פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1469

[שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, י"ד באב תשע"ט, 15.8.2019

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: צְעִירָה בַּת שִׁבְעִים פְּלוּס [המשך]. // אהוד בן עזר: שני שירי אהבה, מתוך "יעזרה אלוהים לפנות בוקר". // עמוס גלבוע: על שנאת חינם לצה"ל ולמדינת הלאום של העם היהודי. // יעקב אחימאיר: קונגרס. // יהודה דרורי: מבקר מדינה דמיקולו. // אורי הייטנר: 1. אז למה אני בכחול לבן? 2. צרור הערות 14.8.19. // פוצ'ו: בחיי [6]. כ. בית קטן בכפר. // יוסף דלומי: מקומם מאוד. // מנחם רהט: בחירות מועד ב': הייה חכם, אל תהיה צודק. // ד"ר יונה ברגור: היורשת החוקית של ארכיון מקס ברוד: סיפור קפקאי משובח. // יורם אטינגר: הנשיא טראמפ – מהפך! // חנה סמוכה מושיוב: אוניברסיטה. פרק ב': על אהבה ועל משפחה. // תקוה  וינשטוק: צמח חודש אב: בין חורבן לתקומה, מאין תבוא ההשראה? // כּוּסִי בַּנְדוּרָה? מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים. // אהוד בן עזר: ספרי דורות קודמים. "דרך הטבק" לארסקין קולדוול. עברית: 1954. פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 7.5.1971, לפני 48 שנים. // אהוד בן עזר: בעקבות יהודי המידבר. פרק עשרים וארבעה. מבחן-האש ומשפט-צדק בהַדִיֶה. חטיפת השיח' כבן-ערובה. שיחרור עמשי ואבבטן. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

צְעִירָה בַּת שִׁבְעִים פְּלוּס [המשך]

סִפּוּרָהּ הַבִּלְעָדִי שֶׁל יִשְׂרָאֵלָה יִשְׂרָאֵלִי –

חֲתִיכוֹנֶת מְשַׁגַּעַת, בְּקָלִיבֶּר רְצִינִי,

שֶרַק הִיא מִבֵּין כֻּלָּנוּ עוֹד מֻתָּר לָהּ (כָּךְ נִדְמֶה לִי)

לְהַצִּיג עַצְמָהּ בְּנַחַת: "הַמְּדִינָה – נוּ, זֶה אֲנִי!..."

בַּשָּׁבוּעַ שֶׁעָבַר סִפַּרְנוּ כָּאן אֵיךְ לֹא מִתְּמוֹל

דֵּמָגוֹגִים בַּיָּמִין דּוֹרְשִׁים לִגְנַאי אֶת שֵׁם הַשְּׂמֹאל

וְכַמָּה מִמִּתְקַשֵּי הֲבָנָתוֹ שֶׁל הַנִּקְרָא

שֶׁלְּגֹּדֶל תְּמִיהָתֵנוּ לֹא יָרְדּוּ עוֹד לְחִקְרָהּ

שֶׁל אוֹתָהּ הָאַבְחָנָה שֶׁבָּהּ בְּאֹפֶן עֶקְרוֹנִי

יֵשׁ הֶבְדֵּל נֶחְרָץ וּדְרַסְטִי בֵּין הַשְּׂמֹאל הַצִּיּוֹנִי

וְאוֹתָם הָאַנְטִישֵׁמִים הַנּוֹשְׂאִים לֹא מֵעַכְשָׁיו

בְּפָנָיו שֶׁל כָּל עוֹבֵר וָשָׁב אֶת שֵׁם הַשְּׂמֹאל לַשָּׁוְא

וְשֶׁלֹּא כִּשְׂמֹאל-אֱמֶת אֵין לָהֶם חֵלֶק בִּכְבוֹדָהּ

שֶׁל בְּנִיַּת הַ"הֲגָנָה" וְשֶׁל תְּנוּעַת הָעֲבוֹדָה

שֶאֲפִלּוּ זַ'בּוֹטִינְסְקִי שֶׁטִּפַּח הָדָר וְהוֹד

בְּנִגּוּד לַמִּתְחַזִּים לִהְיוֹת יוֹרְשָׁיו כִּבְּדָן מְאֹד.

כָּאן סָבְתָא פָּלֶשְׂתִּינָה בִּקְרִיצַת לָצוֹן אוֹמֶרֶת: * "זֶה שֶׁבִּמְקוֹם מַר גְּרִין זָכָה מַר שְׁקוֹלְנִיק בְּמִצְוָה * שֶׁל גֶ'נְטְלְמֶנִיּוּת מַזְכִּיר לִי פַּרְשְׁיָּה אַחֶרֶת * וְחִיּוּבִית הַרְבֵּה פָּחוֹת בָּהּ אֵם אַחַת נִצְּבָה * בְּלִי שֶׁיָּדְעָה זֹאת כְּלָל כְּמַטָּרָה לְגַסּוּת-רוּחַ * שֶׁל חַיָּלֵי בְּסִיס-אִמּוּנִים מֻכָּר שֶׁבּוֹ חָסַר * אִיּוּשׁ הוֹלֵם לַּגּ'וֹבּ כְּפוּי-הַטּוֹבָה וְהַקָּשׁוּחַ * וְהַמְּאֹד לֹא פּוֹפּוּלָרִי הַקָּרוּי  רָ סָ " ר."

* "עַל מָה אַתְּ מְדַבֶּרֶת?" תּוֹהֶה סָבָא וּמַקְשֶׁה לָהּ.

* "עַל אִמָּא שֶׁל אִישׁ-קֶבַע," סָחָה סָבְתָא, "שֶׁנִּמְסַר * לִבְנָהּ תַפְקִיד שֶׁיֵּשׁ בּוֹ אַחְרָיוּת שֶׁאֵין דּוֹמֶה לָהּ * בְּסִיּוּמוֹ שֶׁל קוּרְס צְבָאִי – וְהוּא: לִהְיוֹת רָסָ"ר. * וּבְכֵן, בָּעֶרֶב שֶׁלִּפְנֵי תְּחִלַּת רָסָ"רוּתוֹ שֶׁל * הַבֵּן יַקִּיר לָהּ מְגַהֶצֶת אִמָּא אֶת מַדָּיו * וּמִתְיָרֵאת מִכָּךְ שֶׁבִּתְגוּבָה לְמָרוּתוֹ שֶׁל * רָסָ"ר חָדָשׁ זֶה יִרְחֲשׁוּ טִינָה לוֹ כָּל פְּקוּדָיו. * וְכָךְ, בִּמְקוֹם שֶׁטֶּרֶם גִהוּצָהּ תַּתִּיז קְצָת מַיִם * עַל הַמַּדִּים הָעֲרוּכִים עַל קֶרֶשׁ-הַגִּהוּץ * הִיא מַרְטִיבָה אוֹתָם בְּשֶׁפַע שֶׁל דִּמְעוֹת עֵינַיִם * וּמַבָּטָהּ מִתּוֹךְ חֲשָׁשׁ כָּבֵד בִּבְנָהּ נָעוּץ. * 'מָצָאתָ לְךָ ג'וֹבּ, יַלְדִּי,' גוֹנַחַת הִיא בְּבֶכִי, * 'הֲרֵי לִהְיוֹת רָסָ"ר מַשְׁמָע לִהְיוֹת שָׂנוּא עַל כָּל * הַחַיָּלִים,' וְהַדְּמָעוֹת זוֹלְגוֹת לָהּ עַל כָּל לֶחִי, * 'וְהֵם  בְּגִדּוּפִים יִרְצוּ יוֹם-יוֹם אוֹתְךָ לִסְקֹל.'

* 'אַל תִּדְאֲגִי,' אוֹמֵר לָהּ בְּנָהּ לָאֵם הַמִּתְמוֹגֶגֶת * בְּחֶרְדוֹתֶיהֶ לַצָּפוּי לוֹ כְּבָר לְמָחֳרָת. * 'אֲנִי אַחְזִיק אוֹתָם קָצָר.' – 'מִזֶּה אֲנִי מֻדְאֶגֶת,'* אוֹמֶרֶת לוֹ  אִמּוֹ וְקֶמֶט בְּמִצְחָהּ נֶחְרָט.

* בַּבֹּקֶר קָם הַבֵּן וְאֶת מַדָּיו לוֹבֵשׁ בְּנַחַת, * נוֹשֵׁק לָהּ וְנֶחְפָּז לוֹ אֶּל מִגְרַשׁ-הַמִּסְדָּרִים, * אַךְ אִמָּא לֹא שְׁקֵטָה וְעַד שׁוּבוֹ הִיא חָשָׁה פַּחַד * מִמַּה שֶּׁמְּנַבֵּא לָהּ לְבָבָהּ בַּמִּסְתָּרִים.

* וּכְשֶׁרָסָ"ר טָרִי זֶה שָׁב הַבַּיְתָה לֹא פָּגוּעַ * שׁוֹאֶלֶת הִיא בִּנְקִיפַת-לֵב: 'נוּ, אֵיךְ עָבַר הַיּוֹם?' 

* 'חָלָק כְּמוֹ קֶרֶש שֶׁל גִּהוּץ,' מֵשִׁיב לָהּ בְּנָהּ, רָגוּעַ * וְהִיא, שֶׁכְּבָר הִתְכּוֹנְנָה לְמַשֶּׁהוּ אָיֹם * עֲדַיִן מִתְקַשָּׁה לִקְלֹט מַה שֶּׁשּׁוֹמְעוֹת אָזְנֶיהָ * וְסָחָה לוֹ: 'וּכְשֶׁהֶחְזַקְתָּ שָׁם אוֹתָם קָצָר * וְהֵם חָשְׁבוּ שֶׁאֶת גִּדּוּפֵיהֶם אֵינְך שׁוֹמֵעַ,* הֵ ם לֹא כִּבְּדוּ אוֹתְךָ בִּשְווּנְגּ קְלָלוֹת שֶׁלֹּא עָצַר?'

* 'אֲפִלּוּ לֹא קְלָלָה אַחַת,' מֵשִׁיב לָהּ בְּנָהּ בְּשֶׁקֶט.

* 'קָשֶׁה לְהַאֲמִין,' יוֹרָה בּוֹ אִמָּא כְּתוֹתָח.

* 'נָכוֹן,' הוּא סָח לָהּ, 'אַךְ בְּאַרְטִילֶרְיָה לֹא פּוֹסֶקֶת *  שֶׁל נִבּוּל-פֶּה הֵם לֹא הִפְסִיקוּ לְהַזְכִּיר אוֹתָךְ..."

וְהֶמְשֵׁךְ סִפּוּרֵנוּ יֻגַּשׁ – אַדְרַבָּה –

כְּבָר בְּיוֹם חֲמִשִּׁי בַּשָּׁבוּעַ הַַבָּא.

יוסי גמזו

אהוד: יוסי, רק לידיעתך ההיסטורית, שהיא סלקטיבית במקצת – בפתח-תקווה, ולדעתי ברוב הערים והמושבות בארץ-ישראל, ארגון ה"הגנה" היה משותף לימין ולשמאל גם יחד, כלומר חוגי האזרחים, האיכרים, הפרדסנים, "הציונים הכלליים" – יחד עם תנועת העבודה, בעיקר מפא"י וההסתדרות. וכולם כאחד היו שותפים בהתנגדותם החריפה לטרוריסטים של אצ"ל. כן, אלה כונו אז לגנאי בשם טרוריסטים.

* * *

לכל אוהבי הזמר וההומור הישראליים

מחר, יום שישי, ט"ו באב, 16.8.19, אחרי חדשות 9 בערב

תשדר רשת ב' ראיון מיוחד, משובץ בלהיטים פופולריים

עם המשורר פרופ' יוסי גמזו

וכולכם מוזמנים להאזין לאהוב ולצחוק

         * * *

אהוד בן עזר: שני שירי אהבה

מתוך "יעזרה אלוהים לפנות בוקר"

רק מחסורי מיטיב לך

הַגְּבָרִים שֶׁאָהַבְתְּ, לֹא לִבֵּךְ, הֵבֵאת לִי. כָּל

מָה שֶׁבָּךְ לֹא בָּא עַל פִּתְרוֹנוֹ, שֶׁהִשְׁתּוֹקַקְתְּ

לְהַשְׁכִּיחוֹ. דָּבָר שֶׁלֹּא הָיָה לִי בְּלִבִּי –

נַתַתִּי לָךְ. אַתְּ לֹא שֶׁלִּי וַאֲנִי לֹא שׁוֹאַלֵךְ

לְאָן תֵּלְכִי. אֲשֶׁר יִקְרֶה בֵּינֵינוּ כְּאִלּוּ כְּבָר הָיָה

וְלֹא הִזְדַּכֵּךְ. אֵין לִי מְנוּחָה בָּךְ, וְלֹא אֶהֱיֶה

טַרְפֵּךְ. אַתְּ רוֹצָה חַיֵּי שָׁעָה, לְעִנּוּגֵךְ –

וְשׁוּם מַמָּשׁ אֵין בְּיָדֵךְ. גַּם זִכְרוֹן הַתַּעֲנוּג עוֹמֵם

כְּמִשְׁתָּאוֹת אֶתְמוֹל וְאֵין בּוֹ מַרְגֵּעָה מִן הַצָּמָא שֶׁלָּךְ

לִשְׁכֹּחַ בִּי עַצְמֵךְ כָּל פַּעַם מֵחָדָשׁ. לְכִי. תָּשׁ

אוֹנִי בְּפִנּוּקֵךְ, לָךְ חַיֵּי שָׁעָה. לִי שַׁעֲשׁוּעַ מַר. אֲנַחְנוּ

שְׁתֵּי מַלְכֻיּוֹת מֻפְרָדוֹת בְּשָׂפָה אַחַת

שֶׁל שְׂפָתַיִם וּפִרְפּוּר הַגּוּף. רַק מַחְסוֹרִי מֵיטִיב לָךְ,

מְמַלְּאֵךְ, וּבְהִתְמַלְּאוֹ, אֶחְסַר לָךְ, כִּי אֵלֵךְ.

ינואר 1973

העוזבת אלוף נעוריה

בְּבֵיתֵךְ עֲצִיצִים יִפְרְחוּ. אֲנִי מִשְׁתַּדֵּל לְהָבִין

וְלִשְׁכֹּחַ. עָלִים יְרֻקִּים יְלַטְּפוּךְ. מִקְטְרוֹתַי

לֹא תַּעֲלֶינָה עָשָׁן בַּחֲדָרַיִךְ. נָקִי

וְקַר, אַת וְקִירוֹתַיִךְ, וּשְׂרִידֵי שְׁמִי

עַל הַדֶּלֶת, מִשְׁפָּחָה עֲצוּבָה שֶׁל זִכְרוֹנוֹת.

"דְּבָרִים רַבִּים לִי לְסַפֵּר לְךָ

אֲנִי אוֹמֶרֶת אוֹתָם בְּגוּפִי

כְּשֶׁאַתָּה נוֹגֵע בִּי

אֲנִי מְגַלָּה עַצְמִי

בִּמְתִיקוּת, בְּהַשְׁפָּלָה וּבְשִׁעְבּוּד."

יֹאבַד עַצְמֵךְ מִדַּעַת

בְּבוֹא לֵילֵךְ אִתִּי

וְעוֹד רַבּוֹת אַכְאִיב לָךְ

עַד תְּיַלֵּל חַיַּת-לִבֵּךְ בְּצַר לָהּ

וְחֶסֶד הַבָּשָׂר בְּתַדְהֵמָה יַכֶּנָּה.

הָעוֹזֶבֶת אַלּוּף נְעוּרֶיהָ

וּבְרִיתָהּ עִמִּי שָׁכְחָה

לֹא בְּסוֹד חֲטָאַיִךְ תִּמְצְאִי אוֹהֵב

וְלֹא הַגְּבָרִים שֶׁיְּדָעוּךְ

מִשַּׁלְוַת כְּסִילִים יִפְדוּ נַפְשִׁי

לְהַצִּילֵנִי מֵאִשָּׁה זָרָה

מִנוֹכְרִיָּה אֲמָרֶיהָ הֶחֱלִיקָה.

מרס 1973

* * *

עמוס גלבוע

על שנאת חינם לצה"ל ולמדינת הלאום

של העם היהודי

תוכנית "חבצלות", תוכנית הדגל של  המודיעין הישראלי, להכשרה אקדמית  ומודיעינית של דור העתיד, היתה במשך 14 שנים בחסות אוניברסיטת חיפה. השנה זכתה האוניברסיטה העברית בירושלים במכרז לתת את חסותה לתוכנית. והנה קמו מרצים שתקפו בחריפות את הנהלת האוניברסיטה על שלקחה תחת חסותה תוכנית של צה"ל, הפוגעת, לדעתם, ברגשות הסטודנטים הערביים ופוגעת בחופש ההוראה.

דומני שכמעט כל אזרח, צעיר כמבוגר, מכיר בחשיבות העליונה של המודיעין שלנו, על כל מרכיביו, לביטחון המדינה והתמודדותה היום-יומית מול כלל אויביה. עליונות מודיעינית בעבר, ובעיקר היום בעידן הסופר מודרני, היא למעשה תנאי הכרחי להתרעה, להרתעה, להכרעה ולניצחון, וכמובן להישרדות. כיצד מכין ומכשיר אגף המודיעין את דור העתיד האיכותי שלו, את הדור שיהווה את מנוע הצמיחה האיכותי  מול אתגרי ההווה והעתיד?

הכלי העיקרי לכך הוא תוכנית "חבצלות" המיועדת כיום ל-50 בוגרי ובוגרות  תיכון מצטיינים, שנבחרו לאחר מבחני קבלה קפדניים ביותר ותנאי סף פסיכולוגיים וחברתיים גבוהים מאוד.  התוכנית היא התנדבותית בת תשע שנים בשני שלבים:

השלב הראשון, 3 שנים, הוא במסגרת שירות החובה  ובו החניך רוכש השכלה אקדמאית (בחוג חובה של לימודי מזרח תיכון, וחוג רשות  בין  מדעי המחשב, מתמטיקה, כלכלה, פילוסופיה), עובר טירונות קרבית וקורס קצינים, ורוכש השכלה  מודיעינית. בקיצור: אקדמיה למודיעין.

השלב השני, 6 שנים, כולל שירות קבע במקצועות הליבה של המודיעין, בכל מערכיו. התוכנית החלה בשנת 2005, כאשר אוניברסיטת חיפה זכתה במכרז של משרד הביטחון לתת את חסותה  האקדמית לתוכנית. במשך 14 שנים היתה התוכנית ממוקמת באוניברסיטת חיפה; ב-7 השנים האחרונות עומד בראש התוכנית תא"ל (מיל.) מוטי דימיטשטיין, קצין מחקר מוערך ביותר ומנוסה. והנה, במרץ 2019 זכתה האוניברסיטה העברית בירושלים במכרז חדש, וחניכי התוכנית יחלו  בלימודיהם בה  באוקטובר השנה. החסות האקדמאית עברה מחיפה לירושלים.  וכאן מתחיל "הסיפור" שבגינו נכתב מאמר זה.

לפתע החלה להישמע ביקורת בקרב מרצים באוניברסיטה העברית (בעבר ובהווה): הכיצד זה מעיזה הנהלת האוניברסיטה לשלב תוכנית צבאית בתוך המסגרת האקדמאית שלה? שומו שמיים, והנימוקים: חניכי  התוכנית אמונים על "דע את האוייב"; כיצד הם יוכלו להשתלב במרחב אזרחי ביקורתי המשותף ליהודים וערבים? וזהו מרחב החייב להכיל מגוון סתירות ורגישויות, למשל למדי צה"ל של החניכים! הגדיל לעשות הפרופסור (אמריטוס) זאב שטרנהל, במאמר בעיתון "הארץ" שקיבל את הכותרת  "חרפת האוניברסיטה העברית".  ומה היא? לא יכול להיות שתוקם בקמפוס מסגרת צבאית אוטונומית מכיוון שהיא זאת שתשפיע על האוניברסיטה ותפגע בחופש ההוראה! איך זה שהנהלת האוניברסיטה לא התייעצה עם תלמידיה ועם הציבור לפני שהסכימה לקלוט תוכנית של צה"ל? 

שתי הערות והארות לתופעה הזאת, המאפיינת אולי מעטים, אך קולניים ונתמכי תקשורת:

האחת, הבורות המדהימה שלהם, ועיוורונם למציאות שמול עיניהם. באוניברסיטת חיפה יש  סטודנטים ערבים רבים, ואף אחד מהם לא נתן פומבי ל"רגישות" שלו מול סטודנטים יהודים במדים במשך 14 שנים. 

באוניברסיטה העברית בגבעת רם (לא בהר הצופים) מקוימת תוכנית  צבאית אחרת, "תלפיות", מזה עשרות שנים, ומתהלכים שם במדים (כי כמו ב"חבצלות" מדובר בחיילי חובה), והשמיים לא נפלו, ודבר לא נגרע מרוח הביקורתיות והחופש האקדמאי.

והשנייה, העיקרית: רואים בצה"ל אוייב, קלגס, פושע מלחמה. זאת שנאת החינם הכי מזוקקת, הכי מחרידה למדינה, למדינת הלאום של העם היהודי. הם לא מחבקים את זה שמגן על חייהם ורכושם. הם מקיאים אותו ובלי בושה.

ואיני יכול לסיים בלי מילת שבח חמה להנהלת האוניברסיטה, שעומדת כצוק איתן מול ביקורת עלובה, אך רעשנית, ואף פירסמה מודעה  על היותה גאה לתת חסותה לתוכנית הדגל של המודיעין הישראלי.

בהצלחה!

עמוס גלבוע

* * *

יעקב אחימאיר

קונגרס

 עשרות צירי קונגרס אמריקנים, משתי המפלגות, מתארחים כאן, בימים אלה. באיזו עוד מדינה יתארחו בבת אחת כה רבים מצירי הקונגרס?

השהות כאן, לימים אחדים, היא ביוזמת אייפ"ק, השדולה למען יחסי ישראל-ארה"ב. חברי הקונגרס, 31 צירים שנבחרו לראשונה, עוברים כאן "סידרת חינוך" לימים אחדים. היעד: עם שובם לגבעת הקפיטול, יהיו מצויידים בידע אשר יסייע להם לדעת מדוע רצוי להצביע עבור החלטות וחוקים המסייעים לישראל.

האם לאחר שובם לוושינגטון, ינהגו כרצונה של אייפ"ק? הם לא מתבקשים, בתום השהות, לחתום על כתב התחייבות להצביע מעתה ואילך למען ישראל. לעומת זאת יבינו, אולי, את משמעותה של סוגייה אחת, חשובה מאוד. יפה נהגה שלוחת אייפ"ק בירושלים כאשר הזמינה את המחוקקים לתידרוך שתוכנו מאוזן, ממש מילימטרי: את "הבעד" להתנחלויות ביטא  עודד רביבי, ראש מועצת אפרת, ומולו, איש "הנגד", יריב אופנהיימר, איש "שלום עכשיו". בתשובות לשאלות שהציגו למדו צירי הקונגרס החדשים משהו על ההתנחלויות, סוגייה חוצת מחנות בישראל, ולעיתים גם מעכירה את יחסי ישראל-ארה"ב.

לאחר סיום המפגש הזה, מגיע אלינו ראש המשלחת של צירי הקונגרס, סטני הוייר, מנהיג הרוב של המפלגה הדמוקרטית, בבית הנבחרים. הוא, ועמיתתו ננסי פלוסי יו"ר בית הנבחרים, יקבעו במידה רבה את אופי הצבעותיהם של חברי סיעת הרוב בכל הנוגע לישראל, למשל. הוייר מגיע לראיון טלוויזיה עימנו, לתוכנית "רואים עולם" [בעריכתי, ערוץ 11, "כאן"]. נימת תשובותיו לא מותירה ספק: הוייר, המוגדר ידיד ישראל, לא חוסך את שבטו בהצליפו, אמנם ברכות, במדיניות ההתנחלות: ההתנחלויות פוגעות בפתרון שתי המדינות שהוא מצדד בו. הן חותרות תחת הסיכוי להשיג הסדר עם הפלשתינים. אסור שיוקמו התנחלויות חדשות.  את זאת ועוד הוא אומר לנו למוחרת המפגש עם נתניהו שקיימה המשלחת בראשותו. הוייר שוטח, לאורך ולרוחב, את כל מנעד הנימוקים נגד מציאות ההתנחלויות.

בתשובות לשאלותינו, הוא גם תוקף בחריפות את הנשיא טראמפ, ומאשים אותו כי נאומיו בימים אלה רוויי הסתה ומעמיקים עוד יותר את הקרע בתוך ארה"ב, בעונת הבחירות. זאת, בניגוד לנוהג האמריקני ולפיו אין מבקרים מציאות פוליטית, או מנהיגים מכהנים  בארה"ב  בעת שהות מחוץ לה.

לדברים אלה, המובאים כאן בתמצית, אנו מייחסים חשיבות רבה: אמנם רבים מן הדמוקרטים בקונגרס אכן מסתייגים מתופעת ההתנחלויות, אבל תגובותיהם הפומביות  מנוסחות כמעט תמיד בסגנון שאין לפרשו כליבוי מחלוקת עם ישראל. והנה, דווקא מנהיג הסיעה, הוא ששוטח  במפורש, את דעותיו הנ"ל. תשובותיו לשאלותינו נאמרות בנחת,  אך אין לטעות במהות.

לדעתנו, יש לראות בדברי בכיר הסיעה הדמוקרטית עוד סימן כי אכן חל פיחות במידת תמיכת המפלגה במדיניות של ישראל. כך לעומת התמיכה הנלהבת שמבטא היריב: הסיעה הרפובליקנית. אכן, נבעה סדק בתמיכה הדו-מפלגתית בישראל. והיום תתחיל אצלנו "סידרת החינוך" לצירי המפלגה הרפובליקנית. המפגשים שתקיים, אין ספק – לא יניבו דעות ברוח עמדותיו של היריב, הוייר.

בתום הריאיון עימו הוא הצהיר בפנינו כי בקונגרס איתנה כתמיד תמיכת שתי המפלגות בישראל. למקרא דבריו אלה אנו מעיזים להציב סימן שאלה, צנוע ככל שיהיה. כי אולי הפעם, יש להציב סימן קריאה שיאפיין תהליכים מטרידים המתרחשים בסיעת הרוב בקונגרס. 

יעקב אחימאיר

* * *

יהודה דרורי

מבקר מדינה דמיקולו

במסגרת מלחמת נתניהו להשגת כספים להגנתו – (כי הרי לעני המסכן הזה אין פרוטה, אפילו שלדבריו סגר עסקת מניות בחו"ל והרוויח 14 מיליון )  – נתניהו בחר לעצמו באיזה מבקר מדינה אחד "עצמאי בשטח" (לא שופט בדימוס כמקובל) וזה דאג מיד שוועדת ההיתרים תתפטר ומיד מינה ועדה חדשה (שלרוב חבריה קשרים לליכוד...) כדי שוועדה זו תאשר למושחת מיספר 1 במדינה, להגנתו – הלוואות ומענקים ממשפחתו (כביכול).

בסיכומו של יום, לכולנו נראה, שהקואליציה הבאה שתקום תבקש בנימוס מהמבקר החדש להתפטר כי זו פעם ראשונה בתולדות המדינה שמבקר מדינה מתמנה ב"אופן לא הכי-דמוקרטי" בעליל ע"י ממשלת מעבר שאין לה רוב בכנסת... ואתם תחשבו אם כך איך לא להצביע לקואליציה הסמורטיצית של נתניהו!

יהודה דרורי

רמה"ש

אהוד: אתה צודק. צריך ועדה חדשה שתחזור לדרוש מהמושחת מיספר 1 להחזיר את החליפות המשומשות שקיבלן חדשות במתנה לפני שנים אחדות מאחד מידידיו!

וכמה נפלא מצבנו המוסרי אם המושחת מיספר 1 שלנו הוא בנימין נתניהו, שטרם הורשע בשום דבר – אך מסתבר שכל שאר מאות אלפי המושחתים בארץ, עברייני מין, מעלימי מס, מקבלי ונותני שוחד, מכי נשים, אנסים, מסתננים, רועי זונות, גנבים, מועלים, שודדים, רוצחים על "כבוד משפחה", שודדי תוצרת ורכוש חקלאיים, רוצחים בכבישים ועוד ועוד – הם כולם פחות מושחתים מנתניהו והם כולם אפילו צדיקים לעומתו – כי הם עומדים אחריו במידרוג השחיתות הדמגוגי שלך!

מכל מקום, אני, שכידוע לך ולקוראי המכתב העיתי – תומך נלהב בשחיתות, אצביע לנתניהו.

* * *

באבל על מותה של החוקרת

ד"ר יעל עצמון

בת למשפחת גיסין המפוארת מפתח-תקווה

אלמנתו של עו"ד עוזי עצמון

ששנותיה האחרונות היו שנות ייסורים רבים

תנחומינו למשפחתה

* * *

ד"ר יעל עצמון ז"ל

אבלים: תמר עצמון, הדס עובדיה, נטע גל עצמון ובנֵי ביתן.
ההלוויה תתקיים ביום ב' ה-12.08.19, בשעה 17.00, בית עלמין הרצליה החדש.
יושבים שבעה בבית משפחת עובדיה, רחוב שלום לוין 1, תל אביב,

עד מוצ"ש ה-17.08.19, בין השעות 09.00-13.00, 16.00-20.00.

נשיאת בית המשפט העליון, מנהל בתי המשפט, השופטים והעובדים במערכת בתי המשפט מנחמים את השופטת הדס עובדיה, שופטת בית המשפט המחוזי חיפה, ומשפחתה, על מות אימה.

* * *

ספריה של יעל עצמון

[מתוך ויקיפדיה]

1. התשמע קולי? – ייצוגים של נשים בתרבות הישראלית

מאת יעל עצמון

"התשמע קולי?" – קוראת רחל המשוררת, האם קולן של נשים ישראליות נשמע? הספר פורש לפנינו תמונה רחבה של ייצוגי נשים בתרבות הישראלית: בספרות, בטקסים דתיים, באירועים לאומיים, במדיה הטלוויזיונית ובהיסטוריוגרפיה של התנועה הציונית, ובוחן כיצד מיוצגות הנשים בזירות השונות. הספר פותח פתח רחב להתבוננות בבעיה של השמעת "קול נשי": האומנם קיים קול ייחודי לנשים? האם הוא מושתק ואינו מוצג במרחב הציבורי? האם הוא בעצם ריבוי של קולות המבטאים נשים מקבוצות חברתיות שונות: האם קיים קול "נשי מזרחי", קול "נשי אשכנזי"? הספר מחולק על - פי נושאים לארבעה שערים: – נשים בתקופות מעצבות של הציונות – גוף האישה – ניכוס הגוף הנשי כרעיה ואם ויחסי גוף ותודעה – נשים בשיח הציבורי – נשים והתרבות ההגמונית הגברית כקבוצות מוצא שונות – מגדר ורב-תרבותיות (כותבות המאמרים משתייכות לתחומים דיסציפלינריים שונים במדעי הרוח והחברה: היסטוריה, ספרות, פילוסופיה, סוציולוגיה ואנתרופולוגיה. יחד הן מציגות בפני הקורא את הבעייתיות המורכבת של מציאות חיים נשית. מאמרי הספר הם פרי עבודת סדנה רב-תחומית שהתקיימה במכון ון ליר בירושלים, יעל עצמון היא חוקרת מן הדיסציפלינה של הסוציולוגיה-אנתרופולוגיה, מהדורה שלישית של הספר אשנב לחייהן של נשים בחברות יהודיות, בעריכתה, הודפסה בשנת 2000.

2. אשנב לחייהן של נשים בחברות יהודיות – קובץ מחקרים בין-תחומי מאת יעל עצמון.

3. היסטוריה בשר ודם מאת יעל עצמון – מטרתו של ספר זה היא לבחון הכללות קיימות ולהעמיד בסימן שאלה קביעות מקובלות במחקר ההיסטורי-חברתי של ארץ-ישראל בסוף תקופת השלטון העות'מאני ובראשית המנדט הבריטי. הספר עוסק בשאלות כמו: באיזו מידה ובאילו נושאים היתה נקודת הראות של המנהיגות המקומית זהה לזו של המנהיגות הלאומית? האם המגעים שהתנהלו במושבה עם מנהיגות השלטון העות'מאני, ומאוחר יותר עם נציגי השלטון הבריטי, משקפים גם גוונים שונים בהתייחסותם לאוכלוסייה היהודית מאלו המופיעים בתיאורי ההיסטוריה של התקופה? באילו תנאים היסטוריים נוצרה פריצת דרך מחשבתית שהובילה לשינוי ביחסים בין קהילת האיכרים לבין קהילת הפועלים במושבה, שהיו נתונות בקונפליקט תרבותי-פוליטי במושגים של מי מהן מופקדת באופן בלעדי על השליחות הלאומית. התיעוד המצוי על תולדותיהם של אנשי משפחה אחת במושבת ראשונים, אשר היו ממנהיגיה הפוליטיים והחברתיים – פותח אשנב לקריאה מחדש של תולדות התקופה. תולדות המשפחה זורות אור על דמויות בולטות של נשים בראשית ההתיישבות הציונית. להיסטוריה המשפחתית הנחקרת אופיינית קבלת הכרעות מרכזיות על ידי אם המשפחה. הספר מספק מבט מקרוב על נשים יוצאות דופן שניהלו משק משפחתי בתקופה זו וכן על ניסיונותיהן של נשים להשתתף בזירה הציבורית, כאשר השתתפות זו בלתי מקובלת. ד"ר יעל עצמון, המחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה, האוניברסיטה העברית בירושלים, עמיתת מחקר במכון ון ליר בירושלים.

* * *

אורי הייטנר

1. אז למה אני בכחול לבן?

מאמר זה נכתב כתשובה לשאלות רבות שאני נשאל, על תמיכתי בכחול לבן. איך אתה יכול להיות באותה מפלגה עם עופר שלח ויעל גרמן, שואלים אותי, שעמדותיהם כל כך רחוקות מעמדותיך? ובכלל, מהי האידיאולוגיה של כחול לבן? איזה דבק יש שם חוץ מ"רק לא ביבי"?

שאלות כאלו מופנות אליי בעיקר בפייסבוק. המאמר לא נועד להשיב לחסידים השוטים שלא שואלים כדי לדעת ואינם קשובים לשמוע דעה אחרת. אם יקראו או לא, תגובתם תהיה אותה תגובה – ניבולי פה וגידופים.

המאמר נועד לאלה ששואלים בתום לב ובכבוד, מתוך רצון לדעת ולהבין, ואני שמח להציג להם את השקפתי, גם אם לא ישתכנעו.

אפתח ואומר שאיני חבר באותה מפלגה עם עופר שלח ויעל גרמן, כי כחול לבן אינה מפלגה, אלא חיבור של שלוש מפלגות. אני חבר בתל"ם והם – ביש עתיד. תל"ם היא מפלגה הדוקה מאוד מבחינה אידיאולוגית, ואני חש שכל מנהיגיה ונציגיה מיטיבים לבטא את השקפותיי ואני מיטיב לבטא את השקפותיהם. איני יכול לומר כך כלפי כל השותפים בכחול לבן.

כחול לבן היא חיבור של מפלגות המרכז בישראל. היא קמה כדי להוות חלופה שלטונית לימין ולשמאל, שני הזרמים ששלטו בישראל לאורך כל שנות המדינה. היא נועדה להעלות, לראשונה, את המרכז לשלטון.

החיבור של מפלגות המרכז, הוא מהלך דומה למהלכים של הקמת המערך והליכוד בשנות השישים והשבעים. במפלגה גדולה, הנאבקת על השלטון, שיש בה חיבור של זרמים שונים, אין אחידות דעות. אולם בהשוואה למגוון הדעות במערך ובליכוד, בשעתם, הפערים בין הקצוות בכחול לבן קטנים הרבה יותר.

בין חברי המערך היה יצחק טבנקין, שסירב לחתום על כרוז היסוד של התנועה למען א"י השלמה, כיוון שלא יכול היה לחתום על גילוי דעת שנפתח בהצהרה שארץ ישראל כולה בידינו, שעה שעבר הירדן המזרחי, הגלעד והבשן, עדין אינם בידינו. הוא הטיף להתיישבות רבתי בכל רחבי יהודה ושומרון, הגולן וסיני. בין חברי המערך היו גם אנשי הפלג השמאלני במפ"ם, שלחמו בכל כוחם נגד "הכיבוש", התנגדו להצבת אבן אחת לבית אחד סנטימטר אחד מעבר לקו הירוק וגינו את ממשלת המערך על סרבנות השלום. ובליכוד, הפער בין עמדותיה של גאולה כהן לבין עמדותיו של שלמה להט לא היו קטנות יותר. פערים כאלה אינם קיימים בכחול לבן.

הדבק של כחול לבן אינו בתחום המדיני-ביטחוני. גם הבחירה שלי בכחול לבן אינה נובעת מן התחום המדיני-ביטחוני. אבל לא הייתי יכול לתת את קולי לרשימה המציגה דרך המנוגדת לדרכי.

את המצע המדיני של כחול לבן ניסחו יועז הנדל ועופר שלח. אין זה המצע של תל"ם ולא המצע שאני הייתי כותב, אך זהו בהחלט מצע שאני מזדהה עם עיקריו. זה מצע שעוד לפני הצהרת טראמפ לא רק שנאמר שם שהגולן ישראלי לעד – אלא נאמר בו מסר חסר תקדים: הגולן אינו עומד למשא ומתן. יש לציין, שאמירה כזאת לא נאמרה מעולם בידי אף ממשלה בישראל. כל הממשלות דברו על מו"מ ללא תנאים מוקדמים. לראשונה, דווקא כחול לבן, הצהירה שהגולן אינו נתון עוד למו"מ.

המצע מדבר על ירושלים השלמה בריבונות ישראל. המצע מדבר על בקעת הירדן ישראלית. לא בנוסח שאני הייתי מנסח ולא בנוסח שהיה מופיע במצע של תל"ם, אבל גנץ ויעלון, בביקור בבקעה חידדו את העמדה שמדובר בבקעת הירדן במובנה הרחב, ובצורך בחידוש והגברה משמעותית של ההתיישבות בה. המצע מדבר על מחויבות לגושי ההתיישבות ולחידוש הבנייה בהם. ודוק – ההגדרה אינה מדברת על "הגושים הגדולים" אלא על "גושי ההתיישבות". אמנם לא מצוירת מפה מדויקת, וסביר להניח שיועז הנדל ועופר שלח רואים אחרת את מפת גושי ההתיישבות. אך יש בהחלט בסיס משותף.

במצע מתחייבת כחול לבן שלא תהיה עוד נסיגה חד צדדית, ומגדירה את ההתנתקות כטעות שאין לחזור עליה. בוודאי שאין בו רעיון העוועים של "חילופי שטחים", שמשמעותו הכרה עקרונית בקו הירוק כגבול המדינה, ונסיגה משטחים ריבוניים של ישראל כפיצוי על סיפוח גושי התיישבות ביו"ש לישראל.

אחרי שנים רבות, שבהן מול ממשלת הליכוד עמדה חלופה מדינית של חזון שתי המדינות לאורך הקו הירוק, כולל חלוקת ירושלים ונסיגה מבקעת הירדן – העובדה שהחלופה היחידה לשלטון הליכוד מציגה דרך אחרת לגמרי, היא כשלעצמה בשורה גדולה למדינת ישראל.

יש גם יש מחלוקות בכחול לבן בסוגיה המדינית. איני מנסה לטשטש או לטייח אותן. אולם המחלוקות נוגעות להסדר הקבע. ויש הבנה מקיר לקיר בכחול לבן, שאין היום פרטנר להסדר קבע, והסכמה שאין צורך לחדד מחלוקת על ביצה שלא נולדה וכנראה אינה עומדת להיוולד בעתיד הנראה לעין – לא בחברה הישראלית ולא בכחול לבן.

יש הסכמה בכחול לבן על שלילת מדינה דו-לאומית ועל חתירה להפרדה בינינו לבין הפלשתינאים. כאשר מדובר בהפרדה, שבה בקעת הירדן, ירושלים וגושי ההתיישבות יהיו בידינו – זו גם עמדתי. אז עופר שלח תומך בכך שבהסדר הקבע תהיה מדינה פלשתינאית ואני בעד פשרה טריטוריאלית עם ירדן, שהיא המדינה הפלשתינאית. כשיהיה פרטנר לשלום, הוויכוח הזה יהיה רלוונטי. כשהוויכוח הזה יהיה רלוונטי, יכול להיות שמרכיבי כחול לבן לא יוכלו להיות באותה מסגרת. אבל הכול יודעים שזה רחוק, רחוק מאוד. ובינתיים, יש הסכמה על כך שבעתיד הנראה לעין תישמר האחריות הביטחונית הישראלית על כל יו"ש, כי אין ברירה אחרת. אפילו מועמד מספר עשר במרצ מבין זאת.

אני רואה בהסכמה בין הקצוות של כחול לבן על המצב המדיני המשותף, מסר בפני עצמו – עצם היכולת להתגבר על מחלוקות, וליצור הסכמה רחבה. אני מאמין, שההסכמה המפלגתית הרחבה עשויה להיות להסכמה לאומית רחבה, אם כחול לבן תנצח בבחירות. חידוש ההסכמה הלאומית בישראל השסועה והקרועה, היא כשלעצמה בשורה לאומית רבת חשיבות, ואילו כחול לבן קמה רק לשם כך – ראוי היה להקימה.

בנושאי חוץ וביטחון, איני רחוק מדרכו של נתניהו. אני מעריך מאוד את פועלו והצלחותיו בתחום זה. אני תומך בדרכו בסוגיה האיראנית, בהתמודדותו עם "האביב הערבי" בכלל ובסוריה בפרט ועוד. תמכתי בדרכו במבצע "צוק איתן". ואף שנתניהו הוא מנהיג הימין ואני איש המרכז – הביקורת שלי עליו בנושאים המדיניים, היא דווקא מצד "ימין" (על פי ההגדרות המקובלות, אף שאינן מקובלות עליי) – התנגדותי לעסקת שליט, להסכם הפיוס עם טורקיה ובעיקר להבלגה על טרור ההצתות.

לא נושאי חוץ וביטחון הביאו אותי להתנגדות חריפה לנתניהו, לליכוד ולימין, ולתמיכה בכחול לבן כאלטרנטיבה. אך חלק מהגורמים הללו נושקים לנושאי ביטחון; לא בנושא הגבולות, אלא בנושאים ערכיים כמו טוהר הנשק ומוסר לחימה.

התמיכה הגורפת באלאור אזריה והפיכת החייל שסרח לגיבור לאומי, היא איום ערכי ומוסרי על החברה הישראלית, על צה"ל ועל הביטחון הלאומי של ישראל. הסכנה של הפיכת צה"ל לכנופייה, היא סכנה חמורה ביותר.

הלגיטימציה לתועבה הכהניסטית, עד כדי אובססיה מטורפת של ראש ממשלת ישראל להכנסת הכנופייה הפשיסטית והגזענית הזאת לכנסת, היא בלתי נסבלת.

הזרם העכור של המנסים לטשטש את העובדה שבני עמי, יהודים, בחרו בטרור וביצעו את הטבח בדומא וההסתה נגד הנשיא שאמר אמת – הוא זרם נורא.

אלו רק דוגמאות. דוגמאות לרעה החולה של החברה הישראלית – החלוקה לשני מחנות דיכוטומיים ולעומתיים, שמאל וימין, שביניהם תהום. את מקום ההזדהות הלאומית תופסת ההזדהות המחנאית, השבטית. וכל שבט ומחנה מצופף שורות אחרי הפנאטים ביותר בתוכו. הימין מצופף שורות עם הכהניסטים. השמאל מצופף שורות עם ארגוני שפועלים נגד מדינת ישראל ונגד צה"ל כמו שוברים שתיקה ובצלם, ועם תופעות חולניות כמו הפרובוקציה ביום הזיכרון לחללי צה"ל, בטקס התייחדות עם המחבלים בעיסה אחת עם חללי צה"ל.

הקרע הזה הוא האיום הגדול ביותר על החברה הישראלית. תפקידה הגדול, ההיסטורי, של כחול לבן, כמסגרת המחברת את מפלגות המרכז, הוא לעצור את הקרע באמצעות שיקומו של המיינסטרים הציוני, דמוקרטי, ממלכתי.

ומה מסמל זאת יותר מהחיבור בין תל"ם, הדופן ה"ימנית" של כחול לבן, שמנהיגה הוא האדם המזוהה ביותר עם עמידה על ערכי מוסר הלחימה ועם גילוי מנהיגות מוצקה וערכית מול הגל הפופוליסטי, הדמגוגי, בפרשת אלאור אזריה, לבין יש עתיד, הדופן ה"שמאלית" של כחול לבן, שמנהיגה מוביל בנחישות מאבק נגד תופעת שוברים שתיקה ודומיה?

אז נכון, רב המרחק בין עמדותיי לעמדותיהם של עופר שלח ויעל גרמן, אך רב המשותף על המפריד. ויש לזכור שיש עתיד אינה רק עופר שלח, אלא גם, למשל, אלעזר שטרן, שעמדותיו קרובות יותר לשלי מאשר לשל יעל גרמן, ושכנס היסוד של יש עתיד נערך באריאל, ולא במקרה, ולא בכדי.

האתגר הגדול של כחול לבן הוא שיקום המיינסטרים הציוני, דמוקרטי ממלכתי. ערך הממלכתיות נמצא תחת מתקפה רבתי, מצד נתניהו ומעריציו.

אפילו גדעון לוי, ביום רע במיוחד, יתקשה להציג את מדינת ישראל באותה רמת חמוציות כפי שמציגים אותה נתניהו וחסידיו – מדינת משטרה, שכל מוסדותיה, כל השירות הציבורי שלה, כל מערכת המשפט שלה, כל מוסדות האכיפה שלה, מופעלים בידי קרן זרה שמטרתה להפיל את השלטון באמצעות תפירת תיקים נגד נתניהו ונגד בכירי הימין והמפלגות הדתיות. אחרי שנים של פולחן אישיות שלא היה כדוגמתו בישראל (אפילו לא לפרס!), נתניהו מצליח לגרום להמונים להאמין בסיפור הבדים הקונספירטיבי על "מדינת עומק" שלא היתה ולא נבראה ואפילו משל לא היתה, שהוא בדה אך ורק כדי להעמיד את עצמו מעל החוק ולהימלט מאימת הדין. מטרה זו מקדשת את כל האמצעים, כאילו אין מחר. נתניהו שורף את המועדון ומשאיר אדמה חרוכה. הוא ממציא "דמוקרטיה" חדשה, שלפיה הוא, מעצם העובדה שהוא ראש הממשלה, מגלם את "רצון העם" ולכן כל מה שהוא יעשה, כל מה שהוא יאמר, כל מה שהוא ירצה – כל אלה הנם "רצון העם". ואם הוא מעד בשחיתות – זה רצון העם. עובדה – הוא שוב נבחר. ומי שאינו אומר אמן – חותר תחת רצון העם, אם זו האופוזיציה, אם זו המשטרה, מבקר המדינה, רשות המסים, פרקליטות המדינה, היועמ"ש, בתי המשפט.

משימתה של כחול לבן היא להציג אלטרנטיבה ממלכתית לגל העכור והמסוכן הזה.

הצגת המשימה הזאת כ"רק לא ביבי" נועדה לברוח מהתמודדות עם הביקורת הזאת, ולהגחיכה בהצגתה כעניין אישי עם נתניהו, כ"רדיפה-שמדיפה" וכל המלל הדמגוגי הזה. הצגת המאבק להחזרת הממלכתיות והדמוקרטיה האמיתית, שבה הכל שווים בפני החוק וכפופים לחוק, כמאבק אישי, היא חלק מפולחן האישיות של נתניהו.

לא, אין כאן כל עניין אישי. ממלכתיות, דמוקרטיה, מדינת חוק, מנהיגות של דוגמה אישית, טוהר מידות, ניקיון כפיים, מוסר לחימה – כל אלה הם אידיאולוגיה. והם האידיאולוגיה של כחול לבן. וכאשר לאידיאולוגיה הזאת מתלווה הסכמה בנושא חוץ וביטחון, שעשויה להוות מסד לחידוש ההסכמה הלאומית בנושאים אלה – מקומי בכחול לבן. 

[אהוד: אני תמכתי בסמל אלאור אזריה, שנפל קורבן לצביעות הישראלית – הן במערכות הפיקוד והשיפוט הצבאיות, הן בתקשורת והן בפוליטיקה המפלגתית.

אני סבור שבני גנץ אינו מתאים עדיין להיות ראש ממשלת ישראל וספק אם יהיו לו הכישורים האלה גם בעתיד.

אני סבור שאין שום פולחן אישיות סביב נתניהו אלא פולחן שינאה והסתה שאותו מטפחת בעיקר התנועה שלך, כחול לבן, בתמיכתך כמובן.

לכן בבחירות הקרובות אצביע, בתור "חסיד שוטה", כדבריך – עבור נתניהו].

2. צרור הערות 14.8.19

* אחריות – איני שותף לביקורת בימין על החלטותיהם של ראש הממשלה וצמרת המשטרה בנוגע להתנהלות בהר הבית ביום המיוחד שבו נפגשו תשעה באב עם חג הקורבן. ברמה הרגשית אני יכול להבין את המבקרים, אך מנהיגות נדרשת לקבל החלטות אחראיות, לא רגשיות. ולדעתי, כאלו הן ההחלטות שהתקבלו.

ההחלטה לאפשר ביקור יהודים בהר הבית אך לא לאפשר זאת בשעת התפילה המוסלמית, נועדה למנוע פיצוץ אלים, שקשה לאמוד את גודלו ונפיצותו. ההפרדה הזאת היא החלטה נכונה ואחראית. והעובדה שלאחר התפילה נפתח הר הבית ליהודים, למרות ההתפרעויות, גם היא החלטה נכונה, כי כניעה שמקרינה חולשה מעודדת אלימות.

ההחלטה העקרונית היתה מידתית, אחראית ונכונה, וכך גם ההחלטה האופרטיבית להסמיך את מפקד המחוז לקבל את ההחלטות בשטח. וגם החלטותיו היו נכונות ואחראיות.

סוגיית הר הבית היא חבית אבק שריפה, ואסור לתת לפירומנים להשליך לתוכה גפרורים בוערים.

* כפיה חילונית – החלטת בית המשפט לאסור קיום אירוע לציבור החרדי בעפולה בהפרדה בין נשים לגברים שגויה, ומהווה כפייה חילונית. האיסור לאפשר לקבוצת מיעוט לנהוג על פי דרכה באירוע חריג ביותר במרחב הציבורי, משמעותה הדרתו מן המרחב הציבורי. המרחב הציבורי אינו שייך רק לי, אלא גם לו. ומן הראוי שנלמד לחיות יחד, ולכבד ולאפשר גם לאחר לנהוג כדרכו.

אני יודע שמיד יקפצו, שזה יתחיל כאן וייגמר ב... הדמגוגיה הפחדנית הזאת לא מפחידה אותי. אני סבור שאנו, הרוב (והרוב הזה כולל את רובו הגדול של הציבור הדתי לאומי) יכולים להרשות לעצמנו הגינות כלפי המיעוט. דמוקרטיה נבחנת בסובלנותה למיעוט.

לזכותו של בית המשפט ייאמר, שהוא פסק בהתאם להחלטת הממשלה. את החלטת הממשלה בנדון ראוי לשנות – שינוי שיהיה ברור בו שהמרחב הציבורי הוא מעורב ופתוח לגברים ולנשים ללא כל הפרדה, אך ניתן בו הפתח לאפשר מפעם בפעם לציבור החרדי לנהוג בו אחרת.

* התווכחתי וכיבדתי – במשך כעשור ניהלתי את המתנ"ס האזורי בגולן, שאחת משלוחותיו – בחיספין, היא שלוחה דתית. והמתנ"ס פעל גם ב-32 היישובים ששבעה מהם דתיים. ובשלוחה הדתית היו לעיתים אירועים רק לנשים, ובאחד היישובים – קשת, כל האירועים היו בהפרדה. ברמה העקרונית ובפרשנות היהדות, לאורך כל התקופה, התווכחתי עם חבריי הדתיים על הנושא, והם ידעו היטב שאני רואה בהפרדה דבר גרוע מאוד. אך תמיד כיבדתי ואפשרתי לנהוג על פי בחירתם, ומעולם לא חשבתי לנצל את כוחי למנוע זאת מהם.

אגב, אין ערבי נשים (וקצת ערבי גברים) בחברה החילונית?

* בקשה אישית – אני פונה אליכם, האנשים התומכים בפסיקת בית המשפט בנושא התכנסות החרדים בעפולה, באופן אישי. אנא מכם! אל נא תוסיפו להשתמש בסיסמה "חיה ותן לחיות". תודה מראש!

* כמו איראן? – יאיר לפיד הוציא ציוץ תמיכה בפסיקת בית המשפט שאסר מופע בהפרדה לציבור החרדי בעפולה. בסדר, דעותינו שונות, ואין בעייה במחלוקת. אולם יש בעייה חריפה במשפט הסיום של ציוצו: "כאן זה לא איראן." המשפט הזה הוא דמגוגיה צרופה.

מה הבעייה באיראן? שיש שם מוסלמים אדוקים? כאלה יש גם בישראל. הבעייה באיראן היא הכפייה הדתית. אילו היתה פסיקה המחייבת הפרדה מגדרית במרחב הציבורי, היה מקום להשוואה לאיראן. אולם כאן המקרה הפוך – כפיה על החרדים לנהוג שלא על פי מנהגם. או אם לדייק יותר – הדרתם מן המרחב הציבורי כל עוד הם מתעקשים לחיות על פי דרכם.

* לא ראוי להיות שר – מותר לשר לחלוק על ראש הממשלה, לבקר אותו. רצוי שהממשלה לא תהיה מקבץ של יסמנים, כמו שרי הליכוד. מכאן ועד ההשתלחויות הגסות ושלוחות הרסן של סמוטריץ' נגד ראש הממשלה שבה הוא מכהן רב המרחק. מן הראוי היה שיפוטר.

אך חמורים לאין ערוך יותר מדבריו נגד נתניהו, דברי הבלע שאמר נגד בית המשפט. שר בישראל, אדם שאמור לשמש דוגמה לאזרחים (גם באופן שבו יש לקבל החלטת בית משפט שאנו מתנגדים לה) אינו בוחל במילים של ביזוי וזילות בית המשפט. איש כזה אינו ראוי להיות שר.

סמוטריץ' הוא קנאי פנאטי. אין מקומם של קנאים כמותו בממשלה.

* מריבה ילדותית – המריבה הילדותית בין סמוטריץ' ליאיר נתניהו, אופיינתי לטירלול האוחז בנו. סמוטריץ' מתבטא בביריונות ובאלימות שאינן הולמות שר, משתלח בראש הממשלה באופן שאינו הולם שר, כל התנהגותו מתאימה יותר לביריון של מצעד הבהמות ולא לשר בממשלת ישראל. ותגובת נער התפנוקים ילדותית לא פחות. "תזכור מי היתה שרת המשפטים בארבע השנים האחרונות" הוא סונט בסמוטריץ', ושוכח מי היה ראש הממשלה שהשרה כפופה אליו והוא נושא באחריות להחלטותיה, כמו להחלטות כל השרים (שהוא מתנאה בהישגיהם ובורח מאחריות על שגיאותיהם וכישלונותיהם).

* סתירה פנימית – המלצת היועמ"ש לפסול את מועמדותם של הכהניסטים ברוך מרזל וגופשטיין ולאשר את מועמדותו של הכהניסט בן גביר היא שגויה ואינה קוהרנטית. בן גביר?! מועמד לכנסת?!

* מרצ עם אקיבוש – מועמד מספר 10 במרצ התראיין ליומן הבוקר ב"כאן ב'" ושב והציע לנו בטרחנות את מרכולתו המדינית שכבר נוסתה, נדחתה על הסף בידי הפלשתינאים והמיטה עלינו את מתקפת הטרור הרצחנית במפנה המילניום.

ואפילו הוא (!) אמר, שלעת עתה ובעתיד הנראה לעין, ישראל חייבת לשמור על השליטה הביטחונית על כל השטח, עד הירדן. לתשומת לבם של אנשי מרצ שמכנים זאת "אקיבוש" ו"אדיקוּי".

* ישארו באופוזיציה – מיספר 10 במרצ, ומיספרי 1 ו-2 שחוסים בצילו, תקפו בחריפות את כחול לבן בשל חתירתה לממשלת אחדות לאומית. מבחינתם, הם צודקים. כנראה שהם מתחילים להבין, שגם אם כחול לבן תרכיב את הממשלה הבאה הם יישארו באופוזיציה.

* מנהיג אמיתי חייב לנקוט עמדה – במלאת 14 שנים לעקירת גוש קטיף, תיארתי בצרור הקודם את הצבעותיו של נתניהו בעד העקירה בממשלה ובכנסת, את האולטימטומים שהציב והתקפל עם הזנב בין הרגליים, הכול מגובה בתאריכים ובלתי ניתן להפרכה.

כצפוי, החסידים השוטים מיד קפצו עם "הסרטון". יש להם איזה סרטון תעמולה שקרי, שנועד להוכיח ששחור הוא לבן ולבן הוא שחור, יום הוא לילה ולילה הוא יום, שועל טיפש חמור חכם ונתניהו התנגד לעקירה.

הסרטון ההזוי, מביא עדויות בזמן אמת שבהן נתניהו התבטא נגד ההתנתקות ועדויות בזמן אמת של אחרים שמספרים על פעולתו של נתניהו נגד ההתנתקות.

כל הצילומים הללו אותנטיים, אבל לא רלוונטיים. אין זה סוד, ששעה שנתניהו הצביע שוב ושוב ושוב, בממשלה ובכנסת בעד ההתנתקות, ובשעה שהוא תמך פומבית בהתנתקות במשאל חברי הליכוד, הוא גם דיבר נגדה. הוא דיבר בכפל לשון, כיסה את עצמו מכל כיוון, כך שגם יוכל לדבוק בכיסאו וגם להכין סרטון שינקה אותו.

אבל אי אפשר לעבוד על כל האנשים כל הזמן. בסופו של דבר, בבחירות סופרים את הקולות בקלפי ובממשלה ובכנסת סופרים אצבעות. והדבר היחיד שחשוב הוא ההצבעה. אם שר מדבר נגד החלטה בממשלה ומצביע בעדה (ובממשלה אין משמעת קואליציונית וסיעתית) – אין שום משמעות לעובדה שהוא דיבר נגדה.

אפשר להפיק סרטון המציג את האולטימטום שנתניהו הציב בבוקר ההצבעה בכנסת, כהוכחה לכך שהוא התנגד. אם מסתירים את העובדה שבערב הוא התקפל והצביע בעד – עושים מעשה רמייה. אפשר להציג את איומו אחרי ההצבעה שאם בתוך שבועיים לא יוחלט על משאל עם הוא יתפטר מן הממשלה, אך אם מסתירים את העובדה שכעבור שבועיים הוא דבק בכיסאו אף שלא הוחלט על משאל עם, זה זיוף.

למה הדבר דומה? למי שהצביע בקלפי ליכוד ואח"כ הצביע כחול לבן בקלפי המדגם של מינה צמח. המשמעות של דיבוריו של נתניהו נגד, שווה ערך להצבעה השקרית אצל מינה צמח.

בנושא לאומי כה גדול, מנהיג אמיתי חייב לנקוט עמדה ברורה. אם הוא בעד, עליו לתמוך באופן חד משמעי. אם הוא נגד – עליו להתייצב נגד ולהטיל את כל כובד משקלו. מעמדו ועוצמתו של נתניהו בליכוד היו כאלה, שהוא היחיד שאולי יכול היה לעצור את העקירה.

ולכן, אחרי שרון, נתניהו הוא האשם העיקרי בעקירת גוש קטיף.

* לא נגענו – בכתב העת "האומה" התפרסם מאמר ביקורת של יוסף קיסטר על ספרי "יהודה הראל – ביוגרפיה", שאורכו – 6 עמודים.

פסקת הסיום של המאמר: "הספר מביא סיפור מרתק בשפה בהירה וסוחפת את הקוראים לעולמה של אישיות מרתקת. איש עשייה שנוטל על עצמו שליחויות לאומיות וממוקד לקדמן. נאה דורש, נאה מקיים. סיפור של ארץ-ישראל היפה והטובה ואנשיה, שהם במוקד מהלך ההיסטוריה הציונית שטרם הסתיים. ספר מומלץ מאוד לקריאה."

וכתבת שער גדולה בעיתון הקיבוצים "הזמן הירוק", מאת עודד הון, מסתיימת במילים אלו:

"המעוניינים יוכלו לקרוא על כל הנושאים הללו בביוגרפיה המצוינת שנכתבה על יהודה הראל."

* ביד הלשון: דה לה שמאטע – יוסי ורטר, בטורו השבועי ב"הארץ", לעג לשר דודי אמסלם על איומו הסמי עברייני: "מי יעז להוריד את ביבי? ומי שיעז, אני אישית יוריד אותו" (ה"יוריד" העילג – במקור). ורטר כינה את שר התקשורת "טוני סופרנו דה לה שמאטע."

טוני סופרנו הוא דמות בדיונית, גיבור הסדרה "הסופרנוס", המגלמת ראש מאפיה מניו ג'רזי. הדמות גולמה על ידי ג'יימס גנדולפיני.

ומהו דה לה שמאטע? זהו ביטוי בסלנג העברי בהשפעה צרפתית ויידישאית. דה לה – פירושו בצרפתית: של ה-. שמאטע הוא סמרטוט ביידיש. הביטוי מלעיג על מי שמתחזה לאיזו דמות גדולה וחזקה, בעוד למעשה אין הוא אלא סמרטוט. לדוגמה, "דון ז'ואן דה לה שמאטע" הוא מי שמנסה להיות דון ז'ואן, אך הוא חסר את השארם הדרוש לדמות... וכך הוא יוצא נלעג.

ההגדרה ב"מילוג", המילון העברי החופשי ברשת, היא "גרוע, ירוד, נחות."

אורי הייטנר

* * *

פוצ'ו

בחיי [6]

כ. בית קטן בכפר

אחרי שחותני בנימין נפטר, גיזי אלמנתו עברה לגור בדירה שמתחתנו, ובשעה טובה נולד ימי, בננו השלישי, – נכנסו חיינו לשיגרה וזרמו  על מי מנוחות. עדנה כחיילת, החולמת להיכלל בלהקה צבאית, נאלצה לוותר על חלומה אחרי שרפול הרמטכ"ל החליט לפרק את הלהקות. עוגמת הנפש שלה התכהתה בזכות אחד הקצינים הצעירים שהפך להיות חברה הראשון והיא השלימה עם תפקידה החדש כמזכירה צבאית.

אורי התקבל לבית הספר לאמנות תלמה ילין, שם התגלה על ידי אחד המורים שהוציא ספר וביקש ממנו שיאייר לו אותו תמורת שלושה עותקים שיקבל. כבר קודם לכן הוא אייר ספר שלי "חצי חצי", ושם הופיע לראשונה שמו כמאייר לצד גילו – 12 וחצי. בשנים הבאות ימי הלך לגן חובה של עתידה ושם התאהב לראשונה בילדה ששמה רוני. כאשר קנינו לו ליום הולדתו החמישי כלבה דלמטית היפר אקטיבית, הוא אימץ אותה לליבו וקרא לה בשם רוני. דיצה סיימה את האוניברסיטה  בציונים גבוהים ביותר, אבל לא מימשה אותם והסתפקה בגידול שלושת ילדינו ובקניית ספרי אמנות. אני, בצד עבודתי העיקרית בכתיבת חגי יובל לשי לביא, מצאתי עניין נוסף לחיי, כאשר חלומותיי על בניית בית בכפר עמדו על קו הזינוק.

 הבית הראשון שעמד על הפרק היה במושב רשפון הסמוך לכפר שמריהו. היתה זו וילה ענקית שבנה לעצמו יהודי מארגנטינה. אחרי שנתיים של מגורים במושב, החליט לחזור למולדתו והעמיד את הבית למכירה ב-200 אלף דולר. 100 אלף בכסף רשמי  ועוד 100 אלף במזומנים  מתחת לשולחן.

בתור איש עסקים חסר ביטחון, ביקשתי ממרדכי מאיר, דודה של דיצה, שיבוא איתי לראות את הבית ולהביע את דעתו על המחיר. מרדכי מילא את בקשתי ברצון, בחן את הבית והשמיע לי לראשונה את המושג החדש הנקרא איכות חיים. אחר כך העמיד לרשותי את עורך הדין רוזנצוויג ונתן לנו אור ירוק.

למזלי גדעון הירש, רואה החשבון של חברת מאיר, הציע לי עם מותו של בנימין להעביר ארצה מאה אלף דולר כירושה, ויכולתי לשלם את הסכום הרשמי בלי בעיות. משה מאיר, שהיו לו חשבונות בנק בחו"ל, הסכים ללא בעיות לעזור לי עם התשלום הנוסף והכול נראה גמור ומסודר. הנציג של הארגנטינאי ביקש ארכה של 3 ימים כדי להכין את החוזה וקבע לי את המועד שאבוא למשרדו לחתום על ההסכם ולהסדיר את התשלום. נפגשתי עם רוזנצוויג לפני בית אל-על, שבו עמדה להתבצע העיסקה. יחד עם עליית המעלית התרוממה גם נפשי הנרגשת מעלה מעלה. הנה סוף סוף עומד חלומי להתגשם. בית בכפר עם 20 דונם של מטע עצי פרי שאותם אשקה בשיטת הטפטפות שעליה עשיתי את עבודת הגמר שלי. הדבר היחיד שהפריע גם לי וגם לדיצה, היה הבית עצמו שנראה עצום ממדים, ושנינו החלטנו שבשלב מסוים נהרוס אותו ונבנה משהו יותר קטן וקומפקטי לטעמנו.

במשרד כבר חיכה לנו הנציג יחד עם עורך הדין שלו. לחצנו ידיים, התבקשנו לשבת ונשאלנו אם רוצים משהו לשתות. מתוך נימוס הסכמנו לקבל מים צוננים, ורוזנצוויג שאל אם החוזה מוכן. הנציג אמר שהוא מוכן ומזומן, אבל יש בעייה.

כאן צנח לבבי. כל הזמן אמרתי לעצמי שלא יכול להיות שהכול יסתדר על הצד היותר טוב, כמו שזה נראה. ברגע האחרון בטח יתעורר משהו ואכן אשר יגורתי באני. מסתבר ששעה לפני בואנו טילפן בעל הבית מארגנטינה והודיע לעצור את המכירה, כי הוא כבר חתם הסכם עם קונה אחר. התברר שלא היינו היחידים שחשקנו בבית, היה עוד קונה פוטנציאלי, שכמעט קנה את הבית, היה לו רק ויכוח על סכום של 10 אלפים דולר.  כששמע שנמצא קונה אחר שנותן את הסכום המבוקש ללא כל מיקוח, עלה על מטוס, הגיע לארגנטינה , שילם לבעל הבית את הסכום הנדרש וזה ברגע האחרון, נזכר לטלפן לארץ ולהודיע שהבית ברשפון, כבר לא עומד למכירה.

בשנים הבאות, כשכתבתי מחזמר ליובל של כפר שמריהו, הייתי עובר מדי פעם ברשפון ואז היה ליבי נצבט למראה מטע האבוקדו המלבלב שקונה "הבית שלי" נטע על עשרים הדונמים הצמודים לווילה. בדיעבד נודע לי כעבור כמה שנים כי ביטול העיסקה החקלאית, הציל אותי  מבלגן רציני ומבושה גדולה.

הדבר אירע בעקבות מותו של אחד מחברי המושב שנפטר והוריש את חלקתו לשתי בנותיו חצי-חצי. הבכורה תקבל את הנכס והצעירה תקבל את ערכו בכסף מזומן . אז איך קובעים את ערך הנכס? אין פשוט מזה, לפי עלותו  של נכס זהה שנקנה רק לפני שנה. ואיך יודעים את עלות הנכס? יודעים. במשך השנה שהווילה של הארגנטינאי עמדה למכירה, ידע כל המושב שהבעלים רצה עבורה 200 אלף דולר ולא היה מוכן למכור אותה אפילו בדולר אחד פחות. בכל מושב בארץ יודעים חבריו בדיוק בכמה נמכר כל בית. חשוב להם לדעת זאת, כי מהחקלאות הם בקושי מוציאים את לחמם, אבל הם מתעשרים משנה לשנה מעלות ערכה של האדמה שרכשו בשעתו בפרוטות.

אמרה האחות הצעירה שמגיע לה 200 אלף דולר. אמרה הבכורה, מה פתאום כל כך הרבה?  מגיע לך רק מאה אלף, היא ביררה עם השכן החדש וזה הראה לה קבלות, לפיהם קנה את הבית רק במאה אלף דולר. הלכו לבית המשפט ובעל הבית החדש, (שלמזלי זה לא הייתי אני)  עלה לעדות ונשבע להגיד את האמת ואת כל האמת כולה.

אין לי מושג איך נגמר המשפט, כי בקצב המשפטי של ימינו יתכן שהוא עדיין נמשך, אני יודע רק שאם אני הייתי צריך למסור עדות, הייתי בטח אומר את האמת ואז כנראה הייתי מוזמן למשפט חדש, הפעם לא בתור עד, אלא בתור פושע שהמדינה תובעת אותו לדין על מירמה והפרת אמונים. וכך, במקום לכתוב ספרים על המורה שמילקיהו, או  איה הג'ינג'ית, הייתי מבזבז את כל זמני על ביסוס הפתגם, מרבה נכסים מרבה דאגה.

פוצ'ו

המשך יבוא

* * *

יוסף דלומי

מקומם מאוד

במהלך עשר השנים האחרונות השתתפתי בקורסים רבים בפקולטה של מדעי הרוח באוניברסיטת ת"א. אלו ניתנים במסגרת הקרויה "לומדים בגילמן", והם פתוחים לקהל הרחב שמצטרף לשיעורי הסטודנטים מן המניין. רובם אזרחים ואזרחיות ותיקים שמנועים מהגשת עבודות או השתתפות במיבחנים. כאשר התחלתי ללמוד, התעריף לשיעור אקדמי לסמסטר אחד היה 490 שקל. לאחר תקופה קצרה המחיר "עוגל" ל-500 שקל. מילא.

לשנה הקרובה הועלה המחיר ל 550 שקל, תוספת של 10 אחוזים. הדבר תמוה מכיוון שלא חלה התייקרות בשיעור זה בתקופה המדוברת. נכון הוא שמסגרות פרטיות גובות מחירים גבוהים בהרבה, אך יש הבדל עצום בין שתי המערכות.

למכונים הפרטיים אין קהל סטודנטים שהוא ליבת התלמידים. המצטרפים לשיעורי הסטודנטים לא מעמיסים ההוצאות למעט האדמיניסטרציה הנדרשת לשיווק ולגבייה.

שכר הלימוד של הסטודנטים לא עלה כלל מזה שנים רבות, ומסתכם ב 11,000 שקל לשנה. כאשר התמנה יאיר לפיד לכהונת שר האוצר, ניסו פקידי משרדו לעשות מחטף, לפני שהשר הטרי מתיישב על כסאו. אך הוא מיד הטיל על זה וטו. איזה פוליטיקאי יעז לנגוע ב 300 אלף סטודנטים?

אוניברסיטת ת"א זוכה לתקצוב ממשלתי ישיר ועקיף בהיקף אדיר. הוא הגיע למיליארד ורבע שקל ב-2017, כמחצית מן התקציב השנתי של המוסד. לכך מתווספות תרומות של נדיבים מן הארץ והעולם. שכר הלימוד של הסטודנטים כיסה רק 12 אחוזים מכלל ההוצאות של המוסד. אינני מתעלם מחשיבותו הגדולה של המחקר האוניברסיטאי שדורש משאבים גדולים, אך דווקא מחקר מדעי הרוח איננו מן היקרים בהשוואה לתחומי מדעי החיים, למשל.

יש להדגיש כי הנתונים שהוצגו לעיל נכונים לשנה שהסתיימה בספטמבר 2017, כמעט שנתיים. האוניברסיטאות לא הפסיקו להציג גירעונות שהממשלה נדרשה לכסות, שכן מי יעז שלא לתמוך בחינוך האקדמי?

מדעי הרוח מתמודדים מזה שנים עם ירידת הביקוש להיצע שלהם. מתקיימים קורסים לסטודנטים בודדים ממש. ניתן לשער את העלות האסטרונומית של הידע המוקנה לסטודנט בקורס של 5-10 משתתפים. קיימות גם תופעות קטנות ומרגיזות. מרצים מפורסמים מוכרים את מרכולתם למכוני ההשכלה הפרטיים למבוגרים. ההרצאות הן "הדבק העתק" של השיעורים הניתנים באולמי האוניברסיטה. גם מדהים להיווכח שבאולמות ובחדרי ההרצאות מערכות החשמל אינן מבוקרות. בסיום השיעור התאורה והמזגנים ממשיכים לפעול ואף מרצה לא טורח לדאוג לזה.

קטונתי מלעסוק בנושאים כבדים כמו הפנסייה התקציבית, היקף המטלות של מרצה, וקורסים רבים שרק "חופש אקדמי" יכול להגן על קיומן.

קהל המבוגרים איננו מגובה ב"אגודת הסטודנטים", ואין סיכוי שיוכל להתארגן כדי למחות על מהלך בלתי מוצדק מכל בחינה.

יוסף דלומי

* * *

מנחם רהט

בחירות מועד ב': הייה חכם, אל תהיה צודק

הבוחר הנבון חייב להבדיל בין מפלגות שיצלחו את אחוז החסימה, לבין אלה שיעבירו קולות ימין לשמאל. הטוב ביותר הוא האוייב של הטוב.

בשבת הקרובה, שבת נחמו, ה-17 באוגוסט, נכנסת מדינת ישראל לישורת האחרונה של מערכת הבחירות.  יום הבוחר יחול כידוע ב-17 בספטמבר, שזה ממש בעוד חודש, ועד אז ימכרו לנו ספינים מומצאים, דימיוניים, מבתי מדרשם של היועצים האסטרטגיים למיניהם, שמבחינתם היעד הוא הניצחון בקלפי, ולא משנה אם הדרך לשם זרועה שקרים ובדותות.

בחודש שלפנינו ילבשו הספינולוגים משמאל חליפה פורימית. הם יתחפשו לדורשי טובת הימין, וימכרו למצביעי הימין האידיאולוגי את התיאוריה הפנטסטית, שמצביעי הימין האמיתי ונטול הפשרות, מצביעים רק לטובת אחת ממפלגות הימין האמיתי: עוצמה יהודית, זהות (פייגלין) או נועם.

לכאורה, אמת ויציב. א-מה-מה: זוהי מלכודת דבש. אין שום צ'אנס שאחת מאלה תעבור את אחוז החסימה, ונמצא שרבבות קולותיהן ייזרקו לפח, ויהפכו בהליך של מוטציה מהירה על בסיס הפוך על הפוך, להיות קולות נטו לטובת ממשלת שמאל בראשות גנץ ולפיד, ו'המחנה הדמוקרטי' (ניצן הורוביץ, סתיו שפיר, אהוד ברק) ואולי גם המפלגות הערביות. ככה זה עובד. כך נופלים למכמונת פתאים.

במילים אחרות: עם כל הכבוד והחיבה למפלגות הימין האידיאולוגי, ויש הרבה מזה ומזה, ובהינתן שאף אחת מהן לא תעבור את אחוז החסימה הדרקוני, יממשו מפלגות אלה את העיקרון החמקמק: הצבעת ימין, קיבלת שמאל. והפעם זה עלול להיות לא שמאל רך, אלא אשכרה שמאל-שמאל. הטוב ביותר הוא תמיד האוייב של הטוב.

גם יועצי האסטרטגיה מימין יעסקו בחודש הקרוב במכירת סיפורי סבתא, כשיתאמצו לשכנע את מצביעי הימין, שחובה להצביע למען 'ליכוד אחד גדול'. זו כמובן שטות מוחלטת. משימת הרכבת הממשלה אינה מוטלת על ראש המפלגה הגדולה (ציפי לבני, למשל, היתה ראש המפלגה הגדולה בבחירות, אך לא הוזמנה להקים ממשלה בראשותה), אלא רק על מי שיש לו 61 תומכים.

חמור מכך: מי שאינטרסי הימין חשובים לו, אינו יכול להצביע ליכוד, מפני שמתן הקול לליכוד פירושו מתן 'קארט בלנש' (יד חופשית, צ'ק פתוח) למדיניות הזיגזג של בנימין נתניהו, פעם-ימין-פעם-שמאל, שמתנהלת כך לאורך כל שנות כהונתו.

זה לא התחיל בהתנתקות (שבימים אלה מלאו לה 14 שנה), אשר היתה שיא הבגידה של נתניהו, שהצביע ללא הפסקה, ממש כך, בעשרות הצבעות בכנסת, בעד הכישלון המפואר הזה. כבר לקראת מישאל מתפקדי הליכוד שנערך ב-2.5.04, הבהיר נתניהו בזחיחות מופגנת, לח"כ אורי אריאל, שתהה לפשר הצבעתו בכנסת בעד ההתנתקות: "שיהיה לך ברור, גם במישאל מתפקדי הליכוד אצביע בעד ההתנתקות." זה בדיוק מה שתיעדו המיקרופונים.

  ב-6 ביוני ההצביעה ממשלת שרון בעד ההתנתקות – ובין התומכים היה גם נתניהו. ב-26 באוקטובר הוא תמך בהצבעה בכנסת בהתנתקות, וכך הלאה בכל שאר ההצבעות. רק 8 ימים לפני תחילת ההתנתקות, הוא התעשת, מאוחר מדי, והצביע בממשלה לראשונה נגד הגירוש והתפטר. אבל אז כבר לא ניתן היה להחזיר את הגלגל אחורנית. הגירוש התבצע – גם בתמיכתו.

מי שרוצה לאשרר בדיעבד את ההתנתקות, מוזמן להצביע ליכוד. בכבוד גדול. זכותו. כך גם מוזמן להצביע מי שרוצה לאשרר את שלוש פניותיו של נתניהו לאסאד הקצב מדמשק בעניין הסגרת הגולן לשליטתו. וכך לגבי אירועי שמאל שהוציא לפועל: מסירת 90% משטחי חברון לאש"ף ונסיגה מ-13% מיו"ש, בהסכם וויי-פלנטיישן; נכונות להקמת 'מדינת פלשתין' בארץ ישראל המערבית ("שתי מדינות לשני עמים"); ריסון הבנייה בהתיישבות ביו"ש לרבות בירושלים; המשך מדיניות הפקרת הר הבית לערבים (שבנו בו ארבעה מסגדים בקדנציות של נתניהו, וגם עקרו מאדמתו כל שריד יהודי בחסות העלמת עין מצידו); התנגדות לחידוש ההתיישבות ביישובים חומש, שא-נור, גנים וכדים, שהוחרבו בסערת ההתנתקות ועודם שוממים חרף היותם בשליטה ישראלית, ועוד ועוד, לרבות פיספוס ההזדמנויות שמעניקה לישראל כהונתו של הנשיא האוהד טראמפ.

אבל כל הרשימה המפוארת הזו (שיש לה סעיפים נוספים שלא נמנו כאן מחמת קוצר היריעה), לא משכנעת את האידיוטים השימושיים בימין. הם נשבים בהבלי המוֹדעות עם תצלומי נתניהו בחברת כמה סנשו-פנשואים מהליכוד, שבהן נטען בציניות קנטרנית, ש'הליכוד הוא הבית של הציונות הדתית', או כפי שנטען באותה מידה של בוז וציניות במערכות בחירות קודמות, שנתניהו הוא הנציג האמיתי של הציונות הדתית בממשלה. בדיחה מרה.

בשלב זה עולה כמו מאליה שאלת המחץ של האידיוטים השימושיים מימין: אז מה אתה מציע?

התשובה, ווטסון ידידי, פשוטה להפליא: להצביע למי שהכי בטוח שייצג את האידיאולוגיה והאינטרסים של הימין (ציונות, התיישבות וכד'), בתנאי שיצלח את אחוז החסימה, ולא יעביר קולות, חלילה, לאחת משתי האופציות הגרועות: ממשלת נתניהו-גנץ-חרדים, ללא ייצוג לימין, או ממשלת סוּפר-שמאל של גנץ-לפיד-סתיו שפיר-ברק.

היעד הוא ממשלה, אמנם בראשות נתניהו, אבל עם בלמים חזקים שירסנו את הסחף האוטומטי שמאלה. אלמנטרי, ווטסון ידידי.

מנחם רהט

* * *

ד"ר יונה ברגור

היורשת החוקית של ארכיון מקס ברוד:

סיפור קפקאי משובח: "חוסר אונים אל מול ביורוקרטיה עצומה, מאיימת ומרושעת."

כאשר מתראיינים מנהל הספרייה הלאומית והאוצר למדעי הרוח שלה בתרועות שמחה וסיפוק על "האוצר" של קפקא שהגיע ליעדו ההיסטורי, הם אינם טורחים ליידע את הציבור מה פירושו של "סיפור קפקאי". כאשר עיתונאי, מלב הממסד התקשורתי, שעשה קריירה מפרסום מאמרים שנועדו לבצע דה לגיטימציה של היורשים החוקיים של ארכיון מקס ברוד, מברך על הצלחת המבצעים ההרואיים, שאפשרו התנחלות של פיסות כתבים של קפקא בספריה הלאומית ("נחשפו ציורים, יומנים ומחברות עברית של קפקא"; עופר אדרת; גלריה, הארץ; 8/8/2019) – הוא אינו טורח לספר על חשבון מי הצלחה זו נגרמה. כאשר אווירה זו של עליצות, תוך היזון חוזר של פטריוטיות אמנותית, שמשחזרת את מבצעי ההצלה של נכסי התרבות של ישראל, מתרחשת, דווקא, לקראת יום השנה של מותה של חווה הופה ז"ל, אסור לציבור, בעל אוזן קשבת לספרות ולספרים, לשכוח שהיא הוצאה, למעשה, להורג על ידי מערכות שלטוניות, עוצמתיות וחסרות חמלה. בנסיבות אלו, רק אנחנו, החברים מ"תיכון חדש", מן "התנועה המאוחדת", מקיבוץ מעין ברוך, מרחובות שפינוזה, דיזנגוף, גורדון, פרוג וריינס, מתאבלים על העוול, שנגרם לחווה ולמשפחתה וכמובן גם למקס ברוד ולמורשתו הספרותית, ע"י להקות שופטים, עורכי דין ועיתונאים וכעת, גם ע"י פרשנים בתקשורת האלקטרונית והכתובה.

חווה היתה בתה  של אסתר הופה, מזכירתו רבת הפעלים של מקס ברוד. היא נחשפה, בעל כורחה, כנוכלת, שניצחה על מסע התעשרות, באמצעות שוד שיטתי של אוצרות האומנות הלאומיים, הלא הם, כתבי פרנץ קפקא ומקס ברוד, שנוצרו, בראשית המאה שעברה, בשפה הגרמנית, בפראג, שבממלכה האוסטרו-הונגרית.

חווה הופה ובנותיה, לאחר פטירתה, הפכו למטרת חיסול, ע"י שת"פ של מערכות שלטוניות אלימות, חסרות חמלה. כל אותן מערכות, כמו הספרייה הלאומית וגנזך המדינה, לא חסכו כל מאמץ (כספים לא היו חסרים, שהרי הם זכו להחזר הוצאות מלא (ויותר?) מכספי הירושה שהוקפאו ונמנעו מן היורשות החוקיות) להשתלט על נכסיה ועל הירושה שהשאירה לה אימה ומנעו ממנה, לחיות בכבוד, בשנותיה האחרונות, ואילצוה להתקיים בחוסר כל.

כל מי, שרק מצא לעצמו את הנישה הנכונה בפרשה, עצובה זו,  ידע לקחת נתח משמעותי ולנשל אותה מזכויות הירושה ומן הנכסים המשפחתיים, שהיו יקרים לליבה, ועליהם היא, למעשה, מסרה את נפשה. כל אותם, בעלי התפקידים הבכירים, במוסדות ציבור; כול אותם התובעים, מן הספרייה הלאומית, שהתמנו להוציא לפועל את הצוואה של אימה וזכו לצעוד, כל הדרך לבנק, עם בוכטה, על חשבונה; כול אותם, עורכי דין חמדניים, שזכו להחזרי הוצאות על חשבונה, למרות שלא הצליחו לסייע לה ואולי, אפילו, לא עשו כמיטב יכולתם; כל אותם העיתונאים שעשו קריירה בהשמצתה השיטתית; כל אותם השופטות והשופטים שבחרו להתרשם מהופעתה החיצונית וראו לפניהם דמות ביזרית ולא ניסו להתוודע לאישיותה האינטלקטואלית, ליופייה, שדהה עם השנים, למחויבותה לאימה, לאביה ולידיד המשפחה הנערץ – מקס ברוד, והעדיפו נטרול עצמי מכל רגישות אנושית ומשפטית. כל אותן מערכות ופרטים ששמחו לרקוד על הגווייה ולא נרתעו מלהציג אותה כעוכרת המורשת התרבותית, של העם היהודי, וכבוגדת בבני עמה; כולם היו שותפים ללינץ הלאומי-תרבותי שזוכה כיום, לזרי פרחים ומחמאות עצמיות ואשר תרמו לפטירתן של האחיות הופה, חווה ורותי, בחוסר כל, בכאב לב, בהגחכה מצמררת ואפילו בהשפלה פומבית.

ואם נראה לקוראים שהניסוח לעיל קיצוני, חמור ואולי אפילו בלתי ראוי, הנני להזכירכם שעם פטירתו של מקס ברוד, ובהליך לקיום צוואתו שהתקיים בבית המשפט המחוזי בתל אביב, עלה גם נושא העיזבון הספרותי של קפקא שהיה בידי המנוח ונחשב כחלק מעיזבונו של ברוד. אולם מזכירתו אסתר הופה, שמונתה בצוואה כמנהלת עזבונו, טענה כי מאז  1952 היא הבעלים החוקיים של חלק ניכר מכתבי קפקא, שאותם קיבלה במתנה כדין מברוד בחייו, ועל כן הם אינם נכללים בנכסי העיזבון.

השופט המחוזי יצחק שילה, אכן פסק, בשנת 1973, (פסק דין שנהיה חלוט, מבלי שהמדינה תערער עליו) שכל העיזבון של מקס ברוד שייך לגב' הופה וליורשותיה. זאת, בתוקף צוואתו, המפורשת, של מקס ברוד. השופט שילה גם אישרר שחלק ניכר מעיזבונו של קפקא שנכלל בעיזבונו של מקס ברוד, ממילא שייך לגב' הופה, בזכות המתנה שהעניק למזכירתו, שנים לפני מותו, (ראה לעיל).

והנה, לפתע פתאום, עם פטירתה של אסתר הופה, מזכירתו של מקס ברוד, בשנת 2007, החל להתנהל מסע השמצה ושיימינג כנגדה ונגד שתי בנותיה שנפטרו, מאז, במהלך המשפטים, וזאת על מנת לזכות בבעלות על כתבי קפקא ומקס ברוד, משום היותם אוצר בלום של הכנסות, פרסום ומוניטין. כך, גם זכו, המורשות הספרותיות של קפקא וברוד לגיור כהלכה, בניחוח ישראלי.

משפחת הופה, אם המשפחה, שתי בנותיה, ושתי הנכדות, חזית שכולה נשים, ניצבה לבדה מול פרץ הלאומנות ששטף את מערכות המשפט והתקשורת בישראל, שבא לידי ביטוי בהמרת כתבי קפקא וברוד לנכסי תרבות של מדינת ישראל, ובאימוצם כפטריוטים מקומיים שכל מעייניהם היו להוריש למדינת ישראל את כתביהם ואת זכויות היוצרים שלהם. העובדה ששניהם יצרו וכתבו בשפה הגרמנית; והעובדה שקפקא לא חזה בעיני רוחו את מדינת ישראל כאכסנייה לכתביו (שהרי הוא דרש להשמיד אותם), כמו גם העובדה שיצירותיו של ברוד, שלמרות שחי בישראל עשרות שנים, נוצרו בגרמנית והוא עצמו לא זכה לתחייה ספרותית, מאז מותו ב-1968, לא היוותה טיעון נגדי ולגיטימי, בפסיקות המשפטיות שהתקבלו.

כמובן, יש לקבל את פסיקת בית המשפט העליון, שבחר שלא להתערב בפסיקה של הערכאה  הנמוכה יותר, שמסרה את כתבי היד לספרייה הלאומית, ושללה מאסתר הופה את הזכות להעניק לבנותיה מתנת ירושה, מתוקף האינטרס המקדש את הבעלות הלאומית על פני הזכות לממש עיזבון פרטי. אבל הפרשנות המאולצת של צוואת מקס ברוד, כאילו העדיפות הראשונה והמועדפת שלו, לשמירת עיזבונו, היא הספרייה הלאומית, למרות שבצוואה צוין במפורש שגם "גנזך ציבורי אחר, בארץ או בחו"ל" מקובלים עליו, היא, אולי, פרשנות "מטעם", למען טיפוח האגו התרבותי-פטריוטי. השגות מסוג זה ואחרות, מקצועיות יותר מבחינה משפטית, אפשר למצוא במאמרה המקיף של פרופ' טליה איינהורן "הזכויות בכתבי היד של פרנץ קפקא – סיפור קפקאי משובח", שחולק על פסקי הדין בשתי הערכאות המשפטיות הנמוכות.

גם מבחינה ספרותית, נראית הפסיקה הנדונה תמוהה, כפי שקבע ע"י דן מירון, – "וזאת בלשון המעטה ועידון מחמת כבודו של המוסד שטבע בה את חותמו." בראש ובראשונה, פסיקה זו עוקפת לגמרי את הבעייה התרבותית-הספרותית והעקרונית, שסביבה, בין השאר, התלקחה המחלוקת המשפטית הממושכת בעניין אותו חלק מאוצר כתבי היד של קפקא שנותר בידי היורשות בנות משפחת הופה. בעייה זו, מרוכזת בשאלה "האם כתבי היד של הסופר היהודי־ הגרמני, פרנץ קפקא – שהובאו על ידי ברוד לארץ ישראל ערב מלחמת העולם השנייה, הינם נכס לאומי החייב להישאר בישראל (דבר שלא נקבע בשעתו, למשל, ביחס לכתבי היד של היינריך היינה, שהוצאו מישראל ונמכרו בגרמניה), או שמותר להניח להם לחזור לאירופה, למקום שבו ייעשה בהם שימוש מחקרי עדיף על זה שייעשה בהן בארץ."

זה, הרי, היה מוקד המאבק של חווה הופה, לאפשר לעיזבונו של מקס ברוד להירכש ע"י מכון קפקא  במארבאך, גרמניה, אשר בו מרוכז החלק העיקרי של כתבי היד. השאלה ה"ספרותית", הנכונה, שבית המשפט צריך היה להשיב עליה, היתה, אפוא, "האם הערך היהודי הלאומי של כתבי היד מצדיק את הפגיעה בדיון הספרותי-המחקרי בהם, על ידי הרחקתם ממכון המחקר, שממימיו שותים חוקרי קפקא בכל אתר ובכל לשון."

 משפחת הופה, אינה ראויה להיות מוכתרת כצד הרשע בסאגה הזו כפי שמציג זאת האוֹצר ה"רוחני" של הספרייה הלאומית; אין כאן רודפי בצע ואין, גם, זלזול בהתייחסות לאומית לתרבות יהודית בניכר.

מה קרה שכל כך התגייסתם להתנפל על משפחת הופה, לדורותיה, במקום לעשות צדק ולהפגין חמלה והבנה כלפי חוה הופה? מדינת ישראל הרי עברה לסדר היום כאשר עיזבונות ספרותיים של בכירי הסופרים והמשוררים בארץ, בדורות האחרונים, (למשל, עיזבונו הספרותי של יהודה עמיחי) נמכרו, בכסף מלא, לארכיונים ספרותיים, במוסדות אקדמאים בחו"ל, בניגוד לבחירה לפעול נגד משפחת הופה לדורותיה, בבחינת "חכמים על  חלשות", הספרייה הלאומית זיהתה את החולייה החלשה במערכה להציל נכסי תרבות, ישראליים כביכול, ופעלה באמצעים משפטיים, כלכליים, ובפעולות התשה, על מנת לזכות בשאריות כתבי היד של פרנץ קפקא. אילו נעשה צדק, על דרך הפשרה, ניתן היה לוותר על האליבי של השופט, ד"ר קובי ורדי, שאושרר במשפטי הסיום של חוות דעתו בפסק הדין, שלו ושל חבריו בבית המשפט המחוזי, בשנת 2015: "וגם אם יהיו שיטענו כי טעינו, יסכימו כולם כי מדובר לפחות בסיפור קפקאי משובח."

האם לבית המשפט המחוזי, לא היו ספקות באשר לפסיקתו בערעור שהגישה חוה הופה? נראה, שאכן, היו ספקות, כפי שאפשר להסיק ממשפט הסיום לעיל, וממשפטי הסיכום,  הקודמים, בפס"ד להלן:

"אני סבור ומקווה," כתב השופט ורדי, "שערכאת ערעורים זו, שבשעריה הקישו, גם אם לא הביאה לישועה כשאישרה את פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה, הרי נתנה סיכוי לפתיחת פתח שיאפשר לציבור ולהיסטוריה לשפוט את עבודותיו של קפקא ולראותם, לאחר מותו של קפקא, באופן האמיתי הערכי והאמנותי הרב שבהם, ולא כפי שקפקא ראה אותן בחייו לעיתים כ'יצירות כושלות' שאין טעם בשמירתן."

ראוי שנזכור, הסתייגויות אלו, כאשר תרועות "הניצחון" נשמעות במוקד התרבות של מדינת ישראל – הספרייה הלאומית, ונישאות בקול רם ע"י עיתונאים ופרשנים (שאפילו אינם יודעים להגות במדויק את שמות השותפים בסאגה זו) ולפחות תקפיד המנצחת הגדולה (הספרייה הלאומית) על מילוי פס"ד, שנפסק ע"י "בית המשפט לענייני משפחה" – להעניק לשאירים (הנכדות – בנותיה של רותי, אחותה של חוה)  את התמלוגים, שיתקבלו בעתיד.

 בימים הבאים, אנחנו, חבריה וחברותיה, נעשה מה שעשינו, עשרות שנים – נדבר עליה; נרכל עליה; נבקר אותה ונזכיר בצער, את הפוטנציאל שהיה בה ולא מומש. עם הזמן, נפסיק להזכיר אותה, כי לא יהיו סיפורים חדשים עליה. אבל כל אלו שהתפרנסו ממנה, יגבו את שכרם ויסבירו שכל מה שהם עשו, נעשה למען המורשת התרבותית והספרותית.

חוה הופה, אימא שלה, אחותה, אביה ומכס ברוד יישארו אנקדוטה, בשולי ההיסטוריה, של התפתחות התרבות הספרותית במדינת ישראל. רק אנחנו נמחה דמעה בודדה, כאשר בעיתונים יתנו כבוד לווידוי של האוצר הראשי של הספרייה הלאומית במדינת ישראל, כאילו הוא ראוי לצל"ש מקפקא על הצלת מורשתו הספרותית וזאת כאשר הוא חושב שקפקא אומר לו בעצמו "די עשית" ("עכשיו אני חושב שקפקא אומר לי בעצמו: די עשית." סטפן ליט: תרבות וספרות, הארץ, 2/11/18).

 אילו קפקא היה נתקל בסיפור של המלחמה של מדינת ישראל כנגד חוה הופה, הוא ודאי היה כותב "סיפור קפקאי" נוסף ברוח אחד ממשפטיו בספרו "הלא כל בני האדם שואפים להגיע אל החוק," אומר האיש, "איך זה קרה שבמשך כל השנים הרבות לא ביקש איש מלבדי להיכנס?" שומר הסף רואה בבירור שקרב קיצו של האיש, וכדי להבקיע אל שמיעתו הגוועת, הוא שואג באוזנו: "איש מלבדך לא יכול היה לקבל כאן רשות להיכנס, משום שהפתח הזה נועד רק לך. עכשיו אני הולך וסוגר אותו." (מתוך "המשפט").

ובאשר למקס ברוד, בניגוד למילות הסיכום של האוֹצר למדעי הרוח בספרייה הלאומית, "כמה טוב שמראה זה (דירתה של הופה) נחסך ממקס ברוד," אני משוכנע שהוא לא היה מפסיק להתאבל על יחסה של המדינה לבת-טיפוחיו, חוה, על העוול העצום שנגרם לה, רק בשל רצונה לשמר את מורשתו הספרותית, לפי הבנתה, בזכות הקירבה אליו וההיכרות איתו, מאז ימי נעוריה, במשך כל תקופת חייו בארץ.

ד"ר יונה ברגור

רמת השרון

11/08/2019

(למען הגילוי הנאות, אני, אכן, ידיד נעורים של חוה הופה ז"ל ומשפחתה).

לסיום, אביא מדבריו של מקס ברוד, בשירו "יָדַעְתִּי", בתרגומו של ש. שלום:

כֹּה אֶתְיָצֵב מִנֶּגֶד לַמָּוֶת וְלַחַיִּים.

גַּלְגַּלָּם עָלַי עוֹבֵר.

מַה תְבַקֵּש בְּעוֹלָמֵנוּ יֱצוּר כְּתָאִים?

– עוֹלָם אַחֵר!

האם זה העולם האחר שמקס ברוד חלם עליו בשיריו?

* * *

שגריר (בדימוס) יורם אטינגר

הנשיא טראמפ – מהפך!

מתוך "האומה", גיליון 215, אוגוסט 2019, תשע"ט

בשנתיים וחצי הראשונות לכהונתו מפגין הנשיא טראמפ תפישת עולם מנוגדת לזו של קודמו בבית הלבן, הנשיא אובמה, אשר שאב השראה מהתנהלות הנשיא ג'ימי קארטר, שתקע סכין בגבו של השאה הפרסי ("השוטר האמריקאי במפרץ הפרסי"), והעניק רוח גבית להשתלטות האייתוללה חומייני על איראן ב-1979.

על מדיניות החוץ והביטחון של טראמפ אפשר ללמוד מזהות שני יועציו הבכירים: מזכיר המדינה מייק פומפאו, שהיה מהבולטים באגף השמרני-ניצי של צירי בית הנבחרים הרפובליקנים ("מסיבת התה"), והיועץ לביטחון לאומי ג'והן בולטון, המטיף שנים רבות לשיקום תדמית ההרתעה של ארה"ב על ידי הפעלת עוצמה מדינית, כלכלית וצבאית נגד משטרים וארגונים פורעי-חוק. בולטון גם הוביל את היוזמה שמחקה את החלטת האו"מ "ציונות-גזענות" ב-1991, כאשר היה עוזר מזכיר המדינה לעניינים בינלאומיים. בולטון ופומפאו היו מקטרגים קשוחים ועקביים ביותר נגד מדיניות החוץ והביטחון של הנשיא אובמה.

תפישת העולם של אובמה אופיינה על ידי עשרת העקרונות כדלקמן:

1.  תום עידן הייחודיות (Exceptionalism) המוסרית, הצבאית וההרתעתית של ארה"ב.

2. רתיעה מפעולה מדינית או צבאית אמריקאית חד-צדדית, והעדפת ההשתלבות במסגרות רב-לאומיות.

3.  תפישת האו"מ כגוף מוביל בעיצוב הזירה הבינלאומית.

4. הכרה באירופה הפייסנית והמתרחקת מעימותים ומשימוש באופציה צבאית כמודל לחיקוי.

5. אימוץ תפישת העולם של ממסד מחלקת המדינה המנותק, בדרך כלל, מהמציאות המורכבת של המזרח התיכון (ומכאן אשליית "האביב הערבי") ומהלך הרוח הפטריוטי ברחוב ובקונגרס בארה"ב, ומקורב להלך הרוח האוניברסלי של משרד החוץ הבריטי.

6. מו"מ, פיוס והכלה ולא עימות והבסה, כאמצעים מובילים ביחסים עם משטרים פורעי-חוק (ראה הסכם הגרעין עם איראן).

7. תפישת האסלאם והגופים האסלאמיסטים כבעלי-ברית בפוטנציה ולא יריבים ואויבים קטלניים.

8.  איסור על השימוש במונח "טרור אסלאמי", ומכאן התייחסות אובמה לרצח 13 חיילים על ידי רס"ן נידאל חסאן בבסיס הצבאי "פורט הוד" בטקסס ב-2009 כאל "אלימות במקום עבודה" ולא כאל פעולת טרור.

9.  התייחסות לעניין הפלסטיני כשורש הסכסוך הערבי-ישראלי, מוקד זעזועי המזרח התיכון ובבת-העין הערבית.

10. ההנחה שפיתרון – ולא ניהול-סכסוכים, הוא נתיב מציאותי ומועדף לצמצום זעזועי המזרח התיכון.

בניגוד לתפישת העולם של אובמה, טראמפ מונחה על ידי מהדורה שונה לחלוטין של עקרונות:

1. השאיפה "להחזיר את ארה"ב לגדולתה (Make America Great Again) באמצעות שידרוג הכלכלה, קידום עצמאות-נפט והגדלת תקציב הביטחון.

2. עצמאות מדיניות החוץ, הביטחון והמסחר של ארה"ב, ואי-תלות בהחלטות ופעולות רב-לאומיות.

3. הכרה בעוינות האו"מ כלפי ארה"ב ובהשפעתו המוגבלת של הארגון על הזירה הבינלאומית.

4.  הסתייגות עמוקה ורועמת מההתנהלות המדינית, ביטחונית ומסחרית של אירופה (וגם נאט"ו), במקביל להידוק שיתוף הפעולה עם בעלות ברית של ארה"ב כגון ישראל וסעודיה.

5. סטייה חדה מתפישת העולם של ממסד מחלקת המדינה (ומכאן ההכרה ב"צונאמי הערבי"), ואימוץ הלך הרוח הפטריוטי של רוב הציבור האמריקאי, ובמיוחד תושבי הערים הקטנות.

6. עימות והרתעה מול – ואי השלמה עם – משטרים פורעי חוק, כפי שממחישה ההתנערות מהסכם הגרעין עם איראן והטלת סנקציות חסרות-תקדים על האייתולות.

7. מודעות למעמד ארה"ב כ"שטן הגדול" בעיני האייתולות באיראן וגורמים אסלאמיסטיים נוספים.

8.  הכרה בטרור האסלאמי כסכנה ברורה ומיידית לארה"ב ולבעלות בריתה.

9. הבנה שהעניין הפלסטיני אינו שורש הסכסוך הערבי-ישראלי, לא גורם מרכזי בעיצוב המזרח התיכון, ולא בבת-עין ערבית.

10. היעד בר-ההשגה במציאות המזרח תיכונית אינו פתרון סכסוכים אלא ניהולם, תוך הכרה באופיו ההפכפך, הבלתי-סובלני והאלים של המזרח התיכון, שהוא כה חיוני לקידום אינטרס ארה"ב.

מכאן שמדיניות טראמפ כלפי ישראל אינה מונחית – בעיקר – על ידי אהדה לישראל, אלא בראש ובראשונה על ידי קידום אינטרס ארה"ב, והעיקרון המנחה אותו מאז בחירות 2016: "אמריקה תחילה" ו"החזרת ארה"ב לגדולתה."

לדוגמא, הכרת טראמפ בירושלים כבירת ישראל והעברת שגרירות ארה"ב לירושלים מבטאים אמנם אהדה שורשית למדינה היהודית, אך חשוב מכך – הם מהווים מסר על שינוי מהותי בתפישת הנשיא את ביטחונה הלאומי של ארה"ב. כלומר, בניגוד לקודמיו – הנשיאים אובמה, בוש וקלינטון – טראמפ מבין שהכרה בירושלים כבירת ישראל מקדמת את אינטרס ארה"ב. טראמפ אינו נרתע מלחץ ואיומים ערביים שהופעלו על הבית הלבן מאז 1995, כאשר "חוק השגרירות בירושלים" אושר על ידי שני בתי הקונגרס – בית הנבחרים והסנאט. בניגוד לקודמיו, טראמפ מבין שכניעה ללחץ ולאיומים (להימנע מלהכיר במציאות בת 3,000 שנים המתעדת את ירושלים כבירת המדינה היהודית) מעודדת גורמים פורעי-חוק ופוגעת בכוח ההרתעה של ארה"ב בעיני יריבים, אויבים ובעלי-ברית.

הכרת טראמפ בריבונות ישראל ברמת הגולן מלמדת על הערכתו ששליטת ישראל על אזור זה מקדמת את אינטרס ארה"ב, מכיוון שהיא מקצצת את כנפי האייתולות האיראניים בסוריה ובלבנון, מרתיעה את סוריה – כפי שהופגן ב-1970, כאשר תגבור נוכחות צה"ל ברמת הגולן הביא להסגת פלישת סוריה הפרו-סובייטית לירדן הפרו-אמריקאית – משדרגת את יציבות המשטר ההאשמי ומשטרים ערביים פרו-אמריקאים נוספים, ומגבילה את כושר התמרון הרוסי.

גם ההתנתקות מהסכם הגרעין עם איראן – שהיתה החלטה נשיאותית של אובמה ולא אושררה על ידי הסנאט, ולכן לא מחייבת את טראמפ – אינה נובעת מאהדה לישראל, אלא מתפישת טראמפ את הביטחון הלאומי וביטחון הפנים האמריקאיים, המאויימים ישירות על ידי האייתולות ועל ידי הסכם הגרעין הדוחה – ולא מונע – את התגרענות האייתולות. בניגוד להסכם הגרעין, טראמפ שואף (בסיוע סנקציות חסרות-תקדים):

1. לשלול יכולת גרעינית מהאייתולות, המהווים איום ברור ומיידי על ארה"ב ובעלות בריתה.

2. לבלום יכולות והפצת טילים בליסטיים של האייתולות, המהווים איום קיומי על כל משטר ערבי פרו-אמריקאי.

3.  לנטרל את מנגנון הטרור והחתרנות של האייתולות הפועל במפרץ הפרסי, ברחבי המזרח התיכון, אסיה, אפריקה, אירופה ואמריקה הלטינית.

4. לקטוע את זרימת המיליארדים המממנים את השאיפות המגלומניות של האייתולות.

5. לסייע למשטרים ערביים פרו-אמריקאים שמאכלת האייתולות מונחת על צווארם.

6. לשדרג את תדמית ההרתעה של ארה"ב.

7. להוריד את מפלס אי-היציבות והאלימות במזרח התיכון.

אמנם טראמפ, בולטון ופומפאו אוהדים את ישראל, אך בראש ובראשונה הם רואים בישראל בעלת-ברית ייחודית בתרומתה לביטחון ולתעשיות הביטחוניות והאזרחיות בארה"ב. בניגוד לאובמה, הם רואים בישראל נכס – ולא נטל – המאריך את היד האסטרטגית של ארה"ב ותורם ליציבות בעלות בריתה הערביות. בניגוד לתובנה המקובלת, הם מבינים שיחסי ארה"ב-ישראל אינם דומים לכביש חד-סטרי המעביר משאבים למדינה נזקקת, אלא כביש דו-סטרי לתועלת-הדדית, המניב לארה"ב תשואה שנתית של מאות אחוזים על השקעתה השנתית בישראל (המוגדרת בטעות "סיוע חוץ").

יורם אטינגר

* * *

אהוד בן עזר: ה'אני מאמין' שלי

איך להגיע להקלטת דבריי בווידאו:

היכנסו ל-YouTube

היכנסו ל-Search

כִּתבו: אהוד בן עזר

תקבלו בראש הרשימה: סוציאליזציה תרבותית – הסופר אהוד בן עזר

[הרצאה בכנס באוניברסיטת תל-אביב, מאי 2005]

[אין קשר בין הכותרת, שאינה שלי – לבין תוכן דבריי. וכדאי לציין שמעולם לא הוזמנתי לומר את הדברים האלה ברשתות הטלוויזיה הרגילות]

* * *

חנה סמוכה מושיוב

אוניברסיטה

פרק ב': על אהבה ועל משפחה

שמחתי שיש חבר, אני בגיל שזה "מותר" וכבר אין מעלי "שוטר", שאת צעדיי יצר. אני משתדלת לא לחזור מאוחר מדי, כדי שלמחרת אוכל לקום בזמן. אני יודעת את הגבולות ולא צריך לסמן אותם בקו שאסור אותו לעבור. חשוב לי על עצמי לשמור וזה כלל בל יעבור. החברות גואלת אותי מהבדידות ויש לי עם מי לדבר ולחלוק ולא חושבת שהאחרים הם ממני טובים ואני לא מסתכלת בקנאה באילו שיש להם אהבה ובילויים. יחד עם רכישת השכלה, גם אני מבלה, ומאוד בעניינים. וגם אצלי הראש קצת בעננים, שברכה לליבי מביאים.  

קסם לי שהוא צבר לאימא יקית ולאבא צבר ממוצא בולגרי, ממשפחות שהיגרו לכאן מטעמים ציוניים בטרם קמה מדינת ישראל, קוקטייל מעניין ומאוד שורשי. למרות הספניולית והגרמנית, הם מדברים עברית. זה עזר לי לברוח מהערבית הגלותית. נשביתי בקסמה של המשפחה והייתי שמחה להיות בתוכה. משפחה חמה, שיש בה סבא רופא, וסבא בעל משק, ואימא גננת ואבא חקלאי מלידה, ואת זה הוא הנחיל גם לבן, שבשמחה אמר, כן. הרקע הזה, עשה לי חשק להיות בכל העסק.

לבטים. לא ידעתי אם יש לו בעייה, שאני לא אשכנזייה, ואולי לא בדיוק מהעדה המתאימה!!! או עם זה שאני ממשפחה ענייה ואין לי נדוניה שמנה!!! אולי משפחתי לא תמצא חן בעיניו, בגלל המוצא, והתרבות אחרת, שפחות נחשבת!!! אולי אני גרה רחוק וזה לא צחוק!!! בקיצור לא הייתי בטוחה, שיהיה סוף טוב לסיפור האהבה המתוק והענוג. לא שאלתי שאלות... האמנתי שאם הוא יביט עליי בלבד, יראה בי משהו מיוחד. ומה שֶלִּי הפריע, ידעתי להצניע. ודברים שאין בכוחי לשנות, אעשה הכול, כדי שלא יהיו לי לגנות. חשוב לי להיות כמה שיותר מושלמת  גם אם יקר המחיר שאני משלמת.

עם כל היופי והנוי והענווה והמשפחה הטובה, וההכנסה הגבוהה, במקצוע שלא דרש הרבה השכלה וידע, עם ידיים מיובלות, ובגדי עבודה של "אתא", זה לא היה החלום... הרגשתי שלא הכול בו מושלם. ואני אצטרך "לשלם" על מה שאין, למרות שקשה לי להתעלם... התנהגתי, כאילו שום פגם בו לא קיים, והכול ממש מושלם. כמו מנהל חשבונות מדופלם, רשמתי חובה וזכות ודאגתי לאזן את המאזן. ולמצוא סיבה שאיש מאיתנו לא יהיה בחובה...

לא שאלתי שאלות והיתה לי סבלנות לחכות כדי לדעת אם משהו ייצא מכל הקשר הזה. הזמן יעשה את שלו... בינתיים הוא שלי ואני שלו. הוא צעיר, אני צעירה, שום דבר לא בוער. יש לי שנתיים עד שאת הלימודים אסיים, ואת הבטחותיי לעצמי עליי לקיים. 

מבלי שלחצתי, כעבור כמה חודשי חברות, הוא נכנס אלי לביתי. זו היתה התקדמות. עד אז קבענו שעה, הוא היה מגיע, צופר והייתי יוצאת. עמלתי, שהבית יהיה נקי. כשהוא נכנס, לא ראה את הוריי, אפילו לא במבט. עדיין מוקדם... הוא ביישן, וזה כל העניין. איני יודעת אם הוא היה סקרן להכיר אותם, אך נראה לי שהוא יותר רצה אותי להכיר. כשהוריי שאלו אותי, אם יש עתיד לקשר הזה. עניתי בכנות, שעדיין אינני יודעת, ועדיף שלא אשאל... ושיחכו בסבלנות עד שייאות לתת לי אות.

הצעת נישואין. כעבור חצי שנה של חברות, אחרי שחזרתי מטיול של שבוע בסיני עם החוג, בערב יום העצמאות, הלכנו לחגוג יחד ברחבת היכל התרבות. ישבנו שם על ספסל, ובאופן מפתיע הוא שאל, אם אסכים להינשא לו.

כמעט נפלתי מהספסל, האם הוא תיכנן את ידי לבקש? האם לקבל תשובה הוא יתעקש? הופתעתי! לא ידעתי מה להשיב, אך מיד עניתי, כן. מתי חתונה אתה מתכנן? ולא אמרתי, נראה!!! אולי!!! והוא, ענה, בעוד שנה וחצי, כשתסיימי ללמוד. ולא קיבלתי טבעת האירוסין ולא התלבטתי אם להסכים. קיוויתי שזה מתאים. יש לנו זמן להכיר יותר ולהדק את הקשר.

הוא החזיר אותי הביתה והרגשתי שנח עליי האור, זה יום שאותו לעד אזכור, למרות שלא היו בו תופים ומחולות ולא חברים וחברות ולא טבעת ולא מצלמות. יום של הבטחה ותשובה לשאלה לא נשאלה. הוא לא ביקש אותי מהוריי, וקיבל אותי בלי כל תנאי, חסל סדר מנהגים ומסורות, במדינת ישראל אחר הוא החוק...

זמן מה ריחפתי על ענן. הרגשתי שהאל אותי חנן, ואני יכולה להירגע, שקופידון גם בי פגע... והאל החנון עשה את הזיווג, שעל פניו נראה הזוי. איך מיד בסוף צום יום כיפור, באקראי, בלי להודיע, אליי הגיע מרחוק, עם חבר של חברה, ממושב שלא הכרתי את שמו ולא ידעתי היכן הוא על המפה. הם נפרדו, וחיבורם לא צלח, והקשר בינינו הלך ופרח, ולא קשה להוכיח שמשמיים נועדנו זו לזה. והיה עוד סימן. שמי חנה, ובשם היישוב שלו, יש את המלה חנן, שגם היא מאותו שורש. האם זה לא די, שאל שדי שלח אותו אלי!!! 

דירה. זמן קצר אחר כך, הוא התחיל לנדנד להוריו, שיעזרו לו לקנות דירה. הם הבינו שהוא מאוהב בַּחֲַבֶרָה, שטרם עשו איתה הכרה. ביקשו, שגם אני אשתתף ואשלם חצי ממחירה. אמרתי לו בענווה, שלהוריי אין ממון ואין לי נדוניה שווה, שתאפשר לי לממן חצי דירה, ושיעשה היטב את החשבון, אולי כדאי לוותר על הרעיון לרכוש דירה, בלי שתבוא ממני עזרה. בגלל שידעתי את המצב בבית, לא שיתפתי את הוריי במה שעובר עליי, לא רציתי שהם ילחצו, כי הם עמדו לחתן בת, ואת כל אשר להם, לה נתנו, ועוד בן עומד להתחתן, ואני ביניהם, וכדי לעזור לי גם כן, לא רציתי שאבא את ביתנו ימשכן. יש לי חסכון קטן, וזו גם עזרה, שבזכותה, הוא עליי לא יוותר!  ואם אין ברירה, נוכל לגור בדירה שכורה...

קניית דירה. חברי הצעיר, קנה על המפה דירה חדשה, שתיבנה ותהיה מוכנה, קצת לפני מועד החתונה, בעיר הקרובה למושב, שבו גרו הוריו, ודאג שהיא תהיה קרובה לתחנה המרכזית, כדי שאוכל להגיע מדי יום לתל אביב לעבודה וללימודים. שמחתי. לא האמנתי, הלב שלי פרפר, אסור לי להתבלבל... האם אגור עם אהובי בדירה משלנו, מבלי שאעבור את מה שעבר על הוריי לפני קצת יותר מעשור?

היכרות עם המשפחה. היתה לי הכרות וירטואלית, במשך שנה עם אימו, שאיתה ניהלתי שיחות בטלפון, כשהתקשרתי אליו והיא ענתה. שתינו למדנו מבין השיטין לכבד זו את זו ולהבין, שנוכל לחיות יחד בשלווה ובנחת. וניתן לומר לזכותה, שהפנימה שאני עוד אהיה כלתה, בטרם אותי ראתה.

שנה לחברותנו עברה באהבה. סיימתי את הבחינות של השנה השנייה בהצלחה. בחופשת הקיץ אחרי המבחנים והלחץ, הוא הואיל אותי לבית הוריו לקחת. מפיו ידעתי על המשפחה רבות וחשוב גם לי רושם טוב לעשות. מדובר בבית חם עם אימא ואבא, אח ואחות גם.

קניתי שמלה יפה, לא קצרה מדי, שיער גולש ארוך חפוף ומבריק, פנים נקיות מאיפור, ויתרתי על ליפסטיק, חששתי שזה שעלול לרושם להזיק. רציתי להיראות פשוטה ונאה. איך יקבלו אותי? האם אשביע את רצונם? איך אראה בעיניהם??? הייתי נרגשת... האם ידחו אותי בגלל העדה? האם יאמרו משהו רע על זה, שאין לי כסף לחצי דירה, ואני לא עשירה? האמנתי שיקבלו אותי בזכות מי שאני, עלמה חיננית, משכילה ונאה, ממשפחה טובה ופשוטה שמעיראק עלתה. אז מה אם מהמעברה אני באה??? היתה לי שנה שלמה לדמיין את הרגע, והנה הוא הגיע.

באתי חמושה בתשובות שנונות, שתיתנה לי הגנות, על השאלות שאולי לעברי תיירנה. אך לא הייתי זקוקה לשום תחמושת, כי התקבלתי יפה ובטבעיות, לא הרגשתי זרה, כאילו שנים אני אותם מכירה. ואם חששתי שאני לא מהעדה הנכונה, העדה שלי כלל לא הפריעה. ראו בזה הזדמנות להשביח את הגזע. הפחדים היו אצלי בראש, תמיד אני חייבת ממשהו לחשוש... אימו אפתה לכבודי עוגת שוקולד עם אגוזים, ולא אגזים, שזו העוגה הטעימה שאכלתי בחיים, שהותירה את ההיכרות עם טעם טוב וטעים.

אחותו שלמדה בכתה ז', החליטה שזה בדיוק הזמן להעמיד אותי במבחן, מאחר שלה נודע שאני טובה בהנדסה ובחשבון, ביקשה שאעזור לה לפתור בעיות בהנדסת המישור. לימדתי אותה את הדרך לפתרון הבעיות, שלא היו במיוחד קשות. קניתי את עולמי! הראיתי מי אני! כששאלתי אותו, מה אמרו עליי הוריו? הוא אמר, שאת רזה. ביקורת מוזרה! בליבי אמרתי, גם אתה רזה... מה זה אומר? רציתי לדעת איך נראיתי בעיניהם, והוא עלי הגן ואמר, בעצם זה שלא אמרו עלייך כל רע, את הביקורת עברת. על היעדר מחמאות לא כדאי למחות... צריך לחכות.

סיור לימודי בחו"ל. בשנה השלישית באוניברסיטה, בחופשת הטרימסטר, החוג לגיאוגרפיה, אירגן סיור לימודי למזרח אפריקה, קניה, אוגנדה וטנזניה. באותם ימים טיול לחו"ל, לא היה זול. הסבסוד של האוניברסיטה, הוזיל את הטיול ויכולתי בכיף להצטרף. ידעתי שהזדמנות כזאת לעולם לא תשוב, והייתי חייבת לבחור, טיול וחוויה אדירה, ששוב לא תשוב, או השתתפות בקניית הדירה!!! עמדנו לפני חתונה ואין לי נדוניה ממשפחתי הענייה, וכדי לא להגיע לחופה בתחושת מועקה, כשידי ריקה, בלי היסוס ויתרתי על הטיול, כי גם הייתי צריכה ללמוד למבחן הבקיאות בספרות, שאותו לא רציתי לדחות. שנים אצטער על ההחלטה, שלקחה בחשבון את השיקול הכלכלי, שלא הִרשה למי שבמעמדי לצאת להרפתקה שנראתה גדולה וממני רחוקה...

כשהחוג שב מהסיור, הוא ערך ערב שקופיות מוצלח. כולם הגיעו עם בני זוג. ולשמחתי גם אני עם חברי, שבא אותי ללוות, ויחד איתי לצפות בשקופיות, ולשמוע חוויות ולראות על מה נאלצתי לוותר, כדי לחסוך קצת יותר למען הקשר. ובעצם העובדה שהוא ראה את החבורה, שאיתי למדה, חשתי זקיפות קומה. גם הופעתו הנאה גרמה לי גאווה. שמחתי שאני לא לבד ורציתי שכולם ידעו שגם לי יש את האחד.

בחינת הגמר בגיאוגרפיה. סוף שנה גימ"ל, סיימתי את כל הבחינות בחוג לגיאוגרפיה ועברתי אותן בהצלחה. לקראת בחינת הגמר, היינו צריכים ללמוד לבד, על חבל ארץ שלא נלמד. קיבלנו רשימה ביבליוגרפית, כולה באנגלית. החברה התארגנו, תרגמו את החומר לבחינה והפיצו אותו במחיר העלות, תמורת 15 לירות. זה היה נפלא, הגשמת משאלה. חלק שני היה, מבחן אנסין. לחלק הזה אין מה ללמוד, צריך לדעת לקרוא מפות נושאיות וזה בקלי קלות.

למדתי עם כל הקיטור, וזה אחרי תקופה של בחינות סוף שנה. האחים שלי בילו כל היום בבית בחופשת הקיץ, קשה היה להתרכז, זה גרם לי לכעוס ולהתרגז. כשחמותי המיועדת שמעה את טענותיי, הציעה, שאבוא לביתם ללמוד לבחינות. עמדנו להינשא, והיא עשתה למעני הרבה. עברתי ללמוד בביתם. התייחסו אליי כאל בתם. אכלתי מפִּתָם, קבלתי חדר ומיטה. ישבתי ללמוד בשקט. זכיתי בחסד. קורה לי נס, שלמשפחה כזו אני עומדת להיכנס. ובמקום להתנתק מחברי בזמן הבחינות, כשלמדתי בביתו, נפגשנו ליד השולחן. הוא התנהג אלי בחן ושמח שהוריו מעריכים אותי גם כן. ושמחים שנתחתן.

בהתקרב מועד הבחינה, קבלתי הביתה מכתב, שאני לא רשאית, לגשת לבחינת הגמר, כי טרם קבלתי פטור מאנגלית. עולמי עלי קרס... חשתי שהכול סביבי, נהרס. הייתי כבר מוכנה לבחינה... חברי הציע לי, לגשת לביתו של ראש החוג, ולבקש ממנו אישור לגשת לבחינה. איזה רעיון גנוב! איתרנו את כתובתו והגענו לביתו. צלצלתי בלב הולם, הוא פתח את הדלת, נדהם... לא ציפה שבצהרי היום סטודנטית תופיע ותפתיע. סיפרתי לו מה הבעייה, ובלי לחשוב שנייה, נענה לפנייה. והורה למזכירה, לכלול אותי ברשימה. והיא אמרה, שהציון יהיה "קפוא", עד שאעבור באנגלית את הבחינה. ובלב שלם עם כולם אבחן. לאושרי לא היה קץ. החיוך על פניי הנץ.

חברי הביא אותי לבחינה עם מזוודה מלאה אטלסים כבדים. הבחינה ארכה שעות רבות, היא דרשה בעיקר יישום והבנה. הרגשתי שאני היטב מבינה ובשיא השלווה ישבתי לחשוב בכובד ראש ולהשיב על כל השאלות. מקווה שצלחתי אותה!

תוך כדי הכנות לחתונה, באוקטובר אותה שנה, למדתי קורס מרוכז באנגלית, במשך שישה שבועות. אני חייבת אותה לעבור. למדתי ברצינות, השקעתי המון. ניגשתי לבחינה וקיוויתי שאשיג פטור שיביא לחיי אור. בינתיים עברה תקופת המתנה ארוכה, שבה אין לי מושג אם עברתי את בחינת הגמר בגיאוגרפיה. מיד אחרי סיום הבחינה באנגלית, ניגשתי לדינה, מזכירת החוג המדהימה, ושאלתי אותה, אם הייתי נכשלת, הייתם מודיעים לי? והיא ענתה, מה פתאום נכשלת? קבלת 90! הלב שלי דפק 190. חששתי שהיא עובדת עליי! איך היא עונה לי בעל פה. אמרתי לה, תבדקי אם את טועה. אמרה לי, אינני טועה, את בין הבודדים שקיבלו תשעים. מי אני בכלל שהיא תדע את הציון שלי בעל פה? אולי בגלל שהוא יפה??? ביקשתי ממנה שתראה לי את גיליון הציונים שלי, כדי שאאמין. היא הראתה וחיוך נסוך על פניה. ביקשתי ממנה אישור בכתב, כדי שיאמינו לי. ברוח טובה ובהמון חיבה היא רשמה וחתמה. לוּ רק ידעתי קודם, כמה מתח וכמה לילות ללא שינה, היו נמנעים ממני. כנראה, שהם לא הקפיאו את הציון והוא הופיע על לוח הבחינות, אך לא הלכתי לבדוק. לוּ רק הלכתי להציץ, כדי לראות לפחות מה רמת הציונים, היו נחסכים ממני הרבה מתחים. ממה שלעיניי נגלה, הרגשתי הקלה. אני הקטנה מכולם, בעצם גדולה. לאושרי לא היה גבול. הוכחתי שאני שווה וטובה וזו המתנה הכי נאה, לכבוד החתונה.

סוף הוא תמיד התחלה. גם את המבחן באנגלית עברתי וקבלתי פטור ולקראת התואר, נותרו לי כמה זנבות בספרות. בקרוב עליי גם להתחיל לתעודת ההוראה. העתיד נראה ורוד. הכול הולך טוב. ובמקביל, ההכנות לחתונה הולכות ונשלמות, וגם בניית הדירה הולכת ומתקדמת, ואת התואר אני הולכת ומסיימת, וחיים חדשים לי בפתח ממתינים. 

מתנה לחתונה. נהוג שהבעל נותן לארוסתו מתנה. בדרך כלל תכשיט. מאחר ואנו מעדות שונות, לא נהגנו לפי המסורות, שהולכות ונרמסות. ארוסי לא קנה לי תכשיט, ולי תכשיט לא היה חשוב בתכלית. הייתי ממוקדת מטרה, מספיק שתהיה לנו דירה, שתיתן לנו קורת גג, שמתחתיו נשכב ורהיטים ומוצרי חשמל, ולא תכשיטים וקישוטים. סבו הרופא היֵקִי, שבערכי לא המעיט, שאל את נכדו, חתני, אם הוא קנה לי מתנה תכשיט, וכשהוא נענה בשלילה, הוא הושיט סכום כסף וביקש שיקנה לי תכשיט. הוא קנה לי צמיד מזהב צהוב ולבן, וקיים את המנהג, שיכולתי לחיות בלעדיו. הרגשתי שהוא אותי מחבב ומעניק לי מכל הלב. 

חתונה צנועה. לא רציתי חתונה באולם, ולא להזמין את כל העולם, לא בורקס ולא רבע עוף, ולא לרקוד כמו קוף. הראש שלי היה בלימודים, רציתי להזמין רק מעט חברים קרובים, וכמובן גם את המשפחה הברוכה, בלי כל השכנים, שאלי לא מדברים, ובלי לבנות על הכנסות ממתנות. רציתי חתונה צנועה, בבית כנסת, שמלת כלה, הינומה וזר פרחים, קידוש כהלכה, כיבוד קל וטעים. מתנות לא חשובות, כדי לא להכביד על קשיי היום. השיקול היה כלכלי, למנוע בזבוז מיותר, כדי שביום המחר, נוכל לקנות, ארון ומיטה, מכונת כביסה, מקרר, תנור ומיקסר. בעלי המיועד, איתי זרם. הוריו הופתעו, אך את הרעיון קיבלו, ולא הקשו, ועזרו לנו לארגן את החתונה, למצוא בית כנסת מתאים, להחליט על טיב הכיבוד, על רשימת האורחים ועוד.

ההכנות לחתונה. מבלי לערב את הוריי, קבעתי עם הוריו היכן תהיה החתונה הצנועה. חיפשנו בית כנסת מתאים וקבענו מועד והתחלתי להתכונן לחתונה, להירשם ברבנות, הסתובבתי לבד לחפש לי הינומה ושמלת כלה יפה בהשאלה, צלם, מכון לאיפור לכלות ובית מלון לבלות בו את ליל הכלולות. אחרי שסדרתי את כל העניינים, סגרתי את כל הקצוות, הבאתי להוריי את ההזמנות, שיזמינו את מי שהם רוצים בחתונה לראות.

כשבאתי להודיע לאבי, לא היה צריך להיות נביא, איך יגיב... הוא כעס, רגז, רתח, איך אני קובעת לבד... כאילו לא בי מדובר!!! ומה שאני עושה, זו בושה, מה יגידו החברים והמשפחה, ואיך אני שוללת ממנו את השמחה. אמרתי לאבי היקר, שאין לי כסף מיותר, לשפוך על שעתיים חתונה, ובטח שלו אין חתונה גדולה לממן... עשיתי הכול לבד ולא ביקשתי ממנו אפילו לא לירה. והוא נותן לי "סטירה"!!! ועל מה שאני עושה, שיאמר רק, אמן!!! כי את חיי, אני אתכנן. כך עשיתי מיני אז ואמשיך גם להבא. גם אם אחרת אבא רצה, הוא התרצה.

דיור זמני. מאז שישבתי ללמוד לבחינת הגמר בביתם של המחותנים, הפכתי לבת משפחה ולא הרגשתי זרה. עם הוריו היו לי שיחות ארוכות, והתייעצתי איתם על כל צעד ושעל. מה שלא עשיתי עם הוריי (וחבל). מאחר שהדירה שהם קנו, לא תהיה מוכנה בזמן, כפי שהבטיח הקבלן, אימו הציעה, שלתקופה קצרה נגור בביתם, עד שהדירה תושלם.

קפצתי על המציאה, נוכל לחסוך לא מעט. אך בעלי המיועד חשש, שהאידיליה בינינו תומר ותקבל טעם מר. הוא זכר, שעד לא מזמן, הוריו והורי אביו, גרו מתחת לאותה קורת גג, ושם לא היה כל יום חג, הוא דאג לשכוח את המריבות והעדיף שנגור בנפרד מההורים. עם הוריו הייתי ביחסים טובים, והאמנתי שנצליח יחד למנוע מריבות ושהחיים יזרמו על מי מנוחות. הוא התרצה, וכך היה! קיבלנו את ההצעה הכבירה. נוכל לחסוך כל לירה, ונצליח לרהט את הדירה. קנינו מיטה, ארון ושידה, שיילכו איתנו לדירה שהלכה ונבנתה. הבאתי מהבית את הספרייה ואת שולחן הכתיבה ויצרתי לי סביבה חביבה. אם להיות גלויה, פרטיות היתה חסרה. היחסים היו טובים, והם היו לי כהורים. ידעתי להודות על כל הטוב. לא היו לי חובות של בישול וקניות. השתוקקתי ללמוד לאפות, כי אימי לא אפתה, ועוגה טעימה אותי פיתתה. למדתי מאימו לאפות ואפיתי עוגות יפות וטעימות. קצת עזרתי בבישול והתבוננתי באימו מבשלת, שלא יגידו שאני רק אוכלת. המעבר לחיים עצמאיים היה מדורג ואיטי. חיכיתי לרגע האמיתי, שרק הוא יהיה איתי, שסוף סוף נגור לבד ונהנה מהחופש לחיות יחד בדירה משלנו בשלווה ובנחת. את משפחתי שמרתי מחוץ לתמונה. לא באתי אליהם בתלונה, הרגשתי שכלפיהם אני לא הגונה...

פגישה עם הוריו. ניסיתי לדחות את רגע הפגישה בין המשפחות למועד הכי רחוק. מועד החתונה התקרב. אין מנוס ההורים חייבים להיפגש. זה לא קל בכלל, אך בלתי נמנע. החלטתי על מפגש צנוע במוצאי שבת. הם ידעו שהם הולכים לפגוש משפחה פשוטה, בבית פשוט, עם שבעה ילדים, ובלי הרבה גינונים. לא התביישתי בו, כי גם ביתם היה צנוע ולא מצועצע. הבעייה היתה הכיבוד. לנו יש אוכל אחר, ולא חשבתי שבו אוכל להתהדר. אולי חריף ואולי מעט מלוח ומוגש בצורה אחרת, פחות מהודרת, ואין לנו שולחן אוכל גדול, שסביבו יכולות להסב שתי משפחות, ואין לנו מפות לבנות שבהן ראשי התיבות של המשפחה רקומות, ולא צלחות "רוזנטל" יפות מפורצלן ולא סכו"ם מכסף. במקום לעשות בושות, החלטתי, שהכי טוב, זה כמה שפחות. הזמנתי עוגות והכנו קפה ותה וקיבלנו אותם יפה בסלון בבית מצוחצח ונקי. זה היה המבחן הגדול שחששתי שבו אפול. תודה לאל. הצלחתי בגדול...

החתונה. למרות שזה אסור!!! ביליתי את הלילה לפני החתונה בבית הורי בעלי, שמעתה יהיה גם ביתי. בבוקר נסענו לבית הכנסת להביא מרציפן, שסבתו החורגת הכינה ומהפרדס קלמנטינה. ומשם למכון יופי "אנטה" לכלות, בו ביליתי את כל היום, ועשו ממני כלה פשוטה ויפה. ובערב הוא בא עם אחיו לקחת אותי לחופה.

ממשפחתי הלכתי והתנתקתי, הם לא ידעו מה יש לי ומה חסר, ואיך אני בתוך כל הקשר. לא היה לי קשה מהם להיפרד. שמחתי להתחבר עם המשפחה החדשה, שידעתי את שבחה, שהעניקה לי ולא קי מצה ואותי לזרועותיה אמצה.

את החתונה הצלם תמרן, היא עברה בשמחה ובחן, בלבבות יוקדים, בלי שירים וריקודים. למרות שלא הלכתי למקווה כמקווה, קידש אותנו הרב אליעזרי, חברו של הסבא היקי, של בעלי, הרופא ד"ר פרנקל. מכל המוזמנים, אני זוכרת את הסופר יוסף אריכא, שהגיע לחופה לתת לי ברכה. לא האמנתי שהוא יטרח ויגיח ויהיה עֵד לחופה ב"אוהל מועד". הוא פעם הזמין אותי לביתו והפגישה שהיתה לי איתו, גרמה לי להכיר את יצירתו ולהעריץ אותו ושמרנו על קשר. חיכיתי לעוד ידיד בעל שם, אך לא הגיע, ולא הפתיע...

החתונה הסתיימה מהר. לחצתי ידיים ועברו שעתיים. החזרנו את ההורים הביתה למושב. חשתי שאני מתה מרעב. קבלתי צלחת מרק. אכלתי, ומהר נסענו למלון "שרתון" לבלות את ליל הכלולות הראשון...  

הוצאות החתונה, הסתכמו ב-2000 לירות. סבו הטוב של החתן, את הסכום כהלוואה נתן, והיא הפכה לשי ולדורון לנכדו הראשון, שמקים בית בישראל. לוּ יכולנו לכתוב בהזמנות, "נא להימנע מהבאת מתנות," הכול היה יותר פשוט. קיבלנו מעט מזומן (ריחמתי על מי שנתן), סיפולוקס, מפת שולחן, צלחות מקרמיקה, אגרטל, כוסות, גביעי גלידה, שחלקם עד היום שמורים בארון. לא בנינו על המתנות ולא נחלנו אכזבות. חמותי ביקשה ממני לכבד את הבאים ולשלוח כרטיסי תודה למי שטרח והגיע ומתנה לא שכח.

למחרת החתונה, אחרי ליל הכלולות במלון בתל אביב, נסענו לשבוע דבש לאילת. בכביש הערבה, לפתע, מצב רוחי נעכר. בעלי שם לב, ושאל, מה קרה? עברה בי מחשבה שעשתה בי שמות. מעתה יש לי שם משפחה חדש, כתובת חדשה. מה עם זה אני עושה? איך תראה מושיוב הגברת? איש אותה אינו מכיר... איזה תוכן וצורה היא תלבש??? וזו שעד אתמול סמוכה, היתה, איש לא ימצא אותה, ולא ידע חיה היא או מתה? איך ולאן נעלמה לפתע? 

פעם שנייה שנינו לבד במלון בחדר אחד. לומדים להתאחד ולהיות ביחד. בערב, הכרנו חברים ויחד אתם הדרמנו לסיני, לנואיבה ודהב, והכול היה זהב. למרות שצחקנו הרבה, משהו בתוכי לא היה שקט ולא דברתי על זה...

חזרה מירח דבש. מיד אחרי החתונה, התחלתי ללמוד לתעודת הוראה בגיאוגרפיה ובספרות בבית הספר לחינוך של אוניברסיטת תל אביב. בספרות נותרו לי עוד קצת השלמות, לקחתי קורסים מעניינים מאוד, עם לילי רתוק, יונה דוד, ראובן קריץ ודן פגיס. כולם היו נפלאים והם החזירו לי את אהבת הספרות. זו היתה שנה נהדרת, פחות לחוצה מבחינת לוח זמנים. כמו אז, יצאתי מדי בוקר ושבתי בערב. בעלי ציווה עליי לאכול ארוחה חמה במנזה, כי הייתי מאוד רזה, כדי שלא אראה מזת רעב. הוא אכל אצל הוריו. האוניברסיטה והלימודים היו מקום נעים למלא מצברים ולהוסיף לרכוש ידע. בערב עם שובי, בעלי ואני הכנו ארוחת ערב קלה, פטפטנו על מה היה, וישבנו עם כל המשפחה ליד הטלוויזיה, והלכנו למיטה.

לפני שקיבלתי תעודת הוראה, התקבלתי לעבוד כמורה בתיכון אקסטרני ולהכין תלמידים לבגרות בגיאוגרפיה. הייתי בת עשרים ושתיים, גדולה מתלמידיי בארבע שנים. לא מזמן ישבתי כמותם ללמוד לבגרות בערבים, והיום אני אותם מכינה בבקרים. מי היה מאמין? עזבתי את העבודה "במכון לחקר..." – קבלתי פיצויים, סכום הגון, כך חלקי במימון הדירה יגדל, וארגיש יוצא מן הכלל.

עבודה בהוראה. למרות שעשיתי את כל ההשלמות בספרות. נשביתי בקסמה של הגיאוגרפיה. לא הרגשתי שמהספרות אני יכולה לעשות "קרדום", לא היה לי מספיק ביטחון. בגיאוגרפיה יכולתי ללמד על דברים, שניתן לראות ולחוש, ולא הסתבכתי בשום פירוש. השתדלתי להעביר לתלמידיי את אהבתי לעולם, לנוף, לטבע, לאדם, ולכל מה שעל האדמה קיים. 

המעבר ממקצוע למקצוע לא היה קל. בעבודה המשרדית, לא היו לי שיעורי בית והייתי פנויה לנפשי והיחס אליי היה אנושי. בהוראה נדרשה עבודת בית רבה להכנת שיעורים ולבדיקת מבחנים, לאסיפות הורים ולישיבות ציונים ולהשתתפות בטיולים ובמחנות אימונים ומתח מביקור המפקח ומתוצאות מבחני הבגרות של התלמידים. לא יכולתי לבלות עם בעלי בשקט בערב, מבלי שמשהו לי יציק, האם אני לשיעורים מוכנה מספיק, ואולי יש סכנה, שאני בעצמי לא הכול מבינה! הגעתי כל בוקר בלב הולם, אני צריכה לדעת בבירור מה אני מלמדת היום בשיעור, שמא המפקח עלול להגיע ואז תיבש לשוני ואאלם. כל הדרך את החומר הייתי משחזרת, ובונה אותו ועורכת. הייתי כלה צעירה, סטודנטית להוראה ומורה חדשה. כותרות גדולות ומחייבות. השתוקקתי לבלות עם חתני ולהיות איתו יחד. נאבקתי עם עצמי למי להקצות יותר זמן, למקצוע או לחתן? הזמן שעמד לרשותי, היה מוגבל, והייתי בקונפליקט מתמיד והכול היה מבולבל. הרגשת התסכול לא עזבה אותי כלל, ולא הרגשתי שכול מה שאני עושה יוצא מן הכלל.

אם בעבודה במשרד זכיתי ליחס חם, בהוראה, הייתי צריכה לקנות את עולמי בהמון הקרבה ונתינה. לא תמיד זכיתי לתמורה ולהוקרה. שלב ההוראה בהתחלה היה נורא. האם להודות שהבחירה במקצוע זה, היא טעות חמורה? האם יש דרך חזרה? היו ימים שבהם חשתי רע, וזה האפיל על כל הטוב הרב, שלי קרה. קשה להיות מורה, אני צריכה הרבה ניסיון והכשרה... הייתי במשבר, ובמקצועי החדש לא יכולתי להתהדר. והיה לי מר וזה לא עבר.

בסוף יום העבודה, נסעתי לאוניברסיטה ללמוד פדגוגיה והשלמות בספרות. זה המקום שבו היה לי הכי טוב.  הלימודים היו הדבש שהמתיק את המר שאף פעם לא נגמר.

לא התגעגעתי לבית הוריי. ידעתי שבו לא הייתי מרגישה יותר טוב. נפרדתי מהבית, בלי בכי ודמעות. ידעתי שמהרגע שהתחלתי ללמוד לבגרות, אל בית הוריי לא אשוב עוד. מצאתי בית שבו הרגשתי כבת, שדחף אותי לבקר את הורי בשבת. אבי חיכה לנו בכיליון עיניים והגיש כיבוד ועידכן אותנו מה חדש במשפחה, ואימא הכינה תה, ורוב הזמן היתה במטבח, וכשסוף סוף יצאה, היתה לה שאלה לגמרי לא קלה: "את בהריון?" – שאלתהּ גרמה לי עלבון. הרגשתי נורא ואיום... עניתי, לא!!! ובכיתי בשקט, למה את שואלת! לקח חמש שנים עד שעניתי לה, כן. ילדתי בן... ובפעם הבאה, לפני ששאלה, מיד כשגיליתי, צלצלתי ואמרתי לה בשמחה ובששון, שאני שוב בהריון. וילדתי עוד בן.

אני ילדת מעברה, שהרבה עברה, שרכשה השכלה, שהיתה חשובה לה. המציאות הקשה, אותה לא שברה. רצתה להיות חלק מהחברה, שהיא בה בחרה. נישאה עם מי שאותו אהבה, ולאן שרצתה להגיע הגיעה. ייחלה לילדים שבוששו להגיע!!! ריכלו עליה שהיא עקרה!!! חרה לה ובושה נורא. טעמה מתוק וגם מר, ובכל מקום האל עליה שמר...

חנה סמוכה מושיוב

8.8.2019

* * *

תקוה  וינשטוק

צמח חודש אב: בין חורבן לתקומה, מאין תבוא ההשראה? – בעקבות ד"ר שרה'לה אורן וד"ר חן שרמן, יועצת בוטנית.

צמחים המופיעים ב"חרבוני קיץ" (כך מכנה ספר תהילים ׁ ׁל"ב, ד' הם את ימי החום) הינם צמחים  בעלי תעוזה. כל הטבע סביבם יבש וקמל, משווע למים חיים, לימות הגשמים – והם  גדלים ומתפתחים למרות הכול. ואף זוכים לתגמול: מיעוט הצמחים מקטין את התחרות על המאביקים, הציפורים, החרקים והפרפרים שמבטיחים לצמח את המשכיותו ואת פריון פרחיו.

ד"ר שרה'לה אורן בחרה כצמח חודש אב השנה ב"קיצת מסולסלת". צמח בר מאוד שכיח ומוכר אם כי מרבית רואיו אינם מכירים את שמו, הקיצי כל כך...

הקיצת המסולסלת צומחת בבתי גידול לחים, מושקים, ובצידי דרכים. הצמח, חד שנתי, בולט בגובהו: הקיצת מגיעה למטר ואף יותר. בקיץ היא מעלה תפרחות קטנות בקוטר 1-2 ס"מ, המאפיינות את משפחת המורכבים אליה היא שייכת. בכל תפרחת כמאה פרחים זעירים וצפופים היוצרים "קרקפת" כדורית בצבע חום לבן, בקרקפת זרעונים בעלי ציצית הנכונים להפצה ברוח. יש להניח שגובהו הייחודי של הצמח עוזר להפצת זרעיו למרחק.

השם הלטיני של הצמח נגזר מצורת שפת העלה המסולסלת שלו. בסוף החורף, עם נביטת הצמח, מופיעה "שושנה' של עלים צרים בעלי שיער לבנבן. במרוצת הזמן בולט למעלה גבעול זקוף וישר ולאורכו עלים דמויי סרגל ואף להם שיער לבנבן.

עלים אלה משמשים למאכל וגם לצורכי רפואה, כגון עצירת שטפי דם. ואילו לחקלאים מהווה הקיצת עשב רע הצומח יחד עם גידולים חקלאיים ועמיד לרבים מחומרי ההדברה. מעניין: הקיצת אינה צמח בר ישראלי. היא פלשה לארץ מדרום אמריקה בשלהי המאה ה-19 והתערותה בארץ כה מוצלחת עד שהפכה לחלק מנופי הארץ. בישראל שלושה מיני קיצת: קיצת קנדית, קיצת מלבינה וקיים מין נוסף  מידברי ורב שנתי, שהוא מקומי, לא "גר": "קיצת שלוש אנות."

כותבת ד"ר שרה'לה אורן: "חודש אב הנו חודש שיש בו עצב על שורה של אסונות לאומיים של עם ישראל, ביניהם תשעה באב, חורבן בית המקדש הראשון וגם השני. מסכת תענית במשנה מדגישה את השפעת החורבן על החודש כולו. 'משנכנס אב ממעטין בשמחה.' (לעומת 'משנכנס אדר מרבין בשמחה.') אולם, מדגישה ד"ר אורן, "היהדות יודעת לטעת בכל עצבות גם תקווה. מדרש 'איכה' מספר: "אותו היום שנכנסו אויבים לעיר והחריבו בית המקדש, היה חוץ לירושלים יהודי אחד חורש במחרשתו וראה שהפרה שהיה חורש בה הפילה את עצמה לארץ... שמע קול אומר: 'מה לך לפרה? הנח אותה שהיא צועקת על חורבן הבית ועל  מקדש שנשרף היום!' שמע האיש, מיד קרע את בגדיו ותלש את שערו וצעק, ונתן אפר על ראשו ובכה...לאחר ג' שעות עמדה הפרה על רגליה ורקדה ושמחה...שמע קול אומר: 'טעון וחרוש כי בשעה זאת נולד משיח!' שמע האיש, רחץ פניו וקם ושמח הלך לביתו." (מדרש זוטא איכה א').

כלומר, באותו יום בו אירע החורבן נולד משיח שעתיד להביא גאולה. מהפך מדהים המתכתב היטב עם אירוע ייחודי בנדודי בני ישראל במידבר, עת ביקש בלק בן ציפור מלך מואב לקלל את בני ישראל – אלא שהמכשף שגויס לשם כך, בלעם, יצא מברך, כאשר האל שם בפיו מטר מסרים. בין היתר דיבר על חוסנו של עם ישראל שיכול לקום כארי, שהוא סמלו של חודש אב: "הן עם כלביא יקום! וכארי יתנשא!" (במדבר כ"ג, כ"ז).

וד"ר אורן מסיימת את דבריה בנימה אופטימית האופיינית לה: "כאשר בחוץ חם, יבש ואפילו מייאש – הטבע מוסר לנו בדרכו המיוחדת שגם בתקופה הקשה ביותר אפשר לשגשג ואף להתנשא. וגם מהצמחים הפשוטים ביותר, שבצידי הדרכים, ניתן לקבל השראה."

אהבה עד הגג

 חודש אב אינו רק חג האבל והצום. ט"ו באב הוא כידוע חג האהבה, זכר ליום בו יצאו בני ובנות ישראל לחולל בכרמים.

לקראת החג המחודש הזה הגתה עיריית תל אביב-יפו רעיון מקורי: הצעות נישואין על גבי גג בניין העירייה. "רק למלא טופס בקשה – ואנחנו ניתן לט"ו ההצעות הזוכות הזדמנות חד פעמית להכריז על נישואין לאחת או אחד מול כל העולם... החל משעה 21.00 יכריז כל זוג במשך 10 דקות על אהבתו ורצונו להינשא. מזכרת לנכדים."

אין בישראל רישום נישואין בעירייה, אך הצהרת נישואין בעירייה כבר יש.

שיא השיאים

עלוני ספורט אני זורקת כרגיל ישר לסל, אך הנה בחוברת הספורט של "ידיעות אחרונות"  נתקלו עיניי ברשימה בשם "שיא השיאים" ומתחת צילום של אישה קשישה בבגד ספורט במצב ריצה.

זו היתה ג'וליה הופקינס מלואיזיאנה, שקבעה שיא חדש במשחקי ארצות הברית לקשישים: 21.05 דקות במרוצת 50 מטר לבני 90 ומעלה. גברת הופקינס, בת 103(!) גברה על מתחרה צעירה ממנה, בת 91, והפכה לכוכבת של משחקי ארה"ב לקשישים ואף זכתה לכינוי "הוריקן!"

שנים רבות הייתה מורה. כשפרשה לגמלאות החלה ברכיבה תדירה על אופניים ("מכאן רגליי החזקות"). היא זכתה בשתי מדליות זהב ובמדליית ארד לרכיבה באופניים ועברה לריצה. יש לה כבר שיא קודם בריצת 100 מטר באותה קבוצת גיל.

להופקינס אין מאמן. ימים מיספר לפני התחרות החלה להתחמם בריצות קצרות ברחוב הסמוך לביתה. בהישגיה אינה רואה  שום דבר מיוחד. "אז מה אם אני בת 103? שכולם ישמרו על הבריאות!"

"מוריס"

בימוי אורן בן סימון

ישראל 2018

במעין השקה של הסרט "מוריס" הוצע לצופים להתרכז לא בעלילת הסרט אלא בדברי השירה והמונולוגים שלו. ואכן עלילת הסרט (180 דקות סך הכול) דלה מאוד. אך גם דברי השירה והדיבור בכללו דלים לא פחות. שילוב השירה והריאליה ב"מוריס" מתגלה כמשעמם, ועולה תהייה האם שני העולמות – השירה והקולנוע – הם בכלל זיווג מוצלח.

מוריס הוא משורר המפרסם את שיריו בבית הקפה השכונתי. יש לו אהובה דיכאונית והוא מנסה לרפאה דרך שיריו ומילותיו ולעורר בה רצון להתבטא על מכונת הכתיבה. לחברו עדרי, גבר בודד בעל חנות ספרים קטנה, המתוסכל מאי יכולת לכתוב בעצמו, מכיר מורי אישה מחיי הלילה בעיר. הדמויות שטוחות. אין אפילו סצינה אחת המעוררת עניין. ראויים לשבח כלשהו צילומי תל אביב.

בתפקיד מוריס – הבמאי שהוא גם התסריטאי של הסרט, אורן בן סימון, בהופעה נעימה. עדרי הוא איתן סנה, הנער הזכור לטוב מהסרט "אלכס חולה אהבה" (אז היה שמו איתן אנשלך). אחרי 30 שנה חזר לאקרן.

תקוה וינשטוק

* * *

כּוּסִי בַּנְדוּרָה?

מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

חבר ותיק

מבוגר ממני

שהיה רגיל בזונות

סיפר שפעם בעיר התחתית של חיפה

בימי המנדט

השאיר אתנן

אבל הערבייה רחבת השת

שנותרה לשכב במיטה

הנודפת ריח מי ורדים

התריסה נגדו

כּוּסִי בַּנְדוּרָה

כלומר

הכוס שלי לא שווה לך יותר מעגבנייה

והאמירה שלה כל כך מצאה חן בעיניו

ששילש לה את האתנן

וויתר על ארוחת צהריים

2015

* * *

הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

* * *

אהוד בן עזר

ספרי דורות קודמים

פרסום חוזר בסדר אלפא-ביתי של המדור השבועי

שהתפרסם במשך שנים רבות במוסף "ספרות ותרבות" של עיתון "הארץ"

עם תמונות הסופרים

"דרך הטבק"

לארסקין קולדוול

עברית: 1954

פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 7.5.1971

לפני 48 שנים

בדומה ל"מרטין עדן" מאת ג'ק לונדון (נדפס 1909) כך גם ספרו האוטוביוגראפי של ארסקין קולדוול "קרא לכך חווייה" – Call it Experience – שהופיע לראשונה ב-1951, נדפס במהדורת ספרי כיס של Signet Key Book ב-1956, ולא תורגם עד כה לעברית ­ – מעורר את דימיונם של אנשים צעירים שמתעתדים להיות סופרים. דרך שראשיתה מפח-נפש, דחיות מצד עורכים והוצאות-ספרים, חיי רעב ועוני, וסופה – הכרה והצלחה, גם הצלחה כספית, אך גם שיוויון-נפש ועצב.

ארסקין פרסון קולדוול נולד ב-1903 בג'ורג'יה, אשר על עונייה הוא עתיד לספר ב"דרך הטבק". אביו היה כוהן פרסביטֵריאני, ואולם קולדוול הצעיר עמד מנעוריו על כך שחייו עתידים להיות מוקדשים לכתיבה, תחילה כרפורטר צעיר, ואחר כך גם כסופר, וכי פרנסתו תהיה מכתיבה בלבד, או שירעב ויילך לאיבוד. מרצו הבלתי-נילאה, הספֵּק כתיבתו הגדול, והתייחסותו אל קשייו כאל שלבי מאבק לקראת ניצחון בתחרות ספורט, כל אלה מסופרים ב"קרא לכך חווייה". באחד מגלגוליו עסק לפרנסתו בכתיבת ביקורות על ספרים חדשים. הוא היה מקבל כשלושים ספרים חדשים לשבוע, ויותר משהרוויח מכתיבת הביקורות עליהם, הרוויח ממכירתם. כשנאספו אצלו כשלושת אלפי עותקים – פתח חנות ספרים, הושיב בה סטודנטית, בתור זבנית, וכסף הפידיון פירנס תקופת-מה את כתיבתו הספרותית. החנות נסגרה משהחל המלאי אוזל, ואנשים באים בטענות כי אין להשיג בה ספר שנדפס לפני 1926 או אחרי 1928, והמוכרת הצעירה אף היא רצה לספרייה הציבורית ברצותה לקרוא ספר חדש.

את "דרך הטבק", מספר קולדוול, החל כותב בחדר שכור בניו-יורק בראשית שנת 1931, ובכיסו מיספר מועט של דולארים, שהספיקו לו לסרט חדש למכונת הכתיבה שלו, לצרור דפים צהובים, שני עפרונות, ולהתקיימות יומית על לחם וגבינה, בערך של חמישים סנט – שבעה דולארים לשבוע, כולל דמי שכירת חדרו. הדחיפה לכתיבת ספרו היתה ביקור שערך בסוף שנת 1930 בבית הוריו בג'ורג'יה המזרחית. עוניים וניוונם של האיכרים שראה, שדות-הכותן הנטושים, ההתמוטטות הכלכלית של החקלאות הזעירה, וחוסר העבודה. על הדף הראשון רשם את השם "דרך הטבק", על שם דרכים עתיקות ונטושות בג'ורג'יה המזרחית, שעליהן היו מגלגלים חביות ממולאות טבק מן החוות אל נהר הסוואנה. במשך שלושה חודשי עבודה סיים את הטיוטה הראשונה, כשהוא כותב שבעה ימים בשבוע, ניזון על לחם וגבינה, קם מדי צהריים, יושב לכתוב, מטייל מעט בעיר, לפנות ערב, חוזר וממשיך לכתוב עד ארבע לפנות בוקר. כל הסיפור עמד חי לנגד עיניו, ומשום כך גם לא קרא לאחור את מה שכתב – עד שסיים את הרומאן כולו. אבל נהג שלא להניח מידיו פרט בטרם יתקן וישפץ אותו.

כשסיים את הטיוטה הראשונה נותר בידו כסף רק לכרטיס לאוטובוס לחזור לביתו הכפרי במאונט-ורנון. בינתיים נדפסו כמה מסיפוריו בעיתונים, וגם הופיע ספרו "אדמת אמריקה" (לא תורגם לעברית), ומצבו הכספי הוטב, אם כי עתה היה עליו לעמוד בקטילה כמעט מוחלטת של דעת הביקורת על ספרו (וזאת, לאחר שנים שבהן החזירו לו את סיפוריו, לראשונה בצירוף פתק מודפס של נוסח סירוב סטנדרטי, ואחר כך גמלו עימו כמה עורכים חסד וכתבו לו אישית שהוא נעדר כל כישרון ספרותי, וכי מוטב לו למשוך ידו מכתיבה מוקדם ככל האפשר, כי אם ימשיך, יהיה לו כישלונו הסופי והבלתי-נמנע קשה משאת פי כמה וכמה). דברי המבקרים רק חיזקו את דעתו כי לסופר יש אך ורק שתי התחייבויות: כלפי עצמו וכלפי קוראיו, ו"לכן, לפי מיטב אמונתי, המבקרים יוכלו תמיד למצוא נעליים אחרות ללקקן, ואילו הקוראים הם היחידים שיוציאו משפט סופי על ספרי." ("קרא לכך חווייה", עמ' 86). בבית הכפרי במאונט-ורנון עשה לבדו את הקיץ של 1931 כשהוא ישן שמונה שעות ביממה, כותב מחדש שמונה שעות ביממה את הנוסח השני של "דרך הטבק", ושמונה שעות עובד עבודה גופנית, כשהוא מתפרנס על תפוחי-האדמה שזרע וגידל במו ידיו.

שבועיים לאחר ששלח את כתב-היד הגמור נודע לו כי הספר התקבל על-ידי הוצאת צ'ארלס סקריבנר, ועתיד לצאת לאור בראשית 1932. ואכן, מעתה ואילך, יחד עם ספרו הבא "חלקת אלוהים הקטנה" (1933) – מתחיל מסע ניצחונותיו. "דרך הטבק" נמכר עד כה ב-62 מיליון עותקים בעולם כולו, הומחז ועובד לתיאטרון בידי ג'אר קירקלאנד והוצג לראשונה ב-1933. הביקורת לא התייחסה בחיבה להצגה, ממש כשם שקטלה קודם לכן גם את הספר "דרך הטבק", ואף שיודעי דבר ניבאו למחזה שבועיים בברודוויי לכל היותר – הוצג המחזה ללא הפסקה בברודוויי במשך שבע וחצי שנים, ובמשך שבע-עשרה שנה הוצג ללא הפסק, לפחות במקום אחד בעולם. עיבודו למחזה נדפס כספר לעצמו ב-1934, ונעשה לסרט ב-1941. המחזה הוצג גם בתיאטרון "אוהל" עם מאיר מרגלית בתפקיד הראשי.

גיבור "דרך הטבק", ג'יטר לפטר, הוא חוואי עני וחסר קרקע בג'ורג'יה המזרחית, היושב בבית מט לנפול, שכבר אינו שייך לו, בסביבה שהיתה פעם כולה רכוש סבו ומשפחתו, יושב על דרך הטבק הנטושה, מסרב בעקשנות לעבור לעיר ולהיות פועל בבתי החרושת לטכסטיל. חלומו של ג'יטר, מדי אביב – לשרוף את השדות הנטושים, כדי לברא אותם, לקבל הלוואה כדי השגת פרדה, מעט זרעי כותן וזבל חימי – ולהמשיך לפלח ולעבוד את אדמת אבותיו. ואולם חלומו, ככל חייו, חסרי תכלית וממשות הם, לבד ממשות אחת – הרעב. ובשריפת השדות נשרפים לבסוף אף הוא ואשתו, על ביתם, בשנתם.

אל עולם מוזר ושוקע ומנוון זה, שמתואר בנאטוראליזם קשוח, מחוספס וחסר רחמים – מתפרצת "האחות בֵּסי" אלמנה-מטיפה פעורת נחיריים, שיצריה אינם יודעים שובעה, ונושאת לאיש את בנו הצעיר והאחרון של ג'יטר, דייוויד. כדי לפתותו להסכים לשנותיה המרובות ולאפה החסר, היא קונה בכל חסכונותיה מכונית חדשה ומפקידה אותה בידו. המכונית החדשה, שנופלת לידי משפחת לסטר השוקעת, מסמלת את חוסר יכולתם להפיק תועלת כלשהי מכל מה שנופל לידיהם. במשך ימים אחדים נהרסת המכונית כליל, בדרכי הטבק הגרועות והישנות, אף הורגת כושי ודורסת למוות את סבתו של דייוויד.

המכונית החדשה, שמחירה שמונה מאות דולארים, היתה פיתוי עז לבני המשפחה. היא מעניקה להם הרגשת-גדולה ומרחיקה אותם עוד יותר מן המציאות. אך המכונית אינה רק חלום אלא גם אוייב שנוא, באשר היא מסמלת אותו עולם של בתי-חרושת, חוות-ענק ועבדות תעשייתית וחקלאית, שהרסו את בני לסטר ממעמדם והותירו בפניהם ברירה – להתנוון ולהתבהם כליל כאנשים חופשיים-כביכול על אדמתם, או להיעשות עבדי התעשייה בעיר.

סופם של בני לסטר שהם מוכרים את כל חלקיה המיותרים של המכונית כדי למלאותה בדלק, שוברים אותה בהשתמשם בה בחוסר זהירות, כאילו היא בהמת-משא שנואה, ובימים אחדים מאבדת המכונית לגמרי את ערכה ונעשית גרוטאה. המכונית, שבשנות השלושים [למאה ה-20] היא בארה"ב סמל לחוסר יכולתה של התעשייה לשפר את מעמדם של האנשים שנהרסו במשבר הכלכלי, ובהידלדלות החקלאית של החוואות הזעירה – נעשית בארה"ב של שנות השבעים לסמל מזיק אחר, באשר לה ההשפעה ההרסנית ביותר על סביבתה.

על סכנת המכונית אומר סטיוארט יודאל, מי שהיה שר-הפנים בימי הנשיא קנדי: "היא מסמלת את דהירתנו לעבר הגיהינום, לשם הגברת הייצור, הנוחות והניידות, מבלי לחשוב הרבה על המחיר במונחים של אוויר מזוהם, ערים צפופות יתר על המידה, כבישים שורצים תנועה ומאות אלפים של תאונות בכל שנה."

אכן, דרך ארוכה עשתה המכונית מאז הנאטוראליזם הגס והמחאה החברתית של "דרך הטבק" ועד היום. ואולי, בסופו של דבר, לא השתנתה המשמעות שהעניק לה קולדוול בספרו.

* ארסקין קולדוול: "דרך הטבק". רומן. מאגלית ב. עזריאל. הוצאת ש. פרידמן, תל-אביב,  תשי"ד [1954]. 155 עמ'.

* * *

אהוד בן עזר

בעקבות יהודי המידבר

פרק עשרים וארבעה

מבחן-האש ומשפט-צדק בהַדִיֶה. חטיפת השיח' כבן-ערובה. שיחרור עמשי ואבבטן.

 בבוקר היום הרביעי לכליאתם בהדִיֶה, הודיע הצ'רקסי כי מודה הוא לשיח' הרחום ורב-החסד על נכונותו לארח אותם, השניים, ימים ושבועות וחודשים, עד אשר יגיע מקושטא האישור על הכתרתו של השולטן עבד-אלחמיד, ואולם – מעדיף הוא את מבחן-האש על פני ההמתנה הממושכת, ומאוד היה רוצה להוכיח את צדקתו ולקבל את גמליו בחזרה.

השיח' התפלא מאוד על אומץ-ליבו של הזר. כמעט כל הנבדקים באש היו מודים בחטאם, או בשקר שלהם, עוד בטרם הוגשה האבן הלוהטת אל פיהם. שיטת משפט זו הוכיחה עצמה כיעילה ביותר: החוטאים והשקרנים הודו. ואם מישהו התעקש לטעון שהוא חף-מפשע, אזיי –  כלום אינו ראוי לעונש על עיקשותו? וחוץ מזה – מיספר החפים-מפשע היה מועט כל-כך –

זקני השבט שבו נאספו בחצי-גורן, והשיח' הצנום, בעל העיניים השחורות והפזיזות, והאף הארוך והדק, ישב באמצע, הנרגילה לפניו. בתווך הדליק עבד כושי אש בין אבנים כשהוא נופח בה בפיו ומנופף במניפה עשוייה מבסיסה של כף-תמר הגזורה בחצי-עיגול, במקום שהעָלֶה עדיין עבה וחזק. מדי פעם היה מגלגל במלקחי-ברזל, באש, אבנים עגולות, חלקות, מאלה הנמצאות בשפכי-הוואדיות, שזרמי המים שייפון והחליקון במשך מיליוני שנים. פעם גם לקח גחלת במלקחיו והניחה בראש הנרגילה שניצבה לפני השיח', על גבנונית הטוּמְבָּק, זה הטבק המיוחד לנרגילה.

הצ'רקסי ישב זקוף, מודאג ואינו יודע פחד. מודאג היה מדבר אחד בלבד – גורלו של הרוּן הקטן. לידו ישב, שמוט-כתפיים וקשור-רגליים אף הוא, אבו-ג'ילדה המסכן, שהמאסר שבר את רוחו כליל, ואשר התנהגותו במשך שלושת הימים היתה כזו – שהצ'רקסי העדיף את מבחן-האש על פני המשך השהות עימו באוהל אחד.

בטרם הוחל במבחן האש היה על השיח' לשפוט שניים מאנשיו שפצעו זה את זה בסכינים בשעת מריבה על חלקת-מירעה אחת. אחד מנכבדי השבט הוזמן לשמש כמודד רשמי. הוא מדד בחבל-דק את הפצעים לפי אורכם ועומקם, והשיח' קבע את סכום הקנס שצריך לשלם: מנכים את מידת הפצע הקטן ממידת הגדול יותר, והמחבל שגרם לפצע הגדול יותר, משלם את ההפרש. תחילה היה הסכום גדול למדי, כנראה כדי לתת סיפוק לכבודו של הצד שנפגע-יותר. ואולם אחר-כך, בהיעתרו לבקשות השיח' ושאר הנכבדים, ויתרו באי-כוחו של הצד הנפגע על כשני-שלישים מסכום הקנס.

ובינתיים האש בוערת, והאבנים נצלות בה.

"דע לך, עמוסה," אמר ראש-השבט, "כי אין אנו חפצים ברעתך. אם צודק אתה – יוחזרו לך גמלינו-גמליך כפל-כפליים, ותצא לדרכך בכבוד גדול. אך אם שקר בפיך – אַחְרַשׁ, אילם תהיה – כל ימי חייך! – זה משפט המידבר!"

"כדבריך, אבי," השיב הצ'רקסי בהכנעה גמורה. "סובב אני במידבר שנים רבות, והתארחתי אצל שיח'ים נכבדים ומפורסמים, ולא מצאתי בכולם איש חכם כמוך, היודע לשפוט בצדק וברחמים – "

נכונותו היתירה של הצ'רקסי לעמוד במבחן האש לא מצאה חן בעיני השיח'. רגיל היה להתנהגות אחרת לגמרי של המובאים למשפט. ועתה החל חושד שמא דבר סתר כלשהו או תחבולה ערמומית מונחים ביסוד התנהגותו של הזר. אולם להיסוג אחור – לא היה יכול.

אחת האבנים לובנה באש היטב עד כדי היות לה מראה לבן-בהיר כעין האפר, וטיפת מים שהותזה עליה – התאדתה מיד בשריקת תסיסה מאיימת –

השיח' הורה לעבד הכושי להתקרב, בכריעה, אל הצ'רקסי היושב, קשור-רגליים, ולקרב את האבן הלוהטת, הנתונה במלקחיים, אל פיו –

"עוד פעם אחת אשאלך, אתה, הזר – האם נפטר אדוננו השולחן עבד-אלעזיז, יאריך האל את ימיו, ועלה על כסאו אחד המתקרא – עבד-אלחמיד?"

"אחרי אדוננו השולטן עבד-אל עזיז, אַלְלַה יִרְחַמוֹ, אלוהים ירחמו, עלה אדוננו השולטן עבד-אלחמיד, והמטבעות אינן מזוייפות כי נשבעתי, בִּחְיַאתִי, בחיי, וַאללה אִל-עַזִים, באלוהים אדירים, ובִּחְיַאת א-נַבִּי, ובחיי הנביא!"

"ואין אתה חושש, הזר, להושיט את לשונך אל האש?"

"צדיק באמונתו יחיה, ויבוא רשע תחתיו – "

"הביאו את האש לפיו!"

"אבי, בקשה אחת לי אליך, בטרם אגיש בשמחה את לשוני אל אש הצדק היקרה שלך!"

"ומדוע אמלאנה?"

"כי בידיך הרחומות אני. הלא תמיד תוכל לעשות בי ככל שתעלה בחוכמתך הרבה."

"ומה בקשתך?"

"זוכר אתה ששאלתיך, לפני שלושה ימים, על גורלו של הילד שהיה על גבי הגמל הרביעי, בשיירה?"

"כן."

"וזוכר אתה את האיש הזה," הצביע הצ'רקסי לעבר מורה-הדרך, שישב בשיכול-רגליים לצידו, ככל היתר, "נשבע בכל היקר והקדוש לו כי שקר הדבר?"

"אכן כן."

"מתחנן אני בפני רחמיך הגדולים, אבי. הנה יושב לפניך אביו של הילד," הצביע הצ'רקסי לעבר אבו-ג'ילדה השפוף לצידו, "והוא כבר יצא מדעתו מן הצער על אובדן בנו הצעיר. איש עשיר הוא, משרתיו היו שוחטים כל יום כבש למאכל, שדותיו רחבי-ידיים והחורשים בהם רבים, כמו שאומרים: אִ-תַאנִיֶה תִחְמִיס, דַהַב פִי לְ-כִּיס, בחרישה חמישית, זהב בכיס. ועתה מה טעם לחייו?"

"ומה בקשתך?"

"שאל אותו פעם נוספת אם היה ילד בשיירה. ואם יכחיש – ילקק הוא את האש לפניי, ונדע מי מבינינו השקרן!"

השיח' התבונן בזה ובזה וחששותיו מפני איזו תחבולת-עורמה, גברו. ואולם באותו רגע געה אב-ג'ילדה געייה גדולה והשתטח  מעולף על פני הקרקע. וגופו הגדול נשפך ורוטט.

העיף השיח' מבט חודר במורה-הדרך, ואיתות-התשובה שקיבל לא מצא חן בעיניו. בעל ניסיון היה. די היה לו להתבונן בעיני מי שעומד בפני מבחן-האש, ומיד היה יודע אם דובר אמת הוא או שקר בפיו, אם חטא או אם זכאי הוא. ורק את התנהגות הזר, הצ'רקסי, טרם הצליח לפענח.

השיח' ינק עמוקות מתוך פיית הנרגילה שבפיו. המים ביעבעו. דומה היה שהוא שקוע במחשבות רבות. ואז פנה באופן רשמי אל הבידואי הזקן, ושב ושאלו על הילד. הלה חזר ונשבע, בלא הנד עפעף – בכל היקר לו, בחייו ובראשו ובעיניו ובאלוהים אדירים ובחיי הנביא, כי לא ראה שום ילד. וגם כאשר קירב אליו העבד הכושי את האבן הלוהטת, במצוות השיח', לא חזר בו כי בטוח היה שאין זו אלא תחבולה מצד השיח', אדונו, להפחיד את הזר או להפילו בפח.

ואולם, כאשר לפתע נוכח לדעת כי האבן הלוהטת קרבה-ממש והולכת לפיו, והשיח' פוקד עליו להושיט לשונו החוצה – שינה טעמו. תחילה ביקש לדחות מעליו את האבן בטענה שאין זה לכבודו לעמוד למבחן בגלל טענותיו של הזר. ומיד גם הסתבך בדבריו והודה כי זיכרונו בגד בו, אכן – היה ילד בשיירה, ונעלם. ואולי לא ילד היה זה אלא שד.

"מפיל אני בפניך את תחינתי, אבי!" קרא הצ'רקסי, "הנה ראית כי איש אמת אני, ואחד מאנשיך טעה, בגלל חולשת הזיכרון."

דבריו עוררו גיחוך בקרב הנאספים, שהכירו את מורה-הדרך כבעל זיכרון מופלג, היודע גם בלילה, ובעיניים עצומות, את כל נתיבי המידבר.

"הבה נצא אפוא, קודם כל, לחפש את הילד המסכן, ואם תמצאהו – ישלם לך אביו בעין יפה!"

עתה היה השיח' במצוקה קשה. אם אכן דובר אמת הוא אורחו, חייב הוא לנהוג בו מנהג הכנסת-אורחים ולעזור לו למצוא את הילד. (וכנראה באמת עשיר מופלג הוא האב המשוגע הזה, כי אחרת, מאין צימח את כרסו העצומה?) – אך אם משקר הוא, עמוסה? הלא אם יֵצאו אל מחוץ למאהל, רכובים על גבי גמלים, אזיי, גם ברגליים קשורות – יכול הוא להימלט בדרך כלשהי, ואולי גם טומן הוא פח, ומאחורי הגבעות לא ילד מסכן אחד נמצא אלא אורב מחנה רוכבים עזי-נפש מבני יהוד-אל-חייבר, בני-בריתו?

הצ'רקסי עקב בעיניו אחר המתרחש בנפשו של השיח'. עתה מוטל הכול על כפות המאזניים. התצליח תוכניתו?

אך לא.

המים ביעבעו פעם נוספת בנרגילה, והשיח' הפיקח השיב:

"כדבריך נעשה, אורחי, היקר לי כבני, עצמי ובשרי. אך בהבדל אחד – מִן אַוַאל אִ-נַאר, בראשונה האש, וּבַּעַדֵין אִלְ-וַלַד, ואחר-כך – הילד!"

זיעה קרה עלתה במצחו של הצ'רקסי, וזאת למרות החום שהחל מכביד על ישיבתם זו, ללא צל. והוא אימץ כל כוח מוחו לחשוב על איזו תחבולה נוספת, ולשווא. המלקחיים הארוכים, שבינתיים בררו לעצמם אבן חדשה, לוהטת יותר, במקום זו שהצטננה, עשו דרכם לקראתו, כשעיני הכול נשואות אליו ועוקבות אחר כל תגובה מצידו –

הצ'רקסי עצם עיניו והושיט לשונו, לאחר שניסה לשווא להרטיבה ברוק, שיבש בפיו. הוא החליט שכאשר יחוש את החום הלוהט המתקרב אליו – יבעט בשארית כוחותיו בעבד הכושי, ינסה לתפוס במלקחיים, ואז –

תמות נפשי עם פלישתים!

והאבן הלוהטת מתקרבת –

מתקרבת –

מתקרבת –

 אך לא!

–  ברגע האחרון שעט ובא בסערה, מאחורי אחד האוהלים שחורי-היריעות, מגב היושבים, בקול דהרת פרסות – כמין גוף גדול שחלף והטיל צל-לרגע ובהתכופפו חטף את השיח', הפך את הנרגילה, וכבר ניצבה מולם, רוטטת ומזיעה, סוסה לבנה, רחבת חזה וארוכת רגליים ולה ראש קטן וחינני. עליה ניראה רוכב בידואי עז-נפש. מאחוריו, מחזיק במותניו, יושב ילד קטן, שטוף-זיעה ומתנשם מן הדהירה, ועל ברכי הרוכב –

כן, זה היה דאוד אבו-יוסף שהניח על ברכיו לפניו את השיח', שלף חרבו והניח אותה על צוואר השיח', וקרא:

"מי מכם שינסה רק לזוז ממקומו, דם השיח' על ראש יחול!"

והם נשארו על מקומם, נדהמים.

"שחררו את השניים," פקד בהצביעו לעבר הצ'רקסי ואבו-ג'ילדה, הרובץ על האדמה, "השיבו להם את גמליהם והושיבו אותם עליהם ושילחו אותם לדרכם. וכאשר נלך מרחק עישון שלוש סיגריות מתחומכם, אשחרר את השיח' שלכם, ובי נשבעתי כי לא אבקש מכם דבר תמורת שיחרורו!"

תחילה נראה היה שכוחו של הפרש מבגדד, המחזיק בידו בן-ערובה, גדול הוא מכוחם של כל אנשי השבט בְּהַדִיֶה. אך עד מהרה התאספה סביבם טבעת חיצונית של אנשי השבט, מזויינים ברמחים ובחרבות וחלקם אף ברובים תורכיים. הם עמדו, כהי-גלימות ומאיימים, מחכים בסבלנות אין-קץ, ביודעם כי הזמן פועל לטובתם. הפרש עייף. סוסתו מעלה קצף אחר דהירה ממושכת מאוד. והלא נאמר בקוראן: "אַלְלָה מַע אִ-סַאבִּירִין אִזַא סַבְּרוּ," – אלוהים הוא עם הסבלנים, אם יש להם סבלנות.

המצב נראה חמור מאוד. עדיין תיקו, אך לא לאורך זמן. הצ'רקסי התבונן במבט חודר בעיני דאוד אבו-יוסף, כמנסה לנחש מה תחבולתו הבאה, ואילו אבו-ג'ילדה שאל אם הגיעה מכונית-הגלידה! כי נדמה לו שהוא שומע את הפעמון המזמר!

המסכן.

ואז צעק הרוּן לפתע:

"חַיֶה!!!"

כלומר – נחש.

אין יודע עד היום אם באמת ראה הרון נחש ארסי מתפתל על פני חול המידבר, או שהיה זה תכסיס מוצלח מאוד מצידו לעזור לאבו-יוסף, אך עובדה היא שבכך הציל את המצב. כל הבידואים הסתכלו קודם-כל איש-איש לצדדיו, לראות היכן זוחל הנחש, ובאותן שניות גורליות הטיס אבו-יוסף את סוסתו בקפיצה אדירה מעבר למעגל הצרים עליו, ובעוד רגע כבר ניצב על אחת הגבעות הקרובות, ומשם חזר על איומו, והפעם ביתר תוקף! אם מישהו יתקרב אליו – דם השיח' יחול על ראשו!

גם הצ'רקסי לא טמן ידו בצלחת, אלא במלקחיים. במהומה השתלט עליהם ועתה החזיקם בידו, וברור היה כי כל המתקרב אליו מסכן את שתי עיניו, קודם כול.

עתה לא נותרה ברירה לאנשי השבט. הם התירו את שני האסורים, הביאו אליהם את ארבעת הגמלים, ציידו אותם מחדש בכל הכבודה, שעבורה כבר שולם במטבעות הנושאות את חותמו של השולטן עבד-אלחמיד, לעמשי החזירו את רובהו, ושלחו אותם לדרכם מרחק עישון שלוש סיגריות בלוויית שני רוכבים, אשר קיבלו שם לרשותם את השיח' שלהם.

כששיחרר אבו-יוסף את השי'ח נהג בו בכבוד גדול, ונפרד ממנו בחיבוקים ובנשיקות הדדיים. גם הצ'רקסי התייחס אליו בכבוד גדול, והאשים בכול את מורה-הדרך הערמומי, כמאמר הבריות: "אִל-כִּזֶבּ חַבְּלוֹ קַסִיר!" – חבלו של השקר קצר. והשיח', שכבודו הושב לו בעיני שני אנשיו, הציע למסור לידי משחרריו את מורה-הדרך השקרן, ויעשו בו כרצונם. אך הם ויתרו ברוחב-לב על הצעתו הנדיבה, ואיחלו לו הרבה בריאות ואריכות-ימים ומשפטי-צדק לשנים רבות.

המשך יבוא

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אהוד היקר, קראתי בעניין רב את רשימתו של פרופ' אשר מעוז על לבטיה של הציונות הדתית בעניין "מלכות" אישה, וכן, אני מתפעל כל פעם מחדש מידענותו של נעמן כהן, ועל הרוב אני גם מסכים איתו.

 שלך,

משה גרנות

* שלום והערכה למשה גרנות ולאהוד בן עזר. הדברים אודות עמוס עוז שפירסמתם הבוקר בחב"ע 1468 תחת הכותרת: 'בין טרומן לז'בוטינסקי' – מרגשים ומסעירים בהאירם את שחצנות החוגים המטיפים, כמתואר גם במגוון המאמרים בחב"ע היום – לוויתורים כואבים לאויבינו למרות התמדתם בשאיפה להכחידנו.

אותה מגמה התעוררה כבר בשנות ה-20 במאה הקודמת, וביטוי חריף ניתן לה ע"י פרופ' י"ל מגנס ועמיתו ר' בנימין, שפירסם מאמר ב'הארץ' בו הבין והסביר את מניעי הערבים ש'נאלצו' לטבוח ביהודי צפת ועין זיתים, במוצא וביפו, בירושלים ובחברון. 

גם היום כך דוברים רוגל אלפר ועמיתיו, ובדיעבד, למרות המועקה, יש לפעילותם גם תועלת לתקומה הציונית, ע"י הקשחת דעת הערבים, כדברי אבא אבן – 'שלא להפסיד שום הזדמנות להפסיד הזדמנות.'

מכל מקום כך נהג מדי פעם הסופר עמוס עוז, אך גם הביע תרעומת על דבקות הערבים בהשמדת ישראל. אישית, מצאתי סימוכין לעובדה שלכן לא הוענק לו פרס נובל לספרות.  בשעתו הוא היה מיועד לקבלת הפרס, והוזמן לשבדיה לשיחות בנושא. בראיון בטלוויזיה הוא הותקף ע"י המראיינת בטענה שבישראל הורגים ערבים.

בתשובה, הוא הסביר שכישראלים, איננו מטים את הלחי השנייה למכים, וכי איננו הורגים, אלא מתגוננים בחומרה מפני התוקפים אותנו.

הריאיון הסתיים ברוח רעה, ועמוס עוז הוזמן באותו ערב לבירור הנושא אצל רוה"מ אולוף פלמה, שהמשיך לתקוף בנושא. הוא הראה לעמוס עוז תנ"ך, הצביע על הדיבר DO NOT KILL, ושאל מדוע אינכם פועלים כמצווה. עמוס עוז השיב לו שהתרגום בתנ"ך שבידו הינו מוטעה, במקור כתוב 'לא תרצח'!  DO NOT MURDER, ואנחנו איננו רוצחים, אלא מתגוננים מפני תוקפינו.

גם השיחה הזאת הסתיימה ברוח רעה, ופרס נובל לספרות לא ניתן לעמוס עוז.

זאת ועוד, הערכה מיוחדת לך, אהוד, על הפקת חב"ע 1468 בתוכן עשיר ונדיר. וברצוני להביע הוקרה לפרופ' יוסי גמזו על התהודה המרגשת שהעניק באמצעותך לאנשי חיל הים, החיל שיחד עם חיל האוויר, מהווה את חוד החנית הישראלית השלופה למרחקים, בתעוזה ובתחכום עילאי.

במיוחד אני נרגש מהשבחים שהוא מעניק לנועזי שייטת 13, ואציין שמעטים, גם בחיל הים, מודעים לעובדה שהסיבה לכינוי 13, מקורה בפלי"ם. בשעתו, עם התארגנות ותיקי הפלי"ם ליציאה חשאית לאירופה, להדרכת ניצולי השואה במחנות העקורים, להכנתם לעלייה על הספינות ולהעפלתם ארצה – התכנסה חבורת הימאים הראשונה ב-13 בחודש, והורמה כוס יין 'לחיי הספינות שבדרך.'

מאז, בכל 13 בחודש, התכנסו אנשי הפלי"ם בכל אתר, והרימו כוס יין, (פורטו או טוקאי של כרמל מזרחי), בקריאה 'לחיי הספינות שבדרך,' ויוחאי בן נון ז"ל, שהיה מפקד 'החולייה' – נועזי הפלי"ם, לקח איתו את הכינוי 13 לשייטת חיל הים, וזאת לגאוות הוותיקים.

בהערכה,

ברוך תירוש

בוטרוס בפלי"ם, בהעפלה ובהבאת נשק המגן.  

* על הדברים של נעמן כהן  על כך שיונתן זמיר מתבייש בשמו. ילמדנו רבנו נעמן כהן איפה כתב יונתן על כך שהוא מתבייש בשמו? אתה מכיר את יונתן? הוא אמר לך את הדברים האלה? לא באל"ף רבתי. אתה הוגה דברים פרי דמיונך, מצוצים מן האצבע, וכותב אותם כאילו היו מציאות בדוקה!!! אני תוהה, אם גם עם במאמריך האחרים, אתה ממציא עובדות?

ועוד:

השבת לי פעם שאתה כותב את שם המשפחה הקודם רק אם אותו אדם הוא הנושא בפסקה שאתה כותב.  וראה זה פלא: בפסקה שכתבת על יהודה דרורי (שהוא היה הנושא העיקרי בה) – לא השתמשת בשם משפחתו הקודם. אבל כאשר הזכרת את יאיר לפיד ואביגדור ליברמן – מצאת לנכון להזכיר את שמם הקודם... אז במקרה הטוב אתה לא עקבי! ובמקרה הגרוע – אתה מתנשא, ומשתמש בשם המשפחה הקודם כדי לזלזל באותו אדם.

בנדלה

[רות בן-דב קדרי]

ובעניין אחר,

הי אודי,

בקשר ללימוד העברית של קאפקא: היתה לנו מורה לביולוגיה בתיכון בקרית חיים, בשם ד"ר פועה מנצ'ל. היא סיפרה שבהיותה נערה לימדה את קאפקא עברית, והסכום הקטן שקיבלה ממנו תרם לה למחייתה בזמן לימודיה.

בנדלה

* לאהוד ידידי שלום! לעניין "גאווה ובושה" של נעמן כהן בגיליון האחרון: מאחר והתברר סופית שנעמן כהן ממשיך לדבוק בשיגעון הזכרת השמות הקודמים של נשואי כתבותיו, ברור שהמשך ההתנצחות איתו היא מיותרת וחסרת תוחלת וחבל על האנרגיות המושקעות בזה. למיטב ידיעתי – אבי ז"ל היה בשעתו הראשון והיחיד בארץ (1924) בשם זמיר ואין לי על מה להתבייש אלא להיפך.

במיוחד לך, אהוד, כ"שומר החומות" של פתח תקווה, אספר שכאשר סיים אבי את הסמינר למורים בבית הכרם בשנת 1930, היה במשך שנתיים מורה בפתח תקווה. אחד מתלמידיו הקטנים היה ילד בשם עמנואל פשצנר. אבי לימד גם שיעורי מוסיקה ואותו ילד, שהתרשם מאוד משמו של אבי, היה לימים עמנואל זמיר.

ולעניין הצהרת הנאמנות: אהוד יקירי, אתה דואג שמא השתגעתי. ובכן, לא השתגעתי. רגליי נטועות חזק ועמוק בקרקע המדינה ואני יודע ומבין טוב מאוד מה קורה. אני גם בטוח שאתה יודע זאת.

אני מודע לדעותיך ולרגישותך הרבה לגבי ביבי. זה בהחלט לגיטימי ואין בליבי עליך. איש באמונתו יחיה ואיני חושש שמא זה יפגע בחברותנו ובידידותנו רבת השנים. אך עם זאת – אתה נוהג לחוות דעתך על כל נושא שאינך מסכים עימו. אז אולי, מלבד ביקורתך על דבריי, נזכה בכל זאת לדעת גם מה דעתך האישית על הצהרת הנאמנות לביבי שעליה נסוב כל הדיון.

שלך,

יונתן

אהוד: דעתי שזה רק טבעי בפוליטיקה מפלגתית שחברי כל רשימה יהיו נאמנים לעומד בראשה ולא ינסו להדיח אותו תוך שהם נבחרים לכנסת בהנהגתו ובמידה רבה בזכותו. ואני מעדיף שלא לחזור כאן על דעתי על כך שאתה משווה את זה לנאציזם בשנות השלושים!

הרגישות שלי היא לא לגבי ביבי אלא לגבי מדינת ישראל, שבה נערך עליו "ציד מכשפות" משפטי שזה כמו לחתוך לעצמנו את האף!

* לאהוד בן עזר – שלום. התרשמתי מאוד משתי כתבותיה של ארנה גולן על חייהם של עולי תימן, ובמיוחד מזו שסיפרה את תולדות חייה של מתנה, כי זו ממש חתיכת היסטוריה של סיפור. אותי עניין במיוחד הצד ההיסטורי האותנטי של הדברים וארנה גולן גם הצליחה לשמר את שפת הגיבור של מתנה  שתרמה לסיפור.

רק יש לי כמה הערות:

1. אולי מסיפור חטיפתם של היתומים היהודים בידי המוסלמים בתימן צמח הסיפור של חטיפת "ילדי תימן" בארץ? אולי זה המקור?

2. בשנת 1930 עדיין מחנה עתלית כלל לא היה קיים. הוא נבנה רק בשנת 1932 עבור "פלוגות עבודה" של אסירים ולא עבור עולים. רק בשנת 1940 התחיל לשמש כמחנה מעצר למעפילים.

3. גם אני עברתי את מחנה עתלית כילד בהגיעי ארצה וגם אותנו ריססו בדי.די.טי אבל ראינו בזה התנהגות חיובית של מדינה הדואגת לבריאות תושביה החדשים.

4. ואשר לכתבה על דניאל אבהר רק רציתי לציין כי חטיפת הקצינים הבריטים לא היתה ממלון ברחוב הירדן, אלא ממלון "הירקון" שהיה אז ברחוב הירקון 64.

בתודה,

פנחס בן שאול

אהוד: "חטיפת" ילדי תימן היא עלילת דם שאין לה שום יסוד במציאות של היישוב העברי, שקלט את העלייה התימנית במסירות נפש. והרי עד היום לא התגלו ה"חטופים" התימניים האלה, שגילם אמור להיות כבר שבעים ויותר!

למרבה הצער, הרבה תינוקות וילדים תימניים חולים מאוד נפטרו באותן שנים בבתי-החולים ונקברו לעיתים ללא שם ומבלי שהוריהם יכלו לדעת על כך, כי הם התקשו ליצור קשר ולדבר בעברית.

לדעתי אין לעלילת הדם הזו שום קשר לחטיפת יתומים יהודיים בתימן בידי מוסלמים.

* אהוד, מיטב זיכרונך לא במיטבו, כנראה,  בעיקר אחרי כל כך הרבה שנים. ביום שישי אמרו שיש מגעים וכדומה להפסקת אש. ההודעה החגיגית נשמרה לגברת לאחר צאת השבת.

עמוס גלבוע

אהוד: מתוך היומן, 8.8.1970. ו' באב תש"ל. שבת. אתמול בערב, שישי, 7.8, בבית-אורן, ערב על "אנשי סדום".

ב-8 בערב [שישי, 7.8] שמענו את גולדה מאיר מודיעה ברדיו על קבלת הפסקת האש לתשעים יום בין ישראל למצרים, החל מחצות לילה. [אני זוכר שאמרתי לעצמי שההסכם נחתם או הושג בשעה שאני עמדתי וחיכיתי, בטרם שקיעה, בצומת דרך חיפה והדרך לבית-אורן, למכונית שתיקח אותי לקיבוץ].

דיברו כמה חברים, מבוגרים ברובם. הקהל לא היה רב כי רובם הלכו לראות בטלוויזיה את גולדה ודיין, וכך התחיל הערב במאוחר.

חזרתי מאוחר, בשלוש בלילה, לתל-אביב, לאחר שחיכיתי כשעה וחצי בחיפה למונית [שתתמלא] לתל-אביב.

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2226 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,075 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,074 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-89 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,633 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-94 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-73 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-31 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-63 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח-בהקלדה של הלקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

[מיספר הערכים לפי ההתקדמות בהקלדה]

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,240 נמעני המכתב העיתי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל