צעד אחר צעד, בכבדות, וכפות-רגליו, בסנדלים, ניגפות מדי פעם באבנים החדות. הוא היה צמא ורעב, והאוויר הקריר חדר מבעד לחולצתו הדקה ומכנסיו הקצרים. מרחוק נדמה היה לו שהוא רואה מאהל נחמד עם דקלי תמרים אחדים ושוקת מים ועשן לבנבן של מדורה שעליה מרתיחים אולי קפה או תה, מכינים פיתה דקה וטרייה על גבי הסָאג' –

ו –

המראה הלך והתרחק ממנו ככל שהתקרב אליו, והוא חשש גם להסתכל לאחור כי היה נדמה לו שהגמל היבש, זה השלד-גמל – מדלג ורץ אחריו ומקרקש בפרקי-עצמותיו המשמיעים קול כניעור מטבעות בקופה –

ו –

נדמה היה לו שכבר היה כאן פעם, בחלום, וכבר לא היה בטוח אם הוא נמצא על מיטתו וחולם את מה שמתרחש עכשיו, או שעכשיו זוהי המציאות האמיתית כפי שראה אותה לפני, זאת אומרת, אחרי יותר ממאה שנים, בבית, בחלום –

ו –

לפתע פתאום ניצב מול רני רוכב בידואי על סוסה לבנה. החזה שלה רחב, רגליה ארוכות, וגופה ארוך ורזה. ראשה היה קטן וחינני, אוזניה זקופות ועיניה גדולות וחכמות. הפרש לא היה גבה-קומה, רגליו בתוך הארכובות הגיעו רק עד חצי בטן הסוסה, אולי כתפיו היו רחבות להפליא. כבן ארבעים וחמש היה. בימינו החזיק רומח, ועל ירכו משמאל היתה תלוייה חרב ענקית. פניו היו מכוערים, אפו גדול ומכוסה בחטטים של מחלת אבעבועות ישנה. עיניו היו גדולות, שחורות, ובוערות במבט גלוי נכחן. הוא התבונן אל רני במבט חודר, וקרא אליו –

"לֵילְתַכּ סַעִידֶה!"

ורני, הנרגש, הרועד ולא רק מקור – ענה לעומתו בעברית:

"אני יודע! אני יודע מי אתה!"

"אַנַא אִישְרַאִיל!"

"אתה הפרש מבגדד, אתה – "

ובינתיים המשיך הבידואי המוזר וקרא בעברית: "שמע ישראל אדונַי אלוהינו אדוני אחד!" ונשא עיניו למרום.

"אתה דאוד אבו-יוסף! באת, סוף-סוף – "

ופרץ בבכי, רני.

דאוד אבן-יוסף ירד מעל סוסתו וניגש אל רני. הטיל על כתפיו אדרת, למחסה מפני הקור, ליטף את ראשו, הישקה אותו מים זכים, פרס לו מפיתו שהיתה צרורה עימו באוכף, פיתה מגולגלת בזעתר, וגם סוליית מישמש דקה, מתוקה-חמצמצת, שהכאיבה את בלוטות-הרוק בפיו של רני וגרמה לו לשתות עוד ועוד עד שחלף צמאו הנורא.

לאחר שנרגע מעט, והתאושש, סיפר לדאוד אבו-יוסף, מן הסוף להתחלה, את קורותיו בימים האחרונים. וכשהגיע להתנפלות, וכיצד נישבו עמשי ואבבטן, הפסיקו דאוד אבו-יוסף ואמר:

"שני יהודים אסורים בהַדִיֶה? מיד נצא לשם. אך לא, קודם בוא נא עימי אל מחנה המשלחת האנגלית, לא רחוק מכאן, ליד המעיין. שם תתרחץ. נחליף בגדיך, ותאזור כוח לצאת עימי לדרך, אחר חצות הלילה."

"זה בסדר," אמר רני, "ישנתי רוב היום."

*

כשהגיעו למחנה, ליד המעניין, התנוססו בחשיכה שני אוהליו הלבנים, העגולים, והאנגלים שבתוכם כבר ישנו. נשמעו נחרותיהם השלוות, הבטוחות, ובאוויר עוד עמד הריח, הבשום והזר, של טבק המקטרות שאותן עישנו בטרם נרדמו.

רני התרחץ במעיין, החליף בגדים, אכל שוב, משארית ארוחת-הערב, ועד מהרה הצטנף באחת הפינות בשמיכת צמר-גמלים ונרדם.

בחצות בדיוק העיר אותו דאוד אבו-יוסף והושיבו על האוכף, מאחור.

כל הלילה רכבו השניים מערבה, להַדִיֶה.

המשך יבוא

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אהוד שלום, תוך כדי קריאת המקאמה של יוסי גמזו, ולפני שראיתי את תגובתך הנזעמת, הכנה והנכונה – חשבתי בליבי שאי אפשר להשוות בין אנשי השמאל דאז, אנשי הסוציאליזם,  החזון ומקימי המדינה, לראשי השמאלנים המיליונרים של היום.

אבל גם אז היו ביניהם כאלה כלוי אֶשְׁכּוֹל, אִישׁ דְּגַנְיָה וּתְּנוּעַת הָעֲבוֹדָה, שאימץ את המימרה: "לֹא תַחְסֹם שׁוֹר בְּדִישׁוֹ!"

בברכה

דב קרמר

אהוד: "של נעליך!" – כשאתה משווה את אחד מראשי המשלה הטובים, ההגונים והישרים שהיו לנו, לוי אשכול – לשמאלנים של היום, חלקם מיליונרים, כדבריך, ורובם שונאי ישראל! – ולא שמפא"י היתה טלית שכולה תכלת, אבל שנאת ישראל לא תמצא בתולדותיה!

* אהוד, אני אמנם קראתי את "חמדת" של טוני מוריסון עד הסוף, אבל אני בהחלט מסכים איתך שלא ברור על מה מבול השבחים.

 שלך,

משה גרנות

* אהוד יקירי, תנוח דעתך. לא חליתי ח"ו במחלת ה"יודו-נאצים", ואני בטוח שאתה יודע זאת היטב. אך לטעמי הגזמת ונסחפת יותר מדי בדבריך. לא השוויתי את חברי הליכוד לנאצים! –  דברתי על תהליך ורעיון הזוי שמגיע "מלמעלה".

למיטב ידיעתי עוד לא היתה תופעה מצמררת כזו במדינת ישראל: לחתום על הצהרת נאמנות טוטלית למנהיג!? מה קורה פה? כבר אין לאנשים אישיות בפני עצמה? אין להם דעה משלהם?  רק מה שיגיד ויחליט המנהיג – כזה ראה וקדש?

הרי אורי הייטנר עצמו, שבגין דבריו בגיליון 1464 עלה לדיון כל הנושא הזה, שופך בגיליון הנוכחי – 1467 – אש וגופרית על עניין הצהרת הנאמנות. אני, אפוא, ממשיך לדבוק בדעתי ובדבריי. אין כאן, אודי, כל "יודו-נאציזם". יש אך ורק חשש כנה ואמיתי לדמותה הדמוקרטית של מדינת ישראל. אורי הייטנר אולי כותב את בקורתו בצורה יותר מעודנת ורכה, אך איני חושב שההשוואה (עד כמה שתהיה נוראית) לשבועת האמונים לפיהרר – מופרכת.

שלך,

יונתן זמיר

אהוד: יונתן היקר, אתה כן משווה את ח"כי הליכוד לנאצים! ובעקיפין את ביבי להיטלר! אתה השתגעת?

* אהוד: אני סבור כי לאיש הרדיו יצחק נוי מגיע פרס ישראל בתחום התקשורת והעיתונות המשודרת. הוא משכמו ומעלה ממרבית האנשים שקולם נשמע ברשתות השידור. בקיאותו מדהימה, ויכולתו הרדיופונית לקיים דיונים היסטוריים מרתקים בבקיאות וברמה גבוהה ביותר והכול בשידור ישיר – היא הישג שאין שני לו בתרבות הרדיו הישראלית.

* מאחר שרכבת ישראל, בלחץ החרדים והדתיים, שובתת כליל בשבתות ובחגים, אפשר לחבל במהלכם במאות מטרים של כבלי תקשורת חיוניים להפעלתה, כמו ליד לוד לאחרונה, ואולי גם לפרק מסילות, אם לצרכי שוד פלילי ואם כפעולת טרור פלסטינית – וכל זאת מבלי שאיש מעובדי הרכבת ירגיש בכך, כי הרי כנראה איש מהם אינו עובד בשבת ובחג!!!

ככה החרדים והדתיים דופקים אותנו ומשתפים פעולה עם אויבינו!

מזל שנתב"ג, בעבר נמל תעופה לוד, ממשיך לעבוד בשבתות ובחגים למען חברות התעופה הזרות – ואינו נעשה נטוש במהלכם כמו הרכבת – אחרת לא היה צורך ברקטות מהרצועה כדי להשבית את נתב"ג – היה אפשר לעשות זאת בשבת ובחג כמו בחבלה בכבלי התקשורת של רכבת ישראל ליד לוד, בשבוע שעבר.

מזל שלפחות צה"ל והמשטרה עדיין עובדים גם בשבת ובחג, אחרת היו גונבים גם אותם.

* איך מלקקים את התחת לעיתון "הארץ" ונעשים בו סופרת ופובליציסטית חשובה? איריס לעאל: "חיה שנלכדה מכרסמת את רגלה כדי להיחלץ, נתניהו מכרסם את איברי הדמוקרטיה." ["הארץ", 11.8.19].

אמנם, בסופה של רשימתה ההזוייה, לעאל מעדיפה להצביע לליכוד – על פני הסכנה שליברמן יהיה ראש ממשלת ישראל.

* האם השמאלן החדש אהוד ברק, מס' 10 במועמדי המפלגה המוסרית מר"צ לכנסת, יפרסם מודעת השתתפות באבל על מות ידידו, ובעקיפין גם תומכו – ג'פרי אפשטיין?

* הסופר יעקב קליין-הפרש: "יש סופרים יהודים המחפשים בכל אדם את היהודי, ויש – המחפשים בכל יהודי את האדם."

[בשיחה עם אהוד בן עזר בשנת 1969. יעקב קליין-הפרש הוא מחבר הרומאן הענק "כאשר ינוס איש מפני הארי"].

* העולם על פי גנץ: בראיון ליומן הבוקר ב"כאן רשת ב'" אמר בני גנץ: "אם בארזים נפלה שלכת, מה יגידו אזובי קיר?"

אורי הייטנר: גנץ ציטט פסוק תלמודי (בבלי, מסכת מועד קטן – דף כ"ה, ע"ב) אך שגה בציטוט פעמיים. לא שלכת אלא שלהבת. לא "מה יגידו" אלא "מה יעשו".

יו"ר כחול לבן, בני גנץ, אמר היום (ראשון, 11.8) כי היה מוכן לשקול אפשרות לשבת עם בנימין נתניהו בממשלה "אם נתניהו היה רוצה להציע רוטציה ואני מתחיל אותה ראשון." לדבריו, במקרה כזה "אפשר היה להתחיל לדבר על הדברים." ["הארץ" באינטרנט. 11.8].

שיגעון גדלות או סתם אמירות של מושבניק לא חכם ביותר וחירש על אוזן אחת, שבעיניו נתניהו הוא כבר עתה עבריין מורשע?

* דבר הפובליציסט החכם רמי לבני, המתאים עצמו לאידיאולוגיה של עיתון "הארץ": "זה ייקח חמש שנים, עשר שנים או אולי יותר, אבל ישראל לא תישאר בבקעת הירדן." ["הארץ" באינטרנט. 11.8].

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2222 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,075 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,074 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-89 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,633 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-94 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-73 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-31 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-7מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-63 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח-בהקלדה של הלקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

[מיספר הערכים לפי ההתקדמות בהקלדה]

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,240 נמעני המכתב העיתי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל