פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1470

[שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, י"ח באב תשע"ט, 19.8.2019

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: מיכל סנונית: שלושה שירי אהבה. // יוסי גמזו: צָלָ"שׁ לְפָּלֶסְטִינִי יוֹצֵא דֹּפֶן. // אורי הייטנר: 1. שיקום ההסכמה הלאומית. 2. צרור הערות 18.8.19. // יהודה דרורי: 1. לצאת לקרב נגד ה"דמוקרטים" שנגדנו בארה"ב. 2 האידיוטיוּת של נתניהו במיטבו. // שיר לאהובותיי המתות. מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים. // פוצ'ו: בחיי [6]. כ"א. איך דרורה חבקין הציעה לי ולאשתו של מוטקה את המיטה הזוגית שלה. // עירית אמינוף: ט"ו באב. // בן-ציון יהושע: הנזיר – רופא לגוף ולנפש. // הדסה  מור: ההצגה "רומיאו וג'ולייטה" בתיאטרון יפו. // אהוד בן עזר: ספרי דורות קודמים. "פְרֵיָה משבעת האיים" לג'וזף קונראד. עברית: 1932. פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 20.8.1971, לפני 48 שנים. // אהוד בן עזר: בעקבות יהודי המידבר. פרק עשרים וחמישה. ערב שירה עברית עם דאוד אבו-יוסף ליד האוהלים של סימפסון, תומפסון וקירקפטריק, בשערי חייבר, 1875. // אהוד בן עזר: מהי מידת האמת ההיסטורית בבלדה של יורם טהר-לב? [פרסום חוזר]. // ממקורות הש"י.

* * *

מיכל סנונית

שלושה שירי אהבה לט"ו באב

שיחה לילית

א.

הוֹלְכִים לִישׁוֹן, אֲנִי אוֹמֶרֶת.

וְאַתָּה אוֹמֵר, נְדִידַת הַצִּפּוֹרִים מִתְאַחֶרֶת הַשָּׁנָה,

וּפָנַי נוֹדְדוֹת אֶל חֶלְקַת צַוָּארֵךְ.

אֲנִי בְּגַבִּי מַתִּירָה אֶת כַּבְלֵי חָזִיָּתִי,

מְכִינָה אֶת עַצְמִי לִכְבוֹד הַשֵּׁנָה

אֵלֶיהָ אָנוּ הוֹלְכִים יַחְדָּו

לַיְלָה לַיְלָה, שָׁנָה אַחַר שָׁנָה.

כְּשֶׁחֶלְקַת צַוָּארְךָ תֹּאבַד בְּחֶלְקַת צַוָּארִי

נָשׁוּט כִּשְׁנֵי בַּרְבּוּרִים בַּנָּהָר

וַאֲנִי אֲבָרֵךְ אֶת בּוֹרְאִי

עַל שֶׁבְּרָאֲךָ.

ב.

וְהַנָּהָר שִׁירַת בַּרְבּוּר

וְאֵין דִּיבּוּר.

שִׂיחָה שְׁתוּקָה

אִישׁ בְּאִשָּׁה.

בַּרְבּוּר בְּתוֹךְ בַּרְבּוּר

וְאֵין דִּיבּוּר.

באך ואני עושים אהבה

קַח אוֹתִי בָּאךְ

הוֹ נִיגּוּן מְשׁוּבָּח

עַל גַּבֵּי הָעוּגָב נִשְׂתָּרֶע יַחְדָּיו

נִתְאַחֵד תָּו לְתָו

לֹא שִׁיעַרְתִּי שֶׁכָּךְ

אִם תִּכְתּוֹב אוֹתִי בָּאךְ

זֶה יִהְיֶה אֱלֹוהִי

אִם תִּשְׁכַּח אוֹתִי בָּאךְ

תִּשְׁכַּח יְמִינִי

לְצִדְּךָ מִי אֲנִי

לֹא אֶזְכּוֹר גַּם אֶת שְׁמִי

בִּתְרוּעַת חֲצוֹצְרָה

וּבִבְכִי הַכִּינּוֹר

נִשְׁפָּכִים הַצְּלִילִים

בְּאֵין מַעֲצוֹר

פַּרְטִיטוּרָה שֶׁלְּךָ

עַל שַׁדַּי עַל גַּבִּי

אֱלוֹהִים אַתָּה בִּי

בְּמִיסָּה שֶׁמֵּימִית

בַּקּוֹנְצֶרְט הַכָּפוּל

אוֹרָטוֹרְיָה שְׁלֵמָה

הַקָּהָל שֶׁמִּמּוּל

בִּתְנוּעָה שֶׁל מֶחֱוָוה

כְּתִינוֹק שֶׁנִּשְׁבָּה

כְּמִצְוַות אֱלוֹהִים

בְּאָדָם וְחַוָה

בָּאךְ וַאֲנִי עוֹשִׂים אָהֲבָה

ביום בו הפסקתי לאהוב

בַּיּוֹם בּוֹ הִפְסַקְתִּי לֶאֱהוֹב

צָחֲקָה אֵלַי הַשֶּׁמֶשׁ

וְהָיִיתִי חֲדָשָׁה.

חֲדָשָׁה לְעַצְמִי

חֲדָשָׁה לַאֲדָמָה

חֲדָשָׁה לַיָּם.

בַּיּוֹם בּוֹ הִפְסַקְתִּי לֶאֱהוֹב

רִחַפְתִּי כְּיוֹנָה עַל שִׂפְתֵי הָאֲנָשִׁים

וְהֵם, כְּאִילּוּ אָהֲבוּ אוֹתִי

בִּגְלַל שֶׁהִפְסַקְתִּי לֶאֱהוֹב.

וְשׁוּב לֹא הָיִיתִי מְֻּטְרֶדֶת

בִּגְלַל מִישֶׁהוּ שֶׁטָּרַד אֶת מְנוּחָתִי

בְּטֶרֶם הִפְסַקְתִּי

לֶאֱהוֹב.

לְמָחֳרָת הַיּוֹם בּוֹ הִפְסַקְתִּי לֶאֱהוֹב

בִּיקַּשְׁתִּי אֶת נַפְשִׁי לָמוּת

מֵאַהֲבָה.

מיכל סנונית

* * *

יוסי גמזו

צָלָ"שׁ לְפָּלֶסְטִינִי יוֹצֵא דֹּפֶן

בִּמְצִיאוּת מְטֹרֶפֶת שֶׁבָּהּ לְרוֹצְחֵי יְהוּדִים מְשֻׁלֶֶּמֶת מַשְׂכֹּרֶת

מֵרָשׁוּת פָּלֶסְטִינִית וְהֵם  בְּכִלְאָם  נֶהֱנִים מִמִּינֵי הֲטָבוֹת,

בִּפְּסִיכוֹזָה גּוֹרֶפֶת שֶׁבָּהּ בָּעוֹלָם הָעַרְבִי הֲסָתָה בְּלִי בִּקֹּרֶת

וְאֵין סְפוֹר שְׁטִיפוֹת-מוֹחַ יוֹם-יוֹם מַרְעִילוֹת בְּשִׂנְאָה מִילְיוֹנֵי לְבָבוֹת

מִתְבַּלֵּט כְּחָרִיג אֱנוֹשִׁי וְאַמִּיץ סִפּוּרוֹ הַכָּל-כָּךְ יוֹצֵא דֹּפֶן

שֶׁל יָחִיד פָּלֶסְטִינִי שֶׁלֹּא מִצְטָרֵף לְבֻלְמוֹס הַשִּׂטְנָה וְהַדָּם

וּמוֹשִׁיט יְדֵי עֵזֶר מְאֹד לֹא צְפוּיוֹת לְהַצִּיל בְּכָל דֶּרֶך וָאֹפֶן

קָרְבָּנוֹת שֶׁל פִּגּוּעַ טֵרוֹר רַצְחָנִי בְּשָׁמְרוֹ כָּךְ עַל צֶלֶם אָדָם.

מְדֻבָּר כָּאן בְּאִישׁ פָּלֶסְטִינִי שֶׁחַי בְּחֶבְרוֹן וְהֵעֵז לְסַיֵּעַ

בְּנִגּוּד מְפֹרָש לָאִינְסְטִינְקְט הַבַּרְבָּרִי שֶׁל עֵדֶר אֲכוּל מַשְׂטֵמָה

לִשְׂרִידֵי מִשְׁפַּחְתּוֹ שֶׁל הָרַב מִיכִי מַרְק שֶׁנִּרְצַח בְּזָדוֹן מִתְפָּרֵעַ

וּבְכָךְ בְּיוֹדְעִין עַל עַצְמוֹ גָּזַר דִּין שֶׁל נִדּוּי וּרְדִיפָה וְאֵימָה.

זֶה הָיָה עוֹד לִפְנֵי כְּשָׁלוֹשׁ שְׁנוֹת אִיּוּם עַל חַיָּיו שֶאִלְּצוּהוֹ לִבְרֹחַ 

מֵעִירוֹ וְלִהְיוֹת חֲסַר בַּיִת וּמְקוֹר פַּרְנָסָה לְאַחַר שֶׁהֻטְּלוּ

לְבֵיתוֹ לֹא רַק פַּעַם אַחַת בַּקְבּוּקֵי-תַּבְעֵרָה וְדָנוּהוּ בְּכוֹחַ

אוֹתָהּ סְטִיגְמַת-קָלוֹן שֶׁל מַשְׁתַּ"פּ מְשֻׁקָּץ שֶׁעַל שְׁמוֹ שְׁלַל פָנָטִים תָּלוּ

וְהוּא קָם וְנִמְלַט מִדּוֹרְשֵׁי רָעָתוֹ אֶל חוֹף יָם מְבֻדָּד בּוֹ נֶחֱבָּא הוּא

בְּצֵל אֹהֶל, הַרְחֵק מֵאִשְׁתּוֹ וּמִבְּנוֹ, בְּלִי פַּת לֶחֶם וּבְלִי הֲגָנָה

מִנִּקְמַת הֶהָמוֹן עַד אֲשֶׁר אֲסִימוֹן הַמַּצְפּוּן שֶׁזְּמַן רָב הִשְׁתָּהָה הוּא 

כָּאן נָפַל סוֹף כָּל סוֹף וְהִצְלִיחַ לַחְשֹׂף בְּקִרְבֵּנוּ תְּשׁוּבָה הֲגוּנָה

לִמְצוּקַת אִישׁ עַרְבִי בַּעַל לֵב שֶׁנֶּחְלַץ לְעֶזְרַת קָרְבָּנוֹת חַסְרֵי יֶשַׁע

וְחָרִיג זֶה קִבֵּל בִּמְדִינַת יִשְׂרָאֵל זְכוּת תּוֹשָׁב שְׁוֵה-זְכֻיּוֹת וְחָפְשִׁי

עַל אַפָּם וְטֵרוּף חֲמָתָם שֶׁל רוֹדְפָיו מֻלְהָטֵי הַשִּׂטְנָה וְהָרֶשַע

מוּל "עֲלֵיהוּם" מוּסָת בּוֹ נִדּוֹן לִמְשִׁיסַת זְכוּת-קִיּוּם כָּל גִּלּוּי אֱנוֹשִׁי.

זֶהוּ אַקְט מְרוֹמֵם הַמַּנְחִיל גַּאֲוַת יְחִידָה יְהוּדִית וְהוּמָנִית

לַמְּדִינָה וְלָעָם וְרָאוּי שֶׁהַגּוּף הַמֻּפְקָד עַל עִסְקֵי הַסְבָּרָה

יִזְדָּרֵז וְיָפִיץ פָּרָשָׁה זוֹ בַּמֶדְיָה בְּכָל קְצוֹת תֵּבֵל, שֶׁדּוֹמָנִי

שֶׁאֵינָה מַבְלִיטָה נְקוּדוֹת לִזְכוּתֵנוּ בְּכָל כְּלֵי תִּקְשֹרֶת זָרָה.

כִּי גַּם לָנוּ כַּיּוֹם אֵין מַחְסוֹר בְּפָנָטִים אֲשֶׁר מַרְחִיבִים אוֹבְּסֶסִיבִית

אֶת הַשֶּׁסַע הַטְרָגִי הֲרֵה הָעוֹיְנוּת בֵּין יִצְחָק לְאָחִיו יִשְׁמָעֵאל

וְחוֹבָה לְהַדְגִּישׁ כָּל גִּלּוּי בּוֹ גּוֹמְלִים אָנוּ כָּאן בִּרְגִּישׁוּת קוֹנְסְטְרוּקְטִיבִית

לְכָל אוֹת שֶׁל יָשְׁרָה שֶׁטִּיבָהּ וּפִשְׁרָה הֵם כָּבוֹד לִמְדִינַת יִשְׂרָאֵל.

יוסי גמזו

* * *

באבל על מותו

של פרופ' ששון סומך

איש המעלה, חתן פרס ישראל

חוקרו המובהק של נגיב מחפוז

פירסם עשרות ספרים, מאמרים ותרגומים חשובים

שקירבו את הספרות והשירה הערבית לקורא העברי

מורשתו הספרותית והמחקרית תיזכר לעד

בתולדות התרבות הישראלית!

* * *

אורי הייטנר

1. שיקום ההסכמה הלאומית

המהפך המדיני הגדול ביותר בעמדות ישראל בסכסוך עם הפלשתינאים, לא היה הסכם אוסלו, אלא פסגת קמפ-דיוויד בתקופת ממשלת ברק (2000). באוסלו ישראל אמנם הכירה באש"ף ואיפשרה לצבא המחבלים של ערפאת להיכנס ליהודה ושומרון, אך עד נשמת אפו האחרונה רבין דבק בעמדות הטריטוריאליות של מפלגת העבודה ובהסכמה הלאומית הרחבה בישראל. בנאומו האחרון בכנסת ערב הרצח, הוא הציג את מורשתו המדינית שכותרתה "לא תהיה נסיגה לקווי 4.6.67" ותוכנה היה הקווים האדומים במו"מ על הסכם הקבע, ובהם ירושלים השלמה וסביבותיה בריבונות ישראל, בקעת הירדן במובן הרחב של המושג (כלומר כולל המורדות המזרחיים של יהודה ושומרון, עד קו האוכלוסייה הפלשתינאית) – תהיה ישראלית, ויחוזקו גושי היישובים הישראליים ביהודה ושומרון.

בקמפ-דיוויד ריסק ברק את ההסכמה הלאומית ושבר את הקווים האדומים: הציע מדינה פלשתינאית עצמאית על בסיס קווי 4.6.67 (עם "חילופי שטחים" סמליים) ובירתה ירושלים, נסיגה מבקעת הירדן וכו'. אף שהצעה זאת נדחתה בדם ואש ותימרות עשן, אולמרט שב והציע גרסה ותרנית אף יותר שלה, שגם היא נדחתה על הסף.

חרף הדחייה הכפולה, וכיוון שעד כה ישראל לא הציגה רשמית עמדה אחרת באשר לעתיד יהודה ושומרון, ההצעה הזאת היא ההצעה הישראלית האחרונה. וכיוון שזו הצעה הרפתקנית ומסוכנת המנוגדת לאינטרס הלאומי של ישראל, הגיעה העת ליוזמה מדינית ישראלית חדשה.

העקרונות שהציג רבין הם בסיס ההסכמה הלאומית הישראלית שרוסקה. הגיעה השעה לחזור לבסיס הקונצנזוס הלאומי, אולם הפעם בדרך שתעגן אותו באופן מהותי ומשמעותי, באמצעות סיפוח לריבונות ישראלית, כלומר החלת החוק והמשפט הישראלי על בקעת הירדן רבתי ועל גושי ההתיישבות.

חבל הארץ האחרון שסופח לישראל היה הגולן ב-1981. למעלה מ-37 שנים חלפו בין חוק הגולן לבין ההכרה האמריקאית בו. לאורך כל השנים, הכרה בינלאומית בריבונותנו על הגולן, נראתה כחלום בלתי מציאותי.

רבים הסיכויים, שהממשל שהכיר בריבונותנו על הגולן, יכיר גם בריבונות שנחיל על בקעת הירדן ועל גושי היישובים, הפעם בלי שנמתין 37 שנים. מדינאות אמיתית, היא היכולת לנצל שעות כושר לקידום מצבה המדיני של ישראל. ממשל טראמפ מהווה חלון הזדמנויות ליוזמה מדינית ציונית, של סיפוח בקעת הירדן רבתי וגושי ההתיישבות לריבונות ישראל. מן הראוי שלא נחמיץ את ההזדמנות.

סיפוח חלק משטחי יו"ש – אינו רק הצהרה על השטחים שנספח, אלא גם על השטחים שלא נספח. יש בכך אמירה, ששטחים אלה פתוחים למו"מ על גבול השלום, ברגע שיהיה פרטנר ירדני-פלשתינאי לשלום אמת המבוסס על פשרה.

ומה באשר ליישובים המבודדים שמחוץ לגושים? כל עוד אין שלום, אין כמובן מקום לדיון על קיומם ויש לאפשר בהם את החיים הנורמליים. אם וכאשר נדון בשלום אמת, ברור שעקירת יישובים יהודים או ערבים סותרת את עצם המושג שלום. אם יהיה הסכם שלום, יוכלו אותם יישובים לבחור בין מעבר לגוש ההתיישבות הקרוב שיסופח לישראל, או להישאר על מכונם תחת ריבונות זרה.

אני מאמין, שסיפוח בקעת הירדן וגושי ההתיישבות הוא צעד שיחזק את מדינת ישראל, את ריבונותה, את ביטחונה ויחדש את ההסכמה הלאומית הרחבה. צעד כזה עשוי להיות הבסיס המדיני לממשלת אחדות לאומית שבמרכזה כחול-לבן והליכוד. ומן הראוי שדווקא כחול-לבן, שחייבת להשתחרר מלפיתת הקשר הגורדי של הגדרת השווא "גוש מרכז/שמאל" תקדים ותצא ביוזמה ברוח זו.

2. צרור הערות 18.8.19

* אומדן נזק – אני נוטה להסכים עם ההחלטה למנוע את כניסתן של חברות הקונגרס האנטישמיות לישראל, אך יש להודות שזו דילמה לא פשוטה. יש כאן מילכוד. הנזק שהן תעשינה אם תיכנסנה הוא תדמיתי. גם האיסור להכניסן וההון ההסברתי שהן תעשינה מההחלטה הזו, יגרום לנזק תדמיתי. השאלה היא באיזה מקרה הנזק גדול יותר. אין לי תשובה חד משמעית לשאלה.

* אנטי ישראליות – אם יש צורך בהוכחה לעומק השנאה והעוינות של שתי חברות הקונגרס לישראל, זו העובדה שהן שיבחו את מנכ"ל שוברים שתיקה.

* הבריז לה – לאחר קבלת ההחלטה למנוע את ביקורן ב"פלשתין" של חברות הקונגרס, פנתה ראשידה טאליב, חברת הקונגרס האנטישמית המנוולת, לשר דרעי, במכתב שבו ביקשה ממנו להיעתר לבקשתה ההומניטרית לבקר את סבתה בת ה-90, והתחייבה לא לקדם בביקור את אג'נדת ה-BDS האנטישמית. דרעי נענה לבקשה, ואז היא הודיעה שלא תבוא, כי אינה מוכנה לקבל את התנאים של הביקור.

אם היא אינה מוכנה לקבל את התנאים, מדוע פנתה לדרעי בבקשה, שבה התחייבה לקבל את התנאים? אם היא התחייבה לקבל את התנאים, למה ברגע שהתקבלה בקשתה, לפתע היא אינה מוכנה לקבל את הכללים?

מן הסתם, היא פנתה לדרעי כדי שישיב בשלילה, ואז היא תספר על מדינת האפרטהייד הגזענית שאינה מוכנה לאפשר לה אפילו להיפרד מסבתהּ בת ה-90. אבל דרעי הבריז לה, בתבונה.

מה שמלמד על כך שבדילמות מן הסוג הזה, אין פתרון חד-ערכי, ויש לשקול בכל מקרה לגופו אם הנזק של הביקור גדול מן הנזק של הסירוב או להיפך.

* אבירי הזיקפה החדשים – טענה עיקרית המופנית נגד ההחלטה שלא לאפשר לשתי חברות הקונגרס המנוולות להיכנס לישראל, היא ביקורת על הכניעה לטראמפ, בניגוד לאינטרס הישראלי.

כפי שכבר כתבתי, ישראל נקלעה למילכוד, שבו היה עליה לבחור בין רע לרע יותר, ולא ברור איזו החלטה מזיקה יותר. יש סיבות טובות להחלטה לאשר את הביקור ויש סיבות טובות להחלטה לא לאשר את הביקור. אולם עמדתו הנחרצת של טראמפ היא בפירוש אחת הסיבות המצדיקות את ההחלטה שהתקבלה.

בין הסיבות בעד אישור הכניסה, ניתן לציין את התלכדות הצמרת הדמוקרטית להגנת שתי המנוולות, בעוד האינטרס הישראלי הוא לבודד אותן במפלגתן ולחזק את הקשר בינינו לבין המפלגה הדמוקרטיות. אולם בין הסיבות בעד איסור הכניסה, ניתן לציין את עמדתו של טראמפ.

אין לישראל לעולם אינטרס לריב עם נשיא ארה"ב ולסרב לבקשותיו. יש מקרים, שבהם עימות כזה הכרחי, כאשר מדובר באמת באינטרס ישראלי מובהק, כמו ההתנגדות להסכם מינכן ב', המוכר בשם החיבה המכובס "הסכם הגרעין האיראני". גם בעבר ראשי ממשלות ישראליים התעמתו עם נשיאים אמריקאיים, למשל בנושא הכור בדימונה, דרישות של נשיאים לנסיגה ישראלית מהשטחים (למשל, תוכנית רייגן), הפצצת הכור העיראקי או החלת הריבונות הישראלית על הגולן. במקרים האלה, ישראל התעמתה עם נשיאי ארה"ב על נושאים שבנפשנו.

האם נכון שישראל תתעמת עם נשיא ארה"ב על נושא כמו אירוח מנוולות אנטישמיות בישראל? אני לא באמת בטוח שביקורן של השתיים הוא ממש סלע קיומנו.

מוזר, שאלה הנוהגים ללעוג ל"זיקפה הלאומית" כלשונם, כאשר מנהיגים ישראליים מתעמתים עם נשיאים אמריקאיים, הם לפתע אבירי אותה "זיקפה".

ובאשר ליחסים עם המפלגה הדמוקרטית – חובתה של ישראל לפעול ככל יכולתה לשימור התמיכה הדו-מפלגתית בה. אין ספק, שהזהות בין נתניהו וטראמפ פוגעת ביחסים הללו. אולם אי אפשר להתכחש לתמיכתו חסרת התקדים של טראמפ בישראל. האם עלינו לדחות את התמיכה הזאת כדי לשמר את היחסים עם המפלגה הדמוקרטית? כמובן שלא. יש לפעול במקביל, במרץ, לשיפור היחסים עם הדמוקרטים, להשקיע בכך הרבה מאמץ, כולל של ההנהגה הישראלית הבכירה ביותר, כדי להבהיר שישראל אינה מתערבת בענייני הפוליטיקה הפנימית של ארה"ב, אך בכל הקשור לנושאים הנוגעים לה (הכרה בירושלים כבירת ישראל, הכרה בריבונותנו על הגולן, היציאה מהסכם הגרעין האיראני, הפסקת התמיכה בארגון להנצחת הסכסוך במזה"ת – אונר"א ועוד), היא מחזקת את מי שתומך בה, ותשמח מאוד לעמדות דומות של המפלגה הדמוקרטית.

יש לציין שתי התפתחויות חיוביות בתחום התמיכה הדו-מפלגתית בישראל. האחת היא הצבעה ברוב מוחץ, דו מפלגתי, בעד החלטה המגנה את ה-BDS האנטישמי, בקונגרס האמריקאי, לפני שבועות אחדים. השנייה היא ביקור של 70 (!) חברי קונגרס משתי המפלגות בישראל, בשבוע שעבר, שבו הם למדו היטב את צדקתה של ישראל והביעו בה תמיכה משמעותית.

אין ספק שההחלטה לאסור על כניסת המנוולות הזיקה לקשר עם הדמוקרטים. דווקא בשל כך, על ישראל להגביר את מאמציה לחזק את הקשר הזה, למרות המחלוקת.

* המשת"פים – המפגינים נגד היועמ"ש הם המשת"פים של נתניהו וחסידיו, במלחמה נגד מדינת החוק ומוסדותיה. היועמ"ש הוא מצביא המערכה נגד השחיתות ובעד מדינת החוק וטוהר המידות. הוא הנחה את המערכה כולה; חקירות המשטרה, עבודת הפרקליטות וגיבוש כתב החשדות. כמובן שהוא אינו חסין מפני ביקורת; איש אינו חסין מפני ביקורת. גם אני לא שלם עם כל החלטותיו (למשל, ההחלטה לא לחקור את נתניהו בפרשת הצוללות). אבל אין לי ספק שמניעיו ענייניים וטהורים. המפגינים נגד היועמ"ש פוגעים בו ובמעמדו, מחלישים אותו, פוגעים באמון הציבור בו, ובכך מעניקים תחמושת לנתניהו וחסידיו. לא בכדי, נתניהו וחסידיו מציגים שוב ושוב את החלטות היועמ"ש כמושפעות מן ההפגנות וכתוצאה של ההפגנות.

גם הצווחות של המפגינים "נתניהו למעשיהו" הן היפוכה של מדינת חוק. במדינת חוק, השופטים פוסקים את דינו של נאשם וגוזרים את עונשו, על פי הראיות, במשפט שבו נשמעות בכל הרצינות טענות הנאשם ופרקליטיו. מקום שבו הרחוב פוסק דין וגם גוזר דין – אינו מדינת חוק אלא חברת אספסוף ואנרכיה.

יש מקום להפגין נגד ניסיונותיו של נתניהו להעמיד את עצמו מעל החוק, אם באמצעות חוקי מגה-שחיתות או ניצול לרעה של מוסד החסינות. חשוב מאוד להפגין נגד החסינות, נגד ניסיונות ההימלטות של נתניהו מאימת הדין. אך באותה מידה, יש לדרוש משפט צדק, ולגנות מפגינים שמעמידים את עצמם גם כתובעים, גם כשופטים וגם כתליינים.

יש מקום להפגין נגד ההסתה של נתניהו נגד המשטרה, הפרקליטות, היועמ"ש ובתי המשפט. יש מקום להפגין נגד תאוריות הקונספירציה שהוא מפיץ בקרב הציבור על איזו מדינת עומק שבדה מליבו, שכביכול תופרת לו תיקים כדי להדיח אותו. יש מקום להפגין נגד ההשחתה הציבורית שבמעשים אלה. אבל בכל הקשור לחשדות נגד נתניהו, ואולי בעתיד הקרוב אישומים נגד נתניהו, יש לזכור שעומדת לזכותו חזקת החפות, כל עוד לא הורשע. יש מקום להפגין נגד מצב שבו אדם שמסובך בחשדות ואולי בקרוב בכתבי אישום בעבירות חמורות כמו שוחד, מרמה והפרת אמונים יכהן כראש הממשלה, אבל אין מקום להורות לשופטים מה צריכה להיות הכרעתם בדין.

כל כך חשוב לעמוד על ההפרדה בין הנושאים. ומי שמדינת החוק חשובה לו, צריך לגנות את כל הפועלים נגדה, גם כאשר לכאורה הם משני צידי המתרס.

* שאלות קשות – מועמד מס' 10 במרצ שהשתתף בהפגנה האנרכיסטית נגד היועמ"ש (ובעצם נגד שלטון החוק), עוד לא נתן תשובות לשאלות קשות מאוד שהוא מקפיד להתחמק ממתן תשובה עליהן.

* שידרוג – מס' 12 (מתוך 12) בדירוג ראשי הממשלה בישראל שודרג למקום 10 בדירוג מועמדי מרצ.

* רצה להיות ראש לאריות ומצא עצמו כזנב לשועלים – התסריט הזה חוזר על עצמו שוב ושוב. אהוד ברק פורץ בהרפתקה פנטזיונרית, שמסתיימת בפארסה שממנה הוא חוזר כשהזנב מקופל בין רגליו.

הוא האיש שיביא את השלום עם סוריה. ראינו. הוא האיש שבשבוע בקמפ-דיוויד יסיים סכסוך בין מאה שנים עם הפלשתינאים; לשם כך נעקוף את מרצ ושלום עכשיו ונציע לפלשתינאים מה שלא חלמו. ראינו. לשלום ההרפתקה שלו לא הביאה, אלא לנהרות של דם.

אותו דפוס של ברק המדינאי חוזר על עצמו בדמות ברק הפוליטיקאי. במשך שנתיים-שלוש הפציץ אותנו בציוצים ובראיונות בטלוויזיה, בקול תקיף, בסגנון מתלהם, בתנועות ידיים חדות וחותכות. הוא לבד האופוזיציה היחידה הממשית לשלטון. הוא אפילו גידל זקן, כדי לשוות לעצמו דמות – לא של עוד איזה צייצן, אלא של נביא זעם. והוא ישב על פסגת המגדלים, בציפייה שיקראו לו לשוב מן הגלות ולהוביל את המהפכה הגדולה. ומסתבר שישראל לא מחכה לו. אף אחד לא קרא לו. אז הוא קרא לעצמו.

ושוב, עם תוכנית פנזטיונרית, שאפתנית, שהוא היה כל כך משוכנע בהצלחתה. הוא יודיע על כניסתו למרוץ הפוליטי, בראש מפלגת מדף קטנה, ויבהיר שמטרתו היא ללכד את מחנה ה"שמאל-מרכז". מפלגת העבודה ומרצ יפלו שדודים לרגליו, ויעמידו אותו בראשן. במערכת הבחירות הוא ילך בכל הכוח על הראש של כחול-לבן. ילעג לממלכתיות שלהם, לעומת הלוחמנות שלו, עם הרצח בעיניים והסכין בין השיניים. בבחירות מפלגתו תקבל מנדט אחד יותר מכחול-לבן, לנתניהו יהיו פחות מ-61 ממליצים, והנשיא יטיל עליו להקים את הממשלה החדשה, וכראש הממשלה יחזור לנקודה שבה נכשל והפעם יצליח, כבמטה קסם, לפתור בתוך שבוע את הסכסוך הישראלי-ערבי.

וגם הפנטזיה הזאת... איך לומר בעדינות? לא ממש ממש התממשה. משיח בא, אבל אפעס, איש לא מטלפן.

מהר מאוד הוא מצא את עצמו בסקרים עומד בראש מפלגה שאינה עוברת את אחוז החסימה ומידרדרת מסקר לסקר. כדי להציל את כבודו, נותר לברק עוד כדור אחד במחסנית. הכוח שלו היה היכולת שלו, באמצעות ריצה לכנסת שבה הוא לא יעבור את אחוז החסימה, להביא לאובדן 2-3 מנדטים ולהשאיר את השלטון בידי נתניהו. עם נשק יום הדין הזה, הוא האמין, אחת המפלגות תקבל אותו ותחלץ אותו מן הביזיון. כחול לבן לא הנידה עפעף – היא ידעה שמדובר בנטל אלקטורלי. כך גם העבודה-גשר. כדי לקבל מקום ברשימת מרצ, היה עליו להשפיל את עצמו בהתנצלות המביכה בפני ערביי ישראל, על כך שכראש ממשלה עצר את המרד הערבי בשנת 2000. בתמורה, הוא הצליח להתברג במקום העשירי במרצ, ולהכניס את מספר 2 שלו, יאיר ("תהליכים") גולן, למקום השלישי במרצ.

בסקר הראשון מרצ הגיעה למספר דו-ספרתי שהיה מכניס אותו לכנסת, אך מאז היא הולכת ונשחקת, וסביר להניח שגם בבחירות הללו היא תיאבק על אחוז החסימה.

לא רחוק היום, אולי הוא כבר הגיע, שראשי מרצ יבינו שגם מן המקום העשירי, ברק הוא רחיים על צווארם.

* פרובוקציה – צפיתי בשידור המופע של סתיו שפיר בוועדת הבחירות, וממה שראיתי, ומן העובדה שכבר צפיתי במופעים דומים שלה בוועדת הכספים של הכנסת, אין לי ספק שהפרובוקציה היתה מתוכננת מראש, מתוך מטרה שתסולק מן הישיבה. את שלה היא השיגה – עובדה, אין תחנת רדיו או טלוויזיה שלא שידרה את הפרובוקציה.

אני קורא את האוהדים: "סתיו שפיר לא נתנה לכהניסטים לסתום לה את הפה." ואללה? ה"כהניסט" שכביכול ניסה לסתום לה את הפה, הוא שופט בית המשפט העליון חנן מלצר. והפרובוקציה שלה פגעה בכבוד הכנסת, בכבוד ועדת הבחירות ובכבוד השופט.

העיקר שהיא יצאה גיבורה.

* בחזרה לחיקו של עם ישראל – את הסיפור הבא סיפר לי ידידי מאיר אינדור, ראש ארגון "אלמגור". כאשר שר השיכון דוד לוי הגיע להשתתף בטקס הנחת אבן הפינה ליישוב ביתר עילית בגוש עציון, מפגיני שמאל כלאו אותו שעה ארוכה בקרוואן, בהפגנה אלימה, כשהם צועקים "כסף לשכונות, לא להתנחלויות." בראש המפגינים עמד עמיר פרץ. עכשיו הוא כרת ברית עם בתו של דוד לוי, אורלי לוי אבוקסיס.

מכאן אפשר לצאת למקומות שונים, אם אנו רוצים לשוות לסיפור ממד אקטואלי. אפשר לנוד לאורלי לוי שהולכת אחרי מי שנהג כך כלפי אביה. אפשר ללעוג לפרץ על שהוא "מתקרנף" והמיר את המזג המהפכני שלו בפזילה לימין. אבל אני לוקח זאת למקום אחר.

אני מעריך מאוד את המהלך שפרץ עשה. מהלך כפול – הסירוב להתמזג עם מרצ, וההליכה עם אורלי לוי ו"גשר". זהו מהלך חשוב, בכיוון הנכון, שלהערכתי לא יניב הישג אלקטורלי משמעותי בטווח הקצר, אך לטווח הארוך עשוי להציל את תנועת העבודה ממחיקה ולהחזיר אותה למעמד מרכזי בחברה הישראלית. זהו מהלך של הפסקת ההיגררות אחרי השמאל הקיצוני, וחזרה לחיקו של עם ישראל.

פרץ יכול היה לעמוד בראש מרצ רבתי, כשהזנב (היום מקום 10 במרצ) מכשכש בכלב. הוא בחר בתבונה בדרך אחרת.

איני תומך בפרץ ובמפלגתו. השקפותיו המדיניות של פרץ רחוקות ממני ת"ק פרסה. לעמדותיו החברתיות אני דווקא קרוב. אבל אני מאחל למפלגת העבודה-גשר הצלחה בבחירות. אני רוצה לראות אותה שותפה בממשלת אחדות.

עם זאת, הצעד של פרץ מחייב השלמה. ללא חישוב מסלול מדיני מחדש, לא תהיה תקומה למפלגת העבודה.

* יש לו מפלגה – הרוצח יגאל עמיר רוצה להקים מפלגה חדשה. אבל בשביל מה הוא צריך מפלגה, כשיש לו את עוצמה כהניסטית?

* המצפן התקלקל – על פי "המצפן של 'מאקו'" המפלגה המתאימה לי היא "ישראל ביתנו". מצפן קלוקל. אני דבק במצפן שלי, שלעולם לא יגרום לי לתמוך בשרלטן.

* איני זקוק להטפות – כשבתי הגיעה למצוות היא עלתה לתורה, הפליאה לקרוא בטעמי המקרא בפרשה ובהפטרה. בטקסי המצוות שלה ושל הבנים שלי, הנשים והגברים ישבו, כמובן, יחד והנשים היו שותפות מלאות בטקס. אשתי עלתה לתורה, ולא הסתפקה בתפקידה המסורתי של האם, להציץ מאחורי הפרגוד ולרגום את הילד בסוכריות. זה אורח חיי, זאת תפיסתי את היהדות ואני מייחל לכך שכל חלקי היהדות יאמצו את הגישה הזאת.

אבל כשיצאתי נגד פסיקה המנסה לכפות על החרדים חברה מעורבת ולהדיר אותם, למעשה, מן המרחב הציבורי, קיבלתי בתגובה הטפות והסברים כמה רעה הפרדה וכמה טובה חברה מעורבת. ובכן, איני זקוק להטפות ולא להסברים. ובכלל, הדיון אינו על שאלת ההפרדה, אלא על שאלת זכותו של מיעוט שאורח חייו שונה, להיות חלק מן המרחב הציבורי.

בתור ליברל, אני מתנגד לכפיה אנטי-דתית ולהדרת החרדים מן המרחב הציבורי, ששייך להם כפי שהוא שייך לי.

* החלטה פרוצדורלית – הצהלה של תומכי הדרת החרדים מן המרחב הציבורי, בעקבות החלטת בג"ץ לפסול את החלטת שופט בית המשפט המחוזי בנצרת עאטף עילבוני, מוקדמת. בג"ץ לא החליט בעד הדרת החרדים, אלא כלל לא נכנס לסוגיה. החלטתו עסקה אך ורק בשאלה הפרוצדורלית – סמכותו של שופט מחוזי אחד לפסול פסיקה של שופט מחוזי אחר. האמת היא שגם אני, שתומך בפסיקתו של עילבוני, לא הבנתי מאין שאב את הסמכות.

אין לי מושג מה היה מחליט בית המשפט העליון אילו דן בסוגיה העקרונית. סביר להניח שהסוגייה עוד תגיע לפתחו, ורק אז נדע זאת.

אין זה מקרה שדווקא שופט ערבי קיבל את ההחלטה הליברלית הראויה. אך טבעי שמי ששייך למיעוט יהיה רגיש לרמיסת מיעוט אחר וזכויותיו בידי הרוב.

* תרומה בעקבות הרצח – אחרי שקמתי מן השבעה על מות אבי, העליתי רשומה שבה סיפרתי על קבלה שמצאתי, בין מאות קבלות בתא של אבי בבית הכנסת שבו התפלל, על תרומה לישיבת הגולן ב-1976. לרשומה צירפתי את תמונת הקבלה. הרשומה ריגשה את רבני הישיבה. ראש הישיבה הרב מנוביץ' הזמין אותי לביקור בישיבה ולקח אותי לפינה היסטורית בספריית הישיבה, המתעדת את תולדותיה. הוא יודע שאני פריק של תעודות היסטוריות ומוצגים ארכיוניים בכלל ושל תעודות על תולדות ההתיישבות בגולן בפרט, וידע היטב לאיזו קורת רוח יגרום לי. וכך היה.

הביקור עורר בי את התובנה המעניינת הבאה. התרומה של אבי היתה בינואר 1976. חודש קודם לכן, חדרה חוליית מחבלים מסוריה לישיבת הגולן, רצחה שלושה תלמידים ופצעה תלמיד נוסף. כנראה שאבי תרם לישיבה, כדי לחזקה, לאחר הטבח.

* ביד הלשון: העיניים של המדינה – יואב קרן העלה על נס, במאמר ל"ידיעות אחרונות", את תרומתן של התצפיתניות בצה"ל, שבזכותן סוכל, לא בפעם הראשונה, פיגוע קשה בגבול עזה. כותרת המאמר: "העיניים של המדינה."

הביטוי המקורי "העיניים של המדינה" מתייחס לחרמון. טבע אותו לוחם בגדוד 51 של גולני, טוראי בני מסס מטבריה, שהשתתף והצטיין כמאגיסט בקרב העקוב מדם לשחרור החרמון במלחמת יום הכיפורים.

בכתבת טלוויזיה על לוחמי גולני בחרמון, הסביר מסס לכתב הטלוויזיה מיכה לימור את המוטיבציה של חבריו ושלו: "אמרו לנו שהחרמון הוא העיניים של המדינה."

ניסוחו המדויק נטמע במהירות בשפה העברית, כהגדרה לחרמון. בתקופת המאבק על הגולן בשנות ה-90, שזכיתי להיות ממוביליו, הרבינו להשתמש במטבע הלשון הזה לא רק בהקשר של החרמון, אלא של הגולן כולו.

אורי הייטנר

* * *

אהוד: גם מטראמפ צחקו, וגם השמיצו ללא הרף, כאשר בתקופה הארוכה של החקירות שערך נגדו רוברט  מולר, שהיו מלוּות באיומים על הנחקרים, שעלו הון למשלם המיסים האמריקאי – ושלא הניבו דבר, טראמפ טען וחזר וטען: "לא יהיה שום דבר – כי לא היה שום דבר!"

* * *

יהודה דרורי

1. לצאת לקרב נגד ה"דמוקרטים"

שנגדנו בארה"ב

המפלגה הדמוקרטית בארה"ב, אף שנחשבת ליברלית יותר מזו הקונסרבטיבית, הרי שלגבי מדינת ישראל היא מעולם לא האירה לנו פנים. אם נבדוק את הנשיאים ב-70 השנים שחלפו נגלה למשל שהנשיא הארי טרומן, אף שהכיר במדינת ישראל (בלחץ חברו היהודי...) הטיל עלינו אמברגו נשק חמור ביותר דווקא בתקופה בה הערבים ניסו להשמידנו. (האמברגו לא היה נגד מדינות ערב שלחמו בנו...)

הנשיא קנדי איים לנתק יחסים איתנו ולפעול נגדנו אם לא נהרוס את הכור בדימונה, ואת הצביעות של הנשיא קארטר כולנו מכירים מקרוב, אבל הגרוע מכולם – בראכ חוסיין אובמה שהחליט להמליך את איראן הטרוריסטית על המזרח התיכון.. אגב היחידי שהראה הבנה כלשהי לצרכים שלנו היה הנשיא לינדון ג'ונסון – בן לאם יהודייה...

[בדקתי בוויקיפדיה ולא מצאתי סימוכין לכך. – אב"ע].

בעצם אלו שסייעו  לנו יותר מכל הנשיאים היו דווקא הנשיאים הרפובליקנים: ניקסון, רייגן ובוש ובעיקר כיום – הנשיא טראמפ. יהדות ארה"ב באופן מסורתי תמיד הצביעה לדמוקרטים מבלי להתחשב כלל בהתייחסות מועמדם לישראל, ואף שהוזהרנו תמיד שלא לצאת נגד נשיא דמוקרטי, כי זה היה כביכול פוגע בקהילה היהודית הליברלית ביסודה, היה זה ראש הממשלה נתניהו שהראה אומץ לב ונחישות לצאת חוצץ נגד הנשיא אובמה כאשר הוא ראה פגיעה באינטרס קיומי ישראלי בשאלת הסכם הגרעין העלוב והמסוכן עם איראן.

 במשך כל המאה ה-20 הפער האידאולוגי בין הדמוקרטים לרפובליקנים היה ברמה נמוכה אולם מאז שנבחר אובמה, חלה הקצנה (שמאלנית) במפלגה הדמוקרטית, כזו שלא היטיבה עם ישראל, הקצנה שניתן לשמוע הדיה בוושינגטון מהכיוון ה"דמוקרטי" ובעיקר מאמצעי התקשורת שלהם כמו הניו-יורק טיימס, הוושינגטון פוסט והלוס-אנגלס טיימס – וזה לא רק 4 צירות קונגרס איסלמיסטיות תומכות ב-BDS אלא לפחות עוד 16 חברי קונגרס אחרים דמוקרטים מזדהים עם הקיצוניות המוסלמית/השמאלנית שלהן.

היחסים המיוחדים מאד שהתפתחו בשנים האחרונות בין מדינת ישראל לשנוא-נפשם של הדמוקרטים – הנשיא טרמפ – העמיקו למעשה את הקרע שלנו איתם ועם היהודים – וטוב עשינו לבסוף שהודענו לנציגות הטרור הפלסטיני שאין להם רשות כניסה לישראל! עכשיו עלינו לחדד את המסר ולהודיע בכל כלי תקשורת בארה"ב שישראל לא תאפשר כניסה לאף אזרח זר התומך בטרור האיסלמי נגד מדינת ישראל והתומך בהחרמתה.

אנחנו חייבים להקדיש זמן ומשאבים להסברה ממוקדת בארה"ב, שתבהיר שאנחנו לא שונים בגישתנו מגישת ארה"ב – שלא תרשה למשל כניסת תועמלנים איראניים לשטחה. זכותנו לעשות חוקים בהתאם לדרישות הלאומיות שלנו, כאשר אין פה כל עניין של פגיעה בדמוקרטיה, בארה"ב או ביהודים עם פוליטיקה ליברלית...

2. האידיוטיוּת של נתניהו במיטבו...

יש לא מעט אנשים בארץ שחושבים שבנימין נתניהו הוא האיש הכי חכם שקיים אבל מסתבר שאותו מיספר אנשים שחושב כך חי בטעות נוראה... לא ניכנס כאן לכל הבעיות המשפטיות שלו (שאם היה חכם לא היה מסתבך בהן) אלא לפעולה האחרונה שפשוט מדהימה בטיפשותה...

הכוונה לכך שנתן אישור לשתי צירות קונגרס מארה"ב, שתי איסלמיסטיות חברות ה-BDS להיכנס לארץ כדי למקסם את התעמולה שלהן להחרמת ישראל בעולם. להזכיר פה, כי לפני כשנתיים החליטה הממשלה שלא לאשר כניסה לארץ לאויבינו, אנשי ה-BDS –אלו הנלחמים להחרמתנו. החלטה נבונה שקויימה ברובה – אבל, הפעם גם מודיעות הפלסטיניות המתועבות הללו, חברות הקונגרס, כי בדעתן לבוא ובעיקר לסייר בירושלים וביו"ש (בליווי תקשורת כמובן) ואנחנו יודעים שכל הרעל שיצא מפיהן יהיה מופנה כלפינו בכל העולם. אבל רק ביבי לא ראה זאת הוא התלהב כנראה שיגידו בעולם כמה שהוא דמוקרט נהדר – ולכן הרשה את כניסתן עד שאפילו הנשיא דונלד טראמפ (שיש לו עניינים הרבה יותר חשובים ממעקב אחרי שתי הפוסטמות הללו) כתב בטוויטר שלו שכניסתן לישראל מסמנת חולשה של ישראל.

רק אז ביבי קלט סוף סוף את כישלונו, והורה לעצור את כניסתן לארץ. והשמאל משתולל. כמו שנאמר: "גם אכל צפרדעים וגם גורש מן העיר..."

יהודה דרורי

רמת-השרון

אהוד: אני מניח כי בעיניך – כל מה שנתניהו יעשה, ירשה או לא ירשה להכניס את שתי "המחוקקות" המנוולות האלה – פסול, וזה מעיד עליך – יותר משזה מעיד על ראש הממשלה, שפעל ופועל בצורה פרגמטית ובהתחשב בכל הנתונים.

לכל הכרעה פוליטית של נתניהו, גם במקרה הזה, יש מחיר, אבל הצביעות של הדמוקרטים הפרוגרסיביים בארה"ב – חוגגת! "תנו לשתי המחוקקות שלנו, שונאות ישראל – להשתין עליכם בביתכם, בישראל!" כך הם דורשים – ורק אז נכיר במוסריותה של הדמוקרטיה הישראלית!

לכן מי שמבקר את נתניהו על צעדיו אלה – תומך בגלוי בשתי המנוולות שונאות ישראל! כמו שעושים עיתון "הארץ" ועיתונאֵי-הארס שלו ובהם חמי שלו, שדיווחיו העיתונאיים-כביכול נגועים בעיוות המציאות תוך שנאה לישראל –ובתמיכה ב"מחוקקות" המנוולות עומאר וטליב! – ובהבלטת הקרע-כביכול ביחסי ישראל וארה"ב!

* וביהודי ארה"ב אינני מקנא. כל יום, כל חודש, כל שנה שעוברים – הם עלולים להרגיש יותר ויותר בכוחה של השינאה המוסלמית כלפיהם, כאשר המיעוט המוסלמי מתרבה והולך ואילו המיעוט היהודי הולך וקטן, ועליהם ליצור כבר היום הגנה משטרתית וגם  הגנה יהודית-עצמאית חמושה על בתי-הכנסת שלהם.

יום יבוא, וכדבריהם של מרדכי קידר וגיא בכור, אולי לא תהיה ליהודי ארה"ב ברירה אלא לעלות לישראל, שבו יושב כיום הציבור היהודי הגדול ביותר בעולם – כי החיים בארה"ב ייהפכו לבלתי-נסבלים עבור יהודים, אולי גם עבור יורדים מישראל.

ובמי למשל תומך הדמוקרט היהודי האמריקאי, שאם איני טועה, בשעתו היה כאן מתנדב בקיבוץ: "הסנאטור ברני סנדרס, המתמודד על מועמדות המפלגה הדמוקרטית בבחירות לנשיאות ארה"ב, הציע לממשלת ישראל לסרב לקבל את הסיוע האמריקאי המסתכם במיליארדי דולרים מדי שנה, לאחר שסירבה להתיר את כניסתן לשטחה של שתי חברות קונגרס דמוקרטיות שהביעו תמיכה בחרם על ישראל." ["הארץ" באינטרנט. 16.8].

על בומראנג שמעת, סנדרס, שונא ישראל? טיפוסים אוטו-אנטישמיים כמוך מסַכנים לא את ישראל – אלא את יהודי ארה"ב!

* למרות הודעת שר הפנים אריה דרעי אתמול כי טליב תורשה לבקר בישראל מטעמים הומניטריים, חברת הקונגרס רשידה טליב כתבה בטוויטר: "החלטתי שלבקר את סבתי תחת התנאים המדכאים מנוגד לכל מה שאני מאמינה בו. נתתי לעם הפלסטיני תקווה שמישהו סוף סוף יגיד את האמת על התנאים הבלתי אנושיים. אני לא יכולה לאפשר למדינת ישראל לקחת את האור הזה בכך שהיא מעליבה אותי, ולנצל את אהבתי לסבתא שלי בכך שאיכנע למדיניות המדכאת והגזענית שלה." ["הארץ" באינטרנט. 17.8].

מחוקקת? מנוולת! – מעניין מי מממן אותה?

* * *

שיר לאהובותיי המתות

מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

האהובות המתות שלי

עדיין מגרות אותי

כאילו רק אתמול

מוללתי את פטמות

שדיהן המושלמים

והדובדבנים שלהם

תפחו בפי כמו מותק

כמו מותק מאוד

עומד לי כשאני חושב על

האהובות המתות שלי 

והלא הן כבר רק

שלדים ואין בשר על

חלקת חזן הצח 

שהיה משאת נפשי

יקרו לי זיכרונות שדיכן

אהובותיי המתות

משיָקרו לי רגבי עפרכן

באדמת מולדת

ובחלומותיי אני ממשיך

לזיין אתכן ואתן

חיות ואני מאושר

ורק יודע שאם

זה היה להיפך

אתן לא הייתן נזכרות

בי כלל. כּוּסיות.

2008

* * *

אהוד: המרדף המשפטי-משטרתי אחרי נתניהו ומשפחתו [כולל הרדיפה הפומבית, גם בידי התקשורת, של בנו אבנר וגרירתו לבית המשפט!]  כמו גם הזעקה שקמה לנוכח מינויו של מבקר מדינה חדש שאינו מורה לראש הממשלה להחזיר ז'קטים ומכנסיים משומשים שקיבל במתנה ואולי כבר חל עליהם חוק ההתיישנות –

כל אלה גורמים לכך שפחות ופחות אנשים מוכשרים ומתאימים להנהגה ירצו לפנות לפוליטיקה, פן ישתו שם גם את דמם שלהם, כמו המרדף רווי השנאה אחר כל משפחת נתניהו –

הציבור – המוסת על-ידי דמגוגים, ותקשורת שחלקה מושחת – אינו מוכן להבין שדמוקרטיה אינה טלית שכולה תכלת, היא בהרבה מקרים עסק קצת מלוכלך של פשרות ושל תן וקח, ככה היא פועלת בכל מקום, ולא על פי שיגעון גדלות של פרקליטים – אבל עדיין היא טובה יותר מכל שיטת מימשל אחרת,  וישראל היא בין הטובות שבדמוקרטיות בעולם.

קחו לדוגמא את מה שנעשה בלייבור הבריטי כיום, עם האנטישמי תומך הטרור-המוסלמי ג'רמי קורבין בראשו – והכול שם דמוקרטי בתכלית!

* * *

פוצ'ו

בחיי [6]

כ"א. איך דרורה חבקין הציעה לי ולאשתו של מוטקה את המיטה הזוגית שלה

(מוקדש למוטקה נאור ולכל מי שבדיוק היום 19.8.19 חוגג כמוהו את יום הולדתו)

יום אחד מטלפן אלי בחור אחד הקורא לעצמו מוטקה נאור, אומר לי שהוא העורך של "במחנה נח"ל", ורוצה לדבר איתי על רעיון שעלה לו בראש. היה זה בשנות השישים המוקדמות, כשספרי "חבורה שכזאת" הפך לסרט, ומוטקה חשב שיהיה מעניין לפרסם כתבה על אנשי חבורה שכזאת האמיתיים, ולברר מי מהם הוא יוסקה, מיהו יוסלה, יוסי פס ויוסיניו.

הזמנתי את מוטקה אליי לפגישה מקדימה והוא הגיע עם נערה שברירית, זהובת שיער ונעימת  סבר, שלא הוציאה מילה מפיה. כשהכיר לי אותה, אמר לי שהיא במקרה אשתו ובין השאר, היא הפזמונאית של קיבוץ נחל עוז.

מתוך נימוס אמרתי שאני בדיוק כותב תוכנית ללהקת חיל הים ואם יש לה פזמון מתאים, אשמח להציע אותו ללהקה.

אחרי שלושה ימים הגיע אליי בדואר פזמון שמצא חן בעיניי. הוא, ומשפט הסיום שלו, שאמר שכל הנהרות הולכים אל הים, וכל הנערות הולכות אל הימאים. נתתי את השיר לאריה לבנון, שהיה העורך המוסיקלי של התוכנית. הוא כמוני  אהב את השיר, הלחין אותו והלהקה שרה אותו בהתלהבות. היה זה השיר הראשון של לאה נאור שהגיע ללהקה צבאית, בעקבותיו גילתה אותה להקת הנח"ל והביאה לעולם את קרנבל בנח"ל, מקהלה עליזה, סרנדה לעדה ועוד כמה פזמונים שהפכו לנכס לאומי. לא הייתי מכניס את הפרט הזה לספר, אלמלא היה לו גם המשך אינטימי, אחרי הרבה שנים.

ייתכן גם  שלא הייתי מכניס אותו היום ל"בחיי [6]", אלמלא ראיתי שהשבוע חוגג מוטקה נאור את יום הולדתו ה-85, והרגשתי צורך לכתוב ולספר בהזדמנות זאת, משהו על פרנסתם של סופרים בישראל.

כששואלים אותי אם אני סופר ואני אומר כן, אז  המעמיקים שבין החוקרים ממשיכים ושואלים "אז ממה אתה חי?" 

לכל אלה אני מודה ומגלה שזה לא קורה ממכירת הספרים, אלא מדיבורים עליהם. נדמה לי שחוץ מסופרים, אין  עוד בעל מקצוע שמוזמן לבתי ספר כדי לדבר על היצירות שלו, לפרסם אותן לפני תלמידים פעורי פה, ועוד לקבל על זה כסף. 

במסגרת 'סל התרבות' של משרד החינוך והתרבות, בתי הספר מקבלים תמריץ כדי להזמין סופרים למפגשים עם תלמידים, שבדרך כלל לא קוראים ספרים (וכי למה שיקראו אם גם רוב  המורים שלהם לא קוראים?). אי אפשר להתעלם מכך שאנו חיים בתקופת הטלוויזיה והמחשבים, ואת אלה אפשר לראות בלי המאמץ הקשה של הפיכת דפים.

כתבתי עד כה כארבעים ספרים, ולמרות שחלקם היו רבי מכר, אי אפשר להשוות את שכר הסופרים המועט שקיבלתי מהם, לעומת השכר הגבוה שקיבלתי מ'סל תרבות' עבור הרצאה של שעה אחת. לא פלא שכל סופר הנשאל על ידי 'אמנות לעם' אם הוא מוכן להיפגש עם תלמידי בית ספר, לא חושב פעמיים ואומר 'בטח!'

זה גם מה שאמרתי   כשקיבלתי הזמנה ליומיים של מפגשים עם תלמידי בתי הספר בצפת. למפגשים האלה – כך התבשרתי – מוזמנת גם הסופרת והמשוררת הנחשבת לאה נאור. עכשיו שמחתי היתה כפולה ואני הצעתי ללאה שבמקום לנסוע יום אחרי יום בהסעה של 'אמנות לעם', ניסע ביחד במכונית הסובארו שלי, ונישאר לישון בבית מלון בצפת על חשבון 'אמנות לעם'.

לאה אמרה לי שמצידה זה בסדר, אבל ליתר ביטחון היא רוצה לשאול את מוטקה. למזלי הדבר קרה לפני שיצא הספר "בחיי", ועד אז עוד היה לי שם של איש תם וישר ויושב אוהלים (בניגוד ל'עומד אוהלים' שזו התייחסות ציורית המשמשת בעיקר את איגוד החייטים).  

מוטקה טוב הלבב נתן את אישורו לנסיעה ורק ביקש שאנהג בזהירות. אומרים שאין האופה מעיד על עיסתו, בכל זאת אני מוכן להודות ששמעתי בקולו של מוטקה, והתנהגתי בזהירות ללא כל מחשבות פסולות. תעיד על כך לאה, אם היא עוד זוכרת דברים משעממים שאירעו לנו לפני כשלושים שנה.

המלון ש'אמנות לעם' סידרה לנו בצפת היה מלון ישן עם חדרים צפופים, שהמרחק בין מיטה למיטה, היה כעשרה סנטימטרים. מאחר שגם אני וגם לאה,  קיבוצניקים לשעבר, היינו מורגלים לצפיפות שכזאת, לא עשינו מזה עניין, ולא באנו בטענות לאיש. במשך היום הראשון בצפת הספקנו להיות בשני בתי ספר, ואחרי ארוחת הערב הצעתי ללאה שניסע לראש פינה, כי יש לי שם חברה טובה  שפעם כתבתי אתה מחזמר על המורה שמילקיהו, ושמה דרורה חבקין. 

לאה קפצה משמחה ואמרה: "דרורה חבקין! היא גם חברה טובה שלי. יה! כמה אני שמחה לפגוש אותה! יש לך את הטלפון שלה?" 

"לא צריך – אמרתי – ראש פינה מושבה קטנה. כולם מכירים את כולם. שם כבר יגידו לנו איפה היא גרה."

דרורה חבקין עברה לגור בראש פינה אחרי שהתגלתה אצלה מחלת הסרטן והיא, כאשת מלחמות נועזת, יצאה להדביר אותה בעזרת האוויר הבריא של הגליל העליון. את דרורה הכרתי  לראשונה כשהייתי סטודנט בירושלים, ומטעם מנהל הסברה יצאתי להרים את המוראל ליישובי העולים, כשאני  מלווה באקורדיוניסטית שלימדה אותם שירים ישראלים. דרורה סיימה אז את שריותה הצבאי בלהקת הנח"ל וחיפשה כמוני, פרנסות זמניות. חדוות החיים שאפפה אותה ועליזותה הטבעית כבשו את ליבי, ואני הצעתי לה לבוא עימי  לחוג ריקודי עם, שאותו הדריך מרדכי שניידר (מימי) שהיה איתי בפלמח. היתה זו טעות טקטית, כי מימי החתיך הפיל אותה ברשתו כבר במפגש הראשון, ובתום הריקודים, היה הוא זה שליווה אותה חזרה אל ביתה.

חידוש הקשר נוצר אחרי הרבה שנים. היא היתה אז אם לשניים וחברתו של דני ליטני, ואילו אני נשוי לדיצה ואב לשלושה ילדים. שנינו, דרורה ואני, המשכנו במשך השנים להיעזר בפרנסות צדדיות ולהביא נחת למס הכנסה. כך קרה שהוזמנתי יום אחד לכתוב הצגת סיום לתיכון עירוני ט' ודרורה הוזמנה להיות המנהלת המוסיקלית של המופע.

ההצגה, שבתפקיד הראשי 'המורה שמילקיהו' שיחק שוקי וגנר תלמיד י"ב (שהפך במשך השנים לבמאי ידוע)  נחלה הצלחה גדולה והבמאית (שבדיוק עכשיו שכחתי מה שמה)  הציעה לדרורה ולי להפוך אותה למחזמר שיוצג  ב'הבימה'. שמחתי מאוד, הוספתי להצגה עוד פזמונים, וכשדרורה התחילה לעבוד עליהם, נפל עליה האסון הבלתי צפוי וכל הפרויקט נדחה עד שדרורה תחלים.

עוברי אורח הפנו אותנו אל בית ישן בצפונה של ראש פינה. דרורה, שפתחה לנו את הדלת, השמיעה קריאת הפתעה ואני ניצלתי את ההזדמנות שהיא עמדה קצת המומה וחיבקתי אותה ראשון, אחר כך פיניתי את המקום ללאה שחיבקה אותה אפילו יותר זמן ממני.

סימני המחלה כבר נראו על פניה של דרורה, אך צחוקה ועליזותה הטבעית, עדיין שהו עימה והיא סיפרה, עוד ליד הפתח, על הגליל הנפלא, ועל תושבי ראש פינה שאין כמותם.

כשלאה שאלה אותה אם לא קשה לה להיות רחוקה  ממרכז העשייה התרבותית, קטעה אותה ב "מה פתאום?" – היא הגיעה עכשיו לתקופה הכי היפה של חייה. מתי יצא לה עד כה לקום השכם בבוקר ולראות את זריחת השמש הנהדרת מעל הרי הגולן? 

אחר כך, כשצהלת הפגישה נרגעה מעט, שאלה אם אנחנו רוצים לאכול משהו, או קודם לראות את גן התבלינים שלה שעליו גאוותה. 

לאה אמרה שאנחנו באים אחרי ארוחת הערב במלון וכיוון שכך, ירדנו ממרפסת המטבח לחצר הגדולה, שם עזר לנו אור הירח להבחין בערוגות מלבניות הנמשכות עד גדר הבית ממול. בכל ערוגה היה נעוץ  שלט עץ  שעליו נרשם  שם צמחי התבלין הגדלים בה. דרורה נתנה לנו לטעום ולהריח כל תבלין וסיפרה על סגולותיו הרפואיות. שמתי לב שהיא נעזרת בשם המופיע על השלט, כדי להיות בטוחה שהיא לא טועה, אך לא הערתי על כך דבר.

אחרי שגמרנו להתפעל, חזרנו  לדירה אל המטבח הרחב, ושם, לפני שהתיישבתי לשתות קפה עם עוגה שקנינו בצפת, העזתי לשאול איפה השירותים.

בדרך חזרה הצצתי לחדר השינה, שדלתו היתה פתוחה, והתפעלתי מהמיטה הזוגית שמילאה אותו. כאן לא יכולתי להתאפק והתלוננתי לפני דרורה על המלון עם החדרים הקטנים שנתנו לנו, ועל המרחק הסנטימטרי שבין מיטה למיטה.

דרורה טובת הלב תכף הציעה לנו את המיטה הכפולה שלה ואמרה שהיא יכולה לישון בחדר האורחים, במיטה של שירי בתה, שמגיעה רק בסופי השבוע.

אני תכף הסכמתי אבל לאה משכה בכתפיה ואמרה "למה? מה פתאום?"

דרורה לא הבינה ושאלה אם בבית אנחנו לא ישנים ביחד?   

   "אני ופוצ'ו? – התפלצה לאה – מה את מדברת? יא, איך מוטקה יצחק כשאספר לו."    

   דרורה פקחה עיניים ושאלה: "על איזה מוטקה את מדברת?"   

   "מה זה איזה מוטקה? מוטקה נאור, בעלי."

כאן דרורה מרטה את מעט השערות שנשארו לה ואמרה: "אוי! איזו מטומטמת אני. כל הזמן חשבתי שאת אשתו של פוצ'ו. את לאה נאור! הרי אני מכירה אותך!  כתבנו שירים ביחד. גם את מוטקה אני מכירה. את רוצה להגיד שאת ופוצ'ו ישנים באותו חדר במלון. מה? חסרים להם חדרים?"

ואז לאה, שהיא אחת כזאת שלא יודעת לשקר, אולי יודעת אבל לא יכולה, בכל אופן היא מיהרה להכחיש ואמרה שלא היו דברים מעולם. 

דרורה בכל זאת לא ויתרה ואמרה: "אבל פוצ'ו דיבר על עשרה סנטימטרים שמפרידים בין המיטות שלכם. לא? "  

כאן לאה החליטה שהגיע הזמן להשמיץ אותי ואמרה: "מה? את לא מכירה את פוצ'ו? אולי המרחק עשרה סנטימטרים, אבל ביניהם יש קיר שמפריד בין החדרים..." 

כעת מוטקה, ההיסטוריון הלאומי שלנו, בטח מגרד בשיער ראשו הלבן, ושואל את עצמו , מתי היתה רעידת האדמה הגדולה שהרסה בתים וקירות בצפת? האם לפני או אחרי שלאה נסעה לשם עם פוצ'ו, או בדיוק כשהם היו שם בצפת...   

*

בהזדמנות זאת: חומר למחשבה: הוועד להנצחת זכרה של דרורה חבקין: בידי מחזמר שלם על "המורה שמילקיהו" ובו שישה שירים שהולחנו על ידי דרורה חבקין. הטקסט של השירים מצוי בידי, אך את לחני השירים אינני זוכר.  יש להניח שמי שהשתתף בהפקת המחזמר שהוצג בשעתו על ידי תלמידי תיכון ט' ביד אליהו. זוכר עדיין את הלחנים, ואולי ניתן למצוא אותם בעיזבונה של דרורה. במקרה שהשירים יימצאו (אולי מישהו הקליט אותם בשעתו) לא קשה יהיה למצוא זמרים שישמחו להעלות אותם על תקליט ואולי ימצא גם גוף שירצה להפיק את כל המחזמר שבשעתו כמעט עלה על בימת 'הבימה'. הבה נקווה לטוב.

פוצ'ו

המשך יבוא

* * *

אהוד: מהכישלון החרוץ של החוקר רוברט מולר למצוא עדויות מרשיעות נגד טראמפ, כישלון שעלה הון ולא הביא לשום תוצאה – אפשר ללמוד גם על עתיד החקירות וההאשמות נגד נתניהו, שגם הן עלו הון ואולי תסתיימנה באופן דומה!

* * *

עירית אמינוף

ט"ו באב

[א] למרות שיש בארצנו לאחרונה רצון עז לחקות את "ואלנטיין דיי" שנחוג באמריקה ובאירופה, ולמרות שחנויות המתנות והפרחים מצפות להרוויח הון בימים אלה, כמו גם בתי הקפה והמסעדות, צר לי לאכזב אולם לנו אין "יום האהבה" ואין "ואלנטיין דיי", ואין לנו דמות מיתולוגית של ארוס עם חיצי אהבה – הכול חיקוי של אחרים.

[ב]  לנו, לעומת זאת, יש מסורת רבת שנים הנמסרת במשנה מפיו של רבן שמעון בן גמליאל  השני, [בנו של הנשיא רבן גמליאל "דיבנה"]  המוסר מסורות רבות מבית אביו. הוא מוסר על שני ימים טובים בשנה, בהם היו בנות ירושלים יוצאות לחולל בכרמים בלבוש לבן כדי למצוא חתנים. שני הימים הללו הם ט"ו באב ויום הכיפורים [צירוף מוזר ומעניין מאוד].

לגבי יום הכיפורים ההנמקה היא "משום דאית בה סליחה ומחילה" [בבלי תענית]   ולגבי ט"ו באב ראוי לקרוא את מקורותינו. 

[ג] ואם בכל זאת נרצה לנכס לעצמנו חגיגה בנוסח יום האהבה הנחוג בעולם, נוכל לכנות את יום ט"ו באב : "יום הזיווגים".

[כדאי לשים לב שהחג נחוג במחצית החודש כשהלבנה במילואה, כמו חג הסוכות, ט"ו בשבט וחג הפסח. המחשבה על חג הנחוג כשהירח מלא, והבתולות מחוללות בכרמים, מעביר אותנו לסיטואציה של ימים קמאיים, ומאוד ייתכן שעל החגים הקמאיים שנחוגו באמצע החודש, "התלבשו" מאוחר יותר מסורות יהודיות.]

*

המסורת המרכזית מופיעה במשנה במסכת תענית:

אמר רבן שמעון בן גמליאל: לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכיפורים, שבהן בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן שאולין, [שאינם שלהן, ששאלו אותם] שלא לבייש את מי שאין לו.  כל הכלים טעונין טבילה.

ובנות ירושלים יוצאות וחולות [ומחוללות] בכרמים.

ומה היו אומרות? בחור, שא נא עיניך וראה, מה אתה בורר לך.

אל תיתן עיניך בנוי, תן עיניך במשפחה:

"שקר החן והבל היופי, אישה יראת ה' היא תתהלל" [משלי ל"א 1].

ואומר: "תנו לה מפרי ידיה, ויהללוה בשערים מעשיה" [שם, שם 31].

וכן הוא אומר: "צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעיטרה לו אימו ביום חתונתו  וביום שמחת ליבו" [שיה"ש ג' 11]. ביום חתונתו – זה מתן תורה, "וביום שמחת ליבו" זה בניין בית המקדש שייבנה במהרה בימנו, אמן.

משנה, תענית פ"ד מ"ח.

*

אמר רבן שמעון בן גמליאל: לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכיפורים. 

בשלמא יום הכיפורים – [בשל מה יום הכיפורים?] משום דאית בית סליחה ומחילה. [משום שיש בו סליחה ומחילה].

יום שניתנו בו לוחות אחרונות.

אלא חמשה עשר באב מאי היא? [מה היא, מדוע?]

אמר רב יהודה אמר שמואל:  יום שהותרו שבטים לבוא זה בזה...

אמר רב יוסף אמר רב נחמן:  יום שהותר שבט בנימין לבוא בקהל...  

אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן:  יום שכלו בו מתי מדבר.  

עולא אמר:  יום שביטל בו הושע בן אלה פרוסדיות שהושיב ירבעם על הדרכים שלא יעלו ישראל לרגל, ואמר: לאיזה שירצו יעלו...

רב מתנה אמר:  יום שניתנו הרוגי ביתר לקבורה...  

רבה ורב יוסף דאמרי תרוויהו:  [שניהם] יום שפסקו מלכרות עצים למערכה...                                                                             בבלי, תענית ל' ע"ב לא' ע"א.

וכן: בבא בתרא קכ"א ע"א, ע"ב. ירושלמי תעניות פ"ד ה"ז [ס"ח ע"ב].  מדרש איכ"ר פתיחתא ל"ג. מדרש שמואל פרשה ל"ב.

*

"שבהן בנות ירושלים" וגו'.

תנו רבנן: בת מלך שואלת מבת כהן גדול, בת כהן גדול מבת סגן, ובת סגן מבת משוח מלחמה,

ובת משוח מלחמה מבת כהן הדיוט, וכל ישראל שואלין זה מזה, כדי שלא יתבייש את מי שאין לו.

"כל הכלים [הבגדים] טעונין טבילה."

אמר רבי אלעזר: אפילו מקופלין ומונחין  בקופסא.

"בנות ישראל יוצאות וחולות [ומחוללות] בכרמים"

תנא: מי שאין לו אישה נפנה [פונה] לשם.

"מיוחסות שבהן היו אומרות: בחור" וכו'.

תנו רבנן: יפיפיות שבהן מה היו אומרות? תנו עיניכם ליופי שאין האישה אלא ליופי.

מיוחסות שבהן מה היו אומרות? תנו עיניכם למשפחה  לפי שאין האישה אלא לבנים.

מכוערות שבהן מה היו אומרות? קחו מקחכם לשום שמיים, ובלבד שתעטרונו בזהובים.

בבלי, תענית ל"א ע"א.

*

"ומה היו אומרות? שא נא עיניך בחור וראה מה את בורר לך. אל תיתן עיניך בנוי תן עיניך במשפחה כו'"

היתה בתו של מלך שואלת מבתו של כהן גדול, בתו של כהן גדול שואלת מבתו של מלך. הכאורות [הכעורות] היו אומרות: אל תיתן עיניך בנוי.

והנאות היו אומרות: תן עיניך במשפחה.

וכן הוא אומר: "צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה, בעטרה שעיטרה לו אימו ביום חתונתו וביום שמחת לבו." ביום חתונתו – זו מתן תורה. וביום שמחת ליבו – זה בנין בית המקדש שייבנה במהרה בימינו.

ירושלמי, תעניות פ"ד סהי"א ס"ט ע"ג.

עירית אמינוף

* * *

אהוד בן עזר: ה'אני מאמין' שלי

איך להגיע להקלטת דבריי בווידאו:

היכנסו ל-YouTube

היכנסו ל-Search

כִּתבו: אהוד בן עזר

תקבלו בראש הרשימה: סוציאליזציה תרבותית – הסופר אהוד בן עזר

[הרצאה בכנס באוניברסיטת תל-אביב, מאי 2005]

[אין קשר בין הכותרת, שאינה שלי – לבין תוכן דבריי. וכדאי לציין שמעולם לא הוזמנתי לומר את הדברים האלה ברשתות הטלוויזיה הרגילות]

* * *

לשי היקר

ברכות ליום הולדת ה-40!

כולנו מאחלים לך

שתמשיך ושתצליח

יחד עם משפחתך הנחמדה!

* * *

בן-ציון יהושע

הנזיר – רופא לגוף ולנפש

מעבר לרחוב הופיע כמדי ערב שבת חכם מאיר, לבוש קפטן משי לבן ונעלי השבת השחורות שלו בוהקות כראי ומצנפת צמר שחורה מעטרת את ראשו. הוא תקע צפירות עולות ויורדות בחצוצרת נחושת ממורקת, שהבליטה את זקן התיש אשר לו. תקע והכריז: "שבת! שבת! שבת!" חנויות נסגרו בזו אחר זו על מנעול ובריח ואינך יודע אם מפחד השבת או מפחד זקנקנו החצוף של חכם מאיר, התקוע בשולי סנטרו. שריונית בריטית, חמושה בתותח קצר-קנה ובמכונת ירייה, חלפה בטרטור מנועים ועוררה את חמתו של בעל התקיעה, שתקע כנגדה והכריז: "גויים. זרע עמלק. שבת. תיפול עליכם אימתה ופחד." גיחכו השוטרים מצריח השריונית על החצוצרן היהודי, גלגלו אצבע על צדע והפטירו מתוך שפמפם בלונדי: a crazy Jew.

אבות ובנים צעדו בגאון לבית הכנסת לקבל את פני השבת ובידיהם עלי ריחן, גרניום ורוזמרין, שהדיפו ריחות מענגים של שבת. כתייר שבא לראשונה למחוז לא מוכר הביט משה בשכונת מגוריו ובתושביה הצועדים לקבל את פני השבת. לראשונה הבחין בקרעי מרפסות עץ ובכנפי תריסים הנדים הלוך ושוב כפורשים שלום לכל עובר ושב. מבטו קלט אפילו מרפסת ובה עץ לימון שהניב פרי בתוך חבית של דגי הרינג כבושים. ירושלים של שקיעה העצימה את אודם גגות הרעפים ואת גון בתי האבן האפרפרים.

משה צעד וניק, כלבלב תחש, המזכיר נקניקיה גרמנית, נשרך אחריו. הוא הלך והתרחק מן השכונה ופסע לאורך שביל העפר, שבשוליו גדלו פרא עלי חוֹּבֵּיזָה, ירוֹקֶת-החמוֹר, קוצים וברקנים. הבריזות שנישאו מהים הגדול טיפסו ושייטו על פני ירושלים ודלו ממעמקיו של הנער תחושות של  התרוממות נפש, בדומה למקובל צפתי בן המאה השש-עשרה הצועד כרוח היום לקבל את פני השבת ובפיו מתרונן המנון השבת של ר' שלמה אלקבץ:

לְכָה דוֹדִי לִקְרַאת כַּלָּה, פְּנֵי שַׁבָּת נְקַבְּלָה...
לִקְרַאת שַׁבָּת לְכוּ וְנֵלְכָה, כִּי הִיא מְקוֹר הַבְּרָכָה
 מֵרֹאשׁ מִקֶּדֶם נְסוּכָה, סוֹף מַעֲשֶׂה בְּמַחֲשָׁבָה תְּחִלָּה...

ניק נעץ באדוניו עיני אנוש בורקות ושרבב לשון כמו נעתקו המילים מפיו. השניים הביטו זה בזה וחיוך של שמחה משוך על פניהם.

משהגיע הנער אל פסגת הגבנון, לבשה הארץ דמדומי ערבית. קרניים אחרונות צבעו באדום את האופק, רוח ים נישאה מעבר להרים, טפחה על פניו ורפרפה בשערותיו. הנער לא זז ולא נע. הוא עמד מול עץ התאנה, שהניב תאנים בשלות, שיד אדם לא קטפה את פריו. הוא זקף את צווארו והרוח ניפחה את חולצתו והחדירה לגוו צינה של ערבית ירושלמית.

"אווירהּ דירושלים מַחְכִּים... חוסך שבטו – שונא בנו," נזכר במילותיו של המלמד חכם שאול, שמקל חובלים לא מַש מידו. כהרף עין התחלפה התמונה וראה את אבא שב מבית הכנסת, נושא כפות ידיו ושר בקולו הרועם: "שיר השירים אשר לשלמה." משה שר כנער מקהלה בקולו הדק והגבוה. ההרים הדהדו לו בבנות קול כחזן ומקהלה. מבלי משים דמעות זלגו מעיניו והוא לחש לעצמו: 'אבא ואימא מודאגים. אינם יודעים לאן נעלמתי. אבא לא ראה אותי בבית הכנסת ואימא לא ראתה אותי חוזר מבית המרחץ. קילקלתי לאבא ואימא את סעודת השבת. אימא בוכה אל מול הנרות הדולקים ואבא כדרכו כועס. ואולי לא אכפת לאבא ולאימא והם אומרים: ברוך שפטרנו מעונשו של זה.' כך התרוצצו מחשבות במוחו והעכירו את מצב רוחו.

בעודו תוהה ובוהה וכמו משום מקום, מן האופק, נשאה הרוח צלילי קַמַנְצֶ'ה פרסי, שליווה קול טנור עָרֵב לאוזן, הדהד ונישא ברוח. הקול הלך והתגבר, הלך והתחזק, הלך והתקרב. הנער הקשיב ברוב קשב. ניק זקף את אוזניו והשמיע חרחורים שלפני נביחה. משה היסה את הכלב ולחש בינו לבין עצמו: 'אות אלוהים הוא, מלאכי אלוהים ירדו לקבל עמי את השבת, כי מי ילך וישיר במקום נידח בליל שבת?"

חלפו עוד כמה דקות. לאור הירח המכסיף, שהאיר את ירושלים מעל הר הצופים, הבחין משה בצלליתו של סב זקן רכוב על סוס. משקפי כסף דקים וקטנים על קצה חוטמו, ראשו נזירי ותלתלים צחורים משתלשלים מתוך מצנפת שחורה ובידיו כלי מיתר. הנער חרד לבאות. הוא הכיר את האיש המנגן ושר.

'זה דוקטור מוסא הרופא לגוף ולנפש,' לחש לעצמו הנער והסתתר מאחורי עץ התאנה הזקן.

דוקטור מוסא הרכוב על סוס היה דמות ציורית בירושלים. רופא פרסי שלמד רפואה באנגליה. רופא-נזיר המטפל בכל חולה ללא הבדל דת ולאום, אם הפרוטה מצויה בכיסו של המטופל ואם לאו, כי בני אדם באשר הם נולדו בצלם אלוהים. הוא רופא שסומך נופלים וזוקף כפופים. דוקטור מוסא האמין באמונה שלמה שהוא בא לגאול את העולם מידי עצמו.

דוקטור מוסא קרב לאיטו אל התאנה, מנותק כליל מן הסובב אותו, משל ריחף בעולמות עליונים. הפסיק לנגן ולשיר, ירד מעל הסוס וקשר את הסוס לעץ. סמוך למקום המסתור של משה הוא פרס על הארץ שמיכת צמר גסה, כרע ברך כמאמין מוסלמי, הישיר מבט לעבר הירח שהזליף על ירושלים הבהובי מסתורין. הדוקטור שב ונטל את הקַמַנְצֶ'ה ושפך אל הלילה את צליליו:

לְךָ הָאֵל הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא

לְךָ אָכוֹף רֹאשׁ.

לְךָ מֹשֶׁה אֲבִי הַנְבִיאִים

לְךָ אַשְׁפּיל קוֹמָה.

לְךָ יְשׁוּעַ, לְךָ מֻחַמַּד –

לָכֶם קַד אֲנִי קִדָּה

משה לא יכול היה להתאפק. מילות הכפירה שפרצו מפיו של דוקטור מוסא, הכורך את אדון הנביאים עם אבי הנצרות ואבי האסלאם הרתיחו את דמו. ממקום מחבואו גמגם הנער בקול דק וגבוה: "דוקטור מוסא... דוקטור מוסא... למה ועל מה כבוד קדושתו מזכיר את אדון הנביאים שלנו יחד עם נביאי הגויים?"

הקריאה המסתורית שבקעה מעץ התאנה הרעישה את הדוקטור הזקן, שנעמד לרגע על רגליו, פנה ימינה ושמאלה כמחפש את מקור הקול, כרה את אוזניו כאפרכסת  ופקח זוג עיניים תמהות, אולם מיד שב ונפל אפיים ארצה אל מול הקול הדובר אליו. הוא הצמיד את מצחו אל שמיכת הצמר ובקול חלוש אמר: "בשם האל הקדוש, יושב המרכבה וסביבו כרובי-אש, מי הדובר אליי בצל התאנה הקדושה?"

רוח אלוהים לא יצאה מאחורי התאנה, גם מלאכי אלוהים לא הופיעו חבורות-חבורות. רק נער קטן ונחרד, שנדהם מתגובתו המוזרה של הדוקטור, הציץ מאחורי עץ התאנה וגמגם: "דוקטור מוסא! דוקטור מוסא! אני משה, הבן של עמרם ויוכבד הלוי. כבודו מכיר את המשפחה," יצא הנער עם כלבו.

משהבחין הדוקטור בנער הקטן ולרגליו כלב תחש מכשכש בזנבו, פקח זוג עיניים תמהות ועמד ככלי מלא בושה מול הנער שהיתל בו ובנבואותיו ואולם, מזגו הטוב של הדוקטור לא הותיר בו משקע של רוגז. הוא פרץ בצחוק מהדהד, שהלך והתגלגל בינות ההרים. תחילה הביט הנער בזקן בשמץ של חשד, אולם חיש מהר הצטרף לצחוקו הטוב של הדוקטור.

"מה מעשיך כאן?" שאל הדוקטור והנמיך את משקפיו לקצה החוטם בשמץ של משובה וגילה זוג עיניים תכולות גדולות.

"אני," גמגם משה, "אני נער יהודי שיצא לקבל את פני שבת המלכה."

פקח הדוקטור לרווחה זוג עיני סב טובות-סבר ובבת-צחוק אמר: "נו, אני כבר יודע. אתה הוא הנער שהוריו מודאגים מהתנהגותו המוזרה ומבקשים ממני ישע ופדות. כשסיפרו לי הוריך על נטייתך להתבודד ולשקוע בהזיות צחקתי בפה מלא. אמרתי להוריך כי אין זה צחוק של לעג חלילה אלא צחוק של שמחה וסיפוק שאני לא התימהוני היחיד בעולם ויש לי דור המשך."

"דוקטור מוסא, אני מתחנן, אל תסגיר אותי להוריי..."

"אין לי ספק שהוריך עשו את השכונה כמרקחה. הם והשכונה כולה מחפשים בכל פינה את הבן האובד. אתה משבית את ארוחת השבת של הוריך ושל רבים וטובים מבני השכונה שמן הסתם כבר יצאו לחפש אותך. עוד מעט גם משטרת הוד מלכותו תגייס את השוטרים, את הגפירים ואת הגששים הבדואים שלה כדי לחפש עקבותיו של ילד יהודי אובד דרך ובאותה הזדמנות יחשפו גם את מחבואי הנשק והתחמושת של המחתרות. צעירים שחלב אימם על שפתם ילכו לכלא או יצאו לגלות... ואתה משה, שמח וטוב לב, אדיש לנעשה סביבך ונהנה  מהבדידות בחיק הטבע בחברתם המרשימה של כלב חביב ודוקטור זקן ההולך לקבל את פני השבת..."

הדוקטור הפסיק לרגע את דבריו, הביט מזווית עיניו בנער החרד ואמר ברוֹך: "אל-נא תפחד נערי, לא אסגיר אותך להוריך. אלך לכלא בקומה זקופה על שידעתי את מקום המסתור שלך ולא הודעתי לשלטונות. רישיון הרופא שלי יילקח ממני ולאן אני בא?  האם זה המקום שאני ראוי לו לעת זִקְנָה?" 

הדוקטור צבט צביטת חיבה על לחיו של הנער ואמר: "בוא משה, אל תירא ואל תפחד, שב וסעד איתי. אין זאת ארוחת שבת חגיגית שאתה רגיל לה, אדם רעב אוכל כל מה שמגישים לו."

הדוקטור פינה מקום על השטיח והשניים ישבו בשִׂכּוּל רגליים. הוא פתח את תרמילו שלף כמה פיתות אפויות, שהפיצו ניחוחות של תנור מזרחי, הניח על הפיתה בצלצלים ירוקי זנב וזיתים כתושים נוטפים שמן זית, פרוסת גבינה צפתית קשה ומלוחה, בירך ואכל.

"אכול ילד חביב, אכול! לא הרעב ישמע את קול אלוהים."

על אף דלותה של הפת נהנה משה מן המזון. הוא היה תמה מדוע הדוקטור אינו סועד ארוחת ליל שבת כאדם מן היישוב ומעדיף להתבודד בעיצומו של ליל שבת ולאכול לחם עוני. נפלה שתיקה. רק קולות לעיסה ולגימה נישאו ברוח.

"דוקטור מוסא, מה מעשיך כאן בצל עץ התאנה?" הפר משה את השקט.

"אני יושב כאן ומאזין לתפילות בני אדם הנוסקות השמיימה בדרכן אל שער אלוהים. אני מקשיב בתוך הדממה לתפילות היהודים, המוסלמים, הנוצרים, ההינדים והבודהיסטים, עובדי האש... אני מטה אוזן  לתפילות וזעקות של יולדת היושבת על האָבְנַיִים. אני מקשיב לתפילתו של ילד יתום שאביו לא חזר מהמלחמה. אני כורה אוזן לתפילת רעבים וצמאים שאבדו דרכם בישימון המדבר או לאביונים המקוששים מזון בפחי אשפה. אני מקשיב לאלמנה בוכייה המתאבלת על אובדן יקירה ועל דאגתה לשלום יתומיה. אני גם מקשיב לתפילתו-זעקתו של אסיר הנמק בכלא ומצפה לראות אור יום."

"דוקטור, בני אדם מתפללים באלף שפות, באלף נוסחים, במיליוני ניגונים ובאין סוף טקסים. איך אלוהים מתמודד עם כל זה? איך הוא מבין את בני אדם?".

"אלוהים הוא כל יכול. הוא יוצר האדם ויוצר היקום על כל אשר יש בו. תחילה כל הארץ היתה שפה אחת. אחדותם של בני אדם שימשה מנוף למפעל בנייה אדיר שכלל עיר ומגדל, שראשו נישא השמיימה. ההתרברבות של בני אדם שביקשו להיות מעל הבריאה, גרמה לכך שאלוהים פילג את שפתם לשפות רבות אין קץ והפיץ אותם על פני כל הארץ. בזיעת אפם למדו בני אדם את עוצמתו של אלוהים ומאז במקום מאבק באלוהים הם נלחמים זה בזה והורגים זה את זה."

נפלה שתיקה בין הזקן והנער עד שניתן היה לשמוע את צרצור הצרצרים ואת יללות התנים וזאבי הערבות.

"ילדי היקר," נשא דוקטור מוסא עיניו למרחקים, "אתה נער נבון. ילדים בגילך רודפים אחרי כדור ואתה נושא עיניך אל מעבר להרים, אל האופק שהולכים לקראתו ואין מגיעים אליו לעולם. אני יודע שעולמי זר ומוזר בעיניך. אני לא מנסה לשנות את דעתך, אבל אומר לך את אמונתי. לא אחת אני חושב שלעולם הזה ירדו שלושה נביאי אלוהים, מייסדי דתות: משה, ישוע ומוחמד, שמיליוני מאמינים הולכים אחריהם בעיניים עצומות ולא מערערים על מילה מדבריהם, אך השלימות העולמית אינה נמצאת בהם אלא בנביא הרביעי שהעולם טרם הכיר בו. ראה גם ראה: העולם בנוי מארבע רוחות השמים,  מארבעה יסודות נברא העולם, ארבע כנפיים למלאכי אלוהים, ארבע עונות לשנה, לבית ארבעה קירות, לתיבה ארבעה דפנות. כיסא או שולחן עם שלוש רגליים יקרוס וייפול. המשיח הרביעי הוא החולייה החסרה, שתביא שלום עולמי ושלמות עולמית."

"אתה דוקטור מוסא רופא לגוף ונפש ועוזר לנזקקים אולי אתה המשיח הרביעי החסר לעולם?"

"זה ארבעים שנה שאני צועד לקראת השעה הגדולה הזאת. אני מרפא בני אדם בארץ הקודש ומחפש שביל לנפשות בני אדם שנבראו בצלם אלוהים. אולי יום אחד אזכה שגאולתי תצא לאור העולם ו...אולי לא, אך כל עוד הנשמה בקרבי אמשיך לטפל בכל מי שנזקק לעזרתי, תהיה אמונתו אשר תהיה, כי כל המקיים נפש אחת כאילו קיים עולם שלם."

"דוקטור מוסא, אם אמת בפיך, מדוע לא גאלת את האנושות עד היום? נאמר 'אם בגבורות שמונים שנה' ואתה מתקרב לשעה הזאת בחייך."

דבריו של הנער לא הצליחו להקניט את הזקן. הוא חיבק את הנער הצנום ואמר בקול עצוב: "דע לך בני כי גם סנאי זקן מוצא אגוז מזמן לזמן. נכון שצעיר הוא בעל עיניים טובות יותר, אך הזקן מיטיב לראות ממנו.  אם יפה בעינינו אדם צעיר, יפה באותה מידה שאדם זקן יהיה זקן... אני מהרהר על המקריות המוזרה של פגישתנו. ייתכן והפגישה שלנו באה לבשר לי על חילופי משמרות ותפקידי עלי אדמות תם ונשלם. אולי איזה נער תימהוני מכשיר ברגע זה את עצמו לרשת את מקומי. קהלת, החכם באדם, אמר לעת זִקְנתו: טוֹב יֶלֶד מִסְכֵּן וְחָכָם, מִמֶּלֶךְ זָקֵן וּכְסִיל.."

הדוקטור  קם לאיטו ממקום רבצו. אסף את השמיכה, קיפל אותה באיטיות תוך שהוא שקוע במחשבות. לרגע תלה מבטו ברקיע המכוכב ובסהר המאיר באופק את הרי ירושלים. ריחות חריפים של טאבונים הגיעו מכפרים ערביים רחוקים. הדוקטור נשם עמוקות את ריחות הלילה, קלט את קולותיו ולפתע ניתר על סוסו בקלילות של נער צעיר. הסוס צהל מצהלות שמחה, כמו בא להכריז: אני מוכן לצאת לדרך.

הנער שטח את כפות ידיו בתחינה: דוקטור, אל תסגיר אותי להוריי.

"לא אסגיר אותך נער, אך עליך לזכור עצת איש זקן: 'סוף מעשה במחשבה תחילה.' קח את הכלב הנאמן שלך בידך ובוא עלה על הסוס. תמיד תוכל לחזור לעץ התאנה ואנו עוד נשוב וניפגש כאן."

מעבר להרים נשמעו יללות תנים, שדמו לבכיו של תינוק עזוב. ניק הניד את אוזניו הקשובות. עצבות מהולה בפחד ובגעגועים מילאה את ליבו של הנער. ריחות תבשילי השבת שסעדו הבריות במרחקים הציתו את דמיונו ומילאו את פיו ריר. בלב כבד טיפס משה ועלה על הסוס, חיבק את ניק וממעמקיו התפרץ אל הלילה שירו של דונש בן לברט:

דְּרוֹר יִקְרָא לְבֵן עִם בַּת.

וְיִנְצָרְכֶם כְּמוֹ בָבַת.

נְעִים שִׁמְכֶם וְלֹא יֻשְׁבַּת.

שְׁבוּ נוּחוּ בְּיוֹם שַׁבָּת:

הסוס צהל, הכלב יבב חרש, הדוקטור חזר מילה במילה על מילות הפיוט וההרים שבו והדהדו:

 דְּרוֹר יִקְרָא לְבֵן עִם בַּת.

* עיבוד וקיצור של הסיפור 'המשיח הרביעי', שראה אור לראשונה לפני למעלה מחמישים שנה וזכה בפרס האוניברסיטה העברית על-שם הרי הרשון.

בן-ציון יהושע

* * *

הדסה  מור

אהבה בין אויבים

ההצגה "רומיאו וג'ולייטה" בתיאטרון יפו

להגיע לתיאטרון יפו, המגדיר עצמו "במה לתרבות ערבית-עברית", וממוקם  ברחבה יפהפייה  מוקפת מבנים מתקופת התורכים וצמחיה עשירה סביב לה – אתה מגיע לתיאטרון מעולם אחר.  אולם התיאטרון בנוי כמנהרה מוארכת  ותלולה, הכול בסגנון תורכי, עם הקשתות בקירות ובתקרה, הכסאות  מוצבים לאורך הקירות, חמישה מכל צד, ובחזית  האולם  משטח הבמה, שהוא המשכה של הריצפה. אין במה מוגבהת,  הכול בגובה העיניים.

יפו, שאמנם חוברה לה יחדיו עם תל אביב, שומרת בקנאות על צביונה המזרחי-ערבי, על סמטאותיה, מסגדיה, מסעדותיה, מנזריה, עיר  שבה חיים במעורב יהודים וערבים בשכנות טובה, לפחות מעל פני השטח, וכך הוקם התיאטרון, שניכרים בו אמונה ורצון טוב לשלב אמנויות בין  יוצרים יהודים וערבים. לי נראה ש"הצד הערבי" בתיאטרון הוא הדומיננטי, וכי הוא מנוצל, אפילו מתוך כוונות טובות, להבעת  דעות  פוליטיות.

זה, על כל פנים, מה שקורה בהעלאת ההצגה החדשה "רומיאו וז'ולייטה", המבוססת על מחזהו האלמותי של ויליאם שייקספיר "רומיאו ויוליה", אותו עיבד וביים  דורי אנגל. לזכותו של התיאטרון ייאמר, שהוא מעלה מחזות קלאסיים מעולים. בפעם הקודמת, כשצפיתי שם בהצגה   "מחכים לגודו" מאת בקט, נהניתי מאוד מההפקה המקסימה.

הפעם, כשיוליה הפכה להיות ז'ולייטה, היתה בהצגה צרימה מסוימת, גם פיזית מרוב רעש, וגם מהבחינה האמנותית, וגם מן הכוונה המובלטת, להעביר את המסר הפוליטי של היריבות ליריבות בת זמננו בינינו לבין הפלשתינים.

הרעש, שהיה מלווה באלימות ממש, נגרם מהמלחמות שהיו אמורות להתקיים בין שתי משפחות האצולה היריבות, קפולט ומונטגיו. אלא שבמקום להיות צמוד למקור, הפכה היריבות בין המשפחות האיטלקיות, לעוינות פוליטית בין פלשתינים ליהודים, שבהצגה התבטאה במלחמת  גדרות. כמה סימלי! כל התפאורה היתה מורכבת מגדרות ברזל לבנים, ששימשו גם ככלי נשק, גם כגדר מפרידה בין בתים וחצרות. הרבה משמעויות יש למילה "גדר", במיוחד אצלנו הישראלים. גדר הפרדה שתהום רובצת  בין הצדדים  שחיים משני עבריה.

כשהגדר הזו מוחזקת בזרועותיהם החזקות של השחקנים הניצבים זה מול זה משני עברי המתרס ותוקפים בחמת זעם זה את זה עם קריאות שנאה אלה כלפי אלה, הופכת הבמה לשדה קרב צורם אוזניים.

וכיצד מתבטאים שני הצדדים? – בשתי שפות. אכן, שיתוף פעולה תרבותי  במלוא  הדרו: שייקספיר מתורגם כאן לשתי שפות: לעברית ולערבית, כאשר הפלשתינים מדברים ערבית והיהודים משיבים בעברית. לצורך הבנת המדובר הוצב אמנם  מתקן שתירגם את הנאמר  מערבית לעברית,  ולהיפך, אלא שמתקן  התרגום הוצב  עמוק בתוך ה"במה", לא בחזית,  ובלתי אפשרי היה לקרוא מילה מהתרגום. גם לא ליושבי השורה הראשונה.  רק מידיעת הטקסט  המקורי  הבנתי מה קורה במחזה המוצג.

אז זהו. בטקס האירוסין שנערך לז'ולייטה, אותה מגלמת עדי לב, עם פאריס, שמשפחתה כפתה עליה להינשא לו, שבו השתתפו מכובדים  בתלבושות מקוריות מן התקופה, לא רבי ולא קאדי, רק  כמרים לבושים בגדי בישופים נוצריים אך גם  אנשי דת מוסלמים עטויי גלימות מפוספסות עם כפיות לראשם, והטקס התנהל בליווי מוסיקה (מזרחית).

אך הגורל הכתיב את הרגשות אחרת: ורומיאו, לבית מונטגיו, שאותו מגלם  לואיס עבד-אל-משיח, שנכח בטקס, מתאהב  בזו'לייטה, וז'ולייטה אף היא נדבקה בברק האהבה לרומיאו.    ובערב רומיאו מתגנב מבעד לגדרות,  מטפס עליהן מאחת לשנייה עד שמגיע לגדר המרפסת עליה עומדת ז'ולייטה, ובחשאי הוא קורא אליה דברי אהבה, בערבית כמובן, שבתחילה היא נבהלת משמיעתם,  אך כשהיא מבחינה שזהו רומיאו שבו התאהבה,  היא משיבה לו דברי אהבה ושניהם  מגלים את אהבתם זה לזה, הנה שני צעירים שאינם מוכנים לקבל את תכתיבי הוריהם ומשפחותיהם היריבות. לאהבה כידוע אין מחיצות וגדרות. והנה הם מצליחים להתנשק, סצינה מאוד מוחשית, רומיאו מטפס עד לקצה הגדר  וז'ולייטה מתכופפת לעומתו לקבל את נשיקת חייה,  שכידוע, בסופו של דבר, עלתה לה בחייה. אהבה מאכלת וקוטעת חיים. אהבה שהתלבטויות לא מעטות צפות  בעטייה.

וכאן עולה הדילמה הפנימית: "רומיאו רומיאו, למה אתה רומיאו?" שפירושה – למה אתה שייך לצד של האוייב ואנחנו לא יכולים לחיות יחד?

ואז מתחיל להתנהל כל עניין שתיית הרעל, כמו במחזה. קודם ז'ולייטה, שהוריה מאלצים אותה להתחתן עם פאריס, שותה רעל  שאמור לפעול רק לזמן קצוב, על מנת שנישואיה לפאריס יתבטלו עקב מותה, כביכול. אלא שלעג הגורל, או אכזריותו, כשרומיאו בא לקחתה אליו, ורואה אותה מתה לכאורה, מרוב כאבו הוא שותה מהרעל ומת באמת. וכשז'ולייטה מתעוררת ממותה הזמני ומוצאת לידה את רומיאו מת, אף היא, ברוב ייאושה, שותה משאריות הרעל ומתה, הפעם  מוות אמיתי.

כשכל זה נעשה בסגנון  של משפחות בנות ימינו, הוא  מורכב מבכיות ומקינות של האם ושל בני המשפחות המבכות את מתיהן, הכול  בתלבושות פשוטות, ז'ולייטה לובשת מכנסי ג'ינס מהוהים,  והאימהות  בלבוש מסורתי יהודי וערבי, עם מטפחות ראש ובורקות.

מאחר שלא הבנתי אף מילה מהנאמר, כי גם את העברית קשה היה להבין בתוך ההמולה מסביב והמרחק, וההיגוי – אין באפשרותי לשפוט את טיב התרגום, אבל מה זה חשוב, אפילו תרגום מעולה, כשהוא מעובד לתקופה היסטורית אחרת, מאבד את מקוריותו.

הסוף הוא שהאהבה בין שני הנאהבים  מתה.  גם  האהוב הערבי וגם האהובה היהודייה מתים.  מה אפשר להסיק מכך? שהאהבה מתה – ותחי השנאה?

מדכא. מדכא, כי זאת האמת, לפי שעה. השנאה היא זו השולטת על במת ההיסטוריה  הפלשתינית-ישראלית.  כמובן שלא לכך התכוון המעבד והמתרגם דורי אנגל.  לדבריו  זהו ניסיון למצוא גשר  שיגשר בין "שני העמים ושני הלאומים", הפלשתיני והיהודי.  כאילו  שזכויות  מה שהוא קורא "העם הפלשתיני" הינן שוות ערך לזכויות העם היהודי, מהבחינה  ההיסטורית, הדתית והלאומית. אבל  נעזוב פוליטיקה.

באשר לתיאטרון – עצם הרעיון לחבר בין שתי התרבויות עברית-ערבית, ראוי להערכה.   במקום סכינים ופיצוצים – הצגות  של בקט ושייקספיר ומחזאים גדולים אחרים. מפעל מקסים, גם אם פה ושם חורג לעבר ההשלכות הפוליטיות המבעירות את שדות האמנות והתרבות שלנו.  זהו תיאטרון ייחודי,  גם משום שרמת המשחק של כל השחקנים, יהודים וערבים כאחד, היא מצויינת. משחקים מכל הלב, וזה מחמם את הלב.

להמליץ או לא להמליץ? הכול לפי מידת הסקרנות לגבי השעטנז התרבותי, האמנותי, הפוליטי שנעשה כאן.

הדסה מור

* * *

אהוד בן עזר

ספרי דורות קודמים

פרסום חוזר בסדר אלפא-ביתי של המדור השבועי

שהתפרסם במשך שנים רבות במוסף "ספרות ותרבות" של עיתון "הארץ"

עם תמונות הסופרים

"פְרֵיָה משבעת האיים"

לגוזף קונראד

עברית: 1932

פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 20.8.1971

לפני 48 שנים

תיאודור יוזף קוז'אניובסקי, הידוע בשמו הספרותי – ג'וזף קונראד, היה בנו של אציל פולני. הוא נולד ב-1857 במוהילוב ומת בבישופסבורן שבאנגליה ב-1924. הוא למד בקראקוב, חלם להיות ספן ובגיל חמש-עשרה ניסה לברוח מן הבית. בן שמונה-עשרה יצא סוף-סוף למרחב. בשנים 1874-1878 שירת בצי הסוחר הצרפתי, וב-1878 עבר לספינה אנגלית. בשנה זו גם ניסה להתאבד בירייה. הוא הירבה לסייר במימי הודו ואוסטרליה, המשמשים לו זירה לרוב סיפוריו. ב-1884 הועלה לדרגת קברניט בצי-הסוחר הבריטי. ב-1894 פרש מהצי והתגורר בקנט שבדרום-מזרח אנגליה.

"הסקרנות," כתב פעם, "היא הכוח המניע הגדול של שנאה ואהבה." על הים כתב: "הים לעולם אינו משתנה, וכל מעשיו, יאמרו הבריות מה שיאמרו, אפופים ומלופפים מסתורין." ואילו היבשה מהי? – "צביעות של ידידים ותיקים, אוכלי-אדם בעלי-מוסר, הניזונים איש מאסון רעהו." ועל עצמו: "יכולתי למצוא בעולם רק מה שטבוע עמוק בנפשי."

הוא היה רומנטיקן של הים ושל האיים הדרומיים. דווקא הוא, הפולני, נעשה סופר אנגלי-שבאנגלים; אומה זו של יורדי-ים וכובשי-ים, שהגיעה לשיא עוצמתה במאה ה-19, ודאי התרפקה – ועוד תתרפק – על סיפורי עלילותיו, שעולם קולוניאלי שלם של 'אנגליה מלכת-הים', עולם שחלף לבלי-שוב, מתואר בהם.

בעברית הופיעו בשנים האחרונות "לב המאפלייה" ו"לורד ג'ים", ולפני שנים רבות – "המזל שיחק לי", וכן תורגמו סיפורים רבים שלו.

"פְרֵיָה משבעת האיים" (1912,Freya of the Seven Isles), שהופיע לפני כארבעים שנה בהוצאת "אמנות", הוא סיפור שכמעט נשכח מלב קוראי עברית, כשם שנשכחו ספרים רבים וטובים שהופיעו באותה סדרת ספרונים דקים, מכורכים בכריכת-בד ורדרדה.

קונראד הוא אמן-הפתיחוֹת בסיפור, ורב-אמן במיבנה ספריו. יש שהסיפור עובר בפתיחתו מכלי אל כלי דרך שלושה מספרים, עד שמגיעים לעיקרו, ואחר כך מוסיפות ההתקשרויות בחזרה אל סיפורי-המסגרת – גוון מרתק ומפתיע לעלילה.

"לורד ג'ים", למשל, נפתח בנקודה מסויימת ב"הווה", במסיבת אנשים שמספרים על עברו של הגיבור. ואולם בשליש האחרון של הספר מסתיימת המסגרת ואנו נכנסים ל"הווה" חדש, זה של הגיבור עצמו, עד לסוף הספר.

גם ב"פריה משבעת האיים" פותח קונראד בסגנונו האופייני – מכתב מאת ידיד ישן וחבר-למסע, שחצה עימו את מימי חצי-הכדור המזרחי. על הידיד עצמו אין אנו יודעים דבר. חשובה רק הערת אגב שלו בדבר נלסון (או נלסן) הזקן. הערת-אגב זו מעוררת את זיכרונותיו של המספר, אותם הוא מוסר בשלושת הפרקים הראשונים של הסיפור, המאורעות המתרחשים מן הפרק הרביעי ואילך הם מן התקופה שלאחר עזוב הסופר את איי הודו המזרחית שבשלטון הולנד, מה שקרוי כיום אינדונזיה (סומטרה, סלבס ובורניאו). לכאורה נדמה שכאן חטא המספר לחוקיות יצירתו, והמספר שבפתיחה התחלף במספר אובייקטיבי, יודע-כול, כאילו מעבר להנחה הראשונה של הסיפור – אך לא, מתברר כי שניים וחצי הפרקים הבאים הם-הם המכתב האחרון שנתקבל בראשית הסיפור ממקסאר, בירת סלסבס. ובחצי הפרק האחרון – זה מתרחש, כדרכו של קונראד, ב"הווה" – נפגש המספר בפנסיון שברובע שוקע בלונדון עם נלסון (או נילסן) הזקן, והלה מספר לו את סוף העלילה, מות בתו, פריה, וטירופו של אהובה, ג'ספר.

עד כאן מיבנה הסיפור, שאפשר ללמוד ממנו הרבה, ואילו מבחינת פנימיותו מבטא הסיפור את קונראד במיטבו. פריה, בתו של נלסון (או נילסן, קונראד שומר על הבחנה זו במשך כל הסיפור), היא יפהפייה זהובת-שיער, המתגוררת עם אביה, שהוא ספק דני ספק אנגלי, באחוזת-טבק, באי קטן, לחוף מפרץ מקסים, השייך לקבוצת האיים הנמצאת צפונה מבנקא והנקראת "שבעת האיים". נלסון חי בפחד מתמיד מפני השלטונות ההולנדיים, פן יתאנו לו ויגרשוהו מאחוזתו. המסקירק, מפקדה של ספינת-תותחים הולנדית, שתפקידה להשגיח על ספינות המסחר המהלכות במימי קבוצת האיים, קונה לעצמו כוח שלטון על נלסון, ומרבה לבקרו משום משיכתו אל פריה היפה, והצעירה ממנו בשלושים שנה.

ג'ספר, צעיר אנגלי, אהובה של פריה, הוא בעל ספינת-מפרש בעלת שני תרנים – בריגה [סוג ספינה?] ו"בוניטו" שמה, צבועה כולה בלבן ובחרטומה קו של זהב. בספינה זו הוא עורך מסעות במעלה נהרות, בקרב ילידים פראיים, מהם אוכלי-אדם, ועוסק במסחר. פריה אולי לא נולדה על הים, אבל עד לשנת השתים-עשרה לחייה נמצאה יחד עם הוריה במסעי-ספינות שונים. אביה אינו נוטה לתיתה לג'ספר, וצמד האוהבים מתכונן להפליג יחד ב"בוניטו", במלאת לפריה עשרים ואחת שנה, ולהעמיד את נלסון הזקן בפני עובדה.

חלום זה, ככל החלומות בספרי קונראד, אינו מתגשם. קונראד הוא סופר טראגי. אנשיו בודדים, רדופי-יצרים, אהבה לים ולהרפתקאות, והם מצליחים להרוס או להיהרס, אך אף פעם אינם מגיעים למצב של רגיעה, של אושר ומלאות שבהגשמה עצמית.

המסקירק, ההולנדי השמן והקירח, רואה את זוג הנאהבים מתגפף על מרפסת הבית. חמתו ותאוותו גואים בו, ובאותו ערב הוא מטביע נשיקה לחה על צווארה של פריה, וזוכה על כך בסטירת-לחי מצלצלת, הגורמת לו להתפתל בכאב הבושה והחרפה כל אותו לילה. לפנות בוקר היא מתעללת בו, בהתייצבה על צוק לנפנף זרועותיה לשלום לג'ספר המפליג בספינתו. ובברוח המסקירק הפגוע אל ספינת התותחים שלו, היא מלווה אותו בנגינה פרועה על פסנתרה – משהו מודרני של וגנר – כדי להזכיר לו את המעמד המשפיל שבו היכתה אותו לאחר שניסה לנשק לה בעת נגינתה.

גאוותה של פריה עולה לה ביוקר רב. המסקירק מתאנה לספינתו של ג'ספר, עוצר אותו וגורר את הספינה, ומול חופי מקסאר הוא מעלה אותה בכוונה על שרטון.

ג'ספר אינו יכול לעמוד באובדן ספינתו. דעתו נטרפת והוא יורד מדחי אל דחי, וכל עניינו בפריה פג משעה שנשברה גאוותו. פריה נחלית, מובילים אותה להונגקונג, שם היא מתה בדלקת-ריאות.

כל אחד משני הגברים האוהבים את פריה מתייחס אל ספינתו כדרך שהוא חושק באהובתו. הם נעשים לאחד עם ספינותיהם. ופריה עצמה רואה ב"בוניטו" את חלום אהבתה וחיי החופש המזומנים לה. ביסוד הפגישה בין המסקירק וג'ספר, שכל אחד מהם רוכב על ספינתו, מונח סודה של פריה וסוד נקמתו של המסקירק – בנפצו את הספינה הוא מנפץ את אהבתם ואת גאוותם.

הספינות והים מקבלים אופי אגדי, מיתי, אצל קונראד. אלה הם החיים האמיתיים, החופשיים, בהם פורץ כל מה שטבוע עמוק בנפשו של האדם, בין אם זו אהבה ובין אם זו שנאה. הספינות והים הם הרחבה של האמצעים ושל היצרים של האנשים השולטים בהם.

פריה עצמה יש בה ממהותו של הים. כמוה כספינה בתולית, שאיש לא היה קברניטה ולא זכה להשיק אותה, והיא משתוקקת אל אדוניה ואל הים. אהבתם של ג'ספר ופריה קשורה בספינה ובים, באבוד להם השניים, הם מאבדים זה את זה. ג'ספר נעשה לצל-אדם המסתובב שעות בחוף מקסאר ומסתכל בשרידי ספינתו הבזוזה והמרוקנת, הנחה על השרטון. פריה נחלית ומתה.

פסיכולוג בן-תקופתנו היה אומר שהם לא חיו את החיים האמיתיים והעצמיים שלהם, ולכן נשברו. שהיתה להם ברירה לוותר על הספינה ועל הים וליצור חיים משותפים, מיוסדים קודם כל על עצמיותם, על שניהם בלבד. ואולם קונראד איננו פסיכולוג. הוא רומנטיקן. האנשים שלו אינם מופנמים. בספינות, בים, בילידים של איי האוקיינוס ההודי, בתבל – הם יכולים למצוא רק מה שטבוע עמוק בנפשם. ונפשם אינה מסתפקת בעצמה, אלא זקוקה לאותו טוהר אגדי, חופש והרפתקה, שהים ואיי האוקיינוס ההודי מעניקים לה. הריאליזם של קונראד יוצא מפשוטו ונעשה לסיפור אגדה, לתפיסה חובקת-כול, בה האדם אינו מה שהוא אלא כל מה שהוא מוכרח על פי טבעו וגורלו להשיג, לרכוש ולשלוט, וזה גם מה שהורס אותו.

* ג'וזף קונראד: "פריה משבעת האיים". תרגם יצחק למדן. הוצאת "אמנות", תל-אביב. ספרייה לכל 5. 1932. 136 עמ'.

* * *

אהוד בן עזר

בעקבות יהודי המידבר

פרק עשרים וחמישה

ערב שירה עברית עם דאוד אבו-יוסף ליד האוהלים של סימפסון, תומפסון וקירקפטריק, בשערי חייבר, 1875

הסוסה, ארבעת הגמלים, דאוד אבו-יוסף, עמשי, אבבטן ורני, עשו עתה דרכם מזרחה, ולרני היתה זו הפעם השלישית לעשות את הדרך הזו. למזלם היה היום פחות חם. דאוד אבו-יוסף מצא נתיב קצר ונוח, ועד בוא הערב כבר היו כולם במחנה-האוהלים של המלומדים האנגלים סימפסון, תומפסון וקירקפטריק.

סימפסון תומפסון וקירקפטריק ישבו באמצע המידבר על כסאות אברזין מתקפלים סביב לשולחן-אברזין מתקפל, שתו תה מתוק בחלב-גמלים מספלי-אמאיל לבנים, מעשנים את מקטרותיהם שעשנן הלבנבן היה מסתלסל בנחת מעל ראשיהם. לבושים היו בחליפת-חאקי, מקטורן ומכנסיים קצרים, גרבי-חאקי ארוכות ונעליים גבוהות עשויות עור משובח. מצויידים ברובים אנגליים משובחים, משקפות, מדידה וכתיבה. על השולחן היתה מונחת כתובת באותיות עבריות שהעתיקו אותו יום מעל גבי אחד הסלעים בסביבה, ושאותה טרם פיענחו, אך ראו בה אישור להנחתם כי כאן בסביבה גרו יהודי חייבר.

לצידם, על חצובה, ניצב כיור-אברזין מתקפל, ועל חצובת-ברזל, שקערת-מתכת בראשה, ניצב קומקום רותח על גחלים. בפתח אחד האוהלים היו תלויים כובעי-השעם שלהם, עם כיסוי-הבד, מאחור, למגן על העורף בפני השמש. משרת דק וגבה-קומה, לבוש כתונת לבנה, ארוכה, ויחף, היה משגיח על האש ויוצק את התה לספליהם. לא רחוק מהם נשמע פכפוך מי המעיין. חנו גמלים וסוסים, ועימם המלווים הערביים מאחד השבטים אשר בסביבות בגדד, שאכלו ארוחתם בנפרד, ליד מדורה קטנה.

כששמעו סימפסון, תומפסון וקירקפטריק את השיירה הקרבה, את צהלת סוסתו של דאוד אבו-יוסף ואת קולות השיחה העבריים שנילוו עליה – קמו נרגשים כאיש אחד, ומקטרותיהם בפיהם מעלות עשן מהיר, וקראו זה אל זה:

"וִי הֶאב סַאקְסִידֶד, סַאקְסִידֶד – מִיסְטֶר אַבּוּ-יוּסֶף הֶאס דִיסְקַאוֶרְד דֶה ג'וּס אוֹף הַייבַּר! וַאן אִיז פֶאט, וַאן אִיז סְלִים, אֶנְד וַאן אִיז אֶ צַ'יילְד!"

כלומר – הצלחנו, הצלחנו, מר אבו-יוסף גילה את היהודים של חייבר! אחד שמן, אחד צנום ואחד הוא ילד!

"הַאוּ דוּ יוּ דוּ, הַייבַּרְיֵינְס?" – מה שלומכם, חייבּרים?

ומיד חזרו על דבריהם בערבית מלומדת, וביקשו מדאוד אבו-יוסף שיתרגם את דבריהם לעברית. היתה זו כמובן טעות מצידם לדבר אנגלית עם יהודי חייבר!

"דֶר אִיז נוֹ נִיד טוּ טְרַאְנְסְלֵאט!" אמר אבבטן, אשר נוכחות האנגלים כמו השיבה אותו לחיים. – אין צורך לתרגם! – "וִי נִיד אוֹנְלִי אֶ גוּד בַּאף, אֶ גוּד דִינֶר אֶנְד אֶ גוּד סְלִיפּ. מַי נֵיים אִיז אַבַּבֶּטֶן בֶּן עֶצֶל, אֶ רַייטֵר אֶנְד אֶדִיטוֹר אוֹף דֶה וִיקְלִי 'העצלן הצעיר', טַיְטֵל מִינְס – דֶה יַאנְג לֵאזִי – "

 תרגום: צריכים אנו רק רחצה טובה, ארוחה טובה ושינה טובה. שמי אבבטן בן עצל, סופר ועורך השבועון 'העצלן העציר', שפירושו – העצלן הצעיר.

כששמעו סימפסון, תומספון וקירקפטריק את האנגלית השוטפת בפי אבבטן, קירקשו מקטרותיהם בפיהם, שיניהם נקשו והם עצמם כמעט התעלפו מרוב הפתעה. השתאותם התחלפה עד מהרה באכזבה מנומסת, שאותה טרחו להסתיר ככל שהתבררה להם מטרת המשלחת המוזרה הזו, המבקשת אף היא לגלות את יהודי חייבר!

אילו היתה לסימפסון, תומפסון וקירקפטריק סבלנות רבה יותר, היו מגלים כי למשלחת מוזרה זו של השמן, הצנום והילד – יש אוצרות של ידע על יהודי חייבר, אך משעה שהתברר לשלושת האנגלים כי שלושת היהודים אינם עתיקים – איבדו את העניין בהם, אם כי הירשו לדאוד אבו-יוסף לארח אותם בנוחיות ככל שמאפשרים תנאי המחנה הקטן וציודו.

"גוּד נַייט טוּ אֶבְרִיבּוֹדִי. סִי יוּ אִין דֶה מוֹרְנִינְג!" – לילה טוב לכולם, נתראה בבוקר! – פרשו לישון סימפסון ותומפסון באוהל הראשון, וקירקפטריק עם המשרת הדק, גבה-הקומה, הלבוש רק כתונת לבנה, ארוכה, באוהל השני. האנגלים הניחו איש-איש למראשותיו את כובע-השעם הגמיש – ככר, ומתחו את הכילות כנגד יתושים.

אך בינתיים הצליח רני להעתיק למחברתו מילים אחדות מן הכתובת שעל השולחן. נאמר בה:

"זה הקבר אשר עשה קִינָנָה אִבְּן אִלְרַבִּיעַ היהודי מבני-נָדִיר הגולים בחייבר לעצמו לילדיו ו... אשתו למען ייקברו בו לפי חוק... ואין רשות לאדם זר... להיקבר בו... ו... הגנוזים... לעולם ועד."

אבו-יוסף לקח את החבורה אל שפת המעיין. הישקה את סוסתו הרזה והאכילה מכף-ידו שעורה נקייה. בינתיים רחצו השלושה את גופם, שטפו את בגדיהם והניחום להתייבש, אכלו בתיאבון את אשר נשאר מארוחתם של סימפסון, תומפסון וקירקפטריק – שהביא להם אבו-יוסף, התכסו בעבאיות נקיות שסיפק להם מציוד המשלחת, וחשו עצמם רעננים ומאוששים.

איש מהם לא הירהר עוד בקפיטן יוקי. כבר הרגישו כאילו כאן, במידבר, נולדו וחיו כל ימיהם. וכה עייפים היו מכל תלאותיהם, ובטנם שבעה מן הארוחה הטובה והתה החם והמתוק, בחלב-גמלים, עד כי נרדמו מיד, עטופים באדרותיהם. ורק נחרותיו הכבירות של אבבטן היו מרעידות מדי פעם את הקילוח הדק של מי המעיין ומפחידות את הגמלים הרובצים כגושים דוממים בחשיכה. ומדי פעם היתה איזו שאגה רחוקה, אולי של אריה, או יללת תן או צבוע – עונות לו, כדבר חיה אל אחיותיה.

*

למחרת בבוקר התעורר רק דאוד אבו-יוסף ויצא עם סימפסון, תומפסון וקירקפטריק לתור את הסביבה, למצוא אולי שרידים של  יהודי חייבר, לשרטט את הדרך במפות, ולבדוק כיצד ניתן להתקדם הלאה, מזרחה, עם המחנה כולו, לעבר חייבר, מבלי להיתקל בשבטי הבידואים העוינים שאינם רגילים לפגוש משלחת אירופית כזו בתחומם.

עמשי, אבבטן ורני נותרו ישנים עד הערב, כעשרים שעות רצופות, ובהתעוררם כבר היו שוב שלושת המלומדים האנגליים שקועים בשנתם, תחת הכילות באוהליהם.

"מה נעשה עכשיו?" שאל עמשי, "אני מציע שנצטרף למשלחת של האנגלים, אם הללו יסכימו לקבלנו, וכשיסתיים מסעם נחזור עימם יחד לבגדד. משם כבר נמצא אפשרות להגיע לארץ-ישראל, דרך דמשק במידבר, או בספינה המקיפה את חצי-האי ערב ועולה צפונה, בתעלה החדשה שנפתחה לפני שש שנים, תעלת סואץ."

 "זה רעיון," אמר אבבטן, "ולכן עלינו להשפיע על המלומדים האלה לחזור מהר ככל האפשר. בבגדד נמצאת קהילה יהודית גדולה, ולא נהיה תלויים עוד בחסדיהם של שבטי הבידואים ובטילטולים על דבשות הגמלים, מוטב כבר לשוט בספינה על החידקל, ואולי, אם יסכימו ידידינו האנגלים לתרגם את הרפתקאותיי לאנגלית, אוכל להתחרות אפילו בפופולאריות של הסופר צ'ארלס דיקנס, שמת לפני חמש שנים!"

"אבל," אמר רני לשני המבוגרים, "האם שכחתם את מטרת שליחותנו, ואת קפיטן יוקי?"

באותו רגע ממש חזר דאוד אבו-יוסף וישב לצידם, ליד המעיין. רני לא שכח את דברי יהודה ראב בעוד חמש שנים שפתח-תקווה, ששמע את דאוד אבו-יוסף שר-ומדקלם את השיר "כְּאַב היית לגואלנו", ומלווה עצמו בצלילים החדגוניים והעגומים של מיתר הראבאבה. "שיר לנו משיריך, דאוד אבו-יוסף," הפציר בו רני. "מן השירים ששרת על נהרות בבל!"

קם דאוד אבו-יוסף והביא את הראבאבה והקשת, שאותן הכיר רני מיד, וישב לנגן כשהוא מעביר את הקשת הפשוטה על פני המיתר היחיד.

"אשיר לכם," אמר, "משיריו של אלסמואל אבן-עדאיה, הוא המשורר שמואל בן עַדִיָה, שהיה ראש שבט יהודי במצודת אַבְּלַק, לא רחוק מכאן, צפונה, בתימא, לפני מאות, מאות שנים – "

וכשפתח פיו בזימרה השקטה והמלאה ערגה, בערבית, יפוּ פניו המכוערים, אפו הגדול, המכוסה חטטי מחלת אבעבועות ישנה, התעדן, ועיניו הגדולות, השחורות, בערו באש כיסופים נעלמים.

"לוּלֵא פָּחַדְתִּי פֶּן יֹאמְרוּ: הַזָּקֵן נִכְנָס

אֶל אָהֳלֵי הַנָּשִׁים – עוֹד הָיִיתִי

מִתְעַלֵּס בַּאֲהַבְהָבִים.

לֹא פַּעַם הִכְנַסְתִּי רֹאשִׁי אֶל אֹהֶל צְנוּעָה

וְלָחַצְתִּי אֶצְבְּעוֹתֵיהָּ אֲשֶׁר כְּתֹבֶת-קַעֲקַע

עָלֶיהֶן

וְלֹא פַּעַם, בַּסַּכָּנָה, הָאֲנָשִׁים עָמְדּוּ

מוּכָנִים בְּסַכִּינֶיהֶם, אֲנִי הֶעֱבַרְתִּיהָ – "

הערבים, מלווי המשלחת, שמעו אף הם את שירתו ונגינתו המלאות געגועים עגומים, אשר כהד מרחוק ענתה להן איזו שאגת ערגה מקפיאת-דם, אולי של אריה?– ואולי החיות מבקשות לבוא בלילה, כדרכן, אל המעיין? – הם, המלווים, הצטופפו ובאו סביב לחבורה הקטנה, נבלעים בחשיכה ככתמים על פני החול הבהיר, מתמוגגים ממתיקות ועצב. קריאות– "אח! אח!" נפלטות מגרונותיהם, ודומה כי אלמלא החשיכה היו נראות הדמעות שעומדות בעיניהם.

"היודע אתה גם שירים בעברית?" העיז רני ושאל באחת ההפוגות.

משהחל דאוד אבו-יוסף שר בעברית, נוכח רני, שכבר זיהה בדיוק את היד המנגנת בראבאבה (הלא זו היד שראה בחלומו), כי גם הקול דומה הוא:

"לָנוּ מִבְצַר עוֹז

אָשְׁיוֹתָיו מוּצָקוֹת בָּאֲדָמָה

וְחוֹמוֹתָיו נִשָּׂאוֹת לֹכּוֹכָבִים –

אָנוּ בְּנֵי עַם שֶׁלֹּא רָאָה בּוּשָׁה בַּמִלְחָמָה! – "

"וּ'כְאַב היית לגואלנו'?" ניסה רני למשוך את דאוד אבו-יוסף בלשונו, אך זה רק היטיב את מיתר הראבאבה, נטל שוב את הקשת בידו, ופתח בשיר נוסף, אף הוא, כנראה, משל שמואל בן עדיה:

"עַל פִּיּוֹת הַחֲרָבוֹת תִשְׁתַּפֵּכְנָה נַפְשׁוֹתֵינוּ,

וְלֹא תִּשְׁתֵַּפֵּכְנָה עַל דָּבָר זוּלָתָן.

לֹא מֵת בְּקִרְבֵּנוּ אָדָם עַל יְצוּעוֹ

וְלֹא נִשְׁפַּךְ דַּם בְּלֹא נָקָם בִּמְקוֹם הִשָּׁפְכוֹ."

"וזה הכול?" שאל רני.

"אתה אולי רוצה שהוא ישיר לך את השירים של נעמי שמר?" העיר אבבטן, ולפי הקנאה שבדבריו נראה היה כי המנוחה עזרה לו והוא חזר לאיתנו.

"מה עוד רוצים אתם שאשיר לכם?" אמר דאוד אבו-יוסף.

"אתה מכיר את השיר המתחיל במלים: 'כְּאָב היית לגואלנו, עת קמו עלינו'?"

"חביבי, אתה מתכוון ל– ?" שאל דאוד אבו יוסף והחל שר כשהוא מלווה עצמו בראבאבה:

"כְּאָב הָיִיתָ לְגוֹאֲלֵנוּ

עֵת קָמוּ עֲלֵינוּ

בְּנֵי-בְּלִיַעַל לְהָרְגֵנוּ

אַתָּה הַשּׁוֹעֵט בַּכִּכָּר

בֵּין גֵּיאָיוֹת וָהָר

נָשִׂיא עַל אַרְיוֹת הַמִּדְבָּר –

אִלוּ קִיבַּלְנוּ עֲצַתְךָ בִּכְלֵי-זַיִן

סוֹפֵנוּ לֹא בָּא עֲדַיִין –

דַּם יְהוּדִים נִשְׁפַּךְ כְּמַיִם!"

"כן, כן," רני היה נרגש מאוד, הלא במו אוזניו שמע עתה את השיר הכתוב במחברתו! – "ואתה גם יודע על מי מספר השיר?"

"יודע גם יודע. הלא בשיר הזה נמצאת שורה נוספת!"

"בטח!" אמר אבבטן, "הלא זו השורה האחרונה – 'ערוך בידי אבבטן בן עצל', ואותה כלל לא שרת, מר אבו-יוסף!"

"אינני מבין כלל את דבריך," אמר דאוד אבו-יוסף.

ואילו רני, שהתבונן במחברתו, פרץ בקריאת-שמחה:

"מצאתי! מצאתי! אני לא יודע אם אני מבטא נכון, אבל, אם קוראים את האות הראשונה בכל שורה בשיר, מקבלים שורה נוספת בת שלוש מילים –

"כַּעָבַּא בֶּן אַסַד!"

"כַּעַבּ אִבְּן-אַסַד!" תיקן אותו דאוד אבו-יוסף.

"כן? ככה?" אז קוראים לזאת – אַקְרוֹסְטִיכוֹן, למדנו על כך בבית-הספר – כאשר כל שורה חדשה בשיר מתחילה לפי סדר האל"ף-בי"ת, או לפי שם של מישהו! – אבל, כַּעַבּ זה היה יהודי?"

"מה, אתה שואל על כַּעַב אִבְּן-אַסַד?" קרא אבבטן. "והלא עליו כתב המשורר שאול טשרניחובסקי את שירו הידוע, 'האחרון לבני קוּרַיְטָה'! מדוע לא שאלתם אותי מיד? אני, כמובן, ידעתי זאת כל הזמן, ויכולתי לגלות לכם, קודם! אינכם מאמינים?"

והוא החל מדקלם, מזיכרונו המופלא:

" – וּנְגִיד שִׁבְטֵנוּ אֵיפֹה,

אֵי בֶּן כַּעַבְּ, אַסַד?

אָמַרְנוּ: יַדְבֵּר עַמִּים,

וִיהִי שְׁמוֹ לַעֲדֵי-עַד!

כְּסַעֲרוֹת תֵּימָן הִקְדִּיר

שְׁמֵי עָל, כִּי הֵרִים נֵס...

– 'עַל מְרוֹם שְֹדוֹת-אַלְמֶדִּינָה

אַסַד כְּבָר נָפַל מֵת!'"

אבבטן דיקלם, כמובן, את כל השיר. אבל כאן נביא רק את הבית האחרון. ומי שרוצה לקרוא את השיר כולו, ימצאנו מודפס בספר השירים של שאול טשרניחובסקי, שנולד בשנה זו ממש, 1875.

"כִּנְפֹל קוֹרַיְטָה יַחַד

עִם נְשִׂיאָם עַל שְׂדֵה-קְרָב

נַדִּיר וְקַיְלַהּ כָּרָעוּ

וּשְׁאָר בְּנֵי 'עַם הַכְּתָב';

אַךְ שְׁמָם עוֹד יִנּוֹן, יִחְיֶה

בַּאֲבֶל-שִׁירֵי עֲרָב

בְּמַנְגִּינוֹת הָעֲרָבוֹת

וּתְרוּעוֹת שׁופַר קְרָב."

"האם עלינו להציל את כעב אבן-אסד?" שאל רני. "היכן הוא, דאוד אבו-יוסף, גלה לנו, היכן?"

במקום תשובה נשמעה פתאום איזו שריקת-רוח פתאומית, מסחררת, כעלעול שבא משמיים, ומטילה עיגול של נוגה אור כחלחל סביב החבורה הקטנה – עמשי, אבבטן, רני ודאוד אבו-יוסף; ובעוד רגע חשו עצמם נישאים בכוח עצום לאחור, כמו נותקו מכל סביבתם והפליגו בכלי השיט המהיר ביותר שהומצא מעולם, וכל זאת מבלי לזוז כלל ממקומם, כאילו העולם הוא שטס במהירות שיגעונית לאחור –

מרחק של כאלף מאתיים וחמישים שנה –

 ל

א

ח

ו

ר

אל המאה השביעית לספירה!

בררר....

המשך יבוא

* * *

אהוד בן עזר

מהי מידת האמת ההיסטורית

בבלדה של יורם טהר-לב?

פרסום חוזר בעקבות תפוצת הבלוף של יורם טהר-לב ברשתות האינטרנט

ובבקשה להפסיק לשלוח לנו במייל את הטיפשות הזו!

מהי מידת האמת ההיסטורית שבבלדה של יורם טהר-לב?

אני ממליץ לקרוא בעיון את אחרית הדבר שלי למהדורה החדשה של "התלם הראשון" משנת 1988, בייחוד בעמודים 206-207, וכן את גירסתי לסיפור "הירקונים" ונאום הרופא היווני ד"ר מזוריקי, בספרי "פרשים על הירקון", 1989.

ד"ר מזוריקי כלל לא הובא לנחלת טאיאן (שליד הירקון) או לנחלת קאסאר (שסביב לכיכר המייסדים) בקיץ תרל"ח, 1878, אלא כשנה מאוחר יותר, כאשר כבר נקנתה נחלת טאיאן מדרום לירקון וסמוך אליו, ובאו להתיישב עליה "הירקונים".

המייסדים הראשונים [משנת 1878] שגרו כבר באזור "הגבעה", כיכר המייסדים, נחלת קאסאר – הביאו כנראה את הרופא היווני כדי להזהיר את "הירקונים", והוא אכן צדק במאה אחוז בתחזיתו הקשה.

ועוד אני מביא קטע מעניין מרשימתה של זהבה בן-דב (נינתו של יהושע שטמפפר) "124 שנים לקניית אדמת פתח-תקווה" שנדפסה בעיתון "הצופה" ביום 9.7.2002. והנה דבריה בסוף הרשימה:

הבלדה על הציפורים ושלושת המייסדים שנכתבה [כלומר, מקור הסיפור לשיר של יורם טהר-לב] על ידי בנו של יואל משה סלומון – טוביה סלומון [בספר היובל ואחר כך בתוך זיכרונות ארץ ישראל של יערי, ומשם ב"שלושה דורות ביישוב" של הבן מרדכי] – לא נאמנה לעובדות ההיסטוריות.

אגדת הציפורים האמיתית היא זו: אחיו של [יהושע] שטמפפר [הכוונה לאחיו הצעיר, מנחם-יהודה שטמפפר] שאל אותו: "מאין לקחת את העוז לקנות אדמה וליישב בה אנשים, למרות שהרופא היווני אמר שהמקום מלא מחלות ואפילו הציפורים לא באות?"

ענה לו שטמפפר: "כששמעתי את דברי הרופא, נזכרתי באגדה על רבי עקיבא וחכמים שראו את חורבן המקדש ושועלים מהלכים בו. חכמים בכו ורבי עקיבא מצחק. שאלוהו: "למה אתה מצחק?"

אמר להם: "אני מצחק כי כשם שהתגשמה נבואת החורבן כן תתגשם נבואת הגאולה. והנה בהפטרה כתוב: 'ראיתי ואין האדם וכל עוף השמיים נדדו." (ירמיהו ד', ב'). אין כאן ציפורים כי אין אדם. אנחנו נהיה האדם ובעקבותינו יבואו הציפורים."

*

אהוד בן עזר: מתוך אחרית הדבר למהדורה החדשה

של "התלם הראשון", הספרייה הציונית, 1988

עיוות אחר שנכנס להיסטוריה של היישוב, לתוכניות הלימודים ולשירי-הזמר הוא עניין קנייתה של האדמה הראשונה בפתח-תקווה, נחלת קאסאר, מידי ערבי נוצרי מיפו, בקיץ תרל"ח / 1878.

רמי יזרעאל מביא קטעים מיומנו של יואל משה סלומון, שמהם עולה כי במשלחת הראשונה, שיצאה לבדוק את אדמת הכפר אימלבס שעמדה למכירה, השתתפו רק שלושה אנשים: יואל משה סלומון עצמו, הרד"ג – הלא הוא ר' דוד גוטמן – ואדם ששמו זאכרי, או זכרי אפנדי, סוכנו או פקידו של הסוחר היפואי טייאן, בעל הנחלה הקרוייה על שמו, שאף היא נקנתה לימים בפתח-תקווה.

ביומן אין זכר ליהושע שטמפפר ולזרח ברנט, כגירסת עורכיו של ספר היובל [הראשון, משנת 1929] בעמוד ט"ו. יואל משה סלומון, אומר יזרעאל, אף לא הזכיר ברמז את ד"ר מזוריקה, שאיים, כביכול, על שלושת הקונים לבל יעזו לרכוש את האדמה. ביומן גם אין שום ידיעה, שיואל משה סלומון נותר במשך כמה ימים לבדו בקרב הפלחים על-מנת לאמת את השמועות בעניין הקדחת, כמסופר בספר היובל [הנ"ל].

לבסוף נרכשה תחילה נחלתו של קאסאר, הלוא היא "הגבעה", "כיכר המייסדים" דהיום. רק בשנת 1879 נקנתה נחלת טייאן, והתיישבו עליה ה"ירקונים".

דברי-אמת ניכרים אפוא דווקא ביומנו המקורי של סלומון, שנשתמר בחלקו בכתב-ידו. בעל ההון היה ["העולה החדש"] דוד [מאיר] גוטמן, ולכן נדמה שסלומון שימש לו גם מתווך, בהיותו בן הארץ ומעורה בקרב תושביה. מכל מקום, הגביר גוטמן נכווה מאוד בניסיונות הרכישה הקודמים, כעדות יחיאל מיכל פינס במכתב משנת תרל"ט [1879] המובא בספר היובל [הנ"ל, וראה עמ' 207 ב"התלם הראשון"].

מניין צצה אפוא פרשת הרופא היווני, ד"ר מזוריקה, היוצא, כביכול, עם משלחת של קוני הקרקע ומזהיר אותם מפני הקדחת, כפי ש"תיעדו" אותה צאצאיו של יואל משה סלומון בספר היובל [הנ"ל]?

שמו של הרופא היווני, המזהיר את תושבי פתח-תקווה מפני הירקון, מופיע בכתבה של יעקב גולדמן, שנתפרסמה בשנת תרמ"ה / 1885. וכך כותב [רמי] יזרעאל:

"מתוך ההקדמה עולה שגולדמן הולך בתלם שבו הלכו כבר סלומון ופינס, בעיקר בכל הנוגע לתיאור פרשת הפולמוס החברתי. כקודמיו ראה גם גולדמן את תחילת הדרך בפרשת יריחו [ניסיון קניית אדמות שלא הצליח אך נתן למושבה את שמה, "מעמק עכור ל פתח-תקווה"] והאדיר את חלקו של סלומון. מכאן ואילך עומעם חלקו של גוטמן בכל פרשה. תיאורו הוא שהניח כנראה את היסוד למסורת הידועה על אזהרת הרופא היווני לשלושת הקונים, כפי שעוצבה לאחר מכן בידי טוביה סלומון בספר היובל (עמ' י"ז). כאן לראשונה מוזכר ד"ר מזוריקה, המזהיר את היושבים מפני הירקון, אלא שאצל גולדמן מדובר ב"ירקונים" [בשנת 1880] ואצל טוביה בשלושת המייסדים [בשנת 1878] – – –

גם אליאב סוקר את פרשת הסכסוכים בקיץ תר"ם / 1880 בין "אנשי הגבעה", המייסדים, לבין ה"ירקונים", המבקשים להתיישב על גדות הירקון.

המייסדים, ובראשם גוטמן וסלומון, "הביאו ביוזמתם את ר"י ריבלין לפתח-תקוה, וזה ניסה לשכנע את החדשים, בעזרת הרופא ד"ר מזוריקי, לבל יקימו את בתיהם במקום הנגוע בקדחת."

[מתוך "התלם הראשון", מהדורת 1988, מתוך אחרית הדבר מאת אהוד בן עזר, עמ' 206-208. בהוצאת הספרייה הציונית. הערות השוליים והביבליוגראפיה המלאה מצויים בכרך עצמו ולא הובאו כאן.

*

וכמו כדי להוסיף טיפשות על בורות וסכלות – מוצבים מאז יובל ה-130 של המושבה 5 פסלים של "הרוכבים משתתפי הסיור" שכאמור לא היה ולא נברא – בכיכר המייסדים במרכז העיר.

ומיהו הרוכב החמישי?

כנראה לא רצו לשים פסל רוכב של גוי, ד"ר מזוריקי – ומבלי לשאול אותי שמו שם "פסל" של סבי יהודה ראב בן עזר, שהגיע לראשונה למושבה לא באותו קיץ תרל"ח, 1878, אלא רק אחרי החגים של שנת תרל"ט, שלהי 1878, ואמנם חפר בה את הבאר הראשונה, חרש את התלם הראשון והיה שומרה הראשון.

והמורות מביאות לשם את התלמידים ומסבירות את תולדות המושבה לפי הבלדה הבלופית של יורם טהר-לב – שזה כל מה שהן יודעות... אפילו אינן יודעות שיהודה ראב לא קשור כלל לאותו טיול הזוי...

אהוד בן עזר 

* * *

אהוד בן עזר

הירקונים

פרק מתוך הספר "פרשים על הירקון", הוצאת שרברק, 1989

ובינתיים התחוללו במושבה שינויים קשים והרי-אסון.

בסוף הקיץ 1880, שנת תר"מ, הופיעו בפתח-תקווה מתיישבים חדשים – רובם באו מירושלים, אולם היו גם שעלו מפולניה, מבולגריה, מרוסיה ואפילו אחד, זליג – שבא מאמריקה. עוד קודם לכן הושלמה בניית בתים אחדים, העדה גדלה לכדי שני מניינים ויותר של גברים, ועימם נשים אחדות.

בידי הוועד של המתיישבים הראשונים, בראשות ר' דוד מאיר גוטמן, היתה נחלת קסאר. חלקותיהם של החדשים היו בנחלת טיאן, הסמוכה לירקון ולביצה –  אלה מקורות המאלאריה. לחדשים לא היו מגרשים לבנות עליהם בתים בגבעה, זו שאווירה בריא יותר, היא מפולשת לרוח, ובמרכז בִּיר-שׁוּעַ, הבאר הראשונה, שנקראה על שמו של יהושע. מי הבאר היו זכים וטהורים ובזכותה שפר גורלם של מתיישבי פתח-תקווה משל ערביי מלאבס, נפוחי-הכרס, ששתו ממי הירקון.

המתיישבים החדשים טענו שמקפחים אותם ודרשו מגרשים לבניין בנחלת קסאר, ליד הבאר, זאת נוסף על חלקותיהם שרכשו בנחלת טיאן.

ר' דוד, נתן גרינגארט ויואל משה סלומון, קוני נחלת טיאן, דרשו מהמתיישבים החדשים לשלם את היתרה ממחיר שלושים הנפוליאונים, שהתחייבו עליו בעת הקנייה – בטרם יקבלו חלק גם בגבעה שבנחלת קסאר. אולם רבים מהחדשים היו עניים, חלקם ירושלמים שקודם לעגו ובזוּ להתיישבות ואחר הסתנוורו מהצלחתה קצרת-הימים ונרשמו לקניית ה"נומרים" מבלי שיהיו בידיהם אמצעים לגייס את כל דמי הקנייה; וחלקם יהודים שהגיעו למושבה מן האונייה העוגנת ביפו, מבלי דעת מה תנאֵי המקום וכיצד יוכלו להתקיים בו ולשלם עבור חלקותיהם.

השלושה, קוני נחלת טיאן, היו במצוקה קשה. הם היו שקועים בחובות ומסובכים במשפט על ה"רבע", וצפויים אפילו למאסר. לא את כל החלקות הצליחו למכור ולא את כל התשלומים הצליחו לגבות עבור החלקות שכבר מכרו. כיצד יעמדו בהתחייבויותיהם הכספיות למוכרים הערביים, ובסכומים שדרשו השופטים בקשיש כדי להסדיר את הבעלות על הנחלה כולה?

זו היתה הסיבה שבמצוקתם מכרו חלקות לכל יהודי שהסכים לתת דמי-קדימה, ומכאן נבעו הבדלים גדולים בין סוגי המתיישבים במושבה הקטנה. המוכרים לא בדקו אם הקונה מתאים להתיישבות, מוכן לגור על אדמתו-ממש או מתכוון להישאר בירושלים ולתת את חלקתו בחכירה לאריסים ערביים תמורת חלק מן היבול, כפי שנוהגים האפנדים והסוחרים ביפו. רוב הקונים באו מירושלים. הם היו להוטים לשנות את חייהם ולהצליח והתנהגו כאילו נגלו להם עפרות זהב בנחלה שעל גדות הירקון – אבל לא היה להם שום מושג בחקלאות.

*

וכך, לאחר סכסוכים וטענות, התפלגו הקונים החדשים. חלקם נשאר בגבעה אבל הרוב החליט להגר לגדת הירקון ולהקים שם מושב חדש. הם טענו כי כרגיל בחוץ-לארץ, חוף הנהר הוא המקום המתאים ביותר להקמת כפר. שם יוכלו ליהנות ממים בשפע, לשתייה ולהשקאה, ולהעשיר את מזונם מן הדגים שיעלו ממנו ברשת או בחכה.

כל זה היה יכול להיות יפה וטוב – אלמלא הקדחת הממאירה והשיטפונות בחורף. החדשים לא שמו לב לאזהרות שהשמיעו באוזניהם הוותיקים, לְמודי הניסיון המר. הם יצאו לשפת הירקון והקימו בתי-חימר וכוכים, בעלי גגות עשויים קש וטיט.

בגלל משפט הבעלוּת על ה"רבע", נחלת טיאן עדיין לא היתה מחולקת. כל אחד מהירקונים בחר לו בה חלקה כחפצו והתיישב עם משפחתו באשר רצה. הם הרגישו עצמם בתחילה חופשיים כמו בגן-עדן, בחלקתו של אדם הראשון. איזה שינוי לאחר המחנק והצפיפות שהיו מנת-חלקם בין חומות ירושלים! – אבל איש מהם לא ידע כיצד מעבּדים את האדמה. רובם היו עניים מרודים ולא היו להם אמצעים לעבדה גם אילו ידעו.

בניסיון אחרון להפחיד את הירקונים – השפיעו ר' דוד ויואל משה, קוני נחלת טיאן, על הרופא היווני המפורסם מיפו, ד"ר מָזוֹרִיקָה, שיבוא אל המתיישבים על גדת הירקון וירתיע אותם מלבנות את בתיהם במקום הנגוע בקדחת.

הרופא ירד מעל סוסו, אסף סביבו את קהל המתיישבים העני והנבוך, טיפס ועלה על תל גבוה ומשקפת בידו, שם שהה כמחצית השעה, וכאשר ירד אליהם קרנו פניו כאילו הצליח לאבחן מחלה קשה:

"דעו לכם כי חקירת האקלים של סביבה היא אחת הַפְּרוֹבְּלֵימוֹת הקשות והמסובכות ביותר שבמדע המֵדִיצִינִי. ואולם סימן אחד כללי ישנו, שכל פיו אפשר לפסוק בהחלט אם מקום זה או אחר כדאי וראוי ומוכשר למושב אדם – או אם כל שומר נפשו ירחק מעליו ככל אשר יוכל.

"והנה ניצבתי כל העת על רמה זו ועיניי תרו בלי הרף על פני רחבי הרקיע לראות אם יש ציפורים עפות, ואולם על פני כל המרחב הכחול והשקט הזה לא ראיתי גם עוף פורח אחד. והרי נמצאים אנו בארץ שמש, והרי רואים אנו המון גרעיני תבואה פזורים בכל מקום, והרי יש גם תולעים וכל מיני רמשים – מאכל כה טעים לעוף השמיים... אין זאת כי אם רע ומושחת הוא אוויר המקום הזה עד כי גם העוף, הנשמע לאינסטינקט הפנימי הער בו תמיד, נזהר לנפשו מלקרוב אל סביבות נחל עוֹגָ'ה [הירקון] המרעילות את הגוף בקדחת איומה – ונמנע מלשתות את מימיו!

"רְאו את יושבי הכפר מלאבס, על גבול הביצה, שאתם חושבים אותה בטעות לאגם גדול. הם בעלי טחולים נפוחים! בטניהם צבות! רגליהם וידיהם כשחיפי-עץ! אתם יודעים מה פירוש השם מלאבס? מתלבש. הכפר מתלבש מדי פעם בתושבים חדשים, כי הקודמים מתים בקדחת הנוראה..." – לפתע השמיע שריקה מוזרה מריאותיו וסיים: "לכן רגילים הערבים בסביבה לומר שהציפור השותה ממי מלאבס, תַּשִּׁיר את נוצותיה מיד!"

ד"ר מזוריקה היטיב את כובע-השעם על ראשו, קיפל משקפתו, עלה על סוסו והסתלק ברכיבה חזרה ליפו.

הירקונים התבוננו כֹּה וָכֹה, ראו ציפורים, ראו חסידות החונות בביצה, בדרכן דרומה, אל ארצות-החום – ונשארו.

* * *

הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אהוד שלום. אתה יכול להצביע לנתניהו ואולי במקום זאת לברוך מרזל, אבל למה אתה מלווה את דעתך בציטוטים שנראים כדווקאיים, כמו למשל – "מכל מקום, אני, שכידוע לך ולקוראי המכתב העיתי – תומך נלהב בשחיתות, אצביע לנתניהו. אני תמכתי בסמל אלאור אזריה, שנפל קורבן לצביעות הישראלית – הן במערכות הפיקוד והשיפוט הצבאיות, הן בתקשורת והן בפוליטיקה המפלגתית. אני סבור שבני גנץ אינו מתאים עדיין להיות ראש ממשלת ישראל וספק אם יהיו לו הכישורים האלה גם בעתיד. אני סבור שאין שום פולחן אישיות סביב נתניהו אלא פולחן שינאה והסתה שאותו מטפחת בעיקר התנועה שלך, כחול לבן, בתמיכתך [של אורי הייטנר] כמובן. לכן בבחירות הקרובות אצביע, בתור "חסיד שוטה", כדבריך – עבור נתניהו."

יוסי גודלניק

אהוד: אני לא מבין – מה הבעייה בציטוטים שלי? אם הייתי יוצק ארס על נתניהו בציטוטיי – זה היה בסדר בעיניך?

* שולה: אהוד איך אתה יכול להיות תאחעס לעקער שכזה? שכחת מאין באת?? האם התעוורו עיניך?

אהוד: לא ידעתי שתמיכה בראש ממשלה מוכשר ומצליח בתפקידו, שטרם הורשע בשום עבירה וספק אם יורשע אי פעם – היא ליקוק תחת! – כנראה שתעמולת השינאה לביבי שוטפת את מוחך ומעוורת את עינייך שלך!

ובכלל, מי את? האם את חוששת לחתום בשמך המלא פן הקג"ב של נתניהו (שהרס כידוע את הדמוקרטיה הישראלית) – יידע את כתובתך ויקיש על דלתך בלילה וישלח אותך לסיביר?

* אהוד היקר, אני די תמה על דבריו של סמוטריץ' שמבקש להחזיר אותנו לחוקי ההלכה כמו בימי דויד – כלום הוא לא ידע שלדויד לא היה מושג מה כתוב בתורה, כי היא הרי התחברה דורות רבים אחריו: בביתו יש תרפים, הוא נכנס טמא מת (בנו מבת-שבע) למקדש, מחזיר לעצמו את מיכל לאחר שהיתה לאישה לפלטיאל בן ליש, מעלה את הארון לירושלים בעגלה, ולא על כתפי לוויים, הוא לובש אפוד בד ומקריב קורבנות, למרות שאיננו משבט לוי. מילא שהורה לרצוח את צאצאי שאול, למרות שנשבע לשאול, אבל להשאיר את הגופות גלויות לחיית השדה ולעוף השמיים לאורך חודשים בניגוד לחוק מפורש בספר דברים?!

על כל אחד מחטאיו אלה היה ראוי דויד לסקילה על פי חוקי התורה.

יכול להיות שסמוטריץ' לא קרא את ספרי שמואל? הרי יש לו חיוך של כל-יודע...

שלך,

משה גרנות

אהוד: האם אתה לא יודע כי במגזרים שמהם סמוטריץ' בא, ובייחוד באלה החרדיים – הבורות בתולדות העם היהודי חוגגת, וספק אם לומדים שם בכלל את התנ"ך בתור ספר בתולדות עם ישראל.

הנה למשל: "הכנס באלון שבות הציג גישה דתית ברוח ליברלית [בלימוד התנ"ך]: נשים וגברים ישבו יחד ורבים מהדוברים היו בעלי תואר דוקטור או פרופסור (עם או בלי תואר רב). מרצה בולט בכנס היה הרב ד"ר יואל בן-נון, המבקר את הלימוד המסורתי בישיבות, שבו התנ"ך נדחק לשוליים על חשבון הגמרא. כאשר בכל זאת לומדים תנ"ך בישיבות, יש נטייה להיצמד לפרשנים מסורתיים כמו רש"י, ואין מקום לקריאה עצמאית של הטקסט המקראי. בן-נון קורא 'להשתחרר מהפחד,' כלשונו, ולהעז לקרוא בתנ"ך גם בלי תיווך. גם שאר הדוברים היו על התפר שבין הלימוד המסורתי לבין גישות ביקורתיות ופתוחות יותר." ["הארץ" באינטרנט. 18.8].

* החוקר [שקיבל מיליוני דולרים מג'פרי אפשטיין ואפילו לא הספיד אותו] – אהוד ברק, הניח שלשום בערב, במוצ"ש, גוש גדול של חמאה על ראשו – והצטרף להפגנה הפרועה בכפר גנים מול ביתו של היועץ המשפטי אביחי מנדלבליט, שעל פי משפט הרחוב המפגין ומסית בפתח-תקווה – הוא מתמהמה לחשוף את ה"שחיתויות" של נתניהו!

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2226 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,075 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,074 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-89 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,633 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-94 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-73 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-31 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-63 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח-בהקלדה של הלקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

[מיספר הערכים לפי ההתקדמות בהקלדה]

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,240 נמעני המכתב העיתי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל