פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1471

[שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, כ"א באב תשע"ט, 22.8.2019

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: צְעִירָה בַּת שִׁבְעִים פְּלוּס [המשך]. // חובב טלפז:  מלחמת התשה בהגנת "בונקר" דו-צדדית. // עמוס גלבוע: יש לנו 4 רמטכ"לים במערכת הביטחון, וטרם שמענו מהם הצגה ביטחונית סדורה. // יעקב אחימאיר: המשברים. // יהודה דרורי: על קצין קרבי מצטיין שכושל בהסבריו. // אורי הייטנר: צרור הערות 21.8.19. // יעקב חסדאי: איפה חוש ההומור? // מתי דוד: הסרבנות הפלסטינית נמשכת. // אשר תורן: התשובה הנכונה לנזיפה הירדנית. // מנחם רהט: רוצים מופע בהפרדה? תהיו בדואים. //  פוצ'ו: בחיי [6]. כ"א. "הבתולה מתל ברוך" ועוד כמה. // ששון סומך: פגישה נעימה עם נכדתו של טאהא חוסיין. // תקוה וינשטוק: מתוך הפנקס הישן: צלליות מבית המשפט. // בן-ציון יהושע: כוסות רוח, עלוקות וד"ר ילנה אחת. // אהוד בן עזר: יוסף חיים ברנר, מבחר דברי זיכרונות ערוך בידי מרדכי קושניר, 1944. פורסם לראשונה במוסף "משא" של עיתון "למרחב" ביום 26.9.1969 תחת הכותרת "קריאה שנייה", לפני 50 שנים. // אהוד בן עזר: בעקבות יהודי המידבר. פרק עשרים ושישה. קפיצה גדולה לאחור. התייעצות מכרעת של בני קורייטה, בחיג'אז, בליל שבת בחודש מרס, שנת 627, כנגד המצור שמטיל עליהם הנביא מוחמד. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

צְעִירָה בַּת שִׁבְעִים פְּלוּס [המשך]

סִפּוּרָהּ הַבִּלְעָדִי שֶׁל יִשְׂרָאֵלָה יִשְׂרָאֵלִי –

חֲתִיכוֹנֶת מְשַׁגַּעַת, בְּקָלִיבֶּר רְצִינִי,

שֶרַק הִיא מִבֵּין כֻּלָּנוּ עוֹד מֻתָּר לָהּ (כָּךְ נִדְמֶה לִי)

לְהַצִּיג עַצְמָהּ בְּנַחַת: "הַמְּדִינָה – נוּ, זֶה אֲנִי!..."

בַּשָּׁבוּעַ שֶׁעָבַר סִפַּרְנוּ עַל רָסָ"ר זָחוּחַ

שֶׁאִמּוֹ כָּאן בִּמְקֹומוֹ חָטְפה מַבּוּל שֶׁל גַּסּוּת-רוּחַ

אַךְ הַיּוֹם – עַל דִּיאַגְנוֹזַת קְרִיסָתָהּ הַפָּתוֹלוֹגִית

אֲגַב בְּלוּת אִידֵיאוֹלוֹגִית שֶׁל מַפַּא"י הַמִּיתוֹלוֹגִית

שֶׁבָּגְדָה בְּסִסְמוֹתֶיהָ וְגָּרְמָה לַמַּהְפָּךְ

בְּנָפְלָה בּוֹ עַד יָמֵינוּ מִן הַפַּחַת אֶל הַפַּח.

וְכָאן בְּסַקְרָנוּת רַבָּה שׁוֹאֶלֶת יִשְׂרָאֵלָה * אֶת סָבָא הַבָּקִי בָּאֵרוּעִים הַיְּשָׁנִים: * "לָמָּה נָּפְלָה פִּתְאֹם כְּגוּף מֻשְׁלָךְ מִקָּרוּסֶלָה * תְּנוּעַת 'הָעֲבוֹדָה' אַחַר שִׁלְטוֹן כֹּה רַב שָׁנִים?'

* וְסָבָא, שֶׁאַף פַּעַם לאּ פִשֵּׁל וְלֹא כָּשַׁל * בְּמַעֲנֶה הוֹלֵם עַל כָּל קֻשְׁיָה שֶׁל נֶכְדָּתוֹ * מֵשִׁיב בִּקְרִיצַת-עַיִן: "אֶעֱנֶה לָךְ בְּמָשָׁל" * וּכְמוֹ שׁוֹלֶה אֶת סִפּוּרוֹ מֵעֹמֶק פַּדַּחְתּוֹ * מַקִּיש קַלּוֹת עַל צַד קִדְמִי שֶׁל קָדְקֳדוֹ וְסָח:

* "כְּשֶׁבַּבָּלֵט שֶׁל פֶּטֶרְבּוּרְג הָיָה עוֹלֶה מָסָךְ * עַל כָּל פְּרֶמְיֵרָה שֶׁל מָחוֹל שֶׁזֹּהַר רָב הִקְרִינָה * הָיְתָה עוֹלָה עַל הַבָּמָה הַפְּרִימָה בָּלֵרִינָה * שֶׁקְּשִׁי אָפְיָהּ הַשְּׁתַלְּטָנִי שָׁם לֹא הָיָה סוֹמֵךְ * עַל שׁוּם רַקְדָן, נַגָּן אוֹ תַּפְאוּרָן וְשֶׁעָשְׂתָה * הַכֹּל בַּכֹּל לְפִי שִׁטַּת "עֲשְׂי זֹאת בְּעַצְמֵךְ" * בְּאֹפֶן שֶׁבְּשׁוּם פָּנִים אַף פַּעַם לֹא נֻסְּתָה * שׁוּם רַקְדָנִית בְּתוֹר מַחְלִיפָתָהּ אִם פֶּגַע רַע * אוֹ אֶקְסִידֶנְט בִּלְתִּי צָפוּי לָהּ פֶּתַע יֶאֱרַע.

* וּפַעַם, כְּשֶׁלָּחַשׁ רַקְדָן קוֹלֵגָה עַל אָזְנָהּ * שֶׁל רַקְדָנִית-מִשְׁנֶה שֶׁבְּקִנְאָה הִתְבּוֹנְנָה * בַּפְּרִימָה בָּלֵרִינָה שֶׁעַל הַבָּמָה שָׁלְטָה: * "אַתְּ בֶּטַח מְצַפָּה שֶׁמִּישָׁהוּ יַפִּיל אוֹתָהּ." * עָנְתָה הָרַקְדָנִית (בְּׁלַחַשׁ, בְּלִי לְהִסְתַּכֵּן): * 'אֵין צֹרֶךְ שֶׁשּׁוּם מִישֶׁהוּ יַפִּיל אוֹתָהּ, שֶׁכֵּן * בַּסּוֹף, מִי שֶׁיַּפִּיל אוֹתָהּ בְּכוֹחַ וְעָצְמָה * בְּעֶצֶם לֹא יִהְיֶה אַחֵר  מִ מֶּ נָּ ה  בְּ עַ צְ מָ הּ * כִּי הִיא כָּל-כָּךְ בְּטוּחָה בְּכוֹחַ הַשְּׁלִיטָה שֶׁלָּהּ * שֶׁגַּם אִם עַד הַיּוֹם הִיא לֹא נָפְלָה וְלֹא  כָּשְׁלָה * הִיא מְסָרֶבֶת עַל בְּטִיחוּת לַחְשֹׁב מֵעֵת לְעֵת * וּבְסִחְרוּר עַל קְצוֹת הַבְּהוֹנוֹת בְּ"פִּירוּאֶט" * הִיא לֹא שׁוֹמֶרֶת עַל שִׁוּוּי-מִשְׁקָל, מַה שֶּׁיַּחְשֹׂף * אוֹתָהּ בְּיוֹם בָּהִיר וְלֹא זָהִיר לְבוֹא הַסּוֹף * עַל כָּל שַׁחְצָנוּתָהּ בָּהּ הִיא מוֹשֶׁלֶת בָּרָמָה * וּכְשֶׁתִּשְׁבֹּר כָּאן רֶגֶל חִישׁ אֶתְפֹּס אֶת מְקוֹמָהּ...' 

* וְזֶה מַה שֶּׁקָּרָה," כָּךְ סָבָא סָח בְּטוֹן פָטָלִי, * "כְּשֶׁלְּאַחַר שָׁנִים בָּהֶן כָּאן חַאפְלָה חָגְגָה * סִיעַת הָ'עֲבוֹדָה' שֶׁבִּזְכוּת רֹב אֵלֶקְטוֹרָלִי * דָבְקָה מֵאָה עַכּוּז כְּמוֹ בִּצְמִידוּת דֶּבֶק-מַגָּע * אֶל כִּסְּאוֹתָיו שֶׁל הַשִּׁלְטוֹן שֶׁאֶת רֹאשָׁהּ סִחְרֵר * וּמִצִּתּוּת לְרַחֲשֵׁי הָעָם אוֹתָהּ שִׁחְרֵר * כִּי בִּזְחִיחוּת-הַדַּעַת שֶׁל נִירְוָנָה אָנוֹכִית * הִיא שָׁכְחָה אֱמֶת נִצְחִית –  שֶׁ כָּ ל  שִׁ לְ ט וֹ ן  מַ שְׁ חִ י ת  * וְשֶׁבְּחִירֵי-הָעָם שֶׁהַבְטָחוֹת פּוֹלְטִים בְּשֶׁפֶךְ * (בִּפְרָט לִפְנֵי בְּחִירוֹת) הֵם מְשָׁרְתָיו, וְלֹא לְהֶפֶךְ  * וְחֵטְא הַהִיבְּרִיס, כְּמוֹ כָּל בּוּמֵרַנְגּ, שָׁב כְּדַרְכּוֹ * בְּמִין U turn  אֶל חֵיקוֹ שֶׁל זֶה אֲשֶׁר זְרָקוֹ * וּכְשֶׁעוֹלֶה הַשֶּׁתֶן אֶל הָרֹאשׁ זְמַן רָב מִדַּי * וְהַשְּׂרָרָה הוֹפֶכֶת לִסְרָרָה כִּי  הַ כְּ דַ א י * מַחְלִיף אֶת  הַ צּ וֹ דֵ ק,  נוֹפֵל כָּל אֵגוֹ מְנֻפָּח * מִפַּחַת אֶל הַפַּח וְכָךְ נִפְתַּח הַ'מַּהְפָּךְ'. * כִּי כְּמוֹ שֶׁבְּבָּלֵט יֵשׁ טְרִיק שֶׁשְּׁמוֹ הוּא 'אַנְטְרוֹשָׁה' * שֶׁבּוֹ הַבָּלֵרִינָה מְקַפֶּצֶת בָּאֲוִיר *  כְּשֶׁרֶגֶל מַקִּישָׁה בְּרֶגֶל, כָּאן סוֹפְסוֹף שֻׁבְּשָׁה * אוֹתָהּ שְׁלֵמוּת כּוֹרִאוֹגְרָפִית שֶׁל תֵּאוּם סָבִיר * וּפֶתַע נְקִישָׁה זוֹ נֶהֱפֶכֶת  לִ בְ עִ י טָ ה * שֶל רֶגֶל נֶגֶד רֶגֶל כָּךְ שֶׁהַתֵּאוּם נִכְשַׁל * בְּפֶרֶץ הַרְסָנוּת עַצְמִית בּוֹ אֵין לַגּוף שְׁלִיטָה * וְהָרַגְלַיִם זוֹ בָּזוֹ מַכּוֹת, כְּשֶׁהַנִּמְשָׁל * הוּא סִכְסוּכֵי פְּלָגִים בַּמִּפְלָגָה, לָהֶם נִסְפַּח * גַּם נֶתֶק מִן הָעָם, בִּפְרָט מִשְּׁלַל עֵדוֹת מִזְרָח.

* וְכָךְ,  מוּל גְּזַר הִתְפּוֹרְרוּת פְּנִימִית זוֹ וּתְבוּסָה * כְּשֶׁלֹּא נִתָּן הָיָה כְּבָר שׁוּם תֵּרוּץ מָצוּץ לִבְדוֹת *

וּלְכַבֵּס כְּתָמִים בְּשׁוּם מַפַּא"יְלָה  שֶׁל כְּבִיסָה * כִּי שׁוּב לֹא נִתְאַפְשֵׁר כָּאן טִיּוּחָן שֶׁל הָעֻבְדּוֹת *

כְּגוֹן מֶחְדַּל מִלְחֶמֶת יוֹם כִּפּוּר שֶׁבּוֹ שִׁלַּמְנוּ * עַל חֵטְא אוֹתָהּ הַיֻּהֲרָה בָּהּ הַמִּשְׁגִּים כּוֹפְלִים * אֶת מְחִירָהּ הַמַּר בְּבַנְק-הַדָּם שֶׁבּוֹ דִמַּמְנוּ * ׁבִּשְׁכוֹל נוֹרָא שֶׁאֵין תְּמוּרָה לוֹ, שֶׁל אַלְפֵי נוֹפְלִים * פְּלוּס הַזִּלְזוּל בִּּּבְנֵי עֲדוֹת מִזְרָח ('לֹא נֶחְמָדִים') * מִצַּד שִׁלְטוֹן הַמִּתְיַַמֵּר כִּנְצִיג תְּנוּעַת עוֹבְדִים * כּוֹלֵל פְּלִיטַת-הַפֶּה הַגִּזְעָנִית הָאֻמְלָלָה * עַל 'צַ'חְצַ'חִים' שֶׁזִּעְזְעָה אֶת הַמְּדִינָה כֻּלָּהּ –

* קָרְסָה הַפְּרִימָה בָּלֵרִינָה פֶּתַע בָּרִקּוּד * וּבַבְּחִירוֹת נִצַּח רַקְדָן חָדָשׁ וּשְׁמוֹ 'לִכּוּד'." * אַךְ כְּשֶׁמַּפָּץ טֶקְטוֹנִי זֶה נֻתַּח וְגַם תֹּעַד * לֹא בְּשִׁכְרוֹן נִצְחוֹן הָאוֹפּוֹזִיצְיָה הַחוֹגֶגֶת * כִּי אִם בְּשִׁקּוּל-דַּעַת אָנָלִיטִי שֶׁנּוֹעַד * לִלְמֹד כָּאן מַה גָּרַם לִשְׁלִיטָתָהּ הַמִּתְפּוֹגֶגֶת * שֶׁל מֶמְשָׁלָה מוּבֶסֶת זוֹ, שֶׁלֹּא כָּל-כָּךְ בְּעַד * אָגֶ'נְדַּת יְרִיבְתָהּ הֻפַּל הַפּוּר – כִּי אִם כְּנֶגֶד * הִסְתָּאֲבוּת מִמְשָׁל שֶׁבְּעֶקְרוֹנוֹתָיו בָּגַד * וְשֶׁבְּצֶדֶק נֶאֱלַץ מִמְּרוֹם שִׁבְתּוֹ לָסֶגֶת * הֻבְרַר פֹּה כִּי תְּנוּעַת 'הָעֲבוֹדָה' הָאֲבוּדָה * מוּם אֹטֶם שְׁרִיר הַלֵּב הַחֶבְרָתִי שֶׁלָּהּ גָרַם בָּהּ * לַהֲפָרַת כָּל הַבְטָחוֹת עַצְמָהּ בָּה בְּמִדָּה * שֶׁעֹדֶף הַשֻּׁמָּן שֶׁהִצְטַבֵּר וְנֶעֱרַם בָּהּ * בִּשְׁנוֹת שְׂרָרָה רַבּוֹת מִדַּי שֶׁל סִסְמָאוֹת כּוֹזְבוֹת * עַל סוֹצְיָאלִיזְם, עַל שִׁוְיוֹן וְצֶדֶק סוֹצִיאָלִי * כְּשֶׁבְּקִפּוּחַ עֲדָתִי כָּאן מֻפְקָרוֹת שִׁכְבוֹת * רָמַת-מִחְיַת-הַמִּינִימוּם לְעֹנִי מַקְסִימָלִי * וְכָךְ צָנְחָה תְּנוּעָה זוֹ בַּמִּדְרוֹן הַחֲלַקְלַק * נוֹסָף לַסִּכְסוּכִים הַפְּנִימִיִּים שֶׁלֹּא פָּסְקוּ בָּהּ * כְּשֶׁמִּרָאשֵׁי דּוֹבְרֶיהָ כְּבָר אֵמוּן הָעָם סֻלַּק * לַפְיַאסְקוֹ בּוֹ תוֹצְאוֹת אוֹתָן בְּחִירוֹת קָשׁוֹת הִכּוּ בָּהּ.

* וְכַצָּפוּי תָּמִיד: כְּשֶׁמִּתְהַפֶּכֶת עַל פָּנֶיהָ * הַקּוֹנְיוּנְקְטוּרָה הַפּוֹלִיטִית, כְּמוֹ הַזִּקִּיּוֹת * הַמַּחְלִיפוֹת אֶת צִבְעֵיהֶן, פּוֹרַחַת מֵאֵלֶיהָ * אָפְנַת הַ'פּוּרִים שְׁפִּיל' וַהֲמָרַת הַזֶּהֻיּוֹת * וְאֵלֶּה שֶׁאֶתְמוֹל עוֹד נִפְנְפוּ בְּאֹרַח דְּרַסְטִי * פִּנְקָס אָדֹם וְנֶחְשְׁבוּ מַפַּא"יְנִיקִים שְׂרוּפִים * עוֹבְרִים פִּתְאֹם בְּלִי שׁוּם אִזְמֵל-כִּירוּרְגּ נִתּוּחַ פְּלַסְטִי * וּמִמַּפַּא"יְנִיקִים הוֹפְכִים כְּדַאינִיקִים צְרוּפִים * שֶׁמִּן הַסּוֹצְיָאלִיזְם חִישׁ עָבְרוּ  לִקְפוֹצְיָאלִיזְם * שֶׁהוּא קְפִיצָה לָרֹחַק שֶׁל צְבוּעִים הַמִּתְחַזִּים * כַּחֲסִידֵי יָמִין בְּשֵׁם אוֹתוֹ אוֹפּוֹרְטוּנִיזְם * שֶׁל לִחוּכֵי פִּנְכָּה וְחִלוּפֵי פִּנְקָס זְרִיזִים * בְּסַלְטָה אַקְרוֹבָּטִית מְיֻחֶדֶת בְּסוּגָהּ * שֶבָּהּ הֵם מְקַפְּצִים מִמִּפְלָגָה לְמִפְלָגָה...

וְהֶמְשֵׁךְ סִפּוּרֵנוּ יֻגַּשׁ – אַדְרַבָּה –

כְּבָר בְּיוֹם חֲמִשִּׁי בַּשָּׁבוּעַ הַַבָּא.

יוסי גמזו

* * *

חובב טלפז

במלחמה לא כמו במלחמה:

פרק כ"ח:  מלחמת התשה בהגנת "בונקר" דו-צדדית

בכדורגל מכנים צורת הגנה צמודה על השער "בונקר". הקבוצה המגינה מצופפת שחקניה ליד השער שלה ומונעת חדירת שחקני היריבה לתחום המסוכן ומשאירה להם רק אופציות של בעיטות מרחוק. השיטה הזו מאפשרת פריצות מהירות לכיוון שער היריב במקרה של איבודי כדור. ממעוף הציפור ניתן לציין ששני הצדדים – ארה"ב וסין – מנהלים הגנת בונקר דו-צדדית בלתי סימטרית עם חטיפות כדור לפרקים. שלא כמו בכדורגל הקהל לא נהנה כלל, יתרה מזו ביציעים מסויימים באיצטדיון ממש סובלים.

להלן התרגום.

לקראת סוף יולי הסינים לא הופיעו להמשך המו"מ, כמו גם ביטלו הבנות חתומות של רכישת מוצרי חקלאות מארה"ב בנפח של עשרות מיליארדים! תגובת טראמפ לא איחרה לבוא – בתחילת ספטמבר יושת מכס של 10% על שארית נפח היבוא מסין של כ-300 מיליארד דולר (תזכורת: 25% מכס כבר ניגבה מנפח של 250 מיליארד). אלה צעדי התקפה משמעותיים ביותר שלא הביאו ל"שערים" אך נהדפו במאמץ גדול.

כאן המקום להיענות לבקשת קוראים השואלים מי מרוויח ומי מפסיד במערכה המתמשכת בין שני ענקי הכלכלה?

נדגים במקרה פשוט.

סין מייצרת קופסת משחק ילדים שמחירה 100 דולר בשערי המכס בלוס אנג'לס. ביודעה שלמשחק הזה יש יצרנים מתחרים בווייטנאם, והמכס האמריקני הוא 10% למשל, היא מבצעת פיחות של 10% ביואן שלה. המוצר מוזל ל-90 דולר כתוצאה מהפיחות, המכס יעלה את מחירו ל- 99 דולר. במקרה הזה סין מפסידה 10 דולר, האוצר האמריקני מרוויח 9 דולר והקונה האמריקני דולר אחד. זה מקרה קיצוני שנובע מתחרות היצרנים הלא-סיניים שמחפשים כל הזדמנות לחדור לשוק האמריקני המנצנץ.

במקרה הפוך, שלמשחק הזה יש ביקוש חריף (קשיח – בעגה כלכלית) ולסין בלעדיות על ייצורו. סין תשמור על המחיר המקורי, המכס שהאוצר יגבה יעלה את מחירו ל- 110 דולר, והקונה האמריקני ישלם את מלוא המחיר ואת המכס.

המקרה הנפוץ הוא ששני הצדדים מפסידים מהמכס. סין תבצע פיחות ביואן הנמוך מ-% 10,  בהתאמה האוצר יגבה פחות מ-10 דולר והקונה ישלם פחות מ-110 דולר. במציאות התמונה יותר מורכבת כי הביקוש למוצר אינו קשיח כלומר עם עליית מחירו יקנו פחות ממנו ומה שמתרחש הוא הפסד משולב ב"מוֹתר הצרכנים", ב"מוֹתר היצרנים" וגם האוצר לא מרוויח את מלוא הטנא שהיה צפוי במקרה של קשיחות הביקוש ובלעדיות בייצור.

מי שעשויים להרוויח במקרה הביניים אלה הם המתחרים כמו הווייטנאמים המצפים לגלות את השוק אמריקני המזמין ברחבות. כניסה אפשרית כזו היא מטרת ביניים חשובה מאין כמוה לארה"ב שתזכה לתחרות מדינות יצרניות על השוק שלה שעם מימושה יוסרו המכסים כולם תוך ירידת מחירים ועלייה באיכות המוצרים. זו הסיבה המרכזית שטראמפ לא לוחץ להשגת הסכם מהיר ככל האפשר – הוא "קונה" בכך זמן החשוב למתחריה של סין להשקיע במערכי ייצור מתחרה לסינים.

תוחלת ההישגים נמדדת בזמנים שונים בין הצדדים העיקריים לבין המתחרים הפוטנציאלים. הירידה בכמויות הנסחרות שנובעת מביקוש יורד עם עליית המחיר כתוצאה מהמכס גורמת לירידה בצמיחה הכלכלית של הנוגעות בדבר וגם של ה"קהל" – הלא הן המדינות הסוחרות עם שתי הענקיות. לדוגמה אפילו מדינות ענק מסדר שני סובלות כתוצאה מהקטנת ביקושים לתוצרתן הן. כמה מהן, מרכזיות בעולם, כבר נמצאות על סף מיתון, ביניהן הכלכלה הרביעית בגודלה – גרמניה שסיימה את הרבעון האחרון בצמיחה שלילית (0.1%-).

שני כוחות בלתי רגילים, פנימיים מבית, פועלים כנגד טראמפ במלחמת הסחר הכה חשובה: הדמוקרטים בקונגרס, בעיקר, והפדרל ריזרב.

הדמוקרטים שלוחמים נגדו מלחמת חורמה עיוורת מטרות ואמצעים הפסידו לאחרונה כלי נשק רב עוצמה בדמותו של החוקר המיוחד מולר, שהעז לפסוק "אין ולא היתה קנוניה" (עם רוסיה להטיית בחירות 2016) גם "לא סיפק את הסחורה" בשימוע שנערך לו בקונגרס שעסק בעיקר בשיבוש הליכי משפט – מה שסיקל מעשית את תוכניתם להביא להצלחת משפט הדחה.

בנוסף לכך, הרוב הדמוקרטי בבית הנציגים מנע בנחישות ראויה לציון את התקציב הענק לפרוייקט התשתיות הכה מתבקש. פרוייקט בסדר גודל רב-שנתי כזה היה מספק צמיחה כלכלית מרשימה ובעטייה השקעות גדולות בייצור פנימי רב-גווני, מאיץ את שובן ארצה של חברות רבות ש"ירדו" בעשור האחרון לסין ושכנותיה. לפרוייקט כזה לבדו היתה עוצמה רבת-סיכוי לסיים את מלחמת הסחר בתבוסה סינית מוחצת ומהירה ע"י הטלת מכס גבוה בקצב מוגבר על היבוא הסיני ללא חשש כלשהו ממיתון. "תרומת" הדמוקרטים למערכה הסינית תככב במערכת הבחירות של 2020 – טראמפ לא "יחסוך" להם תגובות למעללים שלהם.

מינויו של ג'רום פאואל בשנה שעברה לנגיד הבנק הפדרלי בישר על סיומה הארוך של מדיניות הריבית הנמוכה שהגיעה לשיאה בתקופת אובמה. היא איפשרה לבצע מהלכי התרחבות מוניטרית רבת הקף ללא תמורה בצמיחת הכלכלה – התרחבות שאיפשרה מימון זול להרחבה משמעותית של תשלומי רווחה. מדיניות כזו היא הרת אסון למי שמבקש לשמור ולשמר את הדולר כאמצעי התשלום המרכזי של הסחר העולמי. היה ברור ומתבקש שפאואל יעלה את הריבית ב-2-3 פעימות של רבע אחוז כ"א. אלא שהוא ביצע 5 העלאות כאלה! ועוד בזמן שסין הורידה את הריבית וביצעה פיחות רחב הקף של היואן.

מה בעצם כל כך גרוע בהעלאות כאלה? הן פוגעות באופן ישיר בכושר המיקוח, במיוחד בעת מלחמת סחר. אם העלאות הריבית דרושות ע"מ לשמור על כוחו של הדולר במסחר הבינלאומי, אזי יש לבצען בדייקנות למטרה זו בלבד. להעלאות ריבית מעבר לנדרש יש מחיר כבד. מעצמה כלכלית שנאלצת להוריד ריבית מצביעה על חולשה כלכלית ומזמינה תחליפים למטבע העולמי – שהוא שלה. מטבעות הביטקוין למיניהן הרימו ראש בתקופת אובמה כפטריות אחרי הגשם וגם סין החלה להפיץ את סוג המטבע הזה שלה בשיטות שונות. אז כמו בספרי הלימוד, נאלץ פאואל להוריד את הריבית (שזה עתה העלה) לפני כשבועיים. אלא ששוב – הוא הורידה רק ברבע אחוז כאשר השוק ציפה להורדה כפולה וטראמפ פירסם דעתו כנ"ל.

הזעזועים לא איחרו לבוא – צניחה של 800 נקודות בדאו ג'ונס (3%-) ביום אחד כבר לא נראתה בעשור האחרון. החשש ממיתון נשמע כשופר ביום כיפור. השוק "רץ" לאג"ח ממשלתי קצר מועד מה שהצביע בעבר על מיתון מתקרב. אלא שטראמפ הגיב בקור רוח מרשים. כיצרנית הנפט הגדולה בעולם הוא הוריד את מחירו בעזרת יצרניות נפט "ידידותיות". אין למצוא בעידן המודרני מיתון עולמי עם מחירי נפט נשלטים נמוך. גם אין מיתון עם אבטלה אפסית ומשק צומח. ואכן בעת כתיבת שורות אלו כבר חזרו שערי המניות לרמת הטרום-צניחה הנ"ל.

ראוי לשים לב כיצד מנהל טראמפ את שוק הנפט הגולמי. הוא מחזיק אותו באזור ה-55 דולר לחבית. בתחום הזה קיימות רק מיספר קטן של מדינות המרוויחות מייצוא הנפט כמו ערב הסעודית ונסיכויות המפרץ – אלה נתונות היום לשליטתו המלאה בהיותן מאויימות ע"י איראן... כלומר לא כל כך מזיק לו ולשוחרי השלום להחזיק את המשבר עם איראן בלתי פתור כשהוא הופך איומים עוינים לטובת שוחרי החופש העולמי. יש כאן גם מצב שבו הורדת מחיר הנפט לתחתית תחום ה-50 דולר מוציאה מדינה נוספת ממעגל היצוא ובכך מקטינה (לא מגדילה) את סך הייצוא. בשפה מקצועית – הוא מוביל את ייצוא הנפט העולמי ע"פ עקומת ההיצע ולא ע"פ עקומת הביקוש כפי שהורגלנו ב-80 השנים שעברו תחת "שילטון" אופ"ק. מי שרוכשת נפט בימים אלה היא סין כאשר "יד נעלמה" מכתיבה להם את כתובת הספק! המו"ל בתהליך הוא מזכיר האנרגיה האמריקני ריק פרי – ידיד ישראל מושבע – שביקר לאחרונה אצל שר האנרגיה שלנו יובל שטייניץ, כנראה לתיאום אסטרטגיות בין יצואני אנרגיה... מעניין שלא שומעים ברקע את "חלום ליל קיץ" של מנדלסון.

זו הפגנת כוח חשובה מצידו של טראמפ על הבונקר הסיני.

אפילו מותו (חניקתו/התאבדותו) של אפשטיין תרמה תרומה חיובית! ברשימת "לקוחותיו", ע"פ מקורות זרים, מככבים דמוקרטים רבים (ביל קלינטון, למשל) שהיה להם עניין רב בהיעלמותו ובהסתרת סרטי צילומיו המביכים. התוצאה – הליכי שימוע בקונגרס שיחלו בקרוב ידחקו לקרן זווית את חקירות הדמוקרטים הבלתי פוסקות של כל מה שהתחרז עם "טראמפ" בשנתיים שחלפו, ומאז נעלמה כמעט  גם המנטרה "משפט הדחה".

זו ההתפתחות המדאיגה ביותר את הסינים, ששמו יהבם על הדמוקרטים, והיא מתווספת להפגנות הרחוב הענקיות בהונג קונג. הפגנות אלו מצולמות ומשודרות ברחבי העולם ולסינים אין אפשרות להפסיקן. סין מודעת לכך שהשוק האמריקני היום פתוח לפניה כל עוד אין דיכוי [מצולם] של זכויות אדם מצידה. האמריקנים ידעו, כשהיה צריך באופן חיוני, להעלים עין מדיכוי קשה הרבה יותר במשך עשרות שנים רבות. אלא שאז היא ייבאה מהמדכאים הסדרתיים נפט – גורם ייצור וצריכה אסטרטגי! עתה מכבד טראמפ את מפגיני הונג קונג בציוץ יום-יומי חיובי שהדיו ותוכנו נשמעים גם בבייג'ין ושנחאי. ע"פ החוקה האמריקנית על הנשיא להתייעץ עם הסנאט בנוגע למדיניות החוץ. והסנאט – עם רוב רפובליקני – לא יהסס להציע לנשיא להפעיל סנקציות-משתקות-יבוא במקרה של הפעלת כוח לדיכוי ההפגנות... אין לטעות – זהו מירשם לשואה כלכלית-חברתית בסין.

טראמפ, שיצא לחופשת סופשבוע באחוזתו בניו ג'רסי, התקשה למחוק חיוכים בעלייה למטוסו. עם הנחיתה הוא שיחרר ציוץ שבו בישר על היתכנות לסיום מוצלח של המו"מ בקרוב. במקרה הפחות אופטימי הוא רמז על שיחרור זמני של האייפונים החדשים של "אפל" ממכס עד ל-15 בדצמבר, לא לפני שנשיא "אפל" – טים קוק – הודיע לאחר ביקורו בחדר הסגלגל, לראשונה אחרי שנים רבות, שחברתו חוזרת להשקיע בייצור בארה"ב.

וממש עם סגירת הפרק – שתי הארות/הערות  על אירועים עדכניים:

1. ידיעה מוצנעת מסין – הורדה נוספת של הריבית על היואן בשבריר אחוז. יש לצפות לנוספות לאור הפעלת המכס האמריקני הנוסף בתחילת ספטמבר. דהיינו – הגנת הבונקר כבר מצטופפת ברחבת ה-16 של שוערם.

2. במסיבת עיתונאים מאולתרת בבית הלבן אתמול טען טראמפ כנגד נגיד הבנק הפדרלי על גובה הריבית וקבע שיש להורידה ב-4 פעימות של רבע אחוז בהפרש של מיספר חודשים זו מזו. הנגיד כבר הודיע שישקול הורדת ריבית אחת בחודשים הקרובים. מה שמסתתר בין חילוקי הדעות האלה קשור להתקרבות המשק האמריקני למיתון וניסקר למעלה. החידוש הוא בהחמרת הסיכון למיתון לאור מצב ההתשה במו"מ מחד, ועצירה פוליטית מכוונת של הדמוקרטים את פרוייקט התשתיות שנחיצותו עולה עם הזמן. ניצחון אמריקני במלחמת הסחר מובטח בסבירות גבוהה אם אחד לפחות משני המהלכים יבוצע:

הורדת הריבית בלפחות 2 פעימות, או בהשקת פרוייקט התשתיות תוך מיספר החודשים הקרובים. את האפשרות השנייה מונעים הדמוקרטים ע"י תהליך ההדחה שאין לו כל סיכוי להצלחה!  את הראשונה מונע נגיד הפדרל בנק – בבחינת "הגם אתה ברוטוס"?

על הבונקר השני – ליד השער האמריקני – לא לוחצים הסינים!!!

חובב טלפז

21 לאוגוסט 2019

* * *

עמוס גלבוע

יש לנו 4 רמטכ"לים במערכת הביטחון,

וטרם שמענו מהם הצגה ביטחונית סדורה

גנץ שטח את תפיסתו לגבי החמאס וההרתעה. עצוב. הצגה של פוליטיקאי מצוי ולא של רמטכ"ל לשעבר.

מה התרחש ברצועת עזה בתקופה האחרונה? נורו 3 רקטות שאחת מהן פגעה בחצר בית בשדרות; נמשכו "צעדות השיבה" לגדר עם האלימות המלווה, אך בהיקף מצומצם של כמה אלפי משתתפים; דעכה תופעת הבלונים. החידוש היה בניסיונות חדירה לשטח ישראל של חמושים, שכולם (ארבעה עד עכשיו) סוכלו בהצלחה  ע"י צה"ל והתוצאה היתה 8 הרוגים. החמאס הדביק להם את הכינוי "צעירים זועמים". לפי כל הידוע הם לא משתייכים לחמאס. החמאס פיאר והילל אותם, אך לא הגיב כלל על חיסולם ולא דרש נקמה כדרכו בקודש. ואצלנו קמה צעקה וקריאה רמה לצאת, למעשה, למלחמה נגד החמאס. בלט הרמטכ"ל לשעבר, גנץ, בדבריו החדים, ומשהו זועמים.

אני מעוניין לנתח את דבריו שהיו בהם ארבעה מרכיבים:

הראשון – הרתעה. וכך אמר: "נתניהו איבד את הביטחון. ההרתעה לא נשחקה, ההרתעה נמ-ח-קה!" (הוא הדגיש זאת בהטעמת כל הברה).

לדעתי זאת אמירה שגויה בתכלית. למה? כי אוי לנו ואבוי לנו אם ההרתעה באמת היתה נמחקת. כי אז החמאס היה יכול להשתולל ולכסות ברקטות את מרכז הארץ, למשל, ולשתק את נמל התעופה בן גוריון, בלי לפחד כלל מגמול אכזרי שלנו. ומה מדהים? שדווקא הניסוח הזה של "ההרתעה נמחקה" נאמר בהדגשה יתרה, ובתנועת גוף, ללמדנו שאין מדובר בפליטת פה, או באמירה רשלנית. במילים אחרות, לא רמטכ"ל דיבר כאן, אלא פוליטיקאי!

אבל לא רק זאת, יכול הרמטכ"ל ויכול כל אחד לדבר על כך שיש לנו הרתעה, או שהיא נשחקה, או שנחלשה, או שאבדה. זאת הערכה, לא עובדה! כי הרתעה קונבנציונאלית (להבדיל מגרעינית) אינה קבועה ויציבה. היא דינאמית, עולה ויורדת, בהתאם לנסיבות ולהתפתחויות, ופעמים עלולה שלא להתקיים. אבל, מי שקובע, במעשיו ובדבריו, אם ההרתעה קיימת, חלשה, חזקה, או אינה קיימת, הוא הצד שאנו רוצים להרתיע אותו, לא הדיבורים שלנו, המשקפים כאמור הערכה (נכונה או מוטעית) או סתם אמונה – הם  שקובעים אם הצד השני מורתע ובאיזו מידה.  יש פעמים נדירות בהן אפשר לדעת שההרתעה אכן אבדה לנו. זה היה ערב מלחמת "ששת הימים" ב-1967, כאשר הצבא המצרי החל להיכנס בהמוניו לסיני, ונאצר, שליט מצרים, הכריז פומבית: "אנו מוכנים. אם רוצה הגנרל רבין לנסות את כוחו במלחמה, אהלן וסהלן." (במובן: ברוך הבא). זה היה הבסיס לשיר המפורסם שחיבר חיים חפר "נאצר מחכה לרבין," ועמד ביסוד סיסמת הבחירות ב-1992: "ישראל מחכה לרבין."

השני – "נעשה מערכה שתהיה האחרונה. נכריע צבאית את החמאס."

יפה! מתעוררת שאלה: איך עושים זאת? איך נפעיל את העוצמה שלנו ל"קרב האחרון" מול רצועת עזה?  איך מסיימים את קרב יום הדין הזה? ו"התשובה" ניתנת:

המרכיב השלישי – "באמצעות  קבינט של ביטחון ואחריות." במילים אחרות: באמצעות דיבורים, אולי מלומדים, אבל דיבורים!

והמרכיב הרביעי, הקרשנדו של תפיסת ההכרעה: "זה מה שצריך לקרות, זה מה שהולך לקרות." במילים אחרות: התחייבות בנקיטת חפץ של פוליטיקאי מצוי  לעתיד  שהוא מעורפל, לא של  רמטכ"ל לשעבר.

וזה עצוב. 4 רמטכ"לים לשעבר נוטלים חלק בבחירות הנוכחיות, ושניים מהם אף היו שרי ביטחון, ועד עכשיו לא שמענו מאף אחד מהם הצגה ביטחונית סדורה והגיונית על המענה הישראלי לאתגרי הביטחון שלנו. בראש ובראשונה לאיום הכמותי העצום של הטילים בצפון. הם לא מחלידים שם. הם רק מתרבים ונעשים יותר איכותיים.

עמוס גלבוע

אהוד: האם גנץ חכם? האם הוא מתאים להיות חצי ראש-ממשלה יחד עם חצי רה"מ לפיד?

* * *

יעקב אחימאיר

המשברים

כל נשיא של ארה"ב, והמשבר שלו עם ישראל, המכונה תכופות "בעלת הברית". כך גם ראש הממשלה נתניהו, והמשברים שהוא חווה עקב שבר ביחסים עם נשיא אמריקאי. הברית בין השתיים, ישראל וארה"ב, לא נראית כשבירה, גם עקב ההחלטה הראשונית של נתניהו להתיר את כניסתן לישראל של שתי חברות הקונגרס מן המפלגה הדמוקרטית. אחת מהן מסרבת לנצל את היתר הכניסה שהוענק לה, מטעמים הומניטאריים, כדי שתוכל להיפגש עם בני משפחתה הפלשתינית.

בזמנו, נתניהו כבר התגבר על העוינות שגילה כלפיו הנשיא אובמה. עתה, על נתניהו לאחות את  הקרע שנוצר עם המחוקקים בקונגרס, לאחר הסירוב  לכניסתה של אחת מן השתיים, רשידה טאליב. כמו חברתה, גם היא חברה במפלגה הדמוקרטית.

המשוטט בימים אלה באתרי החדשות שמקורם בארה"ב, בקלות יגיע למסקנה בלתי נמנעת, השעונה על עובדות: ישראל סופגת בימים אלה, עקב התבטאויות נגדה, מכות קשות מאוד שמקורן בחברי הקונגרס, רובם מן המפלגה הדמוקרטית. אין לשגות באשליות, או להקל ראש: הנה, אפילו הסנטור הרפובליקני, מרקו רוביו, הנלהב לחזר, ובהצלחה, אחר קולות היהודים במדינתו פלורידה, מתח ביקורת, אמנם בלשון מתונה, על ההחלטה לאסור את הכניסה של השתיים. ואם כך מבטא סנטור רפובליקאי את ביקורתו, אין להתפלא על עמיתיו המחוקקים מן המפלגה היריבה, יריבה לטראמפ, ששיחררו גינויים חריפים, הרבה יותר מן הסגנון שנקט הסנטור רוביו, שאמר: "ישראל שגתה."

ביקורת על ישראל, מתח גם מי שנכון, בדרך כלל, לסנגר על עמדותיה: הסנטור לשעבר, ג'ו ליברמן, היהודי, לשעבר מועמד לסגנות הנשיאות. ואלה רק דוגמיות משלל נחשולי הביקורת המוטחים בישראל. יש להדגיש, בייחוד לידיעתו של הישראלי של יום יום: הקונגרס האמריקאי, על שני בתיו, הוא בבחינת "מקדש לדמוקרטיה" בארה"ב. כל פגיעה מעליבה בו, או באחד מחבריו, פגיעה אמיתית או מדומה, מהווה עלבון אישי גם לכל מצביע בארה"ב, תהא אשר תהא נאמנותו המפלגתית. הסיבה: ההצבעה לסנאט או לבית הנבחרים, הינה אישית. היא משקפת לא רק את הנטייה לימין או לשמאל, אלא ההצבעה היא גם אישור או דחייה, של העמדות הננקטות על ידי המחוקק במהלך פעילותו.

המשוטט ברחבת גבעת הקפיטול, יוכל להבחין באותן חבורות של אמריקאים שהגיעו לוושינגטון מרחוק, כדי להיוועד או לפחות להצטלם בחברת ציר הקונגרס שלהם. אפשר אולי להתנחם בסברה כי גלי הביקורת  גורמים נזק קשה לישראל, המתוארת בעיני תומכיה הרבים בקונגרס כ"דמוקרטיה היחידה במזרח התיכון". מעניין: האם התבטאות מחמיאה זו תשוב, לאחר זמן, לשיח הפוליטי בארה"ב? יש לעקוב. 

נכונותו הראשונית של נתניהו, להתיר את כניסתן של השתיים, סתרה את  הדעה הנחרצת של טראמפ, שגרס כי היתרי כניסה יפגינו חולשה ישראלית. היחסים האישיים שנרקמו בין טראמפ לבין נתניהו, מוכיחים עתה את נחיצותם לישראל. קשה להניח כי טראמפ היה מאיים  על ישראל בסטייה מן האהדה ומן המעשה המדיני, הידידותי, אילו נתניהו היה מתבצר בעמדתו המקורית. אולי טראמפ אף אמר לעצמו: "אני, שהעברתי את השגרירות לירושלים, שהכרתי בריבונות ישראל על רמת הגולן, ובמיוחד התייצבתי לצד ישראל בנושא האיראני, איני מצפה שישראל תתיר את כניסת השתיים."

לא בכדי נשמעו ברבים ההשוואות בינו לבין הנשיא טרומן, שהכיר בישראל דקות לאחר היווסדה. אבל כאשר יפוג חום המחלוקת, יהיה על ראש הממשלה הבא, לכונן מחדש את הידידות שעתה איננה נחלת ישראל באולמי הקונגרס. וזה ידרוש מאמץ ומעשה אדירים.

יעקב אחימאיר

* * *

יהודה דרורי

על קצין קרבי מצטיין שכושל בהסבריו

תא"ל אמציה (פצ'י) חן פירסם מאמר ב'ידיעות אחרונות' שכותרתו נשמעה כתעמולת בחירות של הליכוד: "גנרלים, קודם תסבירו למה נכשלתם" – זה היה שם המאמר, כאשר הוא מתכוון לשלושת מנהיגי כחול-לבן שכשלו לדעתו במלחמתם בחמאס.

כקצין שדה מצטיין, הוא עדיין שרוי בטראומת מלחמת יום הכיפורים והכאוס אז של שדה הקרב, ובשעתו אכן התריע ובצדק רב על חוסר המוכנות של הצבא אשר עליו היו אמונים מפקדיו הבכירים של צה"ל ועל הימנעותם מאוחר יותר מהפקת לקחים ויישום שינויים הכרחיים לגבי הרכבי כוחות ואימונים. 

הפעם, למרבית הצער, בהתייחסו לפעילויות צה"ל נגד החמאס, הוא חוזר לטראומת מלחמת יוה"כ שלו ופשוט נראה בעליל שהוא לא הפנים  שמאז עברו 50 שנה... שצה"ל זה כבר לא מה שהיה פעם, יחידותיו  ומפקדיו גם הם בנויים אחרת לגמרי! וחשוב מכול – ממשלת ישראל היא זו שקובעת את יעדי הקרבות והמלחמה ולא הגנרלים בשטח! לכן להאשים את הרמטכלי"ם באי-הכרעת החמאס זו פשוט רשעות או טיפשות – הם לא היו אלו שקבעו את "מטרות המלחמה" מאז מלחמת לבנון השניה...

לפיכך בתוצאות ניתן בהחלט להאשים את ראשי הממשלות דאז, גם את שרי הביטחון וחברי ועדות השרים לביטחון, אבל לבטח לא את הרמטכ"לים שאותם בחר להתקיף כמטרה קלה ושגויה בהחלט.

בו זמנית מוזר בעיני שהוא אינו מתייחס כלל לקובעי ההחלטות – כך מסתבר לי, שקצין שדה מצטיין לא מסוגל לנתח פה שהרמטכ"לים לא רק שאינם קובעים יותר, אלא שקיימת כיום בפני קובעי ההחלטות במדינה מעורבות עולמית ואזורית מורכבת שיש בהחלט להתחשב בה, ויש גם שיקולים כלכליים כבדי משקל המנחים אותם בהחלטות בממשלה, כולל חיזוי עתידי למצב של תום הקרבות, (למשל, אם צה"ל מכריע ומנצח בעזה, ומדינת ישראל מוצאת עצמה אחראית להזנתם של מיליון וחצי פלסטינים אלימים...)

אז בעצם  לא הגנרלים כשלו, אלא אמציה חן כשל הפעם בניתוחיו.

לעזאזל עם ירדן!...

ירדן הינה מדינה עלובה ביותר אבל חצופה להחריד. ירדן ממשיכה להתקיים בזכות ישראל! זה ברור לכל בר-דעת חוץ מלירדנים, שמעיזים לקרוא לשגריר שלנו בירדן כדי לנזוף בו בגלל פרעות שעשה אספסוף פלסטיני בט' באב בהר הבית.

אם הייתי השגריר באותו מעמד, הייתי אומר לשר החוץ הירדני שבמקרה ויקרה דבר כזה שוב – המשמר הירדני בהר הבית (שנמנע להתערב בפרעות) יפוטר לאלתר וישלח חזרה לירדן ולא נרשה יותר לירדנים להציג כף רגלם בהר-הבית (דבר שהם מאד מתפארים בו בעולם המוסלמי...)

משום מה ממשלת ישראל כבר הרבה שנים מתנהגת לירדן בהבנה של הורים לילד מפגר – אז נמאס – צריך ללמד אותם דרך ארץ ולנהוג כלפיהם בקשיחות, כמותם לפחות.

עיתונאי מטיף לרצח

ציטוט מאת עו"ד גדעון רוזנבלום

בעיתונו של ביבי "ישראל היום", נתגלה עיתונאי לא נבון, שבדרך 'נון-שלנטית', הטיף לרצח; היה זה מר אמנון לורד, שעה שספד לדביר שורק ז"ל, שנרצח בשבוע החולף. וכך הציע אמנון לורד, לחיילי צה''ל להגיב על מעשה הרצח: "הפרוטוקול של תגובת  ישראל לרצח דביר שורק ידוע ואין מה לחדש בו: הרוצח יאותר ועדיף שבמהלך המעצר – יחוסל."

הקטע הנ"ל הוא ממכתב ששלח אליי עו"ד רוזנבלום שבהמשכו הוא טוען שהעיתונאי אמנון לורד הטיף לרצח ושזו עבירה על החוק בישראל.

אני לא מאוהדי אמנון לורד, אני רואה בו לאחרונה תועמלן פוליטי ב"ישראל היום" אבל העורך דין הזה אינו מכיר כנראה את החוק הבינלאומי המתיר הריגת טרוריסטים ללא משפט כפי שעשה אלאור עזריה וכפי שעשה השוטר שחיסל את הדורס מאלעזר. השוטר שהגיע למקום סיפר בשידור חי שהמחבל ניסה לזחול מהחלון של מכוניתו ההפוכה והוא פשוט ירה בו למוות. אז מסתבר שהיה חסר פה איזה נאד מהפרקליטות להכניס לו כתב אישום על רצח...

חשבון נפש

אהוד, כאשר רוב התגובות מקוראיך ואוהדיך מביעות תיעוב מתמיכתך המוחלטת בנתניהו –האם לא הגיע הזמן שתעשה חשבון נפש? ובמאמר מוסגר, האם לא יהיה זה יותר זול עבורך לפרסם את הגיגיך הפוליטיים בפשקוויל הנקרא "ישראל היום"?

יהודה דרורי

רמה"ש

אהוד: תודה רבה לך על סובלנותך, שלא רק אינה לוקחת בחשבון שאני ממשיך לפרסם את דברי ההבל שלך על נתניהו – אלא שאתה בחוצפתך גם דורש ממני לחדול לתמוך בנתניהו במכתב העיתי שלי!

אני מציע לך להפנות את מאמריך ותגובותיך ל"ישראל היום" – ואם כצפוי שם לא יפרסמו אותך, אזיי ודאי יימצא מקום מכובד ובולט לדברי הטינוף שלך על אודות נתניהו ב"ג'ורה" של השינאה לנתניהו המפיצה את ניחוחיה בעיתון "הארץ"!

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 21.8.19

* סמוי מן העין – "אין הברכה מצויה אלא בדבר הסמוי מן העין." דבריו אלה של רבי יצחק, במסכת בבא מציעא, הולמים מאוד סוגיות כמו סיוע לפלשתינאים עזתים, הרוצים להיחלץ מהתופת החמאסית, להגר. אין דבר שיכול להזיק לפעולה כזאת יותר מהתרברבות של "מקור מדיני בכיר" ישראלי.

* שיטת ערפאת – עוד חוליית מחבלים שניסתה לחדור לישראל ולבצע פיגוע חוסלה. ניסיון שלישי לפחות, בתוך ימים ספורים, לחדירה טרוריסטית לישראל. ואנחנו, כאידיוטים שימושיים של האוייב, מתחילים בספקולציות – זה חמאס? אלה פורשי חמאס? אלו חוליות עצמאיות? אלה ארגונים סוררים? אלה "צעירים זועמים"?

יש ריבון ברצועת עזה והוא החמאס. כל הסדרה תהיה אתו, ולכן יש לתבוע ממנו אחריות מוחלטת על הנעשה בעזה ומעזה. אחרת, מה הטעם בהסדרה איתו? מה הטעם בהפסקות אש איתו? כל פיגוע – אם זו הצתה, אם זה ירי רקטות, אם זו מנהרת טרור ואם זו חדירה – היא באחריות חמאס.

אילו היה מדובר באירוע חד-פעמי, ניתן היה לקבל, אולי, את הטענה שמדובר בחוליה סוררת (וגם אז אין לפטור את שלטון חמאס מאחריות). כאשר מדובר ברצף אירועים, ברור שאי אפשר לקבל את הטיעון. אל לנו לתת לחמאס להתל בנו, כמו כאשר דקלמנו את טענתו שירי רקטה לת"א היה "בטעות".

אנו מכירים כבר 25 שנים את שיטת ערפאת, שביד אחת הפעיל טרור נגד ישראל, ביד השנייה דיבר על "שלום של אמיצים" וגינה בקריצה את הפיגועים, ואנו נתנו לו להתל בנו במשך שנים, ובמחיר של יותר מאלף הרוגים. חמאס בעזה נוקטים בדיוק באותה שיטה – שיטת ערפאת.

* להימנע ממבצע לפני בחירות – גבי אשכנזי מאשים את נתניהו שהוא נמנע ממבצע ברצועת עזה בשל הבחירות. נתניהו מכחיש. לדעתי, נכון להימנע ממבצע לפני הבחירות (אם כי אסור, כמובן, לומר זאת בפומבי, כדי לא לתת לאוייב תחושת "רישיון לפגע"). מבצע מחייב רמה גבוהה של התלכדות לאומית מאחורי הממשלה (כל ממשלה) וצה"ל, ובתקופת בחירות קשה מאוד ליצור אחדות כזאת. לכן, עדיף להימנע ממבצע בתקופה כזו.

עם זאת, יש מקום לתגובה ישראלית חריפה יותר, כולל חזרה לסיכולים הממוקדים.

* ככה מבקשים סליחה? – אהוד ברק נאלץ להשפיל את עצמו בהתנצלות בפני ערביי ישראל על כך שכראש הממשלה עצר את המרד שלהם, כדי שמרצ יסכימו לקבל אותו למקום העשירי ברשימתם. וכעת, איימן עודה הודיע שהמשותפת מוכנה לחתום על הסכם עודפים עם מרצ, בתנאי שהם יעיפו את ברק מרשימתם.

* שיטת נתניהו – זוכרים את ניסיון החיסול של גדעון סער? כאשר נתניהו החליט לסכל את חזרתו של סער לפוליטיקה, הוא בדה מליבו תאוריית קונספירציה מטורללת, על איזו מזימה שסער רקח כביכול עם הנשיא ריבלין, להדחתו של נתניהו והטלת תפקיד הרכבת הממשלה על סער. כך הוא ניסה להרוג שני ציפורים במכה. גם לחסל את סער ועל הדרך גם להוסיף עוד קיסם למדורת ההסתה והביוש, ההכפשות והשקרים שהוא מפעיל נגד נשיא המדינה.

פרשת ה"מסרים" שלכאורה שקד העבירה לנתניהו, לפיהם היא כביכול תשפיע על היועמ"ש לא להגיש נגדו כתבי אישום אם ישריין אותה ברשימת הליכוד, מעלה ריח מאוד מאוד דומה. בדיוק אותה שיטת נתניהו. לחסל את שנואת נפשם איילת שקד, ועל הדרך לעשות דה-קרדיטיזציה ודה-לגיטימציה ליושרו ולהגינותו של היועמ"ש מנדלבליט, ולכרסם באמון הציבור בו, לקראת הכרעתו בדבר כתבי האישום נגד נתניהו.

אני לא מאמין לספין הזה. וברור לי מי המקור שלו. וכל מי שמשתמש בו נגד שקד, הוא אידיוט שימושי של נתניהו.

אגב, אילו היה שמץ של אמת בסיפור ההזוי הזה, יש למישהו ספק ששקד היתה משוריינת בצמרת הליכוד?

* דיפ-סטייט – חייבים לחקור איך הקרן החדשה הצליחה להחדיר לטיסת רוה"מ לאוקראינה טייס שאינו יודע ואינו מבין את תפקידו: להודות להלל לשבח לפאר להדר לרומם לברך לעלה ולקלס בדברי שירות ותשבחות את הגברת. סקנדל! שערורייה! ראשים ייערפו!

* רגשות של עם – הכול כבר נאמר על "פרשת החלה", ועל הבושה שאשת רוה"מ המיטה על מדינת ישראל. אין טעם לחזור על הדברים. אתייחס לפשקוויל של רוגל אלפר בנושא. בסך הכול הוא כתב דברים נכונים. אבל... שרוגל אלפר, רו-גל אל-פר (!) יכתוב על פגיעה ברגשות של עם? רגשות של עם?! אלפר?! הרי כל כולו בוז לעצם המחשבה שיש דבר כזה "רגשות של עם". וכל כולו פגיעה מתמשכת ברגשות של עם. אלא אם כן כך הוא נוהג רק כאשר מדובר בעם היהודי, הנתעב בעיניו.

* מחשבות בעקבות רצח דביר שורק – בכל פעם שהחברה הישראלית נפגשת עם משפחה מהמגזר "המתנחלי", לרוב בנסיבות טרגיות – אחרי מקרי רצח בפיגועי טרור, היא "מופתעת" למצוא עולם אחר לגמרי מהדימוי. ובכל פעם מחדש, היא שוקעת מחדש בדימוי, עד המקרה הטרגי הבא, שבו היא נחשפת שוב למשפחת "מתנחלית" אמיתית, בשר ודם. וחוזר חלילה. בעיקר – חלילה.

* מתנת חיים – השתתפתי בחיי במסיבות רבות, אך מסיבה כמו זו שהשתתפתי בה ביום שני, לא חוויתי מעודי.

"לאן אתם נוסעים?" שאלה אותנו בתנו.

השבתי לה: "למסיבת פרידה."

?!

מסיבת פרידה של אפרת מהכלייה שלה.

הייתה זו מסיבת הודייה של חברתי הטובה אפרת בדיחי, לציון שנה לתרומת כלייתהּ לאישה שאינה מכירה. לא היתה זו מסיבת הודייה של מושתלת הכלייה, שחייה ניצלו, אלא דווקא של תורמת הכלייה. הודייה על כך שזכתה להגשים חלום, על כך שזכתה לתת, על כך שזכתה לעשות חסד, ובראש ובראשונה – על כך שזכתה להציל חיי אדם. 

היה זה ערב לא קצר, אך כל דקה בו היתה משמעותית. היה זה ערב שנועד לעודד את תרומת הכליות האלטרואיסטית, כלומר תרומה למען אדם זר. לשם כך אפרת קיבצה ציבור רחב למושב קשת שבגולן, היישוב שלה, שלא מעטים מתוכו תרמו כלייה.

היו רגעים מרגשים רבים בערב הזה. כזה היה נאומו של הרב אברהם ישעיהו הבר, בעצמו מושתל כליה, ומי שהקים את הארגון "מתנת חיים" המעודד ומארגן את התרומה האלטרואיסטית, וכבר 710 איש תרמו דרכו, והפכו את ישראל לשיאנית העולם בתרומת כלייה אלטרואיסטית. הרב הבר סיפר שהגולן הוא האזור המוביל בתרומת כליות. אגב, מן הראוי לציין שכמעט כל התורמים בגולן הם מן היישובים הדתיים. למשל, 6 תורמים מחספין, השביעי בדרך, בימים הקרובים, כפי שסיפר רב היישוב, הרב אהרון איזנטל.

אפרת העלתה לבמה את בנו של ח"כ הרב רביץ ז"ל, שתרם כלייה לאביו, את בנו – יוסי, שתרם כלייה לחברת קיבוץ מרום גולן, ואת איילת שמש, אף היא חברה יקרה שלי, שכלייתו של יוסי הושתלה בגופה. והשלושה סיפרו את סיפורם.

היא אירחה זוג, הורים לשישה ילדים, ששניהם תרמו כליות (והם אינם הזוג היחיד שעשה כן), ואדם, תושב יצהר ובן חספין (נכדו של הרב צפניה דרורי מקריית שמונה), שכדי שיוכל לתרום היה עליו להשיל 50 ק"ג ממשקלו, ולמען מטרה זו עשה ניתוח קיצור קיבה, ואז הותר לו לתרום והוא עשה כן.

היו גם פסקי זמן מוסיקליים, עם שירים ההולמים את הנושא.

השבוע יצא לאור ספרה של אפרת "ואחת בשביל לתת". משמעות השם, היא שיש לאדם שתי כליות – אחת כדי לחיות ואחת כדי לתת כמתנת חיים, להצלת חיים של אחרים. גם ספר זה יצא כדי לעודד את התרומה.

כמו כל הקהל, הבטתי באנשים הללו משתאה ומעריץ. הולמים אותם מילותיו של אלתרמן על חלוצי העליה השנייה:

וכל רואיהם

אמרו עליהם –

איזה מין בני אדם משונים...

מפליגים בדמיון וחולמים חלומות

באמת בני אדם משונים מאוד!

* המופת – פרשת השבוע, פרשת "עקב", היא המשך נאומו האחרון של משה לבני ישראל טרם מותו וטרם הכניסה לארץ ישראל. משה דורש מן העם, לפעול על פי הדוגמה האישית המופתית של אלוהים. "לֹא-יִשָּׂא פָנִים וְלֹא יִקַּח שֹׁחַד. עֹשֶׂה מִשְׁפַּט יָתוֹם וְאַלְמָנָה וְאֹהֵב גֵּר לָתֶת לוֹ לֶחֶם וְשִׂמְלָה. וַאֲהַבְתֶּם אֶת-הַגֵּר כִּי-גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם."

המופת שמציב משה בפני עם ישראל ובפני מנהיגיו, הוא צדק ומשפט, רווחה, כבוד ואהבה לחלש ולאחר, צדק חברתי. מופת שתקף גם לימינו.

* ביד הלשון: לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם – בפרשת השבוע, פרשת "עקב", מופיע המכתם "לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם." הביטוי שגור בשפתנו כאמירה שיש לאדם צרכים תרבותיים, חברתיים, מוסריים, רוחניים ולא רק צרכי חומר.

במקור, אומר המשפט שחיי אדם אינם תלויים רק במזון שהוא אוכל, אלא קודם כל ברצון האלוהים. "לְמַעַן הוֹדִיעֲךָ כִּי לֹא עַל-הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם – כִּי עַל-כָּל-מוֹצָא פִי-ה' יִחְיֶה הָאָדָם." (דברים ח' ג').

אורי הייטנר

* * *

הספרייה המרכזית

בית יד לבנים

רח' המחתרת פינת ההגנה

רמת השרון

חוזרים לבית הספר

הרצאה ראשונה בסדרה לשנת תש"ף,

המרצה – ד"ר משה גרנות

איך מקרבים את הילדים אל בית הספר ואל חומר הלימוד? כיצד מתגברים על בעיות משמעת בלי עלבונות וענישה? איזו שיטה ראוי שתחליף את שיטת השאלות והתשובות? אילו שיטות הציעו אנשי חינוך כדי לשפר את האווירה בבית הספר?

דף עזר יחולק למשתתפים.

ההרצאה מתקיימת באולם המחתרת

ביום א' 1.9.2019 בשעה 17.30

בבית יד לבנים

תנו דעתכם על כך שההרצאות בתש"ף מתקיימות בימי א'

הכניסה חופשית

* * *

יעקב חסדאי

איפה חוש ההומור?

שתי חברות קונגרס מארה"ב, אילהאן עומאר וראשידה טאליב – מוסלמיות ואנטי ישראליות בהצהרותיהן ובמעשיהן, שתיהן חברות המפלגה הדמוקרטית, רצו לבקר בישראל או ליתר דיוק – באזור הפלסטיני. לשם כך, כנהוג, ביקשו אשרת כניסה למדינת ישראל.

בתחילה הודיעה הממשלה שהיא מכבדת את נציגות הקונגרס האמריקאי ובלי קשר להשקפותיהן תיתן להן לבקר. אולם לאחר מספר ימים "צייץ" בטוויטר דונאלד טראמפ, נשיא ארה"ב, על כך שאינו אוהב את ההחלטה הישראלית להתיר את כניסתן לישראל.

בתגובה, מיהרה הממשלה, ושר הפנים שינה את החלטתו ואסר על כניסת שתי חברות הקונגרס. בסופו של דבר אישר שר הפנים לראשידה טאליב להיכנס לישראל מטעמים הומניטריים, לבקר את סבתה הקשישה, וזאת לאחר שהתחייבה בכתב לא לפעול נגד המדינה בתקופת שהותה כאן. היתר זה לא נוצל על ידי חברת הקונגרס והיא חזרה בה מהתחייבותה.

יש שיקולים לכאן ולכאן בביקורן של שתי האורחות המפוקפקות הללו. מצד אחד הן שונאות ישראל ותומכות בתנועת החרם על ישראל (BDS) וכנראה ינצלו את הביקור כדי לפגוע בנו.
מצד שני, ניסיון למנוע את כניסתן יעורר ביקורת על החברה הישראלית, על השלטונות ועל החופש במדינת ישראל. כאמור, יש פנים לכאן ולכאן אולם כאשר מקבלים החלטה צריך לעמוד מאחוריה וזה עיקרון חשוב ביותר. כאשר מתחילים לזגזג בין "כן ולא" נפגעים משתי ההחלטות, ובפרט במקרה זה, כאשר השינוי בהחלטה נבע מ"המלצה" של נשיא ארה"ב.

ואכן התקפות על השינויים בהחלטה באו הן מבית והן מחוץ – בעיקר מחברי המפלגה הדמוקרטית בארה"ב. האם נשיא ארה"ב הוא שקובע מה טוב לישראל ומה לא?

באופן כללי, אם הייתי צריך לשקול אם לתת להן להיכנס לישראל אם לאו, הייתי אומר שהיה חסר בשיקולים של מדינת ישראל מימד אחד. לא כל בעייה ניתן וצריך לפתור בכוח. יש בעיות אותן צריך לפתור בצחוק או לעג. מדינת ישראל היתה צריכה לתת להן להיכנס אבל אפשר לחפש הרבה דרכים כדי להפוך את הנושא הזה לנלעג.

השימוש בדרך זו אינו פתרון רק לבעייה של ביקור שתי חברות הקונגרס הללו. למשל, גם המאבק בחמאס ניתן להשתמש בכך.

אנו יכולים להכריע את החמאס בכוח אבל הייתי ממליץ לחפש דרכים להפוך את מנהיגי החמאס ללעג ולקלס. איך לעשות זאת – זהו נושא לדיון בפני עצמו אבל המסקנה החשובה בעיניי היא שיש נושאים שלא צריך להכריע בהם בעזרת הסמכות שיש לנו אלא בעזרת חוש ההומור שיכול לשמש כנשק רב עוצמה במאבק נגד אויבי מדינת ישראל.

* דברים אלו נערכו מתוך שיחות בנושא שערך יעקב חסדאי תחת הכותרת "הרהור וערעור" והם מתפרסמים באתר תנועת לאו"ר www.laor.org.il 

* * *

מתי דוד

הסרבנות הפלסטינית נמשכת

 הסרבנות הפלסטינית לכל פשרה היא אסטרטגית ולא טקטית. כאשר התוכנית של קושנר וטראמפ מגייסת את כל העולם לתוכנית סיוע מפורטת ומושקעת בהיקף ענק, כדי להציע לפלסטינים עתיד של שגשוג ופריחה – הם שוב דוחים זאת אוטומטית על הסף. זו דחייה אחרונה, לאחר רצף היסטורי של דחיות בעבר, של כל היוזמות, התוכניות, הפשרות והוועידות. הפלסטינים אמרו לא לקלינטון, לאולמרט, לברק, ללבני, לקרי, לאובמה, לקווארטט, ועכשיו שוב לטראמפ ולקושנר.

הסרבנות הפלסטינית זו הטרגדיה שלהם, שמעדיפה סבל והרס על פני שגשוג ופיתוח של חיים נורמליים. הם מעדיפים להמשיך להיות קורבן ניצחי, בחסות התורמים הכספיים והתומכים המדיניים בעולם. הם תובעים צדק ולא מדינה. "צדק פלסטיני" משמעותו זכות השיבה, גבולות 67' (48'?) ללא קץ הסכסוך וללא הכרה בישראל כמדינת העם היהודי.

 מסתבר שהם מעדיפים להישאר במצב הקיים בתור קורבן ניצחי, ולהמשיך לדרוש "צדק פלסטיני" שכאמור משמעותו זכות השיבה. בפועל שבשתיקה הם מוותרים על המדינה ומעדיפים להישאר במצב הקיים, שמעניק להם רק יתרונות. הם זוכים להכרה בינלאומית ולתרומות שמאפשרות להם לקיים את שלטונם מבלי לקחת אחריות לכל הצרות של ניהול מדינה מוגבלת. מדינה היתה מחייבת אותם לפשרות עם ישראל, לוויתור על זכות השיבה. הסרבנות הפלסטינית היא הרס עצמי ואיבוד כל תקווה למדינה פלסטינית.

רבים מקרב המדינאים בעולם וחלק מהפוליטיקאים שלנו, עדיין לא הבינו את מהות הסרבנות הפלסטינית, שמונעת כל פתרון קרוב לסכסוך.

 מתי דוד

רמת אפעל

* * *

אשר תורן

התשובה הנכונה לנזיפה הירדנית

אילו הייתי שגריר ישראל בירדן והייתי מוזמן למשרד החוץ הירדני כדי להינזף על פעולות ישראל בהר הבית ועל עליית יהודים להתאבל בתשעה באב על חורבן בית המקדש, הייתי מזכיר לנוזף שאנחנו היהודים עבדנו את האל האחד בבית המקדש שהיה בדיוק שם כבר לפני יותר מ-3000 שנים, כאשר אבותיו המוסלמים היו עדיין שותי יין, קוברים את בנותיהם בחיים ועובדים אלילים ואלילות בחצי האי הערבי.  האסלאם הוא רק בן 1409 שנים.

הייתי מזכיר לנוזף שבערבית קלאסית שמה של ירושלים הוא "בית אלמקדיס", וזו הוכחה לשקר הרווח היום בקרב עמי האזור שבית המקדש לא היה ולא נברא. "אלהיכל אלמזעום" – ההיכל שטוענים טענת שווא שהיה – כך הם קוראים לבית המקדש, וזה "הנרטיב האסלאמי" המודרני.

הייתי מציג לנוזף מפות תיירות ירדניות רשמיות שצויירו לפני 1967 ועל הר הבית כתוב באנגלית "מאונט מוריה", בדרום מזרח המתחם "אורוות שלמה", מדרום להר "עמק יהושפט", ממזרח להר "קבר זכריה" ו"יד אבשלום" וממערב להר "מאונט ציון", ואז הייתי מוסיף בערבית את הפתגם: "שקרן צריך זיכרון טוב."

הייתי גם מראה לו על אותן מפות ירדניות ש"מסגד אלאקצא" הוא הבניין בדרום המתחם, שכיפתו בצבע אפור, בניגוד לנרטיב הפלסטיני המודרני הטוען ש"מסגד אלאקצא" הוא כל ההר, כל הרחבה המתוחמת בכתלים. בהזדמנות זו הייתי גם מציג לו את המקורות האסלאמיים משחר האסלאם המציינים ש"מסגד אלאקצא" בכלל לא היה בירושלים אלא ליד הכפר ג'ועראנה, בקרבת מכה, וזה "מסגד אלאקצא" המוזכר בקוראן, שירושלים כלל לא מוזכרת בו.

הייתי מספר לו איך בני אומיה ששלטו בדמשק המציאו את הסיפור ש"מסגד אלאקצא" נמצא בירושלים, כדי לקעקע את מרכזיותה של מכה.

הייתי מזכיר לו שבהסכם השלום עם ישראל משנת 1994 ירדן אכן קיבלה מעמד מיוחד בהר הבית (טעות נוראה של ממשלת רבין, פרס וביילין) אבל בשום דרך ואופן ירדן לא הפכה לריבונית במקום, כי הריבונות שייכת לישראל בלבד. הייתי גם מזכיר לו שהפלסטינים – אשר ל"זכויותיהם" הוא כל כך דואג – הם אלו שרצחו את אבי סבו של המלך הנוכחי בהר הבית.
הייתי מזכיר לנוזף שישראל עומדת מול מתקפה חזיתית בירושלים מצד תורכיה וקטר המשקיעות כספים עצומים ברכישת רכוש, ארגונים ואנשים בעיר המזרחית, העתיקה ומחוץ לחומותיה, החמאס מנסה להשתלט על הווקף והרשעות הפלסטינית – אילו היתה שליטה במקום – היתה מסלקת את הנוכחות הירדנית כהרף עין.

ולבסוף הייתי שואל אותו: "אתם טוענים שירושלים המזרחית צריכה להיות 'בירת פלסטין', אז למה אתם לא הקמתם מדינה כזו עם בירתה ירושלים המזרחית במשך אותן 19 שנים – בין 1948 ו-1967 – שבהן כבשתם באופן לא חוקי את יהודה, שומרון וירושלים המזרחית?"

אבל אני לא שגריר ישראל בירדן, וספק רב מקנן בקרבי אם שגריר ישראלי בירדן יעז להעלות על דל שפתיו שאלות כאלו. כך לצערי הרב נראית הדיפלומטיה הישראלית, אז פלא שמזלזלים בנו ונוזפים בנו כמו בילד כאשר אנו ממשים את זכותנו הדתית וההיסטורית?

אשר תורן

* * *

מנחם רהט

רוצים מופע בהפרדה? תהיו בדואים

המחתרת המשפטית אינה מעיזה לפגוע במסורת הבדואית המתנגדת לאירועים מעורבים, ואינה מנסה 'לחנך מחדש' את הבדואים, שמזהירים כי יהיה 'אוי ואבוי' אם יכפו עליהם פגיעה במסורת

לוּ אני ח"כ ישראל אייכלר, למשל, או השר דרעי, הייתי שולח זרי פרחים ענקיים לשדולת הנשים, לדינה זילבר ולשופט יונתן אברהם, על תרומתם הכבירה לאחדות השורות במחנה החרדי, ועל השירות ההסברתי המצויין שסיפק להן 'השילוש הקדוש' חינם אין כסף, בכך שיעודד את שובם של מתעבי הפוליטיקה החרדית אל בסיסי האם שלהם, ש"ס ויהדות התורה.

מבלי שהתכוון לכך הרים להנחתה השילוש של שדולת הנשים, זילבר והשופט אברהם, לעסקונה החרדית, וסיפק לה את ראיית הזהב לביסוס טענתה, שהחרדים חיים ב"גלות בין יהודים – והיא הקשה מכולן," כפי שניסחו זאת השבוע מחדש זרזירי המיקלדת של 'יתד נאמן'. לאמור: חשבת, רבי יהודי, שתלבש חולצת תכלת במקום כתונת לבנה, תסדר את הזקן ותמיר את המגבעת בכיפה שחורה, כדי שתתקבל ברצון בחברה הכלל-ישראלית (כפי שרבים מהישראלים היו רוצים לראות) – אז הנה באים החתרנים שמתיימרים להיות השליטים האמיתיים במדינה, והבהירו שלא. כל רצונם הוא, שתעבור, רבי יהודי, תהליך של 'חינוך מחדש', בסיגנון רוסיה הסטליניסטית, ואחר כך נראה.

העסקנים החרדיים, לא כולם, קפצו מיד אל קידמת הבמה והתקשורת, כדי לחדד, ובצדק, את גודל העוול, ואגב כך לקושש על הדרך עוד קולות למען מפלגותיהם. הגדיל לעשות שר הפנים אריה דרעי, שקפץ לבימה של הזמר מוטי שטיינמץ בעפולה (שהופעתו התאפשרה בחסדי שופט ערבי-נוצרי, אשר מבין יותר לליבם של מיעוטים), והשמיע נאום חוצב להבות עם נגיעות פוליטיות.

החרו החזיקו אחריו ח"כי יהדות התורה משה גפני, ישראל אייכלר, ואחרים שלא החמיצו את ההזדמנות ואת הזמן הכי מתאים, ערב בחירות, כדי להציף בזעקות געוואלד. התקשורת החרדית המודפסת, חגגה גם היא, איך לא? על האיוולת שבהחלטת השופט אברהם.

זעקות השבר חוללו תגובת שרשרת והיו חרדים שטענו שאם זה המצב, כי אז מוטב אולי לחיות באמריקה ולא ב'ארץ אוכלת יושביה' זו.

אז זהו, שלא. אמריקה כבר איננה גן עדן. בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, מופעל כעת חוק דרקוני בעיניים חרדיות: כל תלמוד תורה, כל 'חיידר', חייב ללמד 12 מקצועות חול. לא פחות. מתימטיקה, אנגלית, אזרחות, תנ"ך (כולל סיפוריהם של מלכי ישראל ויהודה שתכופות עשו הרע בעיני ה'), היסטוריה (שגם בה יש פרקים לא הכי אסתטיים מבחינת נפשם הרכה של תינוקות של בית רבן), גיאולוגיה (שבה מדברים על גיל העולם הנמדד במיליוני שנים, לעומת חמשת אלפים ומשהו השנים שחלפו מאז על פי הלו"ז המסורתי), פיזיקה, כימיה, גיאוגרפיה, ועוד מקצועות שחלקם מבחינת החרדים בגדר כפירה גמורה.

שום הסתייגויות לא מתקבלות. כל סירוב גורר ענישה: הפסקה מוחלטת של התמיכה הממשלתית, ומה שיותר חמור – צו סגירה מוחלט. בלי חוכמות ובלי מניפולציות. באמריקה חוק זה חוק. והוא מחייב גם את הת"תים.

ולא זו אף זו: לא רק לימודי חול שלא שיערום אבותינו ורבותינו, אלא היפוך סדר הלימוד: מקצועות חול בבוקר ולימודי קודש אחה"צ. סיפורי שה"י פה"י לא מתקבלים. זוהי אמריקה. אמריקה!

גזירת לימודי החול היא כל כך חד-משמעית, בלתי גמישה, שאפילו החרדים הקנאים של סאטמר, נאלצו להיכנע. משהבינו שבסירוב להיענות לגזירה, ייסגרו להם כל הת"תים, ביקשו חלק ממנהלי המוסדות החרדיים לבנים ולבנות מן השלטונות, להקל עליהם זמנית ולאפשר להם להכניס את מקצועות החול ללוח הלימודים בקצב איטי של 2 בשנה. הם בחרו כמובן במקצועות הפחות בעייתים: אנגלית ומתימטיקה, אבל בשנה הבאה יתווספו מקצועות ותוך 6 שנים ילמדו את כל 12 מקצועות החול.

הפשרה שהשיגו חלק מהת"תים, היתה לצנינים בעיני סאטמרים אחרים, שבקצה הקשת הקנאית. הסרבנים יצאו להפגין מול המוסדות החרדים שראשיהם הסכימו ללמד לימודי חול, המאיימים לחלל את הזוך של פך השמן הטהור, וחלקו להם את הגידוף האולטימטיבי, הכי נורא ואיום: "מיזרוחניקים". וסטמארים אחרים קינטרו את אחיהם: "איך אתם מעיזים להילחם נגד לימודי ליב"ה בארץ ישראל, כשאתם כאן מלמדים ליבה."

התפעמותם של חרדים ישראל מגן העדן האמריקאי, הובילה את אחד הפרשנים החרדים בניו יורק, להתפייט בטור באינטרנט: "יהודי שיושב בנחת בארץ ישראל, חושב שבאמריקה קל יותר לחיות כחרדי, אבל מוטב שיחשוב מחדש. השלטונות יורדים לחיי החרדים בצורה קשה, ואם יש מי שחושב שכאן מלקקים דבש, אז נספר לכם, שערכו כאן יום תפילה על גזירת הליבה הנוראה הזו. כולם בצרות. כל היהדות החרדית, מקצה לקצה, ערכו אסיפות ותפילות וזעקו עד לב השמיים נגד רוע הגזירה והפגיעה בפך השמן הטהור. כבר אין מקום ליהודי חרדי באמריקה, ומי שרוצה להישאר חרדי יצטרך להגר, אולי לדרום אמריקה."

דרך אגב, כל הסיפור החל להתגלגל דווקא בשל יהודי חרדי צעיר, בוגר מוסדות החינוך של חצר בעלז בניו יורק, שהתלונן  על כך שאין הוא מוצא דרכו בשוק העבודה האמריקאי מפני שחסר לו ידע בסיסי ביותר. הבחור טען שעם הידע האפסי שלו הוא יכול להתפרנס רק בעבודות כפיים מייגעות, וטען שהתעלמות השלטונות ממצב זה מהווה פגיעה בזכות הטבעית של הילדים לחינוך ולידע בסיסיים, ויש בה אפילו משום עילה לתביעת ענק ייצוגית כנגד השלטונות.

אם אפילו החיים החרדיים בארה"ב, כבר אינם מה שהיו פעם, מה עוד נותר לעשות?

יש עצה. אפשר למשל לאמץ בסוגיית ההפרדה את האסטרטגיה של העיר הבדואית רהט. עו"ד דינה זילבר, המשנה ליועהמ"ש ובעלת התיק לטיפול בנושאי הדרה והפרדה בין המינים, התכוונה 'לחנך מחדש' גם את הבדואים, כשהורתה לראש העיר לפתוח את בריכת השחייה הציבורית, שנבנתה מכספי משלם המיסים, לפעילות מעורבת של גברים ונשים. אבל ברהט, בניגוד לחרדים, לא נבהלו והיפנו לה את הגב. "יעני, שתדבר אל הקיר," אמר חבר מועצה.

וראש העיר פאיז אבו סהיבן, אמר: "אף אחד, גם לא דינה זילבר, לא יגיד לי מה לעשות בבית שלי, בעיר שלי. חובתה של המדינה לכבד את המסורת שלנו לרחצה נפרדת, על פי ימים, ושום דבר לא יעזור. עם כל הכבוד למדינה, לא נסכים שיכפו עלינו התנהלות מנוגדת למסורת שלנו."

ומה עם הדרישה להפרדה שקיבלתם מעורכת הדין זילבר?

ראש העיר: "תייקנו אותה, וזהו. לא זילבר ולא משרד המשפטים ולא אף אחד יפוררו לנו את המסורת. ומי שינסה בכוח יחטוף. אוי ואבוי יהיה לו. אוי ואבוי."

מצידו יכולה הגב' זילבר גם לעשות שמיניות באוויר, לטפס על קירות ולרקוע ברגליים, ושום דבר לא יעזור לה. נקודה.

מסקנת ביניים: יכול להיות שהחרדים זקוקים ליחצ"ן מן המדרגה הראשונה, שיבהיר ל'שילוש הקדוש' את תפיסות עולמם ואת העקרונות ההלכתיים המנחים אותם, ושיקפצו כולם.

ועד אז, קבלו, חבריי החרדים, עצת חינם: תוכלו אולי לשדרג את עוינותם של הזילברים כלפיכם, באמצעות שינוי שם, בבחינת משנה שם משנה מזל. (זו, אגב, העצה היעוצה גם למתנחלים הסובלים מאפליה בוטה, למשל בתחום הבנייה, בהשוואה לערביי יו"ש, שבונים בפראות ברחבי השטח).

מדוע לא תיקראו לעצמכם לצורך העניין בשם שבט אל-דרעי ארידיאת, או שבט א-מאשעה אל-גפני, כדי להבטיח שאיש לא יעז להתקרב אליכם, כפי שאין מעיזים לגעת בחוקה הבדואית ששרירה וקיימת במדינה הבדואית שבערבות הנגב, גם אם היא מנוגדת לחוקי המדינה (ע"ע פוליגמיה).

מצד שני, אי אפשר שלא להקשות, איך זה שנשכחה לפתע העובדה שכל המלחמה למען הופעתו של שטייניץ, היא מעשה שאין רוח חכמים נוחה הימנו?

איך נעלם מעיני העסקנים 'פסק ההלכה' שקובע מפורשות: "שמענו ותחרד נפשנו על הפרצה הנוראה במחננו של ערבי שירה וקונצרטים בהם מופעלים זמרים וחזנים לשיר בפני אנשים ונשים בתערובת רחמנא ליצלן ואפילו שלא בתערובת. כבר אסרו כל גדולי ישראל באיסור גמור את ערבי השירה אפילו בנפרד. הופעות מעין אלו אסורות באיסור חמור. האיסור חל הן על המארגנים, והן על המשתתפים, אנשים ונשים, וכל שכן על הזמרים והחזנים, שהם מחטיאי הרבים... הזמרים והחזנים המופיעים במקום תערובת, אין להזמינם לשום אירוע, כולל תפילות ואירועים כשרים, בכדי שלא לחזק ידי עוברי עבירה."

ועל זה חתומים רבותיהם של דרעי (חכם שלום כהן, נשיא מועצת חכמי התורה) ושל גפני ואייכלר ושל זרזירי המיקלדת של יתד נאמן: הרב שמואל הלוי ווזנר, הרב יוסף שלום אלישיב, הרב יהודה לייב שטיינמן, הרב מיכל יהודה לפקוביץ, הרב גרשון אדלשטיין, הרב שמואל אויערבך, הרב יששכר מאיר, הרב יעקב יוסף, זקן ראשי הישיבות הרב חיים פנחס שינברג, כולם בעולם האמת; וייבדל"א הרב חיים קנייבסקי, הרב נסים קרליץ, האדמו"רים מגור, מבעלז (רבו של אייכלר) ועוד.

האם דעת תורה אינה מחייבת בכל עת וללא תנאי? ומה עם העיקרון המקודש של "ועשית כל אשר יורוך – אפילו יאמרו לך על ימין שהוא שמאל"?

המציאות, מסתבר, גוברת אפילו על היסודות הכי בסיסיים של השקפת עולמם, הלא היא ה'השקופע' הידועה. החיים חזקים מכל, אפילו  מן הרבנים.

מנחם רהט

* * *

פוצ'ו

בחיי [6]

כ"א. "הבתולה מתל ברוך" ועוד כמה

אותה שנה שבה נסעתי עם לאה נאור לצפת ולדרורה חבקין בראש פינה, היתה אחת השנים הפוריות בחיי. בנוסף לספר 'אחריי במדבר' שכתבתי על ההתיישבות בסיני, המשכתי לכתוב תסריטים לתוכניות הילדים בטלוויזיה, ביניהם כאלה שמעולם לא ראו אור. המשכתי לכתוב מחזות זמר לחגי יובל של שי לביא, הוזמנתי למפגשי תלמידים בבתי הספר וכתבתי את המדור "איילת המבולבלת" לעיתון 'פילון' בעריכתה של נירה הראל.  את הוצאת 'פילון' יזם יאיר ברק, בחור צעיר ונמרץ,  שהיה היחצן של הוצאת מסדה.

אחרי שיזם את 'פילון' לא נח יאיר ברק על שמריו ובא אל עיתון 'מעריב' בהצעה להוסיף דף של חדשות לילדים שיקרא 'מעריב שלי'.  משנתקבלה הצעתו פנה אליי בבקשה שאכתוב מדור קבוע על עניני דיומא לילדים. כך נולד מדור "החרוז החפוז" שבו כתבתי כל שבוע כמה שורות מחורזות על עניני השבוע.

כאשר ב'ידיעות אחרונות' ראו שבעיתון המתחרה נפתח מוסף לצעירים, מיד הלכו בעקבותיו ופנו לאוריאל אופק, סופר הילדים הנודע, שימליץ להם על עורך מתאים. כך קרה שערב אחד קיבלתי טלפון בהול מבינה אופק, אשתו של אוריאל, ובו היא מודיעה שהיא עורכת שבועון החדש בשם "ידיעות אחרונות לילד" ורוצה שאכתוב סיפור מצוייר בסגנון 'קומיקס' בהמשכים.

כשאמרתי לה שב"ידיעות" לא יסכימו לקבל לעבודה מישהו שכותב ל"מעריב" שנוא נפשם. אמרה לי: "את זה תשאיר לי, ואני רוצה שכבר מחר תשלח לי את הפרק הראשון כדי שהמאיירת יפה טלרק תספיק לאייר אותו."

ככה נולד "הבלש שלומיאלי" של "ידיעות" שיצא במקביל עם "החרוז החפוז" של "מעריב".  אני חושב שהייתי העיתונאי היחיד, שכתב בו זמנית בשני עיתונים מתחרים. הקומיקס שלי נמשך כמה שנים, והיה יכול להימשך עוד כמה שנים, אלמלא נוסד עיתון ערב חדש "חדשות", והעורך שלו יוסי קליין, פנה אליי בהצעה שאכתוב  סיפור בהמשכים, למוסף של יום שישי. זיכרון הימים הרחוקים שאני רצתי עם הלשון בחוץ מעיתון  לעיתון, עמד תמיד מול עיניי ולא יכולתי לסרב. כך נולד הסיפור על "האיש שלנו בארון" המבוסס על מקרה אמיתי שקרה לסטודנט אחד, שוקה הצהוב, שלמד איתי בפקולטה לחקלאות.

כשבועיים אחרי שהסיפור החל לצאת, קיבלתי פתאום הזמנה דחופה מאדם ברוך, עורך המוסף של "ידיעות". היתה זו פעם ראשונה שהוא הזמין אותי, ואני ראיתי בזה כבוד גדול. הכבוד הזה התרסק מהר מאוד כאשר הוא שלח אליי מבט קודר והודיע לי חד וחלק, שאם אני לא מפסיק לכתוב בעיתון "חדשות", אני מגורש לנצח מ"ידיעות אחרונות".

היה עליי להחליט בו במקום במי אני בוחר. ניסיתי להסביר לו ש"חדשות" הוא עיתון חדש שעדיין מנסה לעמוד על רגליו, ויהיה זה לא הוגן אם אשים לו רגל ואבריז לו בצעדיו הראשונים. ראשו של אדם לא היה פנוי להתחכמות שכזאת ותבע ממני נחרצות להחליט במי אני בוחר. כאשר לא שיניתי את דעתי הודיע לי שאני מפוטר.

היתה זו הפעם השנייה בחיי שפוטרתי מעבודתי. (הפעם הראשונה היתה כשפוטרתי כקצין תרבות באונייה 'ארצה', בגלל שכתבתי פליטון בשם "יומנו של מקיא עברי". רב החובל ראה בזאת עלבון לחברת הדגל הישראלית 'צים' ודרש את פיטוריי.)

עיתון 'חדשות' נסגר כמה חודשים אחרי שסיימתי לכתוב את הסיפור בהמשכים ואני מצאתי לנכון להוציא אותו כספר, לבל אקפח את אלה שלא היו מנויים על  העיתון. את שם הספר שיניתי, כי יציאה  מהארון הפכה בינתיים למושג שיכול להטעות את הקורא התמים. לספר קראתי בשם "הבתולה מתל-ברוך" על שם החברה של שוקה הצהוב, שגרה בווילה בתל ברוך. בחירת שם הספר היתה כנראה מעשה שגוי, כי לפי המכירות הדלות שלו, הבנתי שאיש לא קנה אותו כמתנת בר-מצווה.

גם מסיפורי הקומיקס שכתבתי לבינה אופק במשך כארבע שנים יצאתי ברווח ספרותי, כאשר הפכתי את אחד מהם לספר שיצא בהוצאת תמוז: "הבלש שלומיאלי בארץ טררם".  לאחר זמן מה הפך הספר למחזמר שהוצג בתיאטרון הילדים של אורנה פורת ואחר כך בתיאטרון גבעתיים. 

בעקבות ההצלחה של סידרת הטלוויזיה "טלפלא", שאת רוב תסריטיה כתבתי יחד עם בינה אופק, בא לי רעיון להוציא ספר  הנושא את השם "עלילות טלפלא". באתי עם הרעיון ליואב ברש מהוצאת 'מסדה', הוא קנה אותו מיד, אבל שאל מה בקשר לזכויות. 

אמרתי שאין בעיות, אבל ליתר ביטחון אשאל את אסתר סופר, האחראית על תוכניות הילדים בטלוויזיה.

אסתר אמרה לי שזה לא כל כך פשוט, והיא חייבת לברר עם הנהלת הטלוויזיה של מי הזכויות. כדרכי לא לחצתי וחיכיתי שאקרא לדגל. הימים חלפו בצפייה מורטת שערות מהאף, כשאני לא מבין מדוע יואב, שהיה כל כך נלהב, לא מרים אליו טלפון לשאול מה עם הזכויות.

יום אחד, כשהזדמנתי להוצאת מסדה ראיתי על מדף הספרים החדשים את הספר "טלפלא"  – בעריכת אסתר סופר ושרה פרידמן. לא אמרתי כלום, כי מה יעזור לי, הספר כבר יצא ומה ארוויח אם אריב עם מישהי שפתחה לפני דלת לעולם הטלוויזיה. 

אם חשבתי שאחרי 'הגניבה הספרותית' אסתר סופר תחוש קצת אי נוחות  ותמנע  מלהישיר מבט לעיניי, הרי טעיתי לגמרי. להפך, היא הזמינה את עצמה אליי ובלי שום קשר לטלפלא, פנתה אלי בהצעה שאכתוב סיפורים לסדרת   ספרי ילדים שהיא עורכת בהוצאת 'כתר'. ככה יצא הספרון "דודלי חוד לי" ובעקבותיו "אפרים שנפלו לו המכנסים", "אפרים קומתיים", ואחריהם עוד כמה ספרי ילדים ששינו את תוארי המקצועי. כי אם עד כה הציגו אותי תמיד כפוצ'ו – סופר הפלמח, התחילו לציין אותי כפוצ'ו – סופר הילדים.

כסופר ילדים הייתי נפגש לעתים קרובות עם אוריאל אופק, שערך את 'דבר לילדים', והוא הציע לי יום אחד לשלוח ספר לתחרות "פרס יציב" המיועד לבני הנעורים. שאלתי מה המועד האחרון למשלוח הספר? אמר לי חצי שנה.  נרגעתי, במשך חצי שנה אני אספיק.  מרוב שהייתי בטוח שיש לי זמן לא כתבתי כלום במשך ארבעה חדשים, עד שפגשתי את אוריאל במסדרונות "דבר"  והוא שאל מה עם פרס יציב?

שאלתי: "כמה זמן יש לי?"

אמר: "עוד חודשיים."

אמרתי לו: "בוא נעזוב את זה, במילא לא אקבל את הפרס."

אמר לי: "אם תשלח, אני בטוח שתקבל."

אחרי הבטחה כזאת לקחתי את עצמי בידיים, ובמשך חודש שלם כתבתי את מחצית הפרק הראשון, המספר על האיש שהיה לו הזקן הכי ארוך בעולם. הסיפור היה מבוסס על סיפור אחר שכתבתי לספר 'אריק מפוזריק'. הסיפור נקרא במקור' 'אוי אבא נרדם' והוא מספר על אבא אחד שכבר נגמרו לו כל הסיפורים שהיה מספר לבנו אורי לפני השינה ואז מתוך ייאוש, סיפר על האיש שהיה לו זקן ארוך ארוך ארוך ארוך ארוך ארוך ארוך... 

עכשיו כשחיפשתי סיפור לתחרות, אמרתי לעצמי, אם יש לי כבר איש עם זקן כל כך ארוך ארוך ארוך, חבל שהסיפור עליו יהיה כל כך קצר. לפיכך החלטתי להרחיב את הסיפור ולהופכו לספר עב כרס של 20 פרקים.

עברו שבועיים, ואני הצלחתי לכתוב רק עוד שני פרקים. הייתי בטוח שאני כבר לא אעמוד במשימה ואז קרה לי נס: גנב בא להתנכל לחותנתי גיזי, שמאז שבעלה בנימין נפטר, גרה לבדה בווילה הגדולה שלו. היא אמנם הקפידה לסגור טוב טוב את כל החלונות והתריסים, אבל זה לא מנע בעדה מלשמוע כל מיני רשרושים ולחשושים של גנבים זוממי רעות, ואני יצאתי נשכר כשנשלחתי אליה בתור שומר לילה. שומר שנשאר ער כל הלילה בזכות הנשק הסודי שלו מחברת ריקה ועט נובע 'פרקר'. 

פוצ'ו

המשך יבוא

* * *

ששון סומך

פגישה נעימה עם נכדתו של טאהא חוסיין

פרק שני מתוך "פרקי חיים"

פורסם ב-28.06.06, כנראה בעיתון "הארץ"

עיסוקי האקדמי בחקר הספרות הערבית החדשה, ומעורבותי, בעיקר בראשית דרכי, בעולם הספרות הערבית, לא יכלו להיות מנותקים מהסכסוך הערבי-ישראלי והפלשתיני-ישראלי. מאז שובי לארץ מלימודיי באנגליה שאפתי להתרחק ככל האפשר ממעורבות פוליטית. למען האמת, בחירתי בעיסוק לשוני וספרותי לא נבעה אך ורק מאהבת נושאים אלה, אלא גם מהרצון להתנתק מהשפעתם של המאורעות הפוליטיים והצבאיים הרוחשים סביבי, ולהתנתק ככל האפשר מהצורך לשמש פרשן להתרחשויות בעולם הערבי או בקרב הפלשתינאים, כפי שחוקרים אחרים בתחום המזרח התיכון נוהגים לעתים לעשות. כוונותיי לא צלחו, גם אם הדגשתי בכל הזדמנות את האוטונומיה הדיסציפלינרית של המקצועות שלי ואת ניתוקם (מזווית הראייה שלי, לפחות) ממקצועות כגון היסטוריה עכשווית או מדעי המדינה.

אחת הסיבות ליחסי זה אל הספרות היא מיאוסי המוחלט ממה שנקרא בשעתו "מעורבות פוליטית" של החוקר, כלומר ראייה מרקסיסטית דעתנית ופשטנית, או, אם תרצו, מתוך מיאוס בז'דנוביזם שלקו בו רבים מהמבקרים בשמאל עד שנות השישים: התפישה הדיאלקטית-היסטורית שגרסה שבניין העל, כלומר כל העניינים ההתנהגותיים, הרוחניים והתרבותיים, נובעים מהבניין הבסיסי, העיקרי, המעמדי, כלומר מיחסי הכוחות בין המעביד והעובד, בין המנצל והמנוצל. תפישה זו מעולם לא הצליחה להסביר את רוב התופעות בחיי התרבות והרוח, לרבות הספרות, ברמת הניתוח הקונקרטי של הטקסטים.

מלבד הרצון להרחיק את עצמי ממחוזות האידיאולוגיה הפוליטית או הפוליטיקה האידיאולוגית, הדגשת האוטונומיה של העיסוק הספרותי והלשוני בחיי האקדמיים נבעה גם משאיפתי להתייחס לספרותו של השכן הערבי בכבוד הראוי לה, כלומר לא לעסוק בחומר הספרותי כבאמצעי להבנת תופעות חברתיות ופוליטיות בחברה הערבית, אלא לחתור להבין את הבעייתיות של הסופר הערבי בימינו, שמלכתחילה נקרע בין קונצפציות ספרותיות מסורתיות (כגון תורת השירה הערבית הקלאסית) לבין תפישות ספרותיות מודרניות, ובעיקר ז'אנרים ספרותיים מודרניים שהספרות הערבית של ימי הביניים לא היתה מודעת להם די הצורך (כגון הרומאן הפסיכולוגי-חברתי, השירה האפית, הדרמה לסוגיה).

ספריי ומאמריי בשנות פעילותי האקדמית, ובעיקר בשלושת העשורים האחרונים של המאה העשרים, עסקו בסופרים בני-זמננו ממצרים ומשאר ארצות ערב. בכתיבתי על הסופרים הערבים-המצרים כנגיב מחפוז ויוסוף אידריס, עיינתי בהתפתחות האמנותית הפנימית שלהם, שאינה מנותקת, כמובן, מהמתרחש סביבם. החל בשנות השמונים נסבו רוב מחקריי על הממד הלשוני של הספרות הערבית ועסקו בשאלת הדיגלוסיה החריפה המאפיינת את המציאות הלשונית בעולם הערבי ומשפיעה רבות על הספרות העכשווית, בעיקר ברומאן ובדרמה. אלא שמאמצי להימלט מאחיזת הזירה הפוליטית המזרח-תיכונית בת-ימינו לא תמיד עלו יפה, ואולי אפשר לומר שניתוק זה מצוי היה רק בעצם כתיבתי האקדמית. אולם ברגע שהגעתי אל הזירה הספרותית הערבית לא יכולתי שלא לחוש את עוצמת העוינות הלאומית הקיימת בשני הצדדים. פגישותיי עם הסופרים והמבקרים הערביים היו כרוכות לעיתים קרובות במתח אישי ולאומי בלתי פוסק, מתח מתיש בהחלט.

כמה מהפגישות עם הסופרים בארצות השכנות היו בכל זאת נעימות. תחילה הייתי פוגש סופרים, בלשנים וחוקרים מהעולם הערבי באוניברסיטאות שלמדתי או לימדתי בהן באנגליה ובארצות הברית (אוקספורד ופרינסטון בעיקר), וכן בעשרות הכנסים האקדמיים שהתקיימו בעולם הגדול (למשל בכנס המזרחני הגדול שהתקיים בפאריס ב-1973). אחרי כינון השלום בין ישראל למצרים התאפשר לי לנסוע לשכנתנו מדרום-מערב ולפגוש את הסופרים ואת הוגי הדעות שלה.

בכל המקומות האלה מצאתי משכילים בעלי יכולת להבחין בין הישראלי כפרט (וביתר שאת, אם מוצאו של הישראלי הזה בעולם הערבי), לבין ישראל כיישות פוליטית בלתי-אהודה למדי. ביני לבין אחדים מהם נרקמו יחסים חמים, ויכולנו לבלות שעות בשיחות ענייניות על הספרות ועל החיים. לעתים קרובות לא הצלחנו לשכנע זה את זה בהשקפותינו השונות בתכלית באשר לשאלות השעה, ובכל זאת נותרנו ידידים.

חלק מהידידויות האלה התבסס על כך שכתיבתי על הספרות הערבית אינה עוינת לספרות זו; זו ספרות שאני אוהב ושהיה לה חלק מכריע בעיצובי האישי בנעוריי. ואכן, הסופר המצרי הדגול, ד"ר חוסיין פאוזי (1900-1988), נשאל ב-1979 על ידי היומון הקהירי "אל-אח'באר", לרגל חתימת הסכם השלום בין מצרים וישראל, מדוע החוקרים האקדמיים בישראל גוהרים על הספרות הערבית ללומדה ולכתוב עליה, וענה, מניה וביה, שקיימת בעולם מסורת רבת-שנים של מחקר אקדמי לשמו, והאוניברסיטאות בישראל אינן שונות בכך מהאוניברסיטאות בארצות מתקדמו.

אולם לא כל האינטלקטואלים והמבקרים הספרותיים, ואפילו לא רובם, נהגו בדרך זו. המבקר הספרותי המצרי צברי חאפז, המשמש זה שנים אחדות מרצה לספרות ערבית באוניברסיטת לונדון, כתב שורת מאמרים ארסיים בסגנון התעמולה הנאצרית הקיצונית, ובהם האשים את החוקרים הישראלים, ובהם דוד צמח ז"ל ואני, בכך שאנחנו "נמושות מחקריות" הפועלות בשירות התעמולה הציונית, בלי שיצטט ולו שורה אחת מכתבינו המאששת את טענתו.

פחות עויין ממנו היה העיתונאי והמבקר המצרי הנודע רג'א אל-נקאש, שבשנת 1978 פירסם מאמר ארוך בירחון "אל-דוחה" המופיע באיחוד האמירויות הערביות (אל-נקאש היה עורכו הראשי). המאמר נכתב כתגובה על פרסום ספרי "עולמו של יוסוף אידריס" (1976), שהוא אנתולוגיה של סיפוריו הקצרים של המספר המצרי, ובראשה מבוא ארוך שכתבתי בערבית על אמנותו של הסופר הזה. אידריס עצמו יצא מכליו ברגע שהגיע אליו עותק מהספר, והדגיש, במיוחד בראיון שפירסם בשבועון "רוז אל-יוסוף", זמן קצר לאחר הופעת הספר, את התפעלותו מן הניתוח הסגנוני-הלשוני של סיפוריו. אולם העיתונאי והמבקר רג'א אל-נקאש לא יכול היה לעבור בשתיקה על השבחים שהרעיף ידידו יוסוף אידריס. המאמר בירחון הנ"ל פותח, אמנם, בדברי שבח מופלגים לביקורתו המקצועית של "המבקר הישראלי", אולם בסוף המאמר עובר נקאש משבח לאזהרה. החוקר הזה, אומר נקאש, אינו אלא חלק מהמנגנון המרושע שתפקידו להבין את נקודות החולשה שלנו כדי לאפשר לממסד הציוני להוסיף ולהכות בנו. ואלה משפטיו האחרונים של אל-נקאש:

"ולבסוף, רצוני להתעכב על דוגמה קטנה של ביקורת ישראלית על הספרות הערבית. דוגמה זאת תבהיר לנו היטב כיצד הניתוח הספרותי מוביל למסקנות חברתיות ופוליטיות. במחקר שכתב פרופ' ששון סומך, מבקר מעולה, על יצירתו של יוסוף אידריס, עומד החוקר הזה על תופעת ריבוי ביטויים קונטראסטיוויים בנוסח 'אלא', 'אבל' בשלב האחרון של יצירתו של אידריס" (כאן מובאות דוגמאות מהניתוח הזה). זה טקסט שבחר הישראלי כדי להסיק ממנו לא רק את תופעת ביטויי 'אלא' ודומותיה, אלא הוא מעניק לניתוחו השתמעות חברתית כוללת. וכך הוא כותב: 'משפטי 'אבל'-'אלא' התוכפים זה אחר זה משקפים עולם שבו שולטים אי-הוודאות וחוסר הקוהרנטיות, דבר המבליט ומדגיש את משמעותה הכללית של הסיפורת בשלב זה ביצירת אידריס'. כזה הוא ניתוחו של המבקר הישראלי, ניתוח דייקני, ניתוח שהמשמעות המרומזת הכלולה בו לא תיעלם מעין בוחנת."

אלא שהרמז הזה במאמרו של אל-נקאש יכול היה להתברר כחסר-שחר אילו ציטט אל-נקאש גם את המשפטים הסמוכים, ובהם מוזכר שהתופעות הלשוניות-ספרותיות האלה הן סגנון שכיח בספרות העולמית של ימינו ואינן מוגבלות לכתיבתו של המספר המצרי הנדון.

גישה זו, שעיקרה ניסיון לייחס לכל חוקר ישראלי עמדה עויינת, המייצגת כביכול את מאוויי השלטון הישראלי, גרמה לי (ולאחרים) קשיים "תקשורתיים" לא מעטים במשך כל השנים הללו, ובעיקר אחרי כינון השלום בין ישראל למצרים. בהמשך הפרק אספר על המפגשים המרגשים עם הסופרים החשובים ביותר בקהיר ובאלכסנדריה, אולם תחילה אספר על שני מקרים נוספים שתחילתם בישרה את התגשמותו של חלום יפה, אך סופם היה לא לגמרי נעים.

המקרה הראשון אירע בקהיר, בעת ביקורי הראשון במצרים בינואר 1980. בין שאר סופרי מצרים שפגשתי בביקורי הראשון בקהיר היה תופיק אל-חכים, הבולט בסופרי מצרים באותם ימים, מחזאי דגול ואיש ספרות מרכזי במשך עשרות שנים. את יצירתו למדתי כבר בבית הספר התיכון בבגדאד, ואת מה שלא למדתי בבית הספר – קראתי בשקיקה בספרייה העירונית של בגדאד. ספריו הרבים, ובעיקר ספרים המתארים את השנים שבהן חי בפאריס בצעירותו, שבו את ליבי בעודי נער. תופיק אל-חכים היה ב-1980 נשיא אגודת הסופרים במצרים, ומראשי התומכים בשלום ובהתפייסות עם ישראל. הפגישה הראשונה איתו, שהיתה קצרה, ריגשה אותי עד עומק נפשי; הנה אחרי עשרות שנות מלחמות וניתוק אני זוכה ללחוץ את ידו של אחד מגיבורי התרבות של נעוריי. הוא פגש אותי בחדרו רחב הידיים בקומת הסופרים שבבניין "אל-אהראם", ושמח לקבל ממני שני מאמרים שפירסמתי בכתבי-עת מקצועיים על לשון הדרמה והסיפורת שלו. שוחחנו, כמובן, על ענייני דיומא, כלומר על סיום המלחמות בין שתי ארצותינו, והוא שלף ממגירתו מכתב המשורבט בכתב ידו של עורך דין מצרי ובו מקלל הכותב את הסופר על עמדתו האוהדת לתהליך השלום, ומאחל לו שייקבר "בבית הקברות של עניי היהודים" שבישראל בשל "בוגדנותו". אל-חכים הוסיף וסיפר לי שאין זה המכתב היחיד מסוגו, והתיר לי לשמור ברשותי את המכתב בתוך עטיפתו המבויילת.

בביקורי השני בקהיר, כעבור כמה חודשים, התאכסנתי במלון "אל-ניל", מלון שכבר ירד מגדולתו אך מיקומו הנוח משך רבים מהמבקרים מישראל להתאכסן בו. ידיד ישראלי שהתגורר אף הוא במלון הזה סיפר לי שהסלון הספרותי הידוע של אל-חכים מתקיים, מדי יום שישי בשעות הבוקר, באכסדרת המלון. ואכן, ביום שישי בשבוע ההוא ירדתי מחדרי וראיתי את החוג של אל-חכים מכונס כרגיל.

כשעברתי ליד האכסדרה זיהה אותי השופט העליון עשמאוי, איש מרתק מידידי אל-חכים, שהכרתי ימים אחדים לפני כן, ושהיה ממשתתפי "סלון אל-חכים" הקבועים. הוא קרא לי בקול רם. ניגשתי וישבתי לצידו בשורה האחורית. אולם אל-חכים, שישב במרכז קהל ידידיו, כארבעים או חמישים גברים בגיל העמידה ולמעלה מזה, עמד על כך שאעבור לשבת לידו. הוא הציג אותי לפני היושבים וציין שקרא את המחקרים שנתתי לו לפני זמן-מה ומצא בהם גישה מעניינת.

נפעמתי, אך בה בעת הבחנתי בתגובתם הקרירה, הבלתי-נלהבת, של המשתתפים האחרים. איש מהם לא הגיב לדברי אל-חכים. לימים הסביר לי השופט עשמאוי, שרוב באי החוג הם פקידי שלטון ועיתונאים שפעלו במשטר שקדם לשנת 1952. זוהרם הועם עם עליית השלטון הנאצרי, ועדיין לא סר מלבם פחד משטרו של ה"ראיס", גם אם הסתלק ללא שוב.

בתום הפגישה נפרדתי מתופיק אל-חכים והלכתי לדרכי. לאחר שובי לישראל התחלתי לקבל מידידים מצריים גזרי עיתון מהיומון "אל-גומהורייה", ובהם נדפסו מכתבים מחלק מהמשתתפים בסלון, הכוללים ביקורת קשה על תופיק אל-חכים, ה"מפלרטט" עם אחדים מן "האורחים הבלתי-רצויים" מישראל. אל-חכים נרתע וענה, ב"אל-גומהורייה" אף הוא. הוא הצהיר שאין זה סביר שתהיה התפייסות שלמה עם ישראל בטרם תיפתר בעייתם של הפלשתינאים. כאשר ביקרתי בשלישית בקהיר, נודע לי שה"סלון" חדל מלהתכנס בעקבות החיכוכים בין משתתפיו.

אינני יודע אם עליי להצטער על ביקורי, המקרי בהחלט, בסלון ההיסטורי, שרבות שמעתי עליו קודם לכן. מכל מקום, אינני מוכן לרשום לזכותי או לחובתי את פירוקו של הסלון הספרותי הזה.

המקרה השני אירע מחוץ למזרח התיכון, כמה שנים לפני כינון השלום עם מצרים, ובטרם אזכה לבקר בארץ זו. בשנת 1975 שימשתי במשך שנה פרופסור אורח באוניברסיטת פרינסטון שבארצות הברית. לימדתי שם קורס על הספרות הערבית. באחת הפגישות של קבוצת הלימוד שלי הופיעה צעירה נאה וכהת עור שלא הכרתי קודם. בתום השיעור ניגשה אלי והציגה עצמה, בחינניות רבה, כמונא אל-זיאת. בשיחתנו החפוזה התברר לי שהיא בתם של מוחמד אל-זיאת, שר החוץ המצרי בימי נאצר, ושל אאמנה, בתו של טאהא חוסיין.

התבלבלתי וגימגמתי, שכן טאהא חוסיין (1893-1973) היה אביר נעוריי, הסופר הגדול והאינטלקטואל הבולט בתרבות הערבית במאה העשרים. טאהא חוסיין התעוור בילדותו אך הצליח לגבור על מומו ולהפוך ל"דקאן הספרות הערבית". ב-1951, עם ניצחונה של מפלגת ה"וופד" העממית בבחירות, התמנה טאהא חוסיין כשר החינוך והנהיג חינוך חובה בארצו. סיפרתי למונא על ההערצה העזה שאני רוחש לסבה, הזמנתי אותה להשתתף בקורס שלי גם בעתיד, והבטחתי לה להקדיש את אחד השיעורים למורשתו הספרותית.

מדי פעם בפעם היינו נתקלים זה בזה במסדרונות בניין "ג'ונס" שבו שכנה המחלקה ללימודי המזרח התיכון, ובכל פגישה כזאת החלפנו דברי ידידות. סיפרתי לה שסבה ביקר בירושלים, כנראה ב-1943, והיה אורח האוניברסיטה העברית. לא מצאתי בה שמץ הסתייגות או רצון להתרחק ממני. ידידותנו היתה שטחית וחולפת, אך היא הפליאה והרטיטה אותי בעת ובעונה אחת.

אולם באחד הימים, בעומדי ליד לוח המודעות של המחלקה, שקוע בקריאת המודעות התלויות שם, שמעתי את קולו של פרופסור מורו ברגר המנוח, מבכירי מורי האוניברסיטה, משוחח עם גבר גדל גוף, שהתברר לי מיד כי הוא אביה של מונא, שהיה אז, ככל הזכור לי, שגריר מצרים באו"ם או בוושינגטון. משראה אותי ברגר אמר בקול רם: "הנה איש שיוכל לעזור לנו." השניים ניגשו אלי וברגר הציג אותי לד"ר אל-זיאת.

אל-זיאת סיפר שחמיו, טאהא חוסיין, הותיר אחריו רומאן בלתי-גמור, ועכשיו, כשנתיים לאחר מותו, רוצה המשפחה לפרסם את החומר בספר, אף שהסופר לא השלים את כתיבתו. שאלתי לשם הספר. "מעבר לנהר", ענה אל-זיאת. מיד זיהיתי את השם הזה, שכן פרקים ממנו הופיעו סביב שנת 1947 בירחון "אל-כתאב אל-מצרי" שיצא בעריכתו של טאהא חוסיין (זה היה ירחון ספרותי מפואר, שמאחוריו עמד הסניף המקומי של חברת "גסטטנר" בבעלותם של האחים לבית הררי. הופעתו הופסקה ב-1948, עם פרוץ המלחמה בארץ, בשל יהדותם של המוציאים לאור).

עתה זיהה אל-זיאת במבטאי האנגלי יסוד זר, ושאל מניין אני. עניתי שאני ישראלי יליד בגדאד. מיד השתתק האיש ולא שב לדבר.

כעבור ימים אחדים פגשתי את פרופ' ברגר, והוא מסר לי שאל-זיאת נפגע קשה מעצם פגישתנו האקראית, וביותר התרעם על כך שבתו, מונא, לומדת במחלקה שבין מוריה ישראלי המלמד ספרות ערבית.

וכך הסתיים בצורה מעציבה גם המפגש הידידותי הזה. את מונא לא ראיתי שוב, שכן היא סיימה את לימודיה בפרינסטון ועברה למקום אחר. כעבור שנים אחדות פגש אותה עמית ישראלי באוניברסיטה בפילדלפיה ומסר לי דרישת שלום ממנה. שוב התרגשתי עד מאוד.

בביקוריי התכופים במצרים בשנות השמונים לא הצלחתי לאתר אותה, אך גם היא לא עשתה כל מאמץ לאתר אותי.

ששון סומך

* * *

תקוה וינשטוק

מתוך הפנקס הישן: צלליות מבית המשפט

1. "סולידריות של נשים"

הופיע בעיתון "הבוקר"  1.12.1948

"הלכתי לשוק לקנות שעוונית למטבח," העידה התובעת בבית המשפט, "לאדון הזה," היא מצביעה על הנתבע. "היו שעווניות ב-80 גרוש האמה ושעווניות בלירה. מצאתי שהמחיר גבוה ואמרתי למוכר לא לגזור. אבל המוכר היה מאד זריז. הרף-עין – וכבר גזר! אני אומרת: "לא צריך! לא!" – והוא: "כן!" – אני אומרת שגם הסנטימטר אינו בסדר והוא מודד שוב. חצי לירה הסכמתי לתת. המוכר חטף את הכסף, זרק את הסחורה ישר בפנים שלי ועוד נתן לי סטירה על הלחי!"

עורך הדין של הנתבע טוען כי "האישה קרעה סלסילה בחנות. המוכר כבר בן שישים ומעולם לא היה בבית משפט. אינו בן שישים? יהיה ארבעים... בכל אופן הוא סבא."

"כן. כזה זקן ומרמה!" זועקת התובעת חמס. התינוק שבידיה נבהל ומתחיל לייבב. הנאשם לוהט מכעס. הקהל באולם בית המשפט מתחמם, לוקח חלק בפרשה הנוראה. כמעט כולם נגד הסוחר.

השופט מנסה לפשר: ""אולי תיקחי את השעוונית?"

"השופט לא מבין! זו לא שאלה של הכסף!" מסבירה המתלוננת באידיש נוסח רוסיה. "צריך לעשות טולק (סדר)! הנה יש עדות!"

שלוש נשים קרבות לדוכן העדים. הן בראשית גיל העמידה, בשמלות שבת.

 "מאיזה צד אתן?" חוקר השופט.

"משום צד!" משיבה הקשישה שבחבורה, המשמשת לפה גם לחברותיה. "אנחנו לא מכירות לא את המתלוננת ולא את הנתבע. אנחנו מופיעות רק למען הצדק! בישראל צריך להיות צדק!  היינו בשוּק," היא מספרת, "והנה איש יהודי מכה אישה יהודייה! מכה! והדבר הזה יכול לקרות גם לכל אחת מאיתנו! לכן באנו להעיד. אמנם יום שישי, הרבה עבודה, אבל אין דבר! העיקר שככה לא יהיה יותר! מה זה, להתנפל על אישה?!"

ואחרי  שאמרו את שלהן, ממש בעקבות משה רבנו, יורדות השלוש מהדוכן, מפטירות: "שלום ולא להתראות!" ויוצאות מבית המשפט בארשת מרוצה. הן לחמו למען נשים, למען עם ישראל.

המוכר נקנס בשתי לירות. המתלוננת מוותרת על הכסף. "אני תורמת אותו ל'מס להגנתנו'," היא אומרת. "העיקר שבארץ שלנו יהיה סדר!"

2. "אשכנזי בין תימנים"

הופיע ב"הבוקר" ב-12.5.1949

התובע הוא זקן בעל שפם מלבין. שמיעתו לקויה. מצביע על אוזנו הימנית. זו האוזן הטובה. מבקש בגרמנית: "דברו לצד הזה."

המתורגמן מתקרב וצועק לתוך אוזן ימינו: "איפה אתה גר?"

"בשכונת התקווה."

"כמה זמן אתה גר שם?"

"שישים וחמש שנה," עונה התובע. חשב כי הכוונה לגילו. מסתבר ששתי אוזניו כבדות שמיעה.

"ספר מה קרה."

"בהתחלה היה טוב." הוא מספר. "גרנו עם אשכנזים. עוד היו אשכנזים בשכונה. אבל אלה," הוא מצביע על הנתבעים, שני גברים ואישה בשמלה רקומה ומתחתיה מכנסיים ארוכים, כולם יוצאי תימן – "השחורים האלה..."

"בלי הערות!" מפסיק אותו השופט.

"אלזו (ובכן) בשבת בצהריים, חזרתי מבית הכנסת, נטלתי את הידיים וישבתי לאכול. פתאום – אבן עפה דרך הדלת. זרקו את האבן ילדים כאלה." והזקן מסמן בידיו את הבדלי הגובה בין הילדים, מחצי מטר עד מטר.

"כמה ילדים?" חוקר השופט.

"חמישים. מאה. הילדים של הנאשמים והילדים שהם מארגנים. הם מארגנים נגדי את כל השכונה. יצאתי וגערתי בהם אבל אז ניגש אלי נתבע א'  ואמר לי: 'חמור!שקט!' – ונתן לי סטירה מצלצלת וזב ממני דם. וגם האחרים באו והיכו אותי בצלעות –הנה כאן – ובאגרופים על הגב. עד היום עוד כואב. הם לקחו את מנעול הברזל שקושרים בו חמורים והיכו אותי בו. והאישה בעטה בי ברגליה ובבטן שלה וכולם יחד צעקו: 'לאשכנזי צריך לתת מכות ואבנים!'"

והשופט: "ואתה שתקת?"

"אני לא עשיתי כלום. נסתי על חיי. גם אשתי לא יכלה לעזור היא רק רצה וצעקה 'גוואלד!'"

הוא תובע, צער, ריפוי, שבת, בושת.

"למה התנפלו? היתה איזה התגרות מצידך?" חוקר השופט.

"מצידי? כל היום אני מחוץ לבית! מצידם נמשכת ההסתה כבר שנתיים. אולי מפני שנעשיתי האשכנזי היחידי ברחוב."

הנתבעים שומעים את הדברים מפי התורגמן ואחד מהם מתפרץ: "בכלל לא היינו באותו יום בהתקווה! תשאלו אותו איך ראה אותי אז בשכונה יחד עם הילדים, עם החמור עם הכול – כשבכלל לא הייתי שם?"

עכשיו מעידה אשת המתלונן. בפיה מבצבצת שן קטנה בודדת ."זה בעלי ואני חיה איתו כבר ארבעים שנה. את האבן זרקו ישר לצלחת וניפצו אותה. צלחת כחולה מהסרביז. בעלי שאל את הנאשמים מדוע הם לא מחנכים את הילדים שלהם כמו שצריך. חינוך אירופאי, והתימנים חירפו וגדפו אותו וזרקו עליו אבנים..."

הצעיר בשני הנתבעים מתערב: "אותה אני מכיר כמו את האימא שלי. אני רוצה לדבר איתה. תאמרי," הוא שואל בהברתו הגרונית, "היית אצלי בבית? היו לנו סכסוכים? את מכירה את הילדים שלי?"

"אני לא מכירה אותך!" משיבה האישה באידיש. "כולכם דומים..."

כאן מתעוררת הנתבעת: "אומרים: 'ילדים שלי' זרקו... איזה ילדים? יש לי ילד בן שנה וילד בן שנתיים ועוד ילדה בת  שלוש והגדול בן חמש. אלה יכולים להתנפל? זה צחוק!"

"אנחנו רוצים להביא עדים," אומר בעלה.

'וגם את הבנים! ואת הילדה!" מוסיפה האם. "מותק של ילדה! שחרחורת, לא חיוורת כמו אצל השיכנזים!"

כאן מפסיק השופט את המשפט המדרדר לשנאת אחים ודוחה אותו ליום אחר.

תקוה וינשטוק      

* * *

אהוד בן עזר: ה'אני מאמין' שלי

איך להגיע להקלטת דבריי בווידאו:

היכנסו ל-YouTube

היכנסו ל-Search

כִּתבו: אהוד בן עזר

תקבלו בראש הרשימה: סוציאליזציה תרבותית – הסופר אהוד בן עזר

[הרצאה בכנס באוניברסיטת תל-אביב, מאי 2005]

[אין קשר בין הכותרת, שאינה שלי – לבין תוכן דבריי. וכדאי לציין שמעולם לא הוזמנתי לומר את הדברים האלה ברשתות הטלוויזיה הרגילות]

* * *

בן-ציון יהושע

כוסות רוח, עלוקות וד"ר ילנה אחת

א

שלג כבד ירד על נמל התעופה שרמטייבו, אחד משדות התעופה של מוסקבה. המחנך הוותיק אלימלך שוסטר ירד אט אט בכבש המטוס אל חורף רוסי מצמרר והרוח מבלי לשאול שאלות ומענות, זממה לקטוף לו זוג אוזניים וחוטם אחד. המסלולים המחוממים אפשרו למטוסים לנחות במסלול המהביל. ערימות של שלג התגבהו בשולי המסלול. התזה של מים חמים הפשירה את החלונות הקפואים של המטוס. מי שלא חווה קור מצמרר במינוס 30 מעלות ורוח תזזית מקפיאת עורקים מכה בפנים ביציאה מן המטוס,  לעולם לא ידע מהו כפור רוסי. סיביר בלב ליבה של מוסקבה. כפות ידיו של המחנך הוותיק היו כחולות כמו ים כנרת. משאלת הלב המיידית שלו הייתה מיטה חמה שתפשיר את עצמותיו הקפואות.

בעוד הוא נאבק ברוח השורקנית נשמעה קריאת הכרוז ברוסית ובאנגלית: "נוסעים יקרים, בשל השלג הכבד אתם נדרשים לשאת במו ידיכם את המזוודות  ולהגיע ברגל לטרמינל ולביקורת דרכונים. עיוורים וקטועי גפיים יוכלו להסתייע בצוות המטוס." תמונת 'גולי בבל', הנושאים בכבדות מזוודה ומטען יד ומשאירים טביעות רגל בשלג הרך, נראתה כחזיון בלהות.

ב

המסע ברכבת ממוסקבה לסָמָרָה שבדרום רוסיה, לאורך כ-900 קילומטרים, נמשך כ-20 שעות. שקשוק הרכבת וטלטול האיברים הפנימיים לא הטיבו עם הנוסעים. עד מהרה צצו הטחורים במושב האחורי והגב זעק לעזרה באין מושיע. כאב צורב טיפס ועלה  למעמקי המוח עד שבעליהם החוקיים של הטחורים היו מוכנים לקפוץ מהרכבת הנוסעת אל מותם הוודאי.

הקומיסרית האחראית על הקרון השליטה את סמכותה והגישה לנוסעי המחלקה הראשונה תה מהסמובר בספלים מוכתמים משימוש יתר. היא חזרה ודקלמה פעם אחר פעם: "דרגי דרוזיה (חברים יקרים), בשנת 1935 הוסב שמה של סמרה לקוויבישב על שמו של ולריאן קוויבישב הבולשביק האדום שכבש בשנת 1918 את העיר מהגוורדיה הלבנה האנטי קומוניסטית. בשנת 1991 חזרה העיר לשמה הקודם. בשל ההפצצות על מוסקבה בימי מלחמת העולם השנייה  רוכזו בעיר מפעלי תעשייה רבים, שכללו מפעל לייצור מטוסי איליושין ומפעלי נפט. בימי מלחמת העולם השנייה מצאו מקלט בעיר אמנים ואנשי מדע, ביניהם הסופר איליה ארנבורג והמלחין דמיטרי שוסטקוביץ, שהלחין בה את הסימפוניה השביעית שלו. בבונקרים של סמרה ניהל שמש העמים, אחינו הגדול סטלין, את מלחמת העולם השנייה." אמרה בגעגועים והוסיפה:  "הוריי גרו בגורי שבגיאורגיה ליד הסנדלרייה של  בֶּסוֹ ג'וגאשווילי, אביו של סטלין, שמרוב שתייה נגאל מייסוריו משחמת הכבד."

בארבע אחר הצהריים כבר ירד הלילה על סמרה שעל גדות הוולגה. ערפל כבד הסתיר את היערות שסביב. אלימלך שוסטר טמן את ראשו בצווארון הזקוף של מעיל החורף שלו בעוד שאת כפות ידיו הקפואות חימם בהבל פה. חוטמו האדום דלף וכל התעטשות ושיעול שלו טילטלו את משקפי הכסף הזעירים שעל חוטמו. דומה היה שבעוד רגע כל נוזלי הגוף  שלו יקפאו למוות והוא ייהפך לפסל סביבתי. 'הטחורים עושים בי שמות, כאב הגב מקרין לרגליים, הראש כבד, הגרון צורב. רק תמול-שלשום לא חסר לי דבר – שכבתי על החול בחוף ירושלים והתחממתי בשמש התל-אביבית...' סח לעצמו.

נהג הלאדה, שאסף אותו בתחנת הרכבת של סמרה, המשיך לינוק מבקבוק הוודקה האישי בתוך הערפל הכבד. הוא נסע בשבילים עלומים בסבך היערות המושלגים. ערימות שלג נשרו מאמירי העצים וקפאו על חלונות המכונית, שפנסיה לא הצליחו לפלס להם דרך בתוך הערפל. ספק אם ימצאו את המכונית ואת תכולתה תחת מעטה השלג. רק מצפן סמוי כיוון את הנהג השתוי, כציפור נודדת היודעת לנווט אל היעד בלי מפות. בעוד יומיים המחנך אלימלך שוסטר עומד לנהל סמינר  לזהות יהודית למורים מקומיים לעברית. ברגע של חולשה הוא נתן את הסכמתו ויצא לדרך. האם ה'לאדה' תגיע ליעדה או תיפול לתהום שבשולי הדרך? – חזר ושאל את המלאך הממונה על בובות השלג ועל רוחות הכפור.

"מוי דרוג, לאן אנחנו נוסעים?" שאל שוסטר את הנהג.

"אל דאגה חבר, אני שלושים שנה ליד ההגה. אני מדבר ברוסית אל ה'לאדה' שלי והיא כבר יודעת את הדרך. אם נחיה, נגיע בקרוב לאתר הנופש של עובדי מפעל האלומיניום," השיב הנהג בקול צרוד מתוך עננה של עשן סיגריות זולות וריח חריף של וודקה.

"מה פתאום אלומיניום? מה לי ולאלומיניום ולאתר נופש לעובדי מפעל אלומיניום?" השתעל שוסטר בשיניים נוקשות וחשב:  'אם לא אמות מהכפור, כנראה שאמות מסרטן ריאות ומשחמת הכבד שהסיגריות והוודקה מחוללים בי ברגע זה.' ראשו הסתחרר, כאב גב חד תקף את המורה הוותיק, השתלשל למותניו ומשם גלש לרגליו. גם הישבן היחיד שנותר לו לפליטה לא שקט על שמריו. טחורי המסע ברכבת יצאו במחול והוא לא ידע על מה לרטון ובפני מי לרטון – על כאב הגב, על כאב הטחורים או להתאבל על הנזלת שקפאה למוות.

"בעונת החורף משכיר מפעל האלומיניום את אתר הנופש ביער של סמרה לסוכנות היהודית," נזכר הנהג ושוסטר סח לעצמו: 'אני מקווה שלא ייצאו שתיים דובים לקראתי מבין סבך העצים.'

ג

ה'לאדה' נעצרה בפתחו של קסרקטין, שנראה כמחנה לחינוך מחדש. מתוך הערפל הגיחה דמות ופנס רוח בידה. הדמות מכורבלת במעיל פרווה של דב רוסי ו-צ'פקה מפרוות לוטרה על ראשה.

"חבר יקר, תכיר בבקשה," הציג הנהג, "זאת דוקטור שלנו ילנה כגן. אם גוספדין צריך טיפול, תוכל לפנות אליה. בשעות הפנאי ילנה גם מורה לעברית והיא גם רופאה בקליניקה של קג"ב." 

ילנה היא אישה-נערה כבת ארבעים, רופאת משפחה שיצאה מבית קטן בערבה אל עיר שיכונים סובייטית אפורה. שמלתה הארוכה הזכירה מחוזות רחוקים  של נשות בוקרים שפניהן מערבה. קומתה קצרה, גופה דק כשל ילדה, שדיה כשתי קלמנטינות. אינני יודע למי ליחס את האמרה 'כשצועקים אנחנו שומעים; כשלוחשים אנו מקשיבים.' היא לוחשת וכולם מקבלים את מרותה. היא הכוהנת הגדולה בערבות השלג של ינואר. ילנה למדה רפואה מודרנית בקאזאן ולפי דרישת המטופלים שלה היא התמחתה גם ברפואה אלטרנטיבית, המבוססת על כוסות רוח, חוקן ועלוקות ולמדה לרקוח עשבים.

"אני לשמוע אתה לכאוב גב שלך. גם יש לך כואב תחת שלך. אני לעשות 'קליזמה' (חוקן) וגם כוסיות של רוח וגם 'אלונקות' שותות דם שלך ואתה לא כואב אף פעם," ניסתה הדוקטור את כוחה בעברית.

דוקטור ילנה עוררה את סקרנותו של שוסטר. נעמדה לפניו אישה תמירה תכולת עיניים ופנייה החיוורים נטולים איפור. היא נעלה את דלת הקליניקה החשוכה שלה, הדליקה נר שהפיץ ריחות של מנזר פרבוסלבי והבעירה את האח. ריחות של שרף עצים  וחום נעים עמדו בקליניקה.  ילנה סייעה לשוסטר לפשוט את בגדיו והותירה אותו בתחתונים. "עכשיו אתה גוספדין שוסטר יש גופה קרה, אני לעשות גופה חם. אתה להיות בריא." לאחר הכפור הכבד, כפות ידיה הארוכות והחמות של דוקטור ילנה היו מקור של נחמה. היא משחה את גופו בשמן שקדים מרים מועשרים בסמי מרפא ושייטה לאורך גופו ולרוחבו עד שלא הותירה פינה שלא זכתה לטיפול מיומן של דוקטור ילנה. היא הבעירה גזרי עיתון והכניסה אותם לכוסות הרוח ששאבו את החמצן ונצמדו בווקום לגופו של שוסטר שהלך והאדים. הוא שכב בנים ולא נים ומתוך הערפל שירד עליו שמע את קולה הדק של ילנה דוברת עברית במבטא רוסי כבד:

"עכשיו אלונקה."

"דוקטור מה פתאום אלונקה?"

"אלונקה זה 'piyavku'. זה כמו חיה קטן קטן. הרבה צמא. לא שותה וודקה, לא שותה פיבה, לא שותה שמפנסקי. רק שותה דם שלך. פוף... גוספדין שוסטר בריא."

"סליחה דוקטור, זו לא 'אלונקה' זו 'עלוקה'," תיקן שוסטר.

"נו, אלונקה...אלוקה... עברית קשה שפה," היא אומרת.

'הגוף האומלל שלי,' חושב שוסטר, 'הכתמים הכהים שכוסות הרוח ישאירו על גופי אולי יצליחו להרגיע את כאב הטחורים... ועכשיו טיפול בעלוקה... הוא סינן מבין שיניו: "דוקטור, אני  צריך בסך הכול כדור נגד כאבים. בתוך תוכי אני זועק לעזרה וחושש להרים את קולי בעוד ילנה לוחשת וכולם קשובים לה. מחרתיים אני אמור להרצות בפני 30 מורים מקומיים לעברית ואנה אני בא?"

 סוף סוף נכנס לעזרתו רומן, מורה לעברית שגם ידע עברית, והוא תירגם בשפה רהוטה את סיפור העלוקות:

"חבר מורה, עלוקה זה חיה קטן, שעושה פצע באפידרמיס, זה בחוץ של עור שלך. מיץ של עלוקה מתכנס בדם שלך ועושה דם שלך כמו מים וחיה קטן שותה ושותה דם שלך כמו וודקה. גוף של חיה נהיה גדול חמש פעמים ואתה גוספדין כמו נעל חדש. ברוסית אומרים: כשנעליים צרות שוכחים את הצרות."

שוסטר חש בעלוקות המטיילות על גבו, נוגסות ויונקות ומוצצות עד טיפת דמו האחרונה. כשהתעורר מהשינה שנפלה עליו מצא שגופו מלא צלקות מִכּוֹסוֹת הרוח ומציצות של עלוקות, אך באורח פלא מצא את עצמו רענן ומלא מרץ וערוך לאתגרים המחכים במקום שומם זה. בשלב זה קיבל חנינה בעניין הקליזמה (חוקן).

"גוספדין שוסטר, אני לראות מאיפה בטן שלך, למטה של טנבור, ומה אני רואה? הו הו, אתה 'סלאבו בוגו זדרובי' (ברוך השם בריא). אם יש גְמוֹרוֹיְ (טחורים) של גוספדין, אני לעשות מחר 'קליזמה' (חוקן) וגופה של  גוספדין כמו רוּבַשְׁקָה (חולצה) חדש."

לכל הוא ציפה אבל לקבל חוקן בגין טחורים נשמע קצת מוגזם, אבל דוקטור ילנה לוחשת לזאבים ודבריה מתקבלים. הוא ניחם את עצמו: 'נראה מה ילד יום?'

ד

מותש אך צלול לחלוטין התעורר עם שחר ומבעד לחלון נשקף היער המכוסה בשלג כבד. בעודו מפהק למראה הנוף הלבן נשמעו דפיקות נמרצות על דלת הביתן שבו התגורר. ד"ר ילנה עמדה בכניסה בחלוק רופאים לבן לגופה, מצנפת טבחים גבוהה לראשה וסטטוסקופ מעמדי לצווארה:

"גוספדין שוסטר, עכשיו הולכים לקליניקה של קג"ב – אתה ללבוש 'קסטיום עם גלסטוק' (חליפה עם עניבה), אני אומרת לגויים 'בא פרופסור גדול גדול מאנגליה והוא לומד אותנו רפואה כמו באנגליה' וכולם שמחים."

"דוקטור, אבל אני לא רופא... ובטח לא מאנגליה... זה אחר כך בעיות עם הקג"ב."

"אם אתה הולך ל'טוּרְמָה' (כלא) אתה לתת עשר דולר לאופיצר. הוא שמח ואתה שמח. ואתה הולך ביתה."

הלאדה האדומה הגיעה למחסום של מרפאת הקג"ב. צוות המרפאה, שכלל רופאים ואחיות קיבל את פניהם כמשמר כבוד משני צדי הדרך למרפאת הקג"ב. חלוקים לבנים לגופם ומצנפות טבחים גבוהות לראשם והם קדים בהכנעה ל'רופא האנגלי' ולבת לווייתו ד"ר ילנה, מנהלת מחלקת הסי.טי. – לצלילי מחיאות כפיים קצובות ילנה ושוסטר נכנסו לקליניקה של הדוקטור. בחוץ המתינו לתורם פולקובניק (אל"מ) ועוד כמה קצינים זוטרים במדים. ילנה חזרה פעם נוספת על המנטרה: "דרגי דרוזיה (חברים יקרים), זה פרופסור שוסטר מומחה חשוב מאנגליה. אתם מחכים בסבלנות ואנחנו לומדים רפואה כמו באנגליה."

ילנה נעלה מבפנים את דלת הקליניקה ופרשה על שולחן הטיפולים סדין לבן מגוהץ שהריח עמילן וערכה עליו צלוחיות סיניות ובהן פרוסות של טורט מעשה ידיה, חריץ גבינה, קערת שמנת, אגוזים ושקדים וכמה פירות יבשים וקנקן של יין. שני כיסאות הוצבו משני צדי מיטת הטיפולים. מצד אחד ישבה ילנה ומצד שני ישב אלימלך שוסטר, 'מומחה לרפואה מאנגליה'.

"גוספדין שוסטר, אתה איש יופה. אני לרצות אתה חבר שלי בישראל. שנה הבאה אני עולה חדש בישראל."

אלימלך שוסטר היה נבוך מהמחזה שנגלה לעיניו. הוא נעץ בה מבטים וראה אישה נאה שכבר בחנה בגופו המדוכא בייסורים את כל ההרים, הגבעות והעמקים. היא מזגה שני גביעי יין. הם הקישו גביעים, הניפו ואמרו 'זדורוביה' ושתו בהינף אחד. ילנה הושיטה לו יד חמה והשניים אחזו כפות ידיים משני צדדי מיטת הטיפולים. עד מהרה תשמישי האוכל הוסרו וילנה עסקה בתשמיש המיטה בהתאם לפרוטוקול. היא ציטטה את לנין שיחסי מין בין גבר לאישה הם כמו צימאון. אנו מרווים את הצמא בשתיית כוס מים. אנחנו לא מתאהבים בכוס המים. בהינף אחד היא פשטה את בגדיה וחשפה צמד מנדרינות. ילנה לא היתה בת למשפחת הצאר הרוסי, אבל הייתה בה ארשת של בת מלך שכל כבודה פנימה. ראשה ומצחה הרחב ראויים היו לשאת נזר מלכותי, עיני איילה תכולות ובוהקות, עור צח כאילו טבלה כל ימיה בבריכות חלב ושפתיה הוורודות נשקו ליין אדום מזן משובח. צווארה כצוואר איילה שהגביה את קומתה בכמה סנטימטרים.

מזמן לזמן נשמעו דפיקות על דלת הקליניקה. פציינטים חסרי סבלנות ובראשם הפולקובניק לא העלו על דעתם שד"ר ילנה נמצאת ברגע זה קטועת נשימה מאחורי הדלת הנעולה ומתנה אהבים עם 'הפרופסור מאנגליה'.

משנרגעה נשימתה הסוררת היא נזפה מאחורי הדלת הנעולה: "גוספדין פולקובניק,  קצת רספקט לא יזיק... מה יחשוב עלינו פרופסור מאנגליה?" ואז פנתה לשוסטר: "עכשיו גלינה, צ'מפיון של רוסיה בכדור של ברזל, עושה לך מסג' פרופסיונל."

ילנה טילפנה וכעבור דקות אחדות נפתחה הדלת ואל הקליניקה נכנסה גלינה, ספורטאית רוסיה במשקל כבד באולימפיאדה, מטר תשעים לפחות ורוחב בהתאם. אישה עם פני גבר ופלומות שיער על שפתה העליונה. ילנה הבהירה לגלינה שעליה לעשות מסג' רוסי יסודי בכל חלקי גופו של המורה שוסטר ולא לגבות כסף. ילנה תפצה אותה. ברגע זה ירד האסימון והמורה שוסטר הבין שאין ארוחות חינם. יש לשלם מחיר מלא בעבור הטיפול המסור והשירותים הנלווים של דוקטור ילנה וגם דמי תיווך בעבור העיסוי הרפואי של גלינה.

הפולקובניק נשם לרווחה כשנכנס סוף סוף לקליניקה של ילנה והיא הקטנה לא חדלה לתקוף את הקצין הבכיר שאינו מודע לחשיבות הידע הבינלאומי המגיע לרוסיה. שוסטר עלה עם גלינה למרומי חדר הטיפולים תחת ידיה האמונות והשריריות של גלינה. מי שלא עבר טיפול של גלינה לא יבין לעולם מהי עוצמה נשית ומהו טיפול במרפאת קג"ב.

מרוצה אך מרוצץ יצא מתחת ידה של השרירנית גלינה. קצת צולע, ראשו סחרחר כקרוסלה בלונה פארק, אך אט אט המערכות יישרו קו והוא היה ישר כסרגל, עיפרון מחודד בקלמר, ערוך ומוכן לסמינר למורים מקומיים לעברית.

ילנה התמקמה בשורה הראשונה ומאחוריה ישבו כמה עשרות מורים מקומיים שהגיעו מאזורים מרוחקים של רוסיה. ילנה, שכבר הכירה כמה סודות עלומים בגופו של המורה שוסטר, ביקשה לברך אותו ודווקא בעברית. היא נעמדה לצדו של שוסטר ובמשפט הסיום שלה אמרה:

"דרגי דרוזיה, אני רוצה לברך גוספדין שוסטר...אל מלא רחמים, זה ברכה שרוצים אלוהים עוזר לנו."

המורה שוסטר נעשה חיוור כסיד מ'הברכה' שילנה מצאה במילון הרוסי-עברי ובלא יודעין  הספידה אותו בחייו.    

ה

חלפו חודשים אחדים ועל הקו היתה דוקטור ילנה: "שלום חבר שוסטר. אני עכשיו עולה חדש, עובדת קופת חולים."

"מה דוקטור ילנה עושה בקופת חולים?"

"בסמרה אני רופא גדול של קג"ב.  בישראל אני רופא קטן. כל היום אני עושה דיאגנוזה של רנטגן. כאן לא רוצים אני עושה אלונקות (עלוקות), קליזמה (חוקן) בתחת וכוסיות של רוח בגוף של פציינט. אני אוייבת מאוד חבר שוסטר, מלמד אותי עברית. שפה קשה עברית."

חלפו עוד כמה ימים ושוסטר פגש את ילנה בבית קפה קטן ברמת גן והיא סיפרה מבלי שנשאלה: "קופת חולים חוליגן, נותן קטן כסף.... אני בלילה 'נאראת (נערת) טלפון', מדברת ארוטיקה בטלפון ברוסית ויש הרבה כסף. לא רובל, לא דולר, רק שֶׁגֶל הרבה שֶׁגֶל (שקלים). אני שותה אחת שתיים כוס וודקה ומספרת להם פנטזיה סקס משוגע שלי. אני אומרת אני בת שמונה-עשר אפילו אני ארבעים. אני אומרת אני בלונדינקה. עיניים שלי כמו שמיים ושדיים שלי גדול כמו פוטבול. כמה אני נימפומאנקה וכל היום רוצה זה איש וזה איש וזה איש. אפילו זה איש קוף זקן. ראזוראטניק (נואף). אני מדברת כמו סינמה של פורנוגרפיה אבל בבית אני לבד. מה אני אומרת זה לא באמת... זה עבודה... אני אוייבת באמת רק מורה שוסטר. בלילה אני ישנה ורואה בחלום פנטזיה עם מורה שוסטר. בבוקר אני שמה בפנים רוז' ואודם בשפתיים והולכת קופת חולים ועושה עוד דיאגנוזה רנטגן ועוד דיאגנוזה רנטגן. פורנוגרפיה בלילה זה לא נקי, אני רק רוצה חבר שוסטר." הסיפור על 'נערת הטלפון' ומעשה המרמה במרפאת הקג"ב הרגו לו את החשק. הוא שילם בעבור הקפה והעוגה ונפרד לשלום מדוקטור ילנה.

ו

אחת לכמה שבועות דוקטור ילנה שבה והתקשרה ועדכנה: ילנה הייתה לאילנה. משרד הקליטה לא העביר את המשכורת שלה והיא פוטרה מעבודתה כמאבחנת צילומי רנטגן. הפנטזיות הארוטיות שלה נשמעו עייפות ומיושנות ולא נראו אמינות בעיני הגברים הרוסיים. בתמיכת משרד הקליטה ילנה נשלחה לפזורה הבדווית בנגב כרופאת משפחה. היא קנתה מיד את ליבם של מטופליה הבדואים. מפה לאוזן עברה השמועה שדוקטור אילנה יודעת גם רפואה של פעם – עלוקות, חוקן וכוסות רוח וצמחי מרפא. השיטות הרפואיות של פעם קנו את ליבם של הבדואים. הם שיפרו את העברית של אילנה והיא למדה כמה מילים בסיסיות בערבית. היא כבר ידעה להבחין בין אלונקה לעלוקה, בין קליזמה לחוקן ובין כוסיות של רוח לכוסות רוח. היא הוזמנה לחפלות ולמדה לכדרר אורז ולאכול עם כף היד ובסוף הארוחה לשגר לחלל גְרֶפְּצִים כאות תודה שהאוכל היה טעים. היא גם היתה למיילדת. לא עבר שבוע מבלי שנקראה ליילד בדואית. כמה מהתינוקות אפילו נושאיפ את שמה: 'דוקטורה'.

"מורה שוסטר," התקשרה כעבור שנה, "אני רוצה להזמין אותך לחתונה שלי עם מנהל בית הספר בפזורה הבדואית דוקטור סלים תראבין."

"את מתאסלמת?"

"מה פתאום? דוקטור סלים נשאר מוסלמי ודוקטור ילנה נשארת יהודייה. הילדים שלנו יהיו יהודים מהצד שלי ומוסלמים מהצד של סלים. ואני כבר בהיריון.

בן-ציון יהושע

* * *

אהוד בן עזר

יוסף חיים ברנר

מבחר דברי זיכרונות

ערוך בידי מרדכי קושניר

1944

פורסם לראשונה במוסף "משא" של עיתון "למרחב" ביום 26.9.1969

תחת הכותרת "קריאה שנייה"

לפני 50 שנים

 [אהוד: תחילתו של המדור "ספרי דורות קודמים" היתה במדור "קריאה שנייה" (ו"קריאה אפשרית") במוסף "משא" של עיתון "למרחב" בעריכתו של אהרון מגד. כאשר מנחם ברינקר קיבל את עריכת "משא", הוא ביטל את המדור, ואז עברתי ל"תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" בעריכת בנימין תמוז].

תודות ל"ילדי הפאנטומים" אשר מכרו בחופש הגדול ספרים בתל-אביב, רכשתי במחיר "מציאה" (60 אגורות!) את קובץ הזיכרונות על ברנר, שנאסף ונערך בידי מרדכי קושניר.

בקובץ משתתפים בין היתר – גנסין, הלל צייטלין, ר' בנימין, א. ביילין, פיכמן, שופמן, מ. זינגר, שמעון קושניר, יערי-פולסקין, מ. פוזננסקי, א.ז. רבינוביץ ויעקב רבינוביץ.

פרשת חייו של ברנר ראויה למונוגראפיה של סופר בשיעור קומתו, אשר יקדיש כמה שנים לאיסוף כל חומר הזיכרונות, בכתב ובעל-פה, בדפוס, במכתבים, בעדויות ובזיכרונות שהתפרסמו משכבר, לרבות ריאיונם של אותם אנשים שעודם חיים ולהם זיכרונות על ברנר. לא לניתוח ספרותי הכוונה, אלא למלאכתו של היסטוריון וביוגראף, שיהא בה כוח להציג את האיש על רקע תקופתו, כשהוא משמר כל סיפור על אודותיו, כל מחווה, כל זיכרון.

ברנר שייך לכולנו: – לא רק יצירתו הקרובה,  אלא פרשת חייו כולה: ילדותו, נעוריו, שירותו בצבא הרוסי, התקופה שעשה בלונדון והוציא את "המעורר", נדודיו בארץ-ישראל, מעשיו במלחמת העולם הראשונה, פרשת נישואיו, שנותיו האחרונות, ימיו האחרונים, רגעיו האחרונים, מותו.

הנה למשל חוה ולפסון – שעליה אומר הלל צייטלין ש"היתה מעריצה את ברנר והוגה אליו יותר מאהבה אפלטונית" (שם. עמ' 48). היא עזרה לשיחרורו-חטיפתו מן הכלא הרוסי, לאחר שנאסר באשמת עריקה מן הצבא והיה נתון בסכנת חיים אם יתגלה במשפט שמו האמיתי. היא גרה בעיר אוריול. את ברנר הבריחו בגניבה מעבר לגבול והוא הגיע ללונדון. ועל תקופת לונדון, זמן לא רב לאחר-מכן, ב-1906, מספר ר' בנימין:

"פרעות-אוקטובר [1905 ברוסיה, בעיקר באודיסה ובקישינב] פגעו ישר בברנר. אחד מקרוביו, כמדומני, נרצח אז, 'באותם הימים השחורים'. ונרצחה, הה, גם אותה חוה. ברנר בוש להגיד ליהושע (הוא ר' בנימין) מה היתה לו חוה זו. הוא סח לו: אחותי נרצחה. הוא התאבל עליה שבועות וירחים. מראהו היה אז כמראה איוב. דומם ובודד עמד על יד תיבת האותיות וסידר וסידר, מילה לא הוציא מפיו. השערות היו פרועות, המחשבות היו פרועות. הצער הפרטי האישי בער ולהט, להט ובער." (שם. עמ' 78).

מי היא חוה ולפסון?  הנשארו תמונתה? פרשת חייה? סביבתה?

צייטלין כותב על אודותיה: "צנועה היתה וחרישית, לבבית-אצילית, רבת העדנה הנפשית. איני יודע בבירור את יחסיה היא אל ברנר: ידוע לי רק יחסו של ברנר אליה. זו היתה, אם איני טועה, האישה האחת (לכל הפחות עד התקופה הארץ-ישראלית) שברנר אהבהּ, ומובן שהיתה גם האהבה – ברנרית, כלומר: מלווה ספקות, רפלכסים ועינויי-לב מיוחדים." (שם. עמ' 36).

אמנם ניכרת השפעת דמותה ביצירותיו, אך מה על חלקה בחייו? צירוף הגורלות המוזר והמחריד – שגם הוא נרצח בפרעות, אמנם לא בידי אנטישמים רוסיים אלא בירייה ובדקירות סכין של פורעים ערביים. "גם זו, מי שהיתה לנגד עיני ברנר בציירו את חוה בלומין ב'מסביב לנקודה' נהרגה באחת מערי קרים בשעת הפרעות." (שם. עמ' 240) כותב מ. פוזננסקי.

ואישה אחרת – אשתו של ברנר [הגננת חיה ברוידא]. פרשת נישואים קצרה. לראשונה, לפי עדויות מאותה תקופה, ניראה ברנר כאדם מן היישוב. מתוארים גלגוליו בגולת ארץ-ישראל עם אשתו ובנו הקטן, אוּרי, מתל-אביב לכפר-סבא ומשם לחדרה ולגן-שמואל, בימי מלחמת העולם הראשונה. אהבתו, הגובלת בהערצה קדושה – לבן; אהבתו לילדים, עליה מספר אשר ביילין – ברנר לא היה מנשק אותם על פניהם, אלא את הרצפה שעליה עמדו רגליהם או את רגליהם. ומדוע נהג כך? האם רק משום אותו תסביך של חפץ, גיבורו ב"שכול וכישלון": "לאישה לא נשקתי מימיי. ריח רע עולה מפי." שנים רבות עברו מאז קראתי את הסיפור, ומשפט זה נעוץ בזיכרוני כמסמר.

ואחר-כך, הפירוד, והמשבר. הבן הקטן נמצא "מעבר לים" ורק במכתבים יש דרישות שלום ילדותיות ממנו, בכתב-ידו. מה היה המשבר? מדוע נפרד ברנר מאשתו ומבנו?

כובת פיכמן: "על אהבתו לאורי היו מתהלכות אנקדוטות שונות בחוגנו. כשאורי חלה פעם, ואפילו אם המחלה היתה קלה ורגילה, היה מבולבל כולו, וכל העולם לא היה כדאי בעיניו. הוא היה חרד עליו יותר מאם רחמנייה. היא ער עליו בהקיץ ובשנת, ולא היה גורע את עיניו ממנו. הילד היה עליז ופיקח, אך בשנתו היתה לפניו הבעה מוזרה במקצת, שהיתה גוזלת את מנוחת ברנר. 'זה ביטוי של עצב עמוק, – היה אומר לי, – של ייאוש, של דיכדוך הנפש. מהיכן לו לתינוק כזה הבעה כזו? היא מחרידה אותי...'

"בנער קטן זה תלה את כל גורלו: הוא היה כל תוכן-חייו. אורי היה העוגן בו נאחז. זה היה ענף-חייו הירוק – הענף היחידי. והוא השקהו את כל טל-אהבה, שהיה שמור בליבו. אורי נעשה ה"אבסולוט'. רק הוא לא היה מוטל בספק, בשבילו חי, בשבילו היה מוכן תמיד למות.

"אבל המצב הזה נשתנה גם הוא. גם המעט הזה התחיל משתמט ממי שלא נוצר לאושר. השואה באה. הוא היה אנוס להיפרד מעל בנו ולתיתו ללכת למרחקים. האסון הזה הדהימהו תחילה כולו. הוא היה הלום היתמות והבדידות, שנתחדשו עליו פתאום שנית, לאחר שכבר עמד בשתי רגליו בתוך החיים. אבל לאחר זמן מה, כשהתחילו מתקבלות האיגרות הקטנות עם האותיות הגדולות מאת הילד – נח פתאום אור של שקט על נפשו, כאשר לא ידעה אולי מעולם. אמנם הפנים חוורו משהיו, אבל מסביבו ובקירבו היתה הדממה. פטור מחיי המשפחה. פטור מעסקי העריכה – 'האדמה' חדלה אז לצאת – התכנס עוד יותר אל נפשו, התרחק מעל הבריות לגמרי. זה היה כבר ככלות הכול, ורק צחוק הילד, שחדר אליו מעבר לים, עוד ריתק אותו מעט אל החיים הרגילים." (שם. עמ' 130-131).

מדוע ההרגשה הנוראה הזאת, הנרמזת בדברי הזיכרונות מאותה תקופה – שברנר איבד את הרצון לחיות, את הטעם לחייו, והחל למות משעה שאירע לו אותו משבר בחיי המשפחה? הלא דברים אלה אינם שייכים רק למשפחה אחת, לזוג אחד – אלא לכלל ישראל. אין לנו רבים כברנר, סופרים שפרשת חייהם הינה יצירה בפני עצמה, כחייו של נביא. אולי פוגל, אולי גנסין, אולי עוד אחד או שניים. אך גורלו של מי נכתב כך, באותיות חייו, בהכרח הנובע מתוך דרמה פנימית, ששום אירוע חיצוני אינו מקרי בה – כפרשת חייו של ברנר?

גם הרצח היה יכול להימנע. ברנר היה יכול לצאת במכונית ההצלה מבית יצקר – אך הוא שלח אחרים במקומו. היה אפשר לשלוח אוטומוביל צבאי לחלץ אותו – ובין פעילי ההגנה בתל-אביב אבדה הידיעה, והתרוצצו יום שלם, עד שהיה כבר מאוחר.

כך מסיים מרדכי קושניר את רשימתו הדוקומנטארית המחרידה, פרי רשמיו של עד קרוב (ומצורפת לה תמונת פניו של ברנר אחר הירצחו) – "תמיד, עד הסוף, תאכל המחשבה כחלודה: כי היה להצילו." (שם. עמ' 228).

ובכן, היה אפשר להצילו. להצילו מידי עצמו ולהצילו מידי הערבים. באותם ימים ממש התכנסה אסיפת היסוד של אגודת הסופרים העברים בארץ-ישראל, והוא גם לבוא אליה לא רצה. ואולם, מי שידע מיהו ברנר, היה יכול לשלוח את האוטומוביל הצבאי אליו, ולא למקום אחר. כך, עד לעצם סופו, כתבה מציאות חייו הפנימית של ברנר את גורלו, כאילו גם היסוד הטראגי ביותר נובע מקירבו בלבד, כאמת הקובעת מתוך הכרחיות את גורלו של גיבור ספרותי.

אני מחפש וקורא כל עדות, כל זיכרון על ברנר. אני מאמין שפרשת חייו היא הבשורה והצליבה [החילונית] של הספרות העברית בארץ-ישראל. בשום מקום לא הצלחתי לקרוא, עד היום, על כמה מן הפרשות הכמוסות בחייו, בעלות החשיבות המכרעת להבנת יצירתו, חייו ומותו. האם רק משום קוצר ידיעתי לא הגעתי אל המקורות הביוגראפיים שבדפוס? לא מעניינים אותי ניתוחי יצירותיו הנכתבים בידי אנשי מדע הספרות. מעניינים אותי חייו, לכל פרטיהם האינטימיים ביותר. אינני יודע עליו מאום מחוץ למה שנדפס. היבואו פעם בדפוס חייו האמיתיים? די ברמזים, הפזורים בספר שהוציא מרדכי קושניר,בס כדי לפרנס סקרנות של דור.

בסיום הספר בא הספדו של הלל צייטלין, דברי אדם מאמין שכאילו חזה אף את גורל עצמו בשואה*:

" --- וגם הוא, הוא שביקש אותך ביסורים נוראים כל כך ולא יכול להגיע עדיך, יען כי רק את עינויי אחיו ראה ואת הסדר לא ראה, – הוא שהתהלך באמת כל כך גדולה לפניך, אף כי מעוצמת ייאושו-מכאובו יש אשר לא זכר את שמך וגם נלחם, נלחם – בשגותו ובתעותו – במזכירים את שמך, הוא שמעולם לא שמח ליבו, בהיותו מלא תוגתם-צרתם של בניך, האיש יוסף חיים, שכל כך הִרבה לאהוב וכל כך הרבה בפועל האהבה – מדוע הפקרת את חייו? מדוע הפקרת את דמו? מדוע נתת לאנשים חיתו-יער לטרוף אותו? למה נתת לפראים האכזרים לכבות את נרו? למה נופצה הגולגולת, שהיתה כל כך מלאה אורה?!" (שם. עמ' 252).

* "יוסף חיים ברנר – מבחר דברי זכרונות". ערוך בידי מרדכי קושניר. בהוצאת הקיבוץ המאוחד, תש"ד. [1944]. 259 עמ'.

* ויקיפדיה: "הלל צייטלין נרצח על ידי הנאצים ב-11 בספטמבר 1942, ערב ראש השנה תש"ג, בעודו אוחז בספר הזוהר והוא עטור בטלית ותפילין. בן 71 היה במותו. כל משפחתו הקרובה של צייטלין נרצחה אף היא בשואה, ורק בנו, אהרן, נותר בחיים, מאחר שבאותה תקופה היה מצוי בארצות הברית."

הערה מאוחרת: לימים, ולאחר שנות קריאה רבות בכתבי ברנר ובני-תקופתו, הוצאתי את ספרי "ברנר והערבים", במלאת 80 שנה להירצחו, ובכרך הזה גם סיפורו "עצבים" בהעתקתי ובהארתי, וזאת בהוצאת אסטרולוג 2001. את מרבית הפרקים שהופיעו בספר פירסמתי במשך שנים רבות, לפני כלילתם בספר.

* * *

אהוד בן עזר

בעקבות יהודי המידבר

הוצאת שוקן ירושלים ותל-אביב, 1983, 191 עמודים

[במקור: עם ציוריו של דני קרמן]

פרק עשרים ושישה

קפיצה גדולה לאחור. התייעצות מכרעת של בני קורייטה, בחיג'אז, בליל שבת בחודש מרס, שנת 627, כנגד המצור שמטיל עליהם הנביא מוחמד.

כשהתעוררו ממסעם-לאחור, בן אלף מאתיים וחמישים השנה, היה בוקר. הם ניצבו ליד אותו מעיין, רק העצים היו קצת אחרים. הטבע, כמו איזה רמאי, הזיז כמה דקלי-תמרים ממקום למקום, לצורך שינוי התפאורה. גם פני הגבעות מסביב היו קצת אחרים, וההרים במזרח נראו גבוהים יותר, וצוקיהם יותר משוננים.

"נדמה לי שנסענו קצת אחורה בזמן," אמר רני. "לא רואים את האוהלים של סימפסון, תומפסון וקירקפטריק, ואין זכר גם למלוויהם הערבים, על גמליהם וכבודתם."

"קצת?" השיב אבבטן, "אם לדעתי אתה שואל, אבות-אבותיהם של סימפסון, תומפסון וקירקפטריק מסתובבים עכשיו ביערות ומחפשים אגוזים למאכל. עכשיו גם המסע לבגדד הוא בגדר חלום שלא יתגשם לעולם. ומי יודע אם בגדד בכלל קיימת כבר? לא אתפלא אם עוד מעט נפגוש את משה רבנו, או אם נגיע לאור-כשדים ונבקר אצל אברהם אבינו, ונפגוש את תרח ואת נחוֹר – "

"גם את שְׂרוּג ואת רְעוּ ואת פֶּלֶג ואת עֶבֶר ואת שֶׁלַח ואת אַרְפַּכְשַׁד – " שמח לרני למנות את אבות-אבותיו של אברהם אבינו.

"ואולי פשוט קמו האנגלים ועזבו אותנו בלילה?" הציע עמשי.

"וגם הזיזו את העצים?" שאל אבבטן, כמנצח.

"מי זה אומר שבגדד איננה?" נכנס דאוד אבו-יוסף לדבריהם. "איזו שטות! זה כמו לומר שחידקל התייבש ונעלם! אין עוד עיר כבגדד בכל העולם כולו! לעולם, לעולם לא אעזוב אותה – "

"וקפיטן יוקי?" העיר רני. "אם הוא הביא אותנו לכאן, סימן שהוא נמצא כאן, בסביבה!"

"מה זאת אומרת, הביא? הרי לא זזנו מן המקום?" התעקש דאוד אבו-יוסף. "רק השטן תיעתע בנו והזיז כאן כמה עצים וגבעות!"

"עלינו לדעת באיזו שנה אנחנו," אמר אבבטן. "אולי אנחנו בתקופת מוחמד, אולי עוד לפניה, ואז, אין בעייה, יש כאן הרבה יישובים יהודיים בסביבה: בְּיתריב, במבצרי בני קורייטה ובטירות חייבּר, בקַמוּס, בוואדי אלקוּרַא ובתֵיְמָא."

"בני קורייטה?" אמר דאוד אבו-יוסף, "הלא כעב אבן אסד היה ראש השבט הזה!"

"ולא אתפלא אם הוא עדיין ראש השבט!" אמר אבבטן.

"נצא אפוא לדרך," התלהב עמשי, "אל טירות אחינו היהודים, המבוצרים."

עלה דאוד אבו-יוסף על סוסתו, עלו רני, אבבטן ועמשי – איש-איש על גמלו, ועימם גמלו הריק של קפיטן יוקי. והנה החל מכשיר הקשר הקטן של רני מצפצף:

"יש ...עות. יש... ...תוך ...מל לחתו... את הג... יש הפרע..."

והקול – מתכתי, צרוד, קולו של קפיטן יוקי! והסוללות – כמעט נגמרות. חלשות מאוד.

"אבבטן! עמשי! שִׁמְעו! קפיטן יוקי משדר אלינו: 'יש הפרעות, לחתוך את הגמל!' – אני חושב שאחד הגמלים בלע אותו! השאלה רק – איזה מהם?"

מיד ירדו ארבעתם והסתובבו סביב לארבעת הגמלים, מנסים למקם את קפיטן יוקי על פי כיוון הקשר עימו במכשיר בעל האנטנה הנשלפת. עמשי הסתכל במכשיר בפליאה. הוא אמר כי אכן שמע כבר על מכשיר-האלחוט של המאיור הגרמני פרייהר אוטמר פון שטוצינגן, שעמד בראש פלוגה של אלחוטאים בסביבות נמל חודידה אשר בדרום חצי-האי ערב, בראשית מלחמת 1914, ואולם טרם שמע על מכשיר כה קטן, ואילו דאוד אבו-יוסף התבונן במכשיר בחשדנות רבה, וכינהו "צפצפת השטן"!

לבסוף איתרו את המקום המשוער – בבטן, מתחת לדבשת גמלו של אבבטן, היכן שאוגר הגמל כמאה ליטרים של מים בשתייה אחת, ואלה מאפשרים לו להחזיק מעמד מבלי לשתות, משמונה-עשר ימים בחורף ועד שמונה בקיץ.

עתה עמדה השאלה, כיצד להוציאו? האם לשחוט את הגמל? זה אכזרי מדי, ובייחוד עתה, שאינם יודעים באיזו תקופה בדיוק הם מצויים, ולאיזה אמצעי-תעבורה יצטרכו.

להתקין לו חוקן? נשאר החוקן בציוד המשלחת של סימפסון, תומפסון וקירקפטריק, אשר אחד מהם סבל מעצירות!

לתקוע סכין בצידו ולשלוף את קפיטן יוקי דרך החור? – גם זה צער-בעלי-חיים.

לתקוע לו כף בפה עד שיקיא? – פוי! – ואז נזכר רני בחבל של אבבטן, שלאחרונה ליפף בו פעמים אחדות את מכנסיו, מתחת לעבאיה, והיה נעזר בו כדי לעלות על הגמל ולרדת ממנו.

אספה החבורה עלים וירק בסביבות המעיין, שזרו אותם בחבל שבראשו התקינו קרס זעיר, וחיכו זמן רב להתפקע עד אשר סיים הגמל ללעוס ולבלוע את רובו, לבד מקצהו שאותו קשרו לבליטת-העץ שבכר הגמל שלפניו.

זירוז קצר של שני הגמלים, לאחד לפנות קדימה, "הַיְט, הַיְט!" – לֵך, לך! – ולאחֵר להישאר נטוע על מקומו, "גִיף! גִיף!" – עמוד, עמוד! – בהטייה לאחור. ומתוך פיו הגבוה של הגמל, מבין שיניו הצהובות, מעל צווארו הארוך שמסתיים בזקנקן, ובחירחור עמוק שנבע מתוך לועו הפעור – קפץ איזה חפץ עגול, מבריק, וטס היישר אל המעיין, כצפרדע שמתגעגעת לטבול בבריכה.

ובעוד רגע הופיע מאחורי אחד הדקלים – קפיטן יוקי, במלוא הדרת חליפתו הלבנה, שאותה עטף מיד בעבאיה כהה. השמחה היתה רבה, ודאוד אבו-יוסף אף הודה שמעשי-פלאים שכאלה לא שמע ולא ראה מימיו, גם לא בסיפורי אלף לילה ולילה וּבְכַּלִילַה וְדִימְנַה לְבַּיְדַבַה ההודי.

*

ושוב יצאה השיירה לדרכה – דאוד אבו-יוסף בראש, על סוסתו, ואחריו – קפיטן יוקי, רני, אבבטן ועמשי, איש-איש על גמלו.

"האם גיליתם דברים חדשים בהיעדרי?" שאל קפיטן יוקי.

רני סיפר לו מה התרחש, והצניע את סבלותיו בשלושת הימים שהלך לבדו במידבר, ואת עזרתו לדאוד אבו-יוסף בהדיֶה. ולסוף הראה לו את הכתובת אשר העתיק משולחנם המתקפל של סימפסון, תומפסון וקירפטריק.

"זוהי ידיעה חשובה, חשובה מאוד!" אמר קפיטן יוקי. קִינָנָה אִבְּן-אִלְרַבִּיעַ היה היחיד שידע את סוד אוצרותיהם הגנוזים של יהודי חייבר במצודת קמוס!"

"ואנחנו נגיע לשם?"

"בוודאי. הלא לשם כך יצאנו לדרך."

"רגע אחד, מה השנה?" שאל אבבטן, כהרגלו.

"אנחנו בחודש מרס, שנת 627 לספירה."

"יָה!" קרא רני, ואבבטן נדהם. לא תיאר לעצמו – עד כדי כך!?

"מילא, את תֶּרַח לא תראה!" ניחם אותו עמשי. "הבה נצא לדרך, אל מבצריהם של בני קורייטה!"

"אל יהודי חייבר!"

לא הספיקו להרחיק לכת והנה הִזְעִיר אותם קפיטן יוקי וצררם בתנופה אחת – והם טסו מרחק כמה ימי-רכיבה דרומה-מזרחה, היישר אל בני-קורייטה, אל כעב אבן אסד!

*

המשלחת הגיעה אל ביתו של כַּעַבּ אִבְּן-אַסַד, במצודתם המרכזית של בני-קורייטה, ביום שישי לפנות-ערב. כעב היה גבר גבה-קומה, עטור זקן עבות, ומפלי שערו קלועים צמות כדרך הבידואים. לבוש היה בגלימת משי צבעונית, חגור אבנט וחרב מהודרת, ולראשו כיפת משי צבעונית. נראה היה כצירוף לא-רגיל של רב יהודי ולוחם בידואי.

הוא לא נראה מתפלא על בוא המשלחת, אף לא טעה לחשוב אותם לערבים למרות אדרותיהם והכאפיות עם העקאל לראשיהם. מה עוד שאבבטן הקדים ואמר:

"מר אבן-אסד, אנחנו, יהודים מן הדורות הבאים, באנו לבקר אותך, במסגרת חיפושינו אחר יהודי המידבר."

"ומדע דווקא אני זכיתי לכבוד הזה?"

"כי שמך ושמע מעשי גבורתך עתידים להיזכר בקורות עמנו כל עוד חיים יהודים בעולם. משוררים יכתבו על אומץ ליבך, וסופרים יפארו זיכרך."

"לא בשורה טובה היא," קימט אבן-אסד מצחו. "אילו שלווים היו חיי, וסופי בזיקנה ובשיבה טובה, אולי לא היה איש זוכרני."

הכול שתקו משום הנימוס. מהחדר הסמוך הציצו ילדיו: אסד הצעיר, וזוּהרה אחותו.

"האין זו זכות גדולה להיכנס להיסטוריה היהודית?" שאל אבבטן.

"זכות הנקנית בדם," חייך כעב אבן-אבד בעצב, "וחוששני כי קרוב הוא מאוד המועד לבוא – "

"יש לכם בעיות?" שאל רני.

כעב אבן-אסד לא ענה. הוא ביקשם לשבת על הכרים והספות אשר בחדר רחב-הידיים, בבית האבן הנישא על צלע הר גבוה, במצודה הגדולה שמשקיפה על פני העמק הפורה, והתנצל על כי אינו יכול לקבלם ברוחב-לב, כמנהגו בהכנסת-אורחים מימים-ימימה, וזאת בגלל המצב הקשה.

"מה בדיוק קרה?" התעניין לדעת אבבטן.

"נראה כי מוחמד לא יסיר את המצור מעלינו אלא ימשיך במלחמתו."

"אין לכם עימו הסכם הפסקת-אש?" שאל רני.

"מוחמד?" מיהר אבבטן לשלוף עיפרון וביקש מרני בהשאלה את מחברתו. הוא החל כותב ראשי-פרקים לסיפור הבלעדי לעיתונו, "העצלן הצעיר",  מפי כעב אבן-אסד בכבודו ובעצמו.

"כן. באתם בצל קורתי ביום העשרים וחמישי למצור שהטיל עלינו מוחמד. כלום לא ראיתם את מחנהו הצר עלינו למטה? אנשיו השתלטו על שדותינו הפוריים, על גני-התמרים על נחלי-המים – "

"ולא פניתם לאו"ם?" התבלבל רני בסדר התקופות. ואולם כעב אבן-אסד המשיך מבלי להתייחס לשאלתו, שאותה כמובן לא הבין.

"הן יודעים אתם כי לבד מן החקלאות עוסקים אנו גם במסחר, במתן שירות ועזרה לשיירות ההולכות במידבר, בצורפות בכסף ובזהב וכן בעשיית כלי-נשק, כי רבים בקירבנו הצורפים וחרשי-הברזל. גם הקמנו מצודות חזקות ומבוצרות כדי להגן על עצמנו מפני ההתקפות של שכנינו הבידואים. והנה, לאסוננו, לפני שנתיים, בשנת 625, נכנעו במצודותיהם אחינו היהודים בני-נָדִיר, בפני מוחמד. ושנה לפני כן, ב-624, נכנעו לפניו בני השבט היהודי קַיְנוּקָאָה. אמנם, בשני המקרים התיר מוחמד לנכנעים לצאת מקומותיהם, בלי נשק, וכמעט בלא רכוש, רק משא גמל לכל אחד מבני-נדיר, וכלום לבני קַיְנוּקאה. אחינו בני קינוקאה גלו לעבר-הירדן המזרחי, לארץ הבשן, לאדרעי, ואילו בני-נָדִיר, מקצתם פנו לחייבר, השוכנת צפונה לחבל-ארץ זה שלנו, יתריב שמו, וחלקם רחוק יותר, ליריחו ולאדרעי."

"האם אוייב היה מוחמד לכל בני-עמנו, תמיד, מראשיתו?" שאל רני.

"לא. זה סיפור מסובך, ומי יודע מה יהא בסופו. תחילה היה מוחמד בידידות עם בני-עמנו וגם למד והושפע הרבה מיהודי יתריב. הוא קיווה שאנחנו, אהל-אלכּתאב, אנשי הספר, כלומר – עם התנ"ך, המאמינים באלוהים, באל אחד, נקבל את נבואתו ונהיה למאמיניו. ולכן גם קיבל הרבה ממצוותינו וממנהגינו. ואולם משנוכח לדעת כי איננו מקבלים את אמונתו החדשה, ואפילו מתנגדים ולועגים לה, החל מתרחק מאיתנו. הוא שינה פקודתו הראשונה למאמיניו כי יכוונו פניהם לירושלים בתפילתם, וציווה עליהם כי מעתה יכוונו פניהם בתפילתם למכה ולהיכל הכעבה, זו האבן השחורה, הקדושה לערבים. וגם את צום יום-הכיפורים ביטל, ותחתיו הנהיג את חודש הצום הקדוש לערבים מימים קדמונים, הוא הרמדן.

"לא רק בהתנגדות שלנו נתקל מוחמד. הלא מעיר מולדתו, מכה, נאלץ להגר בשנת 622 אל יתריב, אשר את שמה הפכו מאמיניו, והיא קרוייה בפיהם כיום – אִל-מֶדִינָה, מדינת א-נבִּי, כלומר, עירו של הנביא.

"ומדוע היגר מוחמד ממכה? בגלל התנגדותם של הערבים, שרובם עדיין עובדי-אלילים – לאמונתו החדשה. אמונה זו, ש'אין אלוה מבלעדי אלוה' – אומרת בעצם דבר דומה למה שנאמר כבר בתנ"ך שלנו – שיש רק אל אחד, ולא שלוש מאות אלילים שאותם עובדים הערבים בכעבה.

"נלחמנו, שבטי ערבים ויהודים גם יחד, במוחמד, ואולם כוחו הולך וגובר, ובייחוד לאחר שניצח בקרב בָּדְר, לפני שלוש שנים, בחורף של שנת 624, את הקוּרַיְשִׁים, בני השבט הערבי התקיף, שבהם גם מבני משפחת אשתו, והם היו רבים מאנשיו בכוחם ובמיספרם.

"מוחמד ניצל את הפירוד אשר קיים, לצערי, בין שבטינו היהודים: בני קַינוּקָאָה, בני נָדִיר, בני קורייטה ויושבי חייבר, והצליח גם לזרוע שינאה כלפינו בקרב בני-בריתנו, השבטים הערבים מבני קוּרַיְשׁ וְעַ'טַפַן, אשר נלחמו תחילה בחזית אחת עימנו נגדו. וכך הכניע את בני קינוקאה ובני נדיר, ועתה הוא צר עלינו כבר עשרים וחמישה יום, והלחם אוזל אצל הנצורים, והמצור מציק להם ובליבם אימה גדולה. בעלי בריתנו הערבים, בני קוּרַיְשׁ ועַ'טַפַן, עזבו אותנו ונותרנו לבדנו סגורים במבצרינו. והנחלים, השדות וגני-התמרים, מקור עושרנו ומזוננו – נפלו בידי הצרים.

"על חטאי אני מודה – כאשר הופיע חוּיֵי אִבֶּן-אַחְטָבּ, והוא מנשיאי שבט בני נָדִיר, הופיע כפליט לבקש מקלט אצלנו, בני קוּרַיְטָה, לא הסכמתי בראשונה לקבלו, כי בעת שלחם מוחמד בבני נדיר, עדיין היינו אנחנו, בני קורייטה, בני-בריתו. ואולם עד-מהרה הצליח אבּן-אחטב להעמיד אותי על הסכנה הצפוייה לנו, בתור יהודים, ממוחמד, ועל הסיכוי לנחול עליו ניצחון אם נלך כנגדו יחד עם בעלי-הברית הערבים החזקים, מבני קוּרַיְשׁ וְעַ'טַפַן.

"וכך אמנם עשינו, אך כפי שכבר סיפרתי לכם, לרוע מזלנו הצליח מוחמד להדוף את מחננו בן עשרת אלפי הלוחמים, שעה שביקשנו להסתער על מֶדִינָה פתאום. הדף אותנו בתכסיסים ובהגינו על העיר בחפירה עמוקה, ולאחר שעלה בידו, כפי שכבר הזכרתי – לזרוע שינאה בין בעלי-בריתנו בני קוּרַיְשׁ ועַ'טַפַן – לבינינו, פנה ועלה מיד לעברנו בראש שלושת אלפים מאנשיו."

שעה שדיבר ירדה חשיכה ונכנסה השבת, ורק אור עששיות-השמן, שהודלקו מבעוד יום, האיר בחדר. אשתו וילדיו של אבן-אסד הצטרפו, ועל גבי המחצלת הוגשה ארוחת-ערב דלה. מעט תמרים ותאנים מיובשות. יין טעים בגביעי-זהב, מעשה צורף מבני קורייטה, שעליו קידש אבן-אסד. ופיתות שתיים, יבשות כקרש, שעליהן בירך, ושבר וחילק למסובים, כשהוא טובל אותן במלח.

רני יש ליד זוּהָרָה, שהיתה כבת-גילו, שחורת שיער ועיניים, וצחת עור ויפה מאוד, ולידו אחיה הבכור, אסד, שנקרא על שם סבו. הליכותיהם היו עדינות מאוד, כבני-מלכים, למרות שהיו רעבים זה כמה ימים. ליד זוּהרה ישבה נערה מבוגרת ממנה, יפהפייה אף היא, סַפְיָה שמה, והיא בתו של חויי אִבְּן-אַחְטָבּ. היא הגיעה אל בני קורייטה כפליטה, יחד עם אביה ובני-משפחתה, ולאחר זמן לא רב התיידדה עם משפחת אבן-אסד והירבתה לשבת עימם.

רני היה מלא התפעלות על כך שהוא יושב עם יהודים מלפני אלף וכמה מאות שנים, ואינו חש כל זרות כלפיהם.

קפיטן יוקי יצא לרגע לחדר השני וחזר ועימו קערה גדולה של צימוקים ושקדים ותמרים, וגם – הפלא ופלא! – חלה גדולה, זרוייה שומשומין, לא טרייה ביותר, שאותה נשא כנראה עימו במוקטן בכל נדודיהם, במשך עשרות ומאות בשנים.

"הרשו נא לי לכבדכם מצידתנו, שלקחנו עימנו לדרך," הפציר בהם.

לבסוף נענו, אך לא כמתנפלים על האוכל. ולהפתעתו של רני גם לא הרגישו שעל החלה הודבקה פתקית של מאפייה תל-אביבית, ואילו חבילת התמרים – באריזת עין-גדי!

"יש לך ארוסה?" שאלה זוּהרה.

רני הסמיק. "בגיל שלי?"

"ההורים שלך לא מצאו לך עדיין ארוסה?"

"ההורים?"

"אלא מי? המשפחות קובעות מי יתחתן עם מי."

"יש לי חברה בכיתה," נזכר רני, "קוראים לה נֶלִי. כשנופלת לה או לי שערה מהריס, אנחנו מפריחים אותה באוויר ומבקשים מישאלה – שיהיו לנו שנים-עשר ילדים!"

"אז אתם מאורסים?"

"אני לא בטוח."

"אבא שלך כבר בטח דיבר עם אביה?" התכוונה זוּהרה לאבבטן.

"הוא לא אבי." אמר רני.

"חבל," אמרה זוהרה, "כי אז היה יכול לדבר עם אבא שלי."

עמשי ודאוד אבו-יוסף ישבו לצדדיו של כעב אבן-אסד והסתודדו עימו. לפתע נפתחה הדלת ושליח בא לקרוא לאבן-אסד אל מועצת הלוחמים.

"אורחיי אתם, ועליכם לבוא עימי," אמר בקומו. המשלחת כולה הצטרפה אליו, לאחר שנטלו ידיהם, כמוהו, בגביע קטן, רק קצות אצבעותיהם.

רני נפרד בצער מזוהרה ואחיה, ומסַפְיָה, אשר רק עתה החל מתיידד עימם, ומאוד רצה להציג בפניהם את פעולת מכשיר הקשר הקטן שנשא עימו מן המאה העשרים ואת המקל-רובה! אוהו!

*

כעב אבן-אסד וחוּיֵי אבו-אחטבּ ישבו בראש המועצה. אור נרות-השמן האיר את פניהם. גביעי-היין לפניהם. ולצידם חרבותיהם, שריוניהם ורומחיהם. חויי אבן-אחטב היה לבוש גם הוא אדרת-משי צבעונית מהודרת, וגם הופעתו אמרה גבורה, אך על פני השניים היה נסוך עצב רב, כי ביקשו להציל את נפש אחיהם, ולא ידעו אם יצליחו במשימתם. הלא איש בחיג'אז, ובכל הארץ כולה, לא בא לעזרתם, אפילו לא אחיהם היושבים מהלך ימים אחדים צפונה – יהודי חבל חייבר.

סביב לנכבדי השבט ישבו, לאור עששיות-שמן מהבהבות, רוב הלוחמים היהודים, מאלה שלא היו אותה שעה במשמרת, והם כמה מאות אנשים עזים, אך מרי-נפש ומיואשים. ולצידם חרבותיהם, רומחיהם, שריוניהם ומגיניהם, כולם תוצרת חרשי-ברזל מבני קורייטה. חיל כבד ועצום מאוד.

פתח כעבּ ואמר אל אחיו:

"אחיי היהודים, הלא ראיתם את הרעה אשר ירדה עלינו. אני רוצה להציע לפניכם שלוש הצעות. בחרו אתם באשר תרצו."

"דבר! דבר כעבּ – " אמרו לו.

"ההצעה הראשונה היא שתלכו אחרי אותו אדם, מוחמד, ותאמינו בו, חֵי נפשכם! – כלום לא התברר לכם כי נביא שלוח הוא, וכי שמו רשום בספרים הקדושים! והלא אם כך תעשו – תוכלו להציל את חייהם ורכושכם ונפש בניכם ונשותיהם!"

"הוא מבקש מהם להמיר את דתם!" אמר רני.

בעיני דאוד אבו-יוסף ניצת זיק פראי, והוא לחש: "שימו לב שהוא אומר אתם, לא אנחנו. זאת אומרת שליבו אינו שלם כלל עם ההצעה. הוא לא יתאסלם לעולם. רק לנסות אותם הוא רוצה! לראות אם הם מוכנים לצאת לקרב! זיכרו את דבר השיר: 'אילו קיבלנו עצתך בכלי-זין! – "

ואכן, הצעתו הראשונה של כעב אבן-אסד עוררה עליו זעם רב, זעם שהיה אצור באנשים הנצורים האלה, ומקירבם נשמעו קולות שהלכו וגברו:

"לא נעזוב את חוקי-התורה לעולם!"

"ולא נמיר אותם באחרים לנצח!"

"שמע ישראל, אדוני אלוהינו, אדוני אחד!"

"ומוחמד, בעינינו, איננו שליח אלוהים!"

כעב הרגיע את המהומה שקמה, ולמרות המצב החמור, דומה היה שהוא גם נהנה לרגע מתשובת בני שבטו. ואז הוסיף לדבר אליהם, וקולו חמור וקשה שבעתיים מדבריו הקודמים:

"אם ממאנים אתם להמיר את הדת, אני מציע לכם להרוג את בנינו ונשינו, ואחר-כך נצא אל מוחמד בחרבות שלופות! לא נשאיר מאחורינו רכוש, אף לא במשא גמל אחד, ואז נילחם עד אשר ישפוט אלוהים בינינו ובין מוחמד. אם נמות – ומתנו. ולא נשאיר אחרינו זרע בחיים. ואם נתגבר – חי נפשי כי נמצא נשים ובנים, ושבטנו לא ייכחד!"

דבריו אלה הותירו תחילה את הנוכחים מוכי-הלם ואילמים כולם.

"הלא כך בדיוק הציע אלעזר בן-יאיר במצדה לפני, לפני – " לחש רני ונעצר לרגע, נזכר בזוּהרה היפה, היושבת עם אימה ואחיה, ובסַפְיָה חברתה.

"לפני חמש מאות וחמישים וחמש שנים!" קבע קפיטן יוקי, שנעזר במחשב.

"הדמיון קיים רק בחלק הראשון של ההצעה," אמר עמשי. "במצדה הרגו מדעת לא רק את נשיהם וילדיהם אלא גם איש את אחיו, מרצונם, כדי לא ליפול בידי הרומאים. ואילו כאן מציע כעב אבן-אסד להרוג רק את הנשים והילדים, ואילו השאר, כל הגברים הלוחמים, עזים ומרי-נפש ואין עימם דבר להפסידו – ינסו לפרוץ את המצור בקרב-ייאוש, וייתכן שחלקם יצליחו. אין לך כוח בעולם שיכול לעמוד בפני לוחמים נואשים כאלה!"

"אבל זה לא מוסרי!" אמר אבבטן, "לשחוט נשים וילדים! את הקרובים לך ביותר! זה מזעזע אותי – "

"ולהיחלש כולם ברעב ובמצור עד אשר ייכבשו בנקל וימותו אולם, זה יותר מוסרי?" שאל עמשי.

דאוד אבו-יוסף שתק.

ואולם בני קורייטה לא שתקו. "אם נרצח את המסכנים, למה לנו חיים אחריהם?" – ובפניהם של כמה מלוחמים אלה, יהודי המידבר, עלו והופיעו דמעות. הם העלו במחשבתם את ילדיהם ונשותיהם המתגוללים רעבים וצמאים בחדרי המיבצר הסמוכים, וחלקם חולים ומתעלפים. הם לא היו כה קנאים, או כה מיואשים – כגיבורי מצדה. ורבים מביניהם חשבו כי חייבת להימצא דרך אחרת, פחות קשה, כדי לצאת בשלום, יחד עם בני-משפחתם, מן המצור הזה.

וכעב המשיך לדבר אליהם.

המשך יבוא

* * *

הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אהוד היקר, אני לא ראיתי את ההצגה "רומיאו וג'ולייטה" בתיאטרון יפו, ודבריי מסתמכים רק על הכתבה המעניינת של הדסה מור על הצגה זאת [גיליון 1470], שבסופה היא מתלבטת אם להמליץ או לא. ובכן, לי זה נראה חסר שחר לחלוטין לדמות את העוינות בין שתי המשפחות האיטלקיות שבמחזה – לסכסוך הדמים הארוך שבין הערבים ליהודים. במחזה השקספירי יש התפכחות מהשנאה – אצל הערבים אין לכך שום סיכוי – רק השמדת המדינה היהודית יכולה לשכך את משטמתם.

תודה להדסה מור – אותי היא ממש פטרה מהתלבטות.

שלך,

משה גרנות

* אודי שלום. תגובה לדברי עירית אמינוף על ט"ו באב: בין אקטואליה לפוליטיקה, בין ספרות ושירה, בין חדשות וביקורות שיש בהם עניין – טוב לקרוא אקטואליה מן המקורות, לעיין ולהעמיק קצת, להאיר זרקור על מסורת ישראל היפה.

יישר כוח עירית,

בברכה

חסיה

אהוד: חסיה שוורצמן ממושב מרחביה שבעמק היא נינה של סבי יהודה ראב בן עזר.

* לאהוד בן עזר – חדשות מהצפון. לאחרונה כנימה שהגיעה מלבנון לארץ פגעה בשיחי הצבר וגרמה להתייבשותם. הכנימה התפשטה דרומה. וכילתה שיחים שלמים של צבר. החוקר צביקה מנדל זיהה אותה והביא לצפון חיפושית הניזונה ממנה. פיזר אותה בקיבוץ כברי, בן עמי וכליל. ההתייבשות נעצרה. משוכות צבר שהיו פעם הגבול בין חלקות חקלאיות עדיין מפוזרות ברחבי הארץ.

לידיעתך.

מלי טויב-אהרנסון

* לעורך אהוד בן עזר שלום. ברצוני לצנן קצת את  פרץ רגשותיו הרומנטיים של אורי הייטנר. בסעיף המתייחס להירצחו של העלם דביר שורק, הוא מתרגש מהספדו של דוד גרוסמן, בהשוואה  לנאצה  ולאדישות של כותבי "הארץ" למעשה הרצח המזעזע.

אפילו דוד גרוסמן הידוע בעמדותיו הפוליטיות הביקורתיות, שלא לומר קיצוניות  [ל"כיבוש"]  – זע לנוכח האבל הלאומי  וחומל וסופד  לנער – בשל היותו חלק מהאומה. חלק מן העם – וכשאחד מאיתנו הולך מעימנו – משהו מת בנו בכולנו –  הייטנר מתפייט בהתרגשות.

ואני רוצה לומר שדוד גרוסמן ספד לנער רק בגלל סיבה אחת! ספרו האחרון! שנמצא חבוק בזרועותיו כשנתגלתה גופתו. לו היתה גופתו מונחת על האדמה ללא ספרו של דוד גרוסמן – עוד שגרת רצח  בשרשרת רציחות בידי מחבל בן עוולה, לא היה טורח הסופר לספוד לו. פשוט היה שותק! כלומר המניע הוא אגו. ולא מניע לאומי ולא בטיח.

[אהוד: אופייני גם שדברי ההספד של גרוסמן על דביר שורק לא פורסמו הפעם בהבלטה בעיתון "הארץ", כפי שנוהגים לפרסם שם בעמוד הראשון כל דבר תוכחה והתלהמות מבית היוצר של האידיוטיזם המוסרי של גרוסמן, המופיע בסדר גודל של נביא זעם חשוב ומוכיח בשער – לרוב כאשר הנושא קשור לתמיכה בפלסטינים ולביקורת חריפה על ישראל. הפעם דבריו התפרסמו ללא הבלטה יתירה ב"ידיעות אחרונות"].

לעורך שוב שלום. שאפּוֹ לדבריו של משה גרנות במאמרו על הרצאתו האחרונה של עמוס עוז ז"ל – מדוייקים וצלולים כקריסטל. ושאפו גם לך העורך על הערתך הנבונה, החדה והלא מתחסדת. 

הייתי מוסיפה לדבריך על חנופתו של עמוס עוז לאוהדי השלום [על גבנו ועל גבי קורבנותינו, כמובן] – בדרך לכמיהתו לזכות בפרס נובל, גם את התחנפותו לגרמנים, לאחר ששנים רבות החרים אותם, והכריז על כך. אולם משהחל לזכות בהוקרה ובפרסים בגרמניה [פרס גתה ועוד]  בעקבות תרגומי ספריו, התהפכה המגמה והוא "סלח" להם והפך אותם לידידיו והודיע שיש גרמניה אחרת...

איזו צביעות של סופרים.

ושאפו על דבריך הקצרים והממוקדים לאורי הייטנר. חושבת בדיוק כמוך! למעט מקרה אלאור אזריה, שגם אם אכן היה מלווה בצדקנות יתר, לא אהבתי את המעשה שלו, וחשבתי שעליו לתת את הדין. כחייל הוא הפר פקודה והרג את המחבל הנתעב אך המנוטרל – על דעת עצמו. אלא שמפה ועד להפלגה של אורי הייטנר על האיום הערכי המוסרי הרובץ לפתחנו בעקבות המקרה הבודד הזה, והפיכתו לסמל מייצג של צה"ל – ארוכה הדרך.

שפכת עליו מים קרים. צחקתי ומצא חן בעיניי.

תודה ובכבוד רב,

חוה ליבוביץ

רמת גן

* נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ תקף היום (שלישי, 20.8) את חברת הקונגרס הדמוקרטית רשידה טליב, שסירבה להיכנס לישראל לאחר שהוטלו עליה הגבלות, וכתב כי הוא "לא מאמין לדמעות שלה." בציוץ בטוויטר הוסיף טראמפ: "צפיתי באלימות שלה, בטירוף שלה ובעיקר במילותיה במשך זמן רב מדי. היא שונאת את ישראל ואת כל היהודים. היא אנטישמית. היא ושלוש חברותיה (הכוונה לחברות הקונגרס אילהאן עומאר, אלכסנדריה אוקסיו-קורטז ואיינה פרסלי) הן הפנים החדשות של המפלגה הדמוקרטית. תחיו עם זה!"

נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ אמר היום (שלישי, 20.8) כי יהודים שמצביעים למפלגה הדמוקרטית הם "בורים או לא נאמנים." במהלך פגישה עם נשיא רומניה, קלאוס יוהאניס, תקף טראמפ את אנשי המפלגה שהגנו על חברות הקונגרס רשידה טליב ואילהאן עומאר, לאחר שנאסרה כניסתן לישראל, והוסיף: "לאן נעלמה המפלגה הדמוקרטית? מתי היא החלה לתמוך בשתיהן על חשבון מדינת ישראל?" ["הארץ", 21.8].

ומעניין שבמקום לתמוך בדבריו של טראמפ, מנהיגים יהודיים בארה"ב מאשימים אותו באנטישמיות! – ובעקיפין הם תומכים בכך בשתי המנוולות האלה, שונאות ישראל!

* בוגדן חמלניצקי ודאי מתהפך בקברו. שרה נתניהו זרקה פרוסת לחם בטקס קבלת פני ראש הממשלה – ופגעה בכבוד העם האוקראיני!

* הלכנו לראות את הסרט "היו זמנים בהוליווד" של קוונטין טרנטינו. הסרט אמור להימשך 161 דקות עם הפסקה באמצע. כל כך השתעממנו בסרט הגרוע והמטופש הזה – שבהפסקה, אחרי כשעה וחצי, יצאנו ולא חזרנו לראות את חלקו האחרון.

ראו הוזהרתם!

* מזהירים אותנו שוב ושוב מפני הרגלי האכילה הקלוקלים שלנו. אנחנו זוללים, בייחוד הילדים, חטיפים מלוחים רבי נתרן (במבה) שרק מצמיאים וגורמים לעלייה בשתיית המשקאות המתוקים (רבי הסוכר) – וכך הבריאות שלנו נפגמת ויש אפילו ממליצים לסמן מזונות "מסוכנים" וגם להפחית בהם את כמות המלח והסוכר.

אבל שוכחים את דבריו של פרופ' עזרה זוהר, מי שהצליח לבטל את משמעת המים בצבא, כי הגוף זקוק, בייחוד בקיץ, לעד חמישה ליטר מים ביממה, ולכן כל מה שמעודד את הצמא, כמו המלוח ובעיקר המתוק – אולי פוגע בדיאטה אבל רצוי מאוד כי הוא מעודד את שתיית המים לכל צורותיה – והיא חשובה לבריאותנו יותר מסכנות צריכת המשקאות הממותקים!

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2226 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,075 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,074 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-89 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,633 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-94 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-73 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-31 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-63 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח-בהקלדה של הלקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

[מיספר הערכים לפי ההתקדמות בהקלדה]

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,240 נמעני המכתב העיתי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל