פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1472

[שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, כ"ה באב תשע"ט, 26.8.2019

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: חיים באר: הקדמה לספר החדש "בראי הדורות", ירושלים-תל-אביב 1834-2010. משפחות הכהן ומיכלין. מאת: דניה מיכלין-עמיחי. // אהוד בן עזר: ספרי דורות קודמים. "בראי הדורות" ל-ח. מ. מיכלין, 1950. פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 10.1.1975. // אהוד בן עזר: הפלגת הקיסר פראנץ יוסף מיפו לפורט-סעיד. נכתב בהשראת סיפורו של מיכלין. // חובב טלפז: שברו את הכלים... האם משחקים? // יצחק הילמן: טראמפ צודק, אבל איך חיים עם זה? // יעקב אחימאיר: מלחמה בניו יורק טיימס. // יורם אטינגר: לסעודיה נשבר מהפלסטינים. // דיוויד פרנץ: עלילות דם ותמיכה בטרור. האמת מאחורי הביקור של עומאר וטלאיב בישראל. // יהודה דרורי: שיוויון? רק בחוק ובמשפט. // אורי הייטנר: צרור הערות 25.8.19. // עופר רגב: תשעים שנה למאורעות תרפ"ט. // פוצ'ו: בחיי [6]. ל"ב. דודו טופז – חבר אמיתי. // אברהם כץ-עוז: לחם ומלח. // מיכל סנונית: ברוכים הבאים לארץ וולגאריה. // מזיכרונותיו של דויד אבהר על החיים בתימן. ערכה: ד"ר ארנה גולן. // מתוך ספרו החדש של ראובן ארגוב: "רפובליקת שדרות, יומן עופרת יצוקה". // יואל נץ: זוטות. // אהוד בן עזר: בעקבות יהודי המידבר. פרק עשרים ושבעה. טעותו, עצתו וסופו של כעב אבן-אסד, גיבור יהודי שהיה יכול לשנות, בשעתו, את פני ההיסטוריה העולמית. // ממקורות הש"י.

* * *

חיים באר

הקדמה לספר החדש

"בראי הדורות"

ירושלים-תל-אביב 1834-2010

משפחות הכהן ומיכלין

מאת: דניה מיכלין-עמיחי

הוצאת כרמל, ירושלים 2019. 300 עמ'

כארבעה דורות, משלהי המאה ה-19 ועד לאמצע שנות השבעים של המאה ה-20, לא שפר דימויה התודעתי של האוכלוסייה היהודית שישבה בארץ ישראל בעידן הטרום ציוני, כלומר לפני "העלייה הראשונה". כינויי גנאי רבים הודבקו לה – גלותית, טפילה, חשוכה, נרפה, בורה – כינויים שהתגלמו כולם בשם התואר "היישוב הישן" שעמד בניגוד לשם התואר "היישוב החדש" שהוענק לעולים בעליות הציוניות, החל ב"עלייה הראשונה" ובכל שאר העליות שבאו בעקבותיה, שנתפסו כמשכילים, יצרניים, בעלי יוזמה ורחבי אופק.

דומה כי רק באמצע שנות השבעים, בעקבות מאמרו המכונן של פרופ' ישראל ברטל, "'יישוב ישן' ו'יישוב חדש' – הדימוי והמציאות", שנדפס מעל דפי כתב העת "קתדרה", החלה להתחולל מהפכה בתפיסת טיבה האמיתי של אותה אוכלוסייה שהכול כה הרבו לזלזל בה והזרקור הופנה אל עבר שורת אישים שפעלו בה בתחומים שונים.

דניה מיכלין-עמיחי שופכת אור בחלקו הראשון של ספרה על שני אישים מרכזיים שעמדו על גבול הישן והחדש ופעלו בשני תחומים מרכזיים שהם במובהק תחומים מודרניים – עיתונות ורפואה מתקדמת. השניים, סבא רבא שלה וסבא שלה, הם מיכל הכהן שנמנה עם עורכי "הלבנון", העיתון העברי הראשון בארץ ישראל, ופעיל מרכזי בשני בתי החולים היהודיים "ביקור חולים" ו"משגב לדך", ובנוסף על כך פעיל במיזם של הקמת שכונת "נחלת שבעה". חתנו חיים מיכל מיכלין, היה במשך ארבעה עשורים דמות מרכזית בבית החולים "משגב לדך" ופעיל במוסדות סעד ובמיזמים חברתיים ותרבותיים, ובצד פעילותו היה כותב פורה שפרסם מאות מאמרים בעיתונות התקופה. אחי-אשתו היה מהרופאים הראשונים בארץ-ישראל ובנו היה אף הוא רופא וכן סופר ידוע-שם בצרפת.

חלקו השני של הספר מוקדש לצאצאיו של חיים מיכל מיכלין, לבנו, ד"ר יעקב מיכלין ולנכדו אמנון מיכלין, שאמנם עקרו מירושלים ומן הקהילה שבה חיו אבותיהם ועברו לתל-אביב, מרכזה החי והפועם של החברה הציונית הארץ-ישראלית, אבל יחד עם זאת המשיכו לפעול בתחומים שבהם פעלו אבותיהם. השניים נשארו בתחום הרפואה אבל התמקדו בתחום הרוקחות: ד"ר יעקב מיכלין, שלמד באוניברסיטאות בביירות ובלוזאן, הקים וניהל בית מרקחת בעל מוניטין במרכז תל-אביב, מול בית-הכנסת הגדול, ולאחר מותו ניהלו אותו בניו יאיר ולאחריו אמנון.

ד"ר יעקב מיכלין עסק בפעילות ציבורית וחברתית ענפה, בין השאר היה ממייסדי "הסתדרות הרוקחים", הוגה רעיון "בנק הדם", ומילא תפקידים מרכזיים ב"מגן דוד אדום". הוא היה איש ספר, עסק בפעילות ספרותית והיה ממייסדי מפעלים תרבותיים בארץ. בין השאר עמד בראש ועד הוצאת שירי יעקב כהן, היה חבר ועד בהוצאת כתבי יהודה הלוי וכתבי המשורר היידי זוסמן סגלוביץ'. בתקופת לימודיו האוניברסיטאיים בביירות ובלוזאן היה כתבו של "דואר היום". בנו אמנון היה ידוע כהיסטוריון של הרוקחות בארץ ישראל ופירסם ספרים ומאמרים רבים בנושא.

הייתה לי הזכות להכיר את אמנון מיכלין מקרוב. בכל פעם שהזדמנתי לרחוב אלנבי בתל-אביב הקפדתי לפקוד את בית מרקחת מיכלין, ביודעי שאמנון ירעיף עליי מידיעותיו בדברי ימי הרוקחים ובתי המרקחת, ובמיוחד אהב להשמיע באוזני סיפורים משובבי לב שהתחדשו לו אגב מחקריו על רוקחים נשכחים מירושלים הטורקית והמנדטורית, שאבות אבותיי פקדו את בתי המרקחת שלהם, סיפורים שמצאו את דרכם למאמריו הרבים ולספריו שכולם עמדו בסימן "מעשה רוקח". במיוחד זכורה לי תחושת הסיפוק שמילאה אותו כשעלה בידו להנציח בשלט מורשת כחול, שרוזטה זהובה מתנוססת בראשו, שנקבע על קיר החזית של בנין הקונסוליה הרוסית במגרש הרוסים בירושלים, את זכרו של בית הספר לרוקחות של האוניברסיטה העברית שבו הוכתר בתואר מגיסטר.

בכישרון מולד של מספרת מלידה ובידענות מעמיקה של היסטוריונית משרטטת דניה מיכלין-עמיחי, בתו של ד"ר יעקב מיכלין, דיוקן קיבוצי של ארבעה דורות פורצי דרך בתחומי הרפואה והרוקחות, העיתונות העברית, השפה העברית, חקר ההיסטוריה ופעילות חברתית ענפה שהורתם במסגרת מה שנהוג היה לכנות "היישוב הישן" הירושלמי והמשכם בלב לבה של החברה הישראלית.

חיים באר

* * *

אהוד בן עזר

ספרי דורות קודמים

פרסום חוזר בסדר אלפא-ביתי של המדור השבועי

שהתפרסם במשך שנים רבות במוסף "ספרות ותרבות" של עיתון "הארץ"

עם תמונות הסופרים

"בראי הדורות"

ל-ח. מ. מיכלין

1950

פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 10.1.1975

לפני 44 שנים

בשנת 1869, עם פתיחת תעלת-סואץ, ביקר הקיסר פראנץ-יוסף בארץ-ישראל. חנוכת התעלה נערכה ב-11 בנובמבר, בטכס מפואר, שאליו הוזמנו כ-6,000 איש, ובכללם מלכים וראשי מדינות אירופה. ורק טבעי היה שהקיסר האוסטרי, בטרם יצטרף לחגיגה, יבקר בארץ הקדושה.

על ביקורו זה נשארה בידינו עדות מעניינת בספרו של ח. מ. מיכלין "בראי הדורות", ובטרם נפנה לתיאור המאורע, ראוי להקדיש מילים אחדות למיכלין עצמו. ח. מ. מיכלין (1867-1937) הועלה ארצה עם הוריו בהיותו ילד, בשנת 1875, מעיר מולדתו האסלוביץ' שבפלך מוהילוב על הדניפר.

המשפחה השתקעה בירושלים, ולימים נשא לאישה את בּאדאנא, בתו של ר' מיכל כהן, מעורכי "החבצלת" וה"אריאל". יחד עם חותנו עבר מיכלין לימים לכהן במוסדות הציבור של הספרדים, פעולה שהיכתה גלים ביישוב וגרמה למחלוקת קשה בין האשכנזים לספרדים בעיתונות של הימים ההם, בשנת תרנ"ג, 1893. ד"ר בן-ציון גת ז"ל, שמחקרו על היישוב היהודי בארץ-ישראל בשנים 1840-1881 (הוצאת יד יצחק בן-צבי, תשל"ד) – מספר על מקורו של סבסוך זה, הקשור בבית החולים "ביקור חולים",  שהיה מוסדם העצמי של בני-ירושלים, ורבו בו השערוריות, "כך, למשל, עזב מיכל כהן, מעורכי ה'חבצלת' וה'אריאל', את ביקור-חולים, שבו שימש כסופר (כלומר – מזכיר), ולקח עימו את ספר הכתובות של הנדבנים בחו"ל ומסרו או מכרו לספרדים בשביל בית החולים 'משגב לדך'."

גלים ביישוב

מיכלין נעשה לרוח החיה של העסקנות הספרדית, ולמעלה מארבעים שנה שימש במזכירות בית החולים "משגב לדך" של העדה הספרדית, והיה מזכירם הפרטי של רבי שמואל סלנט והרב "יש"א ברכה", הוא רבי יעקב שאול אלישר, וכן עסק בהוראה במוסדות חינוך שונים. במשך שנים רבות היה הכתב הירושלמי של העיתונות העברית בחו"ל: "הצפירה", "המליץ", "המגיד", והשתתף גם בעיתונים הירושלמיים.

מאחר שה"ספרות" של אותה תקופה, ככתביהם של לונץ, יעבץ, ליבונטין, אייזנשטאדט-ברזילי ואחרים – עומדת כולה על הגבול שבין סיפור הרפתקה לכתבה ספרותית, וכמעט לא מתקיים בה ההבדל שבין כרוניקה עיתונאית לבין ספרות יפה – אפשר למצוא גם בכתבותיו של חיים מיכל מיכלין ניצוצי ספרות וחומר מרתק לרקמת החיים של ירושלים במחצית השנייה למאה הי"ט.

לאחר מותו, כינס בנו, הד"ר יעקב מיכלין, מבחר מכתבי אביו "בראי הדורות", ואת ההקדמה לקובץ, מונוגרפיה קצרה, כתב ד"ר ישראל בן-זאב, שהוא גם קרוב-משפחה של מיכלין.

תלתלי האריה

כאשר ישב פעם מיכלין במלון ביפו לרגל עסקיו, נכנס אליו מוצטפה, אחד הספנים הידועים ביפו, וביקשו לסור למעונו של אביו.

האב הזקן, עב-הכרס ופעור הפה, ידוע היה ביפו בהלצותיו הגסות ובבקיאותו במלאכת הספנות. ואילו עתה רבץ בבקתה רטובה ונמוכה, בלי חלונות, על שטיח ישן, מכוסה שמיכה בלה, והוא גונח ונאנק מעוצמת מכאוביו. לאחר חילופי דברים, המתוארים בציוריות רבה, מגיע הספן הזקן אל העיקר: ביקורו של הקיסר פרנץ יוסף מלך "נימצי" (אוסטריה). יום לפני מועד פתיחתה של תעלת סואץ, שב הקיסר עם בני לווייתו מירושלים ליפו, וספינתו המתינה לו עוגנת מחוץ ליפו, רחוק מן הסלעים אשר בים.

"ואיזה מין אוויר עזאזלי היה אז! חי אדוני, מעודי איני זוכר אוויר כזה. השמיים היו מעורפלים. הרוחות והברקים הרעימו כמו התותחים הגדולים אשר על מבצרי מצרים. הים היה כמו זקן סוער וזעף אשר קצפו עלה מעלה ראש, מפיו יז גלים איומים כמו הרים תלולים, נעים ונדים. וההרים האלה ממש עד שמיים יעלה שיאם, וברדתם ירדו תהומות. בעלותם – והנה הם נוגעים אל כנפי העננים, וברדתם – יפיצו אימת הוד נורא, והשתברותם תפזר כמו רבבות תלתלי שלג על פני הים, הרצים ושבים כמו תלתלי האריה בהניעו ראשו." (עמ' 100).

הקיסר מתעקש לעלות לספינה מאחר ונתן דיברתו, דיברת קיסר, להשתתף למחרת בפתיחת התעלה, אך איש מספני יפו אינו מוכן לסכן נפשו בגלים הסוערים, לבד מאבו-עלי, המספר עתה למיכלין את סיפורו, ושלושת בניו. בשום אופן לא הסכים להיכנס במשא ומתן על דבר המחיר, ואמר: "אם חלילה הוטל עליו להיקבר בין גלי הים אז מה בצע אם נרבה במחיר, ואם בעזרת אללה נגיע בשלום אל הספינה, ואל מחוז חפצנו, אז ודאי ששכרנו לא יקופח." (עמ' 101).

ועתה בא תיאור המבצע: "קראתי לבניי עלי, מוצטפה, וסלימן, וציוויתים שיסדרו סירות רבות כמה שאפשר, קשורות וחרוזות זו לזו כמו מלבן רבוע, וכמו העריבות או החמות הממולאות רוח, השטות, כשהן קשורות יחדיו, על נהרות חידקל והפרת. סירה אחת גדולה ועמוקה תהא באמצעיתן מוצעת יפה, כראוי להוד מלכותו. בכל סירה העמדתי שמונה מלחים וחובל אחד, ביד כל מלח משוט, וביד כל חובל הגה, וציוויתים בכל תוקף שכולם יסורו אל משמעתי על פי תנועות ידועות שאראה להם בידי. בתוך בטן הסירה האמצעית הושבתי את הקיסר על גבי מרבדים יפים, ואנוכי ישבתי בראש הסירה. ותנאי התניתי עם הוד מלכותו, שיהיה גם הוא נשמע לעצתי במשך כל זמן הנסיעה. ולכל לראש עצתי היא שראש הקיסר יהיה ספון בין ברכיי, לבל יסתכל בגלי הים כלל, כי פן יראה את גודל הסכנה, ונפשו תרחף מפחד, ורפתה גם ידי, וליבי יימג, ולא אוכל לתת הפקודות הדרושות.

הקיסר נענה לי, ובחדרי ליבי רחפה כעין גאווה פנימית, בראותי כי קיסר אדיר ונאור נשמע הפעם לפקודת מלח פשוט כמוני, וכי הוא מוכן להפקיד גם את ראשו היקר בידיי. אבל נדר נדרתי, שהראש הזה יהיה קודש לי, קודש-קודשים, ועליי למסור נפשי בעד ראש זה, אשר יכיל בתוכו כל המידות היקרות והחכמות והנשגבות..." (עמ' 101).

הקיסר על כפיים

פראנץ יוסף מקבל עליו את כל התנאים של הספן הערבי מיפו: "ובין ברכיי היה יצוע של שני כרים, ועליו שם הקיסר ראשו, ואנוכי שכותי עליו, וכיסיתיו בשמיכה יפה, וביקשתיו שישתדל לנמנם מעט. לכבוד הקיסר לבשתי בגדים נקיים של משי, והייתי מעוטף במעיל חם שמסר לי אחד השלישים. נתתי פקודה לסבב את הסלעים והכפים אשר שם הים כמרקחת הגיהינום ממש. ראיתי כי הים מתקומם לי וחפץ לסכל כלל עצתי. גליו הרעידו והחרידו את כל מבצרי סירותיי. שעה אחר שעה עברה עלינו, ועמלנו היה לרוח. הננו מתקדמים מעט ונהדפים הרבה. ובכל רגע ראינו קברנו נגד עינינו. פתאום קם גל גדול, ועימו הורמנו גם אנחנו כולנו וכל הכבודה שלנו, וכרגע והנה ירדנו התהומה, וכל סירותינו חישבו להישבר. התנודה היתה כל כך חזקה עד כי הקיסר התעורר בחוזקה ויתפרץ מבין ברכיי, לראות מה קרה.

"שניים מאנשיי נפלו הימה, אבל כהרף עין החזיקו בסירה ושבו אליה כשהם רטובים מכף רגל ועד ראש. מהצעקה אשר פרצה מפי מלחיי באותה שעה נבהלו כל העומדים על החוף מצד זה וכל אנשי האונייה מצד אחר. באותו רגע חשבו ברור שטבענו כולנו בים. ובים וביבשה נשמעה זעקה גדולה: 'הוי! הקיסר טובע! הקיסר טובע!' – אבל אחרי רגעים נסתדרנו שנית, והחילונו שוב להילחם עם הגלים, וכך עברו עלינו חמש שעות וחצי. ולבסוף גבר מזלו של הקיסר כי פתאום בא גל גדול מאוד, ויזרקנו בבת-אחת כמעט ישר אל פני האונייה. מה שעמלנו ויגענו ויגענו אנחנו במשך שעות, עשה לנו הגל במשך רגע. אנשי האונייה הורידו תיכף את המדרגה, הושיטו משוטים, הורידו גם סירות הצלה, שנהפכו תיכף, וסוף דבר הצלחנו לטפס על המדרגה, שהיתה שקועה כולה בתוך הגלים הסוערים, והודות לחריצותם של אנשיי הצליחו לתפוס תיכף את הקיסר, ועל כפיים נשאוהו." (עמ' 101-104).

אבו-עלי ושלושת בניו וכל אנשי צוותו ממשיכים דרכם באונייה, בתא מפואר, זוכים לכבוד גדול. בפורט-סעיד הם נפרדים מן הקיסר ופמלייתו, ובידם מתת כסף נאה. ומאז מדי שנה בשנה הם מקבלים, פעמיים בשנה, מכסת כסף הגונה מידי הקונסוליה האוסטרית. וכאן אנו באים למטרת הפגישה עם מיכלין. הספן הערבי זקן, ומרגיש כי ימיו לא יארכו. והוא מבקש ממיכלין שיערוך לו מכתב אל הקיסר למען יזכור הבטחתו וחסדו וימשיכם גם לבניו אחרי מותו.

מיכלין ממלא בקשתו. ואמנם הזקן לא האריך ימים, ושנים אחדות לאחר מכן פגש מיכלין את אחד מבניו ומתברר כי המכתב עשה פרי, והתמיכה נמשכת. ומסיים מיכלין את סיפורו במילים האלה: "והיה גם הזיכרון המלבב הזה שמור בין כל זיכרונותיו של הוד מלכותו הקיסר החסיד המנוח, פראנץ יוסף נשמתו עדן." (עמ' 106).

חסד אחרון

את שנות חייו האחרונות עשה חיים מיכל מיכלין בפתח-תקווה, שם התגוררה נכדתו שולמית גרינשטיין. בי"ז בחודש מנחם-אב תרצ"ז [1937], יומיים לפני פטירתו, ישב במעונו בפתח-תקווה ליד מיטתו, הד"ר ישראל בן-זאב, ושוחח עימו: "הוא שכב במיטה פרקדן, לבוש כתונת קלה, נשם בכבדות ועיניו צופות על התקרה. הוא ידע את גורלו.

"פיקח היה וידע את הכול. הוא גם לא העלים ממני את מצבו. למרות חולשתו הגדולה דיבר, השתעל הרבה וסח בין שיעול לשיעול. הוא אמר: 'אני כואב ברגעים אלה את כאב המוות. גדול מכאב זה הוא כאב ירושלים. שמעתי, שהוועדה הממלכתית הבריטית גזרה להוציא את ירושלים מארץ ישראל... מי זה דורש מאיתנו לוותר על ירושלים? הרומים לא הצליחו לעקור את ירושלים מן הלבבות. שום יהודי לא יוכל לעולמים לוותר על ירושלים... קח את הסידור וקרא באוזניי את תפילת ירושלים. חסד אחרון זה עשה עימי.'

"פתחתי את הסידור וקראתי בקול רם ובעמידה מילה במילה: 'ולירושלים עירך ברחמים תשוב!'

"הוא עצם את עיניו מילמל וקרא אחריי מילה במילה. ומשהגענו ל'המחזיר שכינתו לציון!' פתח עיניו וצעק: 'מים! מים! אני מתעלף!...'

"שני ימים לאחר אותו מאורע העלינו אותו מפתח-תקווה לקבורה בקבר שכרה לעצמו בחיים על אדמת ירושלים." (עמ' 13).

* חיים מיכל מיכלין: "בראי הדורות". אוסף מאמרים, זיכרונות ורשימות על ירושלים, בצירוף הקדמה מאת ד"ר ישראל בן-זאב. הוצאת צ. ליינמן, תל-אביב, תש"י. 1950. 184 עמ'.

* * *

אהוד בן עזר

הפלגת הקיסר פראנץ יוסף מיפו לפורט-סעיד

פרק מהרומאן "שלוש אהבות"

בהוצאת אסטרולוג 2000

נכתב בהשראת סיפורו של מיכלין

מובן שהייתי סקרן מאוד לדעת כיצד ניראה הקרמפוס של עליזה. כבר למוחרת נכנסתי לשיעור של פרופ' גרהארד גבריאל אורלובסקי באחד משני האולמות הגדולים בבניין מייזר בנושא ארץ-ישראל במאה התשע-עשרה. מזג-האוויר החורפי נמשך. בחלונות הגדולים נשקפו שמיים אפורים טעונים עננים כבדים מעל הקמפוס של גבעת רם ועל רקעם ריצדו מדי פעם ברקים והתגלגלו רעמים.

עליזה סיפרה שאביה היה יוצא-דופן במושבה הייקית בירושלים בכך שעוד מנעוריו בווינה היה חובב מושבע של כדורגל. כל שבת אחר-הצהריים היה חובש ברט כחול של סבלים, עם צ'ופצ'יק באמצע, כמו חיים טופול בסרט "סאלח שבתי", מרכיב משקפי שמש ויוצא למשחק של ביתר ירושלים במגרש המוקף חומה של ימק"א, ועומד שם וצועק עם כל האוהדים "המטורפים והברברים," בלשונו. גם בדבר הזה הוא היה מין ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד.

ההרצאה עסקה במסעו של הקיסר פראנץ יוסף בשנת 1869, לקראת פתיחתה של תעלת סואץ. חנוכת התעלה נערכה ב-11 בנובמבר, בטכס מפואר שאליו הוזמנו כששת אלפי איש, ובכללם מלכים וראשי מדינות אירופה, ולקראתו הולחנה ובמהלכו בוצעה לראשונה האופרה "אאידה" של ורדי. רק טבעי היה שהקיסר האוסטרי, בטרם יצטרף לחגיגה, יבקר בארץ הקדושה.

פרופ' אורלובסקי, ראשו קרח ואפו נשרי, ישב על הבימה בפיזור רגליים עצבני וקרא בליוויית דברי-הסבר (באומרו שהפעם הוא קורא ממקור עברי ולא מתרגום של תעודות עות'מניות) עדות עתיקה על מסעו של הקיסר מיפו לפורט-סעיד, כפי שסיפר אותה עשרים וארבע שנים לאחר-מכן ספן ערבי זקן ביפו ליהודי בשם מיכלין, שהיה במשך שנים רבות הכתב הירושלמי של העתונות העברית בחוץ-לארץ והשתתף גם בעיתונים שיצאו לאור בירושלים.

פרופ' אורלובסקי לא ניראה מאמין גדול בשקדנות שומעיו, שאחרת לא היה קורא את הטקסט מילה במילה בקצב של הכתבה. הוא גם לא ניראה איש רע או מפחיד, רק מוזר מאוד במראהו כמו גם במיבטא שלו, אבל כך היו אז רוב הפרופסורים הייקים בירושלים, שחלקם כתב תחילה את הרצאותיו עברית באותיות לטיניות.

לצורך כתיבת הפרק הישגתי את צילום העדות המקורית, שהרי חלפו יותר מעשרים וארבע שנים מאז ששמעתי את ההרצאה, וכך הצלחתי לשחזר אותה ולא רק מן הזיכרון.

כאשר ישב מיכלין במלון ביפו נכנס אליו ערבי בשם מוסטפה, שהיה אחד הספנים הידועים ביפו, וביקש שיבוא איתו לבית אביו הזקן. האב, ערבי עב כרס ופעור-פה, היה ידוע בבדיחותיו הגסות ובבקיאותו במלאכת הספנות, ואילו עתה רבץ בביקתה רטובה ונמוכה, בלי חלונות, על שטיח ישן, מכוסה בשמיכה בלה, והוא גונח ונאנק מעוצמת מכאוביו ו"רגלו האחת כבר בקבר."

לאחר חילופי דברים מנומסים ומייגעים הגיע הספן הזקן אל העיקר: ביקורו של הקיסר פראנץ יוסף מלך "נימצי", היא אוסטריה, ביפו. יום לפני מועד פתיחתה של תעלת סואץ שב הקיסר עם בני-לווייתו מביקורו בירושלים – ליפו, ואונייתו המלכותית המתינה לו, עוגנת מחוץ ליפו, רחוק מן הסלעים אשר בים.

 "ואיזה מין אוויר עזאזלי היה אז!" קרא הפרופסור לאט, במיבטא הייקי, את הסיפור שרשם מיכלין בעברית מפי הספן הערבי הזקן, כשהוא מתעלם מהגשם העז שהיכה בחלונות אולם ההרצאות שבקומת-הקרקע במייזר וששימש ממש תפאורה חיה להרצאתו, "חי אדוני, מעודי איני זוכר אוויר כזה. השמיים היו מעורפלים. הרוחות והברקים הרעימו כמו התותחים הגדולים אשר על מבצרי מצרים. הים היה כמו זקן סוער וזעף אשר קצפו עלה מעלה ראש. מפיו יז גלים איומים כמו הרים תלולים, נעים ונדים. וההרים האלה ממש עד השמיים יעלה שיאם, וברדתם ירדו תהומות. בעלותם – והנה הם נוגעים אל כנפי העננים, וברדתם – יפיצו אימת הוד נורא, והשתברותם תיפזר כמו רבבות תלתלי שלג על פני הים, הרצים ושבים כמו תלתלי אריה.

 "לשווא התחננו לפניו שלישיו ושריו, שיסיח דעתו מהנסיעה ולא יסכן את נפשו בים זועף ורותח שכזה. הוא באחת: 'יהיה מה שיהיה! אנוכי נתתי את דיברתי, דיברת קייזר... להשתתף מחר בפתיחת התעלה, ודיברתי לא אכזב!'

 "וכמו להכעיס החל הים להראות עוד יותר את גבורתו, וכאיזמל ניתחה את בשר בני לווייתו של קייזר הערתו כי אם באמת הם מרגישים סכנה לנפשם בנסיעה זו – הוא מוותר על לווייתם ויישארו שאננים ביפו, והוא ירד אל הסירה לבדו."

אך איש מספני יפו לא היה מוכן לסכן נפשו בגלים הסוערים: "ולו גם יותן להם מלוא ביתם כסף וזהב, לא ישימו נפשם בכפם להפליג בים כזה," – לבד מאבו-עלי ושלושת בניו, שאף לא הסכים להיכנס במשא-ומתן על דבר המחיר, באומרו, "אם חלילה הוטל עליי להיקבר בין גלי הים, אז מה בצע אם ארבה במחיר. ואם בעזרת אללה נגיע בשלום אל הספינה ואל מחוז חפצנו, אז ודאי שכרנו לא יקופח.

 "קראתי לבניי עלי, מוצטפה וסלימן, וציוויתים שיסדרו סירות רבות כמה שאפשר, קשורות וחרוזות זו לזו כמו מלבן רבוע, וכמו העריבות או החמות הממולאות רוח, השטות כשהן קשורות יחדיו על נהרות החידקל והפרת.

 "סירה אחת גדולה ועמוקה תבוא באמצעיתן, מוצעת יפה כראוי להוד מלכותו. בכל סירה העמדתי שמונה מלחים וחובל אחד. ביד כל מלח משוט, וביד כל חובל הגה. וציוויתים בכל תוקף שכולם יסורו אל משמעתי על פי תנופות ידועות שאראה להם בידי. בתוך בטן הסירה האמצעית הושבתי את קייזר על גבי מרבדים יפים, ואנוכי ישבתי בראש הסירה. ותנאי התניתי עם הוד מלכותו, שיהיה גם הוא נשמע לעצתי בכל משך זמן הנסיעה. ולכל לראש עצתי היא שראש קייזר יהיה ספון בין ברכיי, לבל יסתכל בגלי הים כלל. כי פן יראה את גודל הסכנה, ונפשו תרחף מפחד, ורפתה גם ידי, וליבי ימוג, ולא אוכל לתת הפקודות הדרושות.

 "קייזר נענה לי, ובחדרי ליבי רחפה כעין גאווה פנימית, בראותי כי קייזר אדיר ונאור נשמע הפעם לפקודת מלח פשוט כמוני, וכי הוא מוכן להפקיד את את ראשו היקר בידיי. אבל נדר נדרתי, שהראש הזה יהיה קודש לי, קודש-קודשים, ועליי למסור נפשי בעד ראש זה, אשר יכיל בתוכו כל המידות היקרות והחכמות והנשגבות."

אם זיכרוני אינו מטעה אותי הרי שבשלב זה של הסיפור התחדשו הברקים, הרעמים והגשם, וחרף השעה המוקדמת כבר החשיך בחוץ בגבעת-רם כמעט לגמרי.

 "ברגע שנתתי צו לעושי דברי להתחיל במשוטיהם ולהפליג," המשיך פרופ' אורלובסקי לקרוא בקולו האיטי, "פרצה צעקה איומה מהשרים שנישארו ביפו, ומכל המון הנאספים לאלפים, ואפשר גם לרבבות, שנאספו על החוף לראות את החיזיון הכביר: בשים קייזר אדיר נפשו בכפו למען קדושת דיבורו. ההמון כולו כמו רותק במסמרים, כל אחד על מקומו, ולב כל אחד פחד ורחב, ופי כל אחד היה פעור, ונפש כל אחת כלתה לראות אחרית דבר. מי ינצח? הים בשובבותו או קייזר ברצונו הכביר?

 "וברגע שפרצה הצעקה מפי ההמון שעמד בחוף, באותו רגע נשמעה גם צעקה גדולה מאנשי האונייה המלכותית, אשר כל אחד עמד שם מזויין באספקלרייתו להתבונן אל כל תנועותינו.

 "ובין ברכיי היה יצוע של שני כרים, ועליו שם קייזר ראשו, ואנוכי שכותי עליו, וכיסיתיו בשמיכה יפה, וביקשתיו שישתדל לנמנם מעט. לכבוד קייזר לבשתי בגדים נקיים של משי, והייתי מעוטף במעיל חם שמסר לי אחד השלישים. נתתי פקודה לסבב את הסלעים והכפים, אשר שם הים כמרקחת הגיהינום ממש. ראיתי כי הים מתקומם לי וחפץ לסכל כלל עצתי. גליו הרעידו והחרידו את כל מיבצרי סירותיי. שעה אחרי שעה עברה עלינו, ועמלנו היה לרוח. הננו מתקדמים מעט ונהדפים הרבה. ובכל רגע ראינו קברנו נגד עינינו.

 "פתאום קם גל גדול, ועימו הורמנו גם אנחנו כולנו וכל הכבודה שלנו, וכרגע והנה ירדנו התהומה, וכל סירותינו חישבו להישבר. התנודה היתה כל-כך חזקה עד כי קייזר התעורר בחוזקה ויתקע ברוב מורא שתיים-שלוש נפיחות אדירות כמו מן טיז אל-באע'ל, מעכוזו של הפרד, ויתפרץ מבין ברכיי לראות מה קרה באומרו: 'מוטב אחזה בגלים הנוראים העומדים עליי לבולעני חיים מאשר אטמון ראשי במחנק אשכיך אשר מיום היוולדך לא רוחצו!'"

היו כמובן ציחקוקים בקהל, בעיקר סטודנטיות שהביעו זעזוע מעושה וגם רעד, כאילו מעודן לא נפחו וגם לא מצצו. ואולם פרופסור אורלובסקי המשיך לקרוא את עדות הספן הזקן מבלי לשים לב להפרעה.

 "אחר-כך מילמל קייזר, כניראה מתוך נאומו למוחרת היום: 'מטרייסט לבומביי בפחות שישים ושלושה אחוזים. ממרסיי לבומביי בפחות חמישים ותשעה אחוזים. ביום עשרים וחמישה באפריל אלף שמונה מאות חמישים ותשע החלה החפירה. אורך התעלה מאה ושישים קילומטר. עומקה שמונה מטר. רוחבה למעלה על שטח המים הוא חמישים ושמונה עד מאה מטר, ובקרקעיתה רק עשרים ושניים.'

 "שניים מאנשיי נפלו הימה, אבל כהרף-עין החזיקו בסירה ושבו אליה כשהם רטובים מכף רגל ועד ראש. מהצעקה אשר פרצה מפי מלחיי באותה שעה נבהלו כל העומדים על החוף מצד זה וכל אנשי האונייה מצד אחר. באותו רגע חשבו ברור שטבענו כולנו בים. ובים וביבשה נשמעה זעקה גדולה: 'הוי! קייזר טובע! קייזר טובע!'

 "אבל אחרי רגעים נסתדרנו שנית, והחילונו שוב להילחם עם הגלים. וכה עברו עלינו חמש שעות וחצי. ולבסוף גבר מזלו של קייזר, כי פתאום בא גל גדול מאוד, ויזרקנו בבת-אחת כמעט ישר אל פני האונייה. מה שעמלנו ויגענו ויגענו אנחנו במשך שעות, עשה לנו הגל במשך רגע. אנשי האונייה הורידו תיכף את המדרגה, הושיטו משוטים, הורידו גם סירות הצלה שנהפכו תיכף, וסוף-דבר הצלחנו לטפס על המדרגה, שהיתה שקועה כולה בתוך הגלים הסוערים, והודות לחריצותם של אנשיי הצליחו לתפוס תיכף את קייזר פראנץ יוזף, ועל כפיים נשאוהו. אנשי האונייה חרדו תיכף לקראתו וחפצו לקחת את קייזר מעל זרועות אנשיי, אבל אנשיי סירבו ואמרו שהם חפצים לשאת את קייזר על זרועותיהם המה אל תא-משכבו."

אבו-עלי ושלושת בניו וכל אנשי צוותו המשיכו דרכם באוניית הקיסר, בתא מפואר, וזכו לכבוד גדול. בפורט-סעיד נפרדו מן הקיסר ופמלייתו, ובידם מתת כסף נאה. ומאז מדי שנה בשנה, פעם בחורף ופעם בקיץ, מכסת כסף הגונה מיד הקונסוליה האוסטרית ביפו. ואולם הספן הערבי זקן מאוד, והוא מרגיש כי ימיו לא יארכו. לכן הוא ביקש ממיכלין שיערוך לו מכתב אל הקיסר למען יזכור את הבטחתו וחסדו וימשיכם גם לבניו אחרי מותו, וכך אמנם היה.

בנקודה זו החלה ביטני לקרקר כך שאפילו הרעמים לא השתיקוה ולא יכולתי להישאר לשעה השנייה של ההרצאה, לאחר ההפסקה. אולם מדברי הפרופסור על חשיבות הביקור מצאתי עניין בעיקר בקשר שמצא למייסד המושבה שלנו, בחור יהודי מהונגריה שהושפע ממסע הוד מלכותו לירושלים ב-1869 עד כדי-כך שבאותה שנה הלך בעקבותיו ברגל מהונגריה לארץ-ישראל כשהוא חולם כי יום אחד תימלא הארץ שדות וכרמים, רפתות ואורוות, אסמים, שדרות עצים ובתים בעלי גגות רעפים כשל מושבת הטמפלרים שרונה, אבל הכפרים יהיו שייכים לאיכרים העבריים היושבים כל משפחה על אדמתה, והם יבחרו מועצה משלהם וינהלו את חייהם באופן חופשי תחת שלטונו של הסולטן העות'מני עבדול-חמיד, אבל מוטב אם יסכים ה"שער העליון" בקושטא למכור ליהודים את הארץ כולה, וככה יסדרו בה שלטון עצמי בחסות הקיסר שיש לו כבר משרד דואר עצמאי בארץ עם בולים נושאי דמות דיוקנו המשופם, ואנחנו נמשיך להיות נתיניו של הוד מלכותו הקיסר החסיד כשם שהעם ההונגרי השיג כשנתיים לפני-כן שלטון עצמי בארצו, כאשר ביוני 1867 הוכתר הקיסר גם כמלך הונגריה ואמנם מאז היה שם מלכותו – הקיסרות האוסטרו-הונגרית, ויוצא שקייזר פראנץ יוסף אבי הציונות הוא כי השפיע בעקיפין על הקמת המושבה העברית הראשונה בארץ-ישראל.

הפרופסור, שנולד כבר כתינוק אוסטרו-הונגרי (וזו היתה גם נתינותם של בני-משפחתי בארץ עד בוא האנגלים), היה מה-זה-גאה על הקשר הווינאי וסיים את השעה הראשונה בבדיחה ייקית על איך היתה ניראית ארץ-ישראל תחת שלטון בית האבסבורג. ואילו אני חשבתי דווקא על החייל האמיץ שוויק.

אהוד בן עזר

* * *

חובב טלפז

במלחמה לא כמו במלחמה:

פרק כ"ט:  שברו את הכלים... האם משחקים?

ספינת המו"מ שטה באופטימיות על מי מנוחות בשבוע שעבר, עד יום ו', תוך עליות מדדים יומיות מרשימות שמחקו צניחתם בשבוע קודם. מקור האופטימיות – ציפייה מקיר לקיר להורדת הריבית לפחות ברבע אחוז שתוכרז ע"י  יו"ר הפדרל רזרב – ג'רום פאואל בתום הכנס השנתי של מועצת נגידי הבנק האזוריים (10 ברחבי ארה"ב) המתכנס באתר תיירות היסטורי – ג'קסון הול, ואיומינג – בואך לפארק ילוסטון האגדי מצד דרום. קשה להאשים את נגידי הבנק שהם בוחרים במקום בעל הוד פלאים פראי כזה.

לפתע, עם הנץ החמה ב-7 בבוקר יום ו' האחרון (23/8) לפי שעון מרכז ארה"ב, שוחררה לפירסום ידיעה צנועה המוסרת ששני נגידי הבנק הפדרלי האזורי – בקנזאס ובפילדלפיה, פירסמו את דעתם הסופית שהיא – הריבית – ללא שינוי! הראשון ביניהם אף מצא לנכון להוסיף הערה מתנשאת: "גם בהחלטה בחודש הקודם התלבטתי קשות והחלטתי להצטרף להחלטה אז – להוריד ברבע אחוז באי-רצון רב!!!" 

זה נשמע כמו מבוא לרעידת אדמה כי נכון לפירסום ההודעות, לא פורסמו דעותיהם של שאר הנגידים וגם לא ההחלטה הסופית. התוצאה לא איחרה לבוא: תוך דקות ספורות צנח הדאו ג'ונס העתידי ב-185 נקודות (החץ האדום למטה).

הרחק מאוד משם, בבייג'ין, כבר סעדו את ארוחת קבלת השבת ע"פ קונפוציוס, כלומר מותר להפריע לנשיא האומה עם חדשה מזהירה כזו. תוך חצי שעה פירסמו הסינים את החלטתם להפעיל מכס על 75 מיליארד דולר ייבוא מארה"ב תוך שהם מבטלים כלאחר-יד החלטות ביניים שכבר הושגו ונחתמו בין הצדדים במהלך המו"מ (!!!) – למשל, ביטול מוחלט של יבוא מוצרי חקלאות מארה"ב.

חשוב מאד בעיניי לשים לב שהסינים אפילו לא חיכו להכרזת נשיא הבנק הפדרלי – ג'רום פאואל, על ההחלטה הרשמית שבאה כעבור כמה שעות על הותרת הריבית על מקומה. בזמן שהודיע היתה כבר החלטת הסינים בבחינת פֶט אָקוֹמְפּלִי! לא רבים הצליחו להשיג מצב כזה במאות מהלכי מו"מ שערכו מול טראמפ, אם בכלל. צוות המו"מ האמריקני שהוזעק לחדר הסגלגל עמל זמן רב להרגיע את טראמפ ולבסוף יצאו שלוש הודעות מטעמו שניתנות כאן בעיקרן.

1. לא ברור מי כאן אויב קשה יותר – הסינים או יו"ר הבנק הפדרלי.

2. בתחילת ספטמבר (בשבוע הבא יעלה תעריף המכס על ברמה גבוהה יותר על שני מרכיבי היבוא מסין – על ה-250 מיליארד הראשונים עליהם כבר הושת המכס בעבר וגם על ה-300 מיליארד הנוספים.

3. הוראה לחברות האמריקניות המייצרות בסין לחזור הביתה – רצוי, או לחליפין לבחור מדינה ידידותית אחרת.

שלושת ההודעות האלה הובילו לצניחת הדאו ג'ונס בכשלוש מאות נקודות נוספות ובס"ה ליום ו' השחור – לירידה של 630 נקודות.

המשמעות של התנהגות הבנק הפדרלי ניתנת לסיכום במרכיבים הבאים:

א. הבנק הפדרלי מונע ממימשלו שלו את הכלי האלמנטרי ביותר במלחמת סחר חיונית, ועוד נגד יריב אנטי-דמוקרטי רב כוח. כלי הנשק הבסיסי – מחיר מטבע נמוך בעזרת פיחות זהיר ומחושב-מטרות נמנע באופן מכוון. יתרה מזו מאז מונה לתפקיד, יו"ר הבנק העלה את הריבית (במקום להורידה בתקופת המו"מ) ב-5 פעימות של רבע אחוז כ"א!

ב. ליריב מלחמת הסחר – סין – קיים עקב אכילס רב-מימדים שניתן לנצלו. לסין קיים הר ענק של יתרות מטבע אמריקני – בדולרים ירוקים (3+ טריליון דולר) המשמשים לו ראש חץ אסטרטגי לפעילות בינלאומית רחבת מימדים. יו"ר הבנק הפדרלי, בהעלאת הריבית (במקום להורידה), מזריק ליריב תרומה של כ-37 מיליארד דולר לשנה בהנחה שכל הר הדולרים שוכן בבנקים אמריקנים או את החלק היחסי מההר שאכן מופקד שם. בנוסף לכך נהנית סין מעליית שער החליפין של הדולר המתחזק על כל נפח ההר.

זה מזכיר את הבדיחה שרצה בבריה"מ בתקופת ברז'נייב. בעיתון "פרבדה" הופיעה ידיעה בתחתית העמוד הראשון: הממשלה הסובייטית תעניק לאיכר איבן אופניים ביום ג' הבא בשעה 3 אחה"צ באמצע הכיכר האדומה. היה קשה למצוא מקום בטיסות למוסקבה שהתמלאו בנחיל בלתי פוסק של עיתונאים וצלמים מכל העולם שביקשו לסקר את האירוע הנדיר. ברשות השידור שלנו החליטו לשלוח את בוריס – יליד מוסקבה שעלה לאחרונה ארצה לסקר את האירוע המסעיר. כשירד מהמטוס שהחזירו ארצה חיכו לו יו"ר הרשות ועורכי החדשות בקוצר רוח: "האם הידיעה בוצעה בשלמותה?" הם שאלו. "ב-90 אחוז," הוא ענה, "היום, השעה, המיקום, האופניים, הכול נכון ואפילו איבן הופיע עם חולצה רוסית, אלא מה – הממשלה הסובייטית לא העניקה את האופניים היא לקחה אותם..."

בינתיים מתלבטים בשאלה האם קיימת לנשיא סמכות לפטר את היו"ר. 

בדיקה יסודית מראה: "לא ניתן אלא אם קיימת סיבה (Cause)"!!!

חובב טלפז

25 באוגוסט 2019

* * *

יצחק הילמן

טראמפ צודק, אבל איך חיים עם זה?

אתמול צייץ הנשיא טראמפ בטוויטר ציוץ שהקפיץ את אחינו היהודים מצביעי המפלגה הדמוקרטית. טראמפ טען, במעט בבוטות, כי יהודים שמצביעים למפלגה הדמוקרטית הם או לוקים בבורות או שהם בלתי נאמנים. הוא לא פירט למי הם לא נאמנים. היום הוא הבהיר כי הם בלתי נאמנים לישראל. להאשים את כל מצביעי הדמוקרטים היהודים בארה"ב בחוסר נאמנות לישראל – זה בהחלט זה לא נעים, אבל בתפישה של טראמפ זה בהחלט אפשרי.

האמירה הזאת טילטלה הן התקשורת האמריקאית והן הישראלית. ימים אחדים קודם לכן, יצא הנשיא דונאלד טראמפ נגד ארבע חברות קונגרס דמוקרטיות מוסלמיות, שידועות כתומכות BDS. ה-BDS היא תנועת החרם נגד ישראל. הרביעייה שייכת למפלגה הדמוקרטית, ומכאן שהפכו  ליעד ניגוח מצידו של טראמפ. המתנגד להגירה ליברלית לארה"ב, בה הוא רואה סכמה לעתידה של ארה"ב. טראמפ האשים אותן בחוסר נאמנות לארה"ב ובשנאת מדינת ישראל, שהיא ידידתה החשובה של ארה"ב.

בכעסו, הציע להן טראמפ, לחזור לארצות מוצאן, תוך שהתעלם שבחלקן נולדו בארה"ב ובארה"ב מקובל פלורליזם של דעות, אפילו אם הדובר הוא בן הדת המוסלמית כמו הנשים האלה. אחת מהארבעה, פלסטינאית במוצאה, התעקשה יחד עם חברתה לבקר ברשות הפלסטינית. הביקור חייב אשרת כניסה לישראל והן סורבו. כמחווה הומניטרית התיר שר הפנים אריה דרעי לאחת מהן לבקר את סבתה בת התשעים ברשות הפלסטינית, בתנאי שהביקור לא ינוצל להתקפה תיקשורתית על ישראל. 

בתגובה, הצהירה חברת הקונגרס הפלסטינית, שהיא מוותרת על הביקור בישראל, כי איננה מקבלת את תנאיו. מכאן ברור לכול, שלא ביקור הסבתא היתה עילת הביקור האמיתית, אלא הרצון לנצל את הביקור להשמצת ישראל. 

ישראל עמדה באירוע זה בין הפטיש לסדן. אם היתה מסרבת לביקור זה, לפי עצת הנשיא טראמפ, הייתה מואשמת על ידי ידידיה במפלגה הדמוקרטית, בחוסר סובלנות, בפגיעה בחופש הדיבור ובהשפלת הקונגרס. מאידך, אם היתה מתירה  לשתיים לבקר ברשות הפלסטינית, היתה נופלת קרבן להשמצות קשות מכל העיתונאים שעמדו להגיע עם שתי המבקרות הבעייתיות.

בעקבות הפרשה האמורה, קמה זעקה של אנשי קונגרס דמוקרטיים, שטענו שהאירוע הזה בכל זאת פגע בהם, והוא מרחיק את ארה"ב מישראל. לקריאות התמיכה של ראשי הדמוקרטים, הצטרפה להפתעתה של ישראל גם איפ"ק – השדולה למען ישראל. זה קרה כנראה בלחץ היהודים הדמוקרטיים שחברים באיפ"ק. איפ"ק, מאז ומתמיד, היתה שדולה למען ישראל ולא זירה למאבקים פנים אמריקאיים, אבל כאן קרתה תפנית מפתיעה.

בדרך כלל, מחמת כוחה של איפ"ק, כל מי שמתעמת עם ישראל מותקף על ידי איפ"ק ולכן הפוליטיקאים משתי המפלגות הגדולות בארה"ב נזהרים מאוד מלהעביר ביקורת על ישראל, אבל הפעם זה הגיע מתוך איפ"ק. מאחר שרביעיית חברות הקונגרס הן כולן מהמפלגה הדמוקרטית, ובגלל שאנחנו קרובים לבחירות לנשיאות ולקונגרס, ראתה המפלגה הדמוקרטית הזדמנות לנגח את טראמפ ובאותו הזדמנות חבטה גם בישראל.

בבחירות האחרונות מימנו תורמים יהודים כמחצית מתקציב המרוץ של המועמד הדמוקרטי,  ואילו תורמים יהודים שמנגד, מימנו כרבע מהמרוץ של המועמד הרפובליקני. שתי המפלגות חותרות לשכנע בוחרים יהודיים להצביע לטובתן, ובפרט כשברור שהתמיכה הפיננסית עלולה להטות את הכף לטובת זה או האחר.

נשאלת השאלה איך קרה שאיפ"ק, האירגון שתמיד איחד את כלל הציבור היהודי בארה"ב, תומך פתאום באופן חד-צדדי במפלגה הדמוקרטית? יש כאלה שסבורים שזה קרה במקרה ובנסיבות של חוסר ברירה, כדי לשמור כביכול על האיזון היהודי בין שתי המפלגות, אבל יש בכך גם איתות שיתכן כי איפ"ק עוברת לשליטה הדמוקרטית.

להערכתי, תגובת איפ"ק לא היתה מיקרית. יש כאן נורת-אזהרה לישראל. אנחנו כנראה במשבר מול יהדות ארה"ב. האמירה של הנשיא טראמפ על היהודים, שמצביעים לדמוקרטים, תוך העמדתם של היהודים כאוהדי הדמוקרטים, מסוכנת ליהודים לטווח הארוך ומסוכנת גם לישראל. עד כה ישראל השתדלה לא לתפוס צד בפוליטיקה האמריקאית הפנימית, אבל תחת לחצו של טראמפ, העיקרון הזה לא נשמר בהקפדה וישראל נאלצת לתמוך בגלוי כמעט ברפובליקנים.

עצם האשמת מצביעים יהודים כאוהדי הדמוקרטים ובחוסר נאמנות לישראל, גרמה להרמת גבות ביהדות ארה"ב, שרובה כאמור מצביע מסורתית לדמוקרטים. כולם נזכרו באנשים בממשל קלינטון, כמו גם בממשלים דמוקרטיים אחרים, שטענו לא פעם, שיהודי ארה"ב נאמנים לישראל יותר מאשר למדינתם ארה"ב. כעת, לאור הצהרת טראמפ, יהודים מתחילים לחשוש שאם ניתן להאשימם בחוסר נאמנות לישראל, הרי קל וחומר שניתן לחזור ולהאשימם גם בחוסר נאמנות לארה"ב. מכאן ועד לגל אנטישמיות המרחק קצר מאוד.

למרות חומרת האמירה הטראמפית, מסתבר שטראמפ צדק, אלא שאסור היה לו להגיד את מה שאמר, כי יש בכך דבר הסתה.

אם נבדוק את ההיסטוריה של היחסים בין התנועה הציונית ויהדות ארה"ב, נימצא שהתמיכה של יהודי ארה"ב בישראל, אכן הולכת ופוחתת, ודווקא תחת ממשל טראמפ הגיעה לשפל המדרגה. עיקר התמיכה בישראל הגיע בדרך כלל מיהודים שתמכו בדמוקרטים, מפני שהם גם היו במוקדי כוח של המפלגה הדמוקרטית. כעת תחת ממשל טראמפ הרפובליקני, עצם התמיכה היהודית המסורתית בדמוקרטים, איננה לרוחו של הנשיא. לכן, הוא מפעיל לחץ על ישראל בניסיון להשפיע על תומכיה הדמוקרטים בארה"ב.  

נחזור קצת לשורשים. רובם של יהודי ארה"ב הגיעו לארה"ב בסוף המאה התשע עשרה ובתחילתה של המאה העשרים. ברובם הגיעו מרוסיה וממזרח אירופה. היה גם מיעוט יהודי שמוצאו מגרמניה, שקדם לגל הגירה זה. יהודים אלה הגיעו עם עליית האנטישמיות בקיסרות הגרמנית עוד במאה התשע-עשרה. על אלה התווספו כחצי מיליון יורדים מישראל ועוד כמאתיים אלף נושרי עלייה מברית המועצות. לאורך כל מאה השנים האחרונות הצביעו יהודי ארה"ב ברובם למפלגה הדמוקרטית, רק כעשרים עד שלושים אחוזים הצביעו לרפובליקנים.

ב-1948, מיד אחרי השואה ועם הקמתה של מדינת ישראל, היו עדיין למרבית יהודי ארה"ב  קרובים גם בישראל וגם באירופה. אחרי השמדתה של מרבית יהדות אירופה, התהדקו הקשרים בין יהודי ארה"ב לקרוביהם בישראל. בראש התומכים במדינת ישראל היו באופן טבעי מנהיגים יהודים דמוקרטיים, שהפעילו לחץ על טרומן להכיר בישראל ולתמוך בה כלכלית, למרות שממשל זה הטיל אמברגו הדוק על משלוחי נשק לישראל, ובכך סיכן את עצם קיומה.

ב-1948, למרות האמברגו האמריקאי, הצילה יהדות ארה"ב את מדינת ישראל. יהודי אמריקה, ללא הבדל בין המפלגות, תרמו למדינת ישראל למעלה ממאה מיליון דולר. היה זה סכום עתק, ומדינת ישראל רכשה בו את כל הנשק מצ'כוסלובקיה ועשרות מטוסי תובלה אזרחיים שניתן היה עדיין לרכוש בעורמה מארה"ב. בכסף זה החזיקה המדינה מעמד גם במלחמה וגם בתחזוקת המשק האזרחי.

ללא סיוע זה, היתה מדינת ישראל קורסת. גם בהמשך, בשני העשורים הבאים, המשיכו יהודי ארה"ב לתמוך בישראל בתרומות, במלוות ובהשקעות. בנוסף למגבית של 1948, הגיעו מארה"ב, תוך עצימת עין של הממשל האמריקאי, גם כשלושים אלף מתנדבי גח"ל – גיוס חוץ לארץ, שהצטרפו לצה"ל ולחמו כאן עד להסכמי שביתת הנשק.  מתנדבים אלה, שרבים מהם נפלו או נפצעו, תרמו תרומה ניכרת לניצחון הישראלי בתש"ח. בין השאר, היו הם אלה, שהקימו את חיל האויר הישראלי וניהלו אותו, עד שצמח כאן דור ישראלי של טייסים ושל אנשי צוות קרקע, דוברי עברית.

עם השנים, ישראל גדלה והתעצמה, ומרכז הכובד הדמוגרפי היהודי, עבר מארה"ב לישראל. היום חיים בישראל שישה וחצי מיליון יהודים. לעומת כשבעה מיליון יהודים אמריקאים, אלא שבארה"ב יש תהליך התבוללות מואץ ומרבית היהודים שייכים לזרם הרפורמי והקונסרבטיבי, ובכך פוחתת השפעתם על הנעשה בישראל.

כתוצאה מתהליכים אלה, פחתה התלות הכלכלית של ישראל ביהודי ארה"ב, וישראל בנתה לה תמיכה מדינית וצבאית מארה"ב, בלי קשר לקול היהודי בארה"ב. מאחר שבישראל כמעט שאין יהודים רפורמים או קונסרבטיבים, שהם כדי תשעים אחוז מיהודי ארה"ב, הולך ונוצר הרושם ששתי הקהילות, הישראלית והאמריקאית, נמצאות בהתרחקות זו מזו. קרע זה קשה מאוד לאיחוי מפני ששיעור העלייה מארה"ב לישראל הוא מזערי. מהבחינה הכלכלית החיים בארה"ב הרבה יותר נוחים ואין בארה"ב עדיין אנטישמיות בשיעור כזה שיחייב יהודים לעלות לישראל.

לרוע המזל, ממשל אובמה, לא רק שהיה דמוקרטי ונמשך שמונה שנים, אלא שהיה מאוד לא ידידותי לישראל. למרות היחסים המתוחים בין ישראל לארה"ב ובפרט בגלל הסכם הגרעין שישראל התנגדה לו בנחרצות, סיפק ממשל אובמה לישראל סיוע מיוחד, מעבר לסיוע הרגיל, כדי לאפשר לה להצטייד בכמות גדולה של מערכות כיפת ברזל. להערכתי סיוע זה נועד, לשכנע את ישראל, שלא להיכנס חזרה לרצועה או ליזום מלחמה עם לבנון והחיזבאללה, בעיתוי שאיננו נוח לארה"ב.

עם עליית הרפובליקנים והנשיא טראמפ לשלטון, התהפכה המגמה. הממשל האמריקאי הרפובליקני הפך לידידותי ביותר, בקנה מידה שישראל לא ידעה מעודה. עם זאת ממשל זה מתקשה להשלים עם התמיכה הגורפת של יהודי ארה"ב במתנגדיו הדמוקרטים, בעלי הקשרים ההיסטוריים הטובים מאוד עם ישראל.

טראמפ, שנאבק כדי להגיע לכהונה שנייה, תומך בעקשנות בישראל. הוא אפילו נמנע מכפיית הסדר שלום עם שתי מדינות, ומסתפק ככל הנראה במתן אוטונומיה לפלסטינים, תוך הרחבת ההתיישבות היהודית בכל יהודה ושומרון. בינתיים, כמחווה של רצון טוב, העביר טראמפ את השגרירות האמריקאית לירושלים, כאשר אף ממשל אמריקאי קודם לא העז לעשות זאת לפניו, מחשש מהערבים. הוא גם הכיר ברמת הגולן כטריטוריה ישראלית ומעל לכל הטיל עיצומים חמורים על איראן, תוך שהוא מעודד בשקט את ישראל לחסל את ההתבססות האיראנית הן בסוריה והן בעיראק.

לתפיסתו של טראמפ יהודים בישראל ויהודים באמריקה, הם היינו הך. לכן, הוא לא מצליח להבין מדוע יהודי ארה"ב אינם מתגמלים אותו על כל הטוב שהוא מרעיף על אחיהם בישראל. טראמפ ינסה גם בהמשך כהונתו למנף את תמיכתו בישראל, לקולות היהודים בארה"ב.

קביעתו, שמי שמצביע לדמוקרטים איננו נאמן למדינת ישראל, רק מחדדת את המתחים, שקיימים בלאו הכי בין יהדות ארה"ב לישראל. טראמפ לא מבין כנראה, שיהדות ארה"ב של 2019 איננה דומה ליהדות ארה"ב של 1948, או אפילו לא לזו של 1967. בארה"ב גדל דור של יהודים, שרובם חסרי זיקה לישראל. בעיות הפנים של ארה"ב מטרידות אותם הרבה יותר מדאגותיה של ישראל. טראמפ גם איננו מבין מהו בדיוק ההבדל בין יהודים רפורמיים, קונסרבטיביים ואורתודוקסיים. מבחינתו, כולם יהודים זהים. נוסף על כך, כאשר הוא מתייחס ליהודים הוא מתכוון כנראה גם ליהודים אמריקאיים וגם לישראלים. 

האהדה הסוחפת שיש בישראל לטראמפ, שנחשב לגדול ידידיה של ישראל, איננה מתורגמת לפי שעה לקולות של יהודים בקלפי בארה"ב. הבחירות בישראל שתהינה בעוד כחודש, רק יחריפו את הבעייה, מפני שאין כל ודאות שנתניהו, עם כל בעיותיו המשפטיות, יצליח להרכיב את הממשלה הבאה.

נראה שהולכת ונוצרת תופעה חדשה, לפיה תיווצר ברית בין הליכוד לרפובליקנים. במקביל תיווצר, ככל הנראה, ברית בין הדמוקרטים לשמאל הישראלי, שהיום נשלט על ידי כחול לבן ושותפיה. זו תופעה חדשה וחייבים להבין אותה כי היא עלולה להתעצם, בניגוד למה שהיה עד כה. אם נתניהו יצליח להקים ממשלה, ובמקביל בעוד שנה ייבחר גם טראמפ בשנית, תהיה זו ככל הנראה התקופה הטובה ביותר שישראל ידעה מעודה.

למיטב הערכתי, בטווח הארוך, היהודים בארה"ב יוסיפו להצביע ברובם למפלגה הדמוקרטית, וטראמפ יצטרך להשלים עם המצב שמחצית העם היהודי תומכת בו בהתלהבות בישראל, בעוד שהמחצית השנייה, שחיה בארה"ב – תומכת במתנגדיו הדמוקרטים. זה מצב מוזר, אבל בהחלט אפשרי ונצטרך להתרגל גם לכך.

יצחק הילמן

* * *

לחברינו היקרים הדרה ויורם סלע

אתכם אנחנו באבלכם הכבד

במות עליכם בנכם

גיא

אחרי מחלה קשה

במשפחתכם העניפה והיפה תנוחמו

* * *

יעקב אחימאיר

מלחמה בניו יורק טיימס

כאשר גלי האנטישמיות גואים, ושוטפים את  מדינות המערב הדמוקראטיות, גם עיתון חשוב אחד אינו חומק מן הנחשול המכוער הזה.

יש הסבורים כי העיתון הזה, ניו יורק טיימס, הינו העיתון החשוב ביותר בעולם. תכניו של העיתון עשירים ומחכימים, אך לא כל ישראלי יזדהה עם הקו המערכתי של העיתון. ישראלים רבים, לא בהכרח קוראיו, מודעים לבולטות הביקורת על ישראל המאפיינת את הקו המערכתי.

אבל, באחרונה השתרבבה לה, שלא בטובת העיתון, נימה נוספת, נימה אנטישמית. קשה להאמין לתופעה זו, בייחוד כאשר רבים מקוראי העיתון הם יהודים, המודעים לתכנים אלה. זה לא מכבר נקטו קברניטי העיתון בצעד חד-משמעי כאשר החליטו להפסיק פירסומן של קריקטורות על נושאים פוליטיים, לאחר שבאחרונה נדפסה קריקטורה שהכפישה את נתניהו בסגנון אנטישמי, מכוער. וממש בימים אלה, עוד פרשייה בעלת גוון מכוער משתרבבת לעיתון החשוב. היא כרוכה  בשמו של עורך בכיר בעיתון, העורך לנושאים פוליטיים. האיש הוא טום רייט פירסנטי, שאת נטיותיו המובהקות לשינאת יהודים, ולא רק הם, ביטא במדור הציוצים הפרטי שלו הנחשף ממש בימים אלה על ידי האתר האמריקאני, הפוליטי "ברייטבארט". תכניו של אתר זה נוטים, ובחדות, לימין המובהק, הרדיקאלי. באתר, וגם באמצעי תקשורת אחרים, נחשפו הציוצים האנטישמיים שבהם מגדף המחבר, כאמור עורך בכיר בניו יורק טיימס, לא רק את היהודים אלא גם לא-יהודים: את האינדיאנים.

ותופעה זו נחשפת, בעת שהנשיא טראמפ לא חוסך את שבטו, וכמעט לא בורר במלים, כדי לתקוף בפומבי עיתון זה, וכלי תקשורת אחרים.

העיתון, מצידו, לא נותר אדיש לתכנים הביקורתיים נגדו שמפיץ ברבים טראמפ. כי בעצם הימים האלה, מאמר המערכת של העיתון מותח ביקורת חריפה על טראמפ, ועורכי העיתון מכריזים בפומבי כי בשנים הקרובות העיתון מתכוון להתמקד בזיהוי התבטאויות גדושות באנטישמיות, ובשנאת זרים, גזענית, בכלל.

כיצד מתיישבת הצהרת כוונות זו, בדבר מיקוד תכני העיתון לעתיד, עם העובדה שבחדר החדשות שלו, ממשיך לפעול אחד מעיתונאיו הבכירים, טום רייט פירסנטי, שעוד לא מחק מחשבונו הפרטי את כל ציוציו הגזעניים?  סתירה זו מוזכרת על ידי כלי תקשורת אחרים בארה'ב. הם מצטטים את אחת מהתבטאויותיו של אותו עיתונאי. הוא צייץ הבטחה אישית שלו, לקראת השנה החדשה למניינם: "בשנה הבאה אני מבטיח  להפחית את מידת האנטישמיות שלי."

שמנו לב: להפחית, לא להפסיק!

אחד ממבקריו הבולטים של העיתון, עקב ציוציו של אותו עיתונאי, הוא לא אחר מאשר שגריר ארה"ב בגרמניה, ריצ'ארד גרנל. ביקורת ובה גם קריאה לפטר את העיתונאי, מתחו "אירגון ציוני אמריקה" ו"הקואליציה היהודית רפובליקנית". אבל עד לכתיבת שורות אלה לא איתרנו תגובות חריפות בפרשה זו של אירגונים יהודיים נוספים בארה"ב. נראה לנו כי נוח להם יותר למתוח ביקורת על הנשיא טראמפ, מאשר לבקר עיתון, חשוב ככל שיהיה.

והעיתון? הוא מבטיח לשקול את צעדיו.

הרשימה נדפסה לראשונה ב"ישראל היום" ב-25.8.19.

יעקב אחימאיר

* * *

שגריר (בדימוס) יורם אטינגר

לסעודיה נשבר מהפלסטינים

"חדשות מחלקה ראשונה", 22 באוגוסט 2019

המלל הסעודי הפרו-פלסטיני הולך ופוחת במקביל להחמרת המעש הסעודי. ההחמרה במדיניות הסעודית מתבטאת בקיצוץ הסיוע הכספי לרשות הפלסטינית עקב הפיצול בין הרשות לבין חמאס, והשחיתות ברמאללה; הכבדה על העברת כספים מפלסטינים המתגוררים בסעודיה; הרחבת מעצרים של תושבים פלסטינים, והגבלת כניסת פלסטינים לממלכה. מ-2018 אין סעודיה מנפיקה אשרות כניסה למאות אלפי פלסטינים בעלי דרכון זמני.

השינוי במדיניות בא בתגובה לקשרי הפלסטינים עם אויבים ויריבים של סעודיה כגון האייתולות באיראן, "האחים המוסלמים", ארדואן הטורקי, קטאר, חיזבאללה, ועוד. סעודיה ערה למסע ההכפשה של רשתות חברתיות פלסטיניות נגד יורש העצר מוחמד בן סלמן, לשריפת דגלי סעודיה בהפגנות בעזה ובמזרח ירושלים ולתקיפת בלוגר סעודי בעיר העתיקה בירושלים.

הכרסום המשמעותי בהתנהלות סעודיה – ורוב מדינות ערב – כלפי הפלסטינים מהווה פועל יוצא של סידרת ארועים כגון:

ביוני 2019 התכנסה ועידה כלכלית בבחריין, הנתפסת כנכס על ידי סעודיה, מצרים, ירדן, איחוד האמירויות, בחריין, קטאר ומרוקו – וכנטל על ידי הפלסטינים. הוועידה התקיימה חרף איומים ולחץ פלסטינים, שנעדרו יחד עם סוריה, עיראק, לוב, אלג'יריה ותימן

במאי 2018 העבירה ארה"ב את שגרירותה לירושלים. הפלסטינים קראו ל"יום זעם" נגד ארה"ב וישראל, אך הערבים, כולל בירושלים ויו"ש, לא נענו לקריאה.

בינואר 2015 התפרעו מתפללים פלסטינים במסגד אל-אקצא בזמן תפילה לזיכרו של עבדאללה מלך סעודיה – מנהג המבטא התייחסות כלפי משומד/מומר.

ב-2011 התפרץ הצונאמי הערבי הממקד את סדר העדיפויות הערבי באיומים מרכזיים – כגון איראן –מסיט את תשומת לב הערבים מהעניין הפלסטיני, ומדגיש את חיוניות ישראל כבעלת-ברית אמינה ויעילה של סעודיה ושל כל משטר ערבי פרו-אמריקאי מול מאכלת האייתולות המונחת על הצוואר.

ב-1994 ו-1979 נחתמו הסכמי שלום עם ירדן ומצרים המכירים במשקל האזורי המוגבל מאוד של העניין הפלסטיני.

ב-1990 השתתף אש"פ בפלישת עיראק לכווית, למרות שזו קלטה כ-400,000 פלסטינים מנאמני ערפאת – והפך בזאת סמל לכפיות-טובה ולבוגדנות. גירוש 300,000 פלסטינים מכווית עם שחרורה התקבל בהבנה על ידי הערבים.

בשנות ה-70' היה לטרור אש"פ תפקיד בכיר במלחמת האזרחים בלבנון, והביא לפלישת צבא סוריה ללבנון.

ב-1970 הצית אש"פ מלחמת אזרחים בירדן להפלת המשטר ההאשמי, למרות שקיבל מירדן סיוע נדיב לטרור נגד ישראל.

ב-1966 וב-1956 נמלטו ערפאת ונאמניו מסוריה וממצרים עקב מעורבותם בטרור "האחים המוסלמים" ומחלוקות עם חפאז אסאד הסורי וגמאל נאצר המצרי.

ב-2019 יודעת סעודיה שאירועים מרכזיים במזרח התיכון (התעצמות האייתולות באיראן, התפשטות הטרור האסלאמי, פלישת עיראק לכווית, שתי מלחמות המפרץ, מלחמות האזרחים בעיראק, סוריה, לוב ותימן, הזעזועים במצרים, התפרצות הצונאמי הערבי, וכו') – אינם קשורים לעניין הפלסטיני; וכן שהפלסטינים מוסיפים שמן – ולא מים – למדורה האזורית; שמלחמות ערב-ישראל לא פרצו עקב העניין הפלסטיני; שישראל מהווה בעלת-ברית יעילה, אמינה וייחודית מול איומים קיומיים, ברורים ומיידיים.

יורם אטינגר

* * *

דיוויד פרנץ'

עלילות דם ותמיכה בטרור:

האמת מאחורי הביקור של עומאר וטלאיב בישראל

נשיונל רוויו 18/08/2019

ביקורן של צמד חברות הקונגרס תוכנן ע"י ארגון 'מיפתח' הפלסטיני, שמפיץ מאמרים אנטישמיים וניאו-נאציים ומהלל מחבלים מתאבדים.

עד כמה שאכפת לי מהסיפור בו ישראל חסמה את כניסתן של שתי חברות קונגרס שחברו לאנטישמים המבקשים את חיסולה, אני מסכים עם המבקרים שטוענים כי בנימין נתניהו לא צריך להראות כמי שנכנע לאיומי הטוויטר של דונלד טראמפ, שרק העניקו לאילהן עומאר ולראשידה טלאיב ניצחון תעמולתי בטווח הקצר. אך זהו לא החלק החשוב ביותר בסיפור.

החלק החשוב ביותר בסיפור היא העובדה ששתי חברות הקונגרס סירבו להצטרף למשלחת רשמית של הקונגרס שביקרה בישראל רק בשבוע שעבר, ובמקום זאת בחרו לערוך טיול עצמאי לישראל, בחסות ארגונים אנטישמיים מובהקים. מרכיב חשוב נוסף בסיפור הוא שנכון לעכשיו, מרבית כלי התקשורת בחרו להתעלם מהעובדות ולטייח את השותפים המתועבים של עומאר וטלאיב.

כפי שדיווח ה'וושינגטון פוסט' בשבוע שעבר, הביקור של עומאר וטלאיב בירושלים וביו"ש תוכנן בידי ארגון 'מיפתח', עמותה פלסטינית בראשה עומדת הפעילה הפוליטית חנאן עשראווי. ב'ניו-יורק טיימס' תיארו את הארגון כמי שמטרתו היא "קידום המודעות הגלובלית למציאות הפלסטינית". ובכן, זהו טיוח.

הודות לידיעות בטוויטר, בין השאר של כתב ה‘Washington Examiner’- סת' מנדל, שהתבסס על מקורות שונים, התחלתי לבדוק את הכתבות והדעות שפורסמו על ידי ארגון 'מיפתח' באתר האינטרנט שלו. זה הרגיש כמו קילוף בצל ענק של רשע: שיכבה אחר שיכבה של אנטישמיות זדונית.

בשנת 2013 הארגון פרסם כתבה המאשימה את היהודים בכך ש"השתמשו בדם של נוצרים בחג הפסח". כאשר בלוגרים תומכי ישראל גינו את הכתבה, בארגון טענו שההתקפות נגד המאמר הן חלק מ"קמפיין השחרה" וניסו להמעיט מאיזכור עלילת הדם כאשר טענו שהיא "מוזכרת בקצרה." כן, זה היה רק אזכור בקצרה של עלילת דם.

אמנם ב'מיפתח' פירסמו מאוחר יותר התנצלות מלאה, אך זו היתה רק דוגמה אחת לתעמולה המתועבת שהוא מפיץ. כך למשל, מאמר אחר שפורסם באתר נשא את הכותרת "מי שולט באמריקה: חייבים לשבור את השליטה הזרה בתקשורת החדשות והבידור". כפי שהסבירה ג'יין קוסטון במגזין ‘Vox’ מקור המאמר היתה קבוצה ניאו-נאצית בשם ‘National Vanguard’ שנוסדה על ידי חברים בארגון ניאו-נאצי אחר ‘The National Alliance’ – שנחשב בעבר כאחת הקבוצות המאורגנות ביותר של לאומנים גזענים בארה"ב. כדי לקבל טעימה מהרעיונות, הנה שתי פסקאות מתוך המאמר:

"אמצעי התקשורת הבידוריים שנשלטים בידי יהודים נטלו את ההובלה בשכנוע דור שלם כי הומוסקסואליות היא דבר נורמלי ודרך חיים מקובלת; שאין שום דבר רע באישה לבנה הנושאת גבר שחור, או גבר לבן שמתחתן עם אישה אסייתית; שכל הגזעים שווים ביכולת ובאופי – מלבד הגזע הלבן שחשוד תמיד בגלל שדיכא בעבר גזעים אחרים; ושכל כל ניסיון של הלבנים לשמור על גזעם הוא ראוי לגינוי.

"עלינו להתנגד להמשך הפצת הרעל הזה בקרב אנשינו, ועלינו לשבור את הכוח של אלו המפיצים אותו. לא יעלה על הדעת שכוח כזה נמצא בידיו של מיעוט זר, בעל ערכים ואינטרסים שונים משלנו. אבל מתן רשות ליהודים, להם היסטוריה בת אלפי שנים של הרס אומות – החל ממצרים העתיקה ועד לרוסיה, להחזיק בכוח כזה עלינו – מקביל להתאבדות גזעית. למעשה, העובדה היא שכל כך הרבה אמריקנים לבנים כיום חשים רגשות אשמה רק בשל היותם לבנים, עד שהם מבקשים להמית את הגזע שלהם –זו תוצאה מכוונת של השליטה היהודית בתקשורת."

האם אותם אנשים שהגנו בעוז על טלאיב ועומאר ימשיכו לטעון כי הצהרות כאלה הן לא יותר מ"ביקורת על מדיניות ישראל"?

שתיקת התקשורת

אך אנטישמיות נאצית מסוג זה היתה רק ההתחלה. בחומרים אחרים שפרסם 'מיפתח', הארגון הקפיד גם להלל מחבלים, כולל דלאל מוגרבי שהנהיגה את חוליית הטרור שרצחה 35 ישראלים (כולל 12 ילדים) בפיגוע אוטובוס הדמים בכביש החוף ב-1978. במאמר שכותרתו "הבה נכבד את אנשינו", מתוארת מוגרבי כ"לוחמת פלסטינית שנהרגה במהלך מבצע צבאי נגד ישראל", וכ"אחת מהגיבורות הלאומיות של העם הפלסטיני."

מחבלת אחרת שזוכה לדברי שבח מטעם 'מיפתח' היא ואפה אידריס, שביצעה ב-2002 פיגוע התאבדות ברחוב יפו בירושלים, בו נרצח ישראלי בן 81 ועוד כמאה נפצעו. המחבלת מתוארת באתר הארגון כמי שהחלה "שרשרת של נשים פלסטיניות שהקריבו את חייהן עבור המטרה." אחת מאותן נשים שזוכה גם היא לשבח מיוחד היא המחבלת הנאדי ג'רדאת, שביצעה את פיגוע ההתאבדות במסעדת 'מקסים' בחיפה בו נרצחו 21 ישראלים.

גם מייסדת הארגון חנאן עשרוואי נודעה בעבר בהצדקות של אלימות וטרור, כאשר סיפרה בראיון כי "אי אפשר לאמץ את השפה של הקהילה הבינלאומית או ולתאר את כל מי שמתנגד לכיבוש כטרוריסט."

ואיך אפשר בלי מאמר שמטיל ספק בהיותה של ישראל מולדת העם היהודי? אל תדאגו, ב'מיפתח' כיסו גם את הנושא החשוב הזה.

אני יכול להמשיך עוד ועוד, אבל הראיות שלעיל אמורות להספיק כדי לבסס את האמת. תארו לעצמכם מצב בו חבר קונגרס מהמפלגה הרפובליקנית היה משתף פעולה עם ארגון ניאו-נאצי בביקור במהלך ביקור במדינה זרה: היתה קמה סערה לאומית והכותרות היו זועקות במשך שבועות. אז מדוע מקרה בו חברות קונגרס דמוקרטיות משתפות פעולה עם ארגון אנטישמי מובהק כדי לארגן מסע תעמולה פרטי לא יוצר את אותה סערה?

ומכך עולה שאלה אחרת: מדוע כל אותם פרשנים וכתבים שהזדרזו להוקיע את נתניהו וטראמפ על איסור הכניסה של עומאר וטלאיב לישראל – מתעלמים בהפגנתיות מהשערורייה שבשיתוף פעולה עם אנטישמים, גם לאחר שכל הראיות מונחות בפניהם? האם הם ידרשו דין וחשבון משתי חברו הקונגרס עבור השותפים הבזויים שבחרו להן? עבור כלי התקשורת המרכזיים, זו יכולה להיות הזדמנות מצוינת להדגים מחויבות לדיווח האמת ולחשיפת ההקשרים המלאים של הסיפור, וכמובן לשפוך עוד קצת אור על אחת מהשנאות הוותיקות בעולם. כעת נותר רק להמתין ולראות כיצד יגיבו.

* הטור פורסם לראשונה באתר 'נשיונל רוויו', ותרגומו לעברית הובא באתר "מידה".

* * *

יהודה דרורי

שיוויון? רק בחוק ובמשפט

הגיע הזמן להכיר במצב שלא ישתנה – אין (ולא יהיה) שיוויון במדינה אלא – רק בפני החוק והמשפט. יש למסד בתפישת עולמנו את אי-השיוויון לפי קריטריונים ברורים היוצאים מההנחה שבני האדם אינם שווים זה לזה בתכונות וביכולת ובסדר העדיפות שבחרו לעצמם! וכשם שלא ניתן לצפות שמשפחה חרדית הגרה בתנאי צפיפות על יד בית הכנסת בבני ברק תזכה לדירת 5 חדרים בצפון תל-אביב – כך כיום תלמיד אוניברסיטה לא יכול לקבל את אותם תנאים כספיים שמקבל בחור ישיבה. (ואין זה משנה אם זה צודק אם לאו. זה החוק).

בעוד עקרונות האי-שיוויון האישי מקובלים כיום על כל מי שאינו חבר המפלגה הקומוניסטית, הדבר שונה לגמרי כאשר עקרונות האי-שיוויון ברורים יותר ביחסי המדינה והאזרח. אחד מיסודות האי-שיוויון  האזרחי קשור להדדיות! לתרומת האזרח למדינה ולתרומת המדינה לאזרח. כאן נמצא למשל שזכויותיהם של משפחות שהוריהם ובניהם משרתים (או שירתו בצה"ל) צריכות להיות גדולות יותר משל אלה הנמנעים מכך מרצונם! אבל המדינה מתעלמת מכך! המדינה לא חייבת לתת למי שמסרב לתרום לה – חינוך חינם,  ביטוח בריאות וביטוח לאומי לסוגיו השונים, ואינה חייבת לאפשר לו  לבחור או להיבחר לכנסת ולכל תפקיד ציבורי אחר (אבל זכויותיו האישיות נשמרות ע"פ חוק המדינה ובתי המשפט).

ההדדיות בשיוויון לא קיימת בממשלות ישראל, הן מחוסר מנהיגות חכמה ונחושה, והן מכשלי המחוקקים – ולצערי לא שמעתי עדיין שום מתמודד בבחירות הקרובות נותן דעתו לנושא חשוב זה.

יהודה דרורי

רמה"ש

* * *

הלווייתו של פרופ' ששון סומך

תתקיים מחר, יום שלישי, כ"ו באב תשע"ט

27.8.2019

ותצא בשעה 15.00 בבית העלמין קריית שאול

ביקור תנחומים בימים ד' ה' 10.00-13.00 בשעות 18.00-21.00

ויום ו' בשעות 10.00-13.00

בבית המשפחה

רח' שלמה בן יוסף, ת"א, קומה 13, דירה 50.

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 25.8.19

* לשקם את המיינסטרים – "שמאל חלש" מכנה נתניהו את כחול לבן. כידוע, "סמולן" זו קללה. ומיהו שמאלן? מי שאינו מתיישר עם נתניהו (לדוגמה, השמאלנים הידועים ריבלין, בני בגין, גדעון סער, בוגי יעלון, ליברמן, אלשייך, מנדלבליט, איילת שקד וכו').

להיות שמאל זו לא בושה. להיות ימין זו לא בושה. אבל המשחק של נתניהו, שהשמאל שותף לו, נועד למחוק את המרכז. כחול לבן חייבת לנתק את הקשר הגורדי "שמאל-מרכז" שפוגע בה אלקטורלית, אך מה שחמור יותר – פוגע בחברה הישראלית. הוא פוגע בחברה הישראלית, כי חברה שאין בה מרכז חזק, היא חברה דו-קוטבית. חברה דו-קוטבית היא סכנה לאומית, סכנה של קרע נורא בעם. אנו נוכחים איך בחברה דו-קוטבית, כל מחנה נגרר אחרי השוליים הקיצונים והמטורפים שבשוליו (הכהניסטים, שוברים שתיקה ודומיהם). תפקיד המרכז הוא למנוע חברה דו-קוטבית, ולהציע חברת רצף, שיש בה רצף דעות ומגוון דעות, ומתנהלת הידברות מתמדת בין דעות שונות, ואנשים יכולים לנקוט עמדה חופשית, ולא להתיישר אחרי צו "המחנה" או "השבט". מרכז חזק ימתן את הימין והשמאל ויחזיר אותם לשפיות. משימתה העליונה של כחול לבן היא שיקום המיינסטרים הציוני, הממלכתי הדמוקרטי.

* מודעות עצמית – דפנה ועידו נתניהו פירסמו ב"האומה" מאמר שכותרתו: "למה ימין ולא שמאל: ריאליזם מול אוטופיזם". משפט מתוך המאמר: "נוח לו [לשמאל] לחלק את העולם בצורה דיכוטומית, תמיד לשני מחנות, שהאחד הוא לא פחות מאשר אוייב והשני הוא של 'אנשי שלומנו'."

אבל אם אנסה לתמצת במשפט אחד את המאמר: דפנה ועידו נתניהו מחלקים את העולם בצורה דיכוטומית, לשני מחנות, שהאחד הוא לא פחות מאשר אוייב והשני הוא של אנשי שלומנו.

על רמת המודעות העצמית שלהם ניתן להסיק גם מהמשפט הבא: "בשמאל... הכישלונות הם אף פעם לא שלו. הם תמיד של מישהו אחר."

חחחח...

* המסרים הנכונים – צפיתי בראיון של בני גנץ בתכנית "פגוש את העיתונות" בערוץ 12, ואני בהחלט שבע רצון מהדברים שאמר. המסרים הנכונים ששמחתי לשמוע מפיו:

 1. הצהרתו שמטרת כחול לבן היא הקמת ממשלת אחדות לאומית שתביא להסכמה לאומית. כמובן שהוא דיבר על ממשלת אחדות בראשות כחול לבן. מפלגה שמתמודדת על השלטון אינה צריכה להתייחס לשאלה מה תעשה אם תפסיד (גם הליכוד אינו משיב על השאלה הזו, ובצדק מבחינתו).

 2. הוא שב ואמר מה הם הקווים המדיניים של כחול לבן: בקעת הירדן, גושי היישובים, ירושלים המאוחדת – יישארו בידי ישראל בכל הסכם. לא תהיה כל נסיגה חד צדדית. אם יהיה הסכם – הוא יובא להכרעה במשאל עם.

 3. הבהרה שמפלגות שמתנגדות לישראל כמדינה יהודית דמוקרטית פסולות לקואליציה.

* אני פחדן גאה – הייתי השבוע בת"א – כל כולה מוצפת שלטי חוצות של מרצ, על פיהן ממשלת אחדות = פחדנות. אם אומץ פירושו להעמיק את הקרע והקיטוב בעם – אני מעדיף להיות פחדן. אם אומץ פירושו הרפתקנות מדינית מן הסוג שחווינו את תוצאותיה – אני מעדיף להיות פחדן. כן, אני פחדן גאה. אני גאה שאני מייחל לממשלת אחדות לאומית, שתאחה את הקרעים ותחדש את ההסכמה הלאומית בנושאים המרכזיים. כמובן שכאשר תקום ממשלה כזאת, סמוטריץ' ושפיר יצרחו מספסלי האופוזיציה.

אגב, מרצ מכנה את ממשלת האחדות "ממשלת אחדות ימנית". כלומר, כחול לבן היא בעיניה ימין. בדיוק כפי שכחול לבן מוצגת בידי נתניהו כשמאל. האינטרס של מי שנבנים מן הקרע, השסע והשנאה, הוא למחוק את המרכז ולטפח את החברה הדו-קוטבית. ושניהם מציגים את כל מי שאינו כמוהם – כהיפוכם. מי שאינו ביביסט – שמאל. מי שאינו מרצ – ימין.

* ברק ומלחמתו במדינת החוק – המסע שמנהל אהוד ברק נגד היועמ"ש, הוא חתירה תחת מדינת החוק, תחת שלטון החוק, תחת מוסדות החוק ושומרי הסף, ובעיקר, באופן ברקי אובססיבי אופייני – נגד מוסד היועמ"ש. כאשר מסע כזה מתנהל שעה שמדינת החוק נמצאת תחת מתקפה; תחת מלחמת חורמה של נתניהו והמוני חסידיו, הדבר חמור במיוחד. מדינת החוק נמצאת תחת מתקפה דו-ראשית, מצד נתניהו וברק.

התנהגותו של ברק אינה צריכה להפתיע את מי שקצת זוכר את ההיסטוריה. אחרי שהצעתו ההרפתקנית והמופקרת בקמפ-דיוויד נדחתה בידי ערפאת במתקפת הטרור הקשה ביותר בתולדות המדינה, ברק זחל, תחת אש הטרור, לטאבה וניסה עד הרגע האחרון לפני הבחירות המיוחדות לראשות הממשלה (2001) להציע לערפאת עוד ויתורים ובלבד שיוכל להציג בבחירות איזה נייר.

היועמ"ש, לימים המשנה לנשיאת בית המשפט העליון, אליקים רובינשטיין, כתב לו מכתב ובו הזהיר אותו, שאינו רשאי ואינו מוסמך, שבועות וימים לפני הבחירות, לחייב את ישראל בהסכם מרחיק לכת כל כך. הוא הורה לו להשעות את המו"מ עד לאחר הבחירות. ברק צפצף בבוז על הנחיית היועמ"ש ואיים לפטר אותו.

* קואליציה עם עודה – אני בעד קואליציה עם המפלגות הערביות. אך לפני כן עליהן לקיים מספר תנאים. א. להכיר בכך שישראל הינה ותהיה לעד מדינת הלאום של העם היהודי, וכל ניסיון לשנות את מהותה וזהותה אינו לגיטימי. ב. אין ולא תהיה "זכות" "שיבה" ולא יהיה כל דיון או מו"מ על הנושא. ג. זכותה וחובתה של ישראל להגן על עצמה ועל אזרחיה ולנהל מלחמת חורמה בטרור הערבי.

איני רואה כל מניעה בהצטרפותן של מפלגות ערביות שתעמודנה בשלושת התנאים.

(גם לאחר שיקבלו את כל התנאים, יהיה עליהן לעמוד בתנאי נוסף: להעיף את עופר כסיף).

* אין בסיס משותף – השוקניה הסתערה בסוף השבוע על כחול לבן בשל סירובה המוחלט לבחון אפשרות של קואליציה עם הרשימה המשותפת, האנטי ישראלית. פשקוויל המערכת, פשקוויל של רווית הכט ופרשנות של ג'קי חורי, מדקלמים אותו מנטרה תוקפנית. פשקוויל המערכת מאשים את כחול לבן בגזענות. רווית הכט – בגזענות ובכהניזם.

למה גזענות? כיוון שכביכול כחול לבן מתנגדת לערבים בתור שכאלה. וכי כחול לבן מוכנה, למשל, לקואליציה עם עופר כסיף, שנולד לאם יהודייה? אין שום בעייה בממשלה עם ערבים, אך לא תיתכן ממשלה עם אנטי ישראלים.

אין כאן מניעת ייצוג מהערבים, כיוון שייצוג אינו בממשלה אלא בכנסת. הכנסת מייצגת את הבוחרים על פי הכוח שנתנו למפלגות השונות בקלפי. הממשלה מורכבת ממפלגות שיש ביניהן מכנה משותף מוסכם ויש להן רוב בכנסת. בכנסת יש קואליציה ואופוזיציה ובכך יש ייצוג לכלל הבוחרים.

איזה מכנה משותף יכול להיות למפלגות ציוניות עם הרשימה המשותפת? איזו תוכנית יכולה להיות בסיס לשותפות כזאת? הרי על התשתית הבסיסית ביותר לכל מדיניות אין הסכמה עם המשותפת – עצם זכות קיומה של המדינה היהודית. הממשלה אחראית בראש ובראשונה על ביטחון המדינה. בכל עימות בין ישראל לערבים, כולל בשנים האחרונות – ב"צוק איתן", "אינתיפאדת הסכינים" וב"סבבים" בגבול עזה, הרשימה המשותפת תמכה באוייב. האם היא יכולה לשבת בממשלה שמנהלת את המלחמה באותו אוייב?

אילו הקואליציה הייתה אמורה לתת ייצוג לכול, ולא לבטא הסכמה על תכנית משותפת, איימן עודה היה דורש לצרף אותו לכל ממשלה, ללא תנאי. עובדה שהוא עצמו לא דרש זאת, אלא העמיד שורה של תנאי סף לנכונות להצטרף לקואליציה. התנאים שהוא הציג כמובן אינם קבילים ואינם יכולים להיות קבילים על כחול לבן – ביטול חוק הלאום, הפסקת "אקיבוש", הלבנת הבנייה הבלתי חוקית במגזר הערבי ועוד. כל התביעות הללו אינן יכולות להיות אפילו בסיס למו"מ עם כחול לבן, גם אילו היה מדובר במפלגה יהודית.

כאשר עודה מדבר על הפסקת "אקיבוש" – על איזה "קיבוש" הוא בדיוק מדבר? הרי הוא תומך בפלשתינאים ברצועת עזה, שאחרי הנסיגה עד גרגר החול האחרון ברצועה ועקירת כל יהודי משם, ממשיכים להילחם נגד "אקיבוש". איזה "קיבוש"? זה שמונע מהם לבצע את צעדות ה"שיבה". מה תהיה עמדתה של המשותפת, אם תהיה חברה בממשלת ישראל, באשר לניסיונות החדירה לישראל בשם ה"שיבה"? האם ייתכן שהם יהיו חלק מן ההחלטה על ההתייחסות הישראלית? הרי זה אבסורד.

תנאי נוסף של עודה היה חידוש המו"מ עם הפלשתינאים. זה תנאי פאתטי, כיוון שהוא מופנה כלפי ישראל, שעה שמי שמסרב למו"מ אינה ממשלת ישראל אלא אבו מאזן.

ואגב, כדאי לזכור שכל מרכיבי הרשימה המשותפת ושאר חבריו של עודה לחד"ש, כולל יהודי המחמד שלהם, יצאו נגד יוזמתו.

* האידיאל של הרשימה המשותפת – בראיון של איימן עודה לנחום ברנע ב"ידיעות אחרונות", שבו הביע את נכונותו להצטרף לקואליציה, הוא הציג רשימה של תנאי סף, שרובם בלתי קבילים בעליל, אבל חלקם לא רק קבילים אלא מוצדקים; כוונתי לחלק מן הדרישות האזרחיות, הנוגעות לתנאי החיים של ערביי ישראל. אלה דברים שממשלת ישראל צריכה לקדם, מתוך מחויבותה לאזרחים הערביים, ובשום אופן לא מתוך כניעה ללחץ פוליטי של מפלגה אנטי ישראלית.

לשבחו של נתניהו ייאמר, שממשלתו האחרונה עשתה יותר מכל ממשלה אחרת בעבר לקידום הציבור הערבי והשקיעה בכך מיליארדי שקלים. בין השרים שקידמו במיוחד את הציבור הערבי ניתן למנות את שרי הבית היהודי בנט ושקד.

ברנע שאל על כך את עודה, ותשובתו מבהירה מדוע ההשקעה במגזר הערבי צריכה להיעשות מעל ראשה של הרשימה האנטי ישראלית, ולא באמצעותה: "אני מאוד רוצה לקדם את הכלכלה שלנו, אבל לא כאשר רומסים אותנו מלמטה. אנחנו לא יכולים להשלים עם מה שמכונה 'שלום כלכלי', לא בגדה ולא כאן. זאת תפיסה שאומרת, אפשר לקנות את הערבים בכסף."

משמעות דבריו ברורה – מה שמעניין אותו באמת אינו הפיתוח האזרחי והכלכלי של המגזר, אלא הכרה לאומית בכך שישראל אינה מדינה יהודית (ולכן הציב כתנאי סף את ביטול חוק הלאום). לכך אסור, כמובן, להסכים. וכיוון שאחריותה של הממשלה היא לכל אזרחי ישראל, אין להפוך את האזרחים הערביים בני ערובה ללאומנות האנטי ישראלית של הרשימה המשותפת.

בין דרישותיו המוצדקות של עודה, הוא מציין את נושא הפשיעה: "מבצעי איסוף נשק מהציבור ואכיפה נגד ארגוני פשע; הקמת צוות בין-משרדי למאבק בארגוני הפשע." צודק ב-100%. אבל דבר אחד הוא שוכח ומשכיח – שבכל פעם שהמשטרה נכנסת לאכוף את החוק במגזר הערבי, היא מתקבלת באלימות קשה ובמטחי אבנים. ומי גדולי המסיתים שתמיד נמצאים במקום ומשלהבים את היצרים? מי אם לא איימן עודה וחבריו?

השקת הקמפיין של הרשימה המשותפת נעשתה בשני אירועים נפרדים, לציבור הערבי ולציבור היהודי. ברנע נכח בהשקה לציבור היהודי. הוא מצטט את יהודי המחמד של הרשימה, עופר כסיף, שקצר מחיאות כפיים מן הקהל באומרו: "זכות השיבה לפלשתינאים היא החיים האמיתיים." ה"שיבה" – משמעותה הטבעת מדינת ישראל במיליוני פלשתינאים. התביעה ל"זכות" הזאת היא האמצעי להנצחת הסכסוך. כל עוד הרשימה המשותפת תומכת בכך, היא מעידה על עצמה, שתוכניתה היא חיסולה של מדינת ישראל, ובתור שכזאת כמובן שאינה בת שיח לשום מו"מ קואליציוני.

* עף על עצמו – אם אחרי הבחירות ואחרי הקמת ממשלה חדשה אמיר אוחנה יהיה שר המשפטים (אני מקווה מאוד שלא), הוא יוכל לפטר כאוות נפשו את המנכ"לית ולמנות את מי שהוא רואה לנכון למנכ"ל, כיוון שמנכ"ל הוא משרת אמון של השר.

אולם אמיר אוחנה הוא מינוי זמני בממשלת מעבר עד הבחירות. הוא אפילו לא נדרש לקבל את אמון הכנסת. הוא לא יכול לקבוע מדיניות, לבצע שינויים משמעותיים או לפטר מנכ"ל. ההתחכמות של "המנכ"לית התפטרה לבקשתו של השר," כדי לעקוף את האיסור לפטר, היא עלבון לאינטליגנציה. היועמ"ש שגה כאשר אישר, בחריקת שיניים, את ההתחכמות הזאת. וטוב שבית המשפט העליון עצר את המהלך. אוחנה עף על עצמו, ובג"ץ העמיד אותו במקום.

* מיזם ציוני נפלא – אחת התופעות הציוניות היפות ביותר בישראל, היא החיילים הבודדים; צעירים יהודים שמתנדבים לשירות בצה"ל.

נתקלתי לראשונה בחיילים כאלה עוד בשירותי הסדיר. פיקדתי על חיילים בודדים בבית הספר למ"כים, בגדוד 906. רובם היו חיילים מצטיינים, מלאי מוטיבציה והתלהבות. היה לי חייל אחד, דיוויד שמו, בן 28. תחילה חששתי מעצם הפיקוד על מי שמבוגר ממני ב-8 שנים. איך הוא יקבל את מרותי? לא היה חייל משקיען ממנו, מורעל ממנו. הוא היה מאגיסט וההתלהבות שלו היתה כשל בן 18.

אח"כ היו לנו בקיבוץ אורטל לאורך השנים 5 גרעיני עולים, שהורכבו מחיילים בודדים. חברי האחרון שבהם, גרעין צב"ר, התארחו השבת באורטל, לציון עשור לעלייתם. רובם הגדול עלו לארץ ונשארו בה.

כתבה גדולה ב"הארץ" יצאה חוצץ נגד מיזם החיילים הבודדים. נקודת המוצא שלה היתה ההתאבדויות. בחצי השנה האחרונה התאבדו שני חיילים בודדים וגם בשנה שעברה התאבדו שני חיילים בודדים. יש לציין, על פי הנתונים בכתבה עצמה, שבכל עת משרתים בצה"ל כ-3,500 חיילים בודדים (לא כולל חיילים המגודרים בודדים בשל נסיבות חייהם בארץ).

כותרת הכתבה: "כ-10% מהמתאבדים בצה"ל הם עולים בודדים, אז למה להביא אותם?" המסר הוא שאם 10% מן המתאבדים משתייכים לאוכלוסייה שמהווה 2% מחיילי צה"ל, עדיף לא לקלוט חיילים בודדים.

דובר צה"ל מכחיש את הנתון, וטוען שחלקם של החיילים הבודדים בקרב המתאבדים הוא כחלקם בצה"ל. לא אכנס למחלוקת על אודות הנתונים. נניח שהנתון של "הארץ" קרוב יותר למציאות. זאת סיבה לבטל מיזם כזה? כל התאבדות היא דבר נורא. ראוי לבחון איך לשפר את המיון של החיילים הבודדים, את הליווי שלהם בצה"ל, אבל לבטל?

ישראל היא מדינת העם היהודי, ומשימתה לקרב את היהודים למדינה. האם עליה לדחות מי שרוצים להתנדב לצה"ל ולהגן על המדינה היהודית? וכיוון שרבים מהם גם עולים לארץ – הרי שהתרומה גדולה ביותר. קיומו של מפעל כזה וטיפוחו הנם משימה ציונית ראשונה במעלה, וזה בדיוק מה שגורם לשוקניה לצאת נגדו.

בכתבה נאמר שהמיזם זה קיים "חרף שיעור המתאבדים הגבוה... בעיקר כי הם עוזרים בגיוס תרומות." – והטיעון הזה הוא אנטישמיות לשמה.

* ממואר מקסים – המלצת הקריאה שלי בעיתוני השבת, היא על סיפורו של יהודה ליטני במוסף התרבות והספרות של "הארץ": "גולדה השיבה מיד: בהול שְׁמָהוּל, כל דבר יכול לחכות!" ממואר מקסים מימיו כסטודנט תפרן בניו-יורק של שנות השישים המוקדמות, שעבד לפרנסתו כתורן לילה במחלקת הצופן של הקונסוליה הישראלית בניו יורק. הוא מספר על אירועי לילה שבו הוזעק לטפל במברק אל שרת החוץ גולדה מאיר ששהתה בניו-יורק במהלך עצרת האו"ם. על קורותיו באותו לילה לא אספר כדי שלא אחטא בקלקלן [=ספוילר].

* הזכות הגדולה – במלאת שלושים למותו של אבי, יוסי הייטנר, עלינו לקברו לטקס אזכרה וגילוי מצבה.

בתום הטקס הלכנו למצבה לזכר הנספים מקהילת רדאוץ, עיירת הולדתו של אבי בבוקובינה, שנספו במחנה טרנסניסטריה ומקום קבורתם לא נודע. יש בין המונצחים הייטנרים, אך דודי, סביו וסבתותיו של אבי ובני משפחה נוספים אינם מופיעים, ויהיה עלינו לדאוג לתיקון הדבר.

כשעמדתי מול המצבה הזאת, חשבתי על הזכות הגדולה של אבי – שזכה לשרוד את השואה, לעלות לארץ ישראל, להיות שותף לבניינה ולמלחמה על הקמת המדינה, לבנות בישראל משפחה לתפארת ולהאריך ימים.

* ביד הלשון: הגיעו מים עד נפש – בראיון עם פרופ' ליאוניד אידלמן, יו"ר ההסתדרות הרפואית העולמית ומועמד "ישראל ביתנו" לתפקיד שר הבריאות, הוא תיאר במילים קודרות מאוד את מצב מערכת הבריאות בישראל והשתמש פעמים אחדות בביטוי "הגיעו מים עד נפש."

משמעות הביטוי היא שהמצב בלתי נסבל, אי אפשר להמשיך כך. במקור נאמר "באו מים," ולא "הגיעו מים." "הוֹשִׁיעַנִי אֱלֹהִים, כִּי בָאוּ מַיִם עַד-נָפֶשׁ" (תהלים ס"ט, ב').

אורי הייטנר

* * *

עופר רגב

תשעים שנה למאורעות תרפ"ט:

הפצע שעדיין לא החלים

מתוך אתר "מידה", 21/08/2019

גל הפרעות הרצחני שהתחולל בקיץ תרפ"ט, אוגוסט 1929, שינה לחלוטין את מפת ההתיישבות בארץ ישראל, וחולל מהפכות משמעותיות שרישומן ניכר במידה מסוימת עד ימינו.

שלטונות המנדט הבריטי נחשפו במלוא אוזלת ידם שביטאה במקרה הטוב רשלנות פושעת, חוסר מנהיגות וכשל מבצעי. המודיעין הבריטי לא חזה את ההשתוללות על אף שהיו סימנים לרוב, וכמעט כל ראשי ההנהגה הבריטית העדיפו לצאת לחופשה באותה העת. הבריטים לא הצליחו לבלום את הסחף הרצחני בזמן אמת, והיו גם טענות (לא מוכחות) לשיתוף פעולה סמוי בין הבריטים להנהגה הערבית.

לאחר תום הפרעות פרסם הנציב העליון ג'ון צ'נסלור מנשר שהופץ בכל רחבי הארץ:

"שבתי מאנגליה, ולחרדתי מצאתי את הארץ במצב של אי סדר והיא שלל למעשי אלימות בלתי חוקיים. מתוך אימה למדתי לדעת את מעשי הזוועה אשר עשו חבורות אנשי בליעל צמאי דם ורוצחים פראים לבני היישוב העברי מחוסרי מגן מבלי הבדל מין או גיל ואשר נלוו, כמו בחברון, במעשי פראות בל יתוארו, בשרפת בתים וחוות בעיר ובכפר ובמעשי שוד והרס. הפשעים האלה הביאו על ראש עושיהם את קללת כל עמי התרבות בכל קצוי תבל."

במסמך צדקני ותימהוני זה הסיר צ'נסלור מעל עצמו כל אחריות להיקף האירועים ולעוצמתם, והקפיד שלא לנקוב בזהות הפוליטית, הלאומית או הדתית של משלחי הרוצחים.

אולי מתוך כוונה למתן תודעתית את עוצמת המחדל העדיפו הבריטים לכנותם בשם הניטרלי EVENTS.  העיתונות העברית ובעקבותיה ההיסטוריוגרפיה נוהגות להשתמש בשם 'מאורעות'. לשם המחשה, בשורת מעשי הרצח שהתחוללו בקישינב בשנת 1903 נטבחו 51 יהודים. בטבח תרפ"ט נרצחו 133 יהודים.

בין חוקרי התקופה שוררת מחלוקת בנוגע לכוונות מחוללי הטבח אך אין ספק בנוגע למידת הצלחתם. תוך שעות ספורות מרגע ההתלקחות, כבר נפגעו אנושות השכונות הירושלמיות הסמוכות לשער שכם; חוות העלמות הסמוכה לשטח בו עתיד להבנות ארמון הנציב הותקפה ונבזזה; קיבוץ רמת רחל חרב לחלוטין, ושכונת תלפיות פונתה כליל מיושבה.

למחרת הותקפה המושבה מוצא על ידי אלפי כפריים, וחמישה מבני משפחת מקלף נטבחו.  כל תושבי היישוב הרטוב שבהרי ירושלים נדרשו להתפנות וקומץ המתיישבים נשלח לתחנת הרכבת הסמוכה, שם צפו כיצד עשרות שנות עמל עולות באש. חוות חולדה פונתה לאחר שנהרג בה המפקד אפרים צ'יזיק. המושבה באר טוביה נשרפה לחלוטין והרופא ד"ר חיים יזרעאלי נרצח. לאחר כמה ימים התחוללה התקפה על הרובע היהודי בצפת. תוך ימים ספורים שונתה באופן דרמטי מפת ההתיישבות היהודית בארץ ישראל.

שיקום חלקי

חברות הביטוח שנדרשו לפצות את הנפגעים על אובדן הנפש והרכוש לא גילו נדיבות יתירה. הן התמקחו על כל סעיף וסעיף, נתפסו לזוטות ודרשו ראיות שלא ניתן היה להמציא.

כך למשל, שולם פיצוי זעום עבור החווה הגדולה והמשוכללת של הנדבן יצחק לייב גולדברג בישוב הרטוב שנשרפה לחלוטין. גולדברג שאיבד באותו יום את בנו הצעיר בנימין שנפל בקרב על הגנת תל-אביב, הקים על שמו ברמת גן את שכונת תל בנימין (כיום מתחם הבורסה ליהלומים). חלק מפליטי הרטוב הקים את המושבה אבן יהודה וחלק שב להרטוב החרבה, שיקם את המשקים השרופים וכונן את היישוב מחדש, בטרם נאלצו לנטוש אותו שוב במלחמת העצמאות.

ההיקף העצום של ההרס עורר את יהדות העולם למפעל ענק של סיוע, והתרומות  איפשרו שיקום חלק מהאתרים שנפגעו. יתומי משפחת מקלף ממוצא עברו למושבה החדשה פרדס חנה, והבן מרדכי הפך לימים רמטכ"ל צה"ל. המושבה עצמה שוקמה והורחבה מאוד עם הקמת מוצא עילית. בשטח חוות חולדה השרופה התבסס הגרעין החלוצי 'גורדוניה א' בהנהגתו של פנחס לבון (לימים שר הבטחון) והקים את קיבוץ חולדה.

"קרן העזרה" האמריקנית (לימים חברת אמיק"א) העניקה פיצוי למתיישבי באר טוביה, רכשה את אדמות המושבה ופעלה להקמת מושב עובדים ששימר את שם המושבה החרבה. באופן דומה שוקמו הקיבוצים משמר העמק ורמת רחל והשכונות הירושלמיות תלפיות ומקור חיים. גם הרובע היהודי בצפת, בו נרצחו שמונה עשר יהודים, שוקם באופן חלקי.

שורש החורבן

חלק מן המקומות ששוקמו קיימים עד ימינו כיישובים משגשגים ופורחים, אך עם זאת לא שוקמו הקהילות היהודיות בערים עזה, שכם וג'נין, מהן נאלצו היהודים לברוח בחוסר כל מחשש לחייהם. בכל הישובים הללו אין כיום ולו יהודי אחד.

היישוב מגדל עדר נהרס ולא שוקם, וגם הקהילה היהודית בחברון, שספגה את המכה הקשה והאכזרית ביותר, לא שוקמה. בשנת 1932, שלוש שנים אחרי הפרעות, קנה איש העסקים שמואל צבי הולצמן את אדמות מגדל עדר וסביבותיו והקים את גוש עציון הנושא את שמו (הולץ=עץ). בשנת 1943 קם קיבוץ כפר עציון ובהמשך קמו הישובים הדתיים משואות יצחק ועין צורים וקיבוץ 'השומר הצעיר' רבדים, אך כולם נפלו בידי הלגיון הירדני ב-1948. חלפו כעשרים שנים עד ששב צה"ל לחברון ולגוש עציון, ועל פי החלטת הממשלה בראשות לוי אשכול קמו מחדש יישובי גוש עציון, וצמוד לחברון קם הישוב קריית ארבע.

למרות העובדה שההתיישבות היהודית בהרי חברון נסמכת על החלטות ממשלה ועל תיקון מובהק של עוול היסטורי משווע, מתקיימת עדיין מחלוקת רעיונית בנוגע להתיישבות היהודית בחברון. כיום קיימות עדיין סיבות רבות להסתייגותם של חלק מהישראלים מן הנוכחות האזרחית והצבאית של ישראל בהרי חברון. מעקב היסטורי אחר שורשי הטיעונים מלמד שהם נעוצים באותו יום קיץ נורא בו התחוללו מעשי הרצח שהביאו לחורבן היישוב היהודי העתיק בעיר האבות, חורבן שבניגוד למקומות אחרים, לא הביא עמו שיקום והתחדשות.

עופר רגב

* * *

פוצ'ו

בחיי [6]

ל"ב. דודו טופז – חבר אמיתי 

 לזכותו של אפי (בעלה הטרי של עדנה בתי) יש להגיד שהיה לו יחס חם לזקני העם. מכל משפחתו אהב ביותר את סבתו מצד אביו, סבתא שולמית, שהיתה כבר אלמנה כשנולד. כשקיבל את שם בעלה אפרים, חיכתה שיגדל ותוכל לספר לו על האיש הדגול שעל שמו הוא נקרא. אפי היה אוהב  לנסוע  אליה, לטעום מהמטעמים שהיתה מבשלת במיוחד בשבילו ולשמוע את סיפורי המשפחה שלה. יחד עם זאת היה נוהג לשפוך את ליבו לפניה ולא נמנע מלהתלונן על בנה הגאון שהיה מטיל טרור בבית. בספר שניסה לכתוב מצאתי מה שכתב גם על סבתא אחרת, סבתא לולה, היא הסבתא של עדנה אשתו, שהייתה במקרה אמא שלי.

...בסבתא לולה מצאתי תחליף לסבתא שולמית שחסרה לי מאוד. כשהכרתי את סבתא לולה היא היתה כבת תשעים, בקושי הולכת ומרבה לשבת על הכורסה שלה בסלון, כשהיא קוראת סיפורי אהבה בשפה הגרמנית. עד חתונתי היתה עדנה ממעיטה לבקרה, כי מה לצעירה תוססת ולסבתא מהדור הישן. אני לעומתה מצאתי בה מקור לא אכזב לאינפורמציה משפחתית ואוזן קשבת לבעיותיי. היה לה שכל ישר ובעיקר הרבה צלילות דעת וכוח זיכרון שצעירים רבים היו שמחים להתברך בו. תמיד היתה מודה לי על שבזכותי היא זוכה לראות יותר את עדנה, נכדתה האהובה.

חודשים אחדים לאחר חתונתי, נפטר בעלה סבא לייביש, אהבת נעוריה. כשהיינו מעלים את זיכרו, או כשהייתה מספרת פרט כלשהו מחייו, היתה זולגת דמעה מעיניה והיא היתה ממהרת לנגבה. בשנתו האחרונה היה נוטה לאבד את כוח זיכרונו, וכשהייתי מגיע, היה תמיד שואל אותה באידיש: "מי זה?"

היא הייתה אומרת: "החתן של עדנה."

הוא היה מניד ראשו בהבנה ושואל: "ומה הוא עושה?"

היא היתה מנידה ראשה ואומרת: "עכשיו אין לו עבודה."

אזיי היה פולט אנחה ואומר: "צריך לעזור לו."

לאחר שעה, כשהייתי קם ללכת, היה מבחין בי שוב ושואל: "מי זה?"

היא, בסבלנות אין סופית, היתה אומרת לו: "החתן של עדנה" – וחוזר חלילה.                 

סבתא לולה היתה מזכירה תמיד לפוצ'ו ולשתי אחיותיו התוקפניות את ה'צוואה' של סבא לייביש, שאמר שיש לעזור לי. כשהייתי מסתובב חסר עבודה וחסר מעש, היו כל הארבעה מתיישבים יחד ומתייעצים איך אפשר לעזור לי.

אחת ההצעות הראשונות היתה לתת לי לנהל את בית החרושת. השם בית חרושת ניתן לבניין אבן ישן בן שלוש קומות שהוקם על ידי סבא לייביש לייצור תריסים מתקפלים. אחרי כשלושים שנה, כשתריסי העץ האופנתיים פינו את מקומם לתריסי פלסטיק, ראה סבא לייביש את הנולד, צמצם את תעשיית התריסים הוסיף למבנה קומה שלישית והפך אותו לבית משרדים.

פוצ'ו, אביה של אשתי, קיבל בבניין חדר לצרכי עבודתו וכתמורה לכך טיפל באחזקת הבניין. עכשיו לאור מצבי, החליטה סבתא לולה יחד עם פוצ'ו ושתי אחיותיו להעביר אליי את ניהול הבניין, עד שאמצא משהו יותר טוב. קיבלתי פינה בחדרו של פוצ'ו, שולחן עם מכשיר טלפון ובעיקר טיפת ביטחון להישיר מבט לעיני אנשים השואלים אותי מה אני עושה לפרנסתי. הפרנסה לא היתה מי יודע מה, אך גם העבודה לא העסיקה אותי יותר מאשר שעה-שעתיים ביום.

כשנה שלמה עבדתי בניהול בית המשרדים, עד שהצלחתי להסתכסך כמעט עם כל הדיירים, שאחרי ניהולו הרחמני של פוצ'ו התקשו להסכין לניהול הקפדני שלי, בו דרשתי סדר וניקיון ובעיקר שהתשלום יעשה בדיוק ביום המיועד. כל איחור בתשלום היה מקפיץ אותי ועל כל תירוץ היו לי עשר תשובות. כשהבנתי שניהול בניינים הוא לא המטרה שהצבתי לחיי, החזרתי לפוצ'ו את המפתחות וחיפשתי עבודה אשר בה תהיה תפארתי.

יום אחד צדה את עיני מודעה המספרת על מכון להתעמלות-כושר בשיטה חדשה. הלכתי לשם ומצאתי אולם מלא מיטות מיוחדות עם מתקנים המפעילים את אברי הגוף תוך שכיבה. על המיטות שכבו בעיקר כל מיני גבירות צעירות מצפון תל-אביב שבאו להצר את גיזרתן בעזרת התעמלות של עצלנים. הדבר מאוד מצא חן בעיניי, ראיתי את הפוטנציאל הרב הטמון במכון כוח כזה ועד מהרה התיידדתי ומצאתי שפה משותפת עם בעל העסק. הוא סיפר לי שהעניין הוא סיפור הצלחה מדהים. המכון פתוח רק חודשיים וכבר יש לו מאה קליינטים וכל יום נרשמים עוד.

כשדיברתי על אפשרות של פתיחת סניף נוסף, אמר לי שאני מתפרץ לדלת פתוחה, כי הוא מחפש שותף. לחצנו ידיים, אמרתי לו שאני כבר הולך לחפש אולם מתאים והוא הודיע לי שיכין את חישוב ההזמנה למיטות נוספות. כבר למחרת מצאתי אולם מתאים במרתף גדול בכיכר המדינה. בעל הבית הסכים לתת לי הנחה של 25 אחוז בשנה הראשונה תמורת שיפוץ המקום. דרשתי וקיבלתי אופציה לחמש שנים. מאושר ובטוח בעצמי רצתי  לספר לשותף הפוטנציאלי שלי שמצאתי את האולם הכי טוב בעיר במחיר מציאה. גם הוא הספיק בינתיים לברר את המחירים שעלו בינתיים, אך אם נשלם במזומן, נצליח לקבלם במחיר הישן. אמרתי לו שעם כסף אין בעייה, כי אני בא ממשפחה עשירה ושסבא לייביש אמר לפני מותו שצריך לעזור לי.

הראשון שצינן אותי היה דווקא פוצ'ו שאמר לי "מה אתה רץ?"

הסברתי לו שתוך כמה חודשים נכסה את עלות ההשקעה.

משום מה הוא לא התלהב ולא האמין שהגוף יכול לעשות התעמלות בלי להתאמץ.

אמרתי לו: "בוא ותראה בעצמך."

אמר לי שמראה עיניים לא מספיק, הוא רוצה להירשם ולנסות על גופו את ההתעמלות הזאת במשך חודש שלם.

כמעט התפוצצתי. אני רץ ומביא לו עסק גמור וסגור והוא יש לו זמן. הרי תוך חודש תתמלא כל הארץ במכונים כאלה והמחירים ירקיעו שחקים. לא הצלחתי לשכנע אותו, לקחתי את עדנה עזר נגדי והלכנו לשכנע את סבתא לולה. ישבנו במטבח ביתה ושתינו קפה עם עוגות שהיא אפתה בעצמה. חרף גילה המתקדם, לא ויתרה על אפיית עוגיות לאורחים וגם לשלושת ילדיה, שיהיה להם מלאי מספיק לכל השבוע.

סיפרתי לה על העיסקה החדשה המוצעת לי. היא לא הבינה כל כך בהתעמלות, אבל שמחה לשמוע שמצאתי סוף סוף את העבודה שעליה חלמתי כל חיי. יותר מאוחר כשהסברתי לה שכל העיסקה תעלה לנו בסכום פעוט של ארבעים אלף לירות, עלתה עננה על פניה. מסתבר שבזאת דווקא הבינה.

"סבא לייביש לא היה ממהר כל כך לזרוק כסף – הסבירה לי – תנסה לעבוד קודם אצל השותף שלך חצי שנה, אפילו בחינם, וכשתדע את המקצוע נחפש לך מקום. אל תפחד, תמיד אפשר יהיה למצוא בתל אביב איזה מרתף."

הדם עלה לי לראש. ידעתי שאם אני לא יוצא מהבית מיד אני מסוגל לפרוץ בצעקות שלא נשמעו בבית הזה מעולם. לא אמרתי דבר ויצאתי מהדירה בטריקת דלת. עדנה נשארה עוד חמש דקות אחריי, להרגיע את הסבתא ולהסביר לה שהיום במקרה  קמתי על צד שמאל.

יותר לא העזתי להראות את פרצופי במכון הכושר, ורק פוצ'ו המסכן המשיך לבוא לשם פעמיים בשבוע, כי שילם מראש לחודש שלם, והיה לו חבל על הכסף.

אפי טעה, כי לא הייתי כל כך מסכן, דווקא נהניתי, גיליתי שזה סוג התעמלות יחיד במינו, המאפשר למתעמל לקרוא ספר בו זמנית. לא הבנתי רק למה אף אחד מהמתעמלים האחרים לא מנצל את הזמן כמוני ואיש מהם לא נשכב על מיטת המכשירים עם ספר בידו. קבוצת המתעמלים שלי מנתה כתריסר נשים צעירות ורק שני גברים. אחד הגברים הייתי אני והשני דודו טופז.

את דודו הכרתי לראשונה כשהיה ילד ובא עם משפחתו להבראה בבית המרגוע של חניתה. אביו שמואל גולדנברג היה מספר סיפורים ידוע, שהשכיל לקבל את ההבראה חינם, תמורת סיפורים שהיה מספר לנופשים. עם דודו טופז נפגשתי שוב אחרי כמה שנים, כשהיה  חייל בלהקת הגדנ"ע ובא אליי לבקש חומר ללהקה. כשנפגשנו עכשיו באולם ההתעמלות הוא היה בשיא תהילתו. היתה לו  תוכנית שבועית בטלוויזיה, בימים שהיה לה רק ערוץ אחד וכל הארץ הכירה אותו. יופיו היה שם דבר ואי אפשר היה להגיד עליו  שהוא רודף נשים, כי הנשים היו אלה שרדפו אחריו. 

הוא זכר אותי וכשלחצנו ידיים שאל אם גם אני קבלתי חודש ראשון של התעמלות בחינם.

הנדתי ראש ואמרתי לו שלצערי זאת פריווילגיה, שאיננה ניתנת לסופרים.

כששאל אז למה באתי, סיפרתי לו על החתן שלי שרוצה לפתוח עסק דומה, ובאתי לבדוק אם זה עסק כדאי.

דודו  בחן את פניי כדי לבדוק אם אני דובר אמת, ואחרי שהחליט שאני כנראה רציני, טפח על שכמי ואמר לי: "אל תדאג פוצ'ו, אם החתן שלך יפתח מכון דומה, תודיע לי ואני אבוא להתעמל אצלו בחינם. מה לא עושים בשביל חברים..."

אודי, למקרא עיתוני השבת, שבכולם מופיע דודו טופז במלאות עשר שנים למותו, נזכרתי שבאחד הפרקים הבאים אני מספר על אירוע משעשע שהיה לי איתו, וחשבתי שאולי תמצא לנכון להקדים ולהכניס אותו. לקהל קוראיך הנאמן הרי לא משנה מה בא קודם ומה אחר כך.

פוצ'ו

המשך יבוא

* * *

אברהם כץ-עוז

לחם ומלח

אשת רוה"מ כנראה לא יודעת, שיש מקומות בעולם, ויש עמים, שמכבדים את אורחיהם בלחם, ויש  במלח, ויש  בלחם ומלח. לא כדי להעליב, חלילה, אלא להפך, כדי לברך ברכת ברוך הבא לביתנו. לזרוק את הלחם שנותנים לך, זו פגיעה במארחים.

האומנם שרה שלנו טיפשה עד כדי כך? ואין לה מינימום של אינטליגנציה? היא תביא יותר כבוד למדינה ותועלת גם לביבי  – אם תשב בבית. למה  היא  בכלל נוסעת  עם  רוה"מ ומחזיקה לו את היד כל הזמן, שלא יברח? כי זה כתוב בהסכם שלהם?

מוזר – לא?

עזה – מדינה עצמאית

באוסלו אומנם דיברו על חיבור בין הגדה לעזה, וזו כאילו ההסכמה של ישראל עם הרשות הפלשתינית. אבל  זה לא לטובת ישראל. אינני רואה שום יתרון במדינה פלשתינאית אחת של הגדה ועזה, עם כביש חוצה ישראל או מנהרה.

הפלשתינים שונאים את עזה ואת העזתים מקדמת  דנא, "לך לעזה" זו קללה מקובלת בגדה ואצל ערביי ישראל. אני יודע שיש מומחים גדולים ממני לנושא החמאס, אבל לדעתי טובתה של ישראל היא  שעזה  תהיה  ישות עצמאית נפרדת מהגדה. לדעתי  אפשר וצריך להידבר  עם ראשי החמאס על הקמת ממשלת חמאס  בעזה. כמובן, שבהצהרות תמיד  כולם נגד ישראל  ומוכנים לזרוק אותנו לים מחר. אבל זה כנראה קשה. לא שהם לא  רוצים – הם לא יכולים. אז הם יסתגלו.

הדרך הנכונה היא קיום מו"מ חשאי עם החמאס להקמת ממשלה עצמאית בעזה, לאחר מכן, פעילות  משותפת להשקעות ענק בעזה, נמל, שדה תעופה, זכויות גז, ייצור חשמל מקומי, ייצור מים מקומי. היי טק, תיירות, פספורטים בין-לאומיים. הגיע הזמן להפסיק לפחד. בכל הסדר יש סיכון – אז מה?

[אהוד: אתה שואל – אז מה?! –האם לא ברור לך שאין פארטנר עזתי ושאתה סתם שוגה בחלומות?]

שתי חברות קונגרס ארה"ב

אם ישראל היתה שולחת שני טרוריסטים, או את כהנא ובן גביר לארה"ב, האם היו מקבלים אותם? לדעתי לא. לכן אין שום סיבה לחשוב שעלינו לכבד את הקונגרס ולתת לשתי תומכות הטרור מארה"ב להיכנס לארץ, אפילו לא בגלל הסבתא. (פתאום  סבתא הפכה לנימוק  בין לאומי). יש לנו מספיק שונאים מקומיים, לא דרוש לנו ייבוא שונאים, או תיירות אנטישמית.

וזה שביבי משנה את דעתו כל פעם, זה ענין אחר. זה דבר ידוע ולא קשור בהכרח לעניין.

ספרתי ונדהמתי

הורשעו או הואשמו וטרם הורשעו, ח"כים  ושרים: הירשזון, ליברמן, קצב, אריה  דרעי , השר גונן, יאיר לוי,  רפאל פנחסי,  יאיר פרץ, עופר חוגי,  שלמה דיין, שלמה בניזרי, אריה דרעי, ליצמן, חיים כץ, ביבי, שרה, פאינה, הרב הראשי, אהוד אולמרט, הרב פינטו, דוד  ביתן, גלנט.

איך יכול להיות שאין אף אחד מהצד  השמאלי של המפה? כולם רק מהימין בכל  צורותיו, הייתכן? – עובדה!

מה – האם ימין משמעו, שהאשמה בפלילים זה  בסדר?  האם יש לימין מערכת  ערכים  שונה, האם בגלל זה  הם שונאים את בית המשפט?

בעדינות עם ארה"ב

נושא יהודי ארה"ב ונאמנותם הוא מעבר לרגיש, הוא  קריטי. המדינה שבדרך והקמת המדינה, נעשו בשותפות מלאה  של  היהדות המאורגנת של  ארצות הברית. והקונגרס היהודי. שנותיה הראשונות של המדינה במזון, בנשק, בדיור, התקיימו על חשבון מלא של יהדות ארצות הברית. רוב  כספי הסוכנות היהודית בעשרות שנותיה, רוב ההתיישבות בארץ וקליטת העלייה, מומנו על ידי יהדות ארצות הברית. כל מהלך פוליטי וצבאי באזור נעשה בסיוע של ארצות הברית.

סנטורים חברי קונגרס, נשיאים ושרים של ארה"ב, כל אחד בתקופתו, פעלו מי יותר ומי פחות בסיוע  למדינת ישראל. אומנם הליכוד חושבים שהם המציאו את חוק הלאום. אבל האמת היא  שאין מדינת ישראל  ללא  תמיכת  ארצות הברית. המחלוקת  העיקרית  היא  כאילו  דתית, כי ישראל הרשמית איננה מכירה ברוב רובם של יהודי ארה"ב, כיהודים. (כ-4.0 מיליון  מתוך  5.5 מיליון יהודים הם רפורמים וקונסרבטיבים.) הסמוטריצים, הבנטים והליצמנים, והשקדיות –  רוצים את הכסף של הרפורמים, אבל לא מכירים בהם כיהודים.

ובינתיים חלקים גדולים של העם היהודי הולכים ונעלמים בהתבוללות. הדתיים שלנו לא מבינים שלא אלוהים עוזר, אלא ארה"ב  עוזרת. אלוהים בלי ארה"ב לא שווה הרבה.

זו כמובן גם היתה  הטעות של בר כוזיבא (בר כוכבא הטיפש) שחשב שאנחנו היהודים, יחד עם אלוהים, ננצח את האימפריה הרומאית. הטיפשות הזו שלו  ושל רבי עקיבא עלו לעם שלנו ב- 2000 שנות סבל גלות, הרג, עבדות, עוני ומסכנות.

והנה פלא, הצלחנו להקים מדינה, בעזרת ארצות הברית ויהודיה, שהם כידוע לא יהודים מוכרים, ומסתבר שהתחלנו לחסל אותה (עם D9, ועם שמוטריץ, וכהנא ושאר  מרעין  בישין).

לדעתי – חובה להקים ממשלת אחדות לאומית של  ליכוד וכחול לבן וליברמן. בלי  הדתיים והימניים הקיצונים, ממשלה  שתכיר  בעם היהודי בעולם. כי אין מדינת ישראל בלי תמיכה של ארצות הברית  ויהודיה. אנחנו מדינת חסות של ארצות הברית, מי שלא מכיר  בכך, מטומטם או  טיפש. מתחייבת  הבנה, זהירות  ועדינות  מרובה במגעינו  עם  ארה"ב. 

 שני יהודים  הוצאו בה להורג בגלל  נושאי  הגרעין, יהודי אחד ישב  30 שנה בכלא בגלל טעות שלנו, ועדיין מנוע מלאת את ארה"ב. המסר ברור מאוד מאוד. יהודי ארצות הברית חייבים בנאמנות מלאה בראש ובראשונה למדינתם – ארה"ב. בלי שטויות ובלי טעויות. בלי אולי, בלי כאילו, אנו חייבים  לשמוע, להאזין, להתייחס, לדון  עם  ארה"ב על  העתיד של ישראל.

ושאלתי – האם הדתיים אינם מבינים את זה? מה, הם מטומטמים?  אומרים לי: תזכור את  סיפור הצפרדע והעקרב . "העקרב ביקש מהצפרדע  שתעביר אותו את הנחל, כי הוא לא יודע  לשחות. היא הסכימה.  באמצע  התעלה עקץ אותה. לפני מותה  שאלה, למה עקצת אותי הרי נמות שנינו יחד?  ענה לה – מה אני יכול לעשות, זה האופי שלי."

כל טוב

 אברהם כץ עוז

 מפא"יניק ותיק שיצביע הפעם כחול לבן.

* * *

מיכל סנונית

ברוכים הבאים לארץ וולגאריה

מעשה שהיה כך היה: בצאתי הבוקר מבניין כלשהו בתל-אביב, עמדו לפני דלת הכניסה שלוש נערות חמודות. פתחתי את הדלת והחזקתי להן אותה על מנת שתיכנסנה. הן צעדו להן בקומה זקופה זו אחר זו ועברו על פניי כאילו נועדתי מקדמת דנא לעמוד שם ולשרתן.

קראתי להן: בנות – הן הסבו פניהן לאחור – אולי תאמרנה תודה לשוערת שפתחה לכן את הדלת?

אז שמעתי את התודה המיוחלת שהיתה, כאמור, צריכה לבוא בזמן אמת. כמובן שהמקרה הזה חוזר על עצמו פעם אחר פעם. אני לא לומדת כלום והעוברים ונכנסים (או יוצאים) אינם מבזבזים עליי את תודתם. בעלי צבי אל-פלג ז"ל היה יוצא מדעתו כל פעם שהחזקתי את הדלת בפני אנשים, אבל לא הצלחתי להיפטר מן המנהג המגונה הזה.

ולא הייתי מטריחה את קוראי המכתב העיתי באפיזודה זו, אלמלא נתקלתי הפעם בגיליון זה, ולא רק הפעם, בסגנון וולגארי ובוטה מצד הכותבים והמשתתפים בו. אני מציעה לך אהוד, עם כל הכבוד, וגם לכל הכותבים, לנקוט בלשון בני תרבות. שום התלהמות עוד לא הועילה לאף אחד, לא בשכנוע ולא ביחסי אנוש. ולא, אני לא מורה, אני סתם ילדה שגדלה בקיבוץ במשפחה ששמרה כל חייה על נימוסים טובים. ועד היום אני סובלת ייסורי גוף ונפש מהוולגאריות שהפכה והופכת יותר ויותר לדרך חיינו.

זה מתבטא בתעמולת הבחירות, בוויכוחים בין פוליטיקאים, אנשי ציבור, אנשים ברחוב, וגם – אמנים וסופרים שרואים את עצמם מורמים מעם.

ההערה על גרוסמן וכן ועל עמוס עוז, שבאמת התחנף לגרמנים בהזדמנות ההיא שהוזכרה כאן בגיליון וגם לי צרמה בשעתו מאוד, היתה נכונה מאוד, למרבית הצער.

כולנו באנו לעולם ונעבור ממנו, איש איש עם תפקידו ומקצועו, כל אחד מכובד בפני עצמו. קצת פרופורציה לא תזיק לאף אחד. ארץ וולגאריה היא לא מקום נעים לחיות בו. אנו סובלים מכך מאוד בעיקר כשזה נוגע לגבי התנהגותם של  האחרים אבל לא לגבי התנהגותנו שלנו.

ולא, אני לא מורה. אני סתם אדם מן היישוב.

מיכל סנונית

אהוד: המכתב העיתי נערך, כך אני מקווה – באמות-מידה של מיטב העיתונות העברית, אך עם כמה הבדלים – ביניהם השימוש אצלי במילים ובביטויים בוטים-למדי. אני לא סבור שזוהי וולגאריות אלא מדובר בשימוש בשפה נכונה וישירה, לא "מכובסת". גם את ההתקפות הבוטות עליי אינני מצנזר, אבל עונה עליהן במלוא החריפות הראוייה.

עם זאת אני משתדל מאוד שלא תהיה בְּמה שמתפרסם במכתב העיתי עילה לתביעה משפטית על הוצאת שם רע, דיבה. לכן לא פעם אני מבקש מהמשתתפים לנסח את דבריהם בהומור ולא בכובד ראש פוגעני.

* * *

מועדון הספרייה: הפתיחה החגיגית

פעילות חינמית למשפחות לכבוד השקתה של ספריית השאלה חדשה

במוזיאון נחום גוטמן

יום שני, ה-26 באוגוסט, בין השעות 10:00 עד 12:00

מוזיאון נחום גוטמן לאמנות יוצא בפרויקט חדש ומרגש: 'מועדון הספרייה'!

ספריית פופ-אפ השאלה לילדים. הספרייה תתחיל פעילותה במוזיאון החל מחודש ספטמבר, בכל יום שני בין השעות 16:00 עד 18:00 ותכלול גם פעילויות, שעות סיפור וחלל נעים לקריאה ועיון. לכבוד השקת 'מועדון הספרייה' המוזיאון יפתח את שעריו לבוקר של פעילויות חינמיות בנושא ספרות ילדים. הפעילויות יכללו סדנת יצירה, סיור מופעל עם שחקן בתערוכות המוזיאון ופינה להחלפת ספרים, לקריאה ולמפגש.

10:00-10:45 מסע בין סיפורים ואיורים. סיור מופעל עם גל השחקן. מתאים לגילאי 5-8

11:00-12:00 סדנת יצירה להכנת תיק ספר מעוצב. מתאים לגילאי 6-10

מספר המקומות מוגבל. אנו שומרים את הזכות לבטל או לבצע שינויים.

הפעילות ללא עלות, בהרשמה מראש וכוללת כניסה למוזיאון.

להרשמה: 03-5161970, שלוחה 0

ובנוסף: מוזיאון נחום גוטמן לאמנות שמח להזמין את הקהל הרחב

לכניסה חינמית בשבועיים האחרונים של החופש הגדול!

בימים ב' עד ה' – 19 באוגוסט עד ה-29 באוגוסט

החל מיום ב', ה-19 באוגוסט ועד ליום ה', ה-29 באוגוסט (לא כולל שישי ושבת) יפתח מוזיאון נחום גוטמן לאמנות את שעריו בחינם לשבועיים אחרונים של תרבות ואמנות לקיץ.

הקהל הרחב מוזמן לבקר בתערוכה הפעילה לכל המשפחה "מאחורי קירות המוזיאון", בתערוכת הקבע "נופים נעלמים ומפות נסתרות" המציגה מגוון רחב מיצירותיו של האמן וליהנות מהמזגן הקריר והנפלא שלנו

אז נתראה במוזיאון

מוזיאון נחום גוטמן לאמנות

nahum.gutman@gmail.com

035161970

שמעון רוקח 21, נווה צדק, תל-אביב

* * *

מתנה אבהר

כך נאחזנו יוצאי עולי תימן

בלב ובנפש חפצה בארץ הזאת

חלק שלישי ואחרון

מזיכרונותיו של דויד אבהר, דודו של דני אבהר,

אחיו של אביו,

על החיים בתימן

ועל השאיפה לציון שהתגשמה באורח פלא

ערכה והביאה לדפוס: ד"ר ארנה גולן

במקום הקדמה:

את הזיכרונות הללו של דויד אבהר, דודו של בעלי ז"ל דני, מצאתי בין מסמכים בביתי כשהם כתובים בעט וכבר דהויים מרוב שנים. דויד היה כל חייו ערירי, לא נשא אישה ולא נולדו לו בנים וכל חייו חי באותה דירה בת שני החדרים שקיבל בשכונת מרמורק שברחובות, אליה נשלחנו גם אנחנו בראשית הגיענו ארצה. לפרנסתו הוא עבד כגובה התשלומים עבור המים בשכונה. אבל הוא, שהיה מבוגר מאביו של דני והגיע עם הוריו ארצה כבר בשנת 1917, סמוך לסיום השלטון הטורקי בארץ, רצה להנציח את קורות המשפחה בתימן כדי שיידעו הצעירים מניין באו. אני מניחה שהוא הקריא את זה באחד האירועים המשפחתיים אבל אין לי פרטים של ממש. ואז חשבתי שכדאי להביא אותם כי יש בהם תיאור מעניין של חיי משפחה יהודית בכפר קטן בתימן, חיים שהיו כל כך שונים מהחיים בארץ. יש בהם גם מתן רקע לעליית משפחותינו לארץ ישראל, כי למרות שהם היו שקועים בחיי היום יום הקשים והלא פשוטים בתימן, תמיד כמהה נפשם לירושלים, וברגע שלפתע נראה להם שישנה אפשרות להגיע לארץ הם מיד יצאו לדרך הלא פשוטה ארצה. החיים בתימן אכן היו כל כך שונים מהחיים שלנו היום, כך שהייתי רוצה מאוד שהצעירים יכירו אותם ואני מודה מאד מקרב לב לארנה גולן, שהתמסרה לעריכה ולהבאה לפירסום של תולדות משפחתנו.

דויד אבהר

זיכרונות ילדות מתימן

אני כותב את הזיכרונות האלה שנשמרו בזיכרוני היטב, בייחוד מאז הייתי בן שש שנים. אני גם מוסיף עליהם ממה שנודע לי במשך השנים מההורים שלנו שסיפרו על אורח החיים בתימן. בנוסף גם קראתי בספר על ההיסטוריה של היהודים בתימן ומצאתי בו כמה דברים על הכפר הקטן שבו נולדתי וגם דניאל, הצעיר ממני, נולד בו, וכל זה גם על פי דברים שסיפרו אנשי הכפר הזה שהגיעו ארצה. לכפר קראו כוחלן והוא נבנה לאחר תקופת מגיפת הדבר שפרצה בתימן, בעיקר באיזורים יותר מאוכלסים, והשמידה רבים מאוכלוסיית תימן, ובפרט סבלו אז היהודים שמיהרו לעזוב את מקומות מושבם ולמצוא מקלט מפני המחלה האיומה בכפרים רחוקים. לכן כל תושבי כוחלן הגיעו  ממקומות אחרים, חלקם מעיר הבירה צנעא וחלקם מערי השדה. בסך הכול חיו בכפר הקטן הזה ארבעים משפחות ובתוכם היו היהודים. אבא שלנו ז"ל הגיע מעיר שדה שאינני יודע את שמה, ואילו משפחתה של אימא שלנו ז"ל הגיעה מצנעא, ולכן אין פלא שהיו  לה ייחוסים משפחתיים לא מעטים שם. היא ממשפחת בורה המפורסמת בצנעא, כי רבני צנעא בבית הכנסת המרכזי שם נימנו עליה. בני משפחתה היו גם מפורסמים בכל תימן כמומחים לתפירת מעילי פרווה והם חיו בכבוד מפרנסה זו כי הם סיפקו מעילי פרווה  לכל תושבי תימן.

כפר כוחלן היה בנוי בצלע הר תלול  ובמרכז ההר, כשהוא דבוק לצלע ההר. זהו הר גדול וגבוה שנמצא בתוך שרשרת הרים. לכן היה הבית שלנו בנוי כשהוא דבוק לצלע ההר. זה היה בית בן כמה קומות. בקומה הראשונה היתה הכניסה הראשית ומשני צידיה מדרגות ושני מחסנים, אחד מימין ואחד משמאל. מימין היו שוכנים החמורים ומשמאל להם איחסנו הוריי עצים להסקה. בקרקעית המחסנים היו בורות חצובים בעומק ארבעה ושלושה מטרים , כי בהם היו מאחסנים את החיטה על מנת שתהיה שמורה מכל משמר  מפני כל נזק שהוא, וכל פעם שהיו צריכים חיטה למאפים היו מוציאים מה שצריך  וסוגרים באופן הרמטי ממש, כדי ששום אוויר לא יחדור לבורות הללו ויזיק לחיטה.

כשהיינו עולם שמונה מדרגות מצד שמאל היינו מגיעים למחסן שבו יש מאגר של מזון לכל השנה וגם ליותר מזה. היו שם קפה, כל מיני קטניות, שמן זית, שמן שומשום, הכול היה מאוחסן בפחים. הרי לא היו מקררים. בנוסף היו שם גם תמרים ושקדים ודבש, יין ועוד ועוד, כל מיני המזון שאפשר היה לאחסן ולא יתקלקלו.

אבל אם היינו עולים עוד כמה מדרגות היינו מגיעים לעיקר, והיה  זה הדיוואן, מה שנקרא בימינו סלון. אורכו היה כשנים עשה מטר, ורוחבו שמונה, והיו בקירותיו חלונות נמוכים. למה נמוכים? כי הכול התנהל בדיוואן בישיבה על הריצפה, שעליה היו מונחים שטיחים. וכך תמיד היינו יכולים להציץ החוצה מן החלונות. הסלון הזה שימש למשפחה לכול: לאכילה, לתפירה, לבידור, ובמיוחד לקבלת כל אורח שהיה בא אלינו להתארח או ללון.

וכשעולים עוד כמה מדרגות נכנסים למטבח ענקי. יש בו תנורי אפייה  מכל הסוגים. ודאי, הם אינם כמו התנורים של היום, אבל הם היו מחולקים לתנורי ימי חול ותנורים לשבת ולחג, כמו לחג הפסח. אורכו של המטבח הוא כאורך הסלון, כל כך חשוב היה  המקום הזה לבני הבית.

ואל מול המטבח, מן הצד השני, נמצאו חדרי מגורים, שישה במספר! אחד מהם שימש, כמובן, להורים, אחד שימש ליוסף אחי ולאשתו, כי הוא היה כבר נשוי כשאני הייתי ילד, ואחד לדוד שלנו יחיא, שהיה אחיו של אבא. גם הוא היה נשוי אבל כולם היו בלי ילדים. שני חדרים נועדו לנו, לילדים, לאברהם, שרה, לי וליונה, ולכולם כמובן, כנהוג בתימן, שמות מקראיים. משה אחי כבר נולד בחודש שבו התכוננו לנסוע כולנו לארץ ולא שינינו בגלל הולדתו את התוכניות. אימא אפילו לא העלתה את הרעיון של עיכוב היציאה לדרך.

חדר מיוחד היה לסבא, קראו לו יחיא. הסבא יחיא ז"ל היה אז בגיל שמונים שנה, אבל היה גבוה, זקוף בעל קומה וחסון. הוא היה אפילו קצת בלונדיני. והיה לו תפקיד בבית: לעזור בטיפול בילדים. וכך אני זכיתי שישים אותי על גבו, וגם על חזהו, ויטייל איתי בחוץ. אהבתיו מאוד מאוד, ואני גאה לזכור עד היום זקן כזה בריא וזקוף קומה ואוהב. וכמה חבל! חודש לפני פסח, בזמן שכבר כולנו מתכוננים לצאת לדרך ולעלות ארצה, קיבל פתאום הסבא האהוב קלקול קיבה רצוף ולא מצאו לו תרופה, ומזה הוא מת. על אנטיביוטיקה לא חלם אז, כמובן, איש, וגם לא במשך עשרות שנים נוספות. כל כך הצטערנו שהוא לא זכה לראות את הארץ שחלם עליה כל כך הרבה שנים. אבל אנחנו אף פעם לא שכחנו אותו. יהי זיכרו ברוך.

ובבית שלנו הגדול – נחזור שוב לבית – כאשר היינו עולים עוד כמה מדרגות, היינו מגיעים לגג. ומה שייראה מוזר היום, שאם היינו עולים עוד כמה מדרגות היינו מגיעים לטחנת קמח! איך? כי אז היו בכל בית טחנות מאבן מותאמות לבית והיו טוחנים את החיטה בבית. וגם בעוד כמה מדרגות היה מחסן לעופות ועל ידו מחסן בורסקאות. מה זאת אומרת? היום זה לא ייאמן, אבל אז, בעשור הראשון והשני למאה ה-20, זו היתה פרנסה נוספת: אימא ז"ל עסקה בנוסף לעבודות הבית גם בעיבוד עורות, והעורות המעובדים היו גם לשימוש שלנו אבל בעיקר הוריי מכרו לאחרים וכך הכניסה אימא רווחים לבית.

אימא היתה אישה להפליא! מה היא לא עשתה? הכול. היא ריכזה את כל העניינים בבית, בישלה, אפתה, גידלה ילדים אבל גם פתרה כל ריב משפחתי, וריב אחים או ריב בנים. בקלות השקיטה את הכול והביאה שלום לבית. אבא שלנו ז"ל היה מתייעץ איתה בכל חיי הבית, פנים וחוץ. ואקדים את המאוחר ואומר כי כך היה גם כשהגענו לארץ, היא נתנה שכם יותר מכולם ועזרה לכול וסידרה את כל הדרוש.

אבא ז"ל היה גם הוא איש רב פעלים. כך, למשל, הוא גילה בבית בתימן מין קושאן שבו רשומה חלקת אדמה על שם משפחת אבהר מלפני מאות שנים! הוא לא היסס ופנה בעניין  לרשויות. הערבים בכפר לא רצו כמובן להכיר בזה, כי היתה שם חוקה שליהודי אסור לרכוש אדמה בתימן. ובכל זאת, אבא נילחם בלי פחד ולמרות האיומים מצד הערבים הוא פנה ישירות אל המלך אחמד! ולא יאומן, המלך גמל לו בחסדו ועזר לו ותיווך על ידי אנשיו בינו לבין הערבים עד שהגיעו לסולחה מיוחדת. ובסולחה זו נקבע שהערבים יעבדו את האדמה, שלושה רבעים להם אבל רבע לאבא ז"ל, וכל תבואה שיזרעו ותבשיל תתחלק ביניהם לפי חלקים אלה. ומה היה הסוף? שבסופו של דבר התיידדו הערבים עם אבא עד כדי כך שכאשר גידלו אצלם פירות ועצים, התחלקו עם אבא והיו אפילו בני בית אצלנו.

בנוסף לעבודת האדמה היה לאבא ז"ל בעיר הקטנה מאדינה, שהיתה סמוכה לכפר כוחלן, עסק שבו סחר במסרגות ובמחטים ובבדים ובכל מיני חוטים לתפירה ולסריגה. יותר מזה, סמוך לחנות הזאת הוא גם מכר שמנים ושם גם איחסן פחי נפט וכך קיים אותנו בכבוד.

האחים הגדולים שלי, יוסף ואברם, שהיו כבר גדולים כשאני הייתי ילד, סייעו לו. הם העמיסו יום יום פחי נפט סגורים שהיו מגיעים לתימן ממצרים דרך עדן. והם, האחים שלי, היו מעמיסים את הפחים על שני חמורים שהיו שייכים לנו ומחלקים ומוכרים את הנפט לכל כפרי הסביבה של הערבים. הם היו משכימים קום בשעה ארבע בבוקר והשכם בבוקר כבר היו בדרך, כך שהיו מגיעים לכפר הראשון עם זריחת החמה ומתחילים למכור, כדי שיספיקו למכור את הסחורה בשעות הבוקר. בצהריים הם כבר היו שבים הביתה לסייע בבית.

אני כילד מאד אהבתי את שני החמורים האלה שלנו  ואני רוצה להזכיר אותם כאן. לאחד מהם קראו סוויאדאן והוא היה חמור ששערותיו היו שחורות מאוד דווקא בחזהו אבל פניו היו חלקות ולבנות, נותנות לו צורה נאה ומיוחדת. תמיד, אחרי שיוסף ואברם היו חוזרים מהסיבוב בכפרי הסביבה, לקחתי אותו לשדה, שיחוש קצת חופש. צריך היה רק לקרוא לו בשמו וכבר הוא היה רץ במהירות הביתה, ממושמע שכמוהו. את זה אני אף פעם לא אשכח.

אבל בתוך כל הטירחה של הקיום והחיים בכפר מעולם לא שכחו הוריי את ארץ הקודש והתפללו לשוב אליה. אבא ז"ל תמיד חשב לבוא ארצה. אבל מה שהביא להחלטה היה ששבת אחת הגיעו לתימן שליחים מארץ הקודש והביאו איתם תמונות של בית המקדש ועוד מקומות קדושים בירושלים בארץ, והם מצויירים בצבעים מוזהבים, וליבו של אבא יצא אליהם. סמוך לכך הוא החליט להגיע לארץ אבות, מכר את כל רכושנו תמורת זהב  שיהיה לנו לצורכי הדרך והכין הכול. באותם ימים לא ידעתי כמה מטבעות קיבל בזהב, אבל מאוחר יותר נודע לי שהסכום היה גדול מאוד, 2,250 לירות בזהב תורכי, סכום גדול מאוד באותם ימים! את כל הזהב סידרו וחילקו בתוך ארבע חגורות עור מיוחדות שהוכנו במיוחד למטרה זו, להבטיח את הזהב לדרך. אחת נתנו ליוסף, אחת לדוד יחיא, אחיו של אבא שלנו, ושתיים היו אצל אימא,  וכל אחד היה אחראי להסתיר אותן היטב על מנת למסור אותן עם הזהב לאבא כשנגיע לארץ .

ומה קרה בסוף? כשהגענו לארץ, אחרי הרפתקאות מרובות, טען יוסף שהחגורה אבדה לו בדרך ודוד אמר בחוצפה שהזהב מגיע לו על הטירחה והסכנה שבהעברתו. וכך נגמרה החלוקה והזהב לא חזר לאבא.

הדרך לארץ התחילה בנסיעה מכוחלן לצנעא הבירה, וכשהיגענו לשם נשארנו בצנעא לפחות במשך שבוע ימים כי התארחנו אצל משפחת בורה, משפחתה של אימא. לאחר מכן המשכנו לחודידה, עיר הנמל של תימן. ואיך הגענו לשם? לא ברכבת ולא במכונית. כולם רכבו על סוסים וחמורים. אימי ז"ל רכבה על סוס יחד עם משה אחי כשהוא מונח בחיקה, תינוק בן שלושה חודשים, ואני מונח על החמור שלנו סויפן, בתוך אחד משני הארגזים  שהניחו עליו, ועל הארגז השני שמו את יונה ושמו אבן, כדי שתיצור שיווי משקל כי הייתי גדול ממנה!

מעיר הנמל המשכנו באוניה איטלקית ואחרי זמן לא מועט, אני לא זוכר בדיוק כמה ימים,  הגענו עד לחוף יפו, שלא רק שלא היה מוסדר, ובסירות היה צריך להגיע לחוף, אלא שזה היה בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה, כי הגענו בשנת 1917, ממש לקראת סופו של השלטון העות'מני, ואי הסדר והרעש היה נוראיים. אבל  לנו היה העיקר שהנה אנחנו סוף סוף בארץ חלומותינו ועוד יהיה לנו טוב. וכך עמדנו בגבורה בקבלת הפנים הקשה בנמל יפו, ובהתחלה גם גרנו ביפו עד שעברנו לרחובות, לשכונת מרמורק, והיינו מאושרים שזכינו לכך.

מתנה אבהר, דברים לסיכום:

ואכן, היה לנו טוב בארץ. עם כל הקשיים שהיו לנו, תמיד אמרנו כולנו שהחיים בארץ הזאת שווים הכול. וכאשר סיימתי את עבודתי בגן וקיבלתי מכתב נוגע ללב מאחת האימהות שקראה אותו במסיבת הפרידה, הצטערתי רק שהורינו ובעלי ז"ל לא שמעו. כי כך היה כתוב בין השאר:

"מתנה שלנו, בעבודתך בגן את מגלמת את משמעות שמך. בנתינת מתנה מביעים תשומת לב וחיבה. ואכן כך את מתנה שלנו. תמיד עם שפע חיבה ותשומת לב לילדים, מתנה של ממש."

והדברים הללו מוקדשים לכל בני המשפחה שלנו.

דוד אבהר / מתנה אבהר

* * *

קטעים מתוך ספרו החדש של ראובן ארגוב

"רפובליקת שדרות, יומן עופרת יצוקה"

...ידעתי כמובן שאת הבית הצנוע שליד היער על שפת האגם, בעיירה ליד אורלנדו, לא אוכל למכור עכשיו, כי המשבר הכלכלי שאפף את אמריקה הפך לשבר הגדול בתולדות ארץ אדירה זו, והוא שטף כצונאמי את העולם כולו.

ידעתי גם כמובן שאת מנת השקט המושלמת לה זכיתי בשנים האחרונות בבית זה, לא אזכה לקבל בשדרות, או בכל מקום אחר בעולם, אך מטרותיי שאפו וחצו אל מעבר לשקט הזה, מעבר ללילות זרועי הכוכבים, הדממה העמוקה, היערות העבותים וחלקת המים של האגם מעבר לחלוני.

באותה עת התגלגלה לידי הידיעה אודות עיתונו האינטרנטי של אהוד בן עזר – נצר למייסדי פתח תקווה, ועשיתי מנוי.

אהוד מוציא את העיתון פעמיים בשבוע, ומצרף כמנוי את כל המעוניין, חינם אין כסף.

הקריאה בעיתונו באותם ימים שלפני הנסיעה לארץ, ובכתביה של הסופרת [המשוררת] אסתר ראב, דודתו, החיו בעבורי את מיטב תקוותיה של הארץ הזו, את שאיפותיה, את חלומותיה. אותם חלומות שנגוזו, אותם אלה שראוי עתה להוציאם אל האור, להחיותם ולרעננם, אותם אלה המושלכים לעפר ומבוזים יום יום ושעה שעה על ידי אויבינו, ואבוי – לעיתים גם על ידינו.

חלומות אלה, נראה לעיתים שהינם גדולים על בני דורנו. ואולי בצדק התעייפו, אבל רבים מהם אינם תופסים שלא רק שאין בידינו ברירה, אלא שבעולמנו זה, ישראל היא חלקת אלוהים הקטנה, ובניגוד לספרו של ארסקין קולדוול – אין לנו את היכולת להזיזה ממקום למקום. הם אינם מבינים שאין ולוּ תחליף אחד המתקרב לשיעור קומתה, ושללא הגשמתם המחודשת של חלומותיה לא תהיה לנו תקומה, ובארצנו יסתובבו, יחיו ויתקוטטו אויבינו, בעת שאנו, ילדינו, נכדינו ונינינו נהיה תלויים כרותי ראש וגפיים, שפוכי חלציים ומנוקרי עיניים, בערי ההריגה שיתקינו עבורנו כמידת יכולתם הידועה לנו מכבר.

האם לזה פיללו משה רבנו ויהושע בן נון? דוד המלך, שלמה והרמב"ם? יהודה הלוי, הרצל ושלום שבזי? יהודה ראב וביאליק ודוד בן גוריון? ומנחם בגין ומשה דיין ושמעון פרס וכל גיבורינו, ראשונינו וחולמינו שביניהם?

ראובן ארגוב

* * *

זוטות שפלטה המקלדת של יואל נץ

שנֵּס מָתְנַיִם!

עַל תֹּאמַר: "נוֹשֵׂא זֶה, כִּמְדֻמַּנִי,

לֹא בָּרוּר לִי מַסְפִּיק, לֹא מוּבָן." –

הַמֻּמְחִים תִּכְנְנוּ אֶת "טִיטַנִיק" –

תֵּבַת נֹחַ בָּנָה חוֹבְבָן.

וְיוֹדֵעַ כָּל תָּם

מָה הָיְתָה אַחֲרִיתָם...

"אני חושב, משמע אני קיים."

הַפִּילוֹסוֹף רֶנֶה דֶקַרְט

לְגַם כּוֹס בִּירָה וְאָמַר:

"אֲנִי חוֹשֵׁב, וּמִשּׁוּם כָּךְ

אֲנִי קַיָּם – בַּזֹּאת מוּכָח."

שֶׁאַל מֶלְצַר: "הַיֵּשׁ מָקוֹם

בְּקֵבָתְךָ עוֹד כּוֹס לִלְגֹּם?"

"אֵינִי חוֹשֵׁב," אָמַר וְקָם,

וּלְפֶתַע – פּוּף! – הוּא לֹא קַיָּם...

כָּזֶה מִין סוֹף

לַפִּילוֹסוֹף...

מי מכיר?

מִי מַכִּיר וּמִי יוֹדֵעַ

דֶמִיקוּלוּ הַצַּלָּף?

הוּא אֶל הֶעָקֵב קוֹלֵעַ

וּפוֹגֵעַ

 בּוּל בָּאַף...

 יֵעָשֶׂה נָא מִשְׁפָּט!

 חִישׁ יִשְׁפֹּט נָא הָאֵל – מָה כָּשֵׁר, מָה טָרֵף;

הַאִם חֶסֶד אוֹ פְּסוּל בְּשִׁירָה עֲרֵבָה?

הֶחָכָם בָּאָדָם שָׂח: "כִּי קוֹלֵךְ עָרֵב" –

הָרַבָּנִים פָּסְקוּ: "קוֹל בְּאִשָּׁה עֶרְוָה."

יואל נץ

* * *

אהוד בן עזר: ה'אני מאמין' שלי

איך להגיע להקלטת דבריי בווידאו:

היכנסו ל-YouTube

היכנסו ל-Search

כִּתבו: אהוד בן עזר

תקבלו בראש הרשימה: סוציאליזציה תרבותית – הסופר אהוד בן עזר

[הרצאה בכנס באוניברסיטת תל-אביב, מאי 2005]

[אין קשר בין הכותרת, שאינה שלי – לבין תוכן דבריי. וכדאי לציין שמעולם לא הוזמנתי לומר את הדברים האלה ברשתות הטלוויזיה הרגילות]

* * *

אהוד בן עזר

בעקבות יהודי המידבר

פרק עשרים ושבעה

טעותו, עצתו וסופו של כעב אבן-אסד, גיבור יהודי שהיה יכול לשנות, בשעתו, את פני ההיסטוריה העולמית.

וכה אמר להם כעב:

"אם אין אתם מקבלים את שתי ההצעות הקודמות, קבלו את הצעתי השלישית. הנה ליל שבת הלילה הזה. ייתכן כי מוחמד ואנשיו אינם מאמינים כי נצא לתקוף אותם דווקא בלילה הזה. לכן, הבה נצא מן המבצר, אולי יעלה בידינו להכות את מוחמד ורעיו בהפתעת-פתאום!"

ניכר היה כי זוהי תוכניתו היחידה של כעבּ אבּן-אַסַד, ולא העלה את שתי ההצעות הקודמות אלא כדי שייווכחו כי אין ברירה אלא לקבלה. אך נראה כי לא ציפה לתגובות הנזעמות שבאו עתה מקרב קהל היהודים:

"כלום נבטל את מצוות השבת ונעשה הלילה את אשר לא עשינו אף פעם?"

"הלא יודע אתה כי היהודים אשר העיזו לחלל את מצוות השבת – פגע בהם אלוהים!"

"שום כלי-זין אינו מצדיק חילול שבת."

"שבת! שבת היום!"

"התבייש לך, כעב! אם לא תקפיד כראוי על שמירת השבת – לא נתמוך בך עוד להיות ראש שבטנו ולא נסור למשמעתך!"

כעב החוויר והיה כנדהם. האלה הם אנשיו? האם השתגעו היהודים האלה?

"שמעו!" – צעק לעומתם, "מימיכם! מיום שילדו אתכם אימותיכם, לא זכיתם ללילה אחד של אומץ-רוח!"

ורני שאל אף הוא, בחשאי: "האם השתגעו היהודים האלה? מה, הם לא יודעים? והלא כתוב: 'הבא להורגך השכם להורגו!' – וכתוב: 'פיקוח-נפש דוחה שבת!' – איזה מזל שבמדינת-ישראל לא מתחשבים בשטויות האלה ויוצאים למלחמה אפילו בשבת, אם צריך, כמובן! כן, אפילו הדתיים נוהגים כך! הלא אחרת יכול כל אוייב לחשוב שאפשר תמיד לתפוס אותנו, הישראלים, בשבתות ובחגים שלנו, ולהפתיענו בהתקפה פתאומית – "

"אל נא תמהר כל כך לחרוץ מישפט, רני," אמר אבבטן. "המצרים עתידים להפתיע אותנו בצהרי יום-הכיפורים בסיני, בעוד, בעוד – "

"אלף שלוש מאות ארבעים ושש שנים!" עזר לו קפיטן יוקי, שהשתמש שוב במחשב.

"שמעו," אמר עמשי, "אני איני מבין כלל על איזו מלחמה אתם מדברים, אבל המצב כאן נראה לי רציני מאוד ואנחנו חייבים לעזור לכעב אבן-אסד, כי תוכניתו היא היחידה שיש בה סיכוי כלשהו להציל את בני קורייטה. אנחנו יכולים לעזור להם, ברובים שלנו. איש אינו מכיר כאן עדיין כלי-נשק – "

"כלי-זין!"

"כן, כלי-זין משוכללים שכאלה!"

עוד בטרם סיים עמשי את דבריו קפץ דאוד אבו-יוסף וניצב ליד כעב אבן-אסד. ממוצע-קומה, כתפיו רחבות, על ירכו תלוייה החרב הענקית, פניו המכוערים ואפו הגדול, המכוסה חטטי מחלת אבעבועות ישנה, קדרו-סמקו ברוגז עז, ועיניו בערו במבט מזרה אימה.

"שמעו לי, יהודי קורייטה!" הרעים עליהם קולו, "אין עצה טובה מזו של מנהיגכם, כעב אבן-אסד! זו הדרך היחידה הפתוחה בפניהם להציל את נפשותיכם ולגבור על אויביכם. גם אני אצא עימכם למלחמה, ובמו-ידיי אחטוף את הנביא כבן-ערובה ולא אחזירנו חי לידיהם עד אם יסירו את המצור מעליכם ויסגירו לידיכם את כל נשקם, גמליהם וסוסיהם!"

ואולם גם דברי דאוד אבו-יוסף לא עזרו. כמו אל האוויר דיבר. בזה אחר זה קמו יהודים בקהל והזכירו כי הנה הסכים מוחמד לשלוח לנפשם את בני קינוקאה ואת בני נדיר, ועל כן מן הראוי לערוך מכתב-שלום ולשלוח עוד הלילה אליו, אל שליח האלוהים, מוחמד רָסוּל אַלְלָה.

"אל תעשו זאת!" זעק דאוד אבו-יוסף, "יהודי קורייטה! קבלו את עצתו של כעב אבן-אסד, אחרת – סופכם המר יבוא, ודם יהודים יישפך כמים!"

"מי אתה, הזר, הבא להשיא לנו עצות?" נשמעו קולות רוגז על תחזיתו הקודרת. והיו אנשים שסתמו אוזניהם בידיהם כדי שלא לשמוע, ואחרים צעקו והאשימו:

"ודאי מרגל אתה, רעל אתה מטפטף בין שורותינו, ומוחמד שלח אותך בחשאי כדי להסית אותנו לצאת למלחמה נגדו ובכך לגרום לאובדן כולנו!"

"הבה נאסור אותו!" נשמעו קולות נוספים, "ונחקור אותו היטב וכך נדע אם אמת דובר האיש או אם בא להסגירנו בידי אויבינו!"

"טיפשים!" מילמל אבבטן. "טיפשים אומללים! הלא בעוד ימים אחדים יכרתו הערבים את ראשי כל אלה בכיכר השוק במֶדינה!"

"מדוע אתה נכנע להם?" פנה דאוד אבו-יוסף אל כעב אבן-אסד, "אתה, בן-האריה! נשיא על אריות המידבר!"

אסד בערבית פירושו – אריה.

"אלוהים היכה אותם בסנוורים. הנה, שמע במו אוזניך – " נאנח כעב. "אינך יכול לצאת עם אנשים אלה לקרב!"

ואכן, בקרב היהודים רבו הקולות המסתמכים על הדרך בה נהג מוחמד ביהודים שאותם הכניע בפעמים הקודמות. "את חיינו נציל!" אמרו, "ומה חשיבות יש לכל היתר? לרכוש? לתהילה? נצטרף אל אחינו היהודים שביריחו ובאדרעי, ונחדש תפארתנו מבלי להיות נתונים לחסדיו של הנביא החדש!"

דאוד אבו-יוסף לא ויתר, ורצה לתקוף במו-ידיו את האנשים אשר עתה התיישבו לכתוב את כתב-השלום, שהיה למעשה מכתב-כניעה. ואולם יהודי קורייטה הקיפו אותו בארשת-פנים זועמת ונואשת, ואיימו להשליך אותו ואת חבורתו מראש החומה אל מחנה מוחמד אם לא יחדל להסית את היהודים לחלל את השבת ולצאת לקרב אשר כישלונו מובטח.

ואולם הם עצמם לא היססו לחלל את השבת בכותבם את המכתב למוחמד!

"הבה נלך!" אמר קפיטן יוקי בעצב. "האנשים האלה אינם יכולים לזוז מדעתם. גורלם נקבע. הדבר ידוע."

"לא נכון!" טען רני, "אנחנו יכולים להתגנב אל מחנה מוחמד ולקחת אותו עימנו בשבי. יש לנו אמצעים משוכללים שאין לאיש מבין הנלחמים כאן! אפשר גם לשדר אליו, במכשיר-הקשר, דברים שיבלבלו אותו, להפחיד אותו בקולות האלה, כאילו מהשמיים – "

"רני צודק!" התלהב אבבטן, "כל תולדות העם היהודי יהיו אחרים! אולי נעצור את התפשטות האיסלאם מראשיתו! תארו לעצמכם – אילו מוחמד היה נהרג בקרב עם בני קורייטה, והם היו מנצחים ושולטים עד היום, יחד עם יהודי חייבר, בחצי-האי ערב!"

"אל תגיד זאת בקול רם כשנחזור למדינת ישראל," ביקש קפיטן יוקי, "כי לצערנו יש בה יהודים אשר אם רק ישמעו את דבריך יטענו כי חיג'אז היא נחלת אבותינו! – וחוץ מזה, הלא יודעים אתם כי אין אנו יכולים לשנות את ההיסטוריה, רק להתבונן בה. וכלום חסרים אויבים ליהודים גם מבלי האיסלאם, והאם כל המוסלמים, בכל הדורות, הם אויבינו? תהיינה גם תקופות אחרות, טובות יותר, ושום מעשה קיצוני אחד, נועז ככל שיהיה, לא ישנה את מהלך ההיסטוריה של העם היהודי, לטוב ולרע. תולדותינו היו תמיד הצטברות של הרבה מעשים קטנים, של חיי אלפי ומאות-אלפי בני-אדם, אשר אפילו אנחנו, עם הרובים שלנו ומדחסי-החלל ומכשירי-הקשר וכל שאר האמצעים המשוכללים שבידינו – לא נוכל, וגם אסור לנו, לשנותם במעשה אחד ויחיד!"

"אז זה סוף המסע שלנו?" אמר רני באכזבה. "לשם כך יצאנו לפגוש את יהודי המידבר ואת כַּעַב אִבְּן-אַסַד, ומשפחתו?"

"עדיין לא. עוד לפנינו המסע אל יהודי חייבר, והניסיון לגלות את אוצרותיהם. ובאשר לכעב, הלא שמעת – הוא עצמו סירב בשעתו להצטרף לבני-נדיר כנגד מוחמד, ועתה מודדים לו יהודי חייבר באותה מידה!"

"מי היה מאמין? אלמלא טעותו של כַּעַב," מילמל אבבטן, "הלא יכולנו להיות היום מלכי כל המידבר הזה אשר אוצר הנפט הגדול ביותר בעולם טמון תחת חולותיו!"

"אילו היו בני קורייטה משנים את דעתם, אז, אולי – " אמר קפיטן יוקי.ולא פירש.

*

בקשתם של בני קורייטה ממוחמד כי ינהג עימם כפי שנהג עם אחיהם, בני-נדיר, לא התקבלה, והוא דרש מהם כי ייכנעו לפניו כניעה ללא-תנאי. ובבוקר, כאשר פתחו בני קורייטה את שערי המיבצרים, תפסו הערבים את כל הגברים, אסרו אותם בחבלים והשליכום לבורות-כלא בפקודת מוחמד. כל הכלים, כל כלי-הנשק, הבגדים, הרהיטים וכל אשר היה ליהודים במיבצריהם – נצבר אל מקום אחד. נמצאו אלף וחמש מאות חרבות, שלוש מאות שיריונים, אלף רמחים, אלף וחמש מאות מגינים, והרבה כדי יין שנשפכו על ידי המוסלמים, האסורים בשתייתו.

השבויים הועברו למֶדינה. ומוחמד יצא אל שוק העיר וציווה לחפור בו חפירות. ואחרי כן פקד להביא את השבויים וציווה לכרות את ראשיהם בכיכר השוק, וגופותיהם הושלכו אל החפירות. מיספר השבויים היה כשבע מאות, ובתוכם חויי אבן-אחטב וכעב אבן-אסד, נשיא בני קורייטה.

וככה היו הולכים ומעבירים את בני קורייטה לגרדום בכיכר השוק, אחד-אחד במצוות מוחמד העומד שם, עד אשר נקרא גם כעב אבן-אסד. הוא היה עטוף בגלימת-משי בשלל-צבעים, ובלכתו אל הגרדום קרע את בגדיו מכל עבר למען לא יחלקום ביניהם המוסלמים. החפירה היתה מלאה גופות יהודים ערופים וראשים כרותים, וכל המראה היה מזעזע ומזוויע אך כעב אבן-אסד צעד זקוף, למרות ידיו שנקשרו על עורפו, וכשהגיע אל הגרדום, פנה אל מוחמד ואמר לו:

"מי שבוגד באלוהים – יפגע בו אלוהים וגם סופו יבוא במהרה!"

אחרי כן צנח, וראשו נכרת.

*

"שלוף אותו!" צרח רני רגע לפני כן. "קח אותו עימנו לפני שגם ראשו שלו ייכרת!"

אך קפיטן יוקי שתק, וכמוהו שתקו גם אבבטן, עמשי, ואפילו דאוד אבו-יוסף. יושבים היו כולם על גמליהם, ודאוד אבו-יוסף על סוסתו, בראש גבעה קרובה, או אולי היה זה בתוך בועת-עור כחלחלה, שקופה, המרחפת בשמיים, בחללית המתחילה לנסוע בזמן? – דמויות חבריו של רני למשלחת כמו הלכו וקפאו, הלכו והיטשטשו.

"זוּהָרָה!" פרץ רני בקריאה נואשת, "היכן את? לידֵי מי נמכרְת כשפחה? זוהרה, זוהרה! – " נחנק קולו, "אינני רוצה לראות את יהודי חייבר! אני רוצה הביתה – " בכה בכי מר, ותוך כדי כך החלו מתרוממים, מתרחקים צפונה ומתקדמים בזמן, והכול מתרחש לפניהם במהירות שיגעונית – מלחמות, ערים נבנות ונהרסות, שדות ועצים צומחים וקמלים, יום-ולילה מהבהבים בשחור-לבן, עונות השנה מתחלפות ורודפות זו את זו, שיטפונות, בצורת, וגמלים נולדים, גדלים ומתים כהרף-עין –

בבגדד, עיר לא גדולה ובה ארמונות ומסגדים אחדים, על שפת החידקל הרחב והחום, הורידו את דאוד אבו-יוסף על סוסתו בשנת 1875. משם המשיכו, מעל דמשק, אל המושבה הקטנה בגליל, שם הספיקו להוריד את עמשי עם מתנת גמל ומטבעות-כסף תורכיות, עוד לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה, ומשם –

בחזרה לתל-אביב.

אבבטן ירד בתחנה המרכזית והספיק לעלות על האוטובוס האחרון לעצלתיים, ואילו את רני החזיר קפיטן יוקי היישר אל מיטתו.

ושלושת הגמלים הנותרים?

המשך יבוא

* * *

הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* שלום אהוד, את המאמר על התשובה לירדן [גיליון 1471] כתב מרדכי קידר. אני רק העתקתי אותו מפייס בוק. שמו של מרדכי קידר מופיע בראש המאמר בצד השמאלי למעלה.

מצטער על הטעות.

אשר תורן

לאשר תורן שלום. הודעת לי במאוחר. הגיליון כבר נשלח. אני מבקש שלא תפיל אותי בפח בפעמים הבאות – אחרת לא אפרסם שום דבר ממך אם לא תהיה חתום עליו אישית.

אהוד

* אהוד היקר, אהבתי את דבריהם של יהודה דרורי ואשר תורן על החוצפה של הירדנים לנזוף בשגריר שלנו, במקום לגנות את הרצחנות של "המתפללים" הערבים שבאו אל הר הבית להשתולל ולידות אבנים, ולא לעבוד את אלוהיהם (בעצם אולי כן, כי דת מוחמד בחרב!)

אני אוהב את הזיכרונות של תקוה וינשטוק מימיה הראשונים של המדינה: המשפט המצחיק של קונת השעוונית, וסיפור תלאותיו של האשכנזי האחרון בשכונת התקווה. מסתבר שהרבה לא השתנה מאז: ישי שריד, בנו של יוסי שריד, היה האשכנזי היחיד בבית הספר בקריית-שמונה, והילדים התנכלו לו רק משום מוצאו.

תודה על חוות דעתך על הסרט החדש של טרנטינו – נמנע ממני בזבוז ערב.

שלך,

משה גרנות

אהוד: כפי שתראה לעיל, "דבריו" של אשר תורן אינם שלו אלא העתקה של מאמר מאת מרדכי קידר.

* אהוד שמחתי ובן גילי. האדם המשכיל קורא ולומד ואוסף ומטפח, ולא יידע שובעה, עד –שיום אחד מתברר לו כי הטובים בידידיו ואהובי נפשו מנוער נשארו  צעירים ועולצים, ומחפשים להם ידידים חדשים.

יום שידעת כי יבוא – הנה בא. עליי לצמצם את ספרייתי, ומחפש לה יורש.

בידי כ 100-200 ספרי ארץ ישראל, נופיה, תולדותיה, גיאוגרפיה וגיאולוגיה, מפות ומחקרים. רובם אזלו מבתי העקד, ורובם עדיין לא באינטרנט. הם ראויים להיות בארונו של חוקר, מורה, מדריך, סייר, בכל ספריה לזקן ולצעיר. כל אוהב הארץ.

מענק ומתנה, כולל הכונניות. כל מי שנפשו חפצה נא יודיעני ב-perath@bezeqint.net, יעלה לביתי שבגליל וברוך בואו.

איתמר פרת

אהוד: גם אני ניצב בפני בעייה דומה, ואין לי למי להוריש את ספרייתי שצמחה וצמחה למרות שבשעתו העברתי חלק גדול ממנה לארכיון פתח-תקווה.

לדור הקורא והמזדקן שלנו יש בעייה. איש כבר לא מעוניין בספריות שלנו, ובמקביל תעשיית הספר העברי עדיין מייצרת כל שנה כמויות כה גדולות של ספרים, עד ששום ספרייה כבר לא מסוגלת להכיל אותם, ואילו לאנשים הצעירים מאיתנו – אולי הספרים הם בגדר עונש.

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2226 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

פרופ' יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,075 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,074 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-89 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,633 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-94 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-73 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-31 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-63 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח-בהקלדה של הלקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

[מיספר הערכים לפי ההתקדמות בהקלדה]

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,240 נמעני המכתב העיתי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל